“הרגשה לאומית היא ראשית כל הרצון להיות יום יום בצוותא עם בני עמך והנאה מצוותא זו… לפי זה הוגדרה בעיית החינוך הלאומי כבעיית הכשרתו של הדור לתנאי הקיום של האומה והמשך התפתחותה. כדרכים לחינוך הלאומי הציוני: א) פיתוח הרגשת ההשתייכות האקטיבית והריאלית של התלמיד לעצם ולצרכיו; ב) פיתוח הרגשת הרציפות ההיסטורית על־ידי לימוד ההיסטוריה היהודית; ג) פיתוח ההתעניינות ביצירה היהודית המקורית ופתיחת דרכים להבנתה” …

אימתי נקבעו עקרונות אלו? עם ראשית החינוך העברי בארץ, או לאחר הכיבוש הבריטי ומתן אפשרות לעליה מוגברת? עם קום המדינה, העליה ההמונית או בימי התעצמות הויכוח על התודעה היהודית של היום? עקרונות אלה קבע פרופ' ב. דינור עוד בראשית המאה הזאת (1910). הדברים לקוחים מ“צעדים ראשונים בדרך אל עצמי”, אחד מפרקי ספרו “בעולם ששקע”, בו הוא מעלה שרשרת ארוכה של דמויות שנשכחו מלב, מאורעות, חויות ודברי הגות של יחיד.

רב סגולות הוא פרופ' דינור. היסטוריון, מחנך, חוקר ומפרש סוגיות בתנ"ך, חוקר משנת החסידות, עסקן ציבורי, נואם, איש שיחה מלבב. דרכו לדבר בלשון של עיקרונות. מגדיר מהותו של רעיון וזה משמש לו כמקור לעשייה, להסתערות, ביצוע והגשמה. אחת היא הדמות מראשית נעורים, ומראשית עליה על הבמה הציבורית היהודית, מימי המהפכה הראשונה ברוסיה בראשית המאה הזו, צעדיו הראשונים בתנועה הציונית, לחנוך לעברית, לעליה לארץ־ישראל. כבר בימים ההם בא לכלל הכרה בתודעתו היהודית והוא רשם בפנקסו: “מבחינה זו אני מגדיר את עצמי עכשיו כציוני. אני כולי נתון לארץ־ישראל, אני עוקב אחרי כל צעד ושעל שאנו צועדים שם. יותר מזה, אני חושב לקשור את חיי בארץ־ישראל… אני קשור כולי בהוויה היהודית; החלומות על עברנו ועל עתידותינו הם חלק מבשרי ודמי: – איני רוצה – ואולי איני יכול כלל – להסתגל כראוי למציאות הגלות שבה אני נתון. – אבל האם גם פתרונה האובייקטיבי של השאלה היהודית נמצא בקו זה”? …

לא נכנסתי אל הפרופ' דינור אלא לשעה קלה. תמהתי למראה תלי הספרים, התיקים והניירות שהאיש נבלע בתוכם, נאבק עם קורות הדורות. מסתבר, שכל שפרסם עד כה, ויבולו רב, הוא אך רמז לאוצרות הגנוזים עמו, המדהימים בהיקפם, בשפעתם והערוכים במאות תיקים, סדורים במדפים עיליים ותחתיים ומצפים לפרסומם. גולת הכותרת של מפעלו היא “ישראל בגולה, ישראל בארצו”, שני נושאים שהם אחד, בהם עמל האיש זה למעלה מארבעים שנה. עיקרו של המחקר מבוסס על תעודות, מראי־מקומות וביאורים, עם הקדמה והערות המנחות את המעיין ומאירות עיניו: “היסטוריה צרופה”, שכולה שפת התעודות, הכיר החוקר בתמיהתי והעיר: “אמנם כן, שיטה מיוחדת במינה. אם כי יש ומערערים עליה, להרצות היסטוריה בלשון התעודה בלבד”. וכל שאומר לפרסם יהיה אך כשליש או כרביע מן המסמכים והתעודות המצויים במכמניו, שעיקרה עדות נאמנה שתרבות־עולם אחוזה בעם־עולם. לא תתואר זו בלעדי זו. מקום שאתה מוצא יהודי, שם גם פריחה ותרבות וישוב. ואת המלאכה הקשה והמפרכת הזו, עושה האיש בעיקביות ובשיטתיות ובהתמדה, ללא רתוי. עיינתי, עיון שבחטף באחד התיקים, אצל “מוחמד והיהודים”, או “כיבוש מצרים והיהודים”, “כיבוש פרס והיהודים”, ספרד ועוד ועוד. עוד לפני מאות בשנים העיד אבן־סעד, “שאין מקום בעולם מיושב, אלא אם כן יש בו מספר יהודים”. אלמוקדסי שחי במאה העשירית מספר לתומו: “אין בחג’אז כיום, פרט למכה, מקום ישוב משובח יותר מקארא, המשגשג יותר, המאוכלס יותר ועשיר יותר בסוחרים, בנכסים ובשפע. מבצר חזק סביבה, ובפיסגתו – מצודה. את העיר מקיפים כפרים וסובבים אותה דקלים נושאי תמרים מרהיבים, מישורים יפים. מים בשפע, בתי מגורים נאים ושווקים. זוהי עיר סורית־מצרית־עיראקית וחיג’אזית ורוב תושביה הם יהודים”…

אין תקופה בתולדות ישראל, שדינור לא דן בה וצרף אותה בכור ראייתו המיוחדת ובאספקלריה שלו: זו המבקשת בחינה מחודשת של קורות העם לדורותיו, לאור דור התחיה ותקומת המדינה. היסטוריון מפוכח הוא, אך מיטשטשים אצלו לוח הזמנים, אין הוא דן על העבר אלא מכוח מאורעות ההווה ולמען החזון של העתיד. מכאן מחקריו ההיסטוריים השונים של העבר הקרוב, מכאן מחקריו על הנס של תקומת מדינת ישראל ויסודותיו ההיסטוריים ופרסומם בימים העומדים בעיצומם של התרחשות הנס. שקוד האיש בחקר ההיסטוריה החדשה של עם ישראל והוא מסוללי הדרך הראשיים בשדה נוקשה זה מחמת רבוי החומר והעדר הפרספקטיבה של זמן. “תקומתה המדינית של ישראל, אומר פרופ' ב. דינור, במחקרו על יסודותיה ההיסטוריים של תקומת ישראל, היא תמצית תמציתה של ההיסטוריה הישראלית, רווית נסיון הדורות והפעילה בנאמנות ברית הדורות. היא חידשה את הברית עם הארץ מתוך שאיפה להעלות את ברית האדם על־ידי בניינה של חברה חדשה לברית־עולם”.

רוצה אתה, ובהגדרה זו מקופלת כל השקפת עולמו של חוקרנו. מדרש חדש של “נצח ישראל לא ישקר”. אמרתי: על אף כן, הרבה התגעגע העם למולדתו ומעט עשה בפועל. העיבו פניו של האיש. עיניו הנבונות קדרו. צימצם מחשבתו ואחר אמר: “אך דוק, את הארץ קנינו פעמים הרבה. “הבה נתחכמה” היה נקוט בידי שונאינו בכל הדורות. כל אימת שביקשנו להתערות בארץ ולגדול, היינו לבז ולמשיסה. היינו מעין “פרה חולבת”. הערבים היו אנשי “החלוקה” ההיסטוריים של ישראל. אם כי לא היתה לעמנו ארץ, הוא חי בתחושה עמוקה שהארץ לו היא, תחושה חיה זו היא שאיחדה את העם מן הקצה עד הקצה. ההתבוללות ניסתה לטשטש הכרה זו, ולהטות את העם מראייה אמתית, והיא נכשלה”…

בד בבד עם הנחה זו, אינו שוכח ב. דינור מלראות את ההווה כמות שהוא ובנימה של חרדה העיר: “עיקרו של הדור הוא, מיצוי מאמצים עצומים להשלים עם העולם. כלומר, שהעמים יראו את עם ישראל אוהב שלום ושוחר שלום, שהשלום במרומיו, המשתקף מכל מערכי חייו, במחשבה ובמעשה יום יום. עלינו לחתור לשלום ביחוד עם העולם הערבי”…

כתביו ההיסטוריים של הפרופ' ב. דינור יופיעו בשבעה כרכים. לפני כשלוש שנים, הופיע הכרך הראשון “במפנה הדורות”, הכרך השני “במאבק של דורות”, הכולל מחקרים שונים שפרסם או שנתחברו כתזכירים היסטוריים בתקופת המאבק המדיני – מכלול תולדות הישוב היהודי ומאבקו המדיני של העם מאז חורבן הבית השני ועד התעוררות התנועה הלאומית ושל הישוב. בשנים אלו פירסם חוקרנו כמה מחקרים חשובים, בכללם “התכנית להקמת בית ספר גבוה למדעי היהדות בפטרוגרד בשנות 1916–1917 וגורלה”, מחקר אחר בה דן על “וי”ו הייחוד במקרא ומשמעותה". ביחוד ראוי להזכיר מחקרו על “דמותה ההיסטורית של היהדות הרוסית ובעיות החקר בה” הקובע כי, ארבע תופעות־יסוד בהוייתו של הקיבוץ היהודי קבעו לה, להוייה זו, את מקומה המיוחד בחיי עמנו בדורות האחרונים: מבחינה ישובית – היה זה הקיבוץ הרב ביותר ובהמוניו המרוכז ביותר בישוביו; ומבחינה תרבותית היה זה הקיבוץ המגובש ביותר באורח חייו, המשרש ביותר במסורות־הדורות של תרבות חיים יהודית. ארבע תופעות אלו הן גם שעיצבו את דמותה ההיסטורית של היהדות הרוסית על שלושת קוי־אופייה העיקרים: ישות יהודית חזקה ומובלטת בחייה ובסגנונה, מתיחות יהודית מתמדת בגורלה ובמהלך תולדותיה והתעצמות יהודית גוברת והולכת במאבקה ובהתגוננותה. בסיכום: תולדות ישראל בדורות האחרונים עמדו בכללן במזלה של היהדות הרוסית, בתוקף אותן התופעות והמסיבות, שהעלו דוקא בה את כוחות היצירה של העם, בהם באו לידי גילוי ראשוני תהליכי התחדשותו ותקומתו.

*

ארוכה היא דרכו של הפרופ' ב. דינור. סעורה ומסוערת. לוחם ללא רתיעה בכתב ובעל־פה, מבקש להקנות ערכי היסוד של העם, להרוס מוסכמות שבתפלות, לנער אבק גלות ולהחזיר לעם את תחושתו הבריאה. מכאן עיקר התמכרותו בשדה החינוך בו עדר ועמל למעלה מחמשים שנה, מן “החדר המתוקן” ועד להוראה בגמנסיות, בסמינרים למורים, באוניברסיטאות ועד כהונתו כשר החינוך והתרבות, הניח יסודותיו של החינוך הממלכתי, ביסס את חוק חינוך חובה חינם והנהיג תכנית הלימודים החדשה. תלמידים הרבה העמיד. אולי יותר מכל מורה אחר. תלמידיו מצויים בכל רחבי הארץ, בעיר ובכפר, אף בפינות הרחוקות ביותר, המוני תלמידים הזוכרים באהבה ובהוקרה עמוקה כל שהקנה להם רבם, ביחוד בהיסטוריה ובתנ“ך. על דרכו בהוראת התנ”ך ותפיסתו אתה מוצא רמז עוד בראשית צעדיו. שם באותו “עולם ששקע” מסופר: “… כוחו של מארטי היה בעיקר בפירושו לתנ”ך. אבל דרך הפירוש לא נראתה לי. אף הרשיתי לעצמי להגיד לו, שאני מתנגד עקרונית לפרשנות שאינה מיוסדת במידה מספקת על תפיסת פרק כ“יחידה” ספרותית, כיצירה אורגנית“… הוא שמע בקביעות גם הרצאות בפדגוגיה. “המרצה היה אחד הפקידים הבכירים בהנהלת החינוך במדינה. הוא הרצה באוניברסיטה על בעיות דידאקטיות ארגוניות של החינוך”… “השיתוף הזה של אנשים מן הפקידים הבכירים של המדינה בהוראה אוניברסיטאית בשוויץ לא הצטמצם. שילוב זה של חיי המדינה בחיי האוניברסיטה נראה לי כאחד הסימנים המובהקים של המשטר הדמוקראטי”… ואף הרב יודע להשיב אהבה לתלמידיו, משבח ומשתבח על המצאו במחיצתם. “המגע עם הכוח הצעיר, אמר, מרענן את הרוח. אם אתה חודר לרוחם של הצעירים, ודאי לך שתהא נשכר. אמת גדולה צפונה במאמר, “מכל מלמדי השכלתי”. .. הכל מצוי אצל הפרופ' דינור בשפע. בפרי הרוח ובהמוני תלמידיו. לא גדר עצמו. לא הסתגר במחקריו. שיתף עצמו לא רק במפעלי תרבות וחינוך, אלא מעורה בעסקנות ציבורית ומדינית. הגה רעיון ונעזר להגשימו. “עשה היסטוריה” לאחר שהגה בכתיבת היסטוריה. הוא שנחלץ בימי המנדט וכתב תזכירים על הישוב, תזכירים שנועדו לועדות החקירה שפקדו את הארץ תכופות, הוא שניסח פרשת זכותנו לכותל המערבי, ערך פרקי ספר “ההגנה”. רוב מחקריו עשה אך בשעות ובעתותיו הפנויות. רק בשנים האחרונות נתפנה למחקר בלבד, והוא שקוד עליו משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה המאוחרות. חצות ולאחר חצות, יוקד בקדחת היצירה. זו שאינה יודעת סייגי גיל ואינה נכנעת לזיקנה. מאמין גדול הוא דינור שלכל אדם קצב פנימי, ובאורח של הומור נוהג להוסיף: “אם אדם משנה חלילה את האינרציה הטבעית שלו – עלול הדבר להזיק לבריאותו”… כיום פרש מהרבה מוסדות, אך עוד מצוי הרבה בחברה ההיסטורית הישראלית, ב”יד ושם” וגואל אוצרות רוח מן האבדן ומן השיכחה, ביחוד משנות השואה. יזם וקרא לכינוסים העולמיים למדעי היהדות. כל הימים חותר לרכוז אוצרות הרוח, שבכוחם יוכל העם להמשיך במאבקו וביצירתו לצורך קיומו בעתיד: “חשיבות מיוחדת אני מייחס לכך, שהרי אין בטחון עצמי בלי עצמאות רוחנית. בגיוס כל אוצרות רוחנו הערובה לבטחוננו בעתיד. אנו עם קטן. מוקף אויבים מקרוב ולא ידידים מרחוק. אנו חיים בדור עליו התחוללה השואה והחורבן האיומים ביותר. למדנו להכיר פרצופו של עולם. לא נוכל לעמוד אלא אם כן נגייס את כל המצבר הרוחני והאינטלקטואלי, המוסרי, הטכני והתרבותי שבכל אחד ואחד מאתנו ולצרפו למבוע כללי אחד. תורת החינוך שלנו אינה איפוא פשוטה כל עיקר. מיוחדת היא לעמנו: להנחיל מיטב המורשת הרוחנית והמוסרית שלנו ולעשותם לקניינם של הדורות הבאים מתוך אמונה ביכולתו והתאזרותו של כל העם, ליצור אדם בישראל אשר יחד עם מורשת העבר, יוכל להגשים ולבצע את המשימות הגדולות בעתיד. זאת ייעשה מתוך אומץ לב ואומץ מחשבה חופשית. מתוך שיבה אל המקורות. אנו מצווים לקצב נמרץ יותר של הגשמה. התרחקות מן השיגרה ומן הלמדנות למחצה. אני מאמין בדור הזה. אנו עומדים בראשית ההתעוררות הגדולה של הכוחות הרוחניים והעצומים הגלומים בעם”. היסטוריה עשירה בת ארבעת אלפים שנה לעם. ערכה עצום. זו חייבת להיות נטועה בלבבות ולא כלואה בספרים.

