שבת ראשונה של נצחון – בתעלה. חם, השמש נמוכה, כאילו עליך בלהט זועף, שמים כחולים כחולים, ורטט של אד באויר.

פלוגת הטנקים שדהרה ששת ימים בדרכי סיני נחה בעמדה הקדמית. נחה – אך כולה פעילות.

כל טנק בעמדה. הטנקיסטים לאים, מאושרים אך אין זמן לבטלה. הוד מעלתו הצנטוריון דורש את שלו. טיפול שבועי. זאת אומרת שגריז למלא ודלק למלא, וצריח שיהיה נקי. והתותח – לשפשף והמסנן למרק ואבק להדיח שיהיה כמו חדש.

כך נראתה השבת שלנו בסואץ, מול העיר סואץ בקצה הדרומי של התעלה. מים היו מעט, מוצנחים. אסור להתגלח, אסור להתרחץ. גם לשתות לא נותר הרבה, ובאלחוט מזמזמות בקשות המט“קים ל”עוד נוזלים". על הכביש, כרגיל, הלכו השבויים במאותיהם. מי יחף, ומי בנעל, מי מנפנף בלבן ומי מסתפק בהרמת ידים חיננית, לא איכפתית כזאת, כאומר – בינינו, איכפת לי להרים קצת את היד בשבילך? רק תן ללכת הביתה.

נראה לי שרובם באו מקרוב, וראית זאת לפי בגדיהם הנקיים, פניהם המגולחים והענין שגילו בשוביהם. היה זה היום הראשון אחרי התבוּסה, ונחלי האדם הנמלטים מקדמת סיני עדין לא נשפכו אל התעלה. “חוליית בודקים" שלנו לקחה את התעודות מכל שבוי והצעידה את החוגרים בקבוצות אל הסירות המצריות שהמתינו בתעלה כדי להעבירם אל העמק הירוק שליד סואץ.

נגשתי בשעת צהרים חמה אל קבוצת שבויים שישבה ליד הכביש. על כתפי רובה סער סוביטי חדש שנוקה זה עתה מהגריז בו היה ארוז. בין השבויים היה קצין צעיר, לוטננט משנה בן 21 דובר אנגלית שניתן לי לשוחח עימו, בהיות רמת ידיעותינו בשפה זו שווה אם כי לא גבוהה ביותר. עיניו נבונות ומביעות רצון אין־סופי לשיתוף פעולה, כאילו – רק תן לו והוא מקים כאן קיבוץ ספר להגן עלינו היהודים מפני נאצר ימ"ש…

דיבר בפשטות וסיפר כי נלקח מביתו בקאהיר שבוע לפני פרוץ הקרבות, עם חילים שאינו מכיר (“אלה – עובדי אדמה הם” אמר עליהם בבוז…) אל מקום שומם ובלתי מוכר עם 6 קני נ“מ ואמרו לו “כאן תילחם”. “אנו רוצים בשלום אתכם. נאצר הרס אותנו. נאצר שודד את אדמותינו ואת יבולנו”.

זה היה תוכן דבריו, ואם כי איני יודע אם להאמין לכנוּתו, הרי מאמין אני שיש יסוד להתמרמרותו ויש תקוה שהיא נחלת רבים במצרים. הוא אף הזמין אותי אל בית אביו בקאהיר, כדי שאשמע דבריו של איש עסקים חשוב ומכובד על השלום באזורנו.

בינתיים השמש קופחת והצמאון מיבש את הגרון. השבויים מבקשים מים לנו אין משלנו לתת להם.

הפתרון היחידי לבעיית הצמאון של שבויינו היה חלוקה צודקת של המים שהביאו מעטים מהם בכליהם. תחילה לא האמנו למראה עינינו כשראינו את הראשון פותח את מימייתו שותה לרוייה, שוטף את פניו סוגר ומניח לצידו לעיניהם המתחננות של 30 מחבריו. בפינה מימין פרצה קטטה בין שניים על טיפות מים שנמצאו ב“מימייה חולייתית”. האוירה הלוהטת בלאו־הכי נעשתה חמה פי כמה ושוב ושוב נזקק השומר הישראלי לגעור בשבויים “אוסקוט”!

הקצין הצעיר פנה אלי בידידות חלקלקת “קפטן”, סֶר (כולם העלו את הישראלי הדובר אליהם בדרגה אחת לפחות…) האם תוכל לתת לי מים מהאלה? והצביע על כמה שבויים שהגיעו זה עתה עם מים. “בודאי” עניתי לו ולקחתי את המימיה. “קח את המימיה תן לגימה לכל אחד מהיושבים פה, ומה שישאר — שתה בעצמך. כך נוהגים קצינים בצבא היהודים“. הוא נראה תמה, אח”כ חייך הנהן בראשו וביצע בדיוק מה שהוטל עליו.

10.6.1967

אכן, גדול ההבדל בין שני יהודים אלה אשר ניצבו לעומתי. האחד פניו חרושים בקמטים, שערו הקלוש מידלל פה ושם, כאילו רוצה כבר לעזוב את זה הראש הגדול, ראש של “מלמד”. השני ­­– צעיר חסון שחור-עינַיים ושׂער, פרוע-בגד ומעיניו מבצבצת ועולה הגאוָה היפה והזכה על היותו יהודי, על היותו אחד מהלוחמים אשר לא נלחמו למען “קידוש השם”. אחד מאותם הלוחמים אשר נלחמו על קידוש ישראל, על חירוּתו ובטחונו. אכן, גדול ההבדל.

נשקפות עיני הזקן והן קטנות ומבוהלות, מציצות מתחת לגבותיהן בחשד וכולו רועד מכל עלה נידף. ויודעות לספּר העינים על דברים הרבה, דברים נוראים מאוד ודברים שפלים מאוד. יודעות הן לספּר על שחיטת ילדים לעיני אמהות ויודעות הן לספּר על אבי אותו ילד, אשר ישב באותו רגע מאחורי התנור ושפתיו הרוחשות מביעות: “ריבונו של עולם, עד מתי תנסנו בניסיונות קשים אלה! עד מתי תיסרנו! הגיע זמן הגאולה, ריבונו של עולם, עשה ויפוצו אויבינו ולא נגעו ברכושי ובנפשי לא נשלחה ידם והסתפקו בשלהם, עשה למעני”!

יודעות הן לספּר על “קידוש השם” כזה, גדול ונורא, כיצד עמדו יהודים ומסרו ראשיהם לקרדום “על קידוש השם”.

יודעות הן לספּר על חיות אדם ופריצי גויים, אשר קרדומם טפטף דם אדם ובידם השניה תינוק מפרפר, אשר זה עתה שוסעה אמו לפניו.

יותר מדי הן יודעות לספּר.

ועיני הבחוּר, יפות גאות וחזקות. יודעות הן לספּר על המרד הגדול. יודעות הן לספּר על חיות אדם, אשר הוכרעו לפתע בכלי נשק דלים ומועטים;

יודעות הן לספּר על בונקרים בוארשה ורימונים וכדורים שורקים, אשר פגש בהם האויב עם היכנסו לשער;

ועוד יודעות הן לספּר: על בריחה מן הגולה, על חלוצים ושומרים על זרקורים וגידרוֹת תיל על מבט אמיץ אל עבר העתיד, על הגנה, הן מספרות על מלחמת חיים ומוות עם פולש חזק ועצום;

על הנצחון הן יודעות לספּר, נצחון עם קטן על גדולים ממנו ויודעות הן לספּר על מסה גדולה ומסע גדול אל עבר הדרום.

יודעות הן לספּר על צנחנים עבריים ואוירוני סילון הממריאים אל עבר ארצו של הפולש. על סיני החופשית וישובי רצועת-עזה המשוחררת, על אניות הקרב המקיפות ימי עולם, כדי להגיע למפרץ אילת החפשי. גם על חברים שנפלו ואינם הן יודעות לספּר, ועל המוות הניבט בעיני אמהות יהודיות אך לא מוות ללא מחיר ותכלית.

כן, אין אלה אותם היהודים! לכאורה, הבחור מצאצאיו של הזקן הינו, אך מה רב השוני ביניהם! שוב אין ישראל מידרס לגויים.

ישראל עם בין עמים.

יוסף (“תומר”, ח')

“פרחי שיטים” 17.1.57 גליון 189

כבר בגיל צעיר ביותר, הרחק והעמק בבאר זכרונותי, בגיל חמש, כמדומני, צפה ועלתה בי השאלה – תהייה שניסוחה יכול להיות בערך כזה:

– האם מוכרח להיות בוקר ואחריו לילה, וחוזר חלילה?

