1    🔗

את רייכנשטיין האדם והסופר גידל עמק יזרעאל.

עודו נער, בעלותו מגוֹלת פולין, מצא את מקומו בין החורשים הראשונים של אדמת עין־חרוד. עלומיו נשזרו בעלומי צורת החיים הקבוצית ועם בגרותה צמחה בגרותו. נתיבו לא ידע עקלקלות. במקום בו נטה את אהלו הראשון שם גם דממת מנוחתו האחרונה. וכמעגלו החיצוני כן מעגלו הפנימי. מערכי נפשו ומערכי רוחו ינקו ורווּ מקרקעה ואוירה של הסביבה בה ניטעו חייו. הויתו חברה כולה אל הויה חדשה זאת, שהיכתה שורש באדמת העמקים והגבעות אשר נפקדו משממתם בידי צעירי ישראל נלהבים. אפילו השפעות והשראות מעולם הספר באו אליו כמעט אך מאותם הסופרים שבת־קול יצירתם היתה מהלכת סביב. ודבר הלמד כי מסכת חיי סביבתו היא היא גם עיקר מסכת ספוריו. החומר והיוצר יחד עם גידולי קרקע זה ממש, צמחים מצמחיו.

הוא היה מספּרם של אנשי שדותינו החדשים, שהעמידו את הויתם על עמל כפים, על כבוש שממת המולדת והפראתה, ויצרו את דפוס הכפר החדש המכוּנה קבוץ, – מספּר הצופה אל תוכם וברם של חייהם שהיו גם חייו. נראה הדבר כי חיי סביבתו לא היו מנומרים כל צרכם בשביל האמן שבו, ועוד המו כוחות בו שלא מצאו בית־אחיזה ועוד נמו נימים בו שלא פרט עליהן. הכר לא היה נרחב לפניו אבל אותו חרש באלכסונים רבים. הוא הראה פה לפנינו את האדם עם האדמה, את האדם עם האדם, את האדם עם נפשו, ומה שנתחדש בנפש ומה שלא נתחדש בה. הקורא את ספוריו ברציפות נכנס אל גופי הוויותיהם של החיים הקבוציים בארץ.

הספורים האלה אינם באים לבשר את בשורת החיים החדשים או להעמידם כמין מופת. הם אינם אומרים לנו: הנה עולם התיקון, בו נתישרו הדרכים, בו תמו הנפתולים! לא, אין בם אף שמץ של מתיקות־לשמה המצויה במעשי עטם של תיירי הקבוצים. לא ממשי האידיליה בספורים אלה ולא מחופת האידיליזציה. החיים הללו הם לבעל הספורים האלה מציאות כהווייתה, שלא ניתנה להתמוגגות אלא לתפיסת אמת. אמת מבפנים לאור שמבפנים. לפנינו לא אחד המסתכל מנגד, אך אחד שחלקו עם עצם הדברים, ומה שיש פה מחשיבת חשבון הרי זה גם חשבון הנפש.

ריאליסטן היה מגזע חדש אצלנו, בן הדור שבא במגע ממשי, מגע שבכבוש, עם גופי המציאות, עם קרקעו של עולם, דור שהנהירה מן התלוש אל המחובר באה אצלו אל מחוזה. עבר תור כסופי הממש, פנה הלך כליון הנפש אליו מעבר למחיצות ופרגודים, והוא בעצמו ובכבודו בא ואמר: הנני כי קראתם לי! שמטתי את שבעת צעיפי, והרי פני לפניכם, והרי גרמי ושרירי, והרי כל כולי כהויתי, בואו ושלטו בי למען אשר אשלוט עליכם. וגם היצירה אשר באה בברית הזאת שמה פניה מן המעולף אל המעורטל ומסודה של ההויה אל פשרה.

דרכו של רייכנשטיין היא דרך החישוף, לא דרך החיפוי. עינו אינה מוותרת על זכות ראיה, לוּ גם יקנן בה האכזב. האשליות אחת דתן להיות שלל לריאליזם. אך חס לנו לחשוב, כי נשירת אשליה פלונית או פלונית אצל שכמותו היא ראשיתה של שלכת. דור זה שמארץ צמחה לו אמתו לא יירא אכזב וירקותו לא תכזב.

