על הדלת: פס־נחושת כזרת, ועליו שם האיש באותיות זעירות; בחוץ יהלוך בצידו של רחוב; בין מנחה־למעריב יפרוש לירכתי בית־הכנסת ויסב עם תלמידי חכמים השונים בדף גמרא; כל עצמו מכורבל בתוך עצמו, ואינו חורג מד' אמותיו. לא אחת, בערבי־שבת ומועד, אחר ימי חולין טרופין ומ“ט שערי ציבוריות ועסקנות, יש וישאל אדם בירושלים: “לאן?” ורגליו יובילוהו אל אותו נוה צנוע של ר' יהודה אבן־שמואל, זה הצמוד ימים ולילות אל עמוד־לימודים, הוגה ב”מורה" להרמב“ם. פניו מאירים באור תורה, ואין לך שיחה עמו שאינה משולבת בדברי נביאים וחז”ל. מעשה נקשר במעשה, משל במשל. נזכרתי בדברי הרמב"ם: בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר כהונה – לאהרן, כתר מלכות – לדוד, ואילו כתר תורה הגדול משניהם, מונח ועומד ומוכן לכל ישראל. כל מי שירצה יבוא ויטול… אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד־תורה, אלא תלמוד־תורה כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה… כך היא דרכה של תורה: “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל… לא בשמים היא – לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא”… (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה – הרמב"ם).
– שמא נשוחח על הרמב"ם?
– בבקשה. אך אף זו במועדה: בחודש טבת, במלאות שבע מאות וחמשים שנה לפטירתו. אחר ימים נמצאתי נכבש על ידו, כשהוא מכניסני להיכל המחשבה של הרמב"ם, חושף לפני משכיות החמדה שבמאור היהדות, וקולו החרישי מהדהד בין אולמות הפלטרין, בחדריו, תאיו ותיבותיו, על “המדע” ועל “האהבה”, עליהן הושתתה תורת ישראל. על זיכוך המידות ועל חכמת האדם שנברא בצלם ועל האמונה בעתיד, בגאולה.
אני מנסה לתהות על ראשית מלאכת קודש זו שהוא עמל בהם שנים רבות – תרגום “המורה” ופירושו –– ועד מהרה מסתבר לי שר' יהודה נאפד כולו באהבה יוקדת להרמב“ם, אהבה היונקת משני מקורות, האחד משל בית־אבא והאחר משל ביאליק. משל בית־אבא כיצד? אני מעלעל בספר זכרונותיו ומוצא בו: “בן תשע הייתי כשאבא העיר לי, בקראי לפניו את הפסוקים: “וירד ה' על הר סיני… וידבר אלהים אל משה”: “אל תדמה בנפשך כי הקב”ה ירד על ההר כדרך שבני אדם יורדים, ברגליהם, או דיבר כדרך שבני אדם מדברים, בחיתוך הדיבור – חס ושלום! זכור ואל תשכח: הקב”ה אין לו גוף ואינו דומה לשום גוף!” אני עודני משתאה לגילוי – ואחי הגדול, ר' חיים, שחרד לחנוכי מראשית ימי למדי בחדר, פונה אל אבא בתמיהה רבה: “האם ללבו של ילד בגיל רך כזה יש להכניס פליאה זו?” – בתשובה לדברי אחי הוציא אבינו מארון הספרים את ספר “מורה נבוכים” – אוצרו היקר ביותר, ספר שהגה בו בשעות של רוממות הנפש, – וביקש מאת אחי לקרוא את השורות שהראה לו עליהן, ואחי קרא לפנינו בקול: “כמו שצריך שייחנכו הנערים שהשם ית' אחד, כן צריך שיימסר להם, דרך קבלה, שה' אינו גוף ואין דמיון בינו ובין ברואיו כלל בדבר מן הדברים”. באותו רגע נקשרה נפשי ברמב“ם, ולאבא אני חייב תודה עמוקה על שמסרתי לספר ה”מורה" את רוב ימי חיי".
ומשל ביאליק כיצד?
בפתח דברים לספר “המורה” מביא הוא מימרה זו בשם ר' חיים נחמן ביאליק: “היהדות נתונה במערכת שלוש שמשות: משה רבינו, רבי עקיבא, הרמב”ם“. “האומה – אומר ר' יהודה בפירושו למימרה זו (שם) – ראתה ברמב”ם את האיש שהעמיד את האדם פנים אל פנים עם האלוה, הוא שהרס את כל המחיצות – שבין האדם ובין שאיפתו אל הדבקות באין סוף, ששיחרר את האדם מכבלי השוא ששם האדם על עצמו והראה לאדם את הדרך אל עצמו ואל האלוה… הוא ידע את כל האהבות שהנחילונו משה ורבי עקיבא והוסיף עליהן אחת הכוללת את כולן: אהבת האמת! הוא לימדנו לחיות באהבתנו זו, לאהוב מתוך ידיעה: “אינו אוהב הקב”ה אלא בדעת שידעהו… ועל פי הדעה תהיה האהבה: אם מעט – מעט ועם הרבה – הרבה” (משנה תורה)". “ביאליק אומר – הזכיר לי בהמשך שיחתו – כי כל עבודת כינוס צריכה להיות מדעית בשרשה הנעלה ופופולארית בצורתה המגולה. דברים אלה של שר שירתנו משפינים עלי בכל עבודת חיי”, וכשלמי־תודה מקדיש ר' יהודה את הספר הראשון של “מורה נבוכים” – “לנשמת חוזה דורנו, חיים נחמן ביאליק, שאצל מרוחו ויופיו לא רק לדורות יבואו, אלא גם לדורות עברו”.
תוך כדי שיחה קם ר' יהודה ממושבו, פנה לאיצטבות הספרים והראָה על שורה ארוכה של מפרשי “המורה”, מאז אלתבריזי הפרסי (עוד בחיי הרמב"ם) דרך ר' שם טוב פאלקירה ור' הלל (מווירונה), ר' יוסף הכספי ור' משה נרבוני, ר' יצחק האפודי ור' שם טוב בן יוסף, ר' אשר קרשקש ודון יצחק אברבנאל, וספריהם של חוקרי הרמב“ם מראשית תקופת “חכמת ישראל” ועד ימינו אנו: שד”ל ומונק, דוד קויפמן וזאב באַכר, יעקב ויוליוס גוטמן, הרמן כהן, פרידלנדר, וייס, דוד ניימרק, דיזנדרוק, וולפסון, אפרת וח“י רות – כל אלה לעיניו בדרך פירושו הוא. בודק ר' יהודה ובוחן נוסחאות וגירסאות, שיבושי כתיב ושיבושי תרגום, מנפה ומצרף, שוקל במאזני ההגיון, עושה ימים ולילות על כל תג ותג, מעיר ומאיר עד שפוסק פירושו האחרון. כך דרכו מאז החל במפעלו זה בשנת תרפ”ה, שנה אחת לפני עלותו לארץ. דומה שכל תילי הפירושים שנערמו מאז ועד היום מתנערים מאבק הדורות, עומדים ומאירים את גאון ישראל. וכבר אמר הרב קוק ז“ל: “דברי הרמב”ם כולם, וגם דברי הספר הגדול “מורה נבוכים” יישארו לאור עולם בחכמת ישראל ותורתו, כשמש צדקה ומרפא בכנפיה”. פירושו החדש של ר' יהודה ל“מורה” וההוצאה המיוחדת המנוקדת והמוגהה של “המורה”, אינו מכוון אלא לתכלית אחת, להנחיל לדורנו ולדורות הבאים מן האור הגדול הזורח מיצירה מופלאָה זו, ושכל אדם מישראל יוכל להגות בה, להסבירה בעצמו ולעצמו וליהנות מהרעיונות הכלולים בה.
שלשה חלקי “המורה”, אומר הוא בסוף מבואו לכרך הראשון – שואפים לשחרר את האדם: משעבוד ל“לשון בני אדם”, כדי להכינו לקראת המושג האלוהי – השלמות המוחלטת; משעבוד לידיעה המצומצמת רק בעולם הנסיון; משעבוד לראיית עצמו כמרכז העולם. ספר “מורה נבוכים” ילמד את האנשים לדעת, ראשית כל, מה הוא מבחן האמת, מה הם מקורותיה של הכרת האמת ומהו מקור טעויותיו של האדם. הספר מראה לנו כי בעיות נצחיות, שלפי דעת הפילוסופים אין תקוה לפתרן, כבר נפתרו פתרון מכריע בתורה, פתרון שאין לפילוסופיה שום יסוד לדחותו. הרמב"ם מלמדנו לגשת מחודשים אל ספר התורה, לקרוא בו ללא מחיצה. לשאלה: מהו הדבר המייחד את האדם? הכל יענו בפשטות – השכל, ואולם הסתכלות יסודית בספר התורה מביאה אותנו לידי הכרת סימן היחוד של השכל, והוא: חירות! (מהקדמת יהודה אבן שמואל למהדורה המנוקדת – מוסד הרב קוק).
מלבד הפירוש הכין ר' יהודה גם תרגום “המורה” ממקורו הערבי ללשון ימינו.
לא התכוונתי אלא לשיחה קצרה. באתי ונמצאתי עומד על שפת הים, ובמרחקים, אי־שם באופק, מסתמנת סירת־מפרשים ובה אדם מפליג בים הגדול, במים אדירים – בכבשונה של המחשבה היהודית ובתמצית מהותה.
*
ליל שבת.
בביתו של ד“ר יהודה אבן־שמואל, נזדמנו, כנהוג, כמה מיקירי ירושלים. כל אותו ערב היה ר' יהודה מספר בשבחם של ישראל, נותן טעמים לניגון החסידי, המתרפק ב”היכל" – השער לגן־עדן, והמעורר לאהבת הבורא, יוצר בראשית. והבית מאיר ושמח מנרות־שבת ומזיווה של שבת.
“אומה”, “אמנות”, “אמונה” קרובות הן בצלצולן ההגיי, ואילו, לדברי ר' יהודה אבן־שמואל, הקשר ביניהן הוא מהותי. שלוש סגולות נתייחדו ונתקדשו ביהדות: הלשון העברית, השבת ובית הכנסת. כשיצר הקב"ה את האדם בצלמו ובדמותו – נתן לו במתנה את כוח היצירה האמנותית. אין אומה אמנותית אלא זו שחוננה ביצירות אמנות קולקטיביות במשך דורות. הלשון העברית – אין כמותה לעושר הציוריות, לעומק הסודות הגנוזים בה. אין כעברית בעולם, אף ביופיותו של יפת, לא ליופי ולא לחכמה ולקדושה. לא לחינם מתקרית היא “לשון הקודש”, לפי שהיא מתנשאת מעל לחולין שבחיים… היצירה הקולקטיבית השניה היא השבת, יום מנוחה וקדושה, יום תפילה ותורה, יום זימרה, שירות ותשבחות. והסגולה השלישית – בית־הכנסת, בית המדרש, מקום שיהודי פונה לתפילה, לשפוך שיחו, לגילוי אמת האמונה, לדבקותה של האומה באין־סוף.
החזנות ירשה את הניגון מנביאים ומשוררים. שירת משה ושירת דוד, אסף ובני־קורח, ישעיה, ירמיה ושאר נביאים, הפכו את המחשבה לשירה, בתפילות ישראל תואר הקב“ה כ”הבוחר בשירי זימרה“… אמנות האמנויות של ישראל, היא המוסיקה המלווה את כל חיינו. “אין תפילה נשמעת אלא במקום רינה”, “לבי ובשרי ירננו לאל־חי”, “קומי רוני בלילה”. הניגון והריקוד הכשירו את ישראל לקבלת התורה: “עלי באר” ו”שיר המעלות" – ישרה הדרך מן הרינה אל התפילה.
זכורים הימים בתל־אביב, עת סבבה על צירה דלת בית ר' יהודה אבן־שמואל קויפמן. כאן התכנסו סופרים, חברי ועדת התרבות של ההסתדרות, ידידים מירכתי ארץ. לא אחת זכו הבאים מ“שיריין” של שיחה עם חיים נחמן ביאליק, ור' יהודה ורעיתו מקדמים את פני הבאים במאור פנים. חלפו שנים, ועל הבית ירד היגון. נפטרה הרעיה הנאצלה, מרת פרומה לאה ע"ה. נפל הבן יקיר שמואל, בעת אימוני הכשרה מול הרי הגלבוע. לאחר שנה חדשיים וחצי נפלה גם בחירת לבו של שמואל, זהרה לביטוב, ניספתה בטיסת־שירות בירושלים.
לימים, ומאור תורתו של ר' יהודה רמז שוב, וכפרפרים המתלכדים סביב הנר, החלו מתכנסים אצלו, מאישי ירושלים ולומדיה. בלילות שבת ומועד יושבים הם ומשתעשעים בחידושי תורה ומספרים בנפלאות היצירה של עם ישראל בארצו, מתוך כיסופי־שלום ואהבת הבריות. על משמר קנייני הרוח של ישראל עומד ר' יהודה אבן־שמואל כל הימים, ועל טיפוחן של מידות־המעלה, שהן מקור אשרו של האדם ושלימותו ועל הנחלתן לכלל האומה. בתנ“ך, באגדה התלמודית, בריה”ל, ברמב“ם ובחסידות – בהיכלות אלו, יסתופף ויהגה יומם וליל. משחר נעורים שגורים בפיו פרקי ספר הספרים ופרקים רבים של “מורה נבוכים”, “שהוא ספר הספרים של מחשבת היהדות על עצמה”. הופך והופך ר' יהודה ודולה מהם פניני מחשבה ורעיון, מיסוד האמונה, לחיות בהם. עוסק הוא בתרגום “המורה” מחדש, אך פירושו ל”מורה" כתב על הנוסח המקובל בידינו בתרגומו של אבן־תיבון, אותו הגיה, נקד, בירר גרסותיו, ועוד המלאכה מרובה. שהרי יפה “המורה” לדורות. הלוא כה יאמר ר' יהודה בפתח המהדורה החדשה: “גם צעיר הדורות, דורנו אנו, שלא היו כמותו למבוכה, ליסורים ולהתגברות, נושא עיניו באמונה אל האור המאיר והרומז, ולא הוגי־דעות בלבד בתוכנו, אלא אף המוני־עמנו, שצורפו בסבל לא ידעתו אומה ולשון והתעלו במפעל שציפו לו דורות, פונים אליו בגעגועים ובתוחלת… יעיינו בתורת הרמב”ם ויאור להם, ילמדוה ויחזק רוחם, ידבקו בה ויזכו להתחדש ולחדש בכוחה".
נזדמן פעם במסיבה, אחד מידידי בעל הבית, תלמיד־חכם והוגה, שעורר ספקות, “אם בדור נטול אמונה באלהים, שבו אנו חיים, תיתכן רנסאנסה של הרמב”ם, ואם יכול הרמב“ם להשיב לבעיותיו של הדור”. ניכר היה שאיזה מיתר עדין וכמוס נתרעד ונחרד בלב ר' יהודה ובקול חנון נענה מתון־מתון: “להרמב”ם היה דור מעניין, דור נבוכים, שידע ממה להיות נבוך, ואילו דורנו אינו יודע ממה להיות נבוך: שאלות שהדור שואל הן אך בלטריסטיות“. וכעולה על מזבח אחר לגמרי וכאחד מנושאי נס האמונה הזכיר אחדים מעיקרי שיטת הרמב”ם. השגחת הקב“ה על האדם חופפת את מידת האמונה של האדם בהשגחה, מי שמאמין לא בהשגחה, כי אם בחוק או במקרה, נמסר בידי המקרה: בחינת “ואף אשר הלכו עמי בקרי, אף אני אלך עמם בקרי”. “מורה הנבוכים”, הוסיף, הוא יסוד היסודות של המוסר והחסידות. הרמב”ם היה חסיד גדול, הוא שכתב את “פרקי המתבודד” וביקש להחזירנו לאטמוספירה של גבורי הרוח, החסידים והקדושים (בניגוד לאטמוספירה של ה“איליאדה” היוונית, בה שליט האַלים, שליטה החרב), הרמב“ם לימדנו להאמין מתוך הכרה שכלית, אבל הוא שלימד שמעל לשכל עומדת האינטואיציה, הנבואה העומדת מעל לכל הכרה… ונאמרו דברי ר' יהודה בלהט פנימי עצור, מתוך שכנוע של אמונת ראשונים הנובעת ממעיינות מחשבה טהורים, נצנוצי־מאורות המפזזים בחשכה האופפת מבוכת ימינו, הד הדם של דברים ומחשבות המתרוננים למכביר בפרקי מבואותיו ל”המורה“. השוה ביחוד את דבריו במבוא, “הפילוסופיה של היהדות על פי הרמב”ם״, בפרק הדן על התגלות האלוהות באברהם, “ראשון למאמינים וראשון לנאמנים”: “מן ההשגה השכלית הגיע אברהם אל הערצת האלוה, הבורא והמנהיג, אל יראת האלהים, יראת הרוממות: מהשגת הנבואה, הגיע אל אהבת האלוה, זו שהובעה אצלו באמונה בה' ובמסירות לו… והבטחת האלוה לאברהם נתקיימה… שלושה דורות רצופים (אברהם יצחק ויעקב) דבקו מדעת ומאהבה ב”דת אברהם”, והמשפחה סללה דרך לדורות במנהגים ישרים, ברגשות צדק, במעשי הטוב והישר, ובאמונה כי האלוה עושה משפט לעשוקים, שומע צעקת כל סובל וחש לעזרתו“. הרמב”ם מציין כאן את יחסי הגומלין שבין האדם המאמין לבין אלוהיו: אברהם “קרא בשם האלוה, קרא האלוה אליו, דיבר אליו, ציוהו על המעשה אשר יעשה ונתן תקוה גדולה בלבו כי ממנו תצא אומה שלימה מבורכת, אשר תקבל את כל לימודיו ותלמדם לכל באי עולם. ואברהם נשמע לקריאה, בראשונה לקריאת “לך לך”, ובצאתו אל הארץ אשר הראה לו האלוה ידע כי הוא יוצא לקראת חיים חדשים, הנובעים מן ההתגלות שזכה לה”.
אחרי התגלות זו באה התגלות הנבואה במשה, ו“במדבר באה ההתגלות האלוהית העליונה בהיסטוריה האנושית: עם שלם שמע את קול האלהים. במעמד הר סיני זכה כל העם היוצא ממצרים להתגלות זו… ושוב נכרתה ברית בין האלוה ובין העם – הפעם עם עם שלם: עם הנבואה נעשה לעם התורה”…
ובסיום: “אמנם כן, האלוה אין דומה לו ואין לדמות לו שום נברא מנבראיו, אבל ההידמות אינה דומי לאלוה, כי אם שאיפה להתאים פעולותינו לפעולותיו, שאיפה לשלימות העליונה האפשרית לנו. כי כשם שהכרנו את האלוה כמקור כל מציאות כך הכרנוהו כמקור כל השלימויות, ועל ידי המצוות למדנו לעשות רצונו ולשאוף להימשך שפעו עלינו. להכיר את האמת ולעשות אך טוב – זהו היעוד שהטיל עלינו אלהינו. ולכן עלינו לשאוף כל חיינו לשפע השכל ולשפע המידות השופעים עלינו מאת מקור כל השלימויות, ורק בשמרנו על שאיפה זו תושלם כוונת הבורא אשר בראנו בצלמו ובדמותו”.
*
כל פגישה עם ר' יהודה אבן־שמואל מעוררת חויה של הודייה, בהשראה הזכה, שהיא שופעת, באמונה באדם שהיא נוטעת, אף בשיח חולין מפכים דבריו מתוך מעיינות חיים ושמחים.
בחיבורו הראשון לבחינת הדוקטוראט (בית המדרש דרופסי, פילדלפיה – תרע"ט) על ר' יום טוב ליפמן מילהויזן, בעל “הנצחון” אשר התמודד בסוף המאה הי“ד בויכוח עם כהני הדת הנוצריים, אומר ד”ר יהודה אבן־שמואל בין היתר: “הצד החדש בקבלתו של ר' ליפמן הוא מה שלא ראה כלל שום ניגוד וסתירה, שום מחלוקת ופירוד הדעות בין הקבלה והתורה והעיון. נפשו היתה נפש הרמונית ושלמה, נפש שיש בה מקום לרבוי הגונים, ואולי גם נפש שאינה סובלת שום סתירות, נפש המבקשת והמוצאה את האחדות ברבוי, – והאחדות הזאת אינה כלל אחדות של פשרה פושרת, כי אם אחדות המונחת בטבע הענינים, אחדות הנובעת ממקור אחדותו של יוצר הרבוי”. באור יקרות זה, מאירה גם דמותו של ר' יהודה אבן־שמואל במפעלו הספרותי, העיוני והחינוכי, רב האנפין ורב הענפין; בנגלה ובנסתר, הכל מכוון להאיר דרך לנבוכי הדור. מכאן זיקתו לעממיות ומדרשי גאולה, לאיש העמל והעבודה, לאהבת הבריות, לחרדתו מפני המחלוקת, הריב והמדון המטילים חשכתם, מעוררים מלחמות ומקפחים נפש־אדם.
משופעת ירושלים באדריכלי הרוח. אך בודדים הם המצויינים באינטנסיביות רוחנית כזו, שבה חונן ר' יהודה אבן־שמואל. כל ימות השבוע מסוגר האיש בחדרו, אך לא מבודד במועדיו: “כל הימים מצוי אני בחברתם של הנביאים, חכמי התלמוד, הרמב”ם, הלוי, הבעש“ט, ר' לוי יצחק, ביאליק ושאר יקירי רוח, אם מתור הזהב ואם מתקופת החסידות”, נוהג הוא להעיר תכופות. ללמדך, שהתבודדותו של ר' יהודה נאצלה ומפרה היא, שקודה על העמקת תודעתנו התרבותית מתוך הכרת ערכי היהדות, ערכי הרוח והיצירה שלנו, סגנון החיים המקוריים והווי המורשת.
מהותו של ר' יהודה בשרשיות יהודית; מזיגה הרמונית של יהודי אשר ספג תורה הרבה. ראשיתו ברוסיה. עשה זמן מסויים באנגליה וקנה תורה ודעת אצל גדולי המחשבה והמחנכים בסורבונה שבפאריס, ולאחר מכן – השתלמותו ושלימותו בארצות הברית. וכל שקנה ולמד ורכש מיועד לנקודה אחת: למען ישראל וארץ־ישראל. למד בישיבתו של “רב צעיר”, ממנה יצאו יחזקאל קויפמן, צבי וויסלבסקי, יום טוב הלמן ואחרים. הוא מפליג לאחר מכן לקנדה ולארצות הברית ונמנה עם מייסדי הקונגרס היהודי ומנהיג בו את הקו הציוני מתוך הדגשת השאיפה להקים מדינה יהודית בארץ־ישראל (1918) שתתן לערבים זכויות לאומיות, מעין אותן הזכויות שדרשנו לעצמנו בגולה. בספר “זכרונות” לאביו, ר' שמואל קופמן ז“ל, נזכרים דבריו של ר' יהודה, (כפי שנתרגמו1 ממאמרו של בלקין ב“אידישער קעמפפער” מה־29 במארס) – דו”ח על הקונגרס היהודי בקנדה: “כדאי להעיר כאן כי חברנו ד”ר יהודה קופמן צריך היה להילחם בועדת ההחלטות שתים עשרה שעות בעד זכויות לאומיות לערבים בארץ־ישראל ובעד תכניתנו הלאומית; הוא דרש גם זאת, שהמונח, “קומונוולטה” יהודי יוחלף במונח “מדינה יהודית”… נתקבלה ההצעה של ד“ר קופמן שגבולות ארץ־ישראל יהיו לא מדן ועד באר שבע: תינתן ארץ־ישראל מורחבת!” ומשדן הקונגרס בבעיות החינוך – נאמר באותו דין וחשבון… “וחבר ד”ר יהודה קופמן קיבל את רשות הדיבור: זה היה מנאומיו האמנותיים. הוא קרא לאנשי “המזרחי” ולכל יושבי ימין. הוא דיבר על המצב הטראגי של החינוך היהודי. הוא קרא את הקהל לסייע להתעוררות רוח ישראל וליצור בקנדה מרכז חדש של תרבות ישראל וחכמת ישראל. קריאתו של ד“ר קופמן הסעירה את הקונגרס. רבים לחצו את ידיו. החלטתנו נתקבלה פה אחד: המתנגדים לא השתתפו כלל בהצבעה”… וד"ר יהודה אבן־שמואל קופמן נחלץ לפעולה שבממש, פעל בין הארגונים היהודיים, הקים ספריות, ייסד בתי ספר יהודיים. לאחר שסיים לימודיו שם עבר לבית מדרש דרופסי, פילדלפיה, שם המשיך חקירותיו במדעי היהדות במחלקה של פרופ' מאלטר וייחד מעייניו בפילוסופיה של ימי הבינים.
לימוד התורה ופעולה ציונית השתלבו בחייו השתלבות אחת והעלו את ד“ר יהודה אבן־שמואל למנהיגות הרוחנית של תנועת פועלי־ציון יחד עם חיים גרינברג. באותה תקופה נפגש עם י. בן־צבי, ב. כצנלסון, ד. בן־גוריון, ז. שזר, ב. לוקר, ברוך צוקרמן. מפעלו הציבורי והחינוכי בשורות פועלי־ציון הניס הרבה מאוירת החולין המלווה ואוכלת כל מפלגה. אותה שעה עמד בראש בית מדרש למורים, ניהל אוניברסיטה עממית, והרצה בכל רחבי אמריקה היהודית על תרבות ישראל ועל תנועת התחיה. והמונים נהרו ובאו להאזין להרצאותיו, שהיו מוקדשות לביצורה של היהדות, למלחמה בטמיעה, להתעוררות לציון. עד שבשנת תרפ”ז הגשים שאיפתו ומאוויו ועלה לארץ־ישראל והצטרף למפעלי “הכינוס” שביאליק הכריז עליהם.
דומה שיובלות נקפו מאז אותם “ימי בראשית” בארץ־ישראל, בהם הקים סמינרים והזמין מרצים להרבות דעת בעם. משעלה לירושלים נתעצמה שקידתו. כראש מחלקת התרבות של הועד הלאומי הניח יסודות איתנים להשכלת הרבים ויצר כלים ראשונים לערכי־תרבות, למיזוג גלויות. ד“ר יהודה אבן־שמואל הוא שהנהיג לראשונה את הקריאה בפרק יומי מן התנ”ך, הוא שהסתער לביעור הלעז ופתח במבצע נועז להנחלת הלשון העברית, הוא שעשה להקמת מכון למוסיקה יהודית דתית, לתיאטרון עברי, להקמת ספריות בישובים, לרשת שיעורי ערב. בסמינרים שהקים למורי עברית ולמבוגרים, נמנו בין המרצים: יצחק אפשטיין, דוד שמעוני זכרונם לברכה, וייבדלו לחיים ארוכים י. בן־צבי, יצחק גרינבוים, מ. צ. סגל, יצחק לבני ועוד ועוד. אף את הרעיון של הוצאת עתונים מיוחדים, מותאמים לשכבות עולים חדשות ושונות – ד“ר יהודה אבן־שמואל הגה בו לראשונה. בבית מדרשו על הרעיון לציון יובלות של אישי הרוח בישראל, והישוב חגג את יובל הרמב”ם, ריה“ל, רש”י ורמח“ל, ור' יהודה הרעיף מן הנשמה היתירה להעשרת ימי זכרון אלו לבל ייהפכו להמולה ריקה, וכה קיים בהם, דברי חז”ל: אין עושים נפשות לצדיקים – מעשיהם זכרונם.
העמקת התודעה במורשה היהודית וגדולי אישיה מזה והקניית אידיאות הגאולה, באלה רואה ד“ר יהודה אבן־שמואל משימת חייו. מכאן גם הכינוס של מדרשי הגאולה האפוקליפטיים שכינס, ועריכת ספרי שבת ומועדים, מכאן שקידתו הרבה ששקד בעריכת ספרו הגדול של א. ז. אשכולי ז”ל, הכולל תעודות משיחיות מימי המקרא ועד ימינו, מכאן תרגומו המחודש של הכוזרי. ובין עבודות אלו, העלה נרות־נשמה לאהוביו־יקיריו מכל, לאבין ר' שמואל קופמן, לבנו שמואל אשר, לזהרה לביטוב, חברת בנו – זכרונם לברכה.
ודאי, רואה ד"ר יהודה אבן־שמואל ברכה רבה וחיוב גדול בעבודה ציבורית לשמה, אלא שתלמוד תורה – כנגד כולם, לימוד, כיסוד לתיקון נפש האדם והחברה, “אין לך הסברה נעלה יותר מהלימוד”, מעיר הוא, כאומר: ככל שמתעמקת הכרתו של אדם באדם, כן מתעצמת אהבת הבריות אלו לאלו.
-
“שנתגרמו” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
“אנו חיים בתקופה גורלית של קשיים חברתיים ומדיניים מעוררי דאגה, שהם כעין המשך של שרשרת משברים ואסונות שפגעו במין האנושי בכלל ובעמנו בפרט, מזמן מלחמת העולה הראשונה. יחד עם זה עומדת האנושיות על סף התפתחויות מהפכניות בעלות אפשרויות כבירות שהן תוצאה של ההישגים החדישים במדעי הטבע. הציבור הרחב מתרשם, ובצדק, מהאפשרויות לשבט ולחסד, הטמונות בגלויי הפיזיקה החדישה ונוטה להעלים עין מההתקדמויות המהפכניות בדורנו בביולוגיה: תורשה, תזונה, חקלאות, ורפואה שהן כולן לחסד”.
פרופ' שאול אדלר הוא איש ירושלים. ראשית מחקריו בביולוגיה – במעבדה ב“הדסה”, שקדמה לאוניברסיטה העברית. אולם נוסף לעבודתו המדעית – נתייחדה בו מזיגה של תרבות יהודית שרשית עם תרבות המערב. דומה, השקפותיו בביולוגיה משמשות לו למעשה רקע להשקפת עולמו החברתית. ההתפתחות ההיסטורית של המין האנושי, המסיבות הנסתרות והנגלות, נצחונות ומפלות במלחמות בעבר ובהווה, אין להבינם ולחדור למלוא משמעותם, מבלי ליתן את הדעת גם על אותם האויבים הזעירים והסמויים מן העין, המכריעים גורל עם לשבט או לחסד.
“אותם החיידקים הממאירים אינם יודעים הפליה פוליטית או צבאית” ורבים חללי מחלות מחללי חרב. “אין תקוה להתקדמות ביולוגית ניכרת לגבי בני האדם, אומר הוא באחת ממסותיו, אבל לבן האדם כפי שהנהו בימינו מזומנים כל הנתונים להתקדמות חברתית. אדנותו של האדם על הטבע מובטחת לו מראש, זו תלויה בניצול מוחו. לא תהיה התקדמות חברתית עד כדי לשפר את חיי האדם ולהצילו מכליון, אם לא תהיה קשורה בשכלולים מוסריים הנקנים בעמל רב, בחנוך ובתעמולה בלתי פוסקת. את המוסר אני מגדיר באופן פשוט ביותר – חופש הפרט והדאגה לזולת”.
על רקע זה סובבה שיחתנו. סכנת החורבן המאיימת על העולם בשל ההמצאות המדעיות מעוררת גם את בעית מקומו של איש המדע בשדה המותר והאסור. לדעתו אין לדרוש, גם אין למצוא, רמה מוסרית נעלה יותר בין אנשי מדע ונימוק לכך שהפיסיקאים או הפילולוגים יהיו טובים יותר מעורכי־דין או נהגים. המדע אינו מתקיים בחלל ריק, המפלגה המדינה אינן צריכות ואינן יכולות להיות אדישות לגבי המדע, הנושא בחובו תוצאות חברתיות, וממילא גם מוסריות מרחיקות לכת, אך בהגבלה יסודית אחת: המדינה יכולה וגם חייבת להחליט כיצד להשתמש בהישגי המדע, אבל אינה יכולה לקבוע את מימצאי המדע, מאחר שהללו אינם ניתנים להשפעה, ואין שום שיקול דעת פוליטי חל עליהן.
פרופ' אדלר אינו מתעלם מההתנגשויות הפורצות בין המוסר והמדע ומטעים, כי האחריות המוסרית הראשונה, שהחוקר מתחייב בה, נעוצה בנאמנותו לשאיפת המדע להגיע, עד כמה שאפשר, לידי פשר דבר. הוא הדין לגבי הבאקטריאולוג, המתימטיקאי וחוקר האטום וכן לגבי בעלי מקצוע אחרים, ואין זה אשמתם, שסידרי החברה והיחסים הבינלאומיים בעבר גרמו למלחמות וכל האמצעים שעמדו לרשות החברה גויסו למטרות קרב. “סוף כל סוף, הבעיה היסודית אינה כיצד להחדיר את המוסר לתוך המדע, אלא כיצד להחדיר את המוסר לתוך החברה בכללה ולתוך הפוליטיקה הבינלאומית בפרט. חכמים ונבונים טרם מצאו הדרך למטרה זו, ובכל אופן לא תושג על ידי החרמת איזה ענף מדע שהוא”, מטעים פרופ' אדלר.
