ימי פרס: הֵעָלוּת הַגוֹלָה / זאב יעבץ

רושם מפלת בבל. דניאל בהיכל כרש. כרש קם למושיע לישראל. זרובבל מתמנה לנשיא עמו. הדכרונה והמכתב. כלי הקדש מושבים לישראל. קהל העולים הנשארים בבבל תומכים בידיהם. “אוצר המלאכה” מתכונן. סוד “ראשי העם” נוסד, וזרובבל בראשם. יהושע בן יהוצדק נועד לכהן גדול. מספר העולים למחלקותיהם. בהמתם וקנינם. מעמד ארץ ישראל בימים ההם. דלדול העמים שכני יהודה. מטמוט ממלכות צור וצידון. רפיון מצרים. חוזק הכותים. “עמי הארצות” ושֵׁם “גוים” או “גר”. תגרה בין הכותים, ובין עולי בבל. העולים מתנחלים בערי אבותיהם. בקור ספרי היחש. זרובבל פחה בארץ ישראל. שררת “התרשתא”. נדבת לב זרובבל וטוב טעמו. מנדה בלו והלך. בית דוד ובית אהרן. זריזות הכהנים ורפיון הלוים. חנוכת המזבח. תחלת מלאכת בנין בית המקדש. הלוים מנצחים על עושי המלאכה. יסוד הבית בתרועה ושיר. שמחה ונהי. הכותים באים לגנוב לב ישראל כמשתתפים עמם, וזרובבל משיב פניהם ריקם. ברית הכותים עם גויי הארצות להרע לישראל. תחבולותיהם ומזמותיהם. איבת הכותים ורפיון ידים במעשה הבנין. מות כרש ומלכות כמכיז. צוררי היהודים היו לאגודה. בשלם מתרדת וטבאל. השטנה. המלאכה נִשְבֶּתֶת. רוח כהה ומרך לב. רזון וחורב. ריש ופרעות. קור רוח וקפאון בקרב העם. ספר איוב וערכו. אבדן ממלכת מצרים העתיקה.

3224–3238

ומקול “נתפשה בבל” נרעשה כל הארץ וכל יושבי תבל שמעו תמהו:

אֵיךְ נִגְדַּע וַיֵּשָּׁבֵר פַּטִּישׁ כָּל-הָאָרֶץ

אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם¹

היה הקול העובר בכל הארצות מסביב. אך מכלם העמיק דבר המהפכה הזאת לנגוע בלב בני ישראל העשוקים, כי המה שתו מצו מיד ה' את קבעת “כוס הזהב המשכרת כל הארץ” את חמת בבל. על כן רצו מהם רצים מעיר המלוכה הנהרסה לבשר לאחיהם במושבותם² את נקמת ה‘. ודבר ה’ אשר היה בפי הנביאים שכבר מתו, לעזוב את בבל ארץ גלותם ולשוב אל ארץ קדשם³, נֵעור ויהי לרוח חיים באף רבים משלומי אמוני ישראל.

וגם על המלך האדיר על כּרש הנורא למלכי ארץ, חזקה יד ה‘, אשר לא ידעה עד בואו בבלה⁴ להשלים את עצתו, אשר גלה על עבדיו הנביאים, ויתן ה’ את חן עם בני ישראל בעיניו, וייטב דניאל בעיני כרש וישב בהיכלו בשנה הראשונה למפלת בבל⁵. ותצלח בידו להטות את לב מלך החסד הזה, ככל אשר הטה את לב נבוכדראצר הקשה, לכבד את אלהי ישראל⁶ ויקח כרש את זרובבל בן פדיה⁷ בן שאלתיאל בן המלך יהויכין, אשר קראו לו הכשדים ששבצר⁸, וישימהו לנשיא על עמו⁹, וישא את ראשו בין הפַחות¹⁰ ויאר את פניו אל בני ישראל וימלא את ידם לשוב אל ארץ אבותיהם, ולבנות שם בית לה' ויכתוב בשפה ארמית כדברים האלה.

“בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית-אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי-דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין: נִדְבָּכִין דִּי-אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּך דִּי-אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן-בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהֵב: וְאַף מָאנֵי בֵית-אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַר הַנְפֵּק מִן-הֵיכְלָא דִי-בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהַךְ לְהֵיכְלָא דִי-בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא”¹¹

וינח כורש את “הדכרונה”¹² הזאת למשמרת בבית גנזי המלך אשר במדי, ולבני ישראל אשר בכל מדינות מלכותו, העביר קול וישלח ספרים ככתבם וכלשונם וברוחם לאמר:

“כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לְבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת-בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וְכָל-הַנִּשְׁאָר מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר-הוּא גָר-שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם-הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם”¹³

וימהר המלך כרש, ויקם את דברו ויצו את מתרדת שר האוצר, ויוצא לזרבבל את חמשת האלפים וארבע המאות כלי הכסף והזהב, אשר הביא נבוכדראצר מבית ה' אשר בירושלם בבלה¹⁴, ויתן על ידו רשיון לכרות עצי ארזים מן הלבנון לבנין הבית¹⁵. ויקומו ראשי האבות ליהודה ולבנימן, וראשי אבות הכהנים והלוים, ויחזקו את העם לעלות עמהם ארצה ישראל. ויתנדבו אנשים רבים לעלות, אך רבו מהם האנשים אשר חסה עינם על רכושם, אשר רכשו בבבל, ותערב עליהם ארץ גלותם ולא עזבוה, אך גם אלה אשר נשארו בבבל תמכו בידי אחיהם בעין טובה מאד, בכסף ובצדה לדרכם, ובבהמות לרכוֹב ולטעון עליהן¹⁶. וראשי האבות כוננו את “אוצר המלאכה” להביא שמה איש איש, את נדבתו לבנין הבית. ויביאו הם את ראשית נדבתם עשרים אלף דרכמוני זהב, ואלפַּיִם ומאתים מָנִים כסף וכמספר הזה נתנו יתר העם. ויתיצבו עשרה אנשים מזקני ראשי האבות¹⁷ בראש העם, ויתנו עליהם את זרבבל הנשיא לבית דוד, ויקדשו לכהן גדול את יהושע בן יהוצדק, בֵן לשריה הכהן הראש אשר המית נבוכדראצר ברבלה¹⁸ ויתאספו עליהם ארבעים ושנים אלף ושלש מאות וששים נפש מישראל ומן הכהנים ומן המשוררים והשוערים, אשר מבני הלוים, ומן הנתינים ומבני עבדי שלמה, המה בני שארית העם הנותר מן הכנעני והאמורי, מלבד עבדים ושפחות שבעת אלפים שלש מאות ושלשים נפש, ומאתים משוררים ומשוררות, בתוך המחנה. ויעל עם קהל הגולה כשמונת עלפי נפש בהמה, סוסים ופרדים, חמורים וגמלים, וישאו העולים עליהם את נשיהם ואת טפם ואת קנינם.

וארץ ישראל, אשר נָשַׁמָה מיושביה כל הימים האלה למיום גלות שארית יהודה¹⁹ מעליה, לא היתה נופלת בגורלה המר מכל הארצות אשר סביבותיה. כי כוס החמה אשר מסך ירמיהו להשקות את הגוים²⁰, עברה על שכני יהודה הרעים רק שנות מספר אחרי גְלוֹת העלובה הזאת מארצה. ומרביתם שתו וישכרו ויקיאו ויפלו ולא הוסיפו קום עוד לעולם כדבר, אשר חזה להם הנביא²¹. ועמון הקטן בגוים, אשר התנשא לרשת את ישראל ויצר את שארית יהודה בנכליו, ויסב בנפש גדליה בן אחיקם, ומואב אחיו שתו את הכוס לראשונה, כי בעבור נבוכדראצר ומחנהו מצרימה, בשנה החמשית לגלות צדקיהו הכה שתי הממלכות הקטנות ההן²². ויראו בני הקדם הנוסעים בעדר, כי כשל כחן מאד, ויפשטו על חרבותיהן כרדת העיט על הפגרים, וישיתו אותן לבז ולמשסה וישבו בהן ויירשוה²³. וישמד מואב מעם²⁴ ושם עמון לא נזכר עוד בגוים²⁵. ותהי לו עוד שארית נדחה ברבת בני עמון אשר היתה למוקש ולמארב לישראל עוד ימים רבים. גם ממלכת פלשת, אשר הכשיל פרעה נכה את כחה²⁶, היתה למבוסה ולמרמס לחיל הכשדים השוטף בארץ בימי מלחלמותיהם בצור ובמצרים וַתִּשְׁבַּת מגוי וממלכה²⁷. ותהי אשדוד העיר האחרונה אשר ישבו בה שרידי הפלשתים, עד כי נקראו הפלשתים למן היום ההוא “אשדודים” ושפת פלשת אשדודית"²⁸ ותהי שארית פלטי הגוים לאספסוף נבזה, אשר לו שם לו בעמים.

וצור הרוכלת הנוכלת, אשר באין עיניה ולבה בלתי אם אל הבצע, שמחה לאיד בת יהודה, באמרה לרשת את סחרה, לא נהרסה עוד ממעמדה, אך גם כבודה גם כחה סר מעליה. כי עוד לא נרפאה מן המכות, אשר חלו בה מלכי אשור, והנה נבוכדראצר שם עיניה בה, ויפרץ בה פרץ על פני פרץ בהלחמו בה שלש עשרה שנה, עד כי היתה למסוס נוסס. ובדעתה את רפיונה, שמה את עֹל כרש מלך פרס על שכמה ותשבות מהיות גבירה, ותהי למדינה אחת בתוך המדינות הרבות אשר לפרס, ולא הוסיפה עוד להשמיע קולה בסוד העמים²⁹. ומצרים, אשר הֻכתה מכות גדולות ונאמנות מיד נבוכדראצר, וכל עוד נפשה בה, היו עיניה רק אל תוכה. ובכן מתו או דלו כל העמים השאטים את ישראל מסביב. ולוא שכנו רק המה ופלטיהם בסביבות הארץ וגם בתוכה, כי עתה לא נפלאה מחמשים אלף בני הגולה לעלות על הארץ הנשמה הזאת בטח, ולרשתה ולא מצאה יד שכניהם לחבל את מעשה בני ישראל. אך גוי קטן מאֻסף מגולי המון עמים שונים, אשר הושיבו שלמנאסר ואסר הדון מלכי אשור באפרים, ואשר יקָרא בפי ישראל בשם הכותים קם לשטן לישראל בשמעו, כי הולך הוא וְקָרֵב לרשת את נחלת אבותיו. העם הזה היה שוקט על שמריו, כי החזיקו הכותים בעיר שמרון ויבנו חומה בצורה סביבותיה, ויחזיקו גם בערים רבות אחרות הקרובות אליה ויאחזו בהן וישבו בהן³⁰ ויעשו חיל ויעשירו מאד בימי שבתם בארץ אבותינו³¹. וישם הגוי הקטן את לבו, לשית את ידו עם האספסוף, הלא הוא המון פליטי עמון, מואב ופלשת ובני קדר המתגורר בארץ להיות לצנינים לישראל על כל מדרך כף רגל. וירבו הימים מאד, עד אשר נתן ה' כח לישראל, להכריע את האויב הזה תחתיו.

ויען כי היו המון הנכרים המשוטטים בארץ ילידי גוים שונים, קראו בני ישראל למן העת ההיא לנכרים “גוים” ולאיש אחד מהם “גוי”.

ויבאו בני ישראל קהל הגולה את הארץ הקדושה, אשר נשאו את נפשם אליה זה כמה (3224–536) ואיש לא התיצב לפניהם לשטן, בלתי אם הכותים, אשר לא נתנום עבור את גבולם³². ואין עוד יודע כיום אם פרצו אבותינו להם דרך ביד חזקה או שטו מעליהם ויעבורו. אך למן היום הוא ידעו שבי הגולה, כי האנשים האלה צרי יהודה ובנימן הם, ולא נתנו להם לגנוב את לבם בחלקת שפתם ובערמתם. ויבאו בני ישראל ויאחזו מנחל מצרים, אשר בקצה גבול נגב הארץ עד כזיב³³, היושבת על חוף הים בין עכו ובין צור. ויתילדו בה למשפחותם ותשב משפחה ומשפחה במקום אשר ישבו בה אבותיה לפני גלות הארץ³⁴. וישמרו את טהרת מולדתם מאד³⁵, ולא נמצאו בתוך כל הקהל בלתי אם כשש מאות וחמשים נפש, אשר לא יכלו להגיד בית אבותם³⁶. ויקרא לבני ישראל אשר נאחזו בארץ בבואם מגלות בבל: “עולי בבל”, ולאבותיהם אשר נאחזו בימי יהושע בן נון “עולי מצרים”³⁷. ויהי זרבבל לפחה ולראש לכל בני עמו יושבי ארץ אבותיו ויקרא שם פקודתו זאת בפי מלכי פרס ושריהם “הַתִּרְשָׁתָא”³⁸. ויהי זרבבל איש נדיב לב וירם לאוצר המלאכה, אשר לבנין הבית, אלף דרכמוני זהב וחמשים מזרקי כסף וזהב ובגדי קדש לחמש מאות ושלשים כהנים³⁹. וגם איש חכם לב היה, חרוץ ומבין חידות היודע להתהלך עם מלכים ושרים⁴⁰. וימשול זרבבל על ישראל בשם מלך פרס, אשר לא בקש מהם דבר, בלתי אם להיות נאמנים לו, ולהעלות לו בידי הפחה, את המסים מדי שנה שנה. והמִסִים אשר שמה פרס על עבדיה, שלשה היו, ושמותם “מִנְדָה, בְּלוֹ וַהֲלָךְ”⁴¹ אך לכל דבר העם פנימה, יסד לו זרבבל סוד “ראשי האבות”⁴² אשר הוא ויהושע בן יהוצדק היו בו היושבים ראשונה. וגם טבע העדה השבה מבבל, הכריע להנחיל לכהן הגדול, כסא כבוד על יד המושל, כי בדכרונה הארמית והמכתב העברי, אשר הם הם מקור כל דברי החסד, אשר הטה כורש לבני ישראל, לא נזכר בלתי אם רשיון עבודת האלהים לקהל הגולה כטוב בעיניהם, במקום הקדוש להם. ובאחוזה אשר עבודת אלהים היא כל ראשיתה ואחריתה, הלא תהיה יד הכהן ראשונה. אך על זרבבל לא גדלה תפארתו, יען כי זרבבל היה גדול בעיני המלך, וגם בעיני העם לא גדל כבוד בית אהרן על כבוד בית דוד. וַיֵּחָשֵׁב גם בעיני הנביאים אשר קמו אחרי שוב ישראל על אדמת אבותיו, זרבבל התרשתא לראש, ויהושע בן יהוצדק הכהן למשנהו. ויהי כי נמשל קהל הגולה למנורת זהב, וידמו את זרבבל ואת יהושע לשני זיתים הנטועים לה מזה ומזה, ויאמר לזרבבל הזית, אשר מימין המנורה וליהושע הזית אשר משמאלה⁴³. ויהיו שני השרים האלה כשני ראשי העם, אשר משמרותיהם חבוקות ודבוקות יחד כתאמי-בטן: “זרבבל בן שאלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול”⁴⁴ ויאָמֵר עליהם “שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ”⁴⁵.

ומכשירי עבודת הכהונה, הלא היו הכהנים והלוים. אפס כי מן הכהנים לא עלו בלתי אם ארבעה משמרות, הלא המה בני ידעיה, חרים, פשחור ואִמֵר⁴⁶, ועשרים משמרות נשארו בארץ גלותם בבבל. ויהי מספר הכהנים העולים ארבעת אלפים מאתים ושמונים ותשעה⁴⁷ ויתילדו גם הם למשפחותם ולבית אבותם, כי הכהנים, אשר לא מצאו את כתבם המתיחש נְגואלו מן הכהונה ויאסר עליהם לאכול מקדש הקדשים⁴⁸. ומן הלוים לא עלו בלתי אם שלש מאות וחמשים נפש⁴⁹, אין זאת כי רוח הלוים, אשר רפתה מעל עבודת ה' בימי מנשה מלך יהודה⁵⁰ לא שבה אליהם עוד, ותהי כרוח תרדמה נסוכה עליהם. אך במתי מעט אלה היו נפשות יקרות מאד, הלא המה המשוררים לבית אסף⁵¹. ותהי המתכנת זרה מאד, כי מן הכהנים, אשר הלוים היו רבים מהם במספרם מעולם פי כמה וכמה, רבו מספר העולים על מספר עולי הלוים, שתים עשרה ידות. וגם הנתינים נוספו על הכהנים ועל הלוים, לעבוד את העבודה הגסה בבית המקדש, אחרי הבנותו, לחטוב עצים ולשאוב מים⁵².

ויהי אך תקעו משפחות שבי הגולה איש את יתֵדו בעירו, וימהרו כלם ויאספו כאיש אחד ירושלמה, ויקם יהושע הכהן ואחיו הכהנים וזרבבל הנשיא ואחיו, ויבנו בעצם ידיהם את המזבח על הר הבית במקום, אשר היה בנוי בידי שלמה מלך ישראל⁵³, כאשר הורו להם הנביאים אשר עלו עמהם, כי יעלו לרצון זבחיהם, אך כי לא נבנה עוד הבית לה‘⁵⁴. ויחנכו את המזבח ביום מקרא קדש באחד לחדש השביעי⁵⁵, הוא יום ראש השנה (3225–535) וישימו להם לחק, להעלות יום יום את עולת התמיד בבֹקר ובערב ולחדשים ולכל מועדי ה’. וישמרו להקריב במועדם בחג הסכות את העולות במספרם כמשפטם, ותכון עבודת המזבח⁵⁶.

ואחרי עבור ימי החג שמו ראשי העם את לבם, להכין את כל צרכי בנין הבית ויפתחו את אוצר המלאכה וישכרו חוצבים חרשים. ויבאו בברית עם הצורים והצידונים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו, על פי רשיון המלך כרש אשר בידם. ויתנו להם בשכרם חטים יין ושמן ככל אשר נתן שלמה לחירם מכֹלת תחת כסף⁵⁷, כי מעולם נחשב הדגן התירוש והיצהר בעיני הצידונים למיטב סחר ארץ ישראל, ובהם היתה משכרתם רבה⁵⁸ על כן נבחרה להם הסחורה הזאת מכסף.

ואת החדש השני הוא חדש אִיָר, אשר בו יסד שלמה מלך ישראל את הבית הראשון⁵⁹, יעדו עולי הגולה ליסד את הבית השני. ויפקידו את הלוים, אשר לא נמנו את המשוררים ואת השוערים⁶⁰ מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על עושי המלאכה. ויהי ביום הִוָסֵד בית ה‘, ויעמידו את הכהנים בבגדי קדשם ובחצצרות, ואת המשׁוררים בני אסף הלוים במצלתים להלל את ה’ בשירי דוד. וזרבבל ויהושע ירו את האבן הראשה⁶¹, ויריעו כל העם תרועה גדולה מאד, כי זכו לראות את ישראל שב לכבודו מימי קדם. אך שמחת בני הנעורים ערבה מאד לקול בכי הזקנים, אשר ראו עוד את הבית הראשון בתפארתו, ותהי כל התכונה הזאת דלה בעיניהם מאד⁶².

והקול נשמע עד למרחוק, כי בונים בני ישראל היכל גדול לאלהיהם. אז נבהלו “צרי יהודה ובנימן” הלא המה הכותים כי ראו כי תרום יד העם, אשר לו המשפט בארץ הזאת. הן גם בכוֹנֵן בני ישראל את המזבח, התנכלו הגוים הקטנים האלה להפיל עליהם אימה ופחד⁶³, אך בכל זאת לא גדלה עוד חמתם, כי אמרו במה קטנה היא, אשר כמוה תרבינה בכל הארצות, מבלי תת הוד והדר על המזַבחים עליה. אך בשמעם כי היכל גדול הם בונים, חרה להם עד מות. ותהי ראשית עצתם לעלות ירושלמה ולהחליק לשון אל ראשי האבות לתתם לשית עמם ידם בבנין הבית, באשר גם הם עובדים את אלהי ישראל, כי אמרו בלבם תהי נא ידנו בבנין וידענו לחבל את מעשה בני ישראל. אך עצתם לא עמדה להם, כי זכרו בני ישראל את איבתם בעברם דרך ארצם⁶⁴, ובדברים מעטים וברורים פטרו אותם זרבבל ויהושע וראשי האבות וישיבו פניהם ריקם. ויראו הכותים, כי בחלקת פיהם לא יוכלו לישראל, וישיתו ידם עם פלטי הגוים, אשר פשטו על הארץ בימי הָשַׁמָה ויתהפכו צרי יהודה בתחבלותיהם, יש אשר התלקטו איש איש אל מיֻדעו מבני ישראל, להרך את לבו, למען רַפּוֹת מעט מעט את ידי כל הקהל, ויש אשר הערימו עצה להבהיל אותם פעם בפעם בפחד פתאום. אך את כל לבם שמו להטות בשחד, את לב האחשדרפנים ואת יתר שרי המלך, אשר בארץ הזאת הנקראה בפי מלך בבל “עבר הנהר”⁶⁵, לבלתי מהר למלא את פקודת כרש, אשר פקד עליהם לחזק את ידם בבנין הבית⁶⁶. והמלך הנדיב הזה, היה אז תפוש במלחמותיו הרבות, מבלי היות אזנו פקוחה לשמוע ריב עמים. ותקצר יד בני ישראל לבנות את הבית מפני המכשולים, אשר שמו צרי יהודה ובנימן על דרכם ותעשה המלאכה ברפיון ידים. בכל זאת לא אספו בני ישראל את ידיהם אל חיקם ויבנו את העיר ואת חומתה⁶⁷ כי בכל המוקשים, אשר שתו להם אויביהם, לא ערבו את לבם להפריע אותם ממעשיהם ביד רמה, בדעתם, כי המלך מגן להם.

אך בשנה השמינית ליסוד בית ה', מת המלך כרש (3230–530), ובנו אחשורש, אשר יקראו לו סופרי העמים כמביז, עלה על כסא אביו; אז נשאו צרי יהודה ראש, כי ככל, אשר היה כרש נדיב ורחב לב, כן היה כמביז בנו צר עין. וידעו הכותים, כי הפעם תצלח בידם להכות את בני ישראל בשוט לשון מכה רבה. ויוסדו צוררי ישראל לאגודה וישימו בראשם שלשה אנשים ושמם בִּשְלָם, מתרדת וטבאל, ויכתבו בשפת ארם שטנה אל המלך כמביז בידי רְחום וְשִׁמְשַׁי בשם כל המון פלטי העמים הקטנים, אשר תלאה לשון הקורא להביע את שמותיהם המבוהלים. ויערכו לישראל דמות עם בוגד ופושע וישימו נגד פני המלך את הרעה הצפויה אל ממלכתו מידם. ותצלח מזמתם הרעה, כי הטה המלך הקשה את אזנו אליהם, וימלא את ידם להפריע את בני ישראל ממעשיהם. ויהי בבא דבר המלך ובהקראו לפני רחום ושמשי, ויצאו דחופים ומבוהלים, ויבאו לירושלם וישביתו את בני ישראל מעבודתם ביד חזקה ותשבות העבודה ומים רבים.

למראה התעלולים האלה, אשר עוללו הגוים ברשיון מלך פרס, כהתה רוח העם מאד. וצוררי ישראל הריעו ויקחו להם קרנים ויתברכו בלבבם, כי בא היום אשר קוו. ויכבידו הגוים הקטנים, הנקלים והנבזים האלה את ידם הקשה על בני ישראל, עד כי “איש לא נשא ראשו”. ויחשבו מחשבות כל היום לזרות את קהל הגולה ולגרשם מן הארץ⁶⁸ ויציקו לבני ישראל ויצרו את צעדיהם בארץ אבותיהם, ככל אשר מצאה ידם. ויארבו להם בדרכים ותהי יד גוי בגוי. וירב החמס בארץ⁶⁹. ותאצל רוח כהה מאד על העם ותרפינה ידיהם. ותהי המשכרת מעט מאד, ולא היה שכר לאדם ולבהמה⁷⁰ ולא ברכה בכל יגיע כפים⁷¹, והאיש אשר השתכר, השתכר אל צרור נקוב⁷². גם השנים היו שנות רזון וחורב, הזרע היה רב והקציר מעט, כי המעט כי כלאו שמים מטל, הֻכתה הארץ בשדפון ובירקון ובברד. הגפן חדלה את תירושה, והעת לא נתן את פריו, במקנה הצאן והבקר רבה המשכלת והגזה לא הצליחה⁷³ והריש והעוני פרעו מוסר ויהיו אנשים, אשר השחיתו דרכם בימים ההם⁷⁴. וחכמי העם הבינו בספר דברי ירמיהו, והנה לא מלאו עוד שבעים שנה מיום גלות הארץ⁷⁵ ויאמן כל העם, כי לא באה עוד עת בית ה' להבנות⁷⁶, ויתעלמו מן הדבר הקדוש, אשר נשאו אליו כל לבם ונפשם בראשונה ויתעו איש לעברו⁷⁷. וראשי העם וגדוליו נָזֹרו איש אל ביתו וידיהם לא עשו תושיה⁷⁸ ויהיו כל ימי כמביז, גם ימי כרש למן היום אשר החלו צוררי ישראל לחבל את מעשה ידיהם, ימי אין חפץ ואין מעשה.

אך רוח ישראל לא שקטה גם בעת ההיא⁷⁹ כי איוב האחד משלשת אנשי המופת בגלות בבל⁸⁰, כתב ספר, אשר אין כמהו לחכמה ולתפארת. וייצר ברוח קדשו צלמי נפשות וישם בפיהם דברים להוכיח, כי נעלה חכמת שֵׁם ועבר⁸¹ מאד, אפס כי אין ערוך גם לה אל תורת החסד, אשר נתן ה' לבני אברהם, יצחק ויעקב. ויעבר בחזון דמות צדיק כביר מימי קדם, יושב בארץ עוץ איוב שמו, ירא את אלהים מאד ומלא ברכת ה‘. כי מימי נעוריו היו לאחדים בידו, עשר וחכמה, גדולה וצדקה, כי ברך ה’ את מעשהו ומקנהו פרץ בארץ⁸² ויקן בכסף מלא גם שדות וכרמים⁸³ ויעשר מכל בני קדם⁸⁴ ויהי ביתו מלא דשן ומעדנים⁸⁵. ובכל זאת היה המעט ממנו, כי נער כפיו מכל בצע, אשר לא כרת הוא, ובכל עשר נעלה נפשו ויהי טהר ידים וטהור עינים מאין כמוהו⁸⁶ כי גם בעֹשר, אשר עשה בנקיון כפיו לא גבה לבו ולא שם את הונו מעוזו ומשושו⁸⁷ ויהי כל ימיו “איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע”⁸⁸ וישמור את תֹם דרכו מכל משמר ולא הרפה ממנה כל ימי חייו⁸⁹. ותתעב נפשו כל דבר עולה שוא ורמיה⁹⁰ ויצור את לשונו מכל רע ולא חטא בשפתיו גם בבוא עליו צרה, אשר כשל כחו לעמוד בה⁹¹ ויחשוב לנבלה ולחטאת לא יוכל כפרה, לשלוח פיו ברעה ביום צרה⁹². ויעצור ברוחו לבלתי לכת אחרי עיניו ואחרי לבו. ויטהר הגיון לבו מאד⁹³. וישם את לבו לשמור את בניו ואת בנותיו העליזים מחטוא גם בקרב לבם⁹⁴. וצדקתו הרבה לא היתה רק מקירות לבו וביתה, כי המו מעיו אל כל קשה יום ואיש מצוק⁹⁵. ויהי למעוז ולמחסה לעני, אב לאביון ויתום ומגן לאלמנה, עינים לעִוֵר ורגלים לְפִסֵחַ⁹⁶. ויהי שלחנו ערוך לרעב ומלתחתו פתוחה לערום, ומעונו בית מרבית ליתום⁹⁷ ומלון לאורח⁹⁸. ויוקר מכל יקר את כבוד משפט כל האדם, באשר הוא אדם, וַיִכָּבֵד בעיניו העבד והאמה כהכבד האדון והגבירה ויחשוב לעון פלילי ולגאות גסה לאיש להתנשא עליהם במאומה, ויתן להם גם להועיד אותו למשפט, בהיות להם ריב עמו.

אִם-אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִיבָם עִמָּדִי.

הֲלֹא-בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד⁹⁹

ותפג לו גם מרת המות בזכרו, כי בכל רעתו נמצא בו דבר טוב, כי שם הוא קץ לשלטון האדם באדם לרגז הרשעים ולעמל האמללים, לבתי הכלא ולנוגשים, לאכזריות ולעבדות¹⁰⁰. ובהיות הצדק נעלה בעיניו, הרבה מאד מכבוד נפשו ומשלומה, לא שנא את משנאיו ולא חרש עליהם רעה¹⁰¹ ולא גדלה נפשו בעיניו לכסות את פשעה¹⁰². על כן כבדו אותו אנשי מקומו מאד, וישתו בצמא את דבריו, ויהי להם ליועץ¹⁰³ ולשופט יושב ראש¹⁰⁴. ויכבד את ידו החזקה על עושקי דלים רוצצי אביונים וייסרם כדי רשעתם¹⁰⁵ ויהי מושבו נכון ליד שערים לפי קרת וכל העם מקטן ועד גדול, מנער ועד זקן, נגיד ושר נצבים לפניו חרדים אל דברו מבלי הוצא הגה מפיהם¹⁰⁶. וגם בְּהָאֵר איוב את פניו אל הנצבים עליו, לא ערבו את לבם להאמין, כי יעלה בגורלם כבוד גדול כזה¹⁰⁷.

ויהי היום ויתן ה' את איוב עבדו ביד השטן למען נסותו היחזיק בתֻמתו בבוא אליו צרה אם לא? ויבא עליו השטן שכול, ריש וחלאים רעים, ויהי בראותו את הרעה הגדולה, אשר באה עליו, ויפל ארצה וישתחו ויקרא: “ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך”¹⁰⁸ ויגער בשאתו על בלי ברכה את ה' על הרעה הבאה מידו ככל אשר יברך איש על הטוב, אשר יתן לו ה'¹⁰⁹. והתחלואים, אשר חלו בו לא מהרו לסור ממנו, כי הלכו הלוך ופשה, פניו חמרמרו¹¹⁰ עורו רגע וימאס¹¹¹ עינו כהתה¹¹² מעיו רֻתחו¹¹³ עצמו דבקה בעורו¹¹⁴ וכליותיו כמעט כלו בחיקו¹¹⁵. לרגלי המכאובים האלה הֻכה גם לבו, כי נתקו זמותיו¹¹⁶ ורוחו חֻבלה¹¹⁷, עד כי נדדה כל שנה מעיניו, ויהיו גם לילותיו עמל ונדודים¹¹⁸, ומדי עבור תנומה קלה על עיניו, החלו חלומות וחזיונות להציקו¹¹⁹ ולערוך לנגדו בעותי אֱלֹהַּ¹²⁰, עד כי בחר מחנק לנפשו¹²¹. ויהי המעט ממנו כל המכאובים והמצוקות האלה, אשר עכרו את שארו ואת רוחו, והנה צרה קמה עליו גם מחוץ גם מבית, כי האנשים הרעים, אשר מפיהם השליך טרף ויצל עשוקים מידם, בהיותו שר ושופט, קמו עתה לצחק להתל ולהתעלל בו¹²² ויבאו אליו אגֻדות אגדות כאלה, ויחנו על יד אהלו ויעיקו ויציקו לו¹²³. ובזויי עם אשר קנאו בעוד קרנו רמה בגאון מולדתו, מצאו להם ידים בימי עניו, לשום עליו את חתיתם גם המה¹²⁴. ובעוד חברי הפוחזים מְצֵרים ומריעים לו מחוץ, פשעו בו עבדיו ואמהותיו מבית ויגדילו עליו עקב¹²⁵ ויפרדו מעליו כל אוהביו ורעיו, ויהפכו לו לבוזי צלמו¹²⁶, וקרוביו ואחיו, עצמו ובשרו, גם הם עזבוהו וישכחוהו¹²⁷ וגם נפש אשתו בחלה בו¹²⁸. ותקטן עוד כל זאת, ויבאו לאיוב “הגדול מכל בני קדם” ימי עֹני¹²⁹, כי מקנהו הלא מת כֻּלו ואדמתו הוציאה “תחת חטה חוח ותחת שעורה באשה”¹³⁰, ואת מעט היבול אשר נתנו, פשטו אויבי איוב ויבוזו וישוסו אותו וילדיו הקטנים, אשר נותרו לו, רָעֵבו¹³¹, ואויביו המרעים הצרו לאֻמלל הזה ככל אשר יכולו, וישלחו את ידם אל כבוד ביתו לחללו¹³², על כן רך לבו מאד ויהי נבהל ונפעם כל היום¹³³ כי גם שבר רוח נוסף לו על מכאובי בשר.

ויהי כשמוע שלשת רעי איוב, אנשי שם חכמי לב, את הרעה אשר באה עליו, ויחרדו אליו איש מארצו ומעירו, לבא לנוד לו ולנחמו, ויתנו קולם בבכי ויקרעו את בגדיהם בראותם אותו ולא מצאו מלים בפיהם לנסות אליו דבר נחומים. ויהי מקץ שבעת ימים לשבתם עם איוב על הארץ, מבלי דבר איש דבר, פתח איוב את פיו ויקלל את יום הִוָלדו, וישא את משלו בשפה רוממה מאין כמוה על דבר המות עד כמה הוא נבחר מחיים, בהיות גבול החיים מהומה ומכאובים, חמס ומעשקות והמות בית מנוחה הוא לכל יגעי כח, ויתאונן באזני רעיו, כי לא הֻנח לו כל ימיו, כי גם בימי הטובה הגה אימה, כי יבא לו יום צרה וחשכה, אשר ישים קץ לכל טובו ומגורתו הנה באה לו.

