בקונטרס הזה נאספים מעט השירים, ותרגומי־השירים, אשר מחברם, עדוא בן־גריון, הצילם מתוך שריפותיו; מהם שראו אור בשנה האחרונה של חייו ומהם שלוקטו, בידי המלבה"ד, מתוך ניירות עזבונו.

באופן רטרו־ספקטיבי יראו ויוכיחו הדברים כיוון אחד ברור: לקראת המות; יתר־על־כן, גם הדרך שבה בחר לגמור חשבונו עם החיים מרומז־מפורש בהם, והם מהווים אפוא – ובכללם גם התרגומים – משום מפתח לתולדות יסוריו והתייסרותו וכניסתו לאותו ‘מבוי סתום’ שאותו פרץ רק בקרבן־נפשו.

חייו החיצוניים של עדוא נועדו, לכאורה, להיות חיים של יצירה. מחונן בכשרונות בכמה סוגי אמנות, בעל לשון מובהק ו’לשון נופל על לשון', וקונה לבבות באשר יפנה; פעיל בתחומים המעניינים אותו בבתי־הספר, בלהקה הצבאית, בלימודי מישחק ותנועה בחו"ל ובעבודותיו הספרותיות והבמתיות הראשונות. אך בזירת־הקרב של החיים נכשל, בנסיונותיו השונים והחוזרים לבנותם, ולהקימם מחדש מתוך הריסות. בעוכריו היתה חולשת־נפש קטלנית (להבדיל מחולשת־דעת) שניזונה מפחדים טמירים ושהתבטאה בדכאונות הולכים ומחמירים. ואילו שכלו החריף, שנתברך בו, לא הופעל על ידו כל עיקר בתור נשק נגדי שיעזור לו ‘להתגבר’ על אותה חולשה; הוא היווה מרכיב שני ובלתי־תלוי של אופיו־מזלו, – עד שעצם מציאותו הכבידה־מיררה אף היא… מכאן הסתירות בגלוי ובנסתר שלו שעליהן ניסה לעמוד בעצמו ולהגדירן באותה כותרת דו־משמעית שנתן לפירסומו האחרון: “נפש מתייסרת בגוף בריא” – לא מליצה, גם לא שנינה, אלא אמת של דו־משמעות, ברכה ומארה בנתינה אחת.

מעגלי־חייו דמויי קשת היו, עיגולים בלתי־מושלמים, קווים שבורים. את שלבי הלימודים והאימונים עבר בהצלחה אך עד מהרה הופרעו רצונות יצירה ומאמצי יצירה והופסקו על ידי ימים ממושכים של אפס־מעשה, של התמסרות ליאוש ושקיעה בליתארגיה. קרה, שוב ושוב, שנפשות יקרות נחלצו להצילו נפש, אך הוא לא ידע לאחוז בידיים המושטות אליו ואפילו לא ראה אותן. פרשת נישואיו האומללים אל אחת מנשות “החברה הזוהרת” – פרשה שארכה כשנה בלבד ונגמרה בשואה אישית – היתה רק דוגמא אחת של אי־יכולתו זו להפיק מסבלו את סגולת הסבלנות.

מי שעקב אחרי גלגולי חייו מקרוב ישים לב עם זאת שניסוייו בספרות ובאמנות מצטרפים לסכום מסויים. מלבד שני הרומאנים והמחזה שפירסמם בחייו, ועוד כמה עבודות־לוואי במסגרות שונות (מהן – בעילום־שם, מהן בהסוואת־שם) השאיר אחריו חומר־עדות מכלי ראשון בתחומי התעניינותו השונים – נושאים פוליטיים, משפטיים ורפואיים – שיש בהם לא מעט מחקר־עצמו ומן התהיה על שורשי גורלו; דברים אשר במקובץ ראויים לשאת עליהם ככינוי את שמה של אבטוביאוגראפיה ידועה של אחד האומללים בתולדות ישראל שטרף נפשו בכפו:

Exemplar Humanae Vitae

שיריו של עדוא הם בבחינת הכתובת על מצבת־חייו.

*

נמסר לדפוס ביום השנה הראשון לעדוא.

לֹא רָעָב לֹא צָמָא לֹא עֶלְבּוֹן וְלֹא אֶלַח

בְּעֵינַיִךְ בּוֹהֶקֶת לַחְלוּחִית מַשְׂטֵמָה

בּוֹ’י אֵלַי מֵחָדָשׁ

אַלוּמִינְיוּם גּוֹנֵחַ

אֲבָל שִׂימִי אֶת כָּל הַנְּשָׁמָה.

