מאת טובה

שברשין, עירה קטנה במדינת פולין, היא עיר מולדתו של שלמה. חג שבועות תרס"ב (1902) יום הולדתו. בן חדשים אחדים הובא לזאמושץ. עיר עתיקת יומין וחן וצביון מיוחד לה. שרידי בניניה, אשר חלונותיהם צרים וגבוהים, מקצתם הפכו למנזרים וכנסיות ומקצתם לקסרקטיני צבא; סביבתה תלי־תלים ומחילות אפלות בתוכם, ניכר מעשי ידי אדם הם, מקומות נפלאים למחבואים, משחקים לילדי העיר; חפירות־תעלות עמוקות המפרידות ביניהם העידו כי עיר בצורה היתה לפנים וכי עבר סוער לה. ברובע היהודי (שרידי גיטו נשמרו בו) עמד בית כנסת ישן ובכל שעות היום עלו משם קולות של לומדי תורה. בטבורה של העיר התנוסס בית. מדרגות רחבות חצובות אבן בכניסתו ושעון בכפתו המתחדדת ומזהיבה מול השמש. עם בוקר וערב נישאו מעל העיר תקיעות חצוצרה של צופה המקדם את זריחת החמה ומבשר שקיעתה. אלה הסיחו לרגע את דעת יושבי העיר מעניניהם השוטפים ולבעלי דמיון ער הזכירו את ימי הבינים, צלצול שרשרות של גשרים מורמים עם רדת יום וכובשים נועזים בשערי עיר.

בבית זה גדל שלמה והוא בן יחיד למשפחה שירדה מנכסיה וחיתה בחדר צר ואפל חיי מחסור ודחקות. בדמות אביו המוזג כוס יי"ש לערל ובדמות אמו החולנית, לשעבר יפת־תואר, המגישה כוס חמין דרך האשנב מחמת צניעות, ראה את שכינת עמו המושפלת. את זעמו על כך הוציא בתגרות עם ילדי הערלים הנערכות מחוצה לעיר והמתחדשות עם כל פגישה ופגישה. ההורים ראו בבנם היחיד רב בעתיד. שמרו שלא יצא לתרבות זרה וכמעט מנעו ממנו כל השכלה חילונית. אף על פי שאמצעיהם היו דלים נתנו לו מלמדים מעולים, יהודים יראי שמים ותופסי תורה אשר העיר התברכה בהם. והוא, כרבים, החזיק ספר השכלה מתחת לגמרא ושקע בו בכל רגע של אפשרות.

מלחמת 1914 טלטלה את משפחתו לאחת מערי רוסיה ושמה קץ להמשך של חינוך כל שהוא. במצבם הנואש כפליטי מלחמה השכיר את עצמו כפועל בבית חרושת והיה המפרנס העיקרי. בשובם לעיר מגורם ולמסלול החיים הקודמים לא מצא לו שום אחיזה ושום המשך. עיקר חייו היה הספר. מחברי הספרים נראו לו כיצורים טהורים, נקיים מכל פגם. חלם להיות אחד מהם. נסיונות כתיבה ראשונים עשה אז ביידיש, והללו שמשו לו אחר כך לבדיחות דעת. תקון לחיי האומה המושפלים ולחיי בטלה ראה בעבודה בארץ ובנינה. היה בין הראשונים שהגיעו אליה בתום המלחמה, בן י"ז. שנתים עבד בביתניה, חות פיק"א. הן לא הניחו דעתו. בעמק מצא את מקומו. השתתף בעליה על קרקע של תל־יוסף – עדת הבחורים והבחורות המתנהלת אחר עגלות טעונות אהלים וכלי עבודה, תל שומם הנזרע בשעות אחדות עשרות אהלים צחורים, ההופך בן רגע אי שוקק חיים, אורח חיים המיוחד הקם בו כמאליו – היה בזה משהו מאגדה. היה בין הראשונים שנעץ את המחרשה בקרקע בתולה של העמק והעביר בה תלם ארוך וישר. חיי אדם עשויים רגעים, רגעים. אשרי הזוכה ברגע גדול, לו גם אחד בחייו. חרישה, זריעה, צפיה לגשם, לנבט היו עתה חייו. הספר נדחה לקרן זוית, ומשאלת לבו היתה, כי כאלה יארכו הימים. המחלוקת שפרצה על התל גרמה לו שיעבור עם עוד חברים רבים למשק השכן, לעין־חרוד, בה ישב עד יומו האחרון, כ' שנים. היא גם הורידה אותו ממרומי מרומים של עלם הוזה והעמידה אותו על החיים שהם חג וחולין כאחד ועל טבעו של אדם, העשוי אורות וצללים.

חזר לספר בצמאון־משנה. גם התחיל לחפש ביטוי בכתיבה. עוד לא עמדה לו היכולת לגבש יצירה רחבה ומקיפה, מה שעשה בסוף ימיו, ונתן אך פרקים אחדים מחיי התל. ימים נעלים (והם היו לו הכרח) היו לו ימי הכתיבה. ואם כי הכתיבה היתה לו לחג, היתה גם כאורח בבית צר ודחוק, אמנם רצוי מאוד, ומקבלים פניו בשמחה, אך מרוצים כשהוא יוצא לדרכו. אדם שעמל־כפים היו מעקרונות חייו היכן יקח לו ימים לכתיבה? אלה היו רגעים חטופים, גזולים ממנוחה ומשינה, גנובים מילד המצפה ללטיפת אב. ושגור היה בפיו משירו של ריכרד דהמל:

נישן במטתנו,

גם ילד יש לנו,

אשתי!

גם עבודה יש, עבודה לשנינו,

ושמש יש לנו, ורוח, וגשם –

ויחסר לנו אך דבר זעיר מדי,

אך פנאי!

כל מה שהוציא מתחת ידו זכה להדפסה. אך קשה היתה לו השתיקה שליותה את כתיבתו, זו המלוה לא אחד כמוהו. רגעי קורת רוח בודדים היו לו שיחה חטופה עם בחור פלוני באוטובוס, או פגישה ארעית עם בחור אלמוני בבית החולים, שכתיבתו מצאה הד בלבם.

בבתי חולים בלה לא מעט, כי חולה אולקוס היה מגיל צעיר מאוד. מחלה זו גם עקרה אותו מן הפלחה, לא יכול לעבוד את האדמה, שמר את יבול שדותיה, פרי גניה וכרמיה שנים רצופות ברגל וברכיבה על סוסה אהובה, שצהלה לשמע צעדיו מרחוק. קוה כי יבוא יום, המחלה תרפה ממנו וישוב להשכים כאחד זורע או כורם. לא אחת התלוצץ על חשבונו, כי ראה את עצמו מוּכה שתי מחלות – אוּלקוּס ומחלת כתיבה. ושתיהן החזיקו בו וטרפו את גופו. בשעה שאחת היתה מטילה אותו למטה ביסורי גוף קשים, היתה השניה מקימתו, משיבה אותו אל השולחן ופוקדת: כתוב! גם ספר זה נכתב בימים רצופים כאבים בלתי פוסקים.

כתיבת רומן היתה לו לעצמו הפתעה. ובאחד משולי מחברתו רשומה שורה המעידה כי מהסס ונפעם היה לבוא מחשבה זו. תחילת המחשבה היתה כתיבת סיפור אשר הנושא שלו: הקבוצה בימינו. ובטרם נגש לפרשה זו היתה לו הכרחית התהיה על ראשית ימי הקבוצה. ונכתב: “ראשית”. פקד מקומות שאהב, העלה דמויות יקרות, שב לחיות רגעי אושר של נעורים. כל ימיו דאג כי לתקופה ההיא, שלפי דבריו תקופת עלית אדם גדולה היתה, לא קם גואל בספרוּת. לא חלם כי הוא יהיה הגואל. הסיפור נכתב בתוכו בלא יודעים במשך שנים רבות, ופתאום קמה היריעה פרושה לנגד עיניו ולא היה לו אלא להעתיקה. והוא שמעולם לא ידע לסדר את יומו עשה את סידורו קבע. והעבודה והכתיבה, שהיו לו כשתי יריבות קנאיות, השלימו ביניהן בתקופה זו של חייו. סדר יומו היה: משמונה בבוקר עד אחת בצהרים לכתיבה ומשתים עד שעה אחת עשרה בערב לעבודת המטבח. בחדר האוכל הגדול ההומה ורועש כבית חרושת ענקי לא הכירו בבחור זה, הדוחף את עגלת האוכל ומטפל בדוד לספק רותחין גם למאחרים, כי מוחו טרוד לא אך באלה. רק מבט בודד שחרג לפעמים מעל הסועדים ותעה אי־שם אל ראשי ההרים הנראים דרך החלונות המרובים, גילה כי רחוק, רחוק הוא מכאן.

גופו הנגוע חלי לא עמד בסדר יום כה מיגע. התקפות כאב חזרו ונשנו. ואחר היסוסים רבים שמע בעצת הרופאים והחליט להינתח. קיוה כי את ספרו השני יכתוב כשהוא בריא, משוחרר ממכאובים. חלם על עבודה בשדה. אולי ישובו אליו הימים ההם, ששמר להם חסד כל ימיו. בבוקר אביב נוהר נקרא לבית החולים ונותח. סבל יסורים מטרפי דעת. פרקים היה מדמדם ותועה בין שלגים צחורים בלוית שועל כסף קטן. אחר נתוח שני – שמונה ימים אחר הראשון – שכב שלוב ידים על חזהו, ומלמל ורק מלה אחת עוד כמעט ברורה – מ–מ–מ– מעלה… מ–מ–מ–מעלה… והיה כעולה בסולם בלתי נראה שלב אחר שלב עד אשר עבר לעולמות, אשר למתהלכים לפי שעה כאן אין שם כל דריסת רגל.

עין־חרוד, תשרי תש"ד

טובה

1

את רייכנשטיין האדם והסופר גידל עמק יזרעאל.

עודו נער, בעלותו מגוֹלת פולין, מצא את מקומו בין החורשים הראשונים של אדמת עין־חרוד. עלומיו נשזרו בעלומי צורת החיים הקבוצית ועם בגרותה צמחה בגרותו. נתיבו לא ידע עקלקלות. במקום בו נטה את אהלו הראשון שם גם דממת מנוחתו האחרונה. וכמעגלו החיצוני כן מעגלו הפנימי. מערכי נפשו ומערכי רוחו ינקו ורווּ מקרקעה ואוירה של הסביבה בה ניטעו חייו. הויתו חברה כולה אל הויה חדשה זאת, שהיכתה שורש באדמת העמקים והגבעות אשר נפקדו משממתם בידי צעירי ישראל נלהבים. אפילו השפעות והשראות מעולם הספר באו אליו כמעט אך מאותם הסופרים שבת־קול יצירתם היתה מהלכת סביב. ודבר הלמד כי מסכת חיי סביבתו היא היא גם עיקר מסכת ספוריו. החומר והיוצר יחד עם גידולי קרקע זה ממש, צמחים מצמחיו.

הוא היה מספּרם של אנשי שדותינו החדשים, שהעמידו את הויתם על עמל כפים, על כבוש שממת המולדת והפראתה, ויצרו את דפוס הכפר החדש המכוּנה קבוץ, – מספּר הצופה אל תוכם וברם של חייהם שהיו גם חייו. נראה הדבר כי חיי סביבתו לא היו מנומרים כל צרכם בשביל האמן שבו, ועוד המו כוחות בו שלא מצאו בית־אחיזה ועוד נמו נימים בו שלא פרט עליהן. הכר לא היה נרחב לפניו אבל אותו חרש באלכסונים רבים. הוא הראה פה לפנינו את האדם עם האדמה, את האדם עם האדם, את האדם עם נפשו, ומה שנתחדש בנפש ומה שלא נתחדש בה. הקורא את ספוריו ברציפות נכנס אל גופי הוויותיהם של החיים הקבוציים בארץ.

הספורים האלה אינם באים לבשר את בשורת החיים החדשים או להעמידם כמין מופת. הם אינם אומרים לנו: הנה עולם התיקון, בו נתישרו הדרכים, בו תמו הנפתולים! לא, אין בם אף שמץ של מתיקות־לשמה המצויה במעשי עטם של תיירי הקבוצים. לא ממשי האידיליה בספורים אלה ולא מחופת האידיליזציה. החיים הללו הם לבעל הספורים האלה מציאות כהווייתה, שלא ניתנה להתמוגגות אלא לתפיסת אמת. אמת מבפנים לאור שמבפנים. לפנינו לא אחד המסתכל מנגד, אך אחד שחלקו עם עצם הדברים, ומה שיש פה מחשיבת חשבון הרי זה גם חשבון הנפש.

ריאליסטן היה מגזע חדש אצלנו, בן הדור שבא במגע ממשי, מגע שבכבוש, עם גופי המציאות, עם קרקעו של עולם, דור שהנהירה מן התלוש אל המחובר באה אצלו אל מחוזה. עבר תור כסופי הממש, פנה הלך כליון הנפש אליו מעבר למחיצות ופרגודים, והוא בעצמו ובכבודו בא ואמר: הנני כי קראתם לי! שמטתי את שבעת צעיפי, והרי פני לפניכם, והרי גרמי ושרירי, והרי כל כולי כהויתי, בואו ושלטו בי למען אשר אשלוט עליכם. וגם היצירה אשר באה בברית הזאת שמה פניה מן המעולף אל המעורטל ומסודה של ההויה אל פשרה.

דרכו של רייכנשטיין היא דרך החישוף, לא דרך החיפוי. עינו אינה מוותרת על זכות ראיה, לוּ גם יקנן בה האכזב. האשליות אחת דתן להיות שלל לריאליזם. אך חס לנו לחשוב, כי נשירת אשליה פלונית או פלונית אצל שכמותו היא ראשיתה של שלכת. דור זה שמארץ צמחה לו אמתו לא יירא אכזב וירקותו לא תכזב.

ספוריו מספרים על פדות ועל עקא, על שירת הלב ונהם יגוניו. יש ישרי דרך ואיתן מצעדם, ויש גם נפתלים, נלבטים, אפילו כושלים. החיים לא נעשו מישור. מישור אינה גם הנפש ולא תהיה. אפס תמורה אחת, גדולה, מכריעה, ודאית היא: הנפש חדלה להיות מקום מרעה לספקות על העיקר. מדור מעבר, דור בלי עיקר, עד הדור ששב ומצא לו עיקר בר־קיימא אך כפשע בזמן, ואולם מרחק אין־חקר ביניהם.

העיקר החדש עם תיקון הנפש שבו צופים אלינו מספוריו לא כל כך מצורת החיים הקבוצית כשלעצמה ומיחסי אדם מחודשים שבה; הם צופים בראש וראשונה מן הברית המחודשת עם יסודי ההויה ומקורותיה, מזיקת גומלין מחודשת עם היקום ועם הצמח והחי, מן הפלא והאושר של שילוח שרשים, מיקיצת רגבי המכורה לפריחה ולפרי, מחדות העמל וברכתו. לא כל באי ספוריו נתמלאו עד גדות הנפש מכל אלה, לא כולם מצאו בם ישעם כתומו, אך לכולם לא יתנכרו המקורות האלה להשקותם מחסדם ומרנניהם ברוב או במעט. אף ירחמיאל, למשל, מן הספור “בגשמים”, אחד שלא זרו לו מציצות־לב ודכדוכי נפש, בעצם שארם של אנשי דמדומים מלשעבר, יודע להגיד לנפשו: “יש משהו פה לא יבוטא במלים… כל אלה ידינו עשו! את הכרמים והגנים האלה אנו נטענו! הקמה הברוכה הזו ידינו הפרוה! הסוסים, הסייחים, הפרות והעגלות הללו ידינו גדלום! וגם לירחמיאל יש חלק לא קטן בכל אלה… פה, פה ידע ירחמיאל ראשונה את האהבה הגדולה לבהמה אילמת; פה חרד ראשונה את החרדה הראשונה לגשם בעתו! כעץ השדה חי פה האדם. כן, כן, גם ירחמיאל שותף לכל אלה… פה־פה גם הירחמיאלים עושים משהו גדול!” ואם הירחמיאלים כך, אנשים מסוגו של דוב הנוטע באותו ספור ושכמותו בספורים אחרים על אחת כמה וכמה. אתם החלה בחיינו שושלת חדשה של נוטעים־נטועים. הם הם החיים פה כעץ השדה. וכה אומר דוב הנוטע בפשטות פלחית ובבינה אילנית: “למה קדרו פניך, ירחמיאל? צער כל העולם עליך, חביבי! כל עוד השמים האפורים האלה מזילים נטפי ברכה והעצים האלה גומאים – אין מה לדאוג, יה־חביבי!” בו נדמו העלים הנוהמים ברוח וידובבו שרשים שאין לרוחות שליטה עליהם.

ואכן חביבי גבוריו של רייכנשטיין הם הללו ששלחו שרשיהם הנראים והטמירים אל ההויה הלזו, דבקי הקרקע, מתמידי השדות, כלילי המחובר, ששום זיו לא נשאר להם עוד מדולדל ומרופרף בחללו של עולם, מהם תמי הויה כעץ השדה, מהם יודעי שכרונה של הדביקות החדשה במתקה החדש, שבקהלם יחד גם ציירם. כי על כן יצוקה דביקות חרישית בשורותיו מדי יתאר חרישה, זריעה, מלאכות שדה בעונתן, שקצבן הוא חלק מקצב חיי היקום מסביב, והן מתמלאות התלהבות חרישית בתארו את דריכוּת העמל, אשר ישׂרה עם טבעיו הסרבנים של היקום, עם כוחותיו הסוררים, עם הטבע שנתפרע ואסף את ידידותו מן האדם, – ישרה ויוכל. דבר הלמד מענינו, שהמושג עמל אינו הפשטה חגיגית אצלו. ספוריו מכילים את משמעו הנכון, הפיסי, המוסיף והולך עם שעות היום, עם ימות השבוע, עם שבועי השנה. הוא בא כאן לרוב בלוית תואר, השומר משמרת ריאליותו: עמל מפרך. הוא מתהלך במגפים כבדים של ששת הימים, אך עמו נשמתו היתירה, שנולדה מן הדביקות החדשה של השבט העברי החדש, ובאשר החול שלו אמת כן שבתו אמת.

אם היתה לו אוזן והיתה לו נימה גם להללו מאנשי הדרך החדשה, ששרדו להם לבטי־נפש מלשעבר, שנשארה פנה בלבם ההומה המיתה האילמת או המיתה השוקקת, היה מלא סלידה מגלגולם של בעלי תריסין מלשעבר, שמצאו להם בקעה חדשה להתגדר בה. הוא גילם בגבורי־הכוח של ה"פלאטפורמות" למיניהן וראם והראם כאנשים שרוחם עקר ונפשם יבשה ולשונם טוחנת מלל שדוף ורברבן. בספורו הנזעם “יינקל פודולייר” מתמרד גבורו, אחד מפשוטי העמלים שבקבוץ, על שיננא מסוג זה. ואם כי אין המספר מנחילו נצחון, לבו ורוח עמו במדה בולטת למדי. משפטו עומד פה מאחורי מכחולו ורגשת לב עומדת מאחורי משפטו. שלא כרגיל אצל בעל הספור, הוצק בו בספור זה איזה כוח־פרץ ועמו פורץ גם המספר מתחומו של חזיון הסגור בגבולי עצמו, ומתנשא לאחת מאותן ההכללות האמנותיות הכונסות בתוכן שלל חזיונות שאינם אלא גלגולי צורה של מהות אחת. כך נכיר בצמד גבורי הספור הזה את השנים אשר פנים רבים להם בגלגוליהם השונים: האחד המשוקע בתוך מעבה החיים ועומס עליו כל כובד עוּלם ונר נירם ותומך בנינם, והאחד המסתופף ליד כותל מזרחם ונוהג בהם “רבנות” של סרק. לשוננו היטיבה לכנות את האחד בשם עם־הארץ. משמעותה הנכוחה של מלה זו היא לא גנאי אלא יתרון ערך, ששבו והבליטוהו הזמנים החדשים, החיים החדשים. ברוח זו כתב גם ז. שניאור “שיר מזמור לעמי הארצות”.

ואולם בזה אך נתעדף הממש המגושם על הסרק המעודן, אבל לא בא הפרימיטיב האנושי להיות המושל בכיפה, ולא סר קסמם ופלאם של אנשי הספירות האחרות. וכשם שהשנים האמורים מכחישים זה את זה, כן רב הדבק בין אורי תלמי והמוסיקאי הזקן (בספור המצויין “בשלהי זמנים” שנדפס סמוך למות המחבר), הנושא בתוכו עולמות מופלאים “שבלעדיהם לא יוכל אורי תלמי להתקיים רגע”. ובלי ספק נשמעת פה נעימת התודוּת של המחבר עצמו, ששאב חיוּת לנפשו ממעיינות חסד בחיים וביצירה.

בספוריו בוקע לפרקים היסוד הלירי ואז נשמע רטטי שירת לבבו.

אחת הזכּות, אחת הענוגות בנימותיו היא נימת הילד. בו, בילד, חש התגלות הפלא, מעין החסד, בשורת הגאולה. באחד מספוריו נאמר: “אלה הפעוטים יהיו אחרים לגמרי… העינים הנאצלות האלו, הפקוחות לרוחה כאומרות לחבק את כל היקום ואת כל הברואים באהבה גדולה יביאו את הגאולה לעולם”.

הוא ידע את ההתרפקות החדשה על הילד לא מתוך חרדת עתיד אלא מתוך אמונת עתיד. האמונה של ראשי תקופות ושל שלהי תקופות: עולם שכולו טוב עומד מאחורי כתלנו.

ואולם היו רגעים והתהום הציצה מאמצעו של עולם.

ברשימה קטנה אחת, בה ידובר על הילדים במולדת שלא ידעו טעם גלות ומדמים לראות בדור האבות גבורים מימים קדומים, חזה את החזות הקשה כי באחד הימים יעמדו הילדים על טעותם, והוא מסיים דבריו לאמור:

“את רבבות העינים, עיני ילדינו, אראה לפני כשהן ממולאות צער וכאב בגילוי המורא של הגורל הישראלי” – – –

לפני שלוש־עשרה שנה נכתבו שורות אלו, שהורמה בהן כנף הימים האלה.

ענוגים צליליו בספירת יחסי המינים, שכשאר צדי החיים בקבוץ פשטו הרבה סלסלות ומלמלות ולבשו פשטות חדשה. רייכנשטיין מתארם כמציאותם כאן, בכסות פשטותם, ומקשיב מבעדה אל המיתם ושירתם. כאמור אין רקמת החיים מגוּונת לפניו והנסיבות המתוארות אינן אלא ואריאציות לפעמים, אבל מיתריו מצאו כפעם בפעם צליל רענן.

ואולם תחת הצמצום בגווני חיים העניקה לו סביבתו ביד נדיבה מראות שהרווּ את נפשו והרווּ את יצירתו.

הטבע איננו עוד פנים חדשות ביצירה העברית. הרבה שקדה ספרותנו למלא כדיה הן בשיר והן בפרוזה ממעייני היקום ומראותיו, כאילו אמרה לשבור בדור אחד או שני דורות צמאונם של דורות רבים. אבל עוד דור זה מסתכל בטבע ושר, בא דור חדש שהטבע הוא לו לא מראה עינים והלך נפש בלבד אלא סדן הויתו ומקום חיותו, דור הסמוך על שולחן הטבע וכולו נטוי אל צנורותיו. רייכנשטיין הוא שכוּר־מראות ולא ידע ליאוּת מלערוך להם דמות ודימוי. אבל עם זאת יתאר את החיים השפוכים בטבע מסביב גם מתוך אותה קרבת גומלין פלחית שלא נודעה לקודמים.

היסוד הפלחי הובא בספוריו ממקור ראשון, בכלי ראשון, גם הפלחים הגבורים נהוגים בידי אחיהם הסופר וריחם יחד ריח השדה אשר עליו חלמו הדורות.

2

בספר “ראשית” אשר לפנינו נקוו פלגיו לזרם רחב־ידים. בו עבר מן הנובילה והספור אל מסכת־חיים גדולה. יריעתה מקפלת את פרשת הצמיחה והגידול של בכור הקבוצים בארץ עם דיוקנם ונתיבם של אנשי יסוד ואנשי לואי שבבוניו ונתיב עצמו בתוכם. עיקר אפיקו של הספר הוא אפיק מעשים שהיו. יודעי דבר יכירו גם כמה מקלסתרי האנשים העושים בספור. ולא יטעה מי שיראה בדמותו של רפאל ברושי – נער “בן שמונה עשר אביבים” בראשית העלילה – את דמותו של המספר עצמו. רפאל איננו מן הנפשות המרכזיות של הספור, אבל הוא המרכז החשאי של האספקלריה. בעיניו הצעירות והרעננות נספג כל המתהוה על התל הבודד בלב השממה.

עולם מתרקם לפנינו מתא קדמותו – מן האוהל הראשון שבו מצאו קומץ בחורים ובחורות מחסה מסער ביום עלותם על התל. האנשים הוטלו בחיקו של טבע בר שנשה מגע יד־אדם זה עידנים רבים. באה הנגיעה הראשונה, המופלאה של יד האדם באדמה. בא עמל נלהב ומתרונן. צומחים שדות, צומחות משפחות, צומחים חיים. לאט נקבעים סדרי חיים. אך באים גם סבכי יחסים. באה טרגיות בחיי יחידים. באה מחלוקת בחיי העדה. בא פילוג. אך עולם שנתהוה על תלו עומד ופניו אל העתיד.

כזאת רקמת הספר שפיוט ואמת משמשים בו יחד. ובכמה מחוליותיו כוחו יפה כתעודת זכרון, כגון בתאור נסיבות המחלוקת והאוירה הפנימית של אותו משבר בראשיתם של החיים הקבוציים. ובכמה וכמה מחוליותיו האחרות הראה המחבר את מיטב כוחו האמנותי. למשל, תיאורי השמירה בלילות; השתלשלות חיי משפחתו של המורה לוין, האידיליים בראשיתם והטרגיים באחריתם; הליכותיו של אותו ריקא מן הגליל. או למשל הפרק הנאה על השנים מאנשי התל שקמו והלכו לחופה אצל רב. לפתח האפיזודה הזאת רבצה הגרוטסקה. והנה מתיצב הזוג שבא מאהלי התל לפני הרב והרבנית הזקנים ואור יקרות נאצל מאלה על אלה. אכן כוחו של סופר מתגלה במיוחד במקום שהדרך נוטה ממישורה והמכשלה נהפכת לו לברכה.

יש בו בספור זה, המתאר רציפות של חיים על התל במרוצת שנים, גם קצב מחזורם של חיי עבודת אדמה השלובים ומשולבים בחיי היקום מסביב. עתות השנה, מוצאי בוקר וערב, חמדת חריש ובציר, תקפו של קיץ, להט הקדים, זעף רוחות, ברכת גשמים – אלה יוצאים ואלה באים ונשמת אפם ספוגה בדפי הספור ומכחולו של המספר נוטף צבעים.

אילו היו לפני מספרנו אנשי שדה עברים נושבים מדורות, היה עלול לתת לנו את האפוס של חייהם בשטף תמידם. אבל תוכו של ספור זה רצוף יותר צעדיהם הראשונים של העתידים להיות אנשי שדות על גבי רגבים העתידים להיות שדות. ולא ראשיתה של עדה כפרית בלבד לפנינו, כי ראשיתה של דרך, הרצופה התרוננות ומדוחים. וגדולה ראשית שהיא מכילה את עצמה ומכילה גם את המשכה. אנשי התל, הראשונים בדרכם שהיתה לדרך כבושה בארץ ישראל החדשה, ממילא אבות הם שמעשיהם סימן לבנים. וקורא רחוק יגחן על ספר זה לבקש בו פשר ראשית שהוא גם פתרונים לבאות.

מנגינת ראשיתו של התל הבוקעת מתוך דפי הספר בת סער וגעש היא ולא קול הדממה הדקה אשר רשאים היינו לצפות לו. מאין הגעש הזה אשר לא ילא המספר להדגישו? הוא לן בעורקיהם של העדה החדשה, שהיו ברובם ילידי סערות והפיכות, ילידי “הזמנים המשובשים” כניבו של המספר. בת קול שאונה והמונה של המהפכה־דהתם התהלכה על התל.

בראשית היתה כאן ההתפרקות. נטל דורות ניטל פתאום מעל הכתפים, מעל הנפש. חרצובות וגדרים וסייגים ודפוסים פקעו כתומם והיו כלא היו. לא היא חירות כדרכה הנתונה בערוציה הטבעיים, שכמוה כבריות הגוף אין אדם מרגיש בה כל עיקר. פה לבשה החירות את בעליה כישות בפני עצמה והיתה למין חילוץ־עצמות מוּתמד והיתה למין פריצה־לשמה מלחץ־ערוצים. המספר מכנה זאת בשם “הפקרות־חירות”.

מציאות צעירה המתנערת לתיאבון מזכרי עבר, מיקר צללים, מנהיות סתומות אל אשר חלף ואיננו, והנותנת לו לרגע המעורטל להיות מושל בכיפה, היא כל כולה, כמובן, בעיטה ברומנטיקה. אלא כדרך שהנמלטים מן האמונה אל הכפירה הופכים לעתים שכיחות את כפירתם לאמונה חדשה, כן יש שהבעיטה ברומנטיקה נהפכת למרכז רומנטי חדש בלב.

ורק אחד מתהלך כה שעל פניו נסוך זוהר אחר, טוהר אחר, הלא הוא לוין, המורה־לשעבר לוין, האביר הדון־קישוטי כמעט של רומנטיקה עברית על התל, חולמם ולוחמם של תרבות מקור, של צחות לשון, של חג ומועד, השוזר חוטים תנכיים ברקמת חיי התל והמושך משך הדורות והחותר להלחים את שלשלת הזהב במקום שנתפקקו חוליותיה. המספר, בן סביבתו, מעטרהו מקצת חיבה ומקצת לגלוג, עושאהו ספק איש הרוח ספק רועה רוח. אבל מה שלא היה גלוי בתוך אוירם של הימים ההם יתגלה מתוך פרספּקטיבה של זמן. לוין ושכמותו באו אל התלים בנתיב הכסופים העתיקים ולא על שבולת “הזמנים המשובשים”. מהם דובר קול החביונים, מהם דוברת בת קולה של שכינת האומה. יבואו ימים והרומנטיקה של אלה, אשר כמעט דחו הבונים, תשוב תהיה לראש פינה.

לוין זורע זרעיו על התל. קוצר קצירו הצנוע. אבל להיות מושל הרוחות שם לא איכשר הוא או לא איכשר התל. הוא נשאר מורה, רב וגדול לא נהיה. רבותיהם של אנשי התל הם שני בעלי הפלוגתא אריה ובלקינד, אותה הפלוגתא שהולידה את הפילוג. המספר הצליח יותר לתאר את ריתחת הרוחות בימי הפולמוס משהצליח להעמיק את תכנו האידיאולוגי. לא זו הספירה שלו. ואף לגבוריה של ספירה זו לא היו כלי האמן שלו נתונים כל צרכם. ועם זאת נראה היטב לפנינו את קלסתריהם של השנים: האחד שהיה כולו רכוב על גל שניתז מהתם וכל שורש לא שלח באדמה הזאת, והאחד ממיטב האנשים שהפרו את האדמה הזאת והפרו עצמם על ידה. פוטנציה גדולה שפונה באישיות הזאת שהעמיקה שרשיה והאבירה כנפיה כאחת. היא יכלה להיות מונומנטלית. אבל את הכוח ואת הרצון להעלאת דמויות באנפין רברבין לא הראה המספר. האנשים הבולטים לא נעשו בספורו אנשי מדות אשר יתנוססו גם לפני הצופה מרחוק, ממרחק זמן.

יש דברים שמעט מתכלת האגדה יאתה להם, והיא אמתם הנכספת. כל ראשית צופיה אל האגדה ושואבת מחסדה. אבל בעל הספר מספר לנו לא אגדת ימי ראשית. הוא מספר אך את אמתם בלבד. אמתו שלו עמדה גם בנסיון הזה.

3

בלבו נשא גם המשך לספר הזה, והמשך לא בא לא לספר ולא לבעל הספר.

קצו מצאהו באמצע ימיו, באמצע הדרך, באמצע תנופתו, בין חוליה לחוליה ביריעתו הגדולה. קצו המתין לו עד לסיום הספר “ראשית”.

אבוי, מי פילל, כי ספרו־בכורו יהיה ספר עזבונו!

אולי האזין הוא את מצעד גורלו מאחריו בלאט, אולי כבר חזה את ידו הנטויה לחצות ימיו, כי על כן היה מזורז בתקופתו האחרונה להגיע בספרו לסוף פסוק וגם היה שת עצות בנפשו כל הימים, איזו הדרך ירחיב את עתותיו שבידו ויריק מעליו את אשר רקם עוד בחביונו. אבל רעיו ומיועדיו ראו באלה אך התעוררות של יצירה, ולא צלו של צל. מה סגור ומסוגר לפנינו כבשונה של נפש זולתנו, מה מצער הקשב הדק בין אדם לאדם!

מוצנעים היו גם יסורי גופו ולחץ רוחו אשר הוליכוהו אל שולחן הניתוח שממנו לא קם. סגולתו היתה להטות אל הבריות את צדי חיוניותו ולא מה שפגעו בו החיים.

באישיותו שכנו יחד חוסן גברי ואנינות נפש, ענוותנות ותוקף, הרגשת סדן הקרקע עם המיתן ושכרונן של הספירות הענוגות בחיים ובעולם היצירה. קשרי נפשו היו יציבים והתלהבות שנתעוררה בו פעם דלקה בו בחשאי כנר תמיד.

אחד הטובים היה ממניבי רגבי ארצנו ומטווי מסכת החיים העבריים החדשים. לוחותיהם היו לוחותיו וכל צו בם קיים בגוף ובנפש ובמסירות נפש. אך גם צו נוסף ניסר תוכו כל הימים: צו היצירה הספרותית, – שאך שכרונו הראשון מ"יין המולדת", אך חדות מגעו עם אדמת הארץ השתיקוהו בעידנם. ואולם גם בשובו ובהתעוררו בו בכל תוקפו, נענה לו אך בשיירי זמן ובשיירי כוחות הגוף המיוּגע מעמל יומו, כמשפט כל אנשי הקבוצים שרוח יצירה מפעמתם.

אך אוי לו למי שבמערכת חייו קיימים שני מרכזים וכל אחד מהם מושך לצדו את מלוא האדם ותובע לעצמו את הזמן והנפש. אם זה יכריע ואם זה, ואם לא זה יכריע ולא זה – האיש הוא הקרבן.

אפס הנלבטים בין תלמי השדות ותלמי רוחם, אשר לרוב – כמו במקרה רייכנשטיין והדומים לו – תלמים בתלמים נגעו, נכונה להם ההכרעה מראש מצדה של החברה הקיבוצית שאינה רואה עדיין יצירת סופריה כתלם מתלמיה, כאלומה מאלומותיה.

אכן, גם זו לפליאה.

כלום כיחשה החברה הזאת במלאכוּת הסופר? כלום ויתרה על האספקלריה של הספרות? והלא נהפוך הדבר, הלא גלוּי וידוע כי יצוּקה בה הכמיהה לראות עצמה משוקפה ומוארה באור היצירה, ורווחת הקובלנה כלפי ספרותנו שאין פניה אל החיים החדשים המתרקמים בארץ. ואולם בקום הסופר בפנים המחנה, אין עבודת יצירתו אלא אחות חורגת לכל שאר העבודות ובמנינן לא תבוא, – אם משום שעמל היצירה לא בגדר עמל הוא, ואם משום שאין מועיל בו, ואם משום שאין סופר במחנהו כאשר אין נביא בעירו. נפרש באשר נפרש והעובדה במקומה עומדת, כי העין התרה אחרי הסופר המלוה מתעלמת מן הסופר הנטוע בתוך החיים האלה גופם.

ומשנה פליאה היא, כי מעשי הקולמוס הרופס והארעי למקומם ולשעתם, כגון עלון הקיר וכל כדומה לו, אלה ילדי טפוחים הם בחברה החדשה הכמהה לארשת ניב, ואך הראוי לשם יצירה ממש, פריה הענוג של הנפש, פריה הבשל של הרוח, אולי פרי הלולים של יום הולך לימים יבואו, לחוץ בקרן זוית. מי יודע מה רב ההפסד של שגגה זו. הלא אפשר גם אפשר כי שדותינו החדשים נועדו להצמיח גם את המלה החדשה, הגדולה בספרותנו, והנה לא נותרה בם חלקה למענה.

אמת, לא הרי סופר המתעטף בגלימת הבוקר ומסב אל שולחנו הבודד ומשקיף בעיני רוחו על החיים שמנגד לו, כהרי סופר אשר ינעל עם שחר מגפים חמוּרים ויצא עם חבריו אל צמח השדה והגן ואל בהמת האורוה והדיר ואל סלעי ההר והגיא ואל כל מעש ועמל למינהו עד רדת יום. ודאי כי סופר זה שהקימו לנו הקיבוצים חיבור אחר בינו ובין סדנו של עולם וסדנו של עולמנו, והחיים והיצירה נפגשים בו פגישה חדשה. וּודאי מגלה לו עולם היקום והאדם את פניו מצדדים שאינם נגלים עולמית לרעהו העטוּף בגלימתו. וּודאי־שבודאי שקלסתר חדש זה של הסופר הולם יותר את סביבתו ואת דרכי חייה ותורת חייה. אבל האין השכר יוצא כולו בהפסדו, בהנטל מן הסופר על ידי שיטת ברכה זו עצם היכולת לחרוש בשדהו? הלא גבול הוּצב לכוחות אנוש, ומה תוחלתנו מאיש היצירה שסאת זמנו גדוּשה עמל גופני, ואל הגות רוחו ואל גליונו הלבן יפן אך בשעה הגזולה מעפעפי עיניו ומכל רמ"ח אברי גופו התובעים מנוחה, וכל תנובת רוחו אינה אלא גנובתי יום וגנובתי לילה? מי יוכל למלא בזו הדרך את השליחות שהטיל עליו שר היצירה? מי יגיע באורח זה אל שעור־קומתו, המקופל באישיותו היוצרת? אבל גריעת שיעור קומתו של איש היצירה בחברתו הלא היא גריעה רבתי בשיעור קומתה של החברה עצמה. מכל שכן כשהיצירה אינה עלית־גג מובדלת שאשנבה צופה אך מרומי רקיעים, אלא היא חותם־תכניתו של עצם בנין החברה. סופרי הקיבוצים צופים פניהם, מהם גם לפני ולפנים. כל המתוקן והמעולה כאן וכל שהוא פגום עדיין, כל מה שיש בו כושר־עתיד וכל שהוא מס־מעבר גרידא – הם צופיו וכרוֹזיו. עליהם השליחוּת הנעלה של בקרת הבנין החדש ממסד עד טפחות. וצר צר שבהיותם גם לובני לבנים במלוא המתכונת, מתקפח דבר שאין ערוך לו ואין לו חלופים ושלומים.

האמת מחייבתנו לומר, שאם בימי א. ד. גורדון גדלה חבתה של מצות העמל שנתחדשה לדור עד כדי לדחות מפניה את מותר הכוחות היוצרים המקננים בחברת אנשי העמל, הלא עתה שם חילוני יותר לזכות הבכורה הלזו: יום עבודה. האגדה נהפכה להלכה. וככל הלכה פגה במקצת ונקרשה במקצת השירה שחלחלה בה בתור עלומיה הראשונים, תור האגדה. אבל מלאכת הסופר תשאר תמיד אגדה. והיא היא המחדשת תמיד גם את השירה הקדושה שבחיי ההלכה. כי על כן שגגה לאין־שיעור היא, לראות את עבודת הסופר בקיבוץ כצוררת לעבודת המשק. אדרבה: כל כולה תבלין לחברתה.

אין ספק כי בקיבוץ ובקבוצה, שסללו נתיב חדש אל חיים חדשים, תימצא גם המזיגה הנכוחה והפוריה בין חיי עמל וחיי יצירה. ופה ושם כבר נכּרו אותותיה של מזיגה זו. אכן, אף השגגות שלבים המה, שבהם עולים החיים – עליה שקרבנותיה בצדה.

ולפנינו מקרה בולט, עצוב, המחייב חשבון על העבר ומסקנות לבאות.

שלמה רייכנשטיין שבע פגעים בחייו הקצרים. בתפקידי הגנה שנשא עליו בימים הסוערים קיפח אחת מעיניו. לפני שנים טעם טעם ניתוח פנימי קשה. ובגופו חזרה ואכלה מחלת האוּלקוּס, ונפשו המתה והמתה אל שולחן הכתיבה (היו זמנים שהרצפה שמשה לו שולחן). ועם כל אלה לא ראה זכות לעצמו לגרוע לצורך כתיבתו ממכסת שעות יום־העבודה. למעלה מזו: בהיותו באמצע שנותיו בלתי מוכשר לעבודות מפרכות והיה אנוס לצמצם עצמו בסוגי עבודה מיוחדים, היה בעיני עצמו, ואולי לא רק בעיני עצמו, כפועל בטל. עד כי סוף סוף גמר אומר לשוב ולהעמיד עצמו בנסיון של נתוח, שבהצלחתו יושב לו הכושר להיות עובד שלם.

ואבוי, תחת עבודה שלמה מצא מנוחת עולמים. וחייו ועבודת חייו תמו ולא נשלמו – –

סיון תש"ג א. קריב

הסערה הפרועה, מלוּוה גשמי־עוז לסירוגין, שהשתוללה במשך כל היום בשצף ובנהם, שככה לעת חצות. ירח פגום התשוטט בין קרעי העננים, התחמק מהם בזריזות בהכסיפו את שוליהם, עד שנאחז בסבכם ונעלם כליל. חשכה מעובה עטתה את השממה. אפס מיד הגיח שוב חיור ומבוהל, רדוף להקות עבים דולקים אחריו בקדרות חימה כזאבים רעבים.

אור־הירח הלקוי, הממוזמז, האיר קלושות תל גדול, שהזדקר גלמוד מתוך העמק המישורי. עשרות אוהלים, עקורי סער, היו מוטלים מרוטי כנפות ושסועי שוליים בין הסלעים והשיחים המסוכסכים, שכיסו את התל למכביר. כל היום נמשכה ההתאבקות בין הסופה המשתוללת ובין הבחורים והבחורות שעלו על התל להקים ישוב חדש בשממה: הסופה פרצה בין יריעות האוהלים, קרעה שוליהם וחבטה בהם כבכנפים שבורות, כופפה את העמודים והדפה בכוח פראי את הבחורים והבחורות האוחזים בהם במאמץ עקשני, כשהיא מכה על פניהם המשולהבים תוך נהם וילל. בזה אחר זה נעקרו האוהלים, הועפו והוטלו שסועים אל בין הסלעים והשיחים. רק האוהל המרובע הגדול, שנועד לשמש חדר־אוכל ומטבח, שחוזק ביתדות ברזל ונקשר אל הסלעים שמסביב בחבלים חדשים, החזיק מעמד ולא ניגף לפניה. עמוסי צרורות, שהוציאו מתחת מפולת האוהלים, רטובים ורועדים מקור התכנסו בתוך האוהל המרובע ונצטופפו זה ליד זו בהקשבה מתוחה, כקולטים עוד ילל הסופה מתוך הדומיה המעובה שקפאה אחריה בחלל.

מישהו פתח בשיר שנטרף בחלל האוהל ללא הד – ומיד הפסיק. מישהו ניסה להביע בדבר־שפתים רחשי העדה המצופפה והרוטטת ביום גדול זה, יום תקיעת יתד לישוב חדש, אך הברותיו ניתקו מגרונו מרוסקות ומגומגמות. הבחורים והבחורות, פליטי ארצות משובשות בהפיכות, מרידות והריגות, שנישאו לכאן דלוקי חזון גדול, בילו את לילם הראשון על התל באלם דומיה. עייפי התאבקות ומסוערי רגשות נרדמו על הקרקע הצונן, כשיריעות האוהל המרובע, שנשאר איתן בחיבוטיו עם הסער העז, סוככות עליהם בתוך השממה שמסביב.

השעה מוקדמת מאוד. העמק, העטור שרשרת הרים משלושת עבריו, עודנו שרוי באפילה. בכיפת השמים מהבהבים כוכבים אחרונים ודועכים תוך הבהובם. מהעבר המזרחי של התל מתנהלים שני בחורים אחרי מחרשה. אחד מהם נוהג בפרדות והשני גחון על ידות המחרשה. האפילה משוה להם צורה מוגדלת והם נראים כאנשי־מידות. הלוך וחזור מדדים הם על פני השדמה כמו נאסרו לסובב גלגל באר עתיקה.

אך הנה מחוירות פאתי השמים במזרח. אור חיוריין מרטט־מהבהב על פסגות ההרים ומיד נזרקת לתוכו אדמומית כהה. האדמומית מתבהרת, מזדהבת. נחלי אור גואים, עוברים גדות ההרים ומציפים את העמק. קרנים חדות בוקעות מעבר פסגת ההר שבמזרח ומתיכות אותה לזהב ניגר. כדור זהוב מעפיל לאטו, נאחז בתלתלי קרניו בפסגה כמפחד שמא ישוב ויגלוש לתהום, שוהה רגע כאוסף כוחות – ומיד ניתק ממנה ונשאר תלוי בתכלת הזוהרת.

המישור, בו מתנהלים החורשים, זרוע שיזפים ושיחי־בר. המחרשה נתקלת תכופות בסלעים שמתחת פני הקרקע. האוחז בידות במחרשה נחבט אחורה וקדימה. הוא מתנשם בפה פעור, אך עיניו הטבולות זהרורי הבוקר קורנות באור מופלא.

– לעזאזל! שדים אוחזים שם בסכין המחרשה, – צוהל כולו.

האוחז במושכות פניו עטויים רצינות קודרת. עיניו, השקועות עמוק בחללן, להב קר להן. שתקן הוא וכנראה אף זעפן. עיניו משוטטות על פני ההרים הקרחים ומבטן החד כמו קודח מעבה סלעיהם.

מה הוא מחפש בהרים החשופים והמסולעים? היתור אחרי ערבות אוקראינה, ארץ מוצאו, ומישוריה הנרחבים שהמחרשה ננעצת בדשנם המבהיק בשחרוריתו ומחליקה בו קלות?

– ראה, אדמה! – גוחן הבחור האוחז במחרשה אל התלם, גורף מלא חפנו אדמה שחורה־לחלחה, מעסה ולשה לגוש דשן ומגישו לשתקן הזעוף, כאומר להפיס דעתו ולהשפיע גם עליו מצהלתו השוטפתו כולו.

רפאל ברושי הוא בן שמונה עשר אביבים. קומתו הגבוהה דקה ותמירה. בפניו הרעננים, הילדותיים, פורחת חכלילות צחה. פיו הרך פעור קמעה ומתוכו מבריקות טורי שינים קצובות וצחות. בלוריתו העבותה גולשת על מצחו בתלתלים שמבעדם מבצבצות עינים תכולות. זה מקרוב עזב את בית־אבא ואת ה"קן", בו נתבסם בחזון הארץ השטופה צהרים בהירים. בתוך השיירות המתרוננות ניטלטל בדרכים משובשות, פרץ גבולות ועבר ימים בספינת־משא מלאה צחנה ודוחק, עד שזכה לבסוף לעלות אל התל לתקוע יתד לישוב חדש בשממה.

כל הלילה לא עצם עין לאחר שנודע לו כי טוביה, שמיד לעלותם אל התל לקח בידיו את עניני סידור העבודה, קבע אותו ואת זאב להיות הראשונים בנעיצת מחרשה בקרקע הבתולה כדי להכשירה לגן־ירק בשביל הישוב המתהוה. רפאל אינו יודע איך לכנות את זה שהסעירו במשך כל הלילה וגזל שינה מעיניו. יריעות האוהל לחצו עליו. מטתו חרקה תחתיו בהטלטלו מצד אל צד כשזה, שאינו יודע איך לכנותו, מתנחשל בקרבו ומתערבל. כתוחלת שבאה היו לו צעדי השומר המגשש באפילה ומתקרב לאוהלו להעירו לחרישה. טוב שאיש לא ראהו בכך; טוב שאפילה היתה שרויה בחלל האורוה הארעית שהוקמה ממחצלאות וזאב לא ראהו חובק צוארי הפרדות החמימים ומנשקם. וכשננעצה המחרשה באדמה ורפאל חש בכל אבריו איך זו מעמיקה לחדור בתוך חיקה הרוחש של האדמה, לא יכול יותר לכלוא בקרבו צהלת החדוה:

– ראה, זאב, אדמה!

אפס זאב – הלה איננו עלם רך בשנים שעל שפתיו הפעורות קמעה לא נספג עדיין חלב־האם; ששמונה עשר אביבים הולמים במשובה בראשו המשולהב ומציתים בו התלהבות־נעורים לכל דבר־של־מה־בכך. זאב לא בילה שנות הנערות ב"קן", בין נערים ונערות שמזונותיהם מוכנים להם בבית־אבא. בתוך קמטי מצחו הנמוך והרחב ובלסתותיו הבולטות החדשות מקופלות שנות עמל מפרך בבית־אבא, שהתקיים על מזיגת יי"ש לגויים – בית שבחללו נתעבו תמיד ערפלי שכרות ותאות־רציחה, ואימה גדולה, שתימרה מתוך שדות הגויים הירוקים־השלוים, ביצבצה מבעד הערפלים הדלוחים האלה. האימה רבצה גם על פני חלקת האדמה המצומצמת שכל בני המשפחה השקיעו בה אונם ולשדם. בתוך כפר הגויים שחלל אוירו ספוג שנאה מכלה ובתוך דוחק המשפחה שגדלה ורבתה משנה לשנה היה צר המקום לבחור מגודל אברים, שתקן וזעפן זה. זאב הצטרף לשיירות המתרוננות, אך רחקה ממנו זו צהלתם הסוערת. שנות הבחרות מאחוריו. עוד מעט ומעגל חייו יסיים את העשור השלישי.

– מה הצהלה הזו – קודח להב עיניו הקר את מעבה ההרים המסולעים, – מה יש – חורשים…

זאב נוהג בפרדות ביד למודת עמל, עוקף את השיזפים בזריזות מומחה. רגליו מתנהלות כבדות על השדמה ורומסות את העשבים המטוללים, הבורקים ברבואות רסיסי אור.

רפאל חש עצמו לא נוח בחברתו של זאב קמוץ השפתים. כל אבריו מתרוננים באחזו במחרשה ההופכת את הרגבים השחורים, הדשנים, המשורגים שרשי צמחים לבנים ותולעים ורודים. עם כל סיום “דוּר” הוא מעביר עיניו על השדמה החרושה שאלפי עשבי־בר עקורים מציצים מתוכה ויש לו רצון לצעוק במלוא גרונו לתוך חלל הבוקר הזוהר. אפס בהיתקלו במבטו הקודר של זאב הוא כובש שמחתו פנימה ומשתדל לשוות לפניו רצינות וכובד ראש.

“מה יש – חורשים…” – מהדהדים בו דבריו של הלה. הוא מתנשם, נחבט אחורה וקדימה ולוחץ בכל כוחו על המחרשה שלא תדלוג מהתלם ולא תשאיר חס וחלילה “בור”.

המענית משחירה והולכת. הנה סיימו חרישת “ארגז”. זאב תר אחרי סימן בולט שישמש לו כיוון לפתיחת תלם ל"ארגז" חדש. הנה השיזף המזדקר בקצה השדמה. הוא מודד בצעדיו הרחבים את המרחק שבין החרוש ובין השיזף, נועץ מבטו בסימן ומצייץ לפרדות. אלו, שהורגלו להליכה בתלם, פונות עתה ימינה ושמאלה, דוחקות זו את זו באחוריהן ואינן זזות ממקומן. זאב מסמיק בזעפו. הצלפות חדות ניתכות על גבי הפרדות ומשאירות עליהם סימנים כגידים נפוחים. הפרדות עוקרות ממקומן בריצה מבוהלת, אך ידי זאב אוחזות במושכות בכוח והוא מכוונן לרצונו. בשדמה הירוקה נמתח פס שחור ישר כעשוי בסרגל. רפאל נגרר אחרי המחרשה כשפניו מוסבים לאחור, לתלם הנמתח מאחוריו:

“אין כמוהו למתיחת תלם ישר!” – מלטפות עיניו המוצפות התפעלות את גבו של זאב המתנהל לפניו ונוהג בפרדות.

בינתים – והכדור הזהוב התרחק כבר מאוד מפסגת ההר אשר מאחוריה העפיל והוא נטוי עתה באלכסון במסילתו החרפית הקצרה. אדי הערפל שכיסו את העמק ובצותיו המרובות מתנדפים והולכים. החום מתגבר. זיעה שוטפת את החורשים והם מסירים את מעילי החורף הכבדים, שלבשו בהשכימם לחרישה, ואת החולצות ומתנהלים עתה בשדמה כשרק גופיות דקות לגופם. בשדות שמסביב לתל ועל מדרונות ההרים מפוזרים עשרות בחורים ובחורות העובדים בסיקול, בכריתת השיזפים ועקירתם.

בעמדם לפוש מעט מאהיל רפאל על עיניו ומעביר מבטו על קבוצות העובדים המפוזרים פה ושם, כשבלבו מכה חדוה גדולה:

“השממה תגורש מכאן כליל! זכר לא ישאר לה! עוד מעט וייעלמו הסלעים האלה המכוסים צרעת־חזזית אפורה־ירוקה והשיזפים מסוכסכי הצמרת הדוקרנית הפרועה. שדות חרושים ישתרעו לכל מלוא העין. ההרים החשופים יעטפו חורשות מצלות. הנה פתחו כבר בפילוח השדות. הוא, רפאל, הראשון שנעץ מחרשה בקרקע־הבתולה!” – חזהו נמתח בגאוה. משהו מחלחל בקרבו, עולה עד גרונו וחונקו. עיניו מתלחלחות. מבעד דוק דמעות־גיל מרקדים לפניו כתמים צחורים הרוחשים שם בין הסלעים שבמדרוני ההרים ומסביב לשיזפים בשדות. הנה הוא מבחין בטוביה, הפועל הותיק, שנספח אל עדת הכובשים להיות להם חבר ומדריך בעבודה ובהקמת התל בשממה.

טוביה רוכב על סוסה לבנה המבהיקה מאוד בתוך ירק הביצות הגדוש, מבקר אצל העובדים, בודק, בוחן, מיעץ ומדריך. הנה הפנה סוסתו ונישא בדהרה קלה לעבר החורשים.

רפאל לוחץ על המחרשה בכל כוחו, דוחפה קדימה ועיניו מורמות אל זאב בתחינה:

– קצת יותר מהר –

זאב נותן בו מבטו בביטול ונוהם זעופות:

– פועל… לא התחרות־מירוץ כאן, חורשים… – מדגיש הוא את המלה האחרונה.

טוביה הגיע אל החורשים. קופץ בזריזות מסוסתו הצחורה, שנחיריה המחוטבות מרטטות בעצבנות וברק עיניה הכחולות־שחורות, היפות להפליא, שלוח למרחב העמק כחץ ממורט… על אף היותו קרוב לארבעים ולמרות התלאות המרובות שעברו עליו – כוחו וזריזותו עמו. הוא קושר את הסוסה אל אחד השיחים, מודד בעינו המנוסה את השדמה החרושה, גוחן לתלם, חופן אדמה, לשה ומגישה לאפו:

– עדית! אין כמוה לירקות. על זבל אין מה לדבר במשך השנים הראשונות. ומים – הוא שולח מבטו לעבר המעין המפכה לרגלי התל – תסבא כמה שתרצה, עד שכרה… – מרצדות גצי שמחה בעיניו הזעירות החמימות.

רפאל אינו סר מטוביה, אינו גורע עיניו ממנו. כל מלה שלו הוא קולט מתוך התלהבות והתפעלות. מי עוד כטוביה כאן על התל! דבר לא נסתר ממנו. סוד שיח דשאים, לחן צפרירים, ריח שדמות וטיב קרקעות, מעגלי הירח והמזלות – הכל פתוח וגלוי לפני חקלאי ותיק זה. את הגשם והחמסין ינחש לפני בואם. עינו המנוסה תחדור לתוך מעמקי הקרקע ותבחין סגולותיה אם לדגנים ואם למטעים. וכיצד מנגן המעדר בידיו הרזות והשזופות, אך השריריות והמוצקות מאוד. איך הוא מכניע פרד עיקש ומכריחו ללכת בתלם ללא סור ימינה או שמאלה.

פניו של טוביה מקומטים, עורם, האכול שרב חמסינים וצינת סופות, צפד. אך עינים לו לטוביה – שתי ברקות נוגהות ורושפות בשלהבת־התמיד שבתוכן.

רפאל לש בידיו את האדמה הלחה, מרחרח ריחה הטוב, מודד רוחב התלם ועומקו, מחליק על כרסי הפרדות וחובט באחוריהן בחיבה – ממש כטוביה.

בעוד ששנים אלה מתרוצצים ממקום למקום, מודדים, בוחנים ומביעים התפעלות, יושב זאב על המחרשה ולועס גבעול תלתן־בר. חיוך דק מן הדק מרחף על שפתיו המכוסות קצף עסיס ירקרק. וכשטוביה פונה אליו בהתלהבות:

– ה, זאב, עדית!

נועץ זאב את השוט שבידו בתוך הקרקע החרושה ופולט זעופות מבלי להביט לעברו של הלה:

– עשרה סנטימטר מכל וכל! למטה מזה – שכבת בזלת. פלחה – איך שהוא. אבל ירקות – כמו כאן, – מושיט ומצביע על כף ידו המיובלת.

ובהצליפו לפתע בחלל הצלפה חדה, כמגרש אויב החוסם לו דרכו, הוא גוער בפרדות:

– דיו!

הפרדות זוקפות אזניהן, מתחת עורן המיוזע מרטיט הפחד וחומק גלילים גלילים… הן ניתקות ממקומן בריצת־דהרה כשהמחרשה נגררת אחריהן וסכינה הנוצץ הפוך כלפי מעלה.

– חכה רגע! המחרשה מהלכת “ריקה”, – רץ רפאל אחריה בהשתדלו לתפוס בידותיה.

טוביה קלט ולא קלט תשובתו של זאב. הוא נישא כבר על סוסתו בדהרה קלה לעבר העובדים האחרים:

“מה לו ול”מרה שחורה" של הבחור הזעוף שלא זכה עדיין לגמוע מיין־המולדת החריף אפילו טיפה אחת". –

רפאל וזאב מתנהלים אחרי המחרשה. המענית מתרחבת והולכת. משנתרחקו מהתל פחתו הסלעים שמתחת פני הקרקע. המחרשה מחליקה עתה רכות, פולחת והופכת את הרגבים המבהיקים בדשנם השחור. הפרדות נושמות רסוקות, צלעותיהן השקועות מכוסות קצף זיעה יבש. אף החורשים אבריהם נסוכים דבש־הליאות.

– צהריים! – מכריז זאב.

מתירים את הבהמות, משקים אותן במעין הסמוך ומטילים לפניהן מספוא על גבי שק. החורשים יושבים ליד המחרשה לאכול ארוחת־הצהרים. הסל, שרחל הטבחית הכינה להם, מלא כל מיני “פרודוקטים”: “בוליביף”, חלב משומר ושאר השימורים שניקנו בעיר, שיצטרכו להיזון בהם עד אשר יניבו שדות התל תנובתם הראשונה. הפסקת הצהרים קצרה. יש להספיק ולסיים חרישת ה"ארגז" בטרם ישח יום־החורף הקצר ויניח ראשו על מערפת־הדמים שבמערב… הפרדות נרתמות במחרשה, ושוב סובבים רפאל וזאב הלוך וחזור כמו נאסרו בעול באר עתיקה.

נגוהות השקיעה מפזזות ונאחזות בעשבים, בצמרות השיזפים ושיחי־הבר. קרב־הדמים במערב חד וקצר. בבת אחת נערמים הצללים, המגיחים מנקיקי ההרים ועטים על העמק מעברים. הבחורים והבחורות, שהיו מפוזרים כל היום בשדות ובמדרוני ההרים, כבר כילו יום עבודתם, רחצו, החליפו בגדיהם וירדו לראות בחריש הראשון של שדות התל. על רפאל מעיקים המון רשמים וחוויות שעם פילוח קרקע־הבתולה והוא מתפרק מהם בדברו בהתלהבות על עדית, זבל, השקאה, ירקות כבקי ומנוסה:

– הנה איך צריך לאחוז במחרשה ולהוליכה שלא תשאיר “בור” – הוא חוזר בפני הבחורים והבחורות הנגררים אחריו והמקשיבים לו בדחילו ומביטים בו ובמלאכתו בקנאה גדולה.

אך זאב מאיץ עתה בבהמות ללא הרף:

– דיו! – נישאת גערתו שהוא מלוה בהצלפות חדות.

רפאל מדדה אחרי המחרשה כשפניו מופנים אל הפוסעים אחריו, נושם רסוקות, אך אינו פוסק מלהסביר ולהורות איך לעשות עבודה אחראית זו שתהא מושלמת ומתוקנת.

בין המבקרים גם הילולה ונעמילה. שתיהן נקבעו לעבוד במחסן הבגדים, אך לבן, כלב שאר הבחורות והבחורים, עורג לשדות ולעבודה חקלאית. כה קשה לשבת באוהל מחניק ולהטליא בגדים ישנים, שריח הזיעה לא פג מהם גם לאחר הכביסה, שעה שהעמק מושך בירקותו הצוהלת; שעה שכולם, מבושמים חדות הקמת ישוב בשממה, עוקרים סלעים, כורתים שיזפים ושיחי־בר ומעזקים שדות התל. אפס לסידור העבודה יש לציית. חוק הוא ולא יעבור כאן על התל. נעמילה דקת הגוף ותמירה עודנה רכה בשנים. חזה הצעיר מסתמן מבעד החולצה הדקה כפקעים שהנצו זה עתה. היא נשענת על זרועה של הילולה, המבוגרת ממנה, ועיניה היפות משוטטות בתמהון בחלל העמק השקוי אור־ערביים ענוג ומופלא. כאגדה נראה לה הכל: השדות, ההרים, החורשים, והבחורים והבחורות הפוסעים אחריהם בסך מלאי התפעלות. כוכבים בודדים ניצתים בפרוכת המשי המתוחה מעל. זאב אינו פוסק מלהאיץ בפרדות המשתרכות עתה בעצלתיים על אף ההצלפות התכופות. נעמילה מסתכלת ברפאל הנגרר כפוף־גב אחרי המחרשה. רגש חם מהול רחמים כובשה כולה. כה צעיר ורך הוא רפאל. מראהו כעלם שעזב זה עתה את ספסל בית־הספר מול זאב רחב־הכתפים ובעל הפנים הנוקשים.

– הביטי, הילולה, כמה עייף הוא רפאל – היא מלותו בעיניה המוצפות רוך זהרורי הערב.

– אני מוכנה להתחלף אתו. ילך הוא להטליא בגדים, – נותנת בה הילולה עיניה הלגלגניות.

זאב עוצר לפתע בפרדות:

– להתיר!

רפאל מיישר גבו הכאוב, מעביר מבטו על פני השדה החרושה המובלעת כבר במשי אדרת הערב, ועל פני הבחורים והבחורות, כשבעיניו התכולות מרצדות גצי גאוה.

זאב מתיר פרדה אחת, יושב עליה ופונה לעבר התל, אל אורות המחצלאות. רפאל קופץ על הפרדה השניה.

– איזו פרדה ענקית, – סרה נעמילה הצדה בפחד.

– אולי רצונך לרכב הביתה? – מחייך אליה רפאל מעל גב הפרדה.

– רכבי וצלחי! – קוראים אחריה הבחורים והבחורות החותרים באפילה לעבר התל.

נעמילה רוצה מאוד לרכב, אך משום מה לא נוח לה מעיני רפאל הנעוצות בה בהפצרה חמה.

– אני מפחדת.

– עלי, טפשונת, עלי. הלא תרכבו בשנים, – מזרזתה הילולה.

– ואת? – עומדת נעמילה בסירובה.

– אותי לא הזמין. איפה אשב, על הזנב? – מלגלגת הילולה ודוחפת את נעמילה אל הרוכב.

רפאל גוחן, עוזר לה לעלות על הפרדה וקולטה לתוך זרועותיו. נעמילה מתכוצת ונלחצת אליו:

– רק לא לדהור –

– אחוז בה בחזקה, רפאל, בחזקה! שלא תאבד אותה בדרך, – מהדהד קול צחוקה הצרוד משהו של הילולה, הפוסעת מאחורי הרוכבים.

רפאל מתיר את הפרדה, מטיל מספוא באבוסה. בצאתו את האורוה אופפתו אפילה מבוסמת, מהולה ריח דק מן הדק של גוף נעמילה, שנשמטה זה עתה מזרועותיו.

באוהלים הלבנים, הנטויים בשורות ישרות לארכו ולרחבו של התל, אין עתה איש. הכל התאספו באוהל המרובע הגדול, המשמש חדר־אוכל, מטבח ואולם לאסיפות. את ארוחת־הערב כילו מכבר, אך איש אינו עוזב את האוהל המרובע, המלא המולת קולות דיבור ושירה. מי זה יסתגר עתה באוהלו הצר, כשיש להתפרק מעתרת הרשמים והמראות, שספגו היום בשדות ובמדרוני ההרים? האוהלים הצחורים מבהיקים באפילה כלהקת צפרים מארצות־ים רחוקות, שירדו על אחד האיים להחליף כוח בנדידתן הארוכה. הערב רך ושלו. מפעם לפעם מגיח רוח־תעלול, העט על האוהלים בחפזה, מסתכסך ומתחבט בין שולים וכנפות – ונמלט כלעומת שהגיח. מחוץ לאוהל המרובע, שאור גדול בוקע מתוכו, מואר עוד אוהל אחד בירכתי התל. איש יושב בתוכו גחון על ניירות, רושם, מוחק וחוזר ורושם, כשמצחו מתקמט ומתישר חליפות.

מי הוא המתבודד עתה, שעה שכל הבחורים והבחורות מצופפים באוהל המרובע, מסוערי רון העובר על גדותיהם. מי הוא המחטט בניירות, בתרשימים ומקמט מצחו כאחד כילי המונה ובודק חסכונותיו במסתרים לאור נר דל? לא! לא אחד כילי מונה ובודק חסכונותיו הוא זה ולא מתבודד לקוי מרה־שחורה. טוביה הוא זה, שמוחו רוחש הצעות ותכניות ככורת הומה, הוא טוביה בעל העינים הזעיריות, האפורות והחמימות, ששלהבת־תמיד נוגהת ורושפת מתוכן, והעטויות קרום הזיה כעיני משורר עתיר דמיון ורגש. אפס הזיותיו של טוביה אינן מרחפות בספירות שלמעלה מזה – באדמה הטובה הן נתונות כולן. על פני אדמת התל, המכוסה שיזפים, שיחי־בר, סלעים וביצות ועל ההרים הקרחים, שדודי חורש מצל, הוא רואה בעיני דמיונו שדות דגנים המשתרעים הרחק הרחק עד לאפקים האגדיים וחורשות ירוקות הנועצות צמרות עציהן העבותות בתכלת השחקים הזוהרת. כנפים צמחו לו לפועל ותיק זה, שעל גבו הכפוף קמעה רובצות שנות עמל מרובות בפרדסי יהודה ובשדות הפלחה החרבה בגליל הזעום. גופו, שניזון ב"עדס" ו"חומוס" תוך עבודה מפרכת מזריחה לשקיעה, נרזה ונצטמק משהו. עור פניו האכול שרב וקור, צפד. אך משעלה עם צבא־העבודה אל התל, השיל מעליו עברו כאותו נחש המשיל עורו שבלה. נעוריו חודשו כאן. בגופו הרזה החלו מפכים בעוז מעיינות מרץ והתלהבות. מי ידמה לו לטוביה, שהגיח על השממה להקים בה ישוב פורח ועמו עומסים בחורים ובחורות למאות – – היום עבר על הסוסה הצחורה את אדמת התל לארכה ולרחבה. במוחו סומנה כבר כל חלקה וחלקה ותפקידה במשק התל בעתיד: כאן יתלבלבו עצי־הפרי למיניהם, כאן יניבו פירותיהם כרמי הענבים והזיתים, וכאן ישתרעו שדות הדגן המבורכים. רעיון צף ועלה היום במוחו המשולהב, בעברו בתוך כרי התלתן והאספסת הגדלים כאן פרא, שגבעוליהם הריחניים הגיעו למעלה מכרס הסוסה, רעיון המתנחשל בקרבו ואינו נותן לו דמי. את זריעת תבואת־החורף איחרו השנה. העסקנים והמורשים למיניהם דגרו שם בישיבותיהם לילות על ימים, כל חשש וספק נהפכו בעיניהם לענן כבד: לבטחון בתוך השממה חששו הללו ועוד יותר חששו לחירות של הבחורים והבחורות האלה, אשר מי יודע עד היכן תגיע זו לכשיהיו בתוך ישובם העצמאי… ודחו את העליה אל התל מחודש לחודש ומשבוע לשבוע. בינתיים נתקשרו השמים בענני־היורה, שעטיניהם המלאים העיקו עליהם עד כדי התבקעות ולא היתה להם השהות ולא כל רצון לשהות עד שהעסקנים והמורשים למיניהם יגיעו סוף סוף להחלטה ולאישור – והריקו שפע עטיניהם על התל ועל האדמה שמסביבו. משעמד צבא־העבודה והחליט לבסוף לעלות ולכבוש את השממה בלי האישור, היתה כבר עונת הזריעה מאחורי הכובשים. עד העונה הבאה, עד שיתברר הענין לאשורו – כך החליטו הפקידים שהועמדו בפני עובדה – עליהם לעסוק בהכשרת הקרקע, ביעור המדרונות וביבוש הביצות. אך, אל אלוהים! מי זה ישים רסן למרצו ולרצונו של טוביה, כשהוא חש תחת רגליו אדמת התל, אדמתו, וכשהבלה אופפו כריח אשה אהובה המשכר ונוטל את הנשימה. מי יגיד לו: “זה תעשה” ו"זה אל תעשה" – מי הוא אשר ישכך להט יצר הפעולה התוסס בקרבו ומי אשר יבלום דמיונו הטס כסוס בערבה. אי כוח שיעצור בעד תכניותיו הרוחשות במוחו המשולהב? – רעיון מזהיר צץ היום במוחו: היורה הזה הנה שפע מנה אחת אפים על העמק השמם והמוזנח אך הדשן מאוד. הרוחות הפוחזים נתנו ידם אף הם והפריחו מיליוני זרעי־בר שנאחזו בכל סדק, בקיע וגבשושית והיפרו שדמות העמק וביצותיו מקצה אל קשה. שמש החורף הנדיבה הכתה על ראשי הנבטים הענוגים, שהבקיעו קרום האדמה, וגזרה: עלו ושגשגו! בואו נא לכאן, אתם העסקנים והמורשים, חייכם אם תוכלו לעמוד בפני אלה. עוד השנה יעשו גורן על התל, השנה! מאות טונים חציר־בר ייקצרו, ייערמו ויובלו הגורנה. השנה עוד!

טוביה רואה בעיני דמיונו את מאות הפרות המעלות גירה ירוקה דשנה; את עטיניהן הכבירים. השנה עוד תובאנה לכאן הפרות. רפת ארעית יקימו לפי שעה כשם שהקימו אורוה ארעית. גם לול יוקם. עוד השנה יש להתחיל בהקמת המשק על התל.

עיני טוביה עוטות קרום הזיה כעיני אחד משורר. הגליונות נערמים לפניו, ידו טסה על גבם, מוחקת, רושמת, וחוזרת ומוחקת וחוזרת ורושמת. אל תוך האוהל, שיריעת פתחו מופשלת למעלה, נשקף ליל־חורף עז־כוכבים, הרושפים מבין מפלשי העבים זעיר פה וזעיר שם. ההרים הרמים קרבו עתה מאוד: הושט ידך וגע בם. ריח חציר־הבר נישא אל תוך האוהל ומכה בנחיריו של טוביה. הוא מפסיק את הרישום ושואף לקרבו את הריחות המבסמים. עיניו מתעצמות. שלות הלילה מנענעתו כבערישה. ראשו צונח על חזהו.

הנרדם טוביה העייף תוך הזיותיו־תכניותיו?

אך הנה בוקעים צלילי הפעמון התלוי סמוך לאוהל המרובע. הצלצולים רודפים זה אחר זה ונתקלים אחד בחברו כעדרי צאן שגולשים מההרים. רוחות הערב נושאים אותם עד חומות ההרים המובלעים בחשכה, והם חוזרים משם עמומים וממושכי הד.

טוביה מתנער, מזדקף בבהלה. אך מיד מצטללת דעתו, והוא אוסף ניירותיו, מכבה את האור במנורה ושם פעמיו אל האוהל המרובע – לאסיפה.

הוא עומד על מפתן האוהל המרובע ועיניו ממצמצות מחמת האור הרב. באזניו מנסרת המיה בלולה. גוש צפוף ממלא את חלל האוהל עד אפס מקום. דיבור רם, צחוק ושירה מתערבבים בהמית ה"לוכס", הזולף אורו הצהוב אגב זמזום חדגוני.

– טוביה בא! – מכריז מישהו.

טוביה ניגש אל אחד השולחנות העומד בטבור האוהל. הרעש שוקע לאטו עד שנבלע כליל. במעכו בידיו פיסות הנייר שנערמו בכיסיו ננעצות עיניו ביריעה שמנגד כמתאמץ להיזכר במשהו. הוא מתנער קמעה מרפיונו שתקפו למראה העינים הרבות הנעוצות בו בצפיה ובהשתאות־מה ופותח מתוך היסוס כלשהו. רפיונו הולך ופג, קולו עוטה בטחון והוא מונה את העבודות שנעשו עד כה ואלו שיש לעשותן בימים הקרובים. במתכון אינו מזכיר שמץ מתכניתו בדבר קצירת חציר־הבר. זו הוא משאיר לאחרונה, לאחר שתישמענה ההערות לדין וחשבון שלו. הוא מסיים. יושב על הספסל כשעיניו נתונות בתוך גליונות רשימותיו. שוב מכרסמו רגש של אי־סיפוק, כתמיד לאחר שהוא נושא דבריו בפומבי. הנה שכח והשמיט דא והא, נימוקים והוכחות, שיש בהם לבסס תכניותיו והצעותיו ולחזקן.

“לא! אין פיו נשמע לו כראוי. אין הוא יודע לכלכל דברים בפני צבור. דברן לא היה ולא יהיה, כנראה, לעולם”, – נשקפות מתוך עיניו החמימות מבוכה והתנצלות.

לאחר שהיה קלה הוא פונה לקהל שישמיע דעותיו והערותיו.

משתררת שתיקה. זמזום ה"לוכס", שכאילו נדם שעה שהאזנים היו נתונות לקלוט דברי טוביה, פורץ עתה מחדש וביתר עוז. היושבים בשורות הראשונות ממול טוביה מורידים ראשיהם במבוכה, כאילו פנייתו להעיר הערות מכוונת רק אליהם. פה ושם נשמע לחש. בחורה גוחנת על אוזן חברתה, לוחשת משהו ושתיהן פורצות בצחוק חנוק. מבוכתו של טוביה גדלה והולכת.

רפאל יושב סמוך לטוביה. ה"לוכס" מנסר בראשו העייף כבמשור כהה. לפני עיניו מסתחררים פרצופים מטושטשים הנראים לו כמגיחים מתוך ערפל סמיך. אבריו מרופים. גבו, הכפוף במשך כל היום על ידות המחרשה, כואב מאוד. השינה נלפתת סביב גופו בחישוקים עזים. אך הוא מתאמץ בכל כוחותיו לשבת באסיפה עד הסוף. לפתע עולה באזניו קול מוכר כל כך.

“מי הוא זה, מי הוא?” – מפנה רפאל ראשו ומבטו נתקל בזאב העומד סמך לפתח האוהל קודר וזעוף כתמיד.

“האמנם הוא המדבר?”

כן, זאב הוא המדבר ומעיר ראשון הערותיו לדין־וחשבון של טוביה.

רפאל זוקף ראשו, מתנועע על מושבו כאומר לנער מעצמו חישוקי העייפות והשינה, אזניו נטויות לקלוט הערותיו של הלה.

זאב מונה מלות כבדות, בהפסקות בין מלה למלה, כהולם בקורנס. ההפסקות ארוכות מדי ומפריעות לעמוד על הקשר שבדבריו.

“מה הוא רוצה?” – תוהה רפאל.

זאב איננו שבע רצון מהדין־וחשבון:

– חרישת הקרקע הסלעית והכנתה בשביל גן־ירק מאמץ לבטלה הוא. שתילי ירקות יגדלו שם כמו פה, – הוא מצביע על כף ידו הרחבה והנוקשה, – נחוצה קרקע עמוקה ולא רצפת בזלת. צריך לחכות בשתילת גן הירק עד שתימצא אדמה מתאימה. צריך לחפש אחרי אדמה מתאימה. רק לא חפזון ובהלה. לחקלאות דרישות משלה. אין היא סובלת חמומי־מוח והוזי הזיות מבוהלים. אדמה – אדמה היא. ככה… הוא מכיר אותה היטב. מילדותו עוד, משם. אם יש חמומי מוח, הרוצים לעשות באדמה ככל העולה על רוחם המבוהלה – סופו של דבר – –

אך מה “סופו של דבר” לא עלה לו לזאב לבאר ולהבהיר לבחורים ולבחורות הרוחשים מקצת טינא לזעוף זה, הבא תמיד בספקותיו וביאושו. ככל שהוא מאריך בדברים, ניתק והולך הקשר ביניהם. לפתע הוא מפסיק בעודנו באמצע המשפט.

– מי עוד רוצה להעיר? – פונה טוביה, שחיכה בסבלנות עד שזאב יסיים, אל הקהל.

איש אינו רוצה להגיד ולהעיר. הבחורים והבחורות בקיאותם בעניני חקלאות רופפת לפי שעה וטרם הגיעו לכך, שירצו להכניס ראשיהם במחלוקת מקצועית זו שבין טוביה לזאב. בכלל אין סבלנות לשבת כל הערב ולהקשיב לניצוחי דברים. הדם הצעיר תוסס, רונן ותובע פורקנו. ההמיה גוברת והולכת. אחדים קמים ומתהלכים הלוך ושוב.

טוביה חש כי הגיעה השעה להשמיע תכניתו. אם יתמהמה עוד – יתנו קולם בשירה או יצאו בריקודים.

– שקט! עוד משהו. זה לא יימשך זמן רב, – הוא משדל את המתפרקים מעול האסיפה.

טוביה משמיע תכניתו שצצה במוחו בעברו על פני כרי חציר־הבר. הוא משתדל לשוות לה ריאליות ולהדגיש חשיבותה המשקית. אפס אין הדבר עולה בידו. אין טוביה מסוגל להיות פיכח־יבש. אך פתח לדבר בחציר־הבר – וריחו של זה עברו מיד. דמיונו ניצת ומרקיע. דבריו, הנאמרים בשקט, להטם כבוש בתוך תוכם. ככל שמפליג ברחבי התכנית נעשים המשפטים מבולבלים. פרות, תרנגולות, חלב, ביצים משמשים אצלו בערבוביה. שלהבת־התמיד בעיניו האפורות, החמימות, נוגהות ורושפות. גציה מרצדים על פני הבחורים והבחורות המקשיבים לו עצורי נשימה.

רפאל עייפותו פגה בבת אחת. עיניו נעוצות בטוביה בהתפעלות ובהערצה:

“מה הוא אומר – גורן ללא חרישה וללא זריעה, באמת גורן – עוד השנה – הו, הו! מוח לו לבר־נש זה. אכן, אין כטוביה זה על התל, אין!”.

טוביה סיים דבריו, הוא מלקט פיסות הנייר הצופנות בתוכן תכניותיו. חכלילות פורחת בעור פניו הצפוד. הוא יוצא את האוהל המרובע, כשמאחוריו נישאים המון קולות מתדיינים בחום. אנשי התל מדברים עתה בתכניתו שהטילה לתוכם בפתאומיות כזו:

– גורן! – צוהלות הבחורות.

– בגורן נישן בלילות! – קוראים הבחורים בחדוה.

טוביה משתהה קצת בחוץ. הקולות הבוקעים מתוך האוהל המרובע אופפים אותו מסביב. הנה גם קולות שירה וטפיפות רגלים שיצאו במחול סוער. צר לו על הבחורים והבחורות המבזבזים כוחותיהם בדיבורים נלהבים, בשירה־צריחה ובריקודים סוערים שעה רבה אחרי חצות. מוטב היה להם ליתן שינה לעיניהם ולאגור כוחות לימים באים להוטי עמל. אפס לא יעיר אזנם על כך. יש להניח למרץ הנעורים להתערבל באפיקו הפרוע. עוד זכורים לו ימיו וחדשיו הראשונים בארץ זו. אף הוא נהג אז כך. אף הוא, מבוסם יין־מולדת חריף, הרקיד גופו מפורך העמל סביב למדורות עד שעה מאוחרת בלילה. לא, אין להעיר להם דבר.

מסביבו מלבינים טורי אוהלים צחורים הנמים בשלוה. הלילה – שושנה שחורה מפיצה ניחוח. פרוכת מכוכבת מתוחה על עמודי הרים רמים. דומיה כבושה לוחצת על תופי אזניו. מפעם לפעם מגיח רוח־תעלול, מסתחרר בשערו ומעביר לטיפות חטופות על ראשו ועל פניו, ושוב דומיה. טוביה מדמה לקלוט התמודדות גבעולי החציר שבכרים הסמוכים, המשגשגים ועולים מתוך הדומיה הלילית. דומיה זו! האין שירה לוהטת־כבושה זולפת מהרום הכחלחל־אפל, המשובץ רבבות אשים מהבהבות? ראשו מסתחרר. הבושם הנודף מתוך חיק הלילה נוטל נשימתו. אבריו מחושלי העמל, הנוקשים והשריריים, מתרפים והולכים. רגליו קורסות – עוד מעט ויצנח אל האדמה הצוננת.

טוביה מתעורר משכרונו. גופו מרטיט בצינת הלילה. מתנדנד על רגליו כשכור הוא משתרך לעבר אוהלו המלבין מתוך האפילה. וכשהרים שולי האוהל, התמודד על מטתו מבלי שיהיה בו הכוח לפשוט בגדיו. כבדה ודביקה רפרפה השינה מסביב לשמורותיו המתעצמות. הוא מנסה עוד להיאחז בהרהור סתם התועה במבוכי מוחו היגע, אך מיד שוקע הוא לתוך תהום, כשאותו הרהור משתלהב פתאום בטרם ישקע עמו אף הוא:

“מחר יום־עבודה גדול” –

החורף, ראשון לכיבוש אדמת התל, היה גשום מאוד. להקות עבים ניתלו בשמים הנמוכים כשהם מלוכדים היטב והמטירו קילוחי מים עזים. השדות הפכו בצה עמוקה וכל שהעיז להתרחק קצת מהתל שקע בה עד צואר. טוב שטוביה ראה את הנולד ובעוד מועד דאג לכך שמחסן ה"פרודוקטים" יהיה מלא קופסאות קונסרבים ושקי קמח למכביר. באוהל המרובע נסרה המולה קולנית, שהתערבבה עם סאון הגשם, המכה ביריעות המתוחות מאוד משפע המים שספגו לתוכן. לבושים בגדי צבא ישנים, שנמכרו עתה בזול לאחר שהגייסות שולחו לארצותיהם עם תום המלחמה העולמית, עמדו הבחורים והבחורות בכנופיות צפופות, דיברו והתלוצצו בקולי קולות והריעו מדי פעם בצחוק רעשני, כאומרים להחריש בו את סאון הגשם העז.

טוביה, לבוש סגין ארוך, התרוצץ באוהל כשעיניו החמימות עטויות צער:

“מתי יבוא הקץ למבול הזה? העבודה דוחקת, דוחקת”.

מדי פעם זקף את צוארון הסגין, השקיע בו ראשו, וכפוף כולו רץ תחת סילוני הגשם לצפות, כאותה יונת נוח, אם קלו הגשמים מעל פני השמים. בשובו לאוהל רטוב עד העצמות, פוגשים אותו בתרועות צחוק צוהל:

– ה, הרביץ בך כהוגן!

דוק הצער בעיני טוביה הזעירות נמוג בבת אחת, הן מתחייכות וקרונות, ובנערו מעצמו זרמי המים, הוא עונה להם בלשונם:

– הו הו! הרביץ בי כהוגן, עד הצואר… אבל תבואות־קיץ תצמחנה השנה – הו הו!

ניתלו העבים בשמי התל הנמוכים והריקו עטיניהם דליי דליים. מפלי מים ניגרו מההרים בשצף, חפרו מסביב לסלעים וברעש משברים אדירים נפלו לתוך העמק, בנשאם עמהם שיחים עקורים, אבנים ובוץ נגרש. שלוליות רחבות עמדו על התל, ונאלצו האנשים לדלוג מסלע אל סלע כדי להגיע אל האוהל המרובע לאכילה או לאסיפה. האוהלים הצחורים האפירו־השחירו, יריעותיהם נתמתחו ומדי פעם היה מתבקע אחד החבלים, המקשרים שוליהן ליתדות, בקול נפץ אדיר.

רפאל התהלך באוהל המרבע קודר ומשמים, היטה אוזן פעם לכנופיה זו ופעם לאחרת מבלי שישיג תוכן השיחה הנלהבת. עגמומית סתומה אפפתו כולו. הדיבור הרם והצחוק, מעורבבים בסאון הגשם, המו באזניו כרעש עמום שלפני התפוצצות… הוא ניסה להשתקע בקריאת ספר, אך הרעש, שהיכה על תופי אזניו המתוחים עד כדי כאב, הרקיד לפניו את האותיות וגרם לו סחרחורת.

“האמנם יימשך כך בלי סוף?” – הציץ מבעד חרכי האוהל אל סילוני הגשם שניתכו באלכסון לעברו. בעגמומיתו הסתומה נמהלה ערגה עזה אל פס־תכלת זוהר כתוחלת. זה לו החורף הראשון בארץ זו. עונת הגשמים, שידע עליה רק מפי השמועה, נצטיירה בדמיונו כדלף טורד במשך שבועות וחדשים. העגמומית והערגה כוססות אותו בלי הרף. הפס הצר, הנראה מבעד חרכי האוהל קודר והולך, ואותו הרעש העמום שלפני התפוצצות הולם בראשו הכאוב.

אך הנה מחויר קלושות הפס הצר. אור ממוזמז מסתנן לתוך האוהל. היריעות מתבהרות קמעה. סאון הגשם שוכך. אזני הכל קשובות לשקט שהשתרר פתאום.

– הגשם נפסק! – קפץ טוביה והצריח לתוך חלל האוהל – לעבודה! שתילה ביום כזה – מאה אחוזים קליטה!

עמוסים כלי חפירה וארגזים ממולאים שתילים בוססו האנשים בשלוליות, התפזרו על התל ובמורדותיו והחלו בעבודתם. אמנם טוביה רצה שתחילה ישתלו במדרוני ההרים – את התל יש להשאיר לבין הזמנים: בין גשם לגשם –, אך משניסה להגיע לשם נתקעו רגליו עמוק בבוץ הדביק ונאלץ לחזור על עקבותיו. באין ברירה ויתר הפעם.

“אין דבר. בעוד ימים אחדים יגיעו גם למדרוני ההרים”.

זוגות זוגות עבדו בשתילה. בחור מגרף את הבוץ כדי כרית בור ובחורה תוקעה בתוכו שתיל רך ומהדקתו באדמה הרטובה.

רפאל ונעמילה, זו להם הפעם הראשונה שנזדמנו לעבוד יחד. רפאל כורה את הבורות ונעמילה מוציאה את השתילים מתוך הארגזים, תוקעתם בבורות ומדביקה אליהם גושי אדמה לחים, כשאצבעות ידיה הענוגות מרטטות כמלטפת בחרדה תינוק רך.

טוביה מתרוצץ בין העובדים, מראה איך יש להניף את המעדר ולהשיל ממנו, תוך כדי הנפה, את הבוץ הנדבק אל הברזל ואיך להדק את השתיל ולאיזה צד לכונו שיוכל לעמוד בפני רוחות הסער. ותוך כדי כך הוא סוחב ארגזים מלאים שתילים ומחלקם בין השורות כשכולו שחור מבוץ וזיעה. הזוגות מתחרים ביניהם מי יסיים ראשון שתילת שורתו. קצב העבודה מתלהט. הגוף פולט זיעה רבה, על אף קרירות האויר. תחילה פושטים את הסגינים הכבדים ואחר גם את המעילים הקצרים כדי להקל על תנועות הידים המזורזות. קרעי עננים, שנתרוקנו משפע מימיהם, תלויים בין סלעי ההרים ונקיקיהם ככבסים בלים. מבעדיהם מבצבצות פסגות ההרים כתלויות על בלימה. בחלל עומדת עגמומית חרפית. מפעם לפעם מהבהבת מתוך שמי העופרת בהרת חיוריינה, המצהיבה והולכת. אור זהבהב הוצק בתוך האפרורית. אך הנה התעבתה הקדרות. להקות עבים חדשות, זוחלות באטיות, באות מהמערב כשלפניהן נישאת רשת זעה. האויר נעשה דחוס, ושברירי רעמים עמומים מתגלגלים מהר אל הר. טיפה בודדת חובטת בפנים המיוזעים. הפסקה. עוד טיפה – ומיד ניתך גשם חדש. פה ושם מפסיקים בשתילה ושולחים מבט־שאלה לעברו של טוביה הממשיך לסחוב על כתפיו ארגזי השתילים כאילו לא קרה דבר.

– תצטנני, – מציע רפאל לנעמילה את סגינו.

שער־הבלונד הריחני דבוק לראשה חלק ונוצץ. קילוחי מים יורדים על פניה ועל צוארה החשוף, אך עיניה בורקות במשובת חדוה:

– יללה, רפאל! הנה הידקתי את השתיל בבור האחרון. הדבקתי אותך, רפאל, – היא מתגרה בו.

רפאל מניף מעדרו ומכה בו באדמה הרטובה. נטפי בוץ ניתזים על גופו ועל גוף נעמילה.

– הנשתגע – בגשם שוטף כזה, – הוא רוטן ברוגז.

בגבו של טוביה הרטוב מגשם ומזיעה רוחש רחש לא נעים, אך אינו פוסק מלסחוב ארגזי השתילים ולחלקם בין השורות.

– אין דבר, בעוד שעה קלה יעברו העננים. שתילה ביום כזה – מאה אחוזים קליטה! – הוא מזרז את האנשים, שהפסיקו לשתול ועומדים מכווצים בסגיניהם הכבדים.

הגשם מתגבר והולך. רפאל עומד על יד נעמילה וסוכך עליה בסגינו. חולצתה הדקה מתוחה ודבוקה לבשרה. שני פקעי חזה הצעיר מסתמנים מבעד לבד הדק. בנחיריו מכה ניחוח עלומיה, מהול ריח גשם ואדמה מופרית. עתה אינו חש בסילוני הגשם העזים. אך הנה נישא קולו של טוביה רצוף רוגז רב:

– נו, אין עם מי לדבר… כמו להכעיס… אין ברירה. להפסיק!

שוב מצטופפים באוהל המרובע. בחללו זוחלים אדים שפולטים הגופות הרטובים והבל תבשילים הנישא מעבר היריעה, המחלקת את האוהל המרובע לחדר־אוכל ומטבח. אחד, בחור רעבתן, מרהיב עוז ועובר את המחיצה:

– מחנות זאבים עומדים לפרוץ לכאן בכל רגע, – הוא שואף לקרבו הבל התבשילים המגרה ושולח צחוק־פיוס את רחל הטבחית הטרודה מסביב לסירים והדודים הגדולים.

– הסתלק מכאן, מהר! – מאיימת עליו רחל בכף־המבשלים שבידה.

אך הנה מוגש המרק החם. קשקוש כפות נמרץ. הבחורים והבחורות פניהם הסמוקים מגשם ורוח גחונים אל הצלחות המלאות. התורנים נחפזים משולחן לשולחן, מסירים את המגשים שהורקו כהרף עין ומגישים מלאים. הגשם מכה בעוז ביריעות המתוחות. הדיבור והצחוק גוברים ועולים. יום־החורף הקצר גווע חרש ללא פרפורי דמדומים. ה"לוכס" זולף אורו הצהבהב־הממוזמז וממלא חלל האוהל ניסור חדגוני מישן. הבחורים והבחורות מצטופפים חבורות חבורות, מתלוצצים, שרים ומיד מתקשר מעגל מלוכד. עשרות רגלים חובטות בקרקע האוהל המרופשה.

טוביה יושב בפינה גחון על לוח־סידור־העבודה הגדול, מוחק, רושם וממלא את המשבצות שמות הבחורים והבחורות. טוביה לא אמר נואש. אין הוא חדש מקרוב בא לארץ זו. היטב יכיר תהפוכותיה: בלילה גשם שוטף ולמחרת – יום מוצף כולו קרני שמש מופזות. על כל פנים – לוח־סידור־העבודה צריך להיות תמיד מסודר ומוכן. רגליו, הנתונות בתוך נעלים רטובות, אחוזות צינה. הוא דופק על הקרקע כדי לחממן קצת בהשתאו לקור שאינו שכיח במזג אויר גשום. משסיים סידור העבודה למחר, קם על מנת ללכת לאוהלו. בצאתו החוצה מתוך האוהל המרובע המצופף והחם, תוקפתו צינה עזה המרעידתו כולו. הוא מרים עיניו למרום – פרוכת כחולה־אפילה זרועה אשים רושפות. אין כל סימן לעננים.

“טוב שסידר את העבודה למחר”, – מתעטף טוביה בסגינו שלא יבש כל צרכו, ממהר לאוהלו ומתכנס מיד למטתו.

עמדו ימי־חורף מוצפים זהרורי שמש נדיבה. הקרנים השתבררו בחניתות דקות וממורטות על פני הסלעים, שהבריקו בלחותם מעל ההרים, ועל פני שטחי המים הנרחבים שהציפו את שדות התל וביצותיו כאגמים. שחקים רמים, זרועים זעיר פה זעיר שם עננות־צחור קלילות, העמיקו בתכלתם הזוהרת. השתילה על התל ומורדותיו נמשכה במרץ. משכילו את השתילה עסקו בעקירת סלעים ובשיפור התל לשוות לו צורת ישוב. אל מדרוני ההרים אי אפשר היה עדיין להגיע.

רפאל גמע בהנאה חריפה את האויר החרפי הצלול כשכולו חרדה לזו התכלת הזוהרת שלא תועב. שטוף זיעה הניף מכוש וחפר מסביב לסלעים כדי שאפשר יהיה להכניס כילף מתחתם ולעקרם. הנה ניקה את האדמה מסביב, שם אבן והשעין עליה את הכילף, ששיניו המעוקמות והחדות בקצהו התחתון נאחזו בתחתית הסלע, ונתלה עליו בכל כובד גופו.

טוביה עובר ורואה את מאמציו של רפאל העולים בתוהו. הוא מסתכל בסלע, בוחנו בעיניו הזעירות מכל עבריו:

– תנסה נא מצד זה, – הוא מציע לרפאל.

רפאל מאחיז את שיני הכילף בסלע באותו הצד שטוביה מיעץ לו. וראה פלא: הסלע זע לאטו, האדמה המהודקה מסביבו מתפוררת מכובד הלחץ, והנה גם נפער סדק צר המאפיל מתחת לסלע. טוביה לוחץ אף הוא. הגוש הכבד מתרומם ועולה.

– מהר, אבן! אוכל להחזיק בעצמי. שים אותה מתחת, מהר! – צועק טוביה.

טוביה מזיז את האבן, שהכילף נשען עליה, קצת יותר נמוך כדי להגדיל את משקל התנופה, לוחץ – הסלע נחשף מתוך הבור המאפיל מתחתיו, כשלחץ שפשופו באדמה המהודקת מסביבו נשמע כגניחה כבדה.

– שלנו! – נרשפים גצי־שמחה מעיני טוביה החמימות.

– אין כמוהו! – לוחש רפאל בהתפעלות לאחר שטוביה הסתלק ממנו.

אגמי המים שהציפו את שדות התל וביצותיו הצטמצמו והלכו. קצתם התנדפו בחום השמש וקצתם נספגו לתוך האדמה. סוף סוף אפשר היה להגיע אל מדרוני ההרים הסמוכים. רוב אנשי התל היו עתה עסוקים בשתילתם. עם בוקר התנהלה שיירה גדולה של בחורים ובחורות, עמוסים כלי חפירה ושתילים, התפזרו על המדרונות והחלו נוברים בהם כשגבשושיות שחורות נמתחות אחריהם בשורות ישרות, לעת ערב חזרו אל המחנה עייפי עמל ושמש.

טוביה משרך דרכו מאחורי השיירה. מדי פעם הוא מסב פניו לאחוריו. השתילים הדקים אינם נראים מרחוק, רק גבשושיות שחורות מתוחות שתי וערב כלוח אישקוקי ענקי. אפס טוביה רואה את ההרים החשופים עטויים חורשות מצלות לכל מלוא העין. בלבו מתרוננת חדוה גדולה: “עוד יום והשתילה תסתיים. עתה אפשר יהיה לגשת למימוש תכניתו – לקצירת חציר־הבר”.

למחרת, כשהגיע ראשון אל המדרונות כדי לסמן שורות לחפירת הבורות האחרונים לפני בוא השותים, נשאר עומד על עמדו כמשותק, עיניו חשכו: מסביב היו מוטלים שתילים עקורים כחללי רצח.

– השתילים נעקרו, – קרס תחתיו.

כשהגיעו הבחורים והבחורות לעבודה מצאוהו יושב על הקרקע הלחה, ממולל בידיו שתיל עקור כשפניו שחורים ובעיניו יגון תהומי. אבלים עמדו מסביבו ועיניהם נעוצות בשתילים־הפגרים.

– נבלה! – הפר את שתיקת־האבל אחד בחור מוצת זעם.

טוביה התנער מקפאונו, קם, ובנתנו הוראות להמשיך בשתילה, ירד אל התל, חבש את הסוסה הצחורה ורכב אל העיר הערבית הסמוכה.

שעות טען שם לפני הממונים על הבטחון והרכוש כשגרונו נצבט בכאב ועלבון. אלה הקשיבו מתוך שעמום גלוי בחפותם בידם על פיותיהם, שנפערו בפיהוקים. נתברר לו לטוביה כי קיימת מחלוקת בדבר הבעלות על המדרונות, אם נכללו בקנית אדמת התל או הם שייכים לשכנים היושבים בכפריהם מעבר להרים.

משחזר לעת ערב אל התל אי אפשר היה להכיר בו את טוביה הטוב, ששלהבת־תמיד קורנת ומחייכת מתוך עיניו הזעירות החמימות. אורן נדלח בזעם חימה. מתוך שתיקה קודרת חגר רובה ופנה לעבר המדרונות.

ימים אחדים נמשכה שתילה מזורזת. השתילים העקורים הוחלפו באחרים. טוביה עבד מרבית היום, סחב ארגזים כבדים מלאי שתילים, חילקם בין השורות ובלילות עמד על המשמר. פעמים אחדות ניסו שוכני ההרים לחזור על מעשיהם המתועבים. הדי יריות מרובות הידדו בין ההרים מדי לילה בלילה, אך לסוף יצא טוביה מוכתר בזר הנצחון. המדרונות כוסו שתילים רכים, מרחוק אי אפשר היה להבחין בהם, אך משנסתכלו בהם מקרוב רחב הלב וגאה למראה צבעם הירקרק הרענן, שהעיד כי נקלטו והם משתרשים והולכים. רק דאגה אחת העיבה שמחתו של טוביה:

“אם בכל עבודת כיבוש ויצירה כאן בשממה זו נצטרך להשקיע ימי שמירה מורבים מחשש חבלות והשחתות – אנה אנו באים?”.

את שדות התל, שהשתרעו בעמק, חצו ביצות עמוקות. בימות הקיץ, כשהעמק, קלוי להט, עטה צבע צהוב חרוך –, בצבצו פה ושם נקודות נרחבות, עטויות ירקות גדושה של סוף ואגמון ושיחי־בר אחרים, שעלו מתוך הביצות בשפע. בימות החורף, כשהעמק קלט את זרמי המים העזים ששטפו מגיאיות ההרים, התפשטו הנקודות האלו ובלעו לתוכן שדות רחבי ידים. תלתן ואספסת, שבולת־שועל ודגנים אחרים, שגדלו בר, כיסו שטחים כבירים והפכו את שדות העמק לכרים ואפרים מצמיחי חציר צפוף, משובח. טוביה ידע כי על הברכה הזו, שהוענקה מידי הטבע העשיר, יצטרכו לותר. עבודת ניקוז ויבוש גדולה תצטרך להיעשות כדי להרבות שדות־מזרע, שהביצות בולעות עתה מדי שנה בשנה, מרחיבות את העזובה והשממה ומרבות את המחלות. אולם עד שיבואו ימי הקיץ ויוכלו להתחיל בעבודת הניקוז והיבוש, צריך לנצל את הברכה הזו במלואה, שיש בה לפצות במשהו על איחור זריעת תבואת־החורף. משחלפו גשמי החורף העזים ומי הביצות קצתם החלו נספגים באדמה וקצתם מתאדים, אסף את רוב הבחורים והבחורות לקצירת חציר־הבר, יבושו ועירומו. מעבודות אחרות נעשו עתה רק ההכרחיות שבהן וגם אלו מתוך קימוצים גדולים באנשים. מזריחה לשקיעה השתערו אנשי התל על האפרים הנרחבים. הבחורים מניפים חרמשיהם, גז על גבי גז נערמים בגלים עבים, והבחורות מערמות את החציר, שנקצר לפני ימים אחדים והוא כבר יבש כל צרכו, גדישים גדישים.

החלל שקוי זוהר אביבי. ניחוח החציר עולה בעזוז וגורם לסחרחורת. רפאל צועד בין שורת הקוצרים ומניף חרמשו באון. עיניו התכולות עטויות קרום לח־חמים. הזיעה שוטפת את פניו השזופים שצבעם כצבע הברונזה. בלוריתו העבותה גולשת על עיניו. בתנועת ראש נמרצה הוא מסלקה הצדה, אך עם הנפת זרועותיו חוזרת זו וגולשת שוב. בהפסקות הקצרות לשם השחזת החרמש, בהעבירו את אבן המשחזת פנים ואחור על הלהב המבריק, הוא מודד במבטו את השטח הקצור, הנראה לו כה מצער לעומת הכרים הנרחבים המשתרעים לכל מלא העין. ושוב יניף חרמשו בתנועות קצובות ומהירות. מלפניו ומאחוריו שאר הקוצרים.

עם הצלצול להפסקת הצהריים, שנישא לכאן מהתל המתנוסס בטבור האפרים, מתאספים הקוצרים והמערמות לאכול את ארוחת־הצהרים יחד. הבחורות מסירות את מטפחות הראש, פורשות אותן על החציר ועורכות עליהן את המאכלים. נעמילה נועצת באדמה קלשונים אחדים, פורשת עליהם מעילים וחולצות, שפשטו עם התגברות החום, כדי להצל על הסועדים. נעמילה לבושה שמלת קיץ דקה המבליטה את אבריה הגמישים והמחוטבים, התוססים עלומים. על ראשה מגבעת קש רחבת שוליים. פניה החמודים סמוקים, משולהבים, בעיניה מפזזים גצי תעלולים ומשובה. קול צחוקה מתגלגל בחלל הזוהר והמבושם. כה טוב לה על פני האפרים המוריקים. היא, הילולה ועוד בחורות, שעבדו עד עתה בעבודות שירות שונות, נשלחו על ידי סידור העבודה, שטוביה המחליט בו והקובע, לערם את החציר הריחני בגדישים. הלאה האוהל המחניק וערימת הבגדים המטולאים שריח זיעה נודף מהם! שמי תכלת עמוקים; הרים רמים מוריקים ומחייכים בדשא רך מחודד־גבעולים וברבבות פרחי־בר ססגוניים; אפרים נרחבים נבלעים בתוך האפקים האגדיים – משובה חדותה גדלה והולכת. היא שרה, צוחקת ומתגרה בבחורים הטוחנים בלסתותיהם בשקידה ורצינות. בעיקר אינה מרפה מזאב, היושב לו בצד ולועס מתוך כובד־ראש קדורני:

– הביטו! הביטו! אפשר להעביר את החרמש פעם ופעמיים ולערם גדיש ענקי, – מצביעה נעמילה על חזהו החשוף, המגודל שער עבות.

פני זאב מסמיקים, בעיניו המושפלות ניצת זעם, אך אינו אומר דבר.

עוזר על ידה בקליעת חצי לעג על ימין ועל שמאל חיימקה קטן הגוף, הזריז והממולח, בעל העינים העכבריות והפנים המעוכים והמקומטים שלא לפי גילו הצעיר.

חיימקה, שעבר גדוש־הרפתקאות מאחוריו, שנספח אל השיירות המתרוננות ישר מתוך הצבא האדום ששרת בו כמתנדב, היודע לספר בלי סוף על הפיכות, מרידות, פרעות ומשלחות־נקם ששיתף בהן גופו הקטן והזריז, – אינו סר מנעמילה. בסער המחול הוא מקפיץ את גופו הקטן לצדה, והם השנים הממשיכים לקפוץ ולכרכר גם לאחר שהכל נשרו כבר מתוך המעגל. בשירה הוא קולע את קולו הצרוד (גם על תעשיית “סמוגון” בשנים המשובשות ההן יודע הוא לספר שפע מאורעות) מסביב לאלט הערב של נעמילה, מלפפו ומגפפו בכליון נפש ונהיה עזה. באסיפות הוא יושב על ידה עד לסיומן, אחר כך הוא מלוה לאוהלה ויושב אצלה עד שעיניה מתעצמות וחזה הצעיר עולה ויורד תוך שינה שלוה.

נעמילה, יחסה אל חיימקה כאל כלבלב־שעשועים המבדר את הדעת בשעשועיו ותעלוליו. הסכינה שיהא מכרכר לצדה, מוכן תמיד למלא כל מוצא פיה. אפס משהוא נועץ עיניו העכבריות בגופה הצעיר, כשהן מצועפות קרום חמים של מסירות והכנעה, לא נוח לה והיא מתכעסת מאוד. חיימקה יודע זאת יפה, ועל כן ישאף חמודות גופה בסתר, בשעה שהסיחה דעתה ממנו. הוא עושה הכל כדי שנעמילה תצהיל קולה הרונן. הנה תפס הלצתה על חשבון זאב והוא עושה ממנה מטעמים. כהנה וכהנה הוא מוסיף ושולח חצי לעג לעברו של זאב, היושב זעוף ובעיניו קרות־הלהב מבריק עתה סכין ממורט. הבחורים והבחורות מריעים בצחוק צוהל לשמע הלצותיו המפולפלות. אפס מי־שהיה־מורה, שמואל לוין הממושקף, אף הוא בין הקוצרים והוא כולו סלידה מהלצותיו של חיימקה, שתפלות הן, לדעתו, וגסות. פניו החיורים מעוותים מתוך בחילה ומבעד זכוכיות משקפיו העבות והמלוטשות ניבט צער. לוין אינו יכול לשאת הלבנת פניו של אדם ברבים. כולו סלידה וטינה לבר־נש קטנטן זה, שקול צחוקו הצרוד מתבעבע בגרונו כמיטגן בשמן. אך לוין לא יוכיח את חיימקה על פניו. מיד ייטפל גם אליו וישפוך שפע הלצות חדשות חסרות טעם. הוא מנסה להסב לבם של הבחורים והבחורות לצד אחר. פותח בנושא, הגוזל מנוחתו מיום שעלו על התל, ומשמיע דברים על פעולה תרבותית בישוב המתהוה ועל ארגון חיי החברה, הפרועים לפי שעה ונלוזים, ללא מסגרת וללא מסורת. לוין מנסח ראשי פרקים כחומר למחשבה עד לאסיפה הקרובה. הוא מתכונן להעלות בה את כל הפרובלימות הללו שאי אפשר, לדעתו, להתעלם מהן עוד. לא ייתכן שטוביה ימלא את סדר־יומן של כל האסיפות בעניני עבודה ומשק בלבד. לא על העבודה והמשק בלבד יקום ויתפתח הישוב ויהיה ראוי למאמצים הכבירים שמשקיעים בו. הגיעה השעה לדאוג לארגון מוסדות שונים; לטיפוח הוי חברתי ותרבותי חדש. צריך לגרש מכאן את השירים הלועזיים, נעדרי תוכן אנושי ולאומי, שהביאו עמהם מהארצות המשובשות במרידות והפיכות, שירים המעלים בלב נקישות תופים וטפיפות מגפים של קלגסים פרועים. לא ייתכן שעל התל יישמע בליל של שפות נכריות. יש לדאוג למסיבות־שבת, חג ומועד בעלות תוכן עברי מקורי. הפרובלימות האלו דוחקות ואין לדחותן בשל עניני עבודה ומשק.

לוין מדבר בקולו השקט הקפדני. משפטיו מבוטאים בסגנון עברי צח. הבחורים והבחורות מפורקדים על ערימות החציר כשמטפחות וכובעים סוככים על פניהם מלהט קרני השמש הצורבות. לוין מפסיק משפטו באמצע: מהו השקט הזה – המקשיבים לו? מי יודע במה מהרהרים הבחורים והבחורות האלה שבדמם גועשת הפקרות־חירות, שלא צורפו עדיין מהסיגים שדבקו בהם בארצות המשובשות ההן. עיניו קצרות הראות ניבטות מבעד זכוכיות משקפיו המלוטשות והן מוצפות צער. אך הנה מנסר קולו הצרוד של חיימקה:

– כטל יערוף לקחו! צוף נופת תיטופנה שפתיו! – הוא מחקה סגנונו של מי־שהיה־מורה, – לו בקולי שמעתם – וקמתם כאיש אחד ומחיתם כף ורעמתם “הידד” למורשה לוין, הנואם המהולל והמפואר, ראש הועד של אגודת “קדימה” דק"ק ברדיטשב…

תרועת הצחוק מתגלגלת על פני האפרים הירוקים ומתערבבת בציוץ צפרי־השיר החומקות בטיסה מבוהלת מעל ראשי הבחורים והבחורות הרועמים בקולי קולות. לוין חש בעליל כי זרה דבריו לרוח: לא, לא כאן המקום המתאים להשמיע דעתו על חיי התל הפרועים. באסיפה – שאני. עתה עליו לשתוק.

– פועלים… – מעוה זאב פניו בביטול, קם ומתחיל בהשחזת חרמשו.

רפאל, ששכב על ערימת חציר כשכולו אפוף הרהורים רופפים קלילים, כאותן העננות הצחורות והשקופות השזורות בשולי השחקים התכולים, שעיניו משוטטות עליהן כל העת – קם בבהלה ומתחיל להחליק על להב חרמשו בחפזון. חיימקה זה, הלצותיו התפלות כבר יצאו מאפו. לבו נוקפו שהסיח דעתו מהקצירה עד שקם זאב ושם קץ לבטלה הממושכת. בתנועות־רוגז חדות ועצבניות הוא מניף חרמשו על החציר העבות. בעמדו להשחיז את החרמש יעיף עין לעבר נעמילה הנושאת על קלשונה ערימה גדולה וחיימקה, התומך ערימתה בקלשונו, מספר לה משהו, כשפניו המעוכים מעוותים בהעויות מצחיקות.

“שוב הוא מחקה את מישהו או מספר לה אחת מהלצותיו הטפשיות. את מי שם עתה לחוכא?” – רפאל יורק על אבן המשחזת, מחליק על הלהב פנים ואחור ומניף את החרמש תקוף כעס גדול.

– זש… זש… – נענה לו החרמש המחליק בסבך הירק בשריקת זעם חדה.

בהגיעו לקצה האפר אינו עומד לפוש שעה קלה כמנהג הקוצרים אלא פותח מיד גז חדש.

– מה החפזון? “מצוברח” כנראה… – משתאים לו הקוצרים.

עמדו ימי אביב שקויי שמש ותכלת זוהרת. השרב נתעצם ובשעות הצהריים צרב כבימי הקיץ הלוהטים. האפרים הקצורים הצהיבו והלכו וגבעולי השלף התעבו ונתקשו והשמיעו רשרוש־שריקה בהסתער הרוח על פניהם. האפרים שלא נקצרו עדיין עשביהם נעשו גסים מיום ליום. הגבעולים קרסו, הסתבכו זה בזה ורבצו שטוחים.

צער דולק בעיני טוביה החמימות: החציר “בוער”! עוד מעט ותתנדף שארית העסיס בגבעולים המתעבים ומצהיבים, לקש יבש ייהפך החציר הריחני. אין בכוח ידי הבחורים והבחורות להשתלט על האפרים הנרחבים. מעשה יש לעשות!

הוא מתרוצץ בין הקוצרים והמערמות, הנה יניף חרמש והנה יגלגל ערימות חציר גדולות עד כלות הכוחות, ומזרז ומשדל לקצר במנוחת הצהריים, להקדים שעת היציאה לקציר ולאחר לחזור אל המחנה, אפס בלבו הוא יודע כי אין בכוח המסירות בלבד להשתלט על האפרים הנרחבים. בלילות אינו יכול לעצום עין. מוחו רוחש המון תכניות, אך קצרה ידו לבצען. כן, הוא יודע מה נחוץ: מקצרות ומגובים הם המה דרושים כאן! אך איך להשיג את אלה? עבודת הקציר לא אושרה על־ידי המוסדות ואין היא נכללת בתקציב להכשרת אדמת התל. היעלה בידו להטות את הפקידים שיאשרו תקציב למכונות הדרושות? – כוחו אינו גדול בכגון אלה. אין הוא האיש להנהלת משא־ומתן עם המוסדות. בשום פנים לא יוכל להתרוצץ שם בפרוזדורים ולצפות עד שפקיד פלוני ייעתר להיכנס אתו במשא־ומתן. אבל מוכרחים לעשות משהו –

אפס המוצא בא במפתיע. באחד הימים הגיע אל התל מכתבו של אריה, יוצרו ומחוללו של רעיון התל, העושה עתה בכנסית העם שנתכנסה באחד מכרכי המערב ונלחם שם למימוש רעיונו. הוא מודיע כי הכנסיה סיימה את עבודתה ובעוד ימים אחדים יחזור ארצה אל התל.

– אריה חוזר! – נישאת הידיעה מפה אל פה.

רבים בין הבחורים והבחורות אינם מכירים את אריה פנים ורק את שמו שמעו. שמו של אריה נישא חדשים אחדים על שפתי הבחורים והבחורות מצבא־העבודה בהערצה. הוא אשר הביא לפניהם את רעיונו בדבר התישבותם על אדמת התל שעליהם להוציאו מספירת ההזיה אל שטח הממשות.

– מה, הוא כבר חוזר ארצה? באמת? – משתלהבות העינים בשמחה מהולה סקרנות.

טוביה אינו מוצא לעצמו מקום: שמחתו לשובו של אריה מהולה עצבנות שבצפיה.

– אריה חוזר, – הוא משנן לעצמו בלי הרף.

את אריה הוא מכיר היטב. רע כאח הוא לו. שנים רבות חיו ועבדו יחד בקבוצה הקטנה וטוביה הוא הראשון אשר לפניו הביא אריה את חלומו על הקבוצה הגדולה, שהנץ בקרבו בערבי החורף הארוכים בחדרו הבודד שבקבוצה ההיא. אריה, דמיונו המכונף לא נתן לו דמי, צייר לפניו ותבע פעולות גדולות רחבות היקף ותנופה. ישובים שיתופיים גדולים, המאחדים בתוכם חקלאות, חרושת ומלאכה, וחיי חברה עשירים ובלתי תלויים בעיר ובתרבותה הקלוקלת קמו נגד עיני רוחו על פרטי פרטיהם. הדמיונות והתכניות גזלו שנתו ומנוחתו. החיים המצומצמים בקבוצה הקטנה, ההתחככות התמידית זה בזה שהולידה פרובלימות אישיות חדשות לבקרים, חוסר כר נרחב לגילוי מרץ ויזמה העיקו על אריה עד לבלתי נשוא. באין סדן לחשל עליו רעיונו ולצור צורה מוחשית לילדי רוחו הערטילאיים, התפרק מסערתו הפנימית בשיחות רצופות וממושכות עם טוביה ושיתפו בכל תכניותיו והזיותיו. אכן ידע אריה במי לבחור. חוש נכון הוליכהו אליו. בבוא השעה יהיה זה המוציא לפועל, המממש כל ההרוי וההגוי בדמיונו המכונף וילביש ילדי רוחו של אריה בגדי־הממשות.

– אריה חוזר, – ממללות שפתיו של טוביה בהתהפכו על מטתו החורקת תחתיו. – הוא ימצא לשון אל הפקידים. הוא אשר אילץ את האריות ההם, צירי כנסית העם, להקשיב לתכניתו הבלתי רגילה, ימצא עצה כיצד להטות את לב השועלים הקטנים במוסדות. אריה חוזר – מתעצמות עיניו הצרובות מנדודי השינה.

…האולם הגדול והמפואר טובל בים אורות. צילינדרים ופרקים מבהיקים בשחור חגיגי. על הבמה, העטורה תמונות המנהיגים עטויות סרטים שחורים, יושבים אנשי הנשיאות. כולם הדורי פנים ומכובדים. באמצעיתם מיסב בכורסה גבוהה יושב־הראש, בעל גוף זקוף ומוצק עם עינים שחורות חיוניות, שופעות מרץ ותקיפות, שזקנו המעוגל, המסורק בקפדנות וחצוי לכאן ולכאן, משוה לו צורה של גנרל ותיק גאה, עטור זרי נצחונות מפוארים בעבר. היושב־ראש מכה בפטיש שבידו בעוז להשתיק את ההמיה המנסרת באולם. הצילינדרים פונים לצדדים ולאחור בחפשם אחרי סיבת הרעש הגובר והולך. פתאום נפרצת הדלת. אריה, לבוש בגדי עבודה מרופטים, מתפרץ פנימה כשהוא ישוב על מקצרה רתומה לזוג סוסים אבירים, הרועשת ומקשקשת בנסירה מחרישה אזנים. אריה מאיץ בסוסים בשוט הארוך שבידו, אלה דוהרים בטירוף, המקצרה שוטפת בתוך האולם המפואר והמון צילינדרים מועפים, צונחים ונערמים בגז גדוש.

– דיו! – אין אריה פוסק מלהאיץ בסוסים המבוהלים.

טוביה מקיץ שטוף זיעה, קופץ ממטתו ומפשיל שולי האוהל: חשכה עבותה ניצבת לפניו כקיר אטום.

– מוקדם עוד, – הוא חוזר אל מטתו החורקת תחת גופו המיטלטל מצד אל צד.

קטר הרכבת, שגרר אחריו קרונות מעטים, שטף בתוך האפרים הירוקים שמשני צדי המסילה, נעצר בתחנה כשהוא מתנשף ושולח לתוך חלל העמק השלו שריקה חדה חצופה. ההרים שמסביב ענו בהד ממושך תמוה. אריה היה הנוסע היחידי שירד בתחנה, שנקבעה זה מקרוב בפינה נידחת זו. הוא עמד על יד הצריף המשמש תחנה ארעית ועיניו שוטטו על פני העמק המישורי השומם ועל ביצותיו המרובות. אך הנה נתקל מבטו בתל נקוד אוהלים צחורים, שהזדקר בטבור העמק.

– זהו! – נתלחלחו עיניו ובלבו קמה סערת התרגשות בצעדו אל עבר התל, שנכבש לנקודת ישוב באותם הימים שהוא נאבק שם בכנסית צירי העם ועשה מאמצים גדולים לשכנע את הצירים השונים באמת שבחזונו, שנראה בעיניהם כנסיון מוזר ובלתי ניתן להגשמה ואף מעורר חששות כבדים במגמתו המוצנעת בתוכו…

– התל! – משוטטות עיניו, מלאות דמעות־גיל, על פני האוהלים המצחירים בתוך הירק הצוהל מסביב. הוא מחיש צעדיו. נשימתו נכלאת מחמת הליכה מהירה וסערת התרגשות לקראת הפגישה עם הבחורים והבחורות כובשי העמק.

השעה שעת צהריים. אנשי התל מפוזרים בשדות ובאפרים ובמדרוני ההרים.

– האמנם אין אף אחד? – עומד אריה בטבור התל ומסתכל באוהלים הריקים.

בחורה יוצאת מהאוהל המשמש מחסן בגדים, מעיפה עליו מבט תוהה – וחוזרת על עקבותיה. מיד מופיעות בפתח האוהל בחורות אחדות, בוחנות בסקרנות מהולה תמהון את תלבשתו העירונית ואת מזודותיו כאילו נפל לכאן יצור משונה מעולמות רחוקים ומוזרים…

– תייר, – לוחשות הן זו לזו ונעלמות בתוך האוהל.

אך הנה יצאה להסתכל באורח המשונה רחל הטבחית. היא מופיעה בפתח האוהל המרובע, כשבידה האחת קלחת ובשניה כף־מבשלים. רגע היא עומדת וסוקרתו, אך מיד מתרחבות עיניה, פניה משתלהבים, היא פורצה אליו כשחזה המלא מתנחשל בהתרגשות עצומה:

– אריה! – מסתכלת היא במבוכה בשתי ידיה התפוסות בכלי מטבח.

– שלום, רחל! – שם אריה ידיו על כתפיה, – היכן טוביה, לוין, בלקינד? היכן כולם?

– בשדות הם, חוץ מבלקינד שנסע לבקר בפלוגות. ואתה באמת חזרת… כל המחנה מצפה לבואך. מדוע לא הודעת יום שובך? רצינו לקדם פניך בתחנה. עתה כולם בשדות. קוצרים חציר. גורן תתנוסס על התל! מאות טונים חציר! ריחו מגיע גם לכאן, למטבח. את טוביה אי אפשר להכיר. פניו השחירו מרוב צער. החציר “בוער”, – הוא צועק כל הימים. הידים לא מספיקות לקצור ולערום. מכונות נחוצות. אחרת – אומר טוביה – ילך הכל לטמיון. הוי מה אני עומדת ומדברת – בודאי אתה רעב, גם עייף. בוא, היכנס לאוהל ותאכל משהו. אחת שתים אכין לך משהו לאכול. הוי, מה זה? – רחל מודדת אותו מכף רגלו ועד ראשו, – מה הלבוש הזה? – כפקיד אתה נראה. זרוק את זה. אתה מזיע כולך. אביא לך בגדים מהמחסן. נו, מה אתה עומד? היכנס לאוהל, תאכל משהו –

אריה מחייך בהסתכלו בה בחיבה. אין רצונו להיכנס לאוהל ולא לאכול. אין הוא עייף ולא רעב. אל השדות הוא רוצה לרדת מיד. עליו לראות את החציר שרחל כל כך משבחת אותו; את טוביה ואת שאר הבחורים והבחורות.

– חכה רגע! – קוראת רחל בלוותה בעיניה המלאות השתאות את אריה היורד לשדות.

– מטורף! – מניעה היא ידה האוחזת בכף־המבשלים וחוזרת אל המטבח.

אריה ניגש לקבוצת האנשים העובדים ביבוש הביצות, הנקרים לו ראשונה בדרכו אל האפרים. הללו אינם מפסיקים מעבודתם.

“תייר” – ממשיכים הבחורים לשפוך באתיהם גושי אדמה מבהיקים בשחרורית דשנה צוננת אל החלל קלוי־השרב.

אריה מגיע אל קבוצת הקוצרים. אף אלה אינם שמים לו לב: ודאי עתונאי שסיכן נפשו וירד לשממה לראות את החלוצים בעבודתם כדי להעלות רשמים מלאים התמוגגות רומנטית. אך הנה עמד רפאל ברושי להשחיז חרמשו. בפנותו לאחור ראה איש לבוש עירונית עומד בפאת האפר ומלוה בעינים שטופות חדוה את הקוצרים המפליגים בים החציר הירוק. הוא הסתכל בו בעיון – והכיר את אריה. רפאל זוכרו מאז הופעתו הראשונה במחנה צבא־העבודה להרצות רעיונו, רעיון הקבוצה הגדולה. חרמשו נשמט מידו והוא אץ לקראתו. אפס רפאל חש יראת כבוד והערצה גדולה לאריה; גם איננו נמנה עם חבריו הקרובים, ובהושיטו לו את ידו, הוא מסמיק מבושה ומתוך מאמץ להצניע התרגשותו.

– שלום, אריה! הנה אני רץ לקרוא לטוביה. מיד יבוא. הוא קוצר בחלקה הסמוכה.

הקוצרים שמעו את השם “אריה” והם אצים אליו ומקיפים אותו מעברים:

– שלום! שלום! מתי באת? איך היה שם? אישרו?

אריה שואל פרטים על החציר, הקצירה, ואינו נענה לאלה הסקרנים הרוצים שיספר להם על כל חיבוטיו שם בכנסית צירי העם על רגל אחת. עוד יספר ויספר, אבל לא עכשיו. סערת התרגשותו כמעט שנוטלת את דיבורו מפיו.

– אריה! – בא במרוצה טוביה, מתנפל עליו בחיבוקים ושני הגברים המבוגרים נושקים זה לזה על לחייהם שצפדו מרוב עמל ותלאות.

– מתי באת? למה לא הודעת? לא ייעשה כך. יום יום צפיתי לך, צפינו –

אריה, ידו מונחת על גבו הרחב של טוביה, עיניו מלטפות אותו באהבה. לאחר שוך התרגשותו הוא שואל על טיב אדמת התל, הביצות, העבודה, מה מצב הבטחון, איך עבר יום־העליה ועוד שאלות משאלות שונות הנוגעות כולן לתל.

טוביה, אף לו המון שאלות, אך הדאגה לחציר שאין מספיקים לקצרו ולאספו והוא מצטהב ומתעבה בשרב המתעצם מיום ליום, מנקרת בו ומעיבה את שמחתו הגדולה לשובו של אריה אל התל. הוא מסיח בפניו דאגותיו ועגמת נפשו:

– החציר הולך לאיבוד. מבוקר השכם ועד מאוחר בערב עובדים עד כלות הכוחות ולא מספיקים. צריכים מכונות, מקצרות, מגובים.

– ייעשה משהו, ייעשה. אל דאגה, – מנחמו אריה.

הוא גוחן, מרים חופן חציר ומגישו לאפו. על פניו משתפך חיוך־תענוג רחב:

– בודאי יימצא חרמש אחד גם בשבילי, – הנהו מתחיל לפשוט את מעילו העירוני.

לא מועילות הטענות וההתנגדות של טוביה ושאר הבחורים: הלא רק עכשיו חזר מנסיעה רחוקה, טולטל בים וביבשה, והוא צריך לנוח, לנער אבק־דרכים ולהתנער מן העייפות. אריה כבר אוחז חרמש ומחליק באבן משחזת על להבו בזריזות יד אמונה.

