אֲהוֹי שָׂטָן, אֲהוֹי שָׂטָן אָבינוּ – במקור: “!Papé Satan, papé Satan, aleppe” שורה סתומה, הנאמרת “בלשון שדים”, שיש לה היסטוריה ארוכה של נסיונות תירוץ שונים, כבר למן המאה הארבע־עשרה. כל הפירושים מציינים שקריאה זו מביעה את פחדו והשתוממותו של פלוטו למראה דאנטה ווירגיליוס שלפניו. בין יתר הנסיונות למצוא גזרון נאות למלה aleppe, שאין לה מובן באיטלקית, היו שניסו לגוזרה מן האות אל“ף העברית, כמו לוּ זועק פלוטו ”שטן שטן, ראש וראשון (אלף, אלוף)“ לשׁרי תופת. אחרים חיפשו הסבר ביוונית עתיקה – ”פַּאפַּאי שָׂטָן, פַּאפַּאי שָׂטָן, אַ לִיפֶּה“, שפירושו, פחות או יותר, ”הה שטן, הה שטן, כלך ולך!“. מעניין לציין שקריאה חסרת מובן זו בראש המזמור מתאחדת יפה עם טיבן של הבריות המתוארות בו, ש”בִּינָתָן נִרְאֵית כְּמוֹ לוּ אֲבֵֽדָה", וגם הן חסרות כושר דיבור סדור והגיוני.  ↩

“בְּקוֹל־אֵימִים… קָרָא” – לפי סאפֶּניוֹ, מלים אלה של דאנטה מרמזות לזה שבמזמור שלפנינו עתידים לבוא חרוזים צורמים בכוונה, כיאות לנושא הקודר. סאפניו מציין כי לפי הפואטיקה הימי־ביניימית היו החרוזים שנוקט במזמור זה דאנטה – –eppe, –urli, –iddi, –ipi, –abbia, –acca – ודומיהם קשים, צורמים ומחוספסים. “פְּלוּטוֹן־מָמוֹן” – לכל מדור בתופת שומר משלו. נראה שדאנטה לא הבחין בין פּלוּטוֹ, הוא הַאדֵס היווני, אֵל התופת, מלך השאול, אחי יופיטר ובן סאטורנוס, ובין פּלוּטוֹס היווני, אל העושר (שמקומו יכירנו כאן יפה, בהתחשב בטיב יושבי החוג הרביעי). החפיפה בין השניים מקורה עוד בעת העתיקה: בנו של דאנטה, פּיֶטְרוֹ די דאנטה, מצטט בפירושו למקום זה את קיקרו (בחיבור “על טבע האלים”), המראה גם הוא שפלוטו ופלוטוס חד הם למעשה.  ↩

“הֶחָכָם… שֶכֹּל מֵבִין הוּא” – וירגיליוס היודע־כל מבין אל נכון את קריאתו של פלוטו, הסתומה לדאנטה (ס.).  ↩

“זְאֵב אָרוּר…” – הזאב מסמל את תשוקת הבצע: וראה מזמור א' של התופת, שם חוסמות את דרכו של דאנטה שלוש חיות סמליות (נמרה, אריה וזאבה) ושם נאמר (49–52): “גַּם זְאֵבָה – זוּ כָל אַוּוֹת־הָרֹעַ / טָעוּן גּוּפָהּ הָרַךְ וְהַנִּגְעָל / הִיא זְאֵבָה טוֹרֶפֶת דַּל וָשוֹעַ […]”  ↩

“זֶה רְצוֹן שְׁחָקִים” – מסעם של דאנטה ווירגיליוס מתנהל בהשגחה אלוהית. מלים אלה הן גירסה אחרת לנוסח קבוע, כעין סיסמת־מעבר בפני שומרי מדורי השאול. מאטאליה מציין כי פניה זו, שנזכרת בה הסמכות האלוהית, נועדה, במובן מסויים, לשמור על כבודם של השומרים, שגם הם נושאים בתפקיד ובסמכות שניתנו להם מאלוהים. נוסחה זו נמצאת במזמור ג‘ (95–96, שם היא מופנית לכַארון) ובמזמור ה’ (23–24, שם היא מופנית למִינֹוס). ז'בוטינסקי תירגם: “יֶשְנוֹ מָקוֹם וְשָׁם רָצוֹן הוּא פֹעַל – / שָׁם כֹּה רָצוּי, וְאַל תִּשְׁאַל יוֹתֵר.”  ↩