*

במסיבת יובל השבעים וחמש לפרופ' ב. דינור, הביאו ידידים, חוקרים ותלמידים שי־ברכה. בסיום השיב חתן היובל למברכיו. פתח ודרש את הפסוק בתהלים “רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך”, והביא פירושו של רבי אחד, שאמר: רוצה אתה לרחוש ולזכות במחשבות טובות, עליך לספר מעשיך לחכמים, מאן מלכי רבנן. להודות – משמעו גם להתוודות, ואין וידוי אלא לספר על מגרעות. והיה הפרופ' ב. דינור כמתוודה ומונה עשר מגרעות שמנו בו רבותיו לפנים ואותן המגרעות חוזרים ומונים בו תלמידיו היום: על שנתפס לפזיזות ובהילות, על מידת העקשנות הטבועה בו, שעוסק בעניינים הרבה, מפזר כוחו ואינו מרכזו לעיקר אחד, על שנעדר ממנו חוש של חשבון הזמן ועוד ועוד. וכל “מגרעת” היתה מתוארת בחן ובדברי משל וחידה רצופים הומור. היו לי מורים ותלמידים, אמר, ש“לימדו אותי ללכת”. אלה דנו את המהירות לגנאי ואלה שיבחו. שהרי, אדם חייב להשמע לקצב הפנימי שלו, שכל חי הוא נושא את עצמו. מכאן, אין לאדם לדחוק עצמו לקרן זוית. עליו ללמוד ולהאזין לקולו הפנימי, לציווי של עצמו, להיות נאמן לעצמו, בחינת “אם אין אני לי מי לי”. בין “המגרעות” שמנה, גילה, שרגיל הוא להתפס למושכל ראשון, למחשבה ראשונה וממנה מסיק מסקנותיו.

לימים, למד לדעת כי במושכל ראשון שרויה רוח הקודש.

“סיימתי כתיבתן של תולדות חברון, אומר אברהם יערי, אני לן בדברי ימי צפת. אילו אמרתי להעלות קורותיה של ירושלים ייבצר הדבר מעמי, לפי שבירושלים נתקפלה ארץ ישראל כולה, ירושלים היא ארץ ישראל”. כה דיבר האיש שהעלה את “איגרות ארץ ישראל”, “מסעות ארץ ישראל” ו“זכרונות ארץ ישראל” וכגולת הכותרת “שלוחי ארץ ישראל”,יד ושם שהציב לאותה שרשרת מפוארת של השליחות הארץ־ישראלית מהחורבן ועד ימינו, נוסף לכמה ספרי־מסעות של שלוחי־ארץ־ישראל: מסעי יעקב ספיר לתימן, מסע אפרים נימרק לארם נהרים, לפרס ולבוכארה ומסע שליח צפת לארצות המזרח ועוד ועוד.

אנשי ספר ואוהבי ספר רבים תפגוש בירושלים. לא אחת תפגוש אותם והם “מסתודדים” על “כלי־חמדה” שנפל לידיהם. אך בודדים הם הצמודים לספר כנשמה בגוף כאברהם יערי. אדם כי יסור לביתו וייפתחו לפניו גנזי־רוח מתוכם תעלה פעימת לב־קורותיה של ארצנו מימים קדומים ביותר. ערב אחד ישבתי שעה ארוכה עם יערי ומשאמרתי לפרוש הימנו, נתחוור לי שעל עיקרו של אדם זה לא עמדתי. הערב ירד ונפל, הוציא יערי ספר אחד מהאיצטבה וקרבני אל החלון: “זהו “סידור” שקיבלתי בהיותי לבר־מצוה”, לחש בדחילו. חזר והוציא ספר אחר זעיר: “סידור” שלקחו עמם המהגרים היהודים הראשונים לאמריקה; פנה וחזר אל האיצטבה וניגש שוב אל החלון ו“הציג” לפני את ספרו של ר' עקיבא יוסף שליזנגר בעל “חברא מחזירי עטרה לישנה”, חיבור ראשון לסידרי מדינה עברית על יסודות דמוקרטיים שנתפרסם בשנת “קומי אורי כי בא אורך” (תרלג), והנה “מסעות שמעון”, מראשוני החולמים ליסוד מושבה חקלאית בארץ, וספר עתיק אחר “גורר” ספר עתיק אחר ולכל אחד ואחד מתלווים שבחיו של יערי בדבקות חסידית, לעילא ולעילא, מעלעל ומעלעל דפיו הבלים והכמושים כאדם שפתח שכיות־חמדה, מרגליות ואבנים טובות והריהו שוטחם לפני קרני השמש האחרונים למען יאירו ויזהירו. בארון ספריו תמצא שורה ארוכה של “ספרים קטנים” בהם מסופרים שבחי ארץ־ישראל, מעלות ארץ־ישראל, מעשי־נסים בארץ־ישראל, ותיאורי יום־יום באותו הישוב שהיה נתון למשיסה בידי שליטים אכזרים ולמפגע לשכנים רעים.

משצלל למכמנים אלה, שוב קשה לעקור את יערי משם, והוא מראה והולך עטורי מקומות קדושים בארץ שציירו לפני מאות בשנים, תמונות שהיו תולים בסוכה או “במזרח” הכתל של הבית, מפה בליל “הסדר” וכל אותם הזכרונות והכלים שקשרו את האדם היהודי בגולה לארץ־ישראל שבממש, הפכו בארכיונו למסמכים היסטוריים שעליהם הוא דורש תלי־תים של הלכות ומעתיר עליהם שבחים. האוסף היקר הזה, מורשת היא לו מאותה אהבה בה דבר ל“מפה” משל סבא מצפת, רקומה בציורי המקומות הקדושים,אשר נפרשה על השולחן בכל שבת, ומראי המקומות נחרתו בנפשו כאחת מהחויות העזות שלו בימי הילדות. מי יודע אם ספרו הראשון “איגרות” אינו פרי אותן איגרות שנתקבלו לבית אבא מהסבא בצפת ובהן שבחי ארץ ישראל לפרטיהן. האהבה ללא מצרים לספר העברי ולמחקר תולדות הישוב בארץ־ישראל, על שני עמודים אלה עומד מפעלו של אברהם יערי, והרשימה הביבליוגרפית של חיבוריו כבר מונה כמאתים וחמשים עבודות וכולם בעניני תולדות הדפוס והספר העברי הדנים על ארץ־ישראל; הדפוס העברי בארצות המזרח, הספרות היהודית־הפרטית של יהודי בוכארה, רשימת ספרי לאדינו, דגלי הדפוסים העבריים, מחקר על משיחי שקר בתימן ומכירת ספרים בתימן על ידי שליחי ארץ ישראל, ספרי דפוס שנכתבו על קלף וציורי כתבי־יד עבריים, ועד ביבליוגרפיה של המחזה העברי, מאיגרות יל“ג לסופרת העברית הראשונה ועד איגרות שניאור זלמן שכטר מגלה הגניזה בקהיר, מהמדפיסים בני פואה באיטליה ועד יונה בן יעקב אשכנזי וצאצאיו המדפיסים בקושטא, ועד בית דפוסה של הרבנית היהודית רוזניס בלבוב, מ”גרים במלאכת הדפוס העברית" עד דניאל בומברג המדפיס הנוצרי הגדול בוניציה, וכל זה נוסף לספרים הגדולים אותם הזכרנו לעיל, עבודות שיערי חשף מתוך גניזות, שחפר בהן מן השיתין, ושימש להם כחוקר חלוץ. כל אשר מביא חוקרנו, בדוק וערוך בקפדנות מדעית. אך הוא מרצה עליהם בפשטות עממית. ספרו “שלוחי ארץ־ישראל” הוא פרי יגיעה של שמונה עשרה שנה, הוא חרש בשדה שאיש לפניו לא עיבד אותו, ובפעם הראשונה האיר את תופעת השליחות כתופעה מקורית מפארת של היהדות אשר שמרה על הקשר עם התפוצות ונשאה את אש הגאולה והפדות במשך כל דורות הנדודים. יערי השתמש לשם מחקרו לא רק בפרקים היסטוריים שמצא אלא גם חקר ודרש ב“שאלות ותשובות”, פירושים וחידושים, תפילות ופיוטים, קבלות ופנקסי קהלות, הסכמות, הקדמות והערות אגב. וכל החקירה המקיפה הזו באה מנקודת מוקד אחת: תפקידה המרכזי של ארץ־ישראל בחיי העם וכוח סמכותה שהוכר על ידי התפוצות גם בשעה שהישוב היה קטן ביותר. שליח מארץ־ישראל שנקלע באחת מארצות הגולה רשאי היה לפסוק הלכה בענינים שרבנים וגדולי התורה באותה ארץ לא העיזו לפסוק. "השליחות מארץ־ישראל לגולה היא אינסטיטוציה רצופה הנמשכת זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה, מחורבן בית שני ועד ימינו, אומר הוא בהקדמתו לספר, השליח לא היה “קבצן נודד” שעיקר עיסוקו באיסוף נדבות, אלא היו בו שתי פנים: צד של לקיחה וצד של נתינה. לקיחה, על דרך גביית מס, ואילו הנתינה באה כחלק מהותי מתפקידיו ואף קהלות הגולה, ראוהו כך וציפו לקבל ממנו הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים ותבעו שהשליח יכריע במחלוקת ושיקבע עמדה לכל מיני תסיסות רוחניות, יפסוק הלכה בעניני משפט מסובכים, יכריע בין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים. כל כולה של מלאכה זו באה להעיד שלושה עיקרים גדולים: רציפות הישוב בארץ־ישראל, רציפות גיבושו של הישוב על־ידי עליה ורציפות המאמץ ליישב את ארץ־ישראל. היהודים צפו בכל עת לשעת־כושר לחדש את הישוב ולהקים עצמאותם במכורתם. “אין לך טעות גדולה מזו, אומר לי יערי, לחלק את תולדותינו בארץ לישוב ישן וחדש. האמת ההיסטורית היא שהישוב אחד הוא, מאמץ מתמיד ועקשני במשך דורות רבים להיאחז בארץ ולהפכה לארץ עברית”, ומיצר החוקר יערי מעומק לבו על שבתי ספרנו אינם מרבים להורות את תולדות הישוב. אילו למדו, היו יודעים שכל מה שאנו קוראים “עליה ראשונה”, “עליה שניה”, “שלישית” וכו' אינן אלא אך חוליות אחרונות בשרשרת העליות לארץ ישראל שלא פסקו בכל הדורות.

מפעלו של אברהם יערי אינו רק ב“אוסף” אשר אף לו ערך גדול בתנאי הפיזור של ספרותנו על פני כל מיני גלויות, אלא גם עבודת מחקר קפדנית, ואתה עומד ומשתאה על כושר עבודה נדיר זה היודע לסכם במחקרים בהירים את אשר מצא בכתבי־יד ובדפוסים ראשונים. נמצאת בדפוס ביבליוגרפיה מפורטת של כל ההגדות של פסח שנדפסו מראשית הדפוס ועד היום, אלפים ושש מאות מהדורות, מהן שנדפסו בארצות המזרח ולא נודעו עד היום. זוהי מונוגרפיה היסטורית־תרבותית על ספר שנדפס יותר מכל ספר עברי אחר; ושמורים עמו מחקר על עלית החרדים לארץ לפני עלית החסידים, אוסף איגרות של יהודי תימן שכתבו לאחיהם בארץ ישראל בדבר עליתם לארץ, תיאורי רעש בספרות העברית, בצורת וארבה בארץ ישראל, מספרים על הישוב העברי בארץ ישראל ובכל הדורות, תולדות ל"ג בעומר. כהמשך עבודתו על הדפוס העברי בארצות המזרח בשני חלקים (האחד על הדפוס במזרח התיכון והאחד בהודו), יש אתו מחקר גדול על הדפוס העברי בשלוש הקהלות העיקריות בתורכיה: סלוניקי, קושטא ואיזמיר.