דברי הקללה, אשר קלל איוב בקוצר רוחו את יומו, והדבר אשר התמלט מפיו, כי שבע נדודים ומגור כל ימיו, פן תבואהו רעה נתנו אותו בעיני רעיו, אשר רחוקים היו ממנו ימים רבים, לאיש אשר כל צדקתו היתה רק מן השפה ולחוץ ובקרבו יסרוהו כליותיו ויכהו לבו על חטאותיו. ולא האמינו עוד בלב שלם אל שמע חסדיו הרבים, אשר שמעו איש במקומו מפי עוברי דרך, אשר מלאו פיהם תהלתו. ויט לבם אל דברי “הָעֲולים” הרשעים, אשר הרימו קרנם ביום נפלו וינקמו ממנו על “שברי מתלעותם ועל השליכו משניהם טרף”, ויהפכו גם באזני רעיו הנאמנים את כל מעשי צדקתו לרשע ויאמינו להם רעי איוב¹³⁴ על כן לא הוסיפו עוד רעי איוב להתפלא על אחריתו הרעה¹³⁵. ויהי ככלות איוב לדבר את ראשית דבריו, ויפתחו רעיו גם הם את פיהם ויתוַכחו עמו. וישאו משליהם חליפות על דרכי ה' וישפכו ארבעתם מעט מעט את רוחם, וילך דברם הלוך וקשה, עד כי היו התנחומות כמעט לדברי ריב. ויהי דבר אליפז התימני הראשון לדברי שלשת הרעים. ואליפז איש אשר חכמתו, וחכמת שני רעיו, גדלה מאד בעיניו. וַיְשַו אליפז את נפשו כאיש, אשר שפכו עליו חכמי הקדם את רוחם, ובדבר הזה הורישו לו גם תבל ומלואה¹³⁶ ועל כן קלה בעיניו חכמת איוב¹³⁷ הצעיר ממנו ומשני רעיו גם לימים¹³⁸ וַיַכְבֵּד עליו כמעט את ידו לקחת מפיו את חקרי הקיונו, כאשר יקח התלמיד את תורת מורהו מפיו, מבלי הֵימִין ומבלי הַשְׂמֵאל¹³⁹. ותהי ראשית שיחתו תוכחה רבה ונמרצה גם יחד, כי לא נאוה לאיש חיל להתרפות ביום צרה¹⁴⁰, וכי יש לצדיק לחסות בצדקתו כי לא תכלה אליו הרעה כתֻמה¹⁴¹. אך ראשי דברו, אשר אותם המריץ בכל עז, שנים הם, האחת כי כל הרעה הבאה על איש, רק פרי חטאתו היא, והאיש אשר צדיק הוא באמת, לא תאֻנה לו כל רעה לעולם, ועל פי הדברים האלה יעיד אסון איש ושברו על רשעתו¹⁴², והשנית, כי גדול ה' ולגדֻלתו אין חקר, אך ברוב גדלו לא זכו גם שחקים בעיניו אף כי שוכני בתי חמר, אשר בעפר יסודם, כי נבזו נקלו מאד בקטנם וברפיונם בעיני אלהים, משום עליהם לב אם יאבדו וְיֻכַּתּוּ וִידֻכָּאוּ¹⁴³, על כן שוא לגבר לצעוק אל ה' בצר לו¹⁴⁴, כי אז נסתרה לו כל דרך מה‘. ולמען חזק את דברו, כי הצרה הבאה על איוב פרי דרכו הרעה היא, שם את מגורת איוב אשר יגור כל ימיו, לעֵד על דברו, כי אין זאת, כי לא ישרה נפש איוב בו¹⁴⁵. וגם תלאותיו הרבות עודן מעט, ולא גדלו די העונש הראוי על חטאותיו¹⁴⁶, אשר חטא, בהתברכו בלבבו כי עין אלהים לא תראה את מזמותיו ואת עלילותיו¹⁴⁷. ותהי העצה האחת לאליפז אשר יעץ לאיוב, כי ישוב מדרכו הרעה, אז יקל ה’ את ידו מעליו, ושב עוד לראות טוב¹⁴⁸.

ודברי בלדד השוחי, אשר דבר גם הוא בשם חכמי הקדם וברוחם¹⁴⁹, היו דומים לדברי אליפז התימני, בהמריצו גם הוא את דבר קוטן האדם וזעֵר ערכו בעיני האלהים¹⁵⁰, ובשומו גם הוא את מגורת איוב לאות על דרכיו כי לא טובו¹⁵¹, ויען כי נקל האדם בעיני האלהים, חרה אפו באיוב על התגעשו מאד על צרותיו, כי במה נחשב האדם ותענגותיו ומכאוביו, כי יערב את לבו, להרגיז ארץ עליהם¹⁵²; אך לעֻמת זה הרבה בלדד להוכיח בשפה ברורה משפת אליפז רעהו, כי טובת האדם ורעתו, פרי צדקתו או רשעתו היא¹⁵³ וישא משלו על שַׁלְוַת הרשעים כי לפני כל חציר תיבש, וכל מבטחו בית עכביש הוא¹⁵⁴.

וצפר הנעמתי היה קרוב בדעותיו אל בלדד השוחי. וישם גם הוא את צדקת איש או רשעתו למקור כל המוצאות אותו בחייו¹⁵⁵, וישא גם הוא משלו על “רננת רשעים” כי מקרוב היא “ושמחתו עדי רגע”¹⁵⁶; אך הוא פקח את עיניו להתבונן גם אל הדבר הזה, כי הרעה אשר תשיג את האדם, תורת מוסר היא לאיש אשר רוח בו לקנות לב¹⁵⁷. ולאיוֹב השכיל לענות על ריבות שפתיו כי כל תלונותיו, אשר בעיניו הן מוצקות כהררי עד, כצל תחלופנה, לוא רק פתוח יפתח ה' את שפתיו עמו, כי עין אנוש לא תבחן תעלומות דרכי חכמתו, כי גדלה וגבהה עצמת משפטי ה' ודרכיו מן הדמות אשר יערוֹך אדם להם¹⁵⁸.

את הדברים האלה דברו שלשת הרעים אל איוב, ברוח קשה, ובאמרם לקנא לה‘, אשר התאונן איוב רע באזניו, לא שמו לב לדבר רכות לאיש, אשר מכאוביו נתנו את דבריו בפיו. על הדבר הזה חרה מאד אף איוב, אשר בכל צרותיו לא שחה עוד רוחו בקרבו¹⁵⁹. ויהי כשמעו את ראשית דברי אליפז ויהיו בעיניו, רעיו, אשר באו לנחמו ולשמחו מיגונו כנחל בוגד וכמוצא מים, אשר קוה אליו הנודד הצמא, ובגשתו אליו והנה כזבו מימיו¹⁶⁰. ויחשוב אותם לאנשים אשר בגאותם מנעו מרעיהם חסד¹⁶¹ וַיִבז בלבו להעלות על רוחו, כי מידם תבא לרוחו הנדכאה עזרה ותושיה¹⁶² כי רק דבריו, אשר דבר הוא ממעמקי לבו, נחשבו לו לאמרי יושר, אשר אין בהם דופי ועולה¹⁶³ ודברי רעיו, ללעג¹⁶⁴ והתולים¹⁶⁵, אשר הוכח לא יוכיחו מאומה¹⁶⁶ רק הכלם יכלימו איש נעלב כמהו¹⁶⁷, ודכא ידכאו את רוחו הנכאה¹⁶⁸. וַיֵלֶא מאד לשאת את גאותם אשר התגאו להתנשא עליו בחכמתם, וּלְשַׁוֹתוֹ כנער אשר לא למד חכמה מעודו, ויגד להם על פניהם, כי המעט ממנו, כי לא נופל הוא מהם בחכמתו ובדעתו¹⁶⁹, כי גם רואה הוא, כי צפן ה’ את לבם משכל, על כן לא רומם לבם¹⁷⁰ ולא טהר, לדעת נפש נענה ואת מכאוביה, וכי כל אמריהם משלי אפר הם, אשר אין רוח בם¹⁷¹, וכל חכמתם, אשר בה תמצא ידם להתכבד באמת, היא רק להחריש¹⁷², והחכמה הזאת לא תקשה עליהם אחרי כי לא רוח אמת¹⁷³ מלאה עוז, תציקם להביע את דבריהם, וגם לאיש לא תצא רעה במנעם את פרי תבונתם, כי כל בער לא יחכם בה¹⁷⁴, ולנפשו אל נא ישיתו לב אם שוגה הוא בדעותיו, כי כל משגהו אליו ישוב, והם לא ישאו בעונו¹⁷⁵. וגם יראת ה' אשר היתה על פניהם בהוכיחם לו את דרכו, היתה בעיניו כדברי חנף ומשא פנים, אשר פיהם ידבר, ולבם לא כן יחשוב. וירגז ויקנא מאד לזכר הדבר הזה, כי יערב לבם להתהלך עם אלהים כהתהלך איש חנף עם רעהו¹⁷⁶, ויוסף ויאמר בלבו, ואם גם לה' ידברו אנשים אלה רימה, מדוע זה יישרו לכת עם איש נגוע כמהו בדרך תמים, על כן אין גם תנחומותיהם בלתי אם עמל¹⁷⁷ הבל ומעל¹⁷⁸, אשר לא יקשה גם לאיש כְּבַד לב לשַׁוֹת כמוהן, לאמר, להעתיר במו פיו תנחומים אין מספר, ולבו לא יהגה ולא יהמה מאומה לנפש, אשר אותה ינחם¹⁷⁹. וקצף גדול קצף איוב על אליפז התימני אשר הוא הרבה לחרף אותו מכל רעיו וימשל אותו לעֵד העומד על ימינו לשטנו, ולהעיד עליו את עֲוֹנוֹ לפני ה' השופט ומיסר אותו¹⁸⁰. הדמות הזאת אשר ערך לרעיו ומערכי לבם, הרגיזה אותו מאד ותגע את לבו בקרבו לרגעים. יש אשר מרה נפשו, וַיַשְׁפֵּל את רעיו ויתנשא עליהם בדעתו את בור לבבו, ויבדל בין נהמת לבו ותאות נפשו ובין השאון, אשר העלו הם בדבריהם, ויקרא בגדל לבב: “אולם אני אל שדי אדבר והוכח אל אל אחפץ ואולם אתם טופלי שקר רופאי אלל כלכם”¹⁸¹ ויזכירם את יד ה‘, כי נטויה היא על כל דוברי רעה¹⁸², ויש אשר כרגע נהפך לבו וירך, ויחנן קולו ויקרא: “מְלִיצַי רֵעָי”¹⁸³ “חנוני חנוני אתם רעי, כי יד אלוה נגעה בי” ויתחנן אליהם להרפות ממנו ולבלתי יוסיפו להכאיב את לבו הרך והמֻכה בדבריהם הקשים והשנונים¹⁸⁴. ויש אשר נסה להצטדק לפניהם על קוצר רוחו ולבקש מהם רק את החסד האחד, לתת לו, לשום מעט קט רוָחה לשפוך את שיחו מבלי הפרע אוֹתו¹⁸⁵. אך כל זאת לא הועילה לְהָשֵׁך את תלונותיהם מעליו, ויוסף להאמין מיום ליום, כי אמנם נכונה מחשבתו, כי צדקתו וענותו היא היא הַשמה אותו, בעיני רעיו הערומים והשאננים ממנו, לשחוק ולבוז¹⁸⁶ וכי אוהביו אלה, הם הכורים שוחה לרגלו¹⁸⁷. המחשבות האלה אשר חשב על רעיו אשר באהבתם בטח בראשונה, ותהי לו לאכזב המריצו עוד את תלונותיו על ה’. ויהי ככלות אליפז לדבר את דבריו הראשונים¹⁸⁸, וישא איוב את נפשו רק אל הטובה האחת אשר תמצא את האדם בחיים, הלא היא המות¹⁸⁹. וישא משלו על ימי החיים כי מעט ורעים המה¹⁹⁰, וכי עמל האדם בחיים עבודת פרך היא, ועל כן יחשבו ימי חיי האדם לימי צבא “שנות שכיר”, ויום מלאת ימיו, יום רצון¹⁹¹ על כן נכסף מאד אל המות, כאשר יכסוף איש לבא ולהגיע אל מחוז חפצו¹⁹². ותהי רק זאת תקותו האחת¹⁹³ בהיות המות החֻפשה הנִתֶּנת לו מעצבו ומרגזו ומעבודתו הקשה, אשר יעבידהו קשי יומו. ויתעצב מאד על גורל האדם הנקלה והנבזה, כי ישים אליו האלהים הגדול והנורא את עיניו לגדלו ולנסותו, למען ענותו וליסרו¹⁹⁴, ולבקש מידו גדולות אשר נעלו נשגבו ממנו¹⁹⁵, עד כי נבדל הוא לרעה מכל היקום: לעץ מיער יש אחרית ותקוה, ורק לאנוש אין אחרית ואין תקוה¹⁹⁶ וכל חייו הם רק למפגע ולמשא¹⁹⁷. ויחלט כי שלטון ה' באדם הוא ממשלת חוזק יד וחמת כח, אשר רחמים משחק לה¹⁹⁸, ועינה רעה בכבוד האדם¹⁹⁹ ובצדקתו²⁰⁰ ובשלותו²⁰¹ וכל משוש דרכה הוא, להודיע לבני אדם את קשי כחה, ואת ידה החזקה בהפליאה את מכותיו²⁰², מבלי הבט הצדיק הוא או רשע²⁰³ ומי יתיצב לפני הגבורה הנאזרת הזאת, אשר זרועה נטויה תמיד ואין כל מעצור לעֻזה ולתקפה²⁰⁴. ובמקום אשר הכח לבדו הוא ראש כל מסבי השלטון, ולא המשפט, גם כי יצעק העשוק חמס לא יענה²⁰⁵ כי הדבר הזה יפלא כמעט כי ימצא לו שם אזן קשבת²⁰⁶. הן אמנם כי אם ירשע האדם יענש קשה, אך גם אם יזכה גבר את ארחו לא ינצל מרעה²⁰⁷. כי הארץ נתנה ביד השטן אשר הסית את ה' לתת את איוב בידו²⁰⁸, והוא ירגל בכל איש נקי וצדיק כי צר ואויב הוא לה‘, וידו תִמָלֵא להרע לו כהרע לאיש צר ואויב²⁰⁹. ויען כי תקפו על איוב בצר לו דעות כאלה, אשר לא התאימו עם צדקתו ובור לבבו, היה לו למשא נפש רק הדבר האחד הזה לבא במשפט עם ה’ ולהתוכח עמו פנים בפנים כי תם לבבו ונקיון כפיו, היה בעיניו כאיתן לא ימוט ולבו היה סמוך בטוח כי יצא צדיק בהשפטו²¹⁰, ובלבבו התברך, כי את צדקתו יתַנו אלהים²¹¹ ואנשים עד דור אחרון²¹². ויט להאמין כי אך אם קרוב יקרב למשפט, והיה ה' בעל משפטו לו לְדַיָן, והוציא הוא בעצם כבודו את צדקתו לאור²¹³. ועל כן התכנסו לו הפעם כל הרעות אשר מצאו אותו, רק ברעה האחת הזאת, כי לא תמצא יד אנוש הדלה להועיד את האל התקיף למשפט²¹⁴. תאות נפש זאת להשפט עם ה' ולשמוע את מענהו מפיו, אשר היתה לראש מַאֲוַיֵי איוב, החלה ללכת הלוך וגדול למן העת אשר ראה, כי גם בלדד גם צופר לא יענוהו דברים כאשר עם לבבו²¹⁵, ותוחלתו נכזבה לשמוע מפי רעיו החכמים דברים נכונים, אשר יוכיחו לו את הליכות ה' עמו. ויען כי המעט מרעיו, כי לא הוכיחו לו דבר כאשר עם לבבו, כי אם גם הרעם הרעימו אותו, חם גם לבו בקרבו, ויסר כל מחסום מפיו בהתאוננו רע באזני ה‘, ויבטא דברים קשים במרי שיחו²¹⁶ וינהום לבו כנהמת ים מדי ענותו את רעיו כל עוד לא רפתה רוחם מעליו. אך בעלות דברי ריב אליפז, במענהו האחרון, עד מרום קצם²¹⁷ והמליץ התימני הזה ראה, כי העתיר את דבריו, וכי הרבה לפגוע בלבו הנמחץ, ויתחזק לכלות את דבריו בברכה ונחמה, אז קמה מעט גם סערת לב איוב לדממה, ויחל לדבר את דבריו בנחת. וכאשר שמע את מענה בלדד אחרי כן, כי חדל מריב, וירא את צופר כי חשך את פיו ולא דבר עוד כל מאומה, חדל גם הוא מעט מעט רוגז, ואמרותיו לא היו עוד כהמון גלי ים סוער, כי אם כפלגי שמן ההולכים לאט²¹⁸ בדברים אשר דבר למן העת, אשר שבתו שלשת האנשים מענות אותו החלו הרעות, אשר נולדו לו בימי צרתו ללכת הלך ושקוע והדעות הזכות והטהורות, אשר היו לו למאורות כל ימי חייו, שבו לעלות ולהראות, ואף כי עוד לא שככה רוחו על שלות הרשעים²¹⁹, אשר יגדילו עקב על הצדיקים, בכל זאת החל להעיר אזן על אחריתם, כי מרה היא, כי כל טובם להם לפח ובבוא יום פקודתם, כשבר נבל יוצרים יְנֻפָּצו²²⁰, וכי גם בעוד הרשע מתעדן ופושה בדשן מרעהו, דל חלקו בחיים, אף גם מחלק העני המדֻכא, כי כל תענגותיו מאפס ותהו הם, אם יפלא ממנו התענוג האחד, אשר אין ערוך אליו להתענג על ה’ ולאור באור פניו²²¹. ואם כל עצם טובו איננו בלתי אם כח ידיו ועשרו, הלא טובה כזאת כחלום תעוף²²², והאנשים הרעים האלה, הם המה הבוערים המוליכים שולל את העם בדרך כסל ורשע, הם הם מורדי האור²²³ כי החכמה האחת הנאמנה, היא יראת ה' וסור מרע²²⁴ אשר אותה לא ידעו ולא שמו לב לדעת. והדברים אשר האריך איוב לדבר על דברי ימי חייו בשלותו, הם מקור חכמה ומוסר ואמרי נעם, אך בכל זאת לא הרפה עוד מראש מאוייו, להוכיח את צדקו ולגלות ריבו לעיני אלהים ואדם. ובדעתו כי לא יוכל להשפט עם ה' היושב בשמים, התאוה מאד, כי ימצא לו בארץ בן אדם כמהו, איש חכם וצדיק, אשר יטה אזן בנחת ובארך רוח לשמע שיחו וְשֶׁפֶךְ לבו²²⁵, כי למן העת אשר חדלו רעיו לריב עמו, עמדו ולא ענו עוד אותו מטוב עד רע, כי לא מצאו מענה וירשיעוהו ולא יספו לדבר עמו.

אז קם אליהו בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם בן חצרון למטה יהודה²²⁶, איש צעיר לימים, אשר לא גרע עין מאיוב ומרעיו ולא העלים אזן מדבריהם, כל ימי התוַכחם עמו, למוכיח אוהב לאיוב ולמליץ ולמגן לו מפני רעיו, אשר הרשיעוהו בקוצר רוחם, כי עד העת ההיא התאפק אליהו ולא פצה פיו, אף כי הציקתהו רוחו המלאה מלים²²⁷, יען כי הוא איש צעיר, ורעי איוב ישישים, ויאמן בחכמתם באמרו, כי “רוב שנים יודיעו חרמה”²²⁸, אך בשמעו את כל שיחותיהם עד תֻמן, כי נלאו להשיב לאיוב על דבריו בטוב טעם ודעת, ויצא משפט, כי יש אשר יתן בלב עול ימים, חכמה רבה ומזקנים ימנעֶהָ²²⁹. וישם את לבו לבלתי הכחד את דבריו תחת לשונו, למען שאת פנים לרעי איוב²³⁰, וישא דעו על כל הגדולות, אשר דבר עליהן איוב ורעיו וידבר עליהן בטעם תורת אלהי אברהם וברוחו. ויוכח גם הוא את איוב, אך בשפה רכה, ורק “על צדקו נפשו מאלהים”²³¹. אך על לבו לא עלה להרשיע את הצדיק הכביר הזה, ולחפא עליו דברי רשע, אשר לא היו ולא נבראו. ומלבד הדבר האחד אשר בו נדמה במדברותיו אל איוב ורעיו, בשֻׂמו גם הוא את היקום למקור חכמה ובינה²³², נבדל מהם בכל דרכי רוחו. ותהי תחלת מעשהו, לערות עד היסוד ולהפוך משֹׁרש את ראשית תורת איוב ורעיו וכל חכמי הנכר בימי הקדם, כי האדם הוא כאין בעיני האלהים. ויהי אך החל לשאת מדברותיו וימרץ דברו על אדות רוח האדם, כי בת אלהי עולם הוא:

אָכֵן רוּחַ-הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם²³³

רוּחַ-אֵל עָשָׂתְנִי           וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי²³⁴

ועל פי היסוד המוסד הזה, כי יקר האדם בעיני ה' מאד מאד, בהיות נשמתו רוח מרוחו, החל להורות את איוב דעה כי שגה הרבה מאד, במשפטו אשר הוציא, כי נסתם כל חזון לגבר מה‘, עד כי התגעש מרוב שיחו וכעסו, להועיד את אֵל צדיק למשפט, כי יענהו על שאלותיו, אשר ישאלהו וכי יורהו את הדרך, אשר יתהלך עמו. ויוכח לו אליהוא, כי בטרם יקרא האדם, יענהו ה’, ואך החל יחל איש מנטות מני אורח, יקדים ה' להורות אותו בשפה נמרצה מאד, את הדרך הטובה והנכונה. ויקרא אליהוא אל איוב ויאמר: “מדוע אליו ריבות, כי כל דבריו לא יענה”²³⁵ ויוכיחהו כי אומן נאמן ה' לאדם וכאב את בן ידריכהו ויורהו “ומי כמהו מורה”?²³⁶. כי באין אמר ובאין דברים, כי אם במחשבות איש, יתודע ה' אל לב האדם פנימה ובשעפים וחזיונות ידבר אליו באישון לילה, לכלא את רגליו מדרך רעה ולעשות את הטוב והישר²³⁷. ואם לא תקח אזן האיש את קול הדממה הדקה הזאת, אשר ישמיעהו אלהי הרוחות לכל בשר מתוך מעמקי לבו, ישנה לו את תוכחתו עוד הפעם²³⁸. אך אם כבד מאד לב האדם, ואל מוסר אשר ייסרוהו כליותיו בלילות, לא ישעה ולא ישמע, אז יחזק עליו דבר ה‘, ולא יוסיף לדבר אליו רכות מתוך רחשי לב, כי קשות תהיינה תוכחות מוסרו, אשר יתודע אליו במכאובים ובחלאים רעים²³⁹ או בכלא ובשבי²⁴⁰ או בעוני ובחוסר כל²⁴¹ אך “חלילה לאל מרשע ושדי מעול” ומעשות כל אלה מֵאַוַת נקם, כי כל הרעות הבאות מידו תוכחת חיים הן לבעליהן. וַיְשַׁו אליהוא את הדמות, אשר ערך לדרכי ה’ עם האדם, לנגד עיני שומעיו, כאשר הרה והגה אותה מראשית מוצאה עד אחרית תוצאותיה. ותהי תמצית תורת פיו כדברים האלה, כי אמנם אם יתבונן גבר רק אל גבורות ה‘, ואל גדלו ואל ידו החזקה, לא יפלא ממנו להחזיק, כי האדיר התקיף הזה יְעַוֵת משפט, כי הלא הכל מידו והכל מעשי ידיו²⁴² אחרי כי אל אוצר הגמול, אשר ממנו יקח להטיב לאחד מיצוריו, או להרע לו, לא הרים איש תרומה קטנה אף כמר מדלי²⁴³, ואיככה יצוהו פעלו כה תעשה בי, וככה אל תעש, או כזאת וכזאת תתן לי וכזה אל תתן לי. אך האמנם יֵאָמֵר כן לשליט אשר כל עין תראה בו, כי שופט צדק הוא²⁴⁴. הוא בצדקתו לא יכביד עֻלו על איש, עד כי תצר לו לזעוק עליו חמס²⁴⁵. ומעולם לא נשא איש ענש על עון אשר לא העוה²⁴⁶, כי כל דרכיו משפט, אשר על פיהו ידין גוי²⁴⁷ ואדם²⁴⁸. ואם יש אשר למען שמור את נפש הצדיק ממוקשים ומדוחים האורבים לאיש אשר מלא ספקו, יצר ה’ את צעדיו והצק יציק לו, תהיה התלאה הזאת העוברת עליו, לישע ולמשען לו²⁴⁹, כי תשמרהו כל ימיו מחטאה, הרעה מכל הרעות אשר תמצאנה את האדם בכל ימי חייו²⁵⁰. כי כל חפץ ה‘, הוא לזכות את האדם להושיעו, לשמחו ולהצליחו, וחסדו גבר הרבה מאד על קשי משפטו. והדרך הטובה הזאת, אשר בה יחפוץ ה’ להדריך את האדם, לא תתן ולא תוסיף לה' מאומה, כי כל רשעת אנוש וכל צדקתו, תמצא רק את רעהו אם לרעה ואם לטובה²⁵¹. ורק על כן יתודע ה' לדבר אליו רכות מתוך המון לבו, אשר יכהו על כל אָוֶן אשר עשה, או מתוך מכאוב ומחלה, זקים ושבי, למען ישוב מחטאתו והתענג על טוב ה' באור החיים. ומה זכו ומה טהרו דברי אליהוא, אשר נשא, על המליצה הנוחה והנמרצה, אשר בה ידבר ה' אל האדם להצילו מרעתו ועל פִּרְיָהּ לאיש, אשר ידע להבין אותה ועל חסדי ה', אשר גברו מאד:

כִּי-בְאַחַת יְדַבֶּר-אֵל וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה:²⁵²

לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי-שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים:²⁵³

וְאִם-אֲסוּרִים בַּזִקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי-עֹנִי.

וַיַּגֵּד לָהֶם פָּעֳלָם וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ:

וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי-יְשׁוּבוּן מֵאָוֶן

אִם-יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב

וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים:²⁵⁴

יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ           וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם:²⁵⁵

ויהי לנס לתופשי תורת אמת, והדבר אשר הורה בן ברכאל הבוזי בשפה ברורה ושנונה, כי גברה דרך חסדי ה' לבני אדם, אלף פעמים על דרך הדין הקשה:

אִם-יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי-אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ:

וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר:²⁵⁶

בדבר הזה הגביר את דעת אלהי אברהם, על דעת אלהי הנכר החשכה והקודרה, וחכמת ימי הקדם הקשה המלאה בלהות וחתחתים. וישב לאדם את ששון ישעו, אשר לקחו ממנו כהני האָון ומורי השקר, מדור דורים, אשר בצר עינם ולבם, נלאתה רוחם לכלכל, כי רוח אלהים תשא יחד את העזו, ואת הרחמים, אשר כשני הפכים ממעטים איש את אחיו, נדמו בעיניהם. ויען כי הכח נראה להם על כל מדרך כף רגל, על כן חשבו את רחמי ה' כדבר אשר לא יוכל לעלות גם על לב. על התורה האכזריה הזאת, התקומם אליהוא ותהי ראשית ואחרית דבריו, כי תכלית גדולת אלהי עולם וגבורתו ועזוזו ותכלית רחמיו טובו וחסדיו, תהיינה בידו לאחדים.

הֶן-אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס²⁵⁷

ויכל אליהוא את מדברותיו בדברים האלה הנעלים מאד מאד:

שַׁדַי לֹא-מְצָאנֻהוּ שַׂגִיא כֹחַ

וּמִשְׁפָּט וְרָב-צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה:²⁵⁸

כאשר רך לב איוב לשמע דברי אליהוא ולא מצא מענה בפיו להשיב אותו דבר, אז נגלה ה' אל איוב מן הסערה ויעבר על פניו את כל מערכות צבא השמים והארץ בכל מעשה נפלאותיהם. אין ערוך ליפעת המראות ולהדר גאונם ואין קץ לרוח החיים, העוז והאורה השופעת והשוטפת מכל אומר ומכל הגה. האיש אשר ישים לב למליצה הרוממה ההיא, אשר אין דומה לה בכח ובהדר, יאזין קולות אלהים, רֹן כוכבי בקר משמים ממעל, קולות מים אדירים מתחת, יביט מרחבים ומרחקים, מרומים ומעמקים, המין תועפות ושפעת אוצרות, מערכי איתנים ורגשת חיים, חיל וצבאות, אשר תלאה רוח האדם להכיל אותם, אזנו תחרש לשאון קולם ועינו תכהה לברק נגהם. החזיונות האלה פקחו את עיני איוב, להתבונן גם אל גדולת ה' אשר אין קץ ואין גבול לה, וגם אל חסדו, אשר הוא מפליא אל כל קטון יצוריו, ותקל בעיניו כל חכמתו אשר היתה לו עד העת ההיא, ותהי לו כשמועה מארץ מרחק.

לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ: ²⁵⁹

ויבוש ויכלם מאד, כי ערב את לבו לדבר קשות על אדון כל, אשר גם לעֻזו גם לטובו אין קץ. ויען איוב את ה', אך לא ברוח כביר דבר עוד את דברו, כי אם בבשת פנים וברוח נכאה התודה על הדברים הנמרצים, אשר יצאו מפיו בימי התוַכחו וישפל קולו ויאמר:

הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע:²⁶⁰

ויתכנסו כל נחומיו, אשר נחם על שיחו, אשר עזב עליו, וכל העליליה אשר עולל לנפשו גאון ה' בדברו מן הסערה, בפתגם אחד “קַלּוֹתִי!”²⁶¹.

וירא ה' כי נכנע איוב מפניו, ויפקד את נפשו בידו לעשות בה כטוב בעיניו, ולבלתי התאונן עוד עליו כל ימיו²⁶². וינחם ה' על הרעה, אשר הביא עליו. אך ברעיו חרה אפו, על כי לא ידעו להתהלך עם נפש נענה, ויאמרו למצא חן בעיני ה' בהוסיפם מכאוב על מכאובי הנפש, אשר הואיל לנסותה²⁶³. וה' שם עוד ידים לצדקת איוב לצאת כנוֹגַה, כי הגיד לאליפז ולרעיו, כי רק בהתפלל איוב עליהם, ישא את עונם, ולא אֵחר איוב להעתיר אל ה' בכל לבו בעד האנשים אשר הרעימו אותו מאד בימי עניו. אז השיב ה' את שבות איוב, ויברך את אחריתו מראשיתו ויתן לו בנים ובנות כלילי יופי, וישב לו את כל העשר, אשר היה לו, פי שנים, ויוסף לו גם מספר ימיו כפלים ויחי עוד שבעים שנה פעמַיִם למן היום, אשר שב ה' את שבותו.

ויהי ספר איוב, אשר אין דומה לו ביפיו לספר זכרון מזכיר את כל איש ישראל ההולך בדרכי אברהם אביו ומשה מורהו, לבלתי מדוד את מעשה ה' הגדול והנורא, באמת איש קטנה אשר בידו, וגם על העוברות על נפשו בימי חייו לא יוציא משפט על פי הטעם אשר יטעמו חושיו, אשר אינם יודעים דבר בלתי אם את המוצאות אותם, התערבנה עליהם אם לא, כי אם אל ה' אבי כֹל ומחולל כֹל ישא עיניו וזכר כי אף כי “אֵל ישגיב בכחו”²⁶⁴ בכל זאת אין כחו כלי החפץ האחד בידו, כי ככל אשר דרכו להשליט את כחו על כל מעשהו הדומם, ככה משפטו הוא להדריך את יצירו הנעלה, את האדם, על פי המוצאות אותו. אשר “ימציאם אם לשבט אם לחסד” ובזכור האיש הנגוע את התורה הנשגבה הזאת, ורוח לו, ורפו מכאוֹביו וה' יושיעהו.

ומלבד התורה האחת הזאת היוצאת מן הספר הזה, אשר מקור חיים ומוסר היא לדורשיה גם בימי רעה גם בימי טובה, אין ערוך לדברי תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו, אשר הביע איוב ושלשת רעיו, בהתוכחם. אין די מלין עוד כיום הזה בפי אנוש, לחשוף את תעלומות יפי מראות היקום במשכיות חמד, אשר שבצו ידי המליצים האלה במסגרות מלין צרות מאד. וגבוהה מעל כל גבוהה היא מִדבֶרת איוב, בבקשו את החכמה מאין מוצאה ומה הן שתותיה ומוסדותיה, ובשאלו את כל האיתנים ומצוקי ארץ למקומה, ובהודע לו מפי כל אדירי היקום, כי לא בחקר תהום ונבכי ים, ולא בחקרי תולדות החיה והעוף, אשר בהם יתהללו יודעיהם, תִּמָצֵא חכמת גבר, כי כל אלה, רק מכשירי חכמה המה, אך מבחר פרי תבואתה, אשר רק בו יראה האדם פרי בחיים, אותו ידע לו ה' התוכן את רוחו, וישם את מקומה בקרב לבו,

וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרַע בִּינָה:²⁶⁵

המאמר המלא והנאמן הזה, אשר הוא קְדוֹשׁ דברי איוב יֵחָשֵׁב לראש פתחי שערים לדעת האלהים, אשר הורה אברהם העברי. אך בכל יקרת תפארתו, איננו בלתי אם מבוא לתורת אברהם אבינו ומשה רבנו, כי איוב אף כי זך וטהור היה מאד, וכל מעשהו צדק ומישרים, לא ידע בלתי אם פחד ה'²⁶⁶, אולם לשום את היראה ליסוד לאהבת ה' ולכליון נפש אל טובו, אל חסדו ואל אמתו, יעד ה' את אברהם²⁶⁷ ואת זרעו, ואת משה ואת תורתו²⁶⁸. ויהי איוב ואברהם למופתים, לשתי כִּתֵּי עובדי ה‘; איוב היה למופת לעובדי ה’ מיראתם את גדלו ואת ידו החזקה, ואברהם היה לנס לעובדי ה' מאהבתם אותו בכל נפשם ובכל מאדם²⁶⁹. אך בכל זאת כבדו בני ישראל את ספר איוב מאד מאד ויחשבוהו לקדש קדשים. ויהי בעיניהם כפֵתח דבר לספר התורה, עד כי האמינו, כי משה איש האלהים כתב את הספר הזה ככל אשר כתב את התורה²⁷⁰.

