ספר ראשון

מאת

ישראל זנגוויל

---

שטן מקטרג

מאת

ישראל זנגוויל

I.

"ואל תשלט בנו יצר הרע…

ותרחיקנו משטן המשחית".

(תפלת השחר)

היום חם מאד, האויר קשה ומעיק; מחנות, מחנות עננים שחורים ירומו מהר מכל קצות השמים ומראיהם אימה, כמו היה עם לבבם להשחית ולבלע רגע את כל היקום, להרוס ולפוצץ בקול רעמם את השמים והארץ יחד.

ובבית־הכנסת הקטן לחברת “אהבת חסד”, למרות היותו הפעם מלא אנשים מפה לפה עד אפס מקום, לא היה גם חלון אחד פתוח, המתפללים הלבושים בגדי שבת שמו כל מעיניהם בקול החזן הקורא בתורה ומטעים את הנגינה המסלסלת, העולה ויורדת בלי־חליפות, עד בלי שים לב אל הלחץ והדחק והאויר המחניק. הם שמו את לבבם אל מצחיהם המזיעים ואל כתנותוהם, אשר דבקו לבשרם, ככל אשר שמו לב אל מובן המלות העבריות היוצאות מפי הקורא בנגונן המקבל. השפה העבריה אמנם לא היתה מוזרה להם אך כל רעיונותיהם היו נתונים נתונים אך לנגינה לבדה – הרעיון שהתלבש בקולות והטעמים הידועים והחביבים, אשר נקדשו מרוב ימים כמהו, כמו התגשם עמהם באחדות שלמה לבלי הפרד. הזעה גם היא היתה כמעט, הודות לההרגל, לאחד מחלקי עבודת האלהים בבית־הכנסת במקרים רבי־הערך. והפעם היה אמנם מקרה רב־הערך מאד.

הדבר היה באחת משבתות השנה הפשוטות בעת תפלת המנחה, אך אז רבה התכונה לקראת מקרה נכבד, אשר לא רבים כמוהו בבית־הכנסת ההוא: הרב הגדול רוּצינסקי מבּראָדי, היה נכון להטיף שמה בעוד רגעי מספר; הנה כי כן נאספו ובאו שמה הפנים המכרכמים והנזעמים, העינים השקועות והנוצצות והשערות הפרועות והסבוכות של הסנדלרים־המטליאים, החַיָטים, פועלי בתי־החרשת, הרוכלים וכל העניים למיניהם הבאים בסוד החברה להתענג על נעם אמרותיו של המגיד המהלל המתֻבּלים במליצות וחדודים, בבאורי־מקראות נפלאים ובאגדות יפות ונעימות. ולא רק האנשים לבדם באו שמה; רבים מהם הביאו עמהם גם את נשותיהם המקֻשטות בפאותיהן הנכריות ובעגילי אזניהן, אשר ישבו מעבר למסך המבדיל בין עזרת האנשים לעזרת הנשים לבל ירָאו פניהן; אף כי למראה הפנים הגסים, הלחיים הצנומות אשר שפו עצמותיהן, העינים הכהות והסנטרים הבולטים תחשב הצניעות היתרה הזאת לזהירות נפרזה. ובעזרת הנשים, אשר היתה קטנה מעזרת האנשים, גדל הלחץ והדחק בין הספסלים הצרים והתכופים רב יתר מאשר בין האנשים; ולא יפלא אפוא, כי בעת אשר השמיע אחד העולים לתורה את קולו בברכה מעל הבמה, התעורר פתאם שאון גדול מעזרת הנשים: אשה אחת התעלפה; ברב עמל בדחיפות רבות בלב ובכתף מכל עברים, אשר הגדילו עוד יותר את המהומה והמבוכה, הוציאוה החוצה להשיב רוחה אליה, ומעזרת האנשים, אשר לא ידעו סבת המהומה, נשמעו קולות קוראים: “הס! הס!”. השמש מהר לבוא אל אחורי המסך, ומדאגה מדבר פן ישָנה המקרה הזה, אמר לפתוח את החלון הקטן אשר בירכתי החדר, הנשקף אל הרחבה¹, ולהביא הביתה רוח צח. אך האשנב אשר שכן במנוחה על מקומו זה ימים רבים, התעצל הפעם גם לסבב על צירו מעט; אז שב השמש על עקביו ויפנה לו דרך בזרועותיו עד בואו אל עזרת האנשים ושם משך בחבל בחזקה ויפתח חלון ארוך וצר הסמוך לתקרה מבלי שים לב לתלונות אנשים רבים.

ובטרם יכלה השמש את מעשהו וכל הצללים העבים, אשר מלאו את פנות בית־הכנסת, כל הערפל, אשר אצלו עבי הזעם ממראיהם האפל על היום ההוא ואשר גדל וירב שבעתים הודות לחלונות המכֻסים בחלאה והלוטים בקורי עכביש, עפו ויעלמו רגע מלהט ברק פתאם – והכתלים המשוחים בצבע כהה, ארון הקדש המכֻסה בפרכת לא־נקיה, הספסלים הנאלחים והפנים השחורים הצפופים בין שורותיהם רחצו רגע בים־אש, וכעבור רגע הרעים רעם אדיר ונורא ברגז קולו, המודיע כי העננה הרת האֶלקטרוּן קרובה מאד.

התפלה נפסקה כרגע; כל הנאספים עמדו על רגליהם, ומכל העברים נשמע קול הברכה: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית!” ותכופה אחריה, כרעם אחרי הברק: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם!” אז הביטו עיני הנאספים מבלי־משים אל פני הרב הגדול – והפנים המפיקים מחשבה עמקה והיפים מאד מתחת לכפה השחורה החבושה לראשו, וישבו על מקומותיהם ברגש בטחון. הרעיון הרצוף בברכות האלה – הוא לא פחות ולא יותר מהכרת עזוז אלהי עולם המתגלה במחזות הטבע ויסודי הבריאה; אך טבע האדם הנלחם בלי־הרף עם האימות והפחדים אשר בתבל ומלואה, לא יגיע לעולם למרום מעלת אמונתו, ובתם לבו חשוב יחשב את הברכה לסגולה, אשר תשמר עליו מאיתני הטבע הסוערים להפילהו. כעבור רגע קמו הנאספים שנית על רגליהם, באחוז משה גרינביץ העטוף בטליתו בספר התורה, אשר נגלל זה עתה ויקשר במפת משי ויושם עליו מעטפת רקמה ובראשו התנוסס ה“כתר” רב הפעמונים וה“יד”.

ובעמוד משה גרינביץ על הבמה ומשאו הקדוש בזרועיותיו – וברק מבהיל, אשר נלוה כמעוף עין ברעם נורא, החריד שנית את המתפללים. וזרועות משה חרדו ותרעדנה ועל לבו עלה רעיון נורא: “פן יפל ספר־התורה ארצה!” בעלות הרעיון הנורא הזה על לבבו עבר הרעד בכל עצמותיו. ספר־התורה הוא דבר היותר יקר והיותר קדוש ללב היהודי, ומה גם בעיני חברת “אהבת חסד”, אשר ספר תורתם היה יקר ללבבם מכל יקר, וקדוש מכל קדש, יען כי אחד הוא להם. העניים האלה לא יכלו גם לקוות להכין להם מותרות; וכה היה ספר התורה היחידי סמל דמות חברתם וחותמה, אשר במציאותו תלויה גם אפשרות מציאותם בתור חברה. אמנם גם בנפל ספר־התורה ארצה לא יפסל עוד, כי אותיות הכתובות בידים אמונות על קלף בחור וטוב לא תמחינה על נקלה; ובכל זאת תחשב להם נפילת ספר־התורה לאסון היותר גדול והיותר נורא מהכיל. על כל איש ואיש מהמתפללים תהיה חובה לצום יום תמים לאות תוגה ואבל. ומשה חש בלבבו, כי לוּ קם ונהיה באמת הרעיון אשר עבר במחו, לא ערב עוד את לבו להביט בפני אשתו החסודה והאדוקה, אחרי אשר נכתם עונו לנצח. וכל חברי החברה גם הם, אשר כבדוהו מאד ואשר חכו עתה להאציל עתרת נשיקות לספר־התורה האחוז בזרועותיו, בעברו ביניהם עד הגיעו אל ארון הקדש, הלא המירו כבודו בקלון, על אשר לא ידע להזהר בעשותו את חובתו זאת, אשר רבים התאוו תאוה ולא זכו לכבוד הזה. כל המחשבות האלה, אשר עברו כברקים במוחו מבלי השאיר אמנם רושם ברור בקרבו, הביאוהו לחבק בחזקה אל חזהו את ספר־התורה, אשר התרומם מעט מעל לראשו, וברגש בטחון מפני הסכנה הנשקפת לו, צעד צעד אחד לפנים; אך פעמוני ה“כתר” צלצלו באזניו בקול זעם כמו נבאו לו עתידות לא טובות, ובהגיעו עד שתי המעלות היורדות מן הבמה, תקפהו רעיון נורא, כי יכשל ונפל ברדתו מעל הבמה. בדאגה ופחד מעיקים לב ונפש ירד על אחת המעלות, והנה הרגש, כי אין כח בשמים ובארץ אשר יוכל לעצר בו מנפל ארצה, גבר חילים שבעתים. הכרה לא ברורה, כי בעוד רגע תפתח הרעה, שפכה עליו את ממשלתה כלה; האויר גם הוא כמו מלא רוח פחדים וזעם, אשר יהיה תמיד כרץ מבשר שמועה רעה בטרם יחגרו איתני הטבע ממסגרותם. אז גברו בו רגשותיו, והרגשות נוראים מאד. הדעת הברורה, כי בוא יבוא האסון ולא יאחר שנתה פתאם ותהי לחפץ אדיר לקחת בו חלק בפעל ולמהר לעשותו. זרועותיו כמו התאוו תאוה להרפות מספר־התורה. הוי! לוּ אך יכול להשליך את המשא ארצה, כן, לרמס אותה, לרקע עליה ברגליו, לבטא בשפתיו חרפות וגדופים נוראים ולהחלץ פעם אחת מן העננה השחורה, אשר כמו סביב שתה עליו לשים מחנק לו. וניצוץ קטן של חפץ, של תבונה ישרה, עוד נלחם נלחם במאויי לבו אלה. נחלי זעה שטפו מעל מצחו. זה אך רגעי מספר מאז לקח את ספר־התורה בזרועותיו, אך בעיניו היו כשנות אלף.

רגלו רחפה עוד בין המעלה הראשונה והשניה, ולפתע קרה מקרה מוזר. מבעד לחלון הצר, אשר נפתח בידי השמש, התפרץ פנימה זרם אש לוהט, אשר סגר רגע עיני המתפללים הנרעשים, ואחריו קולות אדירים ונוראים הרעידו רגעי מספר את הבית כמו בצחוק שדי תפת; ובשוב רוח האנשים אליהם ויפקחו את עיניהם ראו והנה משה גרינביץ יושב משומם על מעלות הבמה, ידיו אוחזות בשולי טליתו וספר־התורה מתגולל בעפר על הרצפה.

המחזה הנורא הזה הכה ככה את האנשים בשממון, עד אשר לא יכלו להוציא הגה מפיהם או לנוע ממקומם. בבית שררה דממה עמקה ואיומה, אשר הָפרעה אך מקול הגשם השוטף המתדפק בחזקה על הגג והחלונות. ארבות השמים נפתחו ובעד החלון הפתוח התפרץ הביתה זרם מים כבירים. השמש התאושש כרגע וכמו בבלי דעת התנפל אל החבל וימשכהו ויסגר את החלון. מעשהו זה עורר את האנשים מתמהונם, וכעשרת אנשים, אשר פניהם השחורים חשכו עוד יותר מפחד ורגז, התנפלו להרים את ספר־התורה מעפר הרצפה, לקול המולה גדולה של קריאות ואנחות נפסקות, אשר קמה מכל עבר.

אפס כי בטרם השיגה יד אחד מהם להרים את ספר־התורה התנפל משה גרינביץ עליו כחץ מקשת ויאחז בו. “לא! לא!” קרא בקול בשפת יהודית, אשר דברו בה כלם ברגעים ההם: “מה לכם פה? המצוה לי היא, אני, אני אשאנו!” ובדברו הרים את הספר ויחבקנו בזרועותיו.

“נשק את התורה, נשק אותה, למצער!” קרא הרב רוּצינסקי בגרון נחר מהתרגשות וזעם.

“לנשק אותה?” ענה משה גרינביץ בצחוק לעג: “מה! את אשתי, בבית הכנסת! המעט ממנה כי אחבקנה?” ומבלי חכות עד אשר יבינו השומעים דברי העתק והחרפות, אשר הביע בשפתיו, הוסיף ויאמר: “הוי, עתה אוכל אשאך על נקלה; עתה אוכל אחבקך ואשאף רוח בלי מעצור; הביטו!” ובדברו השפיל את הספר הצדה ויראם את שרשרות הכסף המצפים זהב, את ה“יד” ואת הפעמונים אשר נשחתו בידי הברק. “אני לא פגעתי בך!” קרא בפנותו אל התורה: “ה' פגע בך!” בתנועת יד קלה הרים את המעטפה ויראם כי גם הקלף שחר וישָחת.

אנחה פרצה מלב רבים; ורבים הביטו דומם כמֻכּי שממון. אבדן הכסף, נוסף לאות חמת ה' אשר בערה בם, הרגיז את נפשם עד היסוד בה. “עתה אין עוד רוח בקרבך להחלץ מזרועותי!” הוסיף משה גרינביץ בלעג ובוז. “ראו נא!” קרא פתאם “הברק שב וירד שאולה!” האנשים הקרובים אליו התחלחלו, ויביטו אל הרצפה, אל המקום, אשר הראם בקצה הספר אשר השפל לארץ. לוח־העץ שחר כפחם וחור צר גלה עקבות הזרם האֶלקטרי. ובהביטם ככה בדמית־פלצות, פרצה יללה איומה מאחורי המסך. השמועה הרעה, כי נשחת ספר התורה, הגיעה עד הנשים, ונפשותיהן הנפעמות מצאו נחם בהשתפכן בבכי ויללה. “הריחו! הריחו!” קרא משה גרינביץ, בהריחו ריח הגפרית הממלא את האויר, בשמחה גלויה.

“אוי ואבוי!” יללו הנשים “אויה! אויה לנו!”

“הסו, הסו כלכם!” הרעים בקולו המגיד, אשר התאושש פתאם. “הסינה, נשים! האזנה אפוא לדברי הפעם. הלא זאת היא נקמת ה' על כל הרעה אשר עשיתם בארץ הזאת. מאז עזבתם את ארץ מולדתכם עזבתם גם את תורת אלהינו ותשכחוה. הנה פה עמנו בבית־הכנסת אנשים אשר גלחו פאת זקנם; הנה פה עמנו נשים, אשר לא הפרישו חלה מעסת יום השבת. שמעו אפוא! יום המחרת יהיה יום צום לכלכם. ואתה, משה גרינביץ, עליך לברך ברכת “הגומל”, להודות לשמו יתברך, אשר הציל את נפשך ממות”.

“אנכי לא!” ענה משה גרינביץ “ואתה אך הבל יפצה פיך. אם אמנם הציל הקדוש ברוך הוא את חיי, הלא הוא אשר הביאני עד שערי מות. לולא הוא שהיה לי אזי לא ידעתי גם כל פחד”.

לשמע דברי חרוף וגדוף כאלה יוצאים מפי יהודי נאמן ותמים דרך כמשה גרינביץ, היו המתפללים כמֻכּי תמהון, השתוממו ולא ידעו מה; אבל ההשתוממות היתה עד ארגיעה. כעבור רגע התפרץ מפיות למאות קול קורא בזעם: “אפיקורוס! אפיקורוס!” ובלולים עם הקריאה הנוראה הזאת, אשר טפלה עליו חטאת שאול, עון הכפירה, עלו קולות מקולות שונים מכל עברים: “אכן עונותיו סבלנו! השליכוהו החוצה! הנה זה יונה, בשלו כל הרעה! הנה זה הפושע!” הנאספים קמו זה כבר על רגליהם ופני זעם נשקפו מאחרי פני זעם, ומהירי חמה אחדים כבר קפצו ממקומם. “משה גרינביץ!” צעק הרב הגדול בקול אדיר, אשר נשמע בתוך ההמולה הרבה, “ההֻכּית בשגעון?”

“עוד נכון רוחי בקרבי” ענה האיש, ופניו מפיקים עזות, על קומתו הגבוהה, הנטויה מעט לפנים, נסוך עֹז וקשי־ערף, חזהו הצר בולט וירום לרגעים, ראשו נטוי לאחוריו והכובע הרם והבלה החבוש לו, ירד גם הוא אחורנית אל מול ערפו. אכן מראה פני משה גרינביץ היה תמיד עז וזר, בעורו החִוֵּר, בעיניו השחורות המפיקות עצבת, בחוטמו הרם והכפוף כחרטם הנשר, בפאותיו המסלסלות היורדות מעל רקותיו ובשפתיו האדֻמות והמלאות הנשקפות מעט מבעד לשער שפמו וזקנו השחורים; והפנים האלה, אשר שֻנו הפעם מאד, הפיצו אימה. “עתה ידעתי כי צדקו הסוציאליסטים והכופרים, צדקו מאד, כי אך לשוא נעמל ונקרא עד אשר יחד גרוננו בתורה, שאֵל עליון, אם ישנו באמת, ישליכנה ארצה כנצר נתעב וישימנה למרמס רגלינו. הידעתם אפוא, אחי? קומו ונלכה יחד אל בית־חבר הסוציליסטים ונעשן שמה את מקטרותינו. התמאנו? אין זאת כי הֻכֵּיתם אתם בשגעון!” אך יצוא יצאו הדברים הנוראים האלה מפיו וברק זעם שפך שנית זרם אור נורא על צללי הערפל, אשר מלאו את הבית; אחריו הריע רעם אדיר ונורא, הבית חשב לנפל ולהתפוצץ לרסיסים; אצבעות הסערה התדפקו בחזקה על החלונות מסביב. מעזרת הנשים נשמע קול חרדה ונהי: “חוס נא, רחם נא, אל רחום! סלח נא לעונותינו! הה, הנה קץ התבל בא!” אך מספסלי האנשים עלו פתאם קולות־זעם בלולים, אשר השתפכו יחד ויהיו לקול אדיר ונורא כקול הנמר, ומכל עברים התנפלו בחמה שפוכה על המגדף. ומפי משה גרינביץ התפרץ צחוק־פרא, צחוק שגעון, ובספר התורה, אשר בידו, הכה את כל הקרב, הקרב אליו מסביב. אך איש זרוע אחד ליטאי אחז בחזקה בקצה הספר ועליו נוספו עוד אחדים וברוב עמל הוציאוהו מזרועותיו. והוא הוסיף להלחם בחמת כח, וזרועותיו, אשר כמו גידי ברזל להן, עופפו על פני אויביו, אשר צבו ויזובו דם; והאנשים שכחו רגע את חפצם להשליכו החוצה, ויסערו עליו מסביב לעשות בו כלה; עוד רגע והיתה אחריתו להכרית, לולא נשמע פתאם קול קורא, אשר החריד רגע לבות כל האנשים, מלבד לב משה גרינביץ, אשר לא נע ולא זע ממקומו; והקול קול איש המדבר יהודית כדברים האלה: “טוב אפוא, אם זה הוא הדרך, אשר בחרו להם בני “אהבת חסד”, וזה הוא המעשה אשר יעשון ביום השבת, הלא טוב טוב יעשו, לדעתי, ללכת אל בית־חבר הסוציליסטים לעשן שם את מקטרתם; האין זאת, אחי?”

הדברים האלה הנמרצים והנכוחים כשהם לעצמם, נאמרו בקול עז מלא לעג שנון ונמרץ, לא במריבות, כי אם בשחוק־בוז על אולתם, ומבלי משים פנו עיני כל אלה המדבר.

מי הוא זה? מאין בא כרגע זה הגבן לבוש השחורים, חבוּש כבע העור, אשר משך עליו עיני כל בשערותיו האדמות, במצחו הצח והרם, בעיניו הגדולות המפיקות עז ומנוחה ומבטן חד וחודר, ובשפתיו היפות המגֻלחות למשעי ועליהן לעג מר? אין איש אשר יזכור כי ראהו בבואו – אין איש אשר ראהו יושב על ידו או קרוב אליו. האיש הזה לא היה מבאי בית־הכנסת ההוא, אף לא חבר לחברתם או לאחת מאגדותיהם בכלל. ואף גם זאת, אך הביטו אליו, נדמו פתאם קריאות הזעם על שפתותיהם, ידיהם הנטויות רפו ותרדנה, וזרם־רעד וזכר מרגיז עבר פתע בלב כל האנשים. ולא היה שם איש, אשר לא נדמה לו כי ידעהו פנים, ולא היה שם גם אחד אשר יכול להגיד מי הוא או מתי ואיה ראהו. גם על לב הרב הגדול רוּצינסקי, אשר אך זה כשבועים מאז דרכה רגלו על אדמת אַנגליא, עלה כצל זכר האיש המוזר הזה, ומצחו הקמוט נקמט עוד יותר בחשבו להזכר מי הוא. ודומיה עמוקה שררה פתאם בבית־הכנסת; גם אנחות הנשים הנפעמות נאלמו. אך המית הסער וקול המון הגשם השוטף בלי הרף רעשו כבראשונה. בחוץ סערו החיים הרועשים של לונדון הגדולה, למרות הסער והגשם, ובפנים בית־הכנסת הקטן נאלם דומיה מפחד נעלם ומוזר.

הגבן הלועג הוציא את ספר־התורה מידי הליטאי הרפות ויניפהו כמו בבוז. “נשחת! על לא עון!” קרא בקול “הנה השם הגדול והקדוש בכבודו ובעצמו, והברק התעלל בו ויכריעהו! הנה זה הוא אשר תעבדוהו בכל לב ובזעת אפים – לאסף כסף רב למען יכתבו דבריו על קלף נבחר, ועתה הנה הוא לועג לכם, לעמלכם ולכל הקרבנות אשר תביאו לו בנפשכם. חדלו לכם אפוא משמוע בקולו; אל תקריבו את היום השביעי לכבודו באפס מעשה בעת אשר אלהיכם יחללהו בשלחו בו ברקים ממעל. רב לכם לשעות בהבלי שוא, בעלים בלים, אשר כבר אבד עליהם כלח תחת אבק אלפי דורות. עזבוהו אפוא אותו ואת תורתו, כי גם הוא לועג לתעתועיכם אלה, הוא וכל מלאכיו צוחקים עליכם ועל אולתכם. מה הוא הטוב אשר עשה לעמו בחירו על כל התלאות וכל מצוקי השאול, אשר מצאוהו במשך שנות מאות? הן אך להיות למשחק לו בחר בכם. הוא נתנכם לבז ולמשסה בידי אויביכם; הייתם חרפה בגוים ומשל בלאֻמים; הייתם מטרה לכלמות ורוק. פה באַנגליה הונח לכם מעט, אבל גם פה תאכלו לחמכם הצר בדאגה ובעמל נפש. השֵנה זרה לעיניכם ובתיכם – חורים צרים ונאלחים; בניכם ובנותיכם אובדים עמכם ועיניכם רואות וכלות; ככה תלכו מטה מטה עד אשר תרדו ביגון שאולה. הרומו אפוא והיו לאנשים חפשים. אל תקריבו את חייכם לא לה' ולא לאנשים. או, אם יש את נפשכם לעבוד, עבדו אלהים אחרים, וכהניהם יריקו מטר זהב עליכם. – אכלו, שתו ועלזו, כי מחר תמותו!”

ודומית קסם שוררת בבית. רגשות הנקמה והפחד מתו כרגע; כמו רוח זלעפות נשף בנפשותם פנימה ויצת בקרבם אש לוהט; זרם מחשבות רעות פרץ בלבותם וירגיזם עד היסוד בם ויהיו כמֻכּי שממון. הם חשו כי כל רוחם נרעש ונפעם מרוח כביר אמרי פי הנואם, אשר נדמה להם עתה כבורא ניב שפתים למחשבות לא־ברורות המעיקות זה כבר על לבבם; אך עתה ירגישון היטב בכל גדלן ובכל עמקן. כן, אך אוילים המה: מה טוב ומה נעים לצאת פעם אחת לחפשי ולשתות לרויה מיין החיים, בטרם יבוא מלאך המות ושפך את הכוס על פניהם. ועיני משה גרינביץ המפיקות עצבת נוצצו הפעם כאש.

“דֹם, מגדף נתעב ונאלח!” גמגם הרב הגדול, האחד אשר לא דבקה לשונו לחכו. “שומר ישראל לא ינום ולא יישן”. הגבן הרים את פניו ויפץ מבט קר אל מול פני הרב הנכבד. “העלמות באנגליה יפות הנה!” קרא בלעג “יפות הנה גם מנשי בּראָדי!”

ופני הרב הגדול הפכו לבן כסיד ועיניו הפיצו אש. ידיו הרפות התרוממו מעט כמו חפץ להדף מפניו מחזה בלהות.

“אני ואתה דברנו שנינו יחד, רבי” אמר הגבן “נוסיפה נא לדבר על – הנשים, על היין ועוד דברים טובים כאלה. זקנך ארך ולבן, אך אל יפל לבך, רבי, עוד נכונו לך ימי זהר רבים; חשכת הקבר רחוקה עוד ממך”.

הרב נסה לבטא דבר־מה, אך שפתיו הרועדות סגרו יחד.

“חלל רשע!” קרא לאחרונה בקול רועד “לך לך למעשיך ליינך ולתענוגיך, אם חפץ אתה לחלל את היום הקדוש הזה; אך אל תתעה אחרים ללכת בדרכיך הרעים. ברח לך מזה, ואלהינו בשמים ישלח נא ברקיו ממעל ויפוצצוך”.

“אלהיך שולח ברקים לפוצץ אך את הקדוש לו”, ענה הגבן הננס בזעם בהרימו את ספר־התורה, והמולה דקה של הסכמה נשמעה בבית. “הלא אמרתי לכם, כי אך צחוק ולעג הייתם לו? הנה נאספתם פה להמוניכם לשפך שיח לפניו, ורוח מפיכם יצא יפלג דרך באויר לברק זעמו ואתם תהיו מטרה לחציו. אתם תפארו את תורתו בשרשרות כסף ופעמוני זהב, ועדי הזהב ימשך אליו את ברקיו ממעל”.

אז הביט מסביב, ובעיניו התנוצץ כבעיני החתול ברק נצחון בהתבוננו אל הרושם אשר עשו דבריו. הוא החשה רגע ובמלוא רחבי הבית שררה שנית דממה עמקה ונוראה, אשר נרגשה עוד יותר לקול המון הגשם ההולך הלוך ורפה. פתאם הפרעה הדומיה המעיקה באופן מוזר מאד.

“יתגדל ויתקדש שמיה רבא” צלצל קול ילד מירכתי בית־הכנסת. ילד יתום קטן בא אל בית־הכנסת להתפלל תפלת ה“קדיש”, ומרוב החם אשר בבית נרדם באחת הפנות ויישן כל עת הרעם והסער; ובהקיצו משנתו התבונן אל הדומיה אשר מסביב לו ויחשב לתמו, כי הקהל יחכה לתפלת הקדיש אשר עליו להתפלל. הילד הזה היה האחד בעזרת האנשים, אשר לא ראה את הגבן המגדף ולא שמע את דבריו.

פני הגבן היפים נעוו פתאם ומצחו קמט מאד; בשצף קצף רקע ברגלו הצולעה על הרצפה, והילד אשר קול דברים לא הפריעהו, הוסיף לקרא בניניו הסגורות בכונה:

“בעלמא די ברא כרעותיה…”

“הגשם חלף הלך לו, אחי” קרא הגבן בקול צרוד ודבריו כמו נחבאו בגרונו “קומו ולכו עמדי ואני אגדכם איכה תעשו ואיכה תתענגו בחיי העולם הזה כי עולם אחר זולתו אין”. אולם גם איש אחד לא קם ולא זע. תפלת הילד צלצלה הלאה בנעימות ועז. הגבן הזר החיש צעדיו אל הפתח; בהגיעו אל המפתן הביט לאחור, והנה – אך משה גרינביץ לבדו הולך אחריו. בזעם אפו השליך את ספר־התורה על ראש הילד, והילד אשר כלה אז את תפלתו, פסע שלש פסיעות לאחוריו; והספר נפל ויך בקיר. הגבן יצא את הבית ומשה גרינביץ עמו. כגל פחדים עבר במלוא רחבי הבית, האנשים שאפו רוח בחזקה, כמו נשא הרוח עתה את העננה הכבדה, הרת גפרית ואש, אשר שמה מחנק להם. הילד הרים בכל כחו את הספר הנופל לרגליו וישקהו ויתנהו לאיש הקרוב אליו, אשר חבקהו בחרדת קדש וישימהו בארון. קוי אור שמש פרצו הביתה ממעל ויפזו גלי האבק המרחפים בבית בשלל צבעי קסם, ויהיו כחצי אור ארוכים שלוחים משמים ארץ. החזן והקהל החלו להתפלל הלאה, כמו היה כל המקרה המוזר הזה אך חזיון לילה; אף גם לא דברו ולא השתוממו אליו; כן גם לא זכר הרב את הדבר בדרשתו הנפלאה אשר דרש אחרי התפלה, אך בסוף דבריו הזכירם כי יום צום להם היום הבא. ולמן העת ההיא והלאה רחקו כלם ממשה גרינביץ, כאשר ירחק איש מצרעת ממארת, יען כי מראהו העלה על לבבם זכר רעהו הכופר הנורא, המטיף לכפירה באלהים, אשר התגנב במרמה אל בית תפלתם ויולך שולל אחד מחבריהם ויתעהו בתהו לא דרך. זכר הגבן המוזר ההוא הרתיח דמי לבם כסיר וראשם סחרחר מהמון מחשבות זרות והרהורים רעים. השמועה על דבר האסון אשר קרה בבית תפלתם עוררה לב נדיבים מספר לקנות להם ספר־תורה חדש. ובטרם חגגו עוד חג חנכת ספר־התורה ברב פאר והדר, והרושמים העמקים, אשר השאיר המחזה המרעיש והנורא ההוא בעתו, היו לצללים דקים בנפשות האנשים, אשר הסכינו אמנם לריבות ומדנים בבית תפלתם וגם מכות ומהלומות לא זרו להם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

II.

“גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה”.

(משלי לא יב).

ומשה גרינביץ הלך אחרי רעהו החדש במבואות הצרים והעקומים והמובילים אל מעונו הוא; וכל רוחו ונפשו היו נתונות, נתונות הפעם אל החפש הנעים והחדש. השמש, אשר כמו הופיע מבין העננים לקדם את פניו ברגע עברו על מפתן בית־הכנסת היה בעיניו כסמל דמות החיים החדשים הנשקפים לפניו. אז זקף את גויתו הדלה מלוא קומתו ויתאמץ ליַשֵּׁר את גבו, הכפוף מרוב עבודה על מכונת התפירה, וירומם מעט את כובעו ויהדקהו לראשו הכן. לא רגש של שובה ונחת מלא הפעם את לבבו, כי אם תסיסה מהירה של מחשבות ורעיונות, התרגשות זרמי העצבים, התעוררות כל כחות הנפש להחלץ ממסגרותיה, תנועת דם עצומה בכל גוו פנימה. המון המושגים והדעות אשר הכו שרש עמוק ברוחו במשך כל ימי חייו, או יותר נכון, נֵטל ההרגל הרב, אשר העיק עליו עד כה מבלי הרגיש אמנם את כבד משאו, השלך מעליו כלה. הוא לא ידע עוד מה לעשות בחיים החדשים המפעמים בו בכל עזו. הוא הרגיש אך, כי חי חי הוא בכל יצורי גוו.

“הוי, אחי!” הצהיל קולו אל הגבן, אשר מהר ללכת לפניו “הפתאים ההם אשר בבית־הכנסת הלא הטיבו עשו לצאת החוצה ולהתענג על האויר הנעים”.

"הם שואפים אל קרבם את האויר המשחת, אשר יעלה כקטרת לאלהיהם לריח נחוח ענה הננס, אשר עצר את צעדיו רגע עד אשר יגיע רעהו אליו.

הליכתם הקצרה מלאה חליפות מחזות שונים. עגלון הכה בשוט את סוסו באכזריות חמה עד אשר התהולל הסוס במרוצתו, שני ילדים הלכו יחד אחוזי יד ולפתע החלו להאבק ולהכות איש את רעהו; איש, אשר מראהו כבן־נכר, לבוש הדר כאחד העשירים יחוג ינוע כשכור לארך הרחוב. ולבב משה התחמץ בקרבו למראה שרשרת־זהב עבה על חזהו, אשר יכלה להיות למחיה למשפחה עניה לירח ימים והותר; אפס כי בטרם גברה הקנאה לנסות דבר אליו, הָשלך האיש האֻמלל ארצה במכת פתאם, ותמונת האיש ההדור בלבושו נעלמה כרגע בין שדרת העצים עם שללו הנחמד. משה שמח בלבו על הדבר הזה ולא נסה גם לעמד לימין השדוד, וברגע נמשכו עיניו אחרי נערים מספר, אשר החלו לקשר חבל בזנב חתול. עודנו מתבונן כה וכה ולבבו נע פתאם למראה הבית אשר יגור בו. רעהו ההולך לפניו כבר סר אל המסדרון, כי הדלת היתה פתוחה תמיד; ומשה חש בלבבו כי אך טוב וחסד יעשה עמו רעהו להעתר לבקשתו ולבקרו בביתו. שמח ושבע רצון בא משה אחרי רעהו אל המסדרון; אולם אך דרוך דרכה רגלו צעד אחד לפנים ורגש אי־אמון התעורר בלבבו. הבית היה גדול ורם מאד, מראהו הזועף וחסר־טרם הבניה והגזרה העידו בו, כי לא תמול הוא עלי אדמות; לפני מאה שנים נחשב אולי לאחד הבתים היפים והנהדרים, ועתה יגורו בו שתים עשרה משפחות, כרֻבּן עבריות. החדר האחד אשר היה למעון למשה גרינביץ היה במכפלה העליונה, וקירותיו העקמים משני עבריו היו חלקי הגג. וככל אשר הוסיף משה לעלות במעלות העולות אל מעונו, כן זעף רוחו בקרבו הלוך וזעוף, הלוך וקדור, כמו ספג אל קרבו את החשך המכסה את המעלות ואת ידותיהן העבות העטופות בקורי עכביש, אשר לא חדר ישר אליהן ברק אור שמש מעודן; אולם אך הגיע משה אל העזרה הקטנה, והאפלה אשר לפני פתח מעונו ורגשי העצב והרגז, אשר העיבו נפשו ורוחו כעננים קלים, היו לרגש אחד מר ונורא, עמק ומעיק; זכר נפש אחת עלה במוחו וירעישהו מאד, רגש נחם וחרדה העיק על לבבו אשר הלם כהלם פעם בחזהו. אשתו! זו הנפש הזכה, הנדיבה ויראת האלהים! איככה יוכל הפעם להבינה בינה? אך כעבר רגע באה מחשבה בלבו אשר הקלה מעט נטל החרפה והדאגה אשר העיק עליו. אשתו איננה בבית; עודנה בבית־הכנסת “אהבת חסד” אשר, הודות להמסך המבדיל, אולי איננה יודעת גם עתה מכל המעשה אשר עשה שמה. פתאם הסב פניו אל רעהו, ולעיניו נגלו עקבות קמטי זעם על מצחו הצח והרם, אשר נעלמו פתאם מתחת לכובע העור החבוש לראשו. שערות הגבן בערו כאש באֹפל הזרוע מסביב, ועיניו הפיצו ברקים.

“אשתי, כנראה, עודנה בבית־הכנסת” אמר משה “אם כן הדבר, בידה המפתח ולא נוכל לבוא פנימה”.

“המפתח לא יפריענו מאומה” לחש הגבן “אבל ראשית כל עליך להסיר זאת מפה”.

עיני משה פנו בתמהון אל המקום אשר הראה אליו הגבן באצבעו הארוכה והלבנה ותעמדנה על ה“מזוזה” התקועה בתיק פח־לבן דבוקה אל המזוזה.

“להסיר אותה מזה?” שנה משה את דבריו.

“הסר אותה מזה כרגע!” ענה הגבן “לא תדרך כף רגלי על מפתן הבית, אשר הבלי שוא ומדוחים כאלה יפארו הפתח”.

ומשה עודנו מחכה; המחשבה: מה תאמר אשתו לכל הדברים האלה? התעוררה בלבבו שנית בכל עז; המחשבות והשאיפות החדשות, אשר סערו בו זה עתה בכל עז, כמעט כלו פתאם ואינן. אך מבט בוז הבריק מעיני הזעם אשר לנגדו ויחדר אל נפשו פנימה. אז שם את ידו על ה“מזוזה”, אך ההרגל הרב משנים רבות גבר הפעם על החפץ, וידו אשר אך נגעה בה, שבה אל פיו וישקנה. פתאם שֻנו מחשבותיו כלה, נפשו נכספה ברגע ההוא לאחז בגבן ולשום מחנק לנפשו. אך החפץ הזה היה חסר אונים; כי אך הגיעה לאזניו שריקת בוז ונאצה רבה, אשר התמלטה משפתי רעהו, הרים מהר את ידו וימשך בחזקה את קצה ה“מזוזה”, וה“מזוזה” משה מעט ממקומה. ברגע ההוא הגיע לאזניו קול נעים ורך הקורא בנגון־עצב:

“אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב”.

והקול קול רבקה גרינביץ הקוראה בספר התהלות מדי שבת בשבתו אחרי הצהרים.

פני משה גרינביץ התפלצו מפחד פתאם; ידו נחה על ה“מזוזה”, מלחמה עזה פרצה בנפשו רגעי מספר. אז השיב ידו וישקנה למו פיו, ובפנותו אל רעהו במבט זעם ובוז, ראה והנה הוא מתחמק לאטו ויורד במעלות אשר עלה בהן. תרועת גיל פרצה משפתיו; אבן כבדה התגלגלה מעל לבבו.

“רבקה’לי, רבקה’לי!” קרא משה בקול נרעש, בהתדפקו בדלת; וכעבור רגע היה אחוז בזרועות רעיתו הנעימה המתרפקת עליו באהבה.

“ומי הגיד לך, כי אני הייתי זאת?” שאלה רבקה אחרי עבר רגעי מספר בענג ואֹשר אין־קץ לשניהם “אנכי בקשתים לבלי הגיד לך מאומה, למען תתענג על הדרשה במנוחת נפש; כי ידעתי גם ידעתי מה חרד ופחד לבבך, גם עזוב תעזוב את בית־הכנסת בהודע לך כי התעלפתי”.

“וגם איש לא הגיד לי כי התעלפת!” קרא משה, אשר שכח רגע את מבוכתו הוא.

“ואף גם זאת נבא לך לבך הדבר הזה!” קראה רבקה. בת צחוק הופיעה על שפתיה ומערוץ יקהת לחיה החורת נשקף אֹשר אין־קץ “ותבוא הנה לראות מה היה לי”. וענן עצבת כסה פתאם את פניה היפים, ותאמר: “השטן המקטרג היסתנו שנינו לעזוב את בית־הכנסת, וגם עתה אך החלותי לקרא תהלים בבית, הפריעני בשלחו לי את אישי היקר”.

משה נשק לה למענה על דבריה האחרונים, וישאל: “אבל מה הביא אותך, יונתי, להתעלף?”, ובלבו שמח מאד על טעותה, אשר תחשוך אותו הפעם מוכוחים לא נעימים. “מדוע לא פתחו שמה את החלון אשר בירכתי עזרת הנשים?”

רבקה התחלחלה. “חלילה, חלילה!” קראה בעז “לא החם היה בעוכרי – כי אם הוא”. ועיניה הביטו רגע לעמתה כמו תמונה נעלמה עומדת לנגדה.

“מי?” קרא משה, ויתחלחל גם הוא.

“הוא חפץ לבוא פנימה” ענתה רבקה.

“אבל מי הוא אשר חפץ לבוא פנימה?” הוסיף לשאל ברגש.

“השטן המקטרג” ענתה בלחש “הוא עמד בחוץ ויבט אלי בזעם כמו עצרתי בעדו מבוא פנימה”.

דומיה ממשכה שררה בחדר. לבב משה התפעם מאד. צחוק מוזר מאד התפרץ פתע מפיו ויאמר: “אין זאת כי נרדמת שמה מרב חם ותחלמי חלום רע”.

“לא, לא” התנגדה אשתו בעז. “חי נפשי, לא! הנה אני יושבת שמה ומבטת בחוּמשי לשמוע קריאת התורה, ולפתע פתאם חשתי כי דבר־מה מושך את לבי ואת עיני להביט אל החלון אשר מאחורי, השתוממתי מאד על השטן המקטרג, המבלבל את מחשבותי באמצע התפלה. עת ארוכה התאמצתי ולא הסבותי את עיני מספרי, אך כאשר נפסקה הקריאה רגע, לא יכלתי עוד התאפק, הבטתי בחלון ואראהו”.

“ומה מראהו?” שאל משה בקל רועד, למרות התאמצותו לדבר במנוחה.

“אל נא תשאלני” קראה רבקה ותתחלחל שנית “שד גבן, שערותיו אדמות, כבע עור חבוש לראשו, מצחו לבן ורם, עיניו מפיצות פלצות ורגלי תרנגול לו”.

צחוק מוזר ופרוע פרץ שנית משפתי משה. “פתיה נעימה!” קרא אליה “אני ידעתי את האיש. הלא הוא יהודי אחינו – חיט עני או עושה סִגַּרות, הלועג ליהדות, יען אין לו אשה כאשתי הטובה, אשר תפקח את עיניו לראות אור חיי עולם. האמנם לא ראית אותו אחרי כן? אך לא, בבואו פנימה כבר הלכת אַתּ הביתה”.

“אשר ראיתי לא היה בן־אדם” ענתה רבקה קשות “אין ילוד־אשה אשר יוכל לפלח כה את לבבי במבטיו. שם היה השטן בעצמו, המשוטט בארץ ומתהלך בה. אין זאת כי הרהורים רעים מלאו את לבבי ביום השבת הזה. בחשבי מחשבות על דבר שמלתי החדשה, אשר על כן עזבני מלאך השלום בשבת הזה, להיות למפגע לשטן המשחית בלי מפריע”. ובדברה נשבר לבה בקרבה ותמרר בבכי.

“האמנם חשבה יונתי התמה מחשבות רעות?” קרא משה בהחליקו את לחיה “כאשר תלבש רבקה’לי שמלה חדשה לכבוד השבת הלא יתענג עליה גם אל ממעל? ואיה השמלה החדשה?”

“פשטתיה מעלי ואלבש שמלה ישנה” נאנחה רבקה “אין נפשי לראות את השד עוד”.

“אבל שמעיני נא, יקרה, השטן לא היה ולא נברא” קרא משה בהתרגשות רוחו “הוא אך סמל דמות המחשבות הרעות המתרגשות בקרבנו להניאנו מאחרי התורה והמצוה; הוא אך התאוה המתעוררת בנפשנו פנימה לתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו”.

“משה!” קראה רבקה בקול רועד “האמנם הייתי לאשה לאפיקורוס? אבי הרב, עליו השלום, היה אומר, כי מעשיך כמעשי…, כי אוהב אתה לשאל שאלות רבות יותר מדי”.

“אם יש שטן באמת ואם אין” ענה משה “אַּתּ לא יכלת לראותו; התמונה אשר תארת לפני היא תמונת האיש אשר הגדתי לך בזה”.

“ואתה תתרועע עם איש אשר כזה!” קראה בקצף “עם איש הלועג ליהדות! יסלח נא הקדוש ברוך הוא לעונך! עתה ידעתי מדוע מנע ה' ממנו פרי בטן, מדוע אין לנו בן אשר יתפלל תפלת ה”קדיש" אחרינו". ורבקה בכתה בכי תמרורים – על הבנים אשר מנע מהם ה'.

והעצבת המשֻתּפת הזאת, אשר עלתה פתאם על לבבם ותכאיבהו, השביחה את הסערה אשר קמה בנפש איש על רעהו, ותפזר את ענני הרגז אשר החלו להעיב את רוחם. לעיני שניהם נגלתה תמונה מעציבה מאד: הנה הם שוכבים על הארץ בלי נע, עטופים בתכריכיהם, ודומיה עמקה ונוראה מסביב, מאין בן אשר יענג את נשמתם בתפלת ה“קדיש”. אהה! נשמותיהם תטבענה ככה במעמקי הגיהנום מבלי היות להם בן אשר ימציא להם מנוחה בתפלתו! אך עברו רגעים מספר ושניהם ישבו אחוזי יד ויקראו יחד בספר ה“תהלים”.

ומנוחה שלמה שררה הפעם בנפש משה.

ומה רב ההפך בין שתי התמונות האלה – האיש רם הקומה, כפוף הגב, לבן הפנים ושחור הזקן והאשה הרכה שפלת הקומה, יפת העינים המלאות עז וטובת התאר בפאתה הנכרית החבושה לראשה ובשמלתה הפשוטה והיפה אשר עליה; ובשבתם כה יחד ובקראם כה יחד ברגש בספר התהלים הלאה והלאה בנגון מוזר מלא עצבת והשתפכות הנפש, לא התבוננו כי כבר בא השמש וינטו צללי ערב, אשר מלאו את מעונם הצר ערפלים כהים. מטת הברזל, כסאות העץ, ה“מזרח” העשוי במסגרת מזהבת, הלכו הלוך והעלם, הלוך והעטף במכסה האפל מזמורי התהלים תמו, והאיש ואשתו עודם ישובים אחוזי יד ומשוחחים ומתיעצים על המעשים אשר עליהם לעשות בשבוע הבא, ואין דובר דבר ואין חושב מחשבה ללכת לבית־הכנסת “אהבת חסד” לתפלת ערבית. קו כסף מנגה הירח חדר פתאם בעד החלון וישתרע לרחבי מכסה־הרקמה המכסה את המטה העומדת נכחו בעבר השני. אז קמה רבקה ממקומה, ובהביטה אל שמי־התכלת הטהורים, המשתרעים מעל החומות הגבוהות החתולות בערפל, אמרה: “הנה נראו שלשה כוכבים בשמים”. אז הפנו שניהם את פניהם לפאת מזרח וישירו יחד בכונה את השירה העברית אשר תושר תמיד בצאת השבת.

