הערה פותחת    🔗

הרשימות הנדפסות להלן התפרסמו בהמשכים בגליונות ‘משא’ בחודשים יוני–יולי 1979. היה בדעתי לכתוב סידרה ארוכה של דיוקנאות של כתבי־עת ובמות ספרותיות אחרות, מתוך רצון למשוך תשומת־לב למצוי, לרצוי ולאפשרי בתחום זה – תחום מוזנח מאוד, שמדברים עליו אבל אין כותבים עליו – ולעורר ויכוח פתוח בשאלות הכרוכות בו והמשתמעות ממנו. רצון זה הניע אותי לחדד ניסוחים ולשרטט את התמונה בקו עבה, כדי להבליט מה שנראה בעיני עיקר ולהעמיד תזיסים ברורים – ופתוחים להתקפה – כפתיחה מזָרזת לדיון.

אין לי יסוד להתלונן על חוסר תשומת־לב: שלוש הרשימות שפירסמתי (שתיים מהן באות להלן) נענו בנחשול אדיר של מלים. אבל לא היתה זו תשומת־לב מן הסוג שבו רציתי. רוב התגובות היו זעקות שבר וגידופים סתמיים מצד “המותקפים”, בעיקר אנשי ‘עכשיו’, שנמנעו כליל מהתייחסות לטיעוני הענייניים, או ששיכתבו אותם תחילה והתייחסו לטיעונים המשוכתבים פרי עטם. בבמות שונות הופיעו פתאום באורח “עצמאי” התנפלויות ועקיצות בלתי־נלאות על ויזלטיר כמשורר, כמתרגם וכאדם. גם מי שניסה לשרבב למהומה הזאת רשימת־תגובה שפויה יותר, מצא עצמו לחוץ באווירת לינץ' נוסח אוהדי כדורגל משולהבים, ונמצא מגונן על ויזלטיר המשורר במקום להרחיב את הדיבר בעניינים הנדונים.

כאשר התברר לחלוטין כי שום דיון ראוי לשמו לא יתפתח סביב הקביעות שהעמדתי לויכוח, החלטתי למשוך ידי מן העניין ולא המשכתי בסידרה. עלי להבהיר: מלכתחילה לא ציפיתי שבעלי־התגובות יסכימו אתי בקביעותי או אף יבינו את כולן ככוונתן. מקובלת עלי עצתו של קארל פופר, “וזכור תמיד כי אי אפשר לדבר בדרך שתבטיח כי לא תובן שלא כהלכה: תמיד יימצא מי שיבין אותך שלא כהלכה.” ציפיתי לויכוח חריף, אף עויין, עם הרבה אי־הבנות; אבל לא ציפיתי לאנטי־ויכוח. ובזאת גיליתי תמימות מסויימת. שכן היה עלי לדעת – ואני גם יודע זאת רוב הזמן – כי אנטי־ויכוח הוא ז’אנר הויכוח היחיד (ולפחות, המיוחס) הרווח בקהיליה הספרותית העברית בשנים האחרונות, והכישורים העיקריים של המתווכח העברי הספרותי הם אוזניים סתומות, גרון בריא וזיכרון קצר. פלוס קצת תאוות רצח.

ההחלטה לשוב ולהדפיס רשימות קייציות אלו בחוברת החורף של ‘סימן קריאה’ היא גילוי נוסף של תמימות. מאחוריה עומדת, בין השאר, ההנחה הרעועה כי בינתיים התקררו קצת הרוחות המלוהטות, ועורכים וקוראים יוכלו לראות את הדברים בראיה צלולה יותר. נוסף על כך, אני מייחס ערך לעצם הדפסת הדברים ב’סימן קריאה' דווקא. הבאתם כאן ממחישה בעליל את היותו של כתב־עת זה – בניגוד גמור לשאר הבמות הספרותיות – פתוח לביקורת עצמית בוטה וגלויה. שאר כתבי־העת בפירוש אינם פתוחים לביקורת עצמית כלשהי, ולוא גם רכה ומהוססת, ולעומת זאת אין הם בוחלים בשבחים עצמיים נלהבים ונטולי־יסוד. המוספים השבועיים לספרות מדפיסים אומנם פה ושם ויכוחים שונים בין משתתפיהם, אבל עדיין לא ראיתי מוסף ספרותי שידפיס רשימת ביקורת, ולוא גם מתונה, על עבודת העורך ועל שיקולי העריכה. אלה מצויים בספֵירה עליונה, מעל לכל ויכוח.

לכאורה, ניתן לנגח את הדפסתן מחדש של רשימותי על כתבי־העת בטיעון שיישלף מהתקפתי על מדור הרצנזיה ב’סימן קריאה' 9 (ראה להלן). כלום לא טענתי שם בפירוש כי בניית מדור רצנזיה של כתב־עת מרשימות־ביקורת שכבר נדפסו במוספים שבועיים היא לא פחות מאשר “טכניקה הוטנטוטית”? אני סבור כך גם עכשיו. מדור הרצנזיה הוא אחד הדפים העיקריים בתעודת־הזהות של כתב־עת לספרות, ואין הוא יכול ליטול אותו בהשאלה (כלומר, יכול גם יכול, אבל…). בכלל, אין כתב־עת רציני צריך להדפיס דברים שכבר נדפסו בעתון אחר, אלא אם כן יש לו סיבה טובה למעשה חריג כזה (רצון להבליט משהו, להצביע על משהו, להוקיע משהו – בקיצור, להגיד משהו). והסיבה הטובה צריכה להיות גם מוצהרת: יש להבליט, ולא להעלים, את עצם ההדפסה החוזרת.

 

1. ‘סימן קריאה’ בשנתו השביעית    🔗

עונת שבוע־הספר הולכת ונעשית בשנים האחרונות מין “עת צאת המלכים”, נקודה בזמן שלקראתה מתחוללת היערכות מו"לית קדחתנית, ובה שולף כל מביא־לבית־הדפוס את הקלפים החזקים שלו במחי אחד, מתוך תקווה עצבנית לשים את ידו על חלק הארי של הקופה. תהליך נמרץ זה גורר עמו תהליכי־מישנה קטנים וגדולים, ואחד הפחות־סימפאטיים שבהם כרוך בהשפעה המכרעת הנודעת לו על מועדי הופעתם של כתבי־עת ספרותיים.

