ה. ראשית התפתחות הדת: החקים    🔗

אין לשכוח, כי בכל הדתות הקדמוניות לא היה להאמונה ערך חשוב ונכבד כפי ערכה היום. לעצם הדת נחשבה אז העבודה הדתית, או טוב מזה, מִלוא מנהגי הדת ופקודיה, אך לא אמונה והגיון בדרכי האלהים. מלבד זאת, הנה החקים והמנהגים הוא היסוד הצנום והמָקשה‏ אשר בקרב הדת, שהתפתחותו מתונה מאד בכל העתים ובכל הארצות. גם בימי תקופת המהפכה אשר תמצא את הדת, בעת חליפת אמונות נושנות וצמיחת דעות חדשות, גם אז נראה כי מנהגי הדת מתקימים בכל תקף עזם בתמונתם העתיקה, מבלי כל הבדל אם הם פשוטים ואם נעלים ונשגבים, כְּאִלוּ אינם נכנסים תחת גדר החליפה והתמורה. נקל לבני האדם להמיר את אמונתם מאשר את מנהגיהם אשר הרגלו בם, וביחוד את המנהגים שיש למו יחס וקשר עם הדת והנה אם החזיון הזה הוא מצוי מאד ורגיל להיות תמיד, הנה פעולתו היתה נכרת עור יותר בימי קדם מאשר כעת. המרכז הדתי לכל דת מקומית היה היכל הקדש הבנוי לשם האל הנבחר, הדת השוררת באיזה מן היכלי הקדש יסודתה באגדה ידועה על דבר האל הנעבד, ובעבודה ידועה, הנעבדת לשם העצם אשר נקדש בתור אל, לפניו או בקרבתו. אפס כי לא הושם לחובה על עובדי האל, או המשתתפים בעבודתו, להאמין בלב שלם בהאגדות המסופרות על אדותיו. החפש היה נתון לכל איש בנגוע לאמונות ודעות; האיש אשר לקח חבל בעבודת האליל בהיכל קדשו הוא נחשב כחרד ונאמן להדת, אם רק לא נועז להתל ולשום דופי בהדת המקובלת בקרב בני דורו.

העבודה היתה קלה ופשוטה מאד. קרבת אלהים לא דרשה בימי קדם מאת החפצים בה עבודה דתית מדוקדקת על פי מערכת חקים. הדבר היה מסור בידי כל איש ואיש לעשותו, יען כי העבודה הדתית לא היתה מוגבלת בימי קדם על ידי חקים קצובים, כי ככלל עוד לא הוחקו אז כל חקים בתחומה של הדת, כי אם היתה קצובה על פי המנהג, ההרגל ודעת הקהל. העם היושב סביבות מקום משכן האליל, רק הוא יודע איך לעבוד אותו ובמה להתרצות אליו, וזולתו אין איש יודע. הגוים, אשר הביא מלך אשור מארץ רחוקה ויושיבם בערי שמרון, הביאו אתם מושגים שאובים ממקור הדת האלילית, ועל פיהם ערכו דמות גם לאלהי ישראל (עיין מלכים ב', י"ז, כ"ד–ל"ג). הגרים החדשים האלה, אשר לא יכלו להתרומם למעלה מנקודת ההשקפה המיוחדת לדתם האלילית, הביטו אל אלהי ישראל, לא כעל נשמת כל הבריאה, המקור, אשר ממנו שופעות כל הויה וישות, כל תנועה ופעולה בעולם כלו, כי אם כעל איזה אֵל מקומי, אשר ממשלתו מוגבלת בגבולות ארץ מושבו. הם ראו במשלחת האריות הטורפים, אשר רבו בארץ ישראל אחרי השמה – קצף גדול וזרמיזעם השפוכים עליהם מאת אלהי הארץ, אשר באו לשבת בקרבה, על אשר לא ידעו את משפט דתו ועבודתו. אל ההשקפה הזאת מַקְבֶלֶת גם פקודת מלך אשור לאמר: “הוליכו שמה אחד מהכהנים אשר הגליתם משם…. ויורם את משפט אלהי הארץ”, כאלו לא היתה העבודה הדתית הנועדה לאלהי ישראל ברורה ומפורשת למדי על פי החקים הקצובים וכתובים בספר תורת ישראל. וגם אחרי התורה, אשר הורם אחד מכהני ישראל, נקלטה אמונת היהדות בלבם רק למקצת, עד כי נראה החזיון המוזר – לפי השקפתנו אנו – כי “את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגוים אשר הגלו אותם משם”. גם פה יתאמת המשפט האמור למעלה, כי נקל לבני האדם להמיר את אמונתם מאשר את מנהגי הדת אשר הסכינו בם. המושג הגס הזה בתכונת האלהות הוא אשר החריד מאד את זרובבל וראשי העם בימי יסֻד המעלה, בעת אשר הציעו השמרונים להשתתף בבנין הבית השני. המושג מאלהות התרומם בקרב בני יהודה למדרגה נשגבה מאד, ותהי לדעה נאצלה בקרב כל פנות העם, הודות לתורת הנביאים, אשר הרימו את האלהות למעלת עצם נשגב מופשט מכל הגבלה ותאר, עצם נשגב במלא עמקה ורחבה של המלה, עד כי לא נמצאו אז עוד בגבול ישראל בעלי השקפה מוגשמת, אשר בגרשם איש מאדמת הקדש ידמו בלבם, כי גרשוהו מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. ספחת אלילית כזאת בגבול דת ישראל נחשבה כעת רק לנחלת העבר. אין כל פלא, כי דאגו מאד זרובבל ונשיאי העם לאמונתם הזכה, פן תסוג אחורנית לרגלי נקודת־המגע הדתית, אשר תתהוה בין בני יהודה ובין השמרונים, אשר בתעתועי דמיונם יחסו לאלהי ישראל תכונת אלהות מקומית, למרות ההבטחה אשר הבטיחו השמרונים להתכחש אל העבר שלהם ולקבל עליהם את היהדות במלא מובנה, כאשר נראה מדבריהם “כי ככם נדרוש לאלהיכם ולו אנחנו זובחים”. דעות מוגשמות כאלה תוכלנה להתפשט הלאה בקרב כל העם ולעכור את המושגים הדקים, אשר קנה לו העם בעמל רוחני רב ובנסיונות קשים.

הננו כופלים את דברינו, כי העבודה הדתית בימי קדם היתה קנין כללי לכל העם הקרוב מאד בקרבת מקום לאלילו המקומי. רק בימים המאוחרים עברה העבודה הדתית לידי מפלגה מיוחדת, ותהי כעין רז וסוד כמוס בקרב מפלגת הכהנים.

הקו המגביל את רשמי פני הדת הקדמוניה והסגולה המצַינת אותה היא עבודת האלהים בקרבן וזבח. בכל העתים ובכל הארצות כבדו בני האדם בימי קדם את אלהיהם במנחה וזבח. רק בדרך הזה כרתו העמים הקדמונים ברית את אלהיהם, ויאמצו את חרצובות הקשר אשר בו נקשרו לבותם יחד. זבחי אלהים ושמירת הדת הם הם מלות, אשר נחשבו אז לבעלות הוראה אחת ואשר תכן אחד להן. מהות המנחה המוגשת לאלהים ואופן המשתה היו שונים ורבים לאין מספר, וכמעט תמיד נפגוש על דרך העבודה הדתית קרבן וזבח, אשר הקריבום באופנים שונים. מובן מאליו כי המנחות משתנות לפי האלים השונים אשר תוגשנה למו; לאליל העץ ינסכו נסך על גזעו ושרשיו, או כי יתלו על ענפיו את שלל המלחמה וציד היער. בתור מנחה לאליל הים ישליכו סוסים התהומה. בנוגע אל הקרבנות נוכל להחליט, כי כללו בתוכם את מיני המזון והמשקה, אשר יתכלכלו בהם בני האדם. תהי נא המנחה מה שתהי, אם בכורי פרי עץ ויבול הארץ, ואם בכורות צאן ובקר, אשר הקריבום אל מצבת אבן, יקריבו נא את קרבנם לאֵל בהעלותם אותם על המוקד, או כי יביאום ויניחום לפני האליל, או כי יקראו לאל לרדת משמי מעל ארצה או להופיע מארץ רחוקה, ממקום אשר נדד שמה, למען רצות את מנחתם – בכל האופנים הנה הביאו את קרבנם רק ממיני הכלכלה אשר יסכנו למאכל האדם. ישנם מקרים כאלה, אשר יאמינו מגישי־המנחה, כי האליל בולע אל קרבו את אשר יגישו אליו, ד"מ: עובדי האש בהגישם לה מנחה אשר יעלו על מוקדה, או הקרבנות אשר יקריבו אל הארץ הנבלעים בתוך הבקיעים אשר על פניה; אפס כי במרבית המקרים הם מדמים, כי האל יתענג על ריח הניחוח או על התמצית הדקה מן הדקה, אשר ימוץ מן המנחה, בהשאירו את יתר המנחה לבני האדם. על כן נראה תמיד זבחי אלהים יחד עם משתה וכרה. הקרבן מוגש כליל לאל, אך המגישים הם נלוים עליו ומשתתפים באכילתו (של הקרבן). האל נוטל את חלקו מן הקרבנות, את מתקם ולשדם, את הריח הניחוח המתנשא ועולה אליו אל מרום שבתו, בעוד אשר חלקיו הפשוטים והחמריים יהיו למנה למקריביו. בהקריב איש את קרבנו לאל, הנה יחוג לו אז יום חג ומשתה. אם כן אפוא הנה אין לנו כל צרך לעבור על פני החקירות הרחבות, אשר מטרתן לבאר את ערך הקרבנות ותעודתם בעצם וראשונה, חקירות אשר משכו עליהן לפנים את עין כל שוחרי דעת. איזה מבטאים וניבים, אשר הָנחלו לנו מימים קדומים המה כמאשרים את ההשקפה, כי הקרבנות נחשבו לפנים כעין מתת שחד להאלים למען הפיק מהם רצון: “הנני נותן לך למען תתן גם לי”. אבל האמנם כי הקרבנות היו בראשונה רק כעין מסחר ומשא ומתן בין האדם והאלים, כי בהגיש האדם את מנחתו לאלהיו היתה בזה מגמה אחת לפניו, רק למען מצוא חן בעיניו, ולמען עורר בלבו החפץ למלאות את משאלות לבו, כאשר כן הסכין לעשות לנסיכיו ומושליו? ולוּא גם היתה כזאת, לוּא הסכין האדם להגיש את מנחתו לאל רק בתקותו לקחת כפרה מידי אלהיו משכרת ושלומים – ובכל זאת מהיות, כי מנחתו נכללה כֻּלה רק ממיני מזון ומכלת, הנה הענין הזה בעצמו מרומם את ערכה למעלה על פני משא ומתן ומתת שוחד. אכן רב מאד ההבדל בין מתת שוחד כסף ובין הכבוד, אשר יכבד איש את רעהו בקראו אותו לאכול אתו לחם, אם כי מטרה אחת היא לבעליה בשני האופנים; והיה בקרוא איש את רעהו אל ביתו למשתה היין כפעם בפעם, אות הוא כי אגודת שני הצדדים האלה נוסדה על יסוד מוסרי בלי כל פניה שפלה ובזויה.

במקום אשר יקריבו קרבן לאלהים מיני מזון ומכלת, אות הוא על השאיפה וההתאמצות לבוא בברית יחדו. שם הנה יתרקמו בין המקריב ובין האל הנעבד איזה רגשי ידידות; עמידתם איש ביחוס אל רעהו איננה כיחס נותני שוחד אל מקבלו, או כיחס הקונה אל המוכר, כי אם הם מתיחסים זל"ז כיחס האב אל בנו, או כיחס איש חונן ומיטיב אל המרוחמים והמחוננים על ידו.

אולם אם נניח, כי הקרבנות אשר הקריבו בדורות הקדמונים לאלהים היו במרבית המקרים כעין כֵּרה, עבודה דתית משולבת יחד עם איזה יסוד לקוח מחיי החברה, המביא את האל הנעבד ואת האדם העובד אותו לידי יחס וקשר ידוע, אז הננו מתעַניְנים מאד לדעת: מה היתה מטרת הכּרה ההיא והרגש, אשר המריץ את האדם לזה? כפי הנראה הנה באיזה מקרים היתה מגמתו להוסיף אוֹן ועצמה להאלים, להוסיף גבורה על גבורתם, למען תהי לאל ידם למלא להאדם את בקשתו. בשירי הקדש אשר לההודים הננו מוצאים נסיונות כאלה המכוָנים לעורר את רוח האלים. האדם הקדמוני על פי סלף דרך הגיונו הוא מסוגל לקלוט בקרבו את המושג, כי כשם שהאדם מצטרך לידי חסדי אלהיו, כן גם האלים תלוים באיזה מקרים מידי הארם ורצונו, אשר בידו לעוררם למפעל ומעשה ועל ידו יוָשעו. ישנם איזה ממיני העבודות הדתיות, אשר בהם נראה את מגמת האדם להסכים אל מעבדי האלים ולהשתתף במפעלותיהם, בעשותו גם הוא כמעשיהם. כמשל ומופת לדברינו הננו מראים על מוקדי האש, אשר הבעירו בעלי הדת האלילית לעתים מזומנות, אשר יש למו איזה יחס וקשר עם השמש, ועוד מנהגים כאלה.

אולם גם זאה איננה הסבה הראשית, אשר עוררה את לב האדם הקדמוני להקריב את קרבנו לאלהים. הקרבנות נחשבו תמיד, לא רק בתור מנחה מוגשת אל האלהים, כי אם כענין וחפץ, אשר ישתתפו בו האדם ואלהיו יחד; ובעת אשר הובאו למטרת זבחי־אלהים, לכרות ברית קדושה, לקחו בם חבל האדם ואלהיו שניהם יחד. בכל עת אשר חגגו הסינים זבח משפחה קראו גם את נפשות אבותיהם המתים לבוא אל הכרה, ואת המנות הראויות למו שמו לפניהם במקום הנועד לשבתם. בשירת האילידה יסֻפר על אדות הכרה הגדולה אשר כרו לשם הדת: אחרי התפלה שחטו קהל הקרואים את הזבהים, נתחו אותם לנתחיהם, ואת מבחר הנתחים צלו באש ויאכלו וישבעו ואחרי כן:

לפעמים הקריבו קרבן לאלהים רק את הדם לבדו, וישנם קרבנות שונים, אשר בעת הקרבתם נתנו לאלהים את מנתו חלקים ידועים מתוך הגויה, והנותר אכלו הכהנים. בראשונה הקריבו קרבנות גם בלי אמצעות כהני הדת; המקריב אחרי הביאו את קרבנו לפני מזבח אלהיו, השבית אותו כליל מבלי השאיר לו שריד, והמחזה המגונה והמכוער הזה היה גם הוא לענג ושעשועים לבעליו, כשמחת חג עלי זבח וכרה. באמת היו הקרבנות רק כמשתה וכֵרה, והחזיון הזה הוא נראה במלא רוחב מובנו בזבחי אלהים, אשר היו נהוגים אצל העמים בני שם, כאשר הוכיח לדעת הח' רָבֵּרְטְסוֹן סמיט. הקרבנות קבלו אצל בני שם הקדמונים תכונת מסרת־ברית לאחוה ורעות. האלהים בשבתם לסעוד את לבם עלי זבח בחוג משפחת בני האדם, כרתו ברית בין שניהם, ברית אהבה ואחוה והתאחדות בלב ונפש, או כי חדשו את דברי הברית הכרותה ביניהם מכבר¹. יוכל היות, כי העמים האחרים נבדלו בזה מבני שם באיזה פרטים, אולם בכלל נאמר, כי בעצם וראשונה היו הקרבנות ככריתת ברית, לא של אנשים פרטים, כי אם של השבט כלו; השבטים השונים הקרובים זל"ז בקרבת המשפחה נאספו יחד לזבוח זבחים לאלהים, – האלהים אשר בהיוהו אב אחד לכלמו, הוא נדמה למו כמו עומד בראש החגיגה ומשתתף בחגם. לפעמים יקרה בקרב העמים המאמינים, כי מוצאם מחלצי בעלי החיים, כי יושבי אחד הכפרים נאספים יחד להקריב לקרבן את אחד מבני המין ההוא אשר ממקורו יצאו (טָטֶם), והם חונגים ואוכלים את בשר אביהם הראשון (רק ביום חג כזה מותר למו לאכול את בשר הטטם), ובאופן הזה הנה יתחזקו ויתחדשו מוסרות האחוה והרעות בקרבם. באמצעות זבחי קדש הנה כמו יוגמר ויקֻים שטר התקשרות, אשר בעליו משני הצדדים הם האֵל וכל בני עמו.

לא נפון מאומה, כי אל המושגים העתיקים נוספו עוד כוָּנות אחרות. תכונת הקרבנות, אשר תעודתם הראשית היתה תמיד לחדש את דברי הברית הכרותה בין השבט ואלהיו, לא היתה תכונה אחת קבועה תמיד בלי חליפות, יען כי היתה תלויה במצב הענינים בכל פעם. רגילה היתה הקרבת הקרבנות בימי קדם להיות ליום חג, אשר יוחג ברגש ששון, ולהפך הנה אלה אשר כרעו וישתחוו לאל זועם היתה גם עבודתם מלאה אכזריות ויגון. בימי התקופה הפרועה, עת אשר התאכזר האדם לאכול את בשר רעהו הנברא בצלמו, הועל גם האדם לקרבן על מזבח אלהיו, וקרבנות כאלה בודאי נחשבו לתחבולה הכי נמרצה, למען חזק את מוסרות האחוה בין האלהים ובין בני השבט הנאמנים בבריתו.

אם נחקור לדעת את דברי הימים אשר לזבחי הקרבנות אצל כל עם ועם, אז נראה במקצוע העבודה הדתית הזאת שתי נטיות מהופכות. מצד האחד נראה את מגמת בעלי הדת להמתיק את מרירותה של העבודה, להרך את קשיותה, להרחיק את המנהגים האכזרים, ולהסתפק בזבחי צאן ובקר תחת זבחי נפש אדם אשר הקריבו בראשונה, ובמקום אשר הסכינו בקרבנות נפש אדם – להסתפק בפצעים קטנים ובשרטת‏ קלה בעור האדם, ורק לצאת ידי חובת שפך דמי אדם², או להתר את ידי אלה אשר ידם איננה משגת, להקריב קרבן מבעלי החיים קלי הערך ודלי המחיר. במלה אחת, מנהגי הדת ועבודתה קולטים בקרבם ריח השכלה ותרבות יותר ויותר, והם מסתגלים אל תקופה יותר נאורה ומלאה אהבת אדם. ומצד השני הנה נפגוש את החפץ להקריב קרבנות יקרי ערך ורבי המחיר, ולהעריך את ערך הקרבן לפי ערך מחירו ולפי גדל מכאובו ומצוקותיו אשר ישא בעת הוגשו. ביום צרה ומצוקה לעם אז ייחסו למעשה הקרבנות ערך נשא ונעלה, מנהגי העבודה הדתית נמלאים בכל תקף ועוז ובדייקנות נמרצה, וכל קרבן לא יגדל בעיניהם, רק למען הפוך את לב האלים לחמלה על עמם; אז יזכרו גם לחדש את המנהגים החשובים העתיקים, חקי הדת מסתעפים ומתמלאים בהיקפם, ועבודת הקרבנות מתעשרת במיני קרבנות ועבודות חדשות. אז הנה כהה יכהה רעיון האחוה והרעות, אשר היה עד כה לרוח חיה במעשה הקרבנות, וצללי אפל ישחירו את תוארו; הקרבנות יהיו רק בתור תחבולה למחות כבד עון ולהפיק חמלה וחנינה מאת האל הזועם. אז תחל להשתרר דעה מוחלטת, כי במדה שהקרבנות הם יקרים ונעלים במחירם, ובמדה אשר תגדל תפארת עבודתם והאכזריות הצמודה אל עשיתם, כן במדה ההיא פועלים הקרבנות יותר את פעולתם הרצויה.

התפלה היא בת לויתם התמידית של הקרבנות; בה ישפוך המקריב את שיחו לפני אלהיו, בה יביע את הנסבה אשר עוררתו להקריב את קרבנו, יעתיר לאל לקבל ברצון את מנחתו, ולהריק עליו שפעת חסדו וישעו. בשפלות המדרגה אשר עמד עליה האדם הקדמוני, הושם לב אל התפלה רק במקרי צרה ויגון קיצונים, או כי התאמצו להפנות על ידה את לב האל אל הענין המבוקש, מדאגתו פן יכַוֵּן אז אלהיו את לבו לעבר אחר. תפלות כאלה כוללות בקרבן את הבקשות היותר גסות ופשוטות. בהן יבקש האדם מאלהיו להמציא לו טרף לפיו, כי יעשה חיל בצודו ציד חיה או דגים, לאמץ את זרועותיו במלחמותיו; יתפלל על פרי הבטן, על המטר וקציר האדמה. בהן נשמע קול מחסור מעיק, בהן נראה מה האדם דורש מאת אלהיו, ‏ ובהן נזכרים כל קרבן וזבח בעבר כאשר גם בהוה; הן תתַנֵינה גבורת אלהים ומפעלות עזו מימים מקדם, וגם השבע תשבענה אותו בשם הברית הכרותה בינו ובין עמו, לעשות את רצון עבדו המתפלל אליו. אולם בסור הסכנה המרחפת על פני האופק, אז יסורו הלאה גם הצללים הכהים, צללי חשכת יגון ומצוקה, מעל פני התפלה. אז הנה תחדל התפלה מהיות חזיון מקרי, אשר נוצר מעקת המחסור הקיצוני, כי אם היא שבה לקדמותה, להיות לאחד האופנים הקבועים במכונת הדת, ולעלות על שפת העם לעתים מזומנות, ואז תתאמץ התפלה להיות יצוקה בתמונה ידועה, להקבע קביעה תמידית, ולקבל עליה תכונת עבודת הקדש. ולאט לאט תוקדש כל מלה ומלה מסגנונה, ובאופן כזה היא מתרוממת במדרגתה, עד כי תֵחשב היא לדבר עקרי והקרבנות כתפל לה. אך זאת היא השבָּעה רבת אונים הפועלת את פעולתה הרצויה גם על אֵלי מרום, – זה הוא הקסם העוצר בקרבו כח נשגב להשיג את המטרה המבוקשת.

המקומות והעצמים הקדושים ‏ ואנשי־הקדש. מראש מקדמי ארץ לא היו בארץ, לא פסילים, לא מקדשי־אל ולא כהני דת. העבודה לאיתני הטבע אינה דורשת ליעד מקום מיוחד לעבודתה, ומה גם לגדור או לבנות גדר או חומה סביב. בעת אשר יכבדו בכבוד אל את אחד מגרמי הטבע, אז יכרעו וישתחוו לו במקום אשר הוא נמצא. העובדים לעץ השדה או למעין המים יגישו את מנחתם אל מקום משכן האל; וכאשר יכבדו בכבוד אל גרמי הטבע המרחפים למעלה על פני הארץ, במקרה כזה יתחשבו ראשי הגבעות להמקום היותר נאות, אשר שם יתקרב האדם אל אלהיו, ועל כן העריצו והקדישו כל העמים הקדמונים את המקומות. הגבוהים והרמים; וכמו כן נקדשו גם היערות. בעת אשר מלחמה תמידית היתה להאדם עם חיתו טרף, הביט הוא בלב מלא רגשי אימה ופחד על המקומות, אשר שם נמצאו המאֻרות והקנים אשר למרדפיו ומזעזעיו אלה; ובתמונה הזאת נולדה בלב האדם התכונה להרגיש איזה תעלומה נוראה ואימה מסותרת בכל עת המצאו במקום בודד ורחוק מחברת בני אדם. אולם בעת אשר הומר המצב הקדום הזה לטוב, והיערות נהפכו בעיני האדם למקום משכן האלים, אז נהיו למקומות קדושים, אשר רק בזהירות עצומה וביראת הרוממות דרכה כף רגל אנוש עליהם. פה הננו לבאר מושג אחד, אשר פעולתו רבה מאד בקרב בעלי הדת הקדמוניה, רק כי לא הוגבל עוד בבחינה ומובן קצוב, והוא מושג ה"טַבּוּ". טבּוּ – היא מלה פוֹלינֶזית. בשם הזה יסֻמן כל דבר האסור לאדם להשתמש בו וגם לגעת בו, מהיותו קנוי ומוקדש לאלהים. המקום אשר הָקדש לאל אין לאדם הרשות לדרוך עליו; הבהמה אשר הקדשה לאלהים אסור לאדם לכבוש אותה ומה גם לאכול את בשרה. ראש השבט מהיותו מוקדש ומוערץ בתור אלהים הכל חיבים להכנע מפניו, לכבדו בדבר שפתים וגם בפעל כפים. בכל המשלים אשר הבאנו פה להוראת המושג “טבּוּ”, הנה העצמים המובדלים והמופרשים הם מקדשים וקנויים לאלהים, ובכן הנה פה מַקבלת המלה “טבוּ” אל המושג “קדש”. אבל עוד יותר מזה התפשט בקרב הפראים השם “טבּוּ” ביחס אל העצמים המושפעים מאיזה כחות רעים. כן יעטרו את הפראי סביב קדשי שמים כאלה או כל תועבה אשר טומאתה בה; לבו נוקפו פן יפגע על כל מדרך כף רגלו בעצמים אסורי מגע כמו אלה, ואז הנה נכונו לו שפטים קשים, אשר לא פלל מראש.

האלים הקדמונים, על פי תכונתם, יכולים להתקים בפני עצמם מבלי להתאחד עם עבודת פסילים ואלילים.‏ אך למותר הוא לערוך דמות מוגשמת לאיזה עצם אשר מציאותו גלויה לעין, בעוד אשר אפשר להקדיש ולהעריץ אותו בעצמו כמו שהוא בהויתו וישותו המקורית. רק בתקופה מאוחרת החל עצם האלהות להפרד מיסודו המקורי ולהתגלם בצורה מיוחדת, ורק או נולדה הנחיצות לתאר אותו בדמות ותבנית, רק למען הקל על הדמיון את מעשהו. האבנים המתיחשות אל הדת הקדמוניה אינן פסילים מעשה יוצר. הן הנן אבנים טבעיות, לא מלאכותיות; הן אינן תארו ודמותו של האלהים, כי אם האלהים בעצמו, או למצער עצם, אשר בו שוכנת רוח אלהים, או אשר התאחד עמו איזה אֵל למטרה דתית. כן גם לא נודעה בימי קדם מפלגת כהני הדת, מפלגה מיוחדת, אשר מלאו את ידה לשרת בשם העם בעבודת הקרבנות. ההשקפה, אשר השתררה בזמן ההוא על מעשה הקרבנות, היא סותרת את ההשערה: כמו אפשר הדבר להיות, כי הקריבו את קרבנותיהם על ידי צירים מיוחדים באי כח העם. הקרבת קרבנות היא דבר הנוגע אל האדם, אל עצמו ובשרו, בהיות כי על ידה הוא מתאחד עם אלהיו ועם שבטו להיות לאגודה אחת, ודבר נכבד כזה בהכרח כי יעָשה רק על ידו בעצמו. הננו רואים כפעם בפעם איך הקריבו המלכים והמושלים את קרבן העם. המלך או הנשיא עושה את מעשהו זה בתור ראש העם על פי טבע מצבו, באשר כי עבודת הקדש דורשת איזה איש הבא בשם העם לעמוד לשרת לפני האלהים. ובהיות, כי הדת היא היסוד הראשי בחיי הממלכה, ומאשר כי החובה היותר גדולה העמוסה על הממשלה – היא לשמור לבל תנתקנה מוסרות האחוה והידידות בין העם ואלהיו, על כן הנה באמת יחשב במקרים כאלה ראש הממלכה להציר הטבעי של העם. כן יקריב ראש המשפחה את קרבנו בשם כל בני המשפחה, ולא רק קרבנות אל רוחות אבות המשפחה, כי אם גם לכל מיני האלים. המנהג הנהוג מקדם לא ידע כל חקים קצובים בנוגע לזה: מי הוא אשר יעמוד לעבוד ולשרת לפני האלהים לכל קרבן וזבח.