כאשר כלו להתפלל תפלת ערבית, הוציאה רבקה מארון־עץ בקבוק יין־צמוקים, כוס־כסף ישנה, נר־שעוה קלוע ואת ה“הדס” לברך ברכת ה“הבדלה”.

משה מלא את הכוס ביין־הצמוקים וירימה בידו הימנית ויקרא בנגון עצב וברגש:

“הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד!” אחרי ברכו על היין העמיד את הכוס על השלחן ויקח את ה“הדס” ובברכו על הבשמים הריח מעט ויתנהו לאשתו. אז הגיש את ידיו אל ה“הבדלה” ואחרי ברכו “בורא מאורי האש” כפף את אצבעותיו ויבט חליפות אל האור אשר עליהן ואל הצל אשר מתחת להן. אז לקח שנית את הכוס בידו ובקול עז, בהתרגשות נעימה ובמנוחת נפש מאמנת הודה לאלהי השמים “המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך”.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

III.

“הלילה ההוא יקחהו אֹפל”.

(איוב ג ו).

ליל “כל־נדרי”, ליל יום הכפורים הקדוש והנורא, אחרי התפלה. בתי־הכנסת נעזבו זה עתה; וברבע היהודים רבה התנועה. המונים המונים, אנשים ונשים, ממלאים את הרחובות ופניהם מפיקים עצבת קלה, התרגשות הנפש והתרוממות הרוח, אשר השאירה בקרבם התפלה הרוממה. ובהפגשם יחד הם מברכים איש את רעהו כי יעבר עליהם הצום בשלום. הלילה היה אפל, גם כוכב אחד לא נראה על פני השמים הכהים, כמו לקח גם הטבע חלק בעצבת השוררת מסביב.

ובין ההמון הרב הממלא את הרחוב מתנהלת לאטה אשה רכה, בודדה ועצובת רוח מאד; על רגליה ערדלים כדת היום, ראשה נטוי לארץ, לחייה החורות, אשר קמטו ולא עת, רטובות מדמעות היורדות בלי הרף; והדמעות – לא הטפות האחרונות הדולפות מהתעוררות־נפש עיפה, לא נטפי מים מביעים התרגשות קלה ועוברת הנה. הדמעות – דמעות היו, דמעות מרות ומלוחות הנוזלות ממקור דאגה עמקה ומעיקה. התפלה הארכה והמלאה, התחנות והבקשות המעוררות את הנפש ומרוממות את הרוח בכל עז, היה היו לה לברכה, לוּ יכלו להסיח דעתה מעט מיגונה הגדול. אבל לא כן היה הדבר. אֻמללה! היא חשבה עוד מחשבות על אדות אישה.

אך עליו סבבו מחשבותיה, גם בעת אשר השתפכה נפש החזן העטוף לבנים בתפלה ובתחנונים אשר רגע ירים קולו ביללה, רגע כמו ישבר באנחה מרה ורגע ישפל כלה ויאנק דום; אך עליו סבבו מחשבותיה בעת אשר בכו כל המתפללים העטופים בטליתותיהם ויתנועעו אנה ואנה במצוקת יגון קודר ויתדפקו על שערי השמים בשירי עז ותחנוני־נהי; אך על אדותיו סבבו מחשבותיה בעת אשר הכתה באגרופה על חזה בקראה את הודוי על עונותיה ופשעיה ותבקש סליחה ומחילה. היא יודעת מאד כי רבו פשעיה – אבל פשעיו הוא! הה, אלי! פשעיו הוא! כי הלך משה הלוך ורע. הוא מאן לבוא עוד אל בית־הכנסת, אשר עשו בו שמה בחמת קנאה ונקם. דבריו היו פעם בפעם דברי נאצה וגדופים. חדול חדל להתפלל; גם תפלין לא הניח עוד. שלום ביתה השָלו הָשבת, אמונתה באישה חלפה ואיננה, אך נפשה דבקה בו עוד בתקותה לימים יבואו. היו ימים אשר לא האמינה כי דעתו מיושבת עליו. מעט מעט הגיעו לאזניה שמועות על דבר המקרים הזרים אשר עשה והדברים הנוראים אשר דבר בבית־הכנסת ביום השבת אשר התעלפה בו, ובזכרה כי כל הזרות והתהפוכות אשר ראתה בו, החלו לממחרת השבת אשר קראו בו יחד בספר התהלים, נטתה להאמין כי אין ברוחו נכונה. אבל אמריו מה נמרצים ודבריו מה מחכּמים, כאשר עמקו נאצותיו וכאשר רבו גדופיו; פיהו מלא משלי־אפר ופתגמים מוזרים, אשר לא שמעתם מעודה לא מפיו ולא מפי אחרים, מוחו היה מלא דעות חדשות; כפעם בפעם נשא דעו על הפּוֹליטיקה, על השטה הסוּציאַלית ועוד דברים ומעשים אשר אין מועיל בם, ויתאר לו מחוזות עֹשר ואֹשר לפועלים ועובדים עניים. בין כה וכה ושכר עבודתו הלך הלוך וחסור, כי אדוניו אשר היה הראש לחברת “אהבת חסד” גרשהו מבית עבודתו. היפלא אפוא אם שחק וילעג תמיד לדברי אשתו ומחשבותיה בדברי אמונה ובדברי חול יחד? הנה כי כן היה לה משה בעצמו לשטן מקטרג.

ועד הלילה ההוא עוד השתעשעה בתקוה: כי בהגיע יום הכפורים יעבר זרם כביר כזרם האֶליקטרון בעולם היהודים. אנשים ונשים, אשר לא שמרו לעשות גם חק אחד מחקי התורה כל ימי השנה, ובא היום הגדול הזה, וזכר אמונת אבותם יתעורר פתאם בלבבם וצמו והתפללו והכניעו לבבם מפני אלהי הרחמים. קולות התקיעה השברים והתרועה היוצאות מן השופר אשר יתקע בראש השנה כמו יאספו ויקבצו יחד כל נפוצות ישראל מכל המקומות אשר נשקעו שמה ביון הכפירה והשיבם יחד תחת כנפי השכינה. הנה כי כן קותה רבקה, כי בלילה הזה יחלפו כליל ענני השפק, אשר העיבו את רוחו בעת האחרונה; הטבעת היחידה הזאת תקשרהו עוד בלי ספק אל אמונת אבותיו; והטבעת היחידה הזאת עוד תפדהו, עוד תציל את נפשו ממצולות הכפירה אשר תצעידהו לאבדון. אך גם תקותה זאת האחרונה נכזבה. מבלי התפעל מאומה בימי הדין הגדולים והנוראים, ימי ראש השנה, לא הראה האיש האובד הזה כל אותות חרטה גם בעת אשר קרב לבוא היום הקדוש והנורא עוד יותר, יום הכפורים – היום האחרון לתשובה לפושעים – וחטאים היום אשר בו יכתב ויחתם גזר דינם מבלי להשיב עוד. הנה כי כן הלכה האשה האֻמללה אל בית־הכנסת לבדה.

בבואה הביתה עלתה ברב עמל על המעלות ותגע בכף המנעול. אך פתוח פתחה את הדלת וקול פחדים התפרץ מגרונה. היא טרם ראתה כל תמונה לנגדה, בלתי אם צל־ענק מתנועע באופן מוזר על הקיר העקום ועל קצה התקרה. אין זאת כי אך צל גויתה הוא נראה לעיניה, יען כי כל נפש אדם לא נראה בחדר. ואיה אישה? אנה הלך לו? מדוע עזב כה את הבית מבלי סגור את הדלת?

אז הביטה אל השלחן המכֻסה בצָפית לבנה ומזהירה מאד; נר־השעוה הגדול, “נר יום כפור”, אשר הדליקה לפנות ערב ואשר הפיץ אור כהה מלא קסם וזיו קדש לכבוד הלילה הקדוש והנורא וכמו הבטיח ברב גדלו להאיר גם בכל היום הבא, נמס כמעט כלו, ואשו נדעכה לרגעים מפני הרוח הנושף בחזקה בעד החלון הפתוח לעמתו. רעד גדול עבר בכל עצמותיה למראה הזה; לבה נבא לה עתידות נוראות אשר דכאו לעפר נפשה. היא זוכרת אשר בכל שנה ושנה דלק הנר אַט ויפץ אור מנוחה נעימה וגם ימי חייה חלפו הלכו להם בשלות השקט כמי השלוח ההולכים לאט, ועתה – אהה! ההיה עוד צרך באותות הנר לנבא לה עמל וּתלאה?

“אלי שבשמים! חוסה נא, רחם נא עלי!” קראה בקול נואש, וזרם דמעות חדש פרץ מעיניה. עוד מלתה על לשונה וחתול שחור נורא למראה התרומם פתאם מתחת לשלחן ויקפץ על החלון ויעלם כרגע בשריקת עצבת. כמשגעה מרב פחד התנפלה האֻמללה אל החלון ותסגרהו בידים רועדות; אפס כי בטרם נגע האשנב אל ספו התעופף דבר־מה לבן ודק מן החדר בעד החלון הפתוח החוצה, ולהד קול האשנב הנסגר בחזקה, אשר נשמע בדממת החדר הריע צחוק לעג ובוז.

“קלעת אל המטרה, רבי משה!” נשמע קול מוזר “עתה, אחרי אשר נצחת סוף סוף את המורא והכבוד, אשר הנה לבך לחתיכת פח ופסת קלף, הנני לכבדך לבקר בביתך”.

ברגע ההוא חשה רבקה בנפשה תשוקה עזה לשמח ולעלז גם היא ולפכח פחד לבבה בצחוק והוללות; אך שפתיה דובבו איזה פסוק ל“סגולה”, ואז הסבה פניה ותבט אל אישה ואל אורחו. חזיון לבה לא כזב הפעם – האורח היה הגבן הידוע לה מיום השבת הנורא ההוא. הפעם לא התעלפה עוד.

“מה זר החפץ להביא אורח הביתה לעת כזאת, משה!” אמרה האשה קשות, ופניה הפכו לבן כסיד בהגיע אל אפה ריח עלי־קטרת וריח האַלכּוהול הנודף מנשמת שני האנשים האלה.

“אשתך הטובה, כנראה, איננה מכנסת אורחים בסבר פנים יפות מאד” אמר האורח.

“אבל הלא יום־כפור היום, על כן אחשב למשפט, כי עליה לדבר אך אשר יהגה לבבה”.

“הנה הבאתיו הלום, רבקה’לי, למען הוכיחך לדעת מה מאד נואלת להאמין אז כי ראית את ה… – אבל אנכי אין נפשי לביש את פני אורחי” שסע משה את דבריו הוא בצחוק פרוע, “לי אין כל חפץ וחשבון לדבר אמת, יען כי יום־כפור היום. אנחנו כבדנו שמה בכלוּב את החג בדבר יותר טוב ומשמח מן האמת – זה הבית גדול ורחב ידים! וידידנו זה הטוב כבדני בנבל יין שמפניה! יין שמפניה, רבקה’לי! שימי נא לבך! יין שמפניה טוב, אמתי, יין־חמר המתנוצץ בעינו הנחמד על שלחן הלורד־מאיר. הוי! אך זה איש טוב ועלז! וככה יאמרו כלם עליו, ואף גם זאת עוד תאמרי אַתּ, כי הוא איננו איש כלל”.

בעת ההיא ופניו החורים נהפכו לירקון כפני שכור, והאור היוצא מלהבת־הנר הקופצת ונדעכת לרגעים בטרם תכבה כלה, שפך עליו מראה פלצות.

“רשע! פושע!” קראה האשה בקול רעם. אז הביטה ישר אל עיני הגבן המפיקות אכזריות ורע לב, פניה החורים אדמו כדם מהתרגשות נפש עצומה וכל גוה הרך כמו התפלץ מחמת רוחה. “לך לך מזה, שטן מקטרג!” צעקה בזעם אפה “צא לך מביתי – צא מזה כרגע. בשם ה', צא מזה ולך – לשאולה!”

גם פני הגבן פני הנחושה האלה, נעוו רגע מעזוז אפה; אך הוא אחז יד רעהו החמה באצבעותיו הארכות והרועדות, כמו אצל לו ממנו עז רוח בנגעו בו.

“אם אני אלך מזה, אקח גם את אישך עמדי!” שרט הגבן וילטש לה את עיניו הגדולות “הוא לא יעזבני עוד. הוציאיני אפוא מזה, אם זה חפצך”.

“כן, אל תגרשי את רעי זה מביתי!” גמגם משה גרינביץ “גשי² נא אליו וברכי את בואו בשלום, כאשה טובה ונאמנה, אשר אותה היית תמיד”.

ורבקה צעקה צעקה גדולה ונוראה ותשב לארץ וכל גוה התפלץ וינע אנה ואנה.

המחזה הזה נגע עד לב השכור. “קומי נא, רבקה’לי!” קרא אליה בקול רועד “אם יראך איש יושבת ככה, הלא יחשב כי יושבת אַתּ “שבעה” אחרי מותי” ובדברו שלח את ידו אליה כמו להרימה מן הארץ.

“הרף!” שאגה בשצף קצף ותסב מפניו “אל תגע בי; לא אשתך אני עוד!”

“השומע אתה, בן־אדם?” קרא הגבן בזעף “עתה חפשי אתה. אני הוא העד. חשב אפוא את דרכיך; חפשי אתה לנפשך”

“אמנם כן, חפשי אני” שנה משה את דבריו בתרועת נצחון־גיל, ופניו הזועפים נוראו מאד. צלו הרם, הנטוי על הקיר מאור הנר ההולך הלוך וכבה, נדמה נדמה כיוצא במחול בתרועת־זעם, תלתלי פאותיו הארכות התנועעו בתמונה הנוראה אשר על הקיר כנזמים ארכים אשר באזני הפראים, בעת אשר צל־הגבן הפרוע והמוזר כמו הניע ראשו בתשואות חן. ולרגלי הלהבה העולה ויורדת, לוחכת וקופצת פעם בכה ופעם בכה הלך הצל העקם והמעקל, צל הגבן, הלוך וקרוב אל צלה היא, ולפתע פתאם התלכדו שני הצללים יחד, כמו חבקו איש את רעהו בזרועות אהבה. דמי האֻמללה קפאו בעורקיה ונשמתה נפסקה מפחד ותסב את עיניה לצד אחר. אז הביטה מבלי משים אל המראה המלאה בקיעים התלויה על הקיר ותרא – או נדמה לה ככה בדמיונה המתרגש – את פני אישה המת ומסביב להם יתפתל פתן נורא המקיא ארסו במקום התפלין, אשר חדל להניח, והמון תמונות נראות מזרות אימה, אשר מצחיהם שיש לבן, עיניהם – גחלי אש בוערות ושערותם – נחשים ושרפים מאש לוהט, מכתירים אותו מסביב ומתעללים בו.

היא מרגשת כי כל חושיה יעזבוה ובינתה תסתתר, אך היא נלחמת בכל כחות נפשה עם העננה הכבדה השמה מחנק לה. “משה!” שאגה כמשגעה בקול קורא לעזרה, ותעצם בעצמה עיניה מראות את המחזה הנורא ההוא.

“אינני אישך עוד” ענה האיש בלעג “לא אוכל לגעת בך עוד!”

“השומעת אַתּ אפוא, אשה?” שרק קול הגבן “הנה קרא לך דרור. אני הוא העד!”

“אני הוא העד!” הריעו באזניה אלפי קולות בלעג ובשריקות משֻנות.

ודממה איומה שרה בבית. כעבוֹר עת לא מעטה הסבה את פניה הלבנים והקמוטים, אשר ההפך בינם ובין הפאה הנכרית השחורה הנשקפת מעליהם הוסיף עליהם לבנת מות, לעמת האיש אשר היה לה לבעל עד כה ותבט אליו עת רבה, ומבטה, המלא רפיון, אַות נפש גם תוכחה מגֻלה, חדר עמק אל עיניו המלאות דם.

והתרגשות־נפש עזה תקפתהו עוד הפעם ותרעידהו מכף רגלו ועד קדקדו.

“אל תביטי אלי ככה, רבקה’לי!” כמעט שאג בקול נחר “אין נפשי לדבר הזה. אין נפשי לראותך עוד. ארור יהיה זה הנר! עד אנה ילהט כה לנצח ולא יסתיר את פניך מעיני?” ובדברו נפח בחזקה על השלהבת הלוהטת ואפלה כסתה את החדר. אך כעבוֹר רגע קפצה הלהבה ותלהט ותבער ביתר עז מאשר עד כה.

“משה!” שרקה רבקה בקול פחדים מוזר מאד “השכחת כי ליל “כל־נדרי” הלילה הזה? איככה תערב את לבבך לכבות את הנר? מלבד היותו נר יום כפור – הלא הוא סמל חיינו ואשרנו. אם תכבה את הנר, בנפשי ובשמו הקדוש נשבעתי, כי לא תוסיף עוד לראות את פני”.

“הלא יען כי אין נפשי עוד לראות את פניך אני אומר לכבותו!” ענה משה בצחוק מוזר.

“לא, לא!” התחננה רבקה “אני, אני אצא מזה. עוד מעט ונדעך אורו, הנח לו לכבות”.

“לא! הנר לא יכבה כה מהר, הנה הוא בושש מאד, כאשר בושש אביך הרב במותו עד אשר מת אחד מחברי “חברה־קדישא” אשר עטרו לו סביב!” קרא משה גרינביץ בצחוק פרוע. “אני אני אכבנו!” ובדברו השח כה את ראשו אל הפתילה הלוחכת בלשון אש את הדונג הנמס על פני החול הממלא את הקדרה, אשר תקעו בה את הנר, עד אשר נראה רגע צל גדול ורחב מאד על התקרה ממעל, ויכבה את הנר כלה.

וחשכה גדולה כחשכת קבר כסתה כרגע את החדר, והד קול צחוק אָיום התחולל פתאם ויריע מכל פנות החדר. רבבות פנים נוראים נראו מתוך האפלה לעיני האשה האֻמללה ויתנועעו ויפטפטו באזניה. בעד החלון הבריקו עיני החתול הירוקות והמפיצות זעה באור הפֿוספור. מקלעת נחשים ושרפים התפתלו יחד בנפתולי זעם ויפיצו ברקים כהים מעל למצח השיש אשר יעטרוהו. המון שדי שחת, רבבות רוחות הטומאה התעופפו אנה ואנה וישתקשקו בכנפיהם בחשך הממלא את החדר.

כל רגשות נפשה הנפעמה, כל כחות רוחה המסתער אמרו להתפרץ מגרונה בצעקה נוראה ואיֻמה, אך היא חשה כי דבר־מה ישים מחנק לה ולא ישמע קולה. אז התנפלה אל הדלת הידועה לה וכמהר חץ מקשת ירדה מן המעלות ותרץ כמשגעה לקול המון שריקות לעג, אשר צלצלו באזניה על כל מדרגה ומדרגה, ולמראה אלפי תמונות אֹפל מתהוללות ומתלוצצות המביטות אליה מכל עבר ופנה, עד הגיעה אל הדלת הפתוחה תמיד אל הרחוב; אז שאפה רוח כתנים ותוסף לרוץ הלאה, הלאה מבלי הביט ומבלי דעת לאן, ברחובות ושדרות העצים, הריקים והשוממים כבר מאדם – אך בבתי המרזח נכרו עוד עקבות החיים –; וכה רצה הלאה, הלאה בלי נוח ובלי הרף עד אשר נפלה בלא כח על מעלות הפתח אשר לפני בית־הכנסת “אהבת חסד”.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

IV.

“כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”

(פרקי אבות).

השמש הזקן אשר לבית־הכנסת יצא החוצה לקול השאון אשר הגיע לאזניו.

“הצילני נא! בשם ה', הצילני נא, רבי יצחק!” צעקה אשה נופלת “הצילני נא מידי השטן המקטרג! אין לי בית… אין לי בעל… אין לי מאומה! אספני נא!”

“לאסף אותך הביתה?” קרא רבי יצחק בקול מלא רחמים, כי לבו הגיד לו שמץ דבר מכל הקורות אותה “אבל אנה אאספך? הלא ידעת כי אך חדר אחד קטן וצר לי ולאשתי פה”.

“אספני נא!” התחננה האשה “הנני לבלות את הלילה בבית־הכנסת. חפצה אני להתפלל בעד נשמת אישי; בן אין לו אשר יתפלל בעדה. אספני נא שמה! הצילני נא מידי השטן המקטרג!”

"ברחוב ולעת כזאת יכול תוכלי לפגש לא אחת את השטן המקטרג, כן – " אמר הזקן בהעמיקו מחשבותיו “אבל האין לך פה כל קרוב ומודע ללכת אליו?”

“אלי לי כל… אין לי כל… אך ה' לי! אספני נא אפוא ואלכה לי אליו. חמל נא, רחם נא עלי, וחמל ה' גם עליך בעת נעילת שער מחר לפנות ערב!”

מבלי דבר דבר שב רבי יצחק אל חדרו, וכעבור רגע יצא שנית ומפתח בית־הכנסת בידו. אז נגש ויפתח דלת עזרת הנשים ויעצם רגע את עיניו לזרם האור הגדול היוצא מן הנרות הרבים הגדולים והקטנים הדולקים שמה במנורותיהם. המסך המבדיל בין עזרת הנשים לעזרת האנשים הורם עד החצי, בידי האנשים הטובים הבאים לשאל לשלום נשותיהם ככלות התפלה. בעת ההיא נראה הבית והנה הוא גדול ורחב ידים מאד מאד; אך האויר היה עוד חם ומחניק מנשמת המתפללים הרבים ומן הקיטור הרב העולה מסביב מנרות החלב והשעוה הרבים.

באנחת תודה רבה התנפלה רבקה על ספסל העץ.

“אולי תמצאי חפץ בשמיכה והבאתי לך?” שאל האיש הזקן.

“לא, לא! יברכך ה'!” ענתה האשה “פה אשב ואבכה, לא אתן שנת לעיני. עוד מעט וספר החיים יסגר ומדת הדין מתוחה על כל”.

הזקן נאנח בחמלה ורחמים רבים ויפן ויצא ויעזב אותה לבדה בבית־הכנסת.

רגעים מספר ישבה רבקה מבלי התפלל ומבלי דבר דבר. נפשה מלאה מנוחה מוזרה. אז החלה למנות את הקולות היוצאים ברעש ושאון מפעמון המגדל הקרוב: אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה!" –

אך חדול חדל הקול האחרון לנוע באויר, התעוררה רבקה פתאם ולתמהונה הגדול נוכחה כרגע כי שנת מנוחה נעימה אחזה שמורות עיניה: כי זה שעות מספר עברו מאז השמיע הפעמון את השעה השתים עשרה וכי עוד מעט והאיר השחר ליום הגדול והקדוש, יום הכפורים. שתי העזרות לבית־הכנסת כבר מלאו המונים מתפללים. ברגש נפלא וזר, אשר מלא את כל לבבה, הסבה מעט את עיניה לעמת ה“מחזור” אשר לשכנתה. האשה הגישה כרגע את מחזורה אליה בבת־צחוק נפלאה, מלאה אהבה ורחמים רבים, אשר חדרה עמק עמק אל לב רבקה, אף כי לא זכרה היטב אם ראתה אותה בשכבר הימים, ובהעיפה רגע את עיניה מסביב נדמה לה, לתמהונה, כי כל הקהל הסובב אותה כמו זר ומוזר לה, אך כי לא ידעה איככה זה ומדוע. גם קהל האנשים שמה – הנה הם עוטים בגדים לבנים כלם, כתכריכי המתים, אשר לא הסכינו באלה עד כה בלתי אם החזן וזקנים אחדים מן החסידים ביותר; מה זאת? והאם לא שֻנה גם מראה בית־הכנסת? הנדמה לה ככה אך בעד הערפל הפרוש על עיניה אשר עששו מבכי, או אולי המחזה הכהה של המתפללים הרבים מרחוק ישתרע ככה לבלי חק לכל עברים, וישוה לנגד עיניה מרחביה, מבלי לשנות בכל זאת את תבנית הבית הידוע לה כה היטב.

אפס כי כל הזרות והפלאות האלה, אשר מלאוה ככה בתמהון, ארכו רק רגע. וכעבור הרגע והיא כבר הסכינה אל המחזה הסובב אותה. הכל פשוט וידוע לפניה זה כבר, הכל ערוך ומסדר כראוי, וכאשר חכתה מראש; עתה תשוב לשפך שיחה לפני ה' במנוחת נפש מבלי מחשבות נוגות על דבר אישה, אשר תבאנה תמיד להפריעה, כל נפשה רוחצת בנעימות נצח, כל רוחה שואף שלום ואהבה מאלהי השמים הממלא עתה את כל מעיניה, את כל חושיה בה. פתאם עלה זכרון נעים על לבבה, וזרם אהבה רבה יחמם את לבבה, ובהביטה אל פני שכנתה ראתה בעליצות נפשה, כי פני אמה המה.

והקהל מתפלל הלאה, האם והבת מתפללות במחזור אשר לפניהן. עברו שעות מספר אשר הקהל הגדול והעצום שר בהן חליפות עם החזן את התפלות והפיוטים הנפלאים אשר בתפלת שחרית; אז הוּרם המסך הלבן מעל דלתות ארון הקדש, הדלתות נפתחו ושני ספרי־תורה הוּצאו. רבקה ראתה מרחוק ותתבונן לשמחת לבבה, כי מלא הארון ספרי־תרה גדולים וקטנים עטופים במעטפות יקרות אדֻמות וכחולות, ושני הספרים המוּצאים עטופים במעטפות רקמה יקרה לבנה כשלג ועליהם יתנוססו ה“כתרים” העשויים כסף טהור ופעמוני הזהב מצלצלים בקול נעים מאד.

ואנשים מספר מן המתפללים נקראם ועולים חליפות על הבמה לקרא בספר־התורה כדת היום. כלם אנשים ידועים לה היטב מכבר הימים. ראשונה נקרא משה בן עמרם: הנה הוא קם ממקומו והולך בענוה רבה ובראש שחוח לארץ, עטוף מכף רגלו ועד קדקדו טליתו הזכה והארכה, עד עלותו על הבמה. הנה היא רואה היטב את פניו המזהירים כשמש בצהרים מבעד המסוה המכסה עליהם.

“ברכו את ה' המברך!” קרא משה בן עמרם, וכל מלה ומלה, אשר דובבו שפתיו בגמגום קל, צלצלה בעז ונעימות אין קצה.

“ברוך ה' המברך לעולם ועד!” עונה הקהל הגדול לעמתו ברגש קדש, והקול מצלצל ומתפשט הלאה הלאה למרחבי אין קץ ומתרומם ועולה מעלה מעלה עד לב השמים.

“ברוך ה' המברך לעולם ועד!” נשמע מעל הבמה כהד הרים. ובקול אדיר ונעים מלא עליצות קדש, כקול מקהלת מנגנים, אשר כמו התגלגל וימלא את כל חללו של הבית הגדול והרם בנעימות נצח, הוסיף משה: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו; ברוך אתה ה' נותן התורה!”

אחריו עלו: אהרן בן עמרם, בזקנו הלבן היורד על פי מדותיו ומגיע עד ברכיו, אברהם בן תרח, יצחק בן אברהם, יעקב בן יצחק – כלם מלאים הדרת קדש ואת פניהם ראתה רבקה ותבן, והנה הם מזהירים כאור נגה ומפיקים חמלה ורחמי־אין־קץ לנפשות אֻמללות ונעזבות כמוה – איש אחרי רעהו; ואחרי האבות עלה אליהו הנביא. לאחרונה עלה איש שיבה שפל קומה ושחוח מעט, אשר הליכותיו וכל תנועה מתנועות גוו העידו בו, כי הוא הוא אביה הרב. ומה עלץ לבבה למראה הכבוד הגדול הנעשה לו! ובהקשיבה הוד קולו הרועד והנעים נדמה לה כמו נָגֹלוּ ונעלמו פתע אבני הבור וערמות העפר מעל קברות התמונות היקרות לה מאד, תמונות ימי נעוריה, ותקמנה ותחיינה שנית יחד עם כל עליצותן הנפלאה ותוגתן הנעימה, ומראיהן איננו אמנם כאשר היה אז, כי אם נחמד ונעלה ביתר הוד והדרת קדש.

כאשר כלתה קריאת התורה עלה על הבמה דוד בן ישי, איש שיבה אשר על פניו המאירים על זקנו הלבן ככסף שפוך הוד מלך, וירם את ספר־התורה ויסבבנו לארבע רוחות הבית ושלמה בנו, המלך החכם, גולל את הספר. אז נִתַּן הספר על ידי רבי עקיבה בן יוסף, אשר פניו מפיקים ענות נפש ומראיהם נורא הוד, להכניסו אל ארון הקדש. כל הקהל הגדול קמו על רגליהם ברעש גדול אשר נשמע למרחוק וישירו כלם בעליצות נפש שירת נעם ועז, אשר מלאה את כל היקום נעימות קסם נפלא. אך רבקה לבדה לא יכלה לשיר. זאת לה הפעם הראשונה, אשר תחסר לה חברת משה אישה. מדוע זה נפקד מקומו פה בין כל ידידי נפשה אלה, אשר פניהם הנעימים מכתירים אימה מכל עברים וממלאים את נפשה שלוה ומנוחה נעימה? מה הוא המעשה אשר עצרהו מבוא בקהל הקדוש הזה? מדוע? לוּ בא הלום, כי עתה נִתַּן ספר־התורה על ידיו להכניסו אל ארון הקדש כמשפטו כל הימים? היא מרגשת כי דמעות חמות שוטפות ויורדות על לחייה. עוד מעט ונפלה באין אונים לארץ. “אמי! אמי היקרה!” קרא בקול “הנני מתעלפת!”

“עליך לשאף רגע רוח צח, בתי היקרה” ענתה אמה, והקול הידוע לה צלצל הפעם באזניה בנעימות אהבה ורחמים רבים, אשר אין לתאר באמר ודברים.

היא פושטת את ידה אל אמה, והנה! ידה הולכת הלוך וארוך, הלוך וארוך עד הגיעה אל התקרה, והתקרה והגג יעלמו ברגע ורוח צח מלא ריח עדנים נושף ממרום אל פניה הלוהטים.

ומה גדול תמהונה בהביטה אל הנרות הקדושים והנה הם דולקים במנוחה ואשם לא תכבה ברוח הצח הנושף עליהם מסביב. ולפתע פתאם נבקעו השמים הכהים בהוד נפלא. החשך הופיע בהדר תפארת. זרמי זהר צח ונגהות־הוד נפלאות הבריקו מסביב וימלאו מרומי אין קץ ומרחביה באור אלהים ובמנגינות קסם־פלא המלאות אהבה בלי קץ ורחמים בלי גבול, ורבבות אלפי שנאן וכרובים מזהירים מתעופפים בכנפיהם המבריקות כברקים ומשוררים: “קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו!” וכל הקהל הגדול נופלים על פניהם וקוראים: “קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו!” ומשה בן עמרם קם ויפרש את כפיו אל ההוד והזהר אשר ממעל, ויקרא: “ה‘, ה’ אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת! היום הזה יחתם גזר דינך על כל החיים. אנא, כתב וחתם את עמך בספר החיים. סלח נא להם ומחל לעונותיהם למען אברהם יצחק וישראל עבדיך ולמען קדושיך אשר שפכו דמם כמים ויבואו באש ובמים על קדוש שמך. שא נא להם, מחה כעב פשעיהם, וכתבם בספר החיים והשלום!”

“אמן!” קרא כל הקהל ברגש.

וזרם תקוה נעימה שטף ועבר בלבב רבקה ובכל נפשה ובכל יצוריה פנימה ויעמידנה על רגליה, ותפרש את כפיה לעמת ההוד והזהר אשר ממעל, ותקרא: “סלח נא לעון אישי, אשר נפל בידי השטן המשחית. פצהו והצילהו מבאר שחת בזרועך הנטויה ובימינך הפשוטה לקבל שבים. הצילנו נא וסלח נא לעונו כגדל רחמיך”. ודממה נפלאה וַאֲיֻמָה שררה פתע במלא רחבי־אין־קץ השמים, עד אשר נשמע קול־הוד יוצא מלבב ההוד הנורא במרומי השמים, אשר הריע בכל רחבי התבל והקול קול מנגינות כל נבלי השמים יחד – קול סערות תימן, קול מים אדירים, קול רעם בגלגל, קול שיר שרפי מעל וקול תהלות בני תמותה בלולים יחד בהרמוניה נפלאה בקול־אלהים זה הקורא בהדר: “סלחתי!”

ובשׂבע נעימות קול אל סולח המצלצל באזניה כמנגינות־יה, ובעליצות בטחונה אשר היא, העניה והסערה, אשת־חיט אֻמללה, הנתונה למרמס לרגלי כל זד יהיר וללעג וקלס לסביבותיה, התלוננה בצל אביה שבשמים, אשר פקח עיניה לראות כל הוד הנצח ולשבוע עליצת עולמי עד יחד עם כל הנפשות האהובות לה, במקום שם תִּמָחֶה כל דמעה מעל כל פנים, התעוררה רבקה לראות אור בּקר כי יהל עליה מסביב ורוח צח נושף על מצחה הלוהט מבעד לחלון הנפתח עתה בידי רבי יצחק.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

V.

“כי הוא יצילך מפח יקוש”.

(תהלים צא ג).

תכריכי השלג עטפו את האדמה המתה מסביב. ממעל לה נשקפים בזעם השמים העוטים ערפל וענני עפרת. ובעליתו הקטנה והכהה, הריקה כמעט מכל רהיטיה, שוכב למעצבה משה גרינביץ ויצורי גוו כצל נהלכו. על זקנו לא עברה מסרק זה ימים רבים, עצמות לחייו שפו מאד ועורן צפד עליהן, עיניו הנוצצות באש קדחת גדולות מאד ומביטות נכחן, פאותיו סבוכות ופרועות. כל תמונתו הדלה והרזה מפיקה רפיון ולאות נוראה; ואף גם זאת בהתפרץ השעול מגרונו יתפלץ כל גוו הצנום בכח אדיר וחזק מאד.

“האמנם לא ישוב עוד הלום?” דובבו שפתיו ברגז קול דממה דקה.

“אל תירא, כי אתך אני להושיעך בכל אשר תהיה לאל ידי!” ענה קול הגבן, אשר בא זה עתה החדרה “אבל אהה! ובידי אין כמעט מאומה להשיב נפשך. דפקתי על דלתי בתי־משאות רבים לתת את מעילי בעבוט וגם אחד לא נעתר לבקשתי. אז מכרתיו באגורות אחדות. ועתה הנה הבאתי לך מעט חלב עודנו חם!”

משה התרומם מעט לאחז בפך החלב ויפל כרגע אחור באין אונים. עננה הרת דאגה וחמלה רבה כסתה את פני רעהו. “האמנם טעיתי בחשבוני?” גמגם בדממה. אז הגיש את הפך אל שפתי החולה בידו האחת ובידו השנית הרים מעט את ראשו ויסעדנו בחמלה. משה שתה את החלב וראשו צנח כרגע על הכר אשר מראשותיו וילחץ את יד רעהו בתודה.

“רעי האֻמלל”, קרא הגבן. "חרפה שברה לבי על פזרי להבל את כל הכסף הרב, אשר השאיר לי אבי לפני שבעה ירחים! הה, איככה יכלתי לדעת מראש, כי תפל למשכב במחלה עזה וממֻשכה כזאת?

“לא, לא, אל תנחם ואל תעצב אל לבך”, גמגם משה בקול רועד, ופניו אורו רגע. “הלא ראינו ימים טובים, ימים טובים מאד, בהיות עוד הכסף. הה, אתה היית לי אוהב נאמן – אוהב נאמן וטוב. לולי הכרתיך לדעת, אזי ירדה דומה נפשי מבלי דעת משתה ושמחה והוללות. ועתה – כבר ראיתי רגעי ענג ושמחה, כבר שבעתי תענוגות בשרים, – שתיתי מכוס החיים לשכרה, ורב לי. אין כח בשמים ממעל או בשאול מתחת, אשר יוכל לגזול ממני את הרגעים ההם. והחפש הנעים לעשות כמעשיך, לחשב כמחשבותיך, לעוף אל עָל בכנפים לא אסורות בכבלי³ הבלי־השוא – מידך, מידך לי כל אלה! ומאז נפלתי למשכב תסעדני על ערש דוי ותשמר עלי כ… כאשה אוהבת”.

דבריו נעתקו מפיו באנחה מרה, ודממה עמקה שררה שנית בחדר; אך השעול אשר תקפהו פעם בפעם, הפריע את הדומיה בקול שריקה איֻמה, אשר צלצלה בעז בכל פנות החדר הריק. כעבור רגעי מספר הוסיף ויאמר:

“חטא חטאה לך רבקה’לה בשפתיה! באחד הימים אמרה לי” – ובדברו צחק רגע בצחוק מלא עצב – “כי אתה הוא השטן המקטרג בכבודו ובעצמו”.

“עניה סוערה!” ענה הגבן בהתול מר. “במאה התשע עשרה, שכבר אבדה ונכרתה האמונה באלהים מלב כל חכמי לב, עוד המצא ימצאו פתאים מאמינים במציאות השטן. אבל גם היא אמרה זאת כמשל ודמיון”.

החולה הניע במו ראשו “היא דברה על פי הפעולה הרעה – כמובן, לדעתה היא רעה – אשר פעלה חברתך עליה, וביחוד על הלך מחשבותי אני, בכח כה נעלה וכה נשגב מכח אנוש”.

“אמנם כן לא אוכל לכחד כי יתר שאת ויתר עז לרוחי על רוח רב בני האדם. כן הוא הדבר, ולולי הייתי את אשר אני, אזי ישבתי ואקרא תפלות ומזמורים לעת כזאת. אבל מדוע זה תנוח רוח גבורה על איש הצבא למבט עיני פקידו? מה הוא הכח הנעלם בקרב האדם היחידי המושך אחריו בחבלי קסם ושופך מרוחו על גוי ועל אדם יחד? איככה זה ימצא לו רעיון איש, הטמון בחבו ולא עבר עוד על דל שפתיו, מסלות בלבב רעהו? שאל את המדע ויגדך, צא ולמד חכמת המֶסְמֶריזם, ההיפנוטיזם ותורת המחשבה וידעת דבר עלי ועל השפעתי”.

“כן, רבקה’לה לא ידעה ולא הבינה דבר היוצא מחוג “סדורה” ותחנותיה. רבקה’לי…”

“אל נא תזכיר את שמה באזני” שסעהו הגבן בקצף. “האשה העוזבת את אישה…”

“הלא נשבעה אז לעזבני, אם אכבה את הנר. ואני כביתי”.

“האשה היוצאת מדעתה על אשר נפקחו עיני אישה לדעת”! לעג הגבן “אין כל ספק בעיני כי דמיונה המהביל העביר אז לעיניה באפל מחזות ממחזות שונים. הא! הא! הא!” צעק הגבן בקול מוזר. הנני חושב למשפט, כי לא תשוב עוד אליך. כנראה יכול תוכל לחיות גם מבלעדיך, ומי יודע אם לא מצאה לה כבר בעל אחר כלבבה?"

פני משה נעוו רגע וכל גוו התפלץ. “אל תוסף דבר באזני כדבר הזה!” שרק בגרון נחר בהתרוממו מעט. “רבקה’לי שלי!” ושעול חזק החרידהו פתאם וינע את כל עצמותיו ושפתיו הלבנות אדמו מדם.

עיני הגבן הקרות הבריקו באש זרה למראה הדם. “בכל אופן” הוסיף הגבן בקול יותר רך מבראשונה “הן לא תוכל לחלל את השבועה הגדולה אשר נשבעה אז. לא תשוב עוד הלום”.

“לא, רבקה’לי לא תשוב עוד אלי לנצח”, נאנח החולה בקול נואש. “אבל אכזר הייתי בגרשי אותה מפני. מי יתן וי…”

הגבן העביר מהר את ידו על שׂפתי החולה וימח את הדם מעליהן. “כאשר ירוח לי” קרא משה בהחלטת פתאם “אלכה לי ואבקשנה עד אם מצאתיה: אולי היא גועת כעת ברעב”.

“עשה כחפצך. ידוע תדע כי יכול תוכל למצא את לחמה ואת מימיה במלאכת־הפארים; אבל אדון אתה לנפשך. וביום שובך לאיתנך – והיום ההוא ימהר לבוא – תבקשנה ומצאתה והבאתה אותה אל ביתך לחיות יחד כבראשונה” ודבריו צללו בכל פנות החדר בלעג מר.

“מה טוב אתה לי!” גמגם משה ויצנח על הכר במנוחת נפש.

הגבן השח את ראשו על המטה, עד אשר נגע כמעט מצחו הרם במצח החולה ועיניו הנפלאות היו על עיניו. “ואף גם זאת לא תתנני עוד להחיש לך ישועה בדרך אשר הגדתי לך”.

“לא, לא!” ענה משה ורעדה אחזה את כל גוו “ומה מני יהלך אם אשכב פה שבוע ימים פחות או יותר?”

“שכב פה!” שרק רעהו “בעוד שבוע ימים תשכב במנוחה – בקבר!”

זעקה מרה התפרצה מבין השפתים אשר כֻסו שנית בדם. “לא אמות! לא אמות! זה עתה אמרת לי כי אשוב מהר לאיתני”.

“אמנם כן; אמנם כן, אבל אך אם ימצא לנו כסף. פרוטתנו האחרונה, חפצינו האחרונים להשיג במחירם פרוטה אזלו ואינם. מבלי מאכלים מבריאים, מבלי גחלת לחמם איככה תוכל להאריך את נפשך בעת קרה כזאת? לא, אם אין נפשך לעזוב את אור החיים ותענוגיהם לרדת אל ירכתי בור אפל בלא עת, עליך להמיר דתך כרגע”.

“להמיר דתי! חלילה לי!” קרא החולה ברגש געל־נפש עמק יותר מאשר ברגש תבונה; ושעול חזק התפרץ מגוו הרעוע ויפצפצהו.

“אבל ראה נא גם ראה את אשר האויר הקר עושה לך. אך זהב המסיתים יוכל להיות לך לישועה. אך אז אוכל להביא לך פחמים לחמם את נפשך הקפואה – לחמם את נפשך הקפואה” שנה הגבן את דבריו בהתרגשות נוראה “הנה אתה אומר כי בן־בלי־אמונה אתה. אם כן אפוא, מה ממך יהלך? למה זה תמות על משפט־קדום אוילי? אבל אינך עוד בן־לא־אמון. כל עוד אשר תרתע לאחור מבוא בברית איזו אמונה שתהיה, יש עוד אמונה בלבבך. כפירתך אך שכבת קצף על פני ים האמונה, אך דבר שפתים, בעת אשר לבבך כלו נגוע בצרעת הבלי השוא. קומה אפוא וצו אותי להביא אליך את הכהן. קומה אפוא! התאושש נא וחיה!”

“לא, לא, אחי! אתאושש למות!”

“כסיל ובער!” שרק הגבן “לא נאוה לאיש, אשר חיה ויתענג ירחים מספר מזהב המסיתים, להיות אנין־דעת כזה!”

“שקר תדבר!” גנח משה.

“בשבעת הירחים אשר נודענו איש לאחיו הלא אך מזהב המסיתים חמות ותאכל ותשת ותתענג, הלא זהבם הוא אשר נמס ויבוא כיין בקרבך. ומאין אפוא לקחתי כסף למסך ביין את בשרנו ולהתענג בכל תענוג?”

“מאביך! כה אמרת לי”.

אמנם כן, מיד ה“אב־המטביל”!" ענה בחמה “בהיותי בן האמונה היקרה כה ללבבך, ואני לעגתי לכל, כפרתי בכל, זולתי בתענוגים, אז המירותי את דתי. בימים הראשונים ראיתי טובה באמונתי החדשה אשר העניקה לי די כסף וזהב, אך כעבור השנה הראשונה חדלו לתת לי משען כסף. אמנם יכול אוכל לבוא שנית בברית אמונתם בעיר או בארץ אחרת, אבל איככה אוכל ועזבתיך לעת כזאת? ואתה עתה לכה אביאך אל המנוחה ואל הנחלה הטובה אשר ינחילונו המה, או אז, תחת פת חרבה ומעט מלח, אשר ישובבו כעת את נפשך היבשה, תמסך את בשרך ביין שמפניה ואכלת למעדנים כנפשך שבעך”.

משה הרים מעט את ראשו ויבט רגעי מספר אל המסית והמדיח, ומבטו מוזר ופרוע מאד. אז הסב עיניו ממנו ויבט אל זרועותיו הצנומות ויתחלחל.

הוא הרגיש יד המות הקרה הנטויה עליו. הלא עודנו צעיר לימים, האמנם נטל עליו לרדת בדמי ימיו אל ירכתי בור צלמות, בעת אשר נעימות החים תמשכהו אליה לנוח בזרועות אהבתה ולשבע ענג ועדנים? לא! הבו לו חיים, חיים, חיים, לו גם טבולים ביון הכפירה, מגֹאלים בבץ המינות, אבל חיים הבו לו, חיים נעימים!

ועיני הגבן מבריקות לעמתו כחניתות ונכונות עוד למלחמה. פתאם שֻנו הפנים הנעוים – ראשו צנח על הכר, מראהו הפך לבן כסיד, מצחו כעין הקרח ועיניו סגרו. כמו קיטור דק מלא כרגע את החדר ויכס את כל אשר בו, כאשר יעלה האד מן הארץ וכסה את פני האדמה. הגבן נבהל מאד ויאחז ביד החולה למשש את הדופק. אז הבריקו עיניו כגחלי אש מגיל ומנוחת נפש.

