6 ביוּלי 1946.

נסיעה לירושלים. פרידה מהמשפחה; אמא’לה אמיצת־לב. נשארה לבדה. אמנם, הילדים טובים, נאמנים. בכל זאת מבדילה מחיצה בינינוּ – דור שלם… נסיעה לים המלח, מקום שם מצפה המטוס. העתונאי הידוע, סטאון, נוסע עמנו באוטובוס בלי דעת לאן, רק מפינו נודע לו שהנסיעה היא לים המלח. הוא עירני, נכנס בשיחה עם יהוּדי, עם הודי, עם קצין־צבא בריטי. בשיחתו עמי הוּא נלהב מאד מא''י העובדת, הקיבוצים (גבולות, עסלוג', מנרה), השוה''צ. לוּ היה צעיר בעשרים שנה היה נכנס לקיבוץ – מרגישים שהוא מדבר ברצינות. אגב, לפני זמן קצר שוחח עם עזאם פשה ומדבריו קיבל את הרושם, שאפשר לבוא לידי הסכם עם הערבים על יסוד דוּלאומיות.

בשעה 3.30 עלינו על המטוס. – הרגשה לא טובה ביותר בשעת העליה וביחוד – בנחיתה. ב־5.30 הגענו לקאהיר. עיר גדולה מאד, וכנראה הרבה לכלוך בה. סרנו למלון “Shephard”. המלון מרווח ובו הרבה נוחיות, קומפורט אירופי ואפילו אמריקאי. החום רב, החדר בטעם מזרחי, וקשה לנוח בו. בערב סעדתי עם סטאון. אינו פוסק מלדבר על א''י – הוא כבר מתגעגע לארץ… יש בו, בסטאון זה, מזיגה מיוחדת של תכונות אמריקאיות – הרגשת חופש, והוא גלוי־לב, זריז, פיקח, בעל רגש חם ומגלה התלהבות.

12 ביולי.

אנו עדיין בקאהיר. כלום אין הסוכנות יכולה לכלכל את ענייניה כך, שאנשים הנוסעים בשליחותה לא יבלו לחינם בבתי־מלון בקאהיר? בינתיים יצאנו לבקר בגן הזואולוגי, העושה רושם עז; גם המוזיאום המצרי רישומו ניכר. ברם, המוזיאום להיגיינה הוא בשפל המדרגה. כמו בכל כרך – ואולי יותר מאשר בכל כרך אחר, מצוּיות שתי קאהיר: העניה־מלוכלכת, והיפה עם שדרותיה הנאות; למרחק קילומטרים מתמשכים לסירוגין האיקליפטוסים עם פואיציאנה רגיא (הפואינציאנה שכיחה מאד) – הדרך לפירמידות רחבה ויפה; לעומת זאת בשכונות־העוני צפיפות איומה. (הנקל לתאר את התמותה פה, ביחוד בקרב הילדים!) – נכון העיר מי שהעיר, שבמוזיאום להיגיינה אין כמעט ולא כלום על מַלריה, בילהרציה, דיזנטריה ובעיקר גרענת – המחלות השכיחות במצרים – וכנגד אלו תמצא שם הרבה תמונות אַנטומיות, כנראה מפני שבמקרה מצאו אי־שם דוקא תמונות אלו. ומשאתה עובר ברחוב הנך נתקל במנהג הנפסד, שאנשים לעשרות נאחזים בדפנות הטראם, כדי להימנע מתשלום, אף כי רוב המקומות בתוך הקרונות פנוּיים לעתים קרובות.

סטאון מספר: בהיותו חבר בקלוב העתונאים בואשינגטון, הזמין פעם לסעודה כוּשי אינטליגנטי אחד – שופט. ישבוּ והמתינוּ שיגישוּ להם אוכל, עד שקראוּהו לטלפון ושאלוהו מה טעם הזמין את הכושי לסעוד בחברתו. הוא עמד על דעתו שיתנו להם לסעוד. רצה להגיש מחאה, היו נחוצות 25 חתימות ויכול היה להשיג רק עשר. יצא את הקלוב מתוך מחאה.

האמריקאים, יהודים ולא־יהודים, רואים לנגד עיניהם את בעיית הכושים והם חרדים להתפתחות יחסים כאלו בין יהודים וערבים בארץ־ישראל.

14 ביולי .