חוויה זו, של מחזוריות בלתי ניתנת לשינוי והמרה, נראתה לי גורלית, מאכזבת ומעציבה, כפי שאני יכול לנסח זאת היום.

זה היה המפגש הראשון שלי עם המעגל.

בגיל הנעורים צפה ועלתה בי, לעתים, מחשבה אחרת רבת עניין ואופטימית במהותה:

– הרי אני, החי היום, חי ביום האחרון והחדש ביותר של ההיסטוריה, ברגע המתקדם ביותר שלה. לי היתרון של ראיית כל אלה שחיו לפני – הפרעונים, העברים, היוונים, הרומאים, אלכסנדר, קיסר, צ’ינגיז ונפוליון… וכולם – במובן קטן ודל-ערך אובייקטיבית, אך כה מרתק סובייקטיבית – היו נחותים ממני. הרי לא ידעו מה קרה אחרי מותם ואני יודע!

זה נתן לי הרגשה של מי שנמצא על גג זכוכית שקוף, מעל בנין ענק, כולו ראי חד-כיווני, שבו, בכל קומה, שקופה הרצפה ואטומה התקרה: רק כלפי מטה, אל העבר, ניתן להתבונן. ואילו אני יכולתי להביט מטה, ויחד עם זאת לצפות בבטחה שקטה על ההתפתחות העתידה במשך חמישים השנים הבאות. איזה אושר!

כמובן מציקה המחשבה (כפי שהציקה אז) שיתכן ואחמיץ מאורעות ופלאים שיקרו כשיושלמו תהליכים גורליים ורבי משמעות הקורים בימי (בתוקף התאוצה בהתפתחות האדם, כמאה שנה, לפי דעת מיטב החוקרים).

מחשבה שניה זו, של גיל הנעורים, היתה מגעי הראשון עם הקו.

לצערי, לאחר שהבריק בי הרעיון של חלוקת האפשרויות התודעתיות של "האדם “, הפרט ו”פרט האדם " הכלל – לשתי שיטות, מעגלית וקווי, גיליתי, כי ברוב בורותי, פשוט לא ידעתי כי רבים הקדימוני בכך…

אישור לאמת מעציבה זו מצאתי בספרו של ויקטור ב. פרקיס “האדם הטכנולוגי” (עם עובד, 1972, עמ' 21):

“הנצרות נתנה בסיס לאמונה, כי יש להיסטוריה משמעות, וכי המאורעות נעים בקו ישר: בריאה, גאולה, יום הדין. עמדה זו המירה את ההשקפה המחזורית על העולם, אשר בה היו הרומאים והיוונים שותפים לדתות המזרח, אשר בזמנה היתה תחכום של תפישת האדם הפרימיטיבי שהשלימה עם מחזור העונות והשלשלת הבלתי ניתקת של לידה – חיים – מוות, ושוב חיים חדשים”.

ליהדות יש שרשים עמוקים בשתי השקפות אלה, המוצאים ביטויים גם בתנ"ך.

כנראה קשה להגות היום רעיון שטרם נהגה… ואיני יודע, האם לשמוח על האישור שמצאתי במובאה דלעיל, או להתעצב על אובדן המקוריות.

א. “המעגל”

במושג "מעגל " אני מכנה את כל התופעות המחזוריות בטבע, בחיי האדם, ברוחו ובהיסטוריה שלו. חושבני, שהמחזוריות הזו¹ היא אחד מאבות הקיום של היקום כולו ושל האדם בתוכו. הדיאלקטיקה ההגליינית היא השקפה שהמחזוריות מונחת ביסודה.

למן הענק – המאקרוקוסמוס או “הכוכבים במסילתם” ועד לזעיר ביותר – המיקרוקוסמוס – מעגלי האלקטרונים מסביב לגרעין מן התא, דרך כל תהליך ביולוגי, הכל – כולל "חיים לידה ומוות " בכל – התחדשות מחזורית בלתי פוסקת: מעגל.

במסורת התרבותית, בהליכים חברתיים-היסטוריים, גם בהם שולטת המחזוריות ואני מוסיף למנין את האינרציה התרבותית, שבהיותה כוח רגרסיבי – אפשר להקביל גם אותה למחזוריות.

נבחן כעת את המעגל, כדי שנוכל להכירו היטב בבואנו לדון בו כבישות אחידה, בעימות עם ישוּיות אחרות.

1. כל המערכת הקוסמית סובבת במעגלים אין ספור. כל גוף סביב עצמו והוא – סביב שמשו, ושמשו – במסלולה בתוך הגלאקסיה, והגלאקסיה במסלולה העלום והבלתי מושג בתוך היקום. אני משער שגם בתנועת הגלאקסיות מצויה מחזוריות. המיקרוקוסמוס – גם הוא מחזורי במהותו, והדברים ידועים.

2. לפי ידיעותי הדלות, קיימת פעילות חשמלית-כימית בגוף החי, המבוססת על היזון חוזר ופעולת גומלין של מערכות העצבים, אנזימים וגופים תיפקודיים שונים. לכן, יש ביכולתנו להגדיר גוף ביולוגי כזה כמחזורי, למן הרקמה הזעירה ביותר. גם תהליכים כוללים יותר, כעיכול, שינה ומחלה, אף בהם יש מחזוריות טבעית של תחילה – אמצע – סוף. במסגרת התנועה הכוללת של הגוף אל המוות מתרחשים בו תהליכים של היווצרות וכליה וחוזר חלילה – פעולת התאים.

3. מדוע אני רואה במסורת (בתחום התרבות האנושית) תופעה מחזורית? בגלל אופיה הרגרסיבי של האינרציה, או השמרנות.

יש הרואים כתופעה מחזורית אותן חזרות מהירות על שלבי התפתחות מערכת החי בתקופה העוּברית של האדם. ב“צילום מהיר” של האבולוציה של מין האדם המתרחש בשנת החיים הראשונה.

בחיי הרוח של האדם החלה כנראה המחזוריות עם יצירת השבט. המעבר לחברה כלשהי גרר אחריו תחילתה של מסורת במובן האנושי. חיות היער והאדם שלפני היווצרות השבט היו בריות “קויות”. עולמן הושתת על קיומיות חסרת מוּדעוּת.

בטוח אני, שכוחה של מסורת גדול הוא גם בקרב שולליה. אמנם נראה לי שרוב ה“מאמינים” בעולם, עושים זאת ע"פ מנהג מסורתי ולא מתוך צורך פילוסופי ונפשי בהיר וצלול, כפי שמתחייב מתוך אמונה אמיתית. אך אפילו אינך מגדיר עצמך כאשם “מסורתי”, הנך נוהג על-פי נורמות מסורתיות מוסכמות לאין ספור, למן עצם העובדה שאתה לבוש בבגדים ועד להיזקקות לנימוסי החברה הסובבת ולכל הידע והטכניקה שהם פרי “התרבות”, הווה אומר, “המסורת” מדור לדור. אין ערוך לדיבידנדה אותה חייבים כולנו לקודמינו בכל התחומים, ואני מקווה ובטוח שניכנס בכבוד לקטיגוריה זאת כשנהפוך להיסטוריה.

המסורת באה במקום האינסטינקט המסדיר, אצל בעלי-חיים, את עצם קיום המין כגון נוהגי החיזור, גידול הגורים, היעדר הקניבאליזם ועוד. אלא שהאינסטינקט אינו מתעלה לדרגה של מסורת מעגלית, במובן האנושי.

1. במה מתבטאת אותה “מעגליות” במאה שלנו, מלבד המסורת המושרשת כל-כך בכל תחומי חיינו (בעולם המחשבה, בממשל, בכלכלה, במלחמות)?

בשנים האחרונות מתגלית המעגליות כיישות שלילית בתופעות האופנה והחיקוי בכל תחומי החיים.

על ה“מעגל” מסתמכת התקשורת המוכרת מצרכים ורעיונות, על ה“מעגל” מסתמכים אנשים השואפים ומשיגים שליטה ושלטון בלא שיהיו ראויים לכך אובייקטיבית.