“אל עוד, אל עוד, עזריאל אחי!” קרא בלעג מר, ובפנותו אל הקיטור הדק הוסיף לאמר: “האתה אשר רקמת כלך מעינים, לא תוכל לראות, כי טרם באה העת להטיף אל גרוני את טפתך המרה? גש־הלאה, גש־הלאה!”

והקיטור הולך ורב, הולך ועב. הרגעים חולפים לאט איש אחרי רעהו. הגבן יושב ומחכה ומביט אל הפנים הנשקפים כפני מת מעל הכר המגֹאל. אחרי כן פתח החולה את עיניו, וברגע ההוא נוצצו מאד מעליצות נפש מוזרה.

“תודה לאל, רבקה’לי!” דובבו שפתי הגוע, “ידעתי גם ידעתי כי תבואי”.

עודנו מדבר וקול דופק בחזקה מאחרי הדלת נשמע בחדר. פני הגבן נעוו מזעם.

“מהרה, מהרה, עזריאל אחי!” קרא הגבן.

הקיטור התפזר מעט. משה גרינביץ כמו התאושש, פניו בערו מקצף.

“פתח את הדלת! פתח את הדלת!” צעק החולה “הלא זאת היא רבקה’לי – רבקה’לי רעיתי באה אלי!”

והיד אשר התדפקה לשוא על הדלת, הוסיפה להתדפק ביתר עז, אך אין שם לב לדבר הזה. מאז הופיעה תמונת הגבן הארור במעון צר זה נהפכו היונים לבני נץ, ובני הנץ – לעורבים… אין שלום, אין מרגוע, בכל רגז וקטטה.

“שכב במנוחה!” קרא הגבן “הלא אין דבר, בלתי אם דמיונך הרגש הוא אשר יחזה לך משאות שוא ומדוחים. שתה!” ויגש את הפך אל שפתי הגוע, אך כרגע הָשלך הפך מידו ויפל לארץ ברעש ושאון גדול וישבר לרסיסים דקים.

“אל תתן לי דבר הקנוי בכסף המסיתים!” גנח משה בגרון נחר ונשימתו חללה כחלילים בגרונו “חלילה לי להנות במאומה מן הכפירה!”

“אם כן אפוא מוּת ככלב!” הרעים הגבן קולו “מהר, מהר עזריאל אחי!”

והקיטור הולך ורב, הולך ועב בחדר ומסביב לו. והדלת הכפולה תדחף בזעף אף ותתנועע כמו הגיחה עליה רוח סועה וסער.

“משה! משה!” נשמע קול מאחורי הדלת “תנני לבוא פנימה… אותי…. רבקה’לי אשתך! בשם ה', תנני לבוא הביתה! הנה הבאתי לך תשורה יקרה! או אולי כבר מתּ, מתּ, מתּ? הה, אלי! מדוע לא נודע לי עד עתה כי חולה הוא?!”

“אישך גוסס עתה!” ענה הגבן “אחרי מותו תראי את פניו. עתה לא יוכל לראות את פניך, כאשר נשבעת בפיך”.

“שד משחת!” שאגה האשה בקול עז “אמנם נשבעתי בליל “כל־נדרי”, אבל הלא התחננתי אז אל אלהי השמים לבל יפקד עלי עון הנדרים אשר נדרתי והשבועות אשר נשבעתי באפי. תנני לבוא הביתה, תנני לבוא כרגע!”

“לא, לא אתנך לחלל לעיני את השבועה הגדולה אשר נשבעת באזני!” ענה הגבן בשמחת נקם “אני, אני אמנע את נפשך מעון!”

“תאלתי לך, שטן המשחית! ארור תהיה לנצח נצחים!” ענתה האשה “התפלל נא, משה, התפלל בעד נשמתך! התפלל, כי מת אתה!”

“שמע, ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!” נשמע קול החולה.

“שמע, ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!” יללה האשה מאחרי הדלת. גם הקיטור הממלא את החדר כמו השמיע בהד קולו את המלות הקדושות האלה לאט, לאט, מלה אחר מלה. אך הגבן לבדו עמד במנוחה על מקומו, רוחו לא התרגש בקרבו, אבל מפיו נעתקו מלים. אז הוסיפה האשה להתדפק על הדלת בחמת כחה, עד אשר נפתחה ברעש ושאון גדול ורבקה התפרצה נפעמה ונרעשה הביתה; ותמונת הגבן כמו נמסה ותעלם בחשך המכסה את המעלות.

ורבקה לא התבוננה אל הפנים הנעוים מחמת קנאה ואיבת נצח, מתחת לשערות האדמות כאש והסבוכות במקלעת פתנים; כחץ מקשת מהרה אל מטת אישה ותשח עליו ותשק על שפתיו החורות; אז קראה רגע בעיניו הלטושות את משפטו החרוץ ותנח דבר קטן וחם בין זרועותיו.

“קח נא זאת מידי, משה!” קראה אליו “ותתנחם נפשך ברגעיך האחרונים, הנה הבן אשר נתן לנו ה‘. בליל יום־הכפורים – לפני ששה ירחים – חלמתי עליך חלום נעים, כי סלח ה’ לכל עונותיך ואשמח מאד. במוצאי יום־הכפורים אמרתי לשוב הביתה, אך אז הקשיבה אזני כי בלית את כל היום הקדוש והנורא בחברת השטן המקטרג, ויפל לבי עליך, כי ידעתי גם ידעתי אשר חלומי אך פרי מחשבות לבבי ומשאת נפשי; ואתה, אשר הלכת שולל בדרכיך הנלוזים לא תנצל עוד מנקמת אלהינו. אז הרחקתי נדוד מזה, עבדתי קשה ואחיה בבדידות ועצב ולא האמנתי עוד בדברי חלומי. אבל התפלל התפללתי עליך לה' יומם ולילה, קראתי אליו – ויענני בהודע לי, כי ילד יולד לנו. אז יספתי להתחנן אליו כי ירחם עלינו ויחננו בבן, למען יתפלל בעדך ואולי ישיבך מדרכך הרעה, ולהתפלל תפלת ה”קדיש" אחריך, כאשר יקרבו ימיך למות, אף כי לא ידעתי עוד, כי מספר ימיך חצצו; ולפני שבועות מספר חנני ה' ברחמיו ויתן לי את שאלתי".

רבקה חדלה מדבר, ופניה אורו מאד. אמונתה הכבירה, בטחונה החזק ותקותה העמקה לא הועמו גם למראה המות הנורא, אשר פרש את כנפיו השחורות על פני אישה האהוב. ומשה חבק בזרועותיו הרועדות את הילד המצפצף אל חזהו הקר וישק ברגש את הפנים הקטנים והדקים.

“רבקה’לי!” נאנח החולה מרה, ודמעות נזלו על לחייו “מה רזה ומה דלה אַתּ! הה, אלי, עוני גדול מנשׂא!”

“לא, לא!” קראה אליו בחבקה את ידו הקרה באהבה “השטן המקטרג הוא אשר הוליכך שולל. ואני בריאה ושלמה. אנכי אעבד ואעמל לבננו, אחנכהו ואלמדהו להתפלל בעדך ולאהב אותך. קראתי לו בשם “יעקב”, למען אשר ישׂר גם הוא אל המלאך הרע ויוכל לו”.

וחשכת המות הולכת הלוך וקדור על פני משה גרינביץ, אבל מנוחה נפלאה פרושה עליהם ממעל.

“הה! אַים הימים הראשונים הטובים והנעימים, אשר ראינו ב”חדר" בפולין" נאנח החולה “ה”רבי" קצף עלינו לפעמים, אבל אנחנו הילדים היינו תמיד שמחים ועליזים; ובהגיע יום “שמחת־תורה” מה רב הענג ומה רבה השמחה אשר שבעה לה נפשנו בסובבנו את הבמה ובידינו דגלים עם נרות דולקים תחובים בתפוחים עליהם ממעל. אני אהבתי תמיד חג “שמחת־תורה” רבקה’לי. כמה ירחים עוד עד “שמחת־תורה”?"

“עוד ירחים מספר, עתה עבר חג הפסח!” ענתה רבקה בחבקה את ידו.

“הכבר עבר חג הפסח?” שאל החולה בעצב “אינני זוכר אם ערכתי את ה”סדר“. מדוע זה לא הזכרתני, רבקה’לי? הרעות עשו בדבר הזה. הלא ידעת מה מאד התענגתי על מראה השלחן הערוך – תמיד נדמה לי כמו רחפו המלאכים ממעל לו”. “חד גדיא! חד גדיא!” החל החולה לשיר בקול צרוד ונפסק לרגעים. הילד פרץ בבכי. “הס, הס, יענקלי!” קראה האֵם בקחתה אותו על זרועותיה ותחלץ לו שד.

“אָ־אָ־אָה!” פרצה שריקה מוזרה מגרון החולה “ה”קדיש" שלי! אל נא תקח ממני את ה“קדיש” שלי!" אז התרומם מעט, ועל מצחו צלמות, עיניו אשר כבר כבה אורן תעו אנה ואנה וידיו הרועדות מששו מסביב. זרם־דם דק פרצה⁴ מפיו.

“שמע, ישראל!” צעקה האשה בהגישה את ידה למו פיו למחות את הדם.

אך הוא הדף אותה בחזקה. “לא אותך! לא אותך בקשתי! את ה”קדיש" שלי!" גנח החולה בקצף מאין אונים “אני חרפתי את אלהי ישראל! תני לי את ה”קדיש" שלי! תני לי את ה“קדיש” שלי!"

רבקה הניחה את הילד בזרועותיו, וילחצהו אל לבו בכל עז. ובחושו את יצורי גוו הדקים, עברה מנוחה נפלאה על פניו. צעקות הילד נאלמו כמו מפחד, האֵם עמדה נדהמה ולבה היה בה לאבן. מסביב התנועעו גלי האד בעצלתים באויר החדר.

כעבור רגע ואנחה קשה וממשכה הפריעה את הדומיה. ראש החולה צנח לאחור וזרועותיו הרפו מן הילד; בצעקה מרה חטפה האם את הילד ותחבקהו אל לבה. הקיטור העב התרומם מעט, ושלשת התמונות האלה נראו לעינים המפיקות זעם וענות נפש המביטות נכחן מפתח החדר. הגבן עמד שמה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

---

לאין מרפא

מאת

ישראל זנגוויל

“במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו: שתני בבור תחתיות במחשכים במצלות: עלי סמכה חמתך וכל־משבריך ענית סלה: הרחקת מידעי ממני, שתני תועבות למו כּלא ולא ואצא: עיני דאבי מני עני, קראתיך ה' בכל־יום שטחתי אליך כפי:”

(תהלים פח).

מסביב לבית־המחסה רבה התנועה. עוד רגעים מספר ונפתחו דלתי הבית לפני קרובי החולים ומיודעיהם. אז יטו החולים האנוּשים אזנם לשמע את כל הדברים, אשר קרו ויאתיו בגיטו בעת האחרונה, כי כה נִתַּן העולם עמק בקרב הלבבות־החרבות החיים־הגועים האלה, הצמאים עוד לחדשות העומדות ברומו ובתחתיתו של עולם היהודי.

ובית־המחסה מוסד פשוט מאד – עשוי שני בתי־אבן נשענים אחד אל אחד בפנת שני רחובות – קרוב לחלק המזרחי, אשר ללונדון העיר` הכנסתו ברֻבָּה באה מידי עניי־עם, המנדבים לטובתו פרוטה פרוטה לשבוע, העשירים כמעט לא ישימו אליו לב; על כן נראה שמה חולים במחלות שונות לעשרות השוכבים למעצבה צפופים, דחוקים וסגורים בחדריהם הצרים. ואף גם זאת היֹה היה המוסד הזה למופת, והחולים העצורים בו לא חסרו דבר, גם לא בקשו מאומה, כי אם לצאת לחפשי מתגרת יד יסוריהם הקשים. גם בית־כנסת קטן היה שם לחולים לשפך שיחם לפני האלהים ולנשים עזרה מיוחדת כמשפט הדת, כמו יכלו שרידי החרבות האלה, אשר נחשבו בשכבר הימים למיניהם המיוחדים, להפריע גם עתה איש את כונות רעהו בהתפללו לאלהיו.

אבל חכמינו היטיבו לדעת טבע האדם. לאה ההומיה, הפסחת והנגועה במחלת מי־ראש הובאה פעם בפעם בכסאה המיוחד אל חדר האנשים לבלות שמה את העת, וצחוק לעג עבר על שפתיה בהביטה אל האיש החרש והעור המעביר את ראשי אצבעותיו על פני התנ"ך אשר לפניו וקורא בו בתמימות מעוררת צחוק כאחד הקדושים. משה המשגע התחמק תמיד אל חצר הנשים, ומבלי שים לב אל המשגיחות הנוצריות היפות, החגורות סינוריהן הלבנים כשלג, התרפק פעם בפעם על אשה גבנת עקומת הפנים וחרומת האף, הנשקף כחנית אדוּמה מתחת למשקפים הגדולים הרוכבים עליו תמיד. כרב החולים היתה גם היא ערה ויושבת לבושה; אך זעיר שם נראו חולים השוכבים במטותיהם הלבנות העומדות לארך הקירות.

“לאה אומרת, כי חשבה את עצמה למאֻשרה, לוּ יכלה ללכת ברגליה כמוך” אמר משה המשגע אל הגבנת בחן ובנעימות “הנה היא אומרת תמיד: “מה יפו פעמי מלכה בלכתה!” אף ספרה לי כי יכולה את ללכת לבדך מקצה הגן ועד קצהו”. מלכה היושבת על כסאה נבוכה רגע ובת־צחוק מהולה ביגון רחף על שפתותיה.

“הנה תוסיפי לבכות, רבקה!” קראה בתלונה אשה גמדה, לבנת הפנים ושחורת העינים באחזה ביד רעותה הבלה והצנומה, ודבריה באַנגלית צחה “הנה נחה עליך שנית רוחך הרעה. הלא העלה הזה כלו רטוב מדמעה”.

“לא!… אך טוב ושלום לי” ענתה אשה רוסית גם היא בשפת אַנגלית בהביטה בעיניה המפיקות עצבת אל הדוברת אליה “אל נא תדמי בנפשך כי בוכיה אני, יען כי אֻמללה אני בעיני. בקראי דברים מעציבים – כמקרי חיי – אך אז הנני מאֻשרה”.

הגמדה נתנה קולה בצחוק, עד אשר נעו העגילים הארוכים אשר באזניה, ותאמר: “ואני חשבתי, כי שקועה אַתּ ברעיונות אהבה”.

“אנכי!” קראה רבקה “אהבה לא ידעתי מעודי, כי עוד בימי עלומי אבדה לי אחת מרגלי. לא, כל מעיני עתה במזמור השמונים ושמונה אשר בתהלות: “עני אני וגוע מנער”. כן, עודני עלמה צעירה לימים וכבר נטל עלי לנסוע לקניגסבּרג למצא לי רופא אשר יכרת את רגלי “הרחקת ממני אוהב ורע, מידעי מחשך!””

פניה נהרו מרגש.

“הס!” לחשה הגמדה בהרימה את ידה ותנע בראשה אל מול המטה הקרובה, אשר שכבה עליה בלי נוע אשה כבת ארבעים, פניה חורים כסיד, עיניה סגורות והיא ערה.

“אבל היא איננה מבינה אַנגלית!” קראה רבקה בגאון.

“עוד טרם תדעי נאמנה כי כן; הביטי אל המשגיחות הנוצריות וראית כי סגלו להן על נקלה את השפה היהודית!”

רבקה הניעה בראשה בחסר־אמנה, ותאמר: “שרה אשה פולנית. זה שנים רבות היא יושבת באַנגליה ולא למדה עוד מאומה”.

“איך בּין קראַנק! קראַנק! קראַנק!” נאנחה פתאם אשה פולנית זקנה כבת מאה ויותר כמו להוכיח צדקת האשה הרוּסית. היא שכבה תמיד ותתהפך כקוף על מטתה אף נאנחה ותתאונן לרגעים על מחלתה הממשכה, ואל המשגיחות התחננה בלי הרף לסגר את כל החלונות. האויר הצח היה לה תמיד לזרא וכפעם בפעם התעוררה בכל עז להסתר מפניו כמפני כל צר ואויב בנפש.

עוד הזקנה נאנחת ומתיפחת, ומן החדר אשר ממעל נשמעו קולות מרים ואנחות איֻמות אשר לשמעם יקפא הדם בעורקי השומע, קולות המזכירים את האיש המבקר שמה, כי לא מחזות תוגה בבית משחק לנגד עיניו, כי את צבא הנוראות האמתיות, את אלפי העננים השונים אשר בתבל ארצה תחזינה עיניו. האחות היפה מרגריטה, אשר כל המצוקות והיסורים אשר מסביב לה לא הקשיחו עוד את לבבה, נאנחה בחמלה רבה, כמו נצבו פתאם לנגד עיניה פני האפר המכֻסים זעה, אשר לחולה האֻמללה היושבת שמה כל היום על כסא המנוחה ורועדת תמיד, את הידים הצבות כנאדות נפוחים המונחים בלי נוע כגזרי עץ על ידות הכסא, המצפות אֵטוּן צמר וכר נפוח בין ברכיה, את כל גויתה אשר תעוה ותתפלץ לרגעים באחוז אותה השבץ הנורא, את עיניה הכהות הנטויות תמיד אל הציורים השונים המטשטשים והמחוקים הנשקפים מבעד לזכוכית התמונה התלויה על הקיר; היא מבטת בעין חשד על כל אֹכל ועל כל משקה, אשר יגישו לפניה, אם לא שמו בהם סם־מות, ונוסף לקללת אלהים הרובצת עליה יצוּק בה כח־חיים אדיר וקשה מיסוריה הקשים.

ושרה שוכבת על משכבה במנוחה, מחשבות מרות סוערות בקרבה מתחת לפניה הלבנים והקפואים כזרמי מים כבירים מתחת למכסה הקרח. פניה הזועפים המפיקים עוד אמץ, מביעים עתה יסורים רעים ועליהם נכרו עוד זעיר שם עקבות היפי בשכבר הימים. היא היתה בודדה וגלמודה בין כל האנשים והנשים אשר מלאו את הבית, גם כל העולם כלו היה ריק ושמם לפניה. רב ימי חייה עברו בגיטו אשר בוואַרשא העיר; שם נשאת לאיש בשנת השש עשרה לימי חייה, ומני אז עברו זה תשע עשרה שנה. בנה האחד הנשאר בחיים – עלם צעיר, אשר האויר האַנגלי לא פעל עליו לטובה – נסע יצא באניה לבקש אשרו בארצות ואיים רחוקים ואישה לא בא לבקרה זה שבועים ימים!

כאשר החלו המבקרים לבוא אל הבית פנימה נעלם הקפאון מעל פניה. חצי גויתה, אשר לא הֻכּה בפלצות התרומם לאט לאט עד אשר ישבה על מטתה ותבט מסביב בקצר רוח. אך ברק התוחלת אשר התנוצץ בעיניה הגדולות והאמוצות הלך הלוך וכבה מרגע לרגע. בבית רבה ההמולה מקול המבקרים המדברים ומשוחחים זה בכה וזה בכה – לאה העלמה מכת מי־הראש היתה לנקודת המרכז להמון המבקרים אשר סבוה מכל עברים; האשה הזקנה הפולנית, אשר קללה תמיד את נכדיה בעת אשר לא באו כבעת אשר באו לבקרה, הוכיחה הפעם את נכדיה על פניהם על אשר לא ישימו לה לב; כל איש ואשה מצא לו קרוב או גואל לנשק לו או להתקוטט בו. אחד או שנים ממכריה לפנים נגשו גם אל האשה היושבת על המטה, אך היא לא דברה דבר, גאון לבה לא נתנה לשאל על אדות אישה; ובשובם אל יתר החולים מכריהם, שלחו מבטים מלאי־ענין אל עבר פניה. בין כה וכה פרשה את המסך האדם מסביב למטתה ותסך לה מהמון המבקרים בקירות הרקמה אשר סבּוּה; אף נעם לה מאד לשבת לבדה באהלה הקטן והשלו הזה. עתה ידע אישה בבואו אנה לפנות ועל מה לשום עין.

“אויה לי!” יללה הזקנה בת־המאה בהתנועעה אנה ואנה “מה פשעי ומה חטאתי כי נתן לי ה' נכדים כאלה? הנה אתם באים הלום אך לראות אם לא מתה כבר אמכם הזקנה. ואני חולה אנושה! חולה אנושה! חולה אנושה!”

צללי ערב מלאו את חדרי הבית. המטות הלבנות הופיעו כמתים מבין הערפל. המבקר האחרון נפרד וילך לו. בעל שרה לא בא עוד.

“אין זאת כי חולה הוא, מרת קריצנוב!” נסתה האחות מרגריטה לדבר על לבה יהודית “או טרוד הוא בעבודתו. העבודה איננה מעטה עוד כאשר עד כה”. בכל האנשים הנמצאים במוסד ההוא היתה היא האחת מלבד שרה, אשר לא ידעה את הנבלה אשר עשה קריצנוב. השיחות והספורים אשר רבו כמו רבו על אדות הדבר הזה נאלמו פתאם מפני הוד עלומיה ותמת נפשה הזכה.

“לוּ היה כדבר הזה אזי כתב לי” ענתה שרה במרירות “כבר יגע בי, כי הייתי עליו למשא. זה לי כשנה תמימה אשר אני שוכבת פה. קללת איוב רובצת עלי”.

“היש את נפשך כי…” האחות מרגריטה הפסיקה רגע להזכר את המלה היהודית הדרושה לה “אכתב” אליו?"

“לא! זכרונו עודנו מפעם בלבבו”.

ניצוצי שירה זרה ופראית מתנוצצים עוד גם בקרב הנפשות אלה, הגסות אבל קשורות זו לזו בקשר אמיץ.

האחות מרגריטה המכשרת עוד להתפעל ולהתרגז גמגמה בלחש: “אבל…”

“הרפי ממני!” צעקה האשה בשצף קצף כחיה אשר נפצעה מחץ פתאם.

המשגחת חבקה באהבה את ידי החולה ותמשכנה אליה. “אני אכתב אליו” לחשה לה.

ויהי לילה. אבל השנה אחזה אך שמורות־עין מספר. שרה קריצנוב התהפכה מצד אל צד על משכבה ורגש בדידות נוראה הכאיב את לבבה מאד. הה, היא יודעת נאמנה כי בעלה לא שכח אותה עדנה – כן, היא לא תאבה וגם לא תוכל לשכב ככה עד יום המות – יום המות הרחוק – רגש האמונה החזק בלבבה לא יתננה לחשב אחרת. היא יצאה מבית אישה להכנס אל בית־המחסה, לחשוך אותו מראות תמיד את ענוּתה הנוראה ומהוציא עליה את שארית הכסף אשר ימצא בעמלו הקשה. האמנם נטל עליה לבלתי ראות נצח את פניו היפים והבריאים?

ביום המחרת בא אל בית־המחסה – בבקור מיוחד. פניו היו חורים, מוסבים במסגרת שער שחור, שפתיו המלאות מפיקות תאוה עזה. הוא הוריד את ראשו כמו חפץ להסתיר את עיניו המלאות ערמה.

האחות מרגריטה מהרה לבשר את שרה. פני שרה אדמו כאש.

“הורד את המסך!” לחשה לו ותמשכהו אליה ותחבק את ראשו אל חזה ושפתיה דבקו אל שערותיו השחורות.

הוא נרעש פתאום ויהי נבוך מאד. “ואני אמרתי” דובבו שפתיו בלי דעת “כי גועת אַתּ”.

ברק אור נעים התנוצץ בעיניה האמוצות.

“אמנם לבך נבא לך דבר אמת, מחמדי. כן, נפשי יצאה לראות את פניך, נשמת אפי”.

“אבל המשגחת קראה לי לבוא, כי הדבר נחוץ” התמלט מפיו מענה על דבריה האחרונים. ובדברו הרגיש כי חזה מתרומם לרגעים ודופק בחזקה; אז הדפה אותו מפניה בידיה הרועדות.

“אך כסיל ובער אנכי… איככה זה לא הבינותי זאת? הן לא יום הבקורים היום הזה. כל יודעי ינודו לי… כלם יודעים את יגוני הגדול… כבר הייתי למלה בפי כל”.

נשימתו נפסקה רגע. “הכבר דברו בי סרה באזניך?” גמגם בלשונו.

“אנכי לא בקשתי מאיש לנוד לי. אבל עיניהם הרואות את כל ענותי ומצוקות נפשי… אין איש אשר יוכל להסתיר בחבו את מכאובי לבבו לבל יראו לעין זר”.

“אבל אין להם המשפט לדבר בי!” דובבו שפתיו בהתרגשות נמהרה.

“להם המשפט והצדקה!” ענתה האשה קשות “לוּ אך באת לבקרני למצער, פעם בשבוע – מדוע לא באת?”

“אני… אני… עברתי בכפרים למכר תכשיטים. מלאכת החיטים מעטה עתה מאד”.

“הביטה נא ישר אל עיני! תורת משה! לא, שקר הדבר! יסלח נא ה' לחטאת שפתיך. מדוע לא באת לראות את פני?”

“הלא אמרתי לך!”

הגד זאת אל “גוית־השבת” מדוע לא באת לראות פני? הכה יכבד ממך להקדיש למעני שעה אחת או שתים בשבוע? לוּ יכלתי ללכת ברגלי כאחדים מהחולים פה, כי עתה באתי אליך. אבל כבר הוגעתיך, כבר הייתי עליך למשא כבד מנשוא!…"

“לא, לא, שרה!” גמגם האיש בחרדת לב.

“ומדוע אפוא?…”

כלמה נצחת כסתה את פני האיש הנבוך מאד. אז הסב את פניו מנגדה. “אין נפשי לבוא הלום!” ענה לסוף כנואש.

“ומדוע זה?” כתמים אדמים כשני נראו ויעלמו חליפות על לחייה הלבנות ולבבה הלם כהולם פעם.

“אדמה כי תוּכלי להבין זאת על נקלה!”

“מה אּוּכל להבין? אני שואלת בחטים ואתה עונה בשעורים!”

“הנני עונה על הדבר אשר תשאלי!”

“אבל אתה אינך עונה מאומה!”

“גם אי־התשובה לתשובה תחשב” ענה האיש בתלונה חרישית. “הלא תביני זאת על נקלה? הלא כה אמרת לי בפיך כי כבר היה הדבר למלה בפי כל?”

“אַה־ה־ה!” התפרצה מפיה אנחה מלאה יאוש ומרירות. לבה נבא לה הפעם את כל אסונה. השמועות הלא־ברורות, אשר הגיעו לאזניה זעיר שם ואשר התאמצה עד כה בכל כחות נפשה התמה לבלתי שים לב אליהן, היו פתאם לתמונות קימות, לדבר אמת. ראשה צנח על הכר אשר למראשותיה, עיניה סגרו.

הוא נשאר על עמדו כפוף על מטתה.

“חולה אנושה! חולה אנושה! חולה אנושה!” נאנחה האם הזקנה.

“הנה אַתּ אומרת כי ינודו לך בדברם בי סרה!” גמגם האיש לאחרונה בקול תחנונים ותוכחה יחד “אבל האם לא יתעורר לבכם לחמלה גם עלי?”

דומיתה העבירה רעד קר בכל עצמותיו. “אבל בלבך אַתּ, שרה, הלא יתעורר עוד רגש חמלה עלי” התחנן אליה “אַתּ תביני וידעת את מכאובי”.

שרה פקחה שנית את עיניה.

“האם לא עזבתני עוד?” גמגמה החולה בלשונה.

“לא… עיניך הרואות, כי לא יגעתי בך, שרה, נשמת חיי! אבל…”

“התאמר להוליכני על גחלים ורגלי לא תכוינה?” שסעה את דבריו במרירות “לך הביתה, לך הביתה אליה!”

“אין נפשי ללכת הביתה”.

“אם כן אפוא, לך לעזאזל!”

הוא נדחף החוצה. הלילה ההוא היה לה ליל אפל שבעתים. שאול בדידותה הנוראה העמיק הרחיב יותר ויותר, בהגלות נגלות לעיניה חור קטן להשקיף בעדו אל העדן – אל העדן אשר לאדם וחוה באכלם מפרי עץ־הדעת האסור, ימים מספר נאלמה דומיה ולא ענתה דבר על כל אותות האהבה, אשר הראו לה אנשי בית־המחסה. מה יתן ומה יוסיף לה דבר שפתים? היכול יוכל לכבות את להבת הקנאה היוקדת בלבבה בחמת נקם?

ביום הבקורים הבא חכה אישה במסדרון, אשר לפני בית־המחסה, ברגש חרטה; אך היא מאנה לראות את פניו עוד. אז שב נכלם וזועף הביתה ואשתו החדשה נחמתהו בדברים ולא יסף עוד לבוא לבקרה.

בשכבך על משכבך כל היום וכל הלילה, די עת לך לחשב מחשבות ממחשבות שונות ולהעמיק בהן חקר, ומה גם בעת אשר תדד שנתך מעיניך. כל דבר יופיע לעיניך במראות שונים מבקר עד ערב ומערב עד בקר. באחד המראות האלה נגלה נגלה לעיניה העדן ההוא, אשר נדמה לה אך כמסדרון המוביל ישר אל הגיהנום, קללת אלהים תרבץ על אישה בעולם הבא ככל הקללה הרובצת עליה בעולם הזה. הכרת תכרת שמה נפשו החוטאת מעמיה.

במחשבה הזאת היתה שקועה ימים מספר, עד אשר הופיע לעיניה מחזה נורא מתוך האֹפל אשר ישופנה מסביב. לאחרונה קראה מפיה באזני המשגחת את הדברים אשר עם לבבה לכתב לאישה. במכתבה בקשתהו לבוא אליה לראותה.

הירצל נעתר לבקשתה, כי מהר לבוא ויעמד לפניה ככלי מלא בושה וכלמה במששו בידו בלי הרף את כובעו הבלה והמעוך. פניה הנזעמים הפיקו למראהו רך ונעימות. חזה התרומם לרגעים בחזקה, ואנחות כלואות התפרצו מגרונה.

“האת שלחת לקרא לי?”

“כן… ואולי דמית בנפשך גם הפעם כי גועת אנכי!” ענתה האשה בהתול מר.

“אבל לא כן, שרה! הלא חפצתי לראותך גם מבלי הקרא… אך את מאנת לראות את פני”.

“ראה ראיתי אותם לפני עשרים שנה… עתה נהפכו ולא אכירם עוד”.

הירצל החשה ולא ענה דבר.

“אמנם אחת היא לי עתה… זאת מטתי… מטת המות”.

הירצל התנודד. כחץ מות פלח את לבבו פתאם, ויבט אליה בהתרגשות עצומה.

“האין זאת? במטתי זאת אגוע ואמות. אך ה' יודע כמה שנות עמל מנה לי עוד לשכב עליה”.

דבריה אלה, אשר דברה במנוחה הרעישו נפשו עד היסוד בה.

“ועד היום אשר יעלה לרצון לפני שמו הקדוש לאסף רוחי אליו, תוסיף אתה חטא על פשע מיום ליום”.

“אינני מוצא בנפשי כל עון אשר חטא. יסור יסרני ה' וַיַשִּׁים את נוי; ואני עודני איש צעיר לימים”.

“חוטא ופושע אתה!” עיניה הבריקו אש. “רשע! החיים נעימים לך כעת… אבל מי יודע אם לא תמות בטרם אמותה אני?”

פניו הלבינו כסיד. “איש צעיר לימים אני” שנה את דבריו בקול רועד.

“השכחת את דברי רבי אליעזר: “שוב יום אחד לפני מיתתך”?… והנה זה הוא היום, כי מי יודע?”

“מה אַתּ דורשת ממני לעשות?”

“גרש…”

“לא, לא!” שסע האיש את דבריה “אך לשוא תשחיתי את דבריך. לא אוכל. ואנכי כה גלמוד ונעזב!”

“גרש!” שנתה את דבריה בעז “את אשתך!”

“מה זאת אמרת? את אשתי! אבל היא איננה¹ אשתי. אַתּ היא אשתי!”

“אמנם כן, גרש אותי. תן לי גט!”

נשימתו חדלה רגע, לבבו התפעם בחזקה לשמע דבריה האחרונים.

“לתת לך גט!” קרא בקול מלחשים.

“כן! מדוע לא שלחת לי ספר כריתות אחרי עזבי את ביתך למען האשה הזאת?”

הירצל הסב את פניו ממנה. “אמנם בראשונה חשבתי לעשות כדבר הזה” גמגמם בלשונו.

“אך אחרי כן…”

“ואחרי כן?” ברגע ההוא נדמה לו כברק זעם נורא מתנוצץ בעיניה האמוצות.

“אני… יראתי!”

“ירא!” קראה בצחוק מכאיב לב “ירא מפני אשה מוטלת על מטת־המות!”

“יראתי לעשות כדבר הזה, פן אעשה אותך לאֻמללה” ברק הזעם חלף רגע מעיניה, אשר הפיקו פתאם רך וחמלה, אך כעבור רגע הבריקו שנית עוד ביתר שאת מבראשונה.

“ועל כן בחרת לך לעשות אותי למאֻשרה!”

“אל נא תיסריני שבע על חטאתי. אנכי לא האמנתי, כי ימצאו אכזרים כאלה לספר לך על אדות הדבר הזה”.

“שפתיך ספרו זאת!”

“חלילה לי… חי נפשי אם עשיתי כדבר הזה!” קרא בקול ויתנודד.

“אם כן אפוא עיניך ספרו לי זאת”.

“אמנם יגרתי כי יהי כן” ענה האיש ויסב את עיניו ממנה “מאז באה אל ביתי לא… לא ערבתי את לבי לבוא לראות את פניך… זה הדבר אשר לא בקרתיך כשבועים ימים, אף כי נפשי נכספה אליך, שרה יקירתי, יראתי לשאת עיני אל עיניך אשר ידעתי כי תקראנה בעיני את הסוד הכמוס עמדי… ועל כן יראתי מאד”.

“יראתי מאד!” שנתה את דבריו במרי רוחה “ירא מאד פן אנקרן מחוריהן! לא, עיניך עינים טובות הנה. הלא הן הרואות את לבבי בשכבר הימים. לפני עשרים שנה אך באורן היה לי אור… העינים האלה ועיני אני ראו במות ילדינו”.

אנחות מרות פרצו אחת אחר אחת מגרונה. אחרי כן התאפקה ותוסף לדבר: “והיא… האם לא בקשתך לתת לי ספר כריתות?”

“לא, היא נאותה לבוא אל ביתי גם אם לא אגרשך. היא אמרה לי, כי כבר במתים נחשבת… אל נא תביטי אלי ככה. זה חפץ ה'. אך למענך, שרה, לא היתה לי לאשה כדת. והיא גם היא חפצה מאד לבל תדעי על אדותיה דבר”.

“כן, אך לב טוב לשניכם יחד! היא אֵם בישראל, גם לך ניצוץ מנשמת אברהם אבינו”.

“האם לא תאמיני לדברים אשר אני אומר אליך?”

“יכול אוכל גם לבלתי האמין ולהיות בכל זאת עבריה נאמנה!” רוח ההתולים אשר נחה עליה רגע, נהפך פתאם ויהי לרוח מלא התרגשות עצומה; אז נתנה עליו בקולה:

“רב לנו דבר דברי רוח! האמנם תחשב בלבבך כי אינני יודעת את הדין… אני, נכדתו של רבי שלמה (זכר צדיק לברכה)? האמנם תדמה כי נבערה אני מדעת אשר לא תוכל, לוּ גם תאבה,לכתב לי ספר כריתות… לי, אשר ילדתי לך בנים, אשר לא מצאת בי מעודי כל עון אשר חטא נגדך? לא אדבר על ה”בית דין" פה, כי בארץ המופקרת הזאת לא ישמרו גם המה למלאות אחר כל החקים והמשפטים, ובבית־הדין האנגלי הלא לא יכלת לגרשני בשום אופן, אף כי לא הייתי לך לאשה בזה וגם לא לפי חקיהם. אני דוברת על רבנינו אנו… הלא ידעת כי גם ה“מגיד” לא יכתב לך ספר כריתות לגרשני רק יען כי חולה אני ומוטלת על ערש דוי. זה… זה הוא הפחד אשר פחדת!"

“אבל אם חפצה אַתּ!…” קרא בתחנונים, בלי שים לב לתוכחתה הקשה.

דבריו אלה, אשר הראוה לדעת, כי נכון הוא לקבל את הקרבן הגדול אשר היא אומרת להקריב למענו, היו כמלח על פצעי לבבה.

“אכן שוה אתה כי אתנך לצלל ככה במעמקי הגיהנום!” קראה בשצף קצף.

“אלהינו שבשמים חנון ורחום הוא יותר ממך!” ענה הירצל “הלא כה דבריו בספר־התורה: “לא טוב היות האדם לבדו”. ואף גם זאת, כל קרובי ורעי רחקו ממני… כלם ישיחו וידברו בי… והיא… גם היא נכונה לעזבני בכל רגע והייתי גלמוד ונעזב” קולו רעד מדאבון־נפש “הנה פה יש לך רעים, משגיחות, מבקרים, ולי… לי אין כל. אמנם הרית וגם ילדת לי בנים, אך כלם נבלו כחציר גגות ואינם. בני היחיד עבר ארחות ימים; לבו לא יהגה אהבה לא אלי ולא אליך”.

השתפכות נפשו על דבר תוגתם המשתפת הרכה את לבבה אליו.

“לך אפוא!” לחשה אליו “לך ושלח לי את הגט. לך אל ה”מגיד“, הוא הכיר את אבי זקני. הוא האיש אשר יאות לך לעשות לך את הדבר כדת. הגד לו, כי זה חפצי”.

“יגמלך ה' על טוב לבך וחמלתך עלי. כי איככה אוכל להשיב תודות לך על תגמוליך אלה עלי?”

“ואני מה אתן ומה אוסיף לך עוד, הירצל יקירי, אני האוכלת לחם חסד? אכן צדקו מאד דברי הפתגם: “המבקש מעני נדבת כפים, יצחק עליו גם אל בשמים!””

“הנני לשלח לך את הגט מהר ככל האפשר”.

“צדקת מאד; כקוץ מכאיב הנני בעיניך. מהר אפוא ועקרני משרש!”

“אבל הלא נכונה אַתּ לקבל את הגט ברצון כאשר יובא אליך?” שאל אותה בדאגה.

“האין חובת האשה לסור אל משמעת הבעל?” שאלתהו בהתול מר “לא, אל תירא. אחת אמרתי, כי לא תפגש כל מעצור בנתינת הגט. היה סמוך ובטוח, כי לא אשליכהו אל פני השליח… ואתה תקח אותה לך לאשה?”

“אמנם כן. אז יסכר פי כל הדוברים בי סרה, והיא תשב בביתי והיתה לי לאשה. זה חפצי האחד!”

“חפצך זה חפצי גם אני. עליך לכפר את פני ה' ולהציל נפשך מגיהנום!”

והירצל חכה בדברים כפוסח על שתי הסעפים.

“ואת כתֻבּתך?” שאל לאחרונה “האם לא תדרשי ממני מאומה לגמוּל על הסכמתך?”

“הרגע והשקט… אינני יודעת גם אם ימצא שטר כתֻבתי. ומה חפץ לי בכסף? הלא כה דבריך, כי לא אדע פה מחסור כל דבר. ואני אין נפשי גם לקנות קבר… אחרי שכבי זה ימים על שנה בקבר של חסד. אכן, כבר סר מר המות!”

רעד עבר בכל יצורי גוו. “מה טובה אַתּ אלי!” קרא ברגש. “היי בשלום!”

אז השח ראשו אליה… והיא אחזה בשמיכה בידיה הרועדות ותכס את פניה.

“אל נא תשקני!”

“היי בשלום אפוא” גמגם בלשונו. “ייטיב לך ה' על כך טובך עלי!” ויסב את פניו ללכת.

“הירצל!” קראה בקול נואש ותגל את פניה. הוא פנה אליה בלב נפעם וחרד לבל תנחם.

“אל תשלח אלי את הגט… הביאהו אלי אתה. אני חפצה לקבלו מידך”.

אז יחוש הירצל כי דבר־מה עולה מקרבו אל גרונו ושם מחנק לו. “הנני להביאו אליך אני!” קרא בקול רועד.

וימי הרעה הארוכים הלכו הלוך וארוך… השמש שלחה את קויה המזהירים, אשר האירו את חדרי בית־המחסה, וכמו לעגו בברק זהבם להפנים הקודרים והנעוים מעני ויסורים רבים השוכבים שמה למעצבה. הקוים האלה היו כרצים מבשרים לשוכני אפל וצלמות אלה, כי הקיץ הולך וקרב. ובערב אשר בו הביא אליה הירצל את הגט, יכלה שרה על נקלה לקרא כל מלה ומלה הכתובה על הנייר, לולא חשכו עיניה פתאם מזרם הדמעות אשר פרץ מהן וישטף שטף ועבור על לחייה הצנומות.

שרה הושיטה את ידיה אל אישה לקבל מידיו את הגט, אשר נתן אל כפות ידיה הבוערות כאש. אצבעותיה דבקו יחד מבלי משים אל הגט המונח ביניהן, אך כעבר רגע רפו פתאם והגט נפל לארץ. אבל שרה לא היתה עוד אשתו.

הירצל שמח בלבו, כי אנה המקרה לידו להסתיר את פניו הלוהטים ברגע ההוא, בהשחו את ראשו להרים את הגט מן הארץ. במצב הזה התמהמה רגעי מספר. כאשר נפגשו עיניו שנית את עיניה כבר שכבה על מטתה. שתי דמעות גדולות נזלו לאט לאט במורד לחייה, ואף גם זאת לקחה מידו את הגט במנוחה ותשימהו בחיקה.

“יהי נא מונח פה!” קראה בקול דממה כאוב מארץ “פה במקום אשר בשכבר הימים מצאת מנוחה נעימה לנפשך. ברוך דין האמת!”

“האם לא תכעסי עלי, שרה?”

“ומדוע זה אכעס עליך? אכן היא צדקה ממני… אך אשה גועת. אשה מתה אני. אם כי אין לקרא עוד תפלת ה”קדיש" בעדי, אין להתפלל עוד בעד מנוחת נשמתי. חלילה לי מקצף עליך, הירצל. הלא על האשה להדליק נר של שבת, להפריש חלה מעיסת השבת, וביתך עתה היה חרב ושמם, מאין אשה לעשות את המעשים הטובים האלה. הנה אנכי לא אחסר פה דבר, ועתה היה גם אתה מאֻשר וצולח!"

דבריה נגעו עד לבבו. “אך אשה טובה היית לי, שרה!” גמגמו שפתיו במבוכת נפש.

“אל נא תזכר לי ראשונות, עתה זרים אנחנו איש לרעהו!” ענתה אותו קשות.

“ובכל זאת הלא תרשיני לבוא הלום לראותך… כפעם בפעם?” רגשי נחם הציקו לו בבוא רגע פרידתם.

“התאמר לבוא ולזרות עוד מלח על פצעי?”

“היי בשלום אפוא!” קרא בקול רועד ויושט את ידו בלב חרד; שרה חבקה את ידו ברגש.

“כן, כן, הירצל! אל נא תעזבני כלה! בוא נא לבקרני כרע, כמַכָּר, כאיש אשר אחפץ לדעתו. האחרים לא ישימו אלי לב, כלם שכחוני… והנה נטל עלי לשכב פה… ומי יודע אם לא ישכחני מלאך המות גם הוא!” ובדברה לחצה את ידו בחזקה עד אשר הרגיש כאב.

“כן, אבוא… אבוא לראותך לעתים קרובות!” קרא באנחה מעצמת הכאב אשר חש בידו.

אז הרפתה ממנו ותשלח את ידו לחפשי.

“אבל אל תבוא הלום לפני בואך בברית הנשואים!”

“לוּ יהי כדבריך!”

“אבל חתונתך הלא תהיה חתונה נעלמה? בבית־הכנסת האַנגלי לא יסדרו לך את הקדושין”.

“ה”מגיד" יסדר לנו את הקדושין!"

“הלא תראני את ה”כתבה" בבואך לראות את פני בקרוב?"

“כן… אשתדל להשיג אותה ולהביא עמדי הלום!”

כשבוע ימים עבר והירצל בא ויבֵא עמו גם את הכתבה. פניה אשר הפיקו מנוחה לא גלו הפעם על הסערה אשר בנפשה פנימה. אז העיפה בה את עיניה. “מהלל שם ה'!” קראה ותשיבה לידו. אחרי כן דברו וישוחחו יחד בשכנים ובמעשיהם ובעוד ענינים קלי ערך. בקומו להפרד ממנה אמרה אליו: “התוסיף לבוא הלום?”

“כן, עוד אוסיף לראות את פניך!”

“מה טוב אתה לי להקדיש למעני את עתך היקרה. אבל אשתך… האם לא תעבר עליה רוח קנאה?”

הירצל הביט אליה כמכה בתמהון משאלתה המוזרה.

“לקנא אותי אליך?” גמגם הירצל במבוכה.

דבריו אלה הכעיסוה תמרורים ושפתיה החורות רעדו רגע, אך היא התאפקה ותאמר: “היודעת היא כי באת הלום?”

הירצל הניע בכתפיו. “האדע? אנכי לא הגדתי לה”.

“הגד לה!”

“כחפצך אעשה”.

אז החשו שניהם זמן־מה. לאחרונה הפריעה היא את הדומיה.

“האין נפשך להביא גם אותה עמך לראות אותי בזה? תבוא נא ותרא כי אין עוד בלבבך אהבה אלי…”

הירצל נרתע לאחור כמו ממכת לחי. ואחרי רגע דומית עצב אמר אליה: “הבאמת ובתמים דברת את דבריך אלה?”

“הן לא בדחן הנני. הביאה נא אותה אלי… האין נפשה לבוא ולבקר אשה חולה? הלא מצוה היא לבקר חולים. תבוא נא ואני כפרתה”.