כל החברות והסוכנים מבטיחים ודוחים. הן ולאו ורפיא בידיהם. עתותי בידי; בשבת ביקרתי בחרת־אל־יהוד – הוא רובע היהודים העניים. רחובות צרים ולכלוך בהם, “סלאמ’ס” ממש. החנויות סגורות. מאפיה פרימיטיבית בחוץ. על קירות הבתים ציורים פּרימיטיביים מעין “פראָסקות” – רכּבות עם מטלטלים – תרנגולות וכד'. מין יציאת מצרים – ביטוי פרימיטיבי לשאיפה לעלות לארץ. ברחוב עומדות נשים ומראות לנו את התמוּנות ואת הכתובות – “ארץ־ישראל”, “ירוּשלים” וצועקות, כי הן רוצות לעלות. (אגב, לשאיפה זאת מהלכים בכל השכבות). ביקרנו בבית־הכנסת של הרמב''ם, לשם מביאים חולים קשים שילוּנוּ על מצעים השטוחים על הרצפה – סגולה לרפואה בזכותו של הרמב''ם ז''ל. בקירוב מקום גם בית־הכנסת של הקראים.

ביקרתי במוּזיאוּם לכוּתנה וּבמוּזיאוּם החקלאי. מוּצגים רבים וחשוּבים. הסביבה יפה מאד, הגן, החצר והבתים נקיים למופת. ניכר שהארץ היא ארץ החקלאות ובעיקר הכותנה – אכן, ארץ הנילוס.

*

לקבלת שבת ביקרתי בבית־כנסת ספרדי. הרבה נוער. בחורים ובחורות עוברים אחד אחד לפני ארון הקודש ומנשקים אותו בדחילוּ ורחימוּ. זימרת המקהלה יפה, הרמונית.

25 ביולי.

ד''ר ג. יצא לרומא ונשארתי לבדי. בינתיים נודע לי על המאורעות בירושלים – הפצצת מלון “המלך דוד”. לא היה בזה משום הפתעה לאנשים אשר עקבו בחרדה אחרי השתלשלות הענינים ביישוב בחדשים האחרונים.

איטליה, רומא, 1 באוגוסט.

השבוע האחרון בקאהיר עבר עלי במתיחות עצבים והתרגזות עד שעלה בידי להשיג את כרטיס־הטיסה לרומא. ערב נסיעתי שוחחתי עם ר. ונודע לי מפיו על המצב בפולין ובגרמניה. נפגשתי עם משלחת־הפליטים מפולין לא''י: ט. וד''ר ב.

עם בואי לרומא התחלתי בפעולה. ד''ר ש. מַלריוֹלוֹג, קיבל אותנו בזרועות פתוחות וסייע בידינו בקטנות כבגדולות. הוא גם נעזר על ידינו בעצות ובעזרה ממשית לאנשינו.

המצב ההיגייני־סניטרי בקיבוצי־ההכשרה ליד רומא הוא קשה מאד. הסר ד''ר פ. ל. שלנו, שהיה מוצא כאן כר נרחב לעבודה. הצפיפות רבה. הקיבוצים נודדים מדרום – מהמחנות של אונר''א – אל רומא וסביבתה, מתוך תקווה להמשיך בדרכם. תנועה זו היא לפעמים גם סטיכית, כנגד רצון המנהלים. אך אם משום־מה תנועה זו מתייצבת ומתעכבת, נשארים הקיבוצים במצב של צפיפות איומה – בית אשר יכול להכיל 80 איש, מאוכלס ב־300 “ג’וינט” מודאג; בבואנו דרש את עזרתנו. יחסם של אנשי ה“ג’וינט” לפעולות אנשינו טוב ביותר, למעלה מששיערנו תחילה. שיתוף־הפעולה נאה.

*

ד''ר ג. סבור היה, שעלינו לנסוע מיד לפאריס, להתראות עם ד''ר ש., המנהל הכללי של ה“ג’וינט”. השפעתי עליו שנסיים תחילה את העבודה באיטליה, ביחוד כאשר אנו מגישים בזה עזרה רבה לאנשי ה“ג’וינט” והם יודעים להעריך זאת. אם גם נצטרך לשהות באיטליה שבוּע נוסף, כדאי הדבר.

*

המצב במחנות קשה מאד. דמורליזציה גדולה. זיופי מספרים, כדי להשיג יותר מזון; הדבר ידוע, אך עוברים עליו בשתיקה. כלום זו הדרך הנכונה? (וכי מוטב היה, אילו היה ה“ג’וינט” מגדיל את המנות ומונע בעד הדמורליזציה להתפשט ולהתפתח?!). – תופעה מעניינת במחנות: כאשר משתפרים הסיכויים לעליה ליגלית מתרבים מקרי ההריון; ומשעה שהעליה הליגלית נסתמת, רבות והולכות ההפלות המלאכותיות, כי בחדשי הריון הגבוהים אי־אפשר לעלות בעליה ב'. לכן נשארו משפחות שלמות במשך חדשים רבים במקומותיהם בשל הריון ולידה.

3 באוגוסט.