יערי בא לארץ עם ראשית העליה השלישית וכשלושים וחמש שנה עבד בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. על אף שקידתו העצומה על מחקריו ההיסטוריים, קשור הוא ולבו ער לכל המתרחש בארץ, ולא אחת יצא לראות במו עיניו כל שנתחדש בה. “כשם שאין להבין את ההווה בלי ידיעת העבר, כך אין להבין את העבר בלי ידיעה רחבה על כל מה שמתרחש בימינו ולעינינו”, אומר לי. דאגתו נתונה להעשיר את אוצרנו הלאומי לא רק בספרים עברים אלא גם בספרים בדיאלקטים היהודיים השונים שנדפסו באותיות עבריות: אידיש, לאדינו, ערבית־יהודית, פרסית־יהודית, טטרית־יהודית. מששואלים אותו מתי הוא מספיק לעשות כל המלאכה הזו הוא מעיר: “בשעה שאחרים מדברים לשון הרע”.

הנה זו ברכתו של יחיד ובמלוא כוח תנופתו והרושם הוא שלא כל אשר יש עמו גילה, עוד צפונות עמו תכניות לעבודות מחקר שלא יעיז להעלותם על דל שפתיו, וכל זה מכוח־כוחה של יהדות שרשית, מיגון של אב ששיכל את בנו, גור ז"ל, בעת מילוי תפקידו בהרי אפרים, בארץ האויב, בימי מלחמת השחרור, בכוח דבקות ראשונית לספר העברי, מיקוד אהבת ארץ־ישראל.

אהבה עזה לאוצרות הרוח של קדמונינו, ראיה חדה, חוש האזנה דק להמייה המתנגנת בנבכי שפתנו, הנחו את הרב חיים יהושע קוסובסקי, ליצור מפתח לגנזי אוצרות לשון המשנה, התוספתא, התרגום והתלמוד. כל תיבה של לשוננו, מובאה בקונקורדנציה בכל צורותיה, מובניה וצירופיה. יש ערכים, שמלבד שהם ענין לכסיגוקגרפי, מתעמקות בהם ידיעותינו על השקפות חז“ל. “לא אחת אנו משתמשים במלים, שהן ההיפך הגמור ממשמעותן, לפי שאנו רחוקים מן המחצב שנחצבה המלה”, אמר לי פעם ש”י עגנון. ללמדך כל גודל פעלו של בעל הקונקורדנציה. אם רוצה אדם לעמוד במיוחד על דעותיו של איזה תנא או אמורא, יחפש כאן וימצא מבוקשו. אכן, אם התנ"ך זורח בכוח עצמו התלמוד מתנגן בכוח עצמו. בין עליו רוחש צליל טמיר, שנזדכך באלפי שנות יסורי גלות.

אור דק נצנץ בחדר, כעין הזוהר.

דמות מכורבלת נעה ניעת־מה. אפודה היתה בתוך הבדידות שנשמה בדממה, התרוממה והתנשאה אט־אט באפלולית, כנעורה מתהום רבה, התיישבה בירכתי יצוע נוקשה, כתלמיד־חכם מן הקדומים, המקיים ומתקיים ב“פת במלח תאכל… ועל הארץ תישן”…

האיר החדר. האירה גם הדמות ובמלוא שיעורה. הבהיקו זוג עינים גדולות ויוקדות מלוות בחיוך־רחום, שאוב מן הנחת ומן הרצון, זה הצף מנבכי־עולם רחוק, דמיוני. מלמל ונשם האיש כמבקש ליתן פורקן למחשבה שנסרה, סערה־בערה בנפשו ועתה הגיעה שעתה לגלותה. פתח בדברי התנצלות, שהדיבור קשה עליו מחמת מחלתו, אך עד מהרה התגבר על מעצוריו ושיחו היה שופע ושמח. אמת: לא באתי לשאול שאלות, כי אם להשתאות על פלא היצירה העצומה הנישאת על שכם של יחיד מישראל. דומה, אף הרב הישיש נפעם ותמה. על אף כן עצר כוח, כששים שנה שקד ועמל, ומתוך עוני ודחקות.

בידים רועדות פרש הרב על השולחן גליון מודפס משנת תרפ"א, “שיעור בהסתכלות בסגנון התלמוד”, והיה מסביר ומאיר בכבדות ובתשישות, כל עושר ניביה של הלשון העברית. “האוצרות” אמר, אינם קבוץ ערכים לפי סדר האלפא ביתא בלבד, אלא שהגדרת המלה באה כאן בהתאם להוראותיה ומשמעויותיה הרב־גוניות, הנובעות מכלל צירופים למטבעות לשון, למושגים מסויימים המשתמעים מכל ערך. אותו גליון דן במלת הקשור “אלא” להגדרת הפעולה בדרך תנאי, כגון, “אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת”, או “אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון דבי רבי”; “אלא” להגדרת יחס המצב והקנין והמקום בדרך תנאי, כגון, “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”, או “העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה… אלא צדיקים חשובים ועטרותיהם בראשיהם”, או להגדרה והסברת טעם וסיבה במציאות דבר וענין נגד מה שראוי להיות, בדרך משל, “ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך ש… אלא שגרם החטא” וכולי.

אמרתי: “באמונה, אין כלשון העברית ליופי”…

משך אלי הרב עיני חיבה. פניו הקמוטים המכוסים זקן עבות הביעו ארשת סיפוק, הניע ידו לכאן ולכאן, כדרך של צניעות וענוותנות. הוציא הרב מתוך כיסו צרור מפתחות קטנים, שצילצלו כפעמונים קטנים, רמז לילך אחריו, בצעדים מאוששים נכנס לחדר סמוך, ניגש אל הכספת ופתח את ה“לפני ולפנים”, וזיכני בהנאה, מבט־חטוף לתוך חוברת אחת מבין שתים־עשרה חוברות המפתח לתלמוד. לא הבחנתי אלא בקוים ובמספרים. התמיהה וההשתאות גברו, למראה מפעל אדירים זה, אשר סודו שמור עם הרב ושני בניו. אמנם, במעטפה סגורה נמסר הסוד למשרד החינוך והתרבות, אך מי שלא יתנסה ויתייגע בעצמו שנה או שנתיים בעבודת הקונקורדנציה – לא יוכל למצוא הדרך לקביעת הערכים לפי סידורם ההגיוני והלשוני, אפילו יתגלה לו סוד המפתח. כוחו של מפתח זה יפה לא רק לגבי התלמוד, המשנה והתוספתא לחיבור הקונקורדנציה, אלא גם לגבי כל מפעל ספרותי בר־תוקף. מעתה, משיבקש אדם לחבר קונקורדנציה להרמב“ם, דרך משל, ל”יד החזקה" או ל“מורה נבוכים”, מפתח קוסובסקי ידריכהו במלאכתו. ויש גם מפתח למפתח! הרב קוסובסקי ביקש להסביר הקשר הפנימי שבין אות לאות, בין מלה למלה ומשפט למשפט, הנובעים ממעיין־חיים אחד: “שיש בהן משמעות פנימית, בחובן תוססת נשמה נצחית”… “אמר רבא”, “אמר רבה”, “אמר רב” – אינם שמות ערטילאים, אלא שערים הפותחים גנזי חיים ומחשבה. שבעים פנים לתורה. שבעים פנים גם ללשון. גוני־גונים למחשבה היהודית.

“מצוין בני בנימין, כבר השלים “אמר”… אמר הרב, לאמור, השלים הבן את הערך “אמר” של הקונקורדנציה התלמודית, ערך גדול ורב, בעדו מאזין המעיין למשא ומתן המפכה בים ההלכה, תנאים ואמוראים מחנות־מחנות, לנים ומתנצחים בכבשונה של היהדות, אותה גאולה שמביאים לעולם בהבאת דברים בשם אומרם; “אמר” משקף כל האמרות המובאות בתלמוד “מששת ימי בראשית” ועד מימרות של בעלי פלוגתא וקובעי ההלכה וכן גם עצמים דוממים ובעלי חיים ומלאכי השרת שדובבו אותם משל ואגדה – אספקלריה מאירה הבאה ללמד כל שאמר רבא, ונאמר בשמו אלפיים מונים בתלמוד, ואילו אביי נזכר אלף וארבע מאות ארבעים ושבע פעמים, אחריהם ר' יוחנן, רב פפא ועוד ועוד. “באוצר לשון המשנה, אמר הרב, השתדלתי לרמוז על השימוש המיוחד של כל מלה שבלשון המשנה, ובמקום שהשימוש במלה מתייחס להוראה מיוחדת ומובדלת ממלה נרדפת, דרך משל, “זמן” ו”שעה” או בהוראה ניגודית ללשון המקרא, דרך משל, “מצד” ו“בצד” העמדתי את הענין על ההבדלים על ידי דוגמאות מתאימות“. מלת “אבל” מופיעה למעלה מששת אלפים פעם בתלמוד וממלאה ב”אוצר" שמונים וחמשה עמודים, הרב מיין אותה במאה וארבעים וחמש כותרות משנה, המורה כל הצורות השונות של מבנה המשפט בו מופיעה “אבל”; אשר למלה “אין”, זו משתרעת על פני מאתים ושלושים עמודים, ואף כאן מצויות עשרות כותרות משנה. הרי הערך “אדם התופס כארבעים עמוד. לפנינו האדם משעת לידתו ועד לפטירתו. ערך זה יבוקש אף הוא בקישור התואר: “אדם גדול”, “אדם חשוב”, “אדם טוב”, “אדם קשה”, “אדם רך”,… “אדם שלם”, או “בני אדם”… “דיני אדם”. מפליא. התיבה “לכאורה” הנפוצה כל כך בפי לומדי התלמוד, מצויה בש”ס כולו אך פעם אחת בלבד, “לכאורה, כשמואל רהיטא” (כתובות, נ"ד, א'). ואשר “יש לומר” שכל מפרשים הראשונים והאחרונים משתמשים בו, בתשובה לקושיא: “קשיא לי”… “ויש לומר”… כשאנו פותחים את הקונקורדנציה, אנו מוצאים אותו בתלמוד בסך הכל, תשע־עשרה פעם ותמיד באה אחרי המלה “השתא”, כגון “השתא יש לומר” ובדרך כלל מסתיים המשפט בביטוי “לא כל שכן”, או בביטוי “מבעי” ועניינו תמיד פירכא של קל וחומר, מן החמור אל הקל.

והיו דברי הרב נאמרים, כמי שאינו מבקש להחזיק טובה לעצמו. בין דיבור לדיבור, עלתה שוב הפליאה והחידה שביקשו פתרונים: כיצד עלה רעיון המפתח לקונקורדנציה בלבו של הרב. ודאי, הגיע לכך דרך חישובים מתימטיים ומתוך חריפות שכלית. אך שוב, עצם ההברקה של הגלוי, הוא מסודותיו ומן המופלאות והגאוניות, שאינן ניתנות להשגה. לחריפות זו, צמודה סגולה נוספת, אורך־רוח בלתי־מצוי, מתמיה אף הוא. כדי שלא תחול גם תקלה אחת, נטל הרב שני טפסי תלמוד בכרך אחד, הוצאת ברדיטשב, שאותיותיו זעירות־זעירות ושורותיו צפופות־צפופות וגזר שורה לשורה והדביקן ברווחים ניכרים זו מזו, כדי לסמן על כל מלה את סימניו המיוחדים. וכל שורה שבכתוב גזורה בקו ישר להפליא. כמה זמן נמשכה מלאכה זו, קשה לומר. יתכן שנה ויתכן יותר. המלאכה נעשתה לסירוגין. היתה דעתו של הרב אותה שעה טובה עליו. הירמולקה נטתה לצדדין והעיר מתוך בדיחות הדעת: “מעשה כזה ובימים ההם, בתוככי העיר העתיקה, מעשה נועז היה. חייב הייתי להסתגר בתוך חדרי, במרתף, לבל יראני אדם”. עד מהרה העלה הרב אנחה, על שאין היום עומדים כוחותיו לעשות במלאכה קשה, כשם שעמדו לו הכוחות לפנים. תהיתי אחר המשך מטווה השיחה: “ואילו הוצרך כבוד הרב להתחיל מחדש, כלום היה חוזר על פעלו זה?”… הניע הרב חיים יהושע בראשו לאות הסכמה, והיה כאוגר אחרית כוחות ובקול עמוק אך ברור: “אילו הוצרכתי להתחיל חיי, בוחר הייתי במה שהתחלתי, בחיבור אוצר מלות המשנה”, וניתלה בתאריך שאינו ניתן לשכיחה: שעה שהיו מסובים בסעודת שמחה, בחתונת אחד מבני משפחת הרב קוק ז"ל ביפו. בין המסובים היה גם ר' יעקב שייכביץ, תלמיד חכם ואיכר, איש גדרה, שאף בשעת היותו רכוב על חמורו להלוך מגדרה לראשון לציון היה שונה בתורה ומעלה חידושי תורה, שאמר: “אוי מי יתן לנו קונקורדנציה למשנה דוגמת היכל הקודש למנדלקרן”. רגע עמד הרב קוסובסקי. שתק. יצא לחצר, ומשחזר אמר־נדר: “הריני ליטול על עצמי”… אכן, מאז עברו ימים רבים. רצופי־תלאה. ימים שהרב קוסובסקי אף סידר בעצמו את אותיות הדפוס ובעזרת פועל־דפוס אחד, ולכל עימוד היה צורך לטלטל את הסידור לבית הדפוס, אל מכבש עתיק. היה הרב מוסיף ומתברך בשני בניו, משה ובנימין, שנטלו כיום על שכמם נטל ומעמסת אראלים וממשיכים פעלו באש־יקוד, במסירות נפש ובחרדת־קודש.