– אין דבר! בטלתי שם דיי – הוא מחייך לעבר הקוצרים, מניף חרמשו ומפליג אל ים החציר העבות.

בשובו לפנות ערב מהקצירה ידעו כבר כל נשי התל כי אריה חזר. בערב נערכה לו קבלת פנים חמה.

אריה עומד לו בתוך קהל הבחורים והבחורות המצופפים בתוך האוהל המרובע ומספר על הפרובלימות שעמדו בפני כנסית צירי העם; על הצרות המתרגשות תכופות ועל השאננות של אלה היושבים עדיין בין הגויים השבעים; על המעשים והפעולות הגדולים העומדים להיות מוצאים לפועל בזמן הקרוב. אריה אפוף הבל גופותיהם הצעירים של הבחורים והבחורות הנושאים אתו במפעל והוא חש נכונותם והתלהבותם לזנק על שממות הארץ היקרה ולגאלה מחרפת עזובתה. כל קרבן לא ייקר בעיניהם. לבו חם בו ונרגש, דמיונו מאביר והוא מפליג לעתיד התל כאשר יחזהו בעיני רוחו. גלי חדוה מתנחשלים בחזותיהם של אנשי התל: אריה אתם! עתה יהיה יותר קל לשאת כל פגע ותלאה. מחולל המפעל יימצא אתם בצרות ובשמחות.

טוביה יושב סמוך לאריה, ראשו מורד על חזהו כמתנמנם. אך הנה הורמו פניו ובעיניו הזעירות האפורות דולקת ומאירה באור יקרות שלהבת־התמיד, כמו השתכן בתוכן זה להט החזון שאריה מדבר עליו עתה…

עם סיום המסיבה אין ממהרים להתפזר לאוהלים. עוד שאלות שונות בפי רבים והם מקיפים את אריה מעברים. לשיחה עתה אופי אחר. המתיחות נתרופפה ונימה של הומור נשמעת בתשובותיו של אריה. קוריוזים שונים מסביב לאישור התל מועלים עתה תוך בדיחות הדעת: פלוני הציר נימק התנגדותו העקשנית בדאגה יתרה לקדחת השורצת בביצות המרובות שבאדמות התל, העלולה להפיל קרבנות יקרים, ואלמוני חשש מאוד למצב הבטחון ולא פסק מלאיים: איך יעמדו שם בלב הישימון מול האויבים הפראים –

– לאמיתו של הדבר – מחייך אריה – נאלצו לאשר את “הנסיון המהפכני הנועז” משום שלא נמצאו בעלנים אחרים שהסכימו לסכן עצמם ביבוש הביצות הללו…

השעה מאוחרת מאד. חבלי השינה לופפים את הגופות המפורכים. הבחורים והבחורות מתפזרים לאוהליהם. אריה הולך עם טוביה לאוהלו של זה. בשכבם במיטות עוד נמשכת השיחה מסביב לענינים שונים. אפס תמיד חוזרים הם לאותו נושא שהוא צפור־נפשם של שניהם. טוביה מספר על ההישגים בענפי העבודה השונים; על כושר עבודתם והתלהבותם של אנשי התל. קל לו עתה וטוב, כשזה, שהשכיל לחזור ברגע הנכון, נמצא לצדו. עתה יהיה עם מי לחלק את המעמסה הכבדה. המשא־ומתן עם המוסדות שהוא חש עצמו בו חסר אונים לחלוטין יוטל על זה הראוי ומוכשר לו.

העפרוני המצויץ חילץ כבר כנפיו בתוך העשבים העבותים שתר אותם לו למרבץ־לילה, חבט בהן פעם ופעמים ובצפצופים צוהלים בישר את יקיצת הבוקר: בוקר רך רפרף שם על פסגות ההרים, מיצמץ בשמורות עיניו המיושנות וחתר לצאת מסבך האדרת האפילה שהתעבתה ביותר ברגעים האחרונים שלפני הסתלקות הלילה – ואלה השנים עוד שוחחו ביניהם בעניני התל ובעבודות המרובות העומדות על הפרק: על מפעלים ותכניות. כשהכדור האדום התיך את פסגת ההר במזרח ועטרה הילת קרנים מוזהבות, יצאו השנים מהאוהל וירדו לעבר תחנת הרכבת.

אריה עלה בקרון על מנת לנסוע למוסדות וטוביה הפליג בתוך זוהר הבוקר המופז אל אפרי החציר הזרועים רבבות רסיסי פנינים מבריקים.

כעבור ימים אחדים נפרקו בתחנת הרכבת מכונות חקלאיות. טוביה רתם זוג פרדות בעגלה ובחתכו בשוט הארוך שבידו את חלל הבוקר השלו בהצלפות חדות, קרא לרפאל ולזאב שיצטרפו אליו.

משחזרו בעגלה עמוסה מקצרה, מגוב ומכבש לכבישת החציר, שהבהיקו בצבעם החדש החגיגי, נתאספו אנשי התל מסביבם כשעיניהם נפקחות בהתפעלות:

– מכונות!

טוביה הרכיב את חלקי המכונות והתקינן לעבודה. אחר רתם במקצרה זוג פרדות ובמגוב אסר את הסוסה הצחורה, ששימשה לו עד עתה לסייר במקומות העבודה. הסוסה הנאה, שידעה עד עתה רק עול אוכף, רטטה כולה, רקעה ברגליה המחוטבות כשעיניה היפות והנבונות מתמלאות דם ונפקחות בטירוף ללחץ היצולים המעיקים על חזה ולמראה שיני הפלדה הארוכות מאחוריה.

–לחציר! – פקד טוביה.

– השתגע – סוסה אצילה הוא רותם כבהמת־עבודה גסה, – נהם זאב. וכשהכל נהרו אחרי טוביה ורפאל המתנהלים עם המכונות לאפרים, התכנס הוא באוהלו והשתטח במיטה.

טוביה ישב על המקצרה, הצליף בפרדות, וזמזום רעשני החל מנסר באפרים השלוים. הפרדות נתבהלו לרעש הדולק מאחוריהן, הסבו ראשיהן ליצור המשונה הנגרר אחריהן מתוך זקיפת אוזניהן הארוכות ולפתע מתחו זנבותיהן שדבקו אל עכוזיהן והחלו דוהרות כמטורפות. הזמזום הרעשני נעשה מהיר וחד ופסים רחבים של עשבים קרסו נפלו בזה אחר זה. לאחר “דורים” אחדים פנה טוביה אל רפאל:

– עלה וקצור! אני אעבוד במגוב.

הסוסה האצילה, כל עוד הובילה טוביה במתגה, הלכה אחריו כשהיא מרטטת ומרעידה, אולם משישב על המגוב והאיץ בה במצמוץ לשון הניפה אזניה הקטנות, עמדה על רגליה האחוריות וניסתה לפרק מעליה את היצולים כשהיא נושכתם בקצף טירוף.

טוביה ירד אליה, הגיש ראשו אל ראשה, לטף ברוך את צוארה הקשתני ולחש לה מלות חבה ופיוס. הסוסה נרגעה לאטה. אחז במתגה והחל מושכה אחריו קלות. אחרי פסיעות אחדות נתפראו שוב עיניה היפות ונתמלאו דם, עמדה ולא משה ממקומה, כשמתוך נחיריה הרוטטות, האדומות כדם אף הן, בוקעות נחירות אימה וזעף. טוביה לא פסק ללטף אותה וללחוש לה מלות חיבה ופיוס והצליח להעבירה לאורך החלקה שנקצרה לפני ימים אחדים בחרמשים והחציר עליה יבש כבר כל צרכו. פעמים אחדות הוליכה הלוך וחזור, באמרו להרגילה לצלצול שיני הפלדה של המגוב ולמועקת יצוליו. לבסוף עלה על המגוב ואחז במושכות. הסוסה החלה שוב נוחרת ונושפת ומנערת ראשה למעלה ולמטה ולצדדים, אך גררה אחריה את המגוב בזקפה אזניה לקריאותיו של טוביה המרגיעות.

מי שלא ראה שמחת נצחונו של טוביה בהכניסו את הסוסה האצילה בברית־העמל לא ראה שמחת־נצחון מעודו. עיניו האפורות החמימות נצטעפו ונתלחלחו ולסתותיו רעדו כאומר לפרוץ בבכי־גיל.

– אין כידיו של טוביה, אין! – נתרחבו בהתפעלות עיני הבחורים והבחורות שפסעו אחרי המקצרה והמגוב.

החלקות הקצורות גדלו מיום ליום. הערימות התנוססו על פני האפרים לכל מלוא העין. הרבה ידים חסכו המכונות ואלו התפנו עתה לעבודות אחרות. החלו בכבישת החציר והובלתו הגורנה. לבותיהם של אנשי התל מלאו רננה בהסתכלם בגורן המתרחבת וגדלה מיום ליום בידי טוביה, הבונה ומקימה ללא זיזים ובליטות כבנין ענקי מרובה קומות.

זאב קוצר עתה במקצרה ורפאל מגובב במגוב. הראשון אינו פוסק מלרטון על טוביה. אין הוא יכול לסלוח לו על העול שעשה לסוסה האצילה. לא ייעשה כך לאסור סוסה אצילה בעול כבהמה גסה. טיפה מרה הוא נוסך בשמחה האופפת את הכל.

האמנם נגע כל כך ללבו עלבון הסוסה? ואולי – מי יודע מה רוחש שם בתוך תוכו של הבחור מגודל האברים הכבדים, הקודר והזעוף – אך לא עת לחיטוטים עתה. עמל נתלהט בשדות התל ובאפריו, והבחורים והבחורות מבוסמים יין־מולדת חריף. לא עתה הזמן לטפל באחד בחור לקוי־קדרות בתוך עדת כובשים מסוערי חזון. לפי שעה מהוים אנשי התל גוש אחד המציית במסירות ובהתלהבות לרצונם העז של בודדים מכונפי דמיון ולהוטי מעש. הלאה החיטוטים! ישוב חדש קם בשממה!

רפאל מתנדנד על המקצרה בתוך הירק הגדוש המבושם ואינו גורע עין מהגבעולים הקורסים תחתיהם בצותא כבמיתת־נשיקה. באזניו מנסר הזמזום הרעשני וראשו רוחש רחש עמום. בערב, בישבו באוהל המרובע הממולא מפה אל פה, כשה"לוכס" צהוב העין זולף אורו הממוזמז אגב זמזום טרדני, מתערבב זמזום זה בשקשוק להבי סכין המקצרה והוא רואה לפניו גלים ירוקים נערמים זה על גבי זה. גופו היצוק דבש־הליאות עודנו מטולטל כולו מנדנודי המכונה במשך יום הקציר הארוך והוא מדמה להיות מנוענע כבערישה. שמורות עיניו עצומות למחצה. כמעט שאינו מבחין בפרצופיהם של היושבים מולו.

האין זה, היושב ממולו, חיימקה, שעיניו העכבריות בורקות גצי לעג – וזו לצדו, הנותנת בצחוק את פעמון־קולה הרונן, האין זו נעמילה – רפאל רואה ואינו רואה אותם. הוא עורג לשינה, אך כה קשה לו להסיט גופו נסוך העייפות ולגררו אל האוהל. רפאל זקוק למישהו שיתמוך בו, יוליכהו לאוהלו, יפשיט בגדיו ממנו ויטילהו למיטה.

– רפאל, – פונה אליו חיימקה, – העוד הרבה לקצור?

פניו של חיימקה רציניים, אך לרפאל נדמה כי אין זו שאלה לתומה. יש בה איזה כונה נסתרת. וכי למה נועצת בו נעמילה עיניה הזהובות, הדבשיות, כמצפה מאוד לתשובתו – רפאל מפליט תשובתו וקם מהשולחן על מנת ללכת לאוהלו.

נעמילה שולחת אחריו מבט מלא תמיהה ורוגז: מה קרה לו לבחור הזה? מהי ההתרברבות הזו? וכי נשכחה ממנו אותה הרכיבה בשנים?

– טוב! – ניצתות עיניה בזעם גאוה. ומיד שמה ידה על כתפו של חיימקה:

– מה דעתך על הורה עכשיו –

מיד מצטרח קולו הצרוד של חיימקה: "הוי, וטהר לבנו, לבנו – ”

שניהם מקפצים באוהל הדחוק. עוד אחדים משלבים עצמם במעגל. השאר מצטופפים אצל יריעות האוהל כדי להגדיל את הריוח לרוקדים. נעמילה מכרכרת קלות, נוגעת ואינה נוגעת בקרקע. צמות־הבלונד שלה מפזזות וטופחות על כתפיה ועל חזה. על שפתיה העסיסיות הפעורות משהו מרחף חיוך־תענוג. היא קורצת לעבר הבחורים והבחורות שיצטרפו למחול. חיימקה אוחז בכתפיה העגולות ועיניו משוטטות על פניה ועל חזה הצעיר העולה ויורד במחול. קולו הצרוד עולה מעלה מעלה:

“וטהר לבנו, הוי, הוי, הוי” – –

המעגל מתרחב והולך. אחד בחור רוצה להצטרף לצד נעמילה דוקא, אך חיימקה דוחפו והודפו בכתפיו ובגבו וחובק ביתר עוז כתפיה של זו. הלז נגרר אחריהם בהתאמצו להדחיק גופו ביניהם. וכשמעלה חרס בידו – חומק הצדה בבושת פנים. אך מיד, כלהכעיס…, נאחז בכתפיה של בחורה אחרת. זו קולטתו מיד בשימה ידה על מתנו. הלה פותח בכרכורים סוערים כאומר לשכך בהם עלבונו שנגרם לו לפני שעה קלה…

טוביה סיים כבר רשימת סידור העבודה. כל השמות מחולקים במשבצות הענפים המרובות – ענף ענף ומשבצתו המיוחדת על פני לוח־סידור־העבודה הגדול. הוא עומד ומסתכל ברוקדים המכרכרים עד כלות הכוחות. חמלה מתעוררת בו למראה בזבוז הכוחות אחרי ימי עמל לוהטים, אך אינו אומר דבר:

“מילא, יפכו להם הנעורים באפיקם הפרוע”.

הוא תולה את לוח־סידור־העבודה ופונה ללכת אל אוהלו. אך פתאום ראתה אותו נעמילה. בפזזה על פניו, היא תופסתו בידו:

– בוא לרקוד!

טוביה מנסה להיחלץ מידה, אך זו אוחזת בו בכוח ומושכתו למעגל.

– לא לתת לו להתחמק, לא! אחזי בו, נעמילה, אחזי! – מלהיבים אותה אלה שבמעגל.

אף אלה שאינם לוקחים חלק בריקוד צועקים במלוא פיהם:

– לא להרפות ממנו, לא! – ודוחפים אותו לתוך המעגל.

טוביה ממלמל משהו שאינו נשמע ברעש שמסביב, בעשותו מאמצים להתחמק מהידים האוחזות בו. עליו עוד לראות את זאב ואת רפאל ולמסור להם באיזה חלקה יש לקצור ולגובב מחר. נעמילה אינה מקשיבה למלמולו. בעיניה יוקד יצר התעלולים והמשובה. היא חובקת אותו בעוז ומושכתו אחריה.

“מילא, יהא כך”, – מניע טוביה את ידו ביאוש ומצטרף למעגל.

רגליו מתרוממות ויורדות שלא לפי קצב המחול, גופו נגרר אחרי נעמילה כשעיניו החמימות מחייכות במבוכה והתנצלות:

“איני מומחה לכך”…

אך, ראו נא, מה זה קרה לו פתאום לטוביה זה הטרוד תמיד בעבודה, ענפים, סידור העבודה, בהמות ומכונות – מה להט הסער שעבר את הפועל החקלאי הותיק, מגושם הגוף במקצת, ששתי ידיו הכבדות תלויות לו מזה ומזה כדליים מלאים – הנשתלהב בו זיק אותם הימים ראשונים כשהוא ועוד מנינים מעטים של פועלים כמוהו התהלכו כאן בשממה זו, עבדו, רעבו וקדחו וכדי להביע רישם ויאושם הדליקו בלילות מדורות אדומות, פיזזו סביבם וכירכרו, כשגופותיהם הדלים, מוכי רעב וקדחת, דולקים כאותן המדורות האדומות? – גופו מסתער בסער המחול, רגליו דופקות באון והוא נישא אחרי נעמילה המזרזתו ביקוד עיניה הדבשיות.

– הביטו! הביטו! צועק חיימקה, – רקדן משובח הוא. נעמילה – ביתר מרץ!

“הוי, וטהר לבנו, לבנו” –

אריה שוהה רוב ימות השבוע מחוץ לתל. המשא־ומתן עם המוסדות, הישיבות והדיונים בדבר תקציבים והלואות לפיתוח משק התל מתרבים והולכים וגוזלים את כל זמנו. אך זה השג השיג תקציב לרכישת המכונות בשביל איסוף חציר־הבר ומיד קמו צרכים דחופים אחרים. יש לרכוש אינבנטר חי ודומם: בהמות־עבודה, פרות, עופות, מוטורים וטרקטורים. משק התל מגמתו משק מודרני ולא ייתכן כלל בלי מכונות. הוא חוזר אל התל רק ליום השבת וביום הראשון בבוקר יאוץ שוב לערים.

בליל שבת נערכה אסיפה. אריה מוסר דין־וחשבון על פעולותיו במשך השבוע, מגולל פרשת התאבקותו עם הפקידים במוסדות ועם מנהלי הבנקים המצרים צעדיו ומתאמצים לשכך להט חזונו בחשבונות מפוכחים־צוננים, אפס אריה אינו נבהל מטורי המספרים שמשלחים בו אלה גייסות גייסות. מהשגותיהם, השגות־חיבור־וחיסור, על תנופת רוחו, שהיא למעלה מתפיסתם הפנקסאית. במשך שנות חייו בארץ זו נאבק כבר לא אחת עם בעלי תריסין, אנשי כלכלה גדולים ופרופסורים־סוציאולוגים, שלעגו להזיותיו הדמיוניות המשוללות כל בסיס מדעי ואיימו בפשיטת רגל וקטסטרופה ושנתבדו הם ותורותיהם, וכל אותם הנימוקים הכלכליים וההנחות המדעיות שהציפו עליו ואמרו לכבות בהם שלהבת חזונו, סופם התנדפו ויבשו בלהטו של אריה כשלולית זו בשרב צהריים. אותו אין לדחות ב"לך ושוב". עתה, משאושר שוב התל, הוא משתער על הפקידים הכבודים בכל עוז המרץ והלהט שבו. לאחר הדין־וחשבון על פעולותיו בעניני התל הוא מספר מהנעשה בארץ בכלל. התל נמצא בפינה נידחת, שוממת; הבחורים והבחורות שקועים ראשם ורובם בכיבוש השממה ויש להסב לבם גם למתרחש בשאר חלקי הארץ. אחריו מוסיף טוביה קצרות על ההישגים בעבודה במשך השבוע שעבר ועל העבודות העומדות לביצוע בשבוע הבא.

אך נסתיימה האסיפה – והבחורים והבחורות פותחים מיד בשירה ובריקודים.

אריה משתהה קצת באוהל המרובע. דחוק אל יריעות האוהל, שלא להפריע למעגל המתרחב והולך, הוא מסתכל במערבל המחול הגועש. התלהבות הדבקות של הרוקדים כובשת אותו כולו. גלי חדוה מציפים את לבו ההולם לקצב המחול הגואה. פניו השחומים והרזים אורים. פיו דק השפתיים, הסגור תמיד בתקיפות, פעור עתה קמעה. חיוך־תענוג מרחף עליו וקורן מתוך עיניו החומות.

“כמה עלובים וקטנטנים הפרופסורים ואנשי הכלכלה האלה, הם וביסוסיהם המדעיים וחשבונותיהם הכלכליים. מאות תלים אפשר להקים כאן בשממה בידי הבחורים והבחורות האלה!” –

כל הצער והיסורים שבמשא־ומתן והישיבות עם אלה שבידם לאשר תכניותיו או לדחותן מתנדפים כלא היו בלוותו בעיניו את אנשי התל בלהט מחולם. אך הנה נתקל מבטו בטוביה, העומד אף הוא באחת הפינות דחוק אל יריעות האוהל ומסתכל ברוקדים, ואריה נזכר כי עליו עוד לשוחח עמו על דא והא. הוא רומז אליו שיצא.

סער המחול שכך מכבר. אנשי התל נמים כבר שנתם בתוך אוהליהם הצחורים ושנים אלה עוד יושבים ומשוחחים ביניהם, כשקולותיהם הלוחשים מכילים משהו מאותם רזי־הליל הנארגים עתה בשדות ובהרים העוטרים את התל. אפס עתה אינם מדברים על תכניות עבודה, רכישת מכשירים, על תקציבים וכדומה – אריה מגלה ומשיח לפני טוביה עגמת נפשו וצערו: לא כך תיאר לעצמו תפקידו בבנין התל ובכיבוש השממה. לא עלה על דעתו כי דוקא בזמן שרעיונו יחושל על סדן הממשות ייעדר מכאן רוב הימים ולא ישתף ידיו וכל גופו בהקמת המפעל על עבודותיו השונות; שיתרוצץ בערים ובמסדרוני המוסדות והבנקים כדי לתפוס את פלוני הפקיד ופלוני המנהל, המשתמטים ממנו, ויבלה ימיו ולילותיו בישיבות ובנצוחי דברים. הוא מקנא בטוביה שתקע את היתדות והקים את האוהלים ביום העליה אל התל, ששתל מדרוני ההרים, עקר סלעים, פילח קרקע־הבתולה ואסף את החציר.

– גורל, – מתאנח אריה.

טוביה מדגיש חשיבות שליחותו ופעולותיו למען עניני התל. סוף סוף הוא הוא מוליד הרעיון ומחוללו. כל מה שנוצר כאן וייוצר רוחו מרחף עליו.

– אין דבר, עוד תספיק לעבוד בשדות. רק ראשית, רק התחלה נוצרה לפי שעה. העבודה הגדולה עוד לפנינו. עוד תספיק, תספיק, – מנחמו טוביה.

שני קמטי־הצער שמסביב לפיו של אריה, בעל השפתיים הדקות הסגורות בתקיפות, מתעמקים ומתרחבים. תוגה נשקפת מתוך עיניו החומות. הוא יושב מהורהר ומחריש. אך הנה הוצתו עיניו בתוקף־החלטה:

– לא! לא אמשיך עוד זמן רב בתפקיד זה. אך יתבסס התל במקצת – אשב בקביעות ולא אזוז מכאן! הרבה תכניות עלי להוציא לפועל. סיורים חקלאיים רבים ערכתי בזמן שהותי בחוץ־לארץ. זנים חדשים, זני תבואות וזני עצים, היכרתי שם לרוב. גם זרעים הבאתי אתי. אני אוכיח כושר היקלטותם והתאקלמותם כאן – על אף דעתם הפסימית של המומחים בעלי המדע. הספקתי לראות אופן הטיפול בהם ומה הם סוגי הקרקע המתאימים להם. רק יתבסס התל כלשהו.

למחרת, יום השבת, מסיירים שניהם בשדות במשך רוב היום. אריה בודק, בוחן, מציע הצעות, מתבסם ומתרוה ריח האדמה, המלוו אחר כך בשהייתו בערים ונותן לו את הכוח לעמוד בעייפות וברוגז העצבים שבמשא־ומתן במוסדות ובבנקים.

אך נסתלקה השבת – ואריה הפליג שוב לערים. בשדות התל לוהט העמל. עבודת איסוף החציר מתנהלת בקצב מזורז. הקצירה והעירום נסתיימו ואנשי התל עסוקים עתה בכבישת החציר והובלתו הגורנה. עגלות עמוסות חבילות חציר מתנהלות לאטן זו אחרי זו, נפרקות על הגורן וחוזרות ומדרדרות אל האפרים הקצורים כדי שתועמסנה שוב.

רפאל מתנהל בעגלתו העמוסה, גופו מיטלטל אילך ואילך לנדנודי העגלה, שאופניה מתגלגלים בתוך החריצים והתעלות המרובות, שחרשו בשדות זרמי המים העזים בימות החורף הגשומים. מעל מושבו הגבוה הוא סוקר את העמק המוריק, שפה ושם הוטלו בו כתמים צהובים, את ההרים המצהיבים והולכים במשבי החמסינים, שהגיחו לפתע מהמדבריות והטילו לתוך ימי האביב הצלולים והזוהרים שלהבת אש והדליחו אותם בתמרות אבק חריף.

– מה זה? – הוא מאמץ מבטו הנעוץ במדרון שמנגד.

נקודה לבנה בצבצה שם לפתע ומרקדת לפניו עם טלטולי העגלה.

– אוהל?! – אינו גורע מבטו מהנקודה הלבנה.

רפאל פורק את החבילות במהירות קדחתנית, מצליף בפרדות השבות ונישאות אל האפרים. הוא אינו יכול לכלוא בתוכו את בשורת האות התמוה. עליו לספר לבחורים ולבחורות מה ש"מצא" בנסעו עם חבילות החציר אל הגורן.

– הבט, רפאל, מה זה שם? – פוגשים אותו אנשי התל העומדים שעונים על כלי העבודה ועיניהם נעוצות במדרון שמנגד, שבינתיים צצו עליו עוד שתי נקודות לבנות.

– אוהלים! – קוראים הם בהשתאות.

בערב הביא טוביה את הבשורה על ישוב חדש המוקם בשכנות.

למחרת בצבצו אוהלים חדשים במרחק־מה מאלה שניגלו אתמול.

– עוד נקודה אחת! – בישרו זה לזה ברטט גיל.

בלילות קרצו־רמזו אורות מהבהבים ודועכים. שלוש הנקודות, התל והשתים החדשות, שלחו זו לזו ברכות בברקי אשים רושפים באפילה.

בימים הקרובים החלו עולים אל התל בחורים ובחורות מהישובים החדשים, שבאו לראות את הישוב ה"ותיק", לשאול עצה וליטול מנסיונם של אנשי התל שהקדימו אותם בתקיעת יתד בשממה. טוביה הובילם בשדות, בהרים, הסביר והדריך.

בהיטלטל רפאל על עגלתו העמוסה חבילות חציר, אינו יכול לגרוע עין מטורי האוהלים, המבהיקים מתוך סבך הקוצים ועשבי־הבר שמצהיבים והולכים על המדרונות. הנה גם יבחין בזוגות בהמות אסורות במחרשות המתנהלים במדרונות. פסים חומים נמתחים לאורך ולרוחב וקוברים תחתיהם את עשבי־הבר והקוצים.

– חורשים! – מצטעפות עיניו בקרום לח חמים ובחזהו מתנחשלת והולמת בעוז החדוה, ממש כבאותו היום בו נעץ לראשונה מחרשה בחיק קרקע־הבתולה של התל. –

תכלת השחקים מחוירה. בעמק נטויים צללי־ערב הגולשים מההרים ובולעים לתוכם את השדות ואת שרידי זהרורי היום הגווע, המפרפרים בצמרות המסוכסכות של השיזפים ושיחי־הבר ובאגמון הביצות. כדור מותך בלהבות משלח דליקה בפאתי השמים במערב. האדמומית נגדשת ומיד נזרקת בה חכלילות זוהרת. החלל שקוי אורות ססגוניים מופלאים. העמק נראה עתה כהיכל בהתקדש חג גדול. אך הנה דוהה החכלילות. האור החיורין מרטט, זע. השדות ריקים מאדם. יום שישי היום ואנשי התל, המאחרים לעבוד בימות החול עד חשכה, הקדימו לחזור אל המחנה כדי להכין את עצמם לקבלת השבת. על התל אצל האוהלים תכונה רבה: מנערים כלי מטה, מנקים בגדים ומצחצחים נעלים. עלה וירוד נחפזים האנשים, אלה יורדים אל המעין שבמדרון התל לרחוץ בשרם במימיו הקרירים, המרעננים, ואלה עולים רחוצים כבר. פה ושם נראים הזריזים כשהם לבושים כבר בגדי שבת. מתוך האוהל המרובע נישאים ריחות מאכלים ערבים שהוכנו לסעודת השבת. מבעד הפתח המופשל נראית רחל הטבחית ברוצה מסיר לסיר, בוחשת וטועמת. הזריזים, שכילו כבר כל הכנותיהם לקבלת השבת, עומדים על יד האוהל המרובע מעגלים מעגלים ומאיצים ברחל שתתן את האות לסעודת הערב. קשה כה לעמוד בפני ריחות המאכלים העריבים לאחר יום גדוש עמל.

– הסתלקו מכאן, זוללים! בגללכם אאחר, לכו! – היא מאיימת עליהם בכף המבשלים הגדולה שבידה.

רחל כעוסה מאוד כביכול, אך פניה, המשולהבים מהבל התבשילים הפורץ מתוך הסירים, מביעים רק טוב לב ושביעות רצון. את כוחה יודעת רחל הטבחית היטב. את האצבעות מלקקים ממאכליה הטעימים.

– הסתלקו מכאן, זוללים! – הריהי מאיימת בכף־המבשלים, אך אינה מצליחה בשום פנים לשוות לעיניה, הבורקות באושר וסיפוק רב, רוגז כלשהו.

בשעה זו, שעת התכונה על התל לקבלת השבת, מהלך למטה בשדות מי־שהיה־מורה, שמואל לוין. לאיטו יתהלך כשידיו שלובות לו מאחוריו. מסביבו שלוה רכה ומבושמת וממעל לו פרוכת משובצת כוכבים ראשונים הרושפים חגיגית. אם כי הליכתו בנחת כמו הפליג לטיול־ערבית, אינו דומה לטיל כלל. הנה הוא נעצר פתאום, משפשף מצחו בקוצר רוח, מנענע ידיו ושולחן לתוך השדות הנמים כמתוכח עם מישהו נסתר.

מהי הסוגיא שצאצא משפחת למדנים ליטאית עוסק בה בשעת ערביים שלוה זו? מדוע נעדר מקומו בין הבחורים והבחורות על התל בשעת התכונה לקבלת השבת? ערב שבת היום. לאחר הארוחה תתקיים אסיפה ואחת החליט לוין להעלות בה הצעותיו לארגון הוי תרבותי וחברתי חדש בישוב המתהוה. הוא יודע את הקשיים העומדים לפניו. לא קל יהיה להסב לבם של אלה המבוסמים יין־מולדת חריף והפקרות־חרות אל בעיות מופשטות, לדעתם, וערטילאיות. לא נקל הוא להחדיר דבריו ללבותיהם ומוחותיהם. אפס עקשן הוא לוין זה, קנאי כאבותיו הלמדנים המתנגדים. אין הוא יכול להשלים עם נחשול פרוע זה, נלוז־צורה ומעורער כל דפוסי מסורת. לא דור ראשון שגח לפתע מחיק קדומים הם אנשי התל, שעמם מתחיל הכל מבראשית. שלשלת זהב של עבר מפואר ומסורת גדולה נמשכת אחריהם. אך נותקה חוליתם בעטים של זמנים משובשים. ויש לחברה שוב אל חוליות הדורות ולכונסה בתוך שלשלת הזהב. במוחו ערוך הכל ומסודר בשלמות אחידה והרמונית. לא לילה אחד ישב על מחברתו העבה, בה שמורים העתקי מאמריו הרבים בשאלת הלאום, השפה, התרבות, חיי החברה החדשה במולדת העתיקה־החדשה, שפירסם בעתונים בעודנו בגולה, והעלה בכתב ידו הזעיר, הנאה והברור מאד ראשי פרקים על הוי תרבותי וחברתי חדש. הכל ערוך ומסודר להפליא. אך כיצד להחדיר כל זאת ללבותיהם ולמוחותיהם של הבחורים והבחורות האלה? –

צעדו נעשה מהיר יותר ועצבני. האפילה טישטשה כבר לחלוטין דמותו הגבוהה והרזה ועודנו מהלך בשדות הנמים. עתה הוא מכין תשובה למתוכחים ולמתנגדים שינסו, אולי, לסתור הנחותיו והצעותיו או לדחותן לפי שעה. התשובה צריכה להיות קולעת וניצחת ללא השאר כל בקעה להתגדר בה. המשפטים סדורים במוחו כרובדי בנין ללא זיזים ובליטות. רעיונות חריפים ומבהיקים, נימוקים וביסוסים יסודיים נערמים בתאי מוחו, אחד חריף ועז ממשנהו.

“כה יגיד וכה” –

אך הנה בוקעים צלצולים מעבר התל. לוין מתנער מתוך שרעפיו, מפנה פניו וצועד לעבר התל בצעדים מאוששים מהירים.

בהיכנסו לאוהל המרובע מסובים כבר הכל סביב השולחנות המכוסים במפות לבנות. פני הבחורים והבחורות מבהיקים בסומק מתוך החולצות והשמלות הלבנות. שירה צרחנית, מלווה נקישת כפות ומזלגות, מנסרת בחלל האוהל האטום. לוין ממצמץ בעיניו מחמת אור ה"לוכס" הצהבהב, הדוקרן במחטים דקיקות לאחר שהסכינו לקטיפת האפילה שבשדות. ברגע הראשון אינו מבחין בפרצופים. גוש מצופף, נקוד סומק וצחור ואפוף הבל התבשילים הנישא מהמטבח, נע לפני עיניו ששמורותיהן מצומצמות מחמת האור הדוקר. אך הנה מבצבצים פנים ועינים מוכרים. מבטו משוטט על הפרצופים הסמוקים, הבריאים ועל העינים הצוהלות בגיל. לפתע מחלחל משהו בגרונו, עולה וצובטו. עיניו מצטעפות קרום לח: אל אלוהים! לוין לא ידע עד מה יאהב את הבחורים והבחורות האלה. את כל הגוש הזה היה רוצה לכלוא בתוך זרועותיו המרטטות באהבה גדולה. הוא ניגש אל השולחן. המסובים מפנים לו מקום ביניהם. בישבו אופפתו חמימות השופעת מעבר היושבים לצדו מזה ומזה. השירה, מלווה נקישת כפות ומזלגות, גוברת. לוין אינו מבחין במלות השיר. התל, האוהלים, האוהל המרובע על הגוש המצופף בתוכו – הכל מתנחשל ומתערבל בשירה אדירה. אך מה זה? האומנם קולו הוא זה? – אכן, קולו הוא המלופף המון קולות גבריים ונשיים. כן! מי־שהיה־מורה, שמואל לוין, הסולד מאוד מנחשול פרוע זה ונלוז, אף הוא נכבש לזמר האדיר המרעים ומריע כתרועת־נצחון של קלגסים כובשים מבצר בסערה. –

אך הנה הורמה היריעה, החוצה את האוהל המרובע ומחלקתו למטבח וחדר־אוכל. רחל הטבחית מופיעה לבושה סינור לבן ומצוחצח, רחוצה וסרוקה, כששערה הלח מבריק באגלי מי המעין שטבלה בו זה עתה, ובידיה התבשילים המהבילים. עוזרים על ידה בהגשת המנות בחור ובחורה. השירה נבלעת בבת אחת. שאיבת כפות וטחינה־לעיסה נמרצת מתערבבות בנסירת ה"לוכס" צהוב העין. האכילה בחפזון ורעבתנות.

– בעלי “הלעיטני נא” – סולד לוין ועיניו ניבטות מבעד זכוכיות משקפיו העבות מוצפות צער.

הוא לועס את מאכלי רחל הטבחית העריבים, אך אינו חש טעמם. הזלילה החטופה מסביב משוה להם טעם תפל. כן, אף בנידון זה יעיר הערב משהו: לא יתכן להפוך את שולחן־האחים הגבוה מעל גבוה לבית־תמחוי זול. צריך לאכול בנחת, שהיה קלה בין מנה למנה, פרקי זמרה, פסוקים אחדים מעניני דיומא. אפס לא ניתנה לו השהות להרהר בענין זה. אך כילו את הארוחה ומיד מוסטים הספסלים והשולחנות הצדה. ליל־שבת הלילה. מחר שובת הפעמון ואינו מעיז להפר שלות הבוקר בצלצולים חצופים, המאלצים גופות מפורכים להתגבר ולקום לעמל. עד שעה מאוחרת אפשר יהיה לישון מחר ולנוח. עתה שעתו של חיימקה הגיעה:

– הי! השולחנות הצדה! דבקה חדשה תירקד הערב, גם רונדה חדשה, – מנסר קולו הצרוד בחלל האוהל האטום.

רחל הטבחית כועסת עתה ממש:

– תנו לפחות להסיר את הכלים מהשולחנות, – מנסה היא להבקיע לעצמה דרך בתוך הקהל המצופף.

אך אין שומע לה. זוגות זוגות עומדים ומחכים לצו של חיימקה שיוליכם במחול.

– בחורות – שמאלה, בחורים – ימינה! – מפקד חיימקה.

טוביה עומד אצל הפעמון התלוי סמוך לאוהל המרובע ומטלטלו נמרצות, כאומר להחריש בצלצולים עזים סאון השירה והריקוד הגובר ועולה.

“לא! מאליו לא יתפרק המחול, יש להפסיקו”, – והוא נכנס פנימה.

בקושי הוא פורץ לו דרך, עולה על שולחן ומרים ידו לאות כי ברצונו להכריז משהו. שעה רבה עומד טוביה על השולחן כשידו מורמה למעלה מבלי שישימו לב אליו.

“טומבי”, “טומבי”, – נישאת הברה להוטה מתוך המעגל המכרכר בדבקות עצומה.

אך הנה נושרים אחדים מתוך המעגל. להוטי עינים ורטובי זיעה צונחים הם על הספסלים בנשימה רסוקה. עוד אחדים נושרים. המעגל מתפרק והולך. רק חלק קטן עודנו מסתחרר בשכרון המחול. נעמילה ולצדה חיימקה ורפאל נשארו האחרונים במעגל. פני נעמילה מבהיקים כפקע שושן שפתח זה עתה נצותיו האדומות, עיניה היפות עצומות למחצה באכסטזה, גופה הצעיר והגמיש מכרכר בסער, ידה האחת חובקת מתני רפאל והשניה מונחת על כתפו של חיימקה:

– הי, טומבי, טומבי –

– די! די! – צועק טוביה מעל השולחן, – מוכרחים לפתוח באסיפה. השעה מאוחרת.

נעמילה קורסת על הספסל הסמוך.

– אח, חיימקה, היתה זו דבקה – היא לוחשת אל זה שישב לצדה ומשעינה ראשה על כתפו של רפאל היושב לצדה אף הוא.

טוביה עומד על יד השולחן וסוקר את הקהל. בפתחו את האסיפה, קם לוין ולוחש מה באזנו.

– טוב, טוב – פולט טוביה ופונה אל הקהל.

הפעם הוא מקצר יותר מהרגיל, מסיים את האינפורמציה על המצב בעבודה ומוסר רשות הדיבור לבלקינד, שחזר מביקוריו אצל פלוגות צבא־העבודה המפוזרות בכל קצוי הארץ ועסוקות בסלילת כבישים, מסילות ועבודות כיבוש אחרות.

בלקינד הוא אחד ממנהיגי צבא־העבודה, שיד ושם לו בהקמתו ובארגונו. בפניו מחודדי הלסתות קבועות שתי עינים אפורות הוזות, שאינן מישירות להביט בפני המקשיבים אלא נעוצות בנקודה רחוקה סמויה, אליה עוגנת ספינת־רעיונותיו. קולו אטי, נמוך, אך משהו יצוק בו המאלץ להקשיב לו. הוא מספר על הפלוגות ועבודותיהן השונות שערכן הכיבושי רב; על חייהן הכלכליים והחברתיים: מקצתן – שכר העבודה מכסה את הצרכים של האנשים, ומקצתן אין השכר הניתן בעבודתן מספיק להן ויש מחסור ורעב בתוכן. יש גם מחוסרי עבודה לחלוטין. גם המצב החברתי אינו משופר באילו פלוגות. משפיע המצב הכלכלי הקשה. אחר הוא עובר לדבר בעניני התל. אך בלקינד, לא כאריה וטוביה, אינו מפליג בים תכניות של ביסוס ענפים קיימים והקמת חדשים אלא עומד על זיקת מפעל התל אל שאר פלוגות צבא־העבודה. התל והפלוגות מהוים תאים של ארגון אחיד; שותפים לרעיון אחד ולשאיפה אחת לכלול במשך הזמן בארגון זה את פועלי הארץ כולם. אמנם התל הוא, לפי היקף מפעלו ועצמאותו, המרכז של הארגון הזה ועל כן – משנה אחריות הדדית ועזרה הדדית בינו ובין הפלוגות שאין בשכר עבודתן כדי מחיה. התנאים הכלכליים של התל רחוקים מאוד מלהיות שוים לתנאים של הפלוגות. כלכלת האנשים כאן מספקת והיא מובטחת על ידי המוסדות, שעה שבאילו פלוגות יש רעב. רעיון השויון, אשיה ראשית ועיקרית ברעיון צבא־העבודה, עומד להתמוטט באם המצב הזה יימשך כך להבא. יש להקפיד ולשמור על יסודות האחריות ההדדית והעזרה ההדדית על ידי קופה משותפת לפלוגות ולמפעל התל. אין להפלות בין תפקיד לתפקיד: תפקיד כיבוש עבודה אינו נופל מתפקיד הקמת ישוב בשממה. מעמד אחד מהוים הבחורים והבחורות בפלוגות ועל התל.

משמגיע לענין המעמד הוא מתעכב עליו באריכות, מבססו בהיגיון מדעי ומוסיף רובד לרובד ונדבך לנדבך והבנין המחשבתי מוקם איתן על יסודו. קנאי גדול למעמד הוא בלקינד זה.

טוביה מקשיב לנאומו הארוך של בלקינד כשכולו תהיה והשתאות: על איזה עזרה הדדית הוא מדבר כאן – האם יש ביכלתו של התל להגיש עזרה? – המפעל אך בראשיתו, הביסוס עדיין ממנו והלאה. היתכון לתקציב בשביל הקמת המשק, הניתן טפין טפין ולא בזמן הדרוש? האם לא ידועים לו הצרכים המרובים והדחופים לאינבנטר חי ודומם – מה הוא מדבר בר־נש זה –

לאחר שבלקינד מסיים מוסר טוביה רשות הדיבור ללוין. אריה – בזמן האחרון יקרה תכופות שאינו יכול לחזור לתל אף לשבת. הענינים מסתעפים ואף מסתבכים ועליו לעמוד על המשמר תמיד. לו היה כאן היה בודאי משיג על השקפתו של בלקינד בענין הקופה המשותפת. אף לו יש להעיר בענין זה. אך טוביה יודע יפה כי אין בכוחו לעמוד בויכוח עם בלקינד. השעה מאוחרת. אפס אין לדחות יותר את לוין. צריך לתת לו להשמיע דברו.

לוין עומד שעה קלה ומחריש, כשידו מחליקה על קרחתו כממששת ברעיונות הטמונים שם מתחת לעורה הורדרד, המבהיק ככריכת־לוקסוס של ספר יקר־ערך, כדי לברור את החריף והקולע ביותר. הוא פותח בקולו הצלול, המכיל נימה עריבה לאוזן. סגנונו מבושם ריח תנ"כי. המשפטים משתזרים ומשתלבים זה בזה. מדברותיו שוטפות כשבלחייו החיוורות פורחים כתמים אדומים. אינו עושה שהיות – כטוביה – ואין לו צורך במאמצים כדי למצוא ביטוי מתאים. הוא מתעכב קצת על העבר, מדבר על יין עתיק בקנקן חדש; על שולחן־אחים הגבוה מעל גבוה שאין לחללו בשירה לועזית, בפזמוני קלגסים שעולה מהם שעיטת מגפים על מרצפת רחוב ובאכילה רעבתנית; על יצירת הוי חדש, חגים חדשים ועל יציקת דפוסי חיים. אחר הוא עובר להצעות. תכנית מושלמת הוא מגולל בפני הבחורים והבחורות.

רחל הטבחית, בת השו"ב הווהליני, יושבת ישיבה רחבה, אמהית כששתי ידיה שלובות על חזה המלא ועיניה נעוצות בפיו של הנואם בהתפעלות. את דברי בלקינד קלטה ולא קלטה, אבל אלה של לוין היא שותה בצמא מבלי לאבד מלה:

“מחיה נפשות! הנה מה שנחוץ כאן. באמת אי אפשר לסבול יותר התנהגותם הפראית. איזו רעבתנות תמידית. רק גמרו – צריחות וצעקות. אי אפשר להסיר את הכלים מהשולחנות… צריך ששבת תהיה שבת. תענוג לשמוע”.

לוין, מעודד ונלהב מעיניה המפיקות התפעלות, שולח את דבריו אליה. על אף החלטתו לצפון את הנימוקים המכריעים לשם תשובה קולעת למתוכחים ולמשיגים שלא תשאיר כל בקעה להתגדר בה – אינו יכול לעצור בו בשטף דבריו הנלהבים והוא שולח את האמרות החריפות האלו זו אחרי זו אל אחד נעלם, להצמיתו עוד לפני שניסה להיאבק עמו. אך משסיים וטוביה שואל אם יש מי הרוצה להעיר על דברי הנואם הקודם ועל דברי לוין – משתררת שתיקה. לוין משתאה מאד. לכך לא ציפה כלל: האומנם מסכימים עמו בכל?" –

אך הנה מבקש רשות הדיבור בלקינד. שוב מתמשך קולו השקט האטי: רעיונות לוין רצופים, לדעתו, רכרוכיות סנטימנטלית, התרפקות על רומנטיקה נפסדת שאבד עליה כלח. ודאי שיש לארגן את החיים החברתיים, לחשל הוי מעמדי חדש, אך מה לאלה ולהתרפקות זו על מורשת אבות, מסורת ושלשלת זהב. מהפכנים הם אנשי צבא־העבודה והמהפכה היא היא היסוד להוייתם ולבנין חברתם החדשה. מה פסול מצא בשירים המושרים כאן בהתלהבות? בשירים ובפזמונים אלה פועם לב המעמד הצועד לקראת מחרו החדש: בהם מהדהד רעם קרבות מאחורי בריקדות ורעש התמוטטות עולם ישן רקוב. אף הוא מתנגד לשירה לועזית. אך במקום קובלנות והתלוננות שאין בהן תועלת, מוטב להעתיקה לשפה העברית. נעשו אילו נסיונות כאלה, ובהצלחה. יש לצקת מכלי אל כלי. התרפקות סנטימנטלית זו על עבר רומנטי אינה עולה בד בבד עם פועם הלב המהפכני. ואשר לארגון חיי החברה וטיפוח הוי חדש – יש לארגן חוגים שונים, חוגים ללימוד תורת היסוד של המעמד, להשתלמות מקצועית כללית, חוגים לאמנות וכו'".

פניו של לוין מעוותים בכאב ומבעד זכוכיות משקפיו המלוטשות ניבט צער: “כלפי מי היה עליו לשמור תשובתו הניצחת”. בבקשו רשות לענות לבלקינד, מביעים פני הבחורים והבחורות אי־רצון גלוי:

– מספיק הערב, מספיק! – נשמעות קריאות־רוגז.

טוביה אינו שבע רצון מהדברים שהושמעו באסיפה, בעיקר מדברי בלקינד הראשונים והאחרונים. היה רוצה מאוד שישקול ממישהו למטרפסיה (“חבל שאריה איננו”). אך השעה מאוחרת מאד ובכלל לא אהוב עליו מלל שפתיים. אפס לא לתת רשות הדיבור למישהו לא יתואר כאן על התל. מצחו מתקמט בחפשו אחר מוצא, ומשרואה אותות אי־הסבלנות על פני האנשים, הוא מציע לדחות את הדיון לאסיפה הבאה. הצעתו מתקבלת. טוביה סוגר את האסיפה ומסתלק לאוהלו. רבים אחרים מסתלקים לאהליהם אף הם. חבורה קטנה נשארת באוהל המרובע, מתלקטת מסביב לחיימקה המספר על הרפתקאותיו במשלחות־הנקם עת ששרת בצבא האדום. נעמילה מקשיבה לו בהתפעלות. רפאל קולט ואינו קולט סיפורי ההרפתקאות. מעשי גבורתו של חיימקה, המעוררים התפעלותה של נעמילה, מרגיזים אותו: “מהי התפעלות־עגל זו – האינה חשה בהתרברבות הנבובה –”. הוא עייף מאוד, אך נשאר בתוך החבורה. משהו מחזיק בו ומאלצו לשבת כאן על אף עייפותו.

טוביה שוכב במיטתו. פתח האוהל מופשל למעלה ומבעד המשולש הפתוח ניבטת פיסת שמים משובצת אורות מהבהבים. מבטו תועה על פני האשים הרחוקים כשבמוחו נארגת רשת ההרהורים. רגיל הוא טוביה בכך, להרהר בתכניות עבודה ובאמצאות איך להגדיל פריון העבודה. עד שיורדת עליו השינה הטובה ומישנתו בכפותיה הרכות. אפס הפעם אינו מהרהר ברפת שיש להקימה בשביל עדר הפרות העומד להגיע בקרוב אל התל, אם להקימה ממחצלאות כדרך שהקימו את האורוה הארעית או לעשות מאמץ ולהשיג חמרי בנין בשביל צריף; איזה סוג טרקטורים יתאים לאדמת העמק – הרהוריו ומחשבותיו סובבים סביב ענינים אחרים לגמרי. דברי בלקינד הערב מעוררים בו חרדה: התיתכן קופה משותפת בין הפלוגות והתל – האם יש באפשרותו של מפעל התל להושיט עזרה כלשהי למחוסרי העבודה שבצבא־העבודה – המתכון הוא לתקציב שאריה נאבק עליו במוסדות ושמגיע במאוחר וטפין טפין – מה הוא מדבר בלקינד זה – אריה, אזניו תצילינה לשמע הצעה כזו. כל זעפו ומרירותו שבמשא־ומתן עם הפקידים ומנהלי הבנקים יטיל לתוך המערכה. ויכוחים עזים וקשים ישתוללו על התל. מראות וזכרונות לא נעימים עולים ומתיצבים לפני עיני טוביה המשוטטות על פני פיסת השמים הניבטת לתוך האוהל. הזכרונות מוחשים מאוד כאילו נתארעו הדברים זה עתה. הויכוחים בקבוצה הקטנה ההיא לפני שאריה והוא עזבו אותה; הטלת החשדות; מרירות הזעף וכל הרוח הרעה שליוו את הויכוחים ההם – טעמם עודנו עומד יפה בכל אבריו. “האם לא יעמוד להם לבחורים ולבחורות חדות הכיבוש שבהקמת ישוב בשממה?” – טוביה מגרש מפניו את הרהוריו המעיקים, אך מדי פעם מופיעים לפניו פניו של בלקינד חדי הלסתות עם שתי העינים האפורות, ההוזות, שאינן מישירות להביט בפני מקשיביו. באזניו מתמשך הד קולו האטי, הרצוף להט פנימי על אף שלותו החיצונית. קנאי גדול הוא בלקינד זה. רעיון שנתקע במוחו לא ירפה ממנו עד אם עשה אותו נחלת רבים. בהתמדה ובעקשנות יחתור להגשמתו המלאה. לו עלה בידו לרתמו בעול השדמות, לעשותו אחראי לאחד הענפים במשק. טוביה מכיר היטב את הטיפוסים האלה. שנים רבות עבד וחי עמהם בכפיפה אחת והיתה לו האפשרות ללמוד יפה אפים ותכונותיהם. בבואם לארץ עובר זמן עד שאלה התלושים מוצאים אחיזה בקרקע ובעבודה, אולם משנרתמו בעול השדמות ושקעו ראשם ורובם בבנין משק ועבודה חקלאית יתגלו להטם, מרצם וכוח שכלם החריף בשטחים רבים ושונים. נפלאות חוללו אלה! המציאו זנים חדשים, עשו מעשי־מרכבה בכל מיני עצים וצמחים, המציאו שיטות חדשות בהצלבת גזעים וחדרו למסתרי מנגנוני מוטורים, שינו ושיפרו. לו עלה בידו לרתום את בלקינד בעול השדמות. אך דא עקא: בלקינד, אם כי נמנה על חברי התל, בא לכאן רק לעיתים. רוב זמנו הוא מבלה בביקורים בפלוגות, בארגון ובישיבות. הוא טרוד בעניניו הכלליים של צבא־העבודה. התל הוא בעיניו אחד המפעלים של צבא־העבודה ותו לא. איך, איפוא, לרתום אותו בעול השדמות?

פיסת השמים מחוירה והולכת. האשים דועכות. קורי השינה מרפרפים בריסיו הצרובים, אך השינה ממנו והלאה.

– שבת היום. אין צורך להשכים לעבודה, – מתהפך טוביה מצד אל צד כשמטתו חורקת תחתיו וגונחת.

בוקר צעיר יורד אל העמק. בחלל הזוהר נישא רון עפרוני צלול. בין ערימות החציר שעל האפרים הקצורים מדדות חסידות אדומות מקור ורגלים, מעמידות בזהירות רגל אחת, מרימות את השניה ומשהות אותה באויר כשהיא כפופה ומוכנה לצעידה – וקופאות על עמדן. צוארן הארוך מתכוץ ושוקע לתוך כנפיהן במתיחות צפיה. ופתאום נקירה חדה ומהירה והמקור האדום מעלה טרף מבין שלפי החציר המצהיב. השעה מוקדמת אך בין האוהלים על התל תכונה רבה: בחורים ובחורות מצויידים ילקוטים ומקלות אצים אנה ואנה ומאיצים במפגרים. יום שבת היום וחלק מאנשי התל עורכים סיור בהרים. הנה נתלקטו ובאו כבר כולם, אך חיימקה יוזם הטיול ומארגנו, נעלם פתאום ואיננו.

– חיימקה! חיימקה! – מהדהדות הקריאות בחלל הבוקר הזוהר.

אפס חיימקה אינו שועה לקריאות. זה שעה רבה הוא מחפש אחרי נעמילה ואיננו מוצא אותה.

– איפה נעלמה? – מתרוצץ הוא בין האוהלים רוגז וזעוף, – הלא היתה כבר מוכנה בכל. לאן התחמקה פתאום? איזה טעם יהיה לטיול בלעדיה – הלא רק למענה טרח בהכנות המרובות.

סוף סוף הוא מוצא אותה מהלכת עצבנית בין האוהלים שבירכתי התל.

– מה השהיות? השעות הקרירות חולפות. בחום יהיה קשה מאוד לטפס על ההרים. בואי!

זו פונה לו עורף וממשיכה להלך בפסיעות עצבניות.

– השכחת משהו? – ניצתה בעיניו מסירות־כלב.

– מה נטפלת אלי? – הוא פורצת בכעס וחומקת בין האוהלים.

“לכל הרוחות! מה הקפריזות האלו –” – פניו של חיימקה מתעותים בזעם, אך אינו מש ממקומו.

כעבור שעה קלה חוזרת נעמילה:

– איפה רפאל? – היא מסננת מבין שיניה ההדוקות.

– מנין לי לדעת – בודאי סרוח על מיטתו. מדוע לא אמרת תיכף? – סונט זה בכעס עצור.

חיימקה נכנס לאוהלו של רפאל. הלה שוכב על המיטה שקוע בקריאת ספר, מרים עיניו ומסתכל בנכנס ומיד משתקע שוב בקריאה.

– מחכים לך! בגללך נטפס על ההרים בחום הצורב, קום;

– לא ביקשתי לחכות לי, – נוהם רפאל מבלי לגרוע עיניו מהספר.

חיימקה עוקר מתוך האוהל ורץ אחרי החבורה, שהחלה בינתים יורדת מהתל לעבר ההרים, מבלי להתעכב אצל נעמילה המחכה לו באי־סבלנות.

– לאן אתה? חכה! – היא צועקת אחריו כשבעיניה היפות חולפים עלבון, תחנונים וכעס.

חיימקה עוצר בהליכתו הנחפזת.

– נו, מה?

– לכי את והפצירי בו. לי אין כל ענין בזה.

– אידיוט! – היא זורקת בו בשצף וחוזרת על עקבותיה.

“מה קרה לו פתאום? הלא התלהב כל כך לרעיון הטיול. מה התנהגות זו? מה חושב לו טיפש זה – המחכה שאבוא להפציר בו” – נעמילה שוכבת באוהלה כשפניה שקועים בכר שעל המיטה. הכר כולא נשימתה וחונקה, היא הופכת פניה כדי לשאוף אויר ובולעת דמעות מלוחות, דמעות־עלבון צורבות. פתע היא מזדקפת, מנגבת דמעותיה:

“לא! לא תשב בגללו כל היום באוהל המחניק. גם הוא ילך:”.

– רפאל –

– נעמילה, את?! בבקשה היכנסי. קורא אני ספר נפלא – קופץ רפאל מבוהל ממיטתו.

– בוא, עצלן! כולם הלכו כבר, – זורקת נעמילה ומסתלקת חיש.

– חכי רגע! הנה אני בא, – רודף אחריה רפאל.

נעמילה אינה מסבה ראשה, רגליה דולגות על פני הסלעים. עיניה מצועפות ערפלים לחים. בגרונה צובט ומחניק הבכי העצור.

– נעמילה, אני… אני… – מדלג אחריה רפאל להשיגה.

רגליה הנאות טופפות בזריזות. עוד מעט והשיגה את החבריא. כעס וכלימה כוססים את רפאל. כל כמה שנעמילה מתקרבת והולכת אל המטיילים מתגבר אי־רצונו להצטרף אליהם.

– הישגתיכם! – צוהלת נעמילה שהשיגה את החבריא. מבעד הערפלים הלחים העוטים עיניה קורנת זהורית, נחיריה הדקות רוטטות וחזה הצעיר מתנחשל מחמת הליכה מהירה והתרגשות.

– הביטו! מי זה זוחל שם למטה? – מצביע חיימקה על רפאל הנמצא עדיין בתחתית המדרון. הוא מאהיל על עיניו:

– בחיי! רפאל זוחל שם –

כולם מפנים ראשיהם ומסתכלים לעבר רפאל. נעמילה מסבה ראשה אף היא. פניה מלאים השתאות:

– רפאל?

– מה החפזון הזה? – מפליט רפאל ברוגז בהגיעו אל המטיילים המחכים לו.

מעפילים אל ההר. הטיפוס קשה ומיגע. לא דרך ולא שביל. מדי פעם מזדקר קיר סלעים הגודר בעד המעפילים. חיימקה קטן הגוף והזריז נאחז בידיו וברגליו בזיזי הסלעים, מטפס ועולה כאותו חתול. מלמעלה הוא מושיט ידיו אל נעמילה ומעלה אליו. רפאל מתאמץ להקדימו, אך בשום אופן אין בידו להתחרות בגמישותו וזריזותו של חיימקה.

הנה הגיעו אל פסגת ההר. עומדים לפוש מעט. כולם מלאים התפעלות מיפי המראות המתגלים מכאן: הרים רמים מעברים, מגובבים זה על גבי זה כאורחות גמלים מוברכים על העין. העמק מלמטה נתכוץ ונתקטן מאוד. ערימות החציר נראות מכאן כתלוליות נמלים זעירות. האוהלים המלבינים על התל מראיהם כקוביות משולשות שהוקמו בידי ילד משתעשע.

– כמה פעוט שם הכל – עולצת נעמילה.

אויר הפסגות החריף מסחרר את הראש ומחיש את הנשימה. הריאות מתרחבות, הדם רוהט ושוקק.

רחל הטבחית מצאה סלע חלק כטבלת שולחן והיא מציעה לאכול עליו ארוחת־הבוקר. את הילקוטים מילאה מכל טוב המחסן. זרועותיה החשופות, המלאות־רכרוכיות, מתנועעות בזריזות בערכה את המאכלים על הסלע. משהגיעה פרשת האכילה מיד מתעוררת בה עקרת הבית, והיא מתישבת ברחבות אמהית ומאיצה:

– אכלו, אכלו –

נעמילה אינה יכולה לשבת במקום אחד. אגב קפיצה מסלע לסלע היא טוחנת בשיניה הצחות והקצובות את מאכלי רחל הטבחית העריבים. רוגזה ועלבונה פגו כליל. עיניה התרחבו ועמקו והזהורית בתוכן מהבהבת באור מופלא.

– הביטו, איזו נוריות נפלאות! – מדלגת נעמילה וקוטפתן במלוא ידיה, קולעת זר ועוטרה בו ראשה. הנוריות האדומות והצהובות מתחייכות מתוך שערה הזהוב העבות. נעמילה קולעת זר שני, מתגנבת חרש ועוטרה בו ראשו של חיימקה.

– פאון מקרין קרניים, – צוהל קולה הרונן.

חיימקה מעמיד פנים זועפים, קם ורודף אחריה לתפסה.

רפאל יושב בצד ולועס בלי תיאבון. נעמילה אינה משגחת בו כלל. הוא מצטער על שנלוה למטיילים. מוטב היה לו לסיים קריאת הספר או להילוות לטוביה העורך בשבת סיור בשדות בשביל הכנת סידור־העבודה לשבוע הבא. למה הלך לכאן – מי ומה לו כאן –

– מה ישבת בצד? – ניגשת הילולה ויושבת לצדו.

רפאל שותק. תוגה סתומה אופפתו כולו. אינו יכול לשאת צהלות הצחוק שמסביב. הוא רוצה לחזור אל התל, אך אין בו העוז לעשות זאת. ילעגו לו. אנשי התל אינם מחבבים את הפורשים מהצות.

– נעמילה, הביטי – גם הוא כאן! – קוראת הילולה לעברה של זו החומקת בזריזות מידי חיימקה הרודף אחריה.

– באמת, – מתעכבת זו כלשהו כולה תהיה והשתאות, ומיד ממשיכה בריצת־דילוג שובבה־עולצת.

פני רפאל עוטים קדרות. הוא כועס על הילולה הלגלגנית, על החבריה הרועמים בצחוק ועל עצמו.

– “מצוברח”, – פוסקת הילולה ועוזבת אותו לנפשו.

– הלאה! – מצוה נעמילה, – נלך על גב ההר עד שנגיע לגיא העמוק שבמזרח.

להילולה קול אלט ערב. חיימקה שמיעתו טובה ועל אף צרידותו קולו נעים אף הוא. שנים אלה פותחים בשירה. השאר מלוים.

– נראה מי יגיע ראשון למטה, – מציעה נעמילה להתחרות בריצה בהגיעם אל הגיא, ומיד היא גולשת בצהלה למטה. אחריה גולשים השאר.

רחל הטבחית מפשילה קמעה שמלתה, מהססת – וגולשת בזיגזגים לתוך הגיא. אך מיד תוקפה פחד גדול. היא מנסה לעצור בעד ריצתה־גלישתה, אך רגליה העבות מדדות כעל קביים מבלי שתוכלנה להיאחז בסלעים חלקלקים.

– אוי, בואו הנה! – היא צורחת מר.

רפאל גולש לתוך הגיא בהחלטת־ פתאום, כמו כל גורלו תלוי בזה מי יגיע ראשון למטה, מנתר בקפיצות גדולות על פני סלעים ושיחים, כשבראשו הולם רעם צחוקה של נעמילה הנישא בתוך הגיא האטום.

– השיגני –

נעמילה עברה על פניו, טפחה על כתפו ושלחה בו עיניה המשולהבות בהתגרות.

זרם חשמלי פגע בו, ראשו סחרחר, חזהו מתנשף בנשימות מרוסקות־מלוהטות, עיניו עטויות ערפל לח חמים, המשוה לכל צורה מטושטשת וזעה.

“עלי להשיג אותה – ויהי מה” – הנהו מזנק אחריה זינוקים רחבים. הנה הנה הוא תופסה בידיו, אך זו מתחמקת בזריזות כל אימת שעומד לאחוז בה. פתע היא משנה את הכיוון וגולשת לצד אחר מזה שגולשים השאר. רפאל פונה אחריה. אך הנה הגיעה אל המדרון שבתחתית הגיא; נעצרת ומפנה פניה אל רפאל כשעיניה קורנות ורושפות גצי נצחון:

– הגעתי! – מושיטה היא ידיה לקראת רפאל שהגיע למטה מיד אחריה.

רפאל נופל לתוך זרועותיה המושטות. הבל גופה אופפו. רגליו קורסות מחמת ריצת הטירוף וניחוח עלומיה הטופח באפו. נעמילה מחזיקתו רגע קט בזרועותיה ומיד הודפתו מפניה וצועקת לתוך הגיא:

– בואו הנה! בואו!

– למה שנית באמצע את הכיוון? בחרת בדרך הקצרה יותר, לכן הגעת ראשונה, – מתריס כלפיה חיימקה המתנשם כבדות.

נעמילה אינה עונה. צמותיה הזהובות, הגדושות נתפרעו אגב הגלישה. מבעד שער הבלונד המסתלסל על מצחה ועל פניה מציצות עיניה המחייכות, שזהורית מופלאה מהבהבת בהן. חזה הרענן מתנחשל בסער. כה טוב לה. כה טוב לחוש בעינים הנעוצות באהבה ובכליון־חשק בחמודות גופה המחוטב. הוי, כמה טוב להיות צעירה ויפה!

– צריך לחזור למחנה, – מאיצה רחל הטבחית.

הדאגה והאחריות למטבח אינן מרפות ממנה אף בשעה שהיא פנויה ממנו. תפקיד גדול ואחראי מאוד הוטל עליה והיא נושאת בו בהכרת ערכו וחשיבותו. היום החליפתה תורנית במטבח. על זו אין לסמוך. כל דאגתה בודאי איך להפטר מהר מהעבודה המטרידה והמאוסה. רחל יודעת היטב כמה משתמטות הבחורות על התל מעבודה זו שאין בה, לדעתן, סיפוק. אחרי עבודה חקלאית בשדות נוהה ליבן של אלו. כגברים לכל דבר הן רוצות להיות. “יצירה”, “סיפוק”, “אי־תלות”, ולא סינרים, סירים ומטבח – נחלת האמהות בדור הישן. אפס רחל אינה סובלת את כל הקשקושים האלה. רבונו של עולם! ומי יכין תבשיל חם וטעים לזוללים האלה, החוזרים מהשדות עייפים ורעבים כזאבים – לא! אין היא מתביישת כלל בעבודות המטבח, ואם תרצו – צריך להודות על האמת – אף סיפוק יש לה בה. שעה שהבחורים והבחורות גוחנים אל הצלחות המלאות, הכפות מקישות ושואבות במרץ, השינים לועסות והלסתות טוחנות, והיא עומדת בפתח היריעה המבדילה בין המטבח וחדר האוכל, כשזרועותיה המלאות שלובות על חזה הגבוה ועיניה, מצועפות ומלוחלחות הבל התבשילים, משוטטות על פני הרעבתנים האלה – אותה שעה יש לה סיפוק גדול. אז נודעת לה חדות יצירה ואושר ממש כלטוביה בהפליגו עם בוקר לתוך האפרים הנרחבים. רחל רוצה להיות כבר במטבח שלה. מי יודע איזו קלקלה הביאה בינתים זו התורנית: שמא הקדיחה את התבשיל או שמא לא יתבשל כל צרכו.

– הביתה! – מרחיבה היא את צעדיה אל נוכח התל.

החבריא מוכנים לחזור אף הם. הצידה הורקה כליל מתוך הילקוטים. הרעב הומה מחדש. כן, צריך לחזור למחנה.

– הביתה!

הולכים בצותא. יד בחור על מותן בחורה ויד בחורה על כתף בחור. דבוקים פוסעים בשדות. נעמילה חבוקה שני בחורים. חיימקה משמאלה ונתן גלילי מימינה.

נתן גלילי, מצעירי ה"שומר", שנספח אל צבא העבודה בעלותו לכבוש את אדמת התל, מגדל שפמון שחרחר שפלומתו דקיקה עדיין ורכה והוא נראה כדבוק לפניו השחומים הצעירים. נתן גלילי הוא אהוב הבחורות על התל. הוא אינו נושא אל הבחורות עיני־כלב מלאות התרפסות כחיימקה אל נעמילה – זקוף, דרך חירות והכרת כוחו וערכו, יחבק מתנה של נעמילה. אין הוא כפות אף לאחת מהן ואף נעמילה אינה מטילה בו מבוכה. רגיל ומנוסה הוא בהליכות עם אלו. הנה הוא עוזב את נעמילה ומחבק מותן בחורה אחרת, המשלבת זרועה סביב צוארו ונלחצת אליו ברצון.

רפאל הולך בין הטבחית והילולה. הבל גופן אופפו ושדיה המגודלים של רחל נוגעים בזרועו על כל פסיעה ופסיעה. קל לו עתה וטוב. ריח נעמילה שקלטתו רגע לתוך זרועותיה עודנו מרפרף סביב נחיריו. אינו מצטער שנלוה למטיילים. אין דבר, עוד מעט ויסתגל לחיי הצות, לחיבוקים ההדדים, לגיפופים הגלויים לעיני כל, כמנהג אנשי צבא־העבודה, ולא יהיה נתון יותר לדכדוך ורוגז, שמעורר בו לעתים אחד חיימקה או נתן גלילי, שנעמילה מראה להם אותות חיבה. כאחד מהם יהיה בקרוב. רק לא לפרוש מהצות. אנשי התל אינם מחבבים את הפורשים.

בדרך למחנה נקרות להם חבורות אחרות מאנשי התל, החוזרים אף הם מטיולים וסיורים. אף אלה מהלכים חבוקים ורוננים.

בעלותם אל התל הם נתקלים במעגל מצופף אצל האוהל המרובע. בתוך המעגל יושבים ערבים מהכפרים שבהרים, שבאו לכבד את אנשי התל בביקורם. הערבים יושבים ישיבה מזרחית, מחרישים בנימוס ומקשיבים בכובד ראש לדו־שיח המתנהל בין טוביה, השומע ערבית, לבין פלח צעיר, מתהדר בלבושו העירוני שהציג את עצמו בשם סלים. לסלים עינים גדולות, בולטות, שאישוניהן הגדושים שחור טובלים בתוך לובן צח כחלב. ידו האחת מסלסלת בשפמו המזדקר כלפי מעלה והשניה ממששת במחרוזת חרוזים גדולים בעלי צבע צהוב עמום. הוא שהה שנים אחדות בעיר והליכות ה"פרנג’י" נהירין לו היטב. הפלחים ממצמצים בעיניהם, שורקים מרוב השתאות והתפעלות לדברי טוביה המספר על חייהם המשותפים של אנשי התל, עבודתם, מנהגיהם וגבורתם ה"מוסקובית". סלים שהה כבר אמנם לא אחת ב"קומבניות" של ה"מוסקוב" ודרכי חייהן מוכרות לו, אך גם הוא אינו פוסק מלקשקש בלשונו ולשרוק מרוב התפעלות, שעה שאישוני עיניו הגדושים שחור וטובלים בלובן צח אינם נגרעים משוקי הבחורות החשופות. הוא לוקח את ידו של טוביה, מגפפה בחיבה, כשבשפמו המסולסל מרפרף חיוך־חנופה שמן. הבחורים והבחורות מצטופפים מסביב לערבים השכנים, מסתכלים בהם בסקרנות ומשתאים לדיבורו הערבי הרהוט של טוביה שלהם. סלים מציע שהפלחים יערכו “פנטזיה” לכבוד השכנים המארחים. הפלחים חוככים אגב שעול־מבוכה. סלים מעודדם:

– נראה משעשועינו ל"מוסקוב".–

סלים מציג את הגבור הראשי. פניו לובשים רצינות. הנה פלח הררי חורש חלקת שדהו שבהרים המרוחקת מהכפר. מקל החזרן, שסובבו קודם בגנדרנות, הפך עתה בידיו למוט־חורשים המשמש שוט ומגרדה למחרשה כאחת. תנועותיו ממחישות פעולות החורש במחרשת־המסמר הערבית. הנה ינקה אותה מהבוץ שדבק בה והנה הוא נוקר באחורי השורים העצלים. ערבים אחדים פרשו הצדה. קרוסים על ארבע מסתתרים הם מאחורי אוהל סמוך. בעינים מוצתות שוד הם עוקבים אחרי החורש השקוע במלאכתו. אלה מציגים בדוים נודדים החיים על הגזל והמציקים מאוד לפלחים העניים בפשיטות תכופות. סלים איננו חש בסכנה האורבת לו. פתע מזנקים ארבעת השודדים אגב צריחות פראיות. שנים תופסים בגרונו, סותמים פיו ב"כפיה" שהם קורעים מעל ראשו, מפילים אותו על האדמה וכופתים ידיו ורגליו. אותה שעה מתירים השנים האחרים את השורים ונעלמים אתם בתוך הגיאיות. סלים שוכב על הקרקע, פניו משחירים והולכים: הנה נחנק ב"כפיה" הסותמת נשימתו, אפס עיניו הקמות עוקבות בחמת רצח אחרי השודדים המתחמקים עם שללם…

הבחורים והבחורות אינם יודעים איך להגיב על המחזה הפרימיטיבי, הניתן ברוב כשרון בימוי וייצוג. טוביה פורץ בצחוק רחב, מוחא כפיים וחובט על שכם המציגים בהתפעלות גדולה. אחריו מוחים כף גם השאר. הפלחים פניהם כבושים בקרקע. מתביישים ונבוכים בהצלחתם, שעוררה התפעלות אצל אנשי התל. רק סלים אינו נבוך, משוטט במעגל, חובט על כתפי הבחורים, מתחכך בין הבחורות, כשעיניו הגדושות הלוהטות “אוכלות” שדיה של רחל הטבחית המלאים.

עתה הגיעה שעתם של אנשי התל לגמול משעשועיהם הם לאורחים. המעגל שנקשר תחילתו אטית ורפויה משהו, אך מיד הוא נהפך לריקוד סוער. סלים מסתכל ברוקדים בהתפעלות.

“אוף”! – שורקות שפתיו.

מיד הוא פושט מעילו העירוני, מפשיל שולי חלוקו ותוחבם באזור הרחב, האדום, החגור למתניו, מוציא מכיסו מטפחת אדומה, מניפה בידו ומאיץ בערבים שיצאו עמו במחול. הערבים אוחזים איש באזור רעהו, מתלכדים צפופות ויוצאים בריקוד ה"דבקה". סלים מסלסל קולנית חרוזים גרוניים, הנחטפים על ידי הפלחים בחזרם עליהם אגב גרגור־בליעה תאותני. ריקודם רצוף ריתמוס חדגוני לוהט בתנועות כבושות. מחולם – שבולת מים מתערבלת בתוך חופים סגורים. אלה מול אלה מכרכרים אנשי התל והערבים. חיימקה עוזב מעגלו ונדחק לתוך מעגל הערבים. וראו זה פלא: הנה הוא מרקיד גופו שלש רקידות כלפי מעלה ושלש רקיעות כלפי מטה – ממש כמוהם. עוד מישהו מהבחורים מצטרף אל מעגל הערבים, אך אינו מצליח להיקלע לתוך יקוד הריתמוס הכבוש. הריקוד מסתיים. הפלחים מנגבים בכפיותיהם את פניהם המיוזעים. סלים מגפף את טוביה ונשבע לו על ברית־ידידות נצחית בין פלחי הכפר השכן ובין אנשי התל.

חיימקה מלמד עתה את נעמילה איך לרקוד ריקוד ה"דבקה" הערבי. אף זו רוכשת מהר ריתמוס תנועות הגוף והרקיעות הכבושות בלהטן. אחרים מנסים אף הם, אך תנועותיהם כרכור פרוע, פרוק קצב. סלים, הבקי ומנוסה בהליכות אנשי ה"מוסקוב", אינו חוכך הרבה ומשלב עצמו בין חיימקה ונעמילה. נעמילה אוחזת באזור הרחב שעל מתניו וזה חובקה בכתפה. הערבים כובשים פניהם בקרקע. לא נוח להם מהתנהגותו של בן כפרם המופקר.

– ממזר! – לוחשים זה לזה ספק התפעלות ספק גינוי.

בינתים ויום־האביב הצעיר נפח רוחו, ההמומה ניחוח ריחות וזוהר שחקים אביביים, במיטת הזהב העומדת במערב היוקד. אריות פרועי רעמות ופעורי לוע אוחזים בכפותיהם כדור שותת דם. צללים גולשים על המדרונות, משתהים קצת – ועטים אל העמק לבלעו. כוכבים בודדים משתבצים בפרוכת החיורינה. הערבים מתכוננים לפרידה מאנשי התל. עוד דרך רחוקה לפניהם עד שיגיעו אל כפרם החבוי במכתש ההר. טוביה מעכב בעדם עד אם יאכלו עם אנשי התל ארוחת־הערב. אלה מסרבים בנימוס, מגישים ידם אל הלב ומעתירים ברכות הודיה למכביר:

– אל יוסיפו טורח המארחים הנכבדים.

הם מזמינים את אנשי התל לביקור־גומלין בכפרם. טוביה מבטיח, אך אינו נותן להם ללכת בטרם שיאכלו כאן לחם ומלח. אלה עומדים בסירובם הנימוסי – ופוסעים בכל זאת לעבר האוהל המרובע. דחוקים בין הבחורים והבחורות הם יושבים סביב השולחנות הערוכים ומחייכים באדיבות רצון. אך משמגישים את התבשילים גדלה מבוכתם. הם טועמים מהדיסה ומהמרק, לועסים לאטם ואינם שואבים שנית. לא עריבים להם, כנראה, המאכלים האלה. סלים הוא היחידי ביניהם שטוחן בשיניו הצחות ובולע במלוא פיו תבשילי ה"מוסקוב".

– ממזר! – לוחשים שפתי הערבים בראותם בן כפרם בולע מאכלי הכופרים כאחד מהם.

טוביה מלוה אותם כברת דרך, כפי המנהג. מעבירם על פני משמרות השומרים המפוזרים בפינות התל. עיני סלים, אישוניהן הגדושים שחור מתרוצצים בתוך הלובן הצח ובורקים בחשכה מדי היתקלם באחד השומרים המזויינים.

– הטוב והנועם ואלפי שלומות, – ניתכות הברכות אהדדי.

טוביה משתהה עוד שעה קלה בלוותו בעיניו את הדמויות החותרות בים החשכה הקרוש. אך הנה נתמזגו ונעלמו בו כליל.

לוין, המורה לעברית לשעבר, נאלץ לפתוח שוב ספר הלימודים כדי להנחיל לבחורים ולבחורות על התל צחות שפת עבר. שוב עליו לתרגל תלמידיו ב"פקוד פקדתי", לאמנם בתורת הכתיב ובבנין המשפט על טהרתו המקורית, שלא ישבשו וילעזו שפתותיהם בבליל ברברי; לקרוא עמהם פרקי ספרות ולחשוף לפניהם קסמי ספר הספרים על בשמו הטוב. לוין – לא זאת היתה משאת נפשו לאחוז כאן על התל במקצועו הישן. הלחינם פרך גופו הרזה והמעודן בשדות הגויים שם בהתבשרו לעבודת האדמה? להיות עובד את האדמה מזריחה לשקיעה ורק לפרקים, בעתות המנוחה, להעלות בכתב־ידו הנקי והברור מאוד מרחשי רוחו והגותו בשאלות החברה והתרבות – זה היה חלומו בהיספחו אל השיירות המתרוננות. לעסוק בתרגילי דקדוק, בהגהת חיבורי תלמידים כאן על האדמה הזו – אכן, גורל הוא הרודף אחריו מאז, שהשיגו גם כאן. אמנם הוא עצמו גרם לכך בתביעותיו הבלתי פוסקות להוי תרבותי, לשיר מקורי ולצחות לשון. האם לא דרש זאת השכם ודרוש בנאומיו באסיפות, עד כי טוביה נעתר לו לבסוף. אדרבא! יעשה ויצליח. מי כלוין על התל בקי בכל מכמני הלשון, יודע את הדקדוק על בוריו ומרצה דבריו בשפה בהירה וצחה, תענוג לאוזן השומעת. ישפר את הלשון בפי הבחורים והבחורות. ירצה הרצאה וישוה לחג ולמסיבה צורה ותוכן. אדרבא! – טוביה הוא שהציע זאת ואף דוחפו לגשת לפעולה מיד. אצל טוביה הכל כרוך בתכניתיות ובמעשיות. הנה איך עליו לסדר סדר־יומו: מחצית היום יקדיש להנהלת החשבונות ומחציתו השניה להכנת עצמו לשיעורי הערב ולשאר העבודות התרבותיות. יש לנהל פנקס חשבונות מסודר, שיוכל לרוץ בו כל המעיין. שאפשר יהיה בכל עת ובכל שעה לבחון מצב הענפים, ההוצאות וההכנסות; שיומן העבודה יתנהל בסדר. ובאמת כבר הגיעה השעה לכך. לא ייתכן שכיסיו יהיו ממולאים תמיד פתקאות ופיסות נייר, ממועכות ומוכתמות בשמן וזיעה, של כל מיני תכניות עבודה ורשימות עבודה. יש לחסל אי־סדר זה. התל הולך ונעשה משק גדול ומסועף והנהלת חשבונות מסודרת הכרח שאין לדחותו יותר. גם אריה איננו איש הסדר וזלזולו המפורש בכל שנוגע למספרים יבשים גורם לא מעט ערבוביה. בשובו משליחויותיו במוסדות ובבנקים עליו להכנס אל לוין ולמסור לו על עניני התקציבים, ההלואות וכו', כדי שיוכנסו לספר בסדר ובדייקנות ולא שהכל יהיה מגובב שם בפנקס־הכיס שלו: חשבונות, הלואות, ותקציבים בצדם ובתוכם של תזיסים להרצאות, ציטטות ומראי מקומות, שאריה מעלה בחפזון לשימושו בשעת נפתוליו עם המקטרגים והמלעיזים למיניהם, המחפשים כל הזדמנות להצר ולהכשיל את מפעל התל בראשיתו. כן, יש לחסל אנדרלמוסיא זו. ובמחציתו השניה של יום עבודתו יעשה לוין כראות עיניו וכדרישותיו והצעותיו באסיפות. ומה יהיה על חלומו של לוין להיות לעובד אדמה – עוד חזון למועד. עוד יעבוד ויעבוד. הוא טוביה, יכול לערוב לו כי זו, העבודה, לא תחסר כאן לעולם! –

לוין מחלק את הבחורים והבחורות לקבוצות “מתחילים” ו"מתקדמים". טוב שטילטל עמו לכאן ארגז ספריו. הכל מוכן ומזומן. מעתה יקיץ הקץ על בליל הלשונות הלועזיות; על שירה־צריחה קלגסית שלשמעה נעשה בשרו חידודין. נעמילה תחדל מקשקושה הפולני והילולה לא תגלגל ברוסית העסיסית תאות נפשה ולא תדקלם חרוזי מיאקובסקי, יסנין ובלוק, משורריה האהובים, שאינם פוסקים מלהידרדר על שפתיה בכל הזדמנות. ובאמת, מה לחרוזים אלה וללהט יצר הכיבוש, הכמיהה והערגון לאדמה של בחורים ובחורות עבריים – מה ביטוי לכל זה בחרוזי “שנים עשר”, שהילולה מדקלמתם בתאוה כזו – מה לשירה איומה זו, מסוכסכת־אפילה, המתבוססת בתוגתה המכלה ורצופה הוללות ותאות השמד, מהולה ריח דם חמוץ נוטף מכידונים ומאכלות ממורטים, ולחזון המהפכה העברית הצרופה – לוין אינו משיג זאת בשום פנים, עקב הזמנים המשובשים נשתבשו גם רגשותיהם וגעגועיהם של בחורים ובחורות עבריים. יש לצרפם ולטהרם מהסיגים ולהשיבם אל חיק המקור. ידי לוין מלאות עבודה. מחצית היום הוא יושב על פנקס החשבונות. טוביה מופיע אצלו פעם ביום, מריק את כיסיו ומערם לפניו המון פתקאות ממועכות, מוכתמת זפת עגלות ושמן מכונות, ועליו לישרן, לפענחן ולהעתיקן לתוך פנקסו הנקי והמסודר להפליא, אריה חוזר אך התל ליום אחד ויש לעמול שעות כדי להכניס סדר ברשימותיו־חשבונותיו המבולבלים. המחצית השניה, הנתונה לו להכנותיו לעבודה תרבותית, אינו מנצל לצרכיו כלל. לא? לוין לא השלים ולא ישלים עם גורלו הרודף אחריו מאז הדביקו גם כאן. הוא נאבק עמו בכל מאמצי כוחותיו. במחצית השניה הוא יורד חשדות, מטעין חבילות חציר על העגלות, שותל ירקות, כורת שיזפים ועושה בכל עבודות אחרות, כשבפניו החיורים פורחים כתמים אדומים ועיניו נוצצות מבעד זכוכיות משקפיו העבות בחדות אושר. לוין עובד בחפזון ומתוך התלהבות שבדבקות.

– פועל לא יהיה זה לעולם – מסנן זאב מבעד שפתיו ההדוקות, בהסתכלו בתנועותיו של לוין הנחפזות והבלתי זריזות.

אפס לוין, מה לו ולדעתו של זאב. היבין זה לחדוה המתנחשלת בחזהו הצר בעת שהוא מניף קלשון או קרדום. –

– בלי עבודת אדמה אין לי קיום, – הוא מסביר לטוביה הדורש ממנו להקפיד ולשמור על בריאותו שאינה כתיקונה בלאו הכי. מה שדרוש לבריאותו יודע הוא, לוין, יודע וחש היטב; רק לא לנתק את המגע עם האדמה הטובה.

בערב אך הסירו את הכלים מהשולחנות, נפתח באוהל המרובע בית מדרשו של לוין. צפופים יושבים הבחורים והבחורות מסביב למורה. חוזרים על תרגילי דקדוק ומשננים פרקי קריאה, כשבאבריהם יצוק כובד הליאות שלאחר יום עמל מפרך. פעמיים בשבוע משמיע לוין פרק בספרות ובתנ"ך. העייפות פגה אז מיד. כה מוחש הכל, נהיר וקוסם. הוי קדום ויקר מקיץ ומתבשם בפיו של לוין. חוליות מנותקות מתחברות מחדש, משתלבות ונקשרות עם השדות וסלעי ההרים שמסביב. הכל קרוב כה, כאילו נתרחשו העלילות האלו זה עתה. העינים הנעוצות בלוין מצועפות קרום הזיה חמים. הלבבות מרטטים.

נעמילה אינה גורעת עיניה המופלאות, הפעורות בהשתאות ומוצפות הודיה על גדותיהן. יופי נעלה ונשגב כזה, ששמרו עליו דורות מושפלים, מוכים ודרוסים, והערו נפשם עליו, אצור כאן – והיא לא ידעה זאת. עד מה מחרידים המשפטים הפשוטים, הלקוניים, שרגשות אנושיים תהומיים זועקים מהם. איזו נהיה לצדק ואמת. כמה תפארת, זוהר ויגון במזמורים אלה, שאינם נחרזים אמנם כשירי מיצקיביץ, סלובצקי. כמה מוסיקה וריתמוס; להט רגשות וסער לבבות. אכן, לא לחינם דיבר בהתרגשות כזו על שלשלת זהב ויין עתיק, חומר.

גם רפאל הוא משומעי שעוריו של לוין בקביעות. עברית יודע הוא אמנם עוד משם, מבית אבא, אך כבחבלי קסמים הוא נמשך אחרי שיעוריו בתנ"ך. עבודתו היתה בשמירה, אך טוביה מחליפו לשעת השיעור בתנ"ך. עם סיום השיעור קולטתו שוב האפילה. זה שבועות אחדים נמנה עם אלה שהוסיפו אותם על מספר השומרים הרגיל. החדשים הראשונים עברו על אנשי התל בשקט ובטחון. מאז מקרה עקירת שתילי העצים שניטעו על המדרונות והנסיונות לחזור עליה, שטוביה מנעם בעשרות יריות שנשלחו לעבר המחבלים – השתרר שקט. אך בזמן האחרון החלו מתגלים סימנים מדאיגים: הנה נעלמו כלי עבודה שנשארו בשדות; נגנבו שקי שעורה מאצל האורוה הארעית, אף חדרו אל האוהל המרובע והריקו מרבית ה"פרודוקטים" שרחל מכינה מהם תבשיליה הטעימים. גם נעשה מעשה חבלה: נרמסו שתילי ירקות בחלקה שרפאל וזאב פתחו בה את הפילוח הראשון בקרקע־הבתולה של התל. השתילים האלה, שהכל ליוו גידולם ברטט־גיל, מיום הציצם לעולם יה בעיני פנינים מתוך כותרותיהם העדינות ועד הפכם שיחים עבים, מסועפי דליות ועתירי עלים, שנועדו להיות הראשונים בהענקת תגמול תנובה לעמלי התל. במקום שני שומרים, שהסתפקו בהם עד שקרו המקרים האלה, הועמדו מאז שומרים בכל פינות התל ובגן הירק. אף הגיע אל התל אפרים עפרוני, יליד מושבה בגליל, מאמיצי הלב ומהמנוסים ביותר שבין חברי “השומר”, שתהילת מעללי גבורותיו הולכת לפניו, כדי להדריך את השומרים הטירונים ולפקח עליהם.

לבו של רפאל רטט ורחב, בהיודע לו, כי אף הוא נמנה בין אלה שיהוו את התגבורת בשמירה. מחותל בערימת בגדים חמים ועליהם סגין ארוך רחב שוליים הוא עומד על משמרתו אצל האורוה הארעית ונועץ עיניו בחשכה, כשידו חובקת פלדת הרובה הצוננת. זו לו הפעם הראשונה שהוטל לתוך תעלולי הלילה ומזימותיו הנארגים בתוך הדומיה הקרושה. בפעם הראשונה הוא קולט קולות, הדים ורחשים הבוקעים מתוך נקיקי ההרים. מבין האגמון הגבוה שמסביב למעין המפכה במורד התל ומתוך השדות המטושטשים. שונים ומשונים הקולות והרחשים הליליים. לכאורה דומיה מעובה מסביב, אך בתוך תוכה, במעמקיה, רוחש משהו ונארג ללא הפסק, הזועק באזניו של רפאל ברבבות קולות. טפיפות רגלים, חבטות עמומות, נשימה־נשיפה צרובה, יללות ושריקות חדות. רפאל יודע יפה, כי אלה תעלולי הרוח המזנק ביבבה וגולש מעל ההרים, חודר לנקיקי הסלעים והנקרות, מסתכסך בצמרות השיחים הפרועות, באגמון ובשלפי החציר היבשים, משפיל את הסוף הצפוף ומסחררו, חובט ביריעות האוהלים; כי צפור־לילה משחרת לטרף נושפת־צורחת – אך עדיין לא הסכין עם אלה. מדי פעם, בהסתער הרוח בתוך האגמון כמו פרצו לתוכו מחנות רבים, הוא מרעיד כולו ובחוט שדרתו נועצים עוקציהם המון זוחלים רוחשים. אזניו מזדקפות ועיניו נוקבות מתוך מאמץ־כאב את חומת האפילה הניצבת־ממש לפני אפו.

“לרגע אחד הפסקה, רק לרגע אחד”, – מתיפח־מתחנן בקרבו קול תינוקי חלוש, באחזו בראשו הכאוב וההמום משקשוק מי המעין, שפיכויו המונוטוני אינו פוסק לנקוב בתופי אזניו המתוחים עד כדי להתבקע.

רפאל גוחן לאדמה. בשכיבה – כך לימדו אפרים עפרוני – אפשר לקלוט צעדים מתקרבים. צינת האדמה נעימה. שקט אופפו לרגע בהילחצו אל חיקה הרוגע. אך הנה יקלוט צעדים. רפאל מזדקף ומיד נופל לאדמה וזוחל לעבר הצעדים, שוהה רגע, מקשיב – דומיה. והנה שוב הד פסיעות. נשימתו נכלאת, ידיו חובקות את הפלדה הקרה, האצבע נלפתת סביב ההדק בעוית־חשק ללחוץ עליו, אך במאמצי כוחותיו האחרונים הוא עוצר בו. אסור הדבר בתכלית האיסור. אזהרה חמורה הזהיר אפרים את השומרים לבלי לירות אלא אם רואים ברור את הגנבים. ללעג יהיה בהיודע לבחורים ולבחורות כי קלע לרוח בשדה. אפס הצעדים מתקרבים והולכים. דמו רוהט ויוקד עד לשרשי השערות. הגוף מרטט והאצבע נלפתת סביב ההדק בעוית. עוד מעט ויתפוצץ במתיחותו האיומה.

“למעלה מהכוחות”, – מתיפח־מתחנן בקרבו קול תינוקי חלוש.

לפתע מנצנץ במוחו תכסיס, שאפרים עפרוני לימדו לאחוז בו ברגעים כאלה; ידו מגששת סביבו בחפשה אחרי אבן. האבן הנזרקת נבלעת באפילה העבותה. הד חבטה עמום – ושוב דממה.

“רק נדמה היה” – מנחם הוא את עצמו.

אך הנה שוב צעדים, הפעם אלה ברורים מאוד.

– מי שם? עמוד! – פורצת מתוכו צעקה צרודה.

רעד מכוצו בקלטו את הד הצעקה החוזר אליו מתוך תהון המחשכים. ברקותיו הולמות מקבות ובאזניו מתמשך צחוק חנוק, כמו לועג שם מישהו מתוך האפילה לפחדו הטרוף.

– מה יש? מה קרה? – ניצב לפניו אפרים עפרוני.

עיני אפרים עפרוני מנצנצות בחשיכה כעני חתול פוספוריות. רפאל שוכב על האדמה, מרטט בגופו ואינו יכול להוציא הגה.

– מה קרה? דבר! – מנערו זה ברגלו.

– א… א… לא כלום… נדמה היה… צעדים… לא כלום… – ממללות שפתיו הרוטטות.

– קום סוף סוף! חיממת אותה די הצורך… קום! נעשה “דור”, – הוא מקים את רפאל, שאינו יכול להניע אבר לאחר מאמץ המתיחות שעבר עליו זה עתה. ובחושו בגופו המרעיד כולו, הוא מוסיף:

– רק לא להתעצבן, בחור.

אפרים עפרוני נותן לו הוראות איך להתנהג ב"דור", קובע סימנים במקום פקודות ושולח את רפאל קדימה. במריק צעדים אחדים ממנו.

– זכור! אם תרגיש במשהו – צנח לאדמה. אם אגע בה בידי – הפנה פניך וזחל אחרי. אש – רק לפי פקודתי!

רפאל צועד קדימה. קולו של אפרים הפיג את פחדו. הדיו מתמשכים בקרבו, מלטפים ומרגיעים. בטחון יוצק בו בקלטו צעדיו של זה המתנהל מאחוריו. אך בהמשיכו לחתור באפילה והד הצעדים מאחוריו נחלש והולך עד שנפסק לגמרי – תוקפו שוב רגש בדידות ויתמות המהול בפחד גובר והולך. שוב יקלוט טפיפת צעדים ולחישה־רחישה. רפאל עוצר בהליכתו שעה קלה, מקשיב – ומתקדם הלאה.

“נדמה לי”, – הוא מנחם את עצמו.

לא נעים לו שאפרים עפרוני יראהו בקלקלתו – והוא גורר את גופו הכבד, המחותל ערימת בגדים ועליהם סגין ארוך, ששוליו הרחבים מתלבטים בין רגליו ומפריעים הליכתו. הרובה מעיק מאוד והוא חש דקירות בחזה. אך עליו להתקדם ויהי מה.

לפתע הוא מתחלחל; גוש שחור ניצב לא הרחק ממנו, עיניו חורגות מחללן בהינעצן בגוש השחור. גלגלי אש מתיזים ניצוצות מסתחררים לפניו. לרגע מיטשטש הכל, אך מיד שב הגוש השחור ומבצבץ מתוך מעגלי האש, מתנועע, מתמודד לצעידה קדימה – ונשאר תקוע במקומו. רפאל צונח לאדמה, מושיט רובהו וחובקו בכתפו מוכן ליריה. הרגעים – נצח.

“איפה אפרים? הלא רק צעדים מעטים מבדילים ביניהם. היקרא לו? לא! לא כך לימדהו לנהוג במצבים כאלה”. – שוב הוא זוחל צעדים אחדים לפנים, מקשיב, מביט: הגוש בולט מאוד, צורתו – צורת אדם.

“מדוע איננו מתקרב אלי? הלא כך הותנה ביניהם באם השכיבה תהיה ממושכת. הלא זהו הסימן כי דבר חשוד מאוד לפני” – הפחד עבר עתה לגבו כאילו צפויה הסכנה מאחוריו, מעברו של אפרים עפרוני דוקא. כמעט שהוסחה דעתו מהגוש השחור שלפניו. עליו לראות את אפרים, לפחות להרגיש בו. אין ביכלתו לשאת זאת יותר. הוא מפנה פניו אחורה ומקשיב:

"הלא התנהל מאחורי – איפה נעלם? לקרוא בשמו? לא! לא! מה יגיד לו? היספר לו על הרמשים המאוסים הרוחשים בחוט שדרתו ומעמיקים בו עקציהם – "

רפאל זוחל אחורה, מגשש בצדדים, אך את אפרים עפרוני איננו מוצא. הגוש השחור בצורת אדם דעתו הוסחה ממנו לחלוטין. עליו למצוא את אפרים עפרוני ויהי מה! שעה רבה הוא זוחל על ארבע. אימה גדולה מכרבלתו לצפוי מזה שהתנהל מאחוריו…

“לא! אי אפשר יותר!”

– אפרים! – מזדקף ומטיל זעקה לתוך החשכה.

– ח־ח־ח־… טירון שכמותך! אחרי מי עקבת? אחרי מי זחלת? ולמה הפכת פתאום פניך וזחלת אחורנית? אני זוחל על ידך כל הזמן. שמיעה יש לך – אוף! אין מה לומר – אבל, מה אתך? דבר דבר. רפאל! רפאל! – צועק אפרים מבוהל בראותו כיצד זה מיטלטל כבקדחת עזה.

– נו, נו, – מטפח על גבו בחיבה, – אל תתעצבן. תתרגל. תתרגל לתעלולי הלילה, בחור. בוא! – לוקחו בזרועו וסוחבו אחריו.

אפרים עפרוני מדבר בקול רם, מספר על כל מיני מקרים שאירעו לשומרים בהסתובבם על יד הקיר. אז לא שמרו שומרים אחדים ביחד. יחידים התהלכו על יד הקיר במושבות הגליל הבודדות בלילות חורף זועפים, צפויים למארב רוצחים בכל רגע. לא היתה תגבורת מוכנה להחיש עזרה. כן, המצב היה אז אחר לגמרי. לא אחת קרו קוריוזים מעין אלה שקרו לרפאל. צריך היה לאחוז בכל מיני אמצעים כדי להרגיל את השומרים החדשים לכל מיני מצבים, לאמץ את לבם ולחשלם בקשיים ובסכנות מדומים כדי שיוכלו לעמוד בקשיים ובסכנות ממשיים. אין להתיאש. כל ההתחלות קשות, על אחת כמה וכמה זו של השמירה.

– אין דבר, תתרגל, – הוא טופח בחיבה על גבו של רפאל.

אפרים מדבר במתכון בקול רם. הקול רועף וחודר ללבו של רפאל כצרי הטוב. פרכוסי האימה, שטילטלוהו לפני שעה עם פרוץ הצחוק הפתאומי, שוככים, חולפים, ההליכה מחממתו. הם עולים אל האוהל המרובע. אפרים מכין ארוחת־לילה ושתיה חמה. פני רפאל חיורים מאוד. עיניו, שאישוניהן מורחבים מאוד, עטויות ביעותים. אבריו מתרפים בליאות גדולה. אך טוב לו, טוב לאין שיעור בחברת בן־אדם המדבר אליו בקול רווי חמימות ובטחון. הוא לוגם קקאו חם ומציץ באפרים עפרוני הטוחן במלוא פיו. לו אין תיאבון כלל בכלל לא התרגל עדיין לאכילה בלילה, וביחוד עכשיו, לאחר כל זה שעבר עליו במחשכים. בהערצה הוא מביט בבחור היושב ממולו, בעל הלסתות הרחבות המחודדות והסנטר הבולט האמיץ, בעיני־החתול שלו הפוספוריות ובחזהו הגברי המוצק, הוא סולח לו על כל תעלוליו שהסבו לו יסורים כאלה.

“יהיה פעם כמוהו עז ובוטח, חזק ואמיץ?”’ – לוטפים אותו באהבה אישוני עיניו המורחבים.

לאחר שכילו לאכול יוצאים שוב לתוך הלילה. אפרים הולך לבקר את המשמרות האחרים ורפאל חוזר למשמרתו שליד האורוה הארעית.

– אין דבר, תתרגל. הכל כך בראשית השמירה. רק לא להתעצבן, – טופח אפרים לרפאל טפיחת חיבה ונבלע באפילה.

רפאל עוימד ליד קיר האורות הבנוי מחצלאות ולוטש עיניו לתוך האפילה שנראית לו עתה מעובה ביותר לאחר ששהה באור האוהל המרובע. הוא עוצם את עיניו לשעה קלה: שרידי אור המנורה שנאחזו בריסיו נמוגים. וכשהוא פוקחן שוב – נעשתה החשכה קלושה במקצת והוא מתחיל להבחין בעצמים קרובים.

– אין כמוהו! – מתפעל מאפרים עפרוני שלימדו לעשות כך לכשיצא מאוד לאפילה.

רוב שעות הלילה מאחוריו. בעוד שעות מעטות יבקע השחר ויצהיל בשורתו העליזה על יקיצת יום חדש. רוחו מעודדת עליו. קולו הבוטח של אפרים עפרוני עודנו ממלאו כולו ונוסך בו מרגוע – אם כי איננו על ידו. הוא עושה עתה “דור” עם טירון אחר.

"המרטט גם הלה בפחד טרוף? – מהרהר רפאל בבושה.

מסביב שקט. צפרי־הלילה, שעייפו ברדיפתם אחרי טרף, חזרו והתכנסו בקניהן ואין שומעים יותר לא משק כנפים כטפיפות רגלים ולא נשיפות־צריחות מאוימות. אף הרוח נתעייף בתעלוליו, חזר והתכנס בנקרות ההרים והניח להם לאגמון, לצמרות השיחים וליריעות האוהלים. הכל שוקט, רוגע, שקוע בנמנום־הזיה שלו. פיכוי המים המונוטוני נקלט לו עתה כפיתוי חרישי מישן. רפאל מנענע גופו להתנער מפיתויי השינה שתחילתם רפרופי־ליטוף על השמורות וסופם חישוקי ברזל סביב הגוף כולו.

“צריך להלך קצת” – הריהו מקיף הקפות מסביב לאורוה.

השינה נושרת מעליו אגב הליכה, אפס הליאות יצוקה באבריו כזפת דביקה. הרגלים כמשותקות, מסרבות הן לשאת עליהן את הגוף המחותל ערימת בגדים כבדה. הנה סלע מימינו. הן מוליכות אותו שמה מאליהן, קורסות – וגופו צונח עליו. משישב – מיד מלפפתו השינה שוב. ראשו שוקע לתוך צוארון הסגין. אין תועלת בנענועי הגוף הנה והנה. כל מאמציו אינם עומדים לו לנערה מעליו. תהום נפערת לפני גופו המפורך. –

נחירה רמה בוקעת מתוך אורות המחצלאות. רפאל מקיץ בבהלה כשבאזניו מתמשכת שריקה חדה.

– מה זה? – מיטלטל גופו באימה.

אך הנה שנתה הנחירה. רפאל עוקר ממקומו;

– לעזאזל! – שכחתי להאכיל את הבהמות. עוד מעט יאיר הבוקר והעגלונים יופיעו באורוה.

בדרכו על מפתן האורוה קם בתוכו רעש נשיפה, נחירה וצהלה. הפרדות רוקעות ברגליהן באי־סבלנות, מפנות ראשיהן לכאן ולכאן, זוקפות אזניהן הארוכות לעבר רפאל הנחפז הלוך ושוב, ממלא את הדליים מספוא ומחלקו באבוסים. אלו שקיבלו מנתן נרגעות מיד, משקיעות ראשיהן באבוס בתאות זלילה. אלו שלא קיבלו עדיין – רקיעותיהן נעשות דחופות ועצבניות ביותר, השרשרות הקושרות אותן אל האבוסים מצלצלות־חורקות לנענועי הראש ונהימת־יבבה מתגלגלת בחלל האורוה האטום. אך הנה קיבלו מנתן גם אלו. עתה נשמעת רק לעיסה נמרצת, מלווה עיטוש ונשיפה כדי לפזר את המוץ המכסה על גרעיני השעורים.

רפאל עומד בין האבוסים ומחלק לטיפות לכאן ולכאן. כה נעים להחליק קטיפת הצואר החמים. בעיני הבהמות העינים הגדולות באורוה. הפרדות מנענעות ראשיהן כדי לנער את הידים החובקות המפריעות בזלילה. שעה רבה עומד רפאל באורוה, בקלטו את קול הלעיסה, את הנחירות והעיטוש המרגיעות כמנגינה עריבה. לפתע נזכר בהוראותיו של אפרים עפרוני שלא לשהות באורוה אחרי האכלת הבהמות. גדולה הסכנה בכך: הלעיסה מפריעה להקשבה ואור המנורות הקלוש מכהה את הראיה. הגנבים המנוסים, השומרים צעדי השומר, מחכים לשעה זו, חודרים לאורוה, מטילים שק על ראשו של השומר, כופתים ידיו ורגליו ועושים מעשיהם בבטחה. לא אחת קרו המקרים האלה. אפרים עפרוני יודע לספר המון מעשים שהיו. רפאל ממהר החוצה. האפילה, אפילת־טרם־בוקר, מעובה ביותר. עוד מעט יתבקע מתוכה אור היום החיוורין. הרגשת יתמות אופפתו לאחר נועם החמימות השופע מגופות בעלי החיים. הרגעים האלה הם הקשים ביותר. הגוף מנוער מגופות בעלי החיים. הרגעים האלה הם הקשים ביותר. הגוף מנוער כל חפץ וכל רצון – רק כמיהה אחת כוססת בלי הרף: מיטה.

רפאל נשען אל קיר המחצלאות ולוטש עיניו לתוך המחשכים המעובים. שמורותיו דוקרות־צורבות. כל כוח רצונו עתה בשאיפה לראות בהיבקע קו אור ראשון.

קשים מאוד לילות השמירה על רפאל. פניו חורו ונרזו. עיניו הכחולות הצלולות נשתזרו סיבים אדומים ועטו מעטה ביעותים ליליי… טוביה מסתכל בו בדאגה.

– העבודה “בוערת”, – הוא בא עליו בעקיפין, – תפסיק ותשוב להובלת החציר.

אך רפאל אינו רוצה לשמוע על כך. בשום פנים לא יפסיק עתה. עליו לכבוש את השמירה כשם שכבש את העבודה. רק לא להירתע באמצע. בפגישותיו עם נעמילה בשיעורי התנ"ך של לוין הוא מספר לה על חויותיו והרפתקאותיו הליליות. זו מקשיבה בפה פעור כשעיניה לוטפות אותו בהערצה.

– אבל פניך חורו כה, – היא מעירה לו בדאגה.

– בידוע שאין בכוח הירח לשזף, ומה גם שעכשיו סוף החודש… – מתלוצץ רפאל.

אפס גם הרבה טובה צפנה לו השמירה. משהסכין עם הקולות, הלחשים והרחשים הליליים החל קולט מלוא חפניו קסמי הלילה ופלאיו. לאט לאט למד להבחין בין המית הרוח באגמון ובין צעדי תן משוטט רעב בשדות המטושטשים, בין נשיפה־לחישה של צפור־לילה משחרת לטרף ובין לחש קול אדם. עתה לא יהא נדמה לו שקשוק מי המעין כטפיפת צעדים מתקרבים והשזיפים המרובים שבסביבת התל לא ייראו כשודדים מזויינים האורבים לחייו. אף אותם הרמשים המתועבים אינם נועצים כבר בחוט שדרתו עוקציהם החדים. הקולות ובנות הקולות, הרחשושים, הלחשים וההברות – סימפונית־לילה אדירה. עבודה שקודה ומתמדת. מעללים כבירים נארגים ומתרחשים כל דקה ודקה בחלל המחשכים. רפאל, בעמדו עתה על משמרתו, מדמה לקלוט מתוך הדומיה הכבושה רחש שגשוגם של שתילי הירקות, שנשתלו מחדש לאחר היעקרם בידי המחבלים. האפילה המבושמת משכרת כיין משומר. הצינה מרעננת. מוחו צלול, לבו פתוח ובתוך תוכו מתמגנת אותה הסימפוניה הלילית הרוננת מסביב. מעל ראשו פרושה פרוכת משובצת אשים מההבות. רפאל למד כבר להכירן בשמותיהן: הנה “נוגה”, “צדק” והנה ה"מאזנים" וה"דובה הגדולה", החותרת בעקשנות ובהתמדה אל מאורתה שבצפון הקר… והנה גם הכוכב הבהיר, שעדיין שמו עלום ממנו. המנץ בשחקים עם עלות רפאל על משמרתו ומלוהו כל הלילה כבן־לויה נאמן, עד אשר בוקע השחר הצעיר ומגרש מהשחקים מתחריו המרובים, המחוירים ודועכים מתוך רטט־הבהוב.

לעתים ישקע בהזיות. הדמויות היקרות, שהוא נושאן עמו מימי הילדות בחדר, שהחלו מיטשטשות והולכות משעבר לרעות בשדות זרים, והשבות ומקיצות עתה ומתבשמות בושם עתיק ורענן עם שיעוריו של לוין, – אופפות אותו מסביב. הדי צעדיהן עולים מתוך המית הרוח בהרים ומתוך פיכוי מי המעין. גם אלה עמדו על משמרתם על אדמה זו ואף הם חזו בכוכבים אלה. בדמיונו הוא נהפך לאחד מאלה: שומר על החומה אשר הופקר להאזין, אם מתקרבים צעירי מדין ובני קדם המשחיתים את יבול הארץ. ההזיות לובשות צורה ופושטות צורה. דמויות מקדם מתערבבות עם דמויות אחרות. אותו חובט חטים בגת לובש פני אביו החמורים. והנה פני אמא הענוגים. ידי אמא הריחניות לוטפות לחייו בהחליק עליהן רוח־ליל קליל. בית אבא, שניטשטש והתרחק ברשמים ובחויות העזים שבהקמת ישוב בשממה, ריחו הטוב אופפו מחדש. הגעגועים כוססים בתוך הבדידות הלילית. כמה הפצירו בו שידחה עלייתו. הן כה צעיר עודנו. יחכה עוד שנים אחדות. הוריו הטובים לא סנטו בו על שנספח לשיירות המתרוננות אלא ביקשו שיחכה עוד. בעוד שנים אחדות יעלו יחד.

אבא ואמא היקרים, מה ידעו הם מהסער שהוטל בילדם – “לחכות שנים אחדות”. ומה יהיה על זה המתגעש ותוסס בתוכו – אבא ואמא הטובים לא ידעו, כנראה, מה מדובר שם ב"קן"; לא ידעו מה מתחולל שם בנבכי הנערים והנערות המסוערים חזון.

“לחכות עוד” – מחייך רפאל לתוך החשכה.

המראות מוחשים כה, הגעגועים כוססים, כוססים. לבו נוקפו: מיום שעלו לכבוש אדמת התל כתה אליהם פעם אחת ולא הוסיף. את יום העליה תיאר במכתב ההוא. מאז לא כתב יותר, על אף מכתביהם־תחנוניהם התכופים. השדמות שנתמכר להם כולו; חזון אריה; תכניות טוביה; שיעורי לוין בתנ"ך; התל ואנשיו; הפרובלימות הצצות פה חדשות לבקרים; הויכוחים – כל אלה מילאוהו ללא שיור והשכיחו את הוריו האהובים.

“כן, צריך לכתוב!” – מחליט רפאל בעמדו על משמרתו על יד האורוה. זמנו פנוי עתה. מחר, לאחר שיקום מהשינה, יכתוב אליהם. מכתב ארוך יכתוב. ינסה לתאר לפניהם סער העמל, יקוד הריקוד; רחשי לילות השמירה.

“כן, מחר יכתוב!”

“שעות הלילה עוברות מתוך הזיות והרהורים. משגוברת הליאות והבלי השינה נאחזים בשמורותיו הצרובות, הוא מתחיל ב”דור". מקיף את האורוה, ואף אל האגמון יחדור. רפאל כבר איננו מרטט בפחד טרוף לאושה המהלכת בין הקנים הגבוהים. לבדו הוא מגשש ובולש בתוך הסוף ומסביב לשיזפים שבתחום שמירתו. משהו מבטחונו של אפרים עפרוני הוצק בו. הלז שבע רצון ממנו מאוד. בהתנהגותו של רפאל יש משום הבטחה שיהיה בקרוב שומר בקי ומנוסה. רק להתמיד בברית עם הלילה והשמירה. לאחר שעלה בידי רפאל לגרש את הגנבים, שהצליחו לחדור אל האורוה ולהתיר את הפרדות, ואף לתפוס אחד מהם –– עלה מאוד בעיני אפרים עפרוני ובעיני אנשי התל כולם. כאמיץ ומנוסה נהג. נעים לו מאוד להעלות לפניו את כל הפרטים שבמקרה ההוא: כיצד הבחין ברעש עמום, בנקישות ובצלצולי שרשרת רפים: איך זחל עד פתח האורוה, רבץ דומם כשידו לופתת את הרובה ואצבעו נחה על ההדק מוכנה ומזומנה ללחוץ עליו. בפתח האורוה הופיעו צללים שסחבו אחריהם את הפרדות, שהתעקשו ולא רצו לצאת החוצה בשעה לא רגילה זו. אף הבחין היטב בדמות אחת, שקומתה ותנועותיה נראו לו מוכרות. עודנו זוכר את ההרהור שעבר את מוחו כבזק: “האומנם, האומנם – לא ייתכן! הן לברית אהבה וידידות נשבע בשם כפרו לטוביה ולשאר אנשי התל אז בשעת ביקור־שכנים ידידותי, לאחר שרקד במעגל וידו חבקה את כתפה של נעמילה – לא! טעות עמו”. וכשהצליחו להוציא את הפרדות העקשות החוצה, הפתיעם בזעקה פראית “עמוד!” מלווה יריה. הגנבים התחלחלו. עזבו את הפרדות ונמלטו לתוך האפילה. רפאל שלח אחריהם עוד יריות אחדות. וכמה רטט בו לבו בשמעו פתאום קול חבטה וצעקות כאב. רובהו מושט לפניו, דמו רוהט ויוקד, רץ רפאל אל עבר הצועק.

– חוג’ה, – ילל הלה שבבריחתו המבוהלת נתקל במשדדה, שהיתה מונחת סמוך לאורוה, ונפל על שיניה ההפוכות כלפי מעלה.

מיד באו אפרים עפרוני ועוד בחורים שהקיצו להד היריות ולצעקות הפצוע. סלים לוקח אחר כבוד אל האוהל המרובע. פצעיו היו קלים, אך אישוניו הגדושים שחור התרוצצו בתוך הלובן הצח כאומרים לחרוג ממסגרתן, כששאלו טוביה בלעג לפשר ביקורו באישון לילה, שעה שאנשי התל ישנים והשומרים עלולים לטעות בחשכה ולחשבו למרצח; ולמה קיצר דרכו ובחר לעלות על התל לא בשביל הכבוש אלא דרך השיזפים והסלעים שמסביב לאורוה – נשבע זה בשפם הנביא כי אמנם לביקור התכון. עליו למסור לטוביה משהו חשוב מאוד. מזימה נוראה נרקמת נגד אנשי התל והוא אץ להזהירם. להותו תעה בדרכו ואיחר מאוד. חושך כזה מסביב…

רפאל מלא גאוה על המקרה הזה. תהילת התנהגותו יצאה לא רק בין אנשי התל אלא נתפרסמה אף בנקודות הרחוקות מהתל.

בינתים, בעודנו שקוע במקרה הזה ובפרטי פרטיו, ובהרת חורורה הנצה בפאתי השחקים במזרח. הבהרת גדלה, מתפשטת תוך רטט זיע – ועוטה אדמומית כהה. השחקים מבהירים והולכים. רישומי ההרים מתקלפים מתוך אדרת הליל. היקום תוהה על עצמו, עוטה אור מופלא. בשדות מצייץ העפרוני. צינת־בוקר מרעננת את גופו של רפאל. קלילות מרחפת באבריו. תשוקה תוקפתו לקפוץ ולצהול. אנשי התל יוצאים מתוך אוהליהם כשבתנועותיהם עוד נסוך חלום. באוהל המרובע דולקת אש על הכיריים, ששלהבתה מחוירה בתוך אור הבוקר הזוהר. רחל הטבחית טורחת כבר מסביב לדודים ולסירים. הנה טוביה יורד אל השדות כשעל פניו המעוכים מרפרפים קורי השינה. פני טוביה נראים עתה בלויים במקצת. רק עתה אפשר להכיר בכל התלאות המרובות שעברו עליו במשך שנות חייו בארץ. ביום, תוך געש העבודה, הוא נראה צעיר וגמיש כשאר בחורי התל.

רפאל חוגר את הרובה על שכמו ופונה לעבר אהלו. בדרך נקרית לו נעמילה. פניה שקופים ירקרקים כצבע הזית, עיניה היפות פקוחות בהשתאות, כתוהה על פלא עולם חדש קם מהתוהו. בעבור רפאל על פניה, היא מחייכת אליו חיוך, שנראה לו כגונז בתוכו סוד מופלא.

– חכה רגע. – היא ניגשת אליו ומודדתו בעיניה המשתאות כאילו אף הוא אחד מפלאי העולם הקם מהתוהו.

– מה זה? – היא מחליקה על תלתלי בלוריתו המבצבצים מתחת לכובעו. רפאל אינו תופס פשר השאלה, מביט בה תוהה בחייכו במבוכה.

– “כי ראשי נמלא טל”, – גולש מעל שפתותיה העסיסיות אחד הפסוקים שנתבסמה בהם אמש בשיעורו של לוין, מלווה קול צחוק רונן, המצלצל כפעמון־כסף בתוך חלל הבוקר הזוהר.

בחלל התל מרחף ענן כבד. מאז המקרה, שעשה את רפאל לגבור היום, כשאותו סלים נתעה אל אנשי התל לשם ביקור ידידותי ומזלו הרע והאפילה העבותה גרמו שיסתבך בשיחים המסוכסכים והסלעים שמסביב לאורות המחצלאות ורפאל ימצאנו שכוב פרקדן על שני המשדדה החדות – נעשתה האוירה מסביב לתל דחוסה מאוד. אמנם הכל התנהל כמימים ימימה: ימים גדושי עמל מזריחה לשקיעה נשתלבו זה בזה, רצופי הפסקות־שבת שנראו קצרות מאוד לגוף המפורך. חציר הבר התנוסס כבר בחלקו הגדול בגדישים ענקיים מסביב לתל. שתילי העצים על המדרונות שנשתלו מחדש לאחר שנעקרו, כותרות צמרותיהם המעודנות וגזעיהם הדקיקים גחנו עד האדמה, בסעור בהם רוח ההרים הפרועה. אך צבעם הירוק ובדיהם הרכים על עלעליהם הורדרדים, שהבקיעו קליפת הגזה פה ושם, העידו על שרשיהם מתחת מתעמקים והולכים. גן הירק שימש כבר אחד היסודות העיקריים בתפריט מאכליה של רחל הטבחית. סלעים נעקרו, נופצו והובלו אל הכביש שעמד בעצם סלילתו, כביש שיחבר את התל עם תחנת הרכבת. מתוך השדות נעלמו והלכו השיזפים ושיחי־הבר. סמוך לאורוה הוקמה רפת, אף היא ממחצלאות. לפי שעה שוכן בה עדר פרות מגזע מקומי. רכישת הפרות הגזעיות, המשובחות נדחתה עד אשר יושג תקציב לבנין בטון. בלילות האפלים, כשהכל הקשיבו במתיחות למתרקם שם בנקרות ההרים, היה בוקע פתאום את הדומיה קול געיה מתוך הרפת הארעית, שהקפיא את הדם כאות־אזהרה לסכנה קרובה. מאות בעלי כנף קרקרו בלולים הארעיים אף הם ושיוו לישוב המתהוה יציבות וקבע. משק התל גדל והתרחב.

אריה שוהה רוב זמנו בערים. בשובו לשבת מזעיק הפעמון את הבחורים והבחורות והוא מוסר לפניהם על משא־ומתן בדבר תקציבים, הלואות, רכישות ועל תכנית הבנינים שהוא תובע להקימם בהקדם.

כן, סער העבודה גועש כאן כמימים ימימה, אפס אותו ענן כבד שנתקרש בחלל שפני הבחורים והבחורות ירצינו מאוד. לעתים רחוקות נשמעת עתה השירה על התל. סערת המחול כמעט נשבתה לגמרי. הסיורים והטיולים בהרים ובסביבה נאסרו איסור חמור על פי פקודתו של אפרים עפרוני. שמונה למפקד הבטחון. בערבים, בשבת האנשים מסביב לשולחנות ובהקשיבם לשיעורי לוין המטעים בקולו הערב, הנלהב והנלבב פרקי תנ"ך וספרות, ניתך לפתע מטר יריות על התל מההרים הסמוכים. מיד מכבים את ה"לוכס" והכל מתפזרים למשמרותיהם. עוד מעט ושיעורי לוין נפסקו לחלוטין. אפרים עשרוני ונתן גלילי סגנו הם המושלים עתה בכיפה. ספרי התנ"ך, הספרות והדקדוק הומרו בפלדה צוננת. מיד לאחר ארוחת־הערב מתכנסים קבוצות קבוצות לשיעורי הגנה. אלו מתאמנות בהדרכתו של נתן גלילי ואלו עורכים תמרונים תחת פיקודו של אפרים עפרוני.

לנתן גלילי עבר מפואר מימי הדמים שניתכו על הישוב מיד לאחר ההכרזות וההצהרות החגיגיות. הוא הראה אז דוגמה של אומץ לב וגבורה מזהירה: המזויין היחידי בין עשרות בחורים ובחורות, שהגיעו זה עתה דלוקי חזון אל החוף האחרון, הגן על בית החלוץ שבסמטא המרופשה בעיר הערבית ועצר בעד ערב רב צמא דם שמנינו הגיע למאות וגם הפיל בו חללים אחדים.

– טען! פרוק! – ניתכות פקודותיו הנמרצות.

לוין עומד בשורה בין שאר הבחורים והבחורות, כשבלחייו החיורות פורחים כתמים אדומים ועל מצחו הרם מבצבצים אגלי זיעה גדולים וממלא אחרי הפקודות במסירות־שבדבקות.

אותה שעה מוליך אפרים עפרוני קבוצות בחורים, מן הזריזים ביותר, בשדות, בין האגמון והשיזפים ובין הסלעים שעל המדרונות.

– התפזר! עמדה קח! השתער! – נושף אפרים עפרוני את פקודותיו לתוך החשכה.

הבחורים מתפזרים לשרשרת, נופלים, קמים, תופסים עמדות ליד שיחים וסלעים, רצים, משתערים ומתאמנים בקרב מדומה שייתכן ובאחד הימים לא יהיה מדומה כלל.

משונה תכונה מלחמתית זו בעיני רבים מאנשי התל. זה עתה נסתלק הסיוט האיום שהשתולל במשך שנים; עוד עומד באזניהם רעם כלי המשחית שנדם זה מקרוב; עוד חלומות־זועה על פרעות וטבח מטרפים שנתם הכבדה לאחר עמל גדוש – ושוב נמסכת בדם האימה הגורלית, התהומית.

“מה רעה חוללו הבחורים והבחורות בהפרותם שממה עזובה במשך דורות – רגלי מי דחקו ובמה ובמי מתנקש פעלם הרצוף חזון שלום ועמל ויחסי חברה אנושיים?” – תוהה לוין בשכבו במיטתו עייף ורצוץ לאחר האימונים והתרגילים, – הן הכרזות והצהרות נלהבות נישאות מכל העברים. “שלום”, “יחסי עמים הוגנים”, “עצמאות”, “חופש” – אינן פוסקות הסיסמאות בפי דברי עמים ומנהיגי מדינות במוצאי מטבח הדמים האיום. האמנם מכוון כל זה לכל האחרים, מחוץ לאלה המוכים והמושפלים, הגולים הנצחיים, הכלים בגעגועיהם לשעל אדמה? – אין לוין יכול להירגע ולעצום עיניו, צרובות נדודי השינה.

אפס לא ניתנת השהות להרהורי־לילה מטרידים. מאותו המעשה עם סלים, שהובל אחר כבוד לבית הסוהר, תוכפות היריות על התל כמעט לילה בלילה.

– לעמדות! – נישאת פקודתו העזה של אפרים עפרוני בתוך רעם היריות הנוקבות דומית הלילה.

הבחורים והבחורות וביניהם לוין, אצים לחפירות, לופתים היטב את הפלדה הצוננת כשעיניהם נוקבות מעבה ההרים העטויים מאפלית מזימות.

באחד הימים הופיעו בשדות, שהיו עוד מכוסים בחלקם ערימות חציר שלא הספיקו עדיין לכבשו ולהובילו הגורנה, עדרי צאן רבים ואהלי שער שחורים למכביר. רועים בדוים דקי גוף ותמירים שבאו מאחורי ההרים שבמזרח המצועפים אדים כחלחלים, שמתוך כפיותיהם אשר כיסו את כל הפנים רשף להט עינים מדבריות, ליוו את העדרים.

אפרים עשרוני ונתן גלילי עלו על שתי בהמות ורכבו אל האפרים כדי לגרש את העדרים הדורסים את החציר. לאחר דין ודברים נמרץ ותקיף הזעיקו הרועים את העדרים והרחיקום מערמות החציר. אולם מיד לאחר שחזרו השנים אל התל העלום שוב. צרות צרורות הסבו הרועים לאנשי התל. הנה גורשו – ומיד עלו שוב. ביום ובלילה לא פסק צלצול הפעמונים שבצוארי הצאן, שהזכיר כי הסכנה אורבת בסמוך. אפרים עפרוני הוציא צו האוסר על אנשי התל להיכנס בתגרה עם הבידוים. הוא ונתן גלילי ירחיקום מכאן בתכסיסים הבדוקים והמנוסים שבידיהם. אפס יום חלף אחר יום מבלי שתכסיסים אלה יעוטרו הצלחה. הרועים החלו עולים למחנה, מבקשים “חובז” בקול מסכן מתחנן, שעה שעיניהם הבורקות מבעד הכפיות המכסות כל הפנים משוטטות וחודרות לכל פינה וקודחות בלהטן גופות הבחורות. הכל חשו כי משהו עומד להתרחש שאין למנעו בתכסיסים בדוקים ומנוסים. התל הפך מצודה: נחפרה חפירה מסביבו לחגורת הגנה. בתוך האדמה הטובה ביקשו להם אנשי התל מגן.