גם בענינים שבין מעצמות ומדינות משמש עדיין המעגל הישן כזירה להתגוששות. מאחורי מסך הדיפלומאטיה, ה“ריאל-פוליטיק” והשקר המוסכם והגלוי שבהתנהגות מדינות, קיימת תמיד אידיאולוגיה. ואידיאולוגיה זו – מיושנת, ריאקציונית, “מעגלית”. הנסיונות האידיאולוגיים הנוכחיים נתקלים לרוב באדישות גם ע"י דיבור משכיל ומתקדם. לעתים דבק שמץ לעג למונח עצמו.

בעצם הימים האלה, של סוף המאה העשרים, נאבקות המעצמות, על אינטרסים שהוגדרו במאות הקודמות ולא נבחנו מאז. ברה“מ למשל, מנסה להגשים כיום את חלומה של יקטרינה על ה”ימים החמים“. הגשמתו של חלום זה, על המשאבים² הנחוצים לה אינה עומדת בשום פרופורציה לבעיותיה האמיתיות של ברה”מ. אף אחד אינו יודע מה טוב לאזרחים עצמם. הם ודאי לא יכולים לברר זאת לעצמם, אלא כפרטים בודדים ונפחדים. אפילו ילד הטיפוחים של תקופתנו, “השוק המשותף”, נתקל בעבר הלא-רחוק בקשיים שנבעו מהארכאיזם היהיר של דה-גול.

הצירוף בין טכנולוגיה מפותחת ואידיאולוגיות ופוליטיקה כה מיושנות, הוא המדאיג והמפחיד. אם “ייפרצו המעגלים” לעבר עולם מאוחד, שוב לא יצטרכו אולי הבריות לחיות באימה קבועה ועומדת מפני שואה גרעינית. אלה הן מספר דוגמאות להבהרת כוונתי במושג “מעגל”.

ב. ה“קו”

תופעה חריגה, שאינה מעגלית, אני מכנה בשם “תופעה קווית”. מדוע “קו”? מפני שפעולתם של הגורמים בשיטה “הקווית” אינה חוזרת על עצמה, אינה הפיכה. ה“קו” הבולט ביותר לעין הוא הזמן.

דוגמאות אחרות הן, למשל, זרם ישר בחשמל, והחיים האינדיבידואליים.

אנסה לבחון את האספקטים של ה“קו” בהקבלה לאלה שב“מעגל”.

1. המערכת הקוסמית התחילה לאחרונה להיות “מופרעת” ע“י תנועה קווית, מבוקרת ע”י האדם, הלא היא מערכת החלליות הבין כוכביות. תופעה זו, למרות שיש לה אח בכור – המטאור, היא רבת חשיבות למי שדבק בהנחות על ה“תאוצה ההתפתחותית” וה“מסה הקריטית” של יכולת האדם. אם נישאר רגע בחלל, כדאי לזכור שההנחות על “התרחבות החלל”, הן דוגמה נוספת ל“קו”.

המערכת המיקרוקוסמית “הופרעה” גם היא לאחרונה, אם ע“י ביקוע הגרעין ויצירת פעולת שרשרת, ואם ע”י האצת חלקיקים והוצאתם ממסלולם (בידי האדם).

1. ככל שנרבה לעסוק באספקטים המעגליים של עולם החי, לא נוכל להתעלם מהקוויות השולטת בעולמו של כל פרט – ההליכה החד-סיטרית המוחלטת מן החיים אל המוות. לנו, כפרטים, פחות חשובה העובדה שהטבע הצליח להתגבר על הקוויות המרושעת הזאת ע"י פריה ורביה, מן העובדה המעציבה שחיינו הם בני חלוף. גם פציעה, או אבר, או אפילו מוטאציה ברגע היווצרותה הם מאורעות בעלי אופי “קווי”.

2. מול המסורת רבת האונים והיכולת, ניצבות המהפכות האמיתיות (דתיות וסוציאליות) והאישים האמיתיים.

כל תופעה שהיתה “קווית” בשעתה, ואכן קידמה את האנושות כולה במובן הקווי, הפכה לאחר מספר משתנה של שנים, או דורות, ל“מעגל” סגור, כלומר, עיצבה את מסורתה. יתכן שזהו שורש המשברים הפוקדים את כל הדתות (האתאיזם הוא סימן למשבר כזה ביחס לאמונה עצמה).

זה גם שורש המשבר שבמהפכות השונות. ברגע שהתקדמה המהפכה צעד קטן, והזניקה את כל העולם קדימה, הפכה היא עצמה קרבן למעגליות האנושית. יחסי אנוש מעוותים (מעגל האינסטינקט החייתי) כגון קנאה, פחד, תחרות ושנאה הקפיאו את “עולם המהפכה” בתוכו, והכשירו את העולם החיצוני, שאכן התקדם בזכות המהפכה, לפסוח עליה עצמה. רעיונות אלה עולים בי תוך התבוננות במהפכה הצרפתית ובמהפכת אוקטובר, ולהבדיל, ב“מהפכה” הבלתי אלימה של ה“היפיס”.

1. לסעיף זה, אין מקביל בפרק ה“מעגל”. עניינו – “האדם – הקו”, הוא האדם המקורי, שיצירתו או הגותו מהוות חידוש, אם גם מסתמך הוא על הישגי קודמיו. כאלה היו אותם אלמונים שהחלו לגלגל חפצים על גזע עץ על-מנת להובילם, לאלף חיות-בית, לזרוע, לייצר סחורות; כאלה היו בעלי ההמצאות והתגליות בתחומי המדע והגיאוגרפיה; כאלה היו בעלי הפילוסופיות המקוריות; נביאי הדתות ומתקניהן; כאלה היו גדולי האמנות; וה“גיבורים ההיסטוריים” לדורותיהם. כולם קידמו את מין האדם, נתנו בידיו כלים להיות מאושר יותר, שלם יותר. העובדה שעד עתה לא ניצל כראוי כלים אלה, אינה ראייה לגנותם.

היו עוד “אנשי-קו” בכל הדורות. תרומתם להיסטוריה לרוב היתה אפסית, לעתים מעוררת פלצות. כוונתי למטורפים.

המטורף – הוא המאבד את הקשר ההגיוני לעולמנו ופועל רק בשם ולמען עולמו הפנימי, גם הוא “איש הקו”. מסורת ומנהגים אינם קיימים לגביו. מבחינה זו הוא “אדם עליון”, לעתים אף גאון, אך לרוב אין לו כישורים אובייקטיביים שיאפשרו לו להביא תועלת או נזק מרובים. אך קרה בהיסטוריה שטירוף אישי דבק בקבוצה קטנה ובסוף אף בעם שלם. כוונתי לטירופו של היטלר ולסופו הנורא מכל, מלחמת העולם השניה והשמדת העם היהודי באירופה.

ההתעלמות מכל מסורת והישג שבהסדרת חיי האדם עלי אדמות, הביאו לשוד הענק, לרצח מתוכנן, לשאיפת התפשטות המתעלמת מחוקי כובד דמוגראפיים הגיוניים וכך, בהכרח, גרמה את חורבנה היא, תוך המטת שואה בל תימחה על הזכרון והגאוָה האנושיים.

הסוציאליזם נולד במזל גאונות, הצמיח פרי בברה"מ ונפל קרבן לטירוף אישי שתוצאותיו נוראות אף הן, אם גם ידועות פחות, מן הטירוף הנאצי.³

לכן צריך להבין גם כאן, שיחסנו אל ישות ה“קו” הוא אמביוואלנטי. כל מה שחורג, חדש ומקורי, יכול להיות חיובי או שלילי במובן המוסרי. מדע בין כוכבי למשל, נראה לכאורה כתופעה חיובית, אך עלול לשמש ראשיתה של תחרות אימפריאליסטית בין-כוכבית. ביצוע פעולות בחלקיקי האטום נראה לרוב כדבר שתוצאותיו הרסניות בכוח – ולכן שלילי – אך אנו יודעים מה רבים שימושיו של הכור האטומי וקרן החלקיקים לצרכי שלום וקידמה.

הגאון הינו ברכה לאנושות. המטורף – במקרה הטוב נסבל ומסכן, במקרה הרע – ממיט שואה.

ג. “מעגל” ו“קו”

אני מוצא בתנ"ך שלושה ספרים שכדאי לדון בהם בקשר לנושא זה, תוך ידיעה ברורה שניתן למצוא באותם ספרים גופם – גם מובאות סותרות לדעתי.