קוסמי קסמים. ומצד השני הננו נפגשים בקרב העמים הקדמונים במפלגה מיוחדת של אנשים, אשר היו מחוננים בתכונות ידועות, וחלק גדול מפעולתם השתרע גם הוא בגבול הדת. בעת אשר העבודה הדתית הרגילה לא דרשה מאת בעליה מפלגת כהנים, הננו מוצאים בקרב כל העמים בכל מקומות מושבותיהם אנשים המחוננים בכשרון מיוחד ובידיעת חכמה מיוחדת, ואליהם פנו בני העם להעזר על ידם בכל צרכיהם וחפציהם אשר מחוץ לגבול העבודה הדתית. כל אחת מן הדתות הקדמוניות הניחה בקרב גבולה מקום פנוי לקוסמים וקסמים, היינו פעולות ידועות אשר באמצעותן יש היכלת בידי בעליה להשפיע שפע פעולתם על כל מקרי החיים ועלילות תבל, או להגיד מראש את בואם. האדם הקדמוני בבואו לשפוט על כל מקרה: אם אפשר לקרות ואם אין, – הוא חפשי מאד במשפטו, ואיננו סובל כל מועקה מצד הידיעה הנכונה בדרכי הטבע וחוקיה, או דעת קשרי הסבות ותולדותיהן; ובכן הוא מדמה בלבו, בי בתחבולות שונות אפשר להתוות נתיב לפעולות הטבע כרצון איש ואיש. הוא מחקה לעשות את הפעולות ההן, אשר לפי שגיון דעתו הן הן סבת החזיונות המבוקשים, בתקותו להשיג את החזיונות המסתעפים מהן בתור תולדה מחויבת, או כי ינסה דבר אל הכחות הנעלמים, אשר לפי דעתו בידם היכלת להשפיע את פעולתם על הרוחות, – ולעורר את לבם או לאלצם כי ימלאו את רצונו; או לפעול פעולות ידועות עם איזה עצם, אשר כפי ההשערה נתגלגלה בו נפש אדם, בחשבו להשיג את התוצאות המקֻוות בתחבולה ידועה. לפי זה הנה האמונה בקסמים היא קשורה בדת אלילי־הרוח (פֿעטישען) ובדת עבודת הרוחות. כפי הרגיל להיות, נמצא בכל שבט איש אחד הבקי במעשה הקסמים, וכל התחבולות הדרושות לזה גלויות וידועות לו. איש כזה יוכל להיות המלך או הנשיא (אפשר להוכיח על פי מופתים לקוחים מן התולדה, איך יחסו הקדמונים אל נשיאיהם את היכלת לתת מטר על פני הארץ), או איש עתי מקרב העם, אשר נקרא בפי העם בשם: קוסם, נביא, רופא, מנחש וידעוני. איש כזה הוא מושל ממשל רב בהמון הרוחות הסרות למשמעתו לעשות את כל חפצו; בידו היכלת לרפא כל מחלה, לנבא העתידות טרם תקרינה, להפוך עצם אחד לעצם אחר, להפוך את האדם לחית השדה, לעץ או לאיזה עצם אחר; כן גם לא יבצר ממנו להתהפך לברית אחרת כרצונו. ולמען השיג את עלילותיו אלה הוא משתמש במיני עצמים ידועים, במיני עשבים‏ שונים, במיני אבנים ועוד דברים רבים, אשר איזה כח נפלא כמוס בהם. מלבד זה הנהידועים לו אמצעים לרפא כל חלי ומדוה, כמו השפשוף והחכוך, יצירת פסילים בתכנית חלקי הגיף הכואבים והנשחתים, ועוד מיני מלאבת מחשבת שונים. לפעמים יתחשב גם לאיש הרוח, היינו כי איזה רוח מרוחות הקדושות נכנסה בו, והרוח אשר שמה משכנה בו היא המחוללת נפלאות, ומבלעדה יסור כחו מעליו³. איש קוסם קסמים הוא צרך הכרחי, אשר בלעדו לא תסכון כל דת מן הדתות הקדמוניות, ואף כי בפרטי תכונותיהם נפלגו הקוסמים למפלגות שונות. לפעמים יופיע הקוסם בתור איש בעל שלטון מדיני רב הערך. לרגלי האמונה, כי הקוסם הוא בעל ברית להעצמים הרוחניים, רב מאד מוראו ופחדו על פני כל העם והכל סרים למשמעתו, ועל כן לא יפלא אפוא כי נכנעו מפניו גם המושלים והנסיכים.

בחיי הדורות הקדמונים לא היו מועדים וימים קדושים מסודרים לפי ימות השנה, יען כי אז טרם עוד היתה קביעות לעתים בסדרר קצוב ומוגבל. ובכן היה הכל תלוי במקרי יום ויום, במחסורים אשר העיקו עליהם ובסכנות אשר רחפו על ראשיהם. אפס, כי מעת אשר החל האדם לעבוד את האדמה אז בהכרח שם לבו אל תקופות מועדי השנה, ויבקש לו קנה מדה למֹד את זרם העת. מצב השמש במסלולה בקיץ ובחרף, שווי הימים והלילות, מולדות הלבנה, – כל אלה הם מועדים וזמנים אשר נחוץ לעובד האדמה בימי קדם לדעתם; ובימים הקדמונים ההם נתקדשו על פי המנהג ימים קבועים בשנה להיות לימי חג, אשר בהם התאספו כל בני השבט יחד למלא את חובתם המוטלת עליהם מטעם הדת כפי המבואר למעלה. ויש אמנם אשר התרגש לב האדם מרגש דתי, או כי הצטרך לידי עזרת אלהיו, בימים התיכונים אשר בין מועד למועד. במקרים כאלה מלא האדם את חפץ רגשותיו הדתיים בהדירו נדר לאלהיו; היינו, כי ביום צרתו לא אֵחר מֵחלות את פני האלים להמציא לו עזר וישע, רק כי השמיט את העבודה הדתית הראויה למקרים כאלה – עד בוא העת הנועדה לעבוד את האלהים בקרבן וזבח.

תכונת הדת הקדמוניה. אם אמנם כי ערכנו השקפה נכונה על ראשי מנהגי הדת הקדמוניה וחקיה, אפס כי טרם נשלים את הפרק הזה הננו חושבים לנחוץ להעיר איזה דברים בנוגע אל השאלה: מה היה מצב הדת הקדומה בקרב החיים של הדורות הקדמונים, ומה תכונתה ורוחה? ראשית, הנה כאשר העירונו למעלה היתה הדת בימי קדם הענף היותר נכבד בחיי הצבור ועבודתו. על כל מקרה היוצא מגדר הרגילות שאלו את פי האלהים, ואין לך צעד אחד נכבד אשר נעשה מבלי להוָעץ מראש את אלהי העם או השבט. החובה הראשית המוטלת על המושל או הנשיא היתה לבל תופר ברית האחוה והידידות בין העם ובין אלהיו, ולהפיק רצון מאת האל להיות מגן ומחסה לעם. בדאגו לטובת עמו ולתועלתו שקד הנשיא בכל עז על תעודתו המושמה לפניו למלאותה בלב תמים; ובאין נשיא הוטלה החובה הזאת על שכם בני העם כלם, אשר שקדו למלאותה בחפץ לב. האל היה למו לאב ולאדון, ועליהם הושמה החובה להתחשב אתו על דבר צרכיהם ועלילותיהם כלם. כן חזקו הקשר והאחדות בין האלהים ובין צרכי בני העם וחפציהם, עד כי לא החריד כל ספק את לבות אלה האחרונים, אולי אין אלהים בעזרתם. כל עוד ישתמרו החקים הנהוגים למען הגן על ברית הידידות הכרותה ביניהם, אז הנה מוכרח להיות האלהים נוטה אחריהם, ואז גם זר למו הרעיון, כי יוכל היות אשר יתנכר האלהים וסר מעליהם. בעלי הדת הקדמוניה הסכינו לחשוב, כי כה דבק האלהים בעמו, עד גם לבלי הפרד מעליו (כפי הרגיל הנה לכל אל ישנו רק עם אחד אשר הוא דבק בו), והוא יושיע לו נגד כל הקמים עליו. רק במשך הזמן בהגיע הדת למדרגה מאוחרת, רק אז החלו לפון בהאמונה התמה הזאת, ואז הופיעו זבחי חטאת ואשם לכפר עון ופשע ולהשיב את לב האלהים אל עמו אחרי אשר פנה לו ערף. אולם אם הדת היא מוקדשת כלה לעבודת הצבור ולעניני השבט, אם כן אפוא נשאל: איזה מקום פנוי בקרבה בעד האיש הפרטי? אמנם כי מחסורי האיש הפרטי ודאגתו לנפשו גם הם יוכלו להיות לנושאי כל תפלה וכל נדר, אפס כי הדת בכללה אין לה דבר עם איש פרטי, כי אם עם השבט כלו, או גם עם איש פרטי, אבל רק בתור חבר באגודת השבט. החובה על כל איש להשתתף בחליפת־הענינים אשר להצבור עם האלהים, ואשר יזיד להפר את חובתו זאת ונכרת האיש ההוא מקרב שבטו (ר"ל יבדל מאגודת השבט). הדת הקדמוניה, הנה תכלית תעודתה היא רק חיי השבט כֻלו. היא לא תטיף נחומים לאיש פרטי בצרתו ויגונו, באשר כי הדת לא תשים לב אל חליפות גורל איש ותוגת לבו. ומאשר כי השבט לא יפון עד מה באהבת אלהיו ונטיתו הטובה אליו, והוא מביט על אלהיו כעל בעל בריתו הנאמן, אשר בכל הרוחות הסוערות אין די כח לנתק את חבלי האהבה אשר ביניהם, על כן הנה רוח ששון ומבטח עז מרחפים על פני הדתות הקדמוניות, ובזה הן מצטינות על הדתות הנאורות כעת המלאות ספקות ויגונים המכאיבים את לב בעליהם ומנקרים את מוחם. העתים הנועדות לעבודת אלהים הן ימי מועד וחג לכל בני השבט, אשר ישמחו שמחה גדולה לפני אלהיהם בהתעדנם על משתה וזבח, ולבם מלא רגשי בטחון במעוז מצבם. הם שרים בשירים ויוצאים במחול, ולפעמים מגעת שמחתם והתרגשות לבם עד לגבול השגעון. הם מפזזים ומכרכרים בכל עז, עד אשר דעתם נטרפת עליהם, והם מרגישים כמו רוח אלהים מתכנסת במו, ורוח הקדש השורה עליהם בדמיונם היא מביאה אותם לידי מעשים מוזרים כאלה, אשר לא עלו גם על לבם בעת אחרת.

תורת המוסר. מה היתה פעולת הדת הקדמוניה על רגש המוסר? עד כמה השפיעה היא את פעולתה על מעשה הצדק והמישרים? לשאלה הזאת יש פתרונים משני צדדים. ראשית, הנה בימי נעוריה השפיעה הדת הקדמוניה את פעולתה להגביל את מאויי האיש הפרטי. ומאשר כי האל היה קרוב בקרבת המשפחה אל בני השבט העובדים אותו, על כן נקדשו מטעם האל ורצונו בל דרכי בני השבט, הליכותיהם ומנהגי חייהם; אין להאלהים כל חפץ וענין מרום. ונשא יותר משלום השבט ואשרו; הוא משתתף בבל מגמותיו ומעבדיו, ופניו הולכים אתו בקרב ביום נשק. על כן היתה פקודת הדת נמרצה מאד לכל המחזיקים בה, להתמכר בכל לב ונפש אל השבט, ולהזהר בכל מנהגיו מאד. הודות‏ להדת הסיר האדם מלבו את חפציו הפרטיים, כל עת אשר הדבר נוגע אל עניני השבט, ורצונו האדיר לא התנודד עד מה להקריב אה עצמו קרבן לתועלת הכלל וטובתו. אולם מן הצד השני, כללה הדת הקדמוניה בקרבה כח חניטה עצומה, כח גדול לנצור כל דבר בצורתו הנושנה. היא הכריעה את החיים ומלואו תחת מנהגי השבט, ותעצור בעד כל הנהגה מוסרית עומדת ברשות עצמה וחפשית מאפיטרופסותה. היא הזהירה על חובות מוסריות ידועות, אך גם תנאי התנתה, כי מחוץ לחוג בני שבטו הנהו האדם חפשי מכל חובה ומצוה מוסרית, וגם ביחס אל בני שבטו פקדה עליו למלא את חובותיו המוסריות כמכונה, בהיותו נדחף בעבודתו המוסרית מכח חקים קצובים, ולא מרחשי לב ורגש מוסרי. הדת הקדמוניה היתה בית ספר מופלא להתורה המוסרית ההיא, המיוסדת ‏ על ממשלת החברה באישיה הפרטים ועל הכנעת הפרטים לפני החברה. אפס, כי היא לא הגיעה אל מרום המוסר הנשגב ההוא, אשר כל חקותיו חרותות על לוח הלב, ואשר מטרתו לעורר את הלבבות לעבודה מוסרית יותר נשגבה מעלילות ומעשים אשר היו לחק מכח ההרגל. האמונה בכח אלהותם של איתני הטבע, הכחות האדירים והנשגבים השולטים במרומי שחקים, בהיותה שואפת לפרוץ את גבולות המקום והלאום, היא כמו נועדה מראש לחוקק תורת מוסר בעלת רוח נדיבה ורגש עדנים יתר הרבה מן הדת המצטמצמת בחוג המשפחה והשבט. השאיפה הזאת בלי ספק היתה מורגשת בלב האדם, אם גם ברגש כהה ומטושטש, עוד תקופת ימים ארוכה לפני העת המאֻשרת, אשר המציאה לו היכלת ללכת בנטיה אשר התותה לפניו מלפנים.

 

ו. הדתות הלאומיות    🔗

עתה נעזבה נא את הדתות של שבטי העמים הפראים, ונשימה נא פנינו אל הדתות שהשתררו בקרב ממלכות אדירות. לשון הים המפריד בין שני חלקי הענין, אשר אנחנו עסוקים בחקירתו, הוא רחב מאד כפי הנראה, וגשר אין אשר יוכל החוקר לעבור עליו מעבר האחד אל משנהו. פעמים רבות נאֻלץ להניח בלי כל ראיה נכונה לזה, כי הדתות הגדולות בנויות גם הן מן החמר הנאסף, כפי שראינו, בימים הקדומים, אשר קדמו עוד לההיסטוריה האנושית. ההנחה הזאת היא שקולה כנגד אותות ומופתים רבים אחרים, עד כי בטח נוכל להשען עליה. באיזה מקרים הננו רואים בעליל, איך התפתחה איזו דת השוררת בקרב איזה ממלכה, ותלך הלוך והשתלם בלי הפסק, וראשית מוצאה ומולדתה היתה על ברכי דת קדומה של איזה שבט פראי; וגם במקום אשר אין לנו ראיה מוכחת ומופת חותך, עכ"פ יש לנו הרשיון לשער, כי רק בדרך כזה הגיעו אלינו התוצאות הגדולות האלה. על כן הננו מתבצרים על הנקודה הזאת והננו שואלים את עצמנו: מה היא תכונת התמורה הגדולה, אשר התחוללה במקצוע הזה? או במלים יותר רצויות: מה הוא ההבדל אשר בין הדת הקדמוניה ובין הדתות המאוחרות שקמו אחריה? בודאי הנה ההבדל איננו רק בכמות; הוא איננו נכלל רק בזה, כי מספר בעלי הברית המחזיקים בהדת של הממלכה הוא רב מאד ממספר בעלי הדת הקדומה, אשר היתה רק סגולת שבט אחד; ההבדל איננו רק בכמות, כי אם גם באיכות. למטרת חקירת השאלה הזאת הננו חושבים לנכון לברר פה איזה ממערכות החלוקה של הדתות, בפי שהן מסודרות למחלקותיהן, מהיות כי מרבית סדרי החלוקה ההם מבדילים את הדת הקדמוניה למחלקה מיוחדת לבדה, בהפרידם אותה מן הדתות הידועות לנו, אשר נצרפו בכור ההיסטוריה.

על פי שיטה אחת נושנה נחלקו הדתות לאמתיות ולכוזבות. אנחנו איננו יכולים לקבל אה שיטת החלוקה הזאת, בהיות כי היא מתנגדת אל היסוד המוסד לנו להשקיף על הדתות השונות כעל מדרגות שונות בסולם התפתחותה של הדת בכלל, ועל כן הן צודקות כלן אשה אשה לפי זמנה ומקומה.

שיטת החלוקה השנית, אשר אמנם הביאה איזו תועלת, – היא התחלקות הדתות לדתות טבעיות ולדתות שנולדו לרגלי התגלות האלהים לבני האדם. בשם “דת טבעית” אנחנו מכינים את הדת ההיא, אשר השיג אותה האדם בשכלו בלי עזרת התגליות המופיעות מחוץ לגבול הטבע; אבל הגבלה כזאת איננה מסתגלת לא אל אחת מן הדתות אשר השתררו באחת הארצות באיזה זמן. כל הדתות שהשתררו בעולם כלן יחד הן רק תולדת המנהג, ההרגל ומסרת קדומים, אך לא פרי כח השופט והגיון הדעת. על כן הנה קריאת השם “דת טבעית” לא תתכן לשיטת החלוקה הזאת, באשר כי גם אחת מן הדתות הידועות לנו, אשר אנחנו באים לדון עליהן, איננה מְכֻוֶּנֶת אל השם הזה. כן גם אין כל מקום בספר מדעי כמו ספרנו זה להשתמש בבשם “דת־מיוסדת על התגלות האלהים”. רבות הן הדתות המתפארות בכבוד מולדתן, כי הופיעו על פי התגלות האלהים, בעוד אשר רק מעטות מהן, אשר החליטו כזאת בעת הופיען על פני תבל. להשם בלבד אין כל ערך, אשר נוכל להוכיח על ידו דבר על אדות תכונת הדת בעצם ראשיתה; על פיו יכולים אנחנו רק לחרוץ משפט, כי באיזו תקופה ידועה מימי חלדה, החלה הדת הנתונה להכריז ולהודיע, כי ראשית מולדתה היתה על פי כח היוצא למעלה מגבול הטבע. לוּ אספנו את כל הדתות הבנויות על יסוד התגלות האלהים ונקבצן לקבוצה אחת, כי עתה נוכחנו לדעת, כי אין אחת מן הנקבצות דומה לרעותה באיזה צד, מלבד שהן משתוות במצבן המקרי הזה, כי כל אחת מיחסת את ראשית הויתה אל התגלות האלהים. זולת זאת הנה חקירת החכמה איננה רשאית לשום את התגלות האלהים ליסוד לאיזה דתות כאחת, כי אם עליה לחקור ולבאר את כל אחת ואחת מהן בלי הנחה קודמת.

מלבד ההוראה, אשר יחסנוּ אל השם “דת טבעית”, הנה יש לו עוד הוראות אחרות, ואת איזה מהן אמנם נוכל לחשוב כקולעות יותר אל המטרה. יש אשר הואילו לחלק את הדתות ל"טבעיות" ול"חיוביות", או לאלה אשר נולדו והתפתחו מעצמן בדרך טבעי, ולאלה אשר נוסדו מדעתו ורצונו של איזה מחוקק. הדתות הקדמוניות אינן יצירות כפם ופרי הגיון דעתם של איזה אנשים מצוינים, כי אם הן תוצאות התפתחות בלתי־מורגשת ואי־מְכֻוֶּנֶת, ונולדו מכחות כאלה, אשר באמת נוכל לכנותם בשם טבעיים, מאשר כי פעלו את פעולתם באופן אחד שוה בכל חלקי העולם. הדתות האלה אינן נובעות מחקרי לב של איזה מחוקק ומיסד, כי אם נולדו מכח המנהג והמסרת הקדומה. לעמת זה הנה רבות מן הדתות שהופיעו בדורות המאוחרים נקראות על שם מיסדיהן, וגם נדע את הזמן והמקום שנתיסדו שם. הדתות האלה כוללות בקרבן סכום ידוע של אמונות וחקים, אשר נולדו על ברכיהן עוד בראשית הוסדן, ואשר לא יגרע מערכם גם בימי הדורות הבאים.

ושיטת החלוקה הזאת, אם כי בראשית השקפתנו אנחנו מרהיבים לקוות ממנה הרבה, הנה אך בכבדות רבה תסכון לנו להשתמש בה בפועל; יש דתות הממהרות לעבור מתחום המנהג וההרגל אל תחום של חק ומשפט, מבלי אשר נרגיש גם את מעברן, וישנן גם כאלה, אשר שני היסודות האלה עולים בלולים בתוכן, עד כי קשה מאד לקצוב את שווי המשקל אשר ביניהם. הננו חורצים משפטנו, כי ההבדל האמתי אשר בין הדתות הקדמוניות ובין הדתות שקמו אחריהן, הוא צמוד ומשׁולב עם איזה כח חיים, אשר אין דוגמתו בכל השיטות שבארנו פה. משגב ההגיון ועקבות איזה מחוקק, אשר נכרו על פני הדתות המאוחרות, הם לאות על התמורות הגדולות שהתחוללו אז בעולם, והן אשר הולידו דתות חדשות; אפס כי התמורות בעצמן מעמיקות את שרשיהן עוד יותר מזה. רק הודות להצעדים, אשר תצעד התרבות האנושית לפנים, תתרומם הדת במדרגתה, וזאת היא אחד מן המופתים המוכיחים, כי החברה האנושית הגיעה אל תחנות חדשה בדרך התפתחותה.

התגלות דת לאומית. התרבות האנושית צועדת צעד גדול לפנים, בכל עת האסף גדוד שבטי פראים לכונן למו אגודה לאומית. מעקת איזה מחסור נורא, או מהיותם מאֻלצים מיד קשה של איזה מושל אדיר, יזנחו השבטים המפוזרים והמפורדים איש איש לבדו – את ראשיהם, יבחרו איזה מבצר עז להיות למו למקום מרכז, ויסדו למו הנהגה כללית. ועם כל זה עוד זכור יזכרו את המסרות ומנהגי החיים, אשר השתררו בקרב שבטם, ועל פיהם הם מרגילים את עצמם לפעול ולעשות בתור בעלי עדה הגדולה ורחבה יותר מן השבט. וזאת היא ראשית התרבות במובנה העצמי. תחת ההרגל והמנהג יופיע החלק; הממשלה הראשית מעמסת על עצמה את החובה לענוש את הפושעים כרשעתם, ואז אין כל מקום לנקמת איש פרטי בקרב הממלכה. הממשלה מתחובבת להיות למגן להחלשים מפני התקיפים מהם, ובאופן הזה יגלה רגש אהבת אדם, אשר יירה את אבן הפנה לבטחון החיים והרכוש, ובקרב חברה ממודרת כזאת אין כל מעצור להפרחת המדעים ומלאכת המחשבת.

ובהיות כל אלה אז תתחדש גם הדת בתמונה חדשה. בעת אשר כל שבט ושבט מתחזק להשאר נאמן לאלהיו עת ארוכה מבלי להמירו, – אז יוכל היות, כי אלהי השבט ההוא העולה בגבורתו ותקפו על יתר השבטים, הוא יתנשא למעלה והיה לראש האלים. העבודה הדתית אשר יעבדו לו, היה תהיה להדת המרכזית בקרב העם, וסביב לה תחנינה יתר הדתות ותסֻדרנה לפי מדרגתן, עד אשר תתכונן שיטה דתית המקפת את כלן יחד, ובנתה מהן דת בעלת תכונה חדשה, ובאופן הזה תתגלה דת לאומית. אמנם כי פרטי מסבות העלילה הזאת הם מחוץ לחוג השקפתנו והתבוננותנו. יוכל היות, כי בעבור מאות שנים למן העת אשר החלה הדת הלאומית להשתרר, רק אז יעלה על לב הרעיון לחקור אותה ולהתבונן בה; רק אחרי השתלם מלאכת הכתב למדרגה ידועה, אז יכתבו את תורת הדת ההיא בספר, ובארו את תכונתה ותמונתה, והגבילו את חקיה; ובעת כזאת הנה כבר צללו בתהום הנשיה הזכרונות הנכונים והמדויקים, זכרונות ימי נעוריה וראשית הגלותה, ותחתם באים המון ספורי בדים ואגדות לבאר לנו את ראשית מוצאה. ואם אמנם כי ראשיתה, כראשית כל דבר חפץ, נחלת דורות קדומים, מעולפת בענני אפל, בכל זאת הנה דת לאומית נצבת לפנינו. בתולדות בני האדם נפנה לה מקום לבדה; מיסדה היה איש נעלה וגדל ערך, אשר בכחו או בחכמתו ידע לאחד שבטים בודדים לעם אחד, או כי היה הראשון להורות למו תורת דת הנשאה ורוממה בערכה ותמונתה מדתם הקדומה; הגלותה והתיסדותה היו על פי ראש האלים, על פי רצונו והתעוררותו; תורתה ואמרות פיה נכתבו בספר, ותסגלנה להן את הכח והאון אשר לחקי אלהים ומצוותיו; בה יגלה האלהים את רצונו בשפה ברורה ומגבלת די צרכה.

אין את נפשנו להחליט, כי המחזה אשר תארנו פה הוא מוצא לו מקום בגבול כל הדתות הלאומיות. כל עם שונה מרעהו בתכונותיו ותנאי חייו, ואין אנו צריכים להניח, כי כלם טִפחוּ ורִבוּ את הדת השולטת בקרב הממלכה בדרך אחד שוה. ביחס אל איזה דתות הנה יותר קרוב להאמין, כי התיצבו בראש הלאום לרגלי הנצחון אשר נחלו בעלי בריתן, מאשר על ידי התפתחות, ואיזה גם מהן, אשר באמת הן ראויות להקרא בשם “לאומיות”, ובכל זאת לא הצליחו מעולם להעָרך על פי מערכה מסודרת למטרה לאומית. אולם מערכת גלגולי המקרים והמעשים המתוארת פה על ידינו, תוכל להתחשב בכלל לצורה קבועה המיוחדת לכל תמורה בגבול הדת כמו זאת, היינו, בהתהפך דת השבט לדת לאומית. כל הדברים, אשר בהם נבדלו הדת הקדומה אשר לפני ההיסטוריה מהדת בת לויתה של ההיסטוריה זמ"ז, נוכל לכוללם רק בהענין האחד הזה. עוד לפני ערוך דת הלאום את תורת אמונתה ואת עבודתה הדתית במערכת שיטה נכונה במדה כזאת, למען אשר תוכל להתחשב באמת לדת חיובית (ר"ל ערוכה על פי חקרי לב מחוקק); עוד לפני החלה לפרסם בעולם, כי נִתנה לבעלי בריתה על פי “התגלות האלהים”; עוד לפני היותה תורת דת כתובה בספר בעלת תכונה מוגבלת, מוקדשת ומוערצת עד לבלי הפל דבר מדבריה, – לפני כל אלה הנה כבר נעשה הצעד הגדול ורב הערך, כבר נגלתה ההכרה הדתית הפנימית בתמונתה החדשה. בני האדם החלו להאמין לא רק באלים מוגבלים ומצומצמים בחוג השבט, כי אם גם באלים גדולים לאומיים, מרחיבים שלטונם על לאום כלו, ובכן הנה הופיעה הדת הלאומית.

המעבר מדת השבט אל הדת הלאומית היא אחת מן העלילות היותר מצוינות בתולדות האמונה והדת. התמורה אשר התחוללה לרגלי זה בתכונת הדת היא נכנסת תחת גדר החקים האלה.

1. בני האדם ימירו את אלהיהם באל גדול ואדיר ממנו. לפני זה האמינו באלהי השבט, אחד מהמון אלים ממין ידוע, כאשר גם שבטם היה אחד מקהל שבטי הלאום, אשר כל אחד ואחד חסה בצל האלהים המיוחד לו לבדו. לא כן כעת, האדם בחר באלהים העולה במשגבו ורוממותו על כל אלהי השבטים הרבים, כאשר גם המלך, אשר תחת שבט מלכותו התאחדו יחד כל שבטי הלאום, הוא מרומם ונשא במצבו על פני כל נשיאי המטות. כן ירב המרחק אשר בין האלהים ועובדיו, וכפי אשר תמעט קרבת האדם לאלהיו, כן יגדל כח הדת להשריש עמוק בלב האדם רגשי כבוד ומשגב לאלהיו, לכבדו ולהקדישו ברגש רב. ואם גם כי העבודה לאלהי השבט עוד לא נכחדה כליל, אולם אם ההכרה הלאומית הפנימית, אשר התחוללה בלב בני העם, היא רבה ועצומה, כי אז תתנבר תמונת הדת הלאומית על הדת השבטית, ורק היא תטביע את חתמתה על הרגש הדתי בלב כל איש פרטי.