היתה שעת צהריים. האנשים העובדים בקרבת התל שכבו באוהלים ונחו. נתן גלילי סובב בשדות ונתקל בעד צאן שרמס את החציר. גל חרון הציפו. ובאין הרועה על יד העדר החל מגרש את הצאן במקל שבידו בהכותו על ימין ועל שמאל. אחת ממהלומותיו שניתכו על הצאן המתפזרות תוך דילוגי קפיצות ופעיה, פגעה בכל כבדה בראש כבשה. זו השתטחה, פרפרה ברגליה באויר אחת ושתים – וגועה. כמתוך האדמה צץ לפתע בידוי ובראותו פגר הכבשה, זינק על נתן גלילי והיכהו באלה העבה שבידו. נתן גלילי התאושש מהר מהמכה, קפץ על הרועה, הפילו לארץ, הוציא נידו אלתו והחל מורידה על השוכב בחמת טירוף. מיד צצו עוד רועים אחדים. בצריחה פראית זינקו על נתן גלילי, אך זה חמק מהם והחל בורח לעבר התל.

רחל הטבחית טרחה אותה שעה בהדחת הכלים. משהגיעו לאזניה הצריחות הפראיות, פרצה מתוך האוהל המרובע בצעקת בהלה.

מתוך האוהלים פרצו בחורים ובחורות וחשו אל הצועקת.

– התנפלות! – צוחה זו הצביעה על הבידויים הדולקים אחרי נתן גלילי.

נתן גלילי הצליח להגיע אל התל טרם השיגוהו רודפיו. הבידויים הגיעו עד לרגלי התל, אך בראותם את המון האנשים נסוגו לשדות תוך מטר קללות וצוחות. אנשי התל ראו איך אלה מעמיסים את הרועה המוכה על גב חמור ומסתלקים אתו אל אוהליהם.

נתן גלילי לא יכול להגיד אם מכותיו גרמו למותו של הרועה, או רק נתעלף בעצמת הכאב. אפרים עפרוני עמד מיד על רצינות המצב. שלח את האנשים לחפירות וחילק את התפקידים. אחדים נשלחו אל אלה העובדים בריחוק מקום לאספם למחנה. על התל השתררה צפיה מתוחה לעלול להתרחש בכל רגע.

כעבור זמן מה נראו המוני גברים, נשים וילדים, על סוסות וברגל, רצים דחופים אל עבר התל. הרוכבים מנפנפים כפיותיהם וקוראים קריאות־קרב, הנשים והילדים מיללים יללת צריחה קולנית.

– לא לפתוח באש אלא לפי פקודתי! – מפקד אפרים עפרוני.

לסתותיו הבולטות מחודדות עתה מאוד. גלילי שרירים מרטטים ומתגלגלים בלחייו עלה וירוד. עיניו דולקות בלהב קר, בוטח. הבחורים והבחורות שוכבים בחפירות, חובקים את הפלדה ומחכים לפקודותיו. משהו מבטחונו ומעוז רוחו נמסך בהם.

המחנה התוקף התקרב כדי מרחק קטן מהתל ועצר דהרתו. הרוכבים מקיפים אחד זקן, שנישא על סוסתו בראש המשתערים, כמתיעצים מאיזה צד לתקוף את הנצורים.

אפרים עפרוני מהרהר רגע, קורא אליו את נתן גלילי, מוסר לידיו את הפיקוד ויוצא מתוך החפירה. לבבות הבחורים והבחורות עמדו מדפוק בראותם את מפקדן הנערץ יורד לעבר מחנה הבידוים. עיניהם חורגות מתוך חללן בעקבם אחריו.

אפרים עפרוני הולך במצעד עז ובוטח. הנה הגיע אל הרוכבים. אף אלה נדהמים ממעשהו ממעשהו של זה.

“הנה יתרחש הדבר האיום” – עוצרת החרדה נשימתם של אלה השוכבים בחפירות. רוכבים אחדים מניפים אלותיהם ומשתערים על אפרים עפרוני. הזקן עוצרם בלהט עיניו הטרוטות, השזורות סיבי דם. אלה נסוגים מעט מתוך צוחות וקללות. שעה קצרה נמשך המשא־ומתן. הצעתו של אפרים עפרוני, שהתוקפים ישובו על עקבותיהם והוא מוכן והוא מוכן לבוא אל אוהליהם לברר את המקרה וגם יקבל על עצמו כל פסק שיושת וכל קנס שיוטל, נדחתה על ידי הזקן. הוא חוזר אל התל במצעדו העז והבוטח מבלי להביט לאחוריו. אך הספיק להיכנס לחפירה וההשתערות החלה.

ולפתע, בעוד הבחורים והבחורות מרטטים במתיחות צפיה לפקודת מפקדם לפתוח באש, והמחנה המשתער נעצר שוב עדי רגע. ומיד הפך פניו והחל רץ במנוסת בהלה אל עבר אוהלי השער השחורים.

– מה קרה כאן? – עוקבים אנשי התל הנדהמים אחרי הנסים בבהלה.

מיד נשמע טרטור מוטורים. מעבר המערבי בדרך המוליכה אל התל מיתמרים ענני אבק סמיך. הנה נעצרו מכוניות לרגלי התל. אורחים יוצאים מתוכן ועולים בשביל. עיניהם משוטטות מסביב בהשתאות: “מה פשר הדממה הזו?”

אריה שחזר הבוקר ממסעיו ושבעודו נתון יחד עם לוין בבירור ובפיענוח המספרים של התקציבים וההלואות הרשומים בפנקסו בצדם ובתוכם של טזיסים, ציטטות ומראי מקומות בשביל נאומיו והרצאותיו, ניתן אות האזעקה ושניהם מיהרו לחפירה, – רץ כמטורף אל האורחים ומושכם אחריו אל המצודה־החפירה שבטבור התל, שהוכנה בשביל פצועים וחולים שאינם יכולים לקחת חלק במערכה.

“אל אלוהים! איזו שעה בחרו לביקורם הראשון כמפעל התל!” – הנה כאן ראש המוסד, שפעולתו היא פנה ויתד בחזון התקומה, בעל הקומה ההדורה והפנים הנמרצים, המוקפים זקן גזוז־עגול עם עינים עזות – כגנרל ותיק גאה. עמו עוד מהעומדים בראשי מוסדות, וגם הסופר הוגה־הדעות המהולל ביניהם.

– הננו שמחים מאוד. איזה ביקור נכבד. אנא, אנא, – מזמינם אריה המרטט בהתרגשות־חרדה

משנודע לאורחים המכובדים פשר הדממה שמסביב ומהי השעה הזו למקימי הישוב בשממה נבוכו מאוד.

השמועה על ביקור האורחים התפשטה חיש בין הבחורים והבחורות השוכבים בחפירות נדהמים לנסיגה המבוהלת של הבידוים התוקפים. עתה הובררה פשרה; המשתערים ראו את המכוניות הנישאות בשטף מהיר וחשבו כי זוהי המשטרה האצה לעזרת ה"יהוד" לפי הזמנת אנשי התל.

אפרים עפרוני שיחרר חלק מהמגינים והרשה להם לקבל פני האורחים.

– הוא כאן! הוגה הדעות המהולל בדור, הוא הוא! – רץ לוין עמוס רובה אל המצודה, כשבלחייו החיורות פורחים הכתמים האדומים ולבו מתנחשל והולם כאומר לפרוץ מתוך חזהו הצר. סוף סוף יחזה פני רבו ומורהו הנערץ!

פניו הזעירים של הסופר והוגה־הדעות המהולל חיורים־צהבהבים. אף־הנשר שלו מחודד מאוד. בנחיריו הדקים־החיורינים ובשני חריצי־הסבל שמסביב לפיו מרפרפים אותות זקנה וחולי אנוש. מבעד הפנסנה הזהוב מציצות עינים עששות, המהבהבות הבהוב חולני. הפגישה עם הבחורים והבחורות המזויינים, שיצאו להקביל פניו מתוך חפירות הגנה, מסעירתו מאוד. כמעט שאינו יכול לדבר מרוב התרגשות.

לוין עמד בפינה ואינו מרהיב עוז לגשת אליו.

– הוא! – ממללות שפתיו כשפניו מעוותים בכאב למראה קומתו הכפופה ואותות הזקנה והחולי שבפני הרופא הנערץ. מה עזה תשוקתו שידבר בפני אנשי התל. הן לא בכל יום מזדמנת הזדמנות כזו.

אריה משתדל להשפיע על האורחים שיסעו מכאן. אין יודע מה עלול להתרחש בכל רגע; ההשתערות יכולה להתחדש. עתה מצא גם לוין עוז בנפשו והוא מתחנן ומפציר שיסעו מיד:

– עליהם לבקר כאן שנית בזמן הקרוב ביותר. אך עתה – יסעו נא, יסעו. עליו לנסוע מכאן מיד.

זמן קצר לאחר שנסעו האורחים נראו פרשים דוהרים לעבר התל. משנתקרבו נראו היטב מדים רשמיים על כפתוריהם המבריקים.

– שוטרים! – הודיע אפרים עפרוני.

החפירות נעזבו בין רגע. הבחורים והבחורות אחזו בכלי עבודה והחלו עוסקים בעבודה.

השוטרים ועמהם זקן שניהל את מחנה התוקפים עלו אל התל. שיעול מחניק תקף את הבידוי הזקן בראותו תכונת העבודה שמסביב: אלה מנכשים, חופרים ואלה טורחים מסביב לאוהלים, מנקים ומצחצחים.

“מה זה? להיכן נעלמו ה”יהוד" המזויינים?

הנה זה שירד אליהם במצעד שקט־בוטח מנוף מעדר ומנכש עשבים שוטים שבין האוהלים. הפרש הזקן ממצמץ בעיניו הטרוטות המזרות גצי רצח, השיעול תקפו ביתר שאת.

– יה אפנדי – פונה הזקן אל קצין השוטרים – ה"ולד" שוכב שם נטול הכרה. ה"יהוד" התנכלו להמיתו. על אוהלינו השתרעו, יה אפנדי, כחי כחי כחי…

הקצין משתיקו בזעף, שוב המציאו סיפור כזבים ומרמה. מנוחתו הפריעו המזוהמים האלה. מעל עישון הנרגילה אפוף הזית בטלה מתוקה סחבוהו לכאן לאסור רוצחים מדומים.

– “כזאב”! – הוא יורק יריקה שצפנית, מוציא מחברת ועפרון שהוא טובל קצהו ברוק שפתיו ופותח ברישום הפרוטוקול.

טוביה מספר על הצרות שגורמים הרועים ועדריהם: רומסים את עמל אנשי התל, מחבלים ומשחיתים ואף הגניבות נתרבו מזמן שאלה תקעו את אוהליהם כאן. אגב כך הוא רומז לרחל הטבחית וזו מגישה “כיבוד” מטוב המחסן.

הקצין רושם ורושם, בהפסיקו מדי פעם בפעם בזעף את דברי הפרש הזקן על התנפלות ה"יהוד" על הבידוים הרועים המסכנים.

“מפלה כזו! בשפם הנביא, מיום קיום שבטו לא נחלו עוד תבוסה כזו. ה”סגרים" המהוללים במעשי גבורתם ותקפם, שמעלליהם המפוארים והנאזרים הוד גבורה מושרים בחרוזים באוהלי השער, המפוזרים הרחק מעבר ההרים במזרח ועד המדבר הגדול, יהיו עתה ללעג בפי כל פלח נקלה, בזוי ופחדן" – הוא עומד עמידה עלובה לפני קצין המשטרה, כשבעיניו הטרוטות מנצנצים עתה גצי חנופה והתרפסות.

בינתים הובא הפצוע מלוכלך כולו דם קרוש. ה"ולד", בידוי מבוגר ומשופם, גונח גניחות מרוסקות ועיניו המבוהלות מתרוצצות לכאן ולכאן. בהיתקל מבטן בנתן גלילי הן נדלקות בחמת רצח.

טוביה מציע לקצין עזרה רפואית בשביל הפצוע. וכשלאה החובשת רוחצת גופו המלוכלך בדם, מתברר כי כולו שלם ובריא בתכלית, פרט לפצע אחד במצחו.

הקצין מתרתח ותוסס בזעף שוצף לערמת הבידוים, שליכלכו כל גופו של הפצוע בדם כדי להגדיל מעשי האכזריות של ה"יהוד". טוביה שולח אמרות לכאן ולכאן בלשונו הערבית הרהוטה, מרגיע ומשדל. השולחן הערוך כל טוב עושה אף הוא את שלו. השוטרים לועסים במלוא פיהם. טוביה מזמין לסעודה גם את הפרש הזקן ובני לויתו. אלה מסרבים:

– לא נאכל לחם עם המרצחים האלה! – נדלק הבידוי הזקן, שיך השבט.

הקצין נתקע באמצע המשפט ואינו יודע כיצד להמשיך ולסיים רישום הפרוטוקול, מצחו מתקמט ושיניו נושכות את חוד העפרון שהוא טובלו בפיו בעצבנות. לפתע הוא קורע את הנייר ומציע לבוא לידי פשרה.

טוביה מסכים מיד.

– לא ולא! – רותח הזקן – יועמדו לדין הכופרים המתנכלים לנפש “ולד” להמיתו! אך תוך זעף קצפו הוא מקשיב לקצין הלוחש על אזנו סכום הפיצויים שעלול לקבל מאת אנשי התל.

שעה רבה נמשכת השקלא וטריא – עד שמשתוים לבסוף. זבח־הברית התקיים באוהלי הבידויים. בתוך קערת נחושת מוטל כבש שחוט, הטובל בתוך אורז רותח, מעלה בועות שמן. הקצין נושא נאומו ראשון, אחריו הבידוי הזקן ולבסוף טוביה, הכל כדת וכדין. מיד פותחים בפרשת אכילת הזבח. הבידווים מגלגלים ־לשים בידיהם כדורי האורז הצורב ומבליעים אותם באמנות רבה אל תוך גרונותיהם. הזקן מחלק נתחי בשר נוטפי שומן. אנשי התל המשתתפים בשבח נבוכים; עדיין לא למדו אמנות־אכילה זו. טוביה מגלגל כדורי אורז ומבליעם לתוך גרונו כאחד ערבי. ברית ידידות, שעלתה לאנשי התל בסכום לא קטן, נכרתה בין ה"סגרים" המהוללים לבין ה"מוסקוב".

כעבור ימים אחדים נעלמו אוהלי השער ואתם הרועים על עדריהם. באישון ליל התחמקו אל מעבר להרים הרמים. על המזבלות בכפרים שעל ההרים העוטרים את התל סיפרו גוזמאות על גוזמאות על עוז רוחם של ה"מוסקוב" ועל התבוסה המחפירה של הבידוים, שניגפו בפניהם ונס כעכברים מורעלים:

– ראש ה"סגר" על מחנהו הכבד נסו מנוסת־בהלה בפני אלה הזרים הכופרים שאך מקרוב עלו לכאן מארצות ה"מוסקוב"; עוד לא היתה כמפלה זו מאז ומעולם!" – התמוגגו הפלחים משמחת נקם למפלתם של אלה המציקים להם מאוד והמתיחסים אליהם כאל נקלים ובזויים, והשנואים עליהם לא פחות מהכופרים.

אנשי התל שטופים שמחת הנצחון שבא באקראי. רק אחד בחור שמחתו אינה שלמה. לפני עיני לוין מרחפים כל העת פניו הצהבהבים, הצפודים, עיניו העששות ונחירי אפו המחודד מאוד. שאותות זקנה וחולי אנוש מרפרפים עליהם, וכל קומתו הכפופה והמכווצה של הסופר והוגה־הדעות הנערץ והמהולל בדור, שאת רוב מאמריו, שבאו בעצמותיו כשמן הטוב, יודע הוא על פה. בעיקר אינו יכול להשלים עם ביקורו החטוף:

– הוא היה כאן, הוא – ולא נשא דברו לפני הבחורים והבחורות – אינו יכול להירגע ולהיסחף בשמחת הנצחון הכללית הסוערת על התל.

משק התל מתרחב ומסתעף. מפעם לפעם מתוספים ענפים חדשים. גם הוקמו בתי־מלאכה, קטנים אמנם ומצומצמים בתחילתם, רק כדי לספק צרכי המקום, אך מגמתם גידול ופיתוח מתמיד וקבלת הזמנות מהחוץ בעתיד. בניני צריפים הוקמו על התל. טוביה נטול־השלווה, שעינו בכל, מציאה נזדמנה לו: בניני מחנה צבאי, שריד מימי המלחמה העולמית, הוצאו למכירה במחיר מצער. הצריפים היו רעועים ובלויים מיושן, אך – אין דבר – במשק חקלאי יפיקו מהם תועלת מלאה. אלה ישמשו כאן מחסנים, מוסדות מלאכה, רפת ואורוה. האנשים גרו עדיין באוהלים. מי זה יעלה על דעתו לבוא לדור בצריף, שעה שבהמות אילמות מתענות תחת קרני שמש צורבות, חודרות בעד סדקי מחצלאות ומכות על ראשן בקיץ וגשמים טורדים וצינה לחה ניתכים עליהן בחורף.

חלק גדול מאנשי התל עסוקים עתה בהכנת מדרוני ההרים לנטיעת גפנים ועצי־פרי למיניהם. הימים ימי קיץ ראשונים. השרב מתעצם. להט בלהט נוגע: להט השרב בלהט העמל. רפאל וזאב עובדים שוב יחד. זאב, הפועל המנוסה מנערותו, זכה לכבוד גדול על התל: הטרקטור הראשון שנרכש נמסר לידיו המאומנות. אמנם זה אינו מראה אותות שמחה כלשהם. מלוכלך בשמן וזיעה הוא טורח על יד המכונה הרעשנית, כשפניו קודרים ושפתיו הדוקות כתמיד.

“לשלוט על מכונה גדולה כזו, להטותה לרצונו, לפלח חזה הקרקע ולחפור עמוק עמוק בחיקה הרוחש, אל אלוהים! הלב־אבן לבחור הזה?” – תוהה רפאל ומשתאה לבחור מגודל האברים והזעוף המהלך קדורנית כמימים ימימה. הוא אינו יכול לראות בשויון נפש, כיצד זה יושב לוא על המכונה אפוף נהם טרקטור הבוקע מתוך קרביה, משתלט עליה ומוליכה כאחד הנפילים שקפץ על גבו של פיל משתולל ובולמו. משהו מקנאה מתעורר בו. רפאל יושב על המחרשה הנגררת אחרי הטרקטור. המחרשה גדולה ומגושמת. עבודתו לכוונה בתלם, שלא תשאיר “בור”, לקפוץ ממנה ולהפכה בסוף התלם, לנקותה ולנעצה בתחילתו. אמנם אף עבודה זו אינה נמסרת בידי כל אחד ואחד, אך האפשר להשוות את המחרשה למכונה המטרטרת – היעלה על דעת מישהו להשוות את איש הטרקטור לאוחז במחרשה פשוט – די לו לזאב שיסובב אחד הברזים – השקשוק והטרטור ייבלעו בבת אחת ורפאל על מחרשתו נמצא גולם נטול־יכולת לזוז זיז כלשהו. הן רק בכוחו של זאב המוליך את החיה הנוהמת מיטלטל רפאל על המחרשה החודרת ומעמיקה בתוך חיק האדמה. הוא יודע יפה שאין כל דמיון בין עבודתו הוא לזו של זאב. הבחורים והבחורות על התל, רובם ככולם יוצאי בתי ספר ובתי מדרשאות שלא אחזו מעולם כלי עבודה בידיהם, פרט לחדשי ההכשרה המעטים, שלא כולם עברו אותם, מקפידים מאוד על ההבדלים והדרגות שבחן עובד לעובד. ודאי שאין כאן הבדל בשכר או בהענקה חמרית אחרת, אך מחוץ לאלה יש עוד משהו שלא יסולא בשכר ובהענקות, המשכר ומסחרר בחריפות יתרונו… האפשר כאן על התל לדבר בנשימה אחת על התורן במטבח ועל זה המניף חרמשו על אפרים נרחבים; הייתכן להשוות את מפלח האדמה לבתרים בכוח חית פלדה ענקית לזה המיטלטל על המחרשה וכל תפקידו להפכה בסוף התלם, לנקותה ולנעצה בתחילתו – כן, משהו מקנאה כוסס את רפאל. אפס לא לשקוע בהרהורים ובמחשבות הושיבוהו על המחרשה הנתקלת בהם תכופות מיטלטלת טלטלה עזה ועד ארגיעה – מונף זה למעלה ונזרק על הרגבים הגדולים והנוקשים.

נהם הטרקטור מחריש את אזניו של זאב. הוא מתקדם הלאה ואינו חש כי רפאל איננו על המחרשה. האחרון רץ תוך צליעה על ירכו. מחזיק ידו על מתנו שנחבטה בהלכה וצועק בקולי קולות.

– חכה! חכה!

אך זאב מוליך את הטרקטור קדימה כמו לא אירע דבר.

רפאל מקדים בריצתו את הטרקטור ועושה סימנים לעצור. עיני זאב, המבריקות מתוך שחור פניו המלוכלכים בשמן, זיעה ואבק, נפקחות בהשתאות, מביט לצדדים אם לא חל קלקול בטרקטור או במחרשה. מיד הוא בולם את המכונה. דומיה שורקת באזנים בצפצוף חד ממושך.

– מה יש? – צועק זאב דמות בזחלו מתוך הטרקטור. כאילו עודנו מנסר טרטור של זה.

רפאל מסיר ידו ממתנו שנחבטה. אל יראהו זה בקלקלתו.

– המחרשה נתקלה בסלע. אני רודף אחריך וצועק, – הוא רוטן כלפיו.

על פני זאב המפויחים מרפרף חיוך רפה, שנבלע מיד בזויות שפתיו ההדוקות:

– וכי עינים לי בגב – יללה, עלה!

שוב מטרטרת־נוהמת חית הפלדה. עיני רפאל נעוצות עתה במתיחות בקרקע כרוצה לנקוב את עביה המסולע. בהיתקל המחרשה בסלע, הוא נאחז בה בשתי ידיו. הטלטלה זורקתו קצת למעלה ומיד הוא שב וצונח על מושבו כאילו לא קרה דבר.

– אין מהרהרים בשעת העבודה, – הוא גוער בעצמו.

בסמוך עובד טוביה ביישור האדמה ב"סקרייפר". זה שבועות אחדים שטוביה איננו כבר המכוון והקובע היחידי בעניני העבודה במשק התל. בחדשים הראשונים הטיל על כתפיו הכל. בעיני הבחורים והבחורות נסתבר הדבר מאליו, שהוא, הבקי והמנוסה ביניהם יתכן תכניות, ינהל ויכוון את ענפי העבודה השונים: אך משנעשה בלקינד תושב קבוע על התל הוציא מיד הנהלת הענינים בהתנגדו ל"מנהל", דבר שאינו לפי רוחו של צבא־העבודה ופוגע ברעיון היסודי של מפעל התל. רשת שלמה של ועדות קמו לפי הצעותיו של בלקינד: ועדת הנהלה, ועדת סידור העבודה, ועדת אספקה, ועדת חברים, גזברות, הנהלת חשבונות ועוד. אמנם גם טוביה נמנה עם חברי ועדת סידור העבודה, אך הענינים נחתכים בה לפי דעת הרוב בועדה ולא על דעת “מנהל” יחיד. טוביה לא התנגד לארגון זה. אדרבא! מעתה לא יצטרך לקרוע עצמו לעשרות ענינים. עתה יוכל להתמסר לחקלאות, שבה ורק בה מעיינו תמיד. יוכל להשגיח על החרישה שתיעשה בעומק הדרוש, על הזריעה שתיזרע כשיעורה, על הטיפול בפרות ובפרדות שיהא כתיקונו. כן, את עניני החקלאות יקבע הוא כמקודם, ינסה בלקינד להביע דעה מתי יש לזרוע ואיזו כמות; מתי לשתול ולנטוע או לקבוע “יחידת מזון” ברפת ובאורוה – אך בלקינד אף אינו מנסה זאת. אין לבו נמשך ביותר אחרי ענינים אלה. בהוצאת העבודות לפועל יעסוק טוביה. טוב ומצויין, שמרץ כזה ומסירות כזו בפועל ותיק זה, שחידש כאן נעוריו. מתי לזרוע ואיזו כמות; היכן לנטוע כרמים והיכן גן עצי־פרי והדרים; “יחידת מזון” וכו' – בכל הכבוד! אלה יקבעו טוביה ואריה. אולם את הכיוון היסודי של המפעל, שאולי איננו ברור עוד כל צרכו לבחורים ולבחורות, את זה יקבע הוא!

בלקינד יודע יפה לאן חותרים רעיונותיו: לא להקים משק מסוגר, שופע רווחה לעובדיו, עלו לכאן, כי אם משק גדול ופתוח לקליטת מאות נפשות, תא בתוך קונסטרוקציה כללית ומקפת של חקלאות, חרושת ומלאכה עם קשרים כלכליים ועזרה רחבה לפלוגות הסוללים, הבנאים ושאר עמלי צבא העבודה. התל – בנין אחד מוצק בתוך החומה של המעמד כולו. שיתוף ושויון כלכלי מלא בין התאים השונים, העצמאיים והעובדים עבודה שכירה. קופה אחת ומרות של הנהלה מרכזית ולא הנהלות נפרדות ואוטונומיה כלכלית וחברתית לכל מפעל ומפעל של צבא־העבודה. לפי שעה אינו מגלה רעיונותיו כולם אלא מסתפק ברמזים פה ושם.

טוביה חש כי התנגשות קשה ומרה עלולה לפרוץ כאן בכל רגע בין בלקינד לאריה, שהחל שוהה יותר בבית בזמן האחרון ולהרבות שיחות עמו, עם טוביה, על דרכיו של בלקינד.

– יש להפסיק זאת ומיד! – פסק נמרצות.

אך טוביה שקוע כולו במשק. יש להשגיח בשבע עינים בכל פינה ופינה. הבחורים והבחורות פועלים מצויינים הם. אך טירונים עדיין בעבודות החקלאיות. טוביה משכים קום, רץ לאורוה ולרפת כדי להורות איך לנקות את הבהמות שלא תעלינה צרעת או גרדת; מאלף בינה את החורשים מתי להרבות בהפסקות נופש לבהמות ומתי להאיץ בהן; כיצד לערבב את המספוא שתאכלנה בתיאבון ומתי להשקות את שתילי הירקות. אפילו את זאב הוא מדריך איך להתהלך עם חית הפלדה. וכל זאת תוך עבודת יומו הוא. הנה ישרך אחרי ה"סקרייפר", אוסף את האדמה מהמקומות התלולים ושופכה בשיפועים, מישרה ומשוה לה גובה אחד, כדי שמי ההשקאה ירווה במידה שוה. לפתע הוא מפסיק, רץ לעבר החורשים בטרקטור, גוחן על התלם, בודק עמקו ואגב כך חופן גרגירי אדמה, בוחשם בכפו וחיוך רחב משתפך על פניו המיוזעים:

– היא תחלחל, תחלחל! – הוא צועק בחדווה אחרי רפאל וזאב האפופים נהם־טרטור המכונה, וממהר ל"סקרייפר", אוסף אדמה צבורים צבורים ושופכם בשיפועים.

בשעת הפסקת הצהריים יושבים שלשתם בצל הטרקטור ואוכלים מתוך הסל שהכינה רחל הטבחית. טוביה אינו פוסק לדבר על טיב האדמה הזו שאין כמוה למטעים: קלה היא, פוריה ובעיקר – מחלחלת. עצי־פרי, הדרים וגפנים יגדלו בה לתפארת.

רפאל מקשיב לו מתוך הערצה בחיבה גלויה. שעות הוא יכול לשמוע דבריו על אדמה, דגנים ומטעים. זאב לועס מתוך שתיקה קודרת ואינו מביט לעברם. רפאל רוצה להפסיק שתיקתו של הלה, המעיקה עליו מאוד. וכשכילה טוביה לאכול וקם ואץ אלך עבודת יישור האדמה, הוא פונה אל זאב:

– שמעת מה שטוביה אמר – אדמה זו אין כמוה למטעים –

זאב ממשיך ללעוס ולשתוק כאילו לא אליו מכוונים הדברים.

– שהשטח סמוך להר – ממשיל רפאל – זהו יתרון גדול לגבי מטעים: ההר משמש מחסה טבעי מרוחות סער. טוביה אומר –

– “טוביה,,טוביה” – מספיק לקשקש! – מפסיקו זאב בכעס.

רפאל נעלב: מה הזעף הזה – וכי פגע בו במשהו –

כשמזכירים את שם טוביה אתה נכוה ברותחים. מה עשה לך טוביה? – סונט אף הוא בכעס.

לא נוח לו לזאב לשמוע זאת. בנקודה כאובה פגע רפאל. הוא נוהם תוך כדי לעיסה:

– מנין לך זאת? האם שמעת מפי דבר רע עליו? יושבים אוכלים נחים – וזה אינו פוסק מלקשקש.

– זהו הדבר שאינך אומר! הכעס אוכל אותך ואתה נוהם כדוב. מוטב שתדבר. אדרבא, הגד מה עשה לך טוביה ואדע גם אני.

זאב מפסיק מלעיסתו. כזית הלחם שבידו מועף ממנו והלאה. עיניו נדלקות בתוך פניו המלוכלכים בשמן ואבק:

– “מה הוא עשה לי” – קצרה ידו לעשות לי דבר! עוד קשה לו לזאב. לא קל לפגוע בו, לא! ואתה, מוטב לך שלא תקשקש בקומקום ולא תתחוב אפך בענינים לא לך. “טוביה, טוביה” – פוי, בחילה וגועל! תמיד תמיד ובפי הכל רק “טוביה וטוביה”. אין אני איש ויכוחים, אינני סובל את הדברנות הזו. אינני הולך סחור סחור. לא בלקינד אני. אם־להגיד– אזי הכל ובגלוי. בכל הוא תוחב אפו. רכושו הפרטי הוא התל. “עשה כך וכך”, “נהג כך וכך”. אותי ילמד פרק בעבודה. אינני אחד הנערים המתפעלים מכל דיבור היוצא בפיו. בלעדיו יודע אני מה לעשות. אין לי צורך במורה לחקלאות. במנהל… בתוך שלי אני עובד… מספיקים לי בקשקושים של בלקינד. די לי! אל יבוא גם הוא. ככה… – שתיקתו התמידית נשרה מעליו כשריון נקוב כדורים. דבריו השוצפים ניתכים על רפאל היושב ומביט בו נדהם. דברים משונים משמיע זאב בזעפו: זהו הלוחץ ומעיק על הבחור הזה; מכאן קדרותו התמידית. אל אלוהים! איך אפשר לדבר כך על טוביה – “טוביה תוחב אפו בכל”. הוא, שאינו יודע מנוחה ונופש אפילו בימות השבת, המשכים קום לפני כולם ועד שעה מאוחרת בלילה עודנו טרוד בהכנות לעבודה, שדבר אין לו חוץ מהתל הזה והאדמה שמסביבו, איך הוא יכול להעלות על דעתו מחשבות וחשדות כאלה – אכן, משונה ומוזר הוא בר־נש זה. רפאל אינו קולט יותר את דבריו השוצפים, הניתכים עליו בזעם וגורמים לו כאב ועגמת נפש. הוא קם ומתחיל לטפל במחרשה. זאב קם אף הוא, מניע את המכונה כשמעל שפתיו מידרדרות בלי הפסק האמרות החריפות. טרטור ונהם זעף בוקעים מתוך קרבי חית הפלדה הנעה קדימה בכובד און. רפאל מיטלטל על המחרשה, נזרק כלפי מעלה וצונח על משכבו, כשבאזניו מהדהדים דברי זאב המרירים שהוא מדמה לשמוע אותם מתוך נהם הזעם של הטרקטור.

בערב, בחזרם מהעבודה, מתנהלים שניהם משוריינים בשתיקה. הלהב הקר שבעיני זאב קודח את אפילת הערב. הוא כעוס על עצמו מאוד; בפני פרחח זה פתח סגור לבבו. פוי, חמור הוא – ודי! רפאל נוגה מאוד. דברי הבחור הזה, מגודל האברים, ההולך לצדו בשדות בדרכם למחנה, השרו עליו עגמומיות כבדה: איך מעלה אדם הרהורים ומחשבות־חשד כאלה –

התל עטוף חשכה. האוהלים ריקים. הכל מכונסים כבר באוהל המרובע מסביב לצלחות המהבילות. רפאל יורד אל המעין להתרחץ מהאבק העוטפו בשכבה עבה. הוא רוחץ לאטו. אינו חש כל צורך באכילה. דבריו של זאב אינם פוסקים מלהדהד בו ואינם נותנים דמי לנפשו המסוערה. משהו אפל ותהומי נפער לפניו במפתיע: האמנם גם כאן בין אנשי התל, השוים בכל, השותפים בשמחות ובצרות, תעלה הקנאה ותשחית כל חלקה טובה –

הערב רך ומבושם. המים הצוננים מפכים וזורמים בשטף מזורז. באגמון הגבוה שמסביב למעין מפזזים רוחות פוחזים. גופו מפורך העמל מתרענן, אך ראשו כבד עליו. זו לו הפעם הראשונה על התל שהוא שוקע במחשבות כאלה. דוק הורד שעטה את עיניו כל אימת שנתן אותן במחנה הזה על אנשיו האהובים עליו כה, נקרע בבת אחת.

“האמנם גם כאן, גם כאן?”

רפאל לובש בגדיו, עולה אל התל ונכנס לאוהל המרובע. ה"לוכס" זולף עורו הצהוב המישן. המיה בלולה מנסרת בחלל האוהל האטום. הבחורים והבחורות גחונים אל הצלחות. הכפות מקישות. רחל הטבחית עומדת בפתח ועיניה מצועפות אור רך, אמהי, בהסתכלה בבחורים ובחורות האוכלים בתיאבון רב.

טוביה עומד בפינה עם בלקינד, כשזה האחרון מסביר לו משהו. גופו של טוביה שחוח ופניו עייפים עייפים. שלהבת־התמיד בעיניו האפורות נעלמה עתה לגמרי. הן רציניות ומרוכזות מאוד.

“מה לוחש לו שם בלקינד, שפני טוביה כה הרצינו?” – מהרהר רפאל.

והנה נעמילה, היושבת בין נתן גלילי מזה והילולה מזה, ועיניה קורנות־מחייכות בזהורית המופלאה שבתוכן. נתן גלילי אומר משהו. נעמילה מצטהלת בקולה הרונן והילולה פורצת ב"חו־חו" גברי. חיימקה יושב בפינה ופניו שקועים בצלחת שלפניו. זה שבועות אחדים שאין רואים אותו יותר בחברתה של נעמילה. משהו קרה ביניהם. הילולה סיפרה לו לרפאל, כי נעמילה פשוט גירשתו מעל פניה. “אינני סובלת התרפסותך”, – אמרה לו. מאז אין חיימקה מנהל יותר את הריקודים. נתן גלילי ירש את מקומו. הוא מנהל את ה"רונדו" והוא הנשאר אחרון במעגל, כשידיו חובקות כתפי נעמילה העגולות. והנה שם יושב לוין שקוע במחשבות ואינו נוגע בצלחת שלפניו.

“השקע במראות קדם מחיי האבות הנערצים? הירהר בפסוקי התנ”ך שיפרש הערב בפני הבחורים והבחורות?" – רפאל עומד על מפתן האוהל ומסתכל באנשי התל ממושכות. הכל לכאורה כמימים ימימה, אך בכל זאת משהו שונה. תהום נפערה לרגליו עם דברי זאב הארסיים. עדיין לא ברור לו מהי התהום הזו? אך התוגה כוססת, כוססת.

לאחר האוכל מתאספים רבים במחסן הכלים, המשמש מקום לחזרות בשביל הנשף שמכינים לזכר המאורע החשוב בחיי הנקודה, כשאותם ה"סגרים" המהוללים בגבורתם השתערו על התל ונסוגו במנוסת בהלה. נתברר כי ללוין יד גם בספרות, מחזה קטן כתב מחיי המקום שמשולב בו גם המאורע החשוב. אנשי התל מתעתדים להעלות את המחזה בנשף הקרוב.

רפאל עייף מאוד, הוא נכנס לאוהלו, שוכב במטה ועוצם עיניו. השינה הטובה אינה פוקדתו. הוא מסתובב מצד אל צד. המטה גונחת תחתיו ומחרחרת כגמל רעב. שתי המטות האחרות שבאוהל ריקות. שכניו לוקחים חלק בנשף והם נמצאים עתה בחזרה. לרפאל אין מה לעשות שם במחסן הכלים. לרפאל אין מה לעשות שם במחסן הכלים. אין בו כשרון משחקים וגם קולו פגום ולא יסכון אף למקהלה. בכלל אין לו רצון ללכת שמה. מאמציו לשקוע בשינה עולים בתוהו. הוא יושב במטתו ומקשיב לקולות השירה והדקלום הנישאים לכאן מתוך מחסן הכלים. הנה קולה של הילולה החזיי, הגבריי, והנה קולה הדק של נעמילה המשתפך בצלילים זכים, צלולים. רפאל נכבש לקולות האלה.

"אולי לגשת שמה – הלא בין כך אינו יכול להירדם. אך לא, לא! הוא אינו לוקח חלק בכל ההכנות האלה, ובכלל – הוא שוכב ומכסה בשמיכה גם את ראשו. אך הקולות בוקעים גם מבעד זו. העייפות מלפפתו בכפותיה הכבדות, שמורותיו דוקרות, אך השינה ממנו והלאה. מין יובש משונה צורב גרונו. רפאל מחליט לגשת לאוהל המרובע לרוות צמאונו. אולי בו הסיבה לנדודי השינה.

בשובו מן האוהל המרובע והנה הובילוהו רגליו דרך מחסן הכלים, אם כי דרך זו היא בעקיפין. רפאל תוהה: איך זה הגיע לכאן? רגע הוא משתהה בחוץ בהציצו בכוכבים הרושפים זיקים.

“אכנס לרגע” –

לוין בעצם הניצוח על הצגת המחזה. נתן גלילי מדבר משהו לנעמילה, תובע, מפציר. קולו אינו טבעי. נעמילה ראשה מורד לקרקע, ידיה בתוך סבך שערה העבות, גבה מופנה לדובר אליה דרך הפצרה. לפתע היא מפנה אליו פניה וזרם דיבורים ניתך על נתן גלילי, אף הם בהטעמה לא טבעית. והנה משלבים דבריהם עוד אחד, עוד אחת. המשפטים המליציים הבנויים על טהרת השפה התנ"כית צלצולם זר באזני רפאל. הוא אינו יודע אם מצב־רוחו הוא הגורם לכך שהכל נראה לו מלאכותי ומזוייף, או אולי גודש המליצות במחזהו של לוין, האסור בכבלי קסמיה של השפה התנ"כית הוא הנותן. החזרה מסתיימת. בפניו של לוין פורחים הכתמים האדומים ועיניו בורקות מבעד לזכוכית משקפיו המלוטשות בברק אושר. הבחורים והבחורות שבאו לחזות בחזרה מוחאים כף בהתפעלות. מיד אחרי זה פותחת המקהלה. אך גם השירה אינה מוצאת עתה הד בלבו של רפאל. מרחוק, כשקלטה באהלו, קסמה לו זו ושידלתו, אך מקרוב היא רעשנית ושורטת בתופי אזניו.

“מה לו הערב – מדוע עצוב הוא בתוך החדוה הכללית?” – הנה הם יושבים, נתן גלילי, הילולה, נעמילה ושאר הבחורים והבחורות, לחוצים ודבוקים וקולותיהם מתרפקים זה על זה, מתחבקים ונלפתים בכלות נפש ונהיה עזה. פני נתן גלילי עם חתימת השפם הדק הנראה כדבוק לשפתו העליונה נראים לו מכוערים; עיניו השחורות, הטובלות בחיוך מתקתק של שביעות רצון מעצמו, מהול יוהרת חוצפה, מרגיזות אותו מאוד. הנה הוא חובק בידו האחת את הילולה ובשניה את נעמילה. שתיהן נלחצות אליו והוא – חזהו זקוף, גאה, כאומר: “ראו, תאות לבן אני של הבחורות כולם, אך אני – אני איני מתפעל כלל ועיקר”.

רפאל עומד עוד שעה קלה ופונה לצאת. אך מישהו קורא פתאום בשמו:

– רפאל, חכה. עוד מעט נשמיע שיר נפלא. לא שמעת אותו עדיין. הוא מסב פניו: נעמילה קורצת אליו ומזמינתו. עודנו חוכך אם ללכת או להישאר, והילולה קוראת לו:

– בוא! הנה מקום.

רפאל יושב. הילולה שמה יד על כתפו, גוחנת אליו ולוחשת באזנו:

– “מצוברח”, הא? שב אתנו והכל יתנדף כעשן.

לא נוח לו לרפאל. נדמה לו כי עיני נתן גלילי נעוצות בו בלעג.

שירת המקהלה מסתיימת. הכל קמים לצאת אל אוהליהם. השעה לאחר חצות. מחר יום גדוש עמל. צריך לשכב לישון. רפאל פונה לצאת אף הוא. נעמילה מעכבתו:

– חכה תלוה אותי קצת.

נתן גלילי חובק את הילולה ויוצא עמה. רפאל הולך על יד נעמילה ושותק.

– מדוע אתה שותק? – עוצרת נעמילה בהליכתה.

רפאל אינו מבחין בהבעת פניה בחשכה. מדי היתקלו בה אגב הליכה עוברו רטט. הוא שותק ואינו עונה על שאלתה.

– מדוע אתה מתרחק מהחבריא? – שואלתו נעמילה.

– השעה מאוחרת, נעמילה. מחר צריך להשכים לעבודה, – מתחמק רפאל מלהשיב תשובה ברורה.

– עוד מעט ותהיה כטוביה, ממש כמוהו. “מחר” יום עבודה גדול", – נותנת היא קולה בצחוק.

רפאל עומד מולה. שער ראשה נוגע באפו. הוא רוצה להגיד משהו. כל כך הרבה יש לו להגיד לה לנעמילה זו. מלות מופלאות נחות על לשונו, אך קשה לו להגותן. לא נחוג כאן על התל להגות מלים מופלאות אלו. פתאום תוקפו רצון לספר לה על החריש העמוק, על נהם טרטורה של חית הפלדה הזוחלת בכובד און, על טלטולי המחרשה הענקית ועל סכינה הנוצץ, הפולח את האדמה לבתרים, על הקרקע שהיא מחלחלת. חרצובות לשונו הותרו. הוא מספר ומספר. כל הלילה הוא יכול לספר עמה על הטרקטור, התלם והאדמה המחלחלת.

– “מחלחלת, מחלחלת”, – שמה לו נעמילה ידה על פיו, – ומה עוד יש אתך לספר לי? נו הגיעה שעתך לישון, טפשון קטן, שלום! – ומתרחקת ממנו, כששמלתה הלבנה מהבהבת בחשכה כבהרת אור צחורה.

רפאל עומד בחשכה. פיו, שיד נעמילה נגעה בו, קמוץ, כחושש שמא יתנדף מהר ריח ידה המתוק. שעה רבה הוא עומד כך מסומר לעמדו.

– אסטרונומיה אתה לומד? – טופח לו מישהו על גבו.

רפאל מרעיד כולו. לפניו עומד נתן גלילי שחזר עם הילולה.

– בוא, בוא לישון אסטרונום מלומד, – הוא סוחב אחריו את רפאל.

סוף סוף עלה בידי אריה להגשים את משאת נפשו: לשתף את ידיו ואת כולו במפעל התל בעבודה ממשית בשדות, ולא לשמש רק שליח במוסדות ובבנקים. בזמן הראשון, כשמפעל התל לא אושר עדיין וצריך היה להתרוצץ מישיבה לישיבה ומפגישה לפגישה, כדי לשכנע “אישיות” חשובה וקובעת בענינים, כי המפעל איננו הזיה נטולה כל יסוד מציאותי, אלא הופעה טבעית ואף הכרחית של פרוצסים ותנאים, הנעוצים עמוק במציאות הארץ הזו ובאפים של בניה־בוניה החוזרים אליה דלוקי חזון אנושי ולאומי גדול – אז היה צורך שדוקא אריה, בעל החזון והתכנית, ישא בעול התפקיד הזה. עתה אין כל הכרח בזה ואין אריה יכול ורוצה להיות מנותק עוד מהאדמה ומהעבודה. אך חוץ ממשאת נפשו לעבוד בשדות, היתה עוד סיבה בדבר שהחליט לעשות ישיבתו על התל קבע: בלקינד חותר בהתמדה ועושה את הכל כדי להחדיר רעיונותיו ללבות הבחורים. ולא תיתכן עתה הזנחה כלשהי. על אריה להיות במקום ולהעמיד תריס בפני השפעתו של זה.

אריה קיבל על עצמו עבודה חשובה ואחראית מאוד: הנה מתרחב והולך השטח הנחרש בידי זאב ורפאל. טוביה מישרו ב"סקרייפר" ומשוה לו גובה אחד. בעוד חדשים אחדים יסמנוהו ויתחילו בכריית בורות בשביל השתילים שיינטעו בעונה המתאימה. יש, איפוא, לדאוג להכנת שתילים. אריה מכין משתלה גדולה של שתילי גפנים, הדרים ועצי־פרי. עבודה זו דורשת מסירות ללא קץ וידיעה רבה. אך – אין דבר – אריה בטוח בהצלחתו. שנים רבות עבד ביהודה ורכש לו את מקצוע המטעים על בוריו. מוניטין יצאו לו כנוטע־מרכיב מומחה, בקי ומנוסה. גם משתלות גידל לא אחת. אמנם לא בנקל עלה בידו לבצע את מפעלו זה: ויכוחים רבים ומרים התנהלו בינו ובין מנהלי המוסדות בדבר התקציב להכנת הקרקע למטעים והאמצעים בשביל המשתלה שעלו לסכומים גדולים. המומחים במוסדות אחת פסקו, כי רק בגידול דגנים יש לקוות להצלחה באיזור זה. אדמת התל, עמק מישורי נרחב, שימש מקדמת דנא אסם תבואות. הדרים לא יגדלו כאן בשום פניו ואופן, – טענו. גפנים על המדרונות – כן; כדאי גם לנסות עצי־פרי שונים, אולם בקנה מדה קטן. אך הדרים – לא ולא! האדמה אינה מתאימה, לדעתם, ואף רוחות הסער, השכיחות בעמק זה ברוב ימות השנה, יעשו שמות בדליות ובפארות הרכות. ההדרים הענוגים לא יעמדו בפניהם בשום אופן.

הויכוח התנהל במרירות ובעקשנות. לבסוף הוחלט על שליחת ועשה מקצועית, מתורפת מאזורי המטעים, כדי להכריע בויכוח.

הויכוח התנהל במרירות ובעקשנות. לבסוף הוחלט על שליחת ועדה מקצועית, מצורפת מומחים מאזורי המטעים, כדי להכריע בויכוח.

הועדה הגיעה. המומחים בדקו, בחנו – ואישרו את עמדת המוסדות. כל תקפו וכל מעיינות מרצו התוסס ושופע התעוררו באריה למראה המומחים האלה שהגיעו למסקנתם הפסקנית במשך שעות אחדות: הם הם, שזו להם הפעם הראשונה שירדו לעמק הזה; שרחרחו, מיששו, בדקו במכשיריהם מה שבדקו ונסעו להם, יפסקו על סגולותיה של האדמה הזו מה יכולה היא לגדל ומה אינה יכולה! באיזו מהירות השכילו לחדור לעמקי מעמקיה, לחשפם ולהסיק מסקנותיהם הפסקניות־מדעיות! – הוא, אריה, יוכיח להם כי כל “מדעיותם” כביכול שוה בדיוק כאותה “מדעיות” של הפרופסורים־הסוציולוגים, שראו במפעל התל פרי רעיון בוסר, שהנץ ועלה במוח מחומם, לקוי הזיות־ילדות. הוא יוכיח להם, כי כאן ילבלבו עצי הדר לתפארת כשם שהוכיח, כי תיתכן עבודת שיתוף וחיי שיתוף, פוריות בתוצרת, מסירות ונאמנות גם כשאין שוט־נוגשים מונף על הגב ובלי פיתויי הענקת פרסים ושכר גבוה. משק התל יהיה משק מעורב ורבגוני. לא מטעים הקיימים רק על אכספורט וסחר־מכר, ולא משק פלחה דל המשעבד את עובדיו והופכם לעבדים נכנעים לכל מלוי בריבית ונושכי נשך. אלה ואלה יישלבו כאן ביחד ויהיו ליסוד מוסד במפעל, וקם חזון ההידבקות באדמה והברית הנאמנה עם עמל מטהר בחריש וקציר ואף התל יכון ויתבסס ולא יהיה תלוי בהחלטות מנהלי מוסדות ובנקים ובחוות דעתם של חכמי אגרונומיה וחכמי סוציולוגיה, שחכמתם מגעת רק כדי להציב גבול לכוחות השפונים באדמה ובנו… הנה עטו השתילים ששתל במשתלה צבע ירוק רענן. גזעיהם מתעבים והולכים. הדליות משגשגות ומסתעפות. האדמה הנחרשת עתה חריש עמוק מחלחלת לא פחות מאדמות החול שם המסולאות בזהב. הוא יודע לבחון ולהעריך סגולות קרקע. גם טוביה הבא עמה במגע יום יום ושעה שעה מהרגע שעלו לכאן, אף הוא אומר כי היא מחלחלת. ואשר לרוחות הסער – יש ויש אמצעים לבלום הסתערותם הפרועה: שדרות קזוארינה וברוש תינטענה בין חלקה לחלקה לבלום ולשבור את הרוחות. כן, עצי־פרי והדרים יתלבלבו כאן! בעוד שנים אחדות יזמין לכאן את המומחים ההם: יראו וייוכחו! אלא מאי – המנהלים לא אישרו תקציב להדרים? – אין דבר. על כתפיהם הם ישאו אנשי התל את עול ההוצאות האלה. רגילים הם בעול, רגילים.

אריה משכים קום ואץ אל המשתלה. במשך כל היום אינו סר משתיליו. מטפחם ומטפל בהם בחרדת מסירות כבתינוקות רכים. רוחו חיתה בו מיום שהמיר את המוסדות, הבנקים, הישיבות והמשא־ומתן בשתילים ענוגי הצמרת, המוריקים בירקות רעננה מלטפת את העין. לבו הולם בחדוה גדולה למראה השתרשותם וגידולם. עם דמדומי הערב החטופים, כשבמערב – הצד האחד שאינו סגור בחומת הרים גבנוניים – מתלהט קרב קצר, עז ונמרץ והאור המדמדם משוה לעמק הוד מורא, עודנו משתהה במשתלה, מלטף קליפתם החלקה של השתילים, מודד גבהם ועביים.

את ארוחת הערב הוא אוכל בחפזון וממהר אל טוביה לספר לו על התפתחותם המפליאה של השתילים. צורך יש לו להשיח לבו לפני זה הניצת באמונתו, הדבק ומאמין בו ובתכניותיו בלב שלם. מענין לענין מגיעים לאותו ענין הגוזל מנוחת שניהם: טוביה שמע היום בשדה מפי הבחורים, כי בלקינד מדבר על כינוס צירי פלוגות־צבא־העבודה לועידה. שבה יועמד לדיון ולהחלטה דבר המרוּת המרכזית והקופה המשותפת.

אריה מתרתח. השלוה הלאה, שאפפה את קולו שעה שדבר על התפתחות השתילים, נמוגה בבת אחת. עיניו החומות יורות רשפים וסנטרו המחודד מזדקר בתקיפות:

– לא יקום ולא יהיה כדבר הזה! התקציבים הניתנים מקופת העם הדלה והמיועדים להקמת מפעל התל, כדי שיתפתח ויתבסס ויוכל לקלוט את אלה שאין שעל אדמה תחת רגליהם, לא יוצאו לכיסוי גרעונות או לכלכלת מחוסרי עבודה. לא ולא! איך מהין זה להציע הצעות כאלה?! – הוא מתריס בזעפו כלפי טוביה.

עיני טוביה נעוצות בקרקע האוהל. צער ודאגה מעיבים את פניו הצפודים, האכולים שרב, קור ותלאות. הוא שותק ונותן לאריה לשפוך חמתו וזעפו. אין כל צורך להסביר לו, מה מרובות הסכנות שצופנות בתוכן הצעותיו של בלקינד. הוא יודע זאת לא פחות מאריה. אפס לא זה בלבד הצעותיו של בלקינד. הוא יודע זאת לא פחות מאריה. אפס לא זה בלבד הגורם לו יסורים. הוא יודע זאת לא פחות מאריה. אפס לא זה בלבד הגורם לו יסורים. יש עוד הגוזל ומפר חדות השתערותו על השממה להפרותה ולהחיותה: כל אלה הפקידים, שמתחילה לא הביטו בעין יפה על “הנסיון הנועז והמסוכן הזה”. יתמוגגו עתה בשמחה לאיד כשיודע להם דבר הויכוח בין אנשי התל. את ידם הקפוצה בלאו הכי יסגרו לחלוטין. אנשי התל בעצמם יספקו להם נימוקים לסירובם מלוא חפנים. אך מה שמכאיב בעיקר ומבעית – הלא הן התוצאות לחיי החברה הזו שעלתה על התל לכונן בו בית. מי ישער את התוצאות הכרוכות בעקבות הויכוח הזה. נפשו של טוביה עייפה מאוד מהויכוחים בעבר. הזעזוע שעבר עליו בקבוצה ההיא בטרם עזבה והצטרף לצבא־העבודה, השאיר פצע בלבו שרק הגליד והעלול להיות שותת דם עם כל נגיעה קלה. באילו יסורים איומים עלתה לו עזיבת הקבוצה ההיא, בה עבד וחי שנים רבות. כל שעל אדמה בה צפן בתוכו הד צעדיו הכבדים, שטרחו בו מבוקר עד ערב לעזקו, להכשירו ולהפרותו זרע חיים. כל רפת ואורווה שמורו בתוכן שמחות ועצבונות שעברו עליו עת כרע על פרה מקשה ללדת ועל סוס חולה. מיטב חלומותיו, כוחותיו ודמיו שוקעו במקום ההוא, שנאלץ לעזבו בגלל ויכוחים ומלל שפתים פוצע כחרב פיפיות. לא, לא יהיה בכוחו לשאת שבר כזה בפעם שניה. רב לו. רב! יניחו לו לשקוע בשדמותיו, בהקמת המשק על התל, שהנהו רק בתחילתו, שרק ראשית מצערה הושגה בו לפי שעה.

– תה מפריז קצת, אריה, – מנסה טוביה להרגיע את אריה ואת עצמו, – יתהלך לו בלקינד עם הצעותיו. מה איכפת לך? איש לא יסכים להן. אנשי התל אינם חושבים כמוהו. יותר מדי שקועים הם בעבודה, בריקודים ובשמחת כיבוש השממה. רק לא לעורר ויכוחים. זה רק יחזק תאות ההתנצחות. בלקינד ייוכח כי אין יסוד מציאותי להצעותיו. בעצמו ייוכח.

אפס את אריה קשה להרגיע באשליות כאלה. חוש יש לו, חוש חריף המעמידו מיד על הסכנה הצפויה. הוא יודע יפה, מה פירושו של כינוס ועידה להכרעה בשאלות המרות והקופה המשותפת. אנשי התל יהיו, אולי, ברובם בדעה אחת עמו, אך אותם הצירים, שיבואו מפלוגות מחוסרות עבודה ורעבות ללחם, את אלה אי אפשר יהיה לשכנע בנימוקים משקיים ובהוכחות מרחיקות ראות. אלה ירצו פתרון מיד, פתרון לשעה, הרבה יעשו דבריו של בלקינד, היודע במה לקחת לבבות הבחורים והבחורות, והרבה תכריע שאלת הלחם. לא, אין להשתמט מהויכוח הזה. הוא יפרוץ. ומוטב שעה אחת קודם.

– לא, טוביה, לא! – עלינו לחסל את הענין הזה מתחילתו. עלינו לדבר עם הבחורים והבחורות, להכינם לכך – כמו שבלקינד עושה. השפעתך עליהם גדולה. אתה צריך לדבר אתם. אנשי התל צריכים להוות חומה מבוצרת. שהצעותיו ינופצו אל החומה הזו. רק לא להירתע. אם התאבקות – נקבל אותה ונהדוף אותה בראשיתה בכל הכוחות והמרץ שבנו, – רותח אריה ומתריס כלפי טוביה, כאלו הוא היריב הקשה שמתכונן להדפו בכל הכוח והמרץ…

ראשו של טוביה מורד לקרקע האוהל. הוא שותק ואינו אומר דבר. הזכרונות שבעבר ההוא כוססים בו ומשרים עליו תוגה גדולה. אריה, שנלאה מהתרגשותו וזעפו, קם והולך אל אהלו לישון, טוביה עודנו יושב ישיבה רפויה ומביט באדמה המחרישה שלרגליו, שהוא עובדה באמונה מיום שבא אתה במגע. באזניו מהדהדת קריאת־הקרב של אריה.

– כן, – הוא חולץ אבריו המפורכים ומטיל עצמו למטה.

בין הצריפים הישנים, שניקנו ממחנה הצבא, נתייחד אחד למוסד שקוראים לו על התל: “מזכירות”. בצריף הזה מתאספות לישיבותיהן הועדות השונות, בו מובאות לדיון תכניות והצעות בעניני עבודה וחברה ופה סוערים הויכוחים בין אריה ובלקינד בשאלות שנויות במחלוקת בטרם הן מובאות להכרעה לאסיפה כללית. ומכאן יוצאות התכניות המעובדות לפרטיהן, המתממשות אחר כך בידי הבחורים והבחורות בשדות ובבתי המלאכה. תכונה רבה בצריף צר זה במשך היום, ובעיקר בשעות הערב. כאן מסדרים את העבודה וכאן נכנסים ויוצאים מנהלי הענפים וכל מי שדבר לו בעניני החברה והמשק, אורח כי יזדמן אל התל. בא־כוח מוסד או סוכן נודד, לכאן הם מובאים לראשונה. לוין והבחורה העובדת על ידו. שמפאת חולשתה לאחר קדחת או מחלה אחרת אינה מוכשרה עתה לעבודה גופנית, יושבים בצריף הזה כל שעות היום. אריה יושב כאן בשובו מהערים, לאחר שנאלץ להתפנות ליום יומים ממשתלתו, כדי לעסוק בענינים מכריעים של התל, ומוסר ללוין חשבונות של תקציבים, הלואות והון חוזר. גם בלקינד יושב כאן לאחר שובו מנסיעותיו־ביקוריו בפלוגות צבא־העבודה. הוא נמנה עם חברי התל הקבועים, נושא תפקידים הרבה כאן ברוב הועדות, אך הוא גם ממנהיגי צבא־העבודה. גם עתה, בהיותו תושב קבוע כאן, אינו מרפה קשריו עם הפלוגות, להיפך משתדל לחזקן. הוא מבקר בפלוגות ונושא דברו על איחוד המעמד בכפר ובעיר ועל קומונה כללית של עמלי הארץ הזו. בשובו אל התל, הוא מיד נכנס לצריף המזכירות, מוציא תיקים שונים וטובע בגלי ניירות של פרוטוקולים על ישיבות והחלטות בימי היעדרו כאן. לבלקינד אין פינה קבועה במחנה. פעם ילון באוהל זה ופעם באוהל זה. מטתו תפוסה לרוב על ידי אורחים המבקרים על התל למכביר. הוא אינו מקפיד על כך. לא איכפת לו לישון גם בשנים. הליכותיו בכלל אסקטיות הן כמעט. לבושו דל ומרושל וגם האוכל איננו אצלו מן הדברים החשובים. כל היום ומרביתו של הלילה הוא מבלה בישיבות ובחיטוט בתיקים, ניירות, חוזרים ופרוטוקולים. השעות המעטות שנשארו לו לשינה – אינו מדקדק בהן.

הנה הוא יושב על התיקים, קורא, מסמן ורושם הערות שוליים. מעשה גדול הוא עומד לבצע, שיהיה כרוך בודאי בקשיים מרובים וגדולים. הוא מתכונן להביא בפני האסיפה הקרובה הצעה, שתעורר בודאי התנגדותם הנמרצת של אריה וטוביה: את התל הוא אומר להגדיל ולהרחיב על ידי הכנסת פלוגה שלמה, שהשלימה עבודת הסלילה, והיא כעת מחוסרת עבודה לחלוטין. אמנם התל אינו מסוגל לקלוט עשרות מחוסרי העבודה של הפלוגה המתחסלת, הצפיפות גדולה בלאו הכי: אין האוהלים מספיקים לשיכון וגם האוהל המרובע צר מלהכיל את כולם, אף העבודות החקלאיות אינן דורשות תוספת עובדים, – אך האם משום כך יהיו אלה יושבים מבוטלים וסובלים רעב – האין ערבות ואחריות הדדית בין צבא־העבודה – כלום יתרון זכויות להם לאלה, שעלה בגורלם להיות כובשי שממת התל והם מקבלים תקציבים מהמוסדות, על סוללי הכבישים והמסילות והחוצבים במחצבות, שערך עבודתם הכיבושית אינו נופל בשום פנים מערך הקמת ישוב בשממה? – מוטב שיהיה כאן עודף ידים עובדות, שהצפיפות תגדל והמנות תקטנה, משיהא רעב באחת הפלוגות. ברשות עצמם הם נמצאים כאן על התל ואין בכוח מישהו לאסור עליהם הרחבת ענפים והכנסת חדשים, או לאסור להתחלק במנה הדלה עם חברים לרעיון ולחזון. יש לו לבלקינד הצעות ממשיות בענין זה: את המחצבה שפתחו בהרים בשביל הכביש, שיחבר את התל עם תחנת הרכבת, ירחיבו ויפתחו. הבחורים מהפלוגה המתחסלת חוצבים מומחים הם והבחורות מצטיינות בניפוץ חצץ. את החצץ וה"סולינג" יציעו למכירה לישובים השכנים שעלו על אדמתם אחרי אנשי התל, שמגמת משקיהם החקלאות בלבד. אף יציע להכניס אינטנסיפיקציה בענפי החקלאות. האומנם מצווים אנשי התל להיות כפופים לפקידים אגרונומים צרי השגה, המתנהלים לפי התורות שקלטו בבתי האולפנה שלהם ואינם מסוגלים לתפיסה רחבה יותר החורגת מיסודות האקונומיה המושחתת על מדע בורגני – לא! אין אנשי התל צריכים להסכמה מצדם. כאן, במפעלם המוקם בזיעתם ודמם, רשאים הם לעשות כהבנתם ומגמתם. בלקינד יעביר הצעותיו אלה – ויהי מה.

הוא מפסיק מלחטט בניירות ובחוזרים. מבטו נעוץ בתכלת הזוהרת הניבטת מבעד חלון הצריף הפתוח. אפס בלקינד אינו רואה לפניו שחקים רמים, כי אם פרצופים, פרצופים. לפני עיניו מרחפים פרצופיהם של אנשי התל והוא בוחן אותם, מי ומי יקום ויתנגד להצעותיו. הבחורים והבחורות אינן גורמים לו דאגה רבה. הוא חש, איך אלה מקשיבים לו באסיפות ובשיחות פרטיות. לא, אלה לא יתנגדו. מי ומי איפוא, יהיו במתנגדיו? כן, אריה וטוביה! בעיקר אריה. בכל מרצו ועקשנותו יתקומם נגד הצעותיו ויבקש להוכיח כי משק התל אינו מסוגל עתה לקלוט אנשים נוספים. הוא ימנה בודאי את הענפים, את הדונמים העומדים לרשות אנשי התל, את האינבנטר החי והדומם, את התקציבים המקוצצים. גם טוביה רבה השפעתו על הבחורים והבחורות מסוגו של רפאל. אך את טוביה אפשר להכריע בנקל. חיוך עולה על שפתנו בהעלותו לפניו גמגומו של זה ותנועות ידיו החותרות בכלל לחלצו מהמיצר, באין פיו מוצא את המשפט הקולע וההגדרה המתאימה. בקלות יכריעו.

ומי עוד? מי? פרצופיהם של פלוני ואלמונית מבצבצים על רקע התכלת הזוהרת. אך, אלה לא כדאים הם שיתוכח עמהם. כן, יש עוד מתנגד עיקש ופתלתל שישפוך עליו המון מליצות בסגנון תנכ"י, אך אין בכוחו של לוין לשכנע בענינים משקיים על אף דיבורו הצח והשוטף. הלה ידבר בודאי על “גיבוש חברתי”, “התחיות”, רוח קבוצתית", “יחסים נפשיים” ועוד דברים סנטימנטליים כגון אלה. לא, אין כוחו של זה רב בכל שנוגע לעניינים ממשיים ומעשיים. נו, באמת, יותר משנים אלה אין, אין.

בלקינד קם במרץ מאצל השולחן, אוסף את התיקים ומחזירם לארון. הוא מחליט להקדיש את מחצית היום שנשארה עד האסיפה בערב לסיור מקומות העבודה השונים: יסתכל קצת בנעשה בשדות ובבתי המלאכה ויראה מה הספיקו במשך ימי היעדרו על התל. בינתים יכנס בשיחה עם הבחורים והבחורות ויכינם להצעתו שלא תהא זו באה עליהם במפתיע.

בצאתו את צריף המזכירות הוא שוהה שעה קלה וחוכך אם להיכנס לאוהל המרובע או לא. הוא חש רעב, אך לא נעים לו לבקש אוכל בטרם הזעיק הפעמון לארוחה. רחל הטבחית רוגזת מאוד על המקדימים שבאים להטריד אותה דוקא בשעה שהיא שקועה במאמציה האחרונים לתבל את התבשילים ולהמתיק את טעמם. אותה שעה היא מתוחה ועצבנית מפחד ה"רכבת", שאנשי התל עורכים לפרקים, כשהמאכלים חרוכים או לא לפי טעמם, ועלולה היא להתנפל ב"מענה לשון" על כל מי שמעיז להרוס אל “מקדשה” פנימה…

“להכינס או לא” – הוא עומד נבוך אצל האוהל המרובע.

– אה, בלקינד, שלום! מתי חזרת? מה נשמע? יש חדשות? מה אתה עומד ככה לפני המטבח כמו חתול לפני שמנת סגורה בארון… בודאי אתה רעב – בוא ואכבד אותך ב"דברים טובים". ה"קעסט" שאתה אוכל שם במסעדות בערים ל בשביל פועל חקלאי הוא. אי אפשר לשבוע מהמאכלים האלה. גם לא טריים הם. בוא ותטעם מהמטבח שלנו – פוגשת אותו במאור פנים רחל הטבחית שיצאה לאסוף מעט שרשי שיזפים אשר הכין טוביה אצל המטבח, כדי להחיש את בישול האוכל.

רחל מגישה לו סלט גדוש, מרק מהביל ודיסה, מתישבת מולו ברחבות אמהית ומתמוגגת מנחת למראה תיאבונו הרב. 

– נו, ספר מה נשמע שם בעולם הגדול – איפה היית? מה ראית מה נשמע בערים? איך בפלוגות? ומה בכלל –

– י ודעת את, רחל, המאכלים שלך – טעמם טעם גן עדן. בפלוגות אין דבר כזה המצב שם קשה. חוסר עבודה ורעב. אין להשוות כלל את התנאים פה לתנאים בפלוגות. 

– מה אתה חושב – אני אומרת לך: כל זמן שהבחורות שלנו תרדופנה אחרי “סיפוק”; תרצינה להשתוות בעבודה לבחורים ותתיחסנה לעבודת המטבח בזלזול – אז יהיה רע מאוד. מיום ליום יהיה יותר גרוע. אני אומרת לך: צריך לדון בפרובלימה הזו בכל הרצינות. צריך לקבל החלטה מחייבת. צריך לשנות את היחס הזה ותיכף ומיד! אם יתיחסו למטבח כמו לגיהנום – אז יהיה – אז יהיה… אז יהיה נורא! – מתרגשת רחל.

– אבל השאלה היא אחרת לגמרי. השאלה היא שאין פרודוקטים. אין מה לבשל. המצב הולך ורע מיום ליום. אין להשוות כלל את התנ – – מה אתה מדבר! – מפסיקתו רחל שהתרגשותה גדלה והולכת – מה אתה חושב לך – פה עומד לך הכל מוכן – שלוש פעמים ביום אני מייגעת מוחי מה לבשל ואיך. אם משהו לא כל כך – תיכף “רכבת”. זה לא פשוט כל כך כמו שאתה חושב. אני אומרת לך: צריך לקבל החלטה ותיכף ומיד! צריך להפסיק את הקשקוש על ה"סיפוק"! צריך להפסיק את יחס הזלזול לעבודת המטבח!

– כן כן. אני מסכים אתך. את צודקת בהחלט. מה דעתך, רחל – לו נכנסו עוד חברים לתל, לו באו הנה עוד אנשים, האם היית מספיקה נו – א א… אני מתכון אם הייתן מספיקות א א… אם היית מספיקה, נו – אני רוצה לשאול: אם לא יהיה קשה לך לבשל בשביל עוד עשרות אנשים תבשילים טעימים כאלה? – מגמגם בלקינד בפחד שמא יעיר חמתה בשאלתו זו. 

– איזו שאלה?! – זוקפת רחל את חזה המלא בגאוה, – בשביל מספר כפול מזה ויותר. אין דבר, את האצבעות ילקקו –

בלקינד מכלה את שיירי האוכל. הוא שבע רצון מאוד מתשובתה של רחל. זו באה ו כאפתעה משמחת ביותר. דוקא מכאן ציפה להתנגדות חריפה להצעתו. אם זו לא מתנגדת להכנסת אנשים, הרי שעבר את אחד המעצורים שהיה בעיניו מן הקשים ביותר. 

– אוי, מה אני יושבת כאן ומקשקשת – המרק ייחרך. על העוזרות האללו אין לסמוך. תסלח, – היא מזדקרת בבהלה וחשה אל הכיריים. בלקינד יוצא את האוהל המרובע שבע ומרוצה. הוא יורד מהתל, נכנס לגן הירק ומסתכל בבחורות הגחונות על עבודתן: אלו מנכשות, מדללות, אלו משקות ואלו אוספות את הפרי שהבשיל. הוא שואל ליבול, וכשהבחורות מצביעות בגאוה על השיחים הגדושים פרי, הוא מנסה לדבר על הגדלת שטח הגן. אפס כאן צפויה לו אכזבה מרה: בנקודה כאובה נגע. כולן כאחת מטיחות כנגדו טענות קשות כשהן נכנסות אחת בדברי השניה: 

– ידאג מקודם להשקאה מסודרת!

– ממטרות צריך לרכוש!

– יש צורך בארגזים למנבטות! הנגריה דוחה מיום ליום.

– מוכרחים להשיג עמודים וחוטי ברזל בשביל הדלית העגבניות!

– ינסה “להילחם” עם המים הפורצים את התעלות!

– אי אפשר יותר בתנאים פרימיטיביים כאלה!

– אדרבה, ינסה, ינסה –!

– בלקינד ממהר להסתלק כשהטענות הקולניות רודפות אחריו בלולות ומבולבלות. אפס מתוכן עולה אחת הנשמעת לו ברורה מאוד: – ינסה –

הוא מטפס ועולה אל החוצבים במחצבה. הלמות הכילפות, הכשילים והפטישים ודרדור הסלעים המנופצים ערבים מאוד לאזניו. בעצם זוהי העבודה היחידה שעבד בה במשך זמן ידוע ואף הגיע בה לדרגת בקיאות מסויימת. ידיעותיו ונסיונו במקצוע זה רכש בעבודה ממשית, שלא כחקלאות שהוא לומדה מתוך הספרים. הוא עובר בין החוצבים ומיעץ איך להלום ב"בלמינה" ולהעמיק את הגומה הנחצבת בסלע, שהידים לא תכאבנה מהמכה החוזרת, ואיך למצוא את המקום המתאים בגוש האבן העקור, להלום בו אחת ושתים – ויתפורר מיד. אף אוחז כילף ופטיש ומדגים עצותיו בבקיאות. אגב כך הוא משמיע

הצעתו שתועמד להחלטה באסיפה הערב. זו מתקבלת בשמחה:

– כן! להביא אותם לכאן את החוצבים. גושי אבן ייערמו כאן בשביל סלילת כבישים מדן ועד באר שבע! שיבואו! כן, כן!!

מכאן הוא יורד אל סוללי הכביש. הפס הסלול, הנמתח בין שדות חרושים מזה ומזה, מצהיר בלובן חצץ צח. אף כאן, בין הסוללים והסוללות, היא מוצא לו תומכים נלהבים:

– בודאי! עוד ידים – והכביש יושלם במשך שבועות אחדים.

בסיירו בשדות הוא עובר על פני טוביה המשתרך אחרי הסקרייפר עטוף ענני אבק סמיך. בלקינד חומק במהירות. לא נעים לו שזה יראהו מטייל בשדות ביום חול גדוש עמל. הוא מכון צעדיו אל עבר הטרקטור המתנהל בסמוך וממלא את חלל השדות נהם־טרטור. זאב בולם את המכונה, יורד ומבלי לזכות את בלקינד בתשומת לב כלשהי הוא מתחיל לטפל במוטור, מברג ומשמן, מוסיף מים ודלק. רפאל מקבל את בלקינד בשמחה, קופץ מהמחרשה ומצביע על השטח שנחרש כבר, גוחן אל התלם, חופן גושי אדמה מתפוררים ומגישם לאפו של בלקינד:

– מחלחלת! – נוצצות עיניו בחדוה. 

ריח האדמה מדגדג בנחיריו של בלקינד, פניו מתעותים ברצותו להתעטש.

– גפנים, עצי פרי והדרים יינטעו כאן! האדמה – עדית. ההר משמש מחסה טבעי נגד הרוחות. טוביה אומר… – המלה נתקעת בגרונו בראותו פני זאב הקודרים והזועפים.

קצת לא נוח לו לבלקינד משתיקתו הקודרת של הלה. הוא מקשיב לדברי רפאל הנלהבים, שואל שאלות אחדות ולהולך לסייר שאר מקומות העבודה. בשובו לפנות ערב אל התל, הוא נכנס לצריף המזכירות ועובר פעם נוספת על ראשי הפרקים שהכין בשביל נאומו באסיפה. כולו מרוענן מהסיור בשדות ומהפגישה עם הבחורים והבחורות, שרובם מוכנים לתמוך בהצעתו. לאחר שהשלים הכנותיו הוא הולך אל האוהל המרובע לאכול ארוחת הערב ולהכריז על האסיפה שתתקיים מיד לאחר האוכל. אמנם מודעה על כך מתנוססת בין שאר המודעות מאז הבוקר, אך רצוי גם להכריז שלא תינתן האפשרות למשתמטים לטעון “לא ראינו”, “לא קראנו”. בלקינד רוצה שהצעתו תתקבל באסיפה מלאת משתתפים. הכרזתו אינה מתקבלת ברצון. הבחורים והבחורות המומים עמל ושרב – חמסין המשתולל זה ימים אחדים באכזריות. האויר בחלל האוהל דחוס ומחניק. 

– מספיקה אסיפה אחת בשבוע; מה בוער – אפשר לדחות לשבת, – נשמע ריטון פה ושם. 

חלק קטן עוזב את האוהל המרובע, אך הרוב נשאר.

בלקינד נושא נאום ארוך, מדגיש את הרעיון היסודי שהונח בהקמת צבא־העבודה: עבודת כיבוש ואיחוד העובדים, בין שהם עובדים במפעליהם העצמאיים ובין שהם עובדים בעבודה שכירה, בקומונה כוללת ובאחריות הדדית ללא סייגים וללא הפליה בין מפעל למפעל. בתנאי זה קיבל על עצמו צבא־העבודה ביצוע כיבוש השממה ומפעל התל, כשם שקיבל עליו בתנאי זה מפעלי כיבוש אחרים. אופי הארץ הזו, שהנה שממה, ברובה, משוה למעשי הכיבוש ערך גדול, אך אין זו המטרה היחידה והעיקרית. העיקר – איחוד המעמד בחיי קומונה למעשה. אם לא ישמרו על עיקרון זה עלולים להופיע הסילופים והסטיות. כדי למנוע את הסכנות האורבות יש להקפיד הקפדה חמורה שעיקרון זה יתגשם מראשית ומהתחלה. ולהבטיח זאת אפשר רק באחת: מרות של הנהלה מרכזית בכל הענינים החברתיים והכלכליים. שום אוטונומיה כלכלית או חברתית למפעל זה או אחר. היסודות האלה אינם עומדים כלל לויכוח בתוך צבא־העבודה. מי שמעורר או יעורר ויכוח סביבם מעיד על עצמו שהוא אויב ליסודות של צבא העבודה או שלא התאמץ לחדור אליהם. אין טעותו של מישהו, ויהיה מי שיהיה, יכולה לכפות שינויים וסטיות. הדבר יהא מצער מאוד אם מישהו ירצה להתוכח ולערער על דברים מוסכמים ומוחלטים. במהרה ייוכח כי קצרה ידו – ויהיה הוא מי שיהיה. ועידה תתכנס בקרוב והיא תשים קץ לכל הדעות המסולפות והמסלפות. על ועידה זו לא ידבר עתה. ודאי עוד יתקיימו בירורים באסיפות לבחירת הצירים. עתה הוא מעמיד הצעה להכניס הנה בתורת חברים את אנשי הפלוגה המתחסלת. עצם ההחלטה החיובית תוכיח לטועים ומטעים, כי לא יעלה בידם לעורר ויכוחים בדברים מוסכמים ומוחלטים. כן, יעירו נא החברים הערותיהם, ואחר כך יצביעו. 

שתיקה משתררת בסיים בלקינד את נאומו הארוך. הוא יושב, רושם משהו בפנקו ומחכה בסבלנות. אינו מאיץ שיפתחו בויכוח מיד. מנוסה הוא בשתיקה זו כשכל אחד מחכה שידבר אחר. סוף סוף יימצא בודאי ה"אחר" אחריו יבואו שני ושלישי. והנה קם אחד: 

– רק שאלה –

אחריו שואלים עוד אחדים. בלקינד תוהה על השאלות. דבריו שנאמרו באריכות ופרוטרוט, הכילו את התשובות לכל השאלות הללו והקושיות. אינו ממהר לענות עליהן. לא בשביל אלה הכין נאום – התשובה. אך הנה מבקש רשות הדיבור אריה. דבריו תחילתם בשקט. אך מיד נדלקות עיניו החומות, קמטי־הצער שבזויות פיו התקיף ובעל השפתים הדקות מתעמקים ומתפשטים, קולו גובר ועולה והופך זעקה נרגשת, עזה: ה"מישהו" שאליו כיון בלקינד חיציו איננו “מישהו” אחד אלא רבים הם: כל הללו לא טעו, לא התחמקו ולא השתמטו מלחדור ליסודות. אך זו צרה שמקדשים את “יסודות ל”אורים ותומים" ואוסרים להרהר אחריהם… שמתעטפים בהם ככוהנים גדולים בחושן ואפוד ואוסרים על אחרים לחללם במישוש… איזה סילופים וסטיות מהעיקר עלולים להופיע כאן? איזה יסודות עוד מחוץ ליסוד היסודות של חזון הידבקות בחורים ובחורות עבריים באדמה ובעמל וביצירת חיי חברה ללא ניצול ושעבוד? מה הלהג הזה על איחוד המעמד, חיי שיתוף וקומונה, שעה שעל ידך ממש קיימים מפעלים התישבותיים בעלי אותה המגמה והמטרה וכל אחד מהם תוחם תחומים ומציב גבולות: עד כאן שלי? מדוע לא לאחד את הגושים הגיאוגרפיים הרצופים שמטרתם כמטרת התל: חיי שיתוף וקומונה? כמה מכאיב ומדכא ה"שלך" וה"שלי" בין רכושו של ישוב אחד לשני, שעה שבכל הישובים האלה קיים עיקרון השיתוף בכל שטחי החיים. כיצד יתכן קיום הרכוש הפרטי בין ישוב לישוב, שעה שבין הפרטים בכל אחד מהישובים האלה נמחק כל זכר ואות ל"שלך" ו"שלי"? נחתור להסיר תחילה מכשלה זו; נגשים את האיחוד של הגושים הגיאוגרפיים הרצופים, הטבעי כל כך וגם הכרחי מבחינת תנאים התישבותיים וסיבות אחרות במקום לדבר על מרּות מרכזית וקופה משותפת בין מפעלים התישבותיים שהנם רק בתחילתם, שתקציביהם ניתנים מקופת עם דל, ובין עבודות כיבוש צבוריות או עבודה שכירה אחרת. האפשר לכרוך את אלה ואלה ביחד? הייתכן להתעלם מהיעוד הגדול של הפיכת תלושי קרקע לעובדי אדמה? אריה מרחיב דבריו על עם תלוש ומנושל, על עבודת האדמה המטהרת מזוהמת הגלות, על חקלאות ואינטנסיפיקציה. כל נסיונו החקלאי שצבר במשך שנות חייו ועבודתו בארץ מובא ומובע בהתרגשות עזה, ואשר לעזרה ואחריות הדדית – אלו לא תתגשמנה על ידי שימוש בכספים, שנועדו לביסוס המפעל המשקי, לכיסוי גרעונות של פלוגה העובדת בתנאי כיבוש גרועים או לכלכלת רעבים בפלוגה מחוסרת עבודה. זהו אבסורד מבחינה מוסרית ומעשית. מן ההכרח שלכל מפעל תהיה אוטונומיה משלו. הרחבת המפעל ההתישבותי על ידי הכנסת אנשים ואינטנסיפיקציה של הענפים החקלאיים, המלאכה והחרושת – זוהי העזרה והאחריות ההדדית! זהו היסוד והעיקר בתכניתו, שההתנגדות לה, מבחוץ ומבפנים, עלתה לו בהרבה מאמצים וסבל עד שאושרה. בשבילה עזב את הקבוצה הקטנה שהשקיע בה מיטב שנותיו וכוחותיו, שאף בה חיו חיי שיתוף מלאים אלא שהאנשים שם התנגדו לכל הרחבה והכנסת אנשים חדשים בהישענם על “יסודות”… יעיינו בתכניתו וימצאו את רעיון העזרה והאחריות מובע בה בבהירות וביסודיות. מובן שהוא בעד הכנסת אנשים לתל. אמנם הצפיפות גדולה, תנאי הכלכלה אינם משופרים כלל ועיקר, אך לא לשם יצירת נוחיות ורוחה עלו לכבוש את השממה. התל פתוח לכל הרוצים להצטרף ולהטיל על עצמם הגשמת חזון ההידבקות באדמה, בעמל מצרף ובבנין חיי חברה ללא ניצול ושעבוד. כן, הוא בעד קבלתם! נוסף איש – נוספת ברכה! מתוסף כוח יוצר ומפרה את השממה.

בלקינד הפסיק לרשום בפנקסו. כולו השתאות לדברי אריה שבאו לו במפתיע. שיסכים להכנסת האנשים בהתלהבות כזו לא ציפה כלל. כמה השכיל זה להערים עליו. את כל הרוח הוציא לו ממפרשיו. התכסיס הוא זה? ההסכים לו בזה כדי להכריעו בעיקר: במרות והקופה המשותפת?

אף טוביה תוהה ומשתאה: מה הוא מדבר, אריה? איך זה ייתכן להכניס עכשיו אנשים חדשים לתל, בשעה שהוא בעצמו מודה, שהצפיפות גדולה והכלכלה גרועה – הלא הכל ארעי עדיין ורחוק מביסוס – הלא אין עדיין אפילו ענף אחד שיכניס הכנסה – מנין ומהיכן יקחו בשבילם אוהלים וצרכי מחיה – הלא קיים ויכוח מר בדבר מכסת המתישבים הנמצאים כבר על התל, אם רשאים הם לקבל תקציב או לא – איך אפשר עוד להוסיף עליהם – מה הוא מדבר, אריה – אך טוביה שותק ואינו אומר דבר. לא! הוא לא יוסיף ללהבת – הויכוח המשלהבת ועולה ועלולה לחרך כאן כל חלקה טובה. הויכוח מדכאו מאוד. זכרונות נוגים קמים נגד עיניו בישבו באוהל המרובע בתוך הקהל המצופף. כן, משונה הוא אריה זה. עליו לברר אתו ביחידות מה הניעו להסכים לבלקינד בענין הכנסת האנשים. 

עוד אחד יושב בתוך הקהל ומשתאה לויכוחים שאינו יכול להבחין בהם חילוקי דעות יסודיים. תוגה עוטפה את רפאל, מהולה רוגז סתום ואי־מנוחה. נפשו דבקה מאוד בבחורים ובבחורות האלה וגם אריה ובלקינד חביבים עליו ונערצים. הוא אינו משיג בכלל, כיצד ייתכנו ויכוחים וחצי – אמרות דוקרים מועפים מאחד לשני בעדה זו העומסת במפעל משותף, כביר ונאצל, שכה רבים אויביו ומשטיניו. ובמה מתחלקות הדעות – בעצם מתכוונים שניהם לדבר אחד: בלקינד מציע להעביר לכאן את המובטלים מאונס מבין חברי צבא־העבודה, הכלים בתשוקתם ובגעגועיהם להשתער על השממה ולכבשה, וגם אריה אומר הן; בלקינד מדבר על איחוד המעמד בכפר ובעיר, ואריה תובע נמרצות ונרגשות איחוד התל עם הנקודות האלה שהתישבו כאן בסמוך וחיים חיי שיתוף כאנשי התל. שניהם דורשים איחוד, שניהם נגד הסתגרות מפעל התל ונגד כל שאיפת רווחה איגואיסטית – מה, איפוא, כאן המפלג? שאלת הקופה המשותפת? הלא אין זה ענין מעשי כלל. תקציבי התל המגיעים טפין טפין, שאינם מספיקים בשביל רכישת אינבנטר חי ודומם הכרחי ודחוף, המאלה יפרישו סכומים לכלכלת מחוסרי עבודה בפלוגות? מגוחך, מגוחך; הן הקופה המשותפת, שבגינה מרבים להתוכח ולהתנצח, – ריקה –

רפאל אינו יכול להשיג את הויכוחים הנלהבים הרצופים מרירות וחשדות. ישר מבית אבא ומה"קן", בו נתבסם בחזון הארץ והחיים המשותפים, הגיע אל התל. פה נהיה לפועל, לעובד אדמה. כולו נכבש לחיי עדתו היקרים לו מאוד, לשדות, לרוחות, לשמש, לימי עמל ולילות שמירה המבסמים אותו יום יום מחדש. אל אלוהים! איך אפשר לשקוע בלהג ויכוחים ובהתנצחות דיבורים אל נוכח השדות, ההרים, העבודה. הבחורים והבחורות האלה, השטופים חדות כיבוש השממה – משונים הם אריה, בלקינד וכל השאר היושבים צפופים ומקשיבים לדיבורים האלה ועיניהם מתנוצצות בהנאה חריפה כשאחד הנואמים קולע ביריבו אמרת־חץ. ואולי – אולי אינו משיג את הויכוחים ואינו יורד לעמקם משום ששקע כולו בעול השדמות – האין זו יהירות מצדו לראות דברים, שאנשים בעלי שיעור קומה כאריה, בלקינד ואחרים משקיעים בהם ממיטב כוחותיהם ורוחם, כנעדרי חשיבות – אולי לא בגר לתפוס ולהשיג אותם בעמקם – אולי בשם התרחשותם בסמוך לו ניטל ממנו כושר החדירה לצפון בהם בעתיד, לכוח הכרעתם ביסודות החיים של החברה הזו שהנה עדיין בתחילתה ובהתהוותה – ואולי אשם בכל אך דבר היותו שקוע יותר מדי במתרחש ובמתחולל בתוך תוכו של ה"אני" הפרטי – מדוע הוא רוגז הערב וחסר מנוחה – אליבא דאמת משוטטות עיניו כל זמן האסיפה ומחפשות אחרי נעמילה. אולי זאת היא הסיבה שאינו תופס ואינו מבחין בחילוקי דעות מכריעים – רפאל כעוס על עצמו. מי נתן לו רשות להרהר אחרי הליכותיה של נעמילה? מי שם אותו אפוטרופוס? מדוע הוא רוגז בהיוכחו כי גם נתן גלילי נעדר באסיפה? ומהי אשליה אוילית זו ורטט התקוה בהיוכחו כי גם את הילולה איננו רואה הערב באוהל המרובע –

רפאל שקוע בהרהוריו ואינו רואה ואינו שומע כי לוין קם בינתים לנאום. בקלטו פתאום הד קולו הערב והצלול של הלה, הוא מתנער ממחשבותיו כשפניו מעוותים בצער. צר לו מאוד שלא שמע נאומו של לוין מתחילתו. רפאל מקשיב ברצון לדבריו של הלה. כנים הם ונלבבים, לדעתו, תמיד.

לוין עומד בסיום נאומו, רפאל קולט את המשפטים האחרונים:

– משק, משק, – נותן לוין בקהל את עיניו הרושפות מבעד זכוכיות המשקפים העבות, – והיכן הם בוני המשק? מדוע מדברים בלי סוף על ענפים, חקלאות, חרושת, אינטנסיפיקציה, איחוד המעמד, איחוד גושים גיאוגרפיים. ומה על אלה שעל גבם הוטלו ויוטלו כל אלה? כיצד מדברים על הכנסת אנשים לכאן, שעה שהכל עדיין חסר צורה, פרוע, נלוז ומשובש – הן יהרסו על ידי כך את המעט שעלה לגבש במאמצים גדולים. תנו לגבש הווי חברתי, תנו לאנשים את האפשרות להכיר זה את זה מקרוב, להתחיות. תנו ליצור מקודם הווי של חיים תרבותיים, חג, מסיבת שבת ומועד, תנו לשוות צורה לשולחן־האחים, שלא יחולל בשירה – צריחה קלגסית, בזלילה חטופה. 

השעה מאוחרת. ביחידות מתחמקים אלה שאין בכוחם לעמוד עוד נגד פיתויי הישנה המתרפקים על הגוף המפורך. בלקינד שרוי במבוכה: לנאום – התשובה שהכין נגד מתנגדיו להכריעם אין עתה מקום. אריה הערים עליו בהסכמתו להכנסת האנשים. היכונו נגד לוין? לא כדאי. נימוקיו של זה ספק אם מצאו הד בלב מישהו. אך הנה קם זאב ומבקש רשות הדיבור. 

זאב רק לעתים רחוקות ישמיע דעותיו בפני הצבור. בלקינד תוהה:

“מה יגיד זה?”

זאב מדבר קצרות, אך כל משפט שלו כהלמות מקבת: 

– הפועלים הם אלה הנואמים כאן בנאומים ואלה היושבים ומקשיבים להם? הנשמע כדבר הזה שבכל שני ושלישי יזעיקו לאסיפות ויערכו “דברניה” עד לאחר חצות? החקלאים כאן? ומיד הוא עובר להצעתו של בלקינד; אין הוא מוכן להשחית עליה מלים. מנין לו לזה לדבר על חקלאות – מנין לו אם המשק מרשה הכנסת אנשים חדשים או לא – החושב הוא שמספיק לכך מוח חריף ופה מלוטש? הבלים! בקומקום מקשקש!

שתיקה מעיקה משתררת לאחר דברי זאב הבוטים. אין איש מבקש יותר רשות הדיבור. לבלקינד ברור עתה בהחלט, כי עליו לגנוז את נאום – התשובה שלו. אף הוא לא ישחית מלים בויכוח זול והמוני, כדי לענות על התקפתו של זאב. הוא קם ומבקש להצביע הצעתו. 

לוין מוחה בתוקף: אין להעמיד להצבעה שאלה מכריעה כזו בשעה שחלק מהאנשים נסתלקו כבר לאוהליהם. יש לדחות את ההצבעה לאסיפה מלאה. קרב־הדברים בין שני אלה חד וקצר. הצעת בלקינד שלא לדחות את ההצבעה מתקבלת ברוב ניכר. 

– מי בעד קבלת החברים לתל, – מכריז בלקינד – להוריד! מי נגד? בלקינד שוהה קצת. לפי שעה תלויה בחלל האוהל רק יד אחת ויחידה. ידו החיורת והנוגה של לוין אינה מזדקרת כלפי מעלה בתוקף התנגדות, אלא כפופה חציה כלפי מטה ברישול וברפיון, כמו אין בה העוז להביע התנגדות יחיד… טוביה מתנגד, אך לא מצביע. זאב אינו מצביע אף הוא, אם כי פניו הזעופים וכל גופו הנוקשה מביעים התנגדות נמרצת מלווה סימן־קריאה כעמוד מתוח… 

– ההצעה נתקבלה, – מכריז בלקינד ונועל את האסיפה.

כעבור ימים אחדים הגיעו אל התל הסוללים והחוצבים ומנפצות החצץ של הפלוגה המתחסלת על אוהליהם וצרורותיהם. אלה היו קרימצ’אקים גבוהי קומה, רחבי שכם ודרוכי שרירים, בעלי פנים רחבים גלויים עם עינים אפורות, זאביות. בלוריות פרועות הזדקרו מתחת השולים הרחבים של מגבעותיהם האוסטרליות ואזורים אדומיים ורחבים חגרו מתניהם הצרים והגמישים. הבחורות היו אף הן גבוהות קומה, דדניות עם חוטמים קצרים ומופשלים בתוך פנים בהירים ורחבי לסתות. גבותיהן קלושות, שערן הבהיר סרוק חלקות וחצוי שביל מצחיר, שלא כפולניות וכליטאיות קטנות הקומה, שחורות העין, עבותות הגבות ומסולסלות השער. סופה געשה מתוך תנועותיהם הרחבות של הקרימצ’אקים הללו, ששרו, דיברו וצחקו בקולות עבים, רוויים, ביניהם היה אברשקה גדול הגוף ורחב האברים ומישקה הקטן והרזה שנראה בין אלה כ"נפל". בסערה זינקו על התל, הקימו אוהליהם ומיד לאחר שאכלו ארוחת הצהריים התפזרו למקומות העבודה בשדות ובהרים. אין הם זקוקים למנוחה אחרי הדרך הארוכה שעשוה ברגל:

לא, לא! נחנו דיינו בחדשי הבטלה המרובים.

– פס הכביש שהצחיר בין רגבי השדות החומים נתארך וגדל מיום ליום. השיזפים נכרתו תוך הנפת גרזן אמיצה מלווה נשיפה חזיית “הו!” כדרך הכורתים ביערות העבותים המכוסים שלג וכפור שבמולדת החורגת. כל פרדה עיקשת וסוררת, “זורקת” רגלים אגב יבבה פראית והפשלת אזנים, נכבשה ביד חזקה תוך קריאות־איום קולניות. במחצבה רעמו רעמי התפוצצויות והלמות בלמינות ופטישים. העבודה נכבשה תחת ידם בקלות ללא לבטי הסתגלות וללא דיבורים רבים על “סיפוק”… אף אל החברה חדרו מיד ונתחבבו בהליכותיהם החפשיות והגלויות וביחסיהם הפשוטים והנלבבים. נעמילה מפזזת במחול חבוקה שני קרימצ’אקים רחבי חזה מזה מזה ומזה, שמתוך עיניהם האפורות קורנת אהבה גלויה, רחבה. נתן גלילי חובק מתני הקרימצ’אקיות הרועמות בצחוק גברי רווי. הילולה מעורבת ביניהם כאחת מהם, מגלגלת אתם ברוסית עסיסית, כשעיניה הלגלגניות עוטות הנאה חריפה. רחל הטבחית עומדת בפתח האוהל המבדיל בין חדר – האוכל למטבח, ידיה שלובות על חזה הרם, עיניה מצועפות ערפילים לחים ומבעדם מבצבצים גצי אושר והנאה לשמע קשקוש הכפות וטחינה נמרצת זו שטוחנים הם מאכליה העריבים, הנבלעים בתוך גרונותיהם הפעורים ונודע כי באו אל קרבם. אף שאר הבחורים והבחורות מרוצים מאוד ושמחים בחבריהם החדשים. טוביה, בהזדמנו עמהם בעבודה נוקפו לבו; איך אפשר היה להתנגד לקבלת הבחורים והבחורות האלו – אמנם על דעתו לא ויתר: לא כך מרחיבים משק חקלאי. אם כל הצעותיו של בלקינד תתקבלנה – מי יודע לאן יגיעו ומה יהיה גורלו של המפעל כולו. אולם לאחר מעשה, לאחר שאלה כאן, גדלה ומעמיקה אהבתו אליהם מיום ליום. הנה הם עומדים בתוך הביצות המקיפות את התל מכל עבריו, קוצרים את הסוף וכורים תעלות ניקוז ואינם שמים לב כלל לעקיצות היתושים, שזמזומם המרגיז מנסר בחלל קלוי־השרב. הו־הו! אלה ראויים להיקרא פועלים! הוא עצמו עסוק עתה בסימון השטח שנחרש חריש עמוק בשביל הנטיעה הקרובה, מותח שורות ישרות שתי וערב כבסרגל ותוקע באדמה קני סוף קצוצים לסמן בהם את המקומות לחפירת הבורות. הסימנים האלה מגיעים כבר לרבבות. חיוך רחב מרחף על פניו של טוביה; עם הקרימצ’אקים האלה יכלה כריית הבורות במשך שבועות מעטים. תוך כדי עבודה הוא מהרהר בתכנית־החדשה: המחצבה הזו, שרעמי התפוצצויות עמומות בוקעים מתוכה ומגיעים עד לכאן, איזה בתים צחורים יקומו מגושי האבנים שעוקרים הללו מתוך בטנה הסלעית!

“השממה תגורש מכאן אחת ולתמיד”!

רק אחד בחור שמחתו אינה שלמה. אף הוא מחבב מאוד את הקרימצ’אקים. זכר יקר גנוז בלב מעלים אלה בזכרונו: זכר החבר הגידם שזכה לעבוד במחיצתו זמן מה ולעזור על ידו בארגון עלית “הבחורים”, חבל שלא זכה לראות את “הבחורים” שלו בהשתערם על השממה. הוא ראה אותם בחצותם ים נרגש בסירות דוגה זעירות; מעפילים אל הרים רמים מכוסים שלג־עד, עוברים גבולות וחומקים בין זקיפים מכודני רובים. אך עיקר תפארתם וזוהר גבורתם, בדלקם אחרי השממה לגרשה ולהשמידה כליל מעל פני הארץ הזו, לא זכה לראות החבר הגידם, היקר והנערץ. לוין מחבב מאוד את

הקרימצ’אקים האלה. אך, אל אלוהים! מה יהיה על השפה העברית שבפיהם – איך הם גורסים את השפה הרכה, המוסיקלית, היקרה מכל יקר – אזניו תצילנה למשמע ההברות הנוקשות, המתכתיות המידרדרות מתוך פיותיהם כאותם גושי האבן הנעקרים בידיהם מבטן ההר… צרות צרורות יש לו עתה ללוין בשיעורי הערב. אמנם קנאים נלהבים הם לשפה. אחרי יום עמל מפרך יושבים הם על ספרי הלימוד הפתוחים לפניהם, עיניהם מתעצמות בפיתויי הישנה, אך שפתותיהם אינן פוסקות לגרוס תרגילי הדקדוק. אפס על אף מסירותם הרבה אין לוין רואה הצלחה בעמלו. הנה מישקה זה הנושא עמו את ספר הלימוד גם בעבודה ובהפסקת הצהריים ישכב על הרגבים הנוצצים שעקר מתוך אדמת הביצות ועל אף ענני יתושים התוקפים אותו מסביב, מזמזמים באזניו ומטילים בגופו עוקציהם החדים אינו פוסק מלגרוס: חפרתי, חפרת, חפרת אחפור, תחפור, תחפרי… אך כשלוין יוצא לעבודה במחצית היום שהוא קודש אצלו לעבודת כפיים והוא מזדמן לעבור בקרבת אברשקה ומישקה, החורשים בגן הירק, הוא קולט פתאום קולו של מישקה קטן – הקומה הגחון על המחרשה בצרחו לעבר אברשקה הנוהג בפרדות: 

– הי, אברשקה, גרש פרדקו!… 

לוין אוחז בראשו, מתוך עיניו מציצים צער ויסורים: 

– אוי אוי… אי אפשר לשמוע זאת, אי אפשר –

אפתעה מרעישה נפלה על התל: כלתו של לוין הגיעה אליו לכאן מחוץ לארץ. באחד הימים עלתה אל התל עגלתו של טוביה, שהוביל אותו יום “פרודוקטים” מתחנת הרכבת אל המחנה, עמוסה שקים וארגזים ועליהם ישבה בחורה שחרחורת מוקפת המון מזודות. 

טוביה עצר בבהמותיו, עזר לבחורה לרדת מהעגלה, הוריד אחריה מזודותיה המרובות, פירק את המשא לתוך המחסן ומיד סובב את הבהמות והריצן בחזרה לתחנת הרכבת. הוא איננו סקרן. גם אין לו פנאי: קרון מלא “פרודוקטים” עומד שם בתחנה ויש לפרקו מהר מהר.

– דיו! – נישאת גערתו, מלווה רעש העגלה המידרדרת במורד התל. הבחורה דיברה עברית צחה, אלא שהחליפה “שין” ימנית בשמאלית: – היכן דר כאן סמואל ללוין? – פנתה לראשונים שפגשה על התל. אלה, שחשבו אותה לסוכנת של אחת הפירמות שבאה להציע סחורות, הסתכלו בבחורה העירונית בהשתאות: לא השיגו בשום פנים מה לה לזו וללוין שלהם. כן, בודאי היא מחפשת מישהו מההנהלה. 

– הנה כאן המזכירות, – הראו לה את צריף המזכירות. 

אך זו עמדה על שלה, הוציאה מנרתיק – היד המהודר שנשאה עמה מכתבים והראתה את הכתובת:

– סמואל לוין, מורה ומנהל חסבונות כאן. כלתו אני.

הידיעה התפשטה מיד בכל המחנה. כנופיות התגודדו בכל פינות התל ודיברו בידיעה המרעישה. ההלצות ניתכו מכל עבר:

– יש חברה כזו המספקת כלות לרוקים?… 

– לפי קטלוג בחר אותה?… 

– צריך לקחת אצלו את הכתובת. גם לי מתחשקת כלה כזו…

– ההיתה היא היפה ביותר בקטלוג?… 

– מה, בלי שדכן?… 

תמוה ומשונה בעיני אנשי התל שבחורה תעלה ארצה לבדה לא בתוך השיירות המתרוננות “כלה” ולא חלוצה – באמת, תמוה ומוזר. אמנם רבים הבחורים והבחורות כאן שהיו ביניהם יחסי אהבה עוד שם. אך פה, על התל, התנדפו היחסים האלה חיש. בחורים טיילו עם בחורות, התחבקו, התנשקו, אך “זוג”, “חתן וכלה” – לא! זה מוזר מאוד כאן בין האנשים האה השקועים ראשם ורובם בכיבוש השממה ובויכוחים על הוי חדש וחברה חדשה. ואיך זה לא נודע מאום עד כה – לוין זה, המנהל כאן את החשבונות, מלמד תרגילי דקדוק, מטעים ומפרש פרקי תנ"ך, מדבר באסיפות ודורש הווי חברתי, גיבוש חברה קבוצתית, התחיות, תרבות בשירה ובריקוד, נימוס; העובד חצי יום בשדות, שלא לנתק קשריו עם האדמה והחקלאות – לוין זה הערים על כולם: בחשאי חשאים ארג לו משהו מיוחד והנה הפתיע את אנשי התל בכלה ליטאית שחרחורת וחיננית שבאה הנה אל חתנה.

פגישה נאה היתה זו בין שני אלה: הליטאית השחרחורת פרצה לקראת לוין שחזר מהעבודה בשדות כשכולו מלוכלך ומיוזע:

– סמואל –

ומיד נרתעה לאחור כשהיא נועצת בו עיניה השחורות בתדהמה:

– כתבת סאתה מורה ומנהל חסבונות –

מעדרו נשמט מידיו, בלחייו החיורות צצו הכתמים האדומים ומבעד זכוכיות משקפיו המלוטשות נבטו עיניו מוצפות מבוכה ובושה. עלוב ואובד עצות עמד שמואל לוין בתוך המעגל של אנשי התל שכיתרו אותו ואת כלתו מסביב, כשאצבעותיו ממוללות גבעול עשב שהוציא מתוך פאותיו.

מה שהיה שם בין השנים בתוך האוהל, ששכניו של לוין יצאוהו מיד לבואה של הליטאית ופינו אותו בשביל הזוג, אין איש יודע כאן על התל. מעת־לעת לא הופשלו שוליו ואיש לא יצא מתוכו. אחרים דימו לשמוע בכי אשה ממושך וקול גבר רוטט בתחנונים. אחר כך ראו את לוין יוצא מתוך אהלו, הולך לעבר האוהל המרובע כשעיניו מושפלות לקרקע ומיד חוזר עמוס צלחות מלאות, שרחל הטבחית העניקה לו ביד רחבה ומתוך דאגה אמהית. ימים אחדים לא הופיע לוין לא במזכירות, לא בשיעורי הערב ולא בשדות. שלוש פעמים ביום הופשלו שולי אהלו, קומתו הכפופה הגיחה משם ומיד נבלע בתוכו שוב עמוס צלחות וספלים.

באחד הערבים הופיע לוין באוהל המרובע ולצדו, בלבושה העירוני ומבושמת, הליטאית החיננית. הבחורים והבחורות פרועי הבלוריות ופרומי צוארוני החולצות והשמלות עקמו חטמיהם בקרצם זה לזו בלגלוג:

– פרפיום…

לוין לא הרים ראשו מהצלחת, אך זו – אישוני עיניה השחורות. החיוניות התרוצצו בלבנן הצח ועקבו בסקרנות ועירנות אחרי אלה היושבים מולה ולצדיה ואחרי התורנים הנחפזים להגיש את המנות.

מה דיבר עמה לוין במשך הימים האלה שהיו סגורים באוהלם; במה ניחמה ואיך הרגיעה והשפיע עליה – אין איש יודע על התל. אך כעבור זמן מה, כשצלצולי הפעמון רעמו תמוהות בחלל הבוקר המקיץ, הופיעה אצל טוביה וביקשה עבודה.

הבחורות העובדות בגן הירק צחוקן הצוהל לא פסק כל אותו ערב שלאחר יום עבודתה הראשון, בתארן כיצד אחזה זו במעדר ואיך הניפתו כמשחקת ב"קרוקט", כיצד ניערה שולי שמלתה ואיך רצה מדי פעם לרחוץ ידיה שנתלכלכו באדמה הלחה מהשקאה, ושאלותיה המצחיקות שהמטירה בלי הרף.

– ח־ח־ח… בחור בבחורים הוא לוין זה! אין כמוהו! טווס מקושט ומהודר הביא אל התל.

אחרי שעבדה ימים אחדים בגן הירק באה אל טוביה לבקש ממנו שיחליף מקום עבודתה באחר. באחד הערבים שוחח לוין ארוכות עם טוביה וגילה לפניו כל לבו:

– יש להתחשב. מעולם לא היתה בהכשרה. החקלאות זרה לה לחלוטין. פנקסנית היתה שם. יש להבין ולהתחשב. למענו יעשה זאת טוביה. הם קשורים משנים. הוא יעשה הכל כדי לעשותה לחבר מועיל בחברה. רק סבלנות. יתחשב טוביה, יקל עליה חבלי ההסתגלות בזמן הראשון. אין זה אלא ענין של זמן, למענו יעשה –

אך לא היה כל צורך בהפצרות מרובות. בעיני טוביה הזעירות האפורות דולקת ונוגהת אש־התמיד בחיבה ובהשתתפות בצער, עת לוין שופך לפניו את כל לבו.

– אין דבר, יהיה טוב.

שושנה המירה עתה תכופות עבודה בעבודה כשמלותיה ההדורות שמחליפתן מדי ערב בערב.

– פה לכלוך, שם אבק. ובכלל איך אפשר להיצרב בשמש זו השורפת באכזריות חימה? –מתריסה היא כלפי לוין, שמרגיעה, מנחמה ומשדלה בשילומים הצפויים לה לאחר שתבוא בברית העמל בשלמות.

לוין סובל מאוד מיחסה של שושנה שלו לעבודה. לא אחת הגיעו לאזניו דברי הבחורים והבחורות הלועגים להליכותיה ואף רוגזים עליו על יחסו כלפיה, שאינו עומד בהתאמה עם דבריו על הווי חדש ועבודת אדמה. “התנהגות כזו ויחס כזה לעבודה אין לסבול בשום פנים” –

הוא קולט תכופות התרסות־מחאה מאחורי גבו באוהל המרובע או במקלחת. לוין עצמו משתאה לשושנה שלו: הן במשך שנים היתה שותפתו בחלומות על עליה לארץ ועל חיים בחיק הטבע ובעבודת אדמה; הן כה התפעלה ממאמריו שפירסם שם על שינוי ערכין, על עמל צורף ומטהר והווי חדש – האמנם היה זה אצלה רק מהשפה ולחוץ? – הוא סובל בחשאי. לבוא עליה בטענות וברוגז – ראשית אין הוא מסוגל לכך, ושנית – באלו רק יקשה על חבלי ההסתגלות וירבה צער וסבל־חינם. הוא משדלה, מרגיעה ומנחמה, את שושנה שלו, שמיום בואה אליו השפיעה עליו רוב טובה: ניטלו ממנו רוגזו ועצבנותו שעם הויכוחים באסיפות; שלוה רוגעת ירדה עליו ומתרוננת בנבכיו. בעבדו בשדות נכבש עתה לרוב לשיר או מנגינה שכוחים מכבר שאינו פוסק לפזמם תוך הנפת טוריה או מכוש. בשובו מעבודה לתוך אהלו הנקי והמסודר, הוא מתבסם מהריח הטוב והרענן הנודף מכל פינה. ריח עלומיה של שושנה שלו האהובה.

– “אין דבר, יהיה טוב” – הוא חוזר בפני עצמו על דברי טוביה היקר. בערב מופיעים שניהם באוהל המרובע. שושנה לבושה שמלת משי לבנה ההולמת מאוד את פניה השחרחרים החינניים, שערה השחור המבריק סרוק לה חלקות לכאן ולכאן מאחורי אזניה הקטנות, המחוטבות והצחורות. בגדיו של לוין מסודרים ונקיים אף הם.

– “אברך־משי אוכל קעסט”, – מלגלג חיימקה.

פניו של לוין אינם שקועים יותר בצלחת שלפניו, להיפך: הוא מישיר מבטו אל היושבים מולו. בטחון וגאוה יוצקו בו בחושו את שושנה שלו היפה יושבת לצדו. רק בהושיטה את ידה לקבל את המנה המוגשת והטבעת עם המרגלית באמצעיתה העדויה לאחת מאצבעותיה בורקת בחלל האוהל המרובע, הממולא הבל תבשילים, עשן סיגריות ואור “לוכס” צהוב וממוזמז – נעשה לו קצת לא נוח. לוין ניסה לרמוז לה שתסיר את הטבעת. לא נהוג כאן על התל לעדות עדיים, אך שושנה נתחלחלה כולה:

– את טבעת האירוסין –…

לאחר ששושנה עבדה ברוב העבודות שבמשק התל, הביעה חפצה לעבוד במטבח. טוביה מילא את רצונה מיד, וראה פלא – מעתה אינה דורשת יותר להחליף עבודה זו באחרת, להיפך: היא מתמידה ומתערה בה יותר ויותר. עתה נמצאה עוד אחת על התל הטורחת מסביב לכיריים והבל הסירים והדודים מתוך רצון, שאינה נוהה אחרי “סיפוק” בעבודה חקלאית ואינה רואה בעבודת המטבח שעבוד ודיכוי. רחל הטבחית נתקשרה מאוד אל הליטאית החיננית, שגופה הגמיש והזריז מכיל שפע מרץ וחיים. שתיהן טורחות בהכנת התבשילים, כשפיה של שושנה אינו נסגר לרגע. היא מספרת על החיים שם, על הנשפים באגודה ועל ה"אקדמיות" שנערכו בה מפעם לפעם ושלקחה בהן חלק רב; על אבא ואמא, הדודים והדודות; על שבתות ומועדים, וכיצד הכירה את לוין וכמה היה זה כרוך אחריה ואיזה השפעה כבירה היתה לו שם באגודה ומאמריו הרבים שפירסם בעתונים שהופיעו בעיר המרכזית, ועוד ועוד. רחל בולעת סיפוריה בעונג מיוחד. בית אבא והחיים שם, שניטשטשו והלכו בחיי הכיבוש הסוערים שעל התל, קמים נגד עיניה ומעוררים בה געגועים עזים.

– לעזאזל! איזה בצל חריף… – מסלקת היא הצדה את הבצלים שהיא חותכתם בשביל הסלט ומקנחת בסינורה את עיניה האדומות, שדמעות גדולות עומדות בהן.

רחל מתחילה להתעסק בעבודה אחרת, אך הדמעות מתעבות וקולחות בקילוחים על לחייה המלאות. כנראה שמשהו אחר, חריף אף הוא, מדמיע עיניה ולא הבצל שהסכינה עמו מימים ימימה. רחל הטבחית – רק קליפה חיצונית היא זו שעטתה כאן על התל; בתוך תוכה רוחשים, כנראה. געגועים אחרים ומאויים אחרים.

הודות לעבודת המטבח נכנסת שושנה לחיי התל ומתערית בהם יותר ויותר. מה שלא עשו שידוליו וניחומיו של לוין בדומית הלילה באוהלם הצר, פעל המגע התמידי עם הבחורים והבחורות תוך הגשת האוכל באוהל המרובע רחב הידים. לוין מדושן כולו נחת רוח. עיניו בורקות מבעד זכוכיות משקפיו המלוטשות בברק עליצות ואושר עת שושנה שלו מתרוצצת באוהל המרובע בין השולחנות והספסלים ומגישה מנות לבחורים ולבחורות האוכלים בתיאבון רב, אותו! אף ממולחה ומפולפלת היא. יודעת להשיב מנה אחת אפים למתלוצצים ולרומזים רמזים דקים. לחיימקה ולנתן גלילי היא משיבה תשובה ניצחת עד שניטל מהם החשק להתלוצץ עוד. רק צרה אחת ה"שין" השמאלית: כשהקרימצ’אקים שומעים אותה מכריזה בשעה שמגישה את השמן לתבל בו את הסלט:

– היום סמן סומסמין ז’ך…

מתגלגלים הם על הספסלים, כשמתוך כרסיהם רועם “הו–הו” אדיר. אפס כולם מודים שחן לה בלי סוף לליטאית השחורה והמתוקה. מיום ליום היא מתחבבת יותר על אנשי התל. שושנה מחבבתם אף היא. חיבה: מיוחדת היא הוגה לטוביה ה"רוק הזקן", כאשר תקרא לו בשיחותיה עם רחל. “כה נחמד הוא טוביה וטוב לב כזה”. כולה מתפתלת בצחוק בתארה, איך פגשתו את זה בתחנת הרכבת הארעית – האיש היחידי בה באותה שעה – ופנתה אליו פעם ופעמים והוא – לא זיכה אותה אפילו במבט אחד, אלא רץ מהקרון אל העגלה, בסחבו על גבו שקים וארגזים. הוא התנצל אחר כך שלא עלה על דעתו כי היא פונה אליו דוקא… במסירות סחב מזודותיה לתוך העגלה. אף התקין לה מושב נוח.

– ח–ח–ח… לו שמעתם איך זה מאיץ בפרדותיו ועונה על שאלותי בעת ובעונה אחת: “על שמואל לוין היא שואלת – כן. נבלה, דיו!… הוא מכיר אותו היטב. בחור מצויין. כל החשבונות והפנקסים על ראשו. גם עברית ותנ”ך הוא מלמד. כן, – נבלה אפורה!… שוב הסתבכה במוסרה… חצי יום הוא עובד בשדות. בחור מסור מאוד. מיד יראה לה אותו. הוסס, נבלות!…" – הוא עוצר בבהמות בעלות העגלה על התל.

כשם שמחבבת היא את טוביה, אברשקה, מישקה ושאר הקרימצ’אקים. שהם “נחמדים בלבם הגלוי והרחב”, כך אינה סובלת את נתן גלילי. חיימקה שכה הרבה להציק לה בהלצותיו ובחיקוי תנועותיה ודיבורה ב"שין" השמאלית, אף עמו הסכינה. עתה תתחרה בו בהשמעת אנקדוטות חריפות. אך נתן גלילי –

– פוי, שחצן ריק! ראו נא גאותו הגנדרנית – כתרנגול הוא מהלך כאן בין הבחורות שחובקן מזה ומזה. על כל אחת הוא שם ידו בבטחו בכוחו ובקסמו. ינסה נא לשים יד על כתפה, ינסה – רושפות עיניה השחורות. החיוניות גצי זעם.

בערב, בעבור אנשי התל חבוקים ומתרוננים על פני האוהל הנקי להפליא (שושנה צחצחה אותו מבפנים ומבחוץ, פרשה על המטות ועל הארגז השולחן מרבדים וכרים צבעוניים שהביאה עמה מבית אבא ותלתה תמונות על היריעות), נבלעת שירתם בגרונם, צעדיהם נעשים פתאום רופפים מאוד. הרגשה מוזרה אופפתם למראה האוהל הזה התקוע בין שאר האוהלים על התל, שלכאורה אינו נבדל מהם במאומה. וכשהילולה מפליטה הערה לגלגנית:

– ש ש ש… זוג יונים מהגות שם… ש ש ש… אל נא תפריעו לזוג…

– אינה מוצאת הד כלשהו.

בשבתות, בשוב החבריה מטיולם בצותא והם נתקלים בדרך בלוין ובשושנה המהלכים זה בצד זה בנחת ללא התחבקות וללא צחוק צוהל, נלחצות הבחורות אל הבחורים כמחפשות אצלם מחסה…

שבועות אחדים עבדה שושנה במטבח תוך שירה ועליצות. אף שילבה כבר גופה לא אחת במעגל ההורה. את שמלותיה ההדורות סגרה על מנעול בתוך מזודותיה והחלה מתלבשת כשאר הבחורות על התל. עתה דמתה כבר בכל לאחרות כאן. ופתאום הפסיקה לבוא לעבודה במטבח ולאוהל המרובע. שוב ראו את לוין מתרוצץ עמוס ספלים וצלחות שהוא מביאם לאוהלו ומחזירם, מבלי שנגעה שושנה במאכלים. בשיעורי התנ"ך לא הפליג עתה, משולהב כולו, לתוך התיאורים המבושמים ניחוח עתיק ובתרגילי הדקדוק אבדה לו סבלנותו והוא גוער בו במישקה שאינו אומר יותר “גרש פרדקה” כי אם “גרש פרדה”:

– אמרתי לך שאין להגיד בעברית “גרש פרדה” סתם. אי אפשר להחסיר ה"את" של “יחס הפעול”. גרש את הפרדה, – יתקן לו באי־סבלנות ורוגז.

מישקה חוזר אחריו פעמים רבות כשכולו השתאות ללוין זה שנעשה פתאום קצר רוח ומלא רוגז.

“מה קרה פתאום ל”זוג"? – משתאים אנשי התל.

– “טרגדיה” – קורצת הילולה בעיניה הלגלגניות.

אפס את הסיבה האמיתית להסתגרותה שנית באוהל לא ידע כאן איש, חוץ מרחל הטבחית וטוביה. רחל לחשה לו לטוביה שיש להשיג מעט לימונים – ויהי מה:

– הכרחי הוא!

טוביה הטוב התרוצץ פה ושם עד שעלה בידו להשיג לימונים שרחל דרשתם מידו במפגיע.

רחל נכנסת עתה תכופות לאוהלם של הזוג. בצאתה משם היא אצה־נחפזת להכין משהו בשביל שושנה כשפניה לוטים סודיות, מעשה “דודה” בקיאה ומנוסה.

כעבור זמן הופיעה שוב שושנה באוהל המרובע, כשגופה הזריז והגמיש מרושל משהו, העליצות והחיוניות בעיניה השחורות דעכו, ובמקומן השתכן בתוכן פחד סתום, פניה החינניים כוסו כתמים צהובים. כמקודם המשיכה לעבוד במטבח, אך עתה הגישה רחל את המנות. “הסוד” נתגלה במחנה בבת אחת:

– ילד יהיה כאן, ילד!

מי פילל אז באותו יום, כשהליטאית השחרחורת הופיעה כאן מבושמת ומקושטת כטווס מהודר ושאלה: “היכן דר כאן המורה ומנהל החסבונות סמואל לוין?” שזו זו תביא ראשונה את הפלא הישן החדש אל התל הזה –

בעברה עתה במחנה הסוער תמיד בהליכתה המתנדנדת משהו, האוזית, חשות הבחורות לעזרתה מתוך מסירות ואחריות לאחות, שיסודן בקשר ובגורל שבדם. הבחורים נבוכים מאוד בהיתקלם בה באוהל המרובע או במחנה. אך את כולם הקיפה הדאגה להחליף להם את האוהל בדירה מתאימה למצבה:

– אין לסבול שבמצב כזה תשב באוהל פרוץ, – השיחו דאגתם זה לזו.

טוביה מצא גם כאן עצה ותושיה: בית אין אמנם על התל. הבהמות המסכנות עומדות בתוך צריפים רעועים, מרוסקי גגות ופרוצי חלונות. אך מה מרובים כאן קרשים וקורות המתגלגלים מסביב. אמנם אין אלה חדשים, אך טוביה מקבל על עצמו להקים מאלה חדר, חדר ממש.

תכניתו הוצאה לפועל באחד הערבים לאחר העבודה בשדות ובהרים. כל אחד נדחק למלא חובתו בהקמת הצריף לזוג הראשון על התל, לשושנה הנושאת בתוכה את הפלא הגדול. תוך שעות אחדות הוקם החדר. עתה נוסף עוד משהו שהבדיל את הזוג משאר אנשי התל, יושבי האוהלים.

– רפאל, ה־ו־ו־ו, ה־ו־ו־ו, רפאל!

הד הקול, שהחל בנעימה דיסקנטית מתמשכת והולכת, עלה וירד חליפות פעם דומה ליללת הרוח בין צוקי הסלעים, ופעם כקול חליל מסתלסל, הנישא על כנפי צפרירים קלים.

רפאל עוצר בבהמותיו, מקיף במבטו את השדמה האפורה שצורתה כעין המשולש, אחר הוא מסתכל במרום, מעביר עיניו על פני ההרים הרמים הסוגרים על השדמה משלושת עבריה, מקשיב, אך אינו שומע מאומה.

– “כמו קורא בשמי” –

חיוך תמוה מאיר את פניו ונבלע בזויות פיו. שוב ננעצת המחרשה בחיק השדמה. הבהמות מתנהלות בנחת כחרדות לרמוס בפרסותיהן את העשבים הורודים; הן מגיעות עד קצה המשולש הפתוח, מסתובבות מאליהן, וחוזר חלילה. השדמה האפורה עטויה אור ורדרד זהוב, ארגמן השקיעה עוטפה בנוגה מופז. רפאל על זוג בהמותיו ומחרשתו נראה בתוך החלל כיצורי פלאים.

הוא שכח כבר כליל את הקריאה התמוהה. כולו נתון בעול השדמה. הוא מחליק על פני רכרוכית האדמה החרושה כמרחף על פני מי אגם ורודים שקטים להפליא.

– רפאל, ה־ו־ו – עלתה שוב בת קול מהדדת.

עתה אין כל ספק בודאות הקריאה. הוא מטה אזנו, מאהיל על עיניו. אך אינו רואה כל יצור חי בסביבתו. עתה אינו מחייך תמוהות. כולו הקשבה ומתיחות. הוא עומד כשידיו אוחזות בידות המחרשה ומצפה.

פתע נראה לו דבר־מה לבן מתנפנף מעל אחד הצוקים שבפסגת ההר. פעם נראה ככנף צפור ופעם כשובל שמלה. רפאל נועץ עיניו בצוק והנה הוא מבחין רגל זעירה, המבצבצת מתוך שובל שמלה לבנה, מסתמנת על רקע הצוק.

– נעמילה! – פורץ רפאל בחדוה.

הוא משמיט את המושכות מידיו. סחוף רגש סוער הוא רץ אל ההר. אך השדמה על תלמיה המפוררים הפכה פתע חורשה מגודלה שיחים וסבכים עבותים. רגליו נאחזות בסבך שיחי הבר, הקוצים ננעצים בבשרו, כאב חד עובר מרגליו הפצועות אל לוח חזהו.

– נעמ… – גידי צוארו משתרגים ומכחילים, כל גופו מפרכס ומפרפר – אך לשוא.

ושם, מעל הצוק, רומז קורץ הדבר הלבן, פעם דומה לכנף צפור ופעם – לשובל שמלה שרגל זעירה מבצבצת מתוכה.

ולפתע – הצוק כמו שקע תחתיו. נעמילה נראית עתה ברורה מאוד וקרובה קרובה. עיניה היפות קורצות – רומזות, ראשה, קלוע צמות־הבלונד העבותות. מופז פז השקיעה, גופה גחון אליו מעל הצוק. רפאל רוצה להושיט ידיו אליה, אך – אהה! – אינו יכול להניע אבר. הדם עולה והולם ברקותיו, זיעה קרה מציפתו. בהתאמצות נואשת הוא משרבב ראשו למעלה, אל נעמילה, ולפתע – הצוק מתרומם ועולה מעלה מעלה ואתו נעמילה המופזת פז. הצוק נבלע במשי אדרת הליל השחור. עוד רגע, עוד רגע – ונעמילה תיבלע אף היא בחיק הלילה.

– נעמילה! – אימץ כוחותיו להשתחרר מהסבך שנאחז בו, אך הקוצים חודרים ומעמיקים בגופו השותת דם, וייקץ והנה חלום. –

הקרן מופזת גלשה, אם צפריר אביבי המה – מה זה היה לרפאל? מבוקר עד ערב יפלח את השדמות המחרישות, ילך אחרי משך הזרע, יוביל את האלומות הגורנה. מבוקר עד ערב ידיו מלאות עמל, ובערבים יהלך כסהרורי, לא ימסור גויתו המפורכת למטה הטובה, אלא ישתרך בין האוהלים הלבנים הלוך וחזור.

אוף, רפאל! עקור רגליך מפה, ללעג תהיה בפי הבחורים והבחורות. חושה מפלט לך פן ימצאוך בקלקלתך. חדל לך מלהסתובב סביב אוהלה של נעמילה! הנה בוקעים הקולות מבעד יריעות האוהל המרובע. הרצפה רועדת שם תחת רגלי הקרימצ’אקים במערבל מחולם הסוער, שמה לך! יחד עם הבחורים והבחורות שבה! שם שירה וריקוד בצוות, שיחה בצוות ושם גם אהבה בצוות.

עד שעה מאוחרת יהלך רפאל בין האוהלים הנמים בשלוה. אף האוהל המרובע נתון כבר בין כפות השינה השעירות. הקולות נדמו זה מכבר. רק בפרוכת המכוכבת ירשפו גצים ויהבהבו תמוהים ורחוקים. רק תן יילל יללת תוגה ממושכת ורק אחד בחור עוד יהלך ויהלך בין האוהלים הנמים ומדי פעם ימצא את עצמו בירכתי התל אצל אהלה של נעמילה.

אך מדוע לא יכנס פנימה? מדוע לא יתדפק על יריעות האוהל?