ספוריו מספרים על פדות ועל עקא, על שירת הלב ונהם יגוניו. יש ישרי דרך ואיתן מצעדם, ויש גם נפתלים, נלבטים, אפילו כושלים. החיים לא נעשו מישור. מישור אינה גם הנפש ולא תהיה. אפס תמורה אחת, גדולה, מכריעה, ודאית היא: הנפש חדלה להיות מקום מרעה לספקות על העיקר. מדור מעבר, דור בלי עיקר, עד הדור ששב ומצא לו עיקר בר־קיימא אך כפשע בזמן, ואולם מרחק אין־חקר ביניהם.

העיקר החדש עם תיקון הנפש שבו צופים אלינו מספוריו לא כל כך מצורת החיים הקבוצית כשלעצמה ומיחסי אדם מחודשים שבה; הם צופים בראש וראשונה מן הברית המחודשת עם יסודי ההויה ומקורותיה, מזיקת גומלין מחודשת עם היקום ועם הצמח והחי, מן הפלא והאושר של שילוח שרשים, מיקיצת רגבי המכורה לפריחה ולפרי, מחדות העמל וברכתו. לא כל באי ספוריו נתמלאו עד גדות הנפש מכל אלה, לא כולם מצאו בם ישעם כתומו, אך לכולם לא יתנכרו המקורות האלה להשקותם מחסדם ומרנניהם ברוב או במעט. אף ירחמיאל, למשל, מן הספור “בגשמים”, אחד שלא זרו לו מציצות־לב ודכדוכי נפש, בעצם שארם של אנשי דמדומים מלשעבר, יודע להגיד לנפשו: “יש משהו פה לא יבוטא במלים… כל אלה ידינו עשו! את הכרמים והגנים האלה אנו נטענו! הקמה הברוכה הזו ידינו הפרוה! הסוסים, הסייחים, הפרות והעגלות הללו ידינו גדלום! וגם לירחמיאל יש חלק לא קטן בכל אלה… פה, פה ידע ירחמיאל ראשונה את האהבה הגדולה לבהמה אילמת; פה חרד ראשונה את החרדה הראשונה לגשם בעתו! כעץ השדה חי פה האדם. כן, כן, גם ירחמיאל שותף לכל אלה… פה־פה גם הירחמיאלים עושים משהו גדול!” ואם הירחמיאלים כך, אנשים מסוגו של דוב הנוטע באותו ספור ושכמותו בספורים אחרים על אחת כמה וכמה. אתם החלה בחיינו שושלת חדשה של נוטעים־נטועים. הם הם החיים פה כעץ השדה. וכה אומר דוב הנוטע בפשטות פלחית ובבינה אילנית: “למה קדרו פניך, ירחמיאל? צער כל העולם עליך, חביבי! כל עוד השמים האפורים האלה מזילים נטפי ברכה והעצים האלה גומאים – אין מה לדאוג, יה־חביבי!” בו נדמו העלים הנוהמים ברוח וידובבו שרשים שאין לרוחות שליטה עליהם.

ואכן חביבי גבוריו של רייכנשטיין הם הללו ששלחו שרשיהם הנראים והטמירים אל ההויה הלזו, דבקי הקרקע, מתמידי השדות, כלילי המחובר, ששום זיו לא נשאר להם עוד מדולדל ומרופרף בחללו של עולם, מהם תמי הויה כעץ השדה, מהם יודעי שכרונה של הדביקות החדשה במתקה החדש, שבקהלם יחד גם ציירם. כי על כן יצוקה דביקות חרישית בשורותיו מדי יתאר חרישה, זריעה, מלאכות שדה בעונתן, שקצבן הוא חלק מקצב חיי היקום מסביב, והן מתמלאות התלהבות חרישית בתארו את דריכוּת העמל, אשר ישׂרה עם טבעיו הסרבנים של היקום, עם כוחותיו הסוררים, עם הטבע שנתפרע ואסף את ידידותו מן האדם, – ישרה ויוכל. דבר הלמד מענינו, שהמושג עמל אינו הפשטה חגיגית אצלו. ספוריו מכילים את משמעו הנכון, הפיסי, המוסיף והולך עם שעות היום, עם ימות השבוע, עם שבועי השנה. הוא בא כאן לרוב בלוית תואר, השומר משמרת ריאליותו: עמל מפרך. הוא מתהלך במגפים כבדים של ששת הימים, אך עמו נשמתו היתירה, שנולדה מן הדביקות החדשה של השבט העברי החדש, ובאשר החול שלו אמת כן שבתו אמת.

