באותה תורת הנביאים, שאחד־העם בא לבנות מקדש לשכינה תחת שמי־ציון ולכונן שם את מרכזו הרוחני, בא הד"ר קמינקא ב"העתיד" הרביעי להרסו. מהתורה, מהנביאים ומהכתובים מוכיח הוא כי “צמצום־שכינה” זו היא עבודה זרה. כל השמים כסאו וכל הארץ הדום־רגליו; ירושלים אינו אלא מושג ואינה נזכרת אלא על דרך הדרש. תורת־אל יכולה להתרחב בכל קצוי־תבל, רק כשתתפשט מכל לבוש חמרי, כשתהיה כולה בשמים, ולא כשיהיה לה איזה שורש באדמה, כשתהיה כולה רוח בלי גוף ומשיגי־הגוף. ועכשיו צא והכריע ביניהם!

הכל נובע ממקור אחד; בכל גלגול־התעודה, – אותה תעודת ישראל בעמים, שנטלה מאתנו זכות־הקיום ותעשנו אור לגוים, נס לעמים. אותה ההשקפה התיאולוגית על האדם בכלל. הגוף כשהוא לעצמו אינו אלא “חומר־עכור”, שסופו רמה ותולעה, וכולו לא נברא אלא בשביל הנשמה הנצחית, בשביל רוח אלוה ממעל. אנחנו היינו הגוף; ובגוף מוכה ודוי זה מאירה נשמת תבל ומלאה; דוקא בגוף חולה אַוְתָה לה למושב הנשמה הבריאה. אנחנו האבוקה, – ונשמת אל זהו נר־התמיד הבוער בה ומאיר לכל. מי שואל איפוא בגוף עכור ומי דורש באבוקה דוממת; העיקר שהאור יתפשט, והוא יכול להתפשט באופנים שונים. התיאולוגים הקוסמופוליטים, הרואים תכלית־הבריאה במוסר־הנביאים, רואים תור הזהב שלו בפיזור; ככל אשר יתפשטו צאצאי הנביאים בין ארצות שונות ומדינות רחוקות, כן ירכשו לבבות בין האומות והלשונות; יותר “סוכנים נוסעים” מבני עם־סגולה, יותר לקוחות לשכינת־אל. ותיאולוגים לאומים מיסודו של אחד־העם רואים תור־זהב בקיבוץ־גלויות בזעיר־אנפין במקדש־מעט, שיקימו לשכינת־קדומים במקום ערש־הנביאים; שם “הסחורה” תצא משוכללה כל־כך עד אשר “תדבר בעדה”. ובלי “סוכנים נוסעים” יצאו לה מוניטין בעולם הגדול. אולם תיאולוגיה היא תיאולוגיה, בין שהיא יוצאת בלבוש קוסמופוליטי ובין שהיא יוצאת בלבוש לאומי. ומי שאינו רואה בחיי עם תכלית בפני עצמה ומבקש בהם איזו תעודה נסתרה, מוכרח להסתבך בהבליה ולהיות תועה ומתעה.

למקור אמונה, אמונה בכוח עליון, היתה התעודה. ההסטוריה היתה למין אלהות, שיש לה מלאכיה ושלוחיה על שכר ועונש ו"השגחה פרטית"; ובטוח הוא בה הצדיק, שיבא על צדקתו והרשע על רשעתו. ולגופנו העיף חלילה לחזור אחרי מדינה קטנה כבולגריה; שהרי למה עונינו, למה טולטלנו בתוקף הסטורי. האין משפט בהסטוריה, ומטרה ותכלית אין במעשיה? האין מנצח על כל גלגלי־הסתר האלה? ואם היד האורגת בסתר השאירה אותנו לפליטה מכל העמים שנמחו מעל פני האדמה, הרי ודאי יש תכלית בפעולותיה; אין זה אלא שנשב דוקא ב"כותל־המזרח" ועטרות על ראשנו, הכל לפי שנבאו הנביאים להיות ממלכת־כהנים וגוי־קדוש מפיץ דבר אלהים בתוך העמים. ואם לאו – מוטב שנשכבה בבשתנו ותכסה אותנו כלמתנו. כי מה אנו ומה חיינו; והעיקר הלא פתרון השאלה צדיק ורע לו רשע וטוב לו.