כך ‘סימן קריאה’, שאינו מוותר על תווית “רבעון מעורב לספרות”, אך כבר שש שנים הוא מין עוף־חול של שבוע־הספר. מת כל השנה ושב ומתנשא מלוא נפחו בירח מאי (השנה ביוני, כמובן); כך גם ‘עכשיו’, המופיע כדרכו בשנים האחרונות בכפל מיספור כרוני כחוברת 39–40 אביב־קיץ תשל"ט (אבל מדוע יקופחו הסתיו והחורף, שלא זכו בחוברת?); כך אפילו חוברת היובל הכרסתנית של ‘מאזנים’, שמחלה על ציון היובל במועדו (חודש אדר), אבל לא החמיצה את שבוע־הספר.

תכיפות הופעה של כתב־עת איננה נתון חיצוני, הטפל לתוכנו. להיפך, היא כשלעצמה גורם חזק וריבוני, המשפיע על אופיו, על אפשרויותיו ועל תוכנו בפועל של כתב־עת לא פחות – ולפעמים יותר – מכוונות עורכיו וחלומות משתתפיו. גורם זה מתחזק ביחוד כאשר מדובר בכתבי־עת מקיפים ומבוססים, הפונים לקהל רחב יחסית ושאינם יכולים לטעון להשפעה פרטיזנית מן הסוג שהשפיעו כתבי־עת דקיקים ליודעי ח"ן, כגון ‘לקראת’, ‘עכשיו’ בראשיתו, ‘יוכני’, ‘גליונות שירה’ וכו'. אמיתה חבוטה זו לא היה טעם לחזור עליה, אלמלא היתה כה בלתי מובנת־מאליה לעורכים של כתבי־עת בישראל, וביחוד לעורך ולמינהלה של כתב־העת הטוב מן האחרים, ‘סימן קריאה’.

אומנם כן, המעיין נטול־הפניות בעתונות הספרותית סופו לקבוע כי ‘סימן קריאה’ עודנו כתב־העת (או במינוח מדוייק, השנתון) הטוב ביותר המוצע כיום לקורא העברי; אך הקובע זאת חייב לסייג את קביעתו בקביעה נוספת: ככתב־עת (ואפילו כשנתון) יש בו יותר מדי חסרונות, והם הולכים ורבים.

אבל נתחיל ביתרונות. העורך ואחדים מן המשתתפים הקבועים – והכמעט־קבועים – המשפיעים במשהו על ברירת החומר לחוברת, יודעים בדרך־כלל להבדיל בין טוב לרע. תאמרו, הלא זה אלף־בית של עריכה! מה לעשות, אין זה מן הדברים המובנים־מאליהם במציאות החיננית שלנו. תמיהות לחוד, אבל קנה־מידה של איכות ושל רצינות פשוט איננו מקובל על עורכיהם של כתבי־עת ועתונים אחרים לספרות בתל־אביב ובנותיה. אותם מטרידים שיקולים אחרים, דחופים יותר (גם ב’סימן קריאה' נובטים שיקולים דחופים כאלה, אבל על כך בהמשך). ומעבר לשיקולים לא־ענייניים, רובם, נעבעך, סתם אינם מסוגלים לזה – הם עצמם כשלונות ספרותיים ותיקים.

עורך ‘סימן קריאה’ ואחדים מן העוזרים על־ידו גם יודעים לעבוד על טקסט. פכים קטנים, עניינים של מה בכך: לתרגם ברמה טובה או סבירה, לערוך תרגום, להעיר הערות לא־סתמיות למחבר רשימה או מאמר, ובמקרים קיצוניים – לעבוד עם סופר, להחזיר סיפור או שיר למשורר או מספר עם השגות והצעות, לשבת אתו, לספק עין אוהדת וביקורתית מן החוץ. הכל עניינים בסיסיים, מובנים־מאליהם, שכמעט ואינם מתרחשים בכתבי־עת עבריים אחרים בימינו (וגם ב’סימן קריאה' עצמו הם פוחתים והולכים כי לדעת אין פירושו בהכרח גם לעשות בפועל את שאתה יודע, אבל זו פרשיה אחרת).

יתרון אחד של ‘סימן קריאה’ נובע ממה שקרוּי באנגלית Snob appeal. סיבות שונות, שלא אעסוק בהן כאן, שיוו ל’סימן קריאה' תדמית של כתב־העת היוקרתי בהא הידיעה, כתב־העת העברי היחיד שההדפסה בו מעלה במשהו את מניותיו של מחבר בבורסת הספרות העצבנית שלנו. עובדה זו כשלעצמה אולי איננה שבח מרקיע לכתב־עת (ובלי ספק יש בה צד לגנאי), אבל היא גרמה לכך ש’סימן קריאה' נעשה כתב־עת מחוּזר, שסופרים רבים משחרים לפתחו, ואלה שכבר נכנסו בו נוטים לשמור לו אמונים, דבר המציב את העורך בעמדת־פתיחה טובה מזו של מתחריו.

נוסף על כך, עומדים העיצוב וטיב ההפקה הכללית של החוברת (עימוד, איכות הדפסה, הגהה, איכות הדפסתם של איורים וכו') על רמה גבוהה מזו הרווחת בשאר כתבי־העת. בעניין זה חלה הרעה בזמן האחרון (בחוברת 9 יש בלבול עמודים בתוכן־העניינים ובחישה תמוהה של האיורים בילקוט לאמנות, שאינם תואמים את הפירוט בעמ' 368), אבל המצב עודנו טוב מאשר אצל הקונקורנציה.

‘סימן קריאה’ התגבש במרוצת השנים, בטובתו או לרעתו (תלוי בנקודת השקפתך), לכלל במה מרכזית, מקיפה ופתוחה־עד־מפולשת – משהו שזקני ‘מאזנים’ התאוו והתיימרו להיות, ולא היו מעולם. המחסום היחיד שנותר בשעריו הוא מחסום של איכות ועניין, וזה מוצב בדרך־כלל בגובה לא־אפסי, אבל גם לא רם ונישא. פשוט, בשאר במותינו אין מורגלים במחסום כזה כלל, ועצם קיומו של המיטרד מרגיז את בעלי ההרגלים. כתבנים מתוסכלים ומסיתים לעת מצוא נוהגים לתלות ב’סימן קריאה' את חטא הכיתתיות. קשה להמציא בדיחה גרועה מזו. מי לא הודפס ב’סימן קריאה'? הלא אפילו את ישראל (כהן) וישראל (זמורה) כבר מצינו שם. ניתן לטעון נגד ‘סימן קריאה’ שהוא משמש במה מכובדת מדי “להצגת מלכות־היופי העונתיות של הספרות העברית”; אבל גם אם אין הדבר לטעמך, יש להודות כי הוא מציג את ה“מלכות” מכל השנים ומכל הסוגים החל במזקינות ומתבלות וכלה בצוציקיות שרק הציגו את מועמדותן. כיתתיות – יוק.

