עיר N. מוצאי שבת, השעה השתים עשרה.

כן! המלים הראשונות כבר נכתבו. זאת לי הפעם הראשונה בימי חיי, אשר אני מתחיל לכתוב ספר זכרונות. האמנם אמצא לי בו נחומים לנפשי, כאשר שמעתי? האמנם יוכלו העלים החורים והקרים האלה להיות לי לידידים ורעים בקרב הימים, עד אשר אפנה אליהם כאשר יפנה איש אל רעהו האהוב, עד אשר ימלא לי הספר הקטן והדל הזה חסרון לב נאמן, אשר ערגה אליו נפשי הבודדה זה כמה? הספר הזה הכתוב שחור על גבי לבן יהיה לי לכהן להתודות לפניו. כהן כְּפָרנוּ, אשר התודיתי לפניו כפעם בפעם על כל דבר מלבד – האמת, רגז וכעס מאד, לוּ יכל לפתוח שפתיו עם אחיו החדש… מה רב מספר השקלים, אשר נדרשו לי אז להרגיע את רוחו! הה, אלי! הה, אלהי ישראל! איככה זה נהיתה, כי האיש, אשר ידע והרגיש את האהבה בכל מוסרותיה הרכים, יהיה כה עזוב, כה גלמוד במבחר שנותיו, מבלי היות לו גם זכרון אחד, אשר יקשרהו בנפש כגילו? אכן, הקללה העתיקה רובצת עלי – מוסר שדי על הבגד אשר בגדתי בעמי ואלהי. זה לי שני ימים אשר החל הרעיון המר הזה להעיק על לבבי, אחרי עבור עלי ארבעים שנות מנוחה ושכחה שלמה. הקללה ההיא מלאה את כל רוחי ונפשי חלחלה ופלצות, והיא היא אשר משכתני אליך לבקש את קרבתך, ספר קטן, להתרועע אל ה“אני” שלי מיום אתמות. – “הִכָּרֵת תכרת הנפש ההיא מקרב עמה”. כן, וגם מיתר בני האדם! ימים רבים ושנים רבות היתה לי אננה לרעיה נאמנה; ואנכי אהבת נפש אהבתיה, אבל היא היתה רק השמש, אשר הכתה את עיני בסנורים, עד אשר לא יכלתי עוד להביט אל נפשי אני; היא היתה רק המסך המבדיל ביני ובין ימי נעורי המתים. והנה השמש שקעה לנצח; המסך נפל. גם מחזה כהה לא יופיע לעיני מן העולם ההוא להזכירני ימי אשרנו. השנים ההן עם כל עליצותן ותענוגותיהן היו לתהום־תהו. אך שנות הילדות והנער קמו ותחיינה ברוחי –­ ומחזותיהן מה חיים, קולותיהן מה צלולים!..

ומדוע זה? הֲמות אננה היה בכל אלה? ואולי ימי הזקנה? האם שובי אל מחזות חיי הכפר, אחרי בלותי מחצית ימי חיי בערים הגדולות? אם מראה בתי־החמר, פני־יושביהים הקפואים הנשקפים מבין שערותיהם הסבוכות עם אדרות־השער אשר עליהם, המִּקשאות וגני הירק הגדולים עוררו לתחיה את התמונות הבהירות מערמת עפר העבר הרחוק? הן מלבד מחזיק בית־המשקה אין אף יהודי אחד במקום הזה. איך שיהיה ופני אננה כהים ומעוננים לעמת פני אמי הבהירים הנשקפים לנגדי. ואמי הלא מתה עלי זה ארבעים שנה, וקבר אשתי החליף את שלמתו הירוקה אך שתי פעמים. וּפַּאול? הנה הוא חי – אף נשקני מנשיקות פיו לפני רגעים מספר – ובכל זאת מראהו הוא רחוק, רחוק ממני – חזות־פניו – חזות־שוא; ופני אבי – מה בהירים ומה בולטים תוי החיים עליהם! אב אמלל, קצר־הדעת וחם הלבב, אשר שברתי. לאשרי לא נשאר לי זכר מבטו האחרון, מבט המות, אך יכול אוכל לתארו בדמיוני כאשר ראיתיו בימים הרעים והמאשרים ההם. עודני מרגיש את נשיקת אבי החמה על שפתי, הקרות מנשיקת בני שנשקני לפני רגע. ובכל זאת מה מאד אאהבך, בני היפה והנעים, בעל הכשרון והמאשר במלחמת החיים! הוי, מה קשה היא המלחמה הזאת לאיש, אשר ישרה נפשו בו! הבך האשם כי סוד נורא מפריד כקיר ברזל בין נפשותינו; כי קיר הברזל, אשר הכינותי בידי ואשר יחסר לי אמץ הלב או היכלת לפוצצו לרסיסים, הרחיקני מרחק רב מנפשי ולבבי ויעש אותנו לנכרים? לא; אתה הוא הבן הטוב בבנים, הנך אוהב אותי באמת. אבל לוּ נפקחו עיניך לראות, להסתכל ולחדר עמק אל מעמקי לבבי הנשחת, וראית את כל נפשי המגאלה והנתעבה! לא, לא! היה לא תהיה. האהבה הטהורה, אשר ירחש לבך הטהור אלי, היא לי הדבר הקדוש האחד אשר נשאר לי עלי אדמות. אם גם זה יאבד ממני, אם יִנָתֵּק רוחי גם מן החוט הדק הזה, אשר יחברני עוד אל החיים – תאטר נא באר פיה על גויתי, כאשר נקברה בה נשמתי בשכבר הימים. אבל האם לא יחסר לי אז אמץ־הלב למות? לא; כי אז הלא ידוע ידע פאול הכל; פאול יעשה את בקשתי האחרונה וקבָרני בין אחי בני עמי. פאול ישכר לי איש אשר יקרא תפלת ה“קדיש” בעד נשמתי – הה, אלי! לשכר לי “קדיש” בשעה שיש לי בן! – פאול יעשה חובתו, אף לבו ישבר בקרבו. אך אלה דברים נוראים! לשבר את לב בני כאשר שברתי לב אבי – – – הוי, ישמרני האל! – מסבות מתנגדות… מה זר הוא העולם! האמנם תהיה האמונה לקללה, אשר תפריד תמיד איש מרעהו? לא, חלילה לי ממחשבות און כאלה. הה, בני! בני האמלל והטוב!

יום קשה נכון לי מחר.

יום ראשון בלילה.

זה עתה קראתי את הפתיחה לספר זכרונותי. מה קלות ומה דלות הן המלים לעמת הסערה המתחוללת בקרבי. בכל זאת אני מרגיש כי ירוח לי בהוציאי את רוחי, בשפכי את נפשי העטופה בינוני על הניר. אלה הטורים המעטים כבר נקדשו בעיני; זאת ההתבודדות, זאת המנוחה השפוכה מסביב, בשבתי לשוחח עם גליונותי אלה, כבר היתה לי למקדש, אשר אשאף אליו בכליון נפש. כל היום הגיתי בספר זכרונותי. כל רגשותי הסוערים נחו מעט מזעפם, בזכרי, כי אבוא הנה ואתבונן אליהם במנוחה, ובתקותי, כי בהגיגי בהם במנוחת נפש אביאם אל חוף מנוחות. ראשית כל עלי להתודות, כי אשמח מאד על חפץ בני לשוב אל עיר הבירה ביום השלישי. אמנם מאד ינעם לי אם ישב עמי יחד ימים מספר, ובכל זאת, הה, מה ירעד לבבי להפגש עם מבטו הבהיר! מה מעיקה ומה מכאיבה הנגיעה הרכה הזאת בפצעי רוחי האנושים. מה נמאסתי היום בעיני בעשותי שקר בנפשי בעת התפלה, בבית תפלתנו הקטן. – – המון זכרונות מתים ומוזרים רחפו לנגד עיני – באויר המלא עשן הקטרת, מחזות כהים והד צלצלי קולות רחוקים, רחוקים מאד. ובעבור הסגן על פני עם הנר הדולק אשר בידו עבר כברק במוחי זכרון ילדותי, בעברי בסך עם ילדים כגילי סביב לבמה ודגלים עם נרות דולקים בידינו; ואז מלאו עיני דמעות מרות מאד. מזבח השיש, מנרות הכסף הגדולות ויתר כלי השרת הנוצצים בברק זהבם נעלמו מעיני ונתכסו כמו באד כהה. אז שרה המקהלה ונפשי שבה למנוחתה. איך שיהיה, האמונות נוסדו בעד בני האדם; והאמונה הזאת מתאמת מאד לרוח המתפללים הפשוטים והתמימים האלה הממלאים את הבית מפה לפה.

אבל מה לי ולדברים כאלה? – אני בן העם אשר הגה והורה את התורה הגדולה, תורת אחרות האל לכל באי עולם הטבועים ביון התאוות והבלי השוא; אני, אשר מים דעתי קרֹא אבי ואמי למדוני לקרא “שמע”; אני היודע כי האמונה הקתולית רחוקה מלבי! אני – איככה אוכל להסכים ולהפוך בזכות אמונות אשר כזאת? ובה בשעה הנה פאול יחזה בה חזות הכל, סמל כל הרגשות הנעלות, התרוממות־הנפש והתפעלות־הרוח היותר קדושות! אבל אני היודע ועד כי הוא מֻכה סנורים או רואה את כל הדברים באותה ההשקפה הזרה והמשונה, שעל פיה שמעתיו מאשים ומנאץ היהודים – את אחי בני ימי. הוא מאמין בתומתו בכל אשר למדוהו, ומי הורהו את כל אלה? הה, אלי! האם לא אני הוא האיש אשר הורהו להאמין בכל אלה? והוא יחשוב בלבבו, כי גם אני מאמין באמונתו? אלהי ישראל! הכזה יהיה מוסרי הקשה, כי יאמין הוא בכל לב באמונה אשר הורהו אביו הבוגד באמונתו הוא? אכן, לדבר הזה היו די סבות, אתה ידעת. ומדוע זה היו לי אז אלה המנהגים וצירימוניות המזהירים לי עתה בקסם יפים מבעד לאד הדמעות – לכבלי ברזל, לנחשתים כבדים, אשר לא נתנוני להניע יד ורגל בימי נעורי? הבאבי אם בי היה האשם אז, כי “אורח החיים”, השמם ומכסה באבני נגף, עם המון הדינים, האזהרות והמנהגים החנוטים עוררו בקרבי געל נפש לאמונתנו? הבי אם באבי היה האשם, כי הבטתי עליו כעל עריץ אכזר, בסחבו אותי מעל מטתי החמה בטרם יאיר הבקר ללכת עמו אל בית הכנסת, או לפטפט בשפתי מאה פעמים ואחת את השעורים המוגיעים אשר צוני ה“רבי” להכין ליום ההוא? מבעד לערפלי ארבעים שנה אוכל לזכר אך צל הרגשות המרים והתמרמרות הרוח, למראה כל דבר וענין, אשר נשא עליו חותם אמונת ישראל – מה מאד הרעילה אז את נפשי הדעת, כי בן אני להעם הבזוי והנתעב, כי עלי להיות תמיד ללעג ולקלס בשם “יהודי”, כי בכל שנאתי לעמי ולכל הקדוש לו עלי לקחת חלק בכל תלאותיו ולהיות בזוי ושנוא כמוהו. בכל התמרמרות רוחי עתה עוד אוכל להבין וגם להצדיק מעט את המעשה הרע ההור, את המשגה המר שעשיתי בחם נעורי.

