דברים אחדים
בהגיענו הפעם אל החלק השני מספרנו זה, החלק המענין את לבנו יותר מכל חלקי הספר, אשר דבריו יסבו על הדתות של אגודת עמי בני שם, הרתוקה אשר נחשבנו גם אנחנו כטבעת אחת ממנה, ובהתגלגל הדברים לחקור את תולדות דת ישראל, בת־לויתנו העתיקה על דרך ההיסטוריה הארוכה שלנו, הננו חושבים לנחוץ להעיר את לב הקורא על הדרך אשר בחרנו לנו בספרנו זה. אמנם עוד בראשית הספר לקחנו לנו את חופש העבודה בתרגומנו, להעיר הערות ולתת מלואים לדברי המחבר, אם בהכניסנו אותם בפנים הספר, ואם בהערות נדפסות בשולי הגליון, כפי ראות עינינו; אולם בחלק הזה נתרבו ההערות והמלואים על דברי המחבר, עד כי לוּ נאספו יחד והיו לספר שלם. טבע הדברים אלצנו לזאת. כי תכן הדברים המדוברים בחלק הזה נוגע אלינו וקרוב אל לבנו. עד מאד, ובתור בני העם, אשר למענו הננו עורכים את ספרנו זה, הננו מרגישים בהרגשה דקה את הדברים הנחוצים לקוראינו לדעתם, ואת החקירות המענינות את לבותיהם והמלבבות אותם בתכנן, יותר מאשר יוכל להרגיש זאת בן עם נכר. מלבד זאת, ההשקפה המדעית אשר נקבעה בהספרות המדעית באירופה אוצרת בקרבה כעין רגש של בוז אל גזע עמי בני שם; הבוז מביא לידי שנאה, והשנאה מקלקלת את יושר ההגיון. עד כי רבים מן החוקרים מרשים לעצמם לקפח את המעלות והיתרונות אשר לעמי בני שם וליחס להם לפעמים דברים אשר אין להם שחר. אבל אנחנו השתדלנו לשמור את האמת, מבלי לשאת פנים גם להמחבר, אשר על כן פעמים רבות הרשינו לעצמנו לסור מן המסלה אשר סלל הוא ולחלוק על דבריו, בכל עת אשר האמת דורשת כזאת מאתנו, עד כי באמת יובל החלק הנוכחי להתחשב מצד זה כספר חדש מקורי, המכיל בקרבו חקירות והשקפות מקוריות בענינים רבים.
את זאת מצאנו לנחוץ להודיע את קוראינו, אשר אולי יאשימונו בעון זיוף ספרותי, – כלומר, כי הצענו בשם הספר המתורגם דברים אשר לא נמצאו בתוכו – בהודיענו מראש, כי את האחריות בעד כל הרברים המחודשים הננו מקבלים עלינו. אולי יהיו קוראינו אסירי תודה לנו, כי השתדלנו כפי מדת היכולת לתת גֹדל ומשגב לתורתנו ולהתפתחות הקולטורה שלנו, ולהראות את הרוממות והתפארת המוסרית הצפונות בקרבן.
המתרגם.
א. הדתות אשר לעמי בני שם
בשם “עמי בני שם” קוראים החוקרים להעמים האלה: הערביאים, היהודים, הכנענים, הצורים, הארמים, הכשדים והאשורים. הרשימה הנוכחית היא מוחלפת בעיקרה מרשימת קרבת העמים הרשומה בספר בראשית (פרשה ו), שבה מפורטים העמים השוכנים בארץ כנען, לפני בוא שמה העברים, מסודרים למשפחותיהם על פי שיטה בלתי נכונה; כי היסוד, אשר עליו נוסדה שם חלוקת העמים למשפחותיהם הוא המצב הגיאוגרפי, בעוד אשר בעת תוקח ליסוד לענין חלוקת העמים למשפחותיהם – קרבת השפה. העמים הנקובים פה דברו, או כי הם מדברים גם היום, בשפות הדומות אשה אל רעותה דמיון נמרץ, ונחשבות כלן על סוג אחד. לקרבת השפות אמנם יש ליחס ערך נכבד מאד, ועל פיה נוכל לחרוץ משפט גם על דבר קרבת המשפחה אשר בין העמים המדברים בהן, ובכן הנה העמים המדברים בשפות בני שם יתיחשו אל מוצא אחד, ובצדק יתחשבו כיוצאי גזע אחד וכשוכני ארץ אחת בימים קדומים. על השאלה המוצעת בעולם המדעים: איפה עלינו לבקש את ערש מולדת גזע בני שם, יענו מרבית החוקרים, כי מקומו בארץ ערב. מן הארץ ההיא נפוצו שבטי בני שם לכל רוחות השמים, עד כי התפשטו שפות בני שם ומנהגי החיים של העמים המדברים בהן על פני מרחבי כל הארצות המשתרעות מנגב ערב ועד צפון סוריה,.מהררי אירַן ועד חופי הים התיכון, וכל הארצות הנשענות לארך חופי אפריקה הצפונית. גזע עמי בני שם אמנם לא השגיב חיל ליסד לו ממלכות אדירות, גם לא הצטין בכללו בכשרון כביר למלאכת מחשבת, או לברוא לו ניב שפתים וסגנון ספרותי מלא עוז ועצמה, אולם בנוגע אל הדת, הגזע הזה הוא אשר נטע בלב המין האנושי התעוררות רוחנית עצומה, ורק ממנו יצא כח הדחיפה והתנועה הגדולה ההיא, אשר לא תחדלנה מפעול את פעולתן הנשגבה, כל עוד לא תסוף תורת נביאי ישראל בקרב הארץ, וכל עוד לא תחדל תורת הנוצרים להשמיע את קולה בקרב כל הגוים הנאורים.
הערביאים קראו לנפוצות היהודים היושבים בתוכם “עם הספר”, על שם ספר התורה אשר בו התנכרו והצטינו משכניהם הערביאים מחוּסרי תורה ודת. אם באופן דומה לזה נאבה לתאר את גזע עמי בני שם על פי התכונה הבולטת אשר בקרבו, כי אז עלינו לכנותו בשם “גזע הרגש והרוח”. כשרון עמי בני שם מצטמצם ומתכנס כלו בעולמם הפנימי, בהרגש והדמיון אשר בקרבם, מבלי להשתרע הלאה על הרעיונות והמושגים הקלוטים מן העולם החיצוני, או, כאשר יאָמר בסגנון המדעי, הגיון רוחם מתכנס בפנימיותם וסובב על צירים הנמצאים בתוך האדם בעצמו (Subjektif), אך איננו מתפשy החוצה על ענינים חיצונים (Objektif). על כן שונה הגזע הזה בתכונתו מכל יתר גזעי בני האדם. הסבה הטבעית שהזכרנו גורמת, כי עמי בני שם אינם מצוינים בכשרון למלאכת מחשבת, ולעמת זאת השגיבו חיל בהגיון דת, בתורת מוסר וכדומה לזה. בגזע הזה נשקפת נטיה לתשוקות נשגבות, לנזירות והסתפקות, אשר בזאת אין דומה לו בכל העמים. “אם נאמר לקצוב את ערך עמי בני שם – אומר רֶנַן – מנקודת הראות של תורת המוסר והדעות הנוגעות אל סדרי חיי החברה, אז נהיה מוכרחים להודות כי במקצע הזה ערכם גדול ונכבד מאד, כאשר גם תורת המוסר של עמי בני שם נשגבה וצרופה היא מאד. החוקים הכתובים בתורת משה כוללים בקרבם דעות נשגבות בחכמת המשפטים. בעלי המוסר, יהושע בן סירה והלל הבבלי הגיעו בנטיתם זאת למדרגה גבוהה כל כך, עד כי נשתומם עליהם. אין לשכוח, כי תורת המוסר הכלולה בספרי הברית החדשה נערכה בראשונה בקרב עמי בני שם ונתפרסמה בשפתם”.
והנה אם באמת התגוררו העמים הנזכרים למעלה בראשונה – טרם הפרדם איש מרעהו – בארץ אחת, וישבו יחד בארץ מולדתם הכללית, הנה עלינו להניח, כי לפני הפרדם היתה דת אחת משותפת לכלם, וכי הדת הקדומה ההיא היתה ליסוד לכל הדתות השונות אשר התפתחו לבדן אצל כל אחד ואחד מהם באורח פרטי ועל פי תנאים מיוחדים. ובכן לפי ראות עינינו, החובה הראשונה המוטלת עלינו היא להציע את השאלה: מה היא תכונת הדת הקדמוניה המקורית של עמי בני שם? – את המענה על שאלתנו הנוכחית הננו מוצאים בספרי החכם רֹבֶרטסון סמיט, אשר לדאבון לבנו מת בימי עלומיו, מבלי להשלים את חקירותיו עד תוּמן. ספרו הגדול, אשר בו התאחדו במדרגה נשגבה מאד ידיעות רחבות עם השערות שנונות ומצוינות בעזוז רוחן, הוא בית אוצר שבו נחסנו כל הסגולות היקרות, אשר ערכן רב לא רק בתחום החקירה על דבר הדת המקורית אשר לעמי בני שם, כי אם גם ביחס אל ידיעת הדת הקדמוניה אשר להמין האנושי בכלל. החכם הזה נתן אל לבו ללמוד לדעת את דרכי האדם הקדמוני שלפני ההיסטוריה, חייו ומעבדיו, ורבות מן הידיעות הנכללות בספרו מתיחסות אל התקופה הקדמוניה ההיא בנתיב התפתחותה של הדת, אשר קדמה עוד לתקופת ראשית צמיחת התמונה הדתית המיוחדת לגזע עמי בני שם. ובכן, ביחס אל פתרון השאלה הנוכחית בדבר התכונה הפרטית המסוגלת להדת של עמי בני שם, המבדלת אותה מדתי יתר העמים, נחשב סמיט כבן־סמך גדול, אשר כל דברי החקירה במקצע הזה נשענים עליו.
אם נאמר להציג את עמי בני שם יחד עם עמי הודו־אירופה, – כי רק אל הגזע הזה ראוים בני שם להדמות, – ולהעריכם אלה לעמת אלה, אז נראה כי הראשונים עולים על האחרונים בכשרונות רוחם הגדולים, ובמדה הזאת עצמה הם נופלים מהם בכח דמיונם הרפה. בני שם הנם בערכם אל האריים בעלי דעות קצרות ומצומצמות, אפס כי הם מחוננים יותר בכשרון לתקן כל דבר בשלמות, ולהתאים את דעותיהם אל מטרת המפעל המעשי. אם נקח את אחד העמים מגזע בני שם ונתבונן אליו, אז נראה כי מערכת דעותיו מכֻונת יותר אל המעשה והנסיון, והוא היסוד העקרי אשר בה, ועל כן רק השקפות המיוסדות על הנסיון תעוררנה אותו לבוא בחקר ועיון פלוסופי; לעמת זאת חסרה לו על פי טבעו נטית הלב למלאכת מחשבת בחכמת הציור, הגזרה והבניה. היוצא מזה, כי השקפותיו הדתיות הנן קרובות בעיניו יותר אל מעשים ועובדות מאשר אל דעות נאצלות, והוא מרגיש את הנחיצות לבוא בחשבון מדויק עם המעשים והעובדות האלה, אשר ערכן גדול מאד, מבלי יכלת עוד להעלים מהם עין, באופן הזה הנה הכרתו הפנימית בתחום הדת גוברת מאד ומשתרעת עד הגבול הקיצוני, עד כדי להתמכר אליה ולהקריב בעדה גם קרבנות גדולים ורבי המחיר. הדת אשר לעמי בני שם היא רחוקה מפשרה וגם משרירות־לב (Wilkühr) הרבה יותר מדת האריים, – דבר אשר יסודו בחשבון ובמפעל הנסיוני. ועל כן גדולה מאד אצל עמי בני שם השפעת הדת על החיים ועל הליכות בני האדם; בעיניהם העיקר הוא רק תכן הדבר, איכותו ועצמיותו, בעוד אשר התמונה החיצונית נחשבת כדבר תפל. והתכונה הזאת חזקה ביניהם יתר הרבה מאשר בין כל עמי הארץ.
וברצותנו לחפש למצוא את עקבות דת עמי בני שם המקורית טרם החלה להתפתח ולהסתעף לסעיפים שונים, אז תתפרץ השאלה על שפתנו: איה מקומה, איפה נמצאנה? היא איננה בארץ כשדים, כי דת הכשדים, כאשר ראינו, היא ילידת תרבות קדומה העתיקה עוד לימים מעמי בני שם. כמו כן אך שוא נחפש למצוא את עקבות התמונה הדתית המקורית הזאת בחיי בני צור וצדון. באמת הנה הדת הזאת נשקפת לנו מארץ ציה ושוממה, מארץ יושבת בדד בערבות מדבר, בחצי אי־ערב, מקום ערש מולדת גזע עמי בני שם, במקום אשר כמעט לא המירו החיים את ארחם ותכונתם מכפי היותם בימי אברהם העברי, – רק שם נמצאנה; שם עוד התקימה אותה הצורה הקדומה של החברה, אשר בה נקשרה בקשר אמיץ – לפי דעת הח' וֶלהויזן – הדת הקדמוניה אשר לעמי בני שם, שם נראה חברת בני אדם, אשר חֻברה ממושבות קטנים, מעדות נודדות, אשר עוד לא הכירו עליהן שלטון מרכזי, אשר טרם עוד הקימו עליהן מלך ועוד לא התאחדו לגויה לאומית אחת. זאת היא המדרגה הקדומה הראשונה בהתפתחות החברה, ההולכת לפני צמיחת הממלכה והתיסדות הלאום, חזיון אשר כדמותו וכמתכנתו נראה בקרב כל העמים הקדמונים. התחנה הזאת בנתיב התפתחות החברה החלה אצל העברים בעת אשר נפגשנו אתם בתחום ההיסטוריה, בעוד אשר שכניהם המואבים והכנענים כבר חלפו עברו עליה. באמת העמים האלה כולם התרוממו ועלו מן מצב חברותי כזה, אשר בו לא נראה חברה לאומית או מדינית גדולה ומשוכללה במשטר נכון, כי אם קבוץ בני אדם הכולל בקרבו המון שבטי עמים קטנים, פרועים ושובבים. אז טרם היה עוד שלטון מרכזי, לקבוע שלטון חוקים ומשפט בארץ, ועל כן נקבע, למשל, לחוק ולמשפט לבני המשפחה לנקום את נקמת שאר בשרם מיד רוצחו בתור גואלי הדם.
את הדת שהשתררה בקרב עמי בני שם במושבותיהם בכפריהם, אשר הדעות הרצופות בתוכה תגבלנה את תכונתן של השיטות הדתיות אשר קמו בקרב משפחת עמי שם בעת המאוחרת נוכל לתאר בקצרה בתמונה כזאת. לכל כפר וכפר יש אל המיוחד לו לבדו, הנחשב לאבי משפחת הכפר, אשר דמיו נוזלים בעורקי כל יושבי הכפר, ועל כן התחשב האל הזה לסגולת הכפר הנוכחי, ולא לאחר זולתו. אמנם בבחינה הזאת בצדק נוכל לאמר כי עמי בני שם היו בעצם ימי ילדותם בעלי אמונה באחדות אלהים; אפס כי זה יתאמת גם ביחס אל כל העמים הקדמונים אשר קימוּ עליהם את אמונת ה"תתם". כל איש ואיש התחשב על פי מולדתו לנין ונכד של האל השליט בכפר הזה בתור אבי היושבים בו ומחוללם, ועליו החובה לעבוד ביחוד רק את אלהי המשפחה; אך לוּ גרשו אותו מהסתפח בקהל הכפר הזה, כי אז יחד עם זה נדחף גם לצאת מתחת החסות בצל אלהיו; לאיש כזה סגרו כל מבואי כפר אחר, מלבד אם נאותו יושביו לאספו עליהם בתור בן נכר הגר בתוכם על פי תנאים ידועים. ומעבר השני הנה החוליות אשר על ידן רתקו האל ועובדיו לשלשלת אחת, היו חזקות ואמיצות מאד: האל משתתף בכל מעבדי בני עמו ועלילותיו, מפיו יקחו עצה בכל עת, וכפעם בפעם יקריבו לו קרבנות, אשר על ידם יחדשו תמיד את הברית הכרותה מכבר בין האל ועובדיו יושבי הכפר, ואשר בין איש לרעהו בקרבם; מלחמותיהם – מלחמותיו, ובכל צרתם לו צר; בהצק אויב לאחד מאחיהם, או כי יומת בחרב אויב, אז יתחבר האל אל בני עמו, למען נקום יחד את נקמתו; על כנסית הדת מוטלת החובה הדתית להגות רחשי ידידות ואמון־לב איש אל רעהו, ולנצור את מנהגי השבט, אשר ישרו בעיני האל ונתאשרו בכח רצונו והסכמתו.
באופן הזה היה מספר אלי בני שם במספר כפריהם, אלים אשר באמת לא נבדלו איש מרעהו הבדל בולט ונכר. נוסף לזה, כל עוד התחרו הכפרים ויאבקו יחד במלחמה תמידית, נבצר מאת אחד מקהל האלים להתרומם למעלה, למדרגה גבוהה על פני כל רעיו. רק עת ינצח כפר אחד ויכריע תחתיו את יתר הכפרים, אז יגלה אליל ראשי המתנשא למעלה, ומשל ממשל רב בכל קצות הארץ, כמלך אדיר על עבדי ממלכתו וגם על ארצות שכניו הקרובים אליו. אולם האל אשר לעמי בני שם איננו כח גדול, איננו אחד מאיתני הטבע, המתגלה ונראה לכל בני האדם בתמונה אחת שוה, כי אם הנהו חבר בקהל עדת הכפר, נכבד על פי מצבו וערכו, אשר מפניו יכנעו כל חברי העדה הכנעה טבעית, כפי הכנעם לפני אבי המשפחה וראש השבט. אל כזה לא יכונה בשם הראוי לו על פי תכונתו והחזיונות הטבעים התלוים בו, כי אם על פי יחס מצבו ועמדתו אל בני האדם. הוא נקרא בשם “בעל”, כלומר אדון או מושל, או בשם “אדני”, כמו “אדני־בזק” הנקרא בשם האליל אשר נעבד בעיר בזק; בעת המאוחרת יכונה בשם “מלך”, לאמר: מלך. השם “אל”, אשר הוראתו אדיר ובעל הכחות, הוא מתקרב יותר אל שם המין, והוא נקבע לסמן על ידו את כל עצם נשגב אשר יחסו לו כח אלהים. האלים האלה, כאשר נחזה, הנם ממין זכר; ובכל זאת לא נוכל להחליט כי נפקד מקום האלילות בקרב עמי בני שם, יען ידענו כי הם הם אשר הביאו את האלילות וישתלון על אדמת ארץ כשדים, אשר לא נראו בה אלילות לפני דרוך רגל עמי בני שם בארץ. אחדים מן החוקרים הכי־מצוינים חושבים להחליט, כי בקדמת העתים לא היו לרבים מעמי בני שם אלילים זכרים, רק אלילות. כי במצב ההכרה האנושית הקדימה לבוא תקופת שלטון האמהות, עת אשר רק האם לבדה היתה שולטת בחוג המשפחה, לפני תקופת שלטון האבות (Patriarchie), ובכן הלא כדבר המסתעף מזה הקדימה ממשלת האלילות לבוא לפני ממשלת האלים. לכל כפר וכפר היתה “אֵלַת” ומשקל נקבה מן אל), כאשר נקראה בארץ ערב. היא לא היתה גברת עדינה, רכה ומעוגנה, כדרך הנשים, כי אם אלילה אדירה ואמיצת לב, אשר נהגה את ממשלתה בכל תקף ועוז, ותדרוש מאת בעלי בריתה משמעת נמרצה ועבדות נאמנה; ואת האלילה הכבודה הזאת אין לערבב יחד עם האלילות השובבות אשר קמו בעת המאוחרת. עקבות האלילה הזאת עודם נכרים בכל ארצות מושבות עמי בני שם. רק אחרי אשר התפרצו האלים הזכרים להתיצב בשורה הראשונה, אז טֻשטשו פני האלילה, וצורתה לא היתה עוד קבועה כבראשונה, עד כי לאחרונה סרה מעליה תכונתה העצמית והמקורית, ותהי רק העתקה מדמות פני האלילים הזכרים (הבעלים). בסביבות אלים כאלה אין כל מקום פנוי לאגדות מיתולוגיות, שאינן יכולות להתפתח ולהתרחב בקרבתם. תולדת האלים מקבלת מאד אל תולדת העם הנוטה אחריהם. האלים תלוים עד מאד בדעת קהל מכבדיהם ומעריציהם, בלי יכלת בידם לכונן להם אגודות בפני עצמם ולתת מקום לאגדות על אדות מעבדיהם מבלי רצון העם והסכמתו. אמנם אגדות מיתולוגיות מרוקמות מיסודות שונים ועדויות שלל צבעים, נובעות ממקור דמיון חזק, לא יכלו להולד בין עמי בני שם, המחוננים כפי הידוע ברוח דמיון דל ורפה־אונים, דמיון עצל עם כּבד תנועה וחורת פנים. על כן הנה כל אלילי בני שם הם העתקה נאמנה של חיי בעליהם המחזיקים בם, של הדעות וההשקפות אשר העמיקו שרשן בלב העם.
זה הוא הצד האחד של ההיסטוריה הטבעית אשר לאלי עמי בני שם; אולם לההיסטוריה הזאת עוד צד אחד, ורבות נוכל להתבונן גם בעברה השני. הארצות אשר בהן ישבו עמי בני שם מראשית היותם, היו מלאות על פני כל גבוליהן מקומות קדושים; וכמו כן עלינו לשום לב, כי האל אשר התיחד לאיזה כפר הנהו גם האל השולט על פני חלק ידוע מחלקי הארץ הנחשב על מקום מגורו, אשר עליו הביטו כעל רכוש האל וקנינו הפרטי, ויחד עם זה יחסו גם את ברכת יבול האדמה ותנובתה במקום ממשלת האל, – רק אל פעולהו וכח ידו. הננו קוראים בספרי הקדש ספורים רבים על דבר עצים, בארות מים, אבנים וגדרות חומה המקודשים בקדושה מיוחדת, וכמו כן על דבר מצבות ובמות ששם נקבעה עבודת אלהים תמידית בקרבן וזבח. באיזו מארצות עמי בני שם נמצאו גם נהרות ומערות קדושות. עמי בני שם אמנם נטלו מנתם במדה גדושה בנחלת האדם הקדמוני, עת הנחילו את מערכות דתו וכל רכושו הרוחני לכל גויי הארץ, ועל כן עברו להם לנחלה עצמים קדושים ומקומות מיועדים לעניני דת, המקודשים עוד מקדמת העתים אשר לפני ההיסטוריה, ופני ארץ כנען כסו המון אבנים מוצגות בקומה זקופה (מצבות). גם בעיני עמי בני שם בימי קדם היתה הטבע כלה מחוננת בכח חיים; גם לעיניו נשקף העולם כלו כמקום אסף לגדודי רוחות הממלאות אותו מפה אל פה; גם לעמים האלה נשמע קול הרוחות מתוך משק ענפי עץ השדה, וגם הם פנו אל הנהרות לשאול עצה מפיהם; ובכל מקום מחזות פלא הנשקפים להם במרחבי היכל הטבע דמו לראות את פעולת הרוחות. ביחוד נהרו הרוחות – לפי אמונתם – אל היערות, וישימו שם משכנם במקום אשר נמצאו בראשונה מעונות לחיתו טרף, ועל כן אחזתם אימה ורעדה עת דרכה רגלם בקרבת מקומות כאלה. רבות מן האמונות התפלות האלה השתמרו לארך ימים בקרב הענפים השונים הצומחים מגזע בני שם; אולם הננו מצדיקים את מפעלם בבחינה ידועה, כי במרבית המקרים המירו את עולם הרוחות באגודת אלים, ואת מעשי הקסמים הצמודה אל האמונה ברוחות – בעבודות דתיות המכֻוָנות לנכח פני האלים. מלאכי השלום (Genie) גם המזיקים (בערבית: Dzin) השוכנים ביערות, אשר אין עבודה דתית נכונה קבועה לכבודם, יען כי הם מפילים אימה ופחד על כל בני האדם, עד כי נטל על האדם להתרפס לפניהם ולהשיב את ידם מבלע בתחבולות תעלומה, – הם הניחו את מקומם לאלהי הכפר, אשר קבע את משכנו במקום הזה, ויהי מוקדש ומוערץ מאת בני הכפר, ולאט לאט הסכינו לכבד את שמו בעבודה דתית מסודרת; אז היה האבן לסמל דמות האל, אשר השתחוו ויתפללו אליו, וזה האחרון נאות לקרוא את שמו על מצבת האבן ולהשכין בה את אלהותו למטרת העבודה הדתית, אשר נשתכללה ונקבעה בתוך הכפר. ובכן, במדה שהתאמצו קהלות הכפרים הנודדות להאחז בארץ ולקבוע את מושבם במקום קבוע ומוגבל, בה במדה הוסיפו אלהי הכפרים להתהפך לאלים מקומיים, בשומם את משכנם במקומות הקדושים אשר סביבות מקום הכפר. אז החלו להאמין, כי כל אל ישים את משכנו באותו המקום, אשר שם הראה את אותותיו ומופתיו ואת ידו החזקה, ואל המקום ההוא יפנו כל אלה אשר דבר להם אליו. לפעמים קרה, כי האל הראה את גדלו ואת גבורתו במקום אחר לעיני אחד מקהל עובדיו החיים חיי נדודים וטלטלה; במקרה כזה הקדישו גם את המקום ההוא, כמקום מיעד לעבודת האל, הנכון להמצא שם לבעלי בריתו ולהפק להם את רצונו; שם הקימו מצבה או במה לחפץ עבודה דתית, עד כי היה למקום נבחר אשר על ידו נקשרו לבות האל ועדת מקדישיו יחד. ובמשך העת נקבע הרעיון בלב העם, כי לכל אל יש ארץ מיוחדת, אשר רק היא הִנֶהָ ארץ אחוזתו וממשלת ידו, אשר רק בה יתכן לעבדו באמונה ולכבדו בערכו וכקדושתו; ובאופן הזה תחלק הארץ כלה לאחוזות לקהל האלים, השולטים איש איש באחוזתו אשר נפנתה למענו על פני הארץ. הננו רואים, למשל, כי נעמן שר צבא מלך ארם, בחפצו להשתחוות לאלהי ישראל, למען הביע לו רגשי תודה אחרי הרפאו ממחלתו אשר סרה ממנו על אדמת הקדש, על גדות הירדן, הנהו שואל – בתומת לב איש שקוע באמונות דתי האליל – מאת נביא ישראל, כי יתן לו משא צמד פרדים אדמה למטרה דתית, למען הכין לו חלקת אדמה קטנה מעפר ארץ ישראל בגבול ארץ ארם, יען כי הכרתו הפנימית חזקה בקרבו לבלי עשות עוד עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה' לבדו (מלכים ב. ה). הארמי הזה, שמושגי הדת האלילית, אשר העמיקה שרשיה בלבב עמי בני שם, נקלטו בקרבו ויעמיקו בבשרו ובדמי לבבו, לא יכול להסתלק מהם גם עת נתקו כפות רגליו אל תִחום אחר, אל תחום דת ישראל; ובתמימותו הדתית הוא מדמה בלבו כי לא יתכן לעבוד את אלהי העברים, אשר כפי עדות המחוקק הוא “האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”, רק עת תדרוכנה כפות רגליו על מצע עפר אשר לקח מאדמת ישראל, נחלת אלהי העם הזה, אשר רק בגבולותיה ועל פני אדמתה מצומצמת אלהותו וממלכתו הרוחנית. התחסדות תמימה כזאת, יוצאת מלב איש שקוע באמונות נבערות ומושגי דת אלילית, יכלה רק לעורר שחוק בלב אלישע, אחד מנביאי האמת שקמו בישראל, אשר עבר על שאלהו בדממה מבלי ענותו דבר, בדעתו כי אמנם נקל להמון העם להמיר את דתו, אך לא את מושגיו אשר התפתחו והתחנכו אתו יחד מיום הולדו.
עלינו להזכיר עור דבר אחד, העומד כהבדל בולט ונכר בין דתי עמי בני שם ובין הדת אשר להעמים האריים. המשפחה היא הנקודה המרכזית בדת האריים, יקוד אשהּ המפיץ אור וחום בקרבה – הוא המזבח, ואבות המשפחה אחרי מותם – הם האלים הנעבדים בחוג המשפחה. עבודה דתית כזאת לא נראתה אצל עמי בני שם. פה לא המשפחה נחשבת לכנסיה דתית, כי אם הכפר, והאש היוקדת בחוגה אינה נחשבת כמזבח הדת. העבודה הדתית לנפשות אבות המשפחה, אם גם אולי מצאה לה מקום בקרב עמי בני שם בימי קדם, – כי גם להשערה כמו זאת לא יחסר לנו היסוד (למשל, הערביאים אסרו חמור בעבותים אל קבר המת), – הנה המנהג הזה כבר נשכח מלב עוד מימים קדומים. ואם אמנם שבטי בני שם הקדמונים האמינו, כי המתים מאריכים את קיומם גם אחרי הקבר, אפס כי חשבום ליצורים חדלי־און וגועים מרפיון כח, ויביטו עליהם כעל “צללים הקבורים באדמה”, ועל כן לא השתחוו להם ולא עבדום. ובכן אפוא רק פנה קטנה וצרה נפנתה בתחום מושגי עמי בני שם בעד עולם הנשמות. הדת צמצמה את מקומה רק בגבול חיי הארץ, אשר עם כליונם יבוא גם הקץ להדת ופעולותיה. כל עודו בחיים יתענג האדם על אלהיו המגין בעדו; אולם במותו הוא גוע ונפטר משני העולמות, ואז קצרה ידו להשתתף עם כנסית הדת בכל מעשי קרבן וזבח: בשאול אין כל מקום לעבוד את אלהים ולהודות לו.
מכל האמור פה נקל להבין את תכונת הקרבנות, אשר בהם עבדו עמי בני שם את אלהיהם. הם הקריבו את קרבנותיהם לאל לא בצל קורת המשפחה, כי אם במקום אשר חשבו, כי שם בחר אלהים לשבתו, או באשר היה מיצג סמל דמות תבניתו. הסמל הזה הוא מצבה חצובה מאבן אחת תקועה בארץ, קומתה זקופה ונושאת ראשה המחודד מעט למעלה. מצבות כאלה נמצאות לרוב בכל ארצות מושבות בני שם. העבודה הראשית במעשה הקרבנות היתה, כי משחו את מצבת האבן בדם קרבן חיש מהר אחרי השחטו, בעודנו חם. באופן הזה נגע דם הקרבן על פני המצבה, אשר נחשבה כעצם האלהים, בעת אשר גם מגישי הקרבן יכלו לבוא במגע עם מצבת האבן; המעשה הזה היה גדול בערכו, ונחשב כאלו הכירו האל ובני השבט, בעת געתם יחד בדמי הזבח, כי דם אחד נוזל בקרבם, או, יותר רצוי לאמר, כי מקור דם אחד לכלם, ובזה דמו לחדש את הברית המאגדת אותם יחד. הצורה המיוחדת הטבועה על פני זבחי האלהים אשר לעמי בני שם היא, כי אל הזבח נלותה גם כרה גדולה, משתה וחג, אשר יחד עם הצד הדתי, כלומר שחיטת הזבח והזית הדם – אשר היו כנקודת המגע בין האל ובין עובדיו – נשאו עליהם גם צורת זבח משפחה. זובחי הזבח דמו כי בעת כרותם את כרתם יושב גם האל אתם יחד אל השלחן, מתענג בחברתם וטועם ממטעמיהם, ולמטרה הזאת הושמה לפני האל מנה אחת נבחרה, אשר הציגו אותה על ראש המזבח, או על ראש מצבת האבן. בעת אשר התרוממה מעט השקפתם הדתית, ובלבם נתבכר הרעיון כי האל מגביה לשבת במרומים, אז השכילו להעלות את המנה הראויה לו על המוקד, למען יעלה אליו ריח הנחוח, התמצית הדקה מן הדקה אשר בקרב הזבחים. מקורות רבים מספרי ההיסטוריה העתיקים נצבים בתור משל ומופת של הזבחים אשר נזבחו לאלהים בקרב עמי בני שם בימי קדם, והם כמבארים לנו את מגמתם ומטרתם, כמו נזבחו רק למען הביע את רגשי האחוה המקשרים בקשר חברותי את לבות הקהל, העדה, או העם לאגודה אחת, או גם למטרת עריכת חג וכרה גדולה. העברים הקדמונים אכלו בשר רק בעת זבחם את זבחיהם לאלהים, ובזבחם את זבחיהם הקטירו את הדם והחלב המזבחה, ומבשר הזבח כרו כרה ויחוגו חג לפני האלהים. רק תורת ישראל בשאיפתה הנאורה להתאים את הדת אל צרכי החיים התירה לעם לאכול בשר־חול בכל אות נפשו, וזה צעד גדול לפנים להוציא את העם ממסגרת צרה אל מרחבי החיים החפשים. עמי בני שם בעת הקריבם את קרבנם לאל מלא לבם גיל, ויצאו במחולות, ויריעו תרועת ששון, וישמחו שמחה גדולה לפני אלהיהם על כל טובו וחסדו, אשר הוא אומר לגמול עליהם, כמו נוכחו לדעת לרגלי הזבחים אשר זבחו זה עתה, כי הטה האל אליהם את שלומו וחסדו ויחדש שנית את הברית הכרותה בינו ובינם מאז. כל מפעל ומעשה אשר אמר העם לכונן לו נתקדש בעיניו רק ברצון האל ובהסכמתו, ואז האמין באמת ובתמים כי הצלח יצליח במפעלו. רוח העדה, או יותר נכון לאמר, רגש אחדות החברה, מתגבר ומתחזק הודות להקשר והיחס המתחדשים בכל עת תמיד בין העם ובין אלהיו העומד בראשו בתור נשיאו ומגינו להפיץ מעל ראשו כל ערפלי מגור ופחד. המפעל הדתי אשר כונן העם לכבוד אלהיו הוא מעורר את לבו להרגיש את עצמו מאושר אושר גדול, וממלא את לבו ששון וגיל לאין קץ ותכלית.
אולם אושר כזה הנובע ממקור הכרה דתית ולרגלי עבודה דתית המתוארת פה, אושר מוחלט בלי כל צללי דאגה להכהות את זהרו ונגהו, היא איננה תכונה מיוחדת רק לעמי בני שם, כי אם סגולה עצמית של הדת הקדומה הכללית של האדם הקדמוני. לא רק לעמי בני שם לבדם נתיחדה התכונה לבלי הבט על איש ואיש כעל איש פרטי, כי אם כעל חבר באגודת השבט, עד כי חפצי האיש הפרטי, שאיפתו ומגמתו, אשרו ואסונו, אינם מענינים את הלבבות, והמחזה הזה עצמו נעתק מגבול חיי הצבור ויעבר גם לתחום חיי הדת; גם פה אין האיש הפרטי נחשב למאומה, ולכל חפציו מאוייו ודאגות לבו אין דורש ואין שם לב. בכלל אין כל מקום לצרת לב אנוש לפני האלהים. הדת הקדומה הנה מטבעה שמחה ועליזה, ורוח ששון מרחף עליה תמיד; אין איש מעלה על לב לדאוג לחטאותיו, וגם בעת רעה והלאה לא יחדל השבט מהאמין אף רגע כי בקרבן וזבח יצלח בידו להשיב אליו את לב אלהיו לחננו, להטות אליו שפעת חסדו ולהטיב את מצבו. אמונות כאלה אינן סגולה מיוחדת לעמי בני שם, כי הן סגולת כל הדתות הקדמוניות. הננו שונים את דברנו אשר אמרנו בראש הפרק הזה, כי הסגולה המיוחדת להדת אשר לעמי בני שם בכלל היא – כי האלים אשר הם עובדים מתנהגים עם בעלי בריתם על פי תכנית ידועה וערוכה על פי המשטר השורר בחיי העדה. האל מופיע בחוג עדת בעלי בריתו בתור אב, אדון ואיש מלחמתם לריב את ריבם; הוא אחד מבני משפחתם, הוא חבר בחברת תושבי העדה, החבר הגדול והגבור מכלם, הוא שלהם, הוא מקדיש את עצמו וכל מאדו רק להם ולא לאחר זולתם. אין אנו מעמיקים לחקור לחרוץ משפט, אם צדק הח' סמיט בהשערתו, כי יסודות אמונה מסודרת באופן כזה הם נובעים ממקור האמונה הקדומה במוצא בני האדם מבעלי החיים, היא השיטה התָּתּמית שהזכרנו, ואם אין. אבל בכל אופן מובן הדבר מעצמו, כי הדת המתבססת על מוסדות האמונות והדעות אשר תארנו פה את גבולותיהן תהי דת מצוינת במינה, נשגבה ועמוקה ומחוננת בכח עצום. האל, אשר יחד עם אלהותו הוא גם אדון וראש של השבט, הוא דורש מאת האדם הכנעה ומשמעת נמרצה יתר הרבה מאבות המשפחה אחרי מותם. אל כזה אין לו חליפות ותמורה לרגלי תקופת השנה וחליפות מצב הרוח, רצונו ברור ומוגבל, מה הוא חפץ ודורש מאת האדם. הדת הכללית אשר לעמי בני שם גם במדרגת מצבה הקדום הזה היא נושאת עליה תכונת דת אמתית המתוקנת בשביל חיי המעשה. ועל פי תנאים טובים ומעולים היא מוכשרת להתרומם בערכה, לשלוט בקרב עמים רבים, ולהאציל עליהם השפעה רוחנית גדולה ועצומה.
ב. הכנענים והצִדוֹנים
כאשר עברו בני ישראל את הירדן ויתקעו את מושבם בארץ כנען, אז מצאו את הארץ מיושבת כלה משבטי עמים אשר שפתם דומה אל שפתם הם, ואשר עלו עליהם במדרגת השכלה ותרבות. הן אמנם לוּ באנו לערוֹך מדה להתרבות השוררת בארץ כנען לפי עוזה וגבורתה המדינית של הארץ, כי אז נראו לנו יושבי ארץ כנען בתמונה שפלה ומעציבה. אולם עלינו לדעת, כי רפיון כח הכנענים והכנעם לפני לוכדיהם בלי כל התנגדות ומבלי להאבק בסערת מלחמה עזה בעד תקומתם המדינית, כאשר נראה מספרי הקדש, הוא פרי העבר המעציב של העם הזה. בתקופת מאת השנים לפני בוא בני ישראל היתה ארץ כנען למקום המחזה לסערות מלחמות כבירות, אשר הסתערו אליה מכל עברים ותדכאינה את העם היושב בה. החִתִים מצפון והמצרים מנגב הביאו מלחמה בשעריה לעתים תכופות ויחלישו את מוסדות הממלכה, אשר במעט מטו לנפול מתלאות המלחמות הממושכות אשר הובישו את לשד עצמותיה. בבוא בני ישראל כבר היתה הארץ שסועה לשסעים בלי שלטון מרכזי ואגודה מדינית נכונה, עד כי בצדק אומר הפרופיסור סייס, כי החתים והמצרים סללו את המסלה לנצחון בני ישראל על הכנענים. בצאת העם העברי ממצרים לא נחהו נשיאו ומנהלו בדרך ישרה מן הדֶלתּא של הנילוס אל ארץ כנען, אם כי קרובה הדרך מאד, כי אם הנחהו בדרך עקלקלות, דרך המדבר וארץ תלאובות, מיראתו את נשק המצרים אשר נגע גם עד גבולות ארץ כנען, “פן ינחם העם בראותו מלחמה ושבו מצרימה”; ובמשך ארבעים השנה אשר נדדו העברים במדבר עוד ירדו הכנענים בשפלותם המרינית והעם העברי כִּון את השעה המוכשרת להבקיע אל הארץ משאת־נפשו עת נשתה גבורתה עד הגבול הכנעני.
אמנם בעת המאוחרת הביטו בני ישראל על הכנענים ברגש בוז ונאצה, בחשבם כי מוצאם מגזע אחר, שפל ונבזה; אולם באמת לא היה התהום המפריד בין שני העמים האלה כל כך עמוק. שניהם יחד היו יוצאי גזע אחד, וגם דעות ומושגים ומנהגים רבים היו משותפים לשניהם יחד. אף דמיון כל שהוא נמצא בין הדתות אשר לשני העמים האלה, למצער בתמונתן החיצונית, לולא זאת, כי אז לא התחוללה בלב המנצחים במשך תקופת ימים ארוכה תשוקה עצומה כל כך לזנות אחרי הדת האלילית של העמים המנוצחים על ידם.
אכן בני ישראל אינם העם האחד אשר התפרץ לבוא בגבול ארץ כנען ויאחז בה. שלש פעמים התפרצו אל תוך הארץ הזאת שלשה עמים שונים, והם: הצורים, הפלשתים והעברים, אשר את הראשונים והאחרונים מהם ידענו ברור כי היו מגזע עמי בני שם, ואולי גם השניים. הפלשתים נאחזו על חוף הים התיכון בקרן מזרחית דרומית, ודתם היתה גם היא אחת מדתות בני שם, כי בכל עמי בני שם הקדישו והעריצו את הבעל (בעיר עקרון) ואת האלילה עשתורת (בלי ספק באשקלון), ומלבד זה עוד אליל אחד אשר תארו אותו בדמות דג ויקראו לו “דגון”. לאחרונה אבדו להפלשתים כל תכונותיהם הפרטיות, אשר הצטינו בהן בתור עם נבדל לבדו, ויחדלו מהיות עם חפשי עומד ברשות עצמו, עד כי אין אנו מוצאים עוד כל ענין בהם, למען הוסיף להזכירם עוד. הצורים (או הצדונים, אחת היא) אשר נאחזו על חוף הים התיכון בקצה ארץ סוריה צפונה, במקום אשר השתרעו מסלות המסחר הגדולות, אשר על ידן התאחדו סחר ארצות הקדם והמערב יחד, היו לעם רוכל עושה מקנה וקנין, ובכל עוז רוחו הרבה עלילה לבוא בקשרי מסחר עם הממלכות הגדולות, מצרים והודו מקדם, וכל איי הים וארצות אירופה מים. בני העם הזה, אשר בצדק כנוהו בשם “הנוסעים הגדולים אשר היו בימי קדם”, הם לא רק הובילו ארצה אירופה בשמים וכל מגד ויבול, מחצבי ההרים ותוצאות פרי חרשת המעשה, אשר העבירום על פני הארץ מקצה המזרח ועד קצה המערב, כי אם גם מסרו לאירופה את הדעות, המנהגים ומשטרי החיים אשר השתררו בארץ אזיה, ובזה הגדילו לעשות לטובת ההשכלה והתרבות בעולם, בהעירם את הכחות הנרדמים בקרב העמים האריים לחיים חדשים מלאי תנועה וכח חושב.
את הפרק הזה הקדשנו בפרטות לבאר את דת הכנענים והצדונים, לא באשר אנחנו מיחסים להדתות האלה ערך נכבד בפני עצמן, בעוד אשר באמת בשתיהן יחד לא נמצא כל רעיון מקורי אשר נועד מראש לקיום ארוך ולחיי עולם בדורות העתידים; הננו מקדישים להם את דברינו רק מפני שהדתות האלה מפיצות אור על פני הדתות האחרות, אשר עליהן אמנם הוטל הגורל לראות עתיד נשגב ומזהיר. רק לרגלי מלחמתה הארוכה עם דת הכנענים גלתה דת ישראל בראשונה את תכונתה האמתית, ובאופן המתאים אל תכונתה זאת הוסיפה להשתלם ולהשתכלל הלאה. כהעברים כן גם היונים שאבו ממקור הצדונים דברים רבים, כן בנוגע אל התמונה החיצונית של עבודת הדת, וכן גם בנוגע לענינים יותר נכברים ועמוקים.
דת הכנענים ידועה לנו היטב על פי ספורי כתבי הקדש. זאת היא שיטה דתית המתאימה בשלמות אל דתות בני שם, רק עם איזה שנוים, אשר חלו בה לרגלי התפתחותה המיוחדת, כאשר ראינו דומה לזה במקצת בדת הכשדים. כל עדה במקום מושבה מכרת עליה לאדון ולראש איזה עצם טמיר ונעלם מן העין, אשר היא נפגשת עמו באחד המקומות המקודשים לעבודת הדת ואשר תביט עליו כעל אדון ושליט המתנהג אתה במדת הרחמים והחנינה, עד כי לא תפון עד מה ברגשי האהבה אשר יהגה לבו אליה, והיא עובדת אותו בקרבן וזבח ובחג והלולים, בהביעה לו רגשי ששון מלאים עוז וכח חיים לתקופות ולמועדים ידועים. הכנענים כנו את אלהיהם בשם “בעל”, אשר איננו שם עצם פרטי, כי אם כנוי ותואר, והוראתו אדון ומושל, ועל כן הנה אל השם בעל יוכל להיות נוסף גם השם הפרטי של האל. כן היה בעל פעור, לאמר האדון “פעור”, בעל המון, בעל מעון, בעל צפון, בעל שמש, בעל זבוב וכו'. אלילי הכנענים נקראו בלשון רבים “בעלים”, ועל כן הננו קוראים בספר שופטים (ב. 11.) ועוד במקומות רבים בספרי הקדש, כי בני ישראל עבדו את הבעלים, הם אלילי הכנענים. כל עדה ועדה יש לה בעל מיוחד, אשר עבדו אותו בהיכל מקדשו הבנוי לשמו. היכלי הקדש נבנו על מקומות גבוהים מחוץ לעיר או לכפר, על גבעה רמה אשר כוננו ידי הטבע או גם ידי אנוש באופן מלאכותי, והם ההרים והגבעות הנזכרים בספרי הקדש, אשר שם עבדו לאלילי הגוים; המקומות האלה, אשר היו בתחלה למרכזי דת להכנענים, נשארו בקדושתם הדתית גם אצל בני ישראל, אשר השתמשו בם למטרה הזאת עצמה. כלי הקדש אשר נמצאו בקרב ההיכל הם פשוטים מאד. אבן גדולה מוצבת במצב יושר־האנך (Vertical) היא היתה לסמל האל; אפס כי האבן הזאת איננה צלב ופסל, כי כפי הנודע היתה אבן שלמה בלתי מהוקצעת, מבלי היות לה גם דמיון רחוק לתמונת פני איש. הכנענים האמינו, כי האל מופיע על יד האבן, למען הפגש עם קהל עובדיו ובעלי בריתו, ובעתים עוד יתר קדומות נודעה האבן בתור מזבח, ועליה הציגו את המנחה המוגשת להאליל, – אשר עוד לא הסכינו אז להעלותה על המוקד, – או כי נסכו עליה את דמי הזבח. מלבד המזבח ומצבת אבן אשר הוקמו בקרב היכלי הבעלים בארץ כנען, נמצא בקרבם עוד עצם אחד, אשר התקדש גם הוא בעבודת הדת הכנענית, והיא האשרה. האשרה היתה עץ רענן ולפעמים גם חוטר עץ עם שארית מעט מן הענפים אשר צמחו עליו. העץ היה תקוע בארץ, ועל־ידו תארו להם הכנענים את האלילה בת־לויתו של הבעל, הנודעת בשם “אשרה”, – כי האשרה נלותה אל הבעל בכל היכלי הקדש אשר להכנענים. אך בשגגה נעתקה המלה אשרה בהעתקת כתבי הקדש הרומית (Wulgata) בשם חרשה, כי באמת היתה האשרה אם עץ רענן ואם עץ יבש תקוע בארץ, כאשר אמרנו; ספק גדול הוא בעינינו אם המלה אשרה היא שם עצם פרטי להאלילה הזאת. בכל אופן שיהיה הנה כהבעל כן גם האשרה איננו שם של איזה אֵל מוגבל בתולדתו ההיסטורית, כי אם כנוי הנוסף אל האלילה בכל המקומות.
תכונת הדת הכנענית נשקפת בעליל בהעצמים המקודשים להעבודה הדתית אשר לה. ראֹה ראינו, כי בני שם בעת לכדם את ארץ כשדים הוסיפו על כל אלילי הארץ את האלילות המתאימות להם, בהוסיפם על שם האלילים את סמן הנקבה בסופו. ופה בארץ כנען הננו רואים כי העבודה הדתית ערוכה מעצם ראשיתה בשביל צמד אלים; בכל היכלי הדת נמצאים אל ואלילה יחד. ואם אמנם לא יתכן לחשוב את המחזה הזה לתמונה כללית קבועה בקרב כל עמי בני שם, כי אלילי צור ומואב, כאשר ראינו, הם אלים בודדים בלתי מזווגים, בכל זאת הננו מוצאים את עצמנו מחויבים להכיר, כי עבודה דתית מקודשת לאל ולאלילה יחד התפשטה מאד בקרב עמי בני שם. העבודה הדתית מובנת לנו עד מאד ביחוד בארץ כנען. פה הננו נפגשים עם דת השוררת בקרב עדת עובדי האדמה; וכמו שהבעל הוא אדון אדמת הזרע, המפריא אותה ונותן לה כח תנובה, ואשר על כן יש לו המשפט לדרוש כי יגישו לו למנחה את בכורי האדמה, כן גם האשרה היא הגברת הפוריה והרעננה, סמל דמות הצמיחה והגדול. מכל המסופר בכתבי הקדש לא נשאר לנו גם צל של ספק על דבר תכונת עבודת הדת אשר מצאה לה מקום בהיכלי אלילי הכנענים. החגים והמועדים הקיפו יחד עם תקופת השנה. בהמון חוגג ובשאון עליזים הביאו מנחה להבעלים את ראשית בכורי האדמה, דגן תירוש ויצהר וכל פרי עץ. לעמת זאת כבדו את רעיתו האלילה במנהגי עבודה, המכונת ישר אל היסוד הטבעי המתגלם בתמונתה. למטרת הצד הזה של העבודה הדתית הסתופפה בהיכל האלילה עדת כֹּהנות המשרתות לפני האלילה, והן “הקדשות” הנזכרות בספרי הקדש. באופן הזה בולט ומבצבץ בהדת שהשתררה בקרב מפלגת עובדי האדמה בארץ כנען צד אחד של אותה הדת, אשר התפשטה במערב אזיה, כפי הנודע לנו גם ממקורים אחרים. אולם הדת אשר לעמי בני שם הנז' היא היתה הראשונה להכיר את קדושת האלילה, אשר עבודתה הדתית מגאלה מחלאת מעשי זמה ותבל, עבודה נתעבה, אשר יחד עם כל יצרי לב עמי הקדם נעתקה עברה גם אל ארצות המערב. הננו נפגשים עם האלילה הפרוצה הזאת בארצות שונות, רק בשנוי השם כמו “בעלת” “מליטה” “עשתרת”; היונים קראו לה “אפרודיטה”, ולמטרת עבודתה הנתעבה התכוננו בתי מועד בקרב עמים רבים בארץ יון.
כמו מין קסם היה נסוך על פני דת הכנענים למשוך אחריה את לב בני ישראל, אשר זנו אחריה ואחרי כל גלוליה יחד, בהיות כי אלה האחרונים עוד לא הוכשרו על פי מצב השכלתם לקלוט את מושגי תורת ישראל הצרופה, אשר באמת היתה נשגבה ונעלה ממושגיהם הגסים. אבל לאט לאט התרוממו על הדת הכנענית ויכירו את השפל והמכוער שבה. גם הצדונים השכילו לעלות מעלה בדרך התפתחותם הדתית, בהכירם להם אלים נשגבים ונעלים מזה, אשר אנחנו חושבים לנכון להגיד על אדותיהם דברים אחדים. כמלאכת המחשבת אשר התנוססה בקרב הצוֹרים, כן גם דתם לא היתה מקורית על פי מולדתה. היא החלה בראשיתה מן המושגים הרגילים אשר צמחו בקרב עמי בני שם, מושגים שעברו אליהם מיושבי ארץ סוריה הקדמונים, ואחרי כן נוספו עליה הוספות ומלואים, אשר שאבו להם הצורים ממקור דתי העמים השונים אשר באו אתם בברית מסחר וקנין. ההוספות האלה אשר שאבו הצרונים ממקורות זרים היו שונות כל כך בתכונתן ובמושגיהן, עד כי לא יתכן לנו לקבוע מושג נכון וברור מן השטה הדתית, אשר על פיה נערכה מערכת האלים אשר להם. בעיר אחת נקדשה אגודה אחת של אלים, ובשניה – אגודת אלים אחרים, ונוסף לזה הנה אֵל אחד מתגלה לעינינו בתמונות שונות וגם מהופכות במקומות שונים. הדבר האחד אשר נוכל לעשותו במקצע הזה הוא: לבחור את הקוים והשרטוטים המעטים, שמהם נצטירה הצורה הכללית אשר לדת הצדונית, אשר הם המציאו לה את היכלת להשפיע את השפעתה על דתות העמים האחרים, שלפי מהלך ההיסטוריה שלהם נכנסו בחוג השפעתה.
הצדונים השתדלו בכל תעצומות עוזם לשמור את מעוז הממלכה והדת ולסעדן בכל מאדם. בכל מושבותיהם, בכל העדוֹת האדירות אשר כוננו להם בצור, צדון וקרתא־חדתא הננו רואים אותם מתמכרים ברגש אהבה עזה לעבודת הממלכה, ומקבלים באהבה את השפעת מפלגת הכהנים המשפעת עליהם השפעה עצומה. הדת השמיית נודעת בנטיתה המיוחדת המוטבעת בה, כי במדה אשר היא מתגדלת ומתפתחת, בה במדה יכהו פניה, והיא מוספת בעמקה. הצדונים כל אשר הוסיפו לעבוד את הצמד האלהי, את האל והאלילה, ולהכנע לפניהם, כן הוסיפו לצמצם את יראתם והכנעתם רק באחד מן הזוג האלהי הזה; לאט לאט הם צועדים אחורנית ומביטים עליו מרחוק, אם גם ברגש רוממות ויראת כבוד. האלילים הבעל והאשרה החפשים בדעותיהם והשובבים במעשיהם, המתאימים בכל תכונותיהם רק אל חיי מפלגת עובדי האדמה, לא יסכנו עוד להכבד בהיכל מקדש מפואר בעיר נדולה רבת המרכלת; שם דרוש מין יציר רוחני הגון מזה ומלא כבוד בכל נטיותיו. באופן כזה הופיע אל חדש גדול ואדיר, הרם ומתנשא על פני המון הבעלים, האליל מלך, כמלך על כל האלים, עצם מרומם ונשגב מכלם, הדורש עבודה דתית מפוארת ורבת הוד. גם “מלך” לא היה בעצם וראשונה שם עצם פרטי; ישנם מלכים שונים, והם אלים ראשיים עליונים על המון האלים, המתרוממים על פני הבעלים, ומהם גם אשר יכנו בשמות מיוחדים “מלקרת”, כמו “מלך־קרת” – מלך העיר. אלים ממין כזה נפגשים לנו לא רק בקרב הצדונים, כי אם גם בקרב עמים אחרים יוצאי גזע־שם, אשר השתררו בעת אחת עם הצורים. “מלך” אלהי צור וצדון הוא מקביל בכל תכונותיו אל האלים הראשיים אשר להמואבים והעמונים. הוא איננו רק אלהי שדה וכרם, המריק את ברכתו בחוג חיי אנשי האדמה, כי הוא הראש והשליט בקרב הממלכה, מנהל ארץ ויושביה; הוא הנהו מוסד הממלכה, הוא המציא את מסע האניות בלב ים, חרשת מעשה שני וארגמן; הוא ראש מושלי הארץ; על פיו יתכוננו מושבות בארצות רחוקות, והוא המפקד את צבא החלוצים העולים להאחז בהם; הוא מושל זועם, ואיש לא יעיז למרות את רצונו; בו התגלמו: גבורה, גאון ומשגב ועלילות עוז בגבול השלטון המדיני. וכמו שהאל הראשי המפקד צבא אלים עולה בעוזו וגבורתו על האל המצמצם את חוג שלטונו רק בגבול עבודת האדמה, כן הוא מצטין ועולה עליו גם במדותיו וסגולות נפשו, והיתרון הזה הוא גדול מאד לאין קץ ותכלית. אבירי האלים אשר לצור וצדון הם יצורים מטוהרים משמץ חלאה תאוות שפלות ובזויות, גם אינם יצורים רכים ומעונגים.
אלהי הצדונים הנם יצורים נוראים ונזעמים, עד כי אין לגשת אליהם בקלות ראש ומבלי להזהר מאד. וכפי שהם גדולים ונשגבים בערכם בתור מקור כל חיים ותנועה בעולם, כן יופיעו גם בתור כח משחית ומכלה להרוס את מוסדי החיים; וכפי היותם מטוהרים וקדושים ותמימים תכלית התום, כן הם דורשים מאת כל הנגשים אליהם להטהר ולהתקדש כמוהם. הכהנים המשרתים לפניהם – הם בגפם בלי אשה, והכהנות – בתולות תמימות וחסודות השומרות את דרכי הצניעות. הם דורשים קרבנות מסוג אחר לגמרי מכפי אשר ידרשו הבעלים, – קרבנות נוראים יקרי המחיר. כפי הנראה, זבחי נפש אדם היו למעשי יום יום בסדרי העבודה הקבועה אצלם; בעת אשר רבים מבני ישראל ומלכיהם ונשיאיהם בראשם המירו את דתם ברת הצדונית, או בהתאמצם לחקות את מעשי הצדונים, הננו שומעים את תלונת נביאי ישראל המתמרמרים על בני עמם על העבירם את בניהם ובנותיהם באש, זאת אומרת, הם הקריבום קרבן על מזבחות אלילי צדון והעלום על המוקד. המלך דורש בתור קרבן את כל החביב לאדם, הקרוב ללבו והיקר לו כנפשו, קרבנות אשר עוררו בלב עובדיו זועה ופלצות הכי־נוראה. עינו הזועמת צרה בילדים תמימים מחמד לב הוריהם, וגם על ילדם הבכור לא תחוס עינו. רק יצורים יקרים ונחמדים כאלה יעלו לרצון על מזבחו.
אלה הדברים אשר נתבררו לנו על דבר מוצא אלילי הצורים והצדונים. האלים האלה נוצרו בדפוסם של עמי בני שם, אחרי אשר שנו מעט את תבניתם על פי תכנית ידועה, למען עשותם בדמות מושלי ארץ, וגם קבלו את שמות התואר אשר לאלה האחרונים. בהתכונן איזו ממלכה על יסוד שיטה מדינית המשוכללת בכל צדדיה ופנותיה, בעוד אשר בבחינות אחרות עוד חסרה לה מדרגה נכונה של השכלה ותרבות, אז הנה יגלה לפנינו החזיון המוזר, איך הדת השוררת בקרבה שואפת להגלות בצורה נזעמה וברוח מלא אכזריות ועריצות; במקרה הזה הנה הרגש של החוק והמשפט נתבגר למדי, או יותר רצוי לאמר: מדת הדין הגיעה אל מרום שלמותה, בעוד אשר מדת הרחמים, רגש החנינה, עדנת הלב ורך הרגש עוד לא העלו נצה, ובכן יפרע שווי־המשקל בין מדת הדין והרחמים, אשר רק ממזיגת שתיהן במדה הראויה תצא ההרמוניה הנעימה הדרושה לחפץ חיי החברה המתוקנים והמשוכללים, וידוע הדבר כי בערך אשר האחת מכפות המאזנים יורדת מטה, במדה הזאת תרום הכף אשר לעמתה למעלה. יכולים אנחנו להביא המון מקרים ומעשים מספרי תולדות הדת כעדות לאַמת את דברינו, והמקרה הזה אשר לפנינו הוא כאחד מהם. אלילי הצדונים על פי תכונתם וסגולתם הם בעצמם הועילו הרבה כי ישתמרו החוקים הקדומים והאכזרים הנזכרים בקרב העם. עמי בני שם, כאשר ראינו למעלה, הם שקועים עד מאד בעולם המעשה והמציאות, מתרחקים מן הדמיון, ומכוננים את כל עניניהם גם בגבול הדת רק אל חפץ חיי המעשה, ועל כן חשבו להם לחובה להגיש להאֵל אשר חשבוהו למלך עליהם מנחה יקרת ערך מאד, כפי המנחה אשר הסכינו להגיש למלכי צור וצדון. אכן נוראה הדת הזועמת והאכזריה בהתיצבה במצב פראי; איומה הדת של האדם הטבעי המחוסר תרבות והשכלה נכונה; היא לא תדע רחמים וחנינה, כאשר לא ידע חנות גם הטבע עצמו; היא מרגשת רגש עדנים בהסתוללה בהרגש הטבעי של האדם ובערכה מחזות נוראים מעוררי זועה ופלצות בשם אלהיה ולכבודו.
