א    🔗

ספרה של מרי יציב ”אחד ואחת” (הוצאת מסדה, תשכ”א), שזכה לפרס על שם רבקה אלפר, מטעם מועצת הפועלות, זכה לכך על שום ייחודה של המחברת ועל שום ייחודו של החיבור. על שום ייחודה של המחברת — מראשונות עלייה קדומה למדי, כעלייה השנייה, שיקעה את עצמה בעבודה, שעניינה דאגה וסיוע לגורלה של עלייה מאוחרה ביותר, ומתוך שהיא מצרפת ליכולת התעניינותה הפעילה כוח התבוננותה הערה, הרי תחום־זימונה אינו מוחזק לה כחטיבה, שחלה בה הכללה של טיפול וממילא הכללה של בחינה, אפילו מערכה, שבה כל נפש ונפש בדלה לעצמה, בפי שמחייבים אָפיה שלה וגורלה שלה. ייחודו של החיבור — הראייה הבדלה והמבדלה הזאת מסייעה לתפיסה מהירה, דיאַגנוסטית, הלוכדת, בהשקפה ראשונה ממש, מתוך הפיסיוגנומיה של הבא או הבאה לפניה את הפסיכוגנומיה שלה, והיא העומדת לה להעלות לפני הקוראים, את שנתפס לה, והם רואים ושומעים, מתוך שרטוטי־רישום מעטים, נפש נפש על רוב מצוקתה המיוחדת ומעט נחמתה המיוחדת. לאמור, הקוראים, המורגלים בראייה מכלילה, סטאטיסטית, מה גם אוטומציונית, ומאומנים במושגים של חברה, ציבור, הסתדרות, אגודה, כמושגים המבליעים את היחיד בתוך הרבים, רואים, אם לרצונם אם לכורחם, את שנקבע כמוטו לספר כולו: ”המיספר מיליונים מתפרק ליחידותיו ומתייצב לפנינו אחד ואחת".

מוטו זה עשוי כיתד, שניתן לתלות בה כמה דברי תוספת לעצם ההחלטה של מתן־הפרס וטעמה. ראשית, אין היא מובאה מחוץ אלא מובאה מפנים, כלומר מפנימו של הספר — אנו מוצאים אותה כסיום של הרשימה ”הדבר היחיד שנשאר”, אלא שיש הבדל מועט בין לשון הסיום שברשימה בתוך הספר ובין לשון המוטו שבראש הספר, והוא הבדל של אות אחת. בסיום הרשימה נאמר: אחד ואחד, כששתי התיבות סופן דל”ת; במוטו נאמר: אחד ואחת, כשתיבה ראשונה סופה דל”ת ותיבה אחרונה סופה תי"ו, כפי שמצינו בעצם שמו של הספר. שינוי מועט זה בא להאיר את שתי הרשימות הראשונות שבספר — שם האחת ”אחד” ושם האחרת "אחת”. עניינה של זו כעניינה של זו. ועניין שתיהן כעניינו של כל הספר — מעשים שהיו וכפי שהיו — אולם הן ניתנו לפני צרור הרשימות הנקרא חלק ראשון, שתכנו זימונים עם עולים ועולות, כאמור: איש איש ואפיו וגורלו, אשה אשה ואפייה וגורלה, החל בעולי מחנות־קפריסין, דרך עולי ארצות מזרח ומערב, ניצולי מחנות ההשמדה והבונקרים, מגורשי טרנסדניסטריה, ופליטי מסך הברזל על רוב סבכיהם, גורל גורל וסבכיו, מהם עבים כשקים ומהם כמשי דקים. על שום מה ראתה המחברת להקדים צמד רשימות אלו כמין פתיחתא, אנו למדים מתוך קריאתן — לפנינו מעשה האחד ומעשה האחת, שהצד השווה שבהם הוא אפס־הפתרון. שכן האחד וגורלו מעלה לפנינו את השאלה: היש תרופה לזרות מוחלטת, כפי שנגזרה עליו, על פי אפיו וגורלו; כשם שהאחת וגורלה, מעלים לפנינו את השאלה: היש תרופה לעזובה מוחלטת, כפי שנגזרה עליה, על פי אפייה וגורלה. נראה, כי במכוון העלתה לפנינו המחברת על מפתן־הזימונים, את צמד־הקצוות הזה על חומרתו המוחלטה, שצלילי־אזעקתה לא ימושו מעלינו, ושאימתם תהא מוטלת על כל שאר הזימונים.