“בוא תבוא”.

והיא באה. שרה הביטה אליה רגע בתאבון גדול למאד, אך הסבה מהר את עיניה מהביט אל יפעת הרך והעלומים אשר על פני הנצבת לנגדה. תנועותיה היו אטיות ומפיקות עצלה, אבל יפה היתה להלל מאד – נערה יפה עליזה ובריאה, בת אחד הכפרים ברוּסיה, ועל לחייה האדמות כשושנים ילין חן עלומים ובשת הנער.

ובלבב שרה דקרו בעת ההיא אלפי מחטים, אשר הפסיקו את נשימתה. אך כעבר רגעים מספר התאוששה מעט. “ברוכה תהיי… לה', מרת… קריצנוב!” נאנחה בלחישה. ותחבק יד הנערה. “מה טובה אַתּ לבוא לבקר חולה אנושה כמוני היום!”

“אישי דרש זאת ממני!” התנצלה האשה הצעירה מבלי הרגש את אולתה. פניה הפיקו מנוחה ותמימות שאינן מתאימות אל מצבה המוזר ברגעים ההם.

“לך הצדקה, בתי, כי שמעת בקול אישך. היי נא טובה לו תמיד, בתי. זה לו שלש שנים אשר חכה לי בשכבי על ערש דוי. רבות, רבות נשא וסבל עד כה. היי אפוא טובה לו!” ובמהירות רבה ובהתרגשות עזה משכה אליה את ראש האשה הצעירה ותשק לה על שפתיה. אז קראה כמעט בקול־פחדים: “הרפו ממני היום!” ותכס את פניה בשמיכה ותבך בכי תמרורים. שמוע שמעה בלכת הירצל ואשתו החדשה הלוך וקרוב אל הדלת. יפי הנערה הופיע לעיניה גם מבעד השמיכה הכהה המכסה את פניה.

“הה, אלי!” יללה האֻמללה “אלהי אברהם, יצחק ויעקב! קח נא את נפשי ממני. חוסה נא עלי בזכות אבותינו הקדושים, אמותה נא כרגע, אמותה נא כרגע!”

אבל תפלתה ויללתה מתחת למכסה נאלמו לקול השריקות, האנחות והגניחות, אשר נשמעו מן הקומה השניה – גניחות הגסיסה עלו בלולות עם תלונות הזקן כי שמו רעל במאכלו – והעולה על כלן קול גניחות האשה מֻכַּת הפלצות הצועקת מרה וצמאה לחיים. והקול הבלול והנורא הזה חדר אל לב מרגריטה ויזעזע את נפשה עד היסוד בה. אז הרימה את עיניה היפות והרטובות השמימה, ותקרא ברגש: “הה, אלי! לוּ יכלתי למות אני תחת שרה האֻמללה!”

ספר שני

מאת

ישראל זנגוויל

---

מחללת השבת

מאת

ישראל זנגוויל

וימי האם הזקנה בת־המאה בבית־המחסה קרבו למות. הרופא, אשר התבונן אליה, החליט, כי לא תחיה עוד יותר מרבע שעה. השנוי לרעה במצב בריאותה בא לפתע פתאם, ונכדיה המקֻללים בפיה תמיד לא יכלו להיות באותו מעמד.

וכבר עברו עליה היסורים הקשים… הרצים המשברים דבר בוא המות, ורוחה רחף כבר מעל לגבולות מעונה הצר בארץ מתחת. המשגיחות שכחו רגע את כל הטרח והעמל אשר השביעתם ברב תלונותיה, תואנותיה והחליפות הרבות אשר לרוחה הסוער ובהמון הפצרותיה ודמיונותיה המשונים במאכל ובמשתה, ותעמדנה מסביב למטה אשר שכב עליה גל עצמות קטן ודל. והן לא ידעו, כי חי, חי עוד הגל הדל הזה, כי מקרה אחד הגדול בכל מקרי חייה הארוכים עומד עתה כמו חי בזכרונה.

הסבר היה לפני שלשים שנה. ובעת ההיא כבר קרבה לשנת השבעים ותהי אלמנה מאישה. והיא יושבת אז בכפר קטן אשר בארץ פולין, ומקום אחר זולתו לא ידעה תחת כל השמים. באחד מימי הקיץ, יום מעֻנן וגשוּם, לפנות ערב הביאו לה מכתב. והיום יום ערב שבת היה והמכתב מבנה האהוב, מבנה היחיד מחזיק בית־מלון במרחק שלשים ושבעה פרסאות מכפר מושבה ובעל משפחה. היא פתחה את המכתב בחרדת־לב ובאות־נפש עזה. בנה — ה“קדיש” שלה — היה יקר לה כבבת עינה. האשה הזקנה העיפה את עיניה בדאגה רבה על הטורים הכתובים עברית. אז עזבה כחה, ועוד מעט והתעלפה ותפל לארץ. בין המאמרים הרבים במכתב הממלאים ארבעה עמודים שלמים נגלה לעיניה מאמר קצר אשר נדמה לה כי כתוב הוא בדם: “אין שלום בעצמי בעת האחרונה; האויר ביום קשה ומחניק מאד והלילות — לילות ערפל ואד, הפועלים עלי את פעולתם הרעה. אבל אין דבר; קיבתי נתקלקלה מעט, ולא יותר”. במכתב היו רצופים גם רוּבלים אחדים, אבל היא לא שמה עליהם לב ויפלו לארץ. שמועת־פחד עברה בארץ במהירות יותר רבה מן הפּוּסתּה, אשר התנהלה בעצלתים בימים ההם, כי פרצה מחלת החלי־רע בפלך, אשר בנה יושב שמה. עוד בטרם בוא המכתב אליה גברו בלבבה הפחד והדאגה לשלום בנה היחיד, והמכתב קים הפעם את האימות והפחדים אשר הגה רוחה הקשה. אמנם המכתב הזה הכתוב בידי בנה היֹה היה לה לעד, כי לא נגעה בו עוד המחלה האיוּמה לרעה, אבל על פי דבריו הוא על דבר מצב בריאותו, ראתה ותבן לה, כי במצב כזה יכול תוכל המחלה לגעת בו על נקלה. בעת רעה כזאת הוא שוכב על ערש דוי — ואולי על מטת מותו, אם לא מת כבר בטרם קבלה את מכתבו. כבר בימים ההם הגיעה האם הזקנה לזקנה, במשך ימי חייה הארוכים ראתה אנשים רבּים אשר מתו לעיניה, ותדע כי לא תמיד התהלך מלאך המות בעצלתים; ומה גם בעת־מגפה, אשר ידיו מלאות עבודה, עד בלתי יכלת לשים לב הרבה להקדיש מעתו היקרה לכל נפש. רגש־אהבת־אם הכה בחזקה על מיתרי לבבה וימשכנה בּכל עז אל בנה האהוב. בסוף המכתב היה כתוב כדברים האלה, אשר קימו ויאשרו עוד יותר את פחד לבבה: “מהרי נא, אמי האהובה, לבוא אלי ולראות את פני, כי אנכי לא אוכל לבוא אליך בימים האלה”. כן, עליה ללכת אליו כרגע… מי יודע אולי תהיה זאת הפעם האחרונה, אשר תראה את פניו הנעימים? אבל פתאם עלה על לבבה רעיון מחריד מאד: הלא עוד מעט ושקעה החמה וליל השבת קרוב לבוא, ובמשך עשרים וארבע שעות הלא אסור על פי הדין לנסע בעגלה וגם ללכת ברגל בדרך רחוקה כזאת. אז החלה לחשב מחשבות מה עליה לעשות. האמונה מתרת לחלל את השבת אך בתנאי אחד ומיוחד: אם יש בדבר הזה משום פקוח נפש. והיא לא יכלה בשום אופן להחליט בנפשה, כי בחללה את השבת תציל את נפש בנה ממות — לא, ובהעמיקה חקר בדבר הזה בהתבוננות אכזריה, ברוח האמונה אשר לא תדע רחם, ראתה, כי כל מחלת בנה, אשר בשלה היא אומרת לחלל את השבת, היא אך השערה ילידת דמיונה. לא! נעלה מעל כל ספק כי ההליכה אליו תחשב לחלול־שבת.

ואף גם זאת, למרות כל חקירותיה אלה, הדעת, כי חלה בנה למות, גברה בקרבה מרגע לרגע והחלטתה ללכת אליו לא רפתה. אחרי מלחמה כבדה בנפשה פנימה באה לידי פשרה. חלילה לה לנסע בעגלה — כי אם כה תעשה, הלא תוסיף חטא על פשע להביא גם אחרים לידי עברה, בעשותה עמהם מקנה וקנין לשכר את העגלה ולשלם בכסף. כן, עליה ללכת! ידוע ידעה מה נורא העון ללכת ביום השבת יותר מאלפים אמה מחוץ לכפר והלאה, אבל היא לא תוכל לעשות אחרת. מכל אופני הנסיעה אסור ההליכה הוא היותר קל וה' יתברך יודע, כי אין נפשה לחלל את השבת. אולי יסלח הפעם ברחמיו לאשה זקנה ואֻמללה, אשר לא חללה את יום השבת הקדוש מעודה.

עוד בערב ההוא אכלה האשה הזקנה את ארוחתה הדלה בחפזון. ואחרי הסתירה בחיקה את המכתב היקר, חגרה מתניה ותלך לדרכה. מטה לא לקחה בידה, כי על פי הדין יחשב המטה למשא, ומטעם זה לא לקחה עמה גם מחסה־ממטר, אף כי היו הימים ימי־גשם. וכה הלכה הזקנה הלאה, הלאה, פרסא אחר פרסא לקראת הפנים החורים הרחוקים ממנה מרחק רב, ובכל זאת האיר על עבר פניה ככוכב מזהיר מורה־הדרך. “הנני באה, הנני באה, נשמת אפי!” דובבו שפתיה “אמך הזקנה הולכת וקרבה”.

הלילה היה ליל ערפל ואד, השמים עטו מעטה לבן־כהה, וכמו נטיו מעל האדמה עטופים תכריכי מת ארוכים ורחבים לאין קץ. שדרות העצים, אשר עמדו לאֹרך הדרך, חברו יחד ויתעטפו באד העב המכסה את כל היקום. בחצות הלילה מחה האד גם את הכוכבים המעטים, אשר נוצצו זעיר שם בשמים הכהים, אבל האם הזקנה ידעה, כי הדרך הילך ישר למחוז חפצה. כל הלילה הלכה ביער מבלי פחד ולא פגשה בדרכה כל נפש אדם או חיתו יער, גם הזאב והדוב נחבאו הפעם בחוריהן והנחשים נסתרו בסבכי העצים אך הסנאים התמימים לבדם רצו פעם בפעם לרחב הדרך. הבקר אור והיא עיפה מאד וצולעת על ירכה; אבל היא הולכת הלאה. עוד כחצי הדרך היה עליה ללכת אף לא היה לה מאומה לאכל, כי גם האֹכל יחשב למשא ביום השבת; גם לא יכלה לקנות דבר־מה בכסף ביום הקדוש. ככה הלכה רעבה וצמאה הלאה ותתפלל בלכתה תפלת שחרית, ותקותה היתה חזקה, כי יסלח ה' לעונה. תפלתה השכיחה אותה מעט את מכאובה וצרת לבבה. בעברה דרך אחד הכפרים נתאמתה לה השמועה הנוראה על דבר החלי־רע אשר פרץ בארץ. אז שמה רגליה כאילות ותרץ הלאה, הלאה; אך בעבר עשרה רגעים גבר רפיון גוה על רגשות נפשה הסוערת. אז היה עליה לעבר אל עבר הגדר אשר מאחורי הכפר. כבר הגיעה עת הצהרים. עני אחד אשר עבר לפניה נתן לה פת לחם ותסעד את לבבה ותנפש מעט. אך בקוּמה ללכת לדרכה חשה עוד יותר כאב ברגליה, אשר מאנו לנוע ממקומן. מאד, מאד חפצה לרחץ את רגליה הצבות בנחל השוטף לארך הדרך, אך גם הדבר הזה אסור לעשות בשבת. אז הוציאה מחיקה את המכתב ותקראהו שנית ולמקרא דבריו התאוששה ותקרא כמו בקצף על רגליה העיפות והצבות: “הוי, הוי, הלאה, הלאה! חזק ואמץ, נשמת אפי! הנה אמך הולכת וקרבה אליך!” והעננים, אשר כסו את פני השמים, החלו להוריד טפות גדולות, אשר נפלו על פניה המזיעים וישובבו את נפשה ברגעים הראשונים; אבל חיש מהר הרטיבו את בגדיה וגם את כתנתה לעורה ויהיו עליה למשא כבד מנשׂא. רגליה העיפות טבעו לרגעים בבץ, אשר כסה את כל הדרך; גם רוח קר, אשר נשף לנגדה וירעיד את כל עצמותיה, עמד לה לשטן בדרכה, אבל היא לא שמה לב לכל אלה ותדָחף הלא הלאה. אז באה דאגה חדשה אל לבבה ותכריענה כלה — התעצר כח לבוא אל מחוז חפצה? מרגע לרגע צרו צעדיה ותתנהל בעצלתים כשבלול. וככל אשר הוסיפו רגליה הצבות לנוע אט אט הלאה, כן הוסיף רוחה הקשה לתאר לפניה בתמונה יותר חיה ויותר בהירה את אשר יקרה באחרית נסיעתה. התזכה עוד לשמוע את מלתו האחרונה? ואולי — מה נורא הרעיון! — תספיק אך לראות את פניו המתים! אמנם יכול היות, כי יסור ייסרנה ה' על חללה את השבת. “חזק ואמץ, נשמת אפי!” יללה הזקנה “אל נא תמות עוד. אמך הזקנה באה אליך!”

הגשם חדל. השמש יצאה על הארץ ותשלח את קויה הלוהטים כאש אל פניה הרטובים וייבשום, אך כעבר רגע רטבו שנית מזרמי הזעה אשר שטפו ועברו ממרום מצחה. כל צעד ושעל הסב לה עתה מכאובים רבים, אבל רגליה גברו חילים ותלכנה הלאה, הלאה. כבר עיפו, כבר צבו, כבר היו כגזרי־עץ ובכל זאת התרוממו בשארית כחן הלאה! הלאה! קול נפש גועת — אהה, רחוקה היא ממנה עדנה! — הוא הקורא אליה, והיא כמו ענתהו מרחוק: “הנני באה, הנני באה, נשמת אפי! חזק ואמץ! אמך הזקנה באה אליך. חזק! עוד אביט אל פניך הנעימים, עוד אמצאך בחיים!”

עגלון אחד, אשר עבר על פניה ויתבונן אל מצבה, הציע לפניה לשבת מעט בעגלתו, אבל היא הניעה ראשה בקשי ערף. השעות אחרי הצהרים ארכו לה מאד — והיא התנהלה הלאה, דרך היער הארוך לעין קצה, ותכשל לרגעים מאין אונים, ופניה וידיה נשרטו לרגעים בענפי העצים העומדים לצדי הדרך. השמש האכזריה החלה לאחרונה לרדת ואדים עבים החלו להתרומם מלב היער, והפרסאות הארוכים עודם משתרעים לפניה בארכם הנורא, והיא נדחפת הלאה הלאה, וכחותיה יעזבוה מרגע לרגע; ראשה סחרחר מרב רפיונה ורגליה נשאות כמו בלי דעת. וכפעם בפעם דובבו שפתיה: “התאושש נא, נשמת אפי, הנני באה!”. כבר שקע השמש והכוכבים אשר נוצצו זעיר שם בשמים הכהים הודיעוה, כי כבר יצאה השבת. הנה כלה גם היער ובית המלון אשר לבנה נשקף לה מרחוק. רוחה נבא לה דבר נורא ולבבה פג בקרבה. הנה היא הולכת וקרובה אל הבית וקולות עצב הרעידו את האויר ויגיעו לאזניה. ואיש לבוש בגד ארוך פתח לה את הדלת וינע לעמתה באצבעו לאות כי תבוא הביתה בלי שאון. האם הזקנה באה הביתה ותבט אנה ואנה ותרא, והנה כלתה ונכדיה יושבים לארץ — כאבלים.

“ברוך דין האמת!” קראה הזקנה ותקרע את שמלתה ממול פניה.

“ומתי מת?”

“אתמול! גם הוכרחנו לקבר אותו מהר לפני בוא השבת”.

האֵם הזקנה הרימה את קולה הרועד ותקרא גם היא את מזמורי התהלים עם אנשי הבית: “שיר חדש אשירה לך, בנבל עשור אזמרה לך!”

* * *

המשגיחות ראו כן תמהו אל זרם החיים, אשר עבר פתאם בגוה הצנום והצפוד, ויעודדנה ויושיבנה הכן על המטה. האֵם הזקנה הביאה את ידה הרועדת אל חיקה ותוצא משם פסת־ניר קמוטה כתובה פנים ואחור ואותיותיה מחוקות כמעט מרב ימים אשר עברו עליה, ותגש אותה אל עיניה הלטושות. ברק־אור נעים הופיע בהן ויאר את פניה הקמוטים ברבבות קמטים דקים, ושפתיה דובבו בדממה: “הנני באה, נשמת אפי! התאושש נא, מחמדי! אמך הולכת וקרבה אליך! עוד אראה את פניך הנעימים! עוד אמצאך בחיים!”

---

יוסף בעל החלומות

מאת

ישראל זנגוויל

א.

– לא אוכל לחכות עוד, – קרא מנשה בשפל קולו, – עוד מעט וחצות הלילה הגיעה.

רחל עצרה באנחותיה, אף האירה מעט את פניה בגשת אישה לברך על הנרות; אך הפעם לא שמחה בלבבה לזכר הנסים והנפלאות, אשר עשה אלהי אבותיה לעמו ולמקדשו, אשר הציל אותם מידי היונים. לבה היה קרוע לגזרים מפחד ודאגה לגורל בנה, בנה החכם והטוב, אשר נעדר מביתה בפעם הראשונה לימי חייו בעת העלות נרות הזכרון והתקוה של חג החנכה. ומה מעשהו שם – מחוץ לשערי הגיטו – ברומי, זאת העיר הגדולה הצרה והאפלה למרות חק הפַּפָּא? ויגונה וחרדתה גדלו שבעתים, בזכרה כי הלילה הזה הוא גם חג הולדת משיחם. בעינים רטובות מדמעה הביטה אל פני אישה העצובים והקמוטים הנשקפים בהוד הזקנה מבין תלתלי ראשו הלבנים וזקנו המגֻדל הלבן כצמר צחר, בקחתו את ה“שמש” להדליק בו נרות־השעוה התקועים במנורת הכסף המתנוססת בתשעת קניה. הוא היה לבוש מעיל שחור וארוך עד קרסוליו, ומתחת למעיל נראתה קַפוטתו היפה והנקיה וחגורת המשי שעל מתניו. הבגדים האלה לא היו יקרים ביותר. ראשי העדה לא נתנו אז להנהיג בגיטו את המותרות אשר מלאו את רומי הנוצרית. גם בהדור¹ הצעיר, אשר נאסר עליהם מטעם ממשלת הפפא להקרא בתאר הכבוד “סניוֹר”, נמנעו בפקודת מנהיגי העדה להתקשט ולעדות עדי ה“סניורים”.

– ברוך אתה ה' – התחיל מנשה הזקן בנגון עלז, – אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנֻכה.

ובקול רועד ענתה גם רחל אחרי אישה בשוררו את השיר העתיק כמנהג ישראל:

מָעוז צוּר יְשׁוּעָתִי

לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ;

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי

וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ:

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ

לַצָּר הַמְנַבֵּחַ.

אָז אֶגְמֹר

בְּשִׁיר מִזְמוֹר

חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.

היא שרה, אבל רוחה התעופף ברחובות ובשוקים של העיר החשכה, בשביל להפיץ אור האהבה. אין כל ספק בעיניה, כי הוא אסור כבר בידי השוטרים; ומי יודע את האסון הנשקף לו עוד? אמנם זאת רומי העיר היתה בטוחה ליהודים רב יתר מערים אחרות; הדבר היה ויהיה תמיד לפלא ולנס הגדול אולי גם מנס חנכה, כי למיום הולדת משיחם ועד הנה ישבו היהודים בלב הכנסיה הנוצרית וגם החזיקו בה מעמד, – עם עולם ישב בעיר העולם.

הגיטו הרומית לא ראתה את המחזות הנוראים, אשר ראו לעתים קרובות הגיטות בברצלונה, פרנקפורט ופרג. נהרי נחלי הדם, אשר שפכו נוסעי הצלב הפראים, שטפו הרחק מאד מעיר בירת הצלב. באנגליה, בצרפת, בגרמניה עשה היהודי, זה השעיר המשתלח של כל העמים, כל דבר עול ותועבה: שׂם רעל בבארות המים ויבא את “המות השחור” לעולם, דקר את תמונת הגואל, שחט ילדים להשתמש בדמם, חרף וגדף את הקדושים; באחת, עשה את כל חטאות האדם וכל אשר אך יכול להמציא דמיונם העז של רואי־מומיו ההוללים. לא בן יהודי רומי, הם היו אך כופרים זעומי האלהים. ואולי זכות עניותם, בערך ליתר הגיטות, עמדה להם לשפך עליהם אך די בוז וקלון, תחת הדמים אשר נשפכו ביתר מושבות אחיהם. ובכל זאת אין לכחד כי שֶׁפך דם יהודי היה חזון יקר גם שם.

קול השיר נאלם מהר על שפת רחל, אך מנשה ידע למשול ברוחו ויוסף לשיר:

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי

אֲזַי בִימֵי חַשְׁמַנִּים,

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָלַי

וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.

וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים

נַעֲשֶׂה נֵס לַשׁוֹשַׁנִּים

בְּנֵי בִינָה,

יְמֵי שְׁמוֹנָה,

קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים.

הם היו אנשים עשירים, כאשר העידו בה שמלותיה וקשוטיה היפים, אבל לא יקרים ביותר, ככל אשר הרשו חקי המועצה נגד המותרות – שמלת משי הפרופה מתחת לצוארה במחט־זהב מְשֻׁבָּץ במרגלית יחידה, צמיד זהב על אחת מזרועותיה, טבעת בלי מלואת אבן על אחת מאצבעותיה, ענק פשוט ויפה על צוארה ועל ראשה צעיף לבן ונקי.

רחל הביטה אל המנורה ואל תשעת קנותיה, ועצבת נוראה לחצה את לבבה. לוּ היו לה תשעה שתילי זיתים, כאשר לאם מרים, האם הברוכה בישראל; אבל, אהה, ואך נר אחד לה – נר קטן יחידי. רוח קל יפוח בו – ואיננו, ואור חייה ישוב לגיא צלמות.

כי לא היה יוסף בגיטו, בזה לא היה כל ספק. לבו הטוב לא נתנהו בשום אופן לגרם להם דאגה ופחד כאלה, לוּ יכל לבוא הביתה. ואמנם גם רחל, גם מנשה וגם מרים כבר רצו רצוא ושוב פעמים מספר בכל פנות הרֶבַע ההוא לחפשו בכל המקומות אשר אך יכל להעצר שמה; גם עד המבואות הצרים המלאים בצה וחלאה ממי הַטִּבֶּר, אשר יגאו והעלו שמה רפש וטיט, מקום שם יושבים דלת העם, עשר משפחות בבית אחד – גם שמה הגיעו ויחפשוהו בכל פנותיהם, אבל לשוא! רב צער ודאגה שבעה לה נפשם בימי חייהם, אך דאגה כזאת לא ידעו מעודם. ומה רבה אהבת מנשה ורחל לבנם היחיד, זה יוסף “בעל החלומות”, כאשר כנוהו מכיריו ורעיו; זה העלם היפה והנלהב, אשר אש תמיד תוקד בעיניו השחורות ורוח חן וחסד, רוח אצילות שפוכה על כל תוי פנים הרכים והנעימים; זה האיש הצעיר, אשר הביט בבוז על כל סחר הגיטו המגבל מאד בימים ההם, ואשר היה נכון להיות בקרב הימים לרב העדה, אף כי ברק שכלו החד הכה לפעמים בסנורים את עיני מוריו ורבותיו התמימים ויעורר בהם מחשבות זרות, שטוב היה לו ולהם לוּ נרדמו בסתר לבבם. ומדוע זה לא יהיה גם לבחיר הבנים? מדוע זה יתהלך תמיד ברחובות עיר בעינים תועות? מדוע זה תדמענה עיני היהודי בקראו את “הסליחות”? מדוע זה לא יקח לו לאשה את מרים, זאת העלמה הנפלאה, חמדת עין כל רואיה? מדוע זה יהתל בכל מנהגי הגיטו ולא יאבה שמע על דבר השדוך הטוב הזה בין בני רעים וידידים מנער, אשר שניהם יחד עשירים ולשניהם זכות “החזקה” בַבתים אשר ידורו בהם, בתים גדולים ומפארים, שאך בנין עתיק אחד מבדיל ביניהם, העומדים בקצה הרחוב הגדול Via Rua“”? מדוע? מדוע?… אבי מרים היה אב למשפחה גדולה וישבו לבדם בביתם, אבל מנשה השכיר חלק גדול מביתו לאחרים; החדרים היו יקרים מאד בגיטו, הצר מאד מהכיל את כל תושביו הרבים ההולכים ומתרבים מיום ליום.

___________

ב.

מנשה שכב על מטתו; גם רחל נשענה על משכבה, כי חזקו עליה דברי אישה. ידוע ידעו, כי אך שוא יחכו לבואו עד הבקר. מנשה הצטַין תמיד באמץ לבו, וכאשר ידע למשל ברוחו כן משל גם בנפש רחל הרכה להטותה לחפצו, והיא הסכינה מעודה לעשות ככל אשר יצונה; אך הפעם היה בעיניה כאביר לב, כאכזרי. הלילה ארך לה מאד. מחזות נוראים עברו לנגד עיניה, אשר לא סֻגרו רגע, וירעישוה מאד. הבוקר אור; השמש שלחה את קויה מבעד לבתים הגבוהים, אשר ממול בית מנשה, גם אל הגיטו האפל. חמשת שערי הגיטו נפתחו, אך יוסף לא בא גם באחד מהם. רוכלי היהודים נראו ברחוב בכובעיהם הכתֻמים החבושים לראשם, ובידיהם ארגזי סחורות מיוחדות לחג־הלדה. אחדים מהם מכרו מיני עשבים שונים לרפואה, קמעות חלולים וסגלות בעד ילדים לשמרם מעין רעה ומכל מחלה ופגע. הוֹ, הוֹ! יקראו הרוכלים בעברם ברחובות רומי. – מנשה קם בבקר, פניו היו נזעמים וקמוטים מאד, וילך לו לבית מסחרו. והזהר הזהיר את אשתו משאל ודרש על דבר יוסף מחוץ לשערי הגיטו, פן יוָּדע מפיה לאויב כי עבר יוסף חק והמיטה עליו את הרעה. יחכו נא עד הצהרים, אולי ישוב בין כה וכה הביתה. בית מסחר מנשה היה ב“מגרש היהודים”. חנויות רבות חסמו שם את הדרך בפני העוברים. כל סחר החנויות ההן היה בבגדים ישנים; המסחר בבגדים חדשים נאסר ליהודים בבוּלה² מיוחדת, אשר יצאה מאת האפיפיור, ואף בגדים פשוטים מאד נמצאו שם למכירה, מבגדי הרועים והאכרים עד הבגדים הישנים של השרים היושבים ראשונה בחצר האב הקדוש. במרכז הרחוב מַזרֵקת־מים חדשה בדמות שני דרַקונים, אשר הספיקה מים לכל הגיטו מתעלת פאול החמישי, תחת מי הטבר העכורים, אשר שתו היהודים עד הימים ההם. בקצה הרבע ההוא התנשאו ביפי חרבנם בנינים מספר עתיקים מאד, אשר נשקפו כענקים המביטים ממרום על בתי הגיטו הקטנים והנמוכים: הארמון העתיק של Boccapaduli, היכל עזוב עם מגדל גבוה ושלשה בתי תפלה חרבים. דרך שער רם ונשא, אשר נסגר תמיד כבוא השמש, עברו אל “מגרש יהודים” שני, מקום שם נאספו ובאו הנוצרים לעשות מסחר וקנין עם היהודים. חנות מנשה לא היתה רחוקה מביתו, אשר עמד בקצה הרחוב Via Rua“” הסמוך ל“מגרש היהודים”. הקצה השני של הרחוב ההוא הגיע עד רחוב Via Pescheria, ומשם נטה עד שער אוקטפיוס ועד הגשר Qualtro Capi. זאת תכנית הגיטו במאה השש עשרה.

אך יצוא יצא מנשה מביתו, ומרים באה לשאל אם כבר שב יוסף הביתה. פניה היו עצובים מאד. מרים היתה יפה להלל, לפניה היה טפוס מזרחי, עיניה השחורות הפיצו אור אהבה וחמלה רבה; היא היתה לבושה שמלת צמר פשוטה בלי כל קשוטי רקמה ותכשיטה היחיד היה צמיד כסף על ידה הימנית. רחל ספרה לה בדמעות על לחייה כי אין עוד כל בשורה מוצאת. אבל מרים לא בכתה עמה, אף אמצה לבב האם האֻמללה בתקוה, כי עוד מעט ושב בנה הביתה בשלום.

ואמנם כעבר רגעי מספר הופיע יוסף בבית. פניו הפיקו התעוררות והתרגשות, שערות ראשו וזקנו השחורות היו סבוכות ופרועות ועיניו הפיצו אש זרה. זה היה עלם יפה תאר ונפלֶה במראהו, במלבושו האדֹם־כהה ובכובעו הכָּתֹם־שחרחר.

“Pax vobiscum”!

– מה זה היה לך, יוסף? – קראה רחל, והיא נפעמה מאד, – השכור אתה או כסיל?

–Gloria in altissimis Deo! (שבח לאל עליון) ושלום על כל ישרי לב בארץ! – הוסיף יוסף בעליצות נפש. – הלא חג הלדה היום, אמי. – ואז התחיל לשיר חרוז אחד משיר תפלה קתולי:

“שמעון הקדוש בימי –”

יד רחל הורמה פתאום ותך בחזקה על שפתיו.

– מחרף ומגדף! – נתנה עליו בקולה ופניה נהפכו למראה אפר.

יוסף הסיר את ידה בנחת מעל שפתיו. “את היא המחרפת, אמי”, קרא אליה. “גילי ושמחי, כי זה היום עשה ה', בו נולד המשיח הגואל – אשר הואיל למות בעון העולם”.

זרם דמעות פרץ מעיני רחל.

“אהה ליום! בננו השתגע – בננו משגע! הה, אלי, מה זה היה לו”?

לבה נבא לה נוראית.

ומרים עמדה לפני החלון ופניה הנעימים הפיקו דאבון נפשה הרכה.

– משגע! הוי, אמי, חלילה לי משגעון, כי כאיש אשר יעור משנתו הארֻכּה הנני היום הזה. גילי ושמחי גם את עמי יחד! נקחה נא חלק בשמחה הכללית, נהיה נא חברים עם כל בני האדם.

בת־צחוק מעֻשה הופיעה רגע על פני רחל הרטובים מדמעה.

– רב לך דבר הבלים, יוסף, – התחננה אליו – חג חנכה לנו היום, וחגים אחרים לא נדע ולא נחפץ לדעת.

– יוסף, מה זה היה לך? – נשמע פתאום קול נעים מאד, והקול קול מרים. "מה זה עשית הלילה? איפה היית?

– הגם את פה, מרים? – קרא יוסף בהסבו עיניו אל מול פני מרים, אשר לא ראה אותה בבואו – מי יתן והיית גם את עמי יחד!

– איפה?

– בבית כנסת פטר הקדוש. האח, מנגינות שמים!

בכנסת פטר! – קראה רחל בקול צרוד. אתה יוסף בני, המלֻמד בתורה ה' חללת ככה את נפשך?

– איזה חלול יש פה? קראה מרים בנחת. – האם לא ספרת לי במו פיך כאשר הלכו אבותינו אל בית כנסת הנוצרים מדי שבת בשבתו?

– אמנם כן, ענתה רחל. – אבל הדבר הזה היה בעת אשר מיכל אנג’ילו בּוֹנָרוטִי צִיֵּר את ציוריו הנפלאים מדברי ימי ישראל. אז הלכו אבותינו לראות את תמונת מחוקקנו על קבר הפפא. גם שמעתי אומרים כי היו יהודים, אשר התגנבו אל כנסת פטר לראות שם את העמוד הנפלא ממקדש שלמה, שנפל בעוונותינו בידי צוררינו אלה. אבל האפיקורוס הזה הלא הלך שמה לשמוע אל הרנה ואל התפלה, אשר ערכו שם בחצות הלילה.

– אמנם כן, קרא יוסף כחולם, – אל תפלת החצות. – עשן הקטרת, נרות ככוכבים, תמונות הקדושים, חלונות מבהירים בציורי־פלא, המון רב מתפללים ובוכים, והמקהלה והעֻגב בכו גם הם לעמתם, רגע השמיעו קול זעקת שבר כהד קול המעונים הקדושים, ורגע – המיה חרישית המלאה לה מנוחת נצח – המית הרוח הקדושה.

– אבל איככה ערבת את לבבך להֵרָאות שמה? יללה רחל.

– ומי זה יעלה על לבבו לבקש איש יהודי בקרב ההמון הגדול ההוא? בחוץ היה חשך אפלה ובִפנים אור־כהה. אני הסתרתי פניך ואבך. עיני המתפללים היו נטויות אל הקרדינלים המפוארים בהדרת קדש, אל הפפא, אל המזבח. ומי זה ישים עין ולב אלי?

– אבל הכובע הַכָּתם, יוסף!

– בבית התפלה עומדים בראש גלוי, אמי.

– ואתה גלית שם את ראשך ובשעת התפלה? הוי, חטאת שאול!

– לא להתפלל באתי שמה, אמי. תשוקה עזה משכתני שמה. – נכסף נכספתי לראות בעיני ולשמע באזני איככה יעבדו שם את המשיח מנצרת, אך גלי המנגינה הנפלאה שטפוני, נשאוני וירימוני מעלה, מעלה למרומי שחקים עד לפני כסא כבוד האלהים. פתאם נפקחו עיני רוחי לדעת אל מה זה ערגה נפשי תמיד, מה היא התשוקה העזה, אשר בערה בי תמיד כאש, ותאכל את בשרי ותלחך את דמי, אף כי לא דברתי עליה מעודי! ידעתי מה הם הגעגועים הזרים, השאיפות והרגשות הנעלמים, אשר הציקו לי – בין רגע הבינותי סוד מנוחת הנפש.

– ומה הוא – יוסף? שאלה מרים בנעם קולה. ורחל נפעמה מאד עד אשר לא יכלה גם השיב רוחה ואף כי לדבר.

– להיות לקרבן – ענה יוסף בנחת ועיניו הפיקו גיל ועליצות, – לסבל, למסר בחפץ לב את הגוף והנפש בעד העולם; למות לעצמו ביסורי נעם, לגוע בחיי נצח כִּגְוֹעַ הקולות הנעימים היוצאים מפי מקהלת־הילדים, הקולות הרועדים ומרחפים במרומי־אין־קץ עד כס אל עליון. הוֹי, מרים, מי יתן ויכלתי להוציא את אחינו האמללים מחשכת הגיטו, מי יתן ויכלתי למות בעדם ולהביא להם במותי אֹשר אמתי, לעשותם לבני חורין ברומי העיר!

– זה חפץ טוב, בני; אבל לעשות כדבר הזה יוכל רק איש המלא כח את רוח ה', שלוח מרצונו יתברך.

– אמנם כן. נגבר נא לאמונה. כאשר נתנצר תפלנה חומות הגיטו כרגע!

– להתנצר!? – קראו רחל ומרים בקול פחדים.

– כן, נתנצר! – קרא יוסף בעז.

רחל רצה מהר אל הדלת ותסגרנה היטב. כל אבריה רעדו מאד.

– הס! – קראה ותשאף רוח בחזקה. – אל נא יודע שגעונך לאיש. אלהי אברהם, שוה בנפשך מה היה לו שמע איש את דבריך וספר אותם לאביך! והיא פרשה בידיה ותבך מרה.

– יוסף, יוסף, התובנן נא היטב –, התחננה מרים בלב נשבר. – אני אינני מלֻמדת, אך עלמה פתיה הנני, אבל אתה – אתה בידיעותיך הרבות – התוכל להִתָּעות בשוא על ידי נביאי השקר אלה העושים את דברי נביאינו הקדושים פלסתר? האמנם לא תוכל להראותם את משוגתם וזיופיהם בכתבי קדשנו?

– הה, מרים! – קרא יוסף ברגש, – הגם את תהיי ככל אחינו? הם לא ידעו ולא יבינו. השאלה הזאת איננה תלויה בבאור איזה פסוק סתום באופן זה או באופן אחר, כי שאלת הלב היא, ולו הפתרונים. מה הוא הדבר היותר נעלה, היותר קדוש, היותר אלהי שאני מרגיש בלבבי? להיות לקרבן! ועל כן הוא, שהיה כלו קרבן, כלו אהבה – ומעֻנֶה, אך הוא – האלהים!

– אל נא תדברי אליו, מרים! – צעקה האם מרה. – הוי, בן־בלי־אמון, אשר טפחתי ורביתי בעוני! מדוע זה לא ירדה אש מן השמים ותלהט את נפשך הטמאה בעמדך שמה?

– אם הסובל והמעֻנה קדוש ונעלה בעיניך, יוסף, – קראה מרים ברגש מבלי שום לב לדברי רחל, – הלא אנחנו היהודים הם הסובלים והמענים על לא חמס בכפינו, אנחנו ולא אחרים. אנחנו כלואים פה כבהמות שדה; אנחנו מסֻמָנִים בתוי חרפה וקלון; ספרי תלמודנו היו לשרפה; נחלתנו נהפכה לזרים; שמונו לחרפה ולקלס, כל תאר־כבוד שללו ממנו; גם את מתינו לא נתנונו לקבר בכבוד או להעמיד מצבת זכרון על קבריהם. – סערת רוחה הציתה את פניה הנעימים באש לוהט ויהי מראיהם כמראה פני יהודית או יעל…

– הלא אך רפיון רוחנו הוא המביא עלינו את כל התלאות והחרפות האלה, מרים. איה הוא רוח החשמונאים, אשר לכבודם נחג³ חג חנֻכה זה? הפפא מוציא בּוּלוֹת ואנחנו נכנעים – למראית עין. התנגדותנו היא רק בסתר, בערמה. הוא מצוה לנו כובעים כְּתֻמים, ונשים בראשנו כובעים כתֻמים; אבל לאט לאט נחליף את הצבע הכתם בכתם־כהה, באדמדם, באדמדם־כהה, עד אשר יהיו כובעינו אדמים ככובעי הקרדינלים, אז יוציאו חק חדש על דבר צבע כובעים ועוד ביתר תקף ועז. הרשונו לבנות אך בית־כנסת אחד, ואנחנו בנינו לנו חמשה כמספר עדותינו השונות; אך עשׂה עשינו בערמה ונבן את כלם תחת גג אחד, ולארבעה היתרים קראנו בשם “בתי מדרש ולמוד”.

– הס, שונא ישראל! – צעקה האם האמללה. – אל תדבר דברים כאלה בקול רם. הה, אלי, אלי! מה רבו פשעי נגדך!

– ומה חפצך להוכיח בדברך אלה, יוסף? – קראה מרים – איש לא יוכל להתגרוּת מלחמה בעדת זאבים. אנחנו כל כך מעטים – היש לנו דרך אחרת מהתהלך עמם בערמה?

– הוי, אבל אנחנו נבראנו להיות עֵדי ה', לשאת את דגלו ביד רמה. ומה היא אמונתנו עתה? אך איזה גמגומי תפלה ומנהגי קדושה צבועה. שליחי הנוצרים הם הם אשר הרימו דגל אלהים וישאוהו ביד רמה בכל העמים והארצות עד אפסי הארץ. הלא טוב לחיות זמן קצר בגבורה ואמץ לב מהאריך ימים בחרפה ובוז. – ופתאם פרץ זרם דמעות מעיניו ויפל בלי כח על הכסא.

כרגע עמדה אמו לימינו, הרכינה את ראשה אליו ופניה הרטֻבים נגעו כמעט בפניו.

– תהלה לאל! תהלה לאל! – קראה באנחה. –. השגעון עבר.

והוא לא ענה מאומה. כנראה לא עצר כח עוד להתוכח. דממה ארוכה וממשכה מאד שררה בבית.

– ואיפה מצאת מחסה בלילה? – שאלה רחל לסוף.

– בארמון אַנִבַּל די בְרַנְקִי –.

מרים התנודדה.

– הלא הוא אבי הילני די ברנקי היפהפיה? – שאלה מרים.

– הוא, הוא –, ענה יוסף ופניו אדמו.

– ואיככה זה מצאת לך מהלכים בבית אחד האצילים הגדולים, קרוב למשפחת האפיפיור? –

– הלא ספרתי לך, אמי, כי עשיתי חסד עם בתו בחג “הקרניבל” האחרון, כשאשר נסחפה בין ההמון הרב אל בינות לראֵמים ברוצם במעגל ועוד מעט ונרמסה ברגליהם!

– לא, אינני זוכרת מאומה מן הדבר הזה –, ענתה רחל בהניעה ראשה. אתה ספרת לי רק מה הנוצרים האלה עושים לנו, כי יריצונו שמה במעגל כבהמות השדה.

יוסף היה כלא שומע את התוכחה הזאת.

– הסניור די ברנקי נכון לעשות למעני רב יתר –, הוסיף יוסף לספר, – אבל אני בקשתי ממנו רק, כי ירשני לבוא לעתים קרובות אל בית־הספרים הגדול אשר לו. הלא ידעת, אמי, את צערי הגדול תמיד על אשר ימנעו הנוצרים את ספריהם ממנו. שם ישבתי יום יום זה שבועות וחדשים וקראתי בספרים עד אשר נשמע קול פעמון הערב, אשר הזכירני כי עלי לשוב מהר אל הגיטו.

– אהה! זה היה אסונך, בני!

– לא, אמי, שם לא דברנו דבר בעניני אמונה.

– ותמול היית שקוע מאד בקריאתך שמה? – שאלה מרים.

– כן, וכאשר התעוררתי ממחשבותי כבר עבר המועד, מרים.

– אבל מדוע לא הזהירה אותך הילני בעוד מועד?

יוסף התנודד הפעם; אך כרגע התאושש ויען במנוחה:

“אנחנו ישבנו וקראנו יחד את טַסָּא. לה כשרונות מצוינים. יש שהיא מבארת לי את אפלטון ואת סופוקלוס”.

– ואתה, העתיד להיות רבנו, שמעת? – צעקה רחל.

– בכל דבריהם אין אף מלה בדבר האמונה הנוצרית, אמי. גם כל דבריהם לא יוכלו להביא מנוחה לנפש. מה מאד השכיל המשורר יהודה הלוי באמרו: “אל חכמת יון אל תקרב”.

– הישבת קרוב אליה בבית תפלתם? – שאלה מרים.

יוסף הביט אליה בעינים מפיקות תם ובר לבב.

– היא לא הלכה אל בית התפלה –, ענה במנוחה.

מרים פנתה פתאום אל מול הדלת.

– עתה אחרי שובך בשלום לבית הוריך, יוסף, אין דבר אשר יעצרני עוד פה.

פניה אדמו וחורו חליפות וחָזֶהָ התרומם בחזקה; ותעזב מהר את הבית.

– מרים, מרים –, נאנחה רחל. – אך זאת היא נפש יקרה המלאה לה אהבה ואמונה אֹמֶן. מפיה לא יצא אף הגה על דבר נאצותיך אלה.

יוסף קפץ ממקומו כנשוך נחש.

“מפיה לא יצאה אף הגה”! אבל אני, אמי, אני ארעים בקולי עד אשר ישמעו דברי מקצה הגיטו ועד רצהו.

– הס! הס! עוד מעט ושמעו השכנים את דבריך –, קראה האם בחרדת לבב.

– הלא זה הוא חפצי!

– עוד מעט ובא אביך לראות אם שבת כבר הביתה.

– אני אלך אליו להרגיע את רוחו.

– לא! – קראה רחל ותאחז בבגדו. – אני לא אתנך ללכת. השבעה לי, כי לא תדבר באזניו את גדופיך ונאצותיך אלה, פן יככה ארצה כרגע.

– התחפצי כי אשקר לו? לא! עליו לדעת את כל אשר אמרתי לך.

– לא, לא! אמר לו כי אחרת לבוא, כי נסתרת במחבוא כל הלילה.

– האמת היא נעלה על כל. הנני הולך להגיד לו את האמת. – ובדברו נתק את בגדו מכפות ידיה ויצא מהר מן הבית.

רחל ישבה לארץ ותפרש כפיה ותתנועע אנה ואנה ממצוקות נפשה. הרגעים והשעות ארכו לה מאד, והיא יושבת בודדה ומחכה בכליון נפש לבוא בנה ובעלה, אך גם אחד מהם לא בא עוד. דמיונה העביר לפניה מחזות נוראים, אשר נפלו בין בנה ובין אישה – ותתחלחל. כאשר קרבה שעת הצהרים קמה מעל הארץ, וכמו מבלי משים החלה להכין ארוחת הצהרים. ומנשה בא במועדו, כשאר הסכין מדי יום ביומו, לארוחת הצהרים. עיני רחל החודרות ראו את פניו הזועפים והנה חורו מאד, אך לא גלו לה מאומה. הוא רחץ את ידיו כדין ויברך וישב אל השלחן. פעמים רבות רחפה השאלה על שפתי רחל, אך לא ערבה את לבה להביע אותה עד קרוב לסוף הסעודה.

– בננו שב. הראית אותו

– בננו? איזה בן? אין לנו בן.

ומנשה כלה את ארוחתו וילך לו.

_________

ג.