כִּי הַפַּעַם הַזֹּאת כֵּן הַפַּעַם הַזֹּאת

אֵין לָהּ נִרְדֶּפֶת לְהַפַּעַם הַזֹּאת

לַהֲבוֹת יוֹהִימְבִּין וְיוֹתֶרֶת־כִּלְיָה

תְּלַהֵטְנָה הַפַּעַם אֶת חֹד הַכְּלָיָה.

בּו’י מַהֵר כִּי שׁוּב הַקֶּצֶף

מִזְדָּרְזֵף בִּנְפֹל הָעֶצֶב

ֹהַכִּפְיוֹן אוֹתִי מַזְוִיעַ וּמַדִּיחַ חֲלִיפוֹת

רוּצִי רוּצִי בַּת־בְּלִיַּעַל

כִּי אֲנִי לָפוֹת אֶלְפֹּת.

אַל תִּשְׁתּוֹמְמִי אִם פֶּתַע

תִּשְׁמְעִי צְרִיחַת־רַכֶּבֶת –

זוֹ הָ־אָאוּרָה, זוֹ הָ־אָאוּרָה

שֶׁל נַפְשִׁי אֲשֶׁר נִצְּלֶבֶת.

עֲרִירִי וְשַׂגִּיא

וְלֹא עַל מַגָּן –

הַתְּשׁוּקָה חֲנוּטָה בִּמְשׁוּשֵׁה הָאַגָּן.

כְּשֶׁאֲנִי אֶפָּרַע מֵהַלַּיְלָה הַזֶּה

וּבִתְרֵךְ יַעֲלֶה אֲרוּכָה –

אָז אֶשְׁעַט עִם הַסּוֹף מְסֻמָּם וְהוֹזֶה

וּאַתְּ מְסֻדֶּנֶת, מְסֻמֶּמֶת, סְרוּחָה.

לֹא אֶגְרֹף אֶת בְּגָדַיִךְ

נִצְחוֹן־יְשׁוּתֵךְ

כִּנְשִׁיכַת־לְשׁוֹנִי בְּהֶתְקֵף.

לֹא אֶטְרֹף אֶת שָׁדַיִךְ

כִּי קָעַר דְּמוּתֵךְ –

מְקֻמָּר בַּמַּצְפּוּן הַנּוֹקֵף.

לֹא יָדַעְתִּי כִּי שׁוּב אֲנִי רָץ

עַל גַּבֵּי מַעֲקֵה חֲרָטָה

מֵהַמֹּחַ מֵגִיחַ שׁוּב רָץ

ןּמוֹדִיעַ כִּי שׁוּב חֲרָדָה.

שׁוּב אָהִין לְהִתְבַּלְבֵּל

בֵּין שַׁלְהֶבֶת צְהַבְהֶבֶת וְאִישׁוֹן נִבְָּט.

שׁוּב אֲנִי בְּתוֹךְ תּוֹכַיִךְ

וְלִבִּי נִמְלָט.

מִתְפַּלֵּשׁ בְּלַחְלוּחַיִךְ

כְּצָמֵא נִמְלָט.

לֹא בּוֹרֵחַ, לֹא נִמְלָט.

עַל אֲלֻנְקוֹת שְׁזוּרוֹת עוֹרְקִים קְרוּעִים

עַל לַחְלוּחִית סְגֻלָּה שֶׁל הָעֵינַיִם

עַל עַפְעַפַּיִם מוּרָדִים

עַל הַפָּרֹכֶת שֶׁל הַשֶּׁקֶט הָאָדֹם

הַמִּצְטַבֶּרֶת מֵעָלֶ’ך כְּאַפִּרְיוֹן

הַמִּתְעַבָּה וּמִתְאַסֶּפֶת כְּחַשְּׁרָה

שֶׁל הֲוָיָה כֹּה עֲנִיָּה בְּשִׂיא עָשְׁרָהּ

שֶׁל הֲוָיָה כֹּה חַלָּשָׁה בְּשִׂיא כָּשְׁרָהּ

עֲדַיִן סַדַּנָּהּ שֶׁל הַגּוּפָה

בּוֹלֵם אֶת הֹלֶם הַנְּשִׁימָה אֲשֶׁר נִגְּפָה

וְהַחִרְחוּר וְהַתְּבוּסָה וְהַיָּגוֹן

הַחִוָּרוֹן, הַכִּחָלוֹן, הַכִּלָּיוֹן

שֶׁל נִצְחוֹנוֹת שֶׁל נִצְחוֹנוֹת

שֶׁל נִצְחוֹנוֹת בְּמֵרְכָאוֹת

שֶׁל פִּרְפּוּרִים שֶׁל גִּרְגּוּרִים

שֶׁל הַצָּתוֹת מְאֻחָרוֹת

שֶׁל מָוֶת שֶׁהֵחֶל לִשְׂרֹט

אֶת הַנְּעוּרִים אֶת הַשְּׁטָרוֹת

שֶׁל מָוֶת שֶׁשָּׁמַר טִינָה

לַנְּעוּרִים וְלַזִּקְנָה

שֶׁל מַר הַמָּוֶת הַמָּתוֹק

שֶׁרַק עֻקְצוֹ מַר מִמָּתוֹק

שֶׁהַנְּעֹרֶת הִיא חָסְנוֹ

וְהַנְּעוּרִים הֵם אֲסוֹנוֹ.

הוּא מְקוֹסֵס מֵהַגְּסִיסָה

אֶת קְלִפָּתָהּ הַמְּסִיסָה

הוּא מְקַרְקֵף מֵהַחַיִּים

אֶת הַשִּׂמְחָה, אֶת הַנְּכָאִים

נְשִׁיקָתוֹ כֹּה מְמֻשֶּׁכֶת

וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּל כָּךְ מוֹשֶׁכֶת

הַחֲלוּקִים הַלְּבָנִים

חִוְרוֹן הַגּוּף כְּחֹל הַפָּנִים

וְהַחַיִּים בַּעְיָם רוּחָם

וְאַפְסוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם

וְחַלְחָלָה וְדִמְדּוּמִים וְתַאֲוָה לִישֹׁן לִישֹׁן

וְחַלְחָלָה וְדִמְדּוּמִים וּ־מִי יָבוֹא אֵלַי רִאשׁוֹן – –

וְהַפַּחַד, אוֹ הַפַּחַד

הַמְיַסֵּר אוֹתָנוּ יַחַד

עַד אֶחָד.

הָאֵימָה הַמִּתְעַלֶּסֶת

בְּלִבֵּנוּ וְקוֹסֶֶסֶת

אֶת וְרִידָיו.

אֵין מַרְגּוֹעַ אֵין מִפְלָט

וְגַם אֶת אוֹתוֹ מִקְלָט

כְּבָר תָּפְסוּ.

כְּבָר תָּפְסוּ בְּנֵי־בְּלִיַּעַל

שֶׁיָּדָם הָיְתָה בַּמַּעַל

עַד אֶחָד.

וְרַק קֹמֶץ בְּנֵי־בְּלִי־יֶשַׁע

שֶׁנָּפְלוּ קָרְבָּן לַפֶּשַׁע

בְּלֹא יוֹדְעִין.

הֵם, רַק הֵם יוֹרְקִים לֵחָה

מֵאֵימַת הַחֲֲשֵׁכָה

בְּלֹא יוֹדְעִין.

הֵם מִצְטוֹפְפִים בְּיַחַד

מֻרְעָלִים מֵחֵץ הַפַּחַד

שֶׁבַּלֵּב.

וְלַמְרוֹת הַכֹּל כְּפֶשַׂע

בֵּין שְׁחוֹרוֹ שֶׁל הַהֲדוֹם

לְבֵין אֹפֶל הַגַּרְדּוֹם.

חֲרָבוֹת תְּלוּיִים מִמַּעַל

הָרְמָחִים מְכֻוָּנִים

הַחַיִּים יַמְשִׁיכוּ הָלְאָה

עַל חֻדָּם שֶׁל כִּידוֹנִים.

וְהַתֹּפֶת, אוֹ הַתֹּפֶת

מֵעֲלֵיהֶם כְּפָרֹכֶת

מְהַסָּה אֶת הַסּוּפָה

אֶת הַתֹּפֶת וְסוֹפָהּ

הָאָיֹם.

אִם מִשְׁפָּט זֶה אוֹ זֶה רֶצַח

אָז לַעֲזָאזֵל הַנֵּצַח.

שִׁקּוּיָיו שֶׁל מַר־הַמָּוֶת

הֵם רַק הֵמָּה בְּנֵי־אַלְמָוֶת.

