הסונטות של שקספיר כבר זכו לכמה תרגומים עבריים. אבל האמת הידועה שתרגומים ממהרים לבלות, אם לא לעצמם הרי ביחס ללשון הדור ולאוזניו, תופסת כאן במיוחד. כי המדובר במחזור השירים, שהוא אולי הגדול בספרות העולם, שירים החורגים מלשון כל דור ומכילים לשון כל דור. וכיוון שאין דור שלשונו תעשה צדק עם הסונטות, צריך שנשנה מדי פעם את האופן, שבו אנחנו לא עושים צדק עם הסונטות.

האופן המוצע כאן שונה מן הקודמים בכיוון הלא־פוריסטי. אני מתכחש מדי פעם לחריזה, מסתפק לעתים קרובות בשארי־בשר רחוקים במקום חרוזים, לא בורח מחריזה דקדוקית, ומערער לעתים את סדירות הפנטאמטר היאמבי. אָזלת יד, תאמר; כן, אבל גם כוונה. כי המוזיקליות החלקה של החרוז העשיר מדי והמשקל הסדיר מדי שוב לא עובדת עלינו. אנחנו צריכים לשבור אותה כדי לתת לכוח לבקוע, אותו כוח, שהשירה העברית בעשרים–שלושים השנים האחרונות הרגילה אותנו לחפש. היא הרגילה אותנו לקולות הנפץ שבניפוץ ההרגל. הפאסטל של הצורות השגורות כבר לא עושה לנו כלום.

אבל איזו צורה שגורה יותר מן הסונטה? נכון, אלא שזוהי הצורה שקיבלה עליה יותר מכולן את דין התמורה, ולכן התקיימה וממשיכה להתקיים מזה שמונה־מאות שנה כמעט. בגבולות הצורה השגורה הזאת תינה דאנטה את שבחי האושר שמעבר לתשע הספֵירות, ועמנואל הרומי, באותם ימים עצמם, קשר בה כתרים לשכנה מוצלחת, שבתוך שלושים חודש קברה שלושה בעלים. הסונטה היא צורה שהלאודציו והויטופרציו, הלל ושיקוץ, שוכנים בה ביחסי שכנות טובה. דווקא משום כך היא דורשת שלא ניגע בה בכפפות של משי. ובעיקר שלא נהפוך אותה לויטרינה מוזיאונית.

הסונטות המובאות בזה (כולן מתוך 30 הראשונות במחזור המכיל 154) סובבות ברובן על ציר הזמן, אולי הנושא האחד המאחד ערב־רב זה של מצבי רוח, נקודות־ראות, סיטואציות ועניינים הממלאים את הסונטות. התשובה לזמן, מוטב קריאת התיגר עליו, החוזרת פה שוב ושוב, היא ההולדה. אותו צעיר יפה ואציל, שהסונטות פונות אליו, נדרש במפגיע לחדול לשחת ארצה את מתנת היופי ולהוליד בנים.

הדרישה הזאת, שאינה מובנת מאליה מבחינה פסיכולוגית, אולי יש בה התנערות מן הנרקיסיזם המטריד את שקספיר עצמו. אולי הוא עצמו “נעול על אור עיניו”, מרוב השתקעות בעצמו מתעב את עצמו ויודע שרק ההיזכרות באתה – היזכרות שהיא למרבה האירוניה מקרית – מאפשרת את הזינוק, כעפרוני, לשערי שמים.

הפתרון האחר לשאלת הזמן הוא השיר. העלם ימות, אבל השיר יִחיה ויחַיה אותו. כל היהירות העילאית של משורר גדול טמונה בפתרון הזה. היהירות היא עילאית, משום שאנחנו, ארבע־מאות שנים אחר כך, יודעים שהיתה מוצדקת.

לבסוף, מלה של תודה לזלי גורביץ', שלא הסתפק בביקורת התרגום, אלא תרם הצעות – לפעמים שורות שלמות – שאימצתי לי בשמחה.

שמעון זנדבנק

יְצוּר יָפֶה – רָאוּי שֶׁיִּתְרַבֶּה,

שֶׁשּׁוֹשַׁנַּת הַיֹּפִי לֹא תִּבֹּל,

וּכְשֶׁהַקֵּץ יָקִיץ עַל הַבָּשֵׁל

יִשָּׂא יוֹרְשׁוֹ הָרַךְ זִכְרוֹן יָפְיוֹ.