הכנסיה הקתולית קבלה בזרעות פתוחות את הבן הנדה מהוריו, מעמו ואלהיו. וחבה יתרה נודעה לו מראשי הכנסיה, יען כי בא לחסות בצלה ברצונו החפשי והכרתו הפנימית: גם מאן לקבל את הפרס השנתי הקצוב מטעם הפפא לכל המומרים מבני ישראל על חשבון הגיטו; כי היהודים היו אנוסים לפרנס את הבנים הכחשים שיצאו מקרבם. טבילת המומרים היתה תמיד ברב פאר והדר; אבל בהיות המקרה הזה נכבד בעיניהם מאד וגם יען כי חג גדול קרב לבוא, החליטו לעשות ליוסף בן מנשה כבוד גדול מאד בהיות הטבילה בפומבי ובכל הוד ותפארת. עד יום הטבילה נעצר יוסף במִנְזָר ללמד שם תורת דתו החדשה מבלי יכלת, לוּ גם חפץ, לראות את הוריו או את אחיו בני עמו. ומאת הקרדינלים יצאה פקודה מיוחדת האוסרת עליו לשוב אל הגיטו, לאכל, לשתות, לישון וגם לדבר את אחיו בני עמו כל ימי הבחינה, ואם יעבר חק – יאסר בכבלים וגם שבטים נכונים לו. מדי יום ביומו התהלכו רחל ומרים בסביבות המנזר, בקוותן כי תוכלנה לראותו; אך נזהרו מאד לעמד רחוק מן המנזר, לפחות תשעים אמה, כי כל יהודי אשר יהין לגשת יותר יֻכֶּה מכות רצח והָגלה מן העיר. אך מלה אחת, רמז קל או תוכחה להשיבו אל דת אבותיו – והאיש ההוא ישלח לעבודת פרך לכל ימי חיו.

והחג בא. המון רב מלא את ה“בסטיליגה די לטרן”; הפפא בעצמו היה באותו מעמד, ובין כל ההוד והתפארת השפוכים מסביב ולקול מנגינות מקהלת המנגנים עמד יוסף נרעש ומתרגש עד היסוד בו; אחד הקרדינלים זרק עליו את המים הקדושים, ויקֻבל בחיק הכנסיה הקתולית. אַנִבַּל די פרנקי, אשר שם כבודו נקרא על המומר מן היום ההוא והלאה, היה לו ל“אבי־הטבילה”. הקרינל המכהן ביום ההוא דרש דרשה נלהבה ויברך את כל הנאספים הרואים עין בעין את הפלא הגדול אשר קרה ביום ההוא. ככלות הדרשה עבר ה“זר” הצעיר, לבוש בגדי משלי לבנים כשלג, בסך בכל רחובות רומי, למען אשר יראו כל יושבי עיר־העולם איך נצלה נפש אחת ממצולות הגיהנום לאור באור אמונת אמת. ובעליצותו הרבה ברגע האחדות עם כל המין האנושי, עם האב שבשמים ועם בנו המשיח, אשר היה לו לסמל לא ראה “יוסף די פרנקי” – כאשר נקרא בשמו החדש – את הפנים הזועפים והקודרים, פני אחיו בני עמו, אשר היו בקרב ההמון הרב, לא התבונן אל השנאה העמֻקה והבוז העז, אשר הפיקו עיניהם הכהות בעבר ההמון החוגג על פניהם. גם בכרעו על ברכיו בלילה ההוא לפני הצלב והתמונה הקדושה לא עלתה כל מחשבה על לבבו על דבר הצירימוניה אשר נעשתה בבית הכנסת לאחיו בני עמו לפנים, מחזה כהה ומעציב מאד אשר עשה רושם עז על כל נפש, רב יתר מכל ההוד והתפארת, אשר הזהירו ביום ההוא בבית תפלתו הוא.

בית הכנסת היה בניין עתיק אשר לא הצטין במראהו החיצוני מכל יתר הבתים הסובבים אותו, אך בפנים היה מלא הוד והדרת קדש: כתבי זהב וכסף עם פעמוניהם הרבים אשר על ספרי התורה, ורקמת הזהב בפרכת שעל ארון הקדש התנוצצו בברק יפעתם. שמשות אחד החלונות אשר בקיר המזרח, היו משנים עשר צבעים שונים למספר שבטי ישראל, סמל דמות האורים והתומים. באמצע בית־הכנסת עמדה תבנית בית המקדש לכל פרטיו, זכרון תפארתם בימים מקדם.

מועצת העדה חרצה משפט למתח על יוסף בן מנשה מדת הדין היותר קשה שיש לדת ישראל. כל היהודים יושבי הגיטו נקראו לבוא ביתה הכנסת; דומית מות הרת פחד וחרדה שררה בכל ההמון הרב; כל איש ואיש אחז בידו נר שחור, אשר הפיץ אור אדמדם־כהה על צללי הבית הגדול ההוא. אז הריע השופר בקול פחדים נורא ואיום מאד, ולקול השופר הוטל החרם, הקללה האיומה השוללת מן הבוגד הארור כל זכות אדם בחיים ובמות, וכל המון הנאספים כבו את נרותיהם ויקראו בקול גדול: “אמן!!!” החשך כסה את בית הכנסת ואת כל העם אשר בו; אך בלבב מנשה גדל החשך שבעתים כאשר נדחף בברכים כושלת הביתה לשבת עם אשתו יחד לארץ ולבכות את יוסף בנם המת. בפנת הבית דלקה מנורת־שמן קטנה, אשר הפיצה אור כהה ורועד בחשכת הבית, לזכר נשמת המת, וקול בכי מר ותפלה ותחנונים בעד מנוחת הנשמה האמללה נשמע בלילה ההוא בדומית הגיטו. ומרים, אשר פניה הנעימים חמרמרו מבכי, שרפה את הטלית אשר רקמה בידיה לָאיש, אשר אהבה בכל עזוז רגשותיה ואשר קותה כי אהוב יאהבנה גם הוא בקרב הימים, ותלך להתאבל עם האבלים ולבכות עמם יחד לשברם הגדול, בחבקה בידיה הרכות והענוגות את ידי האם האמללה.

אבל רחל בכתה על בנה היחיד בלי הרף ותמאן להתנחם.

_________

ד.

הילני די־פרנקי הודיעה את החדשות על דבר החרם את יוסף די־פרנקי. הדבר הזה נודע לה מפי נערותיה, אשר שמעו את כל פרטי הדבר מפי שלמה הלץ. זה היה בן בליעל ריק ופוחז, אשר מצא לו מהלכים בין היהודים והנוצרים יחד, ובתהפוכותיו אלה מצא לו תמיד מקום להשתכר.

בת־צחוק נראתה על שפתי יוסף בשמעו את דבר החרם ובעיניו נראו דמעות.

– אינם יודעים מה הם עושים, – ענה יוסף ואמר לה.

– הוריך מתאבלים עליך כעל מת.

– הם מתאבלים על היהודי המת, ואהבת הנוצרי החי תהיה להם לנחומים.

– אבל הן לא תוכל לגשת אליהם כאשר לא יוכלו המה לגשת אליך.

– האמונה תהפך משרש הרים; נפשי קשורה בנפשם ורוחי יחבק את רוחם. עוד יבוא יום בו נגילה יחד באור המושיע, כי אך “בערב ילין בכי, ולבקר – רנה”. ופניו החורים האירו בזהר הנצח.

הילני התבוננה אליו ורגש תמהון וחמלה מלאו את לבבה הרַגש.

– מה זר הלך־רוחך, סניור יקר, – אמרה אליו אחרי מחשבת רגע.

– לא זר הוא, סניורה, כי פשוט מאד – כהלך־רוח ילד, ענה יוסף, ועיניו הכהות והעמקות המלאות התפעלות והזיה נפגשו עם מבטה הבהיר.

היא היתה רמת קומה ויפה מאד, ובתבניתה נדמתה יותר לפסל יפה מעשה הפַּסָלים בימים ההם לפי טעם היונים מאשר לעלמה רומית. שמלת־המשי הלבנה אשר עליה גלתה האת כל חמודות גויתה המחטבת. בעד החלון הגדול אשר לבית־הספרים, מקום שם עמדו שניהם, השתעשעו קוי השמש על תלתליה הנפלאים וכתמי קסם נראו על עורות החיות הפרושים על הרצפה. התמונות היפות, פטורי השן, שדרות הספרים, הפסילים והפרוטומות הנהדרים – כל אלה יחד כללו תפארת האולם ההוא, אשר התאים מאד אל תמונתה העדינה. כאשר הביט אליה עבר רעד קל בכל יצוריה פנימה.

– ומה הוא הדרך, אשר בחרת לך בחיים מהיום והלאה? שאלתהו הילני.

– הכנעה, מסירת נפש, ענה יוסף כמעט בלחישה. – הורי צדקו מאד. יוסף מת. כל חפצו ומאוייו לאלהים המה, כל לבו ונפשו – למשיח. אין עוד חיים בעדי, בלתי אם עבודה.

– אבל למי ובעד מי תעבד?

– בעד אחי, סיניורה.

– הם מתעבים אותך.

– אני אינני מתעב אותם.

היא החרישה רגעים מספר; אחרי כן קראה ברגש:

– אבל עבודתך לא תוכל להביא כל תועלת. עמל דורות רבים לא הצליח להביאם אלינו; כל הבולות של האפיפיורים הקשו את ערפם עוד יותר.

– אבל עוד לא נסה אף אחד למשך את לבבם בחבלי אהבה, סניורה.

– אך את חייך תפקיר והועל לא תועיל מאומה.

– את שוכחת – קרא יוסף בצחוק־עצב – כי מת אני.

– לא, לא מת אתה, – לשד החיים נוזל בעורקיך. הנה תור האביב בא. שא נא עיניך וראה מה מזהיר השמש ברקיע התכלת! לא תמות – עליך לחיות, לשבע נעימות באור בחיים ולהתענג על יפי הטבע.

– אור השמש הוא אך סמל האהבה האלהית. פתוּח גביעי הפרחים – אות שובו לתחיה.

– אתה חולם, סניור יקר, אתה חולם בהקיץ בעינים פקוחות. ומה נפלאות העינים האלה! אני לא אוכל להבין את האהבה אשר הסבה את לבבך מכל חמודות הטבע, מכל קשרי משפחה ותקרע לבות הוריך לגזרים.

עיני יוסף מלאו דמעה.

– אל נא! כל חמודות הטבע, כל קשרי המשפחה אשר אמרת אך צל עובר המה. אכן את היא החולמת, סניורה. האמנם לא תחושי בלבבך מה חדל המה – הנה הנה גם הככר הנחמדה הזאת המשתרעת לנגד עינינו, גם הַמְקֵרָה הנפלאה ההיא הסוככת עליה ממעל עם מאורי האור התלויים בה להאיר לנו ולעַנג את רוחנו – אך תענוג עובר המה; זה המאור הגדול השוחה יום יום בים התכלת – אך חזות שוא, אפס ותהו הוא לעמת אהבת המשיח הנצבת לעד.

– דבריך אלה אך צלצלי שמע הם באזני, סניור יקר.

– הלא הם דברי אמונתך, סניורה.

– לא, לא דברי אמונתי המה! – קראה הילני ברגש. – הלא ידעת כי אינני נוצרית בלבבי. אף אין נוצרי בכל ביתנו, אם כי לא ידעו ולא ירגישו זאת בעצמם. אבי מתענה בימי הצומות, אך לבו ונפשו נתונים להגיונות אריסטו הכופר. רומי הגדולה סופרת את אבני־חרוזיה ומגמגמת את “פַּטֶרְנוֹסְטֵרֶיהָ”, אך רוחה לא נאמנה עוד את אמונתה. כל הליכותינו בסך, כל חגיגותינו בפומבי, כל חגינו הנהדרים ביקר תפארתם, כל בגדי־השָּׁרֵת המזהירים בזהב רקמתם – מה לכל אלה ולמשיח החִוֵר, אשר שמת לך לסמל כל נעלה ונשגב?

– אם כן אפוא עבודה רבה לי גם בקרב הנוצרים. ענה יוסף בנחת.

– אך אסון ופגע תביא להם ברוחך הרעה והקרה כמות אשר תקרא לה בשם אמונה. חכמי החרשים, הם אשר הביאו ענג וגיל לעולם, אך הם הרגישו בגאון רוחם את נשמת היפי והנעם הנמצאים בטבע וביצורים, ואם אמנם הפלא הפליאו לעשות בצירם את “המשפחה הקדושה”, את הצליבה, את המשיח המת ואת “הסעודה האחרונה”, הנה אך נעימות החיים והיפי הם אשר אצלו עליהם מרוחם לברא יצורי פלא אלה. ומה הוא הקסם הנפלא המרחף על פני יצירי ג’יאוטו החסיד? הלא אך גאון החיים, נעם הצבעים, יקר תפארת האדם, התפעלות ה“מוזות”! והאם לא נתנו גם אצילינו לציר את תמונותיהם כדמות השליחים? האם לא שמו על פניהם מסוה האמונה והאהבה? האם לא הבינו גם הם סוד הקדושה החופפת על חכמת החרשת? והאם לא מלאה לה רומי חכמת החרשת של עובדי האלילים? האם לא התנוססו פסילי לָאוֹקוּן, קליאופַּטרה, וֵינוס גם בגן תפוחי הזהב אשר להותיקן?

– ובכל זאת אוהבים צַיָּרַיִךְ ביותר לציר את “המַּדוֹנָה” ואת הילד.

– הלא אך את וינוס ואת קוּפיד אנחנו רואים בציוריהם.

– לא, דברים כאלה אינם ראויים להסניורה החכמה די־פרנקי. הן לא טחו עיניך מראות את הרוח ממרום החופף על המדונה להציר הגדול סַנדרוֹ בוֹטֵיצֵילִי.

– לוּ ראית את ציוריו ב“וילַה לימי” הסמוכה לפירינציה, את הרך והיפי אשר בתבניותיו, את הקסם הנפלא אשר בצבעיו, כי אז ידעת, כי אך ממקור היפי והנשגב אשר ברוחו ובנפשו הוא שופך על ציורי הקדש והחול יחד.

– אבל רפאלו די־אורבינו, אבל ליאונרדו –

– ליאונרדו, – שסעה אותו הילני – הראית את תמונתו “בקכוס” או את “המלחמה”? האינך יודע את הציור האחרון לרפאלו? ומה תאמר ל“האח לִפּוֹ לִפִּי”? הן נזיר נוצרי הוא, הלא? ומה תאמר לג’יאורג’יאוני מויניציה ולתלמידיו הרבים ההולכים בעקבותיו, לפַסָלֵינו, לארדיכלינו, לזַהָבֵינו ולמנגנינו? הוי, אנחנו מצאנו סוד היונים. אנחנו אוהבים את הומיר, את אפלטון, את החם והרך של סופוקלוס. אך שקר בפי דנטי האומר, כי וירגיל היה מנהלו; זה המשורר ממנטובה לא הוביל בני תמותה אל מערכות התפת. הוא שר לנו שירת העדרים, זמזום הדבורים, זִמְרַת הצפרים, המית הנחלים, אהבת הרועים; ואנחנו מקשיבים ומקשיבים לו, ונפשנו תמלא ענג ורוחנו יריח את הריח הנעים, ריח שדה, אשר ברכו הטבע; והריח הזה ינעם לנו שבעתים לזכר אבי התפת, אשר הרעילו את החיים זה שנות מאות. רק אפולון הוא האלהים!

– אפולון הוא הרוח הרעה המסית ומדיח את רומי בחמודות הטבע ותאות בשרים.

– הנה בגדת בתבונתך הפעם, יוסף יקירי. הלא ידעת כי הדברים האלה אך מרוממים את הנפש ואינם משפילים אותה. האם לא השמעת כמוני קול תרועות ועליצות נפש למראה היפי והחן בפנים המצוירים בכשרון, למראה האש הקודחת בשלל צבעי אור, למראה הזהר הבהיר אשר לפסל שמש?

– אמנם חטאתי אם אהבתי את היפי כשהוא לעצמו; וגם – סלחי לי אם יעצבו דברי אלה את רוחך גברתי – היפי היה ויהיה רק אלהי העשירים, המעטים מאד. אבל מה יעשו העניים והעשוקים תחת השמש, הנמקים בענים במחשכי אהליהם הצרים? מה המה התנחומים אשר תביא אמונתך לאמללים אלה? כל אלה הפלאים, יצירי יד האדם ומוחו, כאין המה לעמת לב טהור, פֹּעל צדק. תקופות ממשלת הָאֳמָנוּת היו תמיד תקופות ממשלת כל תועבה וכל רשע כסל, סניורה. אכן לא חנם הופיע לנו הגואל – לולא זאת כבר הייתם כילדים קטנים, ולא נפתחו לפניכם שערי מלכות השמים.

– פה הם השמים! – ועיניה הפיקו אש לוהט, חָזֶהָ התרומם, ברק עיניה הכהו רגע בסנורים וקסם יפעתה הרעיש את נפשו עד היסוד בה; פניה המבהיקים ותבנית גויתה הנחמדה המלאה קסם וחן, חֹם וחיים העיבו יפי הפסל הכי הנפלא.

– אמנם כן, באשר הגואל שם השמים. את גֻּדלת באור האמונה, בנגוהות הנצח, סניורה די־פרנקי, על כן לא תדעי ולא תרגישי את טובך ואשרך. לא כן אנכי, אשר מעודי הלכתי חשכים, הנני עתה כעור אשר השיבו לו פתאום את אור עיניו. מיום עמדי על דעתי רדפתי אחר הכבוד והתאוה ולבבי היה קרוע מספקות ושאלות; עתה הנני שוחה בים מנוחת הנצח, כל שאלותי נפתרו ודמי הרותח שב למנוחתו. האהבה, האהבה, היא הכל והכל בה. ההתמכרות אל אותה האהבה המניעה את השמש ואת הכוכבים במעגלותם, כדברי דנטי. והשמש והירח והכוכבים הולכים ומתנועעים רק לתכלית זו, סניורה – כי כל בני האדם יולדו יחיו וימותו באחדות האהבה. הוי, אחַי, אחי! – הוא פשט זרועותיו בהתרגשות נפשו, קולו רעד ועיניו מלאו דמעות – למה זה אתם מתרוצצים יחד ברחובות ובשוקים? למה זה תצברו זהב וכסף? למה זה תרדפו אחר צל עובר שלתענוגות אדמה? אך זה הוא ענג אמתי, אך זאת היא עליצות נצח – להתמכר לאלהים בכל, בכל; לשאל ולבקש אך את זאת, להיות הַצִּנור לרצונו הקדוש.

פני הילני הפיקו תמהון; עיניה המזהירות הביטו אליו רגעים מספר מבלי דבר דבר, כמו העמיקה מחשבות להבין את עליצותו הזרה, אשר לא יכלה להבין.

– כל דבריך מהבל המה יחד. אחיך ישמעו אליך כאשר הם שומעים את דבריך עתה.

– ואני אתפלל לאלהי יומם ולילה עד אשר תגע אש קדש, אש אלהים בשפתי.

– גם האהבה אש קדש היא, התאמר לחיות בלעדה?

ובדברה את דבריה אלה התקרבה אליו; נשימתה החמה נגעה בתלתל השחור אשר התפתל מעל למצחו הזך. יוסף נרתע לאחור ברעדה.

– חיה אחיה באהבת הגואל, סיניורה.

– האמנם יש עם לבבך להיות נזיר דומיניקני?

– כן החלטתי.

– והמִּנְזָר ימלא את כל משאלות לבך?

– המנזר יהיה לי לשמים.

– שם – במקום אין נשואים ואין נעם חיי משפחה. הה, אלי! מה היא האמונה אשר תלפת כשמשון בעמודי התוך של החברה האנושית ותפילם למשואות?

– לא, האמונה מכבדת את הנשואים – סמל הנשואים האלהיים. אבל לא לכל איש המה, לא לאלה היודעים לתאר להם ענינים אלהיים באופן אחר, המבארים ומטיפים לאחיהם צליבת הגוף והתרוממות הנפש, לא לכהנים.

– אבל אתה אינך כהן.

– זאת היא שאלה, אשר תפתר בימים האלה. אבל גם אם לא יצליח חפצי זה בידי, אשאר פנוי כל ימי חיי.

– פנוי כל ימי חייך! מדוע?

– יען כי נכרַתי מקרב עמי. ולוּ אמרתי לקחת לי אשה נוצרית כאשר יעשו יהודים מתנצרים אחרים, לא יכלתי עוד להיות למופת לבני עמי לעשות כמוני. אז יאמרו עלי כאשר יאמרו עליהם, כי לא אור האמונה הנוצרית הופיעה עלי, כי אם אור עיני עלמה נוצרית לקח את לבבי שבי וירחיקני מדת אבותי. האנשים האלה קשים הם מאד; הם לא יוכלו להאמין, כי ימיר יהודי את דתו בדת הנוצרית באמונה ולב תמים. היו יהודים אשר העשירו ויאספו הון רב בהמירם את דתם, או עשירים, אשר נמלטו מכסף ענושים ומסים כבדים מנשא. לא כן אנכי, אשר בעזבי את דתי אבדה לי זכות ירושתי הגדולה וגם מאחי החדשים אין את נפשי לקחת מאומה. זה הוא הדבר אשר מאנתי לקבל עלי את המשרה הכבודה בפקידות־החותם, אשר הציע לפני אביך הישר באדם, אף גם את המשרה פחותה ממנה להיות נושא שרביט הזהב להוד קדושתו. לבי סמוך ובטוח, כי כאשר יראו אחי כי אינני דורש מהם כל פרס וכל מתת כסף, כי אין נפשי להנות מהם אף בשוה פרוטה, כי אני מטיף להם תורת האהבה חנם אין כסף; כאשר יראו כי אני חי חיים נקיים מכל שמץ דפי, חיי בדידות מבלי כל ענג – אז ישמעו אלי, אז ימצאו דברי מסלות בלבבם ועיניהם תפקחנה לראות את האמת.

ופניו החורים הזהירו מאד. אכן זאת היתה התשוקה האחת, המטרה היחידה, אשר אליה נשא את נפשו ואשר קוה והאמין כי המלא תמלא. לא היה עוד יהודי, אשר עמד לפני אחיו כנוצרי אמתי בלב ונפש נעלה מכל חשד נקי מכל עון אשר חטא ובלי פחד כמוהו. האח, מה מאֻשר יהיה למלא את מפעלות השליחים הקדושים!

– אבל השיבה נא אל לבך – הילני שהתה רגעים מספר; היא נשאה את עיניה הנעימות ותבט אל עיניו בעז – כי העלמה אשר אהבת איננה נוצרית!

כל גופו רעד, לבו הלם כהלם פעם, זרם תשוקה עזה התרומם בקרבו לאור עיניה כאשר ירומו מי הנהר לאור הירח.

– אם כה ואם כה עלי להסיר את האהבה כלה מלבבי, קרא בגרון נחר. – היהודים הנם עם קשה ערף. הם לא ידעו להבדיל בין מושגים דקים כאלה; הם יודעים אך כי יש יהודים ונוצרים.

– אם לא אשגה הנני רואה שם את אבי רוכב על סוסו הדוהר לארך הרחוב, אמרה הילני בפנותה אל החלון.

– כן, הנה הנוצה אשר על כובעו וזה הוא סוסו הָאָמֹץ; אך קוי השמש לא יתנוני לראות את פניו. עתה אלכה לי.

הילני פנתה ותלך לה אל נכח הדלת מבלי הביט אליו. אז הסבה פתאם את פניה אל עבר פניו. ברק עיניה הכהו כמעט בסנורים ולבבו נרעש מאד.

– רוחי ונפשי נתונים לך בכל אשר תבחר, קראה אליו. – רק השיבה נא אל לבבך היטב בטרם תשים עליך מעיל הנזירים, זה הבגד הנורא, אשר, אם אדבר בסגנונך, הוא סמל העצבת וחרבן החיים. ועתה שלום!

יוסף נגש אליה ויאחז בידה וישח אליה וישקנה ברגש. היא לא השיבה ידה.

– היש לך די כח ואמץ לשאת את המעיל העב והחבל, יוסף יקירי? – קראה ברחמים רבים.

הוא הרים את ראשו, ובחבקו את ידה באהבה קרא:

– כן! את היא אשר תשפיעי עלי שפע אמץ, הילני.

הרעיון על דבר בר נפשך הזכה יאמצני ויעודדני לשאת הכל במנוחת נפש.

פני הילני נעוו רגע, ותשב ידה אליה.

– לא, אני לא אוכל להשפיע לַמָּוֶת, קראה אליו, – יכול אוכל להשפיע רק לחיים.

עיני יוסף סֻגרו ורוח דמיונו המריא למרום –

– לא מות הוא, כי אם חיי הנצח, דובבו שפתיו.

כאשר פקח את עיניו לא היתה עוד בחדרו. אז נפל על ברכיו וישפך את נפשו בתפלה הומיה – הד יסורי צליבת הגוף על חשבון הנפש.

__________

ה.

עוד בימי הבחינה, בטרם נדר עוד את נדר נזרו, הטיף בפעם הראשונה “דרשה אל היהודים” באחד האולמים הגדולים הקרוב אל הגיטו. בבית תפלה אי אפשר היה לתת מקום לדבר הזה, פן יחללוהו הכופרים בכפות רגליהם ובנשמת אפם; גם איזה מכלי השרת לעבודת האלהים אשר נמצאו באולם הוצאו לפני הדרשה. אל האולם נקבצו ויבואו המון רב מן הנוצרים הנכבדים בברק מעיליהם המזהירים ברקמת זהבם ובכובעיהם הנהדרים בקשורים המזהבים שעליהם, כי כבר יצא לו שם בכשרונו להטיף בקהל; ואַנִבָל די פרנקי ישב שם. רק יהודי אחד בא שמה – שלמה הלץ, אשר בטח בכשרנו להנצל מן הנדוי הנכון לכל העובר על החרם; ואף תקוה נשקפה לו כי יתנו גם על פיו בספרו מכל אשר יראה וישמע פה לראשי הגיטו וזקניו המשתוקקים בלי ספק לדעת זאת. זה שלמה האיש היה בעל תחבולות ערום מאד, ולא יפלא עוד איך העז היהודי הזה להתהלך בגאון ברחובות רומי העיר הקדושה וכובע אדֹם יפה חבוש לראשו במשך שבועות וירחים, וכאשר הובא לפני השופט הוכיח את צדקו על נקלה, כי הכובע אשר שם על ראשו היה אך דוגמה מן הכובעים הטובים שנמצאים למכירה, וכובעו הכָּתֹם נסתר מבלי משים מתחתיו. אבל יוסף די־פרנקי שמח גם לקראת היהודי הזה.

– הוא פטפטן, חשב יוסף בלבבו, והפץ יפיץ את הזרע ברחוב היהודים.

למחרת היום ההוא אחר הצהרים הלך לו המטיף הצעיר לטיל ברחוב “לֶפִּידָה” בסביבות המנזר של סט. דומיניק. פתאם הרגיש כי יד אדם נגעה במעילו ויבט מסביב.

– מרים! קרא וירתע לאחור.

– מדוע זה נרתעת ממני, יוסף?

– הטרם תדעי כי קללת החרם רובצת עלי? הביטי, הנה שם יהודי עומד ומביט אלינו.

– אין כל פחד לנגד עיני. ואנכי דבר לי אליך.

– אבל קללתי תדבק גם בך.

– דבר לי אליך, שנתה מרים את דבריה ועיניה הבריקו מאד.

– הוי, את מאמנת! קרא יוסף בעליצות נפש. – גם עיניך, מרים, נפקחו.

– לא, יוסף, העולה על רוחך היה לא תהיה. אני אוהבת בכל לב את דת אבותי, אשר כנראה, היטבתי להבינה ממך, אף כי לא העמקתי חקר בתורתנו הקדושה כמוך. אני מבינה, אני מרגשת אותה בנפשי ובלבבי.

– אם כן אפוא למה זה באת אלי? אך נסורה נא מזה ונרדה עד הקוֹליזֵיאום.⁴ שם מקום שוקט, גם אחינו לא יבאו שמה במספר רב כבמקום הזה.

אז עזבו את הרחוב ההומה מהמון מרכבות משתקשקות, משואבי מים וחמוריהם הנוֹערים, מאצילים רוכבים על סוסיהם האבירים בראש בני לויתם, משוטרים ופקידי צבא המצלצלים בחרבותם היכולים לפגע גם בכבוד מרים בראותם את יפי תארה ואת הטלאי הכָּתֹם, טפח וחצי רחבו, שעל ראשה. הם הלכו להם בדומיה ולא דברו דבר עד בואם לפני שער טיטוס. מבלי משים עמדו שניהם מלכת הלאה, כי למראה תבנית המנורה וכלי הקדש, אשר בפתח שער הנצחון לזכר השלל אשר הביא טיטוס מבית המקדש, נמנעו היהודים לעבר תחתיו. טיטוס וממשלתו כבר אבדו ואינם, אך היהודי עודנו קשור בזיכרונותיו והוגה בתקותיו וחלומותיו. השמש שוקעת, קוי זעם כמראה גפרית בוערה נראו על שרידי החרבות של היכלי האלילים הקדמונים, תפארת גאון רומי העתיקה. כמראה אש מהולה בדם נראתה על ראש קיר הקוליזיאום, אשר בקרבתו ערכו מלחמה שבויי היהודים ופריצי חיות לעיני מושלי התבל. פני שרידי היכל הטיטַנים קדרו מאד.

– השלום להורי? – קרא יוסף לאחרונה.

– העוד ימלאך לבך לשאל אותי עליהם? אמך בוכיה יומם ולילה מלבד בעת היות אביך בבית; אז תקשה את לבבה ותתאַבן כמהו. והוא – גבאי בית הכנסת! – אתה הורדת את שיבתו ביגון שאולה.

יוסף עצר באנחתו לבל תתפרץ מפתחי פיו. אז אמץ את לבבו ובמנוחת אבן כמנוחת לב אביו ענה ואמר:

– יסורים ממרקים עונות. זה מוסר אלהים.

– אל תאשים את האלהים באכזריותך. תעב אתעב אותך. ובדברה החישה פעמיה הלאה.

– בגיטו יצא הקול – הוסיפה – כי יש עם לבבך להיות לנזיר דומיניקני. שלמה הלץ הפיץ את השמועה הזאת.

– כן הדבר, מרים. הנני נכון בכל רגע לנדר את נדרי.

– אבל איככה זה תוכל להיות לכהן ואתה אוהב אשה?

יוסף עצר־פתאם מלכת ויתנודד.

– מה זאת אמרת, מרים?

– לא, אך לשוא תנסה לכחד ממני. אני ידעתיה; גם ידעתי את רגשי אהבתך אליה, לא היא הילני די־פרנקי.

פניו הלבינו כסיד והוא מתרגש מאד.

– לא, אינני אוהב כל אשה.

– אתה אוהב את הילני.

– ואיככה זה תדעי זאת?

– אני – אשה.

הם הוסיפו ללכת הלאה בדומיה.

– וזה הוא הדבר אשר באת להגיד לי?

– כן, זה הוא. עליך לקחתה לך לאשה, והיית מאשר בחיים.

– לא אוכל, מרים. את לא תוכלי להבין.

– לא אבין?! אני קוראה את כל מחשבות לבך כאשר קראת אתה בתורה – בלי אותיות. אתה חושב כי אנחנו היהודים מביטים עליך בשאט נפש, באמרנו, כי אך את הילני, לא את הצלב, אהבת, כי לא נבוא לשמע את דרשותיך

– והאם לא כן הדבר?

– כן הוא.

– ואם כן –

– וכן יהיה בכל אשר תעשה. אף אם תנתח את בשרך לנתחים קטנים לא נאמין בך ובדרשותיך. אני היא האחת המאמינה, לפחות, בתם לבבך, ובעיני אתה כאיש אשר נטרפה דעתו עליו מרב הגותו בספרים. יוסף, חלומך הוא הבל הבלים. היהודים מתעבים אותך. הם קוראים לך בשם המן. כל משאת נפשם הוא לראותך תלוי על עץ גבוה. זכרך יהיה לקללה לדור שלישי ורביעי. אתה לא תוכל להם כאשר לא יכלו להם שבע גבעות רומי. הם עמדו בנסיונות יותר קשים ועודם קימים.

– הם קימים כאבנים! אני אמסה אותם, אני אציל אותם.

– אתה תאַבד אותם. הלא טוב טוב תעשה להציל את נפשך אתה – קחנה לך לאשה והיה מאשר.

הוא הביט אליה בדומיה רגעים מספר.

– והיה מאשר, – שנתה את דבריה. זאת היא מלתי האחרונה אליך; ולמן הרגע הזה והלאה הנני, כבת נאמנה לעמה ולדתה, לשמע בקול החרם; ואם אהיה עוד אם בישראל אלמד את בני לתעב את שמך וזכרך כאשר תתעבם נפשי. ועתה שלום!

יוסף אחז בשמלתה.

– אל נא תעזביני בטרם תקבלי את תודתי על עצתך הנאמנה, אף כי לא אוכל למלא אחריה. מחר אכנס בברית “אַחֲוַת הצדק”. בצללי הערב האירו פניו באור קסם מפיק עליצות נצח מבינות לשערותיו השחורות כעורב.

– אבל למה זה הבאת בסכנה את שמך הטוב למען הגיד לי, כי את מתעבת אותי?

– יען כי אני אוהבת אותך. שלום!

ומרים הלכה לה מהר ותעלם בצללי הערב.

יוסף פשט את זרועותיו אחריה. אד אפל כסה את עיניו.

– מרים, מרים! קרא בקול. – שובי נא, שובי, אך נוצרית את כמוני! שובי נא, אחותי הנעימה באהבת הגואל!

נזיר דומיניקי שִכּור התנפל בין זרועותיו הפתוחות.

________

ו.

היהודים לא אבו שמוע את דרשותיו של “האח” יוסף. את כל התלהבות רוחו, את כל נפשו המתפעלת שפך באזני קהל נוצרים ואספסוף של מומרים, אשר המירו את דתם פעמים מספר. לשוא הראה את כל כח פלפולו בהוכחותיו, לשוא השתמש גם בנשק התלמוד במלחמתו נגד התלמודיים, כי לא היה לו שומע. לשוא לקח לו גם את מסתרי הקבלה לעֵזֶר להוכיח על ידם, כי שם הפפא ופקודתו הגבוהה מרומזים בכתבי הקדש, כי נביאי ישראל כבר נבאו עליו ברוח קדשם – קולו החוצב להבות היה כקול קורא במדבר, ופני אחיו הזועפים ומפיקים בוז ומשטמה נראו לו רק ברחובות העיר. כן הוסיף לשאת מדברותיו הנלהבות במשך חדשים מספר, עד אשר קצה נפשו בעמל שוא, ויבקש לו קבלת־פנים מכבוד הפפא, לחלות את פניו כי יצוה על היהודים במפגיע לבוא ולשמע את דרשותיו. בבואו אל חדר הפפא מצאו שוכב על מטתו, כי היה קצת חולה, וישוחח ויצחק עם הבישוף מסלמנקה וראש בית האוצר. שיחתם נסבה, כנראה, על מקרה מגוחך אשר קרה את הציר הצרפתי.

פני הפפא היו חורים כפני איש מלֻמד והוגה דעות, כפת ארגמן היתה חבושה לראשו הנשען על כר־משי לבן; גם תוי אמץ לב לא נעלמו עוד מעל הפנים החורים האלה. יוסף עמד בהכנעה רבה לפני הפתח, עד אשר נגש אליו אחד השרים הקדושים המשרתים את פני הפפא ויקראהו לבוא פנימה. ביראת הכבוד נגש עד לפני מטת האב הקדוש, ובכרעו על ברכיו לפני המטה נשק את רגל הוד קדושתו. אז עמד ויציע לפניו את בקשתו. אך פני ראש האמונה הקתולית רעמו מאד. הוא היה איש מלמד ונדיב רוח, גם אהב את הספרות ואת הָאֳמָנוּת היפה. ויען כי עלה בחכמתו על כל מלכי ארץ בעת ההיא, התהלך עם היהודים אשר בארץ ממשלתו במישור, בערך. את כל כחו ואמץ לבו הראה בהליכות עולם בעניני חוץ, ולעומת זאת נחשב בהנהגתו בעניני הארץ פנימה למושל ישר וטוב לבב. ובשעה שעמד יוסף די־פרנקי לפני אחד ההגמונים הגדולים ויבאר לו איככה יוכל לפתר פעם אחת את שאלת היהודים, איככה יָכל לנגן על מיתרי לבב היהודים, כאשר נגן דוד על מיתרי כנורו, לוּ רק באו לשמע בקול דבריו, – בעת ההיא בא אחד האצילים המשרתים את הוד קדושתו החדרה ובידו טס כסף ועליו ממתקים מעשה־מרקחת. אחד המשרתים טעם מהם לדעת אם לא שמו בהם רעל, אף כי הוכנו הממתקים האלה במִבְשָׁל של הוד קדושתו, ויגישם לפני הפפא, אשר רמז ליוסף לסור הצדה ולחכות. יוסף עמד ויחכה בקצר רוח. אך בטרם כלה עוד הפפא לאכל נמצאו מפריעים אחרים. ראש התִּזְמרֶת אשר בחצר הויתיקן בא לקבל פקודה על דבר ה“קונסירט” הנועד ליום הראשון לחדש אבגוסט; וכמו להכעיסו עוד יותר באו שני זַהָבִים, אשר התחרו בדוגמאותיהם ממעשי ידיהם בעד הוד קדושתו. ולבב יוסף התחמץ בקרבו בראותו, כי האב הקדוש שם משקפים על אפו ויבחן ויתבונן בשום לב על טס הכסף המפֹאר בפתוחים ופטורי ציצים ופרחים נחמדים למראה העשוי לקבל בו את הפרורים מעל שלחנו, ועוד טס כסף אחד ועליו תבנית סט. אמברוזיה ברכבו על סוסו ורודף אחרי הָאַרִיִים, – להגיש עליו מים להוד קדושתו. כאשר יצא אחד מהם עמוס בשקלי זהב אשר קבל מיד הסוכן, נשאר עוד השני לשבת זמן רב; וכנראה התענג האב הקדוש מאד על תבנית עשויה משעוה, אשר הראהו הַזַּהָב, ויתפלא על יפי דמות האל האב היושב לכסא במנוחת נפש, ומה מאד השכיל לשבץ את הבָּרֶקֶת הגדולה במרכז התבנית הנפלאה בהדרה.

– מהרה נא, בני, וכלה את מלאכתך, – אמר הוד קדושתו אל האמן בשלחו אותו מעל פניו, – מאד מאד חפצתי לראותה בטרם אמות.

– ומה חפצת אפוא להגיד, אח יוסף? כן, זכרתי! יש עם לבבך להטיף לבני עמך. טוב אפוא. חפץ כזה ראוי לתהלה. לוג’ו, הזכירני מחר בבקר להוציא את הבולה הדרושה.

בעליצות נפש נפל הנזיר לפני הפפא וישק את כפות רגליו וימהר לשוב בשמחה אל המנזר.

הבולה יצאה בעתה והיהודים צֻוו לבוא לשמע את הדרשה, אשר תדָּרש לפניהם ביום השבת הקרוב. בכליון נפש ובהתרגשות עצומה חכה יוסף ליום המאשר ההוא וכבר הכין לו דרשה נפלאה; והיהודים הן לא יעיזו לעבר על דברי הפקודה הנמרצה, כן, בוא יבואו, לא יוכלו להמלט. ידוע ידע כי התנגדותם הרבה תֵרָאֶה תמיד אחרי אשר ישכל כח סבלם, ובין כה וכה יעשה ויוכל. ימים אחדים עברו והפקודה לא הושבה, אף כי נודע לו מאחורי הפרגוד, כי נסו הבנקירים היהודים להראות את השפעתם על הפפא. הפקודה נשארה בתקפה מבלי אשר הוסיפו עליה אפילו איזו הגבלה, כאשר הסכינו האפיפיורים לעשות לבולותיהם הקשות יותר מדי. לשוא, אין דבר אשר יוכל להציל את היהודים מדרשותיו.

ביום השלישי לשבוע ההוא פרצה מגפה בגיטו, ועד היום הששי מת החלק העשירי מיושביו. גם מי הטבר גאו מאד ובעברם על גדותיו מלאו את רחובות הגיטו הצרים רפש וטיט ורמשים רבים וַיִּשָּׁחֵת האויר מאד ומספר המתים הולך וגדול. ביום השבת סגרו שערי הגיטו על פי פקודה רשמית לבלתי תת להדבר לצאת מן הגיטו וחוצה.

כשלשה חדשים היו היהודים סגורים יומם ולילה בכלאם המלא אדי קטב לחיות או למות בו כחפצם. כאשר נפתחו לסוף שערי הגיטו היו המתים, לא החיים, אלה אשר מלאו את הרחובות.

__________

ז.

יסף בעל החלומות ראה שנת כי חלומותיו רחוקים מן המציאות, ויפל לבו בקרבו. לשוא התאמץ להבליג על יגונו הקודר, אשר העיק על לבבו כל ימי המגפה, אשר התגנבה מכלאה למרות כל הזהירות ותשם שמות בעיר כמו חפצה ליסר את מולידיה ומחולליה בגיטו העכור. נפשו חרדה לרגעים ולא ידעה מנוחה. אבל פחדו וחרדתו לא היו לנפשו כי אם לאמו, לאביו ולמרים היקרה. כאשר נקרא פעם בפעם לבוא אל מתי המגפה והחולים הנוצרים התהלך בלב חרד ובנפש נרעשת לפני שערי הגיטו, “עיר המות”, בתקוה אולי יגֻנב אליו דבר על אדות הנפשות היקרות לו, אך לשוא. כאשר נודע לו לסוף כי אהובי נפשו בריאים ושלמים נגולו אבנים כבדות מעל לבבו. אך כמעט רָוַח לו, והנה צרה חדשה באה עליו ותרעישהו מאד. הבולה נשארה אמנם בתקפה, אך הפפא הרך מעט את לבבו ויט אזנו לבקשת פליטי המגפה; הוא שם לבו לרגשי הבוז והשנאה הכבושה, אשר יהגה לבם להנזיר יוסף, וכאשר הגידו לו, כי הם נכונים לשמע דברי מטיף אחר, יהיה מי שיהיה, אך לא יוסף, נעתר להם ויתן צו, כי כל רעיו הנזירים הדומיניקנים יטיפו לפני היהודים איש איש את שבתו, אך על יוסף לבדו נאסר להטיף. לשוא בקש כי יתנוהו לבוא לפני האב הקדוש להתחנן לפניו להשיב את רע הגזרה המתוחה עליו, כי לא נתנוהו לבוא לפני הוד קדושתו.

הנה כי כן יצאה לפעולות הגזרה המוזרה, הדרשות המעֻשות. מדי שבת בשבתו ככלות התפלה בבית הכנסת נאספו היהודים, שליש מכל יושבי הגיטו, בהם איש ואשה זקן ונער, מבן שנים עשרה ומעלה ויובאו חליפות לקבל את “הסם שכנגד” בבית התפלה “סט. בינידיטו אַלאַ ריגולה”. שם עמדו כלם בפנה מיוחדת ואחד הנזירים באר להם על פי דרכו את פרשת התורה, אשר קרא באזניהם בבקר ההוא החזן בבית הכנסת. האב הקדוש, אשר היטיב לדעת את רוח היהודים מן הכהנים והנזירים הסרים למשמעתו, הואיל להביע את חפצו, כי ימנעו המטיפים מהזכיר בדרשותיהם את שם ישוע והעלמה הקדושה השורטים שרטת עמקה באזני היהודים, או להבליע אותם בנעימה. אך המטיפים שכחו מהר את עצת הפפא, ובעמדם על הבמה הרעימו בקולם נפלאות ויגבירו ללשונם וידברו ככל העולה על רוחם. יהודים למאות התנועעו בלי חפץ לארך הרחוב ועדת שוטרים מושים בשוטים כתרום מסביב וימשכום וידחפום אל בית־התפלה. המחזה הזה, בהִמָּשֵׁך המון עם, אנשים, נשים וילדים כעדר צאן אל רועיהם החדשים היה למחזה שעשועים לכל יושבי רומי; עוד תענוג אחד נוסף לבני האספסוף, עוד תואנה להתעלל ביהודים שנואי נפשם, והדרשות האלה רבות הנעם והתועלת עלו בהוצאות לא מעטות, כי לבל יתענגו עליהן היהודים חנם אין כסף, הושם עליהם מס הגון לשלם בכסף מלא בעד הכבוד הגדול אשר עשו להם. להשתמט מבוא לבית התפלה לא יכלו בשום אופן, כי בפתח בית התפלה עמד מזכיר אשר כתב בספר שמות כל האנשים החסרים; וכבר היה נכון להם ענש ממון וענש הגוף, אבל למלא חובת מזכיר יכל רק מומר היודע פנים את כל היהודים גרי הגיטו, ואז, מלבד שלא יוכלו להשתמט לגמרה, יבצר מהם גם לשלח אחרים למלא מקומם. והיש מזכיר טוב מן הנזיר החדש? לשוא התנגד יוסף לדבר הזה; אחת דבר ראש הנזירים ואין להשיב. הנה כזה היה סוף החלום הנשגב לכַהן בהיכל הכנסיה הנוצרית כאחד השליחים לאחיו העברים העורים בלי כסף ובלי מחיר, כי עתה נטל על יוסף, האשם בכל הרעה הזאת, לעמד כפוף על עמוד־הכתיבה ולהביט מן הצד מי ומי המה הבאים לשמע דרשות חבריו. והַרגש הרגיש בלבבו, כי הוסיף מכאוב על מכאובי בני עמו האנוסים לבוא במגע ומשא עם אחיהם הבוגד, אשר המיט עליהם את האסון הנורא הזה, ואשר למראה העט אשר בידו ביום השבת יתחמץ לבם בקרבם מכאב ומחרפה. פעמים רבות נטל עליו לראות את אביו, איש שיבה ומדוכא עצבת נוראה, מֻכֶּה בשוט בשעה שהריצוהו אל בית התפלה. אז הרגיש הוא את המכה יותר מאביו. פעם אחת ראה את הנזיר, המשגיח על הנאספים כי יטו אזן קשבת לדברי המטיפים, וביחוד לבל ינמנמו בשעת הדרשה, מכה את רחל בשוט ברזל, – אז כסתה זעה קרה את מצחו וידע, כי אמלל הוא מאין כמוהו. ובראותו פעם בשלש שבתות את מרים עוברת לפני שלחנו ועיניה הפיצו אליו מבט בוז ושאט נפש, רעדו כל עצמותיו מקור וחם ויהי כאחוז קדחת עזה. נחמתו האחת היתה לראות המונים, המונים מאחיו עומדים ושומעים בשום לב תורת האמונה האמתית. סוף סוף הלא עשה איזה דבר, הביא איזה תועלת.