אמנם עתה יכול אוכל לשוב לדת אבותי, להיות “יהודי” ככל אחי בני עמי, ובלי שים לב לכל הצפוי לי. כבר עשרתי, קניתי לי דעת וחכמה, אשר אִוְתָה נפשי, ועל כלם כבר חייתי. הוי, מה מאד שונה מראה החיים בתקותיהם ובפחדיהם, בכבודם ובקלונם בעיני איש צעיר המטפס ועולה לאטו במעלה ההר, ובעיני האיש היורד ונדחף מההר אל העמק? אבל הדעת כי “הכל הבל” באה תמיד לאחר זמנה; כן, גם זה הבל. די לי, כי הקרבתי פעם אחת את האמת ואת הנכוחה שבחיים בגלל חזות שוא ואחיזת עינים, אשר יקרו אז בעיני מכל יקר. לא היה לי עם מי להועץ ובקול מי לשמוע. ברחתי מבית אבי ואמר את דתי. המים הקדושים רחצו רגע מעלי את החרפה והקללה, אשר דברו בי ביום צאתי מרחם אמי, ולעיני נָגוֹלָה פתאם הדרך הפתוחה והרחבה, דרך החיים המלאים והנעימים. בפעם אחת נמסו מעל ידי אסורי החקים המוזרים, אשר עשוני ללעג ולקלס לכל נער שובב ברחובות עיר הבירה ולזועה בעיני כל אזרח אמתי. ומה מני יהלך, חשבתי אז, אם אשא שם האמונה הקתולית על שפתי אף אם לבי יֵלֵך אחריה כאשר הָלַך אחרי היהדות?… מעודי לא חזרתי לאחורי; כל חיי הקודמים נמחו מהר מזכרוני. אז יצאתי לבדי למלחמת החיים – לבדי, בלי עזרת איש ובלי תקוה לאלהים. עסקים אחדים בהבירזה, אשר נעשו בהשכל ודעת, הביאו לי הון רב. אהבתי ואהיה לבעל אשה. אַננה, פניך הנעימים היו לי לקיר מבדיל ביני ובין רגשי הנחם אשר הרגיזו את מנוחתי לעתים. כל ימיך לא יָדַעַתְּ, גם משפחתך לא ידעה, כי לא בן עמך מלֵּדה אני. החיים החדשים בחליפות תענוגותיהם כסו ויעלימו כלה את החיים הישנים עם כל תלאותיהם. וחיי נשואי הנעימים נעמו לי עוד יותר, למן היום אשר נולדת וגדלת אתה, פאול בני, פאול יקירי! אף הֵד קול לא הגיע עוד לאזני מן החף העזוב והשכוח ההוא, מלבד פעם אחת, כאשר נודע לי – לא אדע עד היום באיזה דרך הגיעה אלי הידיעה ההיא – או לבי נבא לי כי מת אבי. כל האויר נמלא פתע המון תוכחות, אשר הרעישו את נפשי עד היסוד בה. בכל השנים ההן נמנעתי בכל יכלתי מבוא במגע ומשא עם היהודים, ואם לא יכלתי להמנע מן הדבר הזה השתדלתי להמעיטו ככל האפשר. זכר האנשים ההם בבגדיהם הארכים, בפאותיהם המסלסלות, בתנועות ידיהם המשונות, והנשים בפניהן הדלים המכסים עד החצי בפאות נכריות; זכר שפתם הבלולה, ערמומיותם ומוסרם הנורא, מלאוני רגשי בוז וגעל נפש. כמו להצדיק את נפשי בעיני ראיתי בהם רק רע, רק שפלות. רק הצללים נראו לעיני וכאלו חֻברו כלם יחד הראוני מפלצת נתעבה – ואתנודד.

כן, הייתי אזרח טוב, קתולי טוב. לא נקפתי אף באצבעי הקטנה לטובת היהודים הסובלים עני וכל צרה ומצוקה; לאפס היו לי. בשבתי בסוד מרעים על כוס יין שמפניה התלוצצתי גם אני ככל חברי על היהודים ודרכי חייהם, מבלי להרגיש כי גם אני הייתי אחד מהם. ומה הם אפוא הגעגועים המוזרים המתרגשים עתה בקרבי? מה הם הרגשות – לא, אך צללי הרגש הם, אבל חזקים ומוצקים עד בלתי יכלת להסירם מקרבי כצללי המות – מה הם? מה מקורם? האם דעת צלולה, או סמני רגשות שגעון המה? האמנם הנני שוקע שנית בתקופת ילדות חדשה, אשר השיבה לתחיה את כל המחזות, אשר קפאו בקרבי בשכבר הימים, וישפכו עלי את ממשלתם? ואולי הנני נוטה למות? אומרים אמור כי מחזה שלפני יובל שנים עומד כמו חי לעיני האיש הגוע, רב יתר ממראה החדר אשר ימות בו. ואולי מות אַננה הוא אשר השאיר רקניות בלבבי, ויבואו הזכרונות הנעימים האלה וימלאוה? האמנם אור פניה הוא אשר הכני בסנורים לבלי ראות גם בעיני רוחי את הפנים הנעימים ההם – פני אבי ואמי? ומה היה לי לוּ לא פגשתיה, איך היה אז מצב הדברים? האם מהר אז הנחם למלא את נפשי הריקה? האם אמונתה העזה ואדיקותה בדתה הן אשר הרגיעו את רוחי להשלים עם כל המנהגים אשר שררו בביתי ובחיי משפחתי? העל כן ישטפו הזרמים העתיקים כל כך בחזקה, יען כי נעצרו ימים רבים באופן מלאכותי? אך מה מועיל אם אשאל לנפשי את השאלות האלה? כבר שאלתין אתמול, וגם מחר לא אחכם יותר, אין איש אשר יוכל לבקר ולנתח את רגשותיו, ואף כי אנכי. מבלי יכלת לצלול במעמקי נפשי ובחקר תהומה, להיות מרוצה אם אך פניה ממעל נראים כשוקטים. ואולי פאול הוא המקים את הסערה, אשר הכתה גלים בנפשי? איך שיהיה ואני שמח במצב כזה יותר מקפאון המכסה בירוקה של חלודה. כן, מאז שמנו את גוית אננה הקרה בקברות אבותיה, ואני ופאול התקרבנו יותר איש לרעהו, פקח הוא את עיני לראות כי עירום אנכי. האור המזהיר מנפשו הזכה המלאה לה תום ואמונה אמן הראני מה שחורה ומה נאלחה היא נשמתי בקרבי. כל חיי הם תערובה של שקר וחנופה. לו אך האמנתי מעט באשר יאמינו היהודים, אז זאת היתה חובתי – גם חובתי הקדושה – לשוב בגלוי אל עמי ואל דת אבותי. לו הייתי באמת, כאשר האמנתי באולתי, נעלה על אחי בני עמי, כי עתה מהרתי להחשב ביניהם ולהאציל מכבודי על דגלם. אחי האמללים, מכתכם אנושה מאד – ונאקתכם המרה קורעת שמים – אך לא הלבבות – זה שנות מאות, ומאין יבוא עזרכם? ואולי – מי יודע? – יכלתי להיות להם לעזר מעט, לו ישרה נפשי בי, לו נאמנה רוחי לעמי כאשר נאמנה רוח פאול לדעותיו. הה, לו היה פאול יהודי! – אלי! האמנם פאול הוא יהודי? האמנם נטל עלי לשאת גם עון האבדה הזאת להיהדות?

יכול אוכל לנתח ולבקר את רגשותי, להשליך שקוצים על נפשי, למלא פי תוכחות על דרכי הרעים, להטיל ספק אם רוחי נכונה בקרבי; אולם דבר אחד ברור אצלי כשמש בצהרים: בל לבי ונפשי הנני נכסף, הנני מתגעגע, הנני מתאוה – והתאוה הזאת בוערת בי כאש – לשוב אל אמונת ילדותי. מה מאד ינעם לי לשיר את המלים העבריות אשר נשארו עוד בזכרוני ושפתי תמללנה אותן ברב עמל! אני מתאוה להתפלל יחד עם אחי, לשבת עמהם בבית הכנסת, לשמע בשבתם אל השלחן להגות בתורה, לאכל ולברך עמהם, לקחת חלק בששונם ויגונם ובתלאותיהם ותענוגותיהם. יכול אוכל לצחק כחפצי, אבל לבי מלא תאוה יזה לקשר את התפלין על ידי ועל ראשי, להתעטף בטלית ולהתפלש בעפר לפני אלהי ישראל; כן, ללבש גם את הבגדים הארכים והמזהמים, אשר לָעַגְתִּי ואבוז להם תמיד ולגדל גם את פאותי כמוהם. אולי החפץ הזה הוא רק פרי התרגשות הנפש, אבל החפץ הוא אדיר כל כך עד בלי יכלת להתנגד אליו, ואני אנוס להוציאו לפעולות; גם הרוח מסביב לי יפוח בתשוקה עזה; הוי, מי יגיד לי מדוע אטֻלטל ככה בסערת נפשי?

יום שני בלילה.

פאול הלך לו אל חדר משכבו לישן ומחר בבקר יסע לו. – איזה דבר קרה פתאם, אשר הניעהו לשנות את דרכו ותחת לנסע לעיר ג. הוא נוסע שמה. הנה הוא ישן עתה שנת הנער מלאת־התקוה וגילת־תם. הה, הדבר אשר ימלא את לבבו שמחה וגיל ימלאני…; אך אכתב נא כל אשר קרה. היום בשבתנו יחד לארוחת הבקר קבל פאול מכתב, אשר קראהו בתרועת גיל ותמהון. “ראה נא, גם ראה, אב יקר”, קרא אלי בהושיטו לי את המכתב. קראתיו בשים לב ואתאמץ להבליג על רגשותי ולקחת חלק בשמחתו. זה היה מכתב ממוציאי־ספרים ידועים לשם בו., אשר הציעו להדפיס את הספר על דבר הכנסיה הקתולית אשר חבר פאול וישלחהו אליהם בכתב־יד.

– הנה כי כן, אבי, – קרא אלי, – הספר הזה יהיה כרעם ביום בהיר לכל התיאולוגים אשר ביתר כנסיות האמונה הנוצרית.

ההערה המרה, אשר הגה לבבי ברגע ההוא, לא עברה על דל שפתי, ותחתיה שאלתיו:

– אבל מדוע לא הגדת לי מאומה על דבר חבורך עד עתה?

הוי, אבי! יען כי לא חפצתי להדאיב את רוחך. ידעתי את אהבתך העזה אלי, ולו אך ידעת את הדבר הזה לא חשכת נפשך מכל עמל ויגיעה להמציא לי כסף למען אוכל להדפיס את הספר על חשבוני; ומה מאד נעצבת אל לבך לו נכזבה תקותי, ואני חפצתי כי תקח חלק בשמחתי – כיום הזה. זה לי שנתים ימים אשר חפשתי לי מוציא לספרי זה, אשר חברתי כשנה לפני מות אמי, נשמתה תתלונן בין נשמות הקדושים. ועתה הנה פרי עמלי ושכרי נכון לפני. ופניו החורים הזהירו ועיניו השחורות הבריקו בגיל ועליצות נפש.

ואמנם היטיב פאול לעשות, כדרכו תמיד. ואני אך טוב עשיתי בהסתירי ממנו תמיד את מצב רכושי; הדעת, כי אין לו על מי להשען, אמצה את לבבו ותכשירהו למלחמת החיים בכח כשרונותיו הטובים. המעט ממני כי מנעתיו מעֹל היהדות הקשה, אשר העיק על ימי נעורי אני? אמנם עד עתה לא הצליח עוד כמוני. ספרות הארץ בערי השדה לא תפזר שושנים על דרך סופריה; אך פאול מרוצה בתמימותו גם בנצחון קל ערך. ומה הנה החדשות אשר גלה בספרו כי תוכלנה לעורר את הלבבות? מובטחני כי לא המציא אבק שרפה.

קול פאול נפסק פתאם בראותו אותי שקוע במחשבות; אך כעבר רגע הוסיף בחומו:

– ספרי זה יעורר את הלבבות. בו אספתי המון ראיות חדשות, גם מן הברית החדשה, גם מדברי הימים, המוכיחות בעליל כי אין כל יסוד ליתר הכנסיות הנוצריות מלבד הכנסיה הקתולית.

– האמנם? – גמגמתי במבוכה קלה, – ובאמת מה היא הכנסיה הקתולית?

פאול הביט אלי בתמהון.

– כַּוָּנָתִי – מהרתי להוסיף – מה הוא המושג שנתת על אדות הכנסיה הקתולית?

– המושג? קרא פאול. – אני חושב כי כונתך איככה הוכחתי, כי מושג האמונה הנוצרית התגשם בכל מנהגינו ובסדרי עבודת האלהים השוררים בכנסיתנו? – ובטרם הספקתי עוד לענותו הציע לפני שורה ארכה של ראיות והוכחות שונות, אשר לא יכלתי לשמוע במנוחת נפש לולא חשבתי אחרת בעת ההיא. נער מסכן! הנה זה החמר המעוך מרב משמוש, אלה הפלפולים המסובכים הם אשר הוגיעו את מוחך כל הימים – –

פאול מדבר בלי הרף, ואני, מבלי שמע את דבריו, מנענע לו בראשי לרגעים לאות הסכמה להוכחותיו. אך כאשר קרא בהמשך דבריו: “ואנחנו עודנו סובלים בקרבנו את הכופרים, את היהודים קשי הערף, הקוראים אמונה לאי־אמונה והטובעים בחלאה, ביון כל רשע כסל וחמס” קראתיו אליו:

– לא כל היהודים, פאול!

