“הרגשה לאומית היא ראשית כל הרצון להיות יום יום בצוותא עם בני עמך והנאה מצוותא זו… לפי זה הוגדרה בעיית החינוך הלאומי כבעיית הכשרתו של הדור לתנאי הקיום של האומה והמשך התפתחותה. כדרכים לחינוך הלאומי הציוני: א) פיתוח הרגשת ההשתייכות האקטיבית והריאלית של התלמיד לעצם ולצרכיו; ב) פיתוח הרגשת הרציפות ההיסטורית על־ידי לימוד ההיסטוריה היהודית; ג) פיתוח ההתעניינות ביצירה היהודית המקורית ופתיחת דרכים להבנתה” …

אימתי נקבעו עקרונות אלו? עם ראשית החינוך העברי בארץ, או לאחר הכיבוש הבריטי ומתן אפשרות לעליה מוגברת? עם קום המדינה, העליה ההמונית או בימי התעצמות הויכוח על התודעה היהודית של היום? עקרונות אלה קבע פרופ' ב. דינור עוד בראשית המאה הזאת (1910). הדברים לקוחים מ“צעדים ראשונים בדרך אל עצמי”, אחד מפרקי ספרו “בעולם ששקע”, בו הוא מעלה שרשרת ארוכה של דמויות שנשכחו מלב, מאורעות, חויות ודברי הגות של יחיד.

רב סגולות הוא פרופ' דינור. היסטוריון, מחנך, חוקר ומפרש סוגיות בתנ"ך, חוקר משנת החסידות, עסקן ציבורי, נואם, איש שיחה מלבב. דרכו לדבר בלשון של עיקרונות. מגדיר מהותו של רעיון וזה משמש לו כמקור לעשייה, להסתערות, ביצוע והגשמה. אחת היא הדמות מראשית נעורים, ומראשית עליה על הבמה הציבורית היהודית, מימי המהפכה הראשונה ברוסיה בראשית המאה הזו, צעדיו הראשונים בתנועה הציונית, לחנוך לעברית, לעליה לארץ־ישראל. כבר בימים ההם בא לכלל הכרה בתודעתו היהודית והוא רשם בפנקסו: “מבחינה זו אני מגדיר את עצמי עכשיו כציוני. אני כולי נתון לארץ־ישראל, אני עוקב אחרי כל צעד ושעל שאנו צועדים שם. יותר מזה, אני חושב לקשור את חיי בארץ־ישראל… אני קשור כולי בהוויה היהודית; החלומות על עברנו ועל עתידותינו הם חלק מבשרי ודמי: – איני רוצה – ואולי איני יכול כלל – להסתגל כראוי למציאות הגלות שבה אני נתון. – אבל האם גם פתרונה האובייקטיבי של השאלה היהודית נמצא בקו זה”? …

לא נכנסתי אל הפרופ' דינור אלא לשעה קלה. תמהתי למראה תלי הספרים, התיקים והניירות שהאיש נבלע בתוכם, נאבק עם קורות הדורות. מסתבר, שכל שפרסם עד כה, ויבולו רב, הוא אך רמז לאוצרות הגנוזים עמו, המדהימים בהיקפם, בשפעתם והערוכים במאות תיקים, סדורים במדפים עיליים ותחתיים ומצפים לפרסומם. גולת הכותרת של מפעלו היא “ישראל בגולה, ישראל בארצו”, שני נושאים שהם אחד, בהם עמל האיש זה למעלה מארבעים שנה. עיקרו של המחקר מבוסס על תעודות, מראי־מקומות וביאורים, עם הקדמה והערות המנחות את המעיין ומאירות עיניו: “היסטוריה צרופה”, שכולה שפת התעודות, הכיר החוקר בתמיהתי והעיר: “אמנם כן, שיטה מיוחדת במינה. אם כי יש ומערערים עליה, להרצות היסטוריה בלשון התעודה בלבד”. וכל שאומר לפרסם יהיה אך כשליש או כרביע מן המסמכים והתעודות המצויים במכמניו, שעיקרה עדות נאמנה שתרבות־עולם אחוזה בעם־עולם. לא תתואר זו בלעדי זו. מקום שאתה מוצא יהודי, שם גם פריחה ותרבות וישוב. ואת המלאכה הקשה והמפרכת הזו, עושה האיש בעיקביות ובשיטתיות ובהתמדה, ללא רתוי. עיינתי, עיון שבחטף באחד התיקים, אצל “מוחמד והיהודים”, או “כיבוש מצרים והיהודים”, “כיבוש פרס והיהודים”, ספרד ועוד ועוד. עוד לפני מאות בשנים העיד אבן־סעד, “שאין מקום בעולם מיושב, אלא אם כן יש בו מספר יהודים”. אלמוקדסי שחי במאה העשירית מספר לתומו: “אין בחג’אז כיום, פרט למכה, מקום ישוב משובח יותר מקארא, המשגשג יותר, המאוכלס יותר ועשיר יותר בסוחרים, בנכסים ובשפע. מבצר חזק סביבה, ובפיסגתו – מצודה. את העיר מקיפים כפרים וסובבים אותה דקלים נושאי תמרים מרהיבים, מישורים יפים. מים בשפע, בתי מגורים נאים ושווקים. זוהי עיר סורית־מצרית־עיראקית וחיג’אזית ורוב תושביה הם יהודים”…