אם היתה לו אוזן והיתה לו נימה גם להללו מאנשי הדרך החדשה, ששרדו להם לבטי־נפש מלשעבר, שנשארה פנה בלבם ההומה המיתה האילמת או המיתה השוקקת, היה מלא סלידה מגלגולם של בעלי תריסין מלשעבר, שמצאו להם בקעה חדשה להתגדר בה. הוא גילם בגבורי־הכוח של ה"פלאטפורמות" למיניהן וראם והראם כאנשים שרוחם עקר ונפשם יבשה ולשונם טוחנת מלל שדוף ורברבן. בספורו הנזעם “יינקל פודולייר” מתמרד גבורו, אחד מפשוטי העמלים שבקבוץ, על שיננא מסוג זה. ואם כי אין המספר מנחילו נצחון, לבו ורוח עמו במדה בולטת למדי. משפטו עומד פה מאחורי מכחולו ורגשת לב עומדת מאחורי משפטו. שלא כרגיל אצל בעל הספור, הוצק בו בספור זה איזה כוח־פרץ ועמו פורץ גם המספר מתחומו של חזיון הסגור בגבולי עצמו, ומתנשא לאחת מאותן ההכללות האמנותיות הכונסות בתוכן שלל חזיונות שאינם אלא גלגולי צורה של מהות אחת. כך נכיר בצמד גבורי הספור הזה את השנים אשר פנים רבים להם בגלגוליהם השונים: האחד המשוקע בתוך מעבה החיים ועומס עליו כל כובד עוּלם ונר נירם ותומך בנינם, והאחד המסתופף ליד כותל מזרחם ונוהג בהם “רבנות” של סרק. לשוננו היטיבה לכנות את האחד בשם עם־הארץ. משמעותה הנכוחה של מלה זו היא לא גנאי אלא יתרון ערך, ששבו והבליטוהו הזמנים החדשים, החיים החדשים. ברוח זו כתב גם ז. שניאור “שיר מזמור לעמי הארצות”.

ואולם בזה אך נתעדף הממש המגושם על הסרק המעודן, אבל לא בא הפרימיטיב האנושי להיות המושל בכיפה, ולא סר קסמם ופלאם של אנשי הספירות האחרות. וכשם שהשנים האמורים מכחישים זה את זה, כן רב הדבק בין אורי תלמי והמוסיקאי הזקן (בספור המצויין “בשלהי זמנים” שנדפס סמוך למות המחבר), הנושא בתוכו עולמות מופלאים “שבלעדיהם לא יוכל אורי תלמי להתקיים רגע”. ובלי ספק נשמעת פה נעימת התודוּת של המחבר עצמו, ששאב חיוּת לנפשו ממעיינות חסד בחיים וביצירה.

בספוריו בוקע לפרקים היסוד הלירי ואז נשמע רטטי שירת לבבו.

אחת הזכּות, אחת הענוגות בנימותיו היא נימת הילד. בו, בילד, חש התגלות הפלא, מעין החסד, בשורת הגאולה. באחד מספוריו נאמר: “אלה הפעוטים יהיו אחרים לגמרי… העינים הנאצלות האלו, הפקוחות לרוחה כאומרות לחבק את כל היקום ואת כל הברואים באהבה גדולה יביאו את הגאולה לעולם”.

הוא ידע את ההתרפקות החדשה על הילד לא מתוך חרדת עתיד אלא מתוך אמונת עתיד. האמונה של ראשי תקופות ושל שלהי תקופות: עולם שכולו טוב עומד מאחורי כתלנו.

ואולם היו רגעים והתהום הציצה מאמצעו של עולם.

