א

ספרה של מרי יציב ”אחד ואחת” (הוצאת מסדה, תשכ”א), שזכה לפרס על שם רבקה אלפר, מטעם מועצת הפועלות, זכה לכך על שום ייחודה של המחברת ועל שום ייחודו של החיבור. על שום ייחודה של המחברת — מראשונות עלייה קדומה למדי, כעלייה השנייה, שיקעה את עצמה בעבודה, שעניינה דאגה וסיוע לגורלה של עלייה מאוחרה ביותר, ומתוך שהיא מצרפת ליכולת התעניינותה הפעילה כוח התבוננותה הערה, הרי תחום־זימונה אינו מוחזק לה כחטיבה, שחלה בה הכללה של טיפול וממילא הכללה של בחינה, אפילו מערכה, שבה כל נפש ונפש בדלה לעצמה, בפי שמחייבים אָפיה שלה וגורלה שלה. ייחודו של החיבור — הראייה הבדלה והמבדלה הזאת מסייעה לתפיסה מהירה, דיאַגנוסטית, הלוכדת, בהשקפה ראשונה ממש, מתוך הפיסיוגנומיה של הבא או הבאה לפניה את הפסיכוגנומיה שלה, והיא העומדת לה להעלות לפני הקוראים, את שנתפס לה, והם רואים ושומעים, מתוך שרטוטי־רישום מעטים, נפש נפש על רוב מצוקתה המיוחדת ומעט נחמתה המיוחדת. לאמור, הקוראים, המורגלים בראייה מכלילה, סטאטיסטית, מה גם אוטומציונית, ומאומנים במושגים של חברה, ציבור, הסתדרות, אגודה, כמושגים המבליעים את היחיד בתוך הרבים, רואים, אם לרצונם אם לכורחם, את שנקבע כמוטו לספר כולו: ”המיספר מיליונים מתפרק ליחידותיו ומתייצב לפנינו אחד ואחת".

מוטו זה עשוי כיתד, שניתן לתלות בה כמה דברי תוספת לעצם ההחלטה של מתן־הפרס וטעמה. ראשית, אין היא מובאה מחוץ אלא מובאה מפנים, כלומר מפנימו של הספר — אנו מוצאים אותה כסיום של הרשימה ”הדבר היחיד שנשאר”, אלא שיש הבדל מועט בין לשון הסיום שברשימה בתוך הספר ובין לשון המוטו שבראש הספר, והוא הבדל של אות אחת. בסיום הרשימה נאמר: אחד ואחד, כששתי התיבות סופן דל”ת; במוטו נאמר: אחד ואחת, כשתיבה ראשונה סופה דל”ת ותיבה אחרונה סופה תי"ו, כפי שמצינו בעצם שמו של הספר. שינוי מועט זה בא להאיר את שתי הרשימות הראשונות שבספר — שם האחת ”אחד” ושם האחרת "אחת”. עניינה של זו כעניינה של זו. ועניין שתיהן כעניינו של כל הספר — מעשים שהיו וכפי שהיו — אולם הן ניתנו לפני צרור הרשימות הנקרא חלק ראשון, שתכנו זימונים עם עולים ועולות, כאמור: איש איש ואפיו וגורלו, אשה אשה ואפייה וגורלה, החל בעולי מחנות־קפריסין, דרך עולי ארצות מזרח ומערב, ניצולי מחנות ההשמדה והבונקרים, מגורשי טרנסדניסטריה, ופליטי מסך הברזל על רוב סבכיהם, גורל גורל וסבכיו, מהם עבים כשקים ומהם כמשי דקים. על שום מה ראתה המחברת להקדים צמד רשימות אלו כמין פתיחתא, אנו למדים מתוך קריאתן — לפנינו מעשה האחד ומעשה האחת, שהצד השווה שבהם הוא אפס־הפתרון. שכן האחד וגורלו מעלה לפנינו את השאלה: היש תרופה לזרות מוחלטת, כפי שנגזרה עליו, על פי אפיו וגורלו; כשם שהאחת וגורלה, מעלים לפנינו את השאלה: היש תרופה לעזובה מוחלטת, כפי שנגזרה עליה, על פי אפייה וגורלה. נראה, כי במכוון העלתה לפנינו המחברת על מפתן־הזימונים, את צמד־הקצוות הזה על חומרתו המוחלטה, שצלילי־אזעקתה לא ימושו מעלינו, ושאימתם תהא מוטלת על כל שאר הזימונים.