2. התאגדות חדשה בחיי החברה. כן תשתנה גם השפעת הדת על חיי החברה בכל תכונותיה. קרבת המשפחה – זה הוא הקשר, אשר בו נקשרו יחד האלהים ועובדיו, ואלה האחרונים איש אל רעהו, – כל ימי השתרר דת מיוחדת לכל שבט; האלהים הוא אבי השבט ומולידו, ודמו הוא הנוזל בלב כל בני השבט. החרצובות אשר בהם תקשור הדת את בני חברתה זל"ז, אינם עוברים להלאה מחוג השבט. האדם מביט רק על בני שבטו כעל אחיו שארי בשרו, אך יתר האדם הם אויביו; תכלית שנאה ישנא אותם, כאשר ישטמם גם אלהיו. חובות האדם אל החברה מתיחסות רק אל בני המשפחה. אולם בעת אשר בני האדם מקבלים עליהם דת לאומית, אז הנה בהכרח תופענה בתוכם חובות חדשות ביחס אל החברה, אלהי השבט הוא קרוב בקרבת משפחה רק אל שבט אחד מן השבטים הנכללים באגודת הלאום; לא כן הוא הקשר אשר בין האלהים ובין יתר שבטי הלאום. הוא (האל הלאומי) נצח את אלהיהם, או כי הם בעצמם ברצון לבם בחרו בו להיות למו לאלהים ראשי, ובכל אופן שיהיה, הנה לא קרבת המשפחה היא המאגדת אותם יחד, כי אם איזה קשר רוחני נשגב ונאצל מזה, כדמיון הקשר אשר בין המלך ובני עמו, בין איש החסד ובין האיש החוסה בצלו. וכן הוא גם ביחס אל בני העם; הפעם הם מתאגדים יחד לאגודה דתית גם עם בני אדם, אשר אינם קרובים למו בקרבת המשפחה. הדת הלאומית רחבה מאד בגבולותיה, ולה צר המקום לדור בשכונה אחת עם שיטת קרבת המשפחה הגסה מאד בחמריותה. ועוד גם זאת, כי היא כמו מרחקת את האלהים מגבול העולם, החמרי ומרימה אותו למעלה ממנו, ובמעשיה אלה היא מהפכת אותו לאל רוחני. כל אלה מכניסים בגבול החובות המוטלות על האדם ביחס אל רעיו אשר אינם מבני משפחתו – איזה רגש מוסרי יותר זך ונעלה.

3. אלהי החסד והחנינה. האל הלאומי החדש, הרם והמתנשא על פני תבל, הנהו עם זה יחד גם עצם יותר נשגב, והוא מצטין יותר בשלמות תכונותיו. הנה הוא אלהים לכל שבטי הלאום, ואיננו עוד בעל ברית מיוחד רק לאחד מהם; כמלך הוא מתרומם למעלה על פני דברי הריבות אשר בין השבטים השונים, קנאתם ותחרותם, וכל חפצו הוא למנוע את בני העם מזדון ועשק ולהתהלך בצדק ומישרים עם כלם יחד. אליו יפנו לעזרה כל עשוק ושסוי וכל נענה ונרכא באין איש עוזר ותומך בידו פה על פני הארץ. ובכן הנה נטיה מוטבעת בלב האלהים להתרומם ברוחו, להיות לסמל הצדק והרחמים, ולענות ממרום שבתו בעולם העליון לקול המית רגשות לב גבר העולה אליו מן העולם השפל, ועִם זה הוא שואף להשבית זדון ועשק ולעשות משפט צדק בלי משוא פנים.

ובנטיה‏ כזאת‏ שואפת דת הלאום להתרומם על פני דת השבט. אמנם כי העבודות הדתיות‏ של השבטים השונים יכולות עוד להתקים גם להלאה, וכמעט בתמונתן הראשונה; יוכל היות כי המריבות והתחרות עוד תוספנה לסכסך את השבטים איש ברעהו, למרות ההתאחדות אשר קמה ביניהם, וכל האמונות התפלות בנות הדת הקדמוניה עוד תשארנה במקומן לארך ימים; ובכל זאת הנה הופיע כח דתי חדש, אשר במשך הזמן היא בונה ויוצר שיטה חדשה בהחלט. על כן הנה היסוד האמתי, אשר עליו תתבונן מערכת חלוקת הדתות למחלקותיהן, הוא מסתעף רק מן ההבדל אשר בין דת השבט ודת הלאום, באשר כי ההבדל הזה הוא בולט ומסומן מאד, וממנו תסתעפנה פלגות על הדתות.

המעבר מדת אל דת עפי המתואר פה יצא לפעלו בתקופות זמן שונות ובארצות שונות. הוא החל ראשונה בימי קדם, ונשנה גם בעת החדשה, ורבים משבטי העמים בארצות שונות על פני כדור הארץ עוד עומדים לאחור, ועוד לא הגיעו עדיו. המעבר אשר לפנינו הוא ממין כזה, אשר אי אפשר לתאר אותו בכל פרטיו. במרבית המקרים הנה נכחדו מאתנו פרטי הדברים, וכאשר נחזה, הנה לא הביאה לנו עבודתנו כל פרי לוא גם נאמר לתאר אל נכון, איך נפגשו הדתות הקדמוניות יחד, ואיך התאחדו זב"ז או כי נשארו מפורדות זמ"ז, ואיך הרכבתן זב"ז הביאה באחד המקרים לידי יצירת דת לאומית חדשה, ובהמון מקרים זולתו לא הצליחה להשיג תוצאות נכבדות כאלה. ישנם ספרים רבים המֻּקְדָשִים ביחוד אל החקירה הזאת, ושם יוכל הקורא למצוא דברי חפץ הנוגעים אל הענין שלפנינו; אפב כי במקצע הזה נשארו דברים רבים כמוסים וסתומים עד היום. בפרקים הבאים עוד נביא דוגמאות שונות על דבר יצירת הדתות הלאומיות.

דת האינקים. בתור דוגמא אל המעבר הדתי אשר תארנו פה הננו לספר בקצרה מקרה נכבד בחיי עם אחד, אשר קרה באחת הארצות הרחוקות מאד מן התנועות הכבירות אשר בתולדות בני האדם, ואשר התוצאות המסתעפות ממנו הן ברורות ככה, עד לבלי הכחיש את ערכן ופעולתן. מן שתי הממלכות המתנהגות בדרך התרבות, אשר נגלו בארץ החדשה ע"י הספרדים, נצבת לנו מקסיקה למופת בדתה המלאה לה תהפוכות, בהיות כי הדת השוררת בקרבה הכלולה מיסודות רבים כוללת בקרבה תורת מוסר נשגבה ועבודת אלהים מפוארה, ועם זה יחד השתמרו בקרבה גם המון מנהגים אכזרים ומשובה פראית. ובארץ פֵירו שם נמצא דת מסודרת, אשר ירשה את מקום הדתות הקדומות, אשר לא נשכחו מלב יושבי הארץ עד היום הזה. עוד כחמש מאות שנים לפני בוא הספרדים בפֵירו התחוללה שם מהפכה גדולה בגבול הדת. הדתות הקדומות נכבשו לפני הדת החדשה, אשר יסדו המלכים ממשפחת האינקים המולכת אז בארץ, ומני אז קמה דת חדשה בארץ. בהיותנו נשענים על מגלת הספר “באורי המלכים האינקים” אשר כתב הסופר גַרְצִילַזָה דֵי־לַא־וֵגַא בראשית המאה השבע עשרה, הנה יכול נוכל לבאר את תכונת הדת הַפֵירוּאַנִית כפי היותה לפנים וגם אחרי התקונים שנתחדשו בה על ידי המלכים ממשפחת האינקים.

לפני מלוך האינקים בארץ – כן יספר הסופר הנ"ל – רבו מאד בפירו האלים לאין מספר. כל שבט, כל בית אב עבד איש איש לאלהיו אשר בחר לו לבדו, בהיות כי נואלו יושבי הארץ להאמין, כי מלבד האלים התושבים היושבים בקרבם לא יעצרו אלהי בני הנכר כח להגן עליהם. יושבי פירו עבדו אלים רבים ושונים, ומהם עוד נזכרים בשמותיהם, כמו עשבי השדה, הצמחים, פרחים, עצי השדה למיניהם, הגבעות הרמות, סלעים גדולים והנקרות אשר בתוכם. וכמו כן הקדישו בקדושת אל את המערות אבני השדה וכל מיני האבנים היקרות. נוסף לזה הקדישו והעריצו את חית השדה, – את הנמר, הארי והדוב בעד כחם ואונם לטרוף טרף, את הקוף – בעד ערמתו. לפני החיות הקדושות האלה כרעו יושבי ארץ פירו וישתחוו למו אפים ארצה, ובחפץ לב נתנו את גום להיות טרף לשניהן, בחשבם את בעלי החיים האלה לאבות שבטיהם. כן נקדשו בעיני יושבי הארץ כל בעלי החיים למיניהם, ואין לך אחד ממיני בעלי החיים, גם מאלה אשר יעירו געל נפש וזועה בלב האדם, אשר לא כבדו הפֵירוּאַנִים בכבוד אל. ההפך מהם היו יתר שבטי ההודים, אשר שמו למו לאלהים רק את העצמים, אשר הפיקו למו מהם איזה חפץ ותועלת, כמו ד"מ הנהרות ומעיני המים. יש מהם אשר הקדישו בתור אל את הארץ ויקראו לה אם־כל־חי, באשר כי היא תכלכל את היושבים עליה בתנובת אדמתה, ומהם גם אשר השתחוו אל הים הגדול ויכנוהו בשם “מַנה־קָחַא”. סופרנו זה מזכיר בשמותם עוד עצמים רבים אשר השתחוו למו יושבי פירו ויעבדום. מלבד תנובת אדמתם ובכורות צאנם הקריבו יושבי פירו קרבן לאליליהם גם נפש אדם, ולא רק שבויי חרב אשר שבו במלחמה, כי אם גם את צאצאיהם, אשר זבחום וימשחו מדמם את פסילי אלהיהם. בקרבם נמצאו שבטים אחדים פראים ופרועים, אשר משובתם עוד גברה מזה, בהסכינם לטרוף נפש אדם ולהתכלכל בבשרו. כן גם רבו מאד בקרבם קוסמים ומכשפות, אשר התעו את העם בהבלי תעתועיהם.

וכל אלה חלפו ועברו הודות לתורת האינקים. הם היו בני משפחת המלוכה, אשר רבו מאד האגדות המסופרות על אדותיה, על דבר מוצאה ותולדותיה,‏ ואיך הגיעה למלוכה. הם דברו על לב העם, כי הופיעו עלי ארץ במלאכות השמש ראש אבי משפחתם, ללמד את שבטי העמים כל עבודה ומלאכה ותורת דעת, אשר תועלתן רבה מאד לבני האדם: לעבוד את האדמה, לאחוז במרעה צאן ובקר, לבל יכבוש איש את אשת רעהו או את בנותיו, ולקחת לו איש איש רק אשה אחת. לפי דברת העם השכילו האינקים מאד מכל יתר זולתם לבחור אלהים לעמם, והם חוו את דעתם, כי חובת בני האדם לעבוד את השמש, השופעת חום ואור על פני תבל, ומצמחת כל יבול ופרי תנובה; על כן הנה על בני האדם לדעת את חובתם להביע רגשי תודה אל השמש בעד שפעת טובה וחסדה, ולעמת זה תשלם השמש למו את משכרתם ביד נדיבה אם רק יכנעו מפניה בלב תמים. ההודים הכירו עליהם את השמש לאלהים “השמש היחידה אשר אין לה אב ואח”, ואמנם כי חשבו את הירח לאחות לה ולאשתה, אבל מנעו ממנו כבוד־אל ולא עבדוהו. נוסף לזה הננו יודעים, כי מלבד השמש הכירו האינקים גם את מציאות אֵל נשגב, אֵל רוחני, אשר קראו לו בשם “פַחַקַמַק”, לאמר: נפש העולם. העצם הנשגב הזה הוא מקור כל המציאות, הוא אדון התבל, יוצרו, נוצרו ומקימו: ובכל זאת לא בנו לכבודו ארמנות ומזבחות, לא הקריבו לו קרבן ומנחה; הם עבדוהו ויכבדוהו בלבבם בתור אל צפון ונעלם.

אבל, לפי אשר יספרו רבים מסופרי ספרד, לא התאימה תורת דת האינקים אל עבודתה הדתית. מלבד השמש נקדשו גם עצמים רבים אחרים; בני העם התפללו אל יוצר התבל, גם אל השמש והרעם, כן נתקדשו בקדושת אלהים עצמים קדושים רבים כמו גויות חנוטות, גויות אבותיהם, ופסילי אלילים שונים. בקרב האינקים רבו מאד הקוסמים למיניהם, ועוד רע מזה, כי עבדו את האלהים בימי חג ומועד, בהעלותם לקרבן על מזבחות אליליהם נערים צעירים ועלמות רכות בשנים לעיני מלכי האינקים. כאשר נחזה הנה התמורה אשר חוללו האינקים בהדת לא היתה מתוקנת ושלמה למדי, ולולא הספרדים אשר הופיעו אז בארץ, כי אז בודאי רבתה מאד העבודה על הדת החדשה לטהר את הדת מהבלי תעתועים ומעשי רצח. עכ"פ הנה בכל החזיון הזה הננו רואים כעין ראיה נכונה, אשר די כח בה לאַשר את יסוד ההנחה שהנחנו, כי הדת מתרוממת ונשגבת ברוחה ובארח מוסרה בכל עת אשר תופיע דת לאומית. משפחת האינקים בודאי עמדה בראש שבט אחד כביר כח, אשר נצח במלחמה את יתר שבטי הארץ, ויאלץ אותם לקבל עליהם עם עול שלטונו המדיני גם את תורת דתו. הדתות המנוצחות אמנם לא נכחדו פעם אחת, כי אם הוסיפו לעמוד ולהתקים יחד עם הדת הראשית המרכזית, אשר הביעה מלבה רוח לאומי ותקוות לאומיות. ובהיות כי שבת עם על אדמתו לעבוד את האדמה מחישה את מהלך התפתחות כשרונותיו הרוחניים ומפנה מקום להתפתחות חיי הצבור בו, על כן הדפה הדת המרכזית לאט לאט את יתר הדתות מפניה, ותטהר גם היא מאמונות תפלות ומיסודות בלים ונשחתים, ותהי לדת נשגבה ומוכתרת באור הדעת.

עתה הנה מקום אתנו להתוות נתיב לחקירתנו אשר בה נלך בהפרקים הבאים. בהיות כי מגמתנו לבאר את מהלך התפתחותה של הדת בעולם בתור דבר אחד שלם, על כן נחשוב להגביל את חקירתו רק בחלקי התולדה הדתית ההם, הנכנסים בגבולה של ההתפתחות הזאת, או רק את החלקים ‏ההם אשר יסכנו לנו לברר על ידם את היסודות, אשר באמצעותם יצאה ההתפתחות הזאת לפעלה. אין את נפשנו לצרף וללבן את תורת כל הדתות השולטות בעולם, וכמו כן אין חפצנו לאסוף את כל החזונות המוזרים הנפרצים מאד בקרב הפנה הנרחבה הזאת. אמנם כי בתתנו לפני הקוראים את הרשימה הקצרה מקורות דת האינקים, הנה עשינו זאת, לא מאשר היה הדבר מוכרח מאד ובלעדו היתה חקירתנו חסרת הבנה וטעם, כי אם מאשר שהיא כעין דוגמא מדויקת מן החזיון הנגלה תמיד לרגלי השתלמות הדת, כי החקים ומנהגי הדת הבלתי מסודרים השוררים בקרב המון שבטי עמים, הנה בעת התכונן הלאום, הם מפנים את מקומם אל הדת הלאומית העולה עליהם במשגבה ורוממותה. וכן הוא גם בכלל הענין אשר לפנינו; הדתות הגדולות, אשר עליהן תסב חקירתנו בספרנו זה, הנן קשורות רק בקשר רפוי ומדולדל בהמהלך המרכזי של התקדמות הדתית בעולם. אין גם אחד מן הספרים העוסקים בחקירת הענין הנתון לפנינו, ולוא גם הוא מרפרף על פני הדברים ונוגע בם רק מגע קל, אשר יעבור בדרכו הלאה, מבלי עמוד על אופיה של דת המצרים והסינים; אף כי באמת אין ליחס אל הדתות הנזכרות כל ערך נכבד, בהיות כי לא העשירו את ההכרה הדתית של החברה האנושית בדעות חדשות. גם הדת הבבלית (ר"ל שהשתררה בארץ בבל) אשר יש לה איזה יחס וקשר עם שתי הדתות שהזכרנו זה עתה, גם היא התפתחה בפני עצמה, מבלי להיות מושפעת מיתר הדתות רעותיה, ונוסף לזה הנה היא רחוקה מאתנו כן בזמן וכן בקרבת ההיסטוריה. כהררי עד הרמים והנשאים, אשר מוצאם מימי קדם, ומפורדים אחד אחד לבדו בארצות רחוקות מאתנו, אשר אנחנו מתעַנינים בדעת תכונתם ותולדות ימיהם, אף כי אין אנחנו נכנסים בחוג השפעתם ופעולתם, כן תמשוכנה הדתות האלה את לבנו, לא מאשר כי הננו מושפעים מהן באיזו בחינה, כי אם מהיותן ראויות להתענין בהן מצד עצמן.

אחרי אשר נבאר את הדתות החשובות אחת אחת לבדנה, נבוא באחרונה אל הדתות ילידות העת המאוחרת, אשר הורו תורה ודעת אֵל יתר הרבה מכל ההולכות לפניהן. גם פה עלינו לשום לב אל שתי משפחות גדולות בקרב המין האנושי, או אל שתי קבוצות של עמים, אשר כל אחת מהן מצטינת בכשרונותיה הנפלאים, וכל אחת עזרה הרבה להשתלמות תורת הדת, והן: משפחת עמי בני שם, ומשפחת עמי הודו־אירופה; בכל אחת מהן נמצאות איזה דתות המצוינות היטב בקרב כל רעותיהן, ובפנותנו ראשונה אל משפחת עמי בני שם, באשר כי דתיהם קדמו בזמן, נתאמץ לפתור את השאלה: האם לא נמצא איזה יסוד כללי המשותף לכל הדתות אשר להם, או אם לא נמצא איזו דת, אשר נוכל להביט עליה כעל הזרע, אשר ממנו התרקמו יתר הדתות, ואשר האצילה את תכונתה על הדתות בנותיה? ורק אחרי כן נבקר אותן אחת אחת לבדנה. אחרי כן נתבונן אל האמונות והדתות אשר השתררו אצל האריים בכלל, וגם נחקרה לדעת את הדתות אשר להעמים הנכבדים בקרב משפחת האריים. בפרקים האחרונים נשים לב לחקר יסודות הדת הנוצרית, ונברר לפני קוראנו את המסקנא האחרונה היוצאת לנו מדברינו, בתארנו לפניו את תכונת התפתחותה של הדת, כפי אשר נוכחנו לדעת בדרך חקירתנו.

 

ז. אשור ובבל    🔗

את דת הכשדים, וכמו כן את הדת הדומה לה בעקרי יסודותיה אשר השתררה בארץ אשור, אי אפשר להציג בשורה אחת עם יתר הדתות, מבלי אשר נביא את עצמנו במבוכה. דת הכשדים מוצאה מראש מקדמי ארץ, ובבחינה הזאת הנה יש לה היתרון גם על דת המצרים והסינים. אמנם כי כאלה האחרונות צמחה גם היא בראשיתה משרשי יסודות גסים, ותתפתח בכח עצמה מבלי לינק מתחומים זרים – בקרב עם נבדל ובודד לנפשו, ובארץ המסוגרת בפני כל השפעה ופעולה חיצונית. אמנם כי הסכן הסכינו מאז לחשוב אותה בתור אחת מן הדתות אשר נולדו על ברכי עמי בני שם; אך לא כן הדבר באמת. בעת אשר נכבשה ארץ בבל לפני בני שם בימי המלך סרגון הראשון בשנת 3750 לפני ספה"נ⁴, כבר עברה הדת הבבלית את גבול ימי נעוריה, וכבר ראתה תקופה ארוכה של התפתחות משתרעת מאחריה. ובכל זאת הנה בכל תמורות העתים לא הומרה דת הכשדים במדה מרובה כזאת עד להתהפך לאחת מדתות בני שם בכל פרטי תכונותיה, ועד אחרית ימיה השתמרו בה קויה ושרטוטיה המקוריים. ועם כל זה הנה רק אחרי אשר קבלה במקצת את התכונות והסגולות המיוחדות לדתי עמי בני שם, רק אז נגלתה בראשונה השפעתה ופעולתה באזיה המערבית, ואחרי כן גם על חופי אירופה, בהאצילה מרוחה על עמים, אשר מוצאם איננו ממשפחת בני שם. עוד מימים קדמונים הרגישו העברים את השפעת הדעות השופעת אליהם מארץ כשדים; מעיר “אור” אשר בארץ כשדים הופיע אברהם העברי, ומשם בא להשתקע בארץ כנען; לנביאי ישראל היו גלוים וידועים כל מוצאי ומבואי סחר ארץ בבל; המית משק חיל הכשדים וקול צלצלי נשקם נשמעו לא פעם אחת ושתים בארץ יהודה גם לפני גלותה גלות שלמה בבלה, ששם ישבה יהודה האֻמללה על גדות פרת וחדקל (נהרות בבל) ובדמעתה על לחיה זכרה את ציון. כן גם ראינו, כי האמונות והדעות שהשתררו בארץ בבל עברו עוד בימים קדומים דרך ארץ כנען ותחדורנה אל תוך ארץ יון. ההתגליות אשר נמצא בתחתיות ארץ, זה לא כבר, מאלצות אותנו לפנות מקום להדת היוצאת מארץ כשדים בראש כל הדתות, ולהכירה בתור הראשונה בזמן בין כל הדתות הגדולות השולטות בעולם. המחברת והקשר אשר השתררו בימי קדם בין ארצות ארם נהרים ומצרים, אשר אמנם נחשבו עד כה לקרובים יותר אל גבול ההשערה מאשר אל הידיעה הנכונה, הם מתבררים לאטם הלוך והתברר, עד כי יותר ויותר תתאמת לנו הידיעה, כי הראשונה משתי הארצות האלה היא המקור, אשר ממנו נבעו השכלה ותרבות לכל עמי הקדם. מקדש כל האלים⁵ (Panteon) אשר במצרים דומה בתבניתו ובתכנית בנינו אל מקדש האלים אשר בבבל, דמיון נמרץ אשר ישתומם עליו כל רואה, וכמו כן הנה יתר ארמנות המצרים לא ינכרו אותותם, כי מוצאם מן הארץ המשתרעת על גדות נהר פרת וחדקל. את הדמיון הזה בעצמו אנחנו מוצאים גם בארץ הסינים. ואם אמנם כי שם איננו מוגבל ככה, בכל זאת הוא נכבד מאד בערכו. באופן הזה הנה בארץ כשדים דבר לנו, לא עם אחת משלש דתות נבדלות, כי אם עם הדת הראשית הנחשבת בתור אֵם לשתי בנותיה. אם רק אמת היא הדעה אשר הורה הח' לקייֶר, כי המצרים שאבו את ידיעותיהם בחכמת התכונה, חכמה אשר היתה לה יחס וקשר עם עבודת בניני היכלי אליליהם, – ממקור חכמי בבל עוד כחמשת אלפים שנה לפני ספה"נ, כי עתה הנה עלינו להקדים את תולדות הדת הבבלית לתקופה קדומה מאד.

העם והספרות. לפני הכבש הארץ לפני בני שם ישבו בארץ כשדים שני עמים, בני אַכַד מצפון והשומירים מנגב; שני העמים האלה לא נחשבו על משפחת בני שם, כן על פי מולדתם וכן על פי שפתם הרחוקה משפת בני שם תכלית מרחק. שני העמים האלה נקראו בשם טוּרַנים, וכפי הנראה היו קרובים בקרבת משפחה אל בני הסינים, באשר כי מוצא כלם מגזע המונגולי. הם נקראו בשם בני אכד על שם “אכד”, אשר הוראתו “ארץ הררית”, וכמו כן נקרא העם היושב בנגב הארץ בשם ‏"שומירים" על שם ארץ מושבם הנקראת “שנער”. עיר הבירה בממלכת בני אכד היא העיר “ספרוים” הנזכרת בכתבי הקדש, ועיר בירת השומירים היא העיר “ארך”, ואחרי כן העיר “אור” עיר מולדת אבי העברים אברהם. לרגלי איזו תנועה מדינית, אשר לא נדע את נסבתה, התאחדו שני העמים האלה בעלי מולדת אחת ויהיו לממלכה אחת, תחת שלטון המלך המוּרַבי, איש גבור חיל ובעל בינת מושלים, אשר הרבה מאד לעשות לטובת הממלכה הנאחדת, כאשר תעידינה הכתבות הרבות אשר שרדו אלינו. נזר מפעליו היתה התעלה החפורה על ידו הנקראת בשם “תעלת המלך”. העמים האלה ידעו את מעשה הכתב עוד לפני בוא עמי בני שם בארצם, וכתב היתדות אשר להם (לפני זה היה שורר בארץ כתב ההירוגליפים כדמיון הכתב המצרי, ואחרי כן המירו אותו בכתב היתדות) נתקבל במאור פנים גם אצל אדוני הארץ החדשים, אשר השתמשו בו משך איזה אלפי שנים בתור כתב ‏מיוחד לכתבי קדשם. על ידי העמים האלה התפתחה חכמת הגזרה וחרשת יוצרי פסילים במדרגה גבוהה מאד. שם נמצאו מעשי צעצועים עשויים במלאכת מחשבת, חטובים מאבני סלע, אשר הובאו הנה ממדבר סיני, ועם זה הנה סגנון מלאכת המחשבת שלהם ערוך בטעם החרשת, אשר השתררה בארץ מצרים בימים הקדמונים, אשר יהיה לנו לאות מוכיח על היות זאת האחרונה שאולה מן הראשונה הקודמת לה בזמן. כובשי הארץ, עמי בני שם, בלעו אל תוכם את העמים הנכבשים אשר התבוללו בם, עד כי נכחדו הם ושפתם ולאומיותם יחד; אפס כי גם המנצחים לא ידעו להתאחד יחד, ונקרעו לשתי ממלכות והן: אשור ובבל, אשר מגאונם, עריצותם וחמס ידם מלאו כל ארצות אזיה בימי תקופת כתבי הקדש. כאלף וחמש מאות שנים לפני ספה"נ נקרעה אשור מתחת ידי בבל, אשר סרה עד כה למשמעתה. המלך תגלת־פלאסר הראשון (1100 לפני ספה"נ) נצח את בבל ויכניעה אל משמעתו. ומני אז לא חדלו שתי הממלכות האלה מהאבק יחד, עד אשר התקשר נבופלאסר המשנה למלך בארץ בבל על מלכו, ויחד עם מלך מדי התנפל על נינוה בירת אשור, וישם קץ אל הממלכה העריצה הזאת⁶, רומא הקדמוניה, אשר בכח נִשקה רמסה משפט כל העמים, עד כי נמשלה בחזון אחד מנביאי ישראל לאריה טורף הממלא טרף חֹריו ומעונותיו טרפה. ומני אז היתה בבל לגברת ממלכות, עד אשר בא גם הקץ לה בימי מלכה האחרון נבוניטוס (555 לפני ספה"נ), אשר נפל לפני מלך פרס במלחמה, וארץ בבל נספחה אז על גבול ממלכת פרס.