בשלות־פילוסופים ובטחון־צדיקים מסתכלת הציוניות הרוחנית בפני מאורעות עולם, וב"רוח קודש" הסטורי צפה כוהנה ונביאה לאחרית הימים. אין ספקות, אין שגיאות; אין אפשרות, שדעות אחרות יובילו ל"אורחא דמהמנותא"; אין חיים בתוך החיים, אשר מי יודע לאן יסוב זרמם ואיך יפכה; הכל כאילו קפא ועמד! כך וכך יחזור גלגל עולמנו בקו־הישר, במסלול שהוּתוה לו עוד מ"פדן ארם", בלי לנטות ימינה או שמאלה. אם באים אצטגנינים ומראים על לקוי־המאורות, בל יפול עלינו לבבנו. יד נעלמה יש הנוהגת את עולמנו, והיא לא תחזירו לתוהו. ומהו הנגלה שבחיים, הנראה לכל עיני בשר־ודם, לעומת הנעלם והנסתר הנראים רק לנו – לעיני רוח של נביאי־אל; והחיים בעצמם מה הם לעומת הנצח ההסטורי. קחו ספר עזרה, פתחו ספר נחמיה – והרי לכם “פני הדור”; הרי הבבואה של כל האנדרלמוסיה שבחיינו; הרי הלאומים המעטים והמתבוללים הרבים, הרי נשואי־תערובת, הרי בעלי־תשובה ו"גורי־אריות", הרי גם עברים ו"יודישיסטים". המעט לכם מעין־ישועות זה? בכל דור ודור קמים עלינו איפוא לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. ואם אינכם שואבים עוז מהדפים האלה, עוד גדול ורחב הוא ספר־הדורות שלנו; בו הפכו והפכו, ולראשית הימים התבוננו, והרי לכם דור־המדבר ו"התקנות־הדור". קודם קולטורה, אחר כך ארץ. ארבעים שנה התקנה במדבר עד אשר זוכים לכיבוש ארץ. תמיד ה"צא וראה" ההסטורי החי בהויה שאין לה צמיחה וגידול, לא תנועה ולא רגש. החי בעולם קפוא של העבר ולא בעולם־המציאות של ההוה, אשר חידותיו רבות ופתרוניהן מרובים, והרוח הנושאו היום לא ידוע מאין יבא מחר ולאן ישאהו. דור המדבר! אשר בימים ההם לא הלכו ל"בקש" את אלהים, והוא דיבר מכל מרום־שמים ומתחתית־ארץ, ומהחי, הצומח והדומם; והמעין, אשר ממנו שאבו אבותינו כוח ועוז, פסק ודלל מכבר; וכוחות חדשים, שלא שערום מעולם, שולטים בנו שליטה בלי מצרים; ולנו, צאצאי בני דור־המדבר, חסרים בין “היציאה והכניסה” אותם שמי החופש של המדבר וטיסת המרחב וטהרת רוחותיו, שלא באו במגע עם בני אדם. תחת שמי מי נתקין אנו את עצמנו – אנו אכולי הסביבה הזרה; בידי מי עלה להתקין את עצמו ואת ביתו תחת שמי־הגלות; בידי מי עלה להשליט שכינת־אל קדומים על כל האלילים הרבים הצצים חדשים לבקרים, שמקרב ביתנו מעמידים אותם בתוך מקדשינו, ואין מנוס מהם ומפלט מהם. ואפילו מעט האור המאיר לנו בחשכת־גלותנו אינו אלא נצוצות אחרונים של כוכבים כבים מכבר, שלדורות הבאים לא יגיעו כלל. ימי האמונה העיורת חוצצו אפילו למבקשי־אלהים, והיא הלא היחידה, אשר יכולה עוד להקיף לעצמה חומה בתוך הסביבה הזרה, יחידה ואין דומה לה בזה. מה לתיאולוגיה ולדברים כאלה, ובאספקלריה שלה מעולם אינם משתקפים הדברים בצורתם כהויתם, אלא כמו שהיא חפצה לראותם וכפי שדמיונה יציירם לה.