הוסיף הרב והעלה זכרונות מחיי העיר העתיקה בימים הרחוקים. כבר בימי נעוריו התרוננה בפיו בתוך העיר העתיקה השפה העברית. כאליעזר בן־יהודה כן גזר הרב על עצמו לדבר רק עברית. אף עם הרב זוננפלד, עמו דר בשכנות, שוחח עברית. “הרב זוננפלד, מעולם לא התנגד ללשון הקודש כלשון הדיבור הרגיל, אמר, אלא דעתו היתה שלא יקראו לה “לשון עבר”. בהקדשה של הרב זוננפלד לספרו של הרב קוסובסקי “יד הלשון” נאמר: " ויניבו הבנים והבנות עם פרי קודש הלולים, טהרת לשון הקודש ולא יכנוה לשון עבר”…

שאלתי על רבו הנערץ, השיב: “הרב שמואל סלנט”, זו היתה אישיות גדולה. הזכיר הרב גם אותה עצרת זכרון שנערכה להרצל, בה קרא הרב לנואם: “בעטיו של… הבוגד מת הרצל”. ולימים משנפגש עם אישיות מאומרי ה“לאו”, שבא מאירופה ולאחר ששמע דברי הרב שהיה בעד אוגנדה, אמרה אותה אישיות: “תמיהני. אין לי אלא לעטות עלי את ה”ג’ובה" (קפטן) ואתה כבוד הרב, מלבושי האירופי“… “הייתי בין אומרי ה”הן” לאוגנדה, חזר הרב והטעים. רוב רובו של הישוב בארץ נמנה בין התומכים להצעת הרצל. עד היום איני חוזר בי מאותה עמדה שנקטתי. הצעה נבונה היתה ולשעתה היתה. היום נשתנו אל־נכון המסיבות. קמה המדינה"…

– לא חששתם לעתידה של ארץ־ישראל? שאלתי.

– לא חששנו. אוגנדה נועדה ללינת־ליל. למחסה בעת צרה, ואילו ארץ־ישראל יעודה לנו מימות עולם ועד לנצח. ארץ־ישראל היא לנו מאת הגבורה, בחזקת נס־תמיד, נחלת עולם לעם עולם. הנה באו ימים ונתקיים בהם חזון הנביאים. לעינינו נסו הערבים מן הארץ. נפלו רבים מידי מעטים. קמה לנו הארץ שוב לנחלת־עולם.

אמרתי, הנה בעזרת השם, זכה כבוד הרב להשלים מפעל־דורות וגם לחזות בנועם מדינת ישראל. הבנים כשתילי זיתים מסייעים וממשיכים…

הניע הרב ראשו כמצטרף לברכה והוסיף:

“אלא שהגאולה עדיין אינה שלימה. העיר העתיקה והמקומות המקודשים אינם מצויים בידינו. יודע מר, אותה עיר עתיקה קדומה אינה זו המצויה היום בתוך החומות. שהרי כבר אמרו חז”ל, שהעיר העתיקה עמדה על גבעה נישאה. העיר הקדומה עמדה לדידי על מקום בו עומדת היום תלפיות, זו המשופעת בתלי עפר ובעיי חרבות. יחפרו ויחפרו בה ויחפשו את עיר־דוד. מכאן שאף הכתל המערבי של המקדש, אינו זה שעינינו אליו נשואות תמיד, אלא הדורות קדשוהו. אף אני נהגתי לפקוד תדיר את הכתל המערבי לתפילה ולתחנון".

*

עמד רח"י ואיזן עצמו. דרך רגלו על קרקע מוצק. שהרי, השנים אוכפות עליו, כופות וקופלות גוו, וכאותו צוק איתן העומד בפגעי הטבע כן שרה האיש בעוז רצון עם המצוקה לפת לחם, בדבקותו באמת, בדריכותו לעניני ציבור: סוער ומסוער לשאלות פרט וכלל. מאליו עלה הזכרון לשתים מאחיותיו של הרב. אחת, רחל, הרפתנית האמיצה, שדרה בירכתי שכונת רחובות הבוכרים. בעוד ליל השכימה והלכה ברגל לסחור בכפר הערבי הסמוך, בשעפט, פקחה בעצמה בעת חליבת העזים, והביאה תוצרת חקלאית ליהודים בירושלים. ערב אחד, שמעה רשרוש ברפת הסמוך לבית. נעורה רחל התמירה להניס את המזיקים וכדור פלח את לבה. והאחות האחרת, חוה, התגוררה בבתי אונגרין. ארבעים שנה עמדה באלמנותה. ישישה היתה ואת עצמה החייתה מטחינת־קפה, שמכרה ללקוחות. יום־יום קלתה וטחנה קפה וכדי פרנסתה בלבד. סובבה־סובבה וטחנה הקפה, טחנה דק־דק… מדי שבת בשבתו, מדי חג ומועד ואף באישון לילה השכימה ויצאה האשה לעיר העתיקה לשפוך שיח ותפילה ליד הכתל המערבי.

ללמדך, שבית הרב ח“י קוסובסקי קורץ מצור מחצבת העבודה. מעולם לא נזקקה המשפחה ל”חלוקה" שהיתה מצויה בימים ההם וכמעט בכל בית יהודי.

הוסיפו והפליגו זכרונות מימי עלומים, כיסופיו לעבודת האדמה. פעם יצא לגדרה ועבד בעילום שם בפרדסו של אכר וללא שכר, ובלבד לקיים מצוות עבודת האדמה בארץ־ישראל. בעוד ילדיו רכים, היה הרב מבקש לחבב עליהם עבודת האדמה, יושב ליד העריסה או ליד יצועם של התינוקות ושר להם שירי ערש על נושאים הלקוחים מעולם הטבע. כך היה מונה עד שנרדמו הפעוטים: “שתי פרדות, גמל אחד, שני חמורים, עשרה דונם פרדס ועדר צאן עזים יהיה לכם”… או, שהיו שפתיו מרננות, “במחרשתי כל עושרי ירשתי, אראה חיים טובים ולא אחסר כל בה”…

בימי מלחמה־העולם הראשונה שרת הרב קוסובסקי זמן־מה בצבא התורכי. נתמנה לאפסנאי ב“סרייה” בעיר העתיקה. לאחר מכן השתחרר תמורת כופר נפש, חמשים זהובים תורכיים, ויצא עם משפחתו לפתח־תקוה. שמע הרב על כבוש ירושלים על ידי האנגלים, עלה ברגל לירושלים. מהלך של יום ולילה. יחידי, בימי סכנת נפשות. ראשית דאגתו היתה לגורל הכתבים שצפן בביתו וכן גם לנסות ולהתגייס לגדוד העברי. אלא, שהסופר בן־עמי מנעו מלהתגייס באמרו: “כמוני כמוך. נכביד יותר משנסייע לגדוד”… חזר הרב, וברגל, לפתח־תקוה. ודאי, לא אחת נתנסה בהליכות בדרך רחוקה. רגיל היה להלוך ברגל מירושלים לקבר רחל ולחברון. פעם ביקר בצפת ובהילולת ר' שמעון בר־יוחאי. אולם חזר לפני עיצומה של ההילולא, מחמת הודעה דחופה שקיבל מן הבית. למחרת מצא שנתרחש לו נס. בחצר קבר רשב"י עמדה גדר דחויה וזו נתמוטטה, ליד אותה גדר ביקש הרב להתקין מושבו.

פעם אחת בלבד יצא הרב קוסובסקי את הארץ. הוטל עליו לצאת בשליחות, למגבית בשביל תלמידי ישיבה. הצטייד הרב במכתבי המלצה של רבנים ואמרכלים. בבואו לקהילות הונגריה נתבקש לשאת “דרשות”. ואילו הרב גזר על עצמו שתיקה. כנראה שאף את שמו לא גילה. כתוצאה, לא הביאה השליחות פירות מזומנים, סרב הרב אף לקבל מתת הוצאות חזרה לירושלים. מרי לבו ומצוקתו מן הימים ההם שמורים בשיר שפרסם ב“חבצלת” (תרנ"ז גליון 365) בכותרת “בצאתי מירושלם”, מבין בתיו עולים געגועיו הטמירים, קנאתו ואהבתו לעירו ירושלים. השיר פותח:

קרני השמש הציפו החדר הצר. מעל הקיר הבהיקה תמונת הכתל המערבי. זקן מופלג האיש, שבע נפל וקם. שכלו ער ורענן, מרצו כמעיין המתגבר, קפדנותו על דיוקם של הדברים – חלמיש, אין הוא סומך על בניו בלבד, ואף מעצמו לא יסיר הספק, בודק וחוזר ובודק כל שורה. חרדת־קודש לכל אות ואות, לכל מלה ומלה.

לא אחת מעיקה עליו, הבדידות, העיר הבן, “מר שואל תמיד לשלום הרב, ידיד נאמן הוא”… בת־צחוק נפרשה ממניפת זויות עיניו של הישיש, כזריחת חמה הבוקעת מבעד למפלשי־עבים, הושיט ידו כמברך “חזק”: “ביאליק, ביאליק היה ידיד גדול. הוא היה ידיד אמת”, מלמל. והיה קולו של הרב נרעד משהזכיר ביקורו הראשון של ביאליק, עם “שלוש נקישות במקלו בדלת” וקריאתו באידיש: “דאָ וואוינט הרב קוסובסיק?” לאמור, “הכאן דר הרב קוסובסקי”, חן דברים והד נקישות השמורים עם הרב בזכרון כבקופסת בשמים יקרת־ימים.

“הוא היה ידיד גדול, ידיד נאמן”, חזר הרב ופנה לבנו וביקשו להביא לפניו “סדר זרעים” ששלח לו ביאליק בכ' תמוז תרצ"ג, שנה לפני פטירתו, והצביע על הדברים שחתם המשורר במו ידיו בשער הספר, דברים מפורשים מאירים, דברי־ניחומים:

“לכבוד הרב החכם ר' יהושע קוסובסקי בידידות אמת”…

“בידידות אמת, בידידות אמת”, חתם המשורר, חזר הרב ברתת. “בני”, קרא והוסיף הרב, “היכן אותו מכתב שכתב ביאליק?”. ענה הבן בשאלה לאמור: “אדרבה, היכן המכתב?”. אמר הישיש: “שם במגרה”. לא נתפנה הבן אותה שעה, לפי שטרוד היה בהכנת מטעמי לביבות לפת־מנחה לאביו וביקש שהות־מה. חש הישיש ובצעדים מאוששים ניגש אל החדר מנגד, הביא נוסח מכתב־תודה, שנכתב במו ידיו של ביאליק, ושהרב “שיגרו” לביאליק ובו נאמר: “למר חיים נחמן ביאליק – שלום וברכה. קיבלתי מידו את השיק על סכום עשר לירות אנגליות שנשלח על־ידי הנציב סיר מונטאגיו ברטון, לתמיכת מפעלי בפרסום הקונקורדנציה למשנה, לתוספתא ולתלמוד ולתרגום אונקלוס”. אכן, ענין של מה־בכך בשעתו, היה היום למקור של עדוד אין קצה לישיש. הניף הרב אותה פיסת־ניר יקרה כמבקש לרצות עצמו כנגד לגיונות ידידים, משתאים ומעריצים והם בבחינת נעלמים, אלמונים. אגב הזכיר הרב את שסיפר לו פעם ר' מיכל רבינוביץ ז“ל על אביו של בעל האדר”ת (א. ד. תאומים) מששמע על הקונקורדנציה לתנ"ך למנדלקרן, אמר, “מה?… מה?… קונ… קונ… קונקרודיל. קרוקודיל. הלא הוא גלגולו של הסיטרא אחרא, של השטן”…

נתן הרב ח"י קוסובסקי קולו בצחוק שופע מאור עולם. ביקש להאריך בשיחה, עורר וביקש מידידו ללגום מן התה ולהוסיף על מתיקותו, לטעום מן המאפה ומן הלביבה, ברך הישיש ושיתף עצמו בסעודה. ממעט הרב באכילה. שנים רבות לא יביא לפיו כל מאכל בשר, לפי שצמחוני הוא. דיו באורחה אחת ביום. ברצון ישאף עשנה של סיגרה אחת ושתים.

הייתי תמיה, אם ראה הרב בימי חלדו משהו “מהבלי העולם הזה”, קולנוע, ראינוע, מחזה בתיאטרון. מסתבר, שרק לפני שנים רבות, באקראי, בשעת הרצאה בבית־העם, ראה סרט ראינועי על ייבוש ביצות חדרה. תיאטרון לא ראה מימיו. פעם ביקרו את הרב חוה יואלית ודוד ורדי מ“הבימה”. העלה דוד ורדי דמויות משל ביאליק ומשל טשרניחובסקי, זקף הרב עינים תמוהות על דרכו ומהלכו של האמן, כתעלומת סתרים… ולא משום שהרב חיים יהושע קוסובסקי פרוש מן העולם הזה. חלילה. צמאונו לדעת את המתרחש, גדול הוא. עוד מימי נעוריו רגיל היה לצאת לרחובה של העיר העתיקה או שכונת “כנסת” וכורה אזנו לנעשה בעולם הגדול, מעולמו של ישראל ומעולמה של ירושלים, לכלל ולפרט. עד היום שוקד הרב ומאזין לחדשות המשודרות ברדיו ומעיין בעתונים ועוקב אחר המתרחש ומתחדש במדינה ובעולם הרחב… בימי מלחמת העצמאות סרב הרב לירד למקלט. אפילו בשעת ההפגזה המשיך הרב קוסובסקי בעבודתו, לאור נר שהתקין משמן קוקוזין. פעם נפל פגז בסמוך לביתו ועקר את הערבה, ואילו עמדו לו כוחותיו ודאי שהיה מבקש לצאת לשמירה עם כל בני ירושלים ובחוריה. כך עשה במאורעות תרצ“ו־תרצ”ט בצאתו לשמירה, כמתלווה לנושא הנשק.

אלא שהיום, החיים ללא מעשה, לאו חיים הם. “נתפסתי לחיבור האוצרות ולא הנחתי עד גמירה”, העיר בנמיכות קול, בענווה ומתוך הצניעות.

הערב ירד. בחוץ נצצו שפעת כוכבים. רבואי כוכבים, כאותיות של תורה פורחות ומאירות.

*

הנה אדם גדול, שמדד בשעלו את ים התלמוד. איש ירושלים מופלא, הרב ח"י קוסובסקי. תמול־שלשום ראיתיו והוא מהלך בצעדים איטיים, מדודים, הליכה מאוששת בקרן רחוב הנביאים. הדמות, והיא בגבורות, נתגבהה והלכה. העין מלווה פסיעותיו, הנה עולה האיש במעלות של בית סמוך, עולה ומיתמר, דמות נישאה –

אגדה.

