בתנועת התחיה שלנו שלטו אצלנו שתי מדות: מדת השעל והזרת ומדת המיל. בעלי שתי המדות האלה לא יכלו לדור במחיצה אחת. ילדי “עמק־הבכא” לא השיגו בתפיסת עינים רום־שמים ומרחקי־ארץ; הם גדלו במצור והיו אחוזים ודבוקים בתחומיו הצרים. ילדי המרחב השיגו שעור־קומה בכל הליכותיהם ואורחות־חייהם; הם העפילו אל פסגת ההר וממרום הביטו על אחיהם השוכנים במעמקים, – הביטו כבת־הענק שירדה ממרום פסגתה לעמק, וראתה גמדים מושכים בסוסים ואוחזים במחרשות, וחשבה אותם לכלי־משחק, ושמה אותם בכיסה להעלותם על שלחן אביה.
יוצר הערכין החדשים ומדות המילין היה הרצל. הוא הופיע מעולם אחר. הוא היה בן המאה של הקיטור והחשמל, וצעד במהירות דורו. משיח הדור אינו יכול להתגלות בדמות “עני ורוכב על החמור” בצעדים אטיים וזחלנים; אלא בענני קיטור וכוחות החשמל: “משיח הברזל”, מהיר בצעדיו כדורו ומוצק כדורו! קפיצות־הדרך שלו הן חלום ואגדה לגבי קפיצות־הדרך המתארות באגדות קדומים על ימות־המשיח. להרצל היה מעוף הנשר וגם כנפי־הנשר; הוא לא נולד לזחול, לא יכול לזחול – הוא נולד לעוף. וכשהגיע לקיר זקוף והדלת הנעולה לא נפתחה גם בפניו, כיון את מעופו לרוח אחרת. ואז נעקר המקור, שרק ממנו שואבים אנו את חיותנו; ואז באה ונהיתה הטרגדיה של הנשר הנמצא פתאום שבוי־חרב בסוגר ברזל, – והלב הגדול נשתתק.
הרצל הנחיל ליורשיו את מעוף־הנשר בלי כנפיו; הם נולדו לזחול כבני־תמותה רגילים וטסו במרחבי מרום. מפתח־הקסם לפתיחת שערי “ארץ־הבחירה” לא נמצא גם להם, ולכן בקשו שמים אחרים וארצות חדשות. ואז הושיבו סנהדרין גדולה ליד גלובוס הארץ וחקרו ארצות; אולם מימי קולומבוס לא נתגלו עולמות חדשים, והעם בלי ארץ לשוא שקד על ארץ בלי עם. ואף אלה ששמרו אהבת־נעורים לאדמות מחצבתם החליטו לשבת ולצפות באפס מעשה ובלי עבודה לשופרו של משיח; בא הקרע, והציונוּת הגיעה עדי משבר.
ד"ר צ’לנוב החזיק בשתי המדות: במדת־השעל ובמדות הרחבות, והוא ידע מדה וקצב בשתיהן. לו היתה סגולה מיוחדה ללכת בגדולות, וגם לא לבוז לקטנות; הוא חי וגדל בשתי הרשויות, והיה אחד מיוצרי מדת־השעל ואחד מהשותפים ביצירת המדות הרחבות; הקטנות לא נתמזמזו ולא נבלעו בחוג־ראיתו, והגדולות לא גאו על תפיסת עינו. בו היה הסנטזה של המזרחי והמערבי, והוא ידע לקרב את המרחקים ולהקטין את הגדולות כדי תפיסת עינו של הראשון, ואף להגדיל ולרומם את הקטנות כדי שיעור־המדות של האחרון. קסם מיוחד שפע מאישיותו של המנוח והאציל מחנו על “מדת־הזרת” כשהחזיקה בידיו; הוא נכנס אתה לא כבן־כפר בין בני־הכרך אלא כאחד מהם ועורר יראת־הכבוד אליה. החצים השנונים כלפי “העז הארצי־ישראלית” שנזרקו במקרי התנגשויות ידועות היו ממנו והלאה.
פרשת אוגנדה זוהי סלע־המחלוקת בין שתי המדות: בנקודה זו באו לידי התנגשות, וממנה היה המוצא לקרע ולפרוד. בחיי הרצל התחוללה סערת המלחמה. במרירות סערו הרוחות. הקונגרס היה “ים זועף” – הקונגרס האחרון בחיי הרצל. יוצר “המדות הרחבות” היה קברניט שידע להציל במשברי גלים את הספינה הטרופה, אבל הפעם מי יודע אם היתה מושיעה לו זרועו; יותר מדי הכו הגלים, צריך היה להשביח את הסערה ולהשקיט את הרוחות, ומשביח הסערה היה – צ’לנוב!
בתכונת צ’לנוב לא היה מכשרון הקברניט, הדבּר, אלא מסגולות “משביח הסערה”. גם בחיי הרצל וגם אחרי מותו השפיע על הרוחות הסוערות בסגולה זו. באישיותו היתה איזו סגולה מרגיעה ומשרה שקט; הופעתו על הבמה בלבד היתה כבר מבשרת שלוה. צל המות אינו צריך להאפיל על החיים אתנו. הקברניט אחרי מות הרצל שהציל את ספינתנו ממימי אוגנדה היה אוסישקין – חבר נעוריו של המנוח; בקונגרס השביעי היתה מרגשת ידו החזקה ורוחו הכביר, אף־על־פי שהיא כאלו הסתתרה מאחורי הקלעים שמשם הניעה את כל מכונת “בעלי הלאו”; היד החזקה היתה מעבירה אולי את ספינתנו למחוז חפצה, אולם בריסוק־אברים; ורק רוחו של “משביח הסערה” עמדה לה שתצא בשלום בלי פגע.
שלשים וחמש שנה היו להמנוח כיום־עבודה ארוך בשדה עבודת התחיה. מראשית ערש ילדותה עד שנות בגרותה ראתה התנועה הציונית בצ’לנוב את אחד ממפלסי דרכיה; הוא גדלה וגדל יחד אתה. עמדות מוכנות שידיו לא כוננו אותן כמעט שלא מצא. במדות־השעל הוא היה אחד המכוננים של הפסגה הקטנה, שאלמלא היתה מוכנה ליוצר המדות הרחבות להתיצב עליה, לא היה יכול להתגלות בכל מלוא־קומתו; הוא היה שותף ליוצר זה בבריאה הגדולה שברא, אף חיזק את ידיו כשהתכונן לעזב את העמדה הבצורה שהקימה בעצמו; ואחרי מותו היה מראשי הבונים שהביאו את הציוניות עד הלום. גם בהנחת היסודות בהתחדשות חיינו המחודשים ובעתידות עתידנו היה אחד מראשי העובדים. הקרן הקימת זהו היסוד של התחדשות חיינו המחודשים ושל עתידות עתידנו; “לי הארץ תהיה”, “והאדמה לא תמכר לצמיתות” – האדמה היא נחלת־העובדים ולא נחלת־בעלים; החזרת העטרה ליושנה. היא גם העמדה הבצורה בעתיד שלא נהיה מוּצגים ככלי־ריק ב"יום־דין" כ"שאדונים" ינשלו מעל אדמתם.
הרמן שפירא היה יוצרה של הקרן הקימת; הרצל שצפה תמיד לאחרית הימים ב"רוח קדש" מיוחדה האציל עליה מהודו, ממעוף דמיונו וקבעה במדותיו הרחבות בגלגל עתידות חיינו. ד"ר צ’לנוב שמר על הירושה הזאת, חיזק את בדקיה והרחיב את גבולותיה. בשעות קשות עמד על משמרתו זו בזמן שגם הציונות זכתה להיות ברוסיה תנועה אי לגלית ודנו את החוטאים דיני נפשות.
כל חיי צ’לנוב היתה שלשלת ארוכה של מפעלים. ומפעלים כאלה ומעשים כאלה אינם נבראים מאישים בלי שאר־רוח, בלי עושר מקוריות, בלי עצמיות מיוחדה, אולם מקוריות היצירה מתגלה בפנים שונים. יש מקוריות המתגלה בקומפוזיציה, בחקיקת דיברות חדשות הנמסרות בירושה מדור לדור, במקורות אורה המוסיפים להיות ולהאיר גם אחרי מות יוצרם. ויש מקוריות המונחה בנקודה אחרת ועצמיות המתגלה בסגולות אחרות. במקוריות זו אין מסגולת הקומפוזיטור הגונז לדורות את עצמיותו בתוי־מנגינותיו ובהם מוסיפה היא לחיות, אלא מסגולת המנגן שעצמיותו עולה עלינו מנעימות קולו וממקסם צליליו, הנותנים חיים, עוז והוד לקומפוזיציות אחרות, ומטביעה מדמותה עליהן; מקוריות שאין בה מקורות אורה, אלא מסוגלת הפריסמה הנותנת רוך ונועם לאורות החודרים אליה ממקורות חוץ, מפרידה אותם ומגלתן לעין בצבעי הקשת. סגולות כאלה אינן נתנות להשתמר ולהאצר בגנזי־הדורות; הן יורדות אלי קבר עם נושאן. אולם באישיות שהיתה בה אפילו שמץ מסגולות האלה יש כבר שפע של מקוריות ועצמיות. היו לנו חוצבי־להבות ששאבנו ממקורם ודעכו בתוהו ולא הלהיבו ולא הציתו; והיו שספגו בקרבם אורות מהחוץ ויצרו להם את הסביבה המנעימה המרככת והמכשירה אותם לעין, וחוללו גדולות ונצורות; היו קולות אדירים כ"משברי גלים" ולא החרידו ולא הניעו. והיו מי שהסיעו סלעים בנועם אמרותיהם וברכות קולם, ממש כמסופר באגדות המתולוגיות. אפילו קרני “המאור הגדול” יוקדות, מסמאות את העין, מתראות בלי גון ובלי צבע אם אינן עוברות אלינו דרך סביבה ידועה, המרככת ומנעימה את אורן, אף מגלה אותן בצבעים ובגונים שונים. צ’לנוב לא היה מיוצרי הקומפוזיציה של שירת תחיתנו, אבל היה – אם אפשר לאמר ככה – “מיטיב נגן” שידע לתת לה גון מיוחד, גון שנבע מעצמיות אישיותו; צ’לנוב לא היה מקור אורה של מחשבות ודברות חדשות, אבל בכל מקום שהופיע הביא אתו בקסם אישיותו את הסביבה המנעימה והמגלה את האורות בצבעים רכים וענוגים והשרה את השלוה והשקט בסביבתה.
אנחנו עומדים עכשיו על מפתן תקופה חדשה; אנחנו עומדים בפני שנוי־הערכין והמדות, במקום הדונם יבוא המיל המרובע ובמקום יחידת המאה – הרבבה. עם גודל השעה נגדל אולי גם אנו ועם המעוף שהנחיל לנו יוצר המדות הרחבות אולי תצמחנה לנו עכשיו גם הכנפים הדרושות. שלום אמת ישרר איפוא עכשיו בין מדת השעל ומדת המיל, אולם המלחמה תבא ממקום אחר ובאותן המדות הרחבות שיצעד לקראתנו הטוב, יצעד גם – הרע. נחשול גדול עומד לטשטש את עצמיותנו בדמות “הפלגת השפות” שהלבנטאיות עלולה להביא עלינו, ונחשול שני עומד להשמיט את הקרקע מתחת לרגלי העובד בדמות הספקולציה הקרקעית. המלחמה תהיה איפוא לא מלחמת מדות כי אם מלחמת ערכין לאומים. האישיות המתווכת שהיתה לה סגולה להשביח את סערות הרוחות וליטול מהנשק את עוקצו וחודו תחסר לנו. לציוניות מות צ’לנוב ברגע זה הוא משנה אבדה, ובעצם מותו ברגע זה יש טרגיזם, כי הוא עלה על ההר וראה את הארץ, ואליה לא בא…
ניסן תרע"ח
- נאום אזכרה למות יחיאל צ’לנוב. ↩︎
עברו חמש שנים אחרי מות מנחם אוסישקין. תמורתו לא ניתנה לנו, ואף לא תינתן. הגוּת־רוחו, שדות־פעולותיו ומערכות־חייו אינן ניתנות להיות נמדדות ביחידות־גודל, כי אם בייחוּדי־תקופות. כל גודל בן־תמורה הוא בהרבה או במעט. לתקופה אין תמורה ואין חליפין. ואתו נגוזה תקופה שלמה. דמותו ניצבת בכל מערכות־מעלליה ובהויות־עשיותיה. הוא היה רקום במסכותיה, והן בתוכו. מראשית צמיחת חבת־ציון עד בכורי הציונות הרחבה חישב את קציה, כיוון את רוחותיה, נטה קוויה, נר נירה, ואחרון אחרון: חי בכל הויתו את זעזועי־חליפותיה. הוא היה אחרון ל"אנשי־בראשית" שבשיבת־ציון הבונה. מפיו דברה גבורת דור מעפיל מתחתית מורדותיו. בפעליו נשמעו פעמי דור דרוּך־עוז בעליותיו. פרשות־חייו כאילו עשויות טבעות טבעות כאותן החתומות בגזע עץ, שעל פיהן מונים מידות שנותיו על סתווהן וחרפיהן, אביביהן וקיציהן.
הוא היה איש הייחוד בהגוּתו, באמונתו, באהבתו, בראייתו, ובהליכותיו. באש אחת בער, בחזון אחד האמין, אהבה אחת ידע, באור אחד ראה, במידה אחת דבק ובקו אחד הלך. השלימות היתה טבועה בתכונתו, קו־הישר נטוי בהליכותיו, כוחות אמונת־מסתורין רדו בהגוּתו, דעה צלולה ושכל בהיר כוננו מפעליו, עוז־דמיון ומידות רחבות הנחוהו בשאיפת חיי־עולם, ארך־אפיים והתמדת־רצון, – בחיי שעה: קו לקו, צו לצו, זעיר שם, זעיר שם, הקטנות לא דחקו את הגדולות והנצורות ולא המעיטו את דמותן; ציונות־בחירה איתנה מורכבת על כנת חבת־ציון חסונה, האמונה הסמויה מן העין היתה לו מקור הכוח והמרץ. היא האירה לו באור־עולם מלא ללא לקוי ופגימה, ויקדה בו כאש־תמיד עצורה וכבושה. היא היתה לו משחרותו עד אחרון־יומו יום שבת ארוך לקדשה ולרוממה, ויום חול ארוך לעבדה ולשמרה.
ירושלים היתה שלהבת־התמיד באהבתו כפסגת־החזון, – חזון אחרית־הימים! והאדמה מעין אמונת־הייחוד, כדרך־המלך בדרכי ההגשמה השונים. בגאולת שתיהן כלתה נפשו, ובהחיאת הנשמות והנהרסות בשתיהן היו מרוכזים כל מעייניו. בשתיהן בלבד ראה נקודת־המוצא להחזרת העטרה ליושנה; בה ראה חזות הכל. בנשגבה ממנה לא הכיר ולרוממה עליה לא השתוקק. עבודת־הקודש היתה לו אולי התכלית, ועבודת־החול בעבודת־האדמה אולי רק כלי־שרת מחזיק את הברכה. אך ידע כי הנשמה צריכה גוף עלי אדמות, ואין גילוי שכינה מלמעלה בלי גילוי מקורות־חומר גנוזים למטה. מקורות אלה ראה באדמה, וגילוייהם בעובדיה השבים אליה בתשובה שלמה. הם בלבד עלולים לפרנס את בתי־הכוח לכל בית־ישראל על קבוצי־גלויותיו.
דרכו משיבה לגבורות נמשכה ישר ובטוחה, כאשר עברה בכל תחנות חייו הקודמות. הם רגשו בעזוז־עלומים ובחכמת־ישישים. על סף הגבורות עוד נצב במערכה כבן שלושים לכוח בעמידה על המשמר: בעוז־רוח, בתוקף־רצון, בהתמדה וברציפות, כבן ארבעים לבינה וחמשים לעצה בברזל־הגיונו, בשיקול־דעת ובצלילות־מחשבה, כבבהירות המטרה כבחירת האמצעים. במלוא אשו בער. לא קהה אף אחד מחושיו, לא הועם ברק־שכלו, לא פג חומו, לא נפגם ההומור המנצנץ באמרותיו. הזקנה נוטלת, כרגיל, גם מאנשי־קצוות את חודי עוקציהם; מרככת את הקשיות שבתכונה, ממזגת החריפות היתרה וממתיקה חומר־הדין. בתכונותיו ובהליכותיו לא חלו תמורות. מידותיו וטעמו עמדו כנימוקיו. אף כל יצריו, בגבורות ובחולשות, שמרו על חיוּת עלומיהם. עצם מותו הדהים את חבריו לעבודה, כאילו נעקר בלא עתו הצעיר שבחבורה. ריק היה במשך השנה הראשונה למותו כסא־הנשיאות בבית הקרן הקימת ועטוף־שחורים, וחבריו שעבדו במחיצתו לא רגעה רוחם וכאילו לא האמינו למראה־עיניהם. בארץ הזאת, אהבת־עולמו ומשאת־נפשו, עולות הזריחות וחולפות השקיעות כמעט בהרף־עין. וככה היתה שקיעת־חייו, חטופה כמעט, בהיסח־הדעת, במלוא אור שכלו ובלי דמדומים קודמים…
כל תנועה גדולה, אנושית או לאומית, נושאת בחובה את שלימות־הדמות: כבעצם החזון, כבעריגה להגשמתו. רק ברדתה ממרומי הדמיון לחפש לעצמה נקודות־אחיזה במציאות תפגע פגיעות שונות, קלות או קשות. נושאי התנועה ומגשימיה אינם נוטים ברובם המכריע להטיל את כל מרותה עליהם; אינם נבלעים בכל הויתם בתוכה; הם מסתפקים בבירור חלקי יסודות; לעתים קרובות נעשה הבירור לפי קו ההתנגדות הקלה ביותר, ומקדשים את החלקים המבוררים האלה כאת עצם החזון כולו. דמות התנועה מתמעטת ומתעצבת לפי צרוּת הדפוסים הטבעיים הקבועים בתכונות נושאיה. ככה תרד ותתכווץ הזכה והטהורה בהיבדלה מאוצר־הנשמות ממרומים, ויוצאת לחפש לה לבוש חולף בין אחד מקרוצי החומר המיועד לה עלי אדמות.
אוסישקין הנהו אחד מיחידי הסגולה, שבו השתכנה תחיתנו במלוא דמותה בכל השתלשלויותיה וגלגוליה, מחבת־ציון הצרה עד הציונות המדינית הרחבה; הוא חי ונטמע בתוכה, והיא מלאה את תוכו ללא השאיר אף קרן־זוית לזולתה. היא היתה לו אמונת־הייחוד, ואלוהים אחרים לא עברו על פניו. הוא לא היה קטן בעיניו עד כדי להרתע אחורנית מפני גודל שאינו לפי כוחו. הוא לא היה גדול בעיניו עד כדי לראות גודל בחזון אך ורק מפני היותו הולם את שיעור־קומתו וכפוף לחזקת־יכולתו הטבעית. בחרדת־דת עמד לפני חזון־התנועה, וקבלו כמו שהוא, בשלימות־דמותו ובגדלו הבלתי נתפס, כפי שנמסר, כביכול, מפי הגבורה לחוזיו, מבלי גרוע ממנו, ואף מבלי להוסיף עליו.
לו נראתה התנועה בכל כוחה וגבורתה הגנוזים, בהיותה בעיניו עליונה על כל מידות־חלוף, מעל לכל השגות אנוש, מעל לכל בקורת, מעל כל מציאות מיוּצבת במיצרי תחומיה וחתומה במועקת חוקיה. המציאות הקיימת לא יכלה להיות לו מבחן־האש לכוח התנועה וטהרתה; הלזו היתה לו הקבע, והלה הבאה להצר את אופקיה – בת החלוף. מהי מציאות זו ומה כוחה, בבואה להשיל אברים אברים מיעודים מובטחים עוד מברית בין־הבתרים? זו של תמול, של היום, של מחר? והיא אינה אלא בת־דורה וזמנה, נתונה בתחומי זמן ושטח. והזמנים משתנים והתחומים כפופים להסגות, וחזון־תנועתנו מכה גלים בנצח. ההרים ימושו, והגבעות תמוטינה, ודבר ד' לעולם יקום. והתנועה בעצם קיומה היא דבר ד' בפי חוזיו המנבאים על נצח ישראל שלא ישקר.
שתי דיברות כוננו את צעדיו: אין לך דבר העומד בפני הרצון ולא עליך המלאכה לגמרה. בכל דבריו ידע להבדיל בין עצם החזון ובין אמצעי הגשמתו: הוא מעל לשכל, והם – כולם חשבון; הוא ניתן בשלימות־הדמות, והם – ניתנים לשיעורים ולזמנים. תחית עם־ישראל ושפתו בתוך ארצו בגבולותיה ההיסטוריים היא חזון־עולם שניתן במלוא־הדמות ונמסר כמורשה מדור לדור באותה הדמות הנתונה מבלי לעצבה מחדש לפי פני כל דור ודור. אך דרכי ההגשמה כפותות למסיבות הזמן וגורמיו. ועל כל דור ודור למלא רק את החלק המוטל עליו. האמונה, הרצון ואורך־הרוח – בכוח משולש זה מגדילים לעשות, אף עומדים איתן בפני סערות הזמנים. וכשדמות וסגולות אלה מצטרפים בתכונת אישיות אחת הן עושות אותה חסונה, מוצקה ומשורינה בפני פגעי מציאות חולפים.
שלימות הרוח היתה לו טבע ראשון. רוחו הצרורה מני שחרות בחזון שלמעלה מן הטבע טיפחה והדריכה את אונה. בשלימותו המוחלטת חי חזון תקומת ישראל, וכל פגיעה בו עלולה לעקור את עצם מקור חיוּתו. אין חזון ניתן לחצאין ולשיעורים ככוח־תנופה כלפי־פנים; אין הוא ניתן להיות מוצג במיעוט־דמות אפילו כהסוואה כלפי חוץ. בשובה ונחת בדרך הגשמה, אם זוהי גזרת השעה; אך תמיד “במשפט גלוי” ולא באחיזת־עינים וכסות־עינים. הונאת אחרים כתכסיס תגרור אחריה הונאה עצמית בעצם התכלית. אות מחוקה אחת בספר־תורה פוסלת אותו כולו. כי אך בצורתו כהויתו קיים דבר־עליון ללא חסר ויתר, ללא פגימה וטשטוש. חכמה ונבואה הן שתי קטגוריות נפרדות. שגגת חכם אינה מטילה צל על חכמתו בעבר, ואינה פוסלת אותה למפרע בעתיד, ולכן היא ניתנת לביקורת ולהגהות. תעית חוזה אף פעם אחת עושה את כל נבואתו פלסתר לתמיד, מראשיתה עד אחריתה. חכם עלול בשעת לקוי מאור־עיניו לא לראות את הנולד. בעיני חוזה, הנאצל ברוח הצופה עד סוף כל הדורות שאין שגגה לפניו, לקויים כאלה לא יתכנו. ואשר למעלה מהשגת ילוד־אשה אינו ניתן להיות נמדד בשעלו, מתוּכן ברוחו ושקול בפלס שכלו.
בעיניו לא היתה ברית בין־הבתרים משל, חידה ומליצה. זהו חוזה במשמעותו הפשוטה: חוזה בין אדון־עולם ובין עם־עולם, – נצח ישראל הכולל כל הדורות לעומת דור חלוף אחד. לא אנו, קצרי־הימים ושבעי הרוגז, בעלי־הפקדון. אנו רק שומריו ונאמניו במרוצת דור אחד. על שלימותו וטיפוחו כאחד מצווה ועומד כל דור ודור, ולא ברשותו לנהוג לפי שרירות־לבו וקוצר־רוחו. לא מפינו, מחכמתנו וגודל כוחנו, אנו חיים וקיימים. אנו חיים מפי הגבורה תוך גבולות־עד מוצבים בהשגחה העליונה; ולא ברשותנו ובכוחנו, איפוא, להסיגם. זהו כל סוד קיומנו ואיתנות עמידתנו במים הזדונים העוברים עלינו; ולכן איננו יכולים לוותר אפילו מן השפה ולחוץ על קניני־מורשה. על שלימות המסורת עומדת כל זכותנו. ובשלימותו בלבד מצוה החזון את החיים על כשלי־ברך, עיפי־נדודים ואסירי־תקוה. והפוגע בה כאילו מערער את היסודות בבית־הכוח ובמקורות־המרץ הקדוּמים; ודומה לחותר לחוף־מבטחים באניה סוערת, האומר להגביר את שיעור־מהירותה בפריקת כובד משאה על ידי סילוק מנועיה.
אמונת־המסתורין היא שהנחתה אותו למישרים, ולא שיקולי־השכל. והיא שעמדה לו לא לנטות מדרכו ימינה או שמאלה, ושמרה עליו מפני שבירת הקו, עיקומו או סילופו. מתוך הכרה תחילה חיסן באמונה זו את רוחו; בשכל כלכל רק את מעשיו לכוונם אליה. כולו היה רקום בשלימות יעודיה. כולו היה מרותק בשלשלת־הדורות. הוא ראה אותה כולה, ולא טבעות טבעות. היא לא יכלה להנתק ברפה שבהן, כי לא היתה כזאת בעיניו; אולי אינן שוות־ערך במעלה, אך שוות־חוזק. בכל מוחו הגה את הגות הגאולה, ולא בחלק ממנו; בכל זמנו, ולא בקביעת עתים חטופות. מראות הגאולה תפסו את כל שדה־ראייתו, ויומם ולילה היו גלויים ופרושים לפניו באחדותם, ברציפותם ובמלואם. העם על כל פזורי־נדחיו, השפה על כל אוצרות תרבותה; הארץ על כל חבליה וגבולותיה הקבועים מימי קדם היו מוארים באור־עליון אחד, מלוכדים במחזה־שדי אחד ורקומים באותו צור ישראל וגואלו. מעולם לא ראם מקוטעים, מפוזרים ומפורדים. כברית בין־הבתרים כן גם בקעת־העצמות לא היתה לו משל ומליצה. זו היתה ממשות. במראה מלוכד אחד נראו לו בכל עת ובכל שעה תחית הגוף והרוח ללא מחיצות בשטח, ללא תחומים בזמן, ללא מדרגות בערכין. כשדה אחד מרהיב־עין נראו לו נושא משך הזרע במרחב הפתוח, וזורע על תלמי־הלבבות בין כתלי בית־הספר; מחדש חידושי תורה בבית המדרש הישן, ומגלה תעלומות־הטבע בהיכל המדע החדש; בנשימה עצורה אחת צפה לנושאי האלומות ולראשוני בכּוּריהם. בגילה וברעדה שש לקראתם לקבלם, וביראת־רוממות אחת היה עורכם בין טורי ספריו. קורא מובהק בספרות־העברית, ער לכל יצירה ומאזין לדופק פרחי־הכהונה, – המכהנים בספירות התורה והחכמה ובמערכות העבודה. כולם נראו לו כחוטרים שונים מגזע עתיק אחד, כנצרים מגוונים משורש קדום אחד, כגידולי צור־מחצבת אחד. מחזה תחיה אחד – עם מחדש נעוריו. מעין יקיצת היקום מכבלי הקרח המראים על תפארת־העבר ומבשרים בנצניהם זהרי־העתיד.