ככל אשר היתה תורת משה לְמַחָאַת עולם, על עבודת הגלולים והשקוצים, ועל מפשטי העול והאכזריות, אשר נדחו אחריהם כל גויי הארץ, כן היה גם חזון איוב ורעיו הנאדר מאד, למחאה לתעתֻעי רגש האדם, אשר החל להתודע בדורות ההם בקרב עם חכם בארץ מרחק, ברב חֵן ונעם מאין כמוהו, אך ככל אשר גדל חִנוֹ וככל אשר עָצמו נעימותיו, כן הרבה להוליך שולל את אנשי הטעם, אשר נוקשו אחריו. בארץ יון אשר חָכְמָה מאד, ואשר לא היה לה דבר עוד בימים ההם עם בני ישראל, נוצרה בעת ההיא שירת עצבון²⁷¹ אשר פרקיה הם, שיחות נתונות בפי אנשים, אשר יאמר להם מעוללים²⁷², לְשַׁוֹת בהן על הבמה, בהתוכחם לעיני הקהל, מקרה יקר ונכבד, אשר נקרה בימי קדם, ולעולל לנפש הנאספים עליליה רבה, כאלו ראו עיניהם את עצם המקרה. לענין לשירה כזאת שָׂמוּ תמיד מחזה איש אמיץ לב, אשר יתפרץ ויתקומם מפני האלהים האדירים, אשר רחם לא ידעו, ואינם רעה בשלות אנוש, והאמיץ, אשר לא יוכל שאת את עשקם ואת רשעתם, לא יחת ולא ישוב מפניהם, עד נָפלוֹ שדוד לפני הָאֵלִים החזקים ממנו. ומראה עז הנפש הזאת, היא הלוקחת, נפשות קהל הנאספים, בהדר גאונה.

על שירת העצבון הזאת, אשר לא לאמת ולא לצדקה גברה בארץ, בהצדיקה את האדם בריבו, בשומה דרכי האלהים לדרכי רשע ועושק, ובלמדה לאדם להתיאש ולטרוף נפשו בכפו ובשַׁוֹתה את כל עמל איש לבב, לזכות את ארחו, לכליון עינים ללא פרי, ואת כל צדקתו ואת כל גדולתו לזרע קנאות מצמיח קנאת האלהים האדירים הקשה משאול, ובשומה את אחרית כל איש צדיק ואיש חיל, כשלון וכליון, ופרי גמול אלהים אליו, איבת עולם וחמת נקם; על שירת העצבון המכלה את מוסר האדם, ואת כח לבו, מנפש עד בשר, ואשר היא פרי תורת אלהים הרבים, אשר כל יסודתה היא בחזון קנאה וצר עין, אשר תצר עין כל אֱלֹהַּ גם ברעהו; על השירה הזאת היה ספר איוב, פרי חכמת עובדי אֵל אחד, למחאה נערצה ונמרצה עד מאד, בהוכיחה, כי כל תלונת אנוש, אך פרי קצר רוח היא, אשר תפלא ממנה להתבונן, אף אל קצות גדולת ה' וחכמתו וחסדיו ורחמיו, וכי הרעה העוברת על איש, לא מעשה חמה ונקמה היא, כי אם מוסר אב רחום, אשר ייסר את בנו להטיב לו באחריתו וכי אמנם ייטיב ה' לטובים ולישרים. הספר הקדוש הזה ינחם את האדם בימי עָנְיוֹ, יאמץ את לבו וחִזק את ידיו בימי רפיונו, וישמחהו וימלאהו חיל בימי שמחה וטוב לבב.

עד כמה עולל לנפש הדור ההוא הנדכה, הספר הנעלה הזה, אשר היה למקור חכמה לכל משכיל דורש אלהים, אין לדעת עוד. אך דבר אחד נקרה בימים ההם, אשר פקח את עיני בחירי העם להתבונן כי עם קטן ודל כמהו בכל עניו וצרותיו, יבלה גוים עצומים וממלכות אדירות, אשר לא האמין איש, כי יבא להן קץ. מצרים הגדולה והרחבה, העתיקה והאדירה, אשר דמות תפארת עֻזה במלא גדלה, לא משה מנגד עיני ישראל מיום גיחו מרחם, נשברה לפני כמביז ולפני מחנהו כשבר נבל יוצרים (3233–527), וישראל העשוק והרצוץ קם אחרי נפלו, ומתגבר בכל כחו לשוב להיות לעם, מאין פנות אל התנואות ואל התלאות, אשר כתרוהו מסביב, אין זאת, כי אם כח רוחו רב ועצום בקרבו מאד²⁷³.

ימי פרס: בנין הבית / זאב יעבץ

כמביז מת ודריוש מולך. חגי וזכריה מעוררים את העם. תחלת הבנין. גשמי ברכה. הכותים מלשינים. תתני ושתר בוזני בירושלם. בקור הבנין ובוניו. חן זקני העם בעיני תתני. פרשגן אגרת תתני וסגנונו. רשיון דריוש וחסדיו ונדבתו. בנין הבית. דבר הנביאים אל בני הגולה. המעלות ושירי המעלות. רוחב לב ישראל וצר עין הגוים. תקון המדות שנתקלקלו בימי כמביז. שאלת חכם הראשונה בישראל. הצומות נהפכים לימים טובים. נבואת זכרי' ונבואת חגי. תורת הכהנים בפי חגי. מנוי יהושע לכ"ג. חלדי וחבריו באים מבבל. עטרות הזכרון ושער שושן. חנכת הבית בהדרת קדש. תקון סדרי כהונה ולויה. משמרות ובתי אבות. תרומות ומעשרות ובית האוצר. חסרון אורים ותומים. אבן שתיה. ראשית עדת הפרושים. שלטון זרבבל. זקני הערים ושופטיהן. זדון הכותים. זרבבל ומלאכי ישראל בשושן. חסדי דריוש אליהם. האחשדרפנים והפחות ועלילותיהם. ראשי הגולה בבבל. תגבורת בית אהרן על בית דוד בארץ ישראל. מות יהושע בן יהוצדק וכהונת יהויקים.

3238–3275

וכמביז לא האריך ימים על ממלכתו, כי נִגפה ידו בחרבו השלופה בכפו וימת ובן אין לו. ויקם אחד מן הכהנים האשפים ויתאמר, כי הוא שמֶרדי בן כרש, אשר התנכל לו כמביז להמיתו בקנאתו בו. ויעל על כסא פרס ויתאמץ להחזיק את הממלכה בידו. ויקשרו עליו השרים וימיתוהו בחדש השביעי למלכו, וימליכו את דריוש הִשְתַּסְפֵש (3238–522), בן מלכי קדם, וחתן כרש, על מדי ופרס. ודריוש איש חסד וטוב עין מאד. ויהי בעלות המלך דריוש על כסא פרס, ותחי רוח בני יהודה ותחזקנה ידיהם¹.

ושני נביאים היו בימים ההם בארץ ישראל, שם האחד חגי, ושם השני זכריהו בן ברכיהו בן עדוא. ויהי בשנה השנית לדריוש בראשון לחדש אלול², ויחל חגי הנביא להגיד את דבר ה' אשר היה לו, אל זרבבל ואל יהושע, ויוכח אותם על שבתם בבתיהם ספונים ובית ה' חרב, וכי רק בְּשֶׁל הדבר הזה, קרא ה' חורב על הארץ ועל כל יגיע כפים³. ויגשו זרבבל וישוע וכל העם אל המלאכה בעשרים וארבעה לחדש ההוא⁴, אפס, כי לא חזקו ידי העם בראותם את הבית הזה, אשר כאין היה מול הבית הראשון בכבודו⁵. ויאמץ חגי הנביא את כל כחו לעודד את זרבבל ויהושע, ואת העם העיף והנדכה, ובחדש מרחשון שָׁת גם זכריה הנביא את ידו עם חגי, וישימו את כל לבם למן היום ההוא לחזק את הידים הרפות⁶. ויחלו לבנות את הבית בחפץ כפים⁷ בעשרים וארבעה לחדש כסלו⁸ (3239–521) וחגי וזכריה תומכים בידם בכל עז⁹. ומאת ה' היתה לחזק את לב העם, כי ביום ההוא נתכו גשמי ברכה ותחִלֶנָה שנות שבע גדול, עד כי נשכחו מפניהן שנות העמל, הבצֹרת והחֹרב¹⁰.

וצוררי ישראל לא נמו ולא ישנו, ויכו אותם בלשון לפני תתני פחת “עבר הנהר” אשר זרבבל רק אחד מפקידיו הוא. ויבא תתני ושתר בוזני אחד השרים ירושלמה, להשבית את המלאכה, מטעם כתב הדת, אשר נתן כמביז המלך המת. וישאל תתני לשמות כל עושי המלאכה, ויכתב לזכרון בספר, למען הודיע אותם בעיר המלוכה ולמען הועיד אותם למשפט לעת מצוא¹¹. ויתן ה' את חן זקני העם בעיניו, ורחמיו נכמרו על גורל הגוי האמלל, אשר ערכו לו הזקנים דמות מלאה תום וצדק ונהמת לב, ולא הפריע אותם תתני ושתר בוזני ממעשיהם, ולא כתבו עליהם מרורות, ככל אשר כתבו רחום ושמשי, ויכלכלו בכבוד את דבר הבנין ובוניו¹² בפרשגן האגרת, אשר שאלו בו, לבקר בית גנזי הממלכה, הנמצא שם רשיון המלך כורש לבנות את הבית אם לא. אף לא החתים תתני על הפרשגן את כל המון העמים הקטנים בלתי אם ראשי עם אחד, הלא הוא ראשי הפרסים השוכנים בארץ, אשר לא היו צוררים לישראל¹³ כיתר העממים הקטנים. וישלח את פרשגן האגרת ואת מספר שמות אנשי המלאכה אל דריוש. ויהי כבא הפרשגן ויצו המלך ויבקשו וימצאו את הדכרונה וימהר דריוש ויוצא דבר שלטון אל תתני ושריו, כי המעט מהם, כי לא יהיו למוקש לישראל בבנותם את בית אלהים עוד חזק יחזקו בעד הבונים, במשאת כסף רבה מאוצר הממלכה כל ימי הבנין ובידי הכהנים במקנה ובעוף, לעולה וזבח ובסלת וביין ישמן, למנחה ונסך, למען יתפללו בני ישראל בעד שלום המלך וביתו. וישם משפט מות קשה מאד על כל איש, אשר יזיד לעבור על כתב הדת הזה, ואשר ימלאהו לבו לחבל את מעשה ידי ישראל בדבר קטן או גדול. ויהי כבא פתגם המלך אל תתני, וימהר ויעש את דבר המלך לכל חקתו, ותחזקנה ידי זקני ישראל, וישמחו ויבנו ויצליחו, והכותים וגויי הארצות חפו ראשם ויסגו אחור, וה' ברך גם את פרי האדמה ויהי שבע ברכה ושלום בארץ.

ויביעו אנשי הקדש את רוחם בקול תודה ובנהמת לב:

אֶל-יְהֹוָה בַּצָרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי: ¹⁴

רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:

רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַם לֹא יָכְלוּ-לִי:

עַל-גַבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשׁים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם:

יְהֹוָה צַדִּיק קִצֵץ עֲבוֹת רְשָׁעִים:

יֵבֹשוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שׂנְאֵי צִיּוֹן: ¹⁵

ורוח ה' היתה על הנביאים אשר בארץ ישראל, וישלחו את דברם אל בני הגולה לעזוב את ארץ גלותם ולשוב אל אדמת הקדש, אשר נתשה אותם משם יד אויב¹⁶. וישמעו רבים מבני הגולה, ויעלו מחנות מחנות לארץ אבותיהם ויקראו למחנות העולים “מעלות”¹⁷. ותנח רוח אלהים על אנשי הקדש אשר בתוך העולים, וישפכו את נפשם בשירים, אשר קראו להם “שירי המעלות”. ויהיו שירי המעלות למצבות זכרון, אשר יביעו לבני בנים את נהמת לב אבות אבותיהם, את חליפות רוח נכאה ורוח עֹז, אשר עברו על נפשם, ואת חליפות הגעגועים והשעשועים אשר רחש לבם בימים ההם.

ולב העם רחב למראה השבע ולשֵמע רצון המלך, אשר האיר עליהם את פניו, ויגל לבם, ויתהללו בה' עזרם ומגנם, ובאהבתם את ציון, שָׂמו אותה לדמות חסדי ה' לעם סגולתו:

יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַיהֹוָה סָבִיב לְעַמּוֹ ¹⁸

ולמן היום אשר חדלה לנוח שבט הרשע, אשר ביד צרי יהודה, על גורל הנדכאים היתה הרוָחה ולא הוסיפו עוד גם אנשי קצות העם, לשלוח בעולתה ידיהם ויטיבו את דרכם¹⁹.

ותשלח עדת בית אל את ראשי נכבדיה לשאול את הכהנים ואת הנביאים תורה: היש עוד לקים את דברי הצומות וזעקתם, אחרי אשר הרחיב ה' לעמו²⁰ (3242–518). ויעבר זכריהו הנביא את הצומות בדבר ה‘, וישם אותם, “לששון ולשמחה ולמועדים טובים”²¹. וישם זכריהו את כל לבו להורות את העם אמת ומשפט, שלום, חסד ורחמים²²) וכי אין מקום לרשעה תועבת ה’²³ באדמת הקדש²⁴, ובירושלם עיר האמת ובהר ה' צבאות הר הקדש²⁵. וַיָתָר לה מנוחה בארץ העשק והדמים בארץ שנער²⁶ אשר כל מגמתו היתה להוציא משם, את כל בני ישראל עד אחד²⁷. ויוכח להם, כי הדורות כצללים יחלופו ודבר ה' אשר ביד עבדיו הנביאים, הוא העומד לעד ומבלה את כל ומכריע את כל²⁸. וככל אשר באה הרעה, אשר דבר ה' על עמו, כן תבא עליו הטובה, ודבר ממנה לא יפול ארצה²⁹ כי לא התעלם ה' מנחלתו, וממנו לא יבצר להושיעם בכל עת. ואם אך שוב ישובו אליו בני ישראל, ושב לאהבה אותם ולהטיב להם³⁰, וקנאה גדולה יקנא ה' לעמו ולארצו בבוא מועד, ורָב את ריבם מיד כל הלוחצים אותם³¹ והשב ישיב להם את חמס ידיהם בראשם, וירושלם עוד תרום ותגדל³² וישראל יעשה חיל ועל פני כל העמים יכָּבד³³.

וחגי אשר בית ה' ועבודתו היתה כל משא נפשו, ואשר נבא לו, כי כבודו יגדל מאד מאד³⁴ שם את כל לבבו, להורות את הכהנים את תורת הכהונה ואת משמרת הטהרה, אשר נשכחה מלבם³⁵. וימלא חגי הנביא את ידי יהושע בן יהוצדק ללבוש את הבגדים ולהיות לכהן גדול לכל דבריו, ככתוב בתורת משה³⁶.

ורצון דריוש, אשר האיר את פניו אל ישראל, ככל אשר האיר כרש, נתן רוח באנשים משרי ישראל בבבל, ויבאו ממקומם לשית ידם בבנין הבית, ויבאו נכבדי עם ושמותם חלדי, טוביהו, ידעיה ויאשיה בן צפניהו, ויתנו יד תתת יהושע הכהן הגדול, ויעשו עטרות זהב וכסף ויתנו בראשו³⁷, ואחרי כלות מלאכת המקדש, תלו הכהנים אותן במרום האולם, אשר על פני הבית לזכר תפארת בית אהרן³⁸, ולזכר תפארת מלכי בית פרס, אשר הגדילו את חסדם עם ישראל ועם מקדש אלהיהם, צרו ממעל לשער המזרחי את מראה שושן הבירה, עיר ממלכת פרס ויקראו לו שער המלך³⁹.

ותכל עבודת הבנין בשלשה לחדש אדר, בשנה הששית למלכות דריוש (3244–516), ויעשו הכהנים והלוים וכל בני ישראל את חנכת בית ה' בחדוה ובהדרת קדש. וישירו הלוים שיר קדוש מלא נהמת לב על ברית עולם, אשר כרת ה' עם בית דוד⁴⁰ ועל אהבת עולם, אשר יאהב את ציון ואת מקדשה.

ויהי אחרי כלותם לחנוך את בית ה‘, ויעמידו חגי וזכריה הנביאים את הכהנים והלוים במחלקותיהם, ויחלקו את ארבעת משמרות הכהונה, אשר עלו מבבל, לארבעה ועשרים משמרות, וישימו ראשים בראש כלם. ויקומו ראשי המשמרות וראשי אבות הכהנים, ויחלקו איש את משמרו לששה בתי אבות ויתנו ראש בית אב בראש כל אחד מהם. ובא המשמר ביום השבת, ועבד את עבודת כהונתו בית אב ליום, בית אב ליום, עד אחרי העלותו את עולת הבקר בשבת הבאה, אשר אז יכהנו כל ששת בתי האבות ובא משמר אחר תחתיו ועבד המשמר ההוא כלו את עבודת מחצית יום השבת השנית, ובימי החול יעבוד בית אב יומו, אך במועדי הקדש יבא כהני כל המשמרות ועבדו את עבודת בית ה’ שכם אחד. ויהי מספר ראשי המשמרות עשרים וארבעה ומספר ראשי בתי האבות מאה ששים ושמונה.

וגם את השוערים סדרו במשמרותיהם וישקדו השוערים איש על מקומו גם ביום גם בלילה⁴¹ ולמען יוכלו הכהנים והלוים לעבוד את עבודת בית אלהיהם, כונן זרבבל את “בית האוצר”⁴², אשר שמה יביאו בני ישראל את מעשרותיהם ואת תרומתם, ומשם יתנו אותם לכהנים וללוים. וישמרו בני ישראל להרים את המעשר ואת התרומה במועדם כל ימי זרבבל⁴³. אולם בכל כבוד הבית השני נפקדו ממנו דברים, אשר היו לתפארת בבית הראשון, הלא המה ארון הברית, אשר היה חמדת כל ישראל מימי משה והלאה, והאורים והתֻּמים, אשר היו על לב הכהן הגדול⁴⁴. ויתנו בקדש הקדשים במקום ארון הברית את “אבן השתיה”, אשר היתה קדושה בעיני ישראל⁴⁵.

בעצם העת ההיא אשר נפקדו מבית ה' לוחות הברית, לוחות האבן, החל ה' לכתוב את תורתו על לוח לב עמו, בתתו את רוחו בקרב שבי הגולה אשר שבו בימי דריוש וחלדי ורעיו בראשם, לשום את משמרת הטהרה, לִסְיָג לתורה כֻלה, ככל אשר שם דניאל את אִסַר מאכל פגולים למעז לכל המצוה. ויהי כי הטהרו הכהנים והלוים לעשות את הפסח, ויטהרו עמם גם האנשים השבים זה מעט מן הגולה, אשר חלדי טוביה, ידעיה ויאשיה בן צפניהו היו ראשיהם. ויראו רבים מן העם, אשר בענים ובעמלם בימי כמביז, עיפה נפשם לגויי הארץ ולדרכיהם באין מעצר לרוחם הקשה, וישיתו את ידם עם חלדי ואנשיו וכל שבי הגולה אשר שבו זה מעט “לדרוש לה' אלהי ישראל”, ויטהרו גם הם לאכל את הפסח. ותהי להם משמרת טהרתם לתחבולה להבדל מן העמים. ויקראו להם “הנבדלים מטמאת גויי הארץ”⁴⁶ המה אבות כת הפרושים, אשר היו אחרי כן חלב העם ופריו. הם המה האנשים, אשר החלו לשום את כל העם מקצה לשומרי משמרת הקדש, לעדת מלאכי ה' וגבורי כח עושי דברו, תחת אשר לפנים היו כמעט רק הלוים לבדם חיל צבא ה'.

ויתנו הפרושים האלה את לבם להנזר מדרכי הגוים ולדרוש ה' אלהי ישראל. ויעמד הדבר הגדול הזה לעולי בבל, לשמור את תורתם ואת מולדתם, ולבלתי התערב בגוים ככל אשר התערבו בהם עולי מצרים בראשית ימי השופטים. אפס כי דלה יד הנבדלים בימיהם הראשונים, ולא מלאה עוד כח לאצול מרוחם על העם, כי העץ אשר נטעו החל לבכר את פריו זה כששים שנה אחרי כן.

וזרבבל מושל בישראל לא ביד חזקה, כי אם בשבט מישור⁴⁷. וקרוב הוא, כי את שבעת בניו שם לשרים בארץ⁴⁸. ויקימו את זקני העם לשופטים בכל עריהם⁴⁹. ודריוש היה מחסה לבני ישראל כל ימיו, כי רוח כרש נחה עליו. ויהיו בני ישראל נאמנים למלכי פרס מאד, בזכרם כי הם היו הבונים, אשר שמו את לבם לבנות בחסדם את הנהרסות, אשר הרסו עריצי בבל באפם ובחמתם. על כן ששו הנביאים בעלות ביד דריוש, לדכא את בבל אשר הרימה את קרנה למרוד ולפשוע בו⁵⁰. בארץ ההיא בבבל שמו מלכי פרס את פניהם להושיב שם את ישראל לאלפים ולרבבות⁵¹.

אך בכל זאת לא היה שְלום ישראל שָׁלֵם גם בימים ההם, כי בארצו ישב לו האורב בתוך הבית, הלא הוא העם הקטן, עם הכותים, אשר גם בימי דריוש הטובים, עמדה להם מזמתם להטות בשחד את לב האחשדרפנים והפחות לבלתי הקם לישראל את המחשבות הטובות, אשר חשב עליהם מלך פרס. ויהי המעט כי לא העלו את המנחה למלאכת בית ה‘, כאשר צוה המלך, ויקומו ארבעה אנשים מראשי הכותים ושמותם תַּנְגַּנָה שַׁמְבָּבָה שַׁדְרַךְ וּבֹבְלוֹן ויתיצבו בראש אחיהם צרי יהודה ובנימן וירעו ויציקו לאבותינו ככל אשר השיגה ידם⁵². ותקצר נפש ישראל בעמלם בראותם, כי השלום והמנוח, אשר אותו הם דורשים רחוק מהם, כי אמרו בני ישראל לשבת לבטח עמם ולבלתי התגרות בם והמה כים נגרש לא נחו ולא שקטו. ויהי כי נבצרה מהם לשלוח בהם את ידם ושלחו בם את לשונם, על כן גם בהודות ישראל לה’ את חסדו על הרוָחה, אשר עמדה להם בימי דריוש⁵³, היה מבחר תחנתם להצילם ממוקשי און, אשר ישיתו להם מתי שקר בחלקת לשונם השנונה כחץ מות⁵⁴ ויהמו במר רוחם ויאמרו

אוֹיָה לִּי כִּי-גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם-אָהֳלֵי קֵדָר:

רַבַּת שָׁכְנָה-לָהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם:

אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה: ⁵⁵

ויתיעצו זקני העם וישלחו את זרבבל ואת חנניה ואת מרדכי⁵⁶ ועוד שני אנשים עמם, אל דריוש לצעוק חמס באזניו על צריהם. ויעתר אליהם המלך ברוב חסדו, ויחזק את דברו על הכותים בכתב הדת, אשר נתן, לבלתי היות עוד שטן לישראל ולהקים את כל הדבר, אשר פקד עליהם בידי תתני ושתר בוזני, אך מי יודע אם עשה דבר המלך החסיד הזה פרי, בהיותו רחוק מארץ ישראל ועבודת מלחמותיו תקפה עליו מאד. והאחשדרפנים והפחות החלו להחשב איש בעיניו כמלך אשר לחפצו אין מעצור. וגם אין לדעת עוד, מי עמד בראש העם, אחרי לכת זרבבל ארצה פרס? השב עוד לירושלם אם מת בבבל?⁵⁷ אך קרוב הוא מאד, כי אחרי זרבבל לא עמד עוד איש מבניו בראש עמו בארץ אבותיהם, כי אם בראש בני ישראל היושבים בבבל הסרה למשמעת מלכי פרס⁵⁸. על כן קראו להם העם “ראש הגולה” ובשפת ארמית “רישי גַלְוָתָא” ותגדל תפארת יושבי בבל בעמוד בראשם נשיא מבית דוד בן מלכי הקדם הנשאים והנערצים, וירם לבם בדבר הזה מאד⁵⁹ ויוסיפו יושבי בבל, אשר לא חדלה גם בעת ההיא להיות מושב משפחות שרי יהודה הקדמונים, להתחזק בגאון מולדתם, ולשמור את טהרת משפחתם כאישון עינם⁶⁰.

ואחרי זרבבל עמד הכהן הגדול⁶¹ בראש העם, אף כי גם פַּחוֹת הפקדו עליהם מטעם המלך. וימת יהושע בן יהוצדק הראשון לכהנים הגדולים, אשר כהנו בבית השני בשנת העשרים ושלש לדריוש מלך פרס (3261–499) ויכהן יויקים בנו תחתיו שש ושלשים שנה.

ימי פרס: דור מרדכי בן יאיר ומלאכי הנביא / זאב יעבץ

אופית אחשורוש וימי ראשית ממלכתו. צרי יהודה ובנימן נעשים לאגודה גדולה. מכה ומהומה באדום ומנוחה בארץ ישראל. מרדכי בשער המלך. אָפְיוֹ ואהבתו לעמו. אסתר בת דודו מלכת פרס. שכלה וטוב טעמה. מעלמת את מולדתה על פי עצת מרדכי. קשר על אחשורוש. מרדכי מציל אותו ממות. המן עולה לגדולה. עוז מרדכי והתרפסות יתר השרים לפני המן. מחשבת נקמת המן במרדכי ובעמו. גזרת כליה על ישראל. מאמצי מרדכי ותחבולות אסתר. חסדי מרדכי נזכרים לאחשורוש בזמנם. רום קרן מרדכי. מולדת אסתר נודעת למלך בזמנה. אחרית המן ובטול גזרותיו. גדולת מרדכי. רשיון מאת המלך לישראל להנקם בצורריהם. כבוד ישראל בעיני פרס ופחדם על אויביהם. רבים מעמי הארצות מתיהדים. מלחמת נקמת ישראל. נקיון כפי אנשי המלחמה. יסוד ימי הפורים בארצות פרס. אגרת הפורים. סרוב בארץ ישראל והסכמה לבסוף. שררת מרדכי וצדקתו. מות אחשורש ביד מבקשי נפשו. מלכות ארתחשסתא. אהבתו לישראל. נכבדי ישראל שרי ביתו. עדת ישראל בשושן. קהלות בכל מדינות פרס. דרכיהם הנבדלות מכל עם נכרות לעיני העמים. דת משה מְכֻבֶּדֶת בעיני גדולי פרס. כחם הפנימי וְהַקַיָם מֵחֵל להוָדע בגוים. תקף הרוח בבבל ורפיונה בארץ ישראל. מעוט הנבואה. לחם הפחה. הפחות והסגנים חורים ואדירים. מעל הגולה. נשואי הנשים הנכריות. בצע ומעשקות. נשך וכבוש נפשות. בצורת וארבה. גאלי הכהונה. דעות כוזבות. אמונת לב אגודת הנבדלים. אהבתם את התורה. מלאכי הנביא ותוכחותיו. מדברותיו על קדושת המשפחה. סתום החזון.

3275–3302

והמלך קשרקש אשר מלך תחת דריוש ואשר יקראו לו בני ישראל אחשורוש (3275–485) לא היה דומה לאביו גם בחכמתו גם בצדקתו, כי היה גבה לב מהיר חמה וחכם בעיניו¹, אף כי יש אשר התגנב אל לבו דבר מוסר². ויהי קרוב בפחזותו להרשיע כְּכמביז ולעשות את הטוב כדריוש אביו לפי חליפות הרוח העוברת עליו.

והרוח אשר נחה עליו בעלותו על כסא אביו, לא היתה רוח חן וחסד, כי לעת זקנת דריוש אביו התגלע ריב בקרב בניו על דבר ירושת העצר מי ישב על כסא אחריו. ובעצם העת ההיא קמו מהומות גם במצרים, כי התפרצו עוד הפעם וביתר עז מפני פרס. הן אמנם, כי במות דריוש הסתשְפֵש חזקה יד אחשורש על אחיו ועל בית אביו, וילכד את המלוכה, אך נפשו המרה, אשר שאפה נקם, לא במהרה נהפכה לנפש ברכה. אז הרימו צרי יהודה ובנימן ראש לחרוש רעה על שארית פלטת ישראל, וקרוב הדבר מאד, כי כל ימי דריוש עת קצרה יד הכותים לעשות רעה במקומם לעיני כל, הכשירו בסתר את מעשיהם לעת מצא, ויכרתו ברית במסתרים עם אחיהם אשר בארצות מכורתם³ ועם פלטי עמי הארצות, אשר סביבות ארץ ישראל, אשר נפוצו בכל מדינות פרס ומדי⁴. ויהי בעלות אחשורש על הכסא ותחזקנה ידיהם, כי הנקל היה בעיני המלך הזה למחות גוי מעל פני האדמה בעבור עליו רוח⁵. וזרבבל הגדול בעיני המלכים הראשונים, איננו עוד לשמור את צעדיהם. וירבו ברבות הימים “אויבי היהודים”⁶ ויהיו לאגודה גדולה מאד, אשר מצודתה היתה פרושה לעם עברתם בכל מדינות פרס ומדי. ויהי מספרם בכל הארצות האלה חמשה ושבעים אלף איש⁷ ויהיו להם בעלי ברית גם בשושן הבירה כשמונה מאות איש⁸.

ובכל היות המלך אחשורש איש תהפכות לא הרע לישראל, וחילו לא נגע בהם לרעה, בלכתו להכניע את מצרים המתפרצים מפניו. אך לעמת זה כבדה ידו על אדום אחות ישראל ואויבתו מאז, אשר היתה לו “לגבול רשעה”, כי הרס אותה וירוששה וישם את הריה שממה (3276–484). וישאו בני ישראל את עיניהם לרשת את הנגב ואת השפלה אשר החזיקה בהן אדום בגלות יהודה מעל אדמתה⁹. ככה כשלו אחד אחד כל שכני יהודה הרעים השאטים אותם מסביב. אך הכותים גברו בעת ההיא מאד, ויאמצו את כל כחם להרבות להם בעלי ברית להצר ולהציק לישראל להמעיטם ולכלותם.

אך בכל זאת לא אלמן היה ישראל גם בימים הרעים ההם, כי מימי דריוש ישב עוד בשער המלך, איש מזרע השרים הקדמונים, אשר הגלה עם יכניה ושמו מרדכי בן יאיר איש ימיני. האיש ההוא היה איש מצניע לכת מכסה דבר¹⁰. ושומר דרכו מבלי נטות ימין ושמאל¹¹. ויאמן בכל לב, כי לא יעלים ה' את עינו מן העם אשר בחר לו¹² וישם את לבו לקנות את לב המלך לאהבה את עמו, לא בתחבלות מרמה ובשפתי חנף, כי אם בישרת לב וברוח נאמנה¹³. ולא ארכו הימים וה' אִנָה לידו דבר, אשר נתן לו ידים להצמיח ישועה לעמו, ולגדוע את זרועות צורריהם. כי אחרי אשר נכונה הממלכה ביד אחשורש, הלך בשנה השנית למלכו מצרימה, ויכניעה וידכאה וישיבנה אל משמעתו (3276–484). ויהי בשובו מן המלחמה, ויעש משתה גדול מאד לכל שריו ועבדיו ולכל העם הנמצאים בשושן עירו (3277–483). ויהי באחד ימי המשתה וַתֶּמֶר אשתו המלכה ושתי את פיו, ותשב את פניו ריקם ותקע נפשו מעליה ויסירה מגבירה. ולמען הנחם אחריה, הפקיד פקידים בעצת עבדיו לאסוף כל נערה בתולה טובת מראה אל בית הנשים, אשר בשושן, למען יבחר לו המלך את הטובה בעיניו. ותלקח בין יתר הנערות גם הדסה, אשר גֻדלה בבית מרדכי. והדסה היא אסתר, היתה בת לאביחיל דוד מרדכי, ויהי במות עליה אביה ואמה, בעודה ילדה רכה מאד, ויאספה מרדכי אל ביתו, ויהי לה לאב. ותגדל אסתר בביתו ותיף מאד, ותהי נערה טובת שכל ומלאה חיל ועֹז¹⁴, ותנח עליה רוח חן וחסד וַתִּקֶן בנֹעם אשר על פניה את לב כל רואיה¹⁵. וככל אשר גדלה רוח החן השפוכה על מראֶיהָ ועל כל הליכותיה, כן רבה עַנְוָתָהּ¹⁶, ועל כל אלה עצמה אהבתה לעמה, אשר יקר לה מנפשה¹⁷. ויהי כראות אחשורש את הדסה ותדבק נפשו בה ויקח אותה לו לאשר וימליכה תחת ושתי ויקרא את שמה בשפת עמו אסתר¹⁸ לאמר: “אילת השחר”. ותהי אסתר למלכה (3282–478) על פרס ומדי. ויעש אחשורש משתה גדול לכל שריו, הוא משתה אסתר, ויתן מתנות גדולות לכל עבדיו ויעש הנחה למדינות.

