6 ביוּלי 1946.    🔗

נסיעה לירושלים. פרידה מהמשפחה; אמא’לה אמיצת־לב. נשארה לבדה. אמנם, הילדים טובים, נאמנים. בכל זאת מבדילה מחיצה בינינוּ – דור שלם… נסיעה לים המלח, מקום שם מצפה המטוס. העתונאי הידוע, סטאון, נוסע עמנו באוטובוס בלי דעת לאן, רק מפינו נודע לו שהנסיעה היא לים המלח. הוא עירני, נכנס בשיחה עם יהוּדי, עם הודי, עם קצין־צבא בריטי. בשיחתו עמי הוּא נלהב מאד מא''י העובדת, הקיבוצים (גבולות, עסלוג', מנרה), השוה''צ. לוּ היה צעיר בעשרים שנה היה נכנס לקיבוץ – מרגישים שהוא מדבר ברצינות. אגב, לפני זמן קצר שוחח עם עזאם פשה ומדבריו קיבל את הרושם, שאפשר לבוא לידי הסכם עם הערבים על יסוד דוּלאומיות.

בשעה 3.30 עלינו על המטוס. – הרגשה לא טובה ביותר בשעת העליה וביחוד – בנחיתה. ב־5.30 הגענו לקאהיר. עיר גדולה מאד, וכנראה הרבה לכלוך בה. סרנו למלון “Shephard”. המלון מרווח ובו הרבה נוחיות, קומפורט אירופי ואפילו אמריקאי. החום רב, החדר בטעם מזרחי, וקשה לנוח בו. בערב סעדתי עם סטאון. אינו פוסק מלדבר על א''י – הוא כבר מתגעגע לארץ… יש בו, בסטאון זה, מזיגה מיוחדת של תכונות אמריקאיות – הרגשת חופש, והוא גלוי־לב, זריז, פיקח, בעל רגש חם ומגלה התלהבות.

 

12 ביולי.    🔗

אנו עדיין בקאהיר. כלום אין הסוכנות יכולה לכלכל את ענייניה כך, שאנשים הנוסעים בשליחותה לא יבלו לחינם בבתי־מלון בקאהיר? בינתיים יצאנו לבקר בגן הזואולוגי, העושה רושם עז; גם המוזיאום המצרי רישומו ניכר. ברם, המוזיאום להיגיינה הוא בשפל המדרגה. כמו בכל כרך – ואולי יותר מאשר בכל כרך אחר, מצוּיות שתי קאהיר: העניה־מלוכלכת, והיפה עם שדרותיה הנאות; למרחק קילומטרים מתמשכים לסירוגין האיקליפטוסים עם פואיציאנה רגיא (הפואינציאנה שכיחה מאד) – הדרך לפירמידות רחבה ויפה; לעומת זאת בשכונות־העוני צפיפות איומה. (הנקל לתאר את התמותה פה, ביחוד בקרב הילדים!) – נכון העיר מי שהעיר, שבמוזיאום להיגיינה אין כמעט ולא כלום על מַלריה, בילהרציה, דיזנטריה ובעיקר גרענת – המחלות השכיחות במצרים – וכנגד אלו תמצא שם הרבה תמונות אַנטומיות, כנראה מפני שבמקרה מצאו אי־שם דוקא תמונות אלו. ומשאתה עובר ברחוב הנך נתקל במנהג הנפסד, שאנשים לעשרות נאחזים בדפנות הטראם, כדי להימנע מתשלום, אף כי רוב המקומות בתוך הקרונות פנוּיים לעתים קרובות.

סטאון מספר: בהיותו חבר בקלוב העתונאים בואשינגטון, הזמין פעם לסעודה כוּשי אינטליגנטי אחד – שופט. ישבוּ והמתינוּ שיגישוּ להם אוכל, עד שקראוּהו לטלפון ושאלוהו מה טעם הזמין את הכושי לסעוד בחברתו. הוא עמד על דעתו שיתנו להם לסעוד. רצה להגיש מחאה, היו נחוצות 25 חתימות ויכול היה להשיג רק עשר. יצא את הקלוב מתוך מחאה.