יחד עם ב. ק. מעין־חרוד ביקרתי בקיבוצי הכשרה אחדים: היוצר, איחוד, דרור־הבונים; קבוצת גורדוניה “נ” משוכנת בחוילה נאה, בסמוך לאגם.

בדרך כלל מסודרים הקיבוצים בחוילות יפות, בסביבות נהדרות. ההזנה טובה ומצב הבריאוּת מַשׂבּיע רצון. מצב־הרוּח מרומם. כמעט אין חולים. לרוב גם הנקיון מניח את הדעת, אף כי פה ושם הצפיפות מרובה.

מורגש מחסור במים, אך גם ברומא עצמה המים בצמצום, אף בבתי־המלון. המַעלית אינה פועלת ואין חשמל במשך שעות אחדות. הארץ היפה הזאת זקוּקה לריאורגניזציה יסודית.

6־7 באוגוסט.

נסענו בג’יפ גדול למילאנו, דרך פירנצו־פלוג’יא ועוד. לאורך הדרך גפנים על סומכות, גם כרמי־זיתים; עיבוד אכּסטנסיבי, ורק לעתים נדירות תראה פה ושם ממטרה. הגשר מעל הנהר ארנו לא נהרס, גם הבתים המיניאטוּריים והחלונות יצאו שלמים. כל השאר נהרס בהפצצות. בפיאצו ארמון “מדיצי” ובו פסלים וּתמוּנות אמנוּתיים לרוב. חורבות בתים, ביחוד ליד הגשרים שהוּפצצוּ; כפרים שלמים נמחוּ מעל פני האדמה…

14 באוגוסט.

ביקרתי, יחד עם משפחת מנדס באינסטיטוט פורלניני (Forlanini). כניסות רחבות, אולמות גדולים, מרפסות גדולות. מנהלי הבית אומרים: “כל זה הוא יותר לראווה לקהל, מאשר לטובת החולים”. המוזיאום יפה: פרפרטים ולידם תמונות־הרנטגן. המוסד מיועד ל־1500 מיטות, אך מאַשפזים בו 2700 חולים. 6 ביתנים (בכל ביתן 5־4 קומות ובכל קומה מחלקה מיוחדת בת 200־100 מיטות). ששה ביתנים הוקצו לחולי שחפת.

חולה כי יתלונן, מתפשטת תלונתו עד־מהרה בכל הבית. בחדרי־החולים ארונות צרים ממתכת בתוך הקיר, בשביל בגדים. בכל חדר שלושה כיורים. ליד כל מיטה אָזניות־רדיו. בין החדר והמרפסת מבדילה דלת זכוכית מסתובבת, הנותנת מחסה מפני הרוּח. כסאות־הנוח מתקפּלים. במטבח, הגדול מאד, שכלולים טכניים מרוּבּים. לכל שתי קומות (240 מיטות) מכונת־רנטגן מיוחדת לשיקופים.

צרפת. 19 באוגוסט.

נסיעה לפאריס ברכבת, מחלקה שניה, קרון שינה, במשך שני לילות ויום; הפסקה לחצי יום במילאנו. בגבול איטליה־שויצריה פגָשנוּ הגשם הראשון. עברנו מנהרה, דרך הסימפלון־פס, שהנסיעה בה נמשכת רבע־שעה.

ב־21 באוגוסט קיימתי פגישה בפאריס עם אנשי הסוכנות ותיכנוּ תכניות לפעולתי.

תוך כדי המתנה להארי לוי מלונדון, ביקרתי בלובר, מוּזיאוּם רודין, בגנים ובפארקים בעיר ובוורסאי. עברתי ברחובות העיר הרחבים והיפים, הנראים נקיים לעוּמת אלוּ שברומא; הרבה אילנות. הגנים מסוּדרים בטוב־טעם וּמַרהיבים עין בשלל־צבעים.

בוורסאי נתרשמתי מאד מהמותרות והקישוטים מתקופת לואי הארבעה־עשר, האם זוהי הדרך שהראה לעם הצרפתי? כלוּם לא הוּא היה אסונה הגדול של צרפת? בסעוּדה אחת על שוּלחנו של לואי־ה־14 העלוּ 125 מנות, ויינות ונשפי־הוללוּת עם נשים. בכל ארוחה רגילים הצרפתים לשתות יין או בירה; גם במסעדה דלה לא יחסר המזג. פגשתי אשה זקנה במטרו האוכלת את ארוחתה ומקנחת מתוך בקבוק יין קטן. האין כאן קוצולציה במשך דורות? מאידך גיסא, בשום מקום לא ראיתי נכים מרובים כל־כך, קטוּעי־רגלים וגידמים, כמו בפאריס. איזו מזיגה של גבוּרה ופינוּק!