הן אפשר שגם מעבר ליריעות, מבפנים, מצפה מישהו – אך לא! הוא לא יעז להיכנס פנימה. עתה, משנשתטה, לא יהין לבוא במחיצתה. מקודם יכול היה לשבת אצל הבחורה הצוהלת, מלאת המשובות, שנתן גלילי חובקה מזה ואברשקה או בחור אחר מזה, ולהחריש. מקודם יכול היה לעמוד בפני עיניה הלגלגניות של הילולה הטופחת על שכמו ברעמה בצחוקה החזיי; הגבריי;

– “מצוברח”, תינוקי הטפשון — חו חו חו…

אך עתה, איך יבוא עתה, כשהכל שם בנבכיו הומה, הומה כמו מיתר מתוח; איך ישב עתה בתוך הצהלה ובתוך החיבוקים בצוות – היתור אחרי נעמילה למצוא אותה לבדה ויתפרק לפניה על כל ההומה שם בנבכיו ומהממו – הן כמעט שאין נעמילה נמצאת לבדה. או שהיא בחברת הקרימצ’אקים או בחברת נתן גלילי הגאה, הבוטח, החובק מתניה כלאחר יד ועיניו העטויות חיוך מתוק, מהול חוצפה, כמו מכריזות בקול:

– אני – כל הבחורות נפשן יוצאת אחרי. –

ואיך יהין להשיח את כל המתרחש בקרבו וגוזל שנת מעיניו העייפות – הן כל מלה תפגום ואף תעשהו לחוכא. רפאל חש ויודע, כי אין עתה לדבר בכל אלה. אין להעלות על השפתיים צרובות־החשק את המלה ההיא המופלאה, המשכרתו ומהממתו כל אימת שהיא רוחשת בקרבו, את הנטע הורוד רמסו ברגליהם בני הדור טרופי הסער ומופקרי החירות.

מה זה היה לרפאל?

גופו מלא רנן האהבה ככנור עתיק. – היכנס אל טוביה וישיח בפניו נטל־אהבתו ותשוקתו – טוביה יתן בו עיניו הזעירות, הנוגהות, בהשתאות:

– מה, מה? מה אמרת?

במוחו של טוביה רוחשות תכניות עבודה ואמצאות. אריה הצליח להשיג הלואה בתנאים נוחים ונרכש אינבנטר חי ודומם. עסוקים בהנחת רשת הצנורות להשקאת גן הירק, בצבירת ערימות חצץ בשביל בנין הרפת הראשונה. בתי המלאכה מתרחבים. ענפי עבודה חדשים מוכנסים למשק התל חדשים לבקרים. טוביה הוא הרוח החיה בהוצאתן לפועל של כל התכניות. הוא, אריה, בלקינד שלשתם אחוזים זה בזה בתכניות האלו על אף חילוקי הדעות והויכוחים הפורצים ביניהם מפעם לפעם תוך סער העבודה. העבודה “הבוערת” היא האוחזת בציציות ראשם של הכל ושולטת בכיפה ולא חילוקי הדעות והויכוחים. טוביה יקשיב לו כשעיניו החמימות לוטפות אותו בחיבה, אך בטוח הוא רפאל שאת דבריו לא יקלוט, לא.

– לך לנוח, רפאל – יפטרהו בחיבה – עייף הנך. מחר יום עבודה גדול.

אולי ישיח נטלו בפני נתן גלילי, שכנו באוהל – הלה יתפתל בודאי בצחוקו:

– ח ח ח… ניצת הדובדבן הנצה בלבך, בחור, נשתטית רפאל לעת בגרותך. שובה אל השדמות, אל משך הזרע, אל האוהל המרובע לכה, אל הילולה, אל הבחורות הקרימצ’אקיות חושה. אצלן הכל בפשטות. ככה… ח ח ח…

יהלך רפאל ויהלך, עד יקיצת הבוקר, אז יחוש לו מפלט בשדמות המחרישות. בנעצו מחרשתו בחיק האדמה הרוחש ייראה לו הדבר כקל ביותר, פשוט ביותר, כך: בפשטות יש לגשת אל נעמילה, יש להגיד גלויות:

– נעמילה. אהבתיך.

בהפרותו את האדמה, הפותחת חיקה לפניו לעין השמש לקלוט את הזרעים הזהבהבים, ייראה הדבר קל ופשוט, אך בערבים, בנודו בין האוהלים, יתקפנו שוב מורך לב. אף היסוסים וחששות ידכאוהו: היוכל להסתגר כאן על התל הסואן בתוך תא צר של “הוא” ו"היא"; כמה זמן יעלה בידם לכלכל חיי תאם הצר? המתאימה היא לכך נעמילה החבוקה בחורים מזה ומזה? התקופה מסוערה, משובשת ומופקרת. שקר יעשה בנפשו, בחלמו על מקלט בודד על התל הגועש.

לאט לאט הופרה הברית שכרת עם שדמותיו. עתה יעבוד כמכונה בלי רטט דבקות והתלהבות. פעם יתקפנו יצר תשוקתו האילמת ופעם – היסוסיו המדכאים. רפאל שלח ידיו בכל העבודות שבמשק התל. את הכל ניסה כבר. אפס העבודה המפרכת רוצצה את גופו שנרזה והלך, אך את יסורי האהבה לא שיככה. בעמדו על משמרתו באפילת הלילות, עת כל חושיו דרוכים לקולות ובנות הקולות, ללחשים ולרחשושים המנסרים ללא הפסק במחשכים העבותים, גברה ערגתו עד טירוף. לא! עליו להפסיק את השמירה. זו תוציאנו מדעתו בכליון תשוקתו עוד יותר מאשר פחדו הטרוף, בהיותו עדיין טירון בשמירה. אך היכן ימצא מרגוע מיסוריו? אולי יצטרף לעובדים בבנין – הנה שם בטבור התל נעשית עתה עבודה גדולה: הקרימצ’אקים, שלימדו ידיהם בכל עבודה בטרם נספחו לבוני התל, חופרים שם יסודות, מקימים תבניות. מכופפים ברזלים ומערבלים מערבולות המלט. מכונת חצץ גורסת בשיניה הענקיות את האבנים שנעקרו מבטן ההר והופכתן חצץ מבהיק, הנשפך ברעש־דרדור ונצבר צבורים צבורים. שם אצל אברשקה ומישקה ימצא, אולי, מרגוע ושכחה כלשהם.

מאובק כולו, עומד רפאל אצל משפך מכונת החצץ וגורף את חלוקי האבן הצחורים לערימה. שעות על שעות הוא עומד גחון וגורף וגורף. הזיעה שוטפתו בקילוחים עבים. החולצה המחוספסת צורבת בגב. כל אבריו רצוצים וכאובים. בריסי עיניו תלויים רסיסי חצץ דקיקים הדוקרים חדות. חריקה וטרטור מכים בתופי אזניו. העובדים אצל מכונת החצץ פונים זה לזה בצעקות. רעש המכונה מטריף את הקול ויש לצעוק, לצעוק.

אברשקה מרים את הסלים המלאים אבנים ומריקם לתוך לוע המכונה. כולו מכוסה שכבת אבק לבן. עיניו האפורות, הזאביות רושפות מבעד שכבת האבק העוטה שמורותיהן. בתנועות קצובות הוא מרים את הסל המלא מריקו לתוך הלוע, גוחן ומרים עוד סל, וחוזר חלילה.

– הי, אתה! גרוף, גרוף!! המשפך ייסתם – הוא צועק בקולי קולות לעברו של רפאל.

רפאל קולט את הצעקות, אך אינו מבחין במלים. גחון על המשפך הוא גורף את החצץ כשעיניו השזורות סיבי דם מרוב התאמצות מורמות אל אברשקה:

– מה מה? מה אתה אומר?

בסמוך מערבל מישקה את חלוקי החצץ בשכבת מלט, חול ומים. התערובת מוכנה. עתה נמסרים הדליים המלאים מאחד למשנהו בשרשרת. עד שמגיעים לידי זה העומד על הפיגומים, ששופכם לתוך התבניות. כשגופו גוחן ומזדקף, מזדקף וגוחן.

– בטון! – נישאת צעקתו על פני מגרש הבנין.

מישקה מערבל את המלט, ממלא דליים, כשגופו הקטן גחון כל העת על התערובת וקצה לשונו משורבב החוצה. הרגל כזה למישקה לשרבב לשונו החוצה עת אבריו הזריזים לוהטים בסער העמל.

טוביה מסיע את האבנים מהמחצבה. פעמים אחדות במשך היום הוא מגיע לכאן בעגלתו המלאה, משעין כתפו אל קרשי העגלה, מרימם. – וכל האבנים נשפכות לערימה בבת אחת. בעל אמצאות הוא טוביה. בכל עבודה הריהו ממציא משהו כדי להגדיל פריונה. לאחר שפירק את האבנים הוא עולה על העגלה, מצליף בשוט שבידו הצלפה חדה בחלל וכשפרדותיו חוזרות ונישאות בדהרה אל המחצבה, הוא עומד בתוך העגלה ופניו מוסבים אל עבר הבונים. אין הוא יכול לגרוע עין מהתל המשנה צורתו מיום ליום.

היום מגיע לקצו. בבת אחת מגיח הערב מאחורי ההרים ללא דמדומים כל שהם. מכונת החצץ עודנה חורקת־מטרטרת. אך הנה מילא מישקה את הדלי האחרון, גרף יפה יפה באת שבידו את שרידי התערובת ומילא בהם את הדלי על גדותיו. הוא מזדקף ומתנשם רסוקות. הדלי נמסר מיד ליד וכשזה שעל הפיגומים הופכו לתוך התבנית, בוקעת צעקתו מבעד טרטור המכונה:

– חסל!

דומיה צורמת את חופי האזנים לאחר שנבלעו הרעש והחריקה. אברשקה מנער מעליו את האבק, מרים את ה"ג’רה" ושופך מים לתוך פיו הפעורמבלי שיגע בשפתי הכד. פיקת גרונו קופצת עלה וירוד עם חלחול המים. עובדי הבנין הולכים אל אוהליהם, לוקחים כלי רחצה ויורדים אל המעין לרחוץ בשרם המיוזע והמאובק.

רפאל עומד אצל גל החצץ. קשה לו להניע אבר. איננו חש עתה לא עייפות ולא רעב. הוא מסתכל בכברת האדמה הזו שבגורלה נפל לשאת על עצמה את הבנין הראשון על התל. העשבים והשיחים שעלו מסביב לתבניות והפיגומים, הסובאים שפע מים מאלה שמשקים בהם את הבטון לחסנו, מאובקים ופרועים. כצמחים מלאכותיים נראים הם בעיניו של רפאל. מקומם לא יכירם כאן. הרהור חולף במוחו היגע בהסתכלו בכברת אדמה זו שנבחרה לשאת על עצמה בניני התל. מוזר ותמוה בעיניו: מאות בשנים השתרעה אדמה זו פרוצה לרוחות סער, גשמי זעף ושרב חמסינים. אף ידעה מתק לטיפת זהרורים בימי חורף צלולים ומבורכים, שקויים אור מופלא ותכלת שחקים זוהרת. עשבים מוריקים ושלל פרחים ססגוניים כיסוה בימות החורף, וקוץ, דרדר וחוחים בימי הקיץ. שנה שנה נשנו וחזרו התמורות האלה עד – עד שהטילו בה עגנם הבחורים והבחורות המסוערים וכיסוה חצץ, חול ומלט. רפאל, הזוכר את שממת התל ביום שעלו לכאן, רוצה לצייר בדמיונו את צורתו בבא, כשיתנוססו עליו עשרות בנינים, שבתוך חדריהם פנימה ירחשו ויירקמו חיים, חיי אהבה, יסורים, שמחות, עצבונות. לידה ומות. מה צורה תהיה אז לתל ולאנשיו? – מרפרף הרהור במוחו היגע.

צלצולים עזים מזעיקים לארוחת הערב. רפאל מתנער, הולך אל אהלו, לוקח כלי רחצה, מתרחץ, מחליף בגדיו ונכנס אל האוהל המרובע. דחוק בין שאר האוכלים הוא אוכל מנתו, כשבאזניו מתמשך עוד הד חריקת מכונת החצץ. מיד לאחר שכילה לאכול קם על מנת ללכת לאוהל. בדרך התעכב אצל הלוח התלוי על יריעת האוהל, המלא כל מיני מודעות על אסיפות, הרצאות, ישיבות, חוזרים והחלטות שונות ואף רשימת המכתבים. רפאל דולג על ההודעות ועובר ישר אל רשימת המכתבים. בתוך השמות המצועצעים בכתב ידו היפה של לוין הוא מוצא גם את שמו. כן, הנה: “רפאל ברושי”, הוא סר לצריף המזכירות ובוחר לו מכתבו מתוך ערימת המכתבים שעל שולחן עבודתו של לוין. מכתב הראוי להתכבד נתקבל הפעם. באצבעות רוטטות הוא קורע את המעטפה ועובר ביעף על העמודים הרבים להיוכח אם כולם בריאים ושלמים. את הקריאה האטית, המהנה. הריהו משאיר לכשיהיה שכוב במטה.

אכן, מכתב כשאר המכתבים שהוא מקבלם בקביעות אחת לחודש: אבא מוסר על כל המתרחש בבית, על עניני בריאות ועסקי מסחר ומסיים באילו פסוקים מליציים בשבח הארץ שהוא עורג עליה זה שנים ודוחה עלייתו משנה לשנה בשל אותם העסקים המטרידים, ששוב החלו פורחים ועולים בזמן האחרון… הפעם מצורף למכתבו של אבא עוד מכתב אחד, לא – עוד שנים. רפאל מכיר מיד את כתב אמו היקרה. הכתב נמשך באלכסון וברווחים גדולים בין שורה לשורה, שלא ככתבו הצפוף והזעיר של אבא. הוא גומע את המשפטים תוך רטט חרדה. לא, לא קרה כל רע לאמו האהובה. היא כותבת אל בנה היחיד ומתארת לפניו את הריקניות בבית בלעדיו. געגועים לוהטים רוטטים בשורות האלכסניות ובאותיות המארכות. היום – כותבת – ניקתה את החדר, שהיה פעם חדרו, והסירה את האבק מהרהיטים. תוך כדי נקוי נתקלה בצעצועים שבנה האהוב השתעשע בהם בילדותו. היא מתארת את הצעצועים בפרוטרוט, מעלה תאריכו של כל אחד ואחד: זה ניתן לו בעת שחלה קשה במחלת האדמת, וזה לחג הבר־מצוה. ואת זה לא הניח מידו ואפשר היה לפייסו בו ברוגזו ובבכיו. היא מתארת רגשותיה עת אחזה בידיה צעצועי הבן היחיד שהרחיק כה מאמו הכלה אליו בגעגועיה וערגונה. רפאל חש פתאום טעם מלוח בפה. מבטו מיטשטש ועל לחייו מתגלגלים קילוחים דקים המתנוצצים מול המנורה הדולקת בברק עליז. הוא קורא את המכתב של אמא עוד פעם ועוד פעם. כמעט שנשכח ממנו המכתב השלישי. גם הכתב הזה מוכר לו, אך תכנו משונה קצת: אילו פרזות רמות! איזה סגנון מדבר גבוהה גבוהה! האומנם כתבתו זו השובבה פרועת התלתלים הבהירים; זו קלת הדעת והפוחזה, ההיא שהעלתה את הביטויים האלה – כן, אלה הם רשמי השיחות ב"קן". הוא מכירם מאז ישבוֹ אף הוא ב"קן" בין הנערים והנערות משולהבי החלומות המרקיעים על ארץ שטופת צהריים בהירים. האמנם נדלק כבר גם בה, באחותו שעודנה כה צעירה, להט החזון – הפרזות צורמות קצת את רפאל. ה"קן" ניטשטש אצלו זה כבר תוך להט ימי העמל והתלאות המרובות שעם כיבוש השממה. הוא כבר כמבוגר לכל דבר. חיוך מרפרף על פניו למקרא המליצות האלו.

רפאל שוכב ועיניו נעוצות ביריעות האוהל. רחוק רחוק הוא עתה מהתל, דאגותיו, שמחותיו, כשלונותיו ונצחונותיו. ימי הילדות המבורכים ובית אבא, שכה רחק מהם, ניצבים לפניו במלוא בהירותם.

– “שוב מצוברח”? – פורץ לתוך האוהל נתן גלילי.

רפאל – מקבת הלמה בראשו. הזיות הילדות הורודות גזות בבת אחת. שנאה עזה תוקפת אותו למראה רברבן זה, ששפמו הדקיק מפרכס בצחקו כזנב עכבר מבוהל. פוי, כמה אינו סובל את השחצן הזה! הוא מסב פניו ממנו בכעס. וכשנתן גלילי מכבה את האור במנורה, מטיל עצמו למטה ומיד עולה מעברו נחרה קצובה, עוד שוכב רפאל ער שעות על שעות, כשנחרתו של זה מנסרת בעצביו כמשור קהה.

ימי הקיץ קלויי הלהט התקרבו לקצם. השרב פג. השחקים התכולים נשתזרו בשעות הבוקר והערב עננות־צחור קלות, שקופות. ערפילי טל עטו את השדות בבקרים הסתויים הצוננים ושיוו להם מראה נהרות רחבי ידים. רוחות פרועות הגיחו מעבר להרים והסתערו על העמק במערבלי אבק סמיך. הקיץ גוע, אך לפני הסתלקותו התלהט בפרפורי־גסיסה לוהטים. החמסין הגיח בעצם ימי הסתיו הצוננים. האויר נעשה דחוס ודלוח. מבעד לאבק הסמיך, שעמד בחלל כנד, בצבץ כדור השמש כפצע פתוח, שותת דם. האבק החריף אכל בריאה, באף ובעינים. העינים נשתזרו סיבי דלקת, הלשון יבשה ונתחספה, השפתים נשתסעו, כוסו דם קרוש וצרבו בכאב חד. אפס פרפורי להט אלה היו רק התאמצויות נואשות של חולה גווע. כסלו מסוער הסופות וגדוש המטר ארב כבר מאחורי השער, מוכן לזנק בכל רגע, רכוב על מרכבות עביו השוטפים בסער רעמים וברקים. יום יומים השתולל החמסין בשצף קצף – ונסוג בבהלה אל המדברות שמעבר להרים הרמים. שוב התנשבה רוח מערבית, צוררת בכנפיה לחות מרעננת.

הזריעה עמדה על הפרק.

התל לבש כבר צורת ישוב ממש. אמנם בניני הרפת והאורוה לא נשלמו עדיין. שוב חלה הפסקה בקבלת התקציב, על אף התרוצצותו של אריה במסדרוני המוסדות, ושלדי הביטון האפורים ללא קורת גג הזדקרו בערייתם באברים מחוצים של חיה קדמונית ענקית. יריעת האוהלים, שסועי הסופות, נחבטו לכאן ולכאן ככנפים שבורות. ה"טול" שכיסה את הצריפים הרעועים נקרע מעליהם פסים פסים ונחשף הרקבון שהטיל בהם עש־העץ. אך ערימות השקים הממולאים זרעי חטה, שעורה, פול ושאר הקטניות הנזרעות זריעה מוקדמת, שנערמו על התל בטורים גבוהים בשביל הזריעה, שיוו לישוב פני שובע ובטחון. עבודת ההכשרה הגדולה, שנעשתה בחדשי הקיץ, ניכרה בכל: השדות היו עתה נקיים מגלי אבני הסיקול ומהשיזפים ושיחי הבר שכיסום למכביר. האגמון והסוף שבביצות נקצרו. הביצות נוקזו, המים נקוו בצנורות חרס שהוכנסו באדמה. המדרון שנחרש חריש עמוק מכוסה שתי וערב גבשושיות האדמה, שהוצאה מהבורות החפורים. כלוח אישקוקי ענקי. אך ירד היורה המבורך ויתחילו בנטיעה. הכביש הושלם אף הוא והפס הצחור בין רגבי השדות החומים נמשך מהתל ועד הצריף המשמש תחנת הרכבת. מעתה כבר לא יקרה, כשם שקרה בחורף שעבר, שהתל ינותק במשך ימים רבים. לא, אין לפחד עוד מגשמי החורף העזים: אחת שתים – ואתה מחליק על הכביש החלק אל תחנת הרכבת. מפליג אל הערים ומזמין כל מה שדרוש בשביל הספקת האנשים והבהמות.

עד שעה מאוחרת בלילה יושבים טוביה ושאר חברי סידור העבודה על הלוח הגדול, רושמים, מוחקים עד שכל המשבצות מתמלאות שמות הבחורים והבחורות. צרכי הענפים מרובים ורק אחר חצות מסתיימת מלאכת הרישום. טוביה מישר גבו הכפוף, נאנח אנחת רוחה – והולך אל אהלו. שעות מעטות נשארו עד לצלצול הפעמון הרועם בשלות הבוקר והולם בראש נסוך־העייפות כאזעקת דליקה בהולה.

התל ושדותיו המשתרעים מסביב עודם עטויים חשכה עבותה והפלחים טורחים כבר באורוה מסביב לבהמות, מנפים את המספוא מהאבק ומשיירי הפסולת, כדי שתאכלנה אותו ביתר תיאבון, מנקים ומצחצחים במברשות ובמגרדות את הפרדות ואת הסוסות, הממתחות אבריהן בעצלתיים לאחר ליל־מנוחה ארוך, נושפות נשיפה רחבה כמתוך מפוח, כשעיניהן הגדולות, ששלהבות המנורות הדלוקות באורוה משתקפות בהן, מלאות השתאות: “מהי טרחה זו ומהו צחצוח בשעה זו?”, הבהמות האילמות, הנושאות עם אנשי התל בכיבוש השממה, אינן יודעות, כנראה, כי יום גדול היום לבעליהן: יום הזריעה הראשון. מיטב החלומות והתקוות יטמינו היום ובמשך כל העונה בחיק השדמות המחרישות. כל מה שנשתל ונזרע עד עתה: גן הירק, משתלת העצים, חלקות קטנות אחדות של תבואות־קיץ – כל זה היה רק בחינת ראשית ופתיחה לזה שיבוא. עתה לא חלקות קטנות פה ושם, חלק בהשקאה וחלק בלעדיה, כי אם כל השדות רחבי הידים של מפעל התל, שבמשך חדשים רבים עמלו עליהם להכשירם לברכת הזרע והפריון, ייזרעו ויופרו. כל התקוות והסיכויים למשך שנה שלמה, אם לשובע ואם, חלילה, לרזון, יהיו תלויים מעתה בחסדי שמים ובפוריות חיק שדמות מחרישות. הפלחים מנקים, מצחצחים, כשבתוך תוכם מתרוננת חגיגיות וחדוה כבושה.

איש אחרי רעהו רוכבים הפלחים על בהמותיהם אל השדות הנמים בחיק הלילה. בהגיעם אל החלקה שנועדה לפתיחת עונת הזריעה, כבר הפציע השחר. הבהמות נרתמו אל המזרעות שהובאו לשדות עוד אתמול, ממלאים ארגזיהן זרעים זהבהבים ומאיצים בבהמות המתנהלות באור הדמדומים הקלוש מתוך חרדה כלשהי.

רפאל וטוביה עובדים יחד. טוביה נוהג בשני זוגות הבהמות הרתומים במזרעה, ורפאל יושב על ארגז המכונה, כשראשו גחון אל הצנורות, דרכם נשפכים הזרעים. יש להשגיח היטב שהצנורות לא ייסתמו ולא ייפסק הזרם הזהוב, הנשפך דרכן אל בין צלחות הדיסקוס החדות. המפוררות את הרגבים ומכסות עליו בעפר תחוח. רפאל, על אף אמצו עיניו אינו רואה בדמדומים הקלושים את הגרעינים, רק אזניו הן המבחינות בשקשוק הזרם הדק המתמיד, המאווש חרש בחלל הרוגע. העבודה האחראית ביותר נופלת בחלקו של טוביה: קשה מאוד לנהוג את הבהמות ולכוונן ישר באור־לא־אור ממוזמז זה. אך, אין דבר, הוא מנוסה בכך. עיניו הזעירות, המאירות, נוקבות את החשכה הקלושה, ידיו אוחזות במושכות באון, המזרעה מתנהלת ישר ללא נטות ימינה או שמאלה. אחריו מתנהלות שאר המזרעות.

בפאת המזרח מרטטת בהרת, רטוט והבהב. אור־בוקר חיוריין נמסך לתוך האפלולית המתנדפת והולכת. פאתי האופק ניצתים. כדור זהוב צח למשעי מעפיל לאטו אל פסגת ההר. השדות עוטים אור בהיר. סימני התלמים שכובשים גלגלי המזרעה באדמה החרושה נראים עתה היטב. טוביה מתחלף עם רפאל. הוא יושב על ארגז המזרעה להשגיח על פיכוי הזרם הזהוב ורפאל נוהג בבהמות. עתה אין כבר לחשוש שמא יטה מהתלם ויישאר פס לא זרוע בין מזרעה למזרעה. רוח קלילה מאוושת בין רגבי השדות. הבהמות, שעוד שלות האורוה החמימה בעצמותיהן, מרעידות לכל רשרוש קל. הנה קפצה ארנבת מתחת רגליהן ונישאת בריצת דילוגים ישר לפניהן. הפרדות זוקפות אזניהן. עיניהן מתרחבות ומתחת עורן מרטיט הפחד גלילים גלילים… תן רעב משוטט בשדות. בקלטו ריח האנשים והבהמות. הוא עוצר בריצתו, מפנה פניו ומרחרח באויר עד שהבהמות מתקרבות אליו מאוד. ופתאום הוא עוקר ממקומו ונס מקופל זנב בקפיצות גדולות, מבוהלות אל עבר ההרים, כשיללה קובלת נגררת אחריו. הפרדות נרתעות הצדה תוך נחירות אימה.

– נבלות! – מחזירן רפאל לתלם.

היום מתבגר. אור מופז זורם לתוך העמק מעברים. רפאל נוהג בבהמות כשהוא מכווץ מצינת הבוקר. טוביה אינו יושב במנוחה, קופץ מדי פעם מהמזרעה, מחטט באדמה להיוכח אם לא “נקברים” הזרעים ובוחן מידת הזרם לבל יפזרו יותר מדי ובל ימעטו.

שעות הבוקר חולפות. החום מתעצם. צלעות הפרדות שקועות ועורן מכוסה קצף זיעה לבן.

– להתיר! – מצוה טוביה.

רכובים על גבות הפרדות החמים פונים הפלחים אל הנחל הקרוב החוצה את השדות, להשקות את הבהמות.

– לא לתת לגמוע בבת אחת! להפסיק מפעם לפעם! סביאה חטופה בזמן שהבהמה חמה ומזיעה גורם לה צליעה מזהיר טוביה.

שמים מספוא לפני הבהמות. האנשים אוכלים אף הם. האכילה בחפזון. ימי הזריעה לא יסולאו בפז. שדות התל נרחבים והזריעה תימשך שבועות. יש להיחפז. שוב נרתמו הבהמות במזרעות ושוב קולחים הזרמים הזהבהבים ונטמנים בחיק השדמות המחרישות. היום קצר. החשכה מגיחה בבת אחת. העינים חורגות מחללן בעקבן אחרי הפס שנכבש בגלגלי המזרעה, המיטשטש והולך. עתה שוב טוביה הוא הנוהג בבהמות ואחריו מתנהלות שאר המזרעות. הבהמות משתרכות בקושי. אך הנה נסתיימה זריעת ה"ארגז" האחרון בחלקה, מתירים ורוכבים אל המחנה. הזורעים המומי עמל, פניהם צרובים משמש ורוח. חרש הם מתנדנדים על גבות הבהמות, מכורבלים בסגינים הארוכים.

רפאל רוכב על יד טוביה. הקצב המרושל של הבהמות העיפות מנענעו כבערישה, ראשו מורד על חזהו, עיניו עצומות והוא נתון במצב של נים־לא־נים. בהיתקל רגלו ברגל טוביה, נפקחות עיניו בבהלה למראה היצורים המגושמים המתנדנדים לפניו בתנועות משונות. פתע הוא מרעיד כולו ועומד לגלוש מגב הבהמה בהיפסק נדנודה הקצוב: "מה זה? אה, כן. הנה הם כבר על התל, אצל האורוה״.

הערבים בעונת הזריעה שקטים מאוד. בלקינד עסוק בביקורים בפלוגות ובהכנות לועידת צירי צבא־העבודה שהוא דורש לכנסה בקרוב, אריה שקוע כולו בהכנות לנטיעה, שתיעשה מיד לאחר הזריעה ולאחר שהאדמה תרוה כמות גשמים מספקת – ואין מי שיזעיק את הבחורים והבחורות לאסיפות ולדינים וחשבונות. האוהל המרובע מתרוקן לרוב מיד לאחר ארוחת הערב. הריקודים והשירה פוסקים. עייפות יצוקה באברים והכל נמצאים באוהליהם. מי קורא ספר, מי חוזר על שיעורי לוין ומי שרוע על המטה ונוחר בקול מבלי שפשט בגדיו.

רפאל שוכב ומיד הוא שוקע לתוך שינה מאובנת. חושיו המומים. רגשות. מחשבות ותשוקות שהרחיקו שינה מעפעפיו, נסתלקו עתה לחלוטין. איננו חושב, איננו עורג. כשיזף הוא תקוע עתה על התל, כסלע.

האם הזריעה היא שגרמה לכך? או אולי נלאה מלרטט ולנהות אחרי נעמילה המתחמקת ממנו כל אימת שהוא מתחיל לגמגם לפניה הגותו הכבדה והמרוסקת. סערת תשוקתו שככה. המום הוא, אילם כשיזף, כסלע.

יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע נמשכת הזריעה. עתה אינה מלווה יותר חגיגיות וחדוה כבושה. עצבנות חפזון אופפת את הזורעים בהיטלטלם על המזרעות מחשכה לחשכה. הימים קודרים. בשמים הנמוכים זוחלים בעצלתיים להקות עבים המתעבים ומתלכדים. הנה הנה יתבקעו והמטר המקווה ינתך על השדות המחרישים. טוביה מאיץ בזורעים ואינו נותן לבהמות העלובות, שרזו מאוד בעבודת הזריעה המאומצת, לנוח שעה קלה.

– דיו דיו! אין דבר, בימי הגשמים תתבטלנה דיין, תזלולנה לשובע ותעלינה בשר.

סוף סוף נסתיימה הזריעה. אמנם נותרו עוד פה ושם חלקות קטנות. שרגביהן הנוקשים שהעלתה המחרשה בחרישת קיץ לא נתפוררו תחת צלחות הדיסקוסים והיה הכרח לדחות זריעתן עד שירד עליהן היורה וירכך את הרגבים, אך את אלו יספיקו לזרוע במשך ימים אחדים. הפלחים נתפנו לעבודות אחרות, עסקו בהובלות שונות. טוביה נרתם כולו במפעלו של אריה וטרח. יחד עמו בהכנות לנטיעה הגדולה. אך ניטלה ממנו חדות היצירה שהיה חש בכל עבודה ועבודה. חרדה גדולה לשדות הזרועים גוזלת מנוחתו. משהו לא כשורה. הנה כבר סוף כסלו והיורה עודנו מתמהמה. אמנם זו לו רק שנה שניה בסביבה זו, אך לא ייתכן שיהיה הבדל כזה בין אזור התל לאזור שעבד בו שנים טרם בואו לכאן. להיפך, אזור זה גשום יותר מההוא. מה, איפוא, כאן? האומנם? הוא חרד להעלות על שפתיו את המלה האיומה ההיא, אך בשכבו ובקומו הולמת זו במוחו כל אימת שהוא מסתכל בשמים הנמוכים ובעננים העקרים הזוחלים בעצלתיים: האומנם בצורת בשנה הראשונה לזריעת שדות התל הנרחבים? טוביה עובד מתוך רוגז ועצבנות. מדי פעם הוא מרים ראשו ועוקב אחרי להקות העבים. הנה הנה התעבו והתלכדו מאופק אל אופק. בחלל הדחוס תלויה צפית כמיהה. הנה ינתך היורה המקווה. אך מיד מזנקת סופה פרועה, משתוללת ורודפת בחמת זעם את העננים, קורעתם ומפזרתם כעדר מבוהל לכל רוח. שוב עטויים השמים הנמוכים אפרורית מעין העופרת והעננים קרעיהם תלויים פה ושם ממוזמזים, שדופים ועקרים. טוביה צופן חרדתו בתוך תוכו, אינו משיחה בפני אנשי התל הטירונים בחקלאות, שלא למדו עדיין לצפות בכוכבים ובמזלות ואינם חרדים כלל לעצירת הגשמים. רק בשבתו בערב באהלו של אריה, אינו יכול להבליג על צערו, והוא גונח גניחות מרוסקות:

– מה יהיה? – מפסיק הוא מדי פעם דברי אריה הנלהבים על הנטיעה הקרובה ועל שתיליו שהצליחו באופן יוצא מהכלל.

אריה שקוע כולו במפעלו, ובכלל אינו נוטה ליאוש ואכזבה.

– אין דבר. יבוא, יבוא! אלא כשיבוא לא יהיה לו סוף – הריהו משתקע בתרשימי התכניות שלפניו, שרשומות בהן כל חלקה וחלקה ומיני העצים, ההדרים והגפנים שיינטעו בתוכן.

– יודע אתה, טוביה, נטוע אטע דוקא את המינים האלה שהועדה פסקה שלא יעלו באדמת התל. אני אוכיח להם ל"מומחים" האלה ששהו כאן שעות אחדות, חיטטו וריחרחו פה ושם, הוציאו גזר דינם והסתלקו. תראה, טוביה, תראה, איזה מטעמים יהיו כאן.

טוביה אינו מתוכח אתו, אינו מנסה להוכיח לו, כי יש יסוד לחרדתו. לא כדאי. ישקע לו בהתלהבותו. אף עמו לא יוכל לחלק חרדתו ועגמת נפשו. הוא החליט לעלות אל הכפרים שעל ההרים ולשאול מפי הפלחים הערבים על כמות הגשמים באזור זה.

באחד הימים העפיל אל ההר ונכנס לכפר הערבי השוכן על הפסגה. הפלחים קיבלוהו בסבר פנים, הזמינוהו לחדר האורחים. מיד הופיעו זקני הכפר ומכובדיו, ישבו בקיפול רגלים ופתחו בשפע הברכות החוזרות. הובא קפה מריר לכבוד האורח. טוביה יודע הליכות העם השכן, ממטיר שפע ברכות ושלומות, גומע מהקפה המריר ומקשיב לשיח הזקנים בנימוס.

הזקנים משיחים בעניני העולם הגדול, מלכים ומלכויות, מביעים התפעלותם מאנשי התל ועבודתם, מארגון חייהם השיתופיים. קשה לו לטוביה להקשיב לשיחה זו, שעה שלבו מלא חרדה לשדותיו מעוני הצמא, אך הוא מבליג ומעיר מדי פעם הערה באדיבות, כיאות. מענין לענין הגיעו לעסקי עובדי אדמה: חרישה, זריעה, גשמים בעתם וכו'. טוביה מביע דאגתו לעצירת הגשמים, שואל אם שכיחה כאן הופעה זו ומה בכלל מידת הגשמים באזור זה.

– כן, לעתים יקדים המטר ולעתים יאחר. יש שנים גשומות מאוד, ויש שנות בצורת. הכל מן אללה ישתבח ויתעלה – תולים הללו עיניהם בתקרת החדר המקומרה.

טוביה יושב עוד זמן מה, מברכם לשלום ויורד חזרה אל המחנה.

“הכל מן אללה ישתבח ויתעלה”, – מהרהר טוביה בפסעו בשדות לעבר התל – כל התקוות הצפינו אנשי התל בתוך השדמות הללו. אם חלילה – הוא כעוס על עצמו. פוי, לאיזה הרהורים נכבש. אולי הצדק אתם: “לעתים יקדים, לעתים יאחר”. עצירת גשמים אין פירושה עדיין בצורת. הלא החורף עדיין בתחילתו.

חשכה עבותה עוטה את המחנה. איש לא ראהו בצאתו ובבואו. לא צריך שייודע לאלה כי הלך לשאול באוב… הוא נכנס אל אהלו, שוכב ומנסה להירדם. אפס השינה ממנו והלאה. מין מחנק באוהל. אין אויר לנשימה. הוא יורד מהמטה, מפשיל שולי האוהל: האפילה ניצבת לפניו כקיר אטום. לא הבהוב כוכב ולא המית רוח. הכל נתקרש וקפא.

“אולי” – נעורה בו תקוה קלושה.

הוא חוזר למטה, עוצם עיניו, אך בשום אופן אינו יכול להירדם. כולו דרוך לדומיה שנתגבשה בחלל. ופתאום – חבטה קלה, בודדת, ביריעת האוהל, הפסקה ושוב חבטה. הנה עוד אחת ועוד אחת. החבטות נעשות רצופות יותר ואף מתגברות.

– היורה! – הוא קופץ החוצה.

טוביה פוער פיו ובולע טיפות עבות. הגשם מתגבר והולך. כותנתו הרטובה נדבקת לבשרו. הוא חוזר למטה, מתכסה בשמיכה כשחדוה עזה מנחשלתו להמולת הגשם החובט ביריעת האוהל ורועם כמנגינה שטופה סער עליצות.

בהקיצו למחרת בבוקר חש עצמו מרוענן ומלא מרץ. התלבש במהרה ואץ החוצה. אולם אך יצא מתוך האוהל ושמחתו התנדפה חיש: סימנים מעטים השאיר הגשם שירד אמש. אמנם נשטף האבק שכיסה את הכל בשכבה עבה, אך השדות מסביב צבעם אפור חרב כמקודם, לא נודע כלל כי גשם בא אל קרבם. שחקים רמים נמתחו מאופק עד אופק ללא כתם עב.

מה זה? החלם חלום?

הוא אץ אל המכשיר המודד את כמות המשקעים, שהתקינו סמוך לאוהל המרובע:

רק חמשה עשר מילימטר – דולק היאוש בעיניו הזעירות.

עבר שבוע ועוד שבוע. כבר נכנס טבת – והגשמים עודם מתמהמהים אי־שם מאחורי ההרים. עתה כבר הקיפה החרדה את אנשי התל כולם. טוביה עבר בשדות, חיטט בקרקע ומצא כי הזרעים התליעו ברובם בגשם המצער. אם הגשמים לא יבואו מיד, יבלו הזרעים ויצטרכו לזרוע מחדש. אריה, שמהיותו שקוע כולו בהכנות לנטיעה לא שם לבו תחילה לחרדתו של טוביה, נתבהל עתה מאוד:

– מהיכן יקחו זרעים לזרוע מחדש?

אלא אריה, שלא כטוביה שהיורה הדל השפיע עליו יאוש ואזלת יד, לא התיאש ולא סמך על חסדי שמים. מרץ תוסס שטפו למראה השמים הנחושים המתנכרים לתקוות אנשי התל:

– הלא יש לנו מעין ברוך שפע מים! – צעק אל טוביה המיואש – נשקה את השדות ונצילם.

טוביה אינו עונה לו דבר. התלהבותו של זה מוכרה לו לא מתמול שלשום. זו נוטלת ממנו ראיית הדברים כמו שהם במציאות. ואם התגבר לא פעם בכוחה של זו על פרופסורים־סוציאולוגים, שלעגו לרעיון הבוסר של מפעל התל, ועל אגרונומים־מומחים שפסלו אדמת התל לגידול הדרים, אפס מה ערכה של זו כלפי איתני טבע ושמים נחושים? – טוביה מכיר יפה את המעין המקר מימיו במורד התל; יודע כמות המטרים המעוקבים שהוא משפיע במשך מעת־לעת. כן; אפשר להשקות מאתים דונמים, אולי ארבע מאות. אך מה יהיה על השדות הנרחבים המשתרעים על אלפי דונמים, הטומנים בחיקם תקוות כל השנה אם לשובע ואם, חלילה, לרזון.

אפס נגד התלהבותו ומרצו של אריה אין לעמוד. אריה, טוביה, זאב, רפאל ועוד בחורים נרתמו בעול השקאת השדות. לא קל היה הדבר. באין השטחים בגובה אחד, התפרצו המים הזידונים, גרפו את האדמה ואת הזרעים, הרסו את התעלות, הציפו פה ושם, אך אל רוב החלקות לא יכלו להגיע בשום פנים. רטובים ומלוכלכים בוססו בתוך המים והבוץ, כשרוחות־החורף הזועפות משסעות עור הפנים והשפתיים ומטילות בהם צרבת לוהטת.

ימים אחדים נמשכה השקאת ההצפה. בחלקות המושקות החלו מבצבצים קצות גבעולים דקיקים ומחודדים, שהבקיעו את קרום האדמה והציצו חרדים לעולם־יה הזעוף.

– הביטו, הנה נובטים! – שש אריה.

טוביה גורף את הבוץ, קופץ לכאן ולכאן בהילחמו במים הזידונים כשבנפשו פנימה מאפליה:

“מה השמחה הזו – הגרעינים שהתליעו, מי יודע אם יש עוד בכוחם לקום לתחיה באם אפילו יבואו סוף סוף הגשמים”.

עודם גורפים את הבוץ ומטים את הזרמים לתוך החלקות – ופתאום קדרו השמים ומטר דקיק החל יורד תוך המולה חרישית. איש לא שם לו לב: מה בכוחו של זה להועיל, חוץ מלהרטיב את המשקים הרטובים בלאו הכי. עברו רגעים אחדים והמטר לא פסק ואף התגבר והלך.

רפאל רטוב כולו. הוא הצטנן בעבודה זו ומשתעל הרבה. ראשו כואב ונשימתו כבדה. שעון על הטוריה הוא מסתכל בשמים: אכן, מראם שונה מהרגיל.

“אולי, אולי” – הוא מרטט בקור ובתקוה קלושה.

קשה לו להתכופף ולהניף את הטוריה. באבריו הכאובים יצוק כובד עופרת. קור וחום עוברים אותו חליפות. “כן, יש לי חום” – הריהו מחליט לשוב אל המחנה. אך בראותו את האחרים, המשתעלים אף הם, גחונים ונלחמים במים הפורצים את התעלות, גוחן גם הוא ומניף את הטוריה במאמצי כוחותיו האחרונים.

הגשם מתגבר. הקילוחים מתעבים וניתכים במאונך. טוביה הפסיק להשקות. מכווץ כולו הוא מעמיק להסתכל במערב. זאב הפסיק אף הוא. גם האחרים הפסיקו. רק אריה קופץ ממקו למקום ונלחם במים הזידונים בשצף קצף.

– אריה, הבט! – קורא לעברו טוביה.

– בודאי יעבור מיד – אינו מרים ראשו מעל הזרם.

אך ראו נא – טוביה התישר והזדקף. פלגי מים יורדים על גופו והוא איננו מפסיק מלהביט במערב. פניו אורו, שלהבת־התמיד רושפת רפשים ונוקבת את הערפל הזע.

– הביתה! – הוא פורץ בחדוה ומתחיל רץ אל עבר התל.

אחריו רצים גם השאר. אריה מרים ראשו, שולח מבט איבה בשמים העטויים ערפל זע כמו הפרו אלה כל תכניותיו… זורק את הטוריה ורץ אחרי הבורחים.

– הו! הו! – מתגלגלות קריאות הגיל. שמחה עזה שוטפת את המשקים. כילדים מקפצים הם ומדלגים בתוך השלוליות, בהשתדלם לעבור אחד את השני.

– נו נו, מבול… – רוטן אריה האץ אחרון בין הנמלטים.

הגשמים שנתאחרו כצו רצו לפצות על איחורם ושפעו בלי סוף. ימים על ימים נמשכו הגשמים. בהפסקות קצרות בין גשם לגשם. מסעם של סיעות עננים כבידם מלווים רעמים נמשך ללא קץ. הנה חלפה סיעת עננים, הריקו עטיניהם וככבסים בלים ניתלו בין סלעי ההרים, ומיד מתקרבת ובאה סיעה חדשה. שדות התל הפכו אגם מים ענקי. האוהל המרובע היה ממולא עתה מפה אל פה ביום ובלילה. את חבטות הקילוחים העזים ביריעות החרישו קולות שירה סוערת. עטופים סגינים ומעילי צבא דפקו הבחורים והבחורות על הרצפה המרופשת וכירכרו עד כלות הכוחות:

– גשם גשם! גשם גשם בא!! – שלחו צעקות חדוה משולהבות אל חלל האוהל האטום.

טוביה יוצא מדי פעם לראות את המצב:

– הו הו! אין לדבר סוף. גשם כדבעי, – אורו עיניו.

טוביה מהלך שקט ובוטח. מעתה אין כבר צורך להיאבק עם זרמי המים הזידונים, שפורצים את תעלות ההשקאה וגורפים עמהם את הזרעים, ושאין בכוחם לרוות את השדות הנרחבים. זרמי הברכה באים ממעל. כל שדה ושדה מתרוה בשפע ובמידה שוה. ניצבים ירקרקים הבקיעו קרום האדמה וכיסו את השדות השחורים, הרוויים לכל מלא העין. טוביה ירד לשדות, חיטט בקרקע הרטובה ונוכח כי הזרעים שהתליעו בגשם המצער הראשון, שהיה חשש שיבלו בצמאונם, עטו כולם ניצן ירקרק. שמחתו הולמת בלבו ככילף־חוצבים מונף באון. הוא משלים עם הבטלה שגורמים הגשמים. אין לדחוק את הקץ. מיד לאחר שוך הגשמים תתחיל עבודת נטיעה קדחתנית. אין דבר, יתבטלו קצת הבחורים והבחורות ויחלצו עצמותיהם לקראת סער העמל הממשמש ובא. אפס הוא עצמו אינו יכול לשבת בטל גם בעת הגשמים. טוביה עובר את המחסנים את צריפי האורוה והרפת הארעיים, סותם את החורים ואת הסדקים. אגב עבודה חובט הוא בחיבה על גב פרדה ופרה.

– יהיה טוב! – הוא מציץ לתוך עיניהן הגדולות העטויות מעטה הזיה כחלחל – כבר למעלה ממאתים מילימטר, כן!…

גשמי הזעף חלפו סוף סוף. מלאה און, שאגרה בנופש שבימי הסגריר המרובים, הפיצה שמש החורף הנדיבה שפע נגוהות וזהרורים. העמל התלהט שוב בשדות ובהרים.

באחד הלילות, כשאנשי התל נמו כבר שנתם, נשמעו פתאום צעקות מחרידות. הבחורים והבחורות פרצו מבוהלים מתוך אוהליהם והתפזרו למשמרותיהם.

– התנפלות? – חיבקו את הפלדה הקרה בנעצם עיניהם בהרים העטויים אפלה.

אך מיד נתברר כי הצעקות בוקעות מתוך צריפו של לוין המואר. רחל הטבחית פרצה מתוכו כשהיא צועקת בקולי קולות:

– להרתיח מים!

– מה?

– כבר?

– באמת?

– שושנה? – שאלו זה לזה הצללים שנעו בין האוהלים.

– אוי, מה יהיה? – מרטטת נעמילה.

– הלא אין בינינו אף אחת שיודעת מה לעשות במצב כזה, – פוכרת ידיה אחת הבחורות.

– פראות! איך זה לא דאג שתסע העירה מבעוד זמן – כועסת שניה.

– שושנה אמרה שיש עוד זמן. בשום אופן לא רצתה לנסוע העירה, – מתערבת שלישית.

– מה יהיה, מה יהיה? – אין נעמילה פוסקת לרטט.

– איפה המים?! מדוע לא הרתיחו? – נישאות צעקותיה של רחל הטבחית הרצה מצריפו של לוין אל האוהל המרובע חליפות.

– מדעתה יצאה! ממתי נעשתה מילדת? – רוטנת זו שפוכרת ידיה.

אנשי התל מתרוצצים לכאן ולכאן מוכנים לעשות הכל בשביל לעזור במשהו לזו המתהפכת בציריה. אבל מה לעשות –

– לוין עומד בחוץ – רחל גירשתו מהחדר מיד כשהופיעה לקול צעקותיה של שושנה – אובד עצות ועלוב. צעקותיה של שושנה מחלחלות בגרונו… רק טוביה היחידי לא לקה בבהלה הכללית. כשהקיץ לקול הצעקות ונוד עלו סיבתן, מיהר לאורוה, רתם את הזוג המהיר ביותר ונעלם בעגלה בתוך החשכה.

– שוטה! לאן הוא נחפז – העירה וחזרה נסיעת יום וחצי בעגלה, אידיוט! – נוהם זאב.

ליל שימורים היה אותו לילה על התל. צעקותיה של שושנה, שתכפו והלכו, הידדו בתוך ההרים שמסביב מעולפים מורא־ליל מחרד. הצללים תעו בין האוהלים בשאלה זה לזו:

– נו? מה?

– מה יהיה? האם אי אפשר לעזור לה? – נלחצה נעמילה, הרועדת כולה, אל הילולה.

הילולה אינה מתפעלת כלל מהצעקות הללו. אף עתה, ברגע איום זה, היא מוצאת עוז ללגלג:

– “לעזור לה” – אפילו לוין לא יוכל עכשיו לעזור… שתצעק, שתצעק, רק הצעקות יכולות לעזור לה…

בוקר חיור ניסה להעפיל אל ההרים הרמים כשהוא מרטט ומפרכס בתוך משי אדרת הלילה שהסתבך בה… בפאתי השמים במזרח הוצק אודם גדוש והצעקות, שהתגברו ותכפו מאוד, נראה היה, כי הן בוקעות מתוך אדמומית הדם… בעוד הבוקר החלוש עושה נסיונותיו האחרונים להשתחרר מסבך האדרת המקלישה והולכת – וצעקה אדירה־איומה החרידה את החלל המהבהב תמוהות. אחריה נשתרר שקט מוזר במשך שניות אחדות ומיד התגלגלו־התבעבעו צריחות קולניות צריחות קובלנה והתרסה:

– גרא גראאא….

דלת הצריף נפרצה ברעש:

– בן! – פרצה מתוכו רחל הטבחית בשלחה את הבשורה אל חלל הבוקר הרוגע.

רועדים מצינה וחרדה מעוכי פנים ופקוחי עינים שזורות סיבים אדומים ועטויות ביעותים, עמדו הבחורים והבחורות אצל חדרם של לוין ושושנה, כשהם מביטים זה בפני זה אפופים רגש מוזר, איתן, שלא ידעוהו עד כה. –

בתוך האדמומית שבמזרח הוצק זהב מותך. קרנים דקיקות הפציעו מאחורי פסגת ההר. עוד עט וכדור זהוב, צח ואדמוני, הגיח אל תוך העולם המקיץ ברננה.

עמדו ימי אביב מופלאים, שקויים זוהר ופז. מסביב, לכל מלוא העין הוריקה הקמה העבותה, שתויה ורוויה. שהסתעפה וגבהה תחת לטף הזהרורים מיום ליום. ההרים שמסביב, חשופים וחרוכים בשרב הקיץ עטו מרבד דשא רך ועתרת פרחים ססגוניים. העמק המישורי צהל, מבוסם חום ונגוהות. עתה הגיע הזמן לבצע עבודת הנטיעה הגדולה. טוביה לא חס אף על חלושים ומחלימים מהצטננות וקדחת והזעיק את רוב האנשים לעבודה זו. שלא כזריעה, הנעשית במכונות ובבהמות ומעסיקה רק את הפלחים, הנטיעה, זוהי כולה עבודת ידים וצריך לרכז בה עובדים הרבה. חוץ מהמטבח, שאף בו צומצם עתה מספר עובדיו הרגיל, היו כל מוסדות השירות סגורים.

מזריחה לשקיעה עמלו האנשים בנטיעה הגדולה. הרוח החיה הוא עתה אריה. טוביה, בקיאותו בעיקר בפלחה, אך אשר למטעים – אין שני כאן לאריה. אריה מתרוצץ בין העובדים, נותן הוראות ומדריך כיצד להעביר את השתילים מהמשתלה אל מקום הנטיעה, שלא יתפוררו גושי האדמה העוטים את שרשיהם הדקים, איך לנטוע ואיך להדק את השתילים באדמה החפורה. הנהו עומד אצל בלקינד, מסביר ואף מראה לו כיצד לאחוז בטוריה ולמלא בה את הבור באדמה “חיה” ורק אחר כך לשפוך לתוכו את גבשושית האדמה שעל יד כל בור, שנהפכה במשך הזמן ל"מתה". בלקינד מקשיב לו בהכנעה ועושה לפי הוראותיו. אין להכיר, כי אלה כאן היריבים הגדולים על התל, המתנצחים באסיפות בחריפות, במרירות ולפעמים גם מתוך שנאה. גם לוין בין הנוטעים. מי ידמה ומי ישוה לו עתה – יום עבודה שלם עובד הוא עתה ולא מחציתו כרגיל. הפסקה זמנית חלה בשיעוריו ואף הנהלת החשבונות נדחתה עד לאחר סיום הנטיעה.

לוין אוחז את השתיל הענוג, מכניסו בידים מרטטות לתוך הבור, בישרו שרשיו הדקים והחיורים אגב נגיעה־לטיפה. מדי פעם יעביר מבטו על פני עשרות הבחורים והבחורות הכפופים על הבורות ועיניו רושפות גצי אושר ואהבה רבה. כה אסיר תודה הוא לאנשי התל. באיזו אהבה ומסירות דואגים הם ליגאל שלו. מיד בשובם מהעבודה הם ממהרים לצריף הדירה היחיד על התל ומרכינים עצמם על הגוף הזעיר, המתוק והרענן של יגאל, הנענה להם להנאתם החריפה, בחיוכי־אורה מתוך עיניו הצלולות והזכות. דאגה רבה דואגים לילד היחיד בתוך מחנה הכובשים. כל אחד מביא מתנה חדשה לבקרים, אם חפץ שכוח שהובא מבית אבא, ואם זרי פרחים. כמה אוהב אותם לוין. הוא נועץ את השתיל אל תוך הבור בחרדה, מהדקו באדמה “חיה” וטרם עברו לבור שני לתקוע בו שתיל חדש, הוא מעביר לטיפה על צמרתו הענוגה, כשלבו מלא על גדותיו שפע אהבה אהבית.

הצללים מגיחים תוך הנקרות והבקיעים. היום המופז והמבוסם ניחוח אביב מניח ראשו המשולהב בתוך מטת הפז שבמערב עביבים קלילים אדומי בלורית וכנפים אוחזים במטה ונעלמים עמה בתוך ארמון ארגמן מופלא. אפילה רכה יורדת אל השדות. אך הנוטעים עודם כפופים על הבורות, במהרם לכלות שתילת השורות שהתחילו בהן. אריה מישר גבו הכאוב, נושם לרוחה:

– מספיק! – הוא מכריז מתוך סיפוק רב.

לוין נחפז אל המחנה. זוהי השעה ששושנה מיניקה את יגאל, והוא אוהב לראות, איך זה מנפח לחייו במצצו מהשד כשעיניו מתעצמות למחצה מתאות הנאה. לוין עולה על התל ואץ אל צריפו.

– לך להתרחץ קודם, אתה מלוכלך כולך, – מגרשת שושנה מעל הילד, שגמר לינוק והוא שוכב עתה במטתו שלו ורוגע, כשעיניו הצלולות־לחות פקוחות נכחו.

– אני רק מרחוק – לא אגע בו, – מתחנן לוין הכפוף על בריכות־עיניו הטהורות של תינוקו.

חבל לו ללוין שאיחר שעת ההנקה. קשה לו להינתק מבנו, אך אין להתמהמה יותר. עוד מעט ויצלצל הפעמון לארוחת הערב. שושנה צריכה לאכול בזמנה, אף הוא חש רעב. לוקח הוא כלי־רחצה, בגדים נקיים והולך להתרחץ.

“יצור מתוק ומופלא! איזו נהיה ובינה עליונה בעיניו הצלולות!” – שוטפתו התלהבות־שמחה עת הקילוחים המרעננים ניתזים על גופו העייף.

לוין שטוף כולו אושר משכר. ימי הפז המופלאים; העבודה בנטיעה בתוך השדות השקויים זוהר ורננה; שושנה הפורחת באמהותה הראשונה; הפלא־יגאל על שתי בריכות עיניו; עדת הבחורים והבחורות המסובים לשולחן־האחים מימינו ומשמאלו – חזהו צר מלהכיל כל אלה. מעיינות האושר גואים, מציפים את כולו וניתזים מבעד לעיניו הממושקפות רשפים, רשפים.

ארוחת הערב נסתיימה. האוהל המרובע מלא המולת קולות דיבור וצחוק ככורת הומה. הבחורים והבחורות מדברים בעבודת הנטיעה שעוד מעט ותגיע לקצה. מאות דונמים מטעים ישגשגו לתפארת ויהוו בסיס איתן במשק התל. השיחה רמה, שופעת בטחון. אריה מוסר לטוביה על מספר האנשים הדרוש לעבודה מחר:

– עוד ימים אחדים יש צורך במספר העובדים המלא. אין דבר, לא נורא אם המוסדות יהיו סגורים עוד זמן מה, אין דבר.

שושנה יושבת מוקפת בחורות השותות בצמא דבריה על יגאל, תנועותיו ורצונו התקיף שכבר מגלה קטינא זה. הבחורות הללו הנוהות אחרי עבודה חקלאית, סיפוק, הרוצות להשתוות לבחורים בכל – עיניהן מתמלאות ערפלי נהיה לחים, בהקשיבן לדבריה של שושנה על יגאל שלה.

לוין אינו יכול לשבת תחתיו. הוא מהלך אנה ואנה באוהל המצופף. מלא הוא על גדותיו והוא מחפש אחרי פורקן. רעיון עלה במוחו שמנחשלו ומסעירו: נשף גדול לסיום הזריעה הראשונה בשדות התל ונטיעת המטעים, שעוד מעט ותסתיים אף היא, יש לערוך. יש לערוך חג גדול, חג העבודה. הנה נאחזים והולכים בעבודה, נהפכים לעם היושב על אדמתו, וכאבות הקדומים צריך לחוג חגים, שריח האדמה ותנובתה עולה מהם. בנשף הזה צריך לשלב גם זכר המאורע ההוא הגדול: השתערות הבידוים על התל, שבאורח פלא נגמר בנצחון גדול. עוד אז אמרו לערוך נשף וכל הכנותיו כמעטו שנשלמו, אך בואה של שושנה, לבטי הסתגלותה, הריונה שגרמו לו טרדות וצער דחוהו ולא התקיים בשעתו. חלק הגון מתכנית הנשף מוכן איפוא עמו עוד מאז. הוא כתב גם מחזה תנ"כי קטן, שמבטא שמחת הזורעים והנוטעים לאם־אדמה המעניקה מברכתה. רועים, כורמים ויוגבים יופיעו במחזה. גם שירים מתאימים ליקט מפה ומשם. התכנית האמנותית מוכנה אתו, אך בשביל שתוכן הנשף יהיה מלא, יש צורך ברישום דיאגרמות, שימחישו לעיני האנשים כל מה שהושג כאן מיום עלותם לכבוש את השממה. לרישום הדיאגרמות האלו יש צורך באחד בקי ומעורה בכל ענפי החקלאות והמלאכה, המכיר כל חלקה בשדות וכל פינה במשק התל. ואכן, יש כאן אחד כזה – טוביה. לוין כבר דיבר עמו על תכניתו. טוביה שמח מאוד לרעיון זה, אך שהוא יהיה רושם הדיאגרמות – “מה זה עלה על דעתו של לוין – מעולם לא התנסה בכך. גם אין לו אף “טיפת” זמן. מה זה עלה על דעתו של לוין – אבל יש עצה: רפאל יעשה זאת בהצלחה. הבחור הזה רתום בעול השדות מיום עלותם לכאן; מכיר היטב את החלקות והזרוע עליהן, אף עבד כמעט בכל העבודות האחרות. הוא הוא שלוין צריך לפנות אליו”.

רפאל קיבל על עצמו להכין את הדיאגרמות. אך משניגש לעבודה נוכח במהרה כי לבדו לא יספיק לצרף מספרים, לרשום ולצייר. יש צורך בעזרה. בחשבו על עוזר עלה במוחו לפנות אל זאב. כן, הוא שחרש עמו את החלקה הראשונה בשדות התל והוא, אחרי טוביה, הבקי ומעורה בכל העבודות. אמנם זעוף הוא תמיד, אולם יש לנסות אליו דבר. מי יודע – אולי תאיר במקצת עבודה זו פניו הקודרים.

רפאל נכנס לאהלו של זאב. האחרון סרוח על מטתו, עיניו שקועות בספר ואינו שועה כלל לנכנס.

– שלום! – מברכו רפאל.

זאב נוהם משהו הדומה ל"שלום" ואינו גורע עיניו מהספר.

“מה הוא קורא שם? – מעיף רפאל עין על הספר – כן, זהו שקורא בו תמיד; חיבור על מכונות ומוטרים”. הוא יושב על המטה למרגלותיו ומביט במנורה שזכוכיתה מפוייחת מאוד, בערימת הבגדים וחלקי מכונות המתגוללים על הקרקע בערבוביה, ועל האוהל הקודר והמלוכלך. איננו יודע איך לפתוח בהצעתו. אף ניטל ממנו רצון להיכנס בשיחה עם הבחור הזה, השכוב פרקדן ואינו מזכהו במבט. לזאב לא איכפת, כנראה, כלל שהוא יושב למרגלותיו ושותק, אך רפאל – השתיקה מעיקה עליו ומטילה בו רוגז ועצבנות.

– נו, סוף סוף נסתיימה גם הנטיעה הגדולה הספקנו יפה הכל כמו שתיכן טו… המלה נחנקת בגרונו. שמו של זה עלול לקלקל את הכל.

– הקמה – מנסה הוא לטשטש פליטת הפה הקודמת – עולה כעל שמרים. ההסתעפות – יוצאת מהכלל. יפה הרביצו באדמה גשמי החורף הרבים. עכשיו יש לחכות בסבלנות למלקוש. בכלל –

רפאל מפסיק: “האין במשפטו האחרון שוב משהו משל טוביה?”

– השתיקה נמשכת ונמשכת. זאב מניח לרגע את הספר, מושיט ידו ולוקח סיגריה מהקופסה המונחת על קרקע האוהל ליד מטתו, מציתה, שולח עתר עשן מפיו – ושוקע שוב בקריאה.

“עד מתי תימשך השתיקה הזו?” – רפאל רוצה לקום וללכת מכאן, אך האחריות לעבודה שקיבל על עצמו מעיקה עליו מאוד.

– זאב! – הוא פורץ ברוגזה.

– מה את המתקשה כל כך בלידה? תמליט כבר… – נוהם זאב ברוגזה אף הוא.

רפאל מספר על הנשף שעלה במוחו של לוין. הוא מתרגש מאוד בדברו על ימי הזריעה והנטיעות שחלפו. על העבודה הגדולה שבוצעה בהצלחה כזו ומסיים בהפצרה חמה:

– רעיון גדול הוא יצירת חגים חדשים, חגי עבודה וטבע. תן ידך לדבר, זאב.

זאב אינו עונה מיד. עתה הפסיק מקריאתו, אך עיניו אינן מביטות לעבר רפאל אלא נעוצות ביריעת האוהל. שוב נמשכת השתיקה המרגיזה. רפאל מצטער על כל הענין הזה. מראש היה עליו לדעת כי זה לא ינקוף אצבע. עליו לא ישפיע בדיבורים נרגשים על העבודה ויצירת חגים חדשים. צריך היה לחפש אחרי מישהו אחר שיעזור לו ברישום הדיאגרמות.

– חשוב בדבר, – קם רפאל ופונה אל פתח האוהל.

זאב שם הצדה את הספר, חולץ עצמותיו ומפהק.

– חושב אתנה באמת שצריך היה לסכן ולזרוע את כל השדות לפני הגשם, – הוא פותח פתאום, שעה שרפאל גוחן אל הפתח לצאת, – בכל רק חידושים. צריך ללמוד מהשכנים. הבט, איך נוהגים אלה: מחכים עד שירדו הגשמים הראשונים, ורק לאחר שהאדמה ספגה אותם היטב מתחילים בזריעה. האם ייתכן לסכן את הכל אך ורק מתוך רדיפה אחרי חידושים – ואם ירד גשם קטן וינביט את הזרעים ואחר כך תבוא הפסקה ממושכת. ממש כמו שקרה הפעם – הנבטיים יתיבשו ויבלו ואחר כך לך והתרוצץ מחדש בבנקים ובמוסדות והתחנן שיתנו לך הלואה לקנית זרעים מחדש. והעבודה לזרוע הכל פעם שניה, נו, ויש גם עשבים שוטים. יחד עם הזרעים נובטים גם הזרעים של אלה ומחניקים את התבואה כשהיא עוד רכה וחלשה. מהשכנים יש ללמוד: כמוהם לחרוש לאחר שנבטו הזרעים של העשבים השוטים, לקבור אותם באדמה ואחר כך לזרוע. ללמוד מאלה הקשורים לאדמה מדורות. רק לא ספיקולציות וחידושים. לא צרה אחת יביא כאן מוח מחומם ומבולבל. עוד ייוכחו כולם, עוד יראו, – רועם קולו של זאב בחלל האוהל.

בשמו של בעל “המוח המחומם והמבולבל” אינו פורש, אפס רפאל יודע יפה כלפי מי מכוון רוגזו. הוא משתאה למבול הדברים שניתך עליו לפתע בעמדו כבר ברגל אחת בחוץ.

זאב משתתק. שוב משתררת שתיקה מכבידה. רפאל חש כי עליו להגיד משהו.

– הברומטר ירד… – הוא פורץ פתאום.

זאב אינו מביט לעברו. רפאל עומד ואינו יכול לא לצאת ולא להיכנס. “איזה שטות עלתה במוחו. מה הפליט פתאום על הברומטר” –

הוא עושה מאמץ, מפטיר “שלום” בחצי פה, גוחן אל הפתח – ויוצא.

– שמע, בנוגע לזה, נו, בנוגע לדיאגרמות שלך – עוד נראה, – הוא שומע מאחוריו קולו של זאב.

תכונה רבה לקראת הנשף סוערת על התל. לוין מנצח על ההכנות. שושנה שלו, הפורחת כולה לאחר הלידה, עוזרת על ידו. ערב ערב נישנות החזרות על המחזה. המקהלה רועמת וקול הבס הרוה של אברשקה נישא מעל כל הקולות בכוח אדיר. טוביה נכנס לפעמים, ממצמץ בעיניו הזעירות החמימות כשעור פניו הצפוד קורן – ומסתלק מיד. אף לו הכנות, הכנות משלו לקראת עונת העבודה הבאה. רפאל וזאב כפופים על גליונות נייר גדולים, משרטטים ומציירים דמויות וצורות שונות להמחיש בהן את היצירה הגדולה של המפעל. הנה הקמה גדושת השבלים המוריקה בצבעה הרענן מעל גבי הנייר הלבן, ראשי פרדות, פרות, עופות, כדי חלב, ביצים וכיוצא בזה צורות המדגימות תנובת שאר הענפים ותוצרת בתי המלאכה השונים. מתחת ידי זאב יוצאת עבודה נקיה וברורה. רפאל טועה, מוחק ורושם את הדיאגרמות מחדש.

“השד יודע מה שוכן שם בקרב הבחור הזה, – מהרהר הוא תוך עבודתו – בצעקות התנפל עליו, בתרעומת ולבסוף שקע בהכנת הדיאגרמות ראשו ורובו כבורח ממחשבותיו הטורדות. לא פשוט הענין. משהו מתחולל שם בנבכיו. צריך להשיחו שיתפרק ממועקתו – ויוקל לו”.

בערבים אלה, בשבם יחד כפופים על גליונות הנייר, נתקרבו מאוד זה לזה. אמנם זה שותק לרוב, אך רפאל חש יפה איך שהוא מקשיב לשיחו. על מה אין רפאל מדבר עמו בערבים אלה – על אביו השקוע בעסקים מטרידים, המחליט בכל פעם, בין עסק לעסק, לחסל את הכל ולעלות לכאן – עד שהוא מסתבך בעסק חדש; על אמו היקרה, השתקנית והנוגה, שאהבתה הגדולה אליו מרטטת בין שורות מכתביה האלכסוניות; על אחותו הפזיזה והשובבה, שבגרה בבת אחת והחלה כותבת לו על חזון ארץ שטופת צהרים בהירים ועל פריצת שערים נעולים בכוח עלומים סוערים וגעגועים מכלים. מחנה גדול עומד שם מאחורי אלה שזכו להידבק לאדמת המולדת, מתכשר ומתעתד לכבוש ולהקים מפעלים רבים בשממה.

זאב שותק, אך מעיניו נעלם הלהב הקר והן מעלות קרום לחלוחי. משיחה לשיחה נוגע רפאל בזהירות ובדרך אגב בדרכיו ובהתנהגותו של זאב על התל. וראה פלא – הפעם אין הוא מתרתח, להיפך: הוא פותח צוהר ונותן לו לרפאל להציץ אל המתחולל בנבכיו; לא כך תיאר לעצמו זאב את החיים כאן. הוא אינו סובל את האסיפות המרובות, את ה"פרובלימות" שצצות חדשות לבקרים. לא חקלאים הם הבחורים והבחורות ולא יהיו כאלה, כל עוד יוסיפו להתנצח בויכוחים ובפרובלימות. אינו סובל את הדיבורים על “סיפוק” ולא את ההתלהבות הזו בעבודה שסופה לדעוך. לא שנה אחת עליהם לעבוד. תמיד תמיד. ה"ברען" הזה אינו טבעי. סופו להתנדף. צריכה להיות עבודה שקטה, מתמדת. כך עובדים הגויים שם. מילדותו ראה אותם בעבודתם מילדותו הוא בעבודה, בשדות גדל, בכפר. בודאי שהוא, טוביה, פועל טוב ומסור, אבל קשה לו לשאת בהילותו ופחזותו. בבהילות הוא מוביל אבנים מהמחצבה, בחפזון הוא חופר בורות לנטיעה, מבוהל ומבולבל הוא חורש, זורע. מה ה"ברען" הזה? משהו לא טבעי בו. בפחזותו המבוהלת הוא דומה יותר לקומיוויג’ר מאשר לעובד אדמה. הוא אינו יכול לסבול זאת. ועוד אחד כאן שאינו סובל אותו – זאב מפסיק, מהרהר רגע: “האם אינו מגלה יותר מדי”, וממשיך הלאה; מה לו לבלקינד זה ולתל? מנהיג מפלגה הוא ולא כובש שממה. שם בערים עליו להקהיל מיטינגים, לכתוב “פלטפורמות” וכרוזים ולנהל מלחמת־בחירות תמידית… מה לו לזה כאן? בשם הרעיון ידבר תמיד, בשם המעמד. כהן גדול, נמשח לרעיון ולמעמד… התל, לדעתו כשאר פלוגות צבא־העבודה. זאב אינו משתומם כלל לתפיסה זו. באמת, מה לו לבלקינד ולשדות, פרות, סוסים, עבודת אדמה, מנין לו לדעת באיזה יסורים מקימים משק חקלאי שיפרנס עובדיו –הניסה כבר לעבוד היום ומחר ומחרתים, תמיד – ככה… ימים אחדים הוא עובד ומיד נחפז לפלוגות לנאום בנאומים, להסביר ולפרש סעיפים של פרוגרמות ופלטפורמות… הניסה להיאבק שנים עם האדמה להוציא ממנה לחם? הוא אינו משתאה כלל לתביעתו לקופה משותפת בין עובדי האדמה ובין עובדי עבודה שכירה, שהיום הם כאן ומחר שם. הבלקינדים האלה לא השתנו במאומה גם לאחר שעלו לכאן ונהיו לעובדי אדמה, כביכול… משק – ניצת זאב – יש לו חוקים משלו. אין הוא סובל התרחבות וגידול לאין סוף אך ורק משום שכך כתוב שם בפרוגרמות. אמנם מודה הוא כי ברכה רבה בקרימצ’אקים האלה. העבודה “בוערת” ממש תחת ידם. בחורים ובחורות נפלאים הם בכלל, חברים טובים גלויי לב וישרים. אבל האם אפשר להמשיך ככה תמיד – תמיד באהלים קרועים, בתוך המחנק והצפיפות באוהל המרובע, כשאחד יושב ממש על השני, בחוסר כלים ובמזון גרוע. עובד אדמה צריך לאכול כראוי, אחרת לא יעמוד בפני דרישותיה של האדמה המוצצת את הכוח ואת הלשד ותובעת עוד, עוד. בסופו של דבר יצא השכר בהפסד. האדמה איננה דבר כזה שאתה יכול למצוץ ממנה בלי סוף, יש גבול. כך וכך עובדים על כך וכך דונמים. זאב יודע זאת יפה. מבשרו חש את הגבול הזה: כשאחיו ואחיותיו התרבו ואותה החלקה נשארה כשהיתה, לא הועילה הזיעה, שהשקו אותה מבוקר עד ערב. יותר מן המידה אין להוציא מן האדמה. כמה זמן אפשר שיימשך ככה – אפשר לסבול שנה, שנתיים, אבל צריך שיבוא קץ לדבר. די כוחות השקיעו בשממה הזו. די אכלו אותם הקדחת, הקור והחום בתוך האוהלים הקרועים. מעכשיו צריך כבר לדאוג לשיפור תנאי החיים. הוא איננו כבר נער ואין הוא רשאי לבזבז כוחותיו לריק. אין הוא מאלה המכרכרים עד הבוקר ואחר כך לוקחים כלי־העבודה ויוצאים לעבוד. אוי ואבוי לעבודה לאחר לילה של ריקודים פרועים. גם הוא בעד חיי שיתוף, אבל לא לפי תפיסתו של בלקינד. גם תפיסתו של אריה לא לרוחו היא. מטרה גדולה הטילו על עצמם כשעלו לכאן לכבוש את השממה: הקמת משק לתפארת המזין עובדיו בכבוד. כל הדיבורים והקשקושים האלה על קופה משותפת ועל איחוד גושים גיאוגרפיים הם דברים ריקים ללא כל יסוד ממשי ומציאותי. יתבסס לו כל משק בפני עצמו ויתרחב ויגדל על בסיס טבעי ואיתן וישיגו את המטרה הגדולה במלואה, לקופה משותפת נלחם בלקינד, למרוּת מרכזית – האם ניסה רפאל להתעמק ולעמוד על התוצאות שאלו עלולות להביא – היודע הוא פירושן של אלו – כן, פירושן פשוט מאוד: לקחת מכספי התל, לא מהכנסות הענפים, שעדין רחוקים הם מכך, אלא מהתקציבים שניתנים בצרות וביסורים בשביל השקעתם בשדות, באינבנטר חי ודומם, ולכלכל בהם מחוסרי עבודה בפלוגות. המשיג רפאל את ההרס למפעל, שמן ההכרח שיבוא באם יוגשמו אלה – אל יביט בו כך. אין הוא מפריז מתוך מצב־רוח או מרה שחורה. כך פירוש הדברים ולא אחרת. אמנם שקט שורר על התל בחדשים האחרונים. בלקינד שותק. ותמימים כרפאל מקבלים שתיקה זו, כאילו חזר בו מהצעותיו. לא, אין הדבר כך. ערום ותכסיסן הוא בלקינד. בעונת הזריעה והנטיעה, כשהכל היו שטופים סיפוק ושמחה שבביצוע עבודות אלו, כשאריה וטוביה היו הרוח החיה בכל שנעשה על התל – לא היה הזמן מתאים לעורר ויכוחים. בשיחות פרטיות עם האנשים השפיע השפעתו. עוד מעט ותצוף השאלה מחדש. בלקינד לא יוותר. בועידה ידרוש בתוקף הצבעה. כן, עוד ייוכחו כולם לאן מוליך אותם בלקינד זה.

רפאל הפסיק מלשרטט ולצייר את הדיאגרמות והוא כולו קשב לדברי זאב שהוא שומעם לראשונה. הוא רוחש לו הרבה תודה על שהשיל מעצמו שריון השתיקה, אך דבריו עוררו בו הרהורים נוגים. מה מקור שנאתו של זה לטוביה: האמנם איננו רואה, כי טבעו של טוביה בכך, להיחפז תמיד, לעבוד עד כלות הכוחות ולהאיץ באחרים שגם הם יעבדו כמוהו – שלהבת־התמיד בעיניו הזעירות ניזונות, כנראה, משלהבת גדולה הדולקת בתוך תוכו. בן־חנונים זה כמו הוטל עליו נטל־גורל לכפר בעבודתו הנלהבת על דורות רבים שנכלאו במכלאות־חנק ונגזר עליהם לאחוז בפרנסות בזויות ושפלות… טוביה זה עבד האדמה הוא, זו האדמה שניתקו אותו ממנה בכוח הזרוע ומשנאחז בה שוב – אין כוח שיזיזנה ממנה… כלום אינו רואה, שטוביה זה רחוק מרדיפה אחרי שלטון ושררה, להיפך: כולו משועבד לשדות, למפעל ואף את הבחורים והבחורות על התל הוא רוצה לרתום בעול השדמות ולשעבדם להם כשם שמשועבד להם הוא עצמו – הן בעצם אף הוא, זאב, עבד האדמה הוא, אולי עוד יותר מטוביה. טוביה רוצה לשעבד את האדמה לצרכי המפעל: בחידושים ובאמצאות יזנק עליה חדשים לבקרים, שעה שזאב נרתע מהחידושים והוא נכנע לה בפשטות של אכר. אין זאת כי קנאה היא זו. טוביה חביב ומקובל על כולם, שעה שלזאב אין שועים כלל. כבר הסכינו עמו שיהא שותק וזועף תמיד ועמל בטרקטור או בבהמות מזריחה לשקיעה. ככה זה – ודי. זעפו בעוכריו. אלמלא היה כקפוד זה מכונס בתוך שריון מחטיו הדוקרים, ייתכן שהיו בוחרים בו לאחת הועדות. אין איש מפקפק ביכלתו בשטח העבודה וארגונה. ואולי, אולי היו אף הבחורות מקדישות לו מעט תשומת לב – רעיון זה שהבריק פתע במוחו של רפאל גורם לו שיהא מתעכב עליו קצת: אולי יכמה גם הוא שאחת הבחורות תשים ידה על כתפו, תילחץ אליו אגב טיול בצותא או בשעת המחול – אולי מכאן קדרותו וזעפו – אבל עיקר התנגדותו היא, כנראה, לבלקינד. רוב דבריו סבבו סביבו. בענין זה נתון רפאל במבוכה. בויכוח ההוא, אם לקבל את אנשי הפלוגה המתחסלת לחברים במפעל התל או לא, היה בעד קבלתם. דוקא דבריו של אריה אז הם ששיכנעו אותו, ולא דברי בעל ההצעה עצמו. נבואה נזרקה אז מפיו של אריה: “נוסף איש – נוספה ברכה”. רק ברכה הביאו הקרימצ’אקים למפעל. אבל בויכוח על הקופה המשותפת איננו לוקח חלק. קשה לו להשיג את ההבדל היסודי בין התביעה לקופה משותפת בצבא־העבודה ובין התביעה לאיחוד שלם של הגושים הגיאוגרפיים. בכלל עייפה נפשו של רפאל לויכוחים. צער גדול תוקפו כל אימת שפורץ ויכוח על התל. אל אלוהים! האם הכרח הוא שיהא כך – האם תמיד תימשך זו ההתנצחות שיסודה, לדעתו, בצרות עין וקנאה אישית – הן העיקר אחד הוא: כיבוש שממות והקמת מפעלים שיקלטו את אלה, שאין שעל אדמה לרגליהם עייפות־הנדודים. לא חשוב כלל אם קופה כללית ואיחוד המעמד בכפר ובעיר – כדברי בלקינד או איחוד גושים גיאוגרפיים – כדעת אריה. רפאל עורג לברית־אחוה שתלכד את הבחורים והבחורות: ללב פתוח לכל כושל ורפה־כוח ולא צרות עין, שנאה־קנאה, תאות שלטון, המתלבשות במחלצות רעיונות רמים. לבו ידוה עליו שגם כאן כך, גם כאן. האמנם לא יהיה בכוח המפעל הטהור והנשגב לצרף ולטהר את בוניו מסיגי אינסטינקטים פרועים? – זאב מתרעם ומתאונן על האוהלים הקרועים, על המזון המצומצם; דורש שיפור תנאי החיים, יציבות, שובע והתבססות. כן, – רפאל מעיף עין על זאב, – צריך להודות: עד עתה לא הרהר כלל בכל אלה. הוא עצמו לא חש בתנאים הגרועים, בארעיות וכו'. משהו אחר כבש אותו כולו. השדמות, העבודה שנתמכר להם בנפשו ומאודו; המולדת, נופה וריחה המבסם; החיים החפשיים; המפעל הנשגב – לא, בשום אופן איננו יכול ואיננו מסוגל ליחס ערך רב לתלונותיו של זאב על אוהל קרוע ומזון גרוע. המחסור, העוני, הדוחק והארעיות אלה יחלפו בודאי. עוד שנה, עוד שנתיים. ואפילו אם מציקים הם מאוד לזאב ולדומים לו, מה אלה מול זה המוקם ונוצר כאן יום יום ושעה שעה – מוזר בעיני רפאל שאדם יכול להרהר תמיד רק באלה. ואולי משום שחייו של זאב, כפי שסיפר לו, היו רצופים עוני ודחקות, לכן ישאף לרווחה ולתנאי חיים משופרים. הוא מרחם את הבחור הזה שאיננו יכול להשתחרר מגעגועים לרווחה פרטית. צר, צר מאוד ששקוע הוא תמיד באלה, שדוק־סנורים על עיניו ואינו רואה מאורו הגדול של המפעל כאן.

רפאל רושם את הדיאגרמות, ממחיש ומדגים במספרים ובציורים את הרכוש הרב שעשו מיום עלותם אל התל. הוא משתקע יותר ויותר בעבודה, הרהוריו הנוגים נמוגים. עתה נכבש כולו ליצירה הזו, המומחשת בדמויות הדגמה ובספרות למכביר.

“אוהו! רכוש רב עשו בזמן הזה. בעבודה היומיומית ותוך הסבל והמחסור לא חשו כלל איך מפעלם מסתעף ומתרחב. תוך הויכוחים המרירים, העמל המפרך ותוך קטנות יומיומיות עשו רכוש גדול גם בדומם וגם בחי”.

רפאל מצייר עתה דיאגרמת־דמויות, המראה את מספר החברים שעלו אל התל, ריבויים במשך החדשים הראשונים, השנה הראשונה – עד היום. הנה בחודש זה נתקבלו הקרימצ’אקים, בזה – בודדים אחדים שהצטרפו למפעל, אחר כך – אילו קרובים של אנשי התל, בתוכם שושנה של לוין. בסיימו את הדיאגרמה הוא מראה אותה לזאב:

– במאה נפש עלו בני צבא־העבודה לכבוש את שממת התל. ועתה – פרצו ורבו מאוד! – הוא קורא בחדוה.

פתאום הוא קופץ ממקומו:

– לכל הרוחות! העיקר נשכח ממני. רכושו הגדול ביותר של התל לא הכנסתי לדיאגרמה: את יגאל שכחתי.

– זאב מחייך לעומתו. רפאל מצייר בראש הדיאגרמה תינוק צוהל, צובע לחייו ושפתיו באודם גדוש, רושם “תינוקות” ומוסיף מתחת 1 גדושה.

ההכנות לנשף נסתיימו והוא נקבע לליל שבת. מבעוד יום טרחו האנשים בקישוט האוהל המרובע: שקיקי זרעים, חרמשים, קלשונים, מגרפות, מכושים וטוריות מעוטרים פרחי־בר ושבלי הקמה פיארו יריעותיו. דיאגרמות גדולות מאירות עינים התנוססו מסביב וסיפרו על הכיבושים המרובים בכל השטחים. מסביב לדודים והסירים הגדולים טרחו עתה, מחוץ לרחל ושושנה, עוד בחורות הרבה. רחל מכינה ארוחה חגיגית לכבוד הנשף. סמוקה ומשולהבת נחפזת היא מסיר לדוד, בוחשת, טועמת, כשמתוך עיניה המצועפות הבל התבשילים רושפים גצי אושר. מאכלים כאלה עוד לא אכלו כאן על התל, לא! הבחורים עוסקים בהקמת הבמה והתפאורות בין השיזפים הענפים והרמים שבמורד התל, מקום שם יוצג המחזה, פרי עטו של לוין. האוהל המרובע צר מלהכיל את אנשי הצל והאורחים המרובים מהישובים הסמוכים שהוזמנו לנשף, והמחזה יוצג תחת כיפת הרקיע בין השיזפים, שלא נעקרו בשל הדרת זקנותם המופלגת, החופפת על צמרותיהם העבותות והמסוכסכות ועל ענפיהם המעוקמים, המסועפים והעבים.

בערב התכנסו כולם בתוך האוהל המרובע לארוחת הערב לבושים בגדי חג, רחוצים ומסורקים. ההמיה בחלל האוהל כבושה, חגיגית. הפנים קורנים בגחנם אל המאכלים העריבים. מיד לאחר הארוחה התנדבו רבים לפנות את השולחנות ולהדיח את הכלים, כיד לאפשר גם לעובדי המטבח להיות נוכחים בהצגה מראשיתה.

לוין מתרוצץ, מתקן את התפאורות, מזכיר למציגים, כיצד עליהם להדגיש דיבורם בשעת ההצגה ובאיזו תנועות ללוותו. עם הצלצל לפתיחת הנשף התאספו כולם בין השיזפים, ישבו על חבילות החציר שהתקין טוביה שורה אחר שורה בחצי גורן עגולה וציפו להרמת המסך.

הנה הורם המסך מופיעה המקהלה ושרה שירים אחדים. אחר כך דקלומים. ולאחר הפסקה קלה – ההצגה. לבושים מזרחית (את התלבושת הדמיונית הכינה שושנה מאוצר השמלות אשר במזודותיה. סוף סוף נודעה תכליתן של מזודותיה המרובות, שהיו כה מוזרות בעיני הבחורים והבחורות בהופיעה אתן על התל) מופיעים רועים ושואבות, היורדות אל העין שבירכתי הבמה. הקהל צוהל למראה אלה שהוא מכירם מיד על אף תלבושתם המשונה ופניהם המאופרים. הנה אברשקה רחב הכתפים ורם הקומה, עטוף עביה וכפיה המכסה רוב פניו. הצחוק גובר למראהו של זה, רחב הלב תמיד, המשתדל להזעיף עיניו האפורות המשוחות כחל, שיורות ברקים כאחד בידוי עז לב ואכזרי. הנה מישקה קטן הגוף, שעביתו נגררת אחריו והוא נתון בה כבתוך שק. והנה חיימקה שעיניו הקטנות העכבריות, המציצות מתוך הכפיה שמסתירה פניו, מתרוצצות לכאן ולכאן וקורצות לקהל. והנה הילולה, נעמילה ושאר הבחורות הלוקחות חלק במחזה. גופותיהן תמירות וגמישות בתוף התלבושת המזרחית. הלוך וטופף פוסעות הן אל העין כשכדים ניצבים על ראשיהן. ה"בידוים" מזעיקים את העדרים מסביב לבאר שבירכתי הבמה. את העדרים אין רואים, אך שומעים געיה ופעיה ושעטות רגלי הצאן. הרועים מחקים געית הצאן, מחרחרים גרונית, שורקים ומיללים – הכל כפי שאימנם לוין. השואבות מקיפו את הבאר, מורידות כדיהן מעל ראשיהן ומחכות לרועה עז־זרוע שיגול את האבן הכבדה מעל פיה. הרועים נכנסים בשיחה עם השואבות, אך אלו לועגות להם ולחולשתם, באין ביניהם אחד שיוכל לגול את האבן. אברשקה מנפץ את האלה שבידו, כשהפסוקים הרכים ששם לוין בפיו מידרדרים נוקשים־מתכתיים במבטאו הקרימצ’אקי. הקהל מתגלגל מצחוק לשמע גרגורו הגרוני הבלתי מוצלח. לוין הנמצא מאחורי הבמה יוצא מכליו; הפסוקים התנ"כיים ששיבצם בתוך מחזהו סופם שייבלעו בתוך הרעש, הצחוק והצהלה.

– שקט! שקט! אין שומעים דבר, – נישא קולו הרוגז מאחורי הבמה.

פתאום מופיעה על הבמה נערה שחרחורת, גבוהה ותמירה בשמלה הארוכה רחבת השוליים העוטה את גופה הגמיש. הילוכה הרך, הרקדני, כשכדה על ראשה, – כמנגינה קצובה רבת חן. הקהל מכיר מיד את שושנה.

– כמה יפה היא זו! קוראות הבחורות שבתוך הקהל בהתפעלות.

לאחר הלידה הולכת זו ונעשית יפה מיום ליום. יפי עלומים זוהר, ממוזג רוך אמהות ראשונה, מציף את גופה המחוטב, הפורח. השואבת ניגשת אל הבאר ועומדת מרוחקת קצת משאר השואבות והרועים, והנה מופיע הלך רם קומה, כולו מאובק, כבא מדרך רחוקה. הכל מכירים בו מיד את נתן גלילי הלבוש כשיך מדברי, עשיר בצאן ובגמלים ואהלי שער. שפמו השחרחר משוה לו חשיבות יתרה. הוא ניגש אל הרועים, מברכם לשלום, שואל דא והא ומיד – ראו פלא: האבן נגולה מעל פי הבאר בקלות יתרה. השואבות מהגות, מצפצפות ושורקות ברוב התפעלותן. שושנה, העומדת מן הצד, עיניה מושפלות, כולה צניעות. עתה בא עיקר המחזה. ה"בידוי" אברשקה ואתו שאר הרועים מסתלקים מעל הבמה בבושת פנים. השואבות מסתלקות אף הן.

הפסוקים התנ"כיים גולשים מעל שפתי נתן גלילי בגנדרנות חיננית: יליד הארץ הוא ואין לו צורך, כלאברשקה הקרימצ’אק, במאמץ מיוחד כדי לבטא ולהדגיש את ה"עין" וה"חית". שושנה עונה לעומתו בפסוקים תנכ"יים אף היא, בהיכשלה לעתים ב"שין" השמאלית.

“כמה יפה היא שושנה שלו! חבצלת השרון! – פועם חזהו של לוין בחדוה עזה – מי פילל אז שזו עתידה להתערות כה מהר בחיים החדשים”.

תמונה זו מסתיימת. הקהל מוחא כף בהתפעלות. לאחר הפסקה מתרומם המסך שנית. שוב מופיעים אברשקה, מישקה, חיימקה, הילולה, נעמילה ושאר הבחורים והבחורות הלוקחים חלק במחזה, אלא שהפעם הם לבושים כיוגבים ומלקטות. על התפאורה מצויירת קמה בהירה, גדושת שבלים בשלות. חדות הקציר והפריה, אגב, העלאת ימי הזריעה הרצופים חרדת צפיה לגשמים בעתם, מובעת בתנועות ובדיבור. הנה “ריקוד־הקציר” המלא ששון והודיה לאמא־אדמה המעניקה מברכתה. מיד מופיע נתן גלילי בלבוש “בועז” עתיר נכסים, והנה שושנה בפאת השדה בדמות מלקטת עניה שיפיה המסנור מבצבץ מתוך לבושה הדל. שוב מתרחשים הדברים על הבמה כך, שהכל מסתלקים ממנה לאחר שעשו ואמרו את שלהם, ושוב נשארים נתן גלילי ושושנה לבדם. נתן גלילי בלבושו הבועזיי מביע בשפה נמלצת ונרגשת דאגתו למלקטת העניה. המלקטת הדלה עונה לו, תחילה מתוך היסוס וביישנות, ואחר כך בבטחה ואף במקצת גאוה. לוין הרשה לעצמו לסטות קצת מהמקור ונתן בתמונה דו־שיח בין בא־כוח העולם הישן, השומר על קדושת הרכוש הפרטי ובין בא־כוח החברה החדשה החיה חיי שיתוף נשגבים ונעלים. שושנה זוכה למחיאות כפיים סוערות על תשובותיה הניצחות ל"בועז", בא־כוח החברה הרכושנית. תחילה אמר לוין לסיים את התמונה הזאת בדו־שיח זה. אך לאחר כמה חזרות נתבהל מהסטיה מהמקור והוסיף תמונת־אהבה ברוח התנ"ך. דו־השיח מתרכך והולך, רצוף פיוס והבנה הדדית. “בועז” מתקרב אל המלקטת, מעביר לטיפות אבהיות על שערה השחור, העבות ועל כתפיה. המלקטת נותנת בו עיניה מוצפות רוך והודיה, נלחצת אליו קמעה ועונה במליצה נרגשת.

לוין הנאתו החריפה למראה פרי רוחו הלובש חיים על הבמה נמוגה פתאום. חרדה סתומה מרטיטה חזהו הצר:

“מה הרטט הזה בהחליק נתן גלילי על כתפיה; איך היא נלחצת אל השחצן הזה, אהוב הבחורות על התל” –

עם סיום המחזה עוברים כולם אל האוהל המרובע. עוד התכנית גדולה. עוד יש סעודה, יין, נאומים ועתון התולי, מעשי ידי חיימקה.

לוין מוליך את שושנה שלו לעבר האוהל המרובע כשהיא חיורת ועייפה מחמת ההתאמצות בשעת המשחק. הוא משלב זרועו בזרועה ולוחצה אליו. גופה המרופה אינו נענה לו. לוין מדמה לחוש בו התנכרות כלשהי.

– אולי תלכי לנוח קצת, – הוא מפציר בה, כשכולו מלופף חרדה סתומה.

האוהל המרובע שופע חגיגיות. השולחנות מכוסים מפות צחורות וערוכות כל טוב. ה"לוכס", שזכוכיתו צוחצחה היטב, זולף אור בהיר חגיגי, מלווה המיה עירנית. כלי־העבודה התלויים על היריעות, עטורי שבלים ופרחי־בר, הדיאגרמות – הכל צוהל ומרנין.

בלקינד, לבוש “קוסובורודקה” רקומה לכבוד היום, נושא נאום. הוא מדבר על ההישגים המרובים, על ההתקדמות, ומזכיר אגב כך את הפלוגות הנתונות בחוסר עבודה ובמצוקה. כן, גם בשעות השמחה אין להסיח את הדעת מאחים לעמל, משותפים לרעיון ולגורל אחד. אחריו נואם אריה. כבר המשפט הראשון הגולש משפתיו הדקות רצוף להט דבקות והתלהבות. עיניו החומות יוקדות, פניו משולהבים. הוא מדבר על יכלתו הבלתי מוגבלת של האדם היוצר במפעלו העצמאיי, על חדות היצירה ועל יצר היצירה הטמון בכל אדם, שהתגלה בכל תפארתו בתוך המשק השיתופי, שאינו יודע לא בעלים, נוגשים ולא הענקות־פרס משעבדות. דבריו רצופים לגלוג עז לכל החוקרים והמלומדים, שפסלו את מפעל התל וראו בו רעיון בוסר שלא יאריך ימים, הלקויים בזלזול ובחוסר אמונה באדם ובטוב הצפון בו. לא רק באדם זלזלו אלא אף באדמה זו; עקרה ופסולה היא בעיניהם לגידולים שונים. אין דבר, לא רחוק הזמן ופיהם של אלה ייסכר בראותם את מפעל התל על מטעיו המשגשגים ופורחים. אריה מפליג לימים יבואו. בהתלהבות ובהתרגשות הוא מצייר את העתיד: הכל ייעשה כאן! כל מה שדרוש לאדם, מזון חמרי ורוחני, ייוצר כאן! לא עוד הזדקקות לערים. כן, אף יצירה רוחנית, מדעית ואמנותית, תעלה כאן כפורחת! והכל תוך עבודה גופנית ומגע יום־יום עם האדמה הטובה. לא תרבות־קלוקל ומותרות־עיר, כי אם תרבות־כפר־ואדמה בריאה וחיונית. נאומו של אריה ארוך מדי בשביל נאום־חג – בלקינד דוקא השכיל וקיצר – אך משהפליג לחזון העתיד נכבש כולו לדמיונו הנלהב שעברו כיין. סוף סוף הוא מסיים. הבחורים והבחורות נושמים לרוחה. אמנם דבריו הדליקו אותם, אך יש עוד סעודה ויין ושירה וריקוד. הן חג הערב ולא אסיפה כללית. הכל מצפים שיפתחו בסעודה. אך הנה קם אריה ומכריז:

– טוביה יגיד משהו –

טוביה נותן בו עיניו בהשתאות; מה עלה פתאום על דעתו לכבדו בנאום. הן לא רמז לו על כך, ובכלל אין ברצונו וביכלתו לנאום הערב. מלא הוא עד כדי מחנק, אך לא בדיבורים יקל על התרגשותו; לא אלה יביאו לו פורקן. הוא מהרהר בקציר המתקרב, במכונות שיש לרכוש. כן, בהכנות לקציר ובקציר ממש יבוא פורקנו.הוא יושב במקומו ואינו קם לדבר.

– כן כן! טוביה מוכרח להגיד משהו! – פורצות הקריאות מכל עבר. ובאמת, הייתכן שבחג סיום הזריעה והנטיעה לא יגיד טוביה משהו לבחורים ולבחורות הנושאים אתו בכל עבודה –

– טוביה, טוביה! נישנות וחוזרות הצעקות.

“כן, לא יעזור כנראה”, – קם טוביה למלא רצון אנשי התל.

אך, אל אלוהים! מה זה אתו הערב – כשלון כזה עוד לא נחל טוביה מימיו. אמנם ידוע כאן, כי אין זה נמנה עם הנואמים כלל וכלל, אבל שככה יתבלבל הבחור הזה – העברו היין הנתון בבקבוקים ואיש לא נגע בו עדיין בשפתיו או משהו חריף יותר מבסמו ומבלבל לשונו – הנה פתח במשפט, נתקע באמצעו, פתח בשני – ושוב הפסיק. בקושי יצרף שתים שלש מלים – ושוב גמגום מרוסק. שלהבת־התמיד בעיניו הזעירות נוגהת באש צרופה ובאהבה גדולה בהסתכלו במבוכה בבחורים ובבחורות המשתתפים בצער אילמותו.

– לא… נו… משהו, נו… לא! אינני יכול, הערב, – הוא מפטיר תנועת יאוש ויושב.

עתה מתחילים בסעודה. היין בשפע, הלגימה – מלוא הספל. בחלל האוהל מנסרת המולה מחרישה אזנים. חיימקה משתדל להסות את הקהל, מפציר ומתחנן שיתנו לו להקריא את העתון ההיתולי, הלא כל כך טרח בהכנתו. סוף סוף משתררת שתיקה. הוא פותח בעתון, מלוה קריאתו העויות ותנועות מצחיקות, בחקותו את פלוני ואלמוני מאנשי התל. את כולם ואת הכל עושה עתה חיימקה לחוכא: את בלקינד, אריה, טוביה, זאב, לוין, הילולה, רחל הטבחית, הויכוחים, האסיפות, הנאומים – הכל הכל עובר תחת שבטו הלגלגני של חיימקה. אפס לאלץ את הקהל שיקשיב זמן רב אין בכוחו בכל זאת. החדוה הגועשת באנשים מוכרחה לבוא על פורקנה המלא. השולחנות מוסטים הצדה. מתלהט מחול סוער. האוהל המרובע צר מלהכיל את הגוש המלוכד המכרכר בדבקות עצומה – והמעגל פורץ החוצה. כולם בתוך המעגל. הנה גם בלקינד, שלא ראוהו עדיין רוקד כאן, מכרכר מעלה, מטה, כשרגליו, שאינן למודות קצב, נגררות אחריו כזרות ופניו מרוכזים כשקוע בעבודה רצינית ואחראית מאוד. והנה גם זאב בין הרוקדים. רפאל סחבו בכוח לתוך המעגל ועתה הוא מפזז לצדו ולצד נעמילה. על פניו הזעופים תמיד מרחף חיוך־התנצלות ומבוכה כמי שנתפס בקלקלתו… אך לאט לאט נכבש ללהט המחול אף הוא. לא! אין איש שיוכל לעמוד בפני סער המחול על התל בשעת חדוה כזו.

רפאל נושר מתוך המעגל. כולו רטוב כמו נמשה מן המים, נשימתו מרוסקת, רגליו מועדות. עליו לנוח קצת ולשאוף אויר. הוא יושב ומסתכל במעגל המתנחשל במערבולת זה שעות. ולא רק שגעשו אינו מתמעט אלא גובר והולך. מדי פעם נושרים אחדים מתוך המעגל, השירה נחלשת קצת, אך מיד פורצים לתוכו אלה שנחו קצת והשלהבת מתלקחת ביתר אש.

“מנין שואבת זו את הכוח הזה?” – מהרהר רפאל בהסתכלו בנעמילה שלא עזבה את המחול מתחילתו. גופה הצעיר והגמיש נישא בקלות. דומה כמו איזה כוח עילאי מנשאה מעלה, מעלה. צמות הבלונד העבותות, שקולעתן סביב ראשה, הותרו ומטפחות על פניה וכתפיה, מסוערות במחול אף הן. עיניה מצועפות דוק־תענוג לחלוחי.

אך הנה מתפרק המעגל. הכל קורסים תחתם. נעמילה יושבת אצל רפאל, משעינה ראשה על כתפו:

– עייפתי –

רפאל חש חום גופה שעודנו מתנחשל בסער. הוא יושב ומפחד להניע אבר, כמו הושם על כתפו כלי חרסינה יקר.

– בוא, נטייל קצת – היא פונה אליו לאחר שנחה מעט.

שניהם מהלכים בין האוהלים הנמים, ששלותם הצחורה מוזרה כה בתוך הגעש שעל התל. באוהל המרובע התלכד מעגל חדש. שירה חדשה בוקעת מתוכו. קול הבס הרווי של אברשקה נישא ברעם מעל כל הקולות.

– נרד קצת לשדות, – משלבת נעמילה זרועה בזרועו של רפאל.

הקמה הברוכה נמה שלוות כאשה בהריונה. עננים כבדים צפו אי־מזה וכיסו את השמים מאופק ועד אופק. דומיה עבותה קפאה בחלל. לא זיע שבולת ולא ניע גבעול. שניהם פוסעים בשדות ומחרישים.

“לאן מוליכתו?” – תוהה רפאל.

הנה הגיעו אל הדקל המזדקר בודד בתוך השדות. סמוך לדקל מפכה מימיו מעין קטן ושטיח דשא עבות וריחני עוטרו מסביב.

– נשב קצת, – מציעה נעמילה.

היא שמה ראשה בחיק רפאל ועוצמת עיניה. הדומיה מצלצלת באזניו ברבבות קולות. העננים הכבדים קפאו בשמים הנמוכים. צפית ערגה תויה בחלל. רפאל אינה רואה פני נעמילה בחשכה, רק ריח עלומיה טופח באפו. חמימות שופעת מראשה השכוב בחיקו ומתפשטת בכל אבריו. ידו מחליקה רכות על לחייה הצוננות משהו והחלקות.

“הנרדמה?” –

פתע היא מזקיפה חצי גופה, חותמת נשיקה על שפתיו של רפאל, כורכת זרועה סביב צוארו ומושכתו אליה:

– בוא אלי, תינוקי הטפשון –

– טיפות עבות בודדות החלו נופלות על השנים הלחוצים והדבוקים, הפסקה קטנה – ושוב טיפות בודדות. והנה תכפו הטיפות ומיד ניתך גשם חזק.

שניהם קמו, אחזו זה ביד זו והחלו רצים אל עבר התל. זרמי מים שטפו על פניהם ועל בגדיהם. צהלת משובה אחזתם. כבימי הילדות הרחוקים השתכשכו בשלוליות שניקוו בתלמים הפתוחים, כשגרונותיהם פולטים הברות גילה:

– המלקוש! – נעמילה –

– כן, רפאל, המלקוש.

כחולמים בהקיץ מתהלכים רפאל ונעמילה על התל הסואן. העבודה לוהטת כמימים ימימה. שטחי אדמה רחבי ידים נכבשים לקול טרטור־און של טרקטורים ולקריאות־זירוז נמרצות של פלחים המאיצים בבהמותיהם. תכנית לזריעת תבואות־קיץ תיכן טוביה ויש לבצעה בשלמותה ובמהירות. שפע הגשמים שירדו בחורף והמלקוש, שניתך בשפע אף הוא, מבטיחים יבול יפה בתבואות־קיץ – אומר טוביה, אך גשמי הברכה והמים שטופי האור והחום שלאחריהם גרמו גם זה, שעשבי־בר עבותים ומסועפים יכסו את שטח המטעים הצעירים רשת ירוקה סבוכה, עד שאין נראים השתילים הרכים ענוגי הגזע והצמרת, שלא הספיקו עדיין להעמיק שרשיהם הדקים ולהרחיבם. עשרות בחורים ובחורות עסוקים עתה בניכוש עשבי־הבר, ויש עוד עבודות דחופות בגן הירק ובשאר ענפי החקלאות והמלאכה. כן, העבודה “בוערת” במפעל התל.

רפאל ונעמילה כפופים אף הם מזריחה עד שקיעה על השתילים הרכים לשחררם מהטפילים המתעבים והולכים מיום ליום בסבאם ובמצצם לחות האדמה ולשדה במלוא פיהם, אך התכונה הרועשת שמסביבם אינה נוגעת בהם. שניהם שקועים בהמית לבבם, רפאל, כל אימת ששעתו פנויה מעמל, אץ אל נעמילה. לא יחוש עייפות. עול השדמות אנו מעיק עתה, להיפך; קל לשאתו שעה שהגוף מלופף רון־אהבה. בשעות המנוחה יוליכנה אל השדמות, ילמדנה סוד שיח רוח ודשאים, רחשי לילה והמית מעיינות; להבחין טיב האדמה וכל שבולת קמה ועץ־פרי ונוי למיניהם. נעמילה כמעט ששכחה כבר רעש יערות פולין והמית הויסלה. עם אהבתו של רפאל זכתה בעוד תשורה יקרה: אהבת מולדת. כמה תאהב אתה את ארצה הקטנה, את התמורות בטבע הבאות כחתף, חריפות ומשכרות. כמה ייקר כל שתיל רך וכל שבולת בקמה המזהיבה, שתולים וזרועים על אדמת בצה ושממה לשעבר. בארץ שוממה, מעוטרה הרים מקורחים, ייקר כל שיח ועץ מצל. מולדת דלה – ענייה ייקר שבעתיים.

ועל הכל ייקר רפאל העלם־כגבר, שמתוך אהבתו הנצה בגרותו מלאה עסיס תוסס. כמה טעם ועדינות בהליכותיו עמה מלותיו ספורות. מתוך הדממה ידברו זה את זו.

הנה יפליגו לתוך ים האפילה המבושמת. מעל לראשיהם פרושה פרוכת משי, משובצת אשים רושפות בלהט עצור. הקמה רוחשת ומאוושת. רבואות תאי חיים נארגים ומשגשגים באפילה העבותה. צרצור, נסירה, שריקה, צפצוף והברות תשוקה מלוהטות בוקעים מתוך הקמה. רמשים ובעלי־חי ליליים מחפשים־מגששים זה אחר זו באפילה המבושמה. פנסי גחליליות מנצנצים בברק ירקרק, אטום משהו. רפאל מוליך את נעמילה בשבילי שדמות התל הנהירים לו מאוד. שעות חותרים הם בשבילי השדות כשראשיהם מסוחררים ניחוח מבושם – עד שקורסים בשבלים הצפופות. רפאל קולט רהט הדם השוקק בגופה של נעמילה הלחוצה אליו. שעות הלילה חולפות. צינת־טרם־בוקר חריפה חודרת לאבריהם. הם קמים, משלבים יד ביד ורצים תוך קפיצות ודילוגים לחמם גופותיהם שקפאו. במזרח מרטטת יד חיורת מסביב לסות הלילה… העפרוני נותן קולו בצלצלי רון, הנה חבט בכנפיו מתחת רגליהם ממש, חמק בטיסה מבוהלת מעליהם, כשכנפיו משיקות ומשיבות רוח על פניהם. בוקר רך וחלוש מציץ תוהה לתוך העמק העטוי אפילה מקלישה והולכת. שוהה מעט וגולש מעל הפסגות כשאורו הממוזמז מתגבר ומתבגר תוך גלישתו. הלילה נמוג. ערפל לח עוטה את היקום. אין לראות עתה לא את ההרים ולא את הקמה. הבוקר מרחף על פני הערפל הסמיך כעל פני מים רבים… רפאל ונעמילה עומדים בתוך היקום המקיץ, התוהה על עצמו… ומעמיקים להציץ זה בפני זו בעינים לחות, פקוחות בהשתאות, כמו רואים עצמם לראשונה… כדור־הזהב שולח לתוך העמק זהרורי קרנים מופזות. הערפל נמוג. אגלי טל בורקים בראשי השבלים בצבעי הקשת ומחייכים אל תוך החלל השופע נהרה. רפאל ונעמילה עולים על ההר, תועים בין הנקרות והנקיקים עד שמוצאים שביל צר מתפתל בין הסלעים, שכבשוהו עדרי הצאן בגלשם לרוות צמאונם במי המעין הסמוך לתל. הנה העפילו אל הפסגה, ירדו מעט אל מעברו השני של ההר – ורגליהם עומדות על יד כפר ערבי, שחושותיו האפורות נוגהות עתה חגיגית באצרן בתוכן זהרורי החמה. מסגד קטן עטור כיפה מצחיר בקצה הכפר. הכפר רודם בתוך מכתש הרים. אין איש נראה בתוך סמטאותיו הצרות המעוקלות. להקות בעלי ענף מקרקרות ונוקרות בתוך תלי הזבל מסביב לחושות. תרנגול ממורט־כרבולת אדומה כאש מציץ רוגז בטיילים המוזרים, בצדדו ראשו, המשובץ עין־פנינה, לכאן ולכאן. אי־מזה מופיע כלב מגודל, נטול־זנב וסמור־שער על ערפו המלוכלך, ופותח בנביחה צרודה כשעיניו דולקות בזעם פראי. פעור לוע הוא מזנק עליהם, אך נרתע מיד אחורנית, כשנביחתו הופכת יללה צרודה, ממושכת. דלתי חושות אחדות נפתחות; פלחים מעוכי פנים ומנומנמים מגיחים מתוכן כשהם מתגרדים בתיאבון ומסתכלים בתמהון באורחים המשונים שהופיעו בשעה מוקדמת זו.

– בקרכם בטוב! – מברכם רפאל.

– בקרכם באור! – עונים הפלחים בהביטם בחשד ברפאל ונעמילה.

מיד מופיעים עוד מתושבי הכפר, ילדים ערומים למחצה, נפוחי כרס ומלוכלכים, מתרוצצים סביבם ומרחרחים, מתקרבים ונרתעים מיד כשעיניהם נפקחות בהשתאות ובפחד, כחיות קטנות מבוהלות. מופיעות גם נשים אחדות. הגברים עומדים מרוחקים קצת כיאה למאמינים מושלמים, אך הנשים מתקרבות אליהם כשעיניהן המשוחות כחל מחייכות אל נעמילה. פניהן מקועקעות נקודות כחולות וציורים שונים בלחייהן ובסנטריהן. מחרוזות מטבעות עדויות לצואריהן. רובן בלות, אם כי אינן נראות כגדולות בשנים. שדיהן המגודלים והמשופים חשופים למחצה. אחת באה במרוצה כשתינוק ישן צמוד לחזה החשוף ופטמת הדד בפיו, כולה סקרנות חיתית. הגברים משפדים את הנשים, שסקרנותן מעבירתן על דעתן, בעיני זעם ללוהטות.

רפאל מסביר במעט הערבית שלמד אצל טוביה, ובעיקר בתנועות, כי מהתל השוכן למטה בעמק הם באים. לביקור שכנים הם מתכונים. ערבי אחד מגלגל בעיניו השחורות. פניו לובשים ארשת אדיבות ורצון:

– בבקשה,, אורחים נכבדים ורצויים, ביתי ביתכם –

רפאל ונעמילה מודים לו מאוד ונכנסים אל החושה. החושה שרויה באפילה. רק צוהר קטן קרוע באחד הקירות. האויר בתוכה דחוס, מבעד הצוהר חודר אור השמש הנמשך בריבוע־אבק בהיר ודקיק אל אחת הזויות. בפינה אחת מגובבים המון כרים וכסתות. מדרגה מובילה לחדר שני ובו עומדים חמור מורכן ראש מהורהר כולו ועז שהמליטה לפני שעה קלה, ששליה טבולה דם נגררת אחריה. תאומי גדיים לחים מגששים אחרי עטינה הארוך והנפוח, שפטמותיו מגיעות עד הקרקע. ריח הצחנה כולא נשימתם. הם מודים למארח ומבקשים לצאת. בחוץ מחכים להם כל תושבי הכפר הנדחקים להסתכל היטב באורחים המשונים. בעיני הערבי שהזמינם אל חושתו, שחייכו זה עתה באדיבות חן ורצון, נדלק זעם. הוא תופס מקל ומתחיל להכות בו בילדים הנדחקים מסביב לאורחים:

– סורו מזה, ממזרים!

הקטנים נמלטים לכל הרוחות ומיד חוזרים ונדחקים שוב. אחת הנשים ניגשת אל נעמילה, מלטפת ידיה, גבה, בטנה ושדיה הצעירים. אחר היא לוקחת בידיה את צמות הבלונד הגדושות, משקיעה בהן פניה כשחיוך הנאה מציפם:

– כקלי־חטים… – מעסה בידיה את הצמות הריחניות.

נעמילה מסמיקה מאוד. הערבים העומדים מרוחקים קצת אוכלים אותה בעיניהם הגדושות תאוה. היא חשה איך אלו זוחלות על רגליה, בטנה ושדיה.

– נלך, רפאל –

רפאל מודה, מעניק אלפי ברכות טוב ונועם – והם יוצאים את הכפר.

הילדים רצים אחריהם כברת דרך. המבוגרים מגרשים את הזאטוטים בשלחם בהם אבנים וקללות.

רפאל ונעמילה גולשים מההר, פני נעמילה סמוקים משולהבים.

– ראית איך זו לשה אותי? – היא פורצת בצחוק צוהל.

רפאל מציץ בפניה המשולהבים, בחזה הצעיר ובצמותיה העבותות והריחניות וחדוה גדולה מציפתו כולו.

“כקלי־חטים”, – גואה החדוה בעיניו הנעוצות בנעמילה שלו האהובה עליו עד לטירוף.

הם יושבים על סלע במדרון ההר. השמש העפילה כבר לרום התכלת הזוהרת. העמק למטה כולו שטוף נגוהות פז. לכל מלוא העין משתרעת הקמה הירוקה־בהירה העומדת בהבשלתה. מתוכה מזדקר התל על אוהליו הצחורים. המראה המרהיב מסחרר את הראש. שניהם יושבים ומחרישים.

מה רואה שם רפאל בתוך נבכי עיניה של נעמילה, – מה חשה נעמילה אצל העלם־הגבר –

ולפתע, כסופה מזנקת, מגיחה החבריא. בראש צועדת הילולה חבוקה בידי אברשקה רחב החזה. עיניה הירוקות והאלכסניות, הסקיתיות־צפוניות, ברק ממורט להן, יצר תעלולים ותשוקה משמש בהן בערבוביה. אחריהם פוסעים עוד בחורים ובחורות. כולם חבוקים. פוסעים קלות, פסוע ורנן.

– ח־ח־ח… – פורצת הילולה בצחוק צרוד בטפחה בידה על פיו של בן־לויתה אברשקה, – איזה שטויות תפטפט באזני. נשתטית, בחור, לקית בדעתך. “ליובוב”… – רועם צחוקה שעה שעיניה האלכסניות, השטופות לעג משובה, נוקבות את רפאל ונעמילה המבוהלים מהפגישה הבלתי צפויה.

הילולה אינה אומרת די למשובותיה. יצר תעלוליה כובשה כולה. ניגשת, יושבת בין רפאל ונעמילה ומחבקתם שניהם:

– אפרוחי הקטנטנים… אפרוחי הזעירים חסרי הנוצות… קר לכם, אפרוחי הפעוטונים, קר… –

רפאל ונעמילה נבוכים. יצורים עלובים ומסכנים נראים הם בתוך החבריה המסוערת. אך הנה קמה הילולה בתנועה נמרצת, משלבת זרועה בזרועו של נתן גלילי – ומפקדת:

– נלך! אל נפריע לאפרוחים רכים. ואתה – טופחת היא על חזהו של נתן גלילי – רק אל נא תפטפט באזני כאותו האויל הקודם, רק לא “ליובוב”… ח־ח־ח…

החבריא מתרחקת. כולם חבוקים. צחוק רם מריע מרחוק. שירה. ופתאום – צחוק היסטרי של אחת בחורה מעולף קורי תשוקה; ושוב שירה רמה וצוהלת.

ימים נוקפים. יום משתלב במשנהו, שבוע בשבוע וכולם ביחד. – לצניפת ירח. הזמן נארג אי־בזה תוך שקידה והתמדה. ובינתים – והניצן הרך היכה שרשים בעומק ושלח פארות ואמירים ברום. פירות מופזים הכבידו על דליות וצמרת. היה חלום, עתה הגיע סברו. כן, בראשית היה חלום, אחר – רטט ושתיקה נהירה, ולבסוף – לילות כבדי נשימה. נעמילה לחשה לרפאל:

– הרה אני –

– אשר חשה נעמילה דומה בודאי לתחושת כל אשה־נערה בנבוט בגופה הפריה הראשונה: חרדה ושמחה גם יחד. היתה חרדה, חרדת האילה מוכת התמהון בחושה לראשונה צבית בטנה, הגוזלת ממנה לפתע קלות רגליה ותנועותיה הזריזות והגמישות, אך היתה גם שמחה, שמחה גואה ומציפה שעם תחושת יקיצת חיים בנבכי גוף, העולה ועולה ונהפכת לרנן משכר ומהמם.

ורפאל – רפאל חרד לנערה הרכה וליפיה המופלא; לנטע הורוד, ועל הכל – לנפשו הנתונה מעתה בסד החיים האדירים.

אפס שיש עתה צורך במשהו מיוחד אשר יבדילם משאר הבחורים והבחורות על התל – זאת חשו שניהם. לשני הילדים המבוגרים חסרו עתה אבא ואמא מנוסים בהליכות חיים, היודעים להטביע ברעש תזמורת, בגיפופים ונשיקות, בהמולת ברכות של דודים ודודות, קרובים ושארים את היגון הנוקב ואת הפחד התהומי התוקפים שני יצורים רכים בשנים, בהיכנסם לתוך שער הבריאה להוסיף חוליות בשלשלת־הדורות – – בעיקר חסרה לנעמילה האם הטובה, הנאמנה והמסורה, הלוחשת אגב פטפוט־צרי על האושר הרב והשילומים שיביא אתו זה העתיד להגיח מההעלם. –

אכן, הכל ידעו כאן על התל: ידעו להפוך שממה למקום ישוב; להוציא מחיק האדמה גרעיני הלחם הזהובים; לסלול כבישים, לחצוב במחצבות ולעקור הרים, אף להתנצח בפרובלימות ובבעיות רמות – הכל ידעו! אך כיצד מחשלים מחדש מסרות ומורשות־אבות שנתרסקו ונשתבשו עקב מלחמות, הפיכות ומרידות – זאת לא ידעו על התל. אף לעגו לכך בלעג “מחדשים” בוטים בעצמם ובכוחם.

ימים קשים ומעיקים עברו עתה על רפאל ונעמילה בהתיחדם עם סוד היקום בעולם־יה הגדול.

אך ה"מוצא" בא, באורח פתאומי ומפתיע בפשטותו. במוחה של נעמילה נצנץ לראשונה:

– אוהל נחוץ, כלוין ושושנה – –

כשהעביר רפאל את צרורו הקטן מאהלו לאוהלה של נעמילה, שהילולה והשכנה האחרת פינוהו בשביל הזוג החדש על התל, חמק בשעת הערב בין האוהלים שאיש לא יראהו. רפיון משונה ומבוכה תקפוהו בבואו לקחת את צרורו הדל על מנת להעבירו לאוהלו החדש. נתן גלילי, שכנו באוהל עד עתה, שכוב פרקדן על מטתו, מסלסל שפמו הדק כשמבטו נעוץ בספר שבידו וכולו כאינו רואה את רפאל עם צרורו תחת בית שחיו.

– שלום! – מפטירות שפתיו רפות ברכת־הפרידה לעבר נתן גלילי.

בצאתו את האוהל שבו ישב מהיום הראשון לעלותם לכאן, אץ להתרחק ממנו בהאמינו לשמוע צחוק לעג מאחוריו:

“קר לכם, אפרוחי הפעוטונים… קר”… –

נעמילה מקבלת מידיו את חפציו, מסדרתם ומנקתם. היא עתה טרודה מאוד. מצחה הזך חרוץ חריצים עמוקים:

“הלהעמיד מטתו כאן, או, אולי כאן” –

מטפחת צבעונית בראשה כדי לאסוף בתוכה צמותיה הגדושות, שלא תפרעה בעבודה ושלא יחדור האבק לתוכן בשעת הסידורים והניקוי. היא מעבירה חפץ ממקום למקום, מנסה להעמידו פה, שם, מתרחקת קצת ובוחנת אם יאה כך, או, אולי, אחרת.

רפאל עומד מחריש, מסתכל בנעמילה שלו הדומה עתה מאוד לאמו בעת התכונה הרבה שלפני חג הפסח…

מבעד פתח אוהלה החדש, הסמוך לאוהלם, צציצה הילולה בשנים אלה העורכים את קנם החדש. בעיניה אין עתה ברק הלגלוג והתעלולים. הן העלו קרום חמים לח. רגע יקום בה הרצון להיכנס ולעזור לנעמילה בסידוריה, משנהו – תדחה אותו. אך מה לה להילולה הערב – מה הן דפיקות לבה המרוסקות – מה הם החיורון והאודם העוטים פניה חליפות –

הילולה מתכנסת במטתה, מתכרבלת כולה בשמיכה.

מדוע נעה השמיכה, מיטלטלת עלה וירוד כמתוך בכי מרוסק?

נעמילה השלימה סידור קנם: שתי מטות־עץ מכוסות סדינים צחורים; ארגז־נפט עטוף מטפחת צבעונית־חסידית – שולחן. על גבו תנ"ך עבה וספרים אחדים בשפות אשכנז ופולין. בזוית מעדר גדול, שוט וכד חמר. יושבי האוהל – רפאל ונעמילה, המשפחה השניה על התל.

ליל־אביב טווה שחור משיו המשובץ יהלומים. החלל שקוי ניחוח מהמם. מסך השמים נטוי כבדות מאופק אל אופק. הכוכבים – להט עצור. דממה כבושה משוועת באלפי קולות והברות ליליות.

נעמילה ורפאל באוהל.

מדוע ישבו קודרים ומחרישים? למה עוד יצפו? הן לרגע זה השתוקקו וערגו ימים ולילות. הן מעתה יהיו ביחד תמיד, תמיד.

מהו היגון ומהי העצבת בשעה נעלה זו? המרעידה הבדידות? המכבידה אכפה גם על יצורים אוהבים?

שעה אחר שעה חולפת. השנים יושבים ומחרישים. איש מאנשי התל לא בא לברכם בלילה הראשון לשבתם יחד. האוהל המרובע סואן וגועש, כתמיד. סילוני צחוק ושירה והדי ויכוחים בוקעים מבעד יריעותיו.

האומנם לא יחושו בשעה הרוממה על התל?

האומנם יעבור גם הלילה הזה כשאר הלילות?

“טיק טיק” – דפיקות קלות באוהל.

שניהם אינם זעים.

“ודאי הרוח פוקדת אותם”.

אך לא. הנה הורמו שולי האוהל. דמות גחנה – ותבוא.

“מי הוא זה?”

דומם יעמוד אצל הפתח. לא יהין לעבור אל טבור האוהל. לאחר שהיה קלה הוא פותח פיו כחפץ להגיד משהו. שפתיו מתנועעות אך לא נשמע הגה.

טוביה עומד מרותק אל מקומו. שפתיו ממללות ללא הד. שלהבת־התמיד בעיניו הזעירות נוגהת באש צרופה ובאהבה גדולה ומרצדת על פני השנים היושבים נוגים ומחרישים.

לאחר מאמץ הוא עוקר מעמדו, גוחן, מרים שולי האוהל – ומסתלק כלעומת שנכנס.

צרור דגניות כחולות עין, שליקט היום בשדות, נשאר אחריו על המטה המצחירה בסדין לבן.

נעמילה מכווצת כולה נלחצת אל רפאל וכובשת ראשה בחזהו לעצור בעד הדמעות החונקות.

רפאל לופתה בזרועותיו ומשקיע סערת רוחו ודכאונו באלומות צמות הבלונד העבותות והריחניות –

ההכנות לועידת צירי צבא־העבודה, שבלקינד עוסק בהן זה מכבר ושהוחלט לכנסה על התל, נשלמו כולן. ימים אחדים לפני פתיחתה הגיעו לכאן צירים ואורחים רבים מהפלוגות השונות. במתכון הקדימו לבוא כדי שתהא השהות בידם להסתכל היטב במפעל העצמאי של צבא־העבודה, שעליו גאותן של הפלוגות כולן. אלה התהלכו כאן כשהם מתפעלים מהרכוש הרב שעשו אנשי התל במשך זמן קצר לערך, נכנסו לרפת, לאורוה, ללולים, שהיו עוד בצריפים הארעיים, ליטפו וחבטו בחיבה על גב פרד חמים ועל צואר קטיפה של פרה; ביקרו במוסדות המלאכה השונים ואף ירדו לשדות, לקמה המבשילה והולכת, למחצבה ולמטע החדש, שנוקה כבר מהעשבים השוטים והוא כולו עדור ומנוכש לתפארת. אנשי התל קיבלו אותם ברצון ובחיבה. רבים מהם מכירים את הצירים והאורחים מימי עבודתם יחד בסלילת כבישים ומסילות לפני שעלו לכבוש את השממה. אמנם הצפיפות והדוחק עלו עתה מאוד, אך – אין דבר! – רגילים כאן לישון שנים במטה אחת ובדלית ברירה – גם בשלושה. אף מצאו עצה לאוהל המרובע שצר היה מלהכיל את כולם; ראשונים אכלו הצירים והאורחים ואחריהם – אנשי התל. איש לא התאונן על דוחק, מחסור; להיפך: רוח חגיגית הושרתה על התל עם המולתם של אלה שבאו לועידה, ואגב כך – גם להתעכב על מפעלו העצמאיי של צבא העבודה.

עד שעה מאוחרת בלילה געש האוהל המרובע משיח קולני וקריאות התפעלות. כל כך הרבה זמן לא ראו איש את רעהו; כל כך הרבה יש לשאול ולספר:

– נו, איך שם אצלכם, עוד לא גמרו סלילת מסילת הברזל?

– איך העבודה, קבלנות, או יומית?

– ואיך שרקה אוף, שד משחת!

– עוד שרים את שיר: “דאואי מרק”?

– ואיך האוכל?

– עוד עובדים במחצבה הישנה, או שפתחו חדשה?

– ואיך זה היה כאן בימים הראשונים?

– בצות הגונות, שמענו!

– קדחתם כהוגן, ככתוב, ה?

