וימי האם הזקנה בת־המאה בבית־המחסה קרבו למות. הרופא, אשר התבונן אליה, החליט, כי לא תחיה עוד יותר מרבע שעה. השנוי לרעה במצב בריאותה בא לפתע פתאם, ונכדיה המקֻללים בפיה תמיד לא יכלו להיות באותו מעמד.

וכבר עברו עליה היסורים הקשים… הרצים המשברים דבר בוא המות, ורוחה רחף כבר מעל לגבולות מעונה הצר בארץ מתחת. המשגיחות שכחו רגע את כל הטרח והעמל אשר השביעתם ברב תלונותיה, תואנותיה והחליפות הרבות אשר לרוחה הסוער ובהמון הפצרותיה ודמיונותיה המשונים במאכל ובמשתה, ותעמדנה מסביב למטה אשר שכב עליה גל עצמות קטן ודל. והן לא ידעו, כי חי, חי עוד הגל הדל הזה, כי מקרה אחד הגדול בכל מקרי חייה הארוכים עומד עתה כמו חי בזכרונה.

הסבר היה לפני שלשים שנה. ובעת ההיא כבר קרבה לשנת השבעים ותהי אלמנה מאישה. והיא יושבת אז בכפר קטן אשר בארץ פולין, ומקום אחר זולתו לא ידעה תחת כל השמים. באחד מימי הקיץ, יום מעֻנן וגשוּם, לפנות ערב הביאו לה מכתב. והיום יום ערב שבת היה והמכתב מבנה האהוב, מבנה היחיד מחזיק בית־מלון במרחק שלשים ושבעה פרסאות מכפר מושבה ובעל משפחה. היא פתחה את המכתב בחרדת־לב ובאות־נפש עזה. בנה — ה“קדיש” שלה — היה יקר לה כבבת עינה. האשה הזקנה העיפה את עיניה בדאגה רבה על הטורים הכתובים עברית. אז עזבה כחה, ועוד מעט והתעלפה ותפל לארץ. בין המאמרים הרבים במכתב הממלאים ארבעה עמודים שלמים נגלה לעיניה מאמר קצר אשר נדמה לה כי כתוב הוא בדם: “אין שלום בעצמי בעת האחרונה; האויר ביום קשה ומחניק מאד והלילות — לילות ערפל ואד, הפועלים עלי את פעולתם הרעה. אבל אין דבר; קיבתי נתקלקלה מעט, ולא יותר”. במכתב היו רצופים גם רוּבלים אחדים, אבל היא לא שמה עליהם לב ויפלו לארץ. שמועת־פחד עברה בארץ במהירות יותר רבה מן הפּוּסתּה, אשר התנהלה בעצלתים בימים ההם, כי פרצה מחלת החלי־רע בפלך, אשר בנה יושב שמה. עוד בטרם בוא המכתב אליה גברו בלבבה הפחד והדאגה לשלום בנה היחיד, והמכתב קים הפעם את האימות והפחדים אשר הגה רוחה הקשה. אמנם המכתב הזה הכתוב בידי בנה היֹה היה לה לעד, כי לא נגעה בו עוד המחלה האיוּמה לרעה, אבל על פי דבריו הוא על דבר מצב בריאותו, ראתה ותבן לה, כי במצב כזה יכול תוכל המחלה לגעת בו על נקלה. בעת רעה כזאת הוא שוכב על ערש דוי — ואולי על מטת מותו, אם לא מת כבר בטרם קבלה את מכתבו. כבר בימים ההם הגיעה האם הזקנה לזקנה, במשך ימי חייה הארוכים ראתה אנשים רבּים אשר מתו לעיניה, ותדע כי לא תמיד התהלך מלאך המות בעצלתים; ומה גם בעת־מגפה, אשר ידיו מלאות עבודה, עד בלתי יכלת לשים לב הרבה להקדיש מעתו היקרה לכל נפש. רגש־אהבת־אם הכה בחזקה על מיתרי לבבה וימשכנה בּכל עז אל בנה האהוב. בסוף המכתב היה כתוב כדברים האלה, אשר קימו ויאשרו עוד יותר את פחד לבבה: “מהרי נא, אמי האהובה, לבוא אלי ולראות את פני, כי אנכי לא אוכל לבוא אליך בימים האלה”. כן, עליה ללכת אליו כרגע… מי יודע אולי תהיה זאת הפעם האחרונה, אשר תראה את פניו הנעימים? אבל פתאם עלה על לבבה רעיון מחריד מאד: הלא עוד מעט ושקעה החמה וליל השבת קרוב לבוא, ובמשך עשרים וארבע שעות הלא אסור על פי הדין לנסע בעגלה וגם ללכת ברגל בדרך רחוקה כזאת. אז החלה לחשב מחשבות מה עליה לעשות. האמונה מתרת לחלל את השבת אך בתנאי אחד ומיוחד: אם יש בדבר הזה משום פקוח נפש. והיא לא יכלה בשום אופן להחליט בנפשה, כי בחללה את השבת תציל את נפש בנה ממות — לא, ובהעמיקה חקר בדבר הזה בהתבוננות אכזריה, ברוח האמונה אשר לא תדע רחם, ראתה, כי כל מחלת בנה, אשר בשלה היא אומרת לחלל את השבת, היא אך השערה ילידת דמיונה. לא! נעלה מעל כל ספק כי ההליכה אליו תחשב לחלול־שבת.

ואף גם זאת, למרות כל חקירותיה אלה, הדעת, כי חלה בנה למות, גברה בקרבה מרגע לרגע והחלטתה ללכת אליו לא רפתה. אחרי מלחמה כבדה בנפשה פנימה באה לידי פשרה. חלילה לה לנסע בעגלה — כי אם כה תעשה, הלא תוסיף חטא על פשע להביא גם אחרים לידי עברה, בעשותה עמהם מקנה וקנין לשכר את העגלה ולשלם בכסף. כן, עליה ללכת! ידוע ידעה מה נורא העון ללכת ביום השבת יותר מאלפים אמה מחוץ לכפר והלאה, אבל היא לא תוכל לעשות אחרת. מכל אופני הנסיעה אסור ההליכה הוא היותר קל וה' יתברך יודע, כי אין נפשה לחלל את השבת. אולי יסלח הפעם ברחמיו לאשה זקנה ואֻמללה, אשר לא חללה את יום השבת הקדוש מעודה.

עוד בערב ההוא אכלה האשה הזקנה את ארוחתה הדלה בחפזון. ואחרי הסתירה בחיקה את המכתב היקר, חגרה מתניה ותלך לדרכה. מטה לא לקחה בידה, כי על פי הדין יחשב המטה למשא, ומטעם זה לא לקחה עמה גם מחסה־ממטר, אף כי היו הימים ימי־גשם. וכה הלכה הזקנה הלאה, הלאה, פרסא אחר פרסא לקראת הפנים החורים הרחוקים ממנה מרחק רב, ובכל זאת האיר על עבר פניה ככוכב מזהיר מורה־הדרך. “הנני באה, הנני באה, נשמת אפי!” דובבו שפתיה “אמך הזקנה הולכת וקרבה”.

הלילה היה ליל ערפל ואד, השמים עטו מעטה לבן־כהה, וכמו נטיו מעל האדמה עטופים תכריכי מת ארוכים ורחבים לאין קץ. שדרות העצים, אשר עמדו לאֹרך הדרך, חברו יחד ויתעטפו באד העב המכסה את כל היקום. בחצות הלילה מחה האד גם את הכוכבים המעטים, אשר נוצצו זעיר שם בשמים הכהים, אבל האם הזקנה ידעה, כי הדרך הילך ישר למחוז חפצה. כל הלילה הלכה ביער מבלי פחד ולא פגשה בדרכה כל נפש אדם או חיתו יער, גם הזאב והדוב נחבאו הפעם בחוריהן והנחשים נסתרו בסבכי העצים אך הסנאים התמימים לבדם רצו פעם בפעם לרחב הדרך. הבקר אור והיא עיפה מאד וצולעת על ירכה; אבל היא הולכת הלאה. עוד כחצי הדרך היה עליה ללכת אף לא היה לה מאומה לאכל, כי גם האֹכל יחשב למשא ביום השבת; גם לא יכלה לקנות דבר־מה בכסף ביום הקדוש. ככה הלכה רעבה וצמאה הלאה ותתפלל בלכתה תפלת שחרית, ותקותה היתה חזקה, כי יסלח ה' לעונה. תפלתה השכיחה אותה מעט את מכאובה וצרת לבבה. בעברה דרך אחד הכפרים נתאמתה לה השמועה הנוראה על דבר החלי־רע אשר פרץ בארץ. אז שמה רגליה כאילות ותרץ הלאה, הלאה; אך בעבר עשרה רגעים גבר רפיון גוה על רגשות נפשה הסוערת. אז היה עליה לעבר אל עבר הגדר אשר מאחורי הכפר. כבר הגיעה עת הצהרים. עני אחד אשר עבר לפניה נתן לה פת לחם ותסעד את לבבה ותנפש מעט. אך בקוּמה ללכת לדרכה חשה עוד יותר כאב ברגליה, אשר מאנו לנוע ממקומן. מאד, מאד חפצה לרחץ את רגליה הצבות בנחל השוטף לארך הדרך, אך גם הדבר הזה אסור לעשות בשבת. אז הוציאה מחיקה את המכתב ותקראהו שנית ולמקרא דבריו התאוששה ותקרא כמו בקצף על רגליה העיפות והצבות: “הוי, הוי, הלאה, הלאה! חזק ואמץ, נשמת אפי! הנה אמך הולכת וקרבה אליך!” והעננים, אשר כסו את פני השמים, החלו להוריד טפות גדולות, אשר נפלו על פניה המזיעים וישובבו את נפשה ברגעים הראשונים; אבל חיש מהר הרטיבו את בגדיה וגם את כתנתה לעורה ויהיו עליה למשא כבד מנשׂא. רגליה העיפות טבעו לרגעים בבץ, אשר כסה את כל הדרך; גם רוח קר, אשר נשף לנגדה וירעיד את כל עצמותיה, עמד לה לשטן בדרכה, אבל היא לא שמה לב לכל אלה ותדָחף הלא הלאה. אז באה דאגה חדשה אל לבבה ותכריענה כלה — התעצר כח לבוא אל מחוז חפצה? מרגע לרגע צרו צעדיה ותתנהל בעצלתים כשבלול. וככל אשר הוסיפו רגליה הצבות לנוע אט אט הלאה, כן הוסיף רוחה הקשה לתאר לפניה בתמונה יותר חיה ויותר בהירה את אשר יקרה באחרית נסיעתה. התזכה עוד לשמוע את מלתו האחרונה? ואולי — מה נורא הרעיון! — תספיק אך לראות את פניו המתים! אמנם יכול היות, כי יסור ייסרנה ה' על חללה את השבת. “חזק ואמץ, נשמת אפי!” יללה הזקנה “אל נא תמות עוד. אמך הזקנה באה אליך!”

הגשם חדל. השמש יצאה על הארץ ותשלח את קויה הלוהטים כאש אל פניה הרטובים וייבשום, אך כעבר רגע רטבו שנית מזרמי הזעה אשר שטפו ועברו ממרום מצחה. כל צעד ושעל הסב לה עתה מכאובים רבים, אבל רגליה גברו חילים ותלכנה הלאה, הלאה. כבר עיפו, כבר צבו, כבר היו כגזרי־עץ ובכל זאת התרוממו בשארית כחן הלאה! הלאה! קול נפש גועת — אהה, רחוקה היא ממנה עדנה! — הוא הקורא אליה, והיא כמו ענתהו מרחוק: “הנני באה, הנני באה, נשמת אפי! חזק ואמץ! אמך הזקנה באה אליך. חזק! עוד אביט אל פניך הנעימים, עוד אמצאך בחיים!”

עגלון אחד, אשר עבר על פניה ויתבונן אל מצבה, הציע לפניה לשבת מעט בעגלתו, אבל היא הניעה ראשה בקשי ערף. השעות אחרי הצהרים ארכו לה מאד — והיא התנהלה הלאה, דרך היער הארוך לעין קצה, ותכשל לרגעים מאין אונים, ופניה וידיה נשרטו לרגעים בענפי העצים העומדים לצדי הדרך. השמש האכזריה החלה לאחרונה לרדת ואדים עבים החלו להתרומם מלב היער, והפרסאות הארוכים עודם משתרעים לפניה בארכם הנורא, והיא נדחפת הלאה הלאה, וכחותיה יעזבוה מרגע לרגע; ראשה סחרחר מרב רפיונה ורגליה נשאות כמו בלי דעת. וכפעם בפעם דובבו שפתיה: “התאושש נא, נשמת אפי, הנני באה!”. כבר שקע השמש והכוכבים אשר נוצצו זעיר שם בשמים הכהים הודיעוה, כי כבר יצאה השבת. הנה כלה גם היער ובית המלון אשר לבנה נשקף לה מרחוק. רוחה נבא לה דבר נורא ולבבה פג בקרבה. הנה היא הולכת וקרובה אל הבית וקולות עצב הרעידו את האויר ויגיעו לאזניה. ואיש לבוש בגד ארוך פתח לה את הדלת וינע לעמתה באצבעו לאות כי תבוא הביתה בלי שאון. האם הזקנה באה הביתה ותבט אנה ואנה ותרא, והנה כלתה ונכדיה יושבים לארץ — כאבלים.

“ברוך דין האמת!” קראה הזקנה ותקרע את שמלתה ממול פניה.

“ומתי מת?”

“אתמול! גם הוכרחנו לקבר אותו מהר לפני בוא השבת”.

האֵם הזקנה הרימה את קולה הרועד ותקרא גם היא את מזמורי התהלים עם אנשי הבית: “שיר חדש אשירה לך, בנבל עשור אזמרה לך!”

* * *

המשגיחות ראו כן תמהו אל זרם החיים, אשר עבר פתאם בגוה הצנום והצפוד, ויעודדנה ויושיבנה הכן על המטה. האֵם הזקנה הביאה את ידה הרועדת אל חיקה ותוצא משם פסת־ניר קמוטה כתובה פנים ואחור ואותיותיה מחוקות כמעט מרב ימים אשר עברו עליה, ותגש אותה אל עיניה הלטושות. ברק־אור נעים הופיע בהן ויאר את פניה הקמוטים ברבבות קמטים דקים, ושפתיה דובבו בדממה: “הנני באה, נשמת אפי! התאושש נא, מחמדי! אמך הולכת וקרבה אליך! עוד אראה את פניך הנעימים! עוד אמצאך בחיים!”

א.

– לא אוכל לחכות עוד, – קרא מנשה בשפל קולו, – עוד מעט וחצות הלילה הגיעה.

רחל עצרה באנחותיה, אף האירה מעט את פניה בגשת אישה לברך על הנרות; אך הפעם לא שמחה בלבבה לזכר הנסים והנפלאות, אשר עשה אלהי אבותיה לעמו ולמקדשו, אשר הציל אותם מידי היונים. לבה היה קרוע לגזרים מפחד ודאגה לגורל בנה, בנה החכם והטוב, אשר נעדר מביתה בפעם הראשונה לימי חייו בעת העלות נרות הזכרון והתקוה של חג החנכה. ומה מעשהו שם – מחוץ לשערי הגיטו – ברומי, זאת העיר הגדולה הצרה והאפלה למרות חק הפַּפָּא? ויגונה וחרדתה גדלו שבעתים, בזכרה כי הלילה הזה הוא גם חג הולדת משיחם. בעינים רטובות מדמעה הביטה אל פני אישה העצובים והקמוטים הנשקפים בהוד הזקנה מבין תלתלי ראשו הלבנים וזקנו המגֻדל הלבן כצמר צחר, בקחתו את ה“שמש” להדליק בו נרות־השעוה התקועים במנורת הכסף המתנוססת בתשעת קניה. הוא היה לבוש מעיל שחור וארוך עד קרסוליו, ומתחת למעיל נראתה קַפוטתו היפה והנקיה וחגורת המשי שעל מתניו. הבגדים האלה לא היו יקרים ביותר. ראשי העדה לא נתנו אז להנהיג בגיטו את המותרות אשר מלאו את רומי הנוצרית. גם בהדור¹ הצעיר, אשר נאסר עליהם מטעם ממשלת הפפא להקרא בתאר הכבוד “סניוֹר”, נמנעו בפקודת מנהיגי העדה להתקשט ולעדות עדי ה“סניורים”.

– ברוך אתה ה' – התחיל מנשה הזקן בנגון עלז, – אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנֻכה.

ובקול רועד ענתה גם רחל אחרי אישה בשוררו את השיר העתיק כמנהג ישראל:

מָעוז צוּר יְשׁוּעָתִי

לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ;

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי

וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ:

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ

לַצָּר הַמְנַבֵּחַ.

אָז אֶגְמֹר

בְּשִׁיר מִזְמוֹר

חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.

היא שרה, אבל רוחה התעופף ברחובות ובשוקים של העיר החשכה, בשביל להפיץ אור האהבה. אין כל ספק בעיניה, כי הוא אסור כבר בידי השוטרים; ומי יודע את האסון הנשקף לו עוד? אמנם זאת רומי העיר היתה בטוחה ליהודים רב יתר מערים אחרות; הדבר היה ויהיה תמיד לפלא ולנס הגדול אולי גם מנס חנכה, כי למיום הולדת משיחם ועד הנה ישבו היהודים בלב הכנסיה הנוצרית וגם החזיקו בה מעמד, – עם עולם ישב בעיר העולם.

הגיטו הרומית לא ראתה את המחזות הנוראים, אשר ראו לעתים קרובות הגיטות בברצלונה, פרנקפורט ופרג. נהרי נחלי הדם, אשר שפכו נוסעי הצלב הפראים, שטפו הרחק מאד מעיר בירת הצלב. באנגליה, בצרפת, בגרמניה עשה היהודי, זה השעיר המשתלח של כל העמים, כל דבר עול ותועבה: שׂם רעל בבארות המים ויבא את “המות השחור” לעולם, דקר את תמונת הגואל, שחט ילדים להשתמש בדמם, חרף וגדף את הקדושים; באחת, עשה את כל חטאות האדם וכל אשר אך יכול להמציא דמיונם העז של רואי־מומיו ההוללים. לא בן יהודי רומי, הם היו אך כופרים זעומי האלהים. ואולי זכות עניותם, בערך ליתר הגיטות, עמדה להם לשפך עליהם אך די בוז וקלון, תחת הדמים אשר נשפכו ביתר מושבות אחיהם. ובכל זאת אין לכחד כי שֶׁפך דם יהודי היה חזון יקר גם שם.

קול השיר נאלם מהר על שפת רחל, אך מנשה ידע למשול ברוחו ויוסף לשיר:

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי

אֲזַי בִימֵי חַשְׁמַנִּים,

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָלַי

וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.

וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים

נַעֲשֶׂה נֵס לַשׁוֹשַׁנִּים

בְּנֵי בִינָה,

יְמֵי שְׁמוֹנָה,

קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים.

הם היו אנשים עשירים, כאשר העידו בה שמלותיה וקשוטיה היפים, אבל לא יקרים ביותר, ככל אשר הרשו חקי המועצה נגד המותרות – שמלת משי הפרופה מתחת לצוארה במחט־זהב מְשֻׁבָּץ במרגלית יחידה, צמיד זהב על אחת מזרועותיה, טבעת בלי מלואת אבן על אחת מאצבעותיה, ענק פשוט ויפה על צוארה ועל ראשה צעיף לבן ונקי.

רחל הביטה אל המנורה ואל תשעת קנותיה, ועצבת נוראה לחצה את לבבה. לוּ היו לה תשעה שתילי זיתים, כאשר לאם מרים, האם הברוכה בישראל; אבל, אהה, ואך נר אחד לה – נר קטן יחידי. רוח קל יפוח בו – ואיננו, ואור חייה ישוב לגיא צלמות.

כי לא היה יוסף בגיטו, בזה לא היה כל ספק. לבו הטוב לא נתנהו בשום אופן לגרם להם דאגה ופחד כאלה, לוּ יכל לבוא הביתה. ואמנם גם רחל, גם מנשה וגם מרים כבר רצו רצוא ושוב פעמים מספר בכל פנות הרֶבַע ההוא לחפשו בכל המקומות אשר אך יכל להעצר שמה; גם עד המבואות הצרים המלאים בצה וחלאה ממי הַטִּבֶּר, אשר יגאו והעלו שמה רפש וטיט, מקום שם יושבים דלת העם, עשר משפחות בבית אחד – גם שמה הגיעו ויחפשוהו בכל פנותיהם, אבל לשוא! רב צער ודאגה שבעה לה נפשם בימי חייהם, אך דאגה כזאת לא ידעו מעודם. ומה רבה אהבת מנשה ורחל לבנם היחיד, זה יוסף “בעל החלומות”, כאשר כנוהו מכיריו ורעיו; זה העלם היפה והנלהב, אשר אש תמיד תוקד בעיניו השחורות ורוח חן וחסד, רוח אצילות שפוכה על כל תוי פנים הרכים והנעימים; זה האיש הצעיר, אשר הביט בבוז על כל סחר הגיטו המגבל מאד בימים ההם, ואשר היה נכון להיות בקרב הימים לרב העדה, אף כי ברק שכלו החד הכה לפעמים בסנורים את עיני מוריו ורבותיו התמימים ויעורר בהם מחשבות זרות, שטוב היה לו ולהם לוּ נרדמו בסתר לבבם. ומדוע זה לא יהיה גם לבחיר הבנים? מדוע זה יתהלך תמיד ברחובות עיר בעינים תועות? מדוע זה תדמענה עיני היהודי בקראו את “הסליחות”? מדוע זה לא יקח לו לאשה את מרים, זאת העלמה הנפלאה, חמדת עין כל רואיה? מדוע זה יהתל בכל מנהגי הגיטו ולא יאבה שמע על דבר השדוך הטוב הזה בין בני רעים וידידים מנער, אשר שניהם יחד עשירים ולשניהם זכות “החזקה” בַבתים אשר ידורו בהם, בתים גדולים ומפארים, שאך בנין עתיק אחד מבדיל ביניהם, העומדים בקצה הרחוב הגדול Via Rua“”? מדוע? מדוע?… אבי מרים היה אב למשפחה גדולה וישבו לבדם בביתם, אבל מנשה השכיר חלק גדול מביתו לאחרים; החדרים היו יקרים מאד בגיטו, הצר מאד מהכיל את כל תושביו הרבים ההולכים ומתרבים מיום ליום.

___________

ב.

מנשה שכב על מטתו; גם רחל נשענה על משכבה, כי חזקו עליה דברי אישה. ידוע ידעו, כי אך שוא יחכו לבואו עד הבקר. מנשה הצטַין תמיד באמץ לבו, וכאשר ידע למשל ברוחו כן משל גם בנפש רחל הרכה להטותה לחפצו, והיא הסכינה מעודה לעשות ככל אשר יצונה; אך הפעם היה בעיניה כאביר לב, כאכזרי. הלילה ארך לה מאד. מחזות נוראים עברו לנגד עיניה, אשר לא סֻגרו רגע, וירעישוה מאד. הבוקר אור; השמש שלחה את קויה מבעד לבתים הגבוהים, אשר ממול בית מנשה, גם אל הגיטו האפל. חמשת שערי הגיטו נפתחו, אך יוסף לא בא גם באחד מהם. רוכלי היהודים נראו ברחוב בכובעיהם הכתֻמים החבושים לראשם, ובידיהם ארגזי סחורות מיוחדות לחג־הלדה. אחדים מהם מכרו מיני עשבים שונים לרפואה, קמעות חלולים וסגלות בעד ילדים לשמרם מעין רעה ומכל מחלה ופגע. הוֹ, הוֹ! יקראו הרוכלים בעברם ברחובות רומי. – מנשה קם בבקר, פניו היו נזעמים וקמוטים מאד, וילך לו לבית מסחרו. והזהר הזהיר את אשתו משאל ודרש על דבר יוסף מחוץ לשערי הגיטו, פן יוָּדע מפיה לאויב כי עבר יוסף חק והמיטה עליו את הרעה. יחכו נא עד הצהרים, אולי ישוב בין כה וכה הביתה. בית מסחר מנשה היה ב“מגרש היהודים”. חנויות רבות חסמו שם את הדרך בפני העוברים. כל סחר החנויות ההן היה בבגדים ישנים; המסחר בבגדים חדשים נאסר ליהודים בבוּלה² מיוחדת, אשר יצאה מאת האפיפיור, ואף בגדים פשוטים מאד נמצאו שם למכירה, מבגדי הרועים והאכרים עד הבגדים הישנים של השרים היושבים ראשונה בחצר האב הקדוש. במרכז הרחוב מַזרֵקת־מים חדשה בדמות שני דרַקונים, אשר הספיקה מים לכל הגיטו מתעלת פאול החמישי, תחת מי הטבר העכורים, אשר שתו היהודים עד הימים ההם. בקצה הרבע ההוא התנשאו ביפי חרבנם בנינים מספר עתיקים מאד, אשר נשקפו כענקים המביטים ממרום על בתי הגיטו הקטנים והנמוכים: הארמון העתיק של Boccapaduli, היכל עזוב עם מגדל גבוה ושלשה בתי תפלה חרבים. דרך שער רם ונשא, אשר נסגר תמיד כבוא השמש, עברו אל “מגרש יהודים” שני, מקום שם נאספו ובאו הנוצרים לעשות מסחר וקנין עם היהודים. חנות מנשה לא היתה רחוקה מביתו, אשר עמד בקצה הרחוב Via Rua“” הסמוך ל“מגרש היהודים”. הקצה השני של הרחוב ההוא הגיע עד רחוב Via Pescheria, ומשם נטה עד שער אוקטפיוס ועד הגשר Qualtro Capi. זאת תכנית הגיטו במאה השש עשרה.

אך יצוא יצא מנשה מביתו, ומרים באה לשאל אם כבר שב יוסף הביתה. פניה היו עצובים מאד. מרים היתה יפה להלל, לפניה היה טפוס מזרחי, עיניה השחורות הפיצו אור אהבה וחמלה רבה; היא היתה לבושה שמלת צמר פשוטה בלי כל קשוטי רקמה ותכשיטה היחיד היה צמיד כסף על ידה הימנית. רחל ספרה לה בדמעות על לחייה כי אין עוד כל בשורה מוצאת. אבל מרים לא בכתה עמה, אף אמצה לבב האם האֻמללה בתקוה, כי עוד מעט ושב בנה הביתה בשלום.

ואמנם כעבר רגעי מספר הופיע יוסף בבית. פניו הפיקו התעוררות והתרגשות, שערות ראשו וזקנו השחורות היו סבוכות ופרועות ועיניו הפיצו אש זרה. זה היה עלם יפה תאר ונפלֶה במראהו, במלבושו האדֹם־כהה ובכובעו הכָּתֹם־שחרחר.

“Pax vobiscum”!

– מה זה היה לך, יוסף? – קראה רחל, והיא נפעמה מאד, – השכור אתה או כסיל?

–Gloria in altissimis Deo! (שבח לאל עליון) ושלום על כל ישרי לב בארץ! – הוסיף יוסף בעליצות נפש. – הלא חג הלדה היום, אמי. – ואז התחיל לשיר חרוז אחד משיר תפלה קתולי:

“שמעון הקדוש בימי –”

יד רחל הורמה פתאום ותך בחזקה על שפתיו.

– מחרף ומגדף! – נתנה עליו בקולה ופניה נהפכו למראה אפר.

יוסף הסיר את ידה בנחת מעל שפתיו. “את היא המחרפת, אמי”, קרא אליה. “גילי ושמחי, כי זה היום עשה ה', בו נולד המשיח הגואל – אשר הואיל למות בעון העולם”.

זרם דמעות פרץ מעיני רחל.

“אהה ליום! בננו השתגע – בננו משגע! הה, אלי, מה זה היה לו”?

לבה נבא לה נוראית.

ומרים עמדה לפני החלון ופניה הנעימים הפיקו דאבון נפשה הרכה.

– משגע! הוי, אמי, חלילה לי משגעון, כי כאיש אשר יעור משנתו הארֻכּה הנני היום הזה. גילי ושמחי גם את עמי יחד! נקחה נא חלק בשמחה הכללית, נהיה נא חברים עם כל בני האדם.

בת־צחוק מעֻשה הופיעה רגע על פני רחל הרטובים מדמעה.

– רב לך דבר הבלים, יוסף, – התחננה אליו – חג חנכה לנו היום, וחגים אחרים לא נדע ולא נחפץ לדעת.