האמריקאים, יהודים ולא־יהודים, רואים לנגד עיניהם את בעיית הכושים והם חרדים להתפתחות יחסים כאלו בין יהודים וערבים בארץ־ישראל.

 

14 ביולי .    🔗

כל החברות והסוכנים מבטיחים ודוחים. הן ולאו ורפיא בידיהם. עתותי בידי; בשבת ביקרתי בחרת־אל־יהוד – הוא רובע היהודים העניים. רחובות צרים ולכלוך בהם, “סלאמ’ס” ממש. החנויות סגורות. מאפיה פרימיטיבית בחוץ. על קירות הבתים ציורים פּרימיטיביים מעין “פראָסקות” – רכּבות עם מטלטלים – תרנגולות וכד'. מין יציאת מצרים – ביטוי פרימיטיבי לשאיפה לעלות לארץ. ברחוב עומדות נשים ומראות לנו את התמוּנות ואת הכתובות – “ארץ־ישראל”, “ירוּשלים” וצועקות, כי הן רוצות לעלות. (אגב, לשאיפה זאת מהלכים בכל השכבות). ביקרנו בבית־הכנסת של הרמב''ם, לשם מביאים חולים קשים שילוּנוּ על מצעים השטוחים על הרצפה – סגולה לרפואה בזכותו של הרמב''ם ז''ל. בקירוב מקום גם בית־הכנסת של הקראים.

ביקרתי במוּזיאוּם לכוּתנה וּבמוּזיאוּם החקלאי. מוּצגים רבים וחשוּבים. הסביבה יפה מאד, הגן, החצר והבתים נקיים למופת. ניכר שהארץ היא ארץ החקלאות ובעיקר הכותנה – אכן, ארץ הנילוס.

*

לקבלת שבת ביקרתי בבית־כנסת ספרדי. הרבה נוער. בחורים ובחורות עוברים אחד אחד לפני ארון הקודש ומנשקים אותו בדחילוּ ורחימוּ. זימרת המקהלה יפה, הרמונית.

 

25 ביולי.    🔗

ד''ר ג. יצא לרומא ונשארתי לבדי. בינתיים נודע לי על המאורעות בירושלים – הפצצת מלון “המלך דוד”. לא היה בזה משום הפתעה לאנשים אשר עקבו בחרדה אחרי השתלשלות הענינים ביישוב בחדשים האחרונים.

 

איטליה, רומא, 1 באוגוסט.    🔗

השבוע האחרון בקאהיר עבר עלי במתיחות עצבים והתרגזות עד שעלה בידי להשיג את כרטיס־הטיסה לרומא. ערב נסיעתי שוחחתי עם ר. ונודע לי מפיו על המצב בפולין ובגרמניה. נפגשתי עם משלחת־הפליטים מפולין לא''י: ט. וד''ר ב.

עם בואי לרומא התחלתי בפעולה. ד''ר ש. מַלריוֹלוֹג, קיבל אותנו בזרועות פתוחות וסייע בידינו בקטנות כבגדולות. הוא גם נעזר על ידינו בעצות ובעזרה ממשית לאנשינו.

המצב ההיגייני־סניטרי בקיבוצי־ההכשרה ליד רומא הוא קשה מאד. הסר ד''ר פ. ל. שלנו, שהיה מוצא כאן כר נרחב לעבודה. הצפיפות רבה. הקיבוצים נודדים מדרום – מהמחנות של אונר''א – אל רומא וסביבתה, מתוך תקווה להמשיך בדרכם. תנועה זו היא לפעמים גם סטיכית, כנגד רצון המנהלים. אך אם משום־מה תנועה זו מתייצבת ומתעכבת, נשארים הקיבוצים במצב של צפיפות איומה – בית אשר יכול להכיל 80 איש, מאוכלס ב־300 “ג’וינט” מודאג; בבואנו דרש את עזרתנו. יחסם של אנשי ה“ג’וינט” לפעולות אנשינו טוב ביותר, למעלה מששיערנו תחילה. שיתוף־הפעולה נאה.