בצרפת, כמו באיטליה ובמצרים, עובדים מעט. חלק ניכר של החנויות בפאריס סגוּרות אף בימי שני בשבת. האם כך יקימוּ את הריסותיהם?

ולעומתה – גרמניה – –

גרמניה. 2 בספטמבר.

נסיעה למינכן, דרך שטראסבורג. ברכבת נפגשתי בהרבה פליטים מלונדון החוזרים ל“ביתם”, לוינה. מסַפרים, שהפליטים מתקבלים יפה על ידי התושבים הוינאים, אולם דירה אפשר לקבל רק בשני תנאים: מי שמוכיח שהיה נאצי (כי בכל המשרדים עובדים נאצים!) או תמורת… שני קילוגרמים שומן.

תחנות הרכבת בדרך הרוּסות מאד, זכר למלחמה.

בבית־חולים יהודי במינכן. לשעבר – בית־חולים של הגרמנים. הסידורים הטכניים – מצויינים. בביה''ח 280 מיטות ועומדים לפתוח עוד 40 ליולדות. לפי שעה כל החולים מקרים קליניים. 14 רופאים יהודים, 8 נוצרים־גרמנים, 25 אחיות־נזירות ו־6 אחיות מהצלב האדום. בית־החולים שייך לעיריה וכל החזקתו על חשבונה.

ניסיתי להניע כמה עשרות רופאים־פליטים לעלות לארץ; לאחר מכן נודע לי כי התנאים שהצעתי להם – שהיו קלים לפי הערך – נראוּ בעיניהם כבלתי־מספּיקים.

מתוך 1100 רופאים, רק 400 בערך באים במנין בשביל ארץ־ישראל.

– – ההרס הרב עושה רושם קשה, גם בגרמניה. לא שמחתי על חורבנה של גרמניה. מדוע רק הגרמנים? כלום הפולנים, הלאטבים, האוקראינים וההונגארים לא רצחו?! ומה עושה עתה אנגליה בארצנו? כנראה, שהאשמה אינה רק בהם, כי אם גם בנו…

ניכרת חיוניות רבה בעם הגרמני. אין חלקה קטנה בלתי־מעובדת; הם לא ימוּתוּ ברעב. אמנם, עתה הם מרכּינים ראשם וּמתרפסים לפני כל אנגלי, יהוּדי, אמריקני. אך עוד ירימו ראש. כעבור חמש שנים יקימו הריסותיהם, עוד לפני הצרפתים והאיטלקים, ובעוד עשר שנים יהווּ סכנה לעולם! האנגלים והאמריקנים עצמם יעזרו להם להקים את משקם ויזיינו אותם (בקרבת בלזן האנגלים כבר מאַמנים אותם) בתורת “פופר”¹ כנגד רוּסיה…

בושה לספר מה יפה באואריה זו; יופי בלתי־רגיל בדרך מינכן־ברכטסגאדן. וברכטסגאדן עצמה! הייתכן כי ביפי־נוף זה נתחמם נחש כזה?! האין, איפוא, להתייאש מן הטבע עצמו?

ומינכן עצמה הרוּסה כוּלה – 70% מהעיר. אם מישהוּ משליך בדל סיגריה, מיד בא גרמני (מבוּגר או ילד) ולוקט אותו. אך מה מעט נחמה בכל זה, לאחר העינוּיים הרבים שגרמו לעמנו; הרבה נכים וחורבות; וכבר סידרו לעצמם ליפטים, וכבר עובדים. כזאת אין רואים באיטליה.

נהג בפראנקפורט (גרמני נוצרי, אשתו יהודיה, היה במאסר אצל הנאצים) מסַפּר: התושבים לא ידעו מה עוללו הס.ס. בדכוי. היו גרמנים שהכריחום להיכנס לס.ס., על אף רצונם – –

15 בספטמבר, גרספלד.

על־יד גרינגהוף. ניגודים באונר''א: סופיה, צעירה פולנית נחמדה, באה לפני המלחמה לאנגליה, ונשלחה אחרי המלחמה לאונר''א, על ידי ה“ג’ואיש ראֶליף” – עוזרת הרבה לקיבוצים בסביבה. וכנגדה מנהל־מחנה, צעיר יהודי אמריקני, בן שלושים, אינו מגלה ענין בגורלם של הד.פ. ואינו מתעניין בא''י. כל מעייניו אכילה ושתיה ושיחה בטלה.

22 בספטמבר. ברלין.

אחרי מינגן, פראנקפורט וקאסל דומה כי ברלין הופצצה מעט מדי, אף כי קורפירסטנדאם ואונטר־דן־לינדן נהרסו עד כי רק בקושי ניתן להכיר את מקומם של הבנינים הקודמים.

אוסטריה 2 באוקטובר.

