פתח דבר

בכל ענפי המדעים, אשר נושאי חקירתם הם תעלומות מני קדם, עלילות ומעשים שהיו ושקרו טרם יֻלדה ההיסטוריה, כן גם החקירה על דבר תולדות ימי הדת מעולפת בצעיף תעלומה על פניה, וביחוד תקופת ימי ילדותה, אשר חלה להיות בתקופת ימי הילדות של המין האנושי. התקופה הקדמוניה ההיא, ‏עת טרם למד האדם להביע את רוחו בכתב, לא הנחילה אחריה אל הדורות הבאים כל אות ורמז, אשר יוכלו להיות לראיה ולמופת על איכותה של ההשקפה הדתית אשר נקבעה בלב בני הדורות ההם. ואם אמנם כי מנקודת מבם ידועה הלא יוכל החוקר לפטור את עצמו מהתחבט בחקרי המושגים הדתיים, אשר מלאו את לב המין האנושי בימי ילדותו, כאשר גם ימי הילדות של אנשי השם גאוני הרוח נשמטים מספרי תולדות אנשי שם; אבל באמת אין הנדון דומה לראיה. אם אנשי השם, גאוני הרוח, הם זוכים לשם וגאון רוחם מתגלה רק אחרי עבור תקופת ימי ילדותם, הנה לא כן הרגש הדתי: הוא איננו קנוי לאדם במשך הזמן, כי אם הוא סגולה עצמית להמין האנושי, אשר נוצרה עם יצירתו ונתפתחה עם התפתחותו; ועל כן לא נראה בקרב כל העמים הפראים היום, אשר בהם נראה דמות דיוקנו של האדם הקדמוני, איזה עם או שבט משולל כל אמונה ודת, עד כבי בצדק נוכל להחליט, כי האדם עוד בעצם ראשיתו נולד הוא ודתו עמו יחד. אם לא רק מליצה ריקה היא הפתגם השגור בפי כל חכמי לב לכנות את האדם בשם “נזר היצירה”, הנה נחזה את קרני הודו ותפארתו מזהירים ומבהיקים יותר במקצוע הזה אשר לפנינו, ורק פה נראה את נזר היצירה יוצא מלוטש ומגוהץ מבית החרשת של היצירה, מזוין בנצוציות אור השכל השופעים מעולם הרוחני ומתרכזים בעולמו הפנימי של האדם; כי רק הרגש הדתי היא נקודת המרכז, אשר בה יתאחדו שני העולמות, העולם הפנימי והחיצוני של האדם: הוא הגשר המוביל מעולם החמרי אל עולם הרוחני, ומבלעדו היה העולם כלו חסר כל צבעי הוד בעיני האדם; העולם היה נדמה בעיניו כעטוף כלו צללי עלטה, וחידות קשות ותמהון פלא היו מנקרות את לבו. גם בלי כל חקירה מדעית, גם מבלעדי מופתים לקוחים משדמת חכמת הטבע, ובלי התבוננות עמוקה בטבע התפתחות היצורים, הננו מרגישים בקרב לבנו מחאה נמרצה נגד דעת דַּרוין, אשר רוח חכמתו נשאתהו, להעמיד את אבות האדם במחיצה אחת עם כל בעלי החיים אשר על פני האדמה, ובלי כל כונה ורצון מצדנו הננו כמו שומעים את הקול היוצא ממעמקי לבנו ולוחש באזנינו להסכים לדברי הח' ווירכוב, הנוטה לאַשֵּׁר ולקַיֵם את הדעה האמורה בספר תורתנו, כי יצירת האדם היתה פרק מיוחד בפני עצמו בספר הבריאה.

אמנם כן, האדם איננו שריג אחד מן השריגים המסתעפים מגזע עץ החיים הכללי, אשר שתל יוצר התבל בעולמו; כי אם הוא נטיעה בפני עצמה, עלילה מצוינת מיוחדת במעשה בראשית. והנטע הנעמן הזה יצא מבית החרשת של הטבע כלול בכל תכונותיו מבית ומחוץ, בקליפתו ובגרעינו, בשכלו, בכח דמיונו וברגשות נפשו, ברגש דת וברגש מוסר, אשר הופיעו אתו יחד ברגע עלותו על במת החיים הנטועה למענו בתוך העולם. ובכן הלא נוכל לאמר, כי האדם היה בעל דת מעצם ראשית יצירתו, ותולדות הדת הן הן רק תולדות התפתחות המין האנושי. מנקודת המבט הזה יתמעט לעינינו מרחק ההפרזה, אשר הפריזו חכמינו הקדמונים באמרם: כי התורה קדמה לבריאת עולם. ואם יתעקש החוקר לאמר, כי לא קדמה, אבל עכ"פ גם לא אחרה; הרגש הדתי נברא יחד עם עולמו הפנימי של האדם.

ואם אמנם כי היה הארם בעל רגש דת מראשית בריאתו, הנה גם פה יצדק המשפט, אשר חרץ אחד מפלוסופי אשכנז, בהעירו על ספור תורתנו המספרת, כי האלהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו, כי גם האדם ברא לו את אלהיו כמו כן בצלמו ובדמותו הוא, בצלמו ובדמותו הרוחני והמוסרי, אלהותו של כל דור ודור או כל עם ועם היא דמות דיוקנה של ההשכלה והתרבות המשתררות בקרב קהל עובדיה המחזיקים בה: וכפי תאר פני האלהים, כן היא גם תמונת הדת והעבודה המעשית המוקדשת לשמה ולכבודה. המשובה והאכזריות, אשר מצאו קן למו בלב הצדונים, הן מַקְבִּילות אל דמות פני “מֹלֶך” אלילם ותארו, האל הזועם הצמא לדמי ילדים תמימים נקיים מכל סיגי החיים וכתמי פשע, אשר הובאו לקרבן על מזבחו, – כאשר גם התמונה המוסרית, אשר לאלהי ישראל, האל הרחום והחנון, אבי יתומים ודין אלמנות, מתאמת אל רוך הלב ומדת החסד והחנינה המוטבעת בלב האומה הישראלית¹, ואשר יצדק בנוגע אל הדמות הרוחנית הערוכה אל האלהים הוא יצדק גם ביחוס אל הדת המעשית הטבועה בחתמתו. המצב הפרוע והשובב ושחיתות דרכי המוסר, אשר לעמי בני שם בימי קדם, הטביעו את חותמם על עבודת הבעלים והאשרות, אשר בעקרה היתה עבודה פרועה במעשי זמה ותבל. ולעמת זה הנה רגש המוסר והצדק, הצניעות וטהרת חיי המשפחה, אשר בהם הצטינו העברים מעודם (עדות לזה הוא הספור ממעשה שכם בן חמור ודינה בת יעקב ונקמת בני יעקב) השמיעו את הֵד קולם בכל פנות הדת העברית. ובכן הנה כל עוד תשלוט הדת ברוח בני האדם יצדק המשפט החרוץ, כי כעם כן אלהיו וכן גם תכונת דתו.

ובהיות כי הדת היא יסוד גדול בההרכבה הרוחנית והמוסרית של האדם, על כן הנה היא מְעַנְיֶנֶת אותנו בכל צדי צדדיה. דעת דרכי הדתות השונות, השוררות כעת בין עמים רבים, היא לבדה איננה משביעה אותנו רצון, והננו משתוקקים גם לדעת את העבר שלהן, את הנתיבה הארוכה, אשר עברו בה למן עתותי קדם ועד ימינו אלה. האדם מטבעו כמו מרגיש בנפשו רגש מחתה וזועה למראה הגבול והתכלה, ורוחו תערוג תמיד להשתרע במרחבי אין קץ, כן במקום וכן בזמן; ועל כן הנה ההוה בכל עמקו ורחבו איננו מניח את דעתו תמיד. הוא שואף מעבר מזה להאריך את תקומתו בעתיד, בהנחילו את דעותיו ורעיוני לבו לצאצאיו הבאים אחריו, ובפנותו מקום לעלילותיו בקרב הדורות העתידים; ומעבר השני הוא מכונן את מבטיו במסלת העבר ומתרומם למעלה מרקיע, הלאה הלאה לבלי קץ ותכלית, ומגמתו תמיד לרחף על פני הענינים המעַניְנים את רוחו עד שתי הנקודות הקיצוניות ‏בשני ‏עבריהם, העבר והעתיד. לא יפלא אפוא כי היתה הדת יחד עם העבר שלה לנושא מחקר מדעי בקהל חוקרינו היום. מרביתם ככלם שואפים בכל עוז להגביל את ערכה ולברר את עצמותה בדרך מדעי, ולתאר את הדרך הלכה בו בכל ימי התפתחותה מראשית היותה ועד היום. ברבע האחרון מן המאה התשע עשרה צעדה חקירת קדמות האדם צעדים גדולים לפנים, הודות לעמל חוקרי קדמוניות, אשר חפשו בעמל רב ויחשפו תעלומות מני קדם, עד כי נגלו בעליל כל ארחות חיי האדם הקדמוני, מעברו ומפעלותיו, אשר על פיהם נוכל גם לשפוט על ארח הגיונו ויצרי לבו. ובהיות כי השתלמות הדת היא רק צד אחד מן התקדמותה של התרבות האנושית, הלא מובן מאליו, כי הצליח ביד חוקרינו היום להביא את חקירת תולדות הדת לידי שלמות רצויה יותר מכל אשר היו לפניהם, מהיותם שליטים על קבוצת חמר רב, אשר נאסף בידי חרוצים בכל מקצעות חקירת קדמוניות האדם.

ומה רב החמר הנתון תחת שלטון חוקרינו ממין הזה, ומה עמקו מחשבותיהם להבין כל דבר בלי אמר ודברים, רק ברמיזה קלה, וללמוד כל סתום מן המפורש על פי דרכי הגיון ישר ועיון עמוק! אמנם בעברנו על פני החמר הפשוט, אשר עליהם יבנו סופרי תולדות הדת את יסודותיהם, להקים מערכת שטה שלמה על דבר מוצא הדתות, התפתחותן, צרופי אמונות ומסרות מקֻלעות למקלעות שונות, ודרכי השפעה הדתות זע"ז, הננו נזכרים את תורת תולדות יצירת הארץ (גיאולוגיה), אשר הגיעה היום למדרגת חכמה חיובית ומוכתרת בנזר השלמות, התומכת את יסודותיה רק על גבישי עפר, על עפרות תבל, שכבות אדמה ושדרות אבנים, שרידי בעלי חיים ועצמותיהם, אשר אין כעת דוגמתם בעולם, או אשר ישנם רק בתמונה חדשה, – וכל המון הבריות המתות האלה, הרקבון הקדמוני, מכתת שברי סלעים, גבישי עפר שונים, שרידי צמחי קדם, מצע גבנוני סלעים ושלשלות הררי עוז, הנה כמו בכח קסם נפלא יפוח בהם פתאום רוח חיים, אשר יעודדם לקום על רגליהם ולספר בשפה ברורה אה התקופות השונות אשר עברו על כדור ארצנו, את המהפכות והזועות אשר התחוללו עליה, איך נעתקו ונסוגו גבולות ים ויבשת חליפות, איך כפעם בפעם נבנו עולמות ונחרבו ועל חרבותיהם נבנו חדשים, איך כפעם בפעם יתכסה כדור הארץ במכסה מצולת ים, ותחתיות ארץ הקיאו זרמי פרדות אש לשנות את תמונת כדור ארצנו. וכה יספרו בפרוטרוט את דברי ימי יצירת הארץ, יגבילו בדיוק מדעי את קורות‏ שש התקופות הגיאולוגיות, את ששת ימי מעשה בראשית, עד כי על פיהם יבוא האדם בסוד הבריאה בעבר, ועל פיהם ירהיב עוז לנבא לכדור ארצנו את עתידותיו. אך זה הוא כח יצירה נשגב, אשר חנן האלהים את שכל האדם לבנות לו מחומרים קלים, מעפרות תבל ומכִתת גבישי סלע,‏ מגדלים גבוהים ועצומים, אשר ראשם מגיע השמימה, אשר בהעפילם לעלות על ראשם כביר תמצא יד שכלו לגלות מצפוני שמים וארץ גם יחד. וכן הוא גם בגבול החקירה על דבר תולדות הדת. מצבות אבן מנופצות, שמות הרים וערים, מקומות מקודשים על פי המסרת וההרגל, מנהגים קדומים, אגדות וספורי בדים, קברים עתיקים והחפצים הטמונים בם, הזיות נבערות ואמונות תפלות, איזה מלות כלולות בקרב שפות רבות, הַמְכוָנות אל איזה מושגים אשר אין למו כל מקום בהוה, – כל אלה, אשר אם גם בפני עצמם אין למו כל ערך נכבד, הנה בהכנסם בחוג הסתכלותו של חוקר חושב מצוין ביושר הגיונו ובחקרי לבו, הם נהפכים לאותיות, אשר החוקר בעל המחשבות יודע לצרף מהם מלות ומאמרים שלמים, לקרוא את התכן הנכלל בם, ולדעת מה היתה הדת בתקופותיה השונות מימי חלדה, ומה הגיעה אליה בכל זמן וזמן. כן נוצר הענף המדעי החדש הנקרא בשם “תולדות הדת” חכמה חדשה וצעירה, אשר מדת ימיה איננה עולה יותר מאיזה עשרות שנים.

בספרות העמים נתחברו במקצע הזה ספרים רבים ממחברים שונים. במדומה לי כי בספרות העברית יהי הספר הזה הצעד הראשון במסלה החדשה הזאת. לא נוכל לדעת מראש, אם התועלת, אשר נביא בספר הזה לקהל הקוראים העברים, תהי רצויה לכל המפלגות השונות שבקרבם; אך בזה לא נפון עד מה, כי ירבו מאד הקוראים בו, למרות הנסיון המר אשר הוכיחנו לדעת, כי מעטים מאד בספרות העברית דורשי ספרי מדע. הן הדת היא סוד קיומו של הלאום העברי, היא בת־לויתו במסלתו ההיסטורית הארוכה כארבעה אלפי שנה, והיא אשר נתנה לו כח ואון להתגבר על כל המעצורים ואבני הנגף אשר פגש בדרכו; ואם כן אפוא מי זה איש עברי לא יתענין בחקירה מדעית על דבר מוצא הדת והתפתחותה? אנחנו עם הספר, עבדים משועבדים אל הדת, וכל אשר ידֻבר על דבר הדת וכל אשר יתיחס אליה אל נא יהי מוזר לנו, ומה גם כי החקירות הכלולות בספר הזה הן פוריות ורעננות, ומעשרות אותנו בהמון ידיעות רחבות ומלבבות את הקורא, אשר ידיעתן מביאה לנו תועלת חיובית בכל אופן שנשקיף עליהן.

זאת שמתי אל לבי ואתרגם, ע"פ הצעת בעלי “תושיה”, את הספר הנוכחי, אשר חֻבר במקורו בשפת אנגלית על ידי הפרופיסור מֵנזיס, ואשר ליקרת ערכו תרגם עד מהרה לכל לשונות אירופה. בתרגומי זה בחרתי לי סגנון מדעי קל ורך, ולפעמים הרשיתי לעצמי לְרַדֵּד את הענין הנחקר, ולהוסיף על הרעיון המקורי תוספת באור, למען יצא הענין מבורר ומלֻבן למדי. גם הוספתי במקומות שונים דברים מלבי וביחוד בענינים הנוגעים אל דת ישראל ואל ספרותו, ולפעמים גם כדי להנעים ולתבל את הסגנון המחקרי, לבל יהי מְכֻוָּץ וצנום מאד. זולת זאת הנה הוספתי במקומות רבים הערות מועילות, המפיצות אור על פני דברים סתומים רבים, והן נדפסות בשולי הגליון במקומן הראוי להן. הנני חושב, כי אמנם מלאתי את חובתי הכפולה, חובת מתרגם ומבאר גם יחד – באמונה ובלב תמים. שלמות עבודתי תרהיבני לקוות, כי זה תרגומי אמציא למרבית הקוראים את התועלת המדעית הַמְקֻוָה.

יעקב פרֶנקֶל

אובגוסט, י"ז אלול, אלף תתכ"ח לגלותנו

א. מבוא

הספר הקטן הזה יכיל בקרבו ענף מדעי כמעט חדש בערכו. רק בתקופה חמשת ועשרים השנים האחרונות שמה אירופה המערבית לב לבוא עד חקר האמונות הנשגבות ילידות ארץ הקדם; וההתבוננות הנמרצה אל שטת הדתות העתיקות האלה הוכיחה לדעת, כי לא אמונה אחת, כי אם רבות מהן שוררות בעולם, וכי האמונות האלה הנה באשר רב מאד הדמיון והשווי ביניהן בצדדים רבים, כן הן גם משתנות זמ"ז בענינים רבים; דמיון ושווי כאחד. עתה נתבטלה כליל הדעה שאחזו בה לפנים, בי נוכל לבוא עד תכונת האמונות השונות רק בהערך ובהשוות אותן אל האמונה הנוצרית; ומצד השני הנה נגלו תחומים חדשים של חקירה והתבוננות לכל הבא להתעסק בחקרי האמונות והדתות השולטות ברוח בני האדם. הודות לדרכי החקירות החדשות הוסיפו חוקרינו. היום דעת מכל אשר לפניהם להתחקות על שרשי תכונת אמונת היונים והרומאים; וכמו כן גם אמונות יתר עמי הקדם, תחת אשר היו כספר החתום לפני חכמינו הקדמונים, הנה כעת הודות לדרכי החקירה החדשה, הן בעצמן מְגַלות לנו את תולדות ימיהן ודרך התפתחותן. הענף המדעי החדש – דעת דרכי החיים של האדם הקדמוני, הכניס קרני אור חדש בגבול רבות מן הדתות הקדמוניות והדעות העתיקות שהשתררו בגבול אמונתו של האדם הקדמוני. עתה ידעו להוקיר את ערך הספורים המגיעים אלינו על ידי התרים ושליחי המיסיון על דבר העמים הפראים, השוכנים בכל קצוי כדור ארצנו, דבר אשר לא שמו אליו לב לפנים. באופן כזה הנה שונה מצבנו שאנו עומדים עליו כעת תכלית שנוי מן המצב שעמדו עליו אבותינו לפנים, אשר הסתכלו אל הדת הכללית השוררת בעולם ויתחקו על שרשיה כעל דבר שלם ומוקף מכל צדדיו. הם דמו, כי רק אמונתם היא האמתית, וכל יתר האמונות זולתה הן שוא וכזב. בכל דברי קַלוין הננו שמעים את מבטא שפתיו על דבר “הבצה הנרחבה של שגיון דעת ותעתועים”, אשר בה שקועים כל יושבי תבל מלבד בעלי הברית החדשה; הוא לא מצא לנחוץ לפניו לצלול במעמקי התעתועים האלה ולחפש את נתיבותיהם, בחשבו כי יש לאל ידו לשאת משא וללמד תורת אמת לבני אמונתו בדרך ישרה, מבלי להסתבך בסבכי חקירה והסתכלות מדעית. נוחה ונעימה מזה ומצוינת ברוח סבלנות דתית היא השקפת אחד ממשוררי ישראל הקדמונים, שלמה אבן גבירול, אשר עם כל רגש הכבוד והרוממות אשר ירחש לבו אל אמונת ישראל, הוא נזהר מאד בלשונו לבלי שַׁקֵּץ ולבלי לבזות את הדתות זולתה ולבלי כנותם בשמות של גנאי ובזיון. המשורר הפלוסוף הזה בהכתירו בכתר מלכות את האמונה באחדות הבורא, את אלהי ישראל, האל היחיד והמיוחד, אשר בעד קדושת שמו שֻפכו כמים דמי אחיו בכל עת ומקום, הנה שירתו ברה וזכה ומתונה מאד: שירתו התמה והתרגשותו הדתית ממוזגה גם היא בדעה צלולה, במבט פלוסופי נאור. הלא כה דבריו בשירו המצוין “כתר מלכות”:

הכונה הטובה הרפודה בקרב השגגה מצדקת בעיני הפלוסוף את בעליה, ועל כן איננו מביע להם ולדתם כל רגש בוז ונאצה; כי אם הוא מביט על העורים במנוד ראש, וכמו נשתתף בצערם, על מחלת העורון אשר הוכו בה מבלי הרגש את מציאותה: “זה טבע בבאר שחת, וזה נפל אל פחת, וכלם חשבו כי לחפצם נגעו, והם לריק יגעו”. המחזה הזה ימרר את לב המשורר ויעציב את רוחו. אמנם המשפט הזה הוא יפה ונאות מאד מנקודת המבט המוסרית, להצדיק אמונת איש ודעותיו מצד כונתו הטובה, השקפה המתנגדת מן הקצה אל הקצה להשקפת התיאולוגים הקנאים מן הנוצרים בימי הבינים. עד ימינו אלה נשארה בתקפה הדעה, ‏ אשר הורו אבות הכנסיה, כי כל הדתות, מלבד תורת ישראל והדת הנוצרית, הנן עבודה בזויה לשדים ושעירי שחת, וכי בהן הוכן כסא מלוכה לשעירי בלהות. אחרת לא יכלו להאמין, מהיות כי אמונה אחרת מלבד דת ישראל והברית החדשה לא נודעה להם. עתה חדלה דעה נבערה כזאת, ועלינו לחרוץ משפט מבלי האחז בדעות קדומות, בהוסדנו על נושאי החקירה הנתונים תחת שלטוננו, למען הפץ אור על הענין.

ואם אמנם, כי חכמת החקירה על דבר האמונה נולדה אך זה לא כבר, אבל גם במשך עת קצרה הספיקה לה עִתה לעבור בחפזה את גבול ימי עלומיה, כאשר יורונו לדעת השמות שנקראו עליה, אשר בעצם ראשיתה ואשר בימים האחרונים. החקירה ללמוד לדעת את דרכי האמונות השונות נקראה בראשונה בשם השואת הדתות. תכלית החכמה הזאת היתה להשוות את שטות הדתות השונות ולהעריכן זאת לעמת זאת. נחוץ היה לאסוף יחד מעשים ועובדות, לערוך במשמר נכון את השטות השונות, באופן שתתאמנה אל המון הידיעות‏ שהשגנו על אדותן, ועל פי זה נשוה אותן אלה מול אלה עד כי תראינה בולטות, כן קויהן ושרטוטיהן הכללים, וכן תכונותיהן הפרטיות, אשר בהן נבדלו זמ"ז. עבודה כזאת נחוצה גם כעת ומעלת נחיצותה רבה מאד. העבודה לאסוף חמר ולהגביל את הדמיון והשנויים, אשר בין הדתות השונות, עוד לא פסקה, ועוד יתעַנְיְנו בה ימים רבים חוקרים רבים וגדולים. וכדרך שנוהג בכל החכמות תחל גם החכמה הזאת בראשונה לערוך בסדר ישר את הענינים הנחקרים על ידה.

אחדות הדתות בכלל. בימים האחרונים נתחברו ספרים רבים על דבר הדתות השוררות בעולם (והן נחקרות כדבר אחד שלם), אשר מחבריהם קראו להם בשם “היסטוריה”. כן נמצא תחת ידינו “תולדות האמונה” להחכם שַׁנְטֶפִי־די־לא־סוסי ו"תולדות אמונות ימי קדם על פי דרך ההשואה" להח' טילֶה. התולדה הדתית תוכל להיות על שני פנים. בהמלה היסטוריה נוכל להשתמש במובן ידוע להתבונן ולבאר איזה צד מצדדי חיי בני האדם ומעבדיהם הרוחניים, ולשמור את הקשר הנכון שבין חלקיהם, מבלי שום לב אל סדר זמני הִגָּלותָם וישותם, ואל הדרגת המוקדם והמאוחר, כאשר כן השתמשו בהמלה הזאת לבאר את מהות הצמחים, בעלי החיים והדוממים וכל פרטי תכונותיהם, בכנותנו את הידיעה הזאת בשם “תולדות הטבע” (Naturgeschichte); או כי המלה הזאת משמשת לסַמֵּן על ידה את ידיעת המקרים והעלילות ההולכים זא"ז בהדרגה זמנית, להקדים את הקודמים ולאחר את המאוחרים, כמו ד"מ אם נבוא לספר את תולדות היונים והרומאים. לפי המובן האחרון הזה הנה מטרת תולדות הדת לבאר את אשר קרה להדת ומה הגיע לה בשטף העת, והכל מסודר בסדר הזמנים, וכבאופן הראשון כן גם באופן השני, הנה ההשתמשות במלת “תולדה” מראה לדעת, כי חקירת הענין נטתה כעת ללכת במסלה חדשה, וכי במטרתה אשר לפניה תכליתה למצוא יתר הרבה מאשר לאסוף חמר רב, ולהראות על צדדי הדמיון והקוים המקבילים הנטויים בין הדתות השונות. תכליתה כעת לערוך את החמר הנאסף במערכה נכונה כזאת, עד כי תגלה בעליל מסכת הארג, אשר בה נקשרו יחד כל פרקי הענין וחלקיו להיות לגויה אחת שלמה. רק בזה נכלל בלי ספק הפתרון של השאלה, אשר על החכמה החדשה (החקירה על דבר תולדות הדתות) לפתור אותה. כעת הנה כל אחד מן החכמים, אשר החקירה הזאת מעַנינת את לבו ואם גם במעט, הוא שואף ללמוד לדעת ולתַכֵּן את הדתות השונות השולטות בעולם, לא בתור שטות דתיות בודדות ונפרדות, אשר למרות הקוים והשרטוטים הדומים אשר בכלן יחד, הנה התפתחותה של כל אחת ואחת לבדה היא אפשרית, מבלי להתלות ביתר רעותיה, – כי אם מגמתו להתבונן ולהסתכל אל השטות הדתיות המאוגדות יחד אגודה אחת, בתור חלקים מן האחד השלם. החכמה החדשה הזאת מתאמצת להציג לפנינו את כל הדתות השולטות בעולם בדמות נצוצות וזיקים המופיעים מן הדת הגדולה המקורית השולטת בתבל מן העולם.

ובהתרומם החקירה על דבר הדתות אל נקודת גובה כזאת, למען הבין באופן כזה את פתרון השאלה הנתונה לפניה, הנה היא רק משתעבדת אל הנטיה הכללית ההיא, אשר גברה בימינו אלה בכל ענפי המדעים. כל אחד מן המדעים שואף להקים חק אחד קצוב השולט באופן אחד שוה בקרב המון מעשים וחזיונות שונים ולהתאים אותו אליהם, לאסוף דברים רבים שונים אל נקודה אחת, או טוב אֹמר, להראות בעליל איך התחוללו הרבוי וההמון ממקור האחדות. הנטיה הזאת, אשר היתה לסגולה בכל ענפי המדעים, נחוצה לפי דעתנו לסול לה מסלה גם בתחום ‏החקירה על דבר הדתות. הדעת והבינה תוכיחינה אותנו לדעת גם פה, כי בקרב האי־סדרים הנגלים לעינינו שורר רק סדר ומשטר נאות. עלינו לדעת, כי האמונות והדתות שההנחלו בקרב החברה האנושית אינן מקור תהו ובהו, או רק תוצאות פרי הבערות המתמדת בין בני האדם, אשר זה כל משפט ישותה והויתה, ר"ל היא קנתה לה משפט אזרח רק בזה, כי ראתה אור בכל העתים ובכל ארצות תבל. לא כן הדבר. עלינו להבין, כי האמונות והדתות האלה הן הן עולם מלא, ועלינו להביט עליהן, אם רק אין חפצנו לעקם את הישרה, כעל צד אחד מן החיים האנושיים, אשר לא נפקד בו תמיד מקום הדעת והבינה, ואשר התפתח בעבר והוא הולך הלוך והשתלם גם עד היום הזה. באמתת ההחלטה הזאת נוכחו לדעת כל הסופרים המצוינים העוסקים במקצוע הזה; הם מכנים את ספריהם בשם “היסטוריה” ומתאמצים להוכיח, כי כל הדתות קשורות ושלובות זב"ז יחד כאברים הכלולים בגויה אחת, והן הן כמו התגליות שונות של הרוח החיה ההיא הכוללת אותן יחד והמתגלה בתמונות ונוסחאות שונות. הספר הקטן הנוכחי מגמתו, לא רק לבאר את דרכי הדתות ולהגביל את קויהן ושרטוטיהן היסודיים, כי אם להראות גם איזה מן תוצאות פרי החקירה וההסתכלות הנכונה, למען הפיץ אור על היחס והקשר אשר בין השטות הדתיות, בין אשה לרעותה.

התפתחות הדת איננה נפסקת. את המשפט הזה אנחנו חורצים רק על יסוד הנחות ידועות. הנחתנו הראשית והכי־נכבדה היא: כי בכל ענפי החיים של החברה האנושית, כן גם הדת החלה להתפתח מעצם ראשית הויתה, והיא הולכת ומתפתחת עד היום הזה, וכי התפתחותה של הדת יצאה לפעלה על פי החקים ההם בעצמם, אשר פעילהם נכרת בהתקדמות האנושית והשתלמותו. כל המתעסק בחקירת הענין הזה, הנה מאיזה צד שיבחר למען התקרב אל מטרתו, עליו להניח את ההנחה הזאת, אם רק אין חפצו להסתלק מהבנת הענין והשגתו בתור דבר אחד שלם. לתכן ולהבין איזה דבר הוא רק לדעת איך התהוה הענין הנחקר לאת אשר הוא כעת; ולמצער הנה כל חזיון תולדיי יובן אל נכון, רק אם תחָקרנה תולדות הויתו וישותו עדי בואנו אל שרש מוצאו. והדבר הזה בעצמו הוא נוהג גם ביחס אל “תולדות הדת”. החקירה וההתבוננות באיזה דבר, אם רק איננה מתחלת מעצם ראשית הדבר הנחקר, בהכרח היא מוטעת ואיננה מביאה לידי תוצאות נכונות. ובכן הננו מקבלים כדבר מוחלט, כל עוד אשר לא יוכח ההפך, כי גם בתחום הזה, כאשר בכל מקצעות החיים של החברה האנושית, היתה ההתפתחות הולכת ונמשכת בלי הפסק. ההנחה הזאת מקובלת כדבר מוחלט גם בכל יתר מקצעות תורת התולדה. תולדת כל חפץ ומוסד בחיי בני האדם הולכת ונמשכת כחוט אחד בלי הפסק ומתחלת מן העת הקדומה ההיא, עת אשר חיי המשפחה ומשפט הרכוש טרם היו בארץ. התחבולות, אשר על ידם השיגו בני האדם בעתותי קדם את האמצעים הנחוצים למען לחיות ולהתקים בארץ, כבר גלויות וידועות לנו למדי; אין כל הפסק ומקום פנוי בנתיב התפתחותה של התרבות האנושית, למן העת אשר השתמשו בני האדם (לחרוש את ארמתם) במקל עקלתון ופתלתל בקצהו, ועד המחרשה הפועלת בכח הקיטור. האם לא נוכל להחליט את הדבר הזה בעצמו גם ביחס אל האמונה והדת? האם לא נוכל להחליט, כל עוד לא יוכיחו לנו ההפך, כי גם התפתחות האמונות והדתות לא נתקה ולא נפסקה אף רגע, מראשית ימי עלומי המשפחה האנושית ועד היום הזה, וכי הדתות המצוינות במשגב שלמותן השוררות בעת בעולם הנן חלק נאצל מן הדת הקדומה של האדם הקדמוני? אמנם החלק הזה בבחינות רבות הרחיק ללכת ויתקדם לעלות למעלה על פני הדת הקדומה אשר ממנה לֻקח, אפס כי בקרבו עוד חי וקים היסוד העקרי והמעמיד שנמצא בתוך הדת הקדמוניה; ואמנם רק אולי תמצית מבחר הדעות של הדת הקדמוניה, אשר בהן התנוססה רוח ביותר, היא היא המעוררת את לבנו לכרוע לפניה ברך? אם נקבל את ההשקפה הזאת, אז יוסרו רבות מאבני הנגף, אשר היו לנו למכשול לפנים על דרך ‏חקירתנו. אם נואיל להסכים אל הנטיה החדשה השולטת על שדמת החקירה והמדעים כעת, לבלי הבט על האמונות והדתות כעל יסוד איתן שאין לו כל שנוי ותמורה, כי אם כעל דבר שהשתנה מכפי היותו בעצם ראשיתו לרגלי ההתפתחות, ועוד מתעתד הוא להאריך את התפתחותו ולהשתנות גם בעתיד, כי עתה חדול נחדול מהביע להן רגשי בוז ואיבה, מקנא להן ומקנא בהן. ‏לוּא השקפנו על הדתות השנות כעל פרקים שונים במסלת ההתפתחות של הדת בכלל, ר"ל רוח הדת הכללית השולטת ברוח בני האדם, כי עתה לא היתה לנו כל נסבה מוצאת להשפיל את ערך אחת מהן ולרומם את האחת על יתר רעותיה. ידיעת הפרקים הראשונים והיותר קדומים במסלת ההתפתחות הדתית היא מעַנינת אותנו במדה ההיא, שאנחנו מתעַניְנים בבתי המעון אשר להאדם הקדמוני (רבים מהם נשארו לפלטה עד היום הזה), ואף כי אנחנו מאן נמאן לשום את משכננו בם. חלילה לנו לחלק את הדתות השונות למחלקותיהן, להכיר את האחת בתור דת אמתית, ואת יתר זולתה להבל וריק; אנחנו לא נשים דופי ‏בכל אחת מן הדתות לתת אותה לאמונה תפלה, ולא את אחת מהן נבזה בשפתנו לאמר כי איננה רצויה לאלהים. מרגישים אנחנו בנפשנו, כי אפסה מאתנו היכלת לדעת את אמונתנו אנחנו ולהבינה לאשורה, מבלי אשר נדמנה ונעריך אותה אל יתר הדתות; על כן הננו נכונים להוקיר את ערך אלה האחרונות לפי מקומן ומצבן בתנועת ההתפתחות וסולם ההתקדמות של הרעיון הדתי בכלל. מנקודת המבט הזאת הננו מביטים גם אל אמונתנו אנו, בדעתנו, כי לוּא חסרה להדתות היסטוריה, ולוּא לא צעדו בנתיב תולדי כדרך כל יצורי הרוח הפועלים את פעולתם הפוריה בחיי בני האדם, כי עתה נבצרה מהן להשתלם כראוי. בשוותנו לנגד עינינו את העיקר הגדול הזה – ההתפתחות – הננו נוטים לראות אך טוב וישר גם בהדעות הכי־גסיות; וכמו נחזה בעליל, כי הרעיון התכליתי אשר בכל דת, אם גם היותר קדמוניה והיותר הדיוטית, הוא קרוב יתר הרבה אל הטוב והאמת מאשר אל השקר והרע.

ובכן הננו נגשים אל העבודה בהשענו על ההנחה, כי הדת הִנֶּהָ גם היא מראשית היותה דבר הנכנס תחת גדר ההתפתחות כמו חכמת המשפטים ומלאכת המחשבת; והדרך היותר נכונה, אם רק ימצא הדבר לאפשר, היא לחקור אחרי התפתחות הדת מעצם ראשיתה. לא נרהיב עז בנפשנו להתפאר, כי יצלח בידנו להפיץ אור על כל סתום ונעלם; לא נחליט כי לא נפגוש על דרכנו דעות ורזי־דת הנסוכים במסכת תעלומה, אשר יכבד עלינו להגביל את מקומם בנתיב התולדה הדתית; לא נבטח בנפשנו להאמין, כי מצא נמצא את המסלה הישרה המובלת דרך גן האמונה, גן רחב ידים צומח דעות אמונה ורגשות דת; לכל הפחות הננו מרהיבים עז לקוות, כי מצא נמצא את המסלה אשר בדרכה צעדה ההתפתחות הדתית בכללותה.

הגבלת מושג הדת. אולם טרם עוד נדרוך על מפתן חקירתנו זאת הננו נפגשים בהשאלה: מה הוא הענין ההוא, אשר לפי השערתנו התפתח והשתלם באופן האמור? למען תאר את מהלך התפתחותו של איזה דבר נחוץ בהכרח להגביל את מהות הדבר ההוא, שאנחנו אומרים עליו שהוא התפתח; יען כי הרעיון היסודי של המושג “התפתחות” אוצר בקרבו את ההחלטה הזאת, לאמר: עיקר הדבר ועצמיותו איננו משתנה ‏ לרגלי ההתפתחות, מהיות כי הזרע ותוצאות התפתחותו, היינו הפרי הצומח לרגלי התפתחותו של הזרע, שניהם הם דבר אחד בעיקרם ועצמיותם! ההבדל ביניהם היא רק, כי הראשון הוא במצב הצמיחה, והשני כבר נגמרה צמיחתו. החכם העסוק בחקירת “תולדות הדתות” התרשל מאד בעבודת חקירתו לפתרון השאלה הנתונה לפניו, לוּא הציג לפניו מעבר מזה איש פראי ומעבר השני איש אירופאי חוקר וחושב בעל דת נצרת, ולוּא העריכם זה לעמת זה ויחפוז לחרוץ משפט, כי יסודות הדת של הפראי ושל הנוצרי רחוקים זה מזה תכלית מרחק, מבלי היות ביניהם כל נימא, וגם דקה שבדקה, אשר תקשרם יחד ותביאם לידי נקודת מגע אחת, וכי שונה הפרי בעקרו ועצמיותו מן גרעין הזרע אשר הסב את צמיחתו. על כן עלינו בהכרח להגביל את מהות הדבר אשר הננו מתעתדים לכתוב את תולדותיו, או בשפה יותר ברורה לבאר את המושג המובן לנו בגדר שם “דת”. אין לשכוח כי הגבלה נכונה ושלמה של איזה דבר המשתרע ומשתפך על כל סביבותיו היא אפשרית, רק אחרי אשר הגיע אל מרום קץ התפתחותו. בעת צמיחתו יתודע הצומח על פי איכותו ותכונתו כפי שהוא בהוה, וגם נכרים בו עקבות תכונות יותר נשגבות וגם יותר שפלות המסוגלות לו מאת הטבע. גדר מושגו של הדת עוד לא נתברר במלא שלמותו ועמקו לבני האדם החותרים בכל עז להגיע אל פתרון השאלה: מה היא הדת? על כן הנה כל הגבלה שנציע לפתרון השאלה הנתונה תוכל להיות מקובלת רק בתור ראשית פתרון ומענה לפי שעה עד אשר יתבררו ויתלבנו הדברים. אנחנו הננו מציעים לקבל לפי שעה את הגבלת מושג הדת: הגיון כבוד וכריעת ברך לפני הכחות הכי־נשגבים. אמנם בהשקפה ראשונה נראה את ההגבלה הזאת כבלתי מספקת לגדור את המושג הנתון; אבל אם נברר היטב את המושג הנגדר בהגבלתנו זאת אז נמצא, כי איננה דלה וקצרת מדה. ראשית כל הנה היא אוצרת בקרבה את היסוד העיקרי של הדת. האיש הנותן גֹדל להכח הנשגב וכורע לפניו ברך הלא בהכרח הנהו מאמין במציאות כח כזה. הנה מושכל ראשון, איזה כח מניע בדעת האדם, במחשבתו ושכלו. אמנם גם בהמדרגות הראשונות, אשר בסולם התפתחות הדת, לא חסרו להאדם הקדמוני איזה כח משפט, דעת ופלס בינה. איזה נטף של בינה וחריצות שכל להחליט דבר על פי שקול דעתו היו ליסוד מוסד גם להדתות העתיקות של האדם הקדמוני. ולוּא חסרה אז האמונה במציאות כחות נשגבים לא היתה הדת יכולה להתקים; ולוּא גם נתקימה בתמונתה החיצונית, הנה בלי ספק חדלו בעלי הדת מהאמין באמתותה, ותוצאות המחזה היו כי היתה נהפכה לדת מדומה, דת מלאכותית, דת אשר תחסרנה לה התכונות הראשיות המיוחדות לכל דת בת־קימא. המשפט הזה מתאמת ביחוס אל כל דת ודת. שנית, הנה מטבע האדם להכנע, לקבל עליו אדון ושליט. ולכרוע ברך רק לפני כח נשגב. הדת נותנת גֹדל ומבעת רגשי כבוד ויקר, לא אל עצמים אשר לפי דעת בני האדם הם שוים אליהם במדרגתם, או גם למטה מהם, כי אם אל עצמים כאלה, אשר באיזה יחס ובחינה הם נצבים במדרגה גבוהה למעלה מן האדם, ואשר הסכינו בני האדם להתיצב לפניהם באימה והכנעה וברגש כבוד. לוּא נצטוה האדם על פי דתו להשתחות אל העצמים ההם, אשר לבו יהגה למו רק רגשי בוז, ואשר כעבור רגע ישליכם מעל פניו בגעל נפש, במקרה כזה היה חסר התנאי הראשי לקיום הגת, ועבודה דתית כזאת איננה מתאימה אל מושגי האמונה. אמנם גם עבודה דתית אשר תהפוכות בקרבה כמו זאת יכולה להתמך על יסוד רגש דתי; האדם במצבו הפראי הנה הוא מתעתע ברוחו, ולמחשבותיו אין כל קשר הגיוני, ואיש כזה גם בכרעו ברך לפני עצם אחד, אשר בחר לו לאלהות, הנה רגע יעריצהו ויחשבהו למרום ונשגב ממנו, ועדי ארגיעה יבזהו וישפילהו; אפס כי תוצאות מעשי תעתועים כאלה הן מאפס וערכם הוא למטה מערך הדת. שלישית, הנה הדבר הזה בעצמו, אשר הם כורעים ומשתחוים לפני הכחות הנשגבים, גם הוא כמו ראיה מוכחת; כונתנו לאמר, הדת כוללה בקרבה לא רק אמונה תמימה במציאות כחות נשגבים לבד, כי אם אל האמונה הזאת נלותה גם עבודה מעשית קבועה, יחס מסודר בין העובדים והנעבדים. פה המחשבה והעיון הולכים צמודים עם העבודה והמעשה, וזה הוא סמן מובהק להדת. עם שביתת העבודה המעשית בטלה גם עצם הדת. אמנם אין להכניס את המשפט הזה בחוג צר ולהצר את מובנו; יוכל היות, כי בטול העבודה המעשית הוא רק מדומה, ובאמת הוא רק מעברה אל הכרת הכח הנשגב באופן אחר, היינו להעריצו להקדישו ולעבדו בתמונה דתית יותר יותר נשגבה. אפס כי במקום שבעלי הדת מעמידים את דתם רק על אמונתם בכח נשגב, ואינם שואפים בכל עז לדבקה באלהותם, לבוא בברית הכח הנשגב הנעבד על ידם ולהתרצות אליו, שם אין דת במובנה האמתי.

ברורי דברים על דבר הגבלות אחרות. על פי האמור בזה יש לאל ידנו לחרוץ משפט על דבר הדעות השונות שהוצעו על שדמת המדעים בימים האחרונים למען הגביל את מושג הדת. לא נזכור ראשונות לבאר את דעת הפלוסופים הקדמונים על דבר הדת; ובשימנו חק וגבול לדברינו, והננו ‏מסתפקים בחקירות החכמים אשר התעסקו ביחוד בחקירה הזאת שאנחנו דנים עליה, נראה כי דעת רבים מן החכמים נוטה לחשוב את הדת לפרי עבודת המחשבה והדעת של האדם. החכם מַקס מילֶר יאמר, כי “הדת היא כשרון מיוחד ונטיה מוטבעת במחשבת לב אנוש, אשר מבלעדי השכל וכח השופט וגם בנגוד אליהם, היא ממצאת לאדם את היכלת להכיר את האין־סוף, כנותו אותו בכנוים שונים ובתארו אותו בתמונות שונות. מבלעדי הכשרון הזה אין כל דת יכולה לצמוח ומה גם להתקים”, כנגד ההגבלה הזאת אפשר לנו להגיש את עצומותינו ולערער עליה מכמה טעמים. על פי ההגבלה הנוכחית נשארה לנו ההנחה, כי רק דרך אחת ישנה, אשר בלכת בה בני האדם ישכילו להגיע אל גבול האמונה בהעצם הנשגב; הם מסגלים למו אמונה כזאת, אשר תמציא למו את הידיעה ממציאות איזה עצם המרומם ונשגב מהם, ובעיקרו איננו מושג למו, זאת אומרת, הם מגיעים אל תחום האמונה באמצעות עבודת המחשבה והשכל. אמנם יש לפון בההנחה הזאת, כי רק רגש אי־היקר אשר ירחש לב בני האדם אל כל העצמים בעלי גבול ותכלית, וכי רק התמעטות ערך האחרוֹנים בעיני הראשונים – היא היא המסלה האחת המיוחדת והמשותפת לכל בני האדם, להגיע על ידה אל האמונה באלהים. מלבד זאת, הנה בפסחו במשפטו על הגבלת הדת על הצד המעשי שבה, על העבודה הדתית, הנה בזה הכין ה' מילר בעצמו כלי מפץ לנפץ את משפטו. האמונה והעבודה הדתית הן הנה שני היסודות הגדולים בקרב הדת המצומדים יחד לבלי לזוז איש מרעהו, ובסור אחד מהם, אז אין כל תקומה לדת². הדברים האלה בעצמם יסכלו גם את דברי הח' ספֶּנסֵר, אשר הואיל להגביל את מושג הדת באופן אחר. ספנסר רואה את היסוד אשר עליו הטבעו אדני הדת, בצעיף התעלומה הנסוך על פני כחות העולם, היינו באי־כשרוננו להשיג את מהות הכחות המתגלים לנו בעולם. לפי דעתו הנה אמונה אחת כללית משותפת לכל הדתות, והיא, כי ישנו בתוך הבריאה איזה דבר המרומם והנשגב מבינתנו. לפי החלטתו הנה הרעיון המופשט של האדם מוכשר להכיר מציאות איזה דבר שמציאותו איננה מוגבלת בתנאים ותארים, ולהכיר‏ את ישותו על דרך החיוב. נמצא כזה מציאותו מתגלה לנו רק על פי המחשבה והרעיון, ואם אמנם קצרה יד שכלנו מהשיגו, בכל זאת יכול נוכל להחליט את ישותו. ההגבלה הזאת, כהקודמת לה, מבארת את מוצא הדת מקצר דעתו של האדם ומהשגתו הבלתי שלמה, ומקרבת אותה יותר אל צד השלילה מאשר אל צד החיוב. וגם הפעם אמנם יש להשיב תשובה, כי בהגבלתו הזאת נוטה ספנסר יותר ליחד מקום למטע האמונה בתחום המחשבה והבינה מאשר להעמידה בעולם המעשה, וכמו כן איננו משים לב אל היסוד הדתי הגדול – העבודה המעשית.

רבים מן החכמים מבארים את מוצא הדת כתוצאת פרי תשוקת הדעת המוטבעה ברוח האדם. הדת היא ילידת ההתעוררות ההיא, הממרצת את בני האדם לחקור את סבת כל חזיון, וביחוד לבקש את הסבה הראשונה לכל החזיונות המתגלים בתוך הבריאה. פה הננו מתקרבים אל הקו ההוא, אשר בלי תפונה הוא נחשב תמיד כסמן מובהק להדת: הדת נצבת תמיד כמליץ בינינו ובין הבריאה, יודעת לבאר לנו את התבל ואת תעודתה, לטעת בדעת האדם ושכלו אחדות נמרצה, בפתרה לו את כל החידות הקשות המרגיזות את לבבו, ובהעמידה אותו על נקודת מבט ידוע, עד כי ממצב השקפתו זאת ידע וישכיל לפנות בתוך הבריאה לכל עלילות תבל וחפצי החיים לכל אחד ואחד את מקומו הראוי והנועד לו. אבל עם כל זה איננו מבואר לנו למדי: מה הוא עצם הדת? הן תשוקת הדעת, התשוקה לחקור ולהעמיק בכל דבר אינה תכונה מיוחרת מסוגלת אל הדת בלבדה, בעוד אשר יותר יתכן ליחס אותה אל הפלוסופיה. האדם מעצם ראשית הויתו כרע ברך לפני העצמים, אשר לא נכנסו בגבול הכרתו והשגתו. התשוקה לדעת דחפה אותו לחפש את הסבה הראשונה לכל מעשי הבריאה; עד מהרה נוכח לראות בהדת איזה דבר מה, אשר הבטיחהו לבאר לו את התבל וכל רזי תעלומותיו, לפקוח את עיניו לדעת גם את מהותו, תעודתו ותכליתו הוא. אבל גם אחרי מצאו את הסבה הראשונה, הנה בלי"ס איזה דבר יותר נכבד ועולה בערכו על תשוקת הדעת, הוא אשר אכף עליו להכיר אותה לאלהות, לכרוע לפניה ברך ולהגיש לה מנחה וזבח. ומה היא הסבה הגורמת להעבודה הדתית? בלי ספק התגלוּת מופתי פלא ומעשי נסים נחשבת תמיד לאחת מן הסבות הראשיות; אבל האמנם כי נסבה מעוררת אחרת מלבד מופתי פלא אָין? כל הגבלה והגדרה על דבר מושג הדת לא תתכן להתחשב לנכונה ולממלאת את תעודתה בשלמות, כל עוד לא נכלל בקרבה גם מושגה של העבודה הדתית; יען כי העבודה היא עצם מעצמי הדת ויסודה העקרי. זולת זאת הנה לא את התכונה המדעית והשכלית לבד, כי אם גם את הצד המוסרי נחוץ להביא בחשבון. ומה היא הדת במובנה המוסרי? יכול נוכל להראות על מיני עבודות דתיות כאלה, אשר תבענה את כל מיני התכונות המוסריות, אשר רק אפשר למצוא כמוהן וכדוגמתן. בהן נראה תהפוכות והתנגדות מאין כמוהן: גאון רוח ושפלות נפש, קצף וקנאה, יראה ופחד ואֹמץ לב, רעב ונחם. אולם אם הדת בכלל יסודתה גם בהרגש הפנימי כאשר בגלוי הדעת והפעולה החיצונית, אם כן אפוא לא כל מיני העבודות תוכלנה להתחשב אל הדת; ובכן הנה דרוש עוד דבר מה כעין מלואים ושכלול אל ההגבלה שהגבלנו.

הגבלה יותר מדויקת. נמלא נא את החסרון באמרנו כי הדת היא הכנעה וכריעת ברך לפני כחות נעלמים מסובבת מרגש לב יודע מחסורו וחפץ בהמלאותו. ההגבלה הזאת מעלה על לב הקורא את זכרון דברי הח' שלֵיאֶרמַכֶר: “הדת היא רגש שעבוד והכנעה לאין גבול ותכלית”, על המשפט האחרון הזה רבו מאד המערערים בכל עת, מהיות כי הוא יעד את מקום הדת במחיצת הרגש ורחשי הלב, בעוד אשר בלעדי זה הנה היא אמונה ודת בעלת עלילה ומעשים; אבל דברי האמת והצדק הנאמרים ע"י שליאֶרמַכֶר רב ערכם מאד לחקירת הענין שלפנינו. האמונה בעצם נשגב והעבודה הדתית הצמודה אליה איננה דת כזאת, אשר נוכל לאמר, כי יחסר בה בתור סבה מניעה “רגש לב יודע מחסורו והחפץ במלוא משאלותיו”. משלשת היסודות האלה בהתחברם יחד תולד כל דת, הנצבת אם על המדרגות העליונות או התחתונות של התרבות האנושית.

תנאי הכרחי לקיום איזה דת הוא, שהעצם הנעבד בתור אלהות לא יחסר לו הכשרון למלא את צרכי העובדים אותו. אין לב בני האדם פונה להתפלל ולהגיש מנחה וזבח לעצמים כאלה, אשר יחשבום לחדלי כשרון להושיעם במצוקותיהם, או אשר אין לאל ידם להרע ולהיטיב. יסוד כל דת מעשית היא האמונה, כי העצם הנבחר להעבד בתור אלהות הוא בעל כח נשגב, אשר בידו היכלת להיטיב ולתת לעובדיו את אשר יבצר מהם לעשות לנפשם הם. קֹצר יד בני האדם לעזור לנפשם, להשיג ‏מאוייהם ולמלא את צרכיהם בעצם ידם הם, היא הנסבה אשר תפנה את לבם אל האלהים, אשר בידו הגבורה והכח הנשגב ההוא אשר יחסר להם. לוא היתה היכלת בידם להעזר בכח עצמם, כי עתה אבדו להדת ביחוסה אליהם כל ערכה ונחיצותה; לוא היו בני האדם מאֻשרים מאד בחיים ולא חסר להם כל דבר, או להפך, לוא היו בני האדם אֻמללים ונגועים במדה כזאת, עד כי נואשו מקוות לטוב, כי עתה לא מצא האדם את לבבו לפנות אל הכחות הנשנבים, אבל מהיות כי בחיי האדם הנה אֹשר ואיד עולים בלולים יחד; האדם הוא חדל אונים להגן על אשרו לבל־יבגוד בו, וכמו כן קצרה ידו להזהר ולעמוד בפני כל הסכנות המרחפות על ראשו על כל צעד וצעד במסלת החיים, ומאשר כי בקרבו כבר גמלה האמונה – לא נחקור כעת על דבר הנסבה מחוללתה – במציאות כח נשגב, אשר ברצותו יש לאל ידו להגן עליו ולאשרהו, על כן קמה לו ברצונו הדת המעשית, והנה הוא בא בברית ובחליפת־ענינים³ עם הכחות הנשגבים. הנה כי כן נראה, כי גם בתמונתה היותר קדומה לא הופיעה הדת אלא בתור חזיון מיוחד נודע מרגש אהבה עצמית. ואם אמנם כי בעלי הדת יגישו מנחה וזבח בתקותם, כי תערב מנחתם עד מאד להעצם הנשגב, ואם גם אמנם כי בהתפללם יחלו את פניו להעתיר למו אך טוב וחסד אשר ועדנים; אפס כי בכל זאת לא נבוז לאלה ולא נוכל לחשבם לדברים מכוערים ושפלים, באשר כי ככל החזיון הזה נראה גם בחברת בני האדם, בין שני רעים נאהבים, בין האבות וצאצאיהם. גם האדם הפראי המתבודד במגוריו ומתנכר אל חיי החברה והתבל, אשר מלחמה לו תמיד עם כל העוטרים אותו, ואשר מלבד סוכה לסוכך על ראשו ומזון להשקיט את רעבונו איננו מצטרך למאומה, גם הוא לא ישפוך את שיחו לפני אלהיו לבקש ממנו צרכיו, אם לא ירגיש בנפשו רגשי אהבה וגעגועים אליו, או לולא רגשי אהבתו אל העצם הנשגב ודבקותו בו גוברים בו לרגלי העתר אלהיו אליו. אך פעם אחת נצמד אנוש אל אלהיו והנה דת נכונה מקוימת ועומדת לפנינו; ברגש מלא חיים ותנועה הנה בא האדם במסרת הברית עם כח נשגב, ואף כי בלי תפונה יערך לו דמות כדמותו הוא, בכל זאת הלא יחשוב את ערכו מרום ונשגב ממנו.

ובכן הנה רק הכנעה ובריעת ברך לפני כחות נשגבים הבאה לרגלי הרגש שמרגיש האדם את רפיונו וקצר יכלתו להושיע לנפשו, רק זאת היא התכונה העצמית של הדת, ומנקודת המבט הזה הננו נכונים להתוות נתיב אל ההיסטוריה הדתית, ולתאר למצער את קויה ושרטוטיה הכללים. על מהלך התפתחותה של הדת אפשר לשפוט על פי הגבלת מושג הדת בעצמה האמורה למעלה. במדה ההיא שנשתנו ונתחלפי צרכי האדם ומחסוריו, בה במדה התחוללו חליפות ושנוים בתכונת הדת. התרבות צרכי האדם ההולכים הלוך ורוב, הלוך והסתבך לפי מדרגת התקדמותה של התרבות האנושית, היא היא אשר היתה לכח דוחף ומניע בנתיב התפתחותה של הדת. כהאלים בעצמם, תולדות ימיהם בעבר ותכונתם בהוה, כן הקרבנות אשר יקריבו למו, וכן גם ישעם וחסדם, אשר בגללם העתירו אליהם, כל אלה יחד הולכים הלוך והשתגשג בערך אל מדת גדוּלוֹ והתפתחותו של האדם בעצמו, והנה הם מזדככים ועוברים מן הגס אל הדק, מן התהו אל המשטר הנכון. יוכל היות כי בעמוד הדת במדרגה הראשונה בסולם ההתפתחות היתה רק ענין פרטי בין האדם הפראי ובין אלהיו, ותשתרע רק בגבול צרכי האדם הפרטיים והחמריים. לעמת זה הנה בהתרוממה אל המדרגות היותר גבוהות (אמנם כי לא תמיד), אז תצא הדת מרשות היחיד והיתה לסגולה למשפחה אחת, לשבט שלם או גם להמון שבטי עמים; כל אחת מהרחבות גבול כמו אלה מרחבת גם את תחום השאלות המוצעות לפני הדת בהמעיטן את תעודתה ותכליתה הפרטית הלוך והמעט. אז תפרוץ הדת את חוגה הצר ועמדה במרחב, ברשות הצבור, והמטרה אשר אליה היא שואפת מקבלת תמונה כללית, תמונת עבודה של צבור. צרכי הנודד הנוסע בעדר הם שונים מצרכי האִכר העובד את אדמת ארץ אחוזתו, צרכי בן כפר נבדלים מצרכי יושבי הערים, צרכי יושבי ארץ לַפלַנְדְ הם אחרים מצרכי הכושים, וההבדל הזה מטביע את חתמתו על פני הדמות, אשר יערכו כל אלה איש איש לאלהיו, ועל פני העבודה הדתית אשר יעבדו לכבודו. אם יקרה, כי בקרב אחד מן העמים יגלו נצני מלאכת מחשבת אז נטל גם על אלהיו לחדש את תמונתו כפי המתאים אל טעם העם ההוא. בהיטיב החברה את דרכה ורגשי אהבת אדם ימצאו למו קן בלבבה, אז הנה עד מהרה יאבדו כל מנהגי הדת המגואלים ברצח ודם את ערכם בעיני הקהל, אשר ישקדו כעת להעביר את רעת החקים האכזרים, או כי ישנום לטוב; בעוד אשר חקי זועה כאלה מתקימים לארך ימים ונמלאים בכל תקף אכזריותם בקרב איזה עמים השקועים במצולת הבערות והזיה. והיה בנשוב רוח חדשה בארץ המלמדת להכיר את כבוד כל איש ואיש מן החברה ואת כל יקרת ערכו האנושי, ובני האדם יחלו להרגיש את יקר ערכם ואת האחריות המוטלת עליהם בעד חיתם ותקומתם, אז עד מהרה יקל כבוד הדת העתיקה בעיני הדור החדש, אשר הפך לבו עתה לזלזל בה, והרעיון כבר נתבכר בלבו להמיר אותה באחרת המתאמת אל רוחו וטעמו⁴.

הנה כי כן נאמר כי התפתחות הדת הולכת שלובת יד בדרכה עם התקדמותה של התרבות האנושית, וכדבר המתאים לזה, והוא: כי דת בל עם ועם היא מכוֶנת אל מדרגת תרבותו והשכלתו. לשוא ננסה למצוא דוגמאות בקורות ימי העולם, איך התלכדו אצל איזה עמים נמוסים גסים ומדות פרועות עם רוח דת נשגבה. עינינו רואות תמיד את ההפך. בפעם בפעם נחזה, כי התרבות האנושית מתקדמת ללכת ומעברת בדרכה הלאה את דעות האמונה ופקודי הדת, אשר גם בהיותם לאחור עוד מוסיפים להתקים לארך ימים למרות הבינה והרגש המעודן הנותנים בם דופי. הסבה הגורמת לזה היא, כי האמונה יקרה בעיני האדם מכל סגלות החיים, ולמורת רוחו הוא להמיר או לזנוח את דתו, אשר בה סֻבכו שרשי כל רגשות לבו. אבל הן הדת צריכה להיות כראי נאמן, אשר בו נשקפו מחשבות החברה המחזקת בה וכל אידיאַליה; צרכיה הגשמיים או הרוחניים המורגשים לה הלא היה יהיו לתכן תפלותיה הקבועות אצלה; הקרבנות והזבחים, אשר היא מגשת, הלא דרושים להיות מתאימים אל הרגש המוטבע בלב העם; ולמען גם לא יאבד חנם, כבודם ומשגב ערכם בעיני החברה, הלא נטל גם על האלים להשתנות ולהתלבש בתמונות חדשות במשך הזמן, למען השאר בקשר דתי מלא רוח חיים עם עמם הנצמד אליהם, ואם רק אמת המשפט שנחרץ בסוד חכמים, כי בכלל צעדה תמיד התרבות האנושית רק לפנים, ואם נסכים לדברי הח' טַילור, כי התפתחות האדם החלה מתחתית המדרגה; ומבלי הבט אל תקופות הירידה והנסיגה לאחור, לא חדלה החברה האנושית מעודה מהוסיף התפתח והשתלם, – הלא נוכל ליחס את המשפט הזה גם אל האמונה. גם היא החלה בראשיתה מן התמונות היותר גסות ותלך הלוך והשתלם ממדרגה למדרגה. הדת בעצמיותה איננה אלא הצד הפנימי של התרבות, ובה תביע החברה את הרוח הנוהג את חייה בעתים שונות ובקרב עמים שונים. דת של איזה עם היא תמונה מדויקת מתכונתו, ועוד יותר מזה היא מתארת בדיוק את מצבו, מטרותיו ושיטתו המדינית. דת של איזה תקופת זמן ידוע תאלפנו לדעת את משא נפשה של החברה האנושית, שאיפותיה ותקוותיה בזמן ההוא, תודיענו מתי כמשו נבלו התקוות הנושנות ותחתן החלו לצמוח חדשות. על כן הנה בצדק יאָמר, כי ידיעת תולדות הדתות השוררות בעולם היא שקולה כנגד ידיעה מקפת את נשמת ההיסטוריה של החברה האנושית מראשית ימי עולם; על ידה יודעו לנו כל התקוות והמאויים, אשר הרהיבו את לב בני האדם בכל משך ימי ההיסטוריה הארוכה שלהם, ואשר הקדישון והעריצון תמיד. קשה מאד לציר לנו איזה ענף מדעי, אשר קסם שפוך על פניו למשוך את לבנו יותר מזה. אמנם כי למען בוא עד תכלית חקר הענין הזה דרושות ידיעות רחבות ועמוקות מאד, עד כי לא רבים הם הסופרים אשר יחכמו להתעסק בחקירתו. האיש החפץ לעבוד במקצוע הזה עליו להיות חמוש בידיעת תולדות התרבות האנושית, ידיעה רחבה ועמוקה; עליו לחקור את מקצוע תורת קדמוניות האדם בכל תחומיו הנרחבים, כפי שנגלו לנו בעת החדשה, ולדעת ידיעה מקפת את דרכי החיים בכל העתים ואצל כל העמים מעצם תחלת ההיסטוריה ועד הנה. העת הנוכחית היא פוריה במקצוע הזה עד מאד; שנה שנה ישתפכו זרמי אור חדש במחשכי הענין שלפנינו להאיר את כל פנותיו, ובמצב כזה הנה החקירה במקצוע הזה לא תתכן להיות שלמה מכל צדדיה, והיא נחשבת רק בתור נסיון לחקירת הענין, בהיות כי על כל צעד וצעד יכול נוכל להראות על אוצרות מלאים וגדושים בחמר רב, ועל מקורים יותר חדשים ויותר נאמנים.

ב. ראשית הדת

התרבות בראשית מוצאה. חוקרי קדמוניות מחליטים, כי פראי אדם ישבו לפנים בכל הארצות הנושבות כעת, וכי בכל מקום ומקום על פני כדור הארץ הקדימה תקופת כלי האבן לבוא לפני תקופת ההשתמשות בכלי מתכות. תקופת העת ההולכת לפני התרבות ותקון העולם היתה חשכה ואיומה. בתקופת העת ההיא שבנו בני האדם במערות ומחלות עפר, ואחריה הופיעה תקופת שוכני בניני העמודים⁵. בספרי התולדה אי אפשר להיות מקום פנוי בעד מעללי בני האדם הקדמונים, להזכר דברי ימיהם, מעבדיהם וקורותיהם, לפי סדר הזמנים שעברו עליהם. הם התכלכלו מציד חיה ודגים, השתמשו בכלי נשק חטובים מאבן, וישכנו יחד עם בעלי חיים פראים, אשר אין כעת דוגמתם בעולם. באיזה אופן התעודד האדם, תחת אשר היה בתחלה בודד ונעזב וחדל אונים להושיע לנפשו, להשיג את צרכיו בתחבולות חכמה? באיזה אופן מצאה ידו להשתמש בהאש? איך מצאה ידו להטיב ולשכלל את כלי נשקו ולהמציא לו כלים שונים הדרושים למלאכתו, ואיך השכיל לכבוש איזה מיני בעלי חיים ידועים, אשר לפני זה רדף אחריהם לצודם בחרבו ובקשתו, וילמדם לעזור לו בכל מלאכתו בבית ובשדה? איך הפך לבו לזנוח חיי נוד ותחת המסע בעדרים קבע לו מקום לשבתו ויחל לעבוד את האדמה? איך זה התכוננו חיי המשפחה, וההורים החלו לגדל ולחנך את ילדיהם? כל אלה הם נושאי חקירה אחת נרחבה, אשר אין פה המקום לבארה. רק ברוב עמל ויגיעה רבה צלחה לו, להאדם הקדמוני, לפנות לו דרך מן החיים הפרועים, חיי הבהמה, אל החיים המתוקנים, המכשירים ‏ את התפתחות כשרונותיו הטבעיים.

התרבות השתלמה בהדרגה ידועה ומוצאה מן המצב הפראי. כעת אין מי אשר יחזיק בהדעה הקדומה, כי האדם יצא מבית החרשת של הטבע חמוש ומזוין בכל הנמוסים האנושיים, מחונן בדעת ותבונה, ורק לרגלי נטותו ונפילתו ממצבו המתוקן לו בראשית הבראו, – התהוה לפרא. אמנם כי יתכן להסכים על היות תקופות ידועות במהלכה של התרבות האנושית, אשר בהן נראה נסיגה לאחור; אבל ככלל הנה מקובלת מאד כעת הדעה, בי התרבות היא תוצאות התפתתחות מודרגת, והיא פרי הנצחונות, אשר רכש לו האדם לרגלי מלחמתו הארוכה עם כל העוטרים אותו סביבותיו. אפס כי ההתפתחות הזאת לא היתה שוה בהדרגתה בכל ארצות מושבותיו. באיזה מהן התקדמה ללכת, ומהירות תנועתה היתה נשפעת יותר מאיזה השפעה הבאה מן החוץ, מאשר מכח צמיחה פנימית בלי עזרה צדדית. בכל עת אשר באו שני עמים יחד במגע ובחליפת־ענינים, אז התחולל בקרבם הרעיון לחפש ולמצוא מסלות חדשות על שדה החיים. לעמת זה הנה נשאר האדם באיזה ארצות בקדמות מצבו כשהיה מבלי להתפתח מאומה. גם בימינו אלה עוד נמצאים עמים רבים אשר נשארו בקדמות מצבם הפראי. הבושמֶנים היושבים באוסטרליה, שוכני איי אַנדַמַן ורבים כמוהם, הם משוללי בינה לדעת את המלאכות היותר פשוטות, והם פרועים וגסים במדרגה כזאת, עד כי עלינו להשקיף עליהם כעל עמים, אשר לפנים עמדו במדרגה יותר גבוהה של תרבות, אך כי ע"י איזה מקרה נתטמטם לבם, נסוגו אחור ויפרעו עד מאד. בלעדם הנה יש בכל חלקי התבל המון עמים פראים, אפס כי הם עוד לא ירדו במצב התרבות עד תחתית המדרגה, והם נמצאים עד היום במצב הקדום ההוא, אשר בו נמצאו כל בני האדם לפני לדת הקולטורה. ישנם עמים כאלה אשר בגבולם עוד לא נכנסה התרבות גם במדרגה שפלה כפי שאנו רואים אותה בארץ חינא ופערו. העמים האלה נצבים לנו למופת, ומהם נדע מה היו אבות כל העמים הנאורים. הענין הזה הנהו כעין סעד וחזוק אל הדעה שהוחלטה בסוד חכמים, לבאר את המחזה המוזר המתגלה לעינינו תמיד, כי בקרב כל עם ועם מן העמים הנאורים נשקף לנו טור ארוך של חזיונות, מנהגים, דעות אמונה ומסרות, המוצאות מקום בקרבו יחר עם הדעות האמתיות והדת הנאורה שהתאזרחו אצלו, מנהגים ודעות כאלה, אשר אינם יכולים להיות מבוארים ומוצדקים על פי מצב העם והשכלתו, ואשר אי אפשר לחשבם לתוצאות פרי התרבות וההשכלה אשר מצאו להן קן בקרבו בהוה, והם נחשבים בהכרח רק כשרידים מן החיים של העת הקדמוניה, אשר עוד לא הספיקה יד התרבות וההשכלה להשמידם, – באשר כי כל המנהגים, הדעות והמסרות האלה הם שוים ומתדמים בדיוק אל הדעות והמנהגים שאנחנו מוצאים בקרב העמים הפראים. דבר המסתעף מזה, כי התרבות החלה להתרקם מן המצב הפראי; וכי אמנם נאמנים דברי הח' טילור באמרו: “המצב הפראי היא תכונה עצמית מסוגלת להאדם הקדמוני, ומן המצב הקדום הזה התפתחה לאִטה, הודות להסבות ההן בעצמן הפועלות גם כעת, תרבות יותר גבוהה”. ובכן הנה ברצותנו לתאר את נתיבת ההיסטוריה של התרבות האנושית, עלינו להעזר בהמון הידיעות אשר רכשנו, ידיעות המתארות לנו את דרכי החיים אשר להאדם הקדמוני, ועלינו להביא בחשבון, כמה גרעינים מזרע החכמות, החֻקים, מלאכות־מחשבת ומוסדי החיים אנחנו מוצאים קלוטים ומתחילים לצמוח אצל העמים הפראים. הספרים אשר כתבו במקצע זה החכמים: מֶן, לאֶבוֹק וטילור יאלפונו לדעת מה פוריה היא הנתיבה המחקרית הזאת, וכמה זרמי אור נפוצים על ידה בגבול תורת השתלמות התרבות האנושית.

אולם הדבר אשר נחשב לאמת בנוגע אל התרבות בכלל, הוא יאָמן גם ביחס אל הדת, מהיותה אחד מן היסודות העקרים של התרבות האנושית. אי אפשר לדת חדשה לצמוח על קרקע בתולה אשר לא עֻבדה, ואשר לא הקדימו שם להכנע ולכרוע ברך לפני איזה אלהים, יהיה מה ואיך שיהיה (ולוא נניח את ההפך, כי עתה בהכרח היינו סותרים את דברינו האמורים למעלה, כי מעולם לא נמצאו על פני ארצנו עמים משוללים כל אמונה ודת). ראשית כל הנה צריכה היתה הדת החדשה למטרת קיומה להסתגל אל הדת הקודמת לפניה, ולקבל ממנה, כפי מדת היכלת, את אלה בחלקיה אשר עוד לא נבלו ולא נשחתו בתמורת העתים. ובכן הנה עלינו לדעת מראש, כי לרגלי ההתבוננות נמצא גם בקרב הדתות הנאורות איזה תוים ורשמים, אשר אינם לפי טעמם ורוחם, כי אם שאולים הם אם ברצון ואם שלא ברצון מן הדתות הגסות ההולכות לפניהן. עקבות החזיון הזה אנחנו מכירים בכל הדתות הנאורות, כאשר נבאר במרוצת דברינו; כלן הן מלאות שרידי חרבות ששרדו מן המצב הקדמוני. הדעות וההשקפות אשר להדת הקדומה כמו התערו בארץ מושבותן ותעמקנה בה שרשיהן, מאפס עוד יכלת לשרש מעפר גזען, למרות כל החליפות והתמורות שקמו בקרב האלים בהעולמות העליונים. עינינו הרואות איך אמונות תפלות, נחלת קדומים, משתמרות בקרב עמים רבים לארך ימים, וגם הרוחות החדשות הנושבות בכל תקפן, וכל כלי יוצר של ההשכלה לא יוכלו לסער אותן ממקומן. במשך תקופות ועדנים רבים יספר דור לדור ספורים מהבילים על דבר האלילים, ואף כי אינם מתאימים אל תכונת האלים לפי תכניתם ודמותם, אשר תערוך למו התורה החדשה בעת ההוה, וזה ירמוז לנו על תקופה קדמוניה, אשר יחסו אל האלים מעשים ועלילות כמו אלה. בספר אשר חֻבר מאת הח' לַנגע: “אגדות תפֵלות, הדת ופקודיה” ימצא הקורא אֹסף חמר למדי המוכיח לנו לדעת איך יסודות הדת העתיקה אחרי היותם לסגלה לכל העם הם מוסיפים לחיות ולהתקים גם בקרב הדת החדשה, אף כי פה לא יכירם מקומם, ואין לך אחת מן הדתות הגדולות והנאורות, אשר אין המשפט הזה מתיחס לה.