– ואיך היתה ההתנפלות ההיא? תבוסה גמורה נחלו אלה. שמענו! שמענו!

– נו, ואיך החקלאות? זה לא שמונה שעות עבודה – וחסל!

– והזריעה? והנטיעה? שמענו שטוביה מעביד אתכם כפרעה במצרים.

– מי החוצבים כאן בודאי אברשקה, מישקה וישקה.

– איך נקלטו הקרימצ’אקים: “חברה־לייט”, ה?

– יבול יפה יהיה לכם השנה!

– ואיך הילולה, עוד מדקלמת: “קטקה־ונקה” “לקטקה קרנקות בפוזמק”?

– "נו, וזאב: לבש מסכה יותר עליזה?

– ורפאל? בודאי “מצוברח”, כרגיל.

– ונעמילה? עוד רוקדת כל כך הרבה? חכי רגע – שמענו דבר מה, זה נכון?

– באמת, עברו לאוהל?

– באמת – את זה אי אפשר! הלא כל כך צעירה –

– נו, ולוין? זה כבר הספיק הרבה: דור שני הקים לצבא־העבודה!

– הרי לכם דוגמא של מסירות ונאמנות למעמד!

וכיוצא בזה שאלות משאלות שונות. הן אנשים אחים המה אנשי התל ואנשי הפלוגות. גורל אחד להם, צרות משותפות וששונות משותפים. אלה כאן ואלה שם עמלים בהקמת חברה חדשה והווי חדש.

ותוך כדי השיח הקולני וקריאות־ההתפעלות יוצאים במחול. הבחורים והבחורות, סוללי הכבישים והמסילות, מנפצות החצץ וחוצבי במחצבות, רוצים להוכיח כי להטם עולה על זה של ה"משקיסטים".

– רגליהם כבדו כאן באדמת הבצות הכבדה. מה, גם לזה ייקרא ריקוד? הנה יראו להם!

רגליהם מונפות באון וחובטות בקרקע האוהל בכל כובד נעליהם המסומרות. המפוחית מפריחה זמירות־הפקר. הלהט משתלהב ומתלקח.

את אברשקה צורבת הקנאה כשפוד מלובן: “מה, איזה פילוג רוצים להכניס כאן אלה. הוא יראה להם איך כבדו הרגלים באדמת הבצות!” – פורץ לתוך המעגל, מרקיד גופו האדיר בכרכורים סועדים כשקול הבס שלו רועם:

"טאַק אי נאַדוֹ, טאק אי נאַדוֹ

ני כאַדי קוּדאַ ני נאַדוֹ" –

חיימקה פורץ למעגל אף הוא ופותח בזמר משלו:

כשתבוא לתל, בחור,

צרות לא תדע,

רק תשמע יום ולילה:

הבה ונשמחה!

אוי אוי אוי אוי –

הבה ונשמחה!

ביום שנועד לפתיחת הועידה טרחו בקישוט האוהל המרובע כלקראת חג גדול. שוב עוטרו יריעותיו כלי־עבודה שונים, זרי פרחים ושבלי הקמה. כתבות גדולות התנוססו באותיותיהן הגדושות: “חוקרים ומלומדים רצו להבין את העולם – צבא־העבודה אומר לשנותו מיסודו”; “לא כת מתבדלת אלא תנועה המונית מתפתחת ופתוחה לכל”; “איחוד המעמד, עזרה הדדית ואחריות מלאה בין העובדים במפעלם העצמאיי ובין שכירי היום”; “איחוד הכפר והעיר”; “חברה חדשה, הווי חדש ותרבות חדשה”, ועוד כתבות מכתבות שונות מפרוגרמת־היסוד.

בלקינד ב"קוסובורודקה" הרקומה, שהוא לובשה במעמדים חגיגיים, פותח את הועידה. בנאומו הוא סוקר את המצב בעולם, בתנועת העובדים לארצותיהם השונות, את מצב היהדות בעולם ובארץ ולבסוף הוא עומד על הישגיו של צבא־העבודה, מטרותיו ושאיפותיו.

לאחר נאום־הפתיחה נערך קונצרט ביד אמנם מחברי צבא־העבודה ובו נסתיים ערב הפתיחה.

על סדר־היום של הועידה עומדות שאלות חברתיות וכלכליות וביניהן – שאלת המרוּת והעזרה והאחריות ההדדית, המנוסחת על ידי בלקינד, בהצעת קופה משותפת לתנועה כולה.

בין הצירים שאנשי התל בחרו לועידה: בלקינד, אריה, טוביה, ישקה והילולה.

למחרת היה הדיון בועידה שקט ורציני, פרט לאינצידנט אחד שפרץ בין אריה לבלקינד בתחילת הישיבה בדבר נוכחותם של באי־כוח תנועות אחרות ועתונאי אחד, שנשלח לועידה מטעם מערכת עתון של תנועת העבודה הכללית, שאף צבא־העבודה נמנה עליה. בלקינד דרש שהועידה תהיה סגורה לאנשים שלא מצבא־העבודה, ואריה דרש דיון פתוח, במיוחד תבע, שאותו עתונאי יורשה להיות נוכח בה.

– אין עוסקים כאן בקונספירציה. הדיון צריך להיות פתוח לכל שמתעניין בו. דין־וחשבון ממהלך הועידה צריך להתפרסם בעתונות התנועה – דרש במפגיע.

– אך בו, באינצידנט זה, נחל מפלתו הראשונה בועידה: ברוב גדול הוחלט כי הועידה היא פנימית וסגורה.

אנשי התל, מאלה העובדים במוסדות המלאכה ובעבודות שירות שונות, ממהרים לועידה עם סיום מלאכתם. אף באמצע היום מציצים פעם ופעמיים כדי לחטוף קטע נאום ולעמוד על מצב הדברים ולו אפילו במקוטעין. בערב, בשוב עובדי השדה למחנה, מתרחצים מהר ונחפזים אל האוהל המרובע. אכן, ועידתם היא. אין זו ועידת מפלגה הדנה בבעיות מופשטות ובפתרונות לעתיד לבוא – ענינים מעשיים וחיוניים נחתכים בה. העירנות רבה. צפופים ודחוקים עומדים ומקשיבים לדברי בלקינד שפתח עתה בענין המרות והקופה המשותפת. הדיון, שנמשך כל היום בשקט ובסדר, מתחדד ומתלהט מרגע לרגע. אריה אינו יכול לשבת במקומו במנוחה. עיניו החומות דולקות וקמטי־הצער שבזויות פיו התקיף מתעמקות ומתפשטות על מלוא פניו. דבריו של בלקינד דוקרים בו כשפודים מלובנים. מדי פעם הוא פורץ בקריאות־ביניים שהוא משלחן בנואם כחצים שנונים.

“הנה הנה פרץ זה התוסס ומכלה, שרגע כביכול במשך חדשים רבים תחת עול העמל המפרך בזריעה, בנטיעה, ובשאר העבודות הדחופות”, – מהרהר רפאל בחרדה בעמדו על יד נעמילה בתוך הקהל המצופף.

טוביה יושב סמוך לאריה. אף הוא נבחר לציר והחובה עליו להיות ער ולהשתתף בדיון על השאלות והפרובלימות המנסרות בועידה, אך מין לאות־יאוש ירדה עליו הערב לדכאו. מתחילה אמר להשפיע על אריה שלא יתפרץ בכל פעם באמרותיו השנונות ולבסוף הניח לו. כן, אין מקום לפשרות ולויתורים. על צפור־נפשו של המפעל נאבק עתה אריה ולא יירתע מפני כל. רגע הוא מקשיב לדברי בלקינד, ומשנהו ישתקע בהרהורים על הקציר המתקרב והולך. דאגות רבות לו לטוביה: אמנם עלה בידי אריה להשיג תקציב וניקנו שתי מאלמות, אולם אלו בלבד לא תספקנה בשביל לסיים את הקציר בזמנו. עונת החמסינים הגיעה, הקמה תבשיל בבת אחת, ואם לא יקצרו בארבע חמש מאלמות – יישפכו הגרעינים מתוך השבלים שיבשו בחמסין והיבול ירד בחלקו לטמיון. מדי פעם, בקום רעש באוהל ובהשמע דפיקות היושב־ראש, הוא מתנער ממחשבותיו־דאגותיו ונותן עיניו החמימות, הדולקות בצער, בקהל הצפוף, שעירנותו נהפכה עתה לסקרנות מגורה, כמו צופים האנשים בהתגוששות אתליטים בזירה…

בלקינד סיים דבריו. עתה מדברים צירים שונים. צירי הפלוגות רובם ככולם תומכים בהצעת בלקינד. צירי התל מחולקים בדעותיהם, חלק מחייב וחלק שולל.

והנה קם אריה לדבר המתיחות והסקרנות מחריפות ומתחדדות. אריה פותח בזעקה נרגשת. אינו מדבר עתה על רעיונו, רעיון איחוד הגושים הגיאוגרפיים, שהעמידו תמיד כחומת־מחסה־שכנגד לרעיונו של בלקינד, אלא מזהיר את הצירים בפני החלטה נחפזת; שישקלו היטב טרם ירימו ידם להכריע במחלוקת. ההחלטה בשאלה זו קובעת ביסוד יסודו של מפעל התל אם לקיום והתפתחות, ואם להרס. כן, הרס המפעל שהנו רק בראשיתו. אם דעתם של הצירים התבלבלה עליהם בעטיה של תעמולה מסלפת וקלוקלת וכבר אינם מסוגלים להעריך מה צרור וכרוך בהחלטה כזו – ידעו נא כי לא ניתנה להם כלל וכלל הסמכות להכריע בשאלה נוקבת זו. לא ולא! בשאלת־יסוד כזו יכולים להכריע רק המוסדות המרכזיים של תנועת העבודה הכללית. רק הם, ולא כל גוף צבורי אחר. האוטונומיה, שנהנה ממנה צבא־העבודה בשטחי פעולה שונים, קצרה ידה בשאלות־יסוד. המוסדות המרכזיים, שבידם הפקדו עניני התנועה כולה, שצבא העבודה מהוה אחד הגופים בו בין שאר הגופים הצבוריים, – רק הם יכריעו. אל ייחפזו, איפוא, בהחלטתם. זו לא תקויים ולא תוגשם, ולו אפילו תתקבל פה אחד. הוא יפירנה. כן, הוא היחידי. הוא יביא אותה בפני המוסדות המישבים. תקציבים המיועדים להתישבות לא יוצאו לכיסוי גרעונות של מחוסרי עבודה. לא יקום ולא יהיה!

דבריו הטילו געש רותח בתוך הצירים והקהל:

– אוהו! הרחיק זה בהתנגדותו.

– מה אמר? אל המוסדות המישבים יביא את הענין –

– באיומים בא –

– דעתו, כנראה, לא צלולה עליו הערב, ואין הוא מסוגל להשיג מה שפיו פולט.

– צבא־העבודה רשאי להחליט החלטות בשאלות חייו הפנימיים ואיננו זקוק לאישור מוסדות!

– באם יחליט – ידע גם להגשים ולא יפחד מאיומים כאלה!

הגעש והרוגז גוברים והולכים. כולם מדבירם וצועקים ביחד:

– דילטוריא!

– בגידה!

– למשפט חברים צריך להעמידו! – נישאות צעקות מתוך ההמולה המבוללת.

אך הנה התגבר היושב־ראש על המהומה ושוב לקחת בידיו את הנהלת הישיבה.

– רשות הדיבור לישקה, – הוא מכריז אחרי שהיסה את הקהל הנרגש.

ישקה, מהקרימצ’אקים, הוא ציר בועידה מטעם אנשי התל. הוא ידוע כאן כאחד הפועלים המצויינים. מיום בואו אל התל הוא עובד במחצבה ומנהל בה את העבודה. מומחה ובקי הוא במקצוע. להתמדתו ושקידתו יצאו מוניטין. אך שתקן הוא, באסיפות אינו מדבר. כולם מתוחים לשמוע מה יגיד זה השקוע ראשו ורובו בסלעים, כילפות, כשילים וחומר מפוצץ.

קולו של ישקה נוקשה ועמום כהדי ההתפוצצויות הנישאות מהמחצבה שהוא מנהלה ועובד בה. מבטאו מבטא רוסי מובהק. הוא אינו מדבר לעצם השאלה הנדונה, אלא מודיע נמרצות כי לא יתן להמשיך בדיון כל עוד לא יוצא אריה מהועידה. אף רגע איננו יכול לשהות כאן לאחר שהשמיע איומיו שיביא את הענין בפני המוסדות המישבים.

– יצא מכאן, תיכף ומיד! – רועם קולו העמום.

קופץ כנשוך נחש:

אותו יגרשו מכאן, אותו – לא! הוא אינו חוזר בו. לא פליטת־פה בשעת רוגזה היו דבריו. במלוא האחריות ובמלוא הדאגה למפעל נאמרו. באחריות יתר ובדאגת יתר מאשר תעמולתו המסולפת של הזה, – הריהו מצביע לעברו של בלקינד.

מהומה גדולה קמה בין הקהל. טוביה מתרומם בבהלה. אין הוא יודע בדיוק מה נתרחש כאן. גוש מצופף מיטלטל לכאן ולכאן בתוך האוהל הדחוק ומתקרב והולך אל עברו של אריה. בתוך הגוש הודף מישהו את העוצרים בו וחותר קדימה תוך נהימות מאויימות:

– צא מכאן! בכוח אוציא אותו! יצא!!

ישקה הודף במרפקיו ובכתפיו. כוח רב בשרירי החוצב הזה. העוצרים בו מועפים לצדדים כשבבים.

– דבר איום יקרה. ראה עיניו הנסוכות דם. הוא יכה אותו. אוי אוי – נלחצת נעמילה, שעיניה קרועות באימה, אל רפאל.

אך הנה פרץ לתוך הגוש אברשקה, לפת את ישקה לפות היטב, נשאו לעבר הדלת והתגלגל עמו יחד החוצה.

היושב־ראש מנסה להמשיך בישיבה. עוד רבים רשומים לדיבור. אפס הקהל הנרגש איננו מוכן עתה להקשיב לנאומים. הכל מדברים במקרה החמור שנפל על התל. זוהי הפעם הראשונה לפריצת סקנדל כזה. עוד מעט והגיע לתגרת ידים.

–בזיון! חרפה! – סולדות הבחורות הנרגשות והמבוהלות.

הרוב הגדול מגנה את אריה ודבריו הבלתי אחראיים. אך יש גם כאלה המצדדים בו.

היושב־ראש נועל את הישיבה בהודיעו על המשכה בניסוח ההחלטות והצבעתן מחר.

טוביה יושב באהלו של אריה ומחריש. מה יגיד עתה – אכן השתלט הסיוט הזה שצלו החרידו ודיכאו במשך זמן רב.

אריה אינו יכול להירגע. דברים שוצפים ניתכים על טוביה: הוא לא ישתתף יותר בועידה. גם על טוּביה הוא אוסר להשתתף בה. יחליטו להם שם מה שיחליטו. מחר בבוקר הוא נוסע אל המוסדות המרכזיים של התנועה. הוא יוכיח לו לבלקינד שתעמולתו המסיתה לא תעשה פרי, לא!

למחרת נמשכה הועידה בהיעדרם של אריה וטוביה. הדיון היה שוב שוקט ללא קריאות־ביניים וללא מהומות. ההחלטות, שנוסחו על ידי ועדה בראשותו של בלקינד, נתקבלו כולן. הועידה הכריזה על מרות מלאה להנהלה החדשה, שנבחרה על כל מפעלי צבא־העבודה, ועל קופה אחת. הצירים התפזרו לפלוגותיהם. על אנשי התל, גם על המחייבים וגם על השוללים שהיוו מיעוט, השתלט רוח דכאון ומועקה. הכל חשו כי קרע רציני התהוה בין אנשים אחים שותפים במפעל אחד וגורל אחד. העבודה התנהלה כמימים ימימה, אך בכל רגע נופש בעבודה ובמנוחה שלאחריה פרצו ויכוחים בין הפלגות. חברים וידידים מאתמול לא יכלו לשמוע בשקט דעת מתנגד. רוח רעה ירדה על אנשי התל העומדים עדיין בראשית מפעלם ויצירתם.

לוין מתהלך מסוער רגשות והרהורים סתומים. עיניו המבריקות תמיד מבעד זכוכיות משקפיו המלוטשות עטויות עתה ערפל, שמבעדו מבצבצים נהיה וכליון נפש. הויכוחים המרים שאין מקום פנוי מהם על התל כמעט שאינם נוגעים בו. כולו מתוח וקשוב לאותה ההמיה המנסרת בקרבו מבוללת וסתומה ומנדדת שינה מעפעפיו. לא בכוח העבודה לשככה ולא בקסם בריכות עיניו הטהורות והזכות של יגאל להצלילה.

לוין שוכב במטתו ומבטו נעוץ בפיסת השמים המכוכבה, הניבטת מבעד החלון. מהמטה הסמוכה נישאת נשימתה הקצובה של שושנה השקועה בשינה שלוה. הוא מתהפך מצד אל צד, ממלמל וגונח, מנסה לעצום שמורותיו הצרובות מנדודי השינה, אך ההמיה הסתומה אינה פוסקת מלטלטלו ולהסעירו.

“עד מתי זה יימשך כך” – גונח הוא ונאנח.

נשימתה הקצובה של שושנה נהפכה לנחירה מרוסקת. הנחירות שורטות בעצביו המתוחים עד להתפקע. הוא מצטנף בשמיכה, מכסה גם ראשו, אך אלה חודרות גם מבעדה אטומות כנסירת משור כהה.

מה היה לו – הן רגיל הוא בנחירה זו של שושנה הבאה לה לאחר שהתעייפה מאוד בעבודה. הן הסכין עמה מכבר. מה היה לו, הלילה – צער ובושה מלפפים אותו: הלא זאת היא שושנה שלו, שושנה היקרה והאהובה, העובדת למעלה מכוחותיה. לא! לא נחרתה היא המטרפת את דעתו, אלא זו ההמיה שכובשתו ואינה מרפה ממנו.

"אולי לצאת קצת החוצה – "

לוין מתלבש חרש – ויוצא. האפילה קולטתו לתוך כפותיה השעירות. כתמים בהירים מבריקים בתוך האפילה העבותה. זוהי הקמה שהבשילה. מגיח רוח־לילה פוחז, מרים שולי האוהלים ומטילם בחבטה רפויה, מסתחרר בלבושו של לוין אגב אושה חרישית, מעביר ליטוף חטוף על מצחו, על פניו – ומסתלק כלעומת שהגיח. לוין מדמה לחוש הקלה. כאב הראש הרפה ממנו. הוא מהלך בין שורות האוהלים הלוך וחזור. לאחר שעה קלה תוקפתו עייפות גדולה, רגליו מועדות. הוא חוזר ונכנס חרש לחדרו ושוכב במטה. זמן מה ישכב אפוף ריקנות. כולו כמו נתרוקן לאחר תעייתו הלילית. ההמיה הרפתה מלענותו. הוא שוכב, כשמבטו נעוץ בחלל האפל, כולו שלו ורוגע כביכול. אך הנה מתרקם משהו בתוכו, מטושטש בתחילתו אך מתבהר לאטו ולובש צורה ודמות. חום גדול מציפו. דמיונו מאביר, מרימו ונושאו הרחק, הרחק. גופו של לוין שכוב במטה בצריפו, אך רוחו הפליג לימים רחוקים קדומים. הכל מוחש פה, נהיר. ההמיה מתנגנת בו עתה כקול עוגב רוה וצלול.

“והנה אנחנו מאלמים אלמים בשדה” – זולף קול העוגב הרוה והצלול. הרים ושדות שטופים צהריים בהירים. קמה ברוכת־יה כורעת תחת שבליה הגדושות. רון פעמונים של עדרי צאן גולשים מההרים. קולות צחוק, שירה, קריאת זירוז וצלצול חרמשים טובעים בים הקמה.

לוין דואה על כנפי דמיונו. חזהו מתפעם, נשימתו חטופה להוטה. אין הוא יכול לשכב עוד במטה. חרש, שלא להעיר את שושנה שלו, הוא קם, מדליק אור במנורה, גוחן על מחברתו ומעלה בכתב ידו הנקי והברור דף אחר דף. העט חורק ברחפו במהירות על גבי הניר. כמעט שאין ידו משגת לדלוק אחרי המראות והדמויות החולפות לפני עיניו. שעה אחר שעה חולפת. השחר כבר בקע ועודנו כפוף על מחברתו.

במטה הסמוכה קמה תנועה: שושנה חולצת אבריה, מנערת רעמת שערה השחור שמכסה על פניה, משפשפת עיניה המנומנמות ומפהקת. פתאום היא מזדקפת במטה:

– מה זה, שמואל? מה המנורה הדולקת? הן אור היום בחוץ. מה, שוב ישבת כל הלילה על המחברת שלך – רועמים פניה – איך תצא לעבודה –

– רגע, עוד רגע, – מחייך לוין אל גליונות הנייר הממולאים כתב צפוף – הנה אני מסיים את התמונה האחרונה.

היד טסה במהירות על הניר, העט חורק. הנה העלה את המשפט האחרון, הציב נקודה גדושה ורשם “סוף” מסולסל ומצועצע.

– תם ונשלם! – קם מעל המחברת, ניגש אל שושנה, יושב על מטתה ומחליק על לחייה החמימות, שסימני כר אדומים טבועים בהן ככתובות־קעקע. הכל צוהל בו בלוין ומתרונן. כה טוב לו וכה קל. הרים נפרקו ממנו בהשראה הברוכה שירדה עליו הלילה. סוף סוף יצא מהמבוך האפל והסתום.

– שושנה, שושנה, – הוא ממלל באשרו כשעיניו בורקות שוב בברק חי ועירני.

צלצולים רמים מתמשכים ורועמים.

– צריך ללכת לעבודה, – קמה שושנה ומתחילה להתלבש.

לוין מכבה את האור במנורה, שם מחברתו תחת הכר ויוצא לעבודה כשרגליו קורסות תחתיו כמו עברו יין.

יום של ערב פסח בא. התל סאן מהמון אורחים שבאו לחוג את החג ולראות את ה"סדר" הנערך כאן בפעם הראשונה. לוין שלח המון הזמנות לראשי המוסדות, למנהיגי תנועת העבודה, לסופרים ומשוררים הקרובים ברוחם לצבא־העבודה, שיושבים שם בערים, רושמים רשימות וחורזים חרוזים על ההווי החדש המוקם והולך על קרקע המולדת. האנשים מסיימים את ההכנות האחרונות לקראת החג. העבודה נפסקה היום שעות אחדות קודם מהרגיל, כדי שתהיה השהות להתכונן לחג ול"סדר" כראוי.

עוד השמש במרומי השחקים – והכל שובת כבר מעבודה. אוירת חג עוטה את התל. הנה בוקע הצלצול המכריז על טקס הבאת העומר. כל הקהל הרב מסתדר בשורות ויורד אל החלקה הקרובה שנועדה לקציר העומר. בראש הולכים הקוצרים, חרמשיהם המבריקים על כתפיהם, אחריהם המאספות עם קלשון או מכרפה על כתף, ראשיהן עטורים זרי פרחים, ולבסוף – הקהל הרב.

הגיעו לשדה. השמש נוטה למערב כשזהבה המותך הופך ארגמן ופז. מסביב, לכל מלוא העין, מבהירה הקמה המבשילה. נגוהות השקיעה מפזזות בגלי השבלים, שהורידו ראשיהן מכובד התנובה. שלוה עילאית פרושה על הכל. שעת רצון.

המקהלה פותחת בשירה. קצבה מותאם לקצב תנועות הקוצרים. החרמשים מונפים והשבלים הגדושות קורסות נופלות ונערמות לגז עבות. המאספות אוספות ומאלמות אלומות. תנועותיהן מותאמות לשירה אף הן. נעימת השירה זולפת לתוך החלל המופז, מתמזגת עמו. דומה, היקום כולו פצח בשירה חרישית זכה. הנה נאספו אלומות העומר. התהלוכה פונה ושב במעלה התל.

הצריף הגדול המשמש כל השנה למחסנים שונים, שמחיצותיו פורקו והותקן בשביל ה"סדר", טובל באור גדול. עוד “לוכס” הובא לכבוד החג. על הקירות מתנוססים חרוזי שירים ופסוקי הגדה שלוין ליקט וצירף, עטורים זרים משבלי הקמה. השולחנות ערוכים ברוב פאר. הקהל הגדול נכנס לצריף ויושב מסביב לשולחנות. עתה בא טקס הבאת העומר, הנושאות על ראשיהן את האלומות, מקיפות הקפות אחדות כשהקהל מלוה אותן בשירה: על ראשיהן את האלומות, מקיפות הקפות אחדות כשהקהל מלוה אותן בשירה:

“לא לחם קלוקל, לא שלו ודגן־שמים”

עם תום ההקפות יוצאות נושאות־העומר במחול־הקציר. השמלות הלבנות הגולשות ויורדות עד כפות רגליהן היחפות של המחוללות, ראשיהן העטורים זרי פרחים ושבלים, פניהן ועיניהן המשולהבים תוך התנועות הריטמיות הממחישות את עבודת הקציר והבאת האלומות הגורנה – משווים להן קסם דמויות של העבר היקר ומביא את הקהל לידי התרגשות עזה. אחר רוקדת הילולה ריקוד־החירות שהכינתו בסתר – הפתעה לחג. להט צבא־העבודה ושכרון החירות שבו התרוננו מתוך סערת הגוף התמיר והרגלים המחוטבות ויפות להפליא, שצחותן המהבהבת מתוך הסחרחורת מסנורת ונוטלת נשימתם של הצופים. מי זה יכול לשער שבחורה זו, מלוכסנת העינים הסקיתיות, הלגלגניות, מסוגלת לדבר כזה. מה הן ההורות, הרונדות, הדבקות לעומת ריקוד־החירות, שהילולה שיכרה בו הערב את אנשי התל ואת האורחים הרבים.

בריקודה מסתיים טקס הבאת העומר.

“לשובע ולא לרזון” – נישנות הקריאות.

מתחיל ה"סדר". לוין הוא המנצח עליו. חוץ מיצירת הטכסט בשביל טקס קצירת העומר והבאתו, כתב גם הגדה ל"סדר", שליקט מתוך ההגדה המסורתית ומהספרות העתיקה והחדשה, גרע והוסיף ושילב בתוכה קטעים משלו ויצאה מתחת ידו הגדה ישנה־חדשה. אף נמצא בין אנשי התל אחד שחונן בכשרון הציור וההגדה נעטרה עיטורים וציורים יפים. הרבה עמל השקיע לוין עד שהתקין את ההגדה ברוב טפסים, כדי שתהיה לפני כל הקהל הרב. הנה יושבים על ההגדות הפתוחות. מדי פעם קורא אחר קטע מתוכה, המקהלה שרה. שותים מארבע כוסות. “שולחן עורך”. המיה חגיגית מנסרת באולם. פני הבחורים והבחורות מבהיקים מתוך החולצות והשמלות הלבנות באושר וחדוה. לא “מחייבים” ולא “שוללים”, כי אם גוש מלוכד אחד היוצר ומקים ישוב בשממה וחברה חדשה. לבבות אנשי התל הולמים שוב בהולם אחד.

לאחר “שולחן עורך” יש עוד חלק הגדה. שוב מקהלה, קטעי ספרות ואגדה וקטעים ממעשי ידיו של לוין.

לוין – מי ידמה ומי ישוה לו עתה. בנודו אז בלילה בשדות, כולו מסוער ואכול רוגז וכאב על החיים הפרועים ונלוזי הצורה שבכאן, על השירה־הצריחה הקלגסית, לא העלה על דמיונו, שמשהו כזה עלול לצמוח ולעלות מתוך הרהוריו וצערו.

לאחר שמסתיים החלק הרשמי עוד נמשכת שירה כללית. אף מעגל מתלכד. המעגל מתנועע במקום אחד באולם הדחוק והמצופף. במעגל – אנשי התל, המנהיגים, ראשי המוסדות, פקידי הבנקים והסופרים.

לוין מפציר בסופר הידוע שיגיד משהו. הלה מסרב: מה יש להגיד לאחר כל זה שחזו עיניו כאן – דבריו ייראו חיורים לעומת כל זה שמסביב. הוא מלא רשמים וחויות ואין ביכלתו עתה למצוא להם ביטוי. אחר כך, לכשיצטללו, יבוא גם הביטוי. אך לוין איננו מרפה מלהפציר והוא נאלץ להיענות לו.

לוין עולה על שולחן כדי להסות את הקהל:

– הסופר הידוע הנמצא בתוכנו וחוגג אתנו את חג החירות יגיד לנו משהו!

אין הנאום ניתן לסופר בקלות. החזרות תוכפות. אפס הקהל המשולהב עונה לו במחיאות כפיים סוערות.

עתה, משפתחו בנאומים, לא ייתכן שהמנהיגים וראשי המוסדות לא יגידו חלקם אף הם. אחד יורד, השני עולה והנאומים נישאים בזה אחר זה רצופי התפעלות מאנשי התל ומיצירתם.

רפאל נתקל בזאב העומד באחת הפינות.

– זאב! – פורץ אליו רפאל בשמחה – מה תגיד, זאב – לוין – לוין זה – אינו מוצא ביטוי להבעת הערצתו והתפעלותו.

– מה נאומים אלה הערב? – נוהם זאב, – הלא לא “מיטינג” כאן. ..

“אין לו תקנה למקטרג הזה” – עוזבו רפאל ומחפש אחרי נעמילה.

סוף סוף בא הקץ לנאומים. חלק מהאורחים עייפים והם מובלים למטות שאנשי התל פינו בשבילם. עתה נשארים אנשי התל ואלה מהאורחים הקרובים ביותר. נמצא כאן המנהיג האהוב, מסולסל בלורית־השיבה עם העינים החומות, הטובות והנבונות מאוד. הוא לא נאם בין הנואמים, רק ישב ולטף בעיניו את הבחורים והבחורות האהובים עליו מאוד. על יד אריה וטוביה ישב והקשיב לדבריהם על חיי התל, דאגותיו ושמחותיו. אריה וטוביה מכירים את המנהיג מלפני שנים רבות, כשזה עוד לא ישב כל ימיו בישיבות ובמועצות, אלא שתל ירקות וגזם עצים בחוה ההיא ששימשה ערישת תנועת העבודה. שלא ברצונו נותק מהעצים ומשתילי הירקות וטולטל אל העיר לתוך הישיבות והויכוחים שאינם פוסקים. בישבו עתה בין אריה וטוביה, רעיו הטובים מאז, הוא סופג לתוכו את הריחות ההם, שאפפוהו אז בימים היפים ביותר שבחייו. טוביה מספר על חציר, ירקות, נטיעות, יבול ועל הקציר הממשמש ובא ואריה משיח דאגותיו לתל אחרי הועידה ההיא וההחלטה שנתקבלה בה על המרות והקופה המשותפת. עוד מעט ותגיע לכאן הועדה שמונתה על ידי המוסדות המרכזיים של תנועת העבודה, כדי לנסות למצוא מוצא מסבך המחלוקת, שהשתלטה על אנשי התל תוך יצירתם הגדולה, ושאחד מחברי ועדה זו הוא גם המנהיג הנערץ, ואריה נאחז בהזדמנות זו ושופך לפניו על לבו.

–נסתכל קצת במעגל הרוקדים, – קם המנהיג.

קשה לו לאריה להפסיק שיחו. הנה לפניו האיש שיבין לו ויוכל לנהלו בעצתו הנבונה. אין הריקודים מושכים את לבו. סערת כרכוריהם של אברשקה, מישקה, הילולה, חיימקה והאחרים מודעת לו היטב. אין לבו הולך אחרי זה הערב. מלחמה קשה עומדת לפניו והוא נכבש לה כולו. אפס חזקה עליו שיציית לבקשתו של המנהיג האהוב. הם עולים על ספסל כדי לראות פני המפזזים במחול. אהבת אין קץ שופעת מתוך עיניו של המנהיג שמלטפות את המעגל המלוכד, הנישא בהתלהבות שבדבקות.

אברשקה תופס כל מי שנזדמן לו, מבלי להבדיל אם הוא מאנשי התל או אחד האורחים, וסוחבו אל תוך המעגל. הכל גועש בו באברשקה, גואה, צורב ולוהט.

– הוי, וטהר לבנו, לבנו, – רועם קול הבס שלו כשגופו האדיר מכרכר בדבקות עצומה.

– מנין אש־החסידות ל"גוי" זה? – מלטפות עיני המנהיג את אברשקה פרוע הבלורית ופרום החולצה הרקומה, המכרכר עד כלות הכוחות.

חדוה גדולה מלפפתו בצפותו בבחורים ובבחורות הנישאים ללא ליאות בסערת המחול כשעיניהם דולקות כלפידים וגרונותיהם שואגים שאגת־תפילה:

“הוי, וטהר לבנו, וטהר לבנו” – –

נשכחו ממנו הישיבות והמועצות; מרי הויכוחים וההתנצחות של המנהיגים הצעירים שעלו זה עתה על הבמה הצבורית, הממללים רברבן ללא שיעור, בוטחים בעצמם ובתורתם וסמוכים ובטוחים כי הם הם העומדים על משמר המהפכנות הצרופה נגד כל האופורטוניסטים מבחוץ ומבפנים…

“להשאיר כל זה ולבוא הנה אל הבחורים והבחורות האלה. לחצוב עם אברשקה זה במחצבה, להוביל אלומות הגורנה ולשתף עצמו בכל העבודות שעל התל ובשדות”.

בין האורחים שהוזמנו ובאו נמצא גם הפיטן אדום־השערות עם העינים הירוקות, הפוספוריות, ששיריו הלוהטים, ארוכי השורות, הרועמים כתופים בשערי בת רבים, אהובים מאוד על הבחורות והבחורים. לוין מפציר בו שיקרא משיריו.

– אחר כך, אחר כך, – מבקש הפיטן, שאינו יכול גרוע עיניו מהמעגל המלוכד, הדולק כסנה.

השעה מאוחרת מאוד. אלה שבגורלם נפל להיות שומרים בליל זה, ליל חג החירות, עומדים על משמרותיהם בקצות התל, ליד האורוה והרפת והמחסנים, כשחישוקי השינה נלפתים מסביב לגופותיהם המפורכים. על אף הכרת האחריות הגדולה שבשמירה אי אפשר לעמוד נגד פיתויי השינה. כבדה ודביקה היא מרפרפת על השמורות הצרובות, הראש גחון אל תוך צוארון המעיל כפרי שבשל והגוף גולש לתהום פעורה.

אך הנה מתלקח שם המחול ומשתלהב. השירה רועמת. הגוף מרטט אחוז יקיצת־פחד, השמורות שנתעצמו נפקחות לתוך האפילה, היד תופסת בבהלה בפלדה הקרה. אך מיד שוכך הפחד, המוח מצטלל בקלטו שאגות “וטהר לבנו לבנו” המלוהטות, המגיעות לכאן עמומות. חיוך מרחף על פני השומרים החיורים יגיעי השמירה.

“עוד לא הפסיקו” – משתוממים אלה, שהעייפות נסוכה בהם כזפת.

בוקר חדש מרטט בפאתי המזרח. חלק מהאנשים הלך כבר לישון. את אברשקה הוציאו בכוח והטילוהו למטה. בסופו של דבר פתח ברוסית עסיסית, חבק, גיפף ונשק לכל שנזדמן לו כשהוא מתיפח בדמעות־שליש. אף אחרים הובלו אל אוהליהם המומי יין וסער המחול. עתה נשארו אלה שמכירים את שיריו של הפיטן אדום־השערות בעל־פה ומעריצים אותם מאוד. לוין כאן, שושנה, רפאל, נעמילה ועוד בחורים ובחורות.

שערו האדום בוער. עיניו הירוקות רושפות אש פוספורית. גופו הרזה נע כעץ טרוף סער. על טור מלכא, רומי, ירושלים של מטה, תפארת מלכות, חמסיני מדבר וחוצבי סלעים רועמים שיריו הלוהטים ארוכי־השורות כתרועות חצוצרות עזות מבשרות פדות והולמים בלבבות הבחורים והבחורות המשולהבים כאילו חצב ביטויו ממעמקיהם.

אחרוני צללי הלילה התחמקו כבר אל נקיקי ההרים ונקרותיהם. היום הולך ונכון. התורנים באים לעבוד במטבח. נכנסת רחל הטבחית, בת השו"ב הווהליני, כשעל בגדיה מבהיק חגיגית סינר הלבן.

– רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית! – היא מכריזה בהברה אשכנזית בגשתה אל המעגל המצופף מסביב לפייטן.

מיד לאחר חג הפסח החלו ההכנות לקציר. הימים רצוּפים חמסינים לסירוגין. אל החלל הזוהר נמסך לפתע שרב מכלה. החמסין הגיח, השתולל יום יומים בנחשולי שרב ובמערבולת תמרוני אבק חריף – והסתלק כלעומת שהגיח. שוב באו ימים שקויי אויר צלול ונעים, ושוב משבים כמתוך כבשן לוהט. הקמה הבשילה בבת אחת. ההכנות נעשו קדחתניות. טוביה מלוכלך בשמן מכונות ובזיעה, שוכב תחת המאלמות החדשות שנרכשו לא מכבר, מרכיב, משמן ומברג את החלקים החדשים, המבריקים חגיגית בצבעי ירוק ואדום.

– לברג חזק! – הוא צועק מתחת המכונה אל רפאל העוזר על ידו בהרכבת המכונות.

בשבת עברו הפלחים את השדות כדי לקבוע באיזה חלקה לפתוח בקציר. הקמה, שרותה מלקוש גדוש, שבליה העבות קרוסות למטה מכובד התנובה. טוביה ממולל אחת, בוחש את הגרעינים, שנתקשו בחמסין האחרון, על כף ידו הגדולה והמיובלת, מכניסם לפיו ולועסם:

– כן מחר מתחילים בקציר השעורה! – הוא מכריז כשקצף דביק מעין החלב השמן מלחלח פיו הלועס בהנאה.

המאלמות מטרטרות. הכנפים מגישות את קני השבלים אל הסכין הממורט, האוצר בתוך להביו זהב קרני־השמש המותך, המחליק בהבהוב מהיר מסנור ומפיל את הקנים על הבדים המסתובבים ואלה מכניסים אותם לתוך קרבי המכונה. שיני “המאלם” מתהפכות תכופות. האלומה נקשרת ונזרקת על השינים הארוכות שבצד המכונה. טוביה לוחץ ברגלו, השינים נאספות והאלומות גולשות למטה בערימות.

טוביה יושב על המאלמת, עיניו מרוכזות מאוד, ידיו טרודות בלי הרף: יש ללחוץ על מנגנונים אחדים בעת ובעונה אחת. רפאל רוכב על אחת הבהמות מהצמד הרתום במכונה ונוהג בשני הזוגות בזריזות וביד מנוסה. אחריהם מטרטרת המאלמת השניה. זאב יושב שם על המכונה וחיימקה נוהג בבהמות.

הבהמות מכוסות זיעה מקציפה, מנענעות אזניהן וזנבותיהן לגרש את המון זבובוני ה"ברחש" הנישאים מתוך הקמה עננים עננים, חודרים לאזנים, לעינים, לנחירי האף ולכל מקום מוצנע בגוף. הקוצרים מנענעים ידיהם בעצבנות לגרש את ה"ברחש" שעקיצתם חדה־צורבת, מלווה זמזום מרגיז עד לטירוף מצליפם בשוטים ומאיצים בבהמות העייפות ללא חשך. טרטור מנסר בחלל קלוי־השרב, קני השבלים היבשים חורקים־שורקים והסכין מחליק בהבהוב מהיר ומסנוור. מנוחת הצהריים קצרה מאוד. אוכלים בחטיפה ומיד נחפזים לשמן חלקי המכונה. חוץ מזה שהעונה “בוערת” אי אפשר לעמוד רגע בתוך השדה הרוחש ענני “ברחש”. הקוצרים משחו ידיהם ופניהם בשמן, כעצת טוביה, כדי להקל על עינויי העקיצות, אך אין בכך משום תרופה שלימה. הזבובונים נדבקים לשמן ושובקים חיים, אך בודדים מצליחים לחדור אל תוך האזנים ופרכוסם שם שורט תוף האוזן וגורם יסורים. שוב ניחת השוט על גבות הבהמות המיוזעים ושוב נזרקות האלומות ערימות ערימות. הקוצרים מתחלפים ביניהם, אלה שישבו על המכונה נוהגים עתה בבהמות, ולהיפך. בשעות שלאחר הצהריים המאוחרות, כשרוחות הים מגבירות משביהן, באה רווחה. הרוחות מגרשות את הזבובונים כליל, קרני השמש אינן צורבות עוד. הבהמות צועדות במהירות והקצירה בשעות אלו נעימה מאוד. אור היום דעך כבר, אך כל זמן שאפשר להבחין בקמה אין המאלמות מפסיקות טרטורן.

חשכה עבותה יורדת על העמק עת הקוצרים רוכבים חזרה אל המחנה. רעש הטרטור במשך כל היום עודנו מנסר באזנים, הגוף המטולטל מנדנודי המכונה מפורך והמום. הבהמות משתרכות לאטן.

רפאל נועץ עיניו בחשכה. הוא יודע שנעמילה מחכה לו בדרך. הנה מבצבצת שמלתה הלבנה. עתה אינו מזמינה לעלות ולרכב עמו. אוצר יקר היא נושאת בחובה ושניהם חרדים לו מאוד. רפאל יורד מעל בהמתו, לוקח את רסנה בידו וצועד ברגל על יד נעמילה.

נעמילה רחוצה וסרוקה. היא נלחצת אליו כששערה הלח והצונן נוגע בלחיו קלויית השרב.

– היזהרי! כולי זיעה, אבק ושמן מכונות, – מזהירה רפאל.

אפס זו אינה חוששת כלל. נחיריה מרטטות בשאפה אל קרבה ריח גופו הצעיר, המחומם, שריח שדה וקמה בשלה נודף ממנו.

לאחר האוכל הם חוזרים מיד אל אוהלם. עתה אינם מפליגים לטיולי־לילה בשדות. סער האהבה שכך. להבתה כבושה עתה ושלוה. הערגון והכמיהה, רטט הלבבות והולם החדוה שעם כל פגישה ופגישה, זהרורי האהבה המופלאים – נסתפגו עתה פנימה כטל־בוקר אל תוך גביעי פרחים תחת קרני השמש. אברי נעמילה נתמלאו ונתעגלו. יקוד המשובה וברק העליצות בתוך עיניה התכולות נמוגו. אישוניהן גדלו ונתמלאו חרדה סתומה. תנועותיה אטיות, מרושלות משהו. שלות אגם נסוכה על גופה הצחור, המבהיק באפילת האוהל.

נעמילה לוקחת את ידו של רפאל ומגישתה אל בטנה. רפאל המום עייפות. כולו רצוץ מטלטולי המאלמת במשך יום הקציר הארוך. מתוך נים־לא־נים הוא חש בחמימות הקטיפתית של בטן נעמילה.

אך מה זה? האם לא הבחינו אצבעותיו בזיעים ופרכוסים שנבלעו מיד בעומק?

– הוא! – לוחשת נעמילה בהילחצה אל רפאל המשתאה.

לפנות בוקר כשטוביה עובר על פני אוהלם וקורא בלחש “רפאל”, נאלצת נעמילה לטלטל את רפאל פעם ופעמיים עד שהוא פוקח עיניו.

– מה קרה? – הוא מתבהל.

– טוביה העיר אותך לעבודה.

רפאל קופץ מהמטה, מתלבש במהרה ואץ אל השדות, אל המאלמות, אל ענני ה"ברחש" ואל אלומות הפז בגדושות, הנערמות והולכות בשדה הקצור.

הקציר עומד בתקפו. אך כילו לקצור את השעורים ומיד החלו בקציר החטים ללא הפסקה כלשהי. גם החלו בעירום. עשרות בחורים ובחורות מערמים את האלומות לגדישים גדולים בהצניעם את השבלים בתוכם פנימה מפני משבי החמסין המכלים.

נתן גלילי מכהן עתה בכהונה רמה שאינה נמסרת לכל בר־נש סתם והמעוררת קנאה בלב רבים. הוא עתה שומר־רוכב, האחראי לשמירה בשדות. אפרים עפרוני עזב את התל זה מכבר. הוא נקרא להיות האחראי לבטחון על תל אחר המוקם בשממה. ונתן גלילי המדבר ערבית רהוטה, הזקוף והבוטח, האיש שהוטל עליו כאן תפקיד זה. באחד הימים ירדו הוא וטוביה לערבה אל הבידוים החונים באוהלי השיער לקנות אצלם סוסה אצילה בשביל שמירת השדות. בכסף מלא שילמו, אך הסוסה היתה שוה מחירה. כלילת יופי היתה האצילה הצחורה ונתן קרא לה בשם “יפעה”. רגליה מחוטבות־דקות, בטנה מארכה וצרה, על מצחה החלק כתם ורוד־לבן בצורת כוכב, אזניה קטנות, מזדקפות לכל רשרוש קל, מתוך נחיריה המחוטבות, הרוטטות מבצבץ אודם להט ובעיניה השחורות־כחלחלות ברק ממורט. אכן, הצליח נתן בשם שעיטרה. כלילת יופי ופאר היתה “יפעה” זו. אנשי התל לא יכלו לשבוע יפיה. נתן גלילי ישב עליה ישיבה זקופה גאה כשהוא מסלסל שפמו הדק. הוא קישטה בקישוטים רבים כמנהג הפרשים הבידוים. השומר הרוכב השני היה מישקה קטן־הגוף שהוכיח אומץ לבו ועוז רוחו לא אחת. הוא רכב על הסוסה השניה, שטוביה השתמש בה עד עתה לסיורים במקומות העבודה המרוחקים. לעומת נתן נראה מישקה על סוסתו כנער נושא־כלים לאדונו האביר.

בגלוש השמש בשיפולי השמים יורדים שני הרוכבים לשמירת השדות. הסוסות שנחו על היום חשק הדהרה רוטט ברגליהן המחוטבות והן מכרכרות בקפיצות חן. נתן גלילי לבוש “קוסובורודקה” רקומה ומכנסי רכיבה המבליטים יפה מתניו הצרות, ברגליו מגפים גבוהים, מצוחצחים למשעי, רעמת בלוריתו גלויה. ה"עגל" השחור נתון על צוארו ושולי הכפיה הצחורה בעלת הציציות האדומות מופשלים בגנדרנות על כתפיו מזה ומזה. מישקה לבוש תלבושת־עבודה רגילה. השמירה רצינית וקשה ואין לבו הולך אחרי תלבושת־שומרים מגונדרת. ואולי – אולי יודע מישקה שאף זו לא תשוה לו מראה פרש גאה ואמיץ לב. גופו הקטן בעוכריו. הנה הם רוכבים השומרים, האחד – זקוף, יפה, תלבשתו וסוסתו הנאה משוות לו עוז ופאר ומגדילות יפיו, השני – פלח עלוב רוכב הביתה מהשדה ולא איש־לילה עז מעללים. הרובים מונחים להם לרוחב האוכפים. חגורות הכדורים תלויות על החזה באלכסון. עליהם לעשות “דור”, להקיף את השדות לפני השקיעה כדי לחתום בזכרונם לאור היום את צורת הערימות וכל עצם אחר שיוכלו לעמוד מיד על כל שינוי שיתהוה במשך הלילה, אם נגנב משהו או הכל כשורה. ה"דוּר" סובב על יד מדרונות ההרים העוטרים את שדות התל משלושה עברים, אך נתן גלילי. בוחר לרכב בתוך השדות דוקא. מישקה יודע יפה כונתו, אף רוגז עליו, אך מחריש. נתן גלילי הוא האחראי ועליו לציית לפקודותיו. מישקה יודע משמעת מהי. שנים אחדות שרת בצבא.

נתן נוהג את סוסתו דרך מקומות העבודה השונים. בהתקרבם אל המערמות ינעץ דרבנותיו הנוצצים בצלעות הסוסה ובה בשעה הוא מותח יפה את המתג שצורת לשון חדה לו וזו ננעצת בפי הסוסה עד זוב דם. הסוסה האצילה יוצאת מדעתה מחריפות הכאב ומחשק הדהרה, אך ידו של נתן מותחת את המתג בכוח. היא מכרכרת תחתה, גופה מתמתח, מתקשת, זנבה מורם, אזניה הקטנות מזדקפות ומשתפלות במהירות, נחיריה המחוטבות מרטטות, נשיפה לוהטת פורצת מתוך אודם הקרום המכסה אותן מבפנים, עיניה בולטות ונסוכות דם וברק טירוף משתחז בתוכן. נתן גלילי יושב זקוף, חזהו מובלט, כולו דבוק לסוסה כמו צמח ועלה מתוך הגוש המרטט תחתיו.

– כבר עושה את ה"אבנטז’ות" שלו, – נוהם מישקה בכעס.

– שלום! – מברך נתן את המערמות כשפניו מתוחים ומאומצים כאילו אוזר כל כוחו לעצור בעד הסוסה המשתוללת בתאות הדהירה.

המערמות הפסיקו מעבודתן ומסתכלות בהתפעלות בפרש היפה, הגא והאמיץ. הסוסה מכרכרת מסביב במעגל. אחת הבחורות אומרת משהו לנתן גלילי, משהו טוב וחם. הוא מכיר זאת לפי עיניה הבורקות מתחת השוליים הרחבים של מגבעת הקש שעל ראשה.

– מה, מה אמרת, שולמית? – הוא מנסה להתקרב אליה.

אך הסוסה אינה עומדת במקומה, היא מזדקפת על רגליה האחוריות כשנחיריה הלוהטות מתנשפות ונוחרות וראשה היפה זקוף על צוארה המקושת ונוגע ממש בחזהו. הבחורה בורחת תוך צעקת פחד. נתן גלילי נוזף בסוסתו, מותח את המתג ונועץ בה בשעה את הדרבנות בצלעותיה. ופתאום הוא מרפה את המושכות, הסוסה פורצת בדהרת טירוף, טסה בין הערימות כשגושי עפר ניתזים בכוח מתחת רגליה השוטפות.

– אה! – פורצת קריאת התפעלות מחזות הבחורות הנדהמות. בעינים מצועפות קורי תשוקה עוקבות הן אחרי הפרש היפה והעז הנישא בשטף סופה.

אותה שעה רוכב לו מישקה לאטו. כעס מכרסמו על שחצן זה הבוחר להראות “גבורותיו” לאור היום, שעה שיש לעשות “דוּר” מסביב לשדות. עוד מעט והאפילה תעטה את העמק ולא יראו דבר.

– נו, מישקה, הראה אתה את כוחך, – פונה אליו אחת הבחורות.

מישקה אינו עונה.

“כשיצטרכו לדהור אחרי גנבים באישון לילה, אז יראה את כוחו. להתגנדר בפני בחורות – לא נתן גלילי הוא”, – איננו מפנה את פניו אליה.

השמש שוקעת. הדמדומים חטופים. טרטור המאלמות נפסק. הקוצרים והמערמות נמצאים כבר בדרכם אל המחנה. בדידות ועצבות יורדות על ההרים והשדות הנבלעים והולכים בחשכה. סוסותיהם של השומרים צועדות עתה קלות, מרימות רגליהן בזהירות, אזניהם מזדקפות תכופות.

– מישקה, מה זה שם? – מצביע נתן גלילי על השדה.

“לכל הרוחות! איך זה לא יכיר את הדקל שבפאתי השדות? – השחצן הזה עודנו שכור ההתפעלות שעורר אצל הבחורות” – אין מישקה עונה על שאלתו.

– נרכב שמה, – מפנה נתן גלילי את סוסתו לעבר הגוש השחור המתבלט מתוך החשכה.

מישקה אינו יכול לעצור בו עוד:

– הדקל! – הוא פורץ בכעס.

לא נעים לו לנתן גלילי כשלונו זה. הוא רוצה לטשטשו.

– יודע אתה, – מתקרב הוא אל מישקה עד שרגלו נוגעת ברגלו של הלה, – יש בה פגם באצילה שלי: מזיעה יותר מדי, גם נשימתה אינה כשורה.

מישקה אינו עונה. כולו סלידה למגע רגלו של זה השנוא עליו בהליכותיו השחצניות ובערמתו.

“לאחר הדהירה המטורפת כלום אפשר שתישאר יבשה ותנשום כדרכה” – מטה מישקה סוסתו הצדה.

ה"דוּר" הראשון נסתיים. הרוכבים עוצרים ליד אחת הערימות, יורדים מהסוסות, שולפים את המתגים מפיותיהן כדי שתוכלנה לאכול מגרעיני האלומות. נתן גלילי משתטח על הערימה. מישקה עומד אצל הסוסות, אזניו נטויות לכל רחש קל. שניהם מחרישים. השעות נארגות בשקידה בתוך האפילה הקטיפתית. מישקה מותח רגליו ש"נרדמו", חולץ אבריו. נמאס הדבר וגם קשה לו לעמוד כך שעות על שעות.

– לכל הרוחות! או לעשות "דוּר או לרכב למחנה לאכול, – הוא נוהם כעוס.

פתאום קולטת אזנו נחירה שקטה. מישקה גוחן על נתן גלילי – נרדם! הוא מרים אבן ומטילה לתוך החשכה.

הדומיה מזדעזעת ומיד היא קופאת שוב. נתן גלילי מזדקף בבהלה:

– מישקה!

–מה יש?

– לא שמעת?

– לא שמעתי.

נתן גלילי יורד מעל הערימה, ניגש אל סוסתו, מתקן עליה את האוכף שזע הצדה, מכניס את המתג לתוך פיה:

– נרכב לאכול דרך המדרון. נבקר בשעורה.

עולים על הסוסות ורוכבים אל המדרון. דומיה עבותה. נשמע רק רחש צעדי הסוסות בהחליקן בזהירות על הקש הקצור, היבש, הנשבר תחת פרסותיהן בשריקה־חריקה רפה. הנה הקיפו את שדות השעורים שעל המדרון, עברו את המטעים ועלו על הדרך המובילה אל התל. הסוסות חשות מיד כי יצאו מאזור הסכנה. עתה הן מכרכרות בשעטה קלה על הדרך הנוקשה, מחישות צעדיהן וחשות אל האורוה ואל המספוא המוכן להם שם. מישקה מדליק סיגריה ושואף אל קרבו את העשן בתאוה. שעות אחדות נאלץ להינזר ממנו, אך עתה אפשר ואפשר. עתה אין בעישון סכנת דליקה ולא אות המגלה לגנבים מקום הימצאם של השומרים. נתן גלילי מתקן מושבו על האוכף ופותח בשירה ערבית מסולסלת.

– שמע, מה דעתך על הבחורה הזו? – הוא פונה לאחר שעה קלה אל מישקה, – אני אומר לך – שד משחת! דוהרת על האצילה שלי כבידוי, גם למדה כבר הלכות השמירה על בוריין.

– איזו בחורה?

– נו, זו – זו שרכבה אתי לפני שבוע.

– איני יודע, – המעט בחורות אתה סוחב אתך לשמירה –

– נו, זו האורחת של הילולה, שבאה לכאן לפני שבועיים. אני אומר לך – אש להבה! איך היא בעיניך?

– מה חשוב לך פתאום איל היא בעיני? בלי זה לא תוכל להתעלס אתה? – זועף מישקה.

– יודע אתה, מישקה, – קולו של נתן לפוף חמימות, – כזאת עוד לא נזדמנה לי עד עכשיו. הילולה כאין לעומתה. בפעם הראשונה אני נתקל בשד משחת כזה. הקשב, מישקה, תלמד פרק בהלכות נשים. חשבתי שאני מכיר אותן היטב. לדבר כזה לא פיללתי. אתה זוכר? מתי היה הדבר? כן, ביום שלישי בערב. אמרתי לך אז שתרכב אל המדרון לשדות השעורה ואני נשארתי עמה בשדות החטה. ישבנו על ערימה. זו התפייטה בלי סוף. לא פסקה לדבר על הלילה, על התעלומה הנצחית הזו, על הבהוב הכוכבים. שירה – אמרה – זולפת מלמעלה. לא פסקה מלטף את הסוסה ולהתפעל מיפיה. ואני – אני מקשיב, כביכול. בתחילה אני מלטף אותה קלות על שערה, על פניה. והיא – השד יודע. או שכל כך שקועה בהתפייטות ואינה חשה כלל בלטיפות, או שנעים לה הדבר. יודע אתה, מישקה, – מכיר אני יפה את הענין הזה. יודע אני איך להתהלך עם אלו. אף אחת מהן לא דחתה אותי עדיין. אבל צריך בזהירות. יש כאלו שאם אתה מתחיל מיד בהסתערות, הן מתרגזות ולא נותנות לגעת בהן. ובכן – ממשיך אני בלטיפות. זו איננה אומרת דבר. נדמה לי שהיא גם נלחצת אלי קצת. העזתי. חיבקתי אותה יפה יפה ונשקתי על פיה. ופה קרה מה שאני רוצה לספר לך. אך תשאל – מפלה כזו עוד לא נחלתי מימי. זו לא דחתה אותי, לא נעלבה ולא נתכעסה. בזהירות ואפילו בעדינות הסירה את ידי החובקות אותה, התרחקה קצת ואמרה רק זאת: – הנח, בחור, זה לא מעניין. – מה לא מעניין? גמגמתי נבוך ונדהם. – נו, זה… החיבוקים והנשיקות שלך, באמת זה לא מעניין… – אמרה בחיוך קל כרוצה לפייס אותי. מה אגיד לך, מישקה – נדהמתי ולא ידעתי מה אתי. ושוב: זו לא כועסת, לא נעלבת, להיפך: מתקרבת אלי ופותחת בהתפייטות מחדש ואף נלחצת אלי. אבל כשניסיתי לנשקה, לא נתנה לי ושוב הכריזה: – באמת, זה לא מעניין… פה תקף אותי כעס גדול: מה, זו באה הנה ללעוג לי – מה פירוש “לא מעניין”? ולמה זה נלחצת אלי בכל פעם? הבאה להתגרות בי, ללגלג קצת על שומר ותיק? קמתי ואמרתי לה בתוקף: – הביתה! אנו רוכבים תיכף ומיד הביתה! – מה הרוגז הזה ומה החפזון? שב עוד קצת, בחור. לא אשכח את היופי הזה כל ימי חיי. עוד מעט אני חוזרת העירה, אל השעמום שם. חבל ללכת מכאן. איזה יופי! – לחשה בהתפעלות. לכל הרוחות! מה כונותיה של זו? – נכנעתי לה וישבתי. אבל בלבי החלטתי: יהיה מה שיהיה – לא אגע בה. נשב עוד קצת ונרכב אל המחנה. אבל קל להגיד: “לא אגע בה”. אך ישבתי על ידה – והחלטתי התנדפה כעשן זה. אינני יודע אם באמת היתה כל כך יפה, או שדחייתה גירתה אותי ולא יכולתי לשלוט על עצמי. כעבור שעה קלה הסתערתי עליה חיבקתי אותה בכוח. הפעם השתנתה לגמרי: לא הסירה את ידי בעדינות כמקודם אלא דחפה אותי כשהיא פורצת בצחוק גדול: אינך חכם כלל וכלל, בחור יפה ושומר עז לב וגבור. שוב אתה מתחיל בשטויות האלו… אמרתי לך שזה לא מעניין. אני מכירה כל זה מכבר… זה ישן נושן… בדיוק כך עושים גם שם… אולי אתה יודע לעשות זאת אחרת… צורה אחרת… נו, משהו מהיופי השמימי הזה שמסביב… ח־ח־ח… נו, בוא ונרכב למחנה, שומר אמיץ ויפה.

מה תגיד לזה, מישקה? ראית כבר בחורה כזו, ח־ח־ח… “צורה אחרת” הראה לה, ח־ח־ח… רועם קולו של נתן גלילי המפרפר בצחוק בתוך אוכף סוסתו.

שנאה עזה לבחור הזה הרוכב לצדו מכרסמת את מישקה בעוז. קול צחוקו צורמו ושורטו כאיזמל. הוא רוכב משוריין בשתיקה זועמת. הנה עלו אל התל, מכניסים את הסוסות לאורוה והולכים למטבח שבאוהל המרובע לאכול ארוחת־לילה. התל רודם בכפות הקטיפה של השינה. העבודה “בוערת” והכל מקדימים לשכב. בהיכנסם לאוהל המרובע מוצאים שם חבורה קטנה של בחורים ובחורות היושבים מסביב לכיריים ומציצים בתאוה לתוך המחבת שמשהו מיטגן בתוכה תוך בעבוע קולני.

– “קומזיץ”? – משפשף ידיו נתן גלילי בשמחה.

– כן, “קומזיץ”, – עונה לעומתו הילולה, – אבל בלי “תוכן”. רחל ושושנה סוגרות את הארונות על שבעה מנעולים. רק מעט תפוחי אדמה השגנו. אנחנו מחכים לכם שתשתפו אותנו בסעודתכם השמנה.

– בכל הכבוד! – צוהל נתן.

הבחורים והבחורות היושבים מסביב לכיריים ולמחבתות מוניטין יצאו לתעלוליהם ומשובותיהם הפרועים. חברה “טרסק” כינו את עצמם. לא עמל מפרך ולא שום דבר אחר עשוי להשפיע עליהם. כשאנשי התל שוכבים כבר כולם במטותיהם ונוחרים, מסתובבים אלה על התל ובסביבה. מטיילים, שרים, וזוממים כל מיני תחבולות איך להתגבר על המנעולים, שרחל ושושנה תלו על ארונות ה"פרודוקטים", כדי לערוך כירה לילית, “קומזיץ” בלשונם. וכשאין עולה בידם להשיג משהו ללעיסה, מחכים לשומרים שאלה ישתפו אותם בסעודתם. הנה הם כאן כולם: הילולה, חיימקה, שולמית, יחזקאלה, משהלה ונוחקה ועוד שאינם נמנים עם המנהיגים אלא נגררים אחריהם ועושים רצונם. החבורה הזו דם צוענים נוזל בעורקיהם. חסרי מנוחה הם תמיד ונוהים אחרי הרפתקאות. את יחזקאלה הכתירו בתואר “רבי” וכולם ממלאים אחרי מוצא פיו ואחרי המצאות תעלוליו. אלה נוהגים לערוך בחצות תהלוכה לילית, מצריחים גרונותיהם בשירה רעשנית, מכים בפחים ומריעים בחצוצרות עשויות קרטון. ניגשים לכל אוהל וכשה"רבי" יחזקאלה נותן קולו בסלסלול מגידי:

– עורו נא, קומו נא לעבודת הבורא! – מוציאים את הישנים מתוך המטות ומאלצים אותם להצטרף לתהלוכתם. לעתים נכנסת רוח תזוזית ב"רבי" והוא מצוה על “חסידיו” להתיר את החבלים הקושרים יריעות האוהלים אל היתדות ולהפילם על הישנים בתוכם. צרות צרורות גורמת חברת “טרסק” לרחל הטבחית: כעכברים חודרים הם לכל סדק וחור, פורצים מנעולים וסוחבים “פרודוקטים” בשביל ה"קומזיצים" הנערכים מדי לילה בלילה. בבואה בבוקר למטבח היא מוצאת כי נעלמו ביצים, שמן, תפוחי אדמה, ואפילו מעט היין השמור בשביל נשוך נחש ועקוץ עקרב. המטבח מראהו כמו אחרי “פוגרום”: ספלים, סירים, צלחות, מחבות וקלחות מעורמים בערבוביה, הכל מלוכלך ומפוייח. לא מועילות צעקותיה ואיומיה. מי זה יעיז להתגרות באלה שיד להם בחברת “טרסק”, הזוממים תחבולות ומוציאים אותן לפועל חדשים לבקרים. רוב אנשי התל גם נהנים מתעלוליהם. אף לוין השלים עמהם. אלה עיקרי עוזריו הלוקחים חלק בטקסי החגים החדשים ובמחזות שהוא כותב. ה"רבי" הקיף עצמו פמליה של “כלי קודש” למיניהם: משה’לה הוא ה"גבאי" שלו, חיימקה – ה"שמש" ונוחקה – ה"חזן" וכיוצא באלו כהונות חשובות וכבודות. עד שעה מאוחרת, בין בלילות ירח ובין בלילות נטולי אור, תועים ה"סהרורים" ועושים מעשי תעלוליהם. כשאנשי התל מקיצים מבוהלים לקול שירה־צריחה, הקשות בפחי־נפט ריקים, צעקות פרועות ויללות – יושבים הם רגע המומים ונדהמים, ומיד שוכבים שוב:

“טרסק”, – נוהמים האנשים לתוך השמיכות שהם מושכים אותן למעלה לכסות בהן את האזנים בפני הצעקות והיללות.

נתן גלילי נמנה עם חברת “טרסק” ומשנעשה לשומר־רוכב הוא מכניס את ה"פרודוקטים", שרחל הטבחית מעניקה לשומרים ביד רחבה, לקופת ה"קומזיץ" המשותפת. במטבח שבתוך האוהל המרובע, שיריעותיו השחירו מפיח ועשן, דולקת מנורת נפט ששלהבתה מאירה רק פינה קטנה. החבריה היושבים מסביב לכיריים צלליהם נתארכו ונתעבו מאוד והם מרקדים על היריעות בתנועות משונות. הרובים העומדים בצד והאור הקלוש של המנורה המפוייחת משווים למטבח צורת מערת־פריצים. חברת “טרסק” עוסקים בקילוף תפוחי אדמה, בטיגונים ומקשיבים אגב כך לסיפורי חיימקה, ששיתף עצמו עם צבא הפרטיזנים המהפכני והוא מלא וגדוש מעשיות על הפיכות, פרעות ומשלחות־נקם. תוך כדי סיפוריו עוסק חיימקה בהכנת משקה מיוחד במינו: בקבוק ספירט מצא, שרחל מדליקה בו את הפרימוסים, והוא מוהל בו מים רותחים, ממזגו בסוכר דק ובעוד סממנים.

– “סמוגון”, – עולצות עיניו העכבריות.

משקה זה מעלה בזכרונו ימים ולילות רצופי סכנות, מעללים נועזים והוללות. הוא מספר על יערות עבותים, עטופים תכריכי לובן, על כפור עז חורק תחת רגלים מחותלות בסמרטוטים בלים, על רובים מכל המינים, קשורים על הכתף בחבל או בחגורה, ו"פטרונים" בכל הכיסים, ועל פעולות נועזות בגיחת־פשיטה ובזינוב מחנות האויב. ימים ולילות התחבאו בעבי היערות, קפואים ורעבים, עד שנזדמן להם לבצע פעולה מוצלחת שלאחריה נערכה כירה רצופה הוללות ושכרות.

– “סמוגון”! – הוא משפשף יד ביד בהתפעלות־שמחה.

אף ה"רבי" יחזקאלה יודע לספר על מעללי גבורה נועזים, לא של פרטיזנים מהפכנים אלא של “ההגנה” בעיירות ישראל בימי הבלהות ההם. החבריה יושבים במטבח המעושן והמפוייח המואר קלושות. אפופים רחישה, המיה ובעבוע המחבות שמשוים למעשיותיהם של חיימקה ויחזקאלה טעם אגדות כשפים…

עתה מגיע תורו של נתן גלילי לספר על מעלליו הוא. אף לו עבר עשיר במעשי גבורה מפוארים. אמנם במלחמה ההיא, שכה מרבים לספר עליה, לא לקח חלק פעיל, לא ביצע מעשי הפיכה, לא השתתף במשלחות־נקם, אך אשר ל"הגנה" – יש עמו לספר ולספר. לא רק בעיירות ההן עמדו בחורי ישראל על כבוד העם וחייו – גם כאן, גם כאן. ואולי כאן יותר מאשר שם. יש לו לספר על כך די והותר. הם מספרים על ז’מרינקה ועוד שמות כאלה שקשה לו לבטאם והוא יכול לספר על נוה־שלום, נוה־צדק ועוד. אפס הוא בוחר לספר עתה על השמירה:

– לולא “יפעה” – פותח נתן, – מי יודע אם היינו יושבים כאן ב"קומזיץ". אנחנו רוכבים בשדות. אני והוא, – מצביע הוא לעבר מישקה. שדות החיטה כבר עברנו ואנחנו נמצאים במדרון בין ערימות השעורה. הלילה – קיר אטום. ימש חושך, עוד צרה: הרוח. רוח סערה ממש כמו בלילות חורף. הרוח מיללת, נוהמת, שורקת בקני הגבעולים הקצורים, מניפה אלומות וזורקת אותם למעלה. אנחנו רוכבים זה ליד זה ואחד אינו רואה את השני. הסוסות מרוגזות. נושפות ונוחרות ומנענעות ראשיהן בעצבנות. בלילות כאלה אני סומך על “יפעה” שלי. מניח לגמרי את המושכות – תלך לה לאן שהיא רוצה. פתאום אני חש איך גוף הסוסה מתמתח תחתי, אזניה מזדקפות, והיא מחישה צעדיה ונישאת ישר לחלקת השעורה האחרונה, זו הסמוכה מאוד להר ומוקפת סלעים גבוהים. – מישקה שם משהו חשוד. גם הסוסה שלך אינה שקטה? – אני שואל אותו. אבל אין תשובה. הרוח רועשת ומטרפת את הקול. כנראה לא שמע את שאלתי. “יפעה” נישאת קדימה ואני חש איך כל אבריה מרטטים במתיחות. – אחרי! – אני מפקד למישקה שנשאר מאחורי. כבר הגעתי לערימות האחרונות הסמוכות לסלעי ההר. ופתאום – חבטה ושעטת רגלים נסות במעלה ההר. מיד ה"קרבינקה" אל הכתף ו־תך תך. לולא חושיה הדקים של האצילה, מי יודע אם לא היינו עולים בחשכה הזו על הגנבים ממש ומקבלים מהם מנת־אש הגונה.

מישקה יושב בצד ולועס את החביתה החמה ופרוסות הלחם בחמאה בתיאבון רב.

“רמאי בן כזבן! דמיון עשיר לשחצן זה. אמנם רובו של הסיפור נכון: הסוסות נישאו לעבר חלקת השעורה האחרונה: היתה רוח סערה שפיזרה את האלומות; היה חושך ושניהם היו מתוחים מאוד, אך חבטה, שעטת רגלים נסות במעלה ההר – כל זה דמיון שקר כדי להתפאר במעשי גבורה. נתן גלילי הרביץ מה”קרבינקה", אף הוא, מישקה, לא הוציא אפילו כדור אחד. חבל להוציא כדורים לבטלה. אולי התיזו שם יריותיו צרורות אבנים, אבל לא יותר".

נתן גלילי שופע סיפורי שמירה. החבריה נהנית מאוד ממעלליו הליליים ועוד יותר מהחביתות, תפוחי האדמה המטוגנים ומהקקאו החם שהוא מכבדם בהם…

מישקה כילה לאכול, קם:

– צריך לחזור לשדות, – הוא פונה אל נתן גלילי.

הם נכנסים לאורוה, שמים את האוכפם על הסוסות, עולים עליהן ופונים לצאת.

– קח אותי, – מפצירה הילולה שהופיעה פתאום על יד האורוה. נתן גלילי, הילולה זו כבר יצאה לו מגרונו. בכלל איננו עשוי לשהות זמן רב במחיצתה של בחורה אחת. בחורות אחרות מסעירות אותו עתה, אך קשה לו להשיב הפצרותיה ריקם. נתן גלילי, הפרש הגא והאמיץ, אין בו העוז להגיד להילולה את האמת.

– בואי, – הוא גוחן ועוזר לה לעלות על סוסתו.

– מישקה, סע אתה מזרחה. תעשה “דוּר” בשעורה. ניפגש בשדות החיטה.

– שמירה יפה היא זו עם בחורה על האוכף, – נוהם מישקה בעלותו אל מדרון השעורה, – אבל ילך לעזאזל! יתעלס שם! לא איכפת לי לרכב לבדי.

מישקה חותר באפילה. סוסתו דורכת על קני הגבעולים היבשים. דומיה קפואה מסביב לא נוח לו עתה על האוכף. בטנו המלאה מעיקה עליו. נראה לו שאף הסוסה צעדה נעשה כבד פתאום לאחר שזללה שם באורוה מנת מספוא הגונה. הוא נועץ דרבנותיו בצלעותיה. זו מנענעת ראשה בעצבנות, אך אינה מחישה פסיעותיה. מישקה מתרתח, לוחץ דרבנותיו בכוח. הסוסה פונה פתאום הצדה, לועסת בעצבנות את המתג בפיה ואינה זזה ממקומה.

“מה זה? אולי שוחה או תעלה עמוקה שהסוסה פוחדת לעבור אותה” – הוא יורד מעל הסוסה, ממשש את הקרקע לפניו. לא, אין כל סימן שוחה או תעלה.

“מה זה קרה לסוסה הלילה?” – הוא מלטף צוארה, לוחש לה מלות חיבה, אפס זו איה פוסקת מללעוס את המתג ולרטט בעצבנות.

מישקה נעשה מתוח קצת, זוקף אזניו בחבקו פלדת הרובה. אזנו קולטת רשרוש דק בסמוך, ידו ממשיכה ללפות את הרובה, אך איננו מגישו עדיין אל כתפו: רחשושים ורשרושים רבים ומשונים בלילה ואין להיחפז כאותו נתן גלילי. הקשבתו מתחדדת. אזניה של הסוסה זקופות לצד אחד ואף ראשה זקוף ונטוי לעבר ההוא. שוב קולט מישקה רשרושים. הרשרוש עתה ברור מאוד, לשעה קלה יפסק ומיד הוא חוזר ואף מתגבר. הוא עוזב את סוסתו. זו לא תברח אפילו בשעת יריות. נאמנה היא וקשורה לשומר ולא תעזבהו לבדו. לא אחת כבר נוכח בכך. מתקרב הוא צעדים אחדים, שוכב על האדמה ומקשיב. הרשרוש ברור עתה מאוד.

“תן מתפלש שם על הערימות”, – מהרהר מישקה המתוח בהקשבתו, אך שקט ובוטח בעצמו.

אך הנה הזדקף משהו ממולו ומתבלט מתוך האפילה העבותה. הגוש השחור קפא על עמדו בהקשבה דרוכה. לאחר שהיה קלה הוא גוחן ושוב נשמע רשרוש האלומות היבשות. עיני מישקה חורגות משמורותיהן. הנה עוד גוש גחון על הערימות המרשרשות. הוא זוחל על ארבעתיו, מרים יד ומורידה בזהירות, שולח רגל אחריה ומתקדם באטיות. “גנבים” – גועשים בו דמיו ורותחים. לפני עיניו הקרועות הנוקבות את החשיכה, מסתחררים עיגולים אדומים־כהים. “לא! הוא לא יירה בהם להפחידם. עליו לתפסם בידיו ולא להניסם” – עוצר נשימתו, שוהה קצת ומתקדם הלאה. הנה הוא רואה ברור דמות אדם גחונה על ערימה, תוחבת אלומות לתוך שק או עביה פרושה על האדמה. תנועות הדמות מהירות, עצבניות. סמוך לה דמות שניה המניעה ידיה במהירות־עצבנות אף היא. באזני מישקה הולמים צלצולים עמומים. גופו שטוף זיעה צורבת. בבת אחת הוא מזדקף ומוריד קת הרובה בכל כוחו על אחת הדמויות הגחונות. זעקת אימה שרטה שרטת בדומיה הקפואה. דמויות אחדות התרוממו בבת אחת ונסו כשמאחוריהם שורקים־חורקים גבעולי הקש היבש. מישקה מחזיק היטב את הדמות המפרפרת תחת כובד גופו ונואקת חנוקות בהיטלטלה אילך ואילך להשתחרר מהמשא המעיק. מישקה לוחץ בכל כוחו, ידו האחת על גרונו של הגנב והשניה ממשש גופו. הנה נתקל ב"שיבריה" התקועה בחגורתו, הוציאה ותחבה בכיסו הוא, ממשש ובודק שמא גם כלי־זין חם טמון בכיסי הגנב. משנוכח שאין אצלו ממין זה, הלם בכל כוחו על השכוב תחתיו, שפרץ שוב בזעקה שורטת דמי הליל, הקימו, הגיש אל חזהו פי קנה הרובה ופקד:

– קדימה!

כל אנשי התל קמו ממטותיהם לראות את הגנב שהביא מישקה באישון לילה אל המחנה. על השאלות רבות הניתכות עליו מכל עבר הוא עונה קצרות:

– נו גנב מה יש?

מישקה איננו כאותו השחצן המתרברב בגבורותיו. אין הוא מוכן לספר כיצד ואיך, כדי לספק סקרנות מגורה של בחורות רומנטיות

– גנב שעורה, שם על המדרון – ותפסתי אותו. היו עוד. השאר ברחו, אבל השאירו עביות מלאות. בבוקר צריך לגשת למדרון ולהביא אותן הביתה.

– והיכן נתן גלילי? נשאר שם לשמור? אולי תפס עוד?

מישקה אינו עונה. הוא לא יספר שהלז מתעלס שם עם הילולה. לא עסקו הדבר. יסחב לו בחורות על אוכפו כאות נפשו. אך הפעם נתפס בקלקלתו הפרש הגא, העורך “אבנטז’ות” לאור היום על סוסתו האצילה ומספר בלילה מעשי גבורותיו בפני קבוצת “טרסק” הזוללים ונהנים מתפוחי אדמה מטוגנים ומשקריו של הכזבן המתרברב. הוא הולך אל אהלו. השעה – שעת־טרם־בוקר. עוד מעט ויצלצל הפעמון לעבודה. הוא שוכב במטתו, אך הפעם אינו שוקע בשינה מיד, כתמיד. לפני הבחורים והבחורות לא יגלה התרגשותו. אך כאן, בתוך אהלו, אין דמיו המגועשים והמרותחים יכולים להירגע. איננו חש עייפות כלשהי כאילו לא ניטלטל לילה שלם על האוכף. עירנות חריפה מלפפתו. הוא מביט בעד פתח האוהל אל הבוקר המקיץ חיור וחלוש. הנה נישאים צלצולי הפעמון המזעיקים לעבודה. שעטת צעדים מהדדת מסביב. מבעד משולש הפתח הוא רואה רק רגלים נתונות בנעלי עבודה מסומרות, החומקות בחפזון. אנשי התל חשים לעבודה. קולות מבולבלים נישאים לכאן. נדמה לו, שהוא שומע שמו מתוך הקולות. גם שם נתן גלילי נזכר תכופות. הנה קלט גם את השם “הילולה”.

“האמנם נודע להם כי אותה שעה שהוא תפס את הגנב, התעלס נתן גלילי עם הילולה על ערימות החטה?”

הנה פרץ שם צחוק רם. שוב הוא שומע: “מישקה”, “נתן גלילי”, “הילולה”.

“בודאי עומדים שם אצל האוהל המרובע ולועסים עוד פעם ועוד פעם את המקרה שקרה הלילה. חרפה גדולה המיט עליו הבחור הזה. ימים רבים לא יפסיקו לדבר במפלתו. מטעמים יעשו. מעכשיו יפסיק לספר על מעשי גבורה כוזבים. גם לא יסחב בחורות על סוסתו. זוהי מפלה! הא לך בחורות, נתן גלילי!” – שמחה־לאיד חריפה מציפה את מישקה. קולות הדיבור להפכים ללחש עמום רחוק. מוחו מתערפל והולך. עוד פעם הוא קולט שמו ההגוי בלחש־חיבה ממושך: מישקה, ויותר כבר אינו שומע ולא כלום. –

במשך ימים אחדים היה לשיחה בפי כל מקרה תפיסת הגנב בשדות השעורים. בעבודה ולאחריה דיברו הכל בהערצה ובחיבה במישקה ובמעשהו הנועז.

– יחידי נגד גנבים אחדים!

– בידים תפס אותו, בידים!

– אפילו יריה אחת לא הוציא!

– ראיתם את ה"שבריה" שהוציא מידי הגנב?!

– בחור עז־נפש!

– בכל זאת לא נהג בחכמה. יכול היה לשלם ביוקר. אין בזה חכמה יתרה להתנפל יחידי על גנבים אחדים. בודאי היה להם גם נשק חם – מנסה מישהו לבקר את מעשהו הנועז של מישקה.

– יכלו לחסלו אחת ושתים. רק בנס ניצל. צריך היה לירות מרחוק ולהבהילם, – ממשיך אחר.

– הרי לכם “איסטרטגים” מומחים! “צריך היה לנהוג כך וכך” – מה היה משיג ביריות מרחוק? היו בורחים וחוזרים כעבור לילות אחדים לגנוב מחדש.

בודאי! צריך היה לעשות כנתן גלילי המפוצץ את הרוח ואת ההרים בכל שני ושלִשי, ה? אמיץ הוא מישקה הקטן. אין כמוהו רבים. אתם מתארים לכם – לראות את הגנבים ולא להיבהל ולא להתבלבל, לזחול על ארבע ולחדור ביניהם ממש ופתאום – זניק והוא חנוק בידיך כהוגן. מוטב לכם שתשתקו ואל תראו “בקיאותכם” ו"גבורתכם" כאן במחנה ולאור היום.

כן, אין ספק שבגופו הקטן של מישקה הולם לב אמיץ ונועז. לא אחת הוכיח זאת. אנשי התל מדברים בו בהערצה ובחיבה גדולה. המבקרים הבודדים שמונים אותו באי־זהירות ובפזיזות־דעת משתתקים מהר. אך אשר לנתן גלילי – הענין סתום וניתן להשערות שונות. סיפורים שונים מתהלכים על מעשיו באותו לילה. איש לא ראהו בחזרו מהשמירה לאחר המקרה ולא ידוע אם באמת היתה הילולה אתו על האוכף או שרכילות היא זאת, שחיימקה מפיצה ברבים. חיימקה יודע לספר פרטי פרטים כאילו היה בשעת מעשה. לפי דבריו לא ידע נתן גלילי כלל שמישקה נאבק עם גנבים ואף הביא אחד מהם למחנה. עם אור היום חזר אז מהשמירה כשבאוכף סוסתו ישובה גם הילולה. משהו קרה באותו לילה בין השנים האלה ואיחרו לחזור. יודע הוא גם מה קרה ביניהם, אך לא נעים לו לדבר על כך. לא עסקו הוא… אל המחנה נכנסו בהיחבא. בצאתו מן האורוה הלך ישר לאהלו מבלי לסור לאוהל המרובע ומבלי לראות את הגנב, שבחור אחד שמר עליו עד שיחזור טוביה מהעיר הערבית הסמוכה שרכב שמה להודיע על המקרה למשטרה. רק בצהריים, כשקם משנתו, נודע לו מה שנתרחש כאן. חיימקה פגשהו אז במקלחת וראה את השתוממותו בתחילה וכעסו אחר כך. “הוא יודע את כל הענין, יודע”, – פטר ברוגז את אלה שנטפלו אליו בשאלות.

– כן, זהו חרבון שלא התחרבנו אבות אבות אבותינו, – מסיים חיימקה. אנשי התל מפקפקים קצת באמיתות דבריו. נימת הרכילות בולטת מתוכם יותר מדי:

“אפילו מה שקרה בין השנים האלה הוא יודע כאילו היה עד ראיה… לא! על חיימקה זה אין לסמוך”.

ממישקה אי אפשר להוציא דבר. הוא שותק. וכשלוחצים עליו מאוד, הוא מתרגז ועונה שלא לענין נתן־הילולה, שהכל תאבים לדעתו:

– מה יש? גנב…

אפס הסערה שהטיל המקרה בחיי התל שככה לבסוף. קציר החטים והעירום עומדים בתקפם. כבר החלו גם בהובלת האלומות הגורנה. יבול השדות הוא למעלה מהמשוער. גדישי האלומות מכסים את השדות בצפיפות. האלומות כבדות מאוד. לאחר הנפתן לגדישים ולעגלות במשך יום שלם אין להניע בערב אבר. הימים קלויי השרב מתארכים והולכים והלילות מתקצרים. דומה, אך שקעו בשינה מאובנה ומיד רועמים חצופות צלצולי הפעמון המזעיקים לעמל מחדש. אנשי התל שכחו כבר את כל הענין הזה. אף חיימקה פסק לעשות ממנו מטעמים. זוג בהמות קיבל והוא עובד עתה בהובלת האלומות. עוד החשכה עוטה את השדות והעגלות נישאות כבר בדרדור רועש אל הערימות וחוזרות עמוסות כובד התנובה, כשהבהמות הרתומות בהן משתרכות לאטן וגביהן מתוחים במאמץ הסחיבה כקשת עגולה. אולם יש אחד, שאינו יכול לשכוח את המקרה, להיפך: מיום ליום טורדו מקרה זה יותר ויותר. נתן גלילי ומישקה ממשיכים לשמור בשדות. עוד השמש בשיפולי השמים, יורדים הם לעשות “דור” וחוזרים למחנה כשזהרורי חמה חדשה מפזזים באלומות הזהובות. נתן גלילי נוהג כמימים ימימה; שעה רבה הוא מצחצח מגפיו כדי לשוות להם ברק חד, מגהץ את מכנסי־הרכיבה המבליטים יפה מתניו הצרים, ה"עגל" תלוי על צוארו ושולי הכפיה על גדיליה האדומים מופשלים על כתפיו מזה ומזה בגנדרנות. מקפיד הוא מאוד ש"יפעה" על אוכפה וקישוטיה המרובים תהיה הדורה ונאה. אך בשמירה הוא נוהג עתה בחומרה יתרה. ב"דוּר" הראשון אינו נועץ עוד דרבנותיו בצלעות הסוסה ובה בשעה מותח מתגה עד זוב דם כדי שתכרכר ותדלג בטירוף סביב המערמות המבוהלות, שבעיניהן המעורפלות ערפלי פחד והתפעלות מהבהבים גצי חשק לפרש היפה והאמיץ, שהוא וסוסתו גוש אחד יצוק. בכלל אינם עוברים עתה במקומות העבודה השונים אלא יוצאים מיד אל המדרון ומתנהלים בפאתי השדות המרוחקים. כמעט שאינם נחים. רוב הלילה יושבים הם בתוך האוכפים ועושים “דור” אחרי “דור”. הוא אינו משתתף עתה ב"קומזיצים" ולא לוקח יותר בחורות באוכפו. נתן גלילי שינה עתה ממנהגו: לכשיוצאים ל"דור" הוא שולח את מישקה למטה אל שדות החטים והוא עצמו עולה אל המדרון, אל חלקת השעורים הסמוכה להר ומוקפה סלעים.

מישקה רוכב לבדו בין ערימות החטה. הלילות שקטים. מאז תפסו את הגנב פסקו הגניבות. טוביה אינו מתאונן עוד, כי פה ושם בשדות יש סימני גניבה מרובים.

“אל השעורה רכב. גנבים הוא מחפש…” צוחק מישקה בלבו. כן, נתן גלילי מתוח ודרוך מאוד בשמירה. אך ביום, במחנה, הוא נוהג כמימים ימימה – מצחצח, מתקשט ומתלוצץ כאילו לא קרה דבר. רק בשכבו באהלו לאחר ששב מהשמירה כוססו הכעס. שנתו נודדת. הרהוריו המרים טורדים את לבו: "כשלון שכזה! הקטן הזה שאיננו יודע להתהלך כהוגן עם סוסה אצילה, היושב עליה מרושל וכפוף כעל גב “גדישה”, שאינו יודע לדבר משפט ערבי, שאינו יודע בכלל מה זה שומר־רוכב – הקטן הזה הלבין פניו בפני כל אנשי התל. לא עלה על דעתו שזה מסוגל למעשה כזה. אמנם איזו גבורה הראה כאן – תפס פלח פחדן ומזוהם, טרוט עינים, שלא היה אתו נשק חם, ופה אין פוסקים לדבר על “מעשה הגבורה”. מה ההתלהבות הזו ומה ההתרגשות – מישקה סיפר שהגנבים האחרים ברחו – שטויות! בדמיונו ראה עוד דמויות נסות בבהלה אל ההר. הוא אינו מאמין בזה. לו היו שם באמת עוד אחדים היו מלמדים אותו, איך לתפוס גנבים “מבלי להוציא אף יריה אחת”. איזה פלח עלוב־נפש ניסה מזלו בסחיבת אלומות אחדות ולמישקה שיחק מזלו לתפוס אותו, את ביש המזל. איזו גבורה כאן? מה מתפעלים כל כך? לו זה היה בידוי, היה מראה לו, איך תופסים גנבים בידים. אבל העביות הללו, העביות הרבות שנמצאו למחרת מלאות אלומות – לעזאזל! קצת לא נעים הדבר. הוכחה ברורה שהיו גנבים אחדים. אפילו מאוד מאוד לא נעים. למה זה קרה באותו לילה דוקא – לכל הרוחות! כן, היא האשמה בכל. לא היה לו כל רצון לקחתה עמו לשדה. כבר נמאסה עליו בכלל. כשזו נטפלת אליך – כזפת נדבקת ואינך יכול להיפטר ממנה. כן, הילולה האשמה בכל. אבל מנין נודע להם כי היתה עמו אז בשדה? מישקה לא סיפר. הוא בטוח בכך. שתקן הוא בכלל ובענינים כאלה בפרט. אמנם אין הוא עושה סוד מזה. מה עסקם, אם לוקח הוא בחורות לשדה. לשמירה אחראי הוא, הוא לבדו ולא כל אחר. איך לשמור לא ישאל מפי איש, גם לא מפי טוביה המילל השכם והערב, שגונבים וגוזלים את שדותיו. אבל מי סיפר? הלא חזר למחנה כשכולם היו כבר בעבודה ואיש לא ראה אותו ולא את הילולה. אה, כן. זהו! הסמרטוט הזה התוחב אפו בכל. חיימקה הוא שהפיץ את הדבר ברבים וגם הוסיף משלו בדיות וכזבים. אבל מנין לו? הלא אף הוא לא ראה אותם בשובם. ואולי סיפרה הילולה? אולי התפארה לפני הבחורות שהיא דוהרת אתו על “יפעה” עוד לפני שנודע לה על המפלה הגדולה שהנחילו מישקה – "

נתן שוכב באהלו וההרהורים המרגיזים גוזלים את השינה משמורותיו הצרובות. הוא עייף מאוד. ארבע עשרה שעות נמשכת השמירה ורוב הזמן בתוך האוכף. לאחר המקרה אינו מרשה לעצמו לשכב על הערימות לנוח קצת. שעות רבות הוא מיטלטל על האוכף, רדוף רצון מענה להיתקל בגנבים. הוא יוכיח להם איך תופסים גנבים. אף אחד לא יתחמק מידיו. גופו מפורד ורצוץ, אך אינו יכול להירדם בשום פנים. הילולה המעורבת בכשלונו המחפיר ממלאתו רוגז ושנאה, הגוברים והולכים מיום ליום. הבחורה הזו הלועגת לכל, המהלכת כאן דרך חירות ועושה לחוכא את הבחורים הנגררים אחריה, שהלהיטה את תשוקתו של נתן גלילי עד לטירוף – משהכניע גאותה ורום לבבה, לאחר שדחתה אותו והתגרתה בו במשך שבועות וחדשים, החלה תשוקתו אליה דועכת. בזמן הראשון הסעירוהו שמחת נצחון והנאה חריפה: הוא היחידי שהכניע את הבחורה הגאה, החכמה והנועזה, שטרפה דעתם של הרבה מבחורי התל. אך לאט לאט שכך סער דמו שהלהיטה זו, הרוטטת בזרועותיו חלושה ונכנעת כשאר בנות מינה. כבר לא אחת החליט להפסיק את היחסים ביניהם, אך בכל פעם שנפגש עמה תקפו מורך־לב משונה ולא מצא בו העוז להגיד לה את הדברים גלויות.

“כן, צריך לשים קץ לדבר. הפעם יגיד לה. שתדע. לולא היא לא היה נוחל כשלון כזה”.

נתן גלילי נרגע כביכול אחרי החלטתו זו. קורי השינה המרפרפים על שמורותיו הצרובות נעשים כבדים דביקים.

"צריך לשים קץ לדבר, – מתמשכת ההחלטה במוחו המרוגז, המתערפל והולך ושוקע לתוך תנומה טרופה.

או מקיץ מבוהל, משפשף עיניו ופוקחן בטמטום:

– מי זה כאן? מי זה?

– למה נבהלת כל כך? איזה חלום רע חלמת?

– הילולה! הרבה זמן את כאן? כמה השעה?

– עשר וחצי. מה אתה מבולבל כל כך?

–רק עשר וחצי? – נדמה היה לי שישנתי זמן רב. זה לא כבר נרדמתי. נו, שבי, למה את עומדת – מה, אינך עובדת היום?

הילולה פניה חיורים, עיניה הלגלגניות הרצינו מאוד, על שפתיה מרחף רטט דק, ספק חיוך ספק ארשת צער. היא כפופה עליו כשמבטה נעוץ בו כרוצה לנקוב מחשבותיו.

לא נוח לו לנתן גלילי ממבטה הנוקב, והוא מסתובב ועושה תנועה כאומר לקום מהמטה.

– שכב, שכב. עוד מוקדם. אני מצטערת שהעירותי אותך.

עיניו מצטללות והולכות. הוא מסתכל בה ממושכות:

“פניה לא כתמול שלשום. משהו קרה”, – חולפו הרהור.

– נו, שבי סוף סוף. בודאי יש לך משהו אלי אם באת בשעה זו.

הילולה יושבת בקצה המטה. נדמה לו כי קלט גניחה חרישית. שעה רבה עוברת וזו אינה פותחת פיה. היא מביטה בעיניו, כשכולה מכווצת כסובלת יסורים.

– את חולה? התקפת קדחת? מה אתך? מדוע אינך מדברת?

נתן גלילי כבר שכח החלטתו שמתוכה נרדם. דאגה מלפפתו. הוא מכיר את הילולה היטב. אין דרכה לגלות סבלה בפני אחר, גם לא בפניו.

“משהו רציני כאן”, – נסער כולו בדאגתו הסתומה הגדלה והולכת.

– אני מצטערת מאוד. לא התכונתי להעיר אותך. נכנסתי בשקט ועמדתי קצת על יד מטתך. אלך ותמשיך לישון, – קמה מעל המטה.

– השתגעת – שבי! כלל אינני רוצה לישון. ישנתי די. אבל דברי דבר ואל תביטי בי כך, – הוא מושיט ידו ומושיבה על ידו, – נו, דברי –

הילולה יושבת. גופה מכווץ כמתוך יסורים גדולים, עיניה מושפלות. מחרישה.

נתן גלילי מלטף שערה, גבה.

– מה זה? כולך רועדת כמו בהתקפת קדחת. מה לך? את חולה מאוד.

– לא, אינני חולה, – לוחשת הילולה מבלי להרים ראשה.

– דברי, דברי, – מפציר זה ומתחנן כשפניו מתעותים בצער. הוא מרים ראשה ומסתכל בעיניה.

– זוז קצת, – הילולה שוכבת על ידו, משקיעה ראשה בחזהו, כולה מיטלטלת ומפרכסת.

נתן גלילי מלטף אותה. מחכה שתירגע. הדאגה מכרסמתו. חששות שונים, אחד משונה ממשנהו, מסעירים אותו.

“לא יתכן כך! תגיד סוף סוף מה לה היום” – הוא מסיר ראשה מחזהו ומזדקף:

– אם לא תגידי לי מה לך – אצא מכאן. אינני יכול יותר

– שכב, נתן, שכב – היא מושכתו אליה – אינני יכולה עתה. עוד מעט –

נתן שוכב. חמימות ריחנית אופפתו. רפיון וחולשה מתפשטים בגופו העייף. ידו מלטפת שערה, פניה, חודרות ומחליקה על כתפיה ועל חזה.

עיניה של הילולה מוצפות לחלוחית נוגהת. פניה משולהבים. רעד גופה שוכך. חמימה ורכה היא נלחצת אליו ומנשקת פניו, עיניו.

– נתן –

– אינני יכול לראות אותך סובלת. דברי ויוקל לשנינו.

– כל כך קשה היה לי, כל כך. אבל עכשיו שוב טוב לי, טוב – חותמתו כולו בנשיקות.

הדאגה שהסעירתו לפני שעה קלה נמוגה כליל. החמימות הריחנית השופעת ממנה עוטפתו בערפל לח, מחניק. הוא מחבקה ולוחץ אליו את הגוף הרך הנכנע.

פתאום הוא מרפה ממנה: “לא לא! אסור לו לשכוח את עצמו. אסור לו להיות חלש. הלא החליט להפסיק”.

– הילולה, את מוכרחה להגיד מה הביא אותך בשעה זו, דברי, – תובע הוא במפגיע.

הילולה נותנת בו עיניה. מבעד הנוגה הלחלוחי נשקפים צער ויסורים גדולים:

– למה אתה מאיץ בי כל כך – אגיד, אגיד, – הריהי נלחצת אליו.

אפס נתן גלילי הצליח כבר להיחלץ מהערפל הלח והמחניק. עליו להיות חזק. להחזיק את עצמו בידים.

– את מוכרחה להגיד! – הוא מזדקף במטה.

– אתה מענה אותי, נתן. כל כך קשה לי. קושמר מעיק עלי. לא רציתי לצער אותך. סבלתי לבדי. קויתי. אבל זה ברור, ברור –

– מה? מה אמרת? אינני מבין אותך.

–ביקשתיך לא לתבוע ממני דיבורים. כל כך קשה לי. אתה מענה אותי נתן…

– לא, לא! את מוכרחה לדבר. אבל דברי ברור, שאבין.

– הרה אני, – לוחשת הילולה ומסתירה פניה בחזהו.

נתן גלילי קופץ מהמטה:

– מה אמרת? מה את מדברת? איך זה אפשר –

פניה של הילולה מתעותים. על שפתיה מרפרף חיוך מר. היא אינה גורעת מבטה מנתן גלילי המפרפר בפחדו הטרוף.

– מה נבהלת כל כך? – לא באתי לדרוש ממך דבר. הירגע. לא אכביד עליך במאומה. הירגע – מהבהבים בעיניה האלכסניות לעג ובוז.

– אולי, אולי – אולי אפשר לעשות משהו? – משפיל נתן גלילי עיניו אל הקרקע.

– נסיתי בעצמי. לא חכיתי לעצותיך. אבל לא אדרוש ממך מאומה, נתן גלילי, מאומה, – גואה בעיניה הבוז.

נתן פוסע באוהל הלוך וחזור. האוהל צר, רק כדי פסיעותיים. מפעם לפעם הוא נחבט ביריעותיו, יושב, ראשו מושפל, ידיו רפויות. עתה מיטלטל הוא כבקדחת עזה.

לפתע הוא קם, עומד מולה, מנסה לומר משהו, מגמגם ומפסיק.

– מה אתה רוצה להגיד, נתן, – דבר דבר, – מעודדתו הילולה.

– אבל מנין לך שזה ממ… אולי… הלא…

– מה? מה?! – מזדקפת הילולה.

– אולי… א… א… את בטוחה שזה ממ… – לא יכול לסיים.

הילולה נדהמת ברגע הראשון, כולה מתוחה כמתאמצת להבין גמגומו, ולפתע ניצת בעיניה המלוכסנות להב חרב מסנור, סוערת ורותחת בזעם עלבונה היא ניגשת אליו, מרימה ראשו המושפל ומתיזה לתוך פניו:

– נבל!

נתן גלילי ומישקה ממשיכים לשמור בשדות. הקציר והעירום נגמרו כבר, אך ההובלה עודנה בתקפה. טוביה כבר הקים גדישים אחדים ענקיים בשורה אחת כדי שאפשר יהיה לקרב אליהם את מכונת הדיש ולהגיש את האלומות ישר ללועה, אך השדות עודם מלאים ערימות למכביר. כל זמן שיש תבואה בשדות מוכרחים להמשיך בשמירה, אם כי לא ניכרים שום סימני גניבות מאז מקרה תפיסת הגנב.

מישקה רוכב על יד נתן גלילי. האחרון מיטלטל על האוכף אילך ואילך, ישיבתו מרושלת, גבו כפוף וראשו משוקע בין כתפיו.

“מין רכיבה משונה; מיטלטל כעל פרד גס…” מהרהר מישקה. משונה הוא נתן גלילי בזמן האחרון. הוא השתריין בשתיקה קודרת, עצבני ורוגז. כל הלילה הוא משוקע במחשבות. אינו מספר למישקה על הרפתקאות ומעשי הגבורה שלו ולא מתהלל בהצלחתו אצל הבחורות. אף חדל לצחצח מגפיו ולטפל בסוסתו האצילה ובקישוטיה.

“מה קרה לו?” – משתאה מישקה – הלא הענין ההוא נשתקע ונשכח זה כבר".

הרוכבים מסיימים את ה"דוּר", יורדים מהסוסות, מתירים מתגיהן, שהבהמות העלובות, שלא ניתנת להן עתה מנוחה כלשהי, תוכלנה ליהנות קצת משבלי האלומות. שעה אחר שעה עוברת. שניהם עומדים על יד הסוסות מחרישים. מרכבת “הדובה הגדולה” גלגליה נאחזו כבר בשיחים המסוכסכים העוטרים את פסגת ההר שבצפון. מישקה חש רעב.

“מה אתו? מה יחכה? הלא לא יערוך צום אך ורק בגלל זה שנתן גלילי “מצוברח” הלילה” – מהרהר הוא בכעס.

– נסע למחנה. אני רעב.

נתן גלילי אינו אומר דבר, מכניס את המתג לתוך פי סוסתו, עולה עליה ופונה לעבר התל.

בהיכנסם למטבח להכין ארוחת־לילה, עטוף האוהל המרובע חשכה. אין זכר לחברת “טרסק”, ל"קומזיץ". מישקה מתחיל מיד בהכנת האוכל. וכשהארוחה מוכנה הריהו לועס את החביתה החמה בתיאבון רב. אחר כך הוא גומע מהקקאו הריחני בהציצו מן הצד בנתן גלילי המעשן סיגריה אחרי סיגריה ואינו נוגע באוכל שהעמיד לפניו.

– מדוע אינך אוכל? החביתה מטוגנת בחמאה, לא בשמן. הקקאו – טעם גן־עדן.

– קילקלתי את הקיבה, – פוטרו נתן גלילי וממשיך לשאוף לתוכו עשן הסיגריה.

– נו, גמרת? בוא נרד אל השדות, – קם נתן גלילי.

שוב רוכבים הם בשדות בין ערימות התבואה. עד שיאיר הבוקר יספיקו להקיף את השדות פעם ואולי פעמיים.

– אני ארכב מזרחה ואתה מערבה, – מפקד פתאום נתן גלילי בסיימם את ה"דוּר" הראשון.

מישקה אינו אומר דבר, מפנה סוסתו ופונה מערבה. לא איכפת לו לאיזה צד ירכב. רגיל הוא לציית לפקודותיו של נתן גלילי. הוא רוכב לבדו כשבמוחו זוחלים הרהורים שונים. השמירה הנמשכת זה שבועות אחדים נמאסה עליו. נמאסה עליו הבטלה. אין מישקה משחר הרפתקאות וגם אינו רומנטי. הוא משתוקק לעבודה, לחלוץ קצת אבריו, וגופו השמין בשמירה ונעשה כבד ובלתי זריז. טוב שהשמירה מסתיימת בקרוב וילך לעבוד. לגורן ילך, אל מכונת הדיש, להגיש אלומות ללועה הפעור, הזולל ברעבתנות.

אבל מה זה קרה לבחור הזה? מדוע נשתנה כל כך? לא ייתכן שמצב־רוח יימשך ימים רבים. לא, לא רק ענין המקרה ההוא. יש כאן משהו אחר. אבל מה הוא? – מנקרת הסקרנות במישקה – כן, עכשיו הוא יודע, כן!"

– נו, מה הזחילה הזו? – נועץ מישקה דרבנותיו בסוסתו המתנהלת אטית וכבדה כשקועה בהרהורים אף היא.

עירנות מלפפתו, אף שמחה:

“כן, עכשיו הוא מבין מדוע מחכה זה עד שעה מאוחרת ואינו קורא אותו לרכב למחנה לאכול ארוחת־הלילה: הוא מחכה שחברה “טרסק” יתעייפו בתעלוליהם ויתפזרו אל המטות לישון. הוא אינו רוצה להיפגש אתם, בעיקר הוא מפחד שמא גם הילולה ביניהם. כן, כן, זהו הענין: הילולה! למישקה לא צריך להכניס אצבע לפה. הוא ראה היטב את היחסים ביניהם. זה לא היה סתם לקחת בחורה לשדה להתעלס קצת. פה משהו רציני יותר. כן, זהו הענין: הילולה. משהו רציני נפל ביניהם. לא רק הוא מרוגז ו”מצוברח". גם היא השתנתה כולה בזמן האחרון. אין שומעים שירתה וצחוקה הצרוד. בכלל אין רואים אותה באוהל המרובע לאחר הארוחה. פניה נעשו ירוקים, עיניה שקעו. כולה הילולה אחרת. אבל מה נפל ביניהם? – מנקרת בו הסקרנות – אח, לכל הרוחות! – מישקה מתרגז מאוד – מה לו ולהם – מה עסק לו בכל הענין הזה –

– תלכי כבן־אדם… או לא! – הוא שופך חמתו על סוסתו, נועץ בה דרבנותיו בכל הכוח עד שזו פורצת בדהרה טרופה.

– נה, נה, – עוצר בה מישקה ומרגיעה בליטופים על צוארה המקושת, המחומם ורוטט בחשק הדהרה, – בלילה אין עורכים “אבנטז’ות”. טעית, לא נתן גלילי רוכב עליך. זה אני, מישקה…

הסוסה נרגעת, מתנהלת בשקט בפסעה בזריזות על פני שלפי הגבעולים. מישקה הקיף את השדות ממערב ומדרום, עבר את הגיא העמוק, החוצה את השדות בעבר זה. הנה פנה כבר מזרחה, אך אין לפגוש בנתן גלילי.

“לכל הרוחות! היכן הוא הלא אמר שירכב מזרחה, לא, הוא לא יחפש אחריו באפילה זו. בודאי לא ילך לאיבוד…” – מישקה יורד מעל הסוסה, מתיר מתגה ומתפרקד על אחת הערימות. עיניו מביטות בפרוכת האפילה שרבבות אשים מהבהבים בה ורושפים, הוא מעבירן אל ההרים הגבנוניים המובלעים באפילה ורק רישומי חטוטרותיהם מסתמנים על רקע הפרוכת המכוכבה. הרהוריו זוחלים לאטם. קרעי הרהורים הם אלה על התל ושדותיו, ועל העבודה, על הבחורים והבחורות. הפרצופים מסתחררים לפניו בערבוביה, אך הנה בצבצה דמות אחת המתעכבת לפניו ממושכות. פרצופה של אחת בחורה ניצב לפניו. נהיה כוססת לבו. בתוך געגועיו וכמיהתו נמהלת תקוה רוטטת. דמיונו מאביר ומעביר לפניו מצבים שונים. תשוקה חריפה מסעירתו. אך מיד תוקפו רוגז, והוא מתאמץ לגרש את ההרהורים המפתים ולכוונם למשק ולענפים. לא נוח לו למישקה להרהר בבחורות. רק רוגז וגעגועים מכלים גורמות לו אלו הבחורות. בודאי יסתיים הענין כקודמו. משינסה לרמוז לה על זה הכוססו וממלאו געגועים ותשוקה תפרוץ בודאי בצחוק: “לא – לא! בשום אופן לא ציפתה לשמוע זאת מפיו. אל ידבר שטויות, מישקה, מישקה”, יתמשך שמו בפיה ספק בצחוק ספק בחיבת־רחמים. לא, אין לו להרהר באלו. גופו הקטן בעוכריו. כנער רואות אותו בחורות התל ולא כבחור מבוגר, הכלה ביסורי געגועיו ותשוקתו. הוא מהרהר בעבודה, ביבול הגדול שהעניקו השדות השנה. טוביה מעריכו במאות טונים. יספיק לכלכלת האנשים והבהמות למשך השנה. לזרעים ועוד יישאר עודף הגון למכירה. תמורת הטונים שיימכרו אפשר יהיה להשיג מלט וחמרי בנין אחרים, להשלים את בניית הרפת והאורווה שהחלו בהן. באמת, אי אפשר לראות את השלדים המזדקרים בערייתם. מוכרחים לכסות אותם גגות, לטייחם ולהשלים שאר הסידורים, שהבהמות לא תתענינה יותר בשרב ובקור. מיד עולה לפניו הויכוח המר על התל, העושה שמות בין האנשים. חברים וידידים טובים אינם יכולים לראות זה את זה. מישקה מתעצב. הבחורים והבחורות יקרים לו ואהובים וקשה לו מאוד לשאת את האוירה המחניקה שהשתררה כאן מאז המועצה. אין הוא מתמצא כל כך בויכוח; איננו יכול להשיג את הפירוד בין אנשים אחים שותפים ליצירה אחת ולגורל אחד. אך הוא תומך בבלקינד ללא הסוס. עוד משם הוא מכיר אותו, כשארגן עליית הבחורים ודיבר לפניהם על צבא־העבודה, תפקידיו ומטרתו. בלקינד הוא אחד משלנו ואם הוא דורש קופה משותפת, משמע שצריך לדרוש אותה. ובאמת אילו מיוחסים המה ובמה זכו דוקא הם שיהיו להם שדות רבים נושאי תנובה גדולה? – מישקה זוכר יפה את המצב בפלוגה שעבד בה בטרם נספחו אל אנשי התל, את חוסר העבודה והרעב. אם לחם לשובע – אזי לכולם! ככה… אבל טוביה היקר, האהוב עליו כל כך – טוביה הוא אחד מהמתנגדים החריפים של בלקינד. חבל מאוד שהבחור הזה איננו אתם. אריה הוא שבילבל לו את המוח. את אריה אין הוא מחבב ביותר. זה פועל ותיק ולעולם לא יבין לרוחם של החבריה מהפלוגות. זה לא בלקינד שהוא אחד מהם בכל. אבל, טוביה – טוביה היקר כל כך –

– לכל הרוחות! בכל אשמה הדברנות הזו! ויכוחים וויכוחים בלי סוף! מי צריך להם – האם אי אפשר לעבוד בלי זה – לעזאזל! – מטיח הוא בשצף לתוך האפילה העבותה.

נביחה צרודה, קטועה בוקעת פתאום מעבר ההרים. קול הנביחה מתקרב, מתרחק ומתקרב שוב. מישקה מדמה לראות לפי קול הנביחה את החיה הרעבה המתרוצצת אילך ואילך בשחרה לטרף. הנביחה הצרודה מרגיזתו מאוד, שורטת בעצביו. הוא קם, מכניס ארבע אצבעות לתוך פיו ושורק. הנביחה נבלעת מיד. זמן מה שוררת דומיה. רק הדי השריקה מצלצלים באזניו. פתאום בוקעת שוב הנביחה. עתה באה מרחוק. עוד מעט והדיה נבלעים באפלה המגובשה. סוסתו שבעה גרעינים והיא מנמנמת בעמידה כשראשה מורד, רק אזניה מזדקפות מפעם לפעם ומעידות על הקשבה תוך כדי נמנום. האפילה מתעבה. מישקה יודע שזוהי אפלת־טרם־בוקר. עוד מעט יתבקע מתוכה יום חדש. אבריו נעשים כבדים עליו. שמורות עיניו מתעצמות. הרהוריו נמוגים. ראשו תלוי על חזהו כמטיל עופרת. כל מאוייו, שאיפותיו ורצונו מרוכזים עתה בתשוקה אחת מהממת: מטה. לו יכול להתכנס עתה במטה, להתכסות יפה־יפה. תשוקת השינה חוטפתו.

– “מטה” – גולשת התשוקה ביחד עם מישקה אל תוך תהום אפילה.

– “תך–תך” – מתפצחות היריות בזו אחר זו. מישקה קורע עיניו.

מסביבו אפילה אטומה. סוסתו עומדת על יד הערימה, ראשה זקוף אל על, מתוך נחיריה הרוטטות בוקעות נשיפות וחרחור.

“האמנם נרדם?” – הריהו קופץ מהערימה, מכניס את המתג לתוך פה הסוסה, עולה ודוהר לעבר היריות.

– שלוש, שמונה, שתים עשרה, – סופר מישקה את היריות תוך כדי דהרה.

– “אך מה זה – כל היריות באות מצד אחד. אף לא ירית־תשובה אחת”, – הוא תוהה תוך כדי טיסתו בין הערימות.

אך הנה הבחין בסוסה צחורה, קופץ מסוסתו וניגש אליה. נתן עומד כשרובהו בידו ומלטף את “יפעה” הנושפת וגונחת.

– מה קרה, נתן?

נתן גלילי אינו עונה. מחליק ומלטף צואר סוסתו ונושק נחיריה הרוטטות.

הגד, מה קרה?

עיניך הרואות! – עונה נתן בזעף בהצביעו על צואר הסוסה.

מישקה נוגע בצוארה. נוזל חם, דביק מלחלח ידו.

– דם! מי פצע את הסוסה? – מישקה מיטלטל בהתרגשות עזה. הוא מתקרב אל נתן, מנתקו בכוח מסוסתו, ממשש פניו, גופו:

– נתן, דבר! מה אתך? אתה פצוע?

נתן גלילי קורס תחתיו:

– את סוסתי היקרה פצעו, המנוולים. סוסתי היקרה – הוא גונח רסוקות. מיד הוא מזדקף, ניגש אליה ושוב מגפפה ומנשקה.

– הביתה! – מפקד עתה מישקה.

מישקה הולך על יד נתן גלילי. שניהם מתנהלים ברגל. הוא אינו שואל יותר. אך נתן – סגור־פיו נפתח לפתע:

– המנוולים האלה! עוד רגע ותפסתי את כולם. מטר יריות המטירו עלינו. הסוסה נפלה תחתי. שמעתי ברור יללות הבורחים. פצעתי אחדים מהם. אבל סוסתי היקרה, יפעה – הוא גונח בכאב.

קשה לו למישקה לראותו בצערו. רחמים גדולים מציפים את כולו. איזה אהבה גדולה לבהמה.

– הירגע, נתן, – מרטט קולו – הפצע קל. ראה את הליכתה השקטה. חבשת את הפצע? – נזכר בבהלה.

– חבשתי, חבשתי, – אין נתן גלילי פוסק לגנוח בסערת צערו.

בדרך הם נפגשים באנשי התל שנשלחו לעזרת השומרים, הרצים לקראתם מי על פרדה ומי ברגל.

– שניכם כאן, – מרטטים האנשים המבוהלים.

אור יום מתערבב בתוך האפילה. ההרים, השדות מתקלפים מתוך השחור המקליש והולך. בעלותם על התל עומדים הכל ומצפים לידיעות מהשדה. שמחה גדולה מציפה פני האנשים בראותם את השומרים שלמים ובריאים. הילולה רצה לקראת נתן ומיד היא נרתעת:

– דם –

– נו נו, מה ההיסטריה הזו, – נוהם מישקה – הסוסה נפצעה פצע קל.

האנשים מקיפים את השומרים ומעתירים עליהם שאלות. מישקה טוען כי אינו יודע דבר:

– שמעתי יריות ורצתי הנה – זה הכל.

עיני הכל פונות אל נתן גלילי:

– מה קרה?

– לא עכשיו, אחר כך, אחר כך. היכן לאה החובשת?

אף לאה החובשת כאן. וראו – אף ארגז “עזרה ראשונה” מוכן עמה. היא לא שמעה את היריות ורק הקיצה להמולה המבוהלת שקמה על התל. משנודע לה כי בשדות היו הרבה יריות. רצתה לרוץ שמה, אך האנשים לא נתנו לה: להיכן תרוץ באפילה – תחכה פה. ודאי ישוב מיד מישהו מאלה שנשלחו שמה ויודיעו לה אם יש צורך בעזרה.

– “לחכות” – קל להם ליעץ לחכות. יכול להיות שפך־דם, יכול להיות שצריך לחסום עורקים. יכול להיות הרעלת דם, יכול להיות שצריך זריקה, יכול להיות התעלפות, יכול להיות – רטטה לאה החובשת שבשום אופן אינה יכולה לעמוד כאן ולחכות עד שיבוא מישהו להודיע אם יש צורך בעזרה. הן לא קורס אחד ל"עזרה ראשונה" עברה. למדה, התכוננה, והנה, כשיש צורך דחוף להשתמש בידיעותיה במקרה רציני ממש ולא בפצעים שנגרמו מאי־נקיון או משריטות קלות בעבודה – מיעצים לה לחכות. משראתה סוף סוף את החבורה מתקרבת ובאה מהשדות, פתחה את הארגז ובדקה פעם נוספת אם הכל מוכן לכל צורך. וכששמעה צעקתה של הילולה “דם”! רצה כל עוד רוחה בה אל השומרים:

– איפה, איפה? –

– בצואר, כאן, – מראה נתן גלילי על צוארה של “יפעה”.

נתברר כי הפצע קל. הכדור עבר את עור־הקטיפה הרך, נקב חור שטחי ועף הלאה. לאה מנקה את הפצע, מורחת ביוד וממשחה וחובשת תחבושת.

– זה הכל…?

– תכניס אותה, בבקשה לאורווה, – פונה נתן אל מישקה והוא עצמו הולך אל אהלו.

– לעבודה! – מתרוצץ טוביה בין המתקהלים, – אין שום דבר מיוחד, רק פצע קל. עוד תספיקו לשמוע את החדשות. לעבודה!

מישקה נכנס אל אהלו, שוכב במטה כולו מזועזע מהמקרה המוזר. שעה אחר שעה חולפת והוא אינו יכול לעצום עין.

“אף יריית־תשובה אחת. כל שתים עשרה היריות באו מכיוון אחד” – מנקרות המחשבות במוחו.

בארוחת הצהרים ישב נתן גלילי בתוך מעגל מצופף סביבו וסיפר על המקרה שקרה לו אמש. על פניו לא נסוך עתה חיורון וקולו איננו מרטט, כמו אמש בשעה שחזר מהשדה עם סוסתו הפצועה. חזהו מתוח בגאוה והוא מספר ומספר כשחיוך־הנאה מרפרף בתוך שפמו הדק למראה הפנים המשולהבים והעינים הנעוצות בו בהערצה ובחיבה. כשמישקה מופיע באוהל המרובע, הוא מפסיק פתע סיפורו תו התנצלות:

– אלך לנוח קצת. עייפתי נורא, – הריהו מתחמק מבין הסקרנים. עתה נטפלים הכל למישקה, אך זה רוגז וזועף:

– מה אתם רוצים ממני? – לא הייתי אתו יחד. הייתי בשדה אחר. באתי ככלות הכל.

אחרי הצהרים הופיעו שוטרים על התל. טוביה קיבל פניהם. אלה שאלו אם אנשי התל לא שמעו אמש יריות. אחד הבידוים מוטל פצוע קשה באוהלי השיער. הבידוים המציאו סיפור משונה, אך הם אינם מאמינים להם. כזביהם של אלה ידועים ומוכרים להם היטב. הם טוענים כי כדור חדר לאחד האוהלים, פגע ופלח בטנו של אחד מהם בשעת שנתו. אפס הכזב בולט למדי. ניכר היטב כי הכדור בא מקרוב. הבשר חרוך מסביב לפצע. ודאי רבו ואחד ירה בחברו. הבידוים נשבעים באללה ובשפמו של שליחו הנביא, כי שתים עשרה יריות ניתכו על אוהליהם מצד שדות התל. אף מוכנים הם להצביע על השומרים שהיו אותה שעה בשדות האלה. גם הפלחים שבסביבה טוענים כי שמעו מספר יריות כזה מצד שדות התל. אמנם גם אלה ידועים בכזביהם, אך מן ההכרח לערוך חקירה ודרישה.

– חקירה ודרישה פורמלית גרידא. האמת תצוף ותעלה בודאי במהרה. הם יבואו על ענשם – מרגיע קצין השוטרים, הלועס בתיאבון מאכלי רחל הטבחית שהכינתם במיוחד בשביל האורחים. את טוביה שקיבל פניהם. טוביה אומר כי הוא עצמו לא שמע יריות כל שהן. העבודה “בוערת”. הוא עייף מאוד וישן שנת־ישרים. אך מיד ילך ויקרא לשומרים. יבואו אלה ויעידו בפני כבוד הקצין אם שמעו יריות, או לא.

– “צרות” – מתקמט מצחו של טוביה בדאגה בצאתו לקרוא לשומרים. נתן גלילי נתקל כנראה בבידוים שניסו לגנוב אלומות, ירה ופצע אחד מהם ואלה בדו כי נפצע בהיותו ישן באוהל כדי להיות נקיים מעוון הגניבה.

טוביה קורא את מישקה לאהלו של נתן ומיעץ להם איך ומה לענות על שאלות הקצין.

– לא! מוטב שנתן לא יופיע בפניהם כלל – מחליט טוביה אחרי שיקול־דעת – יופיע מישקה ובחור אחר במקום נתן ויטענו שאמנם שמעו יריות, אך קשה להעיד מאיזה צד באו. ההדים נשמעו מרחוק וקשה להגיד מאיזה כיוון בדיוק.

הקצין חקר אותם קלות, רשם פרוטוקול, נפרד מטוביה בלבביות וביחד עם שוטריו־מלויו חזרו לתחנתם שבעיר הערבית.

– צרה מתרגשת על ראשנו, – משיח טוביה דאגתו לאנשי התל – הבידוים אינם יכולים לשכוח מפלתם שנחלו בהשתערם על התל. נמצאה להם הזדמנות טובה לספק תאות נקמתם. צרה גדולה מתרגשת.

הוא מחליט, שנתן גלילי צריך להפסיק שמירתו. עליו לשבת באוהל ולא לצאת מתוכו עד שהמשטרה תסיים חקירתה. בחור אחר ישמור עם מישקה. אף את הסוסה הפצועה יש להחביא באיה מקום עד שיתרפא הפצע על צוארה.

נתן גלילי עומד בטבור האוהל המרובע וחוזר פעם נוספת על פרטי פרטים של המקרה: כיצד זחל והתקרב לגנבים, הפתיעם בזעקת “ענדק” ומיד כיוון וירה בצללים שנסו בבהלה. היטב שמע חבטה בקרקע ומיד גניחות ויללה.

טוביה מאלצו לעזוב את האוהל המרובע. אין יודע אם לא יחזרו השוטרים. יכולים לבוא לזיהוי. הבידוים טוענים כי מכירים הם את השומר הרוכב ואת סוסתו שנקנתה אצלם. ודאי יצביעו עליו מיד. היטב הם מכירים אותו מאז פציעת הרועה בין ערימות החציר.

– לך לאוהלך. הענין רציני וקשה כדאי אולי שתסע מכאן לזמן מה.

נתן גלילי עוזב בלי חשק את קהל הסקרנים המקיפים אותו.

– מה הפחד הזה שאחז את טוביה? – הוא מניע כתפיו בעזבו את האוהל המרובע.

מישקה שומר עתה עם בחור אחר. כל הלילות הריהו מהרהר במקרה המוזר:

"כל היריות באו מצד אחד. אף לא ירית־תשובה אחת. אך מי יודע – הלא נמנם קצת. אולי היו יריות גם בשעה שישן. אף פעם לא נרדם בשמירה. דוקא אז לא יכול היה להתגבר על עייפותו.

– לעזאזל! – הוא שולח קללתו לתוך הלילה.

נתן גלילי יושב באהלו כאסיר־בית. שלוש פעמים ביום מביאים לו לכאן את הארוחות מהמטבח. טוביה אסר עליו להופיע באוהל המרובע. הערבים, ביניהם גם בידוים, עולים אל התל לביקורים ולרגלי ענינים שונים ואסור לו להיראות בפניהם. בזמן האחרון נעשו הביקורים האלה תכופים ביותר. ודאי כרוך הדבר בחקירת ענין הבידוי הפצוע. ערומים הם ותאבי בצע הבידוים, אף הנקמה על תבוסתם אז תוססת ומפעפעת בתוכם ולא יניחו הזדמנות שנזדמנה להם להתגולל על אנשי התל בתביעות ובהאשמות. נתן גלילי ניסה להתקומם נגד גזירה זו:

– מילא, הוא נכנע לגזירה לא לשמור ולא לצאת לעבודה, אך אי אפשר לאסור עליו להיכנס לחדר־האוכל לאכול עם החברים ולשבת ביניהם קצת. או בכלל לצאת קצת מהאוהל לשאוף אויר. הלא אפשר להיחנק בתוכו. מה שגעון הפחד הזה שתקף את טוביה. מי יודע אילו גזירות עוד יפיל עליו בפחדו המטורף.

אך טוביה עמד על שלו בכל תוקף:

– את אלה הוא מכיר היטב, עוד משמירתו בפרדסי יהודה. ענינים רבים וצרות רבות היו לו אז. צרות צרורות. כל מיני כזבים עלולים הם לבדות ולהישבע עליהם באללה ובשפם הנביא. מי יודע איך ייגמר הענין הזה. נודע לו כי הבידוי פצוע קשה ויש חשש לחייו. מי יודע איזה סכום כסף ידרשו ואם בכלל יוכלו לפדות עצמם בכסף. ייתכן שיהיו גם מאסרים. צרות צרורות תהיינה. אם הוא יופיע באוהל המרובע או יתהלך על התל – יאלץ אותו לנסוע מכאן לזמן מה עד שיסתיים ענין ביש זה. מי יודע איך ומתי יסתיים, – נאנח טוביה.

נתן גלילי נאלץ לקבל עליו את הגזירה בשלמותה. לנסוע מכאן איננו רוצה בשום פנים. רובו של היום הוא מפורקד על מטתו אכול שעמום. רוחו עכורה עליו. קשה לו לאין נשוא להיות מנותק מהשדות, מהאויר החפשי, מלילות השמירה ומ"יפעה" שלו האצילה והאהובה. שילומים־מה יש לו בערב כשאנשי התל חוזרים מהעבודה. אהלו הומה אז מהמון מבקרים הבאים להקל עליו עינוייו במאסר־הבית וגם לשמוע את סיפורי גבורתו שבכל פעם מתוספים בהם פרטים ותיאורים מושכים לב. עד שעה מאוחרת בלילה נמשכים הביקורים אצל “גבור היום”. גם קבוצת “טרסק” באו. את ה"קומזיץ" עורכים עתה באהלו. טוב לו לנתן גלילי בלילות כשאהלו הומה משיחה, צחוק ושירה והוא הוא מרכז ההתעניינות שכל העינים נשואות אליו בהערצה ובהשתתפות בצער. אך ביום מכבידים עליו השעמום והבטלה עד שגעון. באי סבלנות הוא מחכה לביקורים הקבועים שלוש פעמים ביום כשמכניסים לו את הארוחות מהמטבח. לא שרעב הוא, להיפך: תיאבונו ניטל ממנו לחלוטין. במאכלים הוא חש טעם תפל לאחר שהוא מבלה רוב היום בשכיבה ובפיהוקים, אלא כולו תשוקה לראות אדם, לשמוע קול מדבר אליו. הנה דופקים באהלו.

– יבוא! – הוא קורא בהתעוררות.