בניגודים ובסתירות שבתכונות איש לוית־חנו ותפארתו. הצלילות והמסתורין כרוכים בו יחדיו: צלילותו בברו, מסתורין בחובו. הפשטות הבהירה בנופו; פקעת התעלומות בעמקי־שרשיו. ברורים לעיני כל הפעלים, אך סמויים הכוחות המניעים. כשלומי אמוני ישראל היה שומר דת וזהיר במצוות; אך הגדולה שבהן, הדופה אמונה כבירה, היא בנין־הארץ. הדבקות בה יונקת ממקור אי־שכלתני. אמונה היא תמימת־דרך, אינה מכירה סיבוכים ואינה יודעת קוי־עקלתון. לכן גם על המאמין עוברים זעזועים ומשברים, ובהתעטף עליו נפשו מרוב מכאובים, יתריס לפעמים גם כלפי מעלה, אך עצם ההתרסה בשעת רפיון־רוח סימן להודאה במציאות הגבוה מעל גבוה, וזהו נצח ישראל שלא ישקר. והגבולות שהוא כביכול בכבודו ובעצמו הציב, אינם ניתנים להיות מוּסגים אף בידי האדירים בין בני בשר ודם…
רוחו התהלכה תמיד בנתיבות המחשבה המקובצת המקודשת במסורת חיבת־ציון והציונות, ובמסילותיה הכבושות. משחר עלומיו הגה בתורה אחת והיה משוקע בספירה אחת: שיבת ציון. היא מובלעת בדמו ודרוכה בכל הליכותיו. מתחומיה לא יצא. וכשהיה אנוס, לפעמים, ע"י דיבור הזמן להכנס לתחומי־חוץ לקח כאילו מעפרות ציון וישימם מתחת כפות רגליו כדי לא להנתק ממנה. ורק לאטו ובזהירות יתרה היה סר לפעמים לצדדין בדרכים שכבשו חדשים. אין כוחו בעיון ואין חלקו בין מניחי עיקרי הדעות בתנועתנו. הוא תלמיד ותיק בהלכה, ורב מובהק בהרבה מקצועות המעשה. כתלמיד לרבותיו פינסקר, לילינבלום ואחד־העם הנחוהו למישרים כוח־ההבחנה לקלוט את המתאים ולבלי להעמיס על המוח גופי־הלכות שאינם הכרחיים לגופי־המעשים; סתם לינה בעמקה של הלכה אינה מנטיותיו. כרב יבחן ויבדוק כל פעולה, אם אינה נמצאת בסתירה לעיקרי אמונות ידועות. מאוצר המחשבה הלאומית המקובצת זיין את עצמו בכל רעיון להרחבה, ולא לצמצום. קנאותו לרוח מוסר־היהדות לא עשתה שפטים בחומר; ולמען מקדשי־מרומים נערצים לו לא ויתר אף על שעל מהאדמה. מעוגן בציונות המדינית לא הסיח אף רגע את דעתו מהגדולות והנצורות; כמעורה בחיבת־ציון ידע, כי הגדולות לא תעשינה בידי הבזים לקטנות; אך ורק אלה הקטנות הנושאות בחובן את סגולות ההצטרפות, הליכוד והגידול. יפים הם כיבושי שעה להשגת התכלית הרוממה הנרצית, אך בתנאי שלא יהיו עלולים על־פי טבע מהותם לקפח בעתיד כיבושי עולם או להעמידם בספק.
חזון רוחו צר לפעמים באופקו, אבל נשא במרומיו. ובתוך תחומי האופק הנתון רבות הן ספירותיו בגובה ובמעוף־הדמיון. כל תוספת לעצם החזון מעבר לתחומו המקודש פסולה כגרעון. תחית עם ישראל בשפתו וארצו בגבולותיה ההיסטוריים, – לא פחות, ואף לא יותר. עם שונים לא יתערב רעיון מצורף זה. כל חידושי הדור הם אורחים לא קרואים. תורות השמאל, ואפילו אלו של האגף המתון, עד כמה שהן כנות בודאי כלולות הן בחזון. ועד כמה שאינן כלולות הן מיותרות ומפריעות. לא כל חידוש העולה על קרקע־עולם יקלט יפה באדמתנו ואפילו מהמוּתרים. מעטים כמוהו קנאים לעברית, ועוד פחות מקיימים כמוהו את אשר ידרשו. קורא ותיק ומובהק. אך מכריע תמיד המועיל והמשמש את התכלית הרוממה, ולא המרומם כשהוא לעצמו על־פי מידות היופי. חושו דק מאד לכל מוסר־השכל, ופגום לתפיסת היפה חסר־נימוק. שופט ולא אמן. בקי בחדרי ספרותנו, אך על קירות חדרי חזיונותיו מתנוססות תמונות־מספר. לא הדר פני גדולים, אף לא הבין לרעם ולא תכן את רוחם. התוך המוסרי היה תמיד המכריע, והמוסר מונח בגאולת־ישראל בארצו – ואידך פירוש הוא. הכל נידון מתוך אספקלרית תכלת־לבן. החלש שבשירים שתוכו רצוף אהבת ציון וירושלים יגדל כוחו מהאדיר שבשירת אהבת־בשרים. זהו לא חשבון תכסיסי בן־לויה לזרמים ומפלגות. זוהי תגובת חושים צרופים בכּור אהבה טבעית מיוחדה במעגליה. שיר השירים המוּצא מידי פשוטו ומקודש לכנסת־ישראל הוא שיר־המעלות.
באמונה ודעות בדרכי ציון תלמיד לילינבלום בהרבה בחינות. אך התלמיד עולה תמיד בקפדנות ההגבלה על רבו. אף בהתדבקותו בקרן הקימת בשנים האחרונות לא יצא מגדר המסורת המקובלת. ממשנת אגף־העבודה של הקרן הקימת הרואה את העבודה והלאמת הקרקע יורדות כרוכות בירר את יסוד גאולת־הקרקע בלבד. סתם גאולה הברוכה מכל רוח שהיא באה. צווי “העבודה העצמית”, לא היה אחד מעיקריו ונראה לו כיתר הדומה כניטל. לא היה מחוור לו הליכוד האורגני בין שני היסודות, ולא ראה כי בהעדר חובת־העבודה נעשית ההלאמה העומדת על ניצול הזולת פלסתר. מהר סיני ירדה רק הדיברה האחת, ולא שניה. ו"הארץ לא תמכר לצמיתות", אבל לא והארץ רק לעובדה בלבד. שחור־האדמה יפה במערכת הצבעים, מועיל ומושך; אך ההתמזגות עם ה"אדום האדום", ועוד כאילו צבע זה הנהו מחוייב המציאות, כתולדה הכרחית של השחור – תורה מורכבה זו הבאה לכוף הר כגיגית – מה עניניה להר סיני?
מקובצת היא משנתו, אבל ברורה ובהירה, וערוכה במשטר וסדר כפעליו בשדה עבודתו המסויגה במיצרי המציאות המוגבלה. חדר־עבודתו ישמש כסמל. משטר קפדני. כל רהיט ורהיט על מקומו לא יצא מהשורה. על שולחן־הכתיבה כל כלי יעמוד כצמוד למקומו, כל נייר וכל ספר ועתון מונח כאילו מחובר במסמרות. על הקירות תמונות שכל אחת קנתה לה זכות מפני תוכה המיוחד ו"טעמי־מצוות" המעטירים אותה; כל אחת פרשה או פרק ברקמת התולדה הציונית. יד לא קרואה, ממשמשת, כי תזיז דבר מה ממקומו אגב דיבור ושיחה לא תקרא ברמז כל שהוא לסדר. אך עין צופיה הליכות בית, ותוך כדי שיחה היותר ממתיחה תושט היד להשיב את המשטר על כנו. וככה ערוכים הרעיונות במוחו. כל אחד תקוע עמוק במקומו. ואכן יש משטר חמוּר גם במערכות החלומות והחזיונות, מוקפות במשמרת־זקיפים; לא יתערבבו בינם לבין עצמם, ומכל שכן עם שונים לא קרואים. כלים מוסכמים בטעם מיטב המסורת. ורעיונות מנופים וצרופים ומקודשים בקדושת מיטב המסורת. מעולם לא ינאם ולא ירצה ברבים על־פי פתקאות. לא יסתבך ולא יסבך. שקופים, בהירים ובטוחים, משולבים האחד בשני אמריו; בחידושם לא יפליאו, בברק־המחשבה לא ידהימו; אך נושלים הם כבדים כפירות בשלים, וטעמם בהם. מלאה הומור שיחתו בכל חומר־רצינותה, וחריפה בכל פשטותה. אך בכל, ברקמת־הדיבור כברקמת־המעשה, משחקים רק שני צבעים: צבעי התכלת והלבן, כצבעי השחור והלבן במסכות ציירים ידועים.
כתבי אוסישקין אחד הוא תוכם, ומחולקים הם במדורים שונים לפי צורות־המבע. על ציר אחד יסובו; רעיון אחד ימלאם, אחד בעצם החזון ואחד בדרכי־ההגשמה. בדמויות שונות יופיע: כשליח־ההגות, כמוכיח, כמתחנן, כמעודד, כמעלה נשכחות וכמבשר עתידות, כסולל ובונה. תוכם רצוף אהבה, אחוז חרדה, נטוע אמונה ודרוּך בטחון. כבהמנון־עם יחזרו כפעם בפעם הדברים על עצמם. וכבהמנון – הנעימה היא המטעימה את התוך ומחדשת אותו. והיא גופה כאילו מתחדשת בצביון, בצליל, ובריתמוס עם כל זעזוע עובר וגל חולף. רוחות־הזמן השונות ותמורות־זעזועיו הן המרעידות נימין טמירין בלבבות פנימה ומעלות אותן, ומכות גלי־החיים בקצב שונה. אחת היא התפלה בנוסח־המורשה; ואחד הוא גם ניגון־המסורת העובר מדור לדור; אבל כל שליח־ציבור וייחוד־מזגו וייחוד תגובתו; וכל אחד מחדיר לתוכו את רטט־נפשו, ומקרין מאישיותו. וייחודי היחיד וייחודי־השעה הם העושים את השירה הישנה תמיד לחדשה.
רוחות תקופה שלמה הן הצוררות בתוכן את הדברים המכונסים בכתבי אוסישקין. הן כאילו גם מעלעלות את דפיהם, אך בדברים החוזרים על עצמם כפעם בפעם יש חידוש מפני השעה שבה הם נאמרו. על גלים שונים נשאו; והדיהם קלוטים בתוך השיטין וביניהם. הנעימה היא תמיד אחרת, ואחר הרטט, ואחר הריתמוס ובמראות הקרינה תמיד אחרת, ואחר הצביון. אין פגם בחזרות־הטבע כבמראות וכבקולות. גם הרעם והברקים חוזרים על עצמם, ואף־על־פי־כן כוחם וגבורתם נראים ומורגשים כחדשים. וככה גם מערכות קצר הימים ושבע הרוגז, הקרויות בפינו עולם. גם בהן שולטים כוחות איתנים לפי דרכם על רעמיהם וברקיהם, מראותיהם ויריעותיהם. הכל משולב ומשוזר. כל השמטה תרסקם. והדי העבר אדירים יותר כאשר יוצאים הם מפי עושי היסטוריה, העומדים בתוך עצם המערכה, מנצחים עליה ומעצבים פני דור, מאשר מפי מפרשי היסטוריה והמשיגים עליה הרואים הכל ממרחקי הדורות ובוחנים ודנים מעל מרומי במותיהם.
גן פירותיו עצמו אינו רב הגוונים, וננעל כאילו מעצמו באורח אבטומטי בפני גידול־חוץ. אינו יפה־נוף ולא רחב־נוף. עצי־פרי ולא עצי־נוי. תמיד פירות ולא פרחים. חומר־הדין בבחירה. גידולי דורות. רכב דור על גזעי דורות עמוקי־שורש. זמורות־זר לא תבואנה. עצי מספר נבחרים, אך שדרות ישרות הם נטועים. הדרת־שיבה חופפת עליהם וכוחות־נעורים יפכו בהם. לא תמיד יוכלו להיות ציוני־דרך לתועי־הזמן המחפשים להם את עולמם בתוך חזון־תקומתנו. אולם תוך תחומי המסורת, כפי שהיא מקודשת בחיבת־ציון וכבושה בציונות המדינית, אך לבטח יצעד בין השורות האלה ההלך ולא יתעה, ושוחרן לא יצא ריקם…
ירושלים, תשרי תש"ז
אף שמריהו הלוי הלך מאתנו לא בקצו. ששים ושמונה שנות התאבקות הוגיעו את לבו, אך לא פגעו ברוחו. כבעצם עלומיו סער בעוזו; כבראשית אונו הרעימו דבריו והבריקו הגיגיו. חליפות ותמורות חלו ביצירותיו, אך לא בעצמת מניעיהן ובחזקת המזג המחַיין. שעות התבדלות מהציבור היו לו שעות התגלות ביחידות. רפו ידי הלוחם ושפלו, גבר האָמן והתעלה. נדמו בשורות השליח, נגולו מראות הצייר. בבדידות חדרו הקים לו את דוכנו, ובתמונות העבר ומשליו דבר לעתיד. אפילים גמלו פירותיו, ספוגי תרבות־קדם ונוהרים תרבות־הזמן, לוהטים במזג הבחרות וצרופים בבינת ישישים. על ערש־דוי לא פסק גידולם, ועד אחרון דופק לבו לא פג טעמם ולא הועם זיוום.
הטבע העניק לו מַתות בשפע. אכסניות־תורה והיכלי־מדע חלקו לו מרוב טובם. כולו הדור בתוכו וּבברו. איש־מדות בגופו וברוחו. חריף בשכלו ועמוק בהגיונו, קל בתפיסתו ועז בדמיונו, מהיר בצירופיו ושנון בניתוחיו, רואה בעין אמן ובוחן בדעת הוגה. תרבותו מרוּבת־השרשים ורחבת־הנוף, ינקה מאהלי־שם ומיפיפותו של יפת. לן בהלכה, עמד בסוד האגדה, התהלך עם גדולי המחשבה האנושית. פעליו התפשטו במערכות רבות, ובשדות רחבות, ובתפוצות רחוקות. אך יחודו היה בגודל־לבבו, יתרונו בלהט־מזגו, עצמתו בסגולת־השיקוף של אספקלריתו, שאר־כוחו במצוי מוסר־ההשכל מכל מצוות־החיים ותופעותיהם. וגולת־הכותרת בכל מעללי־חייו, – השליחות לדבר־אלהים בפי חוזיו אשר נשא תמיד בלבבו.
לבו היה תמיד ער בין הישנים ללא דמי, כואב ללא הפוגות בין השאננים, פתוח ללא מחסום בין המשתריינים; בסולם־הקולות היתה הלמותו ראשונה במעלת־החוזק, העצומה בתכיפות־הריתמוס והמתמידה ברציפות הקצב. הוא היה גדול־הלבב בדורו בין חולמי שיבת־ציון והדויים על ענוּת עמם. בשלהבת־התמיד בער כולו: באש־עצמו ובאשי־דורות; הן כאילו הצטברו בו כבנקודת־מוקד, להצית לבבות בחזות הקשה ובחזון־התקומה. צער־עולמנו כאילו היה מקצועו, בשורת־הנחמה אומנתו.
האספקלריה שבה ראה את החזון היתה מיוחדת־המבנה; מגבישי־קדם ומגבישי־הזמן היתה קרוצה; אורגנית היו מורכבים בחיוּת הטבועה בעין מרחיקה־ראות ומעמיקה־חדור; בה העלה כל מאור גנוז בתרבות־הדורות, ומסגולותיה הטבעיות נאצל המאור המעלה בתוספת־גוונים, ביתרון־חן ובתגבורת־כוח. באור הזמן הוארו חזיונות מני קדם, באורות־קדומים הוארו חזיונות־הדור; וכמתוך מערכת מראות משקפות מקבילות נראו טוויים ושזורים ברקמת־הדר חיה אחת.
לו היו נהירים גופי־תורה, מצוות־תורה ודברות־חיים. אך הוא ידע למַצוֹת טעמי־תורה, טעמי־מצוות במוסר ובמדות. מיצוי מוסר־ההשכל כנימוק־מניע העסיק אותו. חקר תורת־המדות כיסוד־עולם משך אותו. נפשו כלתה להעלות את הניצוצות הטמירים ממעמקי שכבות ההלכה ומתעלומות סתרי האגדה; הוא חפשם בדפי־ספרים, הוא בקשם בחדרי־לבבות; הוא ידע לדלותם, הוא השכיל ללכדם. בכנוס פזורי־רוח העם הוא הלך לכנס הפזורים בגופם, מכל תפוצות־הגולה ולקבץ את הנדחים.
אורות־עצמו נבלעו תמיד באורות־הקדומים שהיה מעלה. משנתו המקורית נתבטלה במשנות־ראשונים שהיה הוגה בהן. ביראת־הרוממות ובהתבטלות עצמית עמד לפני קדמונים ולפני האחרונים שהרחיבו בחכמתם מעניות־ראשונים, העמיקון והאירון. אמרותיו עמוקות־התרבות וכלילות־הצורה לא הצטרפו לתורות ולשיטות. אוריתא רתחה בו. כל מעיניו נמצאו בהוית ההיתוך והרתיחה. הכל היה בקרבו כלבה גועשת ללא שהות להתגבש וללא סיפק ללכד גבישים בודדים יפי־חן ומזהירי־גוונים למערכה שלמה אחת.
הוא היה כולו איש־הרוח. הויות־החומר לא היו לו “ארץ־תעלומות”, אך – אדמת נכר; בתחומיה התהלך, ובה לא נאחז; מקורותיה היו נהירים לו, אך לא שאב מהם; בגילויים לא עסק ובפיתוחם לא טפל; מפושט מגשמותה ומבודד משאונה והמונה הפליג לספירות העליונות; הן היוו את עולמו; האצילות שבהן היוו ציר־עולמו; המוסר כגבוה מעל גבוה – יסוד עולמו, יסוד העולם כולו ונשמת־היקום; בהשגחתו הנעלמה האמין; באמונתו בכוח ניהוגו חי; בחקר תעלומותיו מצא תכן חייו; בשידוד מערכותיו תעודת־חייו; בהעלת מאורו הגנוז והפצתו ברבים כשליח החזון תכלית־חייו.
המשאות אשר היה נושא ברבים היו מן הנגלות. החזון עצמו אשר היה רואה יסודו ושרשו היו בנסתרות. הוא היה מנהיג אחרים בכוח־התבונה, מדריך באמצעי־הדעת. הוא גופו היה נהדף בתעלומות רוחות־אמונה וברזי רגשי־דת. בהיר כברו ושקוף, היה איש־מסתורין בתוך־תוכו. ברקי מאמריו הם שהיו קוראים את עבי־הערפלים והיו הופכם כאילו לערפלי־טוהר, ערפלי־דוק, או מפזרם כליל למראית־עין.
לו היתה משלו אמונה בהשגחה עליונה צופיה הליכות בית־ישראל. זו לא היתה אמונה תמימה, אף לא צרופה. היא היתה רודה מתחת להכרה כמושכל ראשון שאינו ניתן להוכחה ואינו זקוק לה. מכאן ואילך מתבצרת מרות־ההנדסה. הנחה אחת משולבה בשניה, וההוכחות מוּסקות כתולדות מאבות. והמסקנה חותכת וגוזרת באחת: עם ישראל לא יבוא אל המנוחה ולא ימצא את תיקונו בגופו וברוחו, בלתי אם ישוב לצור־מחצבתו ולמקור־מוצאו.
הוא האמין בנצח־ישראל כעם־סגולה ובמולדת־ישראל כארץ־הבחירה; הוא ראם דבקים ואחוזים בברית־עולם ממעל. הכל צפוי מראשית אחרית. כל המתהוה והמתרקם לשבט ולחסד, לשעבוד ולפדות מחויב המציאות, מחויב ההשתלשלות. שלשלת־יחוסנו הארוכה אינה מחרוזת חוליות דוממות, מנותקות ומשולבות לפי רצונות מקריים על דעת מולכים מעצמם משתלטים על הרוחות. כל חוליה טבועה בחברתה בחיוּת־הגידול מדור לדור. חרף כל כוחות־חוץ נמשכת השלשלת. גידול ניתן להעכב, אך אינו ניתן להפסק כליל בלתי בעקירה מן השורש. אפילו מתנכרים ומתרחקים מרותקים לשלשלת־הדורות ותלויים בה בכוח־גידולם על־כרחם ושלא מדעתם. “הקפיטל” בערגתו לתיקון העולם אינו אלא המשך הנבואה; בארחות הגיונו – המשך בעלי־ההלכה; בחמרנותו – שלל נהר מחופים זרים, שלל נגרף בזרמיו ונישא על פני מימיו כגוף חיצוני. “בעל־החלומות” בוינה אינו טוה אלא את החוט שהתחיל בו בעל־החלומות מגושן. תורת־היחוסיות אינה אלא חוט נמשך מאיזו פקעת־סתרים באחת הגניזות. כל הישר שייך למקור־המוצא, כל הפתלתל – משב חוץ תחת לחץ כוחות חיצוניים. הגאוניות מתגלית תמיד בצומת־החיבור עם מקור־הבראשית, וממנו שואבת היא את עצם חיותה, גם בהיותה נוטרת כרמי־זרים. היא תתגלה במלוא גבורתה ובכל טהרתה בתשובתה השלמה למקור ובהתחברותה המוחלטת אליו ללא שרידי חציצות וללא שארית לחץ חיצוני; היא היתה אור לגויים, נס לעמים בהכרת היחוד ובהשגתו, ברוממות המוסר ובטוהר המדות. היא מיועדת להופיע באורות חדשים ובפנים חדשות, ובספירות־יצירה שלא שערון.
בינו ובין המקור לא היו שום חציצות: לא מרחק־המקום, לא אורך־הזמן ולא מרחבי התרבות השולטת; בעוז־דמיונו דלג מעל לראשונים, ובגבורת־הרצון כבש את האחרונה; הוא כבשה גם בכלי־זיינה, בכוחות עצמה. במאמרות־קדומים היה הוגה, בוחן אריג־היום וצופה פני הבאות. בית־ישראל היה בעיניו עולם בפני עצמו בחוקי חייו ובחוקיות פנימית טבעית המבטיחים את אריכת־חייו; לא עליון על כל סביבו, לאו דוקא נשא ומרומם בסגנון “אתה בחרתנו”, אך מיוחד מהטבע בתכונות־עד מקיימות, מוטבע בסגולות־נצח מחדשות, מכונן לדור דור באיתני־רוח להיות נהוג על פיהם. נביא, רואה, צופה, מבשר – הם קבועים בחוקי־עד במערכות עולמנו כמערכות כוכבים במעגלותיהם, מזהירים כמוהם, וכמוהם מַנחים. לא נסתם חזון מישראל גם בימי נדודיו. לא תמו צופים לבית־ישראל, וגדול ההבדל בין חכם לנביא. חכם עלול לטעות; כי ישגה עוד לא תתבלע כל חכמתו. גלוי־עינים כי לא יראה נכוחה בטל ומבוטל הוא מיסודו. אין נבואה לשיעורין. אין יחוסיות בחזון; בו הכל מוחלט. בהתמדת נכונות־הראיה יבחן נביא האמת והשקר; לא באותיות ארעים ולא במופתים מקריים. וככה גם מנהיג־אמת, שההשגחה חסרה אותו אך מעט מהצופה; השגגה היוצאת ממנו סימן לו להעדר שכינה או להסתלקותה. לא תמיד מכריזים מלמעלה על בחירי־הקלפי למטה…
על הדוכן היה מתגלה במלא־כוחו ובכל שעור־קומתו. המגע עם הקהל היה מעלה את אורותיו האצורים ומבקיע את מעינותיו חוצה. המוני שומעיו לא היו מוציאים אותו מגדר טבעו. ברו נשאר כתוכו. אף אבק־איפור, אף שמץ משחק לא דבק בו. הוא היה מופיע כמוכיח וכמבשר, ולא כמבדח וכמשעשע. תמיד היה רואה ללבב פנימה, ולא לפנים. בכיבוש־הלבבות היה מוצא את גמולו, ולא בתרועות־פה ובתשואות־כפים.
לו לא היו דרושים סממנים חיצוניים ומעשי־להטים. לא משקלות שאולים לתוספת כובד, ולא צירופי־חן לקלוּת; לא פלפל קנוי לחריפות. ולא נופת־צופים להמתקה; לא הסקה מלאכותית להגברת פתוס, ולא זיקוקין ללוית־ברק; לא חיזור אחרי נושאים מעמיקים, ולא ליקוט אמרי־שפר מרפרפים; לא צבעי־משכיות בהקפה, ולא ריתמוס כמצות משחקים מלומדה. הטבע צייד אותו ברוב שפע בכל מכל כל. כשליט בחומר ואמן בצורה כרע תחת כובד עושר ולא תחת סבל המחסור. הטבע הוא היה המנצח על הכל בעומק־התוך, בהדר־הצורה, במשחק הצבעים, בגליפת־הקולות ובקצב־הריתמוס.
מפיו דברה הגבורה, – גבורת עמו בתפארת־זהרה ובקדרות ענוּתה. בתוכו היה חי ספר־הדורות, – היה חי, ולא נישא כאוצר בלום וכגנזי־שמות תלושים. נשמת ספר־הדורות להטה בלבו, ושירתו רנה בדמו. אחד אחד היו נפתחים דפיו לרוח־שפתיו. אחד אחד היו נמתחים המראות ובוקעים קולות. רוחות־קדומים ורוחות־הזמן ירדו במאור־חכמה וטוהר־מדות, בתוכחות־מוסר ושגיבות־עלילות, ביגון־אבלות ובשורות־נחמה, במוראי־השעבוד ובטחון־הפדות. תורות־מורשה היו שולחות קרנים, כל אחת וסגולת־החדירה המיוחדת לה. מקורבים ומנוכרים, דבקים במסורת ומדולדלים הימנה היו נלכדים בתצרופת־הקולות ובתרקומת־המחזות. כל אחד מצא באחד מהם דבר־מה מהמופלא שבהרהורי־לבו. תחת שכבות תרבויות־נכר היה מהבהב במסתרים שונים ניצוץ יהודי; ממעמקיו השונים היה מתלקח למגע הרוח שהגיעה אליו ממרחקי דורות שונים. בכל לבב מתנכר עוד רטט מיתר עצמי; הוא הזדעזע למשב אחת מרוחות הדורות הקרובות לו. מתוך גנזי־הדורות שנפחה בהם נשמת־התחיה מצא כל סדן את פטישו, כל מיתר את שרביטו וכל ניצוץ – קרן־יעודו…
תולדות־חייו הכתובות בידי עצמו הן מצבת־הזכרון לחייו המקוצרים עשירי ההגות ורבי־המעללים. המצבה עצמה חצובה, מפוסלה, גלופה, חרותה בידי אמן יוצא מגדר השורה הרגילה. קורות־חייו הם קורות חיי דורו. חויותיו חויות לוחמי דורו. חיים פרטיים כמעט שלא היו לו. הם נתבטלו בחיי הכלל. חייו היו מערכה כבדה אחת בחזיתות מפוזרות, – חזיתות־נוד מתפוצות ארץ לארץ, ומתפוצות חלק־תבל אחד למשנהו. פני־הדור הם בני־לויתו בפולמסיו או יריביו. שורה אחרי שורה עוברים הם כולם לעין בגבורותיהם ובחולשותיהם. הלוחם נראה בעודו על האבניים ברטט־התהוותו, ברעדת־גידולו ובחרדת־עמידתו לכבוש הדור להקים הדור. על יריעה רחבה דרוכת־עוז פרוש הדור. סיפורי־המעשה נראים אגב־שמיעה. המראות והתמונות נשמעים אגב־ראיה. לוהטים הצבעים במזיגתם, רועדים הקולות בצירופיהם ובוערת נשמת־החיים המתאבקים העוברת על פני־הכל. יפה היא כל אבן־חן וברה כשהיא לעצמה. יפה וברה היא שבעתים בהיותה משובצה בין אחרות. מה יפה מראה שמריהו הלוי בין דמויות דורו, מה הדורה אישיותו המזהירה בהיותה קבועה בפני דורו!..