אבותינו לפנים שאבו את ידיעתם על דבר קדמוניות ארץ בבל ממקור ספרי חכמי יון ורומא, אשר הכניסו בספריהם הערות מקוטעות וצנומות על אדות הבבלים הקדמונים; אפס כי בתקופת חמשים השנים האחרונות נפתחו לנו מקורות חדשים, אשר הפיצו קרני אור בהיר על הענין הנחקר. לרגלי החפירות שחפרו על אדמת אשור ובבל השוממות נגלו בתי עקד מלאים לוחות רעפים ולבנים שהשתמרו בתחתיות הארץ עד היום הזה, אשר הם היו להאשורים והכשדים במקום גליון וספר, ועליהם חרתו כל ענין וחפץ הנוגע אל לבם. הספרות הקדמוניה הנרחבה הזאת, אחרי אשר הושם בה משטר נכון, גלתה לנו בשפה ברורה את קדמוניות אשור ובבל וקורות ימיהן מעולם, הודות לעמל חוקרים מצוינים, אשר חכמתם ומסירות נפשם אל הענין הנחקר עמדה למו לפתור כל סתום וכמוס. החכמים הבקיאים במקצוע המדעי הזה מחליטים, כי לפי מצב הידיעות שרכשנו לנו בהוה, עוד לא יתכן לכתוב את תולדות דת הכשדים ולכַוֵן לאמתה. הלוחות והכתובות הנמצאים ברשותנו‏ היום אינם עתיקים לימים יותר מן שמונה מאות שנה לפני ספה"נ; ואם כי הם כוללים בקרבם תעודות וידיעות על מקרי עת יותר קדומה מזה, אפס כי הידיעות אשר השגנו על ידו עד היום הנן מקוטעות מאד והן נפתרות בפנים שונים, אשר אמתותן מוטלת בספק, מבלי אשר נוכל לשום אותן ליסוד איתן לבנין היסטורי. בשום לב אל כל זה ובדעתנו, כי לרגלי תכן ספורי מעשים ומקרים בודדים, אשר אינם מוכשרים להיות נכללים וערוכים לתמונה אחת כללית, הלא יצא לנו הפרק הנוכחי יבש וצנום למדי, על כן בחרנו הפעם להציע לפני קוראינו את תוצאות החקירות בהענין שלפנינו, רק מן המובחר והברור, ורק אלה המיוסדות על יסוד חזק. הקוים והרשמים ההם המתקימים בקרב הדת בימי בגרותה ובעתותיה המאוחרות, הם כפי הנראה מפיצים אור בהיר על קדמות מצבה. הבה ננסה נא לאסוף את כל הנודע לנו על אדות מצב הדת בעת ההיא עוד טרם נכנעו יושבי ארץ כשדים לפני עמי בני שם.

1. דת עבודת הרוחות. כבני הסינים האמינו גם יושבי ארץ בבל, כי חלל העולם כלו מלא רוחות מכל המינים; הם ראו בכל תנועה ותנודה המתחוללת בתבל ידי הרוחות או כאשר כנום בשפתם בשם “זי”. לפי אמונתם אפשר לקצוב ולהגדיל את הרוחות האלה תמיד, אותם, ישותם ודרכיהם, לבקר ולמצוא חשבון מכח פעולתם, אם כי תכונהם העצמית לא נודעה למו; יען כי לפי השערתם הנה איזה קסמים ידועים, איזה השבעות ולחשים, יש בכחם להשפיע עליהם, ובכן אפוא דמו בלבם להתחבר יחד עם העולם הטמיר והנעלם רק על ידי קסמים. איזה פרקים מקוטעים מן הספרות הדתית היותר עתיקה המונחים לפנינו כוללים בקרבם תחבולות קסם, אשר נחשבו כמחוננות בכח גדול להאדיר עלילה, והם לא רק כי לא נדחו מכלל כתבי הקדש, כי אם עוד להפך, הם נתקדשו בקדושה נשגבה ויוסיפו להתקים גם אחרי אשר נפקחו עיני העם לדעת עצמים רוחנים יותר נעלים ונשגבים, וגם אחרי אשר נגלו לו תחבולות יותר רצויות איך להתהלך אתם. אז יחסוּ סבת כל מחלה ומדוה אל פעולת הרוחות, ובכן היו הקוסמים לרופאי כל מחלה, בהיות לאל ידם לגרש מקרב החולה ‏את הרוח המחליא והמענה אותו. בין הרוחות נמצאו גם רבים העולים בכח ואון על יתר אחיהם, ובכן נקרא הרוח התקיף והחזק, למען אשר יהדוף מפניו את החלש ממנו. רוח השמים או רוח הארץ הם נקראו בתור תקיפים לאָרר את הרוח אשר יגוף את בני האדם בדֶבר ומגפה, או את הרוח אשר יגוף במחלת העינים, הלב, הראש, וכל אחד מיצורי הגויה. אמונה כזאת בשלטון רוחות העומדים על משמרתם לפקד כל עלילות תבל והאמצעים אשר ישתמשו בם נגדם, היא הנודעת בשם דת הַשּׁמַּנִית (Schamanismus), אשר אך במעט היא עולה בערכה על האמונה השוררת בקרב כל העמים העומדים בתחתית מדרגת ההשכלה וההתפתחות, אשר כבר זכרנוה, והיא: כי כל העצמים הנמצאים בעולם הם מחוננים ברוח חיים (Animismus). באמת הנה אמונה נבערה כזאת איננה ראויה להקרא בשם דת, בהיות, כי הכח המניע אשר ביסודתה היא היראה והפחד, ועוד לא הגיעה אל המררגה ההיא המכשרת את האדם לבוא במסרת ברית אחוה וידידות עם כח טמיר ונעלם.

2. בעלי החיים. למעלה בכדי מדרגה אחת מזה (ר"ל הליכותיהם של בני האדם עם הרוחות בארח כזה), היא ההכנעה ונתינת כבוד־אל לבעלי חיים ידועים, עבודה אשר לפי דעת החכם סייס היתה היא התמונה הראשונה של דת הכשדים, בחשבו, כי על ידה יתבארו לנכון כל קויה ורשמי פניה השונים. כבארצות מצרים ויון כן גם בארץ בבל הנה רבים מן אלי הארץ מתֹארים בתאר פני בעלי חיים, אשר נקדשו בתור סמל דמות האלהים, כאשר יעידו לנו, כן הפסילים הרבים המחוטבים מעץ ואבן, וכן האגדות המסופרות על אדותם. צלמי פרים בעלי כנפים ובני אדם אשר ראש נשר למו, אשר נמצא לרוב בחרשת המעשה (קונסט) אשר להכשדים היא תמונה מדויקת מן התמורה אשר התהותה בגבול הדת, אשר על פיה עברו האלים בראשונה ממדרגת בעלי החיים למדרגת חצי־אדם, ואחרי כן לאלים בדמות אדם בשלמות, – מעבר, אשר כפי הנודע לנו, הנה כדמותו וכתכניתו נראה גם בארץ מצרים. בתור תַּחֲנָה תיכונה בדרך המעבר הדתי הזה נראה בבבל פסילי אלילים עשוים בדמות אדם רוכב על אחד מבעלי החיים, ממין ההוא אשר לפנים נחשב לאֵל בפני עצמו. האליל האשורי “דָגון” נעשה בצלם דמות אדם, אשר קשקשות תכסינה את כתפיו וראשו סביב. כן גם נראה אצלם אלילים ואלילות מחוטבים בצלם דמות אדם אשר כנפים לו; הננו נפגשים אצלם עם צלמי נחשים בעלי כנפים, פרים ענקים, אשר ראש אדם להם ממעל וכנפים בתוך, והם נחשבו לאלילי השלום, אשר תעודתם להיות למגן ולמחסה לעובדיהם, ואשר על כן הוצגו על יד שערי הארמונות הגדולים, לבלי תת לרוחות ולמזיקין לבוא בחצרות הארמון. כן גם התיחסו אל קהל האֵלים צלמי מיני בעלי חיים אלה: האיל, הנחש, בתור דמות מוגשמת של נכלי הלב ורוע הנפש, העז, החזיר והנץ. מכל אלה הננו נוכחים לדעת, כי המעבר מצלמי אלילים ערוכים בדמות בעלי חיים אל צלמי אלילים מצוירים בדמות אדם וצלמו, – חזיון אשר הגיע אל מרום קץ שלמותו על ידי היונים, הודות לחרשת המחשבת אשר התקדמה אצלם, – כבר החל להתהוות ‏על אדמת שנער.

מושגי הכשדים על דבר אלילי השלום, אשר תעודתם להיות למגן ולמשמר להבוטחים בם נִשתלו גם על שדמת האגדה הדתית של העברים, וימצאו למו מקום גם בספור על דבר גן־העדן ועץ הדעת, והם הכרובים אשר השכין אדון כל הארץ מקדם לגן עדן לשמור את דרך עץ החיים. בשפה האשורית נקראו בשם “Kirubu”, המקביל אל השם “כרובים” בעברית. המושגים האלה התרוממו למדרגה עוד גבוהה מזה בעת המאוחרת, בצאת יהודה גולה ארצה בבל, כי אז השתמש בהם אחד מנביאי ישראל בלהב רוח דמיונו בתור חמר לעדי וצעצועים לפאר את כסא הכבוד אשר אלהי ישראל יושב עליו, והם החיות הרתומות בתוך המרכבה, אשר ארבעה פנים להן: פני אדם, פני נשר, פני אריה ופני שור, בעוד אשר דמותן היסודית היא דמות אדם, והנן גם בעלות כנפים. כהמשוררים כן יטולטלו גם הנביאים במעוף דמיונם טלטלה עצומה, אשר תרחיקם הלאה ממצבם הקבוע מבלי כל כונה רצונית מצדם. אדירי אמונה אלה, אשר הרהיבו בנפשם למרות את פי שוביהם אדוניהם, לבלי לשיר את שיר ה' על אדמת נכר, הם בחפץ לב לקחו ציצים נובלים משדמת דת אלילית, לקלוע מהם זר התפארה להעצם הנשגב, לאלהי ישראל הרוחני⁷. הטיבו מאד לראות חכמי ישראל הקדמונים באמרם: “כל מקום שגלו ישראל שם שכינה עמהם”. העם בארץ גלותו שואף לראות את השכינה גם היא בגולה על ארץ נכריה, במצב זר לה, ולהתאימה אל תנאי המקום. הנה כי כן תסתפחנה אל אמונת ישראל הזכה והבהירה נוספות זרות לטעמה ולרוחה.

ככל הדתות הקדמוניות התפוררה גם הדת הבבלית להמון דתות מקומיות. דת אחת כללית לא השתררה בכל הארץ, כי אם כל מחוז ומחוז התחזק באלילו, או באיזה אלים כאחד, אשר עבדום על פי מנהגי דת מקודשת במחוז הזה ומיוחדת להם לבדם. אמנם גם בארץ מצרים השתרר מצב דתי כזה, אך שם הוא מיוסד על ההשערה הידועה המשערת, כי מקורו במערכת סדרי חיי החברה, הערוכה על פי האמונה הנבערה במוצא האדם מגזע בעלי החיים (Totrm). אפס כי ההשערה הזאת בעצמה תוכל להתאמת גם ביחס אל הכשדים. אם בימי קדם היתה לכל שבט ושבט חיה קדושה לו לבדו, ובעלי החיים הקדושים האלה התהפכו במשך הזמן ויהיו לאלים, הלא נקל הוא להבין, כי בעת אשר זנחו השבטים הנודדים האלה את נדודם ויאחזו בארץ נושבה לחיות חיים מסודרים, כי אז קבע לו כל אחד מן האלים את מושבו במקום ידוע ובעיר ידועה, ובמדה ההיא שהשתגשגו והתגדלו הממלכות הקטנות האלה, כן גאֹה גאו גם האלים אשר בקרבן. בכל אופן שיהיה הנה אלילי בבל נפרדו לפי ערי המדינה, וכל אחד מהם היה קנין דתי לעיר ידועה בקרב הארץ. ואם כי בעת מאוחרת נעשו נסיונות שונים לקשור יחד את האלים השונים, ולחבר מהם מערכה אחת שלמה בעד הממלכה כלה, וגם להגביל את הקשר והיחס אשר בקרב האלים בין איש לרעהו, אפס כי הנסיונית האלה לא הצליחו במפעלם. כדבר הנוהג במקרים כאלה הנה גם פה, האלים הבודדים והנבדלים בפני עצמם הופיעו על אופק הדת לפני הגלות איזה מערכה ושיטה השואפת לחבר אותם ולאגדם לאחדים.

האלים הנשגבים. האלים הנשגבים אשר להכשדים נחשבו כלם על איתני הטבע וגרמי השמים. הם אינם אדונים, אינם שליטים, אינם בעלי תכונות מוסריות ורוחניות שאובות ממקור חיי המשפחה, כדמיון האלים אשר לעמי בני שם; הם אינם אבות ובעלים, כי אם יוצרי כל וכחות שולטים בכל העולם. האות השני המבדיל בינם ובין אלילי עמי בני שם הוא, כי הם בגפם ואשה עצורה למו מראשית היותם. אמנם כי גם נשים למו המכונות בשמות שאובים משפות בני שם, וזה לנו האות, כי בטרם הופיעו עמי בני שם לא נצמדו האלים לזוגות איש ואשתו יחד, וכי הזווגים של האלים היא בריאה חדשה, אשר יצאה לפעלה על ידי כובשי הארץ. אלה האחרונים נתנו לכל האלים נשים באופן פשוט מאד, בספחם אל שמות האלים הזכרים אותיות נוספות המורות על שם נקבה; כן נולדה משם האל “בל” – האלילה “בֵּלתא”, משם האל “אַנוּ” – האלילא “אַנתה”. דבר כזה לא יתכן מצוא אצל בני אכד, מאשר כי בשפתם לא הונחו אותיות נוספות בסוף המלה להורות על סמן הנקבה.

הננו להעביר ברשימה קצרה את שמות כל האלים הראשיים. אחד מן האלים היותר קדומים הוא האליל “אֶאַ” מעיר ערָד, העיר אשר נבנתה בימי קדם על ראש גבעה נשאה על שפת לשון ים הפרסי. האל הזה הנהו אלהי התהום, ולא נוכל לדעת, אם תעודתו זאת נתיחסה אליו מטעם אשר האמינו אז, כי האל הזה עשה את דרכו דרך מצולות ים ומארץ אחרת הופיע למו, או כי יסודה בהאמונה אשר נתפשטה אז בארץ כשדים, כאשר בכל הארצות, כי כל יצורי תבל גחו בראשונה ממצולת תהום. באגדות האלילים, כפי תמונתן אשר נתנה להן בעת המאוחרת, יתיצב האליל הזה לפנינו בשם “אָאַניס”, והוא נגלה לנו בתור יצור השוכן במצולת ים וביבשת גם יחד: דמותו כפולה, מחציתו אדם ומחציתו דג, וזה דרכו לעלות מבטן תהום כפעם בפעם, למען למד לבני האדם כל דבר מדע ומלאכת מחשבת. עד העת האחרונה עוד השתמרו ספרים כתובים בעצם ידו, באשר כי רב כחו גם בחכמת סופרים. האל השני הוא האל “אַנוּ” השליט בעיר ארך הבנויה במורד נהר פרת. כבני הסינים חשבו גם יושבי ארך את עצם השמים לאל נשגב, יוצר התבל ומנהיגה. אפס כי אצל הכשדים רכש לו המושג הזה תכונה יותר רוחנית מאשר אצל הסינים; בראשונה הננו שומעים את האגדות המסופרות על אדותיו, כי מעונו של האל הזה היה לבית מקלט לכל האלים בימי המבול אשר היה בארץ, אך באחרונה הוא מתרומם בערכו עוד למעלה מזה, והנה הם מביטים עליו כעל עצם נשגב מרומם ונשא בערכו על עצם השמים וכל יצורי תבל, והוא עולה ומתנשא גם על פני כל האלים. האל הגדול השלישי הוא “בֵּל” מעיר ניפור; הוא איננו “בל” הבבלי המאוחר בזמן, כי אם האל הקדמון, אשר נקרא בפי האכדים ‏ בשם “מוּל־לִילַה”, אלהי השחת, אלהי העולם אשר מתחת לארץ. האלים היותר קדומים ועתיקים המתחשבים על דגל הדת הזאת הם: אלהי השמים, אלהי הארץ ואלהי הים. מאשר כי האלים האחרונים הנזכרים פה נִתנוּ לסגולה לערים שונות בקרב המדינה, על כן לא יתכן לחשבם לאגודת אלים משולשת (Triada). אולי יותר נכון לכלול במסרת אגודה משולשת ‏את האלים: “אֶאַ” מעיר ערד, את “דַבקינא” אשתו אלילת הארץ, ואת בנם דוּמוּזָה אליל השמש (באופן כזה נולדה בארץ כשדים האגדה הקדמוניה על דבר מסרת ברית הנשואין בין השמים והארץ, בתור יוצא מן הכלל אל החק האמור למעלה, כי האלים הם עצמים בודדים בלתי מזֻוָגים). אבל המחזה הזה איננו נכבד מאד להתבונן בו. הבן אשר נולד להאל “אֶאַ” האליל “מירי־דוּגַה”, או כפי אשר נקרא בכתבי הקדש בשם “מרוֹדך” הנה הוא מקביל מאד אל האליל המצרי “אזיריס”; סמל דמות תבניתם – אחד הוא לשניהם, כל אחד מהם הוא אלהי השמש, לכל אחד מהם יש אחות הנשואה לאחיה בתור אשה; אחות ואשת מרדך – איסתַּר, ואחות ואשת אזיריס – אִיזידָה. האל הראשי בעיר סרגל היה אליל האש, אשר נקרא לפעמים בשם “סַבוּל”. יושבי עיר “כוּת” עבדו את האליל “נרגל”, האל הגבור והחזק, אלהי המות, היושב על כסא ממלכתו בעולם התחתון בתחתיות הארץ. הכשדים חוננו את עפר עיר כות, אשר חשבו את אדמתה לאדמת קדש, עד כי נשאו את נפשם להקבר על אדמתה. האליל “רמון” הוא אלהי הרוח, האליל “מַתוּ” – אלהי הסערה. זולת זאת האמינו הכשדים במציאות הנחש הענקי “תיאַמַת”, אשר אתו נאבקו מימות עולם האלים האדירים וילחמו בו מלחמה ארוכה.

הכשדים עבדו בכל מקומות מושבותיהם את השמש והירח; אין לך עיר במרחבי ארץ בבל, אשר לא היו לה אלילי השמש והירח מיוחדים לה לבדה. היתרון אשר יתנו העמים הנודדים להירח על השמש, הוא השתמר בארץ כשדים גם בעת אשר העם היושב עליה אחז בעבודת האדמה, באשר כי שם נחשב אליל הירח בתור אבי אליל השמש, וכפי אשר עלה עליו במדרגת מצבו בקרב המשפחה, כן גם היה מרומם ונשגב ממנו בערכו מצד תכונותיו ועצמיותו. בעיר אוּר־כשדים חשבו את הירח לאל ראשי. ולעמת זה הנה נמצאו בבבל ערים כאלה, כמו הערים לֵרָזה וספרוים, אשר שם נחשבה השמש לאביר האלים, וכמו כן הנה רבים מן האלים הגדולים ילידי העת המאוחרת בקדמות מצבם היו גם הם אלהי השמש. מלבד השמש הקדישו והעריצו הכשדים בכבוד אל גם את הכוכבים. עוד מקדם נודעו הכשדים בתור הוברי שמים וחוזים בכוכבים. הארמון המפואר היכל “בּל” הנחשב לאחד משבעת פלאי התבל, היה להכשדים הנקודה המזהרת, אשר בה התאחדו שמים וארץ; וכפי הנודע היתה תעודתו כפולה: מצד האחד היה מקום עבודת דת, להעיר ולעורר את השפעת השמים על הארץ, ומצד השני היה גם בית מצפה כוכבים להשקיף בדיוק על תנועת גרמי השמים‏ ולהתבונן אל מהלכם. הארמון הזה, אשר באמת נחשב כענק בין כל בניני ימי קדם, היה בעל שמונה קומות, אשר כל אחת היתה קצרה במדת רחבה מן הקומה אשר תחתיה, עד כי היה הארמון כלו ערוך בתבנית “פִירַמִּדָה” (רחבה בתחתיתה וצרה מלמעלה). בקומתו התחתונה הקצו מקום לעבודת האליל “בּל”. שבעת הקומות העליונות היו מכוָנות במספרן אל שבעת כוכבי הלכת, ועל כן נקרא ארמון בּל בשם “היכל שבעת הגלגלים”. שבעת הקומות העליונות היו צבועות בצבעים שונים, למען היותן על פי צבען לסמל דמות שבעת כוכבי הלכת, ולולים יסֹבו אותן סביב, אשר בהם עלו אל כל מבואי הארמון. גובה הארמון 156 רגל. בקומה העליונה המרקיעה בגבהה לשחקים נמצא בית קדש הקדשים, אשר בו נפנה מקום לפסל האליל העשוי כלו מזהב טהור ואשר קומת ענק לו, בהיות מדת גבהו 40 רגל. וכפי המדה הענקית אשר לצלם האליל, כן גדלה גם מדת שלחן הזהב המוצג על ידו, בהיות ארכו 40 רגל ורחבו 15 רגל. ומלבד זה הוצגו שם עוד שני צלמי זהב קטני המדה, ועוד כלים שונים עשויים כלם מזהב טהור. אחת מן הכהנות עמדה על משמרתה יום ולילה תמיד לשרת לפני האליל בבית קדש הקדשים. לפי דברי הסופר היוני דיוֹדר נערכו שם גם השקפות על פני גרמי השמים לתכן את מהלכם ותנועתם. היכל “שבעה גלגלי השמים” הוא עתיק מאד לימים ועוד לא נגבל בדיוק זמן הבנותו. בעת המאוחרת בנו למו הכשדים את היכלי אליליהם על פי תכנית מיוחדה, בהקדישם חלק אחד ממנו לבית מצפה הכוכבים, אשר כנו בשם “זהורית”. הכשדים היו הראשונים, אשר החלו לבנות היכלות אשר קוֹטרם הראשי פונה בנטיה ידועה לרוחות השמים, כפי המתאים לצרכם המדעי לחפץ מדידות התכונה. ישנם ביניהם היכלי אליל הערוכים במצב כזה, כי בעת שווי היום והלילה בעתותי האביב הפיצה השמש את קרני אורה על פני ירך הבית הפונה לפאת מערב, הצד הנקדש מאד בעיני כל בעלי הדת האלילית בבל הענינים הנוגעים לעבודת הדת; יען כי ביום ההוא החלו נהרות בבל לגאות ולהציף את מימיהם על פני הארץ, למען הפריא את אדמת שנער, דבר אשר ממנו היה תלוי מצב המדינה וטובה. באופן כזה הנה היו היכלי אלילי בבל כמכונה מדויקת ערוכה לחפץ השקפות התוכנים, ומפלגת הכהנים המכהנים בתוכה היתה חבר אנשי מדע ואגודת מלומדים. דת המשולבת בקשר פנימי עם גרמי השמים, הנה עם כל רפיון יכלתה להמציא לבעלי בריתה בשלמות את הצרכים הפשוטים והשפלים המבוקשים מידה, ועם כל רפיון רוחה להלחם עם האמונות התפלות ולהכריען, הנה מוטבעת בה הנטיה ליסוד מפלגת כהנים, אשר היה תהיה באמת למרכז ההשכלה והתרבות בקרב המדינה, והמשפט הזה יצדק במלא תקפו ואונו בארץ שנער. רק להתוכנים הקדמונים האלה הנהו עולם המדעים אסיר תודה בעד “חגורת המזלות”, אשר גלו הם על אופק חכמת התכונה כחמשת אלפים שנה לפני ספה"נ, ואשר תהיה לנו כמופת חי ועדות נאמנה, איך הקדים האדם עוד בקדמת עתותיו להשקיף על פני הרקיע הנטוי על ראשו בלילה ולמצוא את העצמים הנטועים שם, אשר נתקדשו על פני הארץ בקדושת אל, עד כי כרעו ותשתחוינה למו כל משפחות האדמה השוכנות על פני שני חצאי הכדור הארצי, – הצפוני והדרומי. הכשדים הקדמונים הם המציאו בראשונה את השעון השמשי והמימי לחפץ מדידת העת. עוד יותר יפלא בעינינו בדעתנו, כי בבתי עקד הספרים אשר נחשפו ממעמקי האדמה נמצאו יחד עם לוחות חרס, אשר האותיות החרותות עליהם הן זעירות וקטנות מאד, גם פיסות זכוכית מלוטשות גבנוניות, אשר יאלצונו להניח, כי בהן השתמשו הקוראים למען הגדיל את המוחשים. איזה מן הרשימות הרשומות על לוחות החרס כמו מורות על מציאות ארבעת ירחים סביבות הכוכב צדק, ובכן הלא אות הוא כי כבר ידעו הכשדים את הטֶלֶסקוּפ, כלי הראות המקרב את המוחשים, יען כי מבלעדו נבצרה מהם להגיע אל הידיעה הזאת. מלבד זה הנה נמצאו רשימות רבות אשר תוכנן חשבונות מחכמת המדידה וההנדסה. כן גם קביעת יום השביעי ליום מנוחה וקדושה היא המצאת בני אכד, אשר נחו בכל חדש ביום 7, 14, 21, 28; אפס כי נכחד מאתנו הטעם אשר הסב את לבם לזה, בלי אשר נדע, אם חלוקת הירח לארבעה שבועות היא תלויה בארבעת חליפות המראה הנראות בלבנה במשך ימי החודש, או כי שבעת ימי השבוע הם מכֻוָנים אל מספר כוכבי הלכת אשר נחשבו אז לשבעה במספרם? המספר שבעה הוא מספר קדוש להכשדים, ודברים רבים קשורים ואחוזים בו, כידוע לכל חוקרי קדמוניות ארץ כשדים.