השיחה נשתלשלה ועברה אל הבעיות העומדות על הפרק אצלנו. מיזוג־גלויות פירושו, ראשית כל, ביעור מחלות וביעור הבערות. עלינו להיחלץ ולהקנות מקצועות המעניקים לאדם חדוות־יצירה וכוח עמידה עצמית במלחמת הקיום. שליטה במקצוע משחרר את האדם מרגש נחיתות ומחוסר־אונים. “לא באשמתם הגיעו עולינו נעורים מכל השכלה ומקצוע, דורות רבים קופחו בארצות גלותם הנחשלות. עלינו לסייע בידם להבראתם בגוף וברוח”. כאן סיפר מעשה בעוזרת ביתו, שבעלה הפליא לה את מכותיו על שום שילדה בת ולא בן. זכרון עגום זה אינו מרפה ממנו. שיפור מצבה הסוציאלי של האשה חייב לעמוד בראש דאגותינו. אינדכס התרבות שלנו ייבחן לא רק לפי הספרים שאנו כותבים, לא רק לפי כמות בתי הספר, אלא ביחוד לפי הישגינו בהרמת כבודה של האשה. לא תוכל לקום חברה ראויה לשמה, כל זמן שמחצית חברה זו תהיה נתונה בתנאי דכוי והשפלה. דכוי מחצית האוכלוסיה, כלומר האשה, גורם ממילא לניוון החלק האחר. הטרגדיה הגדולה של דורנו, הוסיף, היא שלשעבר היה לנו עם מסוגל לבנות מדינה, יהדות גדולה בליטה ובפולין, ולא היתה לנו ארץ. כעת – יש לנו ארץ, מדינה ריבונית, אך אין לנו עם מצויד בכשרון המעשה הדרוש לבנין מדינה. משימה כבדה מאד הוטלה על שכם הדור, משימה אחת שהיא שתים, בנינו של עם ובנינה של ארץ: שיקום כלכלי וחנוכי, רוחני ומוסרי. הנטיה היהודית לפלגנות, הטבועה בנו אינה עשויה לסייע להגשמת חזון מיזוג גלויות, ואילמלא הפילוג במעמד הפועלים – היתה בוודאי המשימה קלה יותר.
פרופ' אדלר הפסיק שיחתו ולאחר שהיית־מה הטעים:
“אולי האסון הגדול ביותר שהיה לנו מאז השואה הוא הפילוג בתנועת הפועלים בארץ. חובה לעשות מאמץ כביר כדי לחסל פילוג זה”. לא נוכל לשאת את המעמסה הגדולה מבלי שנדע להתאזר בסבלנות. מבחינה זו יש ללמוד הרבה מן האנגלים: סבלנות ושוב סבלנות, מתן חופש לפרט להביע דעתו מבלי להגות לו איבה אישית, אם אין דעתנו נוחה הימנו. אחידות בדעות אינה אידיאל, והיא מן הנמנעות. כל התקדמות באה מתוך שפשוף וליבון רעיונות. לימוד אינו חקוי. אנו חייבים ללמוד מכל העמים, אך מבלי לחקותם, ואם לאו נשקע בלבנטיניות.
פרופ' אדלר נמנע לדבר על עצמו ועל מפעלו. הוא ממעט לשוחח אף על ראשית עבודתו וימי נעוריו. הוא עבד ביערות, בג’ונגולי אפריקה, לתכלית מחקריו במחלות טרופיות, ואמנם, קראנו תיאורים מלבבים רבים ממסעותיו. אין רואים אותו בעצרות־עם ולא בקבלות־פנים. לפני כמה שנים היה נוהג לבוא לעתים במסיבתם של יקירי ירושלים, בחברתם של י. מיכל רבינוביץ, אשר ביילין, א. ז. אשכולי וד"ר משה ויצמן זכרונם לברכה. “חבילה” זו נתפרדה, ומאז נראה פרופ' אדלר מהלך בדרך כלל יחידי. “יחידות” זו אינה פרישה מן הצבור. יש התבודדות והתייחדות שמקורן הקשב רב קשב לדאגות הצבור.
נזדמנתי במסיבה גדולה. כשיצאתי משם עוד הדהדו מחיאות כפיים שליוו דברי הנואמים. פגשתי בפרופ' אדלר והוא שאלני ל“תשואה זו מה היא עושה”. סיפרתי. החיש צעדיו כמבקש להתרחק מאותו מפגע “אנו מפריזים בראוותנות”, אמר, נתפסנו לפולחן “לראות ולהיראות”.
כיוונתי דרכי לביתו של ד“ר עמנואל אולסבנגר, לשמוע מלקחו על הפולקלור העברי ועל השקפת עולמו. ירד הערב, ודממה גדולה נבלעה בתוך החשכה. נתייגעתי להבחין חדר־מדרגות אחד ברחוב עזה. עד שאני פוסע מדרגה אחת או שתים, תליתי עיני מעלה וראיתי את האיש, ניצב ומעיר: “שיערתי בואך”… גלוי אנושי קטן לכאורה, אך כמה יקר הוא בעת־רצון. מצאתי עצמי בחדר מוקף ספרים ערוכים על איצטבאותיהם, נתרשמתי מהפסילים הערוכים זה ליד זה על ארונות הספרים, פסילים הודיים: ה”האנומאן" – אל הקופים, ה“קרישנה” – האל המבורך, “שיבה”, בודהא". אכן, הארת המדרגות וגלוי “המוזות” – במחיצתם מסתופף האיש, אות וסימן היו בעיני למאור שבנפשו הנגלה והנסתר, עולמו של יחיד. פתחה השיחה בפסילים, שאינם אלא נושאי אידיאות. “מה מצערה ידיעתנו על תרבות המזרח”, אמר בנעימה נוגה. כמה דלה היכרותנו בתרבות הודו, סין, יפאן, מה אנו יודעים על לאו־טזו וקונפוציוס? מי מאתנו יודע, למשל, שביפאן, אין כמעט אנאלפביתים. נשים עוסקות שם בצחצוח נעלים ברחובות העיר, ובין צחצוח לצחצוח הן קוראות ספר. “לפני שנים תרגמתי מיפאנית כמה ספורי־עם מוקשי־בנשי. המלאכה עלתה במאמצים ניכרים. כל אדם מן הישוב צריך לדעת מעט יפאנית. שהרי מיליוני בני אדם דוברים בלשון זו”, הוסיף ספק ברצינות וספק מתוך בדיחות. אשר לתרבות הודו, כל שאנו יודעים ומכירים בה הוא באמצעות צינורות משניים, מאנגלית ומשפות אחרות. את טאגורי, למשל, אנו יודעים לפי החלקים שתורגמו על ידי המשורר באנגלית, ממנה תירגם דוד פרישמן לעברית. אך זו טיפה אחת מן המעיין המבורך של גאון בנגאלי זה.
לא מכבר סיים ד“ר אולסבנגר תרגום (מסנסקריט) הבהאגאוואדגיתה, השיר הלאומי המקודש בין כל הדתות בהודו. שירה זו מתארת דו־שיח בן “קרישנה”, האל המבורך, לבין ארג’ונא גיבור לאומי במלחמת קורקשטרא. בשיחה זו באים לידי בטוי דעות מיטפיסיות, אורח־חיים ומידות טובות שעל האדם לנהוג לפיהם. תשוקתו של ד”ר אולסבנגר לתרגם מיפאנית את ספרה של ליידי מוראסאקי, נסיכה יפאנית שחיתה לפני תשע מאות שנה, על חיי הנסיך גנג’י. זהו ספר קלאסי המתאר את חצר המיקאדו ומשקף חיי העם היפאני. תרגם האיש את “הקומדיה האלוהית” לדאנטי, “זה היפה לקראו לפני עם ועדה”. לאחר שנים חזר ותרגם את “החיים החדשים”, פרי בכורים לדאנטי שכתב בשנתו העשרים ושש, בו מתאר את אהבתו הנשגבה לביאטריצ’י, יצירה שהיא כרוז מבשר ל“קומדיה האלוהית”. אוירת קדומים של אהבה בת־שמים נושבת מעלי “החיים החדשים”, המשולבת בשירה ופרוזה, פירוש, רמז ונסתר משמשים בה ונוסכים על הקורא השראה של עולם קסמים, עולם של רעיונות דתיים ופילוסופיים.
“לא על פי הזמנה, לעצמי אני מתרגם”, מעיר לי הישיש והוסיף: “דומה, שאתה מפליג בספינה בים־הזמן אל מרחבי העבר, ומרחוק מתגלה לעיניך מקדש נהדר שראשו מגיע השמימה ומפיק קרני־זיו לכל העברים – זה דאנטי. בכל ספרות ימי הביניים, דאנטי הוא המגדלור, הוא מבשר הרנסנס, ומבחינה ידועה הוא גם מבשר הזמן החדש. מפליא: גדולי עולם ממצים מחשבתם בחרוז אחד שעולם מלא צפון בו, כשקוראים פרק מדאנטי ופרק מ”הגיתא" – לא יתכן לקרוא בהם כבסיפור רגיל"…
שתק, ואחר הוסיף:
מוזר. משום מה אני מזכיר ובנשימה אחת את דאנטי ואת הגיתא. אכן, מצאתי אצלם חרוז הדומה כבתרגום מילולי. ודאי, דאנטי לא ידע על הגיתא, אלא שרעיון אחד מנחה הוגי־דעות נעלים, היודעים להלבישו, אף באותו ניב ובאותו תוכן. בצמצום שפה. בשיר האחד־עשרה של הגיתא ובמזמור השלושים ושלוש ב“העדוי”, מצאתי שהשנים מתארים כאחד את התגלות האלוהות. אלא שבהגיתא, תאור ההתגלות הוא בשתי שורות ואילו אצל דאנטי בשלוש שורות"…
אותו יום נראה הישיש מדוכא. שחוח ישב בגינת בית הקפה והתחמם לאורה של חמה וחרז חרוזי־חיים. "לא מכבר, העיר, נפטרה אשה דגולה, וחוג ידידים כתב עליה, “שהיא חיתה בהשפעת הזאן בודהיזם, זו המורה, שאלה ההולכים בעקבות בודהא, המות אינו הפתעה להם, כי הבודהיסטים חיים את המוות”. באמונה, אני מבקש לירד לסוף דעתו של חוג זה, ונבצר ממנו להגיע למשמעו של מושג. היתכן לחיות עם המות? מעיד אני עלי שמים וארץ שמשפט כזה אינו מצוי בכל הספרות הבודהיסטית העשירה. אל־נכון נתפסו הללו לאיזה משפט קטוע ולא ירדו לעמקו, נתפסו לערפל של פסבדו־מיסטיציזם, המרבים מהומה, מערפלים מחשבה.
ד“ר אולסבנגר תרגם גם חלק מהדיקאמרון לבוקאצ’ו. שנים הרבה תר אחר ארצות רבות, בשליחות ציונית ועשה נפשות לישראל. ארבע פעמים ביקר בשליחות בהודו. למד להכיר ולהוקיר עמיה, דבק בשבט היהודי “בני ישראל”. יש בשיחתו של ד”ר אולסנבנגר מן הנעימה האבהית. עמוקה, מלבבת. מתובלת דברי חידוד ושופעת מעשיות־עם. משנדרש לפסוק את פסוקו על הפולקלור העברי, נטל את ספרו על נושא זה באנגלית, עלעל לכאן ולכאן וקולו עלה מתוך העומק: – מעשה באם ובתה שראו מרחוק להקת נזירים בודהיסטים, לבושי קרעים ומסואבים ושערותיהם פרועות. “חושי בתי ורוי מבטך מחזותם של קהל קדושים זה”, האיצה האם בבתה. מיהרה הבת בשמחה לחזות במחזה. אולם בשובה נראו פניה עצובים, מאוכזבים: “אמא, אם כך נראים הקדושים, מי יוכל לתאר תעובם של החוטאים”?…
צער רב מיצר אולסבנגר על אדישותנו לגבי סיפורים ואגדות־עם עבריים. לבו מר על אבדן אוצרות־רוח של תרבותנו, שיש להם ערך גם לתרבות העולם. אין לך ארץ בעולם המשופעת באוצרות פולקלור כארצנו, אליה נקבצו שבטים נידחים. כל שנה העוברת בלי הצלת שרידים יקרים אלה אבדה שאינה חוזרת היא, החקירה נעשית קשה יותר, הענינים מיטשטשים והולכים, אבות נאספים אל עמם, והבנים שוכחים…
מה טוב היה אילו קמו מורים, עורכי־דין, רופאים והוגים הבאים במגע עם העדות, אף מדריכי־נוער, לאגור נכסי־רוח אלו. יעסוק בן עדה בבני עדתו, “זר לא יבין זאת” ולא יחדור למהותם של הסיפורים, האגדות, השירים, המנהגים על ניביהם ונעימותיהם. נאצור בתקליטים את המנגינות ושירי העם ונגאלם בעוד מועד. מלאכת התרגום אינה קלה כלל, דרושה גישה מיוחדת למצוא את הניבים המיוחדים שבלשונות רבות, ההולמים לניב העברי. חלילה לנו להיתפס לתרגומי בדיחות, למשל, לסגנון למדני ומליצי. אין העגלון והסבל בעולם היהודי חייבים להופיע ב“מחלצות” של למדנים מופלגים. ידועה פעולתה של “ידע־עם”, לא נעלמו ממני מעשיהם של יחידים בודדים. אולם אני דן על הצורך בהקמת תנועה עממית להצלת אוצרות־רוח אלו. דרושה תמיכת הממשלה ועזרת ציבור רחבה. יש שאנו נדים לארצות רחוקות כדי להציל גנזי־רוח יהודיים, ואילו לעינינו מתגלגלות אבני־יקר, פניני־רוח, של יהודים, מיטב יצירת הדורות של העם ואין מקבץ.
קומתו התמירה של ד"ר אולסבנגר רכוזה־רכונה, כנכונה לתפילת־תמיד, ראשו מושפל כלפי־מטה ולבו – לשמים. רגע יתעכב וישיח עם מכר ומודע בעניני יום; יעיר ויאיר חיי־שעה באימרת־כנף שנימת הומור מלבבת עמה, יעלה מעשית־עם שמוסר השכל בצידה: “אי אפשר לשאת את לפיד האמת מבלי לחרוך את זקנו של איש זה ואחר, או את הצמות של אשה זו ואחרת”, נוהג לומר. ספרו “בין אדם למקום” כתוב על דרך חליפת מכתבים בינו לבין בוראו. שאיפה אחת לאיש־חתירה לאין סוף, מכאן גם כמיהתו להיות בין הראשונים הטסים אל הירח ולנחות עליו. כל אימת שמתבשר האיש על התקדמות בהכנות לטיסה אל הירח, מתמלא יראה והתרגשות מעוצם המאורע, מבקש שהכל ישיחו במאורע זה, ממנו ארוכה ומרפא לאנושות. לא אחת יתמה ויקיש במטהו אחת ואחת על האדמה מעוצם כאב על שהבריות עלולות “להסתגל” להישג זה של עליה אל הירח, כשם שהסתגלו לטיסה באוירון, לרדיו או תגליות מופלאות רבות אחרות שרוח אדם יצרם. “יום שיגיעו הראשונים אל הירח, אמר, יום הרת עולם יהיה. בני אדם יתנו שוב דעתם לפועל השם, לאין סוף של הבריאה”; ועוד “תסלל הדרך” מן הירח אל עולמות רחוקים אחרים, “ואשרי אלה שיזכרו לנוע מכוכב אלי כוכב ברחבי הקוסמוס, באדיר במרומים”…
משהוקמה האגודה האינטרפלנטרית הבריטית לפני שנים, פנה ד“ר אולסבנגר אל ראש האגודה פרופ' לאו וביקשו לצרפו אל משלחת החלוץ לירח. השיב לו הפרופסור תשובה רבת־משמעות: “הטיסה לירח תהא אפשרית למעשה בעוד מאתים או שלוש מאות שנה”. השיב אישנו: “ודאי שמענך מסב לי אכזבה מרה. שמא יואיל כבוד הפרופיסור להפחית את הזמן במאה שנים לפחות, לפי, שנעדר סבלנות אני לחכות זמן כה רב”? ללמדך, מה גדולה הערגה של האיש לאותו יום נורא הוד, שאף ההכרה, שהנה קרוב היום והאדם ינוע אל רחבי השמים – ממלאת אותו נחמה, בטחון. “היום כבר מדברים על טיסה לירח בעוד עשר או עשרים שנה”, הוסיף ד”ר אולסבנגר, והיה מרבה לספר כל אותה תכונה הרוחשת במכון הבינלאומי לטיסה אל גרמי השמים, להיות נכונים להיום הזה, מן הבחינה הטכנית, הרפואית, הגבת גוף האדם בספירות העליונות, זכויות־אויריות של עמים ופרטי פרטים אחרים. “היום אני מאמין שעוד ילדינו הלומדים בגן כבר יזכו לזמן בו תדרוך רגל אדם על קרקע הירח, בטוחני שהדור הנולד היום יזכה להאזין לשידורו של הרדיו מעל הירח… היש ביטוי אנושי היכול להכיל כל גודל החויה, כל אותה מהפכה שיחולל מאורע זה ברוח האדם”? שהרי אם חלילה, לא ינוע ולא יזוע האדם מהישג שמימי זה, כליה, חלילה, צפויה לכל המין האנושי. השקפת העולם שלנו היום מוגבלת ביותר היא, נוכח השקפת העולם שתמלא את חייו של האיש החדש, זה הדן בבעיותיו מתוך חישובי המרחבים האינסופיים. "מדוע איפוא אין מתחילים לספר בכל הגדולה הזו, מדוע לא יספר אב לבנו, מורה לתלמידו, איש לרעהו יאמר: “הכון לקראת העליה לירח”? אני מתאר לעצמי, הוסיף, תכנו של השידור הראשון ברדיו מעל הירח, יהודי יפתח בברכה: “בורא שמים, ארץ וירח”… אך שוב: היתרעשו מוסדי ובני הארץ הזו, היזועו? או לאחר הבשורה הראשונה, יעבור הקריין לסדר היום ויכריז: "עתה האזינו להרצאתו של מר גרגשי על: “פני פקיעין – לאן”?…
“אכן, כל שכתבתי לפרופ' לאו, ברצינות כתבתי”, הוסיף האיש. “אה, אילו הייתי עתה לפחות צעיר בעשר שנים. משחיפשו אחר מועמדים לטיסה הצגתי את מועמדותי ומתוך הכרה בגודל המעשה ובגודל הסכנה הכרוכה בו. ואם גם יקרה ואשוב בשלום, אל־נכון תערוך האוניברסיטה באנקט לכבודי”…
אותה שעה הוציא האיש מכיסו ספר תנ"ך, אותו הוא מתאווה להביא ראשונה לארץ הירח, פתח בעובדיה וקרא בלחש של תפילה ובהטעמה: “אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה'”. יודע אתה כל הטרגדיה של האנושות היא צולעת, דומה היא לאותו אדם המהלך ברחובה של עיר ורגלו האחת דורכת על המדרכה והאחרת על הכביש. האנושות צופה באחת מעיניה מאחוריה, אל עבר ימים קדומים, ובשניה אל העתיד הרחוק, מכאן שעומדות לפנינו שתי אפשרויות: או שהיא תתאושש ותאזור כוח והחלטה להביט ישרות או שתדרדר לתהומות.
כל עיקרה של שיחה זו, מסתבר, לא באה, אלא כבטוי למערכי לבו הכמוסים של אולסבנגר, מעין תפילה לעני כי יעטוף, ערגה שאינה ניתנת להבעה להעלות מחדש את רוח האדם. מוסיף להשיח, שעם התנ"ך היה מתאווה להביא גם כמה מספרי הקודש של העמים האחרים, “שהרי אמונתי עמי, שבאחד מכוכבי הלכת, מהלכים ברואים משכילים, והכרה זו, הממלאת אותי יראה ורעדה, נוסכת בי רגש של שלווה רוחנית, תחושה שאני בן בית בכל היקום”. אמרתי: כל מעיינך לתור אחר עולמות רחוקים. חוקר אתה תורות של עמים ותרבויות עתיקים, חוזה אל הירח…
אמר: חלילה. בשבילי אין אלו עולמות רחוקים. קרובים הם לי מאד. אין אני מכיר בחלוקת הזמן. כבן בית אני רואה עצמי בדורו של אברהם אבינו, כשם שהנני בן דורנו ועד לסוף כל הדורות. לדידי, הזמן הוא חטיבה שאינה ניתנת לחלוקה, כשם שהאדמה עשויה מקליפה אחת, כשם שהקוסמוס אחד הוא. רוצה אתה: השקפה עולמי היא מיסתיציזם־רציונלי, כן מיסתיציזם רציונלי…
ד“ר עמנואל אולסבנגר עומד בימים אלה בסימן תרגום ה”אופנישדות" – שירי קודש הודיים ופיתח, אגב כך, השקפת עולמם של ההודיים לגבי נפש האדם השואפת להתלכד בנפש הקוסמית. חיי אדם, אינם אלא “אחיזת עינים”, העיר, כוכבי מרום, אינם אלא מראות של עבר בני אלפי ומיליוני שנים. האדם שואף להגיע מתודעתו הוא לתודעת הכלל. כד המים הצף על פני הים נשאר “כד מים”. נשבר הכד, הגוף, והמים מצטרפים אל מי הים הגדול, אל התודעה הכללית. ארבע דרגות בתודעת האדם: מצב של עירנות, חלום, תרדמה והעליונה מכל, ריכוז עד לעילוי ההכרה – זו: מעין הדבקות החסידית שלנו.
שיחה עם פרופ' מ. בובר, דרכה להוביל לבחינת עולם. עניינים קלים כעניינים רציניים המנסרים בספירה של עם ואדם – מטביע עליהם חותם אישיותו. שיבח מ. בובר, אותו יום, הוצאת ספרים אחת, שמעולה היא אף מן הנאות שבעולם. ברך על חרות הרוח שנשתמרה בה, והיה מיצר על שנתמעטו קוראי־אמת בימינו. “פסה אותה חדווה, פג אותו רתת, שהיה לפנים מסימנו של ציבור שוחר־תרבות לקראת כל ספר חדש. לא כימים ההם הימים הללו: שאם מופיע ספר חדש, כמה יתנו דעתם עליו? והלא מהי תרבות אם לא הזיקה שבין הציבור ליצירה”? העיר בעצב ומתוך חרדה לבאות, והוסיף שלא אחת אנוס סופר ואיש הרוח מישראל, ליטול כלי־נדוד, לתור בארצות נכר אחר נוחם ושותפים לדעה.
שמחה עורר מראה הישיש בקלות הליכותיו, תנועותיו המזורזות, דריכותו ועירנותו. שערות הכסף בראשו, זקנו ההדור, תוי פניו משווים לאיש ארשת של חכם־קדמון, רועה־רוחני שקהל חסידים רבים גלויים וסמויים לו. אוחז בזה ומזה לא יניח ידו, מוסיף תמיהה על תמיהה, לאותו מעיין נסתר ממנו שואב כוחותיו, אי הזמן העומד לרשותו? – “אתה שואלני על שעות עבודה: שתים־עשרה שעות ביממה, לעתים יותר, מבוקר עד חצות”. שמא היתה בהערתו אבק של יוהרה, מיהר וביקש להצניע: “שוב, אין השינה פוקדת אותי ואינה טורדת אשמורות עיני”, ועיני האיש פקוחות וגלויות, גדולות ומאירות וחוגגות על שהימים והשנים לא יכלו להן, ולא עלתה בהן הכהות. קמה רוח השיחה, זו המפילה מחיצות. נמתח ונוצר הגשר הנפשי. עמדה השאלה על חיי המוסר במדינה; האיר מ. בובר חיוכו הרחב, עיניו הישירו כנגדי ובאפלולית שירדה ונתעבתה כאילו נתחדדה ראייתן ואמר: “וכי סבור אתה שקיים הבדל מהותי בין מדינה זו לבין שאר מדינות? וכי לא מנהגו של עולם אחד הוא בכל אתר ואתר? סדנא דארעא חד הוא”. “ודאי מיצר אני על רוח העבודה הירודה בעולמנו. אבד מעמנו הרבה ממוסר העבודה, ממוסר המקצוע. כלומר, אין, להוציא בודדים מן הכלל, אומן הנותן נפשו למלאכתו, אינו רואה בה משום יעוד ויצירה. אין עושים מלאכה לשמה; כל כולו של האומן – לבצעו. מי יודע אימתי תחזור אותה רוח־עבודה כאשר היתה לפנים”… עד מהרה חזר אל הנושא שביקש להיאחז בו, בשאלת חרות הרוח: “דומני שאין לתחום תחומים, כחוק בל יעבור, לחופש הבעת הדעה, אמר, הכל לפי הזמן והכל לפי המקום, לפי מה שאנו מאירים את ערכי המוסר האנושי במסיבות השונות”.
– שמא, חלילה, מה שטוב היום עלול להיות רע מחר?
– על “הטוב” ו“הרע” הקדשתי ספר שלם, השיב, ושקע בדומיה. צלל בכורסתו, עיין ושוטט במחשבתו, שקל משפטו. הסתכלתי בחדר סביב: ארון ספרים לא גדוש, על הקיר תצלום העיר רומי ומנגד “מפת ירושלים העתיקה”, ללמדך, העיר, “שירושלים עדיפה על רומי”. על הארון עמדו שני כדי נחושת קלל, ובסמוך להם כד חרסינה עשוי פתוחי חושב, ובסמוך חנוכיה מבהיקה: "זו מבית הכנסת מלבוב, מימים “שלפני ההיסטוריה”…
החל מ. בובר לנתח אט־אט רעיונו על גורל היחיד בחברה, הביע מצוקתו על הסתירה הטראגית האופפת את האזרח, היחיד, בתוך הכלל, המפלגה. היחיד מצטרף למפלגה כדי להגשים שאיפה, אך עליו להכנע למרות עליונה, מרות הכלל. יש ואין דעת הרבים חופפת את דעתו. נמצא, שהיחיד כובל עצמו, הוא חבוש. “אהה, מה המסקנה איפוא? אין אני אומר חלילה שלא להצטרף למפלגה, אולם אי האדם אמיץ הלב, היודע לעמוד על דעתו, לקום בתוך המפלגה נגד המפלגה ולמען המפלגה!” הכל תלוי, כמובן, במבנה המפלגה ובאיזו מידה היא מקנה את חופש הדעה ליחיד. שהרי, אם לאו, עשויה המפלגה להתפס לטוטליטריות. “אני רואה ברוח המפלגתיות המופרזת, ולא בעובדת קיומן של המפלגות, את הסכנה לחופש היחיד, הנכנע לה בלבו, הרוצה בקיומה ואף בהצלחתה”.
אמרתי: המתוקנות במפלגות, דוגלות בחופש הדעה ובאחדות המעשה.
הורה מ. בובר על כמה מקרים בהם מתקומם היחיד על המוסכם והמקובל, חזר והטעים ובביטוי נמרץ, כי הכרח ליחיד להגן על אידיאות, אם כי גם בדבר זה יש לנהוג הגינות במלחמה לבל ילבשו הניגודים חריפות מופרזת. מה טוב היה, הוסיף, אילו נתעוררה כל מפלגה לביקורת עצמית, לבחינה מחודשת של ערכיה, לבל תזוח עליה דעתה, לחשב את דרכה אם היא נכונה או שמא טועה וסוטה מן הדרך, ואולי היא מתעלמת מן המציאות, סגולות המתסיסות חיים פנימיים, ואין חיות־אמת בחברה אלא במידה שמפכים בה חיים פנימיים.
נקלעה השיחה על ערכי הרוח בישראל ובעמים. הצביע מ. בובר על תמורה לטובה ביצירה הרוחנית שגילה בביקורו בארצות הברית.
אמרתי: “אף בישראל מוחשים סימני התעוררות רוחנית. לא נתפנתה די צרכה לטיפוח קנייני הרוח כפי שאיוותה, לפי שעיקר מעייניה – לבטחונה נתונים, לעמידה על נפשה, לכלכלתה, ירווח לה מצריה ותחזור להעלות ערכי־הרוח”…
– “יפה, אמר. דאגת הקיום. אל־נכון עוד יתפנה העם לטפח קנייני רוח”…
– הקריאה להעמקת התודעה היהודית, היא אחד מסימני התמורה לטובה, הוספתי.
העיבו פני הישיש. הרצינו מאד:
– אל־נכון גילוי של רצון חנוכי טוב הוא, אלא שלצערי איני רואה מי ומי יטול המשימה לחדור לעמקה של תורה, איני רואה גם הנכונות הנפשית ההולמת להתיר בעיה סבוכה זו הלכה למעשה במסכת החיים המתרקמים בארץ. אה, סבורני שדעתי בסוגיה זו נוגדת מן המקובל. אין בין הנחותי לבין הדעה הכללית הרווחת כל אחיזה ומגע, נעדרת כל התאמה עם אלו הדעות המהלכות, שלילה אני שולל לאותה משמעות, לתודעה היהודית. תאמר: שמא באמתחתי תרופה אחרת שאני מבקש להביא, פתרון כלשהו, ולא היא. אין בידי כל תרופה.
היה מ. בובר מצמצם עצמו כאומר להתכנס ולהעלם בתוך כורסתו, רק כוסף ראשו וזקנו הבהיק מן האפלולית:
– תודעה יהודית שאני רואה, שונה מהמקובלת, חזר. לא היום אך מחר, אני מאמין, עוד תקום אי־שביעת רצון, בנינו ובנותינו יתקוממו נגד התפיסה של הדור. אתה אומר חלה התעוררות, ואילו אני איני רואה עדיין כל התעוררות. מה דעתך, ומה מוטב, לא לראות דבר לחלוטין או לראותו ולהתעלם מן העיקר? אומר אני: מוטב שלא לראות דבר לחלוטין מאשר לראותו ולהתעלם מן העיקר. אי?…
שלח אלי האיש מבט מלטף כמבקש לסייעני לירד לסוף דעתו והוסיף:
“זוכר אתה אשר אמר רנ”ק ב“מורה נבוכי הזמן”? רנ“ק אומר כי בה בשעה שכל עם ועם בחר באלהים בהתאם לסגולתו ותעודתו של העם, בחר ישראל באלהיו, במחלט. רנ”ק התייחס לאותו פסוק ב“האזינו”: “בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו”. האל יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו… דעתו של רנ“ק נראית לי, שהרי מהותה של הנבואה בישראל היא, שהרוח היא היסוד העיקרי ביהדות ולא הכלכלה ולא הפוליטיקה. ואנו מה עשינו? בגדנו ברוח ובמחלט שהם מהות הוייתנו. כסבור אתה שדיינו, אם יסכימו איש עם רעהו לנהוג בהתאם לכללים מסויימים? כלום הסכם של בני־אדם על היתר ואיסור, של עשה ולא תעשה, הצו המחלט הוא? ואף אם אלף אנשים יסכימו ביניהם על ענינים מסויימים, מה זו עושה? במה ישתנה האדם? הלא זו דעתם של הסופיסטים, שטענו שהכל תלוי בהסכמה של בני אדם”.
– מן הסתם, אמרתי, זקוק דורנו לנס שיטהר לבנו לעבוד את המחלט באמת.
אמר: רנ"ק התכוון ללב נכון. תאמר, שיבה אל הערכים. אף זה תלוי בידי מי יהיו נתונים. לאמור, היעלה על הדעת שמורים ראויים ללמד מחר מה שלא קנו היום? כיצד יבואו להקנות מחר ערכים שלא באו לעולם, לעולמם, שאינם מאמינים בהם?
עמדה השיחה במבוי סתום. נקלעה לסבכה. ואחר הוסיף:
– כלום סבור אתה שעוד ניתן עולמנו להשפעה?
– אילמלא האמנו, אמרתי, אפסה כל תקווה. הן נסתרות דרכי הרוח, את שנזרע היום, סופו להביא יבול ברכה מחר, אט־אט וממעמקים.
– ודאי, ודאי, קרא הפרופיסור. חלילה לנו לאמר נואש. אחד המאמרים הראשונים שפרסמתי עם עלותי לארץ היה על “כוח הרוח”. אמת. נסתרות הן דרכי הרוח, אלא שהדברים אמורים להיום. אה, “תודעה יהודית”, ואילו לפנים ביקש אדם מישראל אחר הקדוש ברוך הוא – הקדוש ברוך הוא חזר בהטעמה יתירה ובדבקות.
ודברי חרדה חמורים הביע בהמשך דבריו על המצב בנוער, “מצב שהוא איום”, בשל דפוסי המפלגה הכובלים הנפשות הרכות ומקפיאים צמיחתו הטבעית של הנער, מעכבים חנוכו למחשבה עצמית. מכאן נשקפת סכנה גדולה להתפתחות התקינה של חברתנו, הכרח הוא להביא ארוכה למצב פתלוגי זה. מבקש מ. בובר למצוא צד של סניגוריה, שהמסיבות ההיסטוריות של עם ישראל נטעו בו את הפוליטיזציה המופרזת בחייו, “אולם אנו מצווים לעקור מקרבנו תקלה זו. חלילה לנו להקפיא מחשבתו של הנער, ננהג בו זהירות כבצמח רך, כי בנפשנו הוא! התנ”ך, צריך לעמוד במרכז חנוכנו המוסרי, עלינו לא רק להגות בו, אלא גם להאזין להמיתו הפנימית, לקול האלהים המהלך בתוכו, אנו חייבים להיאחז בערך המחלט, שלפי טיבו אינו משתעבד ליחסיות. הפנה שיחו כלפי מורי הדור ומאשריו, החייבים להיות חדורים אמונה במחלט כדי שיוכלו להקנותה לבאים אחריהם. הלקוי העיקרי, הוסיף, בלימודי התנ“ך בבתי הספר שלנו הוא, שרואים בתנ”ך מעין ספרות לאומית מפוארת, כשם שלכל עם ועם ספרות לאומית מפוארת משלו. אולם התנ“ך היא יצירה מיוחדת במינה. לצערנו אין המורים חותרים לקראת הארת האמת שבתנ”ך, מכאן שאין מעמידים שאלת האמת במרכז הוייתו של התלמיד. מורה בבית ספר אינו ראוי ליעודו ואינו מסוגל לגבש אפיו המוסרי של הדור הצעיר, אם בעצמו אינו חדור אותה אמונה באמת, במחלט"…
היחס שבין המורה לתלמיד, ההשראה ההדדית ששואבים זה מזה, תופסים מקום נכבד בעולם המחשבה של האיש, ההוגה כל הימים בכבשונה של היהדות בדורנו:“… כאן אתה נוגע באותו יסוד חיוני של החסידות שממנו נרקמו החיים בין המלהיבים לנלהבים. היחס שבין הצדיק לתלמידו אינו אלא רכוזו הנמרץ ביותר. המורה עוזר לתלמידים למצוא את עצמם, המורה מדליק את נרות נשמותיהם של התלמידים, עתה הם מקיפים אותו ומאירים לו. התלמיד שואל, ובאורח שאלתו הוא מעלה שלא ביודעים תשובה ברוח המורה, תשובה שלא היתה נולדת בלא שאלה זו”.