שושנה, הליטאית החיננית, נכנסת לאוהל עמוסה צלחות וספלים, מעמידה לפניו את האוכל ואומרת לחזור לעבודתה במטבח.

– אוה! אורח חדש! – קורא נתן בשמחה, – מה יום מיומיים? הלא רחל מביאה תמיד את האוכל.

– היא עסוקה עכשיו. שוב באו השוטרים. טוביה יושב עמהם באוהל המרובע. בודאי חוקרים שוב בענין הזה שלך. רחל מכינה להם כיבוד.

– שוב באו! מתי יגיע כבר הקץ – נמאס עלי הדבר. אינני יכול יותר, – מתעוותים פניו בצער.

– אכול אכול, – מפצירה בו שושנה שאינה יכולה לראות בצערו.

נתן מבקש שתשב מעט. הנה יאכל ותוכל לקחת עמה את הכלים. לא נעים שעל הרצפה יתגוללו כלים עם שיירי אוכל.

– שבי קצת. רק רגעים אחדים. אחת שתים אגמור לאכול.

אין לה פנאי לשושנה. העבודה במטבח מרובה. רחל תכעס אם תתמהמה כאן זמן מיותר. אך קשה לה להשיב ריקם בקשתו. יושבת היא על קצה מטתו ומחכה.

נתן לועס לאטו ואינו גורע עין מהליטאית השחרחורת הפורחת ביפיה האמהי, המדפדפת בספר שמצאה על מטתו.

"כמה יפה היא! איך זה לא הרגיש בה עד עתה – " – הוא אוכל בעיניו חמודות גופה המוצף זוהר ענוג. בהט צוארה המבהיק מתוך שחור שערה העבות, היורד גלים גלים, חזה המלא, המבצבץ מתוך חולצתה ההדוקה, ועיניה השחורות החיוניות.

– שושנה, לרכב את יודעת? – הוא שואלה פתאום.

– לא! אני כל כך מפחדת מפני סוסים.

– גם מפני סוסתי את מפחדת? היית מסכימה לשבת עליה פעם?

– על המטורפת הזאת? לא! עליה יושבים רק פרשים אמיצים ופראים.

נעים לו לשמוע כינויו “פרש אמיץ ופראי” יוצא מתוך שפתותיה האדומות.

– ואתי יחד, גם כן תפחדי? – הוא מחייך אליה.

פניה מסמיקים מאוד, היא סוגרת את הספר וקמה:

– נדמה לי שקוראים “שושנה”. אח, עוד המון עבודה במטבח. תסלח, – אוספת היא את הכלים ויוצאת.

“כמה יפה היא! איזה חזה נהדר! איזה צואר מתוק! איזו עינים לוהטות! – טורפת התשוקה את נשימתו של נתן גלילי המפורקד על מטתו, איך זה לא הרגיש בה עד עכשיו – מה הן לעומתה שאר בחורות התל? אפשר לרכב עמהן לילה, שנים ולא יותר. מיד הן נמאסות מחמת פטפוט על ההוד הליליי ובכניעתן הרוטטת בהילחצן אליו בתוך האוכף. לא, אין בהן כלום מהליטאית הזו. היתה אחת, אך זו כרסה בין שיניה. אך זה הוציאה מידיו הנער ההוא – והלא עשה רושם כאילו אינו יודע כלל להתהלך עם אלו. איך זה כבשה רפאל זה – אבל עכשיו אין להצטער על כך. כתמים צהובים מכסים פניה, מתנדנדת היא בהליכתה כברוז. את זו שכח כבר מזמן. כן, עוד אחת טרפה דעתו בזמן הראשון – נתן מיטלטל במטתו, מתהפך מצד אל צד, על פניו ארשת מרירות. רוגז ודאגה מסעירים את כולו בהיזכרו בהילולה. אמנם לא נפגש אתה בזמן האחרון, אך זכר השיחה ההיא, כשבאה אליו אל אהלו והעירתו משנתו, נוסכת בו דאגה ורוגז כל אימת שעולה בזכרונו – כן, מי יודע איך יסתיים הענין. היא שותקת, אבל הדבר יתגלה לעיני אנשי התל באחד הימים. מה יש – מה התרגזה כל כך – האומנם אי אפשר היה לסדר את הדבר באיזה שהוא אופן – למה הכעס הזה? “נבל” התיזה בפניו. מה יש? האם רק אתו התהלכה? יש לו יסוד לפקפק בזה. למה באה דוקא אליו? אבל אפשר היה לחסל את זה ולא לגרום צער ודאגות לו ולעצמה. לולא נתכעסה כל כך, לו באה אליו עוד פעם היה מוצא בודאי איזה עצה. יש לו מכרים הרבה בעיר. אפשר היה להיחלץ מהצרה. אך, לכל הרוחות! מה הגאוה הזו – מה חושבת לה זו שירוץ אחריה? הלכה – הלכה. אין הוא רוצה לחשוב בזה יותר. די!”.

נתן לוקח ספר ומנסה לשקוע בקריאה, מדפדף עמוד, שנים ומניחו הצדה. לא, אין התוכן נקלט במוחו. שעה רבה הוא שוכב כשעיניו נעוצות ביריעות האוהל. האויר מחניק. קרני שמש חודרות מבעד לאשנבי הבד הצרים שבראש המשולש המחודד ומותחים שני ריבועים בהירים, שרבבות גרגירי אבק זערערים נעים בהם בלי הרף. דומית־שעמום מסביב. אין שומעים קול בן־אדם. הכל בשדות. האוהלים מסביב ריקים. הרהורים סתומים זוחלים עתה במוחו. אך הנה מבצבץ שוב גופה של שושנה, הפורח ביפיו הבשל, התוסס. קורי התשוקה מלפפים את גופו הלאה מרוב בטלה.

“איך הסמיקו פניה כששאלה אם גם אתו ביחד תפחד לרכב. בישנית היא, כנראה. בודאי גם חמת מזג. כל הביישניות הן חמות מזג. כמה יפה היא, – את זו יש לכבוש בסערה. הוא מכיר את הסוג הזה. ה”מלמד" שלה שקוע בודאי בתכניות לעריכת חגים חדשים, בכתיבת מחזות תנ"כיים ובשיעורי ערב. לא יקשה להסיח דעתה ממנו. הוא עוד זוכר איך נלחצה אליו, רועדת כולה, אז במחזה ההוא: “רות ובועז”. אבל איך עושים את זה עכשיו? היה מציע לה ללמדה רכיבה. לעזאזל! הושיבו אותו בבית סוהר – מטלטלו הכעס. – טוביה אחוז פחד מטורף ועליו להיכלא באוהל מחניק, אפילו לאוהל המרובע אינו מרשה לו לגשת. הוא הולך ובלה, הולך ומתנון. אבל, לא! לא יסבול זאת עוד זמן רב.

כעבור ימים אחדים הופיעה שושנה שוב באהלו עמוסה צלחות וספלים.

– שושנה! – פגשה נתן בשמחה – מה, שוב באו לחקור?

– לא, לא. לא שוטרים. אורחים מכובדים אחרים. שיכים בידוים באו. טוביה אומר כי באו להציע כריתת ברית תמורת סכום כסף גדול. הם מוכנים מצדם לבטל את התביעה המשפטית. טוביה נבהל מגודל הסכום שדורשים אלה. הוא כעס ורתח כשנכנס למטבח להזמין כיבוד בשביל השיכים. “מנוולים ערומים! רוצים לרושש אותנו”, אמר. רחל עסוקה בהכנת הכיבוד וביקשה ממני להביא לך את האוכל.

– רגע, שושנה, הפעם אגמור מהר. תוכלי לקחת אתך את הכלים. המון זבובים באוהל. חכי רגע, – הריהו מעכב את שושנה הרוצה לצאת מיד לאחר שהעמידה לפניו את המאכלים.

הוא טועם מצלחת אחת, משניה – ומזיז הצדה.

– אין תיאבון. בבית הסוהר הושיבו אותי. כל גופי כואב עלי מהבטלה ומחוסר אויר. אינני יכול יותר. אחלה אם אצטרך לשבת עוד זמן מה באוהל הסגור. המטה נמאסה עלי. להתהלך אי אפשר באוהל הצר וכל היום אני נאלץ לשכב. פי, גועל! מה הם חושבים להם – מה חושב טוביה – מספיק! נפשי יוצאת לשדות, לשמירה ולסוסתי האהובה.

– סבלנות, נתן, – מרגיעתו שושנה שרחמיה נכמרו על הבחור הצעיר הכלוא באוהל המחניק, – החקירה מתנהלת בכל תקפה. לעתים קרובות באים הנה השוטרים וחוקרים את מישקה ואת הבחור השני ששומר במקומך. סבלנות. אבל מדוע אינך אוכל? לא טעים? רחל ואני בישלנו – מחייכות עיניה השחורות בגאוה מהולה גנדרנות כלשהי.

עיניו מרצדות על חזה המלא, על בהט צוארה הצח, על גופה הפורח כורד זה שפיתח כותרתו. סער החשק עוטפו בערפל לח, מחניק. הכל מיטשטש, זע ושוקע. הוא אינו יכול לשלוט על עצמו יותר, קם וכולאה בזרועותיו.

– את המאכל הזה אני מחבב, – הוא חותם על פיה נשיקה צורבת.

– אוי, לא לא לא!! מה אתה עושה? – מפרפרת שושנה בתוך זרועותיו החובקות אותה בכוח, מניעה ראשה לכאן ולכאן כדי להתחמק משפתיו הצרובות המחפשות את פיה.

– את המאכל הזה… – מרטט קולו שנצטרד פתאום והוא חותם נשיקותיו על שערותיה, לחייה, צוארה וחזה.

שושנה פורצת מתוך זרועותיו, בורחת מהאוהל בהשאירה אחריה את הכלים.

נתן שוכב על מטתו. סערת החשק מטלטלתו כבקדחת עזה, הוא נושם כבדות ורסוקות.

“בודאי תספר ל”מלמד" שלה. שערוריה תהיה". נחשול התשוקה שוכך לאטו. עייפות גדולה מלפפתו. בחוט שדרתו רוחש רחש לא נעים. בפיו יובש מריר. צמאון גדול מענהו. הוא רוצה לצאת החוצה לרוות צמאונו המציק, אך אין לו העוז לעשות זאת. לא נעים לו, אחרי מעשהו עם שושנה, לעורר רוגזו של טוביה. הוא שוכב ומבטו הכבוי עתה תועה על פני יריעות האוהל.

“התביא לו עוד פעם אוכל לאוהל, התביא? אם לא – סימן שסיפרה ללוין. לא נעים יהיה לו להיפגש עם זה לכשיעזוב את המאסר הביתי. אך אם תביא – הכל בא בשלום על מקומו. התביא? התביא?” – ננעץ במוחו הרהור טרדני.

בערב באו לבקרו בחורים ובחורות, כרגיל. כמעט ששכח כבר את המעשה עם שושנה. הוא מתלוצץ, צוחק, שר יחד עם כולם ומספר מעשי גבורותיו להלל.

ימים אחדים התדפקה רחל הטבחית על אהלו שלש פעמים ביום והביאה לו את הארוחות. נתן גלילי רוצה מאוד לשאול אותה על שושנה, אך לא נעים לו הדבר. ייתכן שסיפרה גם לה. פטפטניות הן הנשים ואינן יודעות בושה. את הדברים האינטימיים ביותר מגלות הן אחת לחברתה בתאוות פטפוטן. אך סקרנותו אינה נותנת לו דמי:

– מה, נמאסה עליהם החקירה סוף סוף? כבר לא באים יותר השוטרים? טוביה אינו מטריד אותך בהכנת כיבוד? – בא עליה בעקיפין.

– מילא! רק אתמול היו כאן שוב. אני כבר לא יכולה יותר! את המחסן הריקו הזוללים האלה. כל מה שהחבאתי בשביל חולים, ששמרתי על זה כעל בבת עיני, מוכרחת הייתי להוציא בשביל השוטרים והשיכים המכובדים. אני אומרת לך: אני כבר לא יכולה יותר! באמצע העבודה הבוערת, כשצריך לעמוד ולשמור על המרק והדיסה שלא יקדחו, פתאום – מזל טוב: הם באו! תיכף טוביה במטבח, נדבק אליך ולא נותן מנוחה. “מוכרחים לכבד אותם, רחל – הוא אומר, – בכל טוב. כל החקירה תלויה בזה”. אני אומרת לך: אני כבר לא יכולה יותר! אתמול חשתי שאני מתפקעת. בעוד רבע שעה צריך לצלצל לארוחת הצהרים. אצלי הסלט עוד לא מוכן צריך עוד לחתוך בצל, מלפפונים ועגבניות וטוביה שוב נדבק אלי, מתחנן ברחמים: “רחל, רחל, מוכרחים לכבד אותם, שוב באו! אחר כך, כשירכבו מפה, אבוא למטבח ואעזור לך”. אני צריכה לעזרתו – השוטרים והשיכים האלה ישגעו אותי. גם טוביה כבר נמאס עלי. אני אומרת לך: אני כבר לא יכולה יותר! מילא. עזבתי את הסלט והתחלתי בהכנת הכיבוד. הנה, כשהכל מוכן כבר, אלה זללו ושבעו ואני רוצה לשלוח לך אוכל – ושושנה נעלמה פתאום. “שושנה, שושנה!” צעקתי – והילד איננו. בכל המהומה הזו עוד מוכרחה הייתי ללכת בעצמי להביא לך אוכל. אני אומרת לך: אני כבר לא יכולה יותר!

"אכן, סיפרה! פטפטניות מחוסרות בושה! את הדברים האינטימיים ביותר מוכנות הן לגלות בתאות פטפוטן. פוי, לכל הרוחות! מאוד לא נעים יהיה להיפגש עם לוין. פוי! – רוגז נתן גלילי בצאת רחל הטבחית מאהלו.

למחרת הקיץ לקול דפיקה קלה באוהל.

– יבוא! – הוא קורא באי רצון ומחכה שגופה השמן של רחל הטבחית יגיח פנימה על הצלחות והספלים.

הנה מורמים שולי האוהל. מקודם נראים צלחות וספלים ומיד אחריהם – שושנה.

– שושנה! – קופץ נתן גלילי ממטתו.

עיניה מושפלות. היא מעמידה בזהירות את הכלים ופונה לצאת

– שושנה, – מרטט קולו.

היא נעצרת על יד הפתח, גבה מופנה אליו, ומחכה.

נתן גלילי מושכה מהפתח ומושיבה על מטתו.

"אל אלוהים! מה הרטט הזה – " – הולם לבו בחזקה בחושו רעד גופה המכווץ.

– סלחי, שושנה, לא שלטתי על עצמי. הייתי כמטורף. סלחי, שושנה, לא התכונתי לשום דבר רע.

– הרימי עיניך, – הוא מתחנן.

היא מרימה עיניה השחורות הנוגהות ברסיסי דמעות, נותנתן בו ומיד משפילתן שוב.

– אל נא, אל נא, שושנה. אני מצטער כל כך. סלחי, שושנה. הסוהר הזה משגע אותי. את לא יודעת, שושנה, כמה קשה לי. הוא יכול לשגע אדם כמוני. אינני יכול. שושנה, את לא יודעת. כל כך יפה את, שושנה, כל כך – עוד מאז ששיחקנו יחד במחזה שכתב ל… – נחנקת המלה בגרונו.

שושנה יושבת מכווצת כולה ומרטטת. מעיניה המושפלות ניגרות דמעות גדולות, צורבות.

– אל נא, אל נא, שושנה, – הוא מעביר ידו על גופה המפרכס.

– נדמה לי שקוראים לי. אני מוכרחה ללכת, נתן. היא מתנצלת לפניו, קמה, מנגבת עיניה וגוחנת אל הפתח לצאת.

– אבל שתבואי, שתבואי! – קורא אחריה נתן גלילי, שלבו סוער בחדוה גדולה.

שלוש פעמים ביום הוא מצפה לבואה. בישנותה נמוגה. מכווצת בזרועותיו היא מרטטת בלהט כבוש.

– מדוע ברחת אז? הגידי –

– לעולם לא תדע זאת! – מתגרה היא בו.

– ואתה, מדוע לא ערבו לחכך המאכלים שרחל ואני מבשלות? “אין תיאבון, שושנה. כל גופי כואב עלי” – מחקה היא קול דיבורו – התחלית, נתן. מידי רצית לאכול. “תבוא נא ותלבב לעיני שתי לביבות ואברה מידה”, הריהי מעלה מהפסוקים, שלוין שלה מלמד לבחורים ולבחורות על התל, ונלחצת אל חזהו הזקוף של נתן גלילי.

חקירת מקרה הבידוי, שגוע בינתים מפצעיו, נסתיימה. מחוץ להוכחות הבולטות, כי נורה מקרוב, הנה קמה מריבה בין הבידוים ואחד מהם הלך וסיפר במשטרה כי בידוי משבטם הוא שירה בו. קנאת נשים היתה כאן. כל הסיפור על שתים עשרה היריות שניתכו על אוהליהם מצד התל הוא כזב מתחילתו ועד סופו. אמנם נשמעו יריות באותו לילה, אך בכיוון אחר לגמרי והרחק הרחק מאוהליהם. גם שם הרוצח שנמלט היה כבר ידוע במשטרה. טוביה נשם לרוחה. הקץ לביקורי המשטרה וחקירותיה בכל שני ושלישי והסוף לאיומי הבידוים שדרשו כופר כדי סכום אגדי. זר התהילה שנתן גלילי עיטר בו ראשו, על מעשי תקפו וגבורתו נקרע ממנו בבת אחת. אך מה ענין פציעת הסוסה? האמנם ידו היתה בה כדי שיוכל להתפאר במעשי גבורה בפני הבחורים והבחורות? האמנם לא נרתע מלפצוע סוסתו שהוא אוהבה מאוד כדי לביים מעשה נורא כזה? כן, מיד נתעורר בו בטוביה חשד כבד: מסביב לפצעה של יפעה" היו סימני כוויה שהעידו כי הכדור בא מקרוב. גם החור שנקב הכדור היה קטן, כדור אקדח. הלא נתן גלילי נושא עמו בשמירה גם אקדח, מחוץ לרובה. האמנם מסוגל הוא למעשה נורא כזה? פוי, שחצן! רמאי! נבל! – רותח טוביה בכעסו. אפס אין לו זמן להרהר בענין זה. כולו משוקע בהכנת מכונת הדיש לדישה שתתחיל בימים הקרובים. בטרדותיו המרובות כמעט ששכח את כל הענין, אך בהיתקלו באקראי בנתן גלילי, תוקפו כעס תוסס, שאינו רגיל אצלו כלל, מחדש:

– רמאי! שחצן! נבל!–

– הבחורים והבחורות שהיו ממבקריו של נתן גלילי בעת שבתו במאסר־בית שגזר עליו טוביה, מאוכזבים. הערצתם ואמונתם בגבור העשוי ללא חת מתערערות והולכות:

– באמת – הכל בדה מלבו –

– איך זה אפשר – הלא אוהב הוא אותה אהבת נפש –

– האמנם לא חשש כי הדבר עלול להתגלות באחד הימים –

– ואיך זה קרה, שהיריות שלו באו בדיוק בשעת היריות בבידוי

– האמנם ירה לאחר ששמע את היריות באוהלי הבידוים –

– הלא בחור אמיץ הוא נתן. אתם זוכרים אז כשהבידוים הופיעו כאן בפעם הראשונה והעדרים שלהם רמסו את החציר. יחידי הסתובב ביניהם.

– כן, וגם היה מהמפקדים הראשיים כשאלה השתערו אז על התל. סגנו של אפרים עפרוני היה. אפרים לא היה ממנה אותו לסגן לולא הכיר אותו כאמיץ ונועז. הלא גם שומר היה זמן רב עוד לפני שבא אל התל –

– אבל יש עובדות – אך יש כאלה המאמינים בנתן גלילי גם לאחר שנתגלה רוצח הבידוי:

– הניחו! אתם לא יודעים כזביהם של הבידוים הערומים כנחשים. בודאי מתביישים הם להודות במפלתם השניה שנחלו מידי ה"יהוד" של התל.

מישקה, הממשיך עדיין בשמירה, אף הוא אכול כעס תוסס כטוביה. בעמדו על יד סוסתו בין ערימות האלומות ומבטו נעוץ בחשכה אין הספק מכרסמו עוד. כן, הוא ידע זאת מיד. כל היריות באו מצד אחד. אף לא ירית־תשובה אחת.

– נבל! – הריהו מתריס לתוך האפילה.

נתן גלילי שוחרר ממאסר־בית. הוא לא נרתע מלדרוש שיינתן לו להמשיך בשמירה. “יפעה” נרפאה כליל. רק כתם שערות לבנות נראות על קטיפת צוארה המקושת – סימן לפצע בעבר והוא רוצה לסיים את השמירה שהתחיל בה. אך טוביה שפך עליו כל זעמו וזעפו עד שנדם מיד. ביחידות דיברו, וטוביה יכול להרביץ בו מנה הגונה כיאה למעשיו היפים. בפני אנשים לא היה טוביה מדבר אתו כך. אין הוא מסוגל להלבין פני אדם ברבים, ולו אפילו פניו של השחצן והרמאי הזה. נתן גלילי נאלץ לקבל ענשו ולצאת לעבודה. מאוד לא נעים לו בעבודה בין הבחורים והבחורות השותקים שתיקה מוזרה. נעלם מהם מאור הפנים, שבו היו פוגשים אותו תמיד. לעתים הוא קולט שמו הנאמר בלחש ומבטים הנעוצים בו בסקרנות גנובה. גם חברת “טרסק” מתרחקת ממנו. שכחו רוב טובו ב"פרודוקטים" שהיה מעניק ל"קומזיצים" בעת שמירתו; עליצותו והמצאותיו בתהלוכות הליליות שעוררו הערצתם וחיבתם. בהופיעו ל"קומזיץ" הם משתתקים פתאום ולועסים ברצינות קודרת. עליצותם הוא מפר בהופעתו. לא נעים לו לנתן גלילי היחס הזה מצד אנשי התל, אך בתוך תוכו גועשת שמחת־נצחונו החריפה והמשכרת. שושנה אתו. אין רע בלי טוב. במאסר־הבית כבש את הליטאית השחרחורת, שיפיה טורף עליו דעתו.

"ישתקו להם, יתרחקו ויהיו ברוגז אתו. אין הוא צריך להם. שושנה אתו, “שושנה” – מסערתו חדות הנצחון המשכרת.

אמנם שמירת השדות ניטלה ממנו, אך מי ימנע מאתו את “יפעה” שלו לצאת עליה לטיול־לילה – הלא בין כך היא באורו ואיש אינו מעיז לרכב על האצילה הפראית, שרק תחת נתן היא שקטה ומצייתת להפליא. נתן גלילי מצפה באי־סבלנות ליום־העבודה שייגמר. כילה לאכול ארוחת הערב ומיד הוא אץ לאורוה, אוכף את סוסתו, עולה עליה ופונה אל המרחב הלילי, כשריאותיו מתרחבות בשאפן לקרבן את הריח המבושם שנגמל ממנו בימי שבתו כלוא באוהלו במאסר־בית ממושך. במורד התל מחכה לו דמות, הוא גוחן, מרימה וקולטה לתוך זרועותיו.

– רק לא דהירה מטורפת, – נלחצת אליו שושנה.

נמוגה והתנדפה הרגשת אי־הנעימות שביחס אנשי התל אליו. נשכחו לחישותיהם והמבטים הגנובים שמשלחים בו בעת העבודה. אף ענין הילולה נשכח. ניחוח הלילה, ממוזג עם ריחה של שושנה, מכה בנחיריו. טוב, טוב לאין שעור במרחב הלילי המבושם, כשזו רוכבת אתו באוכף ולחוצה אליו בלהט כבוש.

– שושנה, – הוא לוחש לה בשכבם אחר כך מפורקדים על אחת הערימות והוא מכסה פניה, צוארה, חזה בנשיקות מלוהטות – רק את לבדך נשארת לי. רק את מאמינה בי. רשת שלימה של רכילות ארגו מסביבי, קשר קשרו עלי כולם כולם. גם הידידים והחברים מאתמול. מסתודדים וזורקים בי מבטים גנובים. טוביה מתערב בענינים שאין לו כל מושג בהם. מה הוא יודע בעניני שמירה, ערבים, גניבות. הפלח הזה – לא אשכח לו לעולם התנהגותו אתי. כעם נער שסרח הוא נוהג עמי בזמן האחרון. מקודם הושיב אותי במאסר־בית ועכשיו אסר עלי לצאת לשמירה. לא אשכח לו זאת לעולם. שושנה, בחיי, שושנה, שמעתי ברור חבטה ויללות פצוע אז כשפצעו את “יפעה” שלי, בחיי… אבל, לכל הרוחות! ילכו לעזאזל כולם כולם! מה לי ולהם. אין לי כל צורך בהם. גם בשמירה שלהם אין לי צורך. יהיה אחראי מישקה, שאינו יודע לבטא משפט ערבי אחד, ובכלל אין לו מושג איך נוהגים במקרים שונים בשמירה. אפילו לרכב איננו יודע כהוגן. יושב על הסוסה כעל פרדה. ילכו להם לעזאזל כולם כולם. רק את נשארת לי, שושנה, רק את. כמה יפה את, שושנה, שושנה, – צורבת נשימתו הלהוטה.

אנשי התל משתאים לדרכי שושנה שנפלה ברשתו של ריקא זה. הן ילד לה ובחור. דוקא זו, שנראתה ביישנית ומסוייגה, תלך בדרך כזו. עוד זכור להם היטב הסתגרותה באוהל ובכיה בימים הראשונים לבואה אל התל; חבלי הסתגלותה והתערותה בעבודה ובחיי החברה. נעמילה מספרת עם רפאל בשכבם בלילה באוהלם. נעמילה מצרה מאוד על גורלו של לוין. לבה דואב על הבחור היקר, השקוע, כאז כן עתה, בהנהלת הפנקסים והחשבונות, בשיעורי הערב, בהרצאות וביצירת חגים חדשים ועל כל אלה עוד הוא יוצא לעבודה למחצית היום שלא להינתק מהאדמה הטובה.

– דוקא אותו מצא גורל אכזרי כזה, – נאנחת נעמילה.

אפס כאן אין נוהגים להתערב בענינים כאלה. איש לא מונה כאן להיות שומר מוסר. אין רשות למישהו להתערב בענינים האינטימיים של הזולת. כל אחד אחראי למעשיו, הליכותיו ורגשות לבבו. שושנה היתה עם לוין – היתה אתו. עתה היא מפליגה בלילות עם נתן גלילי – ודאי יש לה צורך וטעם לכך. לא! אין מתערבים כאן על התל בעניניו האינטימיים של הזולת. –

לוין עסוק מאוד. הוא שקוע כולו בהכנות לקראת חג השבועות הממשמש ובא; מתכן תכנית תהלוכת הביכורים והבאתם, אוסף לקט אמרות ופסוקים מתוך הספרות העתיקה והחדשה, חורז, משלב ומוסיף משלו וגם כותב מחזה, שרוח החג הזה בימים מקדם משולב בו בשמחת השיבה וההתאחזות באדמה מחדש. שדה יצירה רחב ניתן לו ביצירת חגים חדשים, חגי העבודה, התנובה והפריה.

"יבול ראשון משדות התל שעוד לפני זמן קצר עמדו בשממונם; הבאת ביכורים משדות אלה שטבלו בביצות מאררות, מעלות רקבון ומפיצות מחלות, המשיגים אתם עצם ההישג שהשגנו במגענו הראשון עם זו האדמה! – הולמת ההתלהבות בחזהו של לוין – חג המונים יהיה חג הבאת הביכורים. כל יושבי התל יקחו בו חלק.

עד שעה מאוחרת בלילה הוא יושב על מחברתו העבה וממלאה דף אחר דף. שקט ושלוה על התל. רק נחרת עמלים תבקיע את הדומיה. שעה אחר שעה עוברת. לוין גחון על מחברתו וידו טסה במהירות על גבי הנייר המרשרש. גופו רצוץ. ה"שולחן" וה"כסא" המותקנים מפחי נפט ריקים אינם נוחים לישיבה ממושכת. הוא מוכרח להפסיק לזמן מה, קם, חולץ אבריו ונושם עמוקות.

– היכן שושנה? האם לא חזרה עדיין מיגאל? – הריהו מסתכל במטה הריקה שמנגד.

הוא מביט בשעון.

– אחרי חצות! היכן היא? – מלפפתו הדאגה.

הדלת נפתחת לאט ובזהירות. שושנה נכנסת, ניגשת אל מטתה ושוכבת חרש. המטה משמיעה חריקה, על אף זהירותה של שושנה. לוין מזדעזע, מרים עיניו הממושקפות, שהעלו קרום הזיה נוגה, נותן בה מבט תוהה – ומיד הוא מחייך לעומתה בטוב לב:

– השעה מאוחרת?

שושנה מחרישה, מושכת עליה את השמיכה ומכסה בה ראשה.

– האור מפריע לך? עוד מעט אני מסיים, עוד מעט –

לאמיתו של דבר לא האור מפריע לה לשושנה. קשה לה להביט בפני לוין הגלויים, במצחו הרם והזך ובעיניו המחייכות לקראתה בטוב לב. קשה לה מאוד ולא טוב לה – על אף משיכתה אל נתן גלילי הגוברת והולכת מיום ליום. היא שוכבת מכווצת ומכורבלה, כרוצה להתאפס ולהיעלם מעולם עכור זה, השופע יסורים וצער על כל קורטוב הנאה שהוא מגיש בצמצום, ככילי זה השוכב על דינריו. יום יום היא מחליטה לעשות קץ לדבר, אך בערב הריהי מחכה שוב לנתן גלילי המעלה אותה על סוסתו ומפליג עמה אל תוך הלילה, אל הערימות הריחניות ואל הנשיקות הלוהטות, כאילו השתלט עליה כוח איתן, והיא נכנעת לו רפויה וחלושה ועושה ככל העולה על רצונו הנלוז.

איך זה קרה? איך זה? הן לא סבלה את הבחור הזה, את אופן דיבורו והליכותיו. ביום הראשון שראתה אותו נתעוררה בה סלידה הימנו. איך זה קרה? האם אין זה אלא רגש רחמים אליו, שהכל מתרחקים ממנו, רגש רחמים והשתתפות בצער ורצון להקל עליו סבלו – כל כך קשה לו לנתן. רק היא יודעת צערו ויסוריו בשל העלילה שהעלילו עליו לאחר המקרה ההוא. אך לא! לא רק רחמים ורצון להקל יסורים. היא אינה יכולה עתה בלעדיו. כשהוא מאחר לפעמים להופיע על סוסתו, היא מיטלטלת כולה בקדחת צפיה ובפחד שמא לא יבוא; שמא החלה להימאס עליו. לא – לא! לא רחמים ולא השתתפות בצער. גופה ונפשה יוצאים אליו בגעגועים עזים. אבל איך זה קרה? איך זה? הלא כל כך קשורה היתה ללוין, כל כך. גם עכשיו היא קשורה אליו בדאגה וברחמים. הן אהבה אותו שנים, עוד משם. גם עכשיו הוא יקר לה מאוד. הן אם היא, אם ילדו. שמואל, שמואל, מה זה עוללת לי? איך זה נתת לי לשקוע בתהום כזו, שמואל, שמואל – לו כעס, לו גער ונזף, כל הזכות לו לכך. מדוע הוא מחריש? מדוע הוא מחייך בטוב לב? האומנם לא יודע זה ולא חש מה שכל אנשי התל יודעים וחשים? – ואולי אשמה בכל יסוריה כתיבתו זו הנואלה – כל לילותיו הוא מבלה על מחברתו ואינו מוצא לו זמן לשוחח אתה. הכתיבה הנואלה הזו! רק היא האשמה ביסוריה והיא היא שהכניסה אותה לתהום זו. הלא גם בשעה שהוא יושב אצלה, מלטפה ומפייסה, כל דיבוריו אך ורק בחגים חדשים, מחזות ועניני תרבות. לא עליה הוא שמח וצוהל, כי אם על יצירתו שעלתה לו. לא פניה ילטף אלא את כתיבתו. הכתיבה הנואלה הזו! מדוע אינך כועס? מדוע אינך גוער ונוזף? מדוע אינך עוזר לי לצאת מהתהום הזו? שמואל, שמואל –.

זו שעה ארוכה שלוין כבר שכב לישון. מפעם לפעם היא קולטת צחוק מקוטע, דיבור סתום, שהוא פולט תוך שנתו. לוין ממשיך לארוג בשנתו מראות ותמונות מימים מקדם, משולבים בשמחת השיבה וההתאחדות באדמה זו מחדש, ושושנה עודנה מכווצת ומכורבלת ביסוריה.

הפעמון משלח צלצוליו אל תוך חלל הבוקר התמוה. שושנה זורקת מעליה את השמיכה, מתלבשת בחפזון עצבני:

“לעבוד, לעבוד! להרבות ולהרבות עמל! אולי בו תמצא מרגוע כלשהו”.

לוין פוקח עיניו נטולות המשקפים. מבטו המטושטש תועה אילך ואילך כמבט סגי נהור. הוא מגשש על הרצפה בחפשו אחרי משקפיו. הנה מצא אותם, מרכיבם ושוב מחייכות עיניו מבעד לזכוכיות המשקפים, צלולות, בורקות ושופעות טוב־לב אין קץ.

– צלצלו? ישנתי שנת ישרים. לא שמעתי את הצלצול. נו, לעבודה! – הריהו מתלבש במהירות.

שושנה לבושה כבר. היא סורקת שערה בעצבנות, זורקת את המסרק ונחפזת החוצה.

– שושנה! – קורא אחריה לוין כשפניו קורנים באושר גדול, – רגע אחד, שושנה –

שושנה מתעכבת על מפתן הדלת, רגלה האחת בחוץ.

– שכחתי לספר לך, לעזאזל! – הוא גוער בעצמו, – איך זה נשכח ממני – עוד אמש רציתי לספר לך. חכיתי לך. אחר כך שכחתי. אתמול שמעתי את יגאל מהגה בפעם הראשונה: אמא – –

לוין כבר השלים את כל ההכנות לחג הביכורים. טכס תהלוכת הביכורים והבאתם מעובד לכל פרטיו. הליקוטים שאסף בשקידה מתוך הספרות העתיקה משובצים בטעם ובחן בתוך תוכן חדיש. גם המחזה כמעט שנשלם. עוד תמונה אחת – וחסל. הוא נחפז מעבודה לעבודה, מהנהלת הפנקסים לפני הצהריים לעבודה בשדות אחרי הצהריים, אך חזר מהשדות ואכל – ומיד אל שעורי הערב. אחריהם הוא יושב כפוף על מחברתו עד שעה מאוחרת בלילה לסיים את המחזה. בתוך כל הטרדות האלה הוא מוצא לו זמן קצר לביקור אצל יגאל. הכרח הוא לו לטבול, לפחות פעם אחת ביום ולו לשעה קצרה, בבריכות־עיניו הצלולות והטהורות. יגאל שוכן כבוד, מזמן שנגמל מחלב האם, בצריף הקטן המקושט והנקי למשעי, בית התינוקות הראשון על התל, ואחת הבחורות מטפלת בו. הרבה בכי שפכה שושנה, כשנאלצה להינתק מתינוקה ולמסור אותו לידי המטפלת. אפס בכיה לא הועיל לביטול הגזירה. אף זה אחד מיסודות החברה החדשה על התל: לא למסור לאמהות את הטיפול בתינוקותיהן. הילדים עתיד החברה הם, והיא, החברה כולה, אחראית לטיפולם וטיפוחם ועיצוב אפיים, כדי שיהיו משוחררים עוד מילדותם מכל אותן התכונות הנפסדות המציינות את העולם הישן. הרבה אסיפות סערו כאן בבעית הטיפול המשותף. הבחורים והבחורות הצעירים, שזה לא כבר עזבו את הקן החם של בית־אבא, התווכחו בסער ובלהט, הביאו ראיות הוכחות למכביר; סמוכין ממחנך פלוני ופרופסור אלמוני, גדולי ההוגים בחינוך המודרני, והוכיחו בעליל את כל הנפסד והקלוקל שבחינוך הישן, שבעטיו נתמוטטה החברה הישנה הרקובה מבפנים. כן, חברה חדשה קמה כאן, ועליה לשמור שמירה מעולה וקפדנית, שהחינוך והטיפול יהיו לפי שאיפותיה ומטרתה בלי לשים לב לכל רגשנות סנטימנטלית. בודדים ניסו לערער. רפאל דיבר בהתרגשות באחת האסיפות על נפש הילד הרכה, על חלומות־בעתה שבגיל הינקות, על רגשות אבהות ואמהות איתנים, על תינוק מקיץ באפילת הלילה מביעותי חלומות ואבא אמא גוחנים על ערישתו להרגיעו, ועל מטפלת שריח גופה הזר מגדיל את הבעתה. ניתוק הילדים מאבא אמא ו"יתמותם” ברגעי היקיצה מחלומות זועה והזדעזעויות נפשיות אחרות עלולים לטבוע בהם אותותיהם לכל ימי חייהם. לא לחלוחית רגש, לא רחמים, לא השתתפות בצער ולא אהבה המכפרת על צער ויסורים הצפויים בבאות. אלה יגדלו יבשים וקשים כאבן. אפס לא הועילו הוכחותיו ודבריו הנרגשים כשם שלא הועילו בכיה וטענותיה של שושנה: כי לפי שעה יש כאן רק תינוק אחד יחידי, בנה יגאל, ומגוחך לערוך אסיפות ולהתוכח בלהט כזה על טיפול משותף. נימוקי הקימוץ, שכל כך הרבו להשתמש בהם, גם כן נעלמים מכאן: בין כך יצטרך התינוק למטפלת, מוטב, איפוא, שתהיה זאת האם מאשר זרה. כשיהיו כאן ילדים הרבה – אז יתוכחו על טיפול משותף.

– פרינציפ! – פסקו רובם של הבחורים והבחורות הצעירים.

לוין השתתף בצערה של שושנה, שהתיפחה ימים ולילות לאחר שניטל ממנה תינוקה והעבר אל הצריף הקטן, אך לא יכול לקום נגד התל כולו, ומה גם שבעצמו הרבה ומרבה לדבר על הוי חדש, חברה חדשה.

“היא תסתגל כשם שהסתגלה להרבה דברים אחרים כאן” – הריהו מנחם את עצמו

הוא יושב בצריף הקטן המקושט ומרוחץ למשעי גחון על מיטת יגאל, טובל בבריכות־עיניו וקולט המייתו העריבה, הרועפת אל תוכו כצרי הטוב.

יגאל מטלטל רגליו וידיו, אינו גורע עיניו מאביו ומהגה: אממא, בבא.

“היכן שושנה? – משתאה לוין – הן תמיד הם נפגשים כאן אצל מיטת הילד – הלא תמיד בהיחפזו לכאן מהעבודה, היה מוצא אותה משתעשעת עם יגאל. מה קרה לה בזמן האחרון? שלא תבוא ליגאל? – עליו לדבר עמה. עליו לדבר עמה ארוכות ולשאלה לפשר הדבר. בכלל עליו להתמסר לה יותר. הן בזמן האחרון איננו מזדמן עמה לשיחה. תמיד הוא טרוד ונחפז. מחליפים הם משפטים קצרים לפני צאתם לעבודה – ותו לא. לא! לא ייתכן כך. כתיבה זו גוזלת ממנו כל זמנו הפנוי. כן, הוא יפסיק. רק יסיים את התמונה האחרונה במחזה – ויפסיק את הכתיבה כליל. עליו להתמסר לה יותר. סבלה גדול בלאו הכי מזמן שיגאל נמסר למטפלת. כן, כן. רק יסיים את התמונה האחרונה – ויפסיק!” הרבה זמן אין לו ללוין, הוא גוחן על יגאל, סופג לתוכו את הריח המתוק השופע מגופו הזעיר־הרענן – ואץ לשיעורי הערב. אחר כך הוא גוחן על מחברתו ומעלה דף אחר דף. כל גופו כואב מישיבה לא נוחה על הפח־הכסא. הוא מוכרח להפסיק לשעה קלה, קם וחולץ אבריו המפורכים. מבטו נתקל במטה הריקה שמנגד. דאגה גדולה וחשד סתום מלפפים אותו.

“היכן היא? לילה לילה חוזרת היא אחר חצות. היכן היא מבלה לילותיה? האומנם נספחה אף היא על חברת “טרסק” ומשתתפת בתעלוליהם הפרועים?”

בשבתו על מנת להמשיך בכתיבה, נגוזו המראות והתמונות, חוט הדמיון נקרע, ההשראה נמוגה. צמרמורת רוחשת בחוט שדרתו.

– שושנה, מה לך, שושנה, – קורא לוין אל חלל החדר. הוא סוגר את המחברת, קם ויוצא החוצה. האפילה ניצבת לפניו כקיר אטום. איננו רואה דבר לאחר שכתב זמן רב לאור המנורה. עיגולים אדומים־שחורים מסתחררים לפני עיניו. בקושי הוא מגיע עד האוהל המרובע העטוף חשכה ודומיה.

– היכן היא בשעה זו? – הוא משתרך הלאה תוך גישוש באפילה. החשד הסתום גובר, גובר.

“אחרי שושנה שלו האהובה הוא בולש בחשכת הליל”, מכרסמתו הבושה.

“ואולי היא אצל נעמילה? בזמן האחרון מתלחשות שתיהן לעתים קרובות. ודאי משוחחות הן בשעה הגדולה, שנעמילה עומדת לפניה מלאת פחד, ושושנה מרגיעתה ומשקיטתה. ודאי שקעו בשיחה עד כדי לשכוח שהשעה מאוחרת מאוד.” הוא מגשש בין האוהלים. הנה מצא אוהלם של רפאל ונעמילה. רגע הוא עומד ומקשיב. דומיה.

“לא! לא! עוד לא יצא מדעתו. לא יבלוש אחרי שושנה שלו בחשכת הלילה” – עוקר לוין ממקומו ואץ חזרה אל חדרו בהיתקלו בחבלים וביתדות האוהלים.

שוב הוא גוחן על מחברתו. ידו מושטה את הנייר החלק, אך אין שומעים לא רשרוש הנייר ולא חריקת העט. ריקניות מהלכת בראשו הכאוב. הוא מנסה לקרוא במחזהו, קודם בעיניו, אחר כך בקול, כדי להמשיך את חוט הדמיון, אך מלים ופסוקים רחוקים וזרים מרפרפים על אזניו. לא, אין הוא מבין, אינו חש ואינו קולט מה ששפתיו ממללות. החשד הסתום נובר, נוקב.

– אי אפשר, אי אפשר, – הוא גונח רסוקות, קם ויוצא שוב אל תוך הלילה.

בקושי הוא גורר את גופו, רגליו נתקלות תכופות בחבלים וביתדות של האוהלים. ברגע הראשון הוא מדמה לחוש הקלה, בשאפו לקרבו אויר הלילה הצונן, אך מיד שב סיוט החשד להעיק ולהכאיב.

פתאום הוא קולט שעטת פרסות.

– שומרי השדות! – הוא מקשיב במתיחות ובהלמות לב כמו יש באלה להביא לו פדות מיסוריו.

הוא מחליט לחכות לשומרים ולפגוש אותם בשובם מהשדות: “מעניין לראותם בשעה זו בהגיחם על סוסותיהם מתוך הלילה” – הנה כבר שומע הוא נשיפת סוסה עולה במעלה התל. עוד מעט הבחין גם בקולות מדברים בלחש.

– “מה זה? האומנם?” – שריקה חדה שורטת תופי אזניו המתוחים. מקבת הולמת ברקותיו. רגליו מועדות תחתיו.

– שושנה, – נחנקת היבבה בגרונו המכווץ, בתורו לו מחבוא בין האוהלים, שלא ימצאוהו בקלקלתו.

“מי הוא זה הרוכב עמה?” – הנה גחן עליה, לחש לה דבר מה. שניהם צוחקים צחוק עצור.

“נתן גלילי!” – דמו קופא בו. תהום נפערת לרגליו. הוא שח לאדמה. נצמד אליה כדי לעצור את היבבה המפרכסת לצאת.

שעה רבה שכב צמוד לאדמה. צינה עזה התפשטה בגופו, הרעידתו וטילטלתו. קם ועמד בתוך הלילה מוכה־גורל, עזוב מכל.

"לאן ילך עתה? מה יעשה עתה, מחר, מחרתיים? מה יעשה? אל חדרו איננו יכול לחזור. לא יוכל לראות את זו שוכבת כשהיא מכסה ראשה ופניה. כן, זוהי הסיבה לכך, שהיא מושכת את השמיכה ומכסה בה ראשה. אל עיניו אינה יכולה להביט. שושנה, שושנה יקרה, יחידה, מה קרה לך, שושנה? איך שקעת בתוך תהום כזו? מדוע לא רמזת לי רמז כלשהו? מדוע לא נתת אות? שושנה, עם ריקא זה, עם שחצן ורמאי זה – מה יעשה? מה יעשה? – הצער טורף את לבו הפצוע. כושל הוא משרך דרכו בין האוהלים. הנה דרכו רגליו על השביל המוליך אל השדות. הוא יורד ונגרר הלאה הלאה. השדות ריקים. האלומות הובלו הגורנה. פה ושם מעורמות ערימות שבלים מפוזרות שנפלו מהעגלות בעת ההובלה. לוין קורס תחתיו על אחת מהערימות הללו. ריקנות מחלחלת באבריו הלאים. אינו מהרהר ואינו חש דבר. שמורותיו מתעצמות. שלוה כביכול הוצקה בגופו. –

לוין מקיץ. מסביבו אפילה עבותה.

“היכן אני? איך הגעתי הנה?” – נפקחות עיניו לתוך החשכה האטומה. רק רגע קט נמשך תמהונו ובלבולו. מיד נזכר בבלשו אחרי שושנה בין האוהלים; ברוכבים שבאו מהשדה; בצחוקם העצור, כשנתן גלילי גוחן ולוחש מה באזנה. הצער והיסורים טורפים את לבו מחדש.

– אוי אוי, מה אעשה? – הוא קופץ מהערימה ורץ בשדות. תן מבוהל מרבצו קופץ מתחת רגליו. שעטת דילוגיו מאוושת בין קני השלף. לוין רץ בשדות כמי שרודפים אחריו לתפשו. פאתי השמים מאדימות, מחוירות. אור חיוריין מסתנן לתוך החלל. ערגון ותוגה נסוכים על היקום התמוה, המרטט ומהבהב חלושות. לוין מתבהל פתאום:

"מה – הבאמת יצא מדעתו? – עוד מעט ויצאו אנשי התל לעבודה וימצאוהו משוטט בשדות כתן שוטה. לא, לא! עליו להתחמק מכאן בטרם ראהו איש. בל ידעו מהמתחולל בקרבו; מצערו המכלה; מטירופו. לבדו ישאם בקרבו, לבדו.

הוא רץ אל התל, עולה, חומק בין האוהלים בהיחבא ונכנס לצריף המזכירות. גוחן על הפנקסים, מנסה לשרטט, לצרף מספרים, אך דמויות השנים באוכף הסוסה ניצבות לפניו. הנה הוא גוחן אליה, לוחש מה והשנים צוחקים צחוק עצור.

“איך יעשה עתה עבודתו כמימים ימימה? איך יחיה עתה?” – הוא מסלק מלפניו את הפנקסים, קם ומתרוצץ בחדר כחיה פצועה.

הדלת נפתחת. בלקינד בא לעבודתו במזכירות.

– שלום! מה הקדמת כל כך? – פונה זה אל לוין.

– כלל לא הקדמתי. אך זה נכנסתי, – משקר לוין וגוחן שוב על הפנקסים.

קשה, קשה לו מאוד להעמיד פנים רגילים ולעבוד כמשפטו יום יום. מדי פעם ניגש אליו בלקינד לברר משהו סתום לו בתיקים השונים. לוין מתאמץ לענות לענין, שלא לעורר חשדו של זה. סוף סוף עברה מחצית היום. הפעמון מזעיק לארוחת הצהריים.

– בוא לאכול! – קורא לו בלקינד, בסגרו את התיקים המגובבים לפניו.

– מיד. מיד אבוא. עלי לסכם חשבונות אחדים.

בלקינד יוצא. לוין, עיניו הדולקות מביטות נכחו. לאוהל המרובע איננו יכול להיכנס. שושנה עורכת שם את השולחנות, או מגישה מנות. בשום פנים לא יוכל להביט בפניה. אך גם לשבת כאן איננו יכול. הוא קם ויורד אל השדות.

העובדים בשדות אוכלים עתה ארוחת הצהרים המובאת אל מקומות העבודה השונים.

– מה הקדמת היום? – פוגשים אותו בהשתאות – אכלת כבר ארוחת הצהריים?– אכלתי, – הוא עונה בחפשו אחר קלשון.

– הנה כאן קלשון, – מראה לו חיימקה, – טוב שהקדמת. תתחיל להעמיס את העגלה. אגמור לאכול ואוכל לנסוע תיכף אל הגורן. אספיק עגלה אחת יותר משאר העגלונים. את ה"ריקורד" אעשה היום אני!

כשלוין מתרחק ומתחיל בהעמסת האלומות, קורץ חיימקה אל הסועדים:

– אני יכול לפתור לכם את החידה. אני יודע מדוע הקדים היום.

– אין שואלים אצלך פתרון חידות. תאכל, תאכל, – נשמעות קריאות רוגז מבין הסועדים.

לא רק חיימקה יודע את הסיבה. אף הם יודעים אותה יפה. כה קשה להם לראות את לוין בסבלו. כל אחד מיצר בצערו. לא, לא! אין כל רצון שיעשה מטעמים מיסוריו של הבחור היקר הזה.

– שתוק, שתוק! – מהסים את חיימקה שמנסה ללחוש על אזנם של אלה היושבים בקרבתו.

גם מחצית היום השניה מגיעה לקצה. האנשים חוזרים מעבודתם אל המחנה. לוין עולה עם כולם אל התל. הוא עומד על יד חדרו ואינו יכול להרים ידו ולפתוח את הדלת. הפחד, שמא שושנה בפנים, משתקו. שעה רבה הוא עומד כך אצל הדלת. אנשי התל עוברים על פניו הלוך וחזור. אלה ממהרים למקלחת ואל המעין ואלה חוזרים רחוצים כבר. הבושה מכרסמתו. הנה עבר על פניו אחד הבחורים. נעצר לרגע כולו השתאות. צעד צעד, כאומר לגשת אליו ולשאלו לפשר עמידתו זו אצל דלת חדרו, ומיד, כמו נזכר במשהו, חמק ועבר עליו בחפזון.

לוין עושה מאמץ, פותח את הדלת ונכנס פנימה. החדר שרוי בחשכה. שעה רבה הוא עומד מסומר לעמדו; הוא מדמה לקלוט אוושה חרישית ונשימה. פחד תוקפו ואיננו יכול לפסוע צעד. הנה מצלצל הפעמון ומזעיק לארוחת הערב. הוא עוקר מעמדו ומדליק גפרור.

– איננה כאן, – נושם לוין לרווחה ומטיל את גופו, הנתון בבגדי העבודה המלוכלכים, לתוך המטה. בין האוהלים נעורה המולה: הבחורים והבחורות אצים אל האוהל המרובע לארוחת הערב. בדרך מחליפים רשמים מהעבודה, מספרים על ענפים, על התוצרת. הנה הוא קולט קולו של חיימקה: “שבע עגלות הספקתי היום. זהו ריקורד!” מישהו פוזם לו ניגון. אחר כך משתררת שתיקה לשעה קלה, ומיד עולה שוב המיה מתוך האוהל המרובע. המיה זו המוּכרה לו היטב, שהתנגנה באוזניו כפיכוי מעין ערב, שורטת עתה בעצביו המתוחים ומגדילה צערו.

– מה יהיה? איך ימשיכך חייו? – טורפו הצער ומטלטלו. הוא איננו יכול לשהות בחדרו. כמאליהן נושאות אותו רגליו אל הצריף הקטן, בית הילדים הראשון על התל.

“אולי היא כאן” – תוקפו שוב השיתוק בעמדו אצל הדלת. מיד קולט הוא בפנים קולה של המטפלת הפוזמת ניגון חרישי והד צעדיה בהיחפזה אילך ואילך.

“איננה שם” – הוא פותח את הדלת.

– אה! טוב שבאת – מקבלתו המטפלת בשמחה, – עוד מעט ויגאל ירדם. כל הזמן הוא מפטפט “אמא” “בבא”, גם שושנה לא היתה אצלו הערב.

– בודאי תשב כאן קצת. אלך לאכול. תיכף אחזור ואשכיב אותו. הנה “בבא” בא, חביבי המתוק, – היא מצייצת לתינוק ויוצאת.

לוין גוחן על תינוקו. יגאל מנענע ידיו ורגליו, עיניו נעוצות בלוין הגחון עליו, רגע הן מחייכות לקראתו ומשנהו הן נעשות מרוכזות כנוקבות ויורדות למחשבותיו.

– אמא – הוא מהגה תכופות.

– “אממא” “אממא” – חוזר אחריו לויו, כשיסוריו קורעים לבו לגזרים. דמעות מתקשרות בעיניו. הוא משקיע פניו בגוף ילדו המתוק, בהתאמצו בכל כוחו לעצור בעד היבבה המחניקה גרונו.

המטפלת חוזרת מהאוכל. לוין ממהר להרים פניו מגופו של התינוק ומנגב דמעותיו בהסתר. המטפלת עושה עצמה כאינה משגיחה בו, שוטפת חיתולים, מנקה, משפשפת; בלבה דאגה לתינוק שהגיעה שעתו לישון. רוצה היתה להעיר לו על כך, אך קשה לה. אומלל הוא לוין זה. גורלו המר לו מאוד. כן, היא יודעת זאת יפה.

הזמן עובר. לוין לא זע ולא נע.

“אי אפשר יותר. על התינוק להירדם. זה מתנגד לכל שיטת הטיפול המודרני”.

– תסלח, יגאל צריך לישון –

לוין קם, מחייך במבוכה, מתנצל – ויוצא.

ירח פגום מאדים בישימון השמים. מתוך האוהל המרובע בוקעת המיה מעורבת שיחה, צחוק ושירה. הכל כמימים ימימה. לוין עומד בחוץ על יד צריף הילדים הקטן ואינו יודע לאן ללכת מכאן. הכל נחרב ונהרס.

– לאן? – הוא נועץ מבטו בירח הפגום.

לפתע הוא עוקר ממקומו ורץ בחפזון: “הן שיעור לו הערב, שיעור בתנ”ך."

בהיכנסו לאוהל המרובע משתררת שתיקה מעיקה. הבחורים והבחורות יושבים מסביב לשולחנות ואינם יודעים אם לפתוח את ספרי התנ"ך או לא.

עיניה של נעמילה עוקבות אחרי תנועותיו העצבניות של לוין ואחרי עיניו הנסוכות יגון:

“הנודע לו הכל?” – לוחצת היא ידו של רפאל עד כאב.

לוין קורא את הפסוקים, מסביר ומפרש. הבחורים והבחורות עיניהם נעוצות באותיות המרובעות, אך אינם קולטים הערב הסברותיו ופירושיו, הבאים תמיד בעצמותיהם כשיקוי טוב. כמאכלת חותך בלבותיהם קולו הנוגה המפרכס ומרטט:

“ויצאו אנשי העיר וילחמו את יואב ויפל מן העם מעבדי דוד, וימת גם אוריה החתי” – מתמשך קולו הרועד –"ותשמע אשת אוריה כי מת אוריה ותספוד על בעלה".

פתאום מתגבר קולו, מרעים בעוז:

“וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'”.

הוא מפסיק. מישהו סוגר את התנ"ך. אך מה זה – הנה הוא ממשיך הלאה. את מעשה העשיר והרש הוא קורא. שוב מפרכס קולו, עיניו דולקות בצער ויגון:

“ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחד מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת”.

“ואת אשתו לקחת לך לאשה” – קולו נחנק. בכי עצור רועד בו. על אף מאמציו הנואשים אינו יכול להמשיך ולקרוא הלאה. הבחורים והבחורות עיניהם נעוצות באותיות המרובעות עד כדי כאב. חרדה מסעירתם. אך הנה ירעים שוב קולו:

“כה אמר ד': הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך. אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש”

רפאל מוליך את נעמילה אל אוהלם, מפשיט בגדיה ומשכיבה במטה. אף הוא שוכב. שניהם מחרישים. אינם מספרים זה עם זו כבכל הלילות קודם שינה. פתאום מרעידה נעמילה, מיטלטלת טלטלה עזה, כובשת פניה בחזה רפאל, אצבעותיה ננעצות בבשרו בעוית – ופורצת ביללה היסטרית. –

חדשה מפתיעה ומרעישה נפלה בישוב המתהוה שעל התל: טוביה בא לדרוש אוהל בשבילו ובשביל רחל הטבחית. חיימקה עומד אצל האוהל המרובע. מסביבו מצטופפים הבחורים והבחורות. פני הכל מלאים השתאות:

– טוביה בא לדרוש אוהל, טוביה –

– טוביה ורחל הטבחית, באמת –

– מתי נהיה כל זה?

– שמא לצון חמד לו חיימקה זה, בעל העיניים העכבריות, הלגלגניות.

חיימקה שנבחר באסיפה האחרונה לחבר ועדת השיכון, נשבע וחוזר ונשבע כי אמת בפיו:

– בחיי, אמש בא לפני הועדה ודרש אוהל!

אמנם דרישה כזו שוב אינה כאן מן הדברים המוזרים והמתמיהים. אחרי לוין ושושנה, רפאל ונעמילה, הזוגות הראשונים על התל, שבשעתם עוררו תמיהה והשתאות כללית, תכפו המקרים האלה מפעם לפעם. הנה זוג זה וזוג זה. לא, אין כבר מן המתמיה בדרישה כזו על התל. אך טוביה זה הטרוד תמיד בשדות, באורוה וברפתים, שרגילים לראותו יושב עד שעה מאוחרת בלילה, שקוע בלוח־סידור־העבודה הגדול, שעור פניו צפד והעשירית הרביעית במעגל חייו מסתיימת והולכת, וזו רחל שאף היא אינה מן הצעירות ביותר בין הבחורות כאן, הטורחת תמיד סביב הכיריים, והדודים הגדולים – האין חיימקה זה שם למטרת חיצי לעגו את שנים אלה דוקא –

– ואולי –

הבחורות לוחשות אחת באזני רעותה:

– השמת לב? רחל זו שמלות רחבות החלה לובשת פתאום…

– ואת, הזוכרת את שלשום – פתאום עזבה את העבודה באמצע, רצה לאוהל, כשפניה ירוקים־חמוצים…

– אפשר אמת בפי חיימקה הפעם –

רפאל עומד על ערימת האלומות הגדולה, נועץ את הקלשון שבידו באלומה, מניפה אל לוע מכונת־הדיש ונועצה בשניה. קרני השמש ניתכות במאונך. הראש המום והגוף טבול זיעה. אגלי הזיעה נתלים בשמורות הצרובות והכל מסביב מיטשטש ונע כמבעד קורי רשת. אפס הקלשון אינו פוסק מלהינעץ באלומות ולהעיפן לתוך לוע המכונה, שמלתעותיו הענקיות גורסות־טוחנות אותן בזמזום תאווני. מאחורי רפאל עומדים בשורה בחורים ובחורות ומגישים אליו את האלומות. הידים מונפות הלוך וחזור, לספק תאות המכונה שאינה יודעת שבעה. למטה עומד טוביה גחון על השקים, קושרם ומסיעם במריצה לעבר המאזניים. ידיו טורחות בלי הפסק. הנה אך הספיק לקשור שק אחד ומיד מתנפחת כרסו של השני בגרעינים זהבהבים, ויש להגיש ולקשור שק אחר לצנורות מכונת הדיש, שדרכם נשפך הזרם הזהוב בלי הרף. אגב התנועות המזורזות מכניס טוביה מדי פעם את ידו לתוך השק, משהה שניות אחדות, בחושו על אצבעותיו זרימת הגרעינים החלקלקים, מוציא אחדים, מכניסם לפיו, לועסם, וחיוך־הנאה גדוש משתפך על פניו השחורים מאבק וזיעה.

זאב עובד על הטרקטור המניע את מכונת הדיש. הוא מתרוצץ ממקום למקום, בודק גלגלים, רצועות, משמן ומתקן. אחריות גדולה רובצת על זאב הזנחה קטנה – ורעש המכונות ייבלע בתוך הקרביים שלהן והדישה תיפסק.

“זמ… זמ… הב…הב…” – טוחנות־גורסות מלתעות המכונה, האלומות מונפות מאחד לשני עד הגיען לרפאל הזורקן לתוך הלוע הזולל.

אך הנה נבלע הרעש. המלתעות עוד מוסיפות להתנועע מתוך אינרציה. אפס האלומה, המיטלטלת ממלתעה למלתעה כפת חרבה בין חניכי ישיש בלים, סופה נשארה תקועה ביניהן מגורסת למחצה. “סטופ”. המכונות עמדו מלהתנועע. קלקול חל שם בטרקטור. עד שזאב מטפל בתיקונו מגיעה שעת הצהריים. העבודה "בוערת "ואין הולכים עתה לאוהל המרובע. הארוחה מובאת לכאן, לגורן. הפת נבצעת בידים שחורות, מלוכלכות באבק ושמן מכונות. טוביה עוד לא הפסיק מעבודתו. עתה יש לו האפשרות למנות את השקים ולדעת מידת היבול השנה.

– טוביה, בוא לאכול! המרק מצטנן ומתקרש כדיסה. תספיק אחר כך, – קוראים לו העובדים.

– תיכף, תיכף, – הוא נוהם לתוך השקים שהוא גחון עליהם. אך הנה גמר. הוא בולע את המרק ולועס פתו כאילו מאיץ בו מישהו.

– מאתים קילו חטה לדונם! – נגרסות בפיו המלים ביחד עם המאכלים.

רפאל מציץ בו מן הצד: “הנכון מה שסיפרה לו אמש נעמילה – הבאמת בא לדרוש אוהל – אל אלוהים! מתי נארג כל זה? האם ככה, על רגל אחת, נמצאה ההסמכה אצל שניהם ו – אוהל… רפאל עוד לא ראה את השנים משוחחים ביניהם שיחה ארוכה, ודומה שלא היתה להם, הטרודים תמיד, שהות להזדמן ביחידות. טוביה זה, עבד האדמה, הכל נעשה אצלו כאצל זו היקרה שהוא עובדה במסירות: הכל בא כחטף, כברד, כסופה או כשרב…”

רפאל נזכר בצערו ויסוריו שקדמו להתחברותו עם נעמילה: הבריחה ההדדית ככל שגבר והלך סער האהבה והתשוקה; מבטי העינים שנשלחו בסתר; הערגון והכמיהה; הגמגומים וההסתמקות כל אימת שנתקלו זה בזו באקראי – כל זהרורי האהבה המופלאים שהמון צורות להם וביטויים. “האמנם יש והדברים נעשים בפשטות כזו?” –

אפס טוביה אינו נותן שהות לשקוע בהרהורים:

– זאב, להניע את הטרקטור! – הוא קורא. ומיד הריהו מתרוצץ אצל השקים קושר, מסיר, מסיע במריצה, ותוך התנועות המזורזות הוא מכניס ידו לתוך השק, תוחבה עמוק, בחושו את הזרם הקריר מחליק על אצבעותיו המיוזעות ומדגדגן, מוציא גרעינים אחדים ולועסם, כשחיוך־הנאה חריף מציף פניו השחורים מזיעה ואבק.

רפאל מנסה להמשיך בטוית הרהוריו תוך הנפת האלומות אל תוך לוע המכונה הזולל. אך מיד הכל מיטשטש, אגלי הזיעה בתוך השמורות הצרובות משוים לכל צורה מעורפלת, נעה בתוך השלהבת הרוטטת בחלל. הקלשון ננעץ באלומה, מניפה וזורקה לתוך הלוע הלוך וחזור בלי הרף. הידים הן הן השולטות עתה בכיפה ולא זה הראש נסוך השרב.

בתוך הדמדומים החטופים של ערבי הקיץ הגדושים מחנק שרב, שפולטים השדות, הבצות וההרים שנקלו כל היום מאשו, משתרכים עובדי הגורן למחנה מפורכי עמל לוהט. רפאל מתרחץ במקלחת שעה ארוכה. חישוקי העייפות נושרים תחת סילוני המים הצוננים. ריאתו מתרחבת בשאפה לקרבה את הלחות המרעננת. לאחר רחצו הוא הולך עם נעמילה לאוהל המרובע לאכול ארוחת הערב. בשובם לאוהלם תר רפאל מיד אחר המטה, רגליו קורסות תחתיו מעייפות. נעמילה, שבגלל הריונה הפסיקה לעבוד בשדות והיא יושבת עתה כל הימים באוהל המשמש מחסן בגדים ומטליאה ומתקנת בגדי העבודה של הבחורים והבחורות, מחייכת בראותה את רפאל תר אחרי המטה:

– נו, שכב. אני אשב אצלך ואקרא לפני קצת.

עבודת נעמילה קלה מעבודות אחרות. חוץ מזה, מיום שנתעוררו בנבכיה חיים, אופפתה עירנות מיוחדת. שעות תשכב במטתה ערה, קשובה לדומיה הנארגת מסביב ולאותות החיים הרוחשים במעמקיה, כשעיניה המופלאות מלאות פחד סתום ותהיה כעיני אילה מבוהלת… אין היא רוצה להקדים שכיבתה. בין כך צפויות לה שעות של עירנות והרהורים.

רפאל שכוב פרקדן על המטה, עיניו עצומות למחצה ונעמי קוראת באזניו שירים אהובים על שניהם, קטעי פרוזה או משהו מתוך התנ"ך המונח על הארגז־השולחן באוהלם. נעמילה כמעט שפסקה מלהתענג על משוררי פולין, מולדתה החורגת. השפה המוסיקלית, שכה אהבה אותה, האוצרת בתוכה שקשוק פלגי־הרים זכים, לילות־אביב ענוגים, רעש יערות עבותים – כל זה רחק מאוד בתוך החמסין ובתוך התמורות בטבע הבאות כאן כחתף, מהממות בחריפותן. היא קוראת עתה שיר עברי, שמתוך שורותיו העזות פורץ יקוד המדבר וזעף סופות חול צורב. הנה ניצבים ענקים מחושלי שרירי־פלדה, עזי עינים רושפות להט מדברי, מסוערי סופת תשוקה לעלילות גבורה וכיבושים, שבתלתליהם המגודלים פרע מבהיקים גרגירי החול, צרוב השרב המדברי, שהיו קבורים תחתיו, וניערוהו מעליהם בכתפיהם האדירות. הכל כה מוחש בתוך האוהל התקוע על התל, שנכבש לישוב בתוך השממה, שפעמים רבות במשך השנה מזנק עליה המדבר, כאותו פתן־נמר שבשיר, לבלוע כל מה שהושג בעמל לא־אנוש ולכסותו שוב מדבר… או שקוראת מתוך אותה הפרוזה השירית הריחנית, שהיופי והתשוקה בורקים מתוכה כספירים, שגורל האנוש המסוכסך, הנוקב עד תהום, מואר באור־יקרות ומשולב בתוך הטבע המסוכסך אף הוא, הגס, הברוטלי, אך היפה כל כך… והנה פרקי התנ"ך הלקוניים. משפט אחד – ועלילה אדירה, מעללים כבירים ורגשות עזים קמים נגד עיניך בפשטותם המחרידה. אכן, הפליא לעשות לוין זה, הנמק עתה ביסוריו ובשברון לבבו לאחר ששושנה שלו עזבתו והלכה אחרי נתן גלילי, בשיעוריו בתנ"ך לפני הבחורים והבחורות על התל. בשלו מרטט עתה קולה של נעמילה בקראה לפני רפאל מספר התנ"ך. זהו פרי עמלו.

רפאל שוכב על המטה. קולה הומה באזניו כהמית פלגים. מראות ותמונות מתחלפות לפני עיניו העצומות למחצה. כצרי הטוב רועפים דברי השירה.

“אך מה זה, האין נחרה קלה עולה מעברו?”

נעמילה מרימה עיניה מהספר, מסתכלת ברפאל שנרדם בבגדיו תוך הקראתה; חזהו עולה ויורד בנחת, אדמומית פורחת בלחייו השזופות, שתי ידיו נחות לצדו ככבשות לאות על יד העין… חיוך־הנאה מרפרף על שפתיו הפעורות קמעה. נעמילה גוחנת עליו בזהירות וחותמת נשיקה קלה על מצחו, עוברת אל מטתה וממשיכה לרוות בושם האותיות המרובעות היקרות.

טיק־טק – דפק מישהו ביריעות האוהל.

– יבוא! – קוראת נעמילה בהשתאות לביקור המאורח.

טוביה נכנס, עומד בפתח האוהל, כשעיניו הזעירות מאירות בשלהבת־התמיד שבהן:

– סליחה, לא ידעתי שכבר שכבתם לישון, סליחה, – והוא פונה לצאת.

– אין דבר, טוביה, בוא, שב. רפאל זה עתה נרדם את בגדיו לא פשט עדיין. ודאי יקיץ מיד. אני כלל לא מתכוננת לישון. המאוחרת השעה?

רפאל מקיץ, מביט אל נעמילה וטוביה חליפות, ממצמץ בעיניו מחמת אור המנורה, מבטו מטושטש, אך מיד זה מצטלל ומבריק באור־רצון.

– טוביה! בוא שב קצת. נרדמתי לרגע. דברים חריפים קראה לפני נעמילה הערב. הממוני כיין עתיק משומר… – מחייך הוא לעבר נעמילה.

טוביה יושב על קצה המטה. כסאות אין באוהלים שעל התל.

“ודאי בא בענין הדישה”, – חושב רפאל. אך הפעם אין טוביה מדבר בעניני עבודה, אינו מזכיר כי “מחר יום־עבודה גדול”, כהרגלו תמיד. הוא מביט על רפאל ונעמילה בחיבה, מעלה זכרונות מהימים הראשונים לכיבוש התל: השממה ששררה מסביב, הביצות, הקדחת, הגניבות וההתנפלות ההיא שנסתיימה בתבוסתם המוחלטת של ה"סגרים", הבידוים המהוללים בעוז רוחם וגבורתם. מזכיר גם את בואה של שושנה אל לוין. לבטי הסתגלותה לעבודה ולחיים על התל והתערותה הגמורה בחברה ובעבודה לאחר כך. אף רומז משהו על יחסי נעמילה ורפאל ומשחק הרוגז ביניהם לפני עברם לאהלם:

– מי זה יכול היה להעלות על דעתו, כי אתם השנים תשבו באוהל אחד, – הוא צוחק בשלחו מבט חטוף אל כרסה של נעמילה.

“משונה מאוד הוא טוביה הערב” – משתאים רפאל ונעמילה.

טוביה פתח פיו ודבריו קולחים כאותו הזרם שאינו פוסק לרגע. הוא מדבר ומדבר, כשעיניו מחייכות ומלטפות באהבה את הזוג הצעיר. מאוד אהובים עליו השנים האלה. ואם כי לא ביקר אצלם מאז נכנסו לאהלם המשותף, הרי עקב אחריהם כל העת מתוך חרדה אבהית. לא אחת, בעברו ליד אהלם בשעה מאוחרת בלילה, לאחר שעלה בידו למלאות את משבצות לוח־סידור־העבודה בשמות הבחורים והבחורות הנושאים במפעל התל, נרעד לבו לשנים אלה הרכים בשנים, המתיחדים עם סוד היקום בתוך חיי הגעש על התל… היעצרו כוח לעמוד בבדידותם – התירגע נעמילה, שקפצה ונתרה כאן על התל כפרפר זהוב מפרח לפרח ומיצתה את העסיס מציץ־החיים בלהט נעורים, ותמצא אשרה אצל הבחור הזה, לקוי ההתבודדות וההזיות – הישכיל רפאל לכלכל את תאו הבודד, שעה שהאוהל המרובע מתבקע משירה בצבור, להט מחול בצבור, חיבוקים וגיפופים בצבור… לא אחת דחפהו הרצון להיכנס אליהם, לדבר על הא ודא ולהקל עליהם התפרקותם מהאושר, שאולי כבר התחיל מעיק על אחד מהשנים או על שניהם יחד… אפס לא עשה זאת. כאן על התל אין נוהגים כך. מחדשים הם הבחורים והבחורות, מרבים לדבר על הווי חדש, חברה חדשה ואינם מחבבים ביותר דברים שריח מנהגים ומסרות נודף מהם… וכשעברו השבועות הראשונים וטוביה נוכח כי השנים האלה שקעו כל כך באשרם עד שאינם רואים דבר מכל הסובב אותם, התעורר בו משהו שאינו יודע כיצד לכנותו, מעין רגש שבקדושה תקפו כל אימת שנתקל בהם וגם איזה כוסף סתום החל כוססו לעתים, בשכבו במטתו בלילה, לאחר שנטרד כל היום ממקום עבודה למשהו וסידר ותיקן והמציא המצאות כיצד להגדיל את הפריון בעבודה… לטוביה נעשה האויר צר ומחניק, אינו יכול לשאת את הריח הנודף מיטתו הרווקית – והוא פורץ חוצה. בשוטטו בין האוהלים הצחורים הנמים בשלוה וריאתו מתרחבת בשאפה את בושם חיק הלילה, הוא מוצא את עצמו על יד אוהלם של רפאל ונעמילה. רגע יעמוד שם כקולט ריח השדמה שהפרוה רביבי היורה המבורך… הקנאה היא זו? לא ולא! אין טוביה עשוי להיות מכורסם קנאה, ומה גם שאלה הם רפאל ונעמילה אהובי נפשו. לא, פשוט נעים לו לראות, היאך שנים אלה מתבסמים זה מזה ואינם מתרוים. הנה יושב הוא באוהלם, מפטפט ומפטפט וכה טוב לו וחם, כאילו מצא כאן אשרו שאבד לו… ופתאום הוא מתרומם:

– די! בלבלתי לכם את ראשכם כהוגן, – הוא מחייך בהתנצלות.

טוביה עומד אצל פתח האוהל, עיניו נעוצות באדמה, ידו אוחזת ביריעה שהפשילה, אך אינו יוצא.

– בעצם, נו… אתם יודעים באתי אליכם בענין אחד. נו… ודאי שמעתם כבר… בקשה לי אליכם – פניו מסמיקים – בעוד שבוע ימים ייגמר הדיש. אני מבקש מכם שתסעו עמי העירה. נו… – הוא מגמגם במבוכה.

– העירה? – תוהים רפאל ונעמילה.

– נו, לרגלי אותו הענין… רחל התעקשה. היא רוצה שניסע אל רב… אינה מסכימה בשום אופן, רחל…

– מה? אל רב דוקא? – תוהה נעמילה.

רפאל מציץ בו מן הצד. לא נוח לו להיפגש במבטו הנבוך. כילד חסר אונים מרטט זה טוביה הגדול, הרחב, ששום דבר אינו נעשה כאן על התל בלעדיו. “זהו סוד ביקורו הערב”. –

– אין דבר, אני אדבר עמה, – מרגיעתו נעמילה.

– לא לא! אין מה לדבר אתה. כבר נסיתי בכל. באחת התעקשה – אחרת אינה מסכימה… אינה מסכימה להיכנס לאוהל… – מגמגם טוביה.

– נסע, נסע, – מביעה נעמילה הסכמתה בשמחה.

– נעים מאוד יהיה לנו אם אתם תהיו אתנו בצרמוניה הזו… גם רחל רוצה בזה. אני מודה לכם מאוד. לקחתי מהגזבר כסף להוצאת הדרך בשביל כולנו אני מודה לכם מאוד, – גוחן טוביה ויוצא לתוך הלילה.

בצאת טוביה את האוהל תוקפת חדוה גדולה את נעמילה. היא מחבקת ומגפפת את רפאל.

– בחור חמוד הוא טוביה זה, מתוק –

כשיצאו ארבעתם מתוך הרכבת, נשארו עומדים על רציף התחנה ולא ידעו להיכן עליהם לפנות. טוביה, המחשב כל דבר לפרטיו השונים, היודע מספר האנשים המדוייק הדרוש לכל ענף וענף, מתי יש לחרוש ומתי לזרוע, היודע אפיל לנחש את בוא הגשם לפי צורת העננים וכיוונם – פרט קטן נעלם ממנו: להתעניין היכן מקום מגוריו של הרב. דבר זה לא עלה על דעתו כלל. אך אילו גם לא נשכח ממנו הדבר, מי על התל היה יכול לענות על כך – מי מבין אנשיו זקוק לכגון זה – ואיזה סערה היתה קמה שם לו ידעו להיכן נוסעים ולשם מה. מילא, לאחר המעשה – יהיה מה שיהיה. יעשו להם מטעמים כאוות נפשם. ילעג לו גוץ זה, חיימקה, כמה שילעג. אך מה לעשות עתה? הלגשת ולשאול את אלה המהלכים על הרציף – מאוד לא נעים הדבר. מה להם לארבעה אלה ולרב – נעמילה מציעה ללכת ולהסתכל בשלטים. יש ושלט מציין מקום מגוריו של הרב, ואולי יכירו בצורת הבית או בסימנים חיצוניים אחרים –

– ננסה!

ארבעתם שירכו דרכם ברחובות ובסמטאות העיר הקטנה השלווה ועוררו סקרנותם של יושבי החנויות הבטלים. רחל לבשה את בגדי החג שלה השמורים עמה מבית אבא ואף את טוביה אילצה ללבוש מהמבחר שאפשר היה למצוא במחסן הבגדים המשותף. שרב הקיץ שלח אשו המלובנת בקירות הבתים הלבנים. שמורות העינים נצטמצמו בהיצרבן בלהט הקרנים שניתכו במאונך והגוף פלט זיעה רבה תחת כובד הבגדים האלה שהיו מוטלים בערימה במחסן מיום שעלו על התל. טוביה הלך קודר ושותק. התעייה הזו ברחובות וסמטאות הלאתו מאוד. שנים על שנים הוא רגיל בשדותיו הנרחבים המשתרעים לכל מלוא העין. מה לו כאן במחנק החומות וצחנת הסמטאות?

“לגמור מהר ולהסתלק מכאן” –

בהיכנסם לאחת הסמטאות נזדמן להם נער חיור פנים עם שתי לטאות־פאות גולשות על לחייו הירוקות.

– היכן גר כאן הרב? – ניגש אליו נעמילה.

– הנער נרתע, השפיל עיניו. ולפתע הפך פניו והחל מתרחק בצעדים מהירים.

– ח־ח־ח… נבהל. אין אנו דומים כנראה לשאר האנשים… – צחקה נעמילה.

– עודם מביטים אחרי הנער המתחמק, וחלון נפתח באח מדיוטות הבתים. אשה הוציאה מתוכו ראש פרוע:

– וואס ווילט איר?

– היכן גר כאן הרב? – חזרה נעמילה על שאלתה.

– רעט אידיש. כ’פאשטיי נישט – גירגרה זו באי־סבלנות.

– א רב, א רב ווּ ווֹינט דא? – התערב רפאל.

– דאָ, דאָ – הצביעה על הבית שמנגד.

הם דפקו על הדלת. ישיש בעל עינים כחולות, תינוקיות עם זקן מגודל פתח את הדלת.

– כאן גר הרב? – שאל רפאל.

– כאן, כאן. בבקשה להיכנס, ילדים, בבקשה, – דיבר זה עברית רהוטה.

משנודע לו סיבת בואם הוצפו עיניו אור אהבה על גדותיהן:

– שבו, ילדים, שבו. מהיכן אתם?

– נתברר כי הרב הישיש יודע גם על התל שהוקם בשממה. הוא שאל לפרטי פרטים, כיצד חיים שם והאין בני ישמעאל הפרועים מפריעים להם, ועוד ועוד.

– נעכע, קום אהער! – קרא לעבר הוילון שחצץ בין חדר זה לשני.

נכנסה אשת הרב, ישישה קמוטת פנים צהובים שעונה על מקל. בעלה הרב סיפר לה על מטרת בואם ומהיכן הם.

– אמרתי! – חייכו שתי עיניו הכחולות, התינוקיות בזוהר רב – אין גבול וקץ לנשמה היהודית. הנה באו אל הרב הנערים והנערות היקרים, הנשרפים שם בלהט השממה בין הישמעאלים הפרועים. ידעתי כי יבואו, ידעתי! – גברה והלכה התלהבותו – בנים יקרים הם, בשר מבשרנו. אין גבול וקץ לנשמה היהודית. וואס האב איך דיר געזאגט, נעכע! – קרנו פניו.

הישישה החליקה בידים רוטטות וצפודות על לחיי רחל ונעמילה, על זרועותיהן וצוארן:

– טייערע קינדער – רטט קולה הסדוק מזקנה

טוביה ביקש סדר את הקדושין מיד. עוד היום עליהם לחזור אל התל.

– תיכף ומיד. הנה אקרא למנין. השכנים ממול יבואו ברצון. יין וכיבוד יש עמכם?

“לכל הרוחות! אף פרט זה נעלם ממנו. העבודה בשדות, סידור העבודה והטרדות האחרות השכיחוהו דברים הרבה. סער כיבוש התל עקרו משנות הילדות, כאילו לא עמדה ערישתו בבית־אבא דבוק במסורת. אכן, מאורע גדול מתרחש היום בחייו, אם נשכחו מלבו דברים אלה”.

– רד ותקנה יין ועוגות, – הציעה רחל.

הישישה לא פסקה מללטף את רחל ואת נעמילה. המון עצות היו לה בשביל האחרונה, כיצד והיאך עליה לנהוג עתה במצבה זה. בדאגה אמהית מהולה בקיאות, הסתכלה בבטנה, שהזדקר מבעד לשמלת־השבת שלבשה לכבוד המאורע.

רחל, בת השו"ב הווהליני, בית אבא קם נגד עיניה, לבה נצבט וגרונה נתהדק והלך בהקשיבה לקול הישישה הרוטט מזקנה.

טוביה קנה יין ועוגות. הוא הלך בסמטה המחניקה כשקילוחי זיעה קרה משתלשלים ויורדים על גופו המהודק בחליפה המגוהצת, שלא לבש כמותה במשך כל שנות היותו בארץ, ומעוררים בחוט שדרתו רחש לא נעים. הבקבוקים ניטלטלו בתוך כיסיו והעלו צלצול דק וחד. חרדה סתומה תקפתהו לקול צלצול זה. להיכן הוא הולך עמוס בקבוקים בכיסיו – מה זה הביאו לעיר זו – ומה זה הצובטו שם וכוסס – קירות הבתים הלבנים קלויי הקרנים היוקדות צורבים את עיניו ומטשטשים מבטן. מיני דמויות מסתחררות לפניהן. מה זה – האין זו אמא נוגת העינים, שלא ראה אותה זה עידן ועידנים – וזה שלצדה, האין זה אבא קודר המבט, בעל הזקן האפל, המביט עליו בעינים קפדניות, מיסרות – מה הם עושים בתוך השדות חרוכי השרב – מה נחפז כל כך אבא וגורר אחריו את האשה החלושה על פני הרגבים הנוקשים – לאן נחפזים הם – – – טוביה משפשף עיניו, כרוצה להסיר מהן אותו קרום. הוא מחיש צעדיו כשהצלצולים החדים מחרידים אותו ומכים ברקותיו.

“מהר לגמור ולשוב לשם” –

– "אמור בני, אמור בקול רם, – עודדו הרב הישיש במאור עיניו הנאצל, – הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל –

טוביה חוזר אחריו מלה במלה. הוא שומר שליטתו על עצמו. יש לגמור את זה – ולהסתלק.

אך מה זה קרה לה לרחל זו, השולטת באוהל המרובע שעל התל ויודעת להשיב מנה אחת אפיים אף לקרימצ’אקים הנועזים? עיניה מתלחלחות והולכות, שני קילוחים יורדים על פניה המעוותים בבכי עצור, כתפיה מרעידות ועמהן כל גופה המלא. עיני נעמילה המופלאות לוטפות אותה ולוחשות מלות הרגעה. רפאל זה שעה ארוכה מבטו נעוץ במסגרת החלון שבבית אשר מנגד:

– “כן, המסגרת קבועה באלכסון” – – –

בשובם לפנות ערב אל התל, יצאו לקראתם הבחורים והבחורות בסך. חיימקה שיער מיד לשם מה נסעו העירה והפיץ את הידיעה בכל המחנה. קבוצת “טרסק” עם ה"רבי" שלה, יחזקאלה, בראש המחנה. יחזקאלה מכרכר ומפזז לקראת רחל וטוביה, עושה העויות משונות וצורח במלוא קולו: – חתן כלה, מזל טוב! המתופפים מכים בפחים, הקהל עונה: – חתן כלה, מזל טוב!

חתונה ממש נערכה על התל. לא הועילו טענותיה של רחל כי החופה וקדושין נערכו כבר בעיר. ה"רבי" יחזקאלה הכריז, כי איש מלבדו אינו רשאי לסדר חופה וקדושין לאנשי התל. הוא בלבד נסמך לכך מאת גאון הדור ר' מנחם בלקינד, מנהיגה הרוחני של יהדות צבא־העבודה.

– שוטים! העירה נסעו… אנו נראה לכם איך מסדרים חופה וקדושין וכיצד משמחים חתן וכלה…

האוהל המרובע הוכן מבעוד יום, קישטוהו וערכו את השולחנות במאכלי חג. יחזקאלה חרז חרוזי בדחנות בקול בכייני, מתיפח, חיימקה הספיק להכין טלגרמות־איחולים וברכות מבדחות והוא קוראן עתה לקול צחוק רועם. עד שעה מאוחרת בלילה נמשכה ההילולא הסוערת.

– החוצה! – מפקד יחזקאלה.

סדין לבן נפרש על ארבעה רובים המשמשים כלונסאות לחופה ומאלצים את טוביה ורחל להיכנס תחתיה. טוביה מוכרח לחזור עוד פעם: הרי את מקודשת – ובסיימו, פולחות היריות את דומית ליל הקיץ הגדושה. תחת הולם תופים־פחים ושירה־צריחה מובלים השנים על ידי השושבינים אל אוהלם המשותף, שהוכן וקושט מבעוד יום אף הוא. רחל נוהרת כולה. עתה אין כתפיה מרעידות. השירה־הצריחה של הבחורים והבחורות מחרישה כל הרהור עצב ותוגה. טוביה הולך על ידה, עיניו מחייכות במבוכה, אך שלהבת־התמיד בתוכן מאירה, רושפת. על אדמת התל שלו הוא צועד טוביה. – –

הנה הוכנסו לאוהל. כל הקהל פונה לחדר־האוכל ויוצא במחול לוהט. הצעקות בוקעות מבעוד יריעות האוהל המרובע ומהדהדות תמוהות בתוך ההרים שמסביב התל.

רפאל ונעמילה שוכבים באוהלם. הצעקות מגיעות לכאן מעולפות פחד־ליל מרעיד. זכר הערב הראשון באוהלם, שנכנסו אליו בהיחבא כמעט, כוסס כוסס – –

ימים קשים הגיעו לאנשי התל: מבחוץ אכלה הספקנות של “יודעי הליכות החיים” למיניהם, שלעגו ל"אכספרימנטים" של צבא העבודה. אנשי התל היו בעיניהם צעירים חמומי ראש, אוילים שלקו ברעיונות כסל והבל ובשאיפות־בוסר לתיקון העולם, שינופצו, במוקדם או במאוחר, אל סלע החיים. יושבי המשרדים הכבודים שהתלהבו והתרגשו מ"היצירה הכבירה הקמה בשממה", מ"ההווי החדש ומהחברה החדשה המדהימים בעוז ההעפלה ובעוצם ההעזה הבלתי שכיחים", שהתמוגגו מכל חידוש שמצאו כאן וחילקו מחמאות נרגשות בחגים ובנשפים שהוזמנו אליהם, – משחזרו למשרדיהם במוסדות ובבנקים דעכו התלהבותם והתרגשותם בבת אחת. את תכניותיו של אריה להרחבת מפעל התל ולביסוסו דחו באמתלאות שונות. כל תקציב וכל הלואה עלו לו בדמים, בריצות מבוהלות ממשרד למשרד ומפקיד לפקיד. ומבפנים שיחת הויכוח המר בין “המחייבים” ו"השוללים" כל חלקה טובה. התלכדות האנשים, שותפים ליצירה ולגורל, שהיתה הכרחית עתה, שעה שהכל סטו מהם והשאירו אותם בודדים ועזובים לנפשם, הופרה בשל ריב דעות שהחריף והלך. פגו החדוה וההתלהבות, פסקו השירה והריקודים. האוהל המרובע מתרוקן מיד עם כלות הארוחה. הכל מתפזרים לאוהליהם ומשתקעים בהרהורים כבדים. תוגה מהולה רוגז עצבים נמתחה מאוהל אל אוהל ומלב אל לב.

מפעם לפעם נשבתת דממת התוגה על ידי אסיפות סוערות, מלאות מרי שיח ועקיצות הדדיות. האסיפות שוב לא היו אותן שיחות־דיון על הכשרת שממה, יבוש ביצות, חרישה, נטיעה, זריעה, קציר, הרחבת ענפים וכיוצא באלו שאלות אדמה ושדמות, עניני חברה וחישול הווי חדש – אלו היו התקבצויות לשם התפרקות מרעל חשדות, משנאה ורוגז שתססו וכרסמו בלבות היריבים.

בלקינד נושא נאומיו בשקט ובבטחון: החלטת צירי ועידת צבא־העבודה רשומה בפרוטוקול שחור על לבן. אין בכוחן של “ועדות” שאריה מזמין הנה להכריע בויכוח, לשנותה או לבטלה. צבא־העבודה רשאי להחליט בעניניו הפנימיים. מחנה תומכיו עומד מאחוריו איתן. אין הוא, כאריה, מתרגש וזועק. יש מי שירביץ ביריביו מנה אחת אפיים: ישקה, אותו החוצב המנוסה, השתקן שהיה משוקע תמיד ראשו ורובו בכילפות, כשילים, התפוצצויות, סלעים, סולינג, חצץ וכו' – מאז האינצידנט בועידה נעשה גועש ורועם כאותו אבק־השריפה המשמש לו לפיצוץ הסלעים במחצבה, פרוע בלורית ומסוער כסופה שילח חצי פיו באריה ובתומכיו והפך את האסיפות ליורה רותחת.

הועדה, שנתמנתה על ידי מוסדות תנועת העבודה הכללית, עמדה להגיע לכאן כדי להכריע ולשים קץ להתאבקות השוצפת, המאיימת בהרס המפעל. אריה וטוביה ציפו לה בכליון עינים. סוף סוף אלה הם שליחי התנועה הכללית וכאשר יפסקו כן יקום. ודאי ימצאו מוצא להצלת המפעל. אך רוב אנשי התל לא השלו את עצמם באשליות שהועדה תרפא בקסם מסקנותיה מארת הרעל והחשדות שפשו ביריבים. הויכוח נוקב עד ליסוד היסודות. אין כאן מקום לפשרות. לא אריה ולא בלקינד עשויים לותר במשהו. לא! לא ועדות ולא ניסוחי מסקנות מוצלחים עלולים לגרש את הרוח הרעה. אפס הכל חשו כי באוירה דחוסה כזו לא יוכלו להמשיך בבנין התל בשום פנים ואופן. כל שאלה, קשה כקלה שנתעוררה בחיי יום יום, שתמיד נמצא לה פתרון אחרי דיון ובירור, נהפכה עתה לסכסוך קשה שלא ניתן לישבו, וכשהגיע מועד בחירת הועדות השונות להנהלת המשק והחברה, נתלהטה מלחמה נואשת, שכל האמצעים כשרים בה, כדי להגיע לנצחון. כל צד הציג מועמדים משלו לפי קו נאמנותם לאריה או לבלקינד ולא דאגו כלל שייבחרו מלאי המרץ והיזמה, המקובלים על הצבור בשל ישרם וכשרם. שני המחנות נלחמו ביניהם בשצף מרירות ובשנאה מכלה.

מי בלם דיצת הנעורים, חדות הכיבוש והיצירה – מי הטיל אנדרלמוסיה ורפיון בקרב צבא־העבודה עז המעללים והשאיפות הנאצלות?

– הנסתלקה האמונה ברעיון הנשגב? או אולי השתוללות היא זאת של אחד איתן השולח את הבלבול ואת המבוכה ואת השנאה־קנאה בקרב מעפילים מועטים שבכל דור ודור?

אריה חלה.

באחד הצריפים שעל התל עומדות צפופות זו אצל זו מטות לבנות. בחלל החדר הגדול עומדים תמיד ריחות של סממנים חריפים. כיצור שלא מעלמא הדין מרחפת כאן חרש לאה החובשת טובת הלב, בעלת הפנים החיורים־ענוגים והעינים הכחולות הנוגות, שצער כל האמהות הישראליות נגנז בהן. לאחד תערוך את הכר למראשותיו, לשני תלטף על מצחו הקודח בידה הקרירה, החלקה, ארוכת האצבעות, תרעיף מלה טובה, תחייך רכות. מי מהבחורים והבחורות כאן לא ידעו את החדר הזה הממולא ריחות תרופות ושלות היצור הטוב והאמהי. בלהט קדחת אוכל בעצמות, בסמרמורת קור מרעידה עד שרשי השערות, בכאבים האיומים מנשיכת נחש או מעקיצת עקרב תעלה הדמות האורירית, המרעיפה צרי החיוכים ודאגת האם הנאמנה. כולם אהבוה. מעל לתמרורי הויכוחים, מעל לרוח הרעה המהלכת על התל התנשאה לאה החובשת. בד' אמותיה אין זכר לכל זה. בעיניה כולם נערים טובים, נערים משתוללים במקצת, המכאיבים איש לרעהו שלא ברצונם, אלא בעטים של שיבוש הלבבות ובלבול המוחות. כולם אהובים עליה, כולם זקוקים ללטיפה, למלה חמה.

ימים אחדים התהלך אריה במחלתו. יומם עבד במטע ובלילות נאבק באסיפות בשצף קצף מחריף והולך. לא רצא להיזקק לרפואות ולטיפולה של לאה החובשת. כעס אחזו בחושו את מידת החום העולה מדי ערב בערב. זה שנים רבות שהגוף הזה, הרזה והמצומק, לא ידע מחלה. מקומטים פניו, הלסתות המאורכות עורם צפד, הרגלים והידים כענפי עץ יבשים, הגב שחוח, אך כצבר מעוקל יעמוד איתן בפני כל הסערות. אינו אוכל בזמנו, אינו ישן שינה מספקת, כל הגלגולים והתלאות עברו עליו ומעולם לא יכלו להחלותו. מה קרה לו לפתע? עתה, כאשר עליו להיות עד תמיד ולשמור על התל שלו היקר מפני כל מיני מחבלים מבית ומחוץ, להירתק אל מטה? – אריה המשיך כמימים ימימה. בפניו אותה התקיפות המיוחדת לו, אך בזויות פיו הלכו קמטי המכאובים והתפשטו לאורך ולרוחב. באסיפות היה חש פתאום מעין חוסר נשימה, סחרחורת וערפל מכסה את עיניו. בלגימת מים חיפה על חולשתו והמשיך במדברותיו הלוהטות. אפס מעיני לאה החובשת לא ייעלם דבר. כל חולשת גוף נגלית מיד לעיניה הכחולות־נוגות.

– אריה, – ניגשה אליו באחד הערבים, לאחר שהתרגש מאוד בדברו ונאלץ להרבות בשתיה יותר מהרגיל, – בוא!

וטרם הספיק להתחמק אחזה בידו, בודקת את הדופק, שילבה זרועה בזרועו והוליכתו אל הצריף.

אריה התנגד בכל תוקף, כיחש וטען, שזאת היא התרגשות בלבד ותו לא. אך כשלאה החובשת אילצתו למדוד את החום ואחר שהכספית עלתה עד לארבעים מעלות, לא הועילו טענותיו והתנגדותו. הוא נשאר בצריף הזה בפעם הראשונה לשבתו על התל.

… ערב רך עוטף את בקעת גינוסר בצעיפי משי שקופים. פני הים כחולים־כהים כשמים ממעל להם. שלוים נחים המים בתוך חופיהם, משלימים עם חומת ההרים העומדים מוכנים לשבור זעפם בימי סופה וסערה. שחפים מרחפים על פני ראי המים השקט, טובלים מקוריהם ומתנשאים אל על. פני הכנרת מעלים רטט מכסיף ושוב ישקוט הכל. מהעבר המזרחי מאדימים הרים חתוכים גיאיות וערוצים.

מהעבר המערבי מלבין כביש שנסלל בידי צבא־העבודה. הכביש מתפתל בסיבובים חדים, עולה בינות לצוקים וסלעים, אשר צורת חיות קודמות להן. הכביש נמשך לאורך שפת הים, פעם מתקרב אליו ופעם מתרחק. איש לבוש אפורים הולך, הליכתו בנחת כשקוע בהרהורים. רגע יעמוד לפוש מעט, ישב על שפת הים העור שיחי הרדוף, ילגום ממימיו ויביט לעברו המזרחי הקורץ עתה, בשעת ערביים, באורות זעירים מהבהבים בין ההרים – סימנים לישובים פזורים על פסגות ומדרונים. מבטו של האיש עטוי קרום הזיה כעין הכנרת בחיק הערב הזך. מקבוצתו הקטנה בה ישב שנים, יצא אל מחנה הסוללים החונים באוהליהם על שפת גינוסר הצפוני. את רעיונו, שהגה בערבים לאחר ימי עמל בבקעה קלוית השרב, בא לגולל בפני צבא־העבודה. הקבוצה הקנה לא סיפקה שאיפותיו הכבירות. דמיון ממריא לאיש, בגדולות יהגה ונעדר־מנוחה הוא תמיד.

היש בקבוצה הקטנה, הסגורה באינטימיות משפחתית, משום דרך־חיים להמוני העם הנרמסים בין הגויים? היש בה משום דרך להמונים פשוטים, שאינם מחפשים מפלט וגאולה אישית בתוך קהיליה מתבודדת? צבא־העבודה שעלה ארצה אחרי המלחמה העולמית, המסוער חזונות ושאיפות לא שיערום בני הקבוצה הקטנה – הוא הוא יטה שכמו להגשמת תכניתו הנועזת. אליו הולך עתה האיש לגולל לפניו ילדי רוחו הנסערה.

האיש גוחן אל המים, לוגם מהם לרויה – וממשיך דרכו.

הנה כבר עבר את הסיבוב החד ולעיניו מתגלה מחנה הסוללים: שתי וערב נטויות שורות אוהלים צחורים. אוהל מרובע גדול עומד ביניהם בתוך ומבעד ליריעותיו בוקע אור גדול. סאון שירה ודיבור רם מגיעים לאזניו. האיש מרחיב צעדיו. הנה הוא עומד בתוך האוהל המרובע.

בחורים פרועי בלורית ומגודלי זקן במכנסים קצרים וגופיות לעורם מתהלכים שלובי זרוע עם בחורות שזופות. עיני הכל נוהרות, שרים ומדברים רמות. רעש הקולות, אחרי השקט המופלא וההזיות הקלילות שאפפוהו בדרכו, נוסך בלבו מורך. הוא עומד רגע קל, ממצמץ בעיניו מחמת האור הרב ולבו הולם בו בחזקה: היתכוננו משמעת וציות בקרב הכוח הפרוע הזה? האפשר להכניס את הגוש הסוער והתוסס, השופע עצמה והפקרות, בעול האדמה המשעבדת? אך מיד הוא מתעודד. השרירים הדרוכים הבולטים מתוך השרוולים המופשלים, זיק תאות הכיבוש הדולק בעיניהם, מוחים את הפקפוקים כליל. אל הבחור – הוא מנהיג צבא־העבודה – היושב בפינה שותק ומכונס בתוך עצמו ניגש, יושב אצלו ומספר מטרת בואו הפעם. עם המנהיג כבר דיבר על תכניתו לא אחת ולא שתים. עתה ברצונו לגוללה לפני הבחורים והבחורות. הפעמון מצלצל. אוהל המרובע מתמלא עד אפס מקום. דבריו הראשונים נאמרים מתוך היסוס ורפיון משהו. העינים הצעירות והנוהרות המוצפות דיצת נעורים נעוצות בו במקצת תמהון והשתאות. אך לאט לאט מתגבר קולו. בטחונו שב אליו. תכנית התל פרושה בפני הבחורים והבחורות. האיש מסיים. אחריו נואם הלה שישב כל העת שותק ומכונס בתוך עצמו. מלותיו צוננות. אינו מתלהב ביותר לרעיון כיבוש האדמה. עוד כאלה וכאלה הרעיונות והתפקידים השונים המוטלים על כתפי צבא־העבודה. אך החיוב בדבריו בולט. לא עיקר התפקיד, אלא אחד התפקידים. צבא־העבודה צריך בחלקו להטות שכוו למפעל הזה. אחריו מדברים עוד בחורים אחדים, מהם – נלהבים לרעיון הנועז, ומהם – קרירים כמנהיג. שאר הבחרים והבחורות – אלה אך ציפו לסיום דברי השפתיים. את הסכמתם יביעו בדרך אחרת. כל העצמות תאמרנה: גוש מתלכד, מתחשק עד היותו גוף אחד. מתגעש כים מסוער. עוד טרם הספיק האיש לעמוד על התמורה הפתאומית – והנה גם הוא בתוך המעגל, לחוץ ודבוק אל גופות לוהטים בדבקות והתלהבות.

רעיון התל חרג מנבכי המוח של אחד איש והפך עמוד־אש להמונים.

…נער קטון בעיירה יהודית שבגולה המזרחית. הבית – בית יהודי לכל פרטיו. הילדים רבים, האחד קטן ממשנהו. האב פניו עצובים תמיד. מצח השיש הגבוה זרוע קמטים. מעולם לא נראה חיוך בפניו הקפדניים, האפלים. מרבית היום הוא מבלה בחנות, במקח וממכר עם הגויים ובערבים הוא כפוף על ספר, נושך שפתיו, תולש שערות זקנו היורד לו על מידותיו ושם אותן בין דפי הספר הצהובים מיושן. בשבתות ובמועדים יחליף צורתו, פניו האפלים נוגהים באור חגיגי בברכו על היין, אולם אך עבר היום – ושוב לבש צורתו הקודרת. האם טרודה תמיד. הילדים נגררים אחריה בתביעותיהם ומפריעים אותה מעבודתה. לפרקים תוציא מפיה קללה מרה ומיד תישורנה הדמעות מעיניה הגדולות. הנער גדל צנום־גוף ודל־אברים. אך ברכה הוא להוריו. מוחו חריף שלא לפי גילו. לא אחת יאורו פני האם בשמעה את קולו מסתלסל בלימודים. אף האב יהנה הנאה מרובה, אולם לא יגלה נחת־רוחו. בקרבו פנימה יגיל, כדרכו. הכל מתברכים בו, רואים בו את הרב בעתיד. אולם משגדל הנער — סר מדרכו. זנח את הגמרא והחל שוקע בחלומות והזיות. ולפתע נעלם. האם געתה בבכי. האב ישב כפוף על הספר העתיק כמקודם, והוסיף שערות שיבה תלושים בין דפיו. עברו חדשים. והנה נתקבל המכתב הראשון. כולם הוכו בתדהמה. “מדעתו יצא. אל מדבר שממה הרחיק נדוד. הוא יגוע שם ברעב ובקדחת”. החלו לשגר מכתבי תחנונים שישוב. אף האב יצא מגדרו וכתב אליו מכתב גדוש מליצות ופסוקים שלמים מספריו ולבסוף איים בין השיטין, שיגרום ח"ו למות האם החולה מיום היעלמו. אך הנער עקשן היה, עומד במריו. זמן מה עוד כתב אליהם, ובסוף חדל לגמרי. במרוצת הימים נשכח ממנו אותו הבית הדל בעיירה הגלותית. הנער גדל ונעשה גבר. נכנס בעול החיים והעבודה בארץ החרבה. רוחו הנלהבת לא נתנתהו להשלים עם הקיים, אף שמרה עליו מהתאכזבות, שאחזה חלק מחבריו הפועלים, דלוקי החזון, בהיתקלם במציאות המתנכרת והעויינת. ישב בפינה בודדת וחזה גדולות. קיוה לתנועת עם רחבה. ראה בדמיונו את הארץ הנשמה שבה לפוריותה ולישובה הצפוף כבימי הקדם הברוכים. לא חשב על עצמו ועל קרוביו. עם ילדי רוחו חי. והנה זכה לראות את חזונו קם לעיניו ונהיה למציאות. בכוח דמיונו ואש־התמיד בלבו כבשו הבחורים והבחורות שממה, היפרו הרים מסולעים ושדות מוכים מארת ביצות. ועוד ידו נטויה. עוד שדות רבים מצפים לידים. עוד עמקים וערבות רחבי ידים בארץ זו נמקים בשממותם ובגעגועיהם לזרע ופריון. עוד יש, עוד…

צלצול צלול בוקע לתוך צריף החולים. אריה מזדקף במטה ואזניו נטויות. דומיה. מיד הוא קולט רעש שבא בשל הסטת שולחנות, ספסלים' קשקוש כפות ומזלגות.

“ארוחת הערב” – הוא שוכב שוב.

שוב מלפפות אותו הזיות והלוצינציות. עבר והווה מבולבלים ביחד מטלטלים אותו טלטלה עזה. כעבור זמן מה בוקע שוב צלצול פעמון. אריה מזדקף שנית במטה. הנה הושלכה דממה. דממה זו מוּכּרת לו היטב:

“אסיפה”.

שעה קלה הוא יושב דרוך וקשוב לנעשה שם באוהל המרובע. הנה הוא קולט קול. הקול מתמשך לאה ומרושל.

– שכב, שכב, – מלטפו קול ערב. ידים חלקות־צוננות, נעימות משכיבות אותו בנחת.

– אריה, יש לך חום גבוה. שכב במנוחה, – דורשת ממנו במפגיע לאה החובשת.

אך מה זה – מה זה צורב כך? – אריה מרים ידו כאומר להסיר שפוד מלובן מעל מצחו הכווי, פניו מעוותים בכאב.

מי הוא זה השם על מצחו שפודים מלובנים; מי שם מחנק לצוארו? – בהתאמצות כוחותיו האחרונים הוא יושב במטה, מניע ידיו כאומר לגרש את מישהו – ומיד הוא צונח אין אונים, מכווץ יסורים ומכאובים.

– לא! לא! – ממללות שפתיו צרובות להט־הקדחת – לא תכניע אותי. לא תבהילני בשפודים מלובנים. לא יעלה בידך! התל יעמוד איתן! אני על התל!

בפינת הצריף עומד בלקינד שקט וקר כתמיד. בעיניו האפורות מבצבצים גצי לעג. הוא אינו צועק, לא מתרגש ולא מתרתח. בלעג קר הוא פולח את אריה המכווץ כולו תחת מטר הגידופים הניתן עליו מפי ישקה, מגינו של רעיון בלקינד ומעוזו. אריה חש כי לבו מתפוצץ, אינו יכול להבליג יותר. אין בלבו כלום על ישקה; הוא מכירו היטב, את הבחור השקט, הפועל המנוסה והחרוץ השקוע כולו במחצבה, סלעים ואבק שריפה. שיסויו של בלקינד מדבר מתוך גרונו. את בלקינד עליו לגרש מכאן! ילך ויסית בפלוגות. כאן לא יעלה הדבר בידו! הוא, אריה, כאן! הוא רוצה לקום, אך המון בחורים ובחורות מזנקים מאחורי בלקינד, משתרעים עליו בצעקות ובגידופים. ישקה פרוע האינסטינקטים, עם שער בלוריתו המסומר כקרני שור נגח, מניף אגרופיו בזעם פראי. בקושי עוצרים בעדו. אך בלקינד אינו מש ממקומו. כמקודם הוא עומד בפינה שקט וקר, רק גצי הלעג בעיניו האפורות שלוחים כחצים אל אריה וננעצים בחזהו בכאב משגע.

– אני, אני… עוד כוחי בזרועי… יחידי אעמוד נגד כולם… עוד כוחי… עוד… אני… – אריה מיטלטל במטה, על שפתיו קצף, עיניו כלפידים.

אך הנה השכיבוהו בכוח. על מצחו נח משהו בכבדות נעימה. הקרירות חודרת דרכו ומתפשטת בכל אבריו כצרי הטוב. אריה רואה לפניו שתי עינים כחולות־נוגות מוצפות זוהר ורוך אמהי. יד רכה וקרירה אינה פוסקת מללטף את מצחו הקודח.

– אמא, אמא – הוא גונח חלשות – התאכזרתי אליך, אמא יקרה, עזבתיך לעת זקנה, אמא יקרה –

האם הטובה מחייכת. הקמטים המרובים על פניה ועל מצחה התישרו. פניה חלקים וצחים כבימי נערותה, העינים טהורות וצלולות. “הירגע, הירגע בני, החום יפוג, המחלה תעבור. הנה, אריהלה, הבט, מי עוד בא לבקרך –” מאחוריה מזדקרת דמות האב. אריה מסתכל בו בהשתאות: האם כנערה צעירה לימים והאב – בעל זקן שיבה ארוך. הוא עומד מרוחק קצת ממטתו, פניו נוגהים בחמימות כבימי שבת ומועד, עיניו מלטפות אותו מרחוק כידי אמא הטובות והריחניות, שאינן פוסקות מלהחליק על מצחו ופניו הקודחים.

– אמא, אבא, לא אעזבכם עוד. פה על התל שלי תהיו עמי תמיד תמיד. – הוא מלטף את האם הצעירה, מחבקה בידיו הרועדות.

“אם כל כך צעירה לי – אינו פוסק מלהשתאות – מימי לא היכרתיה כזאת. ומה ערב קולה” –

– אמא, אמא יקרה –

– נו נו, שכב בשקט. החום ירד קצת. מחר תקבל זריקה שניה. שכב שכב – אוחזת בו לאה החובשת.

הדלת נפתחת. טוביה נכנס, עומד על ידו ושותק.

– טוביה! – קורא אריה בחרדה, – מה קרה שם? מה קרה שם בחדר האוכל? שמעתי הכל. מה קרה?

– שום דבר לא קרה, – מסתכל בו טוביה בדאגה.

– שמעתי צעקות. היטב שמעתי, ישקה צעק, גם את קולו שמעתי. בשקט דיבר, אבל שמעתי כמעט הכל. טוביה, מה היה שם? ספר, – מפציר בו אריה בסערת חרדה.

– מה אתה רוצה? מה תקעת לך בראשך – איזו צעקות – גמרו לאכול והתפזרו לאוהלים. האנשים ישנים מכבר.

טוביה יושב אצל אריה, עיניו הזעירות נתונות בדאגה בפרצוף החיור, חד־הלסתות, המעוות ביסורים ובאפו המחודד של אריה המזדקר כפגיון ממורט מוכן לקרב. שעה רבה הוא יושב אצלו עד שנחירת אנחה עולה מעברו.

חברי הועדה, שהורכבו מבאי־כוח הזרמים שבתנועת העבודה הכללית, הגיעו אל התל. מיד בבואם נתקלו באוירה המחניקה שנתדחסה בחלל. חשו בכל, כי שני מחנות יריבים כאן, העוינים זה את זה. אחדים מחברי הועדה הביעו דעתם כי יש לשמוע טענות כל צד לחוד, בישיבות עם באי־כוח הצדדים, ולא באסיפות משותפות, שתעוררנה בודאי מחדש יצרי ההתנצחות והוכחנות. אך יושב־ראש הועדה, אדם תקיף ועומד על דעתו, סבר, שאין להיכנס בבירורים עם צדדים. על ידי כך תכיר הועדה בראשית עבודתה כי יש כאן מחנות ופילוג. תפקידם לישב חילוקי דעות ולא להכיר למפרע בקיום צדדים. התל הוא מפעל שלם ואחיד של תנועה העבודה הכללית. זהו היסוד שהונח בראשיתו וכזה יש לראותו גם עתה. באסיפה הראשונה, שנקראה על־ידי הועדה, נוכחו מיד, כי חששותיהם של אלה שהתנגדו לה היו מבוססים. מיד עם פתיחתה נתגלע ויכוח חריף בין בלקינד לבין יושב־ראש הועדה על גבולות סמכותה. הויכוח החריף והתלהט. על לשונו התקיפה של היושב־ראש ענה בלקינד במשנה תקיפות. דברים קשים הטיח כלפי מוסדות תנועת העבודה הכללית ושלל בהם זכות התערבות והכרעה בעניניו הפנימיים של צבא־העבודה. אגב כך גינה את פשרנותה המביאה אותה לידי סטיות ואי עקיבות מעמדית חדשים לבקרים. היושב־ראש השתיק אותו בתוקף ולא נתן לו להמשיך בדבריו. ישקה התגעש והתרתח:

– אין רשות לשום אדם לסגור את הפה למישהו! חברי הועדה הם אורחים כאן. על התל שלנו הם נמצאים ולא בישיבות מפלגה בערים שם! לשם בירור מסויים נשלחו לכאן, ולא יותר! עליהם לשמוע דברי כל אחד ואחד ולא לסגור את הפה! בלקינד יגיד כל מה שהוא רוצה להגיד! על התל הם נמצאים, על התל!

האסיפה נפסקה באמצע, עוד קודם שניתנה האפשרות לאריה, שקם זה עתה מחליו ובפניו החיורים דלקו עוד עיניו החומות בנוגה חולני, לענות על דברי בלקינד. היושב־ראש סגר אותה, בראותו אותות הזעם על פני רבים מאנשי התל. כמנהיג מנוסה חש בדממה העצורה את ההתפרצות שעלולה להגיח בכל רגע, כאותו ספן מנוסה וותיק, החש בדממת הים את הנחשול המתרגש לבוא.

ימים אחדים עשתה כאן הועדה בתוך אוירה מחשמלת, ביררה עם הצדדים את אשר אפשר היה לברר ונסעה לה, וכעבור זמן מה נתקבל על התל העתק המסקנות, שהוגשו על ידי הועדה לועד המרכזי של התנועה, לאישור. המסקנות היו מנוסחות בסעיפים רבים ובסופם – הכרעה לצד עמדתו של אריה נגד הקופה המשותפת ונגד המרות של מרכז צבא־העבודה על מפעליו השונים, שכן, המרות הזו, נתונה אך ורק למוסדות המוסמכים של תנועת העבודה הכללית.

בהתקבל המסקנות קמה סערה על התל. מצדדי אריה ראו את עצמם עתה כשליחי התנועה כולה, ואם כי הם מהוים כאן מיעוט – הרי מאחוריהם כל הכוח של תנועת העבודה הכללית, מצדדי בלקינד נפגעו ביותר משלילת זכותם להכריע בענינים פנימיים על ידי רוב דימוקרטי. המסקנות הללו התנקשו, לדעתם, ביסוד האוטונומיה של צבא־העבודה, שאושרו על ידי תנועת העבודה הכללית. הם האשימו את הועדה בחד־צדדיות, במשוא פנים לזרם אריה. הרגשת עיוות הדין החריפה זעמם וההתאבקות נטושה עתה ביתר מרירות ושנאה. האוהל המרובע חולק אף הוא לזרמים: תומכי בלקינד לא ישבו לאכול על יד שולחן שישבו אצלו מתומכי אריה, ולהיפך. גם בעבודה לא יכלו לעבוד יחד. גם ענפי העבודה הוכנסו לתוך ריב האחים: בענפים ידועים עבדו אנשי אריה ובאחרים – מאנשי בלקינד. במחצבה לא דרכה עתה רגל מתנגד לקופה המשותפת ובמטעים עבדו רק מ"השוללים". בענפים ה"ניטרליים", באלה שאי אפשר היה בשום אופן להקפיד על חלוקתם ה"רעיונית", היתה האוירה דחוסה וללא נשוא.

לפגע המריבה נתוספה עתה צרה נוספת: במוסדות ובבנקים ידעו יפה מכל המתרחש על התל. אי אפשר היה להצניע את המחלוקת העזה, וגם, בהתאם למסורת של תנועת העבודה, לא ניסו להסתיר או להסוות דבר. מעל דפי העתונות התנהלה מלחמת הדעות בכל עוז. פקידי המוסדות והבנקים עקבו בעירנות רבה אחרי כל הנאמר והנכתב, ובינתיים – קפצו ידם הקפוצה בלאו הכי, שפשפו כפיהם ברוב נחת וקרצו זה לזה בנצחון:

– אמרתי! –

אלה שהתרגשו מאוד בביקוריהם על התל בימי חג ומועד ולא מצאו די מלים להלל את “המפעל הכביר”, החליטו לחכות עד אשר תפול הכרעה במחלוקת. תקציבי ההון החוזר, ששימשו לכלכלת האנשים והבהמות עד אשר שדות התל יניבו תנובתם, נפסקו לחלוטין. רעב ממש הורגש על התל. המחסן של רחל הטבחית היה ריק מ"פרודוקטים". שמן, סוכר וצרכי מחיה הכרחיים אחרים לא נראו זה שבועות. רחל אימצה כל כשרון הבישול שלה, אך יותר מסלטים גדושים, שסיפק גן הירק, לא יכלה להכין. אמצאה אחת נזקפה לזכותה בימים אלה: השיזפים העתיקים שמסביב לתל, שלא הרהיבו להניף עליהם גרזן בשל הדרת שיבתם, הבשילו תפוחונים זערערים מקומטים ויבשים שתוכם מתוק. בתפוחונים האלה השתמשו עתה, לפי הצעתה, במקום סוכר לתה. טוביה רותם זוג בהמות, מעמיס על העגלה שקי חטה אחדים מהתבואה החדשה ונוסע לעיירה הערבית לטחון אותה לקמח. טוביה יודע יפה, שאין חטה חדשה טובה לאפיה מיד לאחר הדישה. גם הטחנה הערבית הפרימיטיבית טחינתה גסה ואינה מנקה את החטה מהפסולת ומגרעיני־הבר המעורבים בתוכה. אך אין ברירה. אמנם הלחם לח ומבוצק, טעמו מריר, אך אפשר למלא בו את הבטן הריקה. דעתו נטרפה עליו מרוב צער: מילא האנשים, אלה יודעים לפחות סיבת המחסור; בעצמם גרמו לו, אך הבהמות האילמות הללו מה הטאו? אף אותן האכילו מהשעורה החדשה, שחוץ מזה שאינה טובה למאכל מיד לאחר דישתה, הוגשה במנות זעומות מאוד. ראשית כל יש להבטיח כמות הזרעים הדרושה לזריעה הבאה, ואת השאר יש לחלק חלוקה שתספיק לשנה כולה. הבהמות נרזו. אחרי שעות עבודה מעטות כוסו זיעה וכרסיהן המדולדלות התנשפו כמפוחים.

לאחר שכילה טוביה עבודתו, התרחץ והחליף בגדיו, בא אל רחל לעזור לה במאמציה להכין אוכל כלשהו בשביל הבחורים והבחורות החוזרים מהעבודה עייפים, רעבים ומרוגזים. שעתו פנויה עתה. אינו יושב, שעות בערבים על לוח־סידור־העבודה. אין צורך בכך. העבודה “מסתדרת” מאליה: אלה ואלה “המחייבים” ו"השוללים" עובדים להם כל זרם לחוד.

– “ענפי־מקלט” המציאו להם. ענפים “מחייבים” וענפים “שוללים”. גם את השדות הכניסו לתוך הבלבול הזה. הכל ילך לאיבוד אם זה יימשך ככה להבא – הוא שופך לבו לפני רחל הטורחת סביב הדודים הגדולים הממולאים תה ומרק קלוש.

לאחר שכילו קינוח הכלים הם הולכים אל אהלם. רחל עייפה מאוד. ראשה כאוב עליה מרוב תחבולות איך ומה להכין מחר לאכילה. הכל יודעים שהמחסן ריק, אבל כשהם נכנסים לאוהל המרובע נותנים בה עינים כאלו, כאילו היא היא האשמה בזה שהפקידים קפצו ידם. את המרק שבישלה הערב לגמו בפנים חמוצים. לא ערב להם, כנראה, טעמו. לו ידעו כמה ייגעה מוחה עד שהכינה אותו – היא מוכנה למסור את הבישול למישהי אחרת. תראה ההיא איך מכינים אוכל בלי פרודוקטים. לולא הרחמים על הבחורים והבחורות, שבלקינד ואריה בילבלו את ראשם בויכוחים על מרות וקופה משותפת, הריקה ממש כמחסן הפרודוקטים, שעובדים עבודת פרך במחצבה, במכונת הדישה ובעבודות קשות אחרות כשבטנם מלאה חצילים וירקות בלי טיפת שמן ולחם חמוץ לח שמחלקים אותו מנות – לולא רחמיה עליהם היתה “זורקת” את המטבח זה מכבר. גם העזרה שנותנים לה לא שוה פרוטה: שושנה מתהלכת כמו בעולם התוהו. עובדת שעה ופתאום מתחילות עיניה לזלוג דמעות עוזבת היא את העבודה וחוזרת אחר כך למטבח מבולבלת כולה. לבה נשבר בה ברחמים אל אומללה ומסכנה זו. תמיד היתה עובדת מתוך שירה וצחוק. ממש תענוג היה לעבוד אתה יחד. מאותו הזמן שהרמאי הזה בילבל את ראשה אין להכיר בה את הליטאית השחרחורת, העליזה והחיננית. רחל אינה אומרת לה שום דבר. אינה דורשת ממנה להתיחס לעבודה באחריות ובמסירות. איך אפשר לדרוש ממנה יחס לעבודה, כשזו עומדת ומקנחת את הכלים או עושה עבודה אחרת ועיניה הנפוחות והאדומות אינן פוסקות מלזלוג דמעות. כן, לבה של רחל נשבר בה מרחמים לבחורה חמודה זו. אבל רוב העבודות נופלות עליה. אין לה כוח לסחוב יותר בעול. אם היא חשה עייפות כזו שאינה יכולה לעמוד על רגליה, סימן שאי אפשר יותר. מעולם לא התעייפה בעבודת המטבח, להיפך: אחרי העבודה עוד יכלה לרקוד הורה שעות. כן, כשהמחסן היה מלא ואפשר היה להפתיע את הרעבתנים האלה במאכלים עריבים, כשאפשר היה להוכיח להם, כי אשר לבישול אין שניה לה כאן על התל, כשם שאין כאן שניה, שאינה דורשת “סיפוק” ועבודה חקלאית בשדות.

רחל יושבת על המטה. לא הלכה להתרחץ ולא החליפה בגדי העבודה. משישבה – שוב אין בה כוח לקום. מין כאב מוצץ בידיה וברגליה.

– מה יהיה? – נותנת היא בטוביה עיניה העייפות.

טוביה אינו עונה. מה הוא יכול לענות לה – הענינים הגיעו למצב כזה שלא ייתכן כל מוצא. הוא כבר היה נתון במצבים דומים במשך שנות חייו בקבוצה הקטנה, אם כי הסיבות היו שם אחרות לגמרי. לא פעם הגיעו שם הדברים לידי משבר חמור בעטיים של כל מיני חיכוכים בעבודה ובחיים ואלה שלא יכלו או לא רצו להיות נתונים תמיד ב"מצב רוח" וב"משברים חברתיים" קמו, צררו צרורם הדל – ועזבו את המקום. טוביה נרעד כולו ל"פתרון הזה". לא, אין לו כוח ואין לו רצון להתחיל מחדש. במשך שנות חייו בארץ זו כבר “התחיל מחדש” פעמים רבות. כשנצטרף לצבא־העבודה ועלה לכבוש את שממת התל היה בטוח, כי סוף סוף מצא את מקומו, בו יוכל להשקיע כל מרצו ויזמתו בהקמת המשק הגדול. זוהי הפעם האחרונה שהתחיל “מחדש”. פה במשק הגדול – כך דימה – המגוון בענפי עבודה רבים ועשיר בחיים חברתיים יש כר פעולה נרחב בשביל כל אחד ואחד. פה לא ייתקלו זה בזה על כל צעד ושעל ולא ידחקו איש רגלי רעהו כמו שם בקבוצה הקטנה. לא “מצב רוח” ולא “משברים חברתיים” בכל שני ושלישי… רחב הוא התל, האוהלים בו מרובים, מה לחברה כולה ולאחד מוכה מרה־שחורה או לקוי קנאה – יסתגר שם באהלו עד אשר ימוגו ויחלפו “מצב הרוח” וה"מרה שחורה". העיקר – כיבוש השממה ובנין משק וחברה גדלים ומתפתחים. כל המרץ והמחשבה צריכים להיות משוקעים בביסוס המשק, בפיתוח הענפים ובהגדלת פוריותם. לא באו לכאן “לתקן” נפשות, לחפש אינטימיות. אין הם כת מתבודדת אלא חברה של המונים עמלים, המקימים משק גדול מתוך חיי שיתוף מלאים. מי שיער, שכעבור זמן קצר, תוך חדות הכיבוש, תפרוץ מחלוקת של דעות, שתיהפך למריבה עזת מרירות, אשר תהרוס את המפעל בעודנו בראשיתו. “מה יהיה?”, שואלת רחל. כן, מה יהיה? מי יכול לענות על כך – אחת יודע טוביה: לא טוב. מאוד לא טוב. אם הדברים הגיעו לידי כך שגם בעבודה הוכנס הפילוג – הרי רע ומר. הוא לא השלה את עצמו באשליות כי כאן במשק הגדול יחלפו כליל הויכוחים והניצוחים. יותר מדי מכיר הוא את הבחורים האלה. העבודה המפרכת ביותר אינה עלולה להשפיע על הפה הממלל רברבן… הוא ידע כי גם כאן לא יחסר חומר לויכוחים. אך לא שיער כי אלה יגיעו לידי כך שיאיימו על המפעל להרסו. יתוכחו להם אם אינם יכולים אחרת, אך מה זה שייך למשק? צריך לבסס את התל, להגדיל את התוצרת ופוריות הענפים. תתחיל הכנסה כלשהי, אז יהיה מקום לויכוח מה לעשות בהכנסה, הלהשקיעה במשק או להשתמש בה לעזרת הפלוגות הנצרכות. אבל, הלא הקופה המשותפת ריקה – הלא חיים על הון חוזר ותקציבים – הנטרפה דעתו של בלקינד? האינו יודע את המצב – האינו חש ברעב מהרגע שהפסיקו את ההון החוזר. מה המלחמה הזו, על הקופה המשותפת הריקה? האמנם לא איכפת להם הרס הכל ובלבד לנצח בויכוח הזה? “מה יהיה”, שואלת רחל – כן, לא טוב. מאוד לא טוב.

טוביה מרים עיניו, שהיו כבושות בקרקע האוהל כל זמן היותו שקוע במחשבותיו הקודרות, ונותנן ברחל. רחל שוכבת על מטתה, פניה מוסבים ליריעת האוהל.

“מסכנה, לא התקלחה ולא החליפה בגדיה אחרי העבודה. המחסן הריק גורם לה יסורים. באמת נרדמה?” – הוא קם וגוחן עליה חרש: חזה עולה ויורד בנשימה קצובה.