ההיפך הוא הנכון; מרוב פתיחות ומקיפנות (וגם בגלל המסה האדירה של 500 פלוס־מינוס עמודים גדולים וגדושים הנוחתת על שולחננו מדי שנה) מצטייר ‘סימן קריאה’ כהוויה אמורפית, בריה אבוסה וזוללה שכל באיה נבלעים בתוכה, ולא נודע כי באו אל קירבה, והם מתרוצצים בתוך מעיה המבעבעים ומייחלים לשווא לשמץ פרטיות וייחוד. בסייגים אחדים, שכבר נמנו לעיל, שולטת ב’סימן קריאה' המקריות. בפתיח לחוברת מס' 1, לפני כשבע שנים, נימקו העורכים־המייסדים את עצם הקמתו של הרבעון (מלה שאליה התייחסו עדיין ברצינות) כך: “רוב הסופרים והמחברים מרגישים כבר זמן רב במודע בהיעדרה של במה פעילה, שיהיה בכוחה לרכז ולהבליט את המרכזי ואת הראוי להבלטה בספרות הנכתבת היום בישראל… אל מחוז־חפץ זה אנו מבקשים להוביל.” סופרים רבים וטובים עדיין מרגישים כך היום, כעבור שבע שנים, ואותו מחוז־חפץ איננו נראה באופק של ‘סימן קריאה’.

חוברת 9 מבליטה באכזריות את גבולות הישגיו ואת קוצר־ידו של ‘סימן קריאה’ ככתב־עת. ניכר בה היטב כי במשך השנים אכן הושגו אי־אלו יעדי־מישנה, שאף הם נמנו באותו פתיח ראשון. ‘סימן קריאה’ הצליח במשימתו לעודד תרגומים משופרים ודחף משוררים ואנשי־ספרות אחדים לשוב ולהתמסר למבצעי תירגום. אנו מוצאים כאן תרגום מצויין של נילי מירסקי לסיפור של א.ת.א. הופמאן; תרגמוים מעניינים של בנימין הרושובסקי מתוך חוברות ‘אלבאטרוס’, וכן תרגום טוב (אם כי לא מלהיב) שלו ל’ענן במכנסיים' של מאיאקובסקי; תרגום טוב של מנחם פרי לבשוויס־זינגר (מיידיש ולא מאנגלית); התחלות מעניינות בתירגום אפולינר של עוזי בהר ויוסף שרון, ועוד תרגומים אחדים. כל התרגומים שמניתי ודאי לא היו נעשים אלמלא ‘סימן קריאה’.

כן מורגש כי ‘סימן קריאה’ משמש אכסניה נוחה למדי למספר לא קטן של משוררים מבוססים, ובחוברת זו בולטים ישראל פנקס (אבל שיריו המודפסים כאן הופיעו מזמן בספרו האחרון!), אורי ברנשטיין, אבות ישורון, יאיר הורביץ (שירים אחדים כבר נדפסו במשך השנה במוספים לספרות!), יונה וולך (שירים טובים מן הרגיל אצלה בשנים האחרונות), שמעון הלקין ואהרן שבתאי. מטבע הדברים, נתן ‘סימן קריאה’ עידוד מסוייג למשוררים מבטיחים אחדים, שהתרכזו סביב ‘גליונות שירה’ באמצע שנות השבעים, והם מיוצגים כאן על־ידי יוסף שרון ומרדכי גלילי. אולם, יש בחטיבת השירה שבחוברת סרח עודף, המצריך הסבר, וההסבר איננו מחמיא.

בשנים האחרונות נכנס עורך ‘סימן קריאה’, שלא בטובתו, להתחרות מיותרת לחלוטין עם במות ספרותיות רעועות פחות או יותר (‘עכשיו’, ‘פרוזה’, ‘עתון 77’, ‘ראש’), המתמחות בעידוד בלתי מבוקר של כשרונות שיריים צעירים וצולעים. במות אלו זקוקות לכוחות הכושלים הללו כדי למלא בהם את דפיהן בלי שכר־סופרים (וכדי להרחיב את חבורת התומכים בכתב־העת, להקנות לעצמם תחושה של התרחבות והתפרסות ולהצדיק את השנור לפתחה של המועצה לתרבות ולאמנות); ואילו ‘סימן קריאה’, בסגירותו היחסית לפני כתבנים כאלה, החל מעורר איבה והסתייגות (בחוגים הנ"ל) ועוטה תדמית שמרנית ואליטיסטית כלשהו. התפתחות זו, ובצידה אולי רגש אשם קל על חטא של חוסר שימת־לב לשניים־שלושה משוררים מתחילים, שצמחו בקרקע זו, והם ראויים לעידוד, הביאו לתפנית. בחוברת 7 נדפסו שלושה משוררים מיותרים כאלה (לאו דווקא מן הזכאים לתשומת־לב), ובחוברת הנוכחית יש לנו חצי תריסר. אינני רוצה לדון משוררים מתחילים כלאחר־יד, על־פי שירים בודדים; אבל השירים עצמם אינם ראויים לדפוס. רק אחד יש להוציא מן הכלל, פרץ בנאי, שאת שיריו קראתי כאן לראשונה, ובהם מצאתי הבטחה אמיתית ומעוררת סקרנות (הוא נדפס גם ב’עכשיו' הנוכחי, ושיר אחד מופיע משום מה בשני כתבי־העת).