*

ד''ר ג. סבור היה, שעלינו לנסוע מיד לפאריס, להתראות עם ד''ר ש., המנהל הכללי של ה“ג’וינט”. השפעתי עליו שנסיים תחילה את העבודה באיטליה, ביחוד כאשר אנו מגישים בזה עזרה רבה לאנשי ה“ג’וינט” והם יודעים להעריך זאת. אם גם נצטרך לשהות באיטליה שבוּע נוסף, כדאי הדבר.

*

המצב במחנות קשה מאד. דמורליזציה גדולה. זיופי מספרים, כדי להשיג יותר מזון; הדבר ידוע, אך עוברים עליו בשתיקה. כלום זו הדרך הנכונה? (וכי מוטב היה, אילו היה ה“ג’וינט” מגדיל את המנות ומונע בעד הדמורליזציה להתפשט ולהתפתח?!). – תופעה מעניינת במחנות: כאשר משתפרים הסיכויים לעליה ליגלית מתרבים מקרי ההריון; ומשעה שהעליה הליגלית נסתמת, רבות והולכות ההפלות המלאכותיות, כי בחדשי הריון הגבוהים אי־אפשר לעלות בעליה ב'. לכן נשארו משפחות שלמות במשך חדשים רבים במקומותיהם בשל הריון ולידה.

 

3 באוגוסט.    🔗

יחד עם ב. ק. מעין־חרוד ביקרתי בקיבוצי הכשרה אחדים: היוצר, איחוד, דרור־הבונים; קבוצת גורדוניה “נ” משוכנת בחוילה נאה, בסמוך לאגם.

בדרך כלל מסודרים הקיבוצים בחוילות יפות, בסביבות נהדרות. ההזנה טובה ומצב הבריאוּת מַשׂבּיע רצון. מצב־הרוּח מרומם. כמעט אין חולים. לרוב גם הנקיון מניח את הדעת, אף כי פה ושם הצפיפות מרובה.

מורגש מחסור במים, אך גם ברומא עצמה המים בצמצום, אף בבתי־המלון. המַעלית אינה פועלת ואין חשמל במשך שעות אחדות. הארץ היפה הזאת זקוּקה לריאורגניזציה יסודית.

 

6־7 באוגוסט.    🔗

נסענו בג’יפ גדול למילאנו, דרך פירנצו־פלוג’יא ועוד. לאורך הדרך גפנים על סומכות, גם כרמי־זיתים; עיבוד אכּסטנסיבי, ורק לעתים נדירות תראה פה ושם ממטרה. הגשר מעל הנהר ארנו לא נהרס, גם הבתים המיניאטוּריים והחלונות יצאו שלמים. כל השאר נהרס בהפצצות. בפיאצו ארמון “מדיצי” ובו פסלים וּתמוּנות אמנוּתיים לרוב. חורבות בתים, ביחוד ליד הגשרים שהוּפצצוּ; כפרים שלמים נמחוּ מעל פני האדמה…

 

14 באוגוסט.    🔗

ביקרתי, יחד עם משפחת מנדס באינסטיטוט פורלניני (Forlanini). כניסות רחבות, אולמות גדולים, מרפסות גדולות. מנהלי הבית אומרים: “כל זה הוא יותר לראווה לקהל, מאשר לטובת החולים”. המוזיאום יפה: פרפרטים ולידם תמונות־הרנטגן. המוסד מיועד ל־1500 מיטות, אך מאַשפזים בו 2700 חולים. 6 ביתנים (בכל ביתן 5־4 קומות ובכל קומה מחלקה מיוחדת בת 200־100 מיטות). ששה ביתנים הוקצו לחולי שחפת.