הַחַיִּים יַמְשִׁיכוּ הָלְאָה

בְּכֹחוֹת מְנֻוָּנִים

וְרַק הַגּוֹרָל־שֶׁל־מַעְלָה

כִּרְמָחִים מְכֻוָּנִים

יְסַחְרֵר אֶת מַר־הַמָּוֶת

בְּשִׁקּוּי שֶׁל אֵין־אוֹנִים

עַד שֶׁצִּלְלֵי צַלְמָוֶת

יְנַצְּחוּ אֶת הַמְנַצְּחִים

וְיַדְבִּירוּ אֶת הַחֹמֶר עַד יַצְחִין.

אָנָּא חַיִּי בְּבִטְחָה

לְעוֹלָם לֹא אֶתְקַע אֶת פִּגְיוֹן הַמְּצוּקָה

בִּלְבָבֵךְ.

לְעוֹלָם לֹא אַשְׁמִיעַ עוֹד קוֹל.

כִּי אִם בִּשְׁתִיקָה

אֶזְחַל עַל גָּחוֹן

עַד שֶׁהַזְּמַן יְקַפֵּד

אֶת פְּתִילוֹ שֶׁל הַפֶּצַע

וִיכַבֶּה אֶת נֵר זִכְרוֹנֵךְ.

אוֹ אָז,

כְּשֶׁרַק הַצַּלֶּקֶת

בְּצוּרָה שֶׁל אֶפְעֶה

תֵּעָצֵר עַל גְּחוֹנוֹ שֶׁל לִבִּי,

אוֹ אָז,

אֲנַפְנֵף אֶת פִּגְיוֹן הַכְּאֵב

אֲבָל לֹא אֲטִילוֹ בִּלְבָבֵךְ.

כִּי גַם אִם יוּטַל פִּגְיוֹנִי כְּפִגְיוֹן

וִיפַלַּח אֶת לִבֵּךְ,

הֲרֵי בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

יַגְלִיד לְבָבֵךְ – תִּוָּתֵר בּוֹ צַלֶּקֶת

וְדַי.

לֹא לֹא –

אֲנִי אָטִיל בָּךְ

אֶת צַלַּקְתִּי!

צַלַּקְתִּי תְפַלַּח אֶת לִבֵּךְ –

וְאָז, כְּשֶׁתּוּצָא צַלַּקְתִּי מִלְּבָבֵךְ,

וּלְבָבֵךְ יִתְקָרֵשׁ וְיַגְלִיד –

יִוָּתֵר פִּגְיוֹנִי בִּלְבָבֵךְ! –

ההדחה

רִיצַ’רְד:

לְמַעַן מָה הוּבֵאתִי עַד הֲלוֹם?

יוֹרְק:

לְמַעַן תַּעֲשֶׂה מֵרְצוֹנְךָ

אֶת דְּבַר־הַמַּמְלָכָה הַיְגֵעָה:

וַתֵּר עַל כִּתְרְךָ וְכִסְאֲךָ

לְהֶנְרִי בּוֹלִינְגְבְּרוֹק.

רִיצַ’רְד:

הֶנְרִי –

הִנֵּה יָדִי וּלְמוּלָהּ יָדְךָ

וְכֶתֶר זֶה מָשׁוּל לְבוֹר אַדִּיר

בּוֹ שְׁנֵי דְלָיִים הַמִּתְמַלְּאִים בַּתּוֹר:

הָרֵיק רַק יְקַרְטֵעַ בָּאֲוִיר

וְהַשֵּׁנִי רָוֶה בִּתְהוֹמוֹת הַבּוֹר.

אֲנִי הוּא דְלִי הַדֶּמַע וְהַהִי

וּבִשְׁתוֹתִי עָצְבִי – אַתָּה תַשְׂגִיא.

הֶנְרִי:

חָשַׁבְתִּי שֶׁהִסְכַּמְתָּ לְוַתֵּר.

רִיצַ’רְד:

לִמְלֹךְ, אַךְ לֹא לְהִתְיַסֵּר.

תּוּכַל לִכְרוֹת אֶת הֶדֶר־פָּעֳלִי

אַךְ עוֹד הִנְנִי מֶלֶךְ עַל אֶבְלִי.

מַה עוֹד נוֹתָר?

נוֹרְתַמְבֵּרְלַנְד:

לֹא כְלוּם, רַק שֶׁתִּקְרָא אֶת רְשִׁימַת

הָעֲבֵרוֹת וְהַפְּשָׁעִים

שֶׁמֵּרֵעֶיךָ וְאַתָּה חוֹלַלְתֶּם

כְּנֶגֶד הַמְּדִינָה וְטוֹבָתָהּ

וְשֶׁהוֹדָאָתְךָ בָּהֶם תַּצְדִּיק

בְּלֵב הָעָם אֶת גְּזַר־הֲדָחָתְךָ.

