הסונטות של שקספיר כבר זכו לכמה תרגומים עבריים. אבל האמת הידועה שתרגומים ממהרים לבלות, אם לא לעצמם הרי ביחס ללשון הדור ולאוזניו, תופסת כאן במיוחד. כי המדובר במחזור השירים, שהוא אולי הגדול בספרות העולם, שירים החורגים מלשון כל דור ומכילים לשון כל דור. וכיוון שאין דור שלשונו תעשה צדק עם הסונטות, צריך שנשנה מדי פעם את האופן, שבו אנחנו לא עושים צדק עם הסונטות.
האופן המוצע כאן שונה מן הקודמים בכיוון הלא־פוריסטי. אני מתכחש מדי פעם לחריזה, מסתפק לעתים קרובות בשארי־בשר רחוקים במקום חרוזים, לא בורח מחריזה דקדוקית, ומערער לעתים את סדירות הפנטאמטר היאמבי. אָזלת יד, תאמר; כן, אבל גם כוונה. כי המוזיקליות החלקה של החרוז העשיר מדי והמשקל הסדיר מדי שוב לא עובדת עלינו. אנחנו צריכים לשבור אותה כדי לתת לכוח לבקוע, אותו כוח, שהשירה העברית בעשרים–שלושים השנים האחרונות הרגילה אותנו לחפש. היא הרגילה אותנו לקולות הנפץ שבניפוץ ההרגל. הפאסטל של הצורות השגורות כבר לא עושה לנו כלום.
אבל איזו צורה שגורה יותר מן הסונטה? נכון, אלא שזוהי הצורה שקיבלה עליה יותר מכולן את דין התמורה, ולכן התקיימה וממשיכה להתקיים מזה שמונה־מאות שנה כמעט. בגבולות הצורה השגורה הזאת תינה דאנטה את שבחי האושר שמעבר לתשע הספֵירות, ועמנואל הרומי, באותם ימים עצמם, קשר בה כתרים לשכנה מוצלחת, שבתוך שלושים חודש קברה שלושה בעלים. הסונטה היא צורה שהלאודציו והויטופרציו, הלל ושיקוץ, שוכנים בה ביחסי שכנות טובה. דווקא משום כך היא דורשת שלא ניגע בה בכפפות של משי. ובעיקר שלא נהפוך אותה לויטרינה מוזיאונית.
הסונטות המובאות בזה (כולן מתוך 30 הראשונות במחזור המכיל 154) סובבות ברובן על ציר הזמן, אולי הנושא האחד המאחד ערב־רב זה של מצבי רוח, נקודות־ראות, סיטואציות ועניינים הממלאים את הסונטות. התשובה לזמן, מוטב קריאת התיגר עליו, החוזרת פה שוב ושוב, היא ההולדה. אותו צעיר יפה ואציל, שהסונטות פונות אליו, נדרש במפגיע לחדול לשחת ארצה את מתנת היופי ולהוליד בנים.
הדרישה הזאת, שאינה מובנת מאליה מבחינה פסיכולוגית, אולי יש בה התנערות מן הנרקיסיזם המטריד את שקספיר עצמו. אולי הוא עצמו “נעול על אור עיניו”, מרוב השתקעות בעצמו מתעב את עצמו ויודע שרק ההיזכרות באתה – היזכרות שהיא למרבה האירוניה מקרית – מאפשרת את הזינוק, כעפרוני, לשערי שמים.
הפתרון האחר לשאלת הזמן הוא השיר. העלם ימות, אבל השיר יִחיה ויחַיה אותו. כל היהירות העילאית של משורר גדול טמונה בפתרון הזה. היהירות היא עילאית, משום שאנחנו, ארבע־מאות שנים אחר כך, יודעים שהיתה מוצדקת.
לבסוף, מלה של תודה לזלי גורביץ', שלא הסתפק בביקורת התרגום, אלא תרם הצעות – לפעמים שורות שלמות – שאימצתי לי בשמחה.
שמעון זנדבנק
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.