ואילו אנו, טוען מ. בובר, אין שואלים לאן מוביל חינוכנו ומה תכליתו. הוא הדין לגבי המדינה החייבת לשמש לנו לא כתכלית אלא כדרך למטרה הנכספת, לתחיה המגלמת עצמותו של העם ואת יחסו המיוחד אל המחלט. תהה מ. בובר וחיפש אחר קו המשקלת שביחסי אדם, בין יחיד ליחיד ובין כלל וכלל: מפני מה מתעורר המצפון האנושי בשל עוול שיחיד עושה ליחיד, ואין מתקוממים על עוול הנעשה מצד היחיד בצוותא חברתית? אי הקו המאחד את היחיד והציבור בכגון אלו?
משחזר לרעיון היעוד הוסיף ואמר: המותר לנו לזהות רעיון התחיה הגדול עם המדינה כשהיא לעצמה, ואפילו עם מיזוג גלויות? בימי ראשיתה של הציונות דגלנו בגאולה. כלום אין אנו חשים שב“גאולה” צפון רעיון עמוק ומקיף יותר, אליו נכסף אדם מישראל? וכי מה משמעותה של “יציאה מן הגולה”, אם לא חידוש האפשרות לקבוע בעצמנו דמות חיינו? הנה ניתן לנו החופש, אין אנו עוד עבדים, אין לנו עוד כבלים, אשרינו – אנו בני חורין, כלום אך בזה אנו מקיימים האפשרות הגלומה בחרות זו, האם הפוטנציאל הזה המצוי ברשותנו בא לידי ביטויו? השחררנו למעשה את עצמנו מן הכבלים? חלילה לנו להלוך כבערפל. נעשינו לעם ועלינו לחיות כבני חורין, הנדע לצעוד אל המטרה הנעלה?
*
משמעות רבה נודעה לו למ. בובר לשיחה, שיחה לשמה. השקפת־עולם שלימה גלומה בה. שיחה – כתפילה, בחינת סוד שיח שרפי קודש; וידוי שבין אדם לחברו, זו העולה מן הפנים, מן הגנוז והנשמה היתירה. חרות המחשבה חוגגת בשיחה דוקא. אינה יודעת מורא וכבלים, אדם מאזין בה ממשק כנפי האין־סוף, מיישבת קושיות ואבעיות, מעוררת הכרה ממשית, ומקום שהכרה בו – שם אתה מוצא אהבת־עולם, שהרי במאמר ברא הקב“ה את העולם. רוצה אתה, התנ”ך כולו נושא חותם השיחה. הפוך בה והפוך בה וכולו דו־שיח בין האדם והאלהים.
ב“אור הגנוז”, מתאר מ. בובר הצדיק הדורש לפני עדתו בפרשת השבוע בשבת בסעודה השלישית: “העדה היא שדה־הכוח של דיבורו, בו מביא הדיבור את הרוח לידי גילוי הגלים המתפשטים והולכים. וסעודה זו עצמה – אין לתפוס מתיקותה ואת נועמה אלא אם תתפוס שכל אחד מתמכר כליל, והכל מתאחדים לאחדות נלהבת, אחדות שאינה אפשרית אלא, מסביב למרכז מלהיב, הרומז בהווייתו על המרכז האלוהי של כל ההווייה”.
“שיחה, העיר, חביבה עלי מכתיבה. לעולם איני חש בה עייפות וליאות”. שיחתו של האיש מתרוננת בהמייתה ובשלוותה, כהמיית הירדן, ככנרת השוקטה. שעה אַרכה־קלחה שיחתו של מ. בובר, אפלולית החדר שאבה ממאור המעט שנצנץ מן המנורה והביאה לריכוז המחשבה, כן הילכה שיחתו והבהיקה כחסיד בעת צקון־לחש. נתפס רגע לתמונה אחת שלא עלתה יפה. קם והציג שתי תמונות משל אביו, אחת נעימה ואחרת שקוי הפנים בולטים כחריש עמוק באדמה דשנה. תמונה אחרונה היתה שונה לחלוטין מקודמתה. כדי־כך העלה זכרון משל אבא שבעל אחוזות היה, עיקר מעייניו היו לשבח עבודת החקלאות וטיוב הקרקע. פעם נסע לתערוכה חקלאית גדולה שהתקיימה בפאריס וקנה האב כמות ביצים היפות להשבחת גזע עופותיו, והיה האב נושא על ברכיו טנא הביצים, כל הדרך נשאן, מפאריס ועד גליציה, לכפרו ליד צ’ורטקוב, לבל יאונה להן רע. אגב הזכיר, שאביו הוא שהציע לראשונה להרצל לפתח ולנצל אוצרות הפוספטים בארץ־ישראל. אף דמותו של סבא רבי שלמה בובר, חרותה בנפשו, תלמיד חכם גדול היה. בעל תורה מופלג שומר מצוות ומתפלל ב“שטיבל” עם חסידים, אם כי נמנה לבין המשכילים. “בילדותי התרשמתי התרשמות ראשונה ממראה הליכות החסידים. אף ראיתי את רבי דוד משה מצ’ורטקוב הוא בנו ש רבי ישראל מרזין”.
– זו ראשית יניקה מתורת החסידות, שהרבה אתה לן במשנתה, אמרתי.
– ודאי שמבית סבא ראשית גילויי בחסידות. ללמדה החילותי רק אחר פטירתו של הרצל.
עמדה השאלה, אם יתואר חידוש תנועת החסידות בימינו והיכן אנו מוצאים גילוייה.
– אני מבקש, אמר, להסמיך בזה ענין בו אני נזכר כשקראתי בנעורי ב“רומי וירושלים”. משה הס אמר: “החסידות משמשת מעבר טבעי בגבול רוח־היהדות החיה, מעבר מן היהדות של ימי־הביניים אל יהדות מתחדשת, שעדיין לא יצאה מהתהוותה, ותוצאותיה של החסידות – אם אך תשכיל התנועה הלאומית להשתלט עליה – עין לא תשורן מראש”. ביקש מ. בובר להסביר ההומניזם הלאומי של הס בלבושה של החסידות, הוסיף ואמר:
– דוק. לפי דרכי אני מבקש לפרש דברי משה הס. שואל אני: למה התכוון הוגה דעות זה שלא היה דוקא משומרי המצוות. התרשמתי מאד מדבריו. תדיר שואל אני את עצמי, מהו בחסידות העשוי לעורר השפעה על חיי היחיד? לדבריו של משה הס, אין תנועה לאומית בלי חידוש החברה היהודית, וחידושה של חברה מבפנים היא צריכה. אם נוציא מכלול המצוות הכלולות בחסידות, נשאל, מהו התוך, העיקר הגלום בתנועה זו? מצאתי שהעיקר בחסידות היא הדבקות, הכוונה היתירה, שאדם מכוון את כל לבו בשעת מעשה. לא רק שהאדם ידע שעושה מעשה, אלא שהמעשה כובש כל ישותו והוויתו של האדם. משמע, לא סגי בקיום מצוות, אלא שהעיקר בהן הכוונה, יהא אדם חדור הכרה שכוונתו לשם שמים, שיכוון לבו לשמים ולא רק שיקיים מצוות לשמים. מי שמתכוון איפוא לסוציאליזם של אמת, לחיים סוציאליסטיים, לחידוש פני החברה, לא תהא יכולת בידו, אלא אם כן יחתור לקראת התחדשות ההקבלה שבין חידוש מבחוץ והפיכה מבפנים, העדר התאמה בין שתים אלה, פירושו משטר סוציאליסטי לקוי, התאמתם – משמע חיים סוציאליסטיים שלמים.
– החסידות, העירותי, לובשת צורה ופושטת צורה. אך מהותה אחת היא. התנועה החלוצית בישראל על כל גילוייה הנאצלים, וכל הגדולה המתרקמת במדינה, מסימניה של החסידות הם?
– אמנם כן, השיב הישיש בגבורות. לא אחת נתתי דעתי לכך. שתי פנים מצאתי לתשובה: “הן” ו“לאו”. החלוציות כתופעה מזהירה של תנועת התחיה שאפה לשנות סידרי חיים ולהתחדשותם מבפנים. לא התכוונה לצד האינטלקטואלי אלא לשינוי פני החיים גופם. אני חוזר ושואל עצמי: מה חסר לה לחלוציות?…
“מה חסר לה, לחלוציות שלנו”?…
שתק קמעא, הרהר בקול:
– נחזור־נא לעולמה של החסידות. למה זו התכוונה? החסידות ביקשה את הדבקות בכל דבר ודבר ובכל מעשה ומעשה. אמת. אך לאיזו תכלית? שאלה עצמה: לאן? המענה היה: הדבקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא, לשם ייחוד קודשא בריך הוא, או כפי שאמרו: איחוד הקדוש ברוך הוא עם השכינה. כלומר, האמונה מעוררת את האדם לעשות מעשהו מתוך כוונה וקדושה והיא עשויה להשפיע על גלגל המזלות והעולמות העליונים. חדירה אל תוך תוכה של הווית העולם, זו הידועה בכנויה בפילוסופיה טרנסצנדנטיות. היינו, שיצור זעיר, הקרוי אדם, יש בכוחו להתעלות אל אותם עולמות עליונים. במלים אחרות: אותה כוונה שאנו מכוונים בחיינו ובמעשינו, שלא תהא מופנית כלפי היחסיות ולא כלפי המוסכם אלא כלפי המחלט, שהכל תלוי בו, הטוב, הקדושה, מושגי היסוד של האמת והצדק, המוסר; מושגים אלה צריכים להיות ממהותה של חברה, שוב לא בהסכמה, אלא כערכים מחלטים שהכל ניזונים מהם ותלויים בהם, שבן אדם יהא ניזון מן המחלט שבעבודה ולא עבודת האדם לשם משהו, העוקר את הערך משרשיותו והופכו ליחסי, והיחסיות – תכונת הארעיות והזמניות בה, מן החולף, המתפרק והמתפורר. בכל עת ובכל עידן מזומנים לאדם חיים על יסוד ערכים מחלטים של צדק וחסד בצוותא. זו מן הנודעות ואינה צריכה ראייה. אלא שהחלוציות ברובה התעלמה ומתעלמת מאותו “משהו”. מבקש אני ללמד זכות עליה, לפי שחלוצינו עלו בדור שהם כינוהו כדור העומד בסימן של ניוון הדת. אך לא עצרה החלוציות כוח ליציאה למרחב, למעשה שבכוונה. לא תכון הגשמה אמתית אלא בשתים: בחידוש פני החברה ובדבקות אל המחלט. בלעדיהן, הכל ייתפס ליחסיות, וכל עוד נשארת היחסיות בתחומה, אין לה תקנה.
הזכיר כאן מ. בובר את האימרה: “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו” והוסיף, כי לשם השגתם וקיום חיי־אמת לא סגי בשמירת מצוות התורה בלבד, אלא חייב אדם להיות דבק בה, גם בנותן התורה. בלעדי התפיסה של המחלט שהיא ממהות קיומה של היהדות, שוא עמלו עומלים. הדבקות במחלט היא יסודה של היהדות: “אילמלא נולדתי יהודי והיה עלי לחזור אחר תורה ולבחור בדת, שוב הייתי בוחר ביהדות”, קרא פרופ' מ. בובר מתוך סערה כבושה. “מפליא, הפטיר, בניגוד לאלה שראו באותם הימים בחסידות אמונה תפלה, ראה משה הס בחסידות יסוד להתחדשות של האומה, וכבר בימים ההם”…
ביקשתי לשאול לדעתו על ראשית הסימנים לכבוש הקוסמוס, החלל, ואם עולה תקווה שכבוש זה יחולל שינוי ערכין אף בחיי האדם ושליחותו ויעודו לגבי ערכי הנצח.
אמר: אכן, כבר נשאלתי בזה על ידי אנשים מחוץ לארץ. השיבותי: הכל תלוי באדם. סוף דבר וראשית דבר, הכל תלוי בו. אם כבוש ושליטה טכנית זו יעבירוהו על דעתו, הרי יהירות יתירה כמוה כהתפסות אל הסיטרא אחרא, שחורבן וכליון צופן בחובו. יכול האדם להתבונן אל פועל כפיו של הקב"ה, והוא יתנשא ויתעלה:
אכן, שאלת הנצח, שאלה טראגית היא של הדור…
*
“ועתה אנסה להתנצל כנגד מיליטוס, שהוא, לפי דבריו, איש טוב ומסור למדינה, וכנגד הקטיגורים האחרונים… וזוהי קובלנתם בקירוב: סוקרטיס חוטא במה שהוא מקלקל את בני־הנעורים ואינו מאמין באותם האלים שהמדינה מאמנת בהם, אלא באלוהויות אחרות וחדשות” (אפלטון).
ישב פרופ' מ. בובר בכורסתו מתוך שלווה והשקט. ראשו הנאה נשען על כתפיו האיתנות ומעמסת השנים אינה ניכרת עליו. שמש טובה, מבשרת התקרב־הסתיו, הזליפה מאורה, והעינים הרחומות נצצו, כמפללות לשיחה שתקובל ברצון. “מחמת תשישות אנוס אני לחשוב באיטיות רבה”, העיר הישיש כמתנצל ואגב הסמיך רמז ומשל חסידי על אותו צדיק, שלא היה נותן תנומה לעיניו ובתשובה לחסידיו התמהים העיר: “אל תחששו, אני ישן במהירות”. ראשיתה של השיחה הפעם עמדה תחת רישומה של מסיבת עתונאים שקדמה יום או יומיים, בה גילה פרופ' מ. בובר פגישה אחת לפני עשר שנים, בה ביקש ראש הממשלה עצה וחוות־דעת, מבין אנשי־הרוח: “איזו דרך טובה לעיצוב דמותה של האומה בעתיד”. אמר מ. בובר: “חינוך הדור למילוי חובה מוסרית”, אפילו אין הדור רואה טעם למעשה מסויים של מנהיגיו, סופו שירד לעמקו, יברך ויתברך בו. כמשל, הצביע מ. בובר, שישראל תיטול על עצמה את היוזמה לפתרון בעית הפליטים הערבים. קיבל ראש הממשלה הנחה זו בעיקרה, אלא שבין שני האישים עמדה שאלת “המוקדם והמאוחר”.
הימים עומדים בסימן של מגע־האדם הראשון עם הירח, פגישתם של שני ראשי־הצוקים מזרח ומערב. שאלתי לדעת הוגנו, שהרי הקירבה בין אדם לאדם, חשובה לא פחות ממגעו של תבל בתבל. אמרתי: מהו המאורע הגדול שהיינו עדים לו השנה?
“מאורע גדול?” נתן בי הישיש מבטו האבהי והחודר. "שאלתך מזכירתני פניה אחרת שקיבלתי מאישיות אחת בארצות־הברית, שביקשה לדעת “מיהו לדעתי האדם הגדול ביותר שקם לה לאנושות באלף השנים האחרונות”. מה לדעתך צריך הייתי לענות. מובן, שלא עניתי. אדרבה, אמור־נא לי אתה, מהו המאורע הגדול שאירע? הרהרתי רגע והודיתי, “שאין בפי מענה”, ולכאורה עולם כמנהגו נוהג, לא חל כל שינויי בגילויו של האדם.
“זהו זה”, נענה מ. בובר. כתוקע יתד איתנה ליריעת השיחה, שהוא אומר לפרוש.
“השעה אמנם גדלה היא, אנו שרויים בתקופה רבת־סכויים, מליאת אפשרויות, שלא היתה כמותה לתקווה וליאוש, לנחמה ולאכזריות. עד כמה שאני זוכר, על־כל־פנים מתקופת ההיסטוריה של המין האנושי, עוד לא היתה תקופה שיציבותו של העולם עמד על כף המשקלת כדורנו, אם לשבט ואם לחסד, לחיים או לאבדון, מפלט אחר – אין. לפנים נהגו לומר, “נמשיך איכשהו”. כיום לא תצלחנה תחבולות קטנות מעין אלה, משמשת ובאה שעה גורלית, שבלא הכרעה אמתית, בלא מפנה יסודי, אין להמשיך”. שקע האיש בהרהור־מה, ועצב־עולם ירד עליו, כבן לדורות שחלפו ונגוזו שנקלע לתקופה שאינה תקופתו, והוא מחפש בנרות להציל נכסי־רוח של עם ואדם, לבל ייטרפו כליל בסערת־האימים של הימים.
“אתה מבין, הוסיף, דרגת ממשותם של הדברים מתעצמת והולכת, פוחתת והולכת צביונה המפשט. שוב לא יכונו סיסמאות־פוליטיות בעלמא ושאין להן אחיזה. העולם חש, שמן הנמנע להמשיך כך, כיום אין־שחר להפשטה הפוליטית”.
היה פרופ' בובר מתברך בתיבה עברית ואנושית נאה זו, ש“שחר” שמה, המצטרפת מתוך התאמה מופלאה למושג רעיוני שהוא מבקש להגדיר: עולם ואידיאה שרויים באפלה ומצפים שינצו עפעפי־שחר, תוחלת וספק המשמשים בערבוביה, ואילו האדם נפעם מן ההתרחשות העומדת להתחולל ולבו מנבא לו חזות־קשה, והוא נחרד להביעה. אלא, אמונתו מעוררתו ובכוחה הוא מבקש להמריד את עצמו כנגד עצמו, את העם, עמנו, כנגד עצמו, הכל כנגד הכל, סתירה לשם בנין, ספקנות המעוררת למחשבה. מתוך אומץ רוח, הנובע מתחושה עמוקה של חרות־פנימית, מיצר פרופ' בובר וקובל על שלא הצלחנו עד כה לגלות כוחות של “מדיניות עצמית ועקיבה”, אף בבעיות המסובכות ביותר, בעשור הראשון של המדינה, והרי אנו “תלויים יותר ויותר במצב העולם”.
– אנו חיים בעולם אחד, העירותי. אין מנוס. שוב, לא יכון עם לבדד ישכון. "ודאי, אמר, לא להתבודדות פיסית הכוונה, אלא להתבודדות רוחנית, זו העשויה לחדור לנבכי־עולם, המעוררת להתחדשות רוחנית, לגילויים חדשים של רוח האדם. זאת ודאי לא עשינו, שכן, לא תבוא הרוח לידי גילויה, אלא מתוך התבודדות עצמאית רוחנית.
הפליגה השיחה אל “המאורע הבולט ביותר” שאירע השנה בחיי המדינה. מאורעות ואדי סאליב, תופשים אל־נכון מקום בראש הגיגינו. נימת־חרדה נתרעדה ממעמקים מן הקצה ועד הקצה והכל הופכים והופכים בה. “ודאי שמאורע זה זיעזענו”, אמר מ. בובר, אלא שלא פחות מכן נזדעזעתי מפני העובדה, שכמה וכמה דברים, שאפשר היה לעשותם לפני המאורעות, באו על תיקונם לאחר המאורעות. ממה נפשך? אם היה ביכולתנו למלא את חובתנו לאחר המקרה המעציב, מה טעם שלא הקדמנו רפואה למכה? כלומר, שוב, לא עשינו את המוטל עלינו, החובה המוסרית. אל נשלה עצמנו בטעמי־שוא, שהללו בארצות גלותם היו שרויים בתנאים לא פחות קשים. שהרי מה טעמה של “עליה המונית”, “קיבוץ גלויות ומיזוגן” אם לא חזון זה של קבלת פני רבבות אלפי אחינו ולשתפם שתוף של אמת בכל מערכי־חיינו. בעניין זה עומד אני לצידם של המפגינים אם כי אף מצפוני נוקפני, שהרי יש לי דירה ומשפחה ופרנסתי מצויה. אמנם, ככל אדם, מבקש אף אני לשכנע את עצמי ולהרגיע מצפוני, “שזה דרכו של עולם”. עליתי לארץ לפני כחצי יובל שנים… אף אין דעתי כדעתך, ששני חלקים מסתמנים בישוב הנבדלים זה מזה, מכאן הפרזה במותרות ומכאן מחסור ומצוקה; כלומר, שאין בחברתנו חלוקה שווה של המצוי והמחסור. שהרי, אין לבוא אל הציבור בכללו בתביעות, שיקריב קרבנות. זה דרכו של ציבור, ומבחינה זו כל בני האדם שווים. אלא, שהממשלה מצווה לכוון ולהדריך את חיינו, וממשלתנו עוד חייבת להיות שונה משאר ממשלות בעולם, עליה הדאגה והחובה. שוחחתי בעצמי עם כמה מעולי צפון אפריקה. נתרשמתי מכנות דבריהם. אין להם כל פניות פוליטיות והם גילו את אכזבתם ממה שהבטיחו להם שליחינו לבין המציאות אליה הובאו. רואה אני בזה תופעה בלתי מוסרית הנובעת מהעדר אחריות מספיקה. לא נועיל הרבה אם נפנה “אל הציבור” ונטיף לו “מה נחוץ לו ומה לא נחוץ לו”. הסוציאליסטים האוטופיסטים חשבו לפני מאה שנה לשכנע בעלי־הון לשנות ממנהגם ולשתף פועלים בהנהלת המפעל. יודע אני כמה בעלי הון בחוץ לארץ המנסים כיום ללכת בדרך זו. אולם, לפנות בהטפה אל הציבור ולבקשו שיעשה וויתורים לשנות דרכו – לא נצליח. לעומת זאת, אפשר לפנות אל המפלגה, אל הקואליציה, ולשאול אותם, “כלום באמת נעשה כל שלאל ידם לעשות”?…
אמרתי: הלב כולו נתון בהפרחת שממות הארץ, בהקמת היכלי תרבות, ואילו היחיד נשכח־נשחק.
“אמת־אמת, נענה פרופ' מ. בובר. כסבור אני, תרבות זו שאנו בונים אינה תרבות אמתית, זו מן השפה ולחוץ, מן החלון ולחוץ, תרבות זו אינה צומחת מתוך עצמיות של חיי־אדם, במשאו ומתנו, במגעו האמתי. תרבות זו שאנו מטפחים, תרבות מדומה היא, מלאכותית. תרבות אינה הקמת מפעלים והפרחת שממות, אלא משמעה טיבם המהותי של מפעלים אלה, ביחסים שהם יוצרים בין אדם לחברו. איני אומר, שאדם חייב להקריב עצמו למען הזולת. לכך לא הגענו. אך קודם לראש, מעשה פשוט הרבה יותר: הידברות איש אל רעהו. זקנתי כבר וקניתי נסיון־חיים בעולם, בנתיבות חיי נוכחתי, שאמנם המגע הכן בין אדם לחברו מתמעט והולך, הצורות הקיבוציות־חברתיות מרכבות מן הבחינה הטכנית, עיניהן נשואות אל “התכליתיות” בלבד. הפכנו לחברה של תגרנים, שהתכסיס כובש את המידות הטובות, עד כי לעתים, יש ומהרהר אני, “שמא אין תקנה לדורנו זה”?!… העולם כולו שרוי כיום “בדיבור פוליטי”, זה הנובע מן השפה ולחוץ, שאין תוכו כברו. רק מפנה יסודי עלול לשנות את המצב, אולי הדור השני או השלישי, שירעב ויצמא לתאום הדיבור למעשה, המחשבה למציאות, דור שיפרוק מעל עצמו את “השקר” הממלא את הוויתנו. נא־דוק, לא “שקר” במובן המקובל והרגיל. מבקש אני לומר, דור שישחרר עצמו מחיי כפילות וסתירה פנימית. חלילה לנו להמשיך בדרך זו. ביחוד אנו כהוויה יהודית, שבנו טבוע משהו המייחדנו ומבדילנו מכל העמים”.
באה אתנחתא. צנח ראשו של הישיש על שולחנו ונשתררה דומיה. לאחר שעה קלה, חזר וזקף גוו והשעינו אל כורסתו, וכמבקש להתקרב יותר ויותר לאמת עם עצמו ועם העולם הסובבו, הוסיף ואמר:
“אל נכון פעלנו נצורות. יצרנו תנאים היכולים לסייע בידינו לעשות מפנה מכריע, אלא שעד כה לא קיימנו את שמוטל עלינו לעשות. תאמר, אין הדרך קלה, ואל נקל ראש בהישגים. העולם משתאה לכל אשר חוללנו. אמת. אלא, שלא עשינו אותם דברים שהמדינה והעצמאות מאפשרים לנו ומטילים עלינו לעשותם”.
כאן עבר פרופ' בובר ועשה מעין וידוי, וגילה משהו מהכרתו היהודית־ציונית־אנושית. “דרכו של אדם, אמר, ככל שהוא מזקין לא רק שדעתו מתיישבת, אלא גם תופס הוא את החיים בממשות־יתר, בחומר וברוח. הציונות שלי, היתה משתתת במידה רבה, על אשיות הרעיון של הקיבוץ, שראיתי בו מעין התגלמות של מצודה ומעוז־רוחני נעלה. כידוע לך, אין אני אידיאליסט, או פרפקציוניסט אלא מליוריסט וריאליסט גמור. איני מתכוון בחיים לשלימות, זו שאין אנו יודעים כיצד מגיעים לתכליתה ושהיא אך מחזון ימות־המשיח לעתיד לבוא. אני שואף לחיפוש דרך בגבולות האפשריים, בגדר היכולת האנושית, לשיפור־יתר של האדם ובתנאים ובמסיבות שהשעה כשרה להם; רוצה אתה – לשלימות יתר של חיי האדם. אמרתי לפנים, הנה חיי הקיבוצים סימן יפה הם לחברה כולה. אלה יתנו אותותם אף לחיי העיר. אמרתי, הנה מרעיון הקיבוץ תצמח גאולה לשכנות טובה, ליחסים טובים שבין אדם לחברו, של קירבה אנושית מחוף אלי חוף. באו ימים וטפחו על כל התקוות והחלומות. אותו רעיון כאילו הועם משהו. פסקה, כנראה, מהתנועה הקיבוצית אותה רעננות חיים, אותו שגשוג, אותו טאמפו, נכונות ורצון להגשמה כמימי נעורים. אין אני מתיימר לומר, שאני מכיר את התנאים כיום מתוך מגע קרוב, ולדאבוני נבצר ממני הכוח לתור היום על פני הארץ כמלפנים. התקום הרוח בדור זה לשנות פני החיים? אמונתי בדור הבא, בדורות הבאים, וכדעתי מאז, לא המנהיגים קובעים, הנוער קובע”.
משנגע פרופ' מ. בובר בשאלת הנוער, אינו יכול שלא לחשוף אף כאן שרשיו, וכגודל אכזבתו היום כן גודל אמונתו במחר.
“… ופני הנוער שלנו, מה תגיד עליו”? אין הנוער שלנו שונה מכל נוער אחר בעולם. אכן, כן הוא. אלא, שאני חש בליקוייו של הנוער שלנו ביתר חריפות. דומה, שבהתפתחותו של הנוער שלנו, נעשה איזה עוול אובייקטיבי. אני עומד ותוהה – כיצד ימלא הנוער את המוטל עליו, ולא הגשמת הרצוי בלבד, אלא שיהא חדור הכרה להיות לעם בעל יעוד, ולאור אותו חזון של הגשמה אליו נכספנו בכל תקופות הגלות, של קיבוץ גלויות ומיזוג גלויות. כיצד ייחלץ הנוער למשימה נעלה זו. תמיהני". ושלושה סימנים נותן פרופ' מ. בובר בנוער של ימינו. האחד, אותו נוער החדור “מפלגתיות מופרזת”. לא שפרופ' בובר שולל את המפלגה מעיקרה. אדרבה. הוא מחייבה כמסגרת אנושית רצויה וברוכה. אלא, שלכל מפלגה מטרה ראשית, שמתפקידה להגן עליה. ואילו המציאות מטשטשת לא אחת את המטרה העיקרית. קיים מיעוט במפלגה, המבקש להגן על אותה מטרה, ואין הוא מגיע לכך ואינו מעז לצאת נגד הקו השליט ולהלחם למען אותו יעוד ראשי. מבחינה זו, סכנה של ניוון נשקפת לנוער.
גרוע יותר, אלה הם הצעירים שאינם מאמינים במפלגה, או בכל אמונה פוליטית־מפלגתית איזו שהיא ואינם דואגים אלא לעצמם בלבד. נוער שנתפס לציניות ולאנוכיות. יודע אני, שמסוכנת האנוכיות הקולקטיבית המפלגתית, אך רעה חולה הימנה היא סוג של נוער זה. הסוג השלישי, אלה בני־עליה מעטים מבני הנוער הנכספים למשהו שונה, חשים בחלל הריק ואינם יודעים למה הם נכספים, נושאים בלבם חלומות וגעגועים אל משהו שעדיין לא נתפס. יתכן ומהם תצמח טובה וישנו פני הדברים ויחדשו חיי העם. על הנוער הזה דאגתו ותקותו של פרופ' מ. בובר, שבעוד דור או שני דורות יביא את המפנה. “מוכרח להתחולל אותו מפנה שאנו מייחלים לו, שאותו דור יהיה חדור אי־שביעת רצון עמוקה, שיצמיח דבר חדש. כשאני לעצמי, מרגיש אני מבחינה זו את נכדי וניני, כבעלי־ברית שלי ושל הדורות הבאים והטובים שיבואו, בוא יבואו”.
בסיומה של השיחה ירדה עננה כבדה, מה עתיד נכון לנו. התהא רציפות? היקום דור ממשיכים?
מבעד לחלון הבהיק פס של אורה…
שעת בין הערבים. מתוך האפלולית, שהשתררה והלכה בחדר, הזדקרה קומתו הזקופה של הפרופ' שמואל ה. ברגמן. מתוך כך הבהיקו יותר שערות הכסף אשר לו, המבט נעשה חודר, השפתיים הקרינו חיוך נלבב. ביתו של ברגמן שרוי מתחת לפני הרחוב. הנגוהות האחרונים שזלפו מבעד לאשנב שיוו למקום דמות משכן מעמקים בו מסתופף בחרדת־נפש אזרח־עולם ישראלי התוהה כל הימים על כבשונו של עולם. אדם וספר צמודים כאן לישות אחת. רגע “הצצתי” על עבר ימים ראשונים, לפני כשלושים וחמש שנה, עת כיהן האיש כמנהל הספריה הלאומית ברחוב החבשים, רכון על שולחנו כצולל בים של ספרים. נראה שגורל הספריה בהר־הצופים מדריכה את מנוחתו, כשם שמעסיקה אותו בעית עתידו הרוחני של עולמנו: “גדולה הסכנה הצפויה לכל עבודתנו המדעית בהתמדת המצב על הר הצופים, העיר, חצי מליון כרכים בענפי־מדע שונים עדיין נתונים בשביה, נכסי־רוח שאין להם תמורה”.
פרופסור ברגמן, פרשנו המובהק של א. ד. גורדון, סיפר על ראשית פגישותיו עם גורדון בועידת היסוד של הפועל הצעיר “צעירי ציון” בניסן תר"פ בפראג, ועל פגישותיו התדירות בארץ, בדגניה או בכינוסים ובועידות. “קשה לשער כעת מה היתה עשויה להיות השקפתו של גורדון על דרכי הבנין של מדינתנו ולהט תקומתה, ואם היה רואה בקורת־רוח את אפני ההגשמה”. אמר בתשובה לשאלתי, לפי שאין להעתיק אותה מציאות קטנה של העבר למציאות הרבה והגועשת של ימינו. אל־נכון היה שש למראה התנועה מן העיר לכפר, בודאי היה שמח על השאיפה לכונן את המדינה על בסיס איתן ופשיטא שהיה רואה במורת־רוח תלותנו הכלכלית ביהדות הגולה. והרי הוא הטיף תמיד להסתפקות במועט, לחיי צנע והורה לנו לעמוד ברשות עצמנו.
השיחה התנהלה לאיטה. נראה היה שמר ברגמן שוקל כל משפט היוצא מפיו. דעותיו יצוקות, שקופות ובהירות. הזכיר את הויכוח: אם על ידי הקמת האוניברסיטה לא תצמח תקלה לעבודת האדמה “דוקא גורדון צדד בזכות האוניברסיטה. שבני הקיבוצים ילמדו תורה. ואמנם, רעיון זה שנראה כאוטופי בשעתו, מתגשם בימינו. מפעם לפעם מוצא אני אנשי־כפר וחברי קיבוצים שוחרי השכלה ומדע – החוזרים לאחר שנים לישוביהם”.