– יוסף, מה זה היה לך? – נשמע פתאום קול נעים מאד, והקול קול מרים. "מה זה עשית הלילה? איפה היית?

– הגם את פה, מרים? – קרא יוסף בהסבו עיניו אל מול פני מרים, אשר לא ראה אותה בבואו – מי יתן והיית גם את עמי יחד!

– איפה?

– בבית כנסת פטר הקדוש. האח, מנגינות שמים!

בכנסת פטר! – קראה רחל בקול צרוד. אתה יוסף בני, המלֻמד בתורה ה' חללת ככה את נפשך?

– איזה חלול יש פה? קראה מרים בנחת. – האם לא ספרת לי במו פיך כאשר הלכו אבותינו אל בית כנסת הנוצרים מדי שבת בשבתו?

– אמנם כן, ענתה רחל. – אבל הדבר הזה היה בעת אשר מיכל אנג’ילו בּוֹנָרוטִי צִיֵּר את ציוריו הנפלאים מדברי ימי ישראל. אז הלכו אבותינו לראות את תמונת מחוקקנו על קבר הפפא. גם שמעתי אומרים כי היו יהודים, אשר התגנבו אל כנסת פטר לראות שם את העמוד הנפלא ממקדש שלמה, שנפל בעוונותינו בידי צוררינו אלה. אבל האפיקורוס הזה הלא הלך שמה לשמוע אל הרנה ואל התפלה, אשר ערכו שם בחצות הלילה.

– אמנם כן, קרא יוסף כחולם, – אל תפלת החצות. – עשן הקטרת, נרות ככוכבים, תמונות הקדושים, חלונות מבהירים בציורי־פלא, המון רב מתפללים ובוכים, והמקהלה והעֻגב בכו גם הם לעמתם, רגע השמיעו קול זעקת שבר כהד קול המעונים הקדושים, ורגע – המיה חרישית המלאה לה מנוחת נצח – המית הרוח הקדושה.

– אבל איככה ערבת את לבבך להֵרָאות שמה? יללה רחל.

– ומי זה יעלה על לבבו לבקש איש יהודי בקרב ההמון הגדול ההוא? בחוץ היה חשך אפלה ובִפנים אור־כהה. אני הסתרתי פניך ואבך. עיני המתפללים היו נטויות אל הקרדינלים המפוארים בהדרת קדש, אל הפפא, אל המזבח. ומי זה ישים עין ולב אלי?

– אבל הכובע הַכָּתם, יוסף!

– בבית התפלה עומדים בראש גלוי, אמי.

– ואתה גלית שם את ראשך ובשעת התפלה? הוי, חטאת שאול!

– לא להתפלל באתי שמה, אמי. תשוקה עזה משכתני שמה. – נכסף נכספתי לראות בעיני ולשמע באזני איככה יעבדו שם את המשיח מנצרת, אך גלי המנגינה הנפלאה שטפוני, נשאוני וירימוני מעלה, מעלה למרומי שחקים עד לפני כסא כבוד האלהים. פתאם נפקחו עיני רוחי לדעת אל מה זה ערגה נפשי תמיד, מה היא התשוקה העזה, אשר בערה בי תמיד כאש, ותאכל את בשרי ותלחך את דמי, אף כי לא דברתי עליה מעודי! ידעתי מה הם הגעגועים הזרים, השאיפות והרגשות הנעלמים, אשר הציקו לי – בין רגע הבינותי סוד מנוחת הנפש.

– ומה הוא – יוסף? שאלה מרים בנעם קולה. ורחל נפעמה מאד עד אשר לא יכלה גם השיב רוחה ואף כי לדבר.

– להיות לקרבן – ענה יוסף בנחת ועיניו הפיקו גיל ועליצות, – לסבל, למסר בחפץ לב את הגוף והנפש בעד העולם; למות לעצמו ביסורי נעם, לגוע בחיי נצח כִּגְוֹעַ הקולות הנעימים היוצאים מפי מקהלת־הילדים, הקולות הרועדים ומרחפים במרומי־אין־קץ עד כס אל עליון. הוֹי, מרים, מי יתן ויכלתי להוציא את אחינו האמללים מחשכת הגיטו, מי יתן ויכלתי למות בעדם ולהביא להם במותי אֹשר אמתי, לעשותם לבני חורין ברומי העיר!

– זה חפץ טוב, בני; אבל לעשות כדבר הזה יוכל רק איש המלא כח את רוח ה', שלוח מרצונו יתברך.

– אמנם כן. נגבר נא לאמונה. כאשר נתנצר תפלנה חומות הגיטו כרגע!

– להתנצר!? – קראו רחל ומרים בקול פחדים.

– כן, נתנצר! – קרא יוסף בעז.

רחל רצה מהר אל הדלת ותסגרנה היטב. כל אבריה רעדו מאד.

– הס! – קראה ותשאף רוח בחזקה. – אל נא יודע שגעונך לאיש. אלהי אברהם, שוה בנפשך מה היה לו שמע איש את דבריך וספר אותם לאביך! והיא פרשה בידיה ותבך מרה.

– יוסף, יוסף, התובנן נא היטב –, התחננה מרים בלב נשבר. – אני אינני מלֻמדת, אך עלמה פתיה הנני, אבל אתה – אתה בידיעותיך הרבות – התוכל להִתָּעות בשוא על ידי נביאי השקר אלה העושים את דברי נביאינו הקדושים פלסתר? האמנם לא תוכל להראותם את משוגתם וזיופיהם בכתבי קדשנו?

– הה, מרים! – קרא יוסף ברגש, – הגם את תהיי ככל אחינו? הם לא ידעו ולא יבינו. השאלה הזאת איננה תלויה בבאור איזה פסוק סתום באופן זה או באופן אחר, כי שאלת הלב היא, ולו הפתרונים. מה הוא הדבר היותר נעלה, היותר קדוש, היותר אלהי שאני מרגיש בלבבי? להיות לקרבן! ועל כן הוא, שהיה כלו קרבן, כלו אהבה – ומעֻנֶה, אך הוא – האלהים!

– אל נא תדברי אליו, מרים! – צעקה האם מרה. – הוי, בן־בלי־אמון, אשר טפחתי ורביתי בעוני! מדוע זה לא ירדה אש מן השמים ותלהט את נפשך הטמאה בעמדך שמה?

– אם הסובל והמעֻנה קדוש ונעלה בעיניך, יוסף, – קראה מרים ברגש מבלי שום לב לדברי רחל, – הלא אנחנו היהודים הם הסובלים והמענים על לא חמס בכפינו, אנחנו ולא אחרים. אנחנו כלואים פה כבהמות שדה; אנחנו מסֻמָנִים בתוי חרפה וקלון; ספרי תלמודנו היו לשרפה; נחלתנו נהפכה לזרים; שמונו לחרפה ולקלס, כל תאר־כבוד שללו ממנו; גם את מתינו לא נתנונו לקבר בכבוד או להעמיד מצבת זכרון על קבריהם. – סערת רוחה הציתה את פניה הנעימים באש לוהט ויהי מראיהם כמראה פני יהודית או יעל…

– הלא אך רפיון רוחנו הוא המביא עלינו את כל התלאות והחרפות האלה, מרים. איה הוא רוח החשמונאים, אשר לכבודם נחג³ חג חנֻכה זה? הפפא מוציא בּוּלוֹת ואנחנו נכנעים – למראית עין. התנגדותנו היא רק בסתר, בערמה. הוא מצוה לנו כובעים כְּתֻמים, ונשים בראשנו כובעים כתֻמים; אבל לאט לאט נחליף את הצבע הכתם בכתם־כהה, באדמדם, באדמדם־כהה, עד אשר יהיו כובעינו אדמים ככובעי הקרדינלים, אז יוציאו חק חדש על דבר צבע כובעים ועוד ביתר תקף ועז. הרשונו לבנות אך בית־כנסת אחד, ואנחנו בנינו לנו חמשה כמספר עדותינו השונות; אך עשׂה עשינו בערמה ונבן את כלם תחת גג אחד, ולארבעה היתרים קראנו בשם “בתי מדרש ולמוד”.

– הס, שונא ישראל! – צעקה האם האמללה. – אל תדבר דברים כאלה בקול רם. הה, אלי, אלי! מה רבו פשעי נגדך!

– ומה חפצך להוכיח בדברך אלה, יוסף? – קראה מרים – איש לא יוכל להתגרוּת מלחמה בעדת זאבים. אנחנו כל כך מעטים – היש לנו דרך אחרת מהתהלך עמם בערמה?

– הוי, אבל אנחנו נבראנו להיות עֵדי ה', לשאת את דגלו ביד רמה. ומה היא אמונתנו עתה? אך איזה גמגומי תפלה ומנהגי קדושה צבועה. שליחי הנוצרים הם הם אשר הרימו דגל אלהים וישאוהו ביד רמה בכל העמים והארצות עד אפסי הארץ. הלא טוב לחיות זמן קצר בגבורה ואמץ לב מהאריך ימים בחרפה ובוז. – ופתאם פרץ זרם דמעות מעיניו ויפל בלי כח על הכסא.

כרגע עמדה אמו לימינו, הרכינה את ראשה אליו ופניה הרטֻבים נגעו כמעט בפניו.

– תהלה לאל! תהלה לאל! – קראה באנחה. –. השגעון עבר.

והוא לא ענה מאומה. כנראה לא עצר כח עוד להתוכח. דממה ארוכה וממשכה מאד שררה בבית.

– ואיפה מצאת מחסה בלילה? – שאלה רחל לסוף.

– בארמון אַנִבַּל די בְרַנְקִי –.

מרים התנודדה.

– הלא הוא אבי הילני די ברנקי היפהפיה? – שאלה מרים.

– הוא, הוא –, ענה יוסף ופניו אדמו.

– ואיככה זה מצאת לך מהלכים בבית אחד האצילים הגדולים, קרוב למשפחת האפיפיור? –

– הלא ספרתי לך, אמי, כי עשיתי חסד עם בתו בחג “הקרניבל” האחרון, כשאשר נסחפה בין ההמון הרב אל בינות לראֵמים ברוצם במעגל ועוד מעט ונרמסה ברגליהם!

– לא, אינני זוכרת מאומה מן הדבר הזה –, ענתה רחל בהניעה ראשה. אתה ספרת לי רק מה הנוצרים האלה עושים לנו, כי יריצונו שמה במעגל כבהמות השדה.

יוסף היה כלא שומע את התוכחה הזאת.

– הסניור די ברנקי נכון לעשות למעני רב יתר –, הוסיף יוסף לספר, – אבל אני בקשתי ממנו רק, כי ירשני לבוא לעתים קרובות אל בית־הספרים הגדול אשר לו. הלא ידעת, אמי, את צערי הגדול תמיד על אשר ימנעו הנוצרים את ספריהם ממנו. שם ישבתי יום יום זה שבועות וחדשים וקראתי בספרים עד אשר נשמע קול פעמון הערב, אשר הזכירני כי עלי לשוב מהר אל הגיטו.

– אהה! זה היה אסונך, בני!

– לא, אמי, שם לא דברנו דבר בעניני אמונה.

– ותמול היית שקוע מאד בקריאתך שמה? – שאלה מרים.

– כן, וכאשר התעוררתי ממחשבותי כבר עבר המועד, מרים.

– אבל מדוע לא הזהירה אותך הילני בעוד מועד?

יוסף התנודד הפעם; אך כרגע התאושש ויען במנוחה:

“אנחנו ישבנו וקראנו יחד את טַסָּא. לה כשרונות מצוינים. יש שהיא מבארת לי את אפלטון ואת סופוקלוס”.

– ואתה, העתיד להיות רבנו, שמעת? – צעקה רחל.

– בכל דבריהם אין אף מלה בדבר האמונה הנוצרית, אמי. גם כל דבריהם לא יוכלו להביא מנוחה לנפש. מה מאד השכיל המשורר יהודה הלוי באמרו: “אל חכמת יון אל תקרב”.

– הישבת קרוב אליה בבית תפלתם? – שאלה מרים.

יוסף הביט אליה בעינים מפיקות תם ובר לבב.

– היא לא הלכה אל בית התפלה –, ענה במנוחה.

מרים פנתה פתאום אל מול הדלת.

– עתה אחרי שובך בשלום לבית הוריך, יוסף, אין דבר אשר יעצרני עוד פה.

פניה אדמו וחורו חליפות וחָזֶהָ התרומם בחזקה; ותעזב מהר את הבית.

– מרים, מרים –, נאנחה רחל. – אך זאת היא נפש יקרה המלאה לה אהבה ואמונה אֹמֶן. מפיה לא יצא אף הגה על דבר נאצותיך אלה.

יוסף קפץ ממקומו כנשוך נחש.

“מפיה לא יצאה אף הגה”! אבל אני, אמי, אני ארעים בקולי עד אשר ישמעו דברי מקצה הגיטו ועד רצהו.

– הס! הס! עוד מעט ושמעו השכנים את דבריך –, קראה האם בחרדת לבב.

– הלא זה הוא חפצי!

– עוד מעט ובא אביך לראות אם שבת כבר הביתה.

– אני אלך אליו להרגיע את רוחו.

– לא! – קראה רחל ותאחז בבגדו. – אני לא אתנך ללכת. השבעה לי, כי לא תדבר באזניו את גדופיך ונאצותיך אלה, פן יככה ארצה כרגע.

– התחפצי כי אשקר לו? לא! עליו לדעת את כל אשר אמרתי לך.

– לא, לא! אמר לו כי אחרת לבוא, כי נסתרת במחבוא כל הלילה.

– האמת היא נעלה על כל. הנני הולך להגיד לו את האמת. – ובדברו נתק את בגדו מכפות ידיה ויצא מהר מן הבית.

רחל ישבה לארץ ותפרש כפיה ותתנועע אנה ואנה ממצוקות נפשה. הרגעים והשעות ארכו לה מאד, והיא יושבת בודדה ומחכה בכליון נפש לבוא בנה ובעלה, אך גם אחד מהם לא בא עוד. דמיונה העביר לפניה מחזות נוראים, אשר נפלו בין בנה ובין אישה – ותתחלחל. כאשר קרבה שעת הצהרים קמה מעל הארץ, וכמו מבלי משים החלה להכין ארוחת הצהרים. ומנשה בא במועדו, כשאר הסכין מדי יום ביומו, לארוחת הצהרים. עיני רחל החודרות ראו את פניו הזועפים והנה חורו מאד, אך לא גלו לה מאומה. הוא רחץ את ידיו כדין ויברך וישב אל השלחן. פעמים רבות רחפה השאלה על שפתי רחל, אך לא ערבה את לבה להביע אותה עד קרוב לסוף הסעודה.

– בננו שב. הראית אותו

– בננו? איזה בן? אין לנו בן.

ומנשה כלה את ארוחתו וילך לו.

_________

ג.

הכנסיה הקתולית קבלה בזרעות פתוחות את הבן הנדה מהוריו, מעמו ואלהיו. וחבה יתרה נודעה לו מראשי הכנסיה, יען כי בא לחסות בצלה ברצונו החפשי והכרתו הפנימית: גם מאן לקבל את הפרס השנתי הקצוב מטעם הפפא לכל המומרים מבני ישראל על חשבון הגיטו; כי היהודים היו אנוסים לפרנס את הבנים הכחשים שיצאו מקרבם. טבילת המומרים היתה תמיד ברב פאר והדר; אבל בהיות המקרה הזה נכבד בעיניהם מאד וגם יען כי חג גדול קרב לבוא, החליטו לעשות ליוסף בן מנשה כבוד גדול מאד בהיות הטבילה בפומבי ובכל הוד ותפארת. עד יום הטבילה נעצר יוסף במִנְזָר ללמד שם תורת דתו החדשה מבלי יכלת, לוּ גם חפץ, לראות את הוריו או את אחיו בני עמו. ומאת הקרדינלים יצאה פקודה מיוחדת האוסרת עליו לשוב אל הגיטו, לאכל, לשתות, לישון וגם לדבר את אחיו בני עמו כל ימי הבחינה, ואם יעבר חק – יאסר בכבלים וגם שבטים נכונים לו. מדי יום ביומו התהלכו רחל ומרים בסביבות המנזר, בקוותן כי תוכלנה לראותו; אך נזהרו מאד לעמד רחוק מן המנזר, לפחות תשעים אמה, כי כל יהודי אשר יהין לגשת יותר יֻכֶּה מכות רצח והָגלה מן העיר. אך מלה אחת, רמז קל או תוכחה להשיבו אל דת אבותיו – והאיש ההוא ישלח לעבודת פרך לכל ימי חיו.

והחג בא. המון רב מלא את ה“בסטיליגה די לטרן”; הפפא בעצמו היה באותו מעמד, ובין כל ההוד והתפארת השפוכים מסביב ולקול מנגינות מקהלת המנגנים עמד יוסף נרעש ומתרגש עד היסוד בו; אחד הקרדינלים זרק עליו את המים הקדושים, ויקֻבל בחיק הכנסיה הקתולית. אַנִבַּל די פרנקי, אשר שם כבודו נקרא על המומר מן היום ההוא והלאה, היה לו ל“אבי־הטבילה”. הקרינל המכהן ביום ההוא דרש דרשה נלהבה ויברך את כל הנאספים הרואים עין בעין את הפלא הגדול אשר קרה ביום ההוא. ככלות הדרשה עבר ה“זר” הצעיר, לבוש בגדי משלי לבנים כשלג, בסך בכל רחובות רומי, למען אשר יראו כל יושבי עיר־העולם איך נצלה נפש אחת ממצולות הגיהנום לאור באור אמונת אמת. ובעליצותו הרבה ברגע האחדות עם כל המין האנושי, עם האב שבשמים ועם בנו המשיח, אשר היה לו לסמל לא ראה “יוסף די פרנקי” – כאשר נקרא בשמו החדש – את הפנים הזועפים והקודרים, פני אחיו בני עמו, אשר היו בקרב ההמון הרב, לא התבונן אל השנאה העמֻקה והבוז העז, אשר הפיקו עיניהם הכהות בעבר ההמון החוגג על פניהם. גם בכרעו על ברכיו בלילה ההוא לפני הצלב והתמונה הקדושה לא עלתה כל מחשבה על לבבו על דבר הצירימוניה אשר נעשתה בבית הכנסת לאחיו בני עמו לפנים, מחזה כהה ומעציב מאד אשר עשה רושם עז על כל נפש, רב יתר מכל ההוד והתפארת, אשר הזהירו ביום ההוא בבית תפלתו הוא.

בית הכנסת היה בניין עתיק אשר לא הצטין במראהו החיצוני מכל יתר הבתים הסובבים אותו, אך בפנים היה מלא הוד והדרת קדש: כתבי זהב וכסף עם פעמוניהם הרבים אשר על ספרי התורה, ורקמת הזהב בפרכת שעל ארון הקדש התנוצצו בברק יפעתם. שמשות אחד החלונות אשר בקיר המזרח, היו משנים עשר צבעים שונים למספר שבטי ישראל, סמל דמות האורים והתומים. באמצע בית־הכנסת עמדה תבנית בית המקדש לכל פרטיו, זכרון תפארתם בימים מקדם.

מועצת העדה חרצה משפט למתח על יוסף בן מנשה מדת הדין היותר קשה שיש לדת ישראל. כל היהודים יושבי הגיטו נקראו לבוא ביתה הכנסת; דומית מות הרת פחד וחרדה שררה בכל ההמון הרב; כל איש ואיש אחז בידו נר שחור, אשר הפיץ אור אדמדם־כהה על צללי הבית הגדול ההוא. אז הריע השופר בקול פחדים נורא ואיום מאד, ולקול השופר הוטל החרם, הקללה האיומה השוללת מן הבוגד הארור כל זכות אדם בחיים ובמות, וכל המון הנאספים כבו את נרותיהם ויקראו בקול גדול: “אמן!!!” החשך כסה את בית הכנסת ואת כל העם אשר בו; אך בלבב מנשה גדל החשך שבעתים כאשר נדחף בברכים כושלת הביתה לשבת עם אשתו יחד לארץ ולבכות את יוסף בנם המת. בפנת הבית דלקה מנורת־שמן קטנה, אשר הפיצה אור כהה ורועד בחשכת הבית, לזכר נשמת המת, וקול בכי מר ותפלה ותחנונים בעד מנוחת הנשמה האמללה נשמע בלילה ההוא בדומית הגיטו. ומרים, אשר פניה הנעימים חמרמרו מבכי, שרפה את הטלית אשר רקמה בידיה לָאיש, אשר אהבה בכל עזוז רגשותיה ואשר קותה כי אהוב יאהבנה גם הוא בקרב הימים, ותלך להתאבל עם האבלים ולבכות עמם יחד לשברם הגדול, בחבקה בידיה הרכות והענוגות את ידי האם האמללה.

אבל רחל בכתה על בנה היחיד בלי הרף ותמאן להתנחם.

_________

ד.

הילני די־פרנקי הודיעה את החדשות על דבר החרם את יוסף די־פרנקי. הדבר הזה נודע לה מפי נערותיה, אשר שמעו את כל פרטי הדבר מפי שלמה הלץ. זה היה בן בליעל ריק ופוחז, אשר מצא לו מהלכים בין היהודים והנוצרים יחד, ובתהפוכותיו אלה מצא לו תמיד מקום להשתכר.

בת־צחוק נראתה על שפתי יוסף בשמעו את דבר החרם ובעיניו נראו דמעות.

– אינם יודעים מה הם עושים, – ענה יוסף ואמר לה.

– הוריך מתאבלים עליך כעל מת.

– הם מתאבלים על היהודי המת, ואהבת הנוצרי החי תהיה להם לנחומים.

– אבל הן לא תוכל לגשת אליהם כאשר לא יוכלו המה לגשת אליך.

– האמונה תהפך משרש הרים; נפשי קשורה בנפשם ורוחי יחבק את רוחם. עוד יבוא יום בו נגילה יחד באור המושיע, כי אך “בערב ילין בכי, ולבקר – רנה”. ופניו החורים האירו בזהר הנצח.

הילני התבוננה אליו ורגש תמהון וחמלה מלאו את לבבה הרַגש.

– מה זר הלך־רוחך, סניור יקר, – אמרה אליו אחרי מחשבת רגע.

– לא זר הוא, סניורה, כי פשוט מאד – כהלך־רוח ילד, ענה יוסף, ועיניו הכהות והעמקות המלאות התפעלות והזיה נפגשו עם מבטה הבהיר.

היא היתה רמת קומה ויפה מאד, ובתבניתה נדמתה יותר לפסל יפה מעשה הפַּסָלים בימים ההם לפי טעם היונים מאשר לעלמה רומית. שמלת־המשי הלבנה אשר עליה גלתה האת כל חמודות גויתה המחטבת. בעד החלון הגדול אשר לבית־הספרים, מקום שם עמדו שניהם, השתעשעו קוי השמש על תלתליה הנפלאים וכתמי קסם נראו על עורות החיות הפרושים על הרצפה. התמונות היפות, פטורי השן, שדרות הספרים, הפסילים והפרוטומות הנהדרים – כל אלה יחד כללו תפארת האולם ההוא, אשר התאים מאד אל תמונתה העדינה. כאשר הביט אליה עבר רעד קל בכל יצוריה פנימה.

– ומה הוא הדרך, אשר בחרת לך בחיים מהיום והלאה? שאלתהו הילני.

– הכנעה, מסירת נפש, ענה יוסף כמעט בלחישה. – הורי צדקו מאד. יוסף מת. כל חפצו ומאוייו לאלהים המה, כל לבו ונפשו – למשיח. אין עוד חיים בעדי, בלתי אם עבודה.

– אבל למי ובעד מי תעבד?

– בעד אחי, סיניורה.

– הם מתעבים אותך.

– אני אינני מתעב אותם.

היא החרישה רגעים מספר; אחרי כן קראה ברגש:

– אבל עבודתך לא תוכל להביא כל תועלת. עמל דורות רבים לא הצליח להביאם אלינו; כל הבולות של האפיפיורים הקשו את ערפם עוד יותר.

– אבל עוד לא נסה אף אחד למשך את לבבם בחבלי אהבה, סניורה.

– אך את חייך תפקיר והועל לא תועיל מאומה.

– את שוכחת – קרא יוסף בצחוק־עצב – כי מת אני.

– לא, לא מת אתה, – לשד החיים נוזל בעורקיך. הנה תור האביב בא. שא נא עיניך וראה מה מזהיר השמש ברקיע התכלת! לא תמות – עליך לחיות, לשבע נעימות באור בחיים ולהתענג על יפי הטבע.

– אור השמש הוא אך סמל האהבה האלהית. פתוּח גביעי הפרחים – אות שובו לתחיה.

– אתה חולם, סניור יקר, אתה חולם בהקיץ בעינים פקוחות. ומה נפלאות העינים האלה! אני לא אוכל להבין את האהבה אשר הסבה את לבבך מכל חמודות הטבע, מכל קשרי משפחה ותקרע לבות הוריך לגזרים.

עיני יוסף מלאו דמעה.

– אל נא! כל חמודות הטבע, כל קשרי המשפחה אשר אמרת אך צל עובר המה. אכן את היא החולמת, סניורה. האמנם לא תחושי בלבבך מה חדל המה – הנה הנה גם הככר הנחמדה הזאת המשתרעת לנגד עינינו, גם הַמְקֵרָה הנפלאה ההיא הסוככת עליה ממעל עם מאורי האור התלויים בה להאיר לנו ולעַנג את רוחנו – אך תענוג עובר המה; זה המאור הגדול השוחה יום יום בים התכלת – אך חזות שוא, אפס ותהו הוא לעמת אהבת המשיח הנצבת לעד.

– דבריך אלה אך צלצלי שמע הם באזני, סניור יקר.

– הלא הם דברי אמונתך, סניורה.

– לא, לא דברי אמונתי המה! – קראה הילני ברגש. – הלא ידעת כי אינני נוצרית בלבבי. אף אין נוצרי בכל ביתנו, אם כי לא ידעו ולא ירגישו זאת בעצמם. אבי מתענה בימי הצומות, אך לבו ונפשו נתונים להגיונות אריסטו הכופר. רומי הגדולה סופרת את אבני־חרוזיה ומגמגמת את “פַּטֶרְנוֹסְטֵרֶיהָ”, אך רוחה לא נאמנה עוד את אמונתה. כל הליכותינו בסך, כל חגיגותינו בפומבי, כל חגינו הנהדרים ביקר תפארתם, כל בגדי־השָּׁרֵת המזהירים בזהב רקמתם – מה לכל אלה ולמשיח החִוֵר, אשר שמת לך לסמל כל נעלה ונשגב?

– אם כן אפוא עבודה רבה לי גם בקרב הנוצרים. ענה יוסף בנחת.

– אך אסון ופגע תביא להם ברוחך הרעה והקרה כמות אשר תקרא לה בשם אמונה. חכמי החרשים, הם אשר הביאו ענג וגיל לעולם, אך הם הרגישו בגאון רוחם את נשמת היפי והנעם הנמצאים בטבע וביצורים, ואם אמנם הפלא הפליאו לעשות בצירם את “המשפחה הקדושה”, את הצליבה, את המשיח המת ואת “הסעודה האחרונה”, הנה אך נעימות החיים והיפי הם אשר אצלו עליהם מרוחם לברא יצורי פלא אלה. ומה הוא הקסם הנפלא המרחף על פני יצירי ג’יאוטו החסיד? הלא אך גאון החיים, נעם הצבעים, יקר תפארת האדם, התפעלות ה“מוזות”! והאם לא נתנו גם אצילינו לציר את תמונותיהם כדמות השליחים? האם לא שמו על פניהם מסוה האמונה והאהבה? האם לא הבינו גם הם סוד הקדושה החופפת על חכמת החרשת? והאם לא מלאה לה רומי חכמת החרשת של עובדי האלילים? האם לא התנוססו פסילי לָאוֹקוּן, קליאופַּטרה, וֵינוס גם בגן תפוחי הזהב אשר להותיקן?

– ובכל זאת אוהבים צַיָּרַיִךְ ביותר לציר את “המַּדוֹנָה” ואת הילד.

– הלא אך את וינוס ואת קוּפיד אנחנו רואים בציוריהם.

– לא, דברים כאלה אינם ראויים להסניורה החכמה די־פרנקי. הן לא טחו עיניך מראות את הרוח ממרום החופף על המדונה להציר הגדול סַנדרוֹ בוֹטֵיצֵילִי.