“שָׁם מִיכָאֵל הִצְלִיחַ” – על מלחמת שׂר המלאכים מיכאל במלאך המורד, ר‘ ההתגלות, פ’ י“ב, 7–9: ”ותהי מלחמה בשמיים: מיכאל ומלאכיו נלחמו עם־התנין והתנין נלחם ומלאכיו: ולא גָּבָרוּ גם־לא נמצא עוד מקומם בשמיים: ויושלך התנין הגדול הנחש הקדמוני הנקרא מלשין והשטן המתעה את־כל־תבל ויושלך אל הארץ ומלאכיו הושלכו עמו."  ↩

“בַּמֶּרֶד שֶׁחָצוּף נֵרוֹם” – במקור – “strupo'': שתי אפשרויות תרגום יש כאן: או ”חֶבֶר“, או ”מֶרֶד“ (אַלִּים). בחרתי באפשרות הראשונה, בהסתמך על החרוז המקביל ב”עדן“ ו' 93, שם נאמר ”הנקמה בחטא הקדמון".  ↩

“הַלוּל הָרְבִיעִי” – במלה “לול” תירגם ז‘בוטינסקי את המלה “lacca”, שפירושה “בוֹר, חוֹר, חלל, מהמורת”. במיקרא מופיעה המלה “לול” במל"א ו’, שם פירושה סתום, אבל בתלמוד (פסחים ל"ד) פירושה “בור שפכים”. נראה שהמלה צודדה את ז‘בוטינסקי במובנה זה, המקביל יפה לתיאור התופת הדאנטסקית. ב“מילון של כיס עברי־רוסי־אשכנזי” של גְּרַזוֹבסקי וקלויזנר, שוודאי היה בידי ז’בוטינסקי, מפורשת המלה (ביידיש) “האָהלער רוֹים”, “חלל ריק”. שלושת המדורים (“לולים”) הראשונים הם: הראשון – הלא טבולים (ה“לִּמְבּוֹ”: ז'בוטינסקי תירגם “כף־הקֶּלע”), השני – חוטאי הבשר (מפירי הדיברות השישי והתשיעי), השלישי – הרעבתנים. “לְאֹרֶךְ גְּדַת־הַשֶּׁבֶר” – הכוונה למדרון התופת כולה, ולא החוג המסויים שבו מדובר במזמור, ועל כן בה “כָּל הָרַע שֶׁבַּיְּקוּם כָּלוּל”, בהיות בתופת לא רק החוטאים האנושיים, כי אם גם המלאכים החוטאים.  ↩

“כַּגַל… מֵעַל חָרִבְּדִיס” – ר‘ “איניאס”, ג’ 420–425: “סְקֻלָּה עַל חוֹף הַיָּמִין וַחֲרֻבְּדִיס מִשְּׂמֹאל שָׁם שׁוֹכֶנֶת / הִיא בְּשִׁבֹּלֶת הַמַּיִם שָׁלשׁ פְּעָמִים שָׁם בּוֹלַעַת / אֶת הַגַּלִּים לְתַחְתִּית־תְּהוֹמוֹת וַאֲזַי מִן הַלֹּעַ / שׁוּב תְּקִיאֵם בְּחֵמָה לְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל. / סְקִלָּה לְעֻמָּתָהּ תִּשְׁכֹּן בִּנְּקִיקִים בְּתוֹךְ סֶלַע, / מִן הַמְּעָרָה תִּזְקֹף אֶת רֹאשָׁהּ וּסְפִינוֹת הִיא סוֹחֶבֶת.” במציאות היו סקילה שוּנית על חוף איטליה וחריבדיס – מערבולת במצרי מסינה.  ↩

“הָמוֹן כַּבִּיר לְאֵין הַבִּיעַ” – הד למישפט וירגיליאני מן המזמור השישי של ה“איניאס” – “מָה רַבִּים פֹּה כָאֵלֶּה בַּתֹּפֶת!”, שם נאמרים הדברים על מי ש“רָבַץ עַל כַּסְפּוֹ וְדָאַג לִכְרֵסוֹ עֲלֵי־חֶלֶד” (ס.). “מַשָּׂא כָּבֵד בְּאוֹן חָזוֹ הִסִּיעַ” – שוב הד למערך עונשי השאול אצל וירגיליוס: “איניאס” ו', 615–616: “אֵיךְ יִוָּסְרוּ רְשָׁעִים וּמָה־עֹנֶשׁ צָפוּי לִבְנֵי־אָוֶן / סֶלַע יָגֹל הָאֶחָד, הָאַחֵר – בְּגַלְגַּל יִסְחֲבוּהוּ” (ס.). “מִצַּד וּמִנֶּגְדּוֹ” – החוג נחלק לשני חצאי־מעגל שווים: באחד קפוּצי־היד, באחר – הפזרנים.  ↩