אֲבָל אַתָּה, נָעוּל עַל אוֹר עֵינֶיךָ,

בְּדֶלֶק עַצְמְךָ אַתָּה בּוֹעֵר,

הוֹפֵךְ גַּן לְצִיָּה, אוֹיֵב בַּנֶּפֶשׁ

שֶׁל עַצְמְךָ, אוֹתְךָ־גּוּפְךָ צוֹרֵר.

אַתָּה, כְּלִי יֹפִי רַעֲנָן שֶׁבָּעוֹלָם,

כָּרוֹז עוֹנַת אָבִיב בַּהֲדָרָהּ,

כּוֹלֵא אֶת כָּל כֻּלְּךָ בְּצִיץ סָגוּר,

וּמְבַזְבֵּז (קַמְצָן!) מִתּוֹךְ צְבִירָה.

   רַחֵם עַל הָעוֹלָם וְאַל תִּבְלַע

   מַה שֶּׁנּוֹעָד לִהְיוֹת לוֹ נַחֲלָה.

כְּשֶׁאַרְבָּעִים סְתָוִים עַל מִצְחֲךָ

מָצוֹר יָטִילוּ וְיִכְרוּ שׁוּחוֹת

בִּשְׂדֵה חִנְּךָ, פִּרְחֵי מַחְלְצוֹתֶיךָ

יִהְיוּ קִרְעֵי יַבְּלִית, בְּלוּיֵי סְחָבוֹת.

אִם יִשְׁאֲלוּךְ אָז הֵיכָן הַיֹּפִי,

הֵיכָן אוֹצְרוֹת יְמֵי אוֹנְךָ עַכְשָׁו,

לוֹמַר “בְּתוֹךְ עֵינַי הַמְשֻׁקָּעוֹת” –

בּוּשָׁה טוֹרֶפֶת הִיא וְשֶׁבַח־שָׁוְא.

הַיֹּפִי הַמֻּשְׁקָע – שִׁבְחוֹ גָּדוֹל

כִּפְלַיִם אִם תּוּכַל לוֹמַר: בְּנִי

יִהְיֶה לִי מַאֲזַן־זִקְנָה וּגְמוּל,

כִּי אֶת יָפְיוֹ הִנְחַלְתִּי לוֹ אֲנִי.

   כָּכָה תִּהְיֶה חָדָשׁ בְּיוֹם נוֹשָׁן,

   תִּרְאֶה דָּמְךָ הַקַּר וְהִנֵּה חַם.

אוֹתָן שָׁעוֹת אֲשֶׁר רָקְמוּ בְּחוּט

עָנֹג יְצוּר נֶחְמָד, מוֹשֵׁךְ כָּל עַיִן,

הֵן־הֵן שֶׁיִּנְהֲגוּ בּוֹ עָרִיצוּת,

יִטְּלוּ יָפְיוֹ אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ אַיִן.

כִּי זְמַן דּוֹהֵר גּוֹרֵף יָמִים שֶׁל קַיִץ

אֶל חֹרֶף מְתֹעָב וְשָׁם קוֹטְלָם,

עָסִיס נִבְלָם בִּכְפוֹר, עַלְוָה נוֹשֶׁרֶת,

יֹפִי נִקְבָּר בַּשֶּׁלֶג, עֶרְיַת עוֹלָם.

אִם כֵּן, לוּלֵא נוֹתְרָה תַּמְצִית הַקַּיִץ

נוֹזֵל עָצוּר בְּתוֹךְ קִירוֹת זְכוּכִית,

הָיָה אוֹבֵד פְּרִי יֹפִי עִם הַיֹּפִי,

וְהוּא וְזִכְרוֹנוֹ הָיוּ נִמְחִים.

   אַךְ פֶּרַח מְזֻקָּק, חֵרֶף הַסְּתָו,

   כָּלֶה מִלְּבַר, אֲבָל קַיָּם מִלְּגַו.