תורת האגדות (מתולוגיה). לרגלי הנסיון, אשר נסינו זה עתה להביא בחשבון את החלקים היסודיים, אשר מהם נתיסדה הדת הכשדית לפני הכנעה תחת השפעת עמי שם, הנה כבר נעתקו רגלינו בתחום תורת האגדות, מבלי להרגיש זאת מצדנו. אגדות מיוסדות על רפידת דת, ספורי אהבים אשר נושאיהם הם גבורים וגבורות, אלים ואלילות – הוא החלק היותר ידוע מן הספרות הבבלית אשר נגלתה מחדש, והמענין את הלב בתכנו יותר מכל זולתו. אנחנו מדי דברנו על דבר האלים כבר נגענו באיזה שברים וקטעים מתורת האגדות, כמו ד"מ הספור על אדות האל השוכן בים וביבשת גם יחד, האליל “אָאַניס” המתרומם יום יום ממעמקי תהום, בבקר הוא עולה על פני יבשת ארץ, ובערב הוא שב אל מעונו בעמקי מצולה. גם באנו בשיחה מכֻוֶּצת בקצר מלין על דבר המסרה הדתית, אשר על פיה נחשב הירח בתור אבי השמש, על דבר מוסרות קרבת המשפחה, אשר בם נצמדו יחר האליל “אֶאַ” ורעיתו “דַבקינא”, ובנם הנולד למו השמש. שתי האגדות האחרונות אינן מתאימות אשה אל רעותה, ואולי עוד באות לידי איזה סתירה גלויה. ‏ אפס, כי האגדה על דבר הבן הנולד להזוג המרומם האליל אֶאַ והאלילה דבקינא התפתחה עוד הלאה. הוא נקרא בשמו “דודו” או “דומוזו”, והוא הוא האליל תמוז הנזכר בספר יחזקאל. האליל הזה נצב על מדרגת מצבו בקהל האלים בתור אלהי השמש, שמש האביב המופיעה בקרני אורה וחומה הנעימים והממוזגים. רק כי פעולת חום השמש הבוער באש פלדות בימי הקיץ תמיט עליו נזק וכליון, והוא מִתְנַוְנֶה והולך, עדי נפחו את נפשו לעת גבור החום עד הגבול הקיצוני בירח יוני (מקביל אל חדש תמוז). טללי בקר וגשמי הקיץ, המפעמים לבוא בתקופת השנה הזאת, הם הן הדמעות אשר תרדנה עיני צבא ממלבת האלים על מות האל האביר הזה. מכֻון אל הדמעות היורדות מן השמים היתה למצוה דתית אצל בעלי הדת הכשדית לנסך נסך דמעה על קבר האליל המת גם על הארץ. בחגיגה נהדרה ערוכה בסדר ידוע ספדו ויבכו על מות האליל ועל גורלו המר, אשר נועד לו לשאת מכאובים כל ימי חלדו, מראשית הולדו ועד יומו האחרון. יחד עם השלטון המדיני חדרה גם השפעת הדת האלילית של הכשדים אל אדמת יהודה, אשר הנטיה אל האמונה המוגשמת באלילים כבר מצאה לה מקום בלב יושביה; ועם כל הבלי הדת הכשדית ואגדותיה התפשטה גם האגדה על דבר האליל דומוז או תמוז, וביחוד משכה אליה את לב הנשים, אשר על פי חום ורוך רגשותיהן, הן עלולות להתרגש מפני כל מחזה תוגה ומצוקה. נשים מבכות ומקוננות כאלה ראה הנביא יחזקאל עורכות מספד לתמוז בשער בית ה' (יחזקאל ח' י"ד). האליל הזה בחר לו מקום לשבתו בעדן (מקום או מחוז, אשר יצרה לה המתולוגיה הכשדית לחפץ אגדותיה) הקרוב מאד אל ערד. שם יצמח וישתגשג העץ הענקי העומד מן העולם ועד העולם, אשר אהבו האלים לשכון בצלו; הוא יוצא ומתנשא למעלה מן הנקודה המרכזית אשר בפנים הארץ, ומקורות מי אלהים הנמלאים בידי האליל “אֶאַ” ישקוהו וירווהו תמיד, ועל פי תכונתו הוא מתחשב לאחד ממיני הארזים (מקביל לזה הוא גם עץ האלה “אִיגָדְרַזיל”, באגדות הסקנדינבים). לפעמים הוא מתגלה לרגלי תנאים קיצונים בתמונה מיוחדת; אז נראהו איך הכרובים עוטרים אותו מכל עבריו, אשר כל אחד מהם אוחז בידו אחר מפרי העץ. בעץ הענקי הזה נוטים חוקרינו להכיר את עץ החיים ואת עץ הדעת הנודעים מכתבי הקדש, אשר התהפכו באגדת הכשדים לעץ ארז ענקי מעוטר בכתרת פלאים. הננו חושבים לנחוץ להזכיר, כי החכמה, אשר גדלה על ברכי מפלגת כהני הכשדים, היתה סגורה ומסוגרת מבלי תת לכל איש זר מן העם לקרוב אליה, מלבד הכהנים, אשר על פי משמרת דתם היו מקודשים לכל דבר חכמה ומדע, ועל כן לא נפוצה חכמתם על פני חוץ, ושטף העת גרף אותה ואת בעליה יחד.

מן האליל תמוז הבה נעברה נא אל האלילה איסתר, אחת מן האלילות, אשר מספרן לא רב בקרב קהל האלילים בארץ כשדים, והמצוינת מכולן. מראש מקדם היתה איסתר אלילת הארץ, ועם זה יחד גם אֵם ואחות לאלהי השמש, יען כי יש יסוד לההחלטה ההיא המחלטת, כי בראשונה עמדה היא במקום ‏האלילה דבקינא. האגדה הכשדית על דבר רדת איסתר מתארת לפנינו את האלילה הזאת, איך היא יורדת מטה אל ממלכת צללי החשך לשאוב מים ממקור החיים, למען השיב על ידם לתחיה את אהובה ובחירה, את האליל תמוז. שירת החזיון (Poema), אשר בה נכלל הספור הזה, תתאר במחזה את “מעון החשך, מקום אשר אין קרני אור נוגה מגיעות נצח”, ואחרי כן יסופר, כי על פי פקודת מלכת התפתה האלילה נינקאַ־גִל או אֵלת ינצלו מעל איסתר את עדיה, למרות התלונות הנמרצות אשר תבענה שפתי זאת האחרונה, ואז יתנו צו אל נַמתַר רוח הנגף להפגיע בה כל מדוה ותחלואים קשים. בהסָתר איסתר מתחת לארץ נשבת רגש האהבה על פני כל הארץ: אז הופרו ותכחדנה האחוה והרעות, כן בחברת בני האדם וכן בקרב כל בעלי החיים, עד כי נאלצו לקרוא את “אֶאַ” לשום קץ אל המצב הפרוע בקרב הטבע. אז שֻלח ציר ממהר אל תחתיות הארץ לקרוא דרור לאיסתר ולהשיבה כבתחלה אל עולמה, אשר שם נמצא אהובה האליל תמוז. האלילה איסתר הנה היא באמת מיודעתנו מכבר, באשר כי שמה נודע לנו על פי אגדות רבות גם מבלעדי האגדה הזאת. היא תופיע לעינינו בתמונות שונות, ותמורות שונות עברו עליה בימי חלדה, אשר שנו את גורל חייה חליפות. האלילה איבתר מעיר ארך היא בעצמה מושכת את האליל תמוז ברשתה למען עשות בו כלה. בתקופת עת קדמוניה מאד הופיעה איסתר בתור אחד מכוכבי נשף, ותהי לכוכב מזהיר הנלוה על הירח בדרכו. על פי תכונתה היסודית הבולטת על פניה אנחנו מכירים בה את אלילת האהבה. רק ממקור האלילה הזאת נמשכת ושופעת ברכת פרי הבטן; היא תרד כפעם בפעם אל תחתיות ארץ לבקש את אוהביה ועוגביה. התכונה הזאת בעצמה מתנוססת בהאלילה הזאת גם עת נפגוש אותה בארץ צור וכל מדינות ארץ סוריה, בהיותה מלובשת שם תמונה חדשה על פי טעם עמי בני שם ורוחם, ומופיעה לעינינו בתור האלילה “עשתרת”. אפס כי שם היא מגֹאלה מחלאת עבודת זמה ותבל, אשר בהן יעבדו אותה שם בעלי בריתה. ואחרי כל אלה הנה ידענו, כי נמצאה בימי קדם גם אלילה בשם “איסתר” השואפת לקרב ונשק, אלילה זועמת, אשר עבדו אותה נשי החיל כרותות השדים (Amazonen), הנשים אשר יצרו למו היונים באגדותיהם. האלילה הזאת היא מקבלת אל אַרטמידה היונית אלילת המלחמה, כאשר גם תשוה איסתר אלילת האהבה אל אפרודיתה היונית.

עוד קדומות ועתיקות לימים מן האגדות על דבר האלילה איסתר הן המסרות העתיקות אשר התנחלו בספרות הכשדית על אדות בריאת העולם. הספורים האלה נמצאים לפנינו בנוסחאות אחדות. בעוד אשר באחת מהן יאָמר, כי האל הקדמון “אֶאַ” הושיב בגבול התהו והבהו, אשר היו בעולם מקדם, המון יצורים מוזרים ומפלצות נוראות, המעוררים זועה ופלצות, הנה יסֻפר בשנית, כי האלים נוצרו יחד עם יצירת התבל, או בסגנון אחר, כי הממלכה נוצרה יחד עם המלכים המולכים בה; התהו הנסוך אז על פני חלל העולם התגלם בדמות מפלצת איומה ממין נקבה, בדמות נחש עקלתון מקור כל הרעה בתבל, ואז התפרצה מלחמה ‏ארוכה בקרב הבריאה; רבות נלחם אלהי התבל עם הכח הזה המלא רעות בקרבו, ואשר צללי חשך ישתרעו לרגלו, עד אשר צלחה בידו להשבית את הכח הרע הזה ולהפיץ על פני תבל אור ונוגה. האמת מאלצת אותנו להודות, כי האגדות של הכשדים על דבר יצירת העולם אינן מצוינות בתכניתן. הן אינן כוללות בקרבן הצעת דבר שלם מראש ועד סוף, וכמו כן הנן מלאות תהפוכות וסתירות בתוכן, בעוד אשר הדברים האמורים בספר תורת משה על דבר מעשה בראשית הם עולים מזה בערכם וברוממות הרעיון הרצוף בם. לעמת זה הנה הספור המסופר בספרות הכשדים על דבר המבול אשר היה על פני הארץ והתבה הבנויה להנצל ממנו, הוא מתאים יותר אל ספורי תורת ישראל. את שני הספורים האלה אמנם אי אפשר לחשוב לצומחים כל אחד ואחד מגזע אחר ובתחום מיוחד לכל אחד לבדו; אך למי נתן את משפט הבכורה? – זוהי שאלה, אשר לפי מצב ידיעותינו בהוה, אין לה עוד פתרון שלם.

דת הממלכה. הדת הכשדית והאשורית, אשר רק קוים מעטים מקוי תכונותיה נודעים לנו ממוצא פי הספורים הנכללים על אדותיה בכתבי הקדש, היתה בזמנה דת רבת פאר והוד שולטת בממלכה גדולה ואדירה. היא נשתה את יסודותיה הראשונים הדלים והקלושים, והרוח אשר האצילה עליה מפלגת כהנים, מלומדים ורבי מדע, פעלה את פעולתה הטובה לשכללה, להעמיק את הדעות הכלולות בה, ולזקק אותה מכל סיג וחלאה. המצבות המפוארות אשר השאירו אחריהם מלכי בבל ואשור הן הן עדות נאמנה על התפארת החיצונית אשר חוננה הדת הזאת במדה מרובה למאד. מקדש האליל “בל־מרדך”, אשר הוקם בעיר בבל, נחשב בעתו לאחד משבעת פלאי התבל. האליל מרדך, אשר נבחר להיות לאֵל בעיר בירת הממלכה, הנה מצבו זה הרימהו למעלה וישימהו לראש לכל האלים, עד כי כבדוהו וינשאוהו בתור בעל ברית למלך בבל האדיר – ראש כל מלכי הארץ – ובתור אֵל מגנו. בנו הנולד לו “נבו”, היה לאל המנבא עתידות ואליל החכמה. ואת אשר היה מרדך לארץ בבל, היה גם האליל “אַסוּר” לארץ אשור; באמת הנה האליל הזה הוא האל היחיד, אשר היה לסגלה לארץ אשור לבדה. בזה הנה לפנינו מופת נמרץ ונאמן לקים את אמתת המשפט, כי כל דת ודת במדה אשר תפארתה החיצונית משתגשגת ועולה, כן במדה ההיא ירב גם ערכה, כחה ופעולתה פנימה, וכן תגאה גם תכונתה הרוחנית. האֵלים, אשר התהפכו ויהיו לכח מוסרי, הם דואגים באמת לשלום בני האדם, ואז הנה רוחם ונפשם נתונים לא רק אל המלך העומד בראש העם, כי אם אל כל קהל עובדיו המחזיקים בו. מרדך יהֻלל מאד בגלל מדת החמלה והחנינה המתנוססת בלבו; הוא איננו רק נלוה על מלכי הכשדים לעזור להם בכל מלחמותיהם הנזכרות אחת אחת בתוך הכתבות הקדמוניות, כי אם הנהו גם רופא כל חלי ומדוה. הוא ינחם את החוטאים המתמוגגים מנֹחם לב על רוב פשעיהם, ישיב מתי עולם לתחיה חדשה, והוא מקבל ברחמים רבים במעון קדשו אה הנפשות המופקדות בידו. יוכל היות כי בדברינו אלה הננו עוברים את גבול התקופה הקדמוניה של הדת והננו נוגעים בתקופתה החדשה, בימי ההשפעה הדתית אשר השפיעו עליה עמי בני שם. שירי הקדש, אשר תוכנם נחם לב והתודות על עון, שמהם מלאה הספרות החדשה ילידת התקופה המאוחרת, הם נצבים לעינינו כעין תהפוכה נמרצה ונגוד עצום אל להטי הקסמים ורזי ההשבעות, אשר אמנם הם הנם ‏הגרעין הפנימי בתוך קליפת הספרות הקדושה של הכשדים הקדמונים. הנוסחאות של הודויים השונים הכלולים בם, גם הן אינן מצוינות בתכונתן המוסרית; המתודה בתפלתו הוא נוטה יותר לבכות ולהתאַבל על גדל מצוקותיו מאשר על כבד עונותיו. אמנם כי בודויים כאלה נוטה המתפלל יותר למשמש ביסוריו ומכאוביו, ועל פיהם הוא בא לידי תוצאה משוערת, אולי הצרה הבאה עליו היא גמול עונו, אולי הובילוהו רגליו אל מקומות האסורים מבוא, אולי טמא את פיו במאכלים אסורים – מאשר להכיר את עונו ולהצדיק עליו את הדין, כי ישרים דרכי אלהים המיסר אותו בעד פשעו. מה רב המרחק בין שירי התהלה והודויים האלה, ובין שירי התהלה וההתודות על עון הנמצאים בכתבי הקדש העברים! התועלת האחת אשר אנחנו מוצאים בשירי קדש אלה היא, כי הם מוכיחים לדעת, כי היתה הדת בארץ כשדים לסגלה גם לכל איש ואיש מקרב העם. האלהים איננו עוד צרך כללי רק להלאום לבדו הבא אתו במסרת ברית בדרך רשמי; עתה יבקשו את קרבת אלהים לא רק למטרה מדינית, כי אם כל איש ואיש פרטי יבקש גם הוא את קרבת אלהיו. עתה נתבכרה האמונה בלב בני האדם, כי האלים ישימו אל לבם גם מכאובי ‏איש פרטי וחפציו. עתה בטח לב בני המשפחה, כי גם האלים דואגים לשלום קרובם המת, בהסתירם את נשמהו בצל כנפיהם.

אבל כל ידיעותינו על אדות הדתות שהשתררו על נהרות בבל הן דלות ורזות עד מאד, ובהיותנו נשענים עליהן אמנם אין לנו המשפט להוציא תוצאות נרחבות ורבי התכן. יודעים אנחנו ידיעה בלתי שלמה המשתרעת רק עד מרחב ידוע, מה היתה דת הכשדים טרם נכנסו בחוג השפעת עמי בני שם; גם ‏הננו רואים בעליל, כי תכונת בני שם והטפוס המיוחד להם לא הכריעו תחתם בשלמות את תכונת אזרחי הארץ ורוחם. האֵלים ‏הגדולים כמו בֵל ואַסוּר, אשר אמנם להם המשרה לשלוט על בני האדם, הם לא נבדלו כל הימים מקרב אגודת הרוחות והמזיקין, אשר שמה את משטרה בארץ כשדים מימים קדומים, ואלה הראשונים גם לא הפריעו את העם מעבוד את הרוחות תמיד. אמנם עלינו לזכור, כי כבארץ מצרים הנה גם פה לא הצליח בשלמות הנסיון אשר ערכו לטהר את הדת ולהקימה על יסודות מוסריים ורוחניים. בבל ואשור לא התקרבו ככה אל גבול האמונה באחדות האלהים כפי קרבת המצרים לה בתקופה הקדומה ההיא בשלשת אלפי שנים לפני ספה"נ. האחרון למלכי בבל נבוניטוס אסף את כל אלילי בבל אל בירת ממלכתו בחפצו לערוך מהם מערכת אלים תחת פקודת מרדך העומד בראשה. אפס כי התקונים אשר חשב לעשות בתחום הדת הביאו יותר לידי פלגות הדעות‏ מאשר אל השלום, יען כי האלים השפלים במדרגתם (פה נחוץ להבין תחת שם אלים את כנסיות הדת שלהם), אשר נשלו את צלם תבניתם מהיכלי קדשיהם הרגישו כאלו מחצו את לבם, וכפי הנראה חשבו למו לחובה לסגת אחור ולמנוע מן הממלכה את עזרתם הדרושה לה עתה לרגלי תנאי מצבה הקשה. בכלל היתה דת הכשדים מנופצת מאד, המון שברים ופרורים, קהל דתות מקומיות נפרדות ובודדות אשה אשה לבדה, עד כי התאחדותן נחשבה בצדק לדבר היוצא מחוץ לגבול היכלת. הענין הכי־נכבד בערכו אשר יכלו להשיג הוא, כי אחד מן האלים הגבוהים נבחר לאלהות בעיר אחת, והשני – בשניה, ועם זה העמיקו מעט את המושגים הרפודים תחת הדת, וגם האצילו עליה איזה דעות נאצלות.

ובהיות דת הכשדים מנופצת לרסיסים ושסועה לשסעים רבים מבלי אשר תדע כל אחדות בקרבה, לא יפלא עוד בעינינו אם אחרי ההסתכלות הנכונה נמצא בה זרמים שונים השוטפים איש בדרכו מבלי להשתפך אל מקום אחד, ולפעמים גם בנטיות מהופכות. מצד האחד הננו רואים צבא רוחות נפוצים בכל קצוי הבריאה, להטים, נחושים ופתגמי קסם, ומצד השני – אלים גדולים בעלי תכונה מוסרית במדרגה ידועה,‏ אך מפוזרים ומפורדים בתחומים שונים, מבלי להשפיע איש על רעהו; ומתוך סבך המושגים הזה, ומקרב בלבול הדעות האלה הננו מקשיבים גם איזה ניבים מקוטעים, איזו דממה דקה הקוראת בשם העצם הנשגב, הכח העליון היחידי המקיף את המציאות כלה מחוץ, וחודר בה בפנימיותה. בין שרידי הספרות הכשדית הקדמוניה הננו מוצאים גם כאלה האוצרים בקרבם איזה קטעים ופרורים מן האמונה באחדות האלהים, אף בי מספרם מעט מאד. על אחד מלוחות החרס, אשר נחפשו באוּר־כּשדים, הננו קוראים את דברי התפלה הזאת לאמר:

“מי הוא הרם והנשא על כל אשר בשמים? רק אתה האחד והיחידי. מי הוא הרם והנשא על כל בארץ? רק אתה היחידי. שמך ישתבח ויתפאר בשמים, וכל מלאכי מרום יכרעו וישתחוו לפניך!” (נתחברה 2500 לפני ספה"נ).

ישנו עוד שיר תהלה האוצר בקרבו את האמונה באחדות האל בתמונה עוד זכה וצרופה מזה, ובו אנחנו שומעים כדברים האלה:

“אבינו הרחום והחנון! מלא חנינה וסולח לכל עון, אשר בידך נפש בני האדם. אדון! כחך אלהים גדול לאין קץ ותכלית, שמי שמים ומצולת ים ייראו ויפחדו מפניך!”

הננו רואים, כי האמונה בכח נשגב המתרומם למעלה מגדרי הטבע, אמונה זכה בנויה על הגיון פלוסופי נעלה, מצאה גם היא קן לה בפנה אחת קטנה בארץ כשדים על יד קהל הדתות האליליות המלאות להן תהפוכות. הננו נוטים לשער, כי האמונה הזאת איננה אמונת מפלגה או כתה מיוחדת בקרב העם, כי אם היא אמונת איזה חברה קטנה ואגודת חוקרים הוגי דעות, אשר גם אחרי אשר נתבכרה בלבם נשארה עצורה בקרבם מבלי התפשט החוצה, ועל כן אין לה כל זכר בדת הכשדים, ועקבותיה ופעולתה אינם נכרים בכל הדתות ששלטו בארץ כשדים. אולי השתררה האמונה הזאת בקרב השבט העברי אשר נאחז באור כשדים, מקום מולדת אברהם העברי. נפלא הדבר כי התפלות האלה דומות אל התפלות שנתחברו בקרב העם העברי הנמצאות בכתבי הקדש.

הזרמים הרבים והנטיות. השונות, אשר אנחנו רואים בתחום הדת של הכשדים, היו כפי הנראה תוצאה מחויבת ממזיגת שני יסודות, התבוללות עמים השונים בטעמם, ברוחם והגיון לבם, אשר הולידה תסיסה רוחנית, ומזה סבך מושגים מסובכים אשר קשה מאד למצוא ראשיתם ואחריתם.

ואחרי כל אלה הננו יודעים לכבד את הדת הכשדית כערכה. אמנם כי בעיני איזה עמים בעלי דת נשגבה נדמתה דת הכשדים כדת אלילית רבת האלים שפלה ובזויה מאד. אפס כי משפט קשה הוא וקשיותו נפרזה מאד. גם הדת הזאת היתה מחוננת ברוח חיים, וגם היא התקדמה להתרומם מעלה מעלה במדרגת התפתחותה; גם היא השתכללה בתמונתה החיצונית והפנימית ותיטב את פניה ותכונתה לאטה, ומדת המקודשת לשם עבודת הרוחות, אשר הפיצו אימה ופחד על כל סביבותיהם, התהפכה לדת, אשר מטרתה עבודה דתית לאלים גדולים ואדירים, אלים אשר נדמו בעיני עובדיהם בתור שליטים עומדים ברֹאש עדוֹת בעלות עם רב וקבוצים מדיניים, ובתור בעלי ברית לבני האדם. היא לא היתה, כאשר כן הסכינו לחשוב אותה, רק מערכת שוטת אצטגנינות לנבא את העתידות טרם תקרינה, או תורת מנחשים וידעונים. אולם בהשָּׁבֵת ממלכה מארץ כשדים, ובבל גם אשור תחת היותן חפשיות ברשות עצמן היו לאחד המחוזות בקרב ממלכת פרס הגדולה, אז נפלו אלי בבל ממרום מצבם, כרע בל קרס נבו, וגם מפלגת כהניהם, המצוינים בהשכלתם וחכמתם, לא עצרה כח לעצור בעד מפלתם, ועד מהרה נכחדה הדת הכשדית ותעלם מעל פני אופק החברה האנושית. רפיון כח החכמה לתת תקומה להדת אם גם לזמן קצר מתבאר לנו בזה, בדעתנו כי חכמת הכשדים ‏ לא התמזגה יחד עם דתם, וכשמן הטוב צפה למעלה על פני הדת הקשורה אליה רק בזה, כי היא נאצרת אתה יחד בכוס אחת; ועל כן נשארה הדת גסה ופשוטה כשהיתה, מבלי אשר נאצל עליה רוח חכמה או כח מוסרי ומדעי, אשר יחזיקה על עמדה בעת סורה מבין זרועות הממלכה הסוככת עליה. אמנם כרע בל, קרס נבו, ולא הוסיפו עוד לשאת ראשם, באשר כי החברה האנושית לא מצאה בהם כל חפץ וענין; היא סגלה לה כבר ברבות מארצות מושבותיה דתות נשגבות העולות בערכן על פני הדתות אשר להכשדים.

 

ח. בני הסינים    🔗

מאז מעולם התבודדו בני הסינים בארצם ויהיו כמו עולם נבדל, סגור ומסוגר לפני כל עם זר. עם כל זה הנה יצרו למו לבדם השכלה ותרבות, אשר בבחינות רבות היא יכולה להיות מוצגת בשורה אחת עם התרבות אשר נוצרה בארץ הודו וגם בארצות המערב. העם אשר ידע לעשות לו אבק שרפה, אשר השכיל להכין נייר ולהדפיס ספרים עוד תקופת ימים רבים בטרם השכילה אירופה להמציא כזאת, הוא רק על פי כשרונותיו לבד היתה לו הרשות לחשוב את עצמו לראש וראשון בין לאומי תבל. אפס, כי השכלת העם הזה התכוצה רק בחוג משכנותיו מבלי להשפיע את פעולתה מעבר לגבולות ארצו, ולא הגיעה אל המדרגה העליונה בהתפתחות רוח האדם. כחומת הסינים אשר היתה לקיר מבדיל בינם ובין יתר עמי הארץ, כן גם המנהגים אשר הסכינו בם שללו מאת הסינים את החפש להתקרב אל כל גויי הארץ, למען הביע את דעותיהם, מחשבותיהם והגיון רוחם זל"ז יחד. אמנם המשפחה המונגולית, אשר כהאוּנגרים והפינים יתחשבו עליה גם הסינים, היא מצוינת בתכונות שונות, עד כי איזה מחוקרי טבע האדם מצאו את לבבם להחליט, כי המשפחה המונגולית היא גזע מיוחד בתולדות המין האנושי. בהיותם מטבעם בעלי רוח קרה, קשים להתפעל ולהתרגש, דייקנים ונזהרים מאד בכל עלילותיהם הנוגעות בגבול חיי המעשה, מחוננים ברוח סבלנות, חריצות ואהבת עבודה, עַם בעל כשרון למסחר וקנין, ואשר תשוקתו לחקות מעשי אחרים משתרעת עד הגבול הקיצוני, הנה נפלאים הם הסינים בהמגרעת הגרולה אשר היתה בם, כי הם משוללי רוח דמיון עז ואינם נוטים להגיון פלוסופי, מלבד אשר הם בעלי ערמה ונכלים, אֹהבי בצע ובעלי לב גאה. דמות דיוקנו של העם וטבעו מצוירת בשפתו בעלת ההברה האחת, המשוללת אותיות הנוספות בראש או בסוף המלות, המתיחסת אל התמונה הקדומה אשר למבטא שפת האדם הטבעי, ואשר איננה מסוגלת להביע על ידה דעות מופשטות והגיון שיר ומליצה.

על פי הדברים האלה לא יפלא עוד בעינינו החזיון אשר אנחנו רואים, כי למרות כשרון רוח הסינים להמצאות נשגבות ולחרשת המעשה אשר השתלמו בה מאד, הנה רפה כשרונם להתקדם באיזה מקצוע של מלאכת מחשבת, כמו חכמת הציור, חכמת הבנין וחכמת יצירת פסילים, אשר מלבד היסודות הראשונים אשר רכשו למו בידיעות האלה נשארו על עמדם מבלי לצעוד כל צעד לפנים. לרוח הסיני השקועה מאד בחשבון החיים, היבשה בלי כל לחלוחית של דמיון נאצל, בלי כל תנודה רוחנית והגיון שירה ומליצה, לרוח כזאת זר מאד רגש היופי והחן. וכמו ידע הטבע לבלי לפזר את חמדתו הרוחנית בקרב הסינים בעלי הנסיון ואנשי המעשה, התובעים מן החיים רק תועלת ממשית, אך לא יצירות של יופי ותפארת וצעצועים רוחנים.‏ לעמת זה התקדמו הסינים בערך אל יתר העמים הקדמונים בחכמות השמושיות ובחכמת ההנדסה. כפי הנודע ידעו הסינים הקדמונים להשתמש במחט המגניטי לחפץ נוסעי הים ולמטרה מדעית. כן גם ידעו את חקי תנועת גרמי השמים, מהלך ומסלולי כוכבי הלכת, עד כי ידעו להגיד מראש את לקויי החמה והלבנה. הודות לידיעתם הרבה בחכמת התכונה ידעו הסינים לכַוֵן את חשבון העתים ולסדרו כפי המתאים אל חשבונות התכונה. נפלא מאד החזיון, כי חשבון הזמנים אצל הסינים דומה מאד אל קביעות הזמנים הנהוגה אצל היהודים מימות הבית השני, וביחוד נקבעה לחק בימי הלל השני בשנת 259 כידוע. עוד מימים קדומים חשבו הסינים את שנת החמה 366 ימים, ולמען השוות את שנת החמה אל שנה הלבנה, מצאו את המחזור של 19 שנים, ויקבעו לעשות בכל מחזור 12 שנים בנות 12 ירחים ושבע שנים מעוברות בנות 13 ירחים.

כעת שוררות בארץ הסינים שלש דתות, אשר שלשתן יחד נתאשרו מטעם המלכות, ולכל אחת מהן בעלי ברית רבים בכל קצוי הממלכה, והן: תורת קנפוציוס, תורת לַאָ־טְסִי, אשר בעצם ראשיתה היתה תורה פלוסופית, הומרה בזרם העתים ותתהפך למערכת הבלי בדים ותורת קסמים ונחושים, ומצד השני הנה תורת בודהו הובאה הנה מארץ נכריה, ועל אדותיה עוד נדבר את דברינו במקום אחר בספרנו זה. דת קנפוציוס בהיות מוצאה מגזע הדת הקדמוניה שהשתררה בממלכת הסינים עוד לפניה, הנה היא נחשבת בעינינו בתור התפתחותה הטבעית של רוח העם. כשפת הסינים כן גם דת הממלכה מוצאה מקדמת עתותי העם, וכמוה נכרו בה עקבות התפתחות קדומה, אשר בראשונה מהרה את דרכה עד מאד, אך נעצרה במהלכה עוד בזמן קדום.