ב    🔗

לאחר צמד־הרשימות הזה, הנועד ועשוי להחרידנו עד דכדוכה של הנפש, בא החלק הראשון ובו חמשה מדורים, כמובן מדורים־שלכאורה, שהרי לאמיתו של דבר כל רשימה ורשימה היא מדור לעצמו, פרפור פורענות לעצמו, גוש ייסורים לעצמו, מדור גיהנום לעצמו. ולא עוד אם נהרהר וראינו, כי כל נפש ונפש‏ נמצאת במוקד סבכו של צמד־הנפשות שבראש הספר, כמתנודדת, במעט או בהרבה, בין זרוּת ועזוּבה, ומידת קירבתה אליו כמידת ריחוקה הימנו תלויות לא בלבד בכוח הנפש לשאת את עצמה ולגבור על עצמה, אלא גם, ולפעמים בייחוד, במידת ההבנה ובמידת האהבה שמעברים. ואף שהספר אינו רודף לא תכלית של ספרות, ולא מוסר של השכל, הרי גם התכלית גם המוּסר עולים כמאליהם; התכלית כדמות הציור העומד לכאורה לגופו, והמוסר כדמות התוכחה המקופלת בשוליו. אילו ביקשתי לנסות בניסוחה של התוכחה הזאת על דרך מימרה, הייתי מסתייע בהיפוכו של דיבור שגור, והייתי אומר, כי כשם שהיינו בגולה נוהגים בסברה, כי מה שיהיה על כל ישראל יהיה על ר' ישראל, כך עלינו בארצנו לומר, כי מה שיהיה על ר' ישראל יהיה על כל ישראל. ומי הוא עתה, ר' ישראל, הוא ואשתו ואחיו ואחותו, ביתר דיוק: מי הוא עתה רובו של ישראל, הלא הם שעלו אלינו תמול שלשום ויעלו מחר־מחרתיים, הם־הם שמציאותם היא מציאותו של ישראל ומציאותה של ישראל, ושאנו חייבים לראותם שלא כדרך הראייה המצויה, שהיא ראייה מופשטת, שאין לפניה אלא צמצום הצברים טיפולוגיים, כדרך שנהוגים לראות מנגנאות של מוסדות, משרדים, לשכות, אלא כדרך הראייה שאינה מצויה, שהיא ראייה מוחשית, שיש לפניה פרטים יחידיים, כדרך שנוהגים לראות בני אדם חיים, לב ללב ועין לעין, והיא ראייה המבליחה מצרורי הציונים שבספר שלפנינו.

ידענו כן ידענו את ההתרעה השגוּרה הנשמעת על אזנו של מי שאינו רואה מרוב עצים את היער, אך דין להשגיר גם את יריבתה והיא ההתרעה מפני מי שאינו רואה מרוב יער את העצים, שהרי העצים ככל ששכנותם מצפיפה, הם ממשותו המוסיפה והולכת של היער, ואם לדקדק: ממשותו האחת.