עבודת גרמי השמים. אי אפשר לנו לערוך שיטה אחת שלמה הכוללת בקרבה את כל החזיונות הנשקפים על אופק הדת הצדונית. בכל העתים והעדנים הנכנסים בגבול תקופת ההיסטוריה האנושית, ידעה החברה האנושית לשכלל ולפאר את אֵליה גם בסגולות אחרות, מלבד תכונתם בתור מנהיגי העדות וראשיהן. הם נקשרים בקשר אמיץ עם גרמי השמים. אביר האלים, האל הראשי והעליון שבהם, יקרא איך שיקרא: אל, בעל, מֹלך, רמון, או אַדָנים, הוא הוא השמש. יכולים היינו לשער, כי את האמינה באלהותה של השמש שאבו הצורים בראשונה ממקור דת המצרים או הכשדים: אבל אנו מוצאים את ההשערה הזאת מיותרת. אין כל נסבה נשקפת לנו, אשר העצור בעד הצדונים להמציא להם בעצם וראשונה בכח הגיונם ומחשבתם בעצמם את אליל השמש, אשר תכונתו יצירתו השתרעה גם על פני יתר האלים. וכדבר המתאים אל הנטיה הנזכרת למעלה המוטבעת בלב בני שם, לעשות לכל אֵל עזר כנגדו, הנה אליל השמש גם היא בעל אשה. לפעמים תתיצב הארץ כנגדו בתור אלילה ורעיה לו, ובמקרה כזה תופיע גם פה העבודה הדתית הידועה הפורעת דרכי המוסר והצניעות, המיוסדת על תאות בשרים שפלה, כפי אשר ראינוה אצל הכנענים. לפעמים תופיע תחתה הלבנה; היא נקראת בשם עשתרת, אולם היא נבדלת ומצוינת מאד מן האשרה הכנענית, אשר כפי השתנותן בשמותן, כן גם תכונותיהן הפוכות ומתנגדות. בהאלילה הקדמוניה, אשר מפניה נכנעו עמי בני שם בקדמת העתים, האלילה “אלת”, כן גם עשתרת היא גברת תמה וברה שומרת דרכי הצניעות; היא מתוארת בדמות אשה לבושה מכלול, ובמצב חשוב ומעורר רגשי כבוד בלב רואיה, והננו רואים בה רעיה נאמנה והגונה וסגולה יקרה לבעלה האליל הזועם “מלך”, אשר היא מתאימה אליו בכל סגולותיה והליכותיה. כמוהו הנה גם היא אבירת לב ואכזריה, דורשת מאת הסרים למשמעתה קרבנות גדולים וקשים כשאול לבעליהם, בקרעה גם היא מזרועות הורים את פרי בטנם מחמל עינם; רק תחת אשר על מזבח “מלך” העלוּ לעולה ילדים, הרגישה רעיתו האלילה עשתרת רגש נעים מריח הנחוח העולה באפה מבשר ילדות רכות הצלויות באש בעד קדושת שמה. אש תמיד היתה יוקדת גם על מזבחה, וכמהו דרשה טהרה, קדושה וצניעות מאת הכהנים המשרתים לפניה, לבל יגשו אל אשה, וכהנותיה הבתולות שמרו דרכי הצניעות בכל תקף ועוז. בהציגנו את האלילה הזאת בתור רעיה אל האליל “מלך”, הנה דברינו אמורים רק על דרך הַשְׁאָלָה ומליצה, לאמר: אלילה הנכנסת תחת גדר סוג אחד אתו ומשתתפת אתו במערכת סדרי חיים אחדים. ובאמת האלילה עשתרת בטהרת מובנה המקורי איננה בעולת בעל, כי אם אלילה בתולה אשר זווגי המינים זרים לרוחה, וכל כך החמירה בבחינת הנטיה המינית הזאת, עד כי כקרבן היותר נעים והיותר רצוי לה נחשב הסרוס, אשר נהגו הצדונים להוציאו לפעלו ביום חגם הגדול אשר הוחג לכבוד האלילה בראשית ימי האביב, כי אז נדב לב רבים ממעריצי האלילה להסתרס בעד קדושת שמה. בתקופת העת המאוחרת נמצאו בהיכל האלילה הזאת אלפי כהנים מסורסים, ומהם גם אשר לבשו בגדי אשה (זכר להאלילה) ויקראו לנדבות, בסובבם בארץ ובענותם את בשרם, בהתגודדם ברמחים ובכל מיני ענות נפש. לפי דעתנו, כעין נגוד אל העבודה הנתעבה והמכוערת הזאת הזהירה תורת משה על הסרוס, ולמען תת תקף לדבריה צותה להבדילם (פצועי דבה וכרותי שפכה) מקהל ד', ענש קשה לפי כבד העון. ויען כי עשתרת נחשבה לאלילת הירח, על כן צלם דמותה מתואר בתבנית אשה עם דמות חצי הסהר על קדקדה; לעומת זה, בתור אלילת המלחמה היא מתוארת בדמות אשה רוכבת על אריה או פר, ובידה היא אוחזת רומח. העבודה הדתית אשר נקבעה לכבוד האלילה הזאת מתוארת לפנינו בספר ירמיהו, אשר תאר בשפה ברורה את מחזה עבודת האלילה הזאת הנעבדת בערי יהודה ובחוצות ירושלים: “הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כּיָנים”, לאמר, הם אפו חלות לחם וגם הסיכו לה נסכים, ובתור מלכת השמים קטרו לה גם קטרת סמים (ירמיה פרשה ז–מ"ד.), וכל זה נעשה, כפי דברי הנשים העונות את ירמיהו, לא בלי דעת אנשיהן, כי אם בפניהם, בהסכמתם ובעזרתם, אות הוא כי העבודה להאלילה הזאת לא הכילה בקרבה כל דבר הפורע את חוקי הצניעות והמוסר. אולם לא יתכן להציג את האלילה הזועמת והעריצה הזאת במקום האלילה אִיסתַר הכשדית, אם כי שמותיהן דומים. איסתר איננה אלילת הירח כאשר היתה עשתרת; כי הירח נקרא בשפת הכשדים בשם זכר. נוסף לזה היו שתי האלילות האלה הפוכות ומתנגדות זו לזו בתכונתן. עשתרת הצדונית והאשרה הכנענית הן תמונות שתי אלילות הנצבות זאת לעומת זאת ומתחרות יחד, ויוכל היות כי העתקה נאמנה מתואר פני שתיהן כאחת נמצא גם בארץ יון. את דמות פני האשרה הננו רואים בתמונת העבודה הדתית הבזויה והנתעבה הנעבדת לכבוד האלילה אפרודיטה, ואת העתקת תואר פני עשתרת הננו פוגשים בתמונת האלילות הבתולות הזועמות והמתנהגות בדרכי צניעות כמו ארטימידה ואתונא.
אולם התמורה הגדולה הסובבת בעולם ומחוללת חזיונות חדשים בלי הפוגות היא מסתוללת אף באלי מרום, אשר גם הם הנם בידה כחמר חותם להתהפך ולהתחלף לתמונות רבות ושונות. במקומות שונים במושבות הצדונים הננו נפגשים עם אלילה חדשה אשר בדמות פניה נשקפת רקמת יסודות שונים, מערכת קוים ושרטוטים לקוחים מרשמי פני אשרה ועשתרת גם יחד. אולי מן המצרים בעלי בריתם במסחר וקנין למדו הצדונים להרכיב שני אלים יחד ולברוא מן ההרכבה המלאכותית אל חדש הכולל בקרבו תכונות שני מולידיו גם יחד. כבר ראינו, כי בית החרשת הגדול ליצירת אלים במצרים הספיק לקהל עדת האלים חניכים חדשים לא מעט. כן הרכיבו גם הצדונים את האלילים בעל ומלך, וילושו מן הבצק החדש את האל “מלך־קרת”, אשר בהרכבתו נמצאו כח המטיב והחונן של בעל וכח הרע והכליון של מלך מעורבים יחד. לעמת האליל החדש הזה נבראה גם מן האשרה אלילת כח הצמיחה וההולדה, ומן עשתרת אלילת המלחמה הכליון והמות, אחרי אשר הותכו לבליל אחד ונתמזגו מזיגה פנימית נכונה, – בריאה חדשה, עצם אלילי, אשר ממנו נובעים חליפות: ברכה וקללה, יצירה וכליון, חיים ומות, אהבה ותענוגים עם איבה ומלחמה. האליל מלך־קרת והאלילה עשתרת החדשה (כן נכנה אותה להבדילה מן עשתרת המקורית אלילת המלחמה והכליון) הנם צמד אלים, נוסף על אלילי הצדונים המקוריים. גם מלך־קרת גם עשתרת החדשה הם אלים קלי התנועה הנדים ומשוטטים בלי הפוגות, ובמושבת הצורים בקרתא־חדתא קראו לה האלילה הנודדת (דידה). בהאלילה הזאת נגעו שתי הקצוות יחד; אכזריות קיצונית אשר התגלתה בדמות זבחי נפש אדם מעבר האחד, ואהבה ונועם ברכת רוח ולב, אשר התגלמו בדמות חיי משפחה לרגלי ברית הנשואים בינה ובין בעלה האליל מלך־קרת מעבר השני. האגדה מספרת כי בעת מולד הלבנה התעופפה עשתרת לפאת ים ותעלם פתאם. אז החלו הצדונים לחוג את חגם הנודע בשם “נשף־תוגה”, אשר הוחג בבכי ואבל. אבל מלך־קרת גלה את עקבותיה, ולאחרונה באו יחד במסרת ברית הנשואים. ברית האלים הזאת הרכה את לב עשתרת אלילת המלחמה העריצה והאכזריה, ותהפך אותה לרעיה נעימה ולאם רחמניה, המשפיעה על העולם ברכת פרי בטן ותנובת שדה, עד כי בבחינה זו דמתה לאשרה הכנענית.
האלילה המורכבת הנוכחית היא הרעה והגרועה מכל אלילי הצדונים, כי בה התאחדו הרע החמרי והמוסרי גם יחד, אכזריות ורצח נפשות אדם של עשתרת מצד אחד, ומשובת זמה ותבל ושחיתות טהרת חיי המשפחה נחלת האשרה מצד השני, ומשובה פראיה מכופלת כזאת מרעילה את חיי התרבות האנושית וחיי הממלכה הנשענת על ידה. מזיגת הרעל הזאת, אשר התכנסה בפנימיותה של עשתרת החדשה, התאימה גם אל הקליפה החיצונית הסובבת אותה. אם עשתרת המקורית, אשר עם כל עריצותה ואכזריותה היתה ברה וצנועה ובעלת רגש כבוד, מביעה לנו את רוחה על פי תמונתה החיצונית המתוארת לפנינו בתבנית אשה רוכבת על אריה שדמות חצי סהר מעטרת את קדקדה, במצב האומר כלו כבוד, הנה לעמת זאת תופיע לעינינו עשתרת החדשה מכוערה ומנוולת בדמות אשה עם ראש פרה מלמעלה, כמו לאות כי פה מצא קן לו השפל והמכוער, בן־אדם אשר נפתה לעשות מעשה בהמה, התבהם בכל דרכיו ועלילותיו. ובהעלותנו על לבנו את הפלצות והזועה אשר תעורר אלילה כזאת בלב כל איש בעל תרבות ורגש מוסרי, הננו מוכרחים להודות בי מאד השכיל הסופר הקדמוני, כותב תולדות היהודים בתקופת מלכי ישראל ויהודה, בכנותו את פסל האלילה הזאת בשם “מפלצת”. ברור הדבר בעינינו, כי הפסל אשר הקימה מעכה אם המלך אסא על אדמת יהודה הוא צלם דמות האלילה הזאת, אשר בעבודתה הדתית נשזרו יחד זבחי נפש אדם עם חלאת זמה ותבל. עתה נבין היטב את הוראת המלים “מפלצת לאשרה” (מלכים ב. טו. יג), לאמר פסל עשתרת לעבודת האשרה, שבה נאגדו כל מיני התועבות יחד. לפי דעתנו מוכרח להיות כן, כי האשרה הכנענית, כידוע, היתה רק עץ תקוע בארץ בלי כל פסל ותמונה, וגם נצמדה רק אל עבודת הבעל. עוד הרבה יתר מזה הרע מנשה מלך יהודה לעשות, בהקימו את פסל העשתרת בהיכל ה', כמו דמה בזדון כי דת העשתרת הבזויה והמגואלת מחלאת זמה, אשר ידיה מלאו דמי ילדים תמימים, תגרש מפניה את תורת ישראל אשר דרכיה דרכי נעם, תום וזהר מוסרי. כמו התמרמרות חרישית נכרת בדברי סופרנו הקדמוני, בספרו במרי שיחו את מעללי מנשה, כי שָם "את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם (מלכים ב. כא). “פסל האשרה אשר עשה” – אין זה כי אם פסל עשתרת החדשה, דמות אשה מנוולת עם ראש פרה על קדקדה; כי לאשרה הכנענית אין כל פסילים. המלך הקנאי הזה, החרד לדתי האליל, שם את ירושלים למרכז לדתי הכנענים והצדונים גם יחד, עד כי הקים מזבחות לבעל ויעש אשרה, כלומר מצבת הבעל מצומדת עם אשרה, כפי מנהג הדת הכנענית, ויחד עם זה הקים גם פסל עשתרת בבית ה', כמנהג הצדונים. הנה כי כן עד מהרה התפלצה ירושלים עיר הצדק לשמוע אנקת ילדים תמימים מועלים על המוקד לכבוד עשתרת אלהי צדונים, והמלך בעצמו נצב בזה למופת לכל העם, בהעבירו גם הוא את בניו באש, ועיני בחורי העם כלו מכעס לראות בהתכונן בתי קדשים וקדשות בחצרות בית ה': הדת הכנענית והצדונית התרכזו שתיהן יחד בעיר הקדש בירושלים.
לא נוכל לעבור בדממה מבלי לשום לב אל עוד דת אחת אשר השתרה בקרב הצדונים, והיא דת הכבירים. בערים רבות אשר בצור וצדון הוקמו היכלי קדש לשם הכבירים; אולם העבודה הדתית הנעבדת לשמם נעשתה במחשך, וגם בני הדורות הקדמונים ידעו על אדות הדת הזאת אך מעט מזער, אם כי השתררה בימיהם. ועם כל זאת ידענו כו הכבירים נחשבו שבעה במספרם, והמספר הזה כפי הנראה איננו מקביל אל שבעת כוכבי הלכת, כי אם הוא מכון אל שבעת הגלגלים הסובבים במערכת בנין העולם, לפי שיטת התוכנים הקדמונים. שבעת הכבירים נמצאים תחת פקודת הכביר הראשי המכונה בשם “אֶשמין”, והוא אלהי הגלגל השמיני, או גלגל המזלות. הכבירים הם יצורים רוחנים בעלי תכונה מוסדית; הם בעלי עוז וגבורה ומחוננים בכח יצירה נשגבה, ועם זה הנם בני “צדק”, מושפעים בנחלת אביהם בכח האמת והצדק. כמו כן היו הכבירים מלאי רוח דעת ובינה, וינחו בעצתם את כל דורש ומבקש עצה, על פי הכהנים אשר היו להם לפה אל העם.
נטיה אחת עצומה הננו מוצאים בקרב הצדונים, והיא שאיפתם לרומם ולנשא את האלים ולהרים את ערכם הרוחני על דרך עיוני; אפס כי היא מתגלה במדרגה קלה, וכמו נועדה מראש לבלי הגיע לידי התפתחות שלמה ומצוינת, כן בנטיה האמורה למעלה, וכן בתורת המוסר התלויה ומסתעפת מן הדת. עבודת הדת היתת קשורה בקשר אמיץ עם עבודת הממלכה, כמו התאחדו יחד לענין אחד, יען כי המלך היה גם הכהן הגדול, במחזה אשר נחזה אצל העברים אחרי שובם מבבל, כי הכהונה והמלכות היו צמודות יחד, או כי מבלעדי הכהנים לא היתה כל עבודה דתית, עד כי אי אפשר להעלות על הדעת כי תתפתח הדת התפתחות חפשית, בלתי תלויה באיזה דבר ובדעת איזה איש. בכל ממלכה אשר הממשלה המדינית מסורה בידי האלים, שם אין הדת יכולה להתפתח, ולמצער אי אפשר להכירה בפרהסיה בתור ענין הנכנס תחת גדר ההתפתחות; שם כנביא כמתקן וכמחדש כלם כאחד יפגשו אבני נגף על דרכם מצד המפלגה התקיפה, אשר השפעתה רבה על העם, המתנגדת בכל עוז אל פעולתם, ואיננה נותנת לחדש ולתקן דבר.
מודעת היא לכל, כמה היו בני ישראל אסירי תודה למלאכת המחשבת של הצדונים, בעד פעולתה הרבה אשר פעלה למענם. הארמנות המפוארים אשר הקים המלך שלמה לכבוד בת פרעה בעת קחתו אותה לו לאשה, למען מלאות את תשוקתה להיכלי חמד כמשפט המצרים בימי קדם, נבנו על ידי הצורים. בין הארמונות המפוארים אשר בנו הצדונים על אדמת יהודה היה גם ארמון המקדש, אשר על פי טעם בנינו ותכניתו התאים אל בניני הצדונים שכני יהודה. עתה לא יפלא עוד בעינינו הדבר אשר ספרו הסופרים הקדמונים, כי היכלי הקדש אשר בנו להם הצדונים בארצם דמו בתבניתם ותבנית בנינם להיכל המקדש אשר בירושלים. כאיזו מאות שנה אחרי כן לקהו להם גם היונים את תכנית בניני הצדונים למופת לבנות כתבניתם וכתכניתם את היכלי אליליהם; היוצא אפוא מזה, כי דָמו יחד מקדש שלמה ומקדש האלילים של היונים בתכנית בנינם. דבר אשר אמנם התאמת לפי עדות סופרים רבים. עם זה הננו להעיר באחרונה, כי תכנית כל הבנינים האלה נעשתה בתכנית היכלי הקדש של המצרים. אולם יחד עם תכנית מבנה הארמונות לקחו להם בני ישראל מאת הצדונים עוד דברים שונים. באולם שלפני ההיכל אשר בנה שלמה הוצגו שני עמודי נחשת גדולים אשר נקראו בשם, האחד – “יכין”, והשני – “בעז”. לפי המושגים שהשתררו בקרב הצדונים היו עמודים כאלה כסמל דמות אליל השמש, אשר הוקמו במבוא הבית בכל ארמנות מקדשי הצדונים הבנוים לשם האליל הזה. אפס כי עמודי הנחשת האלה בבואם על אדמת ישראל סרה מעליהם קדושתם הדתית, ותחת היותם בארץ צור כסמל אלהי מרום נהפכו אצל העברים לעדי ולצעצועים, ויפארום בשבכות, ברמונים ופטורי ציצים, למען הגדיל את תפארת הבית. ככהני העברים לבשו גם כהני הצדונים את בגדי השרד אשר תכונתם ותבניתם ידועות לנו מכתבי הקדש; הצדונים הקריבו את קרבנותיהם כתכונת הקרבנות ובעבודתם הקבועה מטעם תורת ישראל, ומנת כהני הצדונים מאת מגישי הזבח דמתה מאד אל מנת כהני ישראל. והנה בעת אשר ברית היתה כרותה בין שני העמים האלה, עד כי השאילו איש לרעהו דברים רבים הנוגעים אל עבודת הדת החיצונית, לא יפלא כי לרגלי התקרבות שני העמים האלה נפתה לבב בני ישראל לפעמים, לכונן את עבודת אלהי הצדונים על אדמת ישראל, או גם בהיכל הקדש בירושלים. ביחוד משכה הדת הצדונית את לב מלכי ישראל ויהודה לדבקה בה, יען כי על ידה קוו להאדיר את שלטונם המדיני. המלוכה בישראל היתה מוגבלת מאד וגדורה בחוג צר מראשית הוסדה. עוד מיום הראשון להוסד מלכות ישראל בימי שאול בן קיש נגדרו זכיות המלך על ידי חוקים קצובים אשר נתאשרו ברצון המלך והעם גם יחד ונכתבו בספר “משפט המלוכה”, שנתקדש גם בקדושה דתית ויהי מונח כאחד מקדשי הדת למשמרת לפני ד' בהיכל הקדש. כבר העירנו1 כי מלכי ישראל היו לא אדוני הארץ כי אם מושליה; הם משלו בעם לא בתקף ממשלתם הפרטית, כי אם מטעם החוק והמשפט, ועל כן נראה מן הדברים המסופרים בכתבי הקדש כי קצור קצרה יד המלכים להסיג את גבול משפט הרכוש והחפש של בני העם לבצעם ולתועלתם הפרטית. ברצות אחאב לעשוק את כרם נבות היזרעאלי, אפסה ממנו היכלת לקחת בחזקה את רכוש אחד העם בכח השלטון הגבוה, כמשפט כל מלכי עמי הקדם, עד כי נאלץ להתנפל על איש חרמו בעלילות שוא ולשום על פני החמס והזדון מסוה של חוק ומשפט, לבלי הקים שאון בעם. יאמר נא החכם רנן מה שיאמר, יחרוץ את משפטיו המעוקלים על אדות תולדות העם העברים, כי העברים לא ידעו בכל תקופות ימי ממשלת מלכיהם את דרך הבינים בין ממשלת יחיד בלתי מוגבלת ובין פרעות ואי סדרים מאפס שלטון. הממשלה הממוצעת הנכונה לאַשר את עבדיה החוסים בצלה, ממשלת מלך תמוכה על שלטון חוק ומשפט, אשר היתה לסגולה לרוב העמים הנאורים עד היום הזה, התיסדה בראשונה על אדמת ישראל. העם העברי, אשר הסכין להכניע את החיים ואת יצרי הלב תחת משמעת חוקי תורה ודת ואשר היה הראשון להורות את הדרך איך להגביל את שרירות הלב והרצון החפשי ולהגדירם בגדרי דת, הוא גם היה הראשון להגביל את שרירות לב מושליו ולשום מעצור לרצונם הפרטי בתקף שלטון חוקים ומשפטים, אשר הכל חייבים לסור למשמעתם, ובזה אין יתרון למלך על אחד העם. לעמת זאת הדת הצדונית היתה לצור מעוז ולמשענת למלכי הארץ, בהיות כי על ידה התאחדו בידי המלך הנשיאות הדתית והשלטון המדיני כאחד. מלך הצדונים ישב על כסא ממלכתו בתור נציב המושל בשם אלילי הארץ, ויהי כציר שלוח מטעם אלהי העם להביע להעם את רצינם בעניני הדת ולמשול בשמם בעניני הנהגת המדינה, ועל כן משלו מלכי צור וצדון ממשלה בלי מצרים ולא ידעו כל מעצור בשלטונם, כי מי זה ישים חוק וגבול לממשלה הבאה בכחם של אלהי מרום, ומי זה יביע תלונה נגד רצון האל וכח מעשיו בארץ? על כן ראינו כי קסם היה שפוך על פני הדת הצדונית למשוך אליה את לב מלכי ישראל ויהודה, לא מצד עצמותה וכחה הפנימי, כי אם מצד השלטון הבלתי מוגבל התלוי בה, ועל כן שאפו מלכי ישראל ויהודה בכל אַות נפשם לטעת על אדמת ישראל את הדת הצדונית, אשר לא ידעה משפט מלוכה והגבלת השלטון הגבוה על ידי חוקים ומשפטים קצובים, כי אם העמידה את הנהגת המדינה על השלטון המחלט ורצון המלך, והדת, אשר נשיאותה הפקדה גם היא בידי המלך, הטביעה את חתמתה על פני הממשלה המדינית. לא מקנאתה לדת הצדונית רדפה אִזֶבֶל בחרב ודם את נביאי ישראל, אשר חרפו נפשם להגן על תורת ישראל ולהפיצה בקרב העם, כי אם רק למטרה מדינית: היא חפצה להכחיד את הגבלת שלטון המלוכה הנהוגה על אדמת ישראל, ולמטרתה זאת התאימה הדת הצדונית יותר מכל אמונה ודת שבעולם, כי על ידה התרכזו השלטון המדיני והנשיאות הדתית בנקודה אחת, בידי המלך, אשר הוא הנהו גם הכהן הגדול, ובכח משרתו הכפולה הזאת הוא עושה מה שלבו חפץ, באין מוחה ומתקומם נגדו. ובכן הנה ההיסטוריה המאלפת אותנו דעת כי הדת האלילית איננה נוטה מטבעה לרדוף את אחד האנשים או עם כלו בעד דתו, לא יצאה מגדרה גם הפעם. על הרדיפות אשר נרדפה דת ישראל מאת אחאב ואיזבל, החפצים בהתנחלות הדת הצדונית על אדמת ישראל, לא הטבעה צורת משטמת דת. הכח המניע במעשי הדור ההוא היה רק השאיפה לשלטון מדיני מוחלט ובלתי מוגבל. כה התחדשה הדת הצדונית מתקופה לתקופה ותעל חליפות על אופק הממשלה בארץ יהודה, רק יען כי נושאי הנזר מצאו בה את תועלתם הפרטית. אחאב היה למופת למלכי יהודה בדורות הבאים אחריו; כמהו עשו גם מלכי יהודה, אחז ומנשה, לטעת על אדמת יהודה את הדת הצדונית עם אליליה וגלוליה יחד, בתקותם כי היא תתן להם עוז ותעצומות להתחזק במלכותם ולמשול בארץ ממשלה בלתי מוגבלת.
ג. תורת ישראל
עתה נשים נא פנינו אל ספרי הקדש אשר לבני ישראל ונעלעֵל נא אותם כסדרם אחד אחד. כי אמנם ערך הידיעה והבקיאות בספרי הקדש גדול ונכבד מאד למטרת חקירת תולדות הדת אשר אנחנו עסוקים בה. ספרי הקדש הם אוצר יקר, אשר נחסנו בו המון מעשים ועלילות, מחשבות לב דורות רבים ודעותיהם המשולבות וקשורות בהדת הקדמוניה של החברה האנושית; והם הם מורי הדרך הנכון במהלך חקירתנו, אשר על ידם תוברר לנו התקופה הראשונה של הענין הנחקר על ידנו. בדברנו בפרקים הראשונים על דבר הדת הקדומה של החברה, וכמו כן על דבר הדת הכללית של עמי בני שם, היה הספר הזה (סה"ק) לנו לעינים בדברים רבים, וממנו שאבנו ידיעות רבות נכונות המתארות את דרכי הדת של שבטי העברים הקדמונים (שלפני ההסטוריה) בתור חוליה אחת בשרשרת הגדולה של גזע בני שם. עתה הנה בא התור להתעסק ביחוד בחקירת דת ישראל, כפי אותה התכנית והצורה אשר הטביעו עליה ספרי הקדש, והננו לנסות דבר, כדרכנו, להגביל את התכונה אשר סגלה לה הדת הזאת בראשיתה, ואת השפעתה של התכונה המקורית הזאת על השתלשלות תולדות ימיה בעתיד. תולדת הדת אשר אנחנו נכונים לתאר בפרק הזה היא מלבבת ומענינת אותנו, כפי שמענינות אותנו תולדות כל הדתות האחרות אשד נגענו בהן בספר הזה, לוּ גם לא נשים לב אל הענין הפרטי והחבה היתרה אשר אנחנו מרגישים לדת הזאת; ידוע ידענו כי למען סגל להם דת נשגבה כזאת, אשר אמנם היתה מעולם חמדת לב כל העמים הנאורים, ואשר על ידה נסללה המסלה לדת הנוצרית, נטל על היהודים לעבור דרך תקופה ארוכה של תנועה רוחנית והתפתחות שכלית נמרצה ונשגבה ולהיות בתחומם של החיים הלאומים והמדינים חיי תנודה עצומה, חיי היסטוריה סוערת המענינת אותנו עד מעמקי הלב במפלאות דרכיה.
ובכן, הננו לתאר את תולדות דת ישראל, כפי שהיא מתוארת לנו לנוגה ברק החקירה והבקרת החפשית אשר השתלמה בדור האחרון, למען הפיץ אור בהיר על פני הענין הזה.
בעת עשותם את הצעד הראשון על מסלת ההיסטוריה היו העברים הקדמונים אגודת שבטים נודדים נוסעים בעדר, אשר זכרונות העבר, המלחמות אשר נלחמו כלם יחד והנצחונות אשר נצחו יחד את אויביהם ביום קרב, אגדה אותם לאגודה אחת. בתקופת ממשלת הרועים אשר משלו בארץ מצרים מן המאה הכ"א עד המאה הט"ז לפני ספה"נ, התישבו במצרים ויהיו שם לאזרחי הארץ בחסדי מלכי הרועים, אשר כמוהם היה מוצאם מגזע בני שם, ועל כן האירו אליהם פנים. לרגלי מפלת ממשלת הרועים הושם עול עבדות קשה על כל שבטי בני שם, אשר עוד לא התבוללו בין אזרחי הארץ. ואז הוטל הגורל על בני ישראל לעבוד עבודת פרך על אדמת חם, למען מלא את תשוקת מלכי מצרים לבניני־חמד ומבצרי־עוז. כפי התכונה המסוגלת לכל העמים הנודדים הנוסעים בעדר, אשר זכרונות העבר ומסרות אבות משתמרים בקרבם בכל תומם וטהרתם בתור נחלת עולמים העוברת בלי חשך מן העבר אל העתיד, השתמרו גם בקרב שבטי העברים מסרות עתיקות נחלת קדומים, מסרות־דת מעולפות אגדות דתיות והיסטוריות, דת אשר גם למרות מעטה הערפל הסוכך עליה, היה הגרעין והמרכז אשר בתוכה הכנעה לפני עצם נשגב, דבקות באל אחד בתור אלהי אבות העם, אשר על ידו התחנך והתגדל העם מעצם ימי נעוריו; והאל העברי הזה אם כי נחשב לאל יחידי בקרב העם, אך לא בתור האל היחידי בתוך הבריאה; האל הגדול והאדיר הזה היה כמגין וכאפוטרופוס להעם, אשר אהבתו גברה אליו עוד מימי אבות אבותיו הראשונים, בשמרו למלאות את דברי הברית הכרותה בינו ובין אבות העם אנשי האמונה ותמימי הדרך, אשר על פי ההתקשרות אשר נעשתה ביניהם העמיסו עליהם אלה האחרונים את החובה לשמור את דרך האל האוהב רק צדק ומישרים, ולעשות משפט וצדקה, אשר זה כל חפצו, ולצוות גם את ביתם והדורות הבאים אחריהם ללכת בדרך הרצויה בעיני האל, לבל יופרו התנאים הראשיים, אשר על פיהם נכרתה ברית עולם ביניהם. לעמת זה התחיב האל לשמור את ברית שלומו וחסדו להעם העברי ולהיות לו למגן ולפטרון לדורותיו. אמנם בתקופת העת הקדומה ההיא לא התרומם עוד האל העברי למדרגת אל רוחני היוצא למעלה מגדרי הטבע והעולם המוחשי, וגם נחשב לעצם אישיי, אשר אחדותו היתה לא אחדות מוחלטת, כי אם אחדות המנין והקנין, ובכל זאת גם פה הננו רואים את המדרגה התחתונה בסולם הדת, אשר ראשו מגיע אל האמונה הצרופה באחדות אל עולם. זאת הדת אשר נועדה להאיר באור גדול לעמים רבים, גם בעודנה בחתוליה התרחקה בכחה המקורי היצוק בה מהתגשמות נפרזה, ועל כן לא נראה כל פסל וצלם בישראל, עוד טרם וכה להיות בעל דת נשגבה ערוכה בשיטה מסודרת. לרגלי העבדות הקשה אשר שמו המצרים העריצים על בני ישראל ויסתוללו בם בעריצות קיצונית, כשל לאחרונה כח סבלנותו של העם, אשר הסכין מעודו בתור עם נודד נוסע בעדר לחיי דרור וחפש, ונפשו התעוררה עוז ממדברות נביאו ומנהלו משה בן עמרם נביא ישראל, אשר ידע להחיות בלב העם הנגש והמשועבד את זכרונות העבר שלו ואת המסרות הדתיות העתיקות אשר התנחלו בקרבו מאז, ועל ידם הפיח בלבו תקוה עצומה לעתיד נשגב מלא גבורה וחפש, עד כי התאזר העם חיל למעללי עוז וגבורה, ותחת פקודתו פרקו את עול המצרים ויצאו מארצם לחפשי. ככה עזבו, תחת פקודת מנהלם זה, את ארץ מצרים ויבאו אל חצי־האי הנודע בשם מדבר סני, ויפנו אל הארצות אשר מצפון למדבר סיני, ויכבשו את חבל הארץ אשר מעבר לירדן מזרחה, ששם נושבו רבים מהם בארץ ויאחזו בה, בעוד אשר יתר העם עברו את הירדן לתור להם מנוחה בקרב הכנענים היושבים בארץ, אשר את מקצתם החרימו ויגרשום מן הארץ, ומרביתם נשארו, וישבו בני ישראל בקרבם. שני העמים האלה הקרובים קרבת הגזע ומדברים בשפה אחת התקרבו גם ברוחם, וישפיעו איש על רעהו.
וזה האיש משה הגואל את עמו מסבלות עול מצרים היה גם למחוקק ומורה דת לו, ויחד עם הגאולה הלאומית והעמידה ברשות עצמם נתן להם גם את התורה, אשר היתה לעם למקור תקף ותעצומה לאומית ומוסרית גם יחד. הוא שאף לחולל תנועה רוחנית עצומה בהמושגים הדתיים אשר השתרשו בלב בני עמו, בכח המסורה המסרה לו מאבותיו הקדמונים, ולתת להמסרות המעוננות והמטושטשות תמונת דת מסודרת וקצובה על יסודות מוסרים ולאומיים, ועל ידו יצאו לאור עולם הלאום והדת בעת אחת. פתאם הנה תחת העצם האישיי הגדול והאדיר הופיע על אופק הדת אל רוחני, אשר מציאותו וישותו עוברות הלאה מגדרי הטבע, טמיר ונעלם, מרומם ונשא, עד כי לא יראנו האדם וחי, אל יחיד, “בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד”. יחד עם גדולתו וגבורתו האלהית הוא אל אמונה, “אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת”, אלהי המשפט והצדק, אשר שלום בני האדם ואושר חייהם הזמניים נוגעים אל לבו, אל נאור החפץ בחוקי צדק וסדרי תרבות נכונה, אשר עינו צופיה לגמול טוב לאוהביו ולשומרי מצוותיו. זאת היא הצורה הרוחנית והתמונה העיונית אשר לבשה הדת החדשה שנתן המחוקק הגדול לבני עמו, אשר בזה דמה להגדיל את ערכם המוסרי ולעשותם למבחר העמים בקרב החברה האנושית אשר שפלה אז במצבה בימי החשך ההם. אכן לא בתור הוגה דעות חדשות ישגב המחוקק הגדול הזה; גדולתו מצטינת יותר בתור מחוקק. דעת אחדות האלהים בתבל, הדעה כי כל הכחות הטבעים והמוסרים השולטים בעולם נובעים ממקור אחד, לא חדשה היא. את תכנית הדעה הנשגבה הזאת, רשומה ברשימות מקוטעות, ראינו גם אצל הכשדים והמצרים הקדמונים, כאשר בארנו בפרקים הקודמים. תהלת המחוקק העברי מתוארת בזאת, כי ברוחו הכביר ידע להעתיק את הרעיון הגדול הזה מגבול העיון הפלוסופי ולהכניסהו בגבול חיי החברה, ממצפוני הוגי דעות – אל כנסית הדת, בהלבישו את הדעה הנשגבה, אשר היתה עד כה סגולת חכמים בתור דעה נאצלה, – מחלצות דת מעשית משולבת וקלועה עם תורת מוסר נשגבה ורעננה, השואפת במקורה את לשד חייה.
אבל כרחוק העיון מן המעשה כן רחקה האמת המוחלטת על פי הגיון פלוסופי מן האמת המעשית הפועלת את פעולתה במכונת חיי החברה, כי מלבד הכח המניע אשר איננו גשם דרושה בקרב המכונה גם מערכת מוטים וגלגלים בעלי גשם וחמר, ומבלעדם לא תכון כל פעולה ותנועה. על כן הננו רואים, כי ברצות המחוקק לתת את השקפתו הנשגבה בתור כח מניע בקרב הדת המעשית, אז הוא יורד ממרום נקודת מבטו לשוב אל תחום המסורה הדתית הקדומה אשר התבצרו עליה בני עמו עד כה, ואשר הבשילה את פריה הנחמד לתקומת העם במצביו השונים, בתקופת עבדותו כמו גם ביום גאולתו הלאומית. פה נראה כמו שָׂם לו המחוקק את הכלל אשר כללו חכמי אירופה בדור האחרון: כי כל עם השואף להשתלם לא על פי תכניתו ההיסטורית בימים עברו הוא צפוי להכחד ולעבור מן העולם. הנה כי כן היה האל הגדול אבי כל היש, יוצר התבל ומנהלה, – לאדון להעם העברי, אשר בחר אותו להיות לו לסגולה מכל העמים, ויכרות אתו ברית להיותו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולשמור את בריתו בלב שלם, ותחת זה יהיה הוא למגן ולמחסה לעמו, ישיש עליו להיטיבו ולהרבותו, להדוף כל צר ואויב מפניו ולהריק עליו ברכתו, שפעת אושר וטוב ארץ. פה עזב המחוקק את מצב השקפתו הפלוסופית המשתרעת במרחביה לאין קץ ותכלית, ויתכנס בחוג צר בההשקפה הדתית אשר אליה הסבינו בני עמו עד כה ככל עמי בני שם, להביט על האלהים כעל חבר בחברת העם או השבט, המשתתף בכל מעבדיהם ועלילותיהם, ואשר הידידות השוררת ביניהם היא מיוסדת על מסרת ברית הכרותה בין שני הצדדים. הנסיון המר פקח את עיני המחוקק, כי עוד לא הוכשרו בני דורו לסגל להם אמונה צרופה באל רוחני מרומם ונשגב מכל מושגי הגוף, בעצם נשגב אשר איננו מצטמצם בחוג צר, עד כי מצא את עצמו מוכרח לוַתר ממושגיו הפלוסופים הדקים לחפץ התועלת המעשית של הדת, ולהשכין את העצם הנשגב באהל־מועד בנוי מקרשים ויריעות, למען נטוע מושג מוסבר בלב בני הכנסיה, כי האין־סוף בתהלך בקרב מחנם ונודד אתם יחד בכל מסעותיהם וחונה אתם יחד בכל חניותיהם, רק למען תתבצר האמונה באחדות האל בלב בני עמו, אם גם יתארוהו בפי שיתארוהו על פי מושגיהם הגסים. אולם בהיות כי אלהי ישראל, כפי אשר תארהו המחוקק הגדול, הוא מרומם ונשא מאד מפאת מצבו הנשגב, אל נאור ומוכתר בעטרת אור צדק ומוסר, על כן הוא מתענין מאד בכל דרכי ההתפתחות המוסרית בקרב עמו, משתתף בהתנועה המוסרית והשתלמות חיי החברה אשר לעם. ציריו ובאי־כחו בקרב העם, אשר מלא את ידם להיות לו לפה, המה ישפטו את העם בשמו וברוחו אשר יאציל עליהם, ובעצת פיהם ינחו את העם בכל מקרה ותלאה ומצוקה אשר יקרוהו, ויען כי מערכת שלטון כזה נועדה בעד העם בתור שלטון תמידי, לכן הנה נחשב “יהוה” כצופה ומשגיח על כל דרכי עמו, והנהו עם זה גם מורה דרך לו, עוזר ותומך בכל עניניו הפרטים, ובעל־ברית־נשק לו ביום קרב.
העבודה הדתית נשארה כקדמותה. בכל האמור למעלה הננו רואים כעין משל ומופת דל התמורה הגדולה המתחוללת בהתפתחותה של הדת בכל עת שהוא מההפכת מדת של אחד השבטים ומתרוממת למדרגת דת לאומית, וקפיצתה הגדולה קדימה בתחום עבודתה הדתית, כאשר בארנו באחד הפרקים הקודמים. אולם בבחינה הזאת הננו רואים בבני ישראל כעין יוצא מן הכלל; גם בהופיע הדת הלאומית לא מהרה תכף להתהדר בעבודתה הדתית, ולא שמה אל לבה ללַבב את קהל המאמינים בתפארת חיצונית ולחבב את העבודה הדתית על העם בחגיגות מלאות הוד וגאון. בתקופת הימים אשר התגורר העם במדבר, וכן גם בראשית ימי שבתו בארץ כנען, היתה העבודה הדתית בתמונתה הפשוטה והרגילה; רשמי פניה היסודיים ועקרי יסודותיה השתנו אך במעט מן העבודה הדתית הנהוגה בקרב העברים לפני זה, אשר נדמתה בתמונתה ובתכניתה אל העבודה הדתית שהשתררה אצל כל עמי בני שם, כאשר כבר בארנו. העבודה הדתית התכוננה יותר על המנהג וההרגל מאשר על החוק והמצוה הדתית, והתכונה היסודית והמצַינת אשר בה היא, כי קלטה אל תוכה את המושג הקדום, כמו יתרועע האלהים יחד עם מגישי הזבח, לטעום אתם יחד ממטעמיהם, אם לא באופן מוגשם מאד, הנה למצער להתענג על אשה ריח הנחוח העולה באפיו, להיות לאות כי עוד לא הופרה ברית השלום והאחוה בין האלהים ועמו ובין כל איש ואיש ממנו. בבחינת העבודה הדתית, או, אם נדיק בלשוננו, בהדת המעשית הצטינו העברים מן העמים הקרובים להם בקרבת הגזע, כהעמונים והמואבים, יותר בתכן הפנימי של הדת, באמונה זכה באל יחיד מפואר ועדוי בזהר השלמות המוסרית, מאשר בשלמותה של העבודה הדתית, או כי עלו עליהם במפלגת כהנים ערוכה במשטר נכון ומצוינת בכמותה כמו גם באיכותה. את הסבה היסודית לזאת הננו רואים בההשקפה הנאורה והפלוסופית של המחוקק, אשר עבודת הקרבנות, שהיתה ליסוד דתי חזק בקרב כל עמי בני שם, היתה זרה מאד לרוחו ולטעמו, ואם אמנם לפי מצב בני דורו, אשר מושגים כאלה העמיקו שרשם בלבם, אֻלץ לבלי לבטלה ולהשאירה כמו שהיא, רק כי תהי מכונה לעבודת אלהי ישראל, אבל לא שם לבו לה לשכללה להיטיבה וליפותה, יען כי לפי דעתו תפארתה הכי־נשגבה היא – העברתה ובטולה. גם פה נשען המחוקק על המשפט השורר בקרב החברה האנושית מן העולם ועד העולם, אשר כבר הזכרנוהו, והוא: כי נקל לבני האדם להמיר את התוך, זאת אומרת, להחליף את דעותיהם ואמונתם, אך לא את הקליפה החיצונית, את המנהגים התלוים בהן. באופן בזה השאיר המחוקק הנאור, בהיותו נאמן להסבלנות הדתית, את עבודת הקרבנות בדת ישראל הצרופה, אם גם הכיר בה תכונה גסה אשר מוצאה ממושגי הדת האלילית, רק לבלי לבוא בריב עם החיים ועם ההרגל העתיק, אשר כבר קנה לו זכות אזרח בקרב החברה האנושית. הן אמנם אם נביט על הקרבנות מצד אחר, ונפנה אה לבנו מתמונתם החיצונית, לא נמצא בם כל דבר מוזר. מצד ההגיון הפלוסופי הננו רואים בהם רק אות הכנעה ורגש השתעבדות של האדם אל העצם הנשגב: האדם מכיר את שפלותו לפני אלהיו, ומוצא את עצמו מחויב להביע את הרגש הזה על ידי אות של פעולה ומעשה; ובכן היתה עבודת הקרבנות כאות מוסכם על ההשתעבדות של השפל אל הגבוה ממנו, כעבד המביא דורן אל אדונו ומושלו. הקרבנות היו בימי קדם כעין אות של הכנעה, כמו קידה והשתחויה, או כמו הרמת כובע בימינו אלה. ואם אין אתה אומר כן הנה לא תסכון גם התפלה, באשר גם היא לא תרצה בשלמות לפני משפט הפלוסופיה האמתית לפי מושגיה מתארי העצם הנשגב ותכונות האלהות המפשטת, אשר איננו נכנס תחת גדר ההפעלה וההתפעלות, השנוי והתמורה. אבל הפלוסופיה העיונית לבד והדת לבד. תעודתה הראשית של הדת המעשית – להתאים אל דרכי הרגש ואל הטעם הטוב, ובכל מקום שאחד המנהגים הדתיים מוזר הוא על פי תמונתו החיצונית ומכאיב את רגש הותיקוּת (Äthik) לא תועיל כל הצטדקות פלוסופית וכל פלפול שנון לקרב אליו את הלב. הדעה הזאת היתה אפוא גם לנגד עיני המחוקק.
המגע בדת הכנענים. מצב בני ישראל אחרי האחזם בארץ אחוזתם החדשה היה ברע מאד, עד כי באמת נתפלא איך לא התבולל העם בקרב העם הכנעני, ואיך לא נמחו תכונתו ודתו כליל? העם הזה אשר בכל ימי מגוריו בערבות המדבר עוד לא מצא את ידיו להשתכלל בכל דבר חכמה ובינה, ונסיונותיו בעולם המעשה והליכות החיים היו דלים ומעטים מאד, פתאם הנה הוא מציב לו יד בקרב עם הכנענים העולה עליו במצב התרבות וההשכלה ובכל נסיונות החיים, אשר כבר התאזרח בארץ מיושבת ויסתדר בכל מוסדות החיים ובדת מסודרת המתאימה אל ארחות חייו. כבני ישראל דברו גם הכנענים בשפת עבר, וכמוהם נחשבו גם הם על גזע בני שם, רק כי עלו עליהם בסדרי חייהם באחזם בעבודת האדמה, ויחיו בערים אשר שם האדירו את חרשת המעשה ומלאכת מחשבת. הכנענים עבדו לאליליהם עבודה דתית הדומה מאד אל העבודה הדתית אשר נקבעה בישראל מקדמת העתים, והיא העבודה הידועה בקרבן וזבח, מנחה ונסכים. ועם זה ידעו הכנענים לשכלל את עבודתם הדתית בסדרים המקבילים אל סדרי חייהם. לעמת זאת בחיי בני ישראל הננו רואים מצב שונה מזה. אך חדלה סערת המלחמה, אשר נלחמו תחת פקודת מצביאם יהושע בן נון, אשר הפיח בהם רוח גבורה בעת התנפלם בגבול ארץ כנען, רפה רוח העם; רוח העוז והגבורה אשר לבשה אותם בראשונה חלפה עברה מהם, מבלי לכלות את אשר החלו ולכבוש את הארץ כלה. אחרי מות יהושע לא נשאר איש גבור וכביר רוח למלאות את מקומו; אז נתק האזור המקיף את כל העם ומחברו לאגודה אחת, האחדות הופרה, והשבטים והמשפחות אשר בקרב העם התבודדו איש איש לבדו במקום מושבו, בשבתם בקרב הכנענים אשר הבדילו בין שבט לשבט ובין משפחה למשפחה. ובהתפורר העם לפרורים סר ממנו גם כחו הדתי, יען כי העבודה הדתית לכל העם נועדה במקום אחד, במקום משכן העדות וארון ה', אשר שם הוקם מזבח לה' לעבדו בקרבן וזבח; ובהיות העם שסוע לשסעים חדלה ממנו השפעת הדת השופעת עליו מנקודה מרכזית אחת, ועל כן גדל מאד רפיון כחו המוסרי בגבול הדת עוד יותר מרפיון כחו המדיני. במצב מעציב כזה, בהיות כל חלקי העם מפורדים ובודדים לבדם, בלי מורים ומנהלים ובלי עבודה דתית מסודרת ומעוררת את הרגש והגיון הלב, הנה בארח טבעי גברה עליהם ההשפעה הרוחנית והדתית של הכנענים הסובבים אותם, אשר נצבו להם למופת בתור עם בעל כשרון וחרשת המעשה. גם התורה הזכה אשר הורה המחוקק העברי, אמונה באל אחד רוחני רם ונשא מכל מושגי החמר, שעם זה הוא הבורא ומנהיג את העולם החמרי, לא נקלטה היטב בלב המון העם, אשר טרם עוד התפתח ברוחו ושכלו וטרם עוד התכשר על פי מצב השכלתו לתורה רמה ונשאה כזאת, ועל כן פגה עד מהרה וכשל כחה לשלוט שלטת בלב העם במצבו החדש, אשר מצאה בו מעצורים רבים על דרכה. המצב הפרוע הזה דחף את נפוצות ישראל בארץ כנען לבקש להם מזון רוחני וכלכלה דתית המתאמת אל רגשותם וטעמם בקרב העם אשר הם יושבים בקרבו. המקום הנועד לעבודה דתית אצל הכנענים היו – מרחבי הארץ כלה. כל מושב ומושב התאגד לאגודה דתית ויעבדו לצמד אלים, לבעל ולאשרה, על גבעה רמה בסביבות מקום מושבם או גם בקרבו. כבכל ארצות מושבות עמי בני שם רבו גם בארץ כנען מקומות קדושים, אשר נקדשו לאגלי האלים אשר נגלו שם, או אשר הראו שם אותות ומופתים ועלילות פלא, ושמה נועדו מועדי־עם לעבודה דתית בהמון חוגג. לאט לאט נמשכו גם בני ישראל עם זרם הדת הזורם בארץ, אחרי אשר התרועעו עם הכנענים, ויתאמצו לחקות את מעשיהם בתור עם העולה עליהם בכשרון המעשה והשכלת החיים. בעת אשר חדלו יונקות העם למוץ את לשדם מגזע דת ישראל היה כמו קסם נסוך על פני הדת הכנענית למשוך אחריה את לב בני ישראל, אשר על פי מצבם בארץ מצאו בה ענין וחפץ, כן על פי תכנה וכן על פי תמונתה החיצונית, וכל אשר הוסיפו להתכונן בארץ ולהאחז בה בתור עובדי אדמה, כן הוסיפו להצמד אליה, בהיות כי הדת הכנענית היתה מיוסדת כלה על יסודות המענינים מאד את עובדי האדמה; הבעל והאשרה הם סמל הכח המצמיח והמוליד, הנותנים שפעת תנובה לארץ וברכת פרי בטן ליקום ובני האדם. וכתכנה כן גם חיצוניותה; עבודתה הדתית מקודשת כלה למעשי עבודת האדמה, הקרבנות אשר הקריבו הכנענים היו מרביתם בכורות צאן ובקר ובכורי האדמה; החגים והמועדים אשר חגגו לאליליהם נסדרו כלם לפי תקופת השנה, לפי מועדי הקציר, בציר הענבים ועת האסיף. בימי חג כאלה שמחו הכנענים לפני אליליהם, בהביעם את רגשי תודתם בעד ברכת תנובת השדה אשר הריקו על אדמתם, ובמקרים כאלה התהוללו כמשפטם במחולות פרועות, במשתה וכרה ערוכה על זבחיהם; וכמשפט כל דת המשולבת עם עבודת האדמה להיות עבודתה נטויה אל תאוות בשרים ורגש עגבים, דמו לכבד את אלהי מגנם במעשי זמה המקודשת לשם הדת. נקל להבין כי דת האוצרת בקרבה סגולות כאלה, אשר איננה שואפת לרומם את רוח בעלי בריתה ולטעת בהם דעות נשגבות, או לעצור בעד סערת מאויי לבם, כי אם משפלת את עצמה למען התאים אל שפלות רוח בעלי בריתה, ונותנת להם החפש ללכת בשרירות לבם, דה המענגת את עובדיה רק בשמחות והוללות, מבלי להעמיס עליהם עול מצוות וחובות מוסריות, –דת כזאת היא מלאה ענין וחפץ לעם עובד אדמה, לעם פרוע אשר דת צרופה ותורת מוסר זכה עוד לא הספיקו להתרשם עמוק בלבו, עד כי תעצורנה כח לחיות בלבו גם בסור הכח המעיק מעליהן. ככה מצאה עבודת הבעלים והאשרות קן לה בקרב בני ישראל בארץ כנען בתקופת ימי שפוט השופטים, וגם אחרי כן נגלתה חליפות על אדמת ישראל, למרות עמל טובי העם אשר עמלו לבער אחריה. אולם את עבודת הדת הכנענית לקחו להם בני ישראל מאת הכנענים, לשום אותה במקום העבודה הדתית החסרה להם ולעבוד בה את “יהוה” אלהי ישראל. הדבר הזה היה נקל מאר לפי מושגיהם, יען כי העבודה הזאת לא היתה שלובה וצמודה עם צלמים ופסילים; הם הציבו להם מצבה במקום מועד אשר שם יועדו אלהי ישראל ועובדיו יחד, ועץ אשרה כסמל המפריא והמוליד, ותחת אשר בדת הכנענית נפרדו כחות היצירה לשני זרמים בשתי דרכים, דרך אליל ודרך אלילה, התאחדו פה כחות היצירה בנקודה אחת, בתמונת אלהי ישראל האחד והמיוחד.
הדתות נאבקות. עבודת הדת האלילית אשר נסו בני ישראל בראשית שבתם בארץ כנען להרכיבה בדת ישראל ולכון אותה אל עבודת ה' אלהי ישראל, כמובן, לא צמחה בתחומה של הדת המיוחדת לאלהי ישראל, ועל כן לא הביעה בשפה ברורה ובאופן נכון ומדויק את רוחה וטעמה, עד כי כל אלה אשר האמינו אמונה שלמה באלהי ישראל בתור אלהי הלאום הרגישו כי העבודה הזאת המקודשת לשמו מזויפת היא ומיוסדת בשוא. מלבד זאת, אם לרגלי הפרד העם במושבות בודדים ומפוזרים על פני כל הארץ בקרב אזרחי הארץ הרחיקו בני ישראל ללכת בדרכם הזרה ויסגלו להם את העבודה הדתית של הכנענים במדרגה מרובה כזאת, הנה היה מקום לדאוג פן ישכח ישראל כליל את אמונתו, אשר רק היא עשתה אותו ללאום, ואז תכחדנה כל סגולותיו ותכונותיו ואבדה גם לאמיותו. מזה התפרצה המלחמה והתחרות בין היסודות השונים שבעם, אשר נאבקו יחד בעד שאיפותיהם הדתיות בכל משך ימי התקופה ההיסטורית הארוכה עדי גלותם בבלה, מלחמה ארוכה בין אלה אשר הכירו את אלהותו המוחלטת של אלהי ישראל וישאפו לראות את מוסדות דתו משתמרים בעצם תומם וטהרתם, ובין המפלגה השניה הנצבת לעמתם, אשר גם בהיותם בעלי ברית לאלהי ישראל לא ראו כל און אם יכבדו את שמו על פי דרכי אותה העבודה הדתית, אשר יעבדו בעלי הדת האלילית את אליליהם הם, או גם אם יעבדו על פניו לאלהים אחרים. מלחמת המפלגות האלה מתוארת בספרי ההיסטוריה העברית; ישראל כמו פונה ערף אל דתו כפעם בפעם, זונח את ה' אלהי ישראל ולבו זונה אחרי הבעלים. אפס כי גם הספורים האלה בעצמם מוכיחים אותנו לדעת, כי מעולם עוד לא השכיח ישראל כל כך את אלהיו הלאומי מלבו, עד לבלי יכלת עוד לשוב אליו. הקריאה בשם ה' היתה כקול קורא למלחמה, ובכל פעם התפרצה התחיה הדתית יחד עם ההתעוררות הלאומית. אחד מבחירי הלאום, אשר רוח ה' בתקף זיו אורה האירה בקרבה, הרים את קולו אל העם, אשר לרגלי זנחו את המקור האמתי, שממנו הקֵרו מאמצי כחו ואונו, רפה רוחו בקרבו וכחותיו דללו, עדי היותו למרמס תחת רגלי שוסיו, – ללכת אחריו למלחמה על אויביו. רוח אהבת ה' אשר התעוררה כפעם בפעם לתחיה חדשה בלב העם לקול הקורא אליהם, היתה רבת עליליה ותגדיל לעשות. משברי רוח גבורה, גלי קנאת אנשי חיל השתפכו בסערה ממקום למקום, ממושב למשנהו, ומשבט לרעהו, ועד מהרה נאסף צבא רב, אשר הסתערו במלחמה ברוח גבורה כבימים קדמונים, עדי פרקם מעליהם את עול צריהם ולוחציהם. ולַדת, אשר ראתה על פניה תוצאות נאדרות כאלה, אי־אפשר היה לחדול מהיות לכח אדיר בלב הלאום; שבטי עם כזה גם אם נפזרו שנית אחרי נצחונם, וגם אם מהרה הופרה אגודתם שנית, וישובו לשקוע במעמקי זרם חיי העם הכנעני הזורם סביבותיו, ואם גם עוד העמיקו לשקוע ברוחם מאשר לפני זה, – לא יכלה עוד לכבות בלבם את אש האמונה הקשורה בקשר אמיץ עם הרגעים הנשגבים המתנוססים בתוך ההיסטוריה שלו, ואשר בכחה נמצא סוד כל נצחונותיו הגדולים.
ממשלת מלך. תחת השופטים או הגבורים, אשר קמו בישראל בתקופות זמנים שונים ובמקומות שונים, אשר עוררו את לב העם בשם ה' להלחם בעד חופשיותם המדינית, – הופיעה לאחרונה ממשלת מלך, אשר גם היא נחשבה כצעד גדול קדימה בתולדות דת ישראל. והצעד הזה כל כך נכבד הוא גם מנקודת המבט של הדת, עד כי גם החרדים להדת הלאומית והדואגים לשלומה קדמו את פניו במאור פנים ובחום רגש; בימי מלוך שני המלכים הראשונים היתה המלוכה מיוסדת כלה על ההתרגשות והההלהבות הדתית. דת אלהי ישראל היתה כרגע לדת השולטת בממלכה, ועל יד כסא המלוכה נקבעה עד מהרה עבודה דתית לה', נכבדה ונשגבה במעלתה. האחדות הכבירה אשר התאחדו כל שבטי העם תחת צל שלטון הממלכה הראתה לדעת, כי אמנם חונן העם בכח אדיר העולה במדרגת עוזו מכפי אשר דמו אותו בתחלה, ובמשך איזו מאות שנים היה עם ה' לכח שלטון אדיר, אשר שֵמע גבורתו ותהלתו יצא עד למרחוק. תחת המון שבטים נפרדים הננו רואים עתה את בני ישראל בתור לאום אדיר נאחד אחדות שלמה, לאום היודע ומכיר את העבר הגדול שלו והמקוה לעתיד עוד נשגב מזה. ובמדה אשר התקדם העם לעבור ממצב המשובה הפראית אל מצב התרבות הנכונה, בה במדה נשגב אלהי הלאום וירום בערכו, ויתעטר בתארי כבוד רבים, ויתאזר בתעצומות עוז מלך; הוא היה עתה לאל נשגב, למלך גדול, לשופט צדיק ונאמן, לעמית ורע בעל רוח עדינה, וכל עלילותיו העירו רק רגשי פלא ותמהון. הוא בחר את ישראל לעם סגולתו, וינהלהו ויסוכך עליו וגם שלשלת ארוכה ממפעלותיו ומעללי עוזו נמתחה למענו, עדי עשותו אותו לעם גדול וכביר. עתה העם אשר בחר לו מבצר לו מצב מיוחד, מצב עז ומבוצר על פני הארץ; ובהיות אל אדיר כזה לו לאלהים הנהו צפוי לגדולות, לעלות מעלה הלוך והתרומם, ואין קץ לכל הגדולה והגבורה אשר יוכל לשפות לעמו.