– לוּ ראית את ציוריו ב“וילַה לימי” הסמוכה לפירינציה, את הרך והיפי אשר בתבניותיו, את הקסם הנפלא אשר בצבעיו, כי אז ידעת, כי אך ממקור היפי והנשגב אשר ברוחו ובנפשו הוא שופך על ציורי הקדש והחול יחד.

– אבל רפאלו די־אורבינו, אבל ליאונרדו –

– ליאונרדו, – שסעה אותו הילני – הראית את תמונתו “בקכוס” או את “המלחמה”? האינך יודע את הציור האחרון לרפאלו? ומה תאמר ל“האח לִפּוֹ לִפִּי”? הן נזיר נוצרי הוא, הלא? ומה תאמר לג’יאורג’יאוני מויניציה ולתלמידיו הרבים ההולכים בעקבותיו, לפַסָלֵינו, לארדיכלינו, לזַהָבֵינו ולמנגנינו? הוי, אנחנו מצאנו סוד היונים. אנחנו אוהבים את הומיר, את אפלטון, את החם והרך של סופוקלוס. אך שקר בפי דנטי האומר, כי וירגיל היה מנהלו; זה המשורר ממנטובה לא הוביל בני תמותה אל מערכות התפת. הוא שר לנו שירת העדרים, זמזום הדבורים, זִמְרַת הצפרים, המית הנחלים, אהבת הרועים; ואנחנו מקשיבים ומקשיבים לו, ונפשנו תמלא ענג ורוחנו יריח את הריח הנעים, ריח שדה, אשר ברכו הטבע; והריח הזה ינעם לנו שבעתים לזכר אבי התפת, אשר הרעילו את החיים זה שנות מאות. רק אפולון הוא האלהים!

– אפולון הוא הרוח הרעה המסית ומדיח את רומי בחמודות הטבע ותאות בשרים.

– הנה בגדת בתבונתך הפעם, יוסף יקירי. הלא ידעת כי הדברים האלה אך מרוממים את הנפש ואינם משפילים אותה. האם לא השמעת כמוני קול תרועות ועליצות נפש למראה היפי והחן בפנים המצוירים בכשרון, למראה האש הקודחת בשלל צבעי אור, למראה הזהר הבהיר אשר לפסל שמש?

– אמנם חטאתי אם אהבתי את היפי כשהוא לעצמו; וגם – סלחי לי אם יעצבו דברי אלה את רוחך גברתי – היפי היה ויהיה רק אלהי העשירים, המעטים מאד. אבל מה יעשו העניים והעשוקים תחת השמש, הנמקים בענים במחשכי אהליהם הצרים? מה המה התנחומים אשר תביא אמונתך לאמללים אלה? כל אלה הפלאים, יצירי יד האדם ומוחו, כאין המה לעמת לב טהור, פֹּעל צדק. תקופות ממשלת הָאֳמָנוּת היו תמיד תקופות ממשלת כל תועבה וכל רשע כסל, סניורה. אכן לא חנם הופיע לנו הגואל – לולא זאת כבר הייתם כילדים קטנים, ולא נפתחו לפניכם שערי מלכות השמים.

– פה הם השמים! – ועיניה הפיקו אש לוהט, חָזֶהָ התרומם, ברק עיניה הכהו רגע בסנורים וקסם יפעתה הרעיש את נפשו עד היסוד בה; פניה המבהיקים ותבנית גויתה הנחמדה המלאה קסם וחן, חֹם וחיים העיבו יפי הפסל הכי הנפלא.

– אמנם כן, באשר הגואל שם השמים. את גֻּדלת באור האמונה, בנגוהות הנצח, סניורה די־פרנקי, על כן לא תדעי ולא תרגישי את טובך ואשרך. לא כן אנכי, אשר מעודי הלכתי חשכים, הנני עתה כעור אשר השיבו לו פתאום את אור עיניו. מיום עמדי על דעתי רדפתי אחר הכבוד והתאוה ולבבי היה קרוע מספקות ושאלות; עתה הנני שוחה בים מנוחת הנצח, כל שאלותי נפתרו ודמי הרותח שב למנוחתו. האהבה, האהבה, היא הכל והכל בה. ההתמכרות אל אותה האהבה המניעה את השמש ואת הכוכבים במעגלותם, כדברי דנטי. והשמש והירח והכוכבים הולכים ומתנועעים רק לתכלית זו, סניורה – כי כל בני האדם יולדו יחיו וימותו באחדות האהבה. הוי, אחַי, אחי! – הוא פשט זרועותיו בהתרגשות נפשו, קולו רעד ועיניו מלאו דמעות – למה זה אתם מתרוצצים יחד ברחובות ובשוקים? למה זה תצברו זהב וכסף? למה זה תרדפו אחר צל עובר שלתענוגות אדמה? אך זה הוא ענג אמתי, אך זאת היא עליצות נצח – להתמכר לאלהים בכל, בכל; לשאל ולבקש אך את זאת, להיות הַצִּנור לרצונו הקדוש.

פני הילני הפיקו תמהון; עיניה המזהירות הביטו אליו רגעים מספר מבלי דבר דבר, כמו העמיקה מחשבות להבין את עליצותו הזרה, אשר לא יכלה להבין.

– כל דבריך מהבל המה יחד. אחיך ישמעו אליך כאשר הם שומעים את דבריך עתה.

– ואני אתפלל לאלהי יומם ולילה עד אשר תגע אש קדש, אש אלהים בשפתי.

– גם האהבה אש קדש היא, התאמר לחיות בלעדה?

ובדברה את דבריה אלה התקרבה אליו; נשימתה החמה נגעה בתלתל השחור אשר התפתל מעל למצחו הזך. יוסף נרתע לאחור ברעדה.

– חיה אחיה באהבת הגואל, סיניורה.

– האמנם יש עם לבבך להיות נזיר דומיניקני?

– כן החלטתי.

– והמִּנְזָר ימלא את כל משאלות לבך?

– המנזר יהיה לי לשמים.

– שם – במקום אין נשואים ואין נעם חיי משפחה. הה, אלי! מה היא האמונה אשר תלפת כשמשון בעמודי התוך של החברה האנושית ותפילם למשואות?

– לא, האמונה מכבדת את הנשואים – סמל הנשואים האלהיים. אבל לא לכל איש המה, לא לאלה היודעים לתאר להם ענינים אלהיים באופן אחר, המבארים ומטיפים לאחיהם צליבת הגוף והתרוממות הנפש, לא לכהנים.

– אבל אתה אינך כהן.

– זאת היא שאלה, אשר תפתר בימים האלה. אבל גם אם לא יצליח חפצי זה בידי, אשאר פנוי כל ימי חיי.

– פנוי כל ימי חייך! מדוע?

– יען כי נכרַתי מקרב עמי. ולוּ אמרתי לקחת לי אשה נוצרית כאשר יעשו יהודים מתנצרים אחרים, לא יכלתי עוד להיות למופת לבני עמי לעשות כמוני. אז יאמרו עלי כאשר יאמרו עליהם, כי לא אור האמונה הנוצרית הופיעה עלי, כי אם אור עיני עלמה נוצרית לקח את לבבי שבי וירחיקני מדת אבותי. האנשים האלה קשים הם מאד; הם לא יוכלו להאמין, כי ימיר יהודי את דתו בדת הנוצרית באמונה ולב תמים. היו יהודים אשר העשירו ויאספו הון רב בהמירם את דתם, או עשירים, אשר נמלטו מכסף ענושים ומסים כבדים מנשא. לא כן אנכי, אשר בעזבי את דתי אבדה לי זכות ירושתי הגדולה וגם מאחי החדשים אין את נפשי לקחת מאומה. זה הוא הדבר אשר מאנתי לקבל עלי את המשרה הכבודה בפקידות־החותם, אשר הציע לפני אביך הישר באדם, אף גם את המשרה פחותה ממנה להיות נושא שרביט הזהב להוד קדושתו. לבי סמוך ובטוח, כי כאשר יראו אחי כי אינני דורש מהם כל פרס וכל מתת כסף, כי אין נפשי להנות מהם אף בשוה פרוטה, כי אני מטיף להם תורת האהבה חנם אין כסף; כאשר יראו כי אני חי חיים נקיים מכל שמץ דפי, חיי בדידות מבלי כל ענג – אז ישמעו אלי, אז ימצאו דברי מסלות בלבבם ועיניהם תפקחנה לראות את האמת.

ופניו החורים הזהירו מאד. אכן זאת היתה התשוקה האחת, המטרה היחידה, אשר אליה נשא את נפשו ואשר קוה והאמין כי המלא תמלא. לא היה עוד יהודי, אשר עמד לפני אחיו כנוצרי אמתי בלב ונפש נעלה מכל חשד נקי מכל עון אשר חטא ובלי פחד כמוהו. האח, מה מאֻשר יהיה למלא את מפעלות השליחים הקדושים!

– אבל השיבה נא אל לבך – הילני שהתה רגעים מספר; היא נשאה את עיניה הנעימות ותבט אל עיניו בעז – כי העלמה אשר אהבת איננה נוצרית!

כל גופו רעד, לבו הלם כהלם פעם, זרם תשוקה עזה התרומם בקרבו לאור עיניה כאשר ירומו מי הנהר לאור הירח.

– אם כה ואם כה עלי להסיר את האהבה כלה מלבבי, קרא בגרון נחר. – היהודים הנם עם קשה ערף. הם לא ידעו להבדיל בין מושגים דקים כאלה; הם יודעים אך כי יש יהודים ונוצרים.

– אם לא אשגה הנני רואה שם את אבי רוכב על סוסו הדוהר לארך הרחוב, אמרה הילני בפנותה אל החלון.

– כן, הנה הנוצה אשר על כובעו וזה הוא סוסו הָאָמֹץ; אך קוי השמש לא יתנוני לראות את פניו. עתה אלכה לי.

הילני פנתה ותלך לה אל נכח הדלת מבלי הביט אליו. אז הסבה פתאם את פניה אל עבר פניו. ברק עיניה הכהו כמעט בסנורים ולבבו נרעש מאד.

– רוחי ונפשי נתונים לך בכל אשר תבחר, קראה אליו. – רק השיבה נא אל לבבך היטב בטרם תשים עליך מעיל הנזירים, זה הבגד הנורא, אשר, אם אדבר בסגנונך, הוא סמל העצבת וחרבן החיים. ועתה שלום!

יוסף נגש אליה ויאחז בידה וישח אליה וישקנה ברגש. היא לא השיבה ידה.

– היש לך די כח ואמץ לשאת את המעיל העב והחבל, יוסף יקירי? – קראה ברחמים רבים.

הוא הרים את ראשו, ובחבקו את ידה באהבה קרא:

– כן! את היא אשר תשפיעי עלי שפע אמץ, הילני.

הרעיון על דבר בר נפשך הזכה יאמצני ויעודדני לשאת הכל במנוחת נפש.

פני הילני נעוו רגע, ותשב ידה אליה.

– לא, אני לא אוכל להשפיע לַמָּוֶת, קראה אליו, – יכול אוכל להשפיע רק לחיים.

עיני יוסף סֻגרו ורוח דמיונו המריא למרום –

– לא מות הוא, כי אם חיי הנצח, דובבו שפתיו.

כאשר פקח את עיניו לא היתה עוד בחדרו. אז נפל על ברכיו וישפך את נפשו בתפלה הומיה – הד יסורי צליבת הגוף על חשבון הנפש.

__________

ה.

עוד בימי הבחינה, בטרם נדר עוד את נדר נזרו, הטיף בפעם הראשונה “דרשה אל היהודים” באחד האולמים הגדולים הקרוב אל הגיטו. בבית תפלה אי אפשר היה לתת מקום לדבר הזה, פן יחללוהו הכופרים בכפות רגליהם ובנשמת אפם; גם איזה מכלי השרת לעבודת האלהים אשר נמצאו באולם הוצאו לפני הדרשה. אל האולם נקבצו ויבואו המון רב מן הנוצרים הנכבדים בברק מעיליהם המזהירים ברקמת זהבם ובכובעיהם הנהדרים בקשורים המזהבים שעליהם, כי כבר יצא לו שם בכשרונו להטיף בקהל; ואַנִבָל די פרנקי ישב שם. רק יהודי אחד בא שמה – שלמה הלץ, אשר בטח בכשרנו להנצל מן הנדוי הנכון לכל העובר על החרם; ואף תקוה נשקפה לו כי יתנו גם על פיו בספרו מכל אשר יראה וישמע פה לראשי הגיטו וזקניו המשתוקקים בלי ספק לדעת זאת. זה שלמה האיש היה בעל תחבולות ערום מאד, ולא יפלא עוד איך העז היהודי הזה להתהלך בגאון ברחובות רומי העיר הקדושה וכובע אדֹם יפה חבוש לראשו במשך שבועות וירחים, וכאשר הובא לפני השופט הוכיח את צדקו על נקלה, כי הכובע אשר שם על ראשו היה אך דוגמה מן הכובעים הטובים שנמצאים למכירה, וכובעו הכָּתֹם נסתר מבלי משים מתחתיו. אבל יוסף די־פרנקי שמח גם לקראת היהודי הזה.

– הוא פטפטן, חשב יוסף בלבבו, והפץ יפיץ את הזרע ברחוב היהודים.

למחרת היום ההוא אחר הצהרים הלך לו המטיף הצעיר לטיל ברחוב “לֶפִּידָה” בסביבות המנזר של סט. דומיניק. פתאם הרגיש כי יד אדם נגעה במעילו ויבט מסביב.

– מרים! קרא וירתע לאחור.

– מדוע זה נרתעת ממני, יוסף?

– הטרם תדעי כי קללת החרם רובצת עלי? הביטי, הנה שם יהודי עומד ומביט אלינו.

– אין כל פחד לנגד עיני. ואנכי דבר לי אליך.

– אבל קללתי תדבק גם בך.

– דבר לי אליך, שנתה מרים את דבריה ועיניה הבריקו מאד.

– הוי, את מאמנת! קרא יוסף בעליצות נפש. – גם עיניך, מרים, נפקחו.

– לא, יוסף, העולה על רוחך היה לא תהיה. אני אוהבת בכל לב את דת אבותי, אשר כנראה, היטבתי להבינה ממך, אף כי לא העמקתי חקר בתורתנו הקדושה כמוך. אני מבינה, אני מרגשת אותה בנפשי ובלבבי.

– אם כן אפוא למה זה באת אלי? אך נסורה נא מזה ונרדה עד הקוֹליזֵיאום.⁴ שם מקום שוקט, גם אחינו לא יבאו שמה במספר רב כבמקום הזה.

אז עזבו את הרחוב ההומה מהמון מרכבות משתקשקות, משואבי מים וחמוריהם הנוֹערים, מאצילים רוכבים על סוסיהם האבירים בראש בני לויתם, משוטרים ופקידי צבא המצלצלים בחרבותם היכולים לפגע גם בכבוד מרים בראותם את יפי תארה ואת הטלאי הכָּתֹם, טפח וחצי רחבו, שעל ראשה. הם הלכו להם בדומיה ולא דברו דבר עד בואם לפני שער טיטוס. מבלי משים עמדו שניהם מלכת הלאה, כי למראה תבנית המנורה וכלי הקדש, אשר בפתח שער הנצחון לזכר השלל אשר הביא טיטוס מבית המקדש, נמנעו היהודים לעבר תחתיו. טיטוס וממשלתו כבר אבדו ואינם, אך היהודי עודנו קשור בזיכרונותיו והוגה בתקותיו וחלומותיו. השמש שוקעת, קוי זעם כמראה גפרית בוערה נראו על שרידי החרבות של היכלי האלילים הקדמונים, תפארת גאון רומי העתיקה. כמראה אש מהולה בדם נראתה על ראש קיר הקוליזיאום, אשר בקרבתו ערכו מלחמה שבויי היהודים ופריצי חיות לעיני מושלי התבל. פני שרידי היכל הטיטַנים קדרו מאד.

– השלום להורי? – קרא יוסף לאחרונה.

– העוד ימלאך לבך לשאל אותי עליהם? אמך בוכיה יומם ולילה מלבד בעת היות אביך בבית; אז תקשה את לבבה ותתאַבן כמהו. והוא – גבאי בית הכנסת! – אתה הורדת את שיבתו ביגון שאולה.

יוסף עצר באנחתו לבל תתפרץ מפתחי פיו. אז אמץ את לבבו ובמנוחת אבן כמנוחת לב אביו ענה ואמר:

– יסורים ממרקים עונות. זה מוסר אלהים.

– אל תאשים את האלהים באכזריותך. תעב אתעב אותך. ובדברה החישה פעמיה הלאה.

– בגיטו יצא הקול – הוסיפה – כי יש עם לבבך להיות לנזיר דומיניקני. שלמה הלץ הפיץ את השמועה הזאת.

– כן הדבר, מרים. הנני נכון בכל רגע לנדר את נדרי.

– אבל איככה זה תוכל להיות לכהן ואתה אוהב אשה?

יוסף עצר־פתאם מלכת ויתנודד.

– מה זאת אמרת, מרים?

– לא, אך לשוא תנסה לכחד ממני. אני ידעתיה; גם ידעתי את רגשי אהבתך אליה, לא היא הילני די־פרנקי.

פניו הלבינו כסיד והוא מתרגש מאד.

– לא, אינני אוהב כל אשה.

– אתה אוהב את הילני.

– ואיככה זה תדעי זאת?

– אני – אשה.

הם הוסיפו ללכת הלאה בדומיה.

– וזה הוא הדבר אשר באת להגיד לי?

– כן, זה הוא. עליך לקחתה לך לאשה, והיית מאשר בחיים.

– לא אוכל, מרים. את לא תוכלי להבין.

– לא אבין?! אני קוראה את כל מחשבות לבך כאשר קראת אתה בתורה – בלי אותיות. אתה חושב כי אנחנו היהודים מביטים עליך בשאט נפש, באמרנו, כי אך את הילני, לא את הצלב, אהבת, כי לא נבוא לשמע את דרשותיך

– והאם לא כן הדבר?

– כן הוא.

– ואם כן –

– וכן יהיה בכל אשר תעשה. אף אם תנתח את בשרך לנתחים קטנים לא נאמין בך ובדרשותיך. אני היא האחת המאמינה, לפחות, בתם לבבך, ובעיני אתה כאיש אשר נטרפה דעתו עליו מרב הגותו בספרים. יוסף, חלומך הוא הבל הבלים. היהודים מתעבים אותך. הם קוראים לך בשם המן. כל משאת נפשם הוא לראותך תלוי על עץ גבוה. זכרך יהיה לקללה לדור שלישי ורביעי. אתה לא תוכל להם כאשר לא יכלו להם שבע גבעות רומי. הם עמדו בנסיונות יותר קשים ועודם קימים.

– הם קימים כאבנים! אני אמסה אותם, אני אציל אותם.

– אתה תאַבד אותם. הלא טוב טוב תעשה להציל את נפשך אתה – קחנה לך לאשה והיה מאשר.

הוא הביט אליה בדומיה רגעים מספר.

– והיה מאשר, – שנתה את דבריה. זאת היא מלתי האחרונה אליך; ולמן הרגע הזה והלאה הנני, כבת נאמנה לעמה ולדתה, לשמע בקול החרם; ואם אהיה עוד אם בישראל אלמד את בני לתעב את שמך וזכרך כאשר תתעבם נפשי. ועתה שלום!

יוסף אחז בשמלתה.

– אל נא תעזביני בטרם תקבלי את תודתי על עצתך הנאמנה, אף כי לא אוכל למלא אחריה. מחר אכנס בברית “אַחֲוַת הצדק”. בצללי הערב האירו פניו באור קסם מפיק עליצות נצח מבינות לשערותיו השחורות כעורב.

– אבל למה זה הבאת בסכנה את שמך הטוב למען הגיד לי, כי את מתעבת אותי?

– יען כי אני אוהבת אותך. שלום!

ומרים הלכה לה מהר ותעלם בצללי הערב.

יוסף פשט את זרועותיו אחריה. אד אפל כסה את עיניו.

– מרים, מרים! קרא בקול. – שובי נא, שובי, אך נוצרית את כמוני! שובי נא, אחותי הנעימה באהבת הגואל!

נזיר דומיניקי שִכּור התנפל בין זרועותיו הפתוחות.

________

ו.

היהודים לא אבו שמוע את דרשותיו של “האח” יוסף. את כל התלהבות רוחו, את כל נפשו המתפעלת שפך באזני קהל נוצרים ואספסוף של מומרים, אשר המירו את דתם פעמים מספר. לשוא הראה את כל כח פלפולו בהוכחותיו, לשוא השתמש גם בנשק התלמוד במלחמתו נגד התלמודיים, כי לא היה לו שומע. לשוא לקח לו גם את מסתרי הקבלה לעֵזֶר להוכיח על ידם, כי שם הפפא ופקודתו הגבוהה מרומזים בכתבי הקדש, כי נביאי ישראל כבר נבאו עליו ברוח קדשם – קולו החוצב להבות היה כקול קורא במדבר, ופני אחיו הזועפים ומפיקים בוז ומשטמה נראו לו רק ברחובות העיר. כן הוסיף לשאת מדברותיו הנלהבות במשך חדשים מספר, עד אשר קצה נפשו בעמל שוא, ויבקש לו קבלת־פנים מכבוד הפפא, לחלות את פניו כי יצוה על היהודים במפגיע לבוא ולשמע את דרשותיו. בבואו אל חדר הפפא מצאו שוכב על מטתו, כי היה קצת חולה, וישוחח ויצחק עם הבישוף מסלמנקה וראש בית האוצר. שיחתם נסבה, כנראה, על מקרה מגוחך אשר קרה את הציר הצרפתי.

פני הפפא היו חורים כפני איש מלֻמד והוגה דעות, כפת ארגמן היתה חבושה לראשו הנשען על כר־משי לבן; גם תוי אמץ לב לא נעלמו עוד מעל הפנים החורים האלה. יוסף עמד בהכנעה רבה לפני הפתח, עד אשר נגש אליו אחד השרים הקדושים המשרתים את פני הפפא ויקראהו לבוא פנימה. ביראת הכבוד נגש עד לפני מטת האב הקדוש, ובכרעו על ברכיו לפני המטה נשק את רגל הוד קדושתו. אז עמד ויציע לפניו את בקשתו. אך פני ראש האמונה הקתולית רעמו מאד. הוא היה איש מלמד ונדיב רוח, גם אהב את הספרות ואת הָאֳמָנוּת היפה. ויען כי עלה בחכמתו על כל מלכי ארץ בעת ההיא, התהלך עם היהודים אשר בארץ ממשלתו במישור, בערך. את כל כחו ואמץ לבו הראה בהליכות עולם בעניני חוץ, ולעומת זאת נחשב בהנהגתו בעניני הארץ פנימה למושל ישר וטוב לבב. ובשעה שעמד יוסף די־פרנקי לפני אחד ההגמונים הגדולים ויבאר לו איככה יוכל לפתר פעם אחת את שאלת היהודים, איככה יָכל לנגן על מיתרי לבב היהודים, כאשר נגן דוד על מיתרי כנורו, לוּ רק באו לשמע בקול דבריו, – בעת ההיא בא אחד האצילים המשרתים את הוד קדושתו החדרה ובידו טס כסף ועליו ממתקים מעשה־מרקחת. אחד המשרתים טעם מהם לדעת אם לא שמו בהם רעל, אף כי הוכנו הממתקים האלה במִבְשָׁל של הוד קדושתו, ויגישם לפני הפפא, אשר רמז ליוסף לסור הצדה ולחכות. יוסף עמד ויחכה בקצר רוח. אך בטרם כלה עוד הפפא לאכל נמצאו מפריעים אחרים. ראש התִּזְמרֶת אשר בחצר הויתיקן בא לקבל פקודה על דבר ה“קונסירט” הנועד ליום הראשון לחדש אבגוסט; וכמו להכעיסו עוד יותר באו שני זַהָבִים, אשר התחרו בדוגמאותיהם ממעשי ידיהם בעד הוד קדושתו. ולבב יוסף התחמץ בקרבו בראותו, כי האב הקדוש שם משקפים על אפו ויבחן ויתבונן בשום לב על טס הכסף המפֹאר בפתוחים ופטורי ציצים ופרחים נחמדים למראה העשוי לקבל בו את הפרורים מעל שלחנו, ועוד טס כסף אחד ועליו תבנית סט. אמברוזיה ברכבו על סוסו ורודף אחרי הָאַרִיִים, – להגיש עליו מים להוד קדושתו. כאשר יצא אחד מהם עמוס בשקלי זהב אשר קבל מיד הסוכן, נשאר עוד השני לשבת זמן רב; וכנראה התענג האב הקדוש מאד על תבנית עשויה משעוה, אשר הראהו הַזַּהָב, ויתפלא על יפי דמות האל האב היושב לכסא במנוחת נפש, ומה מאד השכיל לשבץ את הבָּרֶקֶת הגדולה במרכז התבנית הנפלאה בהדרה.

– מהרה נא, בני, וכלה את מלאכתך, – אמר הוד קדושתו אל האמן בשלחו אותו מעל פניו, – מאד מאד חפצתי לראותה בטרם אמות.

– ומה חפצת אפוא להגיד, אח יוסף? כן, זכרתי! יש עם לבבך להטיף לבני עמך. טוב אפוא. חפץ כזה ראוי לתהלה. לוג’ו, הזכירני מחר בבקר להוציא את הבולה הדרושה.

בעליצות נפש נפל הנזיר לפני הפפא וישק את כפות רגליו וימהר לשוב בשמחה אל המנזר.

הבולה יצאה בעתה והיהודים צֻוו לבוא לשמע את הדרשה, אשר תדָּרש לפניהם ביום השבת הקרוב. בכליון נפש ובהתרגשות עצומה חכה יוסף ליום המאשר ההוא וכבר הכין לו דרשה נפלאה; והיהודים הן לא יעיזו לעבר על דברי הפקודה הנמרצה, כן, בוא יבואו, לא יוכלו להמלט. ידוע ידע כי התנגדותם הרבה תֵרָאֶה תמיד אחרי אשר ישכל כח סבלם, ובין כה וכה יעשה ויוכל. ימים אחדים עברו והפקודה לא הושבה, אף כי נודע לו מאחורי הפרגוד, כי נסו הבנקירים היהודים להראות את השפעתם על הפפא. הפקודה נשארה בתקפה מבלי אשר הוסיפו עליה אפילו איזו הגבלה, כאשר הסכינו האפיפיורים לעשות לבולותיהם הקשות יותר מדי. לשוא, אין דבר אשר יוכל להציל את היהודים מדרשותיו.

ביום השלישי לשבוע ההוא פרצה מגפה בגיטו, ועד היום הששי מת החלק העשירי מיושביו. גם מי הטבר גאו מאד ובעברם על גדותיו מלאו את רחובות הגיטו הצרים רפש וטיט ורמשים רבים וַיִּשָּׁחֵת האויר מאד ומספר המתים הולך וגדול. ביום השבת סגרו שערי הגיטו על פי פקודה רשמית לבלתי תת להדבר לצאת מן הגיטו וחוצה.

כשלשה חדשים היו היהודים סגורים יומם ולילה בכלאם המלא אדי קטב לחיות או למות בו כחפצם. כאשר נפתחו לסוף שערי הגיטו היו המתים, לא החיים, אלה אשר מלאו את הרחובות.

__________

ז.

יסף בעל החלומות ראה שנת כי חלומותיו רחוקים מן המציאות, ויפל לבו בקרבו. לשוא התאמץ להבליג על יגונו הקודר, אשר העיק על לבבו כל ימי המגפה, אשר התגנבה מכלאה למרות כל הזהירות ותשם שמות בעיר כמו חפצה ליסר את מולידיה ומחולליה בגיטו העכור. נפשו חרדה לרגעים ולא ידעה מנוחה. אבל פחדו וחרדתו לא היו לנפשו כי אם לאמו, לאביו ולמרים היקרה. כאשר נקרא פעם בפעם לבוא אל מתי המגפה והחולים הנוצרים התהלך בלב חרד ובנפש נרעשת לפני שערי הגיטו, “עיר המות”, בתקוה אולי יגֻנב אליו דבר על אדות הנפשות היקרות לו, אך לשוא. כאשר נודע לו לסוף כי אהובי נפשו בריאים ושלמים נגולו אבנים כבדות מעל לבבו. אך כמעט רָוַח לו, והנה צרה חדשה באה עליו ותרעישהו מאד. הבולה נשארה אמנם בתקפה, אך הפפא הרך מעט את לבבו ויט אזנו לבקשת פליטי המגפה; הוא שם לבו לרגשי הבוז והשנאה הכבושה, אשר יהגה לבם להנזיר יוסף, וכאשר הגידו לו, כי הם נכונים לשמע דברי מטיף אחר, יהיה מי שיהיה, אך לא יוסף, נעתר להם ויתן צו, כי כל רעיו הנזירים הדומיניקנים יטיפו לפני היהודים איש איש את שבתו, אך על יוסף לבדו נאסר להטיף. לשוא בקש כי יתנוהו לבוא לפני האב הקדוש להתחנן לפניו להשיב את רע הגזרה המתוחה עליו, כי לא נתנוהו לבוא לפני הוד קדושתו.