– לא, אולי לא כל היהודים טבעו בחלאה, – הסכים לדברי בצחוק־התול! – כי רבים מן הנבלים האלה ישכנו כאצילים בהיכלי תפארה. רבים מהם אינם גם יהודים. גם ספרותנו מלאה כבר את העלוקות האלה המוצצות דמי אחינו הישרים בלבותם, ויש אשר התנשאו גם לערוך עתונים מקדשים לעניני הדת הקתולית. האמינה לי, אבי היקר, כי הלבלרים היהודים האלה, אשר תקעו כבר יתדם בכל מקצעות הספרות, הכאיבו לא אחת את לבבי ויביאוני לידי תוחלת נכזבה.

זאת לי הפעם הראשונה לשמע דברים, אשר לא פללתי לשמעם מפי פאול. דבריו אלה הפיצו אור על המלחמות אשר נלחם כבר בדרך החיים ואשר נמנע תמיד מדבר עליהן באזני. אז עלה על לבבי: אולי לא טוב עשיתי בשלחי עלם לא־נִסָּה כזה למלחמת החיים, לישר לפניו את הדרך ככל אשר יוכל. אך איככה יכלתי לראות מראש כי יהיה לסופר וכי יסבול גם קלון מסופרים יהודים העולים עליו בכשרונם וכי תגדל שנאתו לעמי?

– אבל הן גם סופרינו אנו – עניתיו אחרי דומית רגע, – לא כולם הם קתולים נאמנים.

– אמנם כן, – הסכים לי באנחה. – אבל במי האשם אם לא באוניברסיטות? תחת להחרים את כל ספרי הכפירה בכל האידיאלים הנעלים אשר חרת עמנו על דגלו הרם, ירשו להגות בספרי ספנסר, טֶן, קרל מרקס וכל מין וכופר המרעילים ומשחיתים נפש ורוח. אבל בוא תבוא ריאקציה. ריאקציה, הוסיף ברגש, אשר ספרי זה יחיש את בואה.

עוד מעט מלאתי פי צחוק על חלומותיו ועל דבריו, לולא התעורר בי החפץ לבכות. חסידות פאול הרגיזה את נפשי עד היסוד בה. האם יען כי נפשי אני נקעה מאמונת בני וכל אידיאליו, או יען כי מעודו לא גלה לי עוד את מבטו הצר והשקפותיו הנבערות באופן בולט כזה? אינני יודע. אך זאת אדע, כי רגשי חמה בערו בקרבי בכל עז.

– ואיככה זה ידעת כי תבוא ריאקציה? שאלתיו.

– הגואל לא יעזוב את הארץ בידי מרעים לארך ימים, – ענני בבטחה. – אף גם ישנם כבר סמנים המוכיחים כי תורת בעלי־החמר לא תמלא את הנפש. הביטה נא אל ל. נ., אשר שב אל חיק האמונה, אחרי אשר הרחיק ללכת בשדה המדעים ותורת החיים; אמנם אין לכחד כי אמונתו הבנויה על יסודות המדע רחוקה עוד מרחק רב מן האמונה הטהורה, אך כבר עמד על הדרך הנכוחה המובילה אל מקור החיים. אבל, אב יקר, מה זה היה לך כי לא אכירך במעט היום? שאל פתאם וישם את ידו על מצחי החם. – קצת חולה אתה היום. – וישקני. – הבה אמלא לך עוד כוס תֵּה, קרא ויקח את כוסי וימלאנה.

גמעתי מכוסי גמיעות אחדות בלי חפץ, אך לבלי אשיב את פניו ריקם, והתאמצתי להסתיר את סערת רוחי ככל אשר יכלתי.

– אבל מדוע תתמרמר ככה נגד היהודים?

– ומה זה עשה אותך פתאם לסנגורם? – ענני בהתרגשות רוחו.

– מתי למדתי עליהם סנגוריה? – שאלתיו.

– סלח נא, אבי, ענני בנעימות. – מובן כי הדברים האחדים אשר דברת בזכותם נאמרו אך בדרך וכוח, למען אברר לך יותר את ראיותי. אך אגידה נא לך את האמת, כי יקצר רוחי לשמע אף מלה בזכות העלוקות האלה, אשר מלאה ארצנו אותן. כל אזרח נאמן לא יוכל לבלי תעב ושקץ אותם בכל לב ונפש. הלא תעב יתעבו את דתנו הקדושה, אף יבוזו לכל אדיאלינו! הם משתמטים מכל חובות האזרחים; הם חיים רק לנפשם ומביטים עלינו כעל שללם הטבעי; אכרינו נהרסים ממצבם על ידי בתי־משקם, והפליטה הנשארת תפל בידי המלוים ברבית המוצצים נטפי דמם האחרונים; ועל כל אלה פשטו בנכליהם כילק על כל כפרינו ובערמתם ונכליהם יכניסו את רעל הכפירה בלב האכרים התמימים. הם כלם זרע מרעים, בוגדים וערומים כנחשים. האמינה לי, אבי, כי כבר נתַנו להם רחמים יותר מדי!

– לא, רחמים לא נתנו להם כלל – עניתיו, – הם היו למה שאנחנו עשינו אותם. מי כלא אותם במעונותיהם הצרים ובמרתפיהם המלאים רקבון? הם עובדים במוחם, ואתם – ואנחנו – מאשימים אותם על אשר לא עבדו בידיהם. הם עובדים בידיהם ואנחנו מנַשלים אותם מעל האדמה אשר הרטיבו בזעת אפם. הלא זה הוא משל הזאב והכבשה לאזופוס.

– אמנם כן, אבל, – קרא פאול – ביהודי נוכל לבטח תמיד כי ידע לדאג לנפשו; ערמתו היא ערמת השטן. כל זמן אשר לא יתבולל בעמי הארץ ישאר היהודי תמיד ישמעאל של העולם החדש: “ידו בכל ויד כל בו”.

– ואהבת לרעך כמוך, – קראתי במהירות.

– אמנם כן, קרא פאול. – אבל היהודי צריך להכרת מקרבנו כאשר על הנוצרי לנקר את עינו החומדת כדבר הגואל¹: “ואם עינך הימנית תכשילך נַקרה והשליכה ממך”. בראותנו כי התולעים האלה משחיתים כל חלקה טובה במלכות המשיח עלינו להשמידם ולכלותם לאֹשר עמנו וכל האנושיות כלה.

– תולעים, אמנם כן! – קראתי בחֻמִי, כי לא יכלתי עוד לעצר ברוחי. – ומה אתה יודע על דבר התולעים האלה אשר תדבר על אדותם כל כך בבטחה? מה תדע מחייהם הפנימים, מטהרת חיי משפחתם, מכל התלאות והמצוקות, אשר ישאו ויסבלו בדומיה? החדרת אל תוך לבבם וראית את התמימות היפה השוררת בחייהם? את אמונתם הפשוטה באלהיהם מגנם ומצילם, אף כי תחשב בעיני אחרים להבלי שוא, את חרוף נפשם בעד בני ביתם, את אהבתם לדת אבותם, את חגיגות מועדיהם וצומותיהם, את האחדות השוררת בין איש לרעהו, את חייהם הפשוטים ותשוקתם הכבירה לכל דבר חכמה ומדע, את עבודתם הקשה בשביל רֶוַח של פרוטות אחדות, ואת אמץ רוחם לשאת בדומיה את כל התלאות, הקלון והבוז? – הרגשתי כי עוד מעט תפרצנה דמעות מעיני ואעזב את השלחן.

פאול הלך אחרי אל חדרי בתמהון. גם אני בכל סערת רוחי התפלאתי על אשר נואלתי לדבר באזניו כדברים האלה.

– מה זה היה לך, אבי? – קרא בחבקו את צוארי בזרועותיו. – למה זה לך להתעבר כה על ריב המשפחה הארורה הזאת בדברים אשר לא שמעתים מפיך מעודי?

– אמנם כן; ומה בכך? – גמגמתי בלשוני בהתאמצי למשל ברוחי – בכל אופן התמונה, אשר תארתי אני, נעלה מאד ביפיה, כאשר תעורר געל נפש התמונה אשר תארת אתה. אני חפצתי רק להגיד לך כי גם הם אנשים כמונו.

– הוי, הלא על זה יכאב לב כל איש ישר, כי אנשים כמונו יפלו כה עמק. אבל מי הגיד לך את כל המעלות הנפלאות אשר יחסת לעם לא־היה זה.

– איש לא הגיד לי זאת.

– אם כן אתה בראת אותן בדמיונך. הַ, הַ, הַ! – הביע בצחוק עלז. הצחוק הזה היה כחרב ללבבי וכקיר ברזל ביני ובין פאול; אך אני הבלגתי על סערת לבבי ובת צחוק מְעֻשָּׂה עברה על שפתי, ופאול שב אל חדרו בלב שמח.

עוד פעם נפגשנו יחד לארוחת הצהרים ואחר לארוחת הערב, אך פאול היה מלא תקוה וגיל על דבר ספרו ואני שקוע במחשבותי הנוגות עד בלי יכלת לחדש את הוכוח. אך זאת ראיתי ונתון אל לב, כי גם הקדושים אשר היו בארץ לא זרו מאהבת עצמם; וגם מבעד לדברי פאול והתרגשות לבבו על הרעה אשר יביאו הסופרים המהרסים בספריהם המלאים כפירה לכל האידיאלים הנעלים של האמונה, ראיתי את השטן ההוא מרקד בכל נולותו. ואשר לספרו הנני בטוח כי אם אך נערך בסגנון הדברים אשר דבר באזני ימציא לו, לפחות, המון קוראים.

אבל את מי טפחתי ורביתי? – בן צבוע ומתחסד!

וככל אשר יוסיף הוא להתחסד כן תערג נפשי לשוב לדת אבותי הפשוטה והרוממה, אשר מבעד כל החקים והמנהגים הרבים והשונים יראה כל איש אשר עינים לו לראות ולב להבין ולהרגיש, את רוח האמונה הגדולה בפשטותה והרוממה בעֻזָה ותקפה שבה עד אשר כל הסערות והזועות המתחוללות עליה לא תעצרנה כח להזיזה ממקומה. הרוח הזאת התגשמה בבשר, למען אשר תראה לעיני האדם ותחיה בו; והרוח עם הבשר היו ליציר אחד נעלה ונשגב לבלי הפרד, כאשר לא תפרד המנגינה מן הקול והאהבה מן העינים.

אך יסע מחר פאול לדרכו אעשה לי תכנית לחיי העתידים. ספרו יביא לו בלי ספק תהלה ואֹשר. אבל מה בצע לי בכל אלה? לחיות כאשר חייתי עד עתה לא אוכל בשום אופן. לחיות חיים רקים² מבלי עשות מאומה לעמי, לא בקולי ולא ברכושי, לשבת פה בודד וגלמוד בכפר הנרדם הזה, רחוק מחברת אנשים, מוזר לאחי בני עמי, לתלאותיהם ולתקותיהם – הלא נבחר המות מחיי־מות כאלה. כן. אבל היכול אוכל לחבר את חיי העתידים אל חיי הנער? היכול אוכל לשוב רגע אל החוף אחרי אשר סחפוני גלי החיים ויטלטלוני הרחק, הרחק מאד זה שנות ארבעים? איככה יוכלו אחי להושיב נחש כמוני בחיקם? ויהי מה, אבל בוא יבוא הקץ לחיים כאלה! הנה ברגע הזה תרעשנה באזני תוכחות מרות; ובעוד רגע בהניחי את עטי מידי ללכת אל חדר משכבי להתהפך על מטתי עד אור הבקר, מבלי יכלת לתת שנה לעיני, עלי להדליק נר בטרם תכבה המנורה. כי אם אשאר רגע באפלה יבעתוני חזיונות נוראים וצלמי פחדים ימלאו את האויר אשר מסביב. ברקים ורעם קולות מעולם ילדותי המלא קסמי נֹעם בלולים בבלהות מות, פני הורי המתים, שברי אנחות והדי בכי מר, יללת הרוח בין עצי “בית החיים”, קול החזן השר נגינה עצובה המלאה שברון־לב ויאוש נפש מרה, והקול שר ובוכה, בוכה ושר… המית ה“חדר” הצר שתלמידים אחדים ממלאים את כל פנותיו, קול ה“רבי” המבאר לנו את שעורו המַלְאֶה, מכת האבן אשר השליך בליסלב הקטן במצחי על אשר “הרגתי את המשיח” – לא, עורקי לא יעצרו כח לשאת את המחזות ואת הקולות האלה.

