יֵשׁ נְשִׁיקוֹת

בִּקְרוֹב אֶל חָזֶה – חָזֶה וְהָלֵם לֵב מוּל לֵב,

בִּקְפוֹא בְּלַהַט וּבְרַעַד אֶחָד שְׁתֵּי הַגְּוִיּוֹת,

כְּאִלּוּ אוֹמְרוֹת הֵן לִבְלִי הִפָּרֵד עוֹד לְעוֹלָם,

וְרַק הַנְּשָׁמוֹת – נְשָׁמָה נְשָׁמָה אָז לְבַדָּהּ,

וְצַעֲרָן כְּשֶׁהָיָה וּכְשֶׁהָיוּ הֵן עֲנִיּוֹת;

וּשְׁנֵי הַלְּבָבוֹת – אֶחָד לָהֶם תַּעֲנוּג־עוֹלָם,

וּנְשָׁמָה נְשָׁמָה – אַחֵר לָהּ הַכְּאֵב

וַעֲרָפֶל אַחֵר חוֹסֵם שְׁבִיל עוֹלָמָהּ בַּעֲדָהּ –

כָּאֵלֶּה יֵשׁ נְשִׁיקוֹת.

יעקב שטיינברג וחיים נחמן ביאליק

כשבא הנער שטיינברג בן ה־14 לאודיסה, מצא מחסה בביתו של ביאליק, שתמך בו ואף דאג לפירסום דבריו הראשונים; ביאליק היה עורכו הראשון, ובכרכי ‘השילוח’ שערך נתפרסמו כמה משירי שטיינברג וממחזותיו (השירים: “נכאים”, “הפדות”, “שירי המוות”, “אוצרות”, “עם חשיכה”, “כתר מלכות”, “מנוחה”. המחזות: “ר' ליב גולדמן ובתו”, “חנ’קה”).

כשהופיע בשנת תרס"ה ספר שיריו הראשון של שטיינברג, כתב עליו ביאליק במאמר ההתלהבות שלו “שירתנו הצעירה”, שהוקדש לשלושת כוכבי השירה החדשה – י. כהן, י. שטיינברג, ז. שניאור: “והנה י. שטיינברג – גם זה ‘צפור חדשה’ מן המגביהות עוף. כנפיו נוגעות באויר העליון ומגבוה ייראה. טיסתו טיסה רחבה, ישרה – שואפת למרחקים גדולים ורבים”. ובאחד מנאומיו אמר עליו: “הוא אישיות, האיש הזה הוא בעל מוח, יודע הוא ומבין. הוא מבקר ממדרגה ראשונה, בעל מסות, משורר. המסות הקטנות שלו, הן פנינים […] הוא מדבר במסותיו העמוקות והמלאות ונותן הבעת כוחותיו בשיריו, שנעשו בזמן האחרון יקרים בזמן וגם יקרים בתוכן ובעומק”.

ואולם סמוך לאותו זמן שבו כתב ביאליק בהתלהבות כזו על שטיינברג, פסל כמה שירים ששטיינברג שלח לו בשביל ‘השילוח’. שירים אלה נשארו עד היום בארכיונו של ביאליק. שניים מהם פירסם שטיינברג בכמה שינויים בקבצי שיריו שיצאו בשנת תר“ע: “מעשה אלוהים” בא ב’ספר הסאטירות' (וארשה, תר"ע), עמ' 60–62, בשם “יפה עשה אלוהים”; ו”הרהורי נערה" בא ב’ספר הבדידות' (וארשה, תר"ע), עמ' 48–52, בשם “הרהורי אשה”. שטיינברג לא חזר לפרסם שירים אלה בבואו לכנס משיריו מאוחר יותר.

שטיינברג לא שמר על מכתבי ביאליק אליו מן הימים ההם, ולכן אין אנו יודעים איך הסביר ביאליק לשטיינברג את פסילת שיריו – אולי מצא בהם יותר מדי אירוטיקה לצורך הדפסה ב’השילוח'.