ומרדכי השכיל לצַוֹת על אסתר ביום הלקחה מביתו, לבלתי הגד לאיש בבית המלך את עַמה ואת מולדתה, למען לא יִשָׁמֵר איש מצוררי ישראל מפניה, ותשמע אסתר לקול מרדכי, ולא הפילה דבר קטן או גדול ממשמעתה גם בהיות כתר מלכות פרס ומדי בראשה. וישם מרדכי את לבו לדעת את שלום אסתר, ותשם המלכה את התךְ סריסה, אשר הציג לפניה המלך למלאך נאמן להגיד למרדכי את שלומה ולקחת מפיו עצה לדעת מה לעשות לעמה.

ומרדכי שם את לבו לרתק את אחשורש בעבותות אהבה אל עמו. ויהי בשבתו בשער המלך, ותמצא ידו לשום את נפשו כלא שומע, ולבקר בסתר את מחשבות עבדי המלך ותחבלותיהם, כי רבים היו בין הסריסים שומרי הסף ובין השרים רואי פני המלך, אנשים אשר נטו אחרי אחֵי אחשורש, אשר התנשאו המה למלוך בעוד אביהם חי. ויחרשו האנשים האלה על אחשורש רעה. ויהי היום ויוָדע למרדכי כי בגתן הסריס¹⁹ ותֶרש אשר מרואי פני המלך²⁰ קשרו על אדוניהם לשלוח יד בנפשו²¹. וימהר מרדכי ויודע לאסתר, ותגד לאחשורש את הדבר בשם מרדכי. ויחקרו שופטי המלך, וימצאו כי אמת הדבר ויתלו את שניהם, ויכתבו את מעשה מרדכי לזכרון בספר זכרונות דברי הימים.

ותוצאות המלחמות בְּיָוָן, אשר לא הצליח בהן חיל פרס ומדי, השכיחו מלב אחשורש את שם מרדכי ואת מעשיו. ובימים ההם מצא חן בעיני המלך הנמהר ההוא, איש מזמות ואיש דמים ושמו המן בן המדתא האגגי²². וידע המן לגנוב את לבב אחשורש ותדבק בו נפש המושל הפותה הזה ויגדלהו על כל שריו ועבדיו, ויצו על כל עבדיו היושבים בשער המלך לכרוע ולהשתחות לו אפים ארצה. ויהיו בתוך עבדי המלך אנשים, אשר רעה עינם מאד בגדולת המן²³, אך מִכֻּלם לא ערב איש את לבו למנוע כבוד ממנו. ויהי מרדכי האחד, אשר מלאו לבו לבלתי השתחות לו, כי ידע מרדכי כי המן צורר הוא את היהודים, וכי ידו נתונה בסתר את אויבי המלך המתנקשים בנפשו²⁴. ויאמר להתגרות בו, למען אשר לא תבצר ממנו להפוך את ידו עליו, ולהצמיתו ולהפיל עמו את כל עדת אויבי עַמו. ויהי כי נבאש מרדכי בהמן, ויחקור למולדת מרדכי ויגידו לו, כי מבני ישראל הוא, ותבער חמתו שבעתים, ויאמר לעשות כלה בעם עברתו ולהשמידם מעל פני האדמה פעם אחת, החל וכלה. ויבא אל המלך, ויך את בני ישראל בלשון שנונה מאד, כי עם מרי הוא, אשר כל דרכיו ומשפטיו זרו מאד “ולמלך אין שוה להניחם”, ועתה “אם על המלך טוב יכתב לאבדם”. ויגד לאחשורש, כי נכון הוא למלא לאוצר הממלכה עשרת אלפים ככר כסף משלל העם הזה²⁵. ולא הרבה אחשורש הפוחז לחשוב מחשבות וימלא את ידי המן לכתוב על היהודים ולחתום עליהם בטבעתו, אשר נתן לו כטוב בעיניו. ותעבור עליו רוח נדבת תהו, ויתן להמן מראש את כל הבזה, אשר יבז מבני ישראל²⁶. ויהי בשלשה עשר לחדש ניסן בשתים עשרה למלך אחשורש (3287–473) ויצא מלפני המלך דבר מלכות אל כל האחשדרפנים והפחות, להשמיד את כל בני ישראל מנער ועד זקן, טף ונשים ושללם לבז, בשלשה עשר לחדש אדר לאמר, בעוד אחד עשר חדש.

ולמרדכי נודע הדבר בטרם יצא עוד על פני חוץ וילבש שק ואפר ויעבר את השמועה הרעה הזאת בכל תפצות ישראל, וירבו האמללים ההם צום ובכי ומספד. וימהר ויגל את אזן אסתר ביד התך סריסה הנאמן על הרעה הנשקפה לעמה ויחזק את דברו עליה, לשום נפשה בכפה ולבא לפני המלך, אף כי לא נקראה לו, ולהתחנן לו על אחיה. ויקרא מרדכי צום כדברי אסתר, ויצומו כל בני ישראל ויתפללו אל ה', כי יהיה עם פיה ותצם גם המלכה בתוכם.

ואסתר שתה עצות בנפשה, ותתחכם לבקש לה עצה, להעביר את רעת המן מעל ישראל. ותמצא כי אין דרך אחרת להכשילו ולהפילו, בלתי אם בהעבירה את רוח קנאת המן גם על המלך גם על השרים²⁷. ואף כי ידעה כי קשה כשאול קנאת אחשורש, ואחרית קנאה כזאת קרובה להיות מָוֶת לה, בכל זאת אמרה להאיר פניה אל המן לעיני המלך באמרה בלבה, כי באש קנאתו יִסָפֶה גם המן עמה, ובאבוד הרשע הזה תאבד עמו עצתו הרעה²⁸ ולעמה לא יבֻלע במותה, כי לא ידע המלך לפקוד עליהם את עונה, באשר נעלמה מולדתה ממנו. ויהי ביום השלישי לימי הצום אשר צמו כל עדת ישראל, אשר בשושן, ותלבש אסתר את בגדי מלכותה, ולא שמה לב אל מצות המלך, אשר צוה לבלתי בא לפניו כל איש ואשה מבלי הקרא, ותלך ותתיצב לפני המלך. וה' נתן את חנה בעיניו, ויושט לה את שרביט הזהב אשר בידו לאות, כי לא יחשוב לה לעון את דבר בֹאה. וידבר אליה רכות ונעימות, וישאלה לחפצה, ויאמר לה אם את חצי המלכות תבקש מידו ונתן לה בכל אות נפשו. ותגד לו כי כל שאלתה היא, כי יבוא הוא והמן אל המשתה אשר עשתה לו. ולא זר הדבר בעיני המלך ויצו למהר את המן לעשות את דבר אסתר ולבוא עמו אל היכל המלכה אל המשתה. ויהי במשתה היין ויוסף אחשורש לשאול את אסתר לחפצה במתק שפתים רב מאד, אך המלכה הנבונה מאד ראתה, כי בדבר אשר עשתה, לא עלתה עוד בידה לשנות את טעם המלך במאומה. ותשכל לשאל מאתו לבא גם מחר הוא והמן אל המשתה אשר תעשה להם שנית, ואם ישאלה מחר למשאלות לבה והגידה לו. העצה הזאת עמדה לה, לתת ענין בלב אחשורש לחשוב מחשבות ולתור בלבו, מה היא השאלה אשר תשאל ממנו ממחרת, ולהעירו ולעוררו ממנוחתו. ורוח המן מלאה שכרון לרגל הכבוד הגדול אשר נחל מידי המלכה, ויגבה את לבו וירם קרנו לבלי חק. ויהי כי לא ראה עוד כל מוקש בדרך גדולתו, בלתי אם את מרדכי היהודי, אשר לא קם ולא זע מפניו גם בשובו ממשתה המלכה ויט אזנו לקול אנשי סודו ויעש עץ גבוה חמשים אמה בתוך חצר ביתו, כי בכבודו הגדול בעיני המלך בטח, כי אם אך ידבר דבר אל המלך, ומלא את ידו לתלות על העץ את שנוא נפשו, וכי דוד מרדכי למלכה לא עלתה על לבו, כי העלימה אסתר את מולדתה. ולא ידע כי כבודו הגדול, אשר נחל בידי המלכה, היה למוקש טמון לו; כי גם אחשורש החל לשום לבבו על דבריו בהיות הליכות אשתו עם אוהבו זה זרות בעיניו מאד, ותדד שנתו ממנו בלילה ההוא. ולמען הפג את נדודיו, צוה להביא לפניו את ספר הזכרונות דברי הימים. אך גם לעבדיו לא הניחה גדולת המן לישון. ויהי כי ידעו את שנאת האגגי למרדכי, ויערימו לקרוא לפני אדוניהם את הזכרון הכתוב בספר, כי הציל מרדכי את המלך מיד בגתן ותרש, אשר התנקשו בנפשו להמיתו. הדבר הזה לא שב ריקם, כי עשה את אשר חָפֵצו וישאל המלך אם עשו למרדכי יקר וגדולה ויענו ויאמרו, כי לא נעשה עמו דבר²⁹. והמן בגדל לבבו לא ראה גם הוא שנה בעיניו, ויהי אך אור הבקר, וימהר אל חצר המלך ככפיר בוטח לבקש ממנו את נפש מרדכי לתלותו על העץ. אך המלך קדמהו בשאלה אחרת לאמר: מה יעשה לאיש, אשר מלכו אומר לתת לו כבוד? ויאמר המן בלבו כי אין זאת כי אם אותו אומר המלך לכבד על פני כל שריו ועבדיו לעין כל, באשר אין גדול בכל בית המלך ממנו. וירחב המן את נפשו מאד מאד ותהי הצתו, כי ראש השרים ילביש את האיש ההוא בגדי מלכות, וירכיבהו על סוס אשר רכב עליו המלך ביום עלותו על כסאו, והעביר אותו ברחוב העיר וקרא לפניו “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”. כמעט כלו הדברים מפיו ודבר המלך חזק עליו לאמר: מהר ועשה כן למרדכי היהודי ודבר אל תפל מכל דבריך! ויבהל המן, כי ראה כי פתאם חשך עליו השמש בצהרים, ויעש למרדכי איש עברתו ככל אשר צוה עליו אדוניו. ותרפינה גם ידי אוהביו ויחזו לו, כי מרה תהיה אחריתו. ואסתר היתה כלא יודעת דבר, ותשלח את סריסיה להביא את המן אל המשתה, אשר קראה לו מאתמול, אך המשתה הזה לא הטיב את לבו כמשתה הראשון. כי בשאול אחשורש גם הפעם את אסתר בלשׁון רכב מלאה אהבה מה שאלתה, הוציאה כל רוחה ותקרא בנפש מרה: “אם על המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד”. ויחפז המלך, ויתמה מאד וישאל בשלמי הרעה הגדולה הזאת? ומי ערב את לבו לעשות לה ולעמה כזאת? ותקרא בכל ע­ֹז: “איש צר ואויב המן הרע הזה”. וירא המן, כי כלתה אליו הרעה, וישתגע לנפול על המטה אשר אסתר עליה, להתחנן לפניה על נפשו, אחרי צאת המלך בחמת רוחו אל הגן. ויהי בשובו כרגע אל הבית ותבער בו כאש קנאתו, וחרבונה אחד מסריסי המלך, אשר קנא בהמן, מצא לו את הרגע ההוא לעת מצא להצמיתו ויאמר למלך, כי המן עשה עץ גבוה לתלות את מרדכי בחרות אפו עליו, מיום אשר הציל את המלך מיד מבקשי נפשו³⁰, ויצו המלך ויוציאו את המן ויתלוהו כרגע, אז קמה לדממה סערת לב אחשורש, אשר היה מיום אתמול כים נגרש. ואסתר, אשר הוסיף הפעם אחשורש אהבה על אהבתה לא שקטה עוד, כי מות המן היה רק פתח תקוה לאחֶיה ולא יותר. ותרא ראשית לה להציג את מרדכי לפני אישה ולהגיד לו, כי עצמה ובשרה הוא, וכי היה לה לאב, כי בטחה, כי יאמין המלך באיש, אשר מלט את נפשו מכף אויביו והיה לבו בידו כפלג מים להטותו להיטיב לבני עמו. ותקותה באה לה, כי בהודע לו דבר קרבת מרדכי לאסתר, שמח לקראתו וישימהו לראש שרי ביתו, תחת המן. ותתאזר אסתר עֹז ותפצר באישה, להעביר את רעת המן ולהשיב את המכתבים, אשר נפוצו בכל מדינות פרס, לעשות כלה בעמה ובמולדתה, וישמע לה ויתן את שאלתה, וימלא את ידה ואת יד מרדכי, לכתוב על אחיהם כטוב בעיניהם ולחתום בטבעת המלך. וַיִוָעַץ מרדכי ואסתר, כי אם ישימו לבם הפעם רק להציל את עמם מידי צריהם, מי יודע אם לא תצלח בידם פעם אחרת לעשות בהם כלה. על כן יש לישראל לעמוד על נפשם בעוד יד המלך טובה עליהם, לקדם את פני אויביהם ולעשות לצריהם, כאשר זממו הם לעשות להם. ויכתבו ויחתמו בטבעת המלך אל כל האחשדרפנים והפחות כי נתן המלך אחשורש ליהודים להנקם מאויביהם הצוררים להם המבקשים את רעתם בעצם היום ההוא, אשר אמר המן להשמידם, ויצא כתב הדת הזה בשלשה ועשרים לחדש סיון שבעים יום אחרי צאת כתב הדת הראשון. ויצאו בני ישראל מיגון לשמחה ויגדל כבודם מאד בעיני שרי פרס ומדי³¹ ורבים מעמי הארצות, אשר סביבות ארץ ישראל³² אשר יצאה להם שם בשנאתם את העם הזה, נחפזו להספח על בית ישראל, כי יראו לנפשם, פן יספו גם הם עם צוררי היהודים. ויהי בהגיע יום שלשה עשר לחדש אדר בשנת שלש עשרה למלך אחשורש (3288–472), נקהלו בני ישראל בכל מדינות פרס להלחם באויביהם ויכו בם מכה רבה מאד חמשה ושבעים אלף איש ביום אחד, כי הדת נתנה להם להנקם רק ביום ההוא מאויביהם. וגם בשושן הבירה הרגו ביום ההוא חמש מאות איש ואת בני המן תלו על העץ. ויען כי נותרו עוד שלש מאות איש בשושן מצוררי ישראל, נתן אחשורש לעדת ישראל, אשר בעיר ממלכתו גם את יום הארבעה עשר, לשלוח יד באויביהם וימיתו את שלש מאות צורריהם הנותרים, אך קרוב הוא, כי מרבית חללי ידי ישראל, היו בעמי הארצות אשר סביבות ארצם ובעם הכותים אויביהם בנפש. על כן יחשבו הימים האלה בעיני הכותים, אשר הם לבדם נותרו מכל הגוים ההם, לימי צרה ויגון עד היום³³. בהרג הזה אשר עשו בני ישראל באויביהם הוכיחו לעיני העמים כי לא עם דמים ואוהב חמס הם, וכי רק את ריב מולדתם רבו מיד מבקשי נפשם. ואף כי מִלֵא המלך אחשורש את ידם לאכול את שלל אויביהם ככל אַוַת נפשם, לא שלחו את ידם בבזה, כי לא היה נכון בעיניהם להתעשר בנקמת עמם. ויעשו בני ישראל אשר בכל המדינות את יום ארבעה עשר לחדש אדר, יום משתה ושמחה ובשושן עשו את יום החמשה עשר ליום טוב, ויקראו לימים ההם “פורים” על שֵׁם הפור, הוא הגורל אשר הפיל המן לאבד את עם ישראל בעצם הימים ההם. ויתן מרדכי את לבו לשום את ימי הפורים לחק בישראל וישמעו אליו כל בני עדת שׁושן³⁴, אך ביושבי ארץ ישראל לא קמה עוד רוח לקים עליהם את דבר הפורים, כי בכל התשועה הגדולה אשר הפליא ה' לעשות להם בידי מרדכי ואסתר, ובכל הרבותם חללי אויביהם בשלשה עשר לחדש אדר לא סר עוד פחד שכניהם הרעים מעל פניהם, אשר הרימו קרן משנת מות דריוש ובכל ימי גדולת המן ויגדילו עקב. על כן בבא אל יהויקים הכהן הגדול וראשי האבות אגרת הפורים הראשונה, אשר כתב מרדכי לעשות את הפרים לחקת עולם, יראו את קנאת עמי הארצות, אשר סביבותיהם ויענו את מרדכי במכתב לאמר: המעט ממנו הצרות הבאות עלינו יום יום מיד שונאינו, כי אומרים אתם להוסיף עליהן את חמת קנאתם, אשר תצלח כאש בראותם אותנו שמחים ביום אידם. אולם אחרי אשר שמעו כי העלו סופרי המלך את פרשת גדולת מרדכי על ספר דברי הימים למלכי פרס ומדי, ותחזקנה ידיהם ויקבלו ויקַימו את דבר הפורים על נפשם ועל זרעם לחק עולם³⁵. ולמן היום אשר נודעה לאחשורש מולדת אסתר ומרדכי בא לפניו, לא עזב עוד את חסדו עם בני ישראל כל ימי חייו. ויט את חסדו למרדכי וילך הלוך וגדול³⁶, עד כי באחרית ימי אחשורש שם אותו למשנה³⁷ ויאהב כל בית ישראל את מרדכי, כי את כל כבודו בעיני המלך שם לכלי חפץ בידו, לשחר את טובת עמו ושלומו ואחשורש לא נמלט מן הרעה, אשר חרשו עליו זה ימים רבים שומרי הסף ורואי פני המלך, ואשר הצילו מרדכי ממנה. וימת בשנת העשרים (3295–465) למלכו בידי ארטבן ראש שומרי הסף ובידי שְׁפַמִיתֵר רואה פני המלך. ויערימו הקושרים להרשיע את דריוש בן המלך הבכור ולתת את דם אביו בראשו וַיָמֶת ארתחשסתא אחיו הצעיר את דריוש בדמי אביו. ויהי אחרי מות דריוש ויתנכלו הקושרים להמית גם את ארתחשסתא ויבֻקש הדבר וימצא, כי ארטבן ושפמיתר הרגו את המלך אחשורש, והם הם הזוממים לקחת את נפש בניו. ויכם ארתחשתא וימיתם וימלך תחת אביו.

וארתחשסתא אשר יקראו לו העמים ארתקשרקשש, ראה את שנאת שומרי הסף ורואי פני המלך לבית אביו ואת שנאת בני ארטבן שומרי הסף לו, בקומם עליו למלחמה בתחלת מלכותו³⁸, ויזכור את אמונת מרדכי היהודי ואסתר המלכה אשר הצילו את נפש אביו מיד שומרי הסף ורואי פני המלך, ויגדל את חסדו לבני ישראל כל ימיו ויכבדם³⁹ וישת מהם לשרי ביתו⁴⁰.

ומלבד העדה הגדולה, אשר היתה לישראל בשושן⁴¹, רבו קהלות יעקב בכל מדינות פרס ומדי⁴² הקרובות והרחוקות⁴³ ואף כי דברו מרביתם ארמית, נצרו עוד מכל משמר את שפתם העתיקה, עד כי פתשגן כל כתב הדת, אשר נתנה המלכות לכל עמי המדינות, נתן לבני ישראל “ככתבם וכלשונם”⁴⁴. אולם אף כי מפֻזר ומפֹרד היה ישראל בעת ההיא, היו נִכָּרים בדתיהם השונות מדתי כל עם⁴⁵, ויעבדו את ה' בכל לבבם ויספרו בעמים את כבודו, עד כי גדל שמו בגוים.⁴⁶. ונדיבי מלכי עם פרס העם האחד בימי הקדם, אשר המעיט את מספר אליליו מאד, כבדו בלבם את דת ישראל⁴⁷, אך עצם דרך בני ישראל זאת, הנבדלת מדרכי יתר העמים, גזלה את שנת צורריהם מעיניהם, ותהי להם לפתחון פה להבאיש את ריח העם הזה בעיני כל הגוים⁴⁸, כי יתרון מוסר ישראל היה להם דבר זר מאד, אשר נלאתה רוחם הקצרה לכלכל אותו. ובכל שנאתם את בית ישראל, תקפה עליהם דעת לא ידעו שחרה, כי לא יוכלו גוים רבים ועצומים לעם הקטן והדל הזה וכל הנחרים בו לא ינקו⁴⁹. ואשר הגו העמים בסתר לבבם, אותה ראו בני ישראל בעין בוחנת, כי ראו עיניהם, כי כל כלי משחית עליהם לא יצלח, כי הגלות המאבדת את כל עם, היא עמדה לו לחיות את רוחו בקרבו, וכי נכלי צרריו, אשר התנכלו לו להשפילו ולהכחידו שבו ריקם. ויש אשר חרב שונאיהם, אשר שלפו עליו שבה אל לבם. ויאמינו אמונת אֹמן בעצמת עמם, כי לא תִכָחֵד לעולמי עד, ככל אשר האמינו באלהי עולם, כדבר הנביא, אשר דבר בימים ההם:

כִּי אֲנִי יְהֹוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם:⁵⁰

ויבטחו באלהי אבותם, וידבקו בתורתו וילכו בה, ותהי בבל, ראש מושבות בני ישראל במדינות פרס ומדי למקור התורה.

בארץ ישראל רפתה רוח יראת ה' בדור ההוא, כי הנבואה, אשר היתה למקור חיי רוח בישראל, הלכה הלוך וחסור והפחות אשר קמו אחרי זרבבל, למדו את דרכי שרי פרס אשר התהלכו עמם, ויכבידו על אחיהם וישימו עליהם מס כבד, להביא “ללחם הפחה”⁵¹ יין וחטים וארבעים שקל לגלגלת או לבית⁵². ואיש כי יבא לפני הפחה והביא לו מנחה ממיטב בקרו או צאנו⁵³. ונערי הפחות וסריסיהם העומדים לפניהם, לקחו להם קרנים לעשוק ולרוץ את העם⁵⁴. ולמען גדל כבודם ולמצא חן בעיני מרום העם, הרימו מקרב המשפחות הנכבדות אנשים וישימו להם למשנים ויקראו להם סגנים⁵⁵. ואת גדולי יהודה שמו לחורים, ככל אשר היו נכבדי השבט הזה בימי מלכי בית דוד האחרונים⁵⁶. ותכון עוד הפעם מפלגת שרים בישראל. ויהיו המה אדירי⁵⁷ העם אשר ידם היתה בראש לכל דבר הקהל ימים רבים גם לטוב גם לרע. וילכו גם הם אחרי עיניהם, אחרי לבם ואחרי בצעם, ויהיו למוקש לאחיהם גם במוסרם הפרוע אשר הפריעו בעם גם במעשקותיהם.

ובימים ההם לא חדלו עוד “המעלות” לאמר, מחנות ישראל העולים מבבל ארצה ישראל, עד כי שמו נדיבי העם לכרות בארות בדרך, למען השקות את הנוסעים מים⁵⁸. ויתענו מאד עוברי הדרך הרחוקה הזאת, ותכבד מאד יד העמל והטלטלה, ותך השמש על הנשים הרכות וידל בשרן ויפן הודן⁵⁹. ויהיו בקרב העולים אנשים, אין לב, אשר שכחו את בריתם את נשי נעוריהם, וישאו עיניהם אל נשי הכותים ויתר הגוים השאננות והרעננות, ויהי בראותם כי החורים והסגנים שרי העם, זונים אחרי עיניהם ונושאים להם נשים ביד רמה מבנות עמי הארץ⁶⁰, מאין פנות אל דברי התורה, ותחזק יד אנשי הבליעל בקרב העולים ויעשו גם הם כמעשיהם, וישאו גם הם את בנות הנכר להם לנשים. וישחתו רחמיהם וישלחו מעל פניהם את נשיהם האמללות, על לא חמס בכפן, בלתי אם על היות בהן לרעה יד עמל הדרך, אשר התענו בה עמהם. ותמלאינה המעשקות האלה את כל הארץ בכי ואנקה ותפרוצנה גם אל המקדש, ותעלינה שם את צעקתן השמימה⁶¹. ויקראו סופרי הקדש לדבר הנתעב והאכזרי הזה “מעל הגולה”⁶². ובעיני חכמי ישראל גדלה התועבה הזאת כמעשה השִטים⁶³ “ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה”.

ויהי המעט מן הסגנים, כי מראה מעשיהם היה לעם למכשול עון פלילי, ולפרץ נבעה בבית ישראל, וימלאם לבם לשום את עשרם למוקשים לדלת העם עובדי האדמה ולמשכם ברשת בחבל הכסף, למען יתעמרו בהם ובזרעם לעבדים אחרי כן. ויהי המעט, כי היה קהל העם בארץ אבותיהם עבדים לפרס “ותבואתם מרבה למלכיה המושלים על גויתם ובבהמתם כרצונם”⁶⁴ ויחזיקו ויתעמרו בם גם אחיהם עצמם ובשרם. והשנים היו שנות בצורת⁶⁵, הארבה פשט על הארץ והגפן שִׁכֵּלָה⁶⁶. ויוסיפו הסגנים בהַוַת נפשם עוד רעה על רעת אחיהם, כי במוט יד האכרים בשנת הצרת ולוו כסף מן הסגנים העשירים לשלם את “מדת המלך”, אשר יאמר לה “מגדה” לקנות דגן ללחם ביתם, ונתנו האכרים להם לערבון את שדותיהם ואת כרמיהם, או גם את בניהם ואת בנותיהם⁶⁷. ובבא יום השלומים ויד האכר לא תמצא לשלם את מַשֵׁה ידו וגרש אותו הנושה מנחלת שדהו וכרמו והתנחל הוא בה או יכבוש את בנו ואת בתו לו לעבד ולשפחה. ויקשיחו העריצים האלה את לבם מאחיהם האביון וילכו המה הלוך וגדל, והעם – הלוך ודל.

ומלבד מעל הגולה, אשר המר את לב כל יראי ה‘, נוספו “גאלי הכהונה”⁶⁸ כי הכהנים תופשי התורה אשר להם להיות למופת עמם בצדקתם, לעמוד על ריב, למשפט העשוק מיד אחיו העושק אותו, השחיתו את דרכם מאד בימים ההם, וילכו גם המה בדרכי הסגנים גם לתועבה גם לרשע. וישאו גם הם להם נשים מבנות עמי הארצות⁶⁹, ויעשקו גם הם את אחיהם, ויתנו גם הם להם את כספם, למען יכבשו את שדותיהם ויתעמרו בבניהם⁷⁰. ויהי הנקל בעיניהם לעשות את הרעות, אשר עשו החורים והסגנים ויוסיפו עליהן רעות, אשר רק ידם לבדה מצאה אותן לעשות, בהיות המה הכהנים עובדי עבודת בית ה’. וישביתו כל כבוד ומורא מבית האלהים⁷¹ ויקראו בזדונם לקדשי המזבח “לחם מגאל, אֹכל נבזה”⁷² ויתנו להקריב כל זבח נמבזה ונמס⁷³, ויבזו בדבר הזה את שם ה' ואת עבודת מקדשו, על כל קראו לכהנים אשר בימים ההם “בוזי שֵׁם ה'”⁷⁴. וישחיתו הכהנים את דרכם בימים ההם, כאשר השחיתו חפני ופינחס באחרית ימי השופטים. וככל אשר חללו את קדשי ה' בדבריהם ובדרכיהם, כן הניחו גם את המשפט לארץ, כי הורו שקר וישאו פנים בתורה. אך הבוז הזה, אשר בזו לכל דבר קדש, שב אל חיקם, כי קלו מאד ויהיו נבזים ושפלים בעיני העם⁷⁵ וימנעו מהם את מעשרותיהם ואת תרומותיהם, גם מהיות הכהנים בזוים בעיניהם מאד, גם מפני יד הבצרת אשר כבדה עליהם גם מהיות מרבית בני העם מתרפים להקים את דברי התורה⁷⁶ כי דרכי הסגנים והכהנים עוללו עלילה זרה מאד לנפש העם כלו. הן אמנם כי לעבודת האלילים לא היה מקום עוד בישראל, אשר הטהרה רוחו בכור הברזל בגלותו, אך לב העם אשר היה נפגע בימים הקדמונים בכל עת רעה בחזון שקר ותרמית אליל, הֻכה בימים ההם בדעות נמהרות, אשר הנחיל להם דמיון מראה עובר. ויהי בראותם כי העריצים המתעמרים באחיהם עושים חיל והולכים וגדלים, וישתוממו ויקראו “איה אלהי המשפט” ויאמרו אין זאת, כי אם “כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ”⁷⁷. ועד מהרה היו הדעות האלה למעשים, ויגמרו כמעט ללכת גם הם בדרך רע באמרם: “ועתה אנחנו מאשרים זרים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו”⁷⁸ ויהיו קרובים לפרוק מעליהם כל עֹל תורה ומוסר, באמרם “אך שוא עבוד אלהים ומה בצע, כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדרנית מפני ה' צבאות”⁷⁹. ודברי רוח אלה לא אחרו לתת את פִּרְיָם, כי רבו מעט מעט מכשפים ומנאפים, נשבעים לשקר, עושקי שכר שכיר, אלמנה ויתום ומטי משפט גר⁸⁰. ויהי הפרץ הולך ורחב.

וקהל הפרושים המה הנבדלים מטמאת גויי הארץ אשר התחזקו הם הפעם להחזיק בברית אלהיהם בכל עז, היו מתי מספר וידם דלה ויהיו על מעשיהם לחזק איש את אחיו⁸¹ ולנחמם, כי טובים הם בעיני ה' כאשר ייטב בן נאמן בעיני אביו ולדבר על לבם, כי גדולות נכונו להם מיד ה' להיות לסגלה ולמופת לעובדי אלהים⁸² באמת בקהל עמם. ויצֻרו ויחתמו תורה ותעודה באגדתם. ככל אשר נצרו ישעיהו בן אמוץ ובני הנביאים בימי אחז הרעים. וישימו את פניהם לחזק איש איש את לבו ואת לב רעהו⁸³ בתורת ה' ובמעשה מצותיו לכל חקתן בפתגמים מלאים ונמרצים, אשר שננו לנפשם ובתוך עדתם הקטנה מבית, לתעב ולשקץ את ארחות השקר, אשר דרכו בהן רשעי הדור⁸⁴, ואת הבצע⁸⁵, ולהחזיק בכל עז בתורת האלהים ומצותיו אשר הן מקור האמת⁸⁶, הצדק⁸⁷ והאמונה⁸⁸. וידברו נשגבות על ערך התורה כי ימיה כימי השמים והארץ היא וכמוהם תכון לעולמים.

לְעוֹלָם יְהוָה דְּבָרְךָ נִצָב בַּשָּׁמָיִם:

לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד ⁸⁹

וכי כל מצותיה לעולם יֻסָדו⁹⁰. ותהיינה להם המצות אשר תורינה את חפץ ה' במעשי האדם, למראה דמות דרכי חפצו בכל היצור אשר יצר, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ולכל הליכות העולם, אשר הן תוצאות חקות האלהים הנעלות אשר קצותיהן תראינה בתורה.

בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה         וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ: ⁹¹

גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה         נִפְלָאות מִתּוֹרָתֶךָ: ⁹²

על כל שמו להם את הפרשיות הראשונות אשר בספר התורה למוצא דעת אלהים ודרכיו⁹³. ויאמינו בלב שלם בתושיה הרבה הצפונה בכל מצוה ולא התאוו בלתי אם טוב טעם ודעת לבא עד תכונתה⁹⁴. וישקדו על התורה יומם ולילה⁹⁵ ותהי היא לבדה כל שעשועיהם⁹⁶ מנעמיהם⁹⁷ ואוצרותיהם⁹⁸, ששון לבם⁹⁹ ואור עיניהם¹⁰⁰ עצתם¹⁰¹ ועזרתם¹⁰² ותדבק נפשם אל תורת אבותיהם אשר הכירו, כי זכה וטהורה¹⁰³ היא מאין כמוה, באהבה עזה מאד¹⁰⁴, ויתחזקו לכונן את כל דרכיהם על פיה¹⁰⁵, ועל הכל להדריך את בניהם בדרכיה הישרות¹⁰⁶, כי מעט מעט החל אמון הבנים להיות לראש חפצי העדה הזאת. אך בכל הרוח החיה המתפעמת בקרבם, לא נראו מעשיהם בלתי אם מקיר אגודתם וביתה, ולא שלחו אצבע החוצה לחדש את רוח העם, בדעתם, כי קצרה ידם. רק אחד נמצא בדור ההוא אשר הרים כשופר קולו להגיד לעמו את פשעם בדברים נמרצים מאד, הלא הוא מלאכי הנביא. הוא הכה בשבט פיו את הכהנים אשר השחיתו את דרכם¹⁰⁷ ויערך לנגדם את דמות כהונת אהרן בקדושתה ובטהרתה, אשר קרא לה “ברית הלוי” מחזה מול מחזה אל מול ברית הלוי אשר שחתוה, לאמר, אל מול כהונת דורם המחוללת בידם¹⁰⁸. ויקנא קנאה גדולה כאש על “התועבה” אשר נעשתה ביהודה ובירושלם"¹⁰⁹ לאמר, על העול הנעשה לנשים העזובות אשר שִלחו מעל פניהם אנשי הבליעל הזונים אחרי עיניהם וידבקו בבנות הנכר. מה עצמה רוח החן אשר שפך הנביא בזה על נשואי בנות ישראל, אשר קרא להם “ברית אבות, קדש ה' אשר אהב”¹¹⁰, כי ה' הוא העד על הברית אשר כרת איש ישראל עם בת ישראל אשת נעוריו חברתו ואשת בריתו¹¹¹. וכי הזרע אשר יתן ה' לו מבת עמו הטהורה, כזרע אלהים יחשב¹¹². ויתן לחרפה לאלה ולחרם את האיש הבוגד באשתו, וַיָעַר את אזן העם למוסר לבלתי לכת בדרכי הבוגדים¹¹³. ומה יפו ומה נעמו דבריו, אשר דבר על לב עמו להיות תמימים עם נשיהם בנות עמם

הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָֻּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ

מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ. ¹¹⁴

ומי יודע אם הדברים האלה הנעימים והנמרצים גם יחד, לא היו למקור טהרת חיי המשפחה לישראל, אשר נשמרה בעצם תֻּמה וחֻמה ובעַנְוַת חן ובצניעות רבה מאד בבתי הפרושים לדור דור¹¹⁵.