בכל ימי חיי הייתי בודד לנפשי ומוזר לכל הסובבים אותי; לבי היה סגור ומסוגר תמיד, איש לא ראה ולא ידע מסתריו ומצפוניו – אף לא אננה; אבל עתה עלי לגולל את האבנים הכבדות המעיקות על נפשי בטרם אמות, עלי לגלות את כל נפשי, את כל לבבי – ולנפש חיה כמוני, יען כי הגליון המת הזה, הנני רואה, לא יועיל לי מאומה.

מוצאי שבת.

זה כשבוע ימים עבר מיום כתבי את הטורים האחרונים, ועתה הנני שב שנית אל עַליך, ספרי ורעי. אמרתי לגשת אליך אתמול בלילה, אך פתאם זכרתי, כי ליל שבת הוא. אני שומר את השבת מחללו. גם התפללתי איזה שברי תפלות, אשר נעורו בארח פלא בזכרוני, ולא עשיתי היום כל מלאכה. נזהרתי גם מהבעיר אש בתנור, אף כי כל יצורי רעדו מקור, ומנוחה נעימה מלאה את נפשי.

פאול הודיעני כי כבר גמר את הענין עם המוציאים בו., וכי תקוות טובות נשקפות לו מן הספר הזה. מובן כי השמועה הזאת שמחתני מעט, כי סוף סוף הלא אתגאה בפאול. והעלם הזה הלא יכול להיות רב וגדול בישראל! כנראה יוציאו המוציאים האלה גם עתון חדש ופאול יקח חלק בעריכתו בשכר הגון אשר יספיק את מחיתו. הנה כי כן ישאר חדשים מספר בו. לשים עין על הדפסת ספרו. הוא דואג כי רחוק המקום לא יתנהו לבקרני כל כך מהר, כאשר חשב לעשות לוּ ישב בעיר ג.. ואנכי אף כי יש אשר ארגיש געגועים אליו, אשמח סוף סוף על הדבר הזה, יען כי עתה יקל לי רב יתר. יום המחרת בלי פאול ינעם לי יותר מן היום הראשון הקודם. לא אלך אל בית התפלה, ואשר לשכנַי – יקומו נא זקן הכפר וסגניו, הפקיד השב מק., ואפילו המכונה נסיך ש. וישיחו בי ויפטפטו ככל העולה על רוחם. לא אוכל לשבת פה יותר משבועות אחדים, כי אם אשב פה עוד – וחליתי. ואולי לא אחלה; כבר הסכנתי עם היגון והמרירות.

ביום ראשון.

יום עצב ויאוש מר. נסיתי לקרא בכתבי הקודש, כמובן, בתרגום בשפה המדוברת פה, כי ספר עברי לא יראה ולא ימצא בביתי, והנני מסופק גם אם ידעתי לקרא עברית לוּ גם היה ספר כזה. אבל העננה השחורה נשארה. היא תעיק עלי גם עתה בכתבי את טורי אלה. כל אברי מכבידים עלי כעופרת וראשי אש לוהט. ובכל זאת ידעתי, כי לא מחלת הגוף היא.

יום שני.

לחץ לבבי לא יעזבני. היום הרביתי לטיל בשדה וביער. ישבתי בסירה ואשוט בנהר; התאמצתי לשכח הכל מלבד מראה היער ומשק הגלים. האויר לא היה קר כבימים האחרונים; אך העלים האדמדמים על האלונים לחשו לי דבר מר, עצבת וכליון. אדומה כדם שקעה השמש אחורי הגבעות. רגע הגיעה לאזני יללת זאבים, אך הם רחקו ממני מאד.

יום שלישי.

כן. כבר עבר שבוע תמים. הרופא צוה עלי לבל אכתב, אבל אני צריך לכתב את רשימותי, לוּ גם בקצרה. מה זר הדבר כי כל הרגל, גם כתיבת ספר זכרונות, מעביד את האדם ולא יתן לו מנוחה. הנה כי כן; הייתי חולה, ולאשרי חליתי בעת שגם איש בריא יבחר שבת בית. מה נֹראו הסערות בימים האלה! הרופא אומר כי מחלתי היתה אינפלוּאנצה קלה. ישמרני אלהים מאינפלואנצה קשה! ואולי טוב היה לי לבלי קום מן המטה אשר שכבתי אליה? לא! זה רעיון רע. עלי להיות נכון באמץ לב לקראת העתיד, עלי לתקן את אשר קלקלתי אני וליַשֵּׁר את אשר העויתי בידי. מה ירעד העט בידי הפעם! עתה אדברה נא דברים אחדים על הרופא. זה איש ישר וטוב לב, הוא רופא כפרנו; שוחחתי עמו פעמים ושלש בשכבי על מטתי ושיחתו נעמה עלי מאד. אני חושב כי ידידי זה איננו קתולי אדוק, כי שמעתי מפיו דברים אחדים בעניני אמונה, אשר היו בעיני טובים ונכוחים לוּ הייתי באמת את אשר הנני בעיניו, אך באזני צלצלו הדברים האלה כהתול חד. מה מגוחך היה ספורו על דבר כהן הכפר.

יום שלישי אחר הצהרים.

כנראה ירדתי ממטתי קודם הזמן ועל כן נפלתי שנית למשכב. אך מכאובים כמכאובי הראשונים לא סבלתי עוד. בימים האלה נקשרה נפשי בנפש ידידי החדש הרופא נ.; הוא הבטיחני לבלות עמי יחד הערב. עתה הנני מרגיש כי שלום בעצמי, אך לא ברוחי. דומית פאול הרגיזה את מנוחתי. זה לי שנים עשר יום אשר לא כתב לי מאומה. מה פשר הדבר המוזר הזה? אני משער כי הוא עובד עתה רב יתר מכחותיו. אלכה נא לי להכין “סיגַרות” טובות בעד ידידי הרופא. מה זר הדבר כי מחלתי תביא לי רֵע נאמן. אבל אהה! אין דבר אשר יתן לי רע, אשר אוכל לשפך לפניו את כל נפשי…

יום רביעי בבקר.

אך זה דבר נפלא! הרופא נ. הוא – יהודי; אינני יודע איככה זה נודע לי הדבר; אך דבר יצא מפיו, ואנחנו הבטנו פתאם איש בפני רעהו, וכמו ברק אור חלף על פנינו, וכרגע קראנו איש בעיני רעהו את סודנו המְשֻׁתָּף; מבלי משים חֻבקו ידינו יחד ונרגיש כי אחים אנחנו. ובכל זאת מה רב המרחק בין רגשות לבּותינו! עולם מלא מפריד בינינו! מה זר ומה נפלא הוא הקשר המאגד ומאחד לבות בני עמנו למרות השנויים הגדולים במצב, בארץ מולדת, וגם באמונה! כי זה האיש הוא כופר בכופרים; לבו רחק מאמונת אבותי רב יתר אולי מאשר ירחק ממנה לב קתולי אדוק באמונתו; ובכל זאת נפשי קשורה בו רב יתר מאשר במכרי הקתולים, אפילו באחי אננה. ספרתי לו הכל. כן, ספרי האהוב, גם לפניו שפכתי את כל נפשי, והוא לועג לי; אבל בלעגו זה הנני מרגיש יותר אחוה וידידות מאשר בתהלת איזה קתולי. אנחנו נבדלים, כן, רחוקים איש מרעהו בדעותינו; אבל נפשותינו במקורן היו לנפש אחת כשני סלעים המתרוממים מעל שטח מי הים בראשיהם הרחוקים זה מזה ומתחת יתאחדו והיו לסלע אחד היורד עד עמקי התהום. נ. לועג לתחית היהדות וקיומה, ולדעתו אין לה גם זכות הקיום. הוא מחליט, כי “העם הנבחר” נבחר רק להיות למשחק בידי מזלו הרע, מוחו מלא המון חזיונות שוא ורעיוני רוח וגמול אמונתו ותם דרכו – תלאות ורדיפות. הוא חומל עליהם כאשר יחמל גם על הכלב המשוטט סביב לקבר אדוניו וימאן לאכול מרוב עצב. ובאמת, מלבד החמלה הזאת, הלא הוא עתה את אשר הייתי אני בטרם נחה עלי הרוח החדשה. למראית עין הוא קתולי, יען כי לולא זאת לא יוכל לחיות ברוחה, אבל לבו מלא רק רגשי בוז להאכרים האמללים, אשר ימשש לעתים קרובות את מצחם הקמוט בידו הרכה. הוא מביט עליהם כעל סוג מעולה של בהמות, ועל העשירים פה – כעל סוג בהמות, שיש להם כל המגרעות והמדות הרעות של האכרים, מבלי היות להם מדותיהם הטובות. על געגועי אל היהדות הוא מדבר בצחוק ומחליט, כי הם היו רק סמני האינפלואנצה; מקור סערת לבבי הוא בגו ולא בנפש; מות אננה השאיר רושם מעיק על לבבי; עקת לבבי משכתני אל חיי בדידות, והבדידות מצדה הוסיפה עוד להעיק על לבבי. לדעתו כל אמונה היא יְלִידַת מחלת הנפש. ואשר ליהדותי הנה תנדף מחר כמוץ לפני רוח ביחד עם עקבות האינפלואנצה. ובאמת יש הרבה אֹמץ ועז בדבריו והרבה אמת במשפטו על מצב רוחי. הוא יעצני להרבות בטיולים בשדה וביער ולשוב שנית לחיי עיר גדולה. לשוב אל היהדות, להתאחד עם עַם ממשך ומרט ולקבל אמונה מתה מבלי הביא כל תועלת למי שיהיה, לדעתו, אך אולת היא, אם לא שגעון. הוא מאמין ובטוח, כי הזמן יבלה את כל האמונות השונות עד בלי השאיר להן שם ושארית, כאשר יפיח במנוחה בעשן הסיגרה אשר בפיו. אף העירני, ובצדק, כי לא אני הוא האחד, אשר בחלה נפשו באמונתו, כי רבים, רבים כאלה בכנסיה הקתולית. ואמנם, ספירות האמונה אשר יוציא ראש הכנסיה אינן אלא תכן מעציב של עוּבדות מקוימות כאלה. טוב אפוא, “צרת רבים חצי נחמה”. אינני מסכים לכל דבריו ומשפטיו, אך הוא פעל עלי לטובה. העננה השחורה, אשר הקדירה את רויי, החלה להתפזר מעט מעט – מי יודע אולי היתה באמת סערת רוחי זו אך סמני מחלת הגוף? אני מרגיש עתה כי לבי ינוח ורוחי עלז כאשר לא הייתי עוד זה שבועות וירחים. איך שיהיה, אם באמת אשוב בקרב הימים לעמי ולדתי, הנה יכול אוכל עתה, לפחות, לחשב על הדבר הזה במנוחה. אין לשכח כי לוּ גם עצרתי כח לשאת את הבוז, אשר יבוז לי פאול בכל שאט בנפשו, הנה כאשר העיר נ. בצדק, סכנה גדולה נשקפת לי בעזבי את הכנסיה הקתולית. אמנם יכול אוכל לשחד את הכהנים והפקידים; אך אם כן אעשה איה הוא הקרבן אשר אקריב על מזבח דעותי? הלא זה חלופי חֹנֶף בְּחנֶף. והאם לא אביא בדבר הזה קץ למנוחת פאול ולכל תקותיו בחיים, בהודע לו כי אביו היה “יהודי”? אך לא אוכל לחשב על כל אלה עתה. שתיקת פאול החלה למלא את לבבי רגשי פחד ודאגה רבה. לבי ינבא לי דבר מר. בני יקירי, ששון חיי!