דברי ימי ארץ הסינים. האגדה, אשר אין מעצור למעוף דמיונה, היא תרקיע הפעם אל גבהי עתותי קדם, ובשפה מסוכסכת ואי־ברורה תספר לנו על דבר בוא הסינים מפאת ים (אמנם חוקרי קדמוניות העמים חושבים את הדבר למקרה אמתי), ועל דבר מושלי הארץ הקדמונים, הראוים אמנם לעמוד למופת לבאים אחריהם, בדאגם לשלום העם כאשר ידאג אב רחום וחנון לשלום בניו, ואשר המציאו למענו את כל ענפי העבודה וחרשת המעשה, אשר עליהם נשענים בל מוסדי החיים בקרב הארץ. התולדה האמתית תחל את ראשית דרכה בארץ הסינים רק כאלפים שנה לפני ספה"נ, אף כי מעשה הכתב כבר היה בארץ עוד כאלף שנים לפני זה. על פי תוצאות החקירות המדויקות, אשר נערכו זה עתה על ידי איזה חכמים מובהקים, הננו חורצים משפט, כי איזה גרעינים מזרע התרבות יחד עם איזה דעות דתיות הובאו בראשונה ארצה הסינים מארץ כשדים. בפרק הקודם הראינו על איזה תוים ושרטוטים דומים ברשמי פני הדתות של הסינים ושל הכשדים גם יחד. בספר מדעי כספרנו זה, ונוסף לזה לפי מצב המדעים בימינו אלה, נכון מאד להפריד את דת הסינים מכלל הדתות ולחקור אותה לבד. בעת החלה התולדה את דרכה על אדמת הסינים אז כבר היו כל מנהגי העם, מדות מוסרו, תכונתו וכל מוסדי החיים – קבועים ומבוצרים במצב איתן. אז יופיעו הסינים בתור עם מצון בהשכלה ותרבות, עם דת מסודרת וערוכה בכל, אף כי נכחדה מאתנו הדרך אשר הלכו בה למען הגיע אל כל אלה. המלכים הקדמונים היו אנשי צדק ומישרים. הם המציאו כל עבודה מועילה, כל חרשת ומלאכת מחשבת, ויחוקקו חקים טובים, אשר היו למוסדות לממשלת הארץ. אפס כי בשטף העת השחיתו המלכים את דרכם, עד כי נקעה נפש העם מהם. במאה השתים עשרה לפני ספה"נ התכוננה על כסא המלכות משפחת המלוכה לבית צָאוֹ, אשר נתנה לממלכת הסינים איזה מושלים צדיקים, אשר בצדק יחשבו לבחירי מלכי הסינים, אף כי עד מהרה ירדה משפחת המלוכה מכסאה לרגלי התמורות הגדולות אשר התחוללו בארץ; הממלכה נקרעה לקרעים, למדינות נפרדות המתנהגות כל אחת בפני עצמה, עומדות בצל החסות תחת כנפי הממשלה המרכזית, ועד מהרה רפו ידי זאת האחרונה ומוסרות שלטונה נתקו, עד כי במאה הששית הננו רואים, כי קנפוציוס מעתיק את מושבו מאחת מן ממלכות הסינים אל משנֶהָ, ממלכות חפשיות עומדות ברשות עצמן. בהתפוצץ ממלכת הסינים הגדולה לרסיסים ותחתיה קמו הנסיכים המושלים איש איש במקומו (לפי עדות סופרי הסינים היו אז מספר נסיכי הארץ עד כדי 156), אז נראה החזיון אשר ראינו באירופה בימי הבינים עת נמוגה ארץ תחת ממשלת האבירים. הזדון ושרירות הלב היו למשפט, הנסיכים לא ידעו גבול למדת שלטונם ויכבידו את עולם על עם הארץ, אשר הלך הלוך והתדלדל ממצוק וממועקה. המלחמות הארוכות, אשר לחמו הנסיכים איש ברעהו לחפץ בצעם, ואשר לא חדלו במשך איזה מאות שנים, שמו שמה ושאיה בארץ. המהומות גברו בארץ באין מעצור ושלטון חקים נכונים מצד השלטון המדיני, חקי הצדק ותורת המוסר נרמסו ברגל, ותחת שלום ואֹשר מלאו נאות ארץ הסינים פרעות ומבוכה, עשק וגזל, ריש ומחסור. התרבות ומשטרי החיים הנכונים, אשר התרוממו למדרגה גבוהה בארץ, החלו להתמוטט, וכמעט אשר חדלו גם עקבותיהם. בתקופת ימי הרעה אשר ארכה כשמונה מאות שנים התעוררו לפעמים טובי העם, אשר הרגישו את הנחיצות לחדש את ימי העם, לתקן איזה תקונים בחיי הארץ, למען שפות לה שלום ומרגע ואחדות מדינית כקדם. אוהבי עמם אלה שאפו אל מטרה אחת להכניע את לב העם ומושליו ולהטות אותם אל משמעת המנהגים ומשטרי החיים אשר התאזרחו בארץ עוד מקדם, רק כי נפלגו בהאמצעים אשר בחרו לחפצם. מהם אשר אמרו להשיג מטרתם בכח כלי נשק, מהם אשר דמו לפעול בתחבולות מדיניות, בהשענם על הפתגם השגור על שפת חכמי הסינים, “לשון נבונים ממדת שתי אצבעות שקולה כנגד מאת אלף איש צבא”. ולעמתם התעוררו החכמים לעזור לעמם בהורותם למו תורת מוסר וארחות צדק ומישרים, והם המחוקקים אשר קמו אז בארץ הסינים לחוקק בעד העם אמונה ודת ולהציעה לפני העם בנוסחא קבועה ומקוימת. המצויין שבהם הוא קנפוציוס אשר עולל את עלילותיו בתקופה הרעה הזאת, ואשר תורת דתו, אשר נפוצה מהרה בקרב העם, מלאה את תקות מחוקקה, ותבכר את פריה פרי השלום והמרגוע, ותשכך את הלבבות הסוערים מרוח זדון ומכל תאוה ותשוקה שפלה, עד כי התעורר העם להיטיב אה מצב הממלכה, ולשוב להתאחד אחדות מדינית כשהיה. אפס כי תורת קנפוציוס הביאה את ברכת השלום המדיני בקרב הארץ רק כאיזה מאות שנים אחריו. הפרעות אשר גברו בארץ הביאו במאה השלישית (לפני ספה"נ) לידי מהפכה עצומה בקרב הממלכה, כי אז התקוממה משפחת טסין ותמגר לארץ את כסא המלכים לבית צָאוֹ. המלך שִׁי־חָאַנגְ־טִי הרביעי למלכי משפחת טסין, אחד מן המלכים האדירים אשר מלכו בארץ הסינים, אשר התכנה בשם “המלך הגדול המושל בכל הארץ”, הוא השבית את שלטון המדינות החפשיות בקרב הממלכה, ואחרי הקימו שלטון מרכזי בקרב הממלכה הנאחדת ראה לחזק את הממלכה ולבצר עמדתה. הוא הדף את אויבי הממלכה ויגרשם מעבר לגבול הארץ, ויחל לבנות את קיר החומה הגדולה הסובב את כל ארץ הסינים. אפס כי מערכת הממשלה הערוכה על יסוד שלטון המדינות (Feodalität) עוד נשארה חיה וקימה בזכרון העם אשר נטה אחריה בכל לבו, ומאשר כי רגשי הכבוד והיקר, אשר הגה העם אל המשטר הקדום, נוסדו בעקרם ויסודם על ספרי הדת, על כן צוה המלך לבער אחריהם ולהשביתם כליל, וגם שקד על פקודתו להוציאה לפעולים כפים בכל תקף ועז. כה כהה מאור הדת בארץ סינים ימים רבים עד שקמה משפחת המלכים לבית כַן, אשר הגיעה למלוכה תחת משפחת טסין המוסרה מכסאה בשנת 266 לפני ספה"נ. היא צותה להוציא את ספרי הספרות הדתית הנושנה ממקום מחבואם, אשר שם השתמרה העתקה נכונה מכל ספרי הדת. תולדות הסינים מהיום ההוא והלאה אינן נוגעות לנו במאומה, מאשר כי אין להן יחס ישר אל הדת.

המקורים. הספרים אשר נחרץ עליהם משפט כליון וקרץ כפי האמור למעלה, ואשר הופיעו שנית ברצון המלכות לעיני יושבי הארץ, הם ימציאו לנו את הידיעות הדרושות על דבר קדמוניות בני הסינים ודתם העתיקה. בארץ הסינים אין כתבי קדש מקודשים לשם הדת (Bibel) במובנם האמתי, באשר כי אין כל ספר מיוחד נקדש ונערץ, אשר ישתמר בידי ‏נשיאי הדת בתור יסוד מוסד אשר עליו בנויה מערכת הדת כלה; כהני דת הסינים – אם רק ישנם כאלה – הם הנם מכבדי הספרות‏ המצוינת ‏והנצבת למופת במשגב חכמתה‏ הם הוגים בספרי הספרות הקדמוניה המהוללה, יוקירוה וינצרוה מכל משמר. ספרי המופת נקראים על שם קנפוציוס, אשר קבץ את נפוצותיהם ויוציאם לאור, ומבלעדי זאת הנה גם הוא בעצמו הנהו אחד מסופרי המופת (Klassiker). הספרים האלה אינם נחשבים לספרי תורת אל, הם לא נתחברו על פי רוח הקדש אשר הוערה ממרום על מחבריהם, כי אם הם נכבדים על פני כל העם בתור ספרי חכמי קדם, הם מכובדים ומָערצים רק מאשר כי כן כבדו והעריצו אותם בני האדם בעתותי קדם. אין לך עם בתבל אשר פעולת הספרים משפעת עליו במדה מרובה כזאת כאשר השפיעה על עם הסינים. מפלגת החכמים והמלומדים נחשבת בארץ סינים בתור אצילי הארץ, היא התחנכה רק על ברכי הספרות ותשאב את השכלתה ממקור הספרים המיוחסים לקנפוציוס. באמת הנה הספרות הזאת איננה טבועה בחתמת קדושת אל, כי אם נתקדשה רק מטעם המסרת.

הספרות הראשית והכי־נכבדה אשר להסינים כוללת בקרבה חמשה ספרי־מופת ועוד ארבעת ספרים נוספים. הראשונים נתחברו על ידי קנפוציוס, והאחרונים – על ידי תלמידיו, או על ידי מֶנציה, המורה הגדול והמצוין אשר מבית מדרשו של קנפוציוס, אשר חי כמאה שנים אחריו. המצוינים במשגב קדושתם בקרב כל ספרי הסינים הם חמשת ספרי־המופת, והם:

1) “יִיִ־קינְג” או “ספר התמורות”. הוא כולל בקרבו תעלומות ורזים. בו תבואנה המון חקירות המתיחסות אל המלכים אשר מלכו במאה השתים עשרה לפני ספה"נ, שלשלת דורות אשר מוצאם ומולדתם מעולפים במסוה תעלומה. הסינים מכבדים ומעריצים את הספר הזה יתר מכל קבוצת ספרי הדת, באשר כי דבריו סתומים ועטוים במעטה חידות ורזים⁸. הספר הזה יצא מכלל הספרים אשר נאסרו בימי המלך שי־כָאַנג־טי.

2) “שוּ־קינג” או “ספר התולדה”. אוצר בקרבו מנאָמים ותעודות אשר מוצאם מימי המלכים הקדמונים, מן המאה הכ"ד ועד המאה הח' לפסה"נ.

3) שי־קינג, או “ספר השירים”, בו נכללים כשלש מאות שירי דת, נאספו על ידי קנפוציוס ממבחר שירי הסינים. איזה מהם עתיקים לימים מאד ומוצאם עוד מראשית ימי העם.

4) לֶה־קֶה, או “ספר המצות”. לפי המסרה נתחבר במאה הי"ב לפני ספה"נ על יד הנסיך צָה, והוא המקור הראשי אשר ממנו נשאב את כל ידיעותינו על דבר הדת הקדמוניה אשר השתררה בממלכת הסינים. בו מפורשת לא רק תורת חקי הדת המעשית, כי אם נם חובת האדם לבני משפחתו, וגם החובות המוטלות עליו ביחס אל החברה האנושית. ובכלל הוא ספר קבץ חקי הדת ומשטרי החיים, ועל פיו יתנהגו בני הסינים עד היום.

5) צון־טְסֶה, או “האביב והסתיו”, והוא ספר דברי ימי הנסיכות לָאָה, מקום מולדת קנפוציוס, בתקופת הימים מן 721 עד 480 לפני ספה"נ. תכן הספר הזה וסגנונו הוא רזה וצנום עד מאד, וכפי המסרה נתחבר הספר על ידי קנפוציוס בעצמו. לוא יכולנו לררת לסוף דעתו של מֶנציוס המחליט, כי על ידי ספרו זה הרבה קנפוציוס מאד לפעול על לב בני דורו ולהאציל עליהם מרוחו, כי אז הנה נגלו לנו דברים רבים סתומים בתולדות דת הסינים ובתכונות העם הזה, תחת אשר חתומים לנו הדברים כעת ולא נדע את פשרם.

לפעמים נוסף על חמשת הספרים האלה עוד ספר ששי, והוא: חסיאַאָ־קינג, או ספר “אהבת בנים”, והוא שיחה לקנפוציוס עם אחד מתלמידיו על נושא הענין הזה.

בין המון הענינים הנכללים בספרים הקדמונים האלה קשה מאד להגביל מה הם הדברים המקוריים אשר יצאו מלב קנפוציוס. רבים נוטים לשער, כי רק מעטים הם השנויים, התקונים וההוספות אשר נעשו בקרב הספרים האלה על ידי קנפוציוס, וכי באמת הנה גם קנפוציום בעצמו הנהו אסיר תודה להספרים האלה בעד התורה אשר שאב ממקורם ויורנה לעם. יש אשר יחליטו כי קנפוציוס המריץ את ספרי הסינים העתיקים לפרסם בעולם את התורה אשר ישרה בעיניו הוא, בהשמיטו מקרבם את הדברים אשר אינם מתאימים אל תורתו והשקפותיו; כאות ומופת לתמוך את השערתם הם מראים על המקרה המאומת בעדותה של ההיסטוריה והוא, כי למרות הדבר אשר ספרי דת הסינים לפי תמונתם הנוכחית כפי שהם נמצאים בידינו היום הם כוללים בקרבם את תורת קנפוציוס בעצם טהרתה, הנה ידוע כי בעת אחת עם תורת קנפוציוס הופיעה בארץ הסינים עוד דת אחרת, דת אשר רוח ונטיה אחרת לה, ואשר גם היא ינקה את לחה ולשדה משרשי השיטה הדתית הנושנה. אות הוא כי בתחום הדת העתיקה של הסינים נמצאו עוד שרשים פורים אמונות ודעות מלבד אלה האסופות בספרי קנפוציוס. יוכל היות, כי קנפוציוס לא שקד בעבודתו למסור לנו את תורת הסינים העתיקה במלא רחבה והיקפה, כי אם מסר לנו רק את קויה ושרטוטיה אלה אשר הסכימה דעתו עליהם. אפס כי הוא עשה את מלאכתו באמונה, בתתו לפנינו את התוצאות הלקוחות מן הדת העתיקה בתמונתן המדויקת והנאמנה בלי כל זיוף, ומבלי לעקם ולעקש את הדברים, כן בתוכנם וכן בתמונתם החיצונית. אין כל מקום להסתפק עד מה, כי כל הענינים אשר מצא קנפוציום טובים ונכוחים כמבחר הדעות שבקרב הדת, עד כי חשבם לנכון ‏להעתיקם אל הדת החדשה, בטח הם היו החלק היותר נכבד אשר בקרב הדת העתיקה, התכן הדשן והרענן אשר בה.

ספרי המופת ממדרגה השניה אוצרים בקרבם ארבעה ספרים:

1) לוּן־יוּא, שיחות המחוקק ומדברותיו, מסודרות במשטר נכון, או כאשר יכנהו הדוקטור לידז בשם “לקט אמרים מתורת קנפוציוס”. ממקור הספר הזה הננו שואבים את כל ידיעותינו על אדות הפלוסוף הסיני וקורות ימיו. בטח הנה נתחבר הספר על ידי תלמידי תלמידיו בזמן מאוחר אחריו.

2) תַה־חֶאָה, או התורה הנשגבה.

3) צוּנג־יוּנג, או “תורה ולקח ערוכים בסגנון קל בעד המון העם”, מאמרים קצרים ופשוטים, אשר בהם התלבשה תורת החכם בתמונה ספרותית נאה וקלה.

4) מַנג־טְסֶה, כולל בקרבו את תורת מנציוס.

הדת השולטת בקרב ממלכת הסינים הקדמוניה. קנפוציוס לא החליף ולא המיר מאומה בחוקי הדת השולטת בארץ מולדתו, ומעולם לא נועז לחשוב את עצמו למתקן ולמחדש בתחומה של הדת. דת הסינים לא נשתנתה בכל קוי תכונתה ושרטוטיה הראשיים ולא נתחלפה במאומה מכפי היותה לפני קנפוציוס, ואת אשר נקרא כיום תורת קנפוציוס היא היא מערכת הדת העתיקה בעצמה באין נגרע כל דבר. הלקח והתורה אשר הורה קנפוציוס ואשר נספחו אל תורת הדת הם לא שנו במאומה את תכניתה ותבניתה. באמת הנה הדת הסינית כבר התפתחה למדי בתקופת הימים הקדמוניה, בעת אשר נפגשנו אתה בפעם הראשונה, ואשר עוד יפליא אותנו ביחוד הוא, כי היא כבר נטהרה ונזדככה מן היסודות הפרועים והתפלים הממרים את הבינה הישרה. בקרבה אין כל מקום לתורת אגדות בדים (מיתולוגיה), ורק בכבדות הננו מכירים בה את האגדה, אשר התפשטה בקרב כל עמי הקדם על דבר ברית הנשואין הכרותה בין השמים והארץ, אפס כי נפקד בה מקום האגדות התפלות על דבר אלים ואלילות מכל וכל. מלבד מקרה קדמוני יחידי, אשר הובא זכרונו בספרי הדת, לא נראה בכל גבול דת הסינים קרבנות נפש אדם, או גם חקים ומנהגים מלאי משובה ואכזריות לב. הכל במשטר נכון, הכל יפה ומלא כבוד והדר. האלים – עצמים הראוים להכבד וּלהקדש, ואינם דורשים מאת המחזיקים בם עבודה תפלה חסרת דעת וטעם. בכל פנות הדת אין כל דבר אשר יכאיב את רגש הכבוד והצניעות, ואשר יעורר בלב הארם רוח שפק והטלת דופי בדתו. אין לך דת אחת בעולם הקדמוני אשר נראה בה משטר נעים הראוי להיות למופת כאשר ראינו בדת הסינים.

ומצד השני הנה אין הדת הזאת מצוינת במדרגה גבוהה של התפתחות. האמונות הכלולות בקרבה עתיקות מאד, ומצבן על אחת מן התחנות בנתיב השתלמות המחשבה והרעיון, תחנה אשר אין גם אחת מן הדתות הלאומיות אשר נעצרה בה מבלי הוסף עוד ללכת הלאה. בה לא נראה את התכנית המיוחדת לכל שיטה ערוכה במשטר נכון, אין צלמים ופסילים, אין מפלגת כהנים, אין גם ספרי קדש המקודשים מטעם הדת, ואין תורת דת מיוחדת להורות את העקרים והיסודות אשר הדת נשענת עליהם; מוסדי תורתה אינם מוגבלים ואינם מבוררים כל צרכם, עד כי נפלגו חכמיהם בבאורם, והם מפרשים אותם בפנים שונים סותרים ומתנגדים זל"ז. הדת הזאת אמנם תדמה מאד אל הדת אשר השתררה אצל האדם הקדמוני, באשר כי גם בה הכל ערוך ומיוסד על פעולות חיצוניות בלי כל רחשי לב וכונה פנימית, וגם היא מפלסת את דרכה לא על פי ספר חקים ערוך ברוח דעת והגיון משפט, כי אם על פי המנהג והמסורה. כל האותות האלה דים להוכיח אותנו לדעת, כי דת הסינים נתיסדה בתקופה קדמוניה מאד, וכי התפתחותה נעצרה מלכת הלאה עוד בעת קדומה מאד, טרם עוד התפתחו בעולם: מתולוגיה, מפלגת כהנים, מצוות מעשיות, אמונה ודעות, וספרות מקודשת טבועה בחתמתה של הדת. האותות האלה גם מראים באצבע על פעולת איזו סבה רבת כח ואון, אשר עצרה כח להכחיד מגבול הדת, ‏– אחרי אשר התפתחה זאת האחרונה בתמונתה היסודית, – את האמונות העתיקות והחקים הנושנים, ותאכוף על הלאום לדבקה ‏בדת מחודשת באיזו בחינה. איך קרה כדבר הזה? – עלינו רק לשער השערות, אבל נקל להבין, כי תמורה כזאת לא תתחולל ‏בשום אופן, לולא התאימה הדת החדשה אל תכונת הלאום, ולולא השתוו שני אלה יחד בכל דבר. אי אפשר לדת בעלת צורה מיוחדת כמו זאת להולד וגם למחוק ולטשטש את צורת ‏האמונה הקודמת לה בזמן מבלי אשר יוכרו גם עקבותיה, וכמו כן אי אפשר לה לעמוד ולהתקים תקופת ימים ארוכה כזאת, – לולא התגלמו בה רוח העם, טעמו ויצר לבו במדה מספקת ‏מאד.

העצמים הנעבדים בתור אלהות נחלקים בדת הסינים לשלש מחלקות. הסינים הקדמונים, כמו גם נכדיהם החיים אתנו בהוה, מכבדים ומקדישים בתור אלהות את:

1) השמים.

2) הרוחות השונים.

3) רוחות האבות אחרי מותם.

1. השמים (Tian) הוא אביר האלים אשר להסינים, או אם נדבר את דברינו בסגנון מדויק עלינו לאמר, כי הוא האל היחיד אשר להסינים, יען כי בלעדו אין להם משפחת אלים ככל עמי הקדם; השמים הם תחת העצם הנשגב, ואליהם יכרעו וישתחוו בל בני ארץ הסינים. תחת גדר שם “שמים”, הכולל בקרבו מושג האלהות, מבינים הסינים את כפת השמים הבהירה והטהורה, אשר פניה פני התכלת מפיקים צהלה, נעם וידידות, ועינה צופיה על פני כל הארץ, אך לא שמים נזעמי פנים מעולפים בערפלי ענן, או עת תסערנה רוחות על פניהם ומטר גשם ירד ארצה. שמים שוקטים ושאננים, מרוממים מעל כל תנועה ותנודה, אשר עליהם יביטו כל יצורי תבל כעל איזה עצם מרומם ונשגב, הם נחשבים בעיני הסינים בתור עצם המחונן בכח חיים, אליהם ישתחוו ויעבדום בחרדת קדש. פה יכבדו בכבוד אֵל לא איזה רוח הכלול בקרב הרקיע, לא איזה כח המרומז תחת גדר השם הזה, כי אם את הרקיע בעצמו, – את הרקיע החי כפי שהוא מושג מבחינת המחשבה הקדומה ההיא, אשר איננה יודעת עוד להפריד את הכח מן החמר, – את הרקיע החי המרחף ממעל על פני כל, היודע כל ומושל בכל, ועל פיו יתנהלו תבל ומלואה.

והשמים האלה מכוּנים בשמות שונים גם בהספרות העתיקה של הסינים, כמו “טי” – מנהיג, או “שנג־טי” – המנהל העליון. האם הבינו הסינים תחת השם “מנהל” את עצם השמים, או את איזה עצם רוחני או חמרי השוכן בקרבם או ממעל למו? שעור ישערו כי הן שתי אמונות שונות, וכי בראשונה האמינו הסינים במציאות מנהל ראשי, הינו: אל יחיד ומיוחד‏ אשר כנוהו בשם “טי” ויעבדוהו, רק כי לאחרונה זנחו את האמונה הטהורה באחדות האל, וימירו את האל הרוחני בעצם גשמי – השמים. לפנים החליטו צירי המיססיון הקתולים, כי שנג־טי אצל הסינים הוא הוא עצם האלהים כפי מובנו האמתי אצל היהודים והנוצרים, והוא איננו עצם הרקיע, כי אם הכח הנשגב והעליון ‏בתוך הבריאה. אבל הסינים בעצמם מכחישים את ההנחה הזאת, באמרם כי לא עלה מעולם על לבם ההבדל בין המושגים האלה, וכי גם קצרה בינתם מהבין אותו⁹. הסינים השתמשו בהשמות “שמים” ו"המנהל העליון" מבלי הבדל בין אחד למשנהו. בכל ספריו מזכיר קנפוציוס את השמים רק בלשון סתם; בגבור עליו יגונו הוא אומר “השמים יתבוננו אלי”. באופן הזה הנה לפנינו תמונה דתית קדמוניה, עבורה דתית לאיתני הטבע.

והכח הנשגב הזה השולט בכל והנוהג את כל, הוא הוא השולט והמנהיג, כן בחוג עלילות הטבע, וכן גם בחוג המפעל המוסרי (ר"ל מעללי האדם ויצרי לבו). שני חוגי המפעל האלה הם נחשבים למדובקים ובלתי נפרדים זמ"ז. רוח אדון התבל ומנהלה מתגלה לנו בכל מסבות מעללי הטבע וכל תמורותיה, ועם זה הנה מעללי איש ומעבדיו נחשבים גם הם לפעולות חיצוניות, עלילות הנצבות עלי קו אחד עם התנועה הגדולה הנשקפת בתוך הטבע; שני התחומים האלה נחשבים כשני חלקים הכלולים במערכה אחת, והם משפיעים זע"ז בדרך ישרה ובלתי אמצעית. ולהיות כי השמים יפלסו את דרך רוח היום‏ ומצבו ומפעלותיו, וגם את מפעלות בני האדם, באשר כי “יום יום עיני השמים צופיות על כל מפעל ידינו, והם מרחפים על ראשינו בכל מקום” על כן תהיינה שתי העלילות האלה של ההשגחה העליונה קשורות ואחוזות יחד, ובעצמותן הנן רק דבר אחד. השמים יודיעו לנו את רצונם בשפתם הטבעית. אחת מן התכונות הנשגבות אשר בה תצטין דת הסינים היא, כי לא נודע בקרבה התגלות האלהים אל בני האדם. בה לא נודעו אותות ומופתים, ומראשית ועד אחרית עוד לא התערב האלהים בכל מעבדי בני האדם¹⁰. אולם כי היא כוללת בקרבה את האמונה במנת גורל כל איש ואיש הנועדה לו מראשית – מינְגְ, לאמר: גורל כל איש קצוב לו מראש, ורק ביום בואו אז יודעו עקבותיו. “האמנם יודיעו השמים בשפה ברורה את גורל בני האדם?” – כן שאלו תלמידי קנפוציוס את רבם. אך הוא ענם “לא, השמים לא יגידו מאומה, ורק עם מרוצת המקרים כסדרם הנועד למו יודע רצונם, אך לא באופן אחר”. אולם כי גם לפי מראה הטבע החיצוני יוכל האדם לדעת אם לב השמים טוב עליו, ואם אין. בהמטר השמים מטרות עז, או בהעצר השמים ימים רבים והיה חֹרב על פני הארץ, אות הוא, כי הופרה הידידות בין השמים והארץ. במקרה כזה על המלך להשיב על מכונו את השלום אשר השתרר עד כה בין רום ותחת. רק אל המלך לבדו המשפט להקריב קרבן להשמים; רק הוא הקרוב אל השמים הקשורים בו בחבלי אהבה וידידות, באשר כי הם אבות משפחתו. והיה בזעום השמים, אז הנה החובה על המלך לשכך חמה ולרצות את פניהם, אם במנחה וזבח, ואם בהיטיבו את דרכו ובזכותו את ארחות ממשלתו לעשות לעמו צדק ומישרים. אולם במקרה יוצא מגדר הרגילות, ביום צרה ותוכחה בקצוף השמים קצף גדול, אז הנה מנקודת מבטם הדתית יחרצו הסינים משפט, כי בשל המלך גדל הקצף ועליו לרדת מכסאו. אז יש להעם המשפט להדיח בחזקה את המלך מכסאו ולהושיב על כסא המלוכה איש אחר וטוב ממנו, אשר אליו יֵרָצוּ השמים ובאו אתו במסרת הברית כמשפט. עוד מימי קדם השתררה הדעה בארץ הסינים, ועוד היא שוררת שם גם כעת, כי לפעמים ינתן אות ממרומים כי נבאש המלך בעיני השמים, ואז הנה החובה מוטלת על העם למלאות את רצונם.