ובהיות, כי כל אחת מן הדתות הגדולות מיוסדת על אשיות איזה דת קדומה שהשתררה בזמן ידוע באיזה מן הארצות, הנה ברור הדבר, כי למען בוא עד תכלית חקר הדתות הגדולות, ‏עלינו לחקור ולהתבונן אל מושגי הדתות הקדמוניות, אשר חלפו עברו מן העולם ותעזובנה את מקומן אל הדתות החדשות הטובות והנבחרות מהן. אמנם כבד מאד הדבר לחקור את כל אחת ואחת מן האמונות שהשתררו בין העמים הפראים הקדמונים בזמן קרוב לפני לדת האמונות הגדולות (מספרן עולה עד עשר או שתים עשרה). אפס כי גם מבלעדי זה השג נשיג את מטרתנו כאשר נראה להלאה. בין כל הדתות אשר להעמים הפראים יש איזה השתוות ודמיון, כבני משפחה אחת הדומים זל"ז בקלסתר פניהם, ועל כן אין לנו להתחבט בחקירת הדתות הקדמוניות אחת אחרי אחת לבדנה, כי אם לשום לנושא דברינו את הדת הכללית של העמים הקדמונים. בפרק הבא ננסה לתאר את הדת ההיא ולהתוות את גבולותיה; אפס כי הננו מקדימים להגיד לקוראינו גם פה, כי איזה קוים ושרטוטים ידועים נראים כבולטים לעינינו על פני הדת הכללית של העמים הקדמונים בכל מקצעותיה, שרשיה וענפיה; ולחפץ תועלת מעשית הננו כוללים לע"ע את הקוים והשרטוטים האלה למושג אחד, אשר יחשב בעינינו כעצם הדת הקדמוניה, הדת אשר בכל עת ומקום סללה מסלה לפני הדתות הגדולות הבאות בעקבותיה. הנה לפנינו – אם נבחר לנו שפת ממשלי משלים – יער גדול רחב ידים המשתרע על פני כל העולם הקדמון, ובקרב היער הזה השתגשגו ותגאינה דתות רמות המעלה כעצי־אל ענקים רמי קומה, אשר ממנו ינקו וגם יונקות שפע לח ולשד חיים ומעל פניו לא תזוזנה. הדתות הגדולות השוררות בארץ תשתוינה זל"ז ביסודות תורתן ועקרי האמונה, עד כי נשתומם מאד על וההשתוות הואת. ארץ הסינים וארץ מצרים משתוות יחד בנוגע להלקח אשר בתורת דתיהן, ואשר דוגמתו נמצא גם בתורת האינקים; וכמוהן היו גם הדתות אשר לעמי האריים ולעמי בני שם, ובהיות, כי מצוא נמצא את הלקח הזה בעצמו גם בתורת הדת אשר בקרב העמים הפראים, הנה אז בהכרח תולד לנו השאלה: האם לא ינקו כל הדתות הגדולות גם הן את תורת לקחן מן המקור הקדמוני ההוא, או כי אולי תמצא ידנו ליחס אל החזיון הזה איזה באור אחר? כל עין תחזה, כי לא נעשה חיל על דרך חקירתנו כל עוד לא נסגל לנו מושג מקיף וכולל מן הדת הקדמוניה של העמים הפראים.

להבנת הענין הננו מאֻלצים להקדים דברים אחדים על דבר התכונה הרוחנית של העמים הקדמונים ועל דרכי ההגיון והמחשבה אצלם. אך שוא נתפאר להבין אל מחשבות עמי הקדם, כל עוד לא נדע את הדרך הלכו בו עדי הגיעם לידי השגת רעיונות ומחשבות כמו אלה, ואת דרכי ההגיון כפי שהסכינו להגות ולחשוב. את האדם הפראי נוכל אמנם לדמות לילר קטן, אשר טרם עוד למד לחשוב כן, ועוד קצרה בינתו להכיר כל דבר הכרה נכונה. הוא עורך בתחום הכרתו והשגתו נסיונות רבים כפי מדה האפשרות, הוא נאחז בסבכי כל מיני שגגות וספקות העלולים לקרות את האיש הבלתי מנוסה בדרכי הרעיון וההכרה. והנה אם דיה לילד מדת זמן של איזה שנים למען סגל לו את דרכי ההכרה הנכונה, לעמת זה הנה למען השיג את המטרה הזאת בעצמה דרושה להאדם הפראי תקופת אלפי שנים. הוא איננו יודע להבדיל בין עצם אחד למשנהו, ממנו נכחד ההבדל אשר בינו ובין בעלי החיים הנמוכים, או ההברל אשר בין בעלי החיים ובין עמודי המים הנשאים עם העבים⁶. הוא איננו יודע להכיר את מדת המרחק, אשר בינו ובין הגופים המובטים; בנוגע אל העצמים הנעים איננו יודע את הםבה הגורמת את תנועתם והמאלצת אותם לפעול את פעולתם; הוא הבין לא יוכל, איך יקיפו השמש והירח במסלתם, ואיך יסער הרוח; הוא איננו יודע להגיד מאומה על דבר שנוי מראה הגופים החיצוני, ד"מ: מדוע יאדמו פני הרקיע בעלות השחר, ומדוע זה איזה אבנים מחוטבים בתבנית איש. הן אמנם, כי הוא שואף לדעת כל דבר, והוא מציע לנפשו תמיד שאלות על אדות סבת כל החזיונות המתמיהים; אבל כל תשובה תהי איזה שתהיה מנחת את דעתו, והוא מקבל ברצון את הבאור הראשון אשר ימָצא לו; ובעוד אשר הילד מכיר עד מהרה, כי הבאור המוצע לפניו להבנת איזה מחזה בשוא יסודתו, לעמת זה נבער האדם הפראי מדעת במדרגה כזאת, ער כי קצרה דעתו מהכיר את השוא והשקר של איזה באור גם היותר אוילי, והנה הוא מקבל אותו בתם לב ומחזיק בו בתור אמת מוחלטת. ברוחו אין כל מושג שלם ומקיף, והחסרון הנמרץ הזה המסכסך את הגיונו ועוכר את מקור מחשבותיו איננו מורגש לו מכל וכל. דעתו קצרה מהכליל את המוחשים והרעיונות ולערכם למחלקותיהם ולסוגיהם, כי אם הוא מתבונן לכל עצם וענין בפי שהוא לעצמו, מבלי להביאו בקשר ויחס עם ענינים אחרים הדומים לו והמתיחסים אליו על פי תכנם. ולא זאת בלבד, כי אם גם חסר לו המושג ממהות האפשר והבלתי אפשר; להמלות האלה אין כל ערך בעיניו, בהיות כי עוד לא סגל לו כל מושג מן החֻקים הנוהגים בכחם כל מחזות החיים ומעללי תבל. אין כל דבר אשר יעצור בעד מעוף דמיונו ואשר ישקול את משפטו בפלס נכון; בהסחבו בזרם מחשבותיו הוא נפגש עם הגיון דעות מוזרות, בעוד אשר יחסר לו כשרון בקרת למען בחון את אמתותן, וכה הוא שונה את שגגותיו ושוגה בתעתועיו ומאמין בם בתם לבו. ד"מ, ספורי הילדים, אשר בהם אין לך כל דבר נמנע האפשרות; אשר על פיהם לא יבצר מאת האדם לשחר את פני השמש וסערות תבל בחדרי משכנותיהם, ומחיות השדה – לדבר בשפת בני האדם; אשר על פיהם נתנה בינה יתרה בקוסמים וקוסמוֹת לדעת את כל אשר יעשה על פני ארץ רבה, וגם יש למו היכלת להתהפך לכמה תמונות וגונים כרצונם; אשר על פיהם הרוחות משוטטות בעולם, ואת כל הדברים הנמצאים בעולם אמנם יתכן להפכם לעצם אחר כרצון איש ואיש – דברים כאלה אינם נכנסים בעיני הפראי תחת סוג ספורי הבל והזיה חסרת דעת, כי אם הם מתקבלים אצלו בתור אמת מוחלטת, בתור מעשים שהיו ושֶׁהֹוִים. הבקיאים בתכונת חיי הפראים אומרים: כי הפראים חיים בתקופת יצירת האגדות הדתיות התפֵלות (mytdos), ובתקופת זמן כזה הנה כל הבדים וההזיות אשר יכללו בקרבם ספורים מהבילים על דבר הקוסמים הם נחשבים בדעת הקהל כמקרים ומעשים שנתאמתו בנסיון. נחוץ רק כי תהיינה האגדות עטויות במעטה יפה, ואז הן מושכות אחריהן את לב העם לתת אמון בהן בתור מעשים שקרו בפועל.

הננו מוצאים לנחוץ להעיר לדעת את לב הקורא על אדות תכונה אחת מיוחדת המשובשת ברוח דמיונו של הפראי. הפראי יחשוב את כל העצמים הנמצאים בתבל לבעלי רוח חיים המחוננים בכח חיים כמוהו. מושגו על אדות כח החיים הנטוע בקרבו גם הוא איננו בהיר ונקי מתעתועי הבל, והנה הוא חסר בינה להשיג אל נכון: מה רב הוא ההבדל אשר בין עולמו הרוחני ובין הטבע העוטר אותו סביב; בדמיונו הנה כל העצמים זולתו דומים ושוים אליו לכל דבר, ולא רק חית השדה, כי אם גם הצמחים; וכהעצמים המחוננים בכח חיים ותנועה כן גם הדוממים, הצורים והסלעים, הכל שוים בעיניו ומתדמים אליו. הוא יודע ומרגיש כי הנהו חי, ובכן הוא מאמין, כי כל הדברים העוטרים אותו סביב גם הם חיים כמוהו. בדמיונו יחשוב לו, כי כל אשר סביביו דומים אליו, מרגישים ומתאוים תאוה כמהו, וכמהו יש להם הכשרון לשקול כל דבר בפלס בינתם. ועל כן הוא מאמין לדברי האומרים, כי הגופים הדוממים אשר בטבע משתעים ומשתוחחים איש את רעהו, והוא רואה בזה רק סדרו של עולם ומשטרו הנכון. באופן הזה יחיה הפראי בעולם מלא מושגים מסובכים לאין קץ, עולם ‏פשוט אשר אין כל חֻקים שוררים בקרבו, אין מחלקות, סוגים וגדרים, לסדר את הנמצאים למחלקותיהם, אין כל תחבולה לדעת על פיה את אשר יקרה בעתיד, ואין בקרת ופלס משפט לבחון כל דבר. בעולם כזה נחשבים כל יצורי הדמיון לנמצאים אמתים ורבים מאמינים בם. על כן ימשילו המושלים את עולמו הרוחני של הפראי אל ההזיה ותעתועי הדמיון של עולם המלא כלו הוֹזים ומוכי ירח (Somnabulen). אולם אנחנו משקיפים על העולם הזה בלי כל רגש אימה ופחד, בדעתנו כי איננו משולל גם הוא דעת ובינה; אפס כי בו הדעת חותרת בכל מאמצי עוזה להגיע אל מקומה הנכון. המצב הזה הנהו מצב המעבר למצב טוב ומתוקן ממנו; בו נראים הנסיונות ההם, אשר בו יתנסה הילד בהתרגלו לאטו לסגל לו הכרה נכונה מן העולם ומלואו.

ולמרות כל אלה הנה בהמצב המסובך ובהתהו הגדול הזה הנראה בקרב התבל הננו מוצאים איזה שאיפה למטרה ידועה. הן אמנם כי בהשקפה ראשונה אפשר להחליט, כי דרכי הרעיון והמחשבה של האדם הקדמוני, בהיותם נוטים בנטיות שונות ומשתנים זמ"ז בארצות שונות, הלא יביאו בהכרח לידי תהפוכות ונגודים והמון דעות והשקפות נבערות על טבע הנמצאים ועל תעודת האדם עלי תבל, ובכל זאת עוד לא קרה כדבר הזה. ההפך מזה אנו רואים, כי איזה אחדות שוררת בכל המון ספורי הבדים והאגדות המתפשטות בקרב כל העמים הפראים, וכמו דעה אחת והשקפה אחת להם על התבל והאדם. הח' לַנג יביע את דעתו לאמר: "האחדות הגמורה אשר נראה במצבם הרוחני של העמים הפראים, ההשקפה האחת והכחות הרוחנים האחרים השומים בפי כלהם לבאר על ידם את מחזות החיים והעולם, רק היא לבדה דיה לבאר לנו בלי כל התחכמות, ומבלי להעזר בשיטת החכמים המחליטים, כי האגדות הקדמוניות נמסרות ועוברות מדור לדור ומעם לעם, או להסתיע בשיטת האַחדות העצמית של בני האדם, – את סבת התפשטות האגדות הדתיות של הקדמונים על פני כל הארץ. יצורי הדמיון והאגדות של העמים הפראים ההולכים הלוך והשנות בדיוק נכון, ומתפשטים על פני כל הארץ, הם לאות ולמופת על ישרת התכונה המוטבעת ברוח דמיונם של בני האדם ושאיפתם למטרה אחת. הח' רֶוִיל בספרו “דתי העמים הפראים” מעיר לדעת, כי תכונה אחת לכל הדתות אשר להעמים הפראים, המשתנות אשה מרעותה רק בתמונת הדת החיצונית.

הדת היא סגולה מחויבת להעמים הפראים. הכל מודים בזה, כי האמונה באלהים, הכנעה וכריעת ברך לפניו, היא סגולה מיוחדת לכל בני האדם בהיותם במצב פראי. עדות הנוסעים המספרים על אדות איזה עמים פראים חדלי אמונה ודת, איננה דיה לסתור את ההנחה הכללית שהתאזרחה בקרב החכמים, כי האמונה נחשבת לסגולת המצב הפראי של האדם, ומה גם כי יותר קרוב ליחס את עדותם זאת אל שגגת דעתם והתבוננות בלתי מספקת.

איך זה חדרה הדת אל תוך העמים הפראים? איך זה קם ונהיה החזיון הזה, כי הרעיון הזה התפשט בקרב עמים, אשר עמידתם קרובה מאד אל תחתית המדרגה של ההשכלה והתרבות האנושית, ואשר חסרו הם כל הסגולות הנשגבות אשר סגלו למו בני האדם בימים הבאים?

בתור סבה להחזיון הנוכחי הננו מיחסים ‏ את האמור למעלה, כי האדם היה בעל דת עוד מעצם קדמותו, וכמו נולדה היא אתו יחד, וכי בגבול שכלו ומחשבתו כבר מצא האדם מוכן ומזומן לפניו את הרעיון, אשר הורהו את אשר עליו לעשות למען התאים אל מטרתו, ואיך לעשותו. אמנם אין לכחד, כי גם במפעלו זה שם לו האדם לקו ולמשקלת את ההתעוררות הפנימית אשר התחוללה ברוחו; אפס כי ההתעוררות הזאת איננה תולדות איזה כח מיוחד, אשר מקומו מחוץ לתחום של התכונות הראשיות אשר להטבע האנושי, כי אם מקורה בעצם נפש האדם ובמזג רוחו. אין אנו יכולים להסתבך בחקרי השאלה הפלוסופית: מה הסבות הגורמות להצמיח בלב האדם שרש פורה אמונה ודת? נראה הדבר, כי היא הולדה מחויבת מעצם תכונת נפשו של האדם. בכל מדרגה ומדרגה במצב חייו הסכין האדם לראות ולהכיר, כי מלחמה לעולמו הפנימי, לרגשותיו ומאוייו, עם העולם אשר מחוצה לו. אפס כי עם זה יחד תפעמהו הכרה פנימית, כי באופן ידוע יש ויש היכלת להשלים בין שני העולמות, וכי ישנו במציאות כח נעלם השולט בכל אחת ואחת משתי הרשויות הנלחמות זב"ז, אשר בהתדבקו אל מדותיו ובהדמותו אליו, ימלט האדם את נפשו גם הוא מרעת המשטמה אשר בין שני האיתנים האלה. אם כן הדבר, הלא אין כל ספק, כי יחד עם הדעת שהתעוררה בלב האדם להכיר את עצמו ואת העולם הסובב אותו, הרגיש האדם גם את הנחיצות לבקש למצוא איזה כח נשגב, אשר בו תלויה מנוחתו ושלום נפשו. גם הפראי הרגיש תמיד בנפשו את התהפוכה והנגוד, אשר בין הסגולה ההיא, אשר סגל לו מידי החיים, בין עולמו הפנימי המלא מזמות ומגמות רבות, ובין הטבע אשר מחוצה לו, אשר ימנע ממנו את משאלותיו, וגם סכל יסכל את עצתו ומזמת לבו, – הטבע האביר אשר מפניו הוא חת ומרגיש את רפיונו וקצר יכלתו. מצב הדבר מכריח אותנו להודות, כי אם אך חפץ האדם לראות חיי שקט ומנוחה, כי אז בלי כל סבה צדדית תתעורר בקרבו האמונה באיזה עצם, אשר השפעתו רבה כן על העולם החיצוני וכן על עולמו הפנימי, אמונה בעצם נשגב המשתתף אתו בכל רגשותיו ומשאלות לבו, ואשר ידיו רב לו להוציאן לפעולות ידים.

מראש מקדמי ארץ החזיקו כל שוכני ארץ באמונה כזאת. במחשבה ורעיון כזה ישתוו יחד כל בני האדם בעת עמדם על המדרגה הקדומה ההיא, אשר עליה עברו לפנים כל אחד ואחד מעמי הארץ; כל בני האדם בעת עמדם על המדרגה ההיא הרגישו את הקול הקורא אליהם ממעמקי לבם להאמין באלהים. אמנם אין אנחנו נמנעים מקרוא את הפנה החשוכה הזאת בחיי האדם הפראי בשם “דת”, אף כי רק צרכים חמריים גסים התוו לפניו את הדרך העולה אל האמונה באלהים, ואף כי אלהותו, אשר בחר לו, היתה ממין הזה אשר יעורר בקרבנו רגשות ידועים, ההפך מן רגש הגיון כבוד, ואף כי ארחות הפראי והליכותיו עם אלהיו נחשבים בעינינו לנבזים ושפלים, ואף כי התאמץ הפראי להתרצות אל המון הרוחות המעופפות סביבותיו בכל עבר ופנה (לפי דעתו הגסה), ודעתו עוד טרם נתבכרה לבוא בברית עם עצם אחד ולבחור אותו לאלהים. בכל מקום אשר הכרת האדם את רפיונו ורוע מצבו מאלצת אותו לתת יד אל איזה כח נשגב, שם לפי דעתנו צומחת ועולה ראשית שרשי הדת. אם החזיון הזה נחשב כתכונה מיוחדת וכללית לכל בני האדם במצבם הפראי, בהכרח כי היתה הדת לסגולה לאבותיהם הקדמונים של כל העמים; ומעולם לא היתה כל נחיצות לכהני הדת בחפצם לעשות את הדת לכלי חפץ למטרתם השפלה – לבדות אותה מלבם. הדת כבר הקדימה להגלות ולהתקים טרם עוד הופיעה מפלגת כהנים על אופקה; היא היא נחלת קדומים, ירושה להמין האנושי מן העתים הקרמוניות ההן, עת אשר נסה האדם בפעם הראשונה ליַגע את מוחו, למען הכיר לדעת את העולם אשר הוא חי בו.

ג. האֵלים הראשונים

עתה הבה ננסה נא לצַיֵן את התוים הראשיים אשר ברשמי הפנים של הדת אשר להעמים הפראים. הנסיון הזה אמנם כבד הוא מאד, בהיות כי הדת של הפראים הוא יער רחב ידים מלא עצים מעצים שונים המעוררים רגשי פלא בלב הרואה. ספרים רבים וגדולים נכתבו לבאר את דרכי הדת ההיא, אולם אם נאמר לכלול את יסודותיה במאמר קצר, הנה יוכל הטוען לטעון נגדנו, כי החסרנו איזה דברים יסודיים ועקריים. בקרב כל העמים הפראים לא נמצא דבר מה, הראוי להקרא בשם שיטה מסודרת, וכל אחד מן העמים הפראים שונה מרעהו תכלית שנוי. בחפצנו לכון אל המטרה הנתונה לפנינו, הננו אנוסים לכלול בשם “פראים” שבטי עמים העומדים על שלבי המדרגות השונות בסולם השתלמות האנושית, גם שבטי עמים החיים בתנאים שונים, כפי האפשר על פי מצבם הגיאוגרפי, באקלימים חמים ובאקלימים קרים, מהם נבערים וגסים ער מאד ומהם מוארים באור השכלה יותר; התולרדה המחויבת מזה היא, כי כל העמים השונים האלה, הנה כפי שהם משתנים זמ"ז במושגיהם וצרכיהם, כן תהיינה גם דתיהם שונות. על פי הקריאה בספרי החכמים פּרֶזֶר וגֶרלַנד, המדברים על אדות דרכי החיים של האדם הקדמוני, הננו נוכחים לדעת, כי אפסה כל תקוה לכלול את תכונת הדת הקדומה בשרטוטים מעטים וקצרים.

החמר הרב שאסף הח' טילור בספרו, אשר בו יתאר את תכונת הדת הקדמוניה עם כל רשמי פניה השונים, היה יהיה לעזר לא מעט לכל הבא להתלמד במקצע הזה, ואין די מלין בפי כל אוהבי חכמה להודות לו בעד מפעלו. אנחנו מצדנו, הנה אין דברינו מכונים אל דת הפראים לכל פרטיה, כי אם אל הנקודות הבולטות ההן ממנה, אשר התפתחו ותשתמרנה בעצם תומן בקרב הדתות המאוחרות. אם נזכור את האמור למעלה על דבר אחדות הרעיון והמחשבה של הפראים, למרות השנוים אשר בתמונתם החיצונית, ובשימנו לב אל הצד ההוא של הרעיון המתגלה בכל עזוז רוח החיים הצפון בו, מבלי הבט אל הענינים המוזרים שבו המעוררים רק את לב הצמאים לחדשות – הננו מרהיבים עוז בנפשנו לקוות, כי תצלח בידנו לפתור את השאלה הנתונה לפנינו. מגמתנו בפרק הזה לעסוק בפתרון השאלה: איזה עצמים בחרו למו הפראים הקדמונים לאלהים? הננו להראות, כי אלילי הפראים נחלקים למחלקות. שונות; ובזה הננו חושבים למועיל לברר את השאלה שנפלגו עליה החוקרים בדעותיהם, מי הוא האליל הראשון אשר הוחל להעָבד בתור אלהות? העצמים אשר נבחרו מאת בני האדם בעת עמדם במדרגה שפלה של תרבות להיות למו לאלהות, הם נחלקים לארבעה מינים, והם:

1). עבודה דתית אל כחות הטבע. נקל להבין מדוע פנה לב האדם הקדמוני אל איתני הטבע; הוא ראה איתנים אדירים לפנים המרגיזים ארץ בגבורתם ויחשוב בתומתו, כי יש לאל ידם להושיע לו, ועל כן מצא לטוב לפניו לבוא אתם במסרת ברית דת ולעבדם באמונה. במדה שהאדם שקוע ויורד ועמידתו שפלה במדרגות התרבות וההשכלה, כן בערך הזה הוא נעזב לנפשו בלי מגן ומחסה מפגעי הטבע, ובמדה ההיא בעצמה הנה שלומו וטוב מצבו תלויים בפעולת השמש, הרוחות ומטר השמים. והנה אם נדמה לנו, כי לפי דרכי ההגיון והמחשבה של האדם הקדמוני, יחשוב הפראי את העצמים המנויים פה לבעלי רוח חיים הדומים אליו בכל פרטיהם, מחוננים בדעת, ברגש ובמאויים, כפי מאוייו הוא, הנה בודאי תתעורר בלבו התשוקה לתת להם יד ולבוא עמם בברית. לעסקי דברים ממין הזה דיה אך הידיעה הפשוטה, כי העצמים הם בעלי רוח וחיים מחוננים ברגשות לב כפי רגשות לבו הוא. מעקת מחסורו הרב, מכבד רעב וקור, הנה לב האדם, גם מבלעדי רצונו, על אדות העצמים ההם, אשר לפי דעתו יש לאל ידם למלא את מחסורו, ויחשוב מחשבות על אדות השמש, אשר על אורו ותומו התענג תמיד, על אדות המטר, אשר כפי אשר נוכח לדעת, יניב כל תנובה ויתן לחם לאוכל. העבים נחשבו בעיניו לכח גדול, אשר ישקו אה השדה וישימו קץ אל הֹחרב והיבֹשת; גם הרוחות נשגבו בעיניו מהיות כחם גדול לשבר ולהסיע עצי ענק מעפר גזעם, להוביש את פני האדמה הרטובה ממטר ולהביא עננה הרת רביבים וגשם. ממעל לכל אלה ישתרעו שפרירי שחקים, ומתחתם הארמה היוצרת ומחוללת כל, וממנה נובע מקור חיים לכל השוכנים עליה. כהשמש כן גם הירח הוא כח אדיר, חונן ומטיב, וישנן גם ארצות, אשר שם יריק הירח עתרת ברכה יותר מן השמש. האש היא גם כן בלי ספק בעלת רוח חיים, פועלת פעולות נשגבות והרבה תלוי בה; כהדברים האלה נוכל להגיד גם על אדות יאורי המים הגדולים, על אדות ים האוקינוס וכדומה לזה. את כל אלה יקרא הח' רויל הכנעה וכריעת ברך לפני הכחות הנשגבים איתני הטבע, למען הבדילם מן עבודת הכחות הזעירים שבטבע, אשר עוד מעט נשא את דברינו גם עליהם.

אין את נפשנו להכנס בגבול המיתולוגיה, זאת אומרת, אנחנו לא נגע בפרטית בכנויי השמות, אשר כנו העמים הקדמונים את איתני הטבע, בעת אשר הוחל לעבוד אותם בתור אלהות, וכן גם בהתארים והתכונות המיוחסות אליהם, והספורים המסופרים על אדותם. יצירת האגדות המיתולוגיות החלה עוד מקדם קדמתה, ומקום מולדתן על פני כל כדור הארץ. בראשונה הקדישו והעריצו בתור אלהות את עצם הגרמים הטבעיים, אשר חשבום בבערותם לבעלי רוח חיים, אך לא את הרוחות השוכנות בקרבם כפי שהאמינו אז. על אמתות המשפט הזה יוכיחו ענינים רבים, אשר גבללו בהדתות הצעירות. האליל יופיטר הוא השמים. האליל היוני הֶליוס מכֻוָן אל השמש, והאלילה סֶלֶנָה הוא הירח. בארץ הסינים יעריצו ויכבדו את השמים בתור אלהות עד היום הזה. האלילים הנזכרים בספרי הוֶדוֹס היו בעצם ראשיתם איתני הטבע וחזיונות טבעיים. הרבה דוגמאות נוכל למצוא בחיי העמים הפראים, המאַשרות ומחזקות את משפטנו על דבר האלילים הקדמונים, אף כי לרגלי המיתולוגיה הסתבכו כל הדברים בכל מקום. המִינְקָפים משתחוים אל השמש אלהי הטוב והחסד, וכמו כן אל הירח, אשר במררגת טובו וחסדו הוא למטה ממנו. השמש יקר ונכבד מאד בעיני הנֶצַסים בתור האל הנשגב אביר האלים. רקיע השמים יחד עם הרוח הנושב ממנו, והוא הנקרא בפי לונְגְפֶלו בשם “הרוח הגדולה” או “הנשיבה” נחשב אצל מרבית הפראים השוכנים בצפון אמריקא לראש האלים. האינקים שתפוּ בתפלותיהם אל אדון כל היצורים גם את השמים והרעם. הרעם נחשב לאחר מראשי האלים אשר להגרמנים. הַסַּמּוֹיֶד כורע ומשתחוה אל השמש מדי יום ביומו בבקר ובערב, וקורא לאמר “בעת צאתך על פני ארץ הנני מתעורר משנתי גם אני ובבואך אלכה גם אני לנוח”. האְּבּיַיִם הפראים כבדו את האש בכבוד אל, ועל כן בערה על מזבחם אש תמיד וינצרוה לבל יחֻלל כבודה. גם הארץ נחשבה בימי קדם בכל ארצות תבל לאל כביר ואדיר, אשר העריצוהו ויעבדוהו בעבודה דתית ידועה. בשירת פרומיטֵיאוס יאמר, כי גבור החזיון פונה אל גרמי הטבע, אשר חשבם לאלילי הדור הישן, ובתקותו כי גם הם יעזרו אחריו להלחם בהאליל צֵיאוס, יאמר:

למטה מהם במדרגתם וכבוד אלהותם הם: הנחלים והמעינות, העצים והיערות, הקמה ופרי הארץ, האבנים והסלעים וכמו כן חית השדה. גם פה אל נא ימוש מננד עינינו הדבר אשר הגדנו למעלה, כי הסכן הסכין האדם הפראי לחשוב את כל גרמי הטבע לבעלי רוח חיים דומים אליו בכל תכונותיהם. האיש אשר דעתו על דבר טבע הנמצאים יוצאת מנקודת מבט כזה, לא מצא לנחוץ לפניו להחליט, כי המעין הוא מקום הרחצה לאלילת המים, וכי אליל היער (Driada) שם משכנו בתוך העץ, רק האמן האמין כי המעין והעץ שולטים ומשפיעים עליו, ויתאמץ לכפר את פניהם בקרבן ונסך, למען אשר ישפיעו עליו את מדת טובם וחסדם. הנילוס והגנגס נקדשו בעיני מעריציהם, לא מאשר כי האמינו כי רוחות קדושות שוכנות בקרבם, כי אם הם נקדשו מפאת קדושתם העצמית. בכל האדצות ישנם לרוב מקומות כאלה, אשר שמם מוכיח עליהם, כי נקדשי בעיני העם בימי קדם. הרים, יערות, כיפים, סלעים, עמקים וגבעות פוריות, – כל אלה היו בימי קדם לאלהים לפראי אדם אשר השתחוו למו ויעבדום. מרחבי ארץ בריטניה מלאים בארות קדושים, אשר התפללו להם בימי קדם ויעבדום בקרבן וזבח. אין לך אחד ממיני בעלי החיים, אשר לא השתחוו לו בימי קדם ויעבדוהו כאלהים. כתכונה בולטת בחיי האדם הקדמוני היא ההכנעה וכריעת הברכים לפני הטבע, אך לא לפני חלקים בודדים ממנו, כי אם לפני ידו הגדולה, לפני משגב עלילותיו ופעולותיו בכלל, אשר כמו רוח חיים נוססה בהן למראה עין. רבים ממנהגי הדת, ירושת ימי קדם, שרדו אל עמים שונים יושבי ארצות אירופה, אשר בהם נכיר עבודה דתית, אשר על ידה דמה האדם הקדמוני לבוא במסרת הברית עם הטבע האדיר בכל חליפות מצביו, בימי גבורתו ועוזו, בימי השקט ומרגוע, ובימי שובו לתחיה חדשה. בלבו הגה האדם רגשי השתתפות אל הטבע ויחקה גם את מעשיו, ובזה דמה בלבו למצוא חן בעיניו, לחונן אותו ולהריק עליו את שפע הטוב הנובע ממקורו, באשר כי הסכין תמיד לראות זרם כחות אדירים זורמים בכל עלילותיו הנשגבים, ויאמין כי לו היכלת להיטיב לו ולעטרהו ישע, והנהו גם בעל רצון ובחירה חפשית.

2). האמונה בנפש האבות שמתו. עתה יעברו לפנינו המון אלים מסוג אחר. אם צלחה בידי האדם לגלות בקרב העולם החיצוני המון עצמים המוכשרים בעיניו להיות לו לאלהים, הנה לעמת זה פגש על דרכו בחוג חייו בביתו עצמים בעלי סוג אחר, אשר בכל החזיונות והמעשים ההוים בעולמו החיצוני אין די להוכיח את מציאותם. האמונה באלהותם של האבות אחרי מותם התפשטה בימי קדם על פני כל הארץ, ועוד גם היום הננו נפגשים עמה אצל מרבית עמי הפראים. פעולת המות ומהותו אינן נתונות להיות מושגות מושג שלם אל האדם בעת המצאו במדרגה שפלה של התפתחות. הוא מצַיֵּר לו בדמיונו את המות בדמות שֵׁנה ממושכה, בהאמינו כי גם בעת השנה תפרד הנפש מעם הגויה לשוטט במרחקים, וככלותה את מסעה היא שבה אל גויתה. גם החלומות נחשבים בעיני הפראים לחזיון הנכנס תחת הסוג הזה. אם קרה מקרהו לראות בחלום לילה את רעהו היושב רחוק ממנו, הוא מאמין כי רוחו ונפשו של רעהו זה באו לבקרו בחלומו⁷. כן יולד בדמיונו המושג של רוח האדם, אשר לה הכשרון להפרד מעם הגויה ולהתקים מחוצה לה; הרוח הזאת נקראת בשמות רבים: צל, תמונה, לב, נשמה ונפש. בעזוב הרוח את הגויה, אם עזיבה עולמית ואם על מנת לחזור, אז יבוא המות. אפס כי הרוח בעצמה איננה נכנסת תחת גדר התמותה, היא תעוף לה ותעתיק את מושבה אל מקום אחר. בתמונתה ותארה דומה הרוח אל הגויה, רק כי יצירתה מחמר זך ודק, עד כי לא יבצר ממנה להכנס ולעבור דרך סדק או חור קטן שבקטנים. קולה מוזר ובלתי נעים, והיא מתודעת אל החיים בדרכים שונים. בעתותי קדם חשב הפראי את רוחות המתים לאויבָיו, ויחבל תחבולות שונות למנוע את הרוח משוב אל מגוריה ומהרגיז את היושבים בם. הפראים הרבו עצה ותחבולה למען כפר את פני הרוחות, להיטיב מצבן ולהגדיל את שלומן שם במקום נודן; אם אמנם כי נכחד מאתנו אם עשו את מעשיהם אלה מיראתם את הרוחות או מהשתתפותם בצערן. הפראים מאמינים, כי הרוח לא תחדל מהצטרך גם אחרי המות לכל הדברים אשר הם צרכי האדם בחייו, ועל כן הם מעניקים להמתים בעת קבורתם או שרפתם די מחסורם, בשומם בקברם מכלת וכלי נשק; גם ימיתו את עבדיהם, למען אשר תשרתנה רוחותיהם את אדונם גם אחרי המות. כמו כן הומתה גם אשת המת אם ברצון ואם באונס, למען הלווֹת אל אישה בדרכו אל מעון הרוחות. צאצאי המת מביאים כפעם בפעם כל מיני מזון וצדה ומניחים אותם על קברו, ולא יחדלו מהתפלל אליו תמיד.

אמונה כללית השתררה בעולם הקדמוני, כי האדם חי וקים גם אחרי מות גויתו; ובכח האמונה הזאת התכלכלה הדת הקדמוניה שהתפשטה אז בארץ, יתר הרבה מאשר התכלכלה בהעבודה הדתית וההשתחויה לאלים ואלילים. אמנם כי במקרים רבים חשבו את רוח המת לצר ואויב, ובאופן הזה הנה היתה ההשתחויה וההתרצות לה ענין בפני עצמו, אשר אין לו כל יחס וקשר עם הדת, אשר תעודתה לקשר את האדם במסרת ברית עם הכחות הנשגבים, אך לא להתרחק מהם. ומהיות כי הפראי איננו מיחל לקבל מידי הרוח איזה טוב וחסד, על כן איננו שואף להתודע אליה ולהצמד בה. אולם יחד עם האמונה בחיי הרוח אחרי מות הגויה, הנה במרבית המקרים יכריעו גם רגשות אחרים את הכף. בלב בני המשפחה מורגשת נטיה טבעית אל קרובם המת. אבי המשפחה אחרי מותו נחשב לה לראש ולאלוף, והיא מוצאת את עצמה מחויבת להכנע מפניו, ובמדה ידועה גם להקריב את עצמה לקרבן לו. רוח המת היא הנוצרת את המסֹרה שהתנחלה בקרב המשפחה מלפנים לבל תכחד, מסרת אבות אשר גם החיים חיבים להקדישה ולהעריצה. גם במקרים ההם, אשר אף כי לפי ראות העין נשקפים לנו רק הפחד והיראה בתור הסבה הגורמת, בכל זאת הנה פועלים שם הרגשות שהזכרנו את פעולתם גם הם במדה ידועה.

3). עבודת אלילים. עוד מיני אלים שונים מזה היו לבני האדם בימי קדם. לכל המקרים שנקרו פה יש תכונה אחת משותפת והיא, כי העצם הנעבד בתור אלהות הוא עולה במדרגתו במובן ידוע על העובדים אותו; האדם מקדיש בתור אלהות את השמש, רוחות המתים או חית השדה, בגלל תכונה רוממה אשר מצא בהם, ואשר ביחס הענין הזה יתרון להם עליו, והם עולים עליו במדרגת חשיבותם בבחינה ידועה. לעמת זאת הנה יחסר הקו המגביל הזה בקרב הדת המקובלת אצל איזה עמים פראים, וביחוד בנגב אפריקה, ששם יכבדו בכבוד אל את איזה עצמים, לא בעד תכונות נעלות שנמצאו בם בעצמם בלי אמצעות כל דבר, אשר בגללן ייחסו להם כח אלוה, כי אם בגלל הרוח השוכנת, לפי השקפתם הגסה, בקרבם. לב הפראי הוגה כבוד לעצמים פשוטים: אבנים, ענפי עץ, עצי שדה, פרורי המחשוף אשר עליהם, גם שרשי הגזע אשר מתחתם, גרעיני זרע, צפרני עוף, שִׁנַּים, עורות, נוצות, כלי בית מעשה ידי אדם וכדומה לזה, אם רק נתעה בשוא להאמין, כי איזה רוח שוכנת בקרבם. כל הדברים המפעמים את דמיונו של הפראי להשתומם עליהם כעל דברים היוצאים מגדר הרגילות, יחשבו גם הם על סוג העצמים המחוננים, לפי שגגת דעתו, בכח נעלם ואדיר. הננו כופלים דברינו, כי הכח המשוער הזה איננו קשור בתכונותיו הטבעיות של העצם ואיננו מסתעף מהן, כי אם הוא שורר פה הודות להרוח העצורה בתוך העצם, אשר ברצותו יעזוב מקומו, ואז יסור כחו מעל העצם המדֻבר. אלילים כאלה הם נתונים ברשותו של האיש, אשר בחר בם בתור אלהות לעשות בם כרצונו. ברצותו יתפלל לאלילו זה, יפאר וירומם את גבורותיו ועלילותיו; והיה אם לא ימלא את משאלות לבו, אז ישליך את אלילו מעל פניו בבוז כדבר אין מועיל בו וחדל מהתפלל אליו. ולא זאת בלבד, כי אם גם יחרפהו וינאצהו במו פיו, וגם מהלומות לא ימנע ממנו, למען אשר יתעשת לעבוד את בעליו באמונה. זאת היא אלהות בעלת דו־פרצופים, אלהות מצד אחד ועבדות מצד השני; האֵל נתון ברשות האדם ומשועבד לו למלאות את כל חפץ לבו, או טוב אֱמָר: האדם כבש לו אֵלים לשרתו ולהמציא לו את מאוייו.

השטה הדתית הזאת נודעה בספרות העמים בשם “פֶטִישִׁיזם”, מלה אשר מוצאה מן השפה הפורטוגזית, והיא נגזרת‏ משם “Feitico”, אשר הוראתה “עשוי, מלאכותי”. במלה הזאת, אשר בעצם וראשונה הונחה על הקמיעות אשר היו נהוגות לפנים אצל הקתולים, השתמשו חובלי הים הפורטוגיזים במאה הי"ח לקרוא לעבודת האלילים ‏השולטת ‏בקרב הכושים יושבי חופי אפריקה הצפונית. הח' הצרפתי ד’־בירַס בשנות המאה העברה השאיל את המלה הזאת, לכנות על ידה את הדתות השולטות בקרב העמים הפראים בכלל. מאת הכנוי הזה היתה נסבה לבלבול הדעות והמושגים בקרב החכמים, בהיות כי הפלוסוף קָנט ומרעיו החלו להשתמש בשם הזה להוראת הדת האלילית, המיוסדת על עבודת השמש וחזיונות הטבע האדירים. אולם הנכון מכל הוא להגביל את הוראת השם כפי האמור למעלה, ולכנות בו עבודת אלילים כאלה, אשר יעבדום לא בגלל כחם ועוזם או איזה יתרון שנמצא בם, כי אם בגלל האמונה כי איזה רוחות קלוטות בהם.

התתכן אמונה תפלה כזאת להקרא בשם דת? לא ולא, בשום אופן. עלינו לזכור, כי לא את עצם זה או משנהו יכיר הפראי לאלהות, כי אם את הרוח הנצמד אליו. על פי כל הדברים האלה אין אנחנו נמנעים מהחליט, כי בעלי אלילי־הרוח “Fetisch’en” האלה יותר נכון לכנות בשם “מבקשים למצוא דרך אמונה” מאשר לאמר, כי הם בעלי דת באמת.

4). העצם הנשגב. האמנם נחוץ עוד להעיר, כי על שלשת מיני האלים הנזכרים יש להוסיף עוד מין אחד, וכי מלבד הטבע והרוחות הכיר האדם הקדמוני לאלהים גם את העצם הנשגב? אצל מרבית הדתות הקדמוניות ישנו אל אחד ראשי, אשר מפניו נכנעים כל יתר האלים המשנים. אולם אם נאסוף בדמיוננו את כל הדתות ההן יחד ונתבונן אל האלים הראשיים אשר לכל אחת מהן, איש אחרי רעהו, אז נפון מאד, אם יש תכונה אחת משותפת לכלם, עד כי נוכל לכוללם יחד לסוג אחד בפני עצמו. רבים מהם הם אלים טבעיים, אשר השתגשגו ויעלו למעלה מכל יתר אלי הטבע, ועל כן התעלו למדרגה מיוחדת. ההודים הפראים יושבי צפון אמריקה עובדים את “הרוח הגדולה”, השמים ונשמת אפם, ולה נתנו אלים משנים לשרתה: השמש, הירח וכל איתני הטבע. אצל עמים רבים נחשבים השמים לאביר האלים, ורבים מכירים את השמש לעצם נשגב. האל הראשי אצל הפֿינים אוּקאָ – הוא אלהי השמים והמטר. האל הזועם אשר להליטאים – פֶרקוּן, הוא אלהי הרעם והמטר, ומצד השני ישנם עמים אשר אלהי משגבם, האל הראשי, הוא נפרד ונבדל מהאלים הטבעיים. הַסַּמָּיֶדִים מכירים עליהם לאלהות את השמש והירח, ועובדים גם את הרוחות אשר ביתר מקצעות הטבע; ועם זה יחד הם מאמינים בהרוח הטוב, האֵל הגדול העולה על כלם יחד. יושבי האי זֶלנדיה החדשה יכנו את העצם הנשגב בשם “טַנְגַרָאַ”, והם מתארים אותו בסגנון פלוסופי בתור מצוא ראשון ובורא כל הנבראים. אפס כי פה יש מקום לחשוד, כי יד השפעת הדת הנוצרית היתה בזה. על שפת הזולוסים שגור שֵם האֵל המכונה “זקן הזקנים”, אשר כפי הנראה הוראתו “ראשית כל”. אולם אם נתבונן היטב נחזה, כי הוא מוסב על האדם הקדמוני אבי כל המשפחה האנושית. כפי הנראה צר כח השקפתם מלכת להלאה מזה. לא חזון יקר הוא לפגוש בארצות אמריקה הצפונית שבטי עמים פראים המכירים לאֵל גבוה מעל גבוה את אחד ממיני בעלי החיים, השועל, העכבר היערי והקוף. לעמת זה הנה בעברנו על פני הדתות הקדמוניות, הננו נפגשים כפעם בפעם עם אֵלים כאלה אשר פעולתם איננה מוגבלת, ואשר מצבם – בערך יתר האלים – הוא מחוץ לגבול מערכת תבל. הם לוקחים חבל בשטף מעשי עולם רק במדה מצערה, והעם ממעיט מאד בכבודם ועבודתם. חשכת תהו נסוכה על פני מושגו של הפראי מהעצם הנשגב, כאשר נוכח לדעת מן המשלים המעטים האלה, עד כי אי אפשר להוכיח את אמונתו בהעצם הנשגב המוחלט כפי שאנחנו מבינים אותו, בהשענו רק על היקשי השכל ההם, אשר על ידם צמחה האמונה ביתר האלים. עוד נראה במרוצת דברינו, כי במקום שיש המון אלים, הנה בדרך טבעי יתרומם ויתגדל רק אחד מהם, והנשארים יאבדו ערכם וכבודם. האלים הראשיים אשר להעמים הפראים, כאשר נחזה, אינם נובעים ממקור אחד, כי אם העפילו עלות אל מרום מצבם מתחומים שונים, תחומים הסרים למשמעתה של התכונה המוטבעת בשכל האנושי, אשר על פיה הנה עם כל אמונתו באלים רבים, יבחר לו האדם רק באחד מהם לבכרהו על פני רעיו ולנשאהו למעלה.

האלים הקודימים בזמן. בהיות כי האדם הקדמוני בחר לו לאלהים את איתני הטבע, את רוחות אבותיו אחרי מותם או גם את גבוריו לוחמי מלחמתו, ובהיות כי העמים הפראים החיים אתנו כיום הזה, אשר פגרו מלכת בדרך התרבות יותר מכל בני החברה האנושית והם נצבים היום על מדרגת ההשתלמות שעמדו עליה בני האדם הקדמונים, יוצאים גם הם בעקבות האדם הקדמוני, בחשבם לאלים את הרוחות השוכנות בגרמים טבעיים פשוטים – ובכן הנה השאלה מוצעת: איזו מן האמונות האלה היא היסודית, ואיזו הופיעה לראשונה? בבחינת השאלה הזאת נפלגו מאד הדעות, ולכל אחת ואחת ממיני האמונות האלה נמצאו גואלים, אשר הקדימו את זמן הולדה לפני רעותיה.

I בראשונה הופיעה האמונה באלילי־הרוח. הדעה כי האמונה ‏ באלילי־הרוח (פֿעטישען) נולדה לראשונה התקימה בכל תקפה עד העת האחרונה. בראשונה החל האדם לקבל עליו לאלהות את כל העצמים שהזדמנו לפניו במקרה – כפי שנתברר למעלה. – אחרי כן בחר לו את העצמים היותר חשובים במעלתם, עצי השדה, הררי עז, נחלים ויאורות, ואחריהם את השמש וכוכבי השמים, ולאחרונה שם את השמים לראש אליליו. ובהגיע האדם בדרך התפתחותו למדרגה יותר גבוהה מזה, ויכר בשכלו את מציאות הרוחות, אז שם לו את אליליו רוחות, ובהתקדמו ללכת בדרך השתלמותו בהדרגה ידועה, הגיעה לאחרונה לידיעת האחדות המוחלטת.

ההשקפה הזאת נראית לנו כאמתית, יען כי על פיה מתחלת הדת את התפתחותה מן המדרגה התחתונה, ובאופן הזה היא מאַשרת ומקימת את חק ההשתלמות המודרגת של הדת. והנה עם כל ישרת משפטה היא מעוררת את לבנו להטיל ספק בדבריה, וגם ספק נמרץ: כי מה המריץ את הפראי להכיר עליו לאלהות את המוט ואת האבן וליחס לו כח אדיר הפורץ את גדרי הטבע? מי העיר אזניו ‏ על דבר הכחות האדירים הצפונים בקרב המוט והאבן עד כי יוכל לשום בהם תקותו כי יחוללו למענו נפלאות? ובאמת הנה בתכונת המוט ועצמותו לא נראה דבר מה אשר בכחו לעורר בלבו תקוות ומחשבות כאלה. ובכן אין להאמין כי האמונה בכחות נשגבים עושי פלא תשתכלל על יסודות רעועים כאלה. הלא יותר רצויה מזה היא ההנחה, כי המושג מעצם האלהות נקלט באופן יותר טבעי בלב האדם, אשר בבואו לצרף את אמונת לבו אל מפעליו הסכיל לעשות מאד ויתעתע בדרכו כפי אשר הורהו שכלו הגס. התרבות והדת הולכות תמיד שלובות יד יחד, ואם אפשר הדבר כי תסוג התרבות האנושית אחורנית, הלא יתכן כי תרד הדת גם כן מדרגות רבות מטה (החכמים המצוינים בחקירת קדמות האדם מחליטים, כי באיזה מעמי אוּסטרליה ומערב אַפֿריקה נכרים עקבות תרבות גבוהה, אשר נאבדה בשטף הזמן). העם, אשר מצב השכלתו בשפל המדרגה, הוא יוכל לסגל לו מושגים דתיים ממקור זר, מעם נאור ומשכיל ממנו, ולהבין את הוראתם הבנה נפתלה ונלוזה המתאמת אל מצב התפתחותו הוא, זאת אומרת, להשפיל את ערכם. בכלל הנה אפשר הדבר, כי תצעד הדת לפנים ותשתלם, למרות תקופות הירידה והנסיגה לאחור אשר נראו בקרב עמים ידועים. על יסוד הדבר הזה ועוד יסודות רבים התבצרה בעת האחרונה הדעה, כי לא יתכן היות עבודת אלילי־הרוח ראשונה לכל הדתות, וכי אי־אפשר כי מתמונה דתית שפלת ערך כמו זאת, תצאינה דתות גדולות רמות המדרגה. האמונה באלילי־רוח אות היא תמיד על הירידה הדתית של העם המחזיק בה, ירידה דתית המסובבת מסבה כזאת, כי האל או האֵלים האדירים אבדו חנם ונבאשו בעיני העם, או כי נגלה רפיונם, ויודחו משאתם, ומקום מצבם נמלא אז באלים צעירים ורוחות. מסלכת הרת נקרעת מן העצמים הנשגבים, מן האַלים אשר נולדו על ברכי העם מקדמת עתותיו (אף כי האמונה בם עוד משתמרת בתמונה בלתי מוגבלת), ועוברת אל המון אֵלים קטנים ודלי ערך מהם; היא נעתקת מן האֵלים הטובים אל הרעים.

II בראשונה הוחל לעבוד את רוחות בני האדם אחרי מותם. האמנם כי היתה העבודה הדתית לשם רוחות המתים התמונה הראשונה של הדת? החכמים ספֶנסֶר וטילור מתאמצים בספריהם לקַיֵּם את הדעה הזאת בכל תקף ועז. לפי דעת ספֶנסֶר הנה “התמונה הראשונה של הדת בעת אך החל זרעה לצמח, היתה ההתרצות אל רוחות האבות שמתו, למען הפיק רצונם ושפעת חסדם”. בני האדם, אך בהתעורר בקרבם כשרון דעת לחשוב מחשבות, חרצו משפט מעוקל, כי כח החיים, אשר הרגישו את מציאותו בקרב בעלי החיים, צמחי השדה, השמש, הירח וביתר מקצעות הטבע, הוא נובע ממקורות זרים, ומוצאו הוא, לפי דעתם, כי בקרב כל העצמים האלה התגלגלו רוחות בני אדם אחרי מותם. עם כל רגשי הכבוד אשר ירחש לבנו אל ספנסר ואל שיטתו המחוכמת לבאר את האמונה הקדמוניה בגלגולי הנפשות, הנה אין אנו יכולים להסכים אל השקפתו על אלילי היונים וההודים הקדמונים כעל גלגולי רוח האבות שנתקדשו בתור אלהות אחרי מותם. הננו מרגישים בנפשנו בלי כל רצון מצדנו רגשי אי־אמון אל תורת ספנסר המלמדת אותנו, כי בגלל זה נקדשו השמש, הירח והכוכבים, האלילים אינדרא ויופיטר וכל הרי הקדש, יען כי האמינו, כי בכל אחד מן האלילים האלה שוכנת רוח אדם. נחקרה נא ונראה, האם לא תמצא ידנו לבאר את קדושת האלילים האלה על פי טעמים יותר פשוטים ונכונים.

הח' טילור נסה גם הוא להטעים את צמיחת הדתות וסבת מוצאן על יסוד האמונה ברוחות, רק כי דרכו בזה היא דרך אחרת. בהשענו על האמונה ברוחות, אשר הגיע אליה האדם הקדמוני על פי הדרך המבֹאר למעלה, יתאמץ טילור להוכיח, כי אם רק פעם אחת נולד המושג הזה בלב האדם, כי אז איננו מצטמצם רק בבני אדם, כי אם גם בכל גרמי הטבע זולתו, מבלי דעת את ההבדל אשר בינו ובין העצמים האחרים זולתו. הלא אך נקל הוא להאדם לחרוץ משפט, כי גם העצמים ההם הם בעלי רוח ונפש כמוהו, ובאופן הזה נולדה ההנחה, כי כל גרמי הטבע הם בעלי רוח חיה, ורק על פי מציאות הנפשות האלה מבֹארת היטב סבת כל המעשים הנעשים בעולם. כן צמחה, לפי דברי הח' טילור, הדעה, כי המון רוחות ונפשות ממלאות את כל מרחבי הטבע, דעה הכלולה בסגנון קצר לאמר: כשם שגוית האדם נחשבת לבעלת רוח חיים רק בגלל הרוח או הנפש השוכנת בקרבה, כן חשבו גם את כל מחזות הטבע, כי פעולתם מסובבת מכח הרוח אשר בקרבם. מנקודת המבט הזה נחשבה הנפש בתור עצם רוחני עצור בתוך הגויה, היא חיה ומעוללת עלילה כל עוד אשר היא צמודה אל גויתה. מן הנקודה הזאת הלא אך נקל הוא לצעוד עוד צעד אחד להלאה ולהגיע אל האמונה ברוחות חפשיות, אשר אין כל קשר לחברן יחד עם איזו גויה. הרוחות חפשיות לנפשן לנוע ולשוטט בעולם כרצונן, ככל מלאכי השלום, המזיקין והעצמים הרוחניים השונים, אשר המציא לו רוח דמיונו של האדם בימי קדם, למלא על ידם את מרחבי חלל העולם.

עד הנה בארנו שלשה מיני רוחות: נפש האבות, רוחות הקשורות בענפים שונים מחיי הטבע, ורוחות אשר מציאותן בלתי תלויה באיזה דבר. אולם האם נוכל לבאר ממצב ההשקפה הזאת גם את האלים הטבעיים הגבוהים במדרגתם, כאשר בארנו את הרוחות שפלות הערך, שכל פנות הטבע מלאות מהן? טילור משיב על השאלה בחיוב, בהחליטו, “כי גם האלים הנשגבים נכנסים במערכת שיטת אלילי־הרוח”. לפי דבריו, הנה בכל דת ודת מן הדתות הקדמוניות, מלבד אחדות היוצאות מן הכלל, ישנם אלים ראשיים ואלים משנים, גבוהים וקטנים יחד, והם שוים יחד כן בתכונתם ועצמיותם, וכן גם ביחס אל מקור מוצאם; ההבדל בשניהם הוא יותר במצבם, מאשר בעצם תכונתם. תעודת האלים האבירים בתוך קהל המון האלים הקטנים והרוחות היא כתעודת מלכים ושרים בקרב בני האדם. השמש, השמים והכוכבים – הם מחוננים ברוח חיים, בהיות כי נפש חיה שוכנת בקרבם הדומה בתכונתה אל נפש האדם, וכמו כן הוא גם המעין או הנחל, באשר כי גם בקרבם יש נפש חיה. כן נחזה בתורת הרוחות את גרעין הזרע, אשר ממנו צמחו כל הדתות הקדמוניות. ובכל זאת מודה טילור בעצמו, כי אי־אפשר לתאר את דרך גלגולי המסבות, אשר על פיה השתגשגה תורת הרוחות ותהי לאמונה אדרת עם אלים גדולים ועצומים.

נקודת הרפיון של ההשקפה הזאת היא, כי היא מכחשת את אפשרות הדבר, כי הכירו בני האדם את איתני הטבע לאלהים טרם עוד התפתח שכלם להכיר ולדעת, כי הכחות האדירים האלה הם בעלי רוח ונפש. אולם איך הביט האדם הקדמוני על הכחות האלה, עוד טרם נשלמה ההתפתחות השכלית הזאת? האם לא מצא אותם ראויים להכבד ולהעבד בתור אלהים רק לרגלי הרשמים שהתרשמו על ידם בלבו וברגשותיו השונים? האם היה דרוש לו להקדים ולהאמין, כי הם בעלי רוח ונפש, רק למען הרגיש בלבו רגשי השתוממות עליהם וחפץ לבוא בברית אתם ולהתרצות אליהם?

האֵלים והרוחות. מודעת היא, כי רבות מן הדתות הגדולות מוצאן מתורת הרוחות, ומין המדרגה הזאת עברו אל האמונה באלים. האלים יבדלו מן הרוחות בזה, כי האלהות יש לה תכונה פרטית מוגבלת, בעוד אשר הרוחות הן המון גדול, אשר אין תכונה אחת מגבלת את כל אישיו. כמו כן נבדלו בזה, כי לאל יש עובדים ידועים וקצובים המכירים את אלהותו וממלאים את רצונו, בעוד אשר עובדי הרוחות הם רק אלה הדורשים עזרתן. לאלהים יש דת מסודרת וקבועה, בעוד אשר הרוחות תעבדנה רק במקרים ידועים. עוד הם נבדלים גם בזה, כי עובדי האל הם נצמדים אליו ברגשות אהבה והגיון כבוד, אך לא מרגשות מורא ופחד, כאשר כן יעבדו את הרוחות. יש מן הסופרים האומרים, כי ראשית הדת היא בעת אשר יופיעו האלים על אופקה, אך לא קודם לזה; עד העת ההיא תגלה נקודת המגע בין האדם והעצמים הנעלמים בתמונת השבעות ונחשים, ורק בהגלות האלים תופיע הדת המעשית, באשר כי רק אז ישאפו בני האדם בהכרה ברורה לבוא במסרת הברית עם העצמים ההם, אשר יחשבום לקרובים אליהם, ואשר יחוסם למו הוא קצוב ומוגבל. אם נולדה אמונת האדם הקדמוני בהמון הרוחות העוטרות אותו לפי דעתו, רק לרגלי אמונתו במציאות הנפש הנאצלת אשר להאדם, ואם אין – אך בכל אופן אין כל ספק, כי האמין האדם, כי המון רוחות עוטרות אותו סביב, והן ממלאות את כל חלל העולם. במובן הזה אין כל ספק, כי האמונה במציאות הנפשות בכל מקצעות הטבע, היא כעין ראשית אל איזו מן האמונות הגדולות.

III בראשונה נולדה האמונה במציאות כח אלהי בחזויונות הטבע קלי הערך. הח' רֶוִיל יניח, כי בראשונה הופיעו בתור אלים עצי השדה, הנהרות וכדומה לזה, ורק בתור הרחבת גבול של היסוד הדתי הזה, נגלתה באחרונה האמונה בהכוחות האדירים השולטים בחיק הטבע. בעקבות ההשקפה הזאת יצא גם הח' מקס מילֶר, באמרו, כי בראשונה הכיר האדם את אלהותם של העצמים הפשוטים, אשר יוכל לשלוח ידו ולמשש בהם, ואשר נתנו לו רק חצי־אלים, ומן האמונה הזאת התרומם למדרגה גבוהה מזה, אל האמונה בעצמים שאין היד משמשת בהם, וימצא לו אלים נשגבים במלא מובן המלה. לעמת זה יחזיקו חכמי אשכנז בדעה, כי בראשונה הוחל לתת כבוד אֵל להמחזות האדירים אשר בתוך הטבע, ואולם העצמים הגסים, כמו העץ והנהר נקדשו רק לאחרונה, בעת אשר החלו בני האדם להשקיף גם עליהם כעל עצמים בעלי רוח חיים, רק כי הם דלים במדרגתם; אך ביחם אל כח האלהות הצפון בם, בזה אמנם אינם נופלים מן העצמים הגבוהים מהם במדרגתם. חכמי צרפת ידמו, כי האמונה באלהות של העצמים הפשוטים אשר בחיק הטבע נולדה מעצמה, יען כי האדם בהיותו שקוע במצולת הבערות ומצבו היה קרוב יותר אל המצב הבהמי מאשר אל האנושי, ראה את בעלי החיים כראות את בני גילו, וירא את העצים כדואגים לטובתו ונותני כלכלתו וכיוצא בזה; אל העצמים האלה נספחו הרוחות להתאחד אתם, רק בעת אשר נגלתה בקרב בני האדם התנועה הגדולה, תנועה הרעיון והמחשבה, ליחס לכל גרמי הטבע רוח חיים ונשמה.

IV בראשונה הוחל ליַחֵס כח אלהי לחזיונות הטבע האדירים. לאחרונה הנה הגענו אל מפלגת האלים

אשר הזכרנו לראשונה, – אל כחות הטבע. רבים מן החכמים מחליטים, כי ההכנעה לפני כחות הטבע ועבודתם היתה הצעד הראשון במסלת הדת. הננו להציע פה את השיטות הראשיות אשר נערכו במקצוע הזה, את שיטת מילֶר והַרְטְמַן.

מַקס מילֶר מתנגד בכל תקף ועוז אל ההשקפה, כי התמונה הראשונה של הדת היתה תורת אלילי־הרוח, והוא מניח, כי האלהות של עצמים המזדמנים במקרה אי אפשר להיות ליסוד דת מקובלת ומתפשטת בקרב כל העם, בהיות כי התפתחותה איננה מחויבת מצד תולדתה ותכונתה, אלא היא מתגלה לנו בתור חזיון המתגדל והמתקים על חשבון אחרים. אפס כי הוא איננו מחוה את דעתו על דבר מהות הדת הראשונה של בני האדם. בספרו, אשר שם הוא נוגע בשאלה הזאת, פנוי מקום רחב ידים בראש אל החקירה על דבר מוצא הדת ההודית, אשר המדרגות הראשונות בדרך התפתחותה הן מכֻוָנוֹת בדיוק, לפי דעתו, אל הצעדים הראשונים של צמיחת הדת בכלל. אך מכלל דבריו ‏אין אנו שומעים, איזוהו הדת, אשר היתה היסוד להתפתחות של דת האריים, אשר השתמרה בעצם תומה בארץ הודו, ומה היא תכונת הדת, אשר קדמה לפני התחבר שירי הקדש של הוֶדוֹס. אפס כי דעתו בזה מבצבצת ועולה לפנינו מפָּרָשַת דברי חקירתו המענינת את לב קוראיה, אשר בה יתאר את התפתחות נפש האדם ושכלו, התפתחות אשר עקבותיה נכרים בבחירת העצמים אשר השתחוה למו, ובנתיבת המעבר ממין אחד של עצמים אל משנהו. בתחלה הופיעו העצמים, אשר יד האדם תופסת אותם, כמו האבנים, העצמים ושבלולי החומטים; אפס כי ח' מילֶר מכחיש גם את האפשרות, כי כה השתולל האדם באיזה זמן מן הזמנים, להכיר עצמים כמו אלה בתור אלהות שלמה ומוחלטת. אחרי כן הופיעו עצמים אשר יד האדם תופסת במו רק למחצה, כמו ההרים, עצי השדה, הנהרות, הארץ והימים; והעצמים האלה המציאו את החמר הדרוש ליצירת יצורי רוח כאלה, אשר נוכל לקרוא אותם בשם “חצאי־אלים”. בשלישית הופיעו על פני אופק הדת העצמים, אשר אינם נתפסים ברשותו של אדם, כמו השמים, השמש, השחר, הירח והכוכבים, ובהם נחזה שרש פורה אלים. האדם בעת עמדו על כל אחת מן המדרגות האלה הוא חותר להגיע אל דבר אשר אין לו גבול ותכלית; מעצם ראשיתו הוא מקדים להרגיש את מציאות איזה דבר נשגב ומרום ממנו. ובהשתחוותו לאליליו הוא בוחר לו תמיד עצמים חדשים להקדישם ולהעריצם, לא מאשר כי העצמים הם בעצמם לוקחים את לבו, כי אם מאשר הם כמו לוחשים באזניו דבר מה על דבר העצם הבלתי בעל גבול ותכלית, אף כי איננו שוכן בקרבם. והרגש הזה ממציאות האין־סוף גם בהיותו מוגשם באמונות תפלות, אשר אינן מתאימות אל משגב מטרתו, הוא הוא גרעין הזרע המצמיח אמונה ודת בלב האדם. והיה אחרי כלותו את מסעו הארוך, ואחרי שוטטו בדרכים עקומים ונלוזים, בהשקיפו על כחות הטבע האדירים, אז הוא מוצא בם גֹדֶל ומשגב מאין ערוך אליהם, והוא קורא למו שמות נשגבים, כמו dewa"" (מזהיר), “asur” (חיים), “amarta” (בן בלי תמותה). בתחלה היו השמות האלה רק כנוי ותֹאַר להמחזות האדירים המתגלים בתוך הטבע, המסודרים בדמיון האדם למחלקותיהם. על ידם הביע האדם רגשי ששון והשתוממות, אשר הרגיש בנפשו למראה החזיונות האדירים שבתוך הטבע. אולם לרגלי קריאתו אותם בשמות כאלה, החל האדם, גם בלי כל רצון מצדו, לגַשם אותם, ביחסו למו את כל התכונות האנושיות, עד כי היו בעיניו ליצורים פרטים בעלי רוח חיים מוגבלים ונשגבים; והם הם הניחו יותר מכל האלילים הקודמים את רוח האדם בדרך שאיפתו אל האין־סוף. כן התפתחו האריים הקדמונים בעברם “מן הנראה אל הצפון והנעלם, מן העצמים המזהירים המוחשים ע”י חמשת חושינו (כמו קול הרעם, השמש ומשברי ים), – אל ה"דֶּוִים", אשר אין העין יכולה לראות, ואין האזן יכולה לשמוע, ולא היד – לגעת במו. ידי הטבע התוו את הדרך הזה".

תורת השיטה הזאת, למרות התהלה אשר יפזרו לה, הנה אם נתבונן בה היטב, נמצא אותה כלה מסובכת ומסוכסכת מאד. מלבד אשר איננה מבארת לנו את נסבת ראשית צמיחת הדת, הנה עוד נמצא בה שתי נטיות הסותרות אשה את רעותה. אם ‏מצד האחד הולך ומונה ח' מילֶר את העצמים, אשר יד אדם תופסת בם, ומניח כי מהם עבר האדם אל עצמים יותר גבוהים במעלתם לבחור בם לו לאלהות, הנה מצד השני הוא מכחיש אה אפשרות הדבר, כי התמונה הראשונה שבה נגלתה הדת היתה עבודת אלילי־הרוח. הנה הוא מחליט כי עוד לפני ה"דֶּוִים" היו אלים אחרים, מבלי להגיד דבר מה על אדותם, מלבד כי אלהותם היתה גרועה ופחותת ערך. השקפתו על ראשית צמיחת הדת מתוארת באופן כזה. הדת החלה לצמוח בתחלה, הודות להרשמים שהתרשמו בלב האדם למראה המחזות האדירים המתגלים בתוך הטבע, והרשמים האלה הבאים מן החוץ יחד עם הרגש הפנימי ממציאות האין־סוף, הם הם אשר השפיעו עליו יחד בנטיה אחת. יסתעף מזה, כי צמיחת הדת בראשיתה היתה פעולת הרשמים השופעים מן החוץ, המתאמת אל צרכיו הרוחניים שהרגש הפנימי והדעת דורשים ממנו. הצרכים האלה האוכפים על האדם להכיר בתור אלהים את הכחות הנשגבים השולטים בשמים ובארץ, אינם צרכים גשמיים, ‏כי אם הם נחשבים להצד הרוחני שבו. בני אדם, היוצרים למו דת כזאת, ודאי כבר התרוממו למעלה על פני הצרכים המעיקים המסוגלים אל המצב הפראי; הם לא היו עוד שקועים בדאגת פרנסתם במדה מרובה, וגם היו מחוננים בכשרון להפשיט את הרעיון, להכליל את הפעולות המתרשמות בקרבם למחלקות וסוגים, ולקרוא להם שמות שונים מסודרים זה למעלה מזה, דבר המעיד על עמק הרעיון והמחשבה. מצב כזה אי אפשר לקרוא בשם ראשית צמיחת הדת. באמת הנה דת כזאת מכֻוֶנֶת אל מדרגת תרבות גבוהה בערכה, אשר בטח קדמו לה מדרגות רבות של תרבות יותר נמוכה.

החכם אֶדוארד הַרטמַן הנהו אביר המחזיקים בהדעה, אשר כמילֶר יחשבו גם ‏הם את עבודת השמש והכוכבים המדרגה הראשונה בהדת. החכמים המכחישים את השיטה הפלוסופית של הרטמן, הם מערערים גם על השקפתו על הדת, יען כי הוא מביט על הדת, וכן גם על ההכרה והדעת, לא כעל יסוד מוטבע בטבע רוח האדם, כי אם כעל דבר הנקנה לרגלי ההתפתחות; הוא חושב כי הסבה הראשונה אל צמיחת הדת יסודתה באהבת האדם את עצמו ובחפצו למצוא את אשרו, אשר בהמצב הקדמוני ההוא היתה היא, ורק היא, לקו ולמשקלת בכל דרכיו. ננסה נא לבאר את התוצאות המסתעפות משיטתו הפלוסופית של הרטמן.

הדת הראשונה שהופיעה על פני הארץ היתה מיוסדת על עבודת גרמי השמים. שגגת הדעת של האדם הקדמוני השתרעה ביחוד על גרמי השמים; האדם מתעתע בדמיונו ליחס אל גרמי הטבע רוח חיים וכח עצמי לעולל עלילות ברצון. השקפה כזאת נולדה בדמיון האדם, לא מיושר הגיון ולא מחפצו להשתמש בה לתועלתו, כי אם מהתעוררות דמיון אשר רוח פיוטי נסוך עליו; אפס כי הדת תגלה בראשונה רק בעת אשר יפנה האדם את לבו להשתחוות אל העצמים הנזכרים ולכבדם בכבוד אל, בתקותו להקל מעליו את נטל צרכיו הגשמיים, ואז יחל רגש הדת לפעמו, תחת אשר עד כה היה ריק מרגש דת ומוסר. המהפכה הרוחנית הזאת באה ונהיתה רק מדאגת האדם אל מחיתו וכלכלתו, יען כי ראֹה ראה האדם הקדמוני הדואג רק לבטנו איך כי כחות הטבע יעצרו כח להמציא לו מחיתו, או למנוע זאת ממנו, השמש תצמיח לו יבול ופרי כל עץ לאכלה, או כי תכלם בחומה, ומטר השמים ישיבם לתחיה, ובאופן כזה נוכח לדעת, כי מן הכחות האלה תלוי אשרו וטובו, עד כי התאמץ למצוא לו בעלי ברית ביניהם, למען יעזרו לו להשיג את חפצו ומשאלותיו. הנה כי כן יתפלל למו, ישפוך לפניהם שיחו, יביע למו את חפצו, ושואף להתרצות אליהם במנחה וזבח, ובאופן הזה החלה צמיחת הדת. ואם גם הכחות האדירים האלה היו גלוים וידועים לבני האדם עוד לפני זה, אפס כי העבודה הדתית מאשרת ומקימת אותם על משמרתם, מאצלת למו תעודה ידועה מוגבלת, אשר חסרו למו עד כה. הרטמן נוטה מאד ליחס את מוצא כל הדתות שהתפשטו בארצות שונות המיוסדות על עבודת כחות הטבע – אל מרכז אחד ראשי, ועם זה יחד הוא מחליט, כי אם אמנם התמונות השונות של הדת הזאת אינן עולות אל מוצא אחד, אבל כי ראשית התפתחותן היתה בהכרח לפי הסדר המבואר בכל הארצות אשר היושבים בהן השתוו יחד בטבעם ובתכונתם. בעמים כאלה הנה התכונה הנפשית המשותפת לכלם יחד מביאה לידי תולדה מחויבת, כי ישתוו יחד גם בדרך התפתחותם, והיא היא המבארת לנו את החזיון, כי לפעמים התגלתה דת אחת בארצות שונות ובקרב עמים שונים.

