ואתם לא האמנתם לי! יום יום דיברתי אליכם ואמרתי, כי אין לנו עם ואין לנו ספרות ואין לנו תנועה ואין לנו תחייה ואין לנו דבר, ואתם לא אביתם האמין; יום יום דיברתי אליכם ואמרתי, כי אין לנו סופרים ואין לנו חותמים ואין לנו קוני ספרים ואין לנו כל וכי יש לנו רק פראזות ריקות וכי התנועה הגדולה אשר אתם אומרים אינה אלא דבר מלאכותי. ואתם התפלפלתם ויצאתם עלי וחשדתוני, כי מביט אני ורואה את כל דבר שחור על־גבי שחור; אני אמרתי: אין לנו סופרים בלתי אם ארבעה או חמישה, ואתם: הלא פרחה ספרותנו בשנים האחרונות, הלא יש לנו אלפי סופרים, הלא תנועה לנו, הלא תחייה לנו, הלא ספרות לנו כספרות אירופה, הלא אין לך מקצוע אשר אין לנו מומחים בו; אני אמרתי: אין לנו חותמים ואין העם יודע את קימנו ואת צאתנו ובואנו, ואתם: לאומיות לנו, תחייה לנו, הכל קוראים, הנערות החלו לקרוא, קונטינגנט חדש של קוראים נוסף לנו, היינו ככל עם. עתה יבואו נא המעשים, יבוא נא לכל־הפחות עוד מעשה אחד ויטפח על פניכם, אני מצידי איני יכול לומר כי היתה לי תקווה וכי תקוותי נכזבה עתה – אני ידעתי את כל זאת מראש.
[…] עם שאינו מרגיש, כי המזון הרוחני הוא צורך אשר בלעדיו אין חיים וכי הוא צורך אשר אותו עליו לתבוע מאליו, עם כזה איננו עם; עם כזה איננו חי עוד. ואנחנו הן ראינו כי אפילו עד לאותה מדריגה שהגיעו אליה קולוניות ושקלים ומניות וכדומה לא הגיעה הספרות: לא קם “נדיב”, אשר תבער החובה בקרב נשמתו, ליסד מכתב־עיתי הגון ולכלכלו לכל־הפחות שנה אחת או שנים אחדות, עד שיתבסס; לא קמה חברת מתנדבים, אשר תקבץ סכומים הגונים או אשר תרים תרומות לשנה, ובכוונה קודם למעשה שההפסד יהיה במשך שנים הרבה הפסד מרובה, בכדי לייסד מפעל ספרותי הגון, […]. הלא רק מפעל ספרותי הוא – ועל־ידי דבר כזה אין נדיב ואין אגודה ואין עסקן קונים לעצמם פירסום ואין תוקעים עליו ברבים ברמ“ח שופרות ואין מצלצלים עליו בראשי הומיות בשס”ה פעמונים.
[…] גם ספרות יש לנו! יש לנו שישים ריבוא סופרים, יש לנו אלף אלפי אלפים קוראים, יש לנו ברוך־השם הכל, ורק דבר אחד אין לנו – אין לנו אלף חותמים למכתבי־עיתי פשוט, שלא בא לשם עסק ולא הבין לעשות סחורה.
[…] ותודה לכם גם אתם סופרי, אשר עמדתם לימיני! אמת היא, כי טרחנים וסרבנים אתם מעט ולא על־נקלה יכול איש לשאת את טרחכם ואת משאכם; אמת היא, כי זה נעשה “ברוגז” על כי נשתנה במאמרו קוץ אחד של יו“ד אחד או שני קוצים של שני יודי”ן, […] וזה סר מעלי ויעזבני משום שנדמה לו כי מתכוון אני כנגד ה“צעירים”, וזה משום שנדמה לו כי נושא אני פנים יותר מידי להצעירים, וזה משום שלא מצא אצלי שיטה, וזה משום שלא יכול לדור בכפיפה אחת עם עורך אשר יאסוף לתוך מכתב־עיתי שלו מאמרי אותו סופר שאינו חביב עליו, וזה בלי כל טעם וסיבה, אלא משום שכך נאה וכך יאה! העיקר הוא, כי לטובה כיוונתם. העיקר הוא, כי הבינותם בשיכלכם הזך ובלבכם הטהור, כי באופן כזה בונים בית לספרות בישראל, אשר סוף־סוף היא האחת אשר היא נשמת חיינו ואורך לאומיותינו; העיקר הוא, כי ארבעה או חמישה הסופרים האמיתיים אשר לנו עמדו מרחוק, או כתבו רק פעם ושתים, והניחו מקום פנוי לפירחי הסופרים […] יהי אלוהיכם עימכם, אחי!