חולה כי יתלונן, מתפשטת תלונתו עד־מהרה בכל הבית. בחדרי־החולים ארונות צרים ממתכת בתוך הקיר, בשביל בגדים. בכל חדר שלושה כיורים. ליד כל מיטה אָזניות־רדיו. בין החדר והמרפסת מבדילה דלת זכוכית מסתובבת, הנותנת מחסה מפני הרוּח. כסאות־הנוח מתקפּלים. במטבח, הגדול מאד, שכלולים טכניים מרוּבּים. לכל שתי קומות (240 מיטות) מכונת־רנטגן מיוחדת לשיקופים.

 

צרפת. 19 באוגוסט.    🔗

נסיעה לפאריס ברכבת, מחלקה שניה, קרון שינה, במשך שני לילות ויום; הפסקה לחצי יום במילאנו. בגבול איטליה־שויצריה פגָשנוּ הגשם הראשון. עברנו מנהרה, דרך הסימפלון־פס, שהנסיעה בה נמשכת רבע־שעה.

ב־21 באוגוסט קיימתי פגישה בפאריס עם אנשי הסוכנות ותיכנוּ תכניות לפעולתי.

תוך כדי המתנה להארי לוי מלונדון, ביקרתי בלובר, מוּזיאוּם רודין, בגנים ובפארקים בעיר ובוורסאי. עברתי ברחובות העיר הרחבים והיפים, הנראים נקיים לעוּמת אלוּ שברומא; הרבה אילנות. הגנים מסוּדרים בטוב־טעם וּמַרהיבים עין בשלל־צבעים.

בוורסאי נתרשמתי מאד מהמותרות והקישוטים מתקופת לואי הארבעה־עשר, האם זוהי הדרך שהראה לעם הצרפתי? כלוּם לא הוּא היה אסונה הגדול של צרפת? בסעוּדה אחת על שוּלחנו של לואי־ה־14 העלוּ 125 מנות, ויינות ונשפי־הוללוּת עם נשים. בכל ארוחה רגילים הצרפתים לשתות יין או בירה; גם במסעדה דלה לא יחסר המזג. פגשתי אשה זקנה במטרו האוכלת את ארוחתה ומקנחת מתוך בקבוק יין קטן. האין כאן קוצולציה במשך דורות? מאידך גיסא, בשום מקום לא ראיתי נכים מרובים כל־כך, קטוּעי־רגלים וגידמים, כמו בפאריס. איזו מזיגה של גבוּרה ופינוּק!

בצרפת, כמו באיטליה ובמצרים, עובדים מעט. חלק ניכר של החנויות בפאריס סגוּרות אף בימי שני בשבת. האם כך יקימוּ את הריסותיהם?

ולעומתה – גרמניה – –

 

גרמניה. 2 בספטמבר.    🔗

נסיעה למינכן, דרך שטראסבורג. ברכבת נפגשתי בהרבה פליטים מלונדון החוזרים ל“ביתם”, לוינה. מסַפרים, שהפליטים מתקבלים יפה על ידי התושבים הוינאים, אולם דירה אפשר לקבל רק בשני תנאים: מי שמוכיח שהיה נאצי (כי בכל המשרדים עובדים נאצים!) או תמורת… שני קילוגרמים שומן.

תחנות הרכבת בדרך הרוּסות מאד, זכר למלחמה.

בבית־חולים יהודי במינכן. לשעבר – בית־חולים של הגרמנים. הסידורים הטכניים – מצויינים. בביה''ח 280 מיטות ועומדים לפתוח עוד 40 ליולדות. לפי שעה כל החולים מקרים קליניים. 14 רופאים יהודים, 8 נוצרים־גרמנים, 25 אחיות־נזירות ו־6 אחיות מהצלב האדום. בית־החולים שייך לעיריה וכל החזקתו על חשבונה.

