יעקב שטיינברג וחיים נחמן ביאליק

כשבא הנער שטיינברג בן ה־14 לאודיסה, מצא מחסה בביתו של ביאליק, שתמך בו ואף דאג לפירסום דבריו הראשונים; ביאליק היה עורכו הראשון, ובכרכי ‘השילוח’ שערך נתפרסמו כמה משירי שטיינברג וממחזותיו (השירים: “נכאים”, “הפדות”, “שירי המוות”, “אוצרות”, “עם חשיכה”, “כתר מלכות”, “מנוחה”. המחזות: “ר' ליב גולדמן ובתו”, “חנ’קה”).

כשהופיע בשנת תרס"ה ספר שיריו הראשון של שטיינברג, כתב עליו ביאליק במאמר ההתלהבות שלו “שירתנו הצעירה”, שהוקדש לשלושת כוכבי השירה החדשה – י. כהן, י. שטיינברג, ז. שניאור: “והנה י. שטיינברג – גם זה ‘צפור חדשה’ מן המגביהות עוף. כנפיו נוגעות באויר העליון ומגבוה ייראה. טיסתו טיסה רחבה, ישרה – שואפת למרחקים גדולים ורבים”. ובאחד מנאומיו אמר עליו: “הוא אישיות, האיש הזה הוא בעל מוח, יודע הוא ומבין. הוא מבקר ממדרגה ראשונה, בעל מסות, משורר. המסות הקטנות שלו, הן פנינים […] הוא מדבר במסותיו העמוקות והמלאות ונותן הבעת כוחותיו בשיריו, שנעשו בזמן האחרון יקרים בזמן וגם יקרים בתוכן ובעומק”.

ואולם סמוך לאותו זמן שבו כתב ביאליק בהתלהבות כזו על שטיינברג, פסל כמה שירים ששטיינברג שלח לו בשביל ‘השילוח’. שירים אלה נשארו עד היום בארכיונו של ביאליק. שניים מהם פירסם שטיינברג בכמה שינויים בקבצי שיריו שיצאו בשנת תר“ע: “מעשה אלוהים” בא ב’ספר הסאטירות' (וארשה, תר"ע), עמ' 60–62, בשם “יפה עשה אלוהים”; ו”הרהורי נערה" בא ב’ספר הבדידות' (וארשה, תר"ע), עמ' 48–52, בשם “הרהורי אשה”. שטיינברג לא חזר לפרסם שירים אלה בבואו לכנס משיריו מאוחר יותר.

שטיינברג לא שמר על מכתבי ביאליק אליו מן הימים ההם, ולכן אין אנו יודעים איך הסביר ביאליק לשטיינברג את פסילת שיריו – אולי מצא בהם יותר מדי אירוטיקה לצורך הדפסה ב’השילוח'.

את השיר הראשון “יש נשיקות” שלח שטיינברג לביאליק מווארשה לאודיסה על גלוית דואר פשוטה מיום 24/11/07. ואל השיר הוסיף שורות אלה: “פאני ביאליק! שולח אני לך שיר קטן בשביל חוברת היובל. הנני מחכה למכתבך, כתובתי הנכונה: […].” את יתר השירים שלח שטיינברג בחורף תרס"ט, בימים שבהם התכונן ביאליק לבקר ביחד עם י. ח. רבניצקי בארץ ישראל. ואל השירים האלה צרף את המכתב הבא:

בעניין יחסו של שטיינברג אל ביאליק ידועה מסתו הנלהבת של שטיינברג: “תהילת ביאליק”, שבה קשר כתרים לביאליק וליצירתו: “לפני תהילת ביאליק תקום […] הוא כבש תמיד את הלבבות לפני כובשו את טעם הקוראים […] כדרך מנצחים מלידה עשה את כל מקורביו לנאמנים ואת כל ההמון ואשר מאחריהם – למאמינים. כל ההשפעה הניצחת הזאת של ביאליק שעבדיה יודעי כוחה ראו אותה כפרי שירים נביאיים ועבודת חכמה נעלה מכל נעלה – זו – יצאה מאישיות תקיפה”.

אבל גם ידידות כנה והערכה הדדית כזאת, לא מנעה אי־הבנה קטנה בין שני האישים האלה, שהיה בכוחה להעכיר לרגע את היחסים הטובים ביניהם: ערב אחד נפגשו שניהם במסיבת רעים, וביאליק הפליג כדרכו בשיחתו המתובלת בהברקות מחשבה שמשולבות בהן מילי דבדיחותא, ויעקב שטיינברג ראה עצמו פתאום נפגע מחודה של אחת ההערות, שנפלטה מפי ביאליק. למחרת ישב שטיינברג וכתב מכתב רשמי וחריף, שבו דרש מאת ביאליק, שיתנצל בפניו מיד במכתב ויבקש סליחתו על אותה העלבה. וזה מכתבו של שטיינברג:

למחרת, שלח לו ביאליק את מכתבו הבא:

בזה נסתיימה אי ההבנה שנפלה בין שני הידידים. כשניגש שטיינברג להוציא אצל “שטיבל”, בעריכתו, את כל כתבי חיים ארלוזורוב בשבעה כרכים (לכרך השביעי נכנסו כל השירים שכתב ארלוזורוב בגרמנית), פנה בבקשה אל ביאליק שיתרגם לעברית שיר קטן של ארלוזורוב וביאליק נענה לו מיד ושלח לו את התרגום בכמה נוסחאות. עצם העובדה, שביאליק השקיע כל כך הרבה טורח ועמל בתירגום השיר הקטן הזה, מוכיחה כמה כיבד והעריך ביאליק את שטיינברג וכמה עמל לגרום לו נחת רוח.

ובעניין התרגום הזה, התנהלה ביניהם חליפת מכתבים השמורים בחלקם בעזבון ביאליק: שני מכתבים מאת שטיינברג וחלק ממכתבו של ביאליק את שטיינברג, המובאים בזה:

כאמור עמל ביאליק הרבה על תרגום השיר הזה והעתיק אותו בשש נוסחאות, ואת השתיים האחרונות שלח אל שטיינברג. ועל כך כתב לו שטיינברג במכתבו השני:

בששה נוסחים תירגם ביאליק את השיר זה לעברית ואת שני האחרונים שלח אל שטיינברג בצירוף מכתב, שנשמר רק בחלקו בארכיון ביאליק:

שטיינברג הרכיב איפוא משני הנוסחים שהציע לו ביאליק את הנוסח האחרון:

משלוש המסות שכתב שטיינברג על ביאליק ונתפרסמו בקובץ ב' של ‘בשעה זו’ ובגליון היובל השישים של השבועון ‘מאזנים’ תרצ“ג ובחוברת ‘מאזנים’ הירחון, אב תרצ”ד, שהוקדשה לזכרו של ביאליק – אסף שטיינברג לתוך ספר המסות שלו רק את שתי מסותיו האחרונות על ביאליק, ומשום שהמסה הראשונה לא הניחה את דעתו, כשם שלא הפיקה בשעתו גם את רצונו של י. ח. ברנר, עורכה של חוברת ‘בשעה זו’. כך שמעו סופרים מפי ברנר עצמו וכך הודה שטיינברג, שלא הצליח להביע במסתו זו את מה שרצה להגיד.