אַל תַּנִּיחַ לְאֶגְרוֹף הַחֹרֶף

כָּל זֵכֶר קַיִץ שֶׁבְּךָ לִמְעֹךְ;

תֵּן בֹּשֶׂם בְּנַרְתִּיק, בָּרֵךְ מָקוֹם

בְּיֹפִי טֶרֶם שֶׁיִּקְבֹּר עַצְמוֹ.

מִלְוֶה אֵינוֹ בְּגֶדֶר נֶשֶׁךְ־חֵטְא

אִם יְשַׂמַּח אֶת לֵב הַמְשַׁלֵּם,

כְּלוֹמַר, אִם עוֹד “אַתָּה” אַתָּה מוֹלִיד,

וְאִם שִׁבְעָה – תִּשְׂמַח שִׁבְעַת מוֹנִים.

הֲלֹא שִׁבְעָה שְׂמֵחִים מִן הָאֶחָד,

אִם הַשִּׁבְעָה כֻּלָּם הֵם עֳתָקֶיךָ;

הַמָּוֶת מַה כֹּחוֹ אִם תִּוָּתֵר

אַחֲרֵי מוֹתְךָ נוֹשֵׁם בִּילָדֶיךָ?

   אַל תִּתְעַקֵּשׁ: יָפֶה הוּא תָּאָרְךָ

   מִכְּדֵי שֶׁתּוֹלָעִים יִירְשׁוּ אוֹתְךָ.

כְּשֶׁתִּקְתּוּק שָׁעוֹן מַכֶּה בָּאֹזֶן

וּלְעֵינַי יוֹם עַז נוֹפֵל אֶל לֵיל,

כְּשֶׁתַּלְתַּלֵּי עוֹרֵב כְּסוּפִים מִלֹּבֶן

אֲנִי רוֹאֶה, רוֹאֶה סִגָּל קָמֵל;

כְּשֶׁעוֹמְדִים עֶרְיָה הָאִילָנוֹת

אֲשֶׁר שִׁמְּשׁוּ כְּשִׁמְשִׁיּוֹת לַצֹּאן,

וִירַק קֵיצִים אָלוּם בַּאֲלֻמּוֹת

מוּטָל עַל אֲלֻנְקָה, זְקוּר־זָקָן:

אָז אֲנִי מַקְשֶׁה עַל יָפְיְךָ,

כִּי זְמַן יִמְחֶה אוֹתְךָ עִם הַנִּמְחִים,

הֵן הַיָּפִים כֻּלָּם נוֹטְשִׁים עַצְמָם,

מֵתִים וַאֲחֵרִים תַּחְתָּם צוֹמְחִים.

   וְאֵין מָגֵן מִפְּנֵי קְצִיר זְמַן אַכְזָר

   זוּלַת בָּנִים, לִקְרֹא עָלָיו תִּגָּר.

הַאִם מִפַּחַד בְּכִי שֶׁל אַלְמָנָה

אַתָּה שׂוֹרֵף בְּרַוָּקוֹת יָמֶיךָ?

הָהּ, אִם חֲשׂוּךְ־בָּנִים אַתָּה תִּגְוַע,

תֵּבֵל כְּמוֹ שַׁכּוּלָה תִּבְכֶּה עָלֶיךָ;

תֵּבֵל תִּהְיֶה לְךָ לְאַלְמָנָה,

תִּבְכֶּה שֶׁלֹּא הוֹתַרְתָּ דְּמוּת וָצֶלֶם

כְּשֶׁהָלַכְתָּ, בְּעוֹד שֶׁכָּל אִשָּׁה

זוֹכֶרֶת פְּנֵי אִישָׁהּ בִּפְנֵי הַיֶּלֶד.

כָּל מַה שֶּׁאִישׁ קַל־דַּעַת מְבַזְבֵּז,

רַק מְשַׁנֶּה מָקוֹם, אַךְ מְהַנֶּה עוֹד,

וְאִלּוּ יֹפִי מְבֻזְבָּז כָּלֶה,

אִם אֵין הוּא מְנֻצָּל – סוֹפוֹ שׁוֹקֵעַ.

   אָדָם אֵינוֹ אוֹהֵב אֶת זוּלָתוֹ

   אִם כָּכָה הוּא רוֹצֵחַ אֶת עַצְמוֹ.