רִיצַ’רְד:

הָיִיתִי מְגֻחָךְ, קֵיסָר מִשֶּׁלֶג

נִצָּב אֶל מוּל שִׁמְשׁוֹ שֶׁל בּוֹלִינְגְבְּרוֹק

נוֹטֵף וּמִתְמוֹגֵג טִפִּין טִפִּין.

קֵיסָר גָּדוֹל, קֵיסָר מֵטִיב, אַךְ לֹא

גָּדוֹל בְּטִיב; וְאִם עוֹד יֵשׁ מִשְׁקָל

לַאֲמָרַי, יוּבָא לְכָאן רְאִי

אֲשֶׁר יַרְאֶה לִי אֶת הַדְרַת־פָּנַי

יַעַן כִּי הָשְׁחְתָה הַדְרַת־כְּבוֹדָם.

הֶנְרִי:

לְכוּ נָא וַהֲבִיאוּ לוֹ מַרְאָה.

נוֹרְתַמְבֵּרְלֶנְד:

בֵּינְתַיִם קְרָא אֶת הַנְּיָר הַזֶּה.

רִיצַ’רְד:

עָרִיץ! אַתָּה רוֹדֶה בִּי כְּשָׂטָן!

כֻּלְּכֶם הַנִּצָּבִים פֹּה וְרוֹאִים

כֵּיצַד אַנִי נָמוֹג בִּמְצוּקָתִי,

גַּם אִם כְּמוֹ פִּילַטוּס תִּרְחֲצוּ

אֶת יְדֵיכֶם, כֻּלְּכֶם פִּילַטוּסִים

הִסְגַּרְתֶּם אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל הַצְּלָב

וְגַם בְּמַיִם לֹא תִּטָּהֳרוּ.

הֶנְרִי:

הוֹד־רוֹמְמוּתוֹ –

רִיצַ’רְד:

הוֹד־רוֹמְמוּתוֹ! אֲנִי גָּדוֹל מִמֶּלֶךְ –

כִּי כָּל הַמִּתְחַנְּפִים לִי בְּמָלְכִי

הָיוּ אָז נְתִינַי. הַיּוֹם אֲנִי

נָתִין וּמֶלֶךְ מִתְחַנֵּף אֵלַי.

אִם כֹּה גָדוֹל אֲנִי לֹא אֶתְחַנֵּף.

הֶנְרִי:

אֲזַי בַּקֵּשׁ.

רִיצַ’רְד:

וְאָז, הַתְּמַלֵּא אֶת הַמְבֻקָּשׁ?

הֶנְרִי:

כֵּן כֵּן.

רִיצַ’רְד:

אִם כֵּן הֲנַח לִי וְאֵלֵךְ.

הֶנְרִי:

לְאָן?

רִיצַ’רְד:

לְאָן שֶׁיִּשָּׂאוּנִי רַק רַגְלַי.

הֶנְרִי:

צְאוּ וְהוֹלִיכוּהוּ לַמִּגְדָּל.

רִיצַ’רְד:

לְהוֹלִיכֵנִי?? מוֹלִיכֵי־שׁוֹלָל!

הֵרַמְתֶּם רֹאשׁ כִּי מַלְכְּכֶם נָפַל!!

בְּאִישׁוֹן לֵיל שְׁכוֹל וָאֵבֶל, וַאֲנִי, נִלְאֶה מֵהֶבֶל,

בִּגְוִילֵי חָכְמָה נִסְתֶּרֶת הִתְבּוֹנַנְתִּי מְהַרְהֵר –

עַל דַּלְתִּי פִּתְאֹם נִשְׁמַעַת, עֲמוּמָה וְלֹא־נוֹדַעַת,

נְקִישַׁת יַד זָר נִכְנַעַת, זָר שֶׁאֶל בֵּיתִי חוֹתֵר.

אָז לָחַשְׁתִּי: "זֶה אוֹרֵחַ אֲשֶׁר אֶל בֵּיתִי חוֹתֵר,

זֶה אוֹרֵחַ, לֹא יוֹתֵר".

עוֹד אֶזְכֹּר אֶת לֵיל הַסַּעַר, לֵיל דֶּצֶמְבֶּר טְרוּף־הַצַּעַר,

עֵת כָּל אוּד עוֹמֵם הִגִּיהַּ אֶת צִלּוֹ הַמְפַרְפֵּר.