הרחבתי בנקודה זו כיוון שהיא מסמנת התרופפות בצד הזכות העיקרי של ‘סימן קריאה’ – ההקפדה על רמה מינימלית – והתרופפות זו מוצאת לה ביטוי מטריד בחטיבות הפרוזה של החוברת. אם נתעלם מן הסיפורים המתורגמים, מסיפורי יצחק אורפז (שכבר הופיעו בספר לפני חודשים אחדים, והדפסתם החוזרת תמוהה כשלעצמה), מן המסה הסיפורית הקטנה של עמוס עוז ומדפי הזכרונות היפים של יהודית הנדל (דפים יפים, אך סיווגם במדור הסיפורת הוא דחוק), יש בפרוזה של החוברת תחנת־קריאה אחת – סיפורו של חנוך לוין. לעומת זאת, כוח הסבל כושל לחלוטין למקרא 10 עמודים גדושי עיסה סמיכה מפרי עטו של יעקב שביט (אינני טוען שקראתי אותם עד תום). מעולם לא היתה הסיפורת המקורית ב’סימן קריאה' חסרת־יחוד ומעוטת־עניין עד כדי כך, וזאת דווקא בתקופה שבה מתהלך מנחם פרי וטוען, מעל במות שונות, כי הנה אנו יוצאים בסך מעידן השירה אל עידן הפרוזה, ומתנבא לאמור שהפרוזה המרתקת ההולכת ונכתבת מסביב, היא, ולא השירה, תהיה נותנת הטון בספרותנו בשנים הקרובות. קציר הפרוזה הנערם בחוברת מעורר חשש כי כל אותה התנבאות פסקנית אינה אלא סימפטום לעייפותו של עורך, שנלאה מגחמות משוררים דעתנים, והוא מתגעגע להתנהגותם השפויה ומרחיבת הדעת של פרוזאיקונים.

הזכרתי את יסוד המקריות; יותר מבכל מקום אחר, משתולל יסוד הרסני זה במדור הרצנזיות. שנתון מרכזי בן 464 עמ' מופיע עם 19(!) עמודי רצנזיה, הסוקרים 5 ספרים, שכולם הופיעו לפני שנה ויותר. ספר אחד (‘הצל של גופו של העגלון’) – בפירוש לא הספר “החשוב” של השנה – זוכה משום מה לשתי רצנזיות. ואם לא די בכך, 2 מתוך 6 הרצנזיות הללו כבר נדפסו במשך השנה ב“משא”, והן מובאות כאן בהדפסה חוזרת – טכניקה הוטנטוטית לבניית מדור־רצנזיות יש מאין, שהורתה ולידתה בבית ‘עכשיו’ בסוף שנות השישים. לא העליתי על דעתי כי נוהג עכשוויסטי נפסד זה (שהומצא במקורו כדי לטייח חזית מהוגנת לבניין מתפורר) ימצא לו תלמיד שוקק בדמותו של עורך ‘סימן קריאה’. אותו עורך שכתב בפתיח ל’סימן קריאה' מס' 5 (בבואו לנגח את המוספים השבועיים לספרות): “… דומה שעורך המוסף המותש אינו חותר לשום מקום ואינו מחשיב דבר יותר מדבר אחר. אם פירסם מאמר על ספר, לא אמר בכך שספר זה חשוב בעיניו יותר מספר שעליו לא פירסם דבר.” אולי כדאי שיקרא את דבריו הנכוחים.

המפולת במדור הרצנזיות לא היתה מדכדכת עד כדי כך אלמלא היתה סימפטום מובהק לחולי העיקרי של ‘סימן קריאה’ ככתב־עת. באותו פתיח ישן, שמתוכו ציטטתי, כותב העורך: “… המוסף הספרותי המצוי הולך ומדיר עצמו מן ההתמודדות החזיתית עם התופעות הספרותיות־רוחניות בישראל של היום, עם מה שחי ומתהווה. אחת לשבוע מסתפח לו המוסף אל העתון היומי כמוסף של מקום אחר וזמן אחר, או מוטב לדייק – כמוסף של לא־מקום ולא־זמן.” צר לי מאוד, אבל אם נחליף את המלה “מוסף” במלה “כתב־העת” ואת המלים “אחת לשבוע” במלים “אחת לשנה”, נקבל תיאור מדוייק על מצבו של ‘סימן קריאה’ כפי שהוא נשקף אלינו ממסת הדפים הגדולה של חוברת 9.

היכן כאן אותה “התמודדות חזיתית” נכספת? אולי במאמר (מלא גילויי אמריקה בנאליים) של נעמי תמיר על סמיוטיקה של חלונות ראווה במנהאטן? אולי באינטרפרטציה המיותרת של גב' הדומי לסיפור של היינריך בל, שבהחלט אינה נופלת ברמתה מעבודה מצויה של תלמיד שנה ב' באוניברסיטה? אולי בדיוקן המגובב והארכני (17 עמ' כפולי־טורים באות קטנה) של נורית גוברין על הקובץ ‘פרט’, שהופיע בווינה בראשית שנת תרפ"ד? (הגב' גוברין אספה חומר מעניין; לוא נדפס מחקרה ב’הספרות' האקדמי לא היו לי טענות; אבל כדי להדפיסו ב“רבעון־שנתון מעורב” היה הכרח לארגן את החומר בצורה אחרת לגמרי, לכתוב הכל מחדש ולקצר את היריעה כדי שליש). ואולי ברשימתה הבלולה של נילי נוימן על תערוכת פאריס־ברלין (שנערכה לפני שנה בפאריס – אבל עובדה פשוטה זו לא נודעה לי מן הרשימה אלא מפי השמועה)? שמא ניוושע ברשימה (חביבה ומעניינת כשלעצמה) של שבתי טבת על נעורי דוד בן־גוריון?

בזאת מניתי כרוכל את כל המחקרים, המאמרים, הרשימות והאינטרפרטציות המופיעות בחוברת זו (חוץ מאי־אלו רשימות קצרות ומאמר אחד, הנלווים לתרגומים השונים), להוציא חמישה פריטים אשר להם יש שייכות כלשהי אל “התופעות הספרותיות־רוחניות בישראל של היום”: מאמרו של מנחם פרי על מבנה־העומק שירי פרייל, הפותח פתח למחשבות מעניינות, שלא זה המקום להתמודד עמן; מאמר מחקרי של נורית גרץ על אספקטים אקטואליים בסיפורת של א.ב. יהושע (המאמר קרוי בשם בומבאסטי למדי – “ספרות, חברה, היסטוריה”, כתוב בז’ארגון אוניברסיטאי מדי, אינו מגלה צפונות ומקומו יכירנו ב’הספרות'); ראיון עם תמר גטר (על־ידי נילי נוימן), שניתן למצוא בו עניין; רשימה של גבריאל צורן על לשון התרגום הספרותי, הממשיכה בדיון בבעיות תרגום שהחל בחוברות קודמות, והיא מסוג הרשימות הדרושות באמת לכתב־העת; זכרונות כתובים היטב של משה דור (על “ימי ‘לקראת’” של משוררי שנות החמישים), שגם הם מן הדברים שאנו צריכים להם באמת.