*

מיקירי ירושלים וחכמיה הלכו אחר מיטתו של הרב ח“י קוסובסקי ז”ל. שבע־ימים שבע־עמל ויגע הלך האיש, שנשא על כתפיו מפעל אדירים, מגלויי גאון ישראל, בזהרו, לדורותיו.

בעל הקונקורדנציות נולד בתוככי ירושלים בד' בטבת תרל"ג.

נפטר בכ“ה באייר תש”ך.

פז שנות חיים.

יום אחד סיפרתי לאחד המשכילים המובהקים בין הערבים, עג’אג' נוהיד, כי סופר וחוקר ירושלמי, פרופ' יוסף יואל ריבלין, תרגם את הקוראן לעברית. “יחידי”? שאל בתימהון. “יחידי”, עניתי.

אני נזכר בשיחה זו ובתימהונו של אותו משכיל כל אימת שאני רואה את פרופ' ריבלין מהלך לאטו ברחובה של ירושלים. עוד לפני שנים רבות העיר י. ח. ברנר על תרגום הקוראן: “הו, הו הו! אדם מקבל עליו משא של אקדמיה!” ארבעים שנה שיקע איש ירושלים זה במפעל התרגום, עבד לילות כימים. תרגם ופסל, חזר ותיקן, עד שהעלה את כל הקוראן בלבוש עברי. והוא העשיר אוצרנו ביצירה ספרותית גדולה של ארצות המזרח – “אגדות אלף לילה ולילה”.

*

הרוצה לדעת משהו על ירושלים מלפני חמישים שנה, על דמויותיה, אישיה וסופריה, יפנה אל י. י. ריבלין. הוא בן למשפחה ענפה שעלתה לירושלים לפני יותר ממאה וחמישים שנה, והיא מתיחסת על צאצאי דון יצחק אברבנאל, ראש גולי ספרד, כחמשת אלפים “ריבלינים” בכל רחבי הארץ. אמו שלהפרופסור, איטה ריבלין, היתה אחותו של אברהם שפירא זקן השומרים, איש פתח־תקוה. האב, ר' ראובן ריבלין, היה מזכיר “ועד כל הכוללים”, מוסד נכבד ביותר לפני חמישים שנה, אך הוא עזב כל משרה נותנת כבוד ויצא לעבוד כפועל פשוט בבית־החרושת ללבנים במוצא, שבנינו עומד עד היום בדרך ירושלים–תל־אביב. לאחר שי. מ. פינס, מחשובי העסקנים בירושלים, קנה מקרן מונטיפיורי את הפרדס הראשון ביפו, יצא ראובן ריבלין לעבוד בפרדס ו“נעלם מן האופק”. רק אחרי שידולים רבים חזר לירושלים.

פרופ' ריבלין יודע לספר הרבה על ירושלים של אותם הימים. ביחוד אוהב הוא לספר על בן משפחתו, שלפני למעלה משמונים וחמש שנים נכנס בו “דיבוק”, פרץ את חומות העיר העתיקה בירושלים ונמשך אל ה“מדבריות”. אותו ריבלין – גם הוא שמו היה יוסף יואל – ארגן קבוצה של שבעה אנשים והיה הראשון שהקים את ביתו מחוץ לחומה; היה זה שם בית יהודי יחידי במשך יותר משלוש שנים. מאז ידועה השכונה בשם “נחלת שבעה”, על שם שבעת האנשים שיסדו אותה, זו השכונה המרכזית ברחוב יפו מול בנין העיריה היום. ולא שכונה אחת הקים, אלא היה שותף לשורה ארוכה של שכונות עד שקראו לו “ר' יוסף עושה־שכונות”.

פרופר' ריבלין יודע לספר על עלילות ה“חלוקה” (קצבה שהיו מקבלים יהודי ארץ־ישראל מכסף שתרמו יהודים בחוץ־לארץ) ומסתריה, על העניות המנוונת בירושלים של אותם הימים ועל הקנאות החשוכה, ועל חכמתו המופלגת של הרב הראשי רבי שמואל סלנט.

ומנושא לנושא: “בימי מלחמת השפות, בא המנהל אפרים כהן והודיע למורים שלא לבוא למחרת ללימודים, כי הם פוטרו. השיבותי לו: “אתה חושב, כנראה, שבית־הספר “למל” שלך הוא? הנה אקרא לתלמידי והם ילכו אחרי”… וכך היה. כל הילדים באו אחרי, ישבנו בחוץ, בשדה, והמשכנו את לימודנו”. אפרים כהן ניסה לשדל את אביו של הצעיר המרדן שישפיע עליו, ולא הצליח.

*

פרופ' ריבלין הוא מחוקרי ירושלים המובהקים וכתב מחקרים הרבה על נושאים הקשורים בה.

ראיתי לפני אדם שהעמיק שרשים בירושלים, ונשאר איש עממי. "הפרופסורה שלי מתחילה בשער המעון הארעי של האוניברסיטה ומסתיימת בדלת אולם ההרצאות של המחלקה למדעי המזרח. ואילו ברחובותיה של ירושלים, אני יוסף יואל ריבלין בלבד, בלא כל תארי כבוד, – אמר לי פעם.

הסתכלתי סביב, החדר מכוסה שטיחים, אגרטלים, כדים, פמוטות נחושת וכסף, ותמונות, ולפני נצטייר מעין “דיואן” של תלמיד חכם מזרחי קדום. “כך פסק הרמב”ם בהלכה – אמר – חייב אדם לעשות כל שביכלתו כדי להרחיב דעתו".

על מדפי החדר היו ערוכים ספרים וכתבי־יד לרוב. בדומה לבן משפחתו שיצא לפנים לגאול ארץ נושבת ופרץ את חומות העיר העתיקה, כן גם הוא במחקר. לפני שנים רבות עסק במחקר העדה הקורדית, שמספרים עליה כי היא מצאצאי עשרת השבטים. אין לה, לעדה זו, כל ספרות בכתב, ומורשתה הרוחנית דלה היא. וריבלין איש ירושלים מבקר תכופות את בני העדה, עובר מבית לבית אוסף ואוגר כל שיר ופזמון המושר בפי בניה, מעתיק ומתרגם אמרי מוסר, ואגדות וחידושי תורה, והעלה אותם בספר שהוא מחקר מקיף ראשון על אחינו אלה, הלא זהו הספר “שירת יהודי התרגום”.

*

שבט יהודי בגלות כורדיסתן, היה במשך דורות רבים כ“אובדים בארץ אשור”. שליחי ישראל הגיעו אליהם ופקדום לעתים נדירות. מצערות הן הידיעות על אורח חייהם ומנהגיהם. כל שאנו יודעים עליהם, שמשרידי “עשרת השבטים” הם, שהגלה סנחריב; שהללו יהודים יפים הם, גבוהים וחסונים, אנשי הרים ואוהבי חיים, עובדי אדמה חרוצים, אשר נשתמרה אצלם מסורת ישראלית קדומה מימי בית ראשון ובית שני. ראשוני העולים מבני שבט זה הגיעו לארץ לפני למעלה מיובל שנים, בירושלים, צפת ומושבות הגליל. במשך דור התחיה נגאל כל השבט מארץ גלותו, אלא אפילו נתקרבו אחרים אלה בגופם לארץ, עדיין היו בחינת "נידחים ברוחם. מחקרו של פרופ' יוסף יואל ריבלין על “שירת יהודי התרגום” – פרקי עלילה וגבורה שבפי יהודי כורדיסתן, הוא בחינת נס להצלת נכסי הרוח בשבט זה, ובשעה האחרונה.

שנים הרבה עשה איש ירושלים ימים כלילות עד שדלה כל המקורות הרוחניים שפרנסו נשמתם של יהודים אלו. מנעוריו כבר פנה פרופ' ריבלין אליהם ולמד לאהבם. “עוד בהיותי בן שמונה־עשרה, סיפר, אגב לימוד בסמינר “עזרה”, עוררני מורי המלחין אידלסון, להילוות אליו ולהאזין לשירת יהודי כורדיסתן. התפעלתי מלשונם, לשון “התרגום” הקרובה לארמית, אחות לעברית, בה דיברו דניאל ובה התדיינו בדברי ההלכה חכמי המשנה והתלמוד. השנים, המורה ותלמידו, קנו להם מורה, היה זה בישוף אנטיוכיה, אפרם, מיוצאי אשור. בישוף זה גר במנזר הסורי בעיר העתיקה. פרצה מלחמת העולם הראשונה וי. ריבלין היה בין הגולים לדמשק, נכלא עם תום המלחמה, ומשחזר השלום, היה למנהל בית הספר לבנות של קהילת דמשק. בעתותיו הפנויות סר לכפרים הסמוכים והוסיף ללמוד את הלשון הסורית, אשר בה התמחה לאחר שנים בלמדו שפות שמיות באוניברסיטאות אירופה. מאז, התמכר האיש למחקר תרבות יהודי כורדיסתן ומחסכונותיו הדלים ביקש מראשי העדה שיעלו בכתב את התורה בלשון התרגום ולאחר מכן את התנ”ך כולו. כל הנסיונות הקשים שעברו על החוקר לדיוקם של התרגומים השונים, הלא מסופרים בהרחבה בהקדמתו המקיפה לספר, המהווה ברכה לעצמה, הפורשת, זו הפעם הראשונה, כל אורח חייהם של אחים אלה, בשמחתם וביגונם, עם הקבלות מתאימות למנהגים דומים, שהיו קיימים בישראל בימי המקרא והתלמוד. לא אחת היה הפרופ' ריבלין נוהג לערוך מסיבה בביתו, בה התכנסו כמה מבני העדה, וכשהם ישובים על הארץ, כבדרך בני המזרח, סיפרו אגדות, המשילו משלים, שרו שירים והתדיינו על מהימנותו של תרגום זה ותרגום אחר מספרי התורה. ואותה שעה הרעיה (אף היא ממשפחת ריבלין) מעמיקה את החוויה, כשהיא מצרפת קולה לשיר ולזמר.

דלים הם קנייני הרוח של יהודי כורדיסתן. בהיותם מבודדים נטמעו פחות בין שכניהם, וכנראה נשתמרו אצלם יותר מכל שבט אחר מנהגים על טהרתם המקורית מימים עברו.

רוב פרקי הספר הם על נושאים של געגועים והתרפקות רומנטית על העבר, מתקופת האבות, השופטים ומלכי ישראל, של דוד ושלמה ועלילות גבורה: אדם וחוה משה ובתיה בת פרעה, מלחמות ישראל בעמלק, עשרת הדברות, נתינת השבת, סיסרא ויעל, שמשון, דוד וגלית, שלמה ומלכת שבא, אליהו הנביא, השם וירושלים וכו‘. פרופ’ ריבלין לא הקל על עצמו את המלאכה. הרבה חיפש במקורות, וביחוד שאב את הדברים מפי אנשים חיים, עבודה העושה את מחקרו יחיד במינו בשדה זה, ונאמנות לדיוקם של העניינים, משימה השופעת רחשי אהבה רבה לקנייני השבט הכורדי. הספר הופיע בהוצאת מוסד ביאליק והמחבר הקדישו לאביו.

אך בודדים עסקו בחקר שבט יהודי זה. מן הראשונים שהתקרבו אל אחים אלה לאהבם – נשיא המדינה יצחק בן צבי, שהעלה כמה מחקרים מאלפים. בא עתה פרופ' ריבלין והציל כל שניתן להציל, והרים תרומה יקרה וחשובה משבט בלתי נודע בתוכנו והחי ויוצר בארץ זה עשרות שנים והקים שורה של ישובים חקלאים, אלא שעד היום היו בחינת נעלמים ונאלמים, עד שקם איש ירושלים ודובבם בלשונם וברוחם, והריהם אומרים שירה בעוז ובגבורה; יהודים ששיאי הרים יפים להם.

אותו יום שבת היה. בביתו של ז. שזר נזדמנה חברה מעין חרוד שהפכה בנושאים הרבה ובזכרונות, עד שעמדה ותמהה:“שירי־ילדים לרחל, אימתי יופיעו מחדש”? ניכרת היתה דבקותה של אותה חברה בשירים אלה, לפי שדיקלמה אותם בעל־פה אחד לאחד, והיה שזר מבקש לחזור על כל אחד פעם ופעמיים ושלוש ולא ישבע. נפלא הדבר, העיר לבסוף, בנטלו את ספר שיריה של רחל, העומד במזרח ארון ספריו, וכמגלה סוד כמוס עמו כל הימים מצא כי מוטיב נפשי אחד מתנגן מכל שיר, תהיית־נפש אדם, צומח וחי, שהכל שואפים לחרוג מסוגר ולפרוץ למרחבים: “כבשת הרש”, “לערטל פצעי הנפש” או “גן נעול”, “בגני נטעתיך”. בכל שיר נודדת הנשמה הכלואה המבקשת לה פורקן למרחבים. בין כה וכה, הוסיף שזר פרקי זכרונות, על מאוייה של רחל לאלמוניות, להיות נעלמת. מכאן “רחל” ולא תוסיף. מכאן ספר שירי הילדים שלה בהעלם שמה, מכאן ארשת העלבון בפניה משעיטרוה בנזר “המשוררת”.

– לאחר שהופיע קובץ ראשון משירי רחל, הוסיף שזר, באנו שלושתנו: ברל, בילינסון ואני אצל רחל כדי להגיש לה את הספר שדבר הופעתו נעלם ממנה עד אותה שעה. ברל הושיט לה את השי וברכה: “שלום המשוררת”. דומה היה שרחל נפגעה, ולאחר שהייה קלה הוסיף ברל: “דעי רחל, יבוא יום, כשאת שלושתנו כאן לא יקראו וישכחונו, עוד יהיו שיריך נישאים בפי רבים”… ניכר היה שגם רחל נדהמה למשפט נמרץ זה שחרץ ברל. שתקה. לרגע קמה דממה בחדר והיה מי ששאל: “ומי קורא בימינו ספרי ברל, בילינסון ושאר אבות התנועה”… ואת הלב כסס הצער.