טוביה יושב על מטתו ושוקע שוב במחשבותיו העגומות: הנה גם נשא אשה על התל. במשך השנים הרבות שהוא בארץ לא קשר קשרים קרובים עם אחת הבחורות. היו אחדות שנמשך אחריהן, אך תמיד נסתיים הדבר בלא כלום. תוך העבודה והטרדות תקפוהו לא פעם געגועים לפינה חמה משלו, ללטיפת אשה, לפעית תינוק שתמתקנה את הדאגות והצרות שהיו תמיד בשפע, אך הארעיות, ה"מצב רוח", ה"משברים החברתיים" שתכפו בזה אחר זה בקבוצה הניאוהו מלעשות צעד אחראי כזה. ערירי התהלך כל השנים, אם כי רבות חיבבוהו והיו מוכנות לקשור גורלן אתו. והנה נכנס בעול המשפחה. נשא לאשה אחת מהעולות החדשות. לא מעט הרהר והיסס קודם. איננו צעיר כבר, תמיד הוא שקוע בעבודה ובסידורים. היוכל להתמסר במידה מספקת, היוכל לתת ענין לאחת מאלו, השונות כה מהבחורות שעלו לפני המלחמה, האם לא יימאס במהרה על אחת מאלו החדשות – לא רקדן הוא ולא משתתף בטיולים בצותא, בשירה בצותא ובחיבוקים בצותא. אמנם רחל שונה מאלו. כולה שקועה בעבודה, מסורה לה ואחראית מאוד. דוקא במטבח בחרה, שרוב הבחורות מתיחסות אליו בסלידה ומשתמטות מלעבוד בו. אם כי אף היא מכרכרת במחול, מתלוצצת, שרה ומטיילת בצותא, בכל זאת יש בה משהו סולידי המתאים לאפיו הוא. פגישות חטופות נפגשו, החליפו מלים חטופות אגב עבודה, כשבאה לדרוש ממנו אנשים למטבח. מהשיחות החטופות והפגישות האקראיות קם ונהיה הדבר. לא טיילו ביחידות, לא התבודדו. אפס כשטוביה הרהיב עוז ואמר לה בפשטות כי דומים הם באפיים הרבה ואילו נכנסו לאוהל אחד, היו מתקרבים זה אל זו וחיים מתוך הבנה וענין, נענתה לו רחל מיד. ספק ברצינות ספק בצחוק: “בודאי שכדאי לנסות”. והנה הם יושבים כבר חדשים אחדים יחד. קצת לא נעימה היתה כל הנסיעה הזו העירה והפרוצדורה שרחל דרשה בתוקף. אף בזאת שונה היא מכל הבחורות כאן. משנכנסו אל האוהל, נתקשרו זה אל זו באהבה שקטה מתמידה. רחל מבינה את טוביה, מעריכה תכניותיו ואמצאותיו, מקשיבה לו בעירנות ואף תומכת אותו בעצה. העבודה, ששניהם שקועים בה, מעמיקה את הקשר ביניהם ומחסנתו. לא היו ביניהם יסורי־אהבה לפני היכנסם לאוהל ואין ביניהם חיכוחים או אי־הבנה בשבתם יחד. טוב לו בחברתה של זו המבינה לו, תומכת בו בעצותיה בעניני עבודה. מרצו גדל שבעתיים ויזמתו המציאה אמצאות חדשות לבקרים. שלווה ירדה עליו, אך לא לאורך ימים. לא ניתן לו להתחמם באורה של רחל השלו והמתמיד. מאז הועדה והמסקנות, שהגבירו את הרוח הרעה המחניקה בלאו הכי, ניטלה השלוה גם מאהלו. כל אימת שיושבים יחד אין רחל פוסקת מלהיאנח ולגנוח ולשאול “מה יהיה?”. לבו נטרף עליו בראותו אותה בצערה וביסוריה. אין בכוחו לנחמה ולהרגיעה. הוא עצמו מלא צער ורוגז. איננו רואה כל מוצא. ברור לו, כי בלי ניתוח אכזרי לא ייתכן המשך העבודה והחיים בין היריבים. בעבודה הוא שוכח צערו ודאגותיו. טוביה עובד למעלה מכוחותיו ומאלץ את האחרים לעבוד כמוהו. לא קל הדבר לאחר שעובדי הגורן, שעבודתם קשה ומפרכת, ניזונים במרק קלוש ובסלטים יבשים. כן, בעבודה אפשר לשכוח הכל, אבל לאחריה מכרסמים הצער והדאגה ביתר שאת.

– מה יהיה? – גונח טוביה. עתה שולח הוא את השאלה שאין לה פתרון לתוך חלל האוהל.

השעה מאוחרת. רחל מתהפכת על צדה השני, נוהמת משהו סתום וממשיכה לישון.

“צריך לשכב”, – מחליט טוביה ומתחיל לפשוט בגדיו.

מישהו דופק באוהל.

– יבוא! – קורא טוביה משתאה לביקור המאוחר.

– מה, אתה שוכב לישון? הלא יש לנו פגישה הערב! – מתריס כלפו אריה בהיכנסו אל תוך האוהל. – רחל ישנה כבר? הלא נדברנו להיפגש הערב, – הוא מנמיך קולו.

– באמת, נשמט מזכרוני – מתנצל טוביה וחוזר ולובש חולצתו.

טוביה הולך אחרי אריה בלי רצון. הפגישות האלו בהיחבא באישון לילה הן למורת רוחו. קשה לו להשלים עמהן. עד היכן הגיעו הענינים? כאן על התל, שעוד לפני זמן לא רב היוו הבחורים והבחורות גוש אחד מלוכד בצער ובשמחות, מתאסף עתה כל זרם להתיעצויות חשאיות ולרקימת מזימות סתר. טוביה בכל לבו עם אריה, אך הדרכים האלה זרים לו ומצערים אותו הרבה. כל פגישה כזו עולה לו בדמים. העצות הנשמעות בפגישות סתר אלו, הקול המונמך, ההתלחשות, ההסתודדות – כל אלה מעמיקים את התהום ושוללים כל אפשרות של פשרה וויתור. טוביה חושש ששני הזרמים ביחד יפלו לתוך תהום זו ולא תהיה אפשרות לגשור גשר כלשהו, ולנסות לאחות את הקרע מתוך החרדה למפעל כולו שמיטב דמם וחלומותיהם של אנשי התל משוקעים בו ושעל אף הכל יקר הוא, יקר מאוד לשני מחנות היריבים גם יחד.

טוביה משתרך אחרי אריה הנחפז מאוד ורוטן תוך הילוכו המהיר:

– כולם מחכים שם. הלא אמרתי לך שאנחנו נפגשים הערב.

הפגישה היא באחד הצריפים הרעועים המשמש מחסן בגדים. הצריף עומד בירכתי התל ומתאים מאוד להתיעצות החשאית. הצריף מלא בחורים ובחורות. רפאל ונעמילה כאן, זאב ואחרים המשתייכים לזרם אריה. טוביה מסתכל בנאספים העומדים בכנופיות ומתלחשים. מבטו נתקל בלוין היושב בפינה לבדו. לבו נצבט בראותו את פניו החיורים ואת התוגה המבצבצת מתוך עיניו הממושקפות.

“גם הוא בא לכאן – ההשלים עם שושנה? המתחיל הוא להיכנס שוב לחיי התל, או אולי נתעה לכאן בתעיותיו הליליות, כדי לשכוח לשעה את יסוריו שנמק בהם מאז עברה שושנה לגור באוהל אחד עם נתן גלילי” – טוביה נתון כולו להרהוריו על לוין וגורלו המר. מאוד אהוב עליו הבחור הזה, שהקדיש כל זמנו לשיפור חיי התל, לחגים, לנשפים ולשיעורי הערב. הן הוא הוא שנתן שפה בפי הבחורים והבחורות. הודות לאיש יחיד זה גורש מכאן בליל־הלשונות. חוץ מעבודתו המרובה בשטח התרבותי והחברתי הוא עובד גם בשדות. עוד זכורה עליו יפה אותה שיחה, שהתנהלה ביניהם בזמן הראשון לעלותם לכאן, כשהוא, טוביה, ביקש ממנו לשמור על בריאותו הרופפת והלז ענה לו, כשבלחייו פורחים הכתמים האדומים: “בלי עבודת אדמה אין לי קיום”. גורל אכזר התנקש בבחור יקר ואומלל זה. ההשלים עם שושנה, או שבא לכאן, כדי לשכוח יסוריו? – אין טוביה פוסק מלהרהר כשלבו נצבט ברחמים אל לוין.

אך הנה היסה אריה את הנאספים. הוא חזר אתמול מהתייעצותו עם חבריו המנהיגים, הנמנים עם מרכז תנועת העבודה, ומוסר עתה דין־וחשבון מהתיעצות זו. אריה מלא אופטימיות. כולם אתו. אין כל ערך חוקי להחלטותיה של ועידת צירי צבא־העבודה. התל הוא מפעלה של תנועת העבודה הכללית והמרות רק לה ולמוסדותיה. צריך לעמוד איתן. אין כאן מקום לויתורים. אמנם מיעוט הם, אך לא רחוק היום, שרבים מאנשי התל יכירו בשגיאתם בנהותם אחרי דעות בלקינד הנפסדות ויצטרפו אל “השוללים” אף הם. רק לא מורך והירתעות. יצירה זו תימשך ואף תתפתח ותתבסס. יש לראות שהעבודה תיעשה כהלכה. אחריות גדולה רובצת עלינו. העיקר שלא יבולע לתל עד שנהיה כאן לרוב. אריה מבשר את הבשורה הטובה, כי עלה בידו להשיג תקציב להון חוזר. ויכוח חריף התנהל בינו לבין פקידי המוסדות. את כל טענותיהם סתר. אל ישתמשו בנימוקים, שצריך לחכות עד שתיפול ההכרעה. ההכרעה כבר נפלה. התל ממשיך בבנינו כאילו לא קרה דבר. הוא וחבריו על התל אחראים לכל פרוטה שמשקיעים בו. לא ייתכן להרעיב אנשים. חריף מאוד היה הויכוח, אך הוא ניצח. בקרוב יגיעו" פרודוקטים" וגם כלים ומכשירים הדרושים להמשכת עבודה נורמלית. רק לא להתיאש. הכל יבוא על מקומו בשלום.

רבים היועצים, לאחר שאריה סיים דבריו, לכבוש את הענפים ואת המקומות בועדות המנהלות ומכונות את העבודה והחיים על התל. טוביה שומע את העצות הללו כשעיניו מושפלות לרצפה. בשום אופן איננו יכול לראות את הגצים הרעים המהבהבים בעיני היועצים הנלהבים.

“איזה כיבוש כאן? ומידי מי לכבוש? מה אלה סחים? מה ההתלהבות הזו? לא טוב, לא טוב”, – מנקר בו היאוש.

רפאל יושב על יד נעמילה, מקשיב לדיבורים הנלהבים, לעצות הניתכות בשפע וכולו סלידה מהתעוררות זו, שתקפה את הנאספים אחרי דברי אריה, שיסודה יצר התנצחות. דעתו כדעת אריה, שאין להוציא תקציבים דלים, העולים בדמים עד שמשיגים אותם, לעזרת פלוגות נצרכות. אף היה מן הראשונים שהצטרפו אל אריה מראשית פרוץ המחלוקת. אך, כמוהו כטוביה, אינו משלים עם ההתיעצויות החשאיות ועם ההצעה לכבוש את הנהלת התל מבפנים על ידי כיבוש ענפים. לבו כואב על שנאה זו שמחריפה מיום ליום. בין חברים וידידי נפש מאתמול. רבים מבין אלה, הנמנים עם תומכי אריה, אינם חביבים עליו כלל. ביניהם לא מעטים, שעד פרוץ המחלוקת לא הרגישו בהם, לא בעבודה ולא בחיי החברה. המחלוקת נתנה להם את ההזדמנות להזדקר. לולא היא היו נשארים בודאי בצל גם להבא. פתאום נתמלאו אלה, שאין בהם לא מרץ, לא כשרון הארגון ולא שאר רוח, עצות ותחבולות כרמון. לא! לא על רעיון נאבקים אלה, אלא ההיאבקות עצמה היא היא חיותם, היא שמניעה אותם לתחבל תחבולות ערמה והעיקר: עכשיו ניתנה להם האפשרות להבליט את ה"אני" הקטן שלהם. רבים כמוהם יש גם בין תומכי בלקינד. אך בין תומכיו רבים גם הבחורים והבחורות, תמימי־הנפש האהובים על רפאל מאוד. נפשו יוצאת לפגישה ולשיחה עם רבים מהזרם השני, שבהיפגשו עמהם הם מורידים עיניהם מבושה. ודאי אף הם מתאווים להיפגש עמו, לשוחח על חרישה וזריעה, לחבוט על השכם בחיבה ולהתחלף ברשמים ובחויות, להתפאר מתוך התפעלות והתלהבות בתוצרת הרבה שהוציאו בעבודה זו או אחרת. רפאל סובל מאוד ממחיצה מלאכותית זו, שהוקמה בין אנשים אחים. לא מעט אשם בזה גם אריה. שניהם, הוא ובלקינד, מתוך השאיפה לנצח, מרבים את השנאה בנאומיהם השוללים את המחנה השני ומונים בו סטיות ותורפות בלי סוף. כן, צודק הוא אריה ודעתו נכונה, אך לא זו הדרך. לא צריך היה להחריף את הדברים עד לידי כך. גם הועדה הזו, שאריה דרשה בכל תוקף היתה מיותרת לדעת רפאל. היא הגבירה את התהום במסקנותיה הנחפזות. צריך היה לחכות, לתת לאנשים להוציא מריים – והמחלוקת היתה שוככת מעצמה. העבודה, השדות היו מחלישים אותה ואולי גם מטשטשים אותה לחלוטין ברבות הימים. מה הועילה הועדה ומסקנותיה? לפי שעה כל הויכוח איננו מעשי: התקציבים מוצאים לצרכי התל עוד בטרם שהם מגיעים אל הגזבר. מה פחד היה כאן? אמנם אריה טוען, כי חשבונות הגזברות המרכזית של צבא־העבודה אינם כשורה. יש סכומים, שלא נתפרש לשם מה הוצאו. והוא בטוח כי כאן משהו לא כשורה. אולם הסכומים האלה פעוטים הם לפי ערך והצד השני טוען כי יוכל להוכיח שאין חשדו של אריה מבוסס. לשם מה צריך היה לתת לדברים להגיע עד לידי כך? להיכן – תוהה רפאל – נעלמו ההתלהבות, הדבקות, זו שלימות הרוח, חדות הכיבוש של הבחורים והבחורות? הן זה תמול נתגלו במלוא תפארתם, בכל יפעתם ושאיפתם הנאצלת. כדור כובשים חדש הסתערו על השממה. לא אחת נצבט לבו של רפאל בצער גדול, בקראו לפני נעמילה דברי הכאב הרותחים, המרוסקים והמלוהטים, של זה בעל הנפש הגדולה הכלה ביסוריה וביאוש־תקותה ובכפירתה־אמונתה, הזועף וגועש כלבה ומצליף שוטו החד על גוף האומה הדוויה ללא רחמים, שמצא נחמה פורתא בבנים אלה, שגדלו לה לאומה דוויה זו לעת זקנתה. נחמה יחידה היתה לו: הבחורים והבחורות, בנים ובנות לאותם התלושים. שלא חס לזרות מלח וגפרית על פצעיהם המרובים, שנישאו לכאן דלוקי חזון והסתערו על שממות בראשית לכבשן בעוז רוח, יפעה ועצמה. לו זכה לראותם בכך! לו זכה לחיות אתם ולהדריכם בדבריו המלוהטים. אולי לא היו מגיעים לכך. הן כה עצומה היתה השפעתו עליהם. קריאת היאוש שלו היא היא שהדליקה בהם את החזון והיא אשר הביאתם לכאן.

רפאל עצמו שקוע ראשו ורובו בשדמות, בחריש וקציר, הכשרה ועיבוד, סתיו וחורף, יורה ומלקוש, בלחש דשאים והמית רוחות, שהוא דרוך וקשוב להם משעה שזכה להתחבר עם טוביה בברית עמל וידידות נפשית. מה הם כל הדיבורים האלה לנוכח יפעת הפריחה, השגשוג, הצמיחה והגויעה המופזת ביקום – בשעת הזריעה הוא כולו קשב לרחשי השדמות המשתרעות עד לאופק, מחרישות בצפייתן ובגעגועיהן לפריה; לבו מרטט בגיל, בהבקיע הניצנים הרכים המחודדים קרום האדמה ובהציצם לתוך עולם יה בפניני עינים בבקרי החורף המטוללים; לקמה הברוכה המתכופפת גמישות בהסתער הרוח על שבליה הרכות, המוריקות בירקות צוהלת; לטרטור המאלמות בתוך ים הקמה ולדרדור העגלות באור השחר, העמוסות אלומות זהובות, גדושות־התנובה; לגריסה הכבושה התאוונית של מלתעות מכונת הדיש ולזרם הגרעינים הנשפכים בלי הרף. כולו נתפס לעבודת האדמה, צופה בכוכבים ובמזלות, חרד ליורה המתאחר, צוהל לשקשוק הגשמים הראשונים, לתפיחת האדמה המבריקה בדשנה השחרורי – מבוקר עד ערב הוא עמל בשדמות, ישן שנת עמלים ללא חלומות ומקיץ לתוך היקום התוהה על עצמו. יהי ברוך ומבורך טוביה זה שפתח לפניו את שערי הטבע לרווחה. רפאל קיבל גוף חדש ונפש חדשה מאז בואו בברית עם השדמות. נשכח הכל. נשכחו לימודיו; אוירת המקח־וממכר, הדאגות והשמחה לרווחים. כעץ השדה הוא. כעץ נטוע על אדמה זו מימים מקדם. צאצא לאחד הרועים, הכורמים והיוגבים ההם, שלוין מספר עליהם בשיעורי התנ"ך.

רפאל בא לפגישות החשאיות, מקשיב לדברי אריה הנלהבים, לעצות ולתחבולות של ה"יועצים" המרובים וכולו סולד מכל אלה. צער כוססו, צער על שלימות הרוח, יפעת הגבורה וחדות ההסתערות על השממה שחלפו כה מהר אצל האנשים האלה, המדברים בנמיכות קול בתוך הצריף המשמש מחסן בגדים, כיצד לכבוש את הנהלת התל מבפנים… שוב דיבורים, דיבורים, ויכוחים וניצוחי דעות גם כאן, גם כאן בתוך ריחות האדמה והשדמות. עיניו משוטטות על פני הנאספים, נתקלות בטוביה היושב מושפל־ראש כשקוע במחשבות כבדות. כן, רפאל יודע: אף טוביה כואב מאוד וסולד מפני ההתיעצויות החשאיות. לעתים קרובות הוא בא עתה אל אהלם ושופך לפני רפאל ונעמילה עגמתו וצערו. רפאל מבין את טוביה. כנפיו קוצצו מאז עזבו את לוח־סידור העבודה הגדול. תכניות רוחשות במוחו, מכבידות ומעיקות עליו והוא נאלץ לדחותן ולטשטשן ולשבת כאן ולהקשיב ל"עצות" ולתחבולות איך “לכבוש” את התל מחדש מידי תומכי בלקינד… כן, גם לזאת ייקרא “כיבוש”. לטוביה בודאי קשה פי כמה מאשר לו, לרפאל. איך יתקיים כאן בלי האפשרות להפתיע מדי פעם בהכנסת ענף חקלאי חדש ובאמצאה מוצלחת, כיצד להגדיל פריון העבודה פי כמה וכמה – לבו לבו לטוביה המסכן שהגיע לכך כאן על התל שלו האהוב והיקר לו מכל.

הנה נתקל מבטו גם בזאב היושב בפינה קודר, כרגיל. עם זאב לא נזדמן לשיחה ארוכה זה מכבר. לא קל לגשת אליו ולקשור עמו שיחה. צריך לתפסו ברגע מיוחד כדי שיפתח סגור לבו. זאב נמנה עם תומכי אריה. בא לעתים אל הפגישות. אך אינו מביע דעתו. שתיקתו חשודה מאוד בעיני רפאל. מה בעצם, רוצה זאב? כן, צריך להיפגש ולקחת עמו דברים, מחליט רפאל.

– הבט, הבט, – לוחשת נעמילה על אזנו של רפאל, – איזו עינים ללוין – נורא! – מרעידה כולה.

רפאל מסתכל בלוין. הלה עיניו נעוצות בקיר שממולו. בפינה הוא יושב כזר שנתעה לכאן בטעות. ודאי שאיננו קולט כל הנאמר כאן. מה הביאו לכאן? – מהרהר רפאל.

– בוא, נלך מכאן. אינני יכולה לראותו יושב כך ונועץ עיניו בקיר. בוא! – מושכתו נעמילה לצאת.

לא נעים לו לרפאל לעזוב את הפגישה בטרם נסתיימה. אך הנה ניסח אריה את ההחלטות בדבר דרכי הפעולה להבא. הנאספים חומקים אחד אחד. רפאל ונעמילה הולכים אל אהלם.

– הסתכלת בו? נורא, נורא, – אין נעמילה יכולה להירגע.

זאב מיטלטל על הטרקטור הגורר אחריו מחרשה מרובת סכינים ופולח שדות השלף להכינם לזריעה הבאה. סכיני המחרשה חותכים בתוך האדמה החרבה, מעלים גושי עפר מתפוררים ותמרות אבק סמיך וחריף. האויר קלוי־השרב קפוא כנד. פלגי זיעה שוטפים את זאב העטוף שכבת אבק עבה ומעוררים בגופו גירוד לא נעים. בסמוך חורשים הפלחים במחרשות רתומות לבהמות. הדישה נסתיימה והחלה חרישת־קיץ.

זאב טרטורו של הטרקטור מנסר במוחו ומתערבב במחשבותיו. רבות המחשבות במוחו של זאב. מאז החרפת המחלוקת ניטלה ממנו אחיזתו, שהיתה רופפת בלאו הכי, בין אנשי התל. מיום בואו לכאן לא הרפתה ממנו ההרגשה, כי זר הוא במקום הזה ובין האנשים האלה. בעיקר אינו יכול לשאת את טוביה, את חפזונו התמידי, את תכניותיו ואמצאותיות שהוא מחדש בכל שני ושלישי, את האוירה המבוהלת, שהוא משליט בכל עבודה ועבודה, כאילו עוסק הוא בהתחרות מתמדת. אין זה טיפוס של עובד אדמה. לא! אין זה טיפוס של אכר מתון שלמד את הסבלנות מהשדמות המחרישות. רפאל מאשים אותו בקנאה בטוביה האהוב על הכל, החותר רק לביסוס התל ואין אצלו כל פניה אישית או רצון לשררה. אולי הוא, רפאל, צודק בהערכת דרכיו של טוביה, אבל גם לו יש דרך משלו, דעה משלו. את החקלאות הוא מכיר ויודע לא פחות מטוביה. מילדותו עבד את האדמה ונקשר בה. אין הוא חלוץ, שקפץ מספסל בית הספר להיות עובד אדמה. אין הוא חסיד־שוטה נלהב שעשוי להתפעל מכל אמצאה של טוביה שהיא בעיניהם מעשה פלאים. הוא אינו מתפעל ממנו כלל ועיקר. כן, בחפזון ובבהלה אין עובדים את האדמה. אבל גם זה איננו העיקר – כל צורת ארגון העבודה וחיי החברה כאן הם למורת רוחו. אין הוא רוצה להיות כפוף לסדרים שמישהו מתקין בשבילו. הוא רוצה להיות עצמאי ולא לעשות הכל לפי צו או כמו שאומרים כאן: לפי החלטת סידור העבודה או אסיפה כללית. כל הסידורים האלה, שרפאל משבחם כל כך ורואה בהם הישגים כבירים בדרכי הנהלה וארגון, לאמיתו של דבר ממיתים הם כל רצון ושאיפה לעצמאות בעבודה ובחיים… לא! לעולם לא יוכל להיות מנוהל ומסודר על ידי מישהו. אין הוא רוצה לפרוק מעצמו עול החיים, ויהי זה כבד כאשר יהיה. אל יחשוב בשבילו אחר ואל יתקין בשבילו סידורים ואמצאות להקל את העול. אדרבא! הוא רוצה בעול, כדי שירגיש שבעצם ידיו ובמוחו פעל ועשה. רפאל מאשימו בכעס וזעף תמידי בשעה שאין איש כאן מתכוון כלל להרעימו – כן, כזה הוא! אין הוא מחייך תמיד. פוי, לגועל לו החיוך התמידי וההכנעה של רפאל והאחרים, המתפעלים התפעלות־עגל מיכלתו וכשרונו הארגוניים של טוביה, או מהנאומים המוצלחים של אריה ובלקינד. אין הוא סובל דיבורים ונאומים. עוד שם לא יכול לסבול את המפלגות והמפלגתיות. כשנספח אל השיירות המתרוננות, נספח אליהן בעיקר מתוך התקוה, כי בתוך אלה אין מדברים אלא עושים. אולם רק זמן קצר ידעו אלה לעסוק במעשים. מיד פרץ הלהג, שנבלם זמן מה, בצורת מלחמת דעות ורעיונות והציף את הכל כנהר רחב ידים. בכל שני ושלישי מאחרים להתנצח באסיפות עד אחר חצות ושוכחים לגמרי, כי מחר יש לצאת לשדות (הוא רואה היטב איך הם עובדים למחרת האסיפות הללו). לא לא! לעולם לא יוכל להסתגל לצורת חיים כזו. מה לו כל הויכוח הזה, מה זה יוסיף לעבודה, לשדות? איחוד גושים גיאוגרפיים מעמיד אריה כנגד דרישתו של בלקינד למרות מרכזית וקופה משותפת. וכי הצליחו כבר אריה וטוביה ותומכיהם ובלקינד ותומכיו להשתלט על המשק הזה? האומנם הגיעו כבר כאן לארגון מושלם בעבודה ולחיי חברה מתוקנים, שכבר אפשר להם לדבר על איחוד גושים גיאוגרפיים ואיחוד המעמד בעיר, ובכפר – לא! אפילו אם ינצח אריה והכל יתנהל כאן לפי רצונו ודעותיו לא יבוא הפתרון לאותן השאלות המטרידות אותו וגוזלות מנוחתו. כל החיים האלה אינם לפי תכונותיו והלך רוחו.

המחשבות מתרוצצות במוחו של זאב, הלום הטרטור. הטרקטור מתנהל קדימה, הסכינים חותכים בתוך חזה הקרקע החרב, והאבק המיתמר חודר לנחיריו, לריאותיו. השרב צורב את הגוף המלוכלך בזיעה ואבק. זאב מגיע לקצה התלם, מושך בחבל הקשור למחרשה, כדי לשלוף סכיני המחרשה מתוך האדמה, מסתובב ואומר לפתוח תלם הדש. אך הנה הבחינה אזנו מבעד לטרטור צעקה אטומה. הוא מסב פניו:

לאכול! – צועק לעברו הבחור, שמוביל את האוכל למקומות העבודה.

זאב בוצע פת לחם, לוגם את המרק הקלוש, שצבעו אפור־צהבהב כגושי עפר־חרישו. האנשים אוכלים בשתיקה. רפאל כאן, טוביה, אברשקה, מישקה ואחרים. ענף הפלחה שייך לענפים ה"ניטרליים". קשה ומעיק לעבוד יחד לאחר ההתיעצויות החשאיות שהתקיימו אמש בכל זרם לחוד. אברשקה, מישקה ואחרים מהפלחים המשתייכים לזרם בלקינד יושבים בקצה אחד, טוביה רפאל, זאב ואלה שנמנים עם זרם אריה יושבים מרוחקים בקצה השני.

זאב בולע את המרק בחטיפה, לוקח עמו פת לחם והולך לעבר הטרקטור.

“כולם שותקים עכשיו, כולם” – מחייך הוא לעצמו, בלעסו את הפת היבשה. שוב הוא מיטלטל הלום־טרטור, תמרות אבק הרהורים. המענית מתרחבת והולכת. יום הקיץ הארוך עומד בלהטו. הזיעה צורבת בעינים ומסמאתן. אך הנה גלשו הצללים מההרים. בהיטלטלו בתלם הארוך שמשמאל ל"ארגז" צורבו החום המחניק, אך בסבבו את הטרקטור לצד ימינו של ה"ארגז", בהתנהלו בצל העוטף את השדמה, הוא מדמה לחוש קרירות נעימה. הדמדומים חטופים. שמש דלוחה טובלת ראשה הפרוע בארגמן דלוח אף הוא. עוד מעט והעמק כולו עטוף צללי ערביים. הפלחים מתירים בהמותיהם ורוכבים לעבר התל. זאב מתיר את השרשרת הקושרת את המחרשה לטרקטור, יושב בו ונוסע אל המחנה.

האוהל המרובע נקי ומצוחצח. מפות לבנות פרושות על השולחנות. הבחורים והבחורות לבושים בגדי שבת, אך בחלל אינה מתרוננת אותה ההמיה הרוויה, החגיגית של אוירת־שבת. אוכלים בשתיקה קודרת. פה ושם מתלחשים אנשי הזרמים המסובים לחוד. מיד לאחר הארוחה יתכנסו תומכי אריה במחסן הבגדים וזרם בלקינד יערכו התיעצותם במחסן הכלים, המלא כשילים, כילפות, חבילות אבק־שריפה – כל הרכוש של המחצבה, שישקה ועוד קרימצ’אקים עובדים בה.

זאב כילה לאכול והלך אל אהלו. הוא היחידי כאן הגר באוהל לבדו. מפעם לפעם נכנס לגור עמו מישהו מהבחורים, אך מיד עוזבו. “לכלוך נורא”, מתאוננים שכניו. רגיל הוא זאב לערם באהלו: מפתחות, פטישים, אזמלים, חלקי מכונה ושאר הכלים שמשמשים אותו בעבודתו. גם מטתו אינה מוצעת, לרוב. ספרים ובגדים מתגוללים עליה בערבוביה. גם קובלים על שתיקתו שמכבידה מאוד על אלה שניסו לשבת עמו בכפיפה אחת. זאב אינו מצטער על כך ששכניו עזבוהו בזה אחר זה, להיפך: נוח לו בכך. טוב לו ביחידות. עכשיו הוא רשאי לעשות באהלו כבתוך שלו. איש לא יכעס עליו בשל לכלוך ואי־סדר. זאב שוכב על מטתו. אמנם אריה הודיעו על התיעצות שתתקיים הערב, אך הוא החליט לבלי לבוא עוד. ינצח כאן מי שינצח, יכבוש מי שיכבוש – לדידו היינו הך. האחיזה האחרונה שהיתה לו כאן בין אנשי התל, נתרסקה עם המריבה לחלוטין. מה יש לו כאן מחוץ לעבודה המפרכת מזריחה לשקיעה? – האוכל הורע בזמן האחרון והוא חש אפיסת כוחות מוחלטת. כך לא יוכל להמשיך. כלום אינו עושה כדי לחמו? עובד הוא כל הזמן. עוד לא חלה אפילו יום אחד. לא קדחת, שתקפה כמעט את כולם, לא “חררה” ולא “פורונקלים” שהאנשים לוקים בהם בימי הקיץ. משהו מעורער פה עד היסוד, אם בעבודה כזו אין מרויחים כדי אכילה לשבעה. מילא, הוא מוותר על הבגד, משלים עם האוהל ששוליו נקרעים ובלים מיום ליום, אך לא לאכול לחם לשובע – “בגלל הויכוח, אומר אריה, הפסיקו את ההון החוזר”. לכל הרוחות “ההון החוזר”! אין הוא זקוק לחסדים. עבודה כזו ולא לאכול לשובע – זמן רב סובבות מחשבותיו סביב הדחקות והמחסור המתגברים מיום ליום. אך לאט לאט מתחילים כוססים בלבו כמיהה וערגון. לבדו חי זאב. אינו נפגש עם הבחורים והבחורות. אינו מטייל בצותא. אינו שר ואינו מתחבק. אינו נוהה אחריהם כלל וכלל. להיפך, בכפיפותם יחוש עצמו לא בטוב. עוד כשאנשי התל נהגו לשבת יחד, לשיר ולעלוז, עקר רגליו מהצוות. את קבוצת “טרסק” הוא שונא שנאה עזה. “שרלטנים” הוא מכנה אותם, אנשי־הפקר. אלה מסוגלים לפרוץ אל המחסן, לשבור מנעולים ולהוציא את ה"פרודוקטים" האחרונים בשביל עריכת “קומזיץ”. חיימקה זה הוציא פעם את כל הספירט שבמחסן ועשה ממנו “סמוגון” ורחל הטבחית. יצאה ממש מדעתה בבואה בבוקר למטבח ולא היה לה במה להדליק את הפרימוסים. אלה מסוגלים לערוך תהלוכות פראיות, להוציא אנשים ממטותיהם בחצות הליל לאחר יום עבודה מפרכת. גם אותו ניסו להוציא בכוח, אך הוא זרק בהם ממה שנמצא תחת ידו. ואמנם לא עלה בידם להוציאו ממטתו, בבושת פנים הסתלקו מאהלו, כשרבים מהם אוחזים מי בראשו ומי בלחיו שנחבלו, אך עד אור הבוקר לא יכול לעצום עין מרוב רוגז וכעס. כן, הוא לא צריך להם, לא הם ולא ריקודיהם ונשפיהם. אך אותם הגעגועים הכמוסים כוססים בלב ומגבירים את הרוגז. זאב אינו רוצה להודות בכך, אך את הפרצוף הזה, המבצבץ מתוך חשכת האוהל, המבלבל מחשבותיו אין לגרש בשום פנים. אולי בגלל זה אינו סובל את טוביה – רחל זו, איך אפשר היה להעלות על הדעת, כי תלך אחרי טוביה. אבל, לכל הרוחות! מה לו טוביה, רחל, כולם, כולם – זאב כעס על עצמו, מתהפך מצד אל צד. לא! גורלו נחרץ כאן, הכל מתרחקים ממנו. הגעגועים על אשה, על מגע חם, על ליטוף מסעירים אותו. הוא מתאמץ לגרש מפניו את ההרהורים. העייפות נסוכה בגופו המפורך. הערגון מוצץ, כוסס. הזיה קלה מלפפתו, מעבירה לפניו מראות מרפרפים, שנוסכים בו געגועים מכלים. מכורבל בשמיכה המכסה את ראשו הוא מתמסר לתוך קורי השינה כלתוך הבל גוף רך וחמים. –

למחרת הקיץ זאב טבול זיעה כולו. המחנק באוהל לאין נשוא. מחנות זבובים רוחשים על ערימות הבגדים והכלים המתגוללים על הרצפה בערבוביה, ספוגי שמן מכונות ולכלוך, מתעופפים בעצלתיים תוך זמזום מרגיז ועומדים על פניו ועל אברי גופו המגולים. הוא קופץ מהמטה, גוחן ומציץ בעד הפתח שהפשיל:

– מאוחר מאוד! אוף, זו היתה שינה, – הוא נוהם בהסתכלו בשמש שעומדת בחצי השמים. בפיו יובש מריר. אבריו רפויים, לאים, ראשו כבד עליו ועיניו כואבות מחמת האור המסנוור. הוא מתלבש, מתקלח ונכנס לאוהל המרובע לחפש אחרי אוכל.

האוהל המרובע ריק. מחנות זבובים רוחשים על השולחנות ועל הרצפה, עטים על שיירי האוכל המפוזרים פה ושם ונדבקים אל כתמי השומן על המפות הלבנות. מאחורי המחיצה המחלקת את האוהל לשנים עולה שקשוק מים וצלצול כלי אכילה.

“מאוחר. כבר מקנחים את הכלים. מי יודע אם ישיג משהו לאכול,” – מהסס זאב, אם לעבור את המחיצה או לא. מילא, על האכילה הוא מוכן לותר. אין לו תיאבון כלל. אבל משהו חם לשטף את הגרון ואת הפה המלאים יובש מריר וטעם פיגול.

– אולי אפשר להשיג כוס תה? – הוא פונה בהיכנסו למטבח אל הבחורה התורנית הטורחת מסביב לכיריים.

– בוקר טוב! – פוגשים אותו התורנים המדיחים את הכלים.

– איפה אקח לך עכשיו תה? – נוהמת הבחורה מבלי להסתכל בו, – יש עוד קצת מרק. הנה פה בדוד. מהר, כי צריך לשטוף אותו. מדוע איחרת כל כך? עד עכשיו ישנת? אוהו, בלי עין־הרע.

– שכבתי אמש מאוחר, – מתנצל זאב, – ובכן באמת אי אפשר להשיג כוס תה?

– נסה, הנה פה בסיר יש מים חמים. נסה, אולי תוכל לשתות. בודאי כבר לא חם, – מתפייסת לו הבחורה, שלא נעים לה, שילך מכאן מבלי שאכל משהו או שתה.

זאב מוזג לעצמו ספל חמין. כתמי שומן צפים על פני המים. בסיר הזה, שמזג מתוכו, אין מבשלים תה אלא מרתיחים מים בשביל קינוח הכלים. הוא לוגם לגימה, מעווה פניו ומרחיק מעצמו את הספל. ל"תה" טעם פיגולים. הוא ניגש לברז, שותה מים קרים ואומר לצאת.

– הלא אמרתי לך שיש עוד מרק, גם קצת דיסה נשארה, לאן אתה ממהר, – קוראת לו התורנית.

– לא, לא. לא צריך. אינני רעב, באמת –

איך זה יכולים לישון במחנק כזה עד אחרי הצהריים? רק זאב מסוגל לזה, – צוחקים התורנים לאחר שיצא זאב את האוהל המרובע.

זאב עומד על התל, מבטו משוטט על פני השדות הריקים. השרב מרטט בחלל כשלהבת. אין רואים איש. האוהלים ריקים אף הם. האנשים חשו להם בודאי מפלט מהחום תחת השיזפים הענפים. הוא עומד ואינו יודע מה לעשות. גופו רצוץ. בשבת, לאחר המנוחה, מעיקה העייפות ביתר שאת. בימות החול אין פנאי להתעייף… עם שחר יוצאים לעבודה, חוזרים בערב, אוכלים ומיד למטה. כך מחר, מחרתיים – כל ימות השבוע. כמתוך אינרציה מתנועעים האברים בעמל המפרך. אך בשבת, כשניתנה מנוחה כלשהי, מגיחה העייפות העצורה בעצמות במשך כל ימות השבוע ומתפשטת בגוף במין מציצה מכלה. הגוף מרושל, כבד כיצוק עופרת. קשה להניע יד, להרים רגל.

“לאן ילך?” – הריהו מפהק לתוך החלל השרוב. באוהל אי אפשר להישאר. האויר בתוכו דחוס כבבית מרחץ. כן, אל השיזפים ירד. ישכב בצל ויקרא. הוא נכנס לאוהלו, לוקה ספר ויורד אל השיזפים שבמורד התל. גם כאן אין רואים נפש חיה. לאן נעלמו? האומנם התאספו אי־בזה להתיעצויות גם בשרב הזה? הוא שוכב, מנסה לקרוא, אך מחנות הזבובים הרוחשים בין התפוחונים המקומטים והיבשים, שהשירה הרוח מסביב לשיזפים, מזמזמים באזניו ונדבקים לפניו המיוזעים כרמשים. הוא מכסה פניו בספר, מגרש את הזבובים, החומקים בזמזום מרגיז. שעה קלה הוא שוכב טבול זיעה, מופקר כולו ללהט השרב הצורב גם כאן בצל העצים. ראשו המום. לא מחשבה ולא הרהור. פתאום קולטה אזנו קולות בסמוך. הוא מזדקף, מסתכל סביבו, אך אינו רואה מאומה.

“אבל שמעתי קולות”, – בולשות עיניו בסבך הקוצים והברקנים העוטרים את העצים. והנה הוא מבחין הבהוב חולצה לבנה, שמלה. מיד הוא קולט שוב קול מתמשך בעצלנות מתוך פיהוק רחב המרפרף בחלל הדחוס. זאב מזדקף, הנה הוא מבחין גם פרצופים: אלה הם בחורים ובחורות שחיפשו בודאי, כמוהו, מפלט מהחום המחניק שבאוהלים. אך היכן הם השאר, כולם? אלה שבסמוך נמנים עם הנוטים לכאן ולכאן, פעם אחרי בלקינד ופעם אחרי אריה, ואינם נוטים לא לכאן ולא לכאן.

“כן – מהרהר זאב, – יש התיעצות של הזרמים ולכן ריק התל מאדם. אבל היכן התאספו? אה, כן: בודאי התכנסו תומכי בלקינד במחצבה וזרם אריה במטע הצעיר. עתים נוהגים להתכנס במקומות האלה”. הזבובים מעצבנים אותו בעקיצותיהם ובזמזומם. קם ופנה לשדות.

שעה רבה הוא משתרך בשדות. הנה הגיע לדרך המוליכה אל הנקודה השכנה שאנשיה עלו לכאן זמן מה לאחר שנכבש התל. מאז עלותם לגבעה שמנגד ביקר אצלם פעם יחידה בימים הראשונים להתאחזותם במקום. מחנהם דמה אז בכל למחנה שעל התל. אם כי נקודתם נועדה להתישבות אינדיבידואלית, חיו ועבדו בזמן הראשון יחד ואכלו באוהל מרובע כעין זה שעל התל. משפחותיהם נשארו במקומות אחרים באין עוד התנאים הראשונים להעברת ילדיהם הקטנים לכאן. זאב עומד על פרשת הדרכים, חוכך אם לפנות ימינה ולהמשיך לשוטט בשדות, או לפנות שמאלה, אל הנקודה השכנה. אם יפנה ימינה, יצטרך לעבור על פני המטע הצעיר, מקום ההתכנסות של זרם אריה. לא! אין לו כל רצון ללכת שמה. הוא פונה שמאלה, עולה על הדרך המתלילה אל הגבעה. הנה הגיע אל הצריפים הרעועים והחצרות הגדורות, העומדים בשתי שורות מקבילות זו לזו. הוא נכנס דרך “שער־תישים” של חוטי ברזל דוקרנים המשמש שער כניסה. מימינו צריף רעוע, מכוסה “טול” קרוע, השמוט על הקירות. מאחורי הצריף מין סככה בנויה כלאים מטלאי קרשים, פחים מוחלדים ושקים בלים ומתוכה מציץ ראש פרה שעיניה נעוצות בו באדישות בהמית. המגרש שלפני הבית נטוע עצים וביניהם ערוגות ירקות. זאב הולך הלאה. מימינו ומשמאלו אותם הצריפים הרעועים, הסככות הבנויות טלאי כלאים והגינות המצומצמות המעובדות להפליא. כל חצר וחצר מגודרת בחוטי ברזל.

“בגבול הרכוש הפרטי דורכות רגלי”, – הוא מחייך. אמנם אוהלים אין כאן, אך הצריפים הרעועים, שחלונותיהם ודלתותיהם נתרסקו ונתפרקו מרוב יושן, קשורים פה ושם בחבלים או חוטי ברזל, מוסיפים לישוב ארעיות ודלות. זאב משתרך בדרך המאובקת החוצה את הנקודה לאורך, עד שהוא מגיע עד סוף הרחוב. הצריפים פונים עתה שמאלה. שוב משתרע לפניו רחוב שמשני עבריו צריפים, סככות וגינות. החום לאין נשוא. אין איש נראה בשני הרחובות שצורתם “דלת”. אך הנה הוא קולט פיכוי מים, נכישות מעדר וקולות אדם. פונה והולך שמה. מאחורי אחד הצריפים כפופים איש ואשה על תעלות מים ומשקים את העצים שעל המגרש וערוגות משתלה. האיש והאשה מרימים ראשיהם מעל התעלות. מסתכלים באורח בהשתאות.

– שלום! – מברכו האיש, – מנין ולאן בחום כזה?

– שלום! מהתל אני בא.

– בבקשה, בבקשה, היכנס. הן שכנים אנחנו. כמה פעמים כבר אמרתי לפלונית שלי: בואי ונבקר במשק התל. הן שכנים קרובים אנו. יש גם מה לראות אצלכם. משק גדול כזה. חברה גדולה. אבל תמיד באה הפרעה אחרת: פה צריך לעדור, שם לנכש, וגם קשה לעזוב את הילדים לבדם. אמנם אפשר להכניסם לשכן לשעות אחדות. אבל, יודע אתה – אדם רוצה להספיק ולהספיק. המשק בראשיתו. העבודה למעלה ראש. צריך להכין הא ודא, ליצור יש מאין. בודאי גם אצלכם כך. אנא, היכנס, למה אתה עומד בחוץ, בבקשה –

זאב עובר דרך הפשפש שבגדר, תוקע ידו לאיש ולאשה. הגבר נראה כבן ארבעים, כולו אדום וצרוב, עור פניו הבהיר בקולף ומרופט. שפתיו שסועות ודם קרוש עליהן. שמות עשתה השמש האכזרית בפרצופו הבהיר של האיש. אך עיניו הירוקות מחייכות וקורנות באושר וסיפוק שבתכונה אופטימיסטית. גופו מסורבל במקצת, אך תנועות אבריו זריזות וגמישות. האשה שחורה כבידוית. שערה השחור שזור שיבה למכביר. למראית עין היא קשישה הרבה מבעלה, אם כי ייתכן, שהשרב והעמל הם שיקנו את פניה ואת גופה הגבוה והרזה. שניהם לבושים בגדי עבודה מרופשים ומיוזעים.

– עובדים אצלכם גם בשבת? – שואל זאב ומיד הוא מתחרט על שאלתו זו.

– לא! גם לזה ייקרא עבודה? – משק, יודע אתה, הוא יצור כזה שאלפי פיות לו וכולם דורשים ותובעים: הב! הב! אצלכם זה אחרת קצת. העבודה מחולקת לענפים ולכל ענף עובדיו הקבועים. אצלנו הכל ביחד. צריך לחלוב, לחרוש, להוביל, לעדור, לנכש ולהשקות וגם לטפל בבית. לא! לא! לא עובדים בשבת. מבין אתה, חום כזה. הלא השתילים יגועו בצמא. מוכרחים לתת להם מעט מים. יצאנו להשקות רק לשעה אחת. מוכרחים הלא. בשבת רק חולבים אנחנו ומאכילים את הפרות. נו – גם מטפלים קצת בגינה, לא יותר. הלא גם אצלכם יש תורנות בשבתות. אבל, שמע נא, ידידי, למה לנו להיצלות בחום – בוא תיכנס לבית. עוד מעט אנחנו גומרים. נשב ונשוחח קצת. מעניין מאוד לשמוע איך אצלכם הסידורים בעבודה. משק עצום כזה. זה לא פשוט לנהל משק כזה, להקיף כל הענפים בשדות, במשק הבית ובמוסדות המלאכה. נו, וגם חברה גדולה כזו – בודאי פרובלימות וויכוחים… מרבים להתוכח אצלכם, ה? אין דבר, אנשים קרובים אנחנו. אני וצפורה – הוא מצביע לעבר אשתו – חיינו שנים בקבוצה, שנים רבות. מהקבוצה באנו למושב. היטב מוכּרים לנו החיים הקבוצתיים. אמנם הקבוצה ההיא אין להשוותה לזו שלכם. אצלנו שם היו החברים עשרות אחדות ואצלכם – מאות. זה משהו אחר. אבל בכל זאת יש הרבה דברים דומים. בודאי מתוכחים הרבה, גם שמענו משהו על חילוקי הדעות אצלכם. אין דבר, משלנו אנחנו. היטב היטב מכירים אנו את כל הפרובלימות הללו…

זאב אינו גורע עין מהאיש המטה את זרמי המים בזריזות וביד מנוסה. מכה בטוריה פה ושם, סותם את הפרצות שהמים הזידונים פורצים מפעם לפעם. מעביר את המים מתעלה לתעלה ובה בשעה אין פיו פוסק לדבר ועיניו הירוקות מחייכות וקורנות באושר ובשמחה, שנזדמן לו אדם שאפשר לשוחח אתו קצת. אשתו עובדת בסמוך, משקה את ערוגות המשתלה. אף תנועותיה מנוסות וזריזות, אך פיה קפוץ בעקשנות. הקונטרסט בולט ביותר בין אשה שחורה זו, ארוכה ורזה, שמעיניה השחורות הגדולות, היבשות, נשקפים סבל ותלאות, לבין בעלה המסורבל וסמוק־הפנים, הצוהל בשמחתו ובתאות דברנותו. “צפורה” קרא לה. ובאמת, כמה דומה היא בפניה המארכים, עם האף המגובן ובמבטן החד של עיניה היבשות, לצפור מארצות ים רחוקות. זאב רוצה ללכת. לא נעים לו נושא השיחה שנתגלגל על הויכוחים שעל התל.

– אלך לראות שאר החצרות. רק פעם אחת ביקרתי אצלכם, בימים הראשונים לעלותכם לכאן. ניכרת התפתחות גדולה. מעניין מאוד להסתכל בגינות האלו.

– לא! לא! מה החפזון הזה? עוד תספיק לראות את הגינות. אורח אתה, שכן קרוב. אתה מוכרח לבקר בביתנו. גם הטעם משהו. לא ייתכן כך. נשתה ונטעם משהו ונשוחח.

– צפורה! אני אגמור בעצמי, לכי והכינו משהו לטעום, – פונה הוא לעבר אשתו, כשעיניו קורצות בשמחה ובשביעת רצון.

האשה מניחה את המעדר, מבלי להגיד דבר ונכנסת אל הצריף.

– אמנם רחוקים אנו משובע ורווחה. הדחקות והמחסור משותפים לפי שעה לנו ולכם. מבחינה זו אין כל הבדל רעיוני בינינו… על בסיס זה אנו יכולים להתאחד מיד… ח־ח־ח, – נהנה האיש מחכמתו. – אבל לכבד אורח יש עוד משהו. קצת עוגות שבת. גם מעט יי"ש יש. אין דבר, נלגום טיפה ונשוחח. אני מתעניין מאוד לדעת איך זה אצלכם. מיטב שנותי השקעתי בקבוצה. ואגיד לך את האמת: לולא צפורה שלי, הייתי נשאר שם עד יום מותי. הרגשתי את עצמי בטוב בחיי הקבוצה. יודע אתה, עבודה לא חסרה שם אף פעם ומי שאוהב לעבוד וגם יש לו מרץ ואיניציאטיבה יש לו שדה פעולה רחב בקבוצה. גם הייתי שם חבר במזכירות. אולי שמעת עלי – לפעמים אני חוטא קצת בעט, נו, מושך בעט סופרים, ח־ח־ח… אינני חלילה סופר, אל תחשוד בכשרים. אני כותב לפעמים בעתונות שלנו על חיי המושב ופרובלימותיו הכלכליות והחברתיות. לא, לא — לא חלילה שירים ולא רשימות ספרותיות. ככה, עניני משק, חקלאות וחברה. לא קראת “רשימות מהכפר” חתומות ש. מדרשי? יודע אתה, שמי היה שם שקולניק ופה החלפתי למדרשי. שם מוצלח, לא כן? העורך של העתונים שלנו, אתה בודאי מכיר אותו, נו, זה שהיה בועדה שנשלחה אליכם לפשר בין הזרמים, הוא אומר שיש לי כשרון פובליציסטי מובהק. ייתכן, אבל אני, דע לך, ראשית כל אכר וסוף הכל אכר. אינני עושה את הכתיבה קרדום. חכה רגע… בודאי עייפת מדברי. אני לא נותן לך לנשום. טבע כזה אצלי, אומרת צפורה שלי. נו, בוא ניכנס לצריף ונלגום כוס משקה ונקנח בעוגות. הפלונית שלי מצטיינת בעוגותיה. תיוכח. הנה הנה גמרתי, – הוא מכה בטוריה פה ושם, סותם את התעלות וסוכר את הזרם.

– היכנס, אתקלח ואשיל מעצמי את הבוץ והזיעה – ומיד אבוא.

זאב נכנס לתוך הצריף. הוא משתאה מאוד לסדר ולנקיון השוררים בשני החדרים הקטנים לאחר שמראהו החיצוני של הצריף בלה ומרופט ביותר. הרהיטים מעטים, אך הכל משופשף ונקי למשעי. בחדר האחד, הקטן יותר, עומדות שתי מטות ילדים, שולחן קטן וצעצועים שונים ובשני – המטות של מדרשי ואשתו, ארון וכוננית מלאה ספרים. לשני החדרים מודבק מעין תא מרובע, צר – המטבח, שאף הוא נקי ומצוחצח.

זאב יושב על יד השולחן וסופג לתוכו בהנאה את החמימות המשפחתית השרויה בחלל החדרים. על הקירות תמונות אחדות. הנה שם מדרשי, בחור בלונדיני צעיר, יפה קומה ומראה, על ראשו כפיה ועגל, באזורו החוגר את ה"קוסוברודקה" הלבנה תקוע אקדח ואשפת כדורים מתלכסנת על חזהו. לצדו נערה שחרחורת תמירה ורעננה. הבאמת אלה הם בני הזוג? – משתאה זאב. מה יפים ורעננים פה שניהם. עיניהם זוהרות בזיו עלומים ונהיה יצוקה בהן. כמה נשתנו אלה! האומנם עד כדי כך אוכלים כאן החמסין והעמל זיו נעורים ותפארת עלומים? – יש כאן עוד תמונות; חבורת קוצרים מניפים חרמשיהם על קמה עבותה; נערות מאלמות אלומות. הנה עובדי מכונת הדיש מוצפים שרב צהריים ועמל מלוהט. והנה בחורים ובחורות בירק הפרדסים הגדוש קוטפים פרי הדר. בכל התצלומים האלה אפשר לראות את מדרשי, כשלידו הנערה השחרחורת, התמירה והרעננה. בעיניהם אותו זיו העלומים וזיק הנהיה ההיא. גם תמונות הילדים על הקירות. ילד שחרחר, עם עיניים גדולות ואף מגובן, הדומה מאוד לצפורה וילדה בהירת שער, ירוקת עינים צוהלות וקורנות כעיני מדרשי.

“כמה מרובים כאן הספרים” – משתאה זאב. כנראה איש משכיל הוא מדרשי זה, אם כי מפטפט יתר על המידה. צפורה טורחת במטבח, מכינה תה ולצדה שני הילדים השולחים מבטים גנובים אל האורח המסב אל השולחן.

– ובכן, מוכן ומזומן! – נכנס מדרשי רחוץ ומסורק, לבוש חולצה שחורה המבליטה ביותר את בוהק פניו הסמוקים והמקולפים, ועיניו הירוקות צוהלות בחדוה וברצון לקראת זאב.

– הגישי עוגות ותה, גם יין. יש עוד מעט, נשאר מהחגים, – הוא פונה לעבר צפורה, – ואתם פרחחים, בואו הנה, – הוא קורא לילדים שאינם מרפים מסינרה של האם – זהו אורח מהתל, מהקבוצה הגדולה. שכן שלנו. כן, שכחתי לשאול, מה שמך? – פונה הוא אל זאב.

– זאב טשודנובסקי.

– טשודנובסקי – איזה שם משפחה משונה. הילדים לא יוכלו לבטא אותו בשום פנים. א־נו, אילן, חזור על שם המשפחה של האורח.

הילד משפיל עיניו ומחביא פניו בחיק אמו.

– הגידי את, דליה – קורץ הוא אל הילדה הישובה על ברכיו.

הילדה דומה, כנראה, לאביה. עיניה הירוקות מביטות בזאב בעזות.

– צו… צוש… צוסוסקי, – פורצת בצהלה.

– ח־ח־ח… אמרתי כי ילדי הארץ לא יוכלו לבטא שם כזה. א־נו, נסה אתה, אילן, – מעודד הוא את הילד שמביט על האורח מבין זרועות האם.

– הגד, הגד, – מעודדתו גם צפורה.

– צונדובסקי – פורץ הילד וחוזר ומהביא ראשו בחיק האם.

– מוכרחים לשנות את השמות הגלותיים האלה. ילדיך לא יוכלו לבטא שם משפחתם. עלינו לבער מעצמנו כל שיש בו זכר לגלות. צריך לשנות את השם הזה. חכה רגע, מיד אציע לך שם משפחה עברי נאה. טשודנובסקי, טשודנובסקי – מה פירוש טשודנובסקי? כן, “טשודא”. ובכן, יש! שם נפלא, צלצולו נהדר; פלאי! זאב פלאי. כפתור ופרח! – עולץ מדרשי.

הוא מוזג יין בכוסות. מגיש כוס לזאב:

– לחיים! לחיי הארץ, העמק, היישובים והמתישבים!

זאב יושב בתוך האוירה המשפחתית החמימה, מקשיב לדיבוריו של מדרשי, שניתכים עליו בלי הרף. צפורה שותקת. בגפפה את ילדה מתלחלחות עיניה היבשות. היא מאיצה בזאב שישתה תה ויטעם מהעוגות. כה מוזרה לו אוירה שקטה זו, הצורמת משהו תופי אזניו. לאחר שהסכין עם הרעש התמידי, המית הקולות, הצחוק והשירה באוהל המרובע על התל.

– ובכן, – פונה אליו מדרשי, – ספר על חייכם במשק הגדול, על העבודה, ארגונה ועל חיי החברה. זה מעניין אותי מאוד. זו הפעם הראשונה בארץ לנסיון בעל היקף ותנופה כאלה. כן, אני מכיר היטב את אריה, בעל התכנית של המשק הגדול שלכם. עבדנו יחד בפרדסי יהודה. נוטע מומחה ומנוסה היה כבר אז. פועל מצויין. ראש חריף לו לבחור הזה, אך קצת חמום הוא ונחפז. וגם עקשן גדול. עקשן ותקיף. מלחמות ניהל נגד המשגיחים. בעצם בחור טוב, אבל לא חברתי. הפועלים העריצו אותו, אבל לא חיבבוהו ביותר. גם גאותן הוא. את זוכרת אותו, צפורה? מתי היה הדבר? חכי, כבר עברו כחמש עשרה שנים. במושבה ההיא עבדנו אז, בקטיף. את זוכרת? אוהו! זו היתה שביתה. אריה אירגן אותה. כל הפועלים שבתו. בעצם, זו לא היתה שביתה בעד העלאת שכר העבודה, לא זה. המשגיח ההוא, אחד הידועים אז ביהודה בשנאתו לפועלים, התעלל בנו ורמס כל הקדוש לנו. “שמנדריקים” – זה היה כינויינו בפיו. לועג היה לעקשנותנו לדבר עברית, לאסיפותינו ולויכוחינו – על תחיית העם ועבודה עברית. אדם זר לנו ולשאיפותינו, שהשפעה גדולה היתה לו בחלונות הגבוהים. זה היה אחד מחניכי אליאנס שלא היה נעדר כשרונות, שלמד בחוץ לארץ על חשבון הברון וקנה את לבו התמים בהליכותיו החנפות. אדם תקיף ועקשן היה. נגדו ניהל אריה את השביתה – וניצחו. אוהו! בכל יהודה דיברו אז בשביתה הזו ובתקיפותו של אריה שאינו נרתע מפני כל.

נו, זאב פלאי, ספר, דבר. מה זה, תמיד אתה שתקן כזה? אנחנו מוכרחים לבקר אצלכם. באחת השבתות הקרובות נבוא אליכם. אגיד לך את האמת: התל מושך אותי. היקף כזה של עבודה, ענפים מגוונים, חקלאות אינטנסיבית. גם שמעתי שפועלים טובים הם אנשי התל. בעיקר מהללים את הקרימצ’אקים. בחורים כארזים. אפשר לחולל נפלאות. כן, אמרתי לך זאת מקודם, בחוץ, ששנים רבות חיינו בקבוצה. לולא היא הייתי נשאר שם. אמנם הויכוחים, “המשברים החברתיים” התכופים, יודע אתה – לפעמים היה משתרר מצב־רוח כזה שאי אפשר היה להיכנס לחדר האוכל. אי אפשר היה להימצא במחיצת האנשים לא בעבודה ולא לאחריה. איזה אוירה דחוסה. הכל שרויים בשתיקה קודרת, הפנים מעוותים כאילו צער כל העולם הוטל על שכמיהם הדלים… על מה לא דיברו והתוכחו – היו לנו “טולסטויאנים”, צמחונים וטבעונים, היו שנלחמו לאוירה משפחתית אינטימית והיו שדרשו רוח עממית. מה לא היה שם? – אגיד לך את האמת: צריך היה לקחת את הבחורים והבחורות האלה ולחתנם. שיולידו ילדים, שיטילו על עצמם עול החיים וכבלי משפחה ו"המצב רוח" היה חולף וגז. “המצב־רוח” הזה! כשאני נזכר בו תוקפת אותי חלחלה. אבל, אגיד לך את האמת: בכל זאת חשתי את עצמי שם טוב. העבודה, השדות, האפשרויות המרובות שבחיי הקבוצה המשותפים. לולא היא – מחייך הוא חיוך פיוס לעבר אשתו, – הייתי נשאר שם תמיד.

צפורה שותקת כל הזמן. אך משזה מרבה להזכיר לה כי בגללה עזבו את הקבוצה, היא יוצאת מגדר שתיקתה ומעירה:

– מדרשי, זכרונו לקוי קצת. כבר שכח כל דיבוריו אז. הלא הוא שבא ואמר: “הסוף לכל זה! אי אפשר יותר”. אני לא הייתי שלמה עם החיים האלה מההתחלה, אבל לא נכון שבגללי עזב את הקבוצה: שאני דרשתי זאת ממנו.

– נו, מילא. יהי כדבריך. חלף, עבר. העיקר – אנחנו פה. בונים את המשק בזיעת עמל. בודאי נראה עוד בטוב. יגדלו קצת הפרחחים האלה וננשום לרוחה. לפי שעה אנו עמלים יומם ולילה. עובדים כפרדות. מנצלים את עצמנו בידינו ממש עד כלות הכוחות. אבל כשאלה יגדלו – הוא צובט בלחיי הבת הישובה בחיקו – ונצא למרחב. נו, איך בכל זאת אצלכם? דבר, חשבתי עד עכשיו כי הפרס הראשון על שתיקה מיועד לצפורה שלי והנה אני רואה אחד העולה עליה בשתיקה עשרת מונים. נו, דבר זאב, זאב פלאי, – צוהלות עיניו.

– כן, מה שנוגע לעבודה – פותח זאב, – בודאי שהשגנו הרבה. עצם ארגון העבודה אצלנו, שכל אחד עובד בענפו, לומד אותו על בוריו; החסכון בעבודה והגדלת תוצרתה ופוריותה על ידי ריכוז מאפשר הישגים גדולים. הנה סיפרת על העבודות המרובות שאתם עסוקים בהם: חולבים, מטפלים בעופות ובבהמות, עובדים במשק הבית, חורשים, זורעים, מובילים, והכל מוטל על שני אנשים בלבד – בודאי שיש בזה פגם. הריצות מעבודה לעבודה גוזלת זמן וגורעת מהתוצרת. וגם בזה שהאדמה מפוצלת לחלקות קטנות אין ברכה. התלם הקצר גורם לכך, שרוב הזמן מתבזבז על סיבובים ב"ארגז" בשעה שאצלנו נמשך התלם לאורך קילומטרים. השימוש במכונות, המוזיל את העבודה בחריש, זריעה וקציר – כל האפשרויות המרובות שנעדרות במשק האינדיבידואלי המצומצם, מחייבות את צורת המשק השיתופי הגדול. גם בעניני חברה ותרבות גדולות אפשרויותינו משלכם. רבים היתרונות של המשק השיתופי הגדול, אבל בכל זאת יש משהו, וזה כבר בשטח הפרטי, האישי בהחלט, שגורם לאי־סיפוק לרבים בתוכנו. המשק הגדול מצריך הנהלה, סידור העבודה. מנהלי ענפים – אלה שוללים מהיחיד פיתוח היזמה האישית, נוטלים ממנו הרגשת הסיפוק, כי הוא עצמו היוצר, שהכל תלוי בו וברצונו. הופעה זו, שהנה טבעית במשק השיתופי הגדול, גורמת לאי־שביעת רצון, להרגשת קיפוח, לקנאה. אפשר להגיד כי היזמה האישית, האופי והביטוי העצמאיי בעבודה מתקפחים אצלנו במידה לא קטנה. וגם מבחינת התנאים האחרים: תנאי השיכון, האוכל, הרעש התמידי. אין הסיפוק מלא במשק הגדול.

זאב מדבר, מונה סיבות ועילות לטובת ההתישבות השיתופית והאינדיבידואלית. פיו נפתח וכל שנערם שם בנבכיו ושהחניקו במשך זמן רב, אם מתוך שתקנות טבעית לו ואם מתוך החשש להשמיע דעות כאלו בין אנשי התל, שהיו בודאי נדים לו או רואים אותו כבוגד, – פורץ ועובר סכריו. מדרשי מפסיקו מפעם לפעם בשאלות והערות. קשה לו למדרשי לבלי להקשיב זמן רב לקולו הוא. צפורה מקשיבה בעירנות, מעירה לפעמים הערה קצרה.

זאב מפסיק פתאום: האם לא השמיע יותר מדי בקורת על התל, שהוא נמנה עם בוניו הראשונים, בפני אנשים זרים, שדרך חייהם אחרת ורבים מהם מבקרים קשות את המשק השיתופי הגדול בכתב ובעל פה. הוא יודע יפה את הויכוח החריף המתנהל מעל דפי עתונות תנועת העבודה בין מצדדי ההתישבות השיתופית ובין דורשי התישבות אינדיבידואלית. ייתכן שגילה יותר מדי, אשר יוכל לשמש נימוקים למדרשי בויכוח הזה. הן סיפר לו, כי אוחז בעט הוא ומפרסם מאמרים מפקידה לפקידה.

– אבל בנוגע לקליטת העליה, בודאי ובודאי, שהקבוצה הגדולה נושאת ביעוד זה יותר מהמושב. המושב לא קולט עליה בכלל, – נאחז זאב בנימוק, שאריה משתמש בו כבנשק החד והקולע ביותר נגד מצדדי ההתישבות האינדיבידואלית.

– אם להגיד את האמת – פותח מדרשי – לכשניתנה לו האפשרות להקשיב לקולו הוא, – צדדים חיוביים ושליליים ישנם גם כאן וגם אצלכם. כל זה שאמרת מוּכּר וידוע לי היטב. אמנם יש שדה פעולה רחב בקבוצה, אבל הוא אינו אלא נחלת יחידים בעלי מרץ ויזמה. השאר מצייתים ועושים רצונם של היחידים האלה. זוהי האמת לאמיתה, אם כי מקשטים אותה בכל מיני מחלצות שלא תיראה בעירומה. סיפרתי לך כי אנחנו מנצלים את עצמנו עד כלות הכוחות, עובדים כפרדות, אבל טובה ההרגשה שאתה השליט על עצמך, כי הניצול מידך בא: רצונך, אתה עושה כך, רצונך אתה עושה אחרת. המשק שלך הוא. האדמה שלך. לא שלך במובן האיגואיסטי הצר. רחוקים אנו מהשאיפה להרבות רכוש פרטי – שנים רבות חיינו בקבוצה. רבים כאן שבאו הנה מקבוצות שונות. אבל אני מתכוון ל"שלך" במובן הנעלה של המלה, שלך מבחינת האפשרות להבליט כל כוחות היצירה שבך. הנה עוסקים אנו, צפורה ואני, במשתלת עצי פרי. אין לנו צורך בכל כך הרבה שתילים, אבל צפורה ואני חולשה לנו למטעים. עוד משם, מיהודה. והנה אנו מגדלים משתלה לא קטנה. בכפר צוחקים לנו: “מי זה יקנה מהם את השתילים”. יש לכל אחד כדי נטיעת מגרשו. אולי נפסיד כסף ועבודה שהשקענו, אבל אנו עושים את שלנו. זה רצוננו ואנו עושים בתוך שלנו. וייתכן שיבוא גם השכר על העמל המשוקע במשתלה. מי יודע – ההרגשה הזו שהאדם חפשי לעשות לפי רצונו ולפי כוחות היצירה שבו מביאה אושר וסיפוק רב. אבל לעומת זאת, הערתך נכונה בענין פיצול האדמה לחלקות קטנות. בכל חוטי ברזל וגדרות. אין מקום לתנועה רחבה. גם נאלצים אנו לותר על מכניזציה בגלל הגדרות הללו. לא כדאי לחרוש ולזרוע חלקות קטנות בטרקטור. יש שאנחנו מאחרים בעבודות העונתיות על־ידי־זה, שאתה בעצמך צריך לעשות את כל העבודות שבמשק. יש גם כאלה שמזניחים שדותיהם. אם תסתכל, תראה קוצים רבים בשדות. לא מספיקים. אחד משקיע כל מרצו בענף הרפת, השני – בלול, והשלישי – בגינת הירק. זה מצמצם את המשק המעורב וגורם להזנחות בענף זה או אחר. זה עלול להשתנות לטובה לכשיגדלו הילדים, אבל האמת אמת: פיתוח משק מעורב אפשרי לפי שעה רק אצלכם. ויש בזה יתרון מכמה בחינות: גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה לאומית. אגיד לך את האמת: גם עניני הציבור והתרבות לקויים אצלנו. ייתכן שבמשך הזמן ישתנה משהו לטובה גם בשטח זה, אבל לפי שעה יש עזובה גדולה. ראשית – אין זמן ושנית – כל דבר שהוא בחזקת ענין צבורי אינו מוצא כאן את המסירות הדרושה. בשביל עצמם עושים הכל, עובדים ביום ובלילה, אבל כשצריך לעשות משהו בשביל הציבור – רבים המשתמטים. כן, אגיד לך את האמת: אין לנו במה להתפאר בשטח הציבורי. לי, אדם הרגיל מאז ומתמיד לעבודה ציבורית, קשה מאוד להשלים עם חוסר הפעולה החברתית והתרבותית. על הליקויים אצלנו בשטח זה פירסמתי לא כבר מאמר גדול. אולי קראת אותו. אני מבין יפה לרוחכם, רוח אנשים צעירים. אין רצון להשתעבד לאדמה זו, המוצצת ממך כל הלשד ותובעת עוד ועוד. סוף סוף משועבדים אנו לאדמה ולמשק כעבדים. אנשים צעירים רוצים לחיות. מילא, אנחנו – סער הנעורים כבר מאחורינו. צורת חייכם מתאימה לרוחכם הצעירה. אבל מה שאמרת בענין קליטת העליה אין בזה משום אמת. כן, אני מכיר היטב את הנימוק הזה. אריה משתמש בו לנגח מתנגדיו. נכון שכעת אתם קולטים עליה יותר מאתנו, אבל אם נתעמק קצת ונראה את הענינים בהתפתחותם בעתיד ניוכח כי גם אנו נקלוט עליה, אולי לא פחות מכם. הנה מטפל אני זה חדשים בהעלאת הורי והורי צפורה. הצרה היא, שאלה יושבים ברוסיה וכידוע לך אין היציאה משם קלה כלל. בכל זאת אנו מקוים כי יעלו הנה בקרוב. גם כסף שלחנו כבר. כסף רב. רצינו להעלות גם את האחים והאחיות, אך לאלה לא נותנים לצאת. בעתיד, אם תהיה רק אפשרות להעלאתם, עלול משקנו לגדול בהרבה נפשות. כלום אין זאת קליטת עליה? לא ביושר אתם נוהגים בויכוח על צורות ההתישבות, אם אתם משתמשים בנימוק של קליטת עליה. אגיד לך את האמת: יש צדדים חיוביים ושליליים גם כאן וגם אצלכם. בודאי, לו עלה בידי לשכנע את חברי, שיקבלו את רעיוני בדבר עיבוד השדה באופן משותף, ואולי גם בענין העבודה ברפת, שלא יצטרכו כל אחד להשכים בחשכה לחליבה בשעה שאחדים יכולים לעשות זאת בשביל הכפר כולו – אם יעלה בידי להגשים את הרעיון הזה והשגנו אז את הסינתיזה הנעלה ביותר בין צורת חייכם אתם ובין צורת חיינו אנו. גם בענין זה פירסמתי שורת מאמרים. אבל, תסלח לי, זאב פלאי, – כן, זאב פלאי עליך להיקרא מהיום ולהבא, – עלי לרוץ לחלוב את הפרות. שב נא עוד קצת. זה לא יקח זמן רב. בשובי נמשיך בשיחתנו.

זאב שמח שנמצאה אמתלה ללכת מכאן. האנשים עסוקים כאן מאוד ולא נוח לגזול מזמנם. גם ברצונו לחזור כבר אל התל.

– שלום ותודה רבה עבור הכל, – קם ללכת, – אני מזמין אתכם לביקור אצלנו, בבקשה –

– נבוא, נבוא, – מבטיח מדרשי, שכבר החליף את בגדיו ולקח את הדליים, מוכן ללכת לרפת.

– גם אתה תבקר אצלנו שנית, כן.

זאב נפרד מהם ועוזב את המושב. בעלותו בדרך המאובקת, החוצה את המושב לארכו, כבר שקעה השמש. הוא הולך לעבר התל. הנה נראים כבר אורות קורצים מתוך האוהלים. במוחו רוחשות מחשבות אחרי השיחה בבית מדרשי. אך הפעם אין אלו מנסרות ביותר. קלות ושקופות נישאות הן בזו אחר זו. כולו כמו נתפרק ממשא כבד, שהעיק עליו חדשים רבים. נראה לו, כאילו יצא ממבוך אפל ומפותל. הוא מסתכל באורות הקורצים מתוך האוהלים. האוהל המרובע אינו מואר כלל. כנראה שאכלו ארוחת הערב מבעוד יום. ביום השבת מקדימים לאכול ארוחת הערב. ודאי התכנסו הזרמים להתיעצויותיהם. ההרגשה הטובה והנעימה, שליפפתו בשבתו באוירה החמימה בבית מדרשי, מתנדפת והולכת ככל שהוא מתקרב אל התל. פתאום נעשה לו כאן זר הכל, כמו לא אל ביתו הוא חוזר. בהתקרבו אל המחנה, הוא מבחין בשתי דמויות המתנהלות לאטן לפניו. בוהק חולצה ושמלה מהבהב בחשכה הקלושה. אלה הם, כנראה, בחור ובחורה מאנשי התל שירדו לטיול בשדות. אין לו רצון להיפגש עתה עם איש, והוא יורד מהדרך ונכנס לשדה השלף על מנת לעלות על התל מעברו השני. אך הנה עמדו הדמויות, הפנו ראשיהם והסתכלו לעבר זאב, שצעדיו מרשרשים בין קני השלף, שנתקשו ונתיבשו בשרב.

– זאב! – קורא אחריו קול מוּכר.

הוא עוצר בהליכתו, מסתכל לעבר הדמויות, שהיפנו פניהן והן חותרות בחשכה לעברו.

– אמרתי לך שזהו זאב! – הוא קולט קולה של נעמילה.

“רפאל ונעמילה” – הוא עומד ומחכה להם. אין לו רצון להיפגש עמהם עתה, אך לא נעים להתחמק לאחר שהכירוהו.

– מנין זה בשעה זו? – פוגשים אותו שניהם.

– ככה… – הוא מתחמק מתשובה ברורה.

– טוב שפגשנו אותך, – קורא רפאל בהתעוררות – זה מכבר רציתי לשוחח אתך. לא היתה לי הזדמנות עד עכשיו. אכלת כבר ארוחת הערב? בודאי כבר לא תמצא שום דבר. הקדימו באכילה, כרגיל בשבת בערב.

– אינני רעב, – פוטרו זאב הפוסע בצעדים רחבים בתוך קני השלף.

– מה אתה רץ כל כך? אי אפשר להשיג אותך, – נושמת נעמילה בכבדות בהיגררה אחרי הבחורים.

נעמילה קרובה ללדת וקשה עליה הליכה מהירה. מפעם לפעם היא נשארת מאחור, מאין ביכלתה להתאים צעדה המתנדנד, הברוזי, לצעדי זאב ורפאל.

–תסלחי, – מתנצל זאב ומאיט הליכתו.

– אני רוצה לשוחח אתך שיחה ארוכה. זה מכבר אני מתכונן לכך.

– מה יש? – משתאה זאב שאין בידו להצניע נימת הרוגז שבשאלתו.

– אל תיתמם, זאב. הענינים רציניים למדי. בודאי חש גם אתה מה שחש כאן כל אחד בזמן האחרון. אי אפשר יותר. ההתיעצויות האלו מרגיזות אותי עד טירוף. מוכרחים לפעול משהו. גם אריה שטוף כולו יצרי המחלוקת ואינו מסוגל כבר לראות את התוצאות שלא תאחרנה לבוא. אנחנו עומדים לפני הרס מוחלט.

– מה יש? מה אתה פתאום פונה אלי? מה אני פה בכל הבלבול הזה? תפנה לאריה, לבלקינד. מה אתה רוצה ממני? – אינו יכול לעצור בכעסו.

– למה הכעס הזה? אינני מאשים אותך. לא אתה האשם במריבה ובבלבול. דוקא משום כך אני פונה אליך. גם עם טוביה דיברתי היום. זה מכבר אני מחפש הזדמנות לדבר אתך. אני יודע, שגם אתה אינך סובל את ההתיעצויות הללו. היום לא באת כלל. אריה כעס שלא באת. טוב עשית שלא באת. שנאתו של אריה לבלקינד מעבירה אותו על דעתו. יש לי הרגשה, כי הענינים חרגו כבר מגבולות ויכוח רעיוני. הענין האישי הופך את הויכוח להיאבקות פרועה של יצרי קנאה־שנאה משתוללים. טוב שלא שמעת דברי אריה היום. דברים איומים השמיע היום. על הוצאת תומכי בלקינד מהתל דיבר. אי אפשר היה לשמוע. עד היכן הגיע האיש? דיברתי היום עם טוביה ארוכות ואני פונה גם אליך. מוכרחים לפעול משהו ובהקדם.

זאב אינו אומר דבר. הוא נותן לו לרפאל להתפרק מהתרגשותו וצערו. הנה עלו כבר אל התל. בשום פנים אין להכיר, כי במחנה הזה משתוללת מריבת אחים מרה. פרוכת מכוכבת סוככת על מחנה האוהלים העטוי שלוה ודממה.

– היכנס אלינו, תשב קצת אתנו באוהל. כמעט שלא ביקרת אצלנו, בוא, – מזמינתו נעמילה.

– אתה מוכרח לשמוע אותי עד הסוף. עליך גם להביע את דעתך, לא ייתכן לשתוק בזמן כזה. בוא, – מזמינו במפגיע גם רפאל.

זאב הולך אחריהם בלי רצון. אין לו מה לענות על דברי רפאל הנרגשים וגם אינו רוצה לענות. הוא רוצה להיות עתה לבדו. יש לו להרהר הרבה ביחידות בכל מה שראה ושמע היום בנקודה השכנה ובצריפו של מדרשי. חויה גדולה עברה עליו היום. עליו להיות עתה לבדו. אך קשה לו לדחות הזמנתם.

האוהל של רפאל ונעימלה נקי מאוד ומסודר. המיטות המכוסות סדינים לבנים מבהיקים בנקיונם הצחור. ארגז־השולחן מכוסה מפה נאה. הרהיטים דלים ומעטים, אך הכל ספוג נקיונה של נעמילה וריחה הטוב.

– שב, מזמינתו, – שב על המטה. אין דבר, כסאות בשביל אורחים מכובדים אין לנו, – צוחקת נעמילה.

זאב יושב על המטה. רפאל ונעמילה יושבים מימינו ומשמאלו. רפאל שקוע בהרהורים. שוררת שתיקה מעיקה.

– אלך לראות, אם יש עוד למצוא משהו לאכול. הלא לא אכלת עדיין ארוחת הערב. גם בארוחת הצהריים לא ראיתי אותך בחדר האוכל. לא אכלת היום, – דואגת נעמילה.

– אכלתי.

– זאב! – מתנער רפאל מהרהוריו, – אני רוצה שתפסיק משתיקתך. אתה מוכרח להשמיע את דעתך. אתה יודע שאני רחוק מאוד מהתנצחות זו. הרבה חשבתי עד שהחלטתי להצטרף ל"שוללים". דעת בלקינד בענין הקופה המשותפת והמרות המרכזית בתקופה זו כשהכל עדיין בראשיתו, בלתי מבוסס ומתקיים על התקציבים היא בלתי נכונה ונפסדת. בשום פנים אין לקבל אותה, אם כי שלימות צבא־העבודה יקרה לי מאוד. לא הלכתי הנה במקרה. אני משוכנע בנכונות דרכנו. יסודות צבא־העבודה מבוססים על המציאות של ארץ שוממה זו, שעוד שנים רבות תהיה זקוקה למחנה חלוצי המוכן לחיות בתנאים כאלה. לא הסכימו וגם לא יכלו לעמוד בתנאי הבטחון, השיכון הרע והמחלות שהפיצו הביצות המרובות. אנחנו הלכנו לכאן, כי יש לנו רעיון חברתי גדול ונאצל שנתן לנו את הכוח להתגבר על המכשולים המרובים. כן, זאב, אני מאמין בדרך חיינו. יקר לי רעיון השיתוף ללא ניצול ושעבוד. השולחן הזה שאנו סועדים עליו הוא גבוה מעל כל גבוה. אין רעב על התל. לא ארבה דברים בענין זה. הכל ברור וידוע לך כמו לי. אין כאן צורך בתעמולה. בכלל אין מנחילים דברים כאלה על ידי תעמולה. אלה שחיים אתנו כאן יש בהם, כנראה, משהו שדוחפם לחיות כך על אף הסבל והתלאות. לא התעמולה הביאה אותנו לכאן. ייתכן שיש בינינו רבים או מעטים שנוכחו כי אין בכוחם הנפשי לעמוד בחיים האלה. אלה ילכו. אינני מצטער על הליכתם. להיפך, מוטב ילכו. ישארו אלה שאינם יכולים ואינם רוצים לחיות אחרת. אני רוצה שתבין אותי. אני רואה אותך כאחד מאתנו, אם כי שמעתי לא פעם בהטיחך דברים קשים נגד הופעות שונות בחיינו. אלה נאמרו ברגעים קשים. רגעים כאלה אנו יודעים כאן כולנו. בתוך תוכך אתה אחר. אני מכיר עבודתך כאן מהיום הראשון לעלותנו אל התל. אני מדבר אתך גלויות וישרות. כעם אח אני מדבר אתך. המפעל שלנו יקר לי מאוד. לא אוכל לחיות בלעדיו ודע לך: יצרי ההתאבקות טבעיים הם ויתקיימו תמיד כל עוד קיים האדם. מוכרחה להיות התחרות בין יזמה, כוח, יכולת. וקנאה נוראה יצוקה באלה, שהטבע שלל מהם תכונות אלה. אבל אין קנאה זו צריכה להביא לידי הרס. תוך היאבקות מתמדת. תוך כשלונות ונצחונות נבנה וניצור. כך היא החברה האנושית וכך יהיה גם כאן. החיים קשים, מורכבים ומסוכסכים. ההתאבקות הטרגית, שיש בה גם יופי רב, היא נצחית. אני משוכנע כי לו נתנו לויכוח להימשך ולא היו מביאים את הועדות האלו, היה ניטל מחריפותו במשך הזמן. בודאי היו מתעוררים ויכוחים חדשים. אך לא היינו מגיעים להתיעצויות סתר ולדעות כאלו שהשמיע היום אריה. הועדה, לדעתי, קילקלה ולא הועילה. היא עוררה את היצר לנצח – ויהי מה. אינני יודע מה חושב בלקינד, מה מוצא הוא רואה מהמבוך הזה – ייתכן שגם הוא מחבל תחבולות, איך להיפטר מהמתנגדים ומוכן לזרוק אותם מכאן. מאמצי תומכיו לכבוש את הנהלת הענפים מוכיחים כי ברצונם ליצור אוירת מחנק, שתאלץ את המתנגדים ללכת מכאן. ברור לי, ששניהם אשמים במידה שוה. יצר הנצחון השתלט עליהם ואינם מסוגלים יותר לראות ולחוש בהרס שיבוא עוד קודם שאחד מהם יגיע אל הנצחון המדומה. אני דורש ממך שתביע את דעתך. הצעתי היא: ללכד את אלה שהמפעל יקר להם מכל “הנצחונות הרעיוניים”; לאסור התיעצויות הזרמים; להכריז על הפסקת הויכוח לזמן־מה ולנסות בינתים למצוא פשרה מבפנים בלי הועדות. אני בטוח, שרוב אנשי התל יתמכו בנו. רובם חרדים למפעל. המלחמה הזו דיכאה אותם ונמאסה עליהם. אני בטוח שיתמכו בנו. צריך שיימצאו אחרים, לא אריה ובלקינד, שיכנסו בעובי הקורה. טוביה הוא האיש. הכל מעריכים ומחבבים אותו. אמנם אין הוא מצטיין כנואם, אבל לא בנאומים יש עכשיו צורך. נקרא לאסיפה כללית ונציע הצעתנו. אני בטוח שהיא תתקבל על לב הכל. טוביה תומך בה. אני קורא אותך, זאב, לתת את ידך לדבר. גם אתה מאלה, שהמפעל יקר להם ולא “נצחון הרעיונות”. דבר, זאב! – תובע רפאל במפגיע.

זאב יושב כשראשו מושפל על חזהו ושותק. שעה רבה נמשכת השתיקה.

– הגד את דבריך סוף סוף. בודאי חשבת גם אתה על איזה שהוא מוצא, – תובעת גם נעמילה.

זאב מרים ראשו, נותן עיניו ברפאל ונעמילה חליפות.

– הרבה אין לי מה להגיד לכם. אני מבין לחרדה שלכם, לרצון לנסות למצוא מוצא. אולי יימצא המוצא, אולי יתלכדו האנשים מחדש ויהוו מחנה אחד לסבל ולבנין כבימים שעברו, ואולי לא יעלה בידכם. יותר מדי השתרשה כאן השנאה. אגיד לכם בגלוי: כל זה לא נוגע לי יותר. אינני רוצה ואינני יכול לחיות ככה. אינני סובל את הדיבורים סביב “הרעיונות הנעלים”. מספיק, מספיק. אני רוצה בבית, באפשרות קיום תמורת העמל המפרך. בשום אופן אינני יכול להשלים עם זה שאינני משתכר ללחמי. תמיד יהיו כאן מחסור וארעיות. תמיד. תמיד יתוכחו על כל מיני “רעיונות”. גם אני לא באתי הנה במקרה. בחרתי בחיי שיתוף, אבל בחיים מבוססים, ואפשר לבסס כאן את המשק ואת המפעל, שיפרנס עובדיו בכבוד. אין אצלי כל ספק בזה. האדמה הזאת, שפע המים, יכולת העבודה ומסירות האנשים. כן, כל התנאים ישנם. אבל, אבל – למה לי לחזור עוד פעם על הסיבות הידועות לכם כמו לי? צדקת, רפאל, תמיד יהיה כאן כך. אתה קורא לזה: “היאבקות טרגית נצחית”. אינני רוצה בה. אני רוצה להשקיע את כוחי בהיאבקות אחרת, בהיאבקות למען הקיום וכל עוד צעיר אני וכוחי עמי. אי אפשר להיות חלוץ במשך כל החיים. אדם רוצה להגיע למנוחה כלשהי, לבטחת חיים. אדם מזדקן ונחלש. אינני רוצה ואינני יכול להחליף את ההיאבקות לאפשרות קיום בהיאבקות של ויכוחים אידיאולוגיים. אדם נאבק על רעיונותיו מחוץ לביתו ופה הפכו את הבית לשדה קרב תמידי… מפלגה בבית, בחיי יום יום, בעבודה ולאחריה… לא! אינני יכול ואינני רוצה לחיות ככה – ודי!

רפאל נדהם: חלומו למצוא חבר אנשים שיתרוממו מעל הויכוחים והניצוחים ויעזרו לו למצוא מוצא כלשהו כדי שאפשר יהיה להמשיך לעבוד ולחיות עד שיינטל עוקצה של המחלוקת, נהרס בבת אחת עם דברי זאב הבוטים. עד עתה דימה כי עיקר התנגדותו של זה נובעת מקנאה לטוביה, שהנו הרוח החיה במפעל ובשנאתו לבלקינד הגורם לבלבול מוחיהם של הבחורים והבחורות.

– אבל, מה אתה מדבר, זאב? הבאמת אתה חושב ככה, או זה רק פרי מצב־רוח חולף? האינך רואה את האור שבחיינו? נכון: יש מחסור, עוני, דחקות, אבל מה אתה רוצה – הלא רק שנתיים עברו מאז עלינו הנה. הבט מה שנוצר על אף המחסור והקשיים. האם צריך למנות ולפרט לך מה שנוצר כאן בזמן הזה – הלא אתה יודע זאת כמוני. השכחת כבר את הביצות, הסדראות והסלעים? הלא הגענו השנה ליבול גדול. המטע הצעיר מתפתח. עוד שנים אחדות – והתל יהיה מבוסס ויפרנס עובדיו בכבוד. מה אתה מדבר? הבאמת אתה חושב ככה? מנין יכול להיות ביסוס ורוחה? הלא עד היום עוסקים בהכשרת האדמה העזובה. האם יש אצלך ספק כי בעוד שנים מעטות יהיה המפעל מבוסס ולא יצטרך לתקציבים – השאלה היא: למה אתה קורא ביסוס: לחם לשובע, או חיי חברה עשירי תרבות ונכסי רוח? אינני מפקפק אפילו רגע, שהתל יתבסס. תיוכח מה תהיה צורתו בעוד שנים אחדות. היכלי תרבות ייבנו כאן! לא אדם משועבד לעבודה רודף אחרי רכוש, אלא חיי חברה עשירים. היכלי תרבות יקומו כאן! תיוכח, תיוכח, – מתרגש רפאל, בהפליגו לעתיד של התל – ולא רחוק.

– נו, השעה מאוחרת. צריך ללכת לישון. מחר צריך להשכים לעבודה. גם אין תועלת בדיבורים. כל אחד רואה וחש אחרת. ייתכן, שהתל יתבסס תוך הויכוחים והמריבות; ייתכן, שיקימו היכלי תרבות, אבל ענין הרגשת האדם – לא, זו אינה תלויה בהיכלי תרבות דוקא. אין בהם כל ערובה לכך, שהאנשים ירגישו שהם יצרו אותם וכי מפעליהם הם. אינני בטוח, שלא יהיו אז כאלה, שיהיה להם קר מאוד בהיכלי תרבות אלה… שירגישו עצמם משועבדים, על אף הדיבורים הרבים על שחרור. העיקר – הרגשתו של האדם. גם אז לא ישתנה דבר. אמרתי לכם, שאני רואה את הדברים אחרת. כן, דעו לכם: ביקרתי היום בנקודה הסמוכה, במושב. לא הלכתי שמה מתוך כונה תחילה. שוטטתי בשדות והגעתי שמה. דלות גדולה גם שם. האנשים עמלים יומם ולילה. עמלים כפרדות. תנאי חייהם קשים, אבל יש משהו משפיע עלי מאוד: האדם שם עושה ופועל לפי רצונו. ייתכן שאתם לא מחשיבים זאת. אבל אני מצאתי פתרון ומוצא מהמצב הקשה המעיק עלי כמעט מיום בואי הנה. שם לא דיברו על היכלי תרבות, על שחרור האדם, אבל אני מצאתי שם אדם חפשי, רצון חפשי ואפשרות עשיה חפשית במציאות היומיומית. כן, וגם תנאי החיים אחרים, אם כי, כמו שאמרתי, הדלות מצויה גם שם. זה לא מצב־רוח. ככה אני חושב ורואה את הדברים. שלום לכם, – קם זאב ואומר לצאת.

– אבל השדות, המטעים, ההרים, האנשים, מה אתה סח? איך תוכל לשכוח כל אלה? איך תוכל לעזוב אותם? הלא אתה מהראשונים כאן; הלא אתה זוכר את השממה, הלא כמעט שאי אפשר להאמין כי במשך זמן קצר עשינו כל זאת; הלא אתה השתתפת בכל אלה, איך תוכל להיפרד מכל זה? מה אתה סח, בן אדם? – מרטט קולה של נעמילה, כשהיא נותנת בזאב עיניה המוצפות השתאות וצער.

– באמת, נעמילה, אינני יכול יותר. לא אוכל להסביר. גם אין תועלת. יהיה לי קשה, קשה מאוד. אבל – כן, ככה… שלום! ליל מנוחה! – גוחן זאב ויוצא את האוהל.

– אות ראשון להרס, – נאנק רפאל.

נתן גלילי עובד וחי על התל, אך הוא עתה כאחד הבחורים בני־בלי־שם. זה מכבר חדל לשמש נושא לשיחות על עוז לב וגבורה, שעוררו בשעתם הערצה והתפעלות. נתן גלילי אינו עוד פרש אמיץ לב, הדוהר בלילות דהרת טירוף ומשחר הרפתקאות ועלילות גבורה. כאחד הבחורים הוא משכים לעבודה, מניף טוריה או מכוש וחוזר לעת ערב למחנה מפורך ורצוץ. “מקרה שתים עשרה היריות”; סוסתו הפצועה והבידוי, שנמצא למחרת אותו לילה באהלי השער פצוע קשה, נשכחו מכבר. לאחר שהמקרה נסתיים בכי טוב, שכחוהו גם אלה, שראו בו מעשה נבלה של בחור כזבן ומוג לב וגם אלה, שקשה היה עליהם מאוד להשלים עם סיום כה מאכזב של עלילה מרתקת. מישקה הוא היחידי שאיננו יכול לשכוח זאת. מדי היפגשו עם נתן גלילי בהתיעצויות של זרם בלקינד, ששניהם נמנים עליו, הוא נדלק בזעם ובשנאה עזה. אך מישקה שתקן מטבעו וגם בטוח הוא, כי סופו של הבחור הזה שיקבל גמולו על מעשיו היפים בבת אחת. אין דבר, סופו שייזרק מכאן או שילך בעצמו. איך כאן מקום לבחורים כאלה. גם המקרה השני, גניבת לב הליטאית החיננית, אינו מעורר יותר שיחות ורמזים. במחסן הבגדים הפכו בו הבחורות העובדות והפכו בו במשך שבועות, אך משעברה שושנה לגור עם נתן גלילי באוהל אחד, ניטל ממנו כל הפיקנטי שבו ונהפך למעשה רגיל, ששוב אין בו לספק סקרנותן. חיימקה לא פסק מלקרוץ בעיניו העכבריות ולרמוז רמזים חדשים לבקרים. אך סופו שנאלם גם הוא. אין מי שיקשיב לו. כן, הליכות נתן גלילי נשתקעו לחלוטין. כאחד הבחורים, אלמוני בן־בלי־שם, הוא עתה על התל. השבועות הללו, שכולו היה שכור חדות נצחונו ולהט אהבתה של שושנה, חלפו ללא שוב. לב אוהב ניתן לבחור הזה. אין הוא יכול להתקיים בלי היצורים הרכים ובלי סחרחורת השכרון שבמגע גופן הרוטט בהתמסרותו, אך אין אהבתו עשויה להתמיד. זה חדשים שהוא יושב עם שושנה באוהל אחד. עתה אין צורך לקשט סוסתו במיטב הקישוטים, לעלות עליה ולחכות לה באפילה, כשלבו הולם ודמו שוקק בצפיה מתוחה; התבוא או לא תבוא? לא שכרון נצחון ולא ערגון וגעגועים מכלים – שושנה אתו תמיד. נכנעת במסירותה היא מתרפקת עליו לעורר בו את הראשונות. עוד בהיותם מפליגים לילה לילה אל השדות הנמים חשה בתחושתה הנשיית הדקה כי נתן גלילי שוב איננו מרטט לקראתה כבתחילה. קשה לאין שיעור היה לה להתחמק לילה לילה מלוין הטוב והתמים. בגידתה ושקריה עינוה מאוד בזמן הראשון. מחבבת היא את לוין ומכבדת אותו מאוד וחשה כי לא תוכל להמשיך בשקריה. עליה לגלות לו את הכל. מוטב שידע הכל משיהיה מרומה. הוא יסבול איומות, אך גם סבלה היא אינו קטן. בשום פנים לא תוכל להתפרק מאסון אהבתה. כן, כאסון היתה לה אהבתה לנתן גלילי שהיממתה בפתאומיותה. מכוס האכזבה המרה שתתה בפעם הראשונה, כשאמרה לו כי היא עומדת לגלות ללוין את הכל. פחד תקפו וגם רוגז והוא ניסה בכל האמצעים להניאה מלעשות זאת. מדוע לא לגלות לו? הן אין כל אפשרות להסתיר זאת ולמה להסתיר? מדוע אינו רוצה, שידעו הכל כי אכן היא אוהבת אותו ומוכנה לכל? למה תהא נתונה תמיד ברוגז עצבים שבחיפוש תחבולות איך לשקר ואיך להסתתר? המתבייש הוא באהבתה? החשד הראשון נתעורר, נבר וכסס, אך שושנה לא ראתה כל דרך חזרה באי־יכלתה לחיות בלעדיו. על הכל ויתרה למענו, למען הבחור מפונק־האהבה כילד, הרוגז מאוד על כל אי־נעימות ושמץ סבל שנגרם לו. אפס עמדה בתוקף על דרישתה לעבור לאהלו. היא לא יכולה להמשיך כך יותר. ימנע ממנה יסוריה בכל לילה ולילה, כשעליה להתגנב אל חדרה ולהיפגש במבטו של לוין, שמבעד לחיוכו התמים והלבבי מבצבצת תוגה גדולה קורעת לב. ימנע ממנה יסוריה אלה. נתן גלילי אינו מגלה לבו, אך שושנה חשה יפה, שלא לרצון לו שבתם יחד. בעיקר בולט הדבר משהיא מביאה לפעמים את ילדה יגאל לאוהל. נתן אינו אומר דבר, אך הבעת פניו ועיניו מגלה סלידתו בילד הזר. בכלל איננו מחבב ילדים. שושנה נמקה ביסוריה, אך אין דרך חזרה. ככל שזה מתרחק מתגברת והולכת אהבתה, “אסון אהבתה”, – נטרף לבה ביסורים וצער.

קשה גם לנתן גלילי. זוהי הפעם הראשונה בחייו שיחסיו עם הבחורות הגיעו לשלב כזה. הוא לבדו אשם בכך, – הוא מיסר את עצמו. לא צריך היה לתת לזו להשתלט עליו במידה כזו. צריך היה להפסיק בעוד מועד. נתן גלילי כועס על עצמו. מחשבות קודרות מרגיזות ומטרידות אותו, גוזלות מנוחתו. בעבודתו ולאחריה, בשדות ובאוהל, בימים ובלילות רוחשות בו המחשבות כתולעים. טוב שיש סוסה אצילה שאפשר להפליג עליה אל תוך הלילה. לעתים קרובות הוא מפליג עתה לתעיות ליליות. יחידי הוא יושב עתה באוכף, משוטט בשדות, עולה הרים, יורד בקעות, פעם בדהרה ופעם לאטו, אפס אותם התולעים המאוסים דוהרים עמו יחד, מנקרים ומחטטים, והרוגז והצער כוססים ואוכלים במלוא פיהם. בשובו מאוחר בלילה שבור ורצוץ, ננעצות בו עיני שושנה, השוכבת במטתה ערה, והוא מוכרח להשפיל את אלו שלו.

– מה אתך, נתן? – היא מתרפקת עליו בחום אהבתה ויסוריה.

– הויכוח הזה משגע אותי. אי אפשר לחיות כאן. מחנק השתיקה הזו בעבודה, באוהל המרובע; מבטי השנאה של האנשים – אי אפשר! – משקר הוא לה.

שושנה יודעת היטב, שלא זה המטלטל את נתן גלילי וגוזל מנוחתו; שלא בשל הויכוח הוא תועה לילות שלימים על סוסתו בשדות, אך נוח לה באשליתה.

– יבוא הסוף לסיוט הזה, יבוא. האנשים ייוכחו בעצמם, שאי־אפשר ככה, – מתרפקת היא עליו, מלפפתו ומנשקתו.

נתן גלילי שוכב כתינוק חלוש. מחשבותיו המנקרות במוחו פגות ונעלמות. גופה החמים המרטט במסירות והבל פיה המתוק נוסכים בו עייפות גדולה. הוא מתכוץ כילד קטן, משקיע פניו בחזה וגולש לתוך תהום מהממת־מרגיעה.

בהקיצו בבוקר לקול הפעמון ורואה את שושנה לצדו, תוקפו כעס על עצמו ועל חולשתו, והוא מתלבש בחפזון ואץ אל העבודה. העבודה מיגעתו ומוסיפה על רוגזו. איננו מוצא בה ענין. מישקה מציץ בו מן הצד: הנה הוא מניף את המכוש במהירות עצבנית, מגבב גושי עפר למכביר ומיד תוקפתו לאות גדולה והרגשת גועל והוא עומד שעה ארוכה ומעשן סיגריה אחרי סיגריה. מישקה שונא את הבטלנים והוא אינו יכול להתאפק:

– מה אתה עומד כגולם?! הוצאתי כבר את כל האדמה החפורה. תעבוד, או תלך הביתה! – הוא גוער בו בנזיפה. זו לא השמירה, שנתן התנהג בה כמפקד ועל מישקה היה לציית בכל: לרכב אחריו בתוך השדות בין הערמות ולהיות עד ל"אבנטז’ות" שלו, או לרכב לבדו אל המדרון, כדי שלא יפריע לו בהתעלסו עם הבחורות שסחב על אוכפו. כאן עובדים! יש להוציא תוצרת! מי שאין לו חשק לעבוד – ילך מכאן לכל הרוחות! מישקה אינו יכול להבליג על שנאתו לנתן גלילי, אינו יכול לשאת עבודתו, שפעם היא נעשית בבהילות ופעם מתוך עמידה ארוכה אגב עישון סיגריה אחר סיגריה.

“לעזאזל! אני אלמד אותו פרק בעבודה!” – מוריד מישקה את המכוש בחמת זעם.

בערבים הולך נתן גלילי להתיעצויות. אליבא דאמת לא איכפת לו כל המחלוקת הזו. בזמן הראשון, כשהויכוח עוד התנהל באסיפות כלליות, היה עושה את שניהם, את אריה ואת בלקינד, לחוכא. ב"קומזיצים" של קבוצת “טרסק” חיקה תנועותיהם ולשונם, בעיקר לעג לאריה ולהתרגשותו בשעת נאומיו. אך לאחר מסקנות הועדה, משהחלו ההתיעצויות החשאיות, נהפך לאחד מחסידי בלקינד הנלהבים. מספיק שטוביה יימצא במחנה שכנגד כדי שנתן גלילי לא יוכל לשאת כל הבא במגע עם טוביה ותומך בדעותיו. עוד לא נשכח ממנו מה עולל לו טוביה זה.

– את הפועלים הותיקים יש לגרש מכאן! הם הם שהביאו עלינו את הסכסוך הזה. בכלל, מה להם ולצבא־העבודה – הם באו הנה להשתלט על החלוצים, להיות להם מנהלים ולהכניס ראשם בכל. מה ל"בעלי־בתים" אלה ולצבא־העבודה – הם הם האשמים בכל, – הוא צועק בקולי קולות. קיצוני מאוד הוא נתן גלילי בהצעותיו בהתיעצויות החשאיות. מעשים הוא דורש. יש להוציא מכאן את אריה ואת טוביה והויכוח ייעלם כלא היה. יש לו הצעות איך לבצע זאת. אך אין איש מקשיב להצעותיו. עוברים לסדר היום, מבלי לחוות דעה עליהן לחיוב או לשלילה. גורלו נחתך כאן על התל. דעותיו הקיצוניות לא תועלנה לו. אמנם מזמינים אותו להתיעצויות. בלקינד לא יוותר אף על קול אחד. יש להוכיח כי הרוב אתו. רוב דימוקרטי. זהו נשקו העיקרי נגד מסקנות הועדה. לא חשוב אם זה נתן גלילי או אחר. הוא שומע הצעותיו, אינו מעיר דבר ומוסר רשות הדיבור לאחר.

קשה לו מאוד לנתן גלילי. זהו המקום היחידי שאפשר לשכוח לשעה קלה מחשבותיו הנוברות במוחו כתולעים. אמנם גם הילולה היא מתומכי בלקינד, ומאוד לא נעים שאף היא יושבת כאן. בהיתקל בה מבטו נשכחות ממנו הצעותיו, דעתו מתבלבלת עליו ורוגז מלפפו כולו. אמנם הילולה אינה דורשת ממנו דבר. מאז השיחה ביניהם, כשזרקה לו בפניו “נבל”, חומקת היא ממנו כל אימת שהיא נתקלת בו באקראי. אבל כרסה בין שיניה מזדקרת לפניו כאות איום.

“מדוע לא עשתה דבר? מדוע לא התפטרה מהמשא הזה?” – יושב נתן גלילי בין הנאספים אכול מרירות וכעס על הילולה ועל עצמו. אמנם עד כמה שידוע לו לא דיברה עם איש ולא הזכירה את שמו, אבל משייולד הילד עלול להתגלות הכל. בחשבו על ילדה של הילולה מזדקרת לפניו דמותה של שושנה, שאינה באה להתיעצויות. דאגה טורדתו: אולי… ואם אפילו אין לו מה לחשוש ברגע זה, הרי יכול לקרות בעוד שבוע, חודש… ללא מוצא נאחז בכל הסבך הזה.

“לעזאזל! כבלים שם על עצמו בידיו הוא” – רוגז נתן גלילי ואינו קולט לא דברי בלקינד, לא אלה של ישקה ולא של האחרים המשמיעים דעותיהם ותחבולותיהם.

ההתיעצות מסתיימת. הנאספים חומקים אחד אחד מתוך המחסן הממולא כילפות, כשילים ואבק שריפה. נתן גלילי יוצא אף הוא. מתהלך אנה ואנה בין האוהלים ונשאר עומד בטבור התל.

“לאן ילך?” – הוא עומד ומציץ בכוכבים. אל אהלו איננו רוצה ללכת. שושנה עודנה ערה בודאי, מצפה לשובו. מיד תתרפק עליו, תתחנן, תקבול, והוא בחולשתו ישכח כל החלטותיו וישקיעו ראשו בחזה כתינוק שסרח. לא! לא יכנס אל אהלו. אך לאן ילך? המחשבות נוברות, נוקרות. נתן גלילי שונא את המחשבות הללו. תמיד היה חי, מבלי להתעמק מה יהיה ומה עלול לבוא. כצפור דרור ניתר ממקום למקום ללא עול מעיק ומשעבד. המחשבות האלו יוציאו אותו מדעתו. יש לעשות משהו. הרפתקה לוּ נזדמנה לו, עלילה הדורשת סיכון, היה מטיל עצמו לתוך הסכנה בלי הרהור פחד כלשהו. כלחג גדול היה הולך עתה לקראת כל סכנה. רק לא לשבת ככה ולהתנוון. מחר יקום שוב לעבודה, שוב להימצא יום תמים במחיצתו של מישקה ושל הבחורים האחרים שהעבודה הזו יום יום, שבוע אחר שבוע וחודש אחרי חודש היא לחם־חוקם ללא הרהורים וללא געגועים ונהיה הכוססים אותו, רק אותו, ודורשים ותובעים מפעל, עלילה מסוכנת. נתן חש, איך כל גופו נדרך ונמתח בשחרו למעשה שישכיח ממנו כל המחשבות הללו, הצער והדאגות: הילולה, שושנה, עבודה, ויכוחים והתיעצויות חשאיות. עליו לעשות מעשה שיפרק מעליו הררי המחשבות המחניקים אותו. כמאליהן מובילות אותו רגליו אל האורוה. הפרדות פותחות בנחירה צוהלת בדמותן כי זה הוא השומר שבא לשים מספוא באבוסיהן. הוא עובר את האורוה, המוארת אור קלוש הבוקע בקושי מבעד לזכוכית הפנס המפוייחת, וניגש אל התא הקיצוני, שבו עומדת הסוסה האצילה. בפתחו פשפש התא, היא מפנה אליו ראשה המחוטב להפליא, זוקפת אזניה הקטנות, החמודות, כשבעיניה דולקות גצי בינה. הסוסה צוהלת צהלה רוויה שמחה, בחושה ריח גופו המוּכר לה היטב.

– יפיפייתי! חמודתי! אהובתי הנאמנה! – הוא לוחש לה באהבה, מחבק ראשה וקטיפת צוארה החמים ונושק לה על הכוכב המשולש המבהיק מעל נחיריה הרוטטות. הוא חש ברטט העובר את הסוסה האצילה למגעו ובצהלה הרוויה המחלחלת בצוארה החלק. שעה רבה הוא מלטפה ומנשקה, כשבעיניו נוצצות דמעות התרגשות לאותות האהבה והנאמנות, שרוחשת לו סוסתו האצילה. לבו נצבט, בגרון חנוק הוא לוחש לה מלות אהבה מופלאות.

מהו הצער הזה ודאבון הלב המלפפים את נתן גלילי בהתרפקו על סוסתו האצילה? התזכיר לו ימי הדרור, כשנישא עליה בדהרת טירוף להתפעלותן־התלהבותן של הבחורות והוא אז חפשי מכל כבלים ודאגות: לא הילולה ולא הפחד מפני לידתה הקרובה, לא שושנה ולא כל אחרת. ברצותו קירב וברצותו דחה. או אולי נזכר באותו הלילה האפל, כשגאותו ושאיפתו למעללי גבורה, שיינשאו על שפתי כל בהערצה ובחיבה העבירוהו על דעתו והוא שלח ידו בסוסתו האהובה, הנאמנה, היקרה מכל יקר? האורוה מוארה באור קלוש. חוץ מהפרדות אין כאן נפש חיה. איש לא יראה בצערו ובדמעותיו, כשלבו נצבט ומייסרו על מעשהו באפילת הלילה ההוא. הפעם נתן גלילי אמיתי מאוד. דמעות־חרטה גדולות מתגלגלות על מצחה וצוארה של הסוסה.

נתן גלילי מתנער, אוכף סוסתו, עולה עליה ויוצא לתוך הלילה. הסוסה מרקדת תחתיו קלות, מכרכרת ומקפצת בחן ובזריזות. הנה ירד מהתל והגיע אל השדות. מרפה את המושכות, מרכין חצי גופו העליון קדימה ומהגה בשמה של הסוסה באהבה רבה. הסוסה מותחת צוארה המקושת, גופה ניתק ממקומו, וכחץ ירוי הוא נבלע בתוך לב החשכה העבותה. נתן גלילי שואף במלוא ריאתו את האויר הצונן המבסמו כיין עתיק חריף, רוחות לילה דוהרים יחד עמו ופורעים בלוריתו, מנפחים חולצתו ומריעים באזניו שיר־נצחון פרוע. צפור מבוהלת מתרוממת מתחת רגלי הסוסה בטיסה חטופה ומבוהלת ומיד שבה וצונחת אל האדמה… ארנבת קופצת ממאורתה ומדדה טרופת־מגור לפני הסוסה. הקץ לכל הדאגות הפעוטות, המחשבות הנוברות כשרצים נתעבים! כיצור דמיוני, חציו סוס וחציו אדם, פולחים הסוס ורוכבו את האפילה העבותה. ברגליו החובקות צלעות הסוסה הוא חש חמימות לחה. הבל חם עולה מרעמת הצואר המקושת. תוך כדי דהרה הוא נוגע בגוף הסוסה וחש בזיעה החמה.

– יפיפייתי, חמודתי, – הוא לוחש לסוסה מלות אהבה מרגיעות, מושך במתג בקלות, שלא להכאיב שפתותיה ומשדלה להאיט מרוצתה. שעה קלה נישאת עוד הסוסה בדהרת טירוף, אך שטפה נבלם והולך. הנה היא פוסעת שוב קלות, כשכולה נושפת־נוחרת ממאמץ הדהרה וצוארה המקושת מתוח וזקוף כמוכנה להנשא שנית בשטף טירוף.

נתן קופץ מהאוכף, אוחז במתגה אחיזה קלה ומוליכה על פני השדה לאטה כדי שתיספג זיעתה ותשוך סופת דמה. הוא יודע יפה, שאין לעצור בסוסה אחרי שטף מירוץ כזה בבת אחת. יש להרגיעה מתון מתון. הוא משמיט את המושכות ונותן לה להלך בשדה חפשיה ללא מתג. נאמנה היא הסוסה. אין כל חשש שתשאיר רוכבה ותברח הביתה. לא סוסה “זוללנית” היא, שתאות האכילה מעבירה על דעתה ובחושה חופש תדהר ישר אל האבוס. הסוסה מהלכת מסביב, נוברת בין קני השלף. מדי פעם היא זוקפת אזניה הקטנות לכאן ולכאן. נתן שוכב בשדה, דמו עודנו רוהט בלהט השטף. הקרירות שפולטת האדמה נעימה לו מאוד. עיניו משוטטות על פני הפרוכת המכוכבה, שרבבות אשים מהבהבות בה הבהוב עליז. סערת הדהרה שוככת באבריו המתרפים והולכים. הרהורים מקוטעים מתאחים, מתלכדים. שוב מופיעות הדאגות והצרות. דהרה זו יש בה לשכך סערת הנפש רק לשעה קלה. שוב כוססים אותו געגועים ונהיה עזה.

“לא בשבילי החיים האלה. לא אוכל להמשיך כך יום יום – תמיד. לא נוצרתי לעבודה. לא אוכל לצאת יום יום כמו מישקה, אברשקה לאותו השדה ולהניף מכוש או טוריה. חופש נחוץ לי, מעשים ועלילות. דהרה ורדיפה תמיד תמיד. לא אוכל אחרת. לא אשמתי היא. יודע אני יפה את ערך הקמת התל בשממה. אך את חלקי אני אוכל לתת בשמירה, ברדיפה אחרי גנבים, בשיעורי התגוננות ובהולכת הבחורים בחשכה לקראת אויב מדומה ובהכנות ליום, שהאויב לא יהיה בו מדומה. לא אוכל לעבוד יום יום. עלי לצאת מהכבלים האלה. לנסוע מכאן. יש די מקומות שיש בי שם צורך. תלים קמים בערבה ובשממה ויש צורך לעמוד על המשמר. צריך לפנות אל אפרים עפרוני. הוא יבין לי. עלי ללכת מכאן, ובהקדם. לא שושנה ולא כל אחרת רשאיות לעצור בעדי. עבודת הבטחון קוראת לי. אין בכוחן ולא בכוחי לשעבדני לעול האדמה והעבודה. לא אוכל לחיות ככה. עלי ללכת מכאן”. שעה רבה הוא שוכב בין קני השלף. בסמוך לו עומדת הסוסה ומשתאה לרוכבה המתפלש על האדמה. בקלטה גניחות מרוסקות מעבר השוכב. היא זוקפת אזניה, מושיטה צוארה הארוך והענוג ובפסיעות אטיות וזהירות היא מתקרבת אליו, מרחרחת סביבו ומשיבה הבל חם על פניו. נתן גלילי אינו חש בהבל החם שסוסתו משיבה עליו ולא בדקירות קני השלף היבשים והחדים. מכווץ בצערו ובמחשבותיו הוא מתפלש על האדמה וגונח רסוקות.

בפאתי המזרח מהבהב חוורון. צינת טרם־בוקר חודרת לגופו של המתפלש על האדמה. נתן גלילי קם, מרעיד כולו. רצוץ וכושל הוא פוסע לעבר הסוסה, עולה עליה ורוכב אל התל.

בצאתו את האורוה, לאחר שהחזיר את הסוסה אל אבוסה, הוא עומד בחוץ נבוך ואובד עצות. אל אהלו איננו רוצה להיכנס. שושנה בודאי עודנה ערה. מיד תתחיל לחקור, היכן היה כל הלילה, תקבול, תתחנן, תבכה. אך גם להישאר בחוץ אי אפשר. עוד מעט יצלצל הפעמון, שולי האוהלים יורמו, האנשים יגיחו מתוכם, בהיחפזם לעבודה וייתקלו בו ובעמידתו הרפויה. לולא היו עליו בגדיו אלה, שהוא לובשם אחר העבודה, היה יורד ישר לשדות. עליו ללבוש בגדי עבודה. אם יופיע בלבוש זה, מיד ישערו כל מיני השערות. חיימקה יעוט על החדשה ויעשה ממנה מטעמי רכילות במשך ימים ושבועות. לא ייתכן להופיע כך בשדות.

הוא ניגש אל אהלו, מרים בזהירות שולי יריעת הפתח, גוחן ונכנס חרש פנימה. הנה השיג כבר את בגדי העבודה. דרוך בזהירותו הוא מסב ראשו לעבר מטתה של שונה: שתי עינים אדומות ונפוחות מבכי נעוצות בו בצער תהומי. הוא נשאר עומד עם חבילת בגדי העבודה תחת בית שחיו כמשותק.

– נתן, – נחנקת שושנה בגל הדמעות העומד בגרונה, – מה אתך, נתן? איפה היית כל הלילה? חיפשתי אותך בכל מקום. לא עצמתי עין כל הלילה. מה אתך? מה קרה לך?

פניו של נתן גלילי חיורים ומעוכים. שפמו מתבלט בשחרוריתו על רקע חיורון פניו ונראה עתה יותר מתמיד כדבוק אל שפתו העליונה. עיניו הפקוחות אוצרות בתוכן שרידי ביעותי הלילה הנמוג. הוא עומד על יד פתח האוהל ומחריש.

– נתן, דבר. איפה היית כל הלילה? אל תענה אותי בשתיקה. אינני יכולה יותר, נתן, – מפרכס קולה בבכי עצור.

נתן מתחלחל, קולה המפרכס בבכי עצור שורט בעצביו המתוחים:

– נו, מה יש? למה את מתרגשת כל כך? לא קרה שום דבר. רכבתי קצת.

– אכזר אתן, נתן. יכולת להגיד לי. כל הלילה לא עצמתי עין. כל מיני מחשבות מטורפות עלו במוחי. כל הלילה, – מרטט קולה בקובלנה חלושה מלאת הכנעה.

– מה אתה עומד ככה? איזה פנים איומים לך. שב, השעה מוקדמת עוד. תנוח קצת. כל הלילה רכבת. למה עשית זאת, נתן? אינך יודע מה עבר עלי הלילה. נתן – נוגהות עיניה ביסורי אהבה – טפשה אני. איזו מחשבות – יודע אתה, מה חשבתי? נתן, – מושכתו אליה, מושיבתו על מטתה ומלטפת ראשו ופניו.

לא נוח לו מלטיפותיה. רוצה היה לספר לה על אי יכלתו להישאר כאן; על החלטתו ללכת למקום אחר. אך בראותו אותה ביסוריה ובהכנעתה החלושה אין הוא מרהיב לפתוח פיו. הפחד שמא תפרוץ בבכי נוטל ממנו הדיבור. והריהו יושב, חבילת בגדי העבודה תחת בית שחיו, ומחריש.

– נתן, אין לי כוח יותר. אינני יכולה לשאת שתיקתך –

– מה יש? מה את מתרגשת כל כך? אמרתי לך: הייתי בשדות. רכבתי קצת. לא הרגשתי איך עבר הלילה. אינני יכול לסבול יותר את המתרחש על התל. ההתיעצויות הללו. השנאה הזאת. הסיוט הזה. אני חושב על עזיבה – הוא פורץ פתאום.

– באמת! – ניצתות עיניה של שושנה בשמחה, – יודע אתה, אני חושבת על זה מכבר. לא העזתי לספר לך. זהו המוצא היחידי בשביל שנינו. לא רציתי לגרום לך צער. בקרבי אני נושאת צערי ויסורי. לו ידעת יסורי כשאני נתקלת בו במקרה. באיזו עינים הוא מביט עלי. אפשר להשתגע. כן, זהו המוצא היחידי בשביל שנינו, נתן.

נתן נבהל. לכך לא ציפה כלל. האומנם מוכנה היא להשאיר כאן את ילדה וללכת אחריו – פוי, לכל הרוחות! הענין מסתבך ללא מוצא. מה לעשות עתה? הימשיך ויגיד את הכל? כן! עליו להגיד עד הסוף. הגיע הזמן. אין טעם להמשיך ככה. יהיה מה שיהיה. הקץ לכל החיבוטים האלה! עליו להיות חזק הפעם, אחרת יירקב כאן בכבלים אלה, ששם על עצמו בידיו הוא.

– אינני יכול כך. העול הזה איננו בשבילי. נחוץ לי מרחב, מעשים. סכנה דרושה לי. עלי ללכת אל אפרים עפרוני השומר עכשיו באחד המקומות המסוכנים. אני מוכרח ללכת. אני מתנוון מיום ליום. אינני יכול יותר. אינני יכול לצאת יום יום לעבודה המשעממת אותי. זה לא בשבילי. הם לא מבינים אותי. מישקה חושב אותי לבטלן וגוער בי כבאחד הנערים. טוביה בז לי. אינני יכול. דמי הוא כזה. דם שאיננו יכול לשאת מנוחה ושלוה. סכנות דרושות לי. אינני יכול לשאת בעול. אני נחנק. החלטתי לעזוב. אני הולך מכאן!

שושנה משתאה: מדוע הוא מחפש כל כך אחרי נימוקים לעזיבה? מדוע מדגיש הוא את העול שנחנק תחתיו? לאיזה עול הוא מתכוון? מדוע הוא אומר: אני הולך מכאן?…

– כן כן. זהו המוצא היחידי. נלך מכאן, נתן. לא מפחידים אותי לא סבל, לא מחסור, לא עוני ולא כל קושי אחר, – מעודדתו שושנה.

“הבאמת אינה מבינה דברי?” –צובט נתן שפמו בעצבנות.

– שושנה, א… את לא מבינה אותי. א… נו… אינני יכול לדרוש ממך קרבן כזה… א… יגאל… אינני רשאי לדרוש ממך, א… אינני יכול לשאת עלי שום עול… דרוש לי חופש כדי שאוכל ללכת לקראת הסכנות שם… אם יקרה לי משהו, נו… אסור שזה יפגע במישהו ויעשה אותו אומלל… מבינה את, שום עול… – הוא מגמגם בפחד סתום.

שושנה נחנקת ביבבה העומדת בגרונה, עיניה הנפוחות מבכי קמות, גופה מפרכס בעוית.

– נתן – היא פורצת ביללה היסטרית.

– הירגעי! הירגעי! הפסיקי! – הוא נותן בה קולו בגערה – אנשים ישמעו. מה אתך, השתגעת?! הפסיקי! – סוגר הוא פיה בידו הפנויה, ובשניה, התופסת חבילת הבגדים, לוחץ הוא על גופה המפרכס בעוית.

פעמון הבוקר פורץ פתאום בצלצולים רועמים, הצלצולים מתערבבים עם היללות ההיסטריות המרוסקות ועם קולות מבוהלים של אנשים המתרוצצים בין האוהלים:

– מה?

– מי?

– איפה זה? –

אלומות הנגוהות מרצדות על יריעות האוהל, על הרצפה, על הסדין ועל פניו של זאב השוכב במטתו. זאב הקיץ זה כבר, אך איזו ליאות משונה מרתקת אותו אל המטה. עיניו נעוצות במשולש הפתח, שדרכו ניבטים חלק מההר עם סלע מאדם, שצורתו דומה לראש אריה פרוע־רעמה. זה שעה רבה, שאינו גורע מבטו מהסלע המוּכר לו היטב מתמול שלשום: בוקר בוקר, בהקיצו לקול הפעמון ובהפשילו שולי האוהל נתקל בו מבטו. במוחו זוחלים קרעי הרהורים, תוגה צובטת לבו ואותה הליאות המשונה נסוכה בכל אבריו. קרני השמש הבוקעים לתוך האוהל דוקרות בעיניו. הוא ממצמץ שמורותיו, מפהק פיהוק רחב וממושך המכאיב לסתותיו.

– לעזאזל! מה ההתפנקות הזו, – הוא זורק מעצמו את השמיכה הדקה ויושב במטה. מבטו נתקל בחבילה הארוזה, חבילה דלה וקטנה, המונחת בפינת האוהל.

– לקום! – הוא מצוה על עצמו, קופץ מהמטה ולובש בחפזון בגדי השבת שמונחים על הפח העומד על יד המטה. תנועותיו מזורזות. הוא מנער את השמיכה, הסדין, את הכר הקטן ומכניסם לתוך שק שהכין לפני ימים אחדים. מסתכל מסביב אם לא שכח משהו. האוהל ריק. עתה אין מתגוללים על הרצפה בגדי עבודה מלוכלכים, חלקי מכונות, מפתחות וכדומה. עוד אתמול ארז הכל בחבילה המונחת בפינה. את חלקי המכונות והמפתחות החזיר אל סככת המכונות.

“לא שכח דבר”. השמיכה, הסדין והכר תופסים מקום מצער בשק, רובו ריק. הוא לוקח את החבילה הארוזה ודוחפה גם אותה לתוכו, קושר את השק, מרימו ושם אותו על כתפיו.

“לא כבד, מצויין”, – מניחו הצדה. את הדרך יעשה ברגל וטוב שלא יצטרך לסחוב משא כבד על שכמו. דלה החבילה שהוא לוקח עמו מכאן: רק כלי המטה ושתי חליפות בגדים, לעבודה ולאחר העבודה. לוּ ביקש במחסן, בודאי היו מעניקים לו ביד רחבה, אך החליט לבלי לפנות למחסנאית. איש לא צריך לדעת על החלטתו. ייודע להם רק לאחר שילך מכאן. איננו יכול ואיננו רוצה לענות על כל השאלות המרובות. ודאי ידרשו ממנו לנמק ולהסביר סיבת עזיבתו. לא! מוטב שיחסר לו משהו בזמן הראשון. איננו רוצה לקחת מכאן שום דבר. גם הוצאות הדרך לא יבקש. בגפו בא לכאן ובגפו יצא.

