א. יהודה בר כהן
קוי מסלות הברזל הפוליסית והלבוי־רומנית העוברים בדרך הומל, הגדילו בטמפו מהיר את אוכלוסי ישראל בעיר זו. היהודים בכשרונותיהם המסחריים ובמאמציהם הרבים פתחו את מסחרה, ביחוד, את סחר העצים, והיתה הומל לעיר גדולה בחבל הצפוני־מערבי, שמסחרה פרץ בין ליטה ופולין ובין אוקראינה ורוסיה המרכזית, – כי על סְפָר הגלילות האלה היא משתרעת, ושוקיה הגדולים עשו לה שם גדול בעולם המסחר. ואולם חייה הצבוריים מה היו? זעיר שם, זעיר שם היו משכילים בודדים שהתענגו על תפארת המליצה של “המליץ” ו“הצפירה”, שהיו מתקבלים באכסמפלרים אחדים בכל העיר, וחובבי־ציון יחידים שחלמו על ישוב אה“ק ע”י נדבות מקערות עיוה“כ, ועניני הצבור היו נחתכים ע”י תקיפי העשירים ושאר גבאים, שהיו מאספים פרוטות לדברים שבצדקה והיו מוציאים אותן בלי תת דין־וחשבון עליהן, כנהוג בקהלות ישראל בימים ההם.
בשנת תרנ“ז הופיע פתאום על אופק חיי הומל הצבוריים־האפורים רופא צעיר – צבי ברוק. ד”ר מוזר, – לא כשאר האינטליגנציה המקצועית בני גילו: הוא יודע לקרוא עברית, מימין לשמאל, ומבקר לעתים קרובות את בתי הכנסיות ושאר המקומות שהמוני ישראל מצויים שם, יוצא ונכנס בקרב ההמונים ומתענין במצבם; מרפא חנם את חוליהם, מעודד את רוחם וחי את חייהם, ויהי לפלא בעיר ובסביבה, עד שנתרקמו אגדות סביב השם הזה, ואחת מהן מספרת:
בהיותו רופא בעיירה פודובריאנקא נזדמן לו ילד חולה מהרעלת דם, ומפני הסכנה הצפויה לחיי־הילד והעדר מכשיר להוצאת המוגלה מן הפצע, סכן הד“ר ברוק את חייו ומצץ בפיו ממקום הפצע, וכך הציל את חיי הילד. ספורים מעין אלה על הד”ר ברוק יכולים לספר תושבי ה“עמק” הידוע בהומל, שחיי דלת העם בחלק העיר הזה מצאו את בטוים ב“עמק עכור” של ברנר שהקדיש להם ראשית פרי עטו.
מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון התמסר הד"ר ברוק בכל לבו ונפשו לרעיון הציוני. יומם ולילה לא נח ולא שקט והיה כלו תמיד תנועה: עושה ומעשה, מקהיל קהלות ברבים, נואם באספות, כותב ומקבל מכתבים למאות, שולח צירים לערים ולעירות, נוסע ומיסד אגודות, מסביר את הרעיון הציוני, ורבים הם הצובאים על מעונו, – שקבל צורה של “בית קהל” ממש, – וכל מי שנפגש אתו נאצל מהתלהבותו.
את עבודתו הצבורית היה ברוק עובד מתוך נקודת השקפתו הציונית, וראשית פעולתו בכוון זה בהומל היתה לאשר מטעם הממשלה את החברה “צדקה גדולה”, שהסתעפה לעשרה סניפים שונים. העבודה הציונית והצבורית העסיקתהו עד כדי שכחת עצמו ועניניו הפרטיים. בהליכותיו האציליות ובמסירותו הנאמנה לעבודת הכלל התחבב ברוק לא רק על הקהל העברי, אלא גם על אלה שאינם בני־ברית, שהיו נותנים לו סכומים הגונים לדברים שבצדקה לצרכי הקהלה העברית. בידו עלה לרכז סביבו את טובי הכחות מכל המפלגות ולשתפם בעבודתו, שהתבטאה בהכנסת סדרים טובים וארגון מחודש בסניפי החברה “צדקה גדולה”, “לינת הצדק”, “בקור חולים”, “סומך נופלים”, לחם־אביונים“, “מלביש ערומים”, “מחזיקי־יתומים”, “תמחוי” ו”תלמוד תורה מודרנית" שהתבססו והתפתחו יפה.