אין תקופה בתולדות ישראל, שדינור לא דן בה וצרף אותה בכור ראייתו המיוחדת ובאספקלריה שלו: זו המבקשת בחינה מחודשת של קורות העם לדורותיו, לאור דור התחיה ותקומת המדינה. היסטוריון מפוכח הוא, אך מיטשטשים אצלו לוח הזמנים, אין הוא דן על העבר אלא מכוח מאורעות ההווה ולמען החזון של העתיד. מכאן מחקריו ההיסטוריים השונים של העבר הקרוב, מכאן מחקריו על הנס של תקומת מדינת ישראל ויסודותיו ההיסטוריים ופרסומם בימים העומדים בעיצומם של התרחשות הנס. שקוד האיש בחקר ההיסטוריה החדשה של עם ישראל והוא מסוללי הדרך הראשיים בשדה נוקשה זה מחמת רבוי החומר והעדר הפרספקטיבה של זמן. “תקומתה המדינית של ישראל, אומר פרופ' ב. דינור, במחקרו על יסודותיה ההיסטוריים של תקומת ישראל, היא תמצית תמציתה של ההיסטוריה הישראלית, רווית נסיון הדורות והפעילה בנאמנות ברית הדורות. היא חידשה את הברית עם הארץ מתוך שאיפה להעלות את ברית האדם על־ידי בניינה של חברה חדשה לברית־עולם”.

רוצה אתה, ובהגדרה זו מקופלת כל השקפת עולמו של חוקרנו. מדרש חדש של “נצח ישראל לא ישקר”. אמרתי: על אף כן, הרבה התגעגע העם למולדתו ומעט עשה בפועל. העיבו פניו של האיש. עיניו הנבונות קדרו. צימצם מחשבתו ואחר אמר: “אך דוק, את הארץ קנינו פעמים הרבה. “הבה נתחכמה” היה נקוט בידי שונאינו בכל הדורות. כל אימת שביקשנו להתערות בארץ ולגדול, היינו לבז ולמשיסה. היינו מעין “פרה חולבת”. הערבים היו אנשי “החלוקה” ההיסטוריים של ישראל. אם כי לא היתה לעמנו ארץ, הוא חי בתחושה עמוקה שהארץ לו היא, תחושה חיה זו היא שאיחדה את העם מן הקצה עד הקצה. ההתבוללות ניסתה לטשטש הכרה זו, ולהטות את העם מראייה אמתית, והיא נכשלה”…

בד בבד עם הנחה זו, אינו שוכח ב. דינור מלראות את ההווה כמות שהוא ובנימה של חרדה העיר: “עיקרו של הדור הוא, מיצוי מאמצים עצומים להשלים עם העולם. כלומר, שהעמים יראו את עם ישראל אוהב שלום ושוחר שלום, שהשלום במרומיו, המשתקף מכל מערכי חייו, במחשבה ובמעשה יום יום. עלינו לחתור לשלום ביחוד עם העולם הערבי”…