ג    🔗

והרי דין שנודה, כי אין אנו נוטים לראות את העצים — הרבה הדינמיקה של חיינו ודהרתם עושה, הרבה ממנה המיכניקה של הסדרינו וקרישותם עושה, ויותר מאלו הנוחיות של עצמנו עושה. כמה גושי־אדם וטיפוסי־אדם ויחידי־אדם מצויים בקרבנו, שאין אנו חשים בהם, ואפילו אנו מתחככים בהם בשאונו של רחוב, בדוחקו של תור, הרי אין זימוננו אלא כדי שהיית־מבט חטופה, ואם אנו מכלל העוסקים בצרכי ציבור, הרי הרכב הצמוד ובדומה לו אינו מניח בידנו אפילו כדי כך, עד בוא יום או שעה ואנו כמגלים עם־אדם לא־נודע. כך, למשל, נגלתה בימי השואה, בראש השנה, על שפת ימה של תל־אביב עצרת גדולה של אומרי תשליך, ועיקרה טיפוס־אדם שלא היה נראה בה בליכודו — קהל זקנים וזקנות, כפופים ורצוצים, קומתם צער וקולם מכאוב, שבכו לבניהם, לבנותיהם, לקרוביהם בגולה הנשמדת והולכת. ובדומה לכך נגלו ביום האבל הגדול ותהלוכתו הקודרת, מטליות־מטליות של אוכלוסים שוני־קלסתר, כאילו תל־אביב הגלויה כמה וכמה תלי־אביב סמויות בה. ועל־מה נרחיק, במשפט אייכמן עלו על הדוכן עשרות עשרות עדים, והם אך מעט מהרבה, ואיש־איש זכרם של ייסורי־תופת מחלחל את גופו ונפשו, אך מתוך שחלחולם עלוּם, והם נגרפים, כמונו כולנו לריתחת החיים, הם נראים כמונו כולנו, שהתופת היתה לנו שמועה בלבד ואף זכרונה מתקשה לעמוד בפני שיכחה.

ענייני הספר שלפנינו הם אנשים ואנשים, זקנים וצעירים, כולם פליטי סערת־הגורל של עם־ישראל, אך איש־איש כמי שאין מכאוב כמכאובו. עד מה רחוקה חוויית־היסוד של בני הסערה ושל שלפניהם, ניתן ללמוד, כשמסמיכים לה לקריאת חלקו הראשון של הספר את קריאת חלקו האחרון, שעניינו דברי זכרונות על מעשים ואנשים, מימי העלייה השנייה ולאחריה. הסדר הזה, המקדים את ענייני העליה האחרונה לענייני העלייה הראשונה, מקדים ממילא את חוויות הזולת על חוויות עצמו, ופירושו פשוט וניתן להסתכם ככלל גדול: גורל אחרונים חשוב, אף כי גורל ראשונים חביב. ולפי שהמחברת ‎נמנית עם דור, שהאוטוהיסטוריזציה תכונה היא לו, הרי חילופו של הסדר‎ ‏שראינו עתה, סימן יפה הוא לה. ואף זאת, דרך־מקרה־לא־מקרה נדפס החלק‎ ‏הראשון על העלייה האחרונה בשורות רווחות, והחלק האחרון על העלייה‎ ‏הראשונה בשורות צפופות, כביכול, אף הבחינה הגראפית מסייעת.‎

ד‏    🔗

ובאחרונה אגע נגיעת־מה בנקודה אישית — הייתי מבאי בית יציב‎ ‏ומיושביו, והיתה זו ישיבה נאה בתוך חבורה נאה — מרי ויצחק יציב,‎ ‏ושכנם מזה משה ביילינסון, ושכנם מזה ברל כצנלסון, והבית אורחיו מרובים,‎ ‏אנשי־ספרות ואנשי־ציבור, והשיחות עריבות, ובעלת־הבית, שלא היתה לא‎ ‏בכתיבה ולא בעסקנות, השתתפותה הערה היתה השתתפות של מתבוננת, ופרי‎ התבוננתה דברי־תגובה קצרים וחריפים, שעיקרם הגדרות חדות המעמידות אישים ותכונות על תמציתם. איני עני בזכרונות של הגדרי־חריפות; שהרי שלישייה כשל ברל כצנלסון, אליעזר מאיר ליפשיץ; משה אהרן ויזן פינקוּני בכך; אך שמוּרים עמי כמה הגדרים מפי מחברת הספר שלפנינו, אשר בכל אלה לא מצאתי. אולם על אלה וכאלה לעת מצוא, ועתה אסיים ואומר, כי מידה שהבחנתי בה במחיצת ההתבוננות במעגל המעטים והקרובים, אני מבחין וחוזר ומבחין בה במחיצת ההתבוננות במעגל הרחוקים והקרובים, והמעבר ממעגל למעגל הוא כמעבר מסקרנות אניקדוטית להתעניינות הומנית, וחותם המעבר הזה על הספר כולו.

[כ"ט אב תשכ”ד]