מִסִּפְרֵי אֶתְמוֹל נוֹחַלְתִּי, לִגְאֻלַּת מָחָר יִחַלְתִּי,

כִּי הַיּוֹם, הַיּוֹם שָׁכַלְתִּי, נִתְיַתַּמְתִּי כֹּה מַהֵר

מִלֵּנוֹרָה, עוֹלַת־מָוֶת, שֶׁזִּכְרָהּ נִדַּף מַהֵר

וּבְלִבִּי אַךְ יִוָּתֵר.

יְרִיעַת־שָׁנִי רוֹחֶשֶׁת, מְאַוֶּשֶׁת, מְרַשְׁרֶשֶׁת,

בִּעֲתַתְנִי בַּעַת־מָוֶת, לֹא יָכֹלְתִּי עוֹד מַגֵּר:

לְהָנִיס אֵימָה מוֹרֶטֶת מִלִבִּי אֲחוּז־הָרֶטֶט,

סַחְתִּי: "זוֹ יַד זָר שׂוֹרֶטֶת, זָר שֶׁאֶל בֵּיתִי חוֹתֵר, –

זֶהוּ מְאַחֵר־בַּנֶּשֶׁף שֶׁאֱלֵי בֵּיתִי חוֹתֵר, –

זָר הוּא זֶה וְלֹא יוֹתֵר".

הַסָּפֵק לֹא עוֹד כִּרְסֵם בִּי, בִּטָּחוֹן גּוֹבֵר פִּעֵם בִּי,

“אֲדוֹנִי”, – אֲזַי קָרָאתִי, – "נָא, הַרְשֵׁנִי לְבָאֵר:

בַּשַּׁלְוָה שֶׁהִרְדִּימַתְנִי, נְקִישַׁת־יָדְךָ בָּאַתְנִי,

בַּתְּנוּמָה שֶׁאֲפָפַתְנִי נִשְׁמְעָה – וָאֶתְעוֹרֵר".

לִרְוָחָה דַלְתִּי פָּתַחְתִּי לְהַקְבִּיל אֶת הַמְעוֹרֵר,

עֲלָטָה וְלֹא יוֹתֵר.

עַל רָזֵי הַלֵּיל תָּהִיתִי, הִשְׁתָּאֵיתִי וְרָהִיתִי.

הֲזָיוֹת־עִוְעִים סַבּוּנִי, פְּרִי רוּחִי הַמִּתְעַרְעֵר;

הַדְּמָמָה לֹא עוֹד הוּפָרָה, שַׁלְוַת־מָוֶת לֹא הוּמָרָה.

רַק מִלָּה אַחַת הֻתָּרָה: שֵׁם לֶנוֹר שֶׁנִּדַּרְדֵּר.

אֶת הַשֵּׁם אֲנִי הָגִיתִי, – הֵד נוֹגֵחַ נִדַּרְדֵּר,

הֵד נוֹגֵחַ, לֹא יוֹתֵר.

שַׁבְתִּי אֶל חַדְרִי קוֹדֵחַ, לְהָצֵן לֵב מִתְלַקֵּחַ.

וְשֵׁנִית הֶחְרָה הַדֶּפֶק בְּעָצְמוֹ הַמִּתְגַּבֵּר.

“אֶל נָכוֹן” – לָחַשְׁתִּי לַחַשׁ – "מֵאַדְנִי בָּא קוֹל הַרַחַשׁ,

אִגָּלֶה אֶל זֶה הַנַּחַשׁ, וְהַזָּר לִי יִתְבָּרֵר:

יֵאָלֵם לִבִּי עַד־רֶגַע, וְהַזָּר לִי יִתְבָּרֵר, –

זֶה הָרוּחַ, לֹא יוֹתֵר".

אָז חִלַּצְתִּי אֶת הַבְּרִיחַ וּבְנִפְנוּף נַפְנָף הֵגִיחַ

קְדוֹשׁ־מַרְאֶה, עוֹרֵב־בֶּן־קֶדֶם, שׁוֹעַ, גֵּא וְרַב־פְּאֵר.

כָּל שִׂיחָה שֶׁהִיא לֹא שָׁח הוּא, אַף לְרֶגַע קָט לֹא נָח הוּא

וּכְדַרְכּוֹ שֶׁל לוֹרְד צָלַח הוּא אֶל הַכֹּתֶל הַחִוֵּר,

וַיִּנְחַת עַל פֶּסֶל פַּלַס שֶׁבַּכֹּתֶל הַחִוֵּר, –

שָׁם נָּחַת וְלֹא יוֹתֵר.