כתביו ההיסטוריים של הפרופ' ב. דינור יופיעו בשבעה כרכים. לפני כשלוש שנים, הופיע הכרך הראשון “במפנה הדורות”, הכרך השני “במאבק של דורות”, הכולל מחקרים שונים שפרסם או שנתחברו כתזכירים היסטוריים בתקופת המאבק המדיני – מכלול תולדות הישוב היהודי ומאבקו המדיני של העם מאז חורבן הבית השני ועד התעוררות התנועה הלאומית ושל הישוב. בשנים אלו פירסם חוקרנו כמה מחקרים חשובים, בכללם “התכנית להקמת בית ספר גבוה למדעי היהדות בפטרוגרד בשנות 1916–1917 וגורלה”, מחקר אחר בה דן על “וי”ו הייחוד במקרא ומשמעותה". ביחוד ראוי להזכיר מחקרו על “דמותה ההיסטורית של היהדות הרוסית ובעיות החקר בה” הקובע כי, ארבע תופעות־יסוד בהוייתו של הקיבוץ היהודי קבעו לה, להוייה זו, את מקומה המיוחד בחיי עמנו בדורות האחרונים: מבחינה ישובית – היה זה הקיבוץ הרב ביותר ובהמוניו המרוכז ביותר בישוביו; ומבחינה תרבותית היה זה הקיבוץ המגובש ביותר באורח חייו, המשרש ביותר במסורות־הדורות של תרבות חיים יהודית. ארבע תופעות אלו הן גם שעיצבו את דמותה ההיסטורית של היהדות הרוסית על שלושת קוי־אופייה העיקרים: ישות יהודית חזקה ומובלטת בחייה ובסגנונה, מתיחות יהודית מתמדת בגורלה ובמהלך תולדותיה והתעצמות יהודית גוברת והולכת במאבקה ובהתגוננותה. בסיכום: תולדות ישראל בדורות האחרונים עמדו בכללן במזלה של היהדות הרוסית, בתוקף אותן התופעות והמסיבות, שהעלו דוקא בה את כוחות היצירה של העם, בהם באו לידי גילוי ראשוני תהליכי התחדשותו ותקומתו.