ספר משלי מחייב את ה“מעגל” – את מסורת האמונה באלוהים, אמונה בגורל הנובע מהרצון האלוהי, בחכמת האדם וברצונו החופשי במסגרת המצוות הדתיות: "לדעת חכמה ומוסר, להבין אמרי בינה (משלי, א' 2). חשוב לדעת את החכמה והמוסר, חשוב להבין אותם. הרי זו הוראה המצפה לפסיביות במידה רבה מצד האדם. כל לימוד ויהי הנמרץ ביותר, הכפוף לדוׂגמה ואפוף יראת כבוד מתבטלת מפני העבר, יש בו מן הפאסיביות והוא מעגלי באופיו. מאז נחתמה ההלכה פחתה והלכה היצירה היהודית הדתית עד שבימינו אלה שוב אינה אפשרית כלל הופעת גאון-פוסק, בשל קידוש העבר (מעגליות) ובשל יחסי אנוש שבתוך היהדות הדתית (מעגליות נמוכה יותר).

אם לחזור אל אספקט “מעגלי” אחר של ספר משלי, נוכל לראות בו גם מאגר חכמה עממית מקראית – מעין נסיון קיבוצי הבא להסיר מכשול מלפני עיוור, צעיר או “לץ” כגון: “דבש מצאת, אכל דייך, פן תשבענו והקיאותו”.

ספר קהלת הוא במהותו ספר יאוש מן “המעגל”: “הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל. מה יתרון האדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש, ובא השמש ואל מקומו שואף, זורח הוא שם” (א, 4–2) כל מלה מתארת את היאוש מן המחזוריות, מן "המעגל " חסר התכלית.

ספר איוב עוסק רבות בשלילת “המעגל”, בזעקה נגדו. אם נראה את מרכז הספר בבעיית ה“צדיק ורע לו” הרי שיש בו גם קריאת תגר על הדטרמניזם האלוהי, עד כדי חשש כפירה (שלילת המסורת המעגלית).

אני מעריך מאד את תיאורי קטנותו של האדם וחוסר יכולתו להבין את פעולת אלוהים, כפי שהדבר עולה מן הפרקים האחרונים בספר ונראה שאותו אלוהים טרנסצנדנטי, נוסף להיותו קרוב ואהוב, הוא מטרתו החינוכית דתית של הספר אך עיקר חשיבותו של הספר לגבי דידי, בעצם העלאת השאלה שהיא אקטואלית תמיד, אחת השאלות הקשות המופנות כלפי מערכת השכר והעונש היהודית. ההשקפה הכללית של המקרא מיחסת, כידוע, את עיקר החשיבות לתשובת האלוהים.

פילוסופים וסופרים רבים עסקו בשאלת החיים והמוות ובשאלת טעם החיים. אחת ההעזות הגדולות בחיבורי זה – נסיוני להוסיף על כן מלה, ואפילו איני יודע אם זו תהיה מקורית…

החיים ב“מעגל” הם לדעתי חסרי מוּדעוּת לטרגדיה. “אדם המעגל” חורת תחתיו במשך חייו את “מעגלו” ובבוא יומו, נשאר המעגל שלם וחרות בעומק זה או אחר. מכיוון שלא התקדם במשך חייו מבחינה רוחנית מקורית, נראה “מעגלו” כהעתק מעגלים רבים לאין ספור. אין גם משמעות מהותית אובייקטיבית לנקודה בה הפסיק לחרות אותו. מותו של “מעגל” הוא מאורע עצוב לזולתו, ומפחיד לו עצמו. מותו של “קו” מן הגאונים – טרגדיה.

כמוסיקאי אני מתאבל על העובדה שפרסל, פרגולזי ומוצרט מתו בגיל כה צעיר. אני מאושר שבאך, בטהובן וסטרווינסקי זכו לחיים ארוכים יותר ומסרו לנו יותר מפרי גאוניותם.

אדם יוכל “לציין לשבח” או לגנאי עוד כמה מאות או אלפי אנשים, ככל שידיעתו משגת. אך מה בדבר מיליוני המיליונים? מעגליהם יצרו תנועות “קוויות” כבירות, אך חייהם בתוכן היו מעגליים. בצאתם מן העולם נטשו “מעגל” ולא “קו”. משום כך נראה להם המוות כאסון שיש לפחוד מפניו יותר מאשר כטרגדיה. אך השקפתו של אדם על מותו שלו אינה משנה דבר לאחר מותו. את הגדרתו כ“קו” או “מעגל” יוצרת ההיסטוריה ולעתים קרובות אין זהות בין ההערכה לה זוכה אדם בחייו לבין מקומו בהיסטוריה.

סיפורו של פנחס שדה על חייו ועל מותו של אבימלך (ספריה לעם, עם-עובד), העניק לי חוויה נעימה ואנסה לבחון כאן את דמות הגיבור מנקודת השקפתי על “קו” ו“מעגל”.

ההשקפה היהודית-נוצרית על שכר ועונש חייבה מתן הסבר לעובדה שהכל נענשים במוות. מכאן הענקת “החיים” לעולם שלאחר המוות: אם אי אפשר למנוע את המוות גופו, אפשר לפחות ל“אלפו” ולהכניסו למסגרת אמונתית, כשלב מעבר שבין הסיבה (צדק או רשע) לבין ה“תוצאה” – גן-עדן או גיהנום.

המיסטיקה נמצאת כנראה מחוץ לתחום המופרד שבין “מעגל” ו“קו” היא “קווית” בחריגתה מן הריאליה, אך “מעגלית” בתפישת אחדוּת זמנים, ובעצם טכניקת “הספירות”.

אבימלך הוא דמות טראגית, גיבור טראגי אמיתי. המוות כאסון אישי אינו נחשב בעיניו ומכאן אדישותו למותו שלו ולמותם של אחרים. לעומת זאת יש עצב רב בחוויית המוות האהוב-שנוא, המחריב כל עולם שהיה, כל עולם שיהיה. כגיבור טראגי אמיתי וכגיבור בשר-ודם, איש מעשה ושלטון, איש מלחמה ותככים, הריהו דמות “קווית” מובהקת.

אך גם איש “מעגלי” הוא אבימלך, בעצם נהייתו אל אמו שאותה לא הכיר, בצפייתו למוות כלנקודת התאחדות עמה. כל הווייתו המיסטית היא, הוויה השואפת עידוד מסדרה ארוכה של חכמים, חוזים ומשוגעים שאל פשר אי-ידיעתם הוא מנסה להתקרב יותר מאשר אל הידיעה השטחית שאין בה ערך לכיסופיו.

אבימלך כאדם “קו”, חורג ממסגרת אמונה באיכפתיותו של האלוהים. בכך הוא מביע השקפה הקרובה לאתיאיזם. עולמו הוא כה פנימי-חלומי, עד שברצונו ובחון⁴, האם יכולה התערבות האלוהים לשנותו, ולו גם ע"י בלימתו ככוח רע. הוא מגלה את התשובה ברגע מותו, אלא שחוויה זו פחותה מחוויית התגשמות שאיפת ההתאחדות עם אמו הנמוגה בערפל המוות.

ד. משיק

הנה “מעגל” והנה “קו” והנה חייך אתה, היקרים, מפני שכל שיקר – חיים הוא.

נניח לרגע, שביכולתנו לבחור לנו את הווייתנו – הוויית “קו” או “מעגל”. במה נבחר? קל לאין ערוך לשאול את השאלה מאשר להשיב עליה.

אדם ה“קו” הטהור – יוצר תמיד, מחדש בלא הרף. מגמת פניו קדימה ומבטו – פנימה. מסופקני, אם קיימים אנשים כאלה.

האמת היא שיש כנראה בחייו של כל אדם, אפילו הוא “אדם קו”, תקופות ושעות “מעגליות”.

הנה הגאון – מיטב גאונותו באינטרפרטציה של מסורת העבר, בכליו המשוכללים; הריהו בבחינת “קו” שתכליתו “מעגל”. אני מתכוון לאמני הביצוע הגדולים באמנויות בהן קיימת ההפרדה בין יצירה וביצוע, כגון במוסיקה, מחול או תיאטרון. כלום לא קורה לנו, שבהיסח-הדעת אנו מרחיבים מאד את ההגדרה למושג גאון. הנה גאון ועולמו מורעל קנאה ותחרות. כלומר, גם המעטים האלה, השאור שבעיסה, אין “קוויותם” טהורה.