ז. שזר איש העליה השניה הביא מן “החדר”, והישיבה את הלמדנות, הלהט, את האהבה הגדולה, הטהורה, לערכי היהדות, למולדת ולחזון. ז. שזר הוא ממבטאי רוחו של הדור ההוא על כיסופיו הטמירים, על ניגונו המתרונן בחביונים; יהדות בהוויה פועלית, יוצרת, גואלת, נאבקת על תורת משה, שעץ חיים ודעת היא למחזיקים בה. מורשת הנישאת לא רק בין כתלי בית המדרש, אלא פורצת אל מרחבים, בשמירה בפרדס, בהליכה אחר המחרשה. ניגון ואדם – כישות אחת; מיזוג מופלא של איש חב“ד וסוציאליסט, של מיסטיקה ומציאות, נגלה ונסתר. עיסוקו של ז. שזר בהיסטוריה העברית, מממשיכי השרשרת של גרץ ודובנוב, שיפר ווישניצר, ואליו בשרשו שזורה – שירה. מן החוקרים המובהקים בתנועה השבתאית וכל התנועות המיסטיות אשר אור הגאולה מלווה אותם, והוא פועל במחיצתם של היסטוריונים נודעי־שם ונמצא במרכז מחוללי ההיסטוריה היהודית־הפועלית. מכאן עומד שזר ונושא דבר לפני המוני פועלים ומכאן יקהיל כמה מידידיו ויצא עמם לביקור בבית כנסת, יתערב בין המוני חסידים שריח תורה עולה מהם, להתבשם, מהעממיות והחן היהודי. בליל ט' באב יימצא במחיצתם של חרדים, לפנים היה מבקר ליד הכותל המערבי, כיום בבית כנסת או יאזין לדבריו של אחד מגיד, בחצר במאה שערים. בליל שמחת־תורה יבוא לבתי כנסיות לחסות בצל חסידים, ישתלב עמם בניגון ובריקוד, כולו אומר דבקות. על המגיד ממינסק כותב ב”כוכבי בוקר" ומתארו בשעת הספדו לצדיק אחד שנתבקש לישיבה של מעלה. ואומר אותו מגיד:… והנה גדול ישראל בא אלינו מעלמא דקשוט ובידינו אין כל, לא תורה ולא מעשים טובים, ורוחות הרעות משתלטות והסופה סופת השמד, והנשמה הגדולה מחפשת אחיזה כל שהיא להגן על ישראל. בואו ונכבדנו בדמעות, “אני אתן את האש ואתם תנו את המים” ונשיב את נפשו. ומיד קפץ ממקומו, קרע את דלתות ארון הקודש, הפיל את ראשו לתוך ספרי התורה וצוח בקול מר. “ריבונו של עולם, עד מתי תסתיר פניך ממנו, אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד”. וכל העם אשר בבית הכנסת, כקטן כגדול, כעזרת נשים וכעזרת גברים – געה בבכי. והיה הבית לחרדת אלהים".

עצום, הקורא, רגע עיניך, וראה את זלמן שר עומד על הבמה, בועידה פועלית, בקונגרסים ציוניים, בימי מסה ועצרת עם. לעתים, אפוף האולם חשכה או עלטה. רק סילון של אור מגיה את האיש הפוסע על הבמה לכאן ולכאן והוא כולו הלמות־נאום. פעם יעלה הקול ופעם ירד, קצב המחשבה וקצב השאגה לווים זה מזה. בידו האחת יליט עיניו כמקריאת “שמע” ובידו השניה כדורכת בקשת וקולו ככרוז מבשר־מבשר ואומר, כשהדברים נחצבים מן הזעקה ומן הכאב, היגון והשכול.

גדולה ושגב בדברים. אך אי שם במסתרים כוסס הצער העמוק לגורל הנואם: “כי סוף־סוף מהו הנאום? לא שיר שאפשר לקרוא אותו מתוך הכתב, ולתתו לאחרים לקרוא ולשוב אליו כעבור זמן רב; אפילו לא תפקיד בתיאטרון, שהמשחק קובע לו מסמרים וקושר אותו בסייגים. לא כן הנאום שהוא כחלום יעוף, צפורת כרמים, חייו – שלוש רבעי שעה, כילית את דבריך ואיננו”. אף יש גם צער שבתוך צער. גורל נואם שהנאום כל חיותו. ישבנו באולם בערב של האחד במאי וז. שזר לא היה בין הנואמים. כך גזר הרופא: “השנה מלאו שבע שמיטות, העיר, מאז נהגתי לנאום בכל אחד במאי. השנה לא דיברתי”…

ז. שזר כשר החינוך והתרבות, נראה כטיפוס המובהק של “שר הרוח” הישראלי, ועדיין מהדהדים דבריו בכנסת “כאיש בשורה אני היום”, והביא החלטת הממשלה לחינוך חובה חינם להמוני בית ישראל במולדתם. מאז חברותו בהנהלת הסוכנות, חרדה אחת מלווה אותו, חרדה לעברית, ליהדות. עם פנס ביד יצא מפקידה לפקידה לפקוד את נדחי ישראל. ימנה אחד לאחד את דוברי העברית, המקדשים את העברית במרחקים ובפינות שעין איש לא תשורן. כבפעמון־אזעקה צלצלו דברי שזר בקונגרס לעשות למען העברית, להציל המוני בית ישראל מכבשני הטמיעה. תמיד תמצא את ז. שזר בחברותא, בשבתו בבית ובלכתו בדרך, מעין “לכה־דודי”… “הצוותא” היא אולי המלה החביבה עליו ביותר. יש ולעתים יטלפן לחבר ולידיד ויזמינו לביקור. יאמר האיש: “עמי אורחים”. ישיב שזר: “מה פירוש, טול אורחיך ובואו כולכם אלי”, כאומר: אדרבה ואדרבה. ו“ליד האח” מפכים מעיינות השיחה בזכותם, מרעיפים ברכה, נשאים בכנפי ההשראה. אי־האמן שיעלה בניב ובמכחול חדוותה של שעה זו של שיחת־חכמים שנושאים שונים משתזרים בה מן הצבור ומן הזכרונות, מן החסידים ומתנועת הפועלים, מגדולי עם ופשוטי־עם.

באוצר הניבים בלב המונים, המוני פועלים, “עמך”, קהל חסידים וכל בית ישראל, השתזר ניב שצליל ערב־ערב מתנגן ועולה הימנו – זלמן – לשון אהבה.

שיחת־אקראי עם הפרופ' גרשום שלום על הדת במדינה, חזרה ונחרזה עמו כעבור ימים מספר, לאחר שהאוניברסיטה החליטה להנהיג לימוד מדעי הדת. משנתפס ג. שלום לסוגיה זו, ניתחה לפרטיה, כאדם המגשים מאווויים שהיו כמוסים עמו מכבר. “הלא הכל יתמהו – העיר – שאוניברסיטה עברית יחידה בעולם, הקיימת זה שלושים שנה ובירושלים וקתדרא לחקר הדת – אין לה”. הרעיון עלה עוד לפני שנים ולא נסתייע להגשימו מחשש “מה יאמרו הרבנים”. בינתיים קם דור חדש השוחר דעת גם בשדה הדת המשווה משמעותה ומהותה, כלומר, הפינומינולוגיה של הדת מן הבחינה ההיסטורית, הסוציולוגית, הפסיכולוגית, ובמה נספק צמאונו זה? כשלב ראשון תפתח מחלקה לדתות המונותיאיסטיות, ובמשך הזמן תורחב גם ללימוד דתות אחרות ובפרט דתות אסיה הרחוקה, הודו, סין, יפאן. “אין מחלקה זו מתכוונת ללימוד תיאולוגיה, לא יחנכו בה אנשי דת ולא יסמיכו בה רבנים”, מסביר פרופ' שלום. כל מורה יעסוק בבעיות אלו, איש לפי מצפונו. כמו בשאלות מדעיות אחרות במסגרת הלימודים ההומאניים. ג. שלום מנה בהמשך דבריו את היסודות שהונחו לפתיחת המחלקה. הצביע על כוחות ההוראה המצויים בארץ ובחוץ־לארץ אשר יוכלו לכלכל שטח זה ברמה הראויה לשמה, רמז על אפשרות של הזמנת מרצים לא יהודים, וכן מומחים יהודים בענפים מיוחדים של מדעי היהדות, הטעים כי יש לגשת מיד לארגון ספריה בתחום חקר הדת ומיצר על שכוחות חשובים בשטח זה, אשר יכלו לתרום תרומה נכבדה – תשו וזקנו, ויש עתה לחפש אחר כוחות צעירים.

*

לא אחת ייראה גרשום שלום בחוצות ירושלים כשאָצה לו הדרך. כ“רוח” יחלוף ויפרוש באדיבות – “שלום”. קומתו תמירה ובמבטו מן הטמירות. זכה פרופ' שלום והציץ בפרדס הקבלה ואף פלש “לפני ולפנים” – ולא נפגע; כשם שנכנס בשלום, יצא בשלום. בקיאותו העצומה במכמני היהדות, היא שעמדה לו שלא להיתפס לצד השוללים בעלי “שלטון השכל” הרואים בקבלה הבל־הבלים. ומאידך גיסא ידע לנער ערפילי מחשבה, תלושים מכל הסבר הגיוני של “בעלי הרגש והרומאַנטיקה”,וסלל דרך לעצמו: “תורת הסוד בכללה ושיטת הקבלה הספרדית בפרט, נתאוורה ונפתחה לעיון ולהבנה היסטורית רק בימינו, על ידי מחקריו וספריו של ג. שלום”, אומר פרופ' י. בער בספרו תולדות היהודים בספרד הנוצרית… “כחוקר עברי ראשון ניגש לחקר הקבלה בכל היקפה בציוד מלא של מכשירים מדעיים מדוייקים והפך אותו למקצוע מוגדר, שיש לנהוג בו בכל חומר הדין של הדרישות המדעיות מבחינת המיתודה וההערכה כאחד”, כותב עליו תלמידו המובהק פרופ' י. תשבי.

– תמיה הייתי בנעורי על אותם חקקי־שכל, שהשיגו על הקבלה, אמר לי ג. שלום כששאלתיו למקורות יניקתו, שהרי לא היתה תורה זו חזיון חולף, אלא שרשרת ארוכה של דורות שינקו הימנה; היא עוררה תנועות והקימה מרכזים, הניחה ערכי מחשבה ומוסר ובעקבותיה קמה ועלתה החסידות. אמרתי: “הכצעקתה? נוכחתי כי אותם השוללים אף לא קראו ברובם את הספרים, לא חדרו אל המקורות”.

והמלאכה לא היתה קלה. בפתח ספרו על “ראשית הקבלה” אנו מאזינים לאותה המית לבטים שליווהו במחקריו: “שני דברים הם שהכבידו ביותר על החקירה. המקורות הראשונים, הטכסטים הקבליים שלא נחקרו כהלכה. ואין פלא בדבר: אין בהם סיפור היסטורי על מאורעות ומעשים שיש בהם כוח להסביר לנו את האווירה ואת שלשלת היוחסין של הקבלה בצורה בלתי־אמצעית, וכל שישנם רובם ככולם סיפורים פסיידו־אפיגרפיים ובדויים הם. לעומת עוני זה בתעודות, היסטוריות ממש, מוצא ההיסטוריון של הדת לפניו שרידי טכסטים קשים ביותר להבנה, המשתמשים בסמלים ובמושגים תמוהים ולעתים קרובות בלתי מובנים כל עיקר, ולא בנקל יעלה בידו לפענח אותם, ואפשר שיירתע ממלאכה זו עוד בראשיתה. וכן כתובים הם תכופות בסגנון משונה כל־כך, שאפילו מבנה המשפטים עלול להביא אדם לידי יאוש. והנקודה השניה: היקף המקורות הראשונים הללו מצומצם מאד”.

חדרו של ג. שלום היה אותה שעה מוצף אור, כמאור שבעת־הקנים. בירושלים ישנן ספריות של יחידים שמנין ספריהם עולה לאלפים ולרבבות, אך מיוחדת היא ספריתו של ג. שלום שתלי־תלים של ספרים מטופחים מכסים את הקירות, אוצרות רוח לחקר הדת. “מעבר מזה – קבלה ומנגד – חסידות”, העיר.

זכורני ימי הלימודים בהר־הצופים. במחלקה – מספר תלמידים ותלמידות, רכונים היינו על הספר, מגששים באותיות הקטנות, למצוא נתיבות בפלטרין הכמוס “בזהר הקדוש”. תהינו על מהותם של המאמרות בהן נברא העולם וכל המסתעף מעולם האצילות ועד לעולמנו החמרני: “אש ומים” – במלים של גבורה וחסד; ה“יסוד” לנהר – כ“תפארת” למלך…,וישק יעקב לרחל" – נשיקת הקב“ה לשכינה, עולם התופס מושגי גן־עדן של מעלה וגן־עדן של מטה בריאליות ובממשות – מלכות שמים שהקימה לה היהדות בגולה למסתור מפני הכוחות החשוכים הסובבים אותה, “אימפריה רוחנית” שממדיה אין סוף; סודות היצירה ומעשה מרכבה, גלות השכינה וכיסופי גאולת האדם וישראל; ש”י עולמות המזומנים לאדם בהשתחררו מ“הקליפה” המקיפה אותו, ועוד ועוד תוך הפלגה בשבחו של רבי שמעון בר־יוחאי. וקולו של מורנו ג. שלום מתרונן כשיר־שמר, שופע הברקות כמעין המתגבר, ועיניו העמוקות שטות כחולמות הרחק־הרחק מבעד לאשנב אל עבר הרי יהודה הקסומים ואל תכלת ים־המלח, ודבריו מפכים בריכוז מחשבה, בפרשו גוני־הגונים של הגיגים, נבכי מחשבה בתוך נבכי מחשבה, כוונות ובני כוונות: “רבי שמעון יצא לכפר. נזדמנו לו רבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי. כיוון שראה אותם אמר: אצטרך כאן לחידושי תורה. ישבו שלושתם. כשביקש ללכת פתח כל אחד ואחד בפסוק. רבי אבא פתח ואמר: ויי אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה וגו‘. וכי לפי מראה עיניו של אברהם ירש הארץ, ולא יותר? עד כמה רואה האדם? שלוש פרסאות או ארבע, או חמש פרסאות, והוא אמר: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו’? אלא כיוון שראה ארבע רוחות העולם ראה את כל הארץ, שהרי ארבע רוחות העולם הן כלל כל העולם. ועוד: הרים אותו הקדוש ברוך הוא מעל לארץ ישראל והראה לו, שהיא קשורה ברוחות העולם, והיה רואה הכל!” (משנת הזהר" – תרגום פ. לחובר – י. תשבי).