*

ארוכה היא דרכו של הפרופ' ב. דינור. סעורה ומסוערת. לוחם ללא רתיעה בכתב ובעל־פה, מבקש להקנות ערכי היסוד של העם, להרוס מוסכמות שבתפלות, לנער אבק גלות ולהחזיר לעם את תחושתו הבריאה. מכאן עיקר התמכרותו בשדה החינוך בו עדר ועמל למעלה מחמשים שנה, מן “החדר המתוקן” ועד להוראה בגמנסיות, בסמינרים למורים, באוניברסיטאות ועד כהונתו כשר החינוך והתרבות, הניח יסודותיו של החינוך הממלכתי, ביסס את חוק חינוך חובה חינם והנהיג תכנית הלימודים החדשה. תלמידים הרבה העמיד. אולי יותר מכל מורה אחר. תלמידיו מצויים בכל רחבי הארץ, בעיר ובכפר, אף בפינות הרחוקות ביותר, המוני תלמידים הזוכרים באהבה ובהוקרה עמוקה כל שהקנה להם רבם, ביחוד בהיסטוריה ובתנ“ך. על דרכו בהוראת התנ”ך ותפיסתו אתה מוצא רמז עוד בראשית צעדיו. שם באותו “עולם ששקע” מסופר: “… כוחו של מארטי היה בעיקר בפירושו לתנ”ך. אבל דרך הפירוש לא נראתה לי. אף הרשיתי לעצמי להגיד לו, שאני מתנגד עקרונית לפרשנות שאינה מיוסדת במידה מספקת על תפיסת פרק כ“יחידה” ספרותית, כיצירה אורגנית“… הוא שמע בקביעות גם הרצאות בפדגוגיה. “המרצה היה אחד הפקידים הבכירים בהנהלת החינוך במדינה. הוא הרצה באוניברסיטה על בעיות דידאקטיות ארגוניות של החינוך”… “השיתוף הזה של אנשים מן הפקידים הבכירים של המדינה בהוראה אוניברסיטאית בשוויץ לא הצטמצם. שילוב זה של חיי המדינה בחיי האוניברסיטה נראה לי כאחד הסימנים המובהקים של המשטר הדמוקראטי”… ואף הרב יודע להשיב אהבה לתלמידיו, משבח ומשתבח על המצאו במחיצתם. “המגע עם הכוח הצעיר, אמר, מרענן את הרוח. אם אתה חודר לרוחם של הצעירים, ודאי לך שתהא נשכר. אמת גדולה צפונה במאמר, “מכל מלמדי השכלתי”. .. הכל מצוי אצל הפרופ' דינור בשפע. בפרי הרוח ובהמוני תלמידיו. לא גדר עצמו. לא הסתגר במחקריו. שיתף עצמו לא רק במפעלי תרבות וחינוך, אלא מעורה בעסקנות ציבורית ומדינית. הגה רעיון ונעזר להגשימו. “עשה היסטוריה” לאחר שהגה בכתיבת היסטוריה. הוא שנחלץ בימי המנדט וכתב תזכירים על הישוב, תזכירים שנועדו לועדות החקירה שפקדו את הארץ תכופות, הוא שניסח פרשת זכותנו לכותל המערבי, ערך פרקי ספר “ההגנה”. רוב מחקריו עשה אך בשעות ובעתותיו הפנויות. רק בשנים האחרונות נתפנה למחקר בלבד, והוא שקוד עליו משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה המאוחרות. חצות ולאחר חצות, יוקד בקדחת היצירה. זו שאינה יודעת סייגי גיל ואינה נכנעת לזיקנה. מאמין גדול הוא דינור שלכל אדם קצב פנימי, ובאורח של הומור נוהג להוסיף: “אם אדם משנה חלילה את האינרציה הטבעית שלו – עלול הדבר להזיק לבריאותו”… כיום פרש מהרבה מוסדות, אך עוד מצוי הרבה בחברה ההיסטורית הישראלית, ב”יד ושם” וגואל אוצרות רוח מן האבדן ומן השיכחה, ביחוד משנות השואה. יזם וקרא לכינוסים העולמיים למדעי היהדות. כל הימים חותר לרכוז אוצרות הרוח, שבכוחם יוכל העם להמשיך במאבקו וביצירתו לצורך קיומו בעתיד: “חשיבות מיוחדת אני מייחס לכך, שהרי אין בטחון עצמי בלי עצמאות רוחנית. בגיוס כל אוצרות רוחנו הערובה לבטחוננו בעתיד. אנו עם קטן. מוקף אויבים מקרוב ולא ידידים מרחוק. אנו חיים בדור עליו התחוללה השואה והחורבן האיומים ביותר. למדנו להכיר פרצופו של עולם. לא נוכל לעמוד אלא אם כן נגייס את כל המצבר הרוחני והאינטלקטואלי, המוסרי, הטכני והתרבותי שבכל אחד ואחד מאתנו ולצרפו למבוע כללי אחד. תורת החינוך שלנו אינה איפוא פשוטה כל עיקר. מיוחדת היא לעמנו: להנחיל מיטב המורשת הרוחנית והמוסרית שלנו ולעשותם לקניינם של הדורות הבאים מתוך אמונה ביכולתו והתאזרותו של כל העם, ליצור אדם בישראל אשר יחד עם מורשת העבר, יוכל להגשים ולבצע את המשימות הגדולות בעתיד. זאת ייעשה מתוך אומץ לב ואומץ מחשבה חופשית. מתוך שיבה אל המקורות. אנו מצווים לקצב נמרץ יותר של הגשמה. התרחקות מן השיגרה ומן הלמדנות למחצה. אני מאמין בדור הזה. אנו עומדים בראשית ההתעוררות הגדולה של הכוחות הרוחניים והעצומים הגלומים בעם”. היסטוריה עשירה בת ארבעת אלפים שנה לעם. ערכה עצום. זו חייבת להיות נטועה בלבבות ולא כלואה בספרים.