אילו היתה כזאת, ההיו מאושרים? נראה לי שהביוגראפיות של המחדשים בתחומי הטבע והאמנות, אותם בעלי “ראיית הנולד” האמיתיים, ביוגראפיות אלו מוכיחות, כי האושר, במובנו המעגלי הפשוט, היה מהם והלאה, ויסוריהם – רבים. יש יוצאים מעטים מכלל זה, (כגון פליכס מנדלסון), היכולים לאשרו.

בעיה אחרת – הביקורת. גם אם מנסה אדם לקיים בתוכו אמונה בכוחותיו – בקוויותו – האם תחזיק היא מעמד מעל לביקורת? לא בהתרסה שטחית ובביטול אישיותו של המבקר, אלא בשכנוע פנימי שאין לו כל סעד, בהיותו מקורי בתכלית?

והיכן יגייס לו אדם את העוז להתעלם ממעמסת היותו בהכרח כה צעיר בעולם בן 6000 שנות היסטוריה?

האם לא נכון יהיה להסיק מכך, שאין “איש הקו” הטהור בנמצא, אלא בבית המשוגעים?

מיהו אם כן הגאון? אולי אותו אדם שבתוך “המעגל” ועמו הוא מתקדם ב“קו” המניע את מעגלו על מסילת המשיק. כוונתי לכך שגם אם הוא חופשי מכבלי ההרגל, המסורת והדעות הקדומות, הרי בתחום אחד, מרכזי הוא בתחום יצירתו, מזנק ומזניק קדימה.

וקיימת עוד שאלה והיא שאלתנו, הטוראים במסדר האנושות. רובנו המוחלט – איננו גאונים, אף לא מטורפים. חיי יום יום שלנו נעים במעגלם. חלומותנו – קווים. האם אלמוניותנו חייבת לגרום לנו צער? אם כן, כדאי להיות עז מצח, להתגבר על החששות ולא להיות אלמוני. ואם לא – יש לנו אפשרות להיות קוויים במקצת, ל“אמץ” לנו “קוויות פרטית”, שאם גם אין היא בת אלמוות, הרי היא מבטאת מעט מן “הקו” שבחלומות.

ראיתי איש מאושר והוא בונה, והוא מתבונן או משחק; ראיתי איש מאושר והוא חושב. במאמר זה אני מנסה נסיון ראשון להתנגד לבטחון המוחלט בצדקת האינדיבידואום. אדם אחד לא ייתכן שיהיה בטוח בצדקתו גם כשהוא קורא לשלטון מכוח רוב הקולות של אנשים חפשיים. בטחון זה מוביל בהגיון פנימי לאלימות סינטתית, פרי מחשבה שקולה. הנאציזם והטוטאליטריזם הם דוגמאות בולטות לאלימות סינטתית,⁵ גם היום, להבדיל.⁶ יש תורות המגיעות למסקנות אלימות. איש “הקו”, מן הראוי לו שיבחין בסכנות שבקוויות, ובחשיבותו של ה“מעגל”. רוּסוׂ היגל ומרקוזה הם הומוניסטים דגוּלים, אך אותם רמזים בתורתם, דקים או עבים, להצדקת האלימות מכוח האמת המוחלטת, החוץ-אנושית, הפכו ועשויות להפוך בידיים גסות ומגואלות דם, לתמצית של זוועה – סכנה זו עדיין קיימת, בצידן של סכנות לא פחותות ממנה.

[בית-השיטה]

מאיר שואף

1.

בשעה 5 בבוקר הברדק מתחיל

התעמלות ומסדר בוקר כל זה כבר רגיל

מסדרים ואימונים מה תרצו יותר

פה קורעים אותנו כך אין מה לדבר

לא טוב לא טוב בשריון

לא נוכל לשאת זאת עוד

גם כשאינני עושה ברדק

למה למה אני נדפק

2.

לקמ"ט לכשהגענו זוהי חוויה

כי קמ"ט תמיד חשבנו זה בית הבראה

על קולנע והביתה כל חייל חשב

לא קולנוע לא הביתה זהו המצב

פזמון: לא טוב…

3.

לסדרת טנקים ירדנו לא היה נעים

רק טיפלנו יום ולילה זו רמת חיים

בסדרת החי"ר למדנו כל התבניות

התחפרנו התפזצנו בהסתערויות.

לא טוב

יולי 63

(ירוקה)

1.

בדרך אל הנגב היינו אומללים

הבטנו על כל רגב

סחבנו תדלים,

נכנסנו אל השקם

וילין אז אוֹמֵר

כל מי שכאן לא יישבר

הוא גבר הוא נמר

אני והוא ואת ירדנו לסידרה

לא עברו 4 שבועות והיא כבר נגמרה

2.

בואדי הצחיח¹

הולכת לה כיתה

והמ"כ מריח

שפה תלך שביקה

אומר הוא אז לחברה

תרוצו לגבעה

אחרת הגורילה בא ופה תלך קריעה

פזמון אני והוא…

3.

איש היה בארץ

בראונינג שם האיש

ישב חשב במרץ

מקלע המציא הוא חיש

בראונינג מה עשית שתקבל סרטן

כל לילה לנקות מקלע זה לא דבר קטן

4.

הטיפולים זה עסק

עליז וממושך

לכל אחד יש חשק

למשוך את התותח

עבדנו והזענו

מירקנו יא אחוי

גירזנו ושפשפנו וסיבנו כראוי.

פזמון

5.

ולסיום נודיע

העסק לא נורא

הכל שליו מרגיע

מובן בשעת שמירה

מי שמוכן להזיע

וגם לאכול אבק

לקורס הבא נשלח אותו

ימשיך במאבק

פזמון: אני והוא…

יולי 63

(שואף)

1.

אין כפולי בלילות

אין כפולי בעולם

כששומרים בו נמושות

רדומים הם כל הזמן

המוחות מרחפים שם

על בנות וגם על ים

ככה זה חביבי כאן

אין כפולי בעולם

פזמון: ככה זה בצבא

אין אמון בבני תמותה

מה אנחנו סך הכל

שומרי הפולי הגדול

בוא נלך לפולי אחא

שם תמיד עושים חיים,

ואולי שילוני שמה

מנמנם עם דמדומים

שם חי שולי הקטן

משה אמציק הנבחן

דגו כושי השחור

ובחלאוי דמוי השור

2.

אין כטופו בלילות

אין כטופו בעולם

כשיוצאות להן חוליות

קילומטרים הם בולעים שם

בדרכים עקלקלות

זהו הקמ"ט חביבי

אין כטופו בלילות

ככה זה בצבא

אין אמון בבן-תמותה

מה אנחנו סך הכל

חובבי טופו כביכול

בוא נלך לרבקה אחא

שם אולי נמצא חבית

ואולי גם פתק שמה

מסתתר שם בתבנית

כאן רץ פרימו הארוך

ואברש’קה המתוק

אמציק משה מצפצף

וגם קורקי מצטרף

יולי 63

במנגינת החופש בבית-הבראה (שריג)

1.

הגענו לג’וליס בבקר

היינו עוד קצת מבולבלים,

אומר לנו אז איזה ג’וקר

עכשיו כאן תבנו אהלים

פזמון כעת לסידרה יש לרדת עברו החיים הקלים.

2.

לקום כאן בבקר זה פחד

הקור הוא נורא בבקרים

ואז לבצע תגלחת

תגלחת במים קרים

פזמון

3.

בחוץ שם נושבת הרוח

בפנים המוראל מתרומם

האהל מלא ותפוח

הלב בשירה מתחמם

4.

ללמוד זה דבר קל ונוח

בייחוד כשמדובר במטווח

יושבים או שוכבים כשאין כח

ואז לא יעיר גם תותח

5.

טיפול לבצע בלילה

זה כיף מיוחד ונדיר

לטבול את הבראונינג בפיילה

כל גבר יגיד זה אדיר

6.

ב 10 דוהר לו בצלאל

מביא את בקבוק החלב

ופי כל אחד אז ימלל

אכן רב-סמל של זהב.

יולי 63

קציר

קיץ, חם, שרב,

אך היבול מה רב!

---

בואו, ראו נא

מה יפה הקמה.

---

בדגן קומבינים חותרים

את החיטה הם קוצרים.

---

מפה אל פה ימלא הגדיש

ועוד רב היבול החדיש.

---

הרבו נא, הרבו נא רינה,

קציר אחד הוא בשנה!

(בן שמונה)

אוניה בין גלים

אוניה בין גלים,

שטה, נעה, למרחקים.

שלום תביא משם,

ומהגולה תשיב אחינו.

