יום ה' 15.9.1949 בשעה 11 בלילה.    🔗

עליה על מטוס בן 4 מנועים – “Near East” לפני זה ראינוּ את התימנים הצנוּעים בהגיעם ארצה רזים, טרוּטי־עינים, תלוּשי־גוּף, ערוּמים למחצה – ושותקים; אף לא מלת־תרעומת אחת. ראינוּ גם שתי מזודות “מודרניות” ולא האמנוּ למראה עינינוּ, בראותנוּ שתימני ניגש וּפתח את המזודה. ואכן, מבין 160־150 איש היה זה בעל־המטען היחיד.

בחדר האוכל: אביה של האחות ר. ישב כל הזמן על ידה, ליבב אותה בעיניו ודאג לה, ביחוּד כאשר שמע כי חם בעדן.

נפגשנוּ עם 2 גברות: האחת רות גרובר, עתונאית של “N.Y. Herald Tribune”; והשניה – גב' קומיי, חברה נעימה במטוס.

הנסיעה היתה קלה. בעדן פגשוּ אותנוּ פּקידי הג’וינט ומשרד העליה והובילוּנוּ ל־“Crescent Hotel” – המלון היחיד בעדן. מלון נעים ובו מרפּסת יפה וּמאווררים גדולים בתקרה, בחדר ובמרפּסת. – הנוף – דומה לזה שבסדום: גבעות אפורות, פראיות, ללא חתימת־דשא.

בעדן מתגוררים 80.000 איש: סוּמַלים, כּוּשים, הודים ועוד; 3000 אנגלים; 1300 יהודים. הקהילה היהוּדית עשירה, מתפרנסת ממסחר וכד'. יישוּב עתיק – “בני עזרא”. במחנה־האַשיד – מקום ל־1500 איש (לפי דעתי פחות מזה אך מצוּיים בו 12,000). רק שני בניינים והשאר “אהלים”, כלומר: מחצלות (בדומה לאהלי־הבּידואים, אבל הצפיפוּת היא פי עשרה מאשר אצלם). גוונים שונים, וטיפוּסים שונים. מעטים מאד יודעים עברית. מגלים שביעוּת־רצון ומשבחים את המזון.

בערב הגיעוּ 311 איש ב־15 מכוניות־משא, כשהם שכוּבים וישוּבים צפופים ושקטים. הם הגיעוּ ערוּמים, מלוּכלכים. נודדים מזה 15 יום, משלמים בכל סולטנַט 2 ריאַל (ריאַל – 15 גר''י; רופיה – 7.5 גר''י) לנפש – יחד עד 20 ריאַל (3 ל''י). משלמים הרבה כסף בעד ספרים וספרי־תורה המוּחזקים בתוך נרתיק מעץ או מפח.

שכבוּ לנוּח על החול. מחַלקים מים, תמרים ולחם, להם ולילדיהם, ולמחרת “ירחצוּ” אותם, (על אף המחסור במים), ויכניסוּ אותם לתוך המחנה, לאמור: יתנוּ להם מחצלאות והם יסתדרו. מקבלים רק מיצרכים ומבשלים בעצמם, כפי שהם רגילים, והם שׂבעי רצון. “האוכל טוב”, הם אומרים…