ב

לאחר צמד־הרשימות הזה, הנועד ועשוי להחרידנו עד דכדוכה של הנפש, בא החלק הראשון ובו חמשה מדורים, כמובן מדורים־שלכאורה, שהרי לאמיתו של דבר כל רשימה ורשימה היא מדור לעצמו, פרפור פורענות לעצמו, גוש ייסורים לעצמו, מדור גיהנום לעצמו. ולא עוד אם נהרהר וראינו, כי כל נפש ונפש‏ נמצאת במוקד סבכו של צמד־הנפשות שבראש הספר, כמתנודדת, במעט או בהרבה, בין זרוּת ועזוּבה, ומידת קירבתה אליו כמידת ריחוקה הימנו תלויות לא בלבד בכוח הנפש לשאת את עצמה ולגבור על עצמה, אלא גם, ולפעמים בייחוד, במידת ההבנה ובמידת האהבה שמעברים. ואף שהספר אינו רודף לא תכלית של ספרות, ולא מוסר של השכל, הרי גם התכלית גם המוּסר עולים כמאליהם; התכלית כדמות הציור העומד לכאורה לגופו, והמוסר כדמות התוכחה המקופלת בשוליו. אילו ביקשתי לנסות בניסוחה של התוכחה הזאת על דרך מימרה, הייתי מסתייע בהיפוכו של דיבור שגור, והייתי אומר, כי כשם שהיינו בגולה נוהגים בסברה, כי מה שיהיה על כל ישראל יהיה על ר' ישראל, כך עלינו בארצנו לומר, כי מה שיהיה על ר' ישראל יהיה על כל ישראל. ומי הוא עתה, ר' ישראל, הוא ואשתו ואחיו ואחותו, ביתר דיוק: מי הוא עתה רובו של ישראל, הלא הם שעלו אלינו תמול שלשום ויעלו מחר־מחרתיים, הם־הם שמציאותם היא מציאותו של ישראל ומציאותה של ישראל, ושאנו חייבים לראותם שלא כדרך הראייה המצויה, שהיא ראייה מופשטת, שאין לפניה אלא צמצום הצברים טיפולוגיים, כדרך שנהוגים לראות מנגנאות של מוסדות, משרדים, לשכות, אלא כדרך הראייה שאינה מצויה, שהיא ראייה מוחשית, שיש לפניה פרטים יחידיים, כדרך שנוהגים לראות בני אדם חיים, לב ללב ועין לעין, והיא ראייה המבליחה מצרורי הציונים שבספר שלפנינו.

ידענו כן ידענו את ההתרעה השגוּרה הנשמעת על אזנו של מי שאינו רואה מרוב עצים את היער, אך דין להשגיר גם את יריבתה והיא ההתרעה מפני מי שאינו רואה מרוב יער את העצים, שהרי העצים ככל ששכנותם מצפיפה, הם ממשותו המוסיפה והולכת של היער, ואם לדקדק: ממשותו האחת.