---

אוניה יפה מאוד,

כולה הדר והוד.

אין כמוה לתפארת,

בשאון היא ממהרת

לשוב לארץ הבחירה.

---

אך הינה אסון נורא!

האוניה טבעה,

אך בלא פחד.

תיכף נתקין חדשה,

בשבעתיים תפארת,

עוד יותר ממהרת,

לקחת שוב אחים מהגולה –

לארץ-ישראל, ארץ הבחירה.

(בן שמונה)

תפוח בגן

תפוח בגן

מה נאה ויפה,

עגלגל ונאווה

תפוח זהב.

---

בא הרוח,

עננים,

והשמים שחורים,

אך התפוח שלנו

---

איננו פוחד,

הן הגשם לצון לו חומד!

והגשם בא וגידל את תפוחנו

ונאכלהו יחד כולנו.

(בן שמונה)

עכברים

עכברים, עכברים,

בקפיצה מתחרים,

הינה הם רצים,

למעלה קופצים

הוי, עכברים!

– אי אפשר פה לישון! –

קופץ ילד ראשון

– ואני אומר:

צועק אחר

– הם פשוט מרגיזים

מבלי להגזים!

---

אך כאשר החלטנו לשכב,

שום עכבר כבר לא קרב,

וככה עלינו הלילה עבר,

מבלי שהפריע לנו אף עכבר.

בואו נתפוס אחד מהם!

ולא רק אחד,

– עליהם! עליהם!

גיבורים גיבורים

אנחנו, ציידי העכברים

הינה הם, הינה הם הילדים

עם עכברים בידיהם עומדים.

(בן שמונה)

מה יום מיומיים?

מה זה? מה יום מיומיים?

לילה במחנה החברה –

פה התאחדו, לאחר שנים,

“בוגרת”, “בינונית” ו“צעירה”!

---

"המפקד עמוד דום!

עכשיו, עבור לנוח,"

על אף החום

נפגין הכוח.

---

כל החבריה בשיר ובמחול

לבית-השיטה חוזרים

וכולם נכנסים לאכול.

היום התארגנה חברת הילדים.

(בן תשע)

אב ובנו

יום אחד בחדר,

האב אחרי בנו דוהר.

---

תפס האב את הקטן

וכבר, מכות על הישבן.

---

על המעשה עוד תוהה הקטן

ועל חטא שני – מכות על הישבן.

---

כשהישיר האב את העיניים –

אוי, הן יש חור במכנסיים

---

– חכה, שובב, בנחת,

אלך ואביא לי חוט ומחט,

---

את החוט במחט האב משחיל

והבן עומד מביט ככסיל

---

כפוף עומד השובב

והאב תופר את מכנסיו

---

רץ מהר האב והביא מספריים

ואת קצה החוט גזר אחת ושתיים.

---

אז דופק האב לראי, מסמר בקיר

והבן בראי את פניו מכיר.

---

הוי, מה קרה? המסמר הועף!

הבן בודק את אחוריו

---

חורים בקיר כבר עד בלי די,

זועם האב, להשתעשע די!

---

עולה הבן על ראש האב,

תוקע מסמר בגובה רב.

---

להסתרק רוצה האב

אינו יכול לראות פניו

---

על הבן עולה האב,

לו ראיתם אז את פניו!

(בן עשר)

גלבוע

עוטה הדר גאון,

ככפיר בדמי עלומיו.

זקוף ראש, בתפארת און,

מה מראה ממרום פסגותיו?

---

מפסגתו מרום ארץ –

יזרעאל – ססגון צבעים,

שדות, נירים, שיח ועץ,

גגות, משכנות אדם נאים.

---

גלבוע עטרת ישראל,

הוד קדומים, נסוך תרדמה,

בו גסס גאון ישראל,

עת בדמו רוותה האדמה.

---

מה תספר, הר קדומים,

על שנות קיומך מעולם?

לאוט תלאט רזי אימים,

גיבורי אומה ומצילי העם.

---

חרוב חרבת באין יבול,

קללת קדמון תעטה,

חדל ניר וחדל זבול,

מעורטל, ערפל לוטה.

---

שנים רבות גם עידנים

ניצב אתה כה, גאה ונאדר,

משכן לעיטים בחגווי סלע שוכנים

ועד עולם תישאר עקר.

(בן שתים-עשרה)

בשדה

כלתה חלפה שנה,

הבה נצא לשדה ברינה.

---

הינה לשדה יוצאים הפלחים,

את האדמה הם פולחים.

---

היגיעה עונת הזריעה,

בקול, הבה נריע תרועה.

---

התקדרו פני השמים,

למטה כבר זורמים המים.

---

והינה היגיע ביופי ובזיו,

בכבודו ובעצמו – האביב!

---

במחול ובשיר,

נצא לקציר!

---

ברכה, ברכה, ברכה,

את פרי עמלנו נאסוף בשמחה!

(בן שתים-עשרה)

השושן הגאה

בין כל פרחי הגן,

עמוד עמד שושן.

עמד זקוף וגם נאה,

הרים ראשו, גאה:

---

– אתם קטנים ואני גדול,

לכן אני עליכם אמשול –

כה אמר השושן,

אל כל פרחי הגן.

---

אמר אליו הנרקיס החכם:

– אל תתגאה, אתה האדמדם!

יבוא יום וכולנו ניבול

ויחד איתנו גם אתה תקמול!

---

כך עבר זמן רב,

והשושן קמל בשרב.

והגן עמד שומם,

כך עמד עצוב ודומם.

(בן שתים-עשרה)

הנביא

מתבודד בשעות הערביים,

ישב לו החוזה כבד הרהורים.

ליבו לא ינוח, מביט לשמים,

קשים הרהוריו ומרים.

---

אבדה תפארת ישראל לעולם,

חדלו מדרך צור-אלוהים,

אחרי תיעובים הלך ליבם,

כבדים ומרים והגיגים.

---

שוקעת השמש בגון אדמומית

וזהב פז משתפך על יקום.

ויורדת על החוזה מעין עגמומית,

עיניו נעצמות, רק לנום.

---

שקעה השמש, ליל בא,

חוזר הנביא לעירו הגדולה.

ליבו לא ינוח, רעה לו ניבא,

הלוך ילך ישראל לגולה…

(בן שתים-עשרה)

גלות בבל

שבי הלך יהודה,

כבלים על ידיו

צעירים וזקנים, כל העדה.

אדמו כדם השמים.

---

דם עוללים הוא הדם,

אשר נשפך בחוצות,

שקט קול קריה ונדם,

חומותיה אבלות ונתוצות.

---

על נהרות בבל ישבנו

על אדמת טמאים,

שירי תפארת לא שרנו,

אבלים היו השירים ונוגים.

---

לא לעולם יחיה חומס

גם עדיו הרעה תגיע,

גם עליו יבוא רומס,

כאשר על בבל יגיע!

(בן שתים-עשרה)

איש בסערה

פרוכת כבדה ומאיימת

נובטת במרום שחק

נדמה הרוח כאילמת,

אך השקט אבד ורחק.

---

ארוכה ומפותלת כנחש עקלתון,

נחה המסילה השוממת.

רחוקה מכל בית מעון,

בשחור רצפותיה מאיימת.

---

"הו בן-אדם, מהרה!

פן תדביקך סופת אבדון!

והלה, אין מגור בעיניו התכולות,

מלא ידע את אשר לו נכון.

---

לפתע פרצה הסערה,

כענק ניעור משנתו,

הבריק הברק הנורא,

וענהו הרעם משאגתו.

---

כבדה החשיכה האטומה,

ממטר זלעפות שוטף.

צמרות העצים משיקות באימה,

וזורם לו הגשם ושוצף.

---

אבוי ליצורי גוו,

שטפתם הסערה הגואה,

והוא ממשיך בדרכו, הרת האסון,

גיבור ואמיץ נפש.

---

אך לא לעולם יעמוד כוח,

ולא לעד גבורת זרוע,

גדול היקום ורב כוח,

קטן האדם וחלש.

---

גברה הסערה על הנודד,

והוא קרס תחתיו למעצבה.

לפרפוריו רק הרוח היתה עד,

באשר כרע, שם גווע.

(בן שתים-עשרה)

מצחצח הנעליים הקטן

הרוח שורקת בארובות הבתים,

מחווירים כוכבים שליחי עלטה,

מלבין קדם משחר מבהיק,

בורח השחור כאחוז בעתה.