2. הרוחות. העבודה הדתית אל הרוחות – היא אחת מן החובות הדתיות היותר נשגבות העמוסות על כל איש ואיש מן העם. אפס כי “הרוחות” הם בכלל עצמים בלתי־מוגבלים מאד; דבר ידברו על אדותיהם רק בלשון רבים כעל שם הקבוץ; בהעלות למו זבח וקרבן, יקריבום רק אל אגודתם הכללית, מבלי להזכיר בשם את אחד מקהלם. הרוחות הם צמודים ומשולבים עם העצמים הטבעיים, באשר כי לכל חלק וחלק מחלקי הטבע הכללית יש רוח מיוחד. השמש, הירח, חמשת כוכבי הלכת, העננים, המטר, הרוח, כל הר וגבעה, הנהרות, כל מחוז ופלך, ועוד עצמים רבים לאלפיהם – הנה לכל אחד ואחד מהם יש רוח המיוחד לו. הרוחות אינם חפשים לנפשם, אינם מפליאים במעופם במעגלה, כאשר כן נוכל לדמות לנו, כי אם הם נקבצים לאגודה אחת, ועומדים כל אחד על משמרתו הקבועה, וזה הוא אשר ירופף את הקשר אשר בינם להעצמים השונים אשר בטבע. בכלל נדמו הרוחות בעיני המאמינים במציאותם בתור המון עצמים רוחניים המאוגדים לאגודה אחת, וכל אשר דבר לו אליהם הוא פונה אל ועד האגודה, אל מרכזה, לא אל חבריה הפרטים. רק להמלך בלבדו המשפט להקריב קרבן אל רוח הארץ ולרוחות ההרים והנהרות אשר על אדמת ממלכתו¹¹. הננו רואים, כי דת עבודת השמים ודת עבודת הרוחות הן שתי דתות נבדלות זמ"ז. הראשונה היא עבודה דתית המצומדת אל הממלכה. רק המלך לבדו הוא העומד בראשה והכהן המכהן בה; בעוד אשר האחרונה היא עבודה דתית רשמית המיוחדת אל המדינות והעדות הקטנות אשר בקרב הממלכה. שתי האלהויות האלה אינן מתאחדות לשיטה אחת שלמה; הרוחות אם כי גם הם סרים למשמעת שַׁנג־טי, אפס כי הם אינם ציריו ומלאכיו. אי אפשר לבלי הסכים, כי שתי העבודות הדתיות האלה צמחו בתחלה בשני תחומים שונים, כל אחת בחוג של דעות ומחקר דתי מיוחד לה לבדה, ועל כן לא התאחדו מעולם אחדות שלמה. לאחרונה הננו להעיר, כי הרוחות כלם הם אוהבי שלום וטובי לב; בכל גבול דת הסינים לא נראה ולא נמצא איזה רוחות רעי לב, מלאי זעם וכעס.

3. האבות. העבודה הדתית לנפשות אבות המשפחה אחרי מותם נועדה מראשית היותה בעד אנשים פרטים מן העם. אלה האחרונים אינם באים בקרבת האל שנג־טי היושב במכון שבתו במרומים, כאשר גם אינם נגשים אל המלך פה על הארץ מתחת, ועל כן עליהם לפנות בעבודת דתם המעשית אל נפשות אבות המשפחה שמתו. הסינים הקדמונים האמינו בתקומת הנפש אחרי המות, ובחגותם יום חג קראו אל הנפש לשוב אל גויתה העזובה. מסופקים אנחנו מאד אם יתכן לקרוא את אמונת הסינים הזאת בשם אמונה בתקומת הנפש אחרי המות לחיות חיים פרטיים לה לבדה; האמונה הזאת מתקרבת יותר אל הרעיון על דבר השארת תקומת המין, מאשר אל השארת הנפש היחידה. האיש הפרטי איננו מעלה על לבו את הרעיון על דבר חייו הרוחניים אחרי הקבר, ומחשבה כמו זאת איננה משפעת עליו פעולתה עד מה; כמעט אשר לא נראתה בחיי הסינים איזו אמונה, תהיה איך שתהיה, בגמול וענש הצפויים אל הנפש אחרי המות. בארץ סינים יחסר מקום הגיהנם וגן־העדן. לא העתיד כי אם העבר הוא משפיע את פעולתו על ההוה; בני המשפחה אחרי מותם הם נחשבים כמו קשורים בחבלי אהבה אל שארית משפחתם, והם הנם כמלאכי השלום הסוככים עליהם באברתם. נפלאה מאד תשובת קנפוציוס, אשר השיב לאחד מתלמידיו על שאלתו על דבר מצב הנפש אחרי המות: “אם לא תדעו מהות החיים, איך זה תדעו אה תכונת המות?”

ובכל רוח השפק אשר מלאה את לב המחוקק בדבר תקומת הנפש אחרי המות, בכל זאת החזיק בכל תקף ועז בעבודה הדתית המקודשת לשם רוח האבות, בראותו בזה איזו תועלת מעשית לחפץ קיום הדת, ועל כן הוא מזהיר מאד על הקרבת קרבנות לרוח האבות, אף כי לפי דעתו אין בכחם לטעום מן המטעמים המוגשים למו. “הננו עושים כזאת” – כן דְּבָרו אל אחד מתלמידיו – “רק למען אשר נסכין את נפשנו להגות רגשי יקר אל האבות אחרי מותם ולכבדם כמו היו בחיים”. הטלתו ספק בהשארת הנפש עוד בולטת ומבצבצת יותר מזה בתשובתו אל אחד מתלמידיו, אשר שאלהו: “האם יש להמתים דעת והרגשה לחוש את כל הנעשה בעולם החמרי?”. “אמנם כי קשה מאד” – יאמר המחוקק – “להגיד איזה דבר מוגבל. אם אֹמר כי המתים מרגישים את הכבוד אשר יכבדו אותם בניהם אחריהם, ויודעים מכל הנעשה על פני הארץ, יראתי מאד פן יהיה הדבר למוקש לצאצאיהם, אשר בהיות לבם מלא רגשי אהבה אל אבותיהם יתמכרו בכל מאדם אל עבודת רוחות האבות, מבלי לדאג לנפשם ולחייהם פה על הארץ; ולהפך אם אֹמר, כי המתים אינם יודעים מאומה מחיי צאצאיהם על פני הארץ, כי אז יתרפו אלה האחרונים מתת כבוד לאבותיהם המתים, ואז הנה תופר הברית הכרותה בין החיים ובין המתים. לכו בדרככם, מבלי חקור מאומה, ותנו נא כבוד למתים, בשוותכם לנגד עיניכם ‏ את אבותיבם המתים כעדים חיים הרואים את כל מעבדיכם. זאת היא הדרך רצויה מכל”. המחוקק הזה בעל הנסיון בתחומו של החיים המעשיים בכל בני עמו, או כאשר יכנהו אחד מסופרי אירופה: “סיני הסינים”, או טוב אמוֹר: “הסיני הגדול מכל אחיו הסינים”, הנה באחזו בנקודת המבט של פלוסופיה נסיונית פשוטה כזאת, אשר בבקשה איזו תועלת, אם גם מסופקת מאד, היא נותנת היתרון לאמת מעשית מדומה על האמת המוחלטת, הוא מתאמץ להרחיב את השקפתו ולהאציל עליה איזו רוח של פלוסופיה מוסרית מדומה. לרגלי שומו לחובה דתית לכבד את המתים בכל מיני כבוד בעת קבורתם, ובמנהגי אבלות הקשים אל קרובי המת יותר ממיתתו¹², ובהקרבת קרבנות לעתים רצופות, – הוא נותן טעם לדבריו, כי האדם מלך התבל הוא היצור הנשגב תחת פני כל השמים ולו יאתה הדרת כבוד ויקר תפארת, וכי כל המביט בקור רוח על המעטפה החמרית, אשר בה תתעטף נפש האדם, הוא כמחלל כבוד האדם ומשפיל אותו למדרגת בעלי החיים. “אהבו נא איש את אחיו” – יאמר המחוקק – “וכמו כן את כל המין האנושי. השלשלת הארוכה אשר כל אחד ואחד מכם נחשב כחוליא אחת ממנה. אהם כלכם הנכם אסירי־תודה להמתים בעד כל אשר לכם. לולא הראשונים לא היו האחרונים. החיים הם מחויבי תודה להמתים בעד מדת טובם וחסדם בעודם בחיים. האמצעים היותר פשוטים והיותר טבעיים להביע את רגשי תודתנו להמתים הם המנהגים העתיקים, אשר נקבעו עוד בימי המלכים הראשונים. בלי תפונה הנה צאצאינו אחרינו יכבדו אותנו כפי כַבדנו אנחנו את אבותינו. וכפי הכבוד אשר נִתן אל אלה אשר אנחנו ממלאים את מקומם על פני הארץ, כן נכֻבד גם אנחנו מאת אלה אשר ימלאו את מקומנו אָנוּ על פני הארץ”. אולם גם המחוקק בעצמו, בהרגישו, כי הבסיס אשר התבצר עליו הוא מתמוטט תחת רגליו מבלי עצור כח לשאת את המשא העמוס עליו, הוא מתאמץ במקום אחר למצא בקרב המתים איזה צד של קדושת אל, או יותר נכון לאמר קדושה עצמית, במצאו איזה דמיון בין המתים ובין השמים: “השמים הם ראשית כל והמקור אשר ממנו נובע כל חיים וישות. אבותינו גם הם הנמו מקור חיינו וישותנו וישות הדורות הבאים אחרינו. החובה הראשונה המוטלת עלינו היא להביע את רגשי תודתנו להשמים, והחובה השניה במדרגתה אחריה היא לרחוש רגשי תודה לאבותינו ואבות אבותינו. כהשתחותנו אל השמים הננו משתחוים גם אל אבותינו”. אכן זאת היא פלוסופיה מתוך הלחץ והדחק, פלוסופיה מלאכותית כאמצעי להצדיק את המטרה.

וכן היה סדר העבודה. בכל בית ובית מוקצה חדר מיוחד בעד נפשות האבות, שם יגישו למו קרבן ומנחה וישתחוו למו בחרדת קדש. איזה פרטי העבודה הדתית הזאת מזכירים לנו את העבודה שעבדו הרומאים אל רוחות גבורי משפחתם. בחדר הזה תקועות טבלאות קטנות, אשר כפי ההשערה תנוחינה עליהן נשמות אבות המשפחה, אם רק יעתירו אליהן בחזקה, למען התרועע יחד עם בני משפחתן. הנפשות ההן נקראות לבוא בכל יום חג ומשתה, אשר יוחג בחוג המשפחה לרגלי כל מקרה נכבד אשר יקרה בחייה. בעבודה הדתית הנוכחית ישתתפו האיש ואשתו יחד, יען כי התנאי הראשי המוכרח לחפץ עשיתה הוא, כי תערך רק על ידי אנשים החיים חיי משפחה, ועל כן הנה ברית הנשואין בראשית ימי העלומים היא חובה דתית לכל בני הסינים.

ככל קרבנות הסינים כן גם זבחי המשפחה נערכו בתכונת כֵּרה ומשתה; כל בני המשפחה נאספים למשתה חג, אוכלים ושותים יחד עם נפשות המתים הקרואות אל הזבח. ולמען הלבש את דמיונם בתמונה חיה שמו לפעמים את בגדי המת על נכדו, והוא היה הפעם לגבור החג. וכן כתוב בספר השירים (שי־קינג) אשר להסינים:

עבודה דתית כזאת נערכת רק אל אבות המשפחה ובחוג חיי המשפחה הפרטית. המלך בתור עומד בראש העם ובא בכחם, הוא מקריב את קרבנו, לא רק אל אבות משפחתו הפרטית, כי אם גם אל כל המלכים אשר ישבו לכסא הסינים לפניו. סדר עבודת הקרבנות נקבע אצל הסינים הקדמונים על פי מערכת שלמה של חקים ידועים. הם הקריבו את קרבנותיהם לעתים קרובות ורצופות. כל תקופה ותקופה מתקופות השנה, כל חזיון נפלא בממלכת הטבע, כל אות מאותות השמים, אשר לפי אמונת הסינים הם כמבשרי מקרים רבי ערך המתעתדים לבוא, כל צעד נכבד בחיי הצבור וגם בחיי איש פרטי, – את כל אלה קדשו הסינים בקרבן וזבח. כדרך המתאים אל רוח העם והשקפתו הדתית הקריבו הסינים את קרבנותיהם, לא לכפר ען ולמחות פשע, כי אם על ידם הביע המקריב את רגשי התודה ורחשי הידידות אשר ירחש לבו אל העצם הנעבד. הנזירות ותורת סגופי הגויה לא מצאו להן מקום בתחומה של הדת הזאת, אשר רוח צהלה ונגה ששון מרחפים על פניה תמיד. לפני הקריב איש את קרבנו הוא מקדים איזה ימים לטהר את נפשו בתפלה, והוא מתבודד בחדרו למען צרף וזקק את יצרי לבו; אפס כי מלבד המנהג הנכון הזה, אין פה שברון רוח ותוגת לב, והתפלות הקבועות להחגיגה הנוכחית אינן אוצרות בקרבן הכנעה נמרצה, בטול ישות עצמו ונחם מעיק לב, ורק תחנונים ורגשי תודה. המתפללים מתכונים בתחנוניהם רק אל בצעם ותועלתם החמרית, לבקש אֹשר זמני וטוב ארץ; מעשה הקרבנות היא התחבולה הרצויה להשיג על ידה את שפעת הטוב והאֹשר מידי הכחות השולטים במרומים. במרבית המקרים יגישו בתור קרבן מיני בעלי חיים שונים, ולפעמים גם פרי עץ ותנובת שדה. לפי רבות ערך המקרה אשר בשלו יקריבו את קרבנם, כן גם תרב יקרת ערך הקרבן במחירו, וכן ירבו גם המינים השונים הכלולים בו. הקרבנות הגדולים מוגשים בהמון חוגג, במקהלת נוגנים מטיבי נגן, באשר כי זמרת כלי שיר נחשבת לענג ועדנים להכחות העליונים. קנפוציוס יאמר באחד מספריו “הזמרה מתארת ומצירת לעינינו את חרצובות הקשר אשר בו נאגדו יחד שמים וארץ. על ידי התפלה וזמרת כלי שיר אין לך דבר אשר הויתו בלתי אפשרית בקרב הממלכה”. המחוקק הסיני הביט על חכמת הזמרה כעל מתת אלהים ממרומים, אשר נתנה להאדם, כעל סגולה יקרה המרוממת את נפש האדם, המוסכת בלבו רגשות עדינים, ומשככת את סערת מאויו המרגזת את נפשו, וממציאה לו ענג זך מלא תם וטהר רוחני. התענוג הרוחני הזה, לפי דעת הסינים, הוא חובק בזרועותיו את שני העולמות, החמרי והרוחני גם יחד, באשר כי בארץ הסינים אין הדת נבדלת במאומה מן החיים, וכמו כן אין כל קיר מבדיל בין שני העולמות, והכל אחד. דת הסינים מצוינת ביסוד הדמוקרטי, אשר הכה בה שרשיו מראשית היותה ועד היום הזה; בה אין מפלגה מיוחדת אשר בידה נתנה משמרת הדת, אין כהנים למלא בשם העם את חובת העבודה הדתית; כל איש ואיש מן העם דואג לנפשו למלא את חובת הקרבנות המוטלת עליו, באשר כי העבודה הזאת היא לפי מושגי הסינים חובה המוטלת על האדם מצד הטבע. ומאשר כי ספר תורה המוקדש ביחוד לשם הדת אין, על כן אין לֶקח ותורה דתית במובנה האמתית, והיא איננה מוגבלת ואיננה ברורה בכל דבריה, ועם כל זה הנה העבודה הדתית ותורת מנהגי הדת ערוכות וקצובות לכל פרטיהן על פי המסרה, ושמירת מנהגי הדת היתה לחובה קדושה לכל בני העם. דת הסינים היא מערכת מעשים ופעולות, אשר החובה מוטלת על כל בעלי הדת למלאותם בדיוק ובסדר נכון; האיש הידוע מחויב להקריב את קרבנו לשם העצם הידוע ובסדר הידוע.

קנפוציוס לא שאף מעודו להמיר ולשנות את דת ארץ מולדתו; הוא גם לא מצא ענג לשוחח ולהשתעות על דבר עניני דת, וביראת הרוממות מלא את חקי הדת הקדמוניה, אשר השתררה לפניו בארץ הסינים. שיחותיו הרבות משתרעות בגבול עניני העולם והחיים, אשר תכונתם תכונת חול, וקשה מאד למצוא פשר דבר מדוע זה נקראת דת הסינים, אשר השאירה הוא אחריו בתמונתה המקורית, מבלי לעשות בה כל תמורה ותקון – על שמו. אמנם כי דת הסינים מתיחשת אל קנפוציוס רק הודות להטעמים האלה:

1) על ידו נתבררה ונתלבנה תורת הסינים על דבר הנהגת העולם וחובת המוסר בשפה ברורה וסגנון פשוט, דבר אשר לא הקדימו איש מעולם; ובאופן הזה פעל דבר מה, אם גם בלי כונה ורצון מצדו, להעניק לדת הסינים לקח ותורה דתית.

2) הוא אסף ויוציא לאור ספרים קדמונים, שהם הנמו המקורים היחידים, אשר מהם נובעת הדת הסינית, ואשר בהם כלולות התעודות הספרותיות הנוגעות אל יצירתה וקיומה; ולמן העת ההיא היו הספרים ההם לספרי למוד ומקרא לכל מפלגות עם הסינים. העם בקבלו ברצון את ספרי קדמוניותיו מידי קנפוציוס הנה בדרך טבעי החל להביט עליו כעל מחוקקו ונביא דתו.

תולדות חייו. קונג־פוּ־טְסֶה (המורה קונג. השם הזה נהפך ‏בפי השליחים הקתולים לשם קנפוציוס), גלוי וידוע לנו בכל תכונותיו וארחותיו יתר הרבה מכל מחוקקי יתר הדתות. הוא האריך ימים עד 73 שנה, וכל ימי חלדו הורה תורה ודת בחוג תלמידיו השותים בצמא את דבריו, ואשר שקדו למסור לדורות הבאים את כל אשר ראו בו וכל אשר שמעו מפיו. המסרות האלה נשמרו בעצם תמן בספר לוּן־יוּ, ספר האוצר בקרבו שיחות המורה, אשר נערכו ונסדרו על ידי התלמידים בדור השני, כאמור למעלה. היסוד הפלאי העובר את גבול הטבע, מופתים ומחזות פלא, אשר בכל מקום במקרים כאלה הם משתלבים ומתאגדים חיש מהר ועוטרים סביב את כל מחוקק ומורה בעמו, לא נראו במקום הזה לגמרי, עד כי נוכל לדמות לנו, כי מופתים ומחזות פלא אינם מתפתחים על אדמת הסינים, מעון ההגיון הקר והיבש, באשר כי יחסר התנאי הראשי לצמיחתם: דמיון נלהב וכח מלאכת מחשבת לברוא יצירות, אשר רוח שירה מרחפת עליהן. אמנם כי יכול נוכל להכיר איזה נטיה לרומם ולנשא את ערך החכם ומשגבו המוסרי עד לגבה רוחני דמיוני. ולעמת זה הנה במקומות רבים תחסר גם השאיפה הממוצעת הזאת. הספר הזה ישא דעו על ענינים שונים בלי כל פניה ומשוא פנים. כל הדברים הנחקרים בו מבוארים בסגנון קל ובהסברות פשוטות, ופשטותן מגעת עד הגבול הקיצוני. – כל אלה מטים את לבנו לראות בספר הזה תעודה ספרותית נכונה ובלתי מזויפת. הננו רואים את החכם הזה בתמונתו האמתית, ומרחק הזמן לא יקטין את דמותו, כאשר נדמה לנו את החכמים הקרובים לנו בזמן כמו הפלוסופים קנט ובן־מנחם; הננו שומעים את דעתו על אדות דברים רבים שונים, הננו רואים את דרכו בהנהגת הממלכה, הליכותיו בביתו, מנהגו ביום חג וכרה, איך התהלך עם מלכים ונסיכים ואֹרח מנהגו עם המון העם; הננו שוחקים ומתענגים לשמוע את מהתלותיו, ואתו יחד הננו נאנחים על מחסורו ומצוקותיו.

קנפוציוס נולד בשנת 551 לפני ספה"נ. על פי מולדתו התיחש אל אצילי הארץ; בנעוריו חֻנך על ברכי הורים עניים, ורק בכשרונות רוחו ושקידתו על למודיו התקדם ויעל מעלה. עוד בקדמות ימי נעוריו נגלו בו הנטיות, אשר התוו את דרכו בחלד. בעודנו נער בן 13 שנים – כן יספר הוא – הרגיש בנפשו תשוקה עזה ללמודים, וישקוד על תורת תולדות ימי העמים, חכמת השירה והמליצה, חכמת הזמרה, תורת מנהגי החיים בכלל ומנהגי הדת בפרט. אמנם מה שאנחנו מפרידים את המנהגים לשני ענפים, אחד של קדש ואחד של חול, הוא רק לפי השקפותינו אנחנו, בעוד אשר לפי מושגי הסינים בני דורו של קנפוציוס, הנה הקו המגביל בין שתי הרשויות האלה הוא כהה ומטושטש, מבלי להכיר את גבולו של כל אחת ואחת מהן. כל מנהג עתיק, אם גם על פי תכונתו הוא נחשב על תחומם של החיים האזרחיים, כיון שנקבע ונתקבל בעם נחשב כאחד ממנהגי הדת. כפי הנודע קבל גם קנפוציוס את ההשקפה המאובנת של הסינים, כי כל משטרי החיים הקדמונים נתקדשו רק על ידי עטרת השיבה המעטרת אותם, ובם ראה את אֹשר הממלכה ושלומה, בקימו אותם כפי שהם מבלי להכניסם תחת שבט הבקרת החפשית. חכמת המנהגים היתה בארץ הסינים לענף למודי בפני עצמו, אשר הורו אותו בבתי הספר לנערים. המחוקק הסיני היה גם הוא עצם מעצמו של העם ובשר מבשרו, ובו התגלמה רוח הסינים עם כל מגמותיה ושאיפותיה, והננו רואים כי בעת אשר גדל ויהי לאיש שאף להשתלם בשש החכמות החפשיות, אשר מבלעדן אי אפשר לחשוב איזה איש למחונך ומשכיל לפי דעת הסינים, והן: הזמרה, חכמת המנהגים, ההנדסה, הכתב היפה, הכשרון להאבק בכל כלי נשק, ודעת הנהגת המרכבה.

ובתקופת ימי העלומים ההיא כבר נתבקרו בלב העלם ההשקפות הבהירות ההן, אשר מהן לא סר כל הימים, השקפותיו על התכנית האמתית הראויה להנהגת המדינה, ובכל חום נפשו המתרגשות האמין באמת ובתמים, כי לרגלי התקבלות שיטתו בהנהגת המדינה יפרח מצב החברה ושלומה ישגא מאד. עוד מראשית ימי נעוריו שאף קנפוציוס להשתתף בעבודת הצבור; אבל רק בכבדות השיג את מטרתו בתקופת העת הסוערה ההיא, אשר יעד לו גורל החיים לראות בה אור חלד. במשך איזה תקופות ימים לא ארוכות הושמו עליו פקודות שונות בשלטון המדינה, ועל אדותן יספרו חזיונות נפלאים ומתמיהים, כי במשך ימי עמדו על משמרת פקודתו המירו בני העם הנתונים תחת שלטונו את רוחם, וישנו את דרכם ועלילותיהם לטוב. הכל היו שבעי רצון, הכל השיגו את מנתם הראויה למו בחיים; עשק וגנבה חדלו מן הארץ, ולא קרה כל מקרה הדורש להשתמש בפועל בחוקי הענשים הקבועים במדינה, למען ענוש חוטא כרשעתו, מאשר כי ספו תמו אז אנשי זדון ועושי רשעה. אמנם כי רחוקה מאתנו תמימות יתירה במדה כזאת, עד כי נאמין באמתות הספורים האלה לפי פשוטם. הננו רואים בזה הפרזה קיצונית מצד התלמידים הנוהים אחרי תורת קנפוציוס, להרים את תורת רבם על נס, ולהציגה למופת לרבים, בהלבישם את החזון האידיאַלי המרומם של צדק עולמים, אשר ימלא ארץ ויושביה, אשר בו ישתעשעו כל נביא ומחוקק בעמו – בתמונה היסטורית המושפעת מהשפעת המחוקק הסיני וטבועה בחתמתו. ומצד השני הננו רחוקים גם כן מכפירה קיצונית להכחיש את מציאות איזה גרעין של אמת הצפון במרכזה של קליפת ההפרזה הגדולה הזאת. הסמן המובהק – יאמר אחד החכמים הגדולים – המעיד על גדולתם של אנשי השם הוא פעולתם הנמרצה על בני דורם. המשפט הגדול הזה התאמת במדרגה ידועה בחיי קנפוציוס ובני דורו, ואם לא במדה נפרזה הקרובה יותר אל גבול מופתי פלא מאשר אל האמת ההיסטורית, אבל עכ"פ היתה פעולת קנפוציוס ניכרת כפי הנראה בקרב בני דורו באיזה צד. אבל מה היתה שיטת הממשלה הזאת שככה היו תוצאותיה מזהירות? זאת תתבאר לנו ממועצותיו השונות הערוכות אל המושלים הפונים אליו בשאלותיהם. הוא האמין בלב תמים, כי לא יבצר מאת כל מושל להשיג תוצאות נכבדות בגבול השלטון המדיני כחפץ לבבו, אם רק יציג את נפשו למופת לפני בני עמו. התפתחות רגשי המוסר והצדק בקרב העם תלויה לא בחקי המלכות, כי אם בהמלכים והמושלים בעצמם, בהיותם למשל ולמופת לאזרחי המדינה, באשר כי העם נוטה ללכת בדרך טובה רק בעקבות מושליו ומנהליו ההולכים לפניו בדרך ההיא בעצמה, לעשות את אשר אהבו מושליו באמת ובתמים, אך לא את אשר יצוו בתור נגיד ומצוה. לפי דעתו אמנם אפשר להממשלה למנוע את עצמה מענש ושפטים, אפשר לבלי העמיס על הממלכה מעמסה רבה של שוטרים ואנשי צבא, ורק מושל הארץ לבדו היודע לתקן את עצמו הוא יתקן עד מהרה גם את עמו; לא המלך, כי אם רגש הצדק והמישרים ישלט במו. השאלה הראשית, אשר להמלך לפתור היא למצוא לכל השמות את מובנם הנאמן, זאת אומרת, כי ההנהגה המדינית הטובה והישרה תמצא רק שם, במקום אשר המושל הוא ממש מושל אמתי, עוזרו וסגנו – עוזר אמתי ממש, האב – אב אמתי, והבן – בן אמתי. המשטר הנכון והמצוין יסודו רק במלאות כל אחד ואחד מן החברה את חובתו העמוסה עליו מטעם מצבו ועמדתו; נחוץ רק לערוך את מצבי בני האדם במערכה נכונה, אשר בה ידע כל אחד ואחד את תעודתו ומשלחתו וימלאנה באמונה. “העם” – יאמר קנפוציוס – “הנהו טוב לב וארך אפים, לוא רק ינהלוהו מושליו ברוח דעת וצדק, כי אז לא ירשיע לעשות, אם גם יעדו לו משכרת בעד עלילות רשע וזדון. כן יתבצרו ויתכוננו העמודים אשר הממלכה נשענת עליהם, רק לרגלי רגשי הכבוד אשר יהגה לב בני האדם אל מסרות קדומים, ולרגלי סורם למשמעת מושלים צדיקים אשר כבודם גדול בעיניהם, לוא רק ינהלום לנכח המטרה הזאת”.