ברשימה קטנה אחת, בה ידובר על הילדים במולדת שלא ידעו טעם גלות ומדמים לראות בדור האבות גבורים מימים קדומים, חזה את החזות הקשה כי באחד הימים יעמדו הילדים על טעותם, והוא מסיים דבריו לאמור:

“את רבבות העינים, עיני ילדינו, אראה לפני כשהן ממולאות צער וכאב בגילוי המורא של הגורל הישראלי” – – –

לפני שלוש־עשרה שנה נכתבו שורות אלו, שהורמה בהן כנף הימים האלה.

ענוגים צליליו בספירת יחסי המינים, שכשאר צדי החיים בקבוץ פשטו הרבה סלסלות ומלמלות ולבשו פשטות חדשה. רייכנשטיין מתארם כמציאותם כאן, בכסות פשטותם, ומקשיב מבעדה אל המיתם ושירתם. כאמור אין רקמת החיים מגוּונת לפניו והנסיבות המתוארות אינן אלא ואריאציות לפעמים, אבל מיתריו מצאו כפעם בפעם צליל רענן.

ואולם תחת הצמצום בגווני חיים העניקה לו סביבתו ביד נדיבה מראות שהרווּ את נפשו והרווּ את יצירתו.

הטבע איננו עוד פנים חדשות ביצירה העברית. הרבה שקדה ספרותנו למלא כדיה הן בשיר והן בפרוזה ממעייני היקום ומראותיו, כאילו אמרה לשבור בדור אחד או שני דורות צמאונם של דורות רבים. אבל עוד דור זה מסתכל בטבע ושר, בא דור חדש שהטבע הוא לו לא מראה עינים והלך נפש בלבד אלא סדן הויתו ומקום חיותו, דור הסמוך על שולחן הטבע וכולו נטוי אל צנורותיו. רייכנשטיין הוא שכוּר־מראות ולא ידע ליאוּת מלערוך להם דמות ודימוי. אבל עם זאת יתאר את החיים השפוכים בטבע מסביב גם מתוך אותה קרבת גומלין פלחית שלא נודעה לקודמים.

היסוד הפלחי הובא בספוריו ממקור ראשון, בכלי ראשון, גם הפלחים הגבורים נהוגים בידי אחיהם הסופר וריחם יחד ריח השדה אשר עליו חלמו הדורות.

 

2    🔗

בספר “ראשית” אשר לפנינו נקוו פלגיו לזרם רחב־ידים. בו עבר מן הנובילה והספור אל מסכת־חיים גדולה. יריעתה מקפלת את פרשת הצמיחה והגידול של בכור הקבוצים בארץ עם דיוקנם ונתיבם של אנשי יסוד ואנשי לואי שבבוניו ונתיב עצמו בתוכם. עיקר אפיקו של הספר הוא אפיק מעשים שהיו. יודעי דבר יכירו גם כמה מקלסתרי האנשים העושים בספור. ולא יטעה מי שיראה בדמותו של רפאל ברושי – נער “בן שמונה עשר אביבים” בראשית העלילה – את דמותו של המספר עצמו. רפאל איננו מן הנפשות המרכזיות של הספור, אבל הוא המרכז החשאי של האספקלריה. בעיניו הצעירות והרעננות נספג כל המתהוה על התל הבודד בלב השממה.

עולם מתרקם לפנינו מתא קדמותו – מן האוהל הראשון שבו מצאו קומץ בחורים ובחורות מחסה מסער ביום עלותם על התל. האנשים הוטלו בחיקו של טבע בר שנשה מגע יד־אדם זה עידנים רבים. באה הנגיעה הראשונה, המופלאה של יד האדם באדמה. בא עמל נלהב ומתרונן. צומחים שדות, צומחות משפחות, צומחים חיים. לאט נקבעים סדרי חיים. אך באים גם סבכי יחסים. באה טרגיות בחיי יחידים. באה מחלוקת בחיי העדה. בא פילוג. אך עולם שנתהוה על תלו עומד ופניו אל העתיד.