פרופ' ברגמן הפסיק לרגע. פניו נעשו קודרים, משל חזות קשה עלתה לפניו: “אכן, אחד המכשולים הגדולים לעתיד ההשכלה של הדור, הוא המצב הכלכלי של מתלמדינו ומורינו. מורים רבים אינם מרוויחים כדי מחיתם ונאלצים לחפש להם מקור־פרנסה צדדי, מאבדים זמנם היקר ומקפחים שדה־מחקרם, דבר זה עלול להתנקם בנו. האוניברסיטה שולחת אמנם את צעירינו המעולים להתמחות בחוץ לארץ, אך לנו דרושה עליה של אנשי־מדע כבשנות השלושים, שבזכותם קנתה האוניברסיטה את שמה בעולם. חלילה לנו להשלים עם המצב הקיים. מכוני מדע נסגרו ומכונים חיוניים חדשים אינם נפתחים מחמת מיעוט כוחות ההוראה. אמנם הנהיה אחר מדעים “מעשיים” היא מסימניה של התקופה בכל העולם. אך אנו לקינו יותר. מתגלים סימני התנכרות מסויימים של הדור הצעיר לערכי היהדות. מה דלונו במתלמדים שוחרי מדע־היהדות. לפנים סיפקו ישיבות פולין צרכי הרוח שלנו. נסתם אף מקור זה. אנא נבוא? אה, אילו השכלנו לסלול נתיב ללבבות של בני העליות החדשות, מן הסתם צפונים בהם כוחות מעולים”.
פרופ' ברגמן העלה על נס מפעלו של יעקב מימון להנחלת הלשון העברית בקרב עולינו. “זהו מפעל כביר של יחיד. שלשום ראיתי תלמידה מן העיר והיא מורה במעברת תלפיות במחיצתה של נערה כבת שש־עשרה או שבע־עשרי, עולה מאפגניסטן. הנערה העולה למדה לא רק קרוא וכתוב. ראיתי קורת־רוח מפניה. שתי נערות שישבו צמודות על ספסל אחד, זו ליד זו, “המורה” ו”התלמידה" – לא רק שתי יחידות נפרדות. זו היתה פגישה אנושית. אף האורחים הנוצרים שהיו עמי, שני מלומדים, פיני ושבדי, היו נרגשים ממלאכת קודש זו. לא קלה היא המלאכה על תלמידנו ומורינו. אך חובה לעשותה. מכאן עתידה לבוא התשועה ללימודי היהדות. הבעיה היא אם יעלה בידינו למזג את תרבות המערב במזרח. כלומר, שהמערב יפרה את חיינו ולא יגרום עקירה; לאמץ כל הטוב ויפה בתרבות המערב ולזרוק קליפתה־קללתה, להתרחק מהניהיליזם וכפירתו. השאלה היא אם ניתן לאותם הבאים מן המזרח לשמור ולטפח את מורשתם הרוחנית – או שניטול מהם מורשת זו והם יצאו קרועים מכאן ומעורטלים מכאן. מבחינה זו נועד לאוניברסיטה תפקיד נכבד ביותר. היא חסרה עדיין קתדראות חיוניות, במיוחד קתדראות לדת־משווה, חקר הדתות והכרת הדתות במזרח. לא נוכל להבין את עולם המזרח, את הודו, סין ויפאן וארצות אחרות מבלי להכיר את דתותיהן, הבודאיזם, הברהאמיזם ודתות אחרות. העדר מקצועות אלו מגביר ממילא ההשפעה של תרבות המערב, על החיוב והשלילה שבה ומקפחת ביותר תרבות המזרח".
גדולה חרדתו של פרופיסור ברגמן מן ההתערטלות הרוחנית העלולה לצמוח בעולמנו מן הפגשה של “המערב והמזרח”. ושוב מביא ראיה מגורדון שאמר לו לפני פטירתו: “בדגניה אין יום כפור ואנו מקפחים את הדור מן החויה הגדולה של יום זה לאדם מישראל. זו אבידה שאינה חוזרת”. מה טוב היה אילו ניתן לנו לגבש קבוצות צעירים מוכשרים העשויים לאחר עשר או עשרים שנה לעצב דמותנו הרוחנית. היינו פותרים לא רק שאלה ישראלית נכבדה ביותר, אלא עושים את ישראל למעבדה אנושית כללית. התזכור, הוסיף פרופ' ברגמן, באחד המכתבים של א. ד. גורדון, יש תאור יפה להפליא ממסעו מטרייסט לוינה (לנתוח) בעברו דרך האלפים. הוא ראה לפניו את הנוף האדיר בקסמו, יערות העד וההרים המרהיבים, הטבע דיבר אליו ישרות. אך מבין ההרים והיערות נצנצו לעיניו מודעות של חברות מסחריות שקלקלו את הנוף. וגורדון רואה בתרבות זו מארת הקפיטליזם המערבי, שפגיעתו רעה אף בהדר הטבע.
פרופ' ש. ה. ברגמן אחרון הוא לאותה “כנסת גדולה”, המשמרת הראשונה, שכיהנה פאר בהיכל המדע שלנו. אך עוד רוחו איתנה להשפיע על עולמנו משאר־רוחו. לפני זמן יצא לאור ספרו על “תורת ההגיון”. זה לא כבר הופיע תרגומו: “ביקורת התבונה הטהורה” לקאנט. הוא התקין לדפוס תרגום מסותיו של הפרופ' המנוח י. גוטמן ועתה הוא שוקד על“המסכת התיאולוגית־פוליטית” לשפינוזה (בתרגום ח. וורשובסקי). את מלאכת היציקה החדשה הוא עושה בצוותא עם תלמידו הפרופ' נתן רוטנשטרייך.
*
בשנים האחרונות מעסיקה את פרופ' ש. ה. ברגמן שאלת אלהים ואדם, מקומה של היהדות במערכת העולם של היום. “אין זה מענייננו לדבר על היתרונות ועל החסרונות המאפיינים את התאים השונים של האנושות העתידה הקיימים כיום, אומר הוא במחברתו “אלהים ואדם במחשבה החדשה”, אך רק נאמר כי היתרון הגדול של היהדות הוא בזה, שהיא ממשות לאומית מוחשית ולא אמונה מופשטת, ועל ידי כך אבר אורגני של האנושות, אשר ההיסטוריה שלו היא חלק של ההיסטוריה הכוללת של האנושות”.
בהמשך דבריו קובע הוגה הדעות שלנו כי ביהדותנו נאבקו מאז ומתמיד שתי השאיפות, האוניברסאלית והפרטיקולארית. ברגע ההיסטורי שבו נעשינו מדינה, עם במשפחת העמים, התחזקה אמנם במידת־מה השאיפה האוניברסאלית, אך התחזקו מן הצד השני גם השאיפות לקראת התבדלות ובדידות. וכאן אורבת לנו סכנה איומה לנו ולעמדתנו בין העמים. אנו צווינו למחות את זכר עמלק ולא לקיימו ולחזקו. אל נרים בארצנו את חומת הגטו במו ידינו. נהיה מה שכינה א. ד. גורדון בשם עם־אדם, ואז יהיה מקומנו ניכר במאבק האדם על הומאניזם חדש. ומי יודע אם מצבנו הגיאוגרפי, ההיסטורי והנפשי בין המזרח והמערב אינו מכשירנו למלא תפקיד חשוב במאבק זה. ובסיכום: הומאניזם המבקש להיות הומאניזם אמיתי, מבוסס על מהותו של האדם, מן ההכרח שיהיה הומאניזם מאמין, מבוסס על הברית בין אלהים ואדם. מזה נובע אספקט חדש של מעשי בני־האדם. האדם נקרא להיות שותף במעשה בראשית, לסיים כביכול את מעשי בראשית על האדמה, שלא הגיעו עדיין לסיומם. האדם נקרא להיות שותף, אך עדיין אינו שותף, כי האנושות האחת אינה קיימת. האדם טרם תפס משמעותו. מה שאנו רואים כעת כהתחלות של האנושות האחת, ארגונים כמו או"ם והצלב האדום, הם רק התחלות טכניות שאנו אמנם מברכים עליהן אך הם לא נוצרו מתוך הבנה עמוקה יותר של האדם כיצור מיטאפיסי. ארגונים אלה משפרים את התנאים אך אינם משנים את היסוד, מכאן חולשתם. רק תפיסה מיטאפיסית של האדם, הומאניזם אשר יבין את האדם כצלם אלהים וכבן בריתו של אלוהים, ואשר יהיה חדור המחשבה והרגש של אחדות המין האנושי, רק הוא יכול לממש את האנושות המשיחית.
ביקשתי ממנו לספר לי משהו על פגישתו עם איינשטיין. "ראיתיו, אמר, כשעתיים שוחחנו, זו היתה בעצם שיחתו, שיחת יחיד, על מצב הפיזיקה כיום. דבריו של הגאון הישיש היו נוגים. הוא, אמר, שהגיע לנקודה ללא מוצא בתורתו. ומאידך גיסא אינו יכול להסכים לשיטת תלמידיו, אמר: “תורתי מונחת כבתוך קופסה שאין לפתחה, איני יכול למצוא דרך להוכיח תורתי על ידי ניסוי, ובאין ניסוי אין תוצאות מוחשיות”…
לא נדרשתי לספר על פגישה זו אלא משום “הקופסה הסגורה”, שהיא משל וסימן לתקומתנו.
*
שאלה: האם תרבותנו כיום מבשרת פריחה וקידמה או נידונה לניוון?
תשובה: על שאלה זו אין אני יכול לתת תשובה אחידה. ישנם סימנים לשניהם. הסימנים לניוון הם רבים:הריסת תרבויות עתיקות (סין), שלטון הכמות1, שלטון המכונה והטכניקה על האדם, הקולקטיביזציה המופרזת, הירידה של ערך הפרט. אמנם, יודע אני שכל אלה הן תופעות־לווי של הריבוי המהיר של בני־האדם ושלא מצאנו עדיין את האמצעים לפתור את הבעיות שנוצרו על־ידי כך. לעומת זה רואה אני סימני פריחה בנסיונות לשוב אל תרבויות עתיקות – וכאן אולי אנחנו בעצמנו הדוגמה החשובה ביותר – בנסיון לבנות חברה חדשה, אשר האחריות בה תוטל על היחידות הקטנות (הקיבוצים אצלנו בזמנם הקלאסי, “חצר האחים” הנוצרי באנגליה ובארצות אחרות, תנועת וינובה בהודו, והאידיאולוגיות של א. ד. גורדון, של סימונה וייל).
– העשוי כיבוש החלל לחולל מהפכה ברוח האדם, לחדש בו אמונה בערכי הנצח?
– איני מאמין שכיבוש החלל יחולל כלשעצמו מהפכה ברוח האדם; אלא אם כן הוא יביא לידי מגע עם אישים עילאים, שאולי שוכנים על כוכבי־הלכת.
– דת ואמונה או מדע וטכניקה – תרתי דסתרי? היתכן שילוב ומיזוג בהם למען אשרו של האדם?
– איני מאמין כי דת ומדע, אמונה וטכניקה מהוות סתירה. הבעיה היא בעיקרה בעית היתרון. הערכים הדתיים־מטפיזיים צריכים לעמוד במקום הראשון, והמדע והטכניקה חייבים לשרת אותם, ולא להיפך, כפי שזה היום.
– האם האמונה היא בחינת יאוש מן הפילוסופיה, כאפשרות רציונלית הבאה ליתן תשובה לשאלות, שהיא מעמידה לעצמה?
– האמונה אינה יאוש מן הפילוסופיה. הכזיבה אותה הפילוסופיה, אשר בנתה על השכל הדיסקורסיבי, המנתח בלבד, ולכן לא יכלה לחדור אל המטפיזיקה או היתה נאלצת להסתפק במטפיזיקה, שהיתה רק תוצר של השכל הסובייקטיבי והתפלספותו. מטפיזיקה אמיתית גדולה ואמונה אינן סותרות זו את זו, להיפך, הרמב"ם היה פילוסוף גדול ומאמין גדול.
– קראתי ב“דוקטור ז’יואגו”: “איני אוהבת חיבורים המוקדשים בשלמותם לפילוסופיה. לדעתי, על הפילוסופיה להיות תבלין מעט לחיים ולאמנות. העוסק בפילוסופיה בלבד תמוה בעיני כאכילת חזרת בלבד.” מה דעתך?
– הפילוסופיה אינה תבלין, אלא עיקר החיים.
– תיקונו של עולם – בדרך תיקון היחיד או תיקונה של החברה?
– כל תיקון החברה ללא תיקון היחיד לא יצלח. על זה כבר אמר א. ד. גורדון כל מה שצריך לומר.
– איזוהי דרך טובה שיבור לו האדם בימינו?
– שילמד להתפלל.
– יש סוברים, שהמדינה היא כעין נסיגה במחשבת היהדות המשיחית וכצמצום לאומי לעומת ההיקף והחתירה לכלל אנושות, כמוטעמת בספרות ההוגים מבין היהודים בדורות האחרונים. מה דעתך היום בשאלה זו?
– המדינה באשר היא מדינה אינה נסיגה לגבי החתירה לכלל האנושות, כי האנושות מגשימה את עצמה דרך המדינות. אין אנו יכולים היום לדעת מה חשיבותה של מדינת ישראל לגבי הרעיון המשיחי. השאלה תוכרע בכך, אם מדינתנו תמצא את העוז ללכת בפוליטיקה החיצונית שלה ובפוליטיקה הפנימית (היחסים בין המפלגות והיחס למיעוטים) בדרכים “משיחיות”, היינו אם היא תסלול דרכים חדשות במדיניותה, או אם היא תהיה מדינה ככל המדינות. אולי מוקדם יותר מדי שנעז ללכת בפוליטיקה החיצונית בדרכים חדשות ולעזוב את דרך השקרים והנכלים הרגילה. אולם בפוליטיקה הפנימית היינו בודאי חייבים להראות שאין אנו ככל הגויים. היה בידינו להראות אם אנו מוכנים ללכת ביחסי המפלגות בדרך של אמת ושל ויכוח עניני בין הצדדים. את האפשרות הזאת דחינו, דבר המורגש ביותר בזמן שלפני הבחירות, ואנו כיום מדינת היהודים, אך אין אנו עדיין מדינה יהודית.
– איזוהי, לדעתך, התקופה הרוחנית הגדולה במחשבת ישראל?
– התקופה של המשנה והתקופה הספרדית נראות בעיני התקופות הגדולות ביותר. אין אני מונה כאן את תקופת התנ"ך, מפני שגדלותה התחוללה מלמעלה, ואין לכנותה תקופה גדולה במחשבת ישראל.
– האין לומר שצדקה היהדות, שהתאימה בכל מקרה את הערך הקובע של המצוות המעשיות כקובעות את ההשתייכות לאומה והמעיטה את הערך של המחשבה כיסוד הכרחי לשם קביעת ההשתייכות וההזדהות עם מעמד מסוים ואומה מסוימת?
– הרואה את המצוות המעשיות “קובעות את ההשתייכות לאומה” אינו רואה את העיקר. המצוות המעשיות הן בשביל היהודי הדרך ל“קרבת אלוהים”.
– מהו הצו הראשון שעל ישראל למלא כיום?
– השיבה לאלוהי ישראל. על הדרך בה נלך יהיו בודאי חילוקי־דעות רבים, אך הלואי ונראה כולנו את המטרה.
– מה דעתך על תנועת הפועלים בישראל כיום?
– תנועת הפועלים בישראל עזבה את דרכו של א. ד. גורדון והלכה בדרך הריכוז כלפי מעלה, במקום להטיל את עיקר המשקל ואת עיקר האחריות על היחיד ועל היחידות הקטנות. בזה אבד לה חלק גדול מחשיבותה לעולם.
– מדינת־חוק או מדינת־הלכה, מה עדיף?
– מדינת־חוק הרואה את עצמה כמצב של מעבר ושואפת להיות פעם שוב מדינה של ההלכה, כשההתחדשות של ההלכה תאפשר זאת.
– מה הביאך לחב"ד?
– אני מעריץ את דרך חב“ד, אך עדיין אין אני רואה שתנועת חב”ד פותרת את בעית התשובה בישראל. אין בה סינתיזה עם הרוח של המערב, היא עדיין עומדת בתקופה שלפני ההתבוללות ולפני האמנציפציה. אך הרוב הגדול שלנו עבר את דרך האמנציפציה וההתבוללות באירופה, עם כל הטוב והרע שיש בזה. סימן חיצוני בולט להבדל כאן היא עמדת האשה. אני חושש שכאן עיכוב רציני, אשר יעכב את ההשפעה של חב"ד על היהדות כיום.
– מה דעתך על התנועה למען גיור עמים?
– הנני שולל בתכלית את התנועה לגיור, כשם שאני שולל את פעולת המיסיונרים בתוכנו. אם לגייר – נגייר את עצמנו. אסור לעקור אדם ממטרתו הדתית. “כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד”. (מיכה ד‘, ה’).
-
אפשר לסמל את התפתחותו של האדם על־ידי משולש: הקדקוד שלו מסמל את מוצאו מאלוהים. בנקודת־הקדקוד אין כמות. הכל הוא איכות מכונסת, מקופלת. במידה ששטח המשולש גדל והולך, והבסיס, המסמל את המאַניפסטאַציה בהתגלותה, מתרחק מן הקדקוד – מתגברת הכמות על האיכות, והקדקוד, האיכות המלאה, “נשכח” יותר ויותר כשהכמות בולטת והולכת. הגורם הכמותי קובע את המלאכה ואת התעשיה. בימי־הבינים היתה יצירתו של בעל מלאכה אינדיוידואלית, הוא השקיע משהו מאישיותו במעשהו; בזמננו נעשה הכל מתוך יצירה “המונית”, ועצם השימוש במונח זה – “המון” – מאַפיין את התקופה. המכונה היא נצחון הכמות על האיכות, ושלטון זה של הכמות מתפשט גם בתחום המדע: נוצר הרעיון האבסורדי של פסיכולוגיה כמותית, צומח האידיאל של מדע בנוי על סטטיסטיקה, נעשים נסיונות של “אריתמטיקה של המוסר”. שלטון הכמות מגיע לפסגתו בחמרנות של המדע, שהרי החומר הוא התפשטות–גרידא (דיקארט), כמות נטולה כל איכות. אופן־החשיבה החמרני השתלט כל כך על אנשי־המדע, עד שגם חוקרים דתיים בעשיתם המדעית ובאופן חשיבתם הם לא פחות חמרנים מאשר חבריהם הכופרים. חינוך חמרני במדע מונע בעד חוקרי ההיסטוריה להבין את העבר; הם סבורים שהאדם היה תמיד דומה לבן־זמננו, שהוא זיהה תמיד, כמו שעושה האדם כיום, את ה“ממשי” עם ה“ניתן־לתפיסה־חושנית”; ודעה קדומה זו של חוקרים היא מכשול קשה להבנת העבר"… (ש. ה. ברגמן – על רנה גינין, “תרביץ”, ספר שלום). ↩
אמר פרופ' אברהם יהושע השל בכינוס העיוני: כשם שמוטל עלינו להיות בני־אדם כך אנו חייבים להיות יהודים. כל הפורש מן היהדות מאבד את עצמו הרוחני לדעת. כשם שאי־אפשר להחליף את הגוף כך אי־אפשר להמיר את צלם האלוהים. לכל אומה יש דת, שקיבלה מידי אחרים. ואנו העם היחידי, שהוא ותורתו אחד. כל חלקי האומה, לא רק יחידי־סגולה, נעשו לנושאי האחדות הזאת. בעמדנו ביהדותנו – אנו פועלים ויוצרים יותר לטובת העולם מאשר על־ידי תרומות־מדע חשובות, שאנו תורמים לתרבות הכללית. הבעיה העומדת לפני כל יחיד ויחיד בישראל היא: איך יחיה אדם בפני הפלא? איזו היא דרך ישרה שיבור לו היהודי, דרך תפארת לקונו ותפארת לו, נאה ליהודי ונאה למסתורין?
פרופ' השל, המרצה בפילוסופיה של היהדות בסמינר שכטר בניו־יורק, אינו פנים חדשות. כל הדן בכבשונה של היהדות מכיר את משנתו של הוגה דעות מובהק זה, את מחשבתו המקורית האמיצה, המעיזה למצות את המסקנות עד תומן. עליתו לירושלים לא באה, חלילה, להורות הלכה. “מי אני – אמר – שאבוא לפסוק הלכה? מי יאמר שהעליה לישראל ובנינה, שכל איש החי בישראל אינו עדיף ממיטב האישים, החיים עדיין במרחקים? אלא שסבורני, כי גם שמירת השבת והנחת תפילין צורך נפשי לאדם מישראל, ממהות חייו”. פרופ' השל הוא מן הדמויות הבודדות של הדור, המחפש להחזיר לאיש ישראל את החוויה הדתית, אשר במרכזים רבים ומטעמים שונים נסתלפה דרכה. חיפוש זה כורח הוא לידיעת טעם קיומנו ויעודנו בדור שאירעו לו שלושה דברים העומדים ברומו של העיון – השואה, המדינה ושידוד המערכות – שהם הם גופי תורה ובני־אדם תוהים בהם. “לפעמים מרגישים כאילו נסוכה עלינו רוח תרדמה, ותהי לנו חזות הכל, כדברי הספר החתום. בני־אדם נותנים דופי בכל ואומרים: אין בבנין הארץ כל גדולה ופלא. כל המפרש את תולדות ישראל על פי הפשט עושה אותן פלסתר. מבחינה מעשית, על פי השכל וההגיון, לא היתה תקוה לשאיפת הציונים. השאיפה הציונית לא היתה אלא אגדה או חלום, ולדעת אנשי־השכל – אין למדים מן האגדה, ודברי חלומות לא מעלין ולא מורידין… אלא מה שלא יעשה השכל יעשה החזון.”
בוקר. חמה של שלהי־אב בערה כאש אוכלה. תר פרופ' השל פינה מצלה בגן הבית שבירכתי ירושלים והיה כמשיח צערו עם עצמו על "שיהודים הבאים מכאן לאמריקה אינם רואים ענין להתקרב אל חכמי ישראל ולסופריו.
תלמידים מישראל השוהים שם מתרחקים מן הציבור היהודי, פרט לבודדים. אלה מבקשים יותר אחר אמריקה מאשר אחר יהדות אמריקה".
אמרתי להמתיק נימת העצב שבדבריו: “אל נכון מצויים חכמי־ישראל שבאמריקה בקשרי אגרות ומכתבים עם חכמי ישראל וסופריו, ועתונים וספרים הבאים מן הארץ תחליפין הם לגרש את הבדידות”.
הפטיר איש שיחי: “אדם כמותי מתקשה בחליפת מכתבים, וכשאני לעצמי הריני רוכש ספרים עברים לרוב המופיעים בישראל”. אלא שאף בכך אינו רואה קורטוב של נחמה, לפי שאפשרויות רבות גנוזות למען הפצת הספר העברי ולמען תרבות ישראל באמריקה – ואין עושים.
רגע שתק. נתן בי עיניו הטובות, רחומות ונוגות, ואחר העיר בנחת, ודבריו השרו אוירה של רגיעה והשקט והתמזגו באיוושת הרוח: “יקרים לי בני ירושלים. יודעים הם לקרב, להשרות אינטימיות, אף בפגישה ראשונה”. וכאורג מחדש הגיגים, שנקטעו מחמת ענין של מה בכך, הוסיף ואמר: “אל נכון תשמח מאוד לשמוע שזיקת יהודי ארצות־הברית לישראל עמוקה היא עד מאוד, יותר מכפי שאפשר לשער, נכס נפשי זה מן השרידים שנותרו, מאחדים כל שכבות העם”.
–ומה הפלא? – אמרתי – יהדות זו מתערטלת מכל ערכי היהדות, ולא נותר לה עתה אלא היאחזות בישראל כבתקותם האחרונה.
– ולא היא – אמר פרופ' השל – לזיקה זו משמעות עמוקה יותר. ישראל יקרה ליהודי ארה"ב מאוד, והם רואים בה ערך גורלי מקודש, להוציא אותם מעטים שונאי־ציון. תקומתה של ישראל – תקומת העם כולו היא. אותה זיקה רגשית היא, אמוציונאלית, אלא שלא על רגשות בלבד יחיה האדם. כשם שחובת ישראל להשפיע על הגולה כן חובת יהודי הגולה להשפיע על המדינה. על יהודי הגולה לא רק לקבל, אלא אף לתת. לא יכון בדק־הבית בתפוצות בלי התקשרות בארץ־ישראל, בלי אוירה דארץ־ישראל. וחובות היחיד בתפוצות – משמע לא רק לתת, אלא גם לקבל השראה מציון, אמונה מציון.
דומה, שנקלעה השיחה אל חופים עלומים. עמדה השאלה בכל תוקפה; “והעליה מהתם מה יהא עליה”? אך שוב האירה מחשבתו של האיש, אמר והסביר: "הדת, הרעיון האלוהי – זהו הדבר שהיהודי המאמין מחשיב ביותר בעולמו. ואילו כיום מהי הדת האוניברסאלית, אם לא ההצלחה האישית, שהיא למעשה עבודת־אלילים מודרנית, אלילות שאינה מנחילה לאדם לא אושר ולא שלוה פנימית? אדם רודף אחר האושר, ואילו האושר בורח ממנו והלאה. לא כן מדינת ישראל ובנין הארץ. אירוע זה המתרחש כאן אינו מושתת על מושגי האלילות האמורים. שהרי ביסודו הונח הרעיון של הצלחת האומה כולה. תאמר, מה המיוחד שאני רואה בארץ? אשיב: כאדם הנאמן למסורת היהודית הייתי כל ימי שקוע בעבר העשיר, ואילו בישראל אני רואה בנין העתיד. האלילות ענינה בהווה. מכאן שכל בעית עליתם של יהודים מאמריקה תלויה בשינוי ערכין, במהפכה רוחנית פנימית. אין גם להתעלם מעובדת המציאות, שעליה לארץ־ישראל משמעה ויתור על כמה וכמה דברים חשובים לאדם, וביחוד מבחינת הסגידה לאלילות – ההצלחה האישית, הנוחיות וכיוצא באלו.
פרופ' אברהם יהושע השל הוא יליד וארשה, קנה תורה בישיבות עיר־מולדתו ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין. חיבוריו שנתפרסמו בעברית, אנגלית, אידיש וגרמנית מקיפים י“ג ספרים, ועוד מחקרים שלו פורסמו בכתבי־עת רבים. ראש וראשון למחקריו – “חיי הרמב”ם ותורתו”, בו מפריך הפרופסור דעה מקובלת, המיוחסת ל“מורה”, לגבי שלטון השכל. אדרבה, טוען חוקרנו, הרמב“ם הרגיש במגבלות המחשבה ונסמך יותר על האינטואיציה. אחד מסודות חייו של הרמב”ם היא האמונה בהשראה נבואית. מכאן נתבקש מאליו חיבור שני – “הנבואה” ומהותה תוך חיפוש אחר המשותף והמיוחד שבתופעות שונות בחיי האדם. בפעם הראשונה עשה איש ישראל מאמץ לקבוע את תודעת הנביא כפי שהיא משתקפת במקרא, ובניגוד לדעות חוקרים, המוצאים סימוכין בין נביאי ישראל לתופעות זהות אצל אומות העולם, קובע השל שהנבואה הישראלית אין לה אח ודמיון אצל שום אומה ולשון. מחקרים רבים אחרים מייחד פרופ' השל לפילוסופיה של ימי־הבינים, ל“מקור חיים”, לאבן גבירול, לתורת ההוויה של סעדיה גאון. על יהדות מזרח אירופה פרסם מחקר בשם “לה' הארץ”, בו ניסה למצות דמותה הרוחנית של היהדות בתקופה של אלף שנים. ביצירת ספרים, קובע פרופ' השל, עלתה תקופת ספרד על תקופת אשכנז, ואילו מבחינת תרבות פנימית־רוחנית לא היתה כתקופה האשכנזית וכאן הסמיך ושילב הרב סיפור חסידי:“מעשה בבעש”ט ותלמידיו, שבאו לראות את ר' ליבר מברדיטשב ולא מצאוהו בביתו. הלכו לשוק ומצאו את ר' ליבר משוחח עם גוי. אמר הבעש“ט לתלמידיו: גוי זה אליהו הנביא הוא”. תמהו התלמידים. אמר להם: כסבורים אתם שר' ליבר זוכה לגילוי אליהו? ולא היא. אליהו זוכה לגילוי ר' ליבר. "כן אומר אני בספרי: במעמד הר סיני זכו היהודים לגילוי השכינה, ואילו בתקופת אשכנז זכתה השכינה לגילוי ישראל.
על שני עיקרים, אומר פרופ' השל, עומדת היהדות – על ההלכה ועל האגדה. או על הקבע ועל הכוונה. לא יכון זה בלא זה. פרישה מהלכה או מהאגדה – כמוה ככפירה. אגדה בלי הלכה, כוונה בלא קבע – כפנימיות בלא מעשה, נשמה בלא גוף. התחיה הרוחנית של ישראל תבוא מתוך יחסי–גומלין שבין ההלכה והאגדה, אגדה משמעה – לא רק ספרות, אלא גם השראה, חיי נשמות שבכל דור ודור. שתי מסילות למחשבה האנושית: דרך הביטוי ותגובת היחיד לחיי המציאות; ודרך אחרת – האמפטיה, כלומר, חדירה לתוך המציאות, אל מהות הדברים, אל מעבר הנראה לעין. כן צריך להיות יחס המחשבה היהודית ליהדות: ביטוי עצמי וחדירה אל המקורות, להבנה הפנימית. שעה ארוכה ישב הפרופסור והיה כמעיין המתגבר. משנתו סדורה בפיו, מחשבתו בהירה, גדושת הברקות, בקיאותו במכמני היהדות מפליאה, דבריו שמחים והולכים בתפיסתם הנועזת, בגילוייו החדשים בתורת היהדות. התעכב ביחוד על שני ספריו החשובים ביותר: “לא גלמוד האדם” ו“האל מבקש אחר האדם”. בראשון עושה המחבר ניתוח של התודעה האנושית, אשר שתי פנים לה – האחת הנראית, הניתנת לניסוח ולביטוי, והאחרת שהיא למעלה מן הנתפס והמוחש. אם מעמידים את הדת על הביטוי בלבד – הרי הופכת זו לדוגמה נטולת־נשמה. ואילו שאיפת האדם היא ההתעלות אל תעלומת המציאות, בחינת “למנצח לבני קורח על עלמות שיר”, או מדברי המדרש: “מעולמים הדברים שראינו, אין אנו יודעים מה ראינו”. חש אדם באותה התעלמות ואינו תופס אותה בממשות, נבצר ממנו להסבירה בדפוסי ההגדרה־ההכרה. אך זו קיימת. בראשית היה התמהון, הפלא, המסתורין שבכל הימים ובכל התקופות, ואחת הבעיות של המחשבה הישראלית היא: איך יעמוד האדם בפני פלא החיים, כיצד יתאים מעשיו למאורו של עולם?
הטראגדיה הגדולה בדת ישראל נעוצה בכך, אומר הרב, שנשתכחה נשמתה ולשונה. מכל הדתות שבעולם אין לך דת, שהיא כל כך נעלמת, וככל שייראה הדבר תמוה, בלתי־מובנת, לא ידועה ליהודים, כדת ישראל. על אף כל העושר והקדושה שביהדות שנשתמרו בספרותנו – העיקר עדיין לא בא לידי ביטוי. אפשר ללחוש עליה מפה לאוזן, להשיחה מלב אל לב, לרמוז ברמז, ברחשי אהבה, בגוון ובנעימת הדיבור. מכאן חוששני, כי ההתבוללות הרוחנית שלנו, הדרך לפרש את המורשת שלנו בקטגוריות של תרבויות זרות – עלולה לגרור שתישכח, חלילה, מישראל כל התורה שבעל־פה. כל יהודי האומר "אין לי אלא תרבות חילונית – גם תרבות לא תהיה לו. ספרות ושפה – כלים הם, ולא אורות. האם בצל יהדות שאינה אלא תרבות חילונית נחיה בגויים? מכאן שלמורשת האשכנזית שלנו ערך חיוני. כי רק בם גשר פנימי ומגע נפשי קרוב.
ספרו “האל מבקש אחר האדם” הוא בן שלושה חלקים ודן בתפיסת היהדות את האלוהות, בנבואה ובמצוות, תורת הסמליות ובקורתה, ומראה על הזהות והקרבה שבין האל לישראל וישראל לאל. ומחקרים רבים פרסם פרופ' השל בתולדות החסידות, ביחוד בדורו של הבעש"ט ותלמידיו.
אך דומה, שלא בא ר' א. י. השל לכינוס העיוני אלא כדי לחפש בפנס אחר היחיד בישראל. שהרי “כל יחיד הוא עמוד, עליו נשענת עתידה של היהדות. חייב כל יהודי לומר: בידי נתון עתיד כל האומה. כל יהודי הוא עם ישראל בזעיר־אנפין, הוא נושא בקרבו את נשמת כל האומה. אם לא נבנה את בית היחיד בישראל – לשוא נעמול בבנין האומה”.