דוד פרישמן, מתוך “מכתב מאת העורך” עם סגירת השבועון ‘הדור’ בשנת 1901.
* * *
אדוני!
זו רעה חולה (וטוב מזה “מחלה”) בקרב הסופרים היושבים בערי השדה, כי אין להם שום מושג מחיי יושבי כרכים והמון טרדותיהם, ובהיות רוב עתותיהם פנויות – סלח לי אם שגיתי בנוגע אליך, אבל כמדומני כי חיי בני טילענעשטי רחוקים הרבה מאד מחיי בני ווארשא, – גדל קוצר־רוחם (אונגעדולד) עד מאוד, ובשלחם איזה דבר למו“ל תקצר רוחם מאד בהצטרכם לחכות זמן מה, ובהחפזם ימהרו להאשים את המו”ל, כי איש בלי־נימוס הוא, כי אכזר הוא, איש אין לב וכדומה, והם לא יוכלו להעלות על לבם, כי יש אשר יעברו שבועות וירחים וטרדות המו“ל ועבודותיו לא תיתנה אותו גם לקרוא את מכתבי הסופרים הפונים אליו, ומה גם את כתבי־ידם. ומה יעשה המו”ל ומה ישיב לפונים אליו? אכן צדקת, אדוני, בהערתך כי בהוצאה מתוקנת כ“אחיאסף” דרוש להיות סופר מיוחד אשר יימנה על המקצוע הזה לבקר כת“י ולהשיב לסופרים דבר. כן, אדוני, כן דרוש להיות, אבל לא כל הדרוש הוא באמת. הסופרים בערי השדה לא יוכלו לשער בנפשם את טיב העבודה הרבה העמוסה על המו”ל העברי, שהוא גם המו“ל, הסופר, העוזר, המבקר, המגיה והמשיב וגם – העקספעדיטאר והסוחר, ומה יעשה מו”ל אשר כזה? הן לא יוכל לעשות אלף מלאכות בבת אחת, האמן לי כי גם המו“ל העברי חפץ להיות איש בעל נימוס וזריז לענות כחבריו המו”ל “הגויים” – אבל תנו לנו גם קוראים “גויים”, תהי נא הספרות העברית גם עסק טוב ככל ספרות אחרת, ואז תראו את נימוסנו וזריזותנו.
האמן לי, אדוני, כיוצא מן הכלל ברותי את כתב־ידך מתוך המון כתבי־היד הצבורים לפני ואשא אותו שבועות מספר בצלחת בגדי, למען שאוכל לקראו בכל עת מצוא הראשונה, וזה כבר אשר החילותי לקרוא בו, וכפעם בפעם נפסקה קריאתי, וזה אך היום אשר גמרתי לקרוא בו, ורק היום אוכל להודיעך את משפטי עליו, וכל תלונותיך ותואנותיך לא יכלו הועל, וגם לא מכתבך הגלוי הכפ(י)ל – כאלו חס אני על ג' הפרוטות הנצרכות לאגרת תשובה –
האמן לי, אדוני, כי פעמים רבות תרגזנה תלונות הסופרים בערי השדה את רוחי, עד כי קורא אני: לא מדובשכם ולא מעוקצכם! חדלו מהמטיר עלי מבול של רוח וחדלו מדונני ברותחין לרגעים, בעוד שלא אוכל הועל.
ממכתב של בן אביגדור לש. בן־ציון (22.3.1895).
המכתב נמצא בארכיון “גנזים”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.