“הַלָּלוּ הַגְּלוּחִים” – ואומנם הם כמרים, הנושאים גַּלָּחַת (“טוֹנְסוּרָה”) על קודקודם, כמנהג כמה מיסדרים בכנסיה הקאתולית. הגלחת נועדה לציין זכר נזר הקוצים שנתנו בראשו של ישו חיילי פילאטוס ככתר־לצון קודם לצליבתו. מכאן המלה העברית “גַּלָּח”, לציון “כומר” (והיא מופיעה כבר אצל רש"י).  ↩

“אֲשֶׁר לְצַד שְׂמֹאלֵנוּ” – התופת הדאנטסקית ערוכה לפי עקרונות היגיון אריסטוטליים: הצייקנים שרויים משמאל לאות כי חטאם קשה יותר מחטא הפזרנות. “עַד בְּלִי מִדָּה הָיוּ אוֹצְרִים אוִ מְפַזְרִים” – מבחינה תיאולוגית, שני החטאים נובעים מחטא משותף אחד – היעדר המידה הנכונה, ה־incontinenza; סינגלטון מביא במקום זה ציטוט מתומאס איש אַקְוִינוֹ: “זה המפריז במתן נקרא שמו פזרן, ואילו זה הֶחסר במתן נקרא שמו צייקן.”  ↩

“שָׂרִים לִכְנֵסִיַּת־הַיֶּשַׁע” – במקור כתוב “אפיפיורים וקרדינאלים”: חלק מן הפרשנים מעירים, כי אנשי הכנסיה נמנים כאן לא לפי חשיבות דרגתם, אלא לפי כובד חטאם: ככל שהיו רמי דרג יותר, כן הירבו לחטוא. “כִּסּוּי שֵׂעָר חָסֵר רֹאשָׁם” – הכוונה, שוב, לגלחת, ולא לקרחוּת. “אֲשֶׁר הַצַּיְקָנוּת מַפְלֶגֶת לְשַׁבְּשָׁם” – סאפניו מדגיש כי המעבר הפתאומי לפועל בזמן הווה מלמד על אופיו הפולמוסי המובהק של חרוז זה: דאנטה עומד על דעתו שכך פני הדברים במציאות.  ↩

“חַיֵּי בְּלִי־דַּעַת טוֹב אוֹ רַע… כֹּה עָמְמוּ דְּמוּתָם” – מקצת הפרשנים מעלים כאן נקודה מעניינת: בפרט זה מתגלה האירוניה הדאנטסקית מסמרת השיער – דווקא הנגועים בחטאים שמקורם בדבקוּת מופרזת בעצמיותם (משהו מעין “אדם ניכּר בכיסו”, או “קרוב אדם אצל עצמו”) נידונים אצל דאנטה למחיקה מוחלטת של עצמיותם, עד לבלי הכר, עד אין להבדילם זה ממישנהו.  ↩

“יֵצְאוּ מֵאַשְׁמַנִּים / בְּרֹאשׁ גָּזוּז…” – הפעם אין הכוונה לגלחת הכמורה, אלא לאובדן השיער כסמל להפשטה מנכסים (כגון “קרח מכאן ומכאן” בעברית): ביום הקימה לתחיה יסומנו כך הפזרנים.  ↩

“לֹא יַעַל מְנוּחָה מִיַּעַף אֵין אוֹנָהּ” – לדברי כמה פרשנים, פירוש החרוז כפול הוא: הן שהנשמות עייפות מעמל עונשן, הן שהצייקנים והפזרנים אין להם לעולם מנוחה מחטאם.  ↩

“בְּכַפָּהּ לָפוּת כָּל טוּב הַחֶלֶד” – בנימת גינוי עזה ביותר, כמו לוּ חזר דאנטה על התלונה הנדושה על רוע פורטונה־המזל. דברים אלה מוציאים מפיו של וירגיליוס את הנזיפה “בריות שדעתן טמומה!”, נזיפה המכוונת לכל אלה המפיקים תלונות נואלות שכאלה (ס.). “ בְּלַע אֶת מִשְׁפָּטַי וּשְׁמַע” – קבל את דברי, משל ילד המואכל בכפית: המשך לניב הזילזול הרחמני של וירגיליוס (ס.).  ↩