כזאת רקמת הספר שפיוט ואמת משמשים בו יחד. ובכמה מחוליותיו כוחו יפה כתעודת זכרון, כגון בתאור נסיבות המחלוקת והאוירה הפנימית של אותו משבר בראשיתם של החיים הקבוציים. ובכמה וכמה מחוליותיו האחרות הראה המחבר את מיטב כוחו האמנותי. למשל, תיאורי השמירה בלילות; השתלשלות חיי משפחתו של המורה לוין, האידיליים בראשיתם והטרגיים באחריתם; הליכותיו של אותו ריקא מן הגליל. או למשל הפרק הנאה על השנים מאנשי התל שקמו והלכו לחופה אצל רב. לפתח האפיזודה הזאת רבצה הגרוטסקה. והנה מתיצב הזוג שבא מאהלי התל לפני הרב והרבנית הזקנים ואור יקרות נאצל מאלה על אלה. אכן כוחו של סופר מתגלה במיוחד במקום שהדרך נוטה ממישורה והמכשלה נהפכת לו לברכה.

יש בו בספור זה, המתאר רציפות של חיים על התל במרוצת שנים, גם קצב מחזורם של חיי עבודת אדמה השלובים ומשולבים בחיי היקום מסביב. עתות השנה, מוצאי בוקר וערב, חמדת חריש ובציר, תקפו של קיץ, להט הקדים, זעף רוחות, ברכת גשמים – אלה יוצאים ואלה באים ונשמת אפם ספוגה בדפי הספור ומכחולו של המספר נוטף צבעים.

אילו היו לפני מספרנו אנשי שדה עברים נושבים מדורות, היה עלול לתת לנו את האפוס של חייהם בשטף תמידם. אבל תוכו של ספור זה רצוף יותר צעדיהם הראשונים של העתידים להיות אנשי שדות על גבי רגבים העתידים להיות שדות. ולא ראשיתה של עדה כפרית בלבד לפנינו, כי ראשיתה של דרך, הרצופה התרוננות ומדוחים. וגדולה ראשית שהיא מכילה את עצמה ומכילה גם את המשכה. אנשי התל, הראשונים בדרכם שהיתה לדרך כבושה בארץ ישראל החדשה, ממילא אבות הם שמעשיהם סימן לבנים. וקורא רחוק יגחן על ספר זה לבקש בו פשר ראשית שהוא גם פתרונים לבאות.

מנגינת ראשיתו של התל הבוקעת מתוך דפי הספר בת סער וגעש היא ולא קול הדממה הדקה אשר רשאים היינו לצפות לו. מאין הגעש הזה אשר לא ילא המספר להדגישו? הוא לן בעורקיהם של העדה החדשה, שהיו ברובם ילידי סערות והפיכות, ילידי “הזמנים המשובשים” כניבו של המספר. בת קול שאונה והמונה של המהפכה־דהתם התהלכה על התל.

בראשית היתה כאן ההתפרקות. נטל דורות ניטל פתאום מעל הכתפים, מעל הנפש. חרצובות וגדרים וסייגים ודפוסים פקעו כתומם והיו כלא היו. לא היא חירות כדרכה הנתונה בערוציה הטבעיים, שכמוה כבריות הגוף אין אדם מרגיש בה כל עיקר. פה לבשה החירות את בעליה כישות בפני עצמה והיתה למין חילוץ־עצמות מוּתמד והיתה למין פריצה־לשמה מלחץ־ערוצים. המספר מכנה זאת בשם “הפקרות־חירות”.

מציאות צעירה המתנערת לתיאבון מזכרי עבר, מיקר צללים, מנהיות סתומות אל אשר חלף ואיננו, והנותנת לו לרגע המעורטל להיות מושל בכיפה, היא כל כולה, כמובן, בעיטה ברומנטיקה. אלא כדרך שהנמלטים מן האמונה אל הכפירה הופכים לעתים שכיחות את כפירתם לאמונה חדשה, כן יש שהבעיטה ברומנטיקה נהפכת למרכז רומנטי חדש בלב.

