תרגום זה של המזמור השביעי של ה“תופת” של דאנטה נעשׂה כמחווה מובהק לתרגומו – הגאוני בעיני – של זאב ז’בוטינסקי, שנדפס תחילה בכתב־העת המפורסם “התקופה” ואחר־כך, במלואו, בכרך “שירים” במהדורה המקובצת של כתביו. ז’בוטינסקי תירגם את המזמורים א' עד ו‘, את מזמור י’, קטעים מי“ז וכן את ל”ב ול"ג. כשהתחלתי לתרגם, חשבתי לשַׁמֵּר את “רוח התרגום” כמיטב יכולתי, אבל להיצמד לחרוז הנקבי הרצוף של המקור הדאנטסקי. ארבע הטֶרצינות הראשונות התקבלו, איפוא, כך:

אבל בסופו של דבר גמרתי אומר לדבוק יותר במלאכתו של ז’בוטינסקי ולתרגם בסֵירוּג חרוזים נקביים וזכריים, כפי שעשה הוא. החלטתו של ז’בוטינסקי לתרגם “במיבטא הספרדי” היתה מהפכנית למדי בימים שבהם התפרסם התרגום, וכדרכם של מהפכנים, היה ז’בוטינסקי אדוק מאוד בשיטתו: את השווא הנע החשיב כחטף־סגול (ואף נמנע מלהדפיסו). בתרגומי שלי עקבתי אומנם אחרי ז’בוטינסקי בכמה וכמה פרטים, אבל אחרי חכיכה הגונה בדעתי, החלטתי לוותר על פרט מיוחד זה, שהיה מקשה על הקורא עוד יותר בטקסט לא קל בלאו הכי. שימרתי גם את חלוקתו שלו לטרצינות, למול הרצף הגראפי שבמקור.

כעבור ביקור קצרצר בספריה, אחרי שנואשתי משפע הפירושים הבלתי־נדלה ל“קומדיה”, החלטתי ללקט מעט מן הפירושים שבספרייתי הביתית: פירושו האנגלי המפורסם של צ’ארלס סִינְגְלטוֹן (בסידרת “בולינגן”, פרינסטון, 1970), פירושו של נַאטאלִינוֹ סַאפֶּנְיוֹ (פירנצה, 1955) וזה של דניאֶלֶה מַאטַאלִיה (מילאנו, 1960). במקומות אחדים להלן מסומנים דברי סינגלטון ב־ס; הציטוטים מן ה“איניאס” – מתרגום ש. דיקמן; מן “התופת” – בתרגום ז’בוטינסקי, והשאר בתרגומי.