ניסיתי להניע כמה עשרות רופאים־פליטים לעלות לארץ; לאחר מכן נודע לי כי התנאים שהצעתי להם – שהיו קלים לפי הערך – נראוּ בעיניהם כבלתי־מספּיקים.

מתוך 1100 רופאים, רק 400 בערך באים במנין בשביל ארץ־ישראל.

– – ההרס הרב עושה רושם קשה, גם בגרמניה. לא שמחתי על חורבנה של גרמניה. מדוע רק הגרמנים? כלום הפולנים, הלאטבים, האוקראינים וההונגארים לא רצחו?! ומה עושה עתה אנגליה בארצנו? כנראה, שהאשמה אינה רק בהם, כי אם גם בנו…

ניכרת חיוניות רבה בעם הגרמני. אין חלקה קטנה בלתי־מעובדת; הם לא ימוּתוּ ברעב. אמנם, עתה הם מרכּינים ראשם וּמתרפסים לפני כל אנגלי, יהוּדי, אמריקני. אך עוד ירימו ראש. כעבור חמש שנים יקימו הריסותיהם, עוד לפני הצרפתים והאיטלקים, ובעוד עשר שנים יהווּ סכנה לעולם! האנגלים והאמריקנים עצמם יעזרו להם להקים את משקם ויזיינו אותם (בקרבת בלזן האנגלים כבר מאַמנים אותם) בתורת “פופר”¹ כנגד רוּסיה…

בושה לספר מה יפה באואריה זו; יופי בלתי־רגיל בדרך מינכן־ברכטסגאדן. וברכטסגאדן עצמה! הייתכן כי ביפי־נוף זה נתחמם נחש כזה?! האין, איפוא, להתייאש מן הטבע עצמו?

ומינכן עצמה הרוּסה כוּלה – 70% מהעיר. אם מישהוּ משליך בדל סיגריה, מיד בא גרמני (מבוּגר או ילד) ולוקט אותו. אך מה מעט נחמה בכל זה, לאחר העינוּיים הרבים שגרמו לעמנו; הרבה נכים וחורבות; וכבר סידרו לעצמם ליפטים, וכבר עובדים. כזאת אין רואים באיטליה.

נהג בפראנקפורט (גרמני נוצרי, אשתו יהודיה, היה במאסר אצל הנאצים) מסַפּר: התושבים לא ידעו מה עוללו הס.ס. בדכוי. היו גרמנים שהכריחום להיכנס לס.ס., על אף רצונם – –

 

15 בספטמבר, גרספלד.    🔗

על־יד גרינגהוף. ניגודים באונר''א: סופיה, צעירה פולנית נחמדה, באה לפני המלחמה לאנגליה, ונשלחה אחרי המלחמה לאונר''א, על ידי ה“ג’ואיש ראֶליף” – עוזרת הרבה לקיבוצים בסביבה. וכנגדה מנהל־מחנה, צעיר יהודי אמריקני, בן שלושים, אינו מגלה ענין בגורלם של הד.פ. ואינו מתעניין בא''י. כל מעייניו אכילה ושתיה ושיחה בטלה.

 

22 בספטמבר. ברלין.    🔗

אחרי מינגן, פראנקפורט וקאסל דומה כי ברלין הופצצה מעט מדי, אף כי קורפירסטנדאם ואונטר־דן־לינדן נהרסו עד כי רק בקושי ניתן להכיר את מקומם של הבנינים הקודמים.

 

אוסטריה 2 באוקטובר.    🔗

זלצבורג – שלמה כולה; רק פה ושם נחרב בית. החנויות פתוחות ומלאות קונים. בעתון זאלצבורגי נתפרסם מאמר כתוב בידי רופא גרמני, המתריע על מחלות־המין שהביאו הפליטים לאוֹסטריה. בוינה הופיע מאמר ב“ארבייטר־צייטונג” בשם: “כמה זמן יישארו עוד היהודים באוסטריה?”