אין אנחנו מוכרחים להניח כי כבוד אלהי ישראל, אשר נשגב בעיני בעלי בריתו בדור ההוא, ויסוד מערכת עבודה דתית על יד כסא הממלכה, חוללו פתאום מהפכה ותמורה נמרצה בהמשטר הדתי אשר השתרר בקרב העם. גם בעת אשר נקבעה בירת הממלכה בגבעה, או בירושלים, גם אז נהרו מכל קצות העם אל בתי־המועד המקדשים לעבודת הדת בבית־אל, בדן, בבאר שבע, בגלגל ובמצפה, אשר נחשבו למקומות קדושים בכל הארץ. לפי המסורה נקשרו בכל המקומות האלה זכרונות קדש מימים עברו, זכרון אבות העם וקדושיו אשר בחרו במקומות האלה למקום עבודת אלהים, ובהשען העם על זכרונות קדש כאלה בקר את המקומות ההם בחרדת קדש, כל עת הרגיש בנפשו את קול הרגש הדתי הקורא אליו ממעמקי לבבו להביע את רחשי לבבו לפני אלהיו. בכל מרחבי הארץ הוקמו במות לעבודת הדת בקרבן וזבח. באיזה מקומות הלכו עבודת הבעל והעבודה הדתית לאלהי ישראל שלובות יד, ומאליו מובן בי השפיעו יחד אשה על רעותה. וכל עוד לא פרצה עבודת הבעלים את גבולה, וכל עוד לא הכריעה בכובד משקלה את הכף, – לא הקימה שאון וזועה בקרב החרדים לדת ישראל ולעצם טהרתה. הכונה אשר נתכונה בהקרבת הקרבנות נוסדה על איזה יסודות כאחד; מצד אחד היתה כעין כרה גדולה כללית אשר בה השתתפו האל ומגישי הזבח יחד, ויען כי אלהי ישראל נחשב בעיני העם כאלהי מרום היושב בשמים, על כן העלו את מנתו על המוקד, למען תעלה אליו אל מכון שבתו עם תמרות העשן. האכרים עובדי האדמה הרגישו חפץ טבעי להרים ברגשי ששון ורחשי תודה מראשית בכורי אדמתם ממבחר ברכת גרן ויקב מנחה לה' לאל המושל ואדון כל הארץ, אשר הריק להם את ברכתו. הרעיון להפיק חסד וחנינה או כפרת פשע מאת האל הרחום והחנון המרבה לסלוח עוד לא עלה על לב זובחי הזבח בימים ההם; אז דמו, כי אלהי ישראל באיזו מתמונותיו הוא אל זועם אשר יוכל לדרוש גם קרבנות גדולים ונוראים. כאשר נראה מן הספור על דבר עקדת יצחק, דמו אז, כי אפשר לד' לדרוש זבחי נפש אדם, ועוד איזה דוגמאות מקרבנות נפש אדם נפגוש בכתבי הקדש: יפתח נדר נדר, כי בשובו לשלום ממלחמה יעלה את בתו עולה לד', אולם מקרים כאלה הם יוצאים מגדר הרגילות, בעוד אשר על העבודה הדתית המורגלת מרחף תמיד רוח ששון, והיא יוצאה לפעלה בהלולים ושאון עליזים. עבודה דתית מוגבלת וקצובה בסדר אחד שוה עוד לא השתררה בכל הארץ, ורק בעת מאוחרת מאד נסו לקבוע מין אחדות במקצע הזה. על פי הספורים אשר הגיעו אלינו על דבר מנוח וגדעון נוכל לחרוץ משפט כי עבודת הקרבנות היתה כסגולה כללית לכל העם, אשר כל אחד ממנו ידע לעשותה; העבודה הדתית הזאת לא דרשה מפלגת כהנים מיוחדת כתנאי מחויב לה. החובות המוטלות על הכהנים על פי משמרת פקודתם השתרעו לפעמים במקצע אחר, אשר אין לו כל יחס וקשר עם מעשה הקרבנות, ולפעמים העמיסו עליהם משמרת עבודה רוחנית ומוסרית. הכהן הגדול עלי בלוית אחוזת מרעיו שמרו את משמרת הקדש בבית ה' בשלה, אשר שם עומד ארון ברית ה'; ועל פי המסופר על דבר ארחות הכהן הזה, הננו רואים אותו כעומד על משמרתו בתור נשיא הדת, צופה ומשגיח על דרכי העם והליכותיו בגבול הדת, ומתענין גם בכל התנועה הפנימית המתחוללת בלב כל איש ואיש מן העם הבאים לבקר את המקדש; הוא יורם את הדרך הטובה והישרה ויעירם על המגרעות אשר תחזה עינו במעבדיהם ומנהגיהם. אמנם אין אנו רואים כל נחיצות להניח כי הנהגה מצוינת ומפוארת כזאת היתה הפוכה ומתנגדת אל הזרם הזורם בחיי הדת של מפלגת הכהנים, ולמרות המחזה המעציב אשר ראינו, כי יחד עם עלי עמדו לכהן בבית ה' בשלה כהנים פרועים ושובבים, אשר בכל עבודתם פנה לבם יותר אל הבצע מאשר אל הרגש הדתי, הננו מוצאים את עצמנו מוכרחים לראות את עלי לא כאיש אדיר־אמונה בודד במועדו, כי אם בתור מופת ודוגמא למפלגה ידועה של ההולכים בדרכיו, העוסקים בחנוך הדתי והמוסרי של העם. נצני השירה, חכמת סופרים והתעוררות רוח הנבואה, אשר ההתפתחו בדור הבא אחרי עלי, לא יכלו לפרוח על אדמה צחיחה ובתה, לולא עֻבדה בידים חרוצות לפני זה ולולא נעשו הכנות קודמות המכשירות את האדמה להפריח נטעי נעמנים כאלה. עבודה מדעית ומוסרית כמו הקמת מפלגת אנשים הוגי דעות וחושבי מחשבת איננה משתכללת על ידי איש אחד ובדור אחד, אם לא עמלו בה חברת אנשים תמימי־דעים בנטיה אחת, אשר שקדו על עבודתם הרוחנית במשך איזה דורות. מפלגת בעלי תעודה נשגבה כזאת היתה חברת הכהנים אשר בידם הפקיד המחוקק העברי את העם לחנכו חנוך דתי ומוסרי, ובמצב כזה היתה היכלת בידם להשפיע על העם ולפלס את זרם חליפת הדעות המתחוללת בקרבו. כן הננו רואים כי עלי, כאחד מבחירי המפלגה הזאת, נשאר נאמן לההשקפה המקוריה המכרעת בכחה, אשר שלטה בדת ישראל מאז להביט על הקרבנות כעל יסוד זר בקרב הדת, ועל כן לא שם לבו אליה, עד כי קמו גם פרעות ושערוריות בקרב העוסקים בהעבודה הדתית הזאת. ותחת זאת הננו רואים, כי כבר נגלו קרני אור השחר של עבודה דתית המתאמת יתר הרבה אל רוח הדת, – עבודת הרעיון, התרגשות הלב והשתפכות הנפש אל אלהי ישראל על ידי תפלה ותחנונים, אשר היתה כנקודת המגע האחת המקרבת את לב כל איש ואיש אל אלהי ישראל, אשר גם חפצי איש פרטי ומאוייו קרובים אל לבו. ויען כי העבודה הדתית הזאת עוד חדשה, על כן יקרה מאד בעיניהם וידקדקו גם בתכונתה החיצונית, כאשר נראה מן התלונה אשר התמלטה מפי עלי על האשה המתפללת בדממה על בלי השמע קולה. השפעת הכהנים אמנם היתה גדולה מאד על העם אם נזכור, כי הם היו כאנשי הבינים בין העם והאלהים, בהיותם לפה לעם לשאול בשמו בעצת האלהים ולהגיד לעם את רצון ה' ועצתו. הכהן הנושא על חזהו את האורים והתומים הוא היה בעיני העם כציר האלהים להביע את רצונו אל עם מרעיתו, וכל דבריו נחשבים כהד קול אלהים הנשמע ממעון קדשו.
אלהי ישראל היה כמחוקק חי לעמו, אשר חוקיו ומשפטיו נמסרו אל העם כפעם בפעם פה אל פה, טרם עוד נתגלמה תורתו וטרם עוד התפשטה בקרב העם בתור תורה ערוכה ומסודרת וחתומה לבלי הכנס עוד תחת גדר כל שנוי ותמורה. כה ראתה דת ישראל מיום הראשון להוסדה אל אדיר ונאור נצב על אופקה, רם ונשא, אל לאומי אשר בו נקשרו לאומיות עמו ודתו גם יחד; כה היה אלהי ישראל מצוין בתכונותיו בתור “איש מלחמה”, מושל אדיר, חונן ומטיב ומריק שפעת ברכת טוב, ויחד עם זה ננהו גם צופה ומשגיח על כל דרכי עמו והליכותיו, מוליכו בשביל הזהב ועוצר בעדו לבלי יתפרץ אל אחת הקצוות, ובהיות בידו היכלת לעשות כל אשר יחפוץ, הוא שואף לחונן את עמו בחיי אושר ומנוחה. המחזה הוא נכבד מאד, ורק אז הבירו את משגב ערכו, עת השתלם העם ויבוכר בשכלו, וישאף להשיג השגה ברורה את אלהיו, את עצמיותו ותכונותיו.
הנביאים. נוסף על מפלגת הכהנים המקודשת לחפץ משמרת הדת היתה לישראל, כלכל עמי הקדם, עוד מפלגת אנשים אשר נחשבו גם הם ככלי מבטאו של האלהים, אך לא על פי מצבם, כי אם הודות לכשרונם המיוחד אשר חוננו בו. בימים הקדמונים היתה הנבואה אשר ננלתה בישראל עטויה בתמונה מוזרה קשת־המראה: להקות אנשים אדוקים ונלהבים באמונתם יוצאים במחולות לקול מנגינות כלי־שיר, וכה אמצו את כחם במחולות ומנגינה, עדי התרגש לבם בקרבם ורוחם התלהבה לאין חוק, ובמצב כזה נחשבו ככלי מבטא, אשר על ידו יביע ה' את רצונו אל בני האדם. הנביאים האלה התאגדו יחד לחבורות, והן “להקות הנביאים” הנזכרים בכתבי הקדש, ובמשך מאות שנים נפגוש אותם על אדמת ישראל. להקות נביאים כאלה נפגוש בתחומים שונים, מהם אשר נבאו בשם אלהי ישראל, ומהם גם אשר נבאו בשם הבעל, ובכן החזיון הזה איננו נטע מיוחד השתול רק על אדמת ישראל. על פי הידיעות אשר הגיעו אלינו על אדותם לא נוכל לציר אותם בתקופה ההיא בתור אנשי מעלה; לפעמים הופיעו בתור קוסמים וידעונים, ובהתנבאם אחזו דרך אחת קצובה ותמונה אחת תמידית, ויש גם אשר התכוננו לנבא ולהגיד את הדבר אשר המלך חפץ להקשיב מפיהם, למען מלא את משאלות לבו.
אולם גם הנבואה הנשגבה והנכבדה במדרגתה, אשר היתה לסגולה לישראל בהגיעו אל תכלית התפתחותו הדתית, צמחה גם היא בראשיתה מן הגזע הגס הזה. בני ישראל הסכינו לשמוע את רצון ה', אשר יודיע להם על ידי איש אשר אצל מרוחו עליו; בין המפלגה הזאת המקודשת כלה רק לשם הנבואה קמו כפעם בפעם אנשי מופת בעלי רוח נשגבה ומחוננים בתכונות נפש כבירה ונעלה. תואר שם “הרואה” או “החוזה” מראה לדעת את התכונה הנכונה אשר לנבואה כמו זאת. הרואה או החוזה הוא איש אשר יבשר לו האלהים את מגמתו וכל העולה על רוחו, אולי גם בלי כל השתדלות והתאמצות מצד הנביא עצמו. נביא כזה לבו ער, נפשו שוקטת, ובמצב רוח נכון מבלי נטות הצדה מן המצב הרגיל הוא רואה מחזה יה, מקשיב כל צפון ונעלם אשר לא יקשיב איש בלעדו, וכל המחזות האלה וכל הבשורות אשר יתבשר החוזה ברוח הנבואה, הן נחשבות על חשבון העתיד, בהגידן מראש את אשר הקרינה בימים הבאים. אליו ירמזו ממרומים על אדות כל המעשים והמקרים המתעתדים לבוא, גם על דבר הליכות עניני המדינה והממלכה, אבל שרש־דבר הנמצא בקרב הרמיזות והבשורות האלה הם ענינים רבי התכן המתיחסים אל הלאום העברי וגורל חייו. חזון שמואל אשר חזה ברוח הנבואה המריצתו ליסד ממשלת מלך ולהמליך את שאול, ולתת את המלוכה לאיש אחר כאשר מאסהו ממלוך אחרי כן. הנביא אחיה השילני בשר מראש, כי הקרע תקרע ממלכת ישראל לשתים, ונבואתו קמה ונהיתה. אליהו התשבי נבא מראש את מפלת בית עמרי, ונבואתו נמלאה ונתקימה לעיני אלישע תלמידו. נביאי ישראל – כפי שהם ידועים לנו – היו לכח אדיר בחיי הלאום, וברגעי אסון רבי־סכנה, עת עמדה ההיסטוריה הלאומית על פרשת הדרכים, היתה ידם רבה להגביל את נתיב זרמתה ולהכריע את נטית מהלכה. לפעמים נראה את הנביא נצב לבדו בודד ונעזב, מתאזר חיל להפר את עצת המלך ומזמותיו, או כי נראהו גם בתור כח מתנגד אל כל העם, ובכל זאת הנה רק הוא מכריע את הכף לדעתו, והננו רואים איך דבריו יקומו כפעם בפעם; אלה אינם ניבים ריקים ונבובים, אינם קול קורא לשוא. יש עתים מלאות רוח חזון רבי עלילה, אשר תאצילינה מרוחן על עמים רבים להקשיב בקול הנביא ולחונן כל דבר היוצא מפיו; הוא מטיף אמרותיו כציר שלוח וכמדבר בשם המפלגה, אשר על פי יקרת ערכה וכבוד מצבה היא נחשבת כעצם העם כלו, – בשם המפלגה ההיא הנצמדת והמסורה בכל נפשה ומאדה לה'; אפס כי במקרה האחרון הזה, אם יקום דבר הנביא, הנה לפנינו מחזה אשר איננו פלאי ביותר, והלולאה אשר באמצעותה הוא תלוי בהנבואה רופפה מעט. לוא הואלנו לדבר את דברינו על הנביאים כעל אגודה אחת שלמה משותפת במעבדיה למטרה אחת, כי אז עד מהרה נוכחנו לדעת כי שגינו במשפטנו. הנביאים אינם מפלגה, אשר חבריה מאֹחדים לפעול יחד ברוח אחד תמיד, גם לא תלמידי בית מדרש אחד, אשר ינהו כלם תמיד אחרי תורת מורם וישאפו לפעול ברוחה. הקול הגדול, קול המדבר בשם האמת הנשגבה, הוא ישמע רק פעם אחת בתקופת שנות מאה, ולמצער בתקופת יובל שנים; והקולות האלה הם קול המסורה הנאמנה השתולה על קרקע דת ישראל, קול המבשר את האמת הקדומה לבני הדורות האחרונים, ועם זה יחד הוא מפריח את הדת ונותן לה כח התפתחות עצומה. בתקופת ימי אליהו הגלעדי הננו רואים תנועה כבירה בקרב העם העברי לצרף ולזקק את הדת למען העמידה על עצם טהרתה; משטמה עזה אל דתות בני הנכר מתחוללת בלב רבים מן העם, משטמה המתגברת וסוערת בעזה להכחיד את הדת האלילית אשר מצאה קן לה בחצר בית המלכות, וכל בני המפלגה הזאת שואפים בלב שלם להשליט בכל הארץ רק את דת אלהי ישראל ולהשיב לתחיה את תורת המוסר הזכה ומנהגי הדת אשר התנחלו בישראל מקדמת ימי העם. חפץ אחד ושאיפה אחת לאליהו, כאשר גם לרבים מנביאי ישראל זולתו; הם דורשים כי יד הדת תהי שלטת בכל, ועל פיה יתנהלו אופני מרכבת חיי הלאום; כל מערכי לב הממלכה ומזמותיה צריכים להתאים אל מגמתה, ואין גם אחד מהם אשר יתיצב גם לרגע קטן למעצור על דרך הדת הצרופה אשר לאלהי ישראל, אשר רק היא המגבלת את ערך כל דבר ומשפט הויתו ועל פיה יקום כל דבר; וכל הנצב לשטן ומפריע על דרך הנהגה מדינית כמו זאת הוא צפוי לאבדון וכליון. זאת היא הקריאה הראשית, הקול היסודי יסוד כל הקולות, ההולכים ונמשכים בלי הרף, הנשמעים מנבואת נביאי ישראל.
לאחרונה הננו מגיעים אל מפלגת הנביאים, אשר בכל דבריהם היסוד הלמודי והגיון הדעת גובר על יסוד הנבואה, אור תורה ועיון דתי מכריעים את בשורת רצון עליון וחזון עתידות, והם הנביאים החושבים והסופרים, אשר בספריהם נמצא את הנקודה המרכזית אשר בה תקוינה כל קרני אור תורת דת נשגבה, כל הזיו והזוהר אשר לדת ישראל, והיו לחזון אור עולם ולמאור הגדול על אופק החברה האנושית. בבואנו אל הנביאים החושבים והמורים האלה הננו מרגישים, כי תורת לקחם אוצרת בקרבה יותר מאשר ההחלטה המוחלטת האחת, כי נחוץ לותר על כל חפץ וענין למען הדת, אשר מפניה הכל מתמוטטים ונסוגים אחורנית, כי בעולם המחשבה וההגיון של אנשי המופת האלה התחוללה תמורה עצומה. אמנם הם אינם מרגישים זאת ואינם מתעוררים על התמורה הגדולה אשר הופיעה בחוג הגיונם, אבל הדבר כן הוא.
התכונה הלאומית אשר להדת. דת ישראל בתקופת ימי ממשלת המלכים מצטינת בתכונתה הלאומית במלא מובן המלה הזאת. תחת היות ישראל עד כה המון שבטים נפרדים התתפך ויהי ללאום, לדבר אחד שלם ומאחד בכל קצותיו. ככל גויי הארץ הנה גם לו מושלים לאומיים, גם לו היסטוריה לאומית, אשר צמחה ותשגשג ברשותו, או כי התפתח הוא ברשותה ובכחה המוסרי הלאומי. אמנם אין להכחיש כי בבחינת התקף והמשגב הלאומי היה לבני ישראל המשפט להתפאר נגד כל עמי הארץ; הצמיחה וההשתגשגות הנמהרה של הכח והתעצומה המדינית אשר התפתחו לכח אדיר, ואשר שפתו במשך איזו מאות שנים רוב שלום ואושר להעם כלו, גם הן יכלו רק להוסיף און ועצמה להמשגב והגדל הלאומי הזה. לאומיות ישראל אשר שרשיה ינקו לשד חיים ממקורות שונים כאחד, הביאה בארח טבעי את העם המתחזיק בה לידי העצמה הקיצונית ההיא, אשר נגלתה בכל רחבה ועמקה בימי מלוכת דוד ושלמה. נשער נא בנפשנו קשר לאומי המתפרנס מעבר אחד מרגשי האחוה הנטועה בלב העם מצד קרבת המולדת, ונוסף לזה עוד יתמך ויתחזק בשלטון המדיני ומערכת חוקי מוסר המוטבעים בנפש העם על ידי חנוכו הדתי, אשר הרבה להשפיע על הטבת דרכי המוסר; ומצד השני הוא מתרכז בהנקודה המרכזית של הדת, בעצם האלהות אדון הדת ונותנה, באלהי ישראל, אשר באהבתו הרבה לישראל התיחד להיות לו לאלהים, קנין דתי מיוחד רק להאומה הישראלית, אשר בחר אותה לסגולה לו מכל העמים, בחירה המאושרת ומקוימת בתקף השתלשלותה של ההיסטוריה הלאומית; – לאמיות כזאת החובקת בזרועותיה שמים וארץ יחד, עולם עליון ותחתון, לאומיות המרוקמת מרגשי אחוה, רחשי מוסר ודת וקרבת אלהים כאחת, היא תפרק סלעים, תפוצץ כל איתני ארץ הקמים למולה ותהפך את בני העם המשרתים על מזבחה לבני אלים, אשר הוחנו בכח גבורה קיצונית המרוממת מעל לגבול יכלת בני אדם פשוטים, אם גם מתחזקים בלאומיותם אך כבלאומיות של חול. על לאומיות ישראל בתקופה ההיא הורקה ברכת שמים מעל, שפע כח אלהי מרום; אלהים הוא אלהי ישראל, ישראל הוא עם סגולה לאלהים, והמושג הזה הטבע בלב העם לא בכח האמונה, כי אם כמו בדעת־נפש ובהכרה פנימית, ובזה היו כל פנות העם תמימות־דעים במו במושכל ראשון, אשר אין מערער עליו בכל חליפות הדעות בעולמו הפנימי של האדם. אם מנקודת־הראות הזאת נשקיף על מהלכה של ההיסטוריה העברית בהתקופה המדוברת נמצא, בי הבטחת התורה הידועה “כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע לכם” “וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל”, היא איננה יעוד דתי בתור תשלום גמול לעם בעד התחזקו באמונת אלהיו, כי אם תוצאה מחויבת מן הדבקות המוחלטת באל לאומי, מקור הכח הלאומי של האומה הישראלית; העם הזוכר את ה' אלהיו עם כל תאריו הנשגבים, ובנפשו מתרשמים רשמים חזקים מצורתו ותמונתו הלאומית במדה מרובה כזאת, עד כי תספיק מזון רוחני לרגש לאומיותו במדרגה נשגבה אשר לא שערוה כל עמי הקדם, – הוא כל יוכל; זכרונות אלהים כאלה יתנו לו כח לעשות חיל, כח יכלת עצומה כיאות לעם אשר חתמת אלהים טבועה על כח לאומיותו ואגודתו המדינית. המחזה הזה הוא כמפתח לפתרון החידה הגדולה אשר עלתה לעינינו בכל ארך מהלכה של ההיסטוריה העברית, כי נצחון העם נצמד תמיד אל נצחון הדת, כן בימי הבית הראשון וכן בתחלת ימי הבית השני.
זאת היא הנטיה הראשית, הזרם הגדול הזורם בתקופת הימים ההם. אולם יחד עם דרך הזרם הזה השוטף בדרכו הלאה נראה לפעמים גם נצוצות מתפזרים הצדה בנטיה אחרת. תורת הדת טרם עוד היתה לסגולה כללית לעל העם, ועל כן היתה הדת בעללה מתנודדת ופוסחת על תחומים שונים. רבים מן העם ראו בהתמונה הלאומית של אלהי ישראל כעין הגבלה וצמצום כח האלהות, וכמו איננו עובר את גבול הלאום, עד כי לפי אמונתם מלבד אלהי ישראל ישנם במציאות גם אלהים אחרים השולטים על עמים אחרים ובארצות אחרות, אם גם נופלים הם ממנו בכחם ואונם. השקפה גסה כזאת הביאה עוד לידי השקפה מועטת שניה, כי חובת עבודת ד' נפסקת עם ההתרחקות להלאה מגבול אדמת ישראל נחלת ד'; במקרה כזה הנה העוזב את ארצו הוא מתפטר גם מעם אלהי הלאום והארץ, והנה הוא חפשי לנפשו לעבוד אלהים אחרים. את המושג הזה תאר גם דוד בן ישי בהטילו דופי במרדפיו חנם ובגסות מושגם הדתי, כי בגרשם אותו מהסתפח בנחלת ד ' הם מוסרים אותו תחת אפוטרופסות אלהים אחרים. ביחוד נפלא המחזה כי בימי תגברת ההשכלה והתרבות על אדמת ישראל בימי מלוכת שלמה נגלה פתאם קפאון ברוח הדת, עד כי האיש אשר הקים מקדש לשם אלהי ישראל יתן רשיון לנשיו אשר עגב עליהן להקים בעיר בירת הממלכה פסילי אלילים ולערוך להם עבודה דתית לעיני כל העם, מבלי שום לב כי בזה הוא מציג את בית המלוכה למופת לכל העם. והנסיון המר הוכיח לדעת כי אמנם נאות העם לצאת בעקבות נשי ארמון המלך.
ועם כל זה הנה בכלל היה ד' האל המיוחד לכל הלאום בתקופה המדוברת, כמו נתּן האלהים בתור ערבון בידי האומה, וזאת האחרונה במו הפקדה בידי אלהי ישראל, אשר אליו תפנה לבקש ישע בכל עת צרה ומצוקה; כמו לא ידע אלהי ישראל עם אחר וגם דעת לא יחפוץ; הוא נצמד בכל לב ונפש רק לישראל. עליו נטל להופיע לישע עמו בכל עת פנותו אליו לעזרה, אם גם בעבור כבוד שמו הגדול. האלהים לא יטוש את עמו בעת אשר סכנה עצומה מרחפת על ראשו להיות למרמס ולמשסה, או להנתש מעל אדמתו. ההכרה הפנימית הנשענת על הרגש הדתי לא נתנה גם להעלות על לב את הרעיון, כי יתכן מקרה כזה וכדומה לו לבוא בגבול ישראל; כי אם הכחד יכחד ישראל מגוי, מה תהי אפוא אחרית דתו? על כן הנה נחשב כעין בגידה ומעל בהדת לאיש אשר נפתה לבו לפון בבצרון תקומת הלאום, להסתפק בהיעוד הלאומי בדבר הבטחת ד' לנצור את עמו וארצו, לבל תבלעהו תהום צרה ואסון ולבל יכחד. ומצד השני, אם קרה להעם לשאת מצוקה ולחץ אויב מידי נכרי, אז גברה בלב העם הכרה פנימית ובטחון אדיר בלי שמץ תפונה, כי עיני ד' צופיות כל אלה ולא יאחר בבוא המועד הנכון לשוב ולהטיב את עמו ולשלם לצריו כגמולם. אמנם יוכל היות כי יחלפו עתים ועדנים עד אשר ישים לב אל הרעה אשר עוללו לעמו; יוכל היות כי יחכה עד אשר יקרו עוד איזה מקרים כאלה, טרם יופיע על במת המחזה להתערב בריבי עמים, אפס כי יום הפקודה בוא יבוא לעת קץ, ויום ד' לא יעבור את מועדו הנכון, ואז יהי יום שלומים ועת נקם להשיב לצוררי ישראל ומעניו כגמול ידם, ואז ירום ונשא עם ד', בהתענגו באור החופש ורוב שלום.
מבט־בקרת על הדת. התכונה המוסרית אשר יחסו לאלהי ישראל התרשמה עמוק עמוק בלב הנביאים, ופעולתה היתה כבירה עליהם יתר הרבה מאשר על יתר העם, ולרגלי המועקה אשר מצב עמם הטובע בתהום צרה ואסון העיק את לבם, הגיעו לידי השקפות מיוחדות על האלהים ועל דרכי עלילותיו עם בני האדם, השקפות הרחוקות כל כך מן ההשקפות שהשתררו אז במקצע הזה, עד כי בראשונה השיאו על בעליהן עון בגד באהבת ארץ מולדת וכחש בעצם הדת. הודות לכשרון מבטם לחדור אל צפונות העתיד, צפו מראש את המצוקה והאסונות הנוראים המתעתדים להתחולל על ראשי עמם האֻמלל, וצפיתם זאת התבצרה בלבם כדבר ברור וגלוי בעליל. הנביא עמוס ראה חזות קשה לעמו, וינבא בשפה ברורה, כי גלה יגלה ישראל מעל אדמתו; במערכת מנגינת התוגה הזאת נשמע גם קול לוית אנחות נוראות מכל עברים, אשר הוסיפו עוד זועה ויגון על הבשורה המעציבה; הנביא ישעיהו בן אמוץ בשר אחרית נוראה כזאת גם לממלכת יהודה אשר בנגב הארץ, רק כי מסך נטפי נחומים אחדים בכוס היגונים, בהודיעו כי למועד נכון ירצה ד' את עון יהודה ושבו בנים לגבולם, אבל לא כלם, רק שארית מעטה מבני העם ישובו לחבק את עפר ארצם השוממה. הם רואים בעליל כי סכנת אבדן התקומה המדינית מרחפת על ראש העם ונכונה להתגולל עליו, והם מתאמצים למצוא פשר סבת מחזה איום בזה, נסבה המתאימה אל מושגי הדת המשתררים בקרב העם. הם מבארים את נסבת החזיון על פי ההשקפה אשר סגלו להם על תכונת האלהים, השקפה מרוממת ונשגבה מאד מהשקפת בני עמם. לפי דעתם יסר ייסר אלהים את עמו בעד פשעו וכבד עונו, יען כי אלהי משפט ד', צדק ומישרים הם משא נפשו, והתכונה הרוממה המוטבעת ברוחו דוחפת אותו לענוש את כל עושה רעה ברשעתו; חבת הצדק והמשפט מאלצת אותו להגדיל עוד את ענש עם בחירו, ישראל אשר אהב נצח, ולהכביד את מוסרו מכפי אשר יענשו עמי הנכר בעד פשעם הם. הנביא הושע בן בארי בתוכחתו המלאה זעם וכאב מר על פרעות המצב המוסרי של העם בימיו מודיע, כי כאשר ייסר איש את אשתו אשר זנתה תחתיו טרם יאיר אליה פניו שנית, כן יפקוד ד' בזעם אפו את עון עמו אשר זנה אחרי אלהי נכר, ובהתמרמדו כלב בואב על אהבת בחירתו אשר חֻללה במעשי נבלותה יתיצב “כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה יטרף וילך, ישא ואין מציל”. ככה קשה כשאול הקנאה אשר יקנא האל הרחום והחנון לאהבתו המחֻללת, קנאה אשר תקלעהו מן הגבול הקיצוני האחד אל משנהו, מסמל האהבה והחנינה אל הטרף והאכזריות הקיצונית. אולם כאשר יתם עון עמו, ובהמלא צבא תוכחת מוסרו הקשה, אז ישוב קדוש ישראל אל הקצה השני כבתחלה, אל מדת טובו וחסדו האידיאלית, ושב לארוש לו את בחירתו תמתו “בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים ויארשנה לו באמונה ובברית אהבת עולם”. אז, בתום כל קנאה ואיבה ובגד ומעל בין שני העולמות, העליון והשפל, יתכונן שלום עולמים בין מערכות החברה האנושית, כאשר תהי גם ברית כרותה בין כל צבאות היקום: “חית השדה עם עוף השמים ורמש האדמה”; ולא זאת בלבד, כי אם גם “קשת וחרב ומלחמה” ישבית מן הארץ אלהי ישראל, האל הטוב והנאור המתעב קרב ומשטמה וחפץ בשלום ובטחון החיים לכל יצוריו. פה תגלה לעינינו בעליל המהפכה העצומה אשר התחוללה בהשקפת נביאי ישראל על תכונת אלהי ישראל; האל הלאומי השקוע ראשו ורובו בחפצי הלאום, האל החייב לפני עמו להלחם לו עם אויביו, והמבקש טוב ואושר לעמו גם בחרב וחנית על שדה קטל, הסיר המסוה על פניו להגלות בתמונתו האמתית ובכל רשמי פניו המפיקים אור עולם, שלום נצח ואהבה מוחלטת, לא אהבה נובעת ממקור הרגש, כי אם אהבה נאצלת השופעת מכח האלהים, מן האין־סוף, וכמהו גם אהבתו ומדת טובו משתרעת לבלי חוק ותכלית; אלהי ישראל תחת אשר לפנים היה איש מלחמה, מזוין מכף רגלו ועד קדקדו, התפרק כלי נשקו, ויהי לאל שָלו ושוקט, מבקש שלום ואחוה מוחלטת, דורש מאת בעלי בריתו לשבור חרב וקשת מלחמה, לכתת חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. הצעד הזה אשר נעשה לפנים גדול הוא כל כך, עד כי חסר לנו קנה מדה למדוד בו את גדלו. ביחוד הרעיון הנשגב על דבר השלום הנצחי, אשר היה למשאת נפש נביאי ישראל, הוא נכבד מאד בערכו, עד כי בו השתעשעו כל חובבי המין האנושי מעת החלה השכלת אירופה להתפתח ועד ימינו אלה. הננו רואים כי גם הרעיון הזה הקדים לבוא בתקופת נביאי ישראל לפני עתו, טרם עוד הוכשרה החברה האנושית להשיג את משגבו ורוממותו, כמו גם רעיון אחדות האל, אשר נתפרסם על ידי המחוקק העברי לא היה יכול להיות נקלט בהשגתם של בני דורו מפאת רוממותו וגדלו. והנה אם רעיון אחדות האל עבר בדרכו, דרך תיועה ארוכה של מחשבות ודעות, עד אשר הצליח לצאת באחרונה מעוטר בנזר הנצחון, הנה לדאבון לב כל חובבי המין האנושי, היעוד על דבר השלום הנצחי המוחלט לא צעד קדימה גם כמלא שערה מכפי מצבו בימי נביאי ישראל אשר הורו והגו אותו; כאז כן גם עתה עודנו מרחף בעולם המחשבה והאצילות מבלי להתגלם בתמונה של מפעל ומעשה. עוד הפעם הננו רואים אות מוכיח על אמתת המשפט החרוץ בפרקים הקודמים, כי נקל לבני האדם להחליף את דעותיהם ומחשבותיהם, גם את אמנתם ודתם, אך לא את מעבדיהם ומנהגיהם אשר הסכינו בהם.
את תורתם העיונית על דבר נסבת התלאות והמצוקות המתעתדות להסתער על הלאום התאמצו הנביאים לתמוך ולסעד גם בתוכחת מוסרם, בהוכיחם לעם על פניו את פשעו הלאומי וכבד עונותיו, תוכחה נמרצה המאצלת על פרי הגיון רוחם את הרוח הכהה הנסוך עליהם. בין העונות הלאומיים פנו מקום נכבד גם לאי־הסדרים ולחופש העבודה הדתית, אשר נמסרה לשרירות לב כל איש ואיש מן העם. העבודה הדתית הנהוגה איננה העבודה הרצויה בעיני האלהים, היא איננה מתאימה אל תעודתה, יען בני העם עובדים גם אלהים אחרים זולתו; הם כורים להם כרות הערוכות כפי הסדר הנהוג אצל בעלי הדת האלילית, והעבודה הדתית המקודשת לשם אלהי ישראל ערוכה על פי חוקי עבודת דתי האליל; בכל מעשי הדת ומנהגיה אין הגיון נמרץ וכונה נכונה, אין רגש כבוד וחרדת קודש ואין משטר נכון. מנהגי הדת נמלאים ונעשים בכל מקום כפי חפץ בעליהם; מרבית המקומות אשר שם עובדים את עבודת הדת אינם ראוים ונכונים לחפץ עבודת האלהים. גם עת יקראו מועד ועצרה לחפץ עבודת האלהים, הנה קהל העובדים דומים יותר לקהל עליזים, הוללים ושובבים, מאשר אל עדת מוקירי דת מבקשים קרבת אלהים.
הענינים אשר מלאו את לב הנביאים, מגמתם וחפצם, אינם מתרכזים בהצד המעשי של הדת, במנהגיה ועבודתה. הם הוכיחו את העם רק בעון עבדו את אלהי הנכר, הביעו תלונה מרה על דרכי העבודה הדתית הגרועה בערכה, אשר לא יאתה לעבוד כן את האלהים, בעוד אשר הם אינם מורים את דרכי העבודה הדתית לאלהים על דרך החיוב. גם בעת אשר, כפי הנראה, זנח העם את העבודה הדתית הבנויה על מוסדות שוא ובנפש חפצה ובלב שלם התמכר לעבודת אלהים, בהתאמצו להפיק חסדו ורצונו, בתתו אל לבו לחיות חיי נזירות, חיי צום וענות נפש, או לרצות פניו בקרבן זבחים רבי המחיר, גם אז לא הקטינו הנביאים את מדת תביעתם, וכמלפנים הרבו לדרוש מאת העם למלא את החובות המוסריות אשר שמו לפניהם. המקורים בספרי הקדש, אשר בם הודיעו הנביאים לכל העם, כי מאז מעולם לא דרש אלהי ישראל מאת עמו מנחה וזבח, וכי לא בקרבן וזבח ימצא אנוש חן בעיני אלהים והפיק ממנו רצונו, – ידועים לכל קורא. אמנם יכול נוכל להטעים את הדברים באופן ידוע ולהראות כי גם בהמקורים האלה אין די להוכיח כי מגמת הנביאים בדבריהם אלה היתה להשבית בהחלט את עבודת הקרבנות ולגרשה כליל מגבול הדת. הם מדברים דבר על אדות הקרבנות, לא מצד עצמותם, כי אם מבחינת צד אחר, מבחינת ערכם אל החובות הדתיות בעלות סוג אחר, אשר חשבון לנעלות ונשגבות עליהם. לא זבחים דורש אלהים מאתנו, כי אם לב טוב רוח חסד וחנינה, לא זבח ומנחה, כי אם ארחות צדק ומישרים, אהבת חסד ורוח נשכרה והכנעה לפני האלהים, – זה הוא תכן אמרות פיהם וכונתם. בחפצם לרומם את מעשה הצדק ומעללי חסד על פני הקרבת הקרבנות, הם מכוננים את כח פעולתם לשני עברים מתנגדים: הם מרוממים למעלה את הענין אשר הם חפצים ברוממותו ומשגבו, (אהבת חסד וצדק), ומצד השני הם משתדלים להשפיל כפי מדת היכלת את הענין אשר הם חפצים להורידו למדרגה נמוכה (הקרבת הקרבנות), רק למען יגדל המרחק ביניהם וירָאה בעליל היתרון אשר להאחד על השני. ובאופן כזה המחאה אשר כוננו הנביאים לנכח עבודת הקרבנות היא שואפת יותר למטרה חיובית מאשר למטרה שלילית. אולם אין דברים יוצאים מידי פשוטם, וכפי הנראה מדבריהם היתה עבודת הקרבנות כיסוד זר בדת ישראל מראשית הוסדה. בקראנו בכתבי הקדש אי אפשר לנו לבלי השתתף בצערם של נביאי הצדק, אשר התחלחלו וירגזו תחתם למראה המצב הפרוע של העבודה הדתית אשר דכא את רוח אנשי המופת האלה עד דכדוכה של נפש. אבל עוד יותר מזה התפלצו למראה המגרעות המוסריות הנשקפות ובולטות בחיי הלאום. בעיני הנביאים גדולה מאד אשמת הלאום, כי הפר בזדון את כל מצוות ה' הכתובות על לוחות העדות (עשרת הדברים), כמו גם רבים מחוקי האלהים אשר לא כתובים על הלוחות. ביחוד התאוננו הנביאים מרה על עשירי העם והקצינים אשר הקשו לבם מחמלה על אחיהם העניים, ועל בעטם בחוקי דת האמת והצדק; בתוכחת מוסרם הזכירו כפעם בפעם עון עשק דלים, שחד ועווּת משפט, התמרמרו על הפריצות ושחיתות דרכי העם הזוללים בשר וסובאים יין ומתמכרים אחרי מאויי לב וכל מותר. עונות כאלה עוררו לאחרונה את לב אלהי ישראל לקום למשפט עם עמו; לכֶבד עון ופשעים כאלה, להפרת כל חוקי מוסר וצדק באופן מכוער כזה לא יוכל אלהי המשפט והצדק לסלוח, ועל כן הנה ידו נטויה לענוש קשה את ממלכות ישראל ויהודה. אלהי ישראל הנהו, על פי התכונה הראשית והמכרעת שבו “אל אמונה ואין עול, צדק וישר”, אוהב צדק ותום ומישרים וחובב רגשי חמלה וחנינה, ואם כן אפוא הנה עם המפיר ביד רמה כל אמת וצדק “ומשפט לארץ יניח”, את עם כזה לא יוכל ה' שאת, עם כזה איננו ראוי, וגם לא יתכן הדבר כי ישאר בתור עם סגולה לאלהים; עין ה' שומה בו לרעה עדי כלותו.
ובכן הכריזו הנביאים כי אלהי ישראל גמר אמר להשליך את עמו מעל פניו. זה מראה לדעת, כי סגלו להם מושג חדש על דבר מהותו של אלהי ישראל; הם ראו בו דבר מה העולה במדרגת ערכו על אל לאומי, כאשר תארו אותו לפני זה, אל מיוחד ללאום ידוע וקשור בו בקשר אמיץ מבלי להפרד נצח מעל עם סגולתו ומעל גורל חייו, אל העָרב בעד שלום עמו ואשרו בתבל, וכמו קיומו תלוי בקיום עמו. התכונה הראשית והמכרעת אשר בו היא: עמידתו בתור מושל בעל שאיפה ומגמה מוסרית; הפרחת שלטון משפט צדק ותמוך בידי משטרי תום ומישרים הם נכבדים ויקרים בעיניו מאושר איזה עם נבדל ושלומו, לוּ גם עם בני ישראל. אמנם הוא אוהב את עמו ישראל, ישראל הוא בנו בכורו, בחירו ומקוראו, אשת נעוריו, עם סגולה אשר כרת אתו ברית אהבה וידידות; אפס כי כל אלה עוד יגדילו את תקף החובה המוטלת עליו לבלי הפר את חוקי האלהים ותורתו, חלילה לאל נאור ונשגב, צדיק וישר, ליחד את כבוד שמו על עם סורר ומורה אשר יפר בזדון את תורת מוסרו ואת חוקי דתו. נביאי ישראל אלה הואילו לבאר היטב את היחס אשר בין האלהים ובין כנסית הדת בכלל: אמנם ישראל הוא עם נבחר, כי הואיל אלהים ליחד עליו את שמו ואלהותו, אולם איננו בחיר העמים על פי טבעו ותכונתו; הוא עם נבחר רק מאשר חפץ אלהים להצליח אותו בדת אמת ובתורת מוסר נשגבה, ורק בהסתגלו אל מתת אלהים זאת, ורק בהשתלמו שלמות רוחנית ומוסרית ובהתחנכו על ברכי התורה הזכה המושמה לפניו, עד אשר תהיינה כל הסגולות הרוחניות והתכונות המוסריות אשר התותה תורת אלהים לפניו טבועות וקלוטות בקרבו כיסוד איתן מיסודות הרכבתו הטבעית, – אז באמת יהי לעם נבחר, בחיר עמי הארץ, בהצטינו מהם בתכונות רוחו ובמדותיו המפוארות, עם סגולה לאלהים, נושא עליו צלם אלהיו ודמותו המוסרית. ובכן אפוא נתנה התורה לישראל לא מפאת היותו בחיר העמים, כי אם ישראל מוכרח להיות בחיר העמים, יען כי קבל עליו דת אמת, אם רק יסגל לו את רוחה ואת תורתה יכתוב על לוח לבו. ועם כזה הבועט בתורתו ומפיר חוקי צדק ותום, לא יוכל להחשב לבחיר ה'.
בדרך הזה השכילו נביאי ישראל להשיג את תכונת אלהים השגה חדשה מצד אחר, אשר על פיה משנב עצמותו ומצבו בתור אל לאומי אינם יכולים להיות נכללים יחד. הם תארו אותו כסמל רעיון הצדק, החסד והחנינה, ובלכתם בדרך כזה צעדו צעד גדול לפנים, אם לא במעשה, על כל פנים בתורה העיונית של הדת, לעבור מן הדת הלאומית אל הדת הנרחבה הכללית להחברה האנושית כלה, מן דת המשולבת עם תולדות עם אחר מבלי יכלת לצאת מגבולו ומחיצתו, אל דת המובנה ומקובלת לכל בני האדם, אשר תסכון להתבשר לכל גויי הארץ.
דת ישראל מקבלת עליה למראית עין תכונה אנושית כללית. עם ההשקפה הנשגבה של הנביאים על תכונת אלהים התלכדה גם השקפה נשגבה ורחבה בגבולותיה על הקשר והיחס אשר בינו ובין התבל והעמים השונים היושבים בה. לא אחת ולא שתים השמיעו הנביאים גלוי לכל כי יש יחס וקשר להאלהים עם כל עמי הארץ גם מבלעדי עם בני ישראל, כי לא קצור קצרה ידו, לו רק חפץ, לבחור לו עם אחר; הן בידו נתנו כל גויי הארץ, הוא האדון והשליט עליהם, ואף על אחד מהם לא יביט בעין מפיקה איבה ומשטמה. הוא ואלהותו אינם תלוים בעם בני ישראל, וברור הדבר, כי כאשר לא היה חסר מאומה בראשית ימי עולם לפני לדת העם העברי, כן לא יגרע גם עתה מאומה מכבודו ואלהותו גם מבלעדי העם העברי, אם יאלצהו ההכרח להפרד מעליו. עם בני ישראל איננו כתנאי הכרחי לתקומת דת אמת. האלהים, כפי אשר השיגוהו הנביאים, הוא מרומם ונשגב מאד על פי מצבו יתר הרבה מכפי אשר תארתו האמונה הלאומית בישראל לפניהם. הוא איננו מושל בעם אחד, כי אם מלך על כל הארץ ומושל בכל הגוים. כל אחד ואחד מהם יסכנו לו לחפצו, להשתמש בהם בתור כלי למעשהו בכל עת ומקום כרצונו. הוא התוה דרכם עדי בואם אל מצבם בעת ההוה, והוא מושל בהם תמיד ומפלס את מעגל חייהם. אך מה מטרת כל הכח הגדול הזה, ומה תעודתו? הוא מנהל כל עלילות תבל לא לחפץ עם אחד, כי אם לשם ישרת מדת הדין לשפוט תבל בצדק ועמים במישרים. הוא מכונן מצב כל העמים ומיעד את גורל חייהם בארח המוביל אל המטרה המושמה לפניו, והיא – כי תתכונן ממלכת האמת והצדק, והשתררה בכל תעצומות עוזה על פני כל הארץ. כאשר האמינו בני ישראל, עוד יבוא יום המשפט הגדול, עת ישפוט אלהים את כל יושבי תבל, ועל כן על ישראל להכון לקראת אלהיו אל היום ההוא, להזהר לבלי יהי לו היום ההוא יום חשכה ועת יגון, כי אז ענוש יענוש אלהים קשה את כל החוטאים והפושעים בלי להפלות בין עם לעם; אז יחלפו מן הארץ זדון ורשעה, ובא הקץ לממשלת עון ופשע, כן בישראל בפרט וכן גם בחברה האנושית בכלל, למען אשר תחל תקופה חדשה בקורות המין האנושי, תקופת אמת וצדק עולמים, ועולם חדש יתכונן לפני האלהים. לרגלי השקפה כזאת ישגב אלהי ישראל מאד, ומצבו יתרומם הרבה למעלה ממצב אלהים הסגור במסגרת לאומית צרה. להנביאים מתבררת יותר ויותר הידיעה הבהירה כי האלהים הוא אדון הכל, וממקורו נובעים כל טוב ואושר, החמרי והרוחני. אלהים הוא היוצר תבל ומלאה, והמושל בכל גויי הארץ, ואם גם נגלה רק לאחד מהם, הנה יכול לא יוכל לצמצם את אלהותו בחוג צר כזה. באופן כזה הופיעה האמונה באחדות האל בכל זיו תארה האמתי ובכל רשמי פניה הדקים, כפי שהיא מזהרת לפנינו היום. מדברי העברים הקדמונים מדי דַברם באלהי עמי הנכר בולטת השקפתם על אלהי העמים כעל עצמים נמצאים וקימים בפועל (אם גם האל המיוחד לישראל הוא ה'), רק כי הם נופלים במדרגתם וכח שלטונם מאלהי ישראל; אולם הנביאים האחרונים באים לאט לאט לידי דעת נפש והכרה פנימית, כי אלהי הנכר הם רק מדומים, אינם הוים ואינם נמצאים בפועל, או, אם נאמר בסגנון הנביאים, רק הבלי שוא הם, אפס ואין. הנביא ישעיהו מבשר את אחדות האלהים בסגנון קצר מצוין גם בכונתו הברורה גם בפשטותו הנמרצה “כה אמר ה' אני הוא ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים”. תחת אמור כי ה' הוא אלהי האלהים, אביר האלים ועולה עליהם בגדלו ומשגבו מאין דומה לו בכל אלהי העמים, יורו הנביאים האחרונים, אשר באמת תכונתם בתור מורים ומטיפים מכרעת את תכונת הנבואה שבהם, כי רק ה' לבדו הוא האלהים, וכי רק הוא לבדו יוצר תבל ומלואה והכח המניע בכל עלילות הטבע ומעללי איש. עתה התרחבה האמת הנשגבה, אשר השמיע המחוקק העברי בקול קורא אל עמו: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד”, רעיון רם ונשא אשר נבצרה מאת בני דורו וגם דורות רבים אחריו להשיגו בטהרת מובנו ובמלא עמקו, וכה השתמר בקליפה חיצונית גסה עדי שובו להגלות מעובד ומפותח בשלמותו, אחרי עברו דרך תנועה ארוכה של דעות ומחשבות במשך תקופת עת ממושכה. רעיון אחדות האל המוחלטת לא נתברר כל צרכו בכל הימים אשר לפני הנביאים האחרונים, ועל כן הננו מוצאים בכתבי הקודש מאמרים שונים הסותרים זה את זה בבחינת המובן הנוכחי. רק הנביאים האחרונים בארו את הכונה המקורית אשר לדת ישראל, ויטביעו עליה חותם אמונת אחדות האל המוחלטת. עתה הופיע האלהים הנכון, אשר למען כבוד שמו ותהלתו חיה יחיו כל אשר רוח חיים באפו, הוֹים ומתקימים כל היצורים, ואשר אליו יוכלו לפנות כל העמים, לרוממו ולשבחו ולעבדו ברגש כבוד ויראת רוממות.
האמונה באחדות האל שתולה בגבול תורת המוסר. את הדעות הללו סגלו להם נביאי ישראל אך לאט לאט, זאת אומרת על ידי התפתחות מודרגת, וכדרך הנוהג במקרים כאלה הסתעף הענף בדרך צמיחתו לסעיפים שונים, ועל כן הננו רואים הבדל רב בין תורת עמוס ותורת ירמיהו. נחוץ לזכור, כי נביאי ישראל הגיעו לרעיון אחדות האל באופן אחר מאשר הגיעו אליו בעלי אמונה צרופה בקרב עמים אחרים, לא בכח הגיון פלוסופי, כי אם באורח מוסרי. אלהי ישראל מתנשא ומתרומם במדרגת משגבו ורוממותו, רק מאשר הנהו קדוש קדושה קיצונית, מאשר הנהו צדיק, ישר ותמים במדרגה נשגבה מאד; קדושתו, צדקתו, תומת רוחו וישרתו הן נשגבות תכלית משגב, ובכן הוא נשגב על פני כל יצוריו; תכלית הבריאה ותעודת קיום העולם היא – כי תגלינה תכונות אלוה אלה בקרב העולם המורגש והמוחש, ותנחנה את ברק אורן לעיני כל חי; וכל חפץ וענין המתנגדים למגמתן ונטיתן, יהיו נא איפה שיהיו, אם בישראל ואם בקרב עם אחר, מחויבים להכנע מפניהן, או גם לכרוע ולפול לפניהן ולהכחד כליל. בזה הם רואים מופת וראיה מוכחת, כי אלהי ישראל היא האל האחד והיחיד בעולמו, ובלעדו אין אלהים; האידיאַל המוסרי מחויב להיות רק אחד, ואיננו נכנס תחת גדר הרבוי. הדת כלה כפי התכנית אשר נתנו לה נביאי ישראל היא מושפעת מכחו של ההגיון המוסרי וטבועה בחותמתו. האלהים דורש מאת בני האדם חיי תום וצדק, ארח משפט ומישרים; זבחי אלהים הכי־נכונים והיותר רצוים הם זבחי הלב וחיי המוסר. האחוה וקרבת הלב אשר בין האלהים ובני האדם היא רצויה לו, רק אם היא נושאת עליה תכונת אהבה זכה, כפי קרבת המשפחה השוררת בקרב בני האדם, אם אין בה כל מקום לא לתשוקת המשרה והשלטון ולא לחשבונות פרטים לחפץ הבצע והתועלת. ואם אמנם נשגב אלהים ברוח הצדק והיושר הלובשת אותו והתקועה ברוחו, כמו היתה ליסוד איתן בהרכבתו הרוחנית, או, בסגנון מדויק יותר, בעצמותו וישותו, ואם כי הוא נערץ ונקדש לאין חוק ותכלית, בכל זאת הוא נמצא לכל דורשיו ואזניו קשובות לכל רחשי לב בני האדם בכל עת שפכם לפניו שיחם, ובכל רוממותו ושיא משגבו הוא שוכן את דכא ושפל רוח, והנהו נכון לחבק בזרועותיו את כל המבקשים קרבתו. מה יסכון לגבר להלאות נפשו בעמל ויגיעה רבה ולפזר כסף על מנחה וזבח רבי המחיר, בעת אשר לא נבצרה ממנו לרכוש לו את אהבת אלהים וקרבתו במדרגה נעלה באמצעים נוחים ופשוטים מזה? האלהים הוא נושא כל עון ומרבה לסלוח גם בלי כל קרבן וזבח; שפע אהבתו השופעת מלבו ותשוקתו להפגש עם זרם רגשות אהבה המתפרצים מלב בני האדם ועולים נכחו, הם פורצים כל גבול ועולים למעלה על רגשות האהבה אשר נוכל למצוא בחוג חיי המשפחה של בני האדם על פני הארץ. עוז רוחו, אֹמץ רצונו אשר לא ישֻנה, התמדתו בלי חליפות ותמורה נדמו אל חליפות תקופות עתותי השנה, או אל תנועת גרמי השמים המתמדת את פעולתה בלי שנוי והפסק. ההשקפה הזאת עוררה את נביאי ישראל לשום לב אל הקשר הדתי אשר בין אלהי ישראל ועמו. המסורה הלאומית על דבר הברית הכרותה בין אלהי ישראל ובין עמו הנמתחת כחוט של חן על פני המסלה ההיסטורית של העם העברי מקדמת עתותיו, ואשר הולידה מפעלים גדולים וכבירים בדרך התפתחותו של העם והתקדמותו הדתית, המדינית והמוסרית, היא היתה חביבה גם על הנביאים, עד לבלי יכלת להפרד מעליה גם בהתיצבם על תחומה של הדעה הנשגבה, האחדות המוחלטת של החברה האנושית והתאגדותה למשפחה אחת שלמה מוקפת באזור דת האמת ותורתה הצרופה, ועל כן התאמצו לשלב אותה במערכת השקפתם הדתית החדשה. לפי השקפתם, אמונתם באמץ רצון האלהים והתמדת חפץ לבו, אשר לא יומר ולא ישתנה לנצח, מוכרחת לקבע לה מקום בקרב הדת מבלי להנתש מתוכה נצח. מנקודת ראות כזאת שאפו הנביאים להרחיב את תעודת ישראל הנועד לחבק בזרועותיו את החברה האנושית כלה, עת תשים זאת האחרונה אל לבה “באחרית הימים לעלות אל הר ה' אל בית אלהי יעקב להורותם מדרכיו ולהוליכם בארחותיו”. אז תהי החברה האנושית מאוחדת לחברה דתית אחת, ובמצב כזה אין כל מקום לתחרות העמים ומלחמותיהם, עד כי “יכתתו החרבות לאתים והחניתות למזמרות”. ובין כה וכה הנה ה' מתעצב על ישראל הנועד מראש לתעודה רמה ונשאה כזאת, להורות דרך אמונה לכל באי עולם, כאשר יתעצב אב אל לבו על בנו העוזב את הדרך הטובה, ולא יחדל מהרבות עצה ותחבולות כפי מדת היכלת למען השיב אליו את לב בנו. הוא ישנה את מזמותיו אשר זמם לבו לפנים, רק למען השיג את חפצו זה. הוא ימיר את טבע הלאום העברי ותכונתו ואתו יחד גם טבע כל בני האדם, בתתו בקרבם לב חדש ורוח חדשה, אם רק שוא תהיינה התחבולות הערוכות על פי הסדרים השוררים בתוך הטבע להגיע אל מטרתו; או כי יחליף בהחלט את דרכי עלילותיו, והחל לפעול על רוח בני האדם לא בכח חוקים, תורת מחוקקים ואמרי מוסר, כי אם בהאצילו מרוחו עליהם, בתתו את תורתו בקרבם בתור כח מניע טבעי מוטבע בנפשם ובכח חיתם, ועל לבם יכתבנה, עד אשר ישאפו בני האדם אל דרכי הטוב, הצדק והמישרים, לא שאיפה מוסרית מלאכותית, כי אם שאיפה טבעית מוכרחת מן היד הנעלמה הפועלת בכל קצוי הבריאה, ואז לא ידבק עוד האדם אחרי אלהיו דבק מוסרי, כי אם נפשו תהי קשורה קשר טבעי בעצם כח האלהים, ברוח הצדק והמישרים המתעצמת בתכונתו, עד כי יחדלו בני האדם מזדון, מעול, מרשע ומעון, ולוא גם יאֻלצו לזה ביד חזקה, ולוא גם ייעדו להם גמול ומשכרת בעד רשעת מעלליהם.
תורת הנביאים ביחוסה אל האיש הפרטי. פה נעצר בדרכנו ונעמדה נא לרגע קטן, למען התבונן אל עוד צעד אחד גדול קדימה, אשר צעדו הנביאים בנתיב התפתחותה של הדת. השקפתם על האלהים כעל עצם מוסרי, והשקפתם על קשרי היחס אשר בין האלהים והאדם כעל קשר מוסרי, הדומה בעקרו אל חרצובות הקשר המקשר את לבות שני אנשים אשר נועדו מאת הטבע, או מרצון גורל החיים, להצמד יחד בכל משך ימי חלדם, כמו למשל, הבעל והאשה, האב והבן, – השקפה כזאת מעתקת את הדת מרשות הלאום לרשות היחיד, באופן כי תהי הדת מסתופפת יותר במחיצת כל איש פרטי מאשר בתחומו של הלאום כלו. בעת אשר הדת מתגלמת ונראית בתמונת קרבנות וזבחים המוגשים לאלהים בקהל ועדה, בחגי תפארת מוחגים ברוב עם ועדוים במנהגים קצובים וידועים, אז הנה רק הלאום הוא הנכנס בחליפת ענינים עם אלהיו, ועבודת אלהים תעשה על ידי הלאום כלו בתור עצם אישי אחד, בעוד אשר האחריות והחובה בבחינת עבודת הדת איננה מוטלת בכל תקפה על האיש הפרטי. אולם אם נשער בנפשנו, כי ה' דורש רק אהבה ועבודת הלב, או אם הביע האלהים את רצונו כי אין לו חפץ בזבחים, כי אם ברגשי אהבה וחנינה והצמד אליו האדם בכל נפשו ומאדו, אז הנה טבע הענין מחיב כי פני האלהים נטויות לא אל הלאום, כי אם אל האיש הפרטי. כי איש ואיש אם רק מרגיש הוא בנפשו את היכלת להקריב על מזבח אלהיו רחשי אהבה וחפץ אדיר להדבק במדותיו, הנה הוא מרגיש בנפשו כי הוא הקרוא לגשת אל האלהים. רק לב כל איש ואיש הוא היודע ומכיר אם יתאימו יצרו והגיונו, דרכו ומעלליו, אל חפץ אלהיו ורצונו. על כן כל היודע ומבין את שפת הנפש ורחשי הלב בעת קראם אליו, עליו מוטלת האחריות בעד חובתו להמצא ולהענות לקול האלהים הקורא אליו ממעמקי לבו, ובכן אפוא תהי הדת למערכת עלילה ורגש הערוכה לא רק בין האלהים והעם, כי אם גם בין האלהים והאיש הפרטי. בתקופת העת המתוארת פה לפנינו תופיע לעינינו בעצם תקפה הדת של האיש הפרטי המסורה ללב כל איש ואיש מן העם. עתה הופיעו על אופק הדת עבודת הלב, התלהבות והתרגשות הנפש, וזכות האיש הפרטי לבקש לו קרבת אלהים. עתה יקומו לאט לאט מקרב העם אנשים פרטים פונים אל שער השמים בתפלה ובתחנונים גם על עסקיהם הפרטים; וכה נתמעט המרחק אשר בין האדם הפרטי ובין האלהים – אשר היה עתה לא לאלהי הלאום, כי אם לאלהי כל רוח ונפש – עד כי נראו גם על אופק הדת שיחות ארוכות בין בחירי העם והאלהים, כמו התלונות והזעקות אשר השמיע ירמיהו כפעם בפעם באזני אלהים. התפלה איננה עוד מצומצמת בחוג צר להביע על ידה לפני האלהים את צרכי העם וחפציו, כי אם גם את רגשי האיש הפרטי ורחשי לבו; נפש האדם הכירה לדעת כי גם לה הזכות להצמד אל האלהים ולהיות אתו יחד, ולא רק להשתתף עמו יחד בחיי הלאום.
התמורות לרגלי חזון הנביאים. כפי הנראה בהשקפה ראשונה בשרו נביאי ישראל את תורתם עוד זמן רב לפני העת הנכונה, טרם עור הוכשרו יושבי תבל לקבל עליהם את תורת פיהם. היא גם רחוקה מהתאים אל אותם המעשים והעלילות, אשר בהשקפה ראשונה אמנם יכול נוכל לחרוץ משפט כי נולדו מכח השפעתה ופעולתה הרוחנית. אנחנו כבר ראינו את הסבות הגורמות לזה. הנביאים לא היו אנשי מעשה לחולל תמורות ותקונים. התקונים אשר דרשו נוגעים יותר אל חיי האיש הפרטי מאשר אל חיי הלאום, וכמו כן הם אינם מציעים כל תכנית מפורטת אל מערכת התקונים אשר הם דורשים. הם נראים לנו יותר בתור הוגי דעות נשגבות, שואפים רק להפיץ את תורתם ולטעת את דעותיהם. בלב בני דורם, בעוד אשר את העבודה לצרף את תורתם אל היי המעשה, – הניחו לאחרים, לאנשי חיל גבורי המפעל והעלילה. באחרית תקופת ימי תקומת ממלכה חפשית בישראל היו הנביאים ובעלי בריתם הנלוים עליהם רק מפלגה קטנה ומצערה מאד בקרב הארץ. בכלל לא האמין העם בם ולא נתן אוזן קשבת לדבריהם; צלמי פסילים ועבודת אלהי הנכר לא חדלה מן הארץ, וימצאו להם מקום גם בהיכל מקדש אלהי ישראל בירושלים. רבים מחכמי אירופה נתעו לשער כי הלאום העברי היה שקוע כלו בדת האלילית עד זמן גלות בבל, ובכל תקופת הימים הארוכה ההיא עוד לא הובא בברית תורת ישראל. החכם קינֵן הוכיח במופתים חותכים כי הפריזו מאד על המדה בהשערתם זאת, וכי הנביאים וגם העם חשבו את עבודת ה' לדת אמת אשר נועדה להעם העברי; אפס כי עד ימי גלות בבל עוד לא השתכללה הדת ולא נתקנה כראוי, כפי התקונים אשר דרשו הנביאים. וביחוד היתה הדת בטהרת מושגיה רק סגולת יחידים בחירי האומה, אך לא קנין כל העם, אשר בהיותו חסר חנוך דתי התנוד לעברים שונים בלי כל מעמד נכון.