אדריכל־המעשה
מאתיצחק וולקני־אלעזרי
בנכר
מאתיצחק וולקני־אלעזרי
נשבו רוחות אוגנדה. ברלין היתה מרכז הציונות בימים ההם. כ"אומרי־ההן", כ"אומרי־הלאו" לא שקטו במכונם. “כינוסי־פולמוס” היו חזון־הרגע. נועדה מערכה כבדה באולם רחב ידים, רבת־עם ומכריעה. חליפות עלו וירדו מיטיבי־הדיבור ושנוני־הלשון מבין שני המחנות: בעד וכנגד. כלם בעלי־תריסין; כלם ידועי־שם במלחמת התורה הציונית. נקבו דברים כדרבנות; ירדו אמרות כמהלומות; חדים וממוּרטים התעגלו מושכלות; דקות מחוט־השערה וקלות ממיתר “התפצלו” הגדרות, ומופשטות מופשטות; בעצם כניסתן לשערי־המוח היו מתנתקות; ובמוח גופו כאילו היו מתפקעים אחד, אחד שרירי כלי התפיסה מרוב התאזרות ממותחת לקראת הדק־שבמופשט והמופשט־שבדק. והנה הופיע על הבמה סתם דוקטור, אחד מרבים, אשר אליהם ימשילו ליצני־הדור כי אפשר לרצף רחובות ברלין במספרם העצום; ובלי סימני דברנות חיצוניים, ובשפה פשוטה, ברורה, קפואה וצלולה השמיע כדברים האלה:
“מיד כששאלת אוגנדה עלתה על הפרק היתה ראשית פעולתי לאסוף ידיעות. לתכלית זו פניתי למשרד המושבות בלונדון בבקשה לשלוח לי חומר בנוגע לחבל הארץ הנקרא אוגנדה. נעניתי, וקבלתי את החומר הנרצה, והנה הידיעות והמפות בדבר האקלים, התנאים, האוכלוסים הקיימים ואפשרויות־ההתישבות. כך וכך הם הפרטים. הלא עיניכם הרואות לפי המספרים האלה, כי הארץ הזאת אינה יכולה לבא בחשבון בשבילנו. ולמה איפוא לשוא תחבלו דברים בויכוחים נלהבים על בלי־מה.”
במסיבה צרה ישבנו, תלמידים אחדים של בית־הספר הגבוה לחקלאות. כלנו – לבנו היה כבר במזרח; ובמערב היינו נחבאים אל כלי־האדמה ופורשים מן הציבור. הפעולה היחידה שעשינו ל"הצלת המולדת" היתה ההקשבה לדברי המנהיגים. כותב הטורים האלה עשה “מעשה להכעיס” נוסף, בתלותו את כנויו הספרותי על שלט־ציון. מרחק־כבוד חייץ בינינו ובין ראשי־המדברים; בסודם לא עמדנו ובמופלא שבהלך־רוחם לא הוקדשנו. אש־העלומים דחפה, לכאורה, בכוח־איתנים למראות־נבואה ולשירת־חוזים, לגובה בלתי־נתפס ולערפלי־מסתורין. והפעם פעל עלינו דוקא המוחש־הקר, הנגלה־הקפוא והמספר השקוף. כולם, כולם, בלי יוצא מן הכלל, רדפו אמרים על נושאים נעלמים, שלא ראום ולא ידעום; כאילו ארץ היתה מעין עצם מטפיזי מופשט. ככה היו יכולים להתלהב גם על המאדים. בקלות מיוחדה יישבו “ארץ תעלומות”. גזע משונה המחבק בזרועותיו את הבלתי־נראה והודף את הבלתי־ידוע. כציון, כאוגנדה – שתיהן היו להם רק מושגים ערטילאיים: לא ראון ולא הכירון כל צרכן אף מהכתב. מילא, ציוני־ציון עוד היו ראוים לחנינה על בערותם. מסורת־קדומים מחזיקה אותם בחרצובותיה; אהבת־נפש טהורה בלי אבק־חשבון. ציון אינה בת־תמורה אפילו בשבעים ושבע ארצות אחרות זבות חלב ודבש. אולם הארציות, הארציות – זו שכולה היא שכליות צרופה והתפשטה משארית הרומנטיקה. ונושאיה ומעריציה הרחיבו את הדיבור על מושכל מפשט, ולא ראו אפילו צורך להצטייד לקראת “התקפה שכלית”. ולמה? מאז ומקודם ראה כל “אזרח בממלכה הציונית” גדוּלה לעצמו להיות “נוקר מלבו וחוצב מצורו” ממלכת־ההפשטה והמושכלות! מי היה הדוקטור התוקף לא ידענו, וגם שמו כאילו צלל בשאון האולם. אולם נקם חזינו באומרי־ההן המבוישים; המענה ניטל מפיהם, ושלמה היתה תבוסתם.
עברו שנים… האפיזודה הקטנה הזאת הוסחה לגמרי מדעתי. “כוּלי”, בעצמי ובלבי, הייתי כבר במזרח. לעיני־בשר עמדה הארץ אחרת מאשר לעיני רוח. ליד האבניים עמדתי, שעליהן התחילה להתהוות עבודת־אדמה עברית ממשית; ובמחיצה אחת נמצאתי שנים רבות עם אותו האיש־מפלס־הנתיבות לקנאי העבודה העצמית מראשית מצעדיה. במגע־תמיד נמצאתי עם מנהיגים שונים בתנועתנו, ונתנה לי האפשרות להתבונן אל דרכי עבודתם ולעמוד על קוי־תכונותיהם הבולטים. מזמן לזמן הייתי מותח קוי־הקבלה בין האחד לשני. והנה אגב מלאכת ניתוח זו צפה לפתע־פתאום בזכרוני האפיזודה המסופרת מ"תהום־הנשיה". לפי תומי שאלתי את רופין, אם הוא השתתף בפולמוס־אוגנדה באחת האספות בברלין, ואם הוא “התיך את הברד” על הראשים המשולהבים בצורת מספרים קרים. כן, הוא היה ה"איש היבש" ההוא. קו בולט ומציין. יחיד בין הרבים, שאין בטבעו להמשך אחרי הבלתי־נודע ולהתלהב מהבלתי־נחקר. עוד בראשית מצעדיו אל הציונות, וכבר שולט הוא מאין כמוהו בכל החומר. יחידי בין הרבים, שמלאו את פיהם לכל עת־מצוא בכל ארבעה היסודות שמהם הושתת העולם, לפי השגת־קדומים, – אש, עפר, רוח, מים! ורק יסוד אחד לא נשמע להם: ידיעת הענינים הפשוטה, הכרת המוּחש! כל “מלכי המחשבה” נטרדו ממנוחתם; כל ה"ספירות העליונות" הורדו ארצה; ורק מחשבה פשוטה לא עלתה על הדעת, – לפנות למשרד המושבות בלונדון ולהשיג את החומר הנרצה הנוגע בעצם שאלת־החיים. משל אחד מני אלף.
יהדות המזרח בלבד הקימה “ציונים מלידה”. אש־התמיד יקדה בה, ואף לרגע לא דעכה. ממקורות־קדומים ראשונים שאבו חולמי שבות עמם. ציוני־מערב שבו בדרכי־תשובה שונים. עצורה היתה בהם אש־הקדומים, ובלי כוח חיצוני לא יכלה להתלקח. ככה יתיז ניצוצות הברזל הקר תחת הלמות הפטיש. האנטישמיות היתה פטיש זה. נדהמה עד כדי מות מדומה ההכרה הלאומית, ורק העלבונות מבחוץ עוררוה; הסתגלה העצמיות הלאומית לדפוסים זרים, ורק סערות חוץ הסיעוה לבקש את תיקונה במקורות מחצבתה. זו היתה דרך הרבים בציונות המערבית. בנתיבות אחרים בא רופין; לא בנתיבות הרגש, כי אם בנתיבות “התבונה הטהורה”, והוא לא מצאם כבושים; בעצמו פלסם לפניו.
בהיותו קרוב לתנועה הסוציאליסטית העמיק לחקור בתורת מרכס. התפיסה החמרנית הקיצונית לא מצאה הד בלבו. בדברי ימי היהודים אמר למצוא סעד לפקפוקיו. בהם השתלשלו מאורעות לאו דוקא ברוח תורה זו, והחמרנות הקיצונית לא היתה כוח מכריע לא בארצם ולא במולדתם ולא בתפוצות־הגולה. בדברי־הימים האלה גופם לא היה בן־בית; אפילו המקורות לא היו ידועים לו: תועה ומחפש התהלך כאחד “מנבוּכי־הזמן”. מספורי כתבי־הקודש בלבד שאב את ידיעותיו. ויניקן, מנהיג הנוער בגרמניה בימים ההם, חייך בטוב־לב על ידידו איש־שיחתו, הרואה בדברי־אגדה אמיתיות מחלטות ומסתמך בהם, ושאלו האם נעלמו ממנו חקירות מבקרי המקרא. רופין ענה בתמימות: מנין? מנעוריו היה עסוק בפרקמטיה; על פני מים רחוקים שלח חטה; ספורי־המקרא היו מובנים לו בצורתם כהויתם, פשוטם כמשמעם; ובקרת המקרא היה בעיניו מקצוע שלא שערו. מני אז התחיל להתעמק בספרות הרחבה הזאת. באור חדש נגלה לו העבר; עולם חדש נפתח לו. נדודיו בדרך החקירה הביאוהו ל"יהודי־ההוה"; והם הביאוהו לתחנה האחרונה, אשר כל באיה לא ישובו – לציונות! גלגולי מחילות “שכליות”. הוא יצא לצרף את התורה הסוציאליסטית מחמרנות יתרה, חפש לו סמוכין בעבר עמו ובהוה, ומצא את “המלוכה הציונית”.
בדרך התבונה הטהורה" בא רופין לעצם החזון. כאשר יבוא חוקר לשיטה מדעית מסוימה; ובדרך זו בקש להפוך את החזון למציאות. התחנה האחת הובילה לשניה בעקביות הגיונית. “הנדסה ציונית”: בנין־האב מוביל להנחות מסוימות, ואלה למסקנות. החקירה לכל תכלית, בהירות־המחשבה, מהירות־התפיסה, ההחלטה והפעולה כאחת, והשליטה בחומר – אלה הם “הכלים” שבהם מחונן רופין. כבמחשבה כבמעשה מקפיד הוא על השלימות והרציפות ולא ילך אחרי המקוטע והסירוגין; מוחו מחוסם בפני המחשבה המגובבת, המקרית והמעורפלת – פשוט, אינה קולטה! הוא לא יגש להגשמת מפעל עם ראשית בלי סוף. תכנית שלמה על כל תגיה צריכה להיות פרושה נגד עיניו עם טעמיה ונמוקיה בצדה; שקולים בפלס ההגיון וערוכים במספרים מחכימים. במספרים יהגה, במספרים יחזה את ההופעות, אף יחלום בהם את שבות עמו. קפואים למראית־עין, הם אחוּזי־להבה במעמקים. אין הציונות יכולה להתקיים בכוח השכליות הטהורה; תמיד ימצאו מעבר לסף־ההכרה יסודות אי־שכליים; אדמת ארצנו לא תשא בני־אדם עם מעלת־חום פחותה מארבעים צלזיוס; זוהי גם הטמפרטורה הנורמלית שלנו. הכל אחוזי־קדחת, – וגם “המספרים היבשים” אינם יוצאים מן הכלל. אין גם לראותם כמחוסמים בפני כל משגה. הם רק סמלים לתועי־דרך; מצפני־המוח שלא יסלף אורחותיו – ההגיון, כמו מצפון הלב באורחות־מוסר. מונעים משטחיות, מקפיצות מקריות ותובעים למשמעת המחשבה, לכובד־ראש ולשיקול־דעת; להיות מעוגן ולא להסחף בכל זרם עובר. המספר גופו אינו מחייב על פי טבעו ומהותו את “היובש” ואת הקור. נקודת־המוצא ונקודת־העריגה בחיי כל יוצר הן החותכות חיי היצור, ולא החומר. דומם, קר ויבש בטבע יכול להיות החומר, והוא מתמלא חיים אם רוח ממרומים תרחף עליו ונשמה ממעמקים תערוג לו: תוסס ומפכה הוא יכל להיות, והוא ישאר בלי רוח חיים באין תכלית נשגבה ליוצר המעצבו. מה הם מראות־הטבע ומחזות־חיים היוצאים מתחת ידי הצייר רע־עין וקר־לב? ואותיות פורחות ומתות הלא נדלקות ומאירות־עינים בהפיח בהן המשורר חלק מנשמתו. וככה היא גם מחרוזת מספרים יבשים.
אין תנועה כתנועה הציונית המסובכה כל־כך ב"קישורים גרדיים" שונים. על הרבה מהם אין לנו כל שליטה; אבל גם לרבים מהם אין שליטה על רופין. התז לא יתיזם, באשר האצילות הטבועה בתכונתו בוחלת בכל פעולה הכרוכה בתקיפות; התר לא יתירם, באשר האימפולסיביות הסמויה שבטבעו שוללת כל פעולה הכרוכה באטיות. הוא פשוט מאיר את הקישורים והסבכים וכל תעלומותיהן מתגלות לעין, וגם ההתזה, וגם ההתרה נעשות מיותרות. לו נתנה הסגולה להביא את המורכב לידי פשוטו, את חוסר הדמות להתגבשות, את העיקר לצרף מהטפל. לו יש די עושר משלו בחמרי־בנין־ראשונים, וכוח־המצאה לחדש חידושים. אולם כוחו יפה בעיקר בהוצאת “יקר מזולל”, בהעברה דרך הכוּר רעיונות ערטילאים ומחשבות מרחפות בחלל־האויר ללא־דמות. שעות הוא יכול לשבת כתלמיד מקשיב בפני רב ולהאזין לדברי כבדי־פה ומעורפלי־מחשבה, הממציאים “תכניות” חדשות לבקרים, אם רק יחוש כי איזה גרעין טמון בערפל הזה; והוא ימצאנו וידלנו לא בהיותו חותר למעמקים, כי אם בכוח בהירות־ראיתו השואבת את העמוק אליה מבלי צורך לצלול…
תרפ"ז
בשדות פעליו
מאתיצחק וולקני־אלעזרי
בימי־מורד ליהודי־המזרח ובימי־מעלה ליהודי־המערב בא ארתור רופין להשתקע בארץ. אך יחידי־סגולה ראו בשמי־הטוהר, המתקשרים מתקופה לתקופה עננים, את האותות המבשרים שואה. הרבים ראו רק את הקשת הדרוכה בכל משחקי־צבעיה; להם נראתה כאות־הברית שלא יהיה עוד “המבול” לשחת כל בשר, – אות ברית ממרומי החרות לעם־עולם לדורות־עולם.
הוא היה אחד בדורו בארצו גם בין היחידים. חולמי שיבת־ציון במערב כוננו את לבם למזרח למען גולי־מזרח; את עצמם ראו כאחרונים להצלה ב"אניה סוערה". להם לא דחקה השעה, והם לא דחקו את הקץ. הם חכו למשיח הצ’רטר. ואכן תמרורים שחק לנו הזמן בתהפוכותיו. ההשגחה כאילו שלחה לבוטחים יתר אחד מקטני־הבוטחים למחיה לפניהם.
בן שלשים היה בעזבו מכורת־מבטחים ובלכתו למולדת נשכחה. עתידו היה לפניו בכל אשר היה פונה, בחומר וברוח; אך הוא בקשו כיהודי שלם ללא קרעים, ללא שניות וללא טשטוש. את מנוחתו הדריכה שלות־הטמיעה מבית, ולא רוגז־הרשעה מבחוץ; השנאה היא בת־חלוף; הטמיעה – בת קיימא; היא תחדל כאשר יכלה השריד האחרון מהחומר המפרנסה. ראשונים להצלה הם איפוא הצרופים מרוב שפע ב"כור־הזהב" שבמערב, ולא המותכים בכור־עני ובכור־הברזל שבמזרח, ונאמן בכל למצוקות־נפשו, לך קודם כל להציל את נפשו.
אותו העלתה לארץ האמונה באמנסיפציה, ולא האכזבה; אותו הדף לפעלים הבטחון בשלטונה הגדל חרף נסיגות־ההפסקות, ולא היאוש נוכח אזלת־ידה ואפיסת־אונה הראשון. הוא לא היה מפליטי־החרב, לא מפליטי־השקיעה, לא מהמתנבאים לרע, לא מהבונים על הרעה כאבן־השתיה. הוא היה פליט הזריחה היתרה, זו העוטפת אותנו באורות־נכר ומכלה אותנו כעם, ומיבשת את שארית עצמותנו כגזע. הוא חפץ בחיים, נדחף בתוקף חוש־הקיום העצמי, כתיקון עצמי ולא כתיקון־עולם במלכות־שדי או מלכות־ארץ. הוא ראה בשלימות תיקוננו תכלית בפני עצמה. הוא ראה את אפשרות התיקון בתרבות מקורית על כל ספירות־היצירה בטכניקה, במדע ובאמנות, שואבת חיוּת ממקורות עצמאיים ומאירה באור עצמי. תרבות כזאת אינה יכולה להיות לא גידולת אויר ולא גידולת עציצים, כי אם פרי־אדמה רחבת־מדות.
את הסכר נגד הטמיעה מדעת או שלא מדעת בקש להקים. מקורות־מחיה נאמנים לתרבות עצמאית בקש ליצור. חצי יובל שנים עברו עליו להתקנה עצמית במרכזי־התרבות הגדולים במערב, בכדי שהחצי השני יהיה מוקדש כולו, ללא הפסקה וללא שבתון, לבנין ארץ־האבות במזרח. התקנתו היתה מרובת־הצדדים ככשרונותיו הטבעיים וסגולותיו הנרכשות. מוכתר בפרס היקל, חוקר במדעי־החברה, יודע פרק במדעי־הטבע ובן־בית בהויות־העולם. מסחר־הלחם, אומנותו בנעוריו, בא אל המדע; אל הארץ המוציאה לחם שב מהמדע. כחוקר חיי־היהודים לעיון התגלה ראשית כוחו, כאדריכל־המעשה הוא עומד לפנינו.
פעליו מגוונים ככשרונותו וכידיעותיו. כחוקר כלכלה שיווה נגד עיניו כלכלה לאומית עצמאית על כל מערכותיה הענפות. הוא חיפש את שווי־המשקל בין אוכלוסי הכפר והעיר במנין; בין החקלאות, התעשיה והמסחר בטיב מקורות־מחיותיהם בבנין. לא הניח את רוחו מחקור, לא הניח את ידו מפעול בכל אחד ואחד מהם. באמצעים המצומצמים שהיו ברשותו נסה לנטות קוי־תכנית לכל וליצור כלי־ביצוע ראשונים. הוא יסד למטרת התישבות פרטית את “חברת הכשרת הישוב”, שגאלה למעלה מחצי מיליון דונם אדמה חקלאית והכינה שטחים רחבי־ידים לבנין ערי־המרכז והרחבתן. הוא העז כשפכחים שאננים לבשו חרדות. הוא היה ממניחי יסוד למוסדות־אשראי כבנק הפועלים, מראשוני המניעים ליסוד תעשיות; אחד מראשוני בוני תל־אביב. בשנות המלחמה רכז בהנהגתו כמעט את כל מוסדות־הישוב הלאומיים, הכלכליים והתרבותיים; בתבונה כלכלם, ובעוז־רוח הטה שכם להעבירם מעל החתחתים הרבים. מאחורי הפרגוד נהג את “הענינים החיצוניים” במשאו־ומתנו עם שליטי־עולם שגורלנו היה נתון בידיהם לשבט או לחסד, והשבט היה עלול תמיד להכריע. אך בכל התפקידים שהיו מוטלים עליו היתה תמיד נקודת־כובד אחת שאליה נמשך ביותר בכל הויתו: את אהבתו הרבה, את כל לבו ונפשו, את מיטב הגיגיו מסר להתישבות החקלאית העומדת על גיוון המשק ויחוד־העבודה!
שלושה הם היצרים המניעים את האדם במעלליו: יצר־השליטה, יצר־היצירה ויצר־הטוב. הם כופים את עצמם עליו כשותפים שוים בבת־אחת, או נתפס הוא רק לאחד מהם, או ברובו לאחד ובמקצתו לשני, לשיעורין ולסירוגין. הנתפס גופו אינו מבחין ברשות מי הוא נמצא. רק בבידודו המוחלט, מחוץ לחברה והרחק מאדם, תבחן נטית־כפיפותו. באי־רובינסון אין שליטה ליצר־השליטה, באין על מי להשתלט. ישבות יצר־הטוב באין נפש להיטיב לה. רק יצר־היצירה יפיץ גם בבדידות את מעינותיו חוצה, בפעלו ללא תכלית, ממש כאשר תרון הצפור.
הגדול שביצרי רופין הוא יצר־הטוב; לו כפוף יצר־היצירה; במחיצות שניהם אין תקומה ליצר־השליטה. עליהם ינצח שכל בהיר בוחן את הטוב ובודקו לפי משקל עצמו, בוחן את המיטיב והמוטב, עין יפה רואה דברים ואוזן קשבת ללמוד מאחרים. בשיטה יהגה, בשיטה יחקור, יקשיב, יתכן. בשיטה סלל ובנה. דרך הכבושה לא היתה דרכו; הכפילות לא היתה דרכו; הפזיזות לא היתה ממדותיו. אף פעם לא הקדים נעשה לנשמע. אף פעם לא אמר ועשה, כי אם חקר ועשה.
החקירה והעשיה התגלו בחייו חליפות לפי משטר מחזורים מסוימים. הן גם אינן רשויות נפרדות, כי אם ניזונות על קוי תחומיהן בהשפעת־גומלין. הוא לא יגש לפעולה בלי תכנית ברורה, הוא לא יעלה את התכנית בכתב בלי בירור כל סעיף וליבונו. קובע עתים לתורה כשהוא עובד, קובע עתים למעשה כאשר הוא לומד, כדי שהחוט המקשר לא ינתק. ממקור אחד יונקות אצלו התורה והעשיה. מהאדמה הן באות ואליה הן שבות. משק עצמי מסודר ומתוקן, ולא “משק־גזל”; המדע החקלאי מציינו בכושר־השמירה על שווי־המשקל הסטטי בהשבת האבדות לאדמה את אשר יוציאו ממנה בחמרי־המזון המכלכלים את ילדי־טיפוחיה.
על משפחת יחידי־הסגולה הוא נמנה, שכל חייהם יום חול ארוך לעבודה, יום שבת ארוך לעלית נשמה. חוסר־המנוחה הוא היסוד הגובר במזגו השלו. תשוקתו למעללים תיקד בו כאהבתו לבריות. הדחיפה לכיבוש־הטבע עזה בו כשנאתו להכנעת אנשים. זוך־שכלו הוא כבור־לבבו. מעויינים ישוב־דעתו ומהירות־החלטתו, ושקולה מדת־זהירותו כנגד העזתו. קלות־תפיסתו לא תצר את עומק־עיונו. החולם לא יפגע ברב־הפעלים. קשיות הממשות בחלומו; רוך החלום בממשות מעלליו. בכפיפה אחת שוכנות בהרמוניה תכונות־הפכים. אוהב פשטות המישור כאילו ימשך אחרי כל קישור גרדי. התר לא יתירהו, והתז לא יתיזו. הוא רק מאיר את הפקעת, וכל חוטי הסבך מתבהרים…
הדממה היא ספירת־השראתו הטבעית והסביבה הנוחה לו. הפעולה השקטה בחדרי־חדרים ובשלות־השדה היא הברוכה לו. חן האור הגנוז על מעשיו, ללא ברקים, וכשהם הכרחיים על־פי הטבע למען־השם בלי רעמים. בראשית היה המעשה. הדיבור או המדרש הכרחי עד כמה שמסייע למעשה בפנוי דרך לפניו או בהסברת ערכו אחריו. מלאכת־הניצוח, ההתגוששות בצבור, – חוסר טעם. המעשה מדבר בעדו, הרננתו בראש כל חוצות ברכה לבטלה. ההתראות, ההתנשאות, ההתפשטות אגב דחיקת אחרים או להעמיד אחרים בצל, אינן ממדותיו. עצם העליה על הדוכן לתכלית נציגות והעמידה באוּרים כלפי הצבור היא חובה קשה ולא תענוג. זוהי אחת מגזרות הצבור על בחיריו ושליחיו, ומן ההכרח לקבלן, אם לא באהבה, בשלוה פילוסופית ובבדיחת־הדעת.
במשנתו סדר מופתי כבמעשיו. מתמיד בכל ארחותיו, ואינו “עסוק”. עמוס עבודה וקל־תנועה. חס על זמנו, ונענה בכל עת לכל דורש ודרישה. ספריו, מאמריו, נאומיו כבדים בעובדות מאליפות וגדושים מספרים מחכימים, מלוקטים בעמל־שנים, מבוררים ומנופים ברוב הגיון, מצורפים וממוזגים בכוח הניתוח והסינטזה. הרצאתו בנויה מעשה־אדריכל, בהירה בפשטותה, מרוכזה ברבוי נושאיה, נאה בבליטותיה בהמחשת הסתום בציור ובמשל הביולוגי. סגנונו עמוק־התרבות, שוטף בחומר־דיוקו וקצורו, ויפה־חן בקלות צירופי־המשפטים. לו יעמוד חוש־היחס הטבוע בתכונתו לבלי העמס על החומר אפילו דברים חשובים שאינם עיקר; לו יעמוד רוחב־דעתו לתפוס את הקוים הכוללים העיקריים ולא להשתקע ולשקוע בפרטי־פרטים כבתוך מבוך ללא מוצא.
רוחב־דעתו מעבירו מעל לקטנות גם למעשה, במגעו ומשאו עם אנשים, ומעל לצרות־העין. גם בתכונות אנשים ובמצעדיהם לא יראה אלא את החשוב וידלג על הפעוט. לא ינקום ולא יטור שנאה גם למשנאים ולמקנטרים. אין לו זכרון לעלילות־רשע, וביחוד לרשעות קטנה, אף אינו קולטן. הוא מאמין באדם: ביושר־לבו, בהגיון־שכלו, בטוהר־הרגשתו. זדונות נראים לו כשגגות, ראויים לסליחה. על חולשות אין לרגוז; אליהן צריך להתיחס בהומור. עינו כאילו קרוצה מחומר קולט אור גם בהיותו מפוזר וקלוש, מפזר צל גם בהיותו עבה וגדוש. עינו יפה בשל אחרים, וכן יקשיב ויקח לקח מכל אחד. יש לו אמת משלו צרופה בכור התבוּנה, בוערת באש הרגש; אך היא לא נתנה ליחיד ומיוחד במונופולין, ולכן יקשיב במנוחה ובסבלנות גם לאחרים. וותרן, פשרן בקטנות לא יוותר על הגדולות. בעקשנות מתמידה ירדוף שנים על שנים אחרי מטרה שהתוה לו, ולא ינום ולא יישן עד ראותו אותה מוגשמה בחיים.