ברוק היה נגש להגשמת שאיפותיו בפרוטות, ורבים מעסקנינו “המעשיים” פקפקו אם תהיינה ידים לפעלו הדורש עשרות אלפים רובלים, אבל ברוק לא נרתע מספקות, ובכח השפעתו העצומה ומרצו הבלתי־מצוי השיג את האמצעים, והקים בהומל שני בנינים גדולים ונהדרים בשביל ה“תלמוד תורה” ו“בית הספר למלאכה ליתומים”. הגשמת הצעד הנועז הזה נתנה אחרי כן דחיפה לנשיאי החברה “צדקה גדולה” הד“ר א. זלקינד והד”ר ז. זכרין – יבדלו לחיים – לבנות עוד בנינים צבוריים בשביל “לינת הצדק”, “מטבח זול”, “מושב זקנים” והמשרד הראשי של החברה.
ברוק לא הסתפק בעבודתו רבת־הגונים לתמיכת עניים בלבד, ומיד לאחר שנוסדה חברת הלואה וחסכון לאומנים ורוכלים בוילנה עמד ויסד חברה כזו גם בהומל, והיה לנשיא המועצה ולרוח החיים באופניה. בעזרת עסקנים חרוצים ובראשם אחיו רופא העינים, אברהם, היתה החברה לברכה בעיר ולתהלה בחבל הצפוני־מערבי.
לא היה מקצוע בחיים הצבוריים בהומל שברוק לא השתתף בו באופן אקטיבי. וכשנקרא למשרת הרבנות מטעם הממשלה בויטבסק, הגישה לו עדת הומל אדריסה יפה למזכרת נצח בצורת מגלה כתובה על קלף ע"י ר' מרדכי בן הלל הכהן.
בנשף הפרידה העממי שערכו לו הציונים השתתף גם אחד־העם ז"ל, שנאם בשבחו, ועוד הרבה סופרים ועסקנים מהערים הסמוכות להומל. כשבוע ימים נמשכה פרידתו מהומל, ואלפים אלפים נהרו לבית הנתיבות לשלחו.
“חן המקום על יושביו”. וברוק, גם בשבתו על כסא הרבנות בויטבסק, היו געגועיו עזים לעדת הומל והיה מבקר אותה לעתים קרובות. כשנודע דבר בואו בעיר מיד נתמלא מעונו מבקרים: ציונים לסוגיהם ולאגודותיהם, חסידים, אנשי מעשה, סתם יהודים, וגם באי־כח המפלגות השמאליות לא חסרו.
בפעם האחרונה היה ברוק בהומל בראשון למאי בתרע“ז, ביום החג הפרוליטרי העולמי שהוחג אז, בשנה הראשונה לאחר המהפכה, ברוב פאר ובהמון חוגג. בין מאות הדגלים השונים שיצאו בסך התנופף גם הדגל הלבן־כחול של “צעירי־ציון” שהלכו בקצה התהלוכה, במקום שהקציעו להם מסדרי החגיגה, שהיתה עינם צרה בדגל הציוני ולא נתנו לו את המקום המתאים לו בין ההסתדרויות הפוליטיות, כמו ה”בונד“, ה”ס. ס." וה“פוע”צים" למיניהם. היחס המעליב הזה מצד המפלגות כלפי “צעירי ציון” חרה היטב לציונים ולא השתתפו בפועל בחגיגה.
בינתים נתפשטה השמועה בקהל שהד“ר ברוק בעיר. מיד יצאו נושאי הדגלים הציונים מבין השורות וכל הקהל היהודי נהר אחריהם למעונו של הד”ר ברוק, והרחוב המה מאדם. ברוק יצא אל הגזוזטרה לבוש מדיו (הוא שמש אז רופא צבאי) ונשא את נאומו המזהיר על המהפכה ועל תעודת התנועה הציונית, שאין לנו להסחף אחרי זרם השחרור הכללי, כי שאיפותינו הלאומיות תוכלנה להתמלא רק ע"י עמנו בארצו, וסים את נאומו באזהרת הנביא “אל תשמח ישראל אל גיל כעמים”.
בסימו את נאומו נשאו הקהל על כפים כל הרחוב בתרועה ובשירת “התקוה”, ואת התרגשות הקהל ושמחתו אין לתאר במלים.
מה אהוב היה האיש הזה לנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.