את השיר הראשון “יש נשיקות” שלח שטיינברג לביאליק מווארשה לאודיסה על גלוית דואר פשוטה מיום 24/11/07. ואל השיר הוסיף שורות אלה: “פאני ביאליק! שולח אני לך שיר קטן בשביל חוברת היובל. הנני מחכה למכתבך, כתובתי הנכונה: […].” את יתר השירים שלח שטיינברג בחורף תרס"ט, בימים שבהם התכונן ביאליק לבקר ביחד עם י. ח. רבניצקי בארץ ישראל. ואל השירים האלה צרף את המכתב הבא:

בעניין יחסו של שטיינברג אל ביאליק ידועה מסתו הנלהבת של שטיינברג: “תהילת ביאליק”, שבה קשר כתרים לביאליק וליצירתו: “לפני תהילת ביאליק תקום […] הוא כבש תמיד את הלבבות לפני כובשו את טעם הקוראים […] כדרך מנצחים מלידה עשה את כל מקורביו לנאמנים ואת כל ההמון ואשר מאחריהם – למאמינים. כל ההשפעה הניצחת הזאת של ביאליק שעבדיה יודעי כוחה ראו אותה כפרי שירים נביאיים ועבודת חכמה נעלה מכל נעלה – זו – יצאה מאישיות תקיפה”.

אבל גם ידידות כנה והערכה הדדית כזאת, לא מנעה אי־הבנה קטנה בין שני האישים האלה, שהיה בכוחה להעכיר לרגע את היחסים הטובים ביניהם: ערב אחד נפגשו שניהם במסיבת רעים, וביאליק הפליג כדרכו בשיחתו המתובלת בהברקות מחשבה שמשולבות בהן מילי דבדיחותא, ויעקב שטיינברג ראה עצמו פתאום נפגע מחודה של אחת ההערות, שנפלטה מפי ביאליק. למחרת ישב שטיינברג וכתב מכתב רשמי וחריף, שבו דרש מאת ביאליק, שיתנצל בפניו מיד במכתב ויבקש סליחתו על אותה העלבה. וזה מכתבו של שטיינברג:

למחרת, שלח לו ביאליק את מכתבו הבא:

בזה נסתיימה אי ההבנה שנפלה בין שני הידידים. כשניגש שטיינברג להוציא אצל “שטיבל”, בעריכתו, את כל כתבי חיים ארלוזורוב בשבעה כרכים (לכרך השביעי נכנסו כל השירים שכתב ארלוזורוב בגרמנית), פנה בבקשה אל ביאליק שיתרגם לעברית שיר קטן של ארלוזורוב וביאליק נענה לו מיד ושלח לו את התרגום בכמה נוסחאות. עצם העובדה, שביאליק השקיע כל כך הרבה טורח ועמל בתירגום השיר הקטן הזה, מוכיחה כמה כיבד והעריך ביאליק את שטיינברג וכמה עמל לגרום לו נחת רוח.

ובעניין התרגום הזה, התנהלה ביניהם חליפת מכתבים השמורים בחלקם בעזבון ביאליק: שני מכתבים מאת שטיינברג וחלק ממכתבו של ביאליק את שטיינברג, המובאים בזה:

כאמור עמל ביאליק הרבה על תרגום השיר הזה והעתיק אותו בשש נוסחאות, ואת השתיים האחרונות שלח אל שטיינברג. ועל כך כתב לו שטיינברג במכתבו השני:

בששה נוסחים תירגם ביאליק את השיר זה לעברית ואת שני האחרונים שלח אל שטיינברג בצירוף מכתב, שנשמר רק בחלקו בארכיון ביאליק:

שטיינברג הרכיב איפוא משני הנוסחים שהציע לו ביאליק את הנוסח האחרון:

משלוש המסות שכתב שטיינברג על ביאליק ונתפרסמו בקובץ ב' של ‘בשעה זו’ ובגליון היובל השישים של השבועון ‘מאזנים’ תרצ“ג ובחוברת ‘מאזנים’ הירחון, אב תרצ”ד, שהוקדשה לזכרו של ביאליק – אסף שטיינברג לתוך ספר המסות שלו רק את שתי מסותיו האחרונות על ביאליק, ומשום שהמסה הראשונה לא הניחה את דעתו, כשם שלא הפיקה בשעתו גם את רצונו של י. ח. ברנר, עורכה של חוברת ‘בשעה זו’. כך שמעו סופרים מפי ברנר עצמו וכך הודה שטיינברג, שלא הצליח להביע במסתו זו את מה שרצה להגיד.