הוֹ לוּ שֶׁלְּךָ הָיִיתָ! אֲבָל אַתָּה

שֶׁלְּךָ כָּל עוֹד תִּחְיֶה פֹּה וְלֹא עוֹד.

לִקְרַאת הַקֵּץ הַמְמַשְׁמֵשׁ וּבָא

מוּטָב תִּכּוֹן, וּלְאִישׁ אַחֵר תּוֹעִיד

אֶת יָפְיְךָ. שֶׁכָּךְ לֹא יֶאֱזַל

הַיֹּפִי הַמֻּפְקָד עִמְּךָ, וְשׁוּב

תִּהְיֶה אַתָּה כְּשֶׁאַתָּה תֶּחְדַּל

וְיַלְדְּךָ יִלְבַּשׁ דְּמוּתְךָ, אָהוּב.

כִּי מִי יִתֵּן לְבֵית חֶמְדָּה לִרְקַב,

אִם יָד שֶׁל בַּעַל־בַּיִת טוֹב יָכְלָה

לִתְמֹךְ כְּתָלָיו מִפְּנֵי סוּפוֹת הַסְּתָו,

מִפְּנֵי צִנַּת הַמָּוֶת הַגְּדוֹלָה?

   רַק בַּזְבְּזָן! אֲהוּב לִבִּי, לְךָ

   הָיָה אַבָּא. תֵּן אַבָּא לְבִנְךָ.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב: כָּל הַצּוֹמֵחַ

אֵינוֹ פּוֹרֵחַ אֶלָּא לְשָׁעָה,

וְהָעוֹלָם בִּימַת־עֲנָק כּוֹזֶבֶת

שֶׁכּוֹכָבִים חוֹתְמִים בָּהּ אֶת סוֹדָם;

כְּשֶׁלְּעֵינַי אִישׁ כַּשָּׁתִיל גָּדֵל,

נִתְמָךְ, נִבְלָם בִּידֵי אוֹתָם שָׁמַיִם,

מַפְגִּין עָסִיס צָעִיר, צָץ וְנוֹבֵל,

וַהֲדָרוֹ נִשְׁחָק מִלֵּב וָעַיִן:

אָז הַהִרְהוּר עַל קֹצֶר הַיָּמִים

שָׂם אוֹתְךָ מוּלִי צָעִיר כָּל כָּךְ,

וּזְמַן פַּזְרָן וְרִקָּבוֹן חוֹבְרִים

לָתֵת יוֹם נְעוּרֶיךָ לְמַחְשָׁךְ;

   עָלֶיךָ עִם הַזְּמַן יֵשׁ לִי רִיב:

   הוּא גּוֹזֵם עָנָף, אֲנִי מַרְכִּיב.

עָיֵף, אֲנִי נֶחְפָּז לְמִטָּתִי,

מִפְלָט לְגוּף רָצוּץ מִנְּדוּדָיו,

וְאָז מַתְחִיל מַסָּע בְּגֻלְגָּלְתִּי,

עֲמַל הָרוּחַ בִּכְלוֹת עֲמַל הַגֵּו.

כִּי מִמֶּרְחַק בֵּיתִי מַחְשְׁבוֹתַי

עוֹלוֹת אֵלֶיךָ לָרֶגֶל בִּדְבֵקוּת,

קוֹרְעוֹת לִרְוָחָה אֶת עַפְעַפַּי

וְנִנְעָצוֹת בַּחשֶׁךְ הֶעָבֹת.

אֲבָל עֵינֵי רוּחִי הַמְדַמָּה

רוֹקְמוֹת צִלְּךָ מוּל עַפְעַפַּי עִוְרִים,

וְזֶה, כְּיַהֲלוֹם בְּלֵיל אֵימָה,

מֵאִיר אֶת פְּנֵי הַלַּיְלָה הַשְּׁחוֹרִים.

   גּוּפִי בַּיּוֹם, רוּחִי בַּחֲשֵׁכָה

   אֵינָם מוֹצְאִים מָנוֹחַ לִי וּלְךָ.

הַאִם אַשְׁוֶה אוֹתְךָ לְיוֹם שֶׁל קַיִץ?

