מאת טובה
שברשין, עירה קטנה במדינת פולין, היא עיר מולדתו של שלמה. חג שבועות תרס"ב (1902) יום הולדתו. בן חדשים אחדים הובא לזאמושץ. עיר עתיקת יומין וחן וצביון מיוחד לה. שרידי בניניה, אשר חלונותיהם צרים וגבוהים, מקצתם הפכו למנזרים וכנסיות ומקצתם לקסרקטיני צבא; סביבתה תלי־תלים ומחילות אפלות בתוכם, ניכר מעשי ידי אדם הם, מקומות נפלאים למחבואים, משחקים לילדי העיר; חפירות־תעלות עמוקות המפרידות ביניהם העידו כי עיר בצורה היתה לפנים וכי עבר סוער לה. ברובע היהודי (שרידי גיטו נשמרו בו) עמד בית כנסת ישן ובכל שעות היום עלו משם קולות של לומדי תורה. בטבורה של העיר התנוסס בית. מדרגות רחבות חצובות אבן בכניסתו ושעון בכפתו המתחדדת ומזהיבה מול השמש. עם בוקר וערב נישאו מעל העיר תקיעות חצוצרה של צופה המקדם את זריחת החמה ומבשר שקיעתה. אלה הסיחו לרגע את דעת יושבי העיר מעניניהם השוטפים ולבעלי דמיון ער הזכירו את ימי הבינים, צלצול שרשרות של גשרים מורמים עם רדת יום וכובשים נועזים בשערי עיר.
בבית זה גדל שלמה והוא בן יחיד למשפחה שירדה מנכסיה וחיתה בחדר צר ואפל חיי מחסור ודחקות. בדמות אביו המוזג כוס יי"ש לערל ובדמות אמו החולנית, לשעבר יפת־תואר, המגישה כוס חמין דרך האשנב מחמת צניעות, ראה את שכינת עמו המושפלת. את זעמו על כך הוציא בתגרות עם ילדי הערלים הנערכות מחוצה לעיר והמתחדשות עם כל פגישה ופגישה. ההורים ראו בבנם היחיד רב בעתיד. שמרו שלא יצא לתרבות זרה וכמעט מנעו ממנו כל השכלה חילונית. אף על פי שאמצעיהם היו דלים נתנו לו מלמדים מעולים, יהודים יראי שמים ותופסי תורה אשר העיר התברכה בהם. והוא, כרבים, החזיק ספר השכלה מתחת לגמרא ושקע בו בכל רגע של אפשרות.
מלחמת 1914 טלטלה את משפחתו לאחת מערי רוסיה ושמה קץ להמשך של חינוך כל שהוא. במצבם הנואש כפליטי מלחמה השכיר את עצמו כפועל בבית חרושת והיה המפרנס העיקרי. בשובם לעיר מגורם ולמסלול החיים הקודמים לא מצא לו שום אחיזה ושום המשך. עיקר חייו היה הספר. מחברי הספרים נראו לו כיצורים טהורים, נקיים מכל פגם. חלם להיות אחד מהם. נסיונות כתיבה ראשונים עשה אז ביידיש, והללו שמשו לו אחר כך לבדיחות דעת. תקון לחיי האומה המושפלים ולחיי בטלה ראה בעבודה בארץ ובנינה. היה בין הראשונים שהגיעו אליה בתום המלחמה, בן י"ז. שנתים עבד בביתניה, חות פיק"א. הן לא הניחו דעתו. בעמק מצא את מקומו. השתתף בעליה על קרקע של תל־יוסף – עדת הבחורים והבחורות המתנהלת אחר עגלות טעונות אהלים וכלי עבודה, תל שומם הנזרע בשעות אחדות עשרות אהלים צחורים, ההופך בן רגע אי שוקק חיים, אורח חיים המיוחד הקם בו כמאליו – היה בזה משהו מאגדה. היה בין הראשונים שנעץ את המחרשה בקרקע בתולה של העמק והעביר בה תלם ארוך וישר. חיי אדם עשויים רגעים, רגעים. אשרי הזוכה ברגע גדול, לו גם אחד בחייו. חרישה, זריעה, צפיה לגשם, לנבט היו עתה חייו. הספר נדחה לקרן זוית, ומשאלת לבו היתה, כי כאלה יארכו הימים. המחלוקת שפרצה על התל גרמה לו שיעבור עם עוד חברים רבים למשק השכן, לעין־חרוד, בה ישב עד יומו האחרון, כ' שנים. היא גם הורידה אותו ממרומי מרומים של עלם הוזה והעמידה אותו על החיים שהם חג וחולין כאחד ועל טבעו של אדם, העשוי אורות וצללים.