---

אז מבין סדקי המדריגות תבטנה

זוג עינים גדולות ונוגות.

קום, הנער, התעשת נא,

צא מחווחי המעלות!

---

אז לאיטו יציץ גוף צנום,

רועד מקור, נפחד,

עיניו בירקות בלהב עמום,

שזוף רוח ומכאובים.

---

בקרן זווית, בין חנות למוסך,

ישב עם אביזריו,

אל כל איש יתחנן, בקול רך

יצחצח לו את נעליו.

---

עם ערב מונה הוא

את פרוטות הפדיון,

כזאב יבלע את מזונהו,

וישוב אל סתר מדריגות המעון.

(בן שתים-עשרה)

בשדות הקרב

כבה האור בחלונות הכפר,

ועלטה כסתה העולם.

ורק בבקתה, בפאתי הכפר,

מתנצנץ לו נר דועך, נעלם.

---

ובזאת הבקתה הקטנה,

יושבת האם,

האם האוהבת, הנצחית,

היחידה והנאמנה.

---

לפתע נפתחה הדלת,

נשמע קול הרוח המייללת.

ובחוץ ילל נכאים,

– קול מבשר רע.

---

אל החדר פרץ הלוחם

שומר משמרת המולדת

וצלצלה בחדר המלה הקודרת

“תבוסה, תבוסה ומוות!”

---

ונצנצה בעיניה השאלה,

וידע הפליט את התשובה הנוראה,

את מענהו ללביאה הפצועה

האם, היחידה, האוהבת.

---

לפתע פרצה הזעקה

אל השפתיים הצרובות:

– והבן?! –

והתשובה נשקפה מעיניו הדועכות.

---

– והבן איהו, אמור!

הנפל גם הוא בקרב המר?

– כן, נפל הנאמן על במתו חלל,

בהגינו בשערי המכורה –

---

– כן, בשערי המכורה

נפל בני, הלוחם מלחמת העם

הכול בעד המולדת

הכול, גם בני ו – אני!

(בן שלוש-עשרה)

לילה

ליל תן מיילל

הרוח נושבת

הוי שומר, מה מליל?

שורת משוריינים המחנה סובבת

---

היכון לקרב

אזור אומץ

בקור, בכפור, ובשרב

נגן על מולדתנו, זו הארץ.

(בן שלוש-עשרה)

מלחמת המכבים

לפני רבות בשנים

נלחמנו עם היונים

אנחנו בחוזק הנשמה

והם בפילים מלומדי מלחמה

---

וליונים היה מלך אכזר

על היהודים גזרות גזר

ובימים ההם קם גיבור

שואף לחופש ולדרור

---

נאספו אליו כל העם

כולם אמיצים ושואפי נקם

לקחו חרבות, גם כידונים

הלכו להילחם עם היונים

---

צחקו היונים על עם ישראל:

“הן ביום אחד אותם נחסל”!

שמעו זאת העם

ובערה חמתם!

---

שלפו רמחים

וארבו בדרכים

על צבאות היונים התנפלו

ואת חמתם בהם כילו

---

והמלך זאת שמע

ונתמלא חימה,

אך דבר זה לא עזר,

היונים נסו כבר…

(בן שלוש-עשרה)

אלעזר

גדול ורחב גרם היה

טוב לב ותמים כתינוק.

בת צחוקו טובה וחיה,

שריריו כסלע צוק.

---

אמיץ היה ועז לבב

לבושו רק שלמה זולה.

אצילי, שלוו ונלבב,

דרכו עדינה וקלה.

---

עת בין ברכי שחץ כביר,

כרע ונרמס לעפר.

שרירי היה ותמיר,

בעווית את הפיל דקר.

---

גדול הזעם, רב האף,

אוכל הכאב ודוקר,

לא רוותה הנקמה, גם כי ניגף,

העריץ האכזר, העוכר.

---

קומו בחורי ישראל,

נקמו את נקמת הדם,

את עול הערית נגולל,

לא נכנע ישראל, לא נרדם!

(בן שלוש-עשרה)

מעות חנוכה ל“תומר”

רבות חשבתי וחשבתי

מה אעשה בכסף שמצאתי,

ונמצאה לי עצה, ממש מתוקה:

לילדים אקנה מעות חנוכה!

מה שקניתי שמעו עכשיו,

אני מבקש מכם קשב רב!

---

לרמי, הראשון בשורה,

קניתי חוטים לקשירה,

לא יקפוץ עוד מכיסא,

ורק שקט יהיה, כשה!

מתנה נהדרת בתכלית.

ועתה שמעו מה קניתי לדויד.

---

לדויד, דויד הפרחח,

שמהמנוחה תמיד ברח,

אך עמד תמיד לפני קשיים עצומים,

לכן, לכבוד החג הנעים,

קניתי בשבילו

חור מיוחד ברשת, רק לו,

מהשינה יברח בלי פחד,

ולטייל ילך בנחת.

---

לדורון, זה החוקר

קניתי המתנה הטובה ביותר

בתל-אביב לי ידיד ורע

שנתן לי עבורו כרטיס לירח…

כיוון שאת סביבתנו כבר ראה,

בוודאי ירצה בזו התשורה

---

ולשרה זו הבת,

כוס זהב נקנה אחת,

הדמעות בה לאסוף,

כי ניגרות הן עד אין סוף.

---

לדני המפוזר,

קניתי מגנט מוזר

אך יקום דן משנתו,

הבגדים כבר על ידו,

המגנט עשה הפעולה

באמת פטנט נפלא!

---

תפוח מגן-העדן,

שמרתי לאבישג מימי קדם,

אך תריח בו, מצב רוחה ישתפר

לא תרגז עוד ואת חברותיה לא תקנטר.

---

לעידית הביישנית, ממש פחד,

שעון מעורר החלטנו לקנות פה אחד,

תתעורר ותשתתף בשיעור

תענה על הכל, בלי אחור.

---

על פנינה הזאת אפי חרה,

כי מעולם לא עלה מסרק על שערה,

ועל כן, מתנה זאת לה נביא,

מסרק חשמלי שלא ידעו אפילו נביא.

יסרק המסרק את פנינה מאליו,

לא תצטרך לטרוח מעכשיו.

---

לשאוליק הנחמד,

מפענח קניתי לכתב היד,

כתב נאה כפתור ופרח,

ממש ממש מימי תרח,

שיוכל לקרוא את החיבור,

מבלי להתבלבל באמצע השיעור.

---

את מתנתך כבר קיבלת, מאיר,

בהצגה – תפקיד מזהיר

ואחרון אחרון הוא מיכאל

גדול הבישנים בישראל,

על הציורים הנחמדים –

קופסת צבעים מיוחדים!

---

תמו כל המתנות,

כי אין בידי כסף עוד,

ולכן, מי שלא קיבל חלקו,

אל יפול עליו רוחו.

(בן שלוש-עשרה)

שיר מזמור ללא איכפתניקים

אייכם, אתם הבעליגופים שלנו

הזורים גופיותיכם וגרביכם לכל רוח?

אייכם, מבצרי האדישות וקור הרוח?

קומו איש אחד והתאזרו עוז,

הרי לפניכם כיסוי, זה מקרוב בא!

השתרעו עליו בלי חת!

הניחו עליו נעליכם המרופשות!

הינה משתרעת לרגליכם הריצפה,

זה-עתה-רוחצה, קומו, רפדוה בקליפות בוטניכם!

ועכשיו, האם שכחתם הטעם המשובב

של תמרים רעננים חבויים בשקים,

אשכולות אשכולות בגינת השכן?!

ומה ינעם לחיך מגויאבה בכורה

ירקרקת מטללי לילה?

שמורה ונצורה על ידי חבר, למען בנו הקט?

קומו, נגסוה בשיניכם והיתה לכם לבריאות!

מה קרה? נשפך דיו?

מה יש? וכי אין בידיך בגד כלשהו, כדי לספגו?

אתם אוכלים מנדרינות?

הן לא תיעשה בישראל נבלה,

להטיל הקליפה דווקא לפח אשפה!

הלא כל השומע יצחק!

בני בית-השיטה, בני הכפר,

ילדי טבע נזקקים לפח אשפה?!

בל יעז איש להשאיר חלונו שלם!

הטילו כדור ותתפוצצנה השמשות!

יבוא ויגיע הגשם? לא נורא, אין דבר!

קומו, טנפו הריצפה, הלא תורן יש,

אולי ישטוף אותה בעוד שבוע.

