א    🔗

בית יציב, כפי שהכרתיו ראשונה לפני ארבעים וכמה שנים, היה קבוע במרומו של גג שגזוזרתו השקיפה מצידה אחד לרחוב אלנבי ומצידו אחר לשדרות רוטשילד, והיה כבית ועד לרוב ידידים ומיודעים, מהם סופרים, מהם עסקנים, מהם אנשי קיבוצים קרובים ורחוקים, ופעמים היתה הדירה הומה ככוורת אדם רב. והדירה לא היתה גדולה ביותר, והילכך היתה בי פליאה, כיצד אירע שאפילו היינו עומדים צפופים, היינו יושבים רװחים, ולא יכולנו שלא להטריח את עניין הנס שחז”ל מדברים בו, ופירשנו לנו, כי כנראה בני־ירושלים מכניסי־אורחים היו ודרכה של הכנסת־אורחים שהיא מרחיבה את המיצר. ויתר פליאה היה בכך שאותו נס ההרחבה לא מש גם בהיהפך בית האורחים למלון אורחים, שכן לא אחת אירע ופלוני ידיד ואלמוני מיודע נשתהה בעיר והחשיך לו היום וסר הנה ומצא לו קורת־גג.

אלה הערבים ואלה הבקרים, שבהם היו מזדמנים אנשים רבים ושונים ומסבים לשולחן, היו לשכמותי כבית־אולפנה להכרתם של כמה וכמה אישים מכמה וכמה צדדים, שאינם מתגלים אלא באווירה של אינטימיות. כן, למשל, אזכור זימון באותה גזוזרה לכבוד יום הולדתו של ברל כצנלסון, שמלאו לו ארבעים שנה — ובימים ההם, כשהציבור צעיר היה, היה זה גיל קשיש למדי — חמימות האווירה נתנה כי חתן־המסיבה סיפר כמה וכמה דברים, שהיה בהם להאיר את אָפיו ודרכו, יותר משעשויים לכך מקורי־ידיעה מצויים ושאינם־מצויים, ולא שבתי לשמוע כמותם, ואפילו לא בסיפורו הנודע על דרכו לארצנו. העילה לסיפורו היה מאמר של אהרן ראובני, שנדפס במקרה באותו יום, ושמו היה כמדומה: עיסא אל עיסא וברל כצנלסון, ואולי איפכא: ברל כצנלסון ועיסא אל עיסא. לכאורה הוצרך דבר־פולמוס, שעוקצו מרובה ודובשו אינו אפילו מועט, להעלות תגובה־לסתור העשויה כמותו, אבל חתן המסיבה דיבר בהתגלות לב נפלאה על עצמו, שורשי־גידולו ושלוחות־מאווייו, עד שהחזקתי בלבי טובה לאותו דבר־פולמוס שעוררו לכך, וביותר החזקתי טובה לאװירת־הבית, שכן סברתי, כי יותר משהחתן־המסיבה ברר לו את דרכו בררתו אווירת הבית, שהשרוּ בעל הבית ובעלת הבית. בעל־הבית, יצחק יציב, כיצד, שהגיש כוסות תה, וכיבד בשלוש הכוסות הראשונות את שלשתנו — את ברל כצנלסון, את משה בילינסון ואותי, שאמר: ואלה לשלושת הכהנים. בעלת הבית, מרי יציב, כיצד, שהעירה הערה קצרה וממצה עד־דק על אהרן ראובני, שסילקה אותו מאמר בן־הרגע לפינה, והעמידה עיקר־ייחודו במרכז.

מאותה שעה עשיתי אזני כאפרכסת למשפטה של מרי יציב בהגדרתם של אישים, ועיקרם סופרים, כפי שהתבוננותה צדה את עיקרם, כשכל הגדרה כממצה, בקוצר מלים, איש ואיש על תשתית־תכונתו, כלפני היותה מניע או מקור של גילויו ואופן גילויו בחטיבה של יצירה ודומיה. אף היה בי רושם, כי בשבתה לשולחן, אשה נאה ותמירה, מאזינה וחיוכה כמרפרף על פניה, ומטילה הערתה, היא יודעת מאד, כי הגברים המדברים אינם מבחינים במה שהבחינה היא, האשה, ועתים אפילו נראה לי, כאילו חיוכה מקפל קמט של חמלה טובה על תעיית־העקיפין הארוכה של המשוחחים, בעוד המטרה, תפיסת הגרעין. כהרף־עין. כשקראתי לימים רשימתה הקצרה על רחל המשוררת, איך שלושת מעריציה היו כנערים נבוכים בפניה, חשבתי, כי כליצתה הגלויה של רחל, ליצתה הסמויה של מרי.