אבל גם בתקופה הזאת היה דבר ה' והקול הקורא בשמו לא מלה ריקה ונבובה, ולא קול קורא לשוא. בספרי תולדות העם מסופר על דבר מערכת תקונים רבים. הם יוכיחונו לדעת, כי הדעות אשר הפיצו הנביאים רכשו להם בעלי ברית רבים בקרב העם, ויש אשר היו למפלגה חזקה בתוך הממלכה, וכי בימי מלכים אחדים היתה השפעתם הרוחנית נפוצה גם בחצר בית המלכות. התקונים האלה יראו לדעת את ההתקדמות הכפולה אשר יצאה אז לפעלה, התקדמות בעלת שתי נטיות; אז התחוללה תשוקה עזה לכונן את העבודה הדתית לשם אלהי ישראל באופן אשר תתאים אל המושגים הנשגבים החדשים על דבר תכונתו וצורתו הרוחנית, או, בסגנון יותר רצוי, כי תתאים אל המושג מעצם ה', כפי אשר תארוהו הנביאים בתור עצם נקדש ונשגב שאין ערוך אל משגבו וקדושתו; ומצד השני הנה נכרת מאד הצמיחה המהירה של רגש המוסר אשר השתגשג מאד וימלא את כל הלבבות; הצדק והמישרים ומדת החסד והחנינה בין איש לרעהו צעדו קדימה, כפי אשר דורש ה' מאת הנאמנים בבריתו. יכול נוכל להראות על המקורים בכתבי הקדש המאשרים את דברינו. התקונים אשר תקן חזקיהו מלך יהודה התקימו רק לזמן קצר. הוא “כתת את נחש הנחשת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו, ויקרא לו נחשתן”. בצדק נקראת תקופת העולם הקדמוני בשם תקופת הפסילים, כי אז הסכינו העמים לתאר את העצמים הנשגבים בתמונה מוחשת, כי היתה החברה האנושית עוד במצב הילדות, וכח הגיונה ומחשבתה עוד טרם נתבכר כראוי, וכילד עוד קצרה מחשבתה לציר לה איזה כח מפשט מבלי לגשם אותו בתמונה מוחשת. למרות עמל המחוקק העברי אשר בכל דבריו הטעים מאד את הנקודה החשובה הזאת, בהזהירו כפעם בפעם להרחיק את הצורות והתמונות המוחשות מגבול הדת, היתה השפעתה של החברה האנושית אשר מסביב גדולה מאד על בני ישראל, ומזאת היתה נסבה להכניס בגבול העבודה הדתית המקודשות לאלהי ישראל תמונות ופסילים, אשר הכונה הצפונה בהם היתה רק לתאר את אלהי ישראל בתמונות כאלה, ובאמצעות פסילים כאלה השתכללה עבודה דתית לאלהי ישראל. כן היו גם עגלי הזהב אשר הקים ירבעם רק כעין סמל דמות אלהי ישראל, מבלי להפר את מוסרות הדת העברית כלה ואת תורתה המעשית (כן דעת הח' גרֶץ), וכן גם היה נחש הנחשת אשר עבדו אותו בני ישראל בתור תמונה מוחשת של אלהי ישראל. הפסל הזה בודאי לא היה יחיד במינו, ואלה מפנות העם אשר נתעו לשים להם למופת את דתי האליל הזורמות סביבותם כונוּ בעבודתם הדתית לאלהי ישראל, בעבדם אותו באמצעות תמונות ופסילים שונים אשר תארו להם בתור סמל דמות האלהים. שאיפת חזקיהו לטהר את דת ישראל מצלמים ופסילים בלי ספק לא הצטמצמה במכתת נחש הנחשת לבד, כי אם העביר את הפסילים מן הארץ בכל מקים שהם, יהיו מאיזה סוג שיהיו. כן חדש חזקיה את פני העבודה הדתית בכל המקומות המקודשים לעבודת אלהים בקרב הארץ, במחותו מעל פני העבודה הזאת את אותם השרטוטים המזכירים את הדת האלילית, ובצמצמו את העבודה הדתית רק באלהי ישראל לבדו. המלך מנשה אשר מלך אחריו שם לו לקו בשלטון מלכותו שיטה הפוכה ומתנגדת לזה. בימי מלכותו שבו לתחיה העבודות הדתיות אשר השתררו בקרב הארץ לפני זה; גם הקרבת הקרבנות בתמונתה הנתעבה ההיא המלאה משובה פראית ואכזריות חיות טרף, בתמונת זבחי נפש אדם, נשתלה אז על אדמת ישראל, עד כי העמיקו שחתו את העבודה הדתית המקודשת לשם אלהי ישראל ויחשיכו את פניה. יחד עם החשכה הדתית נטיו אז על אדמת ישראל גם צללי מגור של חשכה מדינית; אז השתרעו על אדמ יהודה צללי ממשלת אשור, וכפי הנהוג תמיד בימי מהומה ומבוכה בקרב כל עם, הנה המנהגים הקדומים התפלים, אחרי אשר כבר צללו בתהום העבר, יעלו שנית על האופק וישובו לתחיה בלב העם, אשר יחשב עתה כי רוח לאומי נושב מהם, וכי איזה כח צרור בהם לבצרון הלאום ותקומתו, עד כי יפנה להם מקום נכבד בחיי הלאום. – כה שואף העם להמתיק את מרירות מצבו בהוה ולבצר את רוחו המפעמת בקרבו עתה ע"י מנהגים קדומים שאובים מן העבר; הוא איננו מרגיש כי יחד עם יגיעתו להשתיק את המית רוחו הוא דוחק את עצמו אחורנית, הוא נסוג אחור מבלי דעת את תוצאות מעשיו המבוהלים.
התקונים אשר עשה המלך יאשיהו היו מבוצרים ומכוננים על בסיס נאמן יתר הרבה מתקוני חזקיהו. הוא שם קץ לכל העבודות הדתיות המכוערות והתפלות, אשר שאף המלך ההולך לפניו להאדירן ולסעדן ולבנות להן מקום נאמן בירושלים, עד כי נשארה העבודה הדתית לשם אלהי ישראל רק היא לבדה. נזר מפעליו בכל עלילותיו, אשר עולל להקים את דת ישראל על עצם טהרתה, היה מפעלו הגדול להשבית כליל את העבודה הדתית בהמקומות הקדושים הנועדים לעבודת אלהים בערים רבות בקרב הארץ, כמו בגבעה, בבאר שבע, בבית אל, בדן, בגלגל ובמצפה, אשר שם הוכן עד כה מקום לעבודת דת מקומית, ובארח כזה טהר את הארץ מעבודת הדת האלילית, אשר מצאה לה קן תמיד בערי גלילות המדינה ובסביבותיהן. ולבל תפשה הרעה שנית העביר את כל הכהנים מערי יהודה, אשר שם נמצאו מקומות קדושים ומועדי אל כאלה, ויושיבם בירושלים, כי באין כהנים אין זבח ואין עבודה דתית. כל אלה נעשו – כמסופר בכתבי הקדש – כפי הכתוב בספר התורה אשר מצא אחד ממשרתי המקדש בהיכל ה'. את החוקים הכתובים בספר התורה הוציא המלך לפעלם, אחרי אשר נועץ עם חולדה הנביאה, בכרתו ברית לפני ה‘, ויתחיב הוא וכמו כן שם לחובה על כל העם "ללכת אחרי ה’ לשמור מצוותיו עדותיו וחוקותיו בכל לב ובכל נפש ולהקים את דברי הברית הזאת הכתובים על הספר הזה". בתוך התקונים אשר עשה יאשיה עמדה העבודה הדתית בשורה הראשונה; המהפכה הגדולה אשר חולל, בהשביתו את עבודת הדת המקומית ובצמצמו את העבודה הדתית לכל העם רק במקום אחד בהיכל המקדש בירושלים, הביאה אמנם לידי תוצאות נכבדות בתחום התפתחותה של הדת. התמורה הזאת נבעה מלב אלה אשר שאפו לחדש את פני הדת באופן המתאים אל הדעות אשר הורו הנביאים. הם גמרו אמר, כי העבודה הדתית וכריעת ברך לפני האל היחיד והנשגב בעולמו דרושה להיות רק במקום אחד, עליה להיות מוטבעת בחתמת הלאום ולשאת עליה תכונה לאומית; על הלאום כלו להשתחוות להאל היחיד ולתת כבוד לשמו רק בעיר הבירה. לא העבודה הדתית ע"י מנחה וזבח, לא היא בפני עצמה היתה המטרה העיקרית לעיני מתקני התקונים, כי יותר מזה היתה התכוננות המרכז הדתי תכלית חפצם, כי על ידו קוו למצוא את היכלת להשפיע על העם, להאדיר את התרבות הדתית, לטעת את הדעות החדשות אשר הורו נביאי ישראל על לב כל העם, וגם להאדיר את הרוח הלאומי על ידי תקפה ובצרונה של הדת. ברור בעינינו כי לפי סדרי העבודה הדתית אשר השתכללה בימי הנביאים להודות ולהלל לה' במזמורי תודה ושירי קדש אשר רוח פיוטי נשגב מרחף עליהם, הצטין היכל המקדש אשר בירושלים בהקף השפעתו הנאורה בתור בית־חנוך גדול אשר שם התחנך הלאם לתורה למוסר ולהשכלה צרופה. בתקופת ימי התקונים, עת נתיחדה העבודה הדתית בקרבן וזבח רק במקום אחד בעיר הבירה, דאגו גם לשלום כלכלת העם, לבלי שלול מאתו היכלת לכלכל את נפשו בבשר. תחת אשר לפני זה היתה הקרבת זבחים כתנאי הכרחי לאכילת בשר: החפץ לאכול בשר עליו לזבוח זבח לאלהים, בתור זבח שלמים, ואחרי הקריבו הדם והחלב המזבחה, ואחרי הרימו חזה התנופה ושוק התרומה למנה לכהן המקריב, אז יאכל את בשר זבחו, – עתה הנה הותרו ידי כל העם לשחוט צאן ובקר איש איש בביתו ובמקום מושבו ולאכול בשר מבלי להביאו בתור זבח שלמים המזבחה.
גלות בבל. התקונים הגדולים אשר עשה יאשיהו ברוח דת ישראל ובאופן המתאים אל תעודתה הגבוהה, הומרו מהרה ונשבתו כליל על ידי המלכים המולכים אחריו, באפס עוד כח מעורר לחדש את תקוניו; שמש ממלכת יהודה נטתה לערוב, אותות הרקבון הפנימי אשר נראה בגוית הממלכה בשרו את נפילתה והתפררות יסודותיה, עד כי נגלתה אפיסות כחותיה, ובעוד עשרים וחמש שנים נסחה יהודה מעל אדמתה. התקופה האחרונה הזאת היא תקופת הגסיסה והגויעה, ובמצב כזה עת בכל רגע היה העם חרד לתקומתו ברגע הבא אין כל מקום למפעל ומעשה הדורשים עצת נפש והגיון לב חושב. אולם גם המהפכה הנוראה אשר נהיתה בחיי הלאום, גם הגלות השלמה אשר הגלתה יהודה מעל אדמתה, לא עצרו כח להפקיע מלב אוהבי התקונים את הדעות שהתבצרו בקרבם, ולהסב את לבם להסתלק משאיפתם הנשגבה. עוד מראש הודיעו נביאי ישראל את גלות העם מעל אדמתו, ויחד עם זה הבטיחו כי דת ישראל לא תשבת גם אחרי גלות עמה, ולהפך עוד תושע ממנה לשוב לבצרון ולהטהר מכל סיגיה, והנסיון הוכיח כי גם בדבר הזה אך בשורת אמת היתה בפיהם. כי בימי האבק העם בעד חרותו המדינית עם הכשדים, הנה המפלגה המתנגדת לתורת הנביאים, היא המפלגה אשר התנשאה לפרוק עול הכשדים בכח הנשק, נכחדה כמעט כלה, והמפלגה השקטה, אשר דברי הנביאים המטיפים להכנע מפני הכשדים מצאו מסלות בלבבם, היא נכנעה לפני הכשדים, ותסגר נפשה בשבי. שארית הפלטה הזאת, אשר בכל לבבם נטו אחרי נביאי האל, הם הקדישו והעריצו את תורת ישראל ויתמכרו אליה בכל נפשם2. גלות בבל היתה ככור מצרף לצרף את העם מסיגי הדת האלילית, ותטע בלבו את הרעיון כי הוא הנהו עם נבחר הקרוא מאת ההשגחה העליונה לבצע מפעל אדיר ונשגב, אשר קצרה יד איזה עם אחר בלעדו לעשותו, או גם להבינו לאשורו, והוא: לשאת ביד רמה את דגל דת האמת והצדק, ולהרימה למעלה לעיני יושבי תבל, לאושר משפחת בני האדם. הדעה הרוממה הזאת היא היתה דעת־נפש נביאי ישראל האחרונים והכרתם הפנימית, והיא היתה לתכן החזות הנשגבה אשר חזה אחד מנביאי ישראל בימי גלות בבל, אשר אמנם שמו לא נודע לנו (ישעיה מ' – ס"ו). הנביא הזה עוד ביתר שאת ועז מאחיו הנביאים ההולכים לפניו מרומם ומנשא את תעצומות כח אלהים, משגבו ויכלתו הגדולה לאין קץ ותכלית. הוא חושב את אלהי ישראל לעצם נשגב השואף להגיע בעולמו אל מטרות קבועות, מטרות נעלות בערכן ומשגבן, אשר בגללן הנה גוים עצומים, וגם העם האדיר יושב אדמת שנער, כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו לו, יטילם וישליכם אל אשר יחפוץ; והאלהים הגדול הזה אשר מגמות נשגבות לפניו, הוא אשר בחר בישראל להיות לו לעם סגולה, והוא ישמחהו וינחמהו מיגונו בימי גלותו ונזרו. במערכת החזיון הגדול, אשר ערך האלהים על פני הארץ, נצב ישראל בתור אביר עורכי המחזה, ויעולל כל עלילה רבה וכל מפעל כביר. על העם העברי הוטלה המלאכות הקדושה להורות את האמונה באל אמת לכל הגוים אשר לא ידעוהו. עוד מלפנים בשרו נביאי ישראל, כי באחרית הימים ינהרו כל הגוים המחזיקים בדת אלילית אל הר בית ה' ציונה לבקש את פני אלהי יעקב, כי יורם מדרכיו ויוליכם באורחותיו, ואז הנה יהי אלהי ישראל למחוקק גם להם, ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים. אפס כי הנביא הזה, אשר שמו לא נודע לנו, הוא מיחד את חזון נבואתו רק על נושא הענין הזה, והוא משתרע בהגיון לבו הנמלץ בכל פנות הענין הזה אשר בחר לו במלוא רחבו ועמקו. הנביא הזה בתארו לפנינו מחזות מלאי הוד וחן המלבבים את כל קורא, מתאמץ להוכיח את העם לדעת את חובתו הקדושה, ושואף לעורר את רוחו כי יקבל עליו את משמרת עבודתו המוצעת לפניו בתור מלאכות ותעודת קדש הנועדה לו בחלד, כי יגבה ויתרומם ברוחו רוממות המקבלת אל גדל האחריות המוטלת עליו. ישראל היה יהיה למנהל ולראש לכל העמים. מרחוק יבואו גוים המתהללים באלילים עם כספם וזהבם אתם לשרת לפני עם עולם בעל דת האמת. עם כל הגדולה והתפארת אשר תהיינה למנה לישראל הנה רואה הנביא בהלאום העברי רק “עבד ה' '' המשועבד אל המלאכות אשר הושמה עליו, וכמו גם פה יאמן הפתגם אשר נשא אחד ממלכי צרפת כי “העבד היותר משועבד בקרב הממלכה הוא המלך”. והעבד הזה נושא כל עמל ותלאה ואת משלחתו לא יזנח, כי יודע הוא את גדל חובת עבדותו כמו שהוא יודע להכיר את גדולת אדונו ונגידו. משלחת הנביאים לפנים – להפיץ דעת אל – הושמה עתה על הלאום כלו, אשר נוצר בשביל התעודה הזאת, אשר מראש מקרם נקרא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, או להיות לכלי מבטא לאלהי ישראל, לפרסם בעולם את אלהותו, את כבודו וגדולתו. עבד ה' זה, ישראל מקוראו, הוא ירום ונשא עד למשגב מלאכות ה' המוטלת עליו, ורוח ה', חפצו, מגמתו ושאיפתו, חודרת אל תוכו וממלאת אותו. הוא לא ימעל מעל במשלחתו, לא יחת ולא יערוץ ורוחו לא יפול עליו, עד אשר יכונן דת אל אמת בקרב הארץ, או, אם נאמר בסגנון הנביא, לא יכהה ולא ירוץ (כמו יערוץ) עדי ישום משפט בארץ”. במקום אחר מתאר הנביא את גורל חיי עבד ה', יעקב בחירו, בצבעים כהים מאד. הוא נגש ונענה ובעד מעללי צדקתו ישימו אשם נפשו. וגם עת הוא מחלל מפשע זרים ומדוכא מעונותיהם יבזוהו וילעיבו בו; ואף גם זאת, כי הוא יערה למות נפשו בעד קדושת דתו ואת פושעים הוא נמנה להשפט משפט מות בעד אמונת רוחו אל תורתו ודתו; הוא ימות אך לא בפשעו, כי אם חטא רבים ישא, בפשע מרדפיו וזדון לב קנאים, אשר יזידו לטמא את מזבח הדת בזבחי אדירי־אמונה. אולם כח חיים אדיר וחזק מרומם מעל כח אנוש ויכלתו, ורוח סבלנות קיצונית לשאת ולסבול כל תלאה, נטוע בעבד אלהים זה, אשר גם בלחץ מצב איום ומעיק כזה יראה זרע יאריך ימים, וברוח גבורתו ובכח פעולתו המתמדת בלי הרף ינצח את כל המעצורים, ולאחרונה הנה חפץ ה' בידו יצלח, להטות לב כל העמים לקרוא כלם בשם אל עולם. אז ידע וישכיל העם הנקדש לתעודה קדושה, כי לא לשוא ענות נפשו ומכאוביו; הוא יהיה לכלי מעשה בידי ה' לסול על ידו מסלה לדעת אלהי אמת, לקשט דת ותורת מוסר בקרב החברה האנושית, להאיר באור תורת אמת וצדק במחשכי ארץ.
עלית בני הגולה. הלקח המלבב הזה לא החטיא את מטרתו, ובמשגב הרעיון הצפון בקרבו, כמו גם בחמדת רוח השירה החופפת עליו, התרשם עמוק בלב העם אשר למענו נועד, ויפעול עליו את פעולתו הגדולה; אין ספק, כי בעת שוב בני ישראל מארץ גלותם הביאו אתם יחד על אדמת יהודה הכרה פנימית במשגב מלאכותם הלאומית וקדושתה הנועדה להם מטעם אלהי ישראל ודתו, והיא אשר הפיחה בהם רוח תחיה חדשה. עתה מהרו ויתאמצו להראות לדעת כי אמנם הנם עם נבחר, ובשקידה נמרצה החלו להבדל מטומאת עמי הארץ ולהתנכר אל העמים אשר סביבותם, עד כי מעתה חדלה כל נקודת מגע ביניהם. עתה התכוננה עבודת האל היחיד והמיוחד, מסודרת בסדר נכון ובהדרת כבוד, בהיכל קדשו הבנוי לשמו ולכבודו בירושלים.
הצעדים הראשונים אשר צעדו שבי הגולה על אדמת יהודה היו מלאים יגון ודאבה. כמאת שנים נשארה עדת שבי הגולה במועקה, ותהי דלה ושוממה, בהאבקה בשארית כחותיה עם צריה סביב, עד כי החל השפק לנקר את לב חובבי הלאום, אם תעצור שארית יהודה כח להאריך את תקומתה בתור קבוץ מדיני מיוחד, ואם תעשה חיל למסור להחברה האנושית את חזון התגלות האלהים אליה ואת תורת דתו. אולם בצר להם הופיעו לעזרתם אחיהם היהודים אשר בבבל ובפרס. אלה האחרונים לא חדלו תמיד מעבוד יחד עם אחיהם היושבים על אדמת הקדש לטובת הלאום והפרחת מצבו החמרי; ועוד יותר מזה הגדילו לעשות להפרחת מצבו הרוחני, בתתם לכל בני העם כלכלה רוחנית, אשר ממנה התפרנס הרוח הלאומי והרגש הדתי אשר הגיע להתפתחות גדולה אחרי גלות העם בבלה. הם אספו את שרידי הספרות הלאומית, פרי הגיון לב העם בשבתו בארצו, ויצרפום וילבנום וישכללו אותם במשטר נכון, באספם את כל הטוב והמועיל שבהם, אשר יסכון להיות למורה דרך להעם בהוה ובעתיד. הודות לעבודתם הספרותית המיוסדת על מצע דתי נשארו לנו לפלטה כל ספרי הקדש בתמונתם שהם לפנינו היום. המפעל היותר נכבד, אשר בגללו הננו אסירי תודה להם גם בהיום הזה, היא עבודתם להפיץ בין העם את דעת ספר תורת משה ממקורו, עד כי היה ספר התורה לקנין כללי, לספר מקרא לכל העם. רבים מחכמי אירופה משערים, כי ספר התורה אשר בידינו הוא מפעל ספרותי מזמן הדור ההוא; וכל כך הרחיקו ללכת בדרך תועה, עד כי, לפי דעתם, את כל דברי התורה הזאת בדו מלבם חכמי הדור ההוא. אולם כל המתבונן אל דברי הספר הוא מרגיש, כי בו נושב רוח של עם טבעי, עם חפשי אשר עוד לא הביא צוארו בעול מלך ושרים (למשל, החוק על דבר ערי מקלט וגואל הדם). סגנון הלשון באיזה מקומות מספר תורת משה מורה גם הוא, כי במבטאים כאלה יכל להשתמש רק איש אשר הספרות המצרית עם כל רזיה ותעלומותיה היו גלוים וידועים לו. החכם אנדרסן מביא תוצאה מאחד מספרי הדת המצרית, אשר נכתב כפי החשבון כשלשת אלפים שנה לפני ספה"נ, המבטחת יעוד טוב לכל איש המכבד את הוריו. גם מכל הדברים אשר דברנו על דבר המצרים ודתם בפרקים הקודמים נוכח הקורא לדעת, כי חובה קדושה הטילה הדת על הבנים לכבד את הוריהם, לדאוג לשלומם אחרי מותם ולהכינם לחיי העולם הבא. כגמול בעד מפעל טוב כזה הבטיחו ספרי חרטומי מצרים כי “הבן אשר יכבד את אביו, יסור אל משמעתו וימלא את רצונו, הוא יאריך ימים ויגיע לשיבה מופלגת”. את היעוד הזה עצמו הננו רואים גם בתורת ישראל “כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכן ימיך” (דברים ה. טז). החכם ברוגש מצא באחת ממגלות הפפירוס, אשר הוצאו ממעמקי האדמה בארץ מצרים, סוד כמוס ונעלה, המאשר את הדברים שכבר נאמרו בספרנו הנוכחי, כי בקרב חשכת הדת האלילית אשר כסתה את ארץ מצרים בימי קדם, נראה גם זיק־אור דק, אשר קרני זהרו היו נטויות לנכח האמונה באחדות האל בעצם טהרתה. שם מדובר על אדות אל אחד, אשר בהיותו עצם רוחני בעל תארים מופשטים איננו נתפש על פי פשוטו בהשגת אנוש, על כן לא ידעו המאמינים במציאותו להמציא לו כל שם וכנוי, ויכנוהו רק על דרך רמז בשם “nuk־pu־nuk”, ותרגומו בעברית “הנני מי שהנני”, כי הוראת מלת “pu” – מי, ומלת “nuk” – אנכי, או הנני3. והנה לו אמרו לתרגם את השם הזה בסגנון הביבלי היפה והזך, כי אז לא נמצא העתקה יותר נכונה ומדויקת מהמלות “אהיה אשר אהיה”. עתה יובנו לנו על נקלה דברי הכתוב (שמות ג. יג. יד.): על שאלת משה “הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו, מה אמר אליהם”?, ענהו אלהים “אהיה אשר אהיה”. לולא יראנו פן יארכו הדברים כי אז יכולנו להביא עוד ראיות ממין כזה. מלבד זאת הן אולת היא להחליט כי כל תקופת מלכי ישראל ויהודה, תקופה אשר הולידה נביאים ומשוררים וספרות רחבה המיוסדת בעיקרה רק על תורת ישראל, התפרנסה רק מתורת דת אשר לא נמצאה בכתובים, כי אם רחפה ברוח בתור זכרונות ומסרות; רק עקשות לב היא להניח הנחה מוזרה כזאת, אשר הבינה הישרה מערערת עליה. לוא היתה כזאת, כי אז היו תוצאותיה שונות מכפי שהן לפנינו. ראשית, הן בית הספר הגבוה הזה אשר העמיד כפי עדותה של ההיסטוריה העברית תלמידים מצוינים כאלה, אשר משגם רוחם נכּר בהספרות הדתית המלאה הגיון ועיון דתי ושירה נשגבה באין ערוך להם, לא היה יכול להוסד בלי הכנה קודמת המתאימה אל תעודתו, ולא היה יכול לבכר פרי נחמד כזה מבלי ספרי חנוך טובים ורצוים. שנית, אם נדמה לנו כי בקרב איזה עם נשמרת מערכת שלמה של מסרות וספורים הממלאים לו את מקום תורת דת מסודרת ורשומה על ספר, הן בתקופה ארוכה בת שמונה מאות שנים מוכרח הדבר כי תסתעפנה המסרות וההגדות לסעיפים רבים ושונים, ולוא היתה כזאת בקרבנו, כי אז בלי ספק קמה לנו דת בעלת פרצופים רבים, מנוסחת בססגנוגים שונים, בעוד אשר תורת ישראל מצוינת באחדותה. כחזיון הזה נראה בהאגדות המיתולוגיות של המצרים, הבבלים והיונים, אשר הקימו דת המתגלה בתמונות וסגנונים שונים, דת מנופצת לרסיסים, שאין בה מתום, בעוד אשר דת הסינים, ההודים והפרסים המיוסדות על תורה כתובה ורשומה בספר הן קצובות ומוגבלות בלי סבכי סגנונים רבים ונוסחאות שונות, ובלי סתירות ונגודים גלוים בתוכן. תורת ישראל, כפי אשר נחזה, מרגעה הראשון לא היתה תלויה ומרחפת באויר, כי אם מאושרת ומקוימת בספרי דת, אפס כי לא נתנה סתומה, כי אם מגלות מגלות, אשר בהסדרן ובהתלכדן יחד היו לקובץ חוקי הדת המצוין במשגב הדעות הכלולות בו ומשוכלל בההגיון הישר השורר בכל פנותיו, האוצר בקרבו חוקי האלהים יחד עם המנהגים והמסרות אשר התנחלו בעם מעצם ימי קדמותו, עד כי אמור נאמר כי רוח אלהים נוססה בו, והיא אשר חננתהו בכשרון אדיר להתקים לארך ימים. לא בתור מליצה כי אם באמת ראוי הספר הזה להקרא בשם ספר הספרים, יען כי בכחו הפנימי הנטוע בו הוא מסוגל להטות את העם אשר נולד בקרבו אל משמעת שלטון החוקים הישרים הכתובים בו, לתמכהו ולתת לו תקומה לאומית לארך ימים.
רוח תורת ישראל. מצב הדת המתנהגת על פי ספר תורה אשר ידיעתו נפוצה בכל פנות העם, הוא מצטין מאד ממצב הדת אשר השתררה בישראל לפני גלות בבל. איזה יסודות חדשים בלי־ספק הופיעו גם בעת ההיא, והננו חושבים לנכון להעביר אחד אחד את התוים הבולטים הנראים בחיי הדת המתנהלים בדרכם על פי קיבץ החוקים הכתובים בספר תורת ישראל, ואחרי כן נברר את אותם השרטוטים העומדים מחוץ לגבול השיטה הדתית הזאת.
1) דת ישראל על פי תמונתה החדשה מיוסדת על הרגש, אשר פעולתו היתה דלה ומצערה מאד בהדת הקדומה אשר להעמים הקדמונים, – היא ההכרה הפנימית המקננת בלב האדם כי נכתם עונו לפני האלהים. דברי נביאי ישראל אשר הוכיחו את העם על עון מעלם בתורת ישראל קלעו לאחרונה אל המטרה, והד קול תוכחתם נשמע עתה בלב כל בני העם, אשר נכנע לבבם, ובקבלם הפעם את השיטה הדתית הערוכה בתורת ישראל בכל חוקיה וסעיפיה הכירו עד מהרה, כי כל תקופת ההיסטוריה אשר עברה על העם עד כה, מלאה עון ומעל, משגה ותעתועים. ובכן אפוא ראו את הנחיצות לחלות תמיד את פני האלהים לשאת לעונו בהוה כמו גם לסלוח למעלו ההיסטורי. התפלות אשר נתחברו בימי הדור ההוא כוללות בקרבן הרחבת דברים כעין התודות לפני ה' על העון הלאומי, אשר אמנם גם הדור ההוה איננו נקי ממנו. “חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו”, זה הוא הסגנון הכללי המרחף על שפתי בני הדורות של התקופה ההיא, בכל הודוים והתפלות אשר על ידן השתפכה נפשם הסוערת מרגש דת אמת לפני אלהי כל הארץ. ההשקפה הזאת מצאה קן לה בכל ספרי תולדות העם; היא משתררת בכל מקום אשר הדברים מגיעים לחרוץ משפט על דבר עלילות כל מלך ומלך ממלכי יהודה וישראל, על מעבדי העם ודרכי חיי הלאום בתקופות שונות, וביחוד בממלכת יהודה (מלכים ב. כב. תהלים קו. דניאל ט. עזרא ט. נחמיה ט. וכו'). אז חדלה האמונה העתיקה, כי אלהי ישראל מתהלך בקרב העם מבלי לנטוש אותו ומבלי להפרד מעמו. העברים הקדמונים בדורות החולפים לא נתנם לבם להסתפק עד מה, אולי אין ה' בקרבם, אם רק המקרים הקשים והנזעמים לא הוכיחו ההפך. אולם אחרי התמורה הגדולה אשר נהיתה בהשקפת העם הדתית, אחרי אשר נשגב אלהי ישראל עד מאד ויהי לאל גדול ונורא, עתה הנה בהכיר העם את עותתו ומגרעותיו, ורוח הגיונו מסרב להשתעשע בבטחון כי אלהים מתהלך בקרבו תמיד, – עליו לחבל תחבולות להתרצות אל האלהים לבל יסיר ממנו חסדו ואמתו. הדבר הזה אמנם בלי ספק צמוד ומשולב יחד עם המחזה הגדול אשר הופיע יחד עם נביאי ישראל על אופק הדת, והיא השתתפות האיש הפרטי בברית הדת והאחריות המוטלת עליו בעד קיומה ושמירתה, אשר הלכה הלוך והתפתח מראשית ימי הנביאים. כמובן, הגון וכשר הדבר מאד לפני העם לחשוב את עצמו לטוב וישר, לבטוח בצדקת מעללו ולהאמין כי האלהים שוכן בקרבו וגם ירצה את פעלו; אולם האיש הפרטי, אשר בערכו אל כנסית הדת נחשב כבודד ונעזב לבדו, הוא איננו מוכשר להרגיש בלבו במדה מרובה מבטח עוז והכרה פנימית כמו זאת הנזכרת. הדת, כפי שהורו אותה הנביאים, היא מתיחסת כמעט כלה אל האיש הפרטי. ביחוד הרגיש הנביא יחזקאל את האחריות המוטלת עליו בעד גורל אחיו בני עמו, בעד כל אחד ואחד בפני עצמו, ויתאמץ לעורר בלב בני יהודה דעת־נפש, כי יכיר כל איש ואיש בנפשו את האחריות המוטלת עליו בפרטות, ואת הסכנה המרחפת עליו עקב הפירו את חוקי הדת: הוא הורה ברוב ענין ובשפה נרחבה את הלקח הטוב, כי על כל איש ואיש מן העם לדאוג בעצמו לשלומו ולאשרו הרוחני והדתי, וכי כל איש יאכל פרי מעלליו. כל אלה דורשים מאת האדם רגש יותר נמרץ ויותר עמוק; הם דורשים מאתו רוח נרגזה, סוערת ורועדת מדאגתה לגורלה הצפון לה בגלל ההנהגה הדתית של בעליה; ויחד עם זה הם מראים לדעת, כי דעת־נפש המביאה את האדם להכיר את עונותיו, התכונה המפוארה אשר ממנה תוצאות להתקדמותה של הדת בעת הגיעה אל המדרגות העליונות של השתלמותה, – היא העמיקה את שרשיה בתחום דת ישראל. המפעל הגדול הזה, כי הואיל העם העברי בהכרתו הפנימית להשתעבד ולסור למשמעת חוקי התורה, די הוא להוכיח את גדל התמורה אשר התחוללה בלב היהודים, בחוג מחשבותיהם והגיון לבם. והננו מרשים לעצמנו לשאול: איה איפה העם אשר נדבהו לבו להביא את חפשיותו הטבעית לקרבן על מזבח דתו, כאשר עשה זאת העם העברי?!
2) עתה החל העם כלו להגות בספרי הקדש, אשר בהם הוא רואה ומכיר את רצון האלהים. עתה פסקה הנבואה, כי התמוטטה האדמה תחתיה; העם חדל להקשיב את הקול החי אשר להנבואה, את קול הנביאים החיים אתו, ויבחר תחתיו את הנבואה הנצחית האצורה בספרי הקדש, יען חזקה עליו הכרתו הפנימית, כי חנן אלהים את עמו להִגלות אליהם על ידי תורתו הנתונה להם התגלות שלמה ומוחלטת, התגלות תמידית בלתי־נפסקת. ספר התורה הוא הממלא עתה את מקום הנביאים, ובבחינה ידועה גם את הגיון הלב. עתה חדול יחדל האדם מחשוב מחשבות ומהִדון ברוחו: מה טוב? מה נכון? מה ישר? ומה אמת? – כי אחת ישאל: מה משפט התורה? אמנם מרבית הדברים אשר בספר התורה מוסבים על משטרי העבודה הדתית בבית האלהים ומשטרי המדינה, דברים הרחוקים מגבולי האיש הפרטי, אשר אין לו כל מגע עמהם גם בנקודה אחת קטנה; אפס כי הכרה פנימית נקבעה בלב כל בני העם, כי בספר התורה מבוארות ומבוררות כל חובותיו המוטלות. עליו מטעם הדת, אם בתור איש פרטי ואם בתור חבר בחברת הלאום. באמת תורת ישראל הנה יותר תורת החיים מאשר תורת דת, ועל כן לא יפלא בעינינו בראותנו כי מלבד ערכה הדתי הוא שואפת גם לחנך את העם ברגש מדיני. היא משתדלת לתת בלב כל העם מושג נכון של המשטר הראוי להיות בהנהגת המדינה, לשום לפניו את התכנית הרצויה, אשר על פיה יכונן הקבוץ המדיני את דרכו, ובזאת דמתה לשום מעצור לעריצות המושלים ולעורר את העם למנוע מן הממשלה המדינית שרירות־לב וחפץ פרטי. רק שלטון החוקים הוא הגבוה מעל גבוה. השירה הידועה בעלת שמונת הפנים (תהלים קי"ט) המלאה חום רגש דתי והשתפכות נפש כאחת, היא נצבת לנו למופת אשר יאלפנו לדעת, עד כמה יכולה הדת להגלות בתמונה מרהבת עין ומלבבת בקסם הודה, אם רק הספר אשר בו היא כלולה התורה שעליה אנחנו דנים הפעם, יחשב כאוצר רוחני מלא כל סגולות יקר, אשר יביע להעם בשפה מובנה ובמיטב הגיון דבר אלהים חיים.
אולם מערכת הדת הכתובה, דת הספר, אוצרת בקרבה גרעיני זרע אשר יצמיחו פרי תנובה ממין אחר. ספר התורה הנהו, לפי הדעה השוררת מעולם, הספר הגדול הכולל בקרבו את כל הדברים אשר האלהים דורש מאת האדם; אולם למען התאים את חוקי התורה אל כל סעיפי חיי המעשה, נטל לבאר את התורה הזאת ברוח הגיון ישר, למצוא את צפונותיה הכמוסות במחבוא קמטיה, למען הוציא ממנה תוצאות חדשות. באופן הזה היא ממציאה משפטים חדשים, אשר לפי משמעותה הפשוטה לא נכללו בקרבה. כה הופיעה משנה התורה, או “התורה המסורה”, שיטה למודית אשר לחפץ השתלמותה היא דורשת עבודה עיונית רבה ומפלגה מיוחדת של חכמי תורה. הסופרים, אשר תעודתם לבאר את התורה הכתובה על פי השיטה הלמודית הנזכרת ולכון אותה אל החיים ותנאיהם השונים, משכו אליהם את לבות כל העם הנתון תחת השפעתם הרוחנית, ובכחם הזה נדחפו על פי טבע הענין לעמוד בראש העם בתור ראשים ומנהלים, והם אנשי כנסת הגדולה אשר היו לעם כעין ועד מחוקקים בתקופת העת אשר אחרי עזרא ונחמיה, ובידם נתּנו השלטון המדיני ומשמרת הדת כאחת. האנשים רבי העלילה האלה ידעו עד מאד להתפשר עם משמרתם הכפולה. בשומם את ספר תורת משה לקו לכל דרכי החיים בקרב האומה בכלל ולמורה דרך לאישיה הפרטים, לרגלי עבודתם בתור ראשי השלטון המדיני ומשמרת הדת, נפגשו עם ההכרח לחדור אל כונת חוקי התורה, ובזאת השכילו לשמור את הרעיון הפנימי, גם עת אֻלצו להוסיף על דברי החוקים ולגרוע מהם על פי תמונתם החיצונית, ולדעת פלס משפט בבואם להרחיב או לכוץ את פשר המצוות כפי צרך העת ותנאי החיים. הננו מרשים לעצמנו לשנות פה את הדברים המוסבים על הענין הזה עצמו, אשר כתבנו במקום אחר: 4
“על ידי אנשי כנסת הגדולה קבלה היהדות צורה חדשה, צורה מפיקה אור ונועם, זיו והשכלה, זוהר מוסרי ואהבת אדם. המחוקקים הנעלים האלה העבירו תחת שבט הבקרת הנכונה את כל חוקי תורת משה, ובאַמת־הבנין הדתית אשר בידם ידעו לשכלל ולהשלים את יפי תמונתה, אם להוסיף טיח ואם להקציע וגם לחלץ את החלקים ההם, אשר לפי דעתם כבר מלאו את תעודתם ואין עוד חפץ בם, או עי הם גם למעמסה. כה בטלו את משפט העבדות, לבל ימכר איש ממכרת עבד, אם גם בחפץ נפשו, בראותם בהמשפט הזה, אף כי התורה התירה אותו, כעין איזו שארית של עריצות שנתאזרחה במושגי בני האדם, אשר נבצרה מאת התורה להאבק אתה. במו כן בטלו את שנת היובל, אשר בגללה לא היו יכולים להתקים המסחר וחרשת המעשה, שהתרחבו אז בקרב החברה האנושית”.
פעולת הסופרים הפוריה להרחבת הדת היא הנקראת בשם התורה המסורה (תורה שבעל פה), אשר היתה היסוד לשני התלמודים, הבבלי והירושלמי. אולם בשטף העתים צללה בתהום הנשיה הכונה הראשית אשר היתה לעיני הסופרים, ועל כן אנו רואים כי בעתים האחרונות קמו חכמי תורה אשר היו שקועים בפלפולים, ורוחם השתעשעה בצרופי היקשים שנונים, המעופפים על אברת הדמיון והפלפול המחודד יותר מאשר הם מיוסדים בישרת הגיון, או כי לקחו להם את הקליפה החיצונית ליסוד מבלי לחדור אל התוך והכונה הפנימית, והם הנודעים בספרי התלמוד בשם “מעלים פיל בקופא של מחט”.
3) כפי האמור בספר התורה, הביע אלהים את רצונו כי יעבדוהו בקרבן וזבח, עבודה החביבה והרצויה לו, עד כי תכונה בשם “אשה ריח נחוח לה' “. עבודת הקרבנות היא נקודת המרכז אשר בכתבי הקדש, וכמו כן בתולדות העם הכלולה בספרותו הדתית. עבודת אלהים בקרבן וזבח מתוארת בכתבי הקדש כמטרה גבוהה מאד במקצוע הדת. העבודה הדתית הזאת, אשר נמלאה בעצם שלמותה ותומה בבית ה', מתוארת למדי בספר “שמות” ו”ויקרא”. הננו קוראים שם מערכת שלמה של חוקים על דבר מפלגת הכהנים המקריבים קרבן לה', ועל דבר זבחי אלהים למיניהם, אשר בימי המעשה ואשר בימי השבת ומועדי השנה, כפי הסדר הקצוב וקבוע בכל פרטיו ודקדוקיו. בכל הקרבנות האלה עוד לא נכרו עקבות התכונה הקדמוניה המוטבעת על פני זבחי הקדש, תכונת משתה וכרה, כי אם מטרתם הראשית – להפיק רצון וחנינה מאת ה', או להטהר לפניו בהתודות על עון, למען יסלח לעון מגישי הזבח, אם איש מקרב העם, ואם עדת הלאום כלו. לעיני האיש המשקיף על הדבר בהשקפה שטחית תרָאה העבודה הדתית בקרבן וזבח של העברים דומה בתכונתה אל עבודת הקרבנות אשר השתררה אצל היונים והרומאים; אולם העברים הרחיבו את גבול העבודה הזאת במדה רבה, והננו חושדים את היונים והרומאים, כי למרות המשטמה העזה אשר הגה לבם להעברים ולתכן דתם, לא בזו לשאול מאתם את התמונה החיצונית של עבודת הדת. אולם מה היתה מטרת הקרבנות? זאת היא שאלה קשה אשר יכבד פתרונה גם על העברי. בלי ספק היתה תשובת העברי, כי הקרבת הקרבנות יוצאת לפעלה רק מאשר כי כן נצטוינו מטעם הדת, אשר החובה עלינו למלאות את פקודיה גם מבלי הבין את הטעם הנכון הרצוף בהם. יש משערים כי תעודת הקרבנות המוגשים דבר יום ביומו היתה למען יתקדשו הכהנים שומרי משמרת בית ה', בהיותם נזהרים לשמור את דיני הטומאה והטהרה, והיו קדושים וטהורים. אולי יש גרעין של אמת גם בדבר הזה, אבל גם זאת אין לכחד, כי הקרבנות הקבועים על סדר היום נועדו גם לאמץ בלב העם את התקוה והבטחון, כי לא יאסוף ה' ממנו את רגשי חסדו ואהבתו, וברית שלומו לא תופר. רבים מן הקרבנות נועדו לכפר על עונות ידועים, וגם למנוע את בואם בעתיד. כמו כן על ידי הקרבנות הביעו מגישי הזבחים את רגשי תודתם לאלהים וכל רגש נעלה אשר ירחש לבבם. ובהיות כי הקרבנות נחשבו בהשקפת העם כסמל הדת וסוד האלהים אשר צפן בקרב העבודה הדתית, מאליו מובן כי היתה תועלתם המעשית רבה מאד לחפץ אגודת הלאום, בהפנותם את לב כל העם, אשר מקרוב ואשר מרחוק, – אל מרכז אחד, אל ירושלים בירת הממלכה והמרכז הדתי האחד לכל הבאים בברית תורת ישראל.
4) מושג הקדושה הוא צמוד אל העבודה הדתית ומשולב בה מבלי להפרד ממנה. העצמים והאנשים השָיכים וקנוים לה' נחשבים לקדושים ואסור להשתמש בם לצרכי חול. גם סכנה מרחפת על ראש האיש הנוגע באיזה מהם, אם איננו יודע להזהר ולמלא את התנאים הדרושים. ה' – הוא עצם קדוש ומופרש אשר אין לגשת אליו, רק להכהן הגדול נתּן הרשיון לבוא אל בית קדש הקדשים, וגם זאת רק פעם אחת בשנה, ביום הכפורים, ובלעדו לא יעיז איש לבוא שמה; בהיכל ה' פנימה אל תדרוך כף רגל איש זר מלבד הכהנים משרתי בית ה'. עון כבד נחשב לאיש לדבר בקלות ראש על דבר היכל המקדש. השבת הוא יום קדוש לאלהים, אשר יקדשהו העברי מעשות חפציו וגם מדאוג לעניני חיי המעשה. רעיון עצם האלהים מעיר בלב עובדיו רגשי פחד ויראה מאין כמהו, ועל כל קדשיו המקודשים לשמו יביטו ברגשי אימה ויראה. אל מושג הקדושה נלוה גם המושג על אדות טומאה וטהרה. עוד מימי המחוקק העברי הושם היסוד לשמירת חוקי טומאה וטהרה; הנוגע אל גוית איש מת, או אל נבלת בהמה וחיה, ועוד אל דברים רבים כאלה, אשר באמת נוכל לחשבם כמקור השופע רעה ונזק טבעי להבריאות והחיים, – הוא נחשב לטמא, עד כי נטל עליו למנוע רגליו מבוא אל היכל ה', ולבלי לנגוע בקדשי ה'. החוקים האלה, אשר באמת היו כערבון בעד שלום העם וטהרתו הטבעית והרוחנית, נסגרו במסגרת צרה המקבלת אל התעודה הנועדה להם. אולם בעת המאוחרת, עת אשר נפגשו בשטף זרמת ההיסטוריה שני הלאומים, העברי והפרסי, הקרובים יחד בקרבת הדת באיזו בחינה, אם לא מצדה החיובי הנה למצער מצדה השלילי, – כי גם דת הפרסים בזתה ושקצה עבודת אלילים, פסילים ומסכות, ומושגיה היו טהורים ובהירים בעיני היהדות מכל דתי עמי הקדם, – אז נשפעה היהדות מדת הפרסים השפעה רבה, ורבים מן המושגים והדעות אשר בה נקלטו גם בדת היהודים, בין בצדה המעשי ובין בצדה העיוני. כנודע, השתררה בדת הפרסים, בתקופה מאוחרת מימי התפתחותה, הדעה כי נטל על כל איש המחזיק בברית הדת הזאת לזכור היטב מבלי להסח את דעתו גם רגע, כי הוא עומד ברשותו של האל הטוב וכל גדודי רוחותיו הטובים הנלוים עליו, וכי הוא נמצא בתחום ממשלתו של האל הטוב ורוחותיו הטובים. אולם אם יקרה מקרהו לגעת בכל דבר, אשר לפי מושגיהם נחשב כעומד ברשותו של אלהי החושך ורוחותיו הטמאים, – הוא מטמא את נפשו ורוחו. תוצאות ההשקפה הזאת היו, כי רבו ועצמו מאד בקרב הפרסים חוקי טמאה וטהרה, אשר נפוצו בכל פנות חיי המעשה, וידרשו מאת המחזיקים בם זהירות והתבוננות נפרזה בכל צעד וצעד מדרכי החיים. חוקי המועקה האלה עברו גם אל גבול היהדות, להצר את צעדי העם; אז פרצו חוקי הטומאה והטהרה את גבולם ונתרחבו מאד גם בין היהודים, בהסתעפם לסעיפים רבים ושונים, והדבר הזה היה למוקש להעם ויגדור את דרכו מלכת חפשי בכל פנות החיים. העברי החפץ להיות נאמן לדתו היה לבו חרד תמיד ולא ידע שלו בנפשו, אולי יגע באיזה דבר טמא, אולי טמונות במעמקי האדמה אשר הוא עומד עליה עצמות אדם, אולי יגע בו איש אשר טומאתו עליו והוא לא ידע. הזהירות הנפרזה הזאת השחיתה גם את רגש האחוה והאחדות בקרב הלאום; למודי ה' ותופשי התורה נפרדו מעל “עמי הארץ” ויתרחקו מהם, בחשדם אותם כי אינם יודעים או אינם נזהרים לשמור את חוקי הטהרה, ואלה האחרונים הגו גם הם לבוזיהם ושוטמיהם איבה תחת איבה, עד כי תהום עמוק ונורא היה מפריד בין המפלגות השונות. ובימים המאוחרים, בגבור המשטמה בין היהודים ובעלי הדת האלילית לרגלי קנאה לאומית וסבות מדיניות, נוספו עוד כהנה וכהנה על מערכת חוקי הטומאה והטהרה. חכמי התורה גזרו טומאה גם על ארץ העמים ועל בני הנכר, מלבד אשר שמו לחוק לאסור בשם הדת את פתם, שמנם, יינם וכל דבר מבושל בידי בעל דת אלילית. אם נוסיף עוד לזאת את אסור ההתחתנות וחוקי המאכלות האסורים, אז נבין מה גדל החיץ המבדיל בין היהודי ובין גויי הארץ. כה התבצרה בלב היהודים דעת נפש והכרה פנימית, כי מרומים ונעלים הם בערכם על כל גויי הארץ, ועל כן נגדרו גדרים רבים ונעשו סיגים שונים לשמור על טהרת הלאום העברי, לבלי התערב בקרבו יסודות זרים, ולבל יתבולל הוא בעם אחר. אמנם ההשקפה הזאת צודקת מאד בבחינות רבות, אם נזכור את הפריצות, שחיתות דרכי המוסר והצדק, שגגת הדעות בעניני הדת, השקיעה הנפרזה ברפש החיים, והתמכרות אל כל תועבה ותאוה שפלה, אשר השתררו אז בקרב קהל בעלי הדת האלילית. למראה המחזה האיום הזה הננו מתארים לנו את כֹּבד ההגבלות הדתיות והגדרים הקשים אשר בתחום הדת העברית רק כעין תכסיסי קרב ותחבולות מלחמה, אשר ערכה לה דת ישראל הצרופה לחפץ מלחמתה הקשה בעד קיומה. סדרי דת כאלה הציגו את הלאום העברי לבדו ויטוהו הצדה, לבל יפגע בו זרם התרבות היונית המלאה פריצות והוללות וכל חמדה שפלה ובזויה, ויקשוהו ויאמצוהו לעמוד בפני כל הנסיונות הקשים אשר אפפוהו, לבלי יכחד מסערת הרדיפות הנוראות אשר התחוללו עליו. רק דת מלאה רוח חיים כזאת היא אשר נטעה בקרבו את הכשרון להתנגד לכל האיתנים האדירים, אשר הפגיעו בו ההיסטוריה וגורל החיים, ורק היא הפיחה בו רוח גבורה לשמור בעצם תומו את אוצר סגולות היקר אשר הפקד בידו, עד בוא העת המאושרה אשר חזו נביאי ישראל מראש, עד אשר יערה רוח ממרום על כל שוכני תבל לקבל מידו את הרכוש הרוחני אשר נצרהו ברוח אמונה בתקופת העת הארוכה של ההיסטוריה הסוערת אשר לו.
לעמת הגרעין הרוחני, אשר בו נקוו קוי אור עולם וזוהר מוסרי, התקוע במרכז דת ישראל, כפי אשר בארו אותה נביאי האמת והצדק, רבו מאד החכמים הנוטים לראות בהצד המעשי שבה, באיזה מן החוקים והאזהרות הקבועים בקרבה, – כעין יסוד זר, כעין השפעה של הדת האלילית. בעוד אשר מעשה הקרבנות, אשר בתמונתו החיצונית איננו מתרומם על העבודה הנהוגה בדת האלילית, יכול להצטדק באיזה צד מפאת הכוָנה הלוטה בו, – תחת זאת הנה החוקים על דבר הטומאה והטהרה, על דבר הבהמה או החיה הטהורה אשר תאָכל, ובעלי החיים הטמאים אשר לא יאכלו, אינם מיוסדים לפי דעתם על יסוד הבינה הישרה, וכמו מקבילים הם אל מערכת חקי ה"טבו", אשר השתררו אצל העמים הפראים. לפי דעתם, נטל החוקים המעיקים המוטלים כעין מעמסה כבדה על החיים הטבעים הם מורים רק על החסידות הנפרזה המוטעת של מחוקקיהם, אך לא על מצב השכלה והשקפה נכונה. אולם, לפי דעתנו, בקרת שטחית כזאת תורה מצדה גם היא לא על השקפה הגיונית וחודרת של בעליה, כי אם על השקפה נחפזה, אשר אינה יודעת לחדור אל עומק הדברים. כבר הגדנו למעלה כי חוקי הטומאה והטהרה נתקנו בעצם ראשיתם כעין משמר לשלום העם ובריאותו. החוקים על דבר המגע בגוית מת מן האדם ומן הבהמה, חוקי טומאת הזב והמצורע, הנה מלבד מטרתם הדתית, היה יהיו־לבטחון לנזהרים בם גם בעד הפצת איזו מחלות מתדבקות. אמנם ההפרזה הקיצונית במקצע הזה, אשר יצאה לפעלה בתקופה מאוחרת, הביאה נזק לעם בימי הבית השני, אבל ברור הדבר כי הספחת הזאת אשר צמחה בגוית הדת היא מולגת חוץ, כאשר הראינו למעלה, וסבות היסטוריות גרמו לזאת. כן לא נכונה גם טענתם בדבר חוקי המאכלים האסורים, אשר טעמם ונמוקם מעמיקים יותר מכפי אשר יוכלו להדמות לנו בהשקפה ראשונה. למרות ההתנגדות הנמרצה אשר נגלתה בהספרות המדעית לשיטת המפלגה הידועה, אשר קמה באירופה במאה הי"ט, אשר שמה לה לחוֹק להתכלכל ביחוד בצמחים5, ולמרות הערעורים שמערערים רבים מן החכמים באמתותה המדעית, הן לא נוכל לכחד, כי אם אולי לא צדקה מנקודת הראות של חכמת הטבע, אבל בלי ספק כח מוסרי גדול צפון בקרבה. בעלי השיטה הזאת מחליטים כי האדם נוצר מטבעו להתכלכל בצמחים, ורק כלכלה טבעית כזאת היא הנאותה לשמירת בריאותו, בעוד אשר הכלכלה במאכלי בשר היא רק נסיון אכזרי לאנוס את תכונתו הטבעית, אשר קנה לו זכות אזרח בחיי החברה רק בגלל ההרגל הארוך, ומלבד זאת היא מביאה נזק להבריאות ומקצרת את ימי בעליה. לפי דעת בעלי השיטה הזאת הנה יותר מתועלתה הטבעית רבה מאד תועלתה המוסרית, יען כי האכזריות, רוע הלב, סערת הנפש וחמדתה לכל תאוה ומותר, תכונות גרועות־ערך הנראות בהמין האנושי, הן פרי כלכלתו הפראית; מאכלי בשר נוטעים בלב המתכלכל בם רגש אכזרי ותשוקה לטרוף טרף וצמאון לכל תאוה וחמדה בזויה. חכמי המוסר אשר בקרב בעלי השיטה הזאת אומרים להסתיע מדברי ספר תורת משה המספר בשפה ברורה, כי המין האנושי בהיותו בעצם תומתו וטהרתו בעת צאתו מבית החרשת של היצירה, נועד להתכלכל רק בפרי עץ וצמחי השדה. הנה כי כן מסופר בספר הבריאה, כי האלהים אמר אל אבות המין האנושי ביום הבראם: “הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה”. כל זה בהיות האדם נאמן לחנוכו הטבעי, רך־המזג ובעל רגשות עדינים, נשגב ומרומם כפי תעודתו המוסרית אשר נועד לה מאת הטבע; אולם בתמורות העתים, כאשר “השחית כל בשר את דרכו על הארץ”, אשר מלאה חמס ושוד מאכזריות יושביה וזדונם, החל גם האדם לצאת מגדרו, לטרוף טרף ולאכול בשר, וכה הסכין בכלכלתו זאת, עד כי היתה לו הכרחית, – ורק אז הותרה לאדם אכילת בשר, על כן יאָמר בספר תורת אלהים, כי אחרי המבול מסר ה' את כל צבאות היקום בידי האדם להתכלכל בבשרם: “כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל”. השקפת תורת ישראל, לפי דעת בעלי השיטה הזאת, על אכילת בשר היא רק כעל רע הכרחי, אשר אי אפשר לבערו בעיקרו. לפי דעתנו אנו, הנה תורת ישראל ביחס אל הנטיה הזאת הוא כמפשרת בין שתי הנטיות הקיצוניות, וכדרכה תמיד לותּר על אידיאַליה הרמים ולצאת מגדרה, מגדר הצדק המוחלט, לפי חפץ חיי המעשה של החברה, כאשר ראינו במעשה הקרבנות, במשפט העבדות וכדומה לזה, בשאפה רק לתקן את הרע ולהמתיק את מרירותו, כן היתה גם מגמת פניה ביחס אל הענין שאנחנו דנים עליו. היא התירה את הכלכלה במאכלי בשר, אבל אסרה את אכילת בשר בעלי־חיים טורפי טרף, אשר לפי דעת רבים מחכמי הטבע הנזק המוסרי הבא לרגלי אכילת בשר בעלי חיים כאלה הוא רע עוד יותר משל אכילת בשר בעלי חיים המתכלכלים בצמחי השדה, כי מזגם הרע ואכזריותם מתנכרים גם בתכונת האנשים המתכלכלים בהם. הננו רואים על פי הסמנים אשר נתנה התורה להכיר על ידם את מיני הבהמה הטהורה: העלאת גרה והפרסת פרסה, כי כונתה רק אל בעלי חיים המתכלכלים בצמחים ואינם חיות־טרף. בעקבות ההשקפה הזאת יצאו גם חכמי התלמוד בהגבילם את סמני העופות הטמאים על פי הכלל הגדול “כל עוף הדורס טמא”6 (חולין נט). נפלא הדבר, מה מאד השכילו חכמינו הקדמונים לחדור אל טבע בעלי החיים ותכונתם, עד כי במרבית המקרים מתאימים דבריהם אל מצב החכמה בימינו אלה, בדור אשר כל החכמות המדויקות התרוממו למדרגה נשגבה אשר לא שערו בימי קדם. ידוע הדבר, כי בין יתר הסמנים הגבילו חכמי התלמוד ביצת עופות טהורים על פי התמונה החיצונית, היינו שתהי הביצה בתמונתה ראשה אחד כד וראשה אחד חד, לאמר כדורית מצדה האחת ועגלגלית (אֶליפזית) מצדה השנית7. ההגבלה הזאת מיוסדת גם היא על יסוד מדעי כפי חקירת החכמה המדויקת בדורנו זה. החכם ניקולסקי מבאר את סבת השתנות תמונת הביצים של עופות שונים בדרך הזה. לפי דעתו, שלש תמונות יסודיות יש בביצים, והן: כדורית, עגלגלית, וכדורית מצד אחד ועגלגלית מצד השני. מרבית העופות הדורסים, הטורפים טרף, מטילים ביצים כדוריות, יען כי בעת שבתם גופם נצב במצב יושר־האנך (vertical), כי גם אז עיניהם משוטטות באויר לתור אחרי טרף, ולזאת הנה בעת אשר הביצה עודנה במצב נוזלי בבטן העוף גובר הכח המושך של הארץ על לחיצת דופני הלול של ביצים אשר בבטן העוף, הלוחצים את הביצה בצדיה, ומן התנגדות הכחות תולד הביצה בתמונה כדורית. העופות המתכלכלים בציד דגים ושטים תמיד על פני המים, הם נמצאים תמיד במצב אופקי (horizontal) ומולידים ביצים. עגלגליות, יען כי הביצה במצבה הנוזלי משתרעת לשתי קצותיה מכח המושך וכח לחיצת דופני הלול הפועלים שניהם בנטיה אחת. מרבית העופות המתכלכלים בצמחי השדה מטילים ביצים בעלות תמונה כדורית מצד אחד ועגלגלית מצד השני, בהיות כי הם נכפפים כפעם בפעם לאסוף אכל ולתור את מחיתם על פני האדמה, והם משנים את מצבם ממצב יושר־האנך למצב אופק ולהפך חליפות, או כי מצבם בנטיה ממוצעת, ובכן תהיינה הביצים אשר יטילו בתמונה בינונית בין התמונה הכדורית ובין העגלגלית, והיתה תמונתן ראשה אחד כד וראשה אחד חד8. הננו רואים אפוא כי הכלל שכללו חכמים, כי תכונת העוף לחיות על טרפו היא הגורמת את טומאתו, היה לנגד עיניהם גם בבואם להגביל את סמני הביצים. והנה אם באמת היתה השקפת תורתנו במקצע הנתון לפמינו מכונות בנטיה המבוארת על ידינו הפעם, הנה השכילה תורת ישראל ללכת בדרכה כפי הכלל שכלל אחד מפלוסופי ישראל בימי הבינים, כי החכמה האמתית היא – לדעת לבחור משתי רעות את האחת הפחותה והקלה בערכה. ובכן הננו רואים כי הכלי, אשר בו השתמר יינה של דת ישראל בעצם טהרתו, מבלי להתערב עם יתר הנוזלים העכורים אשר זרמו סביבותיו מכל עבריו בהעולם הקדמוני, היה מוקשה וחזק עד מאד בשביל להתנגד לכל דחיפה ולחיצה הפועלת עליו מן החוץ, וגם מלאכת הכלי עצמו איננה גסה ופשוטה, כפי שמשערים רבים מן החכמים המותחים על חוקי תורת ישראל מדת בקרת קשה.