ג

והרי דין שנודה, כי אין אנו נוטים לראות את העצים — הרבה הדינמיקה של חיינו ודהרתם עושה, הרבה ממנה המיכניקה של הסדרינו וקרישותם עושה, ויותר מאלו הנוחיות של עצמנו עושה. כמה גושי־אדם וטיפוסי־אדם ויחידי־אדם מצויים בקרבנו, שאין אנו חשים בהם, ואפילו אנו מתחככים בהם בשאונו של רחוב, בדוחקו של תור, הרי אין זימוננו אלא כדי שהיית־מבט חטופה, ואם אנו מכלל העוסקים בצרכי ציבור, הרי הרכב הצמוד ובדומה לו אינו מניח בידנו אפילו כדי כך, עד בוא יום או שעה ואנו כמגלים עם־אדם לא־נודע. כך, למשל, נגלתה בימי השואה, בראש השנה, על שפת ימה של תל־אביב עצרת גדולה של אומרי תשליך, ועיקרה טיפוס־אדם שלא היה נראה בה בליכודו — קהל זקנים וזקנות, כפופים ורצוצים, קומתם צער וקולם מכאוב, שבכו לבניהם, לבנותיהם, לקרוביהם בגולה הנשמדת והולכת. ובדומה לכך נגלו ביום האבל הגדול ותהלוכתו הקודרת, מטליות־מטליות של אוכלוסים שוני־קלסתר, כאילו תל־אביב הגלויה כמה וכמה תלי־אביב סמויות בה. ועל־מה נרחיק, במשפט אייכמן עלו על הדוכן עשרות עשרות עדים, והם אך מעט מהרבה, ואיש־איש זכרם של ייסורי־תופת מחלחל את גופו ונפשו, אך מתוך שחלחולם עלוּם, והם נגרפים, כמונו כולנו לריתחת החיים, הם נראים כמונו כולנו, שהתופת היתה לנו שמועה בלבד ואף זכרונה מתקשה לעמוד בפני שיכחה.

ענייני הספר שלפנינו הם אנשים ואנשים, זקנים וצעירים, כולם פליטי סערת־הגורל של עם־ישראל, אך איש־איש כמי שאין מכאוב כמכאובו. עד מה רחוקה חוויית־היסוד של בני הסערה ושל שלפניהם, ניתן ללמוד, כשמסמיכים לה לקריאת חלקו הראשון של הספר את קריאת חלקו האחרון, שעניינו דברי זכרונות על מעשים ואנשים, מימי העלייה השנייה ולאחריה. הסדר הזה, המקדים את ענייני העליה האחרונה לענייני העלייה הראשונה, מקדים ממילא את חוויות הזולת על חוויות עצמו, ופירושו פשוט וניתן להסתכם ככלל גדול: גורל אחרונים חשוב, אף כי גורל ראשונים חביב. ולפי שהמחברת ‎נמנית עם דור, שהאוטוהיסטוריזציה תכונה היא לו, הרי חילופו של הסדר‎ ‏שראינו עתה, סימן יפה הוא לה. ואף זאת, דרך־מקרה־לא־מקרה נדפס החלק‎ ‏הראשון על העלייה האחרונה בשורות רווחות, והחלק האחרון על העלייה‎ ‏הראשונה בשורות צפופות, כביכול, אף הבחינה הגראפית מסייעת.‎

ד‏

ובאחרונה אגע נגיעת־מה בנקודה אישית — הייתי מבאי בית יציב‎ ‏ומיושביו, והיתה זו ישיבה נאה בתוך חבורה נאה — מרי ויצחק יציב,‎ ‏ושכנם מזה משה ביילינסון, ושכנם מזה ברל כצנלסון, והבית אורחיו מרובים,‎ ‏אנשי־ספרות ואנשי־ציבור, והשיחות עריבות, ובעלת־הבית, שלא היתה לא‎ ‏בכתיבה ולא בעסקנות, השתתפותה הערה היתה השתתפות של מתבוננת, ופרי‎ התבוננתה דברי־תגובה קצרים וחריפים, שעיקרם הגדרות חדות המעמידות אישים ותכונות על תמציתם. איני עני בזכרונות של הגדרי־חריפות; שהרי שלישייה כשל ברל כצנלסון, אליעזר מאיר ליפשיץ; משה אהרן ויזן פינקוּני בכך; אך שמוּרים עמי כמה הגדרים מפי מחברת הספר שלפנינו, אשר בכל אלה לא מצאתי. אולם על אלה וכאלה לעת מצוא, ועתה אסיים ואומר, כי מידה שהבחנתי בה במחיצת ההתבוננות במעגל המעטים והקרובים, אני מבחין וחוזר ומבחין בה במחיצת ההתבוננות במעגל הרחוקים והקרובים, והמעבר ממעגל למעגל הוא כמעבר מסקרנות אניקדוטית להתעניינות הומנית, וחותם המעבר הזה על הספר כולו.