אפילו שלמה הלץ היטיב את דרכו ויהפך כמעט לאיש אחר; הנה הוא מקשיב לדברי המטיפים בשום לב ובכל יראת הכבוד.

ולא ידע יוסף בעל החלומות, כי כל היהודים המקשיבים האלה עשו כעצת שלמה הנפלאה וימלאו את אזניהם עמוק במוך, עד אשר לא יכלו לשמע אף מלה מכל דברי המטיפים.

בין כה וכה ויוסף קנה לו שם בדרשותיו אשר דרש לפני הנוצרים, ומקרוב ומרחוק נהרו אליו לשמע את דרשותיו הנפלאות. הוא התהלך תמיד את ההמון ויקן את לבבם לאהבה אותו. הוא היה מטיף למובלים על במתי־המטבח, ומעילו השחור וכַפָּתוֹ הלבנה העירו תמיד רגשי שמחה בלבות אסירי־עני בחדרי בתי־הכלא. הוא היה בא לכפר עון הנוטים למות ויגרש רוחות רעות. אך חוטא אחד היה, אשר לא יכול לכפר את עונותיו, והחוטא ההוא היה – יוסף בעצמו; ואך רוח רעה אחת היתה, אשר לא יכל לגרש, והיא שכנה בקרב לבבו הוא. עצבת נוראה העיקה על נפשו בלי הרף; והנפש הזאת התמרמרה מאד על המציאות המרה; היא היתה קרועה לגזרים למראה האמונה הנוצרית, אשר לא תמלא עוד את מאוייו, כאשר לא מִלְאָתַם לפנים היהדות בקרב הגיטו.

_________

ח.

עוד פעם בא שבוע הקַּרנֵיבַל – ימי הֵעָשות כל נבלה, כל תועבה וכל רשע כסל. הרחובות מלאו אספסוף שונה ומשֻׁנה בצבעי בגדיו וסחבותיו, וקול רעם הצחוק הפרוע הפורץ לרגעים החריש אזנים; והשאון וההמולה התחדשו לרגעים בבוא כנחל שוטף המונים חדשים לרגעים מהערים אשר מסביב. מן החלונות והגגות השחורים, מראשי אלפי אנשים נזרקו לפעמים בידים נדיבות מטבעות כסף, ולרב – מים עכורים, ביצים מוזרות וגם שמן רותח על ראשי הרגלִים והרוכבים המכסים את עין הרחובות. מהומות רצח מלאו את העיר, והוללים פרועים במסכות על פניהם פרצו גם אל בתי־התפלה ויחללו כל קדש לאלהים ואדם. השוטים בידי השוטרים היו מלאים עבודה. גם הַתַּלְיָנִים והתליות עבדו בלי הרף, אך כל אלה יחד לא הועילו מאומה לעצור בעד משובת ההמון. כל פקודה, כל אזהרה נמרצה מגבוה היו – אך אותיות מתות. בימי משובה אלה ידעו היהודים מאד את הסכנה הנשקפת להם מידי פריצים עם אלה, הלא הם – הקתולים העליזים. אמנם אין לכחד, כי האנשים העליזים האלה הצטינו תמיד בהמצאותיהם הנפלאות להתעלל בעם עברתם, אך בימי הקרניבַל הראו את חריצותם על אחת שבע.

ביום הראשון שלחו היהודים מקרבם את ראשי העדה ורבניה אל ארמון הסינט. לבושים בגדים כְּתֻמִים־אדמדמים עברו הצירים דרך כל העיר מן שערי הגיטו עד הקפיטוליום, ומטר חרפות, גדופים ותעלולות נתַּך עליהם מסביב בכל הדרך הארֻכה הזאת. בבואם אל הקפיטוליום נקראו אל ארמון הכסא, ששם ישבו על כסאות־הכבוד המצֻפים סַמֶט אדם שלשת השופטים הראשים, ראש הנזירים, גם קטגור הקפיטוליום לבוש תַּגָּא שחורה ומגבעת סַמֶט חבושה לראשו. ראש הרבנים כרע על המדרגה הראשונה של הכסא, את ראש־שיבתו השח לארץ ויקרא את הברכה בנוסח הקבוע:

“בלב מלא רגשי כבוד והכנעה לעם הרומי באנו אנחנו ראשי עדת היהודים הנכנעה ורבניה, להתיצב לפני הכסא הרם והנשא של הוד מעלתם, להגיש לפניהם את רגשי האמונה וההכנעה בשם כל בני אמונתנו ולהתחנן אליהם, כי יחנונו ויסוככו עלינו בחמלה ורחמים רבים. ואנחנו לא נחדל מהתפלל לאל עליון להשפיע שפע שנים, מנוחה ואֹשר על ראש אדונינו המלך־הפפא, המושל בארץ לאֹשר כלנו, על הכסא הקדוש של השליחים, על הוד מעלת הסינט הנאור והנהדר מאד, ועל כל עם רומי”.

וראש השופטים ענה ואמר:

“הננו מקבלים ברצון את רגשי האמונה, ההכנעה והכבוד, אשר הבעתם לנו היום בשם כל עדת היהודים. ובבטחוננו כי תדעו לכבד את חקי הסינט ופקודותיו וכי תוסיפו לשלם, כאשר עד עתה, את כל המסים השומים עליכם, הננו מבטיחים אתכם את הגנתנו, בתקוה, כי תדעו לעשות את עצמכם ראויים לזה”.

אז שם רגלו על צואר הרב ויקרא: Andante (הלאה)!

הרב קם מעל הארץ ויַּגש להשופטים תשורה: זר פרחים יקר מאד וספל זהב ובו עשרים “כתר” לפאר בהם את ככר הסינט. אז יצאו הצירים מארמון הקפיטוליום ויעברו שנית במלבושיהם המשֻׁנים דרך הרחובות המלאים להם שכורים והוללים, בין שדרות האספסוף הפרא, אשר לא מנע מהם בוז וקלון, וילכו להביע את רגשי עבדותם הנאמנה לפני הדום רגלי הסינטור הראשי.

ותהלוכות־לעג נראו ברחובות, אשר חִקו את תהלוכת היהודים אל הקפיטוליום. מוכרי הדגים, אשר היו קרובים תמיד אל הגיטו וידעו רבים ממנהגי היהודים ומלבושיהם, העשירו את הקרניבַל ב“פרודיות” שונות מחיי היהודים. פה נראתה תהלוכת אבל בדמות הלוית אחד הרבנים; שם – תהלוכת יהודים רוכבים על חמורים דוהרים ובראשם רב זקן לבוש סחבות רוכב על סוס ופניו מָפְנים אל זנב הסוס, אשר אחז בידו האחת, ובידו השנית כתבנית ספר־תורה, וככה תעבר ברחובות העיר לשמחת לבב האספסוף, אשר הריע לקראתה בצחוק פרוע. אמנם הכעס והחרפה אשר השביעו אז את היהודים היו רק כתבלין קלי הערך בתוך ההוללות של הקרניבל; קרעו את כובעיהם הכּתֻמים מעל ראשם, השליכו בוץ בפניהם, ולא יותר. בשנה ההיא התערב שר העיר בדבר ויוציא פקודה נמרצה, כי לא ישליכו בפני היהודים כל דבר מלבד פירות רקובים. ומַרקיז אחד מאצילי רומי קנה לו שם תפארת, בהשליכו בפני היהודים תפוחי־אֹרֶן.⁵ אך הפקודה הזאת לא יצאה עד היום השלישי לקרניבל, אחרי עבר תהלוכת החמורים, אשר הכעיסה את היהודים מאד, ואחרי אשר השפילו את כבודם לעפר בכל מיני הוללות ומשובה נצחת.

הבקר היה צח וקר; אך מהר התקדרו השמים בעבים והאספסוף הפרוע חכה בשמחה לקול המון הגשם. לפני קשת סט. לורינצה דלוסינה, ברחוב הארוך והצר הנקרא בשם “ויא קוֹרסוֹ”, מקום שם כל פתחי הבתים, החלונות והגגות, גם המבואות הצרים אשר מסביב היו מלאים אנשים, עמדו יהודים מספר. זה עתה כלו לאכול את ארוחתם השמנה, אך פניהם לא הפיקו רצון. הם היו כמעט ערומים מבגד, מלבד הכתנת הלבנה המרֻקמת בחוטי זהב ומקֻשטת בעלי־דפנים באופן מעורר צחוק, אשר כסתה עד החצי את גויותיהם הרזות והצנומות. ככה עמדו רועים מקּוֹר ויחכו לַפקודה להתחיל את המרוץ בין שדרות ההמון, המתענג לראות בענות היהודים האמללים. לסוף הופיע פקיד־צבא ויתן צו ללכת. קול תרועת שמחה פרץ מפיות האספסוף, והנפשות האמללות, אשר נכרו בפניהם המזרחיים המפיקים עצבת, החלו את המרוץ הנורא לאֹרך רחוב קוֹרסוֹ. המטרה היתה על יד ארמון סט. אנג’ילו. בכל שנה ושנה היתה מטרת המרוץ בקצה רחוב קורסו, אך הפעם האריכו בכונה את המרוץ, לעשות רצון הפפא, אשר הביע חפצו להתענג על המחזה הזה בשבתו בחדר משכיתו, המלא פסילי שיש ותמונות נשים ערומות של הציר גויאוליאוֹ רוֹמנוֹ. מהר, מהר מאד עפו הרצים, בדעתם כי ככל אשר יקדימו לבוא עד המטרה כן יחשכו נפשם ממטר־חרפות המעורב באבנים, אשר נתך עליהם מסביב, ממכות המקלות של הנאספים העליזים העומדים בצדי הרחוב, ומדחיפות האצילים, אשר חסמו לפניהם את הדרך שלא כדת. למען החיש את מרוצתם עוד יותר, דהר בעקבותם פקיד הצבא ועמו גדוד אנשי חיל מזוינים על סוסיהם האבירים, והרצים האמללים היו נכונים בכל רגע להֵרָמס תחת פרסותיהם. והם רצו הלאה, הלאה רוץ והאנח, רוץ ושאף רוח בחזקה ונחלי זעה שטפו מבשרם. – “הוי, נבלים! הלאה! הלאה! אך זה מחזה שעשועים! אך זה תענוג”! – והנה איש צעיר לימים, אשר משך עליו עיני הרואים בפניו הרזים והחורים ובראשו הקרוח לא לפי שנותיו, נוסף גם הוא על הרצים לקול צחוק הרואים העליזים. בעבֹר הרצים לפני היכלי האצילים, נראו מעל המעקות הפנים השוחקים של הנשים העדינות חשופות החזה והזרעות בלי מסוה על פניהן היפים, ותלבבנה בעיניהן את האצילים הצעירים, השמחים על המחזה הנפלא בכל לבב, ורעם צחוק הריע מסביב:

“אך זה הוא חג נעים! אך לזאת היא שמחה החג!”

והאמללים ירוצו וימהרו הלאה, הלאה, בלי השב רוחם ובלי ראות את אשר לפניהם, רוץ ונשום ושאוף בלי הרף, ופניהם וגופם מכוסים בטיט חוצות, אשר הָשלך עליהם מסביב; והסוסים דוהרים אחריהם ובועטים בהם לרגעים בפרסותיהם. והלאה, הלאה הם רצים ונדחפים בדרך הארֻכה לאין קצה, הלאה, הלאה. רוץ והכָּשל והדָּחף והנָּגף, הלאה, הלאה; הנה הם הולכים וקרבים אל המטרה, וכבר עברו לפני סט. מרקו, ששם היתה המטרה תמיד. והיהודי הצעיר העביר כמעט את כל הרצים, אך יהודי אחר זקן ובריא השיגו וירוצו יחד. התרגשות ההמון גדלה מרגע לרגע. אלפי קולות וקריאות לעג אמצו ויעודדו את לב המתחרים. הנה באו עד הגשר; וארמון סט. אנגילו עם מגדליו הנקראים בשמות השליחים כבר נראה מרחוק. היהודי הזקן והבריא הוסיף לרוץ בכל מאמצי כחו, מדאגה מדבר פן יקדמנו אחר ולקח לו את הפרס של שלשים וששה “כתר”, אשר נועד מראש להזריז מכלם, ואז יהיה כל עמלו הנורא לשוא. אך הרץ הצעיר המאֻשר ממנו הקדימו פתאם, ויעף כחץ מקשת ויעבור לפני חלון הפפא ויבא עד המטרה, והפרס היה לו. צחוק רעם הרעים מסביב למבוכת חבריו השואפים רוח כתנים ורועדים מאד. כעבר רגעי מספר וההמון הריע שנית בקול אדיר וחזק למראה היהודי הזקן והבריא, אשר נפל מלוא קומתו ארצה כבול עץ.

אחד הפקידים מסר להזוכה את הפרס – חתיכת ארג אדום מויניציה.

היהודי הצעיר לקח את הפרס מידו ויתבונן אליו בתמהון, אך השופט קרא פתאֹם:

“פקיד הצבא אמר לי, כי הרצים לא עמדו בשורה אחת תחת הקשת; על כן עליהם לרוץ מחר שנית”.

זאת היתה המצאה חרוצה להתענג גם ביום המחרת על המחזה הזה.

עיני הרץ הזוכה ירו ברקים.

– הלא עמדנו כלנו בשורה כאשר ירו שם מקנה־הרובה.

– הס, הס! השב לו את הפרס – לחש לו אחד הרצים. – גם מחר יתנו את הפרס להזוכה הראשון.

אך הצעיר לא שם לב לדבריו.

– ומדוע לא עצר בנו הפקיד שם? – הוסיף לשאל את השופט.

– שים מחסום לפיך, כלב ארור! – ענהו השופט – בכל אופן עליכם לרוץ שנית, כי על פי החק צריך שיהיו שמונה רצים לכל הפחות.

– ואנחנו שמונה, – ענהו היהודי הצעיר.

השופט הביט בזעם אל עז־הפנים; אז הרים את מטהו ובהכותו בו על שכם הרצים האמללים אחד אחד, מנה בקול:

– אחד־שנים־שלשה־ארבעה־חמשה־ששה־שבעה!

– שמונה! – קרא האיש הצעיר בהראותו על האיש הזקן השוכב לארץ ויגש אליו להרימו.

– היצור הנבזה הזה? לא! הוא לא יחשב במספר הרצים. הוא שִׁכּוֹר.

– הוי, ראש כלב! – קרא היהודי, ובהישירו פתאם את קומתו הכפופה בגאון, הוציא צלב זהב מתחת לכתנתו. – אכן צדקת, קרא בקול רעם, אך שבעה יהודים היו פה, יען כי אני אינני יהודי. אני הוא יוסף הנזיר הדומיניקַני! וינופף את הצלב לעיני כל ההמון.

נרעש ונפחד נרתע השופט לאחור. אנשי הצבא עמדו על מקומם כמֻכֵּי תמהון, וההמון הסוער מסביב נדמה פתאם להקשיב לדברי הנזיר האהוב מאד. הגשם והרוח חדלו, השמש יצאה מבין העננים וקויה נגעו בצלב הזהב אשר הזהיר מאד.

– בשם הגואל המשיח הנני מתעב את צחוק השטן על בני העם הנבחר לאלהים, – הרעים הדומיניקני. – סורו מזה כלכם! האין בכם אף אחד אשר יביא לזקן האמלל הזה כוס מים קרים?

– האם לא נתנו לו היום השמים מים קרים די והותר? – התלוצץ אחד מן האספסוף, אך איש לא צחק לדבריו.

– אם כן אפוא, אש נצח תאכלכם! – הרעים הנזיר בזעם. אז שח שנית לארץ וירם את ראש הזקן בנחת. פתאם קדרו פניו מזעם וכרגע חור כסיד.

– מת, מת! – קרא בעצב מר. – הגואל, אשר לא האמין בו, אספהו אליו ברחמיו הרבים. – אז הניח את ראש הזקן לארץ ויסגר את עיניו הלטושות. רעדה אחזה רגע את כל העומדים מסביב. המות הרים, כנראה, בעיניהם גם ערך יהודי זקן. הוא נפל לארץ מֻכה פלצות מן העמל הרב אשר עמל במרוצתו, אחרי הארוחה הקשה אשר האכילוהו על כרחו. חוטי הזהב הזהירו על כתנתו הקצרה, שוקיו הערֻמות היו קפואות וקרות. ומרחוק נשמע קול תרועת ההוללים הפרועים המשתובבים ברחובות; קול חלילים וכנורות, אשר הגיעו עד אזני הזקן אך אל תוכן לא חדרו עוד. פקיד הצבא היה נבוך ונרעש מאד. אמנם הדוף הדף לרגעים את הרצים להחיש את מרוצתם, אך מחשבת רצח רחקה מלבבו. כל הרואים היו נרעשים ונפעמים; אך השופט התאושש מהר.

– אחזו בכהן הבוגד הזה! – קרא בזעם. – הוא כפר באמונתו וישב אל עמו. הוא שב ויהי ליהודי כשהיה; את עורו יפשטו מעליו חיים.

– הרף, בשם הגואל האמתי! – צעק יוסף ויסב את פניו מול פקיד הצבא, אשר נשאר אמנם על מקומו ולא זע לדברי השופט. – שקר הדבר! אינני יהודי. נוצרי אמתי אני לא פחות מהוד קדושתו, אשר ישב לפני רגע בארמונו ויתענג על שעשועי השטן אלה.

– אם כן אפוא מדוע רצתּ עם היהודים? הלא חללת בזה כבוד אמונתנו, חללת את בגדיך הקדושים.

– אני לא לבשתי את בגדי. האם זה הוא הבגד אשר עלי לכבד? זה הסמרטוט, אשר כל בני עירכם שמוהו למטרה לטיט ורפש?

– הלא אתה הוא אשר הטית עליך את החרפה הזאת, קרא הפקיד בנחת – למה זה רצת עם היצורים הארורים האלה?

– זה לי לשלומים, – ענהו בקול רועד. – חטאתי לאחי, הוספתי מכאוב על מכאוביהם העצומים; על כן חפצתי להיות כאחד מהם ברגע שפלותם היותר אכזריה; ולמען אוכל להתענות בענוייהם הנוראים בקשתי מאחד הרצים, כי יתנני לרוץ תחתיו. אבל לא זה בלבד עוררני לדבר הזה. – אז הרים את עיניו הבוערות, אשר הפיצו פחדים סביב, וקולו היה כקול רעם בגלגל, אשר הרעים באזני כל ההמון, וישמע עד למרחוק:

– בנים נאמנים ובנות נאמנות לכנסיתנו הקדושה! אתם היודעים אותי, אתם אשר שמעתם לעתים קרובות את דברי אליכם, אתם אשר הבאתי אל ביתכם תנחומות אלהים, התאחדו נא עמי ונעשה קץ לענות היהודים אחיכם. אך באהבה, לא שנאה, מושל גואלנו עולם! והנה אמור אמרתי, כי בראותכם אותי, אשר ידעתי כי תאהבוני, מכוסה בטיט ורפש, יִגַּע המחזה הזה עד לבכם לחֻמלה גם על האמללים האלה; אבל הנה הזקן האמלל הזה מתחנן אליכם בשפה יותר נמלצה. השפתים הקפואות האלה תעוררנה בקרבכם חמלה ורחמים יותר מדברי הבוערים כאש. לכו הביתה, לבלתי הביט אל תעלולי השטן אלה. חגרו שקים, שבו לארץ והתפללו לאלהים כי יחדש בקרבכם רוח נכון, למען תהיו לנוצרים טובים, נוצרים אמתים.

תנועה גדולה נראתה בקרב ההמון: מראהו המוזר, כתנתו הקצרה המכסה בטיט חוצות ושוקיו הערֻמות הוסיפו אמץ ועז לדבריו החוצבים להבות. הוא נדמה אז לנביא מוזר ונפלא מימים מקדם, אשר הופיע אליהם מעבר לגבולות המקום והזמן.

– הס, מחרף ומגדף! – קרא השופט. – השעשועים האלה הם סמל דמות האב הקדוש בשמים. הן קללת אלהים רובצת על הכופרים הנאלחים האלה. פפֿוי! – ובדברו דחף ברגלו את גוית היהודי המת.

חזה הנזיר התרומם, ראשו בער עליו באש.

– לא קללת אלהים, כי אם קללת הפפא רובצת עליהם – ענהו הנזיר. – ומדוע לא יגרשם מארצו? הוי, הוא יודע מה נחוצים המה לארצו. ידוע ידע כי לוּ גרשם מערי מושבותם, אז קראו סוחרי היהודים חרם על חף אלקונה, עד אשר לא נוכל להביא את לחמנו ממרחק. האם לא מהר אז הוד קדושתו להשיב את היהודים הנדחים לעריהם ולהכיר את זכיותיהם? כן, עלינו להראות להם אהבה וחבה יתרה, לא שנאה ובוז ופקודות למאות להבזותם ולהשפילם עד עפר.

– שָׂרף תִּשָּׂרֵף חיים ברחוב העיר על דבריך אלה! – צעק השופט – מי אתה כי באת להתקומם נגד מול האלהים?

– האם הוא מול האלהים? לא! אני, אני הוא מול האלהים! רוח אלהים דובר בי.

פניו החִורים והרזים האירו באור אלהים, וכנביא אלהים היה בעיני ההמון ברגע ההוא.

– זה חרוף וגדוף, זה בגד בוגדים – צעק השופט – אסרוהו! – והנזיר הביט בפני אנשי הצבא מבלי הסוג לאחור, אף כי רק גוית היהודי הזקן הבדילה בינו ובין הרוכבים האבירים.

– לא – קרא במנוחת נפש, וצחוק נעים רחף על שפתיו ועיניו השחורות והעמקות הזהירו מאד – ידעתי כי אלהים עמדי. הוא בנה סוללת המות ביניכם ובין חיי. חלילה לכם להלָּחם תחת דגל ה“אנטי־כריסטוס”!

– מות לבוגד, – נשמע קול קורא מבין ההמון. – הנה הוא קורא את הפפא בשם “אנטי־כריסטוס”!

– כן. מי אשר לא לנו, הוא לצרינו. האמנם אך לכבוד הגואל הוא מושל ברומי? האך את היהודים יעשק וירוצץ בזדון לבבו? האם לא הביאה תאותו לממשלת זדון גם את האויב עד שערי רומי? האם לא התעללו גדודי שכיריו בבני עירנו? ידענו גם ידענו מה מאד סבלה רומי מתעלולות בנו הממזר ומידי גדוד השודדים והמרצחים אשר עמד בראשם. הבשם גואלנו מלא רחובותינו שוד ורצח?

– מות לבַצִיָה וַלוֹרִי! – נשמע קול אדיר מבין ההמון ואחריו הריעו עוד אנשים מספר.

– כן, מות לבציה ולורי! – קרא הדומיניקני.

– מות לבציה ולורי!! – הריע כל ההמון קל הדעת, אשר שכח רגע את חגו ואת תעלולותיו ויתמכר להוללות חדשה. אחדים מהם, אשר אהבו את הנזיר הזה בכל לב, התפעלו באמת מדבריו החוצבים להבות אש, ויתר ההמון ההולל שמח מאד לקראת איזו מהפכה ויהי נכון להשתתף בה. אחדים מהם, והם הצועקים בקול רם מאד, היו גנבים ושודדים.

– כן, אבל לא לבציה ולורי לבדו – הרעים הנזיר בקולו. – מות לכל צמחי הממזרות הפורחים בבירת האמונה הקתולית, מות לכל זרע התפת, היא הכפירה בתורת גואלנו! מות לסולח לעונות! אלהי השמים איננו סוחר לסלוח במחיר. אין חפץ לאם הקדושה בנרות השעוה אשר תדליקו לכבודה; אך לב טהור, אך האש הבוערת בנפש ברה, אך באלה חפצה. הלאה המחרוזות וה“פטרנוסטרים” החנופה והכריעות! הלאה הקרניבלים, חגי הזמה והתועבה בהנזרכם מאכל בשר! כלכם יחד נשחתם! לא עיר האלהים היא העיר הזאת, כי עיר החנופה והצביעות, עיר הזמה והתאוה, עיר הדמים וכל תועבה. מות להקרדינלים החנפים המפטפטים לפני המזבח ולוים כסף מן היהודים שנואי נפשם לצרכי תאותיהם הנמבזות! מות להנזיר אשר בּוֹקַצִ’יא הוא סדור תפלתו! מות למשנה לאל עליון הסוחר בכובעי קרדינלים, הירא לאכל מלחם הקדש בטרם יטעם אחר ממנו, השקוע בספרי היונים הכופרים, בחרשת מעשה הזהב ואבנים טובות, בתהפוכות הפוליטיקה ואינטריגות החצר. הרוכב על סוסו האביר בלבוש ארגמן ורקמה בלוית הקרדינלים גלויי הראש ומאת רוכבים בבגדיהם המזהירים ברקמת זהב סביבותיו, ההוא יהיה ממלא מקום הגואל העני ורוכב על חמור, אשר אמר: “מכר רכושך ותן הכסף לעניים ולך אחרי”?! לא! – התרגשותו גברה ותעבר כל גבול. – אף כי הוא שוכן בהוַּתִּיקַן, אף כי מאת בישופים לבושי מכלול כורעים לפניו ונושקים ביראת הכבוד את כפות רגליו; בכל זאת הנני אומר גלוי לכל: כי כלו כחש ומרמה, זדון ורשע כסל. איננו חונן דלים, איננו אבי־יתומים, איננו מושל האמונה, איננו ממלא מקום הגואל, כי אם “אנטי־כריסטוס” כעצמו.

– מות לאנטי־כריסטוס! – הריעו שכורים אחדים.

– מות לאנטי־כריסטוס! – הריע ההמון הגדול. השנאה הכבושה, אשר נשרשה בלב ההמון לממשלת הפפא הקשה, התפרצה הפעם ברעם ורעש.

– פקיד צבא, עשה את חובתך! – צעק השופט.

– אבל כל דברי הנזיר אמת וצדק, קרא הפקיד. – שא מזה את גוית הזקן, אלכסנדרוֹ!

– האמנם השתגעה רומי? יעקוֹבוֹ, הביאה מהר גדוד שומרי העיר!

ויוסף קשר מהר את הפרס אל הצלב אשר בידו, ובנופפו את הארג האדם ברוח הרעים בקולו:

– זה הוא הדגל האמתי של גואלנו! זה הוא סמל ענויי אחינו! הביטו, הנה צבע הדם אשר שפך בעדנו. מי לישוע – אחרי!

– לישוע, לגואל! יחי הגואל! – הריע האספסוף הפרוע מסביב.

ורוח יוסף התלהבה יותר ויותר.

– לכו אחרי! זה היום עשה הגואל, היום נכונן את מלכותו ברומי!

וברחוב מהומה נוראה. ההמון סוער כים זועף; אנשי הצבא שוטפים על סוסיהם האבירים; אנשים נופלים תחת פרסות הסוסים ונרמסים. התרגשות־השגעון הגיעה עד מרום קצה. הנזיר הדומיניקני רץ לפני ההמון ומנופף את דגלו האדֹם וההמון הולך אחריו, הולך ורב מרגע לרגע. ככה הלך לו עד אשר הגיע בלי מעצור אל הככר הגדולה, מקום שם הקימו לכבוד הפפא פסל חדש משיש לבן ומזהיר כשלג.

– מות לאנטי־כריסטוס! – קרא אחד הגנבים.

– מות לאנטי־כריסטוס!!! – ענה האספסוף לעמתו.

הנזיר הֵניע בידו ומסביב הָשלך הס. הוא ראה כובע כָּתֹם על ראש יהודי אשר נסחף בזרם ההמון הגדול, ויצו להגיש את הכובע אליו. כרגע הורם הכובע מראש בעליו ויעף מיד ליד עד הגיעו לידו. הנזיר הרים את הכובע למעלה.

– אנשי רומי, בנים נאמנים להכנסיה הקדושה! הביטו וראו את תָּו־הקלון אשר שמנו על ראש אחינו, למען אשר יכירם כל איש רע ובליעל וירק בפניהם, הצבע הכתם – זה צבע החרפה, סמל הנשים המפזרות דרכיהן – אשר שמנו לתָו־קלון על מצח הרבנים הישישים, על ראש הסוחרים הנכבדים. הוי! הנה אני שם תָּו־הקלון הזה על ראש האנטי־כריסטוס, והיה זה לאות תועבת נפשנו לכל הרחוק מאהבה ורחמים.

ובהתרוממו על הרכָּבָה⁶ של פקיד הצבא הרוכב לימינו עטר את ראש הפסל בכובע הכּתֹם.

תרועת צחוק פרוע הרעידה את האויר מסביב; קריאות בוז, גדופים וקללות הרעישו את הככר.

– מות לאנטי־כריסטוס.

– מות להפפא!

– מות לבַצִיה וַלוֹרי!.

– מות להנסיכה תיריזה! (אהובת הפפא)

אך כעבר רגע שֻׁנו פני המחזה. גדוד שומרי העיר רוכבים על סוסים דוהרים וחמושים בחניתות, בקני־רובים ובחרבות שלופות פרצו אל הככר הגדולה מרחוב אחד, וגדודי הפפא מרחוב אחר, ויתנפלו על ההמון. גם גדוד הפקיד המורד מרדו בו ויתנפלו גם הם על ההמון ההולך אחריהם – ובכל הככר מהומה ומבוסה ומבוכה. קול אנחות וגנִיחות, קול יריות קני־הרובים; להט חרבות וחניתות מרוטות מתעופפות, חצים עפים כברקים ועשן מתַמר ועולה מסביב; ובני האספסוף נבהלו וימהרו להמלט על נפשם אל הרחובות אשר מסביב, ויעזבו על הככר נחלי דם וחללים למאות.

ובטרם שקטה עוד סערת ההמון, אשר הוסיף להלחם ולעמוד על נפשו בכל עז ברחובות רומי, שכב יוסף “בעל החלומות” בלי אונים בבור צלמות, אשר במצודת נוֹנָה, על מחצלת רקובה עטוף בכתנתו הקצרה הטבולה בדם הנוזל מפצעיו הרבים, אשר נפצע בהלחמו בשארית כחו עם שוביו. כחותיו עזבוהו ובמוחו אש לוהט, עד שלא יכל גם לחשב רגע על דבר אחריתו המרה.

________

ט.

אף לא נטל עליו לחכות זמן רב לאחריתו. מחזה משפט מות באדם נחשב תמיד לשעשוע נעים בחג הקרניבל. ואת שמחת־החג הזאת לא מנעו מההמון תמיד. הפושעים, אשר נחרץ עליהם ענש הגוף, נעצרו תמיד בבית כלאם עד הקרניבל. אל מחזות נעימים כאלה חכה ההמון כאל מלקוש. ומה מאד התעצבו יושבי רומי אל לבם כאשר נכזבה תוחלתם הנעימה, בראותם כי אין כל פושע, מלבד איזו זונה אשר הכוה בשוטים על שומה מסוה על פניה שלא כדת. לעמת זאת התענגו מאד לראות כאשר הֻכה יהודי בשוטים, לרַצות עון לכתו ברחובות עיר בלי תָו־הקלון. המחזה הזה היה חשוב בעיניהם כמעט כמחזה התזת ראש של איש נוצרי, יען כי המַּכה קבל אז שכר כפול (על חשבון המֻּכה), ועל כן התאמץ תמיד להראות את חריצותו הרבה בעבודתו, עבודת הקדש. אבל מחזה משפט מות ביהודי נחשב להם לתענוג היותר גדול. וכי יוסף הנזיר היה יהודי הן לא היה כל ספק. השאלה היתה רק: אם בגד בדתו החדשה וישב לדת אבותיו, או גם מתחלתו היה רק מרַגל. איך שיהיה, אחת דתו להמית. ומלבד זאת הלא חרף וגדף את כבוד הוד קדושתו – חטאת, אשר לא תכֻפר. הפפא הזה, שלא היה מרוצה לעם, השכיל לסלח לעון כל האנשים אשר השתתפו במרידה – אך היהודי לבדו היה השעיר המשתלח.

עוד בטרם האיר הבֹּקר נאסף המון רב על ככר העם – המרכז להוללות הקרניבל – אשר שם הכינו במת המטבח עוד מיום האתמול. ההמון הרב התנגח ויתרוצץ יחד; כל אחד התאמץ לחפש לו פנה, אשר משם יוכל לראות היטב את כל הנעשה – מלחמה עליזה ומבַדחת מאד. מזרקת־מים, אשר עמדה בלב הככר, זרקה את רסיסי מימיה, המזהירים כפנינים לאור קוי השמש אל מול שמי התכלת. כאשר באה מרכבת המות אל הככר הריעו באזני הפושע המון שירי־התולים, ועיניו הבוערות כלפידים ראו אלפי פנים צוהלים, אשר אך לפני יום הריעו לקראתו תרועות כבוד וילכו אחריו בשם האהבה והצדק. בין הפנים האלה ראה גם את פני אחיו הזועפים, המפקידים שנאה ותאות נקמה. לא בא גם נזיר אחד מאחיו להטיף לו נחומים, או לשים את הצלב לנגד עיניו לפני מותו – כי הלא הוא כופר נתעב ונאלח הנדח מן העולם הזה והעולם הבא יחד. גם ראש השופטים עמד לפני הבמה, וגדודים מזוינים סבבוה, מדאגה מדבר פן יש אוהבים להמשגע, אשר ינסו כחם להצילו ממות. אך הזהירות הזאת היתה נפרזה מאד. בכל אלפי הפנים והעינים הנטויות אליו לא נראה אף מבט אחד של חמלה; כל אלה אשר לקח את לבבם בקסם שפתיו וילכו אחרי דגלו – הצלב וארג הפרס – התאמצו להראות עתה את עליצותם לבל יכירום; והיהודים שמחו בכל לב על נקמת אלהים בבוגד הארור הזה.

היהודי הדומיניקני⁷ נקשר אל העמוד, אחרי אשר הלבישוהו בלואי סחבות וישימו כובע כָּתֹם על ראשו הגלוח. פניו הפיקו מנוחה, אך היו עצובים מאד. הוא התחיל לדבר.

סתמו בעפר פיו! – קרא ראש פקידות העיר, – הנה הוא חפץ לחרף ולגדף.

– אנא, אל תעשו כן! – נשמע קול תחנונים מקרב ההמון, – כי אז הן לא נוכל לשמוע צעקות הבליעל.

– הוי אל תפחדו, לא אחרף ולא אגדף, – קרא יוסף בבת־צחוק עצובה. – אני חפץ רק להתודות על עונותי אשר אמות בהם. אני אמרתי ללכת בגדולות, לצאת בעקבות הגואל, להשריש את האהבה ולשרש את השנאה, ומה עשיתי? הרימותי יד חמס גם באחי הישנים היהודים, גם באחי החדשים הנוצרים; הֵסַתִּי את הפפא ביהודים ואחר הסתי את הנוצרים בהפפא, גֵרִיתִי מדנים ושפך דם. נוח היה לי שלא נולדתי כלל. עתה יאסף נא הגואל את נשמתי אליו ברחמיו הרבים. יסלח נא לי כאשר אני סולח לכם!

וידם. וענן יאוש קודש כסה את פניו החורים.

הלהבה התרוממה ולשונה החלה כבר ללחך את אבריו; מסביב שררה דומיה נוראה, אך קול משק הקוצים בהשפרם נשמע למרחוק. מקרב ההמון עלה קול בכי ונאקה, אך זה היה קול בודד. בין כה וכה התקדרו השמים עבים, מבלי אשר התבונן עליהם אף אחד, ופתאם הבריק ברק וקול רעם אדיר נלוה אליו ואחריו נתך גשם שוטף אשר כבה את המדורה.

כעבר רגעי מספר חדל הגשם, אך העצים רטבו מאד עד אשר לא יכלו להבעירם שנית. ראש העיר נתן צו לשר הטבחים ויבתק בחרבו את בטן הפושע, עד אשר נשפכו מעיו לארץ. אז התירו את הגוף מן העמוד וכרגע התגלגל ויפל בקול רעש על קרשי הבמה; הגויה שכבה אפרקדן והפנים החִורים והרזים נשקפו אל מול פני השמים. אז לקח שר הטבחים את הגרזן בידו וינתח את הגוף לארבעה נתחים; אחדים נאנחו ויסבו את פניהם, אך ההמון הרב הריע בקול ששון.

אז עלה נזיר פרנציסקני על הבמה העקֻבה מדם ויטף ברגש על דבר הגואל ותורת האהבה. וההמון נמוג וילך איש לביתו בעינים רטובות מדמעה.

_______

י.

ובבית מנשה אבי יוסף אורה ושמחה, כי עשה מנשה משתה גדול וישכר מנגנים לחג ברוב פאר חג מיתת הבוגד הצורר לעמו. קרובים רבים באו ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם אף יצאו במחול. האנשים לבד והנשים לבד. במנוחה מְעֻשָׂה הגיש מנשה לאורחים פירות, מיני מתיקה ויין; והאם הזקנה רקדה בלי הרף כמשגעה. בת־צחוק משֻׁנה רחפה על פניה הקמוטים, אשר נעוו לרגעים מצחוק נורא אשר פרץ מפיה.

מרים עזבה את הבית לבל תשמע את הצחוק הנורא הזה. אז הלכה לה הלאה, הלאה עד צאתה מחוץ לשערי הגיטו, ותמצא את המקום הטמא, אשר הָשלכו שם עצמות יוסף “בעל החלומות”. גל האבנים, אשר השלכו שמה בידי יהודים תמימים, לזכר הסקילה שהתורה מחַיבת את הבוגד באמונתו, העיר על קברו. אנחות מרות פרצו מלבב מרים ועיניה מלאו דמעה, עד בלי ראות מאומה מכל אשר מסביב לה. כעבר רגעי מספר הכירה בעד האד, אשר כסה את עיניה, תמונת אשה רמת הקומה הכפופה על הגל קרוב לה. וכמעט מבלי הביט אליה ידעה כי היא הילני די־פרנקי.

– גם אני אהבתיו, סיניורה די־פרנקי, קראה אליה.

– האת היא מרים? הוא דבר עליך לא אחת באזני. וקולה הנעים רעד מאד.

– כן, סיניורה.

ועיני הילני נזלו דמעה מאין הפוגות. – אהה! אהה! “בעל החלומות”! יכֹל יכל להיות מאֻשר – מאשר עמי, מאשר בתענוגות האהבה, באור השמש, ביפי הטבע, בנעימות המוסיקה!…

– לא, סיניורה. הוא היה יהודי. יכֹל יכל להיות מאשר עמי, באור התורה, במנוחת חיי משפחה המלאים תפלה, צדקה וחמלה וכל המעשים הטובים. אני הייתי מדלקת נרות השבת לעיניו והושבתי את בנינו על ברכיו לברכם… אהה! אהה, “בעל החלומות”!

– כזה כן גם זה לא עלה בגורלו, מרים. נשקיני נא, ננחם אשה את רעותה…

שפתותיהן דבקו ודמעותיהן התבוללו יחד.

– למן היום הזה והלאה אחיות הננו, מרים.

– אחיות, – ענתה מרים באנחה.

אז נפלו אשה בזרעות אחותה. – הנפש העדינה של הרומאית המאמנת באפולון והלב החם של היהודיה המאמנת באלהי ישראל התאחדו יחד על קבר הנוצרי.

פתאם נשמע קול צלצול פעמונים. מרים התנודדה ותֵּחָלֶץ מזרעות אחותה.

– עלי ללכת, קראה במהירות.

– הלא זה קול הקורא לתפלת הערב לכבוד האם הקדושה, – אמרה הילני – ולא לך העובדה הזאת.

מרים העבירה ידה על הקשור התם אשר על ראשה.

– אבל עוד מעט ונסגרו שערי הגיטו, אחותי.

– אהה, ואני שכחתי זאת. חשוב חשבתי כי תמיד נהיה כן יחד. עתה אֲלַוֵךְ עד המקום אשר אוכל ללכת עמך, אחותי.

ושתיהן עזבו מהר את הקבר הבודד והארור, בחבקן אשה ידי רעותה.

צללי ערב נִטו מסביב, ובהגיען עד שערי הגיטו כבר היה חשך.

אך באה מרים אל תוך הגיטו נסגרו השערים בקול שריקה איומה, ויפרידו ביניהן בחשכת הלילה.

---

ספר זכרונות

מאת

ישראל זנגוויל

עיר N. מוצאי שבת, השעה השתים עשרה.

כן! המלים הראשונות כבר נכתבו. זאת לי הפעם הראשונה בימי חיי, אשר אני מתחיל לכתוב ספר זכרונות. האמנם אמצא לי בו נחומים לנפשי, כאשר שמעתי? האמנם יוכלו העלים החורים והקרים האלה להיות לי לידידים ורעים בקרב הימים, עד אשר אפנה אליהם כאשר יפנה איש אל רעהו האהוב, עד אשר ימלא לי הספר הקטן והדל הזה חסרון לב נאמן, אשר ערגה אליו נפשי הבודדה זה כמה? הספר הזה הכתוב שחור על גבי לבן יהיה לי לכהן להתודות לפניו. כהן כְּפָרנוּ, אשר התודיתי לפניו כפעם בפעם על כל דבר מלבד – האמת, רגז וכעס מאד, לוּ יכל לפתוח שפתיו עם אחיו החדש… מה רב מספר השקלים, אשר נדרשו לי אז להרגיע את רוחו! הה, אלי! הה, אלהי ישראל! איככה זה נהיתה, כי האיש, אשר ידע והרגיש את האהבה בכל מוסרותיה הרכים, יהיה כה עזוב, כה גלמוד במבחר שנותיו, מבלי היות לו גם זכרון אחד, אשר יקשרהו בנפש כגילו? אכן, הקללה העתיקה רובצת עלי – מוסר שדי על הבגד אשר בגדתי בעמי ואלהי. זה לי שני ימים אשר החל הרעיון המר הזה להעיק על לבבי, אחרי עבור עלי ארבעים שנות מנוחה ושכחה שלמה. הקללה ההיא מלאה את כל רוחי ונפשי חלחלה ופלצות, והיא היא אשר משכתני אליך לבקש את קרבתך, ספר קטן, להתרועע אל ה“אני” שלי מיום אתמות. – “הִכָּרֵת תכרת הנפש ההיא מקרב עמה”. כן, וגם מיתר בני האדם! ימים רבים ושנים רבות היתה לי אננה לרעיה נאמנה; ואנכי אהבת נפש אהבתיה, אבל היא היתה רק השמש, אשר הכתה את עיני בסנורים, עד אשר לא יכלתי עוד להביט אל נפשי אני; היא היתה רק המסך המבדיל ביני ובין ימי נעורי המתים. והנה השמש שקעה לנצח; המסך נפל. גם מחזה כהה לא יופיע לעיני מן העולם ההוא להזכירני ימי אשרנו. השנים ההן עם כל עליצותן ותענוגותיהן היו לתהום־תהו. אך שנות הילדות והנער קמו ותחיינה ברוחי –­ ומחזותיהן מה חיים, קולותיהן מה צלולים!..

ומדוע זה? הֲמות אננה היה בכל אלה? ואולי ימי הזקנה? האם שובי אל מחזות חיי הכפר, אחרי בלותי מחצית ימי חיי בערים הגדולות? אם מראה בתי־החמר, פני־יושביהים הקפואים הנשקפים מבין שערותיהם הסבוכות עם אדרות־השער אשר עליהם, המִּקשאות וגני הירק הגדולים עוררו לתחיה את התמונות הבהירות מערמת עפר העבר הרחוק? הן מלבד מחזיק בית־המשקה אין אף יהודי אחד במקום הזה. איך שיהיה ופני אננה כהים ומעוננים לעמת פני אמי הבהירים הנשקפים לנגדי. ואמי הלא מתה עלי זה ארבעים שנה, וקבר אשתי החליף את שלמתו הירוקה אך שתי פעמים. וּפַּאול? הנה הוא חי – אף נשקני מנשיקות פיו לפני רגעים מספר – ובכל זאת מראהו הוא רחוק, רחוק ממני – חזות־פניו – חזות־שוא; ופני אבי – מה בהירים ומה בולטים תוי החיים עליהם! אב אמלל, קצר־הדעת וחם הלבב, אשר שברתי. לאשרי לא נשאר לי זכר מבטו האחרון, מבט המות, אך יכול אוכל לתארו בדמיוני כאשר ראיתיו בימים הרעים והמאשרים ההם. עודני מרגיש את נשיקת אבי החמה על שפתי, הקרות מנשיקת בני שנשקני לפני רגע. ובכל זאת מה מאד אאהבך, בני היפה והנעים, בעל הכשרון והמאשר במלחמת החיים! הוי, מה קשה היא המלחמה הזאת לאיש, אשר ישרה נפשו בו! הבך האשם כי סוד נורא מפריד כקיר ברזל בין נפשותינו; כי קיר הברזל, אשר הכינותי בידי ואשר יחסר לי אמץ הלב או היכלת לפוצצו לרסיסים, הרחיקני מרחק רב מנפשי ולבבי ויעש אותנו לנכרים? לא; אתה הוא הבן הטוב בבנים, הנך אוהב אותי באמת. אבל לוּ נפקחו עיניך לראות, להסתכל ולחדר עמק אל מעמקי לבבי הנשחת, וראית את כל נפשי המגאלה והנתעבה! לא, לא! היה לא תהיה. האהבה הטהורה, אשר ירחש לבך הטהור אלי, היא לי הדבר הקדוש האחד אשר נשאר לי עלי אדמות. אם גם זה יאבד ממני, אם יִנָתֵּק רוחי גם מן החוט הדק הזה, אשר יחברני עוד אל החיים – תאטר נא באר פיה על גויתי, כאשר נקברה בה נשמתי בשכבר הימים. אבל האם לא יחסר לי אז אמץ־הלב למות? לא; כי אז הלא ידוע ידע פאול הכל; פאול יעשה את בקשתי האחרונה וקבָרני בין אחי בני עמי. פאול ישכר לי איש אשר יקרא תפלת ה“קדיש” בעד נשמתי – הה, אלי! לשכר לי “קדיש” בשעה שיש לי בן! – פאול יעשה חובתו, אף לבו ישבר בקרבו. אך אלה דברים נוראים! לשבר את לב בני כאשר שברתי לב אבי – – – הוי, ישמרני האל! – מסבות מתנגדות… מה זר הוא העולם! האמנם תהיה האמונה לקללה, אשר תפריד תמיד איש מרעהו? לא, חלילה לי ממחשבות און כאלה. הה, בני! בני האמלל והטוב!