הנה הוא, איפוא, בחיר כתבי־העת של הספרות העברית בשלהי שנות השבעים: שנתון בן 464 עמודים ובהם חטיבות תרגום טובות, פרוזה מקורית המציבה סימני שאלה (כנגד שיקולי המערכת), לקט שירים צולע בחלקו (ובהתעלם מכך שכתב־עת אמור להציג לפני הקורא שירים חדשים, הוא טורח להביא שירים שנדפסו במשך השנה בספר ובעתונים אחרים), מדור רצנזיות קטסטרופאלי, כ־100 עמודים מיותרים בהחלט וחמישה (5) פריטים בלבד העושים, זה פחות וזה יותר, את הדבר האחד שבעבורו – ולא כדי להדפיס שירים וסיפורים ותרגומים! – כדאי לעמול כדי לקיים כתב־עת: דיאלוג בתוך וסביב הספרות, או – כמו שכתבתי במקום אחר – “ניסיון לתת שהות של הרגשה שהנך נמצא בסביבה קצת יותר טובה מזו שאתה נמצא בה באמת; שיש טעם להתערב, לשמוע, להשמיע; שלאנשים יש אוזניים, עיניים, עירנות, סקרנות, זיכרון.”

 

2. ‘עכשיו’ בערוב ימיו    🔗

אם ‘סימן קריאה’ הוא כתב־עת מלא חסרונות וחוסרים קשים, המשווע לרפורמה נמרצת, הרי ‘עכשיו’ החדש אינו יותר מחיקוי לכתב־עת. הוא מין כפר־פוטיומקין עברי, שאם תחלוף על פניו ותזכהו במבט שטחי מרפרף, תוכל לדמות כי לפניך כתב־עת לכל דבר: פרקי שירה רבים מאוד (ממש עשרות משוררים), תרגומי שירה מגוונים (החל משקספיר וכלה במשוררים אנגליים, אמריקאיים ולבנוניים בני זמננו), סיפורים אחדים, מאמרים, רשימות לא מעטות, מדור רצנזיות בן 30 עמ', איורים רבים (ברבים מהם מוטב להתבונן תוך מיצמוץ כדי להתעלם מן ההדפסה האיומה, המגיעה לשיאה בהשחרת פני קופפרמן), פורמאט גדול ועטיפה ססגונית מתנוצצת (עטיפה נוסח ‘סימן קריאה’; יש לציין כי לפני זמן לא רב נהג עורך ‘עכשיו’, גבריאל מוקד, לנגח את ‘סימן קריאה’ בכל הזדמנות על “עטיפתו הממוסחרת”), רשימת עורכים בעלי ותק בעריכה – בקיצור, תפאורה מושלמת.

אבל תפאורה בלבד. כי אם תיקח בידך חוברת זו, על 448 עמודיה, ותנסה לקרוא בה, תגלה בלי דיחוי דבר מבהיל: כמעט כולה בנויה לא מטקסטים שראוי להדפיסם אלא מ“חומר־מילוי”, שתכליתו האמיתית לפטם את מסת הנייר הסובלנית, אולי כדי להוכיח זכּאוּת למענק המימון הנכסף, הנובע כל שנה מעטיני הפרה החולבת – המועצה לתרבות ולאמנות.

בדיקה זהירה, בלי כוונת זדון, תגלה כי אם נבחן את החומר, הדחוס בחוברת זו, באמות־מידה מינימאליות וסובלניות ביותר – כלל וכלל לא תובעניות – של רמת כתיבה, תירגום ועריכה, נעלה את המימצאים הבאים:

אם נתעלם מן החומר הגראפי (שרובו ראוי לדפוס, אבל מודפס בצורה גרועה), נמצא כי 12% מן החומר המובא כאן יש להם מקום בכתב־עת היודע מה הוא עושה. והרי הפירוט: ארבעה פרקים מתוך פואמה של אהרן שבתאי (פרקים אלה, “מתוך האוטוביוגראפיה של ארתור רמבו”, הם מן הרצפים הטובים ביצירה היומרנית הארוכה, שעליה עובד שבתאי בשנים האחרונות); שיריהם של משה בן־שאול, אורי ברנשטיין, אריה זקס, יונה וולך, אלי בכר, פרץ בנאי וגבריאל פרייל; אחדים משירי מאיה בז’ראנו (חבל שבז’ראנו אינה מצליחה להשתחרר ממכת השילשול המילולי המתיש מבית־מדרשם של אבידן המאוחר ויונה וולך של השנים האחרונות); סיפורו הקטן של אהרן אפלפלד; תרגומי ששון סומך מערבית; הטקסטים של יאיר גרבוז. כל אשר מניתי כאן מסתכם ב־52 עמ' מתוך 448. יש בחוברת עוד פריטים ספורים (כ־10 עמ'), שניתן להדפיסם בדוחק ואחרי עריכה קפדנית. השאר פשוט איננו ראוי לדפוס. ואיך איננו ראוי!

למען הסימטריה, נתחיל גם כאן, כמו בסקירה על ‘סימן קריאה’, בבדיקת מעשה התירגום. החוברת מלאה תרגומים. העין המרפרפת על־פני תוכן־העניינים מוצאת שלל רב: קאמינגס, שקספיר, פואמה שלמה של ג’והן אשברי, קאפקא, קאמי, סילביה פלאת, לארקין, ייטס, ג’והן דאן – שמות מצויינים. אבל שלא כ’סימן קריאה', שבו מצויים מאחורי השמות הזרים המצלצלים, המתנוססים בתוכן העניינים, גם מתרגמים ותרגומים של ממש, מותיר אותנו ‘עכשיו’ עם השמות בלבד, ולשם כך הלא קיימים לקסיקונים.

קאפקא אינו קאפקא, אלא תמונה א' מתוך עיבוד לבמה של סיפור “הגלגול” על־ידי הבמאי סטיבן ברקוף. ההצגה לפי עיבוד זה, שראינו השנה, היתה מרשימה בזכות משחקו המצויין של אשר צרפתי; אבל קשה לתרץ הדפסת קטע סתמי מתוך ההמחזה הזאת בשנתון (אלא אם כן יש כאן עדות נוספת לכך שמר מוקד רואה בעצמו גלגול של מאקס ברוד, ואין הוא יכול לסבול שייעשה דבר הקשור בשם קאפקא בלא מחווה של הסכמה או שלילה מצידו). גם שקספיר הנדפס כאן הוא דימוי בלבד. מדובר בשתי תמונות מתוך ‘רומאו ויוליה’ בתרגום רהוט (רק מעט נמלץ מדי לטעמי) של אברהם עוז. אבל מה הטעם להביאן כאן? האם חזרנו לתקופת ההשכלה, וכתב־עת עברי מרוד מעלה על נס נישא ורם את החדשה והנצורה כי “גם אצלנו” גואלים את ‘רם ויעל’? לא, ילדים. פשוט, מילוי קליל ל־11 עמ' וקישוט נאה לתוכן־העניינים. הוא הדין בקאמי. אין כאן טקסט סיפורי או עיוני של קאמי, שלא ראה אור בעברית, אלא מערכה ראשונה (למה לא?) של מחזהו החלש ‘קליגולה’ בתרגום ממולצץ ומרושל גם יחד. (אגב, המערכת שכחה כי הדפיסה מערכה ראשונה בלבד; היא טורחת להודיענו כי “שלוש שנים מפרידות בין המערכה הראשונה לבין האחרות.”) אך העיקר, עוד 11 עמ' כוסו בסימני־דפוס.