*

במסיבת יובל השבעים וחמש לפרופ' ב. דינור, הביאו ידידים, חוקרים ותלמידים שי־ברכה. בסיום השיב חתן היובל למברכיו. פתח ודרש את הפסוק בתהלים “רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך”, והביא פירושו של רבי אחד, שאמר: רוצה אתה לרחוש ולזכות במחשבות טובות, עליך לספר מעשיך לחכמים, מאן מלכי רבנן. להודות – משמעו גם להתוודות, ואין וידוי אלא לספר על מגרעות. והיה הפרופ' ב. דינור כמתוודה ומונה עשר מגרעות שמנו בו רבותיו לפנים ואותן המגרעות חוזרים ומונים בו תלמידיו היום: על שנתפס לפזיזות ובהילות, על מידת העקשנות הטבועה בו, שעוסק בעניינים הרבה, מפזר כוחו ואינו מרכזו לעיקר אחד, על שנעדר ממנו חוש של חשבון הזמן ועוד ועוד. וכל “מגרעת” היתה מתוארת בחן ובדברי משל וחידה רצופים הומור. היו לי מורים ותלמידים, אמר, ש“לימדו אותי ללכת”. אלה דנו את המהירות לגנאי ואלה שיבחו. שהרי, אדם חייב להשמע לקצב הפנימי שלו, שכל חי הוא נושא את עצמו. מכאן, אין לאדם לדחוק עצמו לקרן זוית. עליו ללמוד ולהאזין לקולו הפנימי, לציווי של עצמו, להיות נאמן לעצמו, בחינת “אם אין אני לי מי לי”. בין “המגרעות” שמנה, גילה, שרגיל הוא להתפס למושכל ראשון, למחשבה ראשונה וממנה מסיק מסקנותיו.

לימים, למד לדעת כי במושכל ראשון שרויה רוח הקודש.

“סיימתי כתיבתן של תולדות חברון, אומר אברהם יערי, אני לן בדברי ימי צפת. אילו אמרתי להעלות קורותיה של ירושלים ייבצר הדבר מעמי, לפי שבירושלים נתקפלה ארץ ישראל כולה, ירושלים היא ארץ ישראל”. כה דיבר האיש שהעלה את “איגרות ארץ ישראל”, “מסעות ארץ ישראל” ו“זכרונות ארץ ישראל” וכגולת הכותרת “שלוחי ארץ ישראל”,יד ושם שהציב לאותה שרשרת מפוארת של השליחות הארץ־ישראלית מהחורבן ועד ימינו, נוסף לכמה ספרי־מסעות של שלוחי־ארץ־ישראל: מסעי יעקב ספיר לתימן, מסע אפרים נימרק לארם נהרים, לפרס ולבוכארה ומסע שליח צפת לארצות המזרח ועוד ועוד.

אנשי ספר ואוהבי ספר רבים תפגוש בירושלים. לא אחת תפגוש אותם והם “מסתודדים” על “כלי־חמדה” שנפל לידיהם. אך בודדים הם הצמודים לספר כנשמה בגוף כאברהם יערי. אדם כי יסור לביתו וייפתחו לפניו גנזי־רוח מתוכם תעלה פעימת לב־קורותיה של ארצנו מימים קדומים ביותר. ערב אחד ישבתי שעה ארוכה עם יערי ומשאמרתי לפרוש הימנו, נתחוור לי שעל עיקרו של אדם זה לא עמדתי. הערב ירד ונפל, הוציא יערי ספר אחד מהאיצטבה וקרבני אל החלון: “זהו “סידור” שקיבלתי בהיותי לבר־מצוה”, לחש בדחילו. חזר והוציא ספר אחר זעיר: “סידור” שלקחו עמם המהגרים היהודים הראשונים לאמריקה; פנה וחזר אל האיצטבה וניגש שוב אל החלון ו“הציג” לפני את ספרו של ר' עקיבא יוסף שליזנגר בעל “חברא מחזירי עטרה לישנה”, חיבור ראשון לסידרי מדינה עברית על יסודות דמוקרטיים שנתפרסם בשנת “קומי אורי כי בא אורך” (תרלג), והנה “מסעות שמעון”, מראשוני החולמים ליסוד מושבה חקלאית בארץ, וספר עתיק אחר “גורר” ספר עתיק אחר ולכל אחד ואחד מתלווים שבחיו של יערי בדבקות חסידית, לעילא ולעילא, מעלעל ומעלעל דפיו הבלים והכמושים כאדם שפתח שכיות־חמדה, מרגליות ואבנים טובות והריהו שוטחם לפני קרני השמש האחרונים למען יאירו ויזהירו. בארון ספריו תמצא שורה ארוכה של “ספרים קטנים” בהם מסופרים שבחי ארץ־ישראל, מעלות ארץ־ישראל, מעשי־נסים בארץ־ישראל, ותיאורי יום־יום באותו הישוב שהיה נתון למשיסה בידי שליטים אכזרים ולמפגע לשכנים רעים.