הנה כי כן יצאה לפעולות הגזרה המוזרה, הדרשות המעֻשות. מדי שבת בשבתו ככלות התפלה בבית הכנסת נאספו היהודים, שליש מכל יושבי הגיטו, בהם איש ואשה זקן ונער, מבן שנים עשרה ומעלה ויובאו חליפות לקבל את “הסם שכנגד” בבית התפלה “סט. בינידיטו אַלאַ ריגולה”. שם עמדו כלם בפנה מיוחדת ואחד הנזירים באר להם על פי דרכו את פרשת התורה, אשר קרא באזניהם בבקר ההוא החזן בבית הכנסת. האב הקדוש, אשר היטיב לדעת את רוח היהודים מן הכהנים והנזירים הסרים למשמעתו, הואיל להביע את חפצו, כי ימנעו המטיפים מהזכיר בדרשותיהם את שם ישוע והעלמה הקדושה השורטים שרטת עמקה באזני היהודים, או להבליע אותם בנעימה. אך המטיפים שכחו מהר את עצת הפפא, ובעמדם על הבמה הרעימו בקולם נפלאות ויגבירו ללשונם וידברו ככל העולה על רוחם. יהודים למאות התנועעו בלי חפץ לארך הרחוב ועדת שוטרים מושים בשוטים כתרום מסביב וימשכום וידחפום אל בית־התפלה. המחזה הזה, בהִמָּשֵׁך המון עם, אנשים, נשים וילדים כעדר צאן אל רועיהם החדשים היה למחזה שעשועים לכל יושבי רומי; עוד תענוג אחד נוסף לבני האספסוף, עוד תואנה להתעלל ביהודים שנואי נפשם, והדרשות האלה רבות הנעם והתועלת עלו בהוצאות לא מעטות, כי לבל יתענגו עליהן היהודים חנם אין כסף, הושם עליהם מס הגון לשלם בכסף מלא בעד הכבוד הגדול אשר עשו להם. להשתמט מבוא לבית התפלה לא יכלו בשום אופן, כי בפתח בית התפלה עמד מזכיר אשר כתב בספר שמות כל האנשים החסרים; וכבר היה נכון להם ענש ממון וענש הגוף, אבל למלא חובת מזכיר יכל רק מומר היודע פנים את כל היהודים גרי הגיטו, ואז, מלבד שלא יוכלו להשתמט לגמרה, יבצר מהם גם לשלח אחרים למלא מקומם. והיש מזכיר טוב מן הנזיר החדש? לשוא התנגד יוסף לדבר הזה; אחת דבר ראש הנזירים ואין להשיב. הנה כזה היה סוף החלום הנשגב לכַהן בהיכל הכנסיה הנוצרית כאחד השליחים לאחיו העברים העורים בלי כסף ובלי מחיר, כי עתה נטל על יוסף, האשם בכל הרעה הזאת, לעמד כפוף על עמוד־הכתיבה ולהביט מן הצד מי ומי המה הבאים לשמע דרשות חבריו. והַרגש הרגיש בלבבו, כי הוסיף מכאוב על מכאובי בני עמו האנוסים לבוא במגע ומשא עם אחיהם הבוגד, אשר המיט עליהם את האסון הנורא הזה, ואשר למראה העט אשר בידו ביום השבת יתחמץ לבם בקרבם מכאב ומחרפה. פעמים רבות נטל עליו לראות את אביו, איש שיבה ומדוכא עצבת נוראה, מֻכֶּה בשוט בשעה שהריצוהו אל בית התפלה. אז הרגיש הוא את המכה יותר מאביו. פעם אחת ראה את הנזיר, המשגיח על הנאספים כי יטו אזן קשבת לדברי המטיפים, וביחוד לבל ינמנמו בשעת הדרשה, מכה את רחל בשוט ברזל, – אז כסתה זעה קרה את מצחו וידע, כי אמלל הוא מאין כמוהו. ובראותו פעם בשלש שבתות את מרים עוברת לפני שלחנו ועיניה הפיצו אליו מבט בוז ושאט נפש, רעדו כל עצמותיו מקור וחם ויהי כאחוז קדחת עזה. נחמתו האחת היתה לראות המונים, המונים מאחיו עומדים ושומעים בשום לב תורת האמונה האמתית. סוף סוף הלא עשה איזה דבר, הביא איזה תועלת.

אפילו שלמה הלץ היטיב את דרכו ויהפך כמעט לאיש אחר; הנה הוא מקשיב לדברי המטיפים בשום לב ובכל יראת הכבוד.

ולא ידע יוסף בעל החלומות, כי כל היהודים המקשיבים האלה עשו כעצת שלמה הנפלאה וימלאו את אזניהם עמוק במוך, עד אשר לא יכלו לשמע אף מלה מכל דברי המטיפים.

בין כה וכה ויוסף קנה לו שם בדרשותיו אשר דרש לפני הנוצרים, ומקרוב ומרחוק נהרו אליו לשמע את דרשותיו הנפלאות. הוא התהלך תמיד את ההמון ויקן את לבבם לאהבה אותו. הוא היה מטיף למובלים על במתי־המטבח, ומעילו השחור וכַפָּתוֹ הלבנה העירו תמיד רגשי שמחה בלבות אסירי־עני בחדרי בתי־הכלא. הוא היה בא לכפר עון הנוטים למות ויגרש רוחות רעות. אך חוטא אחד היה, אשר לא יכול לכפר את עונותיו, והחוטא ההוא היה – יוסף בעצמו; ואך רוח רעה אחת היתה, אשר לא יכל לגרש, והיא שכנה בקרב לבבו הוא. עצבת נוראה העיקה על נפשו בלי הרף; והנפש הזאת התמרמרה מאד על המציאות המרה; היא היתה קרועה לגזרים למראה האמונה הנוצרית, אשר לא תמלא עוד את מאוייו, כאשר לא מִלְאָתַם לפנים היהדות בקרב הגיטו.

_________

ח.

עוד פעם בא שבוע הקַּרנֵיבַל – ימי הֵעָשות כל נבלה, כל תועבה וכל רשע כסל. הרחובות מלאו אספסוף שונה ומשֻׁנה בצבעי בגדיו וסחבותיו, וקול רעם הצחוק הפרוע הפורץ לרגעים החריש אזנים; והשאון וההמולה התחדשו לרגעים בבוא כנחל שוטף המונים חדשים לרגעים מהערים אשר מסביב. מן החלונות והגגות השחורים, מראשי אלפי אנשים נזרקו לפעמים בידים נדיבות מטבעות כסף, ולרב – מים עכורים, ביצים מוזרות וגם שמן רותח על ראשי הרגלִים והרוכבים המכסים את עין הרחובות. מהומות רצח מלאו את העיר, והוללים פרועים במסכות על פניהם פרצו גם אל בתי־התפלה ויחללו כל קדש לאלהים ואדם. השוטים בידי השוטרים היו מלאים עבודה. גם הַתַּלְיָנִים והתליות עבדו בלי הרף, אך כל אלה יחד לא הועילו מאומה לעצור בעד משובת ההמון. כל פקודה, כל אזהרה נמרצה מגבוה היו – אך אותיות מתות. בימי משובה אלה ידעו היהודים מאד את הסכנה הנשקפת להם מידי פריצים עם אלה, הלא הם – הקתולים העליזים. אמנם אין לכחד, כי האנשים העליזים האלה הצטינו תמיד בהמצאותיהם הנפלאות להתעלל בעם עברתם, אך בימי הקרניבַל הראו את חריצותם על אחת שבע.

ביום הראשון שלחו היהודים מקרבם את ראשי העדה ורבניה אל ארמון הסינט. לבושים בגדים כְּתֻמִים־אדמדמים עברו הצירים דרך כל העיר מן שערי הגיטו עד הקפיטוליום, ומטר חרפות, גדופים ותעלולות נתַּך עליהם מסביב בכל הדרך הארֻכה הזאת. בבואם אל הקפיטוליום נקראו אל ארמון הכסא, ששם ישבו על כסאות־הכבוד המצֻפים סַמֶט אדם שלשת השופטים הראשים, ראש הנזירים, גם קטגור הקפיטוליום לבוש תַּגָּא שחורה ומגבעת סַמֶט חבושה לראשו. ראש הרבנים כרע על המדרגה הראשונה של הכסא, את ראש־שיבתו השח לארץ ויקרא את הברכה בנוסח הקבוע:

“בלב מלא רגשי כבוד והכנעה לעם הרומי באנו אנחנו ראשי עדת היהודים הנכנעה ורבניה, להתיצב לפני הכסא הרם והנשא של הוד מעלתם, להגיש לפניהם את רגשי האמונה וההכנעה בשם כל בני אמונתנו ולהתחנן אליהם, כי יחנונו ויסוככו עלינו בחמלה ורחמים רבים. ואנחנו לא נחדל מהתפלל לאל עליון להשפיע שפע שנים, מנוחה ואֹשר על ראש אדונינו המלך־הפפא, המושל בארץ לאֹשר כלנו, על הכסא הקדוש של השליחים, על הוד מעלת הסינט הנאור והנהדר מאד, ועל כל עם רומי”.

וראש השופטים ענה ואמר:

“הננו מקבלים ברצון את רגשי האמונה, ההכנעה והכבוד, אשר הבעתם לנו היום בשם כל עדת היהודים. ובבטחוננו כי תדעו לכבד את חקי הסינט ופקודותיו וכי תוסיפו לשלם, כאשר עד עתה, את כל המסים השומים עליכם, הננו מבטיחים אתכם את הגנתנו, בתקוה, כי תדעו לעשות את עצמכם ראויים לזה”.

אז שם רגלו על צואר הרב ויקרא: Andante (הלאה)!

הרב קם מעל הארץ ויַּגש להשופטים תשורה: זר פרחים יקר מאד וספל זהב ובו עשרים “כתר” לפאר בהם את ככר הסינט. אז יצאו הצירים מארמון הקפיטוליום ויעברו שנית במלבושיהם המשֻׁנים דרך הרחובות המלאים להם שכורים והוללים, בין שדרות האספסוף הפרא, אשר לא מנע מהם בוז וקלון, וילכו להביע את רגשי עבדותם הנאמנה לפני הדום רגלי הסינטור הראשי.

ותהלוכות־לעג נראו ברחובות, אשר חִקו את תהלוכת היהודים אל הקפיטוליום. מוכרי הדגים, אשר היו קרובים תמיד אל הגיטו וידעו רבים ממנהגי היהודים ומלבושיהם, העשירו את הקרניבַל ב“פרודיות” שונות מחיי היהודים. פה נראתה תהלוכת אבל בדמות הלוית אחד הרבנים; שם – תהלוכת יהודים רוכבים על חמורים דוהרים ובראשם רב זקן לבוש סחבות רוכב על סוס ופניו מָפְנים אל זנב הסוס, אשר אחז בידו האחת, ובידו השנית כתבנית ספר־תורה, וככה תעבר ברחובות העיר לשמחת לבב האספסוף, אשר הריע לקראתה בצחוק פרוע. אמנם הכעס והחרפה אשר השביעו אז את היהודים היו רק כתבלין קלי הערך בתוך ההוללות של הקרניבל; קרעו את כובעיהם הכּתֻמים מעל ראשם, השליכו בוץ בפניהם, ולא יותר. בשנה ההיא התערב שר העיר בדבר ויוציא פקודה נמרצה, כי לא ישליכו בפני היהודים כל דבר מלבד פירות רקובים. ומַרקיז אחד מאצילי רומי קנה לו שם תפארת, בהשליכו בפני היהודים תפוחי־אֹרֶן.⁵ אך הפקודה הזאת לא יצאה עד היום השלישי לקרניבל, אחרי עבר תהלוכת החמורים, אשר הכעיסה את היהודים מאד, ואחרי אשר השפילו את כבודם לעפר בכל מיני הוללות ומשובה נצחת.

הבקר היה צח וקר; אך מהר התקדרו השמים בעבים והאספסוף הפרוע חכה בשמחה לקול המון הגשם. לפני קשת סט. לורינצה דלוסינה, ברחוב הארוך והצר הנקרא בשם “ויא קוֹרסוֹ”, מקום שם כל פתחי הבתים, החלונות והגגות, גם המבואות הצרים אשר מסביב היו מלאים אנשים, עמדו יהודים מספר. זה עתה כלו לאכול את ארוחתם השמנה, אך פניהם לא הפיקו רצון. הם היו כמעט ערומים מבגד, מלבד הכתנת הלבנה המרֻקמת בחוטי זהב ומקֻשטת בעלי־דפנים באופן מעורר צחוק, אשר כסתה עד החצי את גויותיהם הרזות והצנומות. ככה עמדו רועים מקּוֹר ויחכו לַפקודה להתחיל את המרוץ בין שדרות ההמון, המתענג לראות בענות היהודים האמללים. לסוף הופיע פקיד־צבא ויתן צו ללכת. קול תרועת שמחה פרץ מפיות האספסוף, והנפשות האמללות, אשר נכרו בפניהם המזרחיים המפיקים עצבת, החלו את המרוץ הנורא לאֹרך רחוב קוֹרסוֹ. המטרה היתה על יד ארמון סט. אנג’ילו. בכל שנה ושנה היתה מטרת המרוץ בקצה רחוב קורסו, אך הפעם האריכו בכונה את המרוץ, לעשות רצון הפפא, אשר הביע חפצו להתענג על המחזה הזה בשבתו בחדר משכיתו, המלא פסילי שיש ותמונות נשים ערומות של הציר גויאוליאוֹ רוֹמנוֹ. מהר, מהר מאד עפו הרצים, בדעתם כי ככל אשר יקדימו לבוא עד המטרה כן יחשכו נפשם ממטר־חרפות המעורב באבנים, אשר נתך עליהם מסביב, ממכות המקלות של הנאספים העליזים העומדים בצדי הרחוב, ומדחיפות האצילים, אשר חסמו לפניהם את הדרך שלא כדת. למען החיש את מרוצתם עוד יותר, דהר בעקבותם פקיד הצבא ועמו גדוד אנשי חיל מזוינים על סוסיהם האבירים, והרצים האמללים היו נכונים בכל רגע להֵרָמס תחת פרסותיהם. והם רצו הלאה, הלאה רוץ והאנח, רוץ ושאף רוח בחזקה ונחלי זעה שטפו מבשרם. – “הוי, נבלים! הלאה! הלאה! אך זה מחזה שעשועים! אך זה תענוג”! – והנה איש צעיר לימים, אשר משך עליו עיני הרואים בפניו הרזים והחורים ובראשו הקרוח לא לפי שנותיו, נוסף גם הוא על הרצים לקול צחוק הרואים העליזים. בעבֹר הרצים לפני היכלי האצילים, נראו מעל המעקות הפנים השוחקים של הנשים העדינות חשופות החזה והזרעות בלי מסוה על פניהן היפים, ותלבבנה בעיניהן את האצילים הצעירים, השמחים על המחזה הנפלא בכל לבב, ורעם צחוק הריע מסביב:

“אך זה הוא חג נעים! אך לזאת היא שמחה החג!”

והאמללים ירוצו וימהרו הלאה, הלאה, בלי השב רוחם ובלי ראות את אשר לפניהם, רוץ ונשום ושאוף בלי הרף, ופניהם וגופם מכוסים בטיט חוצות, אשר הָשלך עליהם מסביב; והסוסים דוהרים אחריהם ובועטים בהם לרגעים בפרסותיהם. והלאה, הלאה הם רצים ונדחפים בדרך הארֻכה לאין קצה, הלאה, הלאה. רוץ והכָּשל והדָּחף והנָּגף, הלאה, הלאה; הנה הם הולכים וקרבים אל המטרה, וכבר עברו לפני סט. מרקו, ששם היתה המטרה תמיד. והיהודי הצעיר העביר כמעט את כל הרצים, אך יהודי אחר זקן ובריא השיגו וירוצו יחד. התרגשות ההמון גדלה מרגע לרגע. אלפי קולות וקריאות לעג אמצו ויעודדו את לב המתחרים. הנה באו עד הגשר; וארמון סט. אנגילו עם מגדליו הנקראים בשמות השליחים כבר נראה מרחוק. היהודי הזקן והבריא הוסיף לרוץ בכל מאמצי כחו, מדאגה מדבר פן יקדמנו אחר ולקח לו את הפרס של שלשים וששה “כתר”, אשר נועד מראש להזריז מכלם, ואז יהיה כל עמלו הנורא לשוא. אך הרץ הצעיר המאֻשר ממנו הקדימו פתאם, ויעף כחץ מקשת ויעבור לפני חלון הפפא ויבא עד המטרה, והפרס היה לו. צחוק רעם הרעים מסביב למבוכת חבריו השואפים רוח כתנים ורועדים מאד. כעבר רגעי מספר וההמון הריע שנית בקול אדיר וחזק למראה היהודי הזקן והבריא, אשר נפל מלוא קומתו ארצה כבול עץ.

אחד הפקידים מסר להזוכה את הפרס – חתיכת ארג אדום מויניציה.

היהודי הצעיר לקח את הפרס מידו ויתבונן אליו בתמהון, אך השופט קרא פתאֹם:

“פקיד הצבא אמר לי, כי הרצים לא עמדו בשורה אחת תחת הקשת; על כן עליהם לרוץ מחר שנית”.

זאת היתה המצאה חרוצה להתענג גם ביום המחרת על המחזה הזה.

עיני הרץ הזוכה ירו ברקים.

– הלא עמדנו כלנו בשורה כאשר ירו שם מקנה־הרובה.

– הס, הס! השב לו את הפרס – לחש לו אחד הרצים. – גם מחר יתנו את הפרס להזוכה הראשון.

אך הצעיר לא שם לב לדבריו.

– ומדוע לא עצר בנו הפקיד שם? – הוסיף לשאל את השופט.

– שים מחסום לפיך, כלב ארור! – ענהו השופט – בכל אופן עליכם לרוץ שנית, כי על פי החק צריך שיהיו שמונה רצים לכל הפחות.

– ואנחנו שמונה, – ענהו היהודי הצעיר.

השופט הביט בזעם אל עז־הפנים; אז הרים את מטהו ובהכותו בו על שכם הרצים האמללים אחד אחד, מנה בקול:

– אחד־שנים־שלשה־ארבעה־חמשה־ששה־שבעה!

– שמונה! – קרא האיש הצעיר בהראותו על האיש הזקן השוכב לארץ ויגש אליו להרימו.

– היצור הנבזה הזה? לא! הוא לא יחשב במספר הרצים. הוא שִׁכּוֹר.

– הוי, ראש כלב! – קרא היהודי, ובהישירו פתאם את קומתו הכפופה בגאון, הוציא צלב זהב מתחת לכתנתו. – אכן צדקת, קרא בקול רעם, אך שבעה יהודים היו פה, יען כי אני אינני יהודי. אני הוא יוסף הנזיר הדומיניקַני! וינופף את הצלב לעיני כל ההמון.

נרעש ונפחד נרתע השופט לאחור. אנשי הצבא עמדו על מקומם כמֻכֵּי תמהון, וההמון הסוער מסביב נדמה פתאם להקשיב לדברי הנזיר האהוב מאד. הגשם והרוח חדלו, השמש יצאה מבין העננים וקויה נגעו בצלב הזהב אשר הזהיר מאד.

– בשם הגואל המשיח הנני מתעב את צחוק השטן על בני העם הנבחר לאלהים, – הרעים הדומיניקני. – סורו מזה כלכם! האין בכם אף אחד אשר יביא לזקן האמלל הזה כוס מים קרים?

– האם לא נתנו לו היום השמים מים קרים די והותר? – התלוצץ אחד מן האספסוף, אך איש לא צחק לדבריו.

– אם כן אפוא, אש נצח תאכלכם! – הרעים הנזיר בזעם. אז שח שנית לארץ וירם את ראש הזקן בנחת. פתאם קדרו פניו מזעם וכרגע חור כסיד.

– מת, מת! – קרא בעצב מר. – הגואל, אשר לא האמין בו, אספהו אליו ברחמיו הרבים. – אז הניח את ראש הזקן לארץ ויסגר את עיניו הלטושות. רעדה אחזה רגע את כל העומדים מסביב. המות הרים, כנראה, בעיניהם גם ערך יהודי זקן. הוא נפל לארץ מֻכה פלצות מן העמל הרב אשר עמל במרוצתו, אחרי הארוחה הקשה אשר האכילוהו על כרחו. חוטי הזהב הזהירו על כתנתו הקצרה, שוקיו הערֻמות היו קפואות וקרות. ומרחוק נשמע קול תרועת ההוללים הפרועים המשתובבים ברחובות; קול חלילים וכנורות, אשר הגיעו עד אזני הזקן אך אל תוכן לא חדרו עוד. פקיד הצבא היה נבוך ונרעש מאד. אמנם הדוף הדף לרגעים את הרצים להחיש את מרוצתם, אך מחשבת רצח רחקה מלבבו. כל הרואים היו נרעשים ונפעמים; אך השופט התאושש מהר.

– אחזו בכהן הבוגד הזה! – קרא בזעם. – הוא כפר באמונתו וישב אל עמו. הוא שב ויהי ליהודי כשהיה; את עורו יפשטו מעליו חיים.

– הרף, בשם הגואל האמתי! – צעק יוסף ויסב את פניו מול פקיד הצבא, אשר נשאר אמנם על מקומו ולא זע לדברי השופט. – שקר הדבר! אינני יהודי. נוצרי אמתי אני לא פחות מהוד קדושתו, אשר ישב לפני רגע בארמונו ויתענג על שעשועי השטן אלה.

– אם כן אפוא מדוע רצתּ עם היהודים? הלא חללת בזה כבוד אמונתנו, חללת את בגדיך הקדושים.

– אני לא לבשתי את בגדי. האם זה הוא הבגד אשר עלי לכבד? זה הסמרטוט, אשר כל בני עירכם שמוהו למטרה לטיט ורפש?

– הלא אתה הוא אשר הטית עליך את החרפה הזאת, קרא הפקיד בנחת – למה זה רצת עם היצורים הארורים האלה?

– זה לי לשלומים, – ענהו בקול רועד. – חטאתי לאחי, הוספתי מכאוב על מכאוביהם העצומים; על כן חפצתי להיות כאחד מהם ברגע שפלותם היותר אכזריה; ולמען אוכל להתענות בענוייהם הנוראים בקשתי מאחד הרצים, כי יתנני לרוץ תחתיו. אבל לא זה בלבד עוררני לדבר הזה. – אז הרים את עיניו הבוערות, אשר הפיצו פחדים סביב, וקולו היה כקול רעם בגלגל, אשר הרעים באזני כל ההמון, וישמע עד למרחוק:

– בנים נאמנים ובנות נאמנות לכנסיתנו הקדושה! אתם היודעים אותי, אתם אשר שמעתם לעתים קרובות את דברי אליכם, אתם אשר הבאתי אל ביתכם תנחומות אלהים, התאחדו נא עמי ונעשה קץ לענות היהודים אחיכם. אך באהבה, לא שנאה, מושל גואלנו עולם! והנה אמור אמרתי, כי בראותכם אותי, אשר ידעתי כי תאהבוני, מכוסה בטיט ורפש, יִגַּע המחזה הזה עד לבכם לחֻמלה גם על האמללים האלה; אבל הנה הזקן האמלל הזה מתחנן אליכם בשפה יותר נמלצה. השפתים הקפואות האלה תעוררנה בקרבכם חמלה ורחמים יותר מדברי הבוערים כאש. לכו הביתה, לבלתי הביט אל תעלולי השטן אלה. חגרו שקים, שבו לארץ והתפללו לאלהים כי יחדש בקרבכם רוח נכון, למען תהיו לנוצרים טובים, נוצרים אמתים.

תנועה גדולה נראתה בקרב ההמון: מראהו המוזר, כתנתו הקצרה המכסה בטיט חוצות ושוקיו הערֻמות הוסיפו אמץ ועז לדבריו החוצבים להבות. הוא נדמה אז לנביא מוזר ונפלא מימים מקדם, אשר הופיע אליהם מעבר לגבולות המקום והזמן.

– הס, מחרף ומגדף! – קרא השופט. – השעשועים האלה הם סמל דמות האב הקדוש בשמים. הן קללת אלהים רובצת על הכופרים הנאלחים האלה. פפֿוי! – ובדברו דחף ברגלו את גוית היהודי המת.

חזה הנזיר התרומם, ראשו בער עליו באש.

– לא קללת אלהים, כי אם קללת הפפא רובצת עליהם – ענהו הנזיר. – ומדוע לא יגרשם מארצו? הוי, הוא יודע מה נחוצים המה לארצו. ידוע ידע כי לוּ גרשם מערי מושבותם, אז קראו סוחרי היהודים חרם על חף אלקונה, עד אשר לא נוכל להביא את לחמנו ממרחק. האם לא מהר אז הוד קדושתו להשיב את היהודים הנדחים לעריהם ולהכיר את זכיותיהם? כן, עלינו להראות להם אהבה וחבה יתרה, לא שנאה ובוז ופקודות למאות להבזותם ולהשפילם עד עפר.

– שָׂרף תִּשָּׂרֵף חיים ברחוב העיר על דבריך אלה! – צעק השופט – מי אתה כי באת להתקומם נגד מול האלהים?

– האם הוא מול האלהים? לא! אני, אני הוא מול האלהים! רוח אלהים דובר בי.

פניו החִורים והרזים האירו באור אלהים, וכנביא אלהים היה בעיני ההמון ברגע ההוא.

– זה חרוף וגדוף, זה בגד בוגדים – צעק השופט – אסרוהו! – והנזיר הביט בפני אנשי הצבא מבלי הסוג לאחור, אף כי רק גוית היהודי הזקן הבדילה בינו ובין הרוכבים האבירים.

– לא – קרא במנוחת נפש, וצחוק נעים רחף על שפתיו ועיניו השחורות והעמקות הזהירו מאד – ידעתי כי אלהים עמדי. הוא בנה סוללת המות ביניכם ובין חיי. חלילה לכם להלָּחם תחת דגל ה“אנטי־כריסטוס”!

– מות לבוגד, – נשמע קול קורא מבין ההמון. – הנה הוא קורא את הפפא בשם “אנטי־כריסטוס”!

– כן. מי אשר לא לנו, הוא לצרינו. האמנם אך לכבוד הגואל הוא מושל ברומי? האך את היהודים יעשק וירוצץ בזדון לבבו? האם לא הביאה תאותו לממשלת זדון גם את האויב עד שערי רומי? האם לא התעללו גדודי שכיריו בבני עירנו? ידענו גם ידענו מה מאד סבלה רומי מתעלולות בנו הממזר ומידי גדוד השודדים והמרצחים אשר עמד בראשם. הבשם גואלנו מלא רחובותינו שוד ורצח?

– מות לבַצִיָה וַלוֹרִי! – נשמע קול אדיר מבין ההמון ואחריו הריעו עוד אנשים מספר.

– כן, מות לבציה ולורי! – קרא הדומיניקני.

– מות לבציה ולורי!! – הריע כל ההמון קל הדעת, אשר שכח רגע את חגו ואת תעלולותיו ויתמכר להוללות חדשה. אחדים מהם, אשר אהבו את הנזיר הזה בכל לב, התפעלו באמת מדבריו החוצבים להבות אש, ויתר ההמון ההולל שמח מאד לקראת איזו מהפכה ויהי נכון להשתתף בה. אחדים מהם, והם הצועקים בקול רם מאד, היו גנבים ושודדים.