אולם יחד עם מערכת חוקים מכבידים וסיגים קשים כללה תורת ישראל בקרבה יסודות נשגבים כאלה הדוחפים את בעלי הדת הזאת ללכת קדימה ולא לסגת אחורנית, והם הם אשר התוו נתיב התקדמותה של הדת בעתיד. אם אמנם העבודה הדתית בקרבן וזבח המרתה את הטעם היפה של טובי העם, עד כי יצאה גם הנבואה נגדה במחאה גלויה, ואם אמנם מערכת חוקים רבים המשתרעת על פני כל מקצעות החיים היתה כמועקה במתני הכנסיה, הנה לעמת זאת השתרר חופש מוחלט בעולמו הרוחני של היהודי, בחוג רעיונו ומחשבותיו; האמת הנשגבה אשר חשפה לפניו את שפעת סגולותיה החמודות, היא היתה לו די משכרת וגמול בעד הלחץ והמועקה החיצונית; לפניו נגלה עולם רחב ידים, מלא יצורי רוח והגיון לב, המלבבים את רואיהם ביפי תפארתם ובנעם רוחם, עולם אשר בו התלכדו יחד העבר והעתיד, זכרונות קדש עם תקוות נשגבות.
היסודות הרוחנים. בספר קובץ זמירות ישראל (תהלים) הננו שומעים קול ששון, ואזננו תדמה להקשיב כמו קול עליזי נצחון, השמחים בכל עוז התרגשות לב על נצחון האמת על השקר, על ההערה הפנימית אשר התבצרה בלב בני האדם, כי האמונה הנשגבה באחדות האל היא אמת מוחלטת. פה מביעה כנסית הדת כלה את האמונה הזכה ההיא, אשר האמינו בה עד כה רק אחדים מבניה גבורי הרוח ואדירי האמונה, עת הודיע הנביא גלוי לכל עמו כי ה' מלך על כל הארץ ומושל בגוים, וכי הוא מרומם ונעלה לאין חוק על כל האלהים, ואין אלהים בלעדו. בסגנונים שונים ובתמונות שונות מביעה כנסית הדת את רגשי ששונה לקראת המחזה הגדול, כי חדלו בניה מפסוח על שתי הסעיפים בדבר אמונתם על אדות מהות הכחות השולטים בעולם, וכי רעיון אחדות האל הגיה בזוהר אשו וישלח קרני אורו סביב. כל בעלי כנסית הדת מתענגים על העבודה הערוכה לאלהי ישראל, הם רואים הוד והדר במקדשו, משגב והדרת קדש בעבודתו, ומוצאים עדנים בכל אחד ממקצעות החיים אשר שפכה שמה תורת ישראל את ממשלתה. הם חכמו השכילו מכל אשר לפניהם להבין את מערכת התבל ויצוריה, בחשבם אותה למפעל אדיר, פרי כח היצירה הנובע ממקור כל הכחות, משבחים ומפארים יוצר התבל בעד כל מפעלות עוזו, ויחד עם זה מתבוננים ומסתכלים אל השתלשלות הבריאה כלה. הם משוים לנגדם את התולדה העברית כאלוּ היא מוּארת באור חדש, רוח אחרת והשקפה חדשה להם לפתור על פיהן את השאלות המוסריות הקשות, בראותם כי עתקו גם גברו חיל כל עושי רשעה, בעוד אשר צדיק אובד בצדקתו. מחברי ספר זמירות ישראל לא הרבו שיחה על דבר העבודה הדתית, לא הרחיבו שפה על הצד המעשי שבה ופרטי סעיפיה; התורה בכללה היא שעשועם, הם אוהבים אותה מכל חמודות החיים, מתרפקים עליה, וכל משאת נפשם – כי תפקחנה עיניהם להביט נפלאות מתורת אלהים; פקודיה, חוקיה, עדותיה, משפטיה ומצוותיה יקרים להם מאד, עד כי הם שיחתם כל היום, אולם הם נזכרים רק בדרך כללי, מבלי להיות מפורטים; השקפתם על אלה כעל מעללי דת להביע על ידם רגשי תודה והגיון כבוד לה' בעד חסדיו ומפלאות עלילותיו. שירת הקדש הכלולה בספר הזה מיוסדת על דעות נאצלות, על עבודת הלב המלא רחשי כבוד ויראת הרוממות, אשר בה יוכלו להשתתף לא רק בעלי ברית היהדות, כי אם גם כל גויי הארץ. מחברי הספר מרוממים ומנשאים למעלה את משמרת החובות המוסריות אשר ה' דורש מאת בני האדם, בטחון נמרץ בחסדי ה' בלי דעת וחשבון פרטי, ויחד עם זה גם את השאיפה להשלים את חפצו ורצונו; מעללי צדק כאלה הם לפי דעתם אמצעים נאמנים ורצוים להתרצות לפני האלהים, להפיק מאתו רצון וחסד ולמצוא מחסה בסתר כנפיו ביום צרה ומצוקה. שירי קדש אלה נוגעים כמעט בכל פנות החיים הבאות באיזה נקודת־מגע עם הדת ובכל רגשות לב האדם השואפים למצוא תחת כנפי הדת מרגוע ומחסה מסערת רוחם הסוערת ורודה בם; נחם, מוסר כליות, שפק, יגון לב, אסון משפחה, רפיון אונים, קרבת המות, מרי חיי התבודדות, סערת לב לרגלי מקרים מבוהלים, פחד אויב, והתבוננות ברוח שקטה אל מחזות הטבע ועלילותיו, – על כל אלה הם נושאים מדברותיהם, על כל אלה הנם מטיפים את המלה הנאותה. דברי האָלה והמארה, הנשמעים באיזה מקומות בספר הזה, יורו לנו על רשמים ושרטוטים ידועים בתכונת הלאום העברי, אשר רעיון הצדק והמשרים מצאו קן בלבו ויעמיקו בו שרשם, ועל כן יתחמץ לבו בקרבו למראה זדון ועריצות, עד כי כשל כח סבלנותו להתאפק, והוא שופך את זעמו במבטאים שנונים ועוקצים. אף אמנם יכול נוכל להמתיק את מרירות החזיון הזה, בשומנו אל לב כי פי הלאום כלי הוא המדבר אלינו בכל שירי הספר הזה, וכי כבד לעם לחונן מפירי חוק ורומסי צדק ומשפט, כסלוח איש פרטי לעושקיו ולאנשי ריבו. עוד לא נפתרה השאלה: אם אמנם נכון לחשוב את שירי הקדש אשר בספר הזה להגיון לב הלאום, או הם רק פרי יצירת רוח השירה אשר התעוררה בלב אנשים פרטים. באמת, שירי הקדש האלה כוללים בקרבם את שני הדרכים האלה גם יחד; בכל אופן שיהיה, הם מוּשָרים בפי כל העמים הנאורים כיהודים כנוצרים. כן זה הוא חזיון נפלא אשר נגלה על פני אופק דת היהודים, כי אך נתבררה האמת הנשגבה על דבר אחדות האלהים על ידי נביאי ישראל, התודעה עד מהרה אל העם בסגנון נחמד ובתמונה מלבבת כזאת, עד כי נתקבלה באהבה וכבוד על פני כל הארץ; וזאת היא תהלת נביאי ישראל, כי ידעו לחבב על העם את האמת הרוממה, אשר התנודדה זה כמה בקרב העם העברי, מבלי להקלט בקרבו כראוי.
בשוב ישראל מארץ גלותו ובהאחזו שנית על אדמתו השכילו חכמי העם לתקן את פני דתו, בתתם לה תמונה חדשה המורה גם היא על המדרגה הגבוהה של התפתחות אשר הגיעה אז אליה הדת. תורת ישראל אשר היתה עד כה חבואה במחבוא בידי הכהנים וחכמי העם כבר התפתחה ממסגרותיה, ותפוץ ותהי לסגולה ולקנין כללי לכל העם, ע"י עזרא הסופר. רק עבודת האלהים לבדה עוד נשארה מצומצמת בנקודה אחת, בהיכל בית ה', ומופקדת כלה בידי הכהנים והלוים, מבלי היות לכל העם כל חלק ונחלה בה, אולם את אשר היה עזרא להתורה העיונית והמעשית היו אנשי כנסת הגדולה גם לעבודת האלהים. כמהו כבר הכירו גם הם לדעת את המשפט החרוץ, כי אין לך דבר בעולם המפעל והמעשה העומד ומתקים ומתמלא כח ואון כדבר הנעשה על ידי רבים, אשר כל הקהל עסוקים בעבודתו. אז יצרו עבודת אלהים הערוכה על ידי העם כלו, עבודת הלב ע"י תפלה ותחנונים והשתפכות הנפש בחיק אדון כל הארץ. למטרה הזאת נבנו בכל עיר ומושב בתי תפלה, או כאשר קראו להם אז “מועדי־אל”, מבלי לגעת עד מה בהעבודה הדתית המרכזית הערוכה בהיכל הקדש בירושלים בתור הנקודה התיכונה לכל הכנסיה הדתית. אל הבתים האלה נאספו בני העם בימי שבת ומועד לשפוך את נפשם בתפלה לפני ה' ולהקשיב למקרא ספר התורה אשר קראו בו לפני העם בכל עת האספו להתפלל בבתי הכנסת. מספרי התולדה ידענו, כי בימי החשמונאים כבר היו בתים באלה בנוים בבל מרחבי גבולות ארץ יהודה. עבודת אלהים אשר נקבעה בבתי הכנסיות היא מצוינת בתור צעד גדול קדימה במצב דת היהודים. פה נאספת עדת־עם לא למען ערוך איזה עבודה סתומה וחתומה, אשר בדרך רמז ובארחות עקלקלות תעורר את הרעיון והמחשבה, כי אם מדלגים הם על האמצעים לגשת בדרך ישרה אל ההגיון הדתי, אל התרגשות הלב, ולהתרומם על אברות הרעיון והמחשבה אל האלהים בשמים. את הצעד הזה קדימה צעדו גם היונים בתקופת העת ההיא, כאשר נראה בבואנו לדבר על אדותם. תהי המטרה אשר שאפו אליה אלה האחרונים איזו שתהיה, אם להתקדם על דרך הדת ואם במקצע של הפלוסופיה, אבל עכ"פ חתרו בכל עוז לבקש התקדמות על ידי העיון והמחשבה וע"י הקריאה בספרי פלוסופיה; אולם בתי הכנסת אשר ליהודים נוסדו בתור מוסד דתי, ונקבעו כעין נקודת־מרכז דתית לכל מחוז ומחוז; שמה נהרו כל יושבי המחוז מסביב; שם הורו להעם את ספר תורת ה' לבל ישכח מפיהם, וכפעם בפעם קראו לפניהם את ספרי הנביאים. באופן הזה הצליח בידי מורי העם ותופשי התורה לחזק ולאמץ את חרצובות הקשר הלאומי־הדתי המקשר את לבות כל בני העם יחד, כן ברתוקות זכרונות התולדה מימים עברו, וכן בעבותות התקוות הלאומיות והאמונה בהיעודים הנשגבים בעתיד.
תקוות הלאום. היהדות הולכת הלוך והמלא יעודים לאומיים, עד כי התהותה לדת מלאה תקוות לאומיות, כאשר יאתה לדת אשר התרחבה ונתפרסמה על ידי נביאים. בהיות היהודים נעדרי היכולת להגדיל עלילה בגבול השלטון המדיני, בגלל מצבם המשועבד תחת ממשלת עמים זרים בעלי דת אלילית ומעמדם השפל בצאתם תמיד מעבדות אל עבדות, ובהרגישם ברגש מלא כאב ודאבה את שפלות מצבם המדיני, – הפנו בני העם הזה את לבם אל עולם האצילות המלא אור ודרור עולמים, ורק שם מצאו את החפש אשר אליו ערגה נפשם הנהלאה מעבדות לאומית. עוד לפנים נשאו נביאי ישראל חזון על דבר יום ה' הגדול והנורא, עת יבוא אלהים לשפוט את כל יושבי תבל; עוד מראש בשרו החוזים את הבשורה על דבר הימים המאושרים, עת ישב ישראל שקט ושלו בארצו וחרב אויב לא תרגיזהו עוד, על דבר האושר הרוחני, בבוא אלהים במסרת ברית עולם עם עמו בחירו הנושא דגל אמונתו על פני כל הארץ, ועל דבר תקופת ההוד והזוהר המוסרי, עת תהי אדמת ישראל לבירת ממלכת הדת לכל בני האדם. ולמען הגדיל את השלום והאושר בנאות ארץ הוסיפו עוד נביאי ישראל לשכלל את המחזה בתמונות מרהיבות־לב לקוחות מעולם האצילות, כי אז יתכונן שלום נצחי בכל העולם כולו, והמלחמה הארוכה המרגזת תבל ומלאה מראשית ימי עולם, מלחמת היצורים בעד קיומם, תחלוף כליל; אז חדול תחדל חמת חיתו טרף, אשר תשנינה את תכונתן לטוב, וכל רעה וכל נגע כטבעיים כמוסריים יחלפו כליל מארץ החיים. כל היעודים הטובים האלה יקומו ויצאו לפעלם לא בעולם רחוק מאתנו, או בעולם הרוחני, בעולם הבא אחרי המות, כי אם בארץ החיים, בעולמנו הזה. בנקודה התיכונה בתוך המחזה הגדול הזה מוצגת ירושלים עיר הקדש, ובשורה הראשונה נצבים היהודים בתור עם אשר הורם מאת אדון כל הארץ למעלת עם עולם. הבשורות האלה אשר בשרו הנביאים בתור רעיון נאצל ובלי כל הגבלה מוחלטת, למען שומן למופת ולתכנית לבני האדם, לעורר את לבם לדעות נשגבות ולמטרות גבוהות, נתקבלו בקרב רבים מן היהודים כפשוטם וכמשמעותם, עד כי הרחיבו אותן ויגבילון לכל פרטיהם. בעקבות הנביאים יצא ספר חזון דניאל, המתאר בפרֹטרֹט ובדיוק נכון את הנתיבה ההיסטורית המובלת אל יום המשפט הגדול, אשר יעד ה' לכל בשר באחרית הימים, וגם יעד אותו למועד קצוב וידוע, ועם זה הוא מראה במחזה את מצב הדברים והמקרים המתעתדים להגלות לקץ הימים. כל החזיונות האלה אשר אמנם נכתבו בספר למטרה לאומית ודתית – למען היותם למשענת ותמיכה מוסרית בידי העם בכל המסות הקשות אשר עליו לעמוד בהן בלכתו במסלת ההיסטוריה שלו המלאה יגון ודאבה, ולמען הפיח בלב בני העם המורדף אמץ רוח וגבורה לשאת בדומיה את הרדיפות הנוראות המתחוללות עליהם על כל צעד וצעד, – התפשטו בכל קצות העם, אשר קבל אותם בסבר פנים יפות. ואמנם היעודים האלה המציאו כלכלה רוחנית לרגש הגאון הלאומי, והם המריצו את היהודי להרגיש את עצמו כעולה ומתנשא על העולם הסובב אותו, אשר שם נקלה ערכו בגלל שפלות מצבו המדיני. התקוות הלאומיות האלה אשר מלאו את לב היהודי, הן לא נתיחדו כלן בתחום אחד; יש בקרבן כאלה אשר מרכז כבדן הוא הצד הדתי שבהן, ומהן גם מוסריות, אך רובן לאומיות. בכל ימי שבת העם על אדמתו בתקופת ימי הבית השני, הננו רואים אותו כמחכה בכליון עינים לגאולת ישראל, כפי אשר בשרו נביאי ישראל לפנים, והתקוה הזאת מפני גדל ערכה בעת ההיא התאחדה יחד עם הרגש הדתי, ותהי לחובה קדושה אשר נתקדשה בקדושת הדת, ועד מהרה היתה לאחד מיסודותיה העיקריים. בתקופת שלטון הרומאים ביהודה, עת נלאה העם נשוא את עול מעניו ומציקיו, התחזקה עוד בלב העם התקוה לבוא משיח אלהי יעקב, אשר יבוא במלאכות ה' לגאלם מיד שוסיו ועושקי משפט חפשיותו המדינית, ולרגליו תחלוף ממשלת זדון, ויתכונן שלטון משפט וצדק על פני כל הארץ. הברית החדשה בראשית ימי הוסדה התכלכלה גם היא על חשבון התקוה הלאומית הזאת, אשר גברה אז בקרב היהודים ביתר עוז מאשר בכל עתותי תולדות העם, ותסל את המסלה להדת הנוצרית. –
תקומת הנפש אחרי המות. הננו חושבים לנחוץ להגיד דברים אחדים על דבר האמונה בתקומת הנפש אחרי המות, אשר התבצרה בקרב היהודים רק בעת מאוחרת. גם בהתקופות היותר עתיקות בתולדות ימי העם העברי לא נגלו לנו עקבות עבודה דתית לרוחות האבות אחרי מותם, כאשר עבדו רבים מן העמים הקדמונים את רוחות אבותיהם המתים ויכבדום בכבוד אֵל. העברים השתתפו גם הם בהאמונה הכללית, אשר התפשטה בקרב כל העמים הקדמונים, כי המתים מוסיפים להתקים אחרי הקבר, רק בתור יצורי רוח הקרובים יותר אל גבול יצורי הדמיון מאשר אל המציאות, חדלי כח ואון לעולל איזה עלילה. בשפת עבר נקראים. המתים בשם “רפאים”, לאמר: רפים וחדלי־אונים, העולם התחתון אשר שם ישכנו הרפאים נקרא בשם “שאול”. הנביא ישעיהו בן אמוץ מתאר בשפה נמלצה ויפה את מקום מושב מלכי ארץ בשבתם יחד על כסאותם (כסא המלוכה), איך שאול מתחת רגזה לקראת בוא אחד מאדירי מלכי הארץ, איך כל מלכי הגוים יקומו מכסאותם לקבל את פני האורח החדש, כלם יפנו אליו בשאלתם “הגם אתה חלית כמנו, אלינו נמשלת?” – אז האמינו כי המתים מאריכים את תקומתם אחרי המות בתור יצורים חלשים ורפי כח, כעין העתקה ודמות מצלמו ותבניתו של האדם החי. המון העם הנמשך אחרי כל אמונה תפלה האמין בבערותו כי יתכן להעלות את הרפאים משאול בתחבולות קסם, למען יודיעו את אשר יקרה בעתיד. והאנשים אשר התהללו כי להם הכשרון להוציא את המחזה הזה לפעלו נקראו בשם “דורשים אל המתים”. המחוקק העברי בחפצו לעצור בער האמונה הנבערה הזאת אסר על העם לשאול אל המתים. בספר זמירות ישראל (תהלים) ועוד בספרים אחדים מכתבי הקדש נמצאים דברים רבים הנראים כעין הכחשה גלויה של האמונה, כי יש תקומה לנפש האדם אחרי המות. תורת הדת הכתובה בספרי הקדש מתיחסת רק אל חיי הארץ, ודבר אין לה עם הנפש אחרי המות. האלהים ישלם לָאיש משכרתו כגמול ידיו כל עודו בחיים; אך גוע גבר, אך הורד אלי קבר, לא יוכל עוד ליַחל אל טוב ה' ואל חסדו; השאול היא ארץ חפשית, שם אין שלטון דתי או מוסרי, ויושביה אינם יודעים להביע רגשי תודה ויראת כבוד לאלהים, “לא ישברו יורדי בור אל אמתו וחסדו”. ממלכת האלהים, אשר בשרו הנביאים כי תתכונן באחרית הימים, תוסד גם היא רק פה על הארץ; רוח הצדק אשר ישפוך ה' על כל בשר, הוא ישלוט אז בארץ; ירושלים תהי בירת הממלכה, ונצר משרש יִשַׁי יהי הנציב המושל בשמו, רק כי חליפות ותמורות יצמיח האלהים בתכונת בני האדם ורוחם, בעולמם הרוחני הפנימי, ולרגלן תכחדנה משובה ורשעה, עול וזדון, מגבול ממלכת ה'. רק בתקופה מאוחרת בתולדות ימי העם התעוררה בלבו התקוה לחיי נצח הבאים אחרי המות. לפתרון השאלה הזאת הקדש ספר “איוב” כלו, אשר חֻבר כפי הנראה על ידי אחד מחכמי ישראל בימי גלות בבל, ימי התקונים והתחיה לדת ישראל וללאומיותו. כה נולדה אז גם האמונה בתחית המתים, כי יבוא יום וכל ישני עפר יקיצו לחיי עולם. שער משערים, כי את האמונה בחיי הנצח שאבו העברים ממקור אמונת הפרסים, ומשם קבלוה יחד עם כל הרכוש הדתי אשר העלו אתם היהודים מבבל ומפרס. אפס כי אין אנחנו רואים כל נחיצות לבאר את הדבר על פי השערה כזו. האמונה הזאת נולדה בקרב היהודים בדרך טבעי, כתולדה מחויבת מן התנועה הרוחנית, מהתעוררות ההגיון והמחשבה בגבול הדת, אך לא בתור חקוי ושאיבה ממקור זרים. הרעיון הגדול אשר נתרחב ונתפתח על ידי נביאי ישראל, כי סמל אלהי ישראל האחד והמיוחד בכל העולם הוא “אמת וצדק”, כי דרכי האלהים צדק ומשפט, וכפי צדקתו וישרת לבו הוא דורש גם אהבת צדק ומישרים מכל בריותיו; האידיאַל המרומם אשר חזו צופי ישראל לקץ הימים, כי נכון אלהי האמת והצדק לשום מהפכה מוסרית בקרב החברה האנושית ולכונן בקרבם שלטון אמת וצדק עולמים, – הדעות הרמות האלה לא יכלו להתפשר עם ההגיון הפלוסופי הדתי, אשר התעורר בלב העם לרגלי תורת הנביאים ולקחם הפלוסופי, בראותו כי היסוד הגדול הזה אשר יסדו הנביאים נכון להתערער ולהתפוצץ מפני זרם הנסיונות הקשים והמרים הנפגשים על דרך החיים. החזות הקשה המתגלה על כל צעד וצעד בגבול החיים הדתיים, כי יש רשע מאריך ברשעתו וצדיק אובד בעניו, כי רשעי ארץ מאושרים בארץ ותמימי דרך נעזבים ונמקים בצדקתם, היא כמחאה חיה נגד צדקת אלהים וישרת דרכו עם בני האדם. אבל האמונה בחיי הנצח, כי שם בעולם הנשמות ורק שם הוא מרכז הכבד של החיים בכללו, תמציא לבעל הדת את היכלת לפתור את החידה ולהרך את קשיותה של השאלה המוצעת. כל בעל דת, כמו למשל איוב, היודע ומכיר בנפשו כי חף הוא מפשע, ומרגיש כי צפוי הוא להיות לטרף לשני המות ההולך וצועד אליו, מבלי לקבל איזה משכרת וגמול חלף צדקתו פה על הארץ, הוא משתוקק בכל אות נפשו כי למצער אחרי מותו יקדמהו עולם מלא צדק ומשפט אמת, ושם יחרץ משפטו הנכון לגמלהו כצדקתו ונכר ידו; ואמונתו אשר רבה בקרבו, כי השופט כל הארץ הוא צדיק וישר, אל אמונה ואין עול, מאשרת ומקימת את תקותו, עד כי תהפך להכרה פנימית ודעת־נפש מוחלטת. ככה הופיעה האמונה בחיי הנצח ובגמול וענש על אופק דת ישראל, הפוריה והמחוננת בכח חיים, הודות לגרעיני הזרע אשר הפיצו על פניה נביאי האמת והצדק. כספיח אחרי קציר האמונה הרוממה במשגב האמת והצדק, אשר חפץ ה' להשליט בעולמו, תופיע גם הבשורה המתבשרת בספר דניאל, כי לקץ הימים יקיצו ישני אדמת עפר כצדיק כרשע לחיים חדשים, אלה “לחיי עולם ואלה לחרפות ודראון עולם”. ובהיות כי אנשי המופת וחסידי האומה, כפי יעודי הנביא הזה, עוד ישובו לחיות שנית על פני הארץ, הנה מזה נולדה ההשקפה כי שערי המות אינם סגורים ומסוגרים בהחלט כאשר האמינו עד כה, ומזה רק צעד אחד אל הדעה החדשה, לראות בהמָות כעין המשך של החיים הזמניים, וכה התפתחה האמונה בחיי הנצח בגבול היהדות, בהיותה תמוכה ונשענת משני עברים שונים; מעבר אחד שאבה כח ולח מהגיון לב חושב ועיון מחקרי, ומעבר השני היה לה חזון הנבואה לעינים. עוד הפעם יאמן המשפט אשר חרצנו כבר, כי היסודות הגדולים אשר בדת ישראל, החלקים הנכבדים שבה המלאים כח מוסרי ולשד חיים, הם צמחו רק בגבול ישראל ומקוריים הם אצלו; רק הכשרון המזהיר אשר להלאום העברי זרעם, הצמיחם ויבכר את פרים.
____________
בדרך כזה הלכה דת ישראל הלוך והשתלם מראשית ימי העם עדי השתכללה באמונות ודעות נשגבות, אשר בכחן להצליח את כל עם נאור המבקש אושר מוסרי בחיים, ובמצבה הזה היתה נכונה לעבור לסגולה לכל החברה האנושית, לולא המעצורים אשר קמו על דרכה מבית ומחוץ. מצד האחד הנה הסיָגים והגדרים הרבים ונטל החוקים שהוחקו בקרבה בימים המאוחרים, אשר הפרידו את העם מן החיים הסובבים אותו, אם אמנם נצרו את הלאום העברי בטהרתו המקורית, אבל הם גם עצרו לבל ילוו עליו בני הנכר; ומצד השני הנה הברית החדשה, אשר התאימה ברוחה אל המושגים השוררים אז בעולם, לא נתנה לתורת ישראל להתרחב מעבר לגבול הלאום העברי, במשבה אחריה על פי סבות פנימיות וחיצוניות את לב גויי הארץ לגבקה רק בה. ובכל זאת מה נפלא החזיון, כי בתקופת חמשים שנים האחרונות לפני חרבן ירושלים, בנטות שמש האומה לערוב, הגיהה תורת ישראל את אורה, ותמצא לה בעלי ברית רבים בקרב כל הגוים, ותהי נכונה גם לנַצח את מנצחי עמה, במשכה בקסם יפיה וכחה הרוחני את לב רבים מגדולי המלכות בעיר רומא גברת יהודה. אולם המשטמה והקנאה אשר התחוללו בתקופת העת ההיא בין היהודים ובין העמים הנתונים תחת שרביט מלכות רומא והנאמנים בבריתה, משטמה אשר הסיתה את העמים המתחרים יחד להתנפל איש על אחיו כחיתו טרף ולשאוף איש לדמי רעהו, – היא עצרה בעד התנועה הזאת. לולא זאת מי יודע אם לא עמדו בימי מפלת מלכות רומא שתי הכנסיות הדתיות, העברית והנוצרית, זאת לעמת זאת שוות בכח ובמנין; תחת אשר מימי המאה הרביעית לספה"נ החלה הכנסיה הקתולית, אשר נסבה את רוחה על כל נחלת ממשלת רומא, לצרור את כנסת ישראל הקטנה והדלה במספרה ואמיצה ברוחה, ולדכאה בזעמה ובקנאת דתה. הבת קמה באמה בחרב ובדם ובאכזריות חמה נוראה עד מאד. ומני אז גברו רדיפות היהודים מצד העמים הקתולים, אשר היו הראשונים לקבל מידו את האמונה באחדות האל, ולמרות כל אלה לא פג כח היהדות, עד היום.
הננו רואים אפוא כי תורת ישראל לא נפוצה במלוא רחבה והיקפה בקרב גויי הארץ ביחוד מפני רשעת עריצי הגוים הקדמונים, אשר אלצו את העם העברי להתכנס בקליפתו, שהיתה לו כחיץ מבדיל בינו ובין העולם אשר מחוצה לו. כה התלכדה תורת ישראל, תורת האהבה והחנינה, הצדק והמשפט, עם תורת הגבולות והסיגים, והעם הנועד להיות ציר בגוים התרחק מן החברה האנושית אשר אליה שֻׁלח. תחת להרחיב את גבול תורתו עד אשר תקיף את כל החברה האנושית, נאנס לבצר אותה בבנותו עליה חומות וחל, לבל תתערער מתגרת יד אויביה הצרים עליה.
- עיין בספרנו “תולדות היהודים” חלק ראשון הוצאת “תושיה”. ↩︎
- עיין בספרנו “תולדות היהודים” חלק שני, פרק א'. ↩︎
- גם חז"ל העידו כי אנכי היא מלה גפטית. המתרגם. ↩︎
- תולדות היהודים, הוצאת “תושיה”, חלק ב, פרק ד'. ↩︎
- המפלגה הזאת נקראת בשם “אוכלי צמחים” (Vegetarien), כי הם מתכלכלים רק בצמחים, ובשר לא יבוא אל פיהם. מספרם רב מאד בארץ אשכנז. רובם אנשי מדע ובעלי מוסר. ↩︎
-
כלומר עוף הטורף, וכן הוא גם דעת אחד ממבארי התלמוד, בנגוד אל הבאור המשובש “דורס את המאכלים ברגלו בעת אכלו”. ↩︎
-
אלו הן סימני ביצים כל שכודרות ועגולגולת ראשה אחד כד וראשה אחד חד טהורה (חולין סד.). מדברי הברייתא הזאת יוכח כל קורא כי במלת “עגולגולת” השתמשו חז"ל לסמן על ידה את התמונה העליפזית, אשר איננה עגול אמתי כי אם עגולה מעט; המלה החדשה הואת מתאימה מאד אל דרכי השפה, כמו ירק – ירקרק, מן אדום – אדמדם. ↩︎
- עיין ВѢстникъ Естествознанiя № 3, 1890 г. ↩︎
ד. האִסלַאם או דת מחמד
אם נסדר את כל הדתות הגדולות השוררות בעולם לפי סדר זמן הוסדן, אז תהי דת מחמד, או האסלאם, האחרונה לכלן בזמן. האסלאם הופיע בעולם כשש מאות שנים אחרי הדת הנוצרית, וביסוד הרכבתו כלולות דעות רבות שאובות ממקור היהדות, וכמו כן מן הדת הנוצרית. ובכל זאת התעצמו בקרב הדת הזאת כל התכונות המיוחדות לדתות עמי בני שם במדה מרובה כל כך, עד כי לא נוכל להתחקות על שרשיה ולהתבונן בה כראוי, אם לא נחקור אותה בתור אבר אחד באגודת דתי בני שם, אשר אנחנו עסוקים הפעם בחקירתן. בכח האסלאם ובאמצעותו הושיטה דת ישראל גברת כל הדתות את זרועותיה אל החברה האנושית, ותוציא לפעולת ידים חלק גדול ממלאכותה הנשגבה – הפצת דעת אל ואחדותו בקרב המין האנושי, אשר אמנם לא הצליחה בידי עם הספר טרם האציל מרוחו על שני הזרמים הגדולים אשר התפרצו ממקור דתו, הדת הנוצרית והאסלאם. אמנם בקרב האסלאם עוד נכרו עקבות הדת המקורית לעמי בני שם, אשר השתמרה בו בעצם תכניתה, מבלי להמיר ומבלי להרך את תכונתה הקשה והזעומה, ובמצבו זה התרומם האסלאם למעלה ויהי לדת רבת־עם, גברת מרבית עמי ארצות הקדם.
הדת הזאת נולדה, נתגדלה, נתבצרה וגם שטפה במרוצתה הלוך והתגבר הלוך וצעוד מנצחון לנצחון, וכל זה בחפזון ובמהירות נמרצה, עד כי השתוממו כל סופרי תולדות העתים על המחזה הפתאומי הזה, ועוד יגדל הפלא, כי כפי שמחליטים אחדים מחוקרי תולדות העתים הופיעה הדת הזאת פתאם, גם בלי אשר קדמו לה מקרים ומעשים לסול לה מסלה ולהכין את בואה באורח טבעי. את תקופת העבר אשר לפני האסלאם קראו הערביאים בשם “תקופת אי־הדעת”; הם חשבו כי לפני האסלאם לא היה להעם הזה כל חיי היסטוריה; הדת החדשה הכחידה בעת הופיעה את כל העבר אשר להערביאים ותנח את היסוד לחיים חדשים. למרות יגיעם ועבודתם המדעית הרבה לא צלחה ביד חכמי הערביאים להפיץ את ערפלי הענן הנסובים על פני קדמות ארץ ערב. ובכן הננו לתאר את הדת הערבית בכל שרטוטיה ותכונתה, כפי אשר תורינה אותנו החקירות האחרונות אשר חשפו במקצע הזה תעלומות רבות, שנעלמו מעיני החוקרים לפנים, ועם זה נשתדל לברר את גלגולי המקרים והמעשים, אשר בלי כל כונה וידיעה רצונית מצד בעליהם סללו את המסלה להדת החדשה ויכינו את בואה.
ארץ ערב לפני מחמד. הערביאים היושבים בארץ ערב התיכונה בימי מחמד, הם עוד טרם התאגדו ללאום, כי אם היו המון שבטים, אשר מרביתם נסעו בעדר, ומהם גם אשר התגוררו בערי מושב; ואם אמנם שפה אחת ומנהגים אחדים היו להם, וגם מסרות עתיקות שוות התנחלו בקרב כולם יחד, בכל זאת עוד לא נערכה מערכת משטרים נכונים בקרב הארץ, ועוד לא נקבע שלטון מדיני מרכזי. אדמת הערבה ארץ מגורם, אשר לא תסכון לעבודה ולמזרע שדה, נסכה רוח עצבון על פני חיי יושביה, ותמנע מהם את הכשרון והנטיה להתקדם ולהשתלם בכל דרכי החיים. רק לאט ובמתינות רבה חדרה השפעת התרבות והשכלת העמים הנאורים אל תוך הארץ השוממה הזאת, אשר בצדק נחשבה כפנה חשכה ונסתרה על פני כדור הארץ, עד כי מערכת חיי החברה אשר בה נשארה בלי שום שנוי ותמורה כפי תכניתה אשר היתה לה לפני אלפי שנים. חרצובות קרבת המשפחה היו אמיצים עד מאד, ועליהם נשענה מערכת חיי העם. שלֻמת נקם בעד רצח נפש אדם נחשבה כחובה קדושה מוטלת על כל בני השבט של הנרצח; ובכן הנה רצח נפש אדם משך בעקבותיו עוד רצח שני, ומדור אחד אל משנהו רבו ועצמו סכסוכי גואלי הדם מצד הרוצחים והנרצחים, עד כי מלאה הארץ מעללי רצח ויארבו איש לדמי רעהו. רק בשתי תקופות בשנה שבתו המריבות ומעללי חמס בקרב הארץ, והן תקופות המרגע והשלום, אשר ארכו ארבעה ירחים בשנה, שנחשבו לימי קדש, וכל אחד מן הערביאים לא נועז לחלל את קדושתם בעשק וחמס או במעללי רצח. אז שבתו בעלי הריב מדברי ריבותם ויתאפקו מצרור איש את אחיו כל ימי תקופת השלום; אנשי המלחמה השיבו חרבם אל נדנה, האזרחים ההוגים משטמה איש אל רעהו כבשו לזמן ידוע את איבתם; ויחדו עלו להשתחוות להאלילים בהיכל הקדש בעיר מכָּה. בעת מנוחה ושלום כזאת נסעו ארחות הסוחרים בדרכם לבטח, ויובילו את מרכלתם במרחבי הארץ באין מחריד; אז נערכו שוקים למסחר ולמרכלת, והמוני עם נאספו סביב עיר מכה לחוג ימי החג הגדול, אשר חגגו אחת בשנה. בעצם וראשונה אמנם נוסדו ימי החגים למטרה דתית, אך בשטף העת הסירו מעליהם את תכונתם הדתית, ותחת זאת סגלו להם תכונה אזרחית, תכונת כריתת ברית שלום בין אזרחי הארץ. לאחדים מימי השוק האלה נועדה בימי מחמד תעודה לאומית. אל השוקים האלה נאספו בני השבטים השונים ויתודעו איש אל רעהו; שם נקראו בקהל ועדה שירי משוררי ערב, אשר יצרו להם בנוח עליהם הרוח במשך העת אשר בינתים, עד כי המשוררים החדשים אשר הופיעו בקרב הערביאים נתפרסמו ונודעו לכל העם עד מהרה. וזאת הועילה מאד להרחבת השירה והמליצה בקרב העם, כי מכל חכמת סופרים, כידוע, היתה חכמת השירה אהובה ונחמדה מאד בעיני הערביאים, בני החופש הטבעי, אשר אהבו לעטר את כל מעללי החיים בנזר השירה, או, יותר רצוי לאמר, בפרי מלאכת חורזי חרוזים. שם הודיעו בקהל רב את החדשות שנעשו בין שבטי העם השונים, ושם הקשיבו תאבי הדעת גם את הדעות החדשות ולקחי חכמה, אשר חדרו אליהם מן הארצות הנאורות אשר סביבותיהם. קסם היה שפוך על השירה למשוך אחריה את לב הערבי, אשר מטבעו היה בעל רוח צהלה. נפלא מאד החזיון, כי במדה שהראה הטבע השורר בערבות ערב את פניו הנזעמים, ובמדה שקפץ את ידו וימנע מיושבי הארץ את שפעת טובו וחסדו, בה במדה הפיקו חיי החברה רוח צהלה וששון; יין, חמדת נשים, מהתלות וגבורת נשק, – הם היו הציר אשר עליו סבבה השירה הערבית עם כל עזוז רוח החיים אשר פעמתה, והם היו משאת נפש הערבי השואף לחיי חפש ונועם, לחיי ענג וצהלה. אולם אספת העם למועדים ידועים, אם כי הועילה לקרב את לבות העם יחד, בכל זאת בהיותה אך פעולה הפועלת מן החוץ, לא הביאה לידי אחדות לאומית, כל עוד לא נקלטה בלבם דעה רוממה אשר בדגלה יחסיו יחד, ואשר תקשר את לבם בנימים רוחנים דקים החודרים בפנימיות הלב. אך עברו ימי החגים, אך שלמו ימי השלום והמרגוע, שב העם אל חמס ידו כמקדם, העשק והרצח התחדשו, שערוריות ומדנים שבו להרגיז ארץ ויושביה בלי הרף, כמו היו ליסוד איתן במערכות החיים התמידים בארץ החפש הזאת, אשר יושביה השתמשו בחפשיותם רק להַוַת העם ולרעתו.
חצי־אי־ערב נחלק לשלש נפות: לערב הדרומית, ערב הצפונית וערב ההתיכונה. ערב הדרומית היא הנקראת בשם “תימן” ובערבית “יֶמֶן”, לאמר ימין, כי צד דרום הוא מימין. ויען כי לפי מושגי העמים הקדמונים נחשב הצד הימני למאושר, על כן קראו הרומאים לארץ תימן בשם ערב המאושרת (Arabia Felix). מלבד זאת היתה הארץ מבורכת בתנובת אדמתה ובשפעת מסחרה ואתננה, כי על פי מצבה בתָוֶך בין ארץ הודו וכוש היתה למסלת המסחר בין ארצות קדמת אזיה ובין הארצות אשר על חופי הים התיכון. בתקופת מאות שנים רבות לפני ספה"נ היתה אמנם ארץ תימן מאושרת גם בברכת התרבות והשבלת העמים היושבים בה, כי שם התנוססו ממלכות כבירות נאורות ומסודרות במשטר שלטון מדיני נכון. כעדות של התרבות וההשכלה, אשר קננו שם, יעידו שרידי חרבות הערים, היכלי התפארת, מצבות זכרון עם כתבות רבות אשר בהן נרשמו זכרונות ימי קדם, וכמו כן הגשרים והתעלות החפורות, אשר כוננו שם יושבי הארץ בחריצותם ובתבונת כפיהם. המצוינת בין הממלכות האלה היא ממלכת שבא הנודעת מספורי כתבי הקדש, עם עיר הבירה מַרִיב, שפרחה ותעל למרום האושר לרגלי סחר עמי קדם וים, אשר כמו בחרו בה להיות להם לנקודת הבינים. אולם מעת אשר נוסדה אלכסנדריה של מצרים חדלו מהוביל את סחר ארץ הודו דרך יבשת ארץ, ויסבו דרכם דרך ים האדום מצרימה; אז ירדה שבא פלאים וערכה לא היה עוד לה. ולהגדיל את האסון היה גם הטבע בעוכרי הארץ, וידו הקשה היתה בה להכותה חרם. לרגלי רעש הארץ אשר התחולל על אדמת שבא התערער שֶׂכֶר המים הגדול, אשר בנו מלכי שבא על יד מעברות ההרים, למען יקוו המים ליאור גדול, שממנו נפלגו המים על ידי תעלות מלאכותיות על פני כל הארץ, להשקות את האדמה הצחיחה ולהצמיח בה תנובה. שרידי חומת האבנים הגדולה אשר בנו מלכי שבא לצורך מקוה־המים עוד נשארו לפלטה עד היום הזה. המהפכה הגדולה הזאת הביאה אסון נורא על הארץ, אשר שממה מאפס עוד יכלת לכלכל את המוני העם היושבים עליה. יושבי ממלכת שבא נפוצו אל כל עבר, והשרידים אשר נשארו בארץ התלכדו יחד עם בני גמר וייסדו להם את ממלכת חִימְיַר הנודעת למדי בתולדת ימי ישראל, כי במשך תקופת עת ידועה נהפכה לממלכה עברית, ומלכים עברים משלו בה. כפי המסופר בספרי התולדה הגיעה פה היהדות אל כסא המלוכה על פי מקרה. אַבוּ־קַרִיב מלך חימיר לרגלי מלחמתו עם הערביאים שוכני ערב הצפונית התודע אל חכמי היהודים היושבים ביַתְרִיב (מֶדִינַה), ומפיהם למד לדעת את דרכי היהדות אשר משכה בחבלי קסם את לבו, ויתיהד, ובהתיהדו הטה גם את לב רבים מרבי המלוכה ועם ממשלתו לבוא כמהו בברית היהדות (500 לספה"נ). בנו המלך יוסף דוֹ־נוֹבִס, אשר אהב את היהדות בכל לבו ובכל נפשו, קנא לגורל בני עמו המדוכאים והנרדפים על ידי מלכי ביזנטיה העריצים, ויגמר אמר בלבו להתנקם בהנוצרים יושבי ארץ ממלכתו. על פי פקודתו נתפשו רבים מהנוצרים נתיני ממלכת ביזנטיה העוברים בארצו, ויומתו, ומזה היתה נסבה כי חדלו עוברי ארחות מסחר בין ביזנטיה וארץ הודו, וממלכת ביזנטיה ראתה את הרעה הצפויה למסחרה בארצות הקדם, ומלבד זאת הקשה המלך היהודי את ידו על הנוצרים היושבים בארצו. לרגלי הרדיפות אשר סבלו הנוצרים בחימיר. הרימו הכהנים הקתולים אשר דבריהם נשמעים בחצר ממלכת ביזנטיה קול זועות. קיסר ביזנטיה העיר במכתב את לב אלישבע מלך כוש אשר התנפל בחיל כבד בגבול חימיר וילחם בה מלחמת מצוה בשם הדת. צבאות היהודים אשר בממלכת חימיר לא עצרו כח לעמוד בפני חיל האויב העצומים מהם, וכראות המלך היהודי יוסף דו־נובס כי כלתה אליו הרעה בחר למות מות גבורים מנפול בשבי בידי אויב, ויעל על ראש הסלע, והוא רובב על סוסו, ויתנפל הימה ויטבע במעמקי המצולה (530 לספה"נ). חיל הכושים ערכו מטבח נורא בקרב יהודי חימיר, ורבים מהם נשבו וימכרו לעבדים. כה נפלה הממלכה העברית הקטנה אשר שאפה לתת ניר לישראל ולבצר לו תקומה מדינית חפשית על אדמת ערב, ארץ החפש, אשר מבלעדי הטבע אין שם מושל עריץ ואין שבט נוגש.
מזה והלאה, לנכח גבול ארץ יהודה, משתרעת ערב הצפונית (הידזַשס), אשר בה נאחזו יחד עם שבטי ערביאים גם יהודים רבים, שגם הם כאחיהם בני גזעם הערביאים נפרדו לשבטים נפרדים, כמו בני־נדיר, בני־קניקא, ובני־קריטא. וידמו אליהם בכל דרכי חייהם. על פי מסורה קדמוניה אשר התנחלה בקרב הערביאים יושבי ערב הצפונית, התיחשו הם על פי מולדתם אל ישמעאל בן אברהם, אשר ילדה לו שפחתו הגר, אשר כפי המסופר בספר תורת משה גרשה יחד עם אמו בעודנו נער, ויתעו יחד במדבר ערב, ושם גדל הנער ויהי לגוי גדול. הערביאים האמינו כי המעין זֶמזֶם אשר בעיר מכּה הוא באר המים אשר נגלה לעיני הגר עת פקח מלאך האלהים את עיניה, וממנו השקתה את הנער הגוע. היכל הקעבה אשר על יד מעין המים הזה נבנה לפי המסרה על ידי אברהם, ביום בואו לשחר את פני בנו ישמעאל, אחר אשר גרשהו מביתו. על יד היכל הקעבה נמצא סלע גדול הנקרא בפי הערביאים בשם “מקום אברהם”, כי לפי אמונתם עמדו על הסלע הזה אברהם וישמעאל בנו לשפוך שיחם לפני אלהים. את האבן השחרחרת התקועה בקירות היכל הקעבה הוריד המלאך גבריאל ממרומים, ועל כן רבה מאד קדושתה בעיני הערביאים עד היום הזה. ובאמת הורדה האבן הזאת ממרומי שחק, אם לא על ידי המלאך גבריאל, אבל בכל אופן על ידי כח אדיר וכביר – הכח המושך השולט בתנועת כל גרמי השמים ומסבב את מרוצתם הטבעית, – כי לפי אשר חקרו עליה איזה מחכמי הטבע הנֶה אבן אלגביש אשר נפלה מגבהי מרומים בימים קדמונים. קרבת הגזע והשפה וההתדמות בכל דרכי החיים קרבוּ גם את לבות הערביאים והיהודים יחד, עד כי ישבו שני העמים בערב הצפונית כשבת אחים יחד וברית שלום היתה כרותה ביניהם תמיד, ועל כן אנו רואים כי בכל עת אשר נרדפו היהודים על צואריהם בארצות הקדם בקשו להם מפלט על אדמת ערב. היהודים אשר עלו על יושבי הארץ בתרבות והשכלה נכבדו מאד בעיני הערביאים, אשר קראו להם “עם הספר”, ולא יפלא אפוא כי האצילו עליהם מרוחם, וכפי אשר ידענו באו רבים מן הערביאים בברית היהדות כפעם בפעם, עד כי בבוא מחמד להפיץ את תורתו כבר מצא מסלה סלולה לפניו, אחרי אשר האמונה באל אחד והאמונה ביום המשפט הגדול הנכון להיות באחרית הימים, לא היו עוד זרות לרוח הערביאים היושבים בערב הצפונית, כי התפשטה בתוכם על ידי השפעת היהודים הקרובים אליהם. על כן הננו רואים, כי אחרי הרדף מחמד במכה ואחרי מנוסתו משם, בחר מקום לשבתו ביתריב, ושם מצא בנקל בעלי ברית לתורתו החדשה.
הדת הערבית הקדמוניה. הסכן הסכינו להחליט כי לפני לדת האסלאם לא היתה להערביאים כל דת. הערביאים בעצמם אינם יודעים להגיד כל דבר ברור על אדות הענין הזה; הם יודעים רק להעריך את התקופה החדשה, אשר רוח זעם ועצבון נסוך עליה, לעמת הימים הראשונים, אשר הפיקו רוח צהלה וחמדת חיי ששון. אנחנו מצדנו הננו מכירים כדבר אמת את המשפט אשר חרץ החכם וֶלהוֹיזן, כי הדת אשר השתררה בארץ ערב לפני תקופת האסלאם בלתה מזקן ותחדל מתת פרי תנובה; הדת הערבית הקדמוניה נוסדה כלה על יסוד הדעות והמושגים אשר בארנום בפרק א' מספרנו זה. התכונה המקורית אשר לדת עמי בני שם ידועה לנו רק לרגלי חקרנו את הדת שהשתררה לפנים בארץ ערב. לכל שבט ושבט היה אֵל מיוחד לו לבדו, אשר נכנע מפניו ויחשבהו למושל אדיר ולמנהל בכל דרכיו, ויעבדהו בקרבן וזבח; את דמי הזבחים הזו על מצבת האליל, ואת הבשר אכלו אגודת בני השבט כלו מגישי הזבח. לפעמים תארו להם את סמל האל בדמות עץ רענן, אך במרבית המקרים הקימו מצבת אבן, אשר היתה להם לסמל דמות האל; למקום משכן האל נבחרה חלקת אדמה פוריה, וכל הצמחים אשר צמחו על פניה או בעלי החיים אשר נולדו בגבולותיה נקדשו להאליל; חלקת אדמה כזאת נקדשה כמקום מועד לעבודת האל לכל העם, ובלעדה לא יכול להאסף אל מקום אחר. לרגלי העבודה הדתית המבוארת פה נחשבו הערביאים כעובדים למצבות אבן; אולם השם הזה איננו נכון, אם נשים לב אל עצם כונת העבודה. כי באמת עבדו הערביאים לא את מצבת האבן, כי אם את האל המרומז על ידה. אגודת האלים אשר להערביאים הקדמונים כללה בקרבה ערב רב מהמון אלילים בעלי תכונות שונוה וגַונים שונים, ואם נמצאה איזו אחדות ביניהם, היא רק מה שנשתוו יחד בהליכותיהם ויחוסם אל עובדיהם, ובתכנית העבודה הדתית המקודשת לשמם. הגדול והעתיק לימים מכל אלילי הערביאים היא האלילה “אֵלת”, או “אלילת”, אשר הוראתה: גברת, או גבּוֹרה. האלילה הזאת, ככל האלילות אשר נקדשו בעיני עמי בני שם, הנה אלילה נערצה ואדירה רבת השלטון. היא איננה רעיתו ובת זוגו של אחד האלילים, ובמושגי תכונותיה לא נכלל כל רעיון הפוגם במדת הצניעות ובמושגי טהרתה ותומתה. היא נולדה על ברכי הדורות הקדמונים, עת אשר האם, על פי זכותה הטבעית לעמוד בראש המשפחה, נחשבה כשם־נרדף עם מושג המשטר והשלטון, כי אז עוד טרם נשתכללו סדרי החיים, והמשפחה עודנה חסרת אב להיות לה לראש. היא מוגבלת ומוגדרת בתכונתה המיוחדת המסוגלת לה, אבל אינה יודעת לספר את תולדות ימיה בעבר; עוד לא נתחברה כל אגדה מיתולוגית לתאר את השתלשלות אלהותה בעבר. להערביאים היו גם אלים טבעיים, כחות איתנים שולטים במערכת הטבע. רבים מכוכבי השמים נקדשו בתור אלים, אולם מרביתם נחשבו בתור אלילות נקבות; רק “דוּזַרִית” אלהי השמש נחשב לאל גבר, לא לאלילה. רבים עבדו את כפת השמים, אך לא את השמים הבהירים, שמי התכלת, כי אם את הרקיע המעונן אשר ערפלי עבים מכסים את פניו, יען הוא נחשב למקור ברכה, בהמטירו גשם להרוות את האדמה ולהצמיח עליה תנובה. הערביאים לא ידעו כל אלים שוכנים במחשכים בתחתיות ארץ, אלי שחת ותפתה. מכל בעלי החיים רק הנחש לבדו נעבד בתור אל. עבודת הנחשים אמנם מודעת היא גם לנו היהודים, יען כי זכרונות עתיקים ממנה שרדו אלינו מתקופה אחת כהה ועכורה בתולדות ימינו מקדם: אבותינו הקדמונים היושבים בעבר הירדן קרוב אל גבול ארץ ערב, חקו את מעשי שכניהם, ויעבדו ימים רבים אה צלם דמות נחש יצוק מנחשת, אשר קראו לו בשם “נחשתן”, ורק חזקיהו מלך יהודה בעת שקדו לבער את הדת האלילית מארצו כתת את נחש הנחשת, וישבת את העבודה הדתית המקודשת לשמו על אדמת יהודה. להאליל הזה היו בני ישראל מקטרים קטרת סמים.
אכן מרבית אלילי הערביאים נחשבו למפלגה מיוחדת מבלי להתחשב אל מפלגת אלילי הטבע; ואם גם בזמן מן הזמנים אולי נתיחדו אל האיתנים השולטים בממלכת הטבע, אבל כבר נתקוּ את העבותות אשר נקשרו בם באיזה ממפעלות הטבע בעולם. האלים אשר לפנינו הם בעלי תמונות מוזרות, האגדות המסופרות על אדותם הן מסובכות מאד ובלי כל הגבלה נכונה, והתכונות המיֻחסות להם, כמו גם התארים שתארו אותם בהם, שונים הם עד מאד. ישנה בתוכם אגודה אחת של אלים, אשר כפי האגדה השגורה על שפתי הערביאים, נקדשו ונעבדו בתור אלים עוד בימי דור המבול, בימי נח אבי משפחות כל העמים; הם אנשי מדה, ענקים נוראים, והתכונה המצינת והמסמנת אותם היא, כי הם שותים חלב למכביר. בעיר הקדושה מכּה נחשב האליל “הוּבַל” אלהי המטר לראש האלים. האליל “וַד” מתואר בדמות איש ענק עטוף מעיל ומזוין בחרב וחנית עם קשת דרוכה ואשפה מלאה חצים. האליל “יַגוּט” (עוזר) איננו אליל קבוע ומשתקע במקום אחד, כי אם אליל נד ועובר ממקום למקום, כי נשאו אותו אל שדה המערכה בצאתם לקרב. עוד אליל אחד היה להערביאים אשר כנו אותו בשם “מבעיר”. בלי ספק נתכנה בשם הזה בגלל הזבחים אשר העלו לכבודו על מוקדי אש. כל שבט ושבט עבד את אלילו המיוחד, או גם אגודה שלמה של אלילים, ויכונן לו היכלות וכלי הקדש לחפץ עבודתו הדתית. גם תארו את צלמי האלים, ויפסלום מאבן או מעץ; אפס כי נעשו על פי תכנית פשוטה מאד, בדמות גזרי אבן ובול עץ, בלי כל מלאכת מחשבת. בשם קעבה כנו לפנים אבן גדולה ידועה שחרחרת מוצבת בעיר מכה, אשר עבדוה בנשיקה, או כי נגעו בה בכף ידם. אולם בעת המאוחרת תקעו את האבן בקיר ההיכל אשר נבנה גם הוא למטרה הזאת עצמה, ויקרא גם הוא בשם קעבה. בימי קדם הוצגו בהיכל הזה פסילי אבן מחוטבים בתבנית פני אברהם וישמעאל בנו; בידי כל אחד מפסילי האבן האלה נמצאו חצים, אשר על פיהם נבאו כהני האליל את האותיות לאחור. פסילים כאלה העמדו סביבות היכל הקעבה במספר רב, ויהיו שם עד אשר קם מחמד וישביתם כלם. במקרים ידועים הוצגו הפסילים בקרב ההיכל בפנים, ואחד מכהני הדת נצב על ידו על המשמר. בידי הכהן השומר את משמרת הקדש נמצאה מכונה פשוטה להפיל גורלות, או לשאול את פי האל על פי סדר קצוב ונועד לתכלית זו; שם גם האלו אָלה וידרו נדר, כאלוּ כונוּ כי יהי האל לעד על מוצא שפתם.
בתוך כל האמונות התפלות אשר השתררו בארץ ערב בימי קדם ראוי להזכיר גם את האמונה ב"רוחות" (דזין), אשר אמנם לא התעלו למדרגת אלים, כי האלים מרחפים בגבהי מרומים, בעוד אשר הרוחות שוכנים במקומות ידועים על פני הארץ. הרוחות לא נחשבו בעיני הערביאים בתור אלים, כי אם כעין יצורים משנים להם, ומדרגתם היא בתּוך בין האלים ובין העולם השפל. הרוחות אינם בעלי צורה קבועה, כי אם הם מחליפים את תמונתם החיצונית כפי חפצם ומתגלים בתמונות שונות, ובמרבית המקרים הם מתגלים בתמונת נחש. הם נאספים בהמון רב במקומות ערבה וציה, ועושים מעשיהם רק בעתות ליל; אולם פעולתם תודע רק אחרי העשותה. הם אורבים להאלים לחשוף את מצפוניהם והודיעו את בני האדם, – את אלה אשר באו אתם במסרת ברית ידידות, – מה יפעלו האלים במרומים. ומה נוסיף עוד על דבר הקוסמים והמנחשים אשר מלאו את ארץ ערב מפה אל פה, או על דבר האמונה בחלומות ובאותות בדים להכיר על פיהם את אשר יקרה בעתיד, כמו צפצוף עוף שמים ועוד מחזות כאלה?…
בטרם נסים את השקפתנו הנוכחית, הערוכה בחפזון ובקצור נמרץ, על הדת הערבית הקדמוניה, הננו חושבים לנכון להזכיר, כי האמונה בחיי הנפש אחרי המות היתה רופפה מאד אצל הערביאים. אמנם הם ערכו מזון וצדה על קברות מתיהם למען המציא לנפש, אשר האמינו בתקומתה גם אחרי המות, את הכלכלה הראויה לה; אולם האמונה הזאת, למרות עקבותיה הנודעים בקרב העם, לא נתבצרה כראוי. היא אמנם היתה, אך לא השתררה, ויען כי לא התפתחה בקרבם, על כן היתה מרחפת באויר והשפעתה על רוח העם היתה דלה ומצערה מאד. אפס כי כפי הרגיל אצל כל עמים פרועים ונבערים מדעת, אשר האמונות והדעות המוצאות להן מקום בקרבן הן מלאות סתירות ותהפוכות בתוכן, מבלי יכלת בידי בעליהן לתפוס איזו דעה ברוח הגיון מקיף מכל צדדיה, כן נראה גם בהאמונה הזאת; כי בעוד אשר מצד אחד הביטו עליה הערביאים בקרת־רוח, הנה מצד השני נכבדה בעיניהם ככה, עד כי הקריבו לנפשות האבות אחרי מותם זבחי נפש אדם, וביחוד להאבות אשר מתו בידי מרצחים או במלחמה. סופרי תולדות ימי הערביאים מספרים, כי במלחמה על יד בדרה נפל חַרִיס חלל בחרב חבִיב, אולם זה האחרון נשבה במלחמה על יד אֹחָד ונמכר לבני חריס, אשר מלאו את חובתם, בהעלותם אותו לקרבן אל רוח אביהם המת.