בערב הושענא רבא ראיתי את שלום אש מהלך יחידי ברחובה של ירושלים. בלוריתו הכסופה הסתלסלה לצדדין ועיניו העצובות של מחבר “קדוש השם” ו“בעל התהלים” רק לעתים הביטו נכוחה. אותה שעה חשתי בצער של שקיעת דמות יקרה שפרנסה לבבות של יהודים שוחחתי בפרשה זו עם צבי וויסלבסקי. והוא הזכיר מעשה שאירע בקהילת ישראל ליברלית בברלין בימי המלחמה העולמית הראשונה. וכך היה מעשה: הקהילה ערכה בבית כנסת אחד נשף־הקראות מן התנ“ך לטובת מוסד ציבורי מלחמתי. קהל רב היה שם לאו דוקא רבנים ויראי שמים. קריינית נוצריה פתחה במזמורי תהלים. אולם לאחר כך כשביקשה לקרוא ב”ברית החדשה“, זנק החזן הליברלי לארון הקודש, ופרץ בזעקה גדולה: “שמע ישראל”! כל העדה קמה וענתה אחריו: “אחד הוא אלוהינו, אחד הוא אלוהינו”! היה זה לי רגע של קדוש השם, העיר וויסלבסקי ועבר לספר מעשה ששמעו מפי ד”ר ע. אולסבנגר: יהודים ירודים בהודו לא ידעו במשך מאות בשנים ספר עברי, אף ספר תורה לא היה בידיהם ולא היו מקיימים אלא מצוות מעטות, שעברו אליהם בירושה מדור לדור. באו אנגלים מסיונרים והגישו להם כתבי־הקודש ו“ברית החדשה” בכרך אחד. אותם יהודים לא היו יודעים לא במקרא ולא במשנה ולא בפוסקים; שרידים מועטים מבית ישראל שנתגלגלו לשם ושכחו לאט־לאט את תורתם ואת מנהגי חייהם. אך חוש נכון הדריכם לקבל רק את כתבי הקודש של ישראל.
יש ואתה תמה, מפני מה הרחיקה היהדות את פילון וקדשה את הרמב“ם, קבלה את אבן גבירול, את חסדאי קרשקש, את הרלב”ג ודחתה את שפינוזה. חוש רואה נכוחה מנחה את היהדות לקרב את ההולם לרוחה ולדחות מה שטעון דיחוי. מבחינה זו יש לדון על כל הפולמוס, שנתעורר מסביב לספר “האיש מנצרת” של אש.
כל אימת שצבי וויסלבסקי דן באיזו סוגיה הריהו מפליא בצלילות מחשבתו, ומה גם כשהדברים נוגעים לכבשונה של היהדות. אותה שעה עיניו מאירות ונוצצות בשמחה ואין הוא מרפה מן הנושא עד שיורד לעמקו. הלוכו מתון־מתון, אך בבטחה, עיניו תרות לכאן ולכאן כמבקשות ידיד ורע לפרוס בשלומו. על גורל הספר בימינו הוא סח בחרדה. לפנים – ספר ראוי לשמו היה מאורע. ואילו היום – נוטל אדם ספר ומעלעל בו, מעיף עליו מבט חטוף כרוצה לגמור את כל התורה על רגל אחת. ואנו בארץ נוהים אחרי הלעז. כל שהלעז גובר כן גדלה ההתעניינות: "צא וראה, מה מעטים עיינו במסכת של יחזקאל קויפמן ותהו על “גולה ונכר”, או על “תולדות האמונה בישראל”. איזה כושר כתיבה, איזה כוח ביטוי.
מהלך רעיונותיו של וויסלבסקי אינו תלוש מן המציאות, אינו מרחף בעולם המופשט, אלא מעורה בקרקע המציאות והוא סומך לכל סברה פרק של נסיון, שלא רק על עצמו בא ללמד – אלא על כלל גדול בחיי החברה. משנדרש לפסוק פסוקו על מהותה של חברתנו סח גם כן מעשה שהיה. – נתיתמתי בילדותי, ומיצר הייתי על שהיתומים יושבים בבית הכנסת על ספסלים מרוחקים. נתקנאתי בילדים שישבו עם אבותיהם ב“מזרח”, קנאה אחת שהיא שתים. לימים, אחר תום מלחמת העולם הראשונה, נזדמנתי שוב לעיירתי ושוב עמדתי ליד הדלת של אותו בית כנסת. אותה שעה ניגשו אלי בעלי הבתים ואמרו: “ר' יהודי, אל תבייש אותנו – עלה”. עליתי. לפתע הרגשתי כי העיקר מבית הכנסת חסר – “המזרח” נעלם. ולא שבית הכנסת עמד עני, אדרבה, היה יותר עשיר, בני אדם נתנו דעתם על הנקיון, אך העיקר “המזרח איננו” – לפי ש“כל העולם” נדחק למזרח". הנמשל: יהדות מערב אירופה. זו עשתה כל שיכלה כדי להכנס לתוך החברה האירופאית, ולא נתנו לה. וכשנכנסה שוב לא היה טעם כי “המזרח” – החברה האירופאית – כבר לא היה, בא ערב־רב.
כל שדנים על מהות תקופתנו, ימי קבוץ גלויות, אי אפשר שלא לשקוד על משנתם של בני עליה מישראל, שלא רק הציצו בפרדס של חיי החברה, אלא גם נטעו בה נטעים. וויסלבסקי עמד להעלות את דמויותיהם של בני העליה האלה בחיבורו ובראש גיאורג זימל וגומפלוביץ. האחרון ייסד את תורת הגזעים הרוחנית ובמקצת גם הפיזית. הוא שנדרש למסכת זו של מיזוג שבטים לעמים. ממנו אפשר ללמוד גם על בעיתנו, כלומר, שהכפיה של מיזוג אינה כפיה; “לא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אלא יאמר: רוצה אני שאתה תכפה עלי”, זו אחת הבעיות החשובות ביותר של הסוציולוגיה העברית, כל מיזוג אצלנו אין משמעו הבלעה בהוייתנו ובמחשבתנו, שהעלינו מארצות אחרות. הספרות העברית החדשה, שכולה נוצרה על אדמת אשכנז לא יצאה לכלל חוקת חיים, כמו השולחן ערוך, שנתפשט בכל מקום שהיה ישוב יהודי אם כי לא היו רכבות וכל שכן לא מטוסים ורדיו. הספרות החדשה לא יצאה לכלל חוקה כזו, וזה חייב לשמש לנו גורם לחשבון אחר לגמרי של נפשנו ועליתנו בספרות החדשה, שזכינו לה.
השאלה היא מהי הקרקע המשותפת של שבטים שונים מישראל? כאן תתבהר מאליה גזירת הוייתנו לאן ומאין. יש לדבר לפי שעה בגושי־תרבות גדולים, העשויים להתקבל גם על דעת חילונים מישראל ועל דעת אלה שאינם חילונים. ראשון ספר התנ“ך, לא רק כספר העבר, אלא כספר ההווה והעתיד. או ספר האגדה, כל מקום שאנו נפתח בו, כל שבטי ישראל יהיו שותפים לו, כשם שהיו שותפים לשולחן ערוך ולמשנה תורה להרמב”ם. איש ההוויה והמשורר הגדול, שקם לישראל, ביאליק, הרגיש בדבר והניח יסוד לספר האגדה שלו. בלשונו של ביאליק היו כמה חתימות. נדרשתי רק לסוגיה החילונית ולא נדרשתי לעצם המהות. זו היא סוגיה חמורה העתידה להעשיר את ישראל מכאן ולדלדל אותה מכאן. להעשירה: עצם הזיקה, כל כמה שתעמיק הזיקה של האדם מישראל, מקורות ראשונים, היכולים להבריא את הקרקע, שתגדיל ותשגשג את התרבות העברית החדשה, כן תגדל הטרגיות של המיזוג וכן ירבו פירותיה. גם הפגישה החדשה של האומה הישראלית עם התרבות העולמית, שעיקרה גדל וצמח לא בשדה ישראל, עתידה להתגלגל בבעיה עצומה: פגישת עצמיות בעצמיות (ולא ויתור על עצמיות המזדווגת לעצמיות זרה, כדרך שעשתה ההתבוללות היהודית הרוחנית), עתידה לשמש פתח לדרמה אנושית כבירה, ואולי לטרגדיה אנושית עצומה. הטרגיות פעמים מתחילה ועוברת דרך כל האיסטדיות של היצירה. וגדול לעתים שכרה לעתיד מן ההפסד של היום. התנגשות זו כונסת בתוכה הרבה אפשרויות גדולות וחזקות, ויהי רצון שהן תהיינה לברכה לתרבות ישראל ולהמשך הוייתנו הנצחית.
*
“… ראיתי את הנציג האחרון של האצולה היהודית ביום הכפורים האחרון לעשייתו בקודש ובחול בעולם; זכיתי לראות אותו בשתי נעילות מקופלות כאחת; נעילת המעגל של חייו, ותפילת נעילה של כל ישראל… נראה הוא אותה שעה מופשט מכל גשמיות שהיא, והיתה ראייתו אחת הראיות היתרות ביותר שלו בעולם. ראיה ברוחניות ממש, דומה היה שהגשמיות נבלעה כולה ברוחניות. התפללנו בביתו, והוא שכוב היה על כסא־נוח, שקוע בתפילה בלחש, ואצילות דקה מן הדקה שופעת שפע של קדושה על כל מי שהיה שרוי במחיצתו. אותה שעה של דביקות והתחברות עם הכוחות העליונים, שעת התאצלות והתעדנות יתרה זו, שטעם אותה כל אדם מישראל שזכה להרגיש בלבו את עצם העליה אשר בנעילת יום הכפורים, קרנו פניו החיוורים, החולים, כאילו קרינה אחרונה בעולם הזה”…
דברים אלה מביא ד“ר צבי וויסלבסקי בראשית מסתו “האצילות בישראל” שהקדישם לרבו הנערץ ברון דוד גינצבורג. טול מכאן שם הרב ומצאת דמות דיוקנו האצילה של התלמיד בימי הנעילה של חייו. כל שבא לפקוד את ד”ר צבי וויסלבסקי להשיח עמו, “להתפלל” במחיצתו, מצא הדמות המופלאה הזו מתפשטת מכל גשמיות, רואה עולם ואדם ראייה שברוחניות, פניו החיוורים הביעו כאבים ויסורים שכבשם ועצרם, שפעו והאירו באור תורה של אדם המעלה בישראל, שאהבת החכמה ואהבת הבריות השתלבו והתמזגו לאחד שבנפשו. נוחם רב שאב מכל ביקור של ידיד ורע, והיה מפליג עמו בשיחה ודן עמו בכבשנו של עולם הרוח, דרכי ספרות, מנהגי חברה, נפתולי אדם. ועיני ד“ר צבי וויסלבסקי היו מושפלות קמעא, מתוך הצניעות ומתוך הענווה, מרכין ראשו הרכנה שהבליטה יותר קומתו הזקופה התמירה, ראש יפה ומצח אציל, בזויות הפה ובעיניו עלה חיוך לבבי, משל אדם אסיר תודה לאל ולבריותיו. שיחה עמו, שקולה היתה ברמתה למסותיו; מחשבתו היתה תמיד ערוכה וסדורה, תורה שבכתב ותורה שבעל־פה ללא חציצה בינותם,זכות וטוהר בפנימיותו ובחיצוניותו, דמות בעלת תרבות עמוקת־שרשים, שליט שליטה מקיפה במכמני היהדות, ותרבות עולם, בעל זכרון מופלא. סיפר פעם: בסיימו את האוניברסיטה בברלין, עמד לפני בחינות. אמר לו הפרופסור בוחנו: “אין לי שהות לבחון אותך, סורה־נא לביתי ונקיים שיחה על כוס תה”. עשה כמבוקש וכתום השיחה פסק הפרופסור: “עברת את הבחינה”… והלא, כל ימיו נראה האיש כעומד לפני מבחן, בוחן עצמו ומחשבתו לאור ערכי־חיים מתחדשים, ביקש פתרונים למבוכת הזמן. על ציר זה סובבים חיבוריו: “ערובי רשויות” – על אישים ותורות; “חבלי תרבות” – מחקר סוציולוגי בבעיות אומה ולשון; “במזל מאדים” – הדן במשבר הרוח במלחמת העולם השניה. אף שדן על “יחידים ברשות הרבים” ולן במשנתם של סופרים ומשוררים והוגים, מקיפה – ראייתו תחומים אנושיים רחבים, מפליג אל אפקים רחוקים. כאיש הגות מקורי, עמדו לוויסלבסקי גם כליו הלשוניים העשירים והמדוייקים, שנענו לכל מושג התפתחות המחשבה המודרנית, לכל שארג והגה על חבלי עולם וחבלי אנוש. חומר ורוח, תהפוכות דור התועה ומבקש נתיב ומוצא מן המבוכה. בסידרת הרצאות באוניברסיטה העברית, שכינסן לאחר מכן בחוברת “עיון” (חוב' ד' תשי"ג), ניתח ד”ר צבי וויסלבסקי שרשי המשבר, שפקד את העולם על כל גילוייו, במדיניות, בכלכלה, בחיי ציבור, במשפט, במוסר, במדע ובהשקפת עולם ומבקש דרך התשובה אל האדם, אל היחיד ואידיאליו, אל אמונתו כמלפני “תנאי ראשון לקיומה של תרבות. כיבוש הטבע ועשייתו שימוש לצרכי בני אדם נתמלא בדורות האחרונים במידה שלא היתה בשום תרבות אחרת מוכרת וידועה”, והוא הוסיף: “כלום גם גיבושו של האדם, זה כיבוש שעליו אמרו חכמינו: איזהו גיבור הכובש את יצרו, שמו כיבוש אמיתי? כלום יש בידי הפסיכיאטריה של הסעד החברתי ובהישגיה של המלחמה בעבריינות לשמש בכהונה זו של כיבוש האדם את עצמו? ומה משמעותו של כיבוש זה, כיבושו של האדם? הווה אומר: היא השאיפה לאנושות, שבה כל פרט ופרט שולי על עצמו לעצמו. דומה שהאדם בן הדורות האחרונים, זה שהגיע לידי שיאים בהשתלטות על הטבע, על החומר, מסרב להשתלט על עצמו, והרי הוא דוחה מעל פניו כל מה שהוא יתר־טבע שבו”, והוא בוחן טיבו וטבעו של האדם על ניגודיו ולבטיו שנגזרו עליו, בהיותו נקלע והולך בכף הקלע מריבוי לאחדות ומאחדות לריבוי, מכיסופי נצח להנאות־רגע, מן היחסי והזמני החולף אל הנצחי, הגמור והמוחלט, קובע כי מתוך יהירות יתירה ראה דור זה את אמיתותיו כאמיתות עולם ואמר לכפות אותן כדת ובאמונה לכל הדורות ולכל הזמנים. “וכאן באה האנדרלמוסיה הגדולה. השאיפה הגדולה, העמוקה, הטבעית אל השלמות, אל הכולות, היא שהעבירה אותו על דעתו שלו, היא דעת התבונה ועל דעת קונו שרק לו נאה ויאה השם המוחלט”.
ביקרתי את ד“ר צבי וויסלבסקי שבועות ספורים לפני פטירתו, ושטחתי לפניו בקשת העורך להביא מברכת עטו דברים לזכר ידידו ורעו מנוער הפרופ' שמעון רבידוביץ ז”ל. ישב האיש בכורסתו והיה כאוזר שארית כוחותיו, שמא יתרחש הנס ויעמדו לו כוחות על אף חולשתו למלא הבקשה. נתגלגלה השיחה כך, שעוררתני להציע עצמי ולרשום מפיו את הדברים. אורו עיני האיש, ועד מהרה החלו דבריו שופעים ונובעים כמעיין המתגבר, והוא לא החזיק בידו כל ספר, כל פתק וכל רשימות לרענן זכרונו. דיבורו היה שקול ומדוד, שלם בנתינתו הראשונה, אמן ואדריכל, שידיו אמונות לעצב הדמות שנרקמה ועלתה תחילה במחשבתו ויצקה אותה יציקה ועשאה קבע. לפלא היה הדבר מראה האיש וגופו החלוש, שהלך ורפה מיום ליום,כאוב, ואילו מחשבתו צלולה ובהירה, העלה פרטי פרטים של זכרונות וקטעי שיחות ממחוז מכורה משותפת עם רעו ועד התחנות האחרונות של שמעון רבידוביץ בשדה המחשבה היהודית והעולמית. ההכתבה היתה בשלושה או בארבעה המשכים ובמשך שבוע אחד. מאמץ רב עשה. סיים. צפה על פניו ארשת של סיפוק וקורת רוח, כאילו מילא משאלה כמוסה, שהיתה עמו מכבר, ועתה הגיעה שעתה ונתמלאה. “מי יתן, העיר כמתפלל בקולו הרך והענוג, ואזכה לקיים נדרי גם לגבי יוצרים וסופרים ואנשי הגות אחרים, לצרפם ב”יחידים ברשות הרבים".
כאשר אירע לכמה מידידי נפשו ורעיו מנעורים, שכמהו להוראה באוניברסיטה העברית, כן אירע לד“ר צבי וויסלבסקי. אותו גורל נבו. במעמקים כססה וקננה השאיפה לזכות ולכהן בהוראה בהיכל הרוח הנישא של ישראל ולא זכה. ומאידך, נקלע אל כף הקלע: פרופיסור ישיש וזר הפציר בו לקום ולהורות באוניברסיטת ברלין, מלחמה קשה נלחם עם עצמו ונפשו עד שהחליט שלא להיענות לבקשה ולא לדרוך על אדמתה של אותה ארץ שנואה. ואת מלאכת “ההוראה” לא נטש, הוא פנה אל אותה “אוניברסיטה” הפתוחה לכל הציבור הרחב, זו שאינה יודעת כתלים ומסגרות, סייגים ופורמליות, את תורתו וכל שהגה הפיץ לכל רוח. בנדיבות. ציר דלת ביתו סבב בלא הפוגה. מכתבים והזמנות באו אליו מכל במה ספרותית והגותית לקשט את גליונותיהם מפרי עטו של ד”ר צבי וויסלבסקי. ככל שחלה וכחש הגוף, כן חזקה ונתעצמה רוחו. עוד לפני עשרות שנים אמר: “כל יום הוא מתנת אלוה לי”. כבר אז חש בימים הקשים שנכונו לו: “מיחושים לי בחלק זה של הגוף ומיחוש בחלק אחר, כמעט ובלא מתום”.
את כל חייו ראה כמתנת אלהים. אסיר תודה היה לכל יום, שזכה לחזות בזריחתה של חמה, לחיים. נדיב הרוח היה. ועברו עליו ימי מצוקה. כתב מסה על פרויד ומסרה לאיזו מערכת ואין יודע גורלה עד היום, תרגם הגיוני גתה ושלח להוצאת ספרים אחת ועד יומו האחרון ציפה וייחל למענה, והמענה לא בא. תרגם את “הקאפיטל” לקארל מרכס לעברית ושכרה של מלאכה מפרכת זו בה השקיע שלוש שנים מחייו – מצער עד לכאב.
ד"ר צבי וויסלבסקי לא נהג לקבול על גורל חיים. עשיר היה ברוח. כל שנתן והעניק בעין יפה העניק, ברחבות לב, במאור עינים:
מאור שנגנז.
“האדם דומה לכנור: אם הוא שלם בלי פגם, הריהו מנגן”.
“במה שנוגע לעצמו, יש לאדם לבכר את הנשמה לזולת – אין לוותר על הגוף, כי ‘העולם הזה’ של חברך הוא ‘העולם הבא’ שלך”,
(ר' ישראל מסלנט).
“אין בן חורין אלא מי שהצליח להגיע אל עצמו”.
(ר' יוזיל).
קליפות הרבה עוטות חיינו ברוחניות כבגשמיות. לא אחת מבקש אדם להשיר מעליו הקליפות ורבדי אבק־חיים המצטברים עליו ערימות־ערימות; מבקש אדם לטהר עצמו, לתור לו שלווה קמעא, ולהימלט מן המהומה אל היחוד עם עצמו.
עמדתי בחדרו של בית בירכתי רחוב מרכזי בירושלים. מן הקירות ניבטו תמונות מעשה־אמן, דמויות של יראים ולמדנים, שפניהם מאירים. הריהוט בחדר – צנוע: שולחן כתיבה, ספה חצי־גורן עגולה, שולחן קטן, איצטבת־ספרים. הספרים אינם מרובים. ניכרת כאן ידו של בררן ואיסטניס האומר: “לאו כל ספר זוכה להימנות עם פמליא נכבדה זו”.
שעת דמדומים. השמש שקעה, אך מבעד לאשנב עוד מבהיקה חומת ירושלים.
את האיש שביקשתי לראות, אחד משיירי תנועת המוסר, לא מצאתי אותה שעה. אך מתוך שיחה עם האשה למדתי משהו על האיש. הוא נולד בשקודביל פלך קובנה. בעודו ילד היה אביו נוהג לקחתו עמו ב“ימים נוראים” לקאלם, להתבשם מאוירת ימי־חשבון הנפש ומתורתם ותפילתם של מאורות גדולים, אדירי המוסר.
אך הנה נכנס האיש לחדר מתון־מתון בהילוכו ובדיבורו כדרכם של תלמידי־חכמים. השיחה נשתזרה במקום שנפסקה, והיו דבריה שמחים והולכים על המוסר בישראל ועל אותה תנועה מופלאה שהרעידה לבותיהם של המוני יהודים, לפני חמשים ולפני מאה שנה וששרידיה חיים עמנו היום. היה האיש מספר על הבית שהתאכסן בו עם אביו ב“ימים נוראים” בקאלם, היה זה ביתו של ראש הישיבה, בית המבהיק בנקיונו. מוקף גדר גבוהה של עץ. שקט שרר באותו הבית.
שלוש אסכולות היו בתנועת המוסר, וכל אחת ואחת הצטיינה במסירותה, בנאמנותה ובהתלהבותה. זו של קאלם, אמר, היתה מצויינת בנימוסיה, הקפידו על טהרת גופם ונקיון לבושם וביקשו להיות שלמים עם עצמם ועם הזולת. המוסר’ניק של קאלם, היה נזהר שלא להוציא מפיו דבר שאינו נאה, לכעוס או להביא את הזולת לידי רוגזה ועגמה; הוא החמיר כלפי עצמו במצוות שבין אדם לחברו. אנשי המוסר של קאלם לא ביקשו להביא תיקון לעולם. כל אחד ביקש לתקן את עצמו, את מידותיו הוא. חברותא של אמת, קשרה אותם אהדדי, ויושבי ערים אחרות היו נפגשים אחת בשנה בקאלם, ובין פגישה לפגישה עמדו בחליפת־מכתבים. ידועה היתה אסכולה אריסטוקרטית זו ביפי–רוחה. בתלמוד תורה בקאלם לא נמצא ספסל ועליו סימן של אבק. ולא רק משום זהירותם בנקיון אלא כדי שלא ידבק האבק בלבוש הזולת. הסדר והשקט מלבר ומלגו היו מסימניה של אסכולה זו. מספרים על בנו של ר' שמחה זיסל, שבא לבקר פעם את בנו, שלמד בישיבה. לא מצא את הבן. נתן האב עינו במזוודתו של הבן, ומצאה ערוכה וסדורה כהלכה. הסיק: “שלום לבן” …
שונה ממנה היתה אסכולת המוסר’ניקים מסלובודקה. הישיבה כללה ארבע מאות או חמש מאות תלמידים, שבאו מקצוי־ארץ. שיטת מוסרם היתה פסיכולוגית־פילוסופית. את כל התורה, וביחוד את מעשי האבות, העמידו לנגד עיניהם מבחינת שיפור המידות. לא בטיפול האינדיבידואלי הושם הדגש, אלא בחברותא. אף אסכולה זו שאפה לשלמות האדם עם עצמו ועם סביבתו. מצויינים היו בני ישיבת סלובודקה בפיקחותם, וכרבם, “הסבא מסלובודקה”, ר' נתן נטע צבי פינקל, ידעו לעמוד מתוך מבט ראשון על טיבו של כל אדם חדש שנקלע במחיצתם. החבורה לבשה צורה של תנועה עממית והקיפה גם “בעלי בתים”. נערים בני י“ג וי”ד, ביקשו לאמן עצמם, לא רק שלא להיכשל במאכלות אסורות, אלא אף לרחוק מאבק לשון הרע, מכעס ומגאווה. ב“ימים הנוראים” היו מטילים “קבלות” על עצמם, מעין נדרים, שלא לבוא לידי רוגזה, להימנע מכל דבר של דופי, שלא לצער חברם ועוד הרבה “קבלות” למען אשרו של האדם. וסייגים היו עושים לעצמם. אחד החליט למשל, שבהרגישו כי הוא עומד לבוא לידי כעס, יסור לביתו להחליף בגדיו… כך עסקו “בתכסיסי מלחמה” עם יצרם כדי להזדכך ולעלות במעלות השלימות. לדידם, אין אדם רשע, אלא שיצריו תקפו עליו והוא נכנע להם, עד שמוציאים אותו מן העולם.
רגע נדם האיש. שאף רוח קמעא. ניכר היה, שעדיין לא הגיע אל העיקר, אל האסכולה השלישית, שעמה נמנה הוא עצמו ושנושא דברה המובהק הוא ר' יוזיל הורביץ. אישיות מופלאה זו, שבמחיצתה עברה עליו תקופת־חיים.
“זה היה יהודי נפלא, יפה, עליז ושמח”, קרא איש שיחי מן הכתבים שבידו. “כל תנועה מתנועותיו אומרת עליצות ורעננות של נער. אף כי כבר היה בזמן ההוא בן ששים ויותר. והעינים! את העינים האלה לא אשכח לעולם. מתחת לגבות צפופות ובולטות – זוג עינים פולחות שקשה לקבוע את צבען. פעמים נראו כחולות ופעמים ירוקות; פעמים חומות ופעמים אפורות. באיזו קלות היה האיש עובר מהבעה להבעה, ממצב רוח למצב רוח… שולט היה שלטון גמור ברמ”ח איבריו. ובעל רצון כביר היה, אישיות חזקה, מקסימה ומהפנטת. זוכר אני את שיחתנו הראשונה. טיילנו ברחובה הראשי של העיר. הוא לא דיבר אתי בעניינים רוחניים כלל וכלל… שאל אותי למשל מה דעתי על הבוץ בהומל, ואם יש טראמוואי במינסק. אולם בדברים בטלים אלה, הצליח לשלב אילו הערות פסיכולוגיות מחוכמות, שהיו מכוונות להשפעה לאחר זמן. זכורני, שעבר על ידינו זוג אחד, בחור ובחורה, שניהם צעירים. הם הלכו שלובי זרוע וצחקו במלוא פיהם. הוא תפסני בזרועי ואמר לי: “הסבור אתה, שאנשים אלה מאושרים באמת? יש להם צרות צרורות”…
תנועת המוסר של ר' יוזיל, הוסיף איש־שיחי, היתה תנועה עממית־פרולטרית, מהפכנית ומקיפה. סבורה היתה, כשם שחיזוק הגוף צריך התאמנות ותירגול, כן דרך הרוח והנפש. תנועה זו נתפסה לקיצוניות רבה ומתמיהה. לשיטתם זו קראו “השתוות”. הם ניערו חצנם מכל מנהג מקובל, מדרכי “נימוס” שנראו בעיניהם כמסלפים את אמת־החיים. הם פרצו גדרות וסייגים בחברה, כדי להרגיל עצמם להשתחרר מאימת “מה יאמרו הבריות?” מה שעשו, עשו ללא רתיעה ובלבד שיגיע האדם אל עצמו: “לא הגעת אל עצמך, אינך אדון למחשבותיך ולרעיונותיך… אינך מאמין? כלום יודע אתה במה אתה מאמין. והרי כל שאתה עושה, אינו אלא מתוך פחד, כמאמר הבריות, עיני הזולת הן ההורסות את האדם”…
בויכוחים בינם לבין עצמם ובהופעותיהם בשוק, אימנו את עצמם, נטעו בתוך עצמם רגש בטחון, שהוא הסימן הנעלה והנשגב של דביקות בבורא עולם. בעלי תנועת המוסר של ר' יוזיל ביקשו להיות שליטים בדעתם, לשאת ביד רמה את אמיתם להמונים. המידה השלילית ביותר, לפי דעתם, היתה רדיפת הכבוד וההתחשבות בדעת הבריות. כדי להשתחרר ממידות מגונות אלו, הקלו ראש בכל הידור חיצוני והתערבו עם ההמונים…
עלעל האיש בספר “תנועת המוסר” להרב כץ, וכמתייחד עם עצמו הוסיף מן התיאור בספר: “תלמידי נובוהרודיק התאזרו בגבורה – – הפקירו כל ענייניהם האנוכיים – – הרוחניים והחמריים, והתגייסו בכל כוחם והתלהבותם לעבודה זו. לא עמדו בפניהם כל מעצורים, לא חתו מפני כל. שמו פניהם כחלמיש, נתנו גוום ונפשם למכים ולמגדפים ונרתמו במאבק עז למען הרבצת תורה. אצו ממקום למקום, תוך סכנת דרכים וחרפת רעב, כינסו תוך מסירות נפש ילדים ונערים, יסדו ישיבות ובתי חינוך והפקירו את כל ישותם למענם”…
ר' יוזיל פיזר חילו ותורתו על פני עשרות עיירות של רוסיה. בימי מלחמת העולם הראשונה, בימי המהפכה הבולשביסטית ובימי מחלות מידבקות, עמד במרכזם של החיים היהודים. על ר' יוזיל היו אומרים: “למקום שצריך לשלוח מכתב, שלח ר' יוזיל מברק, במקום שהיה צריך מברק – היה שולח בחור־שליח; במקום שליח – היה יוצא ר' יוזיל בעצמו, ובמקום שצריך ר' יוזיל בעצמו להיות – כבר נמצא שם ר' יוזיל מכבר”…
“פעם היינו מהלכים מרוסטוב שעל נהר דון – סיפר האיש – עמדנו בראש גבעה נישאה והשקפנו על העיר: מראה מרהיב של תנועת רכב ואדם, בניינים, היכלות וגנים, והדון חוצה את העיר. תפס ר' יוזיל בזרועי, כדרכו, ואמר: ‘רואה אתה, יקירי, כשעומדים במקום נישא, נראה העולם פעוט וזעיר’” …
האיש, בעל השיחה, תלמידו של ר' יוזיל, היה ד"ר משה זילברג, שופט בית הדין העליון בירושלים.
מאליה נתבקשה גזירה שווה לימינו. התיתכן בימינו תנועה מוסרית־עממית־מהפכנית, שתשחרר את האדם מן הקליפות? העיר השופט על המשימה הנכבדה שנטל על עצמו דור התחיה במיזוג גלויות. לפנים, בעיירה ליטאית, היתה העדה מעין משפחה, וכל אדם ידע רצון זולתו לפי נדנוד עפעף, עקימת אף ומצמוץ עין. היום, מי ישא ויכלכל את קיבוצי ישראל שעלו משבעים גלויות, והביאו עמהם מנהגים שונים ומשונים. לפחות שלושה דורות דרושים עד שיקום המיזוג, על אף בית הספר וצה"ל. לא יקום מיזוג אמת, אלא אם כן יאפשרו השכלה שווה, בית ספר תיכון לכל. כיום רחוקים אנו ממצע נפשי משותף.
נטל ד"ר משה זילברג חוברת, ובה סידרת הרצאותיו על “חוק ומוסר במשפט העברי” ובפתח דבריו אני קורא: “החוק פונה אל האזרח, המוסר פונה אל האדם. זה – יוצרו מבחוץ, במרכזי השלטון, וזה – יוצרו מבפנים, במעמקי הלב; זה בא להשליט סדר, וזה בא להשקיט מצפון. תפקידו של החוק להציל את העשוק, תפקידו של המוסר להציל את העושק מידי עצמו. זה מצווה לסלק את החוב, וזה מצווה למלא את החובה. קיצורו של דבר: החוק הוא יצור סוציאלי, הרואה את הפרט באספקלריה של הכלל, המוסר הוא חוויה אישית, הרגשת חובה אינדיבידואלית, הרואה גם את הכלל במנסרת הצבעים של הפרט”.
בקרן רחוב רמב“ן בירושלים עמד ביתו של הרב אברהם חן, איש חב”ד.
בעתות של “מלווה מלכה” קראו לעונג שבת; בימי חג ומועד, בליל שמחת־תורה, עלה מן הבית זמר חסידי, זמר חרישי רווי כיסופים. בין זמר לזמר גילה הרב מסודה של תורה וייחודה של אומה, אספקלריה של עולם ואדם. “ראוי לעורר ביהדות ובעולם חברות נושאי דגל קדושת היחיד, לעורר את נפש האדם הרדומה, לבל יאבד “אחד” מישראל”…
המסובים היו בני חוגים שונים, ציבור מגוון: רבנים וישישים, חסידים ופרושים, פרחי רבנים, בחורי ישיבות, שופטים, סופרים. בפינת הבית עמד ארון הקודש. על העמוד הסמוך מונחים הטלית והתפילין במעטה של קטיפה, וספרים עומדים ממעל לארון. היה הרב שקוע בתוך עצמו ושני נרות, נתונים בפמוטי־כסף מאירים. הרבנית ישבה מנגד, ידיה היו שלובות, גמעה בנחותה מן הדברים שריחפו. הרים הרב ראשו כנושא משא… עמד השבוע בסימן של פרשת “נחמו” ובעל “למנחמי”, הסביר את המשמעות המיוחדת שבנחמת ישראל. מהותה של הנחמה היהודית אמר, שונה לחלוטין מזו של הלא־יהודית. הנחמה הלא־יהודית נאחזת ב“מה לעשות?” ו“לא יחידי וראשון אתה, אף לאחרים וגדולים אירע כך וכך”, מושגים ותפיסת חיים שהם זרים לרוח ישראל. “אמרו לעולא שילך עמם לתנחומים ואמר: מה אית ליה עם בבלאים, שהתנחומין שלהם הן חירופין וגידופין, שאומרים, מה אית למיעבד” – מה אפשר לעשות. ואילו הנחמה היהודית נשקלת בכובד צערה, לפום צערא אגרא, של “ה' ברך את אחרית איוב מראשיתו”, של “הזורעים בדמעה ברינה יקצרו”. כשמת בנו של ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. ר' אליעזר אמר: אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומים, אף אתה קבל תנחומים. אמר ר' יוחנן, לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי גם צערו של אדם הראשון וכו' עד שנכנס ר' אליעזר בן עזריה והמשיל משל הפקדון שהפקיד המלך בידי אחד משריו והיה אותו נאמן חרד על שלימות הפקדון: “אף אתה החזרת את שני הבנים בטהרתם”. “אמר לו, ר' אליעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמים”.