ותורת סוד זו נקנית מתוך אימוץ כל כוחות הנפש והדמיון, אך מתוך חירות־פנימית, כחופשים וכחרדים, שואלים במופלא והמורה מסיר והולך ומגלה שורה של אישים שהאירו את דרכה של היהדות במאה הי“ג מאז נולדה תורה זו בפרובנס ואחר־כך עברה ונתגבשה בספרד, תחילה בדרך ההתפעלות והמשכה על דרך ההתבוננות המעמיקה עד לדבקות, החל מספר “הבהיר” כתעודה הספרותית הראשונה של הקבלה ועד לחיבוריהם של מקובלי צפת, זהוי ר' משה דילאון כמחברו של “הזהר”, ובין ענקי היצירה עוברים שורה של אישים החל מר' אברהם בן יצחק מנרבונה דרך יעקב הנזיר, ר' אברהם בן דויד כ”אישיות העומדת ברשות עצמה, ואפילו מאחורי דברי הלכה משלו עומדת התביעה הברורה להשראה עליונה“; ר' יצחק סגי נהור, “המדגיש את הקשר הקוסמי בין כל הנמצאים מתוך בחינות ופרספקטיביות שונות” ועוד ועוד, עד ר' יעקב בן ששת, “אדם מקורי הרואה זכות לעצמו לחדש סודות וטעמים בתורה לפי דעתו”; כל אותה מחלוקת שבין חסידי הרמב”ם ומתנגדיו, ר' מאיר טודרוס אבולעפיה, ר' שלמה מן ההר, ר' יונה גירונדי, ר' עזריאל, בעיות הקרבן וכוונת התפילה, “הצדיקים והחסידים ואנשי מעשה מתבודדים ומיחדים את השם הגדול יתברך ומאחזין את האש במדורות בית המוקד בלבותם”… ועד ר' משה בן נחמן (הרמב"ן): “אישיות כוללת המקפלת את כל תרבות הדור, העומדת בראש כנסת ישראל באראגון ומעורבת בחייה מכל הבחינות, ויחד עם זה כולה מסורה למיסטיקה כגולת הכותרת של האמונה”… (ר' ראשית הקבלה).

מחקרים הרבה בתורת הסוד והתנועות המשיחיות העלה ג. שלום. מהם שראו אור ומהם גנוזים עמו ומחכים לגואלם, מחקרים הבאים גם להשוות רעיונות דומים בשטח זה בהקבלה לדתות אחרות. נוסף לכך שמור עמו מילון ל“זהר”, וממעל כל מחקרו המקיף המומנטלי על שבתי צבי, בו שיקע עשרים שנות־חיים. "אני מתקרב במהירות לגיל… " מעיר לי כשעננה מעיבה את פניו החיוורים של “מתמיד”… “כבר שיקעתי שלושים שנה באוניברסיטה”, הוסיף כמצטדק. בעצם הוא כמעט היחידי מאותו קומץ ראשונים אשר הניחו יסודותיה של האוניברסיטה וביססו אשיותיה הרוחניים במדעי היהדות והמוסיף להרביץ תורה ועושה תלמידים הרבה. מאז תום מלחמת העולם השניה נסע פעמים אחדות לאירופה וגאל אוצרות־רוח יהודים. אותו יום השיחה – ערב צאתו לקונגרס הבינלאומי למדעי הדת, היה…

משפנרדתי מעם ג. שלום, יצאתי החוצה. בגן הבית עמדו עצי ארנים ואיוושתם הילכה חרש. הד רחוק משירות ותשבחות של מקובלים נתפזם בזכרוני, הימנון שכולו ערגת־גאולה וכיסופי־חירות שהיה בוקע בטרם שחר מ“ישיבה” סמוכה בירושלים של מעלה…

מנגינה נוגה, שעלתה מקינה לתשעה באב, בלהט הכיסופים לציון, הבזיקה בנפשו של נער יהודי בגולת קיוב, גדל האיש ונעשה פרשנה המובהק של שירת ספרד.

סרתי לביתו של פרופ' חיים שירמן והייתי כמגשש אחר אותו צליל שהמה בנפשו באותם ימי סוף המלחמה ברוסיה, ימים של תוהו. שאלתיו לספרו “השירה העברית בספרד ובפרובאנס” שהופיעו בעריכתו והעיר בענווה: “מה הרבותא? רבים מפרסמים פרי עבודתם”. ושוב: “הלא חיי – מה עניינם ברשות הרבים? עוסק אני בשירת ספרד משכבר”… ניגש אל ארון הספרים והוציא ספרו של מיכאל זק"ש על הפיוט של יהודי ספרד, ממנו נתבשר לראשונה, ומכאן הפליג ברחבי “תור הזהב” במחקר ובהגות. בברלין ירד לגנזי ספרית הקהילה. העלה משם חמדות גנוזות מאותה תקופה, התמחה בשפה הערבית ובשפות שמיות אחרות.

ובכן, מקרה הוא אותו ספר שנפל לידיך, אמרתי, רגע שתק ואחר כך אמר: – אם אדם מאמין שאין מקרה בחיים, הרי… נו… אפשר לאמר כי שיר אחד עורר בי לראשונה את הרצון לחדור ליצירה זו, שירו הידוע של ר' יהודה הלוי, והלא תנחש… “ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך”. לאחר שקראתיו ושיננתיו החילותי לתרגמו לרוסית. לימים למדתי, כי שיר זה תורגם ליותר מששים שפות ורבים אחרים שרו כמתכונתו. התעוררותי לספרות עברית באה אגב חקר השירה של ימי הבינים. שהרי, יתכן והייתי פונה לענפי־חיים אחרים. בנעורי עסקתי גם באמנות. אבי היה ירא־שמים. הוא שאמרתי: אין מקרה בחיים.

הפסנתר שבמרכז החדר וכנור בנרתיק פתוח, שחו לי ברמיזה על פקפוקיו בענין גורל ומקרה. חיים שירמן סח לי מקצת דברים על ביקורו בספרד: “הביקור פחות חשוב”, כי לא מצא שם אוצרות הרבה בכתובים. אך שמח להכיר את הנוף בו צמחה אותה שירה, להתהלך ברחובות הערים ולקרוא מצבות אבן, המספרות בשפת־אלם על אחת התקופות המפוארות בה האיר הגאון היהודי בכל ענפי הרוח. חומר ממשי רב־ענין, תעודות, מסמכים וכתבי־יד – מצא בספריות אוכספורד וקמרידג' ולונדון ובארצות הברית. מכמני יצירות משלנו מצויים בלנינגרד. שירמן נדרש לא אל “תור הזהב” בלבד, אלא גם לכל מפעלי־השירה שנוצרו בכל שנות הגלות, מחתימת המקרא ועד סוף ימי הבינים. עוד אלפי פיוטים טעונים בדיקה וחקירה והארה. דוידסון קובע כשלושים וחמשה אלף ערכי־שיר. יש להוסיף עוד אלפים רבים, שעדיין לא ראו אור. דוק: “אני קובע זאת מן הבחינה המספרית, שכן, איני נמנה עם אלה הסבורים, שכל כתבי־היד ראויים לבוא בדפוס. רק לאחר עיון ומיון ניתן לשפוט איזהו שיר ערכו בר־קיים ואיזהו טעון גניזה. אוצר בלום אחד יש ברשותנו והוא “הגניזה” שמוצאה מקהיר ובה רבבות כתבי־יד. אין הוא מקור יחידי. רבבות קטעי שירה ופיוט מ”הגניזה" נתונים במקומות אחרים. לפי אומדני מגיעים אלה למאתיים אלף דף, שכמחציתם בקמברידג‘. הכוונה לכתבי־יד באותיות עבריות. חלק גדול מהם עדיין בבחינת “ארץ לא נודעת”. ערכתי רשימה של כתבי היד הפיוטיים בקמברידג’. במכון לחקר השירה (שוקן) תמצא עשרים וחמשה אלף קטעים מצולמים.

דאגתו נתונה לא לתקופה מסויימת; היא חובקת דורות הרבה. רבים סבורים כי “תור הזהב” הוא כל אוצרנו. יש סבורים שספרות עברית היא אותה יצירה, שצמחה במאה וחמישים השנים האחרונות. ואינו כן. שירמן ניגש לארון הספרים והוציא אוסף שירים מימי הפייטן שפטיה (שנת 886) ועד יצחק קסטיליאני (1904) שכתב אגב גם סוניטה על מותו של הרצל. פרופ' שירמן פרסם את המחזה העברי הראשון ליהודה סומי: “צחות בדיחותא דקדושין”, קומדיה בחמש מערכות. כמו־כן פרסם מאמרים רבים באנציקלופדיה יודאיקה על השירה העברית לדורותיה. “נסיתי במיטב כוחי לספק את הדרישות המדעיות של הזמן, לחשוף דברים נעלמים, ושוקעה עבודה מאומצת”.

נתעוררה שאלה, באיזו מדיה נהפכים אוצרות תרבות אלו לנחלת הרבים. “לא רבים עוסקים בחקר שירה זו, אמר, מספר החוקרים בעלי־ערך אינו גדול, אולם ההתעניינות באותה יצירה על כל שלוחותיה מתרחבת והולכת, נוצר בסיס רחב יותר. עברו הימים שבהם עבודות־מחקר מסוג זה היו מועטות והן נצטמצמו בידי חוקרים יחידי־סגולה. שוב אין המצב כך, שחוקר אחד כותב כדי שיקרא חוקר שני. יש הד רחב. תקותי שמעיינות־יצירה אלו יפרו את המחשבה והספרות העברית”.

נסיתי בשאלת־שגרה: “במה הוא אומר להפתיענו להבא”, השיב: “אין דרכי לגלות מעשי בטרם השלמתים”.

נפלה שתיקה.

אחר, שאלתי: ודאי מפעלך זה לא נוצר על דרך עשיית “האנתולוגיה” או כינוס שכיח של יצירות, המצויות לרוב ביחוד בימינו.

– אל־נכון – לא. ספר זה לא יכול היה לראות אור, אילמלא הייתי מצוייד בידיעות שרכשתי כל ימי, אילמלא קדמה חקירה מקיפה שאינה נמדדת בזמן. היתה תקופה ועבדתי יומם ולילה, לעתים חלה הפסקה, מלאכה זו לא נעשתה “במספריים”, כדי להעלות תשעים משוררים חייב הייתי לחקור בחומר החורג בהרבה על תשעים משוררים אלה, חקירה בכתבי־יד, בירורים, קביעת חשיבותם, מתן פירושים, קביעת נוסח.

– כלומר, לא היתה דרכך סוגה בשושנים…

– כמעט ולא היה לי כל מקור קודם, הוסיף, פרט לספר גרמני של פראנץ דליטש “שירת היהודים” – מסיום כתבי הקודש ועד הזמן החדש ביותר". “חדש”, כלומר לפני למעלה ממאה ועשרים שנה. כלום אין זה לעג הגורל שעד הימים ההם לא נמצא בידינו כל סכום לתולדות השירה העברית? ומאז ועד היום הלא נתיישן מאד המחקר, היו תגליות חדשות, נחשפו אוצרות ותעודות חשובות. “ודאי יש צורך עוד בכתיבת תולדות השירה העברית בתקופת ספרד, אך מלאכה זו טעונה פירוט־יתר”.

אמרתי: השירה העברית בספרד ובפרובאנס, מזכירתני מפעלו של פרופ' יצחק בער על “תולדות היהודים בספרד הנוצרית”.

נראה היה כי שש האיש להקבלה זו שהעליתי, אם כי הכרך הראשון של “השירה” דן בתקופה המוסלמית ואילו הכרך השני מקביל לתקופה בה דן ההיסטוריון והיא תקופת השלטון הנוצרי. “החידוש הגדול אצל יצחק בער, הוסיף פרופ' ח. שירמן, הוא בזה שמעולם לא השתמש אדם בחומר עשיר, בתעודות ומסמכים, הנוגעים לתקופה זו, כשם הוא עשה. זכות גדולה היא לו בהשתמשו וביד רחבה לחיבורו ההיסטורי, אף בהלכי הרוח, המחשבה והפיוט, ובדין עשה זאת, שהרי חיי הרוח, השירה, ההגות והקבלה, הם חלק בלתי־נפרד מקורות העם”.

ב“שירת ספרד ופרובאנס” החזיר חיים שירמן לעם אוצר בלום אשר כמעט ואבד, נחמס על־ידי עולם־השיכחה. מעיינות־נפש ושירה ברוכים שבו נחשפו ומפכים כבשעת נתינתם להרוות צמאון של דורות. יצירה זו, שלב נוסף בה להגשמת מעשה “הכינוס” שביאליק העלה בחזונו.

שנים רבות עומד פרופ' ח. שירמן על דוכן הקתדרא של האוניברסיטה העברית ומרצה על השירה העברית בספרד. מאות תלמידים מאזינים לו, שומעים הסברותיו ומקבלים פירושו על החידושים בבית מדרש החקירה. אך מעטים יודעים אורח־חייו של האיש. עתים מזמן שירמן לביתו קרואים מספר מידידיו וממקורביו ועורך לפניהם “ערב מוסיקלי”, מהמוסיקה הקלאסית. ושוב הוא חוזר ומסתגר בתוך עולמו, עולם של שירת הזהב. יש ויטול כנורו ופורט על מיתריו, כמברך על נס השירה והפיוט, שצלילה היהודי העמוק יתרונן לאין סוף, הד־הדו של אותו שיר אשר צער יופי ושגב לו:

לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלם שיבת שבותך / אני כנור לשיריך!