משצלל למכמנים אלה, שוב קשה לעקור את יערי משם, והוא מראה והולך עטורי מקומות קדושים בארץ שציירו לפני מאות בשנים, תמונות שהיו תולים בסוכה או “במזרח” הכתל של הבית, מפה בליל “הסדר” וכל אותם הזכרונות והכלים שקשרו את האדם היהודי בגולה לארץ־ישראל שבממש, הפכו בארכיונו למסמכים היסטוריים שעליהם הוא דורש תלי־תים של הלכות ומעתיר עליהם שבחים. האוסף היקר הזה, מורשת היא לו מאותה אהבה בה דבר ל“מפה” משל סבא מצפת, רקומה בציורי המקומות הקדושים,אשר נפרשה על השולחן בכל שבת, ומראי המקומות נחרתו בנפשו כאחת מהחויות העזות שלו בימי הילדות. מי יודע אם ספרו הראשון “איגרות” אינו פרי אותן איגרות שנתקבלו לבית אבא מהסבא בצפת ובהן שבחי ארץ ישראל לפרטיהן. האהבה ללא מצרים לספר העברי ולמחקר תולדות הישוב בארץ־ישראל, על שני עמודים אלה עומד מפעלו של אברהם יערי, והרשימה הביבליוגרפית של חיבוריו כבר מונה כמאתים וחמשים עבודות וכולם בעניני תולדות הדפוס והספר העברי הדנים על ארץ־ישראל; הדפוס העברי בארצות המזרח, הספרות היהודית־הפרטית של יהודי בוכארה, רשימת ספרי לאדינו, דגלי הדפוסים העבריים, מחקר על משיחי שקר בתימן ומכירת ספרים בתימן על ידי שליחי ארץ ישראל, ספרי דפוס שנכתבו על קלף וציורי כתבי־יד עבריים, ועד ביבליוגרפיה של המחזה העברי, מאיגרות יל“ג לסופרת העברית הראשונה ועד איגרות שניאור זלמן שכטר מגלה הגניזה בקהיר, מהמדפיסים בני פואה באיטליה ועד יונה בן יעקב אשכנזי וצאצאיו המדפיסים בקושטא, ועד בית דפוסה של הרבנית היהודית רוזניס בלבוב, מ”גרים במלאכת הדפוס העברית" עד דניאל בומברג המדפיס הנוצרי הגדול בוניציה, וכל זה נוסף לספרים הגדולים אותם הזכרנו לעיל, עבודות שיערי חשף מתוך גניזות, שחפר בהן מן השיתין, ושימש להם כחוקר חלוץ. כל אשר מביא חוקרנו, בדוק וערוך בקפדנות מדעית. אך הוא מרצה עליהם בפשטות עממית. ספרו “שלוחי ארץ־ישראל” הוא פרי יגיעה של שמונה עשרה שנה, הוא חרש בשדה שאיש לפניו לא עיבד אותו, ובפעם הראשונה האיר את תופעת השליחות כתופעה מקורית מפארת של היהדות אשר שמרה על הקשר עם התפוצות ונשאה את אש הגאולה והפדות במשך כל דורות הנדודים. יערי השתמש לשם מחקרו לא רק בפרקים היסטוריים שמצא אלא גם חקר ודרש ב“שאלות ותשובות”, פירושים וחידושים, תפילות ופיוטים, קבלות ופנקסי קהלות, הסכמות, הקדמות והערות אגב. וכל החקירה המקיפה הזו באה מנקודת מוקד אחת: תפקידה המרכזי של ארץ־ישראל בחיי העם וכוח סמכותה שהוכר על ידי התפוצות גם בשעה שהישוב היה קטן ביותר. שליח מארץ־ישראל שנקלע באחת מארצות הגולה רשאי היה לפסוק הלכה בענינים שרבנים וגדולי התורה באותה ארץ לא העיזו לפסוק. "השליחות מארץ־ישראל לגולה היא אינסטיטוציה רצופה הנמשכת זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה, מחורבן בית שני ועד ימינו, אומר הוא בהקדמתו לספר, השליח לא היה “קבצן נודד” שעיקר עיסוקו באיסוף נדבות, אלא היו בו שתי פנים: צד של לקיחה וצד של נתינה. לקיחה, על דרך גביית מס, ואילו הנתינה באה כחלק מהותי מתפקידיו ואף קהלות הגולה, ראוהו כך וציפו לקבל ממנו הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים ותבעו שהשליח יכריע במחלוקת ושיקבע עמדה לכל מיני תסיסות רוחניות, יפסוק הלכה בעניני משפט מסובכים, יכריע בין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים. כל כולה של מלאכה זו באה להעיד שלושה עיקרים גדולים: רציפות הישוב בארץ־ישראל, רציפות גיבושו של הישוב על־ידי עליה ורציפות המאמץ ליישב את ארץ־ישראל. היהודים צפו בכל עת לשעת־כושר לחדש את הישוב ולהקים עצמאותם במכורתם. “אין לך טעות גדולה מזו, אומר לי יערי, לחלק את תולדותינו בארץ לישוב ישן וחדש. האמת ההיסטורית היא שהישוב אחד הוא, מאמץ מתמיד ועקשני במשך דורות רבים להיאחז בארץ ולהפכה לארץ עברית”, ומיצר החוקר יערי מעומק לבו על שבתי ספרנו אינם מרבים להורות את תולדות הישוב. אילו למדו, היו יודעים שכל מה שאנו קוראים “עליה ראשונה”, “עליה שניה”, “שלישית” וכו' אינן אלא אך חוליות אחרונות בשרשרת העליות לארץ ישראל שלא פסקו בכל הדורות.