– כן, אבל לא לבציה ולורי לבדו – הרעים הנזיר בקולו. – מות לכל צמחי הממזרות הפורחים בבירת האמונה הקתולית, מות לכל זרע התפת, היא הכפירה בתורת גואלנו! מות לסולח לעונות! אלהי השמים איננו סוחר לסלוח במחיר. אין חפץ לאם הקדושה בנרות השעוה אשר תדליקו לכבודה; אך לב טהור, אך האש הבוערת בנפש ברה, אך באלה חפצה. הלאה המחרוזות וה“פטרנוסטרים” החנופה והכריעות! הלאה הקרניבלים, חגי הזמה והתועבה בהנזרכם מאכל בשר! כלכם יחד נשחתם! לא עיר האלהים היא העיר הזאת, כי עיר החנופה והצביעות, עיר הזמה והתאוה, עיר הדמים וכל תועבה. מות להקרדינלים החנפים המפטפטים לפני המזבח ולוים כסף מן היהודים שנואי נפשם לצרכי תאותיהם הנמבזות! מות להנזיר אשר בּוֹקַצִ’יא הוא סדור תפלתו! מות למשנה לאל עליון הסוחר בכובעי קרדינלים, הירא לאכל מלחם הקדש בטרם יטעם אחר ממנו, השקוע בספרי היונים הכופרים, בחרשת מעשה הזהב ואבנים טובות, בתהפוכות הפוליטיקה ואינטריגות החצר. הרוכב על סוסו האביר בלבוש ארגמן ורקמה בלוית הקרדינלים גלויי הראש ומאת רוכבים בבגדיהם המזהירים ברקמת זהב סביבותיו, ההוא יהיה ממלא מקום הגואל העני ורוכב על חמור, אשר אמר: “מכר רכושך ותן הכסף לעניים ולך אחרי”?! לא! – התרגשותו גברה ותעבר כל גבול. – אף כי הוא שוכן בהוַּתִּיקַן, אף כי מאת בישופים לבושי מכלול כורעים לפניו ונושקים ביראת הכבוד את כפות רגליו; בכל זאת הנני אומר גלוי לכל: כי כלו כחש ומרמה, זדון ורשע כסל. איננו חונן דלים, איננו אבי־יתומים, איננו מושל האמונה, איננו ממלא מקום הגואל, כי אם “אנטי־כריסטוס” כעצמו.

– מות לאנטי־כריסטוס! – הריעו שכורים אחדים.

– מות לאנטי־כריסטוס! – הריע ההמון הגדול. השנאה הכבושה, אשר נשרשה בלב ההמון לממשלת הפפא הקשה, התפרצה הפעם ברעם ורעש.

– פקיד צבא, עשה את חובתך! – צעק השופט.

– אבל כל דברי הנזיר אמת וצדק, קרא הפקיד. – שא מזה את גוית הזקן, אלכסנדרוֹ!

– האמנם השתגעה רומי? יעקוֹבוֹ, הביאה מהר גדוד שומרי העיר!

ויוסף קשר מהר את הפרס אל הצלב אשר בידו, ובנופפו את הארג האדם ברוח הרעים בקולו:

– זה הוא הדגל האמתי של גואלנו! זה הוא סמל ענויי אחינו! הביטו, הנה צבע הדם אשר שפך בעדנו. מי לישוע – אחרי!

– לישוע, לגואל! יחי הגואל! – הריע האספסוף הפרוע מסביב.

ורוח יוסף התלהבה יותר ויותר.

– לכו אחרי! זה היום עשה הגואל, היום נכונן את מלכותו ברומי!

וברחוב מהומה נוראה. ההמון סוער כים זועף; אנשי הצבא שוטפים על סוסיהם האבירים; אנשים נופלים תחת פרסות הסוסים ונרמסים. התרגשות־השגעון הגיעה עד מרום קצה. הנזיר הדומיניקני רץ לפני ההמון ומנופף את דגלו האדֹם וההמון הולך אחריו, הולך ורב מרגע לרגע. ככה הלך לו עד אשר הגיע בלי מעצור אל הככר הגדולה, מקום שם הקימו לכבוד הפפא פסל חדש משיש לבן ומזהיר כשלג.

– מות לאנטי־כריסטוס! – קרא אחד הגנבים.

– מות לאנטי־כריסטוס!!! – ענה האספסוף לעמתו.

הנזיר הֵניע בידו ומסביב הָשלך הס. הוא ראה כובע כָּתֹם על ראש יהודי אשר נסחף בזרם ההמון הגדול, ויצו להגיש את הכובע אליו. כרגע הורם הכובע מראש בעליו ויעף מיד ליד עד הגיעו לידו. הנזיר הרים את הכובע למעלה.

– אנשי רומי, בנים נאמנים להכנסיה הקדושה! הביטו וראו את תָּו־הקלון אשר שמנו על ראש אחינו, למען אשר יכירם כל איש רע ובליעל וירק בפניהם, הצבע הכתם – זה צבע החרפה, סמל הנשים המפזרות דרכיהן – אשר שמנו לתָו־קלון על מצח הרבנים הישישים, על ראש הסוחרים הנכבדים. הוי! הנה אני שם תָּו־הקלון הזה על ראש האנטי־כריסטוס, והיה זה לאות תועבת נפשנו לכל הרחוק מאהבה ורחמים.

ובהתרוממו על הרכָּבָה⁶ של פקיד הצבא הרוכב לימינו עטר את ראש הפסל בכובע הכּתֹם.

תרועת צחוק פרוע הרעידה את האויר מסביב; קריאות בוז, גדופים וקללות הרעישו את הככר.

– מות לאנטי־כריסטוס.

– מות להפפא!

– מות לבַצִיה וַלוֹרי!.

– מות להנסיכה תיריזה! (אהובת הפפא)

אך כעבר רגע שֻׁנו פני המחזה. גדוד שומרי העיר רוכבים על סוסים דוהרים וחמושים בחניתות, בקני־רובים ובחרבות שלופות פרצו אל הככר הגדולה מרחוב אחד, וגדודי הפפא מרחוב אחר, ויתנפלו על ההמון. גם גדוד הפקיד המורד מרדו בו ויתנפלו גם הם על ההמון ההולך אחריהם – ובכל הככר מהומה ומבוסה ומבוכה. קול אנחות וגנִיחות, קול יריות קני־הרובים; להט חרבות וחניתות מרוטות מתעופפות, חצים עפים כברקים ועשן מתַמר ועולה מסביב; ובני האספסוף נבהלו וימהרו להמלט על נפשם אל הרחובות אשר מסביב, ויעזבו על הככר נחלי דם וחללים למאות.

ובטרם שקטה עוד סערת ההמון, אשר הוסיף להלחם ולעמוד על נפשו בכל עז ברחובות רומי, שכב יוסף “בעל החלומות” בלי אונים בבור צלמות, אשר במצודת נוֹנָה, על מחצלת רקובה עטוף בכתנתו הקצרה הטבולה בדם הנוזל מפצעיו הרבים, אשר נפצע בהלחמו בשארית כחו עם שוביו. כחותיו עזבוהו ובמוחו אש לוהט, עד שלא יכל גם לחשב רגע על דבר אחריתו המרה.

________

ט.

אף לא נטל עליו לחכות זמן רב לאחריתו. מחזה משפט מות באדם נחשב תמיד לשעשוע נעים בחג הקרניבל. ואת שמחת־החג הזאת לא מנעו מההמון תמיד. הפושעים, אשר נחרץ עליהם ענש הגוף, נעצרו תמיד בבית כלאם עד הקרניבל. אל מחזות נעימים כאלה חכה ההמון כאל מלקוש. ומה מאד התעצבו יושבי רומי אל לבם כאשר נכזבה תוחלתם הנעימה, בראותם כי אין כל פושע, מלבד איזו זונה אשר הכוה בשוטים על שומה מסוה על פניה שלא כדת. לעמת זאת התענגו מאד לראות כאשר הֻכה יהודי בשוטים, לרַצות עון לכתו ברחובות עיר בלי תָו־הקלון. המחזה הזה היה חשוב בעיניהם כמעט כמחזה התזת ראש של איש נוצרי, יען כי המַּכה קבל אז שכר כפול (על חשבון המֻּכה), ועל כן התאמץ תמיד להראות את חריצותו הרבה בעבודתו, עבודת הקדש. אבל מחזה משפט מות ביהודי נחשב להם לתענוג היותר גדול. וכי יוסף הנזיר היה יהודי הן לא היה כל ספק. השאלה היתה רק: אם בגד בדתו החדשה וישב לדת אבותיו, או גם מתחלתו היה רק מרַגל. איך שיהיה, אחת דתו להמית. ומלבד זאת הלא חרף וגדף את כבוד הוד קדושתו – חטאת, אשר לא תכֻפר. הפפא הזה, שלא היה מרוצה לעם, השכיל לסלח לעון כל האנשים אשר השתתפו במרידה – אך היהודי לבדו היה השעיר המשתלח.

עוד בטרם האיר הבֹּקר נאסף המון רב על ככר העם – המרכז להוללות הקרניבל – אשר שם הכינו במת המטבח עוד מיום האתמול. ההמון הרב התנגח ויתרוצץ יחד; כל אחד התאמץ לחפש לו פנה, אשר משם יוכל לראות היטב את כל הנעשה – מלחמה עליזה ומבַדחת מאד. מזרקת־מים, אשר עמדה בלב הככר, זרקה את רסיסי מימיה, המזהירים כפנינים לאור קוי השמש אל מול שמי התכלת. כאשר באה מרכבת המות אל הככר הריעו באזני הפושע המון שירי־התולים, ועיניו הבוערות כלפידים ראו אלפי פנים צוהלים, אשר אך לפני יום הריעו לקראתו תרועות כבוד וילכו אחריו בשם האהבה והצדק. בין הפנים האלה ראה גם את פני אחיו הזועפים, המפקידים שנאה ותאות נקמה. לא בא גם נזיר אחד מאחיו להטיף לו נחומים, או לשים את הצלב לנגד עיניו לפני מותו – כי הלא הוא כופר נתעב ונאלח הנדח מן העולם הזה והעולם הבא יחד. גם ראש השופטים עמד לפני הבמה, וגדודים מזוינים סבבוה, מדאגה מדבר פן יש אוהבים להמשגע, אשר ינסו כחם להצילו ממות. אך הזהירות הזאת היתה נפרזה מאד. בכל אלפי הפנים והעינים הנטויות אליו לא נראה אף מבט אחד של חמלה; כל אלה אשר לקח את לבבם בקסם שפתיו וילכו אחרי דגלו – הצלב וארג הפרס – התאמצו להראות עתה את עליצותם לבל יכירום; והיהודים שמחו בכל לב על נקמת אלהים בבוגד הארור הזה.

היהודי הדומיניקני⁷ נקשר אל העמוד, אחרי אשר הלבישוהו בלואי סחבות וישימו כובע כָּתֹם על ראשו הגלוח. פניו הפיקו מנוחה, אך היו עצובים מאד. הוא התחיל לדבר.

סתמו בעפר פיו! – קרא ראש פקידות העיר, – הנה הוא חפץ לחרף ולגדף.

– אנא, אל תעשו כן! – נשמע קול תחנונים מקרב ההמון, – כי אז הן לא נוכל לשמוע צעקות הבליעל.

– הוי אל תפחדו, לא אחרף ולא אגדף, – קרא יוסף בבת־צחוק עצובה. – אני חפץ רק להתודות על עונותי אשר אמות בהם. אני אמרתי ללכת בגדולות, לצאת בעקבות הגואל, להשריש את האהבה ולשרש את השנאה, ומה עשיתי? הרימותי יד חמס גם באחי הישנים היהודים, גם באחי החדשים הנוצרים; הֵסַתִּי את הפפא ביהודים ואחר הסתי את הנוצרים בהפפא, גֵרִיתִי מדנים ושפך דם. נוח היה לי שלא נולדתי כלל. עתה יאסף נא הגואל את נשמתי אליו ברחמיו הרבים. יסלח נא לי כאשר אני סולח לכם!

וידם. וענן יאוש קודש כסה את פניו החורים.

הלהבה התרוממה ולשונה החלה כבר ללחך את אבריו; מסביב שררה דומיה נוראה, אך קול משק הקוצים בהשפרם נשמע למרחוק. מקרב ההמון עלה קול בכי ונאקה, אך זה היה קול בודד. בין כה וכה התקדרו השמים עבים, מבלי אשר התבונן עליהם אף אחד, ופתאם הבריק ברק וקול רעם אדיר נלוה אליו ואחריו נתך גשם שוטף אשר כבה את המדורה.

כעבר רגעי מספר חדל הגשם, אך העצים רטבו מאד עד אשר לא יכלו להבעירם שנית. ראש העיר נתן צו לשר הטבחים ויבתק בחרבו את בטן הפושע, עד אשר נשפכו מעיו לארץ. אז התירו את הגוף מן העמוד וכרגע התגלגל ויפל בקול רעש על קרשי הבמה; הגויה שכבה אפרקדן והפנים החִורים והרזים נשקפו אל מול פני השמים. אז לקח שר הטבחים את הגרזן בידו וינתח את הגוף לארבעה נתחים; אחדים נאנחו ויסבו את פניהם, אך ההמון הרב הריע בקול ששון.

אז עלה נזיר פרנציסקני על הבמה העקֻבה מדם ויטף ברגש על דבר הגואל ותורת האהבה. וההמון נמוג וילך איש לביתו בעינים רטובות מדמעה.

_______

י.

ובבית מנשה אבי יוסף אורה ושמחה, כי עשה מנשה משתה גדול וישכר מנגנים לחג ברוב פאר חג מיתת הבוגד הצורר לעמו. קרובים רבים באו ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם אף יצאו במחול. האנשים לבד והנשים לבד. במנוחה מְעֻשָׂה הגיש מנשה לאורחים פירות, מיני מתיקה ויין; והאם הזקנה רקדה בלי הרף כמשגעה. בת־צחוק משֻׁנה רחפה על פניה הקמוטים, אשר נעוו לרגעים מצחוק נורא אשר פרץ מפיה.

מרים עזבה את הבית לבל תשמע את הצחוק הנורא הזה. אז הלכה לה הלאה, הלאה עד צאתה מחוץ לשערי הגיטו, ותמצא את המקום הטמא, אשר הָשלכו שם עצמות יוסף “בעל החלומות”. גל האבנים, אשר השלכו שמה בידי יהודים תמימים, לזכר הסקילה שהתורה מחַיבת את הבוגד באמונתו, העיר על קברו. אנחות מרות פרצו מלבב מרים ועיניה מלאו דמעה, עד בלי ראות מאומה מכל אשר מסביב לה. כעבר רגעי מספר הכירה בעד האד, אשר כסה את עיניה, תמונת אשה רמת הקומה הכפופה על הגל קרוב לה. וכמעט מבלי הביט אליה ידעה כי היא הילני די־פרנקי.

– גם אני אהבתיו, סיניורה די־פרנקי, קראה אליה.

– האת היא מרים? הוא דבר עליך לא אחת באזני. וקולה הנעים רעד מאד.

– כן, סיניורה.

ועיני הילני נזלו דמעה מאין הפוגות. – אהה! אהה! “בעל החלומות”! יכֹל יכל להיות מאֻשר – מאשר עמי, מאשר בתענוגות האהבה, באור השמש, ביפי הטבע, בנעימות המוסיקה!…

– לא, סיניורה. הוא היה יהודי. יכֹל יכל להיות מאשר עמי, באור התורה, במנוחת חיי משפחה המלאים תפלה, צדקה וחמלה וכל המעשים הטובים. אני הייתי מדלקת נרות השבת לעיניו והושבתי את בנינו על ברכיו לברכם… אהה! אהה, “בעל החלומות”!

– כזה כן גם זה לא עלה בגורלו, מרים. נשקיני נא, ננחם אשה את רעותה…

שפתותיהן דבקו ודמעותיהן התבוללו יחד.

– למן היום הזה והלאה אחיות הננו, מרים.

– אחיות, – ענתה מרים באנחה.

אז נפלו אשה בזרעות אחותה. – הנפש העדינה של הרומאית המאמנת באפולון והלב החם של היהודיה המאמנת באלהי ישראל התאחדו יחד על קבר הנוצרי.

פתאם נשמע קול צלצול פעמונים. מרים התנודדה ותֵּחָלֶץ מזרעות אחותה.

– עלי ללכת, קראה במהירות.

– הלא זה קול הקורא לתפלת הערב לכבוד האם הקדושה, – אמרה הילני – ולא לך העובדה הזאת.

מרים העבירה ידה על הקשור התם אשר על ראשה.

– אבל עוד מעט ונסגרו שערי הגיטו, אחותי.

– אהה, ואני שכחתי זאת. חשוב חשבתי כי תמיד נהיה כן יחד. עתה אֲלַוֵךְ עד המקום אשר אוכל ללכת עמך, אחותי.

ושתיהן עזבו מהר את הקבר הבודד והארור, בחבקן אשה ידי רעותה.

צללי ערב נִטו מסביב, ובהגיען עד שערי הגיטו כבר היה חשך.

אך באה מרים אל תוך הגיטו נסגרו השערים בקול שריקה איומה, ויפרידו ביניהן בחשכת הלילה.

עיר N. מוצאי שבת, השעה השתים עשרה.

כן! המלים הראשונות כבר נכתבו. זאת לי הפעם הראשונה בימי חיי, אשר אני מתחיל לכתוב ספר זכרונות. האמנם אמצא לי בו נחומים לנפשי, כאשר שמעתי? האמנם יוכלו העלים החורים והקרים האלה להיות לי לידידים ורעים בקרב הימים, עד אשר אפנה אליהם כאשר יפנה איש אל רעהו האהוב, עד אשר ימלא לי הספר הקטן והדל הזה חסרון לב נאמן, אשר ערגה אליו נפשי הבודדה זה כמה? הספר הזה הכתוב שחור על גבי לבן יהיה לי לכהן להתודות לפניו. כהן כְּפָרנוּ, אשר התודיתי לפניו כפעם בפעם על כל דבר מלבד – האמת, רגז וכעס מאד, לוּ יכל לפתוח שפתיו עם אחיו החדש… מה רב מספר השקלים, אשר נדרשו לי אז להרגיע את רוחו! הה, אלי! הה, אלהי ישראל! איככה זה נהיתה, כי האיש, אשר ידע והרגיש את האהבה בכל מוסרותיה הרכים, יהיה כה עזוב, כה גלמוד במבחר שנותיו, מבלי היות לו גם זכרון אחד, אשר יקשרהו בנפש כגילו? אכן, הקללה העתיקה רובצת עלי – מוסר שדי על הבגד אשר בגדתי בעמי ואלהי. זה לי שני ימים אשר החל הרעיון המר הזה להעיק על לבבי, אחרי עבור עלי ארבעים שנות מנוחה ושכחה שלמה. הקללה ההיא מלאה את כל רוחי ונפשי חלחלה ופלצות, והיא היא אשר משכתני אליך לבקש את קרבתך, ספר קטן, להתרועע אל ה“אני” שלי מיום אתמות. – “הִכָּרֵת תכרת הנפש ההיא מקרב עמה”. כן, וגם מיתר בני האדם! ימים רבים ושנים רבות היתה לי אננה לרעיה נאמנה; ואנכי אהבת נפש אהבתיה, אבל היא היתה רק השמש, אשר הכתה את עיני בסנורים, עד אשר לא יכלתי עוד להביט אל נפשי אני; היא היתה רק המסך המבדיל ביני ובין ימי נעורי המתים. והנה השמש שקעה לנצח; המסך נפל. גם מחזה כהה לא יופיע לעיני מן העולם ההוא להזכירני ימי אשרנו. השנים ההן עם כל עליצותן ותענוגותיהן היו לתהום־תהו. אך שנות הילדות והנער קמו ותחיינה ברוחי –­ ומחזותיהן מה חיים, קולותיהן מה צלולים!..

ומדוע זה? הֲמות אננה היה בכל אלה? ואולי ימי הזקנה? האם שובי אל מחזות חיי הכפר, אחרי בלותי מחצית ימי חיי בערים הגדולות? אם מראה בתי־החמר, פני־יושביהים הקפואים הנשקפים מבין שערותיהם הסבוכות עם אדרות־השער אשר עליהם, המִּקשאות וגני הירק הגדולים עוררו לתחיה את התמונות הבהירות מערמת עפר העבר הרחוק? הן מלבד מחזיק בית־המשקה אין אף יהודי אחד במקום הזה. איך שיהיה ופני אננה כהים ומעוננים לעמת פני אמי הבהירים הנשקפים לנגדי. ואמי הלא מתה עלי זה ארבעים שנה, וקבר אשתי החליף את שלמתו הירוקה אך שתי פעמים. וּפַּאול? הנה הוא חי – אף נשקני מנשיקות פיו לפני רגעים מספר – ובכל זאת מראהו הוא רחוק, רחוק ממני – חזות־פניו – חזות־שוא; ופני אבי – מה בהירים ומה בולטים תוי החיים עליהם! אב אמלל, קצר־הדעת וחם הלבב, אשר שברתי. לאשרי לא נשאר לי זכר מבטו האחרון, מבט המות, אך יכול אוכל לתארו בדמיוני כאשר ראיתיו בימים הרעים והמאשרים ההם. עודני מרגיש את נשיקת אבי החמה על שפתי, הקרות מנשיקת בני שנשקני לפני רגע. ובכל זאת מה מאד אאהבך, בני היפה והנעים, בעל הכשרון והמאשר במלחמת החיים! הוי, מה קשה היא המלחמה הזאת לאיש, אשר ישרה נפשו בו! הבך האשם כי סוד נורא מפריד כקיר ברזל בין נפשותינו; כי קיר הברזל, אשר הכינותי בידי ואשר יחסר לי אמץ הלב או היכלת לפוצצו לרסיסים, הרחיקני מרחק רב מנפשי ולבבי ויעש אותנו לנכרים? לא; אתה הוא הבן הטוב בבנים, הנך אוהב אותי באמת. אבל לוּ נפקחו עיניך לראות, להסתכל ולחדר עמק אל מעמקי לבבי הנשחת, וראית את כל נפשי המגאלה והנתעבה! לא, לא! היה לא תהיה. האהבה הטהורה, אשר ירחש לבך הטהור אלי, היא לי הדבר הקדוש האחד אשר נשאר לי עלי אדמות. אם גם זה יאבד ממני, אם יִנָתֵּק רוחי גם מן החוט הדק הזה, אשר יחברני עוד אל החיים – תאטר נא באר פיה על גויתי, כאשר נקברה בה נשמתי בשכבר הימים. אבל האם לא יחסר לי אז אמץ־הלב למות? לא; כי אז הלא ידוע ידע פאול הכל; פאול יעשה את בקשתי האחרונה וקבָרני בין אחי בני עמי. פאול ישכר לי איש אשר יקרא תפלת ה“קדיש” בעד נשמתי – הה, אלי! לשכר לי “קדיש” בשעה שיש לי בן! – פאול יעשה חובתו, אף לבו ישבר בקרבו. אך אלה דברים נוראים! לשבר את לב בני כאשר שברתי לב אבי – – – הוי, ישמרני האל! – מסבות מתנגדות… מה זר הוא העולם! האמנם תהיה האמונה לקללה, אשר תפריד תמיד איש מרעהו? לא, חלילה לי ממחשבות און כאלה. הה, בני! בני האמלל והטוב!

יום קשה נכון לי מחר.

יום ראשון בלילה.

זה עתה קראתי את הפתיחה לספר זכרונותי. מה קלות ומה דלות הן המלים לעמת הסערה המתחוללת בקרבי. בכל זאת אני מרגיש כי ירוח לי בהוציאי את רוחי, בשפכי את נפשי העטופה בינוני על הניר. אלה הטורים המעטים כבר נקדשו בעיני; זאת ההתבודדות, זאת המנוחה השפוכה מסביב, בשבתי לשוחח עם גליונותי אלה, כבר היתה לי למקדש, אשר אשאף אליו בכליון נפש. כל היום הגיתי בספר זכרונותי. כל רגשותי הסוערים נחו מעט מזעפם, בזכרי, כי אבוא הנה ואתבונן אליהם במנוחה, ובתקותי, כי בהגיגי בהם במנוחת נפש אביאם אל חוף מנוחות. ראשית כל עלי להתודות, כי אשמח מאד על חפץ בני לשוב אל עיר הבירה ביום השלישי. אמנם מאד ינעם לי אם ישב עמי יחד ימים מספר, ובכל זאת, הה, מה ירעד לבבי להפגש עם מבטו הבהיר! מה מעיקה ומה מכאיבה הנגיעה הרכה הזאת בפצעי רוחי האנושים. מה נמאסתי היום בעיני בעשותי שקר בנפשי בעת התפלה, בבית תפלתנו הקטן. – – המון זכרונות מתים ומוזרים רחפו לנגד עיני – באויר המלא עשן הקטרת, מחזות כהים והד צלצלי קולות רחוקים, רחוקים מאד. ובעבור הסגן על פני עם הנר הדולק אשר בידו עבר כברק במוחי זכרון ילדותי, בעברי בסך עם ילדים כגילי סביב לבמה ודגלים עם נרות דולקים בידינו; ואז מלאו עיני דמעות מרות מאד. מזבח השיש, מנרות הכסף הגדולות ויתר כלי השרת הנוצצים בברק זהבם נעלמו מעיני ונתכסו כמו באד כהה. אז שרה המקהלה ונפשי שבה למנוחתה. איך שיהיה, האמונות נוסדו בעד בני האדם; והאמונה הזאת מתאמת מאד לרוח המתפללים הפשוטים והתמימים האלה הממלאים את הבית מפה לפה.

אבל מה לי ולדברים כאלה? – אני בן העם אשר הגה והורה את התורה הגדולה, תורת אחרות האל לכל באי עולם הטבועים ביון התאוות והבלי השוא; אני, אשר מים דעתי קרֹא אבי ואמי למדוני לקרא “שמע”; אני היודע כי האמונה הקתולית רחוקה מלבי! אני – איככה אוכל להסכים ולהפוך בזכות אמונות אשר כזאת? ובה בשעה הנה פאול יחזה בה חזות הכל, סמל כל הרגשות הנעלות, התרוממות־הנפש והתפעלות־הרוח היותר קדושות! אבל אני היודע ועד כי הוא מֻכה סנורים או רואה את כל הדברים באותה ההשקפה הזרה והמשונה, שעל פיה שמעתיו מאשים ומנאץ היהודים – את אחי בני ימי. הוא מאמין בתומתו בכל אשר למדוהו, ומי הורהו את כל אלה? הה, אלי! האם לא אני הוא האיש אשר הורהו להאמין בכל אלה? והוא יחשוב בלבבו, כי גם אני מאמין באמונתו? אלהי ישראל! הכזה יהיה מוסרי הקשה, כי יאמין הוא בכל לב באמונה אשר הורהו אביו הבוגד באמונתו הוא? אכן, לדבר הזה היו די סבות, אתה ידעת. ומדוע זה היו לי אז אלה המנהגים וצירימוניות המזהירים לי עתה בקסם יפים מבעד לאד הדמעות – לכבלי ברזל, לנחשתים כבדים, אשר לא נתנוני להניע יד ורגל בימי נעורי? הבאבי אם בי היה האשם אז, כי “אורח החיים”, השמם ומכסה באבני נגף, עם המון הדינים, האזהרות והמנהגים החנוטים עוררו בקרבי געל נפש לאמונתנו? הבי אם באבי היה האשם, כי הבטתי עליו כעל עריץ אכזר, בסחבו אותי מעל מטתי החמה בטרם יאיר הבקר ללכת עמו אל בית הכנסת, או לפטפט בשפתי מאה פעמים ואחת את השעורים המוגיעים אשר צוני ה“רבי” להכין ליום ההוא? מבעד לערפלי ארבעים שנה אוכל לזכר אך צל הרגשות המרים והתמרמרות הרוח, למראה כל דבר וענין, אשר נשא עליו חותם אמונת ישראל – מה מאד הרעילה אז את נפשי הדעת, כי בן אני להעם הבזוי והנתעב, כי עלי להיות תמיד ללעג ולקלס בשם “יהודי”, כי בכל שנאתי לעמי ולכל הקדוש לו עלי לקחת חלק בכל תלאותיו ולהיות בזוי ושנוא כמוהו. בכל התמרמרות רוחי עתה עוד אוכל להבין וגם להצדיק מעט את המעשה הרע ההור, את המשגה המר שעשיתי בחם נעורי.