“מַדְרִיכִים הִצִּיב” – וירגיליוס חוזר כאן על מושכּלות שפירטם דאנטה ב“מישתה” שלו (ב', 2,4): “ולהווי ידוע בראש ובראשונה כי מניעיהם של הללו (השמיים) הם יֵשׁוּיוֹת נפרדות מן החומר, הלוא הם ההוויות הרוחניות (intelligenze), הקרויות בפי העם מלאכים.” ההוויות הרוחניות האלה מושלות במסילות השמיים הסובבות והולכות, ופורטונה, כמותן, מושלת במסילתה היא, מסילת הטובות הארציות (ס.).  ↩

“נָגִיד אֶחָד מִנָּה” – כאן משתקף עקרון־היסוד התיאולוגי המנחה את דאנטה: אלוהים והטבע “nihil agunt frustra” (“אינם עושים דבר ללא סיבה ומטרה”). בשילוב זה של פורטונה במערך האלוהי בא לידי ביטוי ההבדל העקרוני בין דאנטה ובין בּוֹאֶטִיּוּס, שמ“תנחומי הפילוסופיה” שלו מרבה זה הראשון לשאוב. אצל בואטיוס מתוארת פורטונה לא כישות רוחנית, העושה מעשיה מכוח סמכות אלוהית, כי אם ככוח עיוור רצחני־אכזרי: “הִיא אֶת גַּלְגַּל־הַתְּמוּרוֹת בְּיַד־גַּאֲוָה מְסוֹבֶבֶת, / כְּמוֹ גַּעֲשָׁם שֶׁל גַּלִּים בַּנָּהָר מִנִּי צַד לְמִשְׁנֵהוּ: / מֶלֶךְ אָיֹם עַד אֶתְמוֹל – בְּלִי רַחֵם בְּעָקֵב תְּדוּשֶׁנּוּ / פְּנֵי מְנֻצָּח מְבֻזֶּה תְּרוֹמֵם – וְתָשׁוּב וְתִבְגּוֹד בּוֹ. / הִיא לָאֻמְלָל לֹא תַּקְשִׁיב, לֹא אִכְפַּת לָהּ הַבְּכִי וְהַדֶּמַע, / צְחוֹק הִיא צוֹחֶקֶת לְאֶנַח וָגֶּנַח שֶׁהִיא שֶׁגְּרָמַתָּם.” יושם לב גם לעובדה שדאנטה ממיר בכוונה תחילה את הגלגל – סמלה המובהק ביותר של פורטונה – במסילה השמיימית, ושלפי אותה “הרחבה אֶפִּית” של דמותה, הריהי מכוונת לא רק את מוצאותיו של היחיד, אלא את האנושות כולה (“על כן יש עם דַּכָּא ויש גובר”), וכבר יש כאן כעין הכלאה בין “מזל” ו“גורל”. “מִדָּם לְדָם” – ממשפחה לאחרת, משבט למשנהו. “שֶׁסּוֹד הוּא, כְּמוֹ נָחָשׁ בָּעֵשֶׂב מִסְתַּתֵּר” – הד וירגיליאני: באֶקְלוֺגָה ה־3 (שורות 92–93) קורא הרועה דַּמוֺיְטַס: “הוֹי, נְעָרִים הַלּוֹקְטִים פְּרָחִים וְתוּתִים פְּרִי הָאָרֶץ / נוּסוּ מִכָּאן, כִּי נָחָשׁ צוֹנֵן מִסְתַּתֵּר פֹּה בָּעֵשֶׂב!”. “הַכֹּרַח וְהַדְּחָק מְאוּצָתָהּ יַכְפִּילוּ” – במקור: “necessità la fa esser veloce”: יש כאן דמיון לדבריו של הוראטיוס באודה ה־35 בספר הראשון, המופנית גם היא לפורטונה: “לָךְ יִקְדַּם לְעוֹלָם כֹּרַח פִּרְאִי־אַכְזָר” (Te semper anteit saeva Necessitas) “אַךְ הִיא… חֵרֶשֶׁת לְקוֹלָם” – נראה שכאן היתה לפני דאנטה השורה מבואטיוס שצוטטה לְעיל: “הִיא לָאֻמְלל לֹא תַּקְשִׁיב, לֹא אִכְפַּת לָהּ הַבְּכִי וְהַדֶּמַע.” למקרא תיאור פורטונה כאן אי אפשר שלא להיזכר (ולוּ מרחוק) בשורות משוררינו שלנו מימי־הביניים בתלונות על “תמורות הזמן”. כך, למשל, אצל ידעיה הפניני הבדרשי ב“בחינת עולם”: “אֵיךְ אֶבְטַח עַל זְמַן יְרוֹפָפוּ עַמּוּדָיו הֲרָרָיו תְּלוּיִים בְּשַׂעֲרָה סוֹבֶבֶת אֵין מַעֲצוֹר לְרוּחָהּ יִשְׁתַּנֶּה בְּכָל חֵלֶק מֵרְגָעָיו בַּעֲלוֹת וּבְרֶדֶת שִׁנּוּיִים אֵין מִסְפָּר […] הֲמוֹן תְּמוּרוֹת בִּזְמַן קָצֵר וּצְבָא חֲרָפוֹת עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בְּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת […] אֵלּוּ הַגּוּפִים הַנּוֹרָאִים שָׂמָם בּוֹרְאָם עֲבָדִים מַתְמִידִים […I וְאַף גַּם זֹאת הִטְבִּיעָם בּוֹרְאָם בְּגִזְרָתָם הַיְקָרָה נְתָנָם בְּחִלּוּף מַצָּבָם וּמַהֲלָכָם הָפְכִּיִּים” וכולי.  ↩