זאב יוצא מתוך אהלו. מסביב שקט. אנשי התל עודם ישנים. שבת היום. אין צורך לקום לעבודה. הוא מעביר עיניו על השדות הריקים, על ההרים החשופים חרוכי השרב. במדרון מוריקות חורשות הקזוארינות, הברושים והאקליפטוסים שניטעו בימים הראשונים לעלותם על התל. העצים גדלו והתעבו. קרני השמש מרצדות בתוך הצמרות הצעירות, הרעננות ומשתחזות בין העלים והמחטים כחניתות ממורטות. ירקות החורשות הגדושה, הצוהלת, מלטפת את העין, סגופת צהבת ההרים החשופים. שלות שבת מהולה עגמומיות חרישית מרחפת בחלל השדות הריקים מאדם. תוגה כוססת בלבו של זאב. ההחלטה על העזיבה איננה חדשה עמו. מאז שובו מביקורו אצל מדרשי גמור עמו ללכת מכאן. קשים היו עליו הימים האלה בעבודה ובאוהל המרובע. לא יכול להיפגש במבטם של האנשים. נדמה היה לו, כי כל אחד ואחת כאן יודעים על החלטתו המסותרת. הרגשת אשמה העיקה עליו: הנה מצא פתרון לעצמו, ואת השאר הוא משאיר כאן לסיוט המריבה. במשך הזמן כבר עמד פעמים אחדות להוציא לפועל את החלטתו, אך משהגיעה שעת המעשה, לא יכול להתגבר על הרגשתו המעיקה, התיר חבילתו – ונשאר. שוב עבד מתוך מועקה ודכאון והיה יושב באוהל המרובע ועיניו נעוצות בצלחת שלפניו שלא להיפגש במבטם של האנשים. אמנם איש אינו יודע על החלטתו. רפאל ונעמילה סבורים בודאי, לאחר שלא הלך עד עתה, כי חזר בו. שתיקתו אינה מעוררת חשדות. רגילים בכך. ייתכן שאין איש שם לב אליו, – די דאגות ומחשבות לכל אחד ואחת משיהרהרו בזאב ובמתחולל בקרבו. אך על זאב היו קשים מאוד הימים האלה. והנה הוא מוציא החלטתו לפועל. מדוע בחר ביום שבת דוקא? בעצמו אינו יודע. מגוחך אולי הדבר, אך בשום פנים לא יכול ללכת ביום עבודה. רגיל הוא לצאת יום יום לעבודה. מיום בואו הנה לא ידע מחלה. קשה היה לו לעזוב את העבודה, לקום וללכת. ומדוע דוקא בשבת זו? זאב מגרש מעצמו מחשבותיו המטרידות. התוגה כוססתו. אם יתן לאלה שישתררו עליו – לא יוציא לפועל החלטתו גם הפעם. הוא חומק על פני האוהל המרובע, שקולה של רחל נישא מתוכו בהדריכה את התורנים העוזרים לה ביום השבת. רגע הוא מתעכב בין האוהלים:

“אולי לקחת את החבילה ולהתחמק בזה הרגע? כולם עודם ישנים ואין טוב מאשר ללכת עכשיו”, – חולפו הרהור. אפס הוא מוכרח עוד להציץ לרפת, לאורוה; לעבור עוד פעם את השדות. כן, לפנות ערב, עם ראשית החשכה ילך. הלילה ילון אצל מדרשי, בודאי יקבל אותו ברצון. הוא גם רוצה לשאול עצה מפיו. בעצם, עד היום לא חשב עדיין לאן ילך, והיכן יחפש עבודה. כל מחשבותיו נתונות לעזיבה, לפרידה מהתל ומשדותיו. החליט שלא ללכת העירה. איננו סובל את העיר וגם לא יוכל להינתק מעבודת האדמה. מדרשי יוכל ליעץ לו לאיזה מושבה לפנות, לעבוד שם עד אשר יוכל להגיע לכברת אדמה משלו, למשק משלו. כן, לפנות ערב, לכשיחשיך, ילך מכאן.

זאב נכנס אל האורוה. נחירה, נשיפה, יללה, צהלה, חריקת שרשרות ובעיטת רגלים עצבנית קמות עם כניסתו פנימה.

– מה זה? עוד לא האיכלו והשקו את הבהמות? איפה התורן? האמנם ישן עודנו? – רוגז זאב.

נהוג, כי בשבתות מאכיל ומשקה את הבהמות תורן ולא האורותן הקבוע. נראה שזה התורן איחר הפעם. זאב ניגש לאחת הפרדות, מתירה ומוציאה החוצה אל השוקת. הפרדה מתנפלת על השוקת, מושיטה צוארה ומשקיעה במים את פיה ואת נחיריה ולוגמת לגימות גסות בבולמוס צמאון.

– בטלן! – זועף זאב – סרוח לו על מטתו ופה מתענות הבהמות בצמא. כמעט שנשכח ממנו שבא הנה רק על מנת להציץ ולהיפרד מהבהמות טרם לכתו. בזה אחר זה הוא מתיר את הבהמות, מוציאן לשוקת, משקה אותן וקושרן אל האבוס. אחר הוא שם לפניהן מספוא.

– בטלן! – אינו פוסק מלרטון בזעף.

פתאום נזכר כי התורן יכול להופיע כאן בכל רגע. בהשתאותו ימטיר עליו שאלות “למה” ו"מדוע". הוא עובר את האורוה, חובט על גב בהמה, מלטף צואר ורעמה. בהגיעו אל הדלת הוא שולח מבט ממושך על הבהמות השקועות בזלילה רעבתנית.

– שלום!… – וחומק משם.

זאב עובר על פני הרפת. אינו נכנס פנימה. הבחורות החולבות בודאי הן שם. אלו אינן מאחרות. מסירותן אל הפרות כאל תינוקות. הוא קולט נשיפה רחבה ועמוקה, חבטות זנב ונהימה שבעה. מציץ הצצה חטופה בעד החלון. הנה הן עומדות הפרות המעטות של התל, שמטפלים בהן כמו בבנות יחידות מפונקות, ומעלות גירה. מטפחת ראש, שמלה מבצבצות מבין רגלי הפרות. הד טפטוף חדגוני של החלב הנחלב לתוך הדליים עולה בשלוה הבוקר. הוא עובר הלאה.

רגע הוא מתעכב על יד שלד הבנין העומד עדיין בערייתו, פרוץ חורים־חלונות ובלי כיסוי גג. זהו שלד הבנין שצריך היה לשמש בית מדגרה בשביל האינקובטור הגדול שנשלח מתנה לאנשי התל מאת חברים לדעה שבחוץ לארץ. רעש גדול הקים אז טוביה: צריך להקים את הבנין מיד, – צעק. רבבות ביצים אפשר להדגיר בעונה אחת. עוד השנה יקרקרו כאן אפרוחים לאלפים. יש להשיג הלואה לקנית ביצים להדגרה ויהי מה, – רדף אחרי אריה והאיץ בו יומם ולילה. הנהו עומד שלד הבנין ובתוכו האינקובטור הגדול. עד היום לא הושג הסכום הדרוש להשלמת בנייתו. אמנם ביצים הדגירו בו, אך לא רבבות. אלפי הביצים שהודגרו חלק גדול מהן נפסל בשל הטמפרטורה הלקויה בבנין הפרוץ. לבו של זאב נצבט בצער: כל דבר ודבר כאן עולה בדמים. כאילו את שלהם הם נותנים הפקידים האלה. נעלמה השנאה לטוביה, שהיתה אוכלת אותו כל אימת שראה את זה מתרוצץ מבוהל וממציא אמצאות ותכניות חדשות לבקרים. עתה כוססו הצער בהסתכלו בשלד הבנין העומד בערייתו.

מכאן הוא עובר אל הצריפים הרעועים המשמשים מחסנים ומוסדות מלאכה, נכנס לכל חדר וחדר, שוהה קצת, כשאותה התוגה צובטת בלבו. כל פרט קטן קם בבהירות נגד עיניו. באיזה עמל עלה להם להעביר לכאן את הצריפים הרעועים. ימי חורף היו אז. הגשמים ניתכו בזעם. ישובים על הקירות שפורקו, שנערמו זה על גבי זה, ניטלטלו בדרכים המשובשות, במעלות ובמורדות הזרועות סלעים, כשהעגלות עומדות להידרדר לאחת הפחתים שמשני עברי הדרך המשובשת. שמחה גדולה היתה כשהובאו הנה הצריפים. מציאה גדולה נזדמנה לטוביה. במחיר מצער קנה אותם.

בהגיעו אל הסככה הריהו מתעכב על יד הטרקטור במשך שעה רבה. געגועים וזכרונות מעיר בו יצור הפלדה. כמה גדלה השמחה כשהובא לכאן ובאיזה צהלת חדוה רצו אחריו הבחורים והבחורות בהינשאו בתוך השדות בנהם טרטור ובפלחו את האדמה בתרים בתרים. הוא, יצור פלדה זה, היה עד לשמחותיו וסבלותיו, וקלט מחשבותיו והרהוריו בהיותו אפוף רעשו וטרטורו.

על התל קמה תכונה. בחורים ובחורות מגיחים מתוך האוהלים כשפניהם מנומנמים ומעוכים, אלה הולכים לעבר המקלחת ואלה מפשילים שולי האוהלים, מוציאים כלי מיטה, מנערים ומנקים. מתוך האוהל המרובע נישא קשקוש כפות וספלים. אלה שאינם אוהבים להאריך בשינה אוכלים כבר ארוחת הבוקר. זאב מעביר ליטוף על הברזל הקר של היצור הדומם, חומק מתוך הסככה ויורד אל השדות.

החמה מעפילה לאטה במסילתה השמימית. החום מתגבר, אך רוח מערבית קלה מגיחה מדי פעם במשבים מרעננים ומפיגה במקצת את הלהט. זאב נכנס לגן הירק, השיחים המגודלים עטויים שכבת אבק עבה. ירקות־קיץ מציצים מבין העלים הצהובים, המחוספסים. ניכרת הברכה הרבה שבמעין הזורם למרגלות התל, שמימיו מובאים לכאן בתעלות להשקאת הגן. גן ירק זה הציל את האנשים מרעב. לולא הוא היתה רחל הטבחית יוצאת מדעתה ברוב דאגתה מה להכין לבחורים והבחורות החוזרים מהשדות רעבים ורצוצים. הנה ניצב לפניו היום ההוא, כששניהם, רפאל והוא, התנהלו אחרי מחרשה רתומה לזוג פרדות שננעצה לראשונה באדמת התל – אדמתם. רפאל צהל אז כסיח שלוח רסן. דלג אחרי המחרשה והצביע מדי פעם על האדמה הנחשפת בשחרוריתה הדשנה: “ראה, זאב, אדמה…” – צהלה מתוכו חדותו הגואה. הוא, זאב, לא גילה אז התרגשות כלשהי, אף כעס על התפעלות־עגל זו של הפרחח, אך בקרבו פנימה היתה חמימות גדולה. הוא הציץ אז כל הזמן בהרים החשופים, המסולעים, כשבמוחו נוברת המחשבה במה ואיך אפשר לכסות חשפון זה, שלא תזדקר ערית השממה בדכאונה ומועקתה. בכל שעת פנאי היו יורדים לכאן בחורים ובחורות בהמון, נגררים אחרי החורשים דלוקי התלהבות והתפעלות, וגם אכולי קנאה באלה שזכו להיות הראשונים בפילוח קרקע־בתולה. רפאל פיטפט בלי הרף, גילה “ידענותו” בחקלאות שרכשה על רגל אחת מפי טוביה, הסביר ולימד איך אוחזים במחרשה והוא, זאב, שתק. הידבר עם אלה, שלא ידעו אז יותר מניפוץ חצץ, חציבה וסלילת כבישים ומסילות, על חרישה, ירקות – מה יבינו אלה? הילולה ונעמילה היו במרום ההתפעלות ועד החשכה היו קופצות ומדדות אחרי רפאל הגחון על המחרשה. כלום קנאה היתה זו ששיותה אז לפניו קדרות וזעף? לא! לא! זאב איננו אוהב להתהדר בפני בחורות בבקיאות חקלאית. בכלל לא נוח לו בחברתן.

בלכתו מגן הירק אל עבר החורשה שבמדרון ההר מתחלפות פתאום מחשבותיו ונארגות בכיוון אחר. עתה אינו משוקע בזכרונות מהימים הראשונים לעלותם לכאן. פרצופי אנשים שונים חולפים לפניו בזה אחר זה. הילולה מופיעה בשובבותה ובתעלוליה, בהליכותיה דרך חירות, בלעגה לבחורים ולחולשותיהם שמדי פעם בחרה לה מהם אחד להתעלס אתו, להשתובב ולשימו לחוכא לבסוף. זאב נזכר בשירתה, בצחוקה המדרדר בצרידותו, בטיוליה ובריקודיה. היטב זוכר הוא את הרושם העז שעשה ריקודה בליל הסדר. אין להכיר עכשיו את הבחורה הזאת, שהשתריינה בשתיקה והתכנסה ביגון קורע את הלב, המציף עיניה האלכסוניות, הסקיתיות־צפוניות. אין רואים אותה בשום מקום. נכנסת היא לאוהל המרובע, אוכלת בחפזון ומסתלקת. אמנם יש שתבוא להתיעצויות של זרם בלקינד, אך רק לעתים רחוקות ואף שם היא יושבת ושותקת. גופה הנהדר נתמלא. פניה ירוקים ומכוסים כתמים. עומדת ללדת בקרוב. הנבל הזה! – תוקפו זעם – מה עולל לבחורה הזו. מתנכר לה. אך הכל יודעים, מי הוא אב הילד העומד להיוולד בקרוב. נבל! נבל! – הוא חורק שיניו. עכשיו עשה לאומללה עוד אחת. ולא רק אותה. לוין לא יחזיק מעמד. משונה מאוד הוא בזמן האחרון. אינו עונה לענין. הנבל הזה! הנה קם ועזב גם את שושנה. “סיוט המריבה נוטל כוחותיו. אינו יכול לעבוד. חולה הוא” – הצטדק בפני אחדים מאנשי בלקינד לפני לכתו. המנוול! כאילו לא שמעו את היללות ההיסטריות באותו בוקר, כשהפעמון צלצל לעבודה. טוב שהלך מכאן. אין כאן מקום לכשאלה. ומכבר צריך היה לזרוק אותו. כאלה הורסים את החברה. והנה מופיע פרצופה של נעמילה. גם הבחורה הזו השתנתה בהרבה מזמן שרפאל הכניסה אל קנו וסוכך עליה. שקטה כאגם מהלכת היא לצדו של רפאל. תמיד הם ביחד. בערבים תחכה לו בחזרו מהשדות. עוד מעט תלד אף היא. כה צעירה היא נעמילה וכבר תהיה לאם. והנה מופיע פרצופה של רחל. כן, עתה אפשר להודות על האמת: אשליות טיפח זאב באהלו הבודד. סבור היה כי זו, שטוב לבה ומסירותה משכוהו מיד כשהכיר אותה, תיענה לו. מי זה העלה על דעתו כי דוקא טוביה הוא אשר ירכוש לבה. געגועים עזים אופפים את זאב. מדוע לא רמז לה על המתחולל בקרבו – מאוד ייתכן שהיתה נענית לו. היה זמן שנראה לו, כי אף היא אינה מתיחסת אליו בשויון רוח. מדוע לא רמז לה – טורפו הערגון. היא היחידה שתסעיר אותו עוד זמן רב לאחר שילך מכאן.

בדרך אל החורשות הוא עובר על פני מטע עצי הפרי וההדרים שאריה התעקש להשריש כאן על אף דעתם השלילית של המומחים. הוא נכנס לתוך המטע המגודר. השטח מעובד להפליא. אף שמאחר הוא אריה לישב בלילה בהתיעצויות החשאיות הוא משכים ורץ אל עציו. מסירותו ניכרת היטב: העצים גזומים, מסויידים, הענפים קשורים, צבעם הרענן מעיד על עיבוד והשקעה בזמנם. עלי ענפי ההדרים מוריקים בירקות גדושה כהה. אין ספק שאלה השתרשו כאן יפה. זאב נזכר בהיאבקותו העקשנית של אריה עם המומחים האגרונומים ששללו את הנסיון הזה. ראה, באמת ניצח אריה! גם זאב נטה אז לצד דעת הועדה. הן מומחים מנוסים ובקיאים הם. עשרות בשנים עוסקים הם במטעי הדר. נצחון גדול! – שוטפתו החדוה למראה שגשוגם של העצים. הוא מחליק על העלים, קולט רכותם הקטיפתית. בקושי הוא נפרד מהעצים הצעירים, שבעוד שנים אחדות יהוו אחד הבסיסים האיתנים במשק התל. שוב לא יצטרכו להתרוצץ במסדרוני המוסדות והבנקים לבקש תקציבים והלואות. “שלום” – הוא שולח לתוך החלל המוריק ופונה אל החורשות. אילני הסרק גדלו מאוד, הסתעפו ושלחו פארות ודליות לרוחב ולרום. ראה, אף צל צר ומארך משתטח למרגלות העצים הצעירים. זאב מתרפק עליהם, מגפף גזעם, ענפיהם, שואף לקרבו ריח המחטים החריף. העצים הללו מעלים את הימים הראשונים הברוכים. בצער פרידתו נראה לו העבר הקרוב מוצף זוהר כולו, כאילו לא התהלך אז קודר וזועף… הימים ההם נוגהים בזוהר ואור יקרות. באיזו חדוה השתערו אז על המדרונות, בחרדת גיל תקעו את השתילים הרכים בתוך אדמה העזובה והשממה. והנה אותו הבוקר כשבאו הנה ומצאו את השתילים משחירים על יד הבורות כחללים. טוביה ישב על האדמה, מולל בידיו שתיל עקור כשעיניו דלוקות טירוף. אך מהרה התאושש ושוב גחנו הבחורים והבחורות על הבורות ותקעו שתילים חדשים מתוך רטט חרדה. במשך שבועות שמרו עליהם. מדי לילה בלילה הידדו היריות בהרים, עד שהמשחיתים נוכחו כי לא יוכלו ליצר היצירה של הבחורים והבחורות שעלו לכאן מארצות ה"מוסקוב". הנה עלו חורשות רעננות, הצוהלות בירקות גדושה על רקע ההרים חרוכי החמסינים, כתוחלת ופדות. זאב חש עייפות. השמש גבהה בשמים הכחולים. השרב גדול. הוא בוחר לו אחד העצים, שצמרתו רחבה ביותר, כדי לנוח בצלו. הצל איננו רחב די הצורך. רוב גופו מופקר ללהט הקרנים, אך ראשו וחלק מחזהו שרוי בצל. הזכרונות מוחשים מאוד ואותה התוגה, תוגת הפרידה מכל זה שידיו יצרו כאן בשממה, כוססת, כוססת. הוא עייף מאוד מהמון המחשבות, הזכרונות וצער הפרידה הצובטו, שמורות עיניו מתרפות עד שמתעצמות. פרצופה של רחל מופיע עוד פעם בבהירות מענה ומיד מיטשטש הכל ונבלע עמו יחד בחיק התרדמה.

כשהקיץ, כבר עמדה השמש בשיפולי השמים. נגוהות השקיעה ריצדו על בדי הצמרות, הטילו מבעד הענפים בהרות עגולות כדינרי זהב על הקרקע, פיזזו על פניו ועיניו. כולו היה טבול זיעה. בפיו טעם יבש מר. על אף טעם הפיגול בפה חש רעב חזק שכיוצו כולו. הוא קם בחפזון. ניער מעצמו את האבק והלך בצעדים מהירים אל התל. בעברו על גן הירק, גחן על הערוגות וקטף עגבניות אחדות, גזרים ובלעם ברעבתנות. משהגיע אל מורד התל גועו הדמדומים החטופים והחשכה התעבתה והלכה. עלה בשביל המוליך למעלה, חמק בין האוהלים ומיהר אל אהלו בחששו פן יפגשהו מישהו. התל היה ריק כבשעות הבוקר המוקדמות עת ירד לשדות.

“ודאי עוד אוכלים ארוחת הערב”, – שמח בהיכנסו לאהלו על שעלה בידו לא להיפגש עם מישהו. הוא מדליק את המנורה. מטתו ריקה, חשופה מכל מצע. בצד מונחת החבילה הארוזה בשק. הכל כמו שהניח בצאתו מכאן הבוקר. האוהל הריק ומטת הקרשים החשופה משרים עליו תוגה. זר נראה לו אהלו שבילה בו ימים ולילות רבים. אבלות שרויה בחללו כמו הוצא מתוכו זה עתה בר מינן… תוגתו מתעבה בעמדו בתוך אהלו הריק שאור המנורה המפוייחה מאירו קלושות. ודאי לא יישאר ריק זמן רב. הדוחק גדול על התל. היקלטו דייריו החדשים משהו ממחשבותיו, לבטיו, אשליותיו ותקוותיו שספגו היריעות האלה במשך ימים ולילות רבים – הייזכר מישהו באחד בחור שתקן וסגור שהכל התרחקו ממנו ואף הוא התרחק מהם בשעה שלבו ערג ונהה למלה חמה, לליטוף? שעה רבה הוא עומד בתוך האוהל המשמים נטול כל רצון ושאיפה ורק ליאות גדולה מוצצת באבריו הרפויים. קולות נשמעים מבחוץ ההולכים וקרבים. הוא מתנער, תופס את השק, מכבה את האור במנורה ומקשיב רב קשב. הקולות מתרחקים. בחוץ שקט ודממה. רק המיה חרישית נישאת מהאוהל המרובע. הוא גוחן, יוצא וחומק שוב בין האוהלים אל השביל שמהעבר השני המוליך מערבהּ. הנה חשות רגליו בשיפוע השביל המתפתל למטה. לפתע נעצר.

“כלום כגנב אתחמק מכאן? – לא! עלי להיפרד מאחדים טרם עזבי את התל. מי יודע מתי אהיה כאן שנית, אם עוד אבוא הנה בכלל”. רגע עומד הוא וחושב אל מי להיכנס לקחת ברכת הפרידה.

“כן” – מפנה פניו וחוזר ועולה אל התל. הנה הגיע אל אחד האוהלים. מוריד את השק מעל שכמו, מקשיב. חרש הוא דופק ביריעות האוהל.

– יבוא! – קוראים שני קולות ביחד.

הוא נכנס פנימה. נעמילה שכובה על המטה ורפאל יושב אצלה כשספר פתוח מונח על ברכיו.

– א, זאב! – קוראים שניהם בשמחה, שעה שעיניהם נתונות בו בתמהון.

– בוא, שב! – מזמינתו נעמילה.

– תודה. אני… אני… רק לרגע נכנסתי. אני… אני… להיפרד באתי – מגמגם זאב.

עיני נעמילה נפקחות בחרדה. רפאל ממולל דפי הספר בעצבנות.

– שב, מה פתאום עכשיו – בלילה דוקא – שב רגע. באמת אתה עוזב אותנו? – אין נעמילה יכולה להבליג על התרגשותה וחרדתה.

רפאל מסתכל בו כאומר להוכח אם באמת זאב הוא העומד לפניו ומיד הוא משפיל עיניו.

זאב עומד עמידה רפויה, כולו נבוך ואובד עצות. שוררת דומיה מעיקה. הוא מתחרט שנכנס לכאן.

– מדוע בלילה דוקא, מדוע? – ממללות שפתיה של נעמילה וכאילו שואלת היא את עצמה ולא את זאב.

– הייתי היום בשדות. עברתי את כל מקומות העבודה. היה לי צורך לראות עוד פעם את כל המקומות האלה. עכשיו אני הולך.

– ומדוע דוקא בלילה? – שואל רפאל.

– אולי זאת היא חולשה מצדי. אבל לא אוכל ללכת מכאן ביום. לא אוכל לענות על השאלות. גם אין לי רצון.

שוב משתררת השתיקה המעיקה. עתה לא יכול זאב לשאת אותה. ניגש אל נעמילה, מושיט לה ידו:

– שלום! – הוא לוחץ ידה המרטטת.

– שלום! – הוא מושיט ידו לרפאל.

רפאל קולט ידו הרחבה של זאב, משהה אותה רגע בידו, מרים עיניו ומסתכל בו, פיו נפתח כרוצה להגיד משהו, אך מיד מרפה מידו, משפיל ראשו ומחריש.

– זאב, – מפרכס הבכי בקולה של נעמילה, – אם אתה הולך, בודאי שאין תועלת בדיבורים. בודאי יש לך נימוקים מכריעים. אבל דע לך, זאב: בכל מקום שתהיה לא תוכל לשכוח את השנים האלו שחיית כאן. לא תוכל לשכוח את החברה הזו. כל מי שטעם טעם החיים האלה על כל הצרות, הסבל, המריבה האיומה ועל כל השמחה הגדולה והחופש, לא יוכל לשכוח אותם כל ימי חייו. מה שיש פה לא תוכל למצוא בשום מקום אחר. לעולם לא תוכל לשכוח, זאב. אין עוד חיים כאלה בשום מקום. על אף הסבל הרב. כן, זאב. אבל אם יתקפו אותך געגועים לתל ולאנשים, אם תרגיש שחלק חשוב ממך נשאר כאן והחלק הזה מושך ותובע ואינו נותן להשתרש במקום אחר – כתוב לנו. כתוב מיד. דע לך כי חבריך מחכים לך. בזרועות פתוחות נקבל אותך, זאב. זאב, – נבלע קולה המפרכס בתוכה ודמעות גדולות נושרות על לחייה.

– שלום! – קורא זאב בקול שנצטרד פתאום, עוקר ממקומו ויוצא.

הוא עומד בין אהלי התל. בגרונו נתקע משהו ומחניקו. מבטו של רפאל שנתנו בו לרגע ומיד השפילו; הדמעות בעיניה של נעמילה מסתחררים לפניו בחשכה. הצער קורע לבו לגזרים. איך יכנס עתה אל אלה שרצה להיפרד גם מהם – הוא חש כי לא יוכל לשאת עוד פרידה מעין זו שעברה עליו זה עתה. אך בשום אופן אינו יכול ללכת מבלי להיכנס אליהם. הוא מאמץ שארית כוחותיו, ניגש אל אוהל אחד ונעצר על ידו. באוהל חושך.

“ישנים. ואולי נמצאים עוד באוהל המרובע. הלא השעה לא מאוחרת כלל”. – הוא דופק דפיקה חרישית. אין תשובה. דופק שנית, הפעם ביתר עוז. שוב אין תשובה. זאב אומר ללכת, והנה קלט רשרוש, לא נעים לו, שהעירם משנתם.

– מי זה? – קורא טוביה המציץ מבעד הדלת שהפשילה.

– אני, – עונה זאב בחושו איך פניו מתלהטים בצינת הלילה…

– זאב, – קורא טוביה בתמיהה, – בבקשה, היכנס. רק זה נרדמתי.

זאב נכנס פנימה. טוביה מדליק אור במנורה. רחל ישנה.

– תסלח, באתי להגיד לכם שלום, – מגמגם זאב.

– מה? אתה נוסע לאיזה מקום? עכשיו? – תוהה טוביה.

פני רחל מתעותים בשינה. כנראה חשה באור הדולק. היא מתהפכת מצד אל צד, פוקחת עינים מטושטשות:

– מה, אינך ישן, טוביה? – משפשפת היא עיניה. ופתאום יושבת במטה.

– מה אני רואה? זאב? מה קרה? – מתבהלת היא – ומה זה פתאום בגדי שבת? א, שכחתי – הלא מוצאי שבת. נו, מה אתה עומד, שב.

– להיפרד? לזמן רב אתה נוסע? עכשיו בלילה?

– אני עוזב, – פורץ זאב.

– כל החלומות הרעים על ראש שונאי! מה אתה מדבר, זאב? מה פתאום אתה עוזב?

טוביה אינו גורע ממנו עיניו הזעירות המלאות השתאות ותמהון. לא נעים לו להרבות בשאלות. אף פעם לא עמד עם זאב ביחסי קורבה מיוחדים. אם כי הליכותיו של הבחור הזה משונות הן, בכל זאת לא שיער כי יחליט החלטה כזו. הודעתו הפתאומית מדהימתו. אמנם שיער כי המריבה המשתוללת תביא להופעות כאלו, אך לא עלה על דעתו שייפגעו אלה המוצקים ביותר, היסודיים ביותר בין בוני התל. זאב הוא אחד מאלה ששקדנותם בעבודה, חריצותם ובקיאותם הן למופת. אף חקלאי מנוסה הוא. מארת המריבה כירסמה כבר עמוק עמוק בחברה הזו, אם פגעה באלון כזה. הוא מסתכל בזאב העומד בבגדי השבת שלו מוכן ומזומן ללכת מכאן וצער גדול יורד עליו על טוביה. שלהבת־התמיד בעיניו החמימות נוגהת ביסורים. הוא שותק. מה יגיד – כנראה שהחלטתו לא באה פתאום. זאב הוא אדם יסודי ובודאי הגיע למסקנתו לאחר שיקול רב. טוביה יודע מה רבים החיבוטים עד שמגיעים להחלטה כזו, פעמים אחדות בחייו עמד לפני צעד כזה. עם כל עזיבת מקום נעקר מתוכו חלק מפרפר ושותת דם. האם אפשר עוד להניאו ממעשהו זה? אבל, מה יגיד לו, מה יגיד?

– אבל לאן תלך בחשכה? איפה תלון? ואוכל לקחת אתך? כן, עכשיו אני נזכרת: כל היום לא ראיתי אותך. לא בארוחת הבוקר, לא בארוחת הצהריים ולא בערב. באמת לא אכלת כל היום? – מיצרה רחל בדאגתה האמהית, – זאב, הפנה ראשך רגע הצדה, הנה אני לובשת את השמלה ומביאה לך אוכל.

– לא, לא! אין כל צורך. באמת, רחל, באמת. דרכי לא רחוקה. הלילה אלון אצל קרובים שבמושב הקרוב לתל. רק מחר אמשיך דרכי הלאה. באמת, אין צורך – מתחנן הוא לפניה.

– איזה קרובים מצאת פתאום? עד היום לא שמעתי שיש לך קרובים במושב. זה רגע אחד, זאב, נו, הפנה ראשך. אחת שתים אני לובשת את השמלה ורצה למחסן להביא משהו, – מחייכת היא אליו בבישנות, בכסותה את חזה המלא, המבצבץ מתוך כותנתה.

– באמת, רחל, אין צורך. אני מבקש ממך. הלילה אני לן אצל קרובי. רק מחר אלך הלאה.

– באמת החלטת לעזוב אותנו? – ולאן תלך? איפה תשיג עבודה? איפה תסתדר? ואיך תוכל לשכוח את התל? מהיום הראשון אתה כאן. התקשרת לעבודה, למקום. לאן תלך? ואיך זה בא עליך פתאום? למה לא אמרת לנו, שאתה אומר לעשות מעשה כזה? למה לא נכנסת אלינו? ומה הסיבה? ואולי, אולי תחשוב עוד. גם עלינו מעיק מאוד כל מה שנעשה כאן. אולי נחשוב ביחד, נמצא איזה עצה. לאן תלך, זאב? – מיצרה רחל בדאגתה האמהית.

זאב עומד ומחריש. אין לו כוח לענות על כל השאלות שממטירה עליו רחל. היה רוצה להגיד “שלום” וללכת. אך הרפיון הזה שהשתלט עליו מאז הבוקר כובלו אל מקומו.

טוביה חש היטב מה שמתחולל עכשיו בקרב זאב, שבחר לו שעה זו לעזיבת התל. אין טעם בכל השאלות הללו של רחל. רק כאב היא גורמת לו. לא איש כזאב עשוי לחזור בו. צריך להקל עליו רגעי הפרידה הקשים.

– זאב, – פותח טוביה בקול מעודד, – אם החלטת ללכת בדרך חדשה, לך בה בעוז ובאומץ. רק לא רפיון וחולשת הדעת. אתה בחור צעיר, חזק ובריא ותוכל להתגבר על כל המכשולים. חתור בעוז ואל תביט לאחוריך. חש אני היטב מה שעובר עליך ברגע זה. לא פשוט וקל לשכוח את הימים והלילות שעברו עליך מהרגע שעלינו הנה להקים ישוב בשממה. אני יודע את הטעם הזה. לא פעם נתנסיתי בו. זהו פצע חי שותת דם. אבל החיים מגלידים ומרפאים את הפצעים. העיקר להיות חזק. הקשר למקום החדש ייוצר במשך הזמן. לך והצלח בדרכך. מיטב הברכות לך. ועוד דבר, זאב: ייתכן שחבלי ההסתגלות למקום החדש יעלו לך בקושי גדול וביסורים. יש גם מקרים שלא יכולים להתחיל מחדש. אולי יקשה לך למצוא עבודה. אם תרגיש שקשה לך במקום החדש; אם לא תשיג עבודה – הודע לנו מיד. מקומך כאן יחכה לך. תמיד תוכל לחזור הנה. שלא תתביש בחולשתך, שלא תתחשב בזה מה שיאמרו האנשים. כל זה לא חשוב. תחזור הנה ותהיה לנו יקר כמו שהיית עד הליכתך. אני מברך אותך שתצליח במקומך החדש ותמצא בו את זה, שכאן לא מצאת. לך לשלום ולהצלחה.

– שלום! – מושיט זאב ידו לטוביה.

טוביה לוחץ ידו בחזקה, טופח על גבו בעידוד ובחיבה:

– שלום! שלום!

– שלום, – מפרכס קולה של רחל בבכי עצור ודמעות נושרות על לחייה המלאות. היא אינה יכולה, כטוביה, לעודד ולהעמיד פנים שמחות. הנהו הולך הבחור הזה, שבמשך שנתיים ראתה אותו יום יום באוהל המרובע. אם כי שתק לרוב, חשה בו יפה בשבתו בין הבחורים והבחורות ולוגם בתאוה את המרקים שלה והדיסות. איך אפשר להניח שייעקר מכאן לתמיד – הן התרגלה אליו ממש כלאח. ולאן ילך – איזה קרובים בדה לו פתאום מלבו. איפה ישיג מקום להניח בו ראשו העייף ומי ידאג שלבניו יהיו נקיים, שמאכלו יהיה חם. לאן הוא הולך עכשיו בחשכה מבלי שלקח אתו צידה לדרך… כתפיה מרטטות, דמעות נושרות מעיניה.

– שתכתוב, זאב, שתכתוב – היא צועקת אחריו בצאתו מאהלם ופורצת בבכי גדול.

זאב לוקח את החבילה שהניחה בחוץ. לבו מלא על גדותיו. צער גדול מיסרו על מחשבותיו הדלוחות שאפפוהו תכופות בראותו את טוביה במרץ חפזונו ובאי־מנוחתו בעבודה ובתיכון תכניות. כן, הקנאה היא שהדליחה יחסו לבחור היקר הזה. כאח הוא לו טוביה זה, אח יקר מאוד.

הוא פוסע אל ירכתי התל. עוד מבחור אחד עליו לקחת ברכת הפרידה ויוכל ללכת מכאן. עוד בחור אחד כאן, שעליו ללחוץ ידו לפני עזבו. לוין עסוק בשמירה זה שבועות אחדים. בשום פנים לא יכול לשבת על הפנקסים ואפילו לא לעסוק בעבודת האדמה, שכה חרד לבלי הינתק ממנה. אסונו נטל ממנו כל חפץ חיים ורצון יצירה. לאחר שהתלבט מעבודה לעבודה, ביקש שיסדרוהו בשמירה. זאב הולך עתה להיפרד ממנו.

מרחוק הוא רואה את דמותו הגבוהה והרזה המבצבצת מתוך החשכה. כקפוא הוא עומד על משמרתו כשהרובה נתון על שכמו. זאב מתקרב אליו כדי פסיעות אחדות, וכדי שלא יבוא עליו במפתיע ולהבהילו, הריהו קורא בשמו לפני גשתו אליו. הדמות לא זעה.

– לוין! – קורא זאב שנית בקול רם יותר.

גם הפעם אינו משנה מעמידתו הקפואה.

זאב ניגש אליו, שם ידו על שכמו:

– לוין –

לוין אינו מתחלחל, מפנה פניו ומסתכל בו.

– באתי להיפרד ממך.

– מה?

– באתי להגיד לך שלום. אני הולך מכאן.

– אתה הולך, – הוא חוזר אחריו מבלי להשתאות.

– כן, אני הולך. אני עוזב.

– אתה עוזב, – הוא חוזר אחריו שוב.

לבו של זאב נצבט בכאב. הבחור הזה אינו מבין כלל מה שמדברים אליו. הוא לוקח ידו של לוין ולוחצה בחמימות.

– שלום לך, לוין. היה שלום. היה בריא ושלום.

ידו של לוין מונחת בידו קרירה כנטולת חיים.

– שלום, שלום, – הוא מפנה פניו אל עבר ההר וקופא על עמדו.

“אסור היה לסדר אותו בשמירה – מהרהר זאב בצער בפסעו במורד התל – הוא אינו שלם ברוחו. איזה אפטיה ואיזה צער שלו, כביכול, כשיש קר. אסור היה לסדר אותו בשמירה. ההרהורים במשך הלילה הארוך יוציאו אותו מדעתו”. הוא חותר בתוך החשכה. הנה הגיע לפרשת הדרכים: דרך אחת מוליכה לשדות התל, והשניה – אל המושב בו חי מדרשי. הוא עולה על הדרך המתלילה. האורות בצריפים שבמושב מנצנצים בחשכה. האורות הללו, שכל אימת שהסתכל בהם מהתל נראו לו כקורצים בעליצות, נראים לו עתה כנרות־נשמה מבליחים שהעלו לזכר בר־מינן… הנה האור הזה שמימין, המהבהב בחלון צריפו של מדרשי, הוא נר־נשמה לנשמתו של זאב שנשארה על התל מפרפרת ושותתת דם… זיעה קרה שוטפתו כולו. בחוט שדרתו רוחש רחש לא נעים. הוא נושם רסוקות בהעפילו אל המושב שעל הגבעה. החבילה הדלה שעל שכמו כאילו צרורות בה כל המחשבות הקודרות, הצרות, הצער, היסורים והשמחה הגדולה שפקדה אותו במשך השנתיים שחי על התל. –

בצריף הקטן המצוחצח והנקי למשעי, בית הילדים על התל, נוסף דייר חדש: תינוקם של רפאל ונעמילה שוכן בו עתה כבוד, שני ליגאל, המפטפט וממלמל הברות ומלים שלמות ואף בא זה־מקרוב במגע הראשון עם האדמה בדרכו עליה ברגליו הורודות השמנמנות כשהוא מתנדנד כשכור. נעמילה ילדה את אורי שלה בנקודה הסמוכה לתל, בצריף בית־החולים, שהוקם שם לפני חדשים אחדים, והוא מתנהל על־ידי הד"ר יעקובי. משנתרבו הלידות בישובים החדשים, בעיקר במושבו של מדרשי, נעשה מאמץ משותף והוקם בית חולים באחת הנקודות השוכנות במרכז, ובו גם אגף ליולדות. הנסיעות כרוכות בהוצאות גדולות וגם לא תמיד אפשר להגיע שמה במועד הנכון, כבמקרה הלידה של שושנה, ומוטב בית חולים דל בצריף מאשר טלטולים הכרוכים לעתים בסכנה.

משנשמעו צעקות חבלי־הלידה הראשונות של נעמילה, לא התרוצצו הבחורים והבחורות מבועתים בחרדתם, כבשעת צעקותיה של שושנה אז בחדשים הראשונים לעלותם אל השממה. אין דבר, בית החולים קרוב; חצי שעה – ואתה בידי ד"ר יעקובי הנאמנות.

ד"ר יעקובי אמנם רופא צעיר הוא. רק לפני זמן מצער ירד מעל ספסל הלימודים, אך כנגד זה הוא חבר טוב ומסור מאין כמוהו. הליכותיו והתנהגותו בפשטות, ממש כאחד מאנשי הישובים. הוא מטפל בחולים השוכבים בבית־החולים, בעזרתן של אחיות אחדות, משוטט בישובים החדשים ומסייע לאלה שאין מחלתם מחייבת להעבירם אל צריפו שבנקודה המרכזית. בחורף ובקיץ, בבוץ ובחמסין הוא מיטלטל על החמור העומד לשירותו ועובר מישוב לישוב. מעורה הוא בחיי הישובים, בצרותיהם ובסבלותיהם, בנשפיהם ובשמחותיהם; אף נמשך הוא אל עבודה האדמה ותוך כדי בדיקת החולה הוא מתעניין ושואל על חרישה, זריעה, יבול; אם מספיקים הגשמים שירדו או שיש צורך בגשמים נוספים. בחלקה שעליה עומד צריף בית החולים נטע עצים ושתל פרחים ובשעות מנוחתו המעטות הוא עודר, משקה וגוזם כחקלאי מנוסה. מאוד אהוב הוא ד"ר יעקובי על הבחורים והבחורות בישובים הצעירים. בגניחות־הכאב מחמת עקיצת עקרב ונשיכת נחש, או מחמת דקירת המחט אגב זריקת חינין, מתערב תמיד גם צחוק קטוע, שהוא, הד"ר החביב, מעורר בהלצותיו תוך כדי טיפולו בחולה.

– זה לא סתם רופא. זה חבר! זה חלוץ! – מביעים הבחורים והבחורות הערצתם וחיבתם לד"ר יעקובי.

משתקפו את נעמילה צירי הלידה, אץ רפאל אל האורוה, רתם זוג בהמות בעגלה כדי להעבירה אל צריפו של הד"ר יעקובי. טוביה עזר על ידו ורחל נלותה אל נעמילה להיות על ידה עד שתלד. ברדת העגלה מהתל לעבר בית החולים תקפה את אנשי התל רוח עליצות:

– תינוקת תלד, תינוקת.

– גם את האם צריך יהיה להכניס לבית הילדים.

– לא יזיק להכניס שמה גם את האב.

– בת כמה היא נעמילה?

– באמת, כבר תשע עשרה –!

– נראית כבת שש עשרה, שבע עשרה – לכל היותר!

– גם רפאל רק בן תשע עשרה? לא יותר?!

– נחפזו אלה, אוהו!

– מסכנה… – מיצרה אחת בחורה.

– למה “מסכנה”? – אין דבר! אל יעקובי הוביל אותה. בעוד ימים אחדים תשוב הנה בריאה ושלמה ותוכל להשתעשע עם בובה חיה.

– את רפאל ראיתם? כאילו הוא עצמו צריך ללדת… ח־ח־ח

דעתם של האנשים בדוחה עליהם. תינוק יובא לכאן שיצהיל קצת את הפנים הקודרים. לשעה קלה נשכחו מהם מרירות המריבה, השנאה והרוגז. השמחה ללידתה הקרובה של נעמילה מחשלת אותם שוב לזמן קצר לגוף אחד מלוכד בצער וששון. הרכוש החי גדל והולך. בזמן הקרוב עומדים להתוסף עוד תינוקות אחדים. חיימקה יודע למנות בדיוק כמה ילדים עומדים להיולד בזמן הקרוב והרחוק… הנהו מונה:

–חמשה, ששה, שמונה ת–ש… – ומפסיק פתאום. פניו לובשים ארשת צער ורחמים כמיצר מאוד באסונו של מישהו.

– בדיוק? מה, היית באותו מעמד… – פורץ אברשקה בצחוק רועם.

איש מהנאספים בכנופיה אינו נענה לצחוקו. משתררת שתיקה. שתיקה מעיקה מאוד. הכל יודעים מדוע הפסיק בהגיעו ל"שמונה" ולא המשיך למנות את התשיעי. התשיעי הזה – מאוד לא נעים לאנשים התל להרהר בו. הבחורים והבחורות האלה הם אנשים חדשים, יוצרי חברה חדשה והווי חדש, משוחררים הם כביכול מכל מיני מסרות בלות ודעות קדומות. איש מהם אינו מתערב ברשותו של היחיד. כאן – התל! אין כאן זקיפים משוריינים שריון־המסורת המוחלד, שהפקדו על משמר ה"צרמוניות" שאבד עליהן כלח. אין כאן “דודות” צנועות־צבועות, שתאות הרכילות והשמחה לאיד מחלחלת בהן כארס. מה עסקו של מישהו, מי הוא אבי הילד – ילד יולד לתל! הילולה נושאת אותו בנבכיה – את הילד של התל, של החברה. החברה אחראית לטיפולו ולחינוכו. יקר מאוד הוא הרכוש החי לאנשי התל. נוסף ילד – נוספת ברכה! אפס השתיקה מתעבה והולכת. העינים מרפרפות לכאן ולכאן ואין להן במה להיאחז במבוכתן הגדולה. כעס מחלחל בלבבות הנאספים בכנופיה על חיימקה זה השטוף ברכילות כריבה קרתנית, אם כי לא קרץ בעיניו העכבריות ולא רמז רמזים כלשהם. קשה להם ולא נעים לאנשי התל משנזכרים בהילולה שזמן לידתה קרוב מאוד. כל אימת שנתקלים בה משתדלים להיעלם. הבחורות, נפשן יוצאת לגשת אליה, לדבר עמה, לנחמה ולהקל סבלה, אך בשום פנים אינן יכולות להתגבר על בלם נפשי עצום המענה אותן מאוד ומונע מהן את השיחה־הפטפוט בין אשה קרובה ללדת לבין אלו שתלדנה בעתיד: לשאול על הרגשות, תחושות, לנחש מתוך סקרנות נשיית אם בן ואם בת, כאז בפטפטן עם שושנה בשעתה ועם נעמילה שנסעה ללדת. אף הרגשתם של הבחורים לא שפרה עליהם בהיפגשם אתה במקרה. כן, אנשים חדשים הם אנשי התל, יוצרי חברה חדשה והווי חדש, משוחררים הם כביכול מכל מיני מסרות בלות ודעות קדומות, אך קשה להם, כשמישהו מעלה לפניהם את ענין הילולה, ולו אפילו ברמז…

– נו, חברה, צריך ללכת! כבר צלצלו לעבודה, – מוציאם אברשקה מהמבוכה.

שבוע ימים שהתה נעמילה בצריף בית החולים וחזרה אל התל בעגלה נהוגה בידי רפאל, כשבחיקה שכוב אורי תינוקה. פניה חורו, עיניה עמקו והוצפו אושר אמהי, שמבעדו ביצבצו עוד שרידי הכאב האיום שעבר עליה שם בצריף. נעמילה יפתה עתה שבעתיים. זוהר אמהי קרן מגופה המעודן והצח, מפניה ועיניה הצעירות. שתי הצמות הבהירות שכרכה עתה מסביב לראשה שיווּ לה פני מדונה עטורה הילה קורנת.

– נערה־אם! – קראו בהתפעלות הבחורות שלא יכלו לגרוע עין מיפיה המופלא.

צריף בית הילדים המה ורחש מהמון מבקרים. בחורים ובחורות נכנסו ויצאו ונכנסו שוב כשהם מתפעלים מהאם ובנה.

– בדיוק נעמילה! הביטו על העינים, האף, הפה –

– מילא, כולו רפאל! כשתי טיפות מים, – התנצחו אנשי התל.

באו גם מתומכי אריה וגם מתומכי בלקינד. שוב, כבעת שמחה גדולה, מלוכדים האנשים כגוף אחד. הנה טופח על גבו של רפאל אחד בחור שמאז המריבה לא דיברו זה עם זה:

– בחור כהלכה! – צוהלות עיניו ישר לתוך עיני רפאל.

בלבו של רפאל מתערבלות שמחה, חרדה ומבוכה. “האומנם, האומנם” – משוטט מבטו מאורי, הנראה בעיניו כאומצה אדומה ללא תואר וללא הדר והמעורר בו חדוה וחרדה כאחת, אל נעמילה הזוהרת בעדנת חיורונה וביפיה המופלא והיא עתה שוב אותה הנערה השובבה ומלאת התעלולים, אלא שעתה נוסף לה זוהר על יפיה. עדיין לא נעורו בו רגשות אבהות איתנים, אך בישבו מול נעמילה, שהוא מלווה אותה מדי לכתה אל הצריף להיניק את אורי ורואה את הנערה חולצת שדה הצח אל בנה השכוב בחיקה כאם מנוסה, הריהו מרטט כולו בחדות התפעלות, כמו נתגלה לו אחד מפלאי העולם הגנוזים… כמעט ששכח את עקת המריבה, את ההתיעצויות החשאיות, את הליכתו של זאב שגרמה לו הרבה צער – כולו אפוף עדנת יפיה של נעמילה והתגלות הפלא של יצור אלוהי גח מההעלם.

אנשי התל שמחו יום יומים, ביקרו תכופות אצל האם ותינוקה, התפעלו, התלהבו – וחדלו. שוב משוקע כל אחד במחשבותיו הקודרות ושוב חרדים הם להכרעה שאינה אפשרית אלא אם כן יחתכו אבר מן החי. על פשרה והשלמה אין מה לדבר. עמוק עמוק כירסמה המריבה בגוף התל.

ידידי רפאל ונעמילה הנאמנים ממשיכים עוד לבקר בצריף הילדים. רחל, כל אימת ששעתה פנויה, באה לכאן בלוית טוביה. לא נעים לו לטוביה לבקר כה תכופות בבית הילדים: מיטב הברכות על ההורים הצעירים אהובי נפשו ועל תינוקם, אבל מה ריצה זו לבית הילדים פעמים אחדות ביום, שרחל רצה הנה וסוחבת אותו אחריה – הן איננו אשה ואין לו מה לחזור ולשאול: “איך החלב? המספיק לו לאורי הזוללן?”; “האין נעמילה חשה בשדיה?” ועוד ועוד שאלות שונות שרחל מתעניינת ושואלת חדשות לבקרים. גם לא נעים לו לראות את נעמילה חולצת שדה. מה היא רוצה ממנו רחל זו? אפס לרחל אין לסרב. בכל פעם שהיא הולכת לבקר את האם ותינוקה וטוביה נמצא אותה שעה במחנה, מוכרח הוא להילוות אליה.

טוביה עומד ומשוחח עם רפאל. פניו חרושים דאגות וסבל. לאחר נתן גלילי וזאב, הראשונים שהרהיבו עוז לעזוב את התל ולהשאיר את האנשים כאן לאנחות, נמצאו עוזבים עוד ועוד. אמנם העזיבה נושאת לפי שעה אופי מקרי. בודדים עוזבים וביחידות. אך מי יערוב, כי מחלת העזיבה לא תיהפך למגפה – טוביה נתנסה כבר בכל זה והוא יודע יפה, שמחלה מידבקת היא העזיבה במצב הזה שהתל נתון בו. צריך כוח רב, עוז רצון, עקשנות ואהבה עמוקה אל המפעל בכדי לעמוד בפני הפגע הזה. לא כולם כאן כאלה. ראשונים ילכו אלה, ששרשי נפשם לא השרישו במקום ואחריהם גם מן הטובים והמעולים. אין לו בטחון שאלה האחרונים רבים כאן, להיפך: מכרסמו החשש שדוקא הראשונים מרובים כאן. אחרת, איך אינם יכולים להתגבר על מחלוקת רעיונית, ותהא עמוקה ויסודית כאשר תהיה, למען שלימות המפעל, שהוא יקר לאין ערוך על כל מיני הבדלי דעות והשקפות? כן, לפי שעה בודדים העוזבים, אך מה יהיה מחר ומחרתיים?

רפאל מקשיב לו אפוף־דאגה אף הוא. אמנם מאז שנולד אורי נתלש במקצת מכל הענינים האלה, אך בראותו עיניו של טוביה ששלהבת־התמיד נוגהת מתוכן בצער ויסורים גדולים, חוזרות המחשבות הנוגות, הצער והסבל, שעינוהו כל זמן המריבה ולוחצות עתה ביתר שאת.

בשעה ששני הגברים שקועים בשיחם הכבד, אין רחל פוסקת מלהמטיר על נעמילה עצות, כיצד ואיך עליה לנהוג כלפי אורי הזוללן:

– לא כך אוחזים, לא כך מניקים. הנה עבר כבר הזמן הקצוב להנקה. אין דבר, רב לו. יבכה קצת. לא נורא, – לא נסגר פיה של רחל, כאילו היתה כבר אם שמאחוריה נסיון גידול ילדים הרבה.

נעמילה משתאה: מנין לה הבקיאות הזו? עצותיה מטרידות אותה, אך מקבלת אותן בסבלנות. הן זה נובע אצלה מדאגה ואהבה נאמנה.

– טוביה, בוא תראה אותו! אני אומרת לך – משמין מיום ליום, – היא קוראת לטוביה השקוע בהגותו הכבדה.

לא נעים לו לטוביה לראות את נעמילה חולצת שדה. ודאי לא נעים אף לה. הוא עושה עצמו כלא שומע – וממשיך בשיחה עם רפאל.

– אתה יכול לגשת. כבר הפסיק למצוץ. קח, – מושיטה רחל לקראתו את התינוק, – בחור כארז! פלח בן פלח!

טוביה מתוח כולו באחזו את התינוק בזרועותיו כחושש שמא יישמט מידיו.

– הגד, אתה רוצה שיהיה כזה? או אולי אתה רוצה בבת? אני רוצה בבן כזה, שמנמן ואדמוני כמוהו, – עולצת רחל בצייצה אל התינוק.

טוביה מסמיק. הסוד הזה, שהוא נושאו בתוכו מאז גילתה לו רחל דבר הריונה ושאינו יכול להרהר בו מבלי שתאחזנו טלטלה עזה; הסוד השמור עמו כאוצר גנוז ויקר שאין להגות שמו בשפתיים, מגלה היא בקלות כזאת… טוביה הפועל הותיק, שרק אריה שוה לו בגילו בין אנשי התל, ביישן הוא כילד. הוא עומד נבוך וחסר אונים, כולו סמוק כילד שסרח, כשהתינוק המוטל בזרועותיו מורחק משהו מגופו, כפוחד שמא יעיפהו בהבל פיו בלבד…

– נו, תנהו! ככלי זכוכית הוא מחזיק אותו. תצטרך לקבל שיעורים איך להחזיק תינוק. כדאי שתתחיל בזה מיד. תפיסה קשה יש לך, לא יספיק לך הזמן… נו, תן אותו, – מוציאה רחל מידיו את התינוק.

הילולה אף היא ממשיכה לבקר את נעמילה ותינוקה תכופות. קשרי ריעות עמוקים קושרים אותה אל נעמילה. אמנם חלה הפסקה ממושכת בקשרי ידידותן אז, כשנעמילה הלכה אחרי רפאל והשתקעה כולה באהבתה, ולהילולה קרה, סמוך לכך, מה שקרה לה עם נתן גלילי, אך זו היתה רק התרחקות חיצונית בלבד. בזמן האחרון נתהדק שוב הקשר הנפשי ביניהן. נעמילה היא היחידה על התל, שהילולה משתפתה ברחשי לבבה הגנוזים. שיחן־לחשן סובב לרוב מסביב לזה העתיד להיולד לה, להילולה. נושא עשיר הוא זה ושתיהן לא תתעייפנה לדבר בו ימים ולילות. הילולה באה לבית הילדים, אינה גורעת עין מהאם הצעירה ומתינוקה. כשנעמילה מוסרת לה את אורי, שתחזיק אותו רגע עד שתציע מטתו, משקיעה הילולה פניה בבשר הרך, שואפת את הריח המתוק הנודף מהגוף הזעיר וכשהיא מרימה פניה, זוהרות עיניה וקורנות כאגלי טל עם יקיצת חמה צעירה. הילולה נושאת עתה את משאה היקר מתוך שלות הכנעה כעץ קרוס תחת משא ברכת תנובתו. ארשת העוז והתקיפות של יחידים נועזים ההולכים לאור אמיתם הנפשית נגד המקובלות והמוסמכות, ארשת העוז שעטתה פניה ועיניה עם ראשית צביית בטנה – נתרככה עתה ונתעדנה. לא חשוב לה עתה מה מדברים ומה חושבים עליה כל האנשים האלה שמסביבה. עוד מעט תחלוץ שדה לתינוקה שלה כנעמילה זו לאורי שלה. עוד מעט תתבסם בניחוחו של ילדה היא. כמה הם מגוחכים האנשים האלה המדברים יומם ולילה על הווי חדש, חברה חדשה, אדם חדש, והחומקים כה עלובים במבוכתם, מדי היתקלם בה. טוב שהיה בה הכוח לא לגלות יסוריה כלפי חוץ ולא לשתף בהם אף אחד מהם. טוב שהגיעה כבר עד הלום. עוד מעט, עוד מעט.

היה זמן שכרעה תחת חולשתה ועשתה מעשה טירוף ורק בנס נשארה בחיים. זה היה זמן־מה אחרי השיחה האחרונה אתו, כשנתגלה לפניה בכל שפלותו. באכזבתה האיומה, בהתיאשותה מהאדם שמסרה לו את הכל, רצתה להשתחרר מהמשא הזה, ואפילו במחיר חייה. רק בנס ניצלה אז. ד"ר יעקובי הוא אשר הצילה. באיזה מסירות ועדינות טיפל בה. “מקרה קדחת מיוחד במינו”, העביר קול בין אנשי התל. יום ולילה לא סר ממטתה, וכשנוכח, כי הסכנה עברה, טפח לה בחיבה על שכמה כשהוא מייסרה אגב התלוצצות:

– לא ייעשה כך, בחורה. בי אמרת להתחרות. את פרנסתי רצית להוציא מידי. למה לא פנית אלי? שנים רבות חבשתי ספסל לימודים כדי שאוכל לעוץ משהו לבחורה שכמותך. איך זה באמת התנקשת בפרנסתי? נו, אני מקוה שלמדת משהו מנסיונך הראשון במקצוע שלי. להבא לא תיכנסי לרשות שאינה שלך. בעוד ימים אחדים תשובי אל התל ולעבודה. יש צורך בך שם. העבודה “בוערת”, אומר טוביה שלכם. חלוץ זהו דבר יקר מכל יקר. אין להתיחס אליו בזלזול. עוד מעט וקיפחת חיי חלוץ הדרושים כל כך לארץ זו. אני מקוה לראותך אצלי שנית בעוד פרק זמן ידוע פחות או יותר לשנינו… אז לא תשובי בגפך אל התל. לא! אולי גם לא תהיי אז ברוגז אתי כמו עכשיו. יהיה טוב, בחורה – העביר ליטוף חטוף על פניה ואץ אל שאר החולים.

לא, לא היה טוב כלל בשובה מצריפו של ד"ר יעקובי אל התל. רק כלפי חוץ התהלכה בזקיפות קומה, כשעיניה עטויות דוק התקיפות המחפה על יסורים במסתרים. יריעות אהלה רק הן יודעות לספר מה עבר עליה במשך שבועות וחדשים עד שירדה עליה אותה שלות הכנעה, בה היא מצפה לפרי בטנה. עם נתן גלילי לא נפגשה יותר. ואף עשתה הכל שלא להיתקל בו ושלא לראות פרצופו. לא ששנאה אותו אלא מין סלידה נפשית עמוקה תקפתה כל אימת שזכרו עלה לפניה או שנתקלה בו באקראי. לאט לאט נעלמה גם הסלידה ואתה זכרו וכולו. כולה שקעה בתוך עצמה קשובה לחיים המתעוררים בנבכיה. עם עוברה חיתה, אתו דיברה ועליו חלמה. גם כאשר הוטלה אותה הפתעה על התל, כשנתן גלילי לכד ברשתו את שושנה של לוין, לא נתפסה היא לזו. פעם ופעמיים תקפוה רחמים לליטאית השחרחורת והחיננית – ומיד שקע גם זה. משהחריף הסכסוך והגיע עד להתיעצויות חשאיות, באה לפגישות של תומכי בלקינד, כי ראתה בדעותיו של אריה התנקשות בחירותו הפנימית של צבא־העבודה שהיא קשורה בו בכל נפשה ולא היה איכפת לה כלל שגם נתן גלילי יושב שם. צוחקת היתה בלבה ל"עצותיו" הקיצוניות שלא עוררו תמיכה כלשהי – ותו לא. רק כאשר נודע לה על עזיבתו חשה כי בכל זאת העיק עליה כל הזמן משהו לא נעים, היא נשמה לרווחה ושמחה מאוד. עתה תפילה אחת בלבה כי התינוק שייולד, אם ילד ואם ילדה, לא יהיה בו מאומה, לא בחיצוניותו ולא בפנימיותו, מהאיש הזה, שזכרו נמחק והולך ממוחה ומלבה.

כן, רוב יסוריה מאחוריה. עתה תצפה בשלת הכנעה לרגע הגדול.

אפס משאחזוה חבלי הלידה הראשונים תקפתה חרדה גדולה. היא מיהרה אל אהלה, סגרה את שוליו והתכנסה במטתה כחיה במאורתה. נגוהות השקיעה פיזזו על יריעות האוהל הסגור, חדרו בעד כל סדק וחור, פיזזו, רצדו ודעכו. חשכה עבותה עטתה אותה מסביב. ההמיה הבלולה שהגיעה אליה, זו ההמיה הרגילה הנישאת מהאוהל המרובע שעה שהבחורים והבחורות מסובים לארוחת הערב, רעמה באזניה והחרידתה כשאון גלים פורצים מהתהום… גלי המכאובים באו לסרוגין, בהפסקות גדולות בין אחד לשני. הילולה לא הוציאה הגה. נראה היה לה שאם לא תבליג ותצעק, יינתך עליה דבר מה איום עם שאגתה הראשונה. המכאובים פסקו. שעה ארוכה שכבה קשובה ודרוכה. ומשלא נתחדשו, קמה על מנת להציע מטתה, לפשוט בגדיה ולשכב. על האוכל כבר תותר הערב, אם כי חשה רעב. אולם אך קמה וגל חדש הסתער עליה והטילה על המטה. ההפסקות נעשו קצרות יותר, חבליה החריפו והלכו.

“עלי לעשות משהו” – קמה מהמטה וגררה עצמה אל אהלה של נעמילה.

– הילולה, מה לך? – נבהלה נעמילה בראותה אותה מתפתלת על המטה שנפלה עליה מיד בהיכנסה פנימה.

– זה בא, – נאנקה הילולה.

– צריך לרתום מהר עגלה. צריך להוביל אותך לבית החולים.

נעמילה אצה החוצה לקרוא לרפאל שירתום עגלה.

– רפאל, מהר לרתום! הילולה – לא יכלה להמשיך מחמת התנשמותה הרסוקה ברוצה אחרי רפאל אל האורווה.

שעונה על רפאל ונעמילה ניגשה הילולה לעגלה. חשכה היתה מסביב ואיש לא ראה אותם בנסעם מפה. בהגיע העגלה אל בית החולים עמד כבר הד"ר יעקובי אצל שער הגדר המקיפה את הצריף וחיכה.

– מנין זה? א, מהתל. יולדת. לא צריך היה למהר כך. זה לא כל כך מהר כפי שמדמות האמהות הטירוניות שלנו. עוד תשמיע לנו בודאי את קולה הערב, – עזר להילולה לרדת מהעגלה.

– ומי זאת היולדת? נו, כן. אם מהתל, הרי זאת הבחורה ההיא. כן, אני זוכר היטב שמך: הילולה! בבקשה, הילולה, – הוא מזמינה בשמחה.

הילולה הוכנסה לחדר היולדות. נעמילה רוצה מאוד להישאר כאן, אך אי אפשר: עליה להיניק את אורי בכל שלש שעות.

– עד מחר בבוקר. אני מקוה שהכל יעבור בסדר. שלום! – מנשקתה נעמילה.

– ליל מנוחה! – מברכה הד"ר יעקובי – זה לא כל כך מהר. אני מקוה כי אוכל לישון אפילו תרימי קצת קולך יתר על המידה. קול ערב לך. נוכחתי בזאת לא פעם בנשפים שלכם. שלום!

הילולה נושכת שפתיה עד זוב דם, אך אינה מוציאה הגה. לעתים היא מנמנמת קצת. האחות נכנסת מדי פעם, ניגשת, שואלתה להרגשתה וחוזרת אל שאר החולים.

הלילה ארוך ללא קץ. השעון התלוי בחדר מראה שעה אחת אחרי חצות. הנה כבר אחת וחצי, שעה שתים. פתאום תקפוה חבליה בהפסקות קצרות מאוד. הכאב החד גוזר את הגוף. הילולה נועצת צפרניה בבשרה, שיניה מעמיקות בשפתיה, אך אינה מוציאה הגה. האחות שבאה אליה שוב מתבהלת בראותה דם זב משפתיה ומידיה:

“משונה מאוד בחורה זו. לפי כל הסימנים לא רחוקה כבר שעת הלידה וזו לא השמיעה אפילו צעקה אחת”. היא מחליטה להעיר את ד"ר יעקובי.

– מה, כבר קרובה ללדת? – משתאה הוא – אמנם ישנתי שינה חזקה, אבל אני יכול להישבע, כי לא השמיעה את קולה אפילו פעם אחת.

הוא נכנס לחדר היולדות. נכון: לא יימשך עוד זמן רב. הוא עושה את ההכנות הדרושות, בהעיפו מדי פעם עין אל הילולה, שעיניה חורגות דלוקות טירוף.

– צעקי, צעקי! – הוא מעודד אותה.

הילולה אינה שומעת ואינה רואה אותו. ענן לח מעיק עליה ונוטל נשימתה. אך הנה התעבה הענן הלח, המחנק גובר. אי אפשר לנשום. הגוף משתסע לשנים. לא! אי אפשר לשאת זאת יותר –

– אאוויי… – פרצה בשאגה אדירה־איומה אל חלל הבוקר המקיץ, כמו צררה זו בתוכה כל הזעקות שדיכאה בתוכה במשך כל שעות חבלי הלידה האיומים.

וסמוך לה התגלגלו־התבעבעו צריחות־קובלנה מחלחלות בגרון היצור שהגיח זה עתה מן ההעלם.

הד"ר יעקבי עשה את עבודתו בזריזות וקלות ולא פסק אגב כך להשמיע הלצותיו מתוך טוב לב:

– נו נו, כזאת עוד לא שמעתי. כדאי היה באמת להתאפק, לאסוף כוח כדי להשמיע בבת אחת תרועה כזו. נו נו, אם צעירה, ישמחו שם על התל: סוף סוף זכו גם לבת. כן, הילולה, מזל טוב! בת יש לך.

הילולה אינה שומעת מה שמדברים אליה. הענן הלח נמוג אמנם בבת אחת, אך ליאות איומה מטשטשת הכל. אך הנה מתמסמס הכל, מתנדף ונמוג. שמורותיה מתעצמות. כה טוב לגלוש ולהחליק לתוך התהום הקרירה.

זמן רב לא ישנה הילולה, אך משהקיצה טבל כבר החדר בנגוהות הזריחה.

– בודאי את רוצה לראות את בתך, –מיהרה האחות להגיש לה חבילה צרורה ומהודקה היטב.

עיניה שוטטו על הפנים הזערערים, המקומטים והאדמונים, השתהו על עיניה שהיו מכוסות שמורות חתוכות באלכסון ועל אפה המופשל משהו כלפי מעלה. גל שמחה הציף את לבה. עייפה ורצוצה עצמה עיניה שהשירו דמעות־הודיה גדולות.

כעבור שעה קלה הופיעו נעמילה ורפאל. נעמילה התנפלה עליה בנשיקות:

– איפה היא הבת – לראות אותה מהר! – עלצה בגיל.

– בוא הנה! – קראה לרפאל – בוא, בוא! הילולהלה קטנה, בדיוק! – הושיטה את התינוקת אל הילולה שתסתכל בה.

וכשנעמילה נשקתה שנית נצמדו אל פיה שפתי הילולה המפרכסות בבכי עצור. זה היה בכי אושר והתרגשות־אהבה לנעמילה זו על שתי המלים המתנגנות בלחן ערב:

“הילולהלה קטנה” – –

כעבור שעות אחדות החלו באות בחורות התל. זרי פרחים רבים הובאו לכבוד היולדת ותינוקתה:

– שלום, הילולה! מזל טוב! מזל טוב! סוף סוף גם בת לתל! – סערה העליצות בצריף היולדת. היתה זו עליצות סוערת מדי, כמו באה להחריש משהו לא נעים שכל כמה שדוחקים אותו ומכסים עליו, הוא מבצבץ ועולה ומאלץ להרהר דוקא בו. דומה כי הילולה חשה במשהו הזה הלא־נעים, שמחרישים אותו בעליצות סוערת מדי. החיוך המרפרף על שפתיה החיורות, ספק חיוך ספק ארשת צער, יכול היה להיראות כחיוך מעונה לאחר שנגאל מיסוריו. –

אך מה להילולה ולעליצותם הסוערת. מבין שמורות עיניה העצומות למחצה רואה היא את נעמילה ואת רפאל. גל אהבה שוטפה אל נעמילה היקרה מאחות:

“הילולהלה קטנה” –מתנגנות שתי המלים ומתפשטות בגופה הלאה כצרי הטוב.

לוין ממשיך בשמירה, אם כי מועד תורו נסתיים מכבר. שמירת התל – שלא כשמירת השדות שנמשכת חדשים והשומרים קבועים שם בשל התנאים המיוחדים הדורשים הסתגלות ונסיון – מועדה שבועיים והיא חלה על כל אנשי התל. אך לוין דרש בתוקף שיינתן לו להמשיך בשמירה בלי כל הגבלות. דרישתו ניתנה לו, אם כי קשה מאוד לאנשי התל להשלים עם כך שהבחור הזה, שהגורל המר לו מאוד, יתענה בשמירה שלא הסכין לה, המוצצת את הלשד גם מאלה שבריאותם איתנה, כל שכן זו שלו הרופפת בלאו הכי. לוין הוא אחד היחידים האהוב גם על זרם בלקינד וגם על זרם אריה. אמנם הוא בא לפעמים להתיעצויות של זרם אריה, אך לא אברשקה, לא מישקה, ואפילו לא ישקה יעלו על דעתם לראותו כאחד היריבים השנואים. הן לוין הוא זה, הבחור היקר, שלא חסך עמל, לא התעייף ולא התיאש מלהכניס במוחותיהם תרגילי הדקדוק, שהטעים לפניהם בקולו הערב והצלול פרקי תנ"ך והחיה לפניהם דמויות וזכרונות מתפארת העבר היקר; שעשה לילותיו כימים ביצירת חגים חדשים ובכתיבת מחזות תנכ"יים שהעלו כאן בהצלחה כזו. הכל מיצרים באסונו ומוכנים לעשות למענו כל שיידרש מהם. אפס לוין אינו דורש דבר. החרדה הגדולה שהסעירה את האנשים משך זמן רב בראותם אותו כורע תחת נטל אסונו המשפחתי, שככה לאטה. הסכינו לראותו יוצא לתוך הלילה עמוס רובה. משעברו שבועות ולא קרה דבר, נתעוררה התקוה כי צערו יפוג והוא יתאושש במרוצת הימים. כן, הזמן מעלה רפאות לכל מיני פגעים ואסונות; גם פצעו האנוש יגליד ויתרפא. היו יחידים שגם מעטה השלוה האפטית שירדה על לוין לא הקטינה חרדתם וחששותיהם. רחל דרשה מטוביה שיעשה הכל כדי שיפסיק את שמירתו.

– כמעט כל האוכל שאני מכינה לו בשביל הלילה נשאר במטבח, אינו אוכל ואינו שותה. הבט עליו, הלא זה שלד ולא בן אדם. מן המוכרח שיצא לעבודה. בשדה יתעורר תיאבונו. אתה מוכרח לעשות הכל שיפסיק לשמור, – תבעה ממנו בלי הרף.

היה קשה מאוד לטוביה לגשת ללוין ולנסות להשפיע עליו שיניח את השמירה. אז, כשלוין התעקש לעבוד גם בשדות, מחוץ לעבודתו בהנהלת החשבונות ובעבודתו התרבותית, כדי שלא להינתק מעבודה האדמה, אז חש עוז ותוקף בדרשו ממנו לשמור על בריאותו הרופפת. אך עתה – איך יגש אליו? מה יגיד לו? חשש כי בדבריו יעורר מחדש כאבו ויסוריו שאולי באמת נמוגו וחלפו במידת מה. ומשלא יכול לעמוד נגד הפצרותיה־תביעותיה של רחל והוא שוחח אתו אותה שיחה־גמגום שעלתה לו בדמים, העלה חרס בידו:

– הנח, הנח! – התרגש לוין כשמבעד לזכוכיות משקפיו המלוטשות ניבט צער מהול אי־סבלנות ורוגז.

מאז לכת שושנה אחרי נתן גלילי נהפך לוין לאיש אחר. נטש עבודתו התרבותית, צפור־נפשו ומשוש לבו מאז עלותם אל התל. לא שיעורי דקדוק ותנ"ך, לא הרצאות על הווי חדש ולא יצירת חגים חדשים. מחברתו העבה מתגוללת שכוחה ועזובה בין ערימת מיטלטלין שנערמו בחדרו הבלתי מסודר. אמנם לא ידו היתה בהפסקת שיעורי הלשון. מאליהם נפסקו עם השתוללות המחלוקת, אך טוב שאיננו צריך לעמוד לפני הבחורים והבחורות, ללמדם דקדוק ותנ"ך, שעה שלבו ומוחו אפופים מחשכי תהום. זמן מה המשיך לעבוד בהנהלת הפנקסים במחצית היום הראשונה ובשניה ירד לעבוד בשדה, אך לסוף זנח גם את אלה. וכשלא יכול לשאת יותר עינויים שהתגברו פי כמה עם מבטי־הרחמים והשתתפות בצער שרדפו אחריו בכל אשר פנה, חיפש מפלט בתוך הלילה החשוך. ערב ערב הוא נוטל רובה ויוצא לתוך הלילה. רק הרוח הפרוע הגולש מן ההרים, מסתחרר בין יריעות אוהלים ושוליהם, נושא אנקתו לתוך השדות המובלעים בחשכה, רק הוא עד ליסוריו וצערו. שעות יעמוד על משמרתו ופתאום מבצבצים מתוך החשכה העבותה הפנים האלה האהובים, האהובים עד טירוף, עתה עוד יותר מאשר קודם, ואותן העינים השחורות, המלבבות שאינן מרהיבות להביט בו.

– אוי, אוי, מה יהיה – איך יחיה – איך ימשיך לראות אור היום החותך לבו בבהירותו האכזרית? – נישאת אנקתו לתוך החלל השחור.

בריחת־שוא היתה בריחתו לתוך מחשכי הלילה. מחשבות טירוף מתרוצצות במוחו במשך השעות הללו שאין להן סוף. הוא משנה את מקומו, עובר את התל לארכו ולרחבו, הולך פה, שם, ואותו הצער המכלה נגרר עמו ואינו מרפה ממנו לרגע. וכשהוא זוכה לראות אור הבוקר בוקע מתוך המחשכים כתוחלת, כפדות, והוא משתרך רצוץ ושבור לתוך חדרו ומטיל עצמו לתוך המטה שלא סידר אותה מכבר ומאמין למצוא מנוחה כלשהי בתוך זרועות השינה – הריהו מיטלטל מצד אל צד, כשהמטה חורקת תחתיו וגונחת כממשיכה נאקתו הלילית. לרגעים חוטפתו תנומה רצופה חלומות בעתה, ומיד הוא מקיץ מבוהל כשהצער טורפו ביתר שאת. בברחו מחדרו אל יגאל, לאחר שנואש לכפות עליו את השינה בכוח, אינו מוצא גם שם מרגוע כלשהו. יגאל מתרפק עליו, מפטפט ומהגה ומיד הוא משתתק, נותן בו ברכות עיניו הצלולות, הנפקחות בהשתאות:

– אמא, אמא,… – כמו תובע הוא ממנו פתרון ביקוריה החטופים הבאים לרוב במפתיע, לאחר שהמטפלת השכיבה אותו לישון ולאחר שבצריף בית הילדים הקטן משתררת אותה השתיקה המוזרה לאחר ששככה המולת המבקרים הבאים.

– לישון לישון! – הוא ממהר להשכיב את הילד במטה ומתחמק מהר בפחדו, שמא לא יוכל לעצור בעד זה החונקו בגרונו ויגאל יראה את הדמעות הנושרות מעיני אבא הנפוחות.

חדשים נמשך הסיוט המענה. בכל אשר הלך, עמד, ישב ושכב לא הרפו ממנו יסוריו המכלים עד שירדה עליו פתאום אותה שלות אפטיה, רצופה הזיות בדים ותעתועים. זו ירדה עליו לאחר שנודע לו כי נתן גלילי הלך מכאן ללא שוב. הכאב המכרסם כמו נתכסה שכבת אפר עבה. תוגה חרישית מלפפתו בהיותו נתון עתה בהזיית זכרונות. מראות מימי הילדות המבורכים נגולים לפניו, מתחלפים בזכרונות מימי השחרות והבחרות: געגועיו והתכשרותו לארץ זו ולעבודת אדמה, עסקנותו ומאמריו בשאלות התרבות, השפה והחברה החדשה, ומתערבבים במאורעות הימים הראשונים על התל: דאגתו וחרדתו להווי הפרוע, לשירה־צריחה קלגסית, לבליל הלשונות, לעברית המשתבשת ושמחת נצחונו עם הנץ ראשוני נצני תרבות מקורית, הווי חדש וחגים חדשים. לעתים, בעלות לפניו, תוך ערבובית המראות והזכרונות, זכר הימים הראשונים לבואה של שושנה: בכיה באוהלם הסגור, חבלי הסתגלותה לעבודה והתערותה הגמורה בחברה ובעבודה אחר כך – מתלקח גץ היסורים מבעד לשכבת האפר, אך הכאב הוא חרישי כמיחוש ישן נושן שהסכינו עמו במרוצת הימים. מיד נבלע שוב בתוך ערפל הזיות הבדים.

לוין אינו יכול לגרוע עיניו מאותו הכוכב המנצנץ באור חד ועליז מעל פסגת ההר, הקורץ ורומז לו על חיים שוקקים שם מעברה השני של הפסגה. עיר גדולה משתרעת שם מאחורי הפסגה. הוא רואה את הרחובות המלאים המון מטיילים עולצים, גם קולות צחוק ושירה הוא קולט ברורות. בגדי המטיילים ססגוניים הם והריהם מסנוורים את העינים בשלל צבעים של לבוש קדמוני רב תפארת. המשפטים הגולשים משפתי העולצים ביום חגים מוּכרים כל כך. אין זו אותה הלשון המרוסקת והמשובשת, השגורה כאן על שפתי הבחורים והבחורות, כי אם אותה המתנגנת מפרקי התנ"ך וממחזותיו שהוא כותבם לקראת החגים החדשים. הנה גם הוא בתוך המון החוגגים בתוך בירתם המהוללה, המלאה אורחים מכל קצוי הארץ ומכל הפינות הנידחות. הוא חש היטב בחמימות השופעת מזו המהלכת לצדו והמשיבה עליו ניחוח עלומים משכר.

– משוש תבל, קרית עם רב… – הוא פונה אל שושנה, שנשתלבה בזרועו – הנעלה על הגבעה ההיא ונראה את העם בהשתעשעו? שם ינוגן וירועע, שושנתי, – הוא לוחץ זרועה בחמימות.

– תשואות חן לך, שמואל, על דאגתך לשעשעני. הבה נלך שמה, – היא נענית לו ביקוד עיניה השחורות.

הגבעה מלאה עם רב. כורמים ויוגבים מהר אפרים ומיזרעאל, סוחרים מצור ומצידון, בועזים רחבי גוף ושמני כרס מבשן, רועים דלי גוף עם עיני שחור לוהטות־עזות ממדבר יהודה. העם מריע, צוחק ושר. יעלות החן של הבירה המהוללה יוצאות במחולות מחניים. והנה גם שושנה בתוך המחוללות. שמלה לבנה ארוכת שוליים גולשת על גופה ומבליטה חמודות גוה החטוב, חמוקי ירכיה, שדיה הקטנים והמוצקים וגזרתה הגמישה. יקוד שחור־עיניה מהבהב כחרב מלוטשה בהינשאה בסער המחול. לוין נשימתו נכלאת בעקבו אחרי תנועות יצורי גוה הענוגים, המשתלהבים בלהט המחול. הנה יצא עלם גבה קומה, זקוף כתומר, הפשיל עביתו הרקומה זהב על שכמו בתנועה רבת חן, נתן עיניו במחוללת הנאוה. זה מול זו מחוללים השנים. הנה הם טופפים קצובות, מתקרבים. הנה הוא יקלטנה בזרועותיו הפתוחות, אך פתאום חמקה המחוללת הנאוה, הסתערה בסופת המחול, כשהעלם הזקוף מסתער אחריה בלהט תשוקתו. ההתקרבות ההדדית וההתחמקות של המחוללת כל אימת שהוא עומד לכלאה בזרועותיו חוזרות ונשנות. אך הנה הפעם לא עלה בידה להתחמק, נפלה לתוך זרועותיו להה־נסערת, ושניהם מסתחררים במחול במהירות טרופה.

“מי הוא זה ומאין בא?” – מתאמץ לוין להעלות בזכרונו את העלם הזקוף, הלוחץ אליו את שושנה שלו, שכבר ראה את פניו אי בזה.

מרובות ושונות הזיות־התעתועים האופות את לוין בעמדו על משמרתו על התל ועיניו נעוצות בהרים הסמוכים המובלעים בחשכה עבותה. זכרונות עברו הוא מתערבבים במראות קדם ודמויות קדם. בתוך שלות האפטיה שירדה עליו צרורה גם תקוה סתומה נלוזה ונואלה.

הנתעוררה בלבו הפצוע תקוה קלושה, שהיא עתידה לשוב אליו לאחר שנתן גלילי הלך מכאן ללא שוב? לוין מגרש מפניו את הזיות־התעתועים אך אלו חוזרות ובאות ומעוררות אשליות מתוקות הכוססות כאותו הצער החרישי, המכוסה שכבת אפר עבה.

לעתים קרובות הוא נפגש בשושנה המבלה עתה את רוב זמנה הפנוי אצל יגאל. אותה ההרגשה המעיקה שהיתה תוקפת את שניהם בהיפגשם אצל הילד, עוקצה ניטל עתה במידת מה ושוב אינם ממהרים להתחמק משם, אלא יושבים מחרישים כשילדם, שרגליו נעשות איתנות יותר מיום ליום מאז בואו במגע ראשון עם האדמה, מדדה מסביבם מהגה ומפטפט, עולה ויושב פעם בחיקו של לוין ופעם נתלה על צוארי שושנה.

הרעש והדוחק בצריף בית הילדים הקטן גדלו מאז הושכנו בתוכו אורי של רפאל ונעמילה והילה של הילולה. משמתאספים ההורים כולם, ובאים גם אחדים מהבחורים והבחורות, גדול הדוחק והרעש. טוביה, שרחל סוחבתו לכאן כל אימת ששעתם פנויה, ראה את המצב הזה והחליט כי יש לעשות מעשה. שוב אסף קרשים וכל מיני חמרי בנין אחרים שבבית האינקובטור העומד עדיין בערייתו וניגש להרחבת צריף בית הילדים. רפאל עזר על ידו ובמשך ימים אחדים נוסף עוד חדר לבית הילדים. התינוקות נשארו בחדר הקודם ויגאל עבר לחדר החדש, שרק מחיצה דקה מבדילה בינו לבין הראשון.

קשה מאוד היה לשושנה וללוין הסידור החדש. קודם, בבואם לבקר את יגאל, נמצאו בבית הילדים גם נעמילה, גם הילולה, לעתים גם רפאל וגם רחל וטוביה, אך עתה עליהם לשבת עם יגאל ביחידות. טוביה אך לטוב התכוון בהוסיפו עוד חדר אך מעשהו הטוב גרם לכך ששוב יהיו לוין ושושנה מתחבלים כל מיני תחבולות לבקר אצל הילד בזמן שהשני איננו שם. בשום פנים אין בכוחם להימצא ביחידות. וכשקורה לפעמים, על אף התחבולות, והם נתקלים זה בזו בתוך החדר הקטן, ממהר אחד מהם להסתלק.

באחד הימים, כשלוין קם ממטתו, התלבש ומיהר אל יגאל מתוך הבטחון כי הוא עתה לבדו, מאחר שכולם נמצאים בשעה זו בעבודה, נדהם לראות את שושנה גחונה על יגאל. מיד רצה לחזור על עקביו ולהתחמק בטרם ראתה אותו, אך בהעיפו עין על פני יגאל, תקפתו חרדה גדולה: פני הילד היו סמוקים מאוד, עיניו הצלולות מכוסות ערפל דלוח.

“יגאל חולה” – רטט אחוז אימה. חרש סגר את הדלת ונשאר עומד נבוך ואובד עצות.

המטפלת נכנסה, ניגשה אל הילד והגישה לשפתיו הצרובות כפית נוזלים.

– ד"ר יעקובי ביקר בבוקר. אמר שזאת היא הצטננות רגילה. הוא מקוה שהכל יעבור בשלום, – אמרה זו וחזרה לעבודה בחדר הסמוך.

“לא טעה איפוא. מיד חש שמשהו לא כשורה אצל יגאל” – לוין עומד כמסומר למקומו על אף הרצון המענה לגשת ולהחליק על לחיי הילד הבוערים.

יגאל נותן קולו בבכי. הקול הצלול והערב של הילד מחלחל עתה בצרידות־לחה. שושנה מוציאתו ממטתו ומתהלכת אתו על פני החדר:

– ילדי המתוק, ילדי המסכן, – מפרכס קולה בבכי עצור. שערה של שושנה סתור, עיניה דלוקות ביסורים.

לוין עומד על מקומו. הצער מטרף לבו. דמדומי הערב עוטפים את החדר חשכה קלושה. המטפלת נכנסת ומדליקה אור במנורה.

“צריך לצאת לשמירה” – עוזב לוין את בית הילדים ומשתרך בצעדים כושלים אל משמרתו.

לילה איום עבר על לוין. התרוצץ ממקום למקום בנאקו לתוך החשכה:

– ילדי, ילדי היקר, היחיד, ילדי –

לילות וימים בהולים ומבוהלים עברו על לוין כל זמן מחלתו של יגאל. ה"הצטננות הרגילה" נהפכה לדלקת הריאות. ד"ר יעקובי ביקר כאן תכופות ויגע יגיעות מרובות להצלת הילד. ביום ובלילה הגיע לכאן רכוב על חמורו.

שושנה לא סרה ממיטת הילד. בקושי הסכימה לטעום משהו, אך בשום אופן לא רצתה ללכת אל אהלה ולהשאיר את הילד לבדו. על יד מטתו נמנמה לפרקים ומיד הקיצה וגחנה על הילד בחרדה מטורפת.

– ילדי המתוק, ילדי המסכן, – נשקה שפתיו הצרובות.

לוין אף הוא יושב אצל הילד כל היום. אינו שוכב לישון, אינו אוכל. ישר מהשמירה הוא אץ אל בית הילדים.

טוביה דרש ממנו להפסיק את השמירה. עתה מצא עוז לתבוע זאת בתוקף, אך לוין לא הסכים בשום אופן.

– מין טירוף־שמירה נכנס בו, – שפך טוביה כעסו ודאגתו לפני רחל.

מפני מחלת הילד פג אצלם הפחד להישאר ביחידות. בישבם על יד מיטת הילד, יש והם פונים זה לזו בדברים. צריך להביא את הרפואות, צריך לקחתו בידים כדי להציע מטתו, ועוד. שושנה פונה אל לוין לעשות דא והא. גם לוין מדבר אליה, שואל למידת החום, להרגשת הילד, איך ישן בלילה, מה אמר הד"ר יעקובי. דבר אחד ממלא עתה את שניהם ללא שיור: יגאל.

אם רפואותיו ומסירותו של הד"ר יעקובי ואם גופו הבריא של יגאל עמדו לו – מקץ שבועות אחדים החל הילד חוזר לאיתנו. חלוש היה ומדולדל, אך מיום ליום הורגש יותר, כיצד הוא מטפס בידיו וברגליו החלושות על עץ החיים ונאחז בסנסניו בכל כוחות הרפים. לוין ושושנה יצאו מדעתם ממש מרוב שמחה.

לוין עומד על משמרתו בלילות, כשאותן הזיות התעתועים אופפות אותו שוב בהמון ובשוליהן מרטטות גם אשליות התקוה הנואלה, הממלאות אותו עגמומית חרישית מהולה מתיקות.

– יגאל מבריא, מבריא, – אין הוא פוסק ללחוש לתוך הלילה.

– “אאייי אאייי” – נענית לו הרוח הפוחזת המסתחררת מסביבו, סותרת שער פיאותיו, מעבירה ליטוף חטוף על פניו, צוארו, בהמותה ערבות כעוגב.

פתאום תוקפת אותו תשוקה עזה לראות עתה את פניו של הילד החיורים ואת עיניו שמתנקות מדליחותן והן נעשות שוב צלולות וטהורות. התשוקה גוברת ונהפכת לעינוי מתמיד. אמנם ראה את יגאל לפני צאתו לשמירה. הילד אכל, פיטפט והגה “אבא” “אמא” ונרדם שינה שקטה ושלוה. אין כל דאגה. הוא מחלים ממש משעה לשעה. גם לא ייתכן לעזוב משמרתו. התל על אנשיו ורכושו הופקדו בידיו. אך חש שלא יוכל לעמוד נגד התשוקה שאחזתו פתאום.

“רק יביט עליו – ויחזור”, צועד לוין לעבר בית הילדים.

חרש הוא פותח את הדלת, שלא להעיר את התינוקות ואת שומרת הלילה, עובר בזהירות את המפתן ופתאום נשאר מסומר לעמדו.

– לא יכולתי להתגבר. מוכרחה הייתי לראות אותו, – מסבה אליו פניה שושנה הגחונה על מטת הילד כשהיא מחייכת בהתנצלות.

– גם אני, גם אני, – מגמגם לוין בגשתו אל מטת הילד.

– הבט, איזה שינה שלוה. מחייך מתוך שינה, ילדנו היקר, – נוגהות עיניה המוצפות דמעות, דמעות־הודיה צלולות.

לוין מרטט בכל גופו. לשונו דבקה לחכו.

“ילדנו” – הולם לבו בהולם און.

– צריך ללכת, – מחייכת אליו שוב שושנה בהתנצלות, – שומרת הלילה ישנה בחדר השני. תתעורר. תכעס.

– שלום! – אומרת שושנה בצאתם החוצה ופונה אל עבר אהלה.

מה זה אתו עם לוין – אפילו “שלום” איננו יכול להוציא מתוך גרונו החנוק. טלטלה עזה מטלטלתו כולו. עיניו נמתחות בעקבן אחרי דמותה החותרת. באפילה לקראת אהלה. הוא חש כי עליו לעשות מאמץ ולקרוע את גרונו החונק, אחרת יינטל ממנו הדבור לעולמים.

– שושנה! – הוא פורץ בקול צרוד.

שושנה מרטיטה, מפנה פניה ועומדת:

“האומנם הוא קורא בשמה?”

– שושנה, – ממללות שפתיו בצעדו לקראתה.

עתה מיטלטלת אף היא טלטלה עזה: הנה הוא קרב והולך אליה.

לוין עומד על ידה. עיניו באדמה. מסביב דומיה קפואה המצלצלת באזניו ברבבות שאגות. הוא אינו רואה דבר. התל על אהליו הנטויים שתי וערב כמו נבלעו באדמה. אימה אוחזת אותו להרים עיניו שמא תיבלע אף היא.

– קראת לי? – שואלת שושנה חרש.

שוב מהודק גרונו. אי אפשר לקרעו לא בדיבור ואפילו לא בלחש. כולו מיטלטל ומרטט והלב הולם בהולם און.

– קראת לי? – חוזרת שושנה על שאלתה. קולה ספוג צער וגם רוך שבהשלמה עם גורל קשה. לוין חש קול שאלתה מרפרף מסביב לראשו המושפל. הוא דורך את כל רצונו, מרים ראשו ונותן עיניו בשושנה:

– שושנה… יגאל… יגאל מבריא… ילדנו, אמרת. ילדנו… שושנה… נשכח… נשכח את הכל… יגאל… שוש… – נחנקת המלה בגרונו והוא קורס לאדמה, רעוץ מאמצי דיבורו המרוסק.

שושנה נבהלת. הרובה העמוס על כתפו מתלבט בין רגליו. ישיבתו עקומה כמי שמעד ונפל תוך ריצה. היא גוחנת, מסירה את הרובה מכתפו, מתקנת ישיבתו –

– לא בקו הבריאות אתה, – מרטטות ידיה בהתירה כפתורי הסגין שלבש בצאתו לשמירה. ופתאום כמו נבהלה ממעשיה, היא מזדקפת:

– עלי ללכת –

– שושנה… – מפרכס קולו בבכי תחנונים, – אל תעני לי עכשיו. אין צורך עכשיו. מחר, מחרתיים, בעוד שבוע, חודש. אני אחכה, שושנה.

שושנה עומדת עליו כולה מכווצת ביסורים. קשה לה לראותו בכך. רחמים גדולים עליו, הקרוס תחתיו, ועל עצמה טורפים לבה. המחשבות דולקות במוחה בטירוף. שעה רבה היא מחרישה.

– שמואל, אל תדבר בזה. חוסה עלי. אין בכוחי לשאת. לבי חורבה. הכל נחרב ונהרס. רק יגאל נשאר לי. אל תדבר בזה יותר. תן לי לחיות עם צערי ויסורי. לא אוכל לשכוח מה שעוללתי לך. הנך טוב יותר מדי, שמואל, שלום, שמואל, – היא פורצת בבכי וממהרת ללכת מעמו.

לוין מביט אחרי הדמות החותרת באפילה. הנה נבלעה בתוכה כליל. הוא יושב על האדמה ומביט נכחו. עייפות גדולה יורדת עליו. שעה רבה ישב כך מבלי לראות שהחשכה מתקלשת והולכת. הנה מרטטת שם במזרח בהרת השחר. עוד מעט והוצקה בה אדמומית דם. נגוהות הזריחה מרצדים עליו ועל רובהו המונח לצדו. הנה נפתחים שולי אוהלים פה ושם. טוביה נתקל בו בלכתו אל הפעמון לצלצל לעבודה, נבהל, עמד רגע ומיד חמק הלאה.

לוין מרעיד כולו בהינתך עליו צלצולי הפעמון הרועמים בתוך החלל התמוה. קם, לוקח את הרובה ומשתרך אל חדרו. הוא מתאמץ להיזכר במשהו, אך אין הדבר עולה לו. הוא עומד בתוך חדרו, מסתכל במטתו שאינה מוצעת, בחפצים שונים המגובבים על הרצפה בערבוביה. הנה נתקל מבטו במחברת העבה המציצה מתוך ערימת חולצות ומכנסים, ניגש, מרימה ומנסה לקרוא בה, מדפדף דף, שני – ומניחה הצדה.

“מה הוא הדבר שעליו לזכור, מה הוא?” – הוא מאמץ זכרונו לשוא. יושב על המטה ומביט בחלון שזהרורי השמש העולה מפזזים על שמשותיו. פתאום נתקל מבטו ברובה שהעמידו על יד הדלת בהיכנסו לחדר. שמחה גדולה מציפתו.

“כן! את הרובה רצה לנקות. כבר פעמים אחדות החליט על כך – ושכח. החלקים החלו מעלים חלודה. הבריח נפתח בקושי. כבר זמן רב לא ניקה את הרובה. כן, בזה רצה להיזכר!” – הוא מפרק את הרובה לחלקיו, משפשף את החלודה, מושח בבנזין, מנקה ומצחצח בשמן. החלקים מבריקים באצרם בתוכם אלומות קרני השמש הנשפכים מבעד החלון. הכל מצוחצח כבר למשעי, אך עודנו מוסיף לשפשף ולצחצח מתוך שקידה וחריצות.

סוף סוף הוא מתעייף. מרכיב שוב את החלקים, ובהעבירו ליטוף על הפלדה הנקיה, החלקה והצוננת, הוא מעמיד את הרובה בפינה. סיפוק גדול אופפו בסיימו מלאכת הניקוי. הוא שוכב במטה בבגדיו ומציץ בהר שמנגד הניבט לתוך החלון. קרח, חשוף, מצהיב בערייתו, לחוכת השרב, ניבט ההר אל החדר. שעה רבה אינו גורע ממנו מבטו. “אל טל ואל מטר” – קיללו נעים־הזמירות. אמנם אנשי התל אינם משלימים עם הקללה האיומה הזאת. הם יסירו ממנו מארתו וחרפת שממונו. לפי שעה עטרוהו בחורשת קטנות למרגלותיו, אך לא אמרו נואש מלהעטות ירקות גם על חזהו החשוף וכל כולו. הנה ניבטים לתוך החדר הברושים, האקליפטוסים והקזוארינות המשלחים צמרות ענוגות, מצומצמות לפי שעה ולא־עבותות, אל הרום הכחלחל. רק כתמים ירוקים לפי שעה על רקע ערייה, חרוכת חמסינים. אך כמה צוהלת ירקות זו! החדוה גואה בלב למראה חורשות ענוגות אלו.

האומנם היה אז חשוף כמו עתה? אולי לא היה אז חרב ושומם? אולי הרגיזתו, את נעים־הזמירות, הירקות הצוהלת שהבהיקה גם לאחר שההר ספג דמיהם של “הנאהבים והנעימים”? – דמיונו נושאו לימים ההם. רעש הקרב רועם באזניו. אנשי ישראל נסים מפני הערלים ונופלים חללים בהר הגלבוע. הנה מדביקים הפלשתים את שאול ובניו, והנה מצאוהו המורים בקשת. “ויקח שאול את החרב ויפל עליה”. לוּ היה לו אז לשאול וללוחמיו חמשים רובים כאלה, שלושים, עשרה, – הוא מעביר עיניו על רובהו המצוחצח. “ונפל עליה” – הנה מפרפר הוא, המלך האומלל, על החרב, שחודה מזדקר מתוך גויתו כחודו של ברוש הננעץ בתכלת העמוקה. התמונה אינה משה ממבטו הנעוץ בהר שניבט דרך החלון.

איזה מות איום! לו היו להם מהרובים האלה –

פתאום מנצנצת במוחו המעורפל מחשבה חדשה. המחשבה מסעירתו. אינו יכול לשכב, קם, נוטל את הרובה, מניעו כך וכך, אך אין נסיונותיו מניחים את דעתו. שעה רבה הוא משתקע במחשבות ופתאום הוא קופץ כשגל שמחה פורץ למוחו ומלהיטו. הוא מפשפש בכיסי בגדיו כשאצבעותיו מרטטות באי־סבלנות. הנה מצא! לבו עולץ על אמצאתו המוצלחה. פותח את הבריח, מנסה. מצוין! אין זה פרפור על חודה של חרב. אחת שתים – וחסל! אחת שתים – וחסל!

פתאום נעשה לו חם מאוד. מוחו לוהט כמו הוצק לתוכו שרב חמסין, עיניו דולקות. הכל מיטשטש. הוא יושב על המטה כשעיניו לטושות בטירוף. הוא כולא את הרובה בזרועותיו, כאילו אומרים להוציאו מידיו. אצבעותיו מרטטות על החלקים המצוחצחים, המבריקים בנקיונם. “ויפל עליה”… – עוברו הרהור חטוף. הנה נפתח הבריח. אשפת הכדורים מונחת בסמוך. הכדור נבלע בבית־הבליעה. כה נעימה לרקה הלוהטת צינת הפלדה החלקה.

– יגאל, שוש… – והרעם מהמם ומשתק את המועקה האיומה, את הצער הטורף, את המחשבות הנואלות – הכל.

היתה השעה שלפני הצהריים. על התל לא נראה איש. הבחורים והבחורות מפוזרים בשדות ובמדרוני ההרים. אלה העסוקים בעבודות שירות על התל ובסדנאות עובדים ומזיעים ומחכים באי־סבלנות לפעמון הגואל. דומיה עצלה קרושה בחלל התל. הלמות קורנס יפירנה לרגע – ושוב דממה קלוית שרב.

מישקה שכב באהלו ונמנם. הקדחת שתקפתו כבר הרפתה ממנו, אך חלש הוא מאוד ולפי מצות הד"ר יעקובי עליו לנוח ימים אחדים עד אשר יוכל לשוב לעבודה. טבול זיעה הקיץ לקול רעם היריה. מיד קפץ ממטתו ופרץ החוצה.

בחורות אחדות הופיעו ממחסן הבגדים ומהמטבח ושלחו מבטי השתאות אל ההרים ואל השדות.

– דפיקה חזקה כמו יריה, – פוגשות הן את מישקה המבוהל.

– אולי הבחנתן מאיזה צד באה היריה? – הוא שואל את הבחורות. אחת מצביעה לצד אחד, השניה – לצד שכנגד.

– נדמה לי שמשם, – מצביעה אחת מהן לעבר צריפו של לוין.

מישקה נרעד. חשד מענהו מכבר. רק הבוקר סיפרה לו הבחורה שהביאה לו אוכל דבר משונה על לוין, שמצאוהו הבוקר יושב על האדמה בטבור התל כשרובהו מונח לצדו והוא כולו כמו בעולם התוהו. הבחורה סיפרה לו זאת כדי לבדח דעתו, אך מישקה לא פסק אחר כך להרהר בסיפור “המבדח” עד שחטפתו תנומה. הוא עוזב את הבחורות ואץ אל הצריף.

בפתחו את הדלת נראה לו לוין ישוב על מטתו כמנמנם.

– לוין! – שם ידו על שכמו – לל… –

הנה הבחין ברובה החבוק בזרועות לוין. ראשו שעון על פי הקנה, הרימו – והנה שלולית דם משתלשלת מרקתו הימנית. בבהלתו ובחרדתו אין מישקה יכול שלא להשתאות לאופן התאבדותו: שרוך קשור בקצהו האחד אל הדק הרובה וקצהו השני אל כף רגלו של לוין.

– אמצאה מיוחדת במינה, – הוא משתאה. אך מיד צובטו כאב חריף.

– לוין, לוין… – הוא פורץ בזעקות החוצה.

בעוד האנשים רצים אל צריפו של לוין, רץ מישקה ישר לשדות, את כל המקומות עבר, בישר את האסון והזעיק את האנשים למחנה.

– מה? מי? –

– מה הוא אמר? לוין התאבד? לא לא! זה אי אפשר!

כה משונה ומסואב, תפל ונואל היה פה המושג “מות”. אי אפשר היה להשיג בשום פנים ואופן כי כאן במקום הזה, שלפני זמן מצער השתערו עליו להחיותו ולהפרותו, תקעו שתילים ופיזרו זרעים חיים בשממה, יבשו בצות, סיקלו, הכשירו קרקע, חרשו, זרעו וקצרו; כי פה בין הבחורים והבחורות הצעירים כל כך יעלו גרעיני המות והחדלון.

“אולי לא שמעו היטב” – רצו אל המחנה מבוהלים ונטולי נשימה מכל פינות העבודה שברחבי שדות התל.

קבוצות קבוצות בבגדי עבודה מרופטים, מיוזעים ומלוכלכים עם כלי עבודה בידיהם באו האנשים ועמדו מסביב לגויה המונחת לפניהם בלי רוח חיים. שעה אחר שעה עברה ואלה עמדו על עמדם מבלי להשמיע הגה ומבלי להניע אבר.

מה “מחנה בלקינד”, מה “תומכי אריה”, מה “קופה משותפת”, “מרות מרכזית”, “איחוד גושים גיאוגרפיים” וכל שאר הדברים הנואלים שהפרידו והטילו מרירות, שנאה בלבות אחים – גוש מלוכד בצערו ובכאבו, כבימים ההם, בסערת חדות הכיבוש עמדו הבחורים והבחורות מסביב לגוית אחיהם הנערץ, היקר והאהוב, שהשחית בידיו חיים מלאים יסורים, יפעה וזוהר. – –

מהמדרון הסמוך הגיעה הלמות מכושים עמומה. טוביה ועמו עוד בחורים נלחמים שם בבזלת העיקשה והסוררת וכורים קבר ראשון באדמת התל.

משנכרה הקבר והוכן הארון, ניגש טוביה אל הפעמון והתחיל מטלטלו לכאן ולכאן. הענבל התלבט בין דפני המתכת, נאנק והוליד יבבה שעדיין לא שמעו כמותה על התל.

טוביה, אברשקה ועוד בחורים אחדים העמיסו על כתפיהם את הארון עם החלל בתוכו והחלו צועדים לעבר המדרון, בית הקברות החדש. אחריהם פסעו שאר הבחורים והבחורות. הכניסו את הארון לקבר החפור. טוביה החל שופך אדמה לתוך הקבר. עוד אחדים עשו כמוהו. גרגירי הבזלת היבשים האפורים נשפכו על הארון והעלו הד נוקשה, יבש.

כלתה המלאכה. איש לא מש ממקומו. עמדו מסביב לקבר ודממו. זעקה היסטרית אחת פרצה לפתע – ושוב נדם הכל.

נעמילה תומכת בשושנה מצד אחד והילולה מצדה השני. שלשתן עמדו בתוך הקהל הדומם ולא גרעו עין מהקבר שנערמו עליו סלעים גדולים. איש לא ידע מי הוא שפרץ בזעקה ההיסטרית. שעה עברה אחר שעה. איש לא זז מעמדו.

טוביה תומך ברחל המפרכסת בידיו כצפור ירויה, עיניה הבולטות אדומות. חזה המלא עולה ויורד רסוקות באין די אויר לגרונה החנוק. היבבות מפרכסות בגרונה, אך בכל כוחותיה היא מתאמצת שלא להוסיף על אותה זעקה ההיסטרית המיותמת.

אברשקה מתנער מעמידתו הרפויה, מעמיס על כתפיו את האתים והמכושים שהובאו בשביל כריית הקבר ומתחיל יורד מהמדרון. אחריו יורדים עוד בחורים אחדים. טוביה גורר אחריו את רחל. בעקבותיהם יורדים השאר.

התל דומם בדומיה קפואה. היום גווע. חשכה עוטה את האוהלים. שעת ארוחת הערב הגיעה, אך הפעמון שותק אחרי היבבה האיומה שהשמיע לפני ההלוויה. האוהל המרובע חשוך, מיותם. זוהי הפעם הראשונה מאז הוקם על התל, שאיש אינו פוקדו בארוחת הערב. שעה אחר שעה עוברת. אנשי התל יושבים באוהליהם ודוממים.

בחצות הלילה נרעדו הכל לקול יבבות מעולפות מורא־ליל, שהגיחו פתאום מעבר המדרון. האנשים התכוצו לשמע היללות הקורעות את הדומיה.

שעה לא רבה נמשכו היבבות ונפסקו פתאום כלעומת שפרצו. שוב קפא הכל ונתאבן בדומיה השואגת ברבבות שאגות. הבחורים והבחורות לא ידעו, כי טוביה הוא אשר עלה באישון לילה אל אותו המדרון והוא שניתק את שושנה מהקבר בכוח והשיבה אל התל. – –

שעת ערביים.

בדרך, החוצה כרמים ופרדסים מזה ומזה, מתנהל לאטו אריה. הוא נזדקן. ראשו הפך שיבה. פניו השזופים מקומטים. קומתו הגבוהה כפופה קמעה אל האדמה הטובה. פיו דק־השפתיים, שהיה סגור תמיד בתקיפות, פעור עתה משהו כמובן לברך את כל הנקרה לו בדרכו. חיוך טוב וסלחני מרחף עתה על פניו תכופות. בסקירה ראשונה ייראה כאיש אשר סערת חייו מאחוריו, העומד על סף הבינה הנהירה ושיקול הדעת השלו. אך עיניו היוקדות בתוך פניו המקומטים צפודי־העור ומתחת לבלוריתו העבותה המזדקרת אל על, גונזות בתוכן זינוק־פתאום נמרי.

הוא הולך בנחת. הטוריה הגדולה הנתונה על שכמו נישאת בקלות ובאהבה כחפץ יקר. ענפי העצים הפורצים למרחב, הננעצים ומסתבכים זה בזה ויוצרים מעין שער מקומר המוריק לאורך הדרך, נאחזים בבגדיו ומסתבכים בשער בלוריתו העבותה. אריה עומד רגע קט, מסירם בזהירות אחר ישלח ידו קדימה להבקיע לעצמו דרך בסבך הענפים והדליות. מדי פעם הוא עוצר בהליכתו, מסתכל בגנים, בכרמים ובפרדסים ומעלה בזכרונו שנת הינטעם. הכל חתום בזכרונו. כל עץ ועץ זכור לו מיום היותו שתיל רך וענוג ועדי הגיעו לעץ רם, רב צמרת ועב גזע, נושא תנובה מבורכת. לפרקים הוא גוחן אל אחד העצים, מוציא מנרתיקו, התלוי לצדו, “סרפד” ומקצץ סורים. קשה לו לגרוע עיניו מעצי ההדרים, שעל אף הרווח הרחב בין גזע לגזע, הנה נתאחזו ונשתלבו בדיהם, הושיטו זה אל זה יד־ענף ירוקה בברכת הגידול והשגשוג… החיוך הטוב והסלחני שעל פניו צפודי העור מתפשט ומתרחב בהיזכרו באותה ועדת המומחים שנשלחה לכאן לפני שנים, ושהתהלכה בשדות השוממים, הסתכלה, ריחרחה, חיטטה ומיהרה להסתלק בהוציאה את גזר־הדין הקטלני על אדמת התל בכל מה שנוגע לגידול הדרים. אמנם מחלות ופגעים ניתכו על העצים האלה בילדותם; רוח־ההרים הפרועה קרעה, שסעה ושמטה כל דליה רכה ופארה רעננה, אך סופם שהתגברו על כל אלה וזה שנים אחדות סוערת כאן עונת הקטיף, אלפי תיבות ארוזות פרי לתפארת נשלחות אל מעבר לימים ומשמשות אחד מיסודות ההכנסה החשובים במשק. אחוז נצחונו מלטף אריה את העלים המבהיקים בירקות גדושה, שעורם חלק כקטיפה.

פעמון־הערב טלטל כבר ענבלו מצד אל צד והזעיק את הבחורים והבחורות אל שולחן־האחים. קול הצלצול הנישא על כנפי רוח הערב מגיע עד הגנים והפרדסים. אריה אינו מחיש צעדיו. אין מה למהר: ארוחתו יקבל אף אם יאחר מעט. החפזון איננו עתה ממידותיו של אריה. משהו משלוות העצים האלה בני טפוחיו נסוך עתה בנפשו. ההליכה בדרך שהעצים סוככים עליה מזה ומזה כה מהנה אותו. האויר שקוי נגוהות־שקיעה מופלאים. אריה מאהיל על עיניו מפני זהרורי החמה השוקעת ומכוון מבטו אל הקוצרים, אך אינו מבחין דבר. רואה נקודות זעירות נעות אנה ואנה, עשן מתאבך – ותו לא. בתוך אחת הנקודות הזעירות האלו יושב בודאי טוביה ואוחז בהגה הטרקטור. עוד מעט ושדות־השלף יזהיבו נוגות בקני גבעוליהם המחודדים ובעיני טוביה תקנן עננת־עצב עד אשר תגיע עונת הזריעה הבאה. בפאתי אפרי התלתן המוריקים בצבעם החוגג עומדות פרות, משרבבות ראשיהן אל המערב היוקד, עיניהן, המשקפות נגוהות השקיעה פקוחות בהשתאות ותמהון. שולי השמים שזורים עננות פלא ורודות־תכלכלות.

והנה הגיע עד קצה הגנים והפרדסים. הדרך מתלילה, מתפתלת בין סלעים ושיחי בר ומוליכה אל שערי המחנה המשתרע על המדרון. אריה יושב על אחד הסלעים ומעביר עיניו על פני העמק הרובץ למרגלותיו ועל הישובים הרוכבים על דבשות תלים ועל בניניהם הגולשים אל מדרונות משופעים.

הוא זוכר היטב את העמק הזה בהיותו עוד שממה כולו, בצה רחבת ידים מעלה רקבון וארס מחלות ממאירות מקצה אל קצה; זוכר הוא כל ישוב וישוב ויום הקמתו, פגעיו וסבלותיו עד הגיעו עד הלום.

רובצים להם הישובים, עטויים נגוהות־שקיעה מופלאים, שלוים ודוממים כגונזים סוד יקר.

יושב אריה על הסלע ורואה בדמיונו את הבחורים והבחורות היושבים כבר בודאי סביב שולחן־האחים, כולם רחוצים ולבושים חולצות ושמלות לבנות המבהיקות בפשטותן הנאה, אוכלים ומשוחחים אגב סעודה על יום העבודה הבא, על אסיפה מאמש ועד ועידת־עם קרובה. כורכים ביחד חרישה וזריעה, נטיעה ובנין עם בעיות חברתיות מסובכות ועם שאלות עם תלוי על בלימה ועורג לגאולה. רואה את חדר האוכל המלא המית ילדים ערבה כנחיל דבורים שוקק.

עולים פתאום בזכרונו כל אותן האסיפות הסוערות, שהשתוללו על התל ירחים על ירחים והפכו אנשים אחים, שותפים ליצירה ולגורל אחד, ליריבים מתנגחים ולשונאים בנפש; בלהת המחלוקת הרעיונית שבינו לבין בלקינד שבנגלה, וכל החיכוכים והפגיעות ההדדיות שבנסתר – כל לילות הנדודים, הצער, התמרורים והעלבון ששבע למכביר בעת ההיא. והוא צוחק לו עתה בטוב לב סלחני לכל בלבול הימים ההם. כל זה נראה לו עתה כתעתועים, רעות רוח, הבלים והשגות עלובות ופעוטות, רצופים גיחוך לאין שיעור.

אמנם דם רב שתת גוף אנשי התל, משאושר על ידי מרכז תנועת העבודה, המוצא שהיה נראה כיחידי שבכוחו לשכך את סערת הרוחות: החלוקה. כאסון כבד שיעיב את חיי האנשים במשך שנים רבות בנקודותיהם הנפרדות, היתה החלוקה לשני הזרמים גם יחד. אך לא היתה ברירה אחרת. זרם אריה עבר לשכון על המדרון הצפוני שממול לתל והחל מקים שם משקו מחדש. הסבל והתלאות שמצאו את אלה ואת אלה בבנין נקודותיהם ומשקיהם הנפרדים השכיחו ברבות הימים את הניתוח האכזרי, אבל בינתיים נתגברה ונתבגרה הבינה על סערת העלומים ובינתיים אכף עליהם אכפו זה הגורל התהומי: עבדי האדמה הנם ועבדי עם תלוי על בלימה ועורג לגאולה. אכן לא חסרו “זרמים” גם אחר כך, וגם “מנהיגי זרמים” לא חסרו…

על פניו של אריה נסוכה השתאות בארגו מחשבותיו והרהוריו בהיותו יושב על סלע בשעת בין־הערביים המחשיכה והולכת. חידה שלא מצאה עדיין פתרונה היא עזיבת בלקינד את הארץ ועמו כמה מחסידיו הנלהבים, ביניהם שהיו מעורים בה בכל שרשי נשמתם. רננו אחריו כי כל עצמו היה מעונה שאיפת השררה שלא ידעה שבעה. לא הסתפק במנהיגות של צבא־העבודה אלא חתר להיות ממנהיגי תנועת העבודה כולה. זה אשר הביאו למעשהו הנלוז. רננו עוד ועוד. אלא שכל אלה אינם עשויים להתקבל על דעתו של אריה, שאינו יכול להשיג בשום פנים ואופן את היעקרותו מרצונו מתוך הארץ הזו. “עד כדי כך הגיע” – אינו פוסק מלהשתאות.

אריה רואה עתה את הדברים ראיה אחרת.

כן, צריך לראות את הדברים באור אחר. אשרהו שזכה לראיה כזו, ולו אפילו בערוב ימיו.

יושב אריה על סלע שעל מדרון הר ונפשו מעיין נובע: מראות ודמויות שהיו וחלפו במרוצת השנים עולים מזוקקים כמטבילה מטהרת, קרבים אליו וממלאים כולו צרי. בלבו מכה גלים חדות ההתלהבות, מציפה את גופו העייף והתשוש מרוב שנות עבודה בהשקאה, עידור, נטיעה ואיסוף – בכל עבודת הגנים והפרדסים המרובה.

ולפתע הוא מתחיל שר:

השמים מספרים כבוד אל

ומעשי ידיו מגיד הרקיע

יום ליום יביע אומר

ולילה ללילה יחוה דעת.

קולו מרטט רצוף התלהבות אמונה, מתמשך מלא ערגה וכיסופים:

כאיל תערוג, כאיל תערוג

על אפיקי מים –

כן תערוג נפשי אליך

אלוהים –

מתנשא הקול ומתפשט בחללו של העמק השקוי נגוהות־שקיעה מופזות. רוחות ערב מבושמים מעבירים אותו על כנפיהם על פני הר וגיא. דומה כאילו היקום כולו פצח בשיר־הודיה ליוצר מעשי־בראשית.

ושוב הוא מביט אל השקיעה, ושוב הוא גומע בעיניו כל קרן־אור וורד־עב בדמות ראש מלאך פעוט. נדמה לו לאריה שלשקיעה כזו זכה עתה בפעם הראשונה בחייו. –

נזכר אריה בילדיו החמודים, המתרוצצים בודאי בשעה זו בחצר הרחבה, רצים אחרי כל עגלה הנכנסת למחנה לפגוש את אבא החוזר מן העבודה. קם – ושם פעמיו אל החצר

ובעלותו על הדרך המתלילה נזכר במכתב הקצר אשר קיבל בימים אלה: “אריה, עתה הגיעה שעתך לצאת אל הגולה לשדד מערכות העם: המשק איתן. רבים בניו־בוניו. הנערים והנערות הבוגרים נכנסו כבר בעול העבודה והיצירה אף הם. עתה עליך לצאת לגולה למען הרבות ישובים, כזה, אשר ידיך וידי הבחורים והבחורות הקימו בשממה. להסכמתך אנו מחכים”.

אין עתה בלבו צל צלו של ספק בנחיצות השליחות. עתה, אחרי כל זה שעבר עליו עד שהוקם המפעל בשממה, אמונתו מזוקקה ושלמה. עליו ללכת שמה. הוא ילך לגולה.

אריה צועד בצעדים מאוששים־קלים. הנה נכנס לתוך המחנה. מתוך הבנינים הגדולים, בתי הילדים וחדר־האוכל העומדים בטבור הנקודה, בוקע אור גדול. אורות צנועים קורצים מתוך בניני הדירה הגולשים במדרון ומבהיקים בצחותם בחשכת הערב. הוא רוחץ בשרו, מחליף בגדיו ונכנס לחדרו. לאחר שהוא משעשע ילדיו ומשכיבם לישון הוא הולך בלוית חברתו, אם ילדיו, אל חדר־האוכל.

בפתחו דלת חדר האוכל, נפגש בגוש אחד, גוש מלוכד עולה ויורד בלהט המחול כבימים הראשונים. הוא עומד רגע על מפתן הדלת כשעיניו ממצמצות מחמת האור הרב המציף את האולם הגדול ומחמת האור הקורן מעל הפנים המשולהבים שבמעגל הגוש המלוכד. המיה חזקה ומבוללה, המית זמר בלתי ברור, מנסרת באזניו. אך מתום מתוך הזמר בוקעת ועולה מלה אחת ברורה מאוד, צלולה מאוד:

– חי חי! –

ובאותה הדרך, ובאותה שעת־ערביים, מתנהל לאטו אחד בחור, ואף הוא איננו עוד אותו הבחור מתולתל הבלורית הזהבהבה, בעל עיני התכול הזכות, מלא ההתפעלות וההתלהבות. עתה צועד כבדות בחור מגודל, כבד אברים. בשערותיו שזורים כחוטי משי צחורים שערות השיבה. מצחו חרוש קמטים, פניו שזופים, אכולים שרב וסופות קור. ידיו המיובלות תלויות לו מזה ומזה כדליים מלאים.

רפאל חוזר מעבודת יומו אל חדרו שבנקודה אשר במדרון ההר. בדרך יפגוש בודאי את נעמילה, ההולכת לקראתו בלוית ילדיהם. לבו של רפאל מרטט לקראת הפגישה המופלאה: הוא, נעמילה וילדיהם על אם־הדרך מוצפים פז־ערביים – אך אינו יכול להחיש צעדיו. הוא עייף מאוד ונוגה מאוד. השנים האלו על התל ואחר כך בנקודה הסמוכה על המדרון, על סערותיהן המרות, אשר הגיחו מתוך שולי הימים והירחים, מעיקות עליו בכל כבדן. רבות עברו על רפאל במשך השנים הללו, תחילה בתוך אהלו הבודד ואחר בתוך חדרו הבודד. נעמילה עייפה אף היא. צמות הבלונד שלה הריחניות נתקלשו ואף בהן משתזר והולך צחור השיבה.

לאטו הוא משרך דרכו בין ירק עצי הגנים, מסתכל בעצים הזכורים עליו עוד בהיותם תינוקות־שתילים רכים שקרסו עד האדמה בסעור רוח־ההרים הפרועה ואשר גדלו ונתעצמו. מה גבהו צמרותיהם ועד מה נתעבו גזעיהם! הנה הגיע אל הפרדס הצעיר שניטע לפני שנים אחדות לאחר שההדרים הראשונים הוכיחו כושר התאקלמותם באדמה זו ובאזור זה. העצים הרעננים, העומדים בשורות ישרות מקבילות זו לזו, פורצים בגמישות לרוחב ולרום.

– מה קטונתי, – הוא מחייך נוגות, כשידו השלוחה אינה משגת צמרתם הצעירה.

לוּ אפשר היה ככה, כעצים הללו, להוריק בירקות צוהלת כל זמן שהאדמה מגישה את לשדה מלמטה והשמש – קרניה המחיות מלמעלה; לוּ אפשר היה, כך כמוהם, להזדקר שלוות אל התכלת הזוהרת ללא מחשבות והרהורים. אפס רפאל יודע שאי־אפשר לו כך. יודע שלשלווה לא יבוא לעולם; שה"שקט" אשר בו הוא נתון עתה אינו אלא “שקט” שלפני הסערה. הוא יודע שאי־אפשר לאדם מסוגו לשבת בתוך השלווה. שנים הצטנף בפינתו וגרד פצעיו בצנעה, ללא השמעת קול כאב שלא תתגלה חס ושלום קלקלתו ברבים. (“המתבודד היהיר” רננו אחריו אניני הרגש; “מצוברח” לעגו בפניו ושלא בפניו הבחורים והבחורות). רפאל התענה בשאיפתו לראות את האדם בזיכוכו; רצה שהחברה אשר אתה בא בברית־העפלה ויצירה תהא צרופה מסיגי החושים האפלים ובו בזמן ידע ידיעה נוקבת עד תהום שלעולם לא יגיע לכך.

לעתים נראתה לו שאיפתו זו כחולנית ביסודה, חלושה ואוילית. הוא – היוצא דופן, האחרים – פשוטים, בריאים וישרים. הנה: כל הרכוש הזה המשתרע לפניו תוך התנקשות יצרים נוצר. יצרם הוא שדחף אותם ליצירה. כך הוא דרך האדם: לעקם ולסרס, להפוך, להרוס ולסתור, להרכיב ולבנות מחדש.

מי הוא, שנטל לעצמו לפשפש במעשיהם ובהליכותיהם של האחרים, הוא השקוע תמיד ראשו ורובו בתוך הויתו העלובה? האם לא הצטנף אז, בשעה שהם התאבקו על “עניניהם הפעוטים” אשר מתוכם צץ המפעל הגדול, בפינתו הדוויה ובחן ובדק מעשיהם ומחשבותיהם עד כמה יש בהם מה"טוהר", מ"המצפון", מ"הכונה הישרה"; האם לא נמלט, בשעה שהשתוללה הרוח הרעה, אל חיקה של נעמילה למצוא בו מפלט נחמה ושכחה?

בעצם העינויים המכלים היו צפים לפתע ימים נעלים וזוהרים כתוחלת. אור־יקרות הציף את הכל. פניני־יקר דלה מנבכי הבחורים והבחורות. פתאום תקפו רצון לגשת אל כל בחור ובחורה ולהגיד: “עפר אני” –

הכל התגלה בתכלית הפשטות המבורכה: כולם כולם יסודם טוב. שאיפותיהם ישרות וכנות. ואם ההכרעה היא לפרקים בידי החושים – אין להתריס ואין לקבול. רפאל חשב: האנושיות ניסתה לא פעם לשנות את השיגרה הקבועה, וזאת תנסה עוד פעמים לאין ספור. רוח הוא באדם האוחז בציציות הראש וגוזר: העפל! שבור המפרקת – והעפל! הנסיונות היו והנם גדולי מידה ורחבי היקף, הקיפו ומקיפים ארצות, מדינות ועם רב. אף כאן נעשה אחד הנסיונות האנושיים – והוכתר בנצחון. כן, נצחון! אין רעב כאן ואין בטל מעבודה יומיומית אפורה, משעבדת ומכריעה, אך יוצרת הלחם הטוב. ואם אחרי הנצחון הגדול – לחם ובגד לאדם, לכל אדם – רק אז מתחילה התגוששות היצרים האיתנה הקיימת לעד: ארוס עקלתוני, קנאה־שנאה, הקשחת לב, שמחה לאיד וכיוצא באלה פגעים מפגעים הטבועים באדם – מה הם כל אלה לעומת מוכי כפן מושלכים לאשפתות ככלבים? מה הם יסוריו האישיים, שעברו עליו ועוד יעברו, לעומת מפעל־הלחם, מפעל ההידבקות אל האדמה והגאולה מחיים בזויים הכפויים באונס על מיליונים נטולי שעל קרקע ומולדת, אשר קם בשממה.

הנה אריה, שהתענה וסבל יסורים לא פחות ממנו, הנה טוביה הטוב והמיטיב, העמל יומם ולילה כנמלה שקודה וחרוצה ונושא סבלו בדומיה, והנה שאר הבחורים והבחורות הנושאים לבנים לבנין ללא ליאות. כמה אנושיים הם בטרדותיהם, צרותיהם, יגונותיהם וששונותיהם הפעוטים. על כתפיהם נשען עתה מפעל אשר יהיה, אולי, ברבות הימים, יסוד למפעל גדול מזה וחשוב מזה לאין ערך ושיעור.

בימים נעלים וזוהרים אלה מתהלך רפאל בין הבחורים והבחורות ומרטט בכל נימי נפשו וגופו ומצפה שירמוז לו מישהו רמז כלשהו – והוא מוכן להקריב את עצמו כולו למען המפעל ובוניו. ועוד הוא מצפה שיבוא יום, יום מופלא ונשגב, וכולם יתכנסו בתוך חדר־האוכל, שאיננו רק מקום להשביע את הגוף, יתוודו זה בפני זה על כל הפגיעות, העקיצות, העלבונות שגרמו זה לזה בכרעם תחת מועקת האינסטינקטים האפלים והמסוכסכים, יתוודו ויתיכו ברית יצירתם וחייהם מחדש.

אך איש לא רמז על כך ואינו רומז. על “יום־של־התוודות” לא חלמו ואינם חולמים. אצלם, אצל החברה כולה אין “ימים נעלים” ו"ימים לא נעלים", אלא שרשרת־ימים ארוכה של חיי עמל ונפתולים קשים למען המפעל והיצירה, המוצאים להם ניב באסיפות סוערות, אכזריות לעתים בהחלטותיהן.

מתהלך רפאל בין הבחורים והבחורות כזר ומיותר. “הימים הנעלים” גזים חיש. הזוהר נעכר ונדלח. שוב מתמשכים ימים אפורים של עמל קשה ולילות כבדי הגות אפילה. הגוף המעונה והמפורך אינו מתברך בשינה הטובה. גם חיקה של נעמילה שוב אינו רועף ניחומים ושכחה. הוא מתרוצץ בחדרו כחיה כלואה ובראשו מכה הטירוף כבמקבת כבדה. וכשמגיע לחדרו הבודד הד קולותיהם של המתנצחים באסיפותיהם בעוז ובמרירות, קם בו הרצון להרוס הכל ולילל על ההריסות את ילל־חוסר־האונים האנושי. – –

הולך רפאל בדרך הרפודה נגוהות־שקיעה מופזות, והוא עייף מאוד ונוגה מאוד.

ובהעפילו אל המדרון, אל שערי המחנה, הוא נפגש פנים־אל־פנים עם כדור־אש יוקד, הצורף בלהבותיו את המחנה כולו.

שעה רבה עומד רפאל פנים־אל־פנים מול הסנה הבוער, ואינו יודע להבחין, אם אור יום גווע לפניו, או זוהר יום חדש הוא, העולה על העמק, על תליו ויושביו.