זלצבורג – שלמה כולה; רק פה ושם נחרב בית. החנויות פתוחות ומלאות קונים. בעתון זאלצבורגי נתפרסם מאמר כתוב בידי רופא גרמני, המתריע על מחלות־המין שהביאו הפליטים לאוֹסטריה. בוינה הופיע מאמר ב“ארבייטר־צייטונג” בשם: “כמה זמן יישארו עוד היהודים באוסטריה?”

5 באוקטובר.

לינץ. בחור מהד.פ. נכנס לטראם, ולא רצה לשלם תמורת הכרטיס. לבסוף שילם 200 שילינג בעד כרטיסים וקרעם לעיני הנוסעים. אחר נכנס והכריז בקול רם, שהוּא מוּכן לשלם בעד כל הנוסעים בטראם. רבים מהפליטים עונדים תכשיטים ועל פרק ידם שעונים אחדים דוקא.

12 באוקטובר. וינה.

ביקור בתערוכה האטיפשיסטית בקינסטלרהויז “Niemals wieder” (“לעולם לא יחזור הדבר”). התמונות והדיאגרמות ערוכות מתוך מחשבה וטעם רב. מן הדיאגרמות: חורבן הערים במלחמה (באחוזים) – וארשה 90, קלן 80, דרזדן 75, וירצנבורג 75, ברלין 70, פרנקפורט 70, המבורג 70, לנינגראד 70, ניאפול 60, נירנברג 60, בודאפסט 40, לונדון 30, מאילנד 25, וינה 26.

הנזקים באנשים: יהודים אירופיים 5,7 מיליון (61%), יוגוסלבים –2 (13%), פולין – 3 (12%), גרמנים – 6,5 (9%), אוסטרים – 0,5 (8%), רוסים – 15 (8%), יוונים – 0,5 (7%), פינים – 0,4 (4,7%), רומנים – 0,8 (4%) – יחד 34 מיליון!

שוייץ. 20 באוקטובר. דבוס.

נוף סתוי מַרהיב ביופיו; כמעט בלתי טבעי: דומה לתערוכת תמוּנות; בגובה של 1600 מטר וּמוקפת הרים רמים עד 3000 מטר. ביום הראשון לבואי הרגשתי סחרחורת חזקה, אך ביום השני הוּטב לי. למטה נראים עצים חוּמים־צהוּבים־סתויים, בשל הערפל, וככל שעולים בולט הירק מחמת חום המשמש. האנטישמיוּת בשוייץ עזה, אפילוּ בצלב האדום, ביחוּד באיזור הצפוני־גרמני.

פולין. 3 בנובמבר. וארשה.

ארוּחת ערב אצל ד''ר X. הרגשה של אי־בטחון, של קונספּירציה, של שיחת־לחש תוך כדי הצצה אחורנית… הוּא רוצה לעלות לא''י. את הילד שלו מל בלודז, כי בוארשה הדבר בלתי אפשרי. סח לי כי אשתו ישבה פעם ברכבת ליד פולניה עם ילד קטן שבכה וצעק; אמו איימה עליו, כי תמסור אותו לידי היהוּדים – –.

6 בנובמבר.

ביקרתי במוסדות של ילדים פדוּיים. הרוב נערות. גילוּיי אנטישמיוּת בקרב הילדים הגדולים יותר: מתגעגעים “הביתה”, אינם רוצים להיות יהוּדים, מדקלמים “Pater noster” ואם אחד דולג על שוּרה, מעמידים אותו מיד על טעוּתו. ברם, לאט־לאט תחסר שוּרה ועוד שוּרה. הילדים האינטליגנטיים יותר דווקא הם הסרבנים הגדולים.

ילדה בת שתים־עשרה, הנמצאת ארבעה חדשים במוסד, מצטערת שאינה יכולה ללכת לכנסיה להתפּלל לבריאוּתה של “אמה” הנוצריה החולה. קשה להם להיפּרד משמותיהם הנוצריים ורק תוך היסוּסים מזכירים שם־משפחתם הקודם.