יום ששי

ומפאול אין עוד כל מכתב. האמנם קרהו אסון? כבר כתבתי לו והודעתיו בקצרה כי חליתי ימים מספר. אחכה נא עוד יום או יומים ואם לא יבואני מכתבו אלך לי אל התחנה ז. ואטַלגרף אליו.

יום שבת בבקר.

כל סערת רוחי, כל מחשבותי הנוגות נבלעו כלן במחשבה אחת על דבר פאול. ומה גדלה אנכיותי בתתי אותו לשבת לבדו הרחק ממני בעיר גדולה צפוי לסערות החיים ותמורותיהם. אולי הוא חולה, אולי עבד יותר מכחו בעבודתו הספרותית?

ליל מוצאי שבת.

מה אכזריה היא התוחלת הנכזבה! בא מכתב, אבל לא מפאול, כי אם ממנהל מסחרי המחכה לפקודתי בדבר המניות של אמריקה הדרומית. הרשיתיו לעשות ככל אשר ימצא הוא לטוב. ומה בצע לי בכספי? הן גם פאול לא ימצא בו חפץ בדרך החיים אשר בחר לו. הוא יצלח רק למעיל הנזירים. אבל מדוע לא יכתב לי בני מחמדי?

יום ראשון.

נעתרתי הפעם לקול רעש הפעמונים ואלוה אל נ. בלכתו לבית התפלה ובלי כונה, כמכונה, התפללתי, כי כבר שבתי למנוחתי ולקרת־רוחי הקודמת כאשר נבא לי נ. מראש. ואני כבר עשיתי את כל ההכנות הדרושות ומחר אלך לז.; שם אשב ברַכֶּבת ההולות לו.. אם אשאלהו בטלגרמה, ידעתי כי לא יודיעני דבר אמת. – – האויר קר מאד והתנורים פה מה קטנים המה. – – הנה אני חש עוד פעם רעד בעצמותי, אבל כוס יין שרף יחלימני – – הנה קול דופק – הזקנה ק. מהרה אל הדלת. מי הוא זה הבא?

לא, זה לא היה פאול, כי אם נ.. שמוע שמע בכפר כי אני מכין את עצמי לדרך, ויבוא לשאל על דבר הנסיעה ולהוכיחני על פני על הסתירי ממנו את הדבר הזה. הוא שמח, כנראה, לשמוע מפי כי הנני נוסע רק לו. לראות את שלום פאול. הוא חשב, כנראה, כי הנחם יציקני על תפלתי בבקר וישתדל לבדח את דעתי. מלבד מחזיק בית־המשקה אין אף יהודי אחד בפנה הזאת, הנשכחה מאלהים ואדם. מובן הדבר, כי אינני חושב אותי, או את הדוקטור. ואולי גם כהננו הוא – יהודי! אני מתלוצץ – אבל מי יודע? בין כה וכה שֻׁנה הדבר ובלבשי כבר את מעיל הדרך העב, נחלט כי נ. יסע תחתי לו.. ויסע. הוא צדק מאד באמרו כי עודני רפה־כח לעשות את דרכי, ואף כי בעגלתי הפשוטה אשר תוכל לרַסֵּק גם אברי איש בריא. הנני מסופק מאד אם אמת הדבר אשר אמר לי כי דבר נחוץ גם לו בו. כן, אך איש טוב הוא נ. אחי. מחר אדע מה היה לבני האהוב, לבני היחיד.

יום השלישי בלילה.

תהלה לאל! טלגרמה מנ.. “ראיתי את פאול שלום לו. מכתב יבוא”. ברוך תהיה לי, רע נאמן, על עמלך בעדי. עתה אחוש כי טוב לי. הנני משער כי התמכר פאול בכל לב ונפש לעבודתו הספרותית וישכח גם את אביו אוהבו. ובאמת מה כל החרדה הזאת? הן אך כשבועים ימים לא כתב אלי, אף כי לי ארכו כחדשים. איך שיהיה הנני מקוה לקרא את מכתבו בעוד יום או יומים. אך – רעיון פתע הפחידני. “מכתב יבוא”. אבל ממי? מפאול או מנ.? אין כל ספק, מפאול. נ. ספר לו את דאגת לבבי וחרדתי לשלומו. כן, מחר בערב או למחרתים בבקר יבואני מכתב מפאול הכל הולך למישרים.

ומה היה לוּ הגדתי לפאול את האמת? אך, היה לא תהיה!

יום החמישי בצהרים.

בא מכתב מנ., והנני מוצא לטוב להעתיקו בזה:

“יקירי! אקוה כי קבלת את הטלגרמה ונפשך שבה למנוחתה. נסיעתי הביאה לי ענג רב, כי נלוה אלי בדרך אחד הפקידים בלשכת שר הפלך המתגאה מאד במצבו ובפתיל אות הכבוד שעל צוארו. חמור גאה כזה לא ראיתי מעודו; הוא עולה הרבה גם על ידידנו הנסיך ש. בשעה שהוא לבוש בגדי־חגו והשגל אחוזה בזרועותיו. נקל לך אפוא להבין כי מצאתי בו חפץ וענין רב לענות בו. אף יש לי די ספורי הִתול לספר לך בשובי. אך אשובה נא אל פאול. בבואי הנה ראיתי ראשית לי ללכת אל בית־מסחר מוציאי ספרו – היא אחת ה”פירמות" היותר גדולות פה – ושם נודע לי כי לא החליף עוד את מעונו הרשום במכתבו הראשון אליך. אך לא מהרתי ללכת ישר למעונו, כי מצאתי לטוב לי לראותו בפעם הראשונה מבלי להראות אליו, ואז אולי יהיה לי דבר־מה להודיעך מדעתי. וכן עשיתי. סרתי אל בית מערכת עתונו ובשבתי שמה באחד החדרים התבוננתי אליו מרחוק והוא לא ראני. פניו מפיקים לֵאות והתרגשות וכל מראהו איננו טוב ביותר. אני משער כי הוא מתרגש ועובד יותר מדי בהוצאת ספרו. בכתבי את טורי אלה לא ראני עוד, גם לא אֵרַאֵה לפניו עד אשר אדע כי לא קרהו כל דבר רע. אך שתקיתו המוזרה היא המביאה אותי לחשב כי קרה דבר־מה; לולא זאת לא היה כל ספק בעיני כי חורת פניו והתרגשות רוחו הן פרי עבודתו הרבה ואולי גם תוצאות התפעלותו העזה והתמכרותו לאמונתו. ככלותו את עבודתו הוא הולך תמיד אל בית התפלה. אני אתמהמה פה ימים מספר ועוד אוסיף לכתב אליך. פה שורר קר נורא. מודד־החם ירד מאד. ואני יושב עטוף באדרתי החמה ורועד מקרה. ושלום לך מאת אוהבך נ. א."

המכתב הזה לא ישביעני כל כך רצון. מדבריו נִכָּר, כי יש הרבה יותר להודיע ממה שכתוב בו. מראהו רע כמראה חולה או מתרגש או שניהם יחד. ובכל זאת דאגתי העקרית כבר עברה. עתה אוכל לחכות במנוחה למכתבו השני. אך מדוע לא כתב בני בעצמו? הלא קבל את מכתבי על דבר מחלתי; ובכל זאת – אף לא מלה אחת של נחומים והשתתפות! לא טובה בעיני עצת נ. להיות לו כמרגל ולהתחקות על דרכיו מסביב, אף כי אין לכחד שאין להאמין לדברי פאול בעצמו. ומה יוכל להיות החשד שהוא חושד בו? אבל נ. אוהב תמיד להמציא דבר סתר כדי לגלותו. אלה אנשי המדע אוהבים תמיד להתחכם יותר מדי עד אשר לפעמים – יבערו ויכסלו.

יום הששי אחר הצהרים.

סוף, סוף, בא מכתב מפאול:

"אבי יקירי!

נפלאתי מאד לשמע כי דואג אתה מאד לשלומי, ואני שלום ומאשר. כבר גברתי על כל המכשולים והמעצורים אשר פגשתי פה על דרכי בראשונה. מה זה היה לך, אב יקר, כי חלית? אקוה כי נ. דואג לשלומך באמת. היום בבקר בעברי בהמון חוגג אל בית התפלה נדמה לי כי ראיתיו עומד על הגשר ומביט אל הנהר, אך הרעיון הזה עלה על לבבי אחרי אשר נסחפתי הלאה בזרם ההמון הרב. וגם לא האמנתי בי רופא מחוזנו יבוא הנה, על כן לא שבתי על עקבי להתבונן בו. כבר הגהתי גליונות רבים מספרי, אשר הקדשתיו ברשיון מיוחד לכבוד ההגמון ו.. מאמרי בהעתון החדש מושכים עליהם לבות הקוראים. צויתי להמוציאים לשלח לך את מאמרי האחרון אשר ידפס מחר. היה שלום והאם הקדושה וכל הקדושים עמה יסוככו עליך באברתם. בנך הנאמן פאול.

.S,P אני מרויח פה כסף יותר מדי מחיתי ומאד ינעם לי לשלח לך סכום ידוע אם תמצא בו חפץ".

בני יקירי! בני יקירי! הבין לא אוכל איככה זה יכלתי להעלות על לבבי להפרד ממך? הנני בא אליך, ואחיה עמך יחד ואשמח בשמחת נצחונותיך. כל רעיון מעציב לא יפריד עוד בין נפשותינו. את העבר אין להשיג עוד; ועתה עלי להתענג על פריו בעתיד. כן יקום! כל התרגשות רוחי וגעגועי העצומים היו רק תוצאות מחלתי! צדק נ. בדבריו. עתה אקרא נא את מאמר בני הרשום מסביב בעט־עופרת. רב לי לשעות ברעיוני רוח וחטאתי לנפשי ולנפש בני.

מוצאי שבת.

זכרון מימים עברו עלה על לבבי, כי כאשר יֵרָאו שלשה כוכבים בשמים הוא מועד צאת השבת. והנה פה ברקיע־הקרח הנורא הנטוי על ראשי מזהירים כבר אלפי כוכבים הנשקפים במרומי־אין־סוף. הנה כי כן, יום השבת עבר ואנכי שבתי עוד פעם אל שלחן־כתיבתי לשפך דאבון נפשי הנורא. כל היום ישבתי ואתבונן אל הגבעות הגבוהות אשר בקצה האופק. מה יפות הן ומה נעימות! מנוחת נצח נסוכה עליהן מסביב. ובלבבי? הה, אלי, הודיעני נא גם אותי סוד המנוחה!

בטרם העיפותי עוד את עיני באהבה וענג על מאמרו כבר נבא לי לבי את אשר אראה בו. נושא המאמר הוא – פתרון שאלת היהודים, אבל מה יְדֻבַּר בו? פפֿוי! לעג מהול ברעל, דברי נבלה ורשע כסל. זאת היא שנאת־הגזע הצבועה בתורת המוסר והאמונה; דבה נמבזה ואכזריות נתעבה ובכל זאת רוח אמת וצדק שפוכה עליהן; שנאת מות ואבדון, אך גם אהבה טהורה כטהר הרקיע; רוח פראות ועריצות, רוח טורקוֶמַדה, אך גם רוח קדושה והתחסדות. בכל שורה ראיתי את נפש פאול העדינה והקנאית ואת מוחו העקום והרופף. ובקראי את דבריו רעדו כל עצמותי; התרגשות והתמרמרות הרתיחו את דמי באש־קדחת. כל געגועי הנרדמים לעמי ולדתי התעוררו שנית לתחיה ועיני נפקחו שנית לקרות מה אמלל ומה שפל הנני. מה נורא הרעיון כי בני, בני ינבל וינאץ ככה את גזעו! אך מה אוכל עשות? אלי שבשמים, מה אוכל עשות? איככה אוכל ועצרתי בעד הדבר הנורא, חטאת שאול זאת? איככה אוכל ועצרתי בעד הדבר הנורא, חטאת שאול זאת? לא אערב את לבי לפקח את עיניו למען יראה את אשר הוא עושה. ובכל זאת הלא חובתי… חובתי היא לעשותה. כן, אבל ידוע אדע כי לא אעשנה. אלי, חוסה נא עלי!

יום שלישי.

אלי, חוסה נא על פאול! הנה מכתב מנ. אשר באני היום.

"יקירי!