“כִּי כָּל כּוֹכָב עוֹלֶה… יָרַד” – במזמור ב' כבר נאמר שדאנטה ווירגיליוס מתחילים בירידתם אל התופת בשעת דמדומים (וַיָּנַע [וִירְגִילְיוּס] בְּדֶרֶךְ צַר, אָפֵל וְאַכְזָרִי): השעה עתה, לדברי הפרשנים, מעט אחרי חצות, ואסור לשניים להשתהות יתר על המידה בתחומי מדור אחד.  ↩

“גֻּלָּה רוֹתַחַת” – נקטתי כאן את המלה “גולה” בפירושה המסורתי “מעיין, מקור מים”, לפי הפסוק הידוע ביהושע ט“ו, י”ט –“תְּנָה־לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מַיִם”. נחל זה אין לו שם משלו, אבל, כמסופר בהמשך הקומדיה, כל מקורות המים של התופת קשורים זה לזה. “דֶּרֶךְ עֲקַבְקֶבֶת” – ניסיתי לחדש מלשון “עקוב” על מישקל “עקלקלת”. “אֱלֵי יְאוֹר־יָוֵן שֶׁ‘סְטִֽיגֵי’ שְׁמוֹ קוֹרִים” – החלטתי להותיר כאן את שם היאור במיבטאו האיטלקי, ולא להחזירו לנוסחו הלאטיני – “סְטִכְּס”. יתכן שהושפעתי במקום זה מתרגומו הנוגע ללב של שאול פוֹרְמִיגִ'ינִי (“מראות־אלוהים”, טריאסטי, ה'תרכ"ט), שנהג כך, כמובן מאליו. המלים “נחל העוגמה” שבחרוז הבא מתרגמות את השם “סטיכּס”: סאפּניו וסינגלטוֹן מעירים שלנגד עיני דאנטה היה במקום זה, כנראה, פירושו של סֶרְוִיּוּס לווירגיליוס, שבו כתוב בפירוש לשורה “דֶּרֶךְ הַסְּטִכְּס פַּעֲמַיִם לִשְׂחוֹת…” (“איניאס” ו', 134): “השם סטיכס גזור מן [המלה] עצבות.”  ↩

“בַּמַּיִם כָּאן טְבוּעָה עֵדָה נֶאֱנָחָה” – כל המפרשים נוקָשים בתירוץ השאלה מי בדיוק הם אלה הטבועים במים השחורים והמעופשים. לא ברור אם מדובר כאן באלה שחטאו בְּנִרְפּוּת, ברֶגֶן או בהתמסרות למרה שחורה. סינגלטון מביא במקום זה ציטוטים ארוכים מתומאס איש אקווינו, הדן בשלושה מיני חֵמָתָנִים, על יסוד ה“פוליטיקה” של אריסטו: מהירי־החֵמה, הַנַּטְרָנִים (או הנרגנים) והנקמנים. באחד המקומות אומר אקווינאס: “הנטרנים יש בהם כעס קבוע, בעטיו של אי־רצון קבוע, והם מחזיקים אותו נעול בקרביהם, ואילו הנקמנים יש בהם כעס בגלל שאיפתם העזה לנקמה, ואין הוא נשחק עם הזמן, ורק בנקמה ישתכֵּךְ.” על יסוד חלוקה זו, שוודאי היתה ידועה לדאנטה, אומר סינגלטון, מקובל להניח שהחֵמתנים שאינם שקועים בטיט לגמרי הם מהירי החֵמה (ואולי הנקמנים), ואילו הטבועים עד למעלה מראש הם הנרגנים או הנטרנים.  ↩