אַתָּה עָנֹג וּמְאֻזָּן מִמֶּנּוּ.

רוּחוֹת חוֹטְפוֹת פְּרָחִים רַכִּים שֶׁל קַיִץ,

וְתוֹר הַקַּיִץ בָּא וּכְבָר אֵינֶנּוּ.

עֵין הַשָּׁמַיִם פַּעַם בּוֹעֵרָה

וּכְבָר אֲרֶשֶׁת זְהָבָהּ מוּעֶבֶת,

וְכָל יָפֶה נוֹפֵל מִן הַיָּפֶה,

שׁוֹמֵט עֶדְיוֹ בְּיַד מִקְרֶה אוֹ טֶבַע;

אֲבָל קֵיצְךָ נִצְחִי וְלֹא יִדְעַךְ,

וְיָפְיְךָ קַיָּם וְלֹא יֹאבַד,

וּמָוֶת בְּמוֹתְךָ לֹא יִתְבָּרַךְ

כִּי שִׁיר נִצְחִי יַצְמִיחֲךָ לָעַד.

   כָּל עוֹד אָדָם חַי וְעֵינוֹ פְּקוּחָה

   חַי הַשִּׁיר וּמְחַיֶּה אוֹתְךָ.

פָּנֶיךָ, גֶּבֶר־גְּבֶרֶת תְּשׁוּקָתִי,

פְּנֵי אִשָּׁה אֲשֶׁר צִיֵּר הַטֶּבַע.

גַּם לֵב אִשָּׁה עָנֹג לְךָ, אִם כִּי

לֹא הֲפַכְפַּךְ כְּלֵב אִשָּׁה כּוֹזֶבֶת.

עֵינֶיךָ בְּהִירוֹת יוֹתֵר, רָצוֹת

פָּחוֹת, הוֹפְכוֹת זָהָב אֶת הַדְּבָרִים;

דְּמוּתְךָ דְּמוּת גֶּבֶר הַמְּכִילָה כָּל דְּמוּת,

גּוֹנֶבֶת לֵב נָשִׁים, עֵינֵי גְּבָרִים.

מִלְּכַתְּחִלָּה אִשָּׁה נִבְרֵאתָ, אֶלָּא

שֶׁיַּד הַטֶּבַע נִשְׁבְּתָה כָּל כָּךְ

בַּקֶּסֶם, שֶׁגָּזְלָה אוֹתְךָ מִמֶּנִּי

כְּשֶׁסִּפְּחָה עוֹד פְּרָט שֶׁלֹּא יִצְלַח.

   אַךְ אִם לִזְכוּת נָשִׁים אַתָּה נִזְקַפְתָּ,

   אוֹתָן שִׁמַּשְׁתָּ וְאוֹתִי אָהַבְתָּ.

דָּחוּי מִפְּנֵי גּוֹרָל וַאֲנָשִׁים,

אֲנִי לְבַד עַל בְּדִידוּתִי קוֹבֵל,

רוֹגֵם אֶת הַשָּׁמַיִם הַחֵרְשִׁים

בִּצְעָקוֹת, מַבִּיט בִּי וּמְקַלֵּל –

רוֹצֶה לִהְיוֹת עֲטוּר תִּקְוָה כְּמוֹ זֶה,

יָפֶה כְּמוֹ זֶה, כְּמוֹ זֶה מֻקָּף רֵעִים,

חוֹמֵד כָּשְׁרוֹ אוֹ אֳפָקָיו שֶׁל זֶה,

וּמַה שֶּׁמְּהַנֶּה מִכֹּל מַכְאִיב;

אַךְ תּוֹךְ שֶׁמְּתַעֵב עַצְמִי כִּמְעַט

מִבְּלִי מֵשִׂים בְּךָ אֲנִי נִזְכָּר,

וּכְעֶפְרוֹנִי עָף מֵעָפָר עִם אוֹר

בְּשַׁעֲרֵי שָׁמַיִם אֲנִי שָׁר:

   אוֹצַר אַהֲבָתְךָ שָׁמוּר עִמִּי

   עַד לֹא אָמִיר עִם מֶלֶךְ מְקוֹמִי.