ורק אחד מתהלך כה שעל פניו נסוך זוהר אחר, טוהר אחר, הלא הוא לוין, המורה־לשעבר לוין, האביר הדון־קישוטי כמעט של רומנטיקה עברית על התל, חולמם ולוחמם של תרבות מקור, של צחות לשון, של חג ומועד, השוזר חוטים תנכיים ברקמת חיי התל והמושך משך הדורות והחותר להלחים את שלשלת הזהב במקום שנתפקקו חוליותיה. המספר, בן סביבתו, מעטרהו מקצת חיבה ומקצת לגלוג, עושאהו ספק איש הרוח ספק רועה רוח. אבל מה שלא היה גלוי בתוך אוירם של הימים ההם יתגלה מתוך פרספּקטיבה של זמן. לוין ושכמותו באו אל התלים בנתיב הכסופים העתיקים ולא על שבולת “הזמנים המשובשים”. מהם דובר קול החביונים, מהם דוברת בת קולה של שכינת האומה. יבואו ימים והרומנטיקה של אלה, אשר כמעט דחו הבונים, תשוב תהיה לראש פינה.

לוין זורע זרעיו על התל. קוצר קצירו הצנוע. אבל להיות מושל הרוחות שם לא איכשר הוא או לא איכשר התל. הוא נשאר מורה, רב וגדול לא נהיה. רבותיהם של אנשי התל הם שני בעלי הפלוגתא אריה ובלקינד, אותה הפלוגתא שהולידה את הפילוג. המספר הצליח יותר לתאר את ריתחת הרוחות בימי הפולמוס משהצליח להעמיק את תכנו האידיאולוגי. לא זו הספירה שלו. ואף לגבוריה של ספירה זו לא היו כלי האמן שלו נתונים כל צרכם. ועם זאת נראה היטב לפנינו את קלסתריהם של השנים: האחד שהיה כולו רכוב על גל שניתז מהתם וכל שורש לא שלח באדמה הזאת, והאחד ממיטב האנשים שהפרו את האדמה הזאת והפרו עצמם על ידה. פוטנציה גדולה שפונה באישיות הזאת שהעמיקה שרשיה והאבירה כנפיה כאחת. היא יכלה להיות מונומנטלית. אבל את הכוח ואת הרצון להעלאת דמויות באנפין רברבין לא הראה המספר. האנשים הבולטים לא נעשו בספורו אנשי מדות אשר יתנוססו גם לפני הצופה מרחוק, ממרחק זמן.

יש דברים שמעט מתכלת האגדה יאתה להם, והיא אמתם הנכספת. כל ראשית צופיה אל האגדה ושואבת מחסדה. אבל בעל הספר מספר לנו לא אגדת ימי ראשית. הוא מספר אך את אמתם בלבד. אמתו שלו עמדה גם בנסיון הזה.

 

3    🔗

בלבו נשא גם המשך לספר הזה, והמשך לא בא לא לספר ולא לבעל הספר.

קצו מצאהו באמצע ימיו, באמצע הדרך, באמצע תנופתו, בין חוליה לחוליה ביריעתו הגדולה. קצו המתין לו עד לסיום הספר “ראשית”.

אבוי, מי פילל, כי ספרו־בכורו יהיה ספר עזבונו!

אולי האזין הוא את מצעד גורלו מאחריו בלאט, אולי כבר חזה את ידו הנטויה לחצות ימיו, כי על כן היה מזורז בתקופתו האחרונה להגיע בספרו לסוף פסוק וגם היה שת עצות בנפשו כל הימים, איזו הדרך ירחיב את עתותיו שבידו ויריק מעליו את אשר רקם עוד בחביונו. אבל רעיו ומיועדיו ראו באלה אך התעוררות של יצירה, ולא צלו של צל. מה סגור ומסוגר לפנינו כבשונה של נפש זולתנו, מה מצער הקשב הדק בין אדם לאדם!

מוצנעים היו גם יסורי גופו ולחץ רוחו אשר הוליכוהו אל שולחן הניתוח שממנו לא קם. סגולתו היתה להטות אל הבריות את צדי חיוניותו ולא מה שפגעו בו החיים.

באישיותו שכנו יחד חוסן גברי ואנינות נפש, ענוותנות ותוקף, הרגשת סדן הקרקע עם המיתן ושכרונן של הספירות הענוגות בחיים ובעולם היצירה. קשרי נפשו היו יציבים והתלהבות שנתעוררה בו פעם דלקה בו בחשאי כנר תמיד.