פרשה בפני עצמה הם תרגומי ג’והן דאן. (אגב, מערכת ‘עכשיו’ אינה מצליחה להחליט על תעתיק קבוע לשמו: בתוכן העניינים הוא מופיע בשם ג’ון דאן, בראש התרגומים, בעמ' 285, התעתיק הוא ג’ון דון, ואילו בעמ' 410, בראש תרגום נוסף – הנדפס משום מה ללא ניקוד! – מופיע וריאנט חדש, ג’ון דן. אבל מטעמים שכבר נזכרו לעיל, יש להניח כי תוכן־העניינים הוא העיקר, והלכה על פיו.)

דאן הוא משורר נפלא וקשה מאוד לתירגום; שיריו כמעט שלא תורגמו לעברית, ואפילו תרגום בינוני היה משמח את הלב. אבל למקרא חמשת התרגומים המובאים כאן מתהפכים בני־המעיים. אין זה כישלון, אלא קשקוש מוחלט. הבחור, שעשה את המלאכה, חורז בלי פקפוק נמוגים/אומרים, שאון/מקום, לה/חפה וכו', אין לו מושג מהו משקל, להניח משפט עברי איננו יודע, ואת הפשט האנגלי הוא מבין בקושי רב; אבל מה עם העורכים שהדפיסו מלאכה זו?

השאלה, “מה עם העורכים?” חוזרת וצצה למקרא רוב תרגומי השירה בחוברת. שירו המוקדם, הפשוט והנוגע ללב של ייטס, When you are old, ניתן כאן בתרגום ברברי, ממש רצחני, של בחורה (תלמידת בי"ס יסודי, אני מניח) אשר אינה מבינה את המקור (על אף פשטותו), מעקמת וממלצצת את העברית ללא צורך, אינה מבינה מהו חרוז, אינה יודעת לספור את השורות, ואפילו איננה יודעת כי When you are היא לשון עתיד באנגלית. אולי גם העורכים אינם יודעים זאת.

שיא אחר בתירגום קלוקל ובעריכה מרושלת מושג כאן בתרגום הפואמה של ג’והן אשברי, “דיוקן עצמי בראי קמור”. המתרגם האלמוני (שמו אינו מופיע בראש התרגום ולא בסופו, אף כי מצויין שם כי “זכויות התרגום שמורות למתרגם”; אני מניח כי הוא חב את אלמוניותו לעורכים, שהשמחה על שלל של 17 עמודי שירה נוספים העבירה אותם על דעתם והשכיחה מהם את הצורך המשעמם לציין את שם המתרגם) מוכיח ידיעת אנגלית שאינה נופלת מזו של מתרגמי ייטס ודאן ב’עכשיו'; היא רחוקה מאוד מלהספיק להבנתו, ומה גם לתירגומו, של אשברי. הבחור סבור כי to merge (להתמזג, להיטמע) הוא פועל נרדף ל־to emerge (לצוף, להגיח); כן למד מתקליטי־פופ כי band פירושו להקה או חבורה; על כן יתרגם merging in one neutral band במלים “מגיחים בחבורה סתמית אחת” (עמ' 63, שורה 4). בכלל, חביבה עליו הבנת ההיפך מן הכתוב, וכל אימת שהבנה הפוכה כזאת משבשת לו את המובן של המשפט, הריהו מבשל דיסה קטנה. בתחתית אותו עמוד אנו מוצאים:

בליל משונה זה הוא התרגום העכשווי המוסמך לשורות הפשוטות:

הבחור פשוט בלבל reluctant (מסרב) עם reclining (נוטה, אבל רק במובן הפיסי), הניח כי ניתן לתרום למלה האנגלית מובן מטאפורי כמו בפועל המקביל בעברית, ואי־אלה ספרי מתח שקרא לימדוהו כי to yield פירושו להתמסר, ותו לא. הנחות אומללות אלו, וכן אי־הבנת השימוש בצירוף what are הביאוהו לאן שהביאוהו.

מעבר לאי־הבנת האנגלית, מעניינת העובדה שהבליל העברי המוזר, חסר־הפשר, לא הטריד כלל את המתרגם, וגם לא את עורכיו. הפלונטרים המשונים הללו, הפזורים לכל אורך התרגום (17 עמ'!), אך מלהיבים אותם ומעוררים אותם להכללות תיאורטיות עליזות על שירתו של אשברי. ברשימה על שירה זו, הנלווית לתרגום, אני מוצא לשמחתי: “בקריאה של אשברי יש לעתים מוֹליכוּת טעונה קסם… פתאום נדמה, כי שום דבר אינו ברור, ואין זה אלא פיטפוט סתום שכדאי לעוזבו, או להמשיך להיסחף…”. זאת אומרים האומללים על אשברי, שכל צירוף שלו מחושב ומתוכנת באורח קיצוני ביותר.

אבל אינני סוכן של אשברי; ומה שמתגלה כאן מעניין אותי בעיקר מצד אחר. עורכי ‘עכשיו’ ממלאים את החוברת בעשרות על־גבי עשרות עמודים של שורות מנוקדות (ולא מנוקדות) פרי עטם של שרבטנים צעירים, ש“נתגלו” או טופחו ב’עכשיו'. טקסטים פאתטיים אלה (לרוב שירים) מלאים “פיטפוט סתום שכדאי לעוזבו” המתיימר להלך עליך “מוֹליכוּת טעונה קסם”. קשה לבוא בטענות אל הכותבים. בסך הכל, יש לנו עסק עם טירונים וטירוניות העושים כמיטב יכולתם; אבל יכולת אין להם. אילו שיחק להם מזלם, היו זוכים לעידוד ועצה טובה (ברוב המקרים – עצה לחדול מכל העניין); תחת זאת, הם מנוצלים כאן בצורה מבישה על־ידי צמד עסקני ספרות ציניים, פושטי־רגל ספרותיים, שידעו ימים טובים מאלה.