גם אל הדעות הנפתלות שם את לבו להשביתן מלב עמו¹¹⁶. אפס כי דברי הנביא הגדול הזה, לא היו נשמעים לקהל העם, ואף כי רעה לא עשו לו, מצאו את לבבם להשיב על דבריו¹¹⁷. כי אמר ה' לחתום חזון בעת ההיא מישראל ולקרב את היום אשר אותו התאוה משה איש האלהים בקראו: “מי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם”¹¹⁸ ואשר אליו נשא ירמיהו את נפשו בהנבאו: “נתתי את תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה'”¹¹⁹ כי כלתה הנבואה את מלאכתה אשר עשתה זה כשש מאות שנה מימי שמואל הרמתי, כי הבשל הבשילה את פרי רוח ישראל מאד מאד, בהכשירה את לבו למוסר תורת משה, ובהכינה את דרכיו ללכת בחקות החיים אשר בה. וזה האות מה גדלו מעשי הנביאים, כי גם בסור העם מן הדרך הטובה בימי מלאכי, לא שב עוד ללכת אחרי אלהים אחרים. אפס כי משקל טרם היה לרוח העם בימים ההם, על כן מצאו להם מורי שקר ידים, להפיץ בתוכו תורות און ונבלה, והכהנים והעם השחיתו את דרכם, וישאו "הנבדלים לדרוש את ה' אלהי ישראל את עיניהם, וינהו אחרי איש, אשר ישלח ה' לפניהם לפנות דרך, אשר ילכו בה. וינבא מלאכי, כי עוד מעט יבא מלאך הברית, אשר הם חפצים, איש האלהים אשר עז מלך בידו, לשום את פחדו על רשעי הארץ, הוא יטהר את בית ה' מחטאות כהניו, והוא ישיב את עמו לדרך הטובה והישרה¹²⁰. וידמה הנביא האחרון בנבואתו זאת על הכהנים, אשר בימיו, אל איש האלהים, אשר בא אל עלי להגיד לו, כי לא יטוש ה' את עבודתו ביד כהני הדור ההוא, אשר העוו את דרכם, כי אם הקם יקים לו כהן נאמן, אשר יעשה כאשר בלבבו וכנפשו¹²¹, כי אמנם הקים ה' כהן מורה לפתוח את כל בתי ישראל למצות ה‘, ולהפיץ את התורה בקרב כל ישראל, לבלתי היות דעת התורה למשמרת רק ביד הכהנים לבדם, ככל אשר הקים את שמואל הלוי למלא ידי אנשים מכל שבטי ישראל למגידי דבר ה’ ויכל מלאכי את הדבר הגדול אשר החל שמואל הרמתי, ויהי הוא האחרון לכל נביאי ה‘, ויחתום את נבואתו ואת נבואת כל הנביאים אשר היו לפניו בזכרון ראשית ישראל ובחזון אחריתו; במצות משמרת ראש קדשי בני ישראל, הלא היא תורת ה’.

זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְּחֹרֵב

עַל-כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:¹²²

ובאחרית התעודה, אשר יעד ה' לעמו להטיב לו באחרית הימים.

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיּהָ הַנָּבִיא

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:¹²³

ושני הדברים האלה לאות ולמופת הם לישראל, כי משמרת התורה ואחרית הימים, אשר יקראו לה חכמי ישראל “ימות המשיח”, הן הנה ראשי משא נפש הנביאים. אך התקופה היקרה הזאת, אשר היתה לתפארת ולמקור דעת אלהים ומוסר השכל גם לישראל גם לחסידי כל העמים נחתמה בימי מלאכי ואף כי עוד עמדו נביאים לישראל¹²⁴ לא עלו עוד דבריהם על ספר, ותכלינה שנות החזיון וההגיון לישראל ותחלנה שני הדעת והמעשה, אשר תדע כל נפש מבית יעקב את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה.

עזרא. צביונו ומעשיו. כבודו בעיני מלך ושרים. געגועי אגודת הנבדלים אל בואו. שם פניו ירושלמה. זכוי ארתחשסתא אותו לעשות סדרים בארץ אבותיו. נדבת המלך ויועציו לבית המקדש. פטור משרתי המקדש מכל מס, פרשגן חנשתון. צאת עזרא ומחנהו. רפיון הלוים. קנס עזרא שקנס אותם. צום על נהר אַהֲוָא. ביאת עזרא לירושלים. גדולתו וכבודו בעיני האחשדרפנים ושמחת יראי ה' בבואו. מאמצי כחו לרומם קרן אחיו. פחד הסגנים. הוראת פיהם על דבר מעל הגולה. רושם דבר זה. הנבדלים נועדים אליו. אֶבלו, תפלתו ומדברותיו. עוז שכניה בן יחיאל. שבועת שרים. תקף פקודת עזרא לכל העם להִוָּעֵד. דברי עזרא אל העם. שלוח הנשים הנכריות. תחבולות עזרא ליפות ולקדש את חיי הבית בישראל. תקון שני וחמישי לימי הכניסה. תקון קריאת התורה ברבים. תקון בתי כנסיות. בטול כתב לבונאה וקדוש הכתב האשורי. יסוד הסופרים למורי העם. תעודתם, מלאכתם ופקודתם. משמרת ספרי התורה בידם. עטור סופרים ומקרא סופרים. המָסורֶת או המסורה. פרסום ההלכות שנאמרו למשה מסיני לכל הקהל. המבינים. יויריב ואלנתן ראשי המבינים. אבות סופרים. ראשית התרגום וראשית המדרש. דברי תורה ודברי סופרים. יסוד בתי ספר ומנוי הסופרים למורים.

3302–3016

ובבבל איש משרי הכהנים מלא רוח אלהים, ושמו עזרא מבני שריה. ויכן האיש את לבבו לדרוש את תורת ה' ולשחר את מעשה פִקודיה בקרב עמו וללמד בישראל חק ומשפט¹. ויצר מכל משמר את כל תָּו וכל הגה בתורת משה הכתובה על ספר, לבלתי גרוע איש ממנה ולבלתי הוסף עליה אף נקודה דקה. אך לא אל הכתב לבדו יִחֵד את כל לבו, כי שם את עיניו אל מעשה המצות, לפרוט אותן לפרטיהן, להעמיק בהן ולהרחיב אותן ולסדרן במערכותיהן. ועל שם שני ראשי מעשיו אלה, קראו לו בני ישראל עזרא הסופר² – שֵׁם אשר שני פתרונים לו: “סופר מהיר בתורת משה”³ ו“סופר דברי מצות ה' וחקיו”⁴. ויתן ה' את חנו בעיני המלך אתחשסתא ובעיני כל שריו, ויכבדוהו מאד⁵, ויקראו לו “סופר תורת אלהי השמים”⁶. ויהי כי ידעו יראי ה' אשר בירושלים “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” את צדקת עזרא, את חכמת אלהים אשר בקרבו ואת כבודו הגדול מאד בעיני המלך. וישאו את נפשם ליום אשר יבא אליהם ירושלמה לחדש ברוחו הטהורה ובידו החזקה את כבוד התורה ועבודת ה‘⁷ אשר חללו הכהנים והעם במעלליהם. ויהי כי בא אליו דבר אנשי ירושלים וַיִוָעַץ לקחת עמו קהל גדול מן הכהנים והלוים ומראשי העם למען תמצא ידו להפקיד אנשים כאשר עם לבבו גם על מלאכת הקדש גם על המלאכה החיצונה. וידבר על לב ארתחשסתא, וימלא את ידו לבקר את עדת ישראל, אשר בארץ יהודה ובירושלים השומרים הם את תורת אלהיהם אם לא, ולהקים שופטים ושוטרים וללמד תורה בישראל⁸, ולקחת עמו את כל המתנדב ללכת מן הכהנים והלוים ומן העם, ולהעלות עמו את הכסף ואת הזהב, אשר יתנדבו בני ישראל יושבי בבל לבית ה’. ויהי המעט מן המלך הרשיון הזה, וירם הוא ויועציו תרומת זהב וככסף לאוצר המקדש, ויפקד על סוכני אוצרות הממלכה אשר ב“עבר הנהר” לתת לעבודת המזבח את כל אשר ישאל מהם עזרא. ואת משרתי בית ה' מגדול ועד קטן פטר מכל מס. וישם ענש אחד על כל עובר את תורת אלהי ישראל אשר ביד עזרא, ועל כל עובר את דת ממלכת פרס ומדי⁹. ויכתבו סופרי המלך את כל הדברים בכתב הדת, ויחתום עליהם המלך בטבעתו ויעתיקו ממנו נִשְׁתְּוָן ויתנו ביד עזרא הסופר. ויקבץ עזרא מישראל נכבדי עם ראשים לבית אבותם לעלות עמו. ויעל עזרא הוא ואנשים מראשי העם וכל ההולכים ברגליהם כאלף וחמש מאות איש לבד מנשים וטף¹⁰, באחד לחדש ניסן בשנת שבע לארתחשסתא (33–2–458). ויהי בבואם אל נהר אַהֲוָא ויחנו שם, ויפקוד את האנשים אשר ברגליו ולא מצא שם איש מבני לוי, וישלח מראשי העם אשר אתו אל עיר כָּסִפְיָא הקרובה אל אדו ואחיו ראשי המקום לשלוח להם מן הלוים אשר שם. ויבאו מהם רק כארבעים איש, תחת אשר מן הנתינים בני הגבעונים, ארחו לחברת העולים מאתים ועשרים איש. וירא עזרא כי רפתה מאד רוח הלוים מעבודת הקדש וישם לחק לבלתי תת העם עוד את מעשר תבואתו ללוים, כי אם לכהנים¹¹. ואחרי כן קרא עזרא צום ויצומו כל העם אשר עמו, ויתפללו אל ה‘, כי ישמור אותם בדרך הרחוקה אשר המה הולכים¹². ויסעו מנהר אהוה בשנים עשר לחדש ניסן וילכו ארבעה חדשים וכל פגע לא מצא אותם בדרך. ויבאו באחד לחדש אב ירושלמה¹³, ויעלו צאן ובקר לעלות על המזבח ביום הרביעי לבאם. ויהי בהשקל על יד סוכני המקדש הכסף והזהב הרב, אשר נתן המלך ויועציו ועשירי בני ישראל אשר בבבל ביד עזרא, ובהנתן כתב הדת אשר בידו אל האחשדרפנים והפחות ויראו יראי ה’ “הנבדלים מטומאות גוי הארץ” כי גדול כבוד איש האלהים בעיני המלך ושריו, וירחב לבם ותחזקנה ידיהם וישמחו לראות, כי בא האדון, אשר הם מבקשים¹⁴.

וישם עזרא את לבו בארבעת החדשים הראשונים לשבתו בירושלם אל המלאכה החיצונה. וישת ידו עם שרי המלך, ויט את לבם, וימריצם לעשות את מצות ארתחשסתא אדוניהם, לכונן את בני ישראל, ולתת להם את כבודם ואת משפטם באשר הם עָם, ולעשות לבית המקדש את כל הדברים אשר פקד המלך¹⁵, לרומם אותו ולהעמיד חרבותיו. ותאורנה עיניהם בראותם כי נתנה להם מחיה מעט בתת להם מלכי פרס גדר ביהודה ובירושלם ויתד במקום הקדש¹⁶.

ועל הסגנים נפל פחד אלהים בראותם את כבוד עזרא וגדולתו בעיני מלך ושרים. ויהי אחרי כלותו את מלאכתו בדבר דתי המלך, אשר נתנו בידו, וידעו כי עתה ישים את לבו אל הליכות העם ואל דרכיהם פנימה. ויבאו המה ראשונים לכל העם¹⁷, ויגידו לו את דבר הנשים הנכריות, אשר נשאו רבים מן העם, ויתנו תודה, כי יד הסגנים ראשונה במעל הזה, ויהי כשמוע עזרא את הדבר הרע הזה, ויקרע את בגדיו ויאספו אליו כל “הנבדלים מטומאת גויי הארץ” להתיעץ מה לעשות¹⁸ ויקם עזרא לפנות ערב, ויעל קרוע בגדים עד לפני בית האלהים, ויכרע שם, ויפרוש כפיו ויתפלל שם בקול גדול, וַיְשַׁו בתפלתו, את כל העוברות על עם ישראל עד היום ההוא, ויחשוב את עון נשואי הנשים הנכריות לראשית לכל תועבות עמי הקדם, אשר ישובו בני ישראל להטמא בהן כבראשונה אם לא ימהרו להטהר ממנו¹⁹. התפלה הזאת עוללה מאד לנפש העם, אשר נקהלו שם. ויקם שכניה בן יחיאל²⁰ אחד מן השרים וישם את נפשו ואת השרים למשמעת עזרא, לכרות ברית להוציא את הנשים הנכריות כדבר התורה וכעצת עזרא והנבדלים מטמאת גויי הארץ מתי סודו. ולא אחר עזרא הסופר, וַיַשְׁבַּע את שרי הכהנים והלוים, ואת שרי העם לעשות כדבר שכניה. ויאסוף את השרים ואת הזקנים אל אחת מלשכות המקדש וַיִוָעַץ עמם לאסוף את כל העם ירושלמה, וימלא את ידם בתקף השלטון, אשר נתן לו המלך אתחשסתא ויעבירו קול בפקודה נמרצה מאד, כי כל אשר לא יבא לשלשת הימים, יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה²¹. ויקבצו כל העם בעשרים לחדש כסלו, מכל ערי ישראל, ירושלמה אל רחוב בית אלהים, אף כי היום יום גשמים היה. וישא עזרא הסופר את קולו ויתחנן אליהם לשום כבד לאלהי אבותיהם, ולהבדל מן הנשים הנכריות. ויען כל העם קול אחד: “כן, כדבריך עלינו לעשות!” אך יען כי הימים ימי גשמים והמלאכה לא ליום או ליומים, על כן יעצו לשוב איש לעירו, והזקנים והשופטים אשר בערים, יבדילו את אנשי עדתם מבנות גויי הארצות ועין השרים תהיה על זקני הערים, כי לא יתרפו בדבר הזה. ויעתר עזרא לדברי הקהל, ויפקד אנשים מראשי האבות למלאכיו עושי דברו, להשלים את חפצו הגדול הזה. ויחלו ראשי העם את הדבר הזה באחד לחדש טבת, ויכלו את מלאכתם באחד לחדש ניסן ביום מלאת שנה תמימה לצאת עזרא הסופר מבבל (303–457). ויעמד לעולי בבל המעשה הגדול הזה, אשר עשה עזרא להבדיל כל ערב מישראל, לבלתי הנקש אחרי עמי הנכר ואחרי גלוליהם, ככל אשר נדחו אחריהם אבותיהם עולי מצרים.

ויחשוב עזרא מחשבות לחבב את בנות ישראל על בעליהן, בהשתמר יפין, לגדלן לבנות חיל שומרות משמרת הבית. וישם לחֹק על הרוכלים אשר היו בארץ בימים ההם²², כי יסבו גם בערים הקטנות, להמציא לנשים גם את תמרוקיהן. ועל הנשים שם למצוה להשכים לאפות בבקר בבקר פת חמה ולכבס את הבגדים ביום החמישי לשבוע, למען שום לכל איש ישראל את נוֵה צדקו לנוה נחת וּרוָחה לבלתי שעות עיניו החוצה אל חמדת הנכר. ויתן את לבו גם להרבות את האהבה בין איש ישראל ובין אשת עמו גם לקדש את האהבה ההיא. וידרך גם את הגברים גם את הנשים בדרך מצותו, אשר נתן להם להצניע לכת ולהנזר מטומאת זמה²³. ותחל למן העת ההיא לנוח רוח חן תֹם וענות צדק על בנות ישראל ורוח טהרה באהלי יעקב, אשר לא סרה עוד עד היום הזה.

ולמען הצג בשער משפט, שם לחוק לשופטי הערים, לשבת למשפט ביום השני וביום החמישי לשבוע²⁴ ויהיו שני ימי השבוע האלה למן היום ההוא “ימי כניסה”²⁵ ליושבי הכפרים, ויביאו בשני הימים ההם את המקחות ואת השכר אל הערים למכור אותם, למען תמצא ידם להגיש את משפטם אל השופטים הנועדים בשני הימים ההם, בהיות לאכר ריב עם רעהו.

אך מכל התקנות האלה גדלה התקנה העומדת לעד, אשר תקן לישראל לקרא בתורת האלהים ברבים בשני ובחמשי לימי השבוע בעת, אשר גם בני הכפרים נאספים אל הערים לממכר תבואתם ולמשפט, וביום השבת לעת מנחת ערב²⁶, עת אשר ינוח העם מעמל ימי המעשה, ולבם טוב עליהם. כי עד העת ההיא לא קראו בני ישראל בתורה באזני כל הקהל, בלתי אם אחת לשבע שנים בחג הסכות במועד שנת השמטה²⁷. ותשכח כמעט התורה מפי המון העם, אולם למיום שים עזרא לחק לקרא בספר התורה ברבים שלש פעמים בשבוע, החלה לרומם את לב העדה כלה. ותחשב הקריאה למן העת ההיא לעבודת אלהים, ויבנו בתים לה בכל עיר ועיר, להאסף ולקרוא שם בתורת משה. ויקרא בתי הקדש האלה “מועדי אל”²⁸ ואחרי כן קראו להם בתי כנסת ויהי “מקדש מעט” אשר שמו להם בני ישראל בבבל²⁹ למופת לבתי הכנסת, אשר החל עזרא לבנות בארץ ישראל.

ויהי כי ירא עזרא הסופר פן יבאו הכותים בערמתם, גם אל הבתים האלה כמשפטם תמיד, לאמר: ככם נדרוש לאלהיכם כי תורה אחת לשנינו, ויעבר את הכתב העברי העתיק, אשר החזיקו בו גם הכותים מאז וישם תחתיו את הכתב האשורי, אשר עלה עמהם מאשור, לכתב ספר התורה בישראל עד היום הזה³⁰. וַיַעֲמֵד חבל סופרים אשר הלכו בדרך עזרא הסופר, ויהיו לשומרי ספר התורה בעצם תמו, וישימו את כל לבם, לנצור את אמרת ה' הצרופה מכל ספחת ומכל פחתת³¹ ויהגו כל סיג מספרי הקדש, ויטהרו את ספרי התורה והנביאים אשר ביד העם מכל אות, אשר ידעו בה, כי עודפת היא ויקראו החכמים הבאים אחרי כן למעשה הסופרים הזה “עטור סופרים”³². ומלבד עטור הסופרים אשר נראה פעלו על הספר, שמו את לבם, ללמד את העם את הקריאה הנכונה, ויקראו לקריאה הזאת הברורה והמבוארת “מקרא סופרים”³³. ויורו את העם לדעת פרק בהגותם בתורה, ולשום רֶוַח בין מאמר למאמר. ותהיינה מלין אשר מצא אותן כתובות ולא הזיזו אותן ממקומן, כי אם למדו את קהל קוראי התורה והנביאים, לבלתי קרוא אותן. ויש אשר מצא והנה מלה אחת נעדרת, וילמדו את הקהל להשלים אותה בפיהם בתוך הדברים הכתובים בקראם אותם³⁴. וישימו לחק על כותבי התורה לבלתי שַנות אף אות אחת קלה מכתבי הקדש, לבלתי החסר את המלה המלאה, ולבלתי מלא את החסרה, אף במקום אשר לא ישתנה טעם הענין בדבר הזה מאומה³⁵. ויקראו לכל דרכי הסופרים האלה “מְסורה”³⁶ כי מסור מסרו אותן לדורות הבאים לבלתי נטות מהן ימין ושמאל, ויש אשר קראו להן “מָסוֹרֶת”³⁷, כי מאסורת היו, לאסור ולקשור את החקים אשר נאמרו מפי משה מסיני לאהרן ולבניו, אל דברי התורה הכתובה בידי משה איש האלהים.

כי אל הדבר הזה שם עזרא הכהן את כל לבו להוציא את דעת החקים האלה, אשר נתן ה' למשה מסיני, ואת משמרתם מידי הכהנים, אשר בידם לבדם היו שמורים ומופקדים עד העת ההיא, ולעשות אותם לקנין הגוי כלו כעם ככהן, ולהורות אותם לכל קהל ישראל לעשותם; כי גם צפניה הנביא גם יחזקאל בן בוזי, אשר היה גם הוא מבני אהרן, החלו לקרוא חמס על הכהנים אשר “חמסו תורה” ויחשבוה כקנין, אשר אין לכל ישראל חלק ונחלה בו זולתם, עד כי צרה עינם, ולא שמו לב להורות את דרכיה ואת מצותיה לעדת ה‘, אשר הפקיד אותה בידם להיות לרועים נאמנים לה³⁸ והנביאים האחרונים חגי וזכריה ומלאכי כבר החלו להורות זער שם זער שם את העם³⁹. ומפי חגי, אשר תורת החקים היתה ראש מעשיו⁴⁰ נשמרו דברים בפי זקני מורי ישראל עד היום הזה⁴¹. אך עזרא הסופר שם דבר זה לכל חלקו בחיים, ויכן את לבו לקראת המעשה הגדול הזה ימים רבים, בעודו יושב בבבל, בדעתו, כי מלאו ימי העם בימיו, להיות לממלכת כהנים וגוי קדוש, כאשר דבר עליהם ה’, בתתו להם את תורתו. כי ימי גלות בבל פקחו את עיניהם לראות ולהכיר, כי נבדלים הם מיתר עמי הקדם ברוחם, במולדתם ובכל תכונתם, וכי לעולם לא יוכלו להיות לבשר אחד עם העמים האחרים. ולמני אז רבו האנשים, אשר שמו את עיניהם ואת לבם אל תוכם, ויתחזקו להיות לעם על פי התעודה אשר יעד ה' להם מראשית היותם. והאל הקורא את הדורות מראש, התוכן לבות אנשי מעשהו, הקים להם בדור ההוא את מלאכו עושה דברו, את עזרא הכהן, להשׁלים את הדבר אשר החל משה ולהודיע את החקים אשר הפקיד משה רק בידי הכהנים והלוים לכל בני ישראל כלם מקציהם ועד קציהם. על כן היה שֵׁם עזרא לתהלה ולברכה בפי חכמי ישראל כשם משה איש האלהים⁴².

ובדרך מעשיו ידמה עזרא הכהן הסופר מאד מאד אל שמואל הלוי הנביא: לשמואל יקרא יראת ה' ואהבת עמו מכבוד בית אבותיו הלוים, ויקם ויבחר מבחורי עמו לנביאים מגידי דבר ה‘, מבלי בקר המבית הלוי הם, אם מיתר שבטי ישראל. ובאהבתו את ה’ ואת תורתו, לא שם לב, כי בדבר הזה המעיט את כבוד מטה בית אבותיו הלוים, אשר הם לבדם היו מורי העם עד העת ההיא⁴³. ועזרא הכהן אשר תורת ה' גדלה בעיניו מכל יקר, לא שת לב גם הוא לכבוד בית אביו ואחיו הכהנים, וינח בידם רק את עבודת בית ה' לבדה. ויעמֵד מקרב בני עמו גם אנשים אשר לא מן הכהנים והלוים הם למבינים⁴⁴ ולסופרים להורות את העם את דברי התורה, אשר לא הועלו על ספר, ואשר עד העת ההיא ידעו אותם רק הכהנים והלוים לבדם.

אולם בכל היות כל מגמת עזרא לעשות את כל ישראל ליודעי תורה ולהקים מורים מתוך כלם, בכל זאת ראה, כי אין דרך אחרת לפניו בראשונה, בלתי אם להקים את מרבית המבינים המורים מן הלוים, באשר עד העת ההיא היו הם והכהנים שומרים משמרת התורה ויבא עמו מבבל שני אנשים מבינים, אשר לא היו מבית הלוי ושמותם: יויריב ואלנתן⁴⁵, אך שאר המבינים היו מבני לוי⁴⁶. ותהי תעודת המבינים, אשר יקראו להם העם “סופרים” לכתוב את ספרי הקדש על פי המסורת, ולהפיצם בין העם ולקרא אותם לפניהם בקהל עם, ולתרגם אותם באזניהם ללשון ארמית, אשר בה דברו דלות העם בימים ההם. ויהי התרגום לכלי חפץ לסופרים לבחר להם את המלה הנכונה, לבאר בה היטב את הדבר המקֻבל למשה מסיני, עד כי יעלה מאליו מתוך דברי הכתוב⁴⁷. אך מלבד התרגום, אשר השמיעו באזני העם כלי הכין עזרא את לבבו ואת לבב חכמי עמו “לדרוש את תורת ה'”⁴⁸ ולחקור את הנכונה מפי כתב התורה ממבטאיה ומליצותיה, ככל אשר ידרוש איש את הדבר הנעלם ממנו מיד רעהו היודע אותו. ויקראו בני ישראל את פרי המחקר הזה דְרָש או דרשה, ולכללו קראו “מִדְרָשׁ”⁴⁹. ולמען הבדל בין הדברים המפורשים בתורה, אשר ירוץ כל קורא בם ובין הדברים המסורים למשה מסיני, אשר הורו עזרא והבאים אחריו, קראו לדברים הכתובים “דברי תורה” ולדברים המסורים “דברי סופרים”⁵⁰. ויש אשר קראו גם לתקנות אשר תקנו מימי עזרא והלאה “דברי סופרים”⁵¹ או “מעשה זקנים”⁵².

אך למען הכשר את כל העם לתלמוד תורה, לא היה די רק לקרא את התורה באזני העם, אשר גדלו והיו לאנשים, כי אם לגדל את הילדים בעודם רכים, אל התורה, אל המצוה ואל המוסר. לדבר הזה היה עזרא הראשון, אשר שם את לבו, כי עד העת ההיא היתה המצוה על כל איש ואיש ללמד את בנו תורה⁵³. אך לא תמיד נעשתה המצוה הזאת כמשפט, כי מרבית העם הלא עיניהם איש אל עבודתו. ורבים הם האנשים אשר לא חנן אותם ה' די כשרון להדריך את בניהם, ואף כי בדורות הרבים אשר שעו עיני העם אחרי גלולי הנכר, היה האמון נטוש ועזוב מאד מאד. הן אמנם כי הנביאים הגדולים שמואל הרמתי, אליהו התשבי, אלישע בן שפט וישעיהו בן אמוץ שמו לב אל נערי בני ישראל לגדלם לאנשי מופת, אנשי אלהים⁵⁴, אך המה יחדו את לבם רק אל היחידים השרידים, אשר חכמת אלהים היתה יצוקה בם, להקימם למורי הדור כֻלו וגם למורי הדורות הבאים. ואֵמון הטף ובני הנעורים היה עוד ככלי, אשר אין דורש לו, כי כל עוד, אשר לא השליך העם את שקוצי עיניו, היתה תעודת הנביאים להקדים את רפואת הכלל לרפואת הפרט, לאמר לכלות את השמיר ואת השית מן העם, מן העדה ומן הבית בטרם ישלחו את ידם לפקוד את השורקה הרכה העולה שם. ואת חפץ התעודה הזאת לצרוך כבור את ישראל ולהבדיל כל ערב זר ממנו, החלו גדולי ישראל להשלים למיום בא גלות צדקיהו בבלה, עד בא עזרא על אדמת אבותיו. אז שם עזרא הסופר את לבו לשום שארית למשא נפשו, לנצור את התורה בקרב ישראל ויקם בית בירושלם ללמד שם את הבנים תורה ומוסר⁵⁵. ויפקד את הסופרים למורים, וישכל לתת את מלאכת האֵמון לכבוד בעיני הסופרים, וישם לו לחוק להרבות את הסופרים למורים, למען יתחרו איש ברעהו באמרו: “קנאת סופרים תרבה חכמה”⁵⁶ ויהי בית הכנסת, בית המשפט ובית הספר לשלשה בתי משגב לרוח ישראל עד היום.

[קנאת הכותים. בריתם עם האספסוף העמוני והאשדודי ועם הערבים. סנבלט החורני טוביה העמוני וגשם הערבי. חיל שמרון. קשר על ירושלם. שרפת בתי הכנסיות בכל הערים. פרצות בחומת ירושלם ושרפת שעריה. שרפת שערי חומת המקדש וקלקול קשוטיו. בזה ושבי בכל הארץ. בטול מעשי עזרא. לעג וחנופה למכשירים ביד הכותים. הסגנים שבים מאחרי עזרא ונוטים אחרי הכותים. חתון הסגנים בכותים “בעלי שבועה”. נביאי שקר שמעיה בן דליה ונועדיה הנביאה. עוז אגודת הנבדלים ואמונת לבם. אהבתם העזה לתורש. אמרותיהם הנעלות. מסע חנני עירה שושן. נחמיה אחיו בן חכליה משקה המלך. רשיון המלך לנחמ' ללכת ארצה יהודה ולהיות שם לפחה. אופית נחמ' עֻזו וטהרתו. גדודי סנבלט וחבריו בבא נחמי‘. תחלת בנין החומה. עלילות הכותים. חלוקת מלאכת הבנין בין יושבי ירושלים ובין יושבי הערים. תקוני משמר לבונים ומפני האויבים. זעף סנבלט ולעג טוביה. קשר הכותים על נחמי’ ועמו. קוצר רוח העם. תלונת יהודה בן הסנואה. דברי נחמי' לחזק את העם. מתן כלי מלחמה לבונים. תקון חיל “הנערים”. סדור קהל הבונים בסדרי צבא ערוך למלחמה. זעקת דלת העם מפני נושיהם. קנאת נחמי' ואָלָתו. מחילת הסגנים את חובותיהם ופריקת עֻלם מעל העם. נכלי סנבלט ונבלות שמעי' בן דליה. אגרות הולכות ובאות בין טוביה העמוני ובין חורי יהודה. כלות בנין החומה. חומת ירושלם משמר לכל קדשיה. תרועת ישראל ושבר רוח הכותים. הכותים מתיאשים מהתגבר על ישראל. תפארת חנכת החומה. אזהרות במשמר העיר ושעריה. תחבלות נחמי' להרבות יושבי ירושלם. בקור ספר היחש הראשון וגורלות.]

3316–3317

והכותים צוררי ישראל ראו, כי עזרא סגר מפניהם גם את בתי עמו גם את כל קדשיהם, בהוציאו את הנשים הנכריות ובשנותו את כתב התורה, ויחר אפם מאד וישמרו עברתם לעת מצוא, להנקם בעם עברתם.

ובמצרים רבו מאד המהומות. וירב ארתחשסתא לשלוח שמה את צבאותיו להכניע את שאון הגוי הגדול המתפרץ מפניו, ולא עשו תושיה. וישלח את מגביש שר צבאו הנאמן, ויכבד את ידו על מצרים בשנת שתים עשרה לארתחשסתא, ותשקוט הארץ חמש שנים. ובשנת שבע עשרה למלוך ארתחשסתא שבו המצרים לשאת ראש, וישלחו רסן מפני מלכות פרס. וילך הפרץ הלוך ורחוב, עד אשר פרקו מקץ ימים רבים את כל עֻלה מעל צואריהם.

