וגם בזה יש להבדיל בשירה. יש להבדיל בין אותה השירה הבאה מצרת־נפש, רצוני לומר: ממה שיחסר לנפש המשורר בחיים ובתוכן חייו, ובין אותה הבאה ממותרות נפש, מהעודף שבנפש המשורר ועולמו.

ישנה שירה, שהיא רק הבת־קול של המועקה, של החסרון בחיים ובמידות, בחולשת כיבוש החיים וממשלת הרוח. הנפש צועקת לחיים, לאותם החיים החסרים לה לשעה או לדורות, והיא משוררת או בוכיה; וישנה שירה הבאה מתוך הרחבת החיים, מתוך סאה גדושה: האור המאיר בנפש המשורר וחיי המשורר הוא כל כך גדול, עד שמאיר גם לאחרים ומתנחל הוא לאחרים. הראשונה, שירת המועקה, באה לרוב מהבלתי־אפשרות לחיים ומבלתי השגת יסוד נאמן בחיים; ולעומתה השנית, אותה השירה של המותרות, באה מריבוי האפשרות לחיים וההשתמשות בכל הצבעים שבחיים.

וראו זה, השירה ממין הראשון אומרת לנו מנפש המשורר הרבה יותר, ממה שהיא באמת, הצעקות הנה לרוב יתרות מהצועק בעצמו; והשירה ממין השני נותנת לנו רק חלק אחוז מנפש המשורר; דוקא מי שישיר ממותרות, אינו מגיד רק חלק אחד ממנו; ולהפך, אותו המשורר, שישיר מחסרונותיו, נותן לנו מנפשו היקף יותר גדול, מאשר היא באמת.

בטרם נבין ונבדיל בשירה מיוחדה, עלינו להתבונן על המקור של אותה שירה; רצוני לומר, עלינו לדעת, מאין בא המשורר אלינו, מאיזה מעמד נפשי ותכונתי. ראוי לדעת, אם שירה זו היא הפסולת שבנפש או העידית שבנפש, אם היא התגלות עזה של כוח־מוסרי ודתי, או אינה רק געגועי החוטא לחיים טובים וטהורים, וגעגועי־טוהר.

מ. י. ברדיצ’בסקי, מתוך ‘בשירה ובלשון’.