אמנם עתה יכול אוכל לשוב לדת אבותי, להיות “יהודי” ככל אחי בני עמי, ובלי שים לב לכל הצפוי לי. כבר עשרתי, קניתי לי דעת וחכמה, אשר אִוְתָה נפשי, ועל כלם כבר חייתי. הוי, מה מאד שונה מראה החיים בתקותיהם ובפחדיהם, בכבודם ובקלונם בעיני איש צעיר המטפס ועולה לאטו במעלה ההר, ובעיני האיש היורד ונדחף מההר אל העמק? אבל הדעת כי “הכל הבל” באה תמיד לאחר זמנה; כן, גם זה הבל. די לי, כי הקרבתי פעם אחת את האמת ואת הנכוחה שבחיים בגלל חזות שוא ואחיזת עינים, אשר יקרו אז בעיני מכל יקר. לא היה לי עם מי להועץ ובקול מי לשמוע. ברחתי מבית אבי ואמר את דתי. המים הקדושים רחצו רגע מעלי את החרפה והקללה, אשר דברו בי ביום צאתי מרחם אמי, ולעיני נָגוֹלָה פתאם הדרך הפתוחה והרחבה, דרך החיים המלאים והנעימים. בפעם אחת נמסו מעל ידי אסורי החקים המוזרים, אשר עשוני ללעג ולקלס לכל נער שובב ברחובות עיר הבירה ולזועה בעיני כל אזרח אמתי. ומה מני יהלך, חשבתי אז, אם אשא שם האמונה הקתולית על שפתי אף אם לבי יֵלֵך אחריה כאשר הָלַך אחרי היהדות?… מעודי לא חזרתי לאחורי; כל חיי הקודמים נמחו מהר מזכרוני. אז יצאתי לבדי למלחמת החיים – לבדי, בלי עזרת איש ובלי תקוה לאלהים. עסקים אחדים בהבירזה, אשר נעשו בהשכל ודעת, הביאו לי הון רב. אהבתי ואהיה לבעל אשה. אַננה, פניך הנעימים היו לי לקיר מבדיל ביני ובין רגשי הנחם אשר הרגיזו את מנוחתי לעתים. כל ימיך לא יָדַעַתְּ, גם משפחתך לא ידעה, כי לא בן עמך מלֵּדה אני. החיים החדשים בחליפות תענוגותיהם כסו ויעלימו כלה את החיים הישנים עם כל תלאותיהם. וחיי נשואי הנעימים נעמו לי עוד יותר, למן היום אשר נולדת וגדלת אתה, פאול בני, פאול יקירי! אף הֵד קול לא הגיע עוד לאזני מן החף העזוב והשכוח ההוא, מלבד פעם אחת, כאשר נודע לי – לא אדע עד היום באיזה דרך הגיעה אלי הידיעה ההיא – או לבי נבא לי כי מת אבי. כל האויר נמלא פתע המון תוכחות, אשר הרעישו את נפשי עד היסוד בה. בכל השנים ההן נמנעתי בכל יכלתי מבוא במגע ומשא עם היהודים, ואם לא יכלתי להמנע מן הדבר הזה השתדלתי להמעיטו ככל האפשר. זכר האנשים ההם בבגדיהם הארכים, בפאותיהם המסלסלות, בתנועות ידיהם המשונות, והנשים בפניהן הדלים המכסים עד החצי בפאות נכריות; זכר שפתם הבלולה, ערמומיותם ומוסרם הנורא, מלאוני רגשי בוז וגעל נפש. כמו להצדיק את נפשי בעיני ראיתי בהם רק רע, רק שפלות. רק הצללים נראו לעיני וכאלו חֻברו כלם יחד הראוני מפלצת נתעבה – ואתנודד.

כן, הייתי אזרח טוב, קתולי טוב. לא נקפתי אף באצבעי הקטנה לטובת היהודים הסובלים עני וכל צרה ומצוקה; לאפס היו לי. בשבתי בסוד מרעים על כוס יין שמפניה התלוצצתי גם אני ככל חברי על היהודים ודרכי חייהם, מבלי להרגיש כי גם אני הייתי אחד מהם. ומה הם אפוא הגעגועים המוזרים המתרגשים עתה בקרבי? מה הם הרגשות – לא, אך צללי הרגש הם, אבל חזקים ומוצקים עד בלתי יכלת להסירם מקרבי כצללי המות – מה הם? מה מקורם? האם דעת צלולה, או סמני רגשות שגעון המה? האמנם הנני שוקע שנית בתקופת ילדות חדשה, אשר השיבה לתחיה את כל המחזות, אשר קפאו בקרבי בשכבר הימים, וישפכו עלי את ממשלתם? ואולי הנני נוטה למות? אומרים אמור כי מחזה שלפני יובל שנים עומד כמו חי לעיני האיש הגוע, רב יתר ממראה החדר אשר ימות בו. ואולי מות אַננה הוא אשר השאיר רקניות בלבבי, ויבואו הזכרונות הנעימים האלה וימלאוה? האמנם אור פניה הוא אשר הכני בסנורים לבלי ראות גם בעיני רוחי את הפנים הנעימים ההם – פני אבי ואמי? ומה היה לי לוּ לא פגשתיה, איך היה אז מצב הדברים? האם מהר אז הנחם למלא את נפשי הריקה? האם אמונתה העזה ואדיקותה בדתה הן אשר הרגיעו את רוחי להשלים עם כל המנהגים אשר שררו בביתי ובחיי משפחתי? העל כן ישטפו הזרמים העתיקים כל כך בחזקה, יען כי נעצרו ימים רבים באופן מלאכותי? אך מה מועיל אם אשאל לנפשי את השאלות האלה? כבר שאלתין אתמול, וגם מחר לא אחכם יותר, אין איש אשר יוכל לבקר ולנתח את רגשותיו, ואף כי אנכי. מבלי יכלת לצלול במעמקי נפשי ובחקר תהומה, להיות מרוצה אם אך פניה ממעל נראים כשוקטים. ואולי פאול הוא המקים את הסערה, אשר הכתה גלים בנפשי? איך שיהיה ואני שמח במצב כזה יותר מקפאון המכסה בירוקה של חלודה. כן, מאז שמנו את גוית אננה הקרה בקברות אבותיה, ואני ופאול התקרבנו יותר איש לרעהו, פקח הוא את עיני לראות כי עירום אנכי. האור המזהיר מנפשו הזכה המלאה לה תום ואמונה אמן הראני מה שחורה ומה נאלחה היא נשמתי בקרבי. כל חיי הם תערובה של שקר וחנופה. לו אך האמנתי מעט באשר יאמינו היהודים, אז זאת היתה חובתי – גם חובתי הקדושה – לשוב בגלוי אל עמי ואל דת אבותי. לו הייתי באמת, כאשר האמנתי באולתי, נעלה על אחי בני עמי, כי עתה מהרתי להחשב ביניהם ולהאציל מכבודי על דגלם. אחי האמללים, מכתכם אנושה מאד – ונאקתכם המרה קורעת שמים – אך לא הלבבות – זה שנות מאות, ומאין יבוא עזרכם? ואולי – מי יודע? – יכלתי להיות להם לעזר מעט, לו ישרה נפשי בי, לו נאמנה רוחי לעמי כאשר נאמנה רוח פאול לדעותיו. הה, לו היה פאול יהודי! – אלי! האמנם פאול הוא יהודי? האמנם נטל עלי לשאת גם עון האבדה הזאת להיהדות?

יכול אוכל לנתח ולבקר את רגשותי, להשליך שקוצים על נפשי, למלא פי תוכחות על דרכי הרעים, להטיל ספק אם רוחי נכונה בקרבי; אולם דבר אחד ברור אצלי כשמש בצהרים: בל לבי ונפשי הנני נכסף, הנני מתגעגע, הנני מתאוה – והתאוה הזאת בוערת בי כאש – לשוב אל אמונת ילדותי. מה מאד ינעם לי לשיר את המלים העבריות אשר נשארו עוד בזכרוני ושפתי תמללנה אותן ברב עמל! אני מתאוה להתפלל יחד עם אחי, לשבת עמהם בבית הכנסת, לשמע בשבתם אל השלחן להגות בתורה, לאכל ולברך עמהם, לקחת חלק בששונם ויגונם ובתלאותיהם ותענוגותיהם. יכול אוכל לצחק כחפצי, אבל לבי מלא תאוה יזה לקשר את התפלין על ידי ועל ראשי, להתעטף בטלית ולהתפלש בעפר לפני אלהי ישראל; כן, ללבש גם את הבגדים הארכים והמזהמים, אשר לָעַגְתִּי ואבוז להם תמיד ולגדל גם את פאותי כמוהם. אולי החפץ הזה הוא רק פרי התרגשות הנפש, אבל החפץ הוא אדיר כל כך עד בלי יכלת להתנגד אליו, ואני אנוס להוציאו לפעולות; גם הרוח מסביב לי יפוח בתשוקה עזה; הוי, מי יגיד לי מדוע אטֻלטל ככה בסערת נפשי?

יום שני בלילה.

פאול הלך לו אל חדר משכבו לישן ומחר בבקר יסע לו. – איזה דבר קרה פתאם, אשר הניעהו לשנות את דרכו ותחת לנסע לעיר ג. הוא נוסע שמה. הנה הוא ישן עתה שנת הנער מלאת־התקוה וגילת־תם. הה, הדבר אשר ימלא את לבבו שמחה וגיל ימלאני…; אך אכתב נא כל אשר קרה. היום בשבתנו יחד לארוחת הבקר קבל פאול מכתב, אשר קראהו בתרועת גיל ותמהון. “ראה נא, גם ראה, אב יקר”, קרא אלי בהושיטו לי את המכתב. קראתיו בשים לב ואתאמץ להבליג על רגשותי ולקחת חלק בשמחתו. זה היה מכתב ממוציאי־ספרים ידועים לשם בו., אשר הציעו להדפיס את הספר על דבר הכנסיה הקתולית אשר חבר פאול וישלחהו אליהם בכתב־יד.

– הנה כי כן, אבי, – קרא אלי, – הספר הזה יהיה כרעם ביום בהיר לכל התיאולוגים אשר ביתר כנסיות האמונה הנוצרית.

ההערה המרה, אשר הגה לבבי ברגע ההוא, לא עברה על דל שפתי, ותחתיה שאלתיו:

– אבל מדוע לא הגדת לי מאומה על דבר חבורך עד עתה?

הוי, אבי! יען כי לא חפצתי להדאיב את רוחך. ידעתי את אהבתך העזה אלי, ולו אך ידעת את הדבר הזה לא חשכת נפשך מכל עמל ויגיעה להמציא לי כסף למען אוכל להדפיס את הספר על חשבוני; ומה מאד נעצבת אל לבך לו נכזבה תקותי, ואני חפצתי כי תקח חלק בשמחתי – כיום הזה. זה לי שנתים ימים אשר חפשתי לי מוציא לספרי זה, אשר חברתי כשנה לפני מות אמי, נשמתה תתלונן בין נשמות הקדושים. ועתה הנה פרי עמלי ושכרי נכון לפני. ופניו החורים הזהירו ועיניו השחורות הבריקו בגיל ועליצות נפש.

ואמנם היטיב פאול לעשות, כדרכו תמיד. ואני אך טוב עשיתי בהסתירי ממנו תמיד את מצב רכושי; הדעת, כי אין לו על מי להשען, אמצה את לבבו ותכשירהו למלחמת החיים בכח כשרונותיו הטובים. המעט ממני כי מנעתיו מעֹל היהדות הקשה, אשר העיק על ימי נעורי אני? אמנם עד עתה לא הצליח עוד כמוני. ספרות הארץ בערי השדה לא תפזר שושנים על דרך סופריה; אך פאול מרוצה בתמימותו גם בנצחון קל ערך. ומה הנה החדשות אשר גלה בספרו כי תוכלנה לעורר את הלבבות? מובטחני כי לא המציא אבק שרפה.

קול פאול נפסק פתאם בראותו אותי שקוע במחשבות; אך כעבר רגע הוסיף בחומו:

– ספרי זה יעורר את הלבבות. בו אספתי המון ראיות חדשות, גם מן הברית החדשה, גם מדברי הימים, המוכיחות בעליל כי אין כל יסוד ליתר הכנסיות הנוצריות מלבד הכנסיה הקתולית.

– האמנם? – גמגמתי במבוכה קלה, – ובאמת מה היא הכנסיה הקתולית?

פאול הביט אלי בתמהון.

– כַּוָּנָתִי – מהרתי להוסיף – מה הוא המושג שנתת על אדות הכנסיה הקתולית?

– המושג? קרא פאול. – אני חושב כי כונתך איככה הוכחתי, כי מושג האמונה הנוצרית התגשם בכל מנהגינו ובסדרי עבודת האלהים השוררים בכנסיתנו? – ובטרם הספקתי עוד לענותו הציע לפני שורה ארכה של ראיות והוכחות שונות, אשר לא יכלתי לשמוע במנוחת נפש לולא חשבתי אחרת בעת ההיא. נער מסכן! הנה זה החמר המעוך מרב משמוש, אלה הפלפולים המסובכים הם אשר הוגיעו את מוחך כל הימים – –

פאול מדבר בלי הרף, ואני, מבלי שמע את דבריו, מנענע לו בראשי לרגעים לאות הסכמה להוכחותיו. אך כאשר קרא בהמשך דבריו: “ואנחנו עודנו סובלים בקרבנו את הכופרים, את היהודים קשי הערף, הקוראים אמונה לאי־אמונה והטובעים בחלאה, ביון כל רשע כסל וחמס” קראתיו אליו:

– לא כל היהודים, פאול!

– לא, אולי לא כל היהודים טבעו בחלאה, – הסכים לדברי בצחוק־התול! – כי רבים מן הנבלים האלה ישכנו כאצילים בהיכלי תפארה. רבים מהם אינם גם יהודים. גם ספרותנו מלאה כבר את העלוקות האלה המוצצות דמי אחינו הישרים בלבותם, ויש אשר התנשאו גם לערוך עתונים מקדשים לעניני הדת הקתולית. האמינה לי, אבי היקר, כי הלבלרים היהודים האלה, אשר תקעו כבר יתדם בכל מקצעות הספרות, הכאיבו לא אחת את לבבי ויביאוני לידי תוחלת נכזבה.

זאת לי הפעם הראשונה לשמע דברים, אשר לא פללתי לשמעם מפי פאול. דבריו אלה הפיצו אור על המלחמות אשר נלחם כבר בדרך החיים ואשר נמנע תמיד מדבר עליהן באזני. אז עלה על לבבי: אולי לא טוב עשיתי בשלחי עלם לא־נִסָּה כזה למלחמת החיים, לישר לפניו את הדרך ככל אשר יוכל. אך איככה יכלתי לראות מראש כי יהיה לסופר וכי יסבול גם קלון מסופרים יהודים העולים עליו בכשרונם וכי תגדל שנאתו לעמי?

– אבל הן גם סופרינו אנו – עניתיו אחרי דומית רגע, – לא כולם הם קתולים נאמנים.

– אמנם כן, – הסכים לי באנחה. – אבל במי האשם אם לא באוניברסיטות? תחת להחרים את כל ספרי הכפירה בכל האידיאלים הנעלים אשר חרת עמנו על דגלו הרם, ירשו להגות בספרי ספנסר, טֶן, קרל מרקס וכל מין וכופר המרעילים ומשחיתים נפש ורוח. אבל בוא תבוא ריאקציה. ריאקציה, הוסיף ברגש, אשר ספרי זה יחיש את בואה.

עוד מעט מלאתי פי צחוק על חלומותיו ועל דבריו, לולא התעורר בי החפץ לבכות. חסידות פאול הרגיזה את נפשי עד היסוד בה. האם יען כי נפשי אני נקעה מאמונת בני וכל אידיאליו, או יען כי מעודו לא גלה לי עוד את מבטו הצר והשקפותיו הנבערות באופן בולט כזה? אינני יודע. אך זאת אדע, כי רגשי חמה בערו בקרבי בכל עז.

– ואיככה זה ידעת כי תבוא ריאקציה? שאלתיו.

– הגואל לא יעזוב את הארץ בידי מרעים לארך ימים, – ענני בבטחה. – אף גם ישנם כבר סמנים המוכיחים כי תורת בעלי־החמר לא תמלא את הנפש. הביטה נא אל ל. נ., אשר שב אל חיק האמונה, אחרי אשר הרחיק ללכת בשדה המדעים ותורת החיים; אמנם אין לכחד כי אמונתו הבנויה על יסודות המדע רחוקה עוד מרחק רב מן האמונה הטהורה, אך כבר עמד על הדרך הנכוחה המובילה אל מקור החיים. אבל, אב יקר, מה זה היה לך כי לא אכירך במעט היום? שאל פתאם וישם את ידו על מצחי החם. – קצת חולה אתה היום. – וישקני. – הבה אמלא לך עוד כוס תֵּה, קרא ויקח את כוסי וימלאנה.

גמעתי מכוסי גמיעות אחדות בלי חפץ, אך לבלי אשיב את פניו ריקם, והתאמצתי להסתיר את סערת רוחי ככל אשר יכלתי.

– אבל מדוע תתמרמר ככה נגד היהודים?

– ומה זה עשה אותך פתאם לסנגורם? – ענני בהתרגשות רוחו.

– מתי למדתי עליהם סנגוריה? – שאלתיו.

– סלח נא, אבי, ענני בנעימות. – מובן כי הדברים האחדים אשר דברת בזכותם נאמרו אך בדרך וכוח, למען אברר לך יותר את ראיותי. אך אגידה נא לך את האמת, כי יקצר רוחי לשמע אף מלה בזכות העלוקות האלה, אשר מלאה ארצנו אותן. כל אזרח נאמן לא יוכל לבלי תעב ושקץ אותם בכל לב ונפש. הלא תעב יתעבו את דתנו הקדושה, אף יבוזו לכל אדיאלינו! הם משתמטים מכל חובות האזרחים; הם חיים רק לנפשם ומביטים עלינו כעל שללם הטבעי; אכרינו נהרסים ממצבם על ידי בתי־משקם, והפליטה הנשארת תפל בידי המלוים ברבית המוצצים נטפי דמם האחרונים; ועל כל אלה פשטו בנכליהם כילק על כל כפרינו ובערמתם ונכליהם יכניסו את רעל הכפירה בלב האכרים התמימים. הם כלם זרע מרעים, בוגדים וערומים כנחשים. האמינה לי, אבי, כי כבר נתַנו להם רחמים יותר מדי!

– לא, רחמים לא נתנו להם כלל – עניתיו, – הם היו למה שאנחנו עשינו אותם. מי כלא אותם במעונותיהם הצרים ובמרתפיהם המלאים רקבון? הם עובדים במוחם, ואתם – ואנחנו – מאשימים אותם על אשר לא עבדו בידיהם. הם עובדים בידיהם ואנחנו מנַשלים אותם מעל האדמה אשר הרטיבו בזעת אפם. הלא זה הוא משל הזאב והכבשה לאזופוס.

– אמנם כן, אבל, – קרא פאול – ביהודי נוכל לבטח תמיד כי ידע לדאג לנפשו; ערמתו היא ערמת השטן. כל זמן אשר לא יתבולל בעמי הארץ ישאר היהודי תמיד ישמעאל של העולם החדש: “ידו בכל ויד כל בו”.

– ואהבת לרעך כמוך, – קראתי במהירות.

– אמנם כן, קרא פאול. – אבל היהודי צריך להכרת מקרבנו כאשר על הנוצרי לנקר את עינו החומדת כדבר הגואל¹: “ואם עינך הימנית תכשילך נַקרה והשליכה ממך”. בראותנו כי התולעים האלה משחיתים כל חלקה טובה במלכות המשיח עלינו להשמידם ולכלותם לאֹשר עמנו וכל האנושיות כלה.

– תולעים, אמנם כן! – קראתי בחֻמִי, כי לא יכלתי עוד לעצר ברוחי. – ומה אתה יודע על דבר התולעים האלה אשר תדבר על אדותם כל כך בבטחה? מה תדע מחייהם הפנימים, מטהרת חיי משפחתם, מכל התלאות והמצוקות, אשר ישאו ויסבלו בדומיה? החדרת אל תוך לבבם וראית את התמימות היפה השוררת בחייהם? את אמונתם הפשוטה באלהיהם מגנם ומצילם, אף כי תחשב בעיני אחרים להבלי שוא, את חרוף נפשם בעד בני ביתם, את אהבתם לדת אבותם, את חגיגות מועדיהם וצומותיהם, את האחדות השוררת בין איש לרעהו, את חייהם הפשוטים ותשוקתם הכבירה לכל דבר חכמה ומדע, את עבודתם הקשה בשביל רֶוַח של פרוטות אחדות, ואת אמץ רוחם לשאת בדומיה את כל התלאות, הקלון והבוז? – הרגשתי כי עוד מעט תפרצנה דמעות מעיני ואעזב את השלחן.

פאול הלך אחרי אל חדרי בתמהון. גם אני בכל סערת רוחי התפלאתי על אשר נואלתי לדבר באזניו כדברים האלה.

– מה זה היה לך, אבי? – קרא בחבקו את צוארי בזרועותיו. – למה זה לך להתעבר כה על ריב המשפחה הארורה הזאת בדברים אשר לא שמעתים מפיך מעודי?

– אמנם כן; ומה בכך? – גמגמתי בלשוני בהתאמצי למשל ברוחי – בכל אופן התמונה, אשר תארתי אני, נעלה מאד ביפיה, כאשר תעורר געל נפש התמונה אשר תארת אתה. אני חפצתי רק להגיד לך כי גם הם אנשים כמונו.

– הוי, הלא על זה יכאב לב כל איש ישר, כי אנשים כמונו יפלו כה עמק. אבל מי הגיד לך את כל המעלות הנפלאות אשר יחסת לעם לא־היה זה.

– איש לא הגיד לי זאת.

– אם כן אתה בראת אותן בדמיונך. הַ, הַ, הַ! – הביע בצחוק עלז. הצחוק הזה היה כחרב ללבבי וכקיר ברזל ביני ובין פאול; אך אני הבלגתי על סערת לבבי ובת צחוק מְעֻשָּׂה עברה על שפתי, ופאול שב אל חדרו בלב שמח.

עוד פעם נפגשנו יחד לארוחת הצהרים ואחר לארוחת הערב, אך פאול היה מלא תקוה וגיל על דבר ספרו ואני שקוע במחשבותי הנוגות עד בלי יכלת לחדש את הוכוח. אך זאת ראיתי ונתון אל לב, כי גם הקדושים אשר היו בארץ לא זרו מאהבת עצמם; וגם מבעד לדברי פאול והתרגשות לבבו על הרעה אשר יביאו הסופרים המהרסים בספריהם המלאים כפירה לכל האידיאלים הנעלים של האמונה, ראיתי את השטן ההוא מרקד בכל נולותו. ואשר לספרו הנני בטוח כי אם אך נערך בסגנון הדברים אשר דבר באזני ימציא לו, לפחות, המון קוראים.

אבל את מי טפחתי ורביתי? – בן צבוע ומתחסד!

וככל אשר יוסיף הוא להתחסד כן תערג נפשי לשוב לדת אבותי הפשוטה והרוממה, אשר מבעד כל החקים והמנהגים הרבים והשונים יראה כל איש אשר עינים לו לראות ולב להבין ולהרגיש, את רוח האמונה הגדולה בפשטותה והרוממה בעֻזָה ותקפה שבה עד אשר כל הסערות והזועות המתחוללות עליה לא תעצרנה כח להזיזה ממקומה. הרוח הזאת התגשמה בבשר, למען אשר תראה לעיני האדם ותחיה בו; והרוח עם הבשר היו ליציר אחד נעלה ונשגב לבלי הפרד, כאשר לא תפרד המנגינה מן הקול והאהבה מן העינים.

אך יסע מחר פאול לדרכו אעשה לי תכנית לחיי העתידים. ספרו יביא לו בלי ספק תהלה ואֹשר. אבל מה בצע לי בכל אלה? לחיות כאשר חייתי עד עתה לא אוכל בשום אופן. לחיות חיים רקים² מבלי עשות מאומה לעמי, לא בקולי ולא ברכושי, לשבת פה בודד וגלמוד בכפר הנרדם הזה, רחוק מחברת אנשים, מוזר לאחי בני עמי, לתלאותיהם ולתקותיהם – הלא נבחר המות מחיי־מות כאלה. כן. אבל היכול אוכל לחבר את חיי העתידים אל חיי הנער? היכול אוכל לשוב רגע אל החוף אחרי אשר סחפוני גלי החיים ויטלטלוני הרחק, הרחק מאד זה שנות ארבעים? איככה יוכלו אחי להושיב נחש כמוני בחיקם? ויהי מה, אבל בוא יבוא הקץ לחיים כאלה! הנה ברגע הזה תרעשנה באזני תוכחות מרות; ובעוד רגע בהניחי את עטי מידי ללכת אל חדר משכבי להתהפך על מטתי עד אור הבקר, מבלי יכלת לתת שנה לעיני, עלי להדליק נר בטרם תכבה המנורה. כי אם אשאר רגע באפלה יבעתוני חזיונות נוראים וצלמי פחדים ימלאו את האויר אשר מסביב. ברקים ורעם קולות מעולם ילדותי המלא קסמי נֹעם בלולים בבלהות מות, פני הורי המתים, שברי אנחות והדי בכי מר, יללת הרוח בין עצי “בית החיים”, קול החזן השר נגינה עצובה המלאה שברון־לב ויאוש נפש מרה, והקול שר ובוכה, בוכה ושר… המית ה“חדר” הצר שתלמידים אחדים ממלאים את כל פנותיו, קול ה“רבי” המבאר לנו את שעורו המַלְאֶה, מכת האבן אשר השליך בליסלב הקטן במצחי על אשר “הרגתי את המשיח” – לא, עורקי לא יעצרו כח לשאת את המחזות ואת הקולות האלה.

בכל ימי חיי הייתי בודד לנפשי ומוזר לכל הסובבים אותי; לבי היה סגור ומסוגר תמיד, איש לא ראה ולא ידע מסתריו ומצפוניו – אף לא אננה; אבל עתה עלי לגולל את האבנים הכבדות המעיקות על נפשי בטרם אמות, עלי לגלות את כל נפשי, את כל לבבי – ולנפש חיה כמוני, יען כי הגליון המת הזה, הנני רואה, לא יועיל לי מאומה.

מוצאי שבת.

זה כשבוע ימים עבר מיום כתבי את הטורים האחרונים, ועתה הנני שב שנית אל עַליך, ספרי ורעי. אמרתי לגשת אליך אתמול בלילה, אך פתאם זכרתי, כי ליל שבת הוא. אני שומר את השבת מחללו. גם התפללתי איזה שברי תפלות, אשר נעורו בארח פלא בזכרוני, ולא עשיתי היום כל מלאכה. נזהרתי גם מהבעיר אש בתנור, אף כי כל יצורי רעדו מקור, ומנוחה נעימה מלאה את נפשי.

פאול הודיעני כי כבר גמר את הענין עם המוציאים בו., וכי תקוות טובות נשקפות לו מן הספר הזה. מובן כי השמועה הזאת שמחתני מעט, כי סוף סוף הלא אתגאה בפאול. והעלם הזה הלא יכול להיות רב וגדול בישראל! כנראה יוציאו המוציאים האלה גם עתון חדש ופאול יקח חלק בעריכתו בשכר הגון אשר יספיק את מחיתו. הנה כי כן ישאר חדשים מספר בו. לשים עין על הדפסת ספרו. הוא דואג כי רחוק המקום לא יתנהו לבקרני כל כך מהר, כאשר חשב לעשות לוּ ישב בעיר ג.. ואנכי אף כי יש אשר ארגיש געגועים אליו, אשמח סוף סוף על הדבר הזה, יען כי עתה יקל לי רב יתר. יום המחרת בלי פאול ינעם לי יותר מן היום הראשון הקודם. לא אלך אל בית התפלה, ואשר לשכנַי – יקומו נא זקן הכפר וסגניו, הפקיד השב מק., ואפילו המכונה נסיך ש. וישיחו בי ויפטפטו ככל העולה על רוחם. לא אוכל לשבת פה יותר משבועות אחדים, כי אם אשב פה עוד – וחליתי. ואולי לא אחלה; כבר הסכנתי עם היגון והמרירות.

ביום ראשון.

יום עצב ויאוש מר. נסיתי לקרא בכתבי הקודש, כמובן, בתרגום בשפה המדוברת פה, כי ספר עברי לא יראה ולא ימצא בביתי, והנני מסופק גם אם ידעתי לקרא עברית לוּ גם היה ספר כזה. אבל העננה השחורה נשארה. היא תעיק עלי גם עתה בכתבי את טורי אלה. כל אברי מכבידים עלי כעופרת וראשי אש לוהט. ובכל זאת ידעתי, כי לא מחלת הגוף היא.

יום שני.

לחץ לבבי לא יעזבני. היום הרביתי לטיל בשדה וביער. ישבתי בסירה ואשוט בנהר; התאמצתי לשכח הכל מלבד מראה היער ומשק הגלים. האויר לא היה קר כבימים האחרונים; אך העלים האדמדמים על האלונים לחשו לי דבר מר, עצבת וכליון. אדומה כדם שקעה השמש אחורי הגבעות. רגע הגיעה לאזני יללת זאבים, אך הם רחקו ממני מאד.