אל השקפת הרטמן יסכים גם הח' אוטא פֿלידר ויתר חכמי אשכנז. לפי דעת החכמים האלה צמחה הדת לא מגזע האמונה ברוחות, כי אם מפעולת הרשמים שהתרשמו מחזות הטבע וכחותיה בלב האדם, אפס כי איננה מסתעפת, כפי דברי הרטמן, רק מרגש אהבתו אל נפשו. החכמים האלה חושבים, כי לא יתכן לחשוב את הדתות הקדמוניות בתור נסיון ומסה לשחד את הכחות הנשגבים. ההתעוררות שנולדה בלב האדם, אשר המריצה אותו ליחס אל הכחות השולטים בשמים כח אלהי, הנה בודאי מוצאה מאיזה צרכים אחרים, ולא רק מחסר כלכלה. הצמאון הרוחני, תשוקת האדם לדעת את טבע עולמו אשר הוא חי בקרבו, וחפץ לבו להתלות ביסוד גבוה ונשגב; החפץ לבוא בדברים עם העצמים הממלאים את דמיונו והמלבבים אותו, הצרך המוסרי אשר הרגיש האדם לבלי היות בודד ועזוב לנפשו, לסור למשמעת איזה דבר גדל דעה, ולהרגיש איזה חובה המוטלת עליו, – כל אלה היו ליסוד מוסד בדת האדם בבואו לעבוד את הכחות האדירים שבטבע, אם כי המושגים אלה היו מעוננים ומטושטשים וקרובים יותר אל רחשי הלב מאשר אל הכרה ברורה. היתרון אשר להשקפת פֿלידר על שיטת הרטמן הוא בזה, כי הראשון יתאר את התפתחות הדת מעצם ראשיתה בלי כל הפסק ומקום פנוי באיזה צד, בעוד אשר הרטמן יציגנה לפנינו בעת עשותה את צעדיה הראשונים – מגאלת ושקועה ביון אהבת עצמם של בעליה, באמרו, כי הדבקות והאהבה אל המרום והנשגב נכנסו בגבול הדת רק בעת התרוממה אל המדרגות היותר גבוהות. אם באמת נוטה האדם מטבעו אל הרגש הדתי, הנה יחויב להיות, כי כל היסודות הכלולים בהרכבת הדת יהיו מוטבעים בתכונת האדם מראש, אם גם בתמונה גסה ומבלי היותם ידועים ומורגשים לבעליהם.

תוצאת החקירה. אנחנו העברנו פה את כל מיני האלים אשר השתחוה למו האדם הקדמוני ויעבדם: הרוחות, אלילי־הרוח ואיתני הטבע. הננו רואים איך חוקרינו כלם מסכימים פה אחד, כי עבודת אלילי־הרוח איננה התמונה הראשונה של הדת, כי אם תוצאת הירידה והנסיגה לאחור של איזה דת רבת המדרגה, אשר במקרה שֻׁנה מצבה לרוע ותשקע מטה. בנוגע אל שני מיני האלים האחרים, אין להכחיש כי בעצם וראשונה נוצרו רק בשני הדרכים האלה. עבודת הרוחות אשר התפשטה בין בני האדם הקדמונים איננה מסתעפת מן האמונה באלהותה של הטבע, כי אם נולדה מן האמונות התפלות הקדמוניות, הודות להמסות אשר נערכו בחוג חיי המשפחה כאמור. ומצד השני, הנה לא יתכן להוכיח בראיות נכונות כי הכרת האדם הקדמוני את כחות הטבע בתור אֵלים הסתעפה מן האמונה ברוחות. יכולים אנחנו להשיג ולהאמין כי התהוותה מן הרשמים שהתרשמו מחזות הטבע וכחותיה האדירים בלב האדם הקדמוני. כמו כן מובנה לנו האמונה באלהותם של מחזות המטבע קלי הערך, גם מבלעדי שיטת טילור המיוסדת על האמונה ברוחות. האם לא דבר קרוב הוא מאד אל טבע הפראי להקדיש ולהעריץ בתור אֵל את מפל המים או את עץ האלה רמת הקומה ורבת הענפים? או אם זר הוא בעיניו להאמין, כי המון עצמים כמוסים ונעלמים עוטרים אותו סביב? באופן הזה הננו באים לידי מסקנא, כי, גם מבלעדי התורה על דבר גלגולי הנפשות אחרי המות, עלינו להביט על העבודה הדתית אל הטבע כעל האמונה היסודית של הדת.

ובהיותנו עסוקים הפעם לחקור את מושגיו של הפראי, עלינו להזהר לבלי יחס אליו את התכונות המסוגלות לאיש נאור בעניני אמונות ודעות, כמו אֹמץ רוח להתחזק בדעותיו לבלי החליפן, ולאחוז במשטר הגיוני נכון. גם אצל בעלי הדתות, אשר התפתחו עד המדרגה היותר גבוהה, הננו מרגישים את הכשרון לאחוז בדעות מהופכות ומתנגדות זל"ז, ומה גם אצל בני הדורות הקדומים טרם עוד השתלמה בינת האדם לחשוב מחשבות בהגיון נכון. בעיני הפראי אין כל זרות ותהפוכות; על כן לא נתמה על החזיון, כי היו להפראי המון אלים שונים, והם נדמו בעיניו כבני משפחה אחת המתרועעים יחד באהבה ואחוה. הפראי בוחר לו אליל חדש ועם זה יחד איננו זונח גם את אחד מאליליו הנושנים; הוא בקש ויחפש למצוא לו אל אחד ומיוחד, אך רוחו קצרה מצמצם את אמונתו ואלהותו בעצם אל אחד, בעוד אשר לפניו המון אלים שואפים להסתפח על המשרה הכבודה הזאת. לא מאין ואפס ייצר הוא את אליו, כי אם מהמון נסיונות ורשמים שונים, והם האצילו את פעולתם זה על זה וגם היו מושפעים איש מפעולת רעהו בדרכים שונים ורבים לאין מספר. אחד האלים התרומם על במת החזיון במקרה האחד ומשנהו – בשני; עצם אחד נקדש בתור אל באחד המקרים לרגלי נסבה אחת, ובמקרה השני – לרגלי השניה; אלים חדשים נתישנו בשטף העת ונשכחו מלב, בעוד אשר האלים הנושנים ילידי עתותי קדם אחרי אשר כבר נשכחו מלב שבו לתחיה בלב הדור הצעיר, אשר העלם מתהום הנשיה להשיבם אל כבוד אלהותם כבראשונה. חליפות ותמורות לאין קץ ומספר, צעוד לפנים ונסוג אחורנית, התקדמות וירידה, – כל אלה נשנו וחזרו ונשנו וימלאו תקופות ארוכות ומרחבי עתותי קדם, אשר חלפו על משפחת בני האדם בטרם יֻלדה ההיסטוריה האנושית, מרחבי עתים המשתרעים במדתם לאין גבול כמימי ים האוקינוס הסובבים את פני כל הארץ.

ד. ראשית התפתחות הדת: האמונות

כבר ראה ראינו את החמר אשר ממנו יצר האדם הקדמוני את אליו ואליליו. כאשר שונים היו האלים על פי מולדתם ‏ותולדתם, כן גם השתנו זמ"ז בדרך התפתחותם מראשית היותם ועד היום. האלים הטבעים האדירים הולידו דת ממין ידוע, האלים הטבעים הצעירים – דת ממין שני, האמונה ברוח האבות אחרי מותם – עוד מין שלישי. אפס כי להדתות השונות האלה אי אפשר היה להתפתח יחד מבלי להשפיע את פעולתן אשה על רעותה. מראשית היותן התערבו הדתות השונות יחד, עד כי הופיעו דתות מורכבות ובלולות מעֵרֶב עבודות דתיות שונות. הבה נתבוננה נא אל הדתות היסודיות אשה אשה לבדנה.

1. הצמיחה והגדול של האלים רמי המעלה. בהתבוננו אל העבודות הדתיות השונות לפי הסדר ההוא שחקרנו אותן בפרק העבר, הננו שמים לב בראשונה אל עבודת מחזות הטבע האדירים ואל האלים אשר יכֻבדו על ידה. והם: השמים, השמש וכל גרמי השמים, השחר, דמדומי חמה בין הערבים, ואחריהם מחזות רוח היום, הגשם, הסערה, הרעם והברק. נחוץ לברר את מושג העבודה הזאת, כי בראשונה הכירו בתור אֵל את העצם הנעבד בעצמו, אשר נחשב אצל האדם הקדמוני לבעל רוח חיים. האדם התפלל ויגש מנחה אל השמים בעצמם; הוא כרע וישתחוה אל השמש, הכוכבים ואל רוח הסערה, אל גופם ועצמם.

אבל כל אלה לא הניחו את דעתו של האדם, בהיות כי מחשבתו ורוח דמיונו התנגדו לזה. אמת כי אצל איזה עמים התעוררו הדעת והמחשבה להגות ולחשוב יותר מאשר אצל יתר מרעיהם. אפס כי אין לך עם אשר קפאה מחשבתו בקרבו בלי כל תנועה והתעוררות. ועל כן נגלה החזיון הזה, כי החל האדם להתרומם פה ושם, אם במדה מרובה ואם במדה מצערה, למעלה על פני העבודה הפשוטה והבזויה אל כחות הטבע בעצמם. צעד גדול קדימה – בערך אל הגסות הקודמת – נעשה בעצם היום ההוא, עת החל האדם לקרוא שמות לכל מחזות הטבע. השם בלבד הנהו גם הוא איזה כח ידוע, הנה הוא כעולה בערכו על הכנוי והתאר; השמות אשר הונחו על ידי הקדמונים הם אוצרים בקרבם איזה מושגים חדשים במובנו של העצם נוסף על הידועים מכבר, ובכן התחיל האדם ליחס אל העצמים המסֻמנים על ידו בקריאת שם – תכונה חדשה וכחות חדשים. בני האדם מתחילים להעמיק בחקרי משפט על אדות השמות החדשים, ולרגל ההתבוננות הם באים לחרוץ משפט על דבר טבעו וטיבו של העצם הנקדש והנעבד, עד כי תשתנינה דעתם והשקפתם על האלים שבחרו למו. גם חלוקת העצמים למחלקות וסוגים וכמו כן שמות התאר שהניחו למו, כמו השמות “מזהירים” “בעלי רוח חיים” אצל האריים הקדמונים, אות הם על מצב הגיון חפשי מבלי להתלות בהדעות הקודמות, והם מעוררים את הדמיון והמחשבה לצעוד לפנים ולהגביל את תכונת האלים על פי הכרה פנימית. האדם הקדמוני בשאפו להמציא שמות מגבילים ומצינים את העצמים, אשר הוא כורע ומשתחוה למו, ואשר כל מחשבות לבו מלאו מהם תמיד, הנה הוא קורא למו שמות כשמות העצמים בעלי רוח חיים הקרובים אליו, והוא מדמה בלבו, כי באופן הזה הם מתקרבים אליו יותר, ועם זה יחד הוא מאמין, כי רחבו גבולות ידיעתו בנוגע אליהם. ד"מ הירח בעת שהוא חסר הוא נראה בדמות קרנים, ובכן הירח הוא – פרה. השמים הם רמים ומתנשאים ממעל על פני על צבאות תבל, ובכן השמים – אב. ומאשר כי האדם יודע ומכיר היטב את כל הדברים הנוגעים אל האב והפרה, על כן יתחשבו האלים האלה בעיניו בתור היותר אמתים ונכונים, והוא מעריץ ומוקיר אותם ואת מצבם הנשא. אולם מצד השני הנה מוצא האדם בקרב האלים איזה דברים נכבדים ונעלים יותר מכפי הכלול בקרב העצמים אשר שמם נקרא עליהם. הנה הוא כורע ומשתחוה לא אל עצם השמים לבדו, לא אל עצם הירח בלבד, כי אם הוא משתחוה למו ואל ההוספות המשולבות במו, אשר נוספו עליהם על פי הגות לב האדם ודמיונו.

וההוספות האלה מתרבות במשך העת הלוך ורוב. ובהיות להאדם הקדמוני אלים בעלי רוח חיים, יודע הוא לקלוע את תולדות ימיהם ועלילותיהם למקלעות שונות. אם באמת הירח פרה הנהו, הלא יהיה השמש פר המקיף במרוצתו את השמים מסביב. הדבר הזה הוא לנו כעין דוגמא ומשל אל היסוד הקבוע, אשר הושם לחק במרבית הדתות הקדמוניות, ואשר נכבד הוא לנו מאד לבלי הסר אותו מלבנו, והוא, כי בראשונה התמשלו כחות הטבע אל כל בעלי החיים אשר על פני האדמה. המדרגה הקדומה ההיא בהשתלמות הדת, אשר אז נערכה אל כל כחות הטבע דמות בהמה וחיה, קדמה לבוא לפני המדרגה שבה תארו את כחות הטבע בדמות אדם ובצלמו, ועוד השתמרה עד היום הזה אצל רבים מעמי הפראים.

התמורה אשר התחוללה בדמיון האדם לערוך אל אֵליו דמות אדם, נחשבת גם היא לצעד גדול קדימה על דרך התפתחות האלים. לרגלי התקבל המושג לחשוב את השמים בתור אב, הלא נקל מאד להוסיף לכת הלאה. כדבר המתאים אל המושג הזה תהי הארץ לאֵם (הדמיון הזה התאַזרח בכל העולם), ובני האדם יתחשבו לצאצאי הזוג הזה. אם יכונה השמש בשם ממין זכר (אף כי השמש תכונה גם בשם נקבה) אז הנה עליו להראות את גבורתו ומשגב עלילותיו למען הרַאות בתור בעל התכונה המצינת אותו. אם הרעם הוא אל הנקרא בשם ממין זכר, בודאי הנהו איש ציד או בעל מלחמה. באופן כזה יסגלו למו האלים איש איש תכונה פרטית מיוחדת לו לבדו, והם מתפתחים איש איש במחיצתו ובכחו המוטבע בו; הדברים המסופרים על אדותיו הם קשורים ומשולבים בעצם ההוא אשר הושם ליסוד לו בעת יצירתו, או – ליסוד החזיון המתאחד אתו. אפס כי האלים הולכים הלוך והפרד מעל העצמים הטבעים, עדי קנותם למו את הזכות על היסטוריה מיוחדת להם לבדם. האגדות אשר נושאי ספוריהן הם האלים, הן משתנות זמ"ז לפי המדות והמושגים של העמים השונים. באיזה מקרים נשארו האלים זכים וטהורים, והם מזהירים בתור עצמים נעלים, בעוד אשר ברובם – הם מעולפים בספורי בדים פרועים ותפלים. האגדות התפלות האלה הדבקנה בעצם האלים והתאחדו להיות אתם לבשר אחד, וכה תשארנה קשורות בם ימים רבים, גם אחרי אשר יקבלו האלים תכונה יותר נשגבה ופנים של תרבות נכונה, הודות לההתפתחות המוסרית של העם העובד אותם. אנחנו נוכל להוכיח על ידי משלים רבים, כי האלים ממין המופלא (אשר יסודם כחות הטבע) נתגשמו ויתהפכו לבני אדם וגם לבהמת הארץ, ויתעטרו בספורי בדים ואגדות תפלות סביב. זה הוא הסדר הקבוע להתפתחותם של האלים הטבעים, זה הוא המעשה אשר יעָשה בם, אם רק התיצבו על דרך ההתפתחות המיוחדת למו.

המון אלים. נחוץ גם להראות על תכונה כללית אחרת אשר להדתות המיוסדות על עבודת איתני הטבע האדירים. לכל אחד מן האלים ישנה היסטוריה מיוחדת, כל אחד מהם התפתח לבדו על פי דרכו, בעת אשר עלה על לב בני האדם להתענין בו ולשום אליו לב. אולם מאשר כי האלים מתפתחים איש אחרי רעהו בזמנים שונים, או מאשר כי האלים המתפתחים בארצות שונות הם מתאחדים לאחרונה יחד, על כן יקרה כי יתרבו מאד האלים, ואין גם אחד מהם אשר נוכל לחשבהו לאל ראשי ואביר האלים. גם במעט עיון הננו באים לידי הכרה, כי בכל מעשה ומעשה מן העבודה הדתית יַפְנֶה האדם את רעיונו ומחשבתו רק לנכח עצם אחד. זאת היא התכונה המצינת את עצמיותה של הדת. כאשר לא יתרפק הילד על איזה אנשים פעם אחת כהתרפק ילד על אביו; כאשר לא יוכל העבד להתמכר ולהיות נאמן אל אדונים רבים בעת אחת, כן גם ישאף רוח האדם על פי טבעו לדבקה רק באל אחד. הוא פונה אל האל ההוא הנחשב בעיניו לראש וראשון לכלם, ואשר יעצור כח – לפי דעתו – להמציא לו עזר וישע יותר מכלם, בהיות כי באמת לא יתכן להמָצא שני עצמים נשגבים כי אם אחד. אולם כי מצבו של האדם הקדמוני לא הרשהו להיות נאמן אל הרגש הדתי הזה. בהיות כי רואה האדם את עולמו החיצוני מתיצב לפניו היום בצורה אחת ומחר הוא פושטה ולובש צורה אחרת, על כן הנה בהאמינו באלהותו של איזה כח מכחות הטבע, נבצרה ממנו לראות בתוך הטבע אל אחד נצב על משמרתו תמיד בלי חליפות. אבל האמנם כי אי אפשר לו להשתחוות לאל אחר, אחרי אשר הראשון חלף ויעלם ממנו? ואם גם כי אתמול עוד כרע וישתחוה להשמים, הזה יהי לו למעצור לבלי לכת אחרי אלהי השמש, הים והרעם? ואם גם הדורות החולפים נשאו את אחד האלים לכל לראש, הנה מדוע זה יבצר מאת הדור החדש להכיר לו איזה עצם אחר בתור העצם הנשגב? אמנם כי גם הכח הקודם נשאר בתקפו ואלהותו לא חדלה ממנו, רק כי האל הזה התרחק עתה מעל פני אופק ההשקפה הרוחנית של האדם. הוא לא חלף ולא עבר מן העולם, עוד כח אלהותו אתו, ובעוד מועד ותקופת זמן מה ישוב האדם להפנות אליו לבו ושמהו עליון על כל האלים. ובכן הנה כח משפט הגיוני דוחף את האדם להודות, כי בקחתו לו אלים מקרב ממלכת הטבע, אז הנה יהיו אליו רבים מאר במספרם. גם בעת יָצרו בדמיונו אֵל חדש, אין את נפשו להכחיש את מציאות הישנים, יען כי עוד לא התפתח שכלו למדרגה גבוהה כזאת, עד להבין כי יתכן להיות במציאות רק אל אחד ולא יותר. האדם בעת השתחוותו לאל אחד ידוע, אז הנה כמו ירגיש בנפשו, כי אלהיו זה הוא האחד בתבל ואפס זולתו; והרגש הזה בעצמו יתעורר בלבו בזמנים שונים וביחס אל אלים רבים ושונים, מאפס און ועצמה רוחנית לחלץ את נפשו מן הסתירות והתהפוכות המפעמות אותו כפעם בפעם. כן קשה מאד על הפראי להתנכר אל האלים אשר נקדשו בעיני אחרים זולתו, בחשבו אותם לאלהים, אם לא לו הלא לאחרים, ומה גם כי הם עצמים הנכללים בסוג אחד עם אלהיו הוא. כן היה האדם הקדמוני למאמין באלים רבים ושונים. האמונה באלים רבים הוא חזיון מורכב ומסובך מאד; הנה הוא ערבוב של דתות שונות, אשר כל אחת ואחת התפתחה לבדה על פי דרכה, ונוספו אשה על רעותה להגדיל את בלבול המושגים.

ישנם מצבים שונים גם בחוג האמונה באלים רבים. יש אשר ירגישו בני האדם, כי כל האלים, אשר הם מאמינים במציאותם, כמו דורשים מהם הכנעה ועבודה דתית, ואלה הראשונים בתם לבבם הם ממלאים את רצונם ועובדים את כלם יחד. במקרה כזה הנה כפי המתאים אל רגשותיהם ומושגיהם הנושנים הם פונים אל אלים שונים חליפות, פעם אל האחד ופעם אל משנהו, או כי יתחכמו להגביל את הזמן והמקרה, מתי הוא נאות לעבודת אל זה, ומתי – אל משנהו, או למלא ע"י איזה אמצעים נאותים את דרישותיהם השונות וחפץ כלם. ומעבר השני הנה יתכן הדבר, כי בני האדם עם כל אמונתם החזקה באלים רבים הם מצמצמים את הכנעתם ועבודתם הדתית רק לאל אחד. יודע הוא האדם כי ישנם אלים רבים בעולם, ועם כל זה הוא בא בדברים וכורת ברית רק עם אחד מהם. המצב הדתי הזה היה נוהג כפעם בפעם בהעת העתיקה, ואז נגלה המחזה הזה בכל הקפו; בני האדם האמינו במציאות המון אלים, אפס כי רק לאחד מהם נפנה מקום בראש ויכֻבד בתור אל ראשי, אביר כל האלים. הננו להביא פה מספרי בעלי הדת האלילית דוגמאות ממצבי הדת השונים:

האמונה באלים רבים אצל היונים וסגנון לשונה:

שירי הקדש בספרי הוֶדוֹס הקדמונים ישאו מדברותיהם על דבר אֵל השולט לזמן קצוב, אשר בתקופת זמן ידוע יכרעו וישתחוו לו ויתנוהו עליון על כל האלים, וגם יתארוהו בתמונות נשגבות ונעלות, מבלי להכחיש עם זה את הכח האלהי השוכן ביתר האלים.

הננו חושבים לנחוץ להראות על עוד אחד ממצבי הדת, היינו על האמונה בשתי רשויות (Dualismus). אמונה כזאת מבצרת לה את שלטונה בקרב הארצות ההן, אשר שם תגלה בעליל מלחמה עזה תמידית בין שני כחות הטבע, בין כח הוגן ומיטיב ומשפיע עתרת ברכה, ובין כח זועם מקיר צרה ואסון. האדם הקדמוני, אשר בקצר ראותו יציר לו את ההשפעה הנעימה וטובת המזג השופעת מן הטבע – בתור חסד וברכה, אשר יריק האל הרחום והחנון, הנה בהכרח יבאר לו גם את החזיונות הנזעמים אשר לרגלם יבואו לעולם כליון ונזק – בתור כח משחית השופע מאת אל זועם החפץ בהשחתת עולם. במקרה כזה תסתעף העבודה הדתית לשני סעיפים. פעם יביע האדם רגשי תודה לאלהי חסדו, ופעם הוא מתאמץ להתרצות אל האל הזועם ולהשיב את ידו מבלע; והיה אם ישתוו שני האלים בערכם ובכח פעולתם, אז הם שניהם שקולים, אין אחד מכריע את השני, וחלק כחלק ינחלו כבוד ויקר מאת עובדיהם. בכלל נוכל לאמר, כי ההכנעה והעבודה לאיתני הטבע מרוממות את רוח בעליהן, בהיות כי הן מקרבות את האדם אל הכחות הנשגבים וממריצות אותו, גם במובן הטבעי, להרים מבטי עיניו רק למעלה ולא למטה. ‏במקומות אשר כחות הטבע מלאים שם זעם, בארץ אשר תפיץ בה השמש קרניה כפלדות אש, ומשברי ים סוערים בה בחמת כח, שם הנה האמונה באלהותם של האיתנים האלה, בתתה את לקחה לשאה ולסבול הכל מרצון האלהים ברוח שקטה ולהקריב את חייו בעד אלהיו, תועיל הרבה מאד לעודד את האדם ולאַמץ את רוחו. אולם אלי הטבע, מלבד אחדים היוצאים מן הכלל, הם אלהי חסד וחנינה, מלא אור ונגה.

2. ההכנעה והעבודה לחזיונות הטבע קלי הערך. האמונה באיתני הטבע האדירים יש לה תכונת דת כללית. היא יכולה להתפשט בכל הארצות; היא נעתקת ועוברת עם שבטי העמים הנודדים ממקום למקום, באשר כי בכל מקום לא תחסר היכלת לכרוע ולהשתחוות אל השמים, השמש והרוח. נופלת ממנה בבחינה הזאת היא העבודה לחזיונות הטבע הקטנים; העבודה אל אחד מבעלי החיים היא אפשרית רק במדינה שהוא (בעל החי הנעבד) מצוי שם, וכמו כן העבודה לעץ ולאבן או למבוע המים – יוצאת לפעלה רק במקומות קצובים ומוגבלים. לעבודה דתית כזאת, שהיא תלויה במקום וקשורה בנקודה אחת ידועה, נקרא אנחנו בשם דת מקומית. בימים הקדמונים מלאו הדתות המקומיות האלה את פני כל הארץ, ושרידים רבים מהן עוד נפגוש בארצות שונות, אם גם שם נכחדה הדת האלילית המקומית, היא והאגדות התפלות התלויות בה יחד, עוד מימי קדם. בכל מהפכה דתית, אשר תוצאותיה היא תמורת הדתות, שם שרידי הדת המקומית מוצאים קן למו בקרב הדת החדשה, למרות התאמצותה לגרש כל דעה נושנה מפניה.

ובהדת הזאת, היינו העבודה למחזות הטבע קלי הערך, אשר נתיבותיה השתרגו עברו וימלאו פני ‏תבל, בה נשקפת כבראי תכונת החברה האנושית בימי קדם. כל שבט ושבט, כל כפר וכפר, בנה לו מזבח בפני עצמו, ויבחר אלהים מיוחד לו לבדו, וכלי הקדש אשר ישרתו בם לחפץ עבודת האלהים – לו לבדו. הדת היא השלשלת, אשר בה תרֻתקנה יחד כל החוליות הרבות, כל האגודות הקטנות אשר בקרב הכנסיה, אבל היא מפרדת בין הכנסיות השונות. הננו להביא פה משלים אחדים המורים את דרך התפתחותה של הדת הזאת:

א) ההכנעה והעבודה אל בעלי החיים. הסכן הסכין האדם הקדמוני להגן על עצמו מפני חית השדה, אם בכחו ועצם ידו ואם בחכמתו וערמת לבו, ועל כן למד לדעת בדיוק את תכונתם וארחות חייהם. לבו הגה למו רגשי יקר בעד התכונות הטובות, אשר בהן יתרון למו עליו,‏ את הארנבת – בגלל קלות המרוץ, את הביבר – בעד כשרונו לחרשת מחשבת, ואת השועל – בעד ערמתו. אולם בעת בחרו לו לאלהים את אחד ממיני בעלי החיים, היתה עבודתו מכֻונת לא אל אישים ידועים מקרב המין, כי אם אל המין כלו בתור דבר אחד שלם, רק כי בחר לו לעבודתו – יוכל היות – שועל גדל קומה או ארנבת גדולה, אשר היו בעיניהם לסמל המין וכעין בא בכחו, מאשר כי למטרה הזאת נבחרו מקרב המין אישים כאלה המחוננים בהתכונות המיוחדות להמין – במדרגה גבוהה מאד. כפי הנראה הנה חשבו בני האדם את עצמם בימי קדם, בעת עמדם בתחתית המדרגה בסולם התפתחות האנושית, לצאצאי חיות השדה למיניהן, שבט זה התיחש על פי תולדתו למין אחד, והשני – למין אחר. מן האמונה המוטעת הזאה יצאו גם שמות שבטי העמים השונים, ועל פיה שרטו כל בני השבט בבשרם כתבת קעקע, אשר בה תארו את דמות בעל החי אבי השבט. ד"מ הבֵחוּאינים הפראים נחלקים לשבטים רבים על פי מוצאם בתור צאצאי הקרוקודיל, הקוף, השור היערי, הפיל, האריה ומיני דגים רבים וכדומה לזה. את החיה השעירה בעלת הקרנים או בעלת קשקשת הנחשבת לאבי השבט (Totem) יקדישו ויעריצו כל בני השבט, ואיש לא יעיז לגעת בה לרעה ומה גם לאכול את בשרה. האנשים המתיחשים על פי מולדתם לצאצאי “טָטֶם” אחד יתחשבו לשארי בשר בני משפחה אחת. יש אשר יתחשב בתור “טטם” גם אחד מצמחי שדה, ובמקרה הזה הנה חלילה לבני השבט ההוא לעקור מעפר גזעו או לאכלו.

האמונה התפלה הזאת נתקימה עד היום הזה באיזה מקומות על פני הארץ; כעת מצאה לה קן בקרב הפראים יושבי אמריקה הצפונית. באמת הנה היא מדרגה ידועה בהתפתחות הדת והחברה, אשר בימי קדם עברו עליה כל עמי הארץ. מזה תסתעפנה שתי תוצאות רבות־הערך, אשר נפגוש אותן תמיד מדי לכתנו בדרך חקירתנו זאת. ראשית, הנה האמונה בבעלי החיים היא חזיון נפרץ מאד, אשר ערכו ותעודתו עוד לא נתבררו לנו בשלמות. הח' לֶנן מוכיח לדעת, כי העבודה הדתית לכבוד בעלי החיים, אשר התפשטה מאד בקרב העמים, מוצאה מימי המדרגה השפלה של התרבות האנושית, עת האמינו במוצא האדם מחית השדה. שנית, הנה על ידי האמונה הנבערה הזאת אנחנו מכירים לדעת את השקפת הדורות הקדמונים על הטבע ועל כנסית הדת. בעת החדשה הסכינו בני האדם האמונים על ברכי דת אחת לאהבה איש את אחיו ולהביט זה על זה בעל אחים מלדה, יען כי הדת, זאת אומרת, חרצובות רוחניים או שכליים מקשרים את לבותם יחד. לא כן היתה האחדות בימי קדם. אז חשבו בני האדם את רעיהם לעצמם ובשרם, ויאהבום אהבת אחים, רק אם באמת יצאו ממקור אחד ויהיו צאצאי אב אחד. הננו רואים כי העברים התאחדו יחד בתור בני אברהם, האדומים – בתור בני עשו. מולדת המשפחה נחשבה בימים הקדמונים כתנאי הכרחי לְאַחוַת בני האדם ואחדותם; רק אלה אשר ממקור אחד יצאו ודם אב אחד נוזל בעורקיהם, הם יכלו להתאחד יחד במסרת דת אחת. האנשים אשר דם אב אחר נוזל בעורקיהם, הם יוכלו להתאחד רק תחת דגל דת אחרת, ולחסות רק תחת כנפי אל אחר. אולם אם נסוג עוד מדרגה אחת לאחור בדרך ההשקפה הזאת, אז הנה תהי הדייקנות עוד גדולה מזה; אז יתאחדו בני האדם תחת דגל דת אחת, רק מאשר כי מוצאם מבעל חי אחד, מטָטֶם אחד, אשר אליו הם גם כורעים ומשתחוים כלם.

ב) המעינות, עצי השדה והאבנים. העבודה הדתית התלויה בכל אחד משלשת העצמים האלה, הנה היא בפני עצמה שדמה נרחבה לעיון ומחקר, רק אנחנו נסתפק בזה במועט, בתתנו לפני הקורא את ההשקפות הראשיות שנערכו במקצוע הזה. הח' מוֹנגַרד ופְרֶזֶר מצאו שרידי עבודה דתית לשם אלהותם של עצי השדה בקרב איזה מנהגים הנהונים אצל האכרים באיזה מקומות באירופה. אין כל תפונה, כי האדם הקדמוני כרע וישתחוה אל עצי השדה רק מפאת חשבו אותם לעצמים מופלאים בעלי רוח חיים. עד מהרה נוצר בדמיונו המושג על דבר רוח העץ השוכן בקרב העץ בעצמו, כאשר תשכון הנפש בתוך הגויה, והרוח הזה הוא שולט (כאשר האמין) בדברים רבים, כמו ד"מ להמטיר מטר ולהפרות את הצמחים וגם את בעלי החיים. רוח העץ אמנם התהפך במשך העת ויהי לאלהי העצים, ובמצבו הרם הזה עזב את העץ הנקדש ויהי לראש ולשליט על כל עצי השדה. המנהג הנקדש בעיני האכרים להתחרות זב"ז להעפיל עלות על ראש תורן תקוע בתוך הגן ולקבל בעד זה פרס ידוע – יזכירנו גם הוא את הדת העתיקה הזאת.

יוכל היות בי בעצם וראשונה השתחוו למעיני המים מפאת אלהותם העצמית, ורק אחרי כן נספחו עליהם אלילות המים (Nymphen), אשר לפי אמונת הקדמונים הן רוחצות במים וחופפות על פניהם תמיד. וכך היה סדר העבודה: העוֹבדים הביאו אתם חפצים יקרי הערך וישליכום אל תוך מי המעין, או כי תלו את מנחתם על העצים בסביבות המים, ועם זה יחד העתירו אל האליל כי ימשוך למו חסד. כן התקדשו בקדושת אל גם היאורים והנהרות. וכהמעינות כן גם נקדשו אבני השדה, לא אבנים מחוטבות מעשה ידי חרש חושב, כי אם אבנים פשוטות, אשר נקדשו בתמונתן המקורית כפי שיצאו מתחת ידי הטבע. והדת הזאת התפשטה גם היא עד מאד בקרב העמים הקדמונים, אפס כי מעטות הן ודלות הידיעות שהגיעו אלינו על אדותיה ודרכי עבודתה. אבן הקעבה אשר בעיר מֶכַּה⁸ ונזרת האבן אשר בהיכל דְּיַנַא בעיר עְֶפָהאס הן הן השרידים היחידים אשר שרדו אלינו מכל קדשי הדת הזאת. לפי השערת איזה חכמים נקדשו בכבוד אל עמודי האבן מעשי ידי הטבע, הנמצאים במערות האדמה בכל ארצות אירופה וגם בנגב ומערב אזיה⁹. בכל ארץ יהודה לא נראו ולא נמצאו אבנים כאלה עד היום, אף כי בארצות שכנותיה נמצאו לרוב. הח' קַנְדֶּר נותן טעם לדבר, כי מלכי בית דוד החרדים לתורת ישראל שקדו להעביר את דתי האליל מן הארץ וישמידו את כל אלילי השוא מבלי השאיר למו שריד ושארית.

אי אפשר לנו לבלי שום לב אל רשמי הפנים המשותפים לכל הדתות ממין הזה, והיא על תכונתם המקומית, המטבעת איזה חתמת בעלת רשמים ידועים על פני הדת של האדם הקדמוני. יתכן לעבוד ד"מ את האֵלָה הקדושה יחד עם האל הצמוד אליה רק בקרבת העץ; ואלה הפונים בבקשתם אל המעין למען ימלא את חפצם, הנה נטל עליהם לבוא בקרבת המקום אשר הוא שם. האלים של הדתות ממין הזה הם כמו תקועים במסמרות אל נקודה אחת מבלי יכלת לזוז ממקומם ולהתנועע. עם מקום מושב כל אֵל ואֵל ממין הזה משולבת שלשלת ארוכה של מעשים ומקרים, תולדה ארוכה ושלמה; בהיכלו ערוכה עבודה דתית מסודרת על פי חקים שנתקדשו מטעם הדת, וכה יעברו עליהם עתותי נצח. פה נראה אֵל אסור אל מקום שבתו, והוא נקדש ונערץ רק על ידי העם אשר סביבות מקום מושבו. אֵל כזה שכן בתוך עם סגֻלתו, ומלבד עמו אשר יכבדהו ויעבדהו אין איש פונה אליו ואין דורש לשכנו. כן תחלק הארץ לממלכות קטנות בין אגודת האלים האלה, אשר כל אחד ואחד מהם ישפוך ממשלתו בתור מלך בקרב ממלכתו, ויכונן לו ארמון מלוכה בקרב בני עמו הסרים למשמעתו. האיש הנודד מארץ מולרתו אל ארץ אחרת, הנה הוא עוזב את גבול ממלכת אֵל אחד, והוא מעתיק את מושבו בגבול ממלכת־משנהו; ומאשר כי עבודת כל אל מצטמצמת רק בהיכל מקדשו הבנוי לשמו, על כן הנה בעזוב איש את מולדתו, הוא זונח גם את דתו, ואז הוא אנוס אם ללכת לעבוד אלהים אחרים, או להסתלק בהחלט מכל חובה דתית. על כן הנה בקרב רבים מן העמים הקדמונים היתה האמונה על דבר מוצאם ותולדתם מבעלי החיים (Totem) מַקְבֶּלת אל עבודת הדת המקומית המצומצמת כלה רק בארמונו של האליל המקומי, ושניהן השלימו זא"ז. יושבי המקום אשר סביבות ארמון האליל כלם הם בני משפחה אחת, והאליל המקומי הוא אבי המשפחה וראשה. הנה כי כן תהי הדת בעלת תכונה כפולה, מעבר מזה הנה היא דת המשפחה, ומעבר השני הנה תכונתה תכונה מקומית. לב האדם מתרגש ומתלהב לרגלי עבודת הדת, רק ביחוס אל אחיו בני שבטו, אשר כמהו נוזל בלבם דם אב ואל אחד; ובזה הוא ממלא את חובתו אל שבט מולדתו, ושואף לשפות לו שלום רב. לעמת זה הנה דבר אין לו עם בני שבט אחר, ואין כל קשר דתי ביניהם, באשר כי ‏האנשים ההם הם בני משפחה אחרת, בעלי דת אחרת. דתו מטלת עליו חובה לאהוב את רעו ושכנו בן שבטו ולשטום את אויבו, היינו את האיש המתיחש על פי מולדתו לשבט אחר. ומצד השני הנה האדם ממלא את חובתו אל הדת רק בקרבתו אל מקום ידוע ובמלאו אחרי מנהגים ידועים, והיה כבצעו את מעשה מנהגיו הדתיים ובעזבו את ארמון אלילו, אז הנה כמו יפרד האדם מעל דתו. ואם אמנם הבט יביטו בעלי הדת על מקדש אלילם ברגש כבוד גדול מאד, וגם בלב רועד מיראה ופחד, אפס כי במרחק ידוע ממנו מתחוללת בלבם תמורה נמרצה, כי כפי רחקם מארמון אלילם כן ירחק לבם מדתם, וכן יעזבוה ויטשוה. דת כזאת הנה בכחה לאמץ את בעליה ולעורר את לבם – היא עולה על האמונה באלהותם של איתני הטבע, באשר כי היא מקולעת ושזורה יותר עם פתילי חיי החברה. אפס כי עם כל זה היא מנחת מעצורים גדולים מאד על דרך בני האדם מלכת קדימה, בצמצמה את אהבתו ודבקותו של האדם רק בגבול שבטו וארצו, ומכנסת בקרבו חבה עמוקה לכל נושן ודעה קדומה.

3 המצב אחרי המות. האמונה, כי נפש האדם איננה נכחדת במות הגויה, והיא מארכת לחיות ולהתקים גם מבלעדה, הולידה המון שיטות והשקפות שונות. מושגיו של האדם הקדמוני על דבר הרוחות ותקומת הנפש אחרי המות, הוא החלק היותר נכבד בקרב הדת הקדמוניה ההיא, אשר את יסודי השקפותיה הורישה אחריה אל הדתות הגדולות יורשי נחלתה הדתית. המנהג המוזר אשר הסכין בו האדם, לשום בתוך קברי הוריו וקרוביו חפצים שונים, התשורות השונות אשר יגישו אל המת בעת הקברו או השרפו, וגם בעת החגיגה אשר יחוגו לשמו ולזכרו, – הם מוכיחים לדעת, איך האמין האדם הקדמוני, כי נפש האדם אחרי המות לא תשנה את הליכותיה וארחות חייה מדרכי החיים עלי ארץ, אף כי תקומתה רעועה והיא רפת אונים, עד כי קרא לה הומירוס בשם “חדלי אונים”. הנפשות אוכלות ושותות כבעודן בחיים, והאמונה גברה אז, כי הנפשות מפיקות מן המזון המוגש לפניהן, איזו תמצית דקה מן הדקה, וביחוד הן מתענגות לאכול דם; וכפי אכלן ושתותן, כן גם נעמו להן כל תענוגי החיים. האמונה הזאת, כאשר עוד נחזה, היא מצוינת ונבדלת מכל התורות אשר הורו על דבר מציאות הנפש אחרי המות. גם הפראי בכל בערותו וגסות דעתו לא יאבה להאמין בשיבת הגויה לתחיה חדשה. הוא יודע כי הגויה לא תשוב עוד מקברה; אפס כי גם זה ברור בעיניו, כי יש תקומה לנפש גם מחוץ לגויה, וכי היא מתנועעת ועושה כל המעשים אשר עשתה בחייה ככל בני האדם החיים על פני האדמה. אמנם כי לא נוכל לאמר כי האמין הפראי בהתקומה הנצחית של הנפש. בגדר השם הזה אנחנו מבינים “חיים רוחניים נאצלים”, תקומה חפשית בלתי תלויה וקשורה בשום דבר. לא כן הפראי, מושגו מתקומת הנפש אחרי המות היא עכורה וחשוכה ומתנודדת בלי מעמד נכון. הנפש – לפי מושגו – היא קשורה ומשולבת בנקודה ידועה על פני הארץ, במקומותיה הנודעים לה מכבר; וכאשר צר כחה להשגיא פעלה וחוג פעולתה מוגבל מאד, כן היא סובלת גם עוני ומחסור. כמו כן אי אפשר לאמר, כי האמין האדם הקדמוני בגמול הנפשות על כל מעשיהן בחיים. ואם אמנם, כי פה ושם נשקפים לנו בדת הקדמוניה והאגדות התלויות בה איזה קטעים ופרורים של האמונה הזאת, אבל באמת הסכין הפראי לחשוב, כי אין שלטון לאלים בעולם הרוחני לפלס את מעגל חיי הנפשות; המות יחלץ את האדם מתחת ידי האלים, כפי אשר יעשוק אותו מבין זרועות בני משפחתו. נפש האדם אחרי המות היא חפשית ונתונה ברשות עצמה מאפס כל שלטון עליה.

כן הוא מושגו של האדם הקדמוני מתקומת הנפש מחוץ לגויה. אפס כי עוד מימים קדומים החל רוח דמיונו של האדם לפעול את פעולתו גם הוא בגבול האמונה הזאת, ובכן הנה נראים לנו תוים ושרטוטים רבים במקומות שונים על פניה צבועים בגונים שונים ובצבעים חיים ומבהיקים. מעון הנשמות, מעשיהן ותענוגיהן, מתוארים על ידי אגדות תמימות ופשוטות באופנים שונים. הארץ, אשר הן מתגוררות שם, מתוארת לפנינו בדמות הארץ אשר יצאו ממנה בעת מותן, רק כי נוספו עליה איזו תכונות אשר יסודן רק בדמיון. הן מבלות את עתותיהן בכל המעשים אשר הסכינו לעשות בהיותן חיות על הארץ, הולכות לצוד ציד, תטיבינה את לבן במשתה יין, תנגנה בכלי שיר, או כי תשתעינה יחד. באיזה מקרים יסֻפר (גם זה צעד לפנים) על דבר בית משפט אשר שם תעמודנה הנפשות למשפט, ובאופן הזה יחָלק עולם הרוחות לשתים, למעון הנפשות הזכות והתמימות, ולמקום תפתה בעד הרוחות החוטאות. המסרות העתיקות, אשר בהן יסֻפר בפרוטרוט על דבר מעון הצדיקים ומקום מושב הרשעים בעולם הרוחני, דבר אשר באמת איננו פרי המצאת הדתות המאוחרות כאשר כן ידמו רבים – הופיעו על אופק הדת הקדמוניה, רק אחרי התפתחה למדרגה גבוהה. טילור יחליט, כי בראשונה לא ידעו הפראים מאומה על אדות הגיהנם ומוסר שדי הצפון לנפש בעולם הרוחות. לעמת זה התפתחה תורת גלגולי הנפש עוד בראשית עתותי קדם.

על יסוד האמונות האלה התפתחו הדתות הגדולות. המושגים השונים על דבר האלים המבוררים פה התפתחו עוד מקדם קדמתה, וזה הוא כל ידיעתנו במקצוע הזה. היסודות השונים אשר בררנו פה בקצרה, הם מזדוגים בתחומם של הדתות הקדמוניות להרכבות וצרופים שונים לאין מספר, ואין גם אחד מהם הנצב בודד לבדו מבלי הקשר ברעהו. אין לך אחת מדתות אלילי־הרוח, אשר לא נכרו בה עקבות אמונה באלים נשגבים; ואין לך אמונה באלים נשגבים, אמונה זכה, מבלי אשר תלוה אליה אמונה תפלה ברוחות ממין השפל, אם מקוריות ואם מגולגלות. בבואנו לחקור איזו דת קדומה נחוץ מאד למצא חשבון: מה הם היסודות הכלולים בקרבה, ובאיזה אופן השתלבו אמונוה ודעות קדמוניות הנובעות ממקורות זרים ותצטרפנה יחד בקרבה לצרופים שונים.

ואת השאלה הזאת בעצמה עלינו לפתור גם בבואנו לחקור את אחת מן הדתות הגדולות. האמונות והדעות שנתבררו פה על ידינו הן הן החמרים אשר מהם קֹרצו גם האמונות הגדולות. לא הן – ר"ל האמונות הגדולות – היו הראשונות להורות את האמונה באלים נשגבים המניעים את גלגלי הטבע, וכמו כן לא הן הולידו את האמונה ברוחות שפלות הערך המתפרצות להכנס אל תוך חוג מפעלות בני האדם ומעבדיהם. לא הן המציאו את האמונה בתקומת הנפש אחרי המות, לא הן הגבילו עתים מזומנים בתקופת השנה לקדשם בקדושת הדת, ולא הן אשרו וקימו את קדושת המקומות הנועדים לעבודת האלים. כל אלה מוצאם מימי קדם עוד לפני ההיסטוריה; הם לא יצאו מלב האמונות הגדולות, כי אם נתאשרו ונתקימו על ידן ונכתרו בעטרת קדושה ותקף דתי. הדתות הגדולות שמו לחוק ומצוה דתית את האמונות וסדרי העבודה, אשר התפתחו עוד לפניהם בלי כל אונס ועקיפין, כי אם מכחו של ההרגל והמנהג מבלי כל הכרה רצונית. לא אחד ממחוקקי הדתות הגדולות אשר המציא מלבו דת עם יסודות ועקרים מחודשים בהחלט, כי אם הליט את הנושנים בתמונות חדשות, ויוסף עליהן פקודות ומצות חדשות.

אולם אם באמת אלה הם היסודות אשר מהם הורכבה הדת הקדמוניה ומהם כלולה תכניתה כפי שהיא לפנינו, כי עתה יש לנו הרשות להחליט, כי הדת החלה לצמוח בראשיתה משרש שגגת הדעת ותעתועי הדמיון. אך שוגה היה האדם הקדמוני בהחליטו, כי כחות הטבע הם כמהו עצמים בעלי רוח ונפש, והם מוכשרים להיות לו לבעלי ברית ולהמצא לו בעת דרשו אותם; אך תעתועי הרמיון היו לחשוב כי בקרב האבן או העץ כלולה רוח ונפש, או להאמין כי נפש האדם אחרי המות או גם בחלום הליל בחייו תוכל ללכת לנפשה ולשוטט על פני הארץ. אפס כי על ידי השגיונות האלה הביע האדם את הצד החיצוני של הרוח הדתי אשר השתרר אז בעולם, ויציר אותו ציור בלתי שלם. הדת היא מתוארת תמיד ומובעת על ידי מבטאים קצובים המתאימים אל מצב הדעת (ידיעות העולם ודעת טבע הבריאה) השורר בעולם בזמן ידוע. בעת אשר החברה האנושית דלה ומושפלת במדרגת הדעית, הנה אז יטביע דלדול הדעת את חתמתו גם על פני האמונה והדת. ומצד השני, הנה הדת היא גדולה ועולה בערכה על הדעת; הדת היא גם אמונת הלב ודבקותו אל עצם נשגב, ושני הצדדים האלה יכולים להיות אמתים וחודרים במעמקי הנפש, אם גם הדעת אשר על פיה היתה נסבה להוית האמונות האלה, היא שוגגת ומוטעת בבחינות רבות. והיה בהגלות הדבר, כי תמונות הדעת אשר התלבשה בהן הדת הן מוטעות, אז יש לאל יד הדת להשליכן מעל פניה ולקחת תמורתן חדשות, כאשר יתחדש העץ בעלים חדשים תמורת עליו הנובלים.

אולם כמשגה היה נחשב גם לנו, לוּא נואלנו לדמות, כי הדת הקדמוניה היתה כשגגת הדמיון גם בנוגע אל תכונתה ואיכותה של הדעת. הרוח הפיוטי, הוא הכשרון למצוא בתוכנו בפועל ממש את הדבר אשר אנחנו מרגישים בנפשנו, ולהחליט את מציאותו וישותו, הוא נחה את האדם, לא לנכח השוא והתעתועים, כי אם בדרך הנכונה. הוא כרע וישתחוה לא אל העצם הפשוט כפי שהוא מורגש אל העין או אל האזן, כי אם הקדיש והעריץ אותו בתור בעל התכנות ההן כפי אשר תאר אותו בדמיונו, וכפי אשר השיג אותו. האדם השיג בדעתו, כי מחוצה לו ישנו איזה דבר, אשר על ישותו נאמנה לו עדות הכרתו הפנימית, היינו איזה רוח נאצלה (אידיאַל), עצם הבלתי מורגש על ידי הרגשתו החיצונית, הנכון לבוא אתו (עם האדם) במסרת הברית, ואשר עולה הוא עליו בכח ואון. רק זה, אך לא המבטאים החיצונים הנפתלים ומשחתי הכונה אשר בם התלבש רגש האדם, הוא אשר היה ליסוד מלא חיים וכח התפתחות בתוך הדת של האדם הקדמוני.

ה. ראשית התפתחות הדת: החקים

אין לשכוח, כי בכל הדתות הקדמוניות לא היה להאמונה ערך חשוב ונכבד כפי ערכה היום. לעצם הדת נחשבה אז העבודה הדתית, או טוב מזה, מִלוא מנהגי הדת ופקודיה, אך לא אמונה והגיון בדרכי האלהים. מלבד זאת, הנה החקים והמנהגים הוא היסוד הצנום והמָקשה‏ אשר בקרב הדת, שהתפתחותו מתונה מאד בכל העתים ובכל הארצות. גם בימי תקופת המהפכה אשר תמצא את הדת, בעת חליפת אמונות נושנות וצמיחת דעות חדשות, גם אז נראה כי מנהגי הדת מתקימים בכל תקף עזם בתמונתם העתיקה, מבלי כל הבדל אם הם פשוטים ואם נעלים ונשגבים, כְּאִלוּ אינם נכנסים תחת גדר החליפה והתמורה. נקל לבני האדם להמיר את אמונתם מאשר את מנהגיהם אשר הרגלו בם, וביחוד את המנהגים שיש למו יחס וקשר עם הדת והנה אם החזיון הזה הוא מצוי מאד ורגיל להיות תמיד, הנה פעולתו היתה נכרת עור יותר בימי קדם מאשר כעת. המרכז הדתי לכל דת מקומית היה היכל הקדש הבנוי לשם האל הנבחר, הדת השוררת באיזה מן היכלי הקדש יסודתה באגדה ידועה על דבר האל הנעבד, ובעבודה ידועה, הנעבדת לשם העצם אשר נקדש בתור אל, לפניו או בקרבתו. אפס כי לא הושם לחובה על עובדי האל, או המשתתפים בעבודתו, להאמין בלב שלם בהאגדות המסופרות על אדותיו. החפש היה נתון לכל איש בנגוע לאמונות ודעות; האיש אשר לקח חבל בעבודת האליל בהיכל קדשו הוא נחשב כחרד ונאמן להדת, אם רק לא נועז להתל ולשום דופי בהדת המקובלת בקרב בני דורו.

העבודה היתה קלה ופשוטה מאד. קרבת אלהים לא דרשה בימי קדם מאת החפצים בה עבודה דתית מדוקדקת על פי מערכת חקים. הדבר היה מסור בידי כל איש ואיש לעשותו, יען כי העבודה הדתית לא היתה מוגבלת בימי קדם על ידי חקים קצובים, כי ככלל עוד לא הוחקו אז כל חקים בתחומה של הדת, כי אם היתה קצובה על פי המנהג, ההרגל ודעת הקהל. העם היושב סביבות מקום משכן האליל, רק הוא יודע איך לעבוד אותו ובמה להתרצות אליו, וזולתו אין איש יודע. הגוים, אשר הביא מלך אשור מארץ רחוקה ויושיבם בערי שמרון, הביאו אתם מושגים שאובים ממקור הדת האלילית, ועל פיהם ערכו דמות גם לאלהי ישראל (עיין מלכים ב', י"ז, כ"ד–ל"ג). הגרים החדשים האלה, אשר לא יכלו להתרומם למעלה מנקודת ההשקפה המיוחדת לדתם האלילית, הביטו אל אלהי ישראל, לא כעל נשמת כל הבריאה, המקור, אשר ממנו שופעות כל הויה וישות, כל תנועה ופעולה בעולם כלו, כי אם כעל איזה אֵל מקומי, אשר ממשלתו מוגבלת בגבולות ארץ מושבו. הם ראו במשלחת האריות הטורפים, אשר רבו בארץ ישראל אחרי השמה – קצף גדול וזרמיזעם השפוכים עליהם מאת אלהי הארץ, אשר באו לשבת בקרבה, על אשר לא ידעו את משפט דתו ועבודתו. אל ההשקפה הזאת מַקְבֶלֶת גם פקודת מלך אשור לאמר: “הוליכו שמה אחד מהכהנים אשר הגליתם משם…. ויורם את משפט אלהי הארץ”, כאלו לא היתה העבודה הדתית הנועדה לאלהי ישראל ברורה ומפורשת למדי על פי החקים הקצובים וכתובים בספר תורת ישראל. וגם אחרי התורה, אשר הורם אחד מכהני ישראל, נקלטה אמונת היהדות בלבם רק למקצת, עד כי נראה החזיון המוזר – לפי השקפתנו אנו – כי “את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגוים אשר הגלו אותם משם”. גם פה יתאמת המשפט האמור למעלה, כי נקל לבני האדם להמיר את אמונתם מאשר את מנהגי הדת אשר הסכינו בם. המושג הגס הזה בתכונת האלהות הוא אשר החריד מאד את זרובבל וראשי העם בימי יסֻד המעלה, בעת אשר הציעו השמרונים להשתתף בבנין הבית השני. המושג מאלהות התרומם בקרב בני יהודה למדרגה נשגבה מאד, ותהי לדעה נאצלה בקרב כל פנות העם, הודות לתורת הנביאים, אשר הרימו את האלהות למעלת עצם נשגב מופשט מכל הגבלה ותאר, עצם נשגב במלא עמקה ורחבה של המלה, עד כי לא נמצאו אז עוד בגבול ישראל בעלי השקפה מוגשמת, אשר בגרשם איש מאדמת הקדש ידמו בלבם, כי גרשוהו מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. ספחת אלילית כזאת בגבול דת ישראל נחשבה כעת רק לנחלת העבר. אין כל פלא, כי דאגו מאד זרובבל ונשיאי העם לאמונתם הזכה, פן תסוג אחורנית לרגלי נקודת־המגע הדתית, אשר תתהוה בין בני יהודה ובין השמרונים, אשר בתעתועי דמיונם יחסו לאלהי ישראל תכונת אלהות מקומית, למרות ההבטחה אשר הבטיחו השמרונים להתכחש אל העבר שלהם ולקבל עליהם את היהדות במלא מובנה, כאשר נראה מדבריהם “כי ככם נדרוש לאלהיכם ולו אנחנו זובחים”. דעות מוגשמות כאלה תוכלנה להתפשט הלאה בקרב כל העם ולעכור את המושגים הדקים, אשר קנה לו העם בעמל רוחני רב ובנסיונות קשים.

הננו כופלים את דברינו, כי העבודה הדתית בימי קדם היתה קנין כללי לכל העם הקרוב מאד בקרבת מקום לאלילו המקומי. רק בימים המאוחרים עברה העבודה הדתית לידי מפלגה מיוחדת, ותהי כעין רז וסוד כמוס בקרב מפלגת הכהנים.

הקו המגביל את רשמי פני הדת הקדמוניה והסגולה המצַינת אותה היא עבודת האלהים בקרבן וזבח. בכל העתים ובכל הארצות כבדו בני האדם בימי קדם את אלהיהם במנחה וזבח. רק בדרך הזה כרתו העמים הקדמונים ברית את אלהיהם, ויאמצו את חרצובות הקשר אשר בו נקשרו לבותם יחד. זבחי אלהים ושמירת הדת הם הם מלות, אשר נחשבו אז לבעלות הוראה אחת ואשר תכן אחד להן. מהות המנחה המוגשת לאלהים ואופן המשתה היו שונים ורבים לאין מספר, וכמעט תמיד נפגוש על דרך העבודה הדתית קרבן וזבח, אשר הקריבום באופנים שונים. מובן מאליו כי המנחות משתנות לפי האלים השונים אשר תוגשנה למו; לאליל העץ ינסכו נסך על גזעו ושרשיו, או כי יתלו על ענפיו את שלל המלחמה וציד היער. בתור מנחה לאליל הים ישליכו סוסים התהומה. בנוגע אל הקרבנות נוכל להחליט, כי כללו בתוכם את מיני המזון והמשקה, אשר יתכלכלו בהם בני האדם. תהי נא המנחה מה שתהי, אם בכורי פרי עץ ויבול הארץ, ואם בכורות צאן ובקר, אשר הקריבום אל מצבת אבן, יקריבו נא את קרבנם לאֵל בהעלותם אותם על המוקד, או כי יביאום ויניחום לפני האליל, או כי יקראו לאל לרדת משמי מעל ארצה או להופיע מארץ רחוקה, ממקום אשר נדד שמה, למען רצות את מנחתם – בכל האופנים הנה הביאו את קרבנם רק ממיני הכלכלה אשר יסכנו למאכל האדם. ישנם מקרים כאלה, אשר יאמינו מגישי־המנחה, כי האליל בולע אל קרבו את אשר יגישו אליו, ד"מ: עובדי האש בהגישם לה מנחה אשר יעלו על מוקדה, או הקרבנות אשר יקריבו אל הארץ הנבלעים בתוך הבקיעים אשר על פניה; אפס כי במרבית המקרים הם מדמים, כי האל יתענג על ריח הניחוח או על התמצית הדקה מן הדקה, אשר ימוץ מן המנחה, בהשאירו את יתר המנחה לבני האדם. על כן נראה תמיד זבחי אלהים יחד עם משתה וכרה. הקרבן מוגש כליל לאל, אך המגישים הם נלוים עליו ומשתתפים באכילתו (של הקרבן). האל נוטל את חלקו מן הקרבנות, את מתקם ולשדם, את הריח הניחוח המתנשא ועולה אליו אל מרום שבתו, בעוד אשר חלקיו הפשוטים והחמריים יהיו למנה למקריביו. בהקריב איש את קרבנו לאל, הנה יחוג לו אז יום חג ומשתה. אם כן אפוא הנה אין לנו כל צרך לעבור על פני החקירות הרחבות, אשר מטרתן לבאר את ערך הקרבנות ותעודתם בעצם וראשונה, חקירות אשר משכו עליהן לפנים את עין כל שוחרי דעת. איזה מבטאים וניבים, אשר הָנחלו לנו מימים קדומים המה כמאשרים את ההשקפה, כי הקרבנות נחשבו לפנים כעין מתת שחד להאלים למען הפיק מהם רצון: “הנני נותן לך למען תתן גם לי”. אבל האמנם כי הקרבנות היו בראשונה רק כעין מסחר ומשא ומתן בין האדם והאלים, כי בהגיש האדם את מנחתו לאלהיו היתה בזה מגמה אחת לפניו, רק למען מצוא חן בעיניו, ולמען עורר בלבו החפץ למלאות את משאלות לבו, כאשר כן הסכין לעשות לנסיכיו ומושליו? ולוּא גם היתה כזאת, לוּא הסכין האדם להגיש את מנחתו לאל רק בתקותו לקחת כפרה מידי אלהיו משכרת ושלומים – ובכל זאת מהיות, כי מנחתו נכללה כֻּלה רק ממיני מזון ומכלת, הנה הענין הזה בעצמו מרומם את ערכה למעלה על פני משא ומתן ומתת שוחד. אכן רב מאד ההבדל בין מתת שוחד כסף ובין הכבוד, אשר יכבד איש את רעהו בקראו אותו לאכול אתו לחם, אם כי מטרה אחת היא לבעליה בשני האופנים; והיה בקרוא איש את רעהו אל ביתו למשתה היין כפעם בפעם, אות הוא כי אגודת שני הצדדים האלה נוסדה על יסוד מוסרי בלי כל פניה שפלה ובזויה.

במקום אשר יקריבו קרבן לאלהים מיני מזון ומכלת, אות הוא על השאיפה וההתאמצות לבוא בברית יחדו. שם הנה יתרקמו בין המקריב ובין האל הנעבד איזה רגשי ידידות; עמידתם איש ביחוס אל רעהו איננה כיחס נותני שוחד אל מקבלו, או כיחס הקונה אל המוכר, כי אם הם מתיחסים זל"ז כיחס האב אל בנו, או כיחס איש חונן ומיטיב אל המרוחמים והמחוננים על ידו.

אולם אם נניח, כי הקרבנות אשר הקריבו בדורות הקדמונים לאלהים היו במרבית המקרים כעין כֵּרה, עבודה דתית משולבת יחד עם איזה יסוד לקוח מחיי החברה, המביא את האל הנעבד ואת האדם העובד אותו לידי יחס וקשר ידוע, אז הננו מתעַניְנים מאד לדעת: מה היתה מטרת הכּרה ההיא והרגש, אשר המריץ את האדם לזה? כפי הנראה הנה באיזה מקרים היתה מגמתו להוסיף אוֹן ועצמה להאלים, להוסיף גבורה על גבורתם, למען תהי לאל ידם למלא להאדם את בקשתו. בשירי הקדש אשר לההודים הננו מוצאים נסיונות כאלה המכוָנים לעורר את רוח האלים. האדם הקדמוני על פי סלף דרך הגיונו הוא מסוגל לקלוט בקרבו את המושג, כי כשם שהאדם מצטרך לידי חסדי אלהיו, כן גם האלים תלוים באיזה מקרים מידי הארם ורצונו, אשר בידו לעוררם למפעל ומעשה ועל ידו יוָשעו. ישנם איזה ממיני העבודות הדתיות, אשר בהם נראה את מגמת האדם להסכים אל מעבדי האלים ולהשתתף במפעלותיהם, בעשותו גם הוא כמעשיהם. כמשל ומופת לדברינו הננו מראים על מוקדי האש, אשר הבעירו בעלי הדת האלילית לעתים מזומנות, אשר יש למו איזה יחס וקשר עם השמש, ועוד מנהגים כאלה.

אולם גם זאה איננה הסבה הראשית, אשר עוררה את לב האדם הקדמוני להקריב את קרבנו לאלהים. הקרבנות נחשבו תמיד, לא רק בתור מנחה מוגשת אל האלהים, כי אם כענין וחפץ, אשר ישתתפו בו האדם ואלהיו יחד; ובעת אשר הובאו למטרת זבחי־אלהים, לכרות ברית קדושה, לקחו בם חבל האדם ואלהיו שניהם יחד. בכל עת אשר חגגו הסינים זבח משפחה קראו גם את נפשות אבותיהם המתים לבוא אל הכרה, ואת המנות הראויות למו שמו לפניהם במקום הנועד לשבתם. בשירת האילידה יסֻפר על אדות הכרה הגדולה אשר כרו לשם הדת: אחרי התפלה שחטו קהל הקרואים את הזבהים, נתחו אותם לנתחיהם, ואת מבחר הנתחים צלו באש ויאכלו וישבעו ואחרי כן:

לפעמים הקריבו קרבן לאלהים רק את הדם לבדו, וישנם קרבנות שונים, אשר בעת הקרבתם נתנו לאלהים את מנתו חלקים ידועים מתוך הגויה, והנותר אכלו הכהנים. בראשונה הקריבו קרבנות גם בלי אמצעות כהני הדת; המקריב אחרי הביאו את קרבנו לפני מזבח אלהיו, השבית אותו כליל מבלי השאיר לו שריד, והמחזה המגונה והמכוער הזה היה גם הוא לענג ושעשועים לבעליו, כשמחת חג עלי זבח וכרה. באמת היו הקרבנות רק כמשתה וכֵרה, והחזיון הזה הוא נראה במלא רוחב מובנו בזבחי אלהים, אשר היו נהוגים אצל העמים בני שם, כאשר הוכיח לדעת הח' רָבֵּרְטְסוֹן סמיט. הקרבנות קבלו אצל בני שם הקדמונים תכונת מסרת־ברית לאחוה ורעות. האלהים בשבתם לסעוד את לבם עלי זבח בחוג משפחת בני האדם, כרתו ברית בין שניהם, ברית אהבה ואחוה והתאחדות בלב ונפש, או כי חדשו את דברי הברית הכרותה ביניהם מכבר¹. יוכל היות, כי העמים האחרים נבדלו בזה מבני שם באיזה פרטים, אולם בכלל נאמר, כי בעצם וראשונה היו הקרבנות ככריתת ברית, לא של אנשים פרטים, כי אם של השבט כלו; השבטים השונים הקרובים זל"ז בקרבת המשפחה נאספו יחד לזבוח זבחים לאלהים, – האלהים אשר בהיוהו אב אחד לכלמו, הוא נדמה למו כמו עומד בראש החגיגה ומשתתף בחגם. לפעמים יקרה בקרב העמים המאמינים, כי מוצאם מחלצי בעלי החיים, כי יושבי אחד הכפרים נאספים יחד להקריב לקרבן את אחד מבני המין ההוא אשר ממקורו יצאו (טָטֶם), והם חונגים ואוכלים את בשר אביהם הראשון (רק ביום חג כזה מותר למו לאכול את בשר הטטם), ובאופן הזה הנה יתחזקו ויתחדשו מוסרות האחוה והרעות בקרבם. באמצעות זבחי קדש הנה כמו יוגמר ויקֻים שטר התקשרות, אשר בעליו משני הצדדים הם האֵל וכל בני עמו.

לא נפון מאומה, כי אל המושגים העתיקים נוספו עוד כוָּנות אחרות. תכונת הקרבנות, אשר תעודתם הראשית היתה תמיד לחדש את דברי הברית הכרותה בין השבט ואלהיו, לא היתה תכונה אחת קבועה תמיד בלי חליפות, יען כי היתה תלויה במצב הענינים בכל פעם. רגילה היתה הקרבת הקרבנות בימי קדם להיות ליום חג, אשר יוחג ברגש ששון, ולהפך הנה אלה אשר כרעו וישתחוו לאל זועם היתה גם עבודתם מלאה אכזריות ויגון. בימי התקופה הפרועה, עת אשר התאכזר האדם לאכול את בשר רעהו הנברא בצלמו, הועל גם האדם לקרבן על מזבח אלהיו, וקרבנות כאלה בודאי נחשבו לתחבולה הכי נמרצה, למען חזק את מוסרות האחוה בין האלהים ובין בני השבט הנאמנים בבריתו.

אם נחקור לדעת את דברי הימים אשר לזבחי הקרבנות אצל כל עם ועם, אז נראה במקצוע העבודה הדתית הזאת שתי נטיות מהופכות. מצד האחד נראה את מגמת בעלי הדת להמתיק את מרירותה של העבודה, להרך את קשיותה, להרחיק את המנהגים האכזרים, ולהסתפק בזבחי צאן ובקר תחת זבחי נפש אדם אשר הקריבו בראשונה, ובמקום אשר הסכינו בקרבנות נפש אדם – להסתפק בפצעים קטנים ובשרטת‏ קלה בעור האדם, ורק לצאת ידי חובת שפך דמי אדם², או להתר את ידי אלה אשר ידם איננה משגת, להקריב קרבן מבעלי החיים קלי הערך ודלי המחיר. במלה אחת, מנהגי הדת ועבודתה קולטים בקרבם ריח השכלה ותרבות יותר ויותר, והם מסתגלים אל תקופה יותר נאורה ומלאה אהבת אדם. ומצד השני הנה נפגוש את החפץ להקריב קרבנות יקרי ערך ורבי המחיר, ולהעריך את ערך הקרבן לפי ערך מחירו ולפי גדל מכאובו ומצוקותיו אשר ישא בעת הוגשו. ביום צרה ומצוקה לעם אז ייחסו למעשה הקרבנות ערך נשא ונעלה, מנהגי העבודה הדתית נמלאים בכל תקף ועוז ובדייקנות נמרצה, וכל קרבן לא יגדל בעיניהם, רק למען הפוך את לב האלים לחמלה על עמם; אז יזכרו גם לחדש את המנהגים החשובים העתיקים, חקי הדת מסתעפים ומתמלאים בהיקפם, ועבודת הקרבנות מתעשרת במיני קרבנות ועבודות חדשות. אז הנה כהה יכהה רעיון האחוה והרעות, אשר היה עד כה לרוח חיה במעשה הקרבנות, וצללי אפל ישחירו את תוארו; הקרבנות יהיו רק בתור תחבולה למחות כבד עון ולהפיק חמלה וחנינה מאת האל הזועם. אז תחל להשתרר דעה מוחלטת, כי במדה שהקרבנות הם יקרים ונעלים במחירם, ובמדה אשר תגדל תפארת עבודתם והאכזריות הצמודה אל עשיתם, כן במדה ההיא פועלים הקרבנות יותר את פעולתם הרצויה.

התפלה היא בת לויתם התמידית של הקרבנות; בה ישפוך המקריב את שיחו לפני אלהיו, בה יביע את הנסבה אשר עוררתו להקריב את קרבנו, יעתיר לאל לקבל ברצון את מנחתו, ולהריק עליו שפעת חסדו וישעו. בשפלות המדרגה אשר עמד עליה האדם הקדמוני, הושם לב אל התפלה רק במקרי צרה ויגון קיצונים, או כי התאמצו להפנות על ידה את לב האל אל הענין המבוקש, מדאגתו פן יכַוֵּן אז אלהיו את לבו לעבר אחר. תפלות כאלה כוללות בקרבן את הבקשות היותר גסות ופשוטות. בהן יבקש האדם מאלהיו להמציא לו טרף לפיו, כי יעשה חיל בצודו ציד חיה או דגים, לאמץ את זרועותיו במלחמותיו; יתפלל על פרי הבטן, על המטר וקציר האדמה. בהן נשמע קול מחסור מעיק, בהן נראה מה האדם דורש מאת אלהיו, ‏ ובהן נזכרים כל קרבן וזבח בעבר כאשר גם בהוה; הן תתַנֵינה גבורת אלהים ומפעלות עזו מימים מקדם, וגם השבע תשבענה אותו בשם הברית הכרותה בינו ובין עמו, לעשות את רצון עבדו המתפלל אליו. אולם בסור הסכנה המרחפת על פני האופק, אז יסורו הלאה גם הצללים הכהים, צללי חשכת יגון ומצוקה, מעל פני התפלה. אז הנה תחדל התפלה מהיות חזיון מקרי, אשר נוצר מעקת המחסור הקיצוני, כי אם היא שבה לקדמותה, להיות לאחד האופנים הקבועים במכונת הדת, ולעלות על שפת העם לעתים מזומנות, ואז תתאמץ התפלה להיות יצוקה בתמונה ידועה, להקבע קביעה תמידית, ולקבל עליה תכונת עבודת הקדש. ולאט לאט תוקדש כל מלה ומלה מסגנונה, ובאופן כזה היא מתרוממת במדרגתה, עד כי תֵחשב היא לדבר עקרי והקרבנות כתפל לה. אך זאת היא השבָּעה רבת אונים הפועלת את פעולתה הרצויה גם על אֵלי מרום, – זה הוא הקסם העוצר בקרבו כח נשגב להשיג את המטרה המבוקשת.