עוֹף־הָבְנֶה זֶה בִּי הֵפִיחַ עֲלִיצוּת וּכְאֵב הִסִּיחַ

בְּקַדְרוּת, חֻמְרָה וְזַעַם שֶׁל פָּנָיו, וָאֶשְׁאֲלוֹ:

"גַּם אִם שְׂעָרְךָ גָּלוּחַ, אֵין לִבְּךָ נִדָּף בָּרוּחַ,

עוֹף־צַלְמָוֶת הַשָּׁלוּחַ מִשַּׂר־אֹפֶל וְלֵילוֹ, –

מַה כִּנּוּי לְךָ בְּפִיהוּ שֶׁל שַׂר־אֹפֶל וְלֵילוֹ?

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

עוֹף־הַשְּׁחוֹר אוֹתִי הִתְמִיהַ בְּכֹחֵהוּ לְהַשְׁמִיעַ,

אַף כִּי מַעֲנֵה־הַכֶּסֶל לֹא הָיָה מוּבָן כֻּלּוֹ;

כִּי תִּהְיֶה זוֹ סְתָם אִוֶּלֶת, אִם לְבֵית אֱנוֹשׁ בַּחֶלֶד

תִּתְפָּרֵץ צִפּוֹר נוֹאֶלֶת וּתְקוֹנֵן עֲלֵי כָּתְלוֹ –

עוֹף אוֹ חַי עַל פֶּסֶל פַּלַס הַקָּבוּעַ בְּכָתְלוֹ

וְנִקְרָא “לָנֶצַח לֹא”.

אַךְ הָעוֹף עַל גַּב הַפֶּסֶל רַק חָזַר עַל זֶה הַכֶּסֶל,

כִּבְיָכוֹל הָיָה הָאֹמֶר הֵד נַפְשׁוֹ וּבַת־קוֹלוֹ.

וְלֹא עוֹד דָּבָר הִשְׁמִיעַ, וְכָנָף לֹא עוֹד הֵנִיעַ,

עַד שֶׁפִּי רַחְשִׁי הִבִּיעַ: "כִּלְקוֹדְמָיו יִקְרֶה גַם לוֹ;

כַּחֲלוֹף כָּל תִּקְוֹותַי, כֵּן יֶאֱרַע מָחָר גַּם לוֹ". –

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

נִתְחַלְחַלְתִּי מִן הַשֶּׁטֶף שֶׁבְּמַעֲנֵה הַחֶטֶף;

“אֶת כָּל בִּינָתוֹ” – אָמַרְתִּי – "מְסַמֵּל זֶה מִלְלוֹ;

כְּשׁוֹתֶה דִבְרֵי הַבֶּלַע שֶׁל לוֹכְדוֹ לְמוּד־הַצֶּלַע,

הַנִּקְלַע כִּבְכַף הַקֶּלַע עֵקֶב שֹׁד שֶׁאִמְלְלוֹ,

הוּא שָׁמַע מִכָּל הָאֹמֶר, פְּרִי הַשֹּׁד שֶׁאִמְלְלוֹ,

אֶת דִּבְרַת “לָנֶצַח לֹא”.

אַךְ הָעוֹף עוֹדוֹ מֵפִיחַ בִּי שִׂמְחָה וּכְאֵב מַסִּיחַ

כֵּס רְפוּד קְטִיפָה הִצַּבְתִּי מוּל הַפֶּסֶל וּמוּלוֹ,

שַׁחְתִּי אֶל מַצַּע הַתְּכֵלֶת וְנַפְשִׁי עוֹד מְיַחֶלֶת

פְּתֹר אוֹתָהּ אִמְרָה נוֹכֶלֶת, שֶׁהִיא תֹּכֶן מִלְמוּלוֹ,

מֶה רָאָה זֶה עוֹף הַשַּׁחַץ לְשַׁנֵּן אֶת מִלְמוּלוֹ,

שֶׁלְּשׁוֹנוֹ – לָנֶצַח לֹא.

תְּפוּשׂ־הִרְהוּר לַפֶּשֶׁר תַּרְתִּי, אַךְ מְאוּמָה לֹא אָמַרְתִּי

לָעוֹרֵב בֶּן־עֵין־הָרֶשֶׁף שֶׁלִּהֵט בִּי פִּלְבּוּלוֹ;

גִּבּוּבֵי־נִחוּשׁ גִּבַּבְתִּי, עֵת רֹאשׁי קַלּוֹת הֵסַבְתִּי

אֶל כִּסְאִי אֲשֶׁר הִצַּבְתִּי, וְעַתָּה הֻגַּהּ צִלּוֹ.