מפוזר למראית־עין בין רשויות רבות, אינו כפות למעשה אלא למלאכה אחת, – מלאכת הבניה! החישוב, השיקול, בחינת החמרים ובדיקתם, התיכון, השרטוט, הצירוף מהוים לכאורה פעולות רבות ומלאכות רבות; אך כולן יחדו משתבצות באותה המסגרת הרחבה הקובעת את מלאכת־המחשבת של האדריכל; כולן כפופות לנקודת־כובד אחת, המסדירה בכוח־המשיכה את המתלקטים מסביבה, נותנת להם קצב ומטביעה צורה. “יהודי־ההווה”, “הסוציולוגיה של היהודים”, ספרי ההתישבות אינם אלא סעיפים בתכנית־בנין אחת, החוקרים את מהות העושים במלאכה והעומדים על מהותה וארחם ורבעם, והבוחנים על כוח־עימוסם את הגשרים להעביר גולים, והבודקים על כושר־קיבולו את הבית הלאומי לשכן בו לבטח עולי־גולה.
“יהודי־ההווה” הוא ספר הבחינות, – בחינת היהודים על עצמת עמידתם בפני לחץ־חוץ; כולו חקר, כולו הגיון, כולו ניתוח לפי תוכו; כולו חרדת־נפש, כולו המית־לב לפי הנימוק־המניע בחיבורו. בנוסחות־הנדסה, ובצירופי־מספרים כבושים הם “יסורי וורטר היהודי” החדש; הפעם בא לא ממרומי ספירות־השירה, כי אם משיפולי מערכות־הכלכלה. הפעם באה האזעקה לא בדברי־נבואה חוצבים להבות, כי אם ב־SOS מסמל גורל בקרתו ובקיצורו, וחותך גורל!
חזון חוקר־החברה, ולא חזון נביא. הוא “בא לתאר את היש, ולא להגיד מה שיהיה”. הוא בא לפרש את אותות־הזמן הקיימים, ולא לנבא את האותות הבאים. אמנם הם אינם נראים לכל עין ערומה, אבל מסתמנים בבהירות יתרה באספקלרית־המדע; והם מבשרים רעה, הם מבשרים את התחלת־הסוף.
לעיניו “תפורר אבן אחרי אבן בבנין היהדות המוצק באיתנותו. עד היום הצטמצם תהליך ההתפוררות במרכז אירופה ובמערב. כעת מתפשט הוא גם על ההמונים במזרח אירופה ועומד לחתור מתחת למבצר האחרון”.
עולם היהודי חוזר לתוהו. “בטמיעה יש לראות את המשבר המסוכן שלא היה כמוהו מימי פזורנו בין הגויים”. החפצים במיתת־נשיקה יושבים שקטים במכונם וצופים להתקרבות הקץ. החפצים בחיים יחיו באמונתם כי נצח ישראל לא ישקר. הם תומכים את אמונתם בעבר ובקיומנו בהווה על אף הכל. אמונת־שוא. הכוח שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה הולך וכלה. וקיומנו בהווה אינו אלא שריד עבר גווע.
“בחומת־ההגנה המשולשת: יחוד־השפה, יחוד־האמונה והדעת נובעים פרצים או מתמוטטת היא כולה”. הגדרים והסייגים והסייגים לסייגים שנקבעו מימי עזרא עד אחרון שבאחרונים הם כמבצרים עתיקים שאינם עומדים בפני תותחי־הזמן". “כעץ ששרשיו נרקבים עוד יכול לעמוד זמן ממושך אם כי נידון הוא למות, כן גם היהודים יכולים עוד להחזיק מעמד. אבל דרכם כאחידה לאומית אינה במעלה כי אם במורד”.
האנשישמיות אינה התריס כתמורה לתרבותנו העתיקה ההולכת ושוקעת. שנאת־עולם לעם־עולם אינה מחויבת־המציאות בכל הדורות ובכל הזמנים; בכלכלה לאומית חיותה, ולא בדם־מורשה; והכלכלה כפופה בהשתלשלות גידולה לחילופי־צורות. המשק הרכושני לפי טבע מבנהו, ודרכי־חיבורו, ואמצעי־קירובו עוקר אחד אחד את מקורות־החיות המכלכלים את שנאת־הגזעים והדתות. יתר על כן “מייהד” הרבה מקצועות ומתיר איסורי קדומים. בודאי עוד לא כלו הגזרות. אך “חוקי התפתחות כלכליים חזקים מגזרות־נייר”.
האנטישמיות היא מלחמת־היצר בתבונה הצרופה, – היצר הנוח לו בהפקרות בתבונה הבאה לרסנו, מלחמת השכל הנקנה, הרך ומתגודד בהגררו אחרי שרירות האינסטינקט העיור, בשכל־מורשה מבוגר ומיוצב מדורי־דורות. שלטון השכל, סגולת־מורשה ליהודים, מתגבר גם אצל אומות־העולם בהגיען למדרגת השתלמות מסוימה. בארצות־הברית כבר היום “פחותים הניגודים הנפשיים בין יהודים ולא־יהודים מאשר בארצות שאצל לא־יהודים יש עוד שליטה יתרה לאינסטינקטים”. ארצות־הברית היו כבר היום ליהודים מעין “בריכת־טיהור, שבה צוללים ונשארים זקנים ומרושלי תנועה שאינם וכולים להסתגל לחיים החדשים. האחרים, וביחוד הדור הצעיר, צפים ויוצאים כעבור זמן־מה עם הזרם מהבריכה” למרחבי־עולם.
האנטישמיות בגילוייה השונים היא חתימת האמש ולא ערב המחר; דמדומי־שקיעה אחרונים, ולוא ממושכים, ולא דמדומי־זריחה ראשונים. צרת היהודים היא צרה עוברת בתמורת הדורות ובחליפות הזמנים. במאזני הדורות אין משקל לדור אחד או שנים; במנינם מאה שנה כרגע. גם ארץ לא תבנה בדורות־מספר ועם לא יקום במשך זה. ליחיד מוכנה ומזומנה התרופה: הטמיעה! היחידים להמוני רבבותיהם יכולים למצוא את תיקונם ברגע הפרדם מגוף האומה. זוהי אולי הצלה מהירה לשעה, אך לא הצלה לדורות. ושיעור־המהירות בפיזור מכונסים גדול על כל פנים משיעור המהירות הדרוש לבנין ארץ ולכינוס הפזורים. האומה המהוה אורגניסמוס בהצטרפותה מאותם היחידים הפזורים היא המתאבקת על סף־החדלון ומבקשת אחיזה לקיומה ותיקון לעצמותה. ולה יהמה לב היחיד החפץ בחיים ולהצלתה תשוע נפשו.
“עם־עולם” אינו יכול להעמיד את קיומו על “שנאת־עולם” ולא על אהבת־עולם ותיקון־עולם. ככל עם, חי הוא בזכות עצמו ותיקון־עצמו וככל עם אינו כפות במלחמת־קיומו לשום תעודת־הכשר בצורת יעודים עליונים חיצוניים. על כרחך אתה חי! – זהו צו־החיים ליחיד ולצבור. זהו יעוד החיים! עצם הקיום הוא תכלית־הקיום וזכות־הקיום. בחוש השמירה העצמית יתקומם החי נגד כל סכנה אורבת לו ויתגונן בכלי־מגן הנתונים לו מהטבע. לקוי החוש הזה הוא סימן ראשון לשיתוק אברים, להסתיידות העורקים. פגימת כלי־המגן הטבעיים אות ראשון כי לא הכל כשורה. הרצון לחיות הוא ההוכחה היותר חותכת כי החיים מפכים.
בתרבותו המקורית יחיה עם, תמצא עצמיותו את שלימות־תקונה, יבואו למלוא גלויים כוחות־היצירה הגנוזים. “תרבות פירושה לא רק מדע ואמנות, או טכניקה וארחות־חיים משופרים, או מוסר־עליון, היא מושג הכולל כל נכסי־הרוח העושים את האדם מוכשר לחיי צבור בחוג בני־עמו וקובעים ברוחו תמונת־עולם שלמה והשקפת־עולם מלוכדה. התרבות היונית בהיותה גם למטה מתרבות אירופה במדע ובטכניקה היתה שות־ערך לה, מפני שאנשיה הרגישו הרגשה חברותית אחת, אהבת מולדת אחת והגיעו להשגה אחת בקורות תבל”.
הגזע בלבד אינו קובע את גובה התרבות. “אותו הגזע יוצר בתנאים שונים מדרגות־תרבות שונות”. הסביבה היא שותפת ביצירה, ובהרבה בחינות גם מכריעה במתן־צורה. אף “הגאון ביצירותיו מושפע מסביבתו, והן נושאות על עצמן גם חותם הסביבה, ולא חותם רוחו בלבד. היום קיימים אמנים יהודים, ואין אמנות יהודית”. הסביבה הטבעית חסרה. אמנות יהודית תקום, “כאשר האמן יהיה תלוי לא במשפט־זרים לו בגזע, כי אם ממקורבים לו בדם; בבני־עמו ימצא את הערכתו, ומהם יקבל את ההשראה”.
אבותינו הקדמונים, יוצאי גולה, העבירו אתם את תרבותם לחיות בה בארצות־פזוריהם, כגידול כלכלה לאומית עתיקת־יומין מצאה לה תנאי־קיום בכלכלות מפגרות דומות, בימי־הבינים ולפניהם. היא התקיימה בחלקה כפרי־שימורים אצור העומד בטעמו בתוקף סגולות חבויות מימי תורה־מורשה, ובחלקה גם נטעה באדמת נכר אף עשתה פרי. טעמה וכוחה עמדו בה כל זמן שהיתה עליונה על התרבות השליטה. היא עמדה מגדל בגזרת־הטבע, כשהתרבות הזרה התנשאה בגדלה עליה ודחקה אותה מעמדות־האחיזה. והעמידה היא התחלת הירידה. בפרי־רוח כבפרי־חומר מיטב סגולת ההשתמרות והשימור הוא בעצם הגידול. כלכלת העולם במשטר הרכושני הוציאה פירות־הלולים חדשים ברוח, ופירות־השימורים העתיקים פג טעמם. באקלים החדש ותחת לחץ האתמוספירות הכבד פסקה להיות תרבותנו תרבות־שדה וגידול חפשי מספק צרכי בן־הדור; היא היתה תרבות עציצים וגידולי־כפיה בחממות בעזרת הסקה מלאכותית, שעליהם לא יחיה עם ובהם ישים מבטחו לכל היותר דור הולך, ולא דור בא.
תרבות המקיימת עם כמזון־הרוח היא פרי־האדמה, ממש כמזונות־הגוף. בכלכלה לאומית נושאת את עצמה שרשה, מקור־חיותה, כוח גידולה, מעוזה, מבטחה ומשגבה. את הכלכלה הלאומית צריך איפוא קודם כל להקים אם בוחרים אנו בדרך־החיים. למענה דרושה אדמה רחבת־מדות, ועל זאת האדמה לרכז המונים לעבדה ולשמרה. בלי עובדי־אדמה אין כלכלה לאומית. חלקנו כעם צריך להיות בין המייצרים ולא רק בין המתווכים והצרכנים, – ובין יוצרי “חמרי־בראשית”. “כצבא בארץ האויב העלול להתפורר יותר בהיותו מפוזר לקמצים, מאשר בהיותו מרוכז בנקודות מסוימות, כן גם היהודים יוכלו לעמוד בפני ההתבוללות כאשר יתלכדו בהמונים צפופים. אך ההגנה דרך הריכוז בשטח אינה הערך היחידי; החיוב שבה מונח ביצירת מפעלי המדע והאמנות”.
ריכוז־המונים כזה בלתי אפשרי בארצות־הגולה לא מבחינה ארצית ולא מבחינה רוחנית. האדמה תפוסה בידי עובדיה ללא עודפים מלוכדים בשביל אחרים. התרבות השליטה עליונה על תרבותנו הנמצאת במורד. לקיום היהודים כעם וכגזע דרושה ארץ. לא מרכז רוחני, כי אם מרכז ארצי המוציא בד בבד את הקמח ואת התורה. התרבות העולה אינה יכולה להברא מאין. אינה יכולה להצטרף גם מקטעי־תרבות אחרים, שאולים או קנויים. “תרבות אינה מתרכבת ממוזאיקה; היא יכולה לצמוח רק מתרבות עממית; במקרה הנידון: מתרבות יהודי־המזרח. נושאי התרבות המתחדשת יכולים להיות רק נושאי תרבותנו העתיקה. יהודי־המערב, מלבד יוצאים מן הכלל, נעדרי לאומיות יותר מדי וספוגים תרבות זרה. בזמן הראשון תפגר אמנם התרבות המחודשה אחרי העולמית”. אך אם ראשיתה מצער ישגה אחריתה.
התרבות הבאה ללכד את העם המתפורר ולהחיות את כוחות־גידולו בכל ספירות־היצירה תקלט ותעלה במצאה שרידים רגינרטיביים לא רק בנושאי התרבות העתיקה, כי אם גם בערש צמיחתה. מבראשית לא תוכל להתחיל. היא יכולה להיות רק המשך גם במקום. המולדת העתיקה היא קרקע־המזון המיוחד לה. מולדת חדשה לא תבנה גם מחומר באופן מכני. חלוציות, מסירת־נפש, שבירת־רצון הם תנאים קודמים לעמוסים מני לידה בהרגלי עיר. ההתלהבות הזאת לא תשאב מאין, כי אם מ"יש"־קדומים ומאש־קדומים.
הטמיעה היא דו־פרצופית: טמיעה שלא מדעת מחמת אפיסת־הכוחות, וטמיעה־מדעת מחמת רגש־הנחיתות. נגועי הראשונה אינם חולים ואינם מרגישים; להם אין תקנה, ואין להם צורך בה; ככה ישלו אברים שאבד להם החיבור עם הגוף. הטמיעה מחמת הנחיתות היא המובילה את הנגועים בדרך־יסורים ללא נשוא. החי מצווה לגדל בגלוי־עצמותו ברוח, ממש כאשר יגדל בגופו; כל עיכוב כרוך במכאובים. הסביבה הזרה מציבה גבולים לחופש היצירה העצמית; וחיפוש סביבה טבעית נתקל במעצורים שבהרגשת הנחיתות; אותה טפחו מבית ומבחוץ. הפקפוקים באים בהכרה: האם כדאי לגזע לקוי להמשיך את קיומו. בעקבות הפקפוקים יבוא היאוש, ואחריו ההתאבדות־מדעת, באין טעם לחיים ונימוק להצדיקם.
נבוכי־הזמן האלה היו זקוקים למורה. הם מצאוהו ב"יהודי־ההווה". הוא הורם כי יש גמול לפעלי־חייהם, תקוה לאחריתם. את גאותם הרדומה ניסה לעורר, את רוחם הנופל עדד ואת הכרתם רומם. בשום מקצוע בחיים, בעיון ובמעשה, לא הראו היהודים נחיתות. המספרים היבשים מדברים בעדם וסותרים כל עלילות־שוא, כל השערה. היהודים שוי־ערך עם העמים שבתוכם הם יושבים כיוצרי־ערכין ולא כמפרשים, מרחיבים ומתוכחים. הם הוציאו גאונים ולא רק כשרונות, לפי יחס מנינם באוכלסי העמים, למעלה משני האחוזים. הם הוציאו גאונים לא רק בארצם כי אם גם בהיותם בכור־הברזל. נימוסיהם הם כנימוסי כל יושבי ארצות ים התיכון, ונראים למוזרים לאנשי־הצפון בארצם, ולא כאשר הם יושבים בארצות האלה בעצמם כאורחים. “בכוח האינטלקט עוד עליונים אנו על עמים אחרים; זוהי סגולה גזעית ללא הגבלות. ויש הצדקה לשאיפת טיפוס הבחירה, השוה להמעולים שבטיפוסים אחרים, לחיפוש אפשרויות להתקיים בטהרתו בלי תערובת, כי רק באופן זה ניתנת התכונה הגזעית להשתמר”.
האמונה יסודה ושרשה בלב; ושוה היא במקורות־מוצאה וכוחות־מניעיה לתמימים וחכמים הדבקים בה. אך אמונת החכם אינה תמימה. הוא כופה עליה את שלטון־השכל. פירוש־הלב בדרך־השכל ומציאות “טעמי־מצוות” יכולים להיות הטעאה עצמית; אך היא המקימה שווי־משקל ברוח־האדם, שלא יכרע תחת סבל ספקותיו, ומכשירה אותנו ליצירה. ובלי שווי־משקל זה מאבדת האמונה את תכלית־קיומה ומחטיאה את עצם מטרת יעודה.
עולי־הגולה כתמימים כחכמים, כבני־המזרח כבני־המערב, שבים לציון בלב. אך הוגי־הדעות רגילים לחפש “פירוש־הלב”; בלעדיו הם אובדי־דרך ומשותקי־פעולה, דור דור ונבוכיו, דור דור ומורי־נבוכיו. המתפיסיקה לא תרגיע את האמונים עלי הפיסיקה. מוסר היהדות לא יהיה המצפן למאמינים ב"מוסר־הכלכלה" ובשבט־מוסרה, אחת היא האמונה המחיה את חולמי שיבת־ציון וחוזי־החזון ואת פותרי־החלום ומגשימי החזון, ושונים הם הנימוקים המובאים אתם; מחומר שונה הם קרוצים בתכונותיהם, בסגולותיהם, בהלך־רוחם. שונים בהשכלתם, סביבתם, הכשרתם וכל תפיסתם. הכוח המניע יכול להיות אי־שכלי, מעורפל, מסתורי; הגשמת התכנית מצווה את הבהירות, החישוב, השיקול ושיטה מוצקה לעיון ולמעשה. החלום יכול להיות ערטילאי, הפתרון דורש נקודות־אחיזה ברורות ולבוש שלם. הם התפלגו גם במשנותיהם: שתי מסכות־מדות ושתי מסכות־ערכין. הללו עסוקים בהויות ה"מהות", והללו בהויות ה"איכות". הם קיבלו את מהות־היהדות על מוסרה ויעודיה כמו שהיא בלי חקירות יתרות. אותם מטריד ה"איך": איך בונים שממות־ארץ ואיך מכנסים נדחי־עם. “יהודי־ההווה” הוא פרק־חתימה במשנת־המהות ופרק־פתיחה במשנת־האיכות; לה כהלכה־למעשה היתה מוקדשת עבודת־החיים של ארתור רופין, והיה לאחד מראשוני מניחיה.
לארתור רופין היו שדות־עבודה רבות. אך הוא היה מחובר לתנועת־העבודה מראשיתה. רגיל ומנוסה מטבעו למשוך בכל עול קשה, לא קיבל על עצמו מעולם עול מפלגה לא לעיון ולא למעשה. הוא עמד מן הצד, חפשי ברוחו וחפשי בפעליו. אך כוח אחד הטה את רוחו ואת רוח צבור העובדים, וכיוון את פעלי שניהם במסלולי הגיון שונים לתכלית אחת. הם נפגשו גם כשהיו נפרדים בנקודות־המוצא. באהבה הלך לפניהם, אתם, וגם – אחריהם.
חוסר־המנוחה ויקוד־הפעולה היו היסודות המכריעים בתכונת משוּלחי־הרסן באימפולסים הסוערים שלהם ובתכונת המיושב בדעתו, הכבוש והעצור. האמונה בכוח המעשים המעמידים עקשי־רוח בפני עובדות קיימות היתה יסוד מכריע בתפיסתם הפוליטית. כיבוד הקטנות כשהן לעצמן, העדפת הקטנות בפעולות על גדולות בדיבוּר, – בנין־אב בהשגותיהם. העזה בבחירת קו־ההתנגדות הקשה ביותר בכיבוש עמדות, – נקודת המוצא בכל תכנית־תכסיסיהם. בו בעצמו היתה הדינמיות שקולה כנגד כוח הניהוג המנצח עליה, בולמה ומתיר חרצובותיה לפי הצורך. בתכונתם חסר היה לפעמים שווי־המשקל. הדינמיקה השתלטה לפעמים על הנהג בהתפרצותה ללא בילום וכיוון. אך בעמדו לפני בחירה למי להצטרף כשותף: ל"נהגים מלידה", מלומדי נימוסים חיצוניים, מנוסי גיהוץ וצחצוח, אך בלי קיטור פנימי, בלי חשמל צבור, או בעמוסי מני לידה דינמיות עוברת על גדותיה, לא קשה היה להחליט. תמיד היינו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעי־תורה, – וקץ הימין לא בא. מביאי הגאולה יכולים להיות רק קרוצים מחומר תוסס העושים את תמידות־התסיסה למניע מפעלים.
הוא לא בקש לשנותם ולעצבם בצלם ובדמות מוכנים ועומדים למופת. הוא בקש להבינם כמו שהם, בצורתם כהויתם, ולהכנס אתם בברית־יצירה. לא לשוא חקר תורת־התורשה, לא להנם הביא מבית־ המדרש גופי־הלכות בהרכב החברה ובצירופי מניעיה הנפשיים. תכונות־מורשה או סגולות נרכשות מדורי־דורות אינן ניתנות להשתנות במחי־קולמוס ואפילו בתוקף לחץ מתמיד מגבוה. הבריחה מהכנעה הביאתם הלום. הנכנעים מני־בטן נשארו במקום הסבל. המגמה הטבעית לקוממיות מציידת אותם לדרכם הקשה אשר עליהם לעברה. עקירת מקור כזה גוררת אחריה עמידה. אומנויות משעממות בחדגוניותן, מכוניות גרידא ללא אור־המחשבה היו קשות להם מנשוא מלחם־עוני, מדירות־אופל, מכל מחסורי הגוף, משמעת עיורת ללא הגיון העיקה עליהם מכל שעבוד. אין טעם איפוא להכניס אותם באותו העול שמפניו ברחו, להעמיס עליהם משאות, שאותם פרקו גם בהיותם כבולים. אין החרות באה מתוך מקורות עבדות. מתוך אונס לא תברא כלכלה לאומית. בחדות־היצירה תכונן ובעבודות שהמוח והיד פועלים שלובים. והכלכלה הלאומית גופה צריכה להברא בדמותם ובצלמם של מניחיה, לפי טבעם, ולא נגדה.
תכונות עם הם “יש” קיים ממש כתכונות ארץ. בפני האחרונות אנו רגילים לעמוד בהרכנת־ראש. אנו הולכים אחרי נטיעה סימטרית במישור בלבד; בהר אנוסים אנו על פי דיבור הטבע לעשותה אסימטרית, באין אפשרות לפוצץ כל סלע הסוגר עלינו את הקו־הישר ולהעבירו מן העולם. גם החומר האנושי לא תמיד מאפשר לנו את הסימטריה המסתמנת בדמיוננו. עלינו לעשות סיבובים ודילוגים. יקוב הדין את ההר אינו תמיד צו־חיים בכלכלה, אחד הר ממש ואחד הר בתכונת־אנוש. שבירת־רצון הבאה מתוך רצון פנימי היא כוח הודף. זו הבאה על פי רצון אחרים מהרס ומשבר. המזלזל בהלך־הנפש של העובד לא יוציא פירות, ממש כמזלזל בטבע הצמח. המיישב חייב להכיר את הפסיכולוגיה של המתישב ממש כעובד־האדמה את הפיסיולוגיה של הצמח.
חסרונות מקובלים נראים לו כמעלות. המומים שמנו חכמים בציבור החלוצים, או שהטילו בהם מדעת או שלא מדעת, בשגגה או בזדון, היו לו כסגולות־בחירה. ביהודי המזרח ראה את נקודת־המוצא להמשכת הקו; בהנלהבים שבהם את שלשלת־היוחסין הקדומה. עוד בימי חרפו לא הלך שבי אחרי יפיפותו של יפת המשוכנה בהיכלי־שם במערב, היכלי־פאר לעבודות־אלהים המרוקנים משכינת־עולם. אף הוא ראה בין “כתלי בית־המדרש, קירות הקדשים, על סחי קרקעו, תחת פיח תקרתו, בארג הכביש הרועד על ספונו, – מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים”. רחמנא לבא בעי כבעבודת־הבורא, כבעבודת־העם וכבעבודת־האדמה. נימוסים חיצוניים ניתנים להקנות. הלב הבוער הוא סגולת־מורשה. אחריו נמשך כאיש־הלבב, אחריו נמשך כחוקר שאר־רוח, אחריו חזר כאדריכל־המעשה, הבוחן ובודק את החומר המבטיח את הדר הבנין ואורך־ימיו.
ההתישבות בארץ לא היתה לוח חלק; החקלאות הכרוכה בה לא היתה ארץ־תעלומות. רכוש נסיוני גדול היה מפוזר ומפורד בהרבה ספירות יצירה וגנוז במעמקיהן. שום “יש” השליט בהישגי־היום לא נברא מאין, כי אם השתלשל מאותם ה"ישים" הנעלמים שבסוד חכמים ונבונים אמרו עליהם צידוק־הדין; הם ציפו למגלה ולמפענח בדמות “לוח חלק” שעליו לא נתרשם עוד מכל האמור ומכל הכתוב עד אפס מקום לקליטה ולבירור; הם ציפו למגלה שלא ראה את יעודו להיות מגלה ומחדש, שעינו היתה יפה בשל אחרים, שמוחו היה פתוח למרחב ולבו פתוח לרוחה. על כיבוד־היש נושא־חיוב, על קיומו, המשכו ופיתוחו חידש, גילה והוסיף, לא על “ביטול־היש” למפרע וללא בחינה.
המדע גופו מכנס את הנגלות וחותם את המוסכמות. החקירה המדעית מחפשת את הנסתרות אף מערערת את המוסכמות. אין דבר קבוע ואיתן בפני החקירה. אף מושכלות ראשונים צפויים לבחינת־בראשית. אין פסול וכשר חתומים, איסור והיתר יציבים. מהמדע רכש רופין את שיטות החקירה ואופני החיפוש. אך לא התבצר במצודות־המדע המתוחמות בשעות התקפות יריבים, ובאילי־ברזלן לא התנגח. בכוח החקר לכל תכלית שם את מבטחו, והחיפוש בנגלה ובנסתר היה נתיב־עולמו ואמונת־עולמו בספירות־העיון ובמערכות־העשיה.
ארוכה היא דרך־התלאות מאחורינו, אך קצרה היא לעומת זו המשתרעת עוד לפנינו. הנעשה בישוב בארץ הוא כאין וכאפס לעומת מה שיש עוד לעשות, דל לפי רבוי צרכינו, פעוט בהיקפו לפי מדות־עולם. במאזני־עולם כל הישגינו חדלי־משקל, וכיבושינו חסרי־ערך. אך נקבת גוטהרד בהררי־עד אינה נמדדת לפי שיעור ארכה ורחבה המוחלטים, כי אם לפי מדת ההתאבקות עם איתני־הטבע וההתגברות עליהם. גשר נטוי מעל תהומות אינו נערך לפי משקלו העצמי, מדת עצמו ועצמת כושר־קיבולו, כי אם לפי עומסו ולפי מספר האנשים שיוכל להעביר לשטחי־מדות עצומי־הקיבול.
רחובות, ניסן תרצ"ו
מסעו האחרון
מאתיצחק וולקני־אלעזרי
מבוני ההתישבות ונרי נירה נלקח הוגה הגותם, נוטה קוי־פעליהם וצר צורותיהם הראשונות. הוא צעד לפניהם, הלך אתם, ואף נמשך אחריהם.
הוא היה יחיד אצלנו בהיקף עבודתו דרוכת־הדמיון, צרופת־הבינה ומתוכנת־החשבון מראשית אחרית. יחיד אצלנו ברבוי רשויות־עבודה, מאוחדות בשלמותן ומפורנסות מרעיון מרכזי אחד. יחיד בהרמוניה שבהרכב תכונותיו הטבעיות ובצירופי ידיעותיו הנרכשות. יחיד בתקופת ארבעים שנות־עיון ושנות־בנין; אף לא הניח, במזיגת־מדות אלה, אחריו כמוהו.