[כ"ט אב תשכ”ד]

א

בית יציב, כפי שהכרתיו ראשונה לפני ארבעים וכמה שנים, היה קבוע במרומו של גג שגזוזרתו השקיפה מצידה אחד לרחוב אלנבי ומצידו אחר לשדרות רוטשילד, והיה כבית ועד לרוב ידידים ומיודעים, מהם סופרים, מהם עסקנים, מהם אנשי קיבוצים קרובים ורחוקים, ופעמים היתה הדירה הומה ככוורת אדם רב. והדירה לא היתה גדולה ביותר, והילכך היתה בי פליאה, כיצד אירע שאפילו היינו עומדים צפופים, היינו יושבים רװחים, ולא יכולנו שלא להטריח את עניין הנס שחז”ל מדברים בו, ופירשנו לנו, כי כנראה בני־ירושלים מכניסי־אורחים היו ודרכה של הכנסת־אורחים שהיא מרחיבה את המיצר. ויתר פליאה היה בכך שאותו נס ההרחבה לא מש גם בהיהפך בית האורחים למלון אורחים, שכן לא אחת אירע ופלוני ידיד ואלמוני מיודע נשתהה בעיר והחשיך לו היום וסר הנה ומצא לו קורת־גג.

אלה הערבים ואלה הבקרים, שבהם היו מזדמנים אנשים רבים ושונים ומסבים לשולחן, היו לשכמותי כבית־אולפנה להכרתם של כמה וכמה אישים מכמה וכמה צדדים, שאינם מתגלים אלא באווירה של אינטימיות. כן, למשל, אזכור זימון באותה גזוזרה לכבוד יום הולדתו של ברל כצנלסון, שמלאו לו ארבעים שנה — ובימים ההם, כשהציבור צעיר היה, היה זה גיל קשיש למדי — חמימות האווירה נתנה כי חתן־המסיבה סיפר כמה וכמה דברים, שהיה בהם להאיר את אָפיו ודרכו, יותר משעשויים לכך מקורי־ידיעה מצויים ושאינם־מצויים, ולא שבתי לשמוע כמותם, ואפילו לא בסיפורו הנודע על דרכו לארצנו. העילה לסיפורו היה מאמר של אהרן ראובני, שנדפס במקרה באותו יום, ושמו היה כמדומה: עיסא אל עיסא וברל כצנלסון, ואולי איפכא: ברל כצנלסון ועיסא אל עיסא. לכאורה הוצרך דבר־פולמוס, שעוקצו מרובה ודובשו אינו אפילו מועט, להעלות תגובה־לסתור העשויה כמותו, אבל חתן המסיבה דיבר בהתגלות לב נפלאה על עצמו, שורשי־גידולו ושלוחות־מאווייו, עד שהחזקתי בלבי טובה לאותו דבר־פולמוס שעוררו לכך, וביותר החזקתי טובה לאװירת־הבית, שכן סברתי, כי יותר משהחתן־המסיבה ברר לו את דרכו בררתו אווירת הבית, שהשרוּ בעל הבית ובעלת הבית. בעל־הבית, יצחק יציב, כיצד, שהגיש כוסות תה, וכיבד בשלוש הכוסות הראשונות את שלשתנו — את ברל כצנלסון, את משה בילינסון ואותי, שאמר: ואלה לשלושת הכהנים. בעלת הבית, מרי יציב, כיצד, שהעירה הערה קצרה וממצה עד־דק על אהרן ראובני, שסילקה אותו מאמר בן־הרגע לפינה, והעמידה עיקר־ייחודו במרכז.

מאותה שעה עשיתי אזני כאפרכסת למשפטה של מרי יציב בהגדרתם של אישים, ועיקרם סופרים, כפי שהתבוננותה צדה את עיקרם, כשכל הגדרה כממצה, בקוצר מלים, איש ואיש על תשתית־תכונתו, כלפני היותה מניע או מקור של גילויו ואופן גילויו בחטיבה של יצירה ודומיה. אף היה בי רושם, כי בשבתה לשולחן, אשה נאה ותמירה, מאזינה וחיוכה כמרפרף על פניה, ומטילה הערתה, היא יודעת מאד, כי הגברים המדברים אינם מבחינים במה שהבחינה היא, האשה, ועתים אפילו נראה לי, כאילו חיוכה מקפל קמט של חמלה טובה על תעיית־העקיפין הארוכה של המשוחחים, בעוד המטרה, תפיסת הגרעין. כהרף־עין. כשקראתי לימים רשימתה הקצרה על רחל המשוררת, איך שלושת מעריציה היו כנערים נבוכים בפניה, חשבתי, כי כליצתה הגלויה של רחל, ליצתה הסמויה של מרי.