אחד הטובים היה ממניבי רגבי ארצנו ומטווי מסכת החיים העבריים החדשים. לוחותיהם היו לוחותיו וכל צו בם קיים בגוף ובנפש ובמסירות נפש. אך גם צו נוסף ניסר תוכו כל הימים: צו היצירה הספרותית, – שאך שכרונו הראשון מ"יין המולדת", אך חדות מגעו עם אדמת הארץ השתיקוהו בעידנם. ואולם גם בשובו ובהתעוררו בו בכל תוקפו, נענה לו אך בשיירי זמן ובשיירי כוחות הגוף המיוּגע מעמל יומו, כמשפט כל אנשי הקבוצים שרוח יצירה מפעמתם.

אך אוי לו למי שבמערכת חייו קיימים שני מרכזים וכל אחד מהם מושך לצדו את מלוא האדם ותובע לעצמו את הזמן והנפש. אם זה יכריע ואם זה, ואם לא זה יכריע ולא זה – האיש הוא הקרבן.

אפס הנלבטים בין תלמי השדות ותלמי רוחם, אשר לרוב – כמו במקרה רייכנשטיין והדומים לו – תלמים בתלמים נגעו, נכונה להם ההכרעה מראש מצדה של החברה הקיבוצית שאינה רואה עדיין יצירת סופריה כתלם מתלמיה, כאלומה מאלומותיה.

אכן, גם זו לפליאה.

כלום כיחשה החברה הזאת במלאכוּת הסופר? כלום ויתרה על האספקלריה של הספרות? והלא נהפוך הדבר, הלא גלוּי וידוע כי יצוּקה בה הכמיהה לראות עצמה משוקפה ומוארה באור היצירה, ורווחת הקובלנה כלפי ספרותנו שאין פניה אל החיים החדשים המתרקמים בארץ. ואולם בקום הסופר בפנים המחנה, אין עבודת יצירתו אלא אחות חורגת לכל שאר העבודות ובמנינן לא תבוא, – אם משום שעמל היצירה לא בגדר עמל הוא, ואם משום שאין מועיל בו, ואם משום שאין סופר במחנהו כאשר אין נביא בעירו. נפרש באשר נפרש והעובדה במקומה עומדת, כי העין התרה אחרי הסופר המלוה מתעלמת מן הסופר הנטוע בתוך החיים האלה גופם.

ומשנה פליאה היא, כי מעשי הקולמוס הרופס והארעי למקומם ולשעתם, כגון עלון הקיר וכל כדומה לו, אלה ילדי טפוחים הם בחברה החדשה הכמהה לארשת ניב, ואך הראוי לשם יצירה ממש, פריה הענוג של הנפש, פריה הבשל של הרוח, אולי פרי הלולים של יום הולך לימים יבואו, לחוץ בקרן זוית. מי יודע מה רב ההפסד של שגגה זו. הלא אפשר גם אפשר כי שדותינו החדשים נועדו להצמיח גם את המלה החדשה, הגדולה בספרותנו, והנה לא נותרה בם חלקה למענה.