עצם ישותו בקרבנו היא אחת מחידות תקומתנו הסתומות. הוא עצמו לא ידע עול־גלות ולא הכיר חרצובות־רשע. לפני עתידו השתרעו מרחקים ומרחבים. הטבע העניק לו כשרונות מזהירים ותכונות תרומיות, והוא נצלם במלואם. שליט במדעי החברה, יודע פרק במדעי הטבע, בן־בית בהויות העולם, מארגן דגול. והוא בחר את חוף המבטחים שלו בזאת הארץ, שתפארת עברה היתה אמנם הכרת רבים, אך זוהר־עתידה היה רק תקות־מעטים ואמונת־יחידים.
מתוך בחירה חפשית ודעה צלולה עלה ארצה באותו זמן שבתוך גבולותיה רבו היורדים: אוגנדה היתה לרבים מקלט־הליל המושך בחוץ־לארץ, ובארץ גופא גם מקלט־היום. הוא עלה ולא הועלה הדוף־סערה על פני גלים זדוניים. אותו העלתה לארץ האמונה באמנציפציה, ולא האכזבה בה. הוא לא הודה כפינסקר בשקיעתה, וראה בתופעות העוטות אותה ערפלים רק ליקויי־מאורות חולפים. הוא היה פליט הזריחה היתרה, זו שבקיומה האמין אמונת־אומן, זו העוטפת אותנו באורות־נכר ומיבשת את שארית עצמיותנו כגזע עתיק־יומין. את הסכר נגד הטמיעה מדעת רצה להקים בכלכלה לאומית איתנה יוצרת חמרי בראשית ובתרבות עצמאית יונקת ממקורות הקדומים, ולהקימו על אדמת ארץ האבות.
הוא היה כמעט יחיד בדורו שאזן, חקר, הכיר את עצם העליה, וחישב, תיכן והכין את המדרגות המובילות אליה. מחקר תכלית המהות: מהות קיומנו ומהות כלכלתנו, ומהות רוחנו הוא בא בעקביות הכרחית לחקר האיכות: “איך” לשנות את צורות חיינו ברוח ובחומר ולהיות עם טבעי. הוא לא בא עם קרעים בנפש ועם כפילות ברוח. שלם בגופו ובנפשו בא אחרי שנות־הכשרה, מצויד בכלים כלילי שלמות, – כלי־עיון וכלי־עשיה. הם היו כלים משולבים אורגנית, ולא מחוברים ומפורקים מכנית לפי צורך השעה. ועד יומו האחרון נשארו כפי שהם בצורתם כהויתם, במלוא פעולתם. תמיד נאמן לקו תכונתו: לא אומר ועושה כי אם חוקר ועושה.
מעולם זר בא לבני העליה השניה, מחונני עפרות ארצנו ומרצי אבניה לא בלבם בלבד, כי אם באת ובמחרשה, בכשיל ובכילפות. מזרח ומערב נפגשו הפוכי־קצוות וחדי־ניגודים בשפה וברוח, בנימוסים והליכות, בתפיסת חזיונות והערכת חזיונות. לא היה כמוהם בערבי ימי־בראשית לריחוק, לא היה כמוהם בתוך העבודה לקירבה. ביראת־הכבוד עמד לפניהם, ברוממות־האהבה התערב בקהלם. בהכרת הדינמיות ההודפת אותם מדעת ושלא מדעת עמד לימינם. הם הם שהשיגו בחושים פנימיים ופשוטים אותה נקודת־הפסגה שהוא הגיע אליה במכשירי־העפלה מורכבים וחיצוניים, הם הם יהיו בוני הסכר נגד הטמיעה הם המקיימים למעשה בחייהם את ההלכות הקבועות במשנתו, (בספרו “יהודי ההווה” המתנה את יסורי־ורטר היהודי שבמערב), ביחס לשנויי צורות־חיינו בחומר ושנוי הערכים ברוח. אחת אחת נפלו המחיצות, עד אשר התלכדו בתורה אחת, בדעה אחת וביעוד אחד: גיוון־המשק וייחוד־העבודה!
גיוון המשק הלאומי וייחוד העבודה זו היתה הפרובלימה הדוחקת את הקץ בחיפוש פתרונים. אכן נמצא החומר הדינמי בסלילה ובבניה, אך הצורות ההולמות אותו דרשו עיצוב. בחיפושן הגה ופעל כאחת. הוא לא הגה בברקים, לא דבר ברעמים, לא חקר בהפסקות, לא תיכן לסרוגין, לא פעל לשיעורין. רצופה, יציבה, מתמידה, עקבית היתה שלשלת־מעלליו. כל חוליה כשהיא לעצמה ארוגה מרוך החלום וקשיות הממשות; כל אחת טבועה אורגנית בשניה וגדלה טבעית מהשניה, ללא חציצות וללא שבתון. זו היתה שלשלת־חיים של כוחות־הגידול ותכונות־הרביה. היא ארכה ורחבה בנחת, והשתרעה בדממה, והתרתקה בעוז עצור וקרנה באור גנוז, והפיקה חום כבוש. עובד אדמה מטבעו, זו המצניעה את חילה ומתגלית במרות הממשות והמלמדת לדבקים במדותיה את הענוה ובמשמעותה הכפולה: ענוות־רוח וחובת־תנובה.
הוא לא היה הגדול שבחבורה; רק השלם שבה, ההרמוני שבה במזגו הטבעי, במדותיו ובדעותיו. לא דבּר ולא מנהיג, כי אם רק אדריכל. בור־לבבו היה כזוך שכלו, רוחב־נפשו כצלילות דעתו; אהבת האדם כתשוקתו לאמת; בעין יפה ראה את הכל; בכף הזכות שקל ודן. כוחו היה לאין ערוך רב בסינטיזה מאשר באנליזה, בהיקף הראיה מאשר בחדירה לעומק, בהבנת הזולת מאשר בבקורת, ביישוב־דעות מאשר במלחמת־דעות. הוא ידע אמנם להשיב מהלומות כאשר קנאים פגעו בו, אך לא אהב את המלאכה הזאת ולא שש לקרב. מהירות תפיסתו היתה כמהירות החלטתו. כוח שיפוטו ונאמנותו לדעותיו כסבלנותו לדעות אחרים. רק מזיגת תכונות באלה אפשרו את העמידה בראש ההתישבות תוך רוחות קצוות וזרמי ניגודים בתקופת שלושים וחמש שנים. איש קצוות, איש חודים ואפילו גדול בהרבה מרופין, היה נכשל ומכשיל: העמקת חקר יתרה לא היתה עומדת בפני גלים שבדינמיות המחפשת את המרחב והפורצת גדרי חשבונות יתרים. אנליזה יתרה היתה דוחה באמת־הבנין הקפדנית הרבה מיסודות־הבנין. ההליכה בדרך יחידה היתה גודרת הרבה נתיבות־חיים שקירבו להשגת התפקיד המרכזית. ביטול “היש” הטבוע בתכונת קיצוניים היה הורס הרבה מקורות מרץ. ה"יש" שבכוח האדם הוא דומה ליש בכוח הטבע, בהרים אנו דולגים על נטיעה סימטרית, ואיננו אומרים יקוב הדין את ההר כי אם יעקוף ההר את הדין.
רק במזיגת דעות, מדות, ותכונות כאלה אפשר היה לדלג מעל מכשולים ומעצורים טבעיים. ההתישבות בארץ לא היתה לוח חלק; החקלאות הכרוכה בה לא היתה ארץ תעלומות. רכוש נסיוני גדול היה מפוזר ומפורד בהרבה ספירות יצירה המעורות בעליות הראשונות וגנוז במעמקיהן. שום “יש” השליט בהישגי היום לא נברא מ"אין", כי אם השתלשל מאותם ה"ישים" הנעלמים שבסוד חכמים ונבונים אמרו עליהם צידוק־הדין; הם צפו למגלה ומפענח בדמות לוח חלק שעליו לא נתרשם עוד מכל האמור ומכל הכתוב עד אפס מקום לקליטה ולבירור; הם צפו למגלה שלא ראה את יעודו להיות מגלה ומחדש, שעינו היתה יפה בשל אחרים, שמוחו היה פתוח למרחב, ולבו פתוח לרווחה. על כיבוד ה"יש" נושא חיוב, על קיומו המשכו ופיתוחו, חידש וגילה והוסיף, לא על ביטול ה"יש" למפרע וללא בחינה. יחס זה הנהו טבוע ומחוסן בתכונתו ובמדותיו של כל חוקר.
המדע גופו מכנס את הנגלות וחותם את המוסכמות. אך בפני החקירה אין דבר קבוע ואיתן. אף מושכלות ראשונים צפויים לבחינת בראשית. אין פסול וכשר חתומים, איסור והיתר יציבים. מהמדע רכש רופין את שיטות החקירה ואופני החיפוש. אך לא התבצר במצודות המדע המתוחמות בשעות התקפות יריבים, ובאילי ברזל לא התנגח. בכוח החקר לכל תכלית שם את מבטחו, והחיפוש בנגלה ובנסתר היה נתיב־עולמו ואמונת־עולמו בספירות העיון ובמערכות־התעשיה.
במשנתו סדר מופתי כבמעשיו. מתמיד בכל ארחותיו ואינו “עסוק”. עמוס עבודה וקל־תנועה. חס על זמנו, ונענה בכל עת לכל דורש ודרישה. ספריו, מאמריו, נאומיו כבדים בעובדות מאליפות וגדושים מספרים מחכימים, מלוקטים בעמל־שנים, מבוררים ומנופים ברוב הגיון, מצורפים וממוזגים. הרצאתו מרוכזה בריבוי נושאיה, נאה בבליטותיה בהמחשת הסתום בציור ובמשל בכוח הניתוח והסינטיזה, בנויה מעשה־אדריכל, בהירה בפשטותה. סגנונו עמוק־התרבות, שוטף בחומר־דיוקו וקיצורו, ויפה־חן בקלות צירופי־המשפטים, לו יעמוד חוש־היחס הטבוע בתכונתו לבלי העמיס על החומר אפילו דברים חשובים שאינם עיקר; לו יעמוד רוחב־דעתו לתפוס את הקוים הכוללים העיקריים ולא להשתקע ולשקוע בפרטי־פרטים כבתוך מבוך ללא מוצא. כסופר־מדות ראה את כל הכתוב על ידו רק כהקדמה לספר שטרם נכתב, – ספר חייו. ככל סופר־מדות לא הסתפק בקרן הזוית שבה היה משוקע וערג לדבר השזור בבעיות האוניברסליות. הספר המיוחל לא נכתב.
עבודת רופין האחרונה היתה ההתכוננות לקראת בנין המחר. בלוח שלו נועדו שבעה ימי־האבל למסע עם חבריו במשקים, כדי לבחון את אפשרויות המחר גם נוכח הישגי התמול והיום. הגורל חרץ אחרת. זה היה מסעו האחרון ממרכז עבודתו לנקודת־מוצאה. מירושלים לדגניה עבר מסע־האבל על פני נתיבת־חיים מפולסים ברוחו, משכנות יצירה נטועים בקויו, שדות עוטפות בר שבהם שזורות נימי נפשו. ליד כל נקודה, משני עברי הדרך, עמדו קבוצות קבוצות: בני דור הולך מרתקי שרשרת החיים, ודור בא העתיד להמשיכה.
בחורשת האקליפטוסים בדגניה הצופה פני הכנרת הובא למנוחת עולמים. לפני שלושים וחמש שנה היתה שממה כל הככר הזאת. כאן התחיל לטוות את נימי החיים שנותקו בארץ מרפיון־ידים ודכאון־רוח. כאן בתוך קבוצת האורגים הקטנה, ראשוני בני העליה השניה, התחילה המסכת החדשה על רוחב יריעותיה וגיוונן. היא השתרעה על פני ישימון־המישור, ירדה על חרבוני־הבקעות ועלתה על מערומי סלעי ההרים. נסתם הגולל על פאר־אדם וכוסה גל־העפר. הושב אל עפר שממנו התחילו נפוצים מעינותיו בארץ. זה היה עפר אדמה חיה מצמיחה כנפים לרוח ואון לעיף וכושל, כוח דחיפה למרחקים ולמרחבים המצווה לניר נירים חדשים ולגרש את השממה מזאת הארץ.
בימי־התבטלות לחיבת־ציון וימי־התנשאות לציונות המדינית עלה חיים וייצמן לדוכן. הוא נמנה על הבלתי־מרוצים, מותחי־הבקורת הקשה על ההנהגה. מעטה היתה החבורה במנין־חבריה ומורכבה מפרחי תלמידי־חכמים בבנינה. לא שם להם בספירות־ההלכה ולא יד במערכות־המעשה. “החומר המלהיב” העצור בכל ישוּתם היה כל כוחם וקנינם. “המנוחה האולימפית העוטפת את זקני־הדור” הדריכה את מנוחתם הם. כשליחם נשא את דבר־הגאולה ברוחם המיוחד. הוא אינו פילוספוס מטבעו, צנא מלא ספרי לפי אומנתו. הוא רק כימאי. ומהמעבדה העביר את מדותיה למעבדת־החיים: הכרת החוקיות האורגנית, אמנות הסינון, תורת הסינתיזה, ודעת השימוש בה למעשה ועל כולן – חוש־המדה.
כנאה דורש בא לשחר מוסר את מנהיגי־דורו בעיקרים אלה; הם היו לו לעינים בכל דרכו הארוכה, כשהוטלה עליו התעודה להיות בעצמו המקיים. תפקידיו נשתנו, אך עמדתו לא זזה מנקודת־הראשית. מערכות־פעליו הרבות לא תמיד ניתנו להיות מתוּכנות בקוים ישרים; אך נקודות־הקצוות, שביניהן נמתחו, היו נטועות כמסמרים; גמישים כפלדה בסגולותיהם, וכמוה קשים; בכפיפותם בגזרת־השעה בצורת עקלתונים וזיגזגים למראית־עין היו חוזרים חלילה מעצמם לנקודות־קצוותיהם היציבות. תקופה ארוכה, למעלה משלושים שנה, צרורה בכתביו, הרת־עלילות ורבת־תהפוכות. נקודת־מוצא אחת ונקודת־שאיפה אחת יציינוה; קו אחד יעברה; דבר אחד נשמע מראשיתה עד סופה. ואור אחד יגיה עליה, אור מיוחד זרוע לא מאש־תמיד, אך מברק־תמיד.
תחנות־חייו רבות הן במספרן ושונות בתכונותיהן. פרשותיהן קרובות יותר לחזון מאשר לאמת. אך המציאות בשיפוליה מגוללת לפעמים תמונות מרהיבות־עין כאלה אשר לא ישיגן הדמיון בשיאי־פסגותיו. ממוטילה עירת מולדתו עד לונדון מרכז־פעליו סולם גבוה; רב־אנפין הוא בעמידותיו: לוליוני, זקוף, שיפוע. רב־גזרה הוא במבנה־מעלותיו: ישרות, עקומות, חלקלקות. מעלה, מעלה העפיל בכל ספירות־מעלליו; אך המעלה והמטה התלכדו בו לאחת ללא קוי־תחומין. רבתי בבירות־תבל לא בלעה בקסמי שאונה והמונה את אחת הזעירות שבערי־התחום בחן־שלוותה. ב"גיאוגרפיה" הוא רגיל לראות את הקשה שבאבני־הנגף בדרך־גאולתנו משעבוד לחירות. הוא נצחה בחייו הפרטיים. הוא שם לו לתכלית־חייו להתגבר עליה גם בחיי־העם בפזורי־נדחיו.
מיסודות חצובים מחמש תרבויות גדולות הצטרפה השכלתו. הכל שאב ממקור ראשון בארצות מכורותיהן, – ושנים על שנים. אזרח היה כמעט בכל אחת מהן, ולא אורח נוטה ללון. השכלתו התמזגה אורגנית, ולא הורכבה מכנית נדבכים על נדבכים, דיוטות על דיוטות. הוא אינו בור סוּד שאינו מאבד טפה. אמנות־הסינון טבועה בתכונתו ואינה מצות אנשים מלומדה. ההפרדה וההרכבה במשקע ובתסנין מתנהגות במעבדה לפי צורך־הבחינה ותכלית־החקר, ולא לפי שערי־השוק. יש אשר המתכות היקרות נפלטות, והפשוטות דוקא נקלטות.
אשיותו היא רבת־ניגודים בתכונותיה, וכל מהותו רבת־הפכים. במחיצה אחת ידורו שלושה איתנים: חוקר־טבע, רב־פעלים ואמן־מדות. כל אחד מהם יטיל עליו את כל מרותו ואת כל מצוותיו; והוא זהיר בהן בקלות כבחמורות. משטר חמוּר בקביעת־עתים לתורה ולמעשים. במשק־הבית שבכל אחת מהרשויות האלה סדר להפליא, דיקנות למופת ושמירה קפדנית על יפי־הצורה. הכל רשום באותיות־הפנינים בפנקס־הכיס; דבר דבר על אפניו בחלוקת סדר־היום; אחד לא נעדר: ממגעו־ומשאו עם היצורים הסמויים מן העין שבמעבדת־המיקרוקוסמוס עד משאו־ומתנו עם “יצורי־העליון” שבמַקרוקוסמוס הקובעים גורלי־עמים וארצות. אך המנצח על כל כוחותיו הפנימיים הוא – האמן; הוא עמוס מני־לידה בכל מגרעות האמן וחולשותיו ומבורך בכל מעלותיו וגבורותיו. בכל נתיבותיו יהדפוהו להט־מזגו, עוז־דמיונו, ברק־האינטואיציה וכמיהה עד כלות־נפש ליופי ולהרמוניה. הוא איננו אש־תמיד, אך ברק־תמיד.
הגות־רוחו דרוכה מטבעה ביעף; חוש־הממשות הוא העוגן המונע אותה להימוג בסטרטוספירות. פרישת־הכנפיים למרחבים היא נטיתה הטבעית מלוות־העונג; איסופן – שבירת־רצון כרוכה בחבלי־התאבקות קשים. כל פעליו הממושכים עברו בקו־התרוצצות בין כוחות־מתח פנימיים, טבועים בעצם תכונתו, ובין מועקות חיצוניות גודרות ומכווצות. התאבקותו הפנימית ביחידות לבשה צורת מלחמה בציבור על במות הקונגרסים וכינוסים. שוּמה עליו להשיב בקול לתובעים כלליים מפקידה לפקידה את אשר ישיב בלחש לתובע הפנימי שלו שעה שעה. הוא היה איש־ריב ומדון לשתי קטגוריות: ל"נשים־מלידה" שלא הספיקו לראות את החומות הכולאות אותם; לזוחלים־מלידה הנתעים להאמין כי רצון־החיקוי בלבד מצמיח כנפים, ומטבעם לא יכלו להחכים מעמידה במסות־המכאובים, באין להם כנפים להיות מוטחות אל קירות־הברזל.
בעצם תפיסת הגדולות והנצורות יש לו משלו מדות, שיעורים ומשקלות: מאזני־המעבדה ושיעוריה! במבחנה קטנה עצורים לפעמים כוחות סמויים מן העין בוני־עולמות והורסי־עולמות. ואי־אתה יודע היכן מתחיל הגודל ואיפה נגמר הקוטן. לפניו בכלל אין מוגמר, אין מסוכּם. משמעת־החקר והחיפוש. אין לדעת הכל למפרע. הדמיון היוצר מנחה בהעמדת פרובלימות; פתרונן צפון בנסיון בלבד. מחפשים לפעמים אתונות ומוצאים ממלכה; ולהיפוך – רודפים אחרי ממלכה, ואינם מוצאים אפילו אתונות. מכל מלמדי השכלתי; והוא לומד תמיד ומחפש, גלוי־עינים וכרוי־אזנים. יום יום ישמע לקח בסוגיות בלתי מוחוורות ובהויות נעלמות; מפי גדולים וקטנים ישמע, כתלמיד בפני רב ישב שעות רצופות. כולו קשב. העינים דולקות ממעמקים. דרוכים שרירי־הפנים. נראה לעין איך החומר הגלמי נשאב, עובר דרך צנורות־היניקה, מתעבד במעבדת־הרוח. כעבור שנים יעלה בזכרונו גרעין עיקרי נשכח מזורעו. מהטפל בשבילו לא ישאר שריד. פעולת מסננת־הזיכוך.
הוא נמשך אחרי הגדולות והנצורות הברורות מבלי לבוז אף לקטנות הודאיות. אין הן ממוינות בכלל אצלו ומחולקות “כעליות”, ההולמות את רמי־המעלה והמתאימות ליושבים בסתר־המדרגה. הוא עצמו לא יניח את ידו מאלה ומאלה. אין הוא רואה את עצמו כמכהן־בקודש, ובעצם מעשיו – “עבודה”, עבודת־כהונה עליונה. הוא משוּל בעיניו למטאטא, ויעודו העיקרי אינו אלא בפנוי־דרך לבאים אחרינו. כל תקופתנו אינה בעיניו אלא תקופת־טאטוא; מרוב־אמונה היא נראית לו בדמות זו, ולא ממיעוט־אמונה. מאספקלרית־המרחב בעתיד נראה לו ההוה בצמצומו. אין בכוח זרועותיו הקצרות לחבק את הצפוי לנו; לא מתוך זלזול בקוצר־המשיגים, אלא מתוך יראת־הכבוד מפני עומק־המושג ורוממותו. הליכותיו יום יום כאילו מסמלות את הליכותיו בתנועה. בדרך־הילוכו יטמין בעפר כל קליפת־פירות המתגלגלת לפניו, כל ניר פורח. תמיד ביעור־ה"קליפות", תמיד “ביעור־חמץ” לפני ההתכשרות לגאולה, לפדות ולחירות, חיוך רב־בחינות יתפשט על פניו למעשה־הטאטוא המקרי, נוהרים וזועפים חליפות. בצירופי־מחשבתו יעלו הסמוכין המסמלים את מלאכת־האגב ומלאכת־התמיד. המטאטא לא ימוש מידיו ברשות־היחיד וברשות־הרבים, בחול ובקודש, כי לכך נוצרנו, ובקטנות נראית גדולתנו.
בו התרקמו כרקמה אחת המזרח והמערב ללא סימני־שעטנז ואותות־כלאים. רקמה שזורה אורגנית, ולא צפויי־מחשבת; התמזגות־יסודות כימית על רבוי־תכונות ושלל צבעים, ולא צירופי־מעדנים כבמשכית וטליות־פסים. בהליכותיו ישמעו כאחד פעמי יהודי־המעלה במלואו ללא המעטת־הדמות, ואירופאי־המעלה בשלימותו ללא הדגשת הדמות. נאה היא עמידתו בבית ובחוץ, ומלאה הכרה עצמית. כולה היא מתת־הטבע כהדרת־פניו ויושר־קומתו; בקלות־חן נושאת היא את עצמה בלי כוונות־הזדקפות ככתוב וכמצווה; היא אינה דוחקת מפחד־תמיד פן תידחק. כולה בת־חורין מלידה, ישרה מאליה בלי סמוכות־חוץ ובלי הרכבות־תמך חדשות לבקרים הצצות בעיקרן מתוך תגובת נחיתות־מורשה; “גאות הקוממיות” הפומבית אינה אלא הפגנת נחיתות המורשה הטמירה.
על תרבות המערב גדל. כאחד מבחירי־בניה שתה בצמא את דבריה. כמוהם עמד בסודה, ויודע להבחין בין עומק התוך לברק הקליפה. אותו לא יאלפו “ממרומים” בינה ולא הליכות ונימוסים חיצוניים. כך דרכם כסל למו לאנשי־המערב ברדתם להזדמן לפונדק אחד עם אחיהם שבתפוצות. את עיניו לא יאחזו בסנוורי־להטי המופלא והנסתר אתם. כמוהם מוקדש הוא בכל המוצאים והמבואים. בתוך עמו היה יושב כשמרחקים הפרידו ביניהם. ויודע הוא את הגיגו ושיחו, ארחו ורבעו כאחד מבני־התחום. הוא איש־העם ביסוד־פקחותו ובשורש־נשמתו. ועממיותו הטבעית עברה מבעד למסננת־הזיכוך באותו חוש־היחס כהשכלתו הנרכשת.
העממיות משתמעת להרבה אנפין. על העממיות הצרופה חופפת הדרת־דורות בלי סבל־דורות. מחכמת־הדורות המשומרת המאירה את נתיבותיה כאילו נשרו כל הקליפות החוצצות בינה ובין העולם החיצוני; אלה הקליפות שהיו מרוב רדיפה אחרי חריפות תכלית בפני עצמה, חכמה ואמנות בפני עצמן, סגורות ומסוגרות בפני הרבים. יגון־הדורות עולה מתוכה בלי שפך נאד־הדמעות. זעקת־דממה בלי אנחות. הומור דק ונוקב כאחד, מפיק חום ואינו צורב. סטירה שנונה, בלי עוקצים ועקרבים. חריפות־ההלכה וחזיונות־ האגדה הרעיפו עליה את תמציות־לקחם. פיוּטי־הסליחות והתפילות הזכּות שיקעו בתוכה את צקון־לחשם מדור דור. לא דבק בה מאום מקלות־הראש ההמונית, אף לא מכובד־הראש הלמדני. כולה צרופה בפשטות־אצילותה ודקות־יפיה, צלולה בעמקה ובהירה, ותוך כדי מגע־יד במרומי־מרחקיה.
מבארות־החיים שבעממיות צרופה זו שאובה יהדותו, השגת־ערכיה והכרת־ערכיה; החיים בגילוייהם לימדוהו יותר מאשר גוילי־הספרים, בין כתלי בתי־מדרשות וישיבות. הוא למד די תורה בנעוריו כדי הכרת־המאור שבה; הוא שמר די על גרסא דינקותא כדי היות דבק בה. הוא לא הפליג די בלימודי־קודש עד כדי לכרוע תחת כובד משאם הגודר לפעמים דרכי־חיים. הוא מתערב עם כל הבריות מטבעו בלי לרדת ממרומים. בהיותו קרוּא לספירות הגבוהות לפי תפקידו אינו עולה למרום. הוא בכלל אינו מתעמם ואיננו מתאצל, אינו עולה ויורד, אך מתהלך בפשטות־נועם ובגמישות־חן. מתקרב בלי טרחנות, מתרחק בלי התנשאות. ענותנותו כהכרת עצמו הן טבעיות, בלתי מחושבות למפרע. בענותנותו אין נטילת־גדולה; בהכרתו העצמית אין ענותנות מעושה. באי־שביעת הרצון תשכון הדחיפה הפנימית למעללים, ולא יצרי־הריגון. באי־המנוחה יסער רוח־היוצר בקצב דינמי בלתי פוסק, ולא פרכוסי־עצבנות. בהליכותיו אינו פושט צורה ולובש צורה. בכיבוש־לבבות אינו נוהג בתכסיסים מחוכמים ובאמצעים מאולפים; אך מניה וביה, בכוחות־מושכים טבועים בהויתו. חלוק־המעבדה הוא לבושו הטבעי ואצטלת־תלמיד־החכם היא מעטהו גם בהופיעו כביכול למראית־עין בתגת המדינאי.