דכוי

כאשר ביקרתי בדכוי עשו עליי רושם חדרי־הגאזים, אשר נראוּ כחדרי־רחצה רגילים, כבשן־האש, שנראה כתנוּר גדול – השכלוּל בא אחר כך בבירקנאו – גם הפיגורות משעווה שהדגימוּ במפורט את הענשים השונים אשר תושבי־שבויי דכוי נעשו בהם. אך יותר מכל נתרשמתי מחצר בצוּרת מַלבּן וּבה בערך 60 תאים וכפי שסוּפר לנוּ בכל תא כלבים רעבים. לתוך חצר זאת הושלכוּ הראוּיים לעונש, ביחוד נשים וילדים, והכלבים התנפלו על קרבנות אלה וטרפוּ אותם לגזרים. עוד יותר התרשמתי מהאשנבים בקירות החצר, אשר דרכם הסתכלוּ התליינים המטורפים ונהנוּ ממראה עיניהם הסדיסטיות. לא האמנתי למשמע אזני – הייתכן שישנה דרגה כזאת של שיפלוּת, סדיזם ופתלוגיה בחדא מחתא! שאלתי אנשים שונים שהיוּ במחנות ריכוּז שונים והם העידו, כי אף באושביץ קרוּ מקרים כאלה. יתר על כן: גם את השבוּיים במחנות אלה הכריחו להסתכל במחזות־העינויים.

בצאתנו את המחנה עברנו על יד הצריפים שבהם שוּכּנוּ השבויים בימי היטלר; עתה נמצאוּ בהם השבוּיים מבין הגרמנים, הס.ס… נחמה פּורתא? לא ולא! להיפך, כאשר ראית את הפּנים המלאים והשׂבעים של ה“קרבנות” הללו, את תנועתם החפשית, אם גם בתוך גדר תיל, ובשמעך שמנת־המזון שלהם היא אותה המנה עצמה שמקבלים שלנוּ וחשבת בלבך: מה עלוּבה קומדיה זו אשר העמים המשחררים משחקים לפנינוּ!

ברגן־בלזן

לא נתרשמתי מהמחנה עצמו – מחנה ככל המחנות. על הסידוּרים בתוך המחנה כיום מוּטב לא לדבר. מחנה ההשמדה הסמוּך אינו קיים עוד, כי האנגלים מיהרוּ לשרוף את כוּלו מיד אחרי הכיבוּש, שלא כרוּסים השומרים על כל שׂריד וזכר של תעלוּלי הנאצים – לדראון עולם. רושם עז עשה עלי אולם־הריקוּדים והשעשוּעים בפנים המחנה, לשם היה בא הימלר מפּעם לפעם להתענג על יין ונשים, בעוד שבמרחק כמה מאות מטרים תימר ועלה העשן מכבשן־האש…

הגרמנים המיסכּנים! הלא העם כוּלו לא ידע מאוּמה; הס.א. אינם אשמים וגם הס.ס. עשו מה שעשו לפי מצוות הקצינים; גם אלה לא עשו מרצונם אלא אנוּסים מידי היטלר, היחיד האָשם בכל. האם גם הצצה זו לתוך חצר־הכלבים והשתעשעות זו באוּלם־השעשוּעים וריח עשן הקרבנות – האם גם על כל אלה ציווה היטלר? –

ניתן להניח, שרבים מבין הגרמנים לא ידעו את מלוא־הזוועה שנעשתה בשמם: הרבה מהם נפלו בעצמם קרבן לנאציזם, אבל אין כל ספק שמיליונים ידעוּ וּפשעוּ מרצונם הטוב, בתאווה ובהתלהבוּת.

אומרים, כי יש יהוּדים הרוצים להישאר בגרמניה או לחזור אליה; מספרים מפה לאוזן, כאילוּ מצוּיים יהוּדים כאלה גם בא''י. כלוּם תתואר שיפלוּת כזאת?!…

הקרבן האלמוני

בעברך בדרך בין זלצבוּרג ללינץ אַתה נתקל בכמה בתי־קברות “בינלאוּמיים” של קרבנות הנאצים. ליד הכביש מצאתי בית־קברות קטן של קברים מסוּמנים בצלב או מגן־דוד ועל ידם – שלטים עם מספרים: פ''נ מספר 358769. פ''נ מספר… לא תאריך, לא שם ולא תואר. מספר – ותו לא! מה זועקת לשמים אלמוניוּת זו. אחרי המלחמות הקודמות העמידוּ מצבות לחייל האלמוני; הנה קברו של הקרבן האַלמוני!

אנרכרוניזם

סיפר לי קאַצטניק אחד: למחנה הריכוּז הגיע משלוח חדש. “הירוקים” הללוּ לא ידעוּ כלל לאָן מובילים אותם ומה בכוונת הגסטאפו לעשות בהם. בדרך מתוּ הרבה בקרונות הסגורים והנה בא אליו בחפזה בחוּר צעיר, דתי, ושואל אותו לפי תוּמו: הנה אביו המת בתוך הקרון והוּא רוצה לקבור אותו ולערוך לו לוויה. צחק הוּא במלוא כוחו ועמו צחקוּ כל הוותיקים במחנה־הריכוּז. לערוך לוויה – איזה אנכרוניזם!!

*

… וד''ר ל. ל. דורש לסַפּק תרופות לגרמנים המיסכּנים…

יום ה' 15.9.1949 בשעה 11 בלילה.