גילה הרב כל אותה תעודה שבמוסר היהדות. לאחר מעשה העגל אמר משה: כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו וכו'. על כך אומר תנא דבי אליהו: “מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב”ה למשה דבר זה מעולם, אלא מלבו אמר".
דמותו המופלאה של הרב חן משכה תשומת הלב לפני עשרות שנים. כל מה שפרסם טבוע בו חותם הגות מקורית, המביאים להתעוררות המחשבה ולחשבון הנפש. כתבי הרב עוררו הדים רבים בכל רחבי רוסיה. ספרו על “היהדות והדם” (נגד עלילת הדם במשפט ביילס) שנתפרסם ברוסיה עורר טובי ההוגים מבני עמנו ומחסידי אומות העולם. ב“למנחמי” הגיע הרב לשיא מצוי הגות הצער והנחמה. משופע היה הרב חן באוצרות כתבי־יד משל גדולי עמנו. “אילו נמצא אדם אשר היה מסייע בידי להשליט סדר בכל הכתבים האה”, אמר, היתה הדעה נחה ומתפנית להמשך העבודה. רגע נדמה, שהנה נתפס הרב לענינים שבחולין ומפליג בהויות העולם. עד מהרה נתלה בקוצו של רעיון, ברמז של ניגון, ותולה בו מהגיגיו ומחשבותיו.
דן הרב חן על חדש וישן, ומאליה צפה, עלתה כפורחת המחשבה למשמעותו העמוקה של החידוש, שהוא לעולם חדש. “חדשים וגם ישנים”. חדשים – אומר תנא דבי אליהו: משה וחבורתו, יהושע וחבורתו, דוד וחבורתו. ישנים: עזרא וחבורתו, הלל וחבורתו, כלומר, כל שהוא ראשון ומקורי הריהו תמיד חדש ואילו הבאים אחריו, אם כי מאוחרים ולכאורה “חדשים יותר”, הם הישנים. “יקרה היא מפנינים”, ואין פנינים אלא תחילה. המקוריות האמתית, הראשוניות הגמורה, היא בלבד המהות היסודית של הגניוס. הראשון הגמור אינו בא לעולם בדרך המלך, במסילה הישרה והכבושה, ואינו עולה בסולם המקובל. לא משושלת אבות ולא משורה של דורות שסללו לפניו הדרך, אומר הרב באחד מכתביו. הרעיון הגדול בא “בדרך אגב”, בלי כוונת המכוון. הוא הדין לגבי אישים דגולים. לא אחת אנו חוטאים למקוריות, העיר הרב, חוטאים לגבי היוצרים הראשונים, נתפסנו למיני לקוטים ולא מעיין אחד נסתם בשל כך. שהרי מים שאובים עד כמה שיהיו מרובים הם מוגבלים בכמותם ומדליחים. לא כן מעיין קטן, עד כמה שהוא קטן יש לו הטבע של האין־סוף ומטהר בכל שהוא, ואין מושחין מלכים אלא על גבי המעיין. במידה שהמעיין יותר תהומי, יותר מעוצם, בה במידה מימיו יותר זכים, נביעתו יותר טהורה. “יש הר געש היורק אש וגפרית תמיד, ויש גיגית דולפת, עציץ נקוב, ויש כד מרוסק המשיר מתוכו תמיד נוצות ומוכין. אש עצורה בעצמות האדם, יוקדת מבפנים ומתיזה ניצוצות מבחוץ, ואש זו אם היא קדושה, והעצמות שבהן היא עצורה, טהורות הן, ניצוצותיה אור ואמת, נשמה ואושר בעולם. ולעומת זאת יש כברה של מים שאובים, שאולים וגנובים, שאינה פוסקת מלטפטף ולדרדר, יש ברז פתוח המקלח תמיד, שניהם אינם אלא מטחיבים את המקום שעומדים עליו” …
פתח הרב אברהם חן מגרה אחת ואחרת, הוציא תיק אחד ומשנהו, מכתבים ומסמכים ותעודות מאישים ביהדות, כתבים שבמקור וכתבים שבתרגום, דברי סופרים ותלמידי־חכמים, אוצר בלום. מכתבים לרוב, מדובנוב, ביאליק, אחד־העם, ב. כצנלסון, בהם מכתב צנוע מאשר ברש, האומר בין היתר: “צר לי על דברים מעין אלה הנופלים בדור שאין לו אוזן ואין לו לב… כל הדברים אור ממעמקים”… ואגב העיר הרב, ועמד על משמעותו של הצדיק: “אין צדיק אלא נסתר”, ואין סולל דרך אלא בעל “האידיאה־פיקס”, בחינת שויתי לנגדי תמיד. והרב היה כמעיין המתגבר ומתרונן ומרנין מן השיחה השופעת חיות וטוען כנגד אלה הקורין דברים מן הכתב, שהרי דברים מן הכתב הם כ“מחומשים”, ואין בהם אלא מה שכתוב ואילו בשיחה בעל־פה יוצא כל העצם ומתגלית הנשמה…
הביע הרב קורת רוחו על שמצא אוזן קשבת לדבריו: “האוזן לגבי הפה כמקדח למים”, העיר. מה המקדח אינו עושה מים אך חושף מקורות מים, כן האוזן… והרי משמעות “השמע” בעברית פירושו לא רק קליטה, אלא גם הבנה. כבר מצינו אצל הרמב"ם מושג של “אזני הלב”…
*
“קום תקום מדינה יהודית. אשר בסיסה היהודי ביותר, הפנימי ביותר והקדוש ביותר הוא בזה, שהמדינה זו תהיה רק כלי שרת לאדם, ליחיד, בניגוד גמור לצורת המדינה הבלתי־יהודית, המקריבה את האדם, את היחיד לטובת המדינה”…
היינו מסובים עם הרב בשעות מלווה מלכה. קהל רב מילא את הבית. הזהיבו אחרוני נגוהות. ישב הרב בראש השולחן ופתח בניגון חסידי. עד מהרה נתלוותה כל העדה עמו והניגון התעלה ותימר אל עולמות נעלמים. בין ניגון לניגון היה הרב מוסיף ומרעיף דברי הגיגים על יחיד וציבור, אדם ואומה, על הצדיק הנסתר ועל בריותיו של הקב"ה, שחוננו בלב שהוא גם מוח, על יחיד שלא נברא אלא שכל העולם ישמש אותו. קרא הרב לאידיאל שיכלול בתוכו את כל האדם, ועיניו מאירות באורה של תורה, שהרי “אין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתורה”.
עמדה אותה שבת בסימן של פרשת “ויצא יעקב… ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו”. סלם כסמל, ובגמטריה “סיני”, וכדי שראשו יגיע השמימה, מן הדין שיהא תקוע בשרשו וביסודו באדמה – מוצב ארצה. כלום מלאכי אלהים צריכים כביכול לסולם? אלא בא ללמדך, מה כאן מלאכים עולים ויורדים בסולם המוצב ארצה – כן בסיני “ויתיצבו בתחתית ההר”… “וכל העם ראים את הקלות ואת הלפידים ואת קול השופר”…
התעכב הרב חן על משמעות המדרגות ביהדות, אשר שיבושן סימן לחטאת: “סדרן של מדרגות, משקל הערכין, תורת הקדימות וההכרעות, מי נדחה מפני מי ומה מפני מה – הוא הבסיס וגולת הכותרת של כל בנין היהדות, מלכות היהדות” … יסוד הסדר כאן לכל דרכי החיים… זמנים בקדשים. אפילו מחשבה בקרבן מחוץ לזמנו מפגלת, ועונשו כרת. וזמנים לחגים ולמועדים וזמני קריאת־שמע ותפילה… ואם הסיום הוא המצוי של הדבר, האקורד של הניגון, הנה ההתחלה היא הגרעין של הנטיעה, הצליל של שיר הזמר… זה אפיו המיוחד של הסולם היהודי: “גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה”, כפי שמצינו אצל אברהם. מכאן עבר הרב ועמד על המידות באהבה, זו של יעקב לרחל, דוד ויונתן וכו' ושל הקרבה עצמית, “העקדה”, במשה שקרא “מחני מספרך” ועוד עילאית ממנה, זו הבאה ליטול על עצמו עונש בעד חטאו של הזולת, כמו אצל אהרן במעשה העגל, והכל נועד לנקודה של אהבת האדם.
בחדר אפלולי היה פרופ' נ. ה. טור־סיני כנבלע בתוך ערימות ספרים. היו מעייניו נתונים בהגהות העיבוד האנגלי של פירושו החדש לספר איוב. הצביע על עלי הגהה שונים, רצופי תיקונים, ולא באו אלא להעיד על החרדה וההקפדה הגדולה המלווים את האיש בהארת סתומות המקרא.
כל הופעה של פרופ' נ. ה. טור־סיני בכתב או בעל־פה, מעוררת צפיה, מתיחות־רוחנית לגלוי מפתיע מעולם המקרא. לא אחת מעוררות הצעותיו והנחותיו גם התנגדות נמרצת. תאמר: הרפתקנות רוחנית? יתכן. אך יש בה גם מעוז הנפש, אבירות, בד בבד עם הסתערות זו, הוא גם קורע אשנבים לאיוורור והתרעננות לחקר המקרא. “אין דברי אלו כתובים בשביל חשוכי דעת וקפואי דעה, הכפופים לשגרתם”, כתוב בהקדמת ספרו “הלשון והספר” בו דן על בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה בספרות. דבריו מופנים אל היודעים “שאין מסקנות סופיות בהבנת עברנו, ושחובה עלינו להפוך ולהפוך בבירור ירושתנו הנצחית. עוד עלינו לחפש את עיקר האמת, המתעלמת והמסתתרת מפנינו ושאין לנו לחשוש לגלויה של האמת או־אז תראה לנו זו ביתר יופי ויתר קדושה, ככל שנתקרב אליה”.
ב“אני מאמין” זה צפונה עיקר תורתו של פרופ' נ. ה. טור־סיני. אין לך שורה במקרא שאין לחוקרנו דין ודברים עמה. “כך אני”, מעיר, שהרי משחר נעורים גדל והתחנך בשדה זה, מורשת היא לו מבית אבא. חוש מיוחד מדריך מנוחתו ובולש אחר מקור המלים ומובנן המדויק. אכן, מעמסה כבדה הטיל על שכמו האיש, ובענוותנות מעיר: “אם כבדה עלי המלאכה בשל הכרכים הראשונים של תרגומי למקרא, הדנים בכתובי הפרוזה, שבעתיים תכבד המלאכה בחלק השירי”.
דורות רבים לא הכירה היהדות בתלמיד־חכם אלא זה הממית עצמו באהלה של תורה. זאת הפעם מצאתי תלמיד־חכם המתחיה באהלה של תורה. יומם ולילה יעסוק בה, בחינת “תורתך שעשועי”, שהרי תורת השם מאירה משיבת נפש. כבר הגיע האיש לשיבה ואילו גיוו הישר, עיניו הירוקות מאירות, בלוריתו העליזה יורדת על מצחו, שובבה, ואין בה כל גון של שיבה. לא אחת יצא לשחיה לבריכה הסמוכה. טיפח את גן ביתו, יתן קולו בשיר, יאהב הקריאה בספרי בלשים (ספריתו מונה כאלפיים ספרים כאלה) ועל הכל ישתקע במשחק האשקוקי ויותר מאלף ספרים הדנים בשח־מט מצויים בספריתו, אל נכון זו הספריה הגדולה ביותר בארץ בשח־מט. שנים רבות עמד בראש המערכת להשלמת מלון אליעזר בן־יהודה ונשיא האקדמיה ללשון העברית. כבר החל בחיבור המלון ההיסטורי של הלשון העברית.
רמזתי לחוקרנו, שמא כל תלי התלים של הפירושים החדשים שהציע, עלולים ליצור תנ“ך חדש. “חלילה”, השיב. אוהב אני מסורת ואת הפירוש המקובל, אך עיקר מחקרי לחשוף כוונת הכתוב לאמיתה. אין להתעלם מכל הפירושים הרבים שתלו חז”ל למקרא, פירושים שהפכו לחלק בלתי נפרד מנשמת האומה היהודית. אך על ידי גלוי האמת אנו חושפים את היופי הגנוז, את העומד והקיים. שומה עלינו לראות בספר הספרים תעודה בעלת ערך נצחי, שנשמת חיים תוססת ומפרכסת בו ובכל דור ודור ולאין סוף.
הפליגה השיחה על דרכו של לימוד התנ“ך בימינו. שאלתי לדעת החוקר אם רואה הוא נחת בלימוד התנ”ך בבתי הספר והשפעתו על הדור:
“הקשית לשאול, אמר. סבורני כי עלינו לתת גישה אנושית לתנ”ך. אין ללמוד ספר זה כספר ללימודי ההיסטוריה ואף לא כספר מוסר בלבד. דרכי הקנית ידיעת התנ“ך בימינו על הדור החדש, ביחוד פרקי הנבואה וספר תהלים, עלולים לא אחת להמאיס את הלימוד בו. אין אני מאמין גם ב”תעשיה תנכית“, לא ב”תמונות תנכיות" ולא ב“ריקודים תנכיים” ואף לא ב“מחזות תנכיים”. יש בכל הצגה מעין אלו מן הזיוף, מהדימיון הכוזב. אתה שואלני על המגילות הגנוזות. ודאי חשיבותן גדולה, אם כי אינן עשויות לקדם אותנו להבנת התנ“ך. בכוחן להגביר את ההתענינות בתנ”ך, כבארכיאולוגיה. תשאל למה? אגידך: משום שכותבי המגילות הגנוזות, כבר לא הבינו פשוטם של הכתובים ובר נתפסו לדרושים. ערכן של המגילות הגנוזות, בפני עצמן עומדות, להבנת התקופה בה נכתבו. כמעט ולא מצאתי בהן אף ענין מקורי אחד הבא להורות וללמד על פשוטו של פסוק. נוסח המגילות נופל מן הנוסח המסורתי, וכל דבר הסתום במסורת, ממילא סתום במגילות". ובטרם הספיק פרופ' טור־סיני לסיים את דבריו וכבר נתפס שוב לפירושו של פסוק ולוחש באזני משמעו של כתוב, אשר רבותינו פירשוהו כאשר פירשוהו, ואילו חוקרנו גילה בו פנים חדשות, אך אינו אץ לגלותו ברבים …
“תן יד לפה, אל נא תגלה ואל תרגיז את הבריות”, העיר, ועיניו כחולמות האירו בארשת של קברניט מנוסה המפליג בלבב ימים באניות תרשיש.
*
במילה “תתרן” נשלמה בחנוכה תשי"ט הדפסת “מילון הלשון העברית הישנה והחדשה לאליעזר בן־יהודה, ירושלמי”. ההדפסה נמשכה למעלה משני דורות, כחמישים שנה, והמילון מקיף 7944 עמודים ב־17 כרכים.
סח לי פרופ' נ. נ. טור־סיני, הכרכים הששי והשביעי של המילון נדפסו מתוך כתב־יד שהיה מוכן ובהשגחת חבר מלומדים שהיו בימים ההם בירושלים. אשר לחלק השמיני והתשיעי – נשארו ערכים מרובים, ביחוד מתחום המקרא, כתובים בכתב ידו של בן־יהודה, אלא שאת המשכם וכן את הערכים מתחום הספרות שלאחר המקרא, היה צורך לחבר על יסוד רשימותיו. מלאכה זו עשה מ. צ. סגל, בעזרת מזכירו יעקב כנעני. כן היה מוכן לדפוס המבוא, שהוצאתיו יחד עם עוזרי מאיר מדן. אשר ליתר הכרכים, היו ערכים מקראיים מועטים של בן־יהודה וכן חומר רב של פתקאות ובהם רמזים בלבד למקורות ולפירושים מתוך הספרות העברית לדורותיה. החומר שהיה מצוי בידינו פחת והלך עם התקדמות המילון, והיה עלינו לשים לב גם למקורות של הספרות המדעית, שלא היו לנגד עיניו של בן־יהודה, כגון לכתובות שנתגלו או אפילו כבמקרה הלשון האוגרית כשפה שמית חדשה שלא נתגלתה אלא אחרי מותו. כרכים אלה, פרט לכמה ערכים וכן הערכים המקראיים באות “פ” ובראשית האות “צ” חוברו למעשה על ידי ועל־ידי עוזרי שסידרו את החומר לפי הוראותי. לא רק להערות המרובות מאד אני אחראי, אלא כל משפט על המלים וצירופי הלשון שבמקורות, נוסחו על ידי. אף־על־פי שהשתדלתי לשמור על המסגרת שקבע המחבר והבאתי כל רמז, שבו הביע את דעתו ברשימותיו ובשולי ספריו, גם כל שגיאה אני אחראי לה. עשרים ושלוש שנים אלו בהן טיפלתי במלון בן־יהודה, היו שנים של לימוד בלתי־פוסק, של חידוש ידיעה ושל התחדשות הדעות. כל מה שכתבתי בספרים ובמאמרים בשנים אלו בתחום הלשון, לשון המקרא ולשון המקורות שלאחר המקרא, נולד ברובו בשעת טיפולי בבעיות המרובות הכרוכות באוצר המלים המשוקע במלון בן־יהודה.
הוסיף פרופ' נ. ה. טור־סיני ואמר, שעצם רשימת המקורות שבכל כרך, עשוייה ללמד על כך כיצד חיפשנו, עוזרי ואני, דרך להרחיב את החומר לפני שהבאנו את המלים לדיון. מובן, שהיום יש בידי להוסיף וגם לתקן, ודוגמה מאלפת ימצא הקורא אפילו בערך האחרון שנאמר בו: “תתרן – עי' תותרן”. מלה זו, שמפרשי התלמוד והבאים אחריהם פירשוה “פגום בחוש הריח”,ואילו בכתיב “תותרן” בו', שהוא הנכון, נרמז לכוונת המלה הבאה בנקבה, “תותרנית”, שאינו אלא, כאמור במקומו, מלשון תותרת, אשה מיתר האמורי החשודה בכישוף. אמור מעתה שתותרנית היא מכשפה. ואמנם, בספרות המאוחרת כבר השתמשו בתתרות וכדומה, כפי הבנת המפרשים.
“למעשה חוברו מלונים רבים בסמוך למלונו של בן־יהודה ואחריו”, הוסיף פרופ' טור־סיני, “מלונים שהשתמשו גם בחומר הנמצא בו. ואולם, אלה הם מלונים ללשון החיה המספרים, בעיקר, על הקיים בלשוננו ומהיכן לקוחה מלה זו או שימוש־לשון זה. ואילו מלונו של בן־יהודה הוא ביסודו מלון מחקרי, ועיקרו בהערות המרובות, החוקרות את מקור המלה, את קשריה ללשונות הקרובות והרחוקות ואת הפירושים שניתנו לה, כדי לברר מתוך כך את פירושה המקורי. בכיוון זה לא הגענו, כמובן, לסוף מעשה ממש. גם מלון בן־יהודה בא בעיקרו להביע דעת יחיד, וטבעי הדבר, שאני, שזכיתי לסיים את מפעלו של בן־יהודה, הצעתי תכנית לעבודה גדולה יותר – חיבור מלון היסטורי אקדמי של הלשון העברית, אשר האקדמיה ללשון העברית ו”מוסד ביאליק" משתפים פעולה בהכנתו. אם אמנם לא אוכל לקוות שאזכה לראות גם את המפעל הזה מושלם בחיי, אקווה שאזכה לראות את התחלתו במלון היסטורי מושלם לכתבי הקודש, מלון מקראי מקיף ומעמיק, שאני עוסק בו עתה במיוחד. על דרך המלון החדש הזה, שגם הוא בלתי־אפשרי היה בלי היסוד שהניחו בן־יהודה, הרציתי בכינוס האחרון למדעי היהדות".
סיפר הפרופסור על פגישתו הראשונה עם אליעזר בן־יהודה. בשנת 1910 שימש איש־שיחנו מורה בגימנסיה העברית בירושלים: “הייתי מהלך בחברתו של ידיד, מורה אף הוא בגימנסיה זו, במגרש הרוסים. אליעזר בן־יהודה כבר ידע את שמי מתוך הספרות המדעית, ואני אז בן עשרים ושלוש וכשראני אמר: “הלא הכל מספרים לי שראו את בנו של טורצ’ינר המזרחן, ואילו אותו עצמו איש לא ראה”. לאחר היכרות היה פרופ' טור־סיני למורה לילדיו של אליעזר בן־יהודה “ואף כיבדני בן־יהודה להיות חבר בועד הלשון העברית. כיום, אני כ”תותרן” האחרון, מותר ועד הלשון העברית מאותה תקופה" – מעיר הנשיא הראשון של האקדמיה של הלשון העברית. “לא אחת נוהג הייתי לבקר את בן־יהודה בביתו, ואף השתתפתי בקריאת ההגהות למלון. בהיותי בחוץ לארץ עמדתי עמו בקשרי מכתבים עד ליומו האחרון. חזרתי לארץ, ומרת חמדה בן־יהודה פנתה אלי, לפני עשרים ושלוש שנה, בהצעה להשלים את המלון – ונעניתי”.
כל שיחה עם פרופ' נחום סלושץ, מפליגה אל ערשה של תרבות המזרח הקדמון, תרבות העברים החורגת ממסגרת שבטים ועממים, והחובקת כלל יושבי־כנען, עברים־ישראלים, עברים־פיניקיים, עברים־ברבריים. תרבות זו רבת היקף היא, עמוקת שרשים, שעד היום ניזון ממנה העולם. מכאן גם אמונתו, שעוד נכון עתיד זוהר לתרבות זו.
פרופ' נ. סלושץ חופשי הוא מדעות קדומות, בלתי תלוי בדעות הזולת, יוצר יצירתו העצמית, בוחנה בכוח ראייה עצמית, חוקרה וחוצבה מן השיתין. מכאן החידוש במסקנותיו, ומקום שחידוש בו, שם גם מתרוננת הנעימה השירית, האנושית.
משחר נעוריו צמחו לו כנפים להגביה עוף; לדרוך על במתי עולם, לדלג מפסגה לפסגה באוירה של חופש ועצמאות. בן תשע ונפשו חדורה רוח התנ“ך, רוח אשר לא נכלאה ב”חדר", לא נערמו עליה תלי־תלים של פלפול ודרוש, של הזיה; אלא תפיסה פשוטה ואנושית בריאה, נשגבה ונעלה: “כי דברה תורה בלשון בני־אדם”. את המקרא ראה לא כתורה קפואה ומאובנת, אלא כרוח חיה ותוססת אשר במעמקיה סואנים איתני־אנוש, גאון ישראל, החדורה פיוטיות ומלאכת מחשבת, שהחיים המתרוננים בקרבה והכוחות הפועלים בה – יפים הם גם היום ומחר. אולי, כאן צפון אותו מקור לכוחות הנפשיים העצומים הגלומים בחייו; מכאן הראיה היהודית־האנושית הלוהטת באש־חזון; מכאן עוז הרוח להסתער על מדברות לוב וסהרה, על מרחבי ימים, על הרי ישראל ולהניע גלגלי היסטוריה ישראלים; להעלות מנבכי חיינו אוצרות תרבות עבריים־עתיקים המבשרים התחדשות, פריחה.
מצאתי אותו יום את הפרופ' נחום סלושץ, יושב בבית קפה ברחוב בן יהודה בירושלים וגומע בנחת מספל הקפה שלפניו. ישב וגבו הישיר, דבורו־רתת ורעד, אך עד מהרה כובש ומלבב, ושיחתו קולחת כמעיין המתגבר. “בראש חודש כסלו מלאו לי שמונים וחמש שנה”, אמר, כשבת־צחוק זורחת על פניו השזורים קוים נמרצים ומחוטבים. "גיבור אינני, מבחינה פיזית, הוסיף. אף־על־פי־כן, ראה פלא, מגיעים עד גבורות, ולאחר גבורות. לא חשבתי שאזכה לאריכות ימים כל־כך … על אף זאת, ראה, למדינה עברית הגעתי… "
אותה שעה כאילו נפתחו לפני שערי־חסד־זכרונותיו, והאיש העלה אותם אחד לאחד. מה נפלאים הם ישישים אלה הנזכרים בפרטי־הפרטים מקורות חייהם. יליד ליטא (עיירת סמורגון), בן למשפחה יהודית המעורה עמוקות ביהדות ולבה פתוח לרחשי התחיה. ראש המשפחה ר' דוד שלמה סלושץ, חניך ישיבת וולוז’ין וממקורבי מבשרי התנועה הציונית, פינסקר ולילנבלום, וכל הסובב אותם. ואותה התסיסה הציונית, בראשית ניצניה, מכה גלים בלב המשפחה, והיא כולה שואפת אוירה של התחיה, חופש עצמאות רוחנית. “המגיד” ו“הצפירה”, ספרות ההשכלה, הוגיה ומשורריה היו בני בית קבועים, כל רעיון נעלה נקלט בנפש הנער והופך לחלק מהוויתו. דמיונו משתלהב למקרא “מסעות ישראל” לבנימין השני, על חיי היהודים בארצות קדם, נדחי ישראל בהרי כורדיסטאן וארצות נידחות אחרות. פרצו הפרעות באודיסה (תרנ"ב) ותנועת התחיה מנסרת מכל עבר. חיבת ציון, ביל“ו, הדים חזקים עולים משאר־הישוב בארץ ישראל, מאותו קומץ ישובים, עם בן־יהודה ועתוניו “הצבי” ו”האור“. ב”ספרית ראשונים" אנו מוצאים תאור על העלם נחום סלושץ באותה תקופה: בן שש־עשרה נמנה נחום כחבר ועד ספרית “בני ציון” – שאחד העם, שרתוק האב, ואחרים נמנו בין חבריו – והתחיל מתערב בעניני חיבת ציון והספרות; הוא היה מזכירו של החוקר דוד כהנא שעל ידו התקרב לספרות המדעית של העבר, אבל נפשו של הנער שאפה להיאחז בארץ ישראל. בתרנ“א, לאחר שנוסדה רחובות על ידי חברת “מנוחה ונחלה”, עלה בידו לאגוד אגודה של מתנחלים אמידים ובאביב תרנ”א נשלח על ידי החברים בחברת סוחר מאודיסה לתור את הארץ ולמצוא אחיזה, ולבנות כפר עברי… בחג השבועות של אותה שנה הגיע נחום סלושץ לחוף יפו, כבא־כוח חובבי ציון, בעיצומה של תנועת העליה שהקיפה את ה“חובבים” ברוסיה, אשר זאב טיומקין עמד בראשה. אבל בעודנו עושה כה וכה, והנה פרץ משבר פנימי בקרב העסקנים (אשר אגודת “בני משה” נשאה הרבה באחריותו ובפרט לאחר שדחפה מקרבה את מיכל פינס). ובסוף הקיץ באו על העולים גזרות המלכות ופגעים שונים: איסור העליה מטעם הרשות יחד עם הגזרה על רכישת קרקעות אירעו בלוית התפשטות מגפה של קדחת בקרב העולים… קמה בהלה כללית והאגודות המרובות שנוסדו ברוסיה לתכלית רכישת קרקעות נתבטלו. לזה גרמו גם המאמרים “אמת מארץ ישראל” ל“אחד העם”, וההתחרות בין העסקנים שנהפכו לסרסורים. האכזבה הזאת השאירה מרירות בלבו הצעיר הרגיש מטבעו. בכל זאת החליט בדעתו להשאר בארץ. הוא בילה את הקיץ וראשית החורף בראשון לציון, וביקש להתמכר לעבודת השדה והכרמים. אך חולשת גופו מנעה זאת ממנו. בחורף התרנ“ב שב נחום סלושץ לאודיסה מלא רוגז על אכזבתו האישית, ויותר מזה על המשבר בישוב שעברו עליו שנות יאוש וסכנה. היה מרבה בקריאה, מצא ענין בבעיות הזמן ובבעיות כלליות והרבה לפרסם מפרי רוחו בעתונות העברית והלועזית של הימים ההם.”
בבואו לפריס היה לתלמידם של אופרט ודירנבורג, מגדולי המזרחנים בימים ההם. הם עודדו את העברי הצעיר לכתוב על תולדות הספרות העברית החדשה. ספרו הראשון של סלושץ בצרפתית “התחיה העברית” (תורגם לעברית על יד המחבר ויצא לאור ע"י “תושיה”) הכה גלים בין אנשי המערב ואנשי ההשכלה היהודים. מכס נורדוי כתב שני מאמרי הערכה ב“פושיטע צייטונג”, הביע את התרשמותו העמוקה מקיומה של הספרות, וביכולתו של המחבר לחשוף את פרשת תחיתה של הספרות העברית. כהמשך לספר זה בא הספר השני בצרפתית “השירה העברית החדשה” (עד דוד שמעוני). פרופ' סלושץ היה גם הראשון שתרגם לפני כארבעים וחמש שנה את הנובילות של מופסאן וכתב ספר על אמיל זולא (“תושיה”).
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצא נ. סלושץ במרכז הפעילות הציונית הפוליטית. חללי הצרפתים כבר עברו את המיליון הראשון. היו דרושים חיילים, בלבו של סלושץ עולה רעיון הגדוד העברי, חלף הכרת צרפת בשאיפות היהודיות. לסלושץ נודעה השפעה רבה בצמרת הממשלה הצרפתית, אך המלאכה אינה קלה. הוא הציע שצרפת תכריז על מדינה יהודית, והציונות תעשה למען גיוסה של יהדות אמריקה למלחמה. בזה גם יביאו לידי התערבותה הפעילה של אמריקה. משנתמנה טרדיה לנציב העליון לעניני מלחמה, ביקר בארצות הברית, סלושץ מצליח לקיים פגישה בין בראנדיס לטרדיה. המאורעות והמלחמה מקרבים יותר ויותר את אמריקה למלחמה עד שהיא מצטרפת למעצמות הברית. אמריקה מכריזה על גיוסם של שני מיליוני חיילים, ובכללם הגדוד העברי אשר בין מתגייסיו נמנו דוד בן גוריון וי. בן צבי. בסוף המלחמה, בימי ועידת השלום בפריס, נשלח סלושץ על ידי ברנדיס כנציג ציוני אמריקה לועידת השלום.
בשנת 1906 נתמנה מרצה לספרות עברית בסורבון. זו הפעם הראשונה שיהודי מרצה על במה אקדמאית זרה על הספרות ומכהן מעל דוכן נכבד זה שש־עשרה שנה. הוא קושר קשרים הדוקים עם חברת “כל ישראל חברים”, בלבו עודם שמורים התאורים ממסעות בנימין השני. סלושץ שומע על נדחי ישראל בארץ לוב, ומדי שנה הוא מקדיש חדשים רבים למסעותיו.
לצאת לפני חמשים שנה, יחידי, אל מדבריות לוב היה משום רומנטיקה של אבירות ישראלית נועזת. הוא חיפש יהודים השוכנים מתחת לאדמה ויהודים שוכני פסגות הרים, יהודים אשר נשתמרה בהם אותה הישראליות הקדומה מימי הבית הראשון ויהודים מימי הבית השני, למד מנהגיהם ואורח חייהם, רשם את תולדותיהם. פעמים רבות היה נתון בסכנת נפשות, ופעמיים ושלוש כבר אמר נואש לחייו ובאורח בלתי צפוי ניצל. סלושץ אינו חוקר השואב מקורות מספרים בלבד, הוא חייב לראות בעיניו: “ובתוך אוכלוסי פראי־אדם אלה נתגלו לפני קבוצים שלמים מבני ישראל עמנו אשר הוסיפו לחיות עד דורנו זה בתנאי חיי המדבר ומבואיו מקדם קדמתה; קהלות שלמות היושבות בדד בחצרות כקדם מדורות קדומים בנאות המדבר, שבטים או שרידי־שבטים המתגוררים על יד מקדש מעט קדמון כשבטי ישראל בדורות השופטים; קבוצים יושבים במערות, בבטן האדמה, כעמי החורים לפנים, שכונים באוהל הנודדים ממדבר למדבר כערבים; קהלות של הרריים המטפסים ומסתתרים בחביון סתר הרים כבני אדום לפנים. עולם יהודי שלם ומיוחד, שאם כי אינו מרובה באוכלוסיה, הנה הוא מתפשט על פני ארץ רבה; שארית שנשארה בתומתה מגלות החל רחבה אשר לפנים ונפוצה על פני כל ארצות המדבר ועד שני עברי קו המשווה ואשר עקבות תועדתה ההיסטורית ופעולתה התרבותית טרם נמחו מזכרונות הילידים יושבי הארצות”.