חזר לספר בצמאון־משנה. גם התחיל לחפש ביטוי בכתיבה. עוד לא עמדה לו היכולת לגבש יצירה רחבה ומקיפה, מה שעשה בסוף ימיו, ונתן אך פרקים אחדים מחיי התל. ימים נעלים (והם היו לו הכרח) היו לו ימי הכתיבה. ואם כי הכתיבה היתה לו לחג, היתה גם כאורח בבית צר ודחוק, אמנם רצוי מאוד, ומקבלים פניו בשמחה, אך מרוצים כשהוא יוצא לדרכו. אדם שעמל־כפים היו מעקרונות חייו היכן יקח לו ימים לכתיבה? אלה היו רגעים חטופים, גזולים ממנוחה ומשינה, גנובים מילד המצפה ללטיפת אב. ושגור היה בפיו משירו של ריכרד דהמל:
נישן במטתנו,
גם ילד יש לנו,
אשתי!
גם עבודה יש, עבודה לשנינו,
ושמש יש לנו, ורוח, וגשם –
ויחסר לנו אך דבר זעיר מדי,
אך פנאי!
כל מה שהוציא מתחת ידו זכה להדפסה. אך קשה היתה לו השתיקה שליותה את כתיבתו, זו המלוה לא אחד כמוהו. רגעי קורת רוח בודדים היו לו שיחה חטופה עם בחור פלוני באוטובוס, או פגישה ארעית עם בחור אלמוני בבית החולים, שכתיבתו מצאה הד בלבם.
בבתי חולים בלה לא מעט, כי חולה אולקוס היה מגיל צעיר מאוד. מחלה זו גם עקרה אותו מן הפלחה, לא יכול לעבוד את האדמה, שמר את יבול שדותיה, פרי גניה וכרמיה שנים רצופות ברגל וברכיבה על סוסה אהובה, שצהלה לשמע צעדיו מרחוק. קוה כי יבוא יום, המחלה תרפה ממנו וישוב להשכים כאחד זורע או כורם. לא אחת התלוצץ על חשבונו, כי ראה את עצמו מוּכה שתי מחלות – אוּלקוּס ומחלת כתיבה. ושתיהן החזיקו בו וטרפו את גופו. בשעה שאחת היתה מטילה אותו למטה ביסורי גוף קשים, היתה השניה מקימתו, משיבה אותו אל השולחן ופוקדת: כתוב! גם ספר זה נכתב בימים רצופים כאבים בלתי פוסקים.
כתיבת רומן היתה לו לעצמו הפתעה. ובאחד משולי מחברתו רשומה שורה המעידה כי מהסס ונפעם היה לבוא מחשבה זו. תחילת המחשבה היתה כתיבת סיפור אשר הנושא שלו: הקבוצה בימינו. ובטרם נגש לפרשה זו היתה לו הכרחית התהיה על ראשית ימי הקבוצה. ונכתב: “ראשית”. פקד מקומות שאהב, העלה דמויות יקרות, שב לחיות רגעי אושר של נעורים. כל ימיו דאג כי לתקופה ההיא, שלפי דבריו תקופת עלית אדם גדולה היתה, לא קם גואל בספרוּת. לא חלם כי הוא יהיה הגואל. הסיפור נכתב בתוכו בלא יודעים במשך שנים רבות, ופתאום קמה היריעה פרושה לנגד עיניו ולא היה לו אלא להעתיקה. והוא שמעולם לא ידע לסדר את יומו עשה את סידורו קבע. והעבודה והכתיבה, שהיו לו כשתי יריבות קנאיות, השלימו ביניהן בתקופה זו של חייו. סדר יומו היה: משמונה בבוקר עד אחת בצהרים לכתיבה ומשתים עד שעה אחת עשרה בערב לעבודת המטבח. בחדר האוכל הגדול ההומה ורועש כבית חרושת ענקי לא הכירו בבחור זה, הדוחף את עגלת האוכל ומטפל בדוד לספק רותחין גם למאחרים, כי מוחו טרוד לא אך באלה. רק מבט בודד שחרג לפעמים מעל הסועדים ותעה אי־שם אל ראשי ההרים הנראים דרך החלונות המרובים, גילה כי רחוק, רחוק הוא מכאן.
גופו הנגוע חלי לא עמד בסדר יום כה מיגע. התקפות כאב חזרו ונשנו. ואחר היסוסים רבים שמע בעצת הרופאים והחליט להינתח. קיוה כי את ספרו השני יכתוב כשהוא בריא, משוחרר ממכאובים. חלם על עבודה בשדה. אולי ישובו אליו הימים ההם, ששמר להם חסד כל ימיו. בבוקר אביב נוהר נקרא לבית החולים ונותח. סבל יסורים מטרפי דעת. פרקים היה מדמדם ותועה בין שלגים צחורים בלוית שועל כסף קטן. אחר נתוח שני – שמונה ימים אחר הראשון – שכב שלוב ידים על חזהו, ומלמל ורק מלה אחת עוד כמעט ברורה – מ–מ–מ– מעלה… מ–מ–מ–מעלה… והיה כעולה בסולם בלתי נראה שלב אחר שלב עד אשר עבר לעולמות, אשר למתהלכים לפי שעה כאן אין שם כל דריסת רגל.
עין־חרוד, תשרי תש"ד
טובה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות