מדור זה שבעריכתו של י.ח. בילצקי מוגש ע"י קרן אליעזר פינס.

י.ח. בילצקי, משורר ומסאי, מרצה לספרות יידיש בארניברסיטת ת"א.

* * *

בנאומו לקבלת פני שלום אש ופרץ הירשביין בת"א – ב־1926 אמר ביאליק: – “מנדלי בגאוניותו המיוחדת כיוון את הרגע, בשעה שהשמיים נפתחים וזיווג את שתי הלשונות. הוא שנתן מן הפלסטיות העברית לספרות האידית והוא שנתן גם מחיוניותה של הלשון האידית לעברית – יש בשתי הלשונות איזה זיווג מן השמיים שלא ניתנו ליפרד. שתיהן היו נושאות יחד, היו חיות יחד זו בצד זו, שתיהן היו יונקות מצינור אחד. במקום אחר דימיתי את העברית והיהודית לנעמי ורות. בה בשעה שנעמי ישבה בבית וחכתה למלכות, היתה רות יוצאת ללקט לה שיבלים. אבל באותה שעה שהאידית עמדה לחתוך את עצמה מן העברית חדלה להיות שלנו” – סופרי יידיש באשר הם אשר לא חתכו את עצמם מן העברית – על סמליה הגדולים – הם מחותנים גדולים לרציפות היהודית ההסטורית. על כן מחפשים אנחנו את הקירבה הפיזית והרוחנית לאחותנו הבכירה. המיפגש הצנוע עם הספרות העברית ולו בשני דפים שלפנינו, ביזמתה ועזרתה של “קרן אליעזר פינס”, מבשר על שדה שנעמי ורות מלקטים בו יחד שיבלים. קרן אליעזר פינס תעשה מצידה הכל, כדי לחרוש את השדה חריש עמוק, ואם גרעין זרעת – בטח!

יודעים אנחנו גם יודעים: לא די לנו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. “קרן אליעזר פינס” תיטול יזמה כדי לרכז כוחות ציבוריים ברי־משקל ולהקים במה, דרכה תובא ספרות יידיש בתרגום עברי מעולה לשכבות רחבות של קוראים עבריים, שנבצר מהן להגיע למקור בגלל אי ידיעת השפה. הבמה אשר תקום, והיא מחוייבת המציאות, תמשיך את המורשת הגדולה של מנדלי, כדברי ביאליק: הוא שנתן מן הפלסטיות העברית לספרות האידית והוא שנתן גם מחיוניותה של הלשון האידית לעברית. שני הדפים שלפנינו מעידים כאלף עדים, מה גדולה חיוניותה של ספרות יידיש כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרק מרומן של גדול הפרוזאיקאים בדורנו עלי שכטמן ומעט השירה – שנעשה להרחבתה בגליונות הבאים.

שני הכרכים הראשונים של עלי שכטמן “ערב”, שהופיעו בספרית י.ל. פרץ, סופר עולה מברית המועצות (חתן ראשון לפרס “קרן אליעזר פינס”), מוכיחים, כי לא רושם רשומות לפנינו, אלא פרוזאיקן יהודי שחושו האמנותי חודר ונוקב ושפתו רווייה, שרשית והיא כל־כולה עושר של גוונים. אם אין בכוחה של יצירה גדולה זו להגיע לקורא העברי במקורה, היא תגיע בתרגומה העברי והיא תהיה תוספת כוח חיונית במערכותיה של הספרות העברית.

אם הדברים על ברית גומלין בין השפות אינם מן השפה ולחוץ; אם מכירים אנחנו, כי יידיש וספרותה הם רקמה נכבדת של ערכי תרבּות, על הגורמים הממשלתיים המופקדים על הקניית ערכים, לעשות הכל, כי תוקם במה עברית לספרות יידיש.

באחד הסימפוזיונים שהיו מוקדשים ליחס בין ספרות יידיש וספרות עברית, על האנטגוניזם ועל היחס של הפרייה הדדית אמר פרופ' ד. סדן:

– “שום לשון יהודים לא הגיעה כדרך שהגיעה לשון יידיש, לעצמוּת ולייחוד ולעושר, ונמצאת הזנחתה, שיכחתה, לא כל שכן כלייתה אבידה, שאין אומה המוקירה את ערכי עצמה וחסה על יצירת עצמה, יכולה ורשאית להשלים לה – עם תחייתה המופלאה של לשון האם, הלשון העברית, נשאלת וחוזרת ונשאלת האומה כולה: מה נעשה לאחותנו?”

האם יהיה גננו היהודי כבשירו של משה לייב הלפרן: “רק משקפת בו תגל / חתימה על דשא קל / כלום גננו הוא גן זה / בזיו של בוקר – שכזה?”, האם לא נשאל יחד עם המשורר: “איזו שם צפור, שוכחה / בקן את אפרוחה. / למזונו לא תשחר, / שיר שחרית לא תזמר, / איזו, איזו שם צפור / לא תחצה את החלל, / לא תנס המרא אל על – כלום שלנו הצפור, / שכזו בבוקר אור” – (תר. מ. בסוק).

בידינו התשובה.

עלי שכטמן, סופר־עולה מברית המועצות. ספרו “ערב” שהופיע בהוצאת י.ל. פרץ, תורגם לעברית ע"י צבי ארד בשם “טרם”. מקורו היידי ראה אור בכתב־העת בברית המועצות: “סאוויעטיש היימלאנד”. עתה הוא שוקד על חמשך היצירה.

* * *

לאחר מכן, כבר לאחר מסירת התינוק לידי אשת האיכר, כבר לאחר שהעבירו אותה מהחדר ההוא בו פגע הפגז והסיר פינה מן הבניין – ליל השנה החדשה הפרא והמופקר, הפלאי והמוכה אור ירח, נחנק בעשנן השחור של הדלקות, במֹח הראשים השסועים, בצלילי ה"אינטרנאציונל" והפעמונים המתנועעים בקדחתנות – שוכבת היא שם, שפרה, בחדר הניתוח, כשבגרונה הזעקה החנוקה, אך בחיוך קל של ניצחון על שפתיה הלבנות והתפוחות: בכל זאת ניצחה, התגברה, הלכה את דרכה עד סוף…

חדר הניתוח גדוש עד אפס מקום בפצועים, ביהודים מוכים ומושחתים, זקן וצעיר, ותינוקות מן העריסה – תוצאת הפרעות שנמשכות בעיר זה היום השלישי. על שולחן הניתוחים, מתחת לשתי מנורות נפט, שוכב חצי־עירום, דקור מסכינים, העגלון הזקן אשמדאי, זה אשר בּיצול עגלתו, וכשהוא רוכב על סוסו הלבן והרזה, הניס בהצליפו על ימין ועל שמאל את האספסוך שהתקבץ מן הכפרים, גזלו, שדדו והעמיסו רכוש יהודי על מזחלותיהם, ותוך כדי כך גם עזרו לחטוף ולמסור לידי האטאמאנים והבאטקות¹ – אלה הלוחמים של אמא אוקראינה העצמאית – את היהודים הפצועים: את בעלי־העגלות ואת הקצבים, את הנפחים והנגרים, ביצולים ובמוטות ברזל, ברובים ספורים ואקדחים, ניסו לחסום את הדרך ולהגן על הרחוב והסימטה היהודיים מפני הרוצחים, מפני האספסוף העירוני, מפני המון העם הכפרי; מול עדרים אלה עוד אפשר היה לעמוד מנגד, לעצרם ולפזרם. אך כאן, מול החיילים המוסתים, החמושים והנסוגים? ואם הם, הנחטפים האלה, יהודי ה"סמו־אוכרנה" (ההגנה העצמית), הפצועים קשה, היו נופלים לידיהו של אנשי פטליורא,² היו קושרים להם את הידיים ואת הרגליים, סותמים להם את הפה, אבל לא הפשיטום, לא הסירו מהם כלום, אף לא חלצו מהם את המגפיים הטובים ביותר, לא שלפו להם אפילו את השעונים מכיסי החזייה; כאן כבר נעשה הכל מאדיקוּת, לשם־שמיים, למען קדושת הצלב. את היהודים הפצועים קשה השכיבו על מזחלת פתוחה בשורות, כהניח קורות עץ, שורה על גבי שורה, הובילו אותם לדנייפר ושם, בעשותם את אות הצלב, השליכום – דרך חור צר שהבקיעו בקרח – הראש למטה, אל מתחת לקרח, לתוך המים.

ושם, על שולחן הניתוחים, במקום שם שני הרופאים איווה ורמז היו עסוקים עם האשמדאי – אבר שלם לא נשאר בגופו ומלבד זאת גם אין בנמצא רפואה או תרופה כלשהי כדי להקל ולהשתיק את כאביו. אולם הגה אין לשמוע מפי הזקן.

– “צעק, ר' לייזר” – מתחננת אצלו איווה. “צעק, הוצא בצעקה את כאבך!”

– “האדי נו” (עזבי!) ממצמץ הוא בייתר שאת בעיניו, משפיל עמוק יותר את גביניו, כאילו הוטל עליהם למנוע ממנו סבל גדול עוד יותר, ומתרומם על מרפקיו. – “האדי נו. בשביל מי ואל מי לצעוק? באוזניכם? האדי נו (עזבי!)… גם כך אתם שומעים את צעקתי, אז מה?”

– איליא איליטש – פונה היא בכעס אל ד"ר רמז – אתה שומע? אתה הרי נוסע לקונגרסים, נושא שם נאומים נלהבים, כולם מדברים שם בלהט, בהתלהבות…

הוא רוצה להשיב, אך היא, כבר סחוטה לגמרי, אינה מסוגלת עוד להבין בשכל הישר את דבריו של דוקטור רמז, הדברים כבר אינם מגיעים לתודעתה, הם נושרים עכשיו עליה – כל הדיבורים האלה שלו – כגשם על גג עשוי פח. היטב עוד זוכרת היא אותו ערב, לאחר נטישתה את משפחת לנדה, שעה שנקלעה לבית אפרת. מסביבה – אור חגיגי, פרחים והנשים המגונדרות והמקושטות הנמנעות מלהיתקל בה ומעיפות לעברה מבטי־זילזול.

והיא, איווה, לא רק שאין לה גג לחייה – היא נשארה גם ללא קורת גג לראשה. בכל העולם הגדול אין לה לאן לפנות – בבית אין לה קיום ובמלוא היקום אין לה בית – ומצוקה קרה ואפורה חולפת לה בעמוד השידרה. פתאום היא מבחינה בו, בזה שחיזר אחריה שנים על שנים, נפל לרגליה… רואה היא את הדוקטור רמז היוצא מכניסה צדדית ושמחה קופצת עליה. היא מושיטה לקראתו את שתי זרועותיה. הוא נישאר עומד נבוך על מקומו, ואילו ידיה נישארות תלויות באוויר. כל זה ארך שניות ספורות בלבד, אך לה זה הספיק. שניות מועטות אלה השליכו אותה אז, באותו ערב, לזרועותיו של אדריאן שדמה כל־כך לדניאל…

לשמוע אינה יכולה עוד את אלה המפזרים דינרי זהב נוצצים – כדי לסנוור את העיניים וקשים – כדי לשבר בהן את השיניים.

נפשה סולדת מיפי הדיבור של הלשונות הלטושות והמסוגננות, של מקבצי המילים וגורפי המילים. לא למילים זקוקים הם, כי אם למעשים! לשאת אינה יכולה עוד אותו סבל אנושי, אותו אסון לאומי גדול, שדווקא עתה, לאחר בוא ההמהפכה המיוחלת והמתגשמת שנועדה להביא ישועה ליהודים – לא השתנה כלום בארץ הרשע, בארץ הפראות. להיפך: גל שינאה ואכזריות חדש וגדול עוד יותר עובר על העם היהודי.

כאן, בשעה שהיא מאחה את פצעיו של אשמדאי הזקן הקרוב לה כקרוב אביה, יצחק, או כדודה ליבה, קרוב לה כקרוב היער או טל שבבוסתנים הממלא את הפירות עסיס וטעם; הוא, אשמדאי, הלא גידל את אחיה, את עקיבא. היכן הוא עתה, עקיבא, שנשר מעל עגלת הקסמים שלו ולא הגיע לשם, לאותה ארץ בעלת טווסי הזהב? הוא השליך מעליו אפילו את כינורו – אפשר עוד לנגן על יגון, אולם על דם?! ולקח רובה בידו. הלא הוא אחד מראשי “ההגנה העצמית” בעיר! היכן הוא עתה אחיה וידידה? האם גם הוא נפל פצוע לידי ההיידמקים והם השליכוהו כבול לדנייפּר לחור שעשו בקרח? הלא הוא, האשמדאי הזקן, היה זה שהוליך אותה אז, על פני היער של תחילת חורף לפקוד את קבר אהובה – דניאל – שאמר לה שם, ליד בית־המרזח הישן, מתחת לצמרת עץ האגס הענף, שוב ובפעם האחרונה: סבור הייתי שתהיי לי לשיר־חיי היפה… – לא, היא לא נעשתה שיר לאף אחד. ואשה שאינה נעשית לשיר בנשמת מישהו היא כמו רוח בערבה הנושא ענני אבק… ואילו לו, לדוקטור רמז, היא נעשתה לקללה מרה. בגללה הלא אין לו חיים עם ילנה. היא, ילנה, באה אפילו לא מכבר אליה, ללא גאוותה הנשית והתפארותה – והתחננה חרישית:

– “סעי מכאן. לבל יראה אותך לפחות לנגד עיניו. אני מפצירה בך לעשות זאת ולוּ למען הילדה… אניוטה אוהבת אותו מאוד.”

כאן, כשעל גופו המתכווץ של אשמדאי מרצדת, מבעד לחלונות, השתקפות עשן הלהבות השחור והיא שומעת, בתוך זעקות השבר שליד הדנייפּר גם את אלה של רואן, שם גוררים יהודים לכנסייה ואלה שלא רוצים להמיר את דתם נהרגים בו במקום. היא שומעת, איווה, בזעקות השבר כאן, ליד נהר הדנייפּר גם את הזעקות שעל נהר הריינוס, מקום בו קלגסי ישו עורכים את סעודתם… בתוך הזעקות כאן, ליד הדנייפּר, שומעת היא את קולות וורמס ושפיירא, מקומות בהם יהודים שמו קץ לחייהם ואמהות טרפו בכפן את ילדיהם. היא שומעת, איווה, בזעקות־השבר כאן, ליד הדנייפּר, את קולות מגנצה וקולוניה, שם קופצים לתוך הריינוס כשקריאת “שמע ישראל” על השפתיים. באוזניה מהדהדות זעקות השבר של יהודי נמירוב ואומן… וכאן כשקצות בהונות רגליה דוקרות וצורבות אותה בשל עמידתה במשך שלוש יממות תמימות ליד שולחן הניתוחים והיא אינה יכולה עוד: היא אפילו מרשה לדוקטור רמז להושיב אותה על כיסא – הוא יסיים כבר בעצמו את הטיפול באשמדאי; כאן, בשעה שהיא יושבת ככה, ידיה תלויות ברפיון, ראשה שמוט והיא חשה כיצד להבות האש השחורות חודרות מבעד לעיניה העצומות – נכנס הוא, הישיש, פרופסור אפרת ובאותה שלווה של אדם שמאחוריו חיים מלאי עניין, עבר בכל מקום, על פני כל חמש היבשות, וכבר ראה הכול ועל הכול חשב והסיק את מסקנותיו, ונסיונות מרים פקדו אותו, רצה אפילו פעם להתערב במהלך החיים, לשנות, להזיז, להרוס, לנפץ כבלי ירושה, להשליכם לאשפה ולבנות ולהאיר הכול מחדש; לא ידע די ברדיפתו אחר הכבוד וכמה שהשיג היה לו מעט מדי, רצה ששמו יתפרסם תמיד ובכל מקום, אולם רק לעת זיקנה, כששיבה זרקה בשערותיו למד, ולאחר זמן רב ועמל עוד יותר גדול, התרגל לקבל הכול בקרירות ובשכלתּנות, לא הרשה לרגש להשתלט עליו וכמו הטבע עצמו – זה אמן־היקום הגדול – להסתכל באדישות איך יצירותיו הניפלאות נחרבות ונהרסות; ניגש עתה פרופסור אפרת הישיש לשולחן הניתוחים וכמסיח לתומו וכאילו לאף אחד, כמעין משולח, הודיע:

– “הם שתיהן כבר אינם – לא ילנה ולא אניוטה.”

דבריו כאילו נוסכים שיתוק על איווה, היא אפילו אינה מסוגלת לפקוח את עיניה – ואילו הוא, הדוקטור רמז, נשאר כמקודם רכון על גבי אשמדאי, רק את פניו הוא מגביה, בלובן משונה ועיניו שמאחורי משקפי המצבט, אדומות כגחלים בוערות על השלג. ואפרת הישיש, ממשיך לדבר בשלוותו הקודמת:

– "שתיהן ניגנו פסנתר בארבע ידיים. בוודאי הרקוויאם של מוצארט. הלא כל יום לפנות ערב היתה מנגנת את הרקוויאם. התפרצו ההיידמקים, את אניוטה השכיבו בתוך הפסנתר הפתוח. סגרו את המכסה והשליכו את הפסנתר החוצה מבעד למרפסת. גם את ילנה מצאו הרוגה. על המדרגות. גורלו של אדם מלווה אותו מן העריסה. יחידים משחקים את טרגדיית־העולם. – ופתאום וללא מעבר הוא פונה לאיווה: שם היא שוכבת, סופיה סבלייבנה. היא התחפשה לצוענייה.

– “איזו סופיה סבלייבנה?”

– “אשתו השניה של אלכסנדר לאנדה. היא, כמדומני, קרובת משפחה שלך?”

בשמעה את שמה של שפרה קופצת איווה מעל כיסאה, אינה חשה עוד את הדקירות ואת הצריבות בבהונות רגליה. נרגשת עד מאוד, כאילו חשה בכל אבריה, שרק עתה קרב ובא האסון הגדול… – מאוחר יותר לא תדע להסביר זאת – על אף שאינה יודעת מאומה על קורותיה של שפרה, היא נסערת ומזועזעת.

לא לאורן של שתי מנורות הנפט תחת התקרה, אור הנופל לתוך הערפל הירקרק, למקום בו פני כולם מתמזגים ונמחקים; פה, בחשכה, רואים רק ידיים חשופות ארוכות באופן משונה המתנועעות טרופות־קללות בתוך האוויר הסמיך והמצחין – אלא לצילו האדום־כדם המגיע מבעד לחלון גם הנה – ליד המיטה – היא ראתה את שפרה. מבעד לאותו צל אדום־כדם מסתכלות עליה אותן העיניים הגדולות, עיני דוד שמריהו, המלאות תמיד אמונה ויאוש כאחד.

בראותה כאן את שפרה שאמרה לה פעם, אכן – בפארק הזה ממש, בכרעה ברך לפניה בשלג: “שתינו ננחל אכזבה בחיים”. והלא דבריה מתאמתים – נכדו של הפרופסור, אדריאן־דניאל זה, הלא הפך לאסונה לכל ימי חייה, מעולם כבר לא יכלה לתקן ולטשטש אסון זה. כאילו אותה, את איווה, לכל חייה. בראותה כאן את שפרה, ועוד בטרם תדע כיצד ועקב איזו מחלה הגיעה הנה ולשם מה היתה צריכה להתחפש לצוענייה? רק גבה של איווה התגבן כאצל יצחק בויאר, בהתבשרה על גזרה חדשה, והיא ניצבה לפני מיטתה של שפרה שעמדה במעבר ממש, כאחת המתבשרת בשורה חדשה ואיומה. דווקא אתה, עם בתה של הדודה ליבה, כמו גם אתו, עם הדוד אבוש, לא רצתה, חששה בשנים האחרונות להיפגש. שניהם, הן אבוש והן שפרה, אף־על־פי שהאחד מאהבה ואילו השנייה משינאה, הם רואי שחורות ומבשרי כיליון.

בפעם האחרונה נפגשה עמה באותם הימים כשרדפו את יהודי גאליציה, ליטא ובוקובינה כבוגדים וכמרגלים, הרסו ושרפו את בתיהם ובצידי הדרכים, על העצים, תלויים היו יהודים יחפים, בעלי זקנים לבנים, לבושים בטלית־קטן… באותם הימים עת שמריהו נשלח למלחמה ושם פגש בה בשפרה – הוא עמד על המשמר עם רובה ביד – את בתו, כשהיא רוקדת, בשעת גזרה כזאת, במפקדה עם צוררי־ישראל קנאים – התפרץ לשם מזועזע, הרובה בידו, נכנס לתוך המעגל הרוקד ונישאר עומד מול בתו בעיניו הגדולות המלאות דמעות. שאל אותה הגבר, הגנרל:

– “את מכירה את החייל הזה?”

משכה שפרה את כתפיה בתמיהה, הביטה בחיוך מרושע לתוך עיני אבא והשיבה:

" –לא!"

יותר מאוחר, כעבור מספר שבועות, כבר לאחר מותו של שמריהו – הגיעה לפתע שפרה – ולפי שם המשפחה של בעלה הנוכחי, הגנרל, כבר טרובצקאיה סופיה סבלייבנה – במכונית לבית־החולים הצבאי בו היא, איווה עבדה ואברהם, בנו של יצחק, שכב בו פצוע קשה; לבושה בפרווה מהודרת – נכנסה; בריאה, יפה, רעננה, בעיניה– שחצנות ושמחה לאיד – ראשית התחילה לחלק לחיילים הפצועים דברי מתיקה וממחטות, נייר ועפרונות, מחורקה וטבק מקטרות וכן הקשיבה לכמה דרישות ומשאלות. אפילו רשמה אחדות מאלה בפנקסה, ותוך כדי כך החליפה גם אתה, עם איווה, כרופאה, כמה מילים – שאלה למה נזקק בית־החולים הצבאי; אולם לא ציפתה כלל לתשובה ומהר, כאילו ניערה מעליה כל המשאלות והדרישות, ניגשה למיטתו של אברהם, ישבה בשולי המיטה ובסקרנות שאינה יודעת גבול החלה לחקור ולשאול על אודות מותו של אביה. וכשאברהם סיפר לה על גסיסתו של שמריהו בשדה הקרב וכיצד צעק כל הזמן: משיח… ליבה… דניאל’קה… שפרה – קמה היא, שפרה, כאילו נרגעה, הניחה צרור קטן תחת כרו של אברהם וביקשה שהוא, אברהם, כשישוב הביתה, ימסור לאמה: שהיא רוצה לקנות בשבילה בעיר בית ושהיא רוצה לעזור לה לגדל את הילדים. ולאיווה – כאילו גם למענה הגיעה הנה – אמרה בקולה הרך והלטפני:

– “יגדלו־נא האחים והאחיות כבני־אדם בין אנשים ולא כיהודים בין גויים…”

וכאן, בראותה אותה, את שפרה, בצל האדום־כדם של השריפות, בתוך הזעקות, שעדיין לא השתתקו, הבאות מאחורי הגבעות ליד הדנייפּר –בשום אופן אינה יכולה לתפוס על־אף כוח דמיונה וראייתה המפוכחת – מה היא חובקת שם, שפרה, בשתי ידיה, בחיקה. אולם מן המיטות הסמוכות היא שומעת:

– “דוקטור היא חובקת את תינוקה המת.”

– “אין להוציא אותו מידיה.”

– “מי יוּכל להישבע שנולד מת?”

– “מה? את רוצה לומר שהיא בעצמה חנקה אותו?”

– “כלום איני רוצה לומר. אך לחשוב ש…”

– “לא! אילו חנקה אותו במו ידיה, היתה מוסרת אותו ללא דיחוי.”

– “ודאי, ודאי, מחטא כזה רוצים להיפטר חיש מהר.”

מדיבורים אלה מתברר כבר לאיווה מה קרה לה לשפרה ובאיזה מצב היא מצויה. היא נקלעה הנה כשהיא מעוברת, כבר ללא גנרל, בודדה, מתחפשת לצוענייה, תחת שם בדוי, וילדה כאן את תינוקה המת. נתקפה איווה חמלה גדולה על בתה של הדודה ליבה. היא רואה לפניה את הדודה ליבה עצמה, התמירה, היפה, המלאה רוח חיים ועדינוּת אביבית, כשבעיניה משתקפת עליזות נעורים המסוגלת לגבור על כל הכאבים וגם למצוא ניחומים לאחרים; אותה דודה ליבה שאינה כורעת תחת שום גזרה אלא מאירה את כל הצרות בחיוך של אהבה ואמונה בחיים, על־אף שבאותו חיוך ישנו עצב גדול והיא בוכה בחשאי כדי שהלב לא יטבע בדמעות…

רוצה איווה ליטול משפרה את התינוק, אך זו אינה נותנת. הדופק של שפרה הולם בהפסקות, וכאילו מרחוק בא, מעולם אחר. היא הולכת למות, שפרה. וגם זה, שבתה של דודה ליבה עומדת למות לנגד עיניה והיא, איווה, אינה יכולה כאן לעזור ובעיקר – מהליכתה למות כשהתינוק המת בחיקה – כבר אינה יכולה, איווה, להתאפק:

– “שפרה”, היא גוחנת עליה, “האם תכיריני?”

– “כן, קראתי לך.”

– “תני לי את התינוק!”

– “את תינוקי כבר נתתי… כבר נ־ת־תי.”

– “לא שפרה, התינוק אצלך…”

– “התינוק המת הזה… אינו שלי… לא שלי… הילד שלי… החי… נתתי לאמו… של הילד המת…”

– “שפרה”, גוחנת היא עליה מזועזעת, “שפרה, למה עשית זאת?”

– “הריני הולכת למות… ידעתי… שאמות…”

– “אמך היתה לוקחת את התינוק… אני, אני הייתי לוקחתו.”

– “אתם שומעים… את זעקות השבר?”

– "הן כבר דועכות… האדומים נכנסים העירה. אך מה לזה ולילד? "

– “אינני רוצה… את שומעת אותי? אינני… רוצה… שילדי… שנכדיי… יירצחו… ייזרקו לאש… אני הולכת בדרכי… עד תום…”

אברהם סוצקבר, מחשובי המשוררים בשפת יידיש. משורר שהציב בשירתו גל־עד לשואה. עורכו ומייסדו של כתב העת “די גאלדענע קייט”. שירו “כינור־וורד”, לקוח מספרו “פידלרויז”.

* * *

בְּגֶשֶׁם חׇמִים שֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים

הוּא עוֹלֶה וּפוֹרֵחַ לְאַט וּמַרְטִיט

(הוּא קָשׁוּר בְּיַלְדוּת זְכוּרָה מִנִּי כְּבָר)

כִּנּוֹר־וֶרֶד טָמוּן בְּאָרוֹן שֶׁל עָפָר.

כִּנּוֹר־וֶרֶד לֹא זָקוּק עוֹד עַתָּה לְכַנׇּר,

לֹא מַעֲרִיץ, לֹא גַּדְפָן מְמֻרְמָר.

בְּלִי כַּנׇּר יְנַגֵּן אֱמוּנָה לְהוּטָה

לִכְבוֹד הַמֵּיתָר שֶׁנּוֹלַד זֶה עַתָּה.

לִכְבוֹד זֶה הָרַעַד אֲשֶׁר לַמֵּיתָר,

לִכְבוֹד הַדְּבוֹרָה שֶׁדִּבְשָׁהּ הוּא כֹּה מַר.

אַךְ מָתוֹק הוּא עָקְצָהּ, עֲסִיס פְּרִיחָתָהּ –

לִכְבוֹד הַכְּאֵב שֶׁנּוֹלַד זֶה עַתָּה.

ה. לייוויק, מגדולי המשוררים בלשון יידיש. שירי סיביר והפואמות “הגולם” ו"חלום הגולם", היקנו לו מקום מרכזי בספרות יידיש.

* * *

רִאשׁוֹנֵי עֲשָׂבִים חֲרִישִׁים

אֵינָם פּוֹחֲדִים מִסַּעַר.

הָבָה נִהְיֶה כַּעֲשָׂבִים חֲרִישִׁים.

שׁוֹכֵב אַחַד הַנְּטוּשִׁים

מְפֻתָּל בְּחִשּׁוּקִים שֶׁל צַעַר –

אָנוּ בָּאִים אֶל אַחַד הַנְּטוּשִׁים.

בָּאִים וְאָנוּ לוֹחֲשִׁים:

רִאשׁוֹנֵי עֲשָׂבִים מֵיטִיבִים מִלִּים כָּאֵלֶּה

לִבְחֹר, נֶחָמָה לוֹחֲשִׁים.

מִשּׁוּם שֶׁהֵם רוֹחֲשִׁים

שַׁלְוָה שֶׁטֶּרֶם טָעֲמָה מַאֲכֶלֶת –

וּמַה טּוֹב מִשַּׁלְוָה שֶׁהֵם רוֹחֲשִׁים?

נוֹטְלִים אוֹתוֹ וְנוֹשְׂאִים

אֶל רִאשׁוֹנֵי עֲשָׂבִים רַכֵּי־רֵיחַ,

עַד שֶׁמְּבִיאִים אֲלֵיהֶם וְנוֹשְׂאִים.

לַיְלָה. וְאַחַר שְׁמֵי בֹּקֶר חֲדָשִׁים,

הַנֶּאֱמָן שׁוֹכֵב בׇּאוֹר הַוׇּרֹד הָרוֹגֵעַ

עִם רִאשׁוֹנֵי עֲשָׂבִים וּשְׁמֵי בֹּקֶר חֲדָשִׁים.

אריה שמרי, מראשוני המשוררים הכותבים יידיש בישראל. חבר קיבוץ עין שמר, שירו המופיע כאן הוא מקובץ שיריו ההולך ומתרגם לעברית והעתיד להופיע בקרוב.

* * *

קטע

רַק רֶגַע, קַבְּרָנִים, רַק רֶגַע, אִתֵּי־הַחֲפִירָה,

אֶל תִּדְחֲסוּ כָּל־כָּךְ הַחוֹל וְהַחֵמׇר.

אַל תִּרְמְסוּ עָנָף דַּקִּיק וּמְצֻמׇּק

שֶׁמְעַרְסֵל צִפּוֹר בְּסֵתֶר־חֲלוֹמָיו.

שְׁמָהּ – בְּכָל מִלּוֹת הַשִּׁיר הָדוּק וּמְחֻבׇּר,

מֵאָז וּמֵעוֹלָם נׇשְׁמָה שִׁירָה כִּנְּשֹׁם אָדָם אֲוִיר –

וְלוּ עוֹד פַּעַם אַחַת שָׂפָה אֱלֵי שָׂפָה

אֶת מַתַּת־הַשִׁיר אֲנִי לָהּ אַעֲבִיר.

עִצְרוּ הַקַּבְּרָנִים זֶה הַמִּרְדׇּף הָרַע.

עִצְרוּ לְרֶגַע־מָה אֶת טֶקֶס הַקְּבוּרָה.

אֵין לְהַבְהִיל יוֹנִים וְצִפֳּרִים. עַכְשָׁו

אֶת מַחְבַּרְתִּי שֶׁלִּי אֲנִי אַטְמִין

וְיָנוּעוּ הֶעָלִים בְּמַשׇּׁב רָחָב

בְּמַלְבְּנוֹ הַצׇּר שֶׁלַּאָרוֹן־מֵתִים.

וַיְהִי, בְּטֶרֶם הַחַמׇּה תִּשְׁקַע

תְּעַלְעֵל הִיא בָּם בְּיָד שְׁתוּקָה.¹