ההסתבכות בדתי האליל. דרכי הדת הערבית הסתבכו עד מאד בהגיעה אל מפתן תקופת האסלאם. האלים נאחזו בארץ, ויהיו קבועים איש איש במקום מושבו, בעוד אשר השבטים המחזיקים בם היו נעים ונדים; תוצאות הדבר היו כי השבט בהעתיקו את מושבו נטש את אלילו ואת ההיכל המקודש לשמו, ויעזוב את חובת משמרת הקדש ועבודתה להשבט הבא למלא את מקומו, בעוד אשר גם הוא מצדו בבואו אל מקום חדש העמיס על שכמו את חובת עבודת האל החדש, אשר פגש במקום תחנותו. ובכן אפוא, מצד אחד נמסרה העבודה הדתית השוררת בכל אחד מהיכלי הקדש בידי קהל עובדים חדשים תמיד, וכל אחד מן השבטים הנודדים השאיר אחריו מנהג חדש או אגדה חדשה בכל אחר מהיכלי הקדש מדי עברו; ומצד השני הושם לחובה על כל העם לנסוע כפעם בפעם לבקר את היכלי הקדש במקומות רחוקים, כי כל שבט מצא את עצמו מחויב לבקר את האלים אשר עזב אחריו בצאתו. בעיר מכּה רבו מאד פסילי האלילים ומספרם עלה שם למאות; כל שבט ושבט משבטי הערביאים השאיר אחריו פה את פסל אלילו. ככה היתה מכּה למקום נקדש לכל שבטי העם הקרובים והרחוקים, עד כי לאחרונה נתּן לקדושתה גם ערך לאומי; כמחזה הזה עצמו אנו רואים גם במקומות רבים אחרים, אך במדרגה פחותה מזאת. ובמדה אשר גדלה והתפתחה מסכת גלגולי מעשים ועלילות כאלה בגבול הדת, בה במדה רפה כח הדת ומשמעתה, ויקל כבודה בעיני בעלי בריתה. רגש האחוה וקרבת המשפחה, אשר הרגישו בני המדבר תמיד בקרב לבם, גברה מאד על חרצובות הקשר הדתי, אשר למענו נטל על השבט להרחיק נדוד אל מקומות רחוקים ולהסתבך בסדרי עבודות דתיות רבות ושונות. על כן נדמתה עבורת הדת יותר ויותר אל אמונה תפלה, זאה אומרת, אל דבר אשר קדושתו תלויה רק בזכרון ימים עברו, ואשר השתמר בהוה רק הודות למנהג חסידות; עבודה דתית כזאת לא האצילה מרוחה על עובדיה, וגם אזלת ידה לעורר את החיים בהוה למפעל ומעשה, ולהיות לעינים להעם בנתיב חייו.
אנחנו עוד לא דברנו דבר עד כה על דבר “אַלְלַה”, אשר נחשב לאל ראשי בארץ ערב, אולם לדבר הזה סבות מיוחדות. “אללה” איננו אל אשר התפתח התפתחות היסטורית, איננו דומה אל יתר האלים מרעיו, אשר התיחדו כל אחד אל שבטו אשר נתּן לו לסגולה, ואשר יש להם אגדות מיתולוגיות מיוחדות והיכלי קדש מקודשים לשמם לבדם; הוא איננו עצם הנכנס תחת גדר ההיסטוריה, כי אם רעיון אשר התהוה לאל בתקופת עת קדומה. חקירת החכם וֶלהויזֶן, המתארת לפנינו באיזה אופן הופיע “אללה” על אופק הדת הערבית, מלבבת אותנו עד מאד. כפי אשר הוכיח החכם הזה, הנה השם “אללה” איננו שם פרטי המתיחס אל אל אחד מוגבל וידוע בקהל אלי ערב; הוא רק שם כנוי אשר כנה הערבי את אלהיו, יהי שמו הפרטי איזה שיהיה. את כל אל ואל אשר עבד אותו כנה בשם “אללה”, לאמר “אדון נעלה ואדיר”; ובכן הנה כל אחד מאלי ערב הוא “אללה”, כאשר כל איש אשר הוליד בנים נקרא בשם “אב”, וכל מושל בעמו נקרא “מלך”. אולם בהיות כי כל האלים אשר להשבטים השונים נקראו כלם בשם “אללה”, על כן התחולל הרעיון (בלי ספק עוד בעת קדומה) על דבר מציאות אל אחד כללי לכל שבטי העם. השפה היא אשר סללה מסלה להמחשבה והגות הלב; ואם כי האמונה בהאלים השונים אשר לכל שבטי הערביאים לא חדלה, וכמקדם לא חדלו מהשתחוות להם ומעבוד אותם, אפס כי דמות “אללה” התרוממה על כלם, – דמות איזה עצם, אשר אין עבודה דתית מיוחדת לשמו, ואשר גם איננו דורש כזאת מאת בני האדם ואיננו מצטרך לה, ועם כל זה הוא עולה על כל יתר האלים בתכונות נעלות הראויות ומסוגלות רק לעצם נשגב. “אללה” היה לאלהי כל שבטי העם; ובמדה שהתגדלה והשתגשגה צורתו הרוחנית, במדה ההיא נקלה כבוד אלי השבטים הנפרדים ויתמעט ערכה של העבודה הדתית המקודשת לשמם בעיני העם, באופן כי עד מהרה היתה לדת הנועדה רק בעד נשים וילדים. כה סללה לה האמונה הצרופה באחדות האלהים מסלה למהלכה יחד עם האמונה הקדמוניה הסרה למשמעת אלים רבים. לעיני מחמד, בעת עלותו על במת המחזה להתודע אל העם בתור מחוקק כבר נראה המחזה, כי בני עמו אינם מאמינים עוד בפועל בלב תמים בהאלילים קלי הערך כבתחלה; הם קוראים בשם “אללה” בכל עת ומקרה אשר סכנה עצומה מרחפת על ראשם, או עת תכלינה עיניהם לחנינה וחסד השופע מהעולם העליון. עתה יצאה מפלת האלים לפעלה על נקלה; כי העם לא הרגיש עוד בהם כל נחיצות. עתה החלו הערביאים להאמין באלהים היושב בשמים, יוצר תבל ומלאה, אשר בהכניעו את חיי האדם תחת ידי חוקות עולם אשר לא ישבתו נצח, יגביל את הטוב והרע, האושר והאסון, כפי המתאים אל מטרתו. אולם התכונה המוסרית אשר יחסוּ ל"אללה" לא התרוממה במדרגה נכרת ובולטת על פני תכונת עמו הנצמד אליו. הערבי חשב למתת “אללה” רק את אשר רכש בעשק וגזל, בעוד אשר לכל חפץ אשר רכש לו על ידי עבודה ויגיע כפים מצא לו שמות אחרים. אמנם איזה מהם הרגישו בלבם, כמו ישאף “אללה” למנוע אותם מעשק וחמס, והוא ירים למעלה את דגל המוסר והצדק, במובן אשר הבינום הערביאים. הערבי מבין תחת גדר שם “מוסר וצדק” את אותן התכונות אשר בהן מצוינים הערביאים מעודם; ובכן הם עורכים דמות ל"אללה" לפי צלמם ודמותם המוסרית הם. הוא אוהב גרים ומגן להם, קנא ונוקם בעד עון בגד ומעל; השפעתו המוסרית היא יותר בשלילה מאשר בחיוב; הוא לא יאציל על בני האדם מרוחו לתת בלבם רוח חסד וחנינה, רוח אהבה ותשוקה להיטיב, כי אם ישאף רק לעצור בעד זרון ומשובה. הוא איננו עצם מוסרי נשגב בתכלית המשגב אשר בכחו המוסרי תתאחדנה כל הקצוות, וכפי גדולתו כן ענותנותו, עד אשר נאמר כי יכול יוכל להתקרב אל בני האדם ולבוא אתם בברית אחוה וידידות, כפי התכונה המיוחסת לאלהי ישראל; הוא מצוין בהפשטתו המוחלטת (כלומר בזה שהוא מופשט ומובדל מן העולם והאדם), והקשר המחבר אותו עם תולדות החברה האנושית הוא רפה ודל מאד, ועל כן איננו מוכשר להתכוץ ולהסתגל לתכנית דתית כזאת. דת של אל כזה לוּ קרה מקרה להשתכלל ולהתפתח בשלמותה, היתה קרובה יותר אל דת קנאים ושואפים להעמיד כל דבר על מדת הדין בכל תקפו וקשיותו, מאשר אל דת של סבלנות ובעלת דרכי נועם, היודעת לותר לעתים על אמתיותיה למען התפשר עם החיים. אל כזה הוא בעצמותו כעין דמות ותכנית של אל אדיר ונערץ מופשט תכלית ההפשטה בלי כל בסיס טבעי תחת רגליו, אשר כמו הופיע מן החוץ לכבוש את העולם ולמשול בו בחזקה, באין כל רגשי ידידות ואחוה המקשרים את לבות המלך ועבדיו יחד. ובכן הנה אל כזה יוכל להיות רק מושג ומתקבל על השכל, אבל איננו מתרשם בלב, ובכל תעצומות עוזו וגדל ערכו איננו מלבב את האדם, ונפש כל מאמין לא תתרגש ממנו. מראהו לא ילהיב את דמיון המאמינים, וכמו רוח קרה נושבת מכל עבריו, ועל כן לא תתרקמנה סביבותיו אגדות מיתולוגיות; הוא מעצם ראשיתו גדול ואדיר, ותיק ובעל רוח מוסר, נוהג את עולמו על פי חוקות עולם אשר לא ימירו ולא ישנו את תפקידם, וסביבות עצם נשגב כזה אין כל מקום פנוי ליצירות־בדים ושעשועי דמיון. הדת הזאת התנוססה אפוא בימי “תקופת אי־הדעת”. השיטה הזאת אמנם מלבבת אותנו יותר בחדוד שכלה וביפי מערכת בנינה מאשר בתקפה ובאמתותה ההיסטורית. ובכל זאת אין לכחד כי יש בה גרעין של אמת, אם לא ביחס אל כל העם, על כל פנים ביחס אל בחירי האומה. אין כל תפונה כי בהעת הקרובה אל גבול תקופת האסלאם נהיתה תמורה גדולה בהשקפת הערביאים על היחס השורר בין העולם הרוחני והעולם השפל, והתמורה הזאת תתגלה אמנם לא בדמות הכרה פנימית ברורה, אבל למצער בדמות תסיסה רוחנית, בדמות שאיפה עצומה לפתור את החידות המנקרות את הלב, חידות אשר אין בכח הדתות השוררות בארץ לענות עליהן תשובה מספקת. ויותר מאשר פעלו סבות פנימיות פעלו סבות היסטוריות חיצוניות. לרגלי גלגולי מאורעות היסטוריים נוסדו בארץ ערב מושבות יהודים, אשר השפיעו מרוחם על העם, ויפיצו בקרבם את יסודות תורתם, ועל ידם נמשך לב הערביאים אל האמונה באחדות “דת אברהם”. ומעבר השני נכרת גם השפעת הדת הנוצרית, אשר אם כי יסודה העקרי – האלהות בעלת תמונה משולשת והתגלמות האלהים ברוח בן האדם – בהיותו מושג מורכב מאד לא נתקבל בקרב הערביאים, בכל זאת פעלה גם היא פעולה שלילית, להסיר את לב הערביאים מרבוי אלים ולטעת בלבם מושג של האחדות האלהית השולטת בעולם. על כן הננו רואים כי בהרים מחמד את קולו לבשר לבני עמו את האמונה באחדות האלהים, הנה עד מהרה נענו לו כל פנות העם, אשר כמו הקשיבו את הֵד קולו יוצא ומצלצל גם ממעקי לבבם. הסרבנות אשר נגלתה בראשית לדת האסלאם איננה התנגדות אל עצם הדת החדשה, אשר באמת היתה קרובה אל לבם גם הם, כי אם מוצאה מסבות איקונומיות ומדיניות. הסרבנים סרבו יותר להמחוקק מאשר לעצם הדת. מצד אחד דאגו בני מכּה, אשר היתה הנקודה המרכזית בארץ ערב, פן תזיק הדת החדשה למצבם האיקונומי ופן יבולע למסחרם. ומצד השני פחדו שבטי הערביאים וידאגו לחפשיותם המדינית. הבה נראה נא מה פעלו היהדות והדת הנוצרית להרחבת אמונת אחדות האל בארץ ערב.
היהדות והדת הנוצרית בארץ ערב. פעמים רבות כבר עמדה השאלה לפני כסא משפט החקירה: האם לא נולדה דת האסלאם החדשה בקרב בני ערב רק הודות למגעם בהיהדות והדת הנוצרית? שתי הדתות האלה אמנם נודעו בארץ ערב עוד בתקופת העת אשר לפני מחמד. בעיר יתריב התגוררו יהודים רבים, אשר נפרדו לשבטיהם, כמו בני נדיר, בני קנוקא ובני קרַיְטָה, ומושבם היה שם איתן, עד כי בקשו גם איזה משבטי הערביאים את קרבתם. כפי עדות סופרי הערביאים התישבו היהודים בעיר הזאת עוד לפני הערביאים, וכמו כן במחוז חַיבַר הקרוב לה, ויהיו הם לבדם לאדוני כל חבל הארץ הזה. אך במאה השניה לספה"נ באו שמה שבטי הערביאים מארץ תימן, אשר נתדלדלה אז לרגלי המהפכה הטבעית והאיקונומית אשר היתה בה, ולא יכלה עוד לשאת את המון יושביה, ויאחזו גם הם בה. וכפי הידיעות אשר הגיעו אלינו מפי סופרי תולדות העתים השתרר שלום אמת בין היהודים והערביאים, אשר נדמו יחד בשפתם (השפה הערבית היתה לשפה מדוברת בפי יהודי ערב) ובארחות חייהם, ואלה האחרונים נִשאו ויכבדו את היהודים בגלל השכלתם ותרבותם הדתית. לא חזון יקר היה לראות משפחות ועדות שלמות מן הערביאים מתיהדות, וגם בקבלן עליהן את תורת ישראל אינן פורשות מאגודת השבט הערבי, אשר הן מתחשבות אליו; גרים כאלה נחשבו כערבים גמורים לכל דבריהם וסדרי חייהם, רק כי היו בני דת משה. הלקח ההיסטורי הזה הוא בא ללמדנו, כי חזון הפלג הלאומיות והדת לשני מקצעות מיוחדים, כמו למשל אשכנזים ופולנים וכו' בני דת משה, אשר הופיעו בגבול ההיסטוריה העברית בימים האחרונים, איננו המצאה מקורית אשר המציאו בחכמתם המתחכמים בעמנו במאה האחרונה, כי אם אביה היה הערבי הקדמוני, אשר עם כל היותו איש טבעי ובן הערבה ידע להקדים את משכילינו הנאורים כיום. הערביאים קראו את היהודים בשם “עם הספר”, כלומר בעלי הספר הגדול ההוא, אשר בשלשלת המסרת הכלולות בקרבו ישנה גם חוליה אחת המקפת את העם הערבי ומקור מחצבתו. הערביאים אשר מצבם במדרגת הקולטורה היה שפל מאד, בהיותם עוד עם נבער מדעת, שמרבית בניו לא ידעו קרוא וכתוב, עם קרוע לקרעים, נפרד לשבטים קטנים ומחזיק בדתות שונות שפלות ערך, אשר גם בעליהן חדלו מהוקירן ומהגות להן רגשי כבוד, – קנאו ביהודים, אשר תורת דתם כבר השתלמה והשתכללה ותגיע למעלת דת כתובה ומקוימת בספר. ההכרה הפנימית אשר נקבעה בלב הערביאים להכיר את יתרון היהודים עליהם ויתרון תורת ישראל על דתם האלילית, היא המריצה אותם לקבל איזו השפעה מדת היהודים, כן בנוגע אל דעותיה, וכן גם בצד ידוע של תורתה המעשית. מלבד האמונה באחדות האלהים והתקוה ליום המשפט הגדול עת יבוא אלהים במשפט את כל יושבי תבל, קבלו הערביאים מאת היהודים גם איזה ממנהגי הדת, כמו להסב את פניהם בתפלתם לנכח ירושלים, ולהתענות יחד עם היהודים ביום הכפורים (יהודי ערב קראו לצום העשירי “עשורא”). איזה מסופרי דברי הימים וחכמי הבקרת בדורנו, המאמצים את לבם להכחיש דברים ידועים ומקובלים בההיסטוריה, בעקמם אותם בפלפולים שנונים כדי להוציאם מידי משמעותם הפשוטה, משערים, כי אמנם היו יהודי ערב נכבדים בעיני שכניהם הערביאים, אבל לא אהובים ורצוים לעם. לפי דעתם, התכונות המיוחדות להלאום העברי, אשר עוררו את השנאה להיהודים בלב איזה מעמי אירופה החדשים, כבר נתאזרחו בקרב היהודים גם אז; התבודדותם הדתית, גאונם הלאומי, שאיפתם לרכוש הון ושקידתם להעביר את העמים אשר הם יושבים בקרבם, – כל אלה עוררו עליהם משטמה בארץ ערב, כמו שהם שנואים בארץ גרמניה ורומניה בדורנו זה. למען סתור את ההשקפה המוטעת הזאת דיה רק השקפה אחת שטחית על פני ההיסטוריה הערבית אשר לפני תקופת האסלאם. אם עם קטן השגיב בכחו הרוחני והמוסרי להפוך לב קבוץ מדיני גדול של ערביאים לדתו ולאגודתו הלאומית, וליסד לו בכח המהפכה הזאת, – אשר אמנם נעשתה לא באֹנס ובעקיפים, כי אם בכח מוסרי ובחבלי אהבה –, ממלכה עברית בלב ארץ ערב בתימן המאושרת, כאשר הזכרנו למעלה, ומבלי אשר נמצאו אז מתנגדים ומערערים להמפעל ההיסטורי הזה מצד הערביאים בני הטבע השונאים את השעבוד וממשלת עריצים שנאה עזה כמות, – אות הוא כי לא היה בלב הערביאים כל טינא ומשטמה אליו. התיסדות ממלכה עברית אשר תחת דגלה התבוללו הערביאים ברצון חפשי בתוך היהודים להיות ללאום אחד היא מופת חותך, כי עוד לפני התיסדה נאחדו היהודים והערביאים יחד ברגש אחוה וידידות, וירגישו את עצמם בתור עצמים אחדים בגויה אחת, באחדות השפה והגזע. ההיסטוריה של האסלאם בתקופת ימי הוסדו מספרת לנו גם היא בתור עד ראיה, כי הרדיפות אשר נרדפו היהודים בערב בימי מחמד, אינן תוצאות פרי משמטת העם, כי אם הן תולדה מסובבת משנאתו הפרטית של המחוקק הערבי אל היהודים, אשר ראה בהם כעין מעצור להפצת דתו בארץ ערב, ומהם יצאה כפעם בפעם מחאה נמרצה ומיוסדת על מוסדי בינה על תורתו החדשה, אשר שאב ממקור תורת ישראל מבלי להבינה לאשורה. הדבר אשר קרה בעיר מדינה, כי בגלל אשר רבו מאד מקרי מות בקרב ילדי הערביאים בעת הולדם, בעוד אשר במושבות היהודים לא נראה הנגף, נדרו הערביאים נדר לגדל את בניהם אשר יולדו להם בדת משה, עד כי באמת נתרבו בין הערביאים במדינה אנשים שנתחנכו על ברכי היהדות1, – הנהו גם הוא כראיה מוכחת, כי היה לב הערביאים טוב מאד ליהודים, ולולא זאת לא הקדישו האבות את בניהם לעם השנוא לו בלבו.
ומצד השני השפיעה גם הדת הנוצרית על הגיון לב בני ערב, ותעזור גם היא לחליפת הדעות אשר קמה בתוכם, אפס כי השפעתה לא נתיחדה על פי רוחה ונטיתה הפרטית, כי אם בנטיה המובילה אל האמונה באחדות האלהים בתמונתה הכללית. ההשקפה על החיים המלאה רוח גבורה, הגיון עמוק, התאפקות ונזירות – אשר אחזו בה רבים מן הנוצרים הראשונים – לבבה גם את רבים מן הערביאים בעלי רוח ושכל, ובהתקרבם אל אלה הראשונים קבלו מהם גם איזו דעות נכונות. ידענו כי בתקופת הימים הנוגעת אל גבול תקופת האסלאם נמצאה בערב מפלגת אנשים אשר נפרדו מעל הדת האלילית בנטותם אחרי האמונה באחדות האל, והיא המפלגה הנודעת בשם “חניפים”. המלה “חניף” איננה ערבית, ועל כן לא ידעו גם הערבים את פתרונה; באמת היא מלה ארמית, והוראתה בגד בדת, או יותר מדויק לאמר “כפירה”, וכן כנו אותם הערביאים על שם כחשם בדת האלילית. אולם עם כל זה עוד לא באו החניפים לידי דת חיובית; הם לרגלי כפירתם בדת האלילית נשארו משוללי דת, ולבם הגה מחשבות, לבקש דת העולה בטובה ומשגבה על דתם אשר זנחו, ולסגל להם סדרי חיים טובים וישרים מחיי הערביאים המלאים ריבות ומדנים חמס ורצח. ויען כי החניפים עוד לא אחזו בשום דת חיובית, על כן רואים אנו בחייהם עם האמונה באחדות האלהים איזו ערבוביה של מנהגים לקוחים מדת היהודים והנוצרים גם יחד. החכם ולהויזן מחליט, כי רק הדעות מיסודי הדת הנוצרית אשר חדרו בקרב המפלגה הזאת היו כעין כח מניע לנחותה בנטיתה הדתית; וההשערה המוטעת הנוכחית הביאתהו לידי שגגה עוד גדולה מזאת, לבאר על ידי השואת המלים (החסרה אמנם יסוד הגיוני נכון) את המלה “חניף”, כי הוראתה “מתנחם ומתחרט”, ובזה מצא יתד לתלות עליו את החלטתו כי מוצא המפלגה הוא מן הנוצרים, אשר נהגו בימים ההם לסגף את עצמם תמיד ולהתודות על עונם לפני האלהים; ולמען חזק את השערתו הוא מביא עוד השערות תמוכות על יסוד איזה ניבים בלתי מבוררים כל צרכם הנמצאים בספרי ערב הקדמונים, כמו נקראו החנפים לפנים בשם המורה כי נהגו מנהג הטבילה, ובכן הלא נוצרים גמורים הם. אולם לא על השערות רופפות כאלה נבנה בנין היסטורי. החכם סָלוֹביוב בספרו “חיי מחמד” מוכיח במופתים נאמנים, כי אמנם ידעו הערביאים את הדת הנוצרית לרגלי קרבתם עם בעלי בריתה, אפס כי לא יכלה להתקבל אצלם לרגלי סבות פסיכולוגיות2.,ההתפעלות הbלהבה לאין חוק – אומר החכם הנז' – אשר התפעלו הערביאים מרגש האהבה והידידות, אמון רוחם להחובות המוטלות עליהם, רוח גבורה במלחמה וביום אסון, ותשוקה כבירה לעולל עלילות גבורה, – אלה הן התכונות החיוביות (מעלות ויתרונות) אשר להלאום הערבי, המעידות על תגבורת מחשבתו ורוחו הפנימי בקרבו על יתר כחותיו השכלים, או במלים אחרות, הצד הסוּבּיֶקטיפי מכריע בקרבו את כל יתר מושגיו. ולעמת זאת בתוך יתר התכונות השליליות אשר נמצאו בטבע הערבי נחשבה גם המגרעת הזאת: קָרת רוחו אל אמת אָבּיֶקטיפית, אשר להלאה מגבול עולמו הפנימי, אל אמת שיסודה במעשים ומקרים בעולם החיצוני. אם מצד אחד התקדם הלאום הערבי בהשכלתו והתפתחותו ויעביר את דתו האלילית, הנה מצד אחר לא היה מוכשר לקבל את הדת הנוצרית, וביחוד בתמונתו ההיא שהיתה מצויה אליו. התגברות פעולת ההגיון הסוביקטיפי וההתרגשות הנשגבה להרגיש עצמותו, הן אינן יכולות לדור יחד עם התשוקה לסגופים ולהנזר מן החיים, ולא עם התמדה אל היופי והתפארת הערוכים בטעם מלאכת מחשבת ונסוכים על פני עבודת הדת, גם לא עם החקירות העיוניות הדתיות, כאשר גם לא תתרועענה עם הכנעה ומשמעת אל מערכה מורכבת ומסובכת של חוקים וכללים רבים. כל הדברים המנוים פה כבר נקבעו בתחום הדת הנוצרית במאה הששית לספה"נ, ויכסו מעין המשקיף עליה השקפה שטחית את עצמותה הפנימית הסוביקטיפית, כלומר התאחדות הרוח של האיש המתרומם באמונתו עם האל המושיע המתגלם בתכונת האדם. היסוד העקרי אשר בדת הנוצרית, לאמר: התגשמות האלהים באדם והתרוממות רוח האדם אל משגב האלהות, היא היתה דעה מפשטת ונאצלת, אשר אי אפשר לה להיות נקלטת במושגו של הערבי". ובכן אפוא, אם הדת האלילית הָשפלה מאד בעיני הערבי המשכיל, אשר התקדמותו הרוחנית חוננתהו בהרגשה דקה לחוש את האמתות שבתוך הדת, לעמת זאת היתה הדת הנוצרית, המקולעת מעיונים ומושגים מרכבים, נעלה מהשגתו, וצעיף של מושגים אבּיקטיפים הנוגעים אל עקרי הדת ואל העבודה הדתית חוצצים בינו ובינה. הערביאים הבינו את הדת הנוצרית בתור אמונה באל יחיד כפי סגנונה המקובל בדת היהודים, רק כי נתנה על ידי נביא אחר. בספר הקוראן אנחנו קוראים את פתגמי מחמד על דבר המחוקק הנוצרי, אשר מהם נראה כי השקפתו בזה היתה מלאה שגגות רבות הסותרות אשה רעותה, אם מאשר כי לא השיג את הדעה היסודית הרפודה באמונת הנוצרים, או כי שאב את ידיעותיו ממקור הכתות הנוצריות השונות אשר קמו בקרב הדת הנוצרית בתקופה הראשונה לימי הוסדה, שנחשבו בתוך הכנסיה לכופרים, מבלי לבחון כי יסודות אמונתן סותרים זה את זה. כה אמר מחמד באחת מנבואותיו בספר הקוראן:
“אחרי הנביאים שלחנו את מרים ואת ישוע, למען אשר ימלאו את דברי ספר תורת משה. אנחנו הפקדנו בידו את ספר אבן־גליון הטבוע בחתמת דת אמת, ועליו תהל האמונה את נגה זרחה. הספר הזה הוא לקח טוב לכל יראי אלהים, הוא ישכילם על דבר אמת” (קראן שורה ה).
“ישוע בן מרים הוא ציר שלוח מאת האלהים לבשר את דברו אל בני האדם” (קראן שורה ד).
מן הדברים האלה רואים אנחנו, כי בעיני מחמד ובני דורו נחשב המחוקק הנוצרי רק בתור נביא וציר שלוח מאת האלהים. הננו רואים אפוא, כי נמשך מחמד אחרי מפלגת היהודים המתנצרים (Ebioniten) אשר הכירו את ישוע הנוצרי רק לנביא ולמחוקק. אולם במקומות אחרים נאמר בספר הקראן, כי ישוע הנוצרים הוא רוח אלהים ונשמת אפו, ואף גם זאת, כי לא הומת בידי אדם, יען כי הנהו עצם רוחני מהעולם העליון ואיננו נכנס תחת גדר התמותה, כי אם עלה השמימה בעודנו חי, – דעה אשר אמנם השתררה במפלגה בקרב הידעונים (Gnostiker). שתי הדעות האלה, הנובעות שתיהן יחד ממפלגות הכופרים שבקרב הכנסיה הנוצרית, דעות המתנגדות זו לזו, נקלטו יחד במחו של הנביא היודע דעת עליון אבל לא יושר הגיון, הלוקח חמר לנבואתו מכל הבא בידו, מאפס כשרון להתאים את דעותיו יחד.
באמת הנה האמונה באחדות האלהים, אשר מצאה לה מקום גם בערב בקרב איזו מפנות העם, נולדה עוד על ברכי תקופה קדמוניה. הספורים הנזכרים בספרי הקדש על דבר אברהם ראש המאמינים נפוצו על ידי היהודים גם בקרב שבטי ערב, אשר יחש־אבות יקר בעיניהם מאד, עד כי הנהיגו ספרי יחש גם לסוסיהם קלי המרוץ, – וילבבו אותם עד מאד. הספורים האלה נתנו יד למבקשי דת אמת להאמין, כי האלהים אשר נגלה לאברהם נתן על ידו תורה שלמה להורותה את בני האדם, והיא הדת המקורית לכל הדתות הבאות אחריה, אשר קראוה בשם “דת אברהם”, הנזכרת כפעם בפעם בספר הקראן. כאשר הופיע מחמד בתור מחוקק לעמו, לא נועז גם הוא לאמר כי תורה חדשה הוא נותן לעמו, כי אם הוא בא בשם אלהים לבאר לפני עמו את תורת דת אברהם ולמסור אותה בעצם תומה לבני דורו. כי האמונה באל יחיד נמצאה תמיד במצב מקופל וגנוז על אדמת ערב – הוא דבר הנעלה מכל ספק. אם גם אין אנחנו נוטים להסכים לדברי איזה מן החכמים המשערים כי ספר איוב חֻבר בשפת ערבית ותֻרגם אחרי כן לעברית, וכאשר הגדנו כבר הננו רואים בו פרי הגיון לב חכמי ישראל בימי גלות בבל, בכל זאת הספר הזה הנהו עדות אל התנועה הרוחנית בתחומה של האמונה באחדות האלהים, אשר התחוללה אז על אדמת ערב. מחבר החזיון הזה בחר מקום נאות לערוך עליו את חזיונו הפלוסופי, את ארץ עוץ, אחד המחוזות בערב הצפונית. גבורי החזיון, כמו אליפז התימני איוב וכדומה להם, הם שמות אנשים ערביאים; אות הוא כי דברי החזיון הזה, אשר תכנו חקירה על דבר מציאות אלהים והשגחתו על העולם, מתאימים מאד אל תכונת יושבי ערב בהתקופה ההיא, אשר שם התחוללה אז התנועה הרוחנית בדרך המובילה אל האמונה באחדות האלהים, ומפלגת החניפים כבר החלה להשתגשג בארץ, כפי הרגיל להיות עת תצמח דת חדשה בקרב איזה עם, כי מצד אחד מתחזקים הנוטים אחריה בדתם החדשה ונכונים גם לבא בעדה באש ובמים, ולעמתם ירבו גם המערערים עליה. לולא זאת לא בחר המחבר לערוך את המחזה על אדמת ערב, בקרב שבטי עמים המחזיקים בדת האלילית. מלבד זאת, כפי הנראה, קמו כפעם בפעם באיזה משבטי ערב נביאים אשר קראו אל העם בשם אל אחד ויחיד. בספר הקראן מזכיר מחמד את הנביא שַאַיִב אשר נבא בשם אל אמת בקרב יושבי מדינה, את סַלִיך נביא שבט התִימוּדים, ואת כוּד נביא בני אָדִית, ואת השבטים האלה מציג הנביא למופת לבני עמו, כי נכחדו כלם על דבר אשר לא שמעו בקול אללה ביד נביאיו. אולי יתעקש החוקר לתת גם את הדברים האלה לדברי אגדה, אף כי אין אנחנו רואים כל יסוד נכון לזאת, אבל לוא גם יהי כדבריו, הננו רואים בזה אות כי רעיון אחדות האלהים כבר נאחז בתור אזרח על אדמת ערב; ברור בעינינו, כי כשם שאין אדם רואה בחלומו אלא מהרהורי לבו, כן אין אגדה נולדת בקרב כל עם אלא על אדות ענינים המעַנינים את לבו מאד.
כאשר הכתה האמונה באחדות האלהים שרש על אדמת ערב, עוד היתה עומדת ומחכה כי יבוא התור לה להתגלם בתמונת דת מעשית, ובאופן כזה תתכשר להיות מוצעת לפני העם. החמר כבר הוכן, רק כי חסר חרש אמן לתת תכנית לבנין ולהקימו על תלו, – ואיש כזה היה מחמד. לפי ההשקפה אשר השתררה מעולם בקרב עמי בני שם, יודיע האלהים את רצונו רק על ידי איש הבינים, על ידי נביא, אשר הוא יהי למחוקק להודיע להעם את רצון האלהים ולהורותם את תורתו, בתתו לפניהם את חוקי האלהים ותורתו כתובים על מגלת ספר המקודשת מטעם האלהים ודתו. לספר כזה כבר יִחלו החניפים, אשר ידעו את דת אברהם מצדה העיוני, ויחכו בכליון עינים לקראת תורתה המעשית. וכל כך גברה התשוקה בלב מפלגת החניפים להשיג את תורה דת אברהם כתובה על ספר, עד כי רבים מהם העתיקו משפת כשדים לערבית את מגלות ספרי הגניזה המיוחסות לאברהם, אשר התפשטו מאד בגלילות סוריה וארם נהרים, ואשר בלי ספק התיחסו אל ספרי הקדש אשר לאנשי הצאבֵה הנזכרים בספר הקראן. אפס כי ספרים כאלה, אשר נתחברו בארץ נכריה, לא התאימו אל רוח הערביאים, אל טעמם ואל תנאי החיים הסובבים אותם, ומפני שלא הניחו את דעתם לא נתקבלו אצלם בתור ספרי דת. כל הרוחות המנשבות האלה אשר טעם בני נכר יצוק בהן, הן רק הקשו ואמצו את לב החניפים באמונתם, ותרהבנה בנפשם עוז לחכות עד אשר יופיע מחוקק אשר רוח בני עמם נוססה בו, לתת להם את ספר הדת, אשר אליו קוו מכבר.
כה גרמו סבות שונות פנימיות וחיצוניות לחולל תמורה עצומה בעולם הרעיון והמחשבה של הערביאים, תמורה אשר אמנם היתח בעין הכנה קודמת אל האסלאם המתעתד לבוא. אם אֵל כ"אללה" התרומם במושגי הערביאים למעלת עצם נשגב בעל תכונה רוחנית ויגיע למצב רם ונשא המגדיל את ערכו על פני כל האלילים של השבטים השונים, הנה זאת אומרת, כי התפתחותו של העם הפנימית הלכה בנטיה אחת עם ההשפעה אשר השפיעו הדתות האחרות מן החוץ. במצב כזה נתבכר אפוא הצרך הרוחני ליסֻד דת חדשה, ואז הנה נשאר לפני העם רק לחכות להמועד הנכון. אי־אפשר היה לכל בעל דעת לקוות, כי עם חפשי בתכלית החפש, עם אשר איננו סובל כל מרות ואיננו יודע לסור אל משמעת כעם הערביאים, יקבל עליו איזו דת ומערכת חוקים אשר לא צמחו על אדמת מולדתו, ואשר אינם מסתגלים אל תנאי חייו, שהתיחדו בצורה מיוחדה, אשר אין כמוהם בכל העמים בעלי התרבות; נחוצה היתה התפתחות דתית הבאה מבפנים, ורק היא הנכונה והמוכשרת להצמיח ולשאת פרי, אשר בו ימצא העם את כלכלתו הדתית הרוחנית.
צעיף תעלומה פרוש על פני ראשית מולדת מרבית הדתות. לא כן האסלאם, הוא גלוי וידוע לנו מרגע הולדו בכל דיוקו ובכל פרטיו. השאלה האחת קשת הפתרון אשר נמצא בהאסלאם, היא מתיחסת רק אל תכונתו הפסיכולוגית. לפנינו מחזה נפלא אשר אמנם עלינו לבאר את סבתו; דת חדשה משתגשגת ועולה לפנינו, ואך הופיעה שטפה במרוצתה כאשר ימהר הברק במעופו, ותתפשט על פני ארצות רבות, והתפשטותה עוד לא חדלה גם היום, ועם זה הן מחוקקה היה איש הרחוק מגאון רוח וכשרונות מזהירים, איש אשר לא התחזק בדעותיו ויהי נכון לפשר אותן עם רצון איש ואיש, ואשר לא נסוג אחור מכל פשע ומעל, אם גם נורא ואיום, רק למען השיג את מטרתו. איך זה יתכן הדבר, כי דת, אשר תסכון להיות לסגולה לעמים רבים ולעבור בנחלה מדור אל דור לארך ימים, תתכונן על ידי איש עריץ, ובאמצעים מלאי זדון ועריצות? אך זאת היא שאלה גדולה אשר תתעורר בקרבנו למראה הדת הזאת. אולם החמר לפתרון השאלה הוא נתון תחת ידינו. אין כל ספק כי ספר הקראן הוא פרי הגיון לב מחמד; אפס כי פרקי הספר אינם מסודרים באופן המתאים לסדר הזמן שנתחברו בו, ולוּ נאמר לקרוא אותם בסדר ההוא כפי שהם לפנינו, לא נמצא בהם את האמת ההיסטורית אשר אנחנו מבקשים; אולם אם נסדר אותם על פי התכנית אשר ישימו לפנינו החוקרים והמלומדים, כלומר בסדר היסטורי נכון, אז יביעו לנו בשפה ברורה את השתלשלות מזמת לב מחמד ותולדות הלך רוחו ומחשבותיו. אחרי חתימת הקראן הופיעו עוד מסרות שנמסרו מדור לדור בעל פה כעין מלואים לספר הדת הכתוב. מאלה האחרונות אשר מספרן רב מאד, הצליחה ביד חוקרנו לברור את אלה אשר ערכן רב מאד להפיץ אור על הענינים הצריכים באור. בארח כזה נקל מאד להפריד את המסרות העתיקות ליסודותיהן, את היסוד ההיסטורי לבד, ומאמרי אגדה לבד, ואז תגלה השתלשלות תורת האסלאם לעין השמש.
מחמד. ימי עלומיו. מחמד נולד בשנת 570 לספה"נ לאביו עבד־אללה ממשפחת חַשִים, נצר משבט בני קרַישָה במכה, אחד משבטי הערביאים האדירים, אשר התעסק בסחר עזבון הארץ לארצות סוריה ע"י שיירות נושאות מרכלת מארץ לארץ. בידי בני קרישה הפקדה גם משמרת הקדש בהיכל הקעבה, אשר נחשב למרכז דתי לכל ארץ ערב. הנה כי כן נועד מחמד מרגע הולדו להאחז במקום מרכז הדת אשר לבני עמו. אביו מת בעת אשר אמו הרתה ללדת אותו, והוא נולד כששה ירחים אחרי מות אביו. במלאת לו שש שנים נתיתם גם מאמו, ובהיותו יתום נעזב באין אב ואם, חמלו עליו בני משפחתו ויגדלוהו בביתם, אפס כי משפחתו כן מצד אביו וכן מצד אמו היתה דלה ועניה. למען מצוא את מחיתו אֻלץ מחמד בימי נעוריו לרעות את צאן בני מכה. עבודת מרעה צאן, אשר כידוע היא מסוגלת להשקיע את בעליה בהגיון לב ועבודת המחשבה, פעלה בנטיתה הזאת גם על רוח הנער. כאשר גדל מחמד ויהי לאיש, השיג משמרת פקודה בבית אשה אלמנה עשירה ושמה חַדיג’ה; משמרת פקודתו העמיסה עליו את העבודה ללכת עם ארחת הנוסעים המובילים את סחורת גברתו לארצות סוריה ויהודה, מקום שם ראתה עינו את המקומות הקדושים הנודעים לשם בתולדות עם ישראל, ואולי גם התודע אל היהודים והנוצרים היושבים שם ויתקרב אליהם. במלאת לו עשרים וחמש שנים בא במסרת ברית הנשואים עם גברתו חדיג’ה, אם כי היתה בכירה ממנו לימים בכדי חמש עשרה שנים. מחמד וחדיג’ה, בהיותם קשורים יחד בחבלי אהבה, חיו חיי אשר וענג, וגם בנים יֻלדו להם. כפי אשר תארוהו סופרי בני דורו היה מחמד איש בעל קומה בנונית, יפה תואר, פניו הפיקו חמדה ונעם, והליכותיו עם אנשים באהבה וחן; כשרונות רוחו נראו בכל הליכותיו במסחרו ומשלח ידו. כשנים אחרות אחרי בואו בברית הנשואים עברה רוח אחרת על מחמד, אשר נשאתהו אל עולם המחשבה וההגיון. אז החל להשקיע את עצמו כפעם בפעם במחשבותיו ולשית לבו לחקרי אמונה ודת. כפי הנראה התרועע אז עם איזה אנשים מן החניפים הנזכרים למעלה, אשר אמנם עוד לא יסדו להם מפלגה מסוימת ומסומנת בגבולותיה, ורק זאת היתה כל אגודתם, כי שאפו כלם יחד אל מטרה אחת משותפת, ויבקשו דת אשר תעצור כח להספיק להם את צרכיהם הרוחנים. הדת אשר לבבה אותם היא האמונה באחדות האלהים המוחלטת, הכנעה ועבודה להאל היחיד אלהי אברהם, מבלי לקבל עליהם את תורת ישראל המרוממת ומנשאת למעלה את הלאום העברי, ולא גם את הדת הנוצרית, ששם נתּן הבן המושיע כמשנה לאלהים. עיקר דתם לפי מושגם היא המשמעת וההכנעה לפני האל היחיד המיוחד. הוראת מלת “אִסלאם” – התמכרות ומסירה מוחלטת בלב ונפש אל איזה דבר, ו"מוּשלם" – איש אשר התמכר אל האמונה באל אחד, יתארו נא אותו כפי שיתארוהו, אם בדמות אלהי הנוצרים כי אם בדמות אל מתואר באופן שלישי. החניפים האמינו גם ביום המשפט הגדול לכל בשר הנועד להיות באחרית הימים. תוצאות אמונתם היו כי נזרו מן החיים ויחיו חיי בדידות.
רשמי לב והתרגשות דתית. עתה הגיעה למחמד תקופת ההתרגשות ועיון דתי. בתקופה הזאת בימי חייו החל מחמד להתבודד, בהתרחקו למקומות שוממים מאין יושב, למען השקיע את עצבמו בעיוניו ולהעמיק במחשבותיו. אולם מה הוא הציר אשר עליו סבו מחשבותיו, – את זאת אנחנו מכירים מכל עלילותיו ומאמריו אשר הופיעו בהעת הקרובה. אמנם מה רב הנגוד וההפך בין האמונה באל יחיד כפי אשר הבינו אותה החניפים, ובין הדת האלילית השוררת בערב, אשר הצטמצמה בנקודתה המרכזית בעיר “מכה”, ואשר בה נקשר מחמד על פי מולדתו, – היא ופסיליה, ועבודתה הדתית אשר אין לה שחר, וקשרי ברית המסחר התלוים בה; לוּ יעמדו כל בעלי בריתה לפני כסא אלהי המשפט, הה, מה נורא יום המשפט ההוא! רעיונות כאלה נקרו את לב מחמד. כעבור שנים אחדות נצמד מחמד אל תורת החניפים ויבחר בארחות חייהם.
על פי תכונת נפשו נחשב מחמד אל מפלגת האנשים, אשר הודות לרֹך נפשם המוכשרה להתרגש ולקבל רשמים עמוקים מכל רעיון ודעה הרצויה לה, הם נכונים למסור את עצמם בידי אלהים, להכנע מפני רצונו ולסור אל משמעתו בלי כל מזמה וחשבון. איזו הכרה פנימית מלאה את לבו, כאִלוּ הרגיש את עזוז יד אלהים הנטויה בתבל, וכמו יחוש את רוח האלהים וכבודו המרחפים לנגד עיניו, והכרתו הפנימית הוכיחתהו לדעת את האחריות הגדולה המוטלת עליו לפני אלהים בעד כל מפעליו בגבול חיי המעשה, והחזיונות הנוראים הנלוים עליהם. אמנם הננו מוצאים את עצמנו מחויבים להראות על עוד ענין אחד, אשר הסכן הסכינו כל סופרי תולדות העתים לחשבו להסבה הגורמת בנבואת מחמד: כח נעלם אשר המריץ אותו להתנבאות ולהופיע בתור מיסד דת חדשה, בלי כל חפץ וכונה מצדו. הוא היה מחונן מאת הטבע בנפש חוֹזה חזיונות, נפש בעלת תכונה מיוחדת ומסוגלת לנבואה; כל התעוררות רוחנית אשר התעוררה בקרבו הסבה בנפשו תנודה כבירה וסערת נפש גדולה, ותנועה פסיכולוגית כזאת (יקראו נא אותה בשם חלי אֶפילפסיה או בשם היסטֵיריה) המריצה אותה לראות חזיונות מדומים, ולהאמין באמת ותמים כי הופיעו אליו אלהי מרום, או מלאכיו המדברים בשמו, וישימו בפיו את המשא אשר נשא הוא אחרי כן בשם אלהים. ובכן הנה בכל דברי נבואתו הרגיש מחמד את עצמו לנביא אמת, ובכל שקריו ופחזותו לא התכון להתעות, כי אם באמת היה נתעה מתקף מחלת נפשו אשר קננה בקרבו; הוא לא היה רמאי, כי אם מרומה, וביחוד הננו יכולים להחליט כזאת ביחס אל תחלת נבואתו וחזיונותיו הראשונים. התנועה הדתית החדשה אשר קמה בערב רכשה לה בעל ברית חדש, איש אשר אמץ את כל כחות נפשו בגבורה נפלאה, למען הגין על התורה החדשה, איש בעל כשרון נמרץ לחשוף את רגשות נפשו בכח אדיר, אשר לא ישוב מפני כל.
התגלות האלהים. בעת אשר החל מחמד להביע את מחשבותיו, אשר קננו במחו זה כבר, ולפרסמן בעולם, כבר מלאו לו ארבעים שנה. הדבר קרה לרגלי מחזה אלהים, אשר נגלה לו פתאם. בעת נומו שנתו על הר חירה, אשר נקרה שם לרגלי נדודיו בלילה (בכל עת היות מחמד תפוש ברוב שרעפיו לא ידע מנוח, ויהי נודד במקומות שוממים), הופיע אליו מלאך אלהים, אשר גלל לפניו מגלת ספר, ויצוהו לקרוא את הכתוב בה, אם כי כפי הנודע לא ידע מחמד קרוא וכתוב. הדבר קרה בירח רַמַדַן שנת 610 לספה"נ. לפי דברי המסרה, אשר השתמרה בקרב קהל המושלימים, ואשר נתקימה גם במקצת ע"י הקראן, ספר מחמד את פרטי המקרה כדברים האלה:
“פתאם הרגשתי בשנתי, כי איזה מלאך קרב אלי ויאמר: קרא! אולם אנכי עניתיו: לא אקרא. המלאך לחץ אותי בחזקה, עד כי האמנתי כי בא קצי, וישנה את דבריו: קרא! וכאשר גם בפעם הזאת מאנתי למלאות את מצותו לחץ אותי שנית, ואשמע את הדברים: קרא! בשם האדון אלהיך, היוצר כל, – הוא יצר את האדם מנטפי דם. קרא! האלהים הוא אל רחום וחנון, הוא יורה לאדם דעת בכתב ועט סופר, את אשר לא ידע לפנים. אמנם אך תעה יתעה האדם בחשבו כי רוחו ונפשו לו הם; הכל ישובו אל האלהים. (קראן שורה צ"ו. 1–5). כהתמי להקשיב זאת סר המחזה מעלי ואתעורר משנתי, וארגיש בנפשי כי הדברים האלה חרותים על לוח לבי”.
כל בני האדם, – אם גם ידמו בלבם, כאשר דמו הערביאים, כי בכחם ועצם ידם יעשו להם חיל מבלי להצטרך לעזרת זולתם, יהי מי שיהיה, – כלם נכונים לעמוד למשפט לפני האלהים, לתת לפניו חשבון בעד כל מעבדיהם; – זאת היא התורה אשר הורה מחמד בראשית תקופת ימי נבואתו לבני עמו. את החזון הזה גלה לו אלהים, בחפצו להוריד ארצה פתשגן (Copie) כתב הרשום בספר אלהים “אֵם הספרים” המונח למשמרת בידי אל בשמים, ואשר ממנו נעתקו כל דברי החזון אשר נגלו מאת האלהים ארצה, כן אל נביאי ישראל, וכן אל המחוקק הנוצרי, וכן גם חזון הנבואה אשר נגלתה אל מחמד. בדברי חזון כאלה החל מחמד לנבא אל בני עמו בשם אלהים. בתחלה בהתגלות מלאך אלהים אל מחמד אחזתו זועה, עד כי דמה בלבו כי רוח רעה מבעתתו, או כי שדי שחת מתעללים בו; ואשר הוסיף עוד למרר את רוח מחמד, כי חדלו מחזות אלהים להראות עוד אליו במשך שתים או שלש שנים. אך כעבור העת ההיא נגלה המחזה אליו שנית, וישמע את הקול מדבר אליו: “הלוך והזהרת! רומם את אלהיך; טהר את שמלותיך, המנע מכל דבר תועבה; אל תתן למדת הרחמים להתגבר, וחכה לאלהיך”. עתה החל חזון הנבואה לפעם אותו לעתים קרובות, עד כי הרגיש מחמד על פי הכרתו הפנימית כי אמנם נקרא מאת האלהים להיות לנביא ולדבר בשמו אל בני עמו. הכרתו הפנימית הזאת לא רפתה עוד ממנו מהיום ההוא והלאה, ולא חדל עוד להאמין בהמלאכות הרוממה אשר הושמה עליו ממרומים. אין כל תפונה, כי מחמד בעצמו האמין בלב תמים, כי מראות הנבואה אשר נגלו אליו בתחלה לא נולדו ברוח דמיונו, כי אם הופיעו אליו מן החוץ, וכי האמין שכל דברי נבואתו שופעים אליו מן העולם העליון, מכח נשגב אשר אפסה יכלתו לסרב ולהתנגד לו. לא כן היתה בתחלה השקפת בני דורו עליו. ככל הנביאים נחשב מחמד למשוגע, לאיש הרוח, כלומר איש שרוח רעה שוכנת בקרבו, או שד נכנס בו. בכל חום לבו המתרגש התמרמר מחמד על שמועות ועלילות כאלה, אם כי בתחלה האמין גם הוא בעצמו בהן. מחזות הנבואה אשר נגלו אליו בעת המאוחרת אמנם היו בעלי תכונה אחרת: אז התראה מחמד בתור נביא, אשר הנבואה נתנה בידו כמלאכת מחשבת, בתור אומנות, והוא כמו מחונן בכשרון להתנבאות בכל עת ומקרה כפי רצונו, – דבר המעטה צללי חשד על הנביא בשרירות לב ותרמית. לא כן מחזות נבואתו הראשונים: הם באמת נכבדים בערכם מאד; הם התפרצו מעקת תנועה רוחנית פנימית; הם כלי מבטא של איזו דעה נאצלת, של איזה רעיון סוער ונובע ממעמקי הלב, מבלי לבקש כל הנאה ותועלת פרטית.
תורתו ומנאמיו. בראשונה הטיף מלים לבשר את האמת החדשה אשר נגלתה לו רק בחוג קרוביו ומיודעיו. אבל האמת אשר שקד עליה לפרסמה ברבים איננה חדשה, כי אם עתיקה לימים. הוא קרא בשם “דת אברהם”, תורה הכתובה – לפי דבריו – בספר הגדול ההוא, אשר פרקים אחדים ממנו נפלו למנה, גם ליהודים גם לנוצרים, ומעולם לא עלה על לבו הרעיון ליסד דת חדשה. הוא דרש מאת בני משפחתו, מרעיו קרוביו ומיודעיו, להכנע לפני “אללה”, אל עליון ושופט צדק, אשר לפני כסא משפטו יעמדו כלם במהרה; עליהם החובה לזנוח את הדת האלילית עם כל גלוליה ותועבותיה, להטהר מכל מום ומגרעת, להתחנך בחיי דת ישרה, להרגיל את עצמם לשפוך את נפשם בתפלה לפני אלהים, לגמול צדקה וחסד לכל עני ויודע מחסור, מבלי לקוות להפיק מארח צדקתם גמול ומשכרת, ולהתאפק מכל מותר וחמדת החיים. ובין כה וכה והפרקים החדשים אשר נוספו בספר נבואתו המריצו אותו לבשר את דתו החדשה נגד כל העם, ויעש כן. אך יושבי מכה שחקו לעגו לו, ואין איש שׂם לב לדבריו. מרי אנשי מכה המסרבים וערלת לבם מהקשיב אל תורתו, נסכו בתוכחת הנביא נטפי רעל, ומני אז נתכה תוכחתו בזעם וחרון אף, תחת אשר עד כה היו דבריו נשמעים בנחת ונעם; עתה מתמרמר הנביא על הדת האלילית, מנבל את כבודה בחמת רוח ובדברים עוקצים, אשר העירו עליו בלב העם משטמה וכעס. ובני מכה הקשיבו אז מפיו כי הדת, אשר בעד קדושתה וכבוד תפארתה נאספים כל שבטי ערב סביב היכל הקעבה, ואשר בלעדה נשבת סחר מכה, עזבונה ועשרה, – הדת הזאת היא לא רק אפס ותהו, כי אם גם תועבת “אללה”, הנכון להנקם ולעשות שפטים גדולים בכל המחזיקים בה; וכי אבות כל בעלי הדת הזאת מתגוללים בשאול תחתיה, ושם הם נענשים ונענים בגמול עונם. מנאמים קשים כאלה מסכו נטפי רעל בלב אנשי מכה, אשר לרגלי השתמר הדת האלילית, שבחרה לה את מכה עירם ליסד בה מרכז דתי לכל העם, עשו להם חיל במצבם האיקונומי, ולא יכלו עוד נשוא. אז נקראו מטעם ראשי עיר מכה כל אוהבי מחמד ורעיו, כי יטו את לבו לשכך את שגעונו ולבלום את שפתיו. אך לשוא; מחמד לא ידע כל מעצור לרוחו. בני חשים, משפחת מולדת מחמד, אם אמנם לא האמינו גם הם בדבריו, בכל זאת הגינו עליו, כפי אשר דרשו כזאת מידם חוקי קרבת המשפחה.
הרדיפות. ככל הנביאים נשא ויסבול גם מחמד חמת מרדפים שונאיו בנפש. כל שומעיו הלעיגו עליו, חרשו עליו רעה, הפכו את דבריו ויטפלו עליהם טיח תפל. ומצד השני הנה הוא מוצא נחומים ברוחו על כל הרעה הבאה עליו; הוא נדכא ומשפל, אך ממרומים יערה עליו רוח עוז לעודדו ולאמצו. בצפיתו יצפה, כי אויביו כלם יכלו יאבדו, אך חפצו הנמרץ, יסֻד דתו החדשה, בידו יצלח; עוד יבוא יום, ומכל קצות הארץ ינהרו אליו המוני עם לקחת תורה מפיו. אפס כי בהשנות הרדיפות פעמים רבות, תפעלנה הן את פעולתן עליו לשנות את רוחו וחפצו, ואף גם נסה ינסה פעם להסוג צעד אחד אחורנית ולותר על דעתו לחפץ הדת האלילית. בשפלות דעתו זאת הוא מתפשר עם הדת האלילית, לפנות מקום בקרב האסלאם גם לשלש בנות “אללה”, להאלילות: אֵללַת, עֻזָזָה ומַנַת, בתור יצורי בינים בין האלהים והאדם, והן כמלאכי שלום המעוררים רחמים על האדם לפני האלהים. מחמד התפשר עם הרעיון הזה ויתיצב לפני הקעבה בקהל עם ויקרא את הקריאה הנזכרת בספר הקראן:
“החקרתם אם השכלתם לדעת דבר נכון על דבר האלילות: אללת, עזזה ומנת? האלילות האלה הן הנן צפרי שמים, ועליהן אמנם אנחנו נשענים, כי תמלצנה עלינו לפני אלהי מרום”. (קראן שורה נ"ג).
הדבר יצא מפי מחמד ויושבי מכה צהלו מששון. וככלותו את מנאמו קרא מחמד: “ובכן כרעו והשתחוו לאללה ועבדוהו בלב שלם!” כל הנאספים כרעו על ברכיהם ויברכו את שם “אללה”. ויאֵתו להכיר גם את מחמד לנביא.
ואם אמנם לב מחמד לא הכה אותו על דבר פגמו פגימה גדולה באמונת אחדות האלהים המוחלטת, אבל מאד רבתה עליו התלונה מצד בעלי ברית דתו, אשר התמכרו באמת אל האסלאם ויהיו מושלימים יותר מהנביא עצמו, ועל כן התרעמו עליו כי עברה עליו הרוח פתאום להכיר מצד מה את הדת האלילית. למרות התנצלותו הכוזבה, כי כן נצטוה ממרומים, נאנס מחמד להכריז בפומבי לפני היכל הקעבה כי שב מדעתו, יען כי המלאך גבריאל הוכיח את דרכו על פניו, על דבר נשאו פנים לעבודת אלילים.
“השמתם לבכם לחקר על דבר האלילות אללת עזזה ומנאת? היתכן הדבר, כי בעוד אשר צאצאיכם הם בנים זכרים יולדו לאלהים רק בנות? לא טובה היא הנחלה אשר נתתם לאלהים”.
כה היה מחמד לעתים הפכפך בדרכו, ולפעמים לא נער כפיו גם מתמוך בתרמית3. הנסיון הקטן הזה הורה את הנביא לדעת כי לא תסכון לו דרך פשרה, פן יפוצו מעליו גם בעלי בריתו. בגלל רפיון רוחו וקלות דעתו בצערו האוילי הזה עוד הורע מצב הנביא, כי התחזקו בני עירו לרדפהו בזעמם עוד יתר הרבה מבתחלה, ולרגלי הרדיפות אשר התגברו אז נדדו כמאה איש בעלי ברית מחמד להסתר מחמת המציק בארץ כוש; בראש הארחה עמד אָסְמַן חתן הנביא, אשר יצא בגולה הוא ואשתו יחד. ואם אמנם דרשו בני מכה מאת מלך אַביסניה להסגיר בידם את הפלטים האלה, אבל מלך כוש אשר שמח מאד על פלגות הדעות והריבות והמדנים אשר צמחו בארץ ערב, אשר מאז מעולם היו עיני מלכי כוש לטושות עליה, השיב את פניהם ריקם.
לעמת קלות הדעת ורפיון הרוח אשר הראה מחמד בנוגע אל האמצעים אשר בחר להגיע אל מטרתו, הנה הוא נראה לעינינו אמיץ לב ובעל רוח גבורה בכל עת אשר הדבר נוגע אל עיקר הדבר אשר אליו הוא שואף. הוא נושא את דגלו ברוח אמונים מבלי לבגוד בו גם בהתגבר עליו מצוקתו עד הגבול הקיצוני ועד לחרף נפש. את זאת הננו רואים מדבריו אל דודו אבו־טליב. בני מכה, בחפצם לגזול מיד מחמד את משענתו האחרונה, פנו אל דודו אבו־טליב אשר היה לו למשען עד כה, וידרשו ממנו בחזקה כי יוכיח את בן אחיו לשוב מדרכו, ואם אַין יהיו אנוסים להשתמש נגדו באמצעים קשים למרות רוח דודו מגינו. ועל דברי אבו־טליב אשר הוכיחו על קשי ערפו ענה מחמד לאמר: “לוא נתנו לי בני קרישה את השמש ביד ימיני ואת הירח בידי השמאלית, למען אשר אזנח את המלאכות אשר הושמה עלי טרם יעזרני האלהים להתעטר בעטרת הנצחון, או כי תכחד נפשי בעד קדושתה, – חי נפשי כי לא אעזבנה!”. “דבר בני כאשר עם לבבך – ענה דודו הנלבב ממענה פיו – גם אנכי, חי נפשי, לא אעזבך נצח!”
בני מכה הוסיפו שנוא את מחמד, ויתנכלו גם להמיתו. ומעבר השני הנה נהפך קול הנביא לזרם חמה שפוכה, זרם עכור ונרפש מלא אלה ומארה, נאצות וגדופים, מעת אשר נוכח לדעת כי סוגה דרכו לפניו מבלי יכלת ללכת לפנים וגם לא לסגת אחורנית. מעולם לא היו מצרי שאול ומצוקותיה מתוארים בסגנון נמרץ ובתמונות מבהילות כאשר תארם הנביא בתקופת העת ההיא. דמנו יקפא בעורקינו עת נקרא את תוכחת הנביא אל בני עירו המכחשים באלהים, בתארו לפניהם את חבלי הגיהנם בכל תמונות זועה מכל צדדיהם; נפשנו תֵעָנֶה משמוע דברי מחמד בהגידו מראש את סגנון הקריאה אשר יקראו מלאכי חבלה אל אנשי מכה לבוא איש איש על מקומו אשר נפנה למענו בגיהנם בקרב לבת אש מתלקחת. פה נכּרת איבה פרטית מתלקחת נוספת על שלהבה קנאת דת והיו יחד למוקד נורא. אם אש קנאת דת איננה נאוה גם בפני עצמה למחוקק, אשר חובתו לחבב את האמת על העם בדברי אהבה וחן, בדברי נגידים המרוממים את הנפש, מה מכוערת שלהבת שנאה פרטית, אש הבאה מן ההדיוט! הנביא לקח דורות שלמים מתולדות ימי העם העברי, אשר כבני מכה כחשו באלהים ולא שמעו בקול נביאיו, כמו בימי משה ונח, ועל כן נענשו קשה וגם נמקו בעונם ויכחדו לנצח, ואותם הציג הנביא למשל ולמופת לבני דורו אנשי המרי. אפס כי כל דברי תוכחתו, כל האמים אשר הלך עליהם והמוראים אשר שִׁוָה לנגדם לא פעלו עד מה על לב אנשי מכה; בלבם עוד לא נתבססה האמונה הנכונה בתקומת הנפש אחרי מות הגויה, ועל כן נבצרה מהם להאמין כי שוב תשוב הגויה לתחיה חדשה, וילעיגו בדברי מחמד. הנביא חתר במרחבי ההיסטוריה כפי אשר הרשתהו ידיעתו הדלה והרזה בחכמה וספרות, וימצא קוים מקבילים גם אל רוח השפק המפעמת בלבות בני דורו, ובכחם הוא מראה לדעת את האחרית הרעה הצפויה לכל אלה, אשר השפק מצא קן בלבם.