ויראו הכותים את רפיון ידי שרי הצבאות, וכי עיני המלך מסבות לעת כזאת מנגד עזרא ועמו, בהיות לבו רק אל המתפרצים, ויחזק לבם, וישיתו ידם עם פלטי גויי הארצות עם יתר העמוני ועם האספסוף פלטי הפלשתים, אשר נשארו עוד באשדוד¹, ועם הערבים השוכנים בנגב יהודה, ויוָסדו ראשי שלשת העממים האלה, סנבלט החורוני ראש הכותים וטוביה העמוני, אשר היה עבד² בימי נעוריו, וגשם הערבי לסוד אחד, להרע ולהצר לישראל בכל מאמצי כחם. ויהי בראותם, כי ידי חיל פרס מלאות עבודה, ועיני שריהם נשואות הנגבה אל מצרים, ויבחרו להם מקרבם אנשי צבא, אשר קראו להם “חיל שמרון”³. ויהי העם הקטון והבזוי לעם ערוך מלחמה⁴. ויהי ברבות העזובה מאד בממלכה, וישאלו בקוסמיהם ויתגודדו על בני ישראל, וימלאו את כל הארץ חמס ושד, ויניחו את כל חמתם “במועדי אל” המה בתי הכנסת, אשר החל עזרא הסופר לבנות בארץ וישרפו אותם. ויפרצו פרצות רבות בחומת ירושלם⁵ ויציתו אֵשׁ בשעריה. ויבאו הזרים גם אל מקדש ה', ויחללוהו וישחיתו בקרדומות את מעשה צעצועיו, וישרפו את שעריו באש. ובערי המדינה בזזו בז וישבו שבי. וירעו לישראל רעה גדולה. ויהי המעט לישראל, כי נָבֹזו עריהם, וירושלם היתה כמעט לשמה, ואש נצתה במקדשו ויהיו גם כל הסדרים, אשר סדר עזרא, צפוים לכליון חרוץ, כי כל מגמת פני הכותים היתה לבלתי היות דבר, אשר יפריד בין ישראל וביניהם, בדעתם, כי רק אז יבא הגוי הזה אל קרבם, ושבעו מֵחֶלְבּוֹ וּמִדִשְׁנוֹ. על כן לא שקטו הכותים גם אחרי הניחם את חמתם בעם חרמם. ויכעיסו את לב העם העשוק בלעגם אשר לעגו למאמצי כחם, אשר התאמצו לכונן מעוז לתורתם ולמולדתם, לבלתי התערב בשכניהם, כי אמרו כי במעט דברי לצון ולעג, יָסֵבו את לב העם אחורנית מאחרי מוריהם הגדולים. ותוסף החרפה אשר חרף עם נבל זה את אבותינו, להכאיב את לבם מכל העמל והיגון, אשר שבעו מידם. ויהי כי נשא המשורר הקדוש מבני אסף קינה⁶ על התלאה הזאת ויקרא:

עַד-מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֵף צָר / יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח:

זְכָר-זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף יְהֹוָה / וְעַם-נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ:⁷

קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ / זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי-נָבָל כָּל-הַיּוֹם:⁸

תְּשִׂימֵנוּ מָדון לִשְׁכֵנֵינוּ / וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ:⁹

מלבד הלעג אשר הכאיבו בו את לב כל ירא ה' ואוהב עמו בישראל, היה לכלי חפץ בידם גם החֹנף, אשר בו עשו חיל מדור דור. וידעו לגנוב בחלקת לשונם את לב החורים והסגנים, לתת ידיהם עמם ולהיות לעם אחד, כי השרים ההם נתנו יד תחת עזרא הסופר, רק מיראתם אותו. ועתה אחרי אשר סר פחדו, ידעו ראשי הכותים ועמי הארצות, כי במעט חונף ובמעט לעג יסבו את לב החורים והסגנים מאחרי תורתם ומולדתם. את התעודה הזאת יעד לו טוביה העמוני, בן העם אשר בעלים מלכו היה ראש צוררי ישראל האורבים לו לבלתי היות לו עוד שארית בארצו¹⁰, אך עמון שבתה מהיות גוי זה כמה, אולם משרש נחש יצא צפע קטן ונבזה, ושמו טוביה העמוני, אשר ידע להחליק את לשונו המלאה חמת עכשוב, ולקנות לב נכבדי בני יהודה לבא בברית עמו ועם הכותים, ולהיות לו “לבעלי שבועה”, ויקח לו אשה מבנות שכניהו בן ארח אחד משרי ישראל; ויוחנן בן העמוני הזה לקח לו אשה את בת השר משֻלם בן ברכיה¹¹ בן מְשֵׁיזַבְאֵל¹² מבני זרח בן יהודה¹³ אשר דודו פתחיה בן מֵשזבאל היה ראש שרי המלך ביהודה¹⁴. ויתלקטו אל הסגנים הבוגדים ואל הכותים, אנשים אשר היו לנביאי שקר, לסכל את עצת הדבקים בטהרת תורתם ומולדתם, ולרפות את ידי העם מכל דבר חָיִל. ויהי אחד מן הנבלים האלה, איש בצע מזמה ומרמה ושמו שמעיה בן דליה בן מהטבאֵל, אשר כח היה בפיו ללכוד בדבריו גם אנשי חיל אנשי מופת, ולהוליכם שולל להאמין בו רגע קטן¹⁵. ולמען הטות לב הנשים, קמה אשה נביאת שקר ושמה נועדיה¹⁶. וקרוב הדבר מאד, כי אנשי הבליעל האלה אשר התאמרו כי נביאים הם התגדלו באזני העם בעוז מצחם הנחושה, גם על עזרא הסופר איש האלהים, אשר הוא היה הראשון, אשר קמו מימי שמואל, אשר לא בשם הנבואה הורה את העם.

אולם אף כי אנשים מן הסגנים הזונים אחרי תועבות גויי הארץ, הריעו וירימו קרן, לא סרו “הנבדלים מטומאת גויי הארצות” מדרכם ימין ושמאל, ויוסיפו להתחזק בכל חקי אלהים ותורתו ככל אשר הורה להם עזרא. ויהי בהתיצב אנשי ברית הכותים לשטן להם בדבר הזה, ויחזקו איש את יד רעהו להשליך את נפשם על תורת ה' היקרה להם, וידברו רמות ונשגבות על מצות ה' ועל פקודיו היקרים להם מכל יקר ומכל הון ומכל חמדת החיים¹⁷. וישאו את מכאוביהם ואת חרפתם, אשר השביעום צורריהם באהבה וברצון; אך לא באלה הרפו צריהם מהם, כי נמצאו אנשׁי חיל בקרבם, אשר התחזקו להביא רַוְחָתָם ותשועתם מן המקום, אשר באה להם עזרתם זה כשלש עשרה שנה.

ויקם אחד מן השרים, הנחשבים על עדת הנבדלים, ושמו חנני בן חכליה. וירד הוא ואנשיו ארצה פרס, ויבא אל שושן הבירה בחדש כסלו. ויגד לאחיו השר הגדול נחמיה משקה המלך, את כל התלאה אשר מצאה את אחיו בני עמו. ונחמיה בן חכליה איש חיל ובר לבב מאין כמוהו וגדול לפני אדוניו¹⁸. וישמע נחמיה בן חכליה את הדבר הרע הזה ויתאבל ויבך ויצם, כי אהב האיש את עמו ואת ארצו מנפשו, ויפלו פניו מאד. ויהי בחדש הרביעי לבוא חנני בחדש ניסן, וייטב לב המלך ארתחשסתא וישאל את נחמיה “מדוע פניך רעים”. וימצא נחמיה את לבבו, ויגד לו את כל צרת עמו, וַיַפל תחנתו לפני אדוניו, כי ישלחהו ארצה יהודה לבנות את ירושלם עיר קברות אבותיו, ויתן לו המלך את שאלתו בעין טובה וישימהו לפחה בארץ ישראל¹⁹. ויתן בידו אגרות אל פחות “עבר הנהר” כי יעבירהו שלום עד מחוז חפצו. וישלח עמו המלך גם שרי חיל ופרשים.

ונחמיה היה איש, אשר כל דרכיו משפט, חיל ועוז. איש יודע את ערכו²⁰ ואת ערך מעשיו הטובים²¹, ובכל זאת לא גדל בעיניו כבודו וכבוד בית אביו²², ורק כבוד עמו ושלומו יקר לו מכל יקר²³. ובראותו דבר עָוֶל או פשע לא יכול להתאפק ויבא בריב. ויש אשר לא משל ברוחו, וירם יד על עושי הרעה, מבלי שים לב לכבודו ולגדולתו²⁴, כי רוחו היתה טהורה ותמימה וכל דופי וסלף נלאתה לכלכל אף רגע.

והשמועה באה אל סנבלט וטוביה, כי אחד משרי ישראל בא, ובידו אגרות לכל פחות עבר הנהר, וירע הדבר בעיניהם. ונחמיה לא בא אל ארץ אבותיו, כאשר בא עזרא הסופר לפני שלש עשרה שנה בהמון רב ובכבוד ובתפארת, כי אם במתי מעט²⁵ (3316–444) ולמען כסות דבר, נעצר בביתו בימים הראשונים לבואו. ותהי ראשית צאתו מביתו באישון לילה, אחרי כלות שלשה ימים לשבתו בירושלם, וָיָּתר את הפרצות אשר נפרצו בחומה וָיָשֹׁב. והסגנים והכהנים והעם, אשר ידעו את כבוד האיש ואת ערכו, ויספרו את צעדיו לא ידעו אנה הלך ועל מה הלך.

ויהי אחרי שובו, ויגד להם את לבבו ואת יד המלך הטובה עליו, וידבר על לבם וישיתו את ידם עמו גם העם גם הסגנים, כי גם בין הסגנים, אשר מרביתם השחיתו דרכם, היו אנשי אמת ויראי אלהים²⁶, אשר לא נטו אחרי הכותים. וקרוב הוא כי נחלקו השרים לחצי, ורוח רעה היתה שלוחה בין אדירי העם. ויהיו בתוכם אנשים, אשר לא נטו את שכמם לאדונים הקשים, אשר התנשאו לקחת להם קרנים בימי העזובה²⁷.

וסנבלט וטוביה וגשם שמעו כי היה לב העם אחרי נחמיה. ויתהפכו הנבלים האלה בתחבלותיהם, וישוו את פניהם כאנשים נאמנים אל בית המלך ארתחשסתא, אשר זה מעט פשעו בו, ויקראו החנפים: “מה הדבר הזה אשר אתם עושים? העל המלך אתם מורדים?”²⁸. ונחמיה איש האמת והכבוד, אשר געלה נפשו בנבזים האלה, מלא פניהם קלון ולא שעה אליהם וישם אל המלאכה פניו לבנות את חומת ירושלם ולבצר אותה, כי ידע כי לא תהיה תקומה לבני ישראל מפני האספסוף פליטי העמים השאטים אותם מסביב, בלתי אם בהיות ירושלים משגב עז לכל קדשיהם סגור ומסוגר לעת מצא מפני כל פריץ.

ובהיות מספר הכותים ובעלי בריתם מספר האויבים האורבים למלאכה, נועץ נחמיהו, לבלתי החל את הבניה במקום אחד. וימד את מקום החומה סביב סביב, וישם את המלאכה על יושבי ירושלם ועל יושבי ערי יהודה ובנימין²⁹. וידבר על לבם, כי יבנו כלם איש איש את מדתו בעת אחת. וישם כבוד לאלישיב הכהן הגדול, לגשת ראשונה אל המלאכה. ויבן הוא ואחיו את שער הצאן ויקדש אותו. וימהרו כל העם ויקרבו גם המה והכהנים³⁰ והלוים³¹ והנתינים³², ויבנו איש את מדתו במקומו, ויש אשר התנדבו לבנות שתי מדות³³. וגם אנשים מן השרים בעלי ברית הכותים בנו בחומת ירושלם³⁴. ואחד שרי פרס הגדולים, הלא הוא פחת כל עבר הנהר, בנה גם הוא מדה אחת³⁵ לכבוד נחמיה אשר ראה, כי גדול כבודו בעיני המלך.

ויבנו כל המתנדבים את מדותיהם בעת אחת, על כן מהרה המלאכה מאד, ולא עברו ימים מספר, והנה כל המדות בנויות אשה אשה לבדה. וימהרו וישימו הבונים את פניהם, ויסתמו את הפרצים, אשר בין מדה לרעותה, למען קשר את כל המדות הבודדות לחומה אחת עזה ובצורה, ותעל מהרה ארוכה למלאכה. ויהי עוד לא הגיעה השמועה לאזני הכותים, והנה החומה נקשרה עד חציה, ולא חסר עוד דבר, בלתי אם לסתום את הפרצים אשר בין המדות, אשר היו למוסדות חצי החומה הנשארת.

כשמוע סנבלט את הדבר הזה ויתגעש מאד, כי לא עלתה על לבו כזאת וישחק וירגז, וילעג ויכעס. וטוביה העמוני הוציא את רוחו בדברי לצון, ויאסוף סנבלט וטוביה בָלט, את ראשי האספסוף הערבים, העמונים והאשדודים לבא שנית להלחם על ירושלם. וַיִוָעצו לבלתי עלות עליה ביד רמה, כי אם להתחרש ולבא עליה בלט ולהחריד אותה פתאום. ויגֻנב הדבר אל בני ישראל הקרובים מקום העמים הקטנים האלה, וימהרו ויבאו אל נחמיה, ויגלו את אזנו ויגידו לו כל המקומות אשר יאמר האויב להשתער משם על ישראל. ויהיו אנשים אשר קצרה רוחם לשמע הקשר ולמראה המלאכה, אשר עוד רבה היא ואיש מן השרים ושמו יהודה³⁶ בן הסנואה משנה פקיד העיר³⁷ להם לפה; אך נחמיה בטח באלהי אבותיו. ויהי אחרי התפללו הוא וכל העם לה‘, כי יהיה להם למחסה, ויתן ביד אנשי החיל קשתות, רובים ורמחים. ויפקד אותם למשמרותיהם סביבות העיר. ויחזק את לבם בדברים מעטים ונמרצים, ליום מלחמה. ויקרא: "את ה’ הגדול והנורא זכורו והלחמו על אחיכם בניכם ובנותיהם נשיכם ובתיכם"³⁸. ויהי כשמוע הכותים כי נחמיה ועמו מתאזרים לקראת המלחמה ביד רמה ולא במסתרים, ויסגו אחור וישובו למקומם, כאשר ינוסו הצללים מפני האור.

למן העת ההיא הבדיל נחמיה מן העם נערים גבורי כח, להיות גם עליו גם על העיר למשמר. ויהיו לצבא קטן ערוך מלחמה כתבנית “חיל שומרון”. ויהיו סרים תמיד למשמעת נחמיה פחת ישראל ולמשמעת השרים הקרובים אליו³⁹, ויתן גם להם רמחים ומגנים, קשתות ושריונים לבד מן החרבות אשר נתן לכל הבונים. ותחס עין נחמיה על המלאכה למהר לכלותה, ויקח את חצי הנערים ויצו גם עליהם לעשות במלאכה; ויהי כל מראה בנין החומה הזה כבנין, אשר יבנו הנצורים למעוז מפני הצר הבא עליהם, כי איש איש היה “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”⁴⁰. ונחמיה נצב כשר צבא ועל ידו התוקע בשופר, למען ימהר העם להתאסף אל מקום אחד למלחמה, בבא האויב פתאם. והיה מדי כלות מלאכת היום והחל המשמר וסבבו אנשים רבים את העיר ואת החומה לשמור עליה מפני הצר האורב, וגם האנשים אשר נתנו שנה לעיניהם, לא פשט איש את בגדיו, ולא פתח את חרבו מעל ירכו, למען יהיו נכונים בכל עת. אך בכל מאמצי כחם לבנות ולשמור ולהלחם על שמו בשר זרועים, וישימו רק בה' מבטחם וידעו כי רק לאשר יבנה ה' יאמר בנין, ולאשר ישמור הוא יֵאָמֵר משמר, ולא יוסיף עמו העצב, אשר יתעצב האדם והשנה אשר תדוד מעיניו באחרו שבת ובהשכימו קום, למען עמוד על המשמר⁴¹.

למראה נחמיה המלא צדק ומשפט, חזק לב העם. ובעת ההיא, אשר גם השרים גם העם עבדו שכם אחד עבודה אחת מצאו העשוקים עת מצוא לזעוק חמס באזני נחמיה מפני אחיהם השרים העושקים והרוצצים אותם. ויגשו אל נחמיה ויספרו לו במר נפשם, כי בכסף אשר לָוו למדת המלך, ואין לאל ידם לשלמו, לקחו מהם נושיהם השרים את כרמיהם ואת שדותיהם; ויהי המעט מהם הרשע הזה ויכבשו גם את בניהם ואת בנותיהם לעבדים. ויהי כשמוע נחמיהו את הדבר הזה ויתן בקולו על החורים ועל הסגנים “משא איש באחיו אתם נושים”⁴², ויקהל עליהם כל העם לקולו. ויוסף ויאמר להם אנחנו מתחזקים בכל עז לגאל את אחינו מיד הגוים הקטנים, והנה אתם באים וכובשים אותם לעבדים! ויחתו ויחרישו ולא מצאו את לבבם לענות דבר. ויוכח את דרכם על פניהם ויאמר: לוא גם לא ימריצם לבם לעשות את הטוב, באשר הוא טוב, הלא יש להם להכלם מפני אויבי עמם לבלתי היות קשי לבם למשל בגוים. וישם את פניו ראשונה אל אחיו, אל הנערים הנאמנים עמו, אשר גם מידם לוו העם, ויעזוב הוא ראשונה את המשא, אשר הרבה העם ללות ממנו במעט ימי שבתו בירושלם, וימהרו ויעשו גם אחיו ונעריו גן, והחורים והסגנים וכל הנושים בעם קראו פה אחד: “נשיב ומהם לא נבקש”! ⁴³ ויקרא גם לכהנים וישביעם לעשות כדבר הזה ויואל בשבועת האָלה לעיני כל העם את האיש, אשר לא ישמע בקולו להשמיט את משה ידו ויען כל העם, אמן! ולמען תת שארית וזכרון לדבר הגדול הזה נשא כל העם תפלה ויהללו את ה'. וימהרו לעשות כדבר נחמיה, ויטשו משא כל יד אשר נשו עד העת ההיא, ולא הוסיפו עוד להתעמר באחיהם. ויפרוק נחמיה את העול, אשר החלו לשום שרים משחיתי דרכם על אחיהם האביונים, והדבר הנמרץ אשר דברו העשוקים, אשר נתנו עריצים לארץ גום, ואת רוחם לא דכאו בקרבם, נאמן לעד לעולם בישראל:

כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ⁴⁴

והמלאכה נעשתה בחיל, והמדות הבודדות נקשרו יחד ותהיינה לחומה, אשר אין פרץ בה. ותשלם מלאכת הבנין בשבעה לחדש אלול⁴⁵ ולא חסרה החומה, בלתי אם את דלתות השערים, אשר לא הצבו עוד. וישמע סנבלט וגשם ויחרקו שֵׁן במסתרים, ולעין כל כסו את שנאתם, ויתנכלו לשים בחלקות לנחמיה ולהמיתו, וייטיבו את פניהם ויקראו לו להוָעד עמם יחד אל בקעת אונו⁴⁶ אשר לבנימן ונחמיה השיב להם כי תקפה עליו עבודתו, ולא יוכל לעזוב את מקומו. ויהי כי הפגיעו בו ארבע פעמים מבלי הפק את זממם, ויתחפש סנבלט כאוהב, אשר עד כה הסתיר בלבו את הרעה הנשקפה לידיד נפשו, אך עתה באין עוד דרך למלט מפחד את הנפש האהובה לו, גלה את אזנה, למען תדע להשמר. כי שלח סנבלט אגרת לנחמיה, כי השמועה עוברת, כי אומרים היהודים למרוד במלך פרס ולהמליך את נחמיה, על כן הם בונים את החומה, וכי נביאים העמיד נחמיה להטות את לב כל העם להקים אותו למלך, וכאיש אשר אין לפניו משא פנים, הגיד סנבלט באגרתו את כל לבו, כי גם ידידו גשם הערבי הנאמן עמו, נלוה גם הוא אל טופלי השקר, וגם הוא מוציא את הדבה הרעה הזאת, ועתה יבא נא נחמיה אל סנבלט להועץ לסכל עצת אויבי נפשו. – וישב אותו נחמיה דבר, כי כל דבריו שקר, וכי בוחן הוא את לב סנבלט, כי כל מחשבותיו הן רק להפריע את העם מבנין החומה. ומסנבלט היה הנקל הכזב אשר בדה מלבו, כי הקים נחמיה נביאים לקרוא אותו מלך, וַיַבְאֵש וַיַחפֵר לעולל את העלילה, אשר שם לנחמיהו, וישכור הוא חבר מתי און לנביאים ולנביאות, לרפות את ידי העם ולהבאיש את ריח נחמיה בעיניהם. ושמעיה בן דליה נביא השקר ידע להִתַּמֵם⁴⁷ עד כי היה נחמיה מבאי ביתו. ויהי אחרי שלוח סנבלט את אגרתו, ויצו שמעיה בשֵם ה' לנחמיה אשר בא אליו, לברוח עמו יחד אל היכל הקֹדש ולהסתר שם מפני עדת סנבלט, אשר יבאו עליו בלילה להרגו. וַיַכֵּר נחמיהו בנבואה הזאת, כי לא פרי רוח אלהים היא, כי אם מחיר כסף נמאס, אשר שקל על ידו סנבלט הכותי המתהפך בתחבולותיו, לקחת נפש נחמיהו או לתת את כבודו לחרפה, אם לא תמצא ידו להמיתו, על כן פקד על שמעיה להטות לב נחמיה, אשר לא מבני אהרן הוא, כי יחיש לו מפלט אל הקדש, למען יהיה הדבר לתואנה בפיהם להבאיש ריחו בעיני העם. ויחר אף נחמיה בשמעיה בן דליה ויקרא “האיש כמוני יברח? ומי כמוני אשר יבא אל ההיכל וחי?” ויבז למן היום ההוא את הנביא השָכור. ונכלי הכותים לא חדלו ויראו כי סנבלט וגשם נבאשו בנחמיה ויאמרו לרומם בעיניו את טוביה העמוני, וירבו להלל את הבליעל הזה אליו. וטוביה כאיש טוב ויקר שלח מכתבים לנחמיה להזהיר אותו כאוהב נאמן מרעתו. אך עיני נחמיה לא כהו ועפעפיו בחנו את ישרת לב העמוני ובעלי בריתו חורי יהודה, אשר ביניהם ובינו היו אגרות הולכות ובאות להודיע לו בנבלותם את כל מוצאי נחמיה ואת כל מבואיו.

עוד הכותים ובעלי בריתם עושים כה וכה חורשים רעה והולכים רכיל להצמיד מרמה ולשלח מדנים, והנה נחמיה בן חכליה גבור החיל בצע מעשה עוז והדר אשר במשפט יחשב על הגדולות, אשר נעשו מעולם בישראל ובאדם, כי במתי מספר בחמשים ושנים יום ובתוך אויבים לאלפים ולרבבות העוטרים אותו והאורבים לו מסביב, בנה חומה גדולה וגבוהה עזה ובצורה סביבות ירושלם ויצב את דלתיה. המלאכה הגדולה הזאת אם גם יערכוה רק לפי רבות הטרח, היגיעה ועצבון הידים, גבורה גדולה מאד מאד, אשר אף כי אין דמים בה, לא נופלה היא מכל הגדולות, אשר עשו גבורי מלחמה מדור דור, אשר נוראות יאמר להן.

גדול ורב מערך מאמצי כח זרוע בשר, אשר נראו בבנין החומה, הוא ערך המשגב, אשר כונן נחמיה לרוח עמו ולכל קדשיה ומחמדיה בבצרו את ירושלם למרכז לישראל מפני הצרים הזרים, אשר רוח העם הזה זרה לרוחם. על כן חֻבלה מאד רוח הגוים הקטנים צוררי ישראל, בראותם כי כלתה מלאכת החומה לכל דבריה. וינבא להם לבם, כי מבית לחומה הבצורה הזאת, אשר לא תמצא עוד ידם להבקיעה אליהם, תחזק רוח עם עברתם והיתה לרוח עומדת ומעמדת לעולמי עד את הגוי אשר לו היתה לנשמת חיים. והם אשר כל מזמתם היתה לבצור את רוח הגוי הזה, יעבור עוד דור ועוד דור, ונבלו והיו כלא היו.

את הכותים צרי יהודה ובנימן, תפגע עוד עין הקורא לא אחת ולא שתים בדברי תולדות ישראל. עוד תראה עינו אותם בהחליקם לשון ובהרעימם פנים, בחננם את קולם ובהתנכרם כצרי צוררים, בהתרפסם כזוחלי עפר ובדרכם עוז כאדונים קשים, אך להלחם על ישראל, לא ערבו עוד את לבם ימים רבים. וגם לא שָׁוָה להם עוד, כי הרוח אשר אמרו לדכא, היתה מסוגרת מפניהם בירושלם, אשר היתה לה למבצר ולמרום עוז, ולמה להם לכלות את כחם לריק.

בחמשה ועשרים יום לחדש אלול, הצבו דלתות שערי החומה בעצים, אשר נתן אסף שומר הפרדס אשר למלך במצות ארתחשסתא אדוניו, לבד מן העצים, אשר נתן בפקודת המלך לקָרות את שערי הבירה, למקדש, אשר נשרפו באש.

ולמען האר את עיני העם, כי בנין החומה יחשב לתשועה גדולה, אסף נחמיה את הלוים המשוררים ירושלמה לעשות “חנכה ושמחה”⁴⁸, ויטהרו הכהנים והלוים והעם. ולמען הסב את לב השרים מאחרי הכותים, ולהטותו אל עמם ואל קדשיהם לאהבה אותם, נתן להם כבוד, ויעלם על החומה, ויחצם לשתי אגֻדות ויתן לפני כל אחת את מחצית הכהנים תוקעי החצוצרות, ואת מחצית הלוים המשוררים והמנגנים בכל כלי שיר, וישם את עזרא הכהן הסופר לפני האחת, והוא התיצב בראש השנית. ומלחם התודה אשר הכינו לעלות ביום ההוא שמו ביד אחד חלת לחם, אשר ישא לפני האגודה האחת, ועוד חלת לחם נתנה ביד איש, אשר ישא לפני האגודה השנית. הכהנים הריעו בחצוצרות, והלוים פצחו רנה, וכלי השיר נתנו קולם והאגֻדות נתקו ממקומן. אגודת עזרא, מתנהלת על קיר החומה לאטה, בהמון חוגג ובהדרת קדש אל הימין, ואגודת נחמיה אל השמאל. ותפגענה שתי האגדות בהר הבית ותבאנה שתיהן, הכהנים והלוים והסגנים וכל העם אל בית ה', ויעלו עולות וזבחים וישמח כל העם מאד. ונחמיה, אשר עיניו היו רק להטות את לב כל הקהל מקצה לאהבה את עמם, עשה שמחה גם לנשים וילדים, למען יהיה להם היום ההוא לזכרון. ויעשו את יום השביעי לחדש אלול ליום טוב לשמוח בו מדי שנה בשנה לזכר בנין החומה, כי בו כלתה מלאכת בנין הקירות, אף כי הדלתות טרם הֻצבו והחנכה היתה בחמשה ועשרים בו⁴⁹.

ובכל הכבוד, אשר כבד נחמיה את הסגנים בחנכת חומת ירושלם, לא האמין באיש מהם להפקיד בידו את משמרת העיר, בלתי את בחנני אחיו, אשר הוא היה ראש מסבי הרוָחה בהמריצו את אחיו לבא ירושלמה, ובחנניה שר הבירה אשר במקדש, איש ירא את ה' מאד ואיש אמת⁵⁰ ויצו לבלתי פתוח שערי החומה בלתי אם אחרי צאת השמש ורק לעיני שני השרים האלה, וגם לפנות ערב יבאו שניהם וראו בהסגר השערים, כי לבו הגה עוד אימה מפני הסגנים, אשר רבים מהם בעלי שבועה היו לכותים. ויפקד על חנני וחנניה, להעמיד משמרות מתוך יושבי העיר בלילה “איש במשמרו ואיש נגד ביתו”. ולבלתי היות העיר הזאת, אוצר חמדת רוח ישראל בידי הסגנים לבדם, השכיל נחמיה להסיע אנשים מבני העם יושבי הערים מסביב, ולהושיבם בירושלם. ובעיר אשר מבית לחומה, היה עוד די מקום לבנות בתים רבים ולשבת שם, כי “העיר רחבת ידים וגדולה והעם מעט בתוכה ואין בתים בנוים”⁵¹. ולמען דעת את מפקד העם לסדרי משפחותיו, שם לב אל “ספר היחש העולים בראשונה”⁵² וַיַפֵּל גורלות, וַיָבֵא אחד מן העשרה בירושלם, ותשב בעיר הקדש גם העשירית מן העם התמים, אשר לא דבקו בשרים הקטנים, אשר בראשי הגוים ולא היה עוד העם וקדשיו, למשחק בעיני סגנים נמהרי לב.

[ראש השנה הראשון אחרי כלות בנין החומה. עזרא קורא בתורה לפני הקהל. התרגשות העם. קריאת התורה בימי חג הסכות. מקרא צום ועצרה בעשרים וארבעה לחדש תשרי. קריאת התורה. ודוי הקהל. תפלת הלוים הרוממה. “אמָנה” באָלה ושבועה, על משמרת המקדש. טהרת החתון, קדושת השבת והשביעית. שמונים וחמשה איש החתומים מתחברים לסוד אנשי כנסת הגדולה. נדוי הכותים וקבלת הפרישות. “עם הארץ” שֵׁם גְנָי. סתום החזון וחתום כתבי הקדש. בעלי האסֻפות והאסופה. חבור ספר דברי הימים. עזרא ונחמי‘. חלוקת המקרא לתורה, נביאים וכתובים. קדוש ספרי שלמה וערך ספר קהלת. קדוש מגלת אסתר. קדושת המקרא וערכו. מאסורת תורה שבעל פה אל תורה שבכתב. טבע כתבי הקדש וטבע ספרי חול. יסוד “האשכולות”. שלום ושובע בארץ. תגבורת הרוח והמוסר. חסדי נחמי’ ונקיון כפיו. עשרו וכבוד ביתו. בנין הבתים בירושלם. החרושת והמסחר שבתוכה. יושביה למחלוקותם ולמקומותם. השרים והפקידים. שרי הפלך וחצי הפלך. קרבן העצים ותקון מעמדות. ראש המעמד ועיר המעמד. הבכורים וסדרי הקרבתם. עבודה שבמקדש ועבודה שבלב. תקון תפלות כנגד תמידים ומוספים. צבור וחבר-עיר. בתי כנסת שבכרכים ועשרה בטלנים. בית הכנסת ובית הספר. תכונת בית הכנסת קדשיו וסדריו. מתנות כהונה ולויה וסדר חלוקתן. מסע נחמי' לשושן. אוהבי הכותים נושאים ראש. מעללי טוביה העמוני ורפיון אלישיב הכהן. חתון בית אלישיב בסנבלט. קלקול סדרי נחמי‘. חלול שבת וגזל מתנות הלוים. נשואי נשים נכריות ולעז אשדודי. תשובת נחמי’ וקנאתו כאש. גרוש טוביה העמוני בחוזק יד. חזוק מעמד הלוים וריב בסגנים. בטול קנס עזרא. מנוי פקידים על בית האוצר. גזרות על מחללי שבת. גרוש הנשים הנכריות. גרוש בן בית אלישיב המתחתן בסנבלט. גדולת מעשה נחמי‘. מות נחמי’. יום מות עזרא יום צום.]

3317–3336

וגם החומה וגם העיר לא היו עצם תכלית מעשה נחמיה, כי נחשבו רק למכשירים ולמשמרת לחפץ אחר נעלה מאד; לחפץ אשר היה לרוח חיים באף עזרא הסופר, אשר עלה מבבל ללמד חקי האלהים לכל העם מקצה. עזרא החל את מעשהו לחדש ברוחו את פני עמו ולקדשו לממלכת כהנים, בהבדילו אותם מעמי התועבות, אשר מסביב. אך יד התגרה אשר התגרו הכותים בישראל והמוקשים אשר שתו להם, כבדה עליו להנזר מספר שנים עד אשר תמצא ידו לשוב ללמד ולהורות באין פחד אויב. ויבא נחמיה מארץ פרס ויכונן מבטח עוז בבנותו את חומת ירושלם. ביום חנכת החומה שב עזרא להראות, אחרי הנזרו ימים רבים. אולם ביום ההוא נראה רק בכבודו, למען שַׁוֹת הוד והדר על החנכה, אך מקץ חמשה ימים באחד לחדש השביעי ביום התרועה, שב עזרא הסופר לפעלו ולעבודת קדשו.

למן היום אשר עלו בני ישראל מבבל ויעלו בידם שמות החדשים¹ אשר קראו להם הכשדים; שמו את יום התרועה לראש השנה², ויהי היום המקודש הזה ליום ראשון לכל תקנה רבה בישראל. ביום ההוא יום מלאת שתים ושמונים שנה, למן היום אשר חנך זרבבל בן שאלתיאל הפחה, ויהושע בן יהוצדק הכהן את המזבח, וישיבו למקומה את עבודת בית המקדש, אשר שבתה זה כחמשים שנה; בעצם היום ההוא (3317–443), החל עזרא הספר לחדש את כבוד תורת ה' אלהי ישראל ולכונן לה בית בקירות לב העם לדור דורים. כי בעת אשר העלו הכהנים את עולת היום, בחצרות בית ה' פנימה, נאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב, אשר לפני שער המים כאור הבקר, ומגדל עץ בנוי היה מאתמול בתוך הרחוב, ועזרא הסופר בא וספר תורת אלהים בידו ויעל בהדרת קדש על המגדל ושלשה עשר איש מראשי הסופרים ומנכבדיהם התיצבו על ימינו ועל שמאלו. ויהי בפתוח עזרא את ספר התורה לעיני העם, ויקם כל הקהל ויעמד על רגליו בחרדת כבוד ויברך עזרא ה' בקול גדול ויען כל העם אמן! ויקדו וישתחוו אפים ארצה. אז החל עזרא הסופר לקרא את דברי התורה, באזני האנשים והנשים הנקהלים, אשר הקשיבו לכל הגה, והמבינים הם ראשי הסופרים מתרגמים את הדברים באזני דלת העם בשפת ארמית, אשר אותה היו מדברים, ויקרא עזרא את התורה מן הבקר ועד הצהרים ויתרגש לב העם מאד מאד לשֵמע דבר ה', כי ראו כי לא מלאו עד כה אחרי התורה וישאו את קולם ויבכו. וַיָסָב עזרא ונחמיה והלוים בתוך הקהל וידברו על לב העם דברים טובים ונחומים ויזהירו אותם לבלתי חלל את יום התרועה מקרא קדש בְּאֵבֶל. ונחמיה חזק את הקהל ללכת איש לביתו לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה ולשום מעֻזם את חדות ה'.

ממחרת היום ההוא, נועדו ראשי הכהנים והלוים וראשי האבות, אל בית עזרא להשכיל אל דברי התורה, ויקרא עזרא לפניהם את דבר הסֻכה ואת מעשיה. ויהי כאשר קרבו ימי החג ויעשו כל הקהל סכות. ולא היה עוד כחג הזה מימי יהושע בן נון, אשר ישמור כל העם מקצהו ועד קצהו, את חקת התורה לעשותה. ויבדל גם החג הזה מן החג אשר חגגו העולים הראשונים זה שתים ושמונים שנה, כי מלבד הכהנים אשר העלו בבית ה' “עולת יום ביום במספר כמשפט דבר יום ביומו”, כאשר עשו גם בימי זרבבל³, קראו הסופרים בכל מועדי אֵל בחג הזה “בספר תורת האלהים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון”⁴. והרוח הזאת, אשר שפך עזרא על בני ישראל, החלה לשום את התורה ראשונה, ואת עבודת המקדש אחריה⁵.