את תגליותיו אלה הוא מפרסם בשני ספרים “מסעות לוב” אשר כמה מפרקיו אינם רק בעלי ערך היסטורי ומדעי פולקלורי, אלא פרקי שירה. נפשו של פרופ' סלושץ מתרוננת ממציאותם של שרידי יהודים. שרידים אלה עלו תחילה מעט־מעט ועם קום המדינה גבר זרם העלאתם לארץ.
ברשותו של הפרופ' סלושץ היתה גם סמכות ממשלתית צרפתית גבוהה; הוא היה שליחו האישי של המרשאל ליוטי, נציגה הראשון של צרפת במרוקו, כובשה ומיישבה. אדם שהיה לא רק איש צבא, אלא איש רוח הוגה וסופר. במקרה של התנגדות או גלוי של אי־רצון היה ברשות היהודי סלושץ בימים ההם להכריז על הפגנת־כוח וליתן צו לאנית המשחית אשר הסיעה אותו מדי פעם לאפריקה הצפונית לשלום או למלחמה.
חקירותיו על הים נטעו בו את ההכרה שהיהודים נמנים בין העמים הקדומים ביותר אשר שטו וסחרו על פני הימים. הכתבות הפניקיות שפענח וגילה, מאשרים שצור וצדון והיהודים אינם אלא שני ענפים מגזע אחד. הים התיכון, על קסמו, עברו, התפקיד שמילא בקשרי עמים, לתרבות עמים – מצא בפרופ' סלושץ את מבטאו העברי הנאמן. אגב באחד ממסעותיו בלב ים, הרצה הפרופ' על הים התיכון. בין המאזינים היה דוד רמז ז"ל והוא שעורר את סלושץ להעלות בספר את ידיעותיו על הים. ספרו של סלושץ, ספר ראשון על הים (הוצא לאור ע"י החבל הימי לישראל) – לא איחר לבוא והוא גדוש חומר עובדתי רב־ערך על קדמוניות יורדי הים התיכון והקשר של היורדים עם סוחרי הימים. בהקדמת הספר כותב דוד רמז, בין היתר: “עמים־נינים מותר להם לעוג לעצמם, בהשכלתם העממית, עוגה צרה; לא כן עמים אבות, אשר שורשם נוגע עד מעיינות תהום רבה של הפריהיסטוריה. טיסתו הרחבה של המחבר, אשר חזה רבות במו עיניו בסיוריו המדעיים בארצות אפריקה ובחופי הים התיכון ואייו, חתירתו המקורית ולהט־רוחו עושים את “ספר הים” כלי־חפץ עממי ובן–לוויה נעים לכל המטיילים בנתיבות־ימי־קדם, היבשתיים והימיים”.
כבמסעות לוב, כן גם בספר הים, מחפש סלושץ לא רק את היהודי שבקולומבוס אלא גם את קולומבוס היהודי. בזה הוא קובע עובדה היסטורית על השרשיות בתרבות הים בקרב היהודים. זו הפעם הראשונה אנו שואפים רוח מרחבים ומאזינים ל“שירת הים” של איש המזרח התיכון: "אדם ים תיכוני כזה הוא קודם כל איש החברה, חוליה אחת בשרשרת גדולה של בני אדם שכמותו, שאינו משיג את החיים מחוץ לחבורה אשר נולד וגדל בתוכה. הפתגם: “חברותא או מיתותא” מתאים ביחוד להלך הרוח שלו ושל הדומים לו. המלט ודוקטור שטוקמאן (גיבור איבסן) הם “גיבורים בערפל” – הולכי חשכים, הנלחמים בצלמי בלהות, ואת האדם באשר הוא אדם הזקוק לאור שמש ורוח צח קודם כל אינם רואים, אינם מרגישים. לא כן גבורי האופק המזהיר של ים התיכון. יהיה שם האיש כאשר הנהו, יהיו גם דגולים מרבבה, מצויינים בשאר רוחם ונבדלים מחבריהם: שמשון או דוד, אלכסנדר או סוקרטס, חניבעל או נפוליון. כל אחד מהם הוא קודם כל בן־עירו, סביבתו, קשור לחברה שנולד בה בנימים דקות ביותר, אחד מן העם שגדלהו, וממנו לא יבדל לעולם. מרכז עולמו הוא הטבע השופע טובה לכל, המפיץ אורו על הכל. אוהב הנהו את הרחוב, חיי תענוגיו בראש חוצות העיר, הגדר, הקרת – אינן אלא מחסה ביום סגריר וגשמים ומגן מאויב מרחוק; הבית – אינו הדירה העיקרית, אלא המאסף לחיי המשפחה, ממגורה למזונות, מקלט לילה ומפלט בצרה בלבד… "
תאורים כאלה תמצא בספר הדן על הים, כאילו בשולי דברים, אגב תאוריו על דורות ראשונים, על צור גברת הימים, על קרת חדשה, גברת תרשיש, השיט בזמן פרס, יון ורומא, הספנות בימי הבינים ובכללם גלויי עולמות חדשים, ובנספחות דן המחבר על לשון הספנים בהיסטוריה, לשון הספנים בעברית ושייריה בלועזית. פרק מיוחד דן על הנמל ותפקידיו. הפרופ' סלושץ מספר פרשה מופלאה על ספן מפורסם חנא שופט קרתחדשה, אשר יצא לשם חקירת המקומות מעבר למצרי–ים המערבי עד כדי 5000 (עד סיארה ליאוני) – ויש אומרים עד כדי 7000 קילומטר – לארצות קו־המשוה ומייחד את הדבור לא רק בעניני מסחר אלא מתבונן אל מדות המרחק, אל מראות הטבע ומסתכל בחיי הבריות השונות וכותב על ספר ממראות עיניו ותוצאות חקירותיו.
תאוריו של פרופ' סלושץ מפרים ומעוררים לא רק למחשבה מדעית, יש בהן גם פיוט, הד ובת־קול מנבכי העבר המחיים ומרעננים את הנפש.
לפני שהשתקע פרופ' נ. סלושץ בארץ, ביקר בה שלוש פעמים ובכל פעם חיפש נקודות התאחזות. את כל אשר ראה ולמד, את כל אשר חקר ושנה – הוא פורש לפנינו בשפעת כוחות, בחדות חיים. רגע נדמה לי כי לפני לא יהודי גוץ, עניו וצנוע, אלא דמות יחידה במינה, דמות של “פאן עבראיסט” (כפי שכנוהו סלומון ריינק ואחרים). הרגשה שכל הכוח הזה אינו נובע אלא מכוח כוחו של “ספר־הספרים” אשר אליו נכבש האיש בכל מהותו. נסיתי להסביר את תוכן חייו על דרך זו והוא העיר: “כן, כוחו של התנ”ך כוח פלאים חבוי בו, התנ“ך הוא ספר הספרים רק משהוא משתחרר מהמתולוגיה והמסתורין שנערמו עליו. ספר הספרים הוא כשאין מקרא זה יוצא מדי פשוטו. הספר שופע ומחדיר בטחון ואמונה. אין יצירה בלי אמונה ובטחון. בימי הבית השני, כשרוח זו ירדה, אין פלא שלא היה המשך לתנ”ך. היום: חזרו אלינו ימי הבטחון והאמונה. המחשבה היהודית משתחררת והולכת מעבדות מסתורין מ“ענני דשמיא”. אין ספק, עוד יבוא היום וכל אשר אנו עושים יירשם כתמצית ויהווה המשך לתנ“ך”.
מה נרעד דבורו ומה אדיר הגיגו: “כשהלב מתמלא – הראש עובד. אני קורא לזה שכל־הלבב”.
כל כרך המופיע מ“תולדות האמונה הישראלית”, מאורע רוחני־לאומי הוא. תלמידים ומעריצים רבים חלקו כבוד לרבם באורח מקורי וקיימו בבית־החלוצות “ערב ויכוח” על הספר. ערב סגריר ירד על ירושלים. הקור היה גדול, ובאולם הלא־מוסק התכנסו מתי־מעט ובמשך כשעתיים התחממו איש ברעהו בדברי הלכה של רבם. יש שאמרו “נקבלנה”, יש שחלקו והשיגו. הצד השוה – יראת־כבוד לרוממות מפעלו הכביר של גדול חוקרי־המקרא בישראל ובעמים. שאל אחד: ילמדנו רבנו ראשיתן של “משמרות כהנים”; שאל אחר לפירושה של “גלות החל”; ואחרון עמד על משמעותו של “הסופר” בתקופת־המקרא הקדומה ובזו המאוחרת, בימי עזרא, והמשמעות במרוצת הדורות, בימי התנאים והאמוראים ועד שקיבלה דפוסה של היום.
כתום השאלות ביקש יחזקאל קויפמן שהות של דקות ספורות, כדי לשקול מה להשיב. פרש לחדר סמוך, התבודד, ואחר חזר. לכמה מהשאלות אמר כרש"י: “לא ידעתי”; לאחרות אמר: “צריך עיון”; ואילו על אלו שהשיב דן בביטחה משכנעת, בבקיאות־פלאים, רחוקה מכל אבק־התנצחות. והדברים נשמעו בנחת, בקול רפה והשרו אוירה של עולמות רחוקים, עולמות של תלמידי־חכמים, מאורות גנוזים, צנועים, שדרכיהם דרכי נועם.
אחר שיחה עם פרופ' יחזקאל קויפמן הרהרתי בסגולתם של אישי הרוח לעורר, בלי משים תחושת חירות לכל הבא במחיצתם, בניגוד לרבי־השררה המקיפים אותך בסייגי־״דיסטאנס“. חזרתי ושניתי במסתו הנפלאה של ד”ר צבי וויסלבסקי על האיש המעמיק בכבשונה של היהדות, שהרים משא_איתנים כ“תולדות האמונה הישראלית”: “איש שמוחו פתוח לארבע רוחות העולם, לקליטה ולספיגה של מציאות רוויה דעת ורוח, ושל דעת ורוח גדושות מציאות של ממש, ולבו בית גנזים ליופי ולנאצל, לטוב וטהרה – טהרת הגיון וטהרת מוסר”. חזרתי והעליתי לעיני רוחי את דמות האיש, התלמיד־חכם בעל מאור פנים, גלוי לב, האיש שאסר מלחמה נמרצת על האסכולה של וולהויזן בחקר התנ"ך, שניסתה לראות אמונת־היחוד הישראלית “כאחת מתופעות החיים הדתיים של עמי המזרח, כמחוברת בשרשיה לדתות עמי המזרח הקדמונים”. יחזקאל קויפמן קיבל מן האסכולה הנחות ביקורתיות, אבל דחה השקפתה על תולדות הספרות המקראית, וביחוד על מהותה וראשית האמונה הישראלית: “האמונה הישראלית נתפסת כאן כיצירה מקורית של האומה הישראלית. יצירה זו שונה היא בהחלט מכל מה שיצר רוח האדם בעולם האלילי כולו. המונותיאיזמוס הישראלי לא נולד כרעיון ‘תיאולוגי’, שהגוהו וטיפחוהו יחידים או אסכולות, ואין הוא רעיון, שהובע במקראות אלו ואלו, בשכבה ספרותית זו או זו, אלא היא אידיאה יסודית של תרבות לאומית הטבועה בכל גילויי היצירה הישראלית כולה ומראשיתה. לא אידיאה שסיגלו לה באופן מלאכותי לתכלית מעשית גבישי יצירה אלילית, אלא – סגנון ראשוני של תרבות לאומית. האמונה הישראלית נתפסת כאן כיצירת־בראשית – של עם ישראל, כעולם בפני עצמו, יחיד ומיוחד ללא דוגמא ודמיון” (מן הפתיחה לכרך א').
שמונת הספרים של “תולדות האמונה הישראלית” הדנים ברעיון יסודי זה משחר־שחרה של האומה עד סוף הבית השני, יש להביאם לידיעת העולם, כי המערכה היא גם מערכה כלפי חוץ. חוקרי המקרא, יהודים ולא־יהודים, שואלים לספרו. התעניינה ביחוד אוניברסיטת מאנצ’סטר (הפרופסורים רולי ומאיר ואלנשטיין). שאיפה לחוקרנו: להעלות בספר אחד תמצית הדברים למען יהיו נחלת הרבים: “אני חולם על כך, אך לפי שעה לא נמצא מי שיעשה זאת. לו יכולתי, הייתי עושה זאת בעצמי, אבל – אין יכולת”. הספר השמיני דן למן גלות בבל עד סוף תקופת פרס, שיבת ציון, זרובבל, עזרא ונחמיה, השומרונים, בנין הבית, נביאי הבית השני: חגי זכריה ומלאכי, והמכיל גם סקירה כללית על היצירה הספרותית והדתית באותה תקופה, בירור פרקי א’–ו' בדניאל ודברי הימים.
“קנאה רבה – אמר פרופסור יחזקאל קויפמן – מתמלא אני בראותי מה רבה פעולתם של הגויים בחקר המקרא, גדולה הרבה יותר משל היהודים. באנגליה, שווייצריה, ארצות־הברית, הארצות הסקנדינביות, חוקרים והוגים בספר התנ”ך, ויש חברות ואגודות המפרסמות ספרים וכתבי־עת הדנים בכל החידושים המתחדשים בספר־הספרים. גם בגרמניה עוסקים הרבה ומתוך מסירות בחקר התנ“ך ומוציאים שם לאור פירוש חדש. בארצות אלו מופיעה ספרות עשירה ומגוונת: מדעית, מדעית־תיאולוגית, תיאולוגית־מעשית. חוקרים כל תג ותג, מבקשים פתרון לכל חידה, דורשים רשומות וחמורות, מחפשים הדרכה בשאלות החיים. מה חלקנו בכל הפעילות הזאת? אין בעברית ספרות מדעית מספקת בשטח זה. נראה לי שגם הנוער הלומד אינו מוכן להקריב קרבן על מזבח מדע המקרא. איני אומר, חלילה, שאין ציבורנו מגלה ענין בתנ”ך, אדרבה, יש ענין רב בכל הנוגע לספר הספרים. צא וראה איזה קהל גדול ממלא כינוסי החברה לחקר המקרא. אולם בשטח הספרות המדעית אנו מפגרים לעומת עמים אחרים. ראה – אין לנו עד כה פירוש מדעי לתנ“ך הראוי לדרישות הזמן והמספק צרכי הנוער האקדמי. הופיעו עתה פירושים מדעיים לספרים בודדים, אבל פירוש חדש לתנ”ך כולו בשביל הנוער האקדמי אין לנו. והלא זהו צורך ראשוני.
אין אדם מישראל ממית עצמו באהלה של תורה, כשם שהוא עושה זאת בענפי מחקר אחרים. יתכן ודרושה עזרה חומרית; אין אנו מעודדים ומחזקים בעלי הכשרון על ידי מתן סטיפנדיות, שהרי לא כל אחד יכול לעמוד בצו של “פת במלח תאכל”, לומדים תנ“ך, אוהבים תנ”ך, אבל אינם מקדישים חייהם למחקר התנ"ך.
הנה נסתלק מאתנו החוקר המקראי הנודע מ. ד. קאסוטו, ופרש מן האוניברסיטה, ייבדל לחיים ארוכים, פרופ' מ. צ. סגל, מי לנו עוד כמותם? מי ימלא השורות? לא מלאנו חובתנו ולא דאגנו לבאות. אינני רואה בדור הצעיר גילויי רצון להתגבר על כל המכשולים, לעמול ולעמול, שהרי כבר אמר ישראלס: “ועניתם את נפשותיכם” – זו אמנות. וגם המדע אינו נקנה בדרך אחרת. אתה טוען לאווירה של תנ“ך ואני אומר: קיימת אווירה של תנ”ך, קיים קשר איתן לערכי התנ"ך, וגם אהבה עמוקה, אך לכלל הקרבה אין אנו מגיעים.
אשר למגילות הגנוזות? – “לא היה סיפק בידי לחקור חקירה של ממש את התגלית הגדולה הזו, מצפה אני לשעה שאתפנה לכך. אחת ידעתי, תגלית זו מוסיפה להכות גלים ומסעירה חוקרי התנ”ך כשם שלא הסעירה כל תגלית אחרת בשדה זה. אין לך קובץ מדעי הדן בשאלות התנ“ך שאינו כולל מחקרים על המגילות הגנוזות”.
*
אמונת־היחוד הישראלית היא אידיאה יסודית של תרבות עממית, הרגשת עולם שלמה של אומה. האידיאה הזאת ניתנה מתן אחד, ככל אידיאה של תרבות, היא היתה אינטואיציה ראשונית חדשה".
(תולדות האמונה הישראלית).
“אין לי ביוגרפיה, יש לי רק ספרים – ביבליוגרפיה”, העיר לפנייתי פרופ' יחזקאל קויפמן, ערב אחד מערבי הסתיו. והיתה בדבריו נימה של התנצלות יותר משל סרוב. “בני אדם הרבה תמצא, הוסיף, שידם רב להם בהעלאת זכרונות מן העבר, ומשחר נעורים, ולפרטי פרטים, ושמות אנשים שפעלו באותם הימים. אה, בעלי זכרון מופלגים אלה! תמצא גם סופרים והם עוסקים כל ימיהם בכתיבת זכרונות. פליאה היא זו בעיני, כשאני לעצמי, מעולם איני מתפנה לזכרונות, ולו יהיו הדברים קצרים. תאמר דרכו של אדם להתפרק על עברו, שחלף ואינו. ניחא. עתים אני מתאווה ליטול קולמוס ולרשום אי־אלה דברים מן העבר, אך מעולם לא הגעתי לכתיבה של ממש, כך הוא. מה אעשה, והפירוש לספר שופטים דוחק, ועדיין רבה המלאכה”.
שמחה היתה לראות את פרופ' יחזקאל קויפמן ורוחו טובה עליו, לאחר שהתאושש לחלוטין מן המחלה שפקדה אותו לפני ירחים אחדים. פגה אותה ארשת של מתיחות שהיתה פרושה על פניו באותם הימים, אותו רפיון גופני ורוחני שפקדו אותו. הנה עתה חזרו אליו תוי הפנים הרכים והענוגים, השלווים, ועיניו התכולות מאירות באור תורה, וחדוות היצירה חזרה אליו כמימים ימימה. קר היה בחדר: “משאין היום הסקה, נתחמם לאורו של אדוני בזק”, העיר בהומור. ומשהחלה ברכת השיחה קולחת, פתח לפני אשנב לימי נעוריו.
פרופ' יחזקאל קויפמן נולד בדוניביץ (ליד קמינץ פודולסק) להורים חרדים. האב היה סוחר אריגים. ימי הילדות הראשונים עברו ב“חדר”, ומשבגר למד תלמוד ופוסקים בקלויז, בבוקר הוא וחברו אצל ר' יוזיפ, ובערבים היו אברכים ובעלי בתים מתכנסים בקלויז מסביב לשולחן ולומדים גמרא או מדרש. "לימים התחלתי ללמוד עברית מפי המורה פישקה קניגסברג, ברצינות ובהתלהבות. הוא היה אומר לאבא: “הוצא את בנך מן ‘החדר’ ומסור אותו לידי, בעוד שנים אחדות יכתוב ספרים”… והמורה הקנה לתלמידו דקדוק וספרות עברית חדשה וכתיבת חיבורים. “הייתי אוהב לכתוב וגם לתרגם, והמורה הרגיש בי, כנראה, נטיה לספרות”.
רציתי לדעת מה היה המאמר הראשון שכתב, והשיב: “המאמר הראשון שכתבתי היה מאמר על אחד־העם, שנתפרסם ב”השלוח'".
תמיה הייתי, אם אחד משרידי “המתמידים” ידע חיי נעורים וילדות: “ודאי שעסקו במשחקים, ובכל הדברים שנערים רגילים לעסוק בהם. אך אלה היו מן השעשועים שנעשו בהסתר מעינו של אבא. משנתגלתה משובתם “זכו” למכות. שהרי, החינוך היהודי באותם הימים לא העניק משחקים לילד. הנער העברי כבש את המשחק בעצמו. ההורים לא רצו שיסתובבו ברחובות. המשחק היה בימים ההם בלתי־ליגלי… ברור שחזרנו הביתה כשהפנים משולהבים”…
לימים עברה המשפחה לאודיסה ויחזקאל קויפמן נכנס לישיבתו של “רב צעיר”, שבה הרצו, בין היתר, ביאליק וקלוזנר. מפי קלוזנר שמע לראשונה יחזקאל קויפמן הרצאות על ביקורת המקרא החדשה. “קשה מאד לומר מה עורר אותי לכתוב את “תולדות האמונה הישראלית”, הוסיף. עוד בהיותי באודיסה מסרתי לקלוזנר מאמר על מנת שידפיסו ב”השלוח“. במאמר זה היו דברים שעוררו את התנגדותו. זכורני שבת אחת, ביקרתי את קלוזנר בביתו והתווכחנו ארוכות על אותו מאמר. קלוזנר עמד על שלו ואני עמדתי על שלי, עד שפקעה סבלנותו, והוא החזיר לי את המאמר. הייתי אז כבן שבע־עשרה או שמונה־עשרה. חלק מאותו מאמר נדפס ב”העתיד" לש“י איש הורביץ”.
“הדבר הראשון שהפתיעני היה, שהמקרא אינו מכיר את האלילות כמות שהיא”, אמר. “גילוי זה הדהימני, ועד היום עומד אני נדהם לפני תופעה זו. הכרה זו לא נתנה לי מנוח. התחלתי להתלבט בשאלה עוד בשבתי על ספסל בית־הספר, בשעה שהתחלתי לומד את ווירגיליוס ואת אובידיוס בלטינית ובשעה שקראתי את הומרוס בתרגום רוסי. מצאתי שהחוקרים ביקשו לעקוף תופעה זו וניסו להסבירה הסבר שבדוחק. הסבריהם לא סיפקו אותי. קניתי לי ישיבת־קבע בספריה הלאומית באודיסה, התחלתי לחקור אתה הספרות האלילית. המשכתי אחר־כך בברן. עמדתי על כל תופעה ותופעה. תשובה מצאתי רק ברבות הימים”.
הוציא פרופ' קויפמן ממגרת שולחנו מחברת, שעליה הצהיבו עם רשימות בכתב־יד זעיר, אך ברור, מימי לימודיו באוניברסיטת ברן, בה למד היסטוריה ופילוסופיה, מקרא ולשונות־שם אצל קארל מרטי. באותה מחברת רשימות ראשונות, מראי מקומות וציונים ביבליוגרפים “על הנביאים” וכו', ובשולי הרשימות תאריכים: “שלהי 1916”, “ספטמבר 1916”, “אלול תרע”ו“… נתרשמתי מאד מן היסודיות ברשימות של הסטודנט הצעיר בראשית לימודיו, סגולה שהכשירה אותו לשאת במרוצת השנים כל עומס רב־פעלים, מיצוי מהותה של האמונה הישראלית, פרשה המשתרעת על פני שמונה כרכים. “מכאן כבר החלו להתרקם האידיאות הראשונות”, העיר, “לפתע ניצנץ הרעיון”… בימים ההם עמדתי על התופעה היסודית השניה המשלימה את התופעה, שהזכרתי קודם (שהמקרא אינו מכיר את האלילות כהווייתה), והיינו, שהאמונה המקראית, אף־על־פי שאינה פילוסופית־מופשטת, נצחה את המיתוס. המקרא אינו נלחם במיתולוגיה במפורש, אבל הוא לא־מיתולוגי בכל תאיו ורקמת תאיו”. מאז התחיל לבנות את היכלו לתולדות האמונה הישראלית.
והיה פרופ' יחזקאל קויפמן מסביר ומאיר כל אותה תופעה עולמית מיוחדת שבאמונת היהדות. הוא הגיע לידי הכרה, שהגורם הדתי היה הגורם המכריע בתולדות עם ישראל. זה היה היסוד שעורר אותו לכתיבת ספרו “גולה ונכר”. “משעמדתי על אופייה המיוחד של האמונה הישראלית, נתגלה לי גם סוד גורלה המיוחד של האומה הישראלית. מצאתי שבחיי האומה הישראלית נתגלה כוח דתי מיוחד שנתן צורה להוייתה ולהויית העולם, וכפה על העם הליכה בדרך מיוחדת”.
“את התפתחות האמונה הישראלית אין לתפוס”, אומר יחזקאל קויפמן בחלק א' של “תולדות האמונה הישראלית”, “כהתפתחות איטית של תורת המונותאיסמוס מתוך מין הצטברות טכנית של רעיון לרעיון, דרגות עם דרגות־ביניים, על פי סכמה מלאכותית של ‘התפתחות’ מודרגת, אלא כהתגלמות אורגנית של אידיאה יסודית. התגלמות זו היא היא התפתחותה. המונותאיזמוס בישראל היה לא דעה, השקפה, דוגמה תיאולוגית פילוסופית, אלא אידיאה יסודית של תרבות עממית, הרגשת עולם שלמה של אומה. האידיאה הזאת “נתנה” מתן אחד ככל אידיאה של תרבות”..
והיתה השיחה שמחה והולכת על מקורו של הרעיון וסוד התהוותו, והייתי מבקש לירד לעמקה של תופעה זו.
“ודאי, איש אינו יודע”, נענה פרופ' יחזקאל קויפמן. “כל אידיאה חדשה – אין אדם יודע כיצד היא באה לעולם. זהו מסוד היצירה הרוחנית, שאין אדם יכול לעמוד עליו. ודאי, שאנשי הדת יראו בזה התגלות אלוהית. ההיסטוריון מוכרח להסתפק בקביעת העובדה, שבעולם האידיאות הופיעה האידיאה המונותאיסטית, וזה אירע אצל עם אחד, עם ישראל”.
בהמשך אותו פרק, בדברים שבכתובים, קראתי על סוגיה זו: האידיאה, “היא היתה אינטואיציה ראשונית חדשה. ודאי היה גם מתן זה תלוי בתנאים היסטוריים ידועים. התגלמות האידיאה אף היא היתה תלויה בתנאים ההיסטוריים של כל תקופה. אבל בתולדות הרוח אנו מוכרחים לראות את האידיאות עצמן ואת כוח הגידול הגנוז בהן כראשית עצמאית. האידיאה המקורית היא מבחינה ידועה עילת־עצמה, שאין אנו יכולים “לבאר” אותה. היא עולה מגנזי רוח האדם, היא משתרשת בנפש האדם, ובכוחה הפנימי הוא מפרה את החיים, היא נעשית גורם בין גורמי החיים”.
הפליגה השיחה על הביאור לספר יהושע, שהופיע לא מכבר ושפרופ' יחזקאל קויפמן עמל עליו שנים הרבה. עתה, כבר סיים את המבוא לספר שופטים והוא עובד בשקידה לסיים פירושו. “שני ספרים אלה יש לראותם כחטיבה אחת”, אמר. “הם דנים באותן הבעיות. לדעתי ידע מחבר ספר שופטים את ספר יהושע והמשיך אותו. יש וטוענים, ששני הספרים האלה היוו ספר אחד. אין אני מאמין ומקבל דעה זו. מבחינת הטכסט אין שופטים ספר קשה, פרט לשירת דבורה. אבל מבחינת הבעייתיות, ההתהוות הסיפורית – זהו מן העניינים המסובכים ביותר. נהיה נאמנים יותר לאמת אם נאמר, שחוקרי התנ”ך סיבכו את הדברים ביותר, ואין לנו אלא להתיר כל אותו סבך ולהעמיד את הדברים על חזקתם הראשונה, על פשוטו של מקרא".
שאלתי אם כבר מכין חוקרנו את הספר התשיעי לתולדות האמונה.
– אמנם כן, השיב, י. קויפמן, מתבקש הספר התשיעי, שידון עד סוף הבית השני, שאז חלה תמורה עמוקה בישראל. האמונה הישראלית חדלה להיות אמונה ארצית, היא הפכה לאמונה על־ארצית, שמימית, אמונה של עולם הבא. הופיעה הנצרות. זו תופעה עולמית, שעיון היא צריכה. אלא, שלגבי תולדות האמונה הישראלית נודעת חשיבות דוקא לספרי יהושע ושופטים, להבנת ההתפתחות ההיסטורית הרוחנית הדתית של עם ישראל. יש המבקשים לטעון, כי עם ישראל נכנס לארץ־ישראל לא כעם כובש אלא שנתמזג בכנענים, ושדתו היתה מעורבת, ישראלית־כנענית. ולא היא. לאמיתו של דבר, היה עם ישראל מראשיתו עם מונותיאיסטי. מפנה זה חל עוד בימי משה. במשה ניצנץ לראשונה הרעיון; הוא שחולל את המהפכה ונטע בישראל את האמונה המונותאיסטית. המקרא נתהווה וצמח באוירה לא־אלילית.
דומה, משדן פרופ' יחזקאל קויפמן באמונה הישראלית, הוא זורח באור התנ"ך, בייחודו, ועל שגב אידיאי זה, שהנחיל ספר הספרים לישראל ולעולם, מוכן להשיח האיש ימים וימים. קורת־רוח נפרשה על פניו כתום השיחה, והיה כמתברך ומברך: “ראה, ביוגרפיה ביקשת ומצאת אידיאה”, זו נשמתה ורוח אפה של היהדות.
“עד סוף ימי, עד נשימתי האחרונה, אאמין כי לכל אדם גדול שני אביבים, יש וזקנים – נגוהות השקיעה של חייהם כארגמן, כדרך זריחתם”, נהג פרופ' יוסף קלוזנר לומר, לא אחת, לפני מאות תלמידיו בספרות בין כתלי האוניברסיטה, בהר־הצופים. ולא היה שיעור שלא הורה לתלמידיו, בניו, אָרחי־חיים, פרי הסתכלות מעמיקה, בחינה שקודה במהות החיים, פרקי־אבות ומידות־אדם, “הניגודים הגדולים הם היוצרים את התופעות העליונות ביותר”, הוסיף. “ראו: בקעת הכנרת והרי הגולן נוצרו מתוך התפרצות איתני הטבע… לארמנטוב נולד לאב שיכור ולאם יפה ועדינת־נפש, אשה נפלאה”…
לא אחת עלו דברי הישיש כמזהיר עצמו ומזהיר הזולת, יום יום ושעה שעה: “לאהוב את האמת, להתרחק מן השקר ומן הפיקציה והדומה להם”. לא אחת היתה חלוקה עמו הדעה בישוב, אך בכל מלחמותיו מעולם לא פגע בכבודו של הזולת המתנגד, כגדול וכקטן, כנכבד או הנקלה. ודאי בזה ייבחן איש הרוח האמתי, איש האשכולות אשר מחשבתו יקדה בכבשונה של היהדות לדורותיה ונכסיה הרוחניים והמקיפה גלגל עולם, שאינו יודע גבולות וסייגים, זמנים ומועדים.
פליאה היה מראה כוח העבודה העצום שהיה גנוז באיש. חותם ההתמדה והשקידה היה טבוע בכל שהעלה עטו המבורך. הוציא יום אחד ממגרתו כתב־יד, רצוף תיקונים: “זהו ערך ביאליק שנועד לאנציקלופדיה”, אמר. לא ייאמן: החוקר, אשר פרסם הערכות רבות־היקף על ביאליק ושירתו, עמל על “הערך” כאילו לו זו הפעם הראשונה שהוא דן בנושא. כתב, חזר והעתיק בעצמו כל שהעלה, ויגיעה רבה התייגע עד שהכשירו לדפוס. “מעולם לא פירסמתי דבר שלא העתקתיו לפחות פעמיים”, העיר. כל שהעלה בקולמוס ראשון, מעולם לא הגישו לפרסום, כתב נוסח אחד ופסלו, כתב אחר והעתיקו: “אמר לי פעם אחד־העם, לא קשה לכתוב מאמר, אך קשה למחוק את הזיעה מעליו”… פרופ' י. קלוזנר הוציא כתב־יד אחד, שסיימו לא מכבר על “נביאי האמת” והסב לבי על התיקונים והשינויים שהביא: “לא רציתי לעשות מלאכתי רמיה. תמיד עמלתי באמונה”, ואגב העלה זכרון הקשור לענין בו דן. היה זה בימי הקונגרס השמיני בהאג. ביום ששי לפני קבלת שבת, עלה בדעתו לבקר אצל הצייר הנודע יוסף ישראלס, אשר דר באחד הפרברים בהאג. האמן עשה עליו רושם עז. “יהודי גוץ, בן שמונים, עיניו צעירות ומאירות, שופעות תום, הליכתו כמדדה. שאלתיו בין היתר: אדוני האמן, אמנות מהי? והוא השיב: “אדוני יהודי? אדוני שומע עברית? אדוני יודע מה זה יום כיפור? ביום כיפור נאמר ‘ועניתם את נפשותיכם’ – זו האמנות”. מקום שאתה מוצא אדם המענה נפשו במלאכתו, נותן נפשו עליה, ותהא זו מלאכת הפיסול, או הציור, מדע או ספרות יפה, שם שכינת האמנות שורה על היצירה. יודע אדוני, הוסיף האמן, אצל הגויים העיקר הוא הפרטים החיצוניים, הצורה, הפרחים, ואילו אצל היהודים – העיקר הוא הפנים, הנשמה. משום כך אין כוחנו בפיסול ובציור, לעומת זאת רבה ידנו בכתיבת מזמור תהלים”.