המקומות והעצמים הקדושים ‏ ואנשי־הקדש. מראש מקדמי ארץ לא היו בארץ, לא פסילים, לא מקדשי־אל ולא כהני דת. העבודה לאיתני הטבע אינה דורשת ליעד מקום מיוחד לעבודתה, ומה גם לגדור או לבנות גדר או חומה סביב. בעת אשר יכבדו בכבוד אל את אחד מגרמי הטבע, אז יכרעו וישתחוו לו במקום אשר הוא נמצא. העובדים לעץ השדה או למעין המים יגישו את מנחתם אל מקום משכן האל; וכאשר יכבדו בכבוד אל גרמי הטבע המרחפים למעלה על פני הארץ, במקרה כזה יתחשבו ראשי הגבעות להמקום היותר נאות, אשר שם יתקרב האדם אל אלהיו, ועל כן העריצו והקדישו כל העמים הקדמונים את המקומות. הגבוהים והרמים; וכמו כן נקדשו גם היערות. בעת אשר מלחמה תמידית היתה להאדם עם חיתו טרף, הביט הוא בלב מלא רגשי אימה ופחד על המקומות, אשר שם נמצאו המאֻרות והקנים אשר למרדפיו ומזעזעיו אלה; ובתמונה הזאת נולדה בלב האדם התכונה להרגיש איזה תעלומה נוראה ואימה מסותרת בכל עת המצאו במקום בודד ורחוק מחברת בני אדם. אולם בעת אשר הומר המצב הקדום הזה לטוב, והיערות נהפכו בעיני האדם למקום משכן האלים, אז נהיו למקומות קדושים, אשר רק בזהירות עצומה וביראת הרוממות דרכה כף רגל אנוש עליהם. פה הננו לבאר מושג אחד, אשר פעולתו רבה מאד בקרב בעלי הדת הקדמוניה, רק כי לא הוגבל עוד בבחינה ומובן קצוב, והוא מושג ה"טַבּוּ". טבּוּ – היא מלה פוֹלינֶזית. בשם הזה יסֻמן כל דבר האסור לאדם להשתמש בו וגם לגעת בו, מהיותו קנוי ומוקדש לאלהים. המקום אשר הָקדש לאל אין לאדם הרשות לדרוך עליו; הבהמה אשר הקדשה לאלהים אסור לאדם לכבוש אותה ומה גם לאכול את בשרה. ראש השבט מהיותו מוקדש ומוערץ בתור אלהים הכל חיבים להכנע מפניו, לכבדו בדבר שפתים וגם בפעל כפים. בכל המשלים אשר הבאנו פה להוראת המושג “טבּוּ”, הנה העצמים המובדלים והמופרשים הם מקדשים וקנויים לאלהים, ובכן הנה פה מַקבלת המלה “טבוּ” אל המושג “קדש”. אבל עוד יותר מזה התפשט בקרב הפראים השם “טבּוּ” ביחס אל העצמים המושפעים מאיזה כחות רעים. כן יעטרו את הפראי סביב קדשי שמים כאלה או כל תועבה אשר טומאתה בה; לבו נוקפו פן יפגע על כל מדרך כף רגלו בעצמים אסורי מגע כמו אלה, ואז הנה נכונו לו שפטים קשים, אשר לא פלל מראש.

האלים הקדמונים, על פי תכונתם, יכולים להתקים בפני עצמם מבלי להתאחד עם עבודת פסילים ואלילים.‏ אך למותר הוא לערוך דמות מוגשמת לאיזה עצם אשר מציאותו גלויה לעין, בעוד אשר אפשר להקדיש ולהעריץ אותו בעצמו כמו שהוא בהויתו וישותו המקורית. רק בתקופה מאוחרת החל עצם האלהות להפרד מיסודו המקורי ולהתגלם בצורה מיוחדת, ורק או נולדה הנחיצות לתאר אותו בדמות ותבנית, רק למען הקל על הדמיון את מעשהו. האבנים המתיחשות אל הדת הקדמוניה אינן פסילים מעשה יוצר. הן הנן אבנים טבעיות, לא מלאכותיות; הן אינן תארו ודמותו של האלהים, כי אם האלהים בעצמו, או למצער עצם, אשר בו שוכנת רוח אלהים, או אשר התאחד עמו איזה אֵל למטרה דתית. כן גם לא נודעה בימי קדם מפלגת כהני הדת, מפלגה מיוחדת, אשר מלאו את ידה לשרת בשם העם בעבודת הקרבנות. ההשקפה, אשר השתררה בזמן ההוא על מעשה הקרבנות, היא סותרת את ההשערה: כמו אפשר הדבר להיות, כי הקריבו את קרבנותיהם על ידי צירים מיוחדים באי כח העם. הקרבת קרבנות היא דבר הנוגע אל האדם, אל עצמו ובשרו, בהיות כי על ידה הוא מתאחד עם אלהיו ועם שבטו להיות לאגודה אחת, ודבר נכבד כזה בהכרח כי יעָשה רק על ידו בעצמו. הננו רואים כפעם בפעם איך הקריבו המלכים והמושלים את קרבן העם. המלך או הנשיא עושה את מעשהו זה בתור ראש העם על פי טבע מצבו, באשר כי עבודת הקדש דורשת איזה איש הבא בשם העם לעמוד לשרת לפני האלהים. ובהיות, כי הדת היא היסוד הראשי בחיי הממלכה, ומאשר כי החובה היותר גדולה העמוסה על הממשלה – היא לשמור לבל תנתקנה מוסרות האחוה והידידות בין העם ואלהיו, על כן הנה באמת יחשב במקרים כאלה ראש הממלכה להציר הטבעי של העם. כן יקריב ראש המשפחה את קרבנו בשם כל בני המשפחה, ולא רק קרבנות אל רוחות אבות המשפחה, כי אם גם לכל מיני האלים. המנהג הנהוג מקדם לא ידע כל חקים קצובים בנוגע לזה: מי הוא אשר יעמוד לעבוד ולשרת לפני האלהים לכל קרבן וזבח.

קוסמי קסמים. ומצד השני הננו נפגשים בקרב העמים הקדמונים במפלגה מיוחדת של אנשים, אשר היו מחוננים בתכונות ידועות, וחלק גדול מפעולתם השתרע גם הוא בגבול הדת. בעת אשר העבודה הדתית הרגילה לא דרשה מאת בעליה מפלגת כהנים, הננו מוצאים בקרב כל העמים בכל מקומות מושבותיהם אנשים המחוננים בכשרון מיוחד ובידיעת חכמה מיוחדת, ואליהם פנו בני העם להעזר על ידם בכל צרכיהם וחפציהם אשר מחוץ לגבול העבודה הדתית. כל אחת מן הדתות הקדמוניות הניחה בקרב גבולה מקום פנוי לקוסמים וקסמים, היינו פעולות ידועות אשר באמצעותן יש היכלת בידי בעליה להשפיע שפע פעולתם על כל מקרי החיים ועלילות תבל, או להגיד מראש את בואם. האדם הקדמוני בבואו לשפוט על כל מקרה: אם אפשר לקרות ואם אין, – הוא חפשי מאד במשפטו, ואיננו סובל כל מועקה מצד הידיעה הנכונה בדרכי הטבע וחוקיה, או דעת קשרי הסבות ותולדותיהן; ובכן הוא מדמה בלבו, בי בתחבולות שונות אפשר להתוות נתיב לפעולות הטבע כרצון איש ואיש. הוא מחקה לעשות את הפעולות ההן, אשר לפי שגיון דעתו הן הן סבת החזיונות המבוקשים, בתקותו להשיג את החזיונות המסתעפים מהן בתור תולדה מחויבת, או כי ינסה דבר אל הכחות הנעלמים, אשר לפי דעתו בידם היכלת להשפיע את פעולתם על הרוחות, – ולעורר את לבם או לאלצם כי ימלאו את רצונו; או לפעול פעולות ידועות עם איזה עצם, אשר כפי ההשערה נתגלגלה בו נפש אדם, בחשבו להשיג את התוצאות המקֻוות בתחבולה ידועה. לפי זה הנה האמונה בקסמים היא קשורה בדת אלילי־הרוח (פֿעטישען) ובדת עבודת הרוחות. כפי הרגיל להיות, נמצא בכל שבט איש אחד הבקי במעשה הקסמים, וכל התחבולות הדרושות לזה גלויות וידועות לו. איש כזה יוכל להיות המלך או הנשיא (אפשר להוכיח על פי מופתים לקוחים מן התולדה, איך יחסו הקדמונים אל נשיאיהם את היכלת לתת מטר על פני הארץ), או איש עתי מקרב העם, אשר נקרא בפי העם בשם: קוסם, נביא, רופא, מנחש וידעוני. איש כזה הוא מושל ממשל רב בהמון הרוחות הסרות למשמעתו לעשות את כל חפצו; בידו היכלת לרפא כל מחלה, לנבא העתידות טרם תקרינה, להפוך עצם אחד לעצם אחר, להפוך את האדם לחית השדה, לעץ או לאיזה עצם אחר; כן גם לא יבצר ממנו להתהפך לברית אחרת כרצונו. ולמען השיג את עלילותיו אלה הוא משתמש במיני עצמים ידועים, במיני עשבים‏ שונים, במיני אבנים ועוד דברים רבים, אשר איזה כח נפלא כמוס בהם. מלבד זה הנהידועים לו אמצעים לרפא כל חלי ומדוה, כמו השפשוף והחכוך, יצירת פסילים בתכנית חלקי הגיף הכואבים והנשחתים, ועוד מיני מלאבת מחשבת שונים. לפעמים יתחשב גם לאיש הרוח, היינו כי איזה רוח מרוחות הקדושות נכנסה בו, והרוח אשר שמה משכנה בו היא המחוללת נפלאות, ומבלעדה יסור כחו מעליו³. איש קוסם קסמים הוא צרך הכרחי, אשר בלעדו לא תסכון כל דת מן הדתות הקדמוניות, ואף כי בפרטי תכונותיהם נפלגו הקוסמים למפלגות שונות. לפעמים יופיע הקוסם בתור איש בעל שלטון מדיני רב הערך. לרגלי האמונה, כי הקוסם הוא בעל ברית להעצמים הרוחניים, רב מאד מוראו ופחדו על פני כל העם והכל סרים למשמעתו, ועל כן לא יפלא אפוא כי נכנעו מפניו גם המושלים והנסיכים.

בחיי הדורות הקדמונים לא היו מועדים וימים קדושים מסודרים לפי ימות השנה, יען כי אז טרם עוד היתה קביעות לעתים בסדרר קצוב ומוגבל. ובכן היה הכל תלוי במקרי יום ויום, במחסורים אשר העיקו עליהם ובסכנות אשר רחפו על ראשיהם. אפס, כי מעת אשר החל האדם לעבוד את האדמה אז בהכרח שם לבו אל תקופות מועדי השנה, ויבקש לו קנה מדה למֹד את זרם העת. מצב השמש במסלולה בקיץ ובחרף, שווי הימים והלילות, מולדות הלבנה, – כל אלה הם מועדים וזמנים אשר נחוץ לעובד האדמה בימי קדם לדעתם; ובימים הקדמונים ההם נתקדשו על פי המנהג ימים קבועים בשנה להיות לימי חג, אשר בהם התאספו כל בני השבט יחד למלא את חובתם המוטלת עליהם מטעם הדת כפי המבואר למעלה. ויש אמנם אשר התרגש לב האדם מרגש דתי, או כי הצטרך לידי עזרת אלהיו, בימים התיכונים אשר בין מועד למועד. במקרים כאלה מלא האדם את חפץ רגשותיו הדתיים בהדירו נדר לאלהיו; היינו, כי ביום צרתו לא אֵחר מֵחלות את פני האלים להמציא לו עזר וישע, רק כי השמיט את העבודה הדתית הראויה למקרים כאלה – עד בוא העת הנועדה לעבוד את האלהים בקרבן וזבח.

תכונת הדת הקדמוניה. אם אמנם כי ערכנו השקפה נכונה על ראשי מנהגי הדת הקדמוניה וחקיה, אפס כי טרם נשלים את הפרק הזה הננו חושבים לנחוץ להעיר איזה דברים בנוגע אל השאלה: מה היה מצב הדת הקדומה בקרב החיים של הדורות הקדמונים, ומה תכונתה ורוחה? ראשית, הנה כאשר העירונו למעלה היתה הדת בימי קדם הענף היותר נכבד בחיי הצבור ועבודתו. על כל מקרה היוצא מגדר הרגילות שאלו את פי האלהים, ואין לך צעד אחד נכבד אשר נעשה מבלי להוָעץ מראש את אלהי העם או השבט. החובה הראשית המוטלת על המושל או הנשיא היתה לבל תופר ברית האחוה והידידות בין העם ובין אלהיו, ולהפיק רצון מאת האל להיות מגן ומחסה לעם. בדאגו לטובת עמו ולתועלתו שקד הנשיא בכל עז על תעודתו המושמה לפניו למלאותה בלב תמים; ובאין נשיא הוטלה החובה הזאת על שכם בני העם כלם, אשר שקדו למלאותה בחפץ לב. האל היה למו לאב ולאדון, ועליהם הושמה החובה להתחשב אתו על דבר צרכיהם ועלילותיהם כלם. כן חזקו הקשר והאחדות בין האלהים ובין צרכי בני העם וחפציהם, עד כי לא החריד כל ספק את לבות אלה האחרונים, אולי אין אלהים בעזרתם. כל עוד ישתמרו החקים הנהוגים למען הגן על ברית הידידות הכרותה ביניהם, אז הנה מוכרח להיות האלהים נוטה אחריהם, ואז גם זר למו הרעיון, כי יוכל היות אשר יתנכר האלהים וסר מעליהם. בעלי הדת הקדמוניה הסכינו לחשוב, כי כה דבק האלהים בעמו, עד גם לבלי הפרד מעליו (כפי הרגיל הנה לכל אל ישנו רק עם אחד אשר הוא דבק בו), והוא יושיע לו נגד כל הקמים עליו. רק במשך הזמן בהגיע הדת למדרגה מאוחרת, רק אז החלו לפון בהאמונה התמה הזאת, ואז הופיעו זבחי חטאת ואשם לכפר עון ופשע ולהשיב את לב האלהים אל עמו אחרי אשר פנה לו ערף. אולם אם הדת היא מוקדשת כלה לעבודת הצבור ולעניני השבט, אם כן אפוא נשאל: איזה מקום פנוי בקרבה בעד האיש הפרטי? אמנם כי מחסורי האיש הפרטי ודאגתו לנפשו גם הם יוכלו להיות לנושאי כל תפלה וכל נדר, אפס כי הדת בכללה אין לה דבר עם איש פרטי, כי אם עם השבט כלו, או גם עם איש פרטי, אבל רק בתור חבר באגודת השבט. החובה על כל איש להשתתף בחליפת־הענינים אשר להצבור עם האלהים, ואשר יזיד להפר את חובתו זאת ונכרת האיש ההוא מקרב שבטו (ר"ל יבדל מאגודת השבט). הדת הקדמוניה, הנה תכלית תעודתה היא רק חיי השבט כֻלו. היא לא תטיף נחומים לאיש פרטי בצרתו ויגונו, באשר כי הדת לא תשים לב אל חליפות גורל איש ותוגת לבו. ומאשר כי השבט לא יפון עד מה באהבת אלהיו ונטיתו הטובה אליו, והוא מביט על אלהיו כעל בעל בריתו הנאמן, אשר בכל הרוחות הסוערות אין די כח לנתק את חבלי האהבה אשר ביניהם, על כן הנה רוח ששון ומבטח עז מרחפים על פני הדתות הקדמוניות, ובזה הן מצטינות על הדתות הנאורות כעת המלאות ספקות ויגונים המכאיבים את לב בעליהם ומנקרים את מוחם. העתים הנועדות לעבודת אלהים הן ימי מועד וחג לכל בני השבט, אשר ישמחו שמחה גדולה לפני אלהיהם בהתעדנם על משתה וזבח, ולבם מלא רגשי בטחון במעוז מצבם. הם שרים בשירים ויוצאים במחול, ולפעמים מגעת שמחתם והתרגשות לבם עד לגבול השגעון. הם מפזזים ומכרכרים בכל עז, עד אשר דעתם נטרפת עליהם, והם מרגישים כמו רוח אלהים מתכנסת במו, ורוח הקדש השורה עליהם בדמיונם היא מביאה אותם לידי מעשים מוזרים כאלה, אשר לא עלו גם על לבם בעת אחרת.

תורת המוסר. מה היתה פעולת הדת הקדמוניה על רגש המוסר? עד כמה השפיעה היא את פעולתה על מעשה הצדק והמישרים? לשאלה הזאת יש פתרונים משני צדדים. ראשית, הנה בימי נעוריה השפיעה הדת הקדמוניה את פעולתה להגביל את מאויי האיש הפרטי. ומאשר כי האל היה קרוב בקרבת המשפחה אל בני השבט העובדים אותו, על כן נקדשו מטעם האל ורצונו בל דרכי בני השבט, הליכותיהם ומנהגי חייהם; אין להאלהים כל חפץ וענין מרום. ונשא יותר משלום השבט ואשרו; הוא משתתף בבל מגמותיו ומעבדיו, ופניו הולכים אתו בקרב ביום נשק. על כן היתה פקודת הדת נמרצה מאד לכל המחזיקים בה, להתמכר בכל לב ונפש אל השבט, ולהזהר בכל מנהגיו מאד. הודות‏ להדת הסיר האדם מלבו את חפציו הפרטיים, כל עת אשר הדבר נוגע אל עניני השבט, ורצונו האדיר לא התנודד עד מה להקריב אה עצמו קרבן לתועלת הכלל וטובתו. אולם מן הצד השני, כללה הדת הקדמוניה בקרבה כח חניטה עצומה, כח גדול לנצור כל דבר בצורתו הנושנה. היא הכריעה את החיים ומלואו תחת מנהגי השבט, ותעצור בעד כל הנהגה מוסרית עומדת ברשות עצמה וחפשית מאפיטרופסותה. היא הזהירה על חובות מוסריות ידועות, אך גם תנאי התנתה, כי מחוץ לחוג בני שבטו הנהו האדם חפשי מכל חובה ומצוה מוסרית, וגם ביחס אל בני שבטו פקדה עליו למלא את חובותיו המוסריות כמכונה, בהיותו נדחף בעבודתו המוסרית מכח חקים קצובים, ולא מרחשי לב ורגש מוסרי. הדת הקדמוניה היתה בית ספר מופלא להתורה המוסרית ההיא, המיוסדת ‏ על ממשלת החברה באישיה הפרטים ועל הכנעת הפרטים לפני החברה. אפס, כי היא לא הגיעה אל מרום המוסר הנשגב ההוא, אשר כל חקותיו חרותות על לוח הלב, ואשר מטרתו לעורר את הלבבות לעבודה מוסרית יותר נשגבה מעלילות ומעשים אשר היו לחק מכח ההרגל. האמונה בכח אלהותם של איתני הטבע, הכחות האדירים והנשגבים השולטים במרומי שחקים, בהיותה שואפת לפרוץ את גבולות המקום והלאום, היא כמו נועדה מראש לחוקק תורת מוסר בעלת רוח נדיבה ורגש עדנים יתר הרבה מן הדת המצטמצמת בחוג המשפחה והשבט. השאיפה הזאת בלי ספק היתה מורגשת בלב האדם, אם גם ברגש כהה ומטושטש, עוד תקופת ימים ארוכה לפני העת המאֻשרת, אשר המציאה לו היכלת ללכת בנטיה אשר התותה לפניו מלפנים.

ו. הדתות הלאומיות

עתה נעזבה נא את הדתות של שבטי העמים הפראים, ונשימה נא פנינו אל הדתות שהשתררו בקרב ממלכות אדירות. לשון הים המפריד בין שני חלקי הענין, אשר אנחנו עסוקים בחקירתו, הוא רחב מאד כפי הנראה, וגשר אין אשר יוכל החוקר לעבור עליו מעבר האחד אל משנהו. פעמים רבות נאֻלץ להניח בלי כל ראיה נכונה לזה, כי הדתות הגדולות בנויות גם הן מן החמר הנאסף, כפי שראינו, בימים הקדומים, אשר קדמו עוד לההיסטוריה האנושית. ההנחה הזאת היא שקולה כנגד אותות ומופתים רבים אחרים, עד כי בטח נוכל להשען עליה. באיזה מקרים הננו רואים בעליל, איך התפתחה איזו דת השוררת בקרב איזה ממלכה, ותלך הלוך והשתלם בלי הפסק, וראשית מוצאה ומולדתה היתה על ברכי דת קדומה של איזה שבט פראי; וגם במקום אשר אין לנו ראיה מוכחת ומופת חותך, עכ"פ יש לנו הרשיון לשער, כי רק בדרך כזה הגיעו אלינו התוצאות הגדולות האלה. על כן הננו מתבצרים על הנקודה הזאת והננו שואלים את עצמנו: מה היא תכונת התמורה הגדולה, אשר התחוללה במקצוע הזה? או במלים יותר רצויות: מה הוא ההבדל אשר בין הדת הקדמוניה ובין הדתות המאוחרות שקמו אחריה? בודאי הנה ההבדל איננו רק בכמות; הוא איננו נכלל רק בזה, כי מספר בעלי הברית המחזיקים בהדת של הממלכה הוא רב מאד ממספר בעלי הדת הקדומה, אשר היתה רק סגולת שבט אחד; ההבדל איננו רק בכמות, כי אם גם באיכות. למטרת חקירת השאלה הזאת הננו חושבים לנכון לברר פה איזה ממערכות החלוקה של הדתות, בפי שהן מסודרות למחלקותיהן, מהיות כי מרבית סדרי החלוקה ההם מבדילים את הדת הקדמוניה למחלקה מיוחדת לבדה, בהפרידם אותה מן הדתות הידועות לנו, אשר נצרפו בכור ההיסטוריה.

על פי שיטה אחת נושנה נחלקו הדתות לאמתיות ולכוזבות. אנחנו איננו יכולים לקבל אה שיטת החלוקה הזאת, בהיות כי היא מתנגדת אל היסוד המוסד לנו להשקיף על הדתות השונות כעל מדרגות שונות בסולם התפתחותה של הדת בכלל, ועל כן הן צודקות כלן אשה אשה לפי זמנה ומקומה.

שיטת החלוקה השנית, אשר אמנם הביאה איזו תועלת, – היא התחלקות הדתות לדתות טבעיות ולדתות שנולדו לרגלי התגלות האלהים לבני האדם. בשם “דת טבעית” אנחנו מכינים את הדת ההיא, אשר השיג אותה האדם בשכלו בלי עזרת התגליות המופיעות מחוץ לגבול הטבע; אבל הגבלה כזאת איננה מסתגלת לא אל אחת מן הדתות אשר השתררו באחת הארצות באיזה זמן. כל הדתות שהשתררו בעולם כלן יחד הן רק תולדת המנהג, ההרגל ומסרת קדומים, אך לא פרי כח השופט והגיון הדעת. על כן הנה קריאת השם “דת טבעית” לא תתכן לשיטת החלוקה הזאת, באשר כי גם אחת מן הדתות הידועות לנו, אשר אנחנו באים לדון עליהן, איננה מְכֻוֶּנֶת אל השם הזה. כן גם אין כל מקום בספר מדעי כמו ספרנו זה להשתמש בבשם “דת־מיוסדת על התגלות האלהים”. רבות הן הדתות המתפארות בכבוד מולדתן, כי הופיעו על פי התגלות האלהים, בעוד אשר רק מעטות מהן, אשר החליטו כזאת בעת הופיען על פני תבל. להשם בלבד אין כל ערך, אשר נוכל להוכיח על ידו דבר על אדות תכונת הדת בעצם ראשיתה; על פיו יכולים אנחנו רק לחרוץ משפט, כי באיזו תקופה ידועה מימי חלדה, החלה הדת הנתונה להכריז ולהודיע, כי ראשית מולדתה היתה על פי כח היוצא למעלה מגבול הטבע. לוּ אספנו את כל הדתות הבנויות על יסוד התגלות האלהים ונקבצן לקבוצה אחת, כי עתה נוכחנו לדעת, כי אין אחת מן הנקבצות דומה לרעותה באיזה צד, מלבד שהן משתוות במצבן המקרי הזה, כי כל אחת מיחסת את ראשית הויתה אל התגלות האלהים. זולת זאת הנה חקירת החכמה איננה רשאית לשום את התגלות האלהים ליסוד לאיזה דתות כאחת, כי אם עליה לחקור ולבאר את כל אחת ואחת מהן בלי הנחה קודמת.

מלבד ההוראה, אשר יחסנוּ אל השם “דת טבעית”, הנה יש לו עוד הוראות אחרות, ואת איזה מהן אמנם נוכל לחשוב כקולעות יותר אל המטרה. יש אשר הואילו לחלק את הדתות ל"טבעיות" ול"חיוביות", או לאלה אשר נולדו והתפתחו מעצמן בדרך טבעי, ולאלה אשר נוסדו מדעתו ורצונו של איזה מחוקק. הדתות הקדמוניות אינן יצירות כפם ופרי הגיון דעתם של איזה אנשים מצוינים, כי אם הן תוצאות התפתחות בלתי־מורגשת ואי־מְכֻוֶּנֶת, ונולדו מכחות כאלה, אשר באמת נוכל לכנותם בשם טבעיים, מאשר כי פעלו את פעולתם באופן אחד שוה בכל חלקי העולם. הדתות האלה אינן נובעות מחקרי לב של איזה מחוקק ומיסד, כי אם נולדו מכח המנהג והמסרת הקדומה. לעמת זה הנה רבות מן הדתות שהופיעו בדורות המאוחרים נקראות על שם מיסדיהן, וגם נדע את הזמן והמקום שנתיסדו שם. הדתות האלה כוללות בקרבן סכום ידוע של אמונות וחקים, אשר נולדו על ברכיהן עוד בראשית הוסדן, ואשר לא יגרע מערכם גם בימי הדורות הבאים.

ושיטת החלוקה הזאת, אם כי בראשית השקפתנו אנחנו מרהיבים לקוות ממנה הרבה, הנה אך בכבדות רבה תסכון לנו להשתמש בה בפועל; יש דתות הממהרות לעבור מתחום המנהג וההרגל אל תחום של חק ומשפט, מבלי אשר נרגיש גם את מעברן, וישנן גם כאלה, אשר שני היסודות האלה עולים בלולים בתוכן, עד כי קשה מאד לקצוב את שווי המשקל אשר ביניהם. הננו חורצים משפטנו, כי ההבדל האמתי אשר בין הדתות הקדמוניות ובין הדתות שקמו אחריהן, הוא צמוד ומשׁולב עם איזה כח חיים, אשר אין דוגמתו בכל השיטות שבארנו פה. משגב ההגיון ועקבות איזה מחוקק, אשר נכרו על פני הדתות המאוחרות, הם לאות על התמורות הגדולות שהתחוללו אז בעולם, והן אשר הולידו דתות חדשות; אפס כי התמורות בעצמן מעמיקות את שרשיהן עוד יותר מזה. רק הודות להצעדים, אשר תצעד התרבות האנושית לפנים, תתרומם הדת במדרגתה, וזאת היא אחד מן המופתים המוכיחים, כי החברה האנושית הגיעה אל תחנות חדשה בדרך התפתחותה.

התגלות דת לאומית. התרבות האנושית צועדת צעד גדול לפנים, בכל עת האסף גדוד שבטי פראים לכונן למו אגודה לאומית. מעקת איזה מחסור נורא, או מהיותם מאֻלצים מיד קשה של איזה מושל אדיר, יזנחו השבטים המפוזרים והמפורדים איש איש לבדו – את ראשיהם, יבחרו איזה מבצר עז להיות למו למקום מרכז, ויסדו למו הנהגה כללית. ועם כל זה עוד זכור יזכרו את המסרות ומנהגי החיים, אשר השתררו בקרב שבטם, ועל פיהם הם מרגילים את עצמם לפעול ולעשות בתור בעלי עדה הגדולה ורחבה יותר מן השבט. וזאת היא ראשית התרבות במובנה העצמי. תחת ההרגל והמנהג יופיע החלק; הממשלה הראשית מעמסת על עצמה את החובה לענוש את הפושעים כרשעתם, ואז אין כל מקום לנקמת איש פרטי בקרב הממלכה. הממשלה מתחובבת להיות למגן להחלשים מפני התקיפים מהם, ובאופן הזה יגלה רגש אהבת אדם, אשר יירה את אבן הפנה לבטחון החיים והרכוש, ובקרב חברה ממודרת כזאת אין כל מעצור להפרחת המדעים ומלאכת המחשבת.

ובהיות כל אלה אז תתחדש גם הדת בתמונה חדשה. בעת אשר כל שבט ושבט מתחזק להשאר נאמן לאלהיו עת ארוכה מבלי להמירו, – אז יוכל היות, כי אלהי השבט ההוא העולה בגבורתו ותקפו על יתר השבטים, הוא יתנשא למעלה והיה לראש האלים. העבודה הדתית אשר יעבדו לו, היה תהיה להדת המרכזית בקרב העם, וסביב לה תחנינה יתר הדתות ותסֻדרנה לפי מדרגתן, עד אשר תתכונן שיטה דתית המקפת את כלן יחד, ובנתה מהן דת בעלת תכונה חדשה, ובאופן הזה תתגלה דת לאומית. אמנם כי פרטי מסבות העלילה הזאת הם מחוץ לחוג השקפתנו והתבוננותנו. יוכל היות, כי בעבור מאות שנים למן העת אשר החלה הדת הלאומית להשתרר, רק אז יעלה על לב הרעיון לחקור אותה ולהתבונן בה; רק אחרי השתלם מלאכת הכתב למדרגה ידועה, אז יכתבו את תורת הדת ההיא בספר, ובארו את תכונתה ותמונתה, והגבילו את חקיה; ובעת כזאת הנה כבר צללו בתהום הנשיה הזכרונות הנכונים והמדויקים, זכרונות ימי נעוריה וראשית הגלותה, ותחתם באים המון ספורי בדים ואגדות לבאר לנו את ראשית מוצאה. ואם אמנם כי ראשיתה, כראשית כל דבר חפץ, נחלת דורות קדומים, מעולפת בענני אפל, בכל זאת הנה דת לאומית נצבת לפנינו. בתולדות בני האדם נפנה לה מקום לבדה; מיסדה היה איש נעלה וגדל ערך, אשר בכחו או בחכמתו ידע לאחד שבטים בודדים לעם אחד, או כי היה הראשון להורות למו תורת דת הנשאה ורוממה בערכה ותמונתה מדתם הקדומה; הגלותה והתיסדותה היו על פי ראש האלים, על פי רצונו והתעוררותו; תורתה ואמרות פיה נכתבו בספר, ותסגלנה להן את הכח והאון אשר לחקי אלהים ומצוותיו; בה יגלה האלהים את רצונו בשפה ברורה ומגבלת די צרכה.

אין את נפשנו להחליט, כי המחזה אשר תארנו פה הוא מוצא לו מקום בגבול כל הדתות הלאומיות. כל עם שונה מרעהו בתכונותיו ותנאי חייו, ואין אנו צריכים להניח, כי כלם טִפחוּ ורִבוּ את הדת השולטת בקרב הממלכה בדרך אחד שוה. ביחס אל איזה דתות הנה יותר קרוב להאמין, כי התיצבו בראש הלאום לרגלי הנצחון אשר נחלו בעלי בריתן, מאשר על ידי התפתחות, ואיזה גם מהן, אשר באמת הן ראויות להקרא בשם “לאומיות”, ובכל זאת לא הצליחו מעולם להעָרך על פי מערכה מסודרת למטרה לאומית. אולם מערכת גלגולי המקרים והמעשים המתוארת פה על ידינו, תוכל להתחשב בכלל לצורה קבועה המיוחדת לכל תמורה בגבול הדת כמו זאת, היינו, בהתהפך דת השבט לדת לאומית. כל הדברים, אשר בהם נבדלו הדת הקדומה אשר לפני ההיסטוריה מהדת בת לויתה של ההיסטוריה זמ"ז, נוכל לכוללם רק בהענין האחד הזה. עוד לפני ערוך דת הלאום את תורת אמונתה ואת עבודתה הדתית במערכת שיטה נכונה במדה כזאת, למען אשר תוכל להתחשב באמת לדת חיובית (ר"ל ערוכה על פי חקרי לב מחוקק); עוד לפני החלה לפרסם בעולם, כי נִתנה לבעלי בריתה על פי “התגלות האלהים”; עוד לפני היותה תורת דת כתובה בספר בעלת תכונה מוגבלת, מוקדשת ומוערצת עד לבלי הפל דבר מדבריה, – לפני כל אלה הנה כבר נעשה הצעד הגדול ורב הערך, כבר נגלתה ההכרה הדתית הפנימית בתמונתה החדשה. בני האדם החלו להאמין לא רק באלים מוגבלים ומצומצמים בחוג השבט, כי אם גם באלים גדולים לאומיים, מרחיבים שלטונם על לאום כלו, ובכן הנה הופיעה הדת הלאומית.

המעבר מדת השבט אל הדת הלאומית היא אחת מן העלילות היותר מצוינות בתולדות האמונה והדת. התמורה אשר התחוללה לרגלי זה בתכונת הדת היא נכנסת תחת גדר החקים האלה.

1. בני האדם ימירו את אלהיהם באל גדול ואדיר ממנו. לפני זה האמינו באלהי השבט, אחד מהמון אלים ממין ידוע, כאשר גם שבטם היה אחד מקהל שבטי הלאום, אשר כל אחד ואחד חסה בצל האלהים המיוחד לו לבדו. לא כן כעת, האדם בחר באלהים העולה במשגבו ורוממותו על כל אלהי השבטים הרבים, כאשר גם המלך, אשר תחת שבט מלכותו התאחדו יחד כל שבטי הלאום, הוא מרומם ונשא במצבו על פני כל נשיאי המטות. כן ירב המרחק אשר בין האלהים ועובדיו, וכפי אשר תמעט קרבת האדם לאלהיו, כן יגדל כח הדת להשריש עמוק בלב האדם רגשי כבוד ומשגב לאלהיו, לכבדו ולהקדישו ברגש רב. ואם גם כי העבודה לאלהי השבט עוד לא נכחדה כליל, אולם אם ההכרה הלאומית הפנימית, אשר התחוללה בלב בני העם, היא רבה ועצומה, כי אז תתנבר תמונת הדת הלאומית על הדת השבטית, ורק היא תטביע את חתמתה על הרגש הדתי בלב כל איש פרטי.

2. התאגדות חדשה בחיי החברה. כן תשתנה גם השפעת הדת על חיי החברה בכל תכונותיה. קרבת המשפחה – זה הוא הקשר, אשר בו נקשרו יחד האלהים ועובדיו, ואלה האחרונים איש אל רעהו, – כל ימי השתרר דת מיוחדת לכל שבט; האלהים הוא אבי השבט ומולידו, ודמו הוא הנוזל בלב כל בני השבט. החרצובות אשר בהם תקשור הדת את בני חברתה זל"ז, אינם עוברים להלאה מחוג השבט. האדם מביט רק על בני שבטו כעל אחיו שארי בשרו, אך יתר האדם הם אויביו; תכלית שנאה ישנא אותם, כאשר ישטמם גם אלהיו. חובות האדם אל החברה מתיחסות רק אל בני המשפחה. אולם בעת אשר בני האדם מקבלים עליהם דת לאומית, אז הנה בהכרח תופענה בתוכם חובות חדשות ביחס אל החברה, אלהי השבט הוא קרוב בקרבת משפחה רק אל שבט אחד מן השבטים הנכללים באגודת הלאום; לא כן הוא הקשר אשר בין האלהים ובין יתר שבטי הלאום. הוא (האל הלאומי) נצח את אלהיהם, או כי הם בעצמם ברצון לבם בחרו בו להיות למו לאלהים ראשי, ובכל אופן שיהיה, הנה לא קרבת המשפחה היא המאגדת אותם יחד, כי אם איזה קשר רוחני נשגב ונאצל מזה, כדמיון הקשר אשר בין המלך ובני עמו, בין איש החסד ובין האיש החוסה בצלו. וכן הוא גם ביחס אל בני העם; הפעם הם מתאגדים יחד לאגודה דתית גם עם בני אדם, אשר אינם קרובים למו בקרבת המשפחה. הדת הלאומית רחבה מאד בגבולותיה, ולה צר המקום לדור בשכונה אחת עם שיטת קרבת המשפחה הגסה מאד בחמריותה. ועוד גם זאת, כי היא כמו מרחקת את האלהים מגבול העולם, החמרי ומרימה אותו למעלה ממנו, ובמעשיה אלה היא מהפכת אותו לאל רוחני. כל אלה מכניסים בגבול החובות המוטלות על האדם ביחס אל רעיו אשר אינם מבני משפחתו – איזה רגש מוסרי יותר זך ונעלה.

3. אלהי החסד והחנינה. האל הלאומי החדש, הרם והמתנשא על פני תבל, הנהו עם זה יחד גם עצם יותר נשגב, והוא מצטין יותר בשלמות תכונותיו. הנה הוא אלהים לכל שבטי הלאום, ואיננו עוד בעל ברית מיוחד רק לאחד מהם; כמלך הוא מתרומם למעלה על פני דברי הריבות אשר בין השבטים השונים, קנאתם ותחרותם, וכל חפצו הוא למנוע את בני העם מזדון ועשק ולהתהלך בצדק ומישרים עם כלם יחד. אליו יפנו לעזרה כל עשוק ושסוי וכל נענה ונרכא באין איש עוזר ותומך בידו פה על פני הארץ. ובכן הנה נטיה מוטבעת בלב האלהים להתרומם ברוחו, להיות לסמל הצדק והרחמים, ולענות ממרום שבתו בעולם העליון לקול המית רגשות לב גבר העולה אליו מן העולם השפל, ועִם זה הוא שואף להשבית זדון ועשק ולעשות משפט צדק בלי משוא פנים.

ובנטיה‏ כזאת‏ שואפת דת הלאום להתרומם על פני דת השבט. אמנם כי העבודות הדתיות‏ של השבטים השונים יכולות עוד להתקים גם להלאה, וכמעט בתמונתן הראשונה; יוכל היות כי המריבות והתחרות עוד תוספנה לסכסך את השבטים איש ברעהו, למרות ההתאחדות אשר קמה ביניהם, וכל האמונות התפלות בנות הדת הקדמוניה עוד תשארנה במקומן לארך ימים; ובכל זאת הנה הופיע כח דתי חדש, אשר במשך הזמן היא בונה ויוצר שיטה חדשה בהחלט. על כן הנה היסוד האמתי, אשר עליו תתבונן מערכת חלוקת הדתות למחלקותיהן, הוא מסתעף רק מן ההבדל אשר בין דת השבט ודת הלאום, באשר כי ההבדל הזה הוא בולט ומסומן מאד, וממנו תסתעפנה פלגות על הדתות.

המעבר מדת אל דת עפי המתואר פה יצא לפעלו בתקופות זמן שונות ובארצות שונות. הוא החל ראשונה בימי קדם, ונשנה גם בעת החדשה, ורבים משבטי העמים בארצות שונות על פני כדור הארץ עוד עומדים לאחור, ועוד לא הגיעו עדיו. המעבר אשר לפנינו הוא ממין כזה, אשר אי אפשר לתאר אותו בכל פרטיו. במרבית המקרים הנה נכחדו מאתנו פרטי הדברים, וכאשר נחזה, הנה לא הביאה לנו עבודתנו כל פרי לוא גם נאמר לתאר אל נכון, איך נפגשו הדתות הקדמוניות יחד, ואיך התאחדו זב"ז או כי נשארו מפורדות זמ"ז, ואיך הרכבתן זב"ז הביאה באחד המקרים לידי יצירת דת לאומית חדשה, ובהמון מקרים זולתו לא הצליחה להשיג תוצאות נכבדות כאלה. ישנם ספרים רבים המֻּקְדָשִים ביחוד אל החקירה הזאת, ושם יוכל הקורא למצוא דברי חפץ הנוגעים אל הענין שלפנינו; אפב כי במקצע הזה נשארו דברים רבים כמוסים וסתומים עד היום. בפרקים הבאים עוד נביא דוגמאות שונות על דבר יצירת הדתות הלאומיות.

דת האינקים. בתור דוגמא אל המעבר הדתי אשר תארנו פה הננו לספר בקצרה מקרה נכבד בחיי עם אחד, אשר קרה באחת הארצות הרחוקות מאד מן התנועות הכבירות אשר בתולדות בני האדם, ואשר התוצאות המסתעפות ממנו הן ברורות ככה, עד לבלי הכחיש את ערכן ופעולתן. מן שתי הממלכות המתנהגות בדרך התרבות, אשר נגלו בארץ החדשה ע"י הספרדים, נצבת לנו מקסיקה למופת בדתה המלאה לה תהפוכות, בהיות כי הדת השוררת בקרבה הכלולה מיסודות רבים כוללת בקרבה תורת מוסר נשגבה ועבודת אלהים מפוארה, ועם זה יחד השתמרו בקרבה גם המון מנהגים אכזרים ומשובה פראית. ובארץ פֵירו שם נמצא דת מסודרת, אשר ירשה את מקום הדתות הקדומות, אשר לא נשכחו מלב יושבי הארץ עד היום הזה. עוד כחמש מאות שנים לפני בוא הספרדים בפֵירו התחוללה שם מהפכה גדולה בגבול הדת. הדתות הקדומות נכבשו לפני הדת החדשה, אשר יסדו המלכים ממשפחת האינקים המולכת אז בארץ, ומני אז קמה דת חדשה בארץ. בהיותנו נשענים על מגלת הספר “באורי המלכים האינקים” אשר כתב הסופר גַרְצִילַזָה דֵי־לַא־וֵגַא בראשית המאה השבע עשרה, הנה יכול נוכל לבאר את תכונת הדת הַפֵירוּאַנִית כפי היותה לפנים וגם אחרי התקונים שנתחדשו בה על ידי המלכים ממשפחת האינקים.

לפני מלוך האינקים בארץ – כן יספר הסופר הנ"ל – רבו מאד בפירו האלים לאין מספר. כל שבט, כל בית אב עבד איש איש לאלהיו אשר בחר לו לבדו, בהיות כי נואלו יושבי הארץ להאמין, כי מלבד האלים התושבים היושבים בקרבם לא יעצרו אלהי בני הנכר כח להגן עליהם. יושבי פירו עבדו אלים רבים ושונים, ומהם עוד נזכרים בשמותיהם, כמו עשבי השדה, הצמחים, פרחים, עצי השדה למיניהם, הגבעות הרמות, סלעים גדולים והנקרות אשר בתוכם. וכמו כן הקדישו בקדושת אל את המערות אבני השדה וכל מיני האבנים היקרות. נוסף לזה הקדישו והעריצו את חית השדה, – את הנמר, הארי והדוב בעד כחם ואונם לטרוף טרף, את הקוף – בעד ערמתו. לפני החיות הקדושות האלה כרעו יושבי ארץ פירו וישתחוו למו אפים ארצה, ובחפץ לב נתנו את גום להיות טרף לשניהן, בחשבם את בעלי החיים האלה לאבות שבטיהם. כן נקדשו בעיני יושבי הארץ כל בעלי החיים למיניהם, ואין לך אחד ממיני בעלי החיים, גם מאלה אשר יעירו געל נפש וזועה בלב האדם, אשר לא כבדו הפֵירוּאַנִים בכבוד אל. ההפך מהם היו יתר שבטי ההודים, אשר שמו למו לאלהים רק את העצמים, אשר הפיקו למו מהם איזה חפץ ותועלת, כמו ד"מ הנהרות ומעיני המים. יש מהם אשר הקדישו בתור אל את הארץ ויקראו לה אם־כל־חי, באשר כי היא תכלכל את היושבים עליה בתנובת אדמתה, ומהם גם אשר השתחוו אל הים הגדול ויכנוהו בשם “מַנה־קָחַא”. סופרנו זה מזכיר בשמותם עוד עצמים רבים אשר השתחוו למו יושבי פירו ויעבדום. מלבד תנובת אדמתם ובכורות צאנם הקריבו יושבי פירו קרבן לאליליהם גם נפש אדם, ולא רק שבויי חרב אשר שבו במלחמה, כי אם גם את צאצאיהם, אשר זבחום וימשחו מדמם את פסילי אלהיהם. בקרבם נמצאו שבטים אחדים פראים ופרועים, אשר משובתם עוד גברה מזה, בהסכינם לטרוף נפש אדם ולהתכלכל בבשרו. כן גם רבו מאד בקרבם קוסמים ומכשפות, אשר התעו את העם בהבלי תעתועיהם.

וכל אלה חלפו ועברו הודות לתורת האינקים. הם היו בני משפחת המלוכה, אשר רבו מאד האגדות המסופרות על אדותיה, על דבר מוצאה ותולדותיה,‏ ואיך הגיעה למלוכה. הם דברו על לב העם, כי הופיעו עלי ארץ במלאכות השמש ראש אבי משפחתם, ללמד את שבטי העמים כל עבודה ומלאכה ותורת דעת, אשר תועלתן רבה מאד לבני האדם: לעבוד את האדמה, לאחוז במרעה צאן ובקר, לבל יכבוש איש את אשת רעהו או את בנותיו, ולקחת לו איש איש רק אשה אחת. לפי דברת העם השכילו האינקים מאד מכל יתר זולתם לבחור אלהים לעמם, והם חוו את דעתם, כי חובת בני האדם לעבוד את השמש, השופעת חום ואור על פני תבל, ומצמחת כל יבול ופרי תנובה; על כן הנה על בני האדם לדעת את חובתם להביע רגשי תודה אל השמש בעד שפעת טובה וחסדה, ולעמת זה תשלם השמש למו את משכרתם ביד נדיבה אם רק יכנעו מפניה בלב תמים. ההודים הכירו עליהם את השמש לאלהים “השמש היחידה אשר אין לה אב ואח”, ואמנם כי חשבו את הירח לאחות לה ולאשתה, אבל מנעו ממנו כבוד־אל ולא עבדוהו. נוסף לזה הננו יודעים, כי מלבד השמש הכירו האינקים גם את מציאות אֵל נשגב, אֵל רוחני, אשר קראו לו בשם “פַחַקַמַק”, לאמר: נפש העולם. העצם הנשגב הזה הוא מקור כל המציאות, הוא אדון התבל, יוצרו, נוצרו ומקימו: ובכל זאת לא בנו לכבודו ארמנות ומזבחות, לא הקריבו לו קרבן ומנחה; הם עבדוהו ויכבדוהו בלבבם בתור אל צפון ונעלם.

אבל, לפי אשר יספרו רבים מסופרי ספרד, לא התאימה תורת דת האינקים אל עבודתה הדתית. מלבד השמש נקדשו גם עצמים רבים אחרים; בני העם התפללו אל יוצר התבל, גם אל השמש והרעם, כן נתקדשו בקדושת אלהים עצמים קדושים רבים כמו גויות חנוטות, גויות אבותיהם, ופסילי אלילים שונים. בקרב האינקים רבו מאד הקוסמים למיניהם, ועוד רע מזה, כי עבדו את האלהים בימי חג ומועד, בהעלותם לקרבן על מזבחות אליליהם נערים צעירים ועלמות רכות בשנים לעיני מלכי האינקים. כאשר נחזה הנה התמורה אשר חוללו האינקים בהדת לא היתה מתוקנת ושלמה למדי, ולולא הספרדים אשר הופיעו אז בארץ, כי אז בודאי רבתה מאד העבודה על הדת החדשה לטהר את הדת מהבלי תעתועים ומעשי רצח. עכ"פ הנה בכל החזיון הזה הננו רואים כעין ראיה נכונה, אשר די כח בה לאַשר את יסוד ההנחה שהנחנו, כי הדת מתרוממת ונשגבת ברוחה ובארח מוסרה בכל עת אשר תופיע דת לאומית. משפחת האינקים בודאי עמדה בראש שבט אחד כביר כח, אשר נצח במלחמה את יתר שבטי הארץ, ויאלץ אותם לקבל עליהם עם עול שלטונו המדיני גם את תורת דתו. הדתות המנוצחות אמנם לא נכחדו פעם אחת, כי אם הוסיפו לעמוד ולהתקים יחד עם הדת הראשית המרכזית, אשר הביעה מלבה רוח לאומי ותקוות לאומיות. ובהיות כי שבת עם על אדמתו לעבוד את האדמה מחישה את מהלך התפתחות כשרונותיו הרוחניים ומפנה מקום להתפתחות חיי הצבור בו, על כן הדפה הדת המרכזית לאט לאט את יתר הדתות מפניה, ותטהר גם היא מאמונות תפלות ומיסודות בלים ונשחתים, ותהי לדת נשגבה ומוכתרת באור הדעת.

עתה הנה מקום אתנו להתוות נתיב לחקירתנו אשר בה נלך בהפרקים הבאים. בהיות כי מגמתנו לבאר את מהלך התפתחותה של הדת בעולם בתור דבר אחד שלם, על כן נחשוב להגביל את חקירתו רק בחלקי התולדה הדתית ההם, הנכנסים בגבולה של ההתפתחות הזאת, או רק את החלקים ‏ההם אשר יסכנו לנו לברר על ידם את היסודות, אשר באמצעותם יצאה ההתפתחות הזאת לפעלה. אין את נפשנו לצרף וללבן את תורת כל הדתות השולטות בעולם, וכמו כן אין חפצנו לאסוף את כל החזונות המוזרים הנפרצים מאד בקרב הפנה הנרחבה הזאת. אמנם כי בתתנו לפני הקוראים את הרשימה הקצרה מקורות דת האינקים, הנה עשינו זאת, לא מאשר היה הדבר מוכרח מאד ובלעדו היתה חקירתנו חסרת הבנה וטעם, כי אם מאשר שהיא כעין דוגמא מדויקת מן החזיון הנגלה תמיד לרגלי השתלמות הדת, כי החקים ומנהגי הדת הבלתי מסודרים השוררים בקרב המון שבטי עמים, הנה בעת התכונן הלאום, הם מפנים את מקומם אל הדת הלאומית העולה עליהם במשגבה ורוממותה. וכן הוא גם בכלל הענין אשר לפנינו; הדתות הגדולות, אשר עליהן תסב חקירתנו בספרנו זה, הנן קשורות רק בקשר רפוי ומדולדל בהמהלך המרכזי של התקדמות הדתית בעולם. אין גם אחד מן הספרים העוסקים בחקירת הענין הנתון לפנינו, ולוא גם הוא מרפרף על פני הדברים ונוגע בם רק מגע קל, אשר יעבור בדרכו הלאה, מבלי עמוד על אופיה של דת המצרים והסינים; אף כי באמת אין ליחס אל הדתות הנזכרות כל ערך נכבד, בהיות כי לא העשירו את ההכרה הדתית של החברה האנושית בדעות חדשות. גם הדת הבבלית (ר"ל שהשתררה בארץ בבל) אשר יש לה איזה יחס וקשר עם שתי הדתות שהזכרנו זה עתה, גם היא התפתחה בפני עצמה, מבלי להיות מושפעת מיתר הדתות רעותיה, ונוסף לזה הנה היא רחוקה מאתנו כן בזמן וכן בקרבת ההיסטוריה. כהררי עד הרמים והנשאים, אשר מוצאם מימי קדם, ומפורדים אחד אחד לבדו בארצות רחוקות מאתנו, אשר אנחנו מתעַנינים בדעת תכונתם ותולדות ימיהם, אף כי אין אנחנו נכנסים בחוג השפעתם ופעולתם, כן תמשוכנה הדתות האלה את לבנו, לא מאשר כי הננו מושפעים מהן באיזו בחינה, כי אם מהיותן ראויות להתענין בהן מצד עצמן.

אחרי אשר נבאר את הדתות החשובות אחת אחת לבדנה, נבוא באחרונה אל הדתות ילידות העת המאוחרת, אשר הורו תורה ודעת אֵל יתר הרבה מכל ההולכות לפניהן. גם פה עלינו לשום לב אל שתי משפחות גדולות בקרב המין האנושי, או אל שתי קבוצות של עמים, אשר כל אחת מהן מצטינת בכשרונותיה הנפלאים, וכל אחת עזרה הרבה להשתלמות תורת הדת, והן: משפחת עמי בני שם, ומשפחת עמי הודו־אירופה; בכל אחת מהן נמצאות איזה דתות המצוינות היטב בקרב כל רעותיהן, ובפנותנו ראשונה אל משפחת עמי בני שם, באשר כי דתיהם קדמו בזמן, נתאמץ לפתור את השאלה: האם לא נמצא איזה יסוד כללי המשותף לכל הדתות אשר להם, או אם לא נמצא איזו דת, אשר נוכל להביט עליה כעל הזרע, אשר ממנו התרקמו יתר הדתות, ואשר האצילה את תכונתה על הדתות בנותיה? ורק אחרי כן נבקר אותן אחת אחת לבדנה. אחרי כן נתבונן אל האמונות והדתות אשר השתררו אצל האריים בכלל, וגם נחקרה לדעת את הדתות אשר להעמים הנכבדים בקרב משפחת האריים. בפרקים האחרונים נשים לב לחקר יסודות הדת הנוצרית, ונברר לפני קוראנו את המסקנא האחרונה היוצאת לנו מדברינו, בתארנו לפניו את תכונת התפתחותה של הדת, כפי אשר נוכחנו לדעת בדרך חקירתנו.

ז. אשור ובבל

את דת הכשדים, וכמו כן את הדת הדומה לה בעקרי יסודותיה אשר השתררה בארץ אשור, אי אפשר להציג בשורה אחת עם יתר הדתות, מבלי אשר נביא את עצמנו במבוכה. דת הכשדים מוצאה מראש מקדמי ארץ, ובבחינה הזאת הנה יש לה היתרון גם על דת המצרים והסינים. אמנם כי כאלה האחרונות צמחה גם היא בראשיתה משרשי יסודות גסים, ותתפתח בכח עצמה מבלי לינק מתחומים זרים – בקרב עם נבדל ובודד לנפשו, ובארץ המסוגרת בפני כל השפעה ופעולה חיצונית. אמנם כי הסכן הסכינו מאז לחשוב אותה בתור אחת מן הדתות אשר נולדו על ברכי עמי בני שם; אך לא כן הדבר באמת. בעת אשר נכבשה ארץ בבל לפני בני שם בימי המלך סרגון הראשון בשנת 3750 לפני ספה"נ⁴, כבר עברה הדת הבבלית את גבול ימי נעוריה, וכבר ראתה תקופה ארוכה של התפתחות משתרעת מאחריה. ובכל זאת הנה בכל תמורות העתים לא הומרה דת הכשדים במדה מרובה כזאת עד להתהפך לאחת מדתות בני שם בכל פרטי תכונותיה, ועד אחרית ימיה השתמרו בה קויה ושרטוטיה המקוריים. ועם כל זה הנה רק אחרי אשר קבלה במקצת את התכונות והסגולות המיוחדות לדתי עמי בני שם, רק אז נגלתה בראשונה השפעתה ופעולתה באזיה המערבית, ואחרי כן גם על חופי אירופה, בהאצילה מרוחה על עמים, אשר מוצאם איננו ממשפחת בני שם. עוד מימים קדמונים הרגישו העברים את השפעת הדעות השופעת אליהם מארץ כשדים; מעיר “אור” אשר בארץ כשדים הופיע אברהם העברי, ומשם בא להשתקע בארץ כנען; לנביאי ישראל היו גלוים וידועים כל מוצאי ומבואי סחר ארץ בבל; המית משק חיל הכשדים וקול צלצלי נשקם נשמעו לא פעם אחת ושתים בארץ יהודה גם לפני גלותה גלות שלמה בבלה, ששם ישבה יהודה האֻמללה על גדות פרת וחדקל (נהרות בבל) ובדמעתה על לחיה זכרה את ציון. כן גם ראינו, כי האמונות והדעות שהשתררו בארץ בבל עברו עוד בימים קדומים דרך ארץ כנען ותחדורנה אל תוך ארץ יון. ההתגליות אשר נמצא בתחתיות ארץ, זה לא כבר, מאלצות אותנו לפנות מקום להדת היוצאת מארץ כשדים בראש כל הדתות, ולהכירה בתור הראשונה בזמן בין כל הדתות הגדולות השולטות בעולם. המחברת והקשר אשר השתררו בימי קדם בין ארצות ארם נהרים ומצרים, אשר אמנם נחשבו עד כה לקרובים יותר אל גבול ההשערה מאשר אל הידיעה הנכונה, הם מתבררים לאטם הלוך והתברר, עד כי יותר ויותר תתאמת לנו הידיעה, כי הראשונה משתי הארצות האלה היא המקור, אשר ממנו נבעו השכלה ותרבות לכל עמי הקדם. מקדש כל האלים⁵ (Panteon) אשר במצרים דומה בתבניתו ובתכנית בנינו אל מקדש האלים אשר בבבל, דמיון נמרץ אשר ישתומם עליו כל רואה, וכמו כן הנה יתר ארמנות המצרים לא ינכרו אותותם, כי מוצאם מן הארץ המשתרעת על גדות נהר פרת וחדקל. את הדמיון הזה בעצמו אנחנו מוצאים גם בארץ הסינים. ואם אמנם כי שם איננו מוגבל ככה, בכל זאת הוא נכבד מאד בערכו. באופן הזה הנה בארץ כשדים דבר לנו, לא עם אחת משלש דתות נבדלות, כי אם עם הדת הראשית הנחשבת בתור אֵם לשתי בנותיה. אם רק אמת היא הדעה אשר הורה הח' לקייֶר, כי המצרים שאבו את ידיעותיהם בחכמת התכונה, חכמה אשר היתה לה יחס וקשר עם עבודת בניני היכלי אליליהם, – ממקור חכמי בבל עוד כחמשת אלפים שנה לפני ספה"נ, כי עתה הנה עלינו להקדים את תולדות הדת הבבלית לתקופה קדומה מאד.

העם והספרות. לפני הכבש הארץ לפני בני שם ישבו בארץ כשדים שני עמים, בני אַכַד מצפון והשומירים מנגב; שני העמים האלה לא נחשבו על משפחת בני שם, כן על פי מולדתם וכן על פי שפתם הרחוקה משפת בני שם תכלית מרחק. שני העמים האלה נקראו בשם טוּרַנים, וכפי הנראה היו קרובים בקרבת משפחה אל בני הסינים, באשר כי מוצא כלם מגזע המונגולי. הם נקראו בשם בני אכד על שם “אכד”, אשר הוראתו “ארץ הררית”, וכמו כן נקרא העם היושב בנגב הארץ בשם ‏"שומירים" על שם ארץ מושבם הנקראת “שנער”. עיר הבירה בממלכת בני אכד היא העיר “ספרוים” הנזכרת בכתבי הקדש, ועיר בירת השומירים היא העיר “ארך”, ואחרי כן העיר “אור” עיר מולדת אבי העברים אברהם. לרגלי איזו תנועה מדינית, אשר לא נדע את נסבתה, התאחדו שני העמים האלה בעלי מולדת אחת ויהיו לממלכה אחת, תחת שלטון המלך המוּרַבי, איש גבור חיל ובעל בינת מושלים, אשר הרבה מאד לעשות לטובת הממלכה הנאחדת, כאשר תעידינה הכתבות הרבות אשר שרדו אלינו. נזר מפעליו היתה התעלה החפורה על ידו הנקראת בשם “תעלת המלך”. העמים האלה ידעו את מעשה הכתב עוד לפני בוא עמי בני שם בארצם, וכתב היתדות אשר להם (לפני זה היה שורר בארץ כתב ההירוגליפים כדמיון הכתב המצרי, ואחרי כן המירו אותו בכתב היתדות) נתקבל במאור פנים גם אצל אדוני הארץ החדשים, אשר השתמשו בו משך איזה אלפי שנים בתור כתב ‏מיוחד לכתבי קדשם. על ידי העמים האלה התפתחה חכמת הגזרה וחרשת יוצרי פסילים במדרגה גבוהה מאד. שם נמצאו מעשי צעצועים עשויים במלאכת מחשבת, חטובים מאבני סלע, אשר הובאו הנה ממדבר סיני, ועם זה הנה סגנון מלאכת המחשבת שלהם ערוך בטעם החרשת, אשר השתררה בארץ מצרים בימים הקדמונים, אשר יהיה לנו לאות מוכיח על היות זאת האחרונה שאולה מן הראשונה הקודמת לה בזמן. כובשי הארץ, עמי בני שם, בלעו אל תוכם את העמים הנכבשים אשר התבוללו בם, עד כי נכחדו הם ושפתם ולאומיותם יחד; אפס כי גם המנצחים לא ידעו להתאחד יחד, ונקרעו לשתי ממלכות והן: אשור ובבל, אשר מגאונם, עריצותם וחמס ידם מלאו כל ארצות אזיה בימי תקופת כתבי הקדש. כאלף וחמש מאות שנים לפני ספה"נ נקרעה אשור מתחת ידי בבל, אשר סרה עד כה למשמעתה. המלך תגלת־פלאסר הראשון (1100 לפני ספה"נ) נצח את בבל ויכניעה אל משמעתו. ומני אז לא חדלו שתי הממלכות האלה מהאבק יחד, עד אשר התקשר נבופלאסר המשנה למלך בארץ בבל על מלכו, ויחד עם מלך מדי התנפל על נינוה בירת אשור, וישם קץ אל הממלכה העריצה הזאת⁶, רומא הקדמוניה, אשר בכח נִשקה רמסה משפט כל העמים, עד כי נמשלה בחזון אחד מנביאי ישראל לאריה טורף הממלא טרף חֹריו ומעונותיו טרפה. ומני אז היתה בבל לגברת ממלכות, עד אשר בא גם הקץ לה בימי מלכה האחרון נבוניטוס (555 לפני ספה"נ), אשר נפל לפני מלך פרס במלחמה, וארץ בבל נספחה אז על גבול ממלכת פרס.

אבותינו לפנים שאבו את ידיעתם על דבר קדמוניות ארץ בבל ממקור ספרי חכמי יון ורומא, אשר הכניסו בספריהם הערות מקוטעות וצנומות על אדות הבבלים הקדמונים; אפס כי בתקופת חמשים השנים האחרונות נפתחו לנו מקורות חדשים, אשר הפיצו קרני אור בהיר על הענין הנחקר. לרגלי החפירות שחפרו על אדמת אשור ובבל השוממות נגלו בתי עקד מלאים לוחות רעפים ולבנים שהשתמרו בתחתיות הארץ עד היום הזה, אשר הם היו להאשורים והכשדים במקום גליון וספר, ועליהם חרתו כל ענין וחפץ הנוגע אל לבם. הספרות הקדמוניה הנרחבה הזאת, אחרי אשר הושם בה משטר נכון, גלתה לנו בשפה ברורה את קדמוניות אשור ובבל וקורות ימיהן מעולם, הודות לעמל חוקרים מצוינים, אשר חכמתם ומסירות נפשם אל הענין הנחקר עמדה למו לפתור כל סתום וכמוס. החכמים הבקיאים במקצוע המדעי הזה מחליטים, כי לפי מצב הידיעות שרכשנו לנו בהוה, עוד לא יתכן לכתוב את תולדות דת הכשדים ולכַוֵן לאמתה. הלוחות והכתובות הנמצאים ברשותנו‏ היום אינם עתיקים לימים יותר מן שמונה מאות שנה לפני ספה"נ; ואם כי הם כוללים בקרבם תעודות וידיעות על מקרי עת יותר קדומה מזה, אפס כי הידיעות אשר השגנו על ידו עד היום הנן מקוטעות מאד והן נפתרות בפנים שונים, אשר אמתותן מוטלת בספק, מבלי אשר נוכל לשום אותן ליסוד איתן לבנין היסטורי. בשום לב אל כל זה ובדעתנו, כי לרגלי תכן ספורי מעשים ומקרים בודדים, אשר אינם מוכשרים להיות נכללים וערוכים לתמונה אחת כללית, הלא יצא לנו הפרק הנוכחי יבש וצנום למדי, על כן בחרנו הפעם להציע לפני קוראינו את תוצאות החקירות בהענין שלפנינו, רק מן המובחר והברור, ורק אלה המיוסדות על יסוד חזק. הקוים והרשמים ההם המתקימים בקרב הדת בימי בגרותה ובעתותיה המאוחרות, הם כפי הנראה מפיצים אור בהיר על קדמות מצבה. הבה ננסה נא לאסוף את כל הנודע לנו על אדות מצב הדת בעת ההיא עוד טרם נכנעו יושבי ארץ כשדים לפני עמי בני שם.

1. דת עבודת הרוחות. כבני הסינים האמינו גם יושבי ארץ בבל, כי חלל העולם כלו מלא רוחות מכל המינים; הם ראו בכל תנועה ותנודה המתחוללת בתבל ידי הרוחות או כאשר כנום בשפתם בשם “זי”. לפי אמונתם אפשר לקצוב ולהגדיל את הרוחות האלה תמיד, אותם, ישותם ודרכיהם, לבקר ולמצוא חשבון מכח פעולתם, אם כי תכונהם העצמית לא נודעה למו; יען כי לפי השערתם הנה איזה קסמים ידועים, איזה השבעות ולחשים, יש בכחם להשפיע עליהם, ובכן אפוא דמו בלבם להתחבר יחד עם העולם הטמיר והנעלם רק על ידי קסמים. איזה פרקים מקוטעים מן הספרות הדתית היותר עתיקה המונחים לפנינו כוללים בקרבם תחבולות קסם, אשר נחשבו כמחוננות בכח גדול להאדיר עלילה, והם לא רק כי לא נדחו מכלל כתבי הקדש, כי אם עוד להפך, הם נתקדשו בקדושה נשגבה ויוסיפו להתקים גם אחרי אשר נפקחו עיני העם לדעת עצמים רוחנים יותר נעלים ונשגבים, וגם אחרי אשר נגלו לו תחבולות יותר רצויות איך להתהלך אתם. אז יחסוּ סבת כל מחלה ומדוה אל פעולת הרוחות, ובכן היו הקוסמים לרופאי כל מחלה, בהיות לאל ידם לגרש מקרב החולה ‏את הרוח המחליא והמענה אותו. בין הרוחות נמצאו גם רבים העולים בכח ואון על יתר אחיהם, ובכן נקרא הרוח התקיף והחזק, למען אשר יהדוף מפניו את החלש ממנו. רוח השמים או רוח הארץ הם נקראו בתור תקיפים לאָרר את הרוח אשר יגוף את בני האדם בדֶבר ומגפה, או את הרוח אשר יגוף במחלת העינים, הלב, הראש, וכל אחד מיצורי הגויה. אמונה כזאת בשלטון רוחות העומדים על משמרתם לפקד כל עלילות תבל והאמצעים אשר ישתמשו בם נגדם, היא הנודעת בשם דת הַשּׁמַּנִית (Schamanismus), אשר אך במעט היא עולה בערכה על האמונה השוררת בקרב כל העמים העומדים בתחתית מדרגת ההשכלה וההתפתחות, אשר כבר זכרנוה, והיא: כי כל העצמים הנמצאים בעולם הם מחוננים ברוח חיים (Animismus). באמת הנה אמונה נבערה כזאת איננה ראויה להקרא בשם דת, בהיות, כי הכח המניע אשר ביסודתה היא היראה והפחד, ועוד לא הגיעה אל המררגה ההיא המכשרת את האדם לבוא במסרת ברית אחוה וידידות עם כח טמיר ונעלם.

2. בעלי החיים. למעלה בכדי מדרגה אחת מזה (ר"ל הליכותיהם של בני האדם עם הרוחות בארח כזה), היא ההכנעה ונתינת כבוד־אל לבעלי חיים ידועים, עבודה אשר לפי דעת החכם סייס היתה היא התמונה הראשונה של דת הכשדים, בחשבו, כי על ידה יתבארו לנכון כל קויה ורשמי פניה השונים. כבארצות מצרים ויון כן גם בארץ בבל הנה רבים מן אלי הארץ מתֹארים בתאר פני בעלי חיים, אשר נקדשו בתור סמל דמות האלהים, כאשר יעידו לנו, כן הפסילים הרבים המחוטבים מעץ ואבן, וכן האגדות המסופרות על אדותם. צלמי פרים בעלי כנפים ובני אדם אשר ראש נשר למו, אשר נמצא לרוב בחרשת המעשה (קונסט) אשר להכשדים היא תמונה מדויקת מן התמורה אשר התהותה בגבול הדת, אשר על פיה עברו האלים בראשונה ממדרגת בעלי החיים למדרגת חצי־אדם, ואחרי כן לאלים בדמות אדם בשלמות, – מעבר, אשר כפי הנודע לנו, הנה כדמותו וכתכניתו נראה גם בארץ מצרים. בתור תַּחֲנָה תיכונה בדרך המעבר הדתי הזה נראה בבבל פסילי אלילים עשוים בדמות אדם רוכב על אחד מבעלי החיים, ממין ההוא אשר לפנים נחשב לאֵל בפני עצמו. האליל האשורי “דָגון” נעשה בצלם דמות אדם, אשר קשקשות תכסינה את כתפיו וראשו סביב. כן גם נראה אצלם אלילים ואלילות מחוטבים בצלם דמות אדם אשר כנפים לו; הננו נפגשים אצלם עם צלמי נחשים בעלי כנפים, פרים ענקים, אשר ראש אדם להם ממעל וכנפים בתוך, והם נחשבו לאלילי השלום, אשר תעודתם להיות למגן ולמחסה לעובדיהם, ואשר על כן הוצגו על יד שערי הארמונות הגדולים, לבלי תת לרוחות ולמזיקין לבוא בחצרות הארמון. כן גם התיחסו אל קהל האֵלים צלמי מיני בעלי חיים אלה: האיל, הנחש, בתור דמות מוגשמת של נכלי הלב ורוע הנפש, העז, החזיר והנץ. מכל אלה הננו נוכחים לדעת, כי המעבר מצלמי אלילים ערוכים בדמות בעלי חיים אל צלמי אלילים מצוירים בדמות אדם וצלמו, – חזיון אשר הגיע אל מרום קץ שלמותו על ידי היונים, הודות לחרשת המחשבת אשר התקדמה אצלם, – כבר החל להתהוות ‏על אדמת שנער.

מושגי הכשדים על דבר אלילי השלום, אשר תעודתם להיות למגן ולמשמר להבוטחים בם נִשתלו גם על שדמת האגדה הדתית של העברים, וימצאו למו מקום גם בספור על דבר גן־העדן ועץ הדעת, והם הכרובים אשר השכין אדון כל הארץ מקדם לגן עדן לשמור את דרך עץ החיים. בשפה האשורית נקראו בשם “Kirubu”, המקביל אל השם “כרובים” בעברית. המושגים האלה התרוממו למדרגה עוד גבוהה מזה בעת המאוחרת, בצאת יהודה גולה ארצה בבל, כי אז השתמש בהם אחד מנביאי ישראל בלהב רוח דמיונו בתור חמר לעדי וצעצועים לפאר את כסא הכבוד אשר אלהי ישראל יושב עליו, והם החיות הרתומות בתוך המרכבה, אשר ארבעה פנים להן: פני אדם, פני נשר, פני אריה ופני שור, בעוד אשר דמותן היסודית היא דמות אדם, והנן גם בעלות כנפים. כהמשוררים כן יטולטלו גם הנביאים במעוף דמיונם טלטלה עצומה, אשר תרחיקם הלאה ממצבם הקבוע מבלי כל כונה רצונית מצדם. אדירי אמונה אלה, אשר הרהיבו בנפשם למרות את פי שוביהם אדוניהם, לבלי לשיר את שיר ה' על אדמת נכר, הם בחפץ לב לקחו ציצים נובלים משדמת דת אלילית, לקלוע מהם זר התפארה להעצם הנשגב, לאלהי ישראל הרוחני⁷. הטיבו מאד לראות חכמי ישראל הקדמונים באמרם: “כל מקום שגלו ישראל שם שכינה עמהם”. העם בארץ גלותו שואף לראות את השכינה גם היא בגולה על ארץ נכריה, במצב זר לה, ולהתאימה אל תנאי המקום. הנה כי כן תסתפחנה אל אמונת ישראל הזכה והבהירה נוספות זרות לטעמה ולרוחה.