כי ‘עכשיו’ של היום הוא מין לטיפונדיה נידחת, מוקפת כרי מרעה צחיחים, המנוהלת על‏־ידי מוקד ואבידן בעירבוביה מוזרה של רעשנות ופיזור־דעת. הדימיון בינו לבין ‘עכשיו’ של ראשית ואמצע שנות הששים אינו גדול, והוא מתבטא בעיקר בשגיאות־ההגהה הרבות וברישול הכללי בעריכה, שאיפיינו את ‘עכשיו’ מאז ומתמיד. מבחינה זו, מאלף להעיף מבט באופי השתתפותם של העורכים בחוברת עצמה.

הדעת נותנת כי שנתון בן 448 עמ', הנערך על־ידי שתי דמויות “מרכזיות” כל כך – מוקד, הרואה בעצמו ציר סביבו סובבת “המודרנה העברית”, whatever that means, ואבידן, הרואה בעצמו ציר (תרתי משמע) קוסמי־גלאקסי – יטעימנו, בין השאר, קורטוב מהישגיהם המרשימים של השניים בתחום הספרותי־סמאנטי במרוצת השנה החולפת. והנה, מוקד מופיע כאן שוב באחת מאותן “ואריאציות” אינסופיות שלו, שכבר כינסן בספרים ואחר‏־כך טרח וחזר והדפיסן בעתונים שונים, מקום שבו שימשו “חומר מילוי” בלתי מועיל ובלתי מזיק, באין סכנה שמישהו יקרא בהן יותר משורות ספורות. מי שמצא לנכון, כמוני, לחצות אחדים משדות המלל הסמאנטיים הבוציים הללו (זאת, עלי להודות, עשיתי לפני זמן רב), גילה כי יש לו עסק עם אֶספרי פאראנואי מַשמים, המתנהל בכבדות בעולם של מלחמות־סרק מדומות בעלות אופי אונניסטי. נעימת־הלוואי הנרקיסיסטית המנסרת בין השורות אין בה כדי לחלץ את הטקסט משיממונו.

נוסף על כך, תורם מוקד אי־אלה “פתיחים” חבוטים (בלתי חתומים משום מה, אבל אינני סבור שטעיתי בזיהוי), שאינם אלא בבואה נוספת ל“פתיחים” דומים בחוברות קודמות: אותם הבלחים בנאליים של מי שלא למד דבר, המנוסחים בהתלהבות משונה (“אנו קוראים לקואליציה של כל הכוחות הממשיים בספרות על־מנת לסלק את שלטון הנמושות, השם ללעג את מרכזיותו של ציבור הסופרים” – מתוך פתיח על ועידת הסופרים), אותם שבחים עצמיים מגושמים (“‘עכשיו’, שהוא אוונגרדי ומודרני דיו, ואף נון־קונפורמיסטי דיו…”), אותן פוזות נלעגות של ארביטר ז’דאנובי (“נבחן כל ביטוי יצירתי חדש לגופו, ובמקום שיבהילו אותנו ננסה על־ידי בוחן אובייקטיבי לבדוק את גבולות התוקף של היצירה בכל תחום ותחום.”). פוזה זו חוזרת על עצמה ברשימה “על מצב השירה” (עמ' 350) במסגרת מדור הרצנזיות, המודפס באות זעירה במיוחד, המקשה על הקריאה ומרמזת (בצדק) שגם המערכת סבורה כי אין צורך מיוחד לקרוא בו. ברשימה בת כ־400 מלה מועד מוקד בניסיון לולייני מגושם לעדכן בפעם המאה את דירוגיו בשירה העברית “כאן, עכשיו, בשלהי שנות השבעים,” מפזר הגדרות מרנינות כגון, “מינימאליזם הלניסטי־אנאלי של חיתוך ירקות ופירות לפרטים דייקניים וקסומים בלשון פרציזית,” ומדמה לעצמו ברצינות תהומית כי בעין קברניט מנוסה הוא רואה “את חוד הגל הסמאנטי במקום תנועתו קדימה.” אבל מוקד הוא קברניט של ציורי קומיקס.

לזכותו ייאמר, כי לא איש כמוהו ייבהל מפני הסתבכות בסתירה עצמית. ברשימה הנ"ל הוא מברך בסיפוק על “קבלת־הפנים הנאה בהחלט שערכה הביקורת בכל המוספים וכתבי־העת ל’בת יענה', קובץ שיריה של מאיה בז’ראנו.” כעבור עשרות עמודים, בבטנו של מדור “דג הדיו”, אנו מוצאים אותו במצב־רוח אחר: “אילו הקדיש ‘סימן קריאה’ רצנזיה לקובץ שיריה של מאיה בז’ראנו… היה יוצא ביתר כבוד ואובייקטיביות מהתמודדות עם השירה העברית בשנות ה־70.”

אולם, הכרזה זו, בעלת הטקסטורה הגימנזיסטית, כולל פצעי בגרות, אינה ממצה את אפשרויות הפירסום העצמי הפאתטי של אישי ‘עכשיו’ מעל דפי שנתונם. ובאמרי “אישי ‘עכשיו’”, אני מתכוון ביחוד מיוחד לדוד אבידן.

אם מוקד מוסיף לקיים את סוכת ‘עכשיו’ הנופלת בעיקר בגלל אי־יכולתו המובנת להיפרד מתדמית הכהן הגדול של המודרנה (תדמית שהזה לעצמו בעבר הרחוק), הרי אבידן הוא איש עתידני, ועולמה המיושן של הספרות אינו מרתק אותו מזמן. זה כבר (אם כי באיחור מפליא לגבי אדם תבוּני כמוהו) הגיע למסקנה הנכונה כי “משורר אינו מקצוע יוקרתי”. בשנים האחרונות הוא מעלה תרומה של יחיד־איכות לקולנוע ולטלוויזיה, וטקסטים הוא משרבט רק כלאחר־יד. עניין עירני במיוחד מוצא הוא במימצע (מדיום) הפירסומת, ולשם כך ברר לו מכבר אובייקט מתאים – דוד אבידן.