אַךְ אוֹתָהּ עַל כֵּס הַתְּכֵלֶת, שֶׁעַתָּה הֻגַּהּ צִלּוֹ,

לֹא אֶרְאֶה, לָנֶצַח לֹא!

נִיחוֹחִים מִמּוֹר קוֹרָצוּ בַּאֲוִיר נָוִי הוּפָצוּ,

וּשְׂרָפִים בּוֹ עָפוּ־טָשׂוּ מִתְנַכְּלִים לְעַרְפְּלוֹ.

סַחְתִּי: "הוֹי, הָאֵל זִכֶּךָ בִּתְרוּפָה אֲשֶׁר צָלֵחָה

לְהָפִיג מִזִּכְרוֹנֶךָ שֵׁם לֵנוֹרָה וּלְקָטְלוֹ;

שְׁתֵה זֹאת, שְׁתֵה עֲדֵי תַּשְׁכִּיחַ אֶת זִכְרָהּ וְתִקְטְלוֹ – "

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

"בֶּן־נָבִיא! תּוֹלֶדֶת־פֶּשַׁע! עוֹף, נָבִיא, אוֹ שְׁלִיחַ־רֶשַׁע!

אִם סוּפָה אוֹתְךָ הֵנִיסָה, אוֹ שַׂר־תֹּפֶת וְחֵילוֹ,

שַׁח, גַּלְמוּד, מוּדָח מִנַּחַת, בְּבֵיתִי חָבְרוּ גַם יַחַד

בַּלָּהָה, אֵימָה וָפַחַד – מוֹרָאִי, הַתְּבַטְּלוֹ?

הַגִּלְעָד – הֲעוֹד צָרִי בּוֹ? מוֹרָאִי, – הַתְּבַטְּלוֹ?"

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

"בֶּן־נָבִיא! תּוֹלֶדֶת־פֶּשַׁע! עוֹף, נָבִיא אוֹ שְׁלִיחַ־רֶשַׁע!

בֵּאלֹהֵנוּ שֶׁמִּמַּעַל, בְּחַיֵּי שָׁמָיו שֶׁלּוֹ –

אִם נַפְשִׁי אֲשֶׁר נִקְטָלָה תֵרָצֶה בְּגַן־שֶׁל־מָעְלָה,

אֶת לֵנוֹרָה – הֲתִמְצָא לָהּ? סוֹד שִׁבְתָּהּ, הַתְּגַלּוֹ?

עַלְמַת־זֹהַר זוֹ לֵנוֹרָה, סוֹד שִׁבְתָּהּ – הַתְּגַלּוֹ?

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

“דַּי!” – צָרַחְתִּי, ־ "גּוּר מִמֶּנִּי, מְשֻׁלָּח אַתָּה הֵימֶנִּי,

כְּלַךְ וָשׁוּבָה אֶל הַסַּעַר, אֶל שַׂר־אֹפֶל וְלֵילוֹ.

בַּל תּוֹתִיר נוֹצָה נוֹשֶׁלֶת זֵכֶר לִרְמִיָּה כּוֹשֶׁלֶת,

אֶל זְבוּל, בּוֹ בְּדִידוּת מוֹשֶׁלֶת, עַטְתָּ עֲלֵי כָּתְלוֹ, –

מִלְּבָבִי שְׁלוֹף מַקּוֹרֶךָ, טֹש בֵּיתִי עֲלֵי כָּתְלוֹ!"

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

וְשָׁתוּל בִּמְקוֹם עָמְדֵהוּ, לֹא יִדְאֶה הוּא, לֹא יִדְאֶה הוּא,

וּפִסְלָהּ הַצַּח שֶׁל פַּלַס עֲדֵי־עַד יְהִי גְבוּלוֹ;

וּמִתּוֹךְ עֵינָיו מֵגִיחַ גֵּץ־רִשְׁפּוֹ שֶׁל שֵׁד מַדִּיחַ,

וְהַנֵּר בְּאוֹר מַבְלִיחַ עַל כָּתְלִי יַטִּיל צִלּוֹ,

וְנַפְשִׁי, פְּדוּת וָאֹשֶׁר חֵרֶף בִּעוּתֵי צִלּוֹ

הֲתִמְצָא? – לָנֶצַּח לֹא!