ככל הדתות הקדמוניות התפוררה גם הדת הבבלית להמון דתות מקומיות. דת אחת כללית לא השתררה בכל הארץ, כי אם כל מחוז ומחוז התחזק באלילו, או באיזה אלים כאחד, אשר עבדום על פי מנהגי דת מקודשת במחוז הזה ומיוחדת להם לבדם. אמנם גם בארץ מצרים השתרר מצב דתי כזה, אך שם הוא מיוסד על ההשערה הידועה המשערת, כי מקורו במערכת סדרי חיי החברה, הערוכה על פי האמונה הנבערה במוצא האדם מגזע בעלי החיים (Totrm). אפס כי ההשערה הזאת בעצמה תוכל להתאמת גם ביחס אל הכשדים. אם בימי קדם היתה לכל שבט ושבט חיה קדושה לו לבדו, ובעלי החיים הקדושים האלה התהפכו במשך הזמן ויהיו לאלים, הלא נקל הוא להבין, כי בעת אשר זנחו השבטים הנודדים האלה את נדודם ויאחזו בארץ נושבה לחיות חיים מסודרים, כי אז קבע לו כל אחד מן האלים את מושבו במקום ידוע ובעיר ידועה, ובמדה ההיא שהשתגשגו והתגדלו הממלכות הקטנות האלה, כן גאֹה גאו גם האלים אשר בקרבן. בכל אופן שיהיה הנה אלילי בבל נפרדו לפי ערי המדינה, וכל אחד מהם היה קנין דתי לעיר ידועה בקרב הארץ. ואם כי בעת מאוחרת נעשו נסיונות שונים לקשור יחד את האלים השונים, ולחבר מהם מערכה אחת שלמה בעד הממלכה כלה, וגם להגביל את הקשר והיחס אשר בקרב האלים בין איש לרעהו, אפס כי הנסיונית האלה לא הצליחו במפעלם. כדבר הנוהג במקרים כאלה הנה גם פה, האלים הבודדים והנבדלים בפני עצמם הופיעו על אופק הדת לפני הגלות איזה מערכה ושיטה השואפת לחבר אותם ולאגדם לאחדים.

האלים הנשגבים. האלים הנשגבים אשר להכשדים נחשבו כלם על איתני הטבע וגרמי השמים. הם אינם אדונים, אינם שליטים, אינם בעלי תכונות מוסריות ורוחניות שאובות ממקור חיי המשפחה, כדמיון האלים אשר לעמי בני שם; הם אינם אבות ובעלים, כי אם יוצרי כל וכחות שולטים בכל העולם. האות השני המבדיל בינם ובין אלילי עמי בני שם הוא, כי הם בגפם ואשה עצורה למו מראשית היותם. אמנם כי גם נשים למו המכונות בשמות שאובים משפות בני שם, וזה לנו האות, כי בטרם הופיעו עמי בני שם לא נצמדו האלים לזוגות איש ואשתו יחד, וכי הזווגים של האלים היא בריאה חדשה, אשר יצאה לפעלה על ידי כובשי הארץ. אלה האחרונים נתנו לכל האלים נשים באופן פשוט מאד, בספחם אל שמות האלים הזכרים אותיות נוספות המורות על שם נקבה; כן נולדה משם האל “בל” – האלילה “בֵּלתא”, משם האל “אַנוּ” – האלילא “אַנתה”. דבר כזה לא יתכן מצוא אצל בני אכד, מאשר כי בשפתם לא הונחו אותיות נוספות בסוף המלה להורות על סמן הנקבה.

הננו להעביר ברשימה קצרה את שמות כל האלים הראשיים. אחד מן האלים היותר קדומים הוא האליל “אֶאַ” מעיר ערָד, העיר אשר נבנתה בימי קדם על ראש גבעה נשאה על שפת לשון ים הפרסי. האל הזה הנהו אלהי התהום, ולא נוכל לדעת, אם תעודתו זאת נתיחסה אליו מטעם אשר האמינו אז, כי האל הזה עשה את דרכו דרך מצולות ים ומארץ אחרת הופיע למו, או כי יסודה בהאמונה אשר נתפשטה אז בארץ כשדים, כאשר בכל הארצות, כי כל יצורי תבל גחו בראשונה ממצולת תהום. באגדות האלילים, כפי תמונתן אשר נתנה להן בעת המאוחרת, יתיצב האליל הזה לפנינו בשם “אָאַניס”, והוא נגלה לנו בתור יצור השוכן במצולת ים וביבשת גם יחד: דמותו כפולה, מחציתו אדם ומחציתו דג, וזה דרכו לעלות מבטן תהום כפעם בפעם, למען למד לבני האדם כל דבר מדע ומלאכת מחשבת. עד העת האחרונה עוד השתמרו ספרים כתובים בעצם ידו, באשר כי רב כחו גם בחכמת סופרים. האל השני הוא האל “אַנוּ” השליט בעיר ארך הבנויה במורד נהר פרת. כבני הסינים חשבו גם יושבי ארך את עצם השמים לאל נשגב, יוצר התבל ומנהיגה. אפס כי אצל הכשדים רכש לו המושג הזה תכונה יותר רוחנית מאשר אצל הסינים; בראשונה הננו שומעים את האגדות המסופרות על אדותיו, כי מעונו של האל הזה היה לבית מקלט לכל האלים בימי המבול אשר היה בארץ, אך באחרונה הוא מתרומם בערכו עוד למעלה מזה, והנה הם מביטים עליו כעל עצם נשגב מרומם ונשא בערכו על עצם השמים וכל יצורי תבל, והוא עולה ומתנשא גם על פני כל האלים. האל הגדול השלישי הוא “בֵּל” מעיר ניפור; הוא איננו “בל” הבבלי המאוחר בזמן, כי אם האל הקדמון, אשר נקרא בפי האכדים ‏ בשם “מוּל־לִילַה”, אלהי השחת, אלהי העולם אשר מתחת לארץ. האלים היותר קדומים ועתיקים המתחשבים על דגל הדת הזאת הם: אלהי השמים, אלהי הארץ ואלהי הים. מאשר כי האלים האחרונים הנזכרים פה נִתנוּ לסגולה לערים שונות בקרב המדינה, על כן לא יתכן לחשבם לאגודת אלים משולשת (Triada). אולי יותר נכון לכלול במסרת אגודה משולשת ‏את האלים: “אֶאַ” מעיר ערד, את “דַבקינא” אשתו אלילת הארץ, ואת בנם דוּמוּזָה אליל השמש (באופן כזה נולדה בארץ כשדים האגדה הקדמוניה על דבר מסרת ברית הנשואין בין השמים והארץ, בתור יוצא מן הכלל אל החק האמור למעלה, כי האלים הם עצמים בודדים בלתי מזֻוָגים). אבל המחזה הזה איננו נכבד מאד להתבונן בו. הבן אשר נולד להאל “אֶאַ” האליל “מירי־דוּגַה”, או כפי אשר נקרא בכתבי הקדש בשם “מרוֹדך” הנה הוא מקביל מאד אל האליל המצרי “אזיריס”; סמל דמות תבניתם – אחד הוא לשניהם, כל אחד מהם הוא אלהי השמש, לכל אחד מהם יש אחות הנשואה לאחיה בתור אשה; אחות ואשת מרדך – איסתַּר, ואחות ואשת אזיריס – אִיזידָה. האל הראשי בעיר סרגל היה אליל האש, אשר נקרא לפעמים בשם “סַבוּל”. יושבי עיר “כוּת” עבדו את האליל “נרגל”, האל הגבור והחזק, אלהי המות, היושב על כסא ממלכתו בעולם התחתון בתחתיות הארץ. הכשדים חוננו את עפר עיר כות, אשר חשבו את אדמתה לאדמת קדש, עד כי נשאו את נפשם להקבר על אדמתה. האליל “רמון” הוא אלהי הרוח, האליל “מַתוּ” – אלהי הסערה. זולת זאת האמינו הכשדים במציאות הנחש הענקי “תיאַמַת”, אשר אתו נאבקו מימות עולם האלים האדירים וילחמו בו מלחמה ארוכה.

הכשדים עבדו בכל מקומות מושבותיהם את השמש והירח; אין לך עיר במרחבי ארץ בבל, אשר לא היו לה אלילי השמש והירח מיוחדים לה לבדה. היתרון אשר יתנו העמים הנודדים להירח על השמש, הוא השתמר בארץ כשדים גם בעת אשר העם היושב עליה אחז בעבודת האדמה, באשר כי שם נחשב אליל הירח בתור אבי אליל השמש, וכפי אשר עלה עליו במדרגת מצבו בקרב המשפחה, כן גם היה מרומם ונשגב ממנו בערכו מצד תכונותיו ועצמיותו. בעיר אוּר־כשדים חשבו את הירח לאל ראשי. ולעמת זה הנה נמצאו בבבל ערים כאלה, כמו הערים לֵרָזה וספרוים, אשר שם נחשבה השמש לאביר האלים, וכמו כן הנה רבים מן האלים הגדולים ילידי העת המאוחרת בקדמות מצבם היו גם הם אלהי השמש. מלבד השמש הקדישו והעריצו הכשדים בכבוד אל גם את הכוכבים. עוד מקדם נודעו הכשדים בתור הוברי שמים וחוזים בכוכבים. הארמון המפואר היכל “בּל” הנחשב לאחד משבעת פלאי התבל, היה להכשדים הנקודה המזהרת, אשר בה התאחדו שמים וארץ; וכפי הנודע היתה תעודתו כפולה: מצד האחד היה מקום עבודת דת, להעיר ולעורר את השפעת השמים על הארץ, ומצד השני היה גם בית מצפה כוכבים להשקיף בדיוק על תנועת גרמי השמים‏ ולהתבונן אל מהלכם. הארמון הזה, אשר באמת נחשב כענק בין כל בניני ימי קדם, היה בעל שמונה קומות, אשר כל אחת היתה קצרה במדת רחבה מן הקומה אשר תחתיה, עד כי היה הארמון כלו ערוך בתבנית “פִירַמִּדָה” (רחבה בתחתיתה וצרה מלמעלה). בקומתו התחתונה הקצו מקום לעבודת האליל “בּל”. שבעת הקומות העליונות היו מכוָנות במספרן אל שבעת כוכבי הלכת, ועל כן נקרא ארמון בּל בשם “היכל שבעת הגלגלים”. שבעת הקומות העליונות היו צבועות בצבעים שונים, למען היותן על פי צבען לסמל דמות שבעת כוכבי הלכת, ולולים יסֹבו אותן סביב, אשר בהם עלו אל כל מבואי הארמון. גובה הארמון 156 רגל. בקומה העליונה המרקיעה בגבהה לשחקים נמצא בית קדש הקדשים, אשר בו נפנה מקום לפסל האליל העשוי כלו מזהב טהור ואשר קומת ענק לו, בהיות מדת גבהו 40 רגל. וכפי המדה הענקית אשר לצלם האליל, כן גדלה גם מדת שלחן הזהב המוצג על ידו, בהיות ארכו 40 רגל ורחבו 15 רגל. ומלבד זה הוצגו שם עוד שני צלמי זהב קטני המדה, ועוד כלים שונים עשויים כלם מזהב טהור. אחת מן הכהנות עמדה על משמרתה יום ולילה תמיד לשרת לפני האליל בבית קדש הקדשים. לפי דברי הסופר היוני דיוֹדר נערכו שם גם השקפות על פני גרמי השמים לתכן את מהלכם ותנועתם. היכל “שבעה גלגלי השמים” הוא עתיק מאד לימים ועוד לא נגבל בדיוק זמן הבנותו. בעת המאוחרת בנו למו הכשדים את היכלי אליליהם על פי תכנית מיוחדה, בהקדישם חלק אחד ממנו לבית מצפה הכוכבים, אשר כנו בשם “זהורית”. הכשדים היו הראשונים, אשר החלו לבנות היכלות אשר קוֹטרם הראשי פונה בנטיה ידועה לרוחות השמים, כפי המתאים לצרכם המדעי לחפץ מדידות התכונה. ישנם ביניהם היכלי אליל הערוכים במצב כזה, כי בעת שווי היום והלילה בעתותי האביב הפיצה השמש את קרני אורה על פני ירך הבית הפונה לפאת מערב, הצד הנקדש מאד בעיני כל בעלי הדת האלילית בבל הענינים הנוגעים לעבודת הדת; יען כי ביום ההוא החלו נהרות בבל לגאות ולהציף את מימיהם על פני הארץ, למען הפריא את אדמת שנער, דבר אשר ממנו היה תלוי מצב המדינה וטובה. באופן כזה הנה היו היכלי אלילי בבל כמכונה מדויקת ערוכה לחפץ השקפות התוכנים, ומפלגת הכהנים המכהנים בתוכה היתה חבר אנשי מדע ואגודת מלומדים. דת המשולבת בקשר פנימי עם גרמי השמים, הנה עם כל רפיון יכלתה להמציא לבעלי בריתה בשלמות את הצרכים הפשוטים והשפלים המבוקשים מידה, ועם כל רפיון רוחה להלחם עם האמונות התפלות ולהכריען, הנה מוטבעת בה הנטיה ליסוד מפלגת כהנים, אשר היה תהיה באמת למרכז ההשכלה והתרבות בקרב המדינה, והמשפט הזה יצדק במלא תקפו ואונו בארץ שנער. רק להתוכנים הקדמונים האלה הנהו עולם המדעים אסיר תודה בעד “חגורת המזלות”, אשר גלו הם על אופק חכמת התכונה כחמשת אלפים שנה לפני ספה"נ, ואשר תהיה לנו כמופת חי ועדות נאמנה, איך הקדים האדם עוד בקדמת עתותיו להשקיף על פני הרקיע הנטוי על ראשו בלילה ולמצוא את העצמים הנטועים שם, אשר נתקדשו על פני הארץ בקדושת אל, עד כי כרעו ותשתחוינה למו כל משפחות האדמה השוכנות על פני שני חצאי הכדור הארצי, – הצפוני והדרומי. הכשדים הקדמונים הם המציאו בראשונה את השעון השמשי והמימי לחפץ מדידת העת. עוד יותר יפלא בעינינו בדעתנו, כי בבתי עקד הספרים אשר נחשפו ממעמקי האדמה נמצאו יחד עם לוחות חרס, אשר האותיות החרותות עליהם הן זעירות וקטנות מאד, גם פיסות זכוכית מלוטשות גבנוניות, אשר יאלצונו להניח, כי בהן השתמשו הקוראים למען הגדיל את המוחשים. איזה מן הרשימות הרשומות על לוחות החרס כמו מורות על מציאות ארבעת ירחים סביבות הכוכב צדק, ובכן הלא אות הוא כי כבר ידעו הכשדים את הטֶלֶסקוּפ, כלי הראות המקרב את המוחשים, יען כי מבלעדו נבצרה מהם להגיע אל הידיעה הזאת. מלבד זה הנה נמצאו רשימות רבות אשר תוכנן חשבונות מחכמת המדידה וההנדסה. כן גם קביעת יום השביעי ליום מנוחה וקדושה היא המצאת בני אכד, אשר נחו בכל חדש ביום 7, 14, 21, 28; אפס כי נכחד מאתנו הטעם אשר הסב את לבם לזה, בלי אשר נדע, אם חלוקת הירח לארבעה שבועות היא תלויה בארבעת חליפות המראה הנראות בלבנה במשך ימי החודש, או כי שבעת ימי השבוע הם מכֻוָנים אל מספר כוכבי הלכת אשר נחשבו אז לשבעה במספרם? המספר שבעה הוא מספר קדוש להכשדים, ודברים רבים קשורים ואחוזים בו, כידוע לכל חוקרי קדמוניות ארץ כשדים.

תורת האגדות (מתולוגיה). לרגלי הנסיון, אשר נסינו זה עתה להביא בחשבון את החלקים היסודיים, אשר מהם נתיסדה הדת הכשדית לפני הכנעה תחת השפעת עמי שם, הנה כבר נעתקו רגלינו בתחום תורת האגדות, מבלי להרגיש זאת מצדנו. אגדות מיוסדות על רפידת דת, ספורי אהבים אשר נושאיהם הם גבורים וגבורות, אלים ואלילות – הוא החלק היותר ידוע מן הספרות הבבלית אשר נגלתה מחדש, והמענין את הלב בתכנו יותר מכל זולתו. אנחנו מדי דברנו על דבר האלים כבר נגענו באיזה שברים וקטעים מתורת האגדות, כמו ד"מ הספור על אדות האל השוכן בים וביבשת גם יחד, האליל “אָאַניס” המתרומם יום יום ממעמקי תהום, בבקר הוא עולה על פני יבשת ארץ, ובערב הוא שב אל מעונו בעמקי מצולה. גם באנו בשיחה מכֻוֶּצת בקצר מלין על דבר המסרה הדתית, אשר על פיה נחשב הירח בתור אבי השמש, על דבר מוסרות קרבת המשפחה, אשר בם נצמדו יחר האליל “אֶאַ” ורעיתו “דַבקינא”, ובנם הנולד למו השמש. שתי האגדות האחרונות אינן מתאימות אשה אל רעותה, ואולי עוד באות לידי איזה סתירה גלויה. ‏ אפס, כי האגדה על דבר הבן הנולד להזוג המרומם האליל אֶאַ והאלילה דבקינא התפתחה עוד הלאה. הוא נקרא בשמו “דודו” או “דומוזו”, והוא הוא האליל תמוז הנזכר בספר יחזקאל. האליל הזה נצב על מדרגת מצבו בקהל האלים בתור אלהי השמש, שמש האביב המופיעה בקרני אורה וחומה הנעימים והממוזגים. רק כי פעולת חום השמש הבוער באש פלדות בימי הקיץ תמיט עליו נזק וכליון, והוא מִתְנַוְנֶה והולך, עדי נפחו את נפשו לעת גבור החום עד הגבול הקיצוני בירח יוני (מקביל אל חדש תמוז). טללי בקר וגשמי הקיץ, המפעמים לבוא בתקופת השנה הזאת, הם הן הדמעות אשר תרדנה עיני צבא ממלבת האלים על מות האל האביר הזה. מכֻון אל הדמעות היורדות מן השמים היתה למצוה דתית אצל בעלי הדת הכשדית לנסך נסך דמעה על קבר האליל המת גם על הארץ. בחגיגה נהדרה ערוכה בסדר ידוע ספדו ויבכו על מות האליל ועל גורלו המר, אשר נועד לו לשאת מכאובים כל ימי חלדו, מראשית הולדו ועד יומו האחרון. יחד עם השלטון המדיני חדרה גם השפעת הדת האלילית של הכשדים אל אדמת יהודה, אשר הנטיה אל האמונה המוגשמת באלילים כבר מצאה לה מקום בלב יושביה; ועם כל הבלי הדת הכשדית ואגדותיה התפשטה גם האגדה על דבר האליל דומוז או תמוז, וביחוד משכה אליה את לב הנשים, אשר על פי חום ורוך רגשותיהן, הן עלולות להתרגש מפני כל מחזה תוגה ומצוקה. נשים מבכות ומקוננות כאלה ראה הנביא יחזקאל עורכות מספד לתמוז בשער בית ה' (יחזקאל ח' י"ד). האליל הזה בחר לו מקום לשבתו בעדן (מקום או מחוז, אשר יצרה לה המתולוגיה הכשדית לחפץ אגדותיה) הקרוב מאד אל ערד. שם יצמח וישתגשג העץ הענקי העומד מן העולם ועד העולם, אשר אהבו האלים לשכון בצלו; הוא יוצא ומתנשא למעלה מן הנקודה המרכזית אשר בפנים הארץ, ומקורות מי אלהים הנמלאים בידי האליל “אֶאַ” ישקוהו וירווהו תמיד, ועל פי תכונתו הוא מתחשב לאחד ממיני הארזים (מקביל לזה הוא גם עץ האלה “אִיגָדְרַזיל”, באגדות הסקנדינבים). לפעמים הוא מתגלה לרגלי תנאים קיצונים בתמונה מיוחדת; אז נראהו איך הכרובים עוטרים אותו מכל עבריו, אשר כל אחד מהם אוחז בידו אחר מפרי העץ. בעץ הענקי הזה נוטים חוקרינו להכיר את עץ החיים ואת עץ הדעת הנודעים מכתבי הקדש, אשר התהפכו באגדת הכשדים לעץ ארז ענקי מעוטר בכתרת פלאים. הננו חושבים לנחוץ להזכיר, כי החכמה, אשר גדלה על ברכי מפלגת כהני הכשדים, היתה סגורה ומסוגרת מבלי תת לכל איש זר מן העם לקרוב אליה, מלבד הכהנים, אשר על פי משמרת דתם היו מקודשים לכל דבר חכמה ומדע, ועל כן לא נפוצה חכמתם על פני חוץ, ושטף העת גרף אותה ואת בעליה יחד.

מן האליל תמוז הבה נעברה נא אל האלילה איסתר, אחת מן האלילות, אשר מספרן לא רב בקרב קהל האלילים בארץ כשדים, והמצוינת מכולן. מראש מקדם היתה איסתר אלילת הארץ, ועם זה יחד גם אֵם ואחות לאלהי השמש, יען כי יש יסוד לההחלטה ההיא המחלטת, כי בראשונה עמדה היא במקום ‏האלילה דבקינא. האגדה הכשדית על דבר רדת איסתר מתארת לפנינו את האלילה הזאת, איך היא יורדת מטה אל ממלכת צללי החשך לשאוב מים ממקור החיים, למען השיב על ידם לתחיה את אהובה ובחירה, את האליל תמוז. שירת החזיון (Poema), אשר בה נכלל הספור הזה, תתאר במחזה את “מעון החשך, מקום אשר אין קרני אור נוגה מגיעות נצח”, ואחרי כן יסופר, כי על פי פקודת מלכת התפתה האלילה נינקאַ־גִל או אֵלת ינצלו מעל איסתר את עדיה, למרות התלונות הנמרצות אשר תבענה שפתי זאת האחרונה, ואז יתנו צו אל נַמתַר רוח הנגף להפגיע בה כל מדוה ותחלואים קשים. בהסָתר איסתר מתחת לארץ נשבת רגש האהבה על פני כל הארץ: אז הופרו ותכחדנה האחוה והרעות, כן בחברת בני האדם וכן בקרב כל בעלי החיים, עד כי נאלצו לקרוא את “אֶאַ” לשום קץ אל המצב הפרוע בקרב הטבע. אז שֻלח ציר ממהר אל תחתיות הארץ לקרוא דרור לאיסתר ולהשיבה כבתחלה אל עולמה, אשר שם נמצא אהובה האליל תמוז. האלילה איסתר הנה היא באמת מיודעתנו מכבר, באשר כי שמה נודע לנו על פי אגדות רבות גם מבלעדי האגדה הזאת. היא תופיע לעינינו בתמונות שונות, ותמורות שונות עברו עליה בימי חלדה, אשר שנו את גורל חייה חליפות. האלילה איבתר מעיר ארך היא בעצמה מושכת את האליל תמוז ברשתה למען עשות בו כלה. בתקופת עת קדמוניה מאד הופיעה איסתר בתור אחד מכוכבי נשף, ותהי לכוכב מזהיר הנלוה על הירח בדרכו. על פי תכונתה היסודית הבולטת על פניה אנחנו מכירים בה את אלילת האהבה. רק ממקור האלילה הזאת נמשכת ושופעת ברכת פרי הבטן; היא תרד כפעם בפעם אל תחתיות ארץ לבקש את אוהביה ועוגביה. התכונה הזאת בעצמה מתנוססת בהאלילה הזאת גם עת נפגוש אותה בארץ צור וכל מדינות ארץ סוריה, בהיותה מלובשת שם תמונה חדשה על פי טעם עמי בני שם ורוחם, ומופיעה לעינינו בתור האלילה “עשתרת”. אפס כי שם היא מגֹאלה מחלאת עבודת זמה ותבל, אשר בהן יעבדו אותה שם בעלי בריתה. ואחרי כל אלה הנה ידענו, כי נמצאה בימי קדם גם אלילה בשם “איסתר” השואפת לקרב ונשק, אלילה זועמת, אשר עבדו אותה נשי החיל כרותות השדים (Amazonen), הנשים אשר יצרו למו היונים באגדותיהם. האלילה הזאת היא מקבלת אל אַרטמידה היונית אלילת המלחמה, כאשר גם תשוה איסתר אלילת האהבה אל אפרודיתה היונית.

עוד קדומות ועתיקות לימים מן האגדות על דבר האלילה איסתר הן המסרות העתיקות אשר התנחלו בספרות הכשדית על אדות בריאת העולם. הספורים האלה נמצאים לפנינו בנוסחאות אחדות. בעוד אשר באחת מהן יאָמר, כי האל הקדמון “אֶאַ” הושיב בגבול התהו והבהו, אשר היו בעולם מקדם, המון יצורים מוזרים ומפלצות נוראות, המעוררים זועה ופלצות, הנה יסֻפר בשנית, כי האלים נוצרו יחד עם יצירת התבל, או בסגנון אחר, כי הממלכה נוצרה יחד עם המלכים המולכים בה; התהו הנסוך אז על פני חלל העולם התגלם בדמות מפלצת איומה ממין נקבה, בדמות נחש עקלתון מקור כל הרעה בתבל, ואז התפרצה מלחמה ‏ארוכה בקרב הבריאה; רבות נלחם אלהי התבל עם הכח הזה המלא רעות בקרבו, ואשר צללי חשך ישתרעו לרגלו, עד אשר צלחה בידו להשבית את הכח הרע הזה ולהפיץ על פני תבל אור ונוגה. האמת מאלצת אותנו להודות, כי האגדות של הכשדים על דבר יצירת העולם אינן מצוינות בתכניתן. הן אינן כוללות בקרבן הצעת דבר שלם מראש ועד סוף, וכמו כן הנן מלאות תהפוכות וסתירות בתוכן, בעוד אשר הדברים האמורים בספר תורת משה על דבר מעשה בראשית הם עולים מזה בערכם וברוממות הרעיון הרצוף בם. לעמת זה הנה הספור המסופר בספרות הכשדים על דבר המבול אשר היה על פני הארץ והתבה הבנויה להנצל ממנו, הוא מתאים יותר אל ספורי תורת ישראל. את שני הספורים האלה אמנם אי אפשר לחשוב לצומחים כל אחד ואחד מגזע אחר ובתחום מיוחד לכל אחד לבדו; אך למי נתן את משפט הבכורה? – זוהי שאלה, אשר לפי מצב ידיעותינו בהוה, אין לה עוד פתרון שלם.

דת הממלכה. הדת הכשדית והאשורית, אשר רק קוים מעטים מקוי תכונותיה נודעים לנו ממוצא פי הספורים הנכללים על אדותיה בכתבי הקדש, היתה בזמנה דת רבת פאר והוד שולטת בממלכה גדולה ואדירה. היא נשתה את יסודותיה הראשונים הדלים והקלושים, והרוח אשר האצילה עליה מפלגת כהנים, מלומדים ורבי מדע, פעלה את פעולתה הטובה לשכללה, להעמיק את הדעות הכלולות בה, ולזקק אותה מכל סיג וחלאה. המצבות המפוארות אשר השאירו אחריהם מלכי בבל ואשור הן הן עדות נאמנה על התפארת החיצונית אשר חוננה הדת הזאת במדה מרובה למאד. מקדש האליל “בל־מרדך”, אשר הוקם בעיר בבל, נחשב בעתו לאחד משבעת פלאי התבל. האליל מרדך, אשר נבחר להיות לאֵל בעיר בירת הממלכה, הנה מצבו זה הרימהו למעלה וישימהו לראש לכל האלים, עד כי כבדוהו וינשאוהו בתור בעל ברית למלך בבל האדיר – ראש כל מלכי הארץ – ובתור אֵל מגנו. בנו הנולד לו “נבו”, היה לאל המנבא עתידות ואליל החכמה. ואת אשר היה מרדך לארץ בבל, היה גם האליל “אַסוּר” לארץ אשור; באמת הנה האליל הזה הוא האל היחיד, אשר היה לסגלה לארץ אשור לבדה. בזה הנה לפנינו מופת נמרץ ונאמן לקים את אמתת המשפט, כי כל דת ודת במדה אשר תפארתה החיצונית משתגשגת ועולה, כן במדה ההיא ירב גם ערכה, כחה ופעולתה פנימה, וכן תגאה גם תכונתה הרוחנית. האֵלים, אשר התהפכו ויהיו לכח מוסרי, הם דואגים באמת לשלום בני האדם, ואז הנה רוחם ונפשם נתונים לא רק אל המלך העומד בראש העם, כי אם אל כל קהל עובדיו המחזיקים בו. מרדך יהֻלל מאד בגלל מדת החמלה והחנינה המתנוססת בלבו; הוא איננו רק נלוה על מלכי הכשדים לעזור להם בכל מלחמותיהם הנזכרות אחת אחת בתוך הכתבות הקדמוניות, כי אם הנהו גם רופא כל חלי ומדוה. הוא ינחם את החוטאים המתמוגגים מנֹחם לב על רוב פשעיהם, ישיב מתי עולם לתחיה חדשה, והוא מקבל ברחמים רבים במעון קדשו אה הנפשות המופקדות בידו. יוכל היות כי בדברינו אלה הננו עוברים את גבול התקופה הקדמוניה של הדת והננו נוגעים בתקופתה החדשה, בימי ההשפעה הדתית אשר השפיעו עליה עמי בני שם. שירי הקדש, אשר תוכנם נחם לב והתודות על עון, שמהם מלאה הספרות החדשה ילידת התקופה המאוחרת, הם נצבים לעינינו כעין תהפוכה נמרצה ונגוד עצום אל להטי הקסמים ורזי ההשבעות, אשר אמנם הם הנם ‏הגרעין הפנימי בתוך קליפת הספרות הקדושה של הכשדים הקדמונים. הנוסחאות של הודויים השונים הכלולים בם, גם הן אינן מצוינות בתכונתן המוסרית; המתודה בתפלתו הוא נוטה יותר לבכות ולהתאַבל על גדל מצוקותיו מאשר על כבד עונותיו. אמנם כי בודויים כאלה נוטה המתפלל יותר למשמש ביסוריו ומכאוביו, ועל פיהם הוא בא לידי תוצאה משוערת, אולי הצרה הבאה עליו היא גמול עונו, אולי הובילוהו רגליו אל מקומות האסורים מבוא, אולי טמא את פיו במאכלים אסורים – מאשר להכיר את עונו ולהצדיק עליו את הדין, כי ישרים דרכי אלהים המיסר אותו בעד פשעו. מה רב המרחק בין שירי התהלה והודויים האלה, ובין שירי התהלה וההתודות על עון הנמצאים בכתבי הקדש העברים! התועלת האחת אשר אנחנו מוצאים בשירי קדש אלה היא, כי הם מוכיחים לדעת, כי היתה הדת בארץ כשדים לסגלה גם לכל איש ואיש מקרב העם. האלהים איננו עוד צרך כללי רק להלאום לבדו הבא אתו במסרת ברית בדרך רשמי; עתה יבקשו את קרבת אלהים לא רק למטרה מדינית, כי אם כל איש ואיש פרטי יבקש גם הוא את קרבת אלהיו. עתה נתבכרה האמונה בלב בני האדם, כי האלים ישימו אל לבם גם מכאובי ‏איש פרטי וחפציו. עתה בטח לב בני המשפחה, כי גם האלים דואגים לשלום קרובם המת, בהסתירם את נשמהו בצל כנפיהם.

אבל כל ידיעותינו על אדות הדתות שהשתררו על נהרות בבל הן דלות ורזות עד מאד, ובהיותנו נשענים עליהן אמנם אין לנו המשפט להוציא תוצאות נרחבות ורבי התכן. יודעים אנחנו ידיעה בלתי שלמה המשתרעת רק עד מרחב ידוע, מה היתה דת הכשדים טרם נכנסו בחוג השפעת עמי בני שם; גם ‏הננו רואים בעליל, כי תכונת בני שם והטפוס המיוחד להם לא הכריעו תחתם בשלמות את תכונת אזרחי הארץ ורוחם. האֵלים ‏הגדולים כמו בֵל ואַסוּר, אשר אמנם להם המשרה לשלוט על בני האדם, הם לא נבדלו כל הימים מקרב אגודת הרוחות והמזיקין, אשר שמה את משטרה בארץ כשדים מימים קדומים, ואלה הראשונים גם לא הפריעו את העם מעבוד את הרוחות תמיד. אמנם עלינו לזכור, כי כבארץ מצרים הנה גם פה לא הצליח בשלמות הנסיון אשר ערכו לטהר את הדת ולהקימה על יסודות מוסריים ורוחניים. בבל ואשור לא התקרבו ככה אל גבול האמונה באחדות האלהים כפי קרבת המצרים לה בתקופה הקדומה ההיא בשלשת אלפי שנים לפני ספה"נ. האחרון למלכי בבל נבוניטוס אסף את כל אלילי בבל אל בירת ממלכתו בחפצו לערוך מהם מערכת אלים תחת פקודת מרדך העומד בראשה. אפס כי התקונים אשר חשב לעשות בתחום הדת הביאו יותר לידי פלגות הדעות‏ מאשר אל השלום, יען כי האלים השפלים במדרגתם (פה נחוץ להבין תחת שם אלים את כנסיות הדת שלהם), אשר נשלו את צלם תבניתם מהיכלי קדשיהם הרגישו כאלו מחצו את לבם, וכפי הנראה חשבו למו לחובה לסגת אחור ולמנוע מן הממלכה את עזרתם הדרושה לה עתה לרגלי תנאי מצבה הקשה. בכלל היתה דת הכשדים מנופצת מאד, המון שברים ופרורים, קהל דתות מקומיות נפרדות ובודדות אשה אשה לבדה, עד כי התאחדותן נחשבה בצדק לדבר היוצא מחוץ לגבול היכלת. הענין הכי־נכבד בערכו אשר יכלו להשיג הוא, כי אחד מן האלים הגבוהים נבחר לאלהות בעיר אחת, והשני – בשניה, ועם זה העמיקו מעט את המושגים הרפודים תחת הדת, וגם האצילו עליה איזה דעות נאצלות.

ובהיות דת הכשדים מנופצת לרסיסים ושסועה לשסעים רבים מבלי אשר תדע כל אחדות בקרבה, לא יפלא עוד בעינינו אם אחרי ההסתכלות הנכונה נמצא בה זרמים שונים השוטפים איש בדרכו מבלי להשתפך אל מקום אחד, ולפעמים גם בנטיות מהופכות. מצד האחד הננו רואים צבא רוחות נפוצים בכל קצוי הבריאה, להטים, נחושים ופתגמי קסם, ומצד השני – אלים גדולים בעלי תכונה מוסרית במדרגה ידועה,‏ אך מפוזרים ומפורדים בתחומים שונים, מבלי להשפיע איש על רעהו; ומתוך סבך המושגים הזה, ומקרב בלבול הדעות האלה הננו מקשיבים גם איזה ניבים מקוטעים, איזו דממה דקה הקוראת בשם העצם הנשגב, הכח העליון היחידי המקיף את המציאות כלה מחוץ, וחודר בה בפנימיותה. בין שרידי הספרות הכשדית הקדמוניה הננו מוצאים גם כאלה האוצרים בקרבם איזה קטעים ופרורים מן האמונה באחדות האלהים, אף בי מספרם מעט מאד. על אחד מלוחות החרס, אשר נחפשו באוּר־כּשדים, הננו קוראים את דברי התפלה הזאת לאמר:

“מי הוא הרם והנשא על כל אשר בשמים? רק אתה האחד והיחידי. מי הוא הרם והנשא על כל בארץ? רק אתה היחידי. שמך ישתבח ויתפאר בשמים, וכל מלאכי מרום יכרעו וישתחוו לפניך!” (נתחברה 2500 לפני ספה"נ).

ישנו עוד שיר תהלה האוצר בקרבו את האמונה באחדות האל בתמונה עוד זכה וצרופה מזה, ובו אנחנו שומעים כדברים האלה:

“אבינו הרחום והחנון! מלא חנינה וסולח לכל עון, אשר בידך נפש בני האדם. אדון! כחך אלהים גדול לאין קץ ותכלית, שמי שמים ומצולת ים ייראו ויפחדו מפניך!”

הננו רואים, כי האמונה בכח נשגב המתרומם למעלה מגדרי הטבע, אמונה זכה בנויה על הגיון פלוסופי נעלה, מצאה גם היא קן לה בפנה אחת קטנה בארץ כשדים על יד קהל הדתות האליליות המלאות להן תהפוכות. הננו נוטים לשער, כי האמונה הזאת איננה אמונת מפלגה או כתה מיוחדת בקרב העם, כי אם היא אמונת איזה חברה קטנה ואגודת חוקרים הוגי דעות, אשר גם אחרי אשר נתבכרה בלבם נשארה עצורה בקרבם מבלי התפשט החוצה, ועל כן אין לה כל זכר בדת הכשדים, ועקבותיה ופעולתה אינם נכרים בכל הדתות ששלטו בארץ כשדים. אולי השתררה האמונה הזאת בקרב השבט העברי אשר נאחז באור כשדים, מקום מולדת אברהם העברי. נפלא הדבר כי התפלות האלה דומות אל התפלות שנתחברו בקרב העם העברי הנמצאות בכתבי הקדש.

הזרמים הרבים והנטיות. השונות, אשר אנחנו רואים בתחום הדת של הכשדים, היו כפי הנראה תוצאה מחויבת ממזיגת שני יסודות, התבוללות עמים השונים בטעמם, ברוחם והגיון לבם, אשר הולידה תסיסה רוחנית, ומזה סבך מושגים מסובכים אשר קשה מאד למצוא ראשיתם ואחריתם.

ואחרי כל אלה הננו יודעים לכבד את הדת הכשדית כערכה. אמנם כי בעיני איזה עמים בעלי דת נשגבה נדמתה דת הכשדים כדת אלילית רבת האלים שפלה ובזויה מאד. אפס כי משפט קשה הוא וקשיותו נפרזה מאד. גם הדת הזאת היתה מחוננת ברוח חיים, וגם היא התקדמה להתרומם מעלה מעלה במדרגת התפתחותה; גם היא השתכללה בתמונתה החיצונית והפנימית ותיטב את פניה ותכונתה לאטה, ומדת המקודשת לשם עבודת הרוחות, אשר הפיצו אימה ופחד על כל סביבותיהם, התהפכה לדת, אשר מטרתה עבודה דתית לאלים גדולים ואדירים, אלים אשר נדמו בעיני עובדיהם בתור שליטים עומדים ברֹאש עדוֹת בעלות עם רב וקבוצים מדיניים, ובתור בעלי ברית לבני האדם. היא לא היתה, כאשר כן הסכינו לחשוב אותה, רק מערכת שוטת אצטגנינות לנבא את העתידות טרם תקרינה, או תורת מנחשים וידעונים. אולם בהשָּׁבֵת ממלכה מארץ כשדים, ובבל גם אשור תחת היותן חפשיות ברשות עצמן היו לאחד המחוזות בקרב ממלכת פרס הגדולה, אז נפלו אלי בבל ממרום מצבם, כרע בל קרס נבו, וגם מפלגת כהניהם, המצוינים בהשכלתם וחכמתם, לא עצרה כח לעצור בעד מפלתם, ועד מהרה נכחדה הדת הכשדית ותעלם מעל פני אופק החברה האנושית. רפיון כח החכמה לתת תקומה להדת אם גם לזמן קצר מתבאר לנו בזה, בדעתנו כי חכמת הכשדים ‏ לא התמזגה יחד עם דתם, וכשמן הטוב צפה למעלה על פני הדת הקשורה אליה רק בזה, כי היא נאצרת אתה יחד בכוס אחת; ועל כן נשארה הדת גסה ופשוטה כשהיתה, מבלי אשר נאצל עליה רוח חכמה או כח מוסרי ומדעי, אשר יחזיקה על עמדה בעת סורה מבין זרועות הממלכה הסוככת עליה. אמנם כרע בל, קרס נבו, ולא הוסיפו עוד לשאת ראשם, באשר כי החברה האנושית לא מצאה בהם כל חפץ וענין; היא סגלה לה כבר ברבות מארצות מושבותיה דתות נשגבות העולות בערכן על פני הדתות אשר להכשדים.

ח. בני הסינים

מאז מעולם התבודדו בני הסינים בארצם ויהיו כמו עולם נבדל, סגור ומסוגר לפני כל עם זר. עם כל זה הנה יצרו למו לבדם השכלה ותרבות, אשר בבחינות רבות היא יכולה להיות מוצגת בשורה אחת עם התרבות אשר נוצרה בארץ הודו וגם בארצות המערב. העם אשר ידע לעשות לו אבק שרפה, אשר השכיל להכין נייר ולהדפיס ספרים עוד תקופת ימים רבים בטרם השכילה אירופה להמציא כזאת, הוא רק על פי כשרונותיו לבד היתה לו הרשות לחשוב את עצמו לראש וראשון בין לאומי תבל. אפס, כי השכלת העם הזה התכוצה רק בחוג משכנותיו מבלי להשפיע את פעולתה מעבר לגבולות ארצו, ולא הגיעה אל המדרגה העליונה בהתפתחות רוח האדם. כחומת הסינים אשר היתה לקיר מבדיל בינם ובין יתר עמי הארץ, כן גם המנהגים אשר הסכינו בם שללו מאת הסינים את החפש להתקרב אל כל גויי הארץ, למען הביע את דעותיהם, מחשבותיהם והגיון רוחם זל"ז יחד. אמנם המשפחה המונגולית, אשר כהאוּנגרים והפינים יתחשבו עליה גם הסינים, היא מצוינת בתכונות שונות, עד כי איזה מחוקרי טבע האדם מצאו את לבבם להחליט, כי המשפחה המונגולית היא גזע מיוחד בתולדות המין האנושי. בהיותם מטבעם בעלי רוח קרה, קשים להתפעל ולהתרגש, דייקנים ונזהרים מאד בכל עלילותיהם הנוגעות בגבול חיי המעשה, מחוננים ברוח סבלנות, חריצות ואהבת עבודה, עַם בעל כשרון למסחר וקנין, ואשר תשוקתו לחקות מעשי אחרים משתרעת עד הגבול הקיצוני, הנה נפלאים הם הסינים בהמגרעת הגרולה אשר היתה בם, כי הם משוללי רוח דמיון עז ואינם נוטים להגיון פלוסופי, מלבד אשר הם בעלי ערמה ונכלים, אֹהבי בצע ובעלי לב גאה. דמות דיוקנו של העם וטבעו מצוירת בשפתו בעלת ההברה האחת, המשוללת אותיות הנוספות בראש או בסוף המלות, המתיחסת אל התמונה הקדומה אשר למבטא שפת האדם הטבעי, ואשר איננה מסוגלת להביע על ידה דעות מופשטות והגיון שיר ומליצה.

על פי הדברים האלה לא יפלא עוד בעינינו החזיון אשר אנחנו רואים, כי למרות כשרון רוח הסינים להמצאות נשגבות ולחרשת המעשה אשר השתלמו בה מאד, הנה רפה כשרונם להתקדם באיזה מקצוע של מלאכת מחשבת, כמו חכמת הציור, חכמת הבנין וחכמת יצירת פסילים, אשר מלבד היסודות הראשונים אשר רכשו למו בידיעות האלה נשארו על עמדם מבלי לצעוד כל צעד לפנים. לרוח הסיני השקועה מאד בחשבון החיים, היבשה בלי כל לחלוחית של דמיון נאצל, בלי כל תנודה רוחנית והגיון שירה ומליצה, לרוח כזאת זר מאד רגש היופי והחן. וכמו ידע הטבע לבלי לפזר את חמדתו הרוחנית בקרב הסינים בעלי הנסיון ואנשי המעשה, התובעים מן החיים רק תועלת ממשית, אך לא יצירות של יופי ותפארת וצעצועים רוחנים.‏ לעמת זה התקדמו הסינים בערך אל יתר העמים הקדמונים בחכמות השמושיות ובחכמת ההנדסה. כפי הנודע ידעו הסינים הקדמונים להשתמש במחט המגניטי לחפץ נוסעי הים ולמטרה מדעית. כן גם ידעו את חקי תנועת גרמי השמים, מהלך ומסלולי כוכבי הלכת, עד כי ידעו להגיד מראש את לקויי החמה והלבנה. הודות לידיעתם הרבה בחכמת התכונה ידעו הסינים לכַוֵן את חשבון העתים ולסדרו כפי המתאים אל חשבונות התכונה. נפלא מאד החזיון, כי חשבון הזמנים אצל הסינים דומה מאד אל קביעות הזמנים הנהוגה אצל היהודים מימות הבית השני, וביחוד נקבעה לחק בימי הלל השני בשנת 259 כידוע. עוד מימים קדומים חשבו הסינים את שנת החמה 366 ימים, ולמען השוות את שנת החמה אל שנה הלבנה, מצאו את המחזור של 19 שנים, ויקבעו לעשות בכל מחזור 12 שנים בנות 12 ירחים ושבע שנים מעוברות בנות 13 ירחים.

כעת שוררות בארץ הסינים שלש דתות, אשר שלשתן יחד נתאשרו מטעם המלכות, ולכל אחת מהן בעלי ברית רבים בכל קצוי הממלכה, והן: תורת קנפוציוס, תורת לַאָ־טְסִי, אשר בעצם ראשיתה היתה תורה פלוסופית, הומרה בזרם העתים ותתהפך למערכת הבלי בדים ותורת קסמים ונחושים, ומצד השני הנה תורת בודהו הובאה הנה מארץ נכריה, ועל אדותיה עוד נדבר את דברינו במקום אחר בספרנו זה. דת קנפוציוס בהיות מוצאה מגזע הדת הקדמוניה שהשתררה בממלכת הסינים עוד לפניה, הנה היא נחשבת בעינינו בתור התפתחותה הטבעית של רוח העם. כשפת הסינים כן גם דת הממלכה מוצאה מקדמת עתותי העם, וכמוה נכרו בה עקבות התפתחות קדומה, אשר בראשונה מהרה את דרכה עד מאד, אך נעצרה במהלכה עוד בזמן קדום.

דברי ימי ארץ הסינים. האגדה, אשר אין מעצור למעוף דמיונה, היא תרקיע הפעם אל גבהי עתותי קדם, ובשפה מסוכסכת ואי־ברורה תספר לנו על דבר בוא הסינים מפאת ים (אמנם חוקרי קדמוניות העמים חושבים את הדבר למקרה אמתי), ועל דבר מושלי הארץ הקדמונים, הראוים אמנם לעמוד למופת לבאים אחריהם, בדאגם לשלום העם כאשר ידאג אב רחום וחנון לשלום בניו, ואשר המציאו למענו את כל ענפי העבודה וחרשת המעשה, אשר עליהם נשענים בל מוסדי החיים בקרב הארץ. התולדה האמתית תחל את ראשית דרכה בארץ הסינים רק כאלפים שנה לפני ספה"נ, אף כי מעשה הכתב כבר היה בארץ עוד כאלף שנים לפני זה. על פי תוצאות החקירות המדויקות, אשר נערכו זה עתה על ידי איזה חכמים מובהקים, הננו חורצים משפט, כי איזה גרעינים מזרע התרבות יחד עם איזה דעות דתיות הובאו בראשונה ארצה הסינים מארץ כשדים. בפרק הקודם הראינו על איזה תוים ושרטוטים דומים ברשמי פני הדתות של הסינים ושל הכשדים גם יחד. בספר מדעי כספרנו זה, ונוסף לזה לפי מצב המדעים בימינו אלה, נכון מאד להפריד את דת הסינים מכלל הדתות ולחקור אותה לבד. בעת החלה התולדה את דרכה על אדמת הסינים אז כבר היו כל מנהגי העם, מדות מוסרו, תכונתו וכל מוסדי החיים – קבועים ומבוצרים במצב איתן. אז יופיעו הסינים בתור עם מצון בהשכלה ותרבות, עם דת מסודרת וערוכה בכל, אף כי נכחדה מאתנו הדרך אשר הלכו בה למען הגיע אל כל אלה. המלכים הקדמונים היו אנשי צדק ומישרים. הם המציאו כל עבודה מועילה, כל חרשת ומלאכת מחשבת, ויחוקקו חקים טובים, אשר היו למוסדות לממשלת הארץ. אפס כי בשטף העת השחיתו המלכים את דרכם, עד כי נקעה נפש העם מהם. במאה השתים עשרה לפני ספה"נ התכוננה על כסא המלכות משפחת המלוכה לבית צָאוֹ, אשר נתנה לממלכת הסינים איזה מושלים צדיקים, אשר בצדק יחשבו לבחירי מלכי הסינים, אף כי עד מהרה ירדה משפחת המלוכה מכסאה לרגלי התמורות הגדולות אשר התחוללו בארץ; הממלכה נקרעה לקרעים, למדינות נפרדות המתנהגות כל אחת בפני עצמה, עומדות בצל החסות תחת כנפי הממשלה המרכזית, ועד מהרה רפו ידי זאת האחרונה ומוסרות שלטונה נתקו, עד כי במאה הששית הננו רואים, כי קנפוציוס מעתיק את מושבו מאחת מן ממלכות הסינים אל משנֶהָ, ממלכות חפשיות עומדות ברשות עצמן. בהתפוצץ ממלכת הסינים הגדולה לרסיסים ותחתיה קמו הנסיכים המושלים איש איש במקומו (לפי עדות סופרי הסינים היו אז מספר נסיכי הארץ עד כדי 156), אז נראה החזיון אשר ראינו באירופה בימי הבינים עת נמוגה ארץ תחת ממשלת האבירים. הזדון ושרירות הלב היו למשפט, הנסיכים לא ידעו גבול למדת שלטונם ויכבידו את עולם על עם הארץ, אשר הלך הלוך והתדלדל ממצוק וממועקה. המלחמות הארוכות, אשר לחמו הנסיכים איש ברעהו לחפץ בצעם, ואשר לא חדלו במשך איזה מאות שנים, שמו שמה ושאיה בארץ. המהומות גברו בארץ באין מעצור ושלטון חקים נכונים מצד השלטון המדיני, חקי הצדק ותורת המוסר נרמסו ברגל, ותחת שלום ואֹשר מלאו נאות ארץ הסינים פרעות ומבוכה, עשק וגזל, ריש ומחסור. התרבות ומשטרי החיים הנכונים, אשר התרוממו למדרגה גבוהה בארץ, החלו להתמוטט, וכמעט אשר חדלו גם עקבותיהם. בתקופת ימי הרעה אשר ארכה כשמונה מאות שנים התעוררו לפעמים טובי העם, אשר הרגישו את הנחיצות לחדש את ימי העם, לתקן איזה תקונים בחיי הארץ, למען שפות לה שלום ומרגע ואחדות מדינית כקדם. אוהבי עמם אלה שאפו אל מטרה אחת להכניע את לב העם ומושליו ולהטות אותם אל משמעת המנהגים ומשטרי החיים אשר התאזרחו בארץ עוד מקדם, רק כי נפלגו בהאמצעים אשר בחרו לחפצם. מהם אשר אמרו להשיג מטרתם בכח כלי נשק, מהם אשר דמו לפעול בתחבולות מדיניות, בהשענם על הפתגם השגור על שפת חכמי הסינים, “לשון נבונים ממדת שתי אצבעות שקולה כנגד מאת אלף איש צבא”. ולעמתם התעוררו החכמים לעזור לעמם בהורותם למו תורת מוסר וארחות צדק ומישרים, והם המחוקקים אשר קמו אז בארץ הסינים לחוקק בעד העם אמונה ודת ולהציעה לפני העם בנוסחא קבועה ומקוימת. המצויין שבהם הוא קנפוציוס אשר עולל את עלילותיו בתקופה הרעה הזאת, ואשר תורת דתו, אשר נפוצה מהרה בקרב העם, מלאה את תקות מחוקקה, ותבכר את פריה פרי השלום והמרגוע, ותשכך את הלבבות הסוערים מרוח זדון ומכל תאוה ותשוקה שפלה, עד כי התעורר העם להיטיב אה מצב הממלכה, ולשוב להתאחד אחדות מדינית כשהיה. אפס כי תורת קנפוציוס הביאה את ברכת השלום המדיני בקרב הארץ רק כאיזה מאות שנים אחריו. הפרעות אשר גברו בארץ הביאו במאה השלישית (לפני ספה"נ) לידי מהפכה עצומה בקרב הממלכה, כי אז התקוממה משפחת טסין ותמגר לארץ את כסא המלכים לבית צָאוֹ. המלך שִׁי־חָאַנגְ־טִי הרביעי למלכי משפחת טסין, אחד מן המלכים האדירים אשר מלכו בארץ הסינים, אשר התכנה בשם “המלך הגדול המושל בכל הארץ”, הוא השבית את שלטון המדינות החפשיות בקרב הממלכה, ואחרי הקימו שלטון מרכזי בקרב הממלכה הנאחדת ראה לחזק את הממלכה ולבצר עמדתה. הוא הדף את אויבי הממלכה ויגרשם מעבר לגבול הארץ, ויחל לבנות את קיר החומה הגדולה הסובב את כל ארץ הסינים. אפס כי מערכת הממשלה הערוכה על יסוד שלטון המדינות (Feodalität) עוד נשארה חיה וקימה בזכרון העם אשר נטה אחריה בכל לבו, ומאשר כי רגשי הכבוד והיקר, אשר הגה העם אל המשטר הקדום, נוסדו בעקרם ויסודם על ספרי הדת, על כן צוה המלך לבער אחריהם ולהשביתם כליל, וגם שקד על פקודתו להוציאה לפעולים כפים בכל תקף ועז. כה כהה מאור הדת בארץ סינים ימים רבים עד שקמה משפחת המלכים לבית כַן, אשר הגיעה למלוכה תחת משפחת טסין המוסרה מכסאה בשנת 266 לפני ספה"נ. היא צותה להוציא את ספרי הספרות הדתית הנושנה ממקום מחבואם, אשר שם השתמרה העתקה נכונה מכל ספרי הדת. תולדות הסינים מהיום ההוא והלאה אינן נוגעות לנו במאומה, מאשר כי אין להן יחס ישר אל הדת.

המקורים. הספרים אשר נחרץ עליהם משפט כליון וקרץ כפי האמור למעלה, ואשר הופיעו שנית ברצון המלכות לעיני יושבי הארץ, הם ימציאו לנו את הידיעות הדרושות על דבר קדמוניות בני הסינים ודתם העתיקה. בארץ הסינים אין כתבי קדש מקודשים לשם הדת (Bibel) במובנם האמתי, באשר כי אין כל ספר מיוחד נקדש ונערץ, אשר ישתמר בידי ‏נשיאי הדת בתור יסוד מוסד אשר עליו בנויה מערכת הדת כלה; כהני דת הסינים – אם רק ישנם כאלה – הם הנם מכבדי הספרות‏ המצוינת ‏והנצבת למופת במשגב חכמתה‏ הם הוגים בספרי הספרות הקדמוניה המהוללה, יוקירוה וינצרוה מכל משמר. ספרי המופת נקראים על שם קנפוציוס, אשר קבץ את נפוצותיהם ויוציאם לאור, ומבלעדי זאת הנה גם הוא בעצמו הנהו אחד מסופרי המופת (Klassiker). הספרים האלה אינם נחשבים לספרי תורת אל, הם לא נתחברו על פי רוח הקדש אשר הוערה ממרום על מחבריהם, כי אם הם נכבדים על פני כל העם בתור ספרי חכמי קדם, הם מכובדים ומָערצים רק מאשר כי כן כבדו והעריצו אותם בני האדם בעתותי קדם. אין לך עם בתבל אשר פעולת הספרים משפעת עליו במדה מרובה כזאת כאשר השפיעה על עם הסינים. מפלגת החכמים והמלומדים נחשבת בארץ סינים בתור אצילי הארץ, היא התחנכה רק על ברכי הספרות ותשאב את השכלתה ממקור הספרים המיוחסים לקנפוציוס. באמת הנה הספרות הזאת איננה טבועה בחתמת קדושת אל, כי אם נתקדשה רק מטעם המסרת.

הספרות הראשית והכי־נכבדה אשר להסינים כוללת בקרבה חמשה ספרי־מופת ועוד ארבעת ספרים נוספים. הראשונים נתחברו על ידי קנפוציוס, והאחרונים – על ידי תלמידיו, או על ידי מֶנציה, המורה הגדול והמצוין אשר מבית מדרשו של קנפוציוס, אשר חי כמאה שנים אחריו. המצוינים במשגב קדושתם בקרב כל ספרי הסינים הם חמשת ספרי־המופת, והם:

1) “יִיִ־קינְג” או “ספר התמורות”. הוא כולל בקרבו תעלומות ורזים. בו תבואנה המון חקירות המתיחסות אל המלכים אשר מלכו במאה השתים עשרה לפני ספה"נ, שלשלת דורות אשר מוצאם ומולדתם מעולפים במסוה תעלומה. הסינים מכבדים ומעריצים את הספר הזה יתר מכל קבוצת ספרי הדת, באשר כי דבריו סתומים ועטוים במעטה חידות ורזים⁸. הספר הזה יצא מכלל הספרים אשר נאסרו בימי המלך שי־כָאַנג־טי.

2) “שוּ־קינג” או “ספר התולדה”. אוצר בקרבו מנאָמים ותעודות אשר מוצאם מימי המלכים הקדמונים, מן המאה הכ"ד ועד המאה הח' לפסה"נ.

3) שי־קינג, או “ספר השירים”, בו נכללים כשלש מאות שירי דת, נאספו על ידי קנפוציוס ממבחר שירי הסינים. איזה מהם עתיקים לימים מאד ומוצאם עוד מראשית ימי העם.

4) לֶה־קֶה, או “ספר המצות”. לפי המסרה נתחבר במאה הי"ב לפני ספה"נ על יד הנסיך צָה, והוא המקור הראשי אשר ממנו נשאב את כל ידיעותינו על דבר הדת הקדמוניה אשר השתררה בממלכת הסינים. בו מפורשת לא רק תורת חקי הדת המעשית, כי אם נם חובת האדם לבני משפחתו, וגם החובות המוטלות עליו ביחס אל החברה האנושית. ובכלל הוא ספר קבץ חקי הדת ומשטרי החיים, ועל פיו יתנהגו בני הסינים עד היום.

5) צון־טְסֶה, או “האביב והסתיו”, והוא ספר דברי ימי הנסיכות לָאָה, מקום מולדת קנפוציוס, בתקופת הימים מן 721 עד 480 לפני ספה"נ. תכן הספר הזה וסגנונו הוא רזה וצנום עד מאד, וכפי המסרה נתחבר הספר על ידי קנפוציוס בעצמו. לוא יכולנו לררת לסוף דעתו של מֶנציוס המחליט, כי על ידי ספרו זה הרבה קנפוציוס מאד לפעול על לב בני דורו ולהאציל עליהם מרוחו, כי אז הנה נגלו לנו דברים רבים סתומים בתולדות דת הסינים ובתכונות העם הזה, תחת אשר חתומים לנו הדברים כעת ולא נדע את פשרם.

לפעמים נוסף על חמשת הספרים האלה עוד ספר ששי, והוא: חסיאַאָ־קינג, או ספר “אהבת בנים”, והוא שיחה לקנפוציוס עם אחד מתלמידיו על נושא הענין הזה.

בין המון הענינים הנכללים בספרים הקדמונים האלה קשה מאד להגביל מה הם הדברים המקוריים אשר יצאו מלב קנפוציוס. רבים נוטים לשער, כי רק מעטים הם השנויים, התקונים וההוספות אשר נעשו בקרב הספרים האלה על ידי קנפוציוס, וכי באמת הנה גם קנפוציום בעצמו הנהו אסיר תודה להספרים האלה בעד התורה אשר שאב ממקורם ויורנה לעם. יש אשר יחליטו כי קנפוציוס המריץ את ספרי הסינים העתיקים לפרסם בעולם את התורה אשר ישרה בעיניו הוא, בהשמיטו מקרבם את הדברים אשר אינם מתאימים אל תורתו והשקפותיו; כאות ומופת לתמוך את השערתם הם מראים על המקרה המאומת בעדותה של ההיסטוריה והוא, כי למרות הדבר אשר ספרי דת הסינים לפי תמונתם הנוכחית כפי שהם נמצאים בידינו היום הם כוללים בקרבם את תורת קנפוציוס בעצם טהרתה, הנה ידוע כי בעת אחת עם תורת קנפוציוס הופיעה בארץ הסינים עוד דת אחרת, דת אשר רוח ונטיה אחרת לה, ואשר גם היא ינקה את לחה ולשדה משרשי השיטה הדתית הנושנה. אות הוא כי בתחום הדת העתיקה של הסינים נמצאו עוד שרשים פורים אמונות ודעות מלבד אלה האסופות בספרי קנפוציוס. יוכל היות, כי קנפוציוס לא שקד בעבודתו למסור לנו את תורת הסינים העתיקה במלא רחבה והיקפה, כי אם מסר לנו רק את קויה ושרטוטיה אלה אשר הסכימה דעתו עליהם. אפס כי הוא עשה את מלאכתו באמונה, בתתו לפנינו את התוצאות הלקוחות מן הדת העתיקה בתמונתן המדויקת והנאמנה בלי כל זיוף, ומבלי לעקם ולעקש את הדברים, כן בתוכנם וכן בתמונתם החיצונית. אין כל מקום להסתפק עד מה, כי כל הענינים אשר מצא קנפוציום טובים ונכוחים כמבחר הדעות שבקרב הדת, עד כי חשבם לנכון ‏להעתיקם אל הדת החדשה, בטח הם היו החלק היותר נכבד אשר בקרב הדת העתיקה, התכן הדשן והרענן אשר בה.

ספרי המופת ממדרגה השניה אוצרים בקרבם ארבעה ספרים:

1) לוּן־יוּא, שיחות המחוקק ומדברותיו, מסודרות במשטר נכון, או כאשר יכנהו הדוקטור לידז בשם “לקט אמרים מתורת קנפוציוס”. ממקור הספר הזה הננו שואבים את כל ידיעותינו על אדות הפלוסוף הסיני וקורות ימיו. בטח הנה נתחבר הספר על ידי תלמידי תלמידיו בזמן מאוחר אחריו.

2) תַה־חֶאָה, או התורה הנשגבה.

3) צוּנג־יוּנג, או “תורה ולקח ערוכים בסגנון קל בעד המון העם”, מאמרים קצרים ופשוטים, אשר בהם התלבשה תורת החכם בתמונה ספרותית נאה וקלה.

4) מַנג־טְסֶה, כולל בקרבו את תורת מנציוס.

הדת השולטת בקרב ממלכת הסינים הקדמוניה. קנפוציוס לא החליף ולא המיר מאומה בחוקי הדת השולטת בארץ מולדתו, ומעולם לא נועז לחשוב את עצמו למתקן ולמחדש בתחומה של הדת. דת הסינים לא נשתנתה בכל קוי תכונתה ושרטוטיה הראשיים ולא נתחלפה במאומה מכפי היותה לפני קנפוציוס, ואת אשר נקרא כיום תורת קנפוציוס היא היא מערכת הדת העתיקה בעצמה באין נגרע כל דבר. הלקח והתורה אשר הורה קנפוציוס ואשר נספחו אל תורת הדת הם לא שנו במאומה את תכניתה ותבניתה. באמת הנה הדת הסינית כבר התפתחה למדי בתקופת הימים הקדמוניה, בעת אשר נפגשנו אתה בפעם הראשונה, ואשר עוד יפליא אותנו ביחוד הוא, כי היא כבר נטהרה ונזדככה מן היסודות הפרועים והתפלים הממרים את הבינה הישרה. בקרבה אין כל מקום לתורת אגדות בדים (מיתולוגיה), ורק בכבדות הננו מכירים בה את האגדה, אשר התפשטה בקרב כל עמי הקדם על דבר ברית הנשואין הכרותה בין השמים והארץ, אפס כי נפקד בה מקום האגדות התפלות על דבר אלים ואלילות מכל וכל. מלבד מקרה קדמוני יחידי, אשר הובא זכרונו בספרי הדת, לא נראה בכל גבול דת הסינים קרבנות נפש אדם, או גם חקים ומנהגים מלאי משובה ואכזריות לב. הכל במשטר נכון, הכל יפה ומלא כבוד והדר. האלים – עצמים הראוים להכבד וּלהקדש, ואינם דורשים מאת המחזיקים בם עבודה תפלה חסרת דעת וטעם. בכל פנות הדת אין כל דבר אשר יכאיב את רגש הכבוד והצניעות, ואשר יעורר בלב הארם רוח שפק והטלת דופי בדתו. אין לך דת אחת בעולם הקדמוני אשר נראה בה משטר נעים הראוי להיות למופת כאשר ראינו בדת הסינים.

ומצד השני הנה אין הדת הזאת מצוינת במדרגה גבוהה של התפתחות. האמונות הכלולות בקרבה עתיקות מאד, ומצבן על אחת מן התחנות בנתיב השתלמות המחשבה והרעיון, תחנה אשר אין גם אחת מן הדתות הלאומיות אשר נעצרה בה מבלי הוסף עוד ללכת הלאה. בה לא נראה את התכנית המיוחדת לכל שיטה ערוכה במשטר נכון, אין צלמים ופסילים, אין מפלגת כהנים, אין גם ספרי קדש המקודשים מטעם הדת, ואין תורת דת מיוחדת להורות את העקרים והיסודות אשר הדת נשענת עליהם; מוסדי תורתה אינם מוגבלים ואינם מבוררים כל צרכם, עד כי נפלגו חכמיהם בבאורם, והם מפרשים אותם בפנים שונים סותרים ומתנגדים זל"ז. הדת הזאת אמנם תדמה מאד אל הדת אשר השתררה אצל האדם הקדמוני, באשר כי גם בה הכל ערוך ומיוסד על פעולות חיצוניות בלי כל רחשי לב וכונה פנימית, וגם היא מפלסת את דרכה לא על פי ספר חקים ערוך ברוח דעת והגיון משפט, כי אם על פי המנהג והמסורה. כל האותות האלה דים להוכיח אותנו לדעת, כי דת הסינים נתיסדה בתקופה קדמוניה מאד, וכי התפתחותה נעצרה מלכת הלאה עוד בעת קדומה מאד, טרם עוד התפתחו בעולם: מתולוגיה, מפלגת כהנים, מצוות מעשיות, אמונה ודעות, וספרות מקודשת טבועה בחתמתה של הדת. האותות האלה גם מראים באצבע על פעולת איזו סבה רבת כח ואון, אשר עצרה כח להכחיד מגבול הדת, ‏– אחרי אשר התפתחה זאת האחרונה בתמונתה היסודית, – את האמונות העתיקות והחקים הנושנים, ותאכוף על הלאום לדבקה ‏בדת מחודשת באיזו בחינה. איך קרה כדבר הזה? – עלינו רק לשער השערות, אבל נקל להבין, כי תמורה כזאת לא תתחולל ‏בשום אופן, לולא התאימה הדת החדשה אל תכונת הלאום, ולולא השתוו שני אלה יחד בכל דבר. אי אפשר לדת בעלת צורה מיוחדת כמו זאת להולד וגם למחוק ולטשטש את צורת ‏האמונה הקודמת לה בזמן מבלי אשר יוכרו גם עקבותיה, וכמו כן אי אפשר לה לעמוד ולהתקים תקופת ימים ארוכה כזאת, – לולא התגלמו בה רוח העם, טעמו ויצר לבו במדה מספקת ‏מאד.

העצמים הנעבדים בתור אלהות נחלקים בדת הסינים לשלש מחלקות. הסינים הקדמונים, כמו גם נכדיהם החיים אתנו בהוה, מכבדים ומקדישים בתור אלהות את:

1) השמים.

2) הרוחות השונים.

3) רוחות האבות אחרי מותם.

1. השמים (Tian) הוא אביר האלים אשר להסינים, או אם נדבר את דברינו בסגנון מדויק עלינו לאמר, כי הוא האל היחיד אשר להסינים, יען כי בלעדו אין להם משפחת אלים ככל עמי הקדם; השמים הם תחת העצם הנשגב, ואליהם יכרעו וישתחוו בל בני ארץ הסינים. תחת גדר שם “שמים”, הכולל בקרבו מושג האלהות, מבינים הסינים את כפת השמים הבהירה והטהורה, אשר פניה פני התכלת מפיקים צהלה, נעם וידידות, ועינה צופיה על פני כל הארץ, אך לא שמים נזעמי פנים מעולפים בערפלי ענן, או עת תסערנה רוחות על פניהם ומטר גשם ירד ארצה. שמים שוקטים ושאננים, מרוממים מעל כל תנועה ותנודה, אשר עליהם יביטו כל יצורי תבל כעל איזה עצם מרומם ונשגב, הם נחשבים בעיני הסינים בתור עצם המחונן בכח חיים, אליהם ישתחוו ויעבדום בחרדת קדש. פה יכבדו בכבוד אֵל לא איזה רוח הכלול בקרב הרקיע, לא איזה כח המרומז תחת גדר השם הזה, כי אם את הרקיע בעצמו, – את הרקיע החי כפי שהוא מושג מבחינת המחשבה הקדומה ההיא, אשר איננה יודעת עוד להפריד את הכח מן החמר, – את הרקיע החי המרחף ממעל על פני כל, היודע כל ומושל בכל, ועל פיו יתנהלו תבל ומלואה.

והשמים האלה מכוּנים בשמות שונים גם בהספרות העתיקה של הסינים, כמו “טי” – מנהיג, או “שנג־טי” – המנהל העליון. האם הבינו הסינים תחת השם “מנהל” את עצם השמים, או את איזה עצם רוחני או חמרי השוכן בקרבם או ממעל למו? שעור ישערו כי הן שתי אמונות שונות, וכי בראשונה האמינו הסינים במציאות מנהל ראשי, הינו: אל יחיד ומיוחד‏ אשר כנוהו בשם “טי” ויעבדוהו, רק כי לאחרונה זנחו את האמונה הטהורה באחדות האל, וימירו את האל הרוחני בעצם גשמי – השמים. לפנים החליטו צירי המיססיון הקתולים, כי שנג־טי אצל הסינים הוא הוא עצם האלהים כפי מובנו האמתי אצל היהודים והנוצרים, והוא איננו עצם הרקיע, כי אם הכח הנשגב והעליון ‏בתוך הבריאה. אבל הסינים בעצמם מכחישים את ההנחה הזאת, באמרם כי לא עלה מעולם על לבם ההבדל בין המושגים האלה, וכי גם קצרה בינתם מהבין אותו⁹. הסינים השתמשו בהשמות “שמים” ו"המנהל העליון" מבלי הבדל בין אחד למשנהו. בכל ספריו מזכיר קנפוציוס את השמים רק בלשון סתם; בגבור עליו יגונו הוא אומר “השמים יתבוננו אלי”. באופן הזה הנה לפנינו תמונה דתית קדמוניה, עבורה דתית לאיתני הטבע.