ב

אפשר שאלתי את עצמי ואפשר לא שאלתי את עצמי, האם מאחורי ההערות השנונות האלה מסתתרת סופרת, שרדיפת המיצוי חוסמת לה את דרכה ממובאיו שבעל־פה למוצאיו שבכתב. אבל מה ששאלתי או לא שאלתי את עצמי, אמר ב. כצנלסון לה עצמה ודרך שאלה: למה אינך כותבת. לדקדוקו של דבר שאל: למה אינך כותבת על כך. אבל אף בנוסח זה חבוי קודמו. ומעשה שהיה כך היה — מרי, ילידת קיוב, נחלצה, בעודה נערה צעירה, לעלות לארצנו ונמנתה עם חלוצות העלייה השנייה, שבאו לפני מלחמת העולם הראשונה, והקימו תאי־ראשית של תנועת הפועלות בה. בשנות השלושים אמרה לפקוד את שרידי משפחתה שמאחורי מסך־הברזל, ובשובה היו דברי־רשמיה שונים ואחרים לא בלבד ממה שכתבו תיירים, מהם סופרים ידועים, שהבליעו נטפי גנותם בתוך חבית התפעלותם, אלא אף ממה שסיפרו אורחים, שבאו כמותה לראות את קרוביהם. דבריה הקיפו חזיונות הרבה; אך מרכזם היה כמוקד־התעניינותה — הנקודה היהודית הכלואה והנחנקת. ובימים ההם לא היו כל האזניים נטויות לשמוע בכי־הסתרים העולה מן החנק, אך לבה קלטו ובכוח פיה הקליטתו בלב סביביה, ולשאלתו של ב. כצנלסון, שיתפה לפיה את עטה — ומעתה נתפרסמו והלכו מעל דפי ”דבר” רשמיה קצרי־האמירה ורבי־הרישום. ולא עוד אלא הנסיעה ההיא וחוויותיה בה היו לה כגזירה — רגשה, הגותה, ידה בגורלם של יהודי־רוסיה, וככל שנפתח אשנב־מה, ככל שהסתננו יחיד ויחידה משם, היא המתעניינת בהם, היא העוזרתם ותומכתם, וביותר בימים שהאשנב נתרחב משהו וההסתננות הגדישה משהו, ורשימותיה שנתפרסמו עתה, רשימה רשימה ושיקופו של גורל, גורלו של אחד וגורלה של אחת, צמחו מתוך טיפולה הזהיר והנאמן בעולי ברית המועצות. ובהיכתב תולדות מערכת הייחוסים שבין ארצנו וגוליה בגולה הגדולה ההיא לא יישכחו אלה, שגורלם היה להם כמכװת־תמיד ולא מַש מלבם ולא המישו אותו מלב סביביהם, ובכללם מרי יציב, שכרכה דיבור ומעשה בכרך אחד.

ג

וכדרכו של קולמוס, משנתבקש לשמש אחרונות הוא מתעורר ומעורר לשמש ראשונות, אף דרכה של מרי בכתיבתה — משהתדפקו על לבה ימים ראשונים ובאו לפניה דיוקנאות של ידידים ואהובים, והעלתה אותם; כפי שנצודוּ בשפופרת התבוננותה, וכן ניתנו לנו שני ספריה — תחילה ספרה “אחד ואחת” ועתה ספרה ”בתוך עמי” — והייתי כולל את עניין שניהם לאמור, כי מי שכתבתם יצאה לראות אחינו הרחוקים־במקום וקרובים־בנפש ולהראותם, ומתוך כך נתעוררה לזכור את אחינו הקרובים־לנפש והרחוקים־בזמן, להיות גם אלה גם אלה צרורים בנפשנו — אלה לחיים טובים ואלה לזכרון טוב.

[אדר א' תש”ל[