ואתם לא האמנתם לי! יום יום דיברתי אליכם ואמרתי, כי אין לנו עם ואין לנו ספרות ואין לנו תנועה ואין לנו תחייה ואין לנו דבר, ואתם לא אביתם האמין; יום יום דיברתי אליכם ואמרתי, כי אין לנו סופרים ואין לנו חותמים ואין לנו קוני ספרים ואין לנו כל וכי יש לנו רק פראזות ריקות וכי התנועה הגדולה אשר אתם אומרים אינה אלא דבר מלאכותי. ואתם התפלפלתם ויצאתם עלי וחשדתוני, כי מביט אני ורואה את כל דבר שחור על־גבי שחור; אני אמרתי: אין לנו סופרים בלתי אם ארבעה או חמישה, ואתם: הלא פרחה ספרותנו בשנים האחרונות, הלא יש לנו אלפי סופרים, הלא תנועה לנו, הלא תחייה לנו, הלא ספרות לנו כספרות אירופה, הלא אין לך מקצוע אשר אין לנו מומחים בו; אני אמרתי: אין לנו חותמים ואין העם יודע את קימנו ואת צאתנו ובואנו, ואתם: לאומיות לנו, תחייה לנו, הכל קוראים, הנערות החלו לקרוא, קונטינגנט חדש של קוראים נוסף לנו, היינו ככל עם. עתה יבואו נא המעשים, יבוא נא לכל־הפחות עוד מעשה אחד ויטפח על פניכם, אני מצידי איני יכול לומר כי היתה לי תקווה וכי תקוותי נכזבה עתה – אני ידעתי את כל זאת מראש.

[…] עם שאינו מרגיש, כי המזון הרוחני הוא צורך אשר בלעדיו אין חיים וכי הוא צורך אשר אותו עליו לתבוע מאליו, עם כזה איננו עם; עם כזה איננו חי עוד. ואנחנו הן ראינו כי אפילו עד לאותה מדריגה שהגיעו אליה קולוניות ושקלים ומניות וכדומה לא הגיעה הספרות: לא קם “נדיב”, אשר תבער החובה בקרב נשמתו, ליסד מכתב־עיתי הגון ולכלכלו לכל־הפחות שנה אחת או שנים אחדות, עד שיתבסס; לא קמה חברת מתנדבים, אשר תקבץ סכומים הגונים או אשר תרים תרומות לשנה, ובכוונה קודם למעשה שההפסד יהיה במשך שנים הרבה הפסד מרובה, בכדי לייסד מפעל ספרותי הגון, […]. הלא רק מפעל ספרותי הוא – ועל־ידי דבר כזה אין נדיב ואין אגודה ואין עסקן קונים לעצמם פירסום ואין תוקעים עליו ברבים ברמ“ח שופרות ואין מצלצלים עליו בראשי הומיות בשס”ה פעמונים.

[…] גם ספרות יש לנו! יש לנו שישים ריבוא סופרים, יש לנו אלף אלפי אלפים קוראים, יש לנו ברוך־השם הכל, ורק דבר אחד אין לנו – אין לנו אלף חותמים למכתבי־עיתי פשוט, שלא בא לשם עסק ולא הבין לעשות סחורה.

[…] ותודה לכם גם אתם סופרי, אשר עמדתם לימיני! אמת היא, כי טרחנים וסרבנים אתם מעט ולא על־נקלה יכול איש לשאת את טרחכם ואת משאכם; אמת היא, כי זה נעשה “ברוגז” על כי נשתנה במאמרו קוץ אחד של יו“ד אחד או שני קוצים של שני יודי”ן, […] וזה סר מעלי ויעזבני משום שנדמה לו כי מתכוון אני כנגד ה“צעירים”, וזה משום שנדמה לו כי נושא אני פנים יותר מידי להצעירים, וזה משום שלא מצא אצלי שיטה, וזה משום שלא יכול לדור בכפיפה אחת עם עורך אשר יאסוף לתוך מכתב־עיתי שלו מאמרי אותו סופר שאינו חביב עליו, וזה בלי כל טעם וסיבה, אלא משום שכך נאה וכך יאה! העיקר הוא, כי לטובה כיוונתם. העיקר הוא, כי הבינותם בשיכלכם הזך ובלבכם הטהור, כי באופן כזה בונים בית לספרות בישראל, אשר סוף־סוף היא האחת אשר היא נשמת חיינו ואורך לאומיותינו; העיקר הוא, כי ארבעה או חמישה הסופרים האמיתיים אשר לנו עמדו מרחוק, או כתבו רק פעם ושתים, והניחו מקום פנוי לפירחי הסופרים […] יהי אלוהיכם עימכם, אחי!