בקראנו את ספר הקראן הננו מתארים לנו את מחמד בדמות קנאי נלהב, אשר יעורר בקרבנו רגש אי־נעים. הוא התמכר אל דתו החדשה בכל נפשו ומאדו, וכל האמצעים, אשר אולי כשהם לעצמם היו נתעבים גם בעיניו, נחשבו לו כקדושים, אם יובילו באיזה צד אל המטרה הקדושה בעיניו תכלית קדש. האסלאם היה בעיניו הסגולה היקרה מכל סגולות חלד, עד כי כל תועבה ועריצות, כל מרמה ושקר, וגם תהום מלא דמעות עשוקים אֻמללים ורבבות נחלי דמי בני אדם נרצחים, – כל אלה לא יכלו להפריד בינו ובין האסלאם משא נפשו. ומצד השני הנה כל המתבונן אל סתרי לבו יכיר כרגע מאויי לב סוערים בכח גדול, עד כי לא יעצור בעליהם כח לעצור בעדם, והם מתמלאים ע"י עריצות ואכזריות, אשר לא תתנה כבוד והוד לאיש הבא לעמוד בראש עמו בתור מחוקק. אולם הוא הצטין גם במעלות וסגולות אשר תפארת הן לבעליהן. כל בני בריתו אשר התהלכו בחברתו דבקו אחריו בלב ונפש ויאהבוהו מאד. מחמד היה ערבי מבטן ומלדה, ובו התגלמו תמצית כל התכונות המסוגלות להערביאים, הרעות והטובות יחד. במדה אשר מעבר מאחד לא קטנה בעיניו כל עריצות ואכזריות למען הדוך את אויביו תחתם, בה במדה היה נאמן רוח ושומר ברית וחסד לאוהביו ההולכים בדרכיו, וכל קרבן לא גדל בעיניו לגמול טוב לבעלי בריתו, ועל כן הננו רואים כי לא רדף אחרי הבצע, וכל השלל והמלקח אשר לקח במלחמה חלק בין בעלי מפלגתו, והוא הסתפק במועט. כן גם ידענו כי בהיותו במכה פזר הון רב לפדות את העבדים, אשר נכנסו בברית דתו, מידי בעליהם. גם בזאת הצטין מחמד, בשומו לו את מדת ההסתפקות לקו בדרכי חייו. כל אלה משכו אחריו בחבלי אהבה את לב כל בעלי בריתו, ויהיו נכונים לסבול למענו כל עמל ותלאה. כה הננו רואים את דרכו, בתתו הרשיון להעבדים אשר באו בברית דתו, ואשר על כן נרדפו על צואריהם מאת אדוניהם שונאי האסלאם, – לזנוח את הדת החדשה ולהפר אתה את בריתם, רק למען ינוח להם. מחמד ידע את תכונת נפש הערביאים אוהבי החפש, ועל כן היה נוטה לעשות להם הנחות דתיות ולבלי שעבד את החיים אל הדת שעבוד קשה. הדבקות העצומה אשר דבקו בו בני מפלגתו, רגשי אהבתם והתמכרם אחריו בכל נפשם ומאדם, הם לנו לאות כי אמנם היתה נפש הנביא מצוינת ברך ועדנה המתאמת אל טעם הערביאים ומושגיהם במקצע הזה. ואם אמנם החלוצים הראשונים, אשר באו לחסות בצל האסלאם חשבו באמת ובתמים את מחמד לנביא ולציר שלוח מאת אלהים לתת בשמו להערביאים תורה וחוקים, ואמתות נבואתו ולקחו לא נכנסה בעיניהם תחת גדר הספק; אבל לולא הקסם השפוך על תכונת מחמד למשוך אחריו את לב כל יודעיו, בודאי לא השיג תוצאות מזהירות כאלה.
המסות. חפצו לעזוב את מכה. חרף כל זה היה מצבו ברע מאד, ויהי נכון להתמוטט בכל עת. אשתו הראשונה חדיג’ה, אשר אהבה עד מאד, מתה; אז מת גם דודו אבו־טליב, אשר היה לו למגן ויחסהו בצל כנפיו תמיד. ובראות מחמד, כי תורתו לא עשתה חיל במכה, וגם אפסה כל תקוה ליחל כי תצעד שם צעד גדול קדימה גם בימים הבאים, עלה הרעיון על לבו להעתיק את מקום מטעה לעיר אחרת. המסה הראשונה אשר נסה בדרכו זה לא הצליחה בידו. מעיר טאיף, אשר שם בקש מפלט ויאמר להשיג רשיון להטיף את לקחו, גרשוהו בחרפה, ויסיתו בו את נערי העיר לעפר בעפר ולרגמהו באבנים, עד כי נלחץ לשוב למכה בלב דוי ומלא יגון. במקרה נודע למחמד כי עוד תקוה נשקפת לו להשיג את מטרתו בפנה אחת נרחבה בארץ ערב. בין הבאים אל היריד הגדול, אשר נערך במכה בחג השנה, נמצאו גם אנשים אשר באו מעיר מדינה, היא יתריב, לחוג את החג הגדול. מחמד התודע אל האנשים האלה, אשר הביעו לו רגשי כבוד ויקר, ומפיהם נוכח לדעת כי אמנם תורת פיו איננה מוזרה להם, וכי יודעים הם לכבד אותה כערכה. בקרב יושבי עיר מדינה התפשטו זה מכבר הדעות שהשתררו בקרב היהדות, ועל כן קוה הנביא למצוא שם קרקע פוריה לדתו החרשה הבנויה גם היא על יסודות לקוחים מתורת ישראל; גם החלט מחליטים, כי הערביאים תושבי מדינה אשר הקשיבו תמיד מפי היהודים את התקוה ליום בוא המשיח לגאול את בני עמם תשועת עולמים, דמו בלבם כי יסכון להם מאד להקדים ולכרות ברית שלום עם המשיח טרם עוד יתודע אל היהודים, למען אשר יהי המשיח לסגולה להעם הערבי: האנשים האלה האמינו בתומת לב המסוגלת לבני הטבע, אשר אמנם יוכל היות כי מחמד, אשר כל נבואותיו מקבילות אל היעודים השגורים על שפתי בני עם הספר, הוא המשיח המקוה. הרעיון אשר העלה אז מחמד על לבו, להעתיק את מקום מערכות פעולתו לעיר מדינה, אמנם יצא לפעלו, אבל רק אחרי הכנות רבות וזהירות נמרצה. אגודת המושלימים הקטנה, אשר נוסדה במדינה עד מהרה, ואשר חכתה לקראת בוא הנביא, שקדה להפיץ את לקחו במשך שנה תמימה, ודבריה אמנם עשו פרי, ומיום ליום נוספו על בעלי ברית הנביא חברים חדשים. הגרים החדשים אשר נוספו על האסלאם נשבעו בכל הקדוש והיקר להם: לבלי עבוד אלהים אחרים מבלעדי “אללה”, לבלי עשוק כל איש, לבלי נאוף ולבלי רצוח נפש עולליהם (הערביאים נהגו לקבור חיים בארץ את ילדיהם החולים או בעלי המום ביום הולדם, וביחוד הסכינו רבים מהם לקבור חיים את הבנות הנולדות להם), לבלי לכת רכיל, לבלי לשאת שמע שוא, ולסור אל משמעת הנביא ולעשות ככל התורה אשר יורם, – אלה הם התקונים והתורה המעשית אשר דרש האסלאם בעת ההיא מאת בעלי בריתו. תוצאות כל המעשים האלה היו, כי לאחרונה שלח מחמד את תלמידיו ועושי דברו יתריבה, אך הוא לבדו נשאר במכה, ויחכה עד אשר יסעו כל בעלי בריתו עד תומם. ובין כה וכה נודע לו כי קשרו עליו אנשי מכה והם חושבים לקחת את נפשו, ואז מהר לברוח גם הוא ויתגנב מן העיר בהחבא, בהסבו בערמה לבל ישיגוהו רודפיו, ויבוא יתריבה. מנוסת הנביא, או כאשר יקראוה. הערביאים הַגְרַה4 (קריאת המלה בערבית. חַדְזְרַה), קרתה ביום 10 יוני 622 לספה"נ, כפי המסרה שנמסרה בקרב בני ערב; אולם יודעי בינה לעתים מאחרים אותה עד ראשית ימי ירח ספטמבר. המושלמים מונים את התַּאריך שלהם לא מיום הולדת הנביא, כי אם מיום ברחו ממכה, כי מנקודת הזמן הזה והלאה החל האסלאם לעשות חיל במפעלו, וילך מנצחון אל נצחון.
מגורי מחמד בעיר מדינה. מן העת ההיא והלאה הננו רואים את הנביא במצב חדש, וכמצבו כן גם התחדשה תכונת רוחו. תחת היות מחמד במכה נגוע ומורדף, נאבק בכל מאמצי כחו עם פגעי רעה ומשטמת אויבים, ופוגש על כל דרכיו צורי מכשול, הופיע פתאם במדינה בתור שליט ומושל שהכל סרים למשמעתו. פה הוא שׂם סדר ומשטר כחפצו, הוא קובע סדר נכון לעבודת האלהים, מפיח רוח חיים חדשים בקרב העדה, בהתאמצו להסיר מקרבה כל ריב ומדון, מאחד את כל כחותיה ומצמצם אותם רק לעבודת “אללה”, ומשפטיו אשר חרץ כפעם בפעם בכל דבר קשה אשר הגישו לפניו, היו כיסוד מוסד לתורתו החדשה ולמערכת חוקיה. אז נוסדה במדינה ממלכה שלמה המתנהגת על פי חוקי האלהים ובשמו (Theokratie), ומחמד היה לרוח החיה בקרבה, לראשה ומנהלה. פה גלה מחמד את כשרונותיו הטובים, בהראותו לדעת, כן בכל עלילותיו לחפץ יסד דתו וכן בעניני השלטון המדיני, כי יודע הוא את רוח בני עמו ותכונת נפשם ידיעה שלמה ועמוקה. לפעמים הוא מתעורר ברצונו החפשי, בלי כל סבה ומעורר מן הצד, להתפשר עם איזו מתביעות דתו החדשה ולותר על איזו מדעותיו, רק למען התאים את תורת דתו ואת הליכותיו בעניני המשרה אל רוח המון העם, ולמען יצמד לב אלה האחרונים אליו. באופן כזה צלחה בידו למשוך אליו מהרה בחבלי קסם את לב כל העם, אשר היו נכונים לבוא למענו באש ובמים.
כה היתה הדת החדשה כעין טיח סיד־גפריתי (Cement), אשר הודות להכח המדביק שבו התלכדו היסודות הזרים והנפרדים – אשר התקוטטו יחד עד כה ויתרחקו איש מעל רעהו – לממלכה אדירה אחת. בבוא מחמד ליתריב ראה ראשית לו להקים מערכת עבודת אלהים, ולערוך סדר לתפלה בצבור. עד מהרה נבנה מכסף העדה בית־תפלה, אשר שמה היו מתאספים בל בעלי ברית האסלאם להתפלל בצבור ולשמוע את מדברות הנביא. על יד בית התפלה הקימו בית למעון הנביא, או יותר רצוי לאמר, הרמון לנשיו; כי בעת בואו למדינה היו להנביא רק שתי נשים, אך אחרי כן הרבה לו מחמד נשים ופלגשים במספר רב. בית־המסגד אשר נועד לבית מועד להמשלמים לצרכי הדת נבנה כפי תכנית בתי התפלה, אשר להעברים או הנוצרים. עבודת האלהים הערוכה בבתי־המסגד להמושלמים איננה על ידי קרבן וזבח, כי אם היא עבודת הרוח והלב, המפיחה בלב עובדיה רגש ורוח דתי. בבית המסגד אשר ביתריב הורה הנביא לאנשי הכנסיה את מנהגי הדת, ויודיעם את חובתם המוטלת עליהם מטעם הדת החדשה. שם חנכם הנביא בהתורה המעשית אשר להאסלאם, בהורותו להם כל דבר וענין בדיקנות נמרצה, ובזה נצב להם הנביא בעצמו למשל ולמופת, כי ממנו ראו וידעו איך לעשות ולשמור את פקודי הדת, עד כי היה בית המסגד, כדבר החכם ולהויזן, לבית חנוך, אשר שם התחנכו המושלמים למלאות את המצוה אשר הדת דורשת מאתם. “שם למדו המושלמים להתאגד יחד לאגודה אחת, ושם התחנכו לסור אל משמעת ראשיהם, – הסגולות היקרות אשר בהן מצוינים כל צבאית חיל המושלמים עד היום הזה”.
מסרת ברית דת חדשה. עתה מלאה מסורת ברית־הדת את מקום קרבת השבט והמשפחה, אשר נשגבה מאד בקרב הערביאים. כל אחד מן המושלמים הביט על רעהו כעל אחיו, אם כי הוא מתיחש על פי מולדתו אל שבט אחר. כל רגשות לב הערבי ומאוייו נכנעו כלם לפני רגש הדת אשר גבר למעלה בקרב המושלמים; כפי הלקח החדש אשר נתן מחמד הנה כל רחשי הלב הטבעיים וכל רגשי האחוה וקרבת המשפחה, כלם נסוגים אחור מפני הדת, אשר בשבילה יוַתּרו המושלמים על כל חפציהם. בשנים הראשונות לשבתו במדינה הוציא פקודה אל המושלמים להנזר מיין ושכר, ויאסור עליהם מלאכת יצירת פסילים, וגם צוה כי הנשים תשימינה מסוה על פניהן. בכל האמצעים האפשרים התאמץ מחמד לטעת את דעותיו בלב בני עדתו, ולהטיל בלבם את ההכרה, כי היא עדה קדושה מקודשת לשם הדת החדשה, מרוחקת ונסגת אחור מדרכי החיים אשר הסכינו בהם יושבי ערב לפנים, בודדת לנפשה וקרועה מגבול יושבי ארץ ערב המתמכרים ללכת אחרי הדת האלילית. כה התבצרה דת האסלאם ביתריב ותשתרר שם במלוא עוזה ואונה אשר האציל עליה הנביא. בעיני מחמד, אשר יחד עם הרגש הדתי התפתחו בקרבו גם הרגש המדיני והתשוקה למשרה ושלטון, קטנו מאד נצחונות האסלאם אשר השיג במקצע של הדת, ובכל עוז נפשו הסוערת שאף להרחיב את ממשלתו בגבול השלטון המדיני, עד כי יהי האסלאם למקור נובע שלטון דתי ומדיני כאחד. ואל נקודת המבט הזאת מתאימים כל מפעליו בימי שבתו במדינה. תחת היות לנביא הדת, להטיף בשם אחדות האלהים, לקשט צדק ומוסר, הטיף מחמד בתקופת ימי שבתו ביתריב למלחמה, לחרב ולדם, ועוד הרע לעשות, כי את זדון לבו ואת עריצותו הכניס לפנים מן הקלעים במקדש דתו, ויקדש אותם על ידי חזון נבואותיו לעשותם לעיקרי הדת. בכל ימי התקופה הזאת הננו רואים את מחמד מעורר בלב בני עדתו רוח גבורה למלחמה ולמעללי נצחון, מצד אחד על ידי התשוקה לתועלת ובצע, בהבטיחו לבעלי האסלאם בשם ד' כי ימצאו שלל רב, ומצד השני ביעודי דת, בהגידו להם כי לפני הנופלים חלל על שדה המערכה פתוחים שערי גן עדן, והם נכנסים בו בלי מעצור לשבוע נעימות נצח מכל הענג והעדנים הערוכים לכל המקשיבים בקול הנביא. הלא כה נאמר בספר הקראן:
"הנה דגל אלהים! יאספו נא תחתיו כל אדירי האמונה, המוַתרים על חיי העולם הזה בעד החיים המאֻשרים בעולם הבא; אם יפלו חללים על שדה המערכה, ואם יצאו כמנצחים מן המלחמה, להם נצפנה משכרת רבה וגמול טוב בעד מעשיהם (קראן שורה ד' 76).
"מדוע זה תצונו להלחם, מדוע לא תתננו לבוא אלי קבר בשיבה טובה ושבעי ימים? ענה: תענוגי חיי העולם הזה חולפים ועוברים, בעוד אשר העולם הבא הוא האושר האמתי לכל יראי האלהים. שם לא יקֻפח שכר כל איש ואיש. (שורה ד. 79).
אחרי הבטחות ויעודים כאלה לא יפלא עוד, כי מלחמות־מצוה, אשר נערכו מטעם הנביא בשם הדת, הפיחו בלב המושלמים רוח עוז וגבורה נמרצה, עד כי לא יכלו בעלי ריבם לעמוד בפניהם, גבורה נפלאה אשר לא נראתה עד הנה בשערי ערב. גם נתן הנביא את הרשיון להמושלמים להלחם בימים הקדושים בחדש רג’ב, אשר בו שבתו הערביאים מריב, מטעם המנהג אשר נקדש בעיניהם מימים קדומים. המושלמים נלחמו ברוח גבורה ובחרף נפש, ולא חשכו נפשם מכל עריצות ואכזריות, רק למען הפיק בצע ותועלת מנצחונם, עד כי ממעללי אכזריותם אשר נעשו בשם האסלאם יתפלץ כל שומע. הם הקשו את לבם להלחם גם בקרוביהם ובבני שבטם, מבלי להסוג אחור מפני כל רגש אחוה וידידות. “האסלאם נתק מוסרות כל אחוה וידידות, האסלאם מחה כליל מסרת כל ברית” – כן ענו המושלמים בתומַת לבם עת הוכיחום על פניהם על הפרם את סדרי החיים והמושגים אשר השתררו עד כה. הנביא בעצמו היה הראשון אשר נצב למשל ולמופת לבני עמו במעשי עריצות ואכזריות כמו אלה. על פי פקודתו נהרגו השבוים אשר נשבו במלחמה; וכידוע הגיר הנביא על ידי חרב את כל בני קריטה (כתשע מאות נפש אדם), אחד משבטי היהודים היושבים בערב, אשר הסגירו את נפשם בידו, בתקותם כי יחנם ונתן להם את נפשם לשלל.
מחמד עוין את היהדות ודת הנוצרים. לרגלי עבודתו להפיץ את האמונה באל יחיד “רחום וחנון” התפרק מחמד את נטל חובות המוסר, ויתפטר ממשמרת כל רחשי כבוד ורגשי חנינה. ויהי בהתגבר מחמד על אויביו ומצבו גבר בארץ, ויפר את ברית שלומו עם בני הדתות האחרות, בהוכחו כי בריתו זאת תהי לו למוקש על דרכו. מחמד היה ערום ובעל מזמות בכל דרכי הדיפלומטיה. הוא היה מלא רוח הכנעה וסבלנות, ומותר על דעתו לחפץ שלום בעלי הדתות האחרות, כל עת הרגיש את מצבו הדל; אולם אך השגיב חיל שאף לדכא תחת רגליו את כל העמים אשר לא נתנו את ידם אל האסלאם. מחמד שאף לשעבד את בני הדתות האחרות אל האסלאם, ועוד יותר מזה אל בעלי האסלאם, למען יהי הוא ובני בריתו לאדוני כל הארץ. ככה ראינו כי התנפל למלחמת מצוה בשם הדת על היהודים היושבים בחיבר, בתימא ובפדיק, וילכוד את ארץ מושבותיהם, ואחרי אשר לקח את כל רכושם ואחרי אשר נתשם מעל אדמתם, נתן להם הרשיון לשוב להאחז על אדמתם, בתנאי כי ישלמו מס למחמד – את מחצית תבואת אדמתם. אמנם במנאמיו הראשונים, עת החל להטיף את לקחו, הגיד הנביא לא אחת ולא שתים, כי דתו אחת עם תורת ישראל והדת הנוצרית, וכי כלן יחד ממקור אחר נבעו. שלש הדתות האלה – לפי דבריו – מיוסדות על “ספר האלהים”, הוא הספר המקורי אשר ביד האלהים, וכל ספרי הדת, אשר בידי היהודים והנוצרים והישמעאלים, הם רק תוצאות ממנו; הקראן בעצמותו הנהו רק כעין מלואים והוספה לדברי הנבואה הכלולים בספר התורה אשר ליהודים ובספר האבן־גליון אשר לנוצרים, ומחמד הנהו רק האחרון בחבל הנביאים, אשר הופיעו בשם “אללה” להודיע את רצונו אל העמים השונים. לפי דברו, שלח אלהים את המחוקק העברי לשום לחובה על היהודים את תורת ישראל, ואחרי כן נשלח ישוע הנוצרי לבשר ליתר העמים את האבנגליון; אולם מחמד הוא ציר “אללה” הבא בשמו אל העם הערבי. ככל מיסדי הדתות לא היה את לב מחמד בראשונה לברוא דת חדשה, כי אם להפיץ בעולם את האמת הנשגבה אשר כבר נגלתה, ולתת לה עוז ותעצומות. על כן הגה לבו בתחלה רגשי אהבה להיהודים והנוצרים, אשר עליהם זרח כבוד אלהים עוד מלפנים, ואת אהבתו זאת לתורת היהודים חשב הנביא להגדיל ולהאדיר אחרי העתיקו את מושבו לעיר מדינה, בצפותו לעור גם את עיני היהודים אסירי התקוה הלאומית, כי הוא משיח ד', אשר אליו הם מחכים זה כמה. על כן אנו רואים איך שאף מחמד להתרצות אל היהודים, עד כי בבואו למדינה אחז במנהג היהודים לכון את פניו בעת התפלה לנכח ירושלים, תחת אשר בהיותו במכה הסכין להסב את פניו בתפלתו לנכח הקעבה. גם לפני מחמד אחזו הערביאים היושבים במדינה את הקבלה (הסבת הפנים לצד אחד בעת התפלה נקראת בשפת ערב: קבלה) הנהוגה אצל היהודים רק מפאת החקוי, ומחמד אשר מצא אותה רצויה מאד למטרתו למען התקרב אל היהודים, אִשר וקים אותה גם מצד האסלאם. לוא היה מחמד איש יודע ספר ומלומד, כי אז על פי כשרונות רוחו הצליח בידו בלי ספק להתעות את נדחי ישראל בערב אחרי תורתו; אפס כי בערותו עמדה לו הפעם לשטן על דרך השגת מטרתו. בהיות כי הכרתו הפנימית חזקה עליו, כי הוא ציר שלוח מאת אללה, ככל מחוקקי הדתות שקדמוהו, לא מצא לנחוץ לפניו ללמוד את כתבי הקדש, אשר עליהם נשען כפעם בפעם במנאמיו, ועל כן נכשל תמיד בכל עת בואו להעמיד את יהודי יתריב על נקודת השקפתו. לשוא נסה הנביא דבר אל היהודים בהתיצבו לפניהם בתור המשיח הבא אליהם במלאכות אלהים; בני עם הספר אך נוכחו לדעת, כי נבער הנביא מהבין דבר בכתבי הקדש, וכי ידיעתו השטחית בספורי כתבי הקדש השגורים על פיו היא קלוטה מן האויר ומלאה שגיאות גסות, ויפל ערכו הדתי בעיניהם וילעגו לו ולנבואותיו; המשוררים העברים אשר בקרב יהודי ערב חברו עליו שירי התולים, ויוקיעו את בערותו לעיני השמש. בבל פעם אשר נוקש מחמד באמרי פיו התנצל בערמתו, כי היהודים העוינים אותו זיפו בזדון את תורתם למען הרעימו. וכראות מחמד כי נסיונותיו בנטיה הזאת עולים בתהו, ובהרגישו בכח מבטו החודר כי עמלו לא ישוה פרי לו גם בעתיד, נואש מתקותו להכניס את עם הספר תחת כנפי האסלאם, ויחדל מהתקרב אליהם. ופתאם שנה מחמד את מבטו על היהודים ועל תורתם, כאשר נראה מאחד ממאמריו הכלולים בספר הקראן:
“אלהים שלח את הקראן גם אל היהודים, למען תת תקף ועוז לכתבי קדשם, ולקים את קדושתם ואמתותם, אך הם לא האמינו בו” (שורה ב.).
והצעד הראשון על דרך המעשה לרגלי התמורה שהתחוללה ביחוסו אל היהודים, היה גם הוא בגבול הדת. הנביא נתן אות כי נקעה נפשו מן היהודים ודתם, בשנותו את ה"קבלה", ותחת אשר עד כה היתה נטויה לנכח ירושלים, צוה הנביא להמושלמים כי יסבו פניהם בתפלתם אל עיר מכה. סבת התמורה הזאת מבוארת בספר הקראן לאמר:
“איש בער ישאל: מדוע החליף מחמד את המקום אשר לנכחו יפנו בעת התפלה? – ענה: ים וקדם לאלהים המה גם שניהם; הוא יוליך את האיש הישר בעיניו בדרך הטובה והישרה. אנחנו קיַמנו את מצבכם בתור עם הבינים, להיותכם לעד בכל יתר העמים (כלומר ביום המשפט הגדול), כאשר גם צירכם יהי לעד בכם. אנחנו הואלנו לשנות את המקום, אשר נכחו יפנו המושלמים בתפלתם, למען הפלה את אלה ההולכים בתורת ציר האלהים מכל אלה השבים ללכת אחרי הכפירה והכחש” (קראן שורה ב. 136 – 138.).
והתמורה אשר התחוללה בהשקפת מחמד על תעודת האסלאם איננה מוגבלת רק בתחום היהדות, כי אם מתרחבת גם להלאה. מחמד פורץ את חוגו הצר אשר חג לו בתחלה, עת אשר בענותנותו, יותר רצוי לאמר בשפלות מצבו, לא הלך מחמד בגדולות, ויקפל את תורתו וישכינה רק בערבות הישימון בחצי־אי־ערב, והוא צועד צעד גדול קדימה, בהעמיסו את האסלאם על כל החברה האנושית:
“אמור: בני אדם! אמנם הנני שלוח מאת אלהים אל כלכם יחד. ממלכתו משתרעת בשמים ובארץ. מבלעדו אין אלהים” (שורה ז. 158).
אולם אם בקריאתו אל כל בני האדם הוא מתאפק ברוחו, וכמו איזה רוח סבלנות שפוכה על שפתיו, הנה בדבריו אל היהודים נכּרת שנאתו הפרטית. הוא איננו מציע לפניהם את דתו, איננו חפץ להנות אותם מדבשו, כי אם רק להכאיבם בעקיצתו, בכנותו אותם בשם הולכים אחרי כפירה וכחש. בקביעתו את ה"קבלה" החדשה הודיע מחמד בגלוי, כי האסלאם היא דת אחרת נבדלת מדת היהודים, דת אשר מרכזה תקוע בארץ ערב, אך לא בארץ העברים. המשמטה אל היהודים גברה מיום ליום; המושלמים בקשו תואנה לבוא בריב עם היהודים, ואחרית המשמטה היתה, כי נשבתו הקבוץ המדיני והתקומה המדינית החפשית אשר ליהודים ביתריב ובסביבותיה. וכפי שנאתו אל היהודים כן גם החל לשטום את הנוצרים ואת דתם, אשר החל להשליך שקוצים גם עליה בקנאת דתו אשר קשתה, וכמו שכח את התהלה והכבוד אשר פזר לספרי האבנגלון הטבועים לפי דבריו בחותמת האמת ואור האמונה זורח עליהם. עד כמה הרשה הנביא לעצמו להתהפך במזמות ערמתו ולדבר תהפוכות מבלי להרגיש כל רגשי בושה, נוכל להוָכח מדבריו אלה: מחמד מפיל ארצה את דבריו הראשונים כי תורת ישראל וכמו כן האבנגליון הנם תוצאות נכונות ומקוימות מן הספר הגדול המונח למשמרת ביד “אללה” בשמים, ופתאם הוא מכחיש את נבואתו הראשונה. הוא מטיל דופי בכל הנביאים והמחוקקים שהיו לפניו, באמרו כי אם אמנם קבלו מידי אלהים אמונה זכה וצרופה, אפס כי עד מהרה נזדיפה והתעותו פניה, אם מפעולת הרוחות השולטים בעולם, או באשמת בני האדם אשר השחיהו את טהרתה:
“בכל עת אשר שלחנו את נביאינו לדבר בשמנו אל בני האדם, היתה שומה מאת השטן לערבב בתורתם תעתועי שוא ומדוחים” (שורה כב. 51).
באשמות כמו אלה מתגולל הנביא גם על הנוצרים ושופך את זעמו עליהם ועל דתם:
“אנחנו כרתנו ברית גם את הנוצרים, אפס כי הם שכחו רבים מן החוקים והעדות אשר שמנו לפניהם, נאֻם “אללה”. אנחנו זרענו בקרבם זרע איבה ומדנים, רק ביום התחיה יכבה נירם. במהרה תפקחנה עיניהם לראות את אשר עשו” (שורה ה. 17).
הדברים האלה מוכיחים לדעת, כי בעת הגלות אי־סבלנותו הדתית ממחבואה שאף הנביא לשום תהום עמוק גם בין האסלאם והדת הנוצרית. אפס כי הנוצרים אשר בערב לא דבקו בדתם בכל נפשם ומאדם כהיהודים, עד כי לא סרבו הרבה לזנוח את דת אבותם ולקבל עליהם את האסלאם, ועל כן לא היה כל מקום לשנאה עצומה להתרקם. אי־הסבלנות הדתית המריצה לאחרונה את בעלי האסלאם להתנגד לאמונה באלהות בעלת תמונה משולשת ומתאחדת לאחת ולתורת ההתגלמות האלהית, אשר נתקבלו ליסוד בתורת הנוצרים. –
חיי המשפחה. בהפרק מתולדות ימי מחמד הכולל בקרבו את תקופת ימי מגוריו במדינה, נפנה מקום רחב ידים לאי־הסדרים אשר התחוללו בחוג חיי משפחתו, ולדבר בואו במסרת ברית הנשואים עם נשים ופלגשים רבות. לרגלי המקרים המכוערים השונים, אשר קרו בחוג חיי משפחתו, נאנס הנביא לחבר דברי חזון ומשא, אשר נכללו גם בספר הקראן, למען הצטדק על מפעליו, אשר הרגיש כי העטו עליו כלימה וצללי אפל. ישתומם כל קורא בדורנו זה, כי לא נבאש מחמד בעיני העם אחרי מעשים מגונים כמו אלה. ואם אמנם אין כל ספק בדבר כי הרבה פעל מחמד להטיב את מצב הנשים בארץ ערב, אבל גם זה ברור, כי לא נשגב מחמד בדעותיו והשקפותיו במקצוע הזה. להמושלמים הורשה מטעם האסלאם לקחת להם ארבע נשים. בחקקו את החוק הזה הלך מחמד בעקבות בעלי התלמוד, אשר התירו למלך לקחת ארבע נשים ולא יותר, ואת הקצבה הזאת שם מחמד גם לכל העם; אולם לעצמו התיר לקחת לו נשים כהנה וכהנה.
באמת הנה גם תורת ישראל לא התנגדה בהחלט לנשואי נשים רבות; אפס כי היא לא אסרה את הדבר רק מנקודת הראות של שלטון החוקים, בהתיצבה בפנה הזאת במצב הסבלנות, לבלי לבוא בריב עם החיים של עמי בני הקדם, תחת אשר מנקודת השקפתה המוסרית תעבה את הדבר מאד, כאשר יראה הקורא להלאה. תורה משה בחרה להאבק עם הרע המוסרי הזה לא בכח חוקים ומשפטים המדברים רק אל המח, כי אם בכח חזון השירה והמליצה, המדברות אל הלב – אשר רק הוא הסרסור לעברה, – אל הרגש הפנימי, המתפעל מאד מכל לקח טוב המוגש אליו עטוף במעטה השירה הנעימה, זאת שפת הנפש, אשר דבריה מתרשמים בלבו של האדם הטבעי יותר מכל פקודה ואזהרה נמרצה. תורת משה מצאה לנחוץ להקדיש לפתרון השאלה הזאת פרשה שלמה בספר היצירה, מדעתה את גדל ערך הענין הזה ופעולתו הרבה בחוג חיי המשפחה. מה מלבבת ומה חודרת היא תורת מוסרה הזך, בספרה בסגנון נעים המסוגל לעורר את הרגש גם בלב קפוא, כי האדם נוצר בראשיתו ערירי, ויוצר התבל החפץ באשרו המוסרי של האדם נזר היצירה, ראה כי לא טוב היות האדם לבדו, בדד ונעזב בלי חבר ורע בחיים, – כאשר יאמר החכם האשכנזי “מכל דבר יוכל האדם לחסר את נפשו, אך לא מן האדם”; אז חשב האלהים לשפות טוב וחסד להאדם, לעשות לו עזר כנגדו, לעזר, אך לא לעבדות ושפלות ובזיון. ואחרי אשר מכל היקום, מכל הבהמה והחיה אשר הביא ה' אל האדם לא מצא לו עזר כנגדו, הפיל ה' תרדמה על האדם ויקח אחת מצלעותיו, ויבן את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם; רק לקראתה שמח האדם, במצאו בה העתקה נאמנה מצורתו החמרית והרוחנית והמוסרית, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, כדבר אחד הפלוסופים, כי תמצית רגש האהבה היא במצוא האוהב בהעצם האהוב איזה דמיון ושווי אל עצמותו הוא. פה תלמדנו תורת ישראל באמרותיה הצרופות, כי זווגו של אדם לא יוסד בשום אופן על הרגש הבהמי –ועל כן הנה בצבאות כל היקום לא נמצא לאדם עזר כנגדו –, כי אם על הרגש השמימי, אשר נתן האלהים בלב האדם, על רגש אהבה צרופה. חכמי התלמוד מנעימים עוד במתק מליצתם את הענין הזה ומוסכים בו אצילות נשגבה, באמרם כי האלהים אשר היה שושבינם של האדם ואשתו, הוא גם שוכן בקרבתם, אם רק שלום אמת ואהבה שוררת ביניהם, אם רק לא יפרו את התכלית אשר למענה נועד זווגם. כעין מסקנה לשירת האהבה הזאת, שירת הקדשים אשר הטביע עליה יוצר התבל את חתמתו, ורוחו מרחפת עליה, מסימת התורה בלקח מוסר נעים ונשגב כאחד: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד” דבקות שלמה ומוחלטת מכל צדדיה. לאהבה העולה במדרגתה על אהבת בן להוריו לא יתכן להיות כל תחרות; אהבה כזאת לא תשסע לשסעים, לא תתפוצץ לרסיסים, כאשר גם לא יתרפק הבן על אנשים רבים ונשים רבות לאהבם בתור אבות ואמהות. זווג אשר תוצאותיו מזהירות ככה, עד כי יתהוו המזוגים לבשר אחד, יתכן רק בצמד של איש ואשה אחת, המשלבים יחד את חייהם הטבעים הרוחנים והמוסרים למקלעת אחת, אשר כפי השפעתם על העולם הסובב כן הם נשפעים ממנו יחד, ואשר התאחדותם היא אחדות שלמה ומוחלטת, אבל לא בחיי משפחה עכורים של רבוי נשים. התורה דורשת מאת הבעל כי ידבק באשתו להיות אתה לבשר אחד, ומובן מאליו כי האחדות איננה נכנסת תחת גדר הרבוי. לוּ נתנה התורה המוסרית שלנו מקום בחוג חיי המשפחה לנשואי נשים רבות, כי אז בודאי לקחה מן האדם. הראשון לא צלע אחת, כי אם צלעות רבות; וברור הדבר בעינינו, כי לוּ נכתב ספור כזה על ידי מחמד ולוּ נכלל בספר הקראן, כי אז נשאר האדם מחוסר צלעות, ותחתן נתנו לו הרמון מלא נשים ופלגשים. אין כל תפונה, כי הפרשה הזאת כלה היא כעין מחאה אחת גדולה, אשר קראה תורת משה, מנקודת השקפתה המוסרית, על חי המשובה, חיי איש הנשוא לנשים רבות. קנה המדה, אשר בחרה התורה למֹד בו את רגש האהבה, – אהבת הורים, איננו מוצא לו מקום בנשואי נשים רבות, ששם הזווג איננו נוסד על רגש האהבה הזכה, כי אם על רגש שפל ונבזה. הננו רואים אפוא כי תורת ישראל לא עברה על פני שאלת נשואי נשים רבות בשתיקה ובקרת רוח כאשר נוכל לשער בהשקפה ראשונה, כי אם התענינה בה ער מאד, וגם התאמצה לפתור אותה על צד השלילה, אך לא על דרך הצווי והחוק, כי אם באמצעים יותר מלבבים וקולעים אל מטרתם, בדברי משל ומליצה המתרשמים עמוק בתוך הלב.
כבוש מכה. בתת מחמד לבני דתו את ה"קבלה" החדשה, בפקדו עליהם להסב את פניהם בתפלתם לנכח מכה, הנה בזה הוכיח הנביא לדעת, כי רק מכה היא עיר בירת הדת בארץ ערב. גם אחרי נטשו את מכה בזעם ובחרי אף, לא יכול הנביא להכחיד מלבו את זכרון העיר הזאת, אשר נקדשה בעיניו כבעיני כל הערביאים עוד מימי נעוריו. המחשבה הראשונה אשר התעוררה בלבו בזכרו את מכה, היתה מחשבת חמה ונקם; הוא שאף לבוא בחשבון עם בני קרישה ולהתנקם בם על אשר בזו אותו בלבם, שנאוהו וירדפוהו וגם גרשו אותו בחרפה. במשך שנים אחדות ארכה המלחמה בין המושלמים ובין בני קרישה; המושלמים התנפלו על הארחות הנושאות את סחר מכה למרחקים ויבזו את שללם. במלחמה הגדולה אשר היתה על יד עיר בדר (623 לספה"נ) היתה תבוסת אויבי מחמד שלמה, ומני אז היתה יראת הנביא על פניהם. אמנם עד מהרה התעודדו בני קרישה להשיב מכה אל מכיהם, ויצורו על מדינה, אפס כי לא עשו חיל גם הפעם. אחרי אשר פִּנה מחמד לעיר מכה מקום נכבד בתחום דתו החדשה וירם את קדושתה על נס גם בעיני המושלמים, חשב להתקרב אל מנהגי הערביאים עוד יותר, ויאמר לעלות למכה לחוג את החג הגדול חג השנה, ולהשתחוות למקדש הקעבה כמנהג הערביאים מדי שנה בשנה. הפעם דמה מחמד בלבו להפיק תועלת לנפשו מימי חדש רגב המקודשים להערביאים, אשר אז ישבתו כל בני המדבר מריב ומלחמה, ושלום ואחוה ישתררו בכל גבולות ארץ ערב. מחמד אסף את אנשי חילו ויבוא עד גבול מכה, ויהי את נפשו להלחם בה אם לא יתנוהו לבוא העירה; כמהו היו גם אנשי מכה ערוכים לקרב. ובין כה וכה ורבים מאלופי מכה ונכבדיה בהיותם אנשי מנוחה החלו לתוך את השלום. אז כרתו עם מחמד ברית שלום, אשר על פיה התחיבו אנשי מכה לפתוח את שערי עירם לפני מחמד ואנשיו בימי החג הגדול לשנה הבאה. ומחמד ואנשיו שבו לדרכם יתריבה (628 לספה"נ). לתקופת השנה עלה הנביא וכל בני סיעתו למכה לחוג את חג השנה, ויהיו שם שלשת ימים, ובמשך ימי שבתם שם סרו כל בני קרישה מן העיר וישכנו באהלים על פני השדה. אולם בתקופת ימי מגורי מחמד ביתריב השגיב חיל וירחב את שלטונו על כל שבטי בני ערב, עד כי לאחרונה הרגישו גם אנשי מכה את רפיונם ואי־יכלתם להתעקש עוד ולהחזיק מעמד בפניו. בשנת 630 לספה"נ עלה מחמד בראש חיל כבד ויצר על מכה, אשר אזלת עוד ידה לעמוד בפני חיל האויב הרב והעצום ממנה; ועד מהרה נכבשה מכה לפניו, ויושביה הסגירו את נפשם בידי המושלמים. אפס כי הפעם הופיע מחמד בשערי עיר מכה המנוצחת בתור גבור מנצח בעל נפש עדינה, אשר כפי גבורתו ואמץ לבו על שדה הקרב כן גדלה נפשו, ורגש נעם ורך לבש ביום שלום. רק שלשה אנשים הומתו במצות מחמד, אשר התנקם בהם בעד הרעה אשר עוללו לו, ולכל בני העיר סלח הנביא ויאר להם פנים. במעשהו זה קוה הנביא להטות אליו את לב כל בני העם הערבי, יען כי יושבי מכה על פי מצבם נחשבו כראשי העם היושב בארץ ערב. בבואו בשערי מכה הראה הנביא לדעת את נטית חסדו אל העיר הקדושה, אשר אמנם כבר חשב עליה טובות להשאירה בתקף קדושתה גם מטעם האסלאם. העבודה הדתית הנהוגה במקדש הקעבה עם כל המנהגים התלוים בה נשארו כמקדם, רק כי היתה עתה מקודשת לשם “אללה”. על פי פקודת מחמד נתצו את הפסילים והמסכות אשר נמצאו בחצר היכל הקעבה. מספרם עלה עד כדי 354, כמספר ימי השנה, פסל מיוחד לכל אחד מימי השנה (הערביאים מונים ללבנה). כמו כן השביתו את הפסילים אשר נמצאו בכל בתי יושבי העיר, ויבערו אחריהם בכל אשר מצאו.
מכה בתור בירת האסלאם. לשא פחדו יושבי מכה כי בהכחד הדת האלילית יבולע לסחרם ועשרם ולמצבם האיקונומי; כי לרגלי נצחון האסלאם עוד התרוממה בכבודה וערכה הדתי. בפקודת מחמד, אשר היה עתה לנשיא הדת ולמושל ממשלה בלתי מוגבלת בכל קצוי ארץ ערב, הושמה מכה לנקודת המרכז להאסלאם, והיכל הקעבה – למקדש הדת לכל המושלמים הדבקים בתורת מחמד. לתקופת השנה אחרי לכדו את מכה הופיע מחמד שנית בשערי מכה, לחוג את ימי החג הגדול, אשר הסכינו הערביאים מאז לחוג אותו במכה מדי שנה בשנה, וסדר העבודה הדתית אשר שמר הנביא לעשותה בימי החג הגדול ההוא, היה לתכנית לעבודת אלהים הנהוגה במכה עד היום הזה, שנשמרה בשלמותה ובכל דקדוקיה לדורות הבאים. הרוצים לדעת את סדרי העבודה הזאת ידרשו אחריה בספר “העליה וסדרי החגיגה במכה ובמדינה” (Pilgrimageto El־Medinah and Mecca) אשר כתב הקפיטאן בורטָן האנגלי; בו מתאר המחבר את מחזה החג וכל פרטי עבודתו בשפה נמלצה ונפלאה. הסופר הזה הנהו האחד משלשת האירופאים, אשר הצליחה בידם להתחפש כמושלמים העולים למקומות הקדושים, ולהשתתף בעבודת הדת הקבועה במדינה ובמכה. עתרת נשיקות להאבן השחורה התקועה בקיר היכל הקעבה; הקפת שבע פעמים את מקדש הקעבה; שתית מים מן המעין הקדוש זֶמְזֶם; קפץ ודלג מגבעה לגבעה על רוכסי ההרים אשר סביבות עיר מכה; השלכת שבע אבנים מאבני המקום לערמה אחת במקום אחד קבוע; העלות מן הצאן והבקר או מן הגמלים בעמק אחד ידוע קרבן ל"אללה", – אלה הם המנהגים הקבועים בסדרי עבודת החג בעיר מכה, מנהגים עתיקים אשר נקדשו בקדושת האסלאם ואשר בלי ספק לכל אחד ואחד מהם ישנה היסטוריה מיוחדת המבארת את מוצאו ומקורו; אפס כי כעת נכחדו מאתנו סבתם ותעודתם המקורית. הנצר הזה (עבודת “אללה” הנזכרת) עם כל היותו פורה משרשי הדת האלילית מצא מחמד לנכון לפניו לשתלהו על אדמת האסלאם ולשומהו ליסוד נכבד בדתו החדשה, כדרכו תמיד להתעתע בחזון נבואתו ודתו ולהתנודד לעברים שונים. יש מן החכמים המשתדלים להמליץ על הנביא ולהצדיק את רשיונו על העבודה הזאת, באמרם כי מבלתי יכלת בידו להשביתה כליל נאות מחמד לקבל את תמצית העבודה הדתית הקבועה במקדש הקעבה, אחרי אשר חדש את תמונתה החיצונית, ולכלול אותה בתור אבר אחד במערכת האסלאם אשר יסד. הצטדקות כמו זאת אמנם היתה מוצאת לה מקום בהענין שאנחנו דנים עליו, לו היה מחמד מפיץ את תורתו כדרך כל מחוקקי הדתות בדברי אהבה ונעם, בתור מורה ומטיף לקח, בעוד אשר באמת הפיץ מחמד את תורתו ביד חזקה, בחרב ובדם ובסערת מלחמה; והחרב אשר הוציאה משפטה לבער את האלילים והפסילים מגבול עיר מכה, הן ממנה לא נבצר גם להעביר את העבודה הדתית היצוקה בדפוסה של הדת האלילית והמושפעת מרוחה. יהיה איך שיהיה, העבודה הדתית אשר השתררה בהיכל הקעבה נשארה על עמדה כמקדם במלא רחבה והיקפה. הנה כי כן עברה נחלת המסרות הדתיות והלאומיות העתיקות, אשר מצאו קן להן בקרב העם הערבי, גם אל האסלאם, והן הן אשר הטביעו עליו קלסתר פנים של דת לאומית. “היום הזה הואלתי לחזק ולבצר בקרבכם את האמונות אשר מצאו קן בלבכם, – כה אמר מחמד, אחרי אשר קים את מנהגי העבודה הדתית הנהוגה במקדש הקעבה ויקדשם בקדושת האסלאם, – היום הזה נתתי לכם את האסלאם לדת עולם”. האסלאם קלט אל תוכו את המנהגים ועבודת הדת שהשתררו במכה מעולם, ובכחם הופיע הפעם בתור דת לאומית בקרב הערביאים. האליל “הוּבל” ראש אלילי הקעבה, הוא וכל מרעיו אלילי מכה חלפו נגוזו; תחתם היה עתה “אללה” האל היחיד במקדש הקעבה. האגדה המספרת על דבר מקדש הקעבה, כי נוסד על ידי אברהם וישמעאל בנו, נפוצה עתה בעם עוד יתר הרבה מאשר לפנים, כי בעלי האסלאם מצאו בה חפץ; באופן הזה באה האגדה הנושנה הזאת בחוברת עם הדת העתיקה אשר השתררה בארץ ערב עוד טרם מצאה לה הדת האלילית קן לה בה, עם האסלאם המקורי הקדום (דת אברהם לפי אמונת המושלמים) אשר לפני האסלאם של מחמד. מחמד, כיד הנבואה אשר השתעבדה לו לקים את כל חפץ לבו, מודיע הפעם חידות מני קדם, כי עוד בימי קדם נערכה במקדש הקעבה עבודה דתית ל"אללה" על טהרת הקדש. על כן הָקדש הקעבה עוד בעצם ראשיתו רק ל"אללה" לבדו. בפקודת מחמד נתן החוק לבלי תת מהיום והלאה מדרך כף רגל במכה לכל בעלי הדת האלילית. בכח החוק הזה סרה מעל מקדש הקעבה תכונתו המקורית, תכונת היכל מוקדש לעבודת אלילים, ויהי למרכז דת האסלאם.
התפשטות האסלאם. אחרי מכה, העיר הראשית בערב, אי אפשר היה עוד לכל גלילות הארץ להתחזק על עמדם ולהשאר מחוץ לגבול התנועה הדתית הזאת. באיזה מקומות אמנם התעקשו הערביאים ויסרבו לתמורת הדת, אשר דרש הנביא מאת כל בני עמו. אולם על כל אלה המקשים את ערפם התאכזר מחמד מאד, וילחם בם בחמה שפוכה ובקצף גדול, ויבז את רכושם. ויען כי הדת האלילית כבר התנודדה תחתה, ואין אף אחד מיושבי ערב אשר נצמד אל הדת האלילית בלב שלם, ואשר התמכר אחריה כל כך, עד כי יבחר לשאת ולסבול בעדה תלאות ומצוקות כמו אלה, על כן נשמטו כל שבטי הערביאים מדתם האלילית אחד אחד, ויכנסו כלם בברית האסלאם, אשר במשך עת לא כבירה הכניע תחתיו את כל ארץ ערב. יושבי עיר טאיף נסו להשלים עם הנביא ולהתפשר אתו, כי יתן להם הרשיון לקבל את האסלַאם על פי תנאים ידועים. הצירים אשר שלחו אנשי טאיף בקשו בשם עדתם את פני הנביא כי יתיר להם את הנאופים, לקחת נשך ומרבית ולשתות יין; אבל הנביא לא קבל את התנאים המוצעים לפניו; חוקה אחת והגבלות אחדות לכל המושלמים בלי הבדל בין איש לאיש ושבט לשבט. אז בקשו הצירים את פני הנביא, כי ינתן להם למצער לעבוד את האלילה “רַבבָה” עוד זמן שלש שנים, וכאשר לא נעתר הנביא גם לזאת, בקשו רק לזמן שתי שנים, לשנה אחת, לחודש ימים. אך הנביא עמד על דעתו בחזקה; ההנחה האחת אשר עשה להם היא, לבלי ישברו את פסיליהם בידיהם, כי זאת העבודה תעשה על ידי אחרים זולתם. הדת האלילית העתיקה נכחדה מן הארץ בנקל ובלי כל מחזות תוגה.
מחמד לא האריך עוד ימים אחרי התקבל האסלאם בקרב כל בני עמו, כי מת ביום 8 יוני שנת 632 לספה"נ. הוא מת רק אחרי הצליחו לפתוח לפני דתו החדשה אשר יסד שער המוביל אל עתיד מזהיר גדול ורחב ידים, אחרי אשר הביא את בעלי ברית דתו אל המסלה העולה קדימה, ויורם ללכת בדרך מלחמת דת ונצחונות כבירים, אשר אמנם שטפו בה המושלמים במרוצה נמהרה ובכח גדול מבלי להעצר בלכתם תקופת ימים רבים. עוד בימי עלומי האסלאם, עוד בתקופה הצעירה בערך בימי עבודתו להרחבת הדת החדשה, הנה למרות מאמריו הנותנים תקף ועוז דתי לתורת ישראל ולדת הנוצרית, כבר דמה הנביא בלבו כי האסלאם נועד מאת “אללה” להשתרר לא רק בארץ ערב, כי אם להתפשט גם בקרב גוים רבים. בהוסדו על סדר הזמנים אשר הופיעו הדתות, בשומו אל לבו כי התגלות “אללה” אליו היתה מאוחרת בזמן מהתגלות האלהים אל המחוקק העברי, ומהתגלות האלהים על ידי הדת הנוצרית, הנה בדרך הזה בא מחמד לידי הכרה פנימית, כי רק דתו היא האמתית, וכי הדתות הקודמות לה, העברית והנוצרית, הן בנויות על שוא. עינו הצופיה והחודרת בכּל עוד לא ראתה על פני תבל כל דת אמת מלבד דתו אשר יסד הוא, – כן היה דבר הנביא תמיד; ובכן הנה יאתה לה להדוף מפניה את כל הדתות ולרשת את מקומן. הדמיון הנעים הזה עורר את רוחו לשלוח צירים ממדינה בירת ממשלתו אל הרַקליוס קיסר בזנטיה, אל כרזאי מלך פרס, אל חרית השישי המושל במושבות הערביאים בסוריה, אל הנציב המושל במצרים ועוד אל רבים ממלכי אזיה להודיעם, כי הוא “ציר שלוח מאת אלהים” ובשמו הוא קורא אליהם כי יזנחו את פסיליהם ואת דתם האלילית, וקבלו עליהם ועל עמם את האסלאם, הדת האחת אשר חותמה אמונת אמת באל אחד ומיוחד. אבל משלחת הצירים האלה לא הצליחה במלאכותה. אם מארץ חם כבדו למצער את הנביא במשלוח תשורה ומכתב מלא רגשי כבוד וידידות5, הנה נחל הנביא לגוים הזה משנה קלון וכלימה בארץ סוריה. חמש עשרה המרגלים אשר שלח הנביא לרגל את ארץ סוריה נתפשו פתאום ויומתו (מלבד המכתב האוצר בקרבו קול קורא להפצת האסלאם, הערים הנביא לשלוח גם מרגלים לרגל את הארץ), ואת הציר אשר שלח הנביא עם מכתב אל נציב היונים בעיר בְסְטְרָה עצרו בדרכו ויסירו את ראשו מעליו. שמע זאת הנביא ותבער חמתו בו, ובחדש ספטמבר שנת 629 לספה"נ שלח את זיד אבן חרית (למחמד לא היו בנים, ועל כן לקח את זיד לו לבן בהיותו חביב לו עד מאד) בראש שלשת אלפים אנשי חיל להתנפל בגבול ארץ סוריה וללכדה, ולהתנקם בחרית מלכה על הקלון והבוז אשר הראה להנביא. בהגיע חיל הערביאים אל שפת ים המלח נגבה נפגשו פתאום, מבלי להודע מראש, במחנה חיל הרקליוס קיסר בזנטיה, בהיות אלה האחרונים חונים על יד העיר מוּט, בשובם מנצחונם על חיל מלך פרס. המושלמים, אשר ההצלחה האירה אליהם פנים בכל מלחמותיהם אשר נלחמו עד כה, לא ידעו גבול לגאון לבם ולרהב בטחונם בכח נשקם, עד כי הרהיבו עוז לתגר מלחמה עם חיל היונים הרבים והעצומים מהם, והפעם הוכו מכה רבה מאד. המושלמים נגפו לפני היונים מלומדי המלחמה ועליזי הנצחון וכראות המושלמים כי ראשם ומנהלם זיד נפל חלל, וגם ממלאי מקומו אחריו לפקד את החיל גפר ואבן־רחבה מתו בחרב אויב, נמס לבם בקרבם ותרפינה ידיהם, וינוסו בלי סדרים משדה המערכה. מי יודע אם נשאר אף אחד מחיל המושלמים הנסים לולא חַלִיד, אשר אזר חיל לאסוף את נפוצות הצבא ולאגדם יחד ולהמציא להם היכלת לסגת אחור במשטר נכון, עדי בואם אל מדינה. הנביא אסר אִסָר על יושבי העיר ללעוג למחנה החיל הנס ממערכות המלחמה, ואת חליד על אשר הציל את המושלמים מכליון חרוץ כבד בשם הכבוד “חרב אללה”.
למען מחות את חרפתו צוה מחמד על אנשי חילו הנגפים, מבלי תת להם גם להנפש מעמל הדרך ולאסוף אונים, לצאת למלחמה על השבט הערבי בני־חתפון, ועוד על איזה משבטי הערביאים אשר סרבו לקבל עליהם את האסלאם. כן דרך מחמד הערום והחרוץ בהליכות הנהגת המדינה מעודו, להשתדל בכל מאמצי כחותיו לבל יגלה רפיונו לעיני העם, ועל כן בכל עת הנגפו במלחמה לפני אויב התקיף ממנו, מהר עד מהרה להתנפל על הרפה והחלש ממנו ולהכוהו חרם, למען כסות בנצחונו החדש את חרפת מפלתו.
בשנת 630 אחרי אשר לכד מחמד את מכה, ותוצאות נצחונו הגדול הזה היו כי נכנעו לפניו כל שבטי ערב כלם, ובגאוּת לבו בקרבו בפרי נצחנו הכביר, זכר מחמד גם את המכה הגדולה אשר הוכה חילו מתנופת ידי צבאות ביזנטיה, ויאמר להתנפל על ביזנטיה בסערת מלחמת מצוה לשם הדת. בראש מחנה כבד, כשלשים אלף איש אנשי צבא, יצא מחמד למלחמה ופניו מועדות אל גבול ממלכת ביזנטיה; אפס כי בבואו אל עיר תַבוּק אשר על גבול ארץ סוריה נעצר מלכת הלאה. משם שלח הנביא מרגלים לתור את מחנה האויב; המרגלים השיבו דבר, כי שבטי הערביאים יושבי ארצות סוריה אשר נאספו בעבר הירדן מזרחה, נפוצו מבלי תפוש נשק בכף, בעוד אשר עקבות חיל ביזנטיה לא נודעו בכל הארץ. הדבר הזה נתן תואנה בפי מחמד להפר את מחשבתו הגדולה, מחשבת מלחמת מצוה לשם אללה, אשר חשב, ולשוב אל ארצו מבלי לשלוף את חרבו מתערה. המחזה הזה מוזר מאד בעיני כל קוראי הדורות. כי האמנם דמה מחמד להסיע את חילו רק למלחמת־השנים (duel) וכיון שלא הופיע בעל ריבו במקום המועדה הוא פטור מחובת המלחמה? ומדוע זה נעצר מחמד בדרכו מבלי להתנפל על אויבו בגבול ארצו? באמת הנה הרגיש מחמד את מבטי עיני המות הלטושית אליו; הוא כמו הקשיב את צעדי המחלה העזה אשר הורידתהו אלי קבר, ההולכת וקרובה אליו, ולבו הגיד לו כי קצר אונים הנהו להסתבך בסבכי מלחמה עצומה כזאת; ולמען גלל מעליו חרפת מרך לב ואימת אויב העולה עליו בגבורתו, התאמץ מחמד להכניס תחת כנפי שלטונו את איזה משבטי הבידואינים המתגוררים בערבות סני, אשר בגדו בממשלת ביזנטיה המושלת בהם עד כה, ויקבלו עליהם את האסלאם לדת, ואת מחמד נביאו – לאדון ולמושל עליהם. ובזאת העמיד מחמד את פניו כמו הוא מסתפק הפעם בנצחונו הקטן הזה. אין כל ספק בדבר, כי למען הסתיר את רפיונו חבר מחמד את חזון הנבואה הנזכר בספר הקראן, אשר אמנם רוח סבלנות נעימה מרחפת עליו:
"הלחמו באויביכם מלחמת מצוה לשם הדת, אך אל נא תהיו ראשונים להתגר בם מלחמה ולהתנפל עליהם; תועבת אלהים כל שולפי חרב וקוראי מלחמה על רעיהם (קראן שורה ב. 186).
בנבואת מחמד זאת, אשר בה נראה התנגדות מוחלטת לכל מאמריו המפוזרים בספר הקראן המסיתים את העם למלחמת דמים בשם הדת על כל הכופרים בהאסלאם, אמנם מכירים אנחנו את צרקת הזאב, אשר נשא לעון הכבשה בחרפה אותו מבלי לגעת בה לרעה, בעת אשר נתקעה עצם בגרונו, כפי עדותו של השועל. אמנם זאת היא סבלנות דתית אשר נאמרה לשעתה מתוך אונס ודחק; סבלנות שלא לשמה כמו זאת ראויה היא למחמד, אשר מרבית מעללי צדקתו היו מכונים למטרה ידועה, להמציא תועלת פרטית אם לו ואם להאסלאם אשר היה גם כקנינו הפרטי של הנביא.
קנאת הנביא לדתו רחבה לבלי חוק וגבול, ועל כן לא ידע שלו בנפשו, ויחשוב מחשבות לאכוף על כל העמים בסערת מלחמה, בחרב ובדם, לקבל עליהם את האסלאם, ואתו יחד גם שלטון הנביא מיסדו ומחוקקו. לכן לא יפלא עוד המחזה, כי ברגע מות מחמד עמדו חיל המושלמים חלוצים ונכונים לצאת למלחמה על היונים. את אי־סבלנותו הדתית השכיל הנביא לקלוע יחד עם יסודות האסלאם במלאכת מחשבת נפלאה, בדעתו כי שם תהי כנצוץ אש בנערת להתלקח מכל נשיבת רוח מצויה. האמונה ביחוד ה' נחלקת על פי הקראן לשתי מדרגות. המדרגה האחת הנמוכה היא – להאמין במציאות אל יחיד, ולסור למשמעת נבואת מחמד, הציר השלוח מאתו אל בני האדם. המדרגה היותר נשגבה במקצע של האמונה ביחוד אלהים היא להצמד בכל לב ונפש אל האלהים ולמלאות את המלאכות הקדושה אשר שם לפני אוהביו הדבקים בו, היא הפצת האמונה באחדות האלהים. חובת המאמינים כלולה במסגרת כזאת:
“המאמינים האמתים הם אלה אשר בלי כל שמץ ספק יאמינו באלהים ובנביאיו, ובלי כל מרך יקריבו את נפשם והונם, למען מלא את התעודה הקדושה אשר שם אללה לפניהם” (קראן שורה מט. 14, 15.).