עליה על מטוס בן 4 מנועים – “Near East” לפני זה ראינוּ את התימנים הצנוּעים בהגיעם ארצה רזים, טרוּטי־עינים, תלוּשי־גוּף, ערוּמים למחצה – ושותקים; אף לא מלת־תרעומת אחת. ראינוּ גם שתי מזודות “מודרניות” ולא האמנוּ למראה עינינוּ, בראותנוּ שתימני ניגש וּפתח את המזודה. ואכן, מבין 160־150 איש היה זה בעל־המטען היחיד.

בחדר האוכל: אביה של האחות ר. ישב כל הזמן על ידה, ליבב אותה בעיניו ודאג לה, ביחוּד כאשר שמע כי חם בעדן.

נפגשנוּ עם 2 גברות: האחת רות גרובר, עתונאית של “N.Y. Herald Tribune”; והשניה – גב' קומיי, חברה נעימה במטוס.

הנסיעה היתה קלה. בעדן פגשוּ אותנוּ פּקידי הג’וינט ומשרד העליה והובילוּנוּ ל־“Crescent Hotel” – המלון היחיד בעדן. מלון נעים ובו מרפּסת יפה וּמאווררים גדולים בתקרה, בחדר ובמרפּסת. – הנוף – דומה לזה שבסדום: גבעות אפורות, פראיות, ללא חתימת־דשא.

בעדן מתגוררים 80.000 איש: סוּמַלים, כּוּשים, הודים ועוד; 3000 אנגלים; 1300 יהודים. הקהילה היהוּדית עשירה, מתפרנסת ממסחר וכד'. יישוּב עתיק – “בני עזרא”. במחנה־האַשיד – מקום ל־1500 איש (לפי דעתי פחות מזה אך מצוּיים בו 12,000). רק שני בניינים והשאר “אהלים”, כלומר: מחצלות (בדומה לאהלי־הבּידואים, אבל הצפיפוּת היא פי עשרה מאשר אצלם). גוונים שונים, וטיפוּסים שונים. מעטים מאד יודעים עברית. מגלים שביעוּת־רצון ומשבחים את המזון.

בערב הגיעוּ 311 איש ב־15 מכוניות־משא, כשהם שכוּבים וישוּבים צפופים ושקטים. הם הגיעוּ ערוּמים, מלוּכלכים. נודדים מזה 15 יום, משלמים בכל סולטנַט 2 ריאַל (ריאַל – 15 גר''י; רופיה – 7.5 גר''י) לנפש – יחד עד 20 ריאַל (3 ל''י). משלמים הרבה כסף בעד ספרים וספרי־תורה המוּחזקים בתוך נרתיק מעץ או מפח.

שכבוּ לנוּח על החול. מחַלקים מים, תמרים ולחם, להם ולילדיהם, ולמחרת “ירחצוּ” אותם, (על אף המחסור במים), ויכניסוּ אותם לתוך המחנה, לאמור: יתנוּ להם מחצלאות והם יסתדרו. מקבלים רק מיצרכים ומבשלים בעצמם, כפי שהם רגילים, והם שׂבעי רצון. “האוכל טוב”, הם אומרים…

הגורמים להתפשטות השחפת בארץ – “דבר”, 2259, 26.10.1932.

שינויים במהלך הזיהום בשחפת – “דבר”, 6767, 20.10.1947.

חולי שחפת מה יהיה גזר־דינם? – “דבר”, 7730, 14.10.1950.

שיטות בריפוי – “דבר”, 1791, 19.4.1931.

תחבושת וזריקה אימתי הן מועילות? – “דבר”, 2867, 19.10.1934.

בבית החולים בצפת – “דבר”, 1.2.1933.

התקררות מהי? – “דפים לחברי קופ''ח” (תוס' ל“דבר”), ינואר 1939.

הטיפול המופרז בתינוק – “דבר”, 2436, 24.5.1933.

שפן מספר 35 – “איתנים”, אפריל־מאי 1949.

תלונות מוצדקות ובלתי מוצדקות – “דבר”, 2944, 17.1.1935.

הרוכלים ברפואה – “עלים לחברי קופ''ח”, אוגוסט 1941.

תפקידי הרשויות המקומיות בשטח הבריאות – “השלטון המקומי בישראל”, מס' 9, אפריל 1951.

חול וקודש ברפואה – “דבר”, 3217, 9.12.1935.

תפקידה של הרפואה הציבורית – “דבר”, 8343, 17.11.1952.

יתרונותיה של הרפואה הציבורית – “דבר”, 8345, 19.11.1952.

שלבּים ראשונים – “דבר”, 2848, 26.9.1934.