 

5 באוקטובר.    🔗

לינץ. בחור מהד.פ. נכנס לטראם, ולא רצה לשלם תמורת הכרטיס. לבסוף שילם 200 שילינג בעד כרטיסים וקרעם לעיני הנוסעים. אחר נכנס והכריז בקול רם, שהוּא מוּכן לשלם בעד כל הנוסעים בטראם. רבים מהפליטים עונדים תכשיטים ועל פרק ידם שעונים אחדים דוקא.

 

12 באוקטובר. וינה.    🔗

ביקור בתערוכה האטיפשיסטית בקינסטלרהויז “Niemals wieder” (“לעולם לא יחזור הדבר”). התמונות והדיאגרמות ערוכות מתוך מחשבה וטעם רב. מן הדיאגרמות: חורבן הערים במלחמה (באחוזים) – וארשה 90, קלן 80, דרזדן 75, וירצנבורג 75, ברלין 70, פרנקפורט 70, המבורג 70, לנינגראד 70, ניאפול 60, נירנברג 60, בודאפסט 40, לונדון 30, מאילנד 25, וינה 26.

הנזקים באנשים: יהודים אירופיים 5,7 מיליון (61%), יוגוסלבים –2 (13%), פולין – 3 (12%), גרמנים – 6,5 (9%), אוסטרים – 0,5 (8%), רוסים – 15 (8%), יוונים – 0,5 (7%), פינים – 0,4 (4,7%), רומנים – 0,8 (4%) – יחד 34 מיליון!

 

שוייץ. 20 באוקטובר. דבוס.    🔗

נוף סתוי מַרהיב ביופיו; כמעט בלתי טבעי: דומה לתערוכת תמוּנות; בגובה של 1600 מטר וּמוקפת הרים רמים עד 3000 מטר. ביום הראשון לבואי הרגשתי סחרחורת חזקה, אך ביום השני הוּטב לי. למטה נראים עצים חוּמים־צהוּבים־סתויים, בשל הערפל, וככל שעולים בולט הירק מחמת חום המשמש. האנטישמיוּת בשוייץ עזה, אפילוּ בצלב האדום, ביחוּד באיזור הצפוני־גרמני.

 

פולין. 3 בנובמבר. וארשה.    🔗

ארוּחת ערב אצל ד''ר X. הרגשה של אי־בטחון, של קונספּירציה, של שיחת־לחש תוך כדי הצצה אחורנית… הוּא רוצה לעלות לא''י. את הילד שלו מל בלודז, כי בוארשה הדבר בלתי אפשרי. סח לי כי אשתו ישבה פעם ברכבת ליד פולניה עם ילד קטן שבכה וצעק; אמו איימה עליו, כי תמסור אותו לידי היהוּדים – –.

 

6 בנובמבר.    🔗

ביקרתי במוסדות של ילדים פדוּיים. הרוב נערות. גילוּיי אנטישמיוּת בקרב הילדים הגדולים יותר: מתגעגעים “הביתה”, אינם רוצים להיות יהוּדים, מדקלמים “Pater noster” ואם אחד דולג על שוּרה, מעמידים אותו מיד על טעוּתו. ברם, לאט־לאט תחסר שוּרה ועוד שוּרה. הילדים האינטליגנטיים יותר דווקא הם הסרבנים הגדולים.

ילדה בת שתים־עשרה, הנמצאת ארבעה חדשים במוסד, מצטערת שאינה יכולה ללכת לכנסיה להתפּלל לבריאוּתה של “אמה” הנוצריה החולה. קשה להם להיפּרד משמותיהם הנוצריים ורק תוך היסוּסים מזכירים שם־משפחתם הקודם.