מפעלו של אברהם יערי אינו רק ב“אוסף” אשר אף לו ערך גדול בתנאי הפיזור של ספרותנו על פני כל מיני גלויות, אלא גם עבודת מחקר קפדנית, ואתה עומד ומשתאה על כושר עבודה נדיר זה היודע לסכם במחקרים בהירים את אשר מצא בכתבי־יד ובדפוסים ראשונים. נמצאת בדפוס ביבליוגרפיה מפורטת של כל ההגדות של פסח שנדפסו מראשית הדפוס ועד היום, אלפים ושש מאות מהדורות, מהן שנדפסו בארצות המזרח ולא נודעו עד היום. זוהי מונוגרפיה היסטורית־תרבותית על ספר שנדפס יותר מכל ספר עברי אחר; ושמורים עמו מחקר על עלית החרדים לארץ לפני עלית החסידים, אוסף איגרות של יהודי תימן שכתבו לאחיהם בארץ ישראל בדבר עליתם לארץ, תיאורי רעש בספרות העברית, בצורת וארבה בארץ ישראל, מספרים על הישוב העברי בארץ ישראל ובכל הדורות, תולדות ל"ג בעומר. כהמשך עבודתו על הדפוס העברי בארצות המזרח בשני חלקים (האחד על הדפוס במזרח התיכון והאחד בהודו), יש אתו מחקר גדול על הדפוס העברי בשלוש הקהלות העיקריות בתורכיה: סלוניקי, קושטא ואיזמיר.

יערי בא לארץ עם ראשית העליה השלישית וכשלושים וחמש שנה עבד בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. על אף שקידתו העצומה על מחקריו ההיסטוריים, קשור הוא ולבו ער לכל המתרחש בארץ, ולא אחת יצא לראות במו עיניו כל שנתחדש בה. “כשם שאין להבין את ההווה בלי ידיעת העבר, כך אין להבין את העבר בלי ידיעה רחבה על כל מה שמתרחש בימינו ולעינינו”, אומר לי. דאגתו נתונה להעשיר את אוצרנו הלאומי לא רק בספרים עברים אלא גם בספרים בדיאלקטים היהודיים השונים שנדפסו באותיות עבריות: אידיש, לאדינו, ערבית־יהודית, פרסית־יהודית, טטרית־יהודית. מששואלים אותו מתי הוא מספיק לעשות כל המלאכה הזו הוא מעיר: “בשעה שאחרים מדברים לשון הרע”.

הנה זו ברכתו של יחיד ובמלוא כוח תנופתו והרושם הוא שלא כל אשר יש עמו גילה, עוד צפונות עמו תכניות לעבודות מחקר שלא יעיז להעלותם על דל שפתיו, וכל זה מכוח־כוחה של יהדות שרשית, מיגון של אב ששיכל את בנו, גור ז"ל, בעת מילוי תפקידו בהרי אפרים, בארץ האויב, בימי מלחמת השחרור, בכוח דבקות ראשונית לספר העברי, מיקוד אהבת ארץ־ישראל.