יום שלישי.

כן. כבר עבר שבוע תמים. הרופא צוה עלי לבל אכתב, אבל אני צריך לכתב את רשימותי, לוּ גם בקצרה. מה זר הדבר כי כל הרגל, גם כתיבת ספר זכרונות, מעביד את האדם ולא יתן לו מנוחה. הנה כי כן; הייתי חולה, ולאשרי חליתי בעת שגם איש בריא יבחר שבת בית. מה נֹראו הסערות בימים האלה! הרופא אומר כי מחלתי היתה אינפלוּאנצה קלה. ישמרני אלהים מאינפלואנצה קשה! ואולי טוב היה לי לבלי קום מן המטה אשר שכבתי אליה? לא! זה רעיון רע. עלי להיות נכון באמץ לב לקראת העתיד, עלי לתקן את אשר קלקלתי אני וליַשֵּׁר את אשר העויתי בידי. מה ירעד העט בידי הפעם! עתה אדברה נא דברים אחדים על הרופא. זה איש ישר וטוב לב, הוא רופא כפרנו; שוחחתי עמו פעמים ושלש בשכבי על מטתי ושיחתו נעמה עלי מאד. אני חושב כי ידידי זה איננו קתולי אדוק, כי שמעתי מפיו דברים אחדים בעניני אמונה, אשר היו בעיני טובים ונכוחים לוּ הייתי באמת את אשר הנני בעיניו, אך באזני צלצלו הדברים האלה כהתול חד. מה מגוחך היה ספורו על דבר כהן הכפר.

יום שלישי אחר הצהרים.

כנראה ירדתי ממטתי קודם הזמן ועל כן נפלתי שנית למשכב. אך מכאובים כמכאובי הראשונים לא סבלתי עוד. בימים האלה נקשרה נפשי בנפש ידידי החדש הרופא נ.; הוא הבטיחני לבלות עמי יחד הערב. עתה הנני מרגיש כי שלום בעצמי, אך לא ברוחי. דומית פאול הרגיזה את מנוחתי. זה לי שנים עשר יום אשר לא כתב לי מאומה. מה פשר הדבר המוזר הזה? אני משער כי הוא עובד עתה רב יתר מכחותיו. אלכה נא לי להכין “סיגַרות” טובות בעד ידידי הרופא. מה זר הדבר כי מחלתי תביא לי רֵע נאמן. אבל אהה! אין דבר אשר יתן לי רע, אשר אוכל לשפך לפניו את כל נפשי…

יום רביעי בבקר.

אך זה דבר נפלא! הרופא נ. הוא – יהודי; אינני יודע איככה זה נודע לי הדבר; אך דבר יצא מפיו, ואנחנו הבטנו פתאם איש בפני רעהו, וכמו ברק אור חלף על פנינו, וכרגע קראנו איש בעיני רעהו את סודנו המְשֻׁתָּף; מבלי משים חֻבקו ידינו יחד ונרגיש כי אחים אנחנו. ובכל זאת מה רב המרחק בין רגשות לבּותינו! עולם מלא מפריד בינינו! מה זר ומה נפלא הוא הקשר המאגד ומאחד לבות בני עמנו למרות השנויים הגדולים במצב, בארץ מולדת, וגם באמונה! כי זה האיש הוא כופר בכופרים; לבו רחק מאמונת אבותי רב יתר אולי מאשר ירחק ממנה לב קתולי אדוק באמונתו; ובכל זאת נפשי קשורה בו רב יתר מאשר במכרי הקתולים, אפילו באחי אננה. ספרתי לו הכל. כן, ספרי האהוב, גם לפניו שפכתי את כל נפשי, והוא לועג לי; אבל בלעגו זה הנני מרגיש יותר אחוה וידידות מאשר בתהלת איזה קתולי. אנחנו נבדלים, כן, רחוקים איש מרעהו בדעותינו; אבל נפשותינו במקורן היו לנפש אחת כשני סלעים המתרוממים מעל שטח מי הים בראשיהם הרחוקים זה מזה ומתחת יתאחדו והיו לסלע אחד היורד עד עמקי התהום. נ. לועג לתחית היהדות וקיומה, ולדעתו אין לה גם זכות הקיום. הוא מחליט, כי “העם הנבחר” נבחר רק להיות למשחק בידי מזלו הרע, מוחו מלא המון חזיונות שוא ורעיוני רוח וגמול אמונתו ותם דרכו – תלאות ורדיפות. הוא חומל עליהם כאשר יחמל גם על הכלב המשוטט סביב לקבר אדוניו וימאן לאכול מרוב עצב. ובאמת, מלבד החמלה הזאת, הלא הוא עתה את אשר הייתי אני בטרם נחה עלי הרוח החדשה. למראית עין הוא קתולי, יען כי לולא זאת לא יוכל לחיות ברוחה, אבל לבו מלא רק רגשי בוז להאכרים האמללים, אשר ימשש לעתים קרובות את מצחם הקמוט בידו הרכה. הוא מביט עליהם כעל סוג מעולה של בהמות, ועל העשירים פה – כעל סוג בהמות, שיש להם כל המגרעות והמדות הרעות של האכרים, מבלי היות להם מדותיהם הטובות. על געגועי אל היהדות הוא מדבר בצחוק ומחליט, כי הם היו רק סמני האינפלואנצה; מקור סערת לבבי הוא בגו ולא בנפש; מות אננה השאיר רושם מעיק על לבבי; עקת לבבי משכתני אל חיי בדידות, והבדידות מצדה הוסיפה עוד להעיק על לבבי. לדעתו כל אמונה היא יְלִידַת מחלת הנפש. ואשר ליהדותי הנה תנדף מחר כמוץ לפני רוח ביחד עם עקבות האינפלואנצה. ובאמת יש הרבה אֹמץ ועז בדבריו והרבה אמת במשפטו על מצב רוחי. הוא יעצני להרבות בטיולים בשדה וביער ולשוב שנית לחיי עיר גדולה. לשוב אל היהדות, להתאחד עם עַם ממשך ומרט ולקבל אמונה מתה מבלי הביא כל תועלת למי שיהיה, לדעתו, אך אולת היא, אם לא שגעון. הוא מאמין ובטוח, כי הזמן יבלה את כל האמונות השונות עד בלי השאיר להן שם ושארית, כאשר יפיח במנוחה בעשן הסיגרה אשר בפיו. אף העירני, ובצדק, כי לא אני הוא האחד, אשר בחלה נפשו באמונתו, כי רבים, רבים כאלה בכנסיה הקתולית. ואמנם, ספירות האמונה אשר יוציא ראש הכנסיה אינן אלא תכן מעציב של עוּבדות מקוימות כאלה. טוב אפוא, “צרת רבים חצי נחמה”. אינני מסכים לכל דבריו ומשפטיו, אך הוא פעל עלי לטובה. העננה השחורה, אשר הקדירה את רויי, החלה להתפזר מעט מעט – מי יודע אולי היתה באמת סערת רוחי זו אך סמני מחלת הגוף? אני מרגיש עתה כי לבי ינוח ורוחי עלז כאשר לא הייתי עוד זה שבועות וירחים. איך שיהיה, אם באמת אשוב בקרב הימים לעמי ולדתי, הנה יכול אוכל עתה, לפחות, לחשב על הדבר הזה במנוחה. אין לשכח כי לוּ גם עצרתי כח לשאת את הבוז, אשר יבוז לי פאול בכל שאט בנפשו, הנה כאשר העיר נ. בצדק, סכנה גדולה נשקפת לי בעזבי את הכנסיה הקתולית. אמנם יכול אוכל לשחד את הכהנים והפקידים; אך אם כן אעשה איה הוא הקרבן אשר אקריב על מזבח דעותי? הלא זה חלופי חֹנֶף בְּחנֶף. והאם לא אביא בדבר הזה קץ למנוחת פאול ולכל תקותיו בחיים, בהודע לו כי אביו היה “יהודי”? אך לא אוכל לחשב על כל אלה עתה. שתיקת פאול החלה למלא את לבבי רגשי פחד ודאגה רבה. לבי ינבא לי דבר מר. בני יקירי, ששון חיי!

יום ששי

ומפאול אין עוד כל מכתב. האמנם קרהו אסון? כבר כתבתי לו והודעתיו בקצרה כי חליתי ימים מספר. אחכה נא עוד יום או יומים ואם לא יבואני מכתבו אלך לי אל התחנה ז. ואטַלגרף אליו.

יום שבת בבקר.

כל סערת רוחי, כל מחשבותי הנוגות נבלעו כלן במחשבה אחת על דבר פאול. ומה גדלה אנכיותי בתתי אותו לשבת לבדו הרחק ממני בעיר גדולה צפוי לסערות החיים ותמורותיהם. אולי הוא חולה, אולי עבד יותר מכחו בעבודתו הספרותית?

ליל מוצאי שבת.

מה אכזריה היא התוחלת הנכזבה! בא מכתב, אבל לא מפאול, כי אם ממנהל מסחרי המחכה לפקודתי בדבר המניות של אמריקה הדרומית. הרשיתיו לעשות ככל אשר ימצא הוא לטוב. ומה בצע לי בכספי? הן גם פאול לא ימצא בו חפץ בדרך החיים אשר בחר לו. הוא יצלח רק למעיל הנזירים. אבל מדוע לא יכתב לי בני מחמדי?

יום ראשון.

נעתרתי הפעם לקול רעש הפעמונים ואלוה אל נ. בלכתו לבית התפלה ובלי כונה, כמכונה, התפללתי, כי כבר שבתי למנוחתי ולקרת־רוחי הקודמת כאשר נבא לי נ. מראש. ואני כבר עשיתי את כל ההכנות הדרושות ומחר אלך לז.; שם אשב ברַכֶּבת ההולות לו.. אם אשאלהו בטלגרמה, ידעתי כי לא יודיעני דבר אמת. – – האויר קר מאד והתנורים פה מה קטנים המה. – – הנה אני חש עוד פעם רעד בעצמותי, אבל כוס יין שרף יחלימני – – הנה קול דופק – הזקנה ק. מהרה אל הדלת. מי הוא זה הבא?

לא, זה לא היה פאול, כי אם נ.. שמוע שמע בכפר כי אני מכין את עצמי לדרך, ויבוא לשאל על דבר הנסיעה ולהוכיחני על פני על הסתירי ממנו את הדבר הזה. הוא שמח, כנראה, לשמוע מפי כי הנני נוסע רק לו. לראות את שלום פאול. הוא חשב, כנראה, כי הנחם יציקני על תפלתי בבקר וישתדל לבדח את דעתי. מלבד מחזיק בית־המשקה אין אף יהודי אחד בפנה הזאת, הנשכחה מאלהים ואדם. מובן הדבר, כי אינני חושב אותי, או את הדוקטור. ואולי גם כהננו הוא – יהודי! אני מתלוצץ – אבל מי יודע? בין כה וכה שֻׁנה הדבר ובלבשי כבר את מעיל הדרך העב, נחלט כי נ. יסע תחתי לו.. ויסע. הוא צדק מאד באמרו כי עודני רפה־כח לעשות את דרכי, ואף כי בעגלתי הפשוטה אשר תוכל לרַסֵּק גם אברי איש בריא. הנני מסופק מאד אם אמת הדבר אשר אמר לי כי דבר נחוץ גם לו בו. כן, אך איש טוב הוא נ. אחי. מחר אדע מה היה לבני האהוב, לבני היחיד.

יום השלישי בלילה.

תהלה לאל! טלגרמה מנ.. “ראיתי את פאול שלום לו. מכתב יבוא”. ברוך תהיה לי, רע נאמן, על עמלך בעדי. עתה אחוש כי טוב לי. הנני משער כי התמכר פאול בכל לב ונפש לעבודתו הספרותית וישכח גם את אביו אוהבו. ובאמת מה כל החרדה הזאת? הן אך כשבועים ימים לא כתב אלי, אף כי לי ארכו כחדשים. איך שיהיה הנני מקוה לקרא את מכתבו בעוד יום או יומים. אך – רעיון פתע הפחידני. “מכתב יבוא”. אבל ממי? מפאול או מנ.? אין כל ספק, מפאול. נ. ספר לו את דאגת לבבי וחרדתי לשלומו. כן, מחר בערב או למחרתים בבקר יבואני מכתב מפאול הכל הולך למישרים.

ומה היה לוּ הגדתי לפאול את האמת? אך, היה לא תהיה!

יום החמישי בצהרים.

בא מכתב מנ., והנני מוצא לטוב להעתיקו בזה:

“יקירי! אקוה כי קבלת את הטלגרמה ונפשך שבה למנוחתה. נסיעתי הביאה לי ענג רב, כי נלוה אלי בדרך אחד הפקידים בלשכת שר הפלך המתגאה מאד במצבו ובפתיל אות הכבוד שעל צוארו. חמור גאה כזה לא ראיתי מעודו; הוא עולה הרבה גם על ידידנו הנסיך ש. בשעה שהוא לבוש בגדי־חגו והשגל אחוזה בזרועותיו. נקל לך אפוא להבין כי מצאתי בו חפץ וענין רב לענות בו. אף יש לי די ספורי הִתול לספר לך בשובי. אך אשובה נא אל פאול. בבואי הנה ראיתי ראשית לי ללכת אל בית־מסחר מוציאי ספרו – היא אחת ה”פירמות" היותר גדולות פה – ושם נודע לי כי לא החליף עוד את מעונו הרשום במכתבו הראשון אליך. אך לא מהרתי ללכת ישר למעונו, כי מצאתי לטוב לי לראותו בפעם הראשונה מבלי להראות אליו, ואז אולי יהיה לי דבר־מה להודיעך מדעתי. וכן עשיתי. סרתי אל בית מערכת עתונו ובשבתי שמה באחד החדרים התבוננתי אליו מרחוק והוא לא ראני. פניו מפיקים לֵאות והתרגשות וכל מראהו איננו טוב ביותר. אני משער כי הוא מתרגש ועובד יותר מדי בהוצאת ספרו. בכתבי את טורי אלה לא ראני עוד, גם לא אֵרַאֵה לפניו עד אשר אדע כי לא קרהו כל דבר רע. אך שתקיתו המוזרה היא המביאה אותי לחשב כי קרה דבר־מה; לולא זאת לא היה כל ספק בעיני כי חורת פניו והתרגשות רוחו הן פרי עבודתו הרבה ואולי גם תוצאות התפעלותו העזה והתמכרותו לאמונתו. ככלותו את עבודתו הוא הולך תמיד אל בית התפלה. אני אתמהמה פה ימים מספר ועוד אוסיף לכתב אליך. פה שורר קר נורא. מודד־החם ירד מאד. ואני יושב עטוף באדרתי החמה ורועד מקרה. ושלום לך מאת אוהבך נ. א."

המכתב הזה לא ישביעני כל כך רצון. מדבריו נִכָּר, כי יש הרבה יותר להודיע ממה שכתוב בו. מראהו רע כמראה חולה או מתרגש או שניהם יחד. ובכל זאת דאגתי העקרית כבר עברה. עתה אוכל לחכות במנוחה למכתבו השני. אך מדוע לא כתב בני בעצמו? הלא קבל את מכתבי על דבר מחלתי; ובכל זאת – אף לא מלה אחת של נחומים והשתתפות! לא טובה בעיני עצת נ. להיות לו כמרגל ולהתחקות על דרכיו מסביב, אף כי אין לכחד שאין להאמין לדברי פאול בעצמו. ומה יוכל להיות החשד שהוא חושד בו? אבל נ. אוהב תמיד להמציא דבר סתר כדי לגלותו. אלה אנשי המדע אוהבים תמיד להתחכם יותר מדי עד אשר לפעמים – יבערו ויכסלו.

יום הששי אחר הצהרים.

סוף, סוף, בא מכתב מפאול:

"אבי יקירי!

נפלאתי מאד לשמע כי דואג אתה מאד לשלומי, ואני שלום ומאשר. כבר גברתי על כל המכשולים והמעצורים אשר פגשתי פה על דרכי בראשונה. מה זה היה לך, אב יקר, כי חלית? אקוה כי נ. דואג לשלומך באמת. היום בבקר בעברי בהמון חוגג אל בית התפלה נדמה לי כי ראיתיו עומד על הגשר ומביט אל הנהר, אך הרעיון הזה עלה על לבבי אחרי אשר נסחפתי הלאה בזרם ההמון הרב. וגם לא האמנתי בי רופא מחוזנו יבוא הנה, על כן לא שבתי על עקבי להתבונן בו. כבר הגהתי גליונות רבים מספרי, אשר הקדשתיו ברשיון מיוחד לכבוד ההגמון ו.. מאמרי בהעתון החדש מושכים עליהם לבות הקוראים. צויתי להמוציאים לשלח לך את מאמרי האחרון אשר ידפס מחר. היה שלום והאם הקדושה וכל הקדושים עמה יסוככו עליך באברתם. בנך הנאמן פאול.

.S,P אני מרויח פה כסף יותר מדי מחיתי ומאד ינעם לי לשלח לך סכום ידוע אם תמצא בו חפץ".

בני יקירי! בני יקירי! הבין לא אוכל איככה זה יכלתי להעלות על לבבי להפרד ממך? הנני בא אליך, ואחיה עמך יחד ואשמח בשמחת נצחונותיך. כל רעיון מעציב לא יפריד עוד בין נפשותינו. את העבר אין להשיג עוד; ועתה עלי להתענג על פריו בעתיד. כן יקום! כל התרגשות רוחי וגעגועי העצומים היו רק תוצאות מחלתי! צדק נ. בדבריו. עתה אקרא נא את מאמר בני הרשום מסביב בעט־עופרת. רב לי לשעות ברעיוני רוח וחטאתי לנפשי ולנפש בני.

מוצאי שבת.

זכרון מימים עברו עלה על לבבי, כי כאשר יֵרָאו שלשה כוכבים בשמים הוא מועד צאת השבת. והנה פה ברקיע־הקרח הנורא הנטוי על ראשי מזהירים כבר אלפי כוכבים הנשקפים במרומי־אין־סוף. הנה כי כן, יום השבת עבר ואנכי שבתי עוד פעם אל שלחן־כתיבתי לשפך דאבון נפשי הנורא. כל היום ישבתי ואתבונן אל הגבעות הגבוהות אשר בקצה האופק. מה יפות הן ומה נעימות! מנוחת נצח נסוכה עליהן מסביב. ובלבבי? הה, אלי, הודיעני נא גם אותי סוד המנוחה!

בטרם העיפותי עוד את עיני באהבה וענג על מאמרו כבר נבא לי לבי את אשר אראה בו. נושא המאמר הוא – פתרון שאלת היהודים, אבל מה יְדֻבַּר בו? פפֿוי! לעג מהול ברעל, דברי נבלה ורשע כסל. זאת היא שנאת־הגזע הצבועה בתורת המוסר והאמונה; דבה נמבזה ואכזריות נתעבה ובכל זאת רוח אמת וצדק שפוכה עליהן; שנאת מות ואבדון, אך גם אהבה טהורה כטהר הרקיע; רוח פראות ועריצות, רוח טורקוֶמַדה, אך גם רוח קדושה והתחסדות. בכל שורה ראיתי את נפש פאול העדינה והקנאית ואת מוחו העקום והרופף. ובקראי את דבריו רעדו כל עצמותי; התרגשות והתמרמרות הרתיחו את דמי באש־קדחת. כל געגועי הנרדמים לעמי ולדתי התעוררו שנית לתחיה ועיני נפקחו שנית לקרות מה אמלל ומה שפל הנני. מה נורא הרעיון כי בני, בני ינבל וינאץ ככה את גזעו! אך מה אוכל עשות? אלי שבשמים, מה אוכל עשות? איככה אוכל ועצרתי בעד הדבר הנורא, חטאת שאול זאת? איככה אוכל ועצרתי בעד הדבר הנורא, חטאת שאול זאת? לא אערב את לבי לפקח את עיניו למען יראה את אשר הוא עושה. ובכל זאת הלא חובתי… חובתי היא לעשותה. כן, אבל ידוע אדע כי לא אעשנה. אלי, חוסה נא עלי!

יום שלישי.

אלי, חוסה נא על פאול! הנה מכתב מנ. אשר באני היום.

"יקירי!

חדשות זרות אודיעך הפעם. אכן אצבע אלהים היא (אני משתמש במבטא הזה בלי כל הזיה) כי באתי הנה. ויען כי הסכנה כבר עברה, תוכל לקרא את דברי הלאה בלי כל פחד ודאגה. ביום השלישי העבר ואני עודני מתהלך כמרגל בסביבות פאול מבלי להראות אליו, נקריתי פנים אל פנים עם ידידנו הצעיר; אך עיניו הלטושות הביטו נגדי מבלי לראות אותי. פניו היו חורים כסיד ומבין תויהם הנעוים מעט נשקפה החלטה קשה. שפתיו נעו כמדבר לנפשו אך קולו לא הגיע לאזני; מכתב חתום היה בידו וגם ראיתי את הכתבת. המכתב נועד להשלח אליך. רעיון מחריד עבר פתאם במוחי, כי גמר אמר לשלח יד בנפשו והמכתב הוא ברכת הפרידה. הלכתי בעקבותיו עד בית הפּוסטה. אחרי מסרו את המכתב שב על עקביו ויתהלך כמֻכֵּה־ירח לארך הגשר מבלי קרב בכל זאת אל המעקה; ככה הלך לו הלאה עד בואו אל חדר מעונו ויתקע את המפתח בחור המנעול, אז התנודד ויפל מתעלף – בזרועותי. ברוב עמל העליתיו על המדרגות, ספרתי לבעל מעונו את אשר קרהו ואשכיבהו על מטתו, והנה – אני כותב לך את דברי בירכתי המטה. ה“קריזיס” עבר; קדחת המוח רפתה; ועתה ילך הלוך וטוב עד שובו לאיתנו, אף כי רפואתו תארך יותר מהרגיל אצל צעירים לימים כמוהו. בשרו כחש מאד מצומות וסגופים שונים, ובהביטי אליו אקלל את האמונה אשר סכה בסירים את דרך החיים המלא מכשולים ואבני נגף גם בלעדיה. אבל הן חףץ אתה לדעת מה הוא הדבר הזה, מה היא הסבה אשר הביאתהו עד הלום. טוב אפוא, יקירי. “בקש את האשה” וידעת הכל. וה“אשה” היא – מה זר הדבר – עלמה יפה מאד מבנות עמנו, יקירי! עבריה היא בת משפחה היותר נכבדה ושומרת אמונים בעדת היהודים בו. ומן הדבר הזה תוצאות למצבו כעת. מובן הדבר, כי פאול איננו יודע כי נגלה לי סודו זה; אך אני שמעתיו מפיו בדברו מחֹם הקדחת. על פי המאמרים המקטעים, אשר התמלטו מפיו ואשר חברתים יחד, נודע לי כי כבר נועדו יחד הנאהבים והנעימים האלה במקום סתר ויודו על אהבתם; אך רגשי הנחם אשר העיקו את לבות שניהם הפרידום מהר איש מרעהו, ועוד פעם נמשכו איש לרעהו בחבלי אהבתם העזה, אך בפעם הזאת נפרדו לנצח. פאול דמה את עצמו לסט. אנטוני. העלם האמלל הזה סבל כנראה מכאובים רבים במלחמתו זאת, ובכמה עלה לו הנצחון הלא תעיד מחלתו העזה. אני משער, כי כתב לך על דבר האהבה הזאת במכתבו האחרון. היש לך דבר מעורר צחוק מכאיב לב כענין הרע הזה? רחל בת יעקב היא שם העלמה; להוריה חנות גדולה לממכר בגדים ואביה הוא הפרנס – הלא תזכר עוד פשר השם הזה – בבית הכנסת. היא עלמה נעימה מאד ולפאול יש טעם, כנראה, לא רק בספרות היפה כי גם ביפות אחרות. מכל הדברים אשר ספרתָּ לי על תכונת נפשו היה לראות מראש כי יקרהו כדבר הזה. העלם המסכן הזה מביט עתה אלי מבעד לתחבשת הקרח ופניו הדלים מפיקים הכנעה מפני רצון נ. א. אשר השיבו אל העולם הזה המלא תלאות ופגעים שונים, ברגע פרשו את כנפיו לעוף למרום. הוי, עלם מסכן! הוא מביט אלי, אך העלה על לבבו כי אני מגלה לפניך את מסתריו? מבלי דעת את דברי הימים כראוי הוא חושב לעול לאהב עלמה עבריה, בשעה שהוא מקדיש חצי עתותיו להביע רגשות אהבתו לפני ה“מַדונָה”. מה מאד התרגש והסתער לבבו לוּ דברתי כדברים האלה באזניו! אך עטי לא ידע מעצור היום והחולה צמא כנראה. ושלום. נ. א.".

P.S. – לפי מצבו עתה אין כל סכנה נשקפת לו, אם אך לא יוסיף ראות פני העלמה הקוסמת. ואני משתדל תמיד להשיאו לדבר אחר; ומלבד זה הנה, כנראה, נצח את תאותו כלה וגם מחלתו תעיד על החלטתו הגמורה. אני שמעתיו גם מדבר את הדברים אשר כתב אליה במכתב הפרידה. זאת היתה פרידה לנצח".

הנה כי כן, זאת היתה סבת שתיקתך, זאת היא הטרגדיה הנסתרה מאחרי דבריך הפשוטים במכתך: “גברתי על כל המעצורים והמכשולים אשר פגשתי על דרכי בראשונה”. זאת היא אשר עוררה את ידך לכתב את הטורים המרים ההם על גזענו, לקפד בפעם אחת את החבלים, אשר קשרוך אל הנפש ההיא ולמנע ממך את היכלת להתקרב אליה גם במחשבה. עתה הנני מבין הכל, בני האמלל. ומה רבו המכאובים אשר הביאה לך האהבה האמללה הזאת! מה מאד התחמץ גאון לבך נגד הרעיון כי תצטרך להתודות לפני על האהבה הזאת – מבלי דעת מה מאד שמחתני בדברך אלה. והאהבה הזאת הוסיפה מכאוב על מכאוביך, ביחוד בימים האלה בהדפס ספרך הגדול על דבר אידיאל הכנסיה הקתולית. אמנם כן. נפלאים הם דרכי ההשגחה. ומדוע לא תהיה אחרית טובה לאהבה הזאת? מדוע מנע אלהים ממני את הענג הזה, אשר הייתי נכון לתת את נפשי, את כל חיי במחירו? אבל אי אפשר להאמין, כי אהבת בני כבר מתה בלבבו. לא, להבות כאלה תכֻסינה מעין רואה, אבל לא תכבינה. אלכה לי אפוא אליו ואספר לו הכל. הדעת, כי יהודי הוא, תביא מהפכה בלבבו, האהבה תגבר חילים אף יַחְשְׁבֶהָ לו לחובה קדושה. האהבה גם ההגיון הישר יורוהו לדעת, כי אין עוד דבר אשר יעצרהו משוב אל הגזע, אשר דמו נוזל בעורקיו, ואל אמונת אביו. העלמה הזאת תהיה בעיניו כמלאך אלהים השלוח אליו ממרומים להשיבו אל עמו ואל אלהיו; תהיה למלאך השלום המביא בכנפיו מרפא ונחומים לרוחי הנכאה. עיני מלאות דמעות; כמעט שאינני רואה מה לכתב. האֹשר, אשר אחזה לי בדמיוני גדול יותר מדי. ברוכה תהיה לי, רחל בת יעקב, וברוך יפיך, בתי היקרה! מה מאֻשרה אתְּ, כי נפל בגורלך להיות הפותרת את חידתי הנוראה ולהשיב לב אב אל בנו. כן, אך רחום וחנון הוא אלהי השמים. מחר הנני נוסע לו.

יום שלישי.