תיכנון העבודה במרפאות קופת־חולים – “חקרי עבודה”, כרך ה' 4(19), דצמבר 1951.

תיכנון האישפוז של קופת־חולים ומוסדות קרן נכות – “חקרי עבודה” כרך ו, 1(20), אפריל 1952.

על מחלות “חדישות” (גרמנית) “Wiener klinische Wochenschrift” שנה 31, מס' 37, 1918.

המלריה אצל תינוקות ופעוטות (גרמנית) und Tropenhygiene” “Archiv für Schiffs כרך 31, 1927.

שלבּים בהתפתחות הרפואה: אנטומיה; איבחוּן; שיטות ריפוי ותרופות; פסיכותרפיה; הכירורגיה – “איתנים”, 1952.

אפידמיות, תורת החיסון, היגיינה – (מן העזבון).

אמנות הרפואה, אישים ברפואה, אתיקה רפואית (מן העזבון).

לדרכי הסברת ההיגיינה – “דבר”, 2159, 29.6.1932.

שיטת סירוגין בתזוּנה – “דבר”, 2510, 18.8.1933.

תורת התזוּנה – “דבר”, 2067, 9.3.1932.

תרבוּת הגוּף – “דבר”, 2253, 19.10.1932.

פּעוּלה ספּורטיבית בימי שרב אסוּרה – “”מעוזנוּ", עלון לספּורט, 31.3.1931.

שלומו של הנהג – “אֶגד” (חוב' פנימית בסטנסל), 10.11.1933.

מי ברכב – “איתנים”, ספטמבר 1951.

קציר המוות – “משמר”, 497, 25.3.1945.

על העייפוּת – “שערי בריאוּת”, כרך א‘, חוב’ ב', אוגוּסט 1931; “דבר”, 5503, 8.8.1943.

חיים במתח גבוה – “דבר”, 5222, 6.9.1942.

“אחרי מות קדושים” – “דבר”, 5831, 15.9.1944.

מנוּחת השבת כיצד? – “דבר” 8236, 10.7.1952; “איתנים”, 6, יוּני 1954.

הברז המטפטף – “דבר”, 3119, 14.8.1935.

שקט ברחובות תל־אביב – “דבר”, 10.11.1933 (?).

דוּ־פרצוּפיוּתה של תל־אביב – “דבר”, 2626, 5.1.1934.

והשכנה מה היא אומרת? – “דבר”, 2049, 17.2.1932.

מושיע או… רוֹצח? – “דבר”, 1901, 26.8.1931.

בדרכים – “דבר”, 2398, 6.4.1933.

מנהיגים מסיטרא אחרא – “דבר”, 1976, 14.11.1931.

“מה־יפית” במהדוּרה מודרנית – “הפועל הצעיר”, 26, 19.4.1945.

ההצטרפוּת לאינטרנציונאל הסוציאַליסטי – “דבר”, 8306, 2.10.1952.

על עצמאוּת האוּניברסיטה – “דבר”, 7800, 12.3.1951.

תנו כבוד למתים – “דבר” 6543, 24.1.1947.

עם בלי ילדים – “דבר”, 6229, 14.1.1946.

שילוּמים מגרמניה ושלום על ישראל – “דבר”, 8074, 30.12.1951.

בימי מַסה – “דפים לחברי קופ''ח”, יולי 1940 (“עלים לחברי קופ''ח”, נובמבר 1940).

כיבוּש האזרחוּת – “דבר”, 7015, 5.8.1948.

כמה חולים כרוניים נוּכל להביא עוד לארץ? – “דבר”, 8104, 3.2.1952.

הר־געש של סכנות – “דבר”, 7942, 29.8.1951.

ילדינוּ בעבודה חקלאית – “דבר”, 5137, 129.5.1942.

הסכּנוֹת האורבות לנוער – “דבר”, 1400, 6.10.1930.

מופת שאין עמו ברכה – “הפועל הצעיר”, 36, 28.6.1945.

מחנכים וּמַדריכים, חוּסוּ על ילדינוּ! – “דבר”, 6762, 14.10.1947.

לקח האסון בגדנ''ע – “דבר”, 8209, 9.6.1952.

גבוּרת ההורים – 7025, 17.8.1948.

משה בילינסון – “דפים רפוּאיים”, מַרס 1937.

אליהו גולומב – “דבר”, 6058, 19.6.1945.

ד''ר שמעון גלביץ – “הפועל הצעיר”, 9, 14.11.1945.

ד''ר יצחק גליקר – “פנימה” (עלון לעובדי קוּפּ''ח), ינוּאר 1951.

אליעזר קפּלן – “דבר”, 8244, 20.7.1952.

אירופּה (מן העזבון).

ממחנות הריכוּז (מן העזבון).

עדן (מן העזבון).