יום קשה נכון לי מחר.

יום ראשון בלילה.

זה עתה קראתי את הפתיחה לספר זכרונותי. מה קלות ומה דלות הן המלים לעמת הסערה המתחוללת בקרבי. בכל זאת אני מרגיש כי ירוח לי בהוציאי את רוחי, בשפכי את נפשי העטופה בינוני על הניר. אלה הטורים המעטים כבר נקדשו בעיני; זאת ההתבודדות, זאת המנוחה השפוכה מסביב, בשבתי לשוחח עם גליונותי אלה, כבר היתה לי למקדש, אשר אשאף אליו בכליון נפש. כל היום הגיתי בספר זכרונותי. כל רגשותי הסוערים נחו מעט מזעפם, בזכרי, כי אבוא הנה ואתבונן אליהם במנוחה, ובתקותי, כי בהגיגי בהם במנוחת נפש אביאם אל חוף מנוחות. ראשית כל עלי להתודות, כי אשמח מאד על חפץ בני לשוב אל עיר הבירה ביום השלישי. אמנם מאד ינעם לי אם ישב עמי יחד ימים מספר, ובכל זאת, הה, מה ירעד לבבי להפגש עם מבטו הבהיר! מה מעיקה ומה מכאיבה הנגיעה הרכה הזאת בפצעי רוחי האנושים. מה נמאסתי היום בעיני בעשותי שקר בנפשי בעת התפלה, בבית תפלתנו הקטן. – – המון זכרונות מתים ומוזרים רחפו לנגד עיני – באויר המלא עשן הקטרת, מחזות כהים והד צלצלי קולות רחוקים, רחוקים מאד. ובעבור הסגן על פני עם הנר הדולק אשר בידו עבר כברק במוחי זכרון ילדותי, בעברי בסך עם ילדים כגילי סביב לבמה ודגלים עם נרות דולקים בידינו; ואז מלאו עיני דמעות מרות מאד. מזבח השיש, מנרות הכסף הגדולות ויתר כלי השרת הנוצצים בברק זהבם נעלמו מעיני ונתכסו כמו באד כהה. אז שרה המקהלה ונפשי שבה למנוחתה. איך שיהיה, האמונות נוסדו בעד בני האדם; והאמונה הזאת מתאמת מאד לרוח המתפללים הפשוטים והתמימים האלה הממלאים את הבית מפה לפה.

אבל מה לי ולדברים כאלה? – אני בן העם אשר הגה והורה את התורה הגדולה, תורת אחרות האל לכל באי עולם הטבועים ביון התאוות והבלי השוא; אני, אשר מים דעתי קרֹא אבי ואמי למדוני לקרא “שמע”; אני היודע כי האמונה הקתולית רחוקה מלבי! אני – איככה אוכל להסכים ולהפוך בזכות אמונות אשר כזאת? ובה בשעה הנה פאול יחזה בה חזות הכל, סמל כל הרגשות הנעלות, התרוממות־הנפש והתפעלות־הרוח היותר קדושות! אבל אני היודע ועד כי הוא מֻכה סנורים או רואה את כל הדברים באותה ההשקפה הזרה והמשונה, שעל פיה שמעתיו מאשים ומנאץ היהודים – את אחי בני ימי. הוא מאמין בתומתו בכל אשר למדוהו, ומי הורהו את כל אלה? הה, אלי! האם לא אני הוא האיש אשר הורהו להאמין בכל אלה? והוא יחשוב בלבבו, כי גם אני מאמין באמונתו? אלהי ישראל! הכזה יהיה מוסרי הקשה, כי יאמין הוא בכל לב באמונה אשר הורהו אביו הבוגד באמונתו הוא? אכן, לדבר הזה היו די סבות, אתה ידעת. ומדוע זה היו לי אז אלה המנהגים וצירימוניות המזהירים לי עתה בקסם יפים מבעד לאד הדמעות – לכבלי ברזל, לנחשתים כבדים, אשר לא נתנוני להניע יד ורגל בימי נעורי? הבאבי אם בי היה האשם אז, כי “אורח החיים”, השמם ומכסה באבני נגף, עם המון הדינים, האזהרות והמנהגים החנוטים עוררו בקרבי געל נפש לאמונתנו? הבי אם באבי היה האשם, כי הבטתי עליו כעל עריץ אכזר, בסחבו אותי מעל מטתי החמה בטרם יאיר הבקר ללכת עמו אל בית הכנסת, או לפטפט בשפתי מאה פעמים ואחת את השעורים המוגיעים אשר צוני ה“רבי” להכין ליום ההוא? מבעד לערפלי ארבעים שנה אוכל לזכר אך צל הרגשות המרים והתמרמרות הרוח, למראה כל דבר וענין, אשר נשא עליו חותם אמונת ישראל – מה מאד הרעילה אז את נפשי הדעת, כי בן אני להעם הבזוי והנתעב, כי עלי להיות תמיד ללעג ולקלס בשם “יהודי”, כי בכל שנאתי לעמי ולכל הקדוש לו עלי לקחת חלק בכל תלאותיו ולהיות בזוי ושנוא כמוהו. בכל התמרמרות רוחי עתה עוד אוכל להבין וגם להצדיק מעט את המעשה הרע ההור, את המשגה המר שעשיתי בחם נעורי.

אמנם עתה יכול אוכל לשוב לדת אבותי, להיות “יהודי” ככל אחי בני עמי, ובלי שים לב לכל הצפוי לי. כבר עשרתי, קניתי לי דעת וחכמה, אשר אִוְתָה נפשי, ועל כלם כבר חייתי. הוי, מה מאד שונה מראה החיים בתקותיהם ובפחדיהם, בכבודם ובקלונם בעיני איש צעיר המטפס ועולה לאטו במעלה ההר, ובעיני האיש היורד ונדחף מההר אל העמק? אבל הדעת כי “הכל הבל” באה תמיד לאחר זמנה; כן, גם זה הבל. די לי, כי הקרבתי פעם אחת את האמת ואת הנכוחה שבחיים בגלל חזות שוא ואחיזת עינים, אשר יקרו אז בעיני מכל יקר. לא היה לי עם מי להועץ ובקול מי לשמוע. ברחתי מבית אבי ואמר את דתי. המים הקדושים רחצו רגע מעלי את החרפה והקללה, אשר דברו בי ביום צאתי מרחם אמי, ולעיני נָגוֹלָה פתאם הדרך הפתוחה והרחבה, דרך החיים המלאים והנעימים. בפעם אחת נמסו מעל ידי אסורי החקים המוזרים, אשר עשוני ללעג ולקלס לכל נער שובב ברחובות עיר הבירה ולזועה בעיני כל אזרח אמתי. ומה מני יהלך, חשבתי אז, אם אשא שם האמונה הקתולית על שפתי אף אם לבי יֵלֵך אחריה כאשר הָלַך אחרי היהדות?… מעודי לא חזרתי לאחורי; כל חיי הקודמים נמחו מהר מזכרוני. אז יצאתי לבדי למלחמת החיים – לבדי, בלי עזרת איש ובלי תקוה לאלהים. עסקים אחדים בהבירזה, אשר נעשו בהשכל ודעת, הביאו לי הון רב. אהבתי ואהיה לבעל אשה. אַננה, פניך הנעימים היו לי לקיר מבדיל ביני ובין רגשי הנחם אשר הרגיזו את מנוחתי לעתים. כל ימיך לא יָדַעַתְּ, גם משפחתך לא ידעה, כי לא בן עמך מלֵּדה אני. החיים החדשים בחליפות תענוגותיהם כסו ויעלימו כלה את החיים הישנים עם כל תלאותיהם. וחיי נשואי הנעימים נעמו לי עוד יותר, למן היום אשר נולדת וגדלת אתה, פאול בני, פאול יקירי! אף הֵד קול לא הגיע עוד לאזני מן החף העזוב והשכוח ההוא, מלבד פעם אחת, כאשר נודע לי – לא אדע עד היום באיזה דרך הגיעה אלי הידיעה ההיא – או לבי נבא לי כי מת אבי. כל האויר נמלא פתע המון תוכחות, אשר הרעישו את נפשי עד היסוד בה. בכל השנים ההן נמנעתי בכל יכלתי מבוא במגע ומשא עם היהודים, ואם לא יכלתי להמנע מן הדבר הזה השתדלתי להמעיטו ככל האפשר. זכר האנשים ההם בבגדיהם הארכים, בפאותיהם המסלסלות, בתנועות ידיהם המשונות, והנשים בפניהן הדלים המכסים עד החצי בפאות נכריות; זכר שפתם הבלולה, ערמומיותם ומוסרם הנורא, מלאוני רגשי בוז וגעל נפש. כמו להצדיק את נפשי בעיני ראיתי בהם רק רע, רק שפלות. רק הצללים נראו לעיני וכאלו חֻברו כלם יחד הראוני מפלצת נתעבה – ואתנודד.

כן, הייתי אזרח טוב, קתולי טוב. לא נקפתי אף באצבעי הקטנה לטובת היהודים הסובלים עני וכל צרה ומצוקה; לאפס היו לי. בשבתי בסוד מרעים על כוס יין שמפניה התלוצצתי גם אני ככל חברי על היהודים ודרכי חייהם, מבלי להרגיש כי גם אני הייתי אחד מהם. ומה הם אפוא הגעגועים המוזרים המתרגשים עתה בקרבי? מה הם הרגשות – לא, אך צללי הרגש הם, אבל חזקים ומוצקים עד בלתי יכלת להסירם מקרבי כצללי המות – מה הם? מה מקורם? האם דעת צלולה, או סמני רגשות שגעון המה? האמנם הנני שוקע שנית בתקופת ילדות חדשה, אשר השיבה לתחיה את כל המחזות, אשר קפאו בקרבי בשכבר הימים, וישפכו עלי את ממשלתם? ואולי הנני נוטה למות? אומרים אמור כי מחזה שלפני יובל שנים עומד כמו חי לעיני האיש הגוע, רב יתר ממראה החדר אשר ימות בו. ואולי מות אַננה הוא אשר השאיר רקניות בלבבי, ויבואו הזכרונות הנעימים האלה וימלאוה? האמנם אור פניה הוא אשר הכני בסנורים לבלי ראות גם בעיני רוחי את הפנים הנעימים ההם – פני אבי ואמי? ומה היה לי לוּ לא פגשתיה, איך היה אז מצב הדברים? האם מהר אז הנחם למלא את נפשי הריקה? האם אמונתה העזה ואדיקותה בדתה הן אשר הרגיעו את רוחי להשלים עם כל המנהגים אשר שררו בביתי ובחיי משפחתי? העל כן ישטפו הזרמים העתיקים כל כך בחזקה, יען כי נעצרו ימים רבים באופן מלאכותי? אך מה מועיל אם אשאל לנפשי את השאלות האלה? כבר שאלתין אתמול, וגם מחר לא אחכם יותר, אין איש אשר יוכל לבקר ולנתח את רגשותיו, ואף כי אנכי. מבלי יכלת לצלול במעמקי נפשי ובחקר תהומה, להיות מרוצה אם אך פניה ממעל נראים כשוקטים. ואולי פאול הוא המקים את הסערה, אשר הכתה גלים בנפשי? איך שיהיה ואני שמח במצב כזה יותר מקפאון המכסה בירוקה של חלודה. כן, מאז שמנו את גוית אננה הקרה בקברות אבותיה, ואני ופאול התקרבנו יותר איש לרעהו, פקח הוא את עיני לראות כי עירום אנכי. האור המזהיר מנפשו הזכה המלאה לה תום ואמונה אמן הראני מה שחורה ומה נאלחה היא נשמתי בקרבי. כל חיי הם תערובה של שקר וחנופה. לו אך האמנתי מעט באשר יאמינו היהודים, אז זאת היתה חובתי – גם חובתי הקדושה – לשוב בגלוי אל עמי ואל דת אבותי. לו הייתי באמת, כאשר האמנתי באולתי, נעלה על אחי בני עמי, כי עתה מהרתי להחשב ביניהם ולהאציל מכבודי על דגלם. אחי האמללים, מכתכם אנושה מאד – ונאקתכם המרה קורעת שמים – אך לא הלבבות – זה שנות מאות, ומאין יבוא עזרכם? ואולי – מי יודע? – יכלתי להיות להם לעזר מעט, לו ישרה נפשי בי, לו נאמנה רוחי לעמי כאשר נאמנה רוח פאול לדעותיו. הה, לו היה פאול יהודי! – אלי! האמנם פאול הוא יהודי? האמנם נטל עלי לשאת גם עון האבדה הזאת להיהדות?

יכול אוכל לנתח ולבקר את רגשותי, להשליך שקוצים על נפשי, למלא פי תוכחות על דרכי הרעים, להטיל ספק אם רוחי נכונה בקרבי; אולם דבר אחד ברור אצלי כשמש בצהרים: בל לבי ונפשי הנני נכסף, הנני מתגעגע, הנני מתאוה – והתאוה הזאת בוערת בי כאש – לשוב אל אמונת ילדותי. מה מאד ינעם לי לשיר את המלים העבריות אשר נשארו עוד בזכרוני ושפתי תמללנה אותן ברב עמל! אני מתאוה להתפלל יחד עם אחי, לשבת עמהם בבית הכנסת, לשמע בשבתם אל השלחן להגות בתורה, לאכל ולברך עמהם, לקחת חלק בששונם ויגונם ובתלאותיהם ותענוגותיהם. יכול אוכל לצחק כחפצי, אבל לבי מלא תאוה יזה לקשר את התפלין על ידי ועל ראשי, להתעטף בטלית ולהתפלש בעפר לפני אלהי ישראל; כן, ללבש גם את הבגדים הארכים והמזהמים, אשר לָעַגְתִּי ואבוז להם תמיד ולגדל גם את פאותי כמוהם. אולי החפץ הזה הוא רק פרי התרגשות הנפש, אבל החפץ הוא אדיר כל כך עד בלי יכלת להתנגד אליו, ואני אנוס להוציאו לפעולות; גם הרוח מסביב לי יפוח בתשוקה עזה; הוי, מי יגיד לי מדוע אטֻלטל ככה בסערת נפשי?

יום שני בלילה.

פאול הלך לו אל חדר משכבו לישן ומחר בבקר יסע לו. – איזה דבר קרה פתאם, אשר הניעהו לשנות את דרכו ותחת לנסע לעיר ג. הוא נוסע שמה. הנה הוא ישן עתה שנת הנער מלאת־התקוה וגילת־תם. הה, הדבר אשר ימלא את לבבו שמחה וגיל ימלאני…; אך אכתב נא כל אשר קרה. היום בשבתנו יחד לארוחת הבקר קבל פאול מכתב, אשר קראהו בתרועת גיל ותמהון. “ראה נא, גם ראה, אב יקר”, קרא אלי בהושיטו לי את המכתב. קראתיו בשים לב ואתאמץ להבליג על רגשותי ולקחת חלק בשמחתו. זה היה מכתב ממוציאי־ספרים ידועים לשם בו., אשר הציעו להדפיס את הספר על דבר הכנסיה הקתולית אשר חבר פאול וישלחהו אליהם בכתב־יד.

– הנה כי כן, אבי, – קרא אלי, – הספר הזה יהיה כרעם ביום בהיר לכל התיאולוגים אשר ביתר כנסיות האמונה הנוצרית.

ההערה המרה, אשר הגה לבבי ברגע ההוא, לא עברה על דל שפתי, ותחתיה שאלתיו:

– אבל מדוע לא הגדת לי מאומה על דבר חבורך עד עתה?

הוי, אבי! יען כי לא חפצתי להדאיב את רוחך. ידעתי את אהבתך העזה אלי, ולו אך ידעת את הדבר הזה לא חשכת נפשך מכל עמל ויגיעה להמציא לי כסף למען אוכל להדפיס את הספר על חשבוני; ומה מאד נעצבת אל לבך לו נכזבה תקותי, ואני חפצתי כי תקח חלק בשמחתי – כיום הזה. זה לי שנתים ימים אשר חפשתי לי מוציא לספרי זה, אשר חברתי כשנה לפני מות אמי, נשמתה תתלונן בין נשמות הקדושים. ועתה הנה פרי עמלי ושכרי נכון לפני. ופניו החורים הזהירו ועיניו השחורות הבריקו בגיל ועליצות נפש.

ואמנם היטיב פאול לעשות, כדרכו תמיד. ואני אך טוב עשיתי בהסתירי ממנו תמיד את מצב רכושי; הדעת, כי אין לו על מי להשען, אמצה את לבבו ותכשירהו למלחמת החיים בכח כשרונותיו הטובים. המעט ממני כי מנעתיו מעֹל היהדות הקשה, אשר העיק על ימי נעורי אני? אמנם עד עתה לא הצליח עוד כמוני. ספרות הארץ בערי השדה לא תפזר שושנים על דרך סופריה; אך פאול מרוצה בתמימותו גם בנצחון קל ערך. ומה הנה החדשות אשר גלה בספרו כי תוכלנה לעורר את הלבבות? מובטחני כי לא המציא אבק שרפה.

קול פאול נפסק פתאם בראותו אותי שקוע במחשבות; אך כעבר רגע הוסיף בחומו:

– ספרי זה יעורר את הלבבות. בו אספתי המון ראיות חדשות, גם מן הברית החדשה, גם מדברי הימים, המוכיחות בעליל כי אין כל יסוד ליתר הכנסיות הנוצריות מלבד הכנסיה הקתולית.

– האמנם? – גמגמתי במבוכה קלה, – ובאמת מה היא הכנסיה הקתולית?

פאול הביט אלי בתמהון.

– כַּוָּנָתִי – מהרתי להוסיף – מה הוא המושג שנתת על אדות הכנסיה הקתולית?

– המושג? קרא פאול. – אני חושב כי כונתך איככה הוכחתי, כי מושג האמונה הנוצרית התגשם בכל מנהגינו ובסדרי עבודת האלהים השוררים בכנסיתנו? – ובטרם הספקתי עוד לענותו הציע לפני שורה ארכה של ראיות והוכחות שונות, אשר לא יכלתי לשמוע במנוחת נפש לולא חשבתי אחרת בעת ההיא. נער מסכן! הנה זה החמר המעוך מרב משמוש, אלה הפלפולים המסובכים הם אשר הוגיעו את מוחך כל הימים – –

פאול מדבר בלי הרף, ואני, מבלי שמע את דבריו, מנענע לו בראשי לרגעים לאות הסכמה להוכחותיו. אך כאשר קרא בהמשך דבריו: “ואנחנו עודנו סובלים בקרבנו את הכופרים, את היהודים קשי הערף, הקוראים אמונה לאי־אמונה והטובעים בחלאה, ביון כל רשע כסל וחמס” קראתיו אליו:

– לא כל היהודים, פאול!

– לא, אולי לא כל היהודים טבעו בחלאה, – הסכים לדברי בצחוק־התול! – כי רבים מן הנבלים האלה ישכנו כאצילים בהיכלי תפארה. רבים מהם אינם גם יהודים. גם ספרותנו מלאה כבר את העלוקות האלה המוצצות דמי אחינו הישרים בלבותם, ויש אשר התנשאו גם לערוך עתונים מקדשים לעניני הדת הקתולית. האמינה לי, אבי היקר, כי הלבלרים היהודים האלה, אשר תקעו כבר יתדם בכל מקצעות הספרות, הכאיבו לא אחת את לבבי ויביאוני לידי תוחלת נכזבה.

זאת לי הפעם הראשונה לשמע דברים, אשר לא פללתי לשמעם מפי פאול. דבריו אלה הפיצו אור על המלחמות אשר נלחם כבר בדרך החיים ואשר נמנע תמיד מדבר עליהן באזני. אז עלה על לבבי: אולי לא טוב עשיתי בשלחי עלם לא־נִסָּה כזה למלחמת החיים, לישר לפניו את הדרך ככל אשר יוכל. אך איככה יכלתי לראות מראש כי יהיה לסופר וכי יסבול גם קלון מסופרים יהודים העולים עליו בכשרונם וכי תגדל שנאתו לעמי?

– אבל הן גם סופרינו אנו – עניתיו אחרי דומית רגע, – לא כולם הם קתולים נאמנים.

– אמנם כן, – הסכים לי באנחה. – אבל במי האשם אם לא באוניברסיטות? תחת להחרים את כל ספרי הכפירה בכל האידיאלים הנעלים אשר חרת עמנו על דגלו הרם, ירשו להגות בספרי ספנסר, טֶן, קרל מרקס וכל מין וכופר המרעילים ומשחיתים נפש ורוח. אבל בוא תבוא ריאקציה. ריאקציה, הוסיף ברגש, אשר ספרי זה יחיש את בואה.

עוד מעט מלאתי פי צחוק על חלומותיו ועל דבריו, לולא התעורר בי החפץ לבכות. חסידות פאול הרגיזה את נפשי עד היסוד בה. האם יען כי נפשי אני נקעה מאמונת בני וכל אידיאליו, או יען כי מעודו לא גלה לי עוד את מבטו הצר והשקפותיו הנבערות באופן בולט כזה? אינני יודע. אך זאת אדע, כי רגשי חמה בערו בקרבי בכל עז.

– ואיככה זה ידעת כי תבוא ריאקציה? שאלתיו.

– הגואל לא יעזוב את הארץ בידי מרעים לארך ימים, – ענני בבטחה. – אף גם ישנם כבר סמנים המוכיחים כי תורת בעלי־החמר לא תמלא את הנפש. הביטה נא אל ל. נ., אשר שב אל חיק האמונה, אחרי אשר הרחיק ללכת בשדה המדעים ותורת החיים; אמנם אין לכחד כי אמונתו הבנויה על יסודות המדע רחוקה עוד מרחק רב מן האמונה הטהורה, אך כבר עמד על הדרך הנכוחה המובילה אל מקור החיים. אבל, אב יקר, מה זה היה לך כי לא אכירך במעט היום? שאל פתאם וישם את ידו על מצחי החם. – קצת חולה אתה היום. – וישקני. – הבה אמלא לך עוד כוס תֵּה, קרא ויקח את כוסי וימלאנה.

גמעתי מכוסי גמיעות אחדות בלי חפץ, אך לבלי אשיב את פניו ריקם, והתאמצתי להסתיר את סערת רוחי ככל אשר יכלתי.

– אבל מדוע תתמרמר ככה נגד היהודים?

– ומה זה עשה אותך פתאם לסנגורם? – ענני בהתרגשות רוחו.

– מתי למדתי עליהם סנגוריה? – שאלתיו.

– סלח נא, אבי, ענני בנעימות. – מובן כי הדברים האחדים אשר דברת בזכותם נאמרו אך בדרך וכוח, למען אברר לך יותר את ראיותי. אך אגידה נא לך את האמת, כי יקצר רוחי לשמע אף מלה בזכות העלוקות האלה, אשר מלאה ארצנו אותן. כל אזרח נאמן לא יוכל לבלי תעב ושקץ אותם בכל לב ונפש. הלא תעב יתעבו את דתנו הקדושה, אף יבוזו לכל אדיאלינו! הם משתמטים מכל חובות האזרחים; הם חיים רק לנפשם ומביטים עלינו כעל שללם הטבעי; אכרינו נהרסים ממצבם על ידי בתי־משקם, והפליטה הנשארת תפל בידי המלוים ברבית המוצצים נטפי דמם האחרונים; ועל כל אלה פשטו בנכליהם כילק על כל כפרינו ובערמתם ונכליהם יכניסו את רעל הכפירה בלב האכרים התמימים. הם כלם זרע מרעים, בוגדים וערומים כנחשים. האמינה לי, אבי, כי כבר נתַנו להם רחמים יותר מדי!

– לא, רחמים לא נתנו להם כלל – עניתיו, – הם היו למה שאנחנו עשינו אותם. מי כלא אותם במעונותיהם הצרים ובמרתפיהם המלאים רקבון? הם עובדים במוחם, ואתם – ואנחנו – מאשימים אותם על אשר לא עבדו בידיהם. הם עובדים בידיהם ואנחנו מנַשלים אותם מעל האדמה אשר הרטיבו בזעת אפם. הלא זה הוא משל הזאב והכבשה לאזופוס.

– אמנם כן, אבל, – קרא פאול – ביהודי נוכל לבטח תמיד כי ידע לדאג לנפשו; ערמתו היא ערמת השטן. כל זמן אשר לא יתבולל בעמי הארץ ישאר היהודי תמיד ישמעאל של העולם החדש: “ידו בכל ויד כל בו”.

– ואהבת לרעך כמוך, – קראתי במהירות.

– אמנם כן, קרא פאול. – אבל היהודי צריך להכרת מקרבנו כאשר על הנוצרי לנקר את עינו החומדת כדבר הגואל¹: “ואם עינך הימנית תכשילך נַקרה והשליכה ממך”. בראותנו כי התולעים האלה משחיתים כל חלקה טובה במלכות המשיח עלינו להשמידם ולכלותם לאֹשר עמנו וכל האנושיות כלה.

– תולעים, אמנם כן! – קראתי בחֻמִי, כי לא יכלתי עוד לעצר ברוחי. – ומה אתה יודע על דבר התולעים האלה אשר תדבר על אדותם כל כך בבטחה? מה תדע מחייהם הפנימים, מטהרת חיי משפחתם, מכל התלאות והמצוקות, אשר ישאו ויסבלו בדומיה? החדרת אל תוך לבבם וראית את התמימות היפה השוררת בחייהם? את אמונתם הפשוטה באלהיהם מגנם ומצילם, אף כי תחשב בעיני אחרים להבלי שוא, את חרוף נפשם בעד בני ביתם, את אהבתם לדת אבותם, את חגיגות מועדיהם וצומותיהם, את האחדות השוררת בין איש לרעהו, את חייהם הפשוטים ותשוקתם הכבירה לכל דבר חכמה ומדע, את עבודתם הקשה בשביל רֶוַח של פרוטות אחדות, ואת אמץ רוחם לשאת בדומיה את כל התלאות, הקלון והבוז? – הרגשתי כי עוד מעט תפרצנה דמעות מעיני ואעזב את השלחן.

פאול הלך אחרי אל חדרי בתמהון. גם אני בכל סערת רוחי התפלאתי על אשר נואלתי לדבר באזניו כדברים האלה.

– מה זה היה לך, אבי? – קרא בחבקו את צוארי בזרועותיו. – למה זה לך להתעבר כה על ריב המשפחה הארורה הזאת בדברים אשר לא שמעתים מפיך מעודי?

– אמנם כן; ומה בכך? – גמגמתי בלשוני בהתאמצי למשל ברוחי – בכל אופן התמונה, אשר תארתי אני, נעלה מאד ביפיה, כאשר תעורר געל נפש התמונה אשר תארת אתה. אני חפצתי רק להגיד לך כי גם הם אנשים כמונו.

– הוי, הלא על זה יכאב לב כל איש ישר, כי אנשים כמונו יפלו כה עמק. אבל מי הגיד לך את כל המעלות הנפלאות אשר יחסת לעם לא־היה זה.

– איש לא הגיד לי זאת.

– אם כן אתה בראת אותן בדמיונך. הַ, הַ, הַ! – הביע בצחוק עלז. הצחוק הזה היה כחרב ללבבי וכקיר ברזל ביני ובין פאול; אך אני הבלגתי על סערת לבבי ובת צחוק מְעֻשָּׂה עברה על שפתי, ופאול שב אל חדרו בלב שמח.

עוד פעם נפגשנו יחד לארוחת הצהרים ואחר לארוחת הערב, אך פאול היה מלא תקוה וגיל על דבר ספרו ואני שקוע במחשבותי הנוגות עד בלי יכלת לחדש את הוכוח. אך זאת ראיתי ונתון אל לב, כי גם הקדושים אשר היו בארץ לא זרו מאהבת עצמם; וגם מבעד לדברי פאול והתרגשות לבבו על הרעה אשר יביאו הסופרים המהרסים בספריהם המלאים כפירה לכל האידיאלים הנעלים של האמונה, ראיתי את השטן ההוא מרקד בכל נולותו. ואשר לספרו הנני בטוח כי אם אך נערך בסגנון הדברים אשר דבר באזני ימציא לו, לפחות, המון קוראים.

אבל את מי טפחתי ורביתי? – בן צבוע ומתחסד!

וככל אשר יוסיף הוא להתחסד כן תערג נפשי לשוב לדת אבותי הפשוטה והרוממה, אשר מבעד כל החקים והמנהגים הרבים והשונים יראה כל איש אשר עינים לו לראות ולב להבין ולהרגיש, את רוח האמונה הגדולה בפשטותה והרוממה בעֻזָה ותקפה שבה עד אשר כל הסערות והזועות המתחוללות עליה לא תעצרנה כח להזיזה ממקומה. הרוח הזאת התגשמה בבשר, למען אשר תראה לעיני האדם ותחיה בו; והרוח עם הבשר היו ליציר אחד נעלה ונשגב לבלי הפרד, כאשר לא תפרד המנגינה מן הקול והאהבה מן העינים.

אך יסע מחר פאול לדרכו אעשה לי תכנית לחיי העתידים. ספרו יביא לו בלי ספק תהלה ואֹשר. אבל מה בצע לי בכל אלה? לחיות כאשר חייתי עד עתה לא אוכל בשום אופן. לחיות חיים רקים² מבלי עשות מאומה לעמי, לא בקולי ולא ברכושי, לשבת פה בודד וגלמוד בכפר הנרדם הזה, רחוק מחברת אנשים, מוזר לאחי בני עמי, לתלאותיהם ולתקותיהם – הלא נבחר המות מחיי־מות כאלה. כן. אבל היכול אוכל לחבר את חיי העתידים אל חיי הנער? היכול אוכל לשוב רגע אל החוף אחרי אשר סחפוני גלי החיים ויטלטלוני הרחק, הרחק מאד זה שנות ארבעים? איככה יוכלו אחי להושיב נחש כמוני בחיקם? ויהי מה, אבל בוא יבוא הקץ לחיים כאלה! הנה ברגע הזה תרעשנה באזני תוכחות מרות; ובעוד רגע בהניחי את עטי מידי ללכת אל חדר משכבי להתהפך על מטתי עד אור הבקר, מבלי יכלת לתת שנה לעיני, עלי להדליק נר בטרם תכבה המנורה. כי אם אשאר רגע באפלה יבעתוני חזיונות נוראים וצלמי פחדים ימלאו את האויר אשר מסביב. ברקים ורעם קולות מעולם ילדותי המלא קסמי נֹעם בלולים בבלהות מות, פני הורי המתים, שברי אנחות והדי בכי מר, יללת הרוח בין עצי “בית החיים”, קול החזן השר נגינה עצובה המלאה שברון־לב ויאוש נפש מרה, והקול שר ובוכה, בוכה ושר… המית ה“חדר” הצר שתלמידים אחדים ממלאים את כל פנותיו, קול ה“רבי” המבאר לנו את שעורו המַלְאֶה, מכת האבן אשר השליך בליסלב הקטן במצחי על אשר “הרגתי את המשיח” – לא, עורקי לא יעצרו כח לשאת את המחזות ואת הקולות האלה.

בכל ימי חיי הייתי בודד לנפשי ומוזר לכל הסובבים אותי; לבי היה סגור ומסוגר תמיד, איש לא ראה ולא ידע מסתריו ומצפוניו – אף לא אננה; אבל עתה עלי לגולל את האבנים הכבדות המעיקות על נפשי בטרם אמות, עלי לגלות את כל נפשי, את כל לבבי – ולנפש חיה כמוני, יען כי הגליון המת הזה, הנני רואה, לא יועיל לי מאומה.

מוצאי שבת.

זה כשבוע ימים עבר מיום כתבי את הטורים האחרונים, ועתה הנני שב שנית אל עַליך, ספרי ורעי. אמרתי לגשת אליך אתמול בלילה, אך פתאם זכרתי, כי ליל שבת הוא. אני שומר את השבת מחללו. גם התפללתי איזה שברי תפלות, אשר נעורו בארח פלא בזכרוני, ולא עשיתי היום כל מלאכה. נזהרתי גם מהבעיר אש בתנור, אף כי כל יצורי רעדו מקור, ומנוחה נעימה מלאה את נפשי.

פאול הודיעני כי כבר גמר את הענין עם המוציאים בו., וכי תקוות טובות נשקפות לו מן הספר הזה. מובן כי השמועה הזאת שמחתני מעט, כי סוף סוף הלא אתגאה בפאול. והעלם הזה הלא יכול להיות רב וגדול בישראל! כנראה יוציאו המוציאים האלה גם עתון חדש ופאול יקח חלק בעריכתו בשכר הגון אשר יספיק את מחיתו. הנה כי כן ישאר חדשים מספר בו. לשים עין על הדפסת ספרו. הוא דואג כי רחוק המקום לא יתנהו לבקרני כל כך מהר, כאשר חשב לעשות לוּ ישב בעיר ג.. ואנכי אף כי יש אשר ארגיש געגועים אליו, אשמח סוף סוף על הדבר הזה, יען כי עתה יקל לי רב יתר. יום המחרת בלי פאול ינעם לי יותר מן היום הראשון הקודם. לא אלך אל בית התפלה, ואשר לשכנַי – יקומו נא זקן הכפר וסגניו, הפקיד השב מק., ואפילו המכונה נסיך ש. וישיחו בי ויפטפטו ככל העולה על רוחם. לא אוכל לשבת פה יותר משבועות אחדים, כי אם אשב פה עוד – וחליתי. ואולי לא אחלה; כבר הסכנתי עם היגון והמרירות.

ביום ראשון.

יום עצב ויאוש מר. נסיתי לקרא בכתבי הקודש, כמובן, בתרגום בשפה המדוברת פה, כי ספר עברי לא יראה ולא ימצא בביתי, והנני מסופק גם אם ידעתי לקרא עברית לוּ גם היה ספר כזה. אבל העננה השחורה נשארה. היא תעיק עלי גם עתה בכתבי את טורי אלה. כל אברי מכבידים עלי כעופרת וראשי אש לוהט. ובכל זאת ידעתי, כי לא מחלת הגוף היא.

יום שני.

לחץ לבבי לא יעזבני. היום הרביתי לטיל בשדה וביער. ישבתי בסירה ואשוט בנהר; התאמצתי לשכח הכל מלבד מראה היער ומשק הגלים. האויר לא היה קר כבימים האחרונים; אך העלים האדמדמים על האלונים לחשו לי דבר מר, עצבת וכליון. אדומה כדם שקעה השמש אחורי הגבעות. רגע הגיעה לאזני יללת זאבים, אך הם רחקו ממני מאד.

יום שלישי.

כן. כבר עבר שבוע תמים. הרופא צוה עלי לבל אכתב, אבל אני צריך לכתב את רשימותי, לוּ גם בקצרה. מה זר הדבר כי כל הרגל, גם כתיבת ספר זכרונות, מעביד את האדם ולא יתן לו מנוחה. הנה כי כן; הייתי חולה, ולאשרי חליתי בעת שגם איש בריא יבחר שבת בית. מה נֹראו הסערות בימים האלה! הרופא אומר כי מחלתי היתה אינפלוּאנצה קלה. ישמרני אלהים מאינפלואנצה קשה! ואולי טוב היה לי לבלי קום מן המטה אשר שכבתי אליה? לא! זה רעיון רע. עלי להיות נכון באמץ לב לקראת העתיד, עלי לתקן את אשר קלקלתי אני וליַשֵּׁר את אשר העויתי בידי. מה ירעד העט בידי הפעם! עתה אדברה נא דברים אחדים על הרופא. זה איש ישר וטוב לב, הוא רופא כפרנו; שוחחתי עמו פעמים ושלש בשכבי על מטתי ושיחתו נעמה עלי מאד. אני חושב כי ידידי זה איננו קתולי אדוק, כי שמעתי מפיו דברים אחדים בעניני אמונה, אשר היו בעיני טובים ונכוחים לוּ הייתי באמת את אשר הנני בעיניו, אך באזני צלצלו הדברים האלה כהתול חד. מה מגוחך היה ספורו על דבר כהן הכפר.

יום שלישי אחר הצהרים.

כנראה ירדתי ממטתי קודם הזמן ועל כן נפלתי שנית למשכב. אך מכאובים כמכאובי הראשונים לא סבלתי עוד. בימים האלה נקשרה נפשי בנפש ידידי החדש הרופא נ.; הוא הבטיחני לבלות עמי יחד הערב. עתה הנני מרגיש כי שלום בעצמי, אך לא ברוחי. דומית פאול הרגיזה את מנוחתי. זה לי שנים עשר יום אשר לא כתב לי מאומה. מה פשר הדבר המוזר הזה? אני משער כי הוא עובד עתה רב יתר מכחותיו. אלכה נא לי להכין “סיגַרות” טובות בעד ידידי הרופא. מה זר הדבר כי מחלתי תביא לי רֵע נאמן. אבל אהה! אין דבר אשר יתן לי רע, אשר אוכל לשפך לפניו את כל נפשי…

יום רביעי בבקר.

אך זה דבר נפלא! הרופא נ. הוא – יהודי; אינני יודע איככה זה נודע לי הדבר; אך דבר יצא מפיו, ואנחנו הבטנו פתאם איש בפני רעהו, וכמו ברק אור חלף על פנינו, וכרגע קראנו איש בעיני רעהו את סודנו המְשֻׁתָּף; מבלי משים חֻבקו ידינו יחד ונרגיש כי אחים אנחנו. ובכל זאת מה רב המרחק בין רגשות לבּותינו! עולם מלא מפריד בינינו! מה זר ומה נפלא הוא הקשר המאגד ומאחד לבות בני עמנו למרות השנויים הגדולים במצב, בארץ מולדת, וגם באמונה! כי זה האיש הוא כופר בכופרים; לבו רחק מאמונת אבותי רב יתר אולי מאשר ירחק ממנה לב קתולי אדוק באמונתו; ובכל זאת נפשי קשורה בו רב יתר מאשר במכרי הקתולים, אפילו באחי אננה. ספרתי לו הכל. כן, ספרי האהוב, גם לפניו שפכתי את כל נפשי, והוא לועג לי; אבל בלעגו זה הנני מרגיש יותר אחוה וידידות מאשר בתהלת איזה קתולי. אנחנו נבדלים, כן, רחוקים איש מרעהו בדעותינו; אבל נפשותינו במקורן היו לנפש אחת כשני סלעים המתרוממים מעל שטח מי הים בראשיהם הרחוקים זה מזה ומתחת יתאחדו והיו לסלע אחד היורד עד עמקי התהום. נ. לועג לתחית היהדות וקיומה, ולדעתו אין לה גם זכות הקיום. הוא מחליט, כי “העם הנבחר” נבחר רק להיות למשחק בידי מזלו הרע, מוחו מלא המון חזיונות שוא ורעיוני רוח וגמול אמונתו ותם דרכו – תלאות ורדיפות. הוא חומל עליהם כאשר יחמל גם על הכלב המשוטט סביב לקבר אדוניו וימאן לאכול מרוב עצב. ובאמת, מלבד החמלה הזאת, הלא הוא עתה את אשר הייתי אני בטרם נחה עלי הרוח החדשה. למראית עין הוא קתולי, יען כי לולא זאת לא יוכל לחיות ברוחה, אבל לבו מלא רק רגשי בוז להאכרים האמללים, אשר ימשש לעתים קרובות את מצחם הקמוט בידו הרכה. הוא מביט עליהם כעל סוג מעולה של בהמות, ועל העשירים פה – כעל סוג בהמות, שיש להם כל המגרעות והמדות הרעות של האכרים, מבלי היות להם מדותיהם הטובות. על געגועי אל היהדות הוא מדבר בצחוק ומחליט, כי הם היו רק סמני האינפלואנצה; מקור סערת לבבי הוא בגו ולא בנפש; מות אננה השאיר רושם מעיק על לבבי; עקת לבבי משכתני אל חיי בדידות, והבדידות מצדה הוסיפה עוד להעיק על לבבי. לדעתו כל אמונה היא יְלִידַת מחלת הנפש. ואשר ליהדותי הנה תנדף מחר כמוץ לפני רוח ביחד עם עקבות האינפלואנצה. ובאמת יש הרבה אֹמץ ועז בדבריו והרבה אמת במשפטו על מצב רוחי. הוא יעצני להרבות בטיולים בשדה וביער ולשוב שנית לחיי עיר גדולה. לשוב אל היהדות, להתאחד עם עַם ממשך ומרט ולקבל אמונה מתה מבלי הביא כל תועלת למי שיהיה, לדעתו, אך אולת היא, אם לא שגעון. הוא מאמין ובטוח, כי הזמן יבלה את כל האמונות השונות עד בלי השאיר להן שם ושארית, כאשר יפיח במנוחה בעשן הסיגרה אשר בפיו. אף העירני, ובצדק, כי לא אני הוא האחד, אשר בחלה נפשו באמונתו, כי רבים, רבים כאלה בכנסיה הקתולית. ואמנם, ספירות האמונה אשר יוציא ראש הכנסיה אינן אלא תכן מעציב של עוּבדות מקוימות כאלה. טוב אפוא, “צרת רבים חצי נחמה”. אינני מסכים לכל דבריו ומשפטיו, אך הוא פעל עלי לטובה. העננה השחורה, אשר הקדירה את רויי, החלה להתפזר מעט מעט – מי יודע אולי היתה באמת סערת רוחי זו אך סמני מחלת הגוף? אני מרגיש עתה כי לבי ינוח ורוחי עלז כאשר לא הייתי עוד זה שבועות וירחים. איך שיהיה, אם באמת אשוב בקרב הימים לעמי ולדתי, הנה יכול אוכל עתה, לפחות, לחשב על הדבר הזה במנוחה. אין לשכח כי לוּ גם עצרתי כח לשאת את הבוז, אשר יבוז לי פאול בכל שאט בנפשו, הנה כאשר העיר נ. בצדק, סכנה גדולה נשקפת לי בעזבי את הכנסיה הקתולית. אמנם יכול אוכל לשחד את הכהנים והפקידים; אך אם כן אעשה איה הוא הקרבן אשר אקריב על מזבח דעותי? הלא זה חלופי חֹנֶף בְּחנֶף. והאם לא אביא בדבר הזה קץ למנוחת פאול ולכל תקותיו בחיים, בהודע לו כי אביו היה “יהודי”? אך לא אוכל לחשב על כל אלה עתה. שתיקת פאול החלה למלא את לבבי רגשי פחד ודאגה רבה. לבי ינבא לי דבר מר. בני יקירי, ששון חיי!

יום ששי

ומפאול אין עוד כל מכתב. האמנם קרהו אסון? כבר כתבתי לו והודעתיו בקצרה כי חליתי ימים מספר. אחכה נא עוד יום או יומים ואם לא יבואני מכתבו אלך לי אל התחנה ז. ואטַלגרף אליו.

יום שבת בבקר.

כל סערת רוחי, כל מחשבותי הנוגות נבלעו כלן במחשבה אחת על דבר פאול. ומה גדלה אנכיותי בתתי אותו לשבת לבדו הרחק ממני בעיר גדולה צפוי לסערות החיים ותמורותיהם. אולי הוא חולה, אולי עבד יותר מכחו בעבודתו הספרותית?

ליל מוצאי שבת.

מה אכזריה היא התוחלת הנכזבה! בא מכתב, אבל לא מפאול, כי אם ממנהל מסחרי המחכה לפקודתי בדבר המניות של אמריקה הדרומית. הרשיתיו לעשות ככל אשר ימצא הוא לטוב. ומה בצע לי בכספי? הן גם פאול לא ימצא בו חפץ בדרך החיים אשר בחר לו. הוא יצלח רק למעיל הנזירים. אבל מדוע לא יכתב לי בני מחמדי?

יום ראשון.

נעתרתי הפעם לקול רעש הפעמונים ואלוה אל נ. בלכתו לבית התפלה ובלי כונה, כמכונה, התפללתי, כי כבר שבתי למנוחתי ולקרת־רוחי הקודמת כאשר נבא לי נ. מראש. ואני כבר עשיתי את כל ההכנות הדרושות ומחר אלך לז.; שם אשב ברַכֶּבת ההולות לו.. אם אשאלהו בטלגרמה, ידעתי כי לא יודיעני דבר אמת. – – האויר קר מאד והתנורים פה מה קטנים המה. – – הנה אני חש עוד פעם רעד בעצמותי, אבל כוס יין שרף יחלימני – – הנה קול דופק – הזקנה ק. מהרה אל הדלת. מי הוא זה הבא?