איככה זה יכלתי לכתב כדברים האלה? לא, אין חמלה בשמים. השמים מביטים עלינו בבוז ולועגים בצר לנו. פאול הולך ושב לאיתנו, אך לב קרח בקרבו. ומה מאֻשר הוא האיש אשר יוכל להתאכזר כמקרה האכזר! באתי לו. ואשב במרכבה, אשר נשאתני מהר לארך הגשר הידוע לי אל מעון פאול והנה תהלוכה נוראה עצרתני בדרך. נושאי סבל אחדים נשאו גוית עלמה צעירה, אשר התנפלה ממרום הגשר למצולות הנהר המכוסה זעיר שם בקרח. למראה הזה נפעמתי מאד ולבי נבא לי דבר מר. ובטרם הספקתי עוד לפתח פה, והנה איש זקן לבוש בגדים ארוכים, עיניו הפיקו יאוש נורא וזקנו הלבן והארוך מתנופף ברוח, התנפל על הגויה המתה ויסר את הצעיף מעל פניה, אז נגלו לעיני פנים חורים ונעימים מאד; ומפי הזקן האמלל התפרצה נאקה איומה, אשר תצלצל עוד באזני. כרגע נאנק דם ויחבק את הגויה בזרועותיו רגעי מספר; אחר קם ויבטא בשפתיו איזה מלים עבריות בקול פולח לבבות ויקרע את בגדו ממול פניו, וישב ויכסה את פניה. התהלוכה התנועעה ממקומה והאב האמלל הלך הלוך ובכה תמרורים אחריה. ולחישה קלה עברה מפה לפה: “רחל בת יעקב”.

מוצאי שבת.

היום בבקר הלכתי לבית הכנסת. כמעט שגליתי את ראשי בבואי פנימה, אך זכרתי כרגע את המקום הקדוש הזה ומנהגיו. אחד המתפללים הגיש לי טלית ואני התעטפתי בו במבוכה גלויה. התפלה עשתה עלי רשם עמוק מאד. אין מלה בפי להביע את כל אשר רחש לבבי שמה. באחת, הרגשתי כי שבתי לימי עלומי. כל השנים הרבות ומקריהן, אשר הפרידו ביני ובין הימים הטובים ההם, חלפו עברו כצל. אבי רחל התפלל תפלת ה“קדיש”. מנוחה נפלאה, אשר לא ידעתיה זה כבר, מלאה את נפשי. פאול ישן עתה. נ. צוהו לנוח עוד ימים מספר. אני קורא ספר תהלים בעברית והנני זוכר מעט, מעט פרוש המלים.

יום שני.

פאול יושב וקורא את עלי ההגהה מספרו הנדפס. היום הלכתי לבקר את אבי רחל ולנחמו. בבואי אל ביתו מצאתיו יושב לארץ. אמרתי לו כי אורח אני פה ושמעתי על דבר האסון אשר קרהו. נדבתי חמש מאות רובל לבית הכנסת. כל בני העדה נרעשים ופיהם מלא תהלת היהודי העשיר, אשר בא הנה מאחת מערי השדה. לאשרי אין כל פחד לנגד עיני פן יוָּדע לפאול כל אשר אני עושה. הוא כלוא במעונו כאסיר בכלא ואני ונ. שומרים עליו חליפות.

יום שלישי.

זה עתה שבתי מאספת החברה ל“ישוב ארץ ישראל”; אלי! מה נעלים הם האידיאלים הממלאים את הלבבות ההם. אלה הם הלבבות אשר יֵאָמַר עליהם, כי מלאים הם אך תוך ומרמה. הלבבות האלה פונים אך אל המזרח כפנות המחט המַּגְנֵטִי אל הציר. ומה רבה דאגת בני העליה לאחיהם הקטנים! ומה רבה התפעלות נפשם בהוָּעצם יחד להביא את אחיהם האמללים אל המנוחה בארצות אחרות, ולכל לראש במרכז חיי היהדות ונשמתה, בארץ הקדושה! ומה רבה שמחתם בהכפילי בפעם אחת את הכנסות החברה! ראיתי גם את הדמעות אשר נוצצו ביעינהם!

הוי, אחי האמללים!

עיר א. יום ראשון.

זה כשנה אשר סגרתי את הספר הזה ולא כתבתי בו אף שורה אחת, ועתה אחרי עבר ימי מנוחת נפשי, הנני שב אליו שנית. פאול הטיל עוד הפעם סער בחיי השלוים. זה לי אחד עשר חדש, אשר אני יושב פה במעוני הקטן והיפה, בית של שתי דיוטות הנשקף אל חֹף הים, ורבי יצחק והמשרתת העבריה הם כל בני ביתי. והנה כל עוד יכלתי לשפך שיחי באזני הרב הישיש, אשר רעב ללחם מחסר פרנסה, בהביאי אותו אל ביתי, כל הימים הטובים ההם לא מצאתי חפץ בך, ידידי הנאמן מאז. אך היום בא פאול הנה לבקרני ויקרע את העור אשר נקרם לאט לאט על פצעי לבבי, והפצעים האלה יזובו וידוו מאד. את הרב מהרתי להוציא מביתי לבל יראה לעיני פאול, ולו גם היה עמי לא יכול להרגיש את כל אשר אני מרגיש במצבי הנורא הזה. אלהי ישראל לבדו הוא יודע את מכאובי בהיותי אנוס לכחש בו, להסתיר את אמונתי מבני. אמנם לא ירבו עוד ימי שבתו עמי; עוד מעט והגיע ראש השנה עם כל החגים והצומות. אך כאיש אשר מרגלי חרש יארבו לו מסביב כן היה לי פאול הפעם, ואני ירא מאד פן יִוָּדַע על ידו, כי אינני את אשר יחשבוני פה פקידי המקום. אולי טוב היה לי לעזב את העיר הזאת ולשוב אל הכפר. לא, שם אהיה אנוס ללכת אל בית תפלתם, כי הכפר קטן מאד. לא כן פה, בעיר הגדולה וההומיה הזאת, מי ידעני ומי יכירני? טפה קטנה אני בים הגדול הזה.

הלילה אדע מה הנה החדשות אשר הביאוהו הנה. פאול מלא שמחה וגיל, והוא משתעשע בחדשותיו הנסתרות כאשר ישתעשע ילד בצעצועיו החדשים. הוא מתרפק עלי כל היום ודבריו מלאים רמיזות אשר לא אבין פשרן. הוא מחכה עד הלילה, כאשר תכלינה רגלי המלחים והאכרים הרבים מן החוף, ואז, בשבתנו יחד במנוחה בחדר עבודתי, סִגַּרותינו בפינו ועינינו נטויות אל הים המוּאר בעששיות למאות, אשר על תרני האניות, יגלה לי את סודותיו. מובן, כי טובות הן החדשות אשר בפיו. – אלי שבשמים, חוס נא ועזרני, ירא אני מאד את חדשותיו הטובות. חדשות, אשר נשאוהו מעיר ג. הנה, אשר יוכל להודיעני רק מפה לאזן, צריכות להיות נוראות מאד. יתן ה' ועבר עלי הלילה הזה בשלום.

מה מוג־לב הנני! האם לא חלטתי זה כבר בלבבי כי פאול ילך לו בדרכו, ואני בדרכי? ומה הנה אפוא השנויים, אשר תבאינה חדשותיו בחיי אני? חלילה לי מהודיעהו כי יהודי אני עד רגעי האחרון, בהשיבי את רוחי אל האלהים בקריאת “שמע ישראל”. כן החלטתי בבואי הנה. פאול עשה לו שם כסופר בשאלות הדת, ואם אודיעהו את האמת אעציב את רוחו והועל לא אועיל לו במאומה; ומה גם אם אודיע גלוי לכל את יהדותי אמיט עלינו רעה גדולה, וכל תקותיו תכלינה בעשן. יוכל היות כי הטעמים האלה הם אך כסות עינים לרפיון רוחי, ליראתי מפני הענש הנכון לי; אבל הטעמים האלה אמתים הם. הה, אלי! המעט ממני הענש הקשה, אשר לא אוכל לשפך שיחי לפניך ביחד עם אחי בני עמי? כן, אין דרך אחרת לפני בלתי אם להשאר פה ולשמר את אמונתי בצנעה. הדעת כי בתוך בני עמי אנכי יושב תתן מנוחה לנפשי. הנה אנחנו פה יותר מרבע למספר תושבי העיר. הדירות ויתר צרכי החיים יקרים פה מאד, אבל אנחנו עושים חיל בכל מקצועות המסחר וחרשת המעשה וחיים ברוחה. אני שולח את נדבותי לעניים על ידי רבי יצחק, אבל מעטים הם האנשים הדורשים עזרתי. אני מתענג למראה בתי הכנסיות היפים, אף כי לא אערב את לבבי להכנס בהם. כן, אך טוב לי פה. ולמה זה ארגיז את מנוחת נפשי לרגלי בקור בני. פאול יגיד לי את חדשותיו, ואני אברכהו, הוא ישוב מהר אל עיר ג., ואני אוסיף לחיות באשר חייתי פה. כן, הכל יהיה כשהיה.

יום שני, בחצות הלילה.

לא, לא יוכל עוד להיות כשהיה. עוד צעד אחד נשאר להפריד ביני וביניו לנצח. פאול חפץ בזאת.

כאשר חשבתי כן היה. בערב ישבנו שנינו לפני החלון. הערב היה נפלא בהדרו ורוח קל וקריר נשב על פנינו מן הים. הפנסים האירו את כל החף והכוכבים התנוצצו ברקיע התכלת הכהה. אולם כאשר פתח פאול את שפתיו עמי ויספר לי את “חדשותיו הטובות” נהפכו פני כל הככר ללהבת שלהבת גדולה בעיני. הוא התחיל לספר לי את ספורו באריכות מפרטת ויודיעני גם את אשר ידעתי מכבר, כי הצליח מאד בספרו, אשר בֻּקַר בכל עתוני הדת היוצאים באירופה, ונדפס בארבע תוצאות בשנה הראשונה, וגם תֻּרְגַם גרמנית ואיטלקית. כי נקרא לבוא לעיר ג. ועבודתו הספרותית עשתה לו שם גדול. אז בא אל החדשות הנכבדות – כי הציעו לפניו להיות עורך העתון * * *, העתון היותר גדול בעיר ג.!

כרגע הבינותי פשר הדבר הזה וכמעט התעלפתי מפחד לבבי. פאול יערך וינהל את העתון האנטישמי הזה, פאול יכתב מדי יום ביומו מאמרים מלאים רעל על היהודים עם חרמו והסית בהם את ההמון להשמידם ולהאביד כל זכר להם. פאול ינהל ויפקח על זרם החרפות והגדופים, אשר ישפך העתון הזה יום יום על ראש אחינו האמללים על לא חמס בכפם. הפחד אשר הגה לבבי בקראי לפני שנה את מאמרו, נפל עלי שנית וירעישני עד היסוד בי; אך בכל מאמצי כחי התאפקתי מהביע את סערת רוחי כרגע. אף חפצי הצליח בידי לשים מסוה על פני ולאסר את המלחמה מצד אחר.

– פאול קראתי אליו, – אך איש מאשר אתה. – ובשפתי קרח נשקתיו על מצחו. הוא ראה כי מתרגש אני; אך לא התפלא על זאת מאומה.

– כן, ענני, – איש מאֻשר וצולח הנני. זה דבר גדול. מעטים הם האנשים אשר הגיעו עד הלום בשנת העשרים וחמש לימי חייהם.

– אם כן אפוא, איככה תאמר לערוך את העתון? מה הם השנויים אשר תעשה בו? שאלתיו.

– עלי לנהל את העתון מבלי לשנות את רוחו ומגמתו בכלל, ענני, – אך כמובן בשנויים לטובה.

– אקוה כי אחד השנויים הטובים יהיה להסיר ממנו את תעלולי האנטישמות³, אשר מלאו את עמודיו עד הנה.

פאול הביט בי בתמהון.

– חלילה לי מזאת. המוציאים התנו עמי בפרוש לשמר את רוחו ומגמתו. אף הזהר הזהירוני מהיות רך כקנה, אך להוסיף אמץ בדרך אשר סללו לעתונם, כי על כן הם משלמים לי שכר טוב מאד. כן, אך פה יכירני מקומי ומה לי עוד?

– ההיה עלי להגיד לו תכף, כי לא יוכל לעשות כדבר הזה, יען כי גם הוא – יהודי? לא; את זאת, חשבתי עם לבבי, אגיד לו אחרי ראותי כי אין כל עצה אחרת.

– ואתה קבלת את המשרה הזאת? קראתי באנחה עצורה.

– מובן הדבר, כי קבלתיה, אבי. ההיה עלי לחכות עד אשר ימצאו איש אחר במקומי?

– אני חושב, כי טוב עשית להועץ עמי בראשונה.

– מעודי לא שאלתי בעצתך על דבר עבודתי, ולמה זה היה עלי לעשות זאת הפעם? קרא בתמהון.

– והמשרה הזאת תתן לך מצב בטוח בחיים, הלא?

– בוַדַּי. ועל כן קבלתיה, אף חשבתי כי תשמח על הדבר הזה.

– על כן לא היה לך לקבלה.

– לא אבינך הפעם, אבי.

– שמעני אפוא, יקירי, – קראתי אליו בחבקי את צוארו בזרועותי. – מלחמת הקיום, אשר נלחמת עד עתה, היתה רק מלחמה לשם מלחמה, כי לא ככל חבריך הצעירים הנך גם אתה. ההצלחה האירה פניך אליך; טוב אפוא. אבל בהגיע התור לקבל את הפרס, עליך למשך את ידך ממנו ולהשאירו לאלה הנצרכים לו. מלחמתך היתה רק צחוק, אשר נתתיך לענות בו. אתה עשיר.

– עשיר?

– עשיר! כמעט כל ימי הייתי איש אמיד. יש לי אחוזות אדמה בכל חלקי ארצנו הגדולה; יש לי מניות רבות בכל העסקים הגדולים והמצליחים בארצנו. הסתרתי ממך את הדבר הזה, למען אשר תתענג אחרי כן יותר בהודע לך האמת.

– עשיר? שנה בתמהון. – אח! מדוע לא ידעתי זאת מקודם?

– לו ידעת זאת, בני, לא קנית לך דעת החיים, לא רכשת לך את נסיונותיך, פאול יקירי. אבל עתה עבודתך נגמרה, או יותר נכון, עתה תתחיל את עבודתך האמתית. עתה, בהיותך חפשי מעֹל קשה, מעבודה מוגיעה כעריכת עתון יומי. יכול תוכל לכתב את ספריך במנוחה ולהביע בהם את הגיונותיך ודעותיך מרב טובה ומבלי דאג להוצאות הדפוס.

– כן, הדבר הזה יכול היה להיות באמת אידיאל נעים ויפה מאד – בימים עברו, ענני; אחרי כן קרא ברגש: – עשיר? ואני לא ידעתי זאת.

– אבל מבלי הדעת הלא היית לאיש מאֻשר וצולח במלחמת החיים.

– לא, אבי. המלחמה היתה נוראה מאד. היו ימים אשר ישבתי ובכיתי מרה. גם הספר, אשר עשה לי שם נכבד, הוּשב לי פעמים אחדות מן המוציאים אשר פניתי אליהם להדפיסו על חשבונם, וידי לא השיגה להדפיסו בעצמי!

רגשי נחם לחצו את לבבי. האמנם הרעותי לעשות בהסתירי ממנו את מצבי.

– אבל עתה הלא תוכל להתגאות בנצחונותיך בלי עזרת אחרים.

– והזכרונות המרים; גם היו ימים –

– מה?

– היו ימים אשר אהבתי עלמה. היא מתה זה כבר, ועל כן אין מה לדבר בזה. מכשולים רבים ושונים פגשנו אז על דרך אהבתנו. לוּ היה לי אז כסף יכלתי להסירם מדרכי.

– עלם מסכן! קראתי בהתרגשות ובתמהון כאלו לא ידעתי מאומה על דבר האהבה הזאת. – סלח נא לי, בני, אם הסכלתי לעשות בהסתירי ממך את מצבך עד הנה. אך מן הרגע הזה והלאה אדאג רק לאשרך, מחמד לבבי.

– לא, קרא בהחלטת פתאם. – אחרת המועד. ידעתי כל אתה, אבי, חשבתהּ לטובה; אבל עתה אין חפץ ואין צרך לי בכסף. כבר יש לי משלי גם כסף גם – כבוד. למה זה אעזב מידי את אשר רכשתי לי בכישרונותיי?

– יען כי אני מבקש זאת ממך, פאול; יען כי אני מתחנן לפניך כי תתנני לתקן את המעֻות אשר עשיתי.

– התקון היותר טוב יהיה להשאיר את הדבר לא־מתקן, ענני בלעג קל –, אני אהיה מאֻשר רב יתר להיות עורך העתון הזה. היש לי מקום יותר טוב להפיץ את דעותי מעתון גדול ונכבד כזה? היש כלי חפץ טוב מזה להרים בו קרן עמנו למדרגה יותר גבוהה? לא, אבי, תנה את חלקי בהונך הרב לחברה העוזרת לצעירים בעלי כשרון במלחמת הקיום. אני אינני נלחם עוד. הניחני נא ללכת הלאה בדרך אשר סללתי לי בעטי.

אז כרעתי לפניו על ברכי ואתחנן אליו לעשות את בקשתי, אך הוא הקשה את לבבו כחלמיש. פתחתי לפניו את ארוני ואפזר על פניו חבילות של שטרי מניות, והוא זרה אותם לארץ. אחד השטרות התעופף בעד החלון החוצה ואיש ממנו לא הניע ידו לאחז בו בעופו.

אז ראיתי כי אך האמת תוכל אולי להשיבו מדעתו, אך אני מצאתי לטוב לנסות עוד דבר אליו בטרם אשתמש בנשק המסוכן הזה.

– שמעני נא, יקירי, קראתי אליו ברגש. – אם הוני לא יקח את לבבך, איככה תוכל להתאכזר ככה לבקשת אביך המתחנן אליך בדמעות עינים? דע לך אפוא, כי לבי יחרד מאד בדעתי כי בעמדך בראש העתון הזה תתנפל על היהודים בלי הרף –

– כראוי להם, שסע הוא את דברי.

– לוּ יהי כן. אבל אני – אני מרגיש רגש אהבה וחמלה לעם העשוק הזה.

הוא הביט אלי במנוחה כמחכה לשמע פשר דברי ואני מהרתי לעשות זאת בדבר שקר, אשר יצא מפי במבוכה גלויה.

– בימי נעורי אהבתי עלמה עבריה. מובן הדבר, כי לא יכלתי לקחתה לי לאשה, אך למן היום ההוא והלאה ירחש עוד לבבי רגשי אהבה לעמה האמלל.

– אבי, קרא אלי ברגש, – אם כן תוגה נצחת אחת לשנינו. העלמה, אשר ספרתי לך על אדותיה, היתה עבריה.

– האמנם? – קראתי בתמהון מעושה.

– כן, אבי; היא היתה עבריה. אך אני הוריתיה דעת אמונת אמת, ועיניה כבר נפקחו לאור באור דתנו. היא היתה נכונה לברח עמי, לולא חסרו לנו האמצעים לעשות כדבר הזה ולוּ השיגה ידי למלא את כל מחסוריה בארץ אחרת. אך לא ערבה את לבבה להמיר את דתה ולהשאר עמי בו., או באיזו עיר קרובה. היא אמרה לי כי אם תעשה כזאת יכֶּנה אביה נפש. אז לא נשארה לי עצה אחרת בלתי אם לבוא בברית היהדות. נקל לך להבין, אבי, כי לא יכלתי לעשות כדבר הזה, וכלימה תכסה פני להודות לפניך, כי⁴ באותה העת, אשר תקנתי את עלי ההגהה של ספרי, נטשה בקרבי מלחמה עצומה, מלחמת האמונה והאהבה, ועוד מעט ונפלתי ברשת הכפירה בת־התפת אשר בשם יהדות תכונה. נלחמתי ונצחתי. בכמה עלה לי הנצחון הזדה נקל לך להבין, אך האמונה הקדושה, אשר נולדתי בה ואשר לא על נקלה יכלתי להפרד ממנה גברה סוף סוף על אהבתי. רחל החליטה לברח עמי לארץ אחרת, אך אני ידעתי היטב, כי תסבל מחסר והיתה אמללה כל הימים, על כן מאנתי להוציא תועלת לעצמי מהתרגשות נפשה הרכה. אחרי כן שמעתי כי התנפלה בנהר ותטבע. – ודמעות נזלו על לחייו.

– אנחנו החלטנו לחכות עד אשר אאסף די כסף להוצאות דרכנו; אך הדחיה הזאת היתה בעוכרינו. באחד הימים בא אלי אבי רחל לבקרני. אינני יודע באיזה דרך נגלה לו סודנו. הוא נפל לרגלי ויגז את ראשו ויבך ויתחנן לי וישביעני לבל אחריב את ביתו, לבל אוריד את שיבתו ביגון שאולה. יהודיה – אמר לי – תוכל להיות לאשה רק ליהודי. לו אך נולדתי יהודי חשב לו לאֹשר להיות לחותן לי. יוכל היות כי בתו אמרה להמיר את דתה. אך האינני יודע כי הדבר הזה אי אפשר? לבה ישאר תמיד נאמן לאמונת אבותיה. והאמנם עורה כה אהבתי את עיני עד בלי ראות, כי אם גם דברה להיות לקתולית, חפצה אך להפיק רצוני? בבית, נשבע לי בשבועי שבועות, היא מתלוצצת ולועגת תמיד לאמונתנו. ואני האמנתי לו – אלי, אני האמנתי לו! – כי יש אשר עלו גם על לבבי מחשבות כאלה. אז נתתי לו מכתב הפרידה ושלחתיו מעל פני. כאשר עזב את חדרי הרגשתי כי נמלטתי מרשת השטן; אז נפלתי על ברכי⁵ ואודה לקדושים, אשר הצילוני מן הכפירה הנוראה.

– אבל מדוע לא הודעתני מכל זאת בעתו? צעקתי מנהמת לבי.

– לאיזו תועלת? הידיעה הזאת הכאיבה אך לבבך. הן לא ידעתי, כי עשיר אתה.

– בעת ההיא הצעת לפני תמיכת כסף! קראתי בזכרי את דברי מכתבו.

– אחרי שלא היה לי כסף די מחסורי אז, יכלתי לשלח גם לך מעט מן המעט שהיה לי. עיניך הרואות, אבי, כי המקרה המעציב הזה לא פעל על דעותי במאום. מובן הדבר כי אחרי כל אלה לא אקח לי עוד אשה; אבל בשביל זה לא בא שנוי בדעותי על היהודים מכבר, להפך, הדעה הזאת התחזקה עוד יותר בלבבי. רחל ספרה לי מכל הבלי השוא והעבדות הקשה, אשר חיתה בהם בבית אביה. עתה אין כל ספק בעיני, כי אביה סבבני בכחש ויחפא עליה דברים אשר לא כן. לולא שקרוי וכזביו, לולא שפלות נפשו הקנאית, כי עתה היתה רחל בחיים כיום הזה. על כן לא אוכל להבין, כי אהבתך לעלמה עבריה בשכבר הימים תשאר בקרב לבבך, אבי היקר, אהבה לעמה. אין כלל בלי יוצא ממנו – רחל היתה האחת, והאשה אשר אהבת – השנית. אך כבר אחרנו לשבת; אלכה לי לנוח.

אז נשק לי ויעזב את חדרי. כעבור רגע שב וישב לימיני. בת־צחוק נעימה ועצובה הופיעה על פניו החורים והמפיקים מחשבה ורגש.

– אני אכתב את שמך, אבי, ברשימת האנשים המקבלים את העתון בחנם, אמר אלי. – ועתה שלום, אב יקר.

ומה יכלתי להגיד לו? מה יכלתי לעשות? בבת־צחוק מעֻשה על שפתי הסוערות עניתיו בחבה:

– שלום, שלום, פאול יקירי!

עד יומי האחרון לא אגיד לו עוד את האמת.

יום שלישי אחר הצהרים.

הנני פותח עוד פעם את ספר זכרונותי לרשם בו מקרה־התולים, אשר היה כמאסף למקרי היום המר הזה. מרב התרגשות נפשי לבוא פאול פתאם, לא קראתי את המכתבים, אשר הביאה לי הפוסטה האחרונה. אך אחרי שבתי בחדרי שעות מספר נפעם ונדהם מן החדשות המרות, אשר השמיעני פאול הפעם, זכרתי פתאם את המכתבים. אחד מהם כתוב אלי בידי מנהל עסקי, ובו הוא מודיעני, כי בקבלו ממנו את הרשיון לעשות בשטרי המניות שתחת ידו ככל אשר ימצא לטוב, מכר את מניות אמריקה הדרומית. הנה כי כן עליתי על משכבי בלב מלא פצעים חדשים נוספים על פצעי הישנים, ובחמשת אלפים שקל רֶוַח נוספים על הוני הרב.

* * *

א. יום רביעי, לילה.

עברו ששה חדשים. אני מקבל את העתון * * * חנם אין כסף כאשר הבטיחני פאול בלילה ההוא. כל יום ויום הוא מביא לי מכאובים חדשים, כל עלה ועלה – פצע אנוש. ובכל זאת “קורא תמידי” אני לעתונו. זהו ענשי ואני נושא אותו במנוחה. אחרי דומיה ממשכה קבלתי הום מכתב מנ. א.. הוא ישא לו בקרוב אלמנה עשירה. הוא כותב לי, כי הוא מאֻשר וצולח בחיים. איש אין־לב ומאֻשר. כנראה לא יעלה גם על לבבו כי יעשיר מאד אחרי מותי. ואני הנני נכון לאשרי, למות גם היום. כבר עשיתי שלום, כאשר אקוה, לאלהים ואדם, אף כי פאול לא ידע מכל זאת מאומה. לוּ אך בא שנית לא, לא הייתי יכול עוד להסתיר ממנו את הדבר הזה. אין איש פה אשר יעלה על לבבו כי יש איזה יחס ביני ובין עורך העתון * * * צורר היהודים. עתה הנני רואה כי יכלתי לחיות זה כבר בין אחי בני עמי לולא הייתי מוג לב כארנבת. אך מפאול אני מכסה עוד את הדבר. זה הוא רפיוני האחד. נ.א. כותב לי בשולי מכתבו, כי מאמרי פאול מעוררים את הלבבות מאד. אהה, אני יודע זאת. המעטים המה שונאי ישראל במדינה הזאת הבולעים את דבריו כבכורה? האם לא ימהרו העתונים מקומיים להעתיק את מאמריו החוצבים להבות שנאה ובוז לעמי האמלל? האם לא קראתי כבר את מאמריו שנית בעתוני א.? עתה לא יפלא בעיני גם אם ישלח האספסוף ידו ביהודים. כבר היו אתמול מהומות קלות במבואות אחדים, הנושבים מאחינו. הה, לבי ינבא לי עתידות נוראות… אלי שבשמים! מה היא המהומה, אשר אני שומע?… כן; הנה היום! הנה בא! “מות ל”יהודים“!” הנה אדמו פני השמים שמה. הה, אלי! הנה הלהבה! שם מתנפלים על רבע היהודים. השמש שוקעת בדם, כאשר שקעה ביום עברות ההוא מאחרי גבעות הכפר… אָח! פאול, פאול! מדוע זה לא עצרתי בעטך, עט הרצח?… אך לולא אתה – כתבו אחרים מרורות על עמי… לא, הדבר הזה לא יצדיקני… סלח נא לי, אלי, על רפיון רוחי. רפה רוח, מוג לב הייתי למיום עזבי אותך ועד היום הזה… אינני שוה בדם הנוזל בעורקי, אינני שוה להיות בן לעמי… הנה הם הולכים וקרבים דרך הנה… חרב חדה דוקרת בלבבי. “מות להיהודים!” “מות להיהודים!” הנה אני רואה אותם עתה. אספסוף פראים, שכורים מרב היין אשר חמסו בבתי המשקה של היהודים. אל רחום! הנה גם סכינים ורובים בידיהם. הולך בראשם מנופף בידו איזה גליון של עתון וקורא ממנו דבר־מה. גם אנשי־צבא ומלחים שמה והמון אכרים פראים ופרועים. ואיה הם פקידי המשטר?… הנה האספסוף עובר מתחת לחלוני. אלי, חוסה נא עלי! הלא דברי פאול הם אשר יקראו בקול. כבר עברו, כבר עברו הלאה. אין שם לב אלי. תהלה לאל, עתה אני בטוח. אני בטוח מנפל בידי שדי שחת אלה. אך מה הבטחון הזה?!… הה, אלי! הנה תפשו את רבי יצחק, הנה הם סוחבים אותו בזקנו הלבן לארך הרחוב. הוי! עתה אכיר את מקומי – לימינו. הבה, אעורר את אחי לקום נגדם בזרוע רמה, הן לא מעטים אנו. נקומה נא על המרעים האלה ונשלם להם כגמולם. שלום לך, ספרי האהוב. שלום! הננה שב אל עמי ואלהי!