קשקשו על הלוח, התורנית – הכל תנקה!

בבריכת השחייה המים נקיים היום?

מצויין, אפשר לטנף הרגליים בבוץ

וזנוק – לתוך המים!

אל נא תבגדו במסורת ה“לא-איכפתניקים”,

כי קובע הדבר בנפשכם!

היו אמיצים!

(בן שלוש-עשרה)

מקדושי “עיר ההריגה” ועד לוחמי סיני

אכן, גדול ההבדל בין שני אלה אשר ניצבו לעומתי.

האחד – פניו חרושים קמטים,

שערו הקלוש מידלדל, ראשו מקריח,

ראש של “מלמד” לו –

והשני, לוחם סיני, צעיר וחסון,

שחור עיניים ושיער, פרוע בגד

ומעיניו מבצבצת ועולה הגאווה היפה והזכה

על היותו יהודי,

על היותו אחד הלוחמים שלא ימותו על “קידוש השם”,

הוא ילחם על חירות מדינת ישראל ועל בטחונה.

אכן, גדול ורב ההבדל.

נשקפות אלי עיני יהודי זקן, והן קטנות ונבעתות,

מציצות בי בחשד, וכולו רועד כעלה נידף.

ועיניו יודעות לספר על דברים הרבה,

דברים נוראים מאוד, משפילים, אכזריים.

על שחיטת ילדים לעיני אמהותיהם

כשאבי הילד מתחבא מאחורי התנור ושפתיו רוחשות:

"ריבונו של עולם, עד מתי תנסנו בנסיונות קשים אלה?!

עד מתי תייסרנו?

היגיע זמן הגאולה, ריבונו של עולם,

עשה נא ויפוצו אויבינו ולא יגעו בנפשי

וברכושי לא ישלחו ידם, אנא השם, עשה למעננו!

(ובה בשעה נשחט בנו לעיני אמו והוא ממקומו לא זע).

ועיני לוחם סיני, יפות וגיאות וחזקות.

הן יודעות לספר על המרד הגדול של יהודים ברומאיים

הן יודעות לספר על חיות אדם שהוכרעו לפתע

בכלי נשק דלים ומועטים!

הן יודעות לספר על בונקרים בוורשה

על רימונים וכדורים שורקים

שבהם נשטף האוייב בהיכנסו בשער –

ועוד הן יודעות לספר –

על בריחה מן הגולה,

על חלוצים ושומרים, על זרקורים וגדירות-תייל,

על מבט אמיץ לעבר העבר והעתיד,

על הגנה, על מלחמה, על מאבק של חיים ומוות

עם פולש חזק ועצום!

על ניצחון הן יודעות לספר, ניצחון עם קטן על גדול.

יודעות הן לספר על מסה גדולה ומסע גדול לעבר הדרום

הן יודעות לספר על צנחנים עבריים ומטוסי סילון

הממריאים לעבר ארצו של הפולש.

על שטחי מדבר סיני החופשי ועל רצועת עזה המשוחררת,

על אוניות-קרב חובקות ימי עולם, ומגיעות למפרץ אילת,

גם על חברים שנפלו ואינם

הן יודעות לספר,

ועל המוות הניבט מעיני אמהות יהודיות,

אך לא מוות ללא תכלית…

כן, אין אלה אותם יהודים.

הבחור – לוחם סיני,

מצאצאי סבו הנשחט על קידוש השם הוא,

אך מה רב השוני ביניהם!

שוב אין ישראל מדרס לגויים.

בין עמים.

(בן שתים-עשרה)

חבה"י¹, מחנה התארגנות

מה זה, מה יום מיומיים?

לילה במחנה החברה –

פה התאחדו לאחר שנים

“בוגרת” “בינונית” ו“צעירה”.

במפקד עמוד דום!

עכשיו עבור לנוח

על אף החום.

נפגין הכוח.

כל החבריה בשיר ובמחול

לבית-השיטה חוזרים

וכולם נכנסים לאכול.

היום התארגנה חברת-הילדים!

מתוך" “פרחי שיטים”², “תומר”³, 1958

בכל שנה היה “מחנה התארגנות” במקום קרוב לבית. בו שהו הילדים יממה או יותר בחוץ ושם בילו היטב. בששון ובשמחה ובחרו ועדות וביררו עניינים.

28.5.67

אחרי “פיקניק” של כמה ימים אפשר להגיד שהתרגלנו למצב החדש. הצוות מרגיש טוב יחד, וכל הפלוגה מלוכדת ומגובשת גם שאר ההכנות הסתיימו זה מכבר והכל מוכן, מצוחצח ומבריק לקראת הקרב. אין לי ספק, שאכן, קרב יהיה, מפני שמתברר שכוונת המצרים – למלחמה.

יש לי זקן נאה באורך של 3/4 ס"מ בערך, בצורה כזו (כאן בא ציור מדגים). יהיה משכנע מאוד כשאחזור הביתה. אני שומר על משקל קבוע, עצבים בריאים ומנת שינה הגונה, עד כמה שאפשר.

31.5

יש לי צוות נחמד וטנק – שֵד אמיתי! כך שהכל דופק כשורה.

אנחנו מתפרנסים 50% מהחבילות (+ 1 מועדת הקשר הנאמנה) ו 50% מהמזון הצבאי. הצוות גילה מקור כלשהו לקפה וסוכר, ועוד מעט יצטרכו לזרוק את כל הציוד. החוצה מפני שלא ישאר מקום לכל החומרים. אני מקווה שלא אמצא בוקר אחד, מחרוזת צנונים ובצלים על התותח…

__________

אמא, באמת אין צורך לדאוג. ברוך השם הגיל עושה את שלו, אני מתרחץ איכשהו, כמעט כל יום, חובש כובע כחול, רץ קצת ועושה התעמלות בשעות הקרירות, ובשעות החמות – אם אין תפקיד – משתדל לנוח ולישון. בקיצור, פחות או יותר בית הבראה. מצטער, אבל ככה זה.

דרך אגב, היום הוצאה פקודה מגבוה – וכל הזקָנים (כולל זה המטופח ונאה לי) הורדו ביגון שאולה ונחתכו בלי רחמים בלהב “הפרמה שארפּ”… יצאנו עם פרצוף קטן לבן ומיסכן, ואתם כבר תראו אותי רגיל לגמרי….

קבלתי פתק מעמית. תדע לך עמית, שהצבא שלנו גדול, גדול….

3.6.67

אין חדש, וככל שהזמן עובר פוחת החשק לכתוב, לזוז. פחות עוסקים בבשול מאשר פעם. בפוליטיקה אין איש נוגע, ואף ההערכות אם “יהיה או לא יהיה”, פינו מקומן למשהו. לא מובן. מכיוון שהתבדו כל התחזיות שוב אין חשק לעשות חדשות. מחכים. חם. הלילות נעימים אם כי קצרים, סדר היום מחייב השכמה ב 3.30 ולא הולכים לישון לפני 11. בבוקר אפשר לחטוף מנוחה, אך זו כבר לא שנת לילה, אל תחשבו שזה שרירותי שקמים כ"כ מוקדם. שעות השחר הן שעות קריטיות שבהן צריך להיות ער.

א=קיצר, אל תחשבו שמתפגרים פה, פשוט מתבדדים, נכנסים לישוב הדעת. שתי האפשרויות של הדרך הדו־סיטרית בה אנו נמצאים נראות רחוקות במידה שווה. זהו מאבק קשה נגד עצמך, ונגד כל צורה של דמורליזציה והתפרקות אחרת שתוכל למצוא. הפלוגה עומדת בכך יפה והרוח נשמרת – גם בתנאי חירום אלה.

11.6.67

העסק עבר בשלום והכל טוב ויפה. פרטים אסור לכתוב, כנראה, ולכן אסתפק בדו"ח בריאות – 100%.

הנוף נהדר בקצה המערבי של הארץ. ולפעמים גם רואים מים, אם כי אסור לשתות מהם.

כנראה שנצטרך לשהות פה זמן מה, אך עכשיו כבר לא נורא, כי יודעים בדיוק למה צריך לחכות.

מחכה בקוצר רוח למכתב עם ידיעות על כל בני המשפחה וביחוד רן ושאול.

להתראות

יוסף

¹

עזוֹז נהרת פרסות

ושחק בוהק תקוה

גייסות שכורי נצחון

בעלי זכיון להמית

ושטרות לזמן קצר

מעם המות…

1963      יוסף