הוא כאילו נועד, לפי טבעו ולפי הכשרתו, להיות השליח להולכה ולהובלה בין שני עולמות נפרדים. בהיותו בן־בית בשניהם. אהוב ורצוי לשניהם, איש ריב ומדון לסירוגין. חליפות ותמורות ברוחות־אנשים הן טבעיות כשנויים במזג־האויר; חוקר־טבע אינו מוּכה בתמהון למראיהן, אף יודע מדה בהערכת עצמו ובהערכת הכוחות הסובבים אותו. בנצחונותיו לא הלך ראשו סחרחר עליו מרוב גדולה, בידעו את הכוחות העליונים ההודפים; בכשלונותיו לא דוכאה רוחו מרוב אכזבה בעצמו, בידעו את טבע איתני־החוץ המעכבים. הוא ידע תמיד את אשר לפניו, ולא הלך כסומא בארובה. מדעת נכנס לסכנות באומץ־רוח, אף יבוז “לרואים אומץ־רוח בקפאונם ובצפיתם לנסים ונפלאות”. צער־דורות הדפו למעללים, גבורת־דורות דברה מפיו בבואו להשיחו ברבים. “לא כספכם – כי אם עוז אלפי שנים, חכמינו לוחמינו וגבורינו דברו מגרוני”.
כתר־תורה איפוא, ולא כתר־דיפלומטיה. עצם התואר דיפלומט יצלצל באזניו ככנוי־גנאי. “אם רוצים אתם להמיתני – קראוני דיפלומט. כאיש מן העם באתי אל בלפור”. חלוק־המעבדה פתח לו את השערים הנעולים, ולא צחות־לשונו. כבד־פה היה באנגלית בימים ההם, ושום אהרון לא עמד לימינו. שתדלנות איפוא? לא מנה ולא מקצתה. הלה שחוחה עד עפר בהפילה תחנוניה, והוא “ברכו לא שחה מעודה בין בפני רוזן יהודי ובין בפני שליט נוצרי. בכבוד דיבר בשם שולחיו. מעולם לא הסכים להיות עבד הדולר. ולא נרתע מברק הדולרים המקשקשים בצלחת המנהיגים האמריקנים”, גם כשפנה לעזרתם. “יהודי אמריקה לא ניתנו להם במונופולין; וכקולומבוס עברי בקש לגלות את אמריקה היהודית ולשבור את מחיצות־הברזל החוצצות בינינו ובין העם היהודי הרחוק. על שערי אנגליה דפק – אנגליה של בלפור, לויד ג’ורג', מקדונלד, ולא של המורנינג־פוסט. תרומת האימפריה הבריטית אינה בהפקת תועלת אסטרטגית, אך בפתרון שאלה קשה, שהיא כתם־קלון על האנושות כולה…”
מחוץ לתחומי השתדלנות והדיפלומטיה יש עוד מדרגה בפני עצמה, לא מדרגת־בינים, גבוהה מאד ונעלה מאד. וזוהי הגשמת חזון־דורות! ובבואו להרים אחרים אליו לא היה צריך להשפיל את עצמו בהפלת־תחנונים. ברמה נשאו ברבים וגילה את המאור שבו לרבים. במאמצים רבים העמיד על טיבו את כל העורגים לדבר־חזון, שואפים בנפשם להיות שותפים לבריאה חדשה, רואים את גמולם היחידי בחדות־היצירה ומכירים תודה לכל הגורם לחדוה זו. וזוהי מדיניות מיוחדה בפני עצמה – מדיניות יהודית. אצל אומות העולם יכול להיות מדינאי גם זה היודע להשען על כוח קיים בלבד. מדינאי יהודי יוכל להיות רק היודע בעצמו ליצור כוח. האיש שבכל דברו כרוך מעשה; שבעצם בראשיתו היה המעשה, ולא הדבר; שהחזון וההגשמה יורדים אצלו כרוכים בכל אשוריו. כל הסברות משאת־נפשנו הנשמעות מפיות בלתי־קרואים לובשות צורת מגידות ודרשנות. רק האמן יודע להרימן למדרגת מדיניות, המעוררת יראת־כבוד גם כשאינן עושות פרי מיד. המדיניות היהודית היא לפי שעה בדרך כעצם מדינת־היהודים. היא בתהליך־ההתהוות. והוא יצר גם את כליה המיוחדים, מעין צבת־בצבת עשויה. לא התרפסות ולא איומים. לא תמך את יתדותיה ברחמנות ולא העמידה על הכוח, – כוחנו המפוזר בפזורי נדחינו. לא תלה מגן־דוד מעל שערי הקיסרות הבריטית כסמל לשומרי־ישראל, ולא העמיד את השותפות על השפעת־גומלין בחומר. הוא בקש את השותפות במירוק חטאת־עולם, בהסרת קלון־עולם, בהגשמת חזון־עולם. איש־המציאות העומד בסוד הכוחות הרודים בתחומיה, איש־הממשות המכיר את איתנות החומר בעירומיו כשהוא נפרד ליסודותיו, רואה את הרוח כגבוה מעל גבוה; בסוף נצחונו יאמין גם אם יתמהמה לבוא. ובכוונו את כל אונו ומרצו, כל שכלו ולבו לירושלים של מטה, יאמין כי להגיע אליה אי־אפשר אלא דרך ירושלים של מעלה.
ירושלים של מטה לא היתה לו מעודו ארץ־תעלומות ולוח־חלק. ולכן לא לבש חרדות כאחרים מראשי־התנועה כשהנסתרות היו לנגלות והלוח החלק נמצא חרות בצפורן־שמיר. הוא ידע את הארץ כמו שהיא וחישב את הקץ לפי צורתה והויתה. הוא ראה אותה על חולותיה הפורחים וביצותיה הממאירות, על עירום־סלעיה ועל שממות־הריסותיה. הוא הכיר יפה לא רק את מוראי־הישימון, כי אם גם את אימת הישוב הקיים מסביבנו בפניו הגלויים ובכוחותיו הגנוזים. מראשית מצעדיו ידע כי רבה המלחמה, ו"קשה דרכנו, ואין דרך־המלך לארץ־ישראל…"
נשמת הציונות המדינית היתה כאילו צרורה בכתוב אחד. “ישנה ארץ ואין לה עם, וכנגדה יש עם ואין לו ארץ, ומה הדבר חסר אלא לשבץ את הפנינה בתוך הטבעת”. בעיניו היתה תפיסה זו מכנית. לו היו נהירות יפה “הגיאוגרפיה” וסכנות־דרכיה. הטבעת לא היתה כולה ריקה. בקו־האויר אין להגיע לתכלית הנכספת. בגשרי־ניר אין למצוא את המעבר: לא בטשרטרים ולא בנירות־ערך בלבד. גאולת־עם אינה טראנסאקציה מסחרית. אף חסרת־אונים היא להענות תמיד לכל צרכי־השעה. גאולה והצלה הן שתי בחינות. והציונות לפי כל יעודיה “היא הלחם של יום־מחר, וחובתנו להכין אותו מבעוד יום. אין להחזיק את העפרון ביד ולחשב את הקרדיט והדביט. תנועה אינה ענין־חנונות. שום עם לא נשתחרר ע”י רווחי־ריבית, אלא ע"י השקעות קרבנות. לנו יש לפי שעה אך שני אחוזים מאדמת ארץ־ישראל מפני קרבנותינו המעטים, והתמדת הכוח לייחל תכריע בכוח העבודה בבנין".
כל ההפגנות הפוליטיות הן הבל ורעות־רוח. המעשים הממשיים הם המדברים בעדם ומפגינים בעדם. ההפגנה תפעל כשהיא תהיה הד־מעשים ולא כמעשה בפני עצמה. ציונות מדינית ודיפלומטית אינן היינו הך. “תנועה פוליטית היא זו ההופכת למעשה כל שאיפה תרבותית וכלכלית, ולא זו המרבה בפרזיאולוגיה פוליטית. העבודה הפוליטית היא בתוך הערביים; הם כיום יושבי הארץ בפועל; ויש לפזר את החששות, לבאר שיש מקום בארץ גם לנו וגם להם. הטשרטר יהיה כתוב בדם ובזעה אשר קנינם קנין־נצח. מדינה יהודית אין לברוא בארץ שאין בה יהודים…”
אין בנין־הארץ בלי חלוציות. והמחנה ההולך לפנינו כחלוץ הם: “שלוש מאות המלקקים, הברכים אשר לא כרעו לבעל. הפועלים העברים זוהי התורה הגדולה; ללמוד אותה אנו צריכים ולקיים אותה אנו מוכרחים. באין פועלים עברים לא תהיה ארץ־ישראל שלנו. מכוני־מדע הם בבחינת הדרידנאוט שלנו; בעזרתו נוכל אולי לנחול נצחונות יותר גדולים מאילו שאחרים נוחלים בכוח חיילותיהם וצבאותיהם בים ובבשה. סמוך לקיוב ישנו יהודי אחד וברסקי שמו; בנו נהרג על אדמת ארץ ישראל. האב השכול שולח במקום הנהרג את בנו השני לעמוד בסכנה תחתיו; זהו – ההמשך! יהודי זה הנהו הציוני הפוליטי היותר גדול – אחרי הרצל…”
אלה הדברים נאמרו בפי חיים ווייצמן בזמנים שונים ובמסבות שונות משנת 1903 עד פרוץ המלחמה. בהם מקופלת כל תורת־ההגשמה כולה. ואידך – זיל גמור. כל הדברים שנאמרו מאחרי הצהרת בלפור אינם אלא משנה־תורה. קו־האנך נע כמטולטלת לפי זעזועי־השעה אילך ואילך; אך שב לנקודות־הקצוות הנטועות כמסמרות, ובהן יעמוד וינוח. מאז ועד היום חוזרת על אכסניה שלה מלחמת־הדעות מימי אוגנדה. התחלפו רק משמרות ההנהגה והאופוזיציה, ואתם גם נהפכו התפקידים. הדברים הנראים פשוטים מאד בעיני העומדים על טהרת־המדיניות הם מורכבים מאד בעיני העומדים על המעשים; והפשוטים ומובנים בעיני האחרונים נראים כמעט כיוצאים מגדר הטבע בעיני־הראשונים. ונקודת המוצא של האחד הוא בעיני השני נקודת־המדוחים…
כנגד “הציונות המכנית” העמיד ווייצמן עוד מראשית־מצעדיו את הציונות האורגנית. כנגד הציונות המדינית חד־הצדדית העמיד את הסינטטית. המדיניות, הכלכלה והתרבות הן תרכובת אחת; אין להפרידה. “מנהרה נחפרת משני עברי־ההר חרף הסכנות וקשיות־האדמה”. ולפנינו מבוך רב־תעלומות; אליו אין נכנסים אלא בפקעת־חוטים, שקצה קשור לנקודת־ראשית בטוחה ויציבה. וזוהי שלשלת־עברנו! בתוך חוליותיה אנו מצווים להיות טבועים, אם רוצים אנו לצוות על עתידנו את החיים; אותן עלינו להכיר הכרה שלמה. כל הציונות אינה המצאה מקרית. היא כולה אורגנית. הגידול היא סיבת־קיומה, נימוק־קיומה ותנאי־קיומה. הרבולוציה שלה היא אבולוציה. שיבת־ציון אינה העברת חפצים דוממים ממקומות גדושים לריקים, – העברה מכנית. זוהי נטיעה הכרוכה ביסורי־עקירה וחבלי־קליטה. היסורים האלה יומתקו כשהעץ יעקר עם גושו, – גוש־הקדומים. טיפול וטיפוח רב הם בני־הלויה. השיבה למקור־קדומים היא קודמת לשיבת־ציון.
איש לא הגיע בציונות להישגים מדיניים כמוהו. אף איש לא הטיח כלפי המדיניות כמוהו; בעצם נצחונותיה הוא הסיר את העטרה ממנה ונתנה על המעשה. “הציונים המעשיים היו מדינאים והציונים המדיניים היו במדה רבה לא מעשיים. מי יתן והיה כל עם ד' פוליטיקאים, ובלבד שיבינו כי לא כל צריחה היסטרית היא מפעל פוליטי; אף לא החותם את שמו תחת תעודה, ואפילו תחת מכתב לאיזה מיניסטר, הוא אדם פוליטי”, אותו תמצאו בספירות לגמרי אחרות ועל אָבניים ומדוכות אחרות. “הוא לא נתן את דעתו על הציונות המדינית. אעפ”כ היה אחד מגדולי הציונים המדיניים; הוא היה פוליטיקאי כדרך שדיזראלי היה פוליטיקאי. הוא יצר כוח". “ההוא” – הנהו אליעזר בן־יהודה, לא כותב המאמר המדיני הידוע ב"השחר" של סמולינסקין, אלא מחבר המלון העברי. הקו המדיני נמשך איפוא לא מהרצל לווייצמן בלבד, הוא נמשך מחייל אלמוני סמוך לקיוב ששלח את בנו לדגניה במקום הנהרג עד הקנאי הגדול בירושלים שהמית את עצמו באהלי־התורה על החיאת הדיבור העברי.
הדיפלומטיה היא היד־הנועם הגלוי של כוח־החובלים הנסתר; רוממות־האל שבגרונה נשענת תמיד על חרב־הפיפיות שבידה. לנו אין כוח. הקול קול יעקב יצלח לתפלה ולדורון בלבד. בשופרות־יריחו לא נפיל את חומות־הזמן הבצורות. עצם הרעיון כי בכוח שמאחורינו השגנו את הצהרת בלפור מונח בתפיסה מוטעית. אף זו היא נקודת־מדוחים. “התענינותה של אנגליה בארץ־ישראל – ואפילו בציונות – לא גידול מלחמה היא. הנימוק העיקרי שעמד מאחורי הצהרת־בלפור היה זה שהוליד עוד קודם את בטויי־האהדה ליהודים; וזהו הנימוק הסנטימנטלי אשר שרשיו נעוצים בכתבי הקודש”. את תעלת סואץ תעזבו לנפשה. אלה טעמי־מצוות המוסברים פה ושם, אך בשום אופן לא גופי־מצוות. “יש אסכולה של מומחים צבאיים הטוענת כי אין כל צורך בארץ־ישראל להגנת האימפריה הבריטית; ועליכם לדעת כי גם לאנגליה יש מומחים צבאיים ממש כמו אצלנו בקונגרסים. יש רבי־השפעה האומרים כי כל הציונות תמיט אסון על אנגליה”. למה לנו איפוא להכניס את ראשינו בין הרים האלה? למה לנו להדחק בכבשוני־הקיסרות הבריטית? בעל־שם אחד אמר לו: “אילו דרשת היום את הצהרת בלפור לא היית מקבלה. ואולם בעוד עשרים שנה יתגאה העם האנגלי במה שעשה. כשהייתי נער בן שתים־עשרה כתבתי לרבי שלי כי יבוא יום ואנגליה תמסור ליהודים את ארץ־ישראל, – לא אנגליה של המורנינג־פוסט, כי אם זו של בלפור ולויד ג’ורג' היום, ושל דיזראלי מקודם…”
תפיסה מדינית זו לעיון מחייבת תשובה מסוימת למעשה, ברורה זכה ועקבית כאחת. אם שורש־הקורבה של טובי־האנגלים ליעודינו אינו נעוץ בכוחנו בהווה כי אם כמורשת־קדומים, אזי אך לשוא ישקוד שומר, – “שומרי־התעלה”; אם ספר־הספרים הנהו הכוח, אזי נוכל להגבירו בעשותנו את המאמצים להתדבק במדותיו בכל מעללינו בארץ. אם כל המעשה־הרב בהצהרת בלפור הוא תיקון מעוות־דורות, מחיית קלון־דורות, אזי עלינו להזהר מהעלות בעצמנו חרפה על דור המעפיל לעלות. איננו יכולים להעביר הנה סתם חיי־הגולה בצורתם כהויתם. את הלבבות נכבוש במשטר־סגולה, במפעלי־מופת וביצירת ערכין חדשים. צדק צדק תרדוף! “עם ישראל יודע מה זה צדק. היהודים לא יורעלו במטודות־פשיזמוס, אם נעזוב את דרך הצדק, והיינו עזובים”. לא דברינו וטכסיסינו, אך מעשינו יקרבונו ומעשינו ירחיקונו, – מעשינו בלבד.
בקול – קול יעקב לא נרחיק איפוא לכת. אך בחכמתו וידיו צפונים כוחות עצומים בלתי משוערים. הפקידות האנגלית הפכה בשנאת־עוורונם לניר על־פי צלוחית את תעודות מדינאיה שניתנו באהבת־פקחותם. אילו נשיא הציונות היה מוכיח בשער ומגיד־מישרים היה מגיד לאנגליה את פשעה ולבית־אלביון את חטאתו. אך הוא איש־ההגשמה ולא איש־הדיבור; וכל אומר ודברים ישקלו כנגד השכר הצרור בהם. במעשינו נכוף הר כגיגית גם על המיצרים לנו. הדברים הם רק אבק פורח. אכן גדורות ומגודרות הרבה דרכים לפנינו. אך גם בתחומים הצרים עוד רב המרחב לגילוי כוחות יצירתנו, והיא גם אשר פרוץ תפרוץ אותם. “העם אפוא איכה?…”
הוא “רעד ירעד מפני היום הגדול הבא, אם הנסיון הגדול, אשר בו יצטרך כל יהודי ויהודי מאתנו לענות על השאלה: אם מוכן הוא להקריב כל אשר לו לעמו ולארצו. לא התלהבות לרגע אלא אש־תמיד דולקת ומאירה תמיד, והיא החסרה לנו. והציבור היהודי עוד לא מצא את עצמו. עדיין נמצא כעת בדרך־מהלכו למצוא את עצמו. לא אגולל לפניכם את פרשות היהודים. ידוע לכם למדי שאת הכל משכנו לצדנו מחוץ ליהודים. הסוד גלוי גם לגויים. במסבה אחת העיר אחד: כל אחד מהמסובים כאן יוכל לפתור בחתימת־יד את כל המשבר, את כל חוסר העבודה, ואפילו לא ירגיש בכך. המפתח לשערי ארץ־ישראל אינו בכיסו של סיר הרברט סמואל, כי אם בכיסכם, הטהרו איפוא עצמכם! הטהרו מזוהמת־הגולה, והתקדשו לעליה הגדולה, לארץ־ישראל!…”
התורה חוזרת על אכסניה שלה בהתפשטות־צורות. “המעשיות הצרופה” מעבר לאוקינוס היום אינה אלא גלגולה של “הציונות המסחרית” על גדות־הריינוס מתמול. “מבקרים את ההסתדרות הציונות לא רק על אשר עשתה מעט אלא עוד יותר על אשר דרשה מעט. עבודת־הציונות לדעת אלה ואלה היא ליצור מכונה. אלה מבקשים מכונה מדינית, ואלה מכונת־עסקים. אך הציונות בכל שרשיה היא גידול אורגני, וכך הם פירותיה”. ארץ־ישראל והגולה אינם יצורי־דמיון כי אם יש קיים. ועלינו לקחתם כמו שהם. את הארץ “כמו שהיא על החולות ועל הסלעים, על הערבים והיהודים כמו שהם. כל השאר מעשי־להטים”. את הגולה כמו שהיא: “יש אנשים העולים אל הארץ מפני כוחות מושכים, יש מהגרים מסבות כוחות דוחים. יהודים בודדים או קבוצות בודדות יש להם מולדת. היהודים כעם, בתור כלל, אין להם מולדת. הרצון שלנו יהיה יותר גדול מיכולתנו. לעולם לא נגיע לידי שיווי־משקל בין הרצון הכביר של עמנו ושל אלה שיבואו לבנות את הארץ. מדינה אינה נוצרת ע”פ פקודה מגבוה אלא בכוח־עם ובמשך־דורות. ואיננו בונים ליום אלא לדורות. ארץ־ישראל עלתה על במת־העולם, והעולם קר הוא וקשה. עוד כמה ספרים שאת צבעם לא נדע יופיעו. ואם העם לא יאבד את עשתנותיו אחרי כל גזרה וגזרה, אחרי כל ספר וספר, תהיה יכולת להתאמצות חדשה בעליה ובנין. איש איש במנועו הקטן, ואיש בגינתו הקטנה. בעבודה בארץ אפשר להפוך כל ספר וספר לספר תכול־לבן…"
היזמה הפרטית, – כבודה והדרה במקומם מונחים; מי חסר־דעה וימעיט את דמותה. אך גם לפניה יעבור החלוץ, לא רק יד החלוץ העובדת, כי אם גם כסף־החלוץ. “בלי קרן־היסוד, בלי כסף־החלוץ הזה, המסדר את ההתישבות והמביא את הבטחון הנחוץ בשביל הקפיטל הגדול, לא היתה שום יכולת לאיניציאטיבה הפרטית לבוא”. לחלוציות יש מדות וערכין משלה. הזהירות היתרה וההבטחה באחריות מכל סיכון אינן ממדותיה. אדרבא: מהן אורבות לנו הגדולות בסכנות. “צריך אומץ־רוח כדי להכנס לסכנה; ואולם אין זה אומץ רוח להקפא ולחכות לנסים. הבטחון הוא דבר חשוב מאד בעבודת־האדם בכלל ובעבודתנו בפרט. ולאנשי־העמק המוציאים לפועל את עבודת־היצירה הגדולה יש בטחון במעשיהם. נהלל תופסת מקום מיוחד בבקורי בארץ־ישראל. מכאן אני מתחיל את סיורי, וכאן אני מסיים אותו. נהלל היא סמל היצירה הגדולה שלנו בעמק. ובבואי היתה כוונתי לא רק להודות לכם, כי אם גם לשאוב מן המקור הנותן לנו כוחות חדשים ליצירה…”
התורה והעבודה הן שתי נקודות־הקצוות שביניהן נמתח קו־פעליו. בהן השתמש ככלים מדיניים כאשר מצאן מן המוכן לפניו בראשית מצעדיו. אותן האדיר והגדיל, מהצהרת בלפור עד היום, בעמל־לא־אנוש לעשותן כלים מדיניים בלתי מחטיאים את המטרה. כל מעשה־רב או קטן מגביר את כושר־המחץ של הכלים האלה. צבת בצבת עשויה. דבר אחד ושפה אחת מהיום אשר מפיו דברה האופוזיציה נגד ההנהגה עד היום אשר מפיו דברה ההנהגה נגד האופוזיציה למיניהן. הוא קיים את אשר דרש, לא עליו ירדה “המנוחה האולימפית” אשר אותה גינה בנעוריו; הוא היה כלו נתון בקשי־העול, ולא ידע גם לשעה קלה אף מנוחת־אנוש רגילה.
התורה היא מרובת־המשמעות; תרבות־המורשה שהחיתנו וקימתנו והגעתנו עד היום בדרכנו היגעה הארוכה; ותורת־הזמן המדעי, “הדרידנאוט הרוחני”, והעתידה להובילנו בדרך הארוכה שלפנינו אל המנוחה והנחלה הנכספות. והעבודה היא יגיעת־הכפים פשוטה כמשמעה, מיום שהגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו חדלנו להיות עם־עליון, והיינו נחות־דרגה בין הגויים והארצות, בחדלנו ליצור חמרי־בראשית. עמים עליונים ועמים נמוכים אינם מתדרגים לפי מנין ספריהם. כצמחים נמוכים וצמחים עליונים הם נבדלים לפי מדת־חיבורם לשמש. הללו מחוברים ישר אליה בשאבם ממנה כוחות חיותם וגונזים במצברים חמרי־בראשית. והללו זקוקים לאכסני־בינים. השיבה למקורות־קדומים קודמת לשיבת־ציון, והשיבה לעבודה היא שלב־התשובה הראשון למקור. והעבודה אינה סתם מלאכה, כי אם אבות־מלאכה, – עבודת־האדמה, זו היחידה המוציאה חמרי־בראשית! בשתי הנקודות האלה נאחז בהכרה שכלית ובחוש־ממשות חריף ודק כאחד; ובמחזיקיהן דבק לאהבה, באהבת־נעורים לשמה, בלי קנוניות־טכסיסנות שמור ואשמור: בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו.
מהצהרת־בלפור, הגלויה והנתונה, עד הצהרת ועדת־פיל, המיוחלה והסתומה עוד מאתנו, עברו עשרים שנה. קצר היה ירח־הדבש וארוכה מסכת־העוקצים, הבריק לרגע ברק־האמת מאוצרות מאורות־הנצח, ונמוג חיש־מהר בתוך חשרת־העננים התלויים, כבדים ואפלים, מעל לראשינו. כהרף־עין חלפה שעת־הרצון הגדולה לאזן חשבונות־עולם, ובתוכם ממילא גם חשבון פעוט ושכוח־דורות כשלנו. בטלו הרהורי־התשובה, וחטא־הקדמון שב לראשית־אונו. לתוהו־ובוהו חזר העולם; בחורבנו יעמוד כאחרי האיומה במלחמות, בשנאת־עוורונו ובקשיות־אכזריותו כבעצם הטבח. פלסתר היתה זכות־האדם וחירותו, וחזון־בדים הפכו דיברות־ווילסון “לעשות את העולם מגן לדימוקרטיה”. ובלעדיה מה אנו, עם חלכה, מה כוחנו ומה חיינו.
כל הכדים נשברו על מבוע־העד, מקור־האורה הטהור ומעינות־הישועה האמיתיים, ובתוכם גם שלנו. התחוללה כדברי לויד ג’ורג' הסערה המבשרת את קפאון הים הבלטי; רחפה הסכנה עלינו להילכד בתוכו, ולהיות אנוסים לחכות לאביב־אנושיות חדש, להפשרת־קרח. אחוז־חרדה נכנס מנהיג התנועה הציונית לתקופת־נוד. מארץ לארץ נע לדפוק על פתחי־לבבות חסידי אומות־העולם שלא יגרפו בקפאון־עולם. מתפוצה לתפוצה נע לזרוע על תלמי־לבבות עמו, – הלבבות שהשאיה הכתה אותם מאות בשנים כאת ארץ־מכורתם. מעטים נענו לקולות־הקריאה בממונם, מתי־מספר בגופם, – מעפילי־הלכת. ואף הנענים לא התרוממו להשגת הגאולה על גובה־שיאיה ולהכרת חבלי־הגאולה על מוראי־שיפוליה. כעקירת דירה ממקום למקום על העברת רהיטיה ומטלטליה נראתה להם דרך המעבר לשבי־גולה כלה סוגה בשושנים, כמסע־טיול בתענוגיו, כחלום־ליל־קיץ במשחקי צבעיו. דאגה לא ידעו, חרדה לא הכירו. שהדלתות היו פתוחות לרווחה עם הבשורה הראשונה לא הזדרזו, בהיות עוד תמיד חזון למועד לבן־אדם להכנס לביתו. כשננעלו היה פתחון־פה לצפות למסירת־מפתחות. לא נענה דור־מעפיל להדחק בין־המצרים וליצור את מפתחותיו. ורבים היו הנתיבות הפתוחים גם כש"דרך־המלך" היתה סגורה. ורבות היו שעות־הכושר אשר אנו החמצנו בקוצר־ראיתנו ובחולשת־רצוננו. על מי ללין, על מי לזעוף, על מי לשפוך מרי־השיח. על החבוש, שאזניו כבדות משמוע ועיניו טחו מראות ואינו יודע להתיר את עצמו; או על בית־אסוריו מוקף־החומות, הגבוהות ועבות משנות דור דור, אטומות מהעביר קולות־מבשרים ובלתי חדורות לאור־עולם. הוא לא יזעף, לא ידבר תמרורים, אף כמעט לא יוכיח. לא בהלמות־פטיש ינחתו דבריו, ולא כחוצב להבות. עטופה תוגה חרישית היא תוכחתו, ומלאה תחנונים. את רחמי־עצמם על עצמם יעורר בהסברת־נועם כמורה ומדריך. אף יריביו רודפי־הקנטור לא יוציאוהו מגדרו ומגדרי הנימוס היפה. עצור לעגו בתשובותיו על דברי פולמס, ומשובצים בחן עוקצי־חידודיו. תקיף בלי זע הוא קו־הבנין, אך כאילו ותרנית היא ההגנה עליה. נימה אלגית כבושה תלוה את דברי־הכבושין, נוסח “ואתחנן” בהרצאת־הדברים, ניגון “ואתחנן” בהטעמת־הדברים.