היה פרופ' יוסף קלוזנר כמעיין המתגבר. קשר עניינים ותופעות השאובים מן ההיסטוריה הישראלית; מן הספרות העברית ומן החיים המתרקמים במדינה: “אין אני כה תמים שלא אבין כי אין הדורות שווים. מי כמוני יודע, שנחוץ לחכות כדי להיווכח מהו יקר הספרות שלנו. מי כמוני יודע כיצד קידמו לראשונה את פני שאול טשרניחובסקי. שלושים שנה ערכתי מלחמה בשוללים עד שהכירו בו. אף־על־פי־כן, המצב כיום בשדה הספרות מכביד מאד על לבי. אנו חיים בימים גדולים, שלא היו דוגמתם. מאורע עולמי חד־פעמי זה של הקמת מדינת ישראל. אי היצירה שתצלח ותעלה כל ההתרחשות הכבירה הזאת של תחית אומתנו. ודאי, תמצא לא אחת כמה סיפורים מסופרי הדור החדש והם מוצלחים, ויש בהם מחותמת התקופה. לא אחת השתתפתי בקביעת פרסים להם. אולם, לא חשתי בהם את הגדולה והרוממות של ימינו. אין אני נמנה עם אלה הגורסים ספרות מגמתית־טנדנציוזית. אך מה תרומתה של הספרות העברית החדשה למדינה הצעירה שלנו? איזהו הספר המורה דרך לדור הצעיר, המלהיבו, המדריכו ומשמש כאבוקת אור לפניו? אף בשדה המדע אין נחת, אם כי המצב טוב מזה שבשדה הספרות. אולם אין כיום גם ספר אחד עליו אפשר להצביע שיצר שיטה חדשה, המשמש מורה לנבוכי הזמן. שמא תאמר, קרובים אנו מדי לתקופה – ודאי שכן, אף זה נימוק. אולם ביאליק כתב את “משא נמירוב” את “בעיר ההריגה” שלו, חודש ימים לאחר הפרעות בקישינוב”.
*
פרופ' יוסף קלוזנר היה הכהן הגדול ופרשנה הגדול של הספרות העברית. למעלה מששים שנה שרת בקודש. לא כהתה עינו ולא נס ליחו עד יומו האחרון. נשא ברמה עטו־שרביטו וניצח על הסימפוניה המופלאה של ספרות דור התחיה על מכלל גוניה; שירה וסיפור, הגות ומחשבה, היסטוריה ופובליציסטיקה, לשון עברית, הוראה. האיש היה נתון גם לעסקי ציבור והתנועה הציונית, שריד אחרון לצירי הקונגרס הציוני הראשון.
חותם האמת ביקש פרופ' יוסף קלוזנר כל ימיו. אמתו לא ידעה פשרות, עליה נלחם ללא רתיעה, אם בשאלות אמונות ודעות ואם בערכי־ספרות ופובליציסטיקה. לא נשא פנים בדברים שכתב ובדברים שהטיף בעל־פה, תמיד היה בו מן החידוש, וככל מחדש עורר לא אחת התנגדות, בחינת “עושה חדשות בעל מלחמות”. תכונה זו לאמת, עיקר ומהות בה. היא שהשפיעה עליו דינאמיות, מילאה אותו חיות נעורים והתלהבות רעננה, והיא שעשתה אותו גם ל“איש ריב ומדון”. כי היה פרופ' יוסף קלוזנר חדור אמונה בלתי־מעורערת בנצחון הצדק, בחיי יחיד כבחיי חברה; צדקת־עם, עמו, כפי שחזוה נביאינו, וממנה תקוה ואחרית טובה לאנושות, לשלום עמים.
כבר בראשית דרכו צעד פרופ' יוסף קלוזנר בטוחות בממלכת הרוח, בתחומה היהודי ובתחומה הכללי, וביקש את המזיגה בנעלה ובמרומם ובמשותף לכל העמים הנאורים. מכאן “יהדות ואנושות”, שהיתה לו לסיסמה מאירה כל ימיו, אותה קבע על שער ביתו בתלפיות בירושלים; יהדות מכאן, יוון ורומי מכאן – בחינת הלב והמוח הלווים זה מזה. על אף היותו איש מדע מובהק, בעל חרות רוחנית שאינה יודעת סייגים וגבולות וחרד לכל עניין לפרטיו ולדקדוקיו, לא נתפס לנוקשות, לפי ש“השכלת הלב ורוך ההרגשה יקרים מכל מדע ומכל חכמה”.
אָפיניים הם דברי פרופ' קלוזנר שהשמיע בסוף ימיו על אחד־העם, רבו, במלאות מאה שנה להולדתו, ומאירים באור חוזר דמות אומרם:
“תעודת הספרות העברית בדורנו היא לא לשמש מעבר אל הספרות הלועזית, כמו שהיתה בשנות הששים והשבעים למאה הי”ט, אלא ‘ללמדנו דעת את עולמנו הפנימי’. אומר אחד־העם במאמר מיוחד בשם “תעודת־השילוח”, שבא בראש החוברת הראשונה של הירחון החדש, והוסיף כי, הדעת אינה נקנית רק על־ידי דברים הבאים מתוך התפעלות רגשית בלבד, ואף אינה מתבטאת בפרזיאולוגיה ריקה, במליצות משונות ובגיבוב־דברים. היהדות כתפיסת־עולם מיוחדת הועמדה בזמננו בסימן־שאלה. היא עומדת על פרשת־דרכים: להיות או לחדול! – וספרותנו החדשה צריכה ללמד אותנו האיך “להיות”, כיצד לחיות חיים עצמאיים לאומיים בעולם החדש, שבו אין הדת תופסת עוד את המקום העיקרי והיחידי. ופירושו של דבר הוא: “לחדור למסתרי־חיינו, לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה”. וכדי להתקרב אל תכלית נרצית זו, יהא מקום ב“השילוח” למחלקות הללו: פרקי־חכמה, פובליציסטיקה, ביקורת, בלטריסטיקה… “עוד הרבה דברים למדתי מ”אחד־העם" כעורך “השילוח”, הוסיף פרופ' י. קלוזנר, דברים ששמעתי מפיו בהזדמנויות שונות. מורגל היה בפיו לומר: “אין תוכן רעיוני חריף, שאי אפשר לבטא אותו בכתב, ובלבד שלא יהא הביטוי גס ולא יפגע במתנגד לרעיון כזה באופן אישי”. ביטויים גסים, חריפים יתר על המידה ואישיים, היה אחד־העם מוחק בלא חמלה, יהא כותבם מי שיהיה". (ראה חוברת “לדרכו של אחד־העם, מאה שנה להולדתו”, הוצאת האוניברסיטה העברית ע“ש י”ל מאגנס).
פמליא גדולה של תלמידים הקים יוסף קלוזנר מאז ראשית דרכו בהוראה, מאז בית המדרש של “רב־צעיר”, באודיסה ועד עמדו בראש הקתדרה לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ערכים רבים קבע, ערכי ספרות והגות באנציקלופדיות שונות, והיה עורכה הראשי של האנציקלופדיה הישראלית מאז היוסדה ועד יומו האחרון. מי מן הסופרים, צעירים וותיקים, לא נזקק לעצתו, לעידודו ולהדרכתו של פרופ' יוסף קלוזנר, שביתו היה פתוח תמיד לרווחה. אילמלא גילה והעניק לנו את שאול טשרניחובסקי בלבד – דיינו, והוא העשיר את ספרותנו, בביקרות, בהגות בהיסטוריה. עם טשרניחובסקי התקשר פרופ' קלוזנר קשרי נפש עמוקים, ורגיל היה לומר, שטשרניחובסקי לימדו “לאהוב את החיים ואת השירה, לדעת מה היא אהבה שבחיים, לא זו שבספר”. היקף יצירתו של פרופ' קלוזנר – מתמיה. מאז מאמרו הראשון ב“המליץ”, “מלים מחודשות וכתיבה תמה”, זיכה את ספרותנו ביותר מחמישים ספר, בהם היסטוריה של הספרות העברית החדשה בששה כרכים, “יוצרים ובונים” – שלושה כרכים, מונוגרפיות על סופרים עבריים; היסטוריה של תקופת הבית השני, ספרים על ישו ופאולוס, החיבור הפילוסופי “יהדות ואנושות”, שורה של דמויות הוגים ומאמינים, ספרים בבלשנות ובפובליציסטיקה ועוד. משנתו של פרופ' יוסף קלוזנר ברורה היא, הרצאתו בהירה ומצויינת בדיוק הבעתה ופשטותה. כמלאך טוב “הכה” יוסף קלוזנר על ראשי השתילים של הספרות העברית וקרא להם: “גדלו”, והם צמחו לאילנות נאים ויפים, נושאים פירות ברכה.
להנחיל את העברית לעם כולו, היתה משאת־נפשו הטמירה של פרופ' יוסף קלוזנר, ולדידו נחלק העם לשנים. “ליודעי עברית ולשאינם יודעים עברית. עברית אינה שאלת לשון, אלא שאלת האומה, בלא עברית אין תנ”ך, אין רבי יהודה הלוי, אין ביאליק".
העברית היא המאחדת את העם מן הקצה ועד הקצה.
“טיפסתי במעלה הסולם, השלבים צרים ומעוקמים. איני יודע לאן דרכי ומה חפצי. אולם הנני נחפז מאוד. יש לי נחת־רוח שאני מתקרב והולך למקום לא־מקום. אך אימה סתומה טורדת אותי. לבי הולם בחזקה. הנני משתוקק להגיע אל תכלית דרכי ומתפלל עלי שלא אבוא לשם מוקדם מדי. אדרבה, רצוני לדחות ככל האפשר את התגשמות רצוני, את מי אני מצפה לפגוש שם… שם?… שואלני הרהור. והרהור שני משיב: את עצמי ניחא. רואה אני שם על פסגה גבוהה מתנוסס ארמון”…
(שטיינמן – עלים מעץ החיים).
באתי אל אליעזר שטיינמן ובצקלוני מערכת שאלות על הישגי המדינה וקשייה, על הדמות העתידה של חברתנו – וראה, נמצאתי מוקף ו“מותקף” בשאלות. שלא במתכוון נעשיתי משיב במקום שואל. אלא שנזדמן לחדר אדם, שביקש משטיינמן “לעבור” על הרצאתו בעניני חינוך בטרם יראו הדברים אור הדפוס. אמר שטיינמן: “אי־אפשי”, ונימוקו עמו. דברים שבעל־פה לעולם אינם באים על תיקונם כשעולים על הכתב. אין מלכות נוגעת בחברתה, שהרי דברים שבעל־פה סגולתם לעצמם וכליהם שונים. אליהם מתלווים ומסייעים נעימות הקול, הנשימה, התנועות, ארשת־פנים ומבע־העיניים. השיחה הוסיפה כבדרך הטבע להתנהל על מהותה של “תורה שבעל־פה” ו“תורה שבכתב” וכאותה רוח הנושבת והולכת ומלבה גחלת עד שעולה ללהבה.
אמרתי: אפילו דברים שנקלטו בכל דיוקם, אינם זהים לדברים היוצאים מפי האדם. אינה דומה “מוסיקה על גבי תקליטים” לזו שבתזמורת באולם. כאן הצלילים בבחינת “מים עומדים”, וכאן נובעים ומפכים מתוך מעין החיות.
א. בעל פה ובכתב
כך, נענה שטיינמן – אם נניח, שנפש האדם הוא מעין, הרי למעין זה שתי שלוחות, זו שבכתב וזו שבעל־פה. אלא ששלוחות אלו נעולות הן, בחינת “גן נעול, מעיין חתום”. דוק, בכוונה לא אמרתי כ“שני ברזים”, לפי שלברז יש נעימה של זלזול. אנו נוהגים לזלזל במים. כך דרכו של אדם. אף־על–פי שהמים הם מקור חיים, עושים אותם משל ודוגמה לדברים בטלים, שאין לעולם צורך בהם. טבע הבריות להקל בענינים חשובים. ככל שהדבר חשוב יותר כן מזלזלים בו יותר. כפי שאמר הרמב“ן על ירושלים: “כל מקום שקדוש יותר – חורבנו גדול יותר. כך כל הדברים שהחיות תלויה בהם פוטרים אותם מתוך לעג: “מים”… כל המוחות הגדולים, שהעולם נתון בלבם נקראים בטלנים. עושי המלחמות ומסכסכי ערים ומדינות הם “הפני”, שמנה וסלתה של האנושות. רק חכמינו הקדמונים יצאו והורו שעיר אשר עין בה עשרה “בטלנים” אינה עיר… אלא שבברזים אנו דנים. הווה אומר: “ברז שבכתב” ו”ברז שבעל־פה” ואין שניהם יכולים להיות פתוחים בבת אחת. כיון שפותחים אחד – מיד נסגר השני מאליו. העומד על הבמה ומרצה נאלץ לסגור את הברז שבכתב. הכתיבה מחייבת דקדוקים הנהירים ליודעי ח“ן. אבל הרוצה לברר מחשבותיו לקהל הרחב אנוס לוותר על שאר־רוח ולשכוח דקדוקי החכמה. עליו להתפשט לתוך המחשבה הכללית, אל המרחבעם ולא אל המרחביה. כדרך האב עם הבן והמורה עם התלמיד, שאינם יכולים ללבן את הנושא במיצויו ומגלים רק טפח ממה שידוע. כבר אמר הבעש”ט: “מותר לאדם להגיד לזולת רק רביעית ואף חמישית ממה שיודע”. הגע בעצמך, כלום ייתכנו דברים שנאמרו בעל־פה ושיצאו מן השלוחה של “השכל הקטן” – לקביעה בדפוס, הנועד לדברים היוצאים מן השלוחה שבכתב, שהיא בבחינת“השכל הגדול”, הרחב. אולם לקו המידות בעולמנו, ורבים מערבבים את שתי השלוחות וקובעים בדפוס דברים שנאמרו. זורעים את מחשבתנו כלאים ומשעטנזים פה בכתב, מחשבה ותעמולה. נמצאנו מפסידים מזה ובזה. לדברים שבעל־פה חיות משלהם, שהם נובעים ושקויים מהמגע האישי, אך אין בהם מדיוק החכמה, מן ההבדלים הדקים שבעיון־המחשבה, וכשאתה מביאם לדפוס, הם מאבדים חיותם. לעולם אין הדיבור מגיע לרומו של עולם הכתב. למרבה הקלקלה, מוצפים העתונים, גם המאספים הירחונים, דברים שבעל־פה, היינו שאינם ראויים לדפוס, אף עושים ספרים על יסוד שיחות, שאין בהן לא בירור לא ניפוי ולא חיפוי על הדברים, שהצניעה יפה להם. “אין פלא, איפוא, שבא קלקול לעולם הדיבור והכתב כאחד. פג טעמן של מלות ההגיון, נפסל המאמר, הדיבור נעשה צעקה והמגילה הכתובה כרזה. והלא בעשרה מאמרות נברא העולם. רואה אני דבר זה, כאחד הגורמים לדלדול הרוחני ולקלקול המוסרי שירדו לעולמנו. הדובר מתכוון מלכתחילה לכתב, לפומבי, והכותבים מזרימים שיחות בטלות. חז”ל אמרו, כי דברים שבעל־פה אי אתה רשאי לאָמרם בכתב. במשך דורות היה התלמוד תורה שבעל־פה, עד שבא רבי יהודה הנשיא וחיבר את המשנה.
לא נתפסנו לנושא זה אלא באקראי, ומאי נפקא מינה? כל ענין הבא לידינו הופך בו שטיינמן, ונותן בו סימנים, מנער מעל המלים והמושגים אבק השיגרה ומחזיר להם את משמעותם הראשונה, את חיותם הרעננה. לפניך תלי־תלים של ענינים, ששים רבוא נושאים, ששים ושמחים מעץ החיים. דברים אלה שאמר שטיינמן בסערת נפש אמרם, מתוך אני מאמין עמוק, מעין חושן־משפט, ועלעלי רעיוניו מרפרפים ומרהיבים וכממלאים חללם של פרדס וכרם משופעים בפירות. עד שאתה חוטף־קוטף “תפוח” יפה־מראה טוב למאכל – כבר רומזים־מאירים לעיניך פירות של אילן אחר המשובחים יותר:
איני מתעלם – הוסיף שטיינמן ואמר – מיתר הגורמים לקלקול ההגיון והמידות, שהזמן גרמם והחברה מעודדת אותם והטכניקה מולידה אותם והעולם הזר משפיע אותם עלינו ואף כופה אותם עלינו כגיגית של שופכין. אבל גם הרישול הפנימי שלנו הוא אחד מאבות הנזיקין. אלא שחלילה לי להתייחד בקהל אותם הרוגנים המתמידים על קלקול המידות והתרפקות מן הערכים, ובמיוחד בין המתריעים על הניהיליזם שנתפשט כביכול בזמן האחרון. מוזר ביותר, שכל קלקול זוקף דור הולך על חשבונו של דור בא, או איש על חשבון חברו. הכל צווחים, למשל, על מעילות. אי אתה יודע היכן מתחילה מעילה והיכן היא מסתיימת, מי כאן הצועק ועל מי צועקים, מי הטוען ומי הנתבע. תאמר כצעקתם, מי זכאי לומר אני אקום ואתקן, או אני מוסמך לתפוס את הגנב. ובכל זאת צועקים, הכל צועקים. יכול שעתים הצועק הוא דווקא שותף למעילה. ויכול שמעילה פלונית היא עורבא פרח. ובכן, מי יקום ויתקן את צעקת־השוא.
אמרתי: כל המכריז על עצמו “ראו, איש אמת אני, צדיק וישר” – טעון בדיקה ומעורר עלינו ספקות במידותיו.
ב. על המעילות
נכון, –נענה שטיינמן – אילו כל הצועקים על מעילות היו מתכוונים לשם שמים – ודאי שלא היו צועקים בלחש ומחפשים דרכים לתקן. אין זה אלא משל. יש גם נמשל. כשם שיש בן־מלך יש בת־מלכה. הבה נעזוב את בן־המלך ונשוב לבת־המלכה, כי השנים נוצרו מששת ימי בראשית. דומה, שהקריאה המתמדת על ניהיליזם והריטון שאינו פוסק על מעילות משמשים גורמים נוספים להגביר ניהיליזם ולהגדיל מעילות. שכן רבים אומרים: מכיון שהכל צועקים על ניהיליזם ומעילות, מכלל שסדר העולם בכך. ושוב אי אתה יודע למה מתכוון פלוני ואלמוני בניהיליזם. עצם הדיבור על ניהיליזם מעורר דמיון למה שמדברים על שדים ומזיקין, שמחמת רוב דיבור מתחילים לפחד מפני שדים ומזיקים, שאולי אינם קיימים כלל. האדם בהבל פיו מוליד שדים, רוחות ולילין. ואילו היה כל אחד מפחד מפני השד שבתוכו ומאשים את עצמו בניהיליזם, הייתי אומר שאין זו מידה, לפי שכבר אמרו חכמינו, אין אדם משים עצמו רשע. אלא שהקטגורים שלנו מגדילים לעשות. הם אינם משימים את עצמם רשעים, אלא משימים את כל הנוער רשעים, בכך בודאי אין שום חידוש. מנהג עתיק־יומין הוא. מכל מקום אצלנו הוא מנהג, שכל דור בוכה ומתאנח על “הסתלקות השכינה”, ועל “שאנו דור יתום”,ו“הראשונים כבני־אדם ואנחנו כחמורים”… כפי שזכור לי, לא היו חברי, אף אני בתוכם, בני דורי, טובים מן הנוער של ימינו. חייבים אנו להגיד ובפה מלא: לא טובים אנו מבנינו. אבל רבים נדרשים אל הניהיליזם מחמת עניות בנושאים, ולכן נטפלים בכל שעת מחסור ועושים משכנתא לבנינו. ומהי משכנתא זו? – היו נוהגים בבית המדרש, משנכנס תלמיד חדש, להשכיבו על הספסל ומרביצים בו כהוגן, וכך מקדשים אותו להכניסו לתוך החברה. כך אנו מכניסים כל דור לתוך השרשרת, מקדשים אותו על ידי שמלעיזים עליו שאינו בתורה ולא בדרך־ארץ, לא במוסר ולא בנימוסין; הקיצור – הוא ניהיליסטן.
זכורים לנו המשפטים הציבוריים שערכו על הנוער. האבות שערכו בשעתם משפטים על הנוער כבר נעשו סבאים, זקנים ונשואי־פנים. ואילו היום משמשים ראשי בית־דין, שבו בניהם עורכים משפט על נכדיהם. וזהו מעגל קסמים, שכל דור מחפש כתמים ביורשיו.
מן הראוי, לדעתי, להתנזר לתקופה ממושכת ביותר מנושא הניהיליזם של הנוער. אל תעירו ואל תעוררו את יצר הנחיתות והאשמה. די לגלגל בנושא הנוער. יפשפש כל דור במעשיו. אם הדור ההולך יטהר את עצמו, יזכה גם לבנים הולכים בדרכיו. אף המאשרים והמנהיגים חייבים לקשט קודם כל את עצמם, והמונהגים יהיו ממילא מקושטים.
ג. ממושגים והישגים
אתה שואלני באיזה אור נראים לי הישגי המדינה? קשה לענות. אשתדל. אך שוב, ייתכן, שבדפוס לא יתפרשו דברי כהלכה. כל אימת שנדרשים לנושא זה, יוצא כמעט תמיד שיש שני צדדים, של טוען ונטען. צד אחד, שאיננו יודעים בדיוק מיהו, עומד וטוען כלפי זה, שאף הוא אין יודעים מיהו. אומרים לנו: "ראו כל הגדולות שאנו עושים, ואתם מחרישים. מדוע הנכם מפרסמים את העוולות ומתעלמים מן ההישגים הגדולים? אם קיימים שני צדדים, אפשר לומר ששניהם צודקים או שניהם אינם צודקים. ואם שואלים קושיות – תירוצים לא יחסרו. נניח לאותו ענין של שני צדדים. נאמר, שכל אחד מאתנו היושב בארץ הוא עצמו בחינת שני צדדים. קושיה זו אינה עוברת בין שתי סיעות, אלא בין בתרי הלב של כל אחד מאתנו. למה הדבר דומה? אחותי התחתנה. החתן מוצא חן בעיני, ובכל זאת אני עצוב. שואל אני את עצמי: על שום מה אני עצוב? השידוך מוצא חן בעיני, כלי־זמר מעולים, השולחן ערוך ומשופע במעדנים ובמטעמים, ואף גלוי וידוע לפני שכעבור עשר שנים עוד יספרו ויאמרו: “כחתונה הזו שהיתה אצל אחותי – עין לא ראתה”. אני שואל ואני משיב: ייתכן, שעצוב אני על שום שבשעת החתונה ניגשו אלי רבים, מחותנים ואף לא מחותנים, קרואים ולא־קרואים, ושאלו: “ובכן, אתה שמח?” אפילו שרוי אדם בשמחה גדולה, כיוון שנשאל “אתה שמח?” – מיד נעשה עצוב. השמחה היא ענין עדין כפרח על־תגע־בי, שאם נוגעים בו – פוגעים בו. כל נגיעה – פגיעה. מידה לא נכונה היא שרבים טוענים: “על מה אתם שותקים? אנו עושים היסטוריה, ואתם שותקים”. אבל כך דרכה של היסטוריה של אמת, שהיא נעשית בשתיקה. וינועו העם ויעמדו מרחוק. התביעה להגיב על היסטוריה אין בה תבונה. אלכסנדר מוקדון ביקש מאחד היסטוריון ללוותו במלחמותיו כדי לתאר אותן. אמר לו אותו חכם: כדי לכתוב היסטוריה, חייב אדם לשבת מרחוק… מי שהוא בתוך המעגל אינו מסוגל להקיף במבטו את כל המעגל.
הישגים – הוסיף א. שטיינמן ואמר – אף כשהם גדולים מן הצד הגשמי אינם גדולים אלא אם כן מתלווים אליהם רגשי שמחה והתעוררות של הפרט והכלל. הורדוס הביא לעם ישראל הישגים גדולים ביותר. בית־המקדש שלו היה בהדרו יותר גדול מבית־המקדש של שלמה. בימיו הורחבו גבולות המדינה, נבנו ערים בצורות, נסללו כבישים, נתרחב המסחר. להורדוס היו כיבושים גדולים, הוא הפלא לעשות בטקסים, בראוות ובתהלוכות. אבל חכמי ישראל בזמנו, שבתוך נקודת־לבם נתרכזה שכינת ישראל, היו עצובים. חס וחלילה, אין אני בא להשוות תקופתנו רבת הקוממיות לתקופת הורדוס. אלא דור־התחיה בזמננו יונק מן הרוח והוא סמוך על “שולחן הרוח”, אם כי אינו סמוך לצערנו, על שולחן ה“שולחן ערוך”. רוח, רוח, אין אפוטרופוס לרוח. הרוח נושבת. דור־התחיה הציץ קצת ברמב"ם, קרא את א. ד. גורדון, שמע שיש “חפץ חיים”. אבל אין לנו חזקה על גדולי־רוח אלה גם לעתיד. בכלל אסור להישען על זכות אבות. דרך הטבע הוא, שאיננו מסוגלים לראות את ההישגים הגדולים במלואם ובהיקפם, כשם שאין אדם יכול להסתכל בשמש שמא יסתנוור. ולא מן הדין הוא להתפעל מהבניה כשהיא לעצמה או מכיבושים והישגים בלבד. זכרון נסתר למין האדם, שגדולי העריצים היו גם גדולי הבונים. הרי הפירמידות, הדניאפרוסטרוי. גדולה בניה רק אם בה מתקיים מה שנאמר בניך־בוניך. זו שאינה משכיחה מאתנו שאנו בנים למקום. לצערנו הרב, יש דבר־מה באוירה של הארץ מאז קיום המדינה, שהקים מחיצה בין הלבבות. אמנם, אור גדול זרוע מסביב. אך לא כל אור גדול הוא גם אור־יקרות. יש אור־קפאון, יש גאוה, עמידה לפני הראי, הצטלמות. הייתי בערב־פסח בקיבוץ בחגיגת קציר־העומר. ראיתי את השדות הרחבים ואת הנערים והנערות הרעננים, היתה לי קורת־רוח מן הזמרה, הריקודים ויפה־הנוף. אבל היו שם כל־כך הרבה צלמים, עד שמרוב צלמים לא ראיתי כמעט את הענין עצמו. הראוה נהפכה כמעט לליצנות. מרוב צלמים־לצים לא נראה היער! הקלקולים הגדולים של תקופתנו נובעים לא רק מידי הצלם (צד"י פתוחה) אלא גם מידי הצלם שבהיכל. לא לשכוח את ראשיתם המצער והמצערת. יין החשמונאים נעשה במשך שני דורות חומץ.
ד. על הגאוה
היה אליעזר שטיינמן מוסיף ומברר וכמעין המתגבר שאינו יודע מנוח. הוא המריא למרומי הנושא, ורעיוניו והגיגיו שפעו.
לא חרבה ירושלים אלא מחמת גאוה, – אמר – כלום אפשר לבנות מתוך גאוה? בגאוה מקימים בתים, ארמונות, נוטעים גנים ופרדסים, אבל כלום הגאוה יפה לבנין עם? הענוה היא טבעת־הקידושין של כל מפעל מחולל עם, חתונה היא לא שולחן־המטעמים, לא החופה, לא המחותנים ואף לא הנדוניה. חתונה נעשית על־ידי טבעת־הקידושין ששוויה פרוטה. היא העיקר. בלי טבעת זו אין “הרי את מקודשת לי” והנישואין אינם תופסים. ומה פירוש ענוה? איני חסיד גדול של ענוה בפרהסיה, אדם עניו על חשבון הכלל… הענוה משמעה פשטות. מקום שאתה מוצא פשטות שם אתה מוצא טבעיות, ומקום שאתה מוצא טבעיות שם סבר פנים יפות. בדרך הטבע כשאין עננים, מאירה השמש. אף פני האנשים מאירים לפי טבעם. אך הגאוה היא חשרת־עננים. אפילו אדם טוב וישר, העמל עם הציבור באמונה, אם אינו פועל מתוך סבר פנים יפות – אין הוא רואה ברכה במעשיו. כל כמה שלא תהיינה לשכות לקליטת עולים – לא נועיל כלום, אם הפנים של כל יהודי בארץ לא יהיו מאירים כמנורה. שני מיליון יהודים – שני מיליון מנורות! מצינו: “ליהודים היתה אורה, שמחה וששון”. במקום האורה שם תשכון השמחה. אך הגאוה מוחקת את השמחה, מולידה עצבות. עצבות מביאה בדידות. לכן כל יהודי שני או שלישי בארץ מתאונן על הבדידות והעצבות. ושתיהן מקורן בגאוה שפשטה בקרב הראשים והמנהיגים. הגאוה דרכה בשקר. אילו לפחות היינו בעלי גאוה של אמת, היתה זו חצי צרה. בעל הגאוה של אמת עושה על כרחו מעשים טובים, שומר על צלם אלוהים. שומר על עצמיותו ואינו מחקה את הזולת. אנו מצד אחד בעלי גאוה ומצד שני אנשי־נחיתות הממעטים דמות עצמנו ומשתעבדים לכל מה שבא מחוץ־לארץ. תאמר מה טיבה של הגאוה שלנו? על כך אפשר אך לרמוז. נוצר חוג נוצץ של של אנשים, הבאים במגע עם אנשי חוץ־לארץ, תיירים ואורחים חשובים, היושבים בבת אחת בארץ ובחוץ־לארץ והם דרך הטבע נתינים לכמה תרבויות. מתוך המגע עם מרומי־אנשים מסגלים הללו לעצמם הליכות של גאוה בלי גאוה היונקת מתוך האושר הפנימי. כבר נאמר, אדם שזחה עליו דעתו – השכינה מסתלקת ממנו. מניין איפוא נובעת הגאוה? היא נובעת משני מקורות, מתוך המגע החיצוני עם חוץ־לארץ, כלומר מתוך גבהו של הכסא; ומתוך רום מעלתם של האנשים, שאתם באים במגע.
הרי אף הלהיטות לפרסם דברים שנאמרו עיקרה יוהרה. צאו וראו בנו כמה הננו חשובים, שאף כל פליטת־שיחה שלנו ראויה לדפוס וחובה לפרסמה. הפרסומת אוכלת גם את אנשינו הטובים. המקור השני הוא, שאנו מתפתים לשבחים, שאומרים לנו אנשים המציצים מן החרכים לארץ זוטא זו או שומעים עליה מפי השמועה, כיתרו ששמע על הגדולות והנפלאות שעשה משה במצרים. שומר נפשו ירחק משבחים. אמנם, הם מזמזמים מסביבנו כזבובים, אך עוקצים אותנו כשועלים. משל למה הדבר דומה, לילד שצובטים לחייו ומצרפים לו אימרה של חיבה: “נחמד אתה, נעים אתה”. כל שבח למבוגר הוא מזכרת עוון או חולשה. כיוון שנכרים מעתירים עלינו שבחים – סימן שאנו להם כתינוקות של בית רבן. אנו זוכים למחמאות מפוקפקות, אשר לעתים יש בטעמן קורטוב של ליצנות.
ה. מהי יהדות
כלום במה נבדלו בני ישראל מן הגויים במשך הדורות? היהודים אמרו: נפש אחת היא עולם מלא. עמך ישראל כולם צדיקים. ר' עקיבא אמר: כל בני ישראל בני מלכים הם. למדת תורה הרבה – אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת. כללו של דבר, יסוד קיום היהודים בעולם היה בעבר ובודאי יהיה גם בעתיד השויון המלא שבין אדם לחברו. היהדות אמרה: אב אחד לנו. אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים. אם אדם הוא חכם וגאון – הריהו חכם וגאון לעצמו. זוהי היהדות בתמציתה. היפוכה – העולם הנכרי. ביסוד החיים של אומות העולם פועלים ההתחרות, השיאים, האספורט. מי חכם ממי, מי עשיר ממי. שני עולמות אלו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לא כל שכן ששום יהודי אינו יכול לאחד בתוכו את שני העולמות האלו. אם נרצה לבנות את קיומנו ועתידנו על יסוד התחרות ועל האספורט בכל השטחים, על הפרסים – פרס־העבודה ופרס היופי, פרס חידון תנכ“י ופרס הזכרון, פרס למרבה בבולים ובתחביבים וכיוצא בזה – לא נוכל להתקיים. שום יהודי לא יוכל להסכים שהוא פחות־ערך מחברו, שאינו עולם מלא, שאינו נסיך ובן־מלך. כל ישראל הם חברי הכנסת. עמך כולם – שרים ונשיאים. ברק מדומה הוא רקב לישראל. אין דברים נפרדים. אין חידון תנכ”י למבוגרים ולילדים מצד אחד ופרסים למלכת–היופי מצד שני. כל הדברים קשורים אלו באלו. יבורכו ההישגים החומריים שפע ברכות והצלחות על המדינה. נפט, כבישים, מים, חשמל, תיקון השממות, הפיכת מדבריות לנאות־דשא הם הצלחות מזהירות. אבל ההישג הגדול ביותר הוא הישג השויון של כל האנשים. אין אנו מסוגלים להשפיע על כל העולם את נקודת–השקפתנו, אך עלינו לחדש לעצמנו את השויון הגמור בתוכנו. לא רק כיס אחד, אף לב אחד, לכולנו. כל ישראל יש להם חלק בחכמה, ביופי, במידות טובות ובמידת המלכות בכללן. רק אם נהיה אלו באלו, יבורכו ההישגים החומריים.
- אלקנה דוד
- יעל ריישר
- מיה קיסרי