אמת, לא הרי סופר המתעטף בגלימת הבוקר ומסב אל שולחנו הבודד ומשקיף בעיני רוחו על החיים שמנגד לו, כהרי סופר אשר ינעל עם שחר מגפים חמוּרים ויצא עם חבריו אל צמח השדה והגן ואל בהמת האורוה והדיר ואל סלעי ההר והגיא ואל כל מעש ועמל למינהו עד רדת יום. ודאי כי סופר זה שהקימו לנו הקיבוצים חיבור אחר בינו ובין סדנו של עולם וסדנו של עולמנו, והחיים והיצירה נפגשים בו פגישה חדשה. וּודאי מגלה לו עולם היקום והאדם את פניו מצדדים שאינם נגלים עולמית לרעהו העטוּף בגלימתו. וּודאי־שבודאי שקלסתר חדש זה של הסופר הולם יותר את סביבתו ואת דרכי חייה ותורת חייה. אבל האין השכר יוצא כולו בהפסדו, בהנטל מן הסופר על ידי שיטת ברכה זו עצם היכולת לחרוש בשדהו? הלא גבול הוּצב לכוחות אנוש, ומה תוחלתנו מאיש היצירה שסאת זמנו גדוּשה עמל גופני, ואל הגות רוחו ואל גליונו הלבן יפן אך בשעה הגזולה מעפעפי עיניו ומכל רמ"ח אברי גופו התובעים מנוחה, וכל תנובת רוחו אינה אלא גנובתי יום וגנובתי לילה? מי יוכל למלא בזו הדרך את השליחות שהטיל עליו שר היצירה? מי יגיע באורח זה אל שעור־קומתו, המקופל באישיותו היוצרת? אבל גריעת שיעור קומתו של איש היצירה בחברתו הלא היא גריעה רבתי בשיעור קומתה של החברה עצמה. מכל שכן כשהיצירה אינה עלית־גג מובדלת שאשנבה צופה אך מרומי רקיעים, אלא היא חותם־תכניתו של עצם בנין החברה. סופרי הקיבוצים צופים פניהם, מהם גם לפני ולפנים. כל המתוקן והמעולה כאן וכל שהוא פגום עדיין, כל מה שיש בו כושר־עתיד וכל שהוא מס־מעבר גרידא – הם צופיו וכרוֹזיו. עליהם השליחוּת הנעלה של בקרת הבנין החדש ממסד עד טפחות. וצר צר שבהיותם גם לובני לבנים במלוא המתכונת, מתקפח דבר שאין ערוך לו ואין לו חלופים ושלומים.

האמת מחייבתנו לומר, שאם בימי א. ד. גורדון גדלה חבתה של מצות העמל שנתחדשה לדור עד כדי לדחות מפניה את מותר הכוחות היוצרים המקננים בחברת אנשי העמל, הלא עתה שם חילוני יותר לזכות הבכורה הלזו: יום עבודה. האגדה נהפכה להלכה. וככל הלכה פגה במקצת ונקרשה במקצת השירה שחלחלה בה בתור עלומיה הראשונים, תור האגדה. אבל מלאכת הסופר תשאר תמיד אגדה. והיא היא המחדשת תמיד גם את השירה הקדושה שבחיי ההלכה. כי על כן שגגה לאין־שיעור היא, לראות את עבודת הסופר בקיבוץ כצוררת לעבודת המשק. אדרבה: כל כולה תבלין לחברתה.

אין ספק כי בקיבוץ ובקבוצה, שסללו נתיב חדש אל חיים חדשים, תימצא גם המזיגה הנכוחה והפוריה בין חיי עמל וחיי יצירה. ופה ושם כבר נכּרו אותותיה של מזיגה זו. אכן, אף השגגות שלבים המה, שבהם עולים החיים – עליה שקרבנותיה בצדה.

ולפנינו מקרה בולט, עצוב, המחייב חשבון על העבר ומסקנות לבאות.

שלמה רייכנשטיין שבע פגעים בחייו הקצרים. בתפקידי הגנה שנשא עליו בימים הסוערים קיפח אחת מעיניו. לפני שנים טעם טעם ניתוח פנימי קשה. ובגופו חזרה ואכלה מחלת האוּלקוּס, ונפשו המתה והמתה אל שולחן הכתיבה (היו זמנים שהרצפה שמשה לו שולחן). ועם כל אלה לא ראה זכות לעצמו לגרוע לצורך כתיבתו ממכסת שעות יום־העבודה. למעלה מזו: בהיותו באמצע שנותיו בלתי מוכשר לעבודות מפרכות והיה אנוס לצמצם עצמו בסוגי עבודה מיוחדים, היה בעיני עצמו, ואולי לא רק בעיני עצמו, כפועל בטל. עד כי סוף סוף גמר אומר לשוב ולהעמיד עצמו בנסיון של נתוח, שבהצלחתו יושב לו הכושר להיות עובד שלם.

ואבוי, תחת עבודה שלמה מצא מנוחת עולמים. וחייו ועבודת חייו תמו ולא נשלמו – –

סיון תש"ג א. קריב