ככל סוכן־פירסומת מתחיל, נוטה אבידן לזלזל בסחורה ולשים את הדגש על החדרת שם הפירמה לתודעת ההמונים. הסחורה, שהוא מציג בחוברת זו היא רשימה ישנה, שנכתבה לפני עשר שנים לערך, ועיקרה הצעה לטלוויזיה הישראלית להזדקק לשירותיהם של יחידי־איכות (אבידן, למשל). אבל עיקר מעשהו בחוברת (ובלי ספק, גם הכוח המניע אותו להופיע על קרשי ‘עכשיו’) מתנוסס בעמ' 3–4 ו־438–444. בעמ' 3 הוא מתבטא בהכרזה פשוטה: “ראש מערכת בינלאומית: דוד אבידן.” בעמ' 4 אנו למדים לדעת, כי ‘עכשיו’ שוב אינו יוצא, כבעידן הקמאי שלו, ב“הוצאת עכשיו – ירושלים”, אלא “ע”י פירסומי נאו בע“מ, מרכז ספרותי רבלשוני (ר' דו"ח פעילות בינלאומית בעמודים 438–444; 448).” נאו – now – סוכן הפירסומת שלך, בייבי, סבור כי בלי שם לועזי לפירמה אין לך סיכוי בשוק הטקסטיל.

ועכשיו, לעמ' 438–444. עמודים אלה (כמעט היחידים בחוברת המטופלים בקפידה ואהבה וכמעט שאינם לוקים ברישול הפושה בשאר חלקיה) מתארים את מעלליה הקוסמיים הקסומים של אותה “מערכת בינלאומית” שאבידן עומד בראשה, בטבורה וגם בזנבה. “היא התחילה פעולתה בצרפתית, הרחיבה אותה אל השפה הרוסית, ובמקביל החלה להפעיל את המערך הגדול באנגלית”. כך נפתחת הסאגה. ואחר־כך, על־פני ½3 עמ' מידע עשיר מסוג זה: “מיבחר חדש של שירי אבידן באנגלית… יופיע בקרוב… במאי שנה שעברה הוזמן אבידן לצרפת… אבידן לא בא בידיים ריקות. הוא הביא אתו מזוודה, ובה מאתיים עותקים של מיבחר־שיריו… תירגום אבידן לצרפתית היה מבצע־בזק… התוצאה… היתה למעלה ממפתיעה… מייד עם המראת אבידן לפאריס… אבידן… נפגש עם המשורר הסובייטי אנדריי ווזנסנסקי… אבידן הוזמן לשגרירות הפולנית בפאריס, ושם הונח היסוד לקשר בין ישראל לפולין… לפני כשלוש שנים הושלם בת”א… מבצע חשוב:…סאביילי גרינברג… תירגם לרוסית מיבחר משירי אבידן… התגובה הראשונה באה ב’ליטראטורנאיה גאזטה' דווקא, לאחר שיחה ארוכה של אחד מעורכי העתון הסובייטי עם אבידן בת“א. בו זמנית גולגל רעיון ביקורו של אבידן במוסקבה… נפתח, כנראה, פתח לשינוי יחס מצד ברה”מ לספרות העברית החדישה, ואולי לספרות המערבית בכלל… הקשר הראשון בין ‘פירסומי נאו’ לבין חוגי האוואנגארד הספרותי באיטליה… נוצר בעת ביקורו של אבידן שם… כתב העת האוואנגארדי ‘טאם־טאם’… פירסם… מיבחר משירי אבידן באיטלקית… התוצאה היא למעלה ממפתיעה… הוזמן דוד אבידן לקונגרס… בסיאול שבקוריאה הדרומית… בראשית 1980 יבקר דוד אבידן בגרמניה…" ולסיכום: “פירסומי נאו בע”מ פועלים עד היום כמעט ללא תמיכה ציבורית… אין זו אלא עדות נוספת לצרות־האופקים של מדיניות תקציבי־התרבות בישראל."

נסתפק בזה. אם כי ניתן להרחיב את דעתכם גם במובאות מתוך 3 העמ' הבאים, המוקדשים בלעדית לציטוט – מן הכתב ומשיחות ע"פ – של “תגובות נלהבות על שירי אבידן” ולדיווח־מישנה על פעילותו הצפויה. בהרהור שני, יש משום גילוי של ענווה “למעלה ממפתיעה” בכך שאבידן הגביל את תפזורת האבידניה בחוברת ל־9 עמודים בלבד.

בטרם אסלק ידי מ’עכשיו', מלים אחדות על מדור “דג הדיו”. מדור זה הוא שריד מאוּבּן מתור־הזהב של ‘עכשיו’; מן הימים הרחוקים, שבהם היה באמת כתב־עת לוחם, ימים שבהם עמד באמת מצידו השני של המיתרס מימסד ספרותי עויין ודי מונוליטי (לפחות בכל הנוגע למשתתפי ‘עכשיו’ דאז), ימים שבהם זכה באמת לגיבוי של יוצרים (בעיקר משוררים), שהיה להם דבר חדש להביאו לספרות. אז נתן מדור סאטירי זה פורקן לא־מיותר במצב לא־קל והסתולל מעט באוייבי הספרות החדשה, האמיתיים והמדומים. אבל היום דג־הדיו הוא צל חיוור של עצמו, צירוף סתמי של כמה בדיחות פוליטיות חלשות ואי־אלו קינטורים עילגים, המשוּלחים במי שמצטיירים לגבריאל מוקד כאוייביו מבקשי נפשו. ואם הוא מנסה לדבוק בדפוסים הישנים ולהעניק את “פרס הגראפומניה” לאיזו משוררת מסכנה על שורותיה הכושלות, הרי די לך לדפדף בחוברת ‘עכשיו’, ומיד תעלה מלוא חופניים שורות הראויות לפרס הגראפומניה הרבה יותר מאלו שלה. למשל, “וחשכת השיכחה מפיחה בי כמיהה לריגושים / הממלאים אותי רעב בוער לכיבושים / עד לפתח המלכודת הישנה – האהבה” (אשר רייך, עמ' 235). אכן, מלכודת ישנה, והנופל נופל.

הבעיה בכתיבה על ‘עכשיו’ היא שככל שתהיה בוטה, לא תמצה את הנושא. כתב־עת ותיק זה, בגלגולו החדש – ולא רק בחוברת הנוכחית, שמתוכה מובאות כאן ההדגמות – הוא מעשה חלטורה דוחה, “מודבק ברוק”, המשרת למעשה אינטרסים פרטיים, שאין להם ולא כלום עם מטרותיו המוצהרות־לבקרים ועם מטרות לגיטימיות של כתב־עת לספרות.