לא, זה לא היה פאול, כי אם נ.. שמוע שמע בכפר כי אני מכין את עצמי לדרך, ויבוא לשאל על דבר הנסיעה ולהוכיחני על פני על הסתירי ממנו את הדבר הזה. הוא שמח, כנראה, לשמוע מפי כי הנני נוסע רק לו. לראות את שלום פאול. הוא חשב, כנראה, כי הנחם יציקני על תפלתי בבקר וישתדל לבדח את דעתי. מלבד מחזיק בית־המשקה אין אף יהודי אחד בפנה הזאת, הנשכחה מאלהים ואדם. מובן הדבר, כי אינני חושב אותי, או את הדוקטור. ואולי גם כהננו הוא – יהודי! אני מתלוצץ – אבל מי יודע? בין כה וכה שֻׁנה הדבר ובלבשי כבר את מעיל הדרך העב, נחלט כי נ. יסע תחתי לו.. ויסע. הוא צדק מאד באמרו כי עודני רפה־כח לעשות את דרכי, ואף כי בעגלתי הפשוטה אשר תוכל לרַסֵּק גם אברי איש בריא. הנני מסופק מאד אם אמת הדבר אשר אמר לי כי דבר נחוץ גם לו בו. כן, אך איש טוב הוא נ. אחי. מחר אדע מה היה לבני האהוב, לבני היחיד.

יום השלישי בלילה.

תהלה לאל! טלגרמה מנ.. “ראיתי את פאול שלום לו. מכתב יבוא”. ברוך תהיה לי, רע נאמן, על עמלך בעדי. עתה אחוש כי טוב לי. הנני משער כי התמכר פאול בכל לב ונפש לעבודתו הספרותית וישכח גם את אביו אוהבו. ובאמת מה כל החרדה הזאת? הן אך כשבועים ימים לא כתב אלי, אף כי לי ארכו כחדשים. איך שיהיה הנני מקוה לקרא את מכתבו בעוד יום או יומים. אך – רעיון פתע הפחידני. “מכתב יבוא”. אבל ממי? מפאול או מנ.? אין כל ספק, מפאול. נ. ספר לו את דאגת לבבי וחרדתי לשלומו. כן, מחר בערב או למחרתים בבקר יבואני מכתב מפאול הכל הולך למישרים.

ומה היה לוּ הגדתי לפאול את האמת? אך, היה לא תהיה!

יום החמישי בצהרים.

בא מכתב מנ., והנני מוצא לטוב להעתיקו בזה:

“יקירי! אקוה כי קבלת את הטלגרמה ונפשך שבה למנוחתה. נסיעתי הביאה לי ענג רב, כי נלוה אלי בדרך אחד הפקידים בלשכת שר הפלך המתגאה מאד במצבו ובפתיל אות הכבוד שעל צוארו. חמור גאה כזה לא ראיתי מעודו; הוא עולה הרבה גם על ידידנו הנסיך ש. בשעה שהוא לבוש בגדי־חגו והשגל אחוזה בזרועותיו. נקל לך אפוא להבין כי מצאתי בו חפץ וענין רב לענות בו. אף יש לי די ספורי הִתול לספר לך בשובי. אך אשובה נא אל פאול. בבואי הנה ראיתי ראשית לי ללכת אל בית־מסחר מוציאי ספרו – היא אחת ה”פירמות" היותר גדולות פה – ושם נודע לי כי לא החליף עוד את מעונו הרשום במכתבו הראשון אליך. אך לא מהרתי ללכת ישר למעונו, כי מצאתי לטוב לי לראותו בפעם הראשונה מבלי להראות אליו, ואז אולי יהיה לי דבר־מה להודיעך מדעתי. וכן עשיתי. סרתי אל בית מערכת עתונו ובשבתי שמה באחד החדרים התבוננתי אליו מרחוק והוא לא ראני. פניו מפיקים לֵאות והתרגשות וכל מראהו איננו טוב ביותר. אני משער כי הוא מתרגש ועובד יותר מדי בהוצאת ספרו. בכתבי את טורי אלה לא ראני עוד, גם לא אֵרַאֵה לפניו עד אשר אדע כי לא קרהו כל דבר רע. אך שתקיתו המוזרה היא המביאה אותי לחשב כי קרה דבר־מה; לולא זאת לא היה כל ספק בעיני כי חורת פניו והתרגשות רוחו הן פרי עבודתו הרבה ואולי גם תוצאות התפעלותו העזה והתמכרותו לאמונתו. ככלותו את עבודתו הוא הולך תמיד אל בית התפלה. אני אתמהמה פה ימים מספר ועוד אוסיף לכתב אליך. פה שורר קר נורא. מודד־החם ירד מאד. ואני יושב עטוף באדרתי החמה ורועד מקרה. ושלום לך מאת אוהבך נ. א."

המכתב הזה לא ישביעני כל כך רצון. מדבריו נִכָּר, כי יש הרבה יותר להודיע ממה שכתוב בו. מראהו רע כמראה חולה או מתרגש או שניהם יחד. ובכל זאת דאגתי העקרית כבר עברה. עתה אוכל לחכות במנוחה למכתבו השני. אך מדוע לא כתב בני בעצמו? הלא קבל את מכתבי על דבר מחלתי; ובכל זאת – אף לא מלה אחת של נחומים והשתתפות! לא טובה בעיני עצת נ. להיות לו כמרגל ולהתחקות על דרכיו מסביב, אף כי אין לכחד שאין להאמין לדברי פאול בעצמו. ומה יוכל להיות החשד שהוא חושד בו? אבל נ. אוהב תמיד להמציא דבר סתר כדי לגלותו. אלה אנשי המדע אוהבים תמיד להתחכם יותר מדי עד אשר לפעמים – יבערו ויכסלו.

יום הששי אחר הצהרים.

סוף, סוף, בא מכתב מפאול:

"אבי יקירי!

נפלאתי מאד לשמע כי דואג אתה מאד לשלומי, ואני שלום ומאשר. כבר גברתי על כל המכשולים והמעצורים אשר פגשתי פה על דרכי בראשונה. מה זה היה לך, אב יקר, כי חלית? אקוה כי נ. דואג לשלומך באמת. היום בבקר בעברי בהמון חוגג אל בית התפלה נדמה לי כי ראיתיו עומד על הגשר ומביט אל הנהר, אך הרעיון הזה עלה על לבבי אחרי אשר נסחפתי הלאה בזרם ההמון הרב. וגם לא האמנתי בי רופא מחוזנו יבוא הנה, על כן לא שבתי על עקבי להתבונן בו. כבר הגהתי גליונות רבים מספרי, אשר הקדשתיו ברשיון מיוחד לכבוד ההגמון ו.. מאמרי בהעתון החדש מושכים עליהם לבות הקוראים. צויתי להמוציאים לשלח לך את מאמרי האחרון אשר ידפס מחר. היה שלום והאם הקדושה וכל הקדושים עמה יסוככו עליך באברתם. בנך הנאמן פאול.

.S,P אני מרויח פה כסף יותר מדי מחיתי ומאד ינעם לי לשלח לך סכום ידוע אם תמצא בו חפץ".

בני יקירי! בני יקירי! הבין לא אוכל איככה זה יכלתי להעלות על לבבי להפרד ממך? הנני בא אליך, ואחיה עמך יחד ואשמח בשמחת נצחונותיך. כל רעיון מעציב לא יפריד עוד בין נפשותינו. את העבר אין להשיג עוד; ועתה עלי להתענג על פריו בעתיד. כן יקום! כל התרגשות רוחי וגעגועי העצומים היו רק תוצאות מחלתי! צדק נ. בדבריו. עתה אקרא נא את מאמר בני הרשום מסביב בעט־עופרת. רב לי לשעות ברעיוני רוח וחטאתי לנפשי ולנפש בני.

מוצאי שבת.

זכרון מימים עברו עלה על לבבי, כי כאשר יֵרָאו שלשה כוכבים בשמים הוא מועד צאת השבת. והנה פה ברקיע־הקרח הנורא הנטוי על ראשי מזהירים כבר אלפי כוכבים הנשקפים במרומי־אין־סוף. הנה כי כן, יום השבת עבר ואנכי שבתי עוד פעם אל שלחן־כתיבתי לשפך דאבון נפשי הנורא. כל היום ישבתי ואתבונן אל הגבעות הגבוהות אשר בקצה האופק. מה יפות הן ומה נעימות! מנוחת נצח נסוכה עליהן מסביב. ובלבבי? הה, אלי, הודיעני נא גם אותי סוד המנוחה!

בטרם העיפותי עוד את עיני באהבה וענג על מאמרו כבר נבא לי לבי את אשר אראה בו. נושא המאמר הוא – פתרון שאלת היהודים, אבל מה יְדֻבַּר בו? פפֿוי! לעג מהול ברעל, דברי נבלה ורשע כסל. זאת היא שנאת־הגזע הצבועה בתורת המוסר והאמונה; דבה נמבזה ואכזריות נתעבה ובכל זאת רוח אמת וצדק שפוכה עליהן; שנאת מות ואבדון, אך גם אהבה טהורה כטהר הרקיע; רוח פראות ועריצות, רוח טורקוֶמַדה, אך גם רוח קדושה והתחסדות. בכל שורה ראיתי את נפש פאול העדינה והקנאית ואת מוחו העקום והרופף. ובקראי את דבריו רעדו כל עצמותי; התרגשות והתמרמרות הרתיחו את דמי באש־קדחת. כל געגועי הנרדמים לעמי ולדתי התעוררו שנית לתחיה ועיני נפקחו שנית לקרות מה אמלל ומה שפל הנני. מה נורא הרעיון כי בני, בני ינבל וינאץ ככה את גזעו! אך מה אוכל עשות? אלי שבשמים, מה אוכל עשות? איככה אוכל ועצרתי בעד הדבר הנורא, חטאת שאול זאת? איככה אוכל ועצרתי בעד הדבר הנורא, חטאת שאול זאת? לא אערב את לבי לפקח את עיניו למען יראה את אשר הוא עושה. ובכל זאת הלא חובתי… חובתי היא לעשותה. כן, אבל ידוע אדע כי לא אעשנה. אלי, חוסה נא עלי!

יום שלישי.

אלי, חוסה נא על פאול! הנה מכתב מנ. אשר באני היום.

"יקירי!

חדשות זרות אודיעך הפעם. אכן אצבע אלהים היא (אני משתמש במבטא הזה בלי כל הזיה) כי באתי הנה. ויען כי הסכנה כבר עברה, תוכל לקרא את דברי הלאה בלי כל פחד ודאגה. ביום השלישי העבר ואני עודני מתהלך כמרגל בסביבות פאול מבלי להראות אליו, נקריתי פנים אל פנים עם ידידנו הצעיר; אך עיניו הלטושות הביטו נגדי מבלי לראות אותי. פניו היו חורים כסיד ומבין תויהם הנעוים מעט נשקפה החלטה קשה. שפתיו נעו כמדבר לנפשו אך קולו לא הגיע לאזני; מכתב חתום היה בידו וגם ראיתי את הכתבת. המכתב נועד להשלח אליך. רעיון מחריד עבר פתאם במוחי, כי גמר אמר לשלח יד בנפשו והמכתב הוא ברכת הפרידה. הלכתי בעקבותיו עד בית הפּוסטה. אחרי מסרו את המכתב שב על עקביו ויתהלך כמֻכֵּה־ירח לארך הגשר מבלי קרב בכל זאת אל המעקה; ככה הלך לו הלאה עד בואו אל חדר מעונו ויתקע את המפתח בחור המנעול, אז התנודד ויפל מתעלף – בזרועותי. ברוב עמל העליתיו על המדרגות, ספרתי לבעל מעונו את אשר קרהו ואשכיבהו על מטתו, והנה – אני כותב לך את דברי בירכתי המטה. ה“קריזיס” עבר; קדחת המוח רפתה; ועתה ילך הלוך וטוב עד שובו לאיתנו, אף כי רפואתו תארך יותר מהרגיל אצל צעירים לימים כמוהו. בשרו כחש מאד מצומות וסגופים שונים, ובהביטי אליו אקלל את האמונה אשר סכה בסירים את דרך החיים המלא מכשולים ואבני נגף גם בלעדיה. אבל הן חףץ אתה לדעת מה הוא הדבר הזה, מה היא הסבה אשר הביאתהו עד הלום. טוב אפוא, יקירי. “בקש את האשה” וידעת הכל. וה“אשה” היא – מה זר הדבר – עלמה יפה מאד מבנות עמנו, יקירי! עבריה היא בת משפחה היותר נכבדה ושומרת אמונים בעדת היהודים בו. ומן הדבר הזה תוצאות למצבו כעת. מובן הדבר, כי פאול איננו יודע כי נגלה לי סודו זה; אך אני שמעתיו מפיו בדברו מחֹם הקדחת. על פי המאמרים המקטעים, אשר התמלטו מפיו ואשר חברתים יחד, נודע לי כי כבר נועדו יחד הנאהבים והנעימים האלה במקום סתר ויודו על אהבתם; אך רגשי הנחם אשר העיקו את לבות שניהם הפרידום מהר איש מרעהו, ועוד פעם נמשכו איש לרעהו בחבלי אהבתם העזה, אך בפעם הזאת נפרדו לנצח. פאול דמה את עצמו לסט. אנטוני. העלם האמלל הזה סבל כנראה מכאובים רבים במלחמתו זאת, ובכמה עלה לו הנצחון הלא תעיד מחלתו העזה. אני משער, כי כתב לך על דבר האהבה הזאת במכתבו האחרון. היש לך דבר מעורר צחוק מכאיב לב כענין הרע הזה? רחל בת יעקב היא שם העלמה; להוריה חנות גדולה לממכר בגדים ואביה הוא הפרנס – הלא תזכר עוד פשר השם הזה – בבית הכנסת. היא עלמה נעימה מאד ולפאול יש טעם, כנראה, לא רק בספרות היפה כי גם ביפות אחרות. מכל הדברים אשר ספרתָּ לי על תכונת נפשו היה לראות מראש כי יקרהו כדבר הזה. העלם המסכן הזה מביט עתה אלי מבעד לתחבשת הקרח ופניו הדלים מפיקים הכנעה מפני רצון נ. א. אשר השיבו אל העולם הזה המלא תלאות ופגעים שונים, ברגע פרשו את כנפיו לעוף למרום. הוי, עלם מסכן! הוא מביט אלי, אך העלה על לבבו כי אני מגלה לפניך את מסתריו? מבלי דעת את דברי הימים כראוי הוא חושב לעול לאהב עלמה עבריה, בשעה שהוא מקדיש חצי עתותיו להביע רגשות אהבתו לפני ה“מַדונָה”. מה מאד התרגש והסתער לבבו לוּ דברתי כדברים האלה באזניו! אך עטי לא ידע מעצור היום והחולה צמא כנראה. ושלום. נ. א.".

P.S. – לפי מצבו עתה אין כל סכנה נשקפת לו, אם אך לא יוסיף ראות פני העלמה הקוסמת. ואני משתדל תמיד להשיאו לדבר אחר; ומלבד זה הנה, כנראה, נצח את תאותו כלה וגם מחלתו תעיד על החלטתו הגמורה. אני שמעתיו גם מדבר את הדברים אשר כתב אליה במכתב הפרידה. זאת היתה פרידה לנצח".

הנה כי כן, זאת היתה סבת שתיקתך, זאת היא הטרגדיה הנסתרה מאחרי דבריך הפשוטים במכתך: “גברתי על כל המעצורים והמכשולים אשר פגשתי על דרכי בראשונה”. זאת היא אשר עוררה את ידך לכתב את הטורים המרים ההם על גזענו, לקפד בפעם אחת את החבלים, אשר קשרוך אל הנפש ההיא ולמנע ממך את היכלת להתקרב אליה גם במחשבה. עתה הנני מבין הכל, בני האמלל. ומה רבו המכאובים אשר הביאה לך האהבה האמללה הזאת! מה מאד התחמץ גאון לבך נגד הרעיון כי תצטרך להתודות לפני על האהבה הזאת – מבלי דעת מה מאד שמחתני בדברך אלה. והאהבה הזאת הוסיפה מכאוב על מכאוביך, ביחוד בימים האלה בהדפס ספרך הגדול על דבר אידיאל הכנסיה הקתולית. אמנם כן. נפלאים הם דרכי ההשגחה. ומדוע לא תהיה אחרית טובה לאהבה הזאת? מדוע מנע אלהים ממני את הענג הזה, אשר הייתי נכון לתת את נפשי, את כל חיי במחירו? אבל אי אפשר להאמין, כי אהבת בני כבר מתה בלבבו. לא, להבות כאלה תכֻסינה מעין רואה, אבל לא תכבינה. אלכה לי אפוא אליו ואספר לו הכל. הדעת, כי יהודי הוא, תביא מהפכה בלבבו, האהבה תגבר חילים אף יַחְשְׁבֶהָ לו לחובה קדושה. האהבה גם ההגיון הישר יורוהו לדעת, כי אין עוד דבר אשר יעצרהו משוב אל הגזע, אשר דמו נוזל בעורקיו, ואל אמונת אביו. העלמה הזאת תהיה בעיניו כמלאך אלהים השלוח אליו ממרומים להשיבו אל עמו ואל אלהיו; תהיה למלאך השלום המביא בכנפיו מרפא ונחומים לרוחי הנכאה. עיני מלאות דמעות; כמעט שאינני רואה מה לכתב. האֹשר, אשר אחזה לי בדמיוני גדול יותר מדי. ברוכה תהיה לי, רחל בת יעקב, וברוך יפיך, בתי היקרה! מה מאֻשרה אתְּ, כי נפל בגורלך להיות הפותרת את חידתי הנוראה ולהשיב לב אב אל בנו. כן, אך רחום וחנון הוא אלהי השמים. מחר הנני נוסע לו.

יום שלישי.

איככה זה יכלתי לכתב כדברים האלה? לא, אין חמלה בשמים. השמים מביטים עלינו בבוז ולועגים בצר לנו. פאול הולך ושב לאיתנו, אך לב קרח בקרבו. ומה מאֻשר הוא האיש אשר יוכל להתאכזר כמקרה האכזר! באתי לו. ואשב במרכבה, אשר נשאתני מהר לארך הגשר הידוע לי אל מעון פאול והנה תהלוכה נוראה עצרתני בדרך. נושאי סבל אחדים נשאו גוית עלמה צעירה, אשר התנפלה ממרום הגשר למצולות הנהר המכוסה זעיר שם בקרח. למראה הזה נפעמתי מאד ולבי נבא לי דבר מר. ובטרם הספקתי עוד לפתח פה, והנה איש זקן לבוש בגדים ארוכים, עיניו הפיקו יאוש נורא וזקנו הלבן והארוך מתנופף ברוח, התנפל על הגויה המתה ויסר את הצעיף מעל פניה, אז נגלו לעיני פנים חורים ונעימים מאד; ומפי הזקן האמלל התפרצה נאקה איומה, אשר תצלצל עוד באזני. כרגע נאנק דם ויחבק את הגויה בזרועותיו רגעי מספר; אחר קם ויבטא בשפתיו איזה מלים עבריות בקול פולח לבבות ויקרע את בגדו ממול פניו, וישב ויכסה את פניה. התהלוכה התנועעה ממקומה והאב האמלל הלך הלוך ובכה תמרורים אחריה. ולחישה קלה עברה מפה לפה: “רחל בת יעקב”.

מוצאי שבת.

היום בבקר הלכתי לבית הכנסת. כמעט שגליתי את ראשי בבואי פנימה, אך זכרתי כרגע את המקום הקדוש הזה ומנהגיו. אחד המתפללים הגיש לי טלית ואני התעטפתי בו במבוכה גלויה. התפלה עשתה עלי רשם עמוק מאד. אין מלה בפי להביע את כל אשר רחש לבבי שמה. באחת, הרגשתי כי שבתי לימי עלומי. כל השנים הרבות ומקריהן, אשר הפרידו ביני ובין הימים הטובים ההם, חלפו עברו כצל. אבי רחל התפלל תפלת ה“קדיש”. מנוחה נפלאה, אשר לא ידעתיה זה כבר, מלאה את נפשי. פאול ישן עתה. נ. צוהו לנוח עוד ימים מספר. אני קורא ספר תהלים בעברית והנני זוכר מעט, מעט פרוש המלים.

יום שני.

פאול יושב וקורא את עלי ההגהה מספרו הנדפס. היום הלכתי לבקר את אבי רחל ולנחמו. בבואי אל ביתו מצאתיו יושב לארץ. אמרתי לו כי אורח אני פה ושמעתי על דבר האסון אשר קרהו. נדבתי חמש מאות רובל לבית הכנסת. כל בני העדה נרעשים ופיהם מלא תהלת היהודי העשיר, אשר בא הנה מאחת מערי השדה. לאשרי אין כל פחד לנגד עיני פן יוָּדע לפאול כל אשר אני עושה. הוא כלוא במעונו כאסיר בכלא ואני ונ. שומרים עליו חליפות.

יום שלישי.

זה עתה שבתי מאספת החברה ל“ישוב ארץ ישראל”; אלי! מה נעלים הם האידיאלים הממלאים את הלבבות ההם. אלה הם הלבבות אשר יֵאָמַר עליהם, כי מלאים הם אך תוך ומרמה. הלבבות האלה פונים אך אל המזרח כפנות המחט המַּגְנֵטִי אל הציר. ומה רבה דאגת בני העליה לאחיהם הקטנים! ומה רבה התפעלות נפשם בהוָּעצם יחד להביא את אחיהם האמללים אל המנוחה בארצות אחרות, ולכל לראש במרכז חיי היהדות ונשמתה, בארץ הקדושה! ומה רבה שמחתם בהכפילי בפעם אחת את הכנסות החברה! ראיתי גם את הדמעות אשר נוצצו ביעינהם!

הוי, אחי האמללים!

עיר א. יום ראשון.

זה כשנה אשר סגרתי את הספר הזה ולא כתבתי בו אף שורה אחת, ועתה אחרי עבר ימי מנוחת נפשי, הנני שב אליו שנית. פאול הטיל עוד הפעם סער בחיי השלוים. זה לי אחד עשר חדש, אשר אני יושב פה במעוני הקטן והיפה, בית של שתי דיוטות הנשקף אל חֹף הים, ורבי יצחק והמשרתת העבריה הם כל בני ביתי. והנה כל עוד יכלתי לשפך שיחי באזני הרב הישיש, אשר רעב ללחם מחסר פרנסה, בהביאי אותו אל ביתי, כל הימים הטובים ההם לא מצאתי חפץ בך, ידידי הנאמן מאז. אך היום בא פאול הנה לבקרני ויקרע את העור אשר נקרם לאט לאט על פצעי לבבי, והפצעים האלה יזובו וידוו מאד. את הרב מהרתי להוציא מביתי לבל יראה לעיני פאול, ולו גם היה עמי לא יכול להרגיש את כל אשר אני מרגיש במצבי הנורא הזה. אלהי ישראל לבדו הוא יודע את מכאובי בהיותי אנוס לכחש בו, להסתיר את אמונתי מבני. אמנם לא ירבו עוד ימי שבתו עמי; עוד מעט והגיע ראש השנה עם כל החגים והצומות. אך כאיש אשר מרגלי חרש יארבו לו מסביב כן היה לי פאול הפעם, ואני ירא מאד פן יִוָּדַע על ידו, כי אינני את אשר יחשבוני פה פקידי המקום. אולי טוב היה לי לעזב את העיר הזאת ולשוב אל הכפר. לא, שם אהיה אנוס ללכת אל בית תפלתם, כי הכפר קטן מאד. לא כן פה, בעיר הגדולה וההומיה הזאת, מי ידעני ומי יכירני? טפה קטנה אני בים הגדול הזה.

הלילה אדע מה הנה החדשות אשר הביאוהו הנה. פאול מלא שמחה וגיל, והוא משתעשע בחדשותיו הנסתרות כאשר ישתעשע ילד בצעצועיו החדשים. הוא מתרפק עלי כל היום ודבריו מלאים רמיזות אשר לא אבין פשרן. הוא מחכה עד הלילה, כאשר תכלינה רגלי המלחים והאכרים הרבים מן החוף, ואז, בשבתנו יחד במנוחה בחדר עבודתי, סִגַּרותינו בפינו ועינינו נטויות אל הים המוּאר בעששיות למאות, אשר על תרני האניות, יגלה לי את סודותיו. מובן, כי טובות הן החדשות אשר בפיו. – אלי שבשמים, חוס נא ועזרני, ירא אני מאד את חדשותיו הטובות. חדשות, אשר נשאוהו מעיר ג. הנה, אשר יוכל להודיעני רק מפה לאזן, צריכות להיות נוראות מאד. יתן ה' ועבר עלי הלילה הזה בשלום.

מה מוג־לב הנני! האם לא חלטתי זה כבר בלבבי כי פאול ילך לו בדרכו, ואני בדרכי? ומה הנה אפוא השנויים, אשר תבאינה חדשותיו בחיי אני? חלילה לי מהודיעהו כי יהודי אני עד רגעי האחרון, בהשיבי את רוחי אל האלהים בקריאת “שמע ישראל”. כן החלטתי בבואי הנה. פאול עשה לו שם כסופר בשאלות הדת, ואם אודיעהו את האמת אעציב את רוחו והועל לא אועיל לו במאומה; ומה גם אם אודיע גלוי לכל את יהדותי אמיט עלינו רעה גדולה, וכל תקותיו תכלינה בעשן. יוכל היות כי הטעמים האלה הם אך כסות עינים לרפיון רוחי, ליראתי מפני הענש הנכון לי; אבל הטעמים האלה אמתים הם. הה, אלי! המעט ממני הענש הקשה, אשר לא אוכל לשפך שיחי לפניך ביחד עם אחי בני עמי? כן, אין דרך אחרת לפני בלתי אם להשאר פה ולשמר את אמונתי בצנעה. הדעת כי בתוך בני עמי אנכי יושב תתן מנוחה לנפשי. הנה אנחנו פה יותר מרבע למספר תושבי העיר. הדירות ויתר צרכי החיים יקרים פה מאד, אבל אנחנו עושים חיל בכל מקצועות המסחר וחרשת המעשה וחיים ברוחה. אני שולח את נדבותי לעניים על ידי רבי יצחק, אבל מעטים הם האנשים הדורשים עזרתי. אני מתענג למראה בתי הכנסיות היפים, אף כי לא אערב את לבבי להכנס בהם. כן, אך טוב לי פה. ולמה זה ארגיז את מנוחת נפשי לרגלי בקור בני. פאול יגיד לי את חדשותיו, ואני אברכהו, הוא ישוב מהר אל עיר ג., ואני אוסיף לחיות באשר חייתי פה. כן, הכל יהיה כשהיה.

יום שני, בחצות הלילה.

לא, לא יוכל עוד להיות כשהיה. עוד צעד אחד נשאר להפריד ביני וביניו לנצח. פאול חפץ בזאת.

כאשר חשבתי כן היה. בערב ישבנו שנינו לפני החלון. הערב היה נפלא בהדרו ורוח קל וקריר נשב על פנינו מן הים. הפנסים האירו את כל החף והכוכבים התנוצצו ברקיע התכלת הכהה. אולם כאשר פתח פאול את שפתיו עמי ויספר לי את “חדשותיו הטובות” נהפכו פני כל הככר ללהבת שלהבת גדולה בעיני. הוא התחיל לספר לי את ספורו באריכות מפרטת ויודיעני גם את אשר ידעתי מכבר, כי הצליח מאד בספרו, אשר בֻּקַר בכל עתוני הדת היוצאים באירופה, ונדפס בארבע תוצאות בשנה הראשונה, וגם תֻּרְגַם גרמנית ואיטלקית. כי נקרא לבוא לעיר ג. ועבודתו הספרותית עשתה לו שם גדול. אז בא אל החדשות הנכבדות – כי הציעו לפניו להיות עורך העתון * * *, העתון היותר גדול בעיר ג.!

כרגע הבינותי פשר הדבר הזה וכמעט התעלפתי מפחד לבבי. פאול יערך וינהל את העתון האנטישמי הזה, פאול יכתב מדי יום ביומו מאמרים מלאים רעל על היהודים עם חרמו והסית בהם את ההמון להשמידם ולהאביד כל זכר להם. פאול ינהל ויפקח על זרם החרפות והגדופים, אשר ישפך העתון הזה יום יום על ראש אחינו האמללים על לא חמס בכפם. הפחד אשר הגה לבבי בקראי לפני שנה את מאמרו, נפל עלי שנית וירעישני עד היסוד בי; אך בכל מאמצי כחי התאפקתי מהביע את סערת רוחי כרגע. אף חפצי הצליח בידי לשים מסוה על פני ולאסר את המלחמה מצד אחר.

– פאול קראתי אליו, – אך איש מאשר אתה. – ובשפתי קרח נשקתיו על מצחו. הוא ראה כי מתרגש אני; אך לא התפלא על זאת מאומה.

– כן, ענני, – איש מאֻשר וצולח הנני. זה דבר גדול. מעטים הם האנשים אשר הגיעו עד הלום בשנת העשרים וחמש לימי חייהם.

– אם כן אפוא, איככה תאמר לערוך את העתון? מה הם השנויים אשר תעשה בו? שאלתיו.

– עלי לנהל את העתון מבלי לשנות את רוחו ומגמתו בכלל, ענני, – אך כמובן בשנויים לטובה.

– אקוה כי אחד השנויים הטובים יהיה להסיר ממנו את תעלולי האנטישמות³, אשר מלאו את עמודיו עד הנה.

פאול הביט בי בתמהון.

– חלילה לי מזאת. המוציאים התנו עמי בפרוש לשמר את רוחו ומגמתו. אף הזהר הזהירוני מהיות רך כקנה, אך להוסיף אמץ בדרך אשר סללו לעתונם, כי על כן הם משלמים לי שכר טוב מאד. כן, אך פה יכירני מקומי ומה לי עוד?

– ההיה עלי להגיד לו תכף, כי לא יוכל לעשות כדבר הזה, יען כי גם הוא – יהודי? לא; את זאת, חשבתי עם לבבי, אגיד לו אחרי ראותי כי אין כל עצה אחרת.

– ואתה קבלת את המשרה הזאת? קראתי באנחה עצורה.

– מובן הדבר, כי קבלתיה, אבי. ההיה עלי לחכות עד אשר ימצאו איש אחר במקומי?

– אני חושב, כי טוב עשית להועץ עמי בראשונה.

– מעודי לא שאלתי בעצתך על דבר עבודתי, ולמה זה היה עלי לעשות זאת הפעם? קרא בתמהון.

– והמשרה הזאת תתן לך מצב בטוח בחיים, הלא?

– בוַדַּי. ועל כן קבלתיה, אף חשבתי כי תשמח על הדבר הזה.

– על כן לא היה לך לקבלה.

– לא אבינך הפעם, אבי.

– שמעני אפוא, יקירי, – קראתי אליו בחבקי את צוארו בזרועותי. – מלחמת הקיום, אשר נלחמת עד עתה, היתה רק מלחמה לשם מלחמה, כי לא ככל חבריך הצעירים הנך גם אתה. ההצלחה האירה פניך אליך; טוב אפוא. אבל בהגיע התור לקבל את הפרס, עליך למשך את ידך ממנו ולהשאירו לאלה הנצרכים לו. מלחמתך היתה רק צחוק, אשר נתתיך לענות בו. אתה עשיר.

– עשיר?

– עשיר! כמעט כל ימי הייתי איש אמיד. יש לי אחוזות אדמה בכל חלקי ארצנו הגדולה; יש לי מניות רבות בכל העסקים הגדולים והמצליחים בארצנו. הסתרתי ממך את הדבר הזה, למען אשר תתענג אחרי כן יותר בהודע לך האמת.

– עשיר? שנה בתמהון. – אח! מדוע לא ידעתי זאת מקודם?

– לו ידעת זאת, בני, לא קנית לך דעת החיים, לא רכשת לך את נסיונותיך, פאול יקירי. אבל עתה עבודתך נגמרה, או יותר נכון, עתה תתחיל את עבודתך האמתית. עתה, בהיותך חפשי מעֹל קשה, מעבודה מוגיעה כעריכת עתון יומי. יכול תוכל לכתב את ספריך במנוחה ולהביע בהם את הגיונותיך ודעותיך מרב טובה ומבלי דאג להוצאות הדפוס.

– כן, הדבר הזה יכול היה להיות באמת אידיאל נעים ויפה מאד – בימים עברו, ענני; אחרי כן קרא ברגש: – עשיר? ואני לא ידעתי זאת.

– אבל מבלי הדעת הלא היית לאיש מאֻשר וצולח במלחמת החיים.

– לא, אבי. המלחמה היתה נוראה מאד. היו ימים אשר ישבתי ובכיתי מרה. גם הספר, אשר עשה לי שם נכבד, הוּשב לי פעמים אחדות מן המוציאים אשר פניתי אליהם להדפיסו על חשבונם, וידי לא השיגה להדפיסו בעצמי!

רגשי נחם לחצו את לבבי. האמנם הרעותי לעשות בהסתירי ממנו את מצבי.

– אבל עתה הלא תוכל להתגאות בנצחונותיך בלי עזרת אחרים.

– והזכרונות המרים; גם היו ימים –

– מה?

– היו ימים אשר אהבתי עלמה. היא מתה זה כבר, ועל כן אין מה לדבר בזה. מכשולים רבים ושונים פגשנו אז על דרך אהבתנו. לוּ היה לי אז כסף יכלתי להסירם מדרכי.

– עלם מסכן! קראתי בהתרגשות ובתמהון כאלו לא ידעתי מאומה על דבר האהבה הזאת. – סלח נא לי, בני, אם הסכלתי לעשות בהסתירי ממך את מצבך עד הנה. אך מן הרגע הזה והלאה אדאג רק לאשרך, מחמד לבבי.

– לא, קרא בהחלטת פתאם. – אחרת המועד. ידעתי כל אתה, אבי, חשבתהּ לטובה; אבל עתה אין חפץ ואין צרך לי בכסף. כבר יש לי משלי גם כסף גם – כבוד. למה זה אעזב מידי את אשר רכשתי לי בכישרונותיי?

– יען כי אני מבקש זאת ממך, פאול; יען כי אני מתחנן לפניך כי תתנני לתקן את המעֻות אשר עשיתי.

– התקון היותר טוב יהיה להשאיר את הדבר לא־מתקן, ענני בלעג קל –, אני אהיה מאֻשר רב יתר להיות עורך העתון הזה. היש לי מקום יותר טוב להפיץ את דעותי מעתון גדול ונכבד כזה? היש כלי חפץ טוב מזה להרים בו קרן עמנו למדרגה יותר גבוהה? לא, אבי, תנה את חלקי בהונך הרב לחברה העוזרת לצעירים בעלי כשרון במלחמת הקיום. אני אינני נלחם עוד. הניחני נא ללכת הלאה בדרך אשר סללתי לי בעטי.

אז כרעתי לפניו על ברכי ואתחנן אליו לעשות את בקשתי, אך הוא הקשה את לבבו כחלמיש. פתחתי לפניו את ארוני ואפזר על פניו חבילות של שטרי מניות, והוא זרה אותם לארץ. אחד השטרות התעופף בעד החלון החוצה ואיש ממנו לא הניע ידו לאחז בו בעופו.

אז ראיתי כי אך האמת תוכל אולי להשיבו מדעתו, אך אני מצאתי לטוב לנסות עוד דבר אליו בטרם אשתמש בנשק המסוכן הזה.

– שמעני נא, יקירי, קראתי אליו ברגש. – אם הוני לא יקח את לבבך, איככה תוכל להתאכזר ככה לבקשת אביך המתחנן אליך בדמעות עינים? דע לך אפוא, כי לבי יחרד מאד בדעתי כי בעמדך בראש העתון הזה תתנפל על היהודים בלי הרף –

– כראוי להם, שסע הוא את דברי.

– לוּ יהי כן. אבל אני – אני מרגיש רגש אהבה וחמלה לעם העשוק הזה.

הוא הביט אלי במנוחה כמחכה לשמע פשר דברי ואני מהרתי לעשות זאת בדבר שקר, אשר יצא מפי במבוכה גלויה.

– בימי נעורי אהבתי עלמה עבריה. מובן הדבר, כי לא יכלתי לקחתה לי לאשה, אך למן היום ההוא והלאה ירחש עוד לבבי רגשי אהבה לעמה האמלל.

– אבי, קרא אלי ברגש, – אם כן תוגה נצחת אחת לשנינו. העלמה, אשר ספרתי לך על אדותיה, היתה עבריה.

– האמנם? – קראתי בתמהון מעושה.

– כן, אבי; היא היתה עבריה. אך אני הוריתיה דעת אמונת אמת, ועיניה כבר נפקחו לאור באור דתנו. היא היתה נכונה לברח עמי, לולא חסרו לנו האמצעים לעשות כדבר הזה ולוּ השיגה ידי למלא את כל מחסוריה בארץ אחרת. אך לא ערבה את לבבה להמיר את דתה ולהשאר עמי בו., או באיזו עיר קרובה. היא אמרה לי כי אם תעשה כזאת יכֶּנה אביה נפש. אז לא נשארה לי עצה אחרת בלתי אם לבוא בברית היהדות. נקל לך להבין, אבי, כי לא יכלתי לעשות כדבר הזה, וכלימה תכסה פני להודות לפניך, כי⁴ באותה העת, אשר תקנתי את עלי ההגהה של ספרי, נטשה בקרבי מלחמה עצומה, מלחמת האמונה והאהבה, ועוד מעט ונפלתי ברשת הכפירה בת־התפת אשר בשם יהדות תכונה. נלחמתי ונצחתי. בכמה עלה לי הנצחון הזדה נקל לך להבין, אך האמונה הקדושה, אשר נולדתי בה ואשר לא על נקלה יכלתי להפרד ממנה גברה סוף סוף על אהבתי. רחל החליטה לברח עמי לארץ אחרת, אך אני ידעתי היטב, כי תסבל מחסר והיתה אמללה כל הימים, על כן מאנתי להוציא תועלת לעצמי מהתרגשות נפשה הרכה. אחרי כן שמעתי כי התנפלה בנהר ותטבע. – ודמעות נזלו על לחייו.

– אנחנו החלטנו לחכות עד אשר אאסף די כסף להוצאות דרכנו; אך הדחיה הזאת היתה בעוכרינו. באחד הימים בא אלי אבי רחל לבקרני. אינני יודע באיזה דרך נגלה לו סודנו. הוא נפל לרגלי ויגז את ראשו ויבך ויתחנן לי וישביעני לבל אחריב את ביתו, לבל אוריד את שיבתו ביגון שאולה. יהודיה – אמר לי – תוכל להיות לאשה רק ליהודי. לו אך נולדתי יהודי חשב לו לאֹשר להיות לחותן לי. יוכל היות כי בתו אמרה להמיר את דתה. אך האינני יודע כי הדבר הזה אי אפשר? לבה ישאר תמיד נאמן לאמונת אבותיה. והאמנם עורה כה אהבתי את עיני עד בלי ראות, כי אם גם דברה להיות לקתולית, חפצה אך להפיק רצוני? בבית, נשבע לי בשבועי שבועות, היא מתלוצצת ולועגת תמיד לאמונתנו. ואני האמנתי לו – אלי, אני האמנתי לו! – כי יש אשר עלו גם על לבבי מחשבות כאלה. אז נתתי לו מכתב הפרידה ושלחתיו מעל פני. כאשר עזב את חדרי הרגשתי כי נמלטתי מרשת השטן; אז נפלתי על ברכי⁵ ואודה לקדושים, אשר הצילוני מן הכפירה הנוראה.

– אבל מדוע לא הודעתני מכל זאת בעתו? צעקתי מנהמת לבי.

– לאיזו תועלת? הידיעה הזאת הכאיבה אך לבבך. הן לא ידעתי, כי עשיר אתה.

– בעת ההיא הצעת לפני תמיכת כסף! קראתי בזכרי את דברי מכתבו.

– אחרי שלא היה לי כסף די מחסורי אז, יכלתי לשלח גם לך מעט מן המעט שהיה לי. עיניך הרואות, אבי, כי המקרה המעציב הזה לא פעל על דעותי במאום. מובן הדבר כי אחרי כל אלה לא אקח לי עוד אשה; אבל בשביל זה לא בא שנוי בדעותי על היהודים מכבר, להפך, הדעה הזאת התחזקה עוד יותר בלבבי. רחל ספרה לי מכל הבלי השוא והעבדות הקשה, אשר חיתה בהם בבית אביה. עתה אין כל ספק בעיני, כי אביה סבבני בכחש ויחפא עליה דברים אשר לא כן. לולא שקרוי וכזביו, לולא שפלות נפשו הקנאית, כי עתה היתה רחל בחיים כיום הזה. על כן לא אוכל להבין, כי אהבתך לעלמה עבריה בשכבר הימים תשאר בקרב לבבך, אבי היקר, אהבה לעמה. אין כלל בלי יוצא ממנו – רחל היתה האחת, והאשה אשר אהבת – השנית. אך כבר אחרנו לשבת; אלכה לי לנוח.

אז נשק לי ויעזב את חדרי. כעבור רגע שב וישב לימיני. בת־צחוק נעימה ועצובה הופיעה על פניו החורים והמפיקים מחשבה ורגש.

– אני אכתב את שמך, אבי, ברשימת האנשים המקבלים את העתון בחנם, אמר אלי. – ועתה שלום, אב יקר.

ומה יכלתי להגיד לו? מה יכלתי לעשות? בבת־צחוק מעֻשה על שפתי הסוערות עניתיו בחבה:

– שלום, שלום, פאול יקירי!

עד יומי האחרון לא אגיד לו עוד את האמת.

יום שלישי אחר הצהרים.

הנני פותח עוד פעם את ספר זכרונותי לרשם בו מקרה־התולים, אשר היה כמאסף למקרי היום המר הזה. מרב התרגשות נפשי לבוא פאול פתאם, לא קראתי את המכתבים, אשר הביאה לי הפוסטה האחרונה. אך אחרי שבתי בחדרי שעות מספר נפעם ונדהם מן החדשות המרות, אשר השמיעני פאול הפעם, זכרתי פתאם את המכתבים. אחד מהם כתוב אלי בידי מנהל עסקי, ובו הוא מודיעני, כי בקבלו ממנו את הרשיון לעשות בשטרי המניות שתחת ידו ככל אשר ימצא לטוב, מכר את מניות אמריקה הדרומית. הנה כי כן עליתי על משכבי בלב מלא פצעים חדשים נוספים על פצעי הישנים, ובחמשת אלפים שקל רֶוַח נוספים על הוני הרב.

* * *

א. יום רביעי, לילה.

עברו ששה חדשים. אני מקבל את העתון * * * חנם אין כסף כאשר הבטיחני פאול בלילה ההוא. כל יום ויום הוא מביא לי מכאובים חדשים, כל עלה ועלה – פצע אנוש. ובכל זאת “קורא תמידי” אני לעתונו. זהו ענשי ואני נושא אותו במנוחה. אחרי דומיה ממשכה קבלתי הום מכתב מנ. א.. הוא ישא לו בקרוב אלמנה עשירה. הוא כותב לי, כי הוא מאֻשר וצולח בחיים. איש אין־לב ומאֻשר. כנראה לא יעלה גם על לבבו כי יעשיר מאד אחרי מותי. ואני הנני נכון לאשרי, למות גם היום. כבר עשיתי שלום, כאשר אקוה, לאלהים ואדם, אף כי פאול לא ידע מכל זאת מאומה. לוּ אך בא שנית לא, לא הייתי יכול עוד להסתיר ממנו את הדבר הזה. אין איש פה אשר יעלה על לבבו כי יש איזה יחס ביני ובין עורך העתון * * * צורר היהודים. עתה הנני רואה כי יכלתי לחיות זה כבר בין אחי בני עמי לולא הייתי מוג לב כארנבת. אך מפאול אני מכסה עוד את הדבר. זה הוא רפיוני האחד. נ.א. כותב לי בשולי מכתבו, כי מאמרי פאול מעוררים את הלבבות מאד. אהה, אני יודע זאת. המעטים המה שונאי ישראל במדינה הזאת הבולעים את דבריו כבכורה? האם לא ימהרו העתונים מקומיים להעתיק את מאמריו החוצבים להבות שנאה ובוז לעמי האמלל? האם לא קראתי כבר את מאמריו שנית בעתוני א.? עתה לא יפלא בעיני גם אם ישלח האספסוף ידו ביהודים. כבר היו אתמול מהומות קלות במבואות אחדים, הנושבים מאחינו. הה, לבי ינבא לי עתידות נוראות… אלי שבשמים! מה היא המהומה, אשר אני שומע?… כן; הנה היום! הנה בא! “מות ל”יהודים“!” הנה אדמו פני השמים שמה. הה, אלי! הנה הלהבה! שם מתנפלים על רבע היהודים. השמש שוקעת בדם, כאשר שקעה ביום עברות ההוא מאחרי גבעות הכפר… אָח! פאול, פאול! מדוע זה לא עצרתי בעטך, עט הרצח?… אך לולא אתה – כתבו אחרים מרורות על עמי… לא, הדבר הזה לא יצדיקני… סלח נא לי, אלי, על רפיון רוחי. רפה רוח, מוג לב הייתי למיום עזבי אותך ועד היום הזה… אינני שוה בדם הנוזל בעורקי, אינני שוה להיות בן לעמי… הנה הם הולכים וקרבים דרך הנה… חרב חדה דוקרת בלבבי. “מות להיהודים!” “מות להיהודים!” הנה אני רואה אותם עתה. אספסוף פראים, שכורים מרב היין אשר חמסו בבתי המשקה של היהודים. אל רחום! הנה גם סכינים ורובים בידיהם. הולך בראשם מנופף בידו איזה גליון של עתון וקורא ממנו דבר־מה. גם אנשי־צבא ומלחים שמה והמון אכרים פראים ופרועים. ואיה הם פקידי המשטר?… הנה האספסוף עובר מתחת לחלוני. אלי, חוסה נא עלי! הלא דברי פאול הם אשר יקראו בקול. כבר עברו, כבר עברו הלאה. אין שם לב אלי. תהלה לאל, עתה אני בטוח. אני בטוח מנפל בידי שדי שחת אלה. אך מה הבטחון הזה?!… הה, אלי! הנה תפשו את רבי יצחק, הנה הם סוחבים אותו בזקנו הלבן לארך הרחוב. הוי! עתה אכיר את מקומי – לימינו. הבה, אעורר את אחי לקום נגדם בזרוע רמה, הן לא מעטים אנו. נקומה נא על המרעים האלה ונשלם להם כגמולם. שלום לך, ספרי האהוב. שלום! הננה שב אל עמי ואלהי!