ב    🔗

אפשר שאלתי את עצמי ואפשר לא שאלתי את עצמי, האם מאחורי ההערות השנונות האלה מסתתרת סופרת, שרדיפת המיצוי חוסמת לה את דרכה ממובאיו שבעל־פה למוצאיו שבכתב. אבל מה ששאלתי או לא שאלתי את עצמי, אמר ב. כצנלסון לה עצמה ודרך שאלה: למה אינך כותבת. לדקדוקו של דבר שאל: למה אינך כותבת על כך. אבל אף בנוסח זה חבוי קודמו. ומעשה שהיה כך היה — מרי, ילידת קיוב, נחלצה, בעודה נערה צעירה, לעלות לארצנו ונמנתה עם חלוצות העלייה השנייה, שבאו לפני מלחמת העולם הראשונה, והקימו תאי־ראשית של תנועת הפועלות בה. בשנות השלושים אמרה לפקוד את שרידי משפחתה שמאחורי מסך־הברזל, ובשובה היו דברי־רשמיה שונים ואחרים לא בלבד ממה שכתבו תיירים, מהם סופרים ידועים, שהבליעו נטפי גנותם בתוך חבית התפעלותם, אלא אף ממה שסיפרו אורחים, שבאו כמותה לראות את קרוביהם. דבריה הקיפו חזיונות הרבה; אך מרכזם היה כמוקד־התעניינותה — הנקודה היהודית הכלואה והנחנקת. ובימים ההם לא היו כל האזניים נטויות לשמוע בכי־הסתרים העולה מן החנק, אך לבה קלטו ובכוח פיה הקליטתו בלב סביביה, ולשאלתו של ב. כצנלסון, שיתפה לפיה את עטה — ומעתה נתפרסמו והלכו מעל דפי ”דבר” רשמיה קצרי־האמירה ורבי־הרישום. ולא עוד אלא הנסיעה ההיא וחוויותיה בה היו לה כגזירה — רגשה, הגותה, ידה בגורלם של יהודי־רוסיה, וככל שנפתח אשנב־מה, ככל שהסתננו יחיד ויחידה משם, היא המתעניינת בהם, היא העוזרתם ותומכתם, וביותר בימים שהאשנב נתרחב משהו וההסתננות הגדישה משהו, ורשימותיה שנתפרסמו עתה, רשימה רשימה ושיקופו של גורל, גורלו של אחד וגורלה של אחת, צמחו מתוך טיפולה הזהיר והנאמן בעולי ברית המועצות. ובהיכתב תולדות מערכת הייחוסים שבין ארצנו וגוליה בגולה הגדולה ההיא לא יישכחו אלה, שגורלם היה להם כמכװת־תמיד ולא מַש מלבם ולא המישו אותו מלב סביביהם, ובכללם מרי יציב, שכרכה דיבור ומעשה בכרך אחד.

ג    🔗

וכדרכו של קולמוס, משנתבקש לשמש אחרונות הוא מתעורר ומעורר לשמש ראשונות, אף דרכה של מרי בכתיבתה — משהתדפקו על לבה ימים ראשונים ובאו לפניה דיוקנאות של ידידים ואהובים, והעלתה אותם; כפי שנצודוּ בשפופרת התבוננותה, וכן ניתנו לנו שני ספריה — תחילה ספרה “אחד ואחת” ועתה ספרה ”בתוך עמי” — והייתי כולל את עניין שניהם לאמור, כי מי שכתבתם יצאה לראות אחינו הרחוקים־במקום וקרובים־בנפש ולהראותם, ומתוך כך נתעוררה לזכור את אחינו הקרובים־לנפש והרחוקים־בזמן, להיות גם אלה גם אלה צרורים בנפשנו — אלה לחיים טובים ואלה לזכרון טוב.

[אדר א' תש”ל[