דוד פרישמן, מתוך “מכתב מאת העורך” עם סגירת השבועון ‘הדור’ בשנת 1901.

* * *

אדוני!

זו רעה חולה (וטוב מזה “מחלה”) בקרב הסופרים היושבים בערי השדה, כי אין להם שום מושג מחיי יושבי כרכים והמון טרדותיהם, ובהיות רוב עתותיהם פנויות – סלח לי אם שגיתי בנוגע אליך, אבל כמדומני כי חיי בני טילענעשטי רחוקים הרבה מאד מחיי בני ווארשא, – גדל קוצר־רוחם (אונגעדולד) עד מאוד, ובשלחם איזה דבר למו“ל תקצר רוחם מאד בהצטרכם לחכות זמן מה, ובהחפזם ימהרו להאשים את המו”ל, כי איש בלי־נימוס הוא, כי אכזר הוא, איש אין לב וכדומה, והם לא יוכלו להעלות על לבם, כי יש אשר יעברו שבועות וירחים וטרדות המו“ל ועבודותיו לא תיתנה אותו גם לקרוא את מכתבי הסופרים הפונים אליו, ומה גם את כתבי־ידם. ומה יעשה המו”ל ומה ישיב לפונים אליו? אכן צדקת, אדוני, בהערתך כי בהוצאה מתוקנת כ“אחיאסף” דרוש להיות סופר מיוחד אשר יימנה על המקצוע הזה לבקר כת“י ולהשיב לסופרים דבר. כן, אדוני, כן דרוש להיות, אבל לא כל הדרוש הוא באמת. הסופרים בערי השדה לא יוכלו לשער בנפשם את טיב העבודה הרבה העמוסה על המו”ל העברי, שהוא גם המו“ל, הסופר, העוזר, המבקר, המגיה והמשיב וגם – העקספעדיטאר והסוחר, ומה יעשה מו”ל אשר כזה? הן לא יוכל לעשות אלף מלאכות בבת אחת, האמן לי כי גם המו“ל העברי חפץ להיות איש בעל נימוס וזריז לענות כחבריו המו”ל “הגויים” – אבל תנו לנו גם קוראים “גויים”, תהי נא הספרות העברית גם עסק טוב ככל ספרות אחרת, ואז תראו את נימוסנו וזריזותנו.

האמן לי, אדוני, כיוצא מן הכלל ברותי את כתב־ידך מתוך המון כתבי־היד הצבורים לפני ואשא אותו שבועות מספר בצלחת בגדי, למען שאוכל לקראו בכל עת מצוא הראשונה, וזה כבר אשר החילותי לקרוא בו, וכפעם בפעם נפסקה קריאתי, וזה אך היום אשר גמרתי לקרוא בו, ורק היום אוכל להודיעך את משפטי עליו, וכל תלונותיך ותואנותיך לא יכלו הועל, וגם לא מכתבך הגלוי הכפ(י)ל – כאלו חס אני על ג' הפרוטות הנצרכות לאגרת תשובה –

האמן לי, אדוני, כי פעמים רבות תרגזנה תלונות הסופרים בערי השדה את רוחי, עד כי קורא אני: לא מדובשכם ולא מעוקצכם! חדלו מהמטיר עלי מבול של רוח וחדלו מדונני ברותחין לרגעים, בעוד שלא אוכל הועל.

ממכתב של בן אביגדור לש. בן־ציון (22.3.1895).

המכתב נמצא בארכיון “גנזים”.