תורת פיו ולקחו. כל האמור פה זהו תכן האמת הנשגבה, אשר הואיל קנפוציוס להטיף לבני דורו בשפה נמרצה. רק לפעמים רחוקות נשא משא על דבר השמים, וגם לא הביע את דעתו באיזה דבר מוגבל על דבר הרוחות; באחרית ימיו הודיע בחוג רעיו ותלמידיו, כי זה שנים רבות אשר גם לא התפלל. בזריזות נמרצה השתתף תמיד עם העם בכל חג ועבודה דתית, וישקוד מאד להגן על סדרי עבודת הדת הנושנים. אפס כי בנטיתו זאת לא התערבה שמץ אמונה ברזי דת ותעלומות פלא (מיסטיק), וכמו לא היתה הדת מיוסדת על איזה מחקר עיוני, כי אם רק על הנסיון ויסוד המעשי. הוא חשב את עצמו בתור מורה להורות את העם דרכי תום וצדק, אך לא הופיע בתור מטיף להטיף לאמונה ודת. קול קריאתו היה השם “הנהגה הגונה ומפוארת”, כי ימלא איש ואיש את החקים אשר התאזרחו בהנהגה הטובה של החברה האנושית. אפס כי באיזו פנה בתורתו יש גם יסוד עיוני ודעה נאצלה. הוא פרסם בעולם שיטת תורה עיונית, אשר דמותה החיצונית מצוירת כלה בדת הסינים, והיא, כי התבל כלה בכל חלקיה וסעיפיה, בחיי הטבע כאשר גם בחיי האדם, הנה היא מערכה אחת מסודרת; הסדר הזה הוא מתגלה, כן בכל חקי הטבע החיצונית, וכן במשטרי החברה האנושית עם כל מצביה ומפלגותיה השונים, וכן גם בחקי הדת ומנהגיה; וכי חובת האדם היא להכיר את הסדר הזה ולהכנע תחת ידו. לפי תורת קנפיציוס הנה החברה היא הכל, והאיש הפרטי הוא אין ואפס. על פיה הנה יד העבר המת היא תשבר ותנפץ את ההוה, וכל חזיון נפלא ומקורי, וכל התקדמות, – נחרץ עליו משפט כליון ואבדן עוד טרם הופיעו על אופק העולם. הדת אמנם נחלצה מן היראה והפחד, אשר כתרו אותה בימים קדומים, אך עוד לא התרוממה אל המדרגה ההיא, לטעת רגשי אהבת עולם בלב מחזיקיה. יותר מכל מיני העבודות הדתיות של הסינים מתקרבת אל הנקודה הזאת העבודה הדתית לשם רוחות האבות הנערכת בחוג בני המשפחה, באשר כי בלעדה הנה רוח קרה מנשבת על פני עבודת אלהים בקרב הסינים; אפס כי העבודה הדתית הזאת, המלמדת לאדם לרומם ולנשא את האבות למדרגה אלהית, ולהעמידם בשורה אחת או לקדשם בקדושה אחת עם אלהי השמים, או עם עצם השמים לפי מושגם של הסינים, – היא עצרה בעד כל התקדמות והשתלמות. הרוח החיה אשר בתוך ההשתלמות האנושית, היא ההכרה, כי ישנן עוד אמתיות נשגבות אשר עוד לא נגלו לנו, ואשר אמנם עלינו ‏החובה לחשוף אותן. הכרה כזאת אפשרית רק בקרב עם אשר יש בלבו מקום להאמונה, כי יתכן הדבר אשר הדורות הבאים יעלו על אבותיהם בדעתם ושכלם, וכי ההשתלמות היא התעודה העצמית הנועדה להמין האנושי מצד טבעו; אך לא אצל עם החי רק על העבר שלו כעם הסינים, אשר אצלו נחשבו הדורות החולפים בתור קדושים ואלי מרום. עם כזה הנה על פי הכרתו הפנימית יסב עיניו מן העתיד, וכמו על פי רגש טבעי הן נשואות אל העבר. מובן מאליו, בי במקום שרגש הדתי של האדם מתפרנס מהשפעת האבות שמתו, ותורת המוסר יונקת את לשדה רק ממסרות קדומים, ובכלל במקום שהאדם מוצא את חזון לבו ואידיאַליו לא בעתיד כי אם בעבר, שם אין כל מקום להשתלמות. המקור ההוא בספרי הברית החדשה, אשר יקדיש את הדעות החדשות והתקונים החדשים של האיש הפרטי, אם רק לנכח האמת והצדק מגמתם, בפקדו על כל איש לכבד את דעותיו יותר מהוריו, – הוא יצלצל באזני הסינים צלצול מוזר כדברי נבלה וחלול כל קדש.

קנפוציוס נקדש אחרי מותו בקדושת אל בעיני בני הסינים, אשר בנו לשמו היכל קדש ויעבדוהו בתור אלהים. המסה אשר נסה המלך הסיני שי־חָאַנג־טי כשלש מאות שנים אחרי מותו, להשבית זכר קנפוציוס מארץ הסינים יחד עם הספרים הנקראים על שמו, – עלתה בתהו ולא השיגה את מטרתה, אם כי שקד המלך על חפצו ומגמתו למלאותם בכל תקף ועז. גם תורת מֶנציוס¹³, המצוין בין תלמידי קנפוציוס, לא הוסיפה ולא חדשה דבר בתורת רבו. אחרי כל אלה הנה נכון לשום לב אל עוד שני זרמים של חקר דתי עיוני, אשר מגמתם היתה להשפיע על ארץ הסינים תורת דת עמוקה ונרחבה ורבת הצדדים יתר הרבה מתורת קנפוציוס, – תורת תעָה ודת בודהו, אשר נשארו בארץ בתור דתות־משנה לדת קנפוציוס.

תורת תַעָה. היא מתיחשת אל הפלוסוף לַעָה־טְסֶה אשר היה אביה ומיסדה. אפס כי באמת לא השתתף לעה במאומה ביסֻד הדת הזאת. הוא היה חוקר הוגה דעות בן דורו של קנפוציוס, אם כי היה כביר ממנו בכדי חמשים שנה. כפי האמור בספר “לקט אמרי קנפוציוס” (לון־יון), ראה אותו קנפוציוס פנים אל פנים, וגם לבו הגה לו רגשי כבוד ויקר מדי דברו בו. החכם הזה השאיר אחריו ספר הנקרא בשם “תַעָה־תֶה־קינְג”, אשר רק מעטים מביני מדע ישכילו להבין את הכתוב בו בהיותו ערוך בסגנון פלוסופי קשה ההבנה, והוא אשר ימציא לנו מושג כללי מהשקפות מחברו. כקנפוציוס יתבצר לעה גם הוא על יסוד שיטת הדת הקבועה בארץ מלפנים; בחקר הגיונו בספרו זה הוא נשען לפעמים על ספרים קדמונים אשר יזכירם בשם, וישנם גם פתגמי דברי חכמה המשותפים לשני החכמים הנזכרים יחד, ובלי תפונה שאבו אותם שניהם ממקור אחד, אם מספרים קדמונים אשר היו לפניהם, או כי הגיעו אליהם על פי המסרה. כתורת בן דורו הצעיר ממנו לימים כן גם תורת לעה, כפי הנראה, נוגעת יותר אל למודי המוסר ותורת המדינה מאשר אל האמונה והדת. אפס כי הרעיון הדתי בגבולו אשר למעלה מן הטבע, תחת אשר בתורת קנפוציוס הוא נרמז רק בסגנון דבריו מבלי להיות בולט וניכר, הוא מוצג בתורת לעַה בשורה הראשונה. שיטה לעה היא תורה פלוסופית, אשר עמלו מחזיקיה לטעת אותה על שדמת חיי המעשה. “תעה”, הדעה המרכזית והרוח החיה בקרב השיטה הפלוסופית הזאת, אשר על שמה נקראת גם השיטה בעצמה וגם הדת שנולדה על ברכיה, היא מושגת לנו ומתבארת בפנים שונים; היא מובנת לנו בתור: דעה, טבע, ודרכה של הישות; המושג האחרון הזה מתקרב יותר אל המובן האמתי, אם גם כי בכל אופן איננו מסביר לנו את הדעה המכֻוֶנת בשלמות מובנה. “לפני הולדת השמים והארץ היה תהו, ולפני התהו לא היה כי אם נמצא אחד אין־סוף מחריש בדומיה בלי שנוי, והוא פועל תמידי. העִלה הזאת היא אֵם התבל. את שם הנמצא הזה לא אדע, אך אכנהו “תעה”. הצורה הראשית של האדם היא בארץ, אותה של הארץ היא בשמים, ואותה של השמים היא בתעה ואותו של התעה היא בעצמותה”. בדברים כאלה יתאר לעה־טסה את העצם ההוא הנחשב לנושא שיטתו הפלוסופית. ובכל זאת הנה “תעה” איננו עצם מוגבל, עצם אישי (Личность, Individuum), איננו אחד המִּנְיָני ואחד הקִּנְיָני, כי אם איזה דבר אשר הקדים להיות לפני כל העצמים האישיים, לפני כל הנמצאים. הוא היה לפני ברוא שמים וארץ; ממנו שופעת כל הישות, כל הבריאה, כל הוה ונמצא, ואליו ישובו כלם. הוא יסוד כל היסודות, מקור כל הנמצאים, הכח אשר על פיו ינועו (אלה האחרונים) בלי חפזון ובהלה, מבלי להאבק יחד, ומבלי להפר את השלום הנצחי שבתוך הבריאה, מבלי להרגיש אהבה לעצמם, ומבלי למרוד בהכח הרודה בם. את המושג הזה, אשר השתרר ער בה רק בתור דעה מופשטת ובתמונה בלתי מפֻתחת בֵּאר לעה למדי ויפץ עליו אור בהיר; אמנם כי לא קצרה בינת בני האדם להכיר אותו, ומקור כל טוב ואֹשר, כן בחיי הממלכה וכן בחיי איש פרטי, הוא רק לדעת את תעה, לדקדק בו ולהשקיע בו את רעיונו ומחשבותיו. העבודה הרוחנית הזאת מרוממת את האדם למעלה מכל חקי החיים ותנאי הם; הוא מתבודד באהלו, מתרועע עם רוחו ונפשו, והוא נשגב ומתעלה על פני העולם כלו; הוא איננו מפזר את כח שכלו להכיר ולדעת המון עצמים אשר מחוצה לו, כי אם הוא קולע אל האמת בלי כל אמצעי, רק על פי התעוררות רוחו בקרבו. הפלוסוף הזה קוה, כי בשום לה החברה האנושית את התורה הבנויה על יסודות כאלה לקו ולמשקלת לכל דרכיה, כי אז שוב תשוב אל משטרי החיים המתוקנים והפשוטים. הפלוסוף התמים הזה, אשר עצר כח להבליג על כל רגשותיו ולחיות חיים פשוטים עד לגבול הקיצוני, עד כי כפי המסופר בלה את ימיו בהנזרו מן החיים ובהתבודדו במערה הרחק משאון בני האדם, הוא בתמימותו היתרה נמשך אחרי רוח דמיונו להאמין, כי לא יבצר מאת האדם לסגת אחור מכל עניני החיים הגשמיים, ולמצוא אשרו רק בזה, כי יתאים את אפני חייו אל תכניתה של תורת החיים היצוקה בדפוסה של החכמה, ולסור אל משמעת החכמים ואל מוצא פי תבונתם.

[נדמה כי לא נשגה אם נאמר, כי את הגרעין הפנימי של תורתו לקח לעה־טסה ממקור אמונת ישראל. המלה “תעה” היא היא “דעה” בעברית בשנוי מעט לפי הברת הסינים. וכן מסכים גם הח' שלמה רובין בספרו “יסוד מסתרי העכו”ם": “כי הפלוסוף הזה מניח לעלה הראשונה של כל היקום יש טמיר ונעלם שלא יושג בשום פנים, וכמו אפלטון הוא קורא להיש הזה בשם המורה: הדעה והדבר, ר”ל בינה והגיון (Logos), העולם והאדם (העולם הגדול והקטן) הם בצלם האלהים". התקופה הכהה והמכוסה בצללי חשך בההיסטוריה העברית, ימי המצוקה אחרי חרבן בית ראשון ותחלת ימי הבית השני, עת אזלה יד הלאום וחפשיותו ושלטונו המדיני לוקחו ממנו, היא היתה מצד אחר גם תקופה מלאה זהר ונוגה לאמונת ישראל, אשר הפיצה קרני אור סביב, והד קול האמונה הזכה באחדות האל בתמונתה הצרופה ההיא, כפי שהורו אותה נביאי ישראל, נשמע גם בארצות רחוקות מגבול ארץ יהודה, כן לרגלי תורת לעה־טסה בארץ הסינים מקדם, וכן לרגלי תורת פלוסופי יון מפאת ים. המחזה הגדול הזה, כי היתה אמונת ישראל לאור עמים העיר רגשי גאון גם בלבב האחרון מנביאי ישראל, אשר בהתמרמרו על בני עמו על הקלם בעבודת המזבח לשם אלהי ישראל, הוא מביע את רוחו בשם הנבואה: “אין לי חפץ בכם אמר ה' צבאות…. כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה”. כמו נסתה ההשגחה העליונה בראשונה להשיג את מטרתה, הפצת אמונת אחדות האל בגוים, על ידי אמצעים נוחים וקלים, על ידי הספרות הפלוסופית הכללית, טרם אֻלצה על ידי ההכרח להקריב בעד מטרתה הגבוהה קרבנות גדולים, כפזור גליות ישראל והקדש עם שלם (העם העברי) לנדודים ותלאות במשך אלפי שנה, רק למען יפיץ את אמונת האחדות בקרב כל עמי הארץ. – המתרגם].

אם נאמר לערוך את תורת לעה־טסה לעמת תורת קנפוציוס, אז נמצא את ערך הראשונה אל האחרונה, כערך הנפש החושבת והוגה ומתרוממת למעלה אל עולם נשגב של הגיון ומחשבה, אבל איננה מחוללת כל עלילה בעצמה והיא חסרת תנועה, אל יצורי הגויה המתנועעים ועובדים כל עבודה בלי כל רעיון ומחשבה מצד עצמם. כפלוסוף אמהי הרואה את האֹשר המוחלט נשוא רק על כנפי הגיון נשגב, המרגיש מנוחת הנפש השלמה רק בעולם מלא זהר של דעות נאצלות, של רגש המשגב והרוממות, כן שאף ‏לעה־טסה לאַשר את עמו בתורתו הפלוסופית, לרומם אותו ולהכניסו בעולם רוחני, בחוג של הגיון רם ונשא, בדת פלוסופית צרופה העשירה בדעות ודלה במנהגים דתיים, אשר לפי דעת ‏מחוקקה אינם מוציאים את בעליהם מרפש החיים. ואת שפעת ‏האֹשר הרוחני אשר חפץ בו לחונן את החברה האנושית, איננה נטויה רק אל הממלכה בכללה, כי אם לכל פרט ופרט ממנה, באשר לא הממלכה חושבת ומתנשאת על כנפי הגיונה, לא היא מתרגשת ומתפעלת מרגש מוסר, כי אם בל איש ואיש ממנה. לעמת זאת הנה קנפוציוס, אשר בהשקפתו איננו יכול, או איננו חפץ להתרומם מעל לגבול המציאות המוגשמת המוחשת בחמשת חושינו, דבר אין לו עם המחשבה והרעיון, כאשר גם לא ישים לב אל האיש הפרטי; מגמתו רק לעורר את העם לדקדק בשמירת מנהגים קבועים נחלת דורות קדומים, אשר בהם הוא רואה טוב ושלום כללי להחברה האנושית. וכאשר אין לבבו פונה אל העבודה הדתית שבמוח, כן לא נחשב בעיניו למאומה גם רגש הלב החפשי. ואם אמנם כי נמצאהו כפעם בפעם מטיף תורת מוסר לאהבה, לחסד ולשלום, הנה מטרתו לא הרגש המוסרי החפשי בתור אידיאל רוחני מרומם ונשגב מפאת עצמותו, כי אם מצד התועלת שבו לקיום העולם, או יותר רצוי לאמר, לתקומת הממלכה. קנפוציוס איננו מצוה לסגל את רגש המוסרי מצד רוממותו,‏ כי אם יצוה “אהב את רעך” לטובתך ולתועלתך אתה, למען תאָהב גם אתה. ומדאגתו לשלום החברה ותועלתה החמרית, מצא את המדה הפלוסופית: ההליכה בדרך הממוצע, בשביל הזהב, בתחבולה רצויה לפלס את דרכי החיים, ולתת להם את התנועה הממוצעת הראויה למו¹⁴. “התורה על דבר ההנהגה בדרך הממוצע” – יאמר חכם אחד – "היא יסוד גדול בתורת קנפוציוס, יסוד המקיף את חיי העם החיצוניים, המוסריים והרוחניים וגם את החיים המדיניים. ולמען תכה התורה הזאת שרשיה ברוח העם יצר קנפוציוס ספר קבץ חקים על דבר המנהגים, או קבץ מנהגים אשר קבע אותם לחוק. המנהגים הם לפי דעתו ככח מעצור, אשר על פיהם ידע האדם לכונן מעשיו בכל עת ומקרה. וכה נכבדו המנהגים בעיניו, עד כי לא בוש להגיד, כי המנהגים מראים לנו לדעת את הברית הכרותה בין השמים והארץ, הם קובעים את המשטר הנכון בחברת בני האדם, ועוד גם זאת, כי הם תכונה מוטבעת ברוח האדם מיום הולדו, ובשום אופן אינם דבר נוסף עליו בתור עדי מלאכותי. לפי שיטתו הנה המנהגים כלם מיוסדים על ההבדל אשר בין כל יצורי תבל לפי מדרגותיהם, על רבוי התמונות השונות הנראות בתוך הטבע המשתרגת לשריגים רבים ושונים; ועל כן נקבעו מנהגים שונים הנוגעים אל כל ענפי החיים, כמו קבורת מתים, ברית נשואין, מלבושי האדם, הקרבנות, סדרי הראיון בחצר המלך, היחס אשר בין המלך והעם, המלך ושריו, האבות והבנים, הזקנים והצעירים, הבעל ואשתו, וגם בין חברת רעים. ובאמת הנה נקבעו המנהגים כיסוד איתן בבל מקצעות החיים בקרב הסינים, עד כי גם דרכי הלמוד בחכמה והשכלה, חיי הבית וכלכלת ההון והרכוש, הנהגת המדינה, וגם מערכת בנין העולם – כל אלה לא יתכנו מבלעדי מנהגים קצובים. במלה אחת, תורת המוסר של קנפוציוס עם כל חקיה ומשפטיה צוללת ושקועה כלה במערכת מנהגים, תמונות מפעל מלאכותי. בהם קלוט ונבלע הצד המוסרי של האדם; אהבה, אמת, בינה, דעת ורגש אמונים – כל אלה תלוים בהם ומתגלים כתולדה מחויבת מהם. באופן כזה ימלא המנהג המסודר על פי תבנית ידועה את מקום הדת, ויכחיד מלב בני האדם את האידיאל המוסרי המיוסד על ההכרה הפנימית החפשית להכיר את משגב ורוממות הטוב מצד עצמותו. האהבה, החסד וכו' תבֻקרנה מנקודת ההשקפה המעשית, לפי מדת התועלת הצומחת מהן לעושיהם; האיש האוהב את רעהו, העושה טוב וחסד הוא מטיב לנפשו, באשר כי יאהבוהו וייטיבו גם עמדו.

ומכל צד שנשקיף על הדבר הננו נוכחים לדעת, כי תורת המוסר אשר הורה לעה היא נפלאה מאד במשגבה ורוממותה, והיא מראה אותנו לדעת את ההשקפה העמוקה הרפודה ביסודה, המאלצת אותנו להגדיל את ערכה אל תורת קנפוציוס הקפואה מן הרוח הקר הנושב בה. בתורת לעה־טסה נמצא את החוק המוסרי המסֻלא מפז “לשלם טובה תחת רעה”. כאשר שאלו את פי קנפוציוס על אדות הדבר הזה חוה הוא את דעו כפי המתאים אל חפץ חיי המעשה, כי נכון לגמול חסד לאיש בעד מפעל טוב ולשלם לעושה רעה במדת משפט צדק, באשר כי תורת המוסר הנועדה בעד איש פרטי איננה עמוסה בחובות גדולים ונשגבים יותר מתורת המוסר המושמה ליסוד לתורת המדינה. כן הננו מקשיבים מתורת לעה־טסה את הד קול הלקח הנשגב אשר נתפרסם כבר על ידי תורת משה לבלי התנקם באיש בעד כל עול ורעה (לא תקם ולא תטר)¹⁵. כן גם נודעו פתגמיו המחוכמים “המנצח את איש ריבו במלחמה הוא גבור, ועוד עולה עליו בגבורהו הכובש את עצמו” (לנו העברים נודע הפתגם הזה עוד כחמש מאות שנים לפני זה ממשלי שלמה “טובה חכמה מגבורה ומושל ברוחו מלובד עיר”). “המסתפק במה שיש לו הוא עשיר” (ובדברי חז"ל: “איזהו עשיר השמח בחלקו”). “היצורים החלשים וחדלי האונים ‏אשר בעולם הם יכריעו תחתם את היצורים היותר חזקים ואמיצים”. “ספר הגמול”, הוא ספר התורה המעשית אשר הורה לעה־טסה, אשר היה לספר מקרא לכל בני ארץ הסינים, כולל בקרבו תורת מוסר נשגבה, והוא דורש עיון נמרץ למען בוא עד תכונתו. בספרו זה יעורר את הלבבות למעשה ולמפעלים כבירים, הנעשים בכחו של הרגש המוסרי החפשי, ובלתי גדורים על ידי איזה מנהגים. "למען השתלם בדרכי החיים – יאמר המחוקק – ולמען התחנך בתורת המוסר, דרושים אמץ רוח ואמונה, זריזות נמרצה ושקידה על מעשי הטוב והצדק כל הימים בלי כל רפיון רוח.

והנה לוּא באנו לחרוץ משפט על תכונת תורת תעה, כן לפי עיונה הפלוסופי וכן על פי תורת מוסרה, כי אז עלינו לפנות לה מקום בראש המון התורות, אשר על פיהן נסו בחירי המין האנושי לנחות את בני האדם בדרכי האמת והצדק. אולם עם כל זה הננו מוכרחים להודות על האמת, כי התורה הזאת עם כל משגבה הפלוסופי והמוסרי לא תסכון אל מטרתה להשתרר בתור דת, והיא מוכיחה אותנו לדעת מה נופלות הן הפלוסופיה ותורת המוסר בערכן ביחס כח פעולתם על המון העם, עת תחסר להן המשענת הדתית המעשית להתמך בה. תורת “תעה” הופיעה בעצם ראשיתה לא בתור דת, וגם נבצרה ממנה להתהפך לדת מעשית במלא ורוחב מובנה, באשר כי לא דאגה לבצר לה מוסדות דתיים, למען אשר יוכל הריש הדתי להתכונן עליהם, וגם לא נתמכה בשיטת שלטון הממלכה, כאשר כן נוסדה תורת קנפוציוס. הדת אשר תחשוב את לעה־טסה לנביאה ומחוקקה איננה מיוסדת כלה על תורת הפלוסוף הזה, כי אם היא משולבת ומחוברת עם איזה יסודות מעטי הערך ממנה. הדת הזאת החלה להשתרר בעולם רק כחמש מאות שנים אחרי מות לעה־טסה, הודות לשתי נסבות אשר פעלו להקימה ולהחיותה; מצד האחד הועילו לתקומתה הרדיפות אשר סבלה דת קנפוציוס בימי המלך שי־חָאַנג־טי, ומצד השני הנה הופיעה לאור על ידי המטיפים, אשר טפחו ורבו איזה יסודות לקוחים מתורת לעה־טסה המוכשרים ‏להקלט בלב העם. אולם בעתה אשר הופיעה בתור דת, אז לא נכרו בה התאר ודמות שיטה פלוסופית, כי עוו ועקמו את פניה ויתנו לה תמונת תורת־קסם ונחושים. אם בתורתו הפלוסופית ישא לעה־טסה משא על דבר חיי הנצח הנועדים בתור גמול לתמימי דרך הדבקים ב"תעה", הנה לעמת ההוד הרוחני והמוסרי הזה הננו רואים את תורת “תעה” בימי מלכי בית צין (220 לפני ספה"נ) מנֻולת ושקועה באמונות תפלות, עד כי בבערותה הרבה היא מבקשת למצוא על פני כדור הארץ איים, אשר ממשלת קסמי פלא שוררת עליהם, למען מצוא את צמח האלמות (תרופה לחיי נצח); במאה הראשונה לספה"נ המציא נשיא הדת הזאת סם תרופה, אשר כח פלא יצוק בו להשיב את בעליו היודע איך להשתמש בו – לימי העלומים. בעת ההיא הופיעה בארץ הסינים דת בודהו, וממנה שאלה לה תורת “תעה” מוסדים שונים לפאר את תמונתה החיצונית, כמו עבודה דתית, היכלות מקודשים לשם הדת, ובתי נזירים ונזירות, ובהיותה עדויה בעדי דתי כזה הופיעה בתור כנסיה דתית.

ובכן הנה לא בלי כל סבה מספקת עמלו מושלי ארץ הסינים – כפי המסרה – להפיץ בקרב ארצם את דת בודהו, או כי זאת האחרונה נפוצה מעצמה בארץ הזאת, במאה הראשונה לספה"נ. כתורת קנפוציוס כן גם דת “תעה”, שתיהן כאחת לא תוכלנה להתחשב בתור דתות בעמק מובנה של המלה, ושתיהן כאחת לא תאצלנה על האדם רוח משגב ורוממות על ידי מסרת ברית אחוה וידידות עם עצמים נשגבים. הראשונה ישנה רק קבץ חקים ולא יותר, והשניה – עצות ותחבולות להפיק על ידן טוב וחסד מידי הכחות הנעלמים. לעמת זה הנה דת בודהו, כאשר עוד נוכח לדעת בבוא התור לה לעבור תחת שבט הבקרת בספרנו זה, היא מעוררת בלב בעלי בריתה רגשות נעלים, אשר אמנם לא נוסדו על רגש אהבת האדם את עצמו; היא מלמדת לדעת את האחריות הנמרצה המוטלת על האיש הפרטי בעד מפעליו, ובזה היא מרוממת את יקרת ערך האדם ומצבו בתוך הבריאה. בארץ הסינים הופיעה דת בודהו עדויה ומעולפת ביפי תפארת יתר הרבה מאשר בארץ הודו; פה קנתה לה לסגולה אֵל נצחי מהולל ומפואר, אשר בו התגלמה מדת הרחמים והחנינה, ולפעמים הוא מתואר בדמות אשה עם ילד יושב על ברכיה. ההוספה הזאת אשר נוספה על דת בודהו, יוכל היות, היא שאובה ממקור הדת הפרסית. בארץ הסינים נקרא הפסל הזה בשם “אַמְגיתה”, ובארץ פרס יקראו לו “אַנַגיתה” – אלילת המים. אל האמונה ברחמי האל וחמלתו על ברואיו נוספה גם האמונה במציאות גן־עדן, אשר שם תסתופפנה נפשות הצדיקים לשבוע נעימות נצח בצל כנפי שדי. בדרך הזאת נולדה דת ערוכה ומזוינת בכל האמונות והדעות הדרושות לחפץ חיי העם, אשר כמוהן לא נראה בכל אחת מן הדתות הקודמות לה. ‏

יהיה איך שיהיה, הנה בכל האופנים יאמן המשפט החרוץ, כי בארץ הסינים אין כל דת הראויה להקרא בשם הנכבד הזה. שם נראה את החזיון המוזר, איך תשתררנה בארץ שלש דתות כאחת, ושלשתן יחד מאושרות ומקוימות מטעם המלכות, והן שולטות במדינה מבלי להתחרות אשה ברעותה. ועם כל זה הן ערוכות. בתכנן וצורתן באופן כזה, עד כי יתכן לאיש לתת את ידו בעת אחת אל שלשתן יחד.‏ חזיון כזה לא יכל לקרות, לוּא עוררה כל אחת מהן בלב בעלי בריתה רגשי אהבת ארץ מולדת, או לוּא הביע רוחה רעיון אהבה לאֻמית במלא עמקו, או איזה דעה אחרת מן הדעות הקלוטות בקרב הלאום.