תקופת־נוד: ממושכה ויגעה, רבת־תלאות ומכלה־כוחות. אך הוא לא היה סתם נע־ונד רודף אחרי לקוטי פירורי־עזרה. מטה־הנודדים לא השמיט לרגע מידו את אמת־הבנין. חוש־הכיוון הנהו תמיד לאורח־מהימן בחיפוש דרכי־בנין; חוש־הבוחן – בבחירת אבני־הבנין; במכשיר־הבירור נאחזו רק אלה המבטיחות את איתנות “הגאולה”, ולא הכשרות ל"הצלה" בלבד; בראשונה כלולה ממילא גם השניה, והיפוכה השניה, שאינה כוללת הראשונה. “בצמצומו יבחן האמן”, ולו גלוי סוד־הצמצום. בצמצום ההוה מקופלת בהרבה בחינות ההרחבה בעתיד. והוא עובד לדורות, לחיי־העולם יותר מאשר לחיי־השעה. אין מפעל־גאולה בתקופת עשרים השנה האחרונות שאין לו יד בו בהרבה או במעט, במישרים ובעקיפין, – אחת במערכות־החומר ואחת בספירות־הרוח. באמונה ובלי בחרנות עשה את שלו, בהתמדה ללא שבתון. אותה הרציפות: אחת במלוי תפקיד מטאטא סמוי מן העין ואחת בעמדו בכל הדרת־פניו ובכל שיעור־קומתו לעין־כל עלי־שור, על חומת־הבנין, עם האנך ביד.
כל תנועה מקימה מקרבה את הוגי הגוּתה ואת מגשימי חזונה. בתורת־החזון אין בית־מדרש בלי חידוש־דעה. תורת־ההגשמה חוזרת על עצמה בנימוקי־מניעיה; חידושיה בגופי־המעשים ולא בטעמי־המעשים; נימוק־מניע אחד מוליד המוני־פעלים. תורת־ההגשמה היא המקופלה במאמריו, בשיחותיו ובנאומיו. שרשיה הגלויים הם במשנת אחד־העם; צנורותיה הטמירים מוליכים למשנת־לילינבלום, הוגה האמונה והדעות ומחשב חשבונות ההגשמה כאחת. היא אינה ניתנת בצורת הלכות־פסוקות על פרטי־סעיפים. אגב כל מעשה חדש מתקבלת הלכה, – הלכות־למעשה והוראות־שעה. מתוך השיטין ומבין השיטין רוטטים המעשים בדופק־מנועיהם, בהדי־מעצוריהם, בריתמוס־התהוותם ובחבלי־לידתם. כל מוקש, כל מכשול, כל מעצור נענה בהדו המיוחד, בהנגפו בהם. הסרת אבני־נגף, גדיעת בריחי־ברזל, ניפוץ־כבלים, הנפת הפטיש על הסדן, נסירת גלגלי־תנועה, פתיחת ניר, לחישת צמח בהשתלו, – כל אחת וקולותיה, כל אחת ובנות־קולותיה. כל התקופה עוברת בהדי מצעדיה החוזרים על עצמם תמיד בדרך־חתירתם לפעלים חדשים. גם הרעמים והברקים חוזרים על עצמם, אך ההתפרקות המחוללת אותם היא תמיד חדשה במעשי־בראשית.
כבן ששים ושתים יעמוד לפנינו היום. בהתאבקויות־השעה היגעות לא כלו כוחותיו; בהלמויות־הזמן הרצופות לא נשברה אמונתו; בקוצר־רוחנו לא נסתם חזון ממנו. כוחות־איתנים סגרו עלינו את המעגל; גלוי־עינים ואסוף־כנפים יתרוצץ בתוכו לפרצו במעשה אחרי מעשה כדי להתרומם למרחבים. דל הוא השכר שהוא מבקש לעצמו כ"סיום־חייו" חלף עמל לא־אנוש: “רק שנות־התפתחות בקצב רצוי”. לדור בא לראות את ארץ־הבחירה הבנויה על כל הודה והדרה. אנו נוכל לראותה רק מרחוק, ובעיני־רוח. גזרה היא מן השמים ש"אין דרך קצרה למטרה נצחית". חוקר־טבע תכן את חוקי־הטבע השולטים גם בקפיצות־הדרך וביעף, וכבראשית פעליו כן גם היום, אחרי עמדו במסות הקשות ביותר, עיניו נשואות בכיוון אחד. במרכז־שאלותיו לנתיבות־עולמנו תעמוד השאלה: העם, איכה? בראש משאלותיו לבנין־עולמנו תנסר האחת: שמע־ישראל!..
רחובות, ניסן תרצ"ז
ליום הולדתו השבעים וחמשה
מספירות שונות יצאו מחוללי התנועה הציונית ומתוי־דרכיה. האחד רופא שהעמיק חדור בתהומות הנפש האפלות. עוד לפני פרויד, גילה את כוחות ההרס העצורים בחובן; מהן גם מגיחה שנאת עולם לעם־עולם – מוּכת עוורון בדרכיה וחסרת־תבונה בתכליתה. אין עצה ואין תחבולה נגדה, אלא בעקירת הסיבה, והיא: רוח ערטילאית משוטטת בין גופי עמים.
השני עלה מספירות האגדה הנאצלות. הוא היה חוזה חזיונות על־פי טבע תכונתו ועל־פי אומנותו. אזרח־העולם, וממרומיו ירד למשכנות אחיו הפזורים והנדחים. לו ניתן הכוח להפוך אגדות־רוך לממשות קשה. הוא יצר את הכלים הראשונים למטרמופוזות כאלה. בלעדיהם לא היתה נקודת־מוצא להתוית דרכי־ההגשמה, ולא היו נפתחות אפילו למחפשיהן וסולליהן.
השלישי יצא ממערכות המדע הנסיוני והסינתטי. מרוקם ושזור בכל נימי נפשו והלכי־רוחו בתוך עמו בהמוניו, – עם לבדד ישכון באפלת־יסוריו ובזוהר־תקוותיו. הוא צירף ומיזג במזיגה אחת את הגות קודמיו בחזון־רוחם ואון־פעליהם. מהמדע בא וממנו יצר את כליו. הוא היה אחד מראשוני היוזמים בהקמת מכוני־חקר בארץ, מחולליהם ומקדמיהם. אף רוח החוקר היתה שורה בכל המפעלים הכרוכים בכהונתו. והיא – היתה לו קו־כיוון בכל ארחות־מחשבותיו. הוא עמד על חומת־הבנין על כל שלביה, אספקלרית החוקר נגד עיניו ואנך הבונה בידו.
הוא ראה את חזות עמו מתוך אספקלרית־עולם ואור־עולם. בשלום־העולם המובטח אחרי המלחמה הראשונה היה גלום מעין “חזון אחרית הימים”. מדינאים לבושים מחלצות־פאר התעטפו באדרות נביאים, וכל אחד התנבא במחנהו. דמות המדינה היהודית נראתה אז במלואה. דרכי ההגשמה בבנינה וקיבוץ־גלויות בגבולותיה נראו אז כמציאות אפורה והותוו בשיעור־מהירות הזמן. אך הזריחה לא האריכה ימים. האותות המבשרים ליקוי־מאורות נראו תוך כדי הדיבור על השלום. הם פגעו פגיעה קשה ראשונה, והפגיעות באו זו אחרי זו. ליקוי־המאורות גופו התגלה לכל עין עם המלחמה השניה. השואה שלא היתה כמוה התחוללה על עמים וארצות בתחומיה. השמות שעשתה מעבר להם ברוח־האדם ובערכיו המוסריים, שהיו יסוד ושורש החברה, בתוקפן קיימות. גורל אחד היה לארבע החירויות וארבע־עשרה הדיברות. את כולן נשאו רוחות־העוועים.
רבים ושונים היו הגלים הזדונים שעברו על ראשינו בלי הפוגות. רבים היו גם ניצוצות התקוות. גם הטוב וגם הרע נבעו ממקורות־חוץ, שלנו אין שליטה עליהם. חיים ווייצמן נשאר נאמן לתכונתו ולאמונתו. הכשלונות לא דכאו את רוחו, הנצחונות לא נסכו עליו שכרון. הוא היה אחד המעטים היודעים בינה לעתים. ולא פילוסופיה, אלא אינטואיציה טמירה הנחתהו למשאות־נפשו בקוים ישרים וקוי־עקלתון בין נבוכי־הדור ומבוכי־הזמן.
נשיא “המדינה בדרך” הגיע לכהונת נשיא המדינה, למדינה מוצבה בגבולותיה אך מחפשת דרכים לקיומה; ובתוך זעזועי־עולם, אשר אחריתם מי ישורנה, עלינו לגייס את הסוללים והבונים. באנו אל הנחלה הבלתי צפויה, אך עד המנוחה עוד רב הדרך ורבה המלחמה. העולם כולו עומד מול נעלם מטיל צללי אימה כבדים ומבשר אור כאחד.
תוך תפקידיו המדיניים כנשיא מצא לו פינת־מרגוע החוקר. כבכל פעליו כן גם ביסוד המכון החדש ביקש את הסינתזה, הצירוף והמיזוג. חיפוש סימביוזה בין החקלאות והתעשיה בהפקת פירות ותוצרים רמי־איכות בשתי הרשויות האלה. חקירה לשמה וחקירה ככלי־שרת לגילוי מקורות כלכלה חדשים ולפיתוח ישנים. ואכן מתלכדים התחומים הנראים כנפרדים בסקירה ראשונה. כשאול בשעתו כן גם חוקר־הטבע יוצא לפעמים לחפש אתונות וימצא ממלכה, ולפעמים ההיפוך. בין כה וכה תתגלה אחת התעלומות. יגעת ולא מצאת אל תאמין.
כוח החוקר בימינו אלה הנהו ראשון במעלה בין הגורמים, המעצבים בשדה ובעיר את פני כלכלת־עם. כוח־האדם במעלת־שכלו וביקר־סגולותיו שוה־ערך הוא עם אוצרות הטבע כמחצבים, פחם שחור ופחם לבן, בפיתוח ארץ ובהבטחת עמדות־בכורה לפירותיה ותוצריה במערכות הכלכליות. בכוחות אלה אנו עשירים לכאורה, אבל הם מפוזרים בתפוצות בארצות אדירות־הציביליזציה, ובבלי דעת אולי מחכים לגואלם. עם הבטחון, עם אור־עולם, עם ההשתחררות מ"הנעלם", החוסם הרבה דרכים בפנינו, יתפרצו מאליהם המעינות החתומים בכל עזוזם ויופיעו מגליהם ומכווניהם בכל גדולתם הטבעית. ואך עם גילוי הכוחות הגנוזים הכפולים באדמת הארץ ובנשמת־העם, שימצא את תיקונו, יישמע שיר המעלות החדש שלנו.
רחובות, חשון תש"י
כאחד מ"בני־העליה" שבקרבנו נעקר גם משה גליקסון מסביבתו הטבעית והעמד מחוץ לתחומיה על משמרות־חובה שונים; כאחד מהם מלא את החובה כאילו היתה טבועה בהויתו; וכאחד מהם התעטפה עליו נפשו בערגונה לשוב לעמקי־שרשיה ולראשוני־מקורותיה.
סביבתו הטבעית היתה נטועה באכסניות התורה והחכמה; ע"פ עצם טבען מוקפות הן חומות משברות גלי־ קצף סוערים; כובד־ראש, אריכת־נשימה, העמקת־חקר ורוב־עיון הן מדות שוחריהן וסגולותיהם מלידה. דוחקי־קצין ודוחקי־שעה ובהולים בדעותיהם לא יחזיקו מעמד בין כתליהן. ליד ראשי־העינות עמד, ומכלים ראשונים שאב תורה וחכמה. שלם ללא קרעים היה תלמודו בידו, מרובה־צדדים וכבד־משקל. רחבת־מדות היתה השקפת־עולמו, מגובשה בספירות־העיון ובמערכות־החברה, בחיי־העולם ובחיי־השעה. קבועה ויציבה היתה שיטת־גישתו לערכי־דעות ולשאלות־הרגע, ואמונה עלי משנות פלוסופים ראשונים ואחרונים. הלבוש הלם גופי־הלכותיו, רקום כמוהם ברקמת־הדורות, – סגנון רב־גוונים מצורף בכוּר־הדורות וממוזג מסגנוני מורשת־דורות.
בתחמושת כבדה זו, בתוך ובצורה, נכנס כאנוס ע"פ הדיבור למערכות קלי־המרוץ בתוך עולם שאינו שלו לכאורה; אחר הוא האקלים ואחר הוא לחץ־האטמוספירות במעגלותיו. משחק ברוב־צבעים קצף־החיים הסואן ומכסה את כוחות המעמקים המעלים אותו. פזיז הריתמוס וקצרה הנשימה, בהולה השעה ודוחק הרגע, חטופה אריגת הלבוש וטרופות נימיה. אין שהות להעמיק עיון ולשוות תמיד נגד העינים כללי־דקדוק מקובלים, אחד דקדוק־הלשון ואחד דקדוק־המחשבה. התשובה צריכה להנתן בעוד השאלה תלויה בפתח השפתים, והמטעמים מוּשטים בעודם ערוכים ובעצם רתיחתם.
בשער בת רבים זה, פתוח לכל רוחות־פרצים, העמיד גליקסון קתדרה להורות מעליה הלכות־חיים יום יום ושעה שעה. ואכן לא כלה להבל את כחו. הקשיבו לדבריו רבים ושלמים בין הקוראים גם כשלא נשמעו להם, והאציל מרוחו גם על בני־המרי שבין בני־אומנתו, אף העמיד תלמידים רבים בתוכם. כי ברורה היתה משנתו היונקת ממעמקים ובהיר היה סגנונו ברוב עשרו. בתוך ובצורה נמצאה סינתיזה בין הכבד והקל לעשותם שווה לכל נפש ולכל שעה.
הנטיה לסינתיזה היתה טבועה בתכונתו וקבועה בהלך־רוחו. העולם נשקף לו הרמוני במבנהו, נטול חודים וקצוות. זה היה אופן־ראיה, עדשה מיוחדה לעיניו ותחומים מיוחדים לשדה־חזוּתו. תורת הרמב"ם על ההליכה “בדרך האמצעית” לא היתה לו איפוא מצות אנשים מלומדה; היא היתה לו תורה־שבלב, ממוּזגה בדמו. הוא לא בקשה ולא דרשה לשם יציאת חובה כנגד כל הצדדים היריבים. יציאת חובה לא היתה ממדותיו. הוא לא נטל גדולה לעצמו ולא בקשה. לא היה כמוהו מושך על עצמו טינת כל הצדדים הדבקים בקצוות ונהרגים עליהן. כבוד ומוניטין היו מטבעות פסולות בעיניו. רדיפת־השלום ואהבת־האמת היו הכחות היחידים ההודפים אותו, אך לא הקריב את האחת למען השניה. הוא ראה את האמת והשלום יורדים כרוכים ע"פ טבע הויתם; הוא הלך בנתיבות־האמצע בהאמינו כי בהם נטועים הם. נתיב־האמצע היה בעיניו קו־האלכסוני במקבילת־הכחות. האמת גופה לא נראתה לו כמוּנחת בקופסא הטעונה רק הרמת המכסה. ככתם הטוב וכפז מחוברת היא למחצבים במעמקים. אהבת־האמת בלבד אינה מספיקה; בלי אהבת החיפוש ויגיעת־החיפוש לא תושג ולא תימצא. היא אינה יכולה להיות כלה בהויתה ובצורתה קנין־מונופולין למעמד אחד ולשכבה אחת. החלק ממעל שבה מפוזר ברשויות שונות הנמצאות לכאורה בניגוד. המעבירה בכור־הבחינה מצוּוה ועומד להסתכל בשתי העינים. הרואים בעין האחת, שמאלית או ימינית, לא ימצאוה באשר דרך־גישתם ואופן־חיפושם הם נעדרי־השלימות.
ישר נברא העולם לפי תפיסתו, ולא בסגנון גוטי. הרואים אותו בצורה זו הם לקויי־ראיה, לקויים מלידה או מחמת המשקפים הרכובים מבחוץ. תורה העומדת על חודים וקצוות אינה יכולה להיות לא תורת־אמת ולא תורת־חיים. העמדת דעות על חודים וקצוות היא מעשה תלמידים ולא תפיסת רבותיהם. הציונות הרוחנית לא התכוונה להתפשטות הגשמיות. הציונות המדינית לא יכלה להפקיע את עצמה מהכחות הרוחניים שנפחו בה נשמה. התפיסה החמרנית לא יכלה להיות מוּכת־סנוורים מבלי ראות את מחוללי־המהפכות שהשליכו את חייהם מנגד למען הרוח ממעל. והדבקים ברוח לא נתעלמו מהחוק באין קמח אין תורה לשמה. מניחי “תורות־הקצוות” לא העמידו את הכל על הקצוות וראו גם את הצד השני שבמטבע; הם התכוונו להבהיר אמיתיות מוזנחות או נעלמות מהעין ולהבליטן הבלטה יתרה באותיות מאירות־עינים, מבלי לשלול אמיתיות אחרות די מקובלות, כל מחדש רגיל להבליט את הנעלם והבלתי מוסכם ומקובל ומתעלם מהמקובל גם כשמכיל הוא דברי אמת, כי המפורסמות אינן צריכות ראיה והמוסכמים אינם זקוקים להוכחה. התלמידים ראו ב־"אותיות הקורסיב" את חזות־הכל, את החיוב היחיד והמיוחד השולל את כל התורות האחרות, והעמידו את כל תורתם על ה"גוטיקה".
נגד דבקי־הקצוות התקומם גליקסון ברוחו; הם היו בעיניו לא מכשול בדרך הפשרות, כי אם בדרך חיפוש האמת. מלחמת־דעות זו היתה לו מלחמת־מצווה. דרך הראיה המחודדת ראשיתה מדון ואחריתה שנאת־חנם. כעומד בתוך החיים למעשה וכבן־בית במדות החברה להלכה הבין ליסודות המתרוצצים בתוכה ולניגודי גושיה. אין מגשימי חזון יכולים להיות מעור אחד אילו גם נושאיו היו מלוכדים. אין להמלט מהתפצלות, מזרמים וממפלגות. אך רצה לראות גוש מלוכד, כנושא הסינתיזה, העומד מעל לכל הפילוגים, המיישר הדורים, נוטל עוקצים ומקציע חודים, – גוש רואה נכוחות, שהראיה הישרה טבועה כעדשה מיוחדת־איכות בעינו, רואה את החיובים הגדולים גם במעשי יריבים. הוא רצה להעניק לציונות הכללית תוך זה, להוציאה מגדר המפלגתיות ולעשותה מעין מסדר־עליון. זו היתה השקפת־עולמו כמעמיק הגות ביחידות, וזו היתה תעודתו כמוכיח בציבור.
תוכחתו היתה רצופה אהבת־הבריות בלי עוקצים. ארחות פולמסיו סוגים יראת־כבוד ליריביו בלי כוונות קנתור. ההסברה ההגיונית היתה כלי־הוכחתו, כולה נעימת־נחת בלי זריקת מרה. בעין יפה ראה הכל ובטוב־לב בחן את הנראה. אש־נועם עצורה להטה בדברי־הנחת, אור נועם קרן מתוכם. בנתיבות־נועם הלך ורצה להוליך בהם אחרים. עמידתו התמידית בקצף־החיים, ברוגז שאונם ובהתאבקות המונם לא העבירה אותו על תרומיות מידותיו. לא נפגמה נקיות־דעתו, לא העלה רבב על בור־לבבו, לא כהתה בהירות־עינו, לא לקתה אצילות־רוחו, לא הושטח עומק־הגיונו ולא נצטמק רוחב־אפקו. בשלום ובלי פגע יצא ממערכות יום יום כאשר נכנס אליהן. אותו תלמיד־החכם הדגול על כל המידות שמנו חכמים ביחידי־הסגולה שבקרבם, – תלמיד חכם שנעץ לתקופת־מעש ממושכה, חרב בבית־מדרשו, ובעמדו על סף המעבר לשיבה לסביבתו הטבעית ומקורו הראשון לא בא לפרוש מן החיים. הוא אמר רק להפוך את סדר־חייו: במקום להשתקע בחיי־השעה ולקבוע עתים לתורה התכונן להשתקע בתורה ולקבוע עתים לשאלות־השעה, להכניס ממעמקי התורה לקצף החיים ומסערת החיים ורוגזם למשכנות התורה השלוים…
בשני כרכים נאצר חלק מרוח גליקסון. בין דפיהם כבושים חזון־דור, אמונת־דור, התאבקות־דור. בין שטיהם יתהלכו בדממה וברעדה קולות היחיד הנושא בלבו את צער הרבים ועל שכמו את כובד־משאם; רוחות זמנו ישאו את הדי שלותם רוגזם ועוקצם. קולות אזהרה מפני הסתמכות על כתפי־חוץ בהבקע מבחוץ אורות־שחר על ראשינו. וקולות־עידוד ונחמה לרפי־ידים ונכי־רוח בשעות לקויי־מאורות חולפים. תוכם רצופה אמונה, זכה ועמוקה בלי ערפלי־מסתורין, – אמונת התבונה הטהורה. ליומם ולשעתם נאמרו הדברים; אך חומם עמד בהם כבשעת רתיחתם יצוקים לדפוסים, ואורם הזך לא הועם. ובתוך הסערות המתרגשות והפורעניות המשתרגות עלינו ראויים הם להשמיעם, פרשיות פרשיות ופרקים פרקים בצורתם כהויתם, באזני נבוכי־הזמן וטרופי־השעה…
תמוז תרצ"ט
ריק ועטוף שחורים הכסא שעליו ישב רבי מאיר בר־אילן בתקופה קרובה לחצי יובל שנים. תקופה קצרת־ימים, אבל הרת־גורל וחותכת־גורל. כיסופי אלפים שנה מצאו את תיקונם, ואנו זכינו לעמוד על סף הגאולה. החיים כמנהגם נוהגים, מקום המנוח יתמלא, אבל תמורתו לא תינתן לנו. מתמלאים מקומות גם של אנשי־מידות; אבל תקופות טבועות בחותם מיוחד אינן חוזרות. ואתו נחתמה תקופת־ייחוד; הוא היה רקום במסכת דורות רצופה ומשולב בשלשלת־יחוסין ארוכה. דמותו קרנה לא באור עצמה בלבד, כי אם גם מן המאור הגנוז בספר־הדורות שלנו. דמויות כאלה חותמות תקופות; ומעטות מהן נראות לעינינו באופק חיינו. ועל כל אחת ואחת ההולכת מאתנו יאָמר: חבל על דאבדין ולא משתכחין!
הוא היה חוטר מגזע “בית־הרב” ונצר משרשיו הקדומים והמסועפים. ישיבת ולוז’ין בדורותיה היתה כישיבות נהרדעה ופומבדיתה כלפנים. גשר תלוי בין תפארת עבר נגוז וזוהר עתיד מובטח. גשר־רוח מוצק ואדיר שלברזל ופלדה לא היו שליטה עליו. רוח הגאון מוילנה ריחפה עליה, ועלית־אליהו היתה רבת־תאים ורבת־פנים. רוח תורת־המורשה עטפה אותו בעתרת סגולותיה ושפעת תכונותיה. התורה התמימה, הצרופה, המאירה והמחממת, והישרה בלי שום קלי־עקלתון. לו, לרבי מאיר, לא היתה הישיבה רק אכסניה של תורה, שבעמקי הלכותיה ובמסתורי אגדותיה נטו ללון מכל תפוצות־הגולה. היא היתה ביתו. והוא גדל מילדותו באוירת רוקמי מסכת המורשה הרצופה ובאקלים מפרשיה ומרחיבי יריעותיה. מרבי חיים תלמיד הגר"א עד רבי חיים תלמיד־החבר של הנצי’ב ניטוו הנימים: מדור לדור. שלטון־השכל והגות־הלב, חומר־הדין ומידת־הרחמים, גבורת האמונה ועוז־האהבה ירדו כרוכים. לרבי מאיר היה אושר להיות מאחרוני היושבים בבית־הקרינה, שמט כאילו לנפול, ומהראשונים שמצאו את המזיגה בין אורות קדומים ואורות חדשים. הרבה אצר בתוכו, והרבה הקרין בדרכי חייו, והשיב לב אבות על בנים לרוצים להיות נגאלים ולשבי גאולים.
מולוז’ין עד ניו־יורק ארוכה הדרך ויגעה, ומשובשות נתיבותיה. ואפילו מולוז’ין לירושלים לא נמתחו קוי־התחבורה ישרים וכשורה. אשרי תמימי־הדרך, ראשוני־העולים, שהיו צרורים ברוחות ולוז’ין הטהורים. עיניהם היו נשואות לירושלים של מעלה, לתורה החוזרת לאכסנית־מחצבתה. אחרת היא ירושלים של מטה. בחוצותיה עברה רינה אחרת. ורבי מאיר רצה לעשות את ירושלים של מעלה סולם לרדת לירושלים של מטה. סולם־יעקב שבו עולים ויורדים ילוּדי־אשה מתורה לעבודה, ומעבודה לתורה. הוא יצא מתחומי־השבת לתחומי־החולין שבחולין ולהיות בין הסוללים והבונים. התורה היתה בעיניו קרדום לחפור בו, לא לעצמו, כי אם לעבודה ובנין. מכשיר כביר לנור ניר, לגרש את השממה מארץ המכורה ולהחיות את העם הנידח ולקבץ את פזוריו בדרך הטבע. ולכן היתה דרך פעליו הרבים ישרה וזרועה אורות התורה הקדומים. למטרה זו יגע לגלות תמיד מהמאור הגנוז שבה. תמהים כבפני חידה סתומה אנו עומדים למראה בנים שנטמעו בתרבויות זרות, הקיצו ושבו כיונים אל ארובותיהם. אותו הפלא היה גם בקצה השני: הדבקים בצור־מחצבתם והאמונים עלי נסים מלידה שינשאו על כנפי נשרים ממש. הם לא ציפו לנסים ולא הלכו בנפלאות וקרבו את הקץ בדרכי טבע זרוּעות מוקשים. התמורה הזאת ברוח גם היא מהפכה. המאמר “אין בין העולם הזה לבין ימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד” היה לאחד היסודות בהלכות הדעות להרמב"ם. בין גאוני התורה בדורות האחרונים נמצאו ממשיכים בהלכות הדעות ומניחי יסוד לאירגון התנועה למעשה. רבי מאיר בר־אילן היה אחד הממשיכים ברוח ואחד מרבי־הפעלים בחומר.
כאחד משלומי אמוני ישראל היתה לו התורה תכלית בפני עצמה. אך כאשר ירתום המהנדס כוחות איתנים להאדיר ולהרחיב מקורות־מחיה לאדם, כן ראה בתורה בית־הכוח הכביר להעלאת הרוח ולהגברת החומר בתקומת העם ובבנין הארץ. הוא שאף לראות את התורה והעבודה שלובות ומלוכדות. בכל מקום שגלה ביקש להקים בתי־כוח כאלה: בהרבצת תורה ברבים בישיבות שהקים ובהפצת מעינותיה בספרים. רבים היו פעליו בספירות הרוח, והאנציקלופדיה שרק את ראשיתה ראה בעיני־בשר ואחריתה בעיני־רוח היתה גולת־הכותרת.