והכח הנשגב הזה השולט בכל והנוהג את כל, הוא הוא השולט והמנהיג, כן בחוג עלילות הטבע, וכן גם בחוג המפעל המוסרי (ר"ל מעללי האדם ויצרי לבו). שני חוגי המפעל האלה הם נחשבים למדובקים ובלתי נפרדים זמ"ז. רוח אדון התבל ומנהלה מתגלה לנו בכל מסבות מעללי הטבע וכל תמורותיה, ועם זה הנה מעללי איש ומעבדיו נחשבים גם הם לפעולות חיצוניות, עלילות הנצבות עלי קו אחד עם התנועה הגדולה הנשקפת בתוך הטבע; שני התחומים האלה נחשבים כשני חלקים הכלולים במערכה אחת, והם משפיעים זע"ז בדרך ישרה ובלתי אמצעית. ולהיות כי השמים יפלסו את דרך רוח היום‏ ומצבו ומפעלותיו, וגם את מפעלות בני האדם, באשר כי “יום יום עיני השמים צופיות על כל מפעל ידינו, והם מרחפים על ראשינו בכל מקום” על כן תהיינה שתי העלילות האלה של ההשגחה העליונה קשורות ואחוזות יחד, ובעצמותן הנן רק דבר אחד. השמים יודיעו לנו את רצונם בשפתם הטבעית. אחת מן התכונות הנשגבות אשר בה תצטין דת הסינים היא, כי לא נודע בקרבה התגלות האלהים אל בני האדם. בה לא נודעו אותות ומופתים, ומראשית ועד אחרית עוד לא התערב האלהים בכל מעבדי בני האדם¹⁰. אולם כי היא כוללת בקרבה את האמונה במנת גורל כל איש ואיש הנועדה לו מראשית – מינְגְ, לאמר: גורל כל איש קצוב לו מראש, ורק ביום בואו אז יודעו עקבותיו. “האמנם יודיעו השמים בשפה ברורה את גורל בני האדם?” – כן שאלו תלמידי קנפוציוס את רבם. אך הוא ענם “לא, השמים לא יגידו מאומה, ורק עם מרוצת המקרים כסדרם הנועד למו יודע רצונם, אך לא באופן אחר”. אולם כי גם לפי מראה הטבע החיצוני יוכל האדם לדעת אם לב השמים טוב עליו, ואם אין. בהמטר השמים מטרות עז, או בהעצר השמים ימים רבים והיה חֹרב על פני הארץ, אות הוא, כי הופרה הידידות בין השמים והארץ. במקרה כזה על המלך להשיב על מכונו את השלום אשר השתרר עד כה בין רום ותחת. רק אל המלך לבדו המשפט להקריב קרבן להשמים; רק הוא הקרוב אל השמים הקשורים בו בחבלי אהבה וידידות, באשר כי הם אבות משפחתו. והיה בזעום השמים, אז הנה החובה על המלך לשכך חמה ולרצות את פניהם, אם במנחה וזבח, ואם בהיטיבו את דרכו ובזכותו את ארחות ממשלתו לעשות לעמו צדק ומישרים. אולם במקרה יוצא מגדר הרגילות, ביום צרה ותוכחה בקצוף השמים קצף גדול, אז הנה מנקודת מבטם הדתית יחרצו הסינים משפט, כי בשל המלך גדל הקצף ועליו לרדת מכסאו. אז יש להעם המשפט להדיח בחזקה את המלך מכסאו ולהושיב על כסא המלוכה איש אחר וטוב ממנו, אשר אליו יֵרָצוּ השמים ובאו אתו במסרת הברית כמשפט. עוד מימי קדם השתררה הדעה בארץ הסינים, ועוד היא שוררת שם גם כעת, כי לפעמים ינתן אות ממרומים כי נבאש המלך בעיני השמים, ואז הנה החובה מוטלת על העם למלאות את רצונם.

2. הרוחות. העבודה הדתית אל הרוחות – היא אחת מן החובות הדתיות היותר נשגבות העמוסות על כל איש ואיש מן העם. אפס כי “הרוחות” הם בכלל עצמים בלתי־מוגבלים מאד; דבר ידברו על אדותיהם רק בלשון רבים כעל שם הקבוץ; בהעלות למו זבח וקרבן, יקריבום רק אל אגודתם הכללית, מבלי להזכיר בשם את אחד מקהלם. הרוחות הם צמודים ומשולבים עם העצמים הטבעיים, באשר כי לכל חלק וחלק מחלקי הטבע הכללית יש רוח מיוחד. השמש, הירח, חמשת כוכבי הלכת, העננים, המטר, הרוח, כל הר וגבעה, הנהרות, כל מחוז ופלך, ועוד עצמים רבים לאלפיהם – הנה לכל אחד ואחד מהם יש רוח המיוחד לו. הרוחות אינם חפשים לנפשם, אינם מפליאים במעופם במעגלה, כאשר כן נוכל לדמות לנו, כי אם הם נקבצים לאגודה אחת, ועומדים כל אחד על משמרתו הקבועה, וזה הוא אשר ירופף את הקשר אשר בינם להעצמים השונים אשר בטבע. בכלל נדמו הרוחות בעיני המאמינים במציאותם בתור המון עצמים רוחניים המאוגדים לאגודה אחת, וכל אשר דבר לו אליהם הוא פונה אל ועד האגודה, אל מרכזה, לא אל חבריה הפרטים. רק להמלך בלבדו המשפט להקריב קרבן אל רוח הארץ ולרוחות ההרים והנהרות אשר על אדמת ממלכתו¹¹. הננו רואים, כי דת עבודת השמים ודת עבודת הרוחות הן שתי דתות נבדלות זמ"ז. הראשונה היא עבודה דתית המצומדת אל הממלכה. רק המלך לבדו הוא העומד בראשה והכהן המכהן בה; בעוד אשר האחרונה היא עבודה דתית רשמית המיוחדת אל המדינות והעדות הקטנות אשר בקרב הממלכה. שתי האלהויות האלה אינן מתאחדות לשיטה אחת שלמה; הרוחות אם כי גם הם סרים למשמעת שַׁנג־טי, אפס כי הם אינם ציריו ומלאכיו. אי אפשר לבלי הסכים, כי שתי העבודות הדתיות האלה צמחו בתחלה בשני תחומים שונים, כל אחת בחוג של דעות ומחקר דתי מיוחד לה לבדה, ועל כן לא התאחדו מעולם אחדות שלמה. לאחרונה הננו להעיר, כי הרוחות כלם הם אוהבי שלום וטובי לב; בכל גבול דת הסינים לא נראה ולא נמצא איזה רוחות רעי לב, מלאי זעם וכעס.

3. האבות. העבודה הדתית לנפשות אבות המשפחה אחרי מותם נועדה מראשית היותה בעד אנשים פרטים מן העם. אלה האחרונים אינם באים בקרבת האל שנג־טי היושב במכון שבתו במרומים, כאשר גם אינם נגשים אל המלך פה על הארץ מתחת, ועל כן עליהם לפנות בעבודת דתם המעשית אל נפשות אבות המשפחה שמתו. הסינים הקדמונים האמינו בתקומת הנפש אחרי המות, ובחגותם יום חג קראו אל הנפש לשוב אל גויתה העזובה. מסופקים אנחנו מאד אם יתכן לקרוא את אמונת הסינים הזאת בשם אמונה בתקומת הנפש אחרי המות לחיות חיים פרטיים לה לבדה; האמונה הזאת מתקרבת יותר אל הרעיון על דבר השארת תקומת המין, מאשר אל השארת הנפש היחידה. האיש הפרטי איננו מעלה על לבו את הרעיון על דבר חייו הרוחניים אחרי הקבר, ומחשבה כמו זאת איננה משפעת עליו פעולתה עד מה; כמעט אשר לא נראתה בחיי הסינים איזו אמונה, תהיה איך שתהיה, בגמול וענש הצפויים אל הנפש אחרי המות. בארץ סינים יחסר מקום הגיהנם וגן־העדן. לא העתיד כי אם העבר הוא משפיע את פעולתו על ההוה; בני המשפחה אחרי מותם הם נחשבים כמו קשורים בחבלי אהבה אל שארית משפחתם, והם הנם כמלאכי השלום הסוככים עליהם באברתם. נפלאה מאד תשובת קנפוציוס, אשר השיב לאחד מתלמידיו על שאלתו על דבר מצב הנפש אחרי המות: “אם לא תדעו מהות החיים, איך זה תדעו אה תכונת המות?”

ובכל רוח השפק אשר מלאה את לב המחוקק בדבר תקומת הנפש אחרי המות, בכל זאת החזיק בכל תקף ועז בעבודה הדתית המקודשת לשם רוח האבות, בראותו בזה איזו תועלת מעשית לחפץ קיום הדת, ועל כן הוא מזהיר מאד על הקרבת קרבנות לרוח האבות, אף כי לפי דעתו אין בכחם לטעום מן המטעמים המוגשים למו. “הננו עושים כזאת” – כן דְּבָרו אל אחד מתלמידיו – “רק למען אשר נסכין את נפשנו להגות רגשי יקר אל האבות אחרי מותם ולכבדם כמו היו בחיים”. הטלתו ספק בהשארת הנפש עוד בולטת ומבצבצת יותר מזה בתשובתו אל אחד מתלמידיו, אשר שאלהו: “האם יש להמתים דעת והרגשה לחוש את כל הנעשה בעולם החמרי?”. “אמנם כי קשה מאד” – יאמר המחוקק – “להגיד איזה דבר מוגבל. אם אֹמר כי המתים מרגישים את הכבוד אשר יכבדו אותם בניהם אחריהם, ויודעים מכל הנעשה על פני הארץ, יראתי מאד פן יהיה הדבר למוקש לצאצאיהם, אשר בהיות לבם מלא רגשי אהבה אל אבותיהם יתמכרו בכל מאדם אל עבודת רוחות האבות, מבלי לדאג לנפשם ולחייהם פה על הארץ; ולהפך אם אֹמר, כי המתים אינם יודעים מאומה מחיי צאצאיהם על פני הארץ, כי אז יתרפו אלה האחרונים מתת כבוד לאבותיהם המתים, ואז הנה תופר הברית הכרותה בין החיים ובין המתים. לכו בדרככם, מבלי חקור מאומה, ותנו נא כבוד למתים, בשוותכם לנגד עיניכם ‏ את אבותיבם המתים כעדים חיים הרואים את כל מעבדיכם. זאת היא הדרך רצויה מכל”. המחוקק הזה בעל הנסיון בתחומו של החיים המעשיים בכל בני עמו, או כאשר יכנהו אחד מסופרי אירופה: “סיני הסינים”, או טוב אמוֹר: “הסיני הגדול מכל אחיו הסינים”, הנה באחזו בנקודת המבט של פלוסופיה נסיונית פשוטה כזאת, אשר בבקשה איזו תועלת, אם גם מסופקת מאד, היא נותנת היתרון לאמת מעשית מדומה על האמת המוחלטת, הוא מתאמץ להרחיב את השקפתו ולהאציל עליה איזו רוח של פלוסופיה מוסרית מדומה. לרגלי שומו לחובה דתית לכבד את המתים בכל מיני כבוד בעת קבורתם, ובמנהגי אבלות הקשים אל קרובי המת יותר ממיתתו¹², ובהקרבת קרבנות לעתים רצופות, – הוא נותן טעם לדבריו, כי האדם מלך התבל הוא היצור הנשגב תחת פני כל השמים ולו יאתה הדרת כבוד ויקר תפארת, וכי כל המביט בקור רוח על המעטפה החמרית, אשר בה תתעטף נפש האדם, הוא כמחלל כבוד האדם ומשפיל אותו למדרגת בעלי החיים. “אהבו נא איש את אחיו” – יאמר המחוקק – “וכמו כן את כל המין האנושי. השלשלת הארוכה אשר כל אחד ואחד מכם נחשב כחוליא אחת ממנה. אהם כלכם הנכם אסירי־תודה להמתים בעד כל אשר לכם. לולא הראשונים לא היו האחרונים. החיים הם מחויבי תודה להמתים בעד מדת טובם וחסדם בעודם בחיים. האמצעים היותר פשוטים והיותר טבעיים להביע את רגשי תודתנו להמתים הם המנהגים העתיקים, אשר נקבעו עוד בימי המלכים הראשונים. בלי תפונה הנה צאצאינו אחרינו יכבדו אותנו כפי כַבדנו אנחנו את אבותינו. וכפי הכבוד אשר נִתן אל אלה אשר אנחנו ממלאים את מקומם על פני הארץ, כן נכֻבד גם אנחנו מאת אלה אשר ימלאו את מקומנו אָנוּ על פני הארץ”. אולם גם המחוקק בעצמו, בהרגישו, כי הבסיס אשר התבצר עליו הוא מתמוטט תחת רגליו מבלי עצור כח לשאת את המשא העמוס עליו, הוא מתאמץ במקום אחר למצא בקרב המתים איזה צד של קדושת אל, או יותר נכון לאמר קדושה עצמית, במצאו איזה דמיון בין המתים ובין השמים: “השמים הם ראשית כל והמקור אשר ממנו נובע כל חיים וישות. אבותינו גם הם הנמו מקור חיינו וישותנו וישות הדורות הבאים אחרינו. החובה הראשונה המוטלת עלינו היא להביע את רגשי תודתנו להשמים, והחובה השניה במדרגתה אחריה היא לרחוש רגשי תודה לאבותינו ואבות אבותינו. כהשתחותנו אל השמים הננו משתחוים גם אל אבותינו”. אכן זאת היא פלוסופיה מתוך הלחץ והדחק, פלוסופיה מלאכותית כאמצעי להצדיק את המטרה.

וכן היה סדר העבודה. בכל בית ובית מוקצה חדר מיוחד בעד נפשות האבות, שם יגישו למו קרבן ומנחה וישתחוו למו בחרדת קדש. איזה פרטי העבודה הדתית הזאת מזכירים לנו את העבודה שעבדו הרומאים אל רוחות גבורי משפחתם. בחדר הזה תקועות טבלאות קטנות, אשר כפי ההשערה תנוחינה עליהן נשמות אבות המשפחה, אם רק יעתירו אליהן בחזקה, למען התרועע יחד עם בני משפחתן. הנפשות ההן נקראות לבוא בכל יום חג ומשתה, אשר יוחג בחוג המשפחה לרגלי כל מקרה נכבד אשר יקרה בחייה. בעבודה הדתית הנוכחית ישתתפו האיש ואשתו יחד, יען כי התנאי הראשי המוכרח לחפץ עשיתה הוא, כי תערך רק על ידי אנשים החיים חיי משפחה, ועל כן הנה ברית הנשואין בראשית ימי העלומים היא חובה דתית לכל בני הסינים.

ככל קרבנות הסינים כן גם זבחי המשפחה נערכו בתכונת כֵּרה ומשתה; כל בני המשפחה נאספים למשתה חג, אוכלים ושותים יחד עם נפשות המתים הקרואות אל הזבח. ולמען הלבש את דמיונם בתמונה חיה שמו לפעמים את בגדי המת על נכדו, והוא היה הפעם לגבור החג. וכן כתוב בספר השירים (שי־קינג) אשר להסינים:

עבודה דתית כזאת נערכת רק אל אבות המשפחה ובחוג חיי המשפחה הפרטית. המלך בתור עומד בראש העם ובא בכחם, הוא מקריב את קרבנו, לא רק אל אבות משפחתו הפרטית, כי אם גם אל כל המלכים אשר ישבו לכסא הסינים לפניו. סדר עבודת הקרבנות נקבע אצל הסינים הקדמונים על פי מערכת שלמה של חקים ידועים. הם הקריבו את קרבנותיהם לעתים קרובות ורצופות. כל תקופה ותקופה מתקופות השנה, כל חזיון נפלא בממלכת הטבע, כל אות מאותות השמים, אשר לפי אמונת הסינים הם כמבשרי מקרים רבי ערך המתעתדים לבוא, כל צעד נכבד בחיי הצבור וגם בחיי איש פרטי, – את כל אלה קדשו הסינים בקרבן וזבח. כדרך המתאים אל רוח העם והשקפתו הדתית הקריבו הסינים את קרבנותיהם, לא לכפר ען ולמחות פשע, כי אם על ידם הביע המקריב את רגשי התודה ורחשי הידידות אשר ירחש לבו אל העצם הנעבד. הנזירות ותורת סגופי הגויה לא מצאו להן מקום בתחומה של הדת הזאת, אשר רוח צהלה ונגה ששון מרחפים על פניה תמיד. לפני הקריב איש את קרבנו הוא מקדים איזה ימים לטהר את נפשו בתפלה, והוא מתבודד בחדרו למען צרף וזקק את יצרי לבו; אפס כי מלבד המנהג הנכון הזה, אין פה שברון רוח ותוגת לב, והתפלות הקבועות להחגיגה הנוכחית אינן אוצרות בקרבן הכנעה נמרצה, בטול ישות עצמו ונחם מעיק לב, ורק תחנונים ורגשי תודה. המתפללים מתכונים בתחנוניהם רק אל בצעם ותועלתם החמרית, לבקש אֹשר זמני וטוב ארץ; מעשה הקרבנות היא התחבולה הרצויה להשיג על ידה את שפעת הטוב והאֹשר מידי הכחות השולטים במרומים. במרבית המקרים יגישו בתור קרבן מיני בעלי חיים שונים, ולפעמים גם פרי עץ ותנובת שדה. לפי רבות ערך המקרה אשר בשלו יקריבו את קרבנם, כן גם תרב יקרת ערך הקרבן במחירו, וכן ירבו גם המינים השונים הכלולים בו. הקרבנות הגדולים מוגשים בהמון חוגג, במקהלת נוגנים מטיבי נגן, באשר כי זמרת כלי שיר נחשבת לענג ועדנים להכחות העליונים. קנפוציוס יאמר באחד מספריו “הזמרה מתארת ומצירת לעינינו את חרצובות הקשר אשר בו נאגדו יחד שמים וארץ. על ידי התפלה וזמרת כלי שיר אין לך דבר אשר הויתו בלתי אפשרית בקרב הממלכה”. המחוקק הסיני הביט על חכמת הזמרה כעל מתת אלהים ממרומים, אשר נתנה להאדם, כעל סגולה יקרה המרוממת את נפש האדם, המוסכת בלבו רגשות עדינים, ומשככת את סערת מאויו המרגזת את נפשו, וממציאה לו ענג זך מלא תם וטהר רוחני. התענוג הרוחני הזה, לפי דעת הסינים, הוא חובק בזרועותיו את שני העולמות, החמרי והרוחני גם יחד, באשר כי בארץ הסינים אין הדת נבדלת במאומה מן החיים, וכמו כן אין כל קיר מבדיל בין שני העולמות, והכל אחד. דת הסינים מצוינת ביסוד הדמוקרטי, אשר הכה בה שרשיו מראשית היותה ועד היום הזה; בה אין מפלגה מיוחדת אשר בידה נתנה משמרת הדת, אין כהנים למלא בשם העם את חובת העבודה הדתית; כל איש ואיש מן העם דואג לנפשו למלא את חובת הקרבנות המוטלת עליו, באשר כי העבודה הזאת היא לפי מושגי הסינים חובה המוטלת על האדם מצד הטבע. ומאשר כי ספר תורה המוקדש ביחוד לשם הדת אין, על כן אין לֶקח ותורה דתית במובנה האמתית, והיא איננה מוגבלת ואיננה ברורה בכל דבריה, ועם כל זה הנה העבודה הדתית ותורת מנהגי הדת ערוכות וקצובות לכל פרטיהן על פי המסרה, ושמירת מנהגי הדת היתה לחובה קדושה לכל בני העם. דת הסינים היא מערכת מעשים ופעולות, אשר החובה מוטלת על כל בעלי הדת למלאותם בדיוק ובסדר נכון; האיש הידוע מחויב להקריב את קרבנו לשם העצם הידוע ובסדר הידוע.

קנפוציוס לא שאף מעודו להמיר ולשנות את דת ארץ מולדתו; הוא גם לא מצא ענג לשוחח ולהשתעות על דבר עניני דת, וביראת הרוממות מלא את חקי הדת הקדמוניה, אשר השתררה לפניו בארץ הסינים. שיחותיו הרבות משתרעות בגבול עניני העולם והחיים, אשר תכונתם תכונת חול, וקשה מאד למצוא פשר דבר מדוע זה נקראת דת הסינים, אשר השאירה הוא אחריו בתמונתה המקורית, מבלי לעשות בה כל תמורה ותקון – על שמו. אמנם כי דת הסינים מתיחשת אל קנפוציוס רק הודות להטעמים האלה:

1) על ידו נתבררה ונתלבנה תורת הסינים על דבר הנהגת העולם וחובת המוסר בשפה ברורה וסגנון פשוט, דבר אשר לא הקדימו איש מעולם; ובאופן הזה פעל דבר מה, אם גם בלי כונה ורצון מצדו, להעניק לדת הסינים לקח ותורה דתית.

2) הוא אסף ויוציא לאור ספרים קדמונים, שהם הנמו המקורים היחידים, אשר מהם נובעת הדת הסינית, ואשר בהם כלולות התעודות הספרותיות הנוגעות אל יצירתה וקיומה; ולמן העת ההיא היו הספרים ההם לספרי למוד ומקרא לכל מפלגות עם הסינים. העם בקבלו ברצון את ספרי קדמוניותיו מידי קנפוציוס הנה בדרך טבעי החל להביט עליו כעל מחוקקו ונביא דתו.

תולדות חייו. קונג־פוּ־טְסֶה (המורה קונג. השם הזה נהפך ‏בפי השליחים הקתולים לשם קנפוציוס), גלוי וידוע לנו בכל תכונותיו וארחותיו יתר הרבה מכל מחוקקי יתר הדתות. הוא האריך ימים עד 73 שנה, וכל ימי חלדו הורה תורה ודת בחוג תלמידיו השותים בצמא את דבריו, ואשר שקדו למסור לדורות הבאים את כל אשר ראו בו וכל אשר שמעו מפיו. המסרות האלה נשמרו בעצם תמן בספר לוּן־יוּ, ספר האוצר בקרבו שיחות המורה, אשר נערכו ונסדרו על ידי התלמידים בדור השני, כאמור למעלה. היסוד הפלאי העובר את גבול הטבע, מופתים ומחזות פלא, אשר בכל מקום במקרים כאלה הם משתלבים ומתאגדים חיש מהר ועוטרים סביב את כל מחוקק ומורה בעמו, לא נראו במקום הזה לגמרי, עד כי נוכל לדמות לנו, כי מופתים ומחזות פלא אינם מתפתחים על אדמת הסינים, מעון ההגיון הקר והיבש, באשר כי יחסר התנאי הראשי לצמיחתם: דמיון נלהב וכח מלאכת מחשבת לברוא יצירות, אשר רוח שירה מרחפת עליהן. אמנם כי יכול נוכל להכיר איזה נטיה לרומם ולנשא את ערך החכם ומשגבו המוסרי עד לגבה רוחני דמיוני. ולעמת זה הנה במקומות רבים תחסר גם השאיפה הממוצעת הזאת. הספר הזה ישא דעו על ענינים שונים בלי כל פניה ומשוא פנים. כל הדברים הנחקרים בו מבוארים בסגנון קל ובהסברות פשוטות, ופשטותן מגעת עד הגבול הקיצוני. – כל אלה מטים את לבנו לראות בספר הזה תעודה ספרותית נכונה ובלתי מזויפת. הננו רואים את החכם הזה בתמונתו האמתית, ומרחק הזמן לא יקטין את דמותו, כאשר נדמה לנו את החכמים הקרובים לנו בזמן כמו הפלוסופים קנט ובן־מנחם; הננו שומעים את דעתו על אדות דברים רבים שונים, הננו רואים את דרכו בהנהגת הממלכה, הליכותיו בביתו, מנהגו ביום חג וכרה, איך התהלך עם מלכים ונסיכים ואֹרח מנהגו עם המון העם; הננו שוחקים ומתענגים לשמוע את מהתלותיו, ואתו יחד הננו נאנחים על מחסורו ומצוקותיו.

קנפוציוס נולד בשנת 551 לפני ספה"נ. על פי מולדתו התיחש אל אצילי הארץ; בנעוריו חֻנך על ברכי הורים עניים, ורק בכשרונות רוחו ושקידתו על למודיו התקדם ויעל מעלה. עוד בקדמות ימי נעוריו נגלו בו הנטיות, אשר התוו את דרכו בחלד. בעודנו נער בן 13 שנים – כן יספר הוא – הרגיש בנפשו תשוקה עזה ללמודים, וישקוד על תורת תולדות ימי העמים, חכמת השירה והמליצה, חכמת הזמרה, תורת מנהגי החיים בכלל ומנהגי הדת בפרט. אמנם מה שאנחנו מפרידים את המנהגים לשני ענפים, אחד של קדש ואחד של חול, הוא רק לפי השקפותינו אנחנו, בעוד אשר לפי מושגי הסינים בני דורו של קנפוציוס, הנה הקו המגביל בין שתי הרשויות האלה הוא כהה ומטושטש, מבלי להכיר את גבולו של כל אחת ואחת מהן. כל מנהג עתיק, אם גם על פי תכונתו הוא נחשב על תחומם של החיים האזרחיים, כיון שנקבע ונתקבל בעם נחשב כאחד ממנהגי הדת. כפי הנודע קבל גם קנפוציוס את ההשקפה המאובנת של הסינים, כי כל משטרי החיים הקדמונים נתקדשו רק על ידי עטרת השיבה המעטרת אותם, ובם ראה את אֹשר הממלכה ושלומה, בקימו אותם כפי שהם מבלי להכניסם תחת שבט הבקרת החפשית. חכמת המנהגים היתה בארץ הסינים לענף למודי בפני עצמו, אשר הורו אותו בבתי הספר לנערים. המחוקק הסיני היה גם הוא עצם מעצמו של העם ובשר מבשרו, ובו התגלמה רוח הסינים עם כל מגמותיה ושאיפותיה, והננו רואים כי בעת אשר גדל ויהי לאיש שאף להשתלם בשש החכמות החפשיות, אשר מבלעדן אי אפשר לחשוב איזה איש למחונך ומשכיל לפי דעת הסינים, והן: הזמרה, חכמת המנהגים, ההנדסה, הכתב היפה, הכשרון להאבק בכל כלי נשק, ודעת הנהגת המרכבה.

ובתקופת ימי העלומים ההיא כבר נתבקרו בלב העלם ההשקפות הבהירות ההן, אשר מהן לא סר כל הימים, השקפותיו על התכנית האמתית הראויה להנהגת המדינה, ובכל חום נפשו המתרגשות האמין באמת ובתמים, כי לרגלי התקבלות שיטתו בהנהגת המדינה יפרח מצב החברה ושלומה ישגא מאד. עוד מראשית ימי נעוריו שאף קנפוציוס להשתתף בעבודת הצבור; אבל רק בכבדות השיג את מטרתו בתקופת העת הסוערה ההיא, אשר יעד לו גורל החיים לראות בה אור חלד. במשך איזה תקופות ימים לא ארוכות הושמו עליו פקודות שונות בשלטון המדינה, ועל אדותן יספרו חזיונות נפלאים ומתמיהים, כי במשך ימי עמדו על משמרת פקודתו המירו בני העם הנתונים תחת שלטונו את רוחם, וישנו את דרכם ועלילותיהם לטוב. הכל היו שבעי רצון, הכל השיגו את מנתם הראויה למו בחיים; עשק וגנבה חדלו מן הארץ, ולא קרה כל מקרה הדורש להשתמש בפועל בחוקי הענשים הקבועים במדינה, למען ענוש חוטא כרשעתו, מאשר כי ספו תמו אז אנשי זדון ועושי רשעה. אמנם כי רחוקה מאתנו תמימות יתירה במדה כזאת, עד כי נאמין באמתות הספורים האלה לפי פשוטם. הננו רואים בזה הפרזה קיצונית מצד התלמידים הנוהים אחרי תורת קנפוציוס, להרים את תורת רבם על נס, ולהציגה למופת לרבים, בהלבישם את החזון האידיאַלי המרומם של צדק עולמים, אשר ימלא ארץ ויושביה, אשר בו ישתעשעו כל נביא ומחוקק בעמו – בתמונה היסטורית המושפעת מהשפעת המחוקק הסיני וטבועה בחתמתו. ומצד השני הננו רחוקים גם כן מכפירה קיצונית להכחיש את מציאות איזה גרעין של אמת הצפון במרכזה של קליפת ההפרזה הגדולה הזאת. הסמן המובהק – יאמר אחד החכמים הגדולים – המעיד על גדולתם של אנשי השם הוא פעולתם הנמרצה על בני דורם. המשפט הגדול הזה התאמת במדרגה ידועה בחיי קנפוציוס ובני דורו, ואם לא במדה נפרזה הקרובה יותר אל גבול מופתי פלא מאשר אל האמת ההיסטורית, אבל עכ"פ היתה פעולת קנפוציוס ניכרת כפי הנראה בקרב בני דורו באיזה צד. אבל מה היתה שיטת הממשלה הזאת שככה היו תוצאותיה מזהירות? זאת תתבאר לנו ממועצותיו השונות הערוכות אל המושלים הפונים אליו בשאלותיהם. הוא האמין בלב תמים, כי לא יבצר מאת כל מושל להשיג תוצאות נכבדות בגבול השלטון המדיני כחפץ לבבו, אם רק יציג את נפשו למופת לפני בני עמו. התפתחות רגשי המוסר והצדק בקרב העם תלויה לא בחקי המלכות, כי אם בהמלכים והמושלים בעצמם, בהיותם למשל ולמופת לאזרחי המדינה, באשר כי העם נוטה ללכת בדרך טובה רק בעקבות מושליו ומנהליו ההולכים לפניו בדרך ההיא בעצמה, לעשות את אשר אהבו מושליו באמת ובתמים, אך לא את אשר יצוו בתור נגיד ומצוה. לפי דעתו אמנם אפשר להממשלה למנוע את עצמה מענש ושפטים, אפשר לבלי העמיס על הממלכה מעמסה רבה של שוטרים ואנשי צבא, ורק מושל הארץ לבדו היודע לתקן את עצמו הוא יתקן עד מהרה גם את עמו; לא המלך, כי אם רגש הצדק והמישרים ישלט במו. השאלה הראשית, אשר להמלך לפתור היא למצוא לכל השמות את מובנם הנאמן, זאת אומרת, כי ההנהגה המדינית הטובה והישרה תמצא רק שם, במקום אשר המושל הוא ממש מושל אמתי, עוזרו וסגנו – עוזר אמתי ממש, האב – אב אמתי, והבן – בן אמתי. המשטר הנכון והמצוין יסודו רק במלאות כל אחד ואחד מן החברה את חובתו העמוסה עליו מטעם מצבו ועמדתו; נחוץ רק לערוך את מצבי בני האדם במערכה נכונה, אשר בה ידע כל אחד ואחד את תעודתו ומשלחתו וימלאנה באמונה. “העם” – יאמר קנפוציוס – “הנהו טוב לב וארך אפים, לוא רק ינהלוהו מושליו ברוח דעת וצדק, כי אז לא ירשיע לעשות, אם גם יעדו לו משכרת בעד עלילות רשע וזדון. כן יתבצרו ויתכוננו העמודים אשר הממלכה נשענת עליהם, רק לרגלי רגשי הכבוד אשר יהגה לב בני האדם אל מסרות קדומים, ולרגלי סורם למשמעת מושלים צדיקים אשר כבודם גדול בעיניהם, לוא רק ינהלום לנכח המטרה הזאת”.

תורת פיו ולקחו. כל האמור פה זהו תכן האמת הנשגבה, אשר הואיל קנפוציוס להטיף לבני דורו בשפה נמרצה. רק לפעמים רחוקות נשא משא על דבר השמים, וגם לא הביע את דעתו באיזה דבר מוגבל על דבר הרוחות; באחרית ימיו הודיע בחוג רעיו ותלמידיו, כי זה שנים רבות אשר גם לא התפלל. בזריזות נמרצה השתתף תמיד עם העם בכל חג ועבודה דתית, וישקוד מאד להגן על סדרי עבודת הדת הנושנים. אפס כי בנטיתו זאת לא התערבה שמץ אמונה ברזי דת ותעלומות פלא (מיסטיק), וכמו לא היתה הדת מיוסדת על איזה מחקר עיוני, כי אם רק על הנסיון ויסוד המעשי. הוא חשב את עצמו בתור מורה להורות את העם דרכי תום וצדק, אך לא הופיע בתור מטיף להטיף לאמונה ודת. קול קריאתו היה השם “הנהגה הגונה ומפוארת”, כי ימלא איש ואיש את החקים אשר התאזרחו בהנהגה הטובה של החברה האנושית. אפס כי באיזו פנה בתורתו יש גם יסוד עיוני ודעה נאצלה. הוא פרסם בעולם שיטת תורה עיונית, אשר דמותה החיצונית מצוירת כלה בדת הסינים, והיא, כי התבל כלה בכל חלקיה וסעיפיה, בחיי הטבע כאשר גם בחיי האדם, הנה היא מערכה אחת מסודרת; הסדר הזה הוא מתגלה, כן בכל חקי הטבע החיצונית, וכן במשטרי החברה האנושית עם כל מצביה ומפלגותיה השונים, וכן גם בחקי הדת ומנהגיה; וכי חובת האדם היא להכיר את הסדר הזה ולהכנע תחת ידו. לפי תורת קנפיציוס הנה החברה היא הכל, והאיש הפרטי הוא אין ואפס. על פיה הנה יד העבר המת היא תשבר ותנפץ את ההוה, וכל חזיון נפלא ומקורי, וכל התקדמות, – נחרץ עליו משפט כליון ואבדן עוד טרם הופיעו על אופק העולם. הדת אמנם נחלצה מן היראה והפחד, אשר כתרו אותה בימים קדומים, אך עוד לא התרוממה אל המדרגה ההיא, לטעת רגשי אהבת עולם בלב מחזיקיה. יותר מכל מיני העבודות הדתיות של הסינים מתקרבת אל הנקודה הזאת העבודה הדתית לשם רוחות האבות הנערכת בחוג בני המשפחה, באשר כי בלעדה הנה רוח קרה מנשבת על פני עבודת אלהים בקרב הסינים; אפס כי העבודה הדתית הזאת, המלמדת לאדם לרומם ולנשא את האבות למדרגה אלהית, ולהעמידם בשורה אחת או לקדשם בקדושה אחת עם אלהי השמים, או עם עצם השמים לפי מושגם של הסינים, – היא עצרה בעד כל התקדמות והשתלמות. הרוח החיה אשר בתוך ההשתלמות האנושית, היא ההכרה, כי ישנן עוד אמתיות נשגבות אשר עוד לא נגלו לנו, ואשר אמנם עלינו ‏החובה לחשוף אותן. הכרה כזאת אפשרית רק בקרב עם אשר יש בלבו מקום להאמונה, כי יתכן הדבר אשר הדורות הבאים יעלו על אבותיהם בדעתם ושכלם, וכי ההשתלמות היא התעודה העצמית הנועדה להמין האנושי מצד טבעו; אך לא אצל עם החי רק על העבר שלו כעם הסינים, אשר אצלו נחשבו הדורות החולפים בתור קדושים ואלי מרום. עם כזה הנה על פי הכרתו הפנימית יסב עיניו מן העתיד, וכמו על פי רגש טבעי הן נשואות אל העבר. מובן מאליו, בי במקום שרגש הדתי של האדם מתפרנס מהשפעת האבות שמתו, ותורת המוסר יונקת את לשדה רק ממסרות קדומים, ובכלל במקום שהאדם מוצא את חזון לבו ואידיאַליו לא בעתיד כי אם בעבר, שם אין כל מקום להשתלמות. המקור ההוא בספרי הברית החדשה, אשר יקדיש את הדעות החדשות והתקונים החדשים של האיש הפרטי, אם רק לנכח האמת והצדק מגמתם, בפקדו על כל איש לכבד את דעותיו יותר מהוריו, – הוא יצלצל באזני הסינים צלצול מוזר כדברי נבלה וחלול כל קדש.

קנפוציוס נקדש אחרי מותו בקדושת אל בעיני בני הסינים, אשר בנו לשמו היכל קדש ויעבדוהו בתור אלהים. המסה אשר נסה המלך הסיני שי־חָאַנג־טי כשלש מאות שנים אחרי מותו, להשבית זכר קנפוציוס מארץ הסינים יחד עם הספרים הנקראים על שמו, – עלתה בתהו ולא השיגה את מטרתה, אם כי שקד המלך על חפצו ומגמתו למלאותם בכל תקף ועז. גם תורת מֶנציוס¹³, המצוין בין תלמידי קנפוציוס, לא הוסיפה ולא חדשה דבר בתורת רבו. אחרי כל אלה הנה נכון לשום לב אל עוד שני זרמים של חקר דתי עיוני, אשר מגמתם היתה להשפיע על ארץ הסינים תורת דת עמוקה ונרחבה ורבת הצדדים יתר הרבה מתורת קנפוציוס, – תורת תעָה ודת בודהו, אשר נשארו בארץ בתור דתות־משנה לדת קנפוציוס.

תורת תַעָה. היא מתיחשת אל הפלוסוף לַעָה־טְסֶה אשר היה אביה ומיסדה. אפס כי באמת לא השתתף לעה במאומה ביסֻד הדת הזאת. הוא היה חוקר הוגה דעות בן דורו של קנפוציוס, אם כי היה כביר ממנו בכדי חמשים שנה. כפי האמור בספר “לקט אמרי קנפוציוס” (לון־יון), ראה אותו קנפוציוס פנים אל פנים, וגם לבו הגה לו רגשי כבוד ויקר מדי דברו בו. החכם הזה השאיר אחריו ספר הנקרא בשם “תַעָה־תֶה־קינְג”, אשר רק מעטים מביני מדע ישכילו להבין את הכתוב בו בהיותו ערוך בסגנון פלוסופי קשה ההבנה, והוא אשר ימציא לנו מושג כללי מהשקפות מחברו. כקנפוציוס יתבצר לעה גם הוא על יסוד שיטת הדת הקבועה בארץ מלפנים; בחקר הגיונו בספרו זה הוא נשען לפעמים על ספרים קדמונים אשר יזכירם בשם, וישנם גם פתגמי דברי חכמה המשותפים לשני החכמים הנזכרים יחד, ובלי תפונה שאבו אותם שניהם ממקור אחד, אם מספרים קדמונים אשר היו לפניהם, או כי הגיעו אליהם על פי המסרה. כתורת בן דורו הצעיר ממנו לימים כן גם תורת לעה, כפי הנראה, נוגעת יותר אל למודי המוסר ותורת המדינה מאשר אל האמונה והדת. אפס כי הרעיון הדתי בגבולו אשר למעלה מן הטבע, תחת אשר בתורת קנפוציוס הוא נרמז רק בסגנון דבריו מבלי להיות בולט וניכר, הוא מוצג בתורת לעַה בשורה הראשונה. שיטה לעה היא תורה פלוסופית, אשר עמלו מחזיקיה לטעת אותה על שדמת חיי המעשה. “תעה”, הדעה המרכזית והרוח החיה בקרב השיטה הפלוסופית הזאת, אשר על שמה נקראת גם השיטה בעצמה וגם הדת שנולדה על ברכיה, היא מושגת לנו ומתבארת בפנים שונים; היא מובנת לנו בתור: דעה, טבע, ודרכה של הישות; המושג האחרון הזה מתקרב יותר אל המובן האמתי, אם גם כי בכל אופן איננו מסביר לנו את הדעה המכֻוֶנת בשלמות מובנה. “לפני הולדת השמים והארץ היה תהו, ולפני התהו לא היה כי אם נמצא אחד אין־סוף מחריש בדומיה בלי שנוי, והוא פועל תמידי. העִלה הזאת היא אֵם התבל. את שם הנמצא הזה לא אדע, אך אכנהו “תעה”. הצורה הראשית של האדם היא בארץ, אותה של הארץ היא בשמים, ואותה של השמים היא בתעה ואותו של התעה היא בעצמותה”. בדברים כאלה יתאר לעה־טסה את העצם ההוא הנחשב לנושא שיטתו הפלוסופית. ובכל זאת הנה “תעה” איננו עצם מוגבל, עצם אישי (Личность, Individuum), איננו אחד המִּנְיָני ואחד הקִּנְיָני, כי אם איזה דבר אשר הקדים להיות לפני כל העצמים האישיים, לפני כל הנמצאים. הוא היה לפני ברוא שמים וארץ; ממנו שופעת כל הישות, כל הבריאה, כל הוה ונמצא, ואליו ישובו כלם. הוא יסוד כל היסודות, מקור כל הנמצאים, הכח אשר על פיו ינועו (אלה האחרונים) בלי חפזון ובהלה, מבלי להאבק יחד, ומבלי להפר את השלום הנצחי שבתוך הבריאה, מבלי להרגיש אהבה לעצמם, ומבלי למרוד בהכח הרודה בם. את המושג הזה, אשר השתרר ער בה רק בתור דעה מופשטת ובתמונה בלתי מפֻתחת בֵּאר לעה למדי ויפץ עליו אור בהיר; אמנם כי לא קצרה בינת בני האדם להכיר אותו, ומקור כל טוב ואֹשר, כן בחיי הממלכה וכן בחיי איש פרטי, הוא רק לדעת את תעה, לדקדק בו ולהשקיע בו את רעיונו ומחשבותיו. העבודה הרוחנית הזאת מרוממת את האדם למעלה מכל חקי החיים ותנאי הם; הוא מתבודד באהלו, מתרועע עם רוחו ונפשו, והוא נשגב ומתעלה על פני העולם כלו; הוא איננו מפזר את כח שכלו להכיר ולדעת המון עצמים אשר מחוצה לו, כי אם הוא קולע אל האמת בלי כל אמצעי, רק על פי התעוררות רוחו בקרבו. הפלוסוף הזה קוה, כי בשום לה החברה האנושית את התורה הבנויה על יסודות כאלה לקו ולמשקלת לכל דרכיה, כי אז שוב תשוב אל משטרי החיים המתוקנים והפשוטים. הפלוסוף התמים הזה, אשר עצר כח להבליג על כל רגשותיו ולחיות חיים פשוטים עד לגבול הקיצוני, עד כי כפי המסופר בלה את ימיו בהנזרו מן החיים ובהתבודדו במערה הרחק משאון בני האדם, הוא בתמימותו היתרה נמשך אחרי רוח דמיונו להאמין, כי לא יבצר מאת האדם לסגת אחור מכל עניני החיים הגשמיים, ולמצוא אשרו רק בזה, כי יתאים את אפני חייו אל תכניתה של תורת החיים היצוקה בדפוסה של החכמה, ולסור אל משמעת החכמים ואל מוצא פי תבונתם.

[נדמה כי לא נשגה אם נאמר, כי את הגרעין הפנימי של תורתו לקח לעה־טסה ממקור אמונת ישראל. המלה “תעה” היא היא “דעה” בעברית בשנוי מעט לפי הברת הסינים. וכן מסכים גם הח' שלמה רובין בספרו “יסוד מסתרי העכו”ם": “כי הפלוסוף הזה מניח לעלה הראשונה של כל היקום יש טמיר ונעלם שלא יושג בשום פנים, וכמו אפלטון הוא קורא להיש הזה בשם המורה: הדעה והדבר, ר”ל בינה והגיון (Logos), העולם והאדם (העולם הגדול והקטן) הם בצלם האלהים". התקופה הכהה והמכוסה בצללי חשך בההיסטוריה העברית, ימי המצוקה אחרי חרבן בית ראשון ותחלת ימי הבית השני, עת אזלה יד הלאום וחפשיותו ושלטונו המדיני לוקחו ממנו, היא היתה מצד אחר גם תקופה מלאה זהר ונוגה לאמונת ישראל, אשר הפיצה קרני אור סביב, והד קול האמונה הזכה באחדות האל בתמונתה הצרופה ההיא, כפי שהורו אותה נביאי ישראל, נשמע גם בארצות רחוקות מגבול ארץ יהודה, כן לרגלי תורת לעה־טסה בארץ הסינים מקדם, וכן לרגלי תורת פלוסופי יון מפאת ים. המחזה הגדול הזה, כי היתה אמונת ישראל לאור עמים העיר רגשי גאון גם בלבב האחרון מנביאי ישראל, אשר בהתמרמרו על בני עמו על הקלם בעבודת המזבח לשם אלהי ישראל, הוא מביע את רוחו בשם הנבואה: “אין לי חפץ בכם אמר ה' צבאות…. כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה”. כמו נסתה ההשגחה העליונה בראשונה להשיג את מטרתה, הפצת אמונת אחדות האל בגוים, על ידי אמצעים נוחים וקלים, על ידי הספרות הפלוסופית הכללית, טרם אֻלצה על ידי ההכרח להקריב בעד מטרתה הגבוהה קרבנות גדולים, כפזור גליות ישראל והקדש עם שלם (העם העברי) לנדודים ותלאות במשך אלפי שנה, רק למען יפיץ את אמונת האחדות בקרב כל עמי הארץ. – המתרגם].

אם נאמר לערוך את תורת לעה־טסה לעמת תורת קנפוציוס, אז נמצא את ערך הראשונה אל האחרונה, כערך הנפש החושבת והוגה ומתרוממת למעלה אל עולם נשגב של הגיון ומחשבה, אבל איננה מחוללת כל עלילה בעצמה והיא חסרת תנועה, אל יצורי הגויה המתנועעים ועובדים כל עבודה בלי כל רעיון ומחשבה מצד עצמם. כפלוסוף אמהי הרואה את האֹשר המוחלט נשוא רק על כנפי הגיון נשגב, המרגיש מנוחת הנפש השלמה רק בעולם מלא זהר של דעות נאצלות, של רגש המשגב והרוממות, כן שאף ‏לעה־טסה לאַשר את עמו בתורתו הפלוסופית, לרומם אותו ולהכניסו בעולם רוחני, בחוג של הגיון רם ונשא, בדת פלוסופית צרופה העשירה בדעות ודלה במנהגים דתיים, אשר לפי דעת ‏מחוקקה אינם מוציאים את בעליהם מרפש החיים. ואת שפעת ‏האֹשר הרוחני אשר חפץ בו לחונן את החברה האנושית, איננה נטויה רק אל הממלכה בכללה, כי אם לכל פרט ופרט ממנה, באשר לא הממלכה חושבת ומתנשאת על כנפי הגיונה, לא היא מתרגשת ומתפעלת מרגש מוסר, כי אם בל איש ואיש ממנה. לעמת זאת הנה קנפוציוס, אשר בהשקפתו איננו יכול, או איננו חפץ להתרומם מעל לגבול המציאות המוגשמת המוחשת בחמשת חושינו, דבר אין לו עם המחשבה והרעיון, כאשר גם לא ישים לב אל האיש הפרטי; מגמתו רק לעורר את העם לדקדק בשמירת מנהגים קבועים נחלת דורות קדומים, אשר בהם הוא רואה טוב ושלום כללי להחברה האנושית. וכאשר אין לבבו פונה אל העבודה הדתית שבמוח, כן לא נחשב בעיניו למאומה גם רגש הלב החפשי. ואם אמנם כי נמצאהו כפעם בפעם מטיף תורת מוסר לאהבה, לחסד ולשלום, הנה מטרתו לא הרגש המוסרי החפשי בתור אידיאל רוחני מרומם ונשגב מפאת עצמותו, כי אם מצד התועלת שבו לקיום העולם, או יותר רצוי לאמר, לתקומת הממלכה. קנפוציוס איננו מצוה לסגל את רגש המוסרי מצד רוממותו,‏ כי אם יצוה “אהב את רעך” לטובתך ולתועלתך אתה, למען תאָהב גם אתה. ומדאגתו לשלום החברה ותועלתה החמרית, מצא את המדה הפלוסופית: ההליכה בדרך הממוצע, בשביל הזהב, בתחבולה רצויה לפלס את דרכי החיים, ולתת להם את התנועה הממוצעת הראויה למו¹⁴. “התורה על דבר ההנהגה בדרך הממוצע” – יאמר חכם אחד – "היא יסוד גדול בתורת קנפוציוס, יסוד המקיף את חיי העם החיצוניים, המוסריים והרוחניים וגם את החיים המדיניים. ולמען תכה התורה הזאת שרשיה ברוח העם יצר קנפוציוס ספר קבץ חקים על דבר המנהגים, או קבץ מנהגים אשר קבע אותם לחוק. המנהגים הם לפי דעתו ככח מעצור, אשר על פיהם ידע האדם לכונן מעשיו בכל עת ומקרה. וכה נכבדו המנהגים בעיניו, עד כי לא בוש להגיד, כי המנהגים מראים לנו לדעת את הברית הכרותה בין השמים והארץ, הם קובעים את המשטר הנכון בחברת בני האדם, ועוד גם זאת, כי הם תכונה מוטבעת ברוח האדם מיום הולדו, ובשום אופן אינם דבר נוסף עליו בתור עדי מלאכותי. לפי שיטתו הנה המנהגים כלם מיוסדים על ההבדל אשר בין כל יצורי תבל לפי מדרגותיהם, על רבוי התמונות השונות הנראות בתוך הטבע המשתרגת לשריגים רבים ושונים; ועל כן נקבעו מנהגים שונים הנוגעים אל כל ענפי החיים, כמו קבורת מתים, ברית נשואין, מלבושי האדם, הקרבנות, סדרי הראיון בחצר המלך, היחס אשר בין המלך והעם, המלך ושריו, האבות והבנים, הזקנים והצעירים, הבעל ואשתו, וגם בין חברת רעים. ובאמת הנה נקבעו המנהגים כיסוד איתן בבל מקצעות החיים בקרב הסינים, עד כי גם דרכי הלמוד בחכמה והשכלה, חיי הבית וכלכלת ההון והרכוש, הנהגת המדינה, וגם מערכת בנין העולם – כל אלה לא יתכנו מבלעדי מנהגים קצובים. במלה אחת, תורת המוסר של קנפוציוס עם כל חקיה ומשפטיה צוללת ושקועה כלה במערכת מנהגים, תמונות מפעל מלאכותי. בהם קלוט ונבלע הצד המוסרי של האדם; אהבה, אמת, בינה, דעת ורגש אמונים – כל אלה תלוים בהם ומתגלים כתולדה מחויבת מהם. באופן כזה ימלא המנהג המסודר על פי תבנית ידועה את מקום הדת, ויכחיד מלב בני האדם את האידיאל המוסרי המיוסד על ההכרה הפנימית החפשית להכיר את משגב ורוממות הטוב מצד עצמותו. האהבה, החסד וכו' תבֻקרנה מנקודת ההשקפה המעשית, לפי מדת התועלת הצומחת מהן לעושיהם; האיש האוהב את רעהו, העושה טוב וחסד הוא מטיב לנפשו, באשר כי יאהבוהו וייטיבו גם עמדו.

ומכל צד שנשקיף על הדבר הננו נוכחים לדעת, כי תורת המוסר אשר הורה לעה היא נפלאה מאד במשגבה ורוממותה, והיא מראה אותנו לדעת את ההשקפה העמוקה הרפודה ביסודה, המאלצת אותנו להגדיל את ערכה אל תורת קנפוציוס הקפואה מן הרוח הקר הנושב בה. בתורת לעה־טסה נמצא את החוק המוסרי המסֻלא מפז “לשלם טובה תחת רעה”. כאשר שאלו את פי קנפוציוס על אדות הדבר הזה חוה הוא את דעו כפי המתאים אל חפץ חיי המעשה, כי נכון לגמול חסד לאיש בעד מפעל טוב ולשלם לעושה רעה במדת משפט צדק, באשר כי תורת המוסר הנועדה בעד איש פרטי איננה עמוסה בחובות גדולים ונשגבים יותר מתורת המוסר המושמה ליסוד לתורת המדינה. כן הננו מקשיבים מתורת לעה־טסה את הד קול הלקח הנשגב אשר נתפרסם כבר על ידי תורת משה לבלי התנקם באיש בעד כל עול ורעה (לא תקם ולא תטר)¹⁵. כן גם נודעו פתגמיו המחוכמים “המנצח את איש ריבו במלחמה הוא גבור, ועוד עולה עליו בגבורהו הכובש את עצמו” (לנו העברים נודע הפתגם הזה עוד כחמש מאות שנים לפני זה ממשלי שלמה “טובה חכמה מגבורה ומושל ברוחו מלובד עיר”). “המסתפק במה שיש לו הוא עשיר” (ובדברי חז"ל: “איזהו עשיר השמח בחלקו”). “היצורים החלשים וחדלי האונים ‏אשר בעולם הם יכריעו תחתם את היצורים היותר חזקים ואמיצים”. “ספר הגמול”, הוא ספר התורה המעשית אשר הורה לעה־טסה, אשר היה לספר מקרא לכל בני ארץ הסינים, כולל בקרבו תורת מוסר נשגבה, והוא דורש עיון נמרץ למען בוא עד תכונתו. בספרו זה יעורר את הלבבות למעשה ולמפעלים כבירים, הנעשים בכחו של הרגש המוסרי החפשי, ובלתי גדורים על ידי איזה מנהגים. "למען השתלם בדרכי החיים – יאמר המחוקק – ולמען התחנך בתורת המוסר, דרושים אמץ רוח ואמונה, זריזות נמרצה ושקידה על מעשי הטוב והצדק כל הימים בלי כל רפיון רוח.

והנה לוּא באנו לחרוץ משפט על תכונת תורת תעה, כן לפי עיונה הפלוסופי וכן על פי תורת מוסרה, כי אז עלינו לפנות לה מקום בראש המון התורות, אשר על פיהן נסו בחירי המין האנושי לנחות את בני האדם בדרכי האמת והצדק. אולם עם כל זה הננו מוכרחים להודות על האמת, כי התורה הזאת עם כל משגבה הפלוסופי והמוסרי לא תסכון אל מטרתה להשתרר בתור דת, והיא מוכיחה אותנו לדעת מה נופלות הן הפלוסופיה ותורת המוסר בערכן ביחס כח פעולתם על המון העם, עת תחסר להן המשענת הדתית המעשית להתמך בה. תורת “תעה” הופיעה בעצם ראשיתה לא בתור דת, וגם נבצרה ממנה להתהפך לדת מעשית במלא ורוחב מובנה, באשר כי לא דאגה לבצר לה מוסדות דתיים, למען אשר יוכל הריש הדתי להתכונן עליהם, וגם לא נתמכה בשיטת שלטון הממלכה, כאשר כן נוסדה תורת קנפוציוס. הדת אשר תחשוב את לעה־טסה לנביאה ומחוקקה איננה מיוסדת כלה על תורת הפלוסוף הזה, כי אם היא משולבת ומחוברת עם איזה יסודות מעטי הערך ממנה. הדת הזאת החלה להשתרר בעולם רק כחמש מאות שנים אחרי מות לעה־טסה, הודות לשתי נסבות אשר פעלו להקימה ולהחיותה; מצד האחד הועילו לתקומתה הרדיפות אשר סבלה דת קנפוציוס בימי המלך שי־חָאַנג־טי, ומצד השני הנה הופיעה לאור על ידי המטיפים, אשר טפחו ורבו איזה יסודות לקוחים מתורת לעה־טסה המוכשרים ‏להקלט בלב העם. אולם בעתה אשר הופיעה בתור דת, אז לא נכרו בה התאר ודמות שיטה פלוסופית, כי עוו ועקמו את פניה ויתנו לה תמונת תורת־קסם ונחושים. אם בתורתו הפלוסופית ישא לעה־טסה משא על דבר חיי הנצח הנועדים בתור גמול לתמימי דרך הדבקים ב"תעה", הנה לעמת ההוד הרוחני והמוסרי הזה הננו רואים את תורת “תעה” בימי מלכי בית צין (220 לפני ספה"נ) מנֻולת ושקועה באמונות תפלות, עד כי בבערותה הרבה היא מבקשת למצוא על פני כדור הארץ איים, אשר ממשלת קסמי פלא שוררת עליהם, למען מצוא את צמח האלמות (תרופה לחיי נצח); במאה הראשונה לספה"נ המציא נשיא הדת הזאת סם תרופה, אשר כח פלא יצוק בו להשיב את בעליו היודע איך להשתמש בו – לימי העלומים. בעת ההיא הופיעה בארץ הסינים דת בודהו, וממנה שאלה לה תורת “תעה” מוסדים שונים לפאר את תמונתה החיצונית, כמו עבודה דתית, היכלות מקודשים לשם הדת, ובתי נזירים ונזירות, ובהיותה עדויה בעדי דתי כזה הופיעה בתור כנסיה דתית.

ובכן הנה לא בלי כל סבה מספקת עמלו מושלי ארץ הסינים – כפי המסרה – להפיץ בקרב ארצם את דת בודהו, או כי זאת האחרונה נפוצה מעצמה בארץ הזאת, במאה הראשונה לספה"נ. כתורת קנפוציוס כן גם דת “תעה”, שתיהן כאחת לא תוכלנה להתחשב בתור דתות בעמק מובנה של המלה, ושתיהן כאחת לא תאצלנה על האדם רוח משגב ורוממות על ידי מסרת ברית אחוה וידידות עם עצמים נשגבים. הראשונה ישנה רק קבץ חקים ולא יותר, והשניה – עצות ותחבולות להפיק על ידן טוב וחסד מידי הכחות הנעלמים. לעמת זה הנה דת בודהו, כאשר עוד נוכח לדעת בבוא התור לה לעבור תחת שבט הבקרת בספרנו זה, היא מעוררת בלב בעלי בריתה רגשות נעלים, אשר אמנם לא נוסדו על רגש אהבת האדם את עצמו; היא מלמדת לדעת את האחריות הנמרצה המוטלת על האיש הפרטי בעד מפעליו, ובזה היא מרוממת את יקרת ערך האדם ומצבו בתוך הבריאה. בארץ הסינים הופיעה דת בודהו עדויה ומעולפת ביפי תפארת יתר הרבה מאשר בארץ הודו; פה קנתה לה לסגולה אֵל נצחי מהולל ומפואר, אשר בו התגלמה מדת הרחמים והחנינה, ולפעמים הוא מתואר בדמות אשה עם ילד יושב על ברכיה. ההוספה הזאת אשר נוספה על דת בודהו, יוכל היות, היא שאובה ממקור הדת הפרסית. בארץ הסינים נקרא הפסל הזה בשם “אַמְגיתה”, ובארץ פרס יקראו לו “אַנַגיתה” – אלילת המים. אל האמונה ברחמי האל וחמלתו על ברואיו נוספה גם האמונה במציאות גן־עדן, אשר שם תסתופפנה נפשות הצדיקים לשבוע נעימות נצח בצל כנפי שדי. בדרך הזאת נולדה דת ערוכה ומזוינת בכל האמונות והדעות הדרושות לחפץ חיי העם, אשר כמוהן לא נראה בכל אחת מן הדתות הקודמות לה. ‏

יהיה איך שיהיה, הנה בכל האופנים יאמן המשפט החרוץ, כי בארץ הסינים אין כל דת הראויה להקרא בשם הנכבד הזה. שם נראה את החזיון המוזר, איך תשתררנה בארץ שלש דתות כאחת, ושלשתן יחד מאושרות ומקוימות מטעם המלכות, והן שולטות במדינה מבלי להתחרות אשה ברעותה. ועם כל זה הן ערוכות. בתכנן וצורתן באופן כזה, עד כי יתכן לאיש לתת את ידו בעת אחת אל שלשתן יחד.‏ חזיון כזה לא יכל לקרות, לוּא עוררה כל אחת מהן בלב בעלי בריתה רגשי אהבת ארץ מולדת, או לוּא הביע רוחה רעיון אהבה לאֻמית במלא עמקו, או איזה דעה אחרת מן הדעות הקלוטות בקרב הלאום.

ט. דת המצרים הקדמונים

מצרים היא ארץ קדומים, ששם בִּכרה התרבות העתיקה את פריה עוד לפני הבקע עפעפי שחר ההשכלה על פני ארץ הסינים, והתרבות המצרית נותנת לנו חפץ וענין להתענין בה, כי מידה קבלו ארצות המערב מקצת מגרעיני הזרע אשר הצמיחו ויפרו את שדמת המדעים וחרשת המעשה גם בקרבן. גם אבותינו הקדמונים הביטו אל ארץ מצרים בעין מפיקה רחשי כבוד ורגשי פלא, וכמו איזה רזי תעלומה עודם מרחפים באויר על פני הארץ המשתרעת לאורך חופי הנילוס עד היום הזה. אנחנו כבר עלתה בידינו לגלות במקצוע זה את מוצא מי המעין ומקורו, ונבן גם לשפת המצרים העתיקה, והננו יודעים לקרוא את הכתוב במכתב הרזים על פני המצבות הקדמוניות בארץ ההיא. אפס כי למפלצת־החידות¹ (Sfinx) עוד לא פסו חידות תעלומה, אשר עוד לא נפתרו עד הנה. מי הם המצרים, ומאין באו? בימי קדם האמינו כי המצרים באו לגור במצרים מפנים ארץ אפריקה; עתה החלה להתבצר הדעה, כי מוצא העם המצרי הוא מן הגזע העתיק ההוא, אשר ממנו יצאו גם אבות עמי בני שם; עתה נגלו גם בקרב השפה המצרית אותות ומופתים המוכיחים את קרבת המשפחה בין העמים האלה שהתרחקו זה מזה בשטף הדורות. איך, מתי ועל ידי מי התאחדו שבטי המצרים להיות לעם גדול ועצום? אין איש יודע לפתור את השאלה. אנו יודעים רק את זאת, כי עוד כארבעת אלפים שנה לפני ספה"נ כבר היו המצרים לעם, אשר כל חלקיו התאחדו היטב לגויה לאומית אחת עצומה, החיה חיים של צבור ערוכים ומסודרים במשטר נכון, מחוננת בתרבות נרחבה ועשירה בקניניה הרוחנים. אולם מה היא תכונת דת המצרים? מה דמות נערוך אל האֵלים אשר הופיעו ראשונה בארץ, ואיך התיחסו איש אל רעהו? על השאלה הזאת עוד לא נוכל, לדאבון לבנו, להשיב מענה נכון ומספיק. לוא גם עלתה בידינו להוכיח – ודעת רוב החכמים אמנם נוטה לזה – כי התרבות המצרית הובאה שמה בעצם וראשונה מארץ שנער, בכל זאת עוד תשארנה לפנינו חידות רבות סתומות ומעולפות בערפלי חשך. גם החכמים הגדולים המצוינים בחכמת חקרי קדמוניות ארץ מצרים מעידים על עצמם, כי כל ידיעותיהם במקצוע הזה הן דלות וקלושות מאד, באין עוד יכלת בידם לחבר על פיהן תולדות דת המצרים. אלה מן החכמים אשר נסו לרשום תכנית היסטורית של הדת המצרית נפלגו בדעותיהם כל כך, עד כי באו לידי נגוד ותהפוכה המנקרים את העין, כי בעוד אשר אחדים מהם לקחו להם לנקודת־המוצא את האמונה באחדות האל, הנה לעמתם נמצאו רבים אשר שמו תחתיה את האמונה באלהותם של בעלי חיים ידועים. גם בהתקופה הקדמוניה ההיא, אשר הזכרנו למעלה, תופיע דת המצרים לפנינו מבוכרת למדי ומסודרת במערכה נכונה, ומלחמתה בימי נעוריה עם היסודות המתחרים אתה, – אם רק קרה לה כזאת, – כבר חלפה עברה עליה. המחזה היותר נפלא הנראה בתחומה של הדת הזאת הוא, כי היא כוללת בקרבה יסודות כאלה, אשר לפי ההשקפה הראשונה אינם נכנסים תחת איזה גדר הכוללם ומקיפם יחד, ועוד נראים גם כסותרים ומתנגדים זה לזה. אין את נפשנו לנסות לבנות את בנין תולדות דת המצרים בתור דבר אחד שלם מכל צדדיו, כי אם נסתפק להסתכל אל כל אחד ואחד מן היסודות השונים הכלולים בה, המתיחסים אל דתות שונות השזורות בה כפתילים רבים השזורים לחבל אחד. בלי תפונה יודע לנו איזה דבר ברור על דבר היחס והקשר אשר בין היסודות האלה, אך יוכל היות כי יבצר מאתנו לקבל גם אחת מן השיטות ההן, אשר על ידן נסו כהני המצרים הקדמונים וחכמי היונים להביאם במערכה ולאגדם לאגודה אחת.

התולדה והספרות. הענין האחד הנכבד מאד אשר עלינו לזכור, למען אשר נבין את הליכות התולדה בארץ מצרים בימי קדם, הוא – כי הממלכה נחלקה למחוזות ופלכים (Nomen) רבים; יש לנו יסוד היסטורי איתן להשען עליו ולשער, כי המחוזות היו בעצם וראשונה חפשים לנפשם בשלטונם המדיני ויעמדו איש איש ברשותו. המחוזות היו כעשרים במספרם במצרים העליונה, כלומר בעמק הנילוס המשתרע מן העיר אֶלֶפַנטינה בנגב ועד עיר מוף צפונה; וכערך הזה היה מספרם גם במצרים התחתונה, היא ארץ המישור הנמשכת מן מוף ועד חוף הים². המלך הקדמון מֶנַה או מֶנֶס, המיסד את משפחת המלוכה הראשונה בממלכת מצרים, אם רק היה ונברא ויהי באמת יצור היסטורי, לא יצור דמיוני נשוא על אברות המתולוגיה (כמו המלך “מינוס” באי כרתין, מַנוּ ההודי או מַננַא הגרמני), חי כשלשת אלפים ומאתים שנים (לא יאוחר מזה) לפני ספה"נ, וכפי המסורה התאחדו תחת שבט מלכותו מצרים העליונה ומצרים התחתונה לממלכה אחת, והנה אם כי מלך אחד היה נוהג בהם, בכל זאת לא שכחו המחוזות גם לרגע קטן את שלטונם המדיני, ולא חדלו מהשתרר כל אחד בפני עצמו בתור ממלכה בקרב ממלכה; לכל אחד מהם היה שלטון צבא מיוחד, נשיא המושל בו לבדו, מערכת חקי מסים לו לבדו, וגם דת מיוחדת בפני עצמו. הממשלה הראשית היתה בידי נשיאי המחוזות חליפות, פעם בידי נשיא המחוז הזה ופעם בידי משנהו. המלך מֶנֶס בנה את עיר מוף בעמק הנילוס מזרחה, אחרי אשר הגביה את חופי הנהר לבל יציף את מימיו על פני הארץ, וישימנה לעיר הבירה, ומני אז היתה הממשלה המרכזית בעיר מוף עד ימי משפחת המלוכה השתים עשרה, אשר אז נעתקה בירת הממלכה לעיר תֶּבֶּן. בנו אַתָתִים בנה את ארמון המלוכה בעיר מוף, ונכדו אינֶפיס היה הראשון אשר החל לפאר את ארץ מצרים במצבות זכרון, ויבן את פארי־העמודים הראשונים בבקעת דשור, במעשהו זה היה אינפיס למופת להמלכים הבאים אחריו אשר הלכו בעקבותיו, ותמלא הארץ סביבות עיר מוף, במצרים העליונה, מצבות זכרון ופארי־עמודים לאין מספר, אשר עליהם משתוממים בני האדם עד היום הזה, והם כעדות נאמנה על התרבות ההשכלה וחרשת המחשבת אשר היו לסגולה לבני הדורות ההם. ביניהם מצטינים בגבה קומתם וביפי תפארתם שלשה פארי־עמודים אשר הקימו המלכים ילידי משפחת המלוכה הרביעית: חפרה, חופו ומֶנקֶרה, כאשר תעידינה הכתבות החרותות עליהם בכתב החרטומים. המלך חפרה, אשר הזכרנוהו זה עתה, הקים ארמון מפואר לשם האליל “הָרָם”, ועל ידו ספינקס, וזה האחרון התקים עד היום הזה. בימי ממשלת המלך פֶפִי (משפחת המלוכה הששית) נעתקה הממשלה המרכזית אל מצרים התיכונה, ומני אז התאחד השלטון המרכזי עם מרכז הארץ, וכה נשארו יחד במשך דורות רבים עד ימי מלוכת אַמֶנֶמַה (71–2380 לפני ספה"נ), הראשון ממלכי המשפחה השתים עשרה אשר העביר את בירת המלוכה לעיר תּבּן אשר במצרים העליונה; הוא כבש את כל הארץ ויהי למושל מצרים העליונה והתחתונה יחד. בנו אוזירטיזן הראשון (2371) בנה בעיר הבירה ארמון לשם האליל אמון, ועל שם הארמון הזה נקראה העיר בכתבי הקדש בשם “נא־אמון”. המלך אמנמנה השלישי הצטין בקרב מלכי המשפחה ההיא במפעלו האדיר אשר פעל לטובת הממלכה בעשותו אצל עיר פֿיום יאור גדול להיות למקוה מים, לפלס על ידו את שטף מי הנילוס בהציפם את אדמת מצרים, גם הקים על יד היאור ארמון גדול הנקרא “ארמון המבוכה”, אשר כו נמצאו היכלות ואכסדראות מרֻוחים לכל אלילי מצרים, כמו חפץ כי יהיה הארמון הגדול הזה בית אוסף לכל האלילים השונים אשר עבדו המצרים. אחרי משפחת המלוכה השתים עשרה תעבור לפנינו תקופה ארוכה בת חמש מאות שנים בתור גליון גדול מחוק בספר התולדה לארץ מצרים, מבלי אשר נדע מאומה מכל אשר רשמה ההיסטוריה עליו מדי עברה, והיא תקופת ממשלת הרועים. הסופר העברי הקדמוני יוסף פלַויוס מביא באחד מספריו תוצאה מספרי הכהן המצרי מניטו, כי בימי המלך אמינטימיאוס התפרצו לתוך גבולות הארץ מפאת קדם שבטי עמי בני שם, ויכבשו את הארץ וישלטו בה. כחמש מאות שנים היו הם לאדוני הארץ, ומלכיהם נודעו בהתולדה בשם “היקסוס”, לאמר “מלכי הרועים”, והוא שם גנאי ונאצה, באשר כי “תעבת מצרים כל רועה צאן”. רק במצרים העליונה מלכו מלכי המצרים ויהיו נושאי מס ומנחה למלכי הרועים, ומשם יצאה גאולת הארץ מידי זרים: המלך אַמָזים המולך בנא־אמון התגבר על מלכי הרועים ויגרשם מגבול ארץ מצרים התיכונה והתחתונה, ויאלצם לסגת אל הדלתּא קדמה, ששם ההבצרו במבצר אַבריס ויאחזו בו, ולקץ תקופת ימים מעטים נהדפו גם ממקום מבצרם זה, וישובו אל מקומם אשר באו משם, אל המדבר אשר על פני ארץ סוריה.

עם החפש והדרור אשר נקרא לארץ הופיעה תקופה חדשה בארץ מצרים, תקופת ההוד והתפארת מבית והגבורה והעוז מחוץ, והיא תקופת שלטון משפחות המלוכה השמונה עשרה והתשע עשרה, אשר בימיהן הגיעה ממלכת מצרים אל מרום עוזה. אז הרחיבה מצרים את שלטונה על הארצות סביבותיה, ותכביר את תפארת ארצה במצבות זכרון נשגבות ומצוינות בחמדת יפעתן, וביניהן גם המצבה הנודעת לתהלה, אשר תשמיע קול זמרה לעת הבקע עפעפי שחר יום יום, הנקראת עמוד ממנָס, על שם המלך אַמֶנָפיס אשר בנה אותה. אחרי מות המלך אמנפיס הרביעי, הוא אמנפיס אשר שאף לתקן את הדת המצרית ולחדשה, בהתאמצו להקים את עבודת השמש בתור דת יחידה השולטת בקרב הממלכה, התחוללו מלחמות אזרחים בארץ על דבר ירושת הכסא, ותהי המלחמה ארוכה, עד אשר בא הקץ לה על ידי המלך הֲרַמהיב.

ביחוד גדלה ארץ מצרים בעוזה ותפארתה בימי המלך סטיס הראשון, ועוד יותר מזה בימי רַעמסס השני (28 – 1388 לפני ספה"נ) אשר הרחיב את גבולות הממלכה וירבה את כבוד ממלכתו בהיכלי חמד ובמצבות זכרון יותר מכל המלכים אשר היו לפניו. הוא החל לחפור את התעלה המחברת את הנילוס עם ים־סוף, ולמען שמור את גבולות הארץ מפאת ים בנה את שתי הערים הבצורות פתם ורעמסס; לחפץ עלילותיו אלה העביד את בני ישראל בפרך ויענה אותם בעבודה קשה, והדברים נזכרים ומפורטים בספר תורת משה. לרגלי העבדות וקשי השעבוד אשר הגיע למרום קצו בימי המלך מנפטה (1302 – 1322) התעוררו בני ישראל לצאה מכור הברזל ויפרקו את עול מצרים, ויצאו מן הארץ.