אולם בכל היות עזרא הסופר איש נעלה ומרומם עד מאד ידע, כי לא תמצא יד איש אחד ודור אחד לבצע את הדבר הגדול אשר החל וַיִוָעַץ הוא ונחמיה לכנוס את ראשי העם ונכבדיו לכנסת גדולה, אשר תפוצת דברי התורה ומשמרת המצוה ביד העם, תהיינה כל תעודתה, וַיוֹעֶד עזרא ונחמיה את יום השלישי אחרי החג, את יום העשרים וארבעה לחדש תשרי ליום צום ועצרה, להבדיל את הקהל כלו מטמאות גויי הארץ, ולעשות את כל העם לנבדלים. ויאספו כל בני ישראל ביום ההוא אל בית ה‘⁶ בצום ובשקים ובאדמה על ראשם. ויהי בבקר ויקראו בספר התורה עד כלות רביעית היום, ורביעית היום התוַדוּ כל העם על עונותיהם ועל עונות אבותיהם. והלוים עלו על מעלות העזרה, אשר שם ישירו את שירי קדשם, ויתפללו בקול גדול אל ה’ תפלה רוממה⁷ וישוו בה את כבוד ה‘, אשר לו השמים ושמי השמים, הארץ וכל צבאה, ואשר בחר באברהם להקים מזרעו לו לעם, וישוו עוד את כל העתים, אשר עברו על העם הזה, ואת חסדי ה’, אשר הפליא להם ואת כל חטאותיהם, אשר חטאו לו. ויעבירו בחזון את כל המוצאות אותם, עד בואם אל הקורות האחרונות, אשר קרו אותם. וכל התפלה היקרה הזאת היתה רק כפֵתח-דבר אל הברית, אשר שמו אותה לפני גדולי העם לכרות אותה לפני ה' ולהיות לכנסת גדולה. ויכלו הלוים את דבריהם לאמר: “ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה”⁸. ודברי האמנה היו דברי ברית אלה ושבועה, אשר החתומים עליה קבלו על נפשם ועל נשיהם וזרעם להחזיק עליהם ללכת בתורת ה‘, ולשמור ולעשות את כל מצותיו ומשפטיו וחֻקיו, לשמור גם את מקדש ה’ בכבודו, לתת שלישית השקל לגלגלת לשנה לזבח ומנחה ונסך, ולהביא את בכורי פרי ארצם ואת בְכוֹרי בהמתם, את ראשית עריסותם ואת תרומתם ואת מעשרותיהם לכהנים וללוים, ככתוב בתורת משה, ולכלכל גם את קרבן העצים במועדו⁹, למען תכון עבודת הכהנים בבית ה' המרכז האחד לכל קדשי ישראל ולשמור גם את טהרת הבית, לבלתי התחתן בעמי הארץ ולקדש את השבת, לבלתי עשות בו כל מלאכה, ככתוב בתורה ולבלתי קנות בו כל קנין, ולבלתי מכור כל ממכר¹⁰, לשמור את שבת הארץ ולשמוט את מַשֵׁה ידם לשמור בשנה השביעית ההיא שנת השמיטה¹¹. ויבאו על החתום על האמנה הזאת, נחמיה בן חכליה וזקני שרי הכהנים והלוים ראשי המשמרות¹² וראשי האבות לבית ישראל¹³. ויהי מספר החתומים¹⁴ ארבעה ושמונים איש, לבד מעזרא¹⁵. אך בהחל שיר הלוים ביום ההוא צוה עזרא הסופר, וַיִבָּדֵל קהל העם מטומאת גויי הארץ ברגש ובחזקת היד בבית ה', והכהנים תוקעים בשופרות והלוים מזמרים ומנגנים בכל כלי שיר בקול גדול מאד לאות ולזכרון, כי אין להם חלק בישראל ברוחו ובתורתו וירב ביום ההוא מספר הנבדלים, ויהיו לכת רבה ועצומה, כיא כת הפרושים הגדולה והנכבדה והעומדת באמונתה עד היום הזה. ולהאנשים אשר דבקו בשרירות לבם בכותים ובעמי הארץ ולא נבדלו מהם, קראו למן היום ההוא “עמי הארץ” וליחיד “עם הארץ” לאמר, איש הדבק בטומאת העממים הקטנים והנבזים שכני יהודה וצורריה אשר להם קראו בני ישראל עמי הארצות.

ויהי היום ההוא, יום הארבעה ועשרים לחדש תשרי, אשר בו נכרתה האמנה, יום גדול מאד בתולדות ישראל, כי בו היו הנבדלים והמעטים לכת גדולה ועצומה, אשר מעט מעט היו לה כמעט כל העם לחברים; אנשי הכנסת הגדולה, הם גדוד המאסף הנוסע לאחרונה לחבל הנביאים, אשר משה איש האלהים היה הראשון ומלאכי האחרון להם, נוסדו ביום הגדול והנכבד ההוא.

וככל אשר היו אנשים, אשר באו מבבל היוסדים הראשונים לעדת הנבדלים¹⁶ הם אֲבוֹת כת הפרושים, והאיש הגדול והנעלה, אשר שם שארית לתורה, היה עזרא הכהן הסופר, אשר עלה מבבל, כן היה גם לסוד אנשי כנסת הגדולה בירושלם עיר הקדש, סוד כזה, אשר נוסד בבבל, לאות ולמופת הלא הוא "סוד עם ה‘¹⁷, אשר יסד יחזקאל הנביא וזקני ישראל בארץ גלותם, על כן היה “כתב בית ישראל”¹⁸ ראשית משא נפש זקני סוד העם, גם ראשית העבודה לאנשי כנסת הגדולה, לחבר יחד את ספר התורה ואת ספרי הנביאים ואת כל דברי אנשי הקדש, אשר דברו בנוח עליהם רוח ה’ לאסֻפה אחת ולחתום את החזון הזה לקדש קדשים, אשר עליו אין להוסיף עוד אף מלה אחת, ולשום אותוֹ למקרא לכל העם, ואשר על כן קראו לאסֻפת כל כתבי הקדש הזאת “מקרא”¹⁹. ויקרא לאנשי כנסת הגדולה “בעלי אספות” על שֵׁם האסֻפה, אשר אספו כתבי הקדש²⁰.

אולם בטרם נגשו בעלי האסֻפות למלאכת הקדש, שָׂם עזרא ועדתו את פניו להוציא תוצאות מדברי הסופרים, אשר כתבו את פרשת כל העתים העוברות על ישראל ולעלותן על ספר, אשר קראו לו ספר דברי הימים, אשר יהיה ביד כל העם, מלבד ספר המלכים, אשר דבריו מעטים על דברי ימי ממלכת יהודה. וַיַקְדֵם את תולדות גויי הקדמונים, ואת מגלות היחש העתיקות מאד לתולדות בני ישראל, אשר החל לכתוב מיום עלות דוד על כסאו, ולא נשא הסופר החסיד הזה את פני מלכי בית דוד, אשר אהב ויכבד מאד, ולא כסה גם על חטאותיהם²¹. ויהי הספר הזה לאוצר לכל חוקרי דברי הימים לבית יהודה עד היום. והספרים אשר מתוכם הוציא עזרא הסופר את דברי המלכים מימי שלמה והלאה, אלה הם: ספר דברי נתן הנביא, ספר נבואת אחיה השילוני, ספר חזות יעדו החוזה²² אשר קראו לו גם דברי עדו²³ או מדרש הנביא עדו²⁴, ספר דברי שמעיה הנביא²⁵, ספר המלכים ליהודה וישראל²⁶, דברי יהוא בן חנני²⁷, מדרש ספר המלכים²⁸, דברי עזיהו לישעיהו בן אמוץ הנביא²⁹ ודברי חוזי³⁰ ואת מכתב כרש, אשר שם לאחרית ספר דברי הימים לבית יהודה בארצה ובגלותה, שם גם לראשית ספר אחר, אשר בו כתב את דבר שוב הגולה עד כלות בית ה' ואת דבר בוא עזרא, עד הבדילו את העם מנשי הנכר. ונחמיה בן חכליה, הוסיף על הספר הזה, את כל פרשת מעשיו, אשר עשה הוא בישראל³¹ גם דברי השטנה, אשר כתבו צרי יהודה ובנימן לכמביז, גם האגרת, אשר כתב תתני ושתר בוזני לדריוש, ואת הדכרונה אשר כתב כרש ואת פקודת דריוש לבנות את בית ה', ואת פרשגן הנשתון, אשר נתן ארתחשסתא ביד עזרא, נאספו אל ספר עזרא ונחמיה ככתבם וכלשונם בשפת ארם. גם ספרי יחש העולים עם זרבבל, ויחש היושבים הראשונים בירושלם³² נאספו שמה.

ויחלקו בעלי האספות את כל כתבי הקדש לשלש מחלקות; המחלקת הראשונה, היא חמשת חמשי תורת משה, אשר קראו לחֹמֶשׁ השלישי תורת הכהנים³³ לחֹמש הרביעי, חמש הפקודים³⁴, יען כי ראשית דבריו, המה פקודי בני ישראל במדבר סיני ולחֹמש החמשי קראו, משנה התורה³⁵, יען כי בחמש האחרון הואיל משה לבאר את התורה ולשנות רבים מן הדברים, אשר הורה אותם בארבעת הספרים הראשונים. ויען כי רבים חשבו את התורה לבעלת שבעה חלקים ואת דברי משה, אשר ידבר מדי נסוע הארון ומדי נוחו³⁶ שמו לחלק אחד ואת הדברים, אשר לפניו בחמש הפקודים לחלק אחד ואת הדברים אשר לאחריו לחלק אחד, על כן עשו לפרשה קטנה הזאת “סִמָנִיוֹת” מזה ומזה נון הפוכה מלפניה ונון הפוכה מאחריה³⁷. ותקדש תורת משה מכל ספרי הקדש בישראל. ותהי היא לבדה צור המעוז, אשר כל דעת אלהי ישראל, וכל משמרת משפטיו וחקותיו נכונו עליו, ויחשב הוא לבדו כבנין עד עדי³⁸ ויעל ויגדל ספר תורת משה הרבה מאד על ספרי הנביאים בישראל, כי אם יִטַב בעיני ה' וקמו עוד נביאים בעמו, אך התורה אחת היא לנו ועל חקיה ומשפטיה אין להוסיף עוד כל ימי עולם³⁹

והמחלקת השנית היא מחלקות ספרים, אשר כתבו הנביאים אשר לא חדשו עוד מלבם דבר חק ומשפט. ויהי הראשון לכל הספרים האלה, ספר יהושע בן נון משרת משה, אשר מעולם נחשב למשנה לתורת ה'⁴⁰, ואחריו ספר שופטים, אשר כתב שמואל הרמתי על דברי ימי השופטים וישימו אחרי כן את הספר, אשר ראשיתו לשמואל הוא ותוכו ואחריתו לגד החוזה ונתן הנביא⁴¹, ואשר כל דברי ימי עלי הכהן, שמואל הנביא ושאול ודוד מלכי ישראל כתובים בו. ויתנו את הספר הזה, אשר יקראו לו כיום “שמואל”, את ספר המלכים, אשר כתב ירמיהו הנביא ואשר הועלו בו כל דברי המלכים ליהודה ולישראל למיום מות דוד עד גלות צדקיהו בבלה. אל הספר הזה סמכו בעלי האספות את ספר “דברי ירמיהו” אשר חזה הנביא על עמו⁴². על הספרים האלה, אשר מצאו בעלי האספות כתובים וערוכים⁴³ הוסיפו המה את ספר יחזקאל, אשר היה באחרית ימי ירמיהו ודומה לו בענין נבואותיו הראשונות⁴⁴. ויאספו את נבואותיו אשר כתב⁴⁵ ואשר נפוצו הנה והנה, ויעלו אותן על ספר אחד ואת חזיונותיו אשר לאחרית הימים שמו באחרונה. ויסמכו אל הספר הזה את “חזון ישעיהו” אשר העלו סוד אנשי חזקיהו על ספר⁴⁶ ואת ספרי הנביאים, אשר נבואותיהם לא היו רבות במספרן, העלו אל ספר אחד, אשר קראו לו על שֵׁם מִנְיָנָם “שנים עשר”⁴⁷.

ושמונת הספרים האלה הלא המה ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, ירמיהו, יחזקאל ישעיהו וספר “שנים עזר” היו למחלקת השנית בכתבי הקדש, כי סופריהם היו הנביאים ודבריהם דברי הגוי כלו, ואשר לא יגרע ערכם לעולמים⁴⁸.

והמחלקת השלישית היא מחלקת הספרים, אשר כתבו הנביאים על ענין בודד ונבדל, או אשר כתבו אנשי אלהים מלאי דעת קדושים, אשר רוח הנבואה לא נחה עליהם, להורות בישראל חכמה, מוסר, דעת ויראת ה', אמרות טהורות, אשר דבר אין להן עם הימים הבאים או עם הגוי, באשר הוא גוי, ואשר כל דבריהן אינן בלתי אם אל הנפש היחידה לבדה להכשירה, לטהרה ולרוממה ועל הספרים האלה נוספו גם ספרי דברי הימים, אשר כתבו אנשי הקדש, אשר לא נביאים המה.

ויקראו לספרי המחלקת השלישית כתובים⁴⁹, או כתבי הקדש⁵⁰, או דברי קדושה⁵¹ לאמר, כי קדושה לבדה יש בהם, אך נבואה אין בם.

וישימו ראשונה לכל הספרים האלה את מגלת רות, אשר כתב שמואל הנביא⁵², ואחריו שמו את חמשת חמשי הספר הגדול והקדוש ספר זמירות ישראל, אשר קראו לו ספר התהלים. ויחשב אוצר חמדת ישראל זה למשנה בקדושתו לספר תורת משה⁵³, ואחרי הספר הזה נתנו את איוב⁵⁴. ויאספו אל הכתובים את מגילת הקינות, אשר כתב ירמיה הנביא⁵⁵, ואת הספר, אשר כתבו אנשי הכנסת על שֵׁם דניאל⁵⁶ ספר עזרא⁵⁷, ודברי הימים.

והדברים אשר יצאו מפי שלמה מלך ישראל, אשר נפוצו מגלות בין העם, ואנשי חזקיה מלך יהודה העתיקו אותם ויעלום על ספר לא קדש אותם סור העם אשר היה בבבל בימי יחזקאל הנביא ולא אספו אותם אל “כתב בית ישראל”, כי חשבו אותם למשלי חול, אשר דבר אין להם אל כתבי הקדש. ועל כלם היתה מגלת הקהלת בעיני חכמי העם, כספר מתהפך בדעותיו, ואשר דבריו הֵפֶךְ הם מדברי תורת משה. ויקומו אנשי כנסת הגדולה ויבארו⁵⁸ את הספרים האלה, למען יהיו ראוים למקרא לכל הקהל. ויתנו לפניהם את מגלת שיר השירים כאשר היא⁵⁹.

ואת ספר משלי שלמה חלקו לשלשה חלקים⁶⁰. ויוסיפו עליו משלי חמד ואמרי נועם, אשר יצאו מפי מְמַשְׁלִים קדמונים זולת שלמה⁶¹. ואת ספר הקהלת חדשו כמעט את כל פניו בתקון סופרים⁶². ויאמרו לשום את ספרי שלמה אחרונים לכל כתבי הקדש, כי אחרית תוצאות דברי הקהלת⁶³ אחרי שגיאותיו, היא דעה קדושה ורוממה מאד, על כן אמרו לחתום בה את החזון. והנה דבר אסתר המלכה, אשר היתה עוד חיה בימים ההם, בא אל בעלי האסֻפות לכתוב גם את דברי ימי הפורים, ולקדשם. ותצר להם מאד, כי היתה האסֻפה המשולשת כחתומה בעיניהם, אשר עליה אין עוד להוסיף, גם רע היה בעיניהם לחדש מצות מקרא מגלה על המצות, אשר צוה ה' את משה. וַיִוָעצו יחד, ויחקרו, וידרשו עד אשר מצאו להם ידים לכתוב את המגלה, ולקדש אותה. ויעשו כן ויקומו אנשי כנסת הגדולה ויכתבו את מגלת אסתר⁶⁴ ויקדשו אותה. וישימו לה מקום בתוך הכתובים, וישימו לחוק לקרא את המגלה הזאת שנה בשנה בימי הפורים⁶⁵.

ויחשבו הארבעה ועשרים כתבי הקדש לראשי כל קדשי ישראל ומחמדיו, עד כי נשאו את נפשם להשבע בם⁶⁶. כי הם המה המוצא האחד לדעת אלהים, לדעת מה יעשה ישראל בכל דורותיו, ואשר כל דברי התורה, אשר לא הועלו על ספר, המקובלים למשה מסיני הם המים הטהורים והנאמנים, אשר יצאו מפי הפֶּטר הזה. ויען כי דברי התורה הנביאים והכתובים המה השורשים, ודברי הסופרים הם הענפים העולים מהם, הטבעו כתבי הקדש כַּאֲדָנִים אשר לא ימושו, וכשרש אשר לא ימוט, וכל תָּו וכל פתוח דק בהם נחשב להר איתן ומצוק. לא כן תולדות התורה המסורות למשה מסיני ודברי הסופרים, כי ככל אשר שמו אנשי כנסת הגדולה לחוק לכתוב את דברי התורה והנביאים והכתובים ולקרא אותם רק מתוך הספר, פן ישגה איש להוסיף דבר עליהם או לגרוע מהם, כן אסרו אסר להעלות על ספר את דברי התורה המסורה, למען ידע העם להבדיל בין השרש ובין הענף, בין היסוד ובין הבנין⁶⁷. והספרים האלה היו באמת לאוצר לכל הדעות הנאמנות, אשר ישא האדם ולכל ההגות הנכוחה, אשר יהגה כל עוד, אשר לבו תמים, נפשו ישרה, ורוחו נכונה. ויבדלו הספרים האלה מכל הספרים, אשר כתבו חכמי החול ללשונותיהם לגוייהם. כי כל הקהל מצאו חפץ בם החכם הגדול התבונן בם לפי גדלו וימצא, כי לרומם ולעֻמקם אין חקר, והקטן התבונן לפי קטנו וירא, כי בכל רוממותם לא נשגבו גם מדעתו, כי לא לשֵׁם כַּת אחת נתנו, כי אם לכל הקהל מקצהו עד קצהו. ויהיו הספרים האלה לבדם לספרות המקודשת. וישאו אנשי כנסת הגדולה את נפשם, כי הם לבדם יהיו למקרא, אשר בו יעמיק כל העם, ואשר כל דבר מדבריו ייקר להם מכל יקר. ודברי הספרים האחרים אשר יבאו אחריהם, יהיו רק לשעשועים ולא לקו ולמשקלת בדרך החיים⁶⁸.

וסוד אנשי כנסת הגדולה, לא היה בן דור אחד, כי ימי דורות רבים עמד בארץ. והנה מספר הספרים נמנה בראשית ימי הכנסת כדבר, אשר עליו אין להוסיף. אך קרוב הוא, כי גם ביתר ימי אנשי כנסת הגדולה, נוספו זער שם זער שם דברים בספרי הכתובים, כי רוח הקדש, אשר בו נכתבו הכתובים, נחה עוד על גדולי ישראל בימים ההם, אולם ספרי הנביאים חתומים חותם צר. וגם בספרי הכתובים היו התוספות מעט מזער. ועל כן תחשב ראשית ימי הכנסת הגדולה לפרק גדול מאד בדברי ימי ישראל, כי הרוח אשר נחה על ישראל מימי אברהם, זה כאלף ושש מאות שנה, נאספה אל ספרות חתומה למשמרת לדורות עולם, כי שפוך שפך החזון את רוחו על בית ישראל די היות לרוח חיים באפו. ועתה באו ימי הפקודה לעם הזה, להקים את דבר ה'. לא רק בהגיון עובר אשר יהגה, כי אם במצוה, אשר יעשה אותה, למען תת שארית להגיון הזה, ולערוך לו במעשה דמות נצבת ועומדת, אשר לא תלוז מעיניו כל הימים.

ולמען שים מרכז לתורה בחרו בירושלם⁶⁹ ובזכרם את הדבר, אשר קרא ישעיה הנביא לאמר, כי “מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם” ויכוננו בה בתי מדרש גדולים, אשר קראו להם אחרי כן “אשכלות”⁷⁰ אשר מהם יצאה תורה רבה לישראל.

וככל אשר היו שנות בנין בית ה' שנות ברכה ושובע⁷¹ כן היו גם שנות הִוָסֶד “הכנסת הגדולה”. ותשב ירושלם לבטח בתוך חומותיה הבצורות, ותעז בעם הרב, אשר השיב נחמיה בתוכה⁷² ותברך את אלהיה, אשר השפיל את רשעי עמי הארץ עד עפר, כי נפלו מאד בעיניהם למן היום, אשר היתה ירושלם לעיר עזה ובצורה כקדם⁷³; ועל אשר עודד את עַנְוֵי הצדק⁷⁴, לבלתי היותם עוד לשחוק ולקלסה בעיני השרים הסוררים, ולמשסה ולמבוסה לפריצי הכותים בעלי בריתם. ובכל היות העם הרב, אשר בתוך העיר, והנערים, אשר הבדיל נחמיה לגדוד אנשי חיל⁷⁵ למעוז מפני אויב, נעלה בעיניהם כח הרוח על כח הזרוע⁷⁶. כי ליתרון ולתהלה על כל הגוים, אשר בדורותיהם, נחשבי להם חֻקי האלהים ומשפטיו אשר נהיו בעצם הימים ההם, לקנין כל העם, כי בדבר הזה בהיותם לממלכת כהנים, נבדלו מכל העמים הקרובים והרחוקים⁷⁷.

ומלבד השמים אשר נתנו את גשמיהם ואת טלם, לשבע ולרויה לאדם ולבהמה, היה המושל הצדיק נחמיה הפחה לברכה ורוחה בארצו ובקרב עמו. כי המעט ממנו, כי הציל את דלת העם מידי נושיהם חורים והסגנים, פרק את העֹל הכבד, אשר שמו הפחות הראשונים על צואריהם וירף ידו מעליהם, ולא נתנם עוד להעלות לו את המס אשר קראו לו “לחם הפחה”. ויחשוך את נעריו, לבלתי התנשא בתקפם על העם במאומה, ולבלתי נגוש באיש למכור להם משדהו או מכרמו, פן יונו את העם מאחוזתם, ולמן העת אשר חדש נחמיה את כבוד עמו, לא נחשבו עוד בני ישראל, אשר בארץ אבותיהם “לקהל הגולה” לאמר לחברי עדה קטנה אשר ראשה ורֻבה בבבל, כי אם החלו מעט מעט להיות לגוי כיתר הגוים הגדולים, אשר גם בסורם למשמעת מלכי פרס, היו גם הליכות בתי נציביהם והפחות כמשפט בית מלך. על כן רבה היתה התכונה מאד בבית נחמיה פחת ישראל ושור אחד וכבשים ששה נעשה יום יום ללחם ביתו, לבד מעוף כנף כי מאה וחמשים איש מן הסגנים ושרי הגוים אשר מסביב, היו אוכלי שלחנו ומקצה עשרה ימים היה עושה משתה גדול בביתו, למען יהיה לב התקיפים כפלג מים בידו, בהיות לו דבר להטיב לעמו, ולכל הכלכלה הרבה הזאת, לא לקח מיד העם מאומה ויכלכל בעשרו הרב את כל ביתו מכיסו ומכספו, בחוסו על אחיו מאד.

ולא החדלה הזאת, אשר חדל להכביד על עמו היתה הטובה האחת אשר הטיב, כי מלבד הטובה העוברת הזאת, אשר מצאה רק את בני דורו בשתים עשרה שנות היותו פחה, שם את לבו לכונן מעוז לישראל גם לדורות הבאים, בשומו את ראש משאות נפשו את ירושלם, למחוז כל חפצו. הנה ראשית מעשיו היו לבצר את העיר, אשר היתה לאוצר כל קדשי ישראל ונכסי רוחו, אך לא עיר היתה בתוך החומה הזאת אשר בנה, כי אם מקום עיר כי “העם מעט בתוכה ואין בתים בנוים”⁷⁸. ויהי כי הרבה את מספר העם היושב בה, בהביאו אחד מן העשרה לשכון בקרבה, ויתחזק ויבן בה בתים רבים⁷⁹. ותהי ירושלם לעיר גדולה רבת עם ותחל להתחדש בכבודה, אשר היה לה בימי קדם, ויהיו בה גם מלבד השרים והסגנים, המון אזרחים עושי מלאכה, אשר מצאו את לחמם מפרי כפיהם. וימצאו שם מבלעדי אנשי המלאכות הגסות, צורפים⁸⁰ העושים בזהב ובכסף, ורקחים עושי מרקחות לרפואה למגדנות ולתמרוקי עדנים לנשים⁸¹; גם סוחרים רוכלים⁸² היו שם מבני ישראל, אשר הוציאו את יבול הארץ וצאצאיה החוצה, ואשר הביאו לארצם פרי מלאכת עמים אחרים, ואשר סבבו גם בערים בסחורת ידם⁸³. ורוח המסחר אשר החלה להתרגש בירושלם, הביאה אנשים מבני צֹר רוכלת העמים לשבת בה, אך מרכלת הצורים בירושלם היתה דלה, כי כל סחורתם היתה מַכֹּלֶת בשוק ליושבי ירושלם⁸⁴ ובסחר הזה החזיקו גם בני ישראל היושבים בערים אשר מסביב⁸⁵.

וישכון העם בירושלם למשפחותיו; הכהנים לבדם, ומלבד הכהן הגדול, אשר היה הנכבד בכל העם, היה נגיד בית אלהים לראש להם⁸⁶. והלוים שכנו לבדם ואיש אחד מבני אסף פקיד עליהם⁸⁷ "ויהיו אנשים מן המשוררים מבני הלוים, אשר בנו להם חצרים סביבות ירושלים וישבו שם⁸⁸ וגם שדות קנו להם הלוים⁸⁹, כי תורת היובל לא נהגה בימי הבית השני, יען, כי לא כל העם שב אל ארצו⁹⁰, והנתינים בני הגבעונים שכנו גם הם לבדם בעופל בירושלם, ושני אנשים מקרב אחיהם ראשים להם⁹¹. ובעלי הפקודות לכל דבר המלך ולכל דבר העם, היו השרים אשר הושעיה⁹² השר היה הנכבד בכלם, הם היו הפקידים על משמרת העיר⁹³ והם היו שרי גלילות הארץ, אשר נקראו בימים ההם שרי פלך ושרי חצי פלך⁹⁴, בערים אשר נאחזו בהם בני ישראל בהמון רב, הלא הן ערי יהודה שמעון ובנימן⁹⁵. ועזרא ונחמיה השכילו כיד ה' הטובה עליהם להטות את לב השרים אל קדשי עמם, בזַכּוֹתם משפחות מתוכם בעבודת כבוד בבית ה' לדורותיהן, ותהיינה משפחות מן הכהנים ומשרי יהודה ובנימן, אשר בימי השבי בעלות נחמיה מבבל, כלכלו את המזבח בעצי המערכה⁹⁶, ויפקדו עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה את המשפחות ההן, וישימו לחוק לדור דור, לבלתי הקרב את קרבן ה' על עצי מתנת איש אחר, כל עוד אשר יתנדבו בני המשפחות האלה עצים למערכה; ותהיינה המשפחות האלה משפחת בני דוד⁹⁷ בני ארח⁹⁸ בני פרעש⁹⁹ בני רכב¹⁰⁰ בני סנאה מבני בנימן¹⁰¹ בני זתוא¹⁰² בני פחת מואב¹⁰³ ובני עדין¹⁰⁴. ויפילו אנשי כנסת הגדולה גורלות, ויועידו על פי הגורל יום אחד בשנה לכל משפחה¹⁰⁵, אשר בו תביא את “קרבן העצים” בהדרת קדש אל בית ה' בטרם יקריבו הכהנים את עולת הערב¹⁰⁶. ותהי לכל משפחה ומשפחה יום קרבן העצים ליום חג מדי שנה בשנה¹⁰⁷.

וגם אל הערים שם נחמיה את פניו, לכונן שם את מושב ישראל באיתן¹⁰⁸. והמעט ממנו, אשר הפקיד את הכהנים והלוים במשמרותיהם¹⁰⁹ ככל אשר סדר אותם זרבבל ויהושע הכהן הגדול אחרי חנכת בית ה‘¹¹⁰. וקרוב הוא, כי יחד להם נחמיה ערים לשבת¹¹¹ ויחלקו אנשי כנסת הגדולה את כל העם לעשרים וארבע מחלקות, לעומת משמרות הכהנים והלוים, ויקראו למחלקות העם “מעמדות”, ויהי מדי עלות משמר הכהנים ומשמר הלוים לכהן בבית ה’, ועלו עמם אנשים מבני מעמד אחד מן העם, אשר לא מבית הלוי, והיו המה מלאכי הגוי הבאים לעמוד בשם כל עדת ישראל על עולת התמיד, אשר יקריבו הכהנים יום יום לכפר על כל העם¹¹². ובראש כל מעמד יעמוד איש אחד אשר יקראו לו “ראש המעמד”, והיה כבודו ופקודתו בכבוד ראשי המשמרות ופקודתם. והיה הוא השר המצביא את כל איש ישראל הבא אל הקדש להביא את קרבנו, והעמיד אותו על עמדו ועל מקומו¹¹³. ויתר אנשי המעמד יתכנסו לאחת הערים, אשר יקראו לה עיר המעמד¹¹⁴ וצמו את כל ימי המעשה בשבוע ההוא, לבד מן היום הראשון ומן היום הששי, והתפללו בבית הכנסת שלש פעמים ביום¹¹⁵ על קרבן אחיהם, כי יעלה לרצון, וכי ישמור ה' את עמו מכל פגע¹¹⁶ וקראו פעמַיִם ביום את ראשית דברי התורה את מעשה השמים והארץ, דבר יום ביומו, כי זה הוא משפט עם אלהי עולם מני עד, להוקיר את היקום כלו, באשר הוא מראה דמות כבוד ה'. ואת אשר יביע צבא השמים והארץ בשפת אֵלֶם, אותה יְבַטֵא בשפה ברורה העם הזה, אשר יצר לו האלהים לספר תהלתו¹¹⁷. וקרוב הדבר, כי הרימו בני כל המעמד את תרומתם ואת מעשרותיהם לבני משמר הכהנים ולבני משמר הלוים העובדים עמם את עבודתם בשבוע אחד¹¹⁸.

וככל אשר היו קרבן העצים והמעמדות למכשירים נאמנים לרומם את העם, בספוח גם אותם אל אחת הכהונות בבית ה‘, כן היה גם משפט הבכורים¹¹⁹ אשר שם נחמיה ואנשי כנסת הגדולה לחוק, להביאם בהמון חוגג אל בית האלהים¹²⁰. ונאספו יושבי ערי הפלך אל עיר המעמד, ולנו יחד ברחוב העיר, ובבקר יקרא ראש המעמד¹²¹: קומו ונעלה ציון אל בית ה’ אלהינו!" וקמו נושאי הבכורים ושמו את פניהם אל דרך הקדש, “וחזני בית הכנסת”¹²² עולים עמם לפקוד על סדר התהלוכה, ולשמור את משמרת הטהרה, ומנחתם תלך לפניהם שור פר, אשר הקדישו אותו לשלמים, וקרניו מצֻפוֹת זהב ועטרת עלי זית חבושה לראשו, והחליל מכה לפניהם, והעם הולכים הלוך וְזַמֵר:

שָׂמַחְתִּי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית יְהֹוָה נֵלֵךְ,

עד בּואם לפני ירושלם. אז ישבו לְעַטֵר את בכוריהם, לאמר לסדר אותם בכליהם בחֵן ובטעם. ושמו אותם בסלי נצרים והעשירים ישימו אותם בקַלְתוֹת כסף וזהב. ואת הסלים והקלָתוֹת יעטרו מחוץ בתורים ובני יונה לעולה. ועד כה וכה והנה הפחה והסגנים ושרי הכהנים והלוים יוצאים לקראתם, אז ישוב החליל להשמיע את נועם קולו בתרועת ששון בבואם אל השער:

עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרָיִךְ יְרוּשָׁלִָם

והביאו שרי ישראל אלה את נושאי הבכורים בכבוד והדר העירה, וקם כל העם מפניהם וקרא להם: “אחינו אנשי מקום פלוני באכם לשלום!” ובבא ההמון החוגג אל הר בית ה', יתן איש איש את סלו על שכמו ועלו ברגש אל מקדש האלהים וקראו:

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ-אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ.

ובדרוך רגלם על סף חצר בית ה' ורננו יחד:

כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ:

אז ידום החליל מפני זמרת הלוים משוררי הקדש, אשר יפצחו רוח בכל כלי שיר.

אֲרוֹמִמְךָ יְהֹוָה כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא-שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי:

זַמְּרוּ לַיהֹוָה חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ:

ונתנו נושאי הבכורים את בכוריהם לכהנים ועשו ככתוב בתורת משה¹²³.

אולם אף, כי קרבן העצים המעמדות והבכורים, היו מכשירים נאמנים גם לרומם את העם אל אלהיו, גם לתת להם דרך אחד, בנטות עיני כלם אל המקדש, אשר היה לב ישראל כל ימי היותו, לא עוררו את לב העם, כי אם פעם אחת או פעמַיִם בשנה¹²⁴, על כן שמו אנשי כנסת הגדולה את לבם למצוא תקנה אחרת וקַיֶמת ותדירה מכל התקנות האלה; תקנה, אשר תזכיר את כל יחיד בישראל יום יום, כי עבד הוא לאלהיו, אח לעמו ועצם אחד בעצמות, אשר ירושלם ומקדשה הם המה הלב, אשר יתן רוח חיים בהם ושם אותם לגוף אחד, למען רומם את לב העם אל ה' עושרו, ולמען שים את כל יחיד לפרט חי בתוך הכלל הגדול, שמו לחֹק לכל איש ישראל להתפלל בביתו ובעירו, לעת עולת התלמיד בבקר ובערב¹²⁵, ובשבתות ובראשי חדשים וביום מועד יתפללו עוד תפלה נוספת, אשר יקראו לה “תפלת המוספים”, עת יקריבו הכהנים את עולת היום על המזבח גם התקנה הזאת שמה את כל בני העם כעין כהנים, אשר יְכַוְנו את עבודתם עבודת הלב, עבודת היחיד אל עבודת המקדש, עבודת העם כלו.