אולם בעוד אשר במכה בהיותו נדכא ורצוץ משפט מחמס אויביו, או גם בתחלת ימי שבתו במדינה, עת השתעשע בתקותו למשוך אלו את לב היהודים, הרך הנביא את לקחו ויביע את מדת הסבלנות ברוח חסד וחנינה, בצותו את המושלמים להשתדל להפיץ את האסלאם רק בדרכי נעם: “אל תלחצו את בני האדם ואל תבאו עליהם בעקיפים בעד אמונתם; דרך האמת הוא מופלה ומצוין עד מאד מדרך תועה” (שורה ב.), לעמת זאת הננו רואים את הנביא בעת עלותו אל מרום עוזו ושלטונו, מרעים בקול מלא עריצות וקנאת דת, והוא מצוה על המושלמים להזות על מזבח האסלאם מדמי אויבי האלהים הבלתי מאמינים בו, בכללו תחת שם “כופרים ואויבי אלהים” גם אתה אלה המאמינים באלהים ובאחדותו, אם רק אינם מאמינים במחמד נביאו. בקראנו בספר הקראן, איך השתדל הנביא הבא בשם “אל רחום וחנון” לעורר בלב בני דתו רגשי אכזריות ועריצות שובבה, לשלוף חרב נוקמת לאללה ולהאסלאם, ובדעתנו איך שקדו המושלמים למלא בלב שלם את דברי הנביא ככל הכתוב בספר הקראן, הננו יכולים לברוא לנו מושג ממחזה הבלהות והזועות, אשר תציג לפנינו מלחמת מצוה הערוכה על ידי המושלמים לשם הדת, עת יופיע המושלמי בן ארץ הקדם על במת המחזה לכרות ברית עם אללה אשר אהב עלי זבחי נפש אויבי אללה, הכופרים בו ובמחמד נביאו. הננו מוצאים בספר הקראן תכנית החובה המוטלת על המושלמים בעת מלחמת מצוה:
"כי תפגשו את הבלתי מאמינים, הלחמו נא בם עד אשר תערכו להם מטבח גדול. אסרו את השבוים בכבלי ברזל… האלהים הלא יכול יוכל להשמירם גם מבלעדי עזרתכם, אפס כי הוא חפץ לנסות אתכם אם תשמעו בקולו. מאמינים! היו נא למגן להמלאכות הקדושה אשר הושמה עליכם מאת האלהים… הוא יהיה בעזרכם, ויכונן את מעגל רגליכם (שורה מז).
ובהיות כי אחת החובות הקדושות המוטלות על המושלמים מטעם הדת היא להלחם עם הבלתי מאמינים, על כן קבע הנביא בשם אללה חוקים שונים על דבר דרכי המושלמים עם שבויי חרבם, ואיך יחלקו המנצחים את שלל האויב. האלהים המכונה בכל שורה ושורה מספר הקראן בשם רחום וחנון ומרבה לסלוח, הנה במקרים כאלה, בהסתער מלחמה קדושה, הוא מעורר את רוח המאמינים: לרצוח, לשלול שלל ולחלל את כבוד הנשים השבויות במלחמה. באמצעים מלאי עריצות ואכזריות כאלה דמו מיסדי האסלאם להפיץ את דתם בכל העולם ולהשליטה ברוח כל בני האדם.
חובות המושלמים. נביא האסלאם איננו מעמיס על כל הבאים בברית דתו נטל חוקים ומצוות אשר יכבד עליהם לעשותם, כן בגבול אמונת הלב וכן בגבול התורה המעשית. תורתו המעשית קצרה ומוגבלת עד מאד. היא נכללת בחמשת החוקים האלה:
1) להאמין באחדות האלהים ובמלאכות מחמד נביאו. היסוד הזה כלול בסגנון הזה: “אין אלהים מבלעדי אללה ומחמד הוא נביאו”. האמונה באחדות האלהים הוצגה בתורת האסלאם בשורה הראשונה, והיא נחשבת לנזר הדת כלה. האלהים, אשר לפי דברי הקראן הוא רחום וחנון ומרבה לסלוח לכל פשעי בני האדם, הוא אל קנא ונוקם ליסר קשה על עון עבודת אלילים, שהיא הכפירה ביחוד אלהים; לחוטאים כאלה רחקו מלבו כל רגשי חנינה. ועד נצח לא ינַקם.
“חטאת עבורת אלילים גדולה מעון רצח” (שורה ב).
“אלהים לא ישא לעון האנשים העובדים אלהים רבים. אלהים ברצונו הטוב הוא נושא כל עון ופשע; אולם עבודת אלהים רבים עולה בכבד עונה על כל פשע ומעל” (שורה ד. 116).
2). התפלה. היא כוללת בקרבה נוסח אחד קבוע, אשר ישננו אותו המושלמים חמש פעמים ביום, בהסבם את פניהם לנכח מכה עיר הקדש. שערי בתי המסגד פתוחים בכל עת לכל החפץ לבוא לשפוך את שיחו לפני “אללה”. מלבד זאת קבועה עבודת אלהים מיוחדת ומסודרת בנוסח ידוע ביום הששי לשבוע; בצדיה בחר המחוקק ביום הששי, למען הפלה את יום המנוחה של המושלמים מיום השבת אשר ליהודים ויום התחיה (יום א') אשר להנוצרים. השקפת האסלאם על התפלה היא מיוחדת במינה. שם נחשבת התפלה לא כאחת המצוות המעשיות של הדת, כי אם כעצם האמונה, ורק היא לבדה הִנֵהָ הרכס המרכס את המושלמי אל אלהיו. אם בדת היהודים, למשל, נחשבת התפלה רק באמצעי דתי המוביל אל מטרה רצויה, אם בה נקבעה התפלה רק בתור עבודת הלב והשתפכות הנפש, להאדיר את הרגש הדתי ולטעת בלב האדם רחשי רוממות והגיון כבוד אל העצם הנשגב, הנה לעמת זאת יחשבנה האסלאם כאחד מיסודי הדת, אשר בלעדה לא יהיה המושלמי מה שהוא, לא לאמצעי, כי אם לדבר עקרי בתוך הדת. כפי הידוע היה מחמד בעל רגש חזק, וביחוד התרגש מאד – כפי עדותו על עצמו – ויחש עונג נשגב בעת תפלתו, ולא יפלא אפוא כי שם את התפלה כנקודה תיכונה בשיטתו הדתית אשר יסד. לפי דברי הקראן התפלה מחוננת באיזה כח נעלם אשר פעולתו רבה בעולם הרוחני:
“בעת אשר עמד עבד אללה ויתפלל אפפוהו הרוחות המשוטטים בעולם ויעמדו סביבותיו, למען הקשיב אל תפלתו” (שורה 72. 19.).
3) צדקה לעניים. האסלאם מטיל בתור חובה דתית־מוסרית קדושה על כל הבאים בבריתו, להושיט יד עזרה לכל איש ידוע מחסור, להושיע לדל ולהעניק להם מהונו איש כפי מדת יכלתו. האמת תמריצנו להודות, כי בדבר השגתו את תכן החובה הזאת איננו נופל מחמד מכל מחוקקי הדתות הנאורות. דברי המחוקק העברי “והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש (קדושה מוסרית־רוחנית) אני ה' אלהיכם” היו גם לעיני הנביא הערבי. כל התכונות והמדות המוסריות המיוחסות להעצם הנשגב: רגשי חסד וחנינה, אהבת צדק ומשפט, ואהבה לבלי־חק לכל החברה האנושית, הן צריכות לפי תורת משה להיות למופת לבני האדם בדרכי חייהם ולרוח החיה בתורת המוסר אשר להדת. מן התכונות המוסריות הנשגבות האלה אשר התעצמו במדותיו של היוצר כל אבי כל בני האדם, מסתעפות החובות המוסריות המוטלות על כל בני האדם, אשר נוערו ביום הבראם להדמות אל האלהים יוצרם, או – כאשר יֵאָמֵר בספר הספרים – נוצרו בצלם אלהים ובדמותו המוסרית־הרוחנית, ועל כן הנה בהקשותם את לבם להתאכזר על רעיהם הנבראים בצלם אלהי החסד והחנינה, הם כמו מלעיבים גם בעצם האלהים. ההשקפה הרוממה הזאת, אשר עצם מקורה נובע מתורת היהדות, מחזון נביאי ישראל, בולטת במאמרים רבים הכלולים בספר הקראן:
“הוא (בעל דת אלילית) לא האמין באלהים, הוא לא דאג לדל לבל ירעב ללחם” (שורה מט, 33).
“הוא אומר בבלי דעת: אלהים לא ישים לב אלי ויבזני. – לא כן הדבר! רק אתם תבוזו ליתום. אתם אינכם שוקדים על מעשה הצדקה, להשביע דל ולפרוס לרעב לחמכם. בכל אות נפש הנכם שואפים לעשוק איש ונחלתו. נפשכם שוקקה להון ועשר” (שורה פט, 17–21).
חובת הצדקה מוגבלת בספר הקראן, לא רק בצורתה החיצונית, כי אם גם בצורתה הפנימית – כלומר בהרגש המניע אותה – לא בתור מצוה מעשית קבועה ומאובנת, כי אם בתור רגש חי המתפרנס ממדת הרחמים והחנינה, הממריצה את כל בעל רגש מוסרי להתאמץ להקל צרת כל איש המתענה תחת יד מחסורו, מבלי לקוות למשכרת וגמול בעד מפעלו.
“הננו מכלכלים אתכם רק לשם האלהים. איננו דורשים מכם כל משכרת, אף לא רגשי תודה” (שורה 76, 9).
האסלאם נותן קצב ומדה למצות הצדקה, ומגביל במדה את חובת עשיתה. לפי חוקי האסלאם חיב אדם לעשר את הכנסותיו ותבואת הונו, לתת עשיריתה לצדקה. בימי מחמד היתה הצדקה נגבית בתור מס, אשר נועד לצרכי מלחמת המושלמים לכבוש את הבלתי מאמינים; לפי מושגי הנביא נחשבה גם זאת לצדקה. לפי חוקי האסלאם יש ביד החברה לכפות את היחיד למעשה הצדקה.
4) צום. כמו שהתפלה היא חובת האדם לאלהיו, והצדקה – חובת האדם אל רעהו, כן הצום הוא חובת האדם אל נפשו, אל טבעו, למען ילמד להתאפק ולמשול בנפשו. והנה אם בכל חוקי תורת האסלאם הננו רואים דרך ממוצעת, כי האזהרות אשר הזהיר הנביא והחובות אשר הטיל על המושלמים אינם מכבידים מאד על בעליהם, ואין אנו רואים בם מצוות אשר מטרתן סגופי הגויה וענות נפש, כי אם מטרתן התאפקות ממוצעת המביאה לידי חפש מוסרי ושחרור הנפש מתאוות נפרזות, – הנה הפעם יצא מגדרו: המושלמים נצטוו לצום כל ימי חדש רַמַדַן מן הבקר ועד הערב, והם מדקדקים למלאות את חובתם זאת בכל תקף ועוז.
5). חג. החובה הזאת כוללת בקרבה את העליה לרגל אל עיר מכה, להשתחוות לאללה בהיכל הקעבה6 ולמלא את המנהגים וסדרי העבודה הקבועה שם, כאשר בארנו למעלה.
מלבד המצוות החיוביות נצטוו המושלמים על פי הקראן גם על איזה מצוות שליליות, מצוות לא תעשה, והן: לבלי שתות יין, לבלי אכול את בשר החזיר, להזהר מנאופים, ולבלי קרוב אל שאר בשר לגלות ערוה, ולבלי נחש וקסום קסמים.
ספר הקראן. הקראן הוא ספר תורת האסלאם, והוראתו – “קריאה”. הקראן, ככל ספרי הקדש אשר להדתות האחרות, הוא ערוך ומסודר באופן כזה, עד כי כל מבין הקורא בו בתמונתו ההיא כפי שיצא מתחת ידי מסדריו, הוא בא במבוכה, מבלתי יכלת להבין את ערכו ההיסטורי. בכל פרק ופרק ובכל שורה ושורה שבּו נשמע קול קורא אל בני האדם להכין את לבם אל האלהים, להתפעל מיראת כבודו ולהתרגש ממשגב קדושתו; וכל דבריו נאמרים בשם אלהים ובמלאכותו. אמרות אלהים אלה סובבות על צירים וענינים שונים. שם נפגוש משפטים נחרצים בדבר סכסוכי משפט וטענות ותביעות אשר בין איש לרעהו, חוקים ופקודות בעניני הצבא ומערכי הקרב, מצוות וחוקים בעניני הדת המעשית, אגדות וגם חקרי לב חושב מחשבות והוגה דעות. אולם רק במקום אחד בספר הקראן רואים אנו את המחוקק בתור מגיד את האותיות לאחור. הנביא איננו מיחס לעצמו כח יוצא מגדרי הטבע לחולל מופתים ונפלאות, בהכירו לדעת כי מעללי פלא מיוחדים מלבד המשטר הנשגב והנפלא השורר בכל מעשי הטבע, אינם נחוצים עד מה לחפץ הדת ותקומתה; וכמו כן חשך הנביא את נפשו מנבא את אשר יקרה בימים העתידים, בחשבו את עצמו, כי נועד רק להיות לכלי מבטא, או גם לכלי מעשה, לרצון האלהים בעת ההוה. השקפת מחמד על עצמו כפי הנטיה המבוארת פה נפגשת לנו במקומות רבים בספר הקראן:
“תעודת הציר השלוח מאת האלהים היא רק להטיף אל העם” (שורה ה).
“אנכי לא הגדתי לכם כי נצפנו בידי שפוני טמוני שמים, כי נודעו לי רזי תעלומה, או כי הנני כאחד ממלאכי אלהים. אנכי הנני עומד רק להטיף את אשר יגלה אלי ממרומים” (שורה ו, 50).
“אין לאל ידי לשנות ולהמיר מאומה, – הנני כותב רק את הדברים אשר יודעו לו בחזיון” (שורה י, 15).
“אמור: הנני בן אדם כמוכם. רק אלי נגלה בחזיון, כי אללה אלהיכם הוא אל יחיד ומיוחד” (שורה יח, 110).
משמרת עבודת מחמד בימי שבתו במדינה היתה בעלת פרצופים רבים ומרובת צדדים. פה הננו רואים אותו פועל את פעולתו בתחומים שונים. בתור מנהל במערכת ממשלת האלהים (Theokratie) המיוסדת על ידו בארץ ערב, בתור ראש צבאות חילו, בתור שופט בכל עניני האזרחים וסכסוכיהם, בתור צופה ומשגיח על טהרת המדות ותקונם בקרב בני עמו, בתור נשיא הדת ופקיד עבודת האלהים המעשית, ובתור ראש למשפחה אשר חייה סבוכים ומסוכסכים בתמונה מוזרה, – בתור כל אלה היתה עבודה רבה עמוסה על שכם הנביא, לחרוץ משפטו בכל דבר חוק ומשפט המוגשים אליו לעשרות ולמאות יום יום; וּעם זה הנה בכל עת חרצו משפט על כל ענין הבא לידו, כתב מוצא פיו וחריצת משפטו כחק עולם לזכרון בספר הקראן. ספר אשר נתחבר בארח כזה איננו מלבב ואיננו מושך את לב הקורא אחריו, כן בתכנו וכן בתמונתו החיצונית, עד כי גם העתקתו בסגנון קל וצח לאחת משפות אירופה איננה נותנת מעדנים לנפש הקורא. ואם אמנם בהעתק הקראן משפתו המקורית אל שפה אחרת תפוג רוח השירה השפוכה עליו, ויאלמו צלצלי הוד זמרתו המנעמת קול בשפתו הערבית, דברים אשר אמנם ערכם רב מאד, כידוע לכל קורא; אפס כי המכשול היותר גדול אשר נפגוש בהקראן מדי קראנו אותו הוא חסרון סדר היסטורי. השורות (הקראן נחלק לשורות, והן כעין פרקים או סעיפים), אשר באמת הקדים הנביא לאמרן בראשית תקופת נבואתו, הן סדורות על פי רוב בסוף הספר והשורות המאוחרות הארוכות במדתן באות בראש הספר, ורבות מהן הנן ערבוב דברים שנאמרו בזמנים שונים ולרגלי סבות שונות וענינים שונים. לעמת זאת, בהיות שורותיו של הקראן ערוכות במשטר נכון ובסדרם ההיסטורי, יקָרא בענג רב, כי אז יראנו לדעת את התפתחות הדעות והמחשבות השוררות בקרב האסלאם, ואת השתלשלות המעשים ויצרי מעללי הנביא. שורות הקראן אשר הביעו שפתי הנביא בתחלה, בעת החל האסלאם להתרקם, הן קצרות בסגנונן, רוח עוז בתוכן ושׁירה נעימה מרחפת עליהן. השורות האלה התעוררו בלב הנביא מעצמן, בלי כל כונה ופניה מצדו, זעזעו את כל יצורי גוו, וישקיעוהו בתהום של זועות ועצבון רוח, עד כי הלבינו שערות ראשו. בהן מתוארים מחזות אדירים, מפלאות אלהים המתנוססות בקרב הטבע ובתולדות בני האדם, תוכחות נמרצות נאמרות ברוח נלהבה ומכוונות אל בעלי הדת האלילית, ומוראים גדולים, אשר המחוקק מירא את כל המכחשים בהאסלאם. השורות אשר נתחברו בזמן מאוחר הן כמעט כלן אגדות המצוינות בסגנונן הארוך. מרביתן שאובות ממקור האגדה העברית, וגם מספרי הגניזה (Apokryphen) אשר להנוצרים, ובדרך אמירתן תגלה בעליל בערותו של המחוקק ואי־ידיעתו בכתבי הקדש, עד כי עקם את הספורים היותר פשוטים הנכללים בהם; ובמדה אשר הנביא הולך ומתחזק במצבו ובשלטונו המדיני, ופעולתו הולכת ומסתעפת לסעיפים רבים מקולעים זה בזה, כן תרבינה השורות הכוללות את חזון לבו, וכן תשתרענה ונגעו בענינים רבים ובמקצעות שונים של חיי האיש הפרטי וחיי העדה, כאשר הזכרנום ופרטנום למעלה. סגנונו תחת אשר בתחלה הוא נשגב וזך וגם רוח שירה מרחפת עליו, הוא מתהפך בתקופה האחרונה לסגנון פרזי, ממושך וארוך לבלי די. פה אנחנו מרגישים, כי לא נביא אשר רוח נשגבה מפעמת אותו הוא הדובר אלינו, כי אם קול שר ונגיד שופט ושר צבא אנחנו שומעים; ודברים כאלה עם כל היותם מושמים בפי אלהים, הנה סר כחם מעליהם להתעות את שומעי דבריו, כאשר הצטינו בזאת מאמריו הראשונים. רק אחרי מות הנביא, עת עצם מקור התעתועים חלף ונגוז מנגד עיני העם, עת עוד לא נראה לעיני ההמון עצם הזרם ההפכפך המתהפך לנטיות שונות, רק אז התקדש מחמד כסמל רוחני בעיני מעריציו הערביאים מחוסרי התרבות, אשר עוד לא הבינו למתוח בקרת חדה על כל דברי תורתו. הקראן, ככל כתבי הקדש אשר לההודים והפרסים, נתקדש בקדושה נשגבה רק בתקופה מאוחרת בתולדות ימי הדת. המחלקת היותר גרולה, אשר התלקחה בעולם האסלאם, מתיחסת אל פתרון השאלה הזאת: אם אמנם הקדים ספר הקראן להיות מראשית ימי עולם, ואם אמנם יחשב לנמצא קדמון בלתי מחודש? שאלה תמימה כזאת תורה בלי כל באור מצדנו איך השקיפו המושלמים על ספר תורת דתם. וכאשר נתקדש הקראן למדרגה גבוהה שאין למעלה ממנו, נתוספו גם דברים רבים ממעריצי האסלאם בימים המאוחרים, אשר בזאת עלתה בידם לתת תקף דתי לדעותיתם. כן נראה כי נכללו בספר הקראן מאמרים רבים, המתַנים את תהלת ספר הקראן, בעוד אשר מאמרי הקראן כידוע נסדרו ונכתבו על ספר בימי שלשת הכליפים הראשונים אשר היו אחרי מחמד.
"אלהים הוריד משמים ארצה את מבחר הספרים (הקראן). תורה אחת וחוקה אחת נאמרת ונשנה שם בלי הרף. יראי אלהים יתחלחלו ירעדו בעת קראם אותו (שורה כט. 24).
עוד צעד אחד הלאה:
“עצם ספר הקראן הוא מונח למשמרת לפני האלהים בשמים” (שורה מג. 43).
ובכן הקראן הנהו לא ספר תורת דת אשר נוסדה והתפתחה בדרך היסטורי, כי אם העתקה מספר הגנוז בידי אלהים יוצרו ומחברו, ומה נקל עוד להחליט כי הספר הזה הוא קדמון ונצחי, כאשר גם אין ראשית למחברו. ובכן, לא האסלאם ברא את הקראן, כי אם הקראן ברא אותו. כמה מן התמימות ועניות הדעת יש בזאת!
השקפת הקראן על חפש האדם. שאלת הבחירה. מחמד, כפי הנודע, לא היה איש חושב מחשבות והוגה דעות בעמק הגיון: הוא היה איש טבעי, אחד הערביאים, אשר הרגש העז הטביע את חותמו לא רק על כל דרכיו ועלילותיו, כי אם גם על כל הגות לבו. על כן נראה את הקראן, הספר אשר בו הביע מחמד את כל דעותיו, כמתעתע בהשקפותיו על דבר האדם והכחות המוסרים השולטים בו, ואיננו יודע לאחוז בזה דרך הגיוני. מחמד היה בעל רוח נלהב, בעל רגש סוער, וכל אשר עשה וכל אשר האמין והגה לבו, נולדו בו כמו באונס וכפיה, מעקת הרגש העז, אשר לפניו אין בקרת, ואין חשבון והגיון. נפלאה היא עדות מחמד על עצמו, באמרו: “מכל קניני העולם הזה גדלה אהבתי לנשים, וכמו כן חמדה נפשי בשׂמי עדנים נותני ריח ניחוח; אך עוד יתר מזה הרגשתי עונג נשגב ומוחלט בתפלה והשתפכות הנפש לפני האלהים”. כאיש טבעי לא ידע מחמד גם לתת חשבון לנפשו מן התנועה המתחוללת בעולמו הפנימי; הוא איננו יודע גם להבדיל בין רגש אהבת נשים ובין רגש אהבת אלהים, או יותר רצוי לאמר, הגיון כבוד ורחשי רוממות להעצם הנשגב; הוא לוקח לו לקנה המדה את הענג אשר הרגיש משתיהן, והוא מרגיש את ההבדל ביניהן בכמות, אך לא באיכות. וכאשר היה הרגש מושל במחמד ממשלה בלתי מוגבלת, ואהבתו לחמדת נשים לא ידעה להכנע תחת ידי הבינה וההגיון, כן גם היתה דבקותו באלהים כעין רגש עז. הוא לא האמין באלהים, לא הכיר אותו לדעת הכרה פנימית על ידי כח השופט, רק הרגיש אותו, ולבו נמשך אחריו כמו בכח טבעי בלי כל דעת וחשבון, וכמו מבלי רצונו. הוא אמנם הרגיש כי האלהים הוא הכל, הוא האחד בכל העולם, ובהיותו הכל הנה הוא מושל בכל. כל זה נצטיר במושגיו של מחמד רק מצד הרגש, אבל מצד העיון והמחקר נבצרה מאתו להשיג ומה גם להגביל את הקו המבדיל בין ממשלת האלהים ובין רשותו הפרטית של האדם. כמו על פי רגש טבעי הרגיש מחמד, כי האלהים הוא הכח המניע את מכונת העולם, וכי כל מפעל וכל תנועה קלה שבקלה הנראית בעולם הם באים רק בכחו של אדון התבל. ולא זאת בלבד, כי אם האלהים בדעתו את כל, או אם נאמר בסגנון הפלוסופי, בידיעתו הבלתי מוגבלת, יעד מראש את כל מעשי עולם, כל מקרי החיים ועלילות בני האדם. ובכן הננו קוראים בספר הקראן:
“המפתח לכל סתום ונעלם הוא בידי האלהים. רק לו לבדו גלוי וידוע הכל; הוא יודע כל, כל אשר בארץ וכל אשר במעמקי תהום. מבלעדי ידיעתו לא יפול עלה מן העץ ארצה. אין כל גרגר חול על פני הארץ אשר לא נרשם בספר החזיון” (שורה ו. 59).
“הכל כתוב ורשום בספר החזיון” (שורה ט. 8).
לפי אמונת מחמד נרשמה בספר החזיון השתלשלות כל המקרים והמעשים העתידים לבוא, כן בהעולם הטבעי וכן בהעולם המוסרי, כלומר מעשי בני האדם ועלילותיהם; ובכן הנה גם האדם איננו חפשי לנפשו, ובכל מעבדיו ועלילותיו הנהו רק כמכונה המתנועעת לפי רצון האלהים. באחת משורות הקראן נאמר:
“לא אתם המתם אותם (את אויבי האסלאם), כי אם הם נפלו בחרב אלהים, כח כל הכחות. לא אתה, מחמד, התנפלת עליהם, כי אם האלהים, למען הראותכם לדעת כי מגן הוא תמיד לחוסים בו. הוא יודע כל ומקשיב כל”.
ובהיות כי חזקה בלב מחמד ההכרה הפנימית, כי כל הדברים הנעשים בעולם, בעבר בהוה ובעתיד, וכמו כן כל מעשי האדם ועלילותיו, יצרי לבו, הגיונו, מחשבותיו וכל תנועה ותסיסה המתחוללת בעולמו הפנימי, כלם יחד הם כתובים ורשומים ב"ספר החזיון" כדברים אשר נועדו מראש מאת האלהים הנוהג עולם ביכלתו הבלתי־תכליתית ובידיעתו הבלתי מוגבלת, – לא הרגיש אפוא מחמד, כי הלקח הזה סותר את כל הבנין הדתי אשר בנה, כי באשר אין לאדם רצון חפשי ובחירה חפשית לחשוב ולפעול כפי העולה על רוחו אין כל מקום לדת אמתית במובנה הרחב. המאמין יחיה באמונתו, הצדיק יתחזק בצדקתו, יען כי כן נועד מאת האלהים מקדמת הימים, והרשע מחזיק ברשעתו, אשר נגזרה עליו ונועדה לו מטעם ההנהגה העליונה היודעת כל והגוזרת כל – עוד מקדמת העתים. האמונה בגזרה קדומה שנגזרה על העולם והאדם, כפי שהיא כלולה בתורת האסלאם, היתה לשאלה דתית גדולה, וכל חכמי המושלמים, אשר האסלאם קרוב אל לבם, עסקו בפתרונה וילאו למצוא לה פתרון שלם. החוקר הרוסי הח' סלוביוב בספרו “מחמד” כמו מוצא את עצמו מחויב חובה ספרותית, בתור כותב תולדות חיי מחמד, להוציא את הנביא אשר הוא כותב את תולדות חייו מן המבוכה הגדולה אשר הביאו אותו בה מבקרי אירופה בדורות האחרונים. החכם הזה מדי דברו בזרות השקפתו של הנביא, על דבר הגזרה הקדומה שנגזרה לפי תורת האסלאם גם על עולמו המוסרי של האדם, – אומר: “השקפה כזאת אמנם אנחנו מוצאים באיזה מאמרים בודדים האמורים בספר הקראן, רק לרגלי אי־כשרונו של מחמד להביע דעות מופשטות ולברר את המושגים הדקים הקשורים בהן בדיוק נכון, דבר דבור על אפניו; אבל אמנם חסר לו הכשרון לערוך שיטה דתית, אשר כל עניניה מסתעפים בחיוב הכרחי זמ”ז ומתלכדים יחד בקשר הגיוני, אפס כי לא נוכל לשלול ממנו הכרה דתית בריאה ומלאה רוח חיים, אשר גלתה לפניו את אלהי האמת, אל צדיק וישר, אל רחום וחנון. גם מבלעדי המחשבה והחקירה ההגיונית, הנה רק על פי רחשי הלב ורגש החסידות הנאמנה, אשר הטבעה בלבו, אי אפשר היה למחמד לתאר לו את האלהים משולל ממדת הצדק והיושר. ובכן בקראנו בספר הקראן, כי לרגלי עקשות בני קרישה והתמכרותם הנפרזה להדת האלילית חרץ מחמד משפט, כי לא מחסרון דעת כי אם מרוע לב הם מתחזקים ברעתם, כי הם אנשים שכבר נגזרה רשעתם מלפני האלהים, אנשים אשר נועדו מאת “אללה” להשאר שקועים בעון רשעתם ולהכחד לנצח, – הנה עלינו להשתדל לבאר את הדבר באופן אחר. הננו מסבירים את הדבר באופן כזה: אם איזה קבוץ בני אדם מתעקשים להתחזק בדרך כפירה ואי־אמונה, – הנה זאת אומרת כי נגזרה עליהם גזרת כליון מאת האלהים היודע כל, אשר ידע כי לבבם זונה מאחריו, וכי מעמק לבבם התמכרו אחרי הרע מבלי שוב עוד, ועל כן לא ידאג עוד לחלצם ממשובת זדונם, או לפתוח להם שערי תשובה, ויהי להפך, כי לאיזו מטרה הדרושה לחפץ השגחתו על העולם הוא מקשה עוד את לבם, כאשר הקשה את לב פרעה, למען הראות למשה את אותותיו ומופתיו".
החכם הזה, אשר כפי הנראה מכל דברי חקירותיו על אדות האסלאם, הוא עומד תמיד כסניגור מושבע ללמד זכות על הנביא ולהצדיק את מגרעותיו היותר גסות, הוא חפץ גם הפעם לשום בפי הנביא דברים אשר לא עלו על לבו. ה' סלוביוב מתאמץ להסביר את דברי הקראן ולהבדיל בין מעשי חול ובין דברים הנכנסים בחוג חובת הדת והמוסר של האדם. לפי דבריו, אם אמנם אפסה היכלת לאדם לעשות איזו פעולה חיצונית או לחולל איזו תמורה ממשית בהשתלשלות המקרים והמעשים אשר נועדה אל האדם מאת האלהים, כגזרה קדומה אשר לא תשתנה עוד, לעמת זאת להיות צדיק או רשע, לקבל עליו את תורת אלהים וחוקיו או לבעוט בהם, להשאר נאמן ברוחו להדת או לזנוח אותה, באחת – לכון לבו אל האלהים, או להמרות את רוחו, – כל אלה הם דברים הנתונים ברשותו של אדם ותלוים ברצונו החפשי. בהגבלתו המלאכותית הזאת, להפריד את החיים הדתיים והמוסרים מתוך החיים הכללים, כמו שאף החכם הנזכר להכניס את דברי הקראן תחת ההגדרה הקצרה אשר גדרו חכמי התלמוד במקצע הזה: “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. אבל מה רב המרחק בין שתי ההשקפות האלה! האמונה בגזרה קדומה, תהי באיזו תמונה שתהיה, לא הופיעה מעולם על אופק היהדות. אם באמת נראתה בספרות ישראל הקדומה השקפה הדומה באיזה צד אל הנזכרת, היא מתיחסת רק אל תכונת האדם ואל כשרונות רוחו. לפי דעת אחד מחכמינו, מתחלת יצירתו של אדם נגזרת עליו גזרה ממרומים, אם יהי בעל כשרונות מזהירים או בעל כשרונות קהים, חכם או טפש, גבור או חלש, וכדומה לזה מן התכונות הטבעיות והמוסריות אשר יקבל מיד הטבע; אבל מעולם לא עלה על לב חכמי תורת היהדות הרעיון, כי תתערב ההשגחה העליונה במעשי ידי האיש הפרטים. והנה אם נקבל את באורו של ה' סלוביוב ונאמר להתאים אותו אל דברי הקראן בכל מאמריו הנוגעים במקצע הזה הננו באים תמיד לידי דעה מהופכת. כל הקורא בספר הקראן ומכון דבר לפי פשוטו יוכח עד מהרה, כי עיונים כאלה לא עלו על לב מחברו. המשלים המובאים בספר הקראן ביחס אל הענין הזה, כמו עקשות לב בני קרישה להתחזק בדת האלילית, והתעוררות המושלמים להלחם מלחמת מצוה לשם הדת, גם הם הנמו מצומצמים כלם בתחום חיי הדת. ומי יוכל לקצוב את הגבול בין שני התחומים האלה, בין החיים ובין הדת? ידוע ידענו כי אמונה מופשטת לא תמצא לה מקום בקרב האסלאם; האמונה שבתוך האסלאם היא צמודה ואחוזה במעשים טובים, וכידוע, כל מפעל וכל תנועה הנראית בעולם נועדה – לפי תורת האסלאם – מראש, על פי גזרה קדומה. ההצטדקות האחת אשר נוכל למצוא בעד מחמד היא, כי כשרונות רוחו לא התרכזו למרכז אחד, וכי הרגש גבר בו על הבינה. בכל מאמריו הננו מכירים רגש עז עם רוח שירה נעלה, ולוּ היה איש מחונך כראוי, כי אז נועד יותר מטבעו להיות משורר מאשר להיות למחוקק. כידוע, כל משורר איננו מושל ברוח שירתו לנחותה כחפצו, כי אם היא מושלת בו, היא תטלטלהו טלטלה גם למרות רצונו. ומהיות כי הרגש ורוח השירה הם הם אשר השתררו בעולמו הפנימי של הנביא, על כן לשוא נתאמץ לבקש איזה פתיל הגיוני מתוח על פניו. הרגש ורוח השירה הם על פי תכונתם הטבעית בעלי פרצופים רבים, משתנים לפי הרוח הנושב בם מכחה של הנפש הסוערת וממצב התעוררותה.
האסלאם בתור דת שלטת בעולם. החזיון הכי־נפלא אשר אנחנו רואים בהאסלאם הוא התפשטותו המהירה. מחמד החל את תקופת חלדו בתור רועה צאן, שפל במצבו ונכנע ברוחו, ובמותו השאיר לממלאי מקומו ממלכה אדירה אשר יסדה הוא ברוחו הכביר, ממלכה אשר התעתדה להשתרר בקרב הימים גם על כל שכנותיה סביב; וכמו כן גם דתו החדשה, אשר בתחלה הצטמצמה בחוג צר, וגם רבים צררו אותה ויתמרמרו עליה בחמת כח, הנה כעבור יובל שנים היתה לדת שלטת בקרב בני עמו, ולא רק בקרב בני עמו, כי אם גם בארצות אחרות. במשך התקופה הקצרה הזאת הגיע האסלאם למדרגת דת לאומית, וממדרגתו זאת צעד קדימה ויהי לדת שלטת בקרב עמים רבים, מעלה נכבדה אשר התרוממו אליה עד כה רק שתי דתות. אל מדרגת ההתפתחות, אשר הגיעה אליה הדת הנוצרית רק אחרי מספר מאות שנים, הגיע האסלאם במספר כזה של עשרות שנים. עם כל לאומיותו אשר נאצלה עליו מצדדים שונים, לא נוכל לשלול מאת האסלאם את הזכות להקרא בשם דת כללית (universal). בשם הזה הננו קוראים את כל דת המסוגלת להתפשט בכל העולם, בנגוד אל דת לאומית. האמת אשר נתפרסמה על ידה: האמונה באחדות האלהים ובכח יכלתו הגדולה לבלי תכלית; האמונה בעולם הבא ובהאחריות המוטלת על האדם בעד מפעליו, והמשפט הנכון לכל בני האדם לפני כסא אלהים יוצרם ומשופטם, – תורה כזאת איננה מתיחדת לעם נבדל, כי אם היא משותפת לכל בני האדם. אותו מצב הנפש אשר הערביאים מכנים אותו בשם “אסלאם”, לאמר: השתעבדות ומסירת עצמו בידי העצם הנשגב בלי דעת וחשבון, משמעת נמרצה אל תורתו וחוקותיו והכנעה מוחלטת לפני רצונו, – מצב נפש נכנעה כמו זה הוא רצוי ונאות לכל בני האדם. על כל איש ואיש, מאיזה עם שיהיה, מוטלת החובה לפלס את מעגל חייו בפלס נמרץ, לדקדק מאד במעשיו, ולדעת את גודל האחריות המוטלת עליו בעד כל מפעליו והליכותיו; המושג הכלול בשם הכנוי “רחום וחנון”, אשר בו מכונה אלהים בכל עלה ועלה מספר הקראן, שם רב־התכן המורה לדעת, כי לב אלהים הוגה אך טוב וחסד לכל בני האדם ושואף להשלים את חפצם ומשאלותיהם, וכי אלה האחרונים יכולים להביט עליו לא רק ביראה ורעדה, כי אם גם בלב מלא אהבה, – המושג הזה יתכן להתקבל על הלב להיות מושג לכּל, להביא את תועלתו הרצויה לכל החברה האנושית. ביחוד ראוי האסלאם להחשב בתור דת כללית בעת אשר מחשכי הדת האלילית מלאו נאות ארץ. בימי החשך ההם עת אשר כל עיר ועיר התחזקה באלילה המיוחד לה, וכל לאום בחר לו לסגולה איזה אלילים. כי הדת האלילית תחת לאחד את העם היא שוסעת אותו לשסעים ומפרדת בין חלקיו, ועבודה דתית ריקה וחסרת טעם המקודשת לאלילים כאלה מטמטמת את לב בני האדם, ועוצרת אותם ממלאות את חובתם המוסרית המוטלת עליהם בתור בני אדם ברואים בצלם אלהים, יוצרם ושופט אותם על עלילותיהם, אשר לפניו הכל שוים. והאסלאם במושגיו הפשוטים ובתורת לקחו המתאים אל טעם האדם הטבעי, הוא האמצעי היותר רצוי לשרש את הדת האלילית מעקרה; הוא מאחד את בעלי ברית האלילים, הנפוצים איש לעברו והמתעתעים בדתי הבל שונות, תחת דגל אמונה נשגבה אחת; משפיע עליהם מהשפעת תורתו המעשית הפשוטה והמתקבלת על לב העמים הטבעים מחוסרי השכלה ותרבות נכונה.
נקודת הרפיון והמגרעת הגדולה אשר נחזה בהאסלם היא, כי איננו מסוגל להתפתח ולהשתלם. הדעות הכלולות בו הנן דלות ורזות; הוא צמח ויתגדל במהירות נמרצה, ועל כן פרוע שווי־המשקל בין פנימיותו וחיצוניותו; שלדו וגויתו נתגדלו למדי טרם עוד נתבכרו דעתו ושכלו. תורתו המעשית וחוקותיו ומנהגיו התקשו עוד בראשית צמיחתם, מבלי תת לכל תמורה ותקון להכנס בגבולם. תורת המוסר הכלולה בקרבה נמצאת על המדרגה הקדומה ההיא, המתאימה אל מצב בני האדם בעת עזבם את הדת האלילית, ואיננה צועדת קדימה, עד כי בכחה ישתמרו גם להלאה כל מנהגי החיים ומוסדי החברה אשר על פי תכונתם הם המה למעצור בעד התקדמות התרבות וההשכלה. גן העדן אשר ערך האסלאם למאמיניו, ששם תשרתנה לפני כל מושלמי עלמות יפהפיות (מספרן לא נקצב), אולי אמנם בימי הנביא לא נחשב למחזה מכוער הפורע את דרכי המוסר; אפס כי כעת הוא מכוער ומכאיב את רגש המוסר, ולהסתלק ממנו אי אפשר עוד, אחרי אשר כבר קנה לו זכות אזרח בגבול האסלאם. האסלאם הוא כבית ספר לחנך בו את העמים הטבעים הקרואים לעבוד את עבודתם על מסלת ההיסטוריה האנושית טרם עוד סגלו להם את ההשתלמות הנכונה הדרושה להחברה האנושית הנאורה. ואם אמנם האסלאם הוא אמצעי יפה ונעלה להכניע את משובת העמים הנמצאים במדרגה שפלה של תרבות ולהטותם אל משמעת חוק ומשפט, להפיח בהם איזה רגש של מוסר, וללמדם להתאפק מזדון משובתם ולמשול ברוחם, הנה עם כל זה חסרה לו היכלת להביאם לידי השתלמות יותר נשגבה, השתלמות של סדרי חיים מתוקנים והתפתחות המחשבה וכח־ההגיון, ובכלל הננו רואים כי האסלאם הנהו כמועקה אשר תשים מחנק להחפש. נסבת המחזה המעציב הזה הוא, כי תורת האסלאם היא בעלת תכונה שלילית. “אללה” מתיצב לפנינו על הבסיס אשר כונן למענו האסלאם, לא בדמות עצם חיובי, כי אם בתור שלילה של האלהות האלילית, כמו הכחשת אלהים אחרים; עצם “אללה” איננו כולל בקרבו חסן תכונות וסגלות יקרות, בלבו אין כל הגיון אהבה אל החברה האנושית וחפץ בהשתלמותה והתפתחות פעולתה בכל צדדיה הרבים; והרוח אשר יאציל על עובדיו הנאמנים בבריתו, גם היא רק רוח של שלילה, המלאה משטמת נצח למתנגדיו ויריביו, מבלי אשר נמצא בו כח דוחף לדעות נשגבות, לאידיאלים רמים ומפוארים. הוא שוכן במרחקים, רחוק מכל היקום, מכל החיים ומכל הבריאה, יושב בקרת רוח על כסאו החצוב מקרח; קולו אמנם ישמע ממרום שבתו, אפס כי לא יוכל, להשפיל רדת אל האדם, לשכון את דכא ושפל רוח. הן אמנם הקראן שאב לו ממקור תורת משה תואר נכבד לכנות בו את אללה, ויתארהו גם הוא בשם “רחום וחנון”, אולם התואר הזה הכולל בקרבו תמצית כל המעלות והיתרונות, תכונת כל התכונות, אך בא בגבול האסלאם סרה מעליו כל עדנה, אבדה לו הרכות וההתפשטות, והנהו גם הוא הוא תואר שלילי בלי כל צד חיובי. הקורא בספר הקראן יוכח עד מהרה, כי החנינה המיוחסת שם לאלהים היא רק בבחינת סליחה ונשיאת עון, מדרכו לוֵתֵר על עוברי רצונו, וגם זה רק במובן ידוע ובתנאים ידועים, אך לא אהבה שמימית מוחלטת, חפץ נמרץ באושר יצוריו, אושר זמני ונצחי. “אללה” אשר להמושלמים הוא מרום ונשגב מבני האדם, אולם רוממותו ומשגבו הֵם יותר בזמן ומקום מאשר באיכות ומעלה. הוא איננו יודע את החברה האנושית, או, בסגנון יותר מדויק, איננו מרבה להתענין בה, ועל כן איננו יכול לאשר אותה אושר נשגב.
ובהיות “אללה” המתואר בתכונות שליליות כמו אלה עומד למופת להמושלמים כסמל תכנית השלמות והמשגב, על כן הנה מושגי המושלמים ע"ד השלמות המוסרית אי אפשר להם להתרומם למעלה מזה. ואם אמנם תורת המוסר אשר מצאה מקום בהאסלאם מסכה איזה רגשי רך ועדנה בלב בעלי הדת הזאת; אבל חוקים ולקח מוסר, אם גם יצלצלו ברעם ורעש מעל שפתי נביאים ומחוקקים, אינם מתרשמים בלב העם במלא עמקם ותקפם, כמדות ותכונות מוסריות הכלולות במחזות חיים, מחזות מעללי אלהים החי בלב העם המאמין בו וברגשותיו תמיד.
לעמת החקירה הזאת המצוינת בדקותה ובהסברתה המלאכותית, אשר הראה לנו את מרכז הכבד של המחזה המבואר בהשקפת המושלמים על האלהים, מתקבלת יותר על לבנו חקירת הח' סלוביוב, הרואה את סבת המחזה בהשקפה המושלמים על עצמם ועל גדרי חובת ההשתלמות כפי אשר נקצבה על פי הדת. דעת החכם הזה היא, כי תורת המוסר הכלולה בהאסלאם מוגבלת מאד לרגלי השקפת הנביא הקהה, מבלי דעת להעיר את לב המאמינים לשאוף להגיע אל השלמות האידיאלית המיוחסת אל העצם הנשגב. בעוד אשר תורת משה לחשה באזני האדם חידות מני קדם, ותודיעהו בספר תולדות יצירתו כי נברא בצלם אלהים ודמותו המוסרית, או בשפה יותר ברורה, כי במחשבה קודמת נועד מעת יצירתו לשאוף להגיע אל השלמוה המוסרית ההיא, המתאמת אל הדמות המוסרית של אלהיו, וגם צותה על האדם לדבוק באלהיו, וכפי דברי מבארי התורה – להדבק במדותיו של הקב"ה; ובעוד אשר הדת הנוצרית מוֹרָה את ההשתלמות המוחלטת והבלתי תכליתית, המגיעה עד למדרגת התאחדות האדם ברוחו עם האלהים, – מסתפק האסלאם בהשאירו את האדם בחוגו הצר של חייו הטבעים, בשומו לחובה על המושלמים רק להכנע הכנעה מוחלטת לפני האלהים. האסלאם איננו מצוה להדבק במדותיו של האלהים כמצות תורת משה; הוא איננו מצוה כדברי התורה הנוצרית: השתלמו והיו שלמים כפי תכלית השלמות אשר לאביכם שבשמים. הוא דורש רק להשתעבד לאלהים, ולשמור לבלי עבור את הגבול הקיצוני הםובב את מרחבי החיים הטבעים כפי מדתו הקצובה, על פי תורת הדת.
"הדת לפי זה – אומר החכם הנז' – הוא הבסיס הבלתי משתנה לנצח אשר עליו יתכוננו חיי בני האדם, המסגרת הקבועה מבלי ינועו לאחד מן הצדדים, אך לא התכן הפנימי שבהם, לא הרעיון הרפוד בתוכם ולא גם המטרה אשר לנגדם.
“ואם אין אידיאל מוחלט אשר על בני האדם לאמץ את כחותיהם למען השיגו בחייהם, הנה זאת אומרת, כי אין תעודה נכונה מוגבלת או מטרה קצובה לפני כחות החיים. באשר אין תעודה יעודה ואין מטרה, שם לא תוכל היות כל תנועה והתאמצות ללכת קדימה. זאת היא הנסבה האמתית, כי רעיון ההתקדמות, או מעשה ההתקדמות בעצמותה, הם מוזרים מאד לכל העמים הבאים בברית האסלאם. הקולטורה אשר תצמח בקרבם היא בעלת תכונה מקומית, ואך תוציא ציץ תחדל מצמוח ולא תבכר את פריה, ולא תוכל להשתגשג ולעבור לסגולה גם לעמים אחרים. עולמו של האסלאם עוד לא הוליד על ברכיו אנשים גאוני רוח, אשר יהיו למופת לכל בני האדם, ואי־אפשר הדבר לעולם; הוא עוד לא הוליד אנשי מופת, אשר יהיו למורי דרך להחברה האנושית במסלת השתלמותה”.
הדברים האלה הם אמנם דברים של טעם, אבל גם על ידם עוד לא נמצא פתרון שלם לשאלתנו. הפתרון הנוכחי כההולך לפניו הנם רק על דרך השלילה, יען בעליהם מתאמצים להוכיח, כי חסר להמושלמים כח מניע הדוחף אל ההשתלמות הנשגבה. ולוּ גם יהי כדבריהם, הן מחויבת תנועת ההשתלמות לחדור אל תוך העמים האלה מן זרם החיים הסובב אותם, וידוע כי תנועת ההתקדמות, ככל תנועה המתחוללת בחיק הטבע, כיון שההלה היא מוספת ללכת בדרכה הלאה רק על פי כח ההתמדה (Inertion) לבדו, אם רק לא תפגוש מעצורים על דרכה. המעצור היותר גדול העומד לשטן על דרך ההשתלמות בקרב עמי בעלי האסלאם הוא לפי דעתנו – “האסלאם” בעצמו, ההשתעבדות וההכנעה הבלתי־מוגבלת המוטלת על המושלמי ביחס אל אלהיו, או יותר רצוי לאמר, ביחס האמונה באחדות אלהים, – במובן ההוא אשר המושלמים מבינים אותה. האסלאם דורש מאת בעלי בריתו לא עבדות רוחנית, לא שעבוד הנפש, עבודת הלב והרעיון, כי אם שעבוד הגויה. כאשר הגדנו למעלה, האמונה האמתית באחדות האלהים דורשת על פי האסלאם מאת האדם להתאמץ בכל מאמצי כחותיו, למען הקים את אחדות האמונה והדת גם בקרב החברה האנושית, לעשותה למושלמית כלה, להקריב את נפשו ומאדו בעד המטרה הזאת, ולהפיץ את האסלאם ביד חזקה, בחרב ובחנית. “לכל הנביאים – אומר הח' ברנפלד7 – נתן אלהים אות ומופת למען יאמינו בו בני האדם, ואולם למחמד מסר את החרב לאות ברית להכניע עמים תחתיו”. המושלמי רואה את אחדות האלהים כדבר בלתי משוכלל ומלא פגימות כל עוד לא תקום אחדות גמורה בקרב המשפחה האנושית תחת דגל האסלאם; והחובה הקדושה הזאת היא בעיניו תעודת החיים, אידיאל נשגב הממלא את כל העולמות, כעולם השפל כעולם העליון; היא ראש אידיאלי המושלמים, אשר מתקף זהרו ואורו יכהו כל הרגשות העדינים וכל הדעות הרמות, אשר יתחוללו בלב האדם, ויבלו עוד בראשית צמיחתם. עולמו של האסלאם הנהו תמיד גם בעת שלום כמו במצב מנוחת נשק, ובלב המאמינים לא תמחה גם רגע התשוקה להגיע לעת מוכשרת – להפיץ את האסלאם ביד חזקה, ולהרחיב את גבולו עד קצות הארץ. הרעיון הזה ממלא את חלל לבם של המושלמים מאפס עוד מקום לתשוקות עדינות ולאידיאלים אחרים בלעדו, ובאשר אין אידיאלים ואין מטרות נשגבות, שם אין תנועה ואין התקדמות.
כשאנחנו לעצמנו אין כל תפונה בעינינו, כי יעודי נביאי ישראל אשר חזו לקץ הימים, לאותה התקופה הנאורה המוכתרת כלה בכתרת של אור עולם ונגה מוסרי; עת יכנעו כל בני האדם בלב שלם תחת השלטון המוחלט של צדק עולמים ושלום נצחי; עת תסוף מלחמת היצורים בעד קיומם, והכרה פנימית נובעת ממקור אהבת־צדק מוחלטת תהי תקועה בלב כל פרט ופרט של החברה האנושית, להגביל במדת משפט נכון את זכותו הפרטי מבלי להסיג את זכות רעהו; עת יוציא האל הטוב והמטיב את רוח החסד והחנינה מרשותו ונתנה במלא רחבה ועמקה לכל בני החברה האנושית; עת תמלא הארץ דעת כמים לים מכסים, וחקרי לב חכמיה ושאיפתם לחדור אל מעמקי מסתרי הטבע והבריאה כמשברי ים יסתערו עליה, – הבשרות האלה היו לכח מוסרי גדול, לדוגמא ולמופת לעיני החברה האנושית, אשר מהן תראה ותתעורר לצאת בעקבותיהן, איזה כח מיוחד הדוחף את כל הנוהים אחרי חזון כתבי הקדש ללכת הלאה הלאה, הלוך והתקדם, הלוך והשתלם. אמנם אין אנחנו מוכים בתמימות לב במדרגה כזאת, לתת את היעודים האלה ליעודים היסטוריים. אבל אנחנו רואים בהם יעודים המכונים לתכלית מוסרית; יעודים כאלה הם האמצעים היותר נעלים להעיר ולעורר את לב המאמינים לשאוף בלי הרף להתקדמות אידיאלית. ולוּ נשתלו יעודים מוסריים כמו אלה גם על שדמת האסלאם, כי אז בודאי צעדו גם המושלמים בעוז וחיל קדימה, ככל העמים הנאורים. אולם האסלאם דבר אין לו עם העתיד בעולמנו הזה. העתיד המזהיר הצפון להמושלמים הוא רק בעולם הבא, בעוד אשר בעולם הזה התאמץ האסלאם רק לרכוס את ההוה עם העבר. האמונה בגזרה קדומה המשתררת בתחומו של האסלאם הנה גם היא כחרב חדה שלופה בידי הדת לקצץ אברות כל רעיון והגיון לב של כל בעל נפש נבונה מבקשת חשבונות להמיר ולשנות סדרו של עולם, לתקן ולהטיב את מצב הדברים, בעוד אשר מצבם הנכון נועד מקדמי עולם, ולתקף ועוז נתאשר על פי “אללה” ונכתב בספר ה"חזיון"…
ועם כל זה הננו רואים התקדמות גדולה וכבירה בכל מקצעות החיים ובכל ענפי המדעים אצל הערביאים בימי הבינים. לולא הערביאים בימי הבינים, עת התקדרו שמי אירופה בערפלי בערות ממעל, ונחלי משובה ועריצות וגסות הרוח כסו את פניה מתחת, – אלה הערביאים אשר טפחו ורבו את החכמות והמדעים, ההשכלה והתרבות, בימי החשך ההם וימסרון לדורות הבאים, – מי יודע אם לא נמחו אז עקבות התרבות וההשכלה, וכל הרכוש הרוחני אשר רכש לו המין האנושי אחרי עבודת איזה אלפי שנים, עלה בתהו כליל. ואם אמנם החכם רנן, לרגלי רגשי הבוז השמורים בלבו לעמי בני שם, מתאמץ להקטין את עלילות הערביאים במקצע הזה, באמרו, כי הספרות המדעית אשר נתחברה ע"י הערביאים בימי הבינים, היא רק העתקה נשחתה מחכמת היונים הקדמונים, ועוד גם זאת כי בקרב סופרי הספרות הערבית של התקופה הנאורה ההיא אין גם ערבי אחד, כי כלם היו ספרדים ופרסים אשר כתבו בשפה הערבית8; אך מי לא יראה, כי רגשי הבוז אשר הגה לב החכם הזה תמיד אל גזע עמי בני שם, התעו אותו להפריז על המדה. תולדות הספרות ותולדות המדעים מציעות לפנינו רשימה ארוכה של ערביאים ויהודים, אשר הכניסו פקדונות גדולים לקרן קימת באוצר החכמה והמדעים בכל משך ימי הבינים. ולוא גם נודה במקצת לדברי רנן, בכל אופן לא נוכל לשלול מן הערביאים את היתרון במקצע הזה על כל עמי אירופה בתקופה ההיא. הן כל קורא בספרי דברי הימים יודה, כי במשך עת ידועה היו בעלי ברית האסלאם לנושאי דגל התרבות וההשכלה בקרב החברה האנושית; ואם נתעקש לאמר כי הערביאים לא התקדמו, הלא יסתעף מזה כי נסוגו אחור כל עמי אירופה, וירדו במדרגת השכלתם למטה ממדרגת השכלת הערביאים. באחת, אם היתה חכמת הערביאים מקורית, ואם שאובה ממקורות זרים, אבל בזאת אין כל ספק, כי בתקופה ההיא התקדמו הערביאים ויעלו על מרומי ההשכלה.
תמורות ותנודות כאלה במצב התפתחות העמים והתקדמותם התרבותית מכריחות אותנו להאמין, כי למרות כל החקירות וההגבלות אשר קבעו חוקרינו במהלך התפתחותה של החברה האנושית, יתעוררו לפעמים איזה כחות פנימים בקרב כל עם, והם יעודדו אותו לעשות חיל ולהתקדם באיזו מפנות התרבות וההשכלה, והכחות האלה באיתן תקפם פורצים כל גדר אשר נגדרו על ידי חוקרי התולדה וחכמיה. מהפכה רוחנית כזאת נהיתה גם בקרב עמי האסלאם. אולי לא נשגה אם נאמר, כי ההתעוררות הכבירה אשר קמה בקרב עמי האסלאם להפיץ את דתם בחרב וסערת מלחמה הפיחה בקרבם רוח גבורה נוראה עם כשרון־עלילה (Energie) במדה כבירה, עד כי לא יכלו עוד הערביאים ליחד את שפעת כשרון־העלילה רק בחוג תכסיסי הקרב והשלטון המדיני, ורוחם הכביר נשאם הלאה, לבקש חוג עלילה ומפעל גם על שדמת המדעים, ההשכלה והתרבות. את המחזה הזה אנו רואים אצל עמים רבים, אשר כרבות גבורתם המדינית הם עושים חיל גם בהשכלה ותרבות. – כה העבירו עמי האסלאם במשך תקופת עת ידועה על דרך השתלמותם את כל עמי אירופה. יש מחליטים, כי להאסלאם עוד נכונו עתידות גדולות בקרב העמים הטבעים בארץ הסינים, בהודו ובאפריקה התיכונה, אשר על פי טבע מושגיהם הנם נוטים אל האסלאם מאד, והם נכנסים לאט לאט בבריתו. האסלאם תחת להתרומם באיכותו הוא מתרחב ומתפשט בכמותו. האסלאם, בעיקרי דתו המובנים בנקל ובתורתו המעשית הנוחה להעשות, היה יהיה תמיד למעברה לכל העמים מחוסרי ההשכלה, לעבור עליו מן המצב הטבעי אל התרבות השלמה של העמים הנאורים.
- עין ספר “מחמד” להח' ברנפלד, הוצאת “תושיה”. פרק ח'. ↩︎
- См. “Магомoтъ”, Иэд. Павденкова. ↩︎
-
בהיות כי ברור הדבר, כי הפשרה הזאת נעשתה בחשבון ומזמה להפיק ממנה איזו תועלת, הנה נוכל לסגל לנו מושג נכון, איך ידע מחמד להליט את חזון נבואתו בתמונה חיצונית המתאימה אל מטרתו, ואיך קבלו נבואותיו אחרי הופיען צבע וגון מוזר, אשר למרות כל מלאכת המחשבת של מחבריהן לא יכלו להסתיר את הערמה אשר תחתיהן. המתרגם. ↩︎
-
הוראת המלה הזאת בערבית היא “מנוסה ובריחה”. נפלא הדבר כי שפחת שדה אשר ברחה מאת גברתה לארץ ערב נקראת כמו כן בשם “הגר” על שם המנוסה. המתרגם. ↩︎
-
נציב מצרים ענה להנביא במכתב מלא רגשי אהבה, ולאות ידידות שלח לו למנחה שתי שפחות יפות תואר. את אחת מהן ושמה מרים לקח מחמד לו לאשה, ותלד לו בן אשר קרא אותו בשם אַבְרַהִם. אולם תקות הנביא להשאיר אחריו בן יורש ממשלתו לא נמלאה, כי מת עליו בן זקוניו זה בעצם ימי ילדותו. ↩︎
-
מקדש הקעבה, הנחשב לקדש הקדשים לכל בעלי ברית האסלאם, הוא בנין עתיק לימים מאד. פעמים רבות חדשו את בנינו, אפס כי מתקניו ומחזקי בדקו מדקדקים לבלי להמיר ולשנות בו מאומה, וכפעם בפעם הם מחדשים אותו על פי תכניתו אשר היתה לו בראשית הבנותו ומחומרי הבנין אשר נכללו בו בעצם ראשיתו. הקעבה נבנה מחדש בפעם האחרונה בשנת 1827 לספה"נ. הקעבה נבנה מאבנים גדולות שלמות בלתי מהוקצעות; גבהו 36 רגל, ארכו 18, ורחבו 14 צעדים. האבן השחרחרת הקדושה, אבן הקעבה, אשר היא המאצלת מקדושתה על המקדש ומלואו ועל כל אשר מסביב לה, תקועה באחת מקירות הבית, ולפי עדות אחד הנוסעים הנה מרוב המעוך והמשמוש בה, – כי חובת הבאים אל הבית לנשק בשפתיהם את האבן ולגעת בה בכף ידם, – נתמעכה האבן, ועל פניה נראה עמק עמוק כתמונה שקערורית. מקדש הקעבה נבנה בטעם הבנינים הקדמונים אשר לפני ההיסטוריה בלי חלונות ואשנבים, ואין קרן אור חודר אל תוכו מן החוץ. פתח הבית מתרומם מעל פני קרקע הבית בגובה 7 רגל, ודלת עשויה כלה כסף טהור סוגרת אותו תמיד, מבלי לתת לכל איש מן העם לבוא אל תוך מקדש הקעבה פנימה. סביב הקעבה בנוי בית־מסגד גדול ורחב ידים, אשר בו יאספו 35,000 מתפללים פעם אחת מבלי אשר יצר להם המקום. הנה כי כן עומד מקדש הקעבה בקרב בית־המסגד בפנים מבלי להראות החוצה. ↩︎
- עיין ספר “מחמד” הוצאת “תושיה” פרק י'. ↩︎
-
עיין בספר цивилизацiи", Моcква 1888 семнтическихъ народовъ въ исторiи . ↩︎
אין עדיין קישוריות מאושרות