חדשות זרות אודיעך הפעם. אכן אצבע אלהים היא (אני משתמש במבטא הזה בלי כל הזיה) כי באתי הנה. ויען כי הסכנה כבר עברה, תוכל לקרא את דברי הלאה בלי כל פחד ודאגה. ביום השלישי העבר ואני עודני מתהלך כמרגל בסביבות פאול מבלי להראות אליו, נקריתי פנים אל פנים עם ידידנו הצעיר; אך עיניו הלטושות הביטו נגדי מבלי לראות אותי. פניו היו חורים כסיד ומבין תויהם הנעוים מעט נשקפה החלטה קשה. שפתיו נעו כמדבר לנפשו אך קולו לא הגיע לאזני; מכתב חתום היה בידו וגם ראיתי את הכתבת. המכתב נועד להשלח אליך. רעיון מחריד עבר פתאם במוחי, כי גמר אמר לשלח יד בנפשו והמכתב הוא ברכת הפרידה. הלכתי בעקבותיו עד בית הפּוסטה. אחרי מסרו את המכתב שב על עקביו ויתהלך כמֻכֵּה־ירח לארך הגשר מבלי קרב בכל זאת אל המעקה; ככה הלך לו הלאה עד בואו אל חדר מעונו ויתקע את המפתח בחור המנעול, אז התנודד ויפל מתעלף – בזרועותי. ברוב עמל העליתיו על המדרגות, ספרתי לבעל מעונו את אשר קרהו ואשכיבהו על מטתו, והנה – אני כותב לך את דברי בירכתי המטה. ה“קריזיס” עבר; קדחת המוח רפתה; ועתה ילך הלוך וטוב עד שובו לאיתנו, אף כי רפואתו תארך יותר מהרגיל אצל צעירים לימים כמוהו. בשרו כחש מאד מצומות וסגופים שונים, ובהביטי אליו אקלל את האמונה אשר סכה בסירים את דרך החיים המלא מכשולים ואבני נגף גם בלעדיה. אבל הן חףץ אתה לדעת מה הוא הדבר הזה, מה היא הסבה אשר הביאתהו עד הלום. טוב אפוא, יקירי. “בקש את האשה” וידעת הכל. וה“אשה” היא – מה זר הדבר – עלמה יפה מאד מבנות עמנו, יקירי! עבריה היא בת משפחה היותר נכבדה ושומרת אמונים בעדת היהודים בו. ומן הדבר הזה תוצאות למצבו כעת. מובן הדבר, כי פאול איננו יודע כי נגלה לי סודו זה; אך אני שמעתיו מפיו בדברו מחֹם הקדחת. על פי המאמרים המקטעים, אשר התמלטו מפיו ואשר חברתים יחד, נודע לי כי כבר נועדו יחד הנאהבים והנעימים האלה במקום סתר ויודו על אהבתם; אך רגשי הנחם אשר העיקו את לבות שניהם הפרידום מהר איש מרעהו, ועוד פעם נמשכו איש לרעהו בחבלי אהבתם העזה, אך בפעם הזאת נפרדו לנצח. פאול דמה את עצמו לסט. אנטוני. העלם האמלל הזה סבל כנראה מכאובים רבים במלחמתו זאת, ובכמה עלה לו הנצחון הלא תעיד מחלתו העזה. אני משער, כי כתב לך על דבר האהבה הזאת במכתבו האחרון. היש לך דבר מעורר צחוק מכאיב לב כענין הרע הזה? רחל בת יעקב היא שם העלמה; להוריה חנות גדולה לממכר בגדים ואביה הוא הפרנס – הלא תזכר עוד פשר השם הזה – בבית הכנסת. היא עלמה נעימה מאד ולפאול יש טעם, כנראה, לא רק בספרות היפה כי גם ביפות אחרות. מכל הדברים אשר ספרתָּ לי על תכונת נפשו היה לראות מראש כי יקרהו כדבר הזה. העלם המסכן הזה מביט עתה אלי מבעד לתחבשת הקרח ופניו הדלים מפיקים הכנעה מפני רצון נ. א. אשר השיבו אל העולם הזה המלא תלאות ופגעים שונים, ברגע פרשו את כנפיו לעוף למרום. הוי, עלם מסכן! הוא מביט אלי, אך העלה על לבבו כי אני מגלה לפניך את מסתריו? מבלי דעת את דברי הימים כראוי הוא חושב לעול לאהב עלמה עבריה, בשעה שהוא מקדיש חצי עתותיו להביע רגשות אהבתו לפני ה“מַדונָה”. מה מאד התרגש והסתער לבבו לוּ דברתי כדברים האלה באזניו! אך עטי לא ידע מעצור היום והחולה צמא כנראה. ושלום. נ. א.".

P.S. – לפי מצבו עתה אין כל סכנה נשקפת לו, אם אך לא יוסיף ראות פני העלמה הקוסמת. ואני משתדל תמיד להשיאו לדבר אחר; ומלבד זה הנה, כנראה, נצח את תאותו כלה וגם מחלתו תעיד על החלטתו הגמורה. אני שמעתיו גם מדבר את הדברים אשר כתב אליה במכתב הפרידה. זאת היתה פרידה לנצח".

הנה כי כן, זאת היתה סבת שתיקתך, זאת היא הטרגדיה הנסתרה מאחרי דבריך הפשוטים במכתך: “גברתי על כל המעצורים והמכשולים אשר פגשתי על דרכי בראשונה”. זאת היא אשר עוררה את ידך לכתב את הטורים המרים ההם על גזענו, לקפד בפעם אחת את החבלים, אשר קשרוך אל הנפש ההיא ולמנע ממך את היכלת להתקרב אליה גם במחשבה. עתה הנני מבין הכל, בני האמלל. ומה רבו המכאובים אשר הביאה לך האהבה האמללה הזאת! מה מאד התחמץ גאון לבך נגד הרעיון כי תצטרך להתודות לפני על האהבה הזאת – מבלי דעת מה מאד שמחתני בדברך אלה. והאהבה הזאת הוסיפה מכאוב על מכאוביך, ביחוד בימים האלה בהדפס ספרך הגדול על דבר אידיאל הכנסיה הקתולית. אמנם כן. נפלאים הם דרכי ההשגחה. ומדוע לא תהיה אחרית טובה לאהבה הזאת? מדוע מנע אלהים ממני את הענג הזה, אשר הייתי נכון לתת את נפשי, את כל חיי במחירו? אבל אי אפשר להאמין, כי אהבת בני כבר מתה בלבבו. לא, להבות כאלה תכֻסינה מעין רואה, אבל לא תכבינה. אלכה לי אפוא אליו ואספר לו הכל. הדעת, כי יהודי הוא, תביא מהפכה בלבבו, האהבה תגבר חילים אף יַחְשְׁבֶהָ לו לחובה קדושה. האהבה גם ההגיון הישר יורוהו לדעת, כי אין עוד דבר אשר יעצרהו משוב אל הגזע, אשר דמו נוזל בעורקיו, ואל אמונת אביו. העלמה הזאת תהיה בעיניו כמלאך אלהים השלוח אליו ממרומים להשיבו אל עמו ואל אלהיו; תהיה למלאך השלום המביא בכנפיו מרפא ונחומים לרוחי הנכאה. עיני מלאות דמעות; כמעט שאינני רואה מה לכתב. האֹשר, אשר אחזה לי בדמיוני גדול יותר מדי. ברוכה תהיה לי, רחל בת יעקב, וברוך יפיך, בתי היקרה! מה מאֻשרה אתְּ, כי נפל בגורלך להיות הפותרת את חידתי הנוראה ולהשיב לב אב אל בנו. כן, אך רחום וחנון הוא אלהי השמים. מחר הנני נוסע לו.

יום שלישי.

איככה זה יכלתי לכתב כדברים האלה? לא, אין חמלה בשמים. השמים מביטים עלינו בבוז ולועגים בצר לנו. פאול הולך ושב לאיתנו, אך לב קרח בקרבו. ומה מאֻשר הוא האיש אשר יוכל להתאכזר כמקרה האכזר! באתי לו. ואשב במרכבה, אשר נשאתני מהר לארך הגשר הידוע לי אל מעון פאול והנה תהלוכה נוראה עצרתני בדרך. נושאי סבל אחדים נשאו גוית עלמה צעירה, אשר התנפלה ממרום הגשר למצולות הנהר המכוסה זעיר שם בקרח. למראה הזה נפעמתי מאד ולבי נבא לי דבר מר. ובטרם הספקתי עוד לפתח פה, והנה איש זקן לבוש בגדים ארוכים, עיניו הפיקו יאוש נורא וזקנו הלבן והארוך מתנופף ברוח, התנפל על הגויה המתה ויסר את הצעיף מעל פניה, אז נגלו לעיני פנים חורים ונעימים מאד; ומפי הזקן האמלל התפרצה נאקה איומה, אשר תצלצל עוד באזני. כרגע נאנק דם ויחבק את הגויה בזרועותיו רגעי מספר; אחר קם ויבטא בשפתיו איזה מלים עבריות בקול פולח לבבות ויקרע את בגדו ממול פניו, וישב ויכסה את פניה. התהלוכה התנועעה ממקומה והאב האמלל הלך הלוך ובכה תמרורים אחריה. ולחישה קלה עברה מפה לפה: “רחל בת יעקב”.

מוצאי שבת.

היום בבקר הלכתי לבית הכנסת. כמעט שגליתי את ראשי בבואי פנימה, אך זכרתי כרגע את המקום הקדוש הזה ומנהגיו. אחד המתפללים הגיש לי טלית ואני התעטפתי בו במבוכה גלויה. התפלה עשתה עלי רשם עמוק מאד. אין מלה בפי להביע את כל אשר רחש לבבי שמה. באחת, הרגשתי כי שבתי לימי עלומי. כל השנים הרבות ומקריהן, אשר הפרידו ביני ובין הימים הטובים ההם, חלפו עברו כצל. אבי רחל התפלל תפלת ה“קדיש”. מנוחה נפלאה, אשר לא ידעתיה זה כבר, מלאה את נפשי. פאול ישן עתה. נ. צוהו לנוח עוד ימים מספר. אני קורא ספר תהלים בעברית והנני זוכר מעט, מעט פרוש המלים.

יום שני.

פאול יושב וקורא את עלי ההגהה מספרו הנדפס. היום הלכתי לבקר את אבי רחל ולנחמו. בבואי אל ביתו מצאתיו יושב לארץ. אמרתי לו כי אורח אני פה ושמעתי על דבר האסון אשר קרהו. נדבתי חמש מאות רובל לבית הכנסת. כל בני העדה נרעשים ופיהם מלא תהלת היהודי העשיר, אשר בא הנה מאחת מערי השדה. לאשרי אין כל פחד לנגד עיני פן יוָּדע לפאול כל אשר אני עושה. הוא כלוא במעונו כאסיר בכלא ואני ונ. שומרים עליו חליפות.

יום שלישי.

זה עתה שבתי מאספת החברה ל“ישוב ארץ ישראל”; אלי! מה נעלים הם האידיאלים הממלאים את הלבבות ההם. אלה הם הלבבות אשר יֵאָמַר עליהם, כי מלאים הם אך תוך ומרמה. הלבבות האלה פונים אך אל המזרח כפנות המחט המַּגְנֵטִי אל הציר. ומה רבה דאגת בני העליה לאחיהם הקטנים! ומה רבה התפעלות נפשם בהוָּעצם יחד להביא את אחיהם האמללים אל המנוחה בארצות אחרות, ולכל לראש במרכז חיי היהדות ונשמתה, בארץ הקדושה! ומה רבה שמחתם בהכפילי בפעם אחת את הכנסות החברה! ראיתי גם את הדמעות אשר נוצצו ביעינהם!

הוי, אחי האמללים!

עיר א. יום ראשון.