משהו מזוהר השקיעה של חיי אדם מאיר מדברים אלה, הלקוחים ממכתביו של ד"ר אברהם שרון, המקובצים בשם “משקעי חיים”. בצדי הדרך הילך האיש, לבושו היה רשול. תכופות נושא תיק מרופט עם צרור מעטפות מוכתמות ודהות, ובהם דפדפים שנועדו מן הסתם לשאול מכר ומקורב: “אנא בחסדו, יורני… " לא אחת עיכב ידיד על אם־הדרך ומתוך פנקס זעיר ובלוי הרעיף תרפ”ט שאלותיו שהעסיקוהו והטרידוהו וביקש מענה שיפיס דעתו.

אורח חייו של ד"ר אברהם שרון (שבדרון) העיד שלא על הבלי ההידור החיצוני תפארת האדם. אין דבר שעורר בו בדיחות־הדעת כאותה הזמנה של בעל מכונית הדורה, המבקש באדיבות את א. שרון לנסוע עמו למחוז חפצו. “הצחוק עשה לי האיש?” וכל שכן שלא נערכה לו ולא ביקש אי־פעם איזו “מסיבה” או “קבלת־פנים”. יתרה מכן, אף מכל מעגל של כיבודים כאלה אצל הזולת מנע תמיד רגלו. סלדה נפשו מאותן חגיגות או עצרות, בהן מופיעים “איש־ציבור”… “להיטותנו אחר החגיגות למיניהן, חשרת החגיגות הפרטיות והציבוריות – מחלה היא (כדלקת וכגזזת) וחגגת שמה. ויתכן לקרוא לה גם חיגגון (על משקל שגרון, שגעון)” –העיר בלעגו השנון.

בודד במועדיו, היה הן ברבות מהשקפותיו הרדיקליות והן בהליכותיו יום־יום. בכר להשתעשע עם חיות ועופות מאשר בחברת בני־האדם. בספרונו “זכרונות מעולם החתולים – שיחה לילדים גדולים” כתב: “נולדתי בכפר קטן בגליציה המזרחית, היה זה כפר אוקראיני, ואני בו הילד היהודי היחיד. בודד, ללא כל רע וחבר. ולכאורה נדמה שהבדידות מביאה לידי רגשי עצבות ושעמום.אבל לאמיתו של דבר גם כמה וכמה מעלות טובות לה עלינו. היא מרחיקה אותנו מהמולת־תמיד ומאי־מנוחה פנימית. מביאה אותנו להתייחד עם נפשנו וכאילו להסתכל לתוכה. מונעת אותנו מהשטחיות השקטה. ובכן, הבדידות שהיתה מנת חלקי (תחילה מאונס, ואחר־כך מרצון ונשארתי בלב נאמן לה כל ימי) נתנה לי האפשרות, גם החיצונית וגם הנפשית, להתבונן במנוחה ובלב פתוח לכמה וכמה תופעות הטבע, הן של הטבע הדומם והן של הטבע החי”… “לפי שהבדידות היא הנעימה שבשעשועים למי שהכשרון לו לטעום את מלוא טעמה”, ו“המשתעמם כשהוא ביחידות ומשתוקק לחברה מעיד בכך שבשביל עצמו חברה ריקה הוא שאינה מעניינת”. מכאן מקור אהבה עמוקה לכל חי כתכלית בפני עצמה, כיצור בעל זכות קיום, בלא הקשר התועלתי להנאת האדם האנוכיי. ולא רק על נמלים וחתולים הגיעו רחמיו של האיש, אף לצמח נשא אהבתו העמוקה: “פורח לו הפרח בשדה או בגן, חי ורענן ומרהיב כל עין בצבעיו ובצורתו, ואתה בא וכורת את חייו, ללא נקיפת־לב כלשהי, ולשם הנאה זערערה בת יום או יומיים… האינך סבור שיש בכך משום אחד מששים לרצח?…”

לא אחת ישאל השואל: דמותו של אברהם שרון מהי? רב־אנפין. הראשון שהתחיל באיסוף אוטוגרפים ופורטרטים של יהודים מפורסמים. אוצרו הגדול, שהוא היחידי בכל העולם בסוגו, כולל למעלה מאחד־עשר אלף כתבי־יד ולמעלה מששת אלפים פורטרטים, אשר ברכישתם השקיע בחוץ־לארץ, בהיותו איש אמיד מאוד, את כל רכושו ורווחיו במשך כחמישים שנה. בעלותו לארץ בתרפ“ז מסר את הכל במתנה לספריה הלאומית והאוניברסיטאית. ערכו של האוסף נאמד בכמה מיליוני דולרים. לדוגמה נזכיר כתב־ידם של גדולי התורה, מקובלים, אדמו"רים כר' יוסף קארו, הרמ”א, הגאון מוילנה, ר' יהונתן אייבשיץ, ר' שניאור זלמן מלאדי, ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, ר' משה לוצאטו ועוד; של גדולי חכמת ישראל וההשכלה: ר' נחמן קרוכמל, שמואל דוד לוצאטו, משה מנדלסון, שלמה מימון, רחל פון ווארנהאגן, פרופ' צבי גרץ ועוד; של סופרים בעברית ובלשונות אחרות כאברהם מאפו, יל"ג, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, י. ל. פרץ, נפתלי הרץ אימבר (חלק מ“התקווה”), המשוררת רחל, א. ד. גורדון, י. ח. ברנר, ח. נ. ביאליק, היינריך היינה והוריו (מכתב שכתבוהו שניהם באותיות עבריות), פ. קאפקה, אוטו ויינינגר, ז’ול ואֶרן; מאבות הציונות ומנהיגיה: ר' יהודה אלקלעי, משה הס, קארל נטר, הנדיב הידוע, ליאון פינסקר, פרץ סמולנסקין, אליעזר בן־יהודה, הרצל, נורדאו, אחד העם, אוסישקין, יוסף טרומפלדור, ז. ז’בוטינסקי; משל מדינאים סוציאליסטים ואחרים: לורד ביקונספילד, אדולף כרמיה, קארל מרכס, פרדיננד לאסאל (ממכתבי אביו וסבו בעברית), ליאון טרוצקי, משה מונטפיורי, הבארון הירש; אנשי מדע וטכניקה: זיגמונד פרויד, היינריך הרץ (אבי הרדיו), ציזארי לומברוזו, מרדכי מרגלית (יוצר המטאורולוגיה החדישה), זיגפריד מרכוס (ממציא הצפלין), א. גולדציהר, מ. שטיינשניידר ועוד; קומפוזיטורים ואמנים: פליכס מנדלסון־ברתולדי, מאירבר, ז’אק אופנבאך, גוסטאב מאהלר, ארנולד שנברג, יוסף איזראלס, מוריץ גוטליב, מכס ליברמן, מ. אנטקולסקי; כתבי־יד של עשרים ושנים בעלי פרס נובל בהם הנרי ברגסון, אלברט מיכלסון (הראשון שמדד את מהירות האור), אלברט איינשטיין (כתב־היד המקורי של תורת היחסיות הכללית; כתב־יד אחר שלו נמכר ב־1944 לטובת מילווה־המלחמה של ארצות־הברית בששה וחצי מיליון דולר). לאחר ששרון מסר את האוסף במתנה לספריה הלאומית מהלך היה שנים ומתפרנס בקב חרובים, בפרוטות ממש. וכשם שידע להטיל חיצי לעגו בזולת כך לא ריחם על עצמו ולא אחת העיר: "צא וראה איזה קבצן עשיר אני. תמורתם הכספית של מעטים בלבד מבין כתבי־היד שבאָספי יכולה היתה להעשירני עושר רב, ואילו אני חסר כל… "

בהסברותיו לאָספו העשיר הזה הטעים א. שרון כי “בתולדותיו ובהתפתחותו של העם היהודי נתייחד לגדוליו מקום חשוב ומכריע בהרבה הרבה יותר מאשר לגדולים של עמים אחרים בתולדותיהם שלהם, וכי גדולינו הם הם בעצם החוליות בחוט־השדרה הרוחני של ההיסטוריה שלנו”, ולא אחת האיץ לייסד מכון ביוגרפי יהודי כללי.

היה בעל סגנון שנון ושקוף. בסבלנות ובשקידה אסף ואגר עובדות אחת לאחת ובתומכות בטוחות חיזק את ראיותיו ומסקנותיו. הרבה עמל ויגע השקיע האיש בכתיבה, ולא אחת העיר על כך: “אחרים כותבים ומוחקים, ואילו אני מוחק וגם כותב… " בן־חורין במחשבתו, הזעיק את דעת־הקהל נגד הקלוקל והשחיתות שבחיי הפרט והכלל. תסס והתסיס במחשבתו המקורית, האמיצה והבלתי־תלויה, הפנה את בקורתו החריפה וחיציו המרים כלפי סדרי החברה ונגעיה. לפנים נוהג היה להקהיל קהילות בירושלים ובמקומות אחרים להרצות ולהתנגח בדעות. באזמל־המנתחים היה מפורר אשליות נבובות, הן בשנים שלפני השואה והן בשנים שלאחריה ואף עם קום המדינה. בתורתו, “תורת הציונות האכזרית”, הדורשת עקירת הגלות (בשלילתה לא סגי), אומר הוא כלפי הגולה: “כל עצם אכזריותה של אידיאולוגיה זו, כל עצם תורת הציונות של אמת וממש, אינה אלא תפיסה ריאלית, שאינה נתונה להתערפל על־ידי אשליות נוחות וראיית ורודות. גרעין־תורה זו אינו אלא הדרישה לחוש מראש, בימי שלוה, את כל חרדת הקטסטרופות, הגדולות או הקטנות, הכלליות או המיוחדות, הנכונות והבטוחות לנו תמיד, כמעט בכל דור ודור, עקב היותנו מפוזרים ומפורדים בגולה הגדולה, סכנות אשר אף קיום המדינה בהיקף קטן לא תסיר אותו מעל ראשי עמנו בפיזוריו, אם מסתגלים אנו לרעיון של נצח הגלות כלפי רוב אומתנו. עלינו לשנות את תפיסתנו ולהבין שאין אנו מסכנים ומטרה פסיבית לחיצי הגורל, אלא שיש כאן ממערכת החטא, חטאנו ועונשו, וכי אין לתפוצות אלא שני סיכויים: השתמדות בין גויים טובים או השמדות בין גויים רעים.” מכאן ההגדרה שהגדירו דמות זו כמה מאישנו הדגולים (בהם ברל כצנלסון) – כ”אבי הציונות האינטגראלית“. וראה, הסיסמה שקבע לספרונו זה היא: “אהבת את אומתך – תתאכזר לבניה.” מאז קום המדינה לחם בקנאות שאין, לדעתו, פתרון הוגן, ריאלי וסופי לבעיית הערבים במדינתנו אלא ביציאתם. יציאה בשלום ובכבוד ובפיצויים בעד רכושם: דרך החלפת אוכלוסין ביהודי ערב. מאז עלותו לארץ התריע נגד כל תופעות ההתפלגויות העדתיות וטען שאין מיזוג העדות בלי מיזוג המנהגים ונוסחאות התפילה. מכאן צוואתו להיקבר בחלקה הספרדית ב”הר־המנוחות".

הזקנה שבאה עליו היתה לו למעמסה, ותדיר קבל על פגעיה ואולם מרצו הרוחני שפע כתמיד, ער ודרוך לכל המתרחש והנכתב בעולמנו, מגיב ומעיר על כל תג ותג בחיינו. בימי מלחמת־העצמאות הצטרף אל מגיני ירושלים. בחר אחת הנקודות המסוכנות ביותר – “נוטר־דאַם” – להגן על ירושלים שלו, אשר כמעט ולא מש הימנה כל הימים. הנאה מרובה היתה נודעת לו מתשובתו של אותו תייר לשאלה של אזרח ישראל. אמר אותו תייר: “מעליב אתה את המדינה היקירה, כשאתה שואלני אם היא מוצאת חן בעיני. עליך לשאול אם ראוי אני למצוא כן בעיניה היא.”

א. שרון אף הלחין כמה וכמה משירי רחל, ומנגינותיו נשמעות מפקידה לפקידה ב“קול ישראל”. אי־אלו מהן הוקלטו בתקליטי הרדיו בלונדון ובדרום אמריקה ומקומות אחרים. מבקר מוסיקלי העיר כי שרון היה הראשון שעשה את הנסיון להכניס למוסיקה היהודית החילונית יסודות ממקור שלא פנו אליו עד כה, היינו מניגוני “הבעל תפילה” במזרח אירופה, ניגונים אשר בהם ההשתפכות הצרופה של הנפש ממעמקיה היא העיקר, והם נבדלים מניגוני החזנות בהעדר סלסולים ועיטורים.

*

רואה אני את ד"ר שרון בעתות ערב, עתות של שקיעה, או בלילות גשם וסופה, והוא עטוי מעיל־גשם, שהמים נוטפים מעליו נטפים־נטפים כדמעות. הסיר האיש מעטהו, נשם עמוקות, קנה ישיבה בקצהו של כסא בפינה, מן הסתם בא למסור אגרת על־מנת להעבירה לאחד ידיד. משאלה לשאלה – פיתח שיחה מלאה חיות ורעננות. ואם שעת־רצון היא, ואיש לא הפריע – היה נתפס לרוח השיר, משירי רחל שהלחין:

והיה קולו של שרון מיתמר ממעמקים, מתנגן בתפילה חרישית, בברכת רביבים שירדו ממרומים ומתדפקים על החלונות בחשכה, ועיני־התכלת שלו מאירות ומשוטטות כמבקשות משאבים מאורו הגנוז של היקום. לאחר הפוגה העלה האיש ניגון אחר. וחזר אל השיר הראשון ביתר הטעמה ועדנה, בתנועות־יד ובהתעוררות חסידית ביקש להמחיש משמעות “פני המים תכלת ואו––ר”! עד שהתעלה לשיאו של ניגון, לשיאה של חווית השיר, לאותה רקפת צנועה, המבקשת להווריד על סלע אפור…