ולמען שים שארית לעבודה הרוממה הזאת, אשר כל ישראל היו כשרים לה וחיבים בה, בנו בני ישראל בתי כנסת בכל מקום, אשר היתה בה קהלה מסודרת, אשר קראו לה חֶבֶר–עיר¹²⁶. ויקדשו בתי הכנסת, אשר בכל הערים, אולם לא השיגו בקדושתם את בתי הכנסת הגדולים¹²⁷ אשר בערי המעמד. מרבית הערים הגדולות היו ערי חומה, על כן נקראו אחרי כן כרכים¹²⁸, כי ערי המעמד היו ערי המשנה לירושלם, ובגלל הדבר הזה הושיבו על יד בית הכנסת עשרה אנשים מן הסופרים ויכלכלום בכל מחסוריהם, ויהיו נקיים רק למלאכתם מלאכת הקדש להוָעֵד, להתפלל בבית הכנסת בצבור יום יום, ערב ובקר וצהרים, תחת אשר בערים הקטנות לא נועדו אל בית הכנסת, בלתי אם ביום השבת וביום השני והחמשי ימי השוק והמשפט¹²⁹. ויען כי היו עשרת הסופרים האלה בטלים מכל מלאכת חֹל, קראו להם “עשרה בטלנים”¹³⁰ ויש אשר קראו להם “חזני בית הכנסת”¹³¹ או “בני הכנסת”. ויהיו כל הליכות בני הכנסת בטהרה¹³², ויכבדו מאד האנשים האלה בעיני ישראל¹³³, ויהי גם מנינם הקבוע למופת ולרמז בדברי עבודת ה' אשר בבית הכנסת¹³⁴; כי לא רק התפלה לבדה היתה משמרתם, כי אם כל דבר העדה¹³⁵. ויהי אמון הטף אחד מראשי מעשיהם¹³⁶, כי על יד בתי התפלה נבנו בתי הספר, ויהיו בתי הכנסת האלה מורים נאמנים, אשר הורו תורה ומוסר גם לעם גם לבני הנעורים, ויהיו המה נותני הרוח לעם ונוצריה, על כן נחשבו רק הערים אשר היו בהן בתי הכנסת הגדולים ובתי הספר אשר על ידם ועשרת הבטלנים העובדים בה את עבודת הקדש עבודת ה' ועבודת תפוצת תורתו, לערים, אשר מהן תצא תורה ותרבות נאמנה לישראל¹³⁷.

ובית הכנסת נבדל מבתי החול גם מחוץ במראהו ובגבהו, כי גבוה היה מכל גגות העיר¹³⁸ וירכתי הבית פונים אל מול קדש הקדשים אשר בירושלם, אשר שמה ישימו כל העם את פניהם¹³⁹. וכל כלי הבית היו קדש, אך הקדושות שתים היו, האחת היא קדושה קלה, אשר קראו לה “קדושת בית הכנסת” והאחת קדושה חמורה היא “קדושת הארון”¹⁴⁰ אשר בו ישימו את ספר התורה ראש קדשי ישראל¹⁴¹. ויכבדו מאד את ספר התורה אשר בבית הכנסת, כי ביד כל העם היו רק חָמָשִׁים חמשים נפרדים. וביד ילדי בתי הספר לא היו בלתי אם פרשיות בודדות, אולם בבית הכנסת היתה התורה כתובה כלה בספר אחד¹⁴² ויקראו לארון, אשר בו יתנו את ספר התורה “היכל” ויבנו את ההיכל בירכתי הבית ובתוך הבית יבנו במה ושמו עליה את הַתֵּבָה, היא השלחן אשר עליו יקראו את ספר התורה, ואשר לפניו יעמוד החזן הנושא רנה ותפלה, ולפני ההיכל יכינו מושבות לזקנה העדה וישבו המה ופניהם אל העם. והעם יעמד שורות שורות והיו פניהם ופני החזן העובר לפני התבה, אל הקדש, ופני הקדש ופני הזקנים, אשר לפני ההיכל, ופני התבה הנתונה על הבמה בַּתָּוֶךְ, יהיו אל העם¹⁴³.

ויכבדו בני ישראל ויקדשו את הבתים ההם¹⁴⁴ ויאמן בהם הדבר, אשר דבר עליהם אחד מחכמי ישראל הקדמונים, כי היו למשנים לבית האלהים אשר בירושלם¹⁴⁵.

בכל התקנות האלה אשר תקן נחמיה לכונן מעוז ומשגב לכל ישראל בכל מושבותיהם, לא סר מנגד עיניו, גם מקדש ה' וכהניו, ותהיינה מתנות התרומה והמעשר לפרטים גדולים באמנה, אשר חתמו עליה אנשי כנסת הגדולה. ויט נחמיה את לב העם להביא את תרומותיהם ומעשרותיהם אל האוצרות, אשר הכין ביום חנכת החומה בלשכות המקדש¹⁴⁶ וישמור העם לעשות כן, כל ימי היות נחמיה פחה בישראל¹⁴⁷.

ויהי לחֹק בישראל לחלק את המעשר לשלש ידות ונתן איש איש את שלישיתו הראשונה למיודעיו הכהנים והלוים ואת השלישית לעניים ולתופשי התורה, ואת השלישית יתנו באוצר למשמרת, והיה האיש אשר יעלה לירושלם למשפט ואכל בראשונה מאשר לו, אולם אם יארך דבר משפטו ונתנו לו לחם חֻקו, למען, אשר לא יִוָרֶשׁ בשבתו ימים רבים בעיר הגדולה"¹⁴⁸.

את כל הגדולות האלה, יסֵד נחמיה בן חכליה ואנשי כנסת הגדולה, אשר עמו, בשתים עשרה שנות היותו פחה בישראל.

אולם בשנת השלשים ושתים לארתחשסתא (3327–433) שב נחמיה אל מלכו ארצה פרס. ויהי אך פנה איש החיל הזה את שכמו, ותרם יד החורים בעלי ברית הכותים וגויי הארצות. וַיִפָּת גם לב אלישיב הכהן הגדול על טוביה העמוני האורב החנף, אשר כל ימי היות נחמיה בירושלם, רפו ידיו. ויצו אלישיב ויפנו מלשכת הכלים אשר בבית ה' את כלי הקדש, את המנחה ואת הלבונה ואת מתנות הכהונה ויתנו את הלשכה לטוביה. ואיש מבני יהוידע בן אלישיב הכהן הגדול לקח לו את בת סנבלט החורוני לאשה וישובו המרעים האלה להיות כרקב לבית ישראל.

והסדרים, אשר עשה נחמיה בבית ה' ובכל הארץ, רפו מאד, אין זאת כי אם הכותים התגנבו בקרב השרים, ויפַתום בחלקת לשונם לנתק מהם את המוסֵרות אשר שם עליהם עזרא ונחמיה וכנסת הגדולה וימנעו את מניות העם מן הלוים ויברחו הלוים איש לשדהו וַיֵעָזֵב בית ה‘. וישב העם לעשות מלאכה ביום השבת וידרכו את גִתותיהם ויוציאו משא, ויביאו, ויקנו וימכרו כל מקנה וממכר בחוצות ירושלם ביום השבת. והפוחזים אשר בקרב העם, שבו להתחתן בבנות אשדוד עמון ומואב. כי הפרו האנשים האלה את ברית אלהיהם ואת ברית עמם וירבו גם את העזובה בקרב בתיהם ובקרב ארצם, כי השכיחו הנשים הנכריות מפי בניהן אשר ילדו, את שפת ישראל הטהורה והנמרצה גם שפת ארם אשר דברו בה בני ישראל מיום גלותם בבלה, נשכחה מפני הלשון האשדודית הנלעגת. ותהי תורת ישראל ותרבותו, אשר קנא לה מלאכי הנביא ואשר עזרא, נחמיה ואנשי כנסת הגדולה הקימוה ויחדשוה ברב כח, צפויה עוד הפעם לְמַפֵּלָה. והפרושים, אשר יד מרבית העם היתה נכונה עמם, לא גברה חיל, כי רוח הכהנים הגדולים, אשר ידם תקפה גם הם, לא נאמנה עמם. אך גם הפעם מהרה עזרת רוח ישראל לבא מבבל, כי לקץ ימים נשאל נחמיה מעם המלך לשוב אל פַּחֲוָתוֹ, אל ירושלם, ויעתר לו ארתחשסתא¹⁴⁹. ויהי בבאו וירא את העלילות אשר עוללו החורים הנוטים אחרי טוביה העמוני וחבר מרבעיו, ותהי ראשית מעשהו להפר את הָאַחֲוָה המזקת הזאת בין ישראל ובין בני עמון צורריו מאז. ויקהל את העם, ויקרא לפניהם בספר תורת משה את האִסָר, אשר אסר ה’ להתחתן בבנות עמון ומואב, וישמע העם לקול התורה, ויבדילו את הערב הזה מבתיהם¹⁵⁰. ואת טוביה העמוני השליך, אותו ואת כל כליו, ביד חזקה מלשכות בית ה‘, ויצו ויטהרו את הלשכות, אשר היה שם העמוני הזה, וישב את כלי המקדש למקומם. ובראותו, כי ברחו הלוים איש לשדהו מאין נותן להם את מעשרותיו, וירב את הסגנים על רפיון רוחם למקדש ה’. ולבלתי היות לסגנים רעי הכהנים לפתחון פה העוש אשר ענש עזרא את הלוים, שם נחמיה לחֹק מן היום ההוא, לבלתי בַכֵּר עוד את הכהן על הלוי במתן המעשר, כי אם להקדים את משפט הלוי למשפט הכהן בדבר הזה¹⁵¹ וישב ויאסף את הלוים אל משמרותיהם. וימרץ את העם לשוב לתת להם את מעשר תבואותיהם, ויכונן את האוצרות עוד הפעם, ויפקד עליהם איש אחד מן הכהנים, אשר מצא את לבבו נאמן עמו, ושני אנשים מן הלוים, אשר אחד מהם היה מקהל הסופרים לחלק על פיהם¹⁵² את המעשר, אשר יביאו אל האוצר ויכונן נחמיה את המתכנת הנכונה בין הכהנים והלוים¹⁵³. אחרי השיבו את סדרי מתנות משרתי המקדש לקדמתם, שם את פניו את מוסר העם להשיבו למקומו, וַיַכְבֵּד את ידו החזקה על ההוללים גם בקרב השרים גם בעם לבלתי חלל עוד את השבת. ובאנשים אשר שבו להושיב את הנשים הנכריות, שלח נחמיה יד, וַיַכְרַע אותם לשלחן מעל פניהם וללמד את בניהם לשון עמם. וישב לטהר את העם ממעט סיגי הנכר אשר שבו לעלות בו¹⁵⁴. ואת הכהנים אשר שבו להתחתן בגויי הארצות, גֵאַל מן הכהונה, בלי כל משא פנים¹⁵⁵. וגם את פני בן יוידע בן אלישיב הכהן הגדול לא נשא, ויבריחהו ויגרשהו מעל פניו ולא הרפה נחמיהו גבור החיל כל ימיו את ידו מן התקנות הטובות, אשר תקן הוא וכנסת הגדולה, אשר מקצתן עודן קימוֹת בעמו עד היום הזה.

ומספר ימי חיי שני האנשים הרמים והנשאים עזרא ונחמיה לא נודעו עוד, אךְ ימים רבים מאד אחרי מות עזרא, האיש הגדול והקדוש, צמו עוד בני ישראל בתשעה לחדש טבת באמרם, כי ביום ההוא מת עזרא הסופר שְׂבַע ימים¹⁵⁶, ויקבר בירושלם בכבוד גדול מאד¹⁵⁷.

וגם שֵׁם נחמיה בן חכליה היה כחותם על לב כל איש ישראל האוהב את עמו ומתכבד בו.

וּבֵין הַבְּחִירִים יִנוֹן שֵׁם נְחֶמְיָה לְעוֹלָם¹⁵⁸

ימי פרס: אחרית ימי שלטון פרס / זאב יעבץ

מות ארתחשסתא. מהומות בבית המלך. מלכות דריוש המדי ואהבתו לדניאל שבימיו. גדולת דניאל וקנאת השרים בו. משפט מותו ומלוט נפשו. חסדי המלך לדניאל ומות משנאיו. מתכנת דניאל אל פְּרִיסָתִי המלכה ואל כרש בנה. זריזות אנשי כנסת הגדולה וצניעותם. כהונת יהוידע בן אלישיב. מעללי בניו. מות דריוש המדי ומלחמת בניו כרש השני וארתחשסתא מנימן. גדולת דניאל בעיני כרש. מפלת כרש ומלכות ארתחשסתא מנימון. כהונת יוחנן בן יהוידע. מלכות ארתחשסתא אכוס. בָגוש שר פרסי בירושלם. אהבת בגוש לישוע אחי הכהן הגדול. נכלי ישוע להטות אליו את כהונת אחיו. מות ישוע ביד אחיו. עלילות בגוש. מס כבד שבע שנים. כהונת ידוע בן יוחנן. רשעת ארתחשסתא אוכוס ואכזריות בגוא ראש שריו. גליות וטלטלה בארצות פרס. משפט ישראל ועמי הארצות לפני האחשדרפנים על עקרם עבודה זרה מארצם. מלכות ארשֵׁש. מות המלך וכל ביתו ביד בגוא. מלכות דריוש קדומון ומות בגוא. אמץ ודעת נפש בישראל. הכותים משנים את טעמם. מזמות סנבלט האחשדרפן. נבלות מנשה אחי ידוע. מנשה חתן לסנבלט. זקני ירושלם מתקוממים על מנשה. סנבלט פוסק למנשה שררה מקדש וכהונה בהר גרזים. מנשה פונה עורף לעמו. ארץ הכותים מקלט לפושעי ישראל. שֵׁמע קול פעמי אלכסנדר מוקדון.

3336–3426

והימים הרבים, אשר ישב ארתחשסתא על כסא פרס, היו ראשית ימי הכליון לממלכה הגדולה הזאת. מצרים נקרעה לאט לאט מעל פרס, וגם בארצו פנימה רבו המהמות כמעט בכל ימי ממשלתו. ובעת אשר עיני מלך חסד הזה היו אל כסאו לסעדו מפני הרוחות הרעות, הרימו האחשדרפנים והפחות קרן ויאכלו איש איש במדינתו את שאר העם הנתן על ידו. ואין עוד לדעת עד כמה נאצלה על ישראל מרוח העריצים הנושבת בכל מדינות פרס ומדי. אך כל הימים אשר משל נחמיה, סכך ככרוב על עמו ועל ארצו. ויהי כי היה למגן לאחיו מפני כל חמס וכל עשק ותהי ממשלתו למבטח לרוח תורת משה, אשר החל עזרא לצקת על כל העם מקטן ועד גדול. אולם מי יודע את גורל ישראל, אחרי האסף האיש הגדול הזה אל עמיו, כי ארתחשסתא האוהב לישראל, האריך ימים על ממלכתו, אך יומו בא גם הוא (3336–424) ובמותו רבתה המשמטה בּביתו אחריו, כי קְשֵׁרְקְשֵׁשׁ בנו יורש העצר, עלה על כסאו. ויהי מקץ חמשה וארבעים יום למלכו, ויכהו סוֹגְדְיָן בן פילגש אביו וימלוך תחתיו. וגם הוא לא הרבה לשבת על כסא מלכותו ולא מלאו לו שבעה חדשים, ויך אותו אחיו בן פילגש אחרת לארתחשסתא וימלוך תחתיו תשעה עשרה שנה. ויהי שמו דריוש המדי¹ (3337–423), אשר יקראו לו בגוים דריוש נותוש. וקרוב הדבר, כי שנת מלחמות בני המלך היתה קשה לישראל², אך למיום עלות דריוש על הכסא, משך את חסדו לדניאל איש חסיד יקר רוח וטהר לב, אשר קרוב הוא, כי היה מבני דניאל איש חמדות, אשר גדל כבודו בעיני מלכי בבל ובעיני כרש. וינשאהו על כל האחשדרפנים אשר עמו, וישם את כסאו בין שלשת ראשי שרי מלכותו ויעש חיל ויצלח ויאהבהו המלך מאד. ויקנאו בו השרים ויחפשו לו עולות ועלילות. ויהי כי נלאו למצא בו כל דבר אָוֶן ויתנכלו, ויבאו בחלקת לשונם לפני המלך, ויגידו לו, כי יש עם לבבם לתת לאדוניהם כבוד אלהים, ולפקוד על כל יושבי פרס ומדי לחדול חדש ימים מהתפלל לאלהים ואדם בלתי למלך לבדו. וכל איש אשר יעבור את מצות המלך והשליכו אותו אל גוב האריות. וייטב הדבר בעיני מלך פרס ויחתם בטבעתו על כתב הדת, אשר הגישו אליו. אז מצאו האנשים את אשר בקשו, כי ארבו לדניאל, וימצאוהו מתחבא בעליתו ומתפלל שם בסתר. וימהרו אל המלך ויודיעוהו ויאיצו בו לעשות בדניאל את המשפט הכתוב; וירע הדבר בעיני דריוש, להמית את ידיד נפשו. אך השרים לא שבו מפניו ויזכירו את אדוניהם, כי כתב הנחתם בטבעת המלך אין להשיב, וַיַסְגֵר דריוש בנפש מרה, את דניאל ביד מבקשי נפשו וידיחו עליו את הרעה, ככל אשר זממו. והמלך לא נח ולא שקט וישכם בבקר וירא והנה שם ה' מחסום לפי האריות ודניאל חי, אז העביר על אויבי דניאל את כוס החמה אשר אמרו להשקותו וישם אותם טרף לשני החיות הרעות, ויכבד ויערץ את דניאל ואת דת אבותיו³.

ואף כי משלו השרים ברוח המושל הזה, ויהי לכלי משחית בידם לעולל בשמו את עלילותיהם ברשע ובאכזריות מאין כמוה, לא היה לבו כבד מאד. לעמת זה קשה היה משמיר ומצור לב המלכה פְּרִיסָתִי⁴ אשר לדריוש אישה היה הכתר ולה הממשלה. צלם דמות אשה כזאת, היא פתרון נאמן לכל משלי חכמי לב, אשר משלו על אשה רעה, אשר מכף רגל ועד ראש, היא מערכת כלי מות כֻּלה: מצודים וחרמים לבה, אסורים ידיה. ואיש טהר לב כדניאל, לא יזכה בעיני אכזריה כמוה, אך דבר אחד טוב נמצא גם בכפירה הזאת כי אוהבת היתה את גוריה, והדבר הטוב הזה עמד לדניאל לגדל את כבודו גם בעיניה. פריסתי ילדה שלשה עשר בנים לדריוש וימותו התשעה על פני אביהם ואמם, ויותרו רק ארבעה. ויאהב דריוש את ארתחשסתא בנו הבכור, באשר לו משפט המלוכה ופריסתי אוהבת את כרש משנהו. ותתחזק בכל כח לבה, ותתנכל בכל מזמותיה, להסב אליו ירושת העצר. ויד דניאל נכונה גם היא עם הילד השני, עם כרש בן דריוש המדי⁵, על כן לא עשתה לא רעה פריסתי, אשר בנה זה, היה הנפש האחת בכל הארץ אשר אהבה.

עד כמה עשתה אהבת המלך לדניאל פרי לבני ישראל היושבים בארץ אבותיהם הרחוקה מאד מפרס, אין לדעת עוד. גם שמות הפחות, אשר עמדו בראש בני ישראל, נעלמו מן הדורות הבאים. ויחלו הימים, אשר שמו אנשי הלב את עיניהם לשום שאריות לרוח, אשר ירשו מאבותיהם לצקת אותה בלב הדורות הבאים, ולהפוך אותה בקרבם לבשר ודם. העבודה הזאת גדולה ונכבדה מאד היא, אשר לא תעשה בלתי בעבוד אותה כל גדולי העם שכם אחד, מבלי הבדל איש מרעה במאומה במעשהו. ויען כי אין השם מתגדל, בלתי אם בהבדל איש בפעלו, על כן לא נשמרו שמות הסופרים הראשונים גדולי הדורות האלה, אשר שמו את פניהם להנחיל את פרי דברי הנביאים והכתובים את כל העם, כאשר לא נודעו שמות המחוקקים אנשי הרוח, אשר קמו בראשית ימי השופטים, אשר נתנו את לבם להפיץ את חקי ה', אשר בספר תורת משה. אך בדבר הזה נבדלו הסופרים אנשי כנסת הגדולה, כי אף כי לא נודעו שמותם לדור אחרון, הנה מעשיהם נודעו כמעט לפרטי פרטיהם⁶.

בשנת ארבע לדריוש המדי, מת אלישיב בן יהויקים הכהן הגדול, אשר כהן שלש וארבעים שנה ויכהן יהוידע (3341–419) בנו תחתיו. ומי יודע הֲנחה גם על הכהן הזה רוח רפיון אלישיב אביו באחרית ימיו להאיר פניו אל שרי הכותים והעמונים צרי יהודה ובנימן, כמשפט כל החורים והסגנים מיום היותם. אך קרוב הדבר, כי נאמנה רוחו את אנשי כנסת הגדולה⁷, אך כי בניו השחיתו דרכם בהתחתן האחד מהם בבנות סנבלט החרוני, וגם יתר בניו לא הלכו בדרך הטובה והישרה, ותהי להם עבודת הקדש כמלאכת חֹל ויחללו את כהונתם במעלליהם, אך המעללים הרעים האלה נתנו את פּרים, אחרי לכת יהוידע אביהם בדרך כל הארץ.

אך יהוידע האריך ימים בכהונתו ובשנה החמש עשרה לכהנו, מת דריוש המדי (3356–404) ויעל על כסאו בנו ארתחשסתא השני ותתלקח מלחמה בינו ובין אחיו כרש, אשר היה אחשדרפן בארץ ארם, וינגף כרש לפני אחיו ויפל חלל במלחמה (3359–401). ותכון הממלכה ביד ארתחשסתא אשר קראו לו היונים מְנֵמוֹן⁸ ובמות כרש לא ישב עוד דניאל בשער המלך⁹ וקרוב הדבר, כי לא הגדיל המלך הזה את חסדו עם בני ישראל. ויהוידע כהן עוד ימים רבים, וימת בשנת האחת ועשרים לארתחשסתא מְנֵמוֹן ויכהן יוחנן (3377–383) בנו תחתיו.

בשנת האחת ועשרים ליוחנן מת ארתחשסתא (3398–362) ובנו ארתחשסתא אכוס, אשר היה רע גם בעיני אביו, גם בעיני כל אחיו ומיודעיו, קם ויאבד כמעט כל שריד מאחיו הרבים, ומשרי בית אביו, וילכוד את המלוכה ושר אחד איש ושמו בָגוא עריץ ואכזרי מאד, היה יועצו להרשיע.

בימים ההם נהיה דבר בקרב הארץ ובחצרות בית ה‘, אשר המעט, כי התן את כבוד ישראל לכלימה, הכביד עליהם יד עריץ ימים רבים. אחד משרי צבא פרס בָּגושׁ¹⁰ שמו, חָנָה בירושלם. וליוחנן כהן גדול אח ושמו ישעו, וימצא ישוע חן בעיני שר הצבא אשר שם את לבו כלב מושל בישראל. ויט את לבו לשית ידו עמו להסב אליו את כהונת אחיו, וייטב הדבר בעיני בָּגשׁ, וירם לב ישוע, וירחב את נפשו. ויהי היום ושני האחים יושבים באחת מלשכות המקדש וַיַרְעֵם ישוע את יוחנן מאד, ותצלח חמת יוחנן אחיו וישכח את כבוד בית אביו, וירם את ידו ויך את אחיו, ותגדל המכה מאד ויפל ישוע וַיָמֹת. ויהי המעט מיוחנן, כי במעשהו הנמהר העטה חרפה על כהונתו ועל עמו, כי הֵקים גם הָקֵם אויב גדול לבני ישראל את בגוש התקיף, אשר שש למצא תואנה לפקוד את עון הכהן על המקדש, למען ימלאו שלומי אמוני ישראל זהב חוריו. ויבא אל תוך המקדש, ויהדוף מפניו את הכהנים אשר אמרו לעצור בעדו מבא אל הקדש פנימה, ויט את ידו להשבית את התמיד. ויבאו אליו ראשי העם, ויעתר להם לבלתי הפריע את הכהנים מעבודתם, בשקלם על ידו חמשים אדכמונים בעד כל כבש, אשר יקריבו על המזבח. ותכבד יד בָּגֹש על בית ה’ ועל ישראל שבע שנים¹¹.

ויד המלך הקשה ארתחשסתא אוכוס כבדה מאד על צידון, אשר נלאתה לשאת את על אחשדרפני פרס ופחותיה, ויעל עליה להבקיע אותה אליו ולעשות בה שפטים, כאשר עם מלבבו. ויראו אנשי צידון, כי כלתה אליהם הרעה ויקומו וישרפו עליהם ועל נשיהם ועל טפם ועל אצרותיהם את העיר באש.

בשנת הֵעָלוֹת חיל פרס מעל צידון, בשרוף יושביה אותה עליהם באש, (3410–350) מת יוחנן ויכהן תחתיו ידוע בנו איש צדיק תמים.

ובשושן הבירה הלכו המהומות הלוך ורב ובָגוא¹² העריץ הולך ומתחזק בבית אדוניו, כי הערים לקנות את לב מנטור היווני נציב מדינות הים, וראש שרי צבאות פרס ולכרות עמו ברית. ויהי בדבר הזה כמעט כל חיל מלכו בידו. ויגבה לבו מאד ואכזריותו עלתה למעלה ראש. וגם על בני ישראל היושבים בארצות פרס, כבדה יד מלכות ארתחשסתא אוכוס הקשה¹³. אך בארצם לא קשתה עליהם יד שרי פרס, ויהי כי קנאו בני ישראל מאד לבער את שקוצי העמים ממושבותיהם, ויהיו גויי הארצות נדונים עמם לפני האחשדרפנים וישפטו את קנאי בני ישראל לפי חליפות הרוח העוברת עליהם. יש אשר ענשו אותם ויש אשר נשאו את פניהם¹⁴. ויהי כי התחזק בגוא מאד, ויירע פן תרע בו עין מלכו ויתנכל ויקדם את פניו, וַיָמֶת בגוא את ארתחשסתא אכוס ברעל, אשר שם במשקהו, אחרי מלכו עשרים ושלש שנה.

ויאבד האכזרי הזה, את כל בני אדוניו ולא הותיר מהם, כי אם את אַרְשֵש קְטוֹן בניו, אשר אותו הושיב על כסאו פרס, וימליכהו (3421–339) תחת אביו בשנת האחת עשרה לידוע הכהן הגדול, וידום המלך הצעיר, ולא מרה את פי השר ההורג את בית אביו בראשית מלכותו, אולם אחרי כן החל לקוץ מפני העריץ הזה, ויחשוב מחשבות לפרוק את עֻלו. ובגוא הבין את הדבר, ויקדם פניו ויהרוג גם אותו, גם את כל בית המלך ויקח את דריוש קַדוֹמוֹן (3424–336) בן רִבֵּעַ לדריוש המדי, וימליכהו על פרס. ובני ישראל קראו לו דריוש הפרסי¹⁵, למען הבדילו מדריוש המדי. ויהי דריוש הפרסי איש נֹחַ ויקר רוח, אשר אמר לרפא את ארצו מן המכות אשר חִלו בו המלכים, אשר מלכו לפניו, אך מאנו הרפא פצעי הממלכה הזאת, אשר הפכו את כלה לנקפה ורקבון. גם למלך הזה זמם בגוא העריץ לעשות, ככל אשר עשה לשני המלכים אשר לפניו; אפס, כי נודע הדבר לדריוש ויכבד את ידו על הסריס הבוגד הזה לשתות את סף הרעל, אשר הכין לו וַיֵשְׁתְּ בגוא וַיָמֹת.

ובעוד, אשר מעשקות האחשדרפנים והפחות ומצוקות העמים, הֵמַקוּ את הבשר ויבוקקו את הרוח גם בשושן גם בכל מדינות פרס ומדי, הלכה מדינה אחת קטנה הלוך וחזק. והמעט ממנה, כי מתום היה בכל בשרה, נפלאה בעת ההיא מכל הארצות בדבר הזה, כי לא זרועה היה מבטחה, כי אם הרוח אשר גברה בה, היתה לה למגן ולמשגב. המדינה הזאת, היא מדינת יהודה הקטנה, אשר אנשי כנסת הגדולה, אצלו מרוחם על כל העם, וישימוהו לגוי האחד בימים ההם, אשר ידע אל נכון את מגמת פניו ואת תעודתו. תחת אנשי העם, אשר עמדו בישראל מדור דור, קם בדור ההוא כמעט כל העם להתחזק במעוזו, ולנצור את אָפְיוֹ ואת עָצְמוֹ מכל משמר. והדרך האחת הזאת, אשר דרכו בה מרבית העם נתנה להם לב אחד, עד כי גם אויביהם הכותים, בחרו כיום להחליק לשון לבני ישראל ולגנוב את לבם מקרוא עליהם לריב או גם מארוב להם, מיראתם פן יתגרו ברעה, כי החלו בני ישראל ללכת הלוך וגדול וימי הגבורה והתפארת, אשר מלפנים, שבו ויהיו נזכרים בארצות הקרובות¹⁶. ותחת שנאה בקשו צרי יהודה ובנימן את אהבת בני ישראל, אף כי לא חפצי קרבות היו אבותינו בימים ההם, כי ידעו הכותים, כי אף כי שאננים ושקטים בני ישראל, הנה רוחם בקרבם וכחם במתניהם.

בדרך הזאת החל להתהלך עם בני ישראל סנבלט השני¹⁷ מבני הכותים אשר גדלו דריוש הפרסי וישיתהו לאחשדרפן בשמרון, ויבקש גם הוא לקנות את לב בני ישראל. אך לב ידוע הכהן החסיד לא היה נע כנוד הקנה ולא הלך שולל לפני סנבלט זה, כאשר הלך לב אלישיב אבי אביו לפני טוביה העמוני¹⁸. על כן שמח סנבלט מאד לקראת מנשה הכהן אחי ידוע הכהן הגדול, כי ככל אשר נאמן ידוע לתורתו ולמולדתו, כן פנה לב מנשה מעם מוּסַר תורת אלהי ישראל אשר למדו אנשי כנסת הגדולה, וילך אחרי עיניו וירא את נְקוּסָא¹⁹ בת סנבלט ותחשק נפשו בה. וישמח סנבלט מאד על הדבר הזה, ויתן את בתו למנשה לאשה, כי אמר בלבו, כי בדבר הזה יטה אחריו את לב בית ישראל.

והדבר הזה, אשר היה לאבן חן בעיני סנבלט, היה לצנינים בעיני זקני ירושלם אנשי כנסת הגדולה, כי יראו מאד פן ישוב העם להתחתן בבנות הנכר בשומם להם למופת את אחד מראשי הכהנים, אשר עשה כדבר הזה ואיש לא כהה בו, ותם לריק כל היגיע הרב, אשר הם יגעים זה מאה שנים להבדיל כל ערב מישראל, ולטהר גם את בתיהם וגם את לבותיהם מכל סִיג זר. ויעידו במנשה הכהן, לבחר לו אחת משתי אלה, כי יְשַׁלַח את אשתו, או כי לא יוסיף עוד לעלות על מזבח ה'. ויד ידוע אחיו הכהן הגדול נכונה עם זקני ישראל, ותצר מאד למנשה וילך אל סנבלט חותנו ויגד לו, כי בכל אהבתו את נקוסא בתו לא יוכל לעזוב את כהונתו, על כן כלה היא מעמו להפרד מעל אשתו ולשוב אל כהונת אבותיו. וידבר סנבלט על לבו ויאמר לו, כי המעט ממנו, כי יקים בידו את הכהונה הגדולה, יקים אותו גם למושל ולאחשדרפן תחתיו, ובָנֹה יבנה לו מקדש בהר גרזים, אשר לא יהיה נופל בתפארתו מן המקדש אשר בירושלם ושם יכהן. ואת כל זה יעשה ברשיון דריוש מלך פרס. וייטב הדבר בעיני מנשה וישב שם (3436–324) ולא שב עוד ירושלמה. וישמעו האנשים מן הכהנים ומן העם אשר נדחו אחרי עמי הנכר ויקומו גם הם וילכו אל סנבלט. ויקדם סנבלט את פניהם בשמחה, ויתן להם שדות וכרמים ומקום לבנות בתים וינשא אותם גם בכסף, ותרב לרגלי הדבר הזה המהומה בירושלם²⁰.

אך בעצם הימים ההם עלה שאון מפאתי ים, אשר החריש בהמון קולו את כל אזן ויסב את עיני כל העמים רק לעבר אחד. מלך גבור מרגיז ארץ נסע יצא ממקומו מנגב ארופה ויעבור את מעברות אלישה, לגזול את שבט המלוכה מידי גויי הקדם ולתתו בידי עמי המערב ולהחל פרק חדש, חלק שני, בספר תולדות האדם. ובימים הם, אשר היתה אזיא העתיקה למס לארופה הצעירה לרגלי מלחמת הזרוע, החליף ישראל כחו להסב את פני המלחמה, מלחמת הרוח, אל מול מערכה אחרת, מערכת צבא גבורים, אשר כמעט לא ידע אותה מתמול שלשום.

ובשטף הזה העובר מפאת ים קדמה, נסחפו כל הקורות הקטנות, אשר קרו זה מעט בירושלם.

תם חלק שלישי.