זה כשנה אשר סגרתי את הספר הזה ולא כתבתי בו אף שורה אחת, ועתה אחרי עבר ימי מנוחת נפשי, הנני שב אליו שנית. פאול הטיל עוד הפעם סער בחיי השלוים. זה לי אחד עשר חדש, אשר אני יושב פה במעוני הקטן והיפה, בית של שתי דיוטות הנשקף אל חֹף הים, ורבי יצחק והמשרתת העבריה הם כל בני ביתי. והנה כל עוד יכלתי לשפך שיחי באזני הרב הישיש, אשר רעב ללחם מחסר פרנסה, בהביאי אותו אל ביתי, כל הימים הטובים ההם לא מצאתי חפץ בך, ידידי הנאמן מאז. אך היום בא פאול הנה לבקרני ויקרע את העור אשר נקרם לאט לאט על פצעי לבבי, והפצעים האלה יזובו וידוו מאד. את הרב מהרתי להוציא מביתי לבל יראה לעיני פאול, ולו גם היה עמי לא יכול להרגיש את כל אשר אני מרגיש במצבי הנורא הזה. אלהי ישראל לבדו הוא יודע את מכאובי בהיותי אנוס לכחש בו, להסתיר את אמונתי מבני. אמנם לא ירבו עוד ימי שבתו עמי; עוד מעט והגיע ראש השנה עם כל החגים והצומות. אך כאיש אשר מרגלי חרש יארבו לו מסביב כן היה לי פאול הפעם, ואני ירא מאד פן יִוָּדַע על ידו, כי אינני את אשר יחשבוני פה פקידי המקום. אולי טוב היה לי לעזב את העיר הזאת ולשוב אל הכפר. לא, שם אהיה אנוס ללכת אל בית תפלתם, כי הכפר קטן מאד. לא כן פה, בעיר הגדולה וההומיה הזאת, מי ידעני ומי יכירני? טפה קטנה אני בים הגדול הזה.

הלילה אדע מה הנה החדשות אשר הביאוהו הנה. פאול מלא שמחה וגיל, והוא משתעשע בחדשותיו הנסתרות כאשר ישתעשע ילד בצעצועיו החדשים. הוא מתרפק עלי כל היום ודבריו מלאים רמיזות אשר לא אבין פשרן. הוא מחכה עד הלילה, כאשר תכלינה רגלי המלחים והאכרים הרבים מן החוף, ואז, בשבתנו יחד במנוחה בחדר עבודתי, סִגַּרותינו בפינו ועינינו נטויות אל הים המוּאר בעששיות למאות, אשר על תרני האניות, יגלה לי את סודותיו. מובן, כי טובות הן החדשות אשר בפיו. – אלי שבשמים, חוס נא ועזרני, ירא אני מאד את חדשותיו הטובות. חדשות, אשר נשאוהו מעיר ג. הנה, אשר יוכל להודיעני רק מפה לאזן, צריכות להיות נוראות מאד. יתן ה' ועבר עלי הלילה הזה בשלום.

מה מוג־לב הנני! האם לא חלטתי זה כבר בלבבי כי פאול ילך לו בדרכו, ואני בדרכי? ומה הנה אפוא השנויים, אשר תבאינה חדשותיו בחיי אני? חלילה לי מהודיעהו כי יהודי אני עד רגעי האחרון, בהשיבי את רוחי אל האלהים בקריאת “שמע ישראל”. כן החלטתי בבואי הנה. פאול עשה לו שם כסופר בשאלות הדת, ואם אודיעהו את האמת אעציב את רוחו והועל לא אועיל לו במאומה; ומה גם אם אודיע גלוי לכל את יהדותי אמיט עלינו רעה גדולה, וכל תקותיו תכלינה בעשן. יוכל היות כי הטעמים האלה הם אך כסות עינים לרפיון רוחי, ליראתי מפני הענש הנכון לי; אבל הטעמים האלה אמתים הם. הה, אלי! המעט ממני הענש הקשה, אשר לא אוכל לשפך שיחי לפניך ביחד עם אחי בני עמי? כן, אין דרך אחרת לפני בלתי אם להשאר פה ולשמר את אמונתי בצנעה. הדעת כי בתוך בני עמי אנכי יושב תתן מנוחה לנפשי. הנה אנחנו פה יותר מרבע למספר תושבי העיר. הדירות ויתר צרכי החיים יקרים פה מאד, אבל אנחנו עושים חיל בכל מקצועות המסחר וחרשת המעשה וחיים ברוחה. אני שולח את נדבותי לעניים על ידי רבי יצחק, אבל מעטים הם האנשים הדורשים עזרתי. אני מתענג למראה בתי הכנסיות היפים, אף כי לא אערב את לבבי להכנס בהם. כן, אך טוב לי פה. ולמה זה ארגיז את מנוחת נפשי לרגלי בקור בני. פאול יגיד לי את חדשותיו, ואני אברכהו, הוא ישוב מהר אל עיר ג., ואני אוסיף לחיות באשר חייתי פה. כן, הכל יהיה כשהיה.

יום שני, בחצות הלילה.

לא, לא יוכל עוד להיות כשהיה. עוד צעד אחד נשאר להפריד ביני וביניו לנצח. פאול חפץ בזאת.

כאשר חשבתי כן היה. בערב ישבנו שנינו לפני החלון. הערב היה נפלא בהדרו ורוח קל וקריר נשב על פנינו מן הים. הפנסים האירו את כל החף והכוכבים התנוצצו ברקיע התכלת הכהה. אולם כאשר פתח פאול את שפתיו עמי ויספר לי את “חדשותיו הטובות” נהפכו פני כל הככר ללהבת שלהבת גדולה בעיני. הוא התחיל לספר לי את ספורו באריכות מפרטת ויודיעני גם את אשר ידעתי מכבר, כי הצליח מאד בספרו, אשר בֻּקַר בכל עתוני הדת היוצאים באירופה, ונדפס בארבע תוצאות בשנה הראשונה, וגם תֻּרְגַם גרמנית ואיטלקית. כי נקרא לבוא לעיר ג. ועבודתו הספרותית עשתה לו שם גדול. אז בא אל החדשות הנכבדות – כי הציעו לפניו להיות עורך העתון * * *, העתון היותר גדול בעיר ג.!

כרגע הבינותי פשר הדבר הזה וכמעט התעלפתי מפחד לבבי. פאול יערך וינהל את העתון האנטישמי הזה, פאול יכתב מדי יום ביומו מאמרים מלאים רעל על היהודים עם חרמו והסית בהם את ההמון להשמידם ולהאביד כל זכר להם. פאול ינהל ויפקח על זרם החרפות והגדופים, אשר ישפך העתון הזה יום יום על ראש אחינו האמללים על לא חמס בכפם. הפחד אשר הגה לבבי בקראי לפני שנה את מאמרו, נפל עלי שנית וירעישני עד היסוד בי; אך בכל מאמצי כחי התאפקתי מהביע את סערת רוחי כרגע. אף חפצי הצליח בידי לשים מסוה על פני ולאסר את המלחמה מצד אחר.

– פאול קראתי אליו, – אך איש מאשר אתה. – ובשפתי קרח נשקתיו על מצחו. הוא ראה כי מתרגש אני; אך לא התפלא על זאת מאומה.

– כן, ענני, – איש מאֻשר וצולח הנני. זה דבר גדול. מעטים הם האנשים אשר הגיעו עד הלום בשנת העשרים וחמש לימי חייהם.

– אם כן אפוא, איככה תאמר לערוך את העתון? מה הם השנויים אשר תעשה בו? שאלתיו.

– עלי לנהל את העתון מבלי לשנות את רוחו ומגמתו בכלל, ענני, – אך כמובן בשנויים לטובה.

– אקוה כי אחד השנויים הטובים יהיה להסיר ממנו את תעלולי האנטישמות³, אשר מלאו את עמודיו עד הנה.

פאול הביט בי בתמהון.

– חלילה לי מזאת. המוציאים התנו עמי בפרוש לשמר את רוחו ומגמתו. אף הזהר הזהירוני מהיות רך כקנה, אך להוסיף אמץ בדרך אשר סללו לעתונם, כי על כן הם משלמים לי שכר טוב מאד. כן, אך פה יכירני מקומי ומה לי עוד?

– ההיה עלי להגיד לו תכף, כי לא יוכל לעשות כדבר הזה, יען כי גם הוא – יהודי? לא; את זאת, חשבתי עם לבבי, אגיד לו אחרי ראותי כי אין כל עצה אחרת.

– ואתה קבלת את המשרה הזאת? קראתי באנחה עצורה.

– מובן הדבר, כי קבלתיה, אבי. ההיה עלי לחכות עד אשר ימצאו איש אחר במקומי?

– אני חושב, כי טוב עשית להועץ עמי בראשונה.

– מעודי לא שאלתי בעצתך על דבר עבודתי, ולמה זה היה עלי לעשות זאת הפעם? קרא בתמהון.

– והמשרה הזאת תתן לך מצב בטוח בחיים, הלא?

– בוַדַּי. ועל כן קבלתיה, אף חשבתי כי תשמח על הדבר הזה.

– על כן לא היה לך לקבלה.

– לא אבינך הפעם, אבי.

– שמעני אפוא, יקירי, – קראתי אליו בחבקי את צוארו בזרועותי. – מלחמת הקיום, אשר נלחמת עד עתה, היתה רק מלחמה לשם מלחמה, כי לא ככל חבריך הצעירים הנך גם אתה. ההצלחה האירה פניך אליך; טוב אפוא. אבל בהגיע התור לקבל את הפרס, עליך למשך את ידך ממנו ולהשאירו לאלה הנצרכים לו. מלחמתך היתה רק צחוק, אשר נתתיך לענות בו. אתה עשיר.

– עשיר?

– עשיר! כמעט כל ימי הייתי איש אמיד. יש לי אחוזות אדמה בכל חלקי ארצנו הגדולה; יש לי מניות רבות בכל העסקים הגדולים והמצליחים בארצנו. הסתרתי ממך את הדבר הזה, למען אשר תתענג אחרי כן יותר בהודע לך האמת.

– עשיר? שנה בתמהון. – אח! מדוע לא ידעתי זאת מקודם?

– לו ידעת זאת, בני, לא קנית לך דעת החיים, לא רכשת לך את נסיונותיך, פאול יקירי. אבל עתה עבודתך נגמרה, או יותר נכון, עתה תתחיל את עבודתך האמתית. עתה, בהיותך חפשי מעֹל קשה, מעבודה מוגיעה כעריכת עתון יומי. יכול תוכל לכתב את ספריך במנוחה ולהביע בהם את הגיונותיך ודעותיך מרב טובה ומבלי דאג להוצאות הדפוס.

– כן, הדבר הזה יכול היה להיות באמת אידיאל נעים ויפה מאד – בימים עברו, ענני; אחרי כן קרא ברגש: – עשיר? ואני לא ידעתי זאת.

– אבל מבלי הדעת הלא היית לאיש מאֻשר וצולח במלחמת החיים.

– לא, אבי. המלחמה היתה נוראה מאד. היו ימים אשר ישבתי ובכיתי מרה. גם הספר, אשר עשה לי שם נכבד, הוּשב לי פעמים אחדות מן המוציאים אשר פניתי אליהם להדפיסו על חשבונם, וידי לא השיגה להדפיסו בעצמי!

רגשי נחם לחצו את לבבי. האמנם הרעותי לעשות בהסתירי ממנו את מצבי.

– אבל עתה הלא תוכל להתגאות בנצחונותיך בלי עזרת אחרים.

– והזכרונות המרים; גם היו ימים –

– מה?

– היו ימים אשר אהבתי עלמה. היא מתה זה כבר, ועל כן אין מה לדבר בזה. מכשולים רבים ושונים פגשנו אז על דרך אהבתנו. לוּ היה לי אז כסף יכלתי להסירם מדרכי.

– עלם מסכן! קראתי בהתרגשות ובתמהון כאלו לא ידעתי מאומה על דבר האהבה הזאת. – סלח נא לי, בני, אם הסכלתי לעשות בהסתירי ממך את מצבך עד הנה. אך מן הרגע הזה והלאה אדאג רק לאשרך, מחמד לבבי.

– לא, קרא בהחלטת פתאם. – אחרת המועד. ידעתי כל אתה, אבי, חשבתהּ לטובה; אבל עתה אין חפץ ואין צרך לי בכסף. כבר יש לי משלי גם כסף גם – כבוד. למה זה אעזב מידי את אשר רכשתי לי בכישרונותיי?

– יען כי אני מבקש זאת ממך, פאול; יען כי אני מתחנן לפניך כי תתנני לתקן את המעֻות אשר עשיתי.

– התקון היותר טוב יהיה להשאיר את הדבר לא־מתקן, ענני בלעג קל –, אני אהיה מאֻשר רב יתר להיות עורך העתון הזה. היש לי מקום יותר טוב להפיץ את דעותי מעתון גדול ונכבד כזה? היש כלי חפץ טוב מזה להרים בו קרן עמנו למדרגה יותר גבוהה? לא, אבי, תנה את חלקי בהונך הרב לחברה העוזרת לצעירים בעלי כשרון במלחמת הקיום. אני אינני נלחם עוד. הניחני נא ללכת הלאה בדרך אשר סללתי לי בעטי.