המלך רעמסס השלישי עוד הגביר חיל במלחמותיו, ויהי למושל אדיר בכל ארצות אזיה. בימי אחד עשר המלכים הנקראים כלם בשם רעמסס, אשר מלכו במצרים איש אחרי רעהו, ירד כבוד כסא הממלכה מטה, והמלכים סרו למשמעת כהני הדת. כפעם בפעם גברו המהומות בארץ, וצאצאי בית המלוכה אשר במצרים התחתונה מגרו את כסא בית רעמסס וימלכו תחתם; ובתקופת הימים ההיא שבה בירת הממלכה אל מוף כבתחלה. עם אחד ממלכי מצרים מן התקופה ההיא, פזוּזַנִיס השני, התחתן שלמה מלך ישראל בקחתו את בתו לו לאשה, אשר עם בואה בגבול יהודה באה אתה יחד גם התשוקה לבניני תפארה, עד כי שם לו המלך שלמה למופת בדרכי המלוכה‏ את מלכי מצרים, להכביד על העם נטל מסים ולהעביד בפרך את איזה מנתיני הממלכה, למען הקים לו ארמנות תפארה, וכפי המסופר בכתבי הקדש ארכו ימי בנין הארמון אשר הקים לכבוד בה פרעה כשלש עשרה שנה. בגלל ההתחתנות הזאת אמנם התחזק רוח השלום בין יהודה ומצרים, אך לא לארך ימים. המלך שישק (מוצא מולדתו מעמי בני שם) אשר מלך אחריו, היה עוין למלכות ישראל ויתן מחסה ומפלט בארצו לירבעם המורד במלך ישראל, וגם שמע לעצת ירבעם אשר הסיתו להתנפל על ירושלים ולשימה לבז. אולם פתאום נכנעה מצרים תחת ידי ממשלת זרים; סְבַקַה מלך כוש לכד את הארץ וימשול בה, ומני אז היתה מצרים לנחלה למלכי כוש. אחד ממלכי כוש המושלים במצרים, תרהקה, נלחם בסנחריב מלך אשור ויכהו בחרב מלאה דם (701 לפני ספה"נ), בעת אשר זה האחרון חשב לצור על ירושלים ולשום את ממלכת יהודה למשסה. כשלשים שנה אחרי כן התעורר אסר־חדן מלך אשור לנקום את נקמת אביו, וילחם בתרהקה ויקרע את מצרים מידו. הוא חלק את הארץ לעשרים מחוזות וישם נציבים בתוכם, והגדול מכלם היה נכה, הנציב בעיר מוף. בנו פסַמְתִּיך הראשון (610–655) מצא לו עת מוכשרת, עת היו ידי מלך אשור מלאות עבודה להכניע את המרד בארץ בבל, ויפרוק את עול אשור מעל בני עמו,‏ וישם את מצרים לארץ חפשית כבראשונה. המלך פרעה נכה (595–610 לפני ספה"נ) מלאו לבו להשתמש במפלת ממלכת אשור, אשר נפלה לעיניו, ויעל בראש חילו ללכוד את הארצות הנשענות לחופי יִם התיכון, ובעברו דרך ארץ יהודה נצח את המלך יאשיהו במלחמה על יד מגידו; אפס כי נבצרה מאתו לקטוף ‏ את פרי נצחונו, כי הוכה על ירי נבוכדנצר מלך בבל במלחמה בכרכמיש על יד נהר פרת, וינער את כפיו מכל ארצות אזיה. ההתחרות בין מלכי אשור ומצרים על דבר השלטון על ארץ יהודה לא חדלה גם בימי המלך פרעה הפרע (570–589 לפני ספה"נ); הוא הסיע את מחנהו להציל את יהודה מידי נבוכדנצר מלך בבל אשר חשב ללכדה, אפס כי הוכה מכה גדולה במלחמתו עם חיל בבל, ובין בה וכה היתה יהודה למשסה ולחרבה מחרב הכשדים. מרה מאד היתה אחרית המלך הזה אשר בחצותו את בני ארץ קיריני בגדה בו הצלחתו, ואחד מבני חילו אַמסיס התקשר עליו וירצחהו נפש וימלוך תחתיו (571 לפספה"נ). מלוכת המלך אמסיס היתה תור הזהב לארץ מצרים, אשר היתה אז לקן המסחר והמרכלת, ובסחרה ינקה שפעת חיל כל עמי הארץ; אז פרחו בה המדעים ומלאכת המחשבת למעלה ראש; וכרוב עשר הארץ כן רבו גם יושביה, עד כי עלה מספר הערים עד כדי 20,000. אפס כי כח הממלכה וגבורת חילה ונשקה לא הקבילו במדה שוה אל גדולתה ותפארתה, ועד מהרה נפלה לשלל בידי הפרסים במלחמה על יד פלוזיה (525 לפני ספה"נ), ומצרים היתה לאחת המדינות בגבול ארץ ממלכת פרס.

מצבות הזכרון, אשר רבות מהן שרדו אלינו ותבקיעינה דרך זרמת אלפי השנים אשר עברו עליהן, מעידות לנו על יפעת ההוד והתפארת אשר שררו בחצרות מלכי מצרים בתקופות שונות. הארמונות, ההיכלים, מצבות קברות המלכים וכו', – לכל אלה התאימו אל מדת הגדולה והגבורה שהשתררו בארץ ההיא, כמו תבל ומלואה תכן לרגליה, כמו בה התגלמה גבורת האלים הנשגבים, ועל ידה התגלה כח זרועם על פני הארץ כלה. ככל מלאכת מחשבת התרוממה גם הספרות למדרגה גבוהה של התפתחות מכונית, ומעשה הכתב היה לקנין כללי בקרב הארץ, וישתמשו בו בכל מקצעות חיי החברה. הספרות הזאת, העתיקה ‏לימים מכל הספריות אשר לכל עמי הארץ, היא מפוזרת ומפורדת על פני קירות היכלי־ענק ומצבות קבר שרידי ימים קדמונים, והיא נערמת לערמה גדולה של המון מגלות פּפירוּס, אשר רבות מהן עודן מחכות לחכמת חוקרי קדמוניות, לצרף וללבן את הרשום בהן בכתב החרטומים. תולדות התגלות שפת המצרים העתיקה אחרי השכחה מלב כל חי, תולדות התחבולות המחוכמות והשנונות, אשר על ידן הצליחו חכמי אירופה לברר וללבן את כתב החרטומים – הן אחד הנצחונות המזהירים אשר רכשה לה החכמה בעת האחרונה. אנחנו מצדנו הננו להעיר על חזיון אחד הנראה בכתב המצרי: הוא מראה לנו לדעת את האהבה לנושנות אשר קננה בלב העם המצרי, והננו רואים כי כל קוי תכונת העם הזה מתוארים בתמונה בולטת ומוחשית גם בקרב דתו. המצרים הקדמונים החזיקו בכל מנהג קדום, ולא הרפו ממנו גם אחרי אשר הנהיגו תחתיו מנהג חדש טוב ממנו. גם ימים רבים אחרי אשר החלוּ בני האדם להשתמש לכל צרכיהם בכלי־מתכות לא חדל המצרי הקדמוני מהשתמש לכל צרכיו, וביחוד בענינים אשר יש להם איזה קשר ואחיזה עם עניני הדת, – בכלים עשוים מגזרי צור ואבן. בארונות החנוטים אנחנו מוצאים תמיד שכינים מחוטבים מאבני צור, אשר בהם השתמשו המצרים לנתח את הגויות בעת החנטן, וזה מורה בעליל איך השתמרו בקרב המצרים מנהגים קדומים, גם אחרי אשר חדל להיות להם בפועל ארח בחיים. יחד עם כל הרכוש הרוחני אשר הוציאו אתם בני ישראל ממצרים נתגלגל גם המנהג התפל: להשתמש לצרכי הדת בשכינים עשוים מצורי אבן; ועל כן נראה כי לקחה צפורה למול את ערלת בנה רק צֹר (שמות. ד. כה.), וכמו כן עשה לו יהושע “חרבות צרים” למל בהן את צעירי בני ישראל (יהושע. ה. ג.), ולחנם נדחקו מבארי התנ"ך לפרש את המלה “צרים” בהוראת “חדים ושנונים”, כי המלה מבוארת על פי משמעותה הפשוטה: החרבות נעשו מאבני צורים, והננו רואים בזה חקוי של מעשי המצרים להשתמש לחפץ עבודת הדת בשכינים עשוים מאבן. וכדבר הזה עצמו נוכל לאמר גם ביחס אל הכתב. הכתב הקדמוני אשר השתמשו בו המצרים הוא כתב החרטומים או מכתב הציורים. על פי השיטה הקבועה במעשה הכתב הזה, המכתב הרשום איננו כלול מן הברות שונות מסודרות למלות, כי אם כל אות מורה על איזה רעיון מיוחד הנולד בלב הכותב, ובכן הוא כתב המתדבר לא ממלות כי אם מצרופי רעיונות. מלבד אשר הכתב הזה הוא כמקור תלאה ויגיעה רבה לכל הקוראים בו, איננו מוכן אל נכון, והוא עלול לגרום ספקות ושגיאות מצד הקוראים. עוד בימים קדמונים המציאו המצרים עוד מין כתב חדש, אשר האותיות הכלולות בו אינן מורות על עצמים ורעיונות שלמים, כי אם מכֻונוֹת אל קולות והברות ידועות, אם כי האותיות בעצמן לקוחות מכתב הציורים הקדמוני. בתמונה הזאת הגיעו אלינו מרבית כתבי הספרות המצרית; וגם פה הננו רואים, כי שיטת הכתב החדשה לא הדפה מפניה את מכתב החרטומים הקדמון. ביחוד הכתבות והתעודות, אשר תכנן איזה ענין דתי, הנן כתובות על פי שיטת הכתב הקדמון והכתב החדש גם יחד. כל מאמר ומאמר נכתב פעמים: ראשונה בכתב החרטומים, הוא מכתב־הקדש הקדמוני, ואחרי כן הוא נשנה בכתב החדש אשר ירוץ כל קורא בו. ובפנותנו אל גבול הדת, אל העצמים השונים אשר נקדשו בקדושת אל, הנה גם פה תתגלה לפנינו התשוקה העזה לבלי הסתלק מן הישן־נושן אשר התקדש מימים קדומים; גם פה הננו רואים את השאיפה לאחז בהקדום והנושן יחד עם החדש, כאשר נראה במרוצת הדברים.

I. העבודה לבעלי החיים

הננו מתחילים את דברינו מאותו היסוד הכלול בדת המצרים, אשר לפי ההשקפה הנכונה הוא מתנגד תכלית נגוד אל הבינה הישרה. בתקופת העת אשר לפני לדת הדת הנוצרית והנמשבת גם אחריה, עת רבו מאד הסופרים היונים והרומאים אשר נשאו משא על ארץ מצרים ויתארוה מכל עבריה, הננו רואים את דת המצרים מתוארת לפנינו בתור דת שפלה מוקדשת כלה לעבודת בעלי חיים, מיני בהמה וחיה אשר נקדשו בקדושת אל ורק הן ממש, בלי כל כונה צדדית ובלי כל רעיון דתי. הסופר הקדמון הֵירוֹדוֹט מספר, כי המצרים הקדישו את כל מיני בעלי החיים, והוא קורא בשמותם את המינים אשר נתּן להם היתרון על שאר מיני בעלי החיים, לעבדם ולכבדם בתור אלים. לפי דבריו נקדש מאד השור הפראי, הבהמות (Behemot) בעיר פַפרֶמיס, התנין (קרוקודיל) בנא־אמון‏ ועוד איזה מיני בעלי חיים אשר נחשבו לקדושים בכל הארץ. ברוב ענין מספר הסופר הקדמון הזה, כיצד חנכו, גדלו ויכלכלו את “הקדושים” האלה בחייהם, ואת הכבוד הגדול אשר נתנו להם במותם. הסופר לוציאן אומר: “ארמנות האלילים אשר במצרים הם היכלי תפארה, בניני מדה ורחבי ידים, מפוארים באבני חן ומצופים זהב, וכתבות נהדרות מתנוססות עליהם; אולם מה השתומם רוחכם לוּ באתם אל הארמון פנימה להביט אל האל המסתופף שם, בראותכם – חתול, עז, קוף או דוכיפת!”. כדבר הזה עצמו מחליט גם הסופר קלימונט האלכסנדרוני, גם הסופר צילז הרומאי, אשר היה במנאצי הדת הנוצרית בראשית ימי צמיחתה. ובכן, היסוד הראשי בקרב הדת שהשתררה בארץ מצרים בתקופת העת אשר לפני התקופה הנוצרית, היתה – האמונה באלהותם של בעלי החיים. אחד מאישי המין הנקדש, אשר נבחר לאל, ישב, או זחל או דלג, בהיכל קדשו, ובכל המחוז הוטב לכל בני מינו בגללו, כי איש לא נועז לגעת בהם לרעה ומה גם לאכול את בשרם. למשל, במחוז אשר שם הקדישו בקדושת אל את אחד החתולים, נכבדו כל החתולים בגללו ואיש לא נגע בם לרעה; והיה כל מכה וכל פגע רע אשר הסב איש לחתול, יהיה איזה שיהיה, חוללה מהומה וקצף גדול בקרב יושבי הארץ; האיש ההורג את אחד החתולים דמו בראשו, אם גם היה בן ארץ נכריה אשר לא ידע את חוקי הארץ ודתה. לעמת זאת במחוז השני הקרוב אל גבולו, שם נקלה כבוד החתול, ותחתיו הקדישו והעריצו מין אחר. הבדל המושגים בין הדתות המקומיות האלה עוררו לפעמים קרבות בין יושבי המחוזות השונים. הסופר הרומאי יוּבינַל חבר שירת התולים, אשר בה יציג לפנינו מחזה מלחמת־דת עצומה בין שני מחוזות הקרובים זה לזה, אשר כל אחד מן העמים היושבים בם שנאו ויבזו בלבם את בעלי החיים‏ אשר נכבדו ונקדשו בקדושת אל בעיני שכניהם. על פי הדברים האלה יתבאר לנו, כי נבצר מאת בני ישראל היושבים על אדמת חם לזבוח זבחים לאלהים בגבול ארץ מצרים, עד כי נלחצו להתרחק מגבול הארץ ללכת המדברה, למען הקריב לאלהים קרבן מן הבקר והצאן, מיני בעלי חיים שנקדשו בעיני המצרים אשר הריגתם, אם גם למטרה דתית, נחשבה בעיניהם כחלול קדש. הנקודה המנוגעת הזאת אשר בגוית הדת המצרית היא היתה לעיני המחוקק באמרו: “לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו” (שמות ח. כב). כשאנחנו לעצמנו ברור הדבר בעינינו, כי המלה “תועבת” הנזכרת פה היא מקבלת אל המושג “טַבוּ”, אשר התברר בפרק ה' מספרנו זה; המלה “טבוּ”, כפי המבואר למעלה, מתאימה אל המושג “קדש”, והונחה ביסודה על כל עצם מוקדש ומופרש מרשותו של אדם; למשל המקום אשר הקדש לאל ואין לאדם הרשות לדרוך עליו, או הבהמה הקדושה אשר אסור לאדם לכבוש אותה, להמיתה לאכול את בשרה, או גם לגעת בה לרעה, כל אלה וכדומה להם מסומנים אצל בעלי הדת האלילית בשם “טבוּ”. המצרים בהקדישם את כל מיני בעלי החיים בקדושה נשגבה, נכנסו אצלם מיני הבקר והצאן תחת גדר שם “טבו”, אשר לפי מבטאה של השפה העברית תהי הברתו “תועבה”. לפי זה תהי המלה “תועבה” מלה זרה שאולה משפה נכריה, ונתאזרחה בשפה העברית אחרי אשר נשתנתה מעט לפי תבנית משקלי השמות העברים. ומאשר כי לפי המבואר למעלה היה מושגה של מלת “טבו” כפול, בחיוב ובשלילה, על כן תשתמש השפה העברית במלת “תועבה” על צד השלילה תמיד, להורות על הנבלה והרעה המוסרית, הבזיון השפלות והטומאה המוטבעים בתכונת כל דבר. ואל נא יפלא הדבר הזה בעיני הקורא; מודעת היא, כי בשפה העברית נמצאות מלות זרות שנתאזרחו בה גם בתקופת כתבי הקדש.

באחת, זה הוא המצב הקבוע והמסודר אשר השתרר בכל מחוז ממחוזות הממלכה: בקרב כל אחד מהם נמצא מין אחד ממיני בעלי החיים אשר נקדש בקדושה מיוחדת; את אחד מאישי המין שמו בהיכל הקדש בתור סמל דמות של המין כלו ובא־בכחו, ויכבדוהו בכבוד אל, – אך גם יתר אישי המין הנפוצים על פני כל המחוז נכבדו בעיני העם, אשר חשבו להם לחובה דתית להגן עליהם ולנצרם לבלי תאונה להם כל רעה. לפעמים נקדשה בכל ארץ מצרים, איזו בהמה או חיה אחת נבדלת, כמו השור “אַפּיס” בעיר מוף, השור “מנֵיביס”, אשר הקדש לשם אליל השמש בעיר נא־אמון, או העז הקדושה בעיר מֵינדיס. ואלה האחרונים, אם גם בעצם וראשונה צמצמו את אלהותם רק במקום מוגבל, בכל זאת קרה כי הצליח בידם להרחיב את גבול קדושתם על פני כל הארץ, אם רק המחוז אשר בו נקבע שלטון אלהותם זכה לאחוז במושכות הממשלה לשלוט בכל הארץ. המצרים העריצו והקדישו את כל מיני בעלי החיים בתמונותיהם השונות, הגבוהים והשפלים, הגדולים והקטנים, ויעבדום ביראת הכבוד. מלבד מיני בעלי החיים הגדולים אשר הזכרנו, הקדישו במקומות ידועים גם את הקופים, הכלבים, עכברי השדה, וכמו כן נחשים, צפרדעים ומיני דגים שונים, ומלבד זה גם את שרץ־העוף הנודע בשפת רומית בשם Skarabei, ואת צלם דמות השרץ הזה חרתו על מצבות הזכרון אשר הקימו לכבוד גבוריהם, כי נחשב לסמל הגבורה וחיי הנצח. וכבעלי החיים כן גם נקדשו בארץ רבים ממיני עצי השדה וצמחי יער; אך נפלא הדבר כי התמר נחשב בין עצי החול³.

בתארנו פה את דת עבודת בעלי החיים אשר השתררה בארץ מצרים, הנה דברינו שאובים ממקורות מאוחרים מאד המתיחסים אל תקופה מאוחרת בתולדות הדת הזאת. הדת אשר השתררה בארץ מצרים בתקופת ימי קדם יש אשר היתה רוממה ונשגבה ממנה בתכונתה; בהכתבות החרותות על מצבות הזכרון שרידי ימים קדמנים, אשר הציבו להם מלכי מצרים וכהניה הגדולים בחייהם, לא נזכר מאומה על דבר קדושת בעלי החיים ואלהותם. האמנם טרם נוצרה הדת הזאת בימיהם? באמת לא נוכל להחליט את הדבר אל נכון; ‏יוכל היות כי הדת הזאת היתה ידועה גם להם, רק לא עִנְיְנָה את לבם, או כי נמנעו מהפיצה בקרב הארץ. אמנם חכמי המצרים לא חשבו את עבודת בעלי החיים בתור דת חדשה שקמה בארץ בתקופת עת מאוחרת. הכהן המצרי מניטו, אשר כתב את ספריו במאה השלישית לפני ספה"נ, אומר כי דת עבודת בעלי החיים נתחדשה בימי המלך השני למשפחת בית המלוכה השנית. אבל בהיות כי שתי משפחות המלוכה הראשונות אשר בתולדות ימי המצרים נשואות רק על אברות האגדה ואמתותן ההיסטורית מוטלת בספק גדול, על כן לא נוכל לשום לב לדברי מניטו. מלבד זאת חשודה בעינינו העדות ההיסטורית הזאת מצד בעליה, כי ידענו את מניטו בתור מזיף ספרים קדמונים ומבדה שמועות בדויות, ובפרט שמועות מני קדם, כפי שידענו את דרכי האיש הזה ומשפטיו על היהודים, אשר בדא מלבו ספורי בדים ועדות ספרי קדמונים, למשל, כי בני ישראל גרשו ממצרים על כי היו מצורעים ומוכי שחין רע, ולא נתנו אותם מלכי מצרים לשבת בארץ, ויאֻלצו להיות נעים ונדים במדבר. כהני המצרים בני דורו של מניטו התאמצו להחליט כי דת עבודת בעלי החיים היא תולדת שגגת הדעות, פרי השתבשותה של הדת המצרית הקדמוניה הצרופה, אשר נשחתה ועֻותה בשטף הדורות; אפס כי נבצרה מאתם להגביל את נקודת זמן התהיותה, ויקדימו את ראשית מוצאה אל התקופה המיתולוגית ההולכת לפני התולדה, והננו רואים כי לפי דברי מניטו הופיעה דת עבודת בעלי החיים לפני תקופת העת, אשר בה הוחל להקים מצבות זכרון עם כתבות חרותות עליהן (מצבות הזכרון מוצאן מימי משפחת בית המלוכה השלישית והלאה).

אבל יש לנו עוד תעודות אחרות המעידות על הענין שלפנינו. תמונות האלילים החרותות על פני מצבות הזכרון היותר עתיקות מעידות באופן ברור, כי היצורים הגדולים האלה (הם מצוירים בתמונה גדולה במדתה) יש להם איזה יחס וקשר עם היקום אשר בממלכת בעלי החיים. אלילי מצרים הגדולים‏ הם מתוארים‏ בדמותם‏ על פני מצבות הזכרון בשלשה פנים. התמונה הקבועה בהחלט היא תמונת אדם. האליל מצויר בתמונת איש או אשה; ובהיות צלמי דמות האדם אשר בהם מתוארים האלילים כלם עשוים על פי תכנית אחת ידועה, כלומר כל תמונות פני האלילים נעשו על פי דוגמה אחת מתבנית פני איש, וכן תמונות פני האלילות עשויות על פי דוגמה אחת של תכנית פני אשה, על כן נוסף על קדקדן איזה סמל ידוע, למען יכיר הרואה אל איזה אליל תרמוז התמונה המצוירת. למשל, האליל הֲתָר מצויר בדמות פני אשה עם תמונת קרני פרה על קדקדה, וכיוצא בזה לכל האלילים. אולם התמונה הקדומה אשר הסכינו לפני זה לסמן על ידה את סמל דמות האלים השונים, היא התמונה אשר בה מתוארים האלים מחצית גויתם בתבנית איש ומחציתה בדמות בעלי חיים. האליל “הרס” מצויר בתבנית איש עם ראש עיט, “התָר” הנז' בתמונת אשה עם ראש וקרני פרה, בַסת – תבנית אשה עם ראש חתול, אזיריס נושא עליו ראש פר, חַנוּם – ראש איל, אמון מתואר חליפות, פעם עם ראש איל ופעם עם ראש עיט. כן גם נפגוש איזה אלילים מתוארים בתבנית אדם וראש עליהם מלמעלה בדמות יצרים שאין דוגמתם בעולם, רק לקוחים מעולם האגדה וההזיה (מיתולוגיה), כמו למשל ראש פִהֻנִיקְסְ (אגדה יונית אחת מספרת, כי ישנה בארץ ערב צפור ושמה “פהניקס” המארכת ימים עד כדי 300 שנה, ובאחרית ימיה היא מעלה את עצמה על המוקד, ומאפר שרפתה תופיע פהניקס חיה צעירה). אולם יחד עם התמונות האלה, אשר חצין תבנית אדם וחצין תבנית בהמה וחיה, ישנן עוד תמונות פשוטות אשר תעודתן גם הן להיות לסמל דמות האלילים, והן מתוארות לפנינו בדמות בעלי חיים פשוטים. בימי מלוכת משפחת המלוכה השתים עשרה החלה תקופת המעברה מן התמונות הפשוטות אל ציורי תמונות יותר נשגבות ומורכבות. אבל גם אחרי אשר נעשה הצעד הנכבד לתאר את האלים בתמונת חצי־אדם, גם אז לא חלפו תמונותיהם הקודמות כליל, כי אם הוסיפו להופיע יחד עם התמונות החדשות. כן הופיעו על מצבת אבן אחת שתי תמונות המתארות את דמות האליל “הָרָס”: האחת מתארת אותו בתבנית אדם עם ראש עיט, והשנית מצגת אותו לפנינו בתבנית עיט פשוט, ובדרך הזה תופענה לפנינו תמונות כפולות לכל אחד ואחד מאלילי מצרים. והנה אם עוד בתקופה קדמוניה, בראשית ימי ההיסטוריה המצרית, הסכינו לערוך סמל ודמות לאלילי מצרים בתארם אותם בתמונות כאלה, הלא מאליו מובן כי דת עבודת בעלי חיים, כפי שהיא מתוארת בספרי היונים והרומאים, איננה המצאת ימים מאוחרים; היא איננה תולדת תקופת הירידה והנסיגה לאחור, כי אם היא מעמקת שרשיה בעבר רחוק וקדום מאד. יוכל היות כי דת עבודת בעלי החיים היתה כעין נסיגה לאחור לשוב אל הנושנות – כמו שנהוג תמיד בתקופת ימי הירידה לכל עם ועם – או, יותר רצוי לאמר, התחדשות עבודה דתית אשר כמעט חלפה עברה ותנח את מקומה לדת רוחנית ובעלת דעות נאצלות יותר משלה. ואם כי רק החכם העוסק ביחוד בחקירת קדמוניות ארץ מצרים יועל לבוא עד תכלית החקירה הזאת ולהתחקות על שרשיה הדקים, על כל פנים הנה ברור הדבר כי האמונה באלהותם של בעלי החיים איננה דת חדשה בארץ מצרים, כי אם חזיון עתיק, אשר ימיו כקדמת העם היושב שם.

התורה העיונית המבארת את טעם העבודה הדתית לבעלי החיים. – מה פשר הדת הזאת? איך נחשבנה, ואיזה מטרה ניחס לה? גם כהני הדת הזאת, וכמו כן גם הסופרים הקדמונים ההם, אשר ארץ מצרים וכל אשר בה עִנְיְנוּ אה לבבם עד מאד, בארו את טעמה ותעודתה של הדת הזאת מנקודות השקפה שונות; ועוד בימינו אלה שוררות דעות עיוניות שונות, אשר תעודתן להטעים את מגמת הדת שלפנינו. ואנחנו נברר בזה רק את הנכבדות והראשיות אשר בהן: 1) העמים הקדמונים כבדו את בעלי החיים ויעבדום רק בגלל תכונותיהם הנעלות, כאשר נעשה, כפי הנראה, בארץ פֶּרוּ לפני ממשלת האונקים (עיין למעלה פרק ד'), וכל מין ומין נקדש בגלל היתרון המצוין והמעלה הנכבדה אשר נגלו בו, ככה כבדו בכבוד אל את הכלב בעד חריצותו, שקיגתו ורוח האֵמון אשר בקרבו, את העיט – בעד תעופתו הנמהרה, אשר נדמתה להם כתעופת קרני אור השמש; את הפרה – בתור אֵם רחמניה; את הזבובים ושרצי העוף – בעד הסגולות הנפלאות אשר חוננו בהן לתכלית קיום המין, בהיות כי נראה בהן כעין תחית המתים והשתכללות החיים על חֹרבות ההרס והכליון. 2) את בעלי החיים הקדישו ויעבדו כאלהים לא בגלל עצמם; הם היו בעיניהם רק לסמל דמות האל הצמוד והמשולב עליהם, ובכן רק האל המכֻון בדמותם הוא הנקדש והנעבד, אך לא עצם הבעל־חי הנצב נגדנו. אולם השיטה הזאת תוכל להיות נכונה ואמתית רק ביחס אל העתים המאוחרות, אבל בשום אופן איננה מבארת לנו את ראשית מוצא הדת הזאת, כי איך התהוה הדבר, ומי הוא הראשון אשר בדה מלבו לקבוע את השחל לסמל דמות האליל אנוביס, את החתול – להאלילה בכַת, הקרוקדיל להאליל סֶבַקָה וכדומה לזה? 3) יש מבארים את מוצא הדת הזאת וראשיתה על ידי אגדות מיתולוגיות וספורים מזויפים בתמונה היסטורית, ובכן יסופר כי איזה מלך ממלכי הגוים הקדמונים, בחפצו להפריד בין עבדיו ונתיני ממלכתו לבל יתאחדו יחד, פן ימרדו בו, בחר לכל מחוז ומחוז בעלי חיים שונים ויצו לעבדם. כמו כן יספרו בתור אגדה קדמוניה, כי האלים בעת שוטטם בארץ התהפכו ליצורים גשמיים בדמות בעלי חיים, ומני אז שוכנים אלים בקרב כל בעלי החיים; והאלים מסתתרים בקרב בעלי החיים, למען התקרב אל היקום אשר על פני האדמה, ולמען התבונן אל כל מעשיהם. אך בני האדם הכירו את מקום מחבואם, והם כורעים ומשתחוים להם כפי שהם עטופים בתמונתם החיצונית אשר בחרו להם. 4) האלים אינם יכולים להתקים בעולם ואינם יכולים להתקדש בקדושתם הראויה להם, כל עוד יהיו חסרי גויה, אשר אך בה יעצרו כח לחיות ולהתגלות בעולם המעשה והמפעל – זה הוא החוק הגדול אשר חקקה הפסיכולוגיה המצרית; והנה לוא שכנו האלים בגויות בני האדם, כי עתה הלא נדמו איש אל רעהו דמיון נמרץ, ועל כן אפוא השכילו לבחור מקום לשכנם את גויות מיני בעלי חיים שונים, למען יכירום.

העיונים והדעות האלה הם, כפי הנראה, המצאת‏ העת המאוחרת, למען באר על ידם את מוצא החזיון הנחקר אשר נסבתו האמתית לא נודעה. בקרב מפלגת הכהנים המצרים נמצאו גם חוקרים הוגי דעות, אשר בסתר לבבם לא יכלו להתפשר עם העבודה הדתית לבעלי החיים, אשר מצאה קן לה בארמנות מקדשיהם – מפני נווּלה וגסותה, ויאמרו להצדיק אותה למצער לפני משפט חקירתם על ידי איזו תורה עיונית. והשאיפה להוציא את העבודה הדתית הזאת מידי פשוטה ולהכניס בה איזה כונה ורעיון מפשט בדרך חידה ורמז, אות היא על החפץ וההתאמצות הנמרצה להתרחק מגסותה במדרגה ידועה. אפס כי אלה אשר התחבטו בחקירות ועיונים כמו אלה למען באר על ידם את העבודה הדתית לבעלי החיים, הם בלי ספק לא יכלו להיות ממציאי השיטה הזאת. סמוך לבנו ובטוח, כי לא יעלה על לב איזה עם בעל רעיון זך ותרבות צרופה לבדות את האמונה באלהותם של בעלי החיים, והננו מאמינים כי עם כזה לא ידבק בדת כזאת בלב ונפש, מבלי הבט אל הצדדים המכוערים שבה הדוחפים את כל בעל טעם יפה ודעת נקיה ממנה הלאה, כאשר נדבקו אליה המצרים, – רק לרגלי הדעה העיונית, אשר על פיה יש דמיון בין איזה אלים ידועים ובין איזה מיני בעלי חיים על פי תכונותיהם, או למען הביע על ידה את ההשקפה על האלהות והתבל כעל עצם אחד, (Panteismuss) או את האמונה המסתעפת ממנה, כי האלהות בהתפשטה בכל הפנות הרחוקות בתוך‏ הבריאה התרכזה והתגלמה בתמונות חיה ובהמה. באמת שיטה דתית כזאת לא היתה יבולה להופיע בתקופת עת נאורה, אחרי אשר הגיעו המצרים למדרגת השכלה ותרבות נכונה, וגם אי אפשר היה לה להתקים בקרב עם נאור ובעל תרבות, לולא נתקדשה עוד מימים קדומים, ולולא נתאשרה בתקף הדרת הזקנה המופלגת החופפת עליה. דת כזאת יכולה להאריך את תקומתה בקרב העם רק בתור סוד ותעלומה דתית מקודשת, בתור רז אשר מוצאו ומולדתו נעלמים וצפונים מכל חי.

זה לא כבר הופיעה דעה חדשה להטעים את העבודה הדתית לבעלי החיים, והבאור החדש הזה אך יצא מבית מדרשם של חכמי תורת האדם (Antropologie) ויפץ מהרה על פני הארץ. אם נשען על עדותם של הסופרים הרומאים יובינַל ודיודֹר, הנה היה המצב הדתי בארץ מצרים דומה אל מצב החברה האנושית בעת היותה שקועה בהאמונה הנבערה על דבר מוצא בני האדם מחלצי בעלי החיים (תָתם), כאשר בארנו בפרקים הקודמים. גם פה נגלה בעצם תמו החזיון אשר ראינו. בארץ פֶּרוּ לפני ממשלת האונקים, השורר גם בעת ההוה בקרב שבטי הפראים בצפון אמריקה; לפנינו המון ערים וקבוצי בני אדם מתאחדים לעדוֹת, ובכל אחת מהן ישנה בהמה או חיה קדושה המיוחדת לה, אשר מבשרה לא תאכל, איננה נוגעת בה לרעה, גם סוככת היא עליה באברתה ומקדשת אותה בתור אל. מלבד זאת, בכל מנהגי הדת הנהוגים בארץ מצרים הננו רואים פה ושם את עקבות סדרי החיים ההם, אשר שמו משטרם בקרב כל שבטי העמים המאמינים בתתם. ולוא גם יהי, כי הדמיון שזכרנו פה הוא מצומצם מאד, ואיננו משתרע הלאה מעבר לגבול החזיונות אשר הזכרנו זה עתה, בכל זאת יש לנו על מה להשען ולהחליט כי המחוזות השונים אשר מהם נכללה ארץ מצרים היו מיושבים בימי קדם משבטי עמים רבים בעלי אמונת תָתֶם, אשר גם בהתאחדם להיות לעם אחד עוד השתמרו בקרבם המסורות העתיקות המיוחדות להשבטים השונים. באופן הזה נוכל לחשוב את החיות הקדושות אשר להמצרים בתור תָּתֶּמים של השבטים הקדמונים אשר נאחזו בארץ ‏בעצם וראשונה. הנה כי כן צעדה הדת הלאה בנתיב התפתחותה ‏מבלי לזרות הלאה את הדגל המרחף על פני חיי השבט, ותשאירהו על מקומו בתור סמל חיי אחוה וקרבת משפחה.

II. האלים הגדולים

ּלרגלי הכתבות החרותות על פני מצבות הזכרון ועל מגלות הפַּפירוס, יתודעו לנו המון אלים ממין אחר לגמרי. המטרה הראשית אשר להדת הזאת גלויה ומבוארת לנו בדעתנו כי יחד עם החיות הקדושות, החתול, הקוף והתנין, הקדישו והעריצו ויכבדו בהיכלי הקדש במצרים גם עצם נשגב השוכן בשמי מרום, אלהי השמים והשחת, אשר טבעו ותכונתו – שפעת אור, צדק ויושר, רחמים וחנינה, אֵל אשר אמונתו מעוררת בלב עובדיו רגשי הגות־כבוד ודבקות נמרצה אל העולם הרוחני, ומביאה את האדם אל האמתות הנשגבות הכרוכות בעקבות האמונה במציאות האלהים. מראשית העתים הקדמוניות ההן, אשר זכר קורותיהן ועלילותיהן הגיעו אלינו, תארו להם המצרים את האלים הגדולים בדמות בעלי חיים, כאשר ראינו למעלה. בכל תקופת ימי עולם הידועה לנו מופיע לעינינו “התר” בתבנית פרה, “הרס” – בתבנית עיט, “אנוביס” – בדמות שחל. אולם האם לא ירדה האמונה בהאלים הגדולים בזמן מן הזמנים ממדרגתה ותשפל בערכה ותתגשם מאד ותתהפך לדת גסה ושפלה, לדת עבודת בעלי החיים? כבר ראינו למעלה מה מאד יקשה עלינו לתמוך את הדעה הזאת. לעמת זאת, מי יודע אם לא התפתחה הדת הגסה, האמונה באלהותם של בעלי החיים, ותרם ותשגב ותהי לדת אשר יסודה אמונה באלים גדולים שוכנים במרומים? גם הדעה הזאת איננה נתונה להיות מוכחת על פי ראיות חזקות, בהיות כי האלים הגדולים אשר ראינו בארץ מצרים אינם בעלי חיים, אשר התרוממו למדררגה נשגבה ואשר נחשבו לבעלי רוח כביר עם איזה תכונה רוחנית, כי אם עצמים מסוג אחר לגמרי; האלים האלה הם: השמש, הירח, השמים והשחר. וכאשר בררנו בפרקים הראשונים מספרנו זה את הנסבות, שעל פיהן נולדה האמונה באיתני הטבע בעצם וראשונה אצל האדם הקדמוני, אשר איננה מתבארת לנו כדת מקורית בפני עצמה, מבלי אשר הסתעפה מאיזה דת שפלת־ערך קודמת לה, כן הננו מוצאים לנכון להניח את ההנחה הזאת גם ביחס אל הדת המצרית. לוּ גם נניח כי איזה מן האלים הגדולים באו הלום מארץ שנער, הן גם ההנחה הזאת איננה עוזרת לנו כלל לדעת את תולדות ימי האלים בתקופת העת ההיא, אחרי בואם בגבול ארץ מצרים. הננו נאלצים אפוא להניח מציאות שתי דתות נפרדות אשה מרעותה כן בתכונתן וכן במקור מוצאן, אשר השתררו פה אשה בצד רעותה, בשאפן להתפשר ולהתרועע יחד; ועם זה הננו מחליטים כי השפעת שתי הדתות אשה על רעותה החלה עוד בימים קדומים אשר לפני ההיסטוריה, שאז התבוללו והתמזגו יחד.

לפנים דמו כי האלים הטבעיים (המורים על כחות הטבע) במצרים משולבים ברקמת אגדות מתולוגיות רק במדה מצערה מאד, כי קורות ימיהם ועלילותיהם נודעו לנו רק בדרך כלל. מרביתם אינם יודעים לספר את קורות ימיהם בעבר, מלבד איזה ניבים, אשר בהם הביע האדם הקדמוני, לפי דרכי ההגיון המיוחד לו, את השקפתו על החזיונות האדירים הנגלים בתוך הטבע, כעל יצורים חיים העוללים את עלילותיהם כרצונם. אולם במדה אשר נוסיף לקרוא את הכתבות הרשומות על פני המצבות הקדמוניות, כן תתעשר ידיעתנו בהמון אגדות על דבר האלים, ואולי עוד תרבינה האגדות ותעצמנה למספר גדול, הודות להחקירות וההתגליות בעתיד. האגדות השונות האלה כמו נערכו כלן על פי דוגמה ותכנית אחת. האלים הגדולים של המצרים הם יצורים פשוטים, גלוים ומובנים לנו, ומעולם לא נערכו לשיטה מסודרת בעלת חלקים רבים, כאשר נערכו אלילי יון, כי אם נשארו כל הימים בתור משפחות בודדות ונבדלות, וגם נדמו איש אל רעהו בתכניתם ותכונתם. כלם כאחד הם אלהי השמש או אלהי השחר והלילה, ואינם נבדלים זה מזה הבדל נמרץ ביחס אל תולדות ימיהם; הם רק שַׁיָכִים ונחשבים למחוזות הארץ השונים, ורק זה הוא ההבדל המבדיל אותם איש מרעהו.

האלים הגדולים גם הם הנם אלים מקומיים. כמיני בעלי החיים כן גם אלי הטבע נקדשו ונעבדו איש איש רק בחוג מקום מושבו בקרב עדתו המחזיקים בו, בעוד אשר במחוזות אחרים לא הכירו את אלהותו, מלבד במקרים מיוחדים ולרגלי סבות מיוחדות. אולם עוד בימי התקופות היותר קדומות הידועות לנו התחוללו בהמשטר הקדמוני הפשוט הזה חליפות ותמורות רבות. כל אחר ממחוזות הממלכה לקח לו לסגולה אל מיוחד לו לבדו; כן היה האליל סֵיט (Set) לאלהי המחוז אקסירין, האלילה “נייתה” – לאלהי סַאִיס. אפס כי בכל מחוז העריצו והקדישו אלים רבים נוסף על האל המיוחד לו; מרבית המחוזות החזיקו בשלשת אלים, ויש מהם אשר מספר האלים הגיעו עד תשעה; המספר תשעה הוא מספר ממוצע, ועל כן ראינו כי באיזה מקומות העדיפו על המספר הזה או המעיטו ממנו בכדי אחד או שנים. האל הראשי אשר התרומם למעלת שליט ומושל בקרב המחוז הרחיב את שלטונו גם מעבר לגבולות המחוז, ויתפרץ לבוא גם בארמונות הקדש אשר ליתר האלים זולתו, ולשפוך שם את ממשלתו, עד כי היה שורר במקומות רבים כאיש השורר בביתו. האליל “רע”, כאשר האמינו המצרים, פרה ורבה ויהי למשפחת אלים גדולה, ארבעה עשר במספרם, כלומר האליל הזה התפתח מאד, ויתגלה בארבע עשרה תמונות שונות בארבעה עשר מחוזות. אולם אם אפשר הרבר כי אל אחד יתחלק לאלים רבים, הלא בדרך טבעי יוכל לקרות ‏ ההפך; וכן קרה באמת; שני אלים או אחדים מהם, פשוט לרגלי הרכבת שמותיהם שההחברו יחד, התאחדו בעצמותם ויופיעו בתמונת אל חדש. ככה הופיעו האלים: רַע־גַרמַביס, אמון־רע, פטַה־סָקַר־אָזיריס, ועוד איזה אלים מרכבים הרכבה יתרה. באופן הזה השתררה בקרב המצרים נטיה קבועה ותמידית ליצירת אלים חדשים, וגם המסות אשר נסו לאחד את האלים יחד ולערוך מהם מערכה אחת רק הגדילו את מספרם. המסות אשר ערכו במצרים לבנות מן האלים הרבים שיטה דתית מסודרת לא הצליחה כלל, מאפס יכלת להשבית את האלים המקומיים; כי יושבי המחוזות נצמדו אל אליליהם המיוחדים מבלי הרפות מהם, וישמרו מכל משמר את משטרי דתם. בכלל לא השתרר במצרים מעולם משטר דתי קבוע; כל אחד מן הכהנים מצא לאל ידו להמיר את הדת הקבועה במקומו בהדת השוררת במחוז אחר, ולמרות חפץ לב המלכים אשר שאפו לאחד את כל דתי הממלכה ולערוך מהם שטה דתית אחת, לא הפקד מעולם כהן גדול בתור נשיא הדת וראש על כל כהני הארץ. התכונה המקומית המוטבעת על פני כל אלילי מצרים היתה למקור נובע רפיון ואין־אונים להיצורים הגדולים האלה, ותעצור בעד השתלמותם.

הדת השלטת בארץ מצרים יעדה לכל אחד מהיכלי הקדש שלשת אלים, אשר קבעו בו מושבם בתור משפחה אחת: אליל ראשי ורעיתו האלילה, והשלישי – הבן הנולד להם, והם יחד היו לאגודה משולשת (Triada). הננו להזכיר פה איזה מהן בשמותן:

הבן בא למלא את מקום אביו, ותעודתו להזדוג עם אמו ולהוליד את עצמו, זאת אומרת: להוליד אליל הדומה לו בכל פרטי תכונותיו, מלא את מקומו; ובאופן הזה אם כי הוא מת ונכחד תמיד, אך גם נוצר ומתעורר לחיים חדשים תמיד; האם, מפני שאיננה אלילת ‏השמש, היא איננה מתה. אנחנו לא נשתומם על אגדות כאלה בזכרנו כי האלים האלה יש להם יחס וקשר עם השמש השוקע וזורח חליפות בכל יום תמיד, ועל כן לא נתפלא על החזיון המתגלה לעינינו תמיד, בהוליד האליל את עצמו, או כי הוא יוצר את יצורי גויתו.

האגדות. – בטרם נרחיב את דברינו על דבר האלים הראשיים, הננו לדבר דברים אחדים על אדות האגדות הדתיות אשר להמצרים. רבות הן מאד האגדות הנושאות משא על דבר ראשית המציאות; כן, למשל, מסופר בהן כי האל הראשי הגיח מן הביצה הקדמוניה שהיתה בעולם טרם כל נברא, או כי משפחת כל האלים היא צאצאי זוג האלילים סֶב ומוּט; האלל סֶב, הארץ, הוא מין זכר והוא הבעל, ונייטה, השמים, מין נקבה, האשה, ובכן היו הם לאבות כל הנמצאים בתבל. מלבד מצבו הנשגב בתור אל נחשב האליל הראשי גם למלך בארץ, והוא כונן את כםא משפחת המלוכה הנאמנת בבריתו ויסעדנה בידו החזקה. לפי דברת האגדה היתה “תקופת ימי שלטון רע” תור הזהב לארץ מצרים, כי אז מלאו צדק ואושר נאות ארץ. כן נודעו לנו אגדות רבות אשר תעודתן לבאר איזה חזיונות הנראים בתוך הטבע, או איזה מוסד נכון בחיי החברה; הן מטעימות את טעם השמות אשר נקראו לאיזה מקומות ומיני בעלי חיים, וכמו כן תבארנה לנו את הטעם הנכון של חמשת הימים הנוספים באחרית השנה על שנים עשר הירחים הכלולים בתוכה, למען השלים את השנה לפי חשבון שנת החמה. לפי האמונה התפלה שהתנחלה בקרב המצרים הקדמונים, הנה רבות מן האגדות הנושנות פועלות במקרים ידועים פעולות חזקות מאד בכח הקסם הצרור בהן; למשל, אגדה אחת היא סגולה בדוקה כנגד הרעל, ובתנאי כי תסופר באופן ידוע, למען השיג את המטרה המבוקשת, והשנית היא תרופה לאיזו מחלה ידועה. אחרי הספורים האלה על דבר תקופת ממלכת האלים, תקופה רבת תפארת ומחוננת בברכת השלום, תבואנה האגדות המספרות את קורות ימי תקופות הצללים, עת אשר הועם אור השלום והאושר, עת אשר רפו ידי האלים העתיקים הבלים מזקן וצריהם רבו מאד, ‏ עת ‏ חדלו האלים ובני האדם להכנע מפני האל הראשי, עת התחוללה בין האלים מלחמה עזה, אשר עוד לא בא הקץ לה גם כיום הזה, ועוד היא מתחדשת בכל עת תמיד; או עת אשר סרו האלים למשמעת בעלי ריבו של האל הראשי, ואז נטל על האל הראשי אשר בא לכהן תחתיו להתקומם בסערת מלחמה, למען נקום את נקמת ההולך לפניו מידי צריו. איזו מן האגדות האלה נושאות עליהן תמונה קדומה והנן בעלות תכונה פראית, אשר תעיד בהן, כי הן פרי הגיון רוח החברה בעודנה במצבה הגס. אולם האגדות האלה מתיחסות רק אל האלים ובני האדם, אך לא אל בעלי החיים (כי לפי המצב הדתי של המצרים אפשר הדבר כי תחוברנה אגדות מיתולוגיות גם על אדות בעלי חיים), – בני־אדם אשר בלי תפונה היו הגבורים אשר בממלכת השמש. בהן מסופר על דבר הברית הכרותה ביניהם ובין האלים חליפות, פעם עם אל זה ופעם עם משנהו, על דבר גורל השמש ואת אשר יגיע אליו במהלכו היומי (לא במסלולו השנתי), על אדות ממשלתו רבת ההוד והמבורכת בפעולתה הטובה, על דבר הערב אשר יעיב אורו, ועל דבר גבורתו ואונו להלחם בהמון הכחות אשר לממלכת החשך, על דבר מותו ושובו לתחיה חדשה, או על דבר שלֻמת נקם אשר יתנקם ממלא מקומו אחריו בעד הרעה אשר עוללו לו.

משפחות האלים. בתולדות דת המצרים הננו רואים כפעם בפעם, איך אגודת אלים חולפת ותחתה באה אגודה אחרת לרשת את מקום ממשלתה, והמחזה הזה ישנה כל פעם אשר תעתק בירת הממלכה ממחוז אחד אל משנהו בקרב הממלכה; ותמורות כאלה נעשו ונשנו מבלי גרום כל מהומה ומבוכה במדינה ובממשלת הדת. אבל לוּ נסה איש להעביר את הדת העתיקה הקבועה בארץ, כי אז רבו מאד המתמרמרים עליו בחמת רוח להשבית את פעולתו; אך להוסיף עוד אֵל חדש, ולוּ גם להרכיב אֵל ראשי על האל המסתופף זה כבר בהיכל קדשו, – מעשים כאלה לא פגשו כל מעצור בדרכם. האל “רע” בעיר און היה בזמן היותר קדום הידוע לנו – האל הראשי בקרב אלילי מצרים. אזיריס בעיר אבידוס היה כמו כן אל גדול ונשגב, אפס כי העבודה הדתית של האליל הזה הגיעה אל מרום התפתחותה רק בתקופת ימים מאוחרת. האל פטַה בעיר מוף הופיע על במת החזיון עוד בימי משפחות המלוכה הראשונות. רק בעת מאוחרת מאד הופיע האליל אמון; הוא התנשא למעלת אביר אלילי מצרים רק אחרי נטות שמש ממלכת מצרים לערוב, בימי ממשלת היונים והרומאים.

והננו לרשום פה רשימה קצרה על דבר גדודי האלים אשר נכנעו תחת ידי האלים הגדולים הנזכרים פה.

רע. “רע” מורה על השמש; מקום מגורו הֵליוֹפָליס, ובעברית “און”, העיר ששם התגורר יוסף ואדונו פטיפרע (כלומר כהן־"רע"); הליוֹפליס – בית מצבת השמש (Obelisk), וזאת האחרונה היא סמל דמות השמש. האליל העתיק הזה היה בראשיתו מלך אדיר טוב לב ובעל רוח עדינה, ואחרי כן הורד משאתו ויהי לאיש צבא; הוא נלחם מלחמה ארוכה עם הנחש אַפֶפ; הנחש העקלתון נגיר ממשלת החשך, אשר יורה מטר חצים וימחץ את כל הקמים למולו. והיה בגבור המלחמה על “רע”, אז תופיע לעזרתו “התר”, אלילת השמים אשר לפאת ים, והאליל “הרס” – היא השמש בעלת הכנפים המלאה גבורת נצחון וכח עלומי נצח – יתקומם גם הוא להשיב נקם לצריו⁴. אולם האליל “רע” הוא אדון שני העולמות, מלך ‏ העולם העליון, גם מושל העולם השפל אשר מתחת לארץ. המלך פיאַנחי מבית משפחת העשרים ושתים התפרץ לבוא בהיכל “רע” בעיר און, ובהרסו לבוא אל חדריו פנימה הגיע גם אל תוך מקדש הקדשים, ובצאתו סגר את הדלת אחריו כשהיתה. והמקרה הזה לא נעלם מעיני המסורה העתיקה, אשר המציאה לנו ידיעה נכונה על אדות כל הדברים אשר ראו עיניו שם. הוא התבונן על פני “רע, אבי משפחת מלכי מצרים”, וירא שתי אניות־שיט היעודות להאליל לחפץ מסעו אשר יסע יום יום. האל “רע” ישוט יום יום באניתו על פני רקיע השמים, ובלילה הוא משוטט בהעולם התחתון אשר מתחת לארץ, אשר כח שלטונו ומלכותו מגיעים גם שמה. מסע אלהי האור בעולם ממשלת החשך – היא אגדה דתית אשר רִדדוּ אותה בעת המאוחרת וירחיבו ‏ אותה מרחב גדול מאד, גם רכסוה אל כח פעולתו של האליל אזיריס; אבל בעקרה אנחנו מוצאים את הגרעין היסודי של המושג הדתי הכי־עתיק, אשר נקלט בלבם של המצרים הקדמונים, ועל כן מסעו של “רע” על פני “אַמ־דוּאַת” (העולם השפל אשר מתחת לארץ) מסופר ברוב דברים ומבואר לכל פרטיו ודקדוקיו. יצורים רוחנים רבים ילוו אותו בדרכו ויעזרו לו בכל מעבדיו, ועם כל זה אין לשער כמה תכבד עליו העבודה להגות את המעצורים המושמים על דרכו במשך עתות כל הלילה עדי הגיעו אל שערי שחר. בלכתו למסעיו במחשכי העולם התחתון הוא מוביל אתו יחד את נפשות מתי עולם, נשמות בני האדם; ואלה האחרונות בעת לכתן בדרך מסוכנת כזאת הן עוצרות כח להאבק עם הכליון השואף להן ולהשאר צרורות בצרור החיים תחת כנפי רע, רק הודות לרזי התעלומה ותורת סודות פליאה, אם רק לא חשכו עמל מנפשן לקנות להן את הידיעות היקרות ההן. על פי פקודתו הן מאולצות לעבוד את האדמה בארצות המישור אשר בעולם התחתון, ובעונג רוחני אשר אין דוגמתו בחיי הארץ הן ששות לקראת בואו בזמן הנועד בליל המחרת.

אזיריס, אלהי השמש בעיר אבידוס, לפי המסורה היה גם הוא בראשונה אחד מבני האדם יושבי חלד, אשר התרומם למדרגת אֵל במשך הזמן (אזיריס אלהי העולם התחתון ושופט נפשות המתים הוא אל אחר, ועל אדותיו עוד לנו מלים במרוצת ספרנו). האל הזה מלבב ומענין בכל הליכותיו יותר מכל אלילי מצרים, עד כי האגדות המסופרות על אדותיו לבבוּ מאד גם את לב הפלוסוף היוני פלוּטַרך, אשר הזכירן בספריו יחד עם באורי המיתולוגיה המלאים רזי תעלומה כפי שבארון חכמי תורת הרזים הקדמונים; ויחד עם זה הנהו גם האליל אשר בו יתגלה בעליל הדמיון הנמרץ אשר בין הדת הכשדית והמצרית. כדבר המתאים אל האגדה האמורה למעלה, היה אזיריס אחד מחמשת האחים התאומים אשר נולדו בפעם אחת להוריו הנכבדים הזוג האלילי סֶב ונייטה. אמנם רואים אנו, כי אדמת חם ארץ הפלאות מעולם, אשר עטרה אותה גם האגדה העברית בנזר מפלאות היצירה, בהאצילה עליה שפעת כח חיים להפרות נפש אדם “ששה בכרם אחד”, היא הקדימה לחשוף את מפלאות כח יצירתה עוד מלפנים, ביצרה חמשת אלים בכרם אחד, וכלם בני קימא חזקים ומוצקים; ומי יודע אם לא הואילה האגדה העברית לצאת בדרך הכבושה עוד לפניה, ולעטר את ילדי העברים אנשי החול יצירי ההיסטוריה העברית פה על הארץ בעטרת הפלאים ההיא, אשר עטרו בו המצרים הקדמונים את אלילי קדשם בשמים ממעל? – מראשית יום הולדו לקח לו אזיריס את אחותו איזידה לו לאשה. ובמדה אשר אהב את אחותו איזידה, כן גדלה השנאה אשר שנא את אחיו סֵיט הנולד אתו יחד, ואשר מלחמת נצח נטושה ביניהם תמיד. כל אחד משני האחים לא יעצר כח להכריע את אחיו ולנצחו בהחלט, ועל כן רבו מאד הספורים על אדות מלחמת־נצח הזאת. לפי הרוח הנושב במרחבי הדת המצרית, כל אלי מצרים הנם אלים נאורים ובעלי רוח נדיבה, מלבד שני האחים התאומים האלה, אשר בהם נפגשו שני הפכים, הטוב והרע מזוינים וערוכים לקרב. אזיריס הוא כח אדיר נובע כל טוב, כן בתכונתו המוסרית וכן בחוג עלילותיו בהיכל הטבע, בעוד אשר סיט הוא דמות מוגשמת מכל הדברים אשר נחשבו בעיני המצרים לרע, – החשך, השאיה וערבות המדבר, הרוח הלוהטת הסוערת מנגב (Samum), חלי ומדוה ושער צהוב (שער צהוב נחשב לסמן טומאה ורוח משחית לפי ההשקפה שהשתררה בארץ מצרים, וההשקפה הזאת עצמה נקלטה גם בקרב העברים, ועל כן היה שער צהוב לסמן טומאה בנגע הצרעת). האליל סיט איננו אורח אשר בא ארצה מצרים יחד עם שבטי בני שם לוכדי הארץ בתקופת ממשלת הרועים, כי אם הוא תושב ואזרח בארץ מעולם, רק כי אותו מצאו לוכדי הארץ מתאים יותר אל מושגיהם מכל אלילי מצרים, על כן בחרו בו לרוממהו ולתתו עליון על כל אלילי הארץ. אפס כי לא הצליחו במעשיהם. האגדה המספרת, כי נֻתחה גוית אזיריס לנתחים רבים, ואיזידה זוגתו חפשה את שארית גוית בעלה האהוב, הקבורה בארבעה עשר קברים במקומות שונים, עדי מצאה את גזריה במקום הקברם, – אגדה כזאת אנו פוגשים גם בארצות אחרות, רק שם היא מתיחסת אל שם אלהים אחרים. האליל “הרס” יופיע על במת המחזה לנקום את נקמת אביו. פה יגלה לנו האליל האחרון הזה בשלש מדרגות: 1) הרס בתור ילד נשא בזרועות הורתו, 2) הרס בתור מתנקם, 3) הרם בתור ממלא מקום אביו; ובכלל הנהו אליל השמש בשלמותו.

משפחת האלים הזאת נראית לנו כקרובה יותר אל החברה האנושית ותכונותיה, והיא מחוננת ברוח חיים יותר ממשפחת “רע” או איזו אגודה אחרת מקהל אלילי מצרים. פה הננו ראים בעליל יסוד עקרי איתן, אשר במדה המתאמת אל פעולתו והשפעתו, הנה מערכת האורות וצללי החשך, הערוכים אלה מול אלה וכלולים בתמונת פני האלים, עוברת ומתהפכת לטוב או לרע מוסרי, עד כי בכח המחזה הזה יתרומם וישגב מאד אלהי האור, ויתהוה למגן ולמחסה לצדק ומישרים ולמקור נובע שפעת טוב וחסד. מלבד זאת, אל כל אֵל טוב וחנון אשר בדת המצרים נלותה גם אלילה, אשר דמתה יותר מהעתקה חורת־פנים לתואר פני בעלה האליל, והמשפט הזה מתאים‏ אצל מרבית אלילות מצרים. גם על פני האגדות המתולוגיות המספרות גם את רוב העמל והתלאה אשר מצאתם שפוך כמו כן איזה הוד ורוח חן מיוחד, הנותן לתכונותיהם ומדותיהם איזה עומק ורוחב מלאים מקסם־תוגה, אשר לא נראה כמוהם אצל יתר האלים המאושרים והשאננים בארץ מצרים.

פְּתַה – האליל השוכן בעיר מוף. על יד הארמון הבנוי לשמו נמצא עוד ארמון שני מוקדש לשם השור הקדוש “אַפּיס”, אשר כנו אותו בשם “חיי פתַה השניים”. ויען כי שני האלים האלה שכנו יחד איש בכתף רעהו, הנה זאת היא הסבה, כי בכל עת בקשו תורה עיונית לרכוס אותם, אם גם בפתילים דקים מן הדקים, איש אל רעהו, ובכן היה הפר לתמונה גשמית של האליל הרוחני המתעלם מן העין. ובאמת הדת אשר לצמד האלים האלה מוצאה עוד מימי קדם אשר לפני ההיסטוריה, ואך לשוא ננסה לרקום רקמת עיון ומחקר על דבר היחס המקורי אשר ביניהם בעצם וראשונה. השם “פְּתַה” הוראתו “יוצר ובונה” והיונים קראו לו בשם אלילם, אליל האש – פועל ואמן (Gephaistos). בעת המאוחרת החלו להציג אותו בשורה אחת עם אלהי השמש, ויכנוהו בתארים רבים: “הנכבד”, “האדמוני”, “בעל הפנים המסבירות”; אפס כי לפנים היתה. תעודתו, כפי הנראה, קרובה יותר אל כח החום היסודי השורר בקרב הבריאה, אשר רק הוא הנהו המקור הראשון שממנו נובעים כל תנועה וחיים בעולם. כאזיריס ורע הנהו גם הוא אלהי העולם ‏התחתון אשר מתחת לארץ, ואליו תנהרנה נפשות בני האדם אחרי מותם. אָמור אמרו, כי הוא הפותח את שפתי הרפאים. זאת אומרת: הוא החוקר ודורש אותם ושופט אותם על עלילותיהם. אולם מצבו נכבד גם בעולם העליון, אשר שם הוא עומד על משמרתו בתור אלהי הצדק והמישרים; הוא מכונה בשם “אדון אמת המדה”, והשם הזה מרחיב את שלטונו על המדות וקצבת גבולות הארץ, אשר ערכם היה רב מאד בארץ מצרים, בגלל הנילוס אשר הציף את מימיו על פני האדמה מדי שנה בשנה ומחה בשטף מימיו את קצבי הגבול, עד לבלי דעת נחלת איש ואחוזתו. בנו הוא האליל אִימְהָטֶפְ, מרבה השלום; היונים חשבו את האליל הזה לצר ואויב ויכנוּהו בשם אסקלֶפיוס. בתור אלילה בקרב האגודה המשולשת הזאת היתה “סֶחֶתְ”, אשר הקדישוה והעריצוה בעיר בוּבַסתיס בשם האלילה “בַסת”, ושמה נהרו מכל קצוי ארץ מצרים לחוג חגים רבי תפארה לכבודה, וסמל דמותה אשר ערכו לה – תבנית חתול. אמנם כאשר נחזה, הנה היתה תמונת פתה מוגבלת מאד בערך אל האלילים רע ואזיריס, ועל כן הוא מתאחד בנקל עם אלים אחרים. האלים המרכבים פְתַה־סָקַרִי ופְתַה־סָקַרִ־אָזִירִיס נפגשים לנו לעתים קרובות יתר הרבה מאשר האל “פְתַה” מובדל ומופרש לבדו.

מכל הבהמה והחיה אשר נקדשו בתור אל בארץ מצרים הצטין הפר הקדוש “אַפּיס”, כן במדרגת קדושתו, אשר בזה עלה על פני כל אחיו מהמין הזה, וכן בהוד ותפארת חיצונית אשר פארו את היכל מקדשו ואת העבודה הדתית המקודשת לשמו. גם האגדה לא מנעה ממנו תפארת נזר מפלאותיה, בהטביעה עליו חתמת קדש עוד טרם גיחו מרחם, וכן יסופר: כי אפיס יולד מפרה בתולה אשר נעברה מקרן אור שמים אשר זרח עליה. כפי עדות סופרי היונים וכפי תבניתו המחוקה על מצבות הזכרון, היה כלו בעל צבע שחור, על מצחו כעין משולש לבן, על גבו תמונת נשר, ועל צלעו הימנית תבנית חצי־סהר מצבע לבן. אפיס שכן בהיכל קדשו המפואר בעדי זהב, ושני חדרים מרוחים מוכנים למענו. כהני אפיס כלכלו אותו ביד־נדיבה ויפנקו אותו בכל מאכל דשן ושמן, וינצורוהו מכל משמר. הוא רבץ על מרבדי־משי יקרים, והרמון מלא פרות בריאות ויפות הוכן למענו, למען יוכל למלא את תאותו כחפצו, ומעין מים נמצא על יד הארמון להמציא לו משתהו בעתו. סביבות הארמון נמצאה חצר רחבת ידים, ושם טיל אפיס ברוחה כפעם בפעם בחצרות קדשו. רבים הם הבאים אל מקדשו לשאול את פיו לכל חפץ וענין כאשר ישאל בדבר אלהים, והוא יענם; הבא לשאול את פי אפיס יושיט לו אכל על כף ידו, והיה באכול אפיס את הצידה המוגשה לו אות הוא בתור מענה “הן”, ובחדלו – “אין”. ביום חג ומועד הקריבו לו קרבנות, ורק את בני מינו, וביחוד פרים אדומים. יותר מכל חג ומועד הרבו המצרים לפאר את יום חג מולדת אפיס, והוא בעת הציף הנילוס את מימיו, כי אז הובילו את אפיס ברוב תפארת, ויקיפו יחד אתו את חוף הנהר, וכה חגגו שבעת ימים בזמרה ובמחולות וזבחי קדש לרוב. במלאות לאפיס כ"ה שנה הומת בידי כהניו, ואת גויתו השליכו בבאר קדוש, כמו פגה קדושתו ממנו ויהי כאחד הפרים. אולם אם פקודת מות תבוא עליו עוד לפני 25 שנים לימי חלדו, ‏ אז חנוט יחנט ויושם בארון עדוי ביקר כל חמדה, וימצא לו קבר בארמון סֶרַפִיס המהולל בקדשו. הארמון הזה הצטין בגדלו ותפארתו ובמערות הרבות אשר השתרעו בתחתיתו, ושם הושמו הארונות האוצרים בקרבם את הגויות החנוטות, גויות אפיס, אחרי מותו. הוא נמצא בעיר מוף, ונגלה בימינו על ידי החכם מַריֶטא בשנת 1850. תקופת עשרים וחמש השנים אשר נקצבו לימי חלדו של אפיס מכוונת אל תקופת 25 שנים, שנות מחזור הלבנה, כי אז השתוו שנות החמה והלבנה יחד (המצרים חשבו את מחזור הלבנה 25 שנים). במות אפיס, כל עוד לא נמצא פר אחר אשר בו נמצאו כל התנאים הדרושים למלאות את מקומו, היו ימי יגון ומספד לכל ארץ מצרים, אשר כסתה את פניה במסוה אבל, ובדמעת עינים חכתה ליום המאושר אשר יופיע אלהים חדש בשעריה.

אלה הם אבירי האלים, אשר נקדשו בימי תקופת שלטון מלכי מצרים הקדמונים, כלומר בימי מלוכת שש המשפחות הראשונות. בהגיענו אל משפחת המלוכה השתים עשרה, אחרי ‏הרוח הממושך בתולדות ימי הממלכה, אשר אין כל זכר ממנו בכל דברי הכתבות הרשומות על פני מצבות הזכרון ובספרי הספרות העתיקה, במשך עת־הבינים אשר בין 2500 ובין 2000 לפני ספה"נ, הננו מכירים איך הועם אור האלים האלה, עד כי במהרה נהדפו משאתם ואחרים באו לעמוד תחתם בראש קהל האלים, הם האלים המקומיים אשר בנא־אמון‏ ובכל המחוזות אשר סביבותיה. מכלם יענין את לבנו יותר האליל אמון מנא־אמון המצוין מאד, כן בתכונתו וכן בתולדות ימי חייו, אם גם בעצם וראשונה נכבדו בערכו גם האליל “חֶס” אשר השתרר בקרב יושבי עיר קָפְתּ אנשי האדמה, והאליל “מונט” בעיר הֵרְמִנְטיס. “אמון” – הוראתו העצמית “הנעלם והצפון”, כלומר הכח הנסתר בתוך הטבע, וכהאליל פתה כן גם זה, אך חזון יקר הוא כי יופיע מובדל ומופרש בפני עצמו; כפי הרגיל להיות הוא מורכב עם אל אחר, ולכל לראש עם האליל “רע”. המצרים תארו את דמותו בתמונות‏ שונות, פעם צירו אותו בדמות איל אשר קרניו מתפתלות למטה, והוא סמל הכח והעוז, ופעם בתבנית אדם עם ראש איל. אך במרבית המקרים הוא מצויר בתבנית אדם ושתי נוצות ארובות מתנשאות למעלה על ראשו; הוא יושב על כסא מלוכה ואשתו האלילה “מיט” לימינו, בידו הימנית שרביט המלוכה, ובשמאלית תבנית שתי וערב (כתבנית שתי־וערב הנהוג בין המצרים), והוא סמל דמות חיי הנצח אשר להאלים. בתקופת העת המאוחרת, בימי משפחות המלוכה השמונה עשרה והעשרים, פרחה דת אמון ותשגשג עד מאד בעיר תֶּבֶן, ואז הורם אמון למעלת “מלך על כל האלים” “אלהי השמש”, ויכבדוהו בתור יוצר התבל, נוצרה ומקימה. ובהשתנות העתים השתנה גם אמון בתכונתו ותעודתו, עד כי בימי משפחת המלוכה העשרים ואחת הצטמצמה אלהותו של אמון בחוג צר, ויהי לאל היודע כל ומגיד מראשית אחרית (Orakelgott); ובהיותו נצב על משמרתו הנכבדה הזאת להשיב‏ לשואליו דבר ולנבא את הצפון בחיק העתיד, גדל כבודו מאד גם בכל הארצות מסביב, וגם בארץ כוש ובנאות המדבר אשר בערבות לוב הקדישו והעריצו את שמו ולמוצא שפתיו יחלו. בימי קדם נודע לשם ולתפארת היכל הקדש אשר הקימו לשם האליל אמון בנאות המדבר בלוב, אשר שמה נהרו מכל הארצות לשאול את פי אמון להגיד את האותיות לאחור, ובין מבקרי הבית נמנו גם המלך אלכסנדר הגדול (מוקדון), קאטו הרומאי וקמביזֶס מלך פרס. כמהלך שנים עשר יום מעיר מוף ‏לפאת מערב בערבות לוב השתרע נֹא־המדבר המכוסה במעטה ירקרק דשא ועצי תמרים גבהי קומה פארוהו סביב; בצל עצי העדנים האלה התנוסס ארמון תפארת מוקדש לשם האליל “אמון”, ועל שמו יקרא אי־הערבה הזה בשם נא־אמון (Ammonsoase)⁵. מכל ארצות אזיה ואפריקה שלחו מלכי העמים את ציריהם ומתנות יקרות בידיהם לבקש עצה ולהודע על עתידותיהם מפי אמון. על אדמת נא־המדבר הזה נאחזה משפחת כהנים המשרתים לפני האליל בהיכל מקדשו, ועל ידם הביע אמון את רוחו ויענה לכל שואליו דבר. האליל אמון ורעיתו מוּט ובנם חָנְסְ חֻברו יחד, ויהיו לאגודת אלים משולשת אשר קבעה מושבה בעיר תֶּבֶּן.

כה כרעו ויכנעו האלילים המשתררים בתחומה של עבודת האדמה מפני אלילי השמש, אשר לאט לאט הרחיבו את שלטונם ויכבשו לפניהם את מרחבי אופק הדת כלו. פסילי האלילים הגסים השוכנים בכפרים, במעונות אכרים, הנשואים על כנפי הרעיון של הכח הגדול, כח המוליד המצמיח והמפריא השולט בעולם – הם נהדפים ממצבם ונסוגים לאחור, מפני הדת המסתופפת בהיכלי מלך, אשר פניה נטויות נטיה ישרה אל מול פני אלהי האור.

האמנם היתה הדת ‏הקדמונה אמונה באחדות האל? – אנחנו העברנו פה רק אחדים מראשי אלילי מצרים אשר רבו שם עד לאין מספר. אלה הם האלילים, אשר רכשו להם את לב המלכים והכהנים בערים הגדולות לאהבה אותם; ואלה האחרונים שאפו בלי תפונה להרים את מצב העם על ידי הרמת מדרגת הדת, ולפי השקפתם האלים אשר הקדישו והעריצו הם, הם הנם הנבחרים למען הוביל אל המטרה הרצויה. הרשות נתונה לנו להניח, כי הדת המוקדשה לשם האלים הנאורים אשר בארץ מצרים היתה מוכשרת להפיח רוח דעת במחזיקים בה ולהביא אותם באחרונה לידי אמונה זכה באל אחד. ולמען תת עוז ותוקף לאמתת הנחתנו הננו להביא פה איזה תוצאות לקוחות משירי הקדש אשר להמצרים, אשר שרדו אלינו מתקופת ימי משפחת המלוכה השמונה עשרה (1590 לפני ספה"נ), ואשר בטח הנם עתיקים לימים עוד יותר.

