אוֹסיפּ מנדלשטם (1891–1938) היה מגדולי המשוררים האַקְמֶאִיסטים של תור הכסף הרוסי, ואולי הקוסמופוליטי שבהם. הסונֶטה היתה עבור מנדלשטם תמיד קול “זר”: קולו של פרנצ’סקו פטררקה, שמנדלשטם תירגם־עיבד ארבע מן הסונטות שלו (תרגומיהם לעברית של התרגומים־עיבודים הרוסיים הללו מופיעים להלן); קולו של המשורר הגרמני כריסטיאן קלייסט, שמִן הסונטה שהקדיש לו מנדלשטם צמח מאוחר יותר השיר “אל השפה הגרמנית” (ראו תרגום לקטע משיר זה והתייחסות נרחבת אליו בתוך המסה “על השקיפות” המפיעה בגיליון זה); קולו של הסימבוליסט הרוסי פיודור טְיוּצֶ’ב, ששיר אחד משלו הביא את מנדלשטם לכתוב שלוש סונטות כתשובה (אחת מהן היא הסונטה “ההלך”, שתרגומה מופיע כאן); קולה החדגוני של תיבת נגינה, הזר לנוֹדד המנדלשטמי עד כדי כך, שאפילו צרימתה של האבן המשחזת עדיפה ממנו (בסונטה ללא כותרת שכתב מנדלשטם על מחלתו; שאונם של אוהדי הספורט באוקספורד ובקיימברידג' בסונטה “ספורט”; לחש הרכילות בסונטה ההיתולית “מריה”. בסך הכול כתב מנדלשטם שתים־עשרה סונטות (שֶׁשֵׁשׁ מהן מופיעות פה). הסונטה היא אפוא אירוע חריג למדי בשירת מנדלשטם, וזאת על אף נטייתו המושבעת של מודרניסט זה לצורות ולתמטיקות קלסיות. אך אולי דווקא ריבוי הקולות הזרים האלה מעיד על ייחודה של שירת מנדלשטם – שירה שתרבותה של אירופה הלא־רוסית היא נשמת אפה.

¹

תֵּבַת הַנְּגִינָה, יַלֶּלֶת

שֶׁל אָרִיּוֹת, קִשְׁקוּשׁ בָּטֵל –

קוֹלֵךְ כְּרוּחַ מְקֻלֶּלֶת

אֶת מִסְתְּרֵי הַסְּתָו טִלְטֵל…

כְּדֵי שֶׁזֶּמֶר הָאִוֶּלֶת

יַרְטִיט לְרֶגַע בִּיב עָצֵל,

אֶת רִגְשָׁתוֹ הַמְּצַלְצֶלֶת

עִטְפִי בְּשִׁיר הָעֲרָפֶל.

הַיּוֹם הַזֶּה כָּל כָּךְ תָּפֵל!

לַהַשְׁרָאָה אֵין כָּל תּוֹחֶלֶת –

מוֹחִי דּוֹאֵב, אָנוּד כַּצֵּל.

כָּעֵת הָיִיתִי מְקַבֵּל

אֶבֶן מַשְׁחֶזֶת כְּגוֹאֶלֶת:

נוֹדֵד – אֹהַב לְהִתְגַּלְגֵּל.

למ"ל לוזינסקי

אֲנִי מַרְגִּישׁ מוֹרָא לֹא מְנֻצָּח

בְּנוֹכְחוּת פְּסָגוֹת מִסְתּוֹרִיּוֹת.

בַּסְּנוּנִיּוֹת שֶׁבַּמָּרוֹם אֶשְׂמַח,

בִּמְעוֹף פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיּוֹת!

כְּהֵלֶךְ בֶּן תְּקוּפוֹת קַדְמוֹנִיּוֹת

אַקְשִׁיב מֵעַל תְּהוֹם, עַל גֶשֶׁר מָךְ,

לַשֶּׁלֶג הַנִּצְבָּר בִּתְלוּלִיּוֹת,

לַנֶּצַח שֶׁבִּשְׁעוֹן הָאֶבֶן יַךְ.

אֲבָל אֵינִי נוֹדֵד בֶּן עִדָּנִים

שֶׁגָּח מִן הַדַּפִּים הַנּוֹשָׁנִים,

וֶּבֱאֶמֶת בִּי הַתּוּגָה תֵּהֹם;

אָכֵן, יֵשׁ מַפּוֹלוֹת בַּמִּדְרוֹנִים

וְכָל נָפְשִׁי עוֹטָה פַּעֲמוֹנִים,

אַךְ שִׁיר לֹא יוֹשִׁיעֵנִי מִתְּהוֹם!

סונטות בעקבות פטררקה

אוסיפ מנדלשטם

[הַנַּחַל שֶׁתָּפַח כֻּלּוֹ מִדֶּמַע]

אוסיפ מנדלשטם

הַנַּחַל שֶׁתָּפַח כֻּלּוֹ מִדֶּמַע

חַיּוֹת עֵרָנִיּוֹת, דָּגִים אִלְּמִים

שֶׁבֵּין גָּדוֹת יְרַקְרַקּוֹת תְּחוּמִים,

דְּרוֹרֵי הַיַּעַר – יְסַפְּרוּ גַּם הֵמָּה;

הָעֵמֶק הָרוֹחֵשׁ סוֹדוֹת וָשֶׁבַע,

וּפִתּוּלֵי מִשְׁעוֹל בָּעֲשָׂבִים,

הָאַהַב הַמַּקְשִׁיחַ רְגָבִים

וְהַסְּדָקִים שֶׁבְּמִתְלוֹל הַגֶּבַע:

הַבִּלְתִּי מְעֻרְעָר זָע בִּמְקוֹמוֹ,

וּמִתְעַרְעֵר אֲנִי. כִּבְתוֹךְ גְּרָנִיט

נוֹצֵץ יָגוֹן בְּקֵן חֶדְווֹת עָבָר,

שָׁם אֲחַפֵּשׂ הָדָר שֶׁפָּג, כְּמוֹ

בַּז, שֶׁנֶּחֱלַץ מִכְּסוּת נוֹצוֹת זְמַנִּית,

מוֹתִיר גּוּפוֹ בַּעֲרִיסַת עָפָר.