אז כרעתי לפניו על ברכי ואתחנן אליו לעשות את בקשתי, אך הוא הקשה את לבבו כחלמיש. פתחתי לפניו את ארוני ואפזר על פניו חבילות של שטרי מניות, והוא זרה אותם לארץ. אחד השטרות התעופף בעד החלון החוצה ואיש ממנו לא הניע ידו לאחז בו בעופו.

אז ראיתי כי אך האמת תוכל אולי להשיבו מדעתו, אך אני מצאתי לטוב לנסות עוד דבר אליו בטרם אשתמש בנשק המסוכן הזה.

– שמעני נא, יקירי, קראתי אליו ברגש. – אם הוני לא יקח את לבבך, איככה תוכל להתאכזר ככה לבקשת אביך המתחנן אליך בדמעות עינים? דע לך אפוא, כי לבי יחרד מאד בדעתי כי בעמדך בראש העתון הזה תתנפל על היהודים בלי הרף –

– כראוי להם, שסע הוא את דברי.

– לוּ יהי כן. אבל אני – אני מרגיש רגש אהבה וחמלה לעם העשוק הזה.

הוא הביט אלי במנוחה כמחכה לשמע פשר דברי ואני מהרתי לעשות זאת בדבר שקר, אשר יצא מפי במבוכה גלויה.

– בימי נעורי אהבתי עלמה עבריה. מובן הדבר, כי לא יכלתי לקחתה לי לאשה, אך למן היום ההוא והלאה ירחש עוד לבבי רגשי אהבה לעמה האמלל.

– אבי, קרא אלי ברגש, – אם כן תוגה נצחת אחת לשנינו. העלמה, אשר ספרתי לך על אדותיה, היתה עבריה.

– האמנם? – קראתי בתמהון מעושה.

– כן, אבי; היא היתה עבריה. אך אני הוריתיה דעת אמונת אמת, ועיניה כבר נפקחו לאור באור דתנו. היא היתה נכונה לברח עמי, לולא חסרו לנו האמצעים לעשות כדבר הזה ולוּ השיגה ידי למלא את כל מחסוריה בארץ אחרת. אך לא ערבה את לבבה להמיר את דתה ולהשאר עמי בו., או באיזו עיר קרובה. היא אמרה לי כי אם תעשה כזאת יכֶּנה אביה נפש. אז לא נשארה לי עצה אחרת בלתי אם לבוא בברית היהדות. נקל לך להבין, אבי, כי לא יכלתי לעשות כדבר הזה, וכלימה תכסה פני להודות לפניך, כי⁴ באותה העת, אשר תקנתי את עלי ההגהה של ספרי, נטשה בקרבי מלחמה עצומה, מלחמת האמונה והאהבה, ועוד מעט ונפלתי ברשת הכפירה בת־התפת אשר בשם יהדות תכונה. נלחמתי ונצחתי. בכמה עלה לי הנצחון הזדה נקל לך להבין, אך האמונה הקדושה, אשר נולדתי בה ואשר לא על נקלה יכלתי להפרד ממנה גברה סוף סוף על אהבתי. רחל החליטה לברח עמי לארץ אחרת, אך אני ידעתי היטב, כי תסבל מחסר והיתה אמללה כל הימים, על כן מאנתי להוציא תועלת לעצמי מהתרגשות נפשה הרכה. אחרי כן שמעתי כי התנפלה בנהר ותטבע. – ודמעות נזלו על לחייו.

– אנחנו החלטנו לחכות עד אשר אאסף די כסף להוצאות דרכנו; אך הדחיה הזאת היתה בעוכרינו. באחד הימים בא אלי אבי רחל לבקרני. אינני יודע באיזה דרך נגלה לו סודנו. הוא נפל לרגלי ויגז את ראשו ויבך ויתחנן לי וישביעני לבל אחריב את ביתו, לבל אוריד את שיבתו ביגון שאולה. יהודיה – אמר לי – תוכל להיות לאשה רק ליהודי. לו אך נולדתי יהודי חשב לו לאֹשר להיות לחותן לי. יוכל היות כי בתו אמרה להמיר את דתה. אך האינני יודע כי הדבר הזה אי אפשר? לבה ישאר תמיד נאמן לאמונת אבותיה. והאמנם עורה כה אהבתי את עיני עד בלי ראות, כי אם גם דברה להיות לקתולית, חפצה אך להפיק רצוני? בבית, נשבע לי בשבועי שבועות, היא מתלוצצת ולועגת תמיד לאמונתנו. ואני האמנתי לו – אלי, אני האמנתי לו! – כי יש אשר עלו גם על לבבי מחשבות כאלה. אז נתתי לו מכתב הפרידה ושלחתיו מעל פני. כאשר עזב את חדרי הרגשתי כי נמלטתי מרשת השטן; אז נפלתי על ברכי⁵ ואודה לקדושים, אשר הצילוני מן הכפירה הנוראה.

– אבל מדוע לא הודעתני מכל זאת בעתו? צעקתי מנהמת לבי.

– לאיזו תועלת? הידיעה הזאת הכאיבה אך לבבך. הן לא ידעתי, כי עשיר אתה.

– בעת ההיא הצעת לפני תמיכת כסף! קראתי בזכרי את דברי מכתבו.

– אחרי שלא היה לי כסף די מחסורי אז, יכלתי לשלח גם לך מעט מן המעט שהיה לי. עיניך הרואות, אבי, כי המקרה המעציב הזה לא פעל על דעותי במאום. מובן הדבר כי אחרי כל אלה לא אקח לי עוד אשה; אבל בשביל זה לא בא שנוי בדעותי על היהודים מכבר, להפך, הדעה הזאת התחזקה עוד יותר בלבבי. רחל ספרה לי מכל הבלי השוא והעבדות הקשה, אשר חיתה בהם בבית אביה. עתה אין כל ספק בעיני, כי אביה סבבני בכחש ויחפא עליה דברים אשר לא כן. לולא שקרוי וכזביו, לולא שפלות נפשו הקנאית, כי עתה היתה רחל בחיים כיום הזה. על כן לא אוכל להבין, כי אהבתך לעלמה עבריה בשכבר הימים תשאר בקרב לבבך, אבי היקר, אהבה לעמה. אין כלל בלי יוצא ממנו – רחל היתה האחת, והאשה אשר אהבת – השנית. אך כבר אחרנו לשבת; אלכה לי לנוח.

אז נשק לי ויעזב את חדרי. כעבור רגע שב וישב לימיני. בת־צחוק נעימה ועצובה הופיעה על פניו החורים והמפיקים מחשבה ורגש.

– אני אכתב את שמך, אבי, ברשימת האנשים המקבלים את העתון בחנם, אמר אלי. – ועתה שלום, אב יקר.

ומה יכלתי להגיד לו? מה יכלתי לעשות? בבת־צחוק מעֻשה על שפתי הסוערות עניתיו בחבה:

– שלום, שלום, פאול יקירי!

עד יומי האחרון לא אגיד לו עוד את האמת.

יום שלישי אחר הצהרים.

הנני פותח עוד פעם את ספר זכרונותי לרשם בו מקרה־התולים, אשר היה כמאסף למקרי היום המר הזה. מרב התרגשות נפשי לבוא פאול פתאם, לא קראתי את המכתבים, אשר הביאה לי הפוסטה האחרונה. אך אחרי שבתי בחדרי שעות מספר נפעם ונדהם מן החדשות המרות, אשר השמיעני פאול הפעם, זכרתי פתאם את המכתבים. אחד מהם כתוב אלי בידי מנהל עסקי, ובו הוא מודיעני, כי בקבלו ממנו את הרשיון לעשות בשטרי המניות שתחת ידו ככל אשר ימצא לטוב, מכר את מניות אמריקה הדרומית. הנה כי כן עליתי על משכבי בלב מלא פצעים חדשים נוספים על פצעי הישנים, ובחמשת אלפים שקל רֶוַח נוספים על הוני הרב.

* * *

א. יום רביעי, לילה.

עברו ששה חדשים. אני מקבל את העתון * * * חנם אין כסף כאשר הבטיחני פאול בלילה ההוא. כל יום ויום הוא מביא לי מכאובים חדשים, כל עלה ועלה – פצע אנוש. ובכל זאת “קורא תמידי” אני לעתונו. זהו ענשי ואני נושא אותו במנוחה. אחרי דומיה ממשכה קבלתי הום מכתב מנ. א.. הוא ישא לו בקרוב אלמנה עשירה. הוא כותב לי, כי הוא מאֻשר וצולח בחיים. איש אין־לב ומאֻשר. כנראה לא יעלה גם על לבבו כי יעשיר מאד אחרי מותי. ואני הנני נכון לאשרי, למות גם היום. כבר עשיתי שלום, כאשר אקוה, לאלהים ואדם, אף כי פאול לא ידע מכל זאת מאומה. לוּ אך בא שנית לא, לא הייתי יכול עוד להסתיר ממנו את הדבר הזה. אין איש פה אשר יעלה על לבבו כי יש איזה יחס ביני ובין עורך העתון * * * צורר היהודים. עתה הנני רואה כי יכלתי לחיות זה כבר בין אחי בני עמי לולא הייתי מוג לב כארנבת. אך מפאול אני מכסה עוד את הדבר. זה הוא רפיוני האחד. נ.א. כותב לי בשולי מכתבו, כי מאמרי פאול מעוררים את הלבבות מאד. אהה, אני יודע זאת. המעטים המה שונאי ישראל במדינה הזאת הבולעים את דבריו כבכורה? האם לא ימהרו העתונים מקומיים להעתיק את מאמריו החוצבים להבות שנאה ובוז לעמי האמלל? האם לא קראתי כבר את מאמריו שנית בעתוני א.? עתה לא יפלא בעיני גם אם ישלח האספסוף ידו ביהודים. כבר היו אתמול מהומות קלות במבואות אחדים, הנושבים מאחינו. הה, לבי ינבא לי עתידות נוראות… אלי שבשמים! מה היא המהומה, אשר אני שומע?… כן; הנה היום! הנה בא! “מות ל”יהודים“!” הנה אדמו פני השמים שמה. הה, אלי! הנה הלהבה! שם מתנפלים על רבע היהודים. השמש שוקעת בדם, כאשר שקעה ביום עברות ההוא מאחרי גבעות הכפר… אָח! פאול, פאול! מדוע זה לא עצרתי בעטך, עט הרצח?… אך לולא אתה – כתבו אחרים מרורות על עמי… לא, הדבר הזה לא יצדיקני… סלח נא לי, אלי, על רפיון רוחי. רפה רוח, מוג לב הייתי למיום עזבי אותך ועד היום הזה… אינני שוה בדם הנוזל בעורקי, אינני שוה להיות בן לעמי… הנה הם הולכים וקרבים דרך הנה… חרב חדה דוקרת בלבבי. “מות להיהודים!” “מות להיהודים!” הנה אני רואה אותם עתה. אספסוף פראים, שכורים מרב היין אשר חמסו בבתי המשקה של היהודים. אל רחום! הנה גם סכינים ורובים בידיהם. הולך בראשם מנופף בידו איזה גליון של עתון וקורא ממנו דבר־מה. גם אנשי־צבא ומלחים שמה והמון אכרים פראים ופרועים. ואיה הם פקידי המשטר?… הנה האספסוף עובר מתחת לחלוני. אלי, חוסה נא עלי! הלא דברי פאול הם אשר יקראו בקול. כבר עברו, כבר עברו הלאה. אין שם לב אלי. תהלה לאל, עתה אני בטוח. אני בטוח מנפל בידי שדי שחת אלה. אך מה הבטחון הזה?!… הה, אלי! הנה תפשו את רבי יצחק, הנה הם סוחבים אותו בזקנו הלבן לארך הרחוב. הוי! עתה אכיר את מקומי – לימינו. הבה, אעורר את אחי לקום נגדם בזרוע רמה, הן לא מעטים אנו. נקומה נא על המרעים האלה ונשלם להם כגמולם. שלום לך, ספרי האהוב. שלום! הננה שב אל עמי ואלהי!