הוא היה לוחם ורב־פעלים בשדות שונים: בספירות־הרוח ובמערכות־החומר. הוגה־דעות ובונה מפעלים כאחד. והוא התמצא בשקלות וטריות בתחומי הרוח והמעשה. תרבות־המורשה ותרבות־הזמן התמזגו בתוכו. אהבתו הלוהטת לספרי־הקודש לא דחקה את אהבתו גם לספרים חיצוניים. היה לו טוב־טעם גם בספרות היפה ומצא זמן לטייל בפרדסיה. איש־מידות במשמעות הכפולה. הוא עמד על רחבת־המידות בגאולת הקרקע ובהתישבות ובמדיניותנו. ואיש־המידות התרומיות בתחומי חובת־הלבבות, אהבת־האדם, כבוד־האדם, והדאגה לזולת. החובה לכלל לא בלעה את החובה לפרט: הוא מילא אותה במעשים טובים ולא בכוונות טובות בלבד. בהיר־שכל, מהיר־תפיסה וזהיר בהחלטה. תקיף בדעתו ללא מורך ומשוא־פנים ואציל ברוחו, נעים־הליכות ורב־נימוסין. תקיפותו היתה ממוזגת בנעימת־נחת ובסבלנות לדעות יריבים. מסכת דרך־ארץ ופרקי־אבות היו אורח־החיים שלו.
בחדר זה וליד שולחן זה משתתקים כל הקולות בפני קול האדמה. והיא המישרת הדורים רבים גם בפולמוס חברים ומשרה שלום. רבי מאיר להט באהבת האדמה. ולמען ציון לא החשה. כמנחם אוסישקין העלה את ירושלים החרבה בראש דאגותיו ואת ירושלים הנבנית בראש שמחותיו. מקור־חיותו היה טבוע במעלליו, והפרישה מהם היתה כאילו פרישה מהחיים. מחלת־לבו לא היתה גורם בארחותיו. מוּדרך־מנוחה ואחוז־חרדה לגורלנו, ולא לעצמו. עומד על משמר הבנין ולא נשמר לנפשו. אדם כי ימות באוהל זוהי תכונת המתמיד מולוז’ין. לוחם נופל במערכה זוהי תכונת בן־הדור העולה. שלהבת שניהם כאחד יקדה בלבו. וככה הלך מאתנו במלוא כוחותיו הרוחניים תוך מילוי תפקידו. דמותו לא תשכח מחבריו. תהי נפשו צרורה בצרור חיי הנצח שבהם דבק ולמענם הקריב את החיים החולפים.
- נאום אזכרה בישיבת הדירקטוריון של קה"קל. ↩︎
המקום העמיד גלוי־עינים וקבע־דעה בין רואים בעבים ונדודי־רוח; איש־המדות והקצב, היודע לעצור את אש מחצבתו בשריון־קרח ולשמרה לשעת־כושר, בין מתנבאים אחוזי בהלת־תמיד, שמעלת־חומם הטבעית לעולם לא תרד למטה מארבעים צלזיוס, ואשם לא תפסק מהשתפך, בלי מעצור ובלי חשבון, באשר ידברו ובאשר יצעדו. לו נתנו שווי־משקל ברוחו והרמוניה בתחבולותיו, שתי הסגולות המנחות את האדם למישרים לאור שני “מלאכי־השרת”: השכל והרגש, מבלי אשר אחד יטה ממסלולו הטבעי ומבלי אשר ישמשו בערבוביה; להיות גם בן־בית בממלכת־הדמיון, גם מחובר לקרקע־המציאות, להיות אחד ושלם גם ברשות־היחיד, גם ברשויות־הרבים. והם, בני־גזעו, התלושים מלידה, קרועים לרשויות, רשויות, ושבילי השכל והרגש מתמידים אצלם להשתבש. במשאם ובמתנם בחיי יום יום, ברשותם הפרטית, הם בנים לדורם: החשבון הקר נר לנתיבותם, וכפות מאזני ההגיון הקפדן לרגע קט לא תשבתנה. ובבאם לחשוב חשבון־עם הם יצירי־ההפכים. הוגים בלב, ומרגישים – במוח. פוליטיקאים ברומנטיקה, רומנטיקים – בפוליטיקה. במושגים עתיקי־יומין יהגו, בפסוקי כתובים ראשונים ואחרונים ילבישו את רחשי־לבם ובמדות פלאי־משיחיות יחזיקו. גלויי־עינים כלפי הנסתר, שתומי עין כלפי – הנגלה. במעגל־הכרתם נאחזת תמיד אצלם ההפשטה ונמוגה הממשות. בשדה־ראיתם מתבדים תמיד המראות: רוכסי־הרים נראים למישור, וישימון־המדבר כלו רפוד ירק. בחוש־שמיעתם לא הכל כשורה. הקולות מתחלפים. רעמי האזהרות מפני סכנות המכשולים נשמעים כתרועות־עידוד וכפקודות־דחיפה. עזות־נפשם הנשאת בפי כל מקורה אינה בגבורה עליונה, כי אם – בתרמית־החושים. הם לא יחדלו מהעפיל ומהתנועע בקו־ישר, מבלי נטות ימינה או שמאלה, באשר את צוקי־הנגף הזרועים בדרכם לא יראו ואת קולות־האזהרה לא ישמעו.
תלושים מהקרקע לא קם בהם רוח ולא נתעורר בהם חזון בהיותם נושאים את נפשם לפדות ולגאולה, לפלס להם גם מסלות בל שערון ראשונים. מסלות־הגאולה פורחות באויר כחיינו, ובקו־האויר הן נטויות, ולכן תראינה כה ישרות, כה חלקות וכה מעטות מעצורים. “ימות־המשיח” דבקים במסרת־קדומים ותפוסים כלם במעגלותיה. הכל קפיצות, הכל נסים. דמויות הגואלים הקדמונים מרחפות תמיד נגד עינינו. והשבילים שהתהלכו בהם לפנים חתומים לנו בעקבותיהם כפעמי המבשר לעתיד. בעקבות אלה על גואלי־הדור ללכת, כפי שחזינו בדמיוננו, ועל מדות צעדיהם יבחנו. אולם “משיחי־הדור” המחוברים לקרקע אינם יכלים להתאים את צעדיהם ל"עקבות הסטוריים" החיים בדמיוננו; לפעמים עליהם להצר אותם ולפעמים להרחיבם. פני האדמה זרועים מעצורים ואין לסל מסלות בקו־אוירי ישר; ולפעמים קוי־עקלתון ונפתולי זיגזגים ממהרים לקרב אל המטרה הנכספה מאשר קוים ישרים. ולכן קמה המחיצה בין המצפים לגאולה ובין האיש שראו בו את “נחמיה־הדור”. אחת היתה להם הדרך בקודש, אבל נפרדות בחול. “סדור” אחד לתפלה, אבל לא קו־אנך אחד לבנין־הארץ ולבנין־העם…
הכל התנהל כשורה בקודש, בבית־אלהים, בשבתות ובמועדים, נתנו חופש־הפעולה וחופש־הדמיון לעייפי־היום ולאסירי תקוות־מחר. מדמויות זהרי־העבר נרקמה תמונת הגאולה השלמה; תג בל יחסר. מרבדים היו־פרושים מתחת לפעמיו ואפריון נמתח מול ארון הקודש מעל לראשו. מימינו ומשמאלו ישבו שני “מלכי־התורה”. שלמה ומזהירה איפוא תמונת־קדומים. נחמיה פחת יהודה ועזרא הסופר! בעונותינו הרבים נתפלג “נשר־התורה” לשני ראשים: אחד אשכנזי ואחד ספרדי, ואין הימים מתחדשים ממש כקדם בתקופת עולי־בבל. אולם במקומה נתנת להתרקם תמונה אחרת. נחותת־דרגא אמנם, אבל ג"כ טבועה בזיו העבר: ראש־הגולה, אב בית־דין וראש הישיבה! אחד מראשי התורה האלה, הצולל במסתרי הקבלה שוחה בערפלי העבר, לא יבוז גם לקטנות שבתקופה המאוחרה ולא יסתלק מתפקיד היסטורי איזה שיהיה. כל איש מישראל ראה חובה לעצמו להחיות את העבר מנפשו וממאודו. חוצות קרית־מלך־רב העתיקה היו לובשות חג כאשר הנשיא היה עובר רגלי לבית־אלהים. ועליו היתה שומה לרקום עור ובשר על שלדי־נשיה. כהיתום ימי בין המצרים היה הוא במו פיו מבשר את חזון הנביא: “נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים, וקראו אליה: כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקתה מיד ד' כפלים בכל חטאתיה. והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. על הר גבה עלי לך מבשרת ציון. הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה: הנה אלהיכם. הנה אדני אלהים בחזק יבא וזרועו משלה לו, הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו!” אלהים שם איפוא בפיו ע"י נביאיו את תכנית־המעשים ונתן בידו תבנית־הבנין. ועל שכם מי, אם לא על “נחמיה הדור”, הוטלה התעודה הנשגבה והקשה כאחת לפנות את דרך ד', לישר בערבה מסלה לאלהינו ולראות כי דבר אלהינו יקום לעולם?…
כל חג ממקראי קודש נתן את אותותיו אותות, רמז וסמל תכנית עבודה. בליל השימורים היו נשקפים מהנשא שבהרי־ירושלים אורים מעולפי־מסתורין. הנה עלתה מבשרת ציון על ההר הגבוה. הנה החלום וגם פתרונו. זה אלפים שנה מיום שהצר שם מצור ממקום זה על עיר הקדש, ונדמו עליו פעמי מבשר־הגאולה. הלילה ידרכו עוז בפעם הראשונה ראשוני צעדיו, ידרכו נעלמות בין הקשתות הגוטיות הנטויות במצות קיסר גרמני אדיר, שאמר להחיות את ימי־הבינים ברוח הדור ולחדש מסע־צלב בכוחות הזמן. היתה פה יד אדוני. כוס אליהו מצפה על השלחן, והמבשר הרואה ואינו נראה נכנס, ומושל־הארץ המסדר אומר כאחד מאחיו: שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר לא הכירוך אשר אכלו את יעקב ואת נוהו השמו!…
כל הכתובים האלה כשהם בפינו הם רוח, מלהיבים ואינם מחייבים אותנו, אבל אותו הם מחייבים. הן לא לשוא נעקר “שליח־האומה” מאדמת־גידולו ומטולטל הנה למשול ממרומי ההרים על ארץ־הבחירה, בכדי שישא לשוא את דבר אלהים ששם בפי נביאו. אולם על אפו ועל חמתו נשאם בימי החול הארוכים, המרובים מהשבתות והמועדים בכל ומכל: במספרם, במשאם ובטרחם. אליעזר בן מנחם היה “בגולה” כאחד מאחיו גם באחזו שרביט המושל בידיו. נחמיה לא יכל להיות להם. אף נחמיה לא היה במציאות כפי שדור־עוני רואה אותו בעוז־דמיון. גם הוא לא היה בן־חורין בתנועותיו. אימת מלכו היתה תמיד עליו, ומעשיו היו שקולים בפלס, אף נזהר לא לתת פתחון־פה למשטינים. ובימים ההם הועיל המרחק בין “בירת האימפריה” ובין עיר־הקודש הנדחה. כאמצעי לחבור־דרכים לא היתה “כי אם הבהמה אשר רוכבים בה”; לא “סוסי־אש” ולא “גלי־אויר” המוליכים כהרף־עין קולות־דלטוריה למרחקי־מרחקים מעבר לימים ולאוקינוסים, ולא “אחשתרני־העתונות”, החודרים לפני ולפנים ואין מנוס ומפלט מהם; לא היתה האפשרות להצנע לכת, “לעלות בנחל לילה, ולהיות שובר בחומה, ולשוב ולבא בשער הגיא, מבלי אשר הסגנים ידעו לאן הלך הפחה ומה עושה הוא”. והעיר השוממה היתה אחרת, ואחרת היתה הארץ. “רחבת־ידים היתה וגדולה, והעם מעט בתוכה. ואין בתים בנויים”. והחומה עוד עמדה על תלה, ורק פרצים היו בתוכה. ולכן נעשה גם הפלא, “אשר הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשים, באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח, ותשלם החומה בחמשים ושנים יום”.
אחרת היתה הדרך שהובילה את “נחמיה־הדור” לירושלים, אחרת היא ירושלים עצמה ואחרים הם נימוסי המדינה של ממשלת בריטניה הגדולה. אולי מלכות רומא, אבל על כל פנים לא מלכות פרס ומדי. יש עין צופיה למרחקים ואוזן שומעת ממרחקים. בימים ההם עוד היו כל עקבות החורבן, וכיום הזה אפילו הם נמחו. השממה היתה לנו כפודה ומצילה, כאשר עלינו היה להלחם רק בה. אולם עליה נוספו כחות־שכנגד חדשים – חיים ולא שוממים. בתקופת ההפסקה הגדולה באו כובשים ונרו להם ניר על שממת שדמותינו, והם מחזיקים בהם באת ובמחרשה שבידיהם. עוד רבה השממה. עוד נשארה בקעה די־רחבה המחכה לידים אמונות להתגדר בה; עוד מרובה אולי הפרוץ על העומד. זוהי גם התעודה הגדולה אשר הוטלה על “נחמיה־הדור” לקבוע את התחומים הטבעיים בין שני בעלי־הדברים, ולא להסיגם. התפקיד שאנו מטילים עליו הנהו למעלה מכוח־הרשאתו. אנחנו רואים בו שליח בית־דין לאחיו ונוגש, אשר חובתו רק להביא לידי גובינה את ההתחיבות הכתובה וחתומה באמנה שבין “שני הצדדים המרוממים”; עם ישראל וממשלת הוד מלכותו. תפקיד חד־צדדי כזה אי־אפשר לו למלא, באשר בעצם אינו שליחו של התובע כי אם של הנתבע. ובכוח־ההרשאה הנעלה שנתן לו מאת הנתבע מצוה ועומד הנהו בתוקף כהונתו לשמור על זכויותיו של בעל־דבר שלישי, “נעלה ומרומם” גם הוא, שאף בפניו התחייב אותו הנתבע. בתלי־התלים של הפרושים שתלינו אנו באמנה הכתובה וההולכים ומתרחבים משעה לשעה נתבע זה אינו מודה. נניח כי אינו מכיר את האמת בזדון ובשרירות־לב, אבל לא בידינו הכוח להביאו לאורח־נאמן. בהיותו עמוס בשני בעלי־חובות עומד הוא תמיד בפני סתירה נצחית, מדומה לפי הכרתנו וממשית לפי הכרתו, ומחפש דרכים ליישבה. והסתירה מונחה בין תביעות “הבית־הלאומי” על בנינו המהיר ובין התביעות־שכנגד מפאת חלק מאוכלסי הארץ הקימים, הזועקים כאלו מרה על זכויותיהם המובטחות מצד אחד והמתקפחות מצד שני בגלל בנין “הבית הלאומי”. כאן פתוח תמיד “פתח־חרטה” העלול להתעטף כלו צדקה ותום בנסיון לישב בתוקף חבר הלאומים עצמו את הסתירה: אסלק את החוב לאחד על־ידי עכוב הפרעון לשני!… וכאן הוא מקום התורפה, שאם יקום צר ואויב בשערי־ירושלים יגיח ממנו. בפרצה זו רכז את כל מעינו חכם־המדינה, הצופה למרחקים ורואה את הנולד; אותה בצר במשך שנות כהונתו, ומסביבה חזק את המשמרות…
הדרך היא חלקלקה איפוא… אנו הכתרנו את אחינו בכתר “נציב־יהודה”, אנו הדבקים כולנו בחזיונות־קדומים והכמהים לראותם קמים לתחיה במהרה בימינו. כתר זה לא נתן לו משולחיו. הוא יהודי על פי גזעו, שומר־אמונים על פי הכרתו, חולם שבות־עמו על פי הלך־נפשו. אולם נציב־בריטניה הגדולה על פי כהונת־משרתו ביהודה אשר לפנים ובפלשת המפורשה והמפולשה וארץ־ישראל הסגורה בראשי־תיבות בין “חצאי־לבנה” כיום הזה. כאחיו לגזע, המשנה למלך בהודו, העמד על משמרתו, לנצח בבנין האימפריה האדירה, וברוח מסורתה המפוארה עליו להחזיק באמת־הבנין ובשרביט־הניצוח; זו המסורת החיה מדורות שלא נחתמה בתורות כתובות ואשר נושאיה ושומריה חרדים עליה להחיותה כמו שהיא ולא לחנטה באותיות מתות. האימפריה זהו אוניברזום בפני עצמו, קוסמוס יצור־ילוד־אשה, שעולמותיו המפוזרים והמפורדים סובבים על ציריהם וקבועים בגלגליהם בכח “חוק־המשיכה”, שלא יטו ממעגלותיהם ולא יתפוררו. משטר, הרמוניה ושווי־משקל שולטים באחוד העולמות הנבדלים האלה, והנכנס למערכה זו מצווה ועומד בכחות־איתנים להכנע לחוקים השולטים ואינו יכל לצאת דופן. אם יחפץ לפגע בשווי־משקל, הכובד יכריע אותו. אם ימצא לו מנוף ארכימדוס ונקודת־משען מתאימה להזיז אחד מכדורי הארצות האלה, הנאחזים האחד בשני ודבקים בשווי־משקל אחד, ולהטותו ממסלולו, פור יתפורר כל האוניברזום הזה. לנציב בריטי אין מנוף כזה, ואין טעם לו להשתמש בו גם אלמלי היה ניתן לו. רוח אחת מרחפת “ממרומים” על פני כל האימפריה, לפי צורך השעה חזקה או קלה, אבל קבועה. אולי אינה גם מנשבת ממרומי יחיד ומיוחד. אולי טבועה היא בהרגשת יחידים, בחירי האומה השלטת, האוחזים ברסן הממשלה, ובבת אחת חשים הם בחוש מיוחד, מבלי פקודה מגבוה, בהגיע הזמן לשנות את הרוחות. אם השנוי בא, חל הוא בבת אחת בכל רחבי האימפריה. בנוח “הרוח החזקה” תתכווץ לאגרוף ברזל גם היד הענוגה של הדיפלומטן הרגיל לפרוט חלקות על נימי לבבות ולהתהלך על מרבדי טרקלינים, ואפילו אם הוא ע"פ הלך־רוחו קיצוני שבשמרנים. ובנוח “רוח פשרנית” תהפוך ליד ענוגה יד הברזל של איש־הצבא הרגיל ליד חפירות־הגנה עגומות ובמערכות כבדות, ואפילו אם הוא קיצוני שב die־hard. איש צבא זה המליץ על ויתורים ברוח לורד מילנר בממשלת לויד ג’ורג' ואיים בהתפטרות אם לא ימלאו את התנאים שהציג. ועכשיו כשהראה יד חזקה תחת לחץ המאורעות, וזגלול בכל זאת נצח, מראים סופרים מדיניים ידועים על כשלון פוליטיקה זו שאפשר היה לראותה מראש מבלי היות נביא. וככה גם המצב בהודו. המתינות והויתורים יהיו נר גם לנתיבות המשמרים גם כן בכל רחבי האימפריה. זוהי האמנות המיוחדה למדיניות בריטניה הגדולה. על פלדמרשל אלנבי נאמר חידוד מאחד הקנאים העיורים, שגרש את התורכים מארץ־ישראל ואת האנגלים ממצרים. כובש סוריה וארץ־ישראל נעשה איפוא רך הלבב, זה שכלו, מכף רגלו עד קדקדו, הנהו איש צבא, ואפילו נאום קצר אינו יכל לשאת בלי גמגום (אגב אלמלי ארצות היו נכבשות בנאומים, היינו אנו הכובשים את הארץ ולא הוא). נציב אחד אינו יכל איפוא לעשות שבת לעצמו ופוליטיקה בפני עצמו. וגם ארץ־ישראל, למרות הדרת שיבת־הדורות החופפת עליה, אינה אלא כדור זעיר בעולם־הגלגלים הבריטי, ולכן מוכרחה היא להכנע לחקים הכלליים השולטים ואינה יכלה להתנהג על־פי חוקים מיוחדים.
וככה התרחש את אשר אפשר היה לראות מראש. בתוקף השתלשלות הסבות: הרמוניה חצונית וסתירה פנימית. שני עולמות הפוכים באו בהתנגשות, תפיסות והשגות שונות. ההיסטוריה חוזרת על אכסניה שלה ומחזירה לפעמים גלגלים ישנים. כפשע בין “ענני־כבוד” ובין עמוד־הקלון עמד האיש, שעיני עמו היו נשואות אליו. בין הכהונה הגדולה ובין חשד הבגידה. פעם מתתיהו, הכהן הגדול מאחיו ושר־צבא אדוני, ופעם פלביוס המוכר את עמו, בגלל חיי־שעה. עם הקצוות וההפלגה: או אהבת־עולם, או שנאת־מות. תמיד נקלע בהרגשותיו בכף־הקלע, שביל־זהב לא יכיר.
אבל האיש שההשגחה טלטלה אותו ממי־מנוחות, שאינם זועפים ביותר גם בשעות־סערה, למערכות עמו הסוערות גם בשעות־מנוחה – זה הסמבטיון שאינו נח גם בשבת – למד בבית מדרשו של גלדסטון ואימן מנעוריו את רוחו, למרות אש־גזעו, ללכת בשביל־הזהב ולהוליך בו אחרים בברזל־רצון ובנועם־יד, – השביל היחיד המוביל לתכלית הנרצה בשנים כתיקונם ובתקופת־בנין. מאורעות ועלילות השתקפו בשדה־ראיתו בצורות אחרות מאשר רואים הרואים והמתנבאים אשר מסביבו. אחרת תיכן את רוח החזיונות ובפלס אחר בחנם. מהי הצלחת הרגע המבודד, הנראה לעיני קצרי־ההשגה ודלי־התפיסה, לעומת הפרי הנישא בחובו ומתבשל בו, המתגלה רק לעמקי־ההשגה וצופי־המרחקים! נצחונות וכשלונות אינם נשקלים בפלס־הרגע, כי אם בפלס־עולם. בעקבות כשלון־הרגע יש אשר יפלס לו נתיב נצחון לדורות, ונצחון־הרגע יוכל לגרור אחריו כשלונות המוחים בלי רחמים זכר נצחון הרגע ואינם נותנים תקומה לדורות. כוח וגבורה אינם מתגלים דוקא בברקים ורעמים, כי אם גם בדממה דקה. ויד חזקה ותקיפה אינה מחייבת קליפה גסה וקשה; תוך רך למראית־עין יכל להיות חסון ומוצק בסגולותיו בפנימיותו. גאות־עם אינה מתבטאת דוקא בהזדקפות בלתי־פוסקת ובהתמתחות כקו־האנך. ועלבון אינו תמיד בפשרות ובויתורים. החרות טבועה בהכרה פנימית, ועמוקים וטמירים שרשיה, ולא בסימנים חיצוניים תופיע. מוג־לב זהו הפוחד תמיד מפני הפחד שייראה כפחדן. בן־חורים מלידה נעלה הוא מחטוטים כאלה. הוא אינו מפחד גם להרכין את ראשו בפני גל עובר ולכבות את אשו לרגע בכדי לגנזה לעת־מצא. הרגיל בעבדות חרד על כל צעד ונעלב על כל פגיעה מדומה.
ובעמדו כעת לעזוב את שערי ירושלים נעו אמות הספים והשופרות תקעו, אבל הסתירות לא נתישבו. לא הוא חסר להם, אלא ה"סמל". הפסוק שאינו מתקיים מטרידם: “על כסאו לא ישב זר!” עליו ועל שיטת הנהגתו היו מוותרים בנפש חפצה. אפס אין חפץ לוותר על הדמויות ההיסטוריות המזהירות ככוכבים ברקיע שמינו, שהוא סימל אותן בימי כהונתו, ויקב הסמל את החיים, ויקב “ההר” הנושא סמל זה את הדין, אם הדין אינו יכל לנקוב את “ההר”. אולם למעטים, שהתבוננו למפעליו ולתחבולותיו מראשית כהונתו ובחנו בדעה צלולה את צעדיו בשעות קשות ותחת גלים זדונים, לא היה סמל, לא היה “פסוק חי” מתהלך; להם היה תמיד בן־הדור הרודה במאורעות עוברים ולא הם בו. רב־הפעלים, בר־הלבב, ואיש־המזמות היודע עת לכל דבר ושעה לכל חפץ. לא הוא הופיע כסמל דמויות קדומים. סמלים אחרים ראו המעטים בתוך הרבים – סמלי ההוה ולא העבר. שער הארץ מסמל בתמונה בהירה את מעצורי־הטבע המונחים בדרך־הגאולה. וחופי יפו הם – שערי הארץ! סלעי־בראשית אדירים נטועים החופים האלה, והים גופו משחק הוא משעה לשעה בידי רוחות זועפים, והאניה אינה כשורה, הפרצים מרובים בה; אניה כזאת עלולה לצלול אפילו במי־מנוחות. על הסערה שתשקט – רב־החובל חסר אונים הוא לצוות; ולהשביח גלים ולהמיש סלעי־עד יוכל ילוד־אשה. ולכן אין חכמה ואין תבונה, אין עצה ותחבולה אלא לאחוז במדות הזהירות והמתינות; להמנע מהוליך את הספינה הסדוקה הישר מול כפי־הסלעים, כי אם לפי מצב־הרוחות ולפי משברי־הגלים לחתור אל החוף, בנתיבות־עקלתון, מסביב לסלעי־המגור. והנציב העברי פעם נכשל. בחפצו להקל על האניה, פרק משאות יקרים, שרק בגללם יש טעם־קיום לכל האניה; שגיאה זו רשומה לחובתו. אבל בדרך כלל היה הוא הקברניט בהיר־המוח ועז־הנפש שכלכל את מעשיו בבינה יתרה ובשאר־רוח. לחוף המקווה לא הביא את “האניה הסוערה”, אבל תקן את בדקיה וקרבה אליו, וקצר את הדרך אף כוננה לבאים אחריו. בני־עמו ערבבו תחומי־יכלתו של ילוד־אשה בתחומי־היכלת של משיח בחיר־אלהים שלו נתנה גבורה למעלה מן הטבע, להמיש סלעים ולמוטט הרים. ימות־משיח כאלה עוד לא באו עלי אדמות, ובגבורה עליונה כזו לא נחן; בה לא נחנו גם “שר־הגדודים” ו"מלך־ההזיות". אולם אלמלי ספינתנו הטרופה היתה נמסרת ביד הקברניטים האלה הם היו מוליכים אותה ב"דרך־הטבע" נאמנים ל"שכלם הישר" ולתורת “קו־הישר”, הישר מול צוקי הסלעים; ואז מופקדים בידים אמונות כאלה היו נשמותינו צרורות אמנם בצרור נשמות המורדים, גבורי החרות הקדמונים, – אבל גם נחים מזמן בשלום על משכבנו במצולות ים…
ל' ניסן תרפ"ה
-
המאמר הזה הנהו ראשון לשורת מאמרים הבאים בהערכת חזיונות ופעולות בתקופת ממשלת “הנציב העברי הראשון”. כותב הטורים האלה אינו בא ללמוד סניגוריה על כל משגה ומשגה שנעשה בתקופת ממשלה זו, כי אם בא לציין את המעצורים המיוחדים שהיו בדרך מושל הארץ האחראי. ומי שאין לפניו אלא דרך יחידה זרועה כלה זכוכית לא ימנע “משבירת כלים” ואפילו אם הנהו חכם מכל אדם. ↩︎
- שלומית אפל
- עדנה הדר
- צחה וקנין-כרמל
- שלי אוקמן
- גידי בלייכר
- שולמית רפאלי
- ישראל ויסברוט
- בני סורקין