אוֹסיפּ מנדלשטם (1891–1938) היה מגדולי המשוררים האַקְמֶאִיסטים של תור הכסף הרוסי, ואולי הקוסמופוליטי שבהם. הסונֶטה היתה עבור מנדלשטם תמיד קול “זר”: קולו של פרנצ’סקו פטררקה, שמנדלשטם תירגם־עיבד ארבע מן הסונטות שלו (תרגומיהם לעברית של התרגומים־עיבודים הרוסיים הללו מופיעים להלן); קולו של המשורר הגרמני כריסטיאן קלייסט, שמִן הסונטה שהקדיש לו מנדלשטם צמח מאוחר יותר השיר “אל השפה הגרמנית” (ראו תרגום לקטע משיר זה והתייחסות נרחבת אליו בתוך המסה “על השקיפות” המפיעה בגיליון זה); קולו של הסימבוליסט הרוסי פיודור טְיוּצֶ’ב, ששיר אחד משלו הביא את מנדלשטם לכתוב שלוש סונטות כתשובה (אחת מהן היא הסונטה “ההלך”, שתרגומה מופיע כאן); קולה החדגוני של תיבת נגינה, הזר לנוֹדד המנדלשטמי עד כדי כך, שאפילו צרימתה של האבן המשחזת עדיפה ממנו (בסונטה ללא כותרת שכתב מנדלשטם על מחלתו; שאונם של אוהדי הספורט באוקספורד ובקיימברידג' בסונטה “ספורט”; לחש הרכילות בסונטה ההיתולית “מריה”. בסך הכול כתב מנדלשטם שתים־עשרה סונטות (שֶׁשֵׁשׁ מהן מופיעות פה). הסונטה היא אפוא אירוע חריג למדי בשירת מנדלשטם, וזאת על אף נטייתו המושבעת של מודרניסט זה לצורות ולתמטיקות קלסיות. אך אולי דווקא ריבוי הקולות הזרים האלה מעיד על ייחודה של שירת מנדלשטם – שירה שתרבותה של אירופה הלא־רוסית היא נשמת אפה.