תפלה להאל הָרָס

“כל אלי שחק יכירו וידעו את האל האדיר השולט על פני תבל… הוא ישפוט תבל כרצונו, ותחת ידו יכנעו שמים וארץ. הוא הנותן צו ופקודה לכל בני האדם לדורותיהם, כן אשר בהוה, וכן אשר בעבר ובעתיד, כן להמצרים, וכן לכל עמי הנכר. על פי דברו וברצונו ינוע המאור הגדול, השמש בשמים, רוחות וזרמי מים, עצי יער וצמחי שדה למיניהם. הוא אלהי כל זרועי האדמה, הוא המצמיח על פני ארץ עשב ודשא ומפריא את האדמה בשפעת תנובה; הוא המשפיע כח תנובה ומפיץ אותו על פני כל הארץ; לפניו יכרעו וישתחוו כל בני חלד, בו ישמחו ויעלזו, וכל הלבבות ימלאו רך וששון. כל הנשמה תהלל את טוב לבו; עדנת רוחו מושכת את לבנו לדבקה בו, ואהבתו מה רבה בלב כל בני האדם!”

תהלה להאל פתַה

"לו אנחנו אסירי תודה בעד כחנו ומפעל ידינו, לכתנו ברגלינו, ראות עינינו, נשמת אפנו, כח זרועותינו ואמץ הלב; לו אנחנו אסירי תודה בעד מעללי הגויה והשפתים, כן אשר לכל אלי שחק וכן אשר לבני האדם ובעלי החיים למיניהם, בעד הדִּבר והשכל, בעד כל הצפון בקרב לבנו ובעד כל אשר תבענה שפתינו.

תפלה להאל פַתה־טַנֶן

"לכו נא נברכה ונרוממה את האלהים היושב במרומי שחק, המגין בחוג צל בנפיו על האלילה “נוּט” מלכת השמים. האלהים אשר יצר את האלים ואת שלשלת דורות בני האדם, אשר ברא כל ארצות תבל ואת הים הגדול בשמו ובמאמרו, לאמר: “תהי ארץ”.

תפלה להאל אמון־רע

“לך אלהינו התהלה והתפארת, האל היוצר כל, אדון כל חוק ומשפט, אבי כל האלים, בורא האדם וכל היקום החי על פני הארץ, אדון הזרעים, המצמיחת חציר ותנובה לחית השדה… האל היחיד שאין כמהו ואין כדמיונו… המלך האחד, היחיד והמיוחד בקהל האלים, הנקרא בשמות רבים, אשר מספרם לא נדע”.

כן גם נמצא שיר תהלה לכבוד הנילוס, אשר נחשב גם הוא בתור אל ראשי, וגם עליו הביטו המצרים כעל אל מנהיג מכלכל ומקים את כל היקום. משירי־תהלה אלה ומן הדומים להם הננו באים לידי תוצאות נכבדות בערכן על אדות תכונת הדת העתיקה של המצרים, והוא: כי בהכרח כבר הכירו מחברי שירי התהלה את האל האמתי, אלהי העולם היחיד והמיוחד, והוא הוא אשר אליו פנו בכנותם אותו בשמות שונים כאלה. ובכן, הננו יכולים להחליט, כי ראשית הדת אשר השתררה בארץ מצרים היתה האמונה העתיקה במציאות אל יחיד ומיוחד.

באמת ישנם מקורים המוכיחים בשפה ברורה עוד יתר מאלה האמורים למעלה, כי הדת המצרית הסתעפה מן האמונה באל אחד נשגב. מלבד המקורים המובאים למעלה הראה הח' לֶה־פאשז־רֶנוף עוד על מקום אחד במגלת הפפירוס אשר בבית גנזי הספרים בטורין, ששם מסופר על אדות דברים אחדים המושמים בפי אל אדיר וכביר, העומד ומתקים תקומה מקורית ועצמית; האל האדיר הזה הוא אשר ברא את השמים והארץ, נשמת כל החיים, בני האדם וכל היקום, האלים, הבהמה, החיה, רמש וצפור כנף וכדומה לזה. העצם הנשגב והאדיר הזה יביע אֹמר:

"אנכי בראתי שמים וארץ… אנכי הוא הנותן רוח ונשמה ‏באף כל האלים, עת אפקח עיני אז יופיע אור, עת אסגור עפעַפי והיה חשך. בבקר הנני “חַפֶרֶה”, כל היום – “רע”, בערב “טוּם”⁶.

החכם די־לא־רוזֶה מחליט, כי דת המצרים אשר בראשיתה נוסדה על האמונה באחדות האלהים ותכלול בקרבה אמונה זכה וצרופה בהעצם הנשגב עם כל התארים התלוים בו, בהכירה בו אל יחיד בורא ומחולל כל, אוהב את ברואיו ומחוקק למענם חוקי צדק ומישרים, – נטתה מן המסלה הישרה הזאת בזרם העתים, ותצעד הלוך וקרוב אל האמונה הגסה רבת־האלילים. כחמשת אלפי שנים כבר חלפו עברו מן העת ההיא אשר הושר בעמק הנילוס שיר תהלה, למען רומם את משגב האמונה הצרופה באחדות האל ובחיי הנצח אשר לנפש האדם; אפס כי בתקופה האחרונה בתולדות ימי הארץ הזאת הננו רואים את המצרים שקועים במעמקי האמונה הגסה אשר לא תשים כל מעצור לפני המון האלילים ההולכים ומתרבים בקרבה לאין קץ.

לפי דברי הח' לֶפאזרֶנוף נקל מאד להוכיח את קדמותו של הצד הנשגב הנשקף לנו בקרב הדת המצרית; אולם איננו מאולצים לחרוץ משפט כי הדת המצרית בכללה הנה רק נסיגה לאחור וירידה למטה. לוא נטל עלינו להביט על האמונה באחדות האלהים, אשר השתררה במצרים בעצם וראשונה, כעל סגולה יקרה שנתנה לבני האדם ממרומים, אשר לא ידעו בני האדם הקדמונים דלי־הכשרון לנצור אותה ולמסרה לדורות העתידים בעצם טהרתה, כי אז נראתה לנו ראשית דרכי ההיסטוריה של הדת הזאת בתמונה נוראה ופרועה מעוררת יגון. ואם אמנם האמונה באחדות האלהים הופיעה בארץ מצרים עוד בתקופה קדומה מאד, בכל זאת אין כל נחיצות מוצאת לנו להחליט, כי היא איננה פרי כח ההגיון והמחשבה אשר להאדם. נשענים על יסוד כל הידיעות אשר נודעו לנו הננו מרהיבים עוז לאמר, כי האמונה הזאת איננה ראשית הנִצה, כי אם הפרי המבוכר שהצמיחה מחשבת לב האדם, אשר נתבכר בל צרכו רק אחרי התפתחות ממושכה. אי־אפשר לשכל האדם, הנובע גם הוא מכח היצירה הכללית אשר השליט האלהים בעולמו, להגיע לידי הכרת תכונת אלהים וגבורתו וכח אלהותו רק ביגיעת כח הגיונו, ולהשיג הכל השגה ברורה בדרך ישרה בלתי־אמצעית ובפעם אחת. נצני האמונה באחדות האל נכּרים בקרב עמים רבים על פני הארץ, ורבים מחוקרינו נוטים לראות בזה כמו הרגשה טבעית הרוחפת את האדם לנכח האמונה הנשגבה הזאת; והגרעין הזה; אשר הניחה הטבע במקומו הראוּי לו, הולך ומתפתח ומסתעף לשריגים וענפים בעזרת כח ההגיון והמחשבה הפועל עליו פעולתו במשך עת ארוכה. ראשית צמיחת מחשבה ורעיון כזה הננו פוגשים אצל העמים הפראים, אשר אצלם כל הרגשה טבעית (אינסטינקט) דקה מן הדקה מתרשמת בכח גדול ונכרת היטב; והמצרים המסוגרים בארצם בעמק הנילוס, במדה ההיא אשר התפתחה אצלם התרבות, אשר החלה מיסודות קדומים גסים, עדי הגיעה אל התפארת הנשגבה אשר אין בארץ משלה, – הצליחו בעבודתם השכלית יותר מכל עם ולאום, לברר וללבן להם השקפה נכונה ונשגבה על האלהים אשר את יצוריו וברואיו העריצו והקדישו בקדושה דתית. שערו נא בנפשכם אל גדול המגביה לשבת במכון שבתו וממעון קדשו המלא אור שמים הוא שופך את ממשלתו על ממלכה גדולה כארץ מצרים, אשר מלכה האדיר איננו יודע בארץ משלו; אֵל אשר הארמון הנועד למעון לו פה על הארץ בנוי בהוד תפארת שאין דומה לו; אֵל אשר השגיב בכחו לאחד תחת דגלו את המדינות הנלחמות יחד זה ימים רבים, ואשר הרחיב את חוג השפעתו ושלטונו על ארצות רחוקות (בעת הפרחת מצב חיל צבא מצרים), אֵל אדיר כזה – הן רק למראהו יתעורר רוח כהניו ובעלי בריתו, לשפוך את נפשם בשירי תהלה נשגבים, ולהתרגש מעצם רוממותו התרגשות עצומה עד הגבול הקיצוני; ועל כן גדלוהו וינשאוהו על פני כל יתר הכחות השולטים בשמים ובארץ, ויהֻלל בתור יוצר כל ומושל בכל.

ובאופן הזה נגלתה התקרבות המחשבה אל גבול האמונה באל אחד, אבל רק בבחינת נבואה ובדרך הזהרה; תנאי הארץ עצרו בעדה מהתכונן בתור אמונה כללית או דת שלטת במדינה. החוקרים הקדמונים מחברי שירי התהלה הנז', גם בהרקיעם מרומים על אברות מחשבתם, גם בעת אשר, כפי הנראה, הם מדברים דבריהם על אדות עצם נשגב, אל יחיד ומיוחד בכל העולם, הנה עינינו הרואות כי בתור יסוד למחשבתם והגיונם מונח איזה אל מקומי, יצור פשוט, אשר מקום משכנו קצוב ומוגבל בהיכל מקדשו, ואשר סמל דמותו מתגלם באחת מבהמות הארץ, הקשורה ומשולבת עם אגדה תפלה, והמוקדשת ונעבדת בעבודה דתית מוגבלת ומיועדת להעם. החזיונות הגסים האלה הם אשר עצרו בעד מעוף רעיון אחדות האלהים בארץ מצרים מהתרומם למעלה, ויורידוהו שנית על הארץ מטה. על כן בכלל קשה מאד למצוא בארץ מצרים אמונה באחדות אלהים זכה וצרופה, אמונה באל יחיד אשר מבלעדו אין אלהים. האחרונה מן הרשימות העתיקות אשר העתקנו למעלה היא מתקרבת יותר אל האמונה באחדות האל כפי תכניתה המוגבּלת פה; אבל השורה האחרונה עוקרת את כל ההולכות לפניה, והיא יוצאת מחוץ למחיצת האמונה באל יחיד.

פה נחשוב לנכון להזכיר את הנסיון לתקן תקונים בדת, שנעשה באחרית ימי משפחת המלוכה השמונה עשרה, אשר שאפה לצמצם את הדתות השנות במרכז אחד, באופן כי העבודות הדתיות השונות תהיינה מכוונות אל עצם אחד. אפס כי האל המרכזי אשר נבחר הפעם היה גם הוא עצם חמרי, – השמש, אשר הורם למעלת אל ויקרא בשם “אַטֶן”. המחוקק אשר יצר את הדת החדשה הזאת היה המלך מֶנָפיס הרביעי (1488 לפני ספה"נ), אשר התפאר מאד בכבוד דתו החדשה אשר יסד, עד כי התכנה בשם הכבוד “חוּט־אֶן־אַטֶן”, לאמר: “תהלת מאור השמש”. המלך הקנאי הזה, אשר על ידו נערך הנסיון הגדול לאחד את כל הדתות השוררות על אדמת חם ולערוך מהן דת אחת כללית לכל הממלכה, שקד ימים רבים לבצר את דתו החדשה ולכוננה ולתת לה תקומה בעתיד בקרב ממלכתו. אולם חפצו לא הצליח בידו, ודתו אשר יסד בעמל רב היתה קצרת ימים עד מאד. אך עצם המחוקק את עיניו, ועד מהרה צעדה דתו החדשה בצעדי ענק לרדת מעל אופן חיי הממלכה, וכל בני בריתה נפוצו מעליה, עד כי התכחשו אליה גם בני משפחת ‏ המחוקק, ובימי דור אחד צללה בתהום הנשיה. הדת אשר אמר המלך חוט־אן־אטן ליסד אולי נדמתה יותר מכל אשר היו לפניה בארץ מצרים לאמונה באל אחד, אם לא על פי תכנה הפנימי, באשר כי קצרה ידה להתרומם למעלה מגבול העולם החמרי, ותבקש לה אלהות רק במרחבי חוג פעולת חושי האדם, עכ"פ בתמונתה החיצנית, או יותר רצוי לאמר: על דרך השלילה, ביחסה את הכח האלהי רק לעצם אחד, אשר הכירה אותו לכח נשגב המבריח בתוך הבריאה, ואחר בלעדו לא ידעה, ועל כן בה במדה שהתרחקה מדת האללית רבת האלים, בערך הזה, נוכל לאמר, התקרבה אל האמונה באחדות האל. כלמרבית מחוקקי הדתות זרה להמלך הקנאי הזה מדת הסבלנות הדתית, ויאמר להפיץ את דתו ביד חזקה, וכיד הממשלה אשר חזקה בידו רדף את אלילי מצרים, אשר שאף להדוף אותם כלם מפני האל החדש אשר הקים לעמו. אולי התכון בזה לבצר את מוסדות הממלכה, למען תתמך כלה על דת אחת ולמען תעזר ותבנה אחדות הממלכה והעם בכח אחדות הדת. בודאי הרגיש המלך את התסיסה העצומה המתחוללת בקרב הממלכה, ויאמר לקדם את פני הרעה, כי, כידוע, אחרי מות המלך הזה נקרעה ממלכת מצרים לקרעים, ומלחמת אזרחים ארוכה נטשה בארץ לרגלי זדון עריצים אשר אמרו לגזול את כסא המלוכה, וכה רבתה המהומה בארץ, עד אשר הגיע לכסא מצרים המלך הרימהיב, ובימיו שקטה הארץ. וחרף כל המעלות הטובות אשר לדת כזאת, בערך אל הדתות הקודמות לה, אם נשקיף על הענין מנקודת השקפה נאורה, לא יכלה להתקים, ותפול ברגע צאתה לאויר העולם. הסבה פשוטה מאד: המצרים אשר הסכינו עם אליליהם הרבים לא יכלו להשיג חזיון מוזר כזה, אל בודד במרחבי העולם, או עולם גדול ריק מהמון אלים, מלבד אל אחד מצומצם בנקודה אחת, אשר כמהו כאין בעיניהם. גם הרדיפות אשר רדף המלך את יתר אלילי מצרים בשם קנאתו לדתו החדשה, הועילו רק להותה, כי בזה הסב את לב העם מאחריה. המצרים האמינו באלים רבים, אולם בעת עבוד המצרי את אחד האלים בהכנעה ובלב תמים, גם אז איננו מכחיש בשום אופן מציאות ‏אלים אחרים גדולים ואדירים במקום אחר. כי גם אלהי עמי הנכר נחשבו לאלהי אמת, ליצורים כבירים ואדירים, כל אחד בארצו ובמקומו. האל האחד הנצב לנכח פני האיש הנחשב לאחד מקהל בעלי בריתו, הוא יהֻלל ויְנֹשא למעלה על פני כל האלים המתחרים אתו, הוא מרומם בפי כל עובדיו, מבלי שום לב אֶל אֵל אחר זולתו; ובאותה שעה עצמה האיש הזה מאמין באמת ובלב תמים גם במציאות אלהים אחרים זולתו, והוא מרגיש את החובה המוטלת עליו להשתחוות להם ולעבדם, אם יקר מקרהו לבוא בגבול הארץ הנתונה תחת שבט ממשלתם. אם המשורר העברי אשר אמונת האחדות היתה תקועה עמוק בלבו אומר: “השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם”, הנה לעמתו תענה הדת האלילית: “השמים שמים לאליל השמים, והארץ נתונה לקהל אלים שונים”, לאלילים רבים השולטים בה איש איש במקומו הנועד לו, בחוג מוגבל וידוע, לכל מדינה ומדינה שלטון אל מיוחד, באופן אשר שלטון הדת והשלטון המדיני שזורים יחד, ומלכותא דרקיע ומלכותא דארעא מקבילים בבחינה הזאת אחת מול אחת.

ערבוב ההפכים. שירי הקדש אשר להמצרים אוצרים בקרבם השקפות עיוניות על דבר האלים, אשר נוכל להזכירן בקצרה. כאשר ראינו, הרעיון וההגיון הדתי אשר השתרר בארץ מצרים הוא כלול כמעט כלו מדעות הפוכות המחוברות יחד, ושיטה בלולה כזאת חדרה אל תוך הדת ותעמיק אל תוך לבה ונפשה. אם את אגודת תשעת האלים אשר נפגוש באיזה עיר נוכל לדמות לחצר בית המלוכה, אשר אחד או שנים מהם עומדים ‏בראש האגודה ושולטים ברעיהם, הנה לעמת זאת הננו רואים ברשימות הזכרונות הרבים לאין מספר אשר השאירו המצרים הקדמונים אחריהם, את מצב האלים מסודר באופן אחר, כמו הם מתאחדים לדבר אחד שלם. האליל “רע” מופיע בתמונת האליל טוט ומתגלה בכל התכונות המסוגלות לזה האחרון, וכן גם להפך; פה יופיע אחד האלים בתמונה אחת ידועה ומכונה בשם זה, ושם – בתמונה אחרת ובשם אחר. לרגלי הרכבת השמות של שני אלים יולד אל חדש; ואלים כאלה הנקראים בשמות כפולים ומשולשים, ובשמות אשר מדרגת הרכבתם עוד גדולה מזה, היה נהיו בתקופת עת מאוחרת לאבירי האלים, המתנשאים על פני כל האלים. רַע־הרְמַחִים ואָמוֹן־רַע התהוו לאלים לאומיים, וגם תעודות רבות שרדו אלינו המספרות את כבודם וגדולתם.

ומזה רק צעד אחד קטן אל האמונה באלהותו של העולם כלו. נחוץ רק כי יפשטו האלים את תכונתם הפרטית האישית (Individuale) המבדלת ביניהם בין איש לרעהו, ואל אחד בהתגדלו ובהוסיפו חיל יוכל לבלוע את יתר האלים הקטנים והחלשים ממנו, אם רק הם ברואים בצלמו ובדמותו. אלילי מצרים הרבים ‏ על פי מצבם אשר כבשו להם בארץ, אי־אפשר היה למו לחלוף ולהכחד, כי הקשר אשר ביניהם ‏ובין מקום מושבותיהם אמיץ מאד, והוא הנותן להם חיל וכח חיים להאריך את תקומתם, אפס כי כה נדמו בדמות פניהם, עד כי יוכל האחד להיות נחשב להעתקת תמונת פני רעהו, וקהל־המונם – להעתקות תמונת פני אחד מהם. האחד בין כל אלילי מצרים אשר הרבה מאד לבלוע את אחיו האלילים חיים, הוא האליל הגדול “רע” אלהי השמש, אשר קבע ‏מקום לשבתו בעיר תֶּבּן. האל הזה מתואר בשירי התפלה המקודשים לשמו בתור אל נצחי אשר הוליד את עצמו. גם הושר לכבודו שיר תהלה בעל 75 בתים על דבר 75 תמונותיו השונות, אשר בהן יתגלה חליפות; התמונות האלה הן תבניות אלים שונים, סמלי דמות כל איתני הטבע האדירים, והעתקות שונות מתואר פני כל החוליות הכלולות ברתוקת הבריאה. פה הננו רואים את המחזה המעציב ההוא, אשר ידו הקשה נכרת גם בחיי האלים במרום כמו בחיי האדם על פני הארץ מתחת, את התמורה ומסבת העתים המגבהת שפלים ומשפלת רמים, אשר היא היא הסולם הקדמוני המוצב בתור מעברה בין רום ותחת, ואשר בו יורמו ויושפלו, יעלו וירדו גם בני־אלים. לנגד עינינו המון אלים נהדפים ממצבם הרם בתור שליטים חפשים עומדים ברשות עצמם ומושפלים במדרגת מצבם עד כדי להתגלות רק בדמות “רע” ובתמונותיו השונות, ובאופן הזה תופיע בהיכל הקדשים, המוקדש לשם כל אלילי מצרים (Panteon), איזו אחדות בעלת צורה מיוחדת. אבל רע איננו מחונן ומשופע בכח כל צרכו, למען סַגֵל לו את התמונה הכי־נכונה מכולן, ולשלוט כרצונו בתור מושל יחידי בעצם כחו המקורי. אמנם הוא אל, אבל איננו אל חפשי ועומד ברשות עצמו; רגשי הכבוד והיקר אשר הגה לו לב עובדיו אינם נובעים ממקור האמונה באחדות האל, כי אם מכח אמונה רבת אלילים. במצרים אין האחד יכול לשלוט על הרבים; גם התהלה והתפארת אשר יפזרו להאליל “רע” במצרים בתור אל עליון ונשגב בהחלט, לא תהיינה למעצור בעד העבודה הדתית לאלילים שונים בקרב ערים שונות במדינה. האמונה באל אחד מקובלת רק אצל אחדים מכהני הדת, אבל לא לכל העם, והיא גם רפת אונים להמריץ את בעלי בריתה לנסות את כחם למען השבית את העבודה הדתית לבעלי חיים, או לעורר את רוחם ליַחד מקדש וארמון לעבודתה, בתור דת מיוחדת. ויען כי נסיונות כאלה לא נעשו בארץ, לכן הננו רואים בהמחזה הזה עצמו כמו גזרה שיצאה ממרומים, הגוזרת דין קשה על אמונה זכה וצרופה, אשר הצמיחה את פריה רעיון נשגב כזה, לבלי התגדל והשתגשג במשך הזמן, וגם להפך: לרדת מטה, לנבול ולהכחד, מבלי להכניס את פקדונה הגדול בתור קרן קימת באוצר התפתחות הדתות בעולם.

העבודה הדתית. היכלי־הקדש רבי התפארת אשר הוקמו בארץ מצרים נועדו יותר להיות למשכן ולמעון להאלילים, מאשר התאימו אל המטרה הראויה למו: להיות אֹסף להמוני העם לחפץ עבודת האלהים. היכלי הקדש היו גם לבית מועד לאנשי העדה לכל צרכי חול (יען כי שוקים למאסף העדה לא נמצאו בכל ערי מצרים), וכמו כן נועדו להיות למעוז ולמבצר בפני האויב ביום קרב (המצרים לא בצרו את עריהם). אולם בעוד אשר חצרות הארמונות פתחו את שעריהם לפני כל העם, הנה נמצא בפנים הארמון מקום אחד, אשר מלבד הכהנים לא בא כל זר אל תוכו; שם הוצג ארון הקדש, סמל האלהות, ושם הקריבו קרבנות לאל; הצלמים והפסילים המוצגים סביבות הארמון, הם לא נועדו למטרה הזאת, כי ישתחוו למו ויעבדום, כי אם היו בתור קרבנות לאל, אשר הובאו מאת כל איש אשר ידבנו לבו, או למלאות את נדרו, והכונה המכונת בהם היתה רק להמציא ברשותו של האל איזה עצם לחדור אל תוכו ולשום בו משכנו לרצונו. התעודה הזאת עצמה נועדה גם למצבות הקדש (מצבות אבן בעלות גובה ענקי, רחבות בתחתיתן ומחודדות בראשן והן הנקראות בשם: Obelisk), אשר האמינו כי בהן התגלם אליל השמש. לימים מזומנים ומקודשים כוננו להם המצרים תהלוכה בהמון חוגג, אשר בה נשאו את העצמים, הפסילים או בעלי החיים הקדושים בכבוד ותפארת ויקיפו אתם יחד את האדמה אשר סביבות הארמון, או כי נסעו באניות שיט על פני היאור אשר היה לקנין לארמון האליל, וגם נשאו את אליליהם ויסבו אתם בכל המחוז, על פני השדה ובין בתי המעון אשר לעם; במקרים כאלה נערכו לעיני העם מחזות קדש, אשר תכליתם לתאר לפני הרואים את המקרים הראשיים אשר הגיעו להאליל בימי חלדו. ככה למדו את העם לדעת את האלים ודרכי חייהם. בימים כאלה שאפו המצרים להגדיל את תפארת חגם בכל הוד יופי ופאר; לא היה קץ לשמחת העם בראותו הפעם, איך אליליו מטיביו ומגיניו, הנחבאים בסתר משכנם והבודדים בהיכלי תפארתם תמיד, הנה הם יוצאים למשך עת קצרה ממעון קדשם להתרועע עם עדת בעלי בריתם. עבודת האלהים היתה אצל המצרים כאשר אצל כל עמי הקדם – בתור חובה מוטלת על הממלכה, בעוד אשר דבר אין לה עם האיש הפרטי. זה הוא הענף הראשי בעבודת הצבור. הנהגת הממלכה נמסרה כלה בדרך ישרה בלתי אמצעית בידי האלים; ואין לך ארץ אשר שם נמסרה ההנהגה המדינית בידי האלים כמו ממשלת האלים (Theokratie) אשר השתררה בארץ מצרים. המלך הוא בן האלהים (המושג הזה התגשם על פי רוב במובנו הפשוט), ובהתיחסו באופן כזה אל משפחת אלהי התבל, אין כל פלא כי הוקדש והוערץ בתור אל, וכה נקבעה האמונה הנבערה הזאת גם בלב המלך עצמו, עד כי הקריב קרבן וזבח אל נפשו. החובה הראשית העמוסה על המלך – לבנות ארמון מפואר להאלילים; בכל מקרה נכבד כִּהן המלך בעצמו לפני אלהיו ויכבד את פניו בקרבן וזבח. האל המקופל ומונח בארון קדשו, הוא ההולך בקרב העם להלחם אתו יחד בחיל האויב, ועל כן אפוא כל מלחמה נחשבה למלחמה קדושה. הכהנים הם נושאי משמרת ופקודה בעבודת הצבור, ולפעמים גם שולטים על העם ומשפיעים עליו, ורק המלך לבדו הוא אשר יקים אותם על משמרת פקודתם. הם חפשים מלשאת בעול המסים במדינה ובעדה, כאשר נוכח לדעת מספר תורת משה (בראשיה מז, כו). פעולת הכהנים לא הצטמצמה רק בחוג הדעת, כי אם בידם הפקדה גם פקודה ומשרה הנוגעות אל המדעים וחרשת המחשבת (Kunst). מערכת סדרים כאלה שללה מאת הדת את החופש להתפתח לפי רוחה ורצונה; אז היתה עוד רחוקה העת, אשר יתעוררו בני האדם להתאגד ברצונם החפשי לאגודות למטרת חפציהם ומגמותיהם הרוחנים. אפס כי בלי תפונה האיש הפרטי מקרב המצרים דבק בדתו הפרטית אשר סגל לו, בעוד אשר להשתתפותו בעבודת הדת הגדולה הערוכה בקהל ועדה היה רק ערך מדיני. והנה אם אמנם אלילי מצרים נחשבו כלם לטובי לבב ומלאי חנינה, בכל זאת הרבו מאד להשתחוות ולעבוד גם להאל הזועם ופועל רע – סיט, יען כי לפי אשר נמצא כתוב, כן בכתבי אנשים פרטים וכן בתעודות המחוברות מטעם קהל ועדה, אשר הגיעו אלינו מימים הקדמונים ההם, נדע כי אליו פנו כל העם, איש איש בדבר אשר ירא מפניו. רגש יראה ופחד המריץ את כל איש ואיש לכבד ולטַפח‏ את מיני בעלי החיים אשר נחשבו לקדושים במחוז שלטון סיט, יותר משאר מיני בעלי החיים הקדושים. רבה ועצומה מאד היתה האמונה בקסמים ולהטים; כי במקרים רבים נטל על המצרים להלחם עם הכחות הנעלמים. הם יחסו כל חלי ומדוה אל פעולת הרוחות הרעים, ולמטרת רפואתם השתמשו בלחשים והשבעות, ולזה נקראו אנשים מומחים במלאכת השבעת הרוחות, אשר קנו להם את חכמתם במקצע הזה ע"י חנוך ולמוד במשך זמן ארוך. לוח השנה היה מלא ימי אושר וימי אסון, ימים מסוגלים ובלתי מסוגלים לכל ענין וחפץ, והאמונה בקסמים וקמיעות התפשטה מאד בין כל פנות העם. אכן אמונות נבערות ומוזרות כאלה יכל נוכל למצוא גם בקרב עם, אשר הרגש הדתי השורר בקרבו התרומם עד המדרגה העליונה.

III. תקומת הנפש אחרי המות

מרבית ידיעותינו על אדות קדמוניות ארץ מצרים הגיעו אלינו על ידי הכתבים והרשימות אשר נאצרו בקברי המתים. אין לך עם בתבל, אשר הרבה לדאוג אל המתים, ואשר הרבה ככה לחשוב מחשבות על דבר עולם אחר מלבד עולמנו הגשמי, כמו המצרים. על החי נטל להכין את עצמו אל תקומתו העתידה אחרי המות, והמת גם הוא היה דורש מצאצאיו אחריו עבודה דתית מורכבת ומשולבת מיסודות שונים למטרת תקון נשמתו. אמנם במקצוע הזה של דת המצרים נגלה כח התפתחות עצומה עד מאד, והמקצע הזה הוא גלוי וידוע לנו ידיעה שלמה ומוחלטת יתר הרבה מכל המקצעות זולתו.

1. דרכי הקבורה ומנהגם עם המתים. התורה על דבר חיי הנפש אחרי המות החלה לצמוח בראשונה גם אצל המצרים מגזע האמונה בחיי הנצח המשותפת לכל העמים הקדמונים, כאשר בארנו בפרקים הקודמים. הנפש תוסיף לחיות ולהתקים גם אחרי מות הגויה; אחרי כן היא שבה אל גויתה, ועל כן היא מִתְענְיֵנֶת בכל מקרי הגויה ובכל אשר יעשה בה. לדאוג לשלום המתים – היא החובה הראשית המוטלת על החיים; על כן נטל על האדם לקחת אשה ולהוליד בנים, למען אשר ידאגו צאצאיו אחריו לשלומו וטובו בלכתו בדרך כל הארץ. מלבד החפצים השונים הנחוצים לצרכי הנפש, אשר יורידום יחד עם גויתו אל הקבר, יגישו לו כפעם בפעם מנחה וזבח. זאת היא אמונה קדמוניה כללית של כל העמים; אפס כי יתר הרבה מכל עמי הארץ נמשכו המצרים אחרי האמונה הזאת, ויצרפו אותה אל חיי־המעשה בכל דקדוקיה, יען כי הם האמינו אמונה שלמה, כי אחרי עבור שלשת אלפי שנים אחרי מותו ישוב האדם לתחיה חדשה; אז תשוב הנפש להתאחד עם גויתה, ויחד ישובו לאור באור החיים. על כן השתדלו לתת לגויה תקומה ארוכה לבל תתפרד ליסודותיה, בחנטם אותה למען תתקים בשלמות עם כל אבריה אחד לא נעדר – למען המציא להנפש את היכלת לשוב ולהשתמש בה באחרית הימים לכל צרכי החיים. את הגויה החנוטה התאמצו, כפי האפשרות, להעמיד במצב נכון, למען אשר לא תופרע מנוחתה עד אחרית הימים, ומטעם זה קראו המצרים למקום קבר איש “בית עולמים”⁷. ‏כמו כן נקבע במדה וקצב את אשר נחוץ להכניס למשמרת אל קבר המת, למען העניק לו די מחסורו עד העולם.

המקצע הזה של הדת המצרית עֻבד ונתברר במדה מרובה כזאת, עד כי אי אפשר היה לבלי תקבע עליו צורה מיוחדת, ולבלי יקבל‏ תכונה‏ מצוינת‏ במינה. ישנם המון שמות וכנוים הנועדים רק לחפץ חיי האדם אחרי מותו. כן הסכינו לאמר: זה הוא הלב, זאת היא הנפש, זה הוא צלו, וזה הצד הנאור שבו; אך כל אלה התאחדו יחד בעת המאוחרת, ויהיו לחלקים שונים בתורה עיונית אחת; נחוץ רק כי יתאחדו כל החלקים הכלולים בקרב האדם, ובשובו אל שלמות מצבו רק אז יוכל לשוב ולהתקים כשהיה. היסוד הראשי ‏אשר בתוך הרכבת האדם היא הצורה ובלשון גיפתית “קַה” המכוונת אל הנפש, או כפי מליצת חכמי המצרים “האח התאומים הרוחני של הגויה”, המשוטט תמיד בעולם ונלחם עם התלאות וההרפתקאות הפוגשות אותו במסעיו, ואליו יגישו המצרים מנחה וזבח. “קה” מצטרך למזון, ובכן יגישו אליו מנחה את הדברים הנחוצים לו; לו נחוצה עזרה מוסרית: עצה, תושיה, לקח טוב, להורות לו את הדרך הטובה, וגם את אלה ימציאו לו על ידי ציורים וכתבות החרותות על פני קירות קברו והארון אשר בו מושכבת גויתו החנוטה. הרשימות האלה תורינה לו את אשר עליו לעשות, את התפלה אשר יתפלל, ואת ההשבעות אשר ישביע, למען יצליח בכל דרכיו. ככל העמים הפרועים השקועים באמונות תפלות האמינו גם המצרים, כי היתרון והזכיות היתרות אשר לאיש על פי עשרו ומצבו מתקימים גם אחרי מותו, וכי יש לאל יד העשיר לעשות דבר מה, למען הגדיל את אשרו הנצחי יתר הרבה מן העני. גויות המלכים הושמו במערה בנויה מאבני סלע בתחתית פארי־העמודים, אשר משם לא תזוע עוד לנצח. בני מרום עם הארץ קברו את מתיהם בקברים חצובים בסלע מוצק, או בנוים בטירות מפוארות. לא כן העני, הוא הסתפק לחנוט את מתו בתחבולה היותר פשוטה⁸, לקברהו במעבה האדמה, ויחשוב את עצמו למאושר, אם רק עלתה בידו לקבור את מתו בארון יצוק כלו מחמר מוקשה מעשה רעפים, וכה הורד אל קברו מבלי גם אשר התפלל הכהן בעד נשמתו.

2. הנפש בעולם הנשמות בתחתיות הארץ. עוד בהעת הקדומה ההיא, אשר לפני ההיסטוריה, כבר היו האמונות והמנהגים בנוגע אל המתים – צמודים ומשולבים יחד עם העבודה הדתית לאליל השמש. אך זה הוא צעד נכבד מאד בערכו, אשר הוסיף עצמה ורוב אונים לאין קץ וגבול להתלהבותה של הדת ולכחה המוסרי.

המשורר האנגלי מילטון, אומר בשירו “ליקיד”:

אפס כי הדבר אשר היה להמשורר האנגלי רעיון פיוטי, דמיון נשא על אברות יצרי לב משורר, החזיון הזה עצמו היה להמצרים הקדמונים ליסוד מוסד לדעה דתית נשגבה ולאבן פנה לאחד מעקרי אמונתם – בפועל ממש. המצרי הקדמוני אשר בחר את השמש להיות לו לאלהים, הוא לא יֹאמר יחד‏ עם וָדְסְוָרְטְ בימי נעוריו:

כי אם בלבו חזקה הכרתו הפנימית, כי המקרה אשר יקרה את אלהיו, אשר אחרי רדתו מתחת לאופק הארץ לפאת ים, ואחרי עבור איזה תקופת חשך ואפלה, הוא שב להגיה את אורו שנית, יקרה גם אותו, והחזיון הזה היה לו כמבשר את תקופת השחר הנכונה לו אחרי מותו. – את הגויות החנוטות העבירו את הנילוס, ויקברון בעבר הנילוס מערבה, הארץ אשר נחשבה אצל המצרים לשערי העולם התחתון, מעון הנפשות, או כאשר נקרא בכתבי הקדש בשם “תחתיות ארץ”, למען שום קו מבדיל בין חיי השקט ובין גלגולי הנפשות אחרי המות. ויען כי הארץ הזאת מגדלת את הכפיר והשחל וכל חיתו טרף, לכן הפקידו את נשמת המת בידי האליל “אנוביס”, אליל אשר תארוהו בדמות אדם עם ראש שחל, והוא אשר יוביל את הנפש המופקדת על ידו במסלה חדשה נעלמת מעיני כל יושבי מרום, ויציגנה לפני האלים. העולם התחתון (תחתיות ארץ) מתחלק לחלקים שונים בדיוק גדול; מעבר האחד ירבצו בו כל מיני אסון ויגון ופגעים רעים, המסתעפים לסעיפים רבים המשתנים עד מאד זה מזה בתמונתם. ומעבר השני יסתופף בקרבו גם אושר רב, אשר גם אותו יוכל המת לרכוש לו, לוא רק ידע הוא, או אוהביו וצאצאיו אשר השאיר אחריו על פני הארץ, לחבל את התחבולות הראויות למען השיג אותו. שם ישָׁנוּ שנית חיי הארץ עם כל מעבדיהם ותענוגיהם, אבל שם החיים הם חיי נצח, לא ידעו כל מגור ופחד ולא ישיגם הקרץ.

תורת האמונה על דבר נפשות המתים הנלוות על אלהי השמש בדרך מסעו בעולם התחתון, החוסות תחת כנפיו, מוצאה מקדמות העתים; כבר ראינו את אחת מן התמונות הקדומות של התורה הזאה בהיותה קשורה אל האליל “רע”. אולם התורה הזאת התפמטה התפשטות קיצונית רק אז, אחרי אשר יחסוּ אותה אל האליל אזיריס. אזיריס נתקבל בקרב כל יושבי ארץ מצרים בתור אדון ושליט בעולם הנשמות בתחתיות הארץ, ורק אתו התרועעו כל ישני עפר. המצרים הרחיקו עוד ללכת בדרך אמונתם זאת, עד כי האמינו כי הנפש אחרי המות מתהפכת להיות לעצם אלהותו של אזיריס, והתמורה הזאת היא שלמה ומוחלטת, עד כי אין כל הבדל בינו ובינה; נפש המת מתהפכת ומתהוה לאזיריס, היא נקראת בשמו, עד כי בהכתבת החרותה על קבר המת נרשם “פלוני בן פלוני אזיריס”. ובכן הנה איזידה – אחותו, הרס – מגינו וכרוב הסוכך עליו, אנוביס – הכרוזא היוצא לפניו והמלוהו על דרכו. וכאשר תתענה הנפש בכל אשר יתענה אזיריס, כן היא עתידה להשתתף גם בנצחונו הגדול ובהתחיה היעודה לו באחד הימים.

3. ספר המתים. המצוין בין כל ספרי הספרות ‏המצרית העתיקה הוא ספר המאסף הכולל בקרבו קבוצת פרקים שונים, אשר רבים מהם עתיקים מאד לימים, המדברים על דבר נדודי הנפש בעולם הנשמות בתחתיות הארץ. הספר הזה מכונה בשם “סדר תפלות לשוכני קבר”, או “ספר הנדודים”, ובכלל הנהו ספר מורה דרך להנפש בימי נדודיה בעולם התחתון. בתוך יתר הדברים אוצר הספר הזה בקרבו לחשים והשבעות אשר כח קסם צרור בהם, ועל הנפש ללמוד אותם לאשורם ולהיות בקיאה בהם, כי בעזרתם יכל תוכל לההתגבר על כל הסכנות הכרוכות לרגליה ולעבור שלום בדרכה בעולם התחתון. כמו כן מבוארים שם דברי חפץ על דבר התחיה העתידה לבוא, איך תשתכלל הגויה וחלקיה השונים ישובו להתאחד יחד, איך תכיר הנפש את הרוחות אשר תפגוש על דרכה, ואיך תשיג אה חפצה, כי יפתחו לפניה כל השערים בכל מקום בואה; – זה הוא תכן הספר בכל פרקיו השונים; הצלחת מסע הנפש תלויה במדרגת בקיאותה בענינים האלה. הדברים הנכללים בתוך הספר הזה, תעודתם לא רק להורות את הדרך ולהמציא את הידיעות הדרושות, כי אם גם הם בעצמם הנם דברי נחוש וקסם, אשר בכחם להשבית את כל המעצורים ולפתוח את כל השערים, ולגדל ערכם נכון מאד לכל איש להיות בקיא בהם בעודנו בחיים. ולמען הקל על כח הזכרון לזכור את כל הדברים השונים לעת הצרך, נכתבו איזה פרקים ממנו על מגלת פפירוס או על יריעת בד, אשר הושמו יחד עם הגויה בארון בעת הקבורה, או כי נחרתו הדברים על קירוֹת הקבר. על כן הנה אין לך ספר אחד מהמון ספרי הספרות המצרית העתיקה, אשר נשארו לנו ממנו העתקות במספר רב כזה, כמספר ההעתקות אשר נשארו לנו מ"ספר המתים", באופן כי גליון אחד כולל בקרבו רק פרקים אחרים ממנו, והשני – איזה פרקים אחרים.

האמנם גורל האדם אחרי מותו תלוי רק בלהטים וקסמים? האמנם הדבר תלוי רק בזה, כמה נוסחאות של השבעות ופתגמי־קסם הוא יכול להעלות על זכרונו, או כמה מהם נרשמו למענו בכתב על ידי בני משפחתו? האמנם לא יתחולל בלב האדם רעיון מר על דבר חייו הרוחנים אחרי הקבר, האמנם לא ינקר השפק את מחו, אולי למרות כל ידיעותיו יחרץ משפטו כי איננו ראוי והגון לחיות חיי נצח יחד עם בני־אלמות? ספר המתים ברובו נתחבר בתקופה קדמוניה מאד, עת אשר האדם לפי מדרגת מצבו הדתי (הדת הקדמוניה הפיקה רק רוח ששון וצהלה ומבטח עוז בהכחות העליונים) לא הסתפק כלל ברחמי אלהיו אליו, והכרתו הפנימית חזקה בו – כי יכריע כל צר ואויב הנצב לשטן על דרכו רק בהיות נכונים בידו קסמים ולהטים, לא לב טהור ונפש זכה. אולם בפרקים אחדים של הספר הזה נשמע קולות אדירים מזה, ההוגים גם דעות נכונות ותכן נכבד. ישנו איזה נוסח של נחוּש, אשר בכחו להסיר את הכתמים מלב אזיריס, וכמו שישנן תחבולות שונות חיצוניות להטהר מכל עון ופשע, כן לא יחסרו גם אמצעים אשר פעולתם להשכיח עון. כפי המסופר בפרק קכ"ה מן הספר ההוא, נפש המת נכנסת אל תוך היכל מעון האמת, ושם תראֶה את פני האלים ואז תטהר מכל חטאותיה. היא נצבת למשפט לפני ארבעים ושנים שופטי מרום (מספרם לפי מספר המחוזות במדינה, כמו השתדל כל מחוז לשלוח את צירו אל הפרלמנט הזה אשר בעולם העליון), הנקראים אדוני האמת, אשר כל אחד מהם דורש למשפט בעד עון ידוע, ועליה להצטדק לפני כל אחד ואחד מהם, כי בימי חלדה פה על הארץ לא נאשמה באיזה חטא ועון הנכנסים בחוג שלטון משפטו. על הנפש להודות ולאמר: אנכי לא גנבתי, לא עשיתי חונף לאיש, לא גנבתי מרכוש הקדשים (הקנוים להיכלי האלילים), לא שתי יד אל מורדי מרד, לא חרפתי ולא גדפתי אלי מרום, לא מרטתי מן החיות הקדושות את צמרם, לא חללתי כבוד האלים, לא הבאתי דבת עבד רעה אל אדוניו, ועוד חטאים כמו אלה. אכן עוד לא הֶָתוה קו מגביל בין עונות מוסריים ובין עונות ופשעים נגד חוקי הדת ומנהגיה; החובות המוסריות הנזכרות בודוי הנפש הן נאמרות רק על דרך השלילה; הן מתגלות לנו בתור כבלים אשר תכליתם לאסור את ידי האדם מעשות איזו רעה, אך אינן חובות חיוביות, התרגשות הלב למעשי הטוב והחסד, הרגשות עדינות מלאות אהבה וחנינה. אבל עם כל זה האמת מכרחת אותנו להודות, כי אמנם נעשה פה צעד גדול לפנים, בהראות הדת המצרית לדעת, כי עין האלים צופיה לא רק על מנהגי הדת, כי אם גם על חובת הלבבות; ההשגחה העליונה דורשת למשפט גם בעד חובת כל איש ואיש ביחס אל העדה והחברה, ועיניה פקוחות גם על מחשבות לב כל איש פרטי. הננו רואים, כי האלים דורשים מאת האדם לא רק מנחה וזבח והגות רגשי כבוד לבעלי חיים קדושים, כי אם גם למלא את חובותיהם בתור אזרחים במדינה ובתור חברים בחברה האנושית; הם דורשים לזכוֹת את הלבבות, לבלי תטמאנה השפתים. הדבר הזה דומה כמו לו הגדנו, כי במצב נפש האדם ברגע מותו תלוי משפטו, אם להצדיקו ואם להרשיעהו: המצרים האמינו כי שם במרום ישקל לב האדם במאזנים לדעת את משקלו בערך אל האמת המוטלת בכף המאזנים השניה, והיה אם יקל לב האדם במשקלו מאד, הנה אז נבצרה ממנו לחיות ולהתקים עוד; אולם אם לאשרו יכריע הלב את כף המשקלת, אז יצדיקו את משפטו, והובילוהו בשמחות וגיל אל שדמות “אַאַלה”, משכן הנשמות המאושרות החוסות בצל כנפי אזיריס.

המסקנה

גם האמונה באחדות האל, אשר השתגשגה בארץ מצרים, גם התורה על דבר תקומת הנפש אחרי המות, שתיהן יחד עלולות היו, לפי דעתנו, להיות נשגבות מאד בתעודתן, להפוך את הדת המצרית לדת נאורה רוחנית זכה וצרופה, ולטהר אותה מכל סיגי הזיה ואמונה תפלה. אבל הנסיון המר הוכיח, כי שתיהן יחד לא הביאו את התוצאות הנשגבות האלה. תולדות דת המצרים בעת המאוחרת תורה לדעת כי במשך העת רבו ויעצמו הקסמים והנחושים ויהיו ליסוד גדול בהרכבת הדת, ויחד עם זה גברה מפלגת הכהנים, אשר כבשה תחת ידה את עבודת הדת המעשית הקשורה בקשר אמיץ בחיי הממלכה, – דבר אשר לא הסכינו הכהנים לפנים לעשות ככה. תורת הדת מסגלת לה יותר ויותר תכונה של אמונה באלהותו של העולם החמרי, או בחמריותה של האלהות (Panteismus), היא נעשית עכורה וחשוכה, חידות ורזי תעלומה הולכות הלוך והתרבות, וכל אלה מגדילים ומאדירים את השפעת הכהנים על העם ונותנים מקום לערמה ונכלים אין קץ. ומצד השני הנה הדת המעשית הנועדה בעד העם קולטת אל תוכה את היסודות המוזרים: קסמים וקמיעות ואצטגנינות (במובן מיוחד לדעת את גורל האדם בעתיד – Horoskopie) יותר ויותר; ואף כי המצב המוסרי של העם איננו יורד למטה מן המדרגה הגבוהה אשר עלה עליה בעת שלטון האלים המפיקים אור ונוגה, אבל רוחו כבר רפה ונחלש, הודות לתקף רגש הדת המתפתח על חשבון הרגש הלאומי ואהבת ארץ המולדת, עד כי אי אפשר היה עוד לתקן תקונים נכונים בתחום הדת ולחדש את רוח העם ודתו יחד.‏ קשה מאד להגביל ביחוד, איזה הם הנצוצות אשר נִתזו מן הדת המצרית, שהוסיפו לעמוד ולהתקים בארצות אחרות הנתונות בחוג השפעתה. חכמת המצרים והגות לבם בתחום הדת, ועם זה גם העתקה (אשר אמנם מדרגת דיוקה ידועה) מן הדעות והרעיונות אשר נקלטו ונתגשמו בה, חדרו בלי תפונה גם צפונה בארץ צור וצדון; וצור, כאשר עוד נראה, למען שכלל את דתה, שאבה חמר רב גם ממקור היונים. האגדה המצרית על דבר אזיריס כבר פרחה על אדמת ארץ יון עוד ימים רבים לפני בוא האלילים איזידה וסרפיס אל שערי רומה מלובשים בתמונתם המצרית המקורית, ולפי דעת חוקרים מלומדים הנה גם התורה היונית על דבר תקומת הנפש אחרי המות, כפי אשר נתבארה ונתבררה בתורת הרזים של הדת היונית – מוצאה ומולדתה מארץ מצרים. בעיני הרומאים והיונים נחשבה דת המצרים כדת המלאה חידות ותעלומות, עד כי היו נבוכים למצוא את פשר דעותיה השונות אשר הםתבכו בה לסבך גדול מלא נגודים והפכים, בעוד אשר בעיני הדורות האחרונים היא מוצגת למופת ולמשל בתור דת אשר לא שמרה את מוצא שפתיה למלאות את אשר הבטיחה, ואשר כשל כחה להכריע ולנצח את האמונות התפלות אשר השתרגו עליה ויחנקו ‏בה כל שאיפה מוסרית נעלה ומשובחת, ומפני תמרות העשן לא נראה אור המנורה.

ההזיות והאמונות התפלות אשר רבו ועצמו בארץ מצרים, לא רק כי המיתו כל מגמה ושאיפה מוסרית בתחום הדת, כי אם גם השביתו כל תנועה רוחנית, כל נצני החכמה והמדעים, אשר החלו לפרוח על אדמת חם בימי נעורי הממלכה, עד כי נשארה ממלכת מצרים באחרית ימיה חנוטה ומאובנת כלה כחנוטי מתיה הקבורים בקרב אדמתה. על כן הנה תהפוכות וחזיונות מתנגדים ימסכו בקרבנו רוח תמהון על כל צעד וצעד בארץ העתיקה הזאת: מלאכת מחשבת נפלאה, מעללי עוז בחכמת הבניה והגזרה מעבר מזה, ובערות והזיות, קסמים וניחושים אשר אין בכל העמים דוגמתם מעבר מזה.

המאמר הגדול אשר חבר הפרופיסור ברוגש־פאשא פקיד המוזֵאום בעיר גיזֶה במצרים על הענין הזה, מציג לפנינו תמונה משוכללת של הבערות והריקנות המדעית אשר השתררו בארץ מצרים, וביחוד בתקופות האחרונות בתולדות ימיה. “כפי הנודע – אומר החכם הנזכר – הגו כל עמי קדם רגשי כבוד ויקר להמצרים בעד חכמתם, עד כי לפי המסורה נסעו גם פלוסופי יון המהוללים כמו סָלָן, אפלטון ופתגורוס וכדומה להם, ארצה מצרים להקשיב לקח מפי כהני מצרים המהוללים בחכמתם”.

וכפי המסורה המקובלת אצל היונים, השגיבה גם האגדה העברית את חכמת המצרים ותבונתם, עד כי עטרה בהן את קדקד אחד מבחירי החברה האנושית, את המחוקק הגדול משה איש האלהים, ותאלצהו לשאוב את חכמתו הבולטת מכל אמריו – ממקור חכמי מצרים. כן נתעה גם הפלוסוף היהודי הקדמוני ידידיה האלכסנדרוני בספרו “חיי משה” לאמר, כי מחוקקנו למד בבית פרעה מפי חכמי מצרים את כל החכמות והידיעות ויבוא עד תכונתן בשלמות יתרה הרבה על חכמי מצרים כפי רוח האלהים אשר נוססה בו (עיין בספר עץ הדעת להד"ר רובין). וביחוד ‏הרחיקו ללכת בדרך הזה החוקרים מבני עמנו בדור האחרון, אשר תשוקת הבקרת דחפתם לבלי יחס לתורת משה מקוריות ועמידה ברשות עצמה, והנם מתאמצים למצוא את הבינה הנשגבה הכלולה בה בבתי המדרש של חכמי מצרים, בעוד אשר לפי דעתנו הרכוש הגדול אשר שאלו אבותינו מיושבי אדמת חם הן הן הנקודות הכהות הנראות ככתמי אפל על פני מאור תורתנו, המזהרת באור גדול מקורי השופע מגאון רוחו של העם העברי.

הנטיה לכפירה והכחשה במסרות הקדומות, כל עוד לא נמצאו מופתים חזקים להוכיח את אמתותן, אשר הטביעה את חתמתה על אחרית המאה התשע עשרה, היא אחזה גם את הח' ברוגש ותסיתהו לא רק להטיל ספק במסע פלוסופי יון למצרים למטרה למודית, כי אם גם – להסתפק בחכמת המצרים עצמם. והנה הוא פונה אל כל נבוני דבר בשאלתו: במה היתה חכמת המצרים גדולה? ולוא היתה כזאת באמת, כי אז – לפי דעתו – הלא ראויה היתה להתפתח על אחת שבע במרחבי עתותי ‏ההיסטוריה הארוכה של המצרים, מימי המלך מנֶס אשר חי לכל הדעות לא יאוחר משלשת אלפים שנה לפני ספה"נ.

“אם חטאתי במשפטי – אומר הח' ברוגש – ישא נא אֵל לעוני, אך לבי נוטה לחשוב את היונים הקדמונים לכוזבים, אם לא לכסילים, אשר חסר להם השכל הבריא למען הכיר את החכמה המדומה של המצרים לחזיון שוא וריק בלי כל תכן. אולי ישתוממו הקוראים על משפטי זה; אולי הבין לא יוכלו, איך זה איש כמוני, אשר הקדיש את עצמו ביחוד לחקירת קדמוניות מצרים יוכל להנְהות אחרי נטיתו הפרטית ולהכחיש או גם להקטין את תהלת חכמת המצרים, אשר אמנם נתאשרה על פי עדותם של הדורות הקדמונים. אבל אנכי על דעתי אעמוד, ומטעם פשוט מאד: בתקופת חמשים השנים אשר בליתי בעבודתי הרוחנית לברר וללבן את הכתבות והמגלות אשר שרדו אלינו מן המצרים הקדמונים, עוד לא אנה המקרה לידי, אף לא פעם אחת, איזו רשימה אשר יוכרו בה עקבות ענין למודי וחפץ מדעי”.

והמשפט הקשה הזה הולך ומתאמת יותר ויותר, לפי דברי הח' ברוגש, כל אשר תתעשר ידיעתנו בתעלומות רזי הספרות המצרית הקדמוניה. מראשית המאה התשע עשרה, עת הובאה המצבה הידועה מרוזֶט (1802) אל המוזאום הבריטי, והכתבת הרשומה עליה נתבררה לנכון ע"י החכמים יונג ושמפליאן, עד כי על ידה למדו חכמי אירופה את כתב ההֵירוגליפים ואת השפה הגיפטית הקגומה, מני אז נתבררו ונתלבנו רשימות ומגלות פפירוס למאות ולאלפים, אשר גלו לפני חכמי דורנו את עולמם של המצרים הפנימי והחיצוני בכל פנותיהם, ואחרי הסתכלות נכונה הם באים לידים מסקנה, כי לחכמה האמתית, לפי מובנה שהיא מובנת לנו היום, לא נמצא כל מקום בקרב המצרים הקדמונים. למרות התשוקה הגדולה אשר התנוססה בלב המצרים לרשום רשימות ולציר ציורים במכחול וצבעים על פני מצבות האבן, קירות הארמונות, יריעות בד ועלי פפירוס, ועל כל דבר אשר לו שטח חלק ופנוי, הנה הגיעו אלינו רשימותיהם וספרותם ריקות ונבובות מכל תכן נכבד וענין מדעי.

“איזו השקפות על דרכי הטבע, אשר נראה אצל המצרים – יאמר ה' ברוגש – או הסתכלותם בחייהם הרוחנים, אינם יכולים להתחשב לעניני מדע, כי דברים כאלה עולים על לב האדם בלי משים ובלי כל עיון עמוק מצדו, ואינם נוגעים אל הסבות העקריות המסבבות את החזיון המתגלה לעין. למשל, חזיון עלות הנילוס על גדותיו ביום אחד קבוע בכל שנה ושנה, הוא יוכל להיות קצוב ונקבע רק על ידי הנסיון; ידיעת החזיון הזה לאשורו איננה נכללת בחשבון המדעים; רק אז היה אפשר לנו לחשוב אה השאלה כמיוסדת על יסוד מדעי, לוא עלתה בידי בעליה לבאר את הנסבה הטבעית האמתית המסבבת את עלית מי הנילוס על גדותיו בזמן ידוע בשנה”.

אכן חסרון ידיעה כזאת הכריח את המצרים ליחס להנילוס כח עליון המגיע אליו מחוץ לגבול הטבע, עד כי נקדש נחל מצרים בעיני יושבי הארץ, ויהי כאחד מאלילי הארץ לקדושה ולכבוד. ככה העשירה העניות המדעית את מקדש האלים (Panteon) המצרי באלים טבעים רבים (כלומר מיוסדים על כחות הטבע), אשר נעשו לאלים אצל המצרים רק מפני קצר דעתם במערכת הטבע והחוקים השוררים בה.

אולם במקום המדעים, אשר לא נקלטו שרשיהם על אדמת חם, השהגשגה שם חכמת קוסמי קסמים ומנחשים וידעונים, אם רק נוכל לקרוא להבלים והזיות כאלה בשם חכמה. המצרים כבדו והעריצו כל הזיה ומקסם שוא, וירוממום וינשאום למעלה מכל עניני השכל והרוח; והחכמה המצרית הזאת גדלה ועצמה ותמלא את כל ספרי הספרות של המצרים ואת הריקנות המוחלטת אשר בקרבה. חכמת־הקסמים נחשבה בעיני המצרי כתמצית חכמת אלהים נשגבה, כתרופה כללית לכל נגעי בני האדם וכמקור ישע למלא את כל צרכי החיים ותביעתם; וכפי אשר עוררה את הכחות הנעלמים לצאת לישע בני האדם החיים על פני הארץ, כן גם רב כחה לתת שארית ותקומה לנפשות המתים, להשיב לתחיה את הנפש בכח לחשים, להטים ומבטאי־קסם ידועים.

וכיקרת ערך חכמת הקסמים על פי תעודתה, כן גם גדל כבודה על פי יחשה ומולדתה. המצרים, אשר יעדו לכל ענין וחפץ על הארץ אליל מיוחד, יִחדו אלילים אדירים גם לחכמת הקסמים, אשר לפי אמונתם הם המציאוה בראשיתה, הם הורידוה ארצה וימסרו אותה בתור סוד תעלומה לחכמי נסתרות, והם השולטים על פעולתה. האליל “טָט” והאלילה “איזידה” הם אשר נחשבו לאדוני חכמת הקסמים, והם הפליאו לעשות בלהטיהם, אשר עקרם ויסודם שמות קדושים ומבטאים ידועים, שבהם צרור כח קסם אדיר. פעולת השמות האלה משתרעת בכל סעיפי החיים הטבעים והמוסרים, וביחוד רב כחם להסיר כל אסון ואיד מעל בל בני תמותה, עת אשר סכנה מרחפת על ראשם, כמו, למשל, עקיצת נחש, שן חיות טרף, כל חלי וכל נגע.

השמות הקדושים ומבטאי הקסם נמסרו מפי האליל “טט” ליושבי עמק הנילוס, ויכתבו לזכרון בספרי הקדש אשר להמצרים ויונחו למשמרת בידי הכהנים. חכמת הקסמים אשר הורדה על ידי האלים משמים ארצה, היא כמעט גלויה וידועה לנו כעת על פי הרשימות הרבות שהגיעו אלינו, מהן חרותות על פני מצבות הזכרון, ומהן אשר נשמרו במגלות פפירוס. זאת חכמת הקסמים, אשר נקדשה מאד בעיני המצרים, כוללת בקרבה לפעמים דברים מוזרים ובלתי מובנים, עד כי נלאו כל חכמי לב למצוא את החידות והרזים הרמוזים בם. במרבית המקרים נמצאים ספרים שלמים כעין קובצי מבטאי קסם, השבעות ולחשים, אשר בהם השתמשו הידעונים המצרים לרופאות כל פצע ומחלה, להורות להמתים את הדרך המוביל אל שער השמים, לנצור את המתים לבל יתנפלו עליהם שדי שחת או חיתו טרף, לבל ישחיתו בהם ולבל ירעו.

הננו להביא פה לדוגמה אחרים מהמון פתגמי הקסם, הלחשים וההשבעות, אשר נמצאו בתוך הכתבות הרשומות על פני קירות חמשת פארי־העמודים, אשר הוקמו לכבוד המלכים ילידי משפחות המלוכה החמישית והששית (2500 לפני ספה"נ). השבעות כאלה אינן עולות בערכן על ההשבעות שמשתמשים בהן העמים הפראים באפריקה. ביחוד מענינות אותנו ההשבעות הרשומות על מצבת הזכרון המוקמת לכבוד המלך “אָנָס”:

ועוד יֵאָמֵר במקום אחר:

ועוד נאמר:

מי ימצא את המפתח להבלים כאלה? ומי יגיד אפוא פשר להטי חרטומי מצרים והזיותיה? ומה מאד יפלא בעינינו, כי הבלים כאלה וכדומה להם לבבוּ מאד את יושבי אדמת חם, עד כי הפתגמים האלה נכפלים ונשנים בכל הכתבות החרותות על פני יתר פארי־העמודים ומגלות הפפירוס, וכנחלה יקרה עברו מדור אל דור אלפי שנים, להטים ופתגמי קסם אלה נתנו לבעליהם – לחרטומי מצרים הבקיאים בהם – גדולה ועוז, עד כי על פיהם התרוממו למעלת כהני הדת וישלטו שלטת בדעת הקהל.

חכמת הקסמים, תמצית הבינה הנשגבה וחקרי הלב של חרטומי ‏מצרים, התגלגלה בהקופת אלפי שנים בתוך זרם ההיסטוריה המצרית, ותהי נחלת דור ודור, עד אשר הגיעה אל התקופה החדשה, ראשית צמיחת דת הנוצרית, וגם אז לא בא הקץ לה, רק כי התעטפה בתמונה אחרת ותתמזג עם יסודות אחרים, לפי תנאי הזמן ותכונת יושבי הארץ; כי אז קלטה אל תוכה שמות זרים משפת בני נכר אשר התאזרחו אז בארץ מצרים, וביחוד שמות עצם פרטים לקוחים משפת היונים, העברים והכושים. על כן לא חזון יקר הוא למצוא ברשימות הקסמים שנתחברו בעת ההיא את השמות “משה”, “יה”, “צבאות” ועוד כאלה, אשר השתמשו בהם הקוסמים ביחסם אליהם כח קסם טמיר ונעלם. ועם זה יחד החלו אז להעתיק את פתגמי הקסם משפת המצרית העתיקה לשפת העם הבלולה מערב שפות שונות, ובתמונה כזאת הגיעו אלינו רשימות רבות ושונות.

בין המון הרשימות האלה מצטינת, גם בכמות גם באיכות, מגלת הפפירוס הגדולה הקרועה לשני קרעים, אשר ראשיתה שמורה בבית המוּזֶאום הבריטי בלונדון, ואחריתה בהמוּזאום המצרי בעיר ליידן. המגלה הואת מוצאה מן המאה השניה לספה"נ, ונקראת “מגלת הידעונים” (gnostischer Papirus), על שם הכתה הנוצרית הידועה בשם “ידעונים” שקמה בראשית התקופה הנוצרית, אשר ערבבה את יסודות הדת הנוצרית עם השקפות פלוסופיות ואגדות מיתולוגיות יחד, ותערוך לה שיטה דתית מיוחדת פרועה ומצוינת לרוע; כי לפי ההשערה יש יחס וקשר לתכן המגלה הזאת עם תורת הידעונים. תעודת המגלה הזאת היא להורות לבני הדור החדש את דרכי חכמת הקסמים הקדמוניה אחרי אשר נשכחה בשטף העת, והיא כוללת בקרבה פנינים יקרים מן החכמה העתיקה הזאת, אספת תחבולות קסם מפליאות מבוארות בשפה ברורה ונרחבה, בלי סודות ורמזים, כמו חפץ מחברה להפיץ את חכמתו ולעשותה לקנין לכל העם. מגלת הידעונים כוללת בקרבה תרופות למחלות שונות, תחבולות קסם לעורר בלב איש רגש ידידות או רגשות איבה, וכמו כן פתגמי קסם לעורר את האלים להדרש להקוסם ולענות אותו על כל שאלותיו. אמנם בקרב רשימות התרופות היעודות למחלות שונות ישנן גם כאלה המיוסדות על בסיס טבעי, והן נכונות מאד גם מנקודת המבט של חכמת הרפואה; אפס כי גם הן צמודות יחד עם פתגמי קסם וניחושים, אשר בלעדם לא היה מניע המצרי את ידיו ואת רגליו.

החכם ברוגש מביא לדוגמה את נוסח־ההשבעה הקבוע להשביע את האלים. הקוסם פונה אל האליל אנוביס ושופך לפניו שיחו, לאמר:

“אנוביס מלך השחת! סורה נא מתוך החשכה! שלח נא לי אורך בשאתי את השבעתי הפעם, יען אני עבדך הָנוּס בן אזיריס, אחד הבנים התאומים אשר ילדה לו איזידה, הבן האהוב לאמו האלילה, והשואף אל אביו אזיריס האל הטוב והמטיב”.

“אנוביס מלך השחת! סורה נא מתוך החשכה! שלח נא לי אורך! היום הזה הנני נכון להשביע את השבעתי פה, שלום יהיה לי ושלום גם להאיש אשר למענו באתי הלום הפעם להשביע את השבעתי, עדי יופיעו האלים לענות אותי מענה נכון בלי ערמה ומרמה על כל שאלותי אשר אציע לפניהם”.

“קומה נא אנוביס, אלהי הנעורים, הופיעה נא לקראתי הפעם, והביאה נא אלי את אלילי העיר הזאת יחד עם האל העונה לקוראיו ביום הזה, למען ענותו לי על שאלתי” (תשע פעמים).

אחרי כן יֵאָמֵר:

“פקח עיניך, הבט אל האור, קראהו אליך, ואמרת כדברים האלה: ברוך אתה האור המופיע, האור המאיר, האור העולה ומשתגשג! אתה האור המאיר בחוץ בואה נא הלום! – את הדברים האלה תכפיל תשע פעמים עד אשר יחל האור להתגדל ואנוביס בוא יבוא. והיה בבוא אנוביס ובהרָאותו אליך, שאל נא לשלומו ואמרת אליו: “קומה נא וצא, והביאה נא אלי את אלילי העיר או הכפר הזה”. עד מהרה יצא אנוביס והביא את האלים. אז תמהר ותגד לאנוביס לאמר: “הביאה נא שלחן בעד האלים למען שבתם אליו”. כשבת האלים אל השלחן תגיד לאנוביס: “הביאה נא חמת מים וצמד ככרי לחם”. אנוביס יושיט להאלים לחם ומים כחפץ לבם, אחרי כן תאמר לאנוביס: “ענני נא היום הזה”. והיה אם ימנע מעשות חפצך ואמרת “האל העונה לי הוא יושיעני והגיד לי, מה שמו?” וכאשר יתודע אליך בשמו – מהרה ושאל את שאלתך”.

ההשבעות נעשו על ידי הקוסם לבדו, או כי לקחו אליו גם נער קטן תמים־לב והוא היה כמתוך בין הקוסם ובין האלים. הנער הובא במצב היפּנוטי על ידי פקיחת העינים ועצימתם, כפי הנהוג גם אצל בעלי ההיפנוטיות היום. ההשבעות נעשו לאור מנורה חדשה אשר אין בה עופרת. הקוסם התיצב על תיבת עץ חדשה, ואת הנער הושיב על התבה השניה לפני המנורה, ואז השמיע הקוסם מעל לראש הנער שמות קדושים ופתגמי קסם אשר אין איש יודע פשרם, והם נאמרו ונשנו משלש עד תשע פעמים. כל זה נעשה לעת עלות השחר.

המגלה אשר לפנינו כוללת בקרבה גם תחבולות קסם איך להשביע את השמש והירח. “ברצותך להשביע את הירח – כן יֵאָמֵר שם – אז עליך להטהר ולצום שלשה ימים. אחרי כן תמשח את עיניך במשחת חומצת־הכסף (Лянись), וישבת במקום גבוה, על ראש גג ביתך, וענית ואמרת את השמות הקדושים האלה: מַקס, אַמונסַקס, אַברַפַקס, ועוד תוסיף לאמר: “שמעני נא, הירח, אתה הגדול בין כוכבי השמים, אשר אתה חוללתם וילדתם, בואה נא אלי על פי דברי והגָלה אלי”. כה תכפיל דבריך שבע או תשע פעמים, עד אשר יופיע הירח לדבר אתך מן השמים”. – דומה לזה ישנו גם נוסח קבוע למען השביע את השמש.

כן ישנה גם השבעה קבועה להרחיק מבני האדם שדים ומזיקים לבל ירעו להם, וזה סדרה: “אל נא תרדפני פה ושם! אנכי הנני פַפִיפֶטוּא מֶטוּבנֶס, אנכי אשא את קבר אזיריס, והנני נכון להציגו בעיר אבידוס, למען קבר אותו בשדה הקברות “אַלקְחַה”. אם חפץ אתה להאבק אתי, כי אז אשליכהו ארצה” (אמור שבע פעמים).

מלבד כל אלה נמצאו שם נוסחאות שונות לקמיעות המועילות לדברים רבים, לרפא איזה מחלות, להסיר את כאב הרגל וכדומה. הקמיעות נכתבו על לוח של זהב או של עפרת, נתפרו בעור של צבי והושמו על מקום הכאב. כמו כן נמצא נוסח אחד לקמיע, אשר תעודתה להראות לבעליה חלומות בלילה כפי רצונו…

__________

“זועה תאחזנו – יאמר הח' ברוגש – בהעלותנו על לבנו את הרעיון, כי הספרות ההירוגליפית, אשר שרדה אלינו ונתבררה לנו לאמתותה, היא היא כל פרי מחשבות לב העם המצרי, קציר חכמתו שנתבכרה אחרי תקופת אלפי שנים, שנות עבודת הרעיון והמח של העם כלו, אשר שקד לנצור את רכושו הרוחני, וימסרהו מדור לדור כחמדה גנוזה נחלת אבות!”

“צר לנו מאד – מסים הח' הנז' – כי במשך דורות רבים, טרם עוד השיגה ידנו לקרוא את הרשום בכתב ההירוגליפים, נתעו חכמי כל דור ודור להאמין בחכמת המצרים הנשגבה, וישגו שגגה גסה כזאת. עתה הנה במדה אשר ירבו חוקרינו לקרא ולדעת את תכן הספרות העתיקה של המצרים שנה שנה, בה במדה תכהה כתרת האור אשר כתרה את קדקד יישבי אדמת חם במשך אלפי שנה, – עד כי לאט לאט נחדל מהתענין בהכתבות והרשימות העתיקות שלהם, אשר גם הן וגם תכנן מהבל המה יחד”…

אכן ראוים הדברים לשום אליהם לב. עתה הנה בדעתנו את אפסותה של חכמת־מצרים המדומה, נדע להוקיר את ערך ספרות ישראל העתיקה, את חכמתה המקורית ואת השקפותיה הנאורות והנכוחות.