[זָמִיר יָתוֹם – כֵּיצַד הוּא מְשַׁבֵּחַ]

אוסיפ מנדלשטם

זָמִיר יָתוֹם – כֵּיצַד הוּא מְשַׁבֵּחַ

מֵתִים עוֹטֵי נוֹצָה בְּלֵיל סַפִּיר,

וּמִגִּבְעָה וּפִיר קוֹלוֹ קוֹפֵחַ,

מַתִּיךְ אֶת דּוּמִיַּת הַכְּפָר בְּשִׁיר,

וְכָל הַלֵּיל טוֹרֵחַ וְקוֹדֵחַ,

וּמְלַוֶּה, גַּלְמוּד וְכֹה מָרִיר –

אוֹתִי, אוֹתִי! וְרִשְׁתוֹתָיו מוֹתֵחַ,

זֵעַת אֵלָה גּוֹוַעַת לִי מַזְכִּיר.

עֲטֶרֶת סַסְגּוֹנִית, קַשְׁתִּית שֶׁל פַּחַד!

אֶתֶר עֵינֶיהָ הַצּוֹפוֹת בָּאֶתֶר

יָנוּם בַּעֲרִיסָה סוּמָה – בּוֹר שַׁחַת.

קִבַּלְתְּ אֶת שֶׁבִּקַּשְׁתְּ, טוֹוָה קִשַּׁחַת,

"הֲדַר תֵּבֵל לֹא יִמָּשֵׁךְ רַב יֶתֶר

מִנִּיד עַפְעַף" – תֹּאמַר נַפְשִׁי, גּוֹנַחַת.

[בְּהֵרָדֵם תֵּבֵל בִּגְוֹעַ לַהַט]

אוסיפ מנדלשטם

בְּהֵרָדֵם תֵּבֵל בִּגְוֹעַ לַהַט,

כְּשֶׁעַל כָּל חַי נָח רֹגַע שֶׁל בַּרְבּוּר,

וְלֵיל סוֹבֵב עִם מִקְלָעוֹת שֶׁל נוּר

וְלַזֵּפִיר עָצְמַת הַיָּם נִכְנַעַת –

אָחוּשׁ, אֶבְעַר, אֶבְכֶּה – הִיא לֹא שׁוֹמַעַת,

אַחַת, קְרוֹבָה עַד כִּי הַלֵּב נִכְמָר,

וְכָל הַלֵּיל כֻּלּוֹ עַל הַמִּשְׁמָר

כֻּלָּהּ נוֹשֶׁמֶת רֹן רָחוֹק מִגַּעַת.

לְמַעְיָן אֶחָד מֵי־אֶלֶף־טַעַם –

הֲגַם אֲהוּבָתִי דּוּ־פַּרְצוּפִית?

תָּפְתִּית־נָפְתִּית הִיא בְּאוֹתוֹ הָאֹפֶן…

לְתִמְהוֹנִי, כָּל יוֹם כְּאֶלֶף פַּעַם

עָלַי לִשְׁקֹעַ בְּמִיתָה סוֹפִית,

וּתְקוּמָתִי כָּמוֹהָ יוֹצֵאת־דֹפֶן.

[בְּדַהַר חֶרְמֵשִׁי שֶׁל צְבִי, בִּיעָף]

אוסיפ מנדלשטם

בְּדַהַר חֶרְמֵשִׁי שֶׁל צְבִי, בִּיעָף

חָלְפוּ יְמֵי חַיַּי. יָדִי חָפְנָה

רַק אֶת אֶפְרָהּ הַקַּר שֶׁל הָעֶדְנָה.

אָשְׁרִי הָיָה קָצָר מִנִּיד עַפְעַף.

בִּזְכוּת חַסְדֵי פִּתּוּי יָהִיר, הַלֵּב

בְּכוּךְ הַלֵּיל הַדַּל יֵדַע תְּנוּמוֹת,

בָּאֲדָמָה חַסְרַת הָעֲצָמוֹת

יָתוּר קַשְׁיוּת מֻכֶּרֶת, גִּיד עָרֵב.

אַךְ מָה שֶׁהִתְקַיֵּם בָּהּ רֶגַע קַל,

שֶׁהִתְפָּרֵץ לַתְּכֵלֶת הַבּוֹעֶרֶת,

לִשְׁבּוֹת וְאַף לִפְצֹעַ עוֹד יוַּכַל.

קְמוּט מֵצַח אֲנָחֵשׁ: עַד מָה יָפְתָה?

לְאֵי קָהָל שַׁיֶּכֶת הִיא עַתָּה?

כֵּיצַד סוּפַת קְפָלֶיהָ מִתְחַשֶּׁרֶת?