ככל אמונה, ה"חיה בשמים ומתה בארץ", היתה גם “אמונת” הציוניות הרוחנית עיורת למראות חיינו, אלא בלי ההתלהבות שלה והחום השופע ממקורה. ובשעה ששואות התרגשו עלינו ו"מים זדונים" עברו על ראשנו ישנו “קהל המאמינים” שנת צדיקים וחיו בחוף בטוח. מתוך ההתדבקות בנצח, בימות המשיח הרחוקים, לא העריכה מעולם חיי־השעה ולא תכנה את רוחם, ומכאובינו לא היה מכאובה; בנושאים מפשטים היתה שקועה תמיד, ולא בנושאים חיים ומרגישים. בכור־בחינה אחת העבירה קטן וגדול; במטת־סדום אחת חפצה להכניס ענקים וננסים, ובמקל־חובלים אחד יסרה. ד"ר כהן של נורדוי לא היה “נשמה צרופה”, מפני שקרא למלחמת־שנים ובעט איפוא במוסר־היהדות; כאילו אי־אפשר להיות יהודי שלם ולהביט על דברים כאלה מתוך שפופרת מוסרית אחרת. האדוקים במוסר זה ישבו תמיד ברום “מעלת־השמש”, והמזלזלים בו מדעת או שלא מדעת – ב"סתר־המדרגה", הטעונים עוד צרוף ולבון. “תל־אביב” לא של “בועזי” יפו שזכה לאות הצטיונות, וכזה ראה וקדש, אלא של הרצל לא זכה, מפני שלא נכתב ע"פ אצטגנינותו של “ממלא מקום הנביאים עלי אדמות”; וכל המלחמה הארוכה של “הרוחניות” בציונות המדינית לא היתה בעיקרה מלחמה של שיטה ישובית אחת בשניה, מלחמה של שיטה ישובית מעשית כזו של לילינבלום; אלא של קודש וחול, של תיאולוגיה בצורות חיים ממשיים. הציוניות המדינית, ששאפה לברא מקלט לעם נודד ולא לשכינה, היתה גדולה, רחבה וחיה יותר מדאי בכדי להתכנס למטת סדום של המוסר המת. הציוניות הרוחנית נגעה בחול עד כמה שהקודש היה זקוק לו, טפלה בגוף עד כמה שהנשמה היתה צריכה לו. רוח אחד הוליך אותה ואת המזרחים, ורוח אחד שבה את נפשם. הללו עמדו בעיקר על משמרתם לשמור על “בטחון־הרכוש” הדתי; שבבנקים שלנו יהיו תלויים “היתרי־עסקא”. שבשבת לא ישאו ויתנו בלי שטרי־מכירה לגויים; שבכל מצוה ומצוה התלויה בארץ יפנו לשאלת חכמי־‏התורה. וזו הרוחנית עמדה תמיד בפרץ ותבקש על “יבנה וחכמיה” – על המוסר שלה. בין הציונות הרוחנית והדתית היתה תמיד קירבת נפש. שתיהן לא חיו מעצמן ובשביל עצמן. אחת מחכה לימות־המשיח מחמת המצוות התלויות בארץ, והשניה מחמת איזה מוסר־היהדות. בלי אלו המצוות אינה יודעת זו למה אנו חיים ועל מה אנו נהרגים; ובלי מוסר זה אינה יודעת השניה זכור וטעם לקיומנו. בין שתיהן היתה קירבת־נפש בכל: בצמצום עולמן, בצרות־מושגיהן ובקוצר ראיתן – וגם במדת הקנאות וברדיפות, שהן רודפות את הכופרים בעיקריהן והסרים מאלהיהן.

רק לגבי ה"שלחן ערוך" של רבי יוסף מקארו היתה האמונה של הציוניות הרוחנית סבלנית, ותרנית, רבת־החסד והרחמים; רק את הפושעים המזלזלים במצוותיו לא הוציאה ממחנה ישראל אולם מעולם לא ויתרה אפילו על תג אחד מ"לוחות־הברית" של מחוללה ומחוקקה. כל י"ג העיקרים יכולים להיות בטלים ומבוטלים, ורק האחד: אני מאמין במוסר היהדות! היה חוק ולא יעבור לכל יהודי לאומי. מי שכפר בו כפר בעיקר – בחפץ להגאל. את הקערות העומדות בערבי יום הכפורים על פתחי בתי־מדרשות ובתי־כנסיות, שמכספיהן נתמכים גם בתי־ספר בארץ הקודש, שאינם לגמרי על “טהרת הקודש” ושעל חטאים שדשים בתוך כתליהם מכים שלומי אמוני ישראל על לבם לא רחוק מאותן הקערות גופן, – את הקערות האלה לא יבטלו ה"מאמינים". גם את שאלת הקולטורה לא יורידו מעל שלחנות הקונגרסים, ולא יצייתו לגזר־הדין ש"המורה" חתך בעצמו ב"מאורע־הסטורי" ידוע: אסור להשמיע דעות חפשיות על חשבון הציבור! ובין השוקלים ויתר המתנדבים הלא נמצאים הרבה הרבה, שמאמרים כ"תורה שבלב" – שגם הם יכנסו באוצר הקולטורה שלנו – לא רק שנוגעים הם ב"נימים הדקים" שבלב המאמין, אלא הם לו כמדקרות־חרב; נמצאים מאמינים שתורה שבעל־פה נמסרה למשה מסיני בצורתה כהויתה; ולמאמינים מסוג זה מסוכנה תמיד יותר המינות, המתלבשת במעשה אהבה ויראה, מזו הגלויה וה"חצופה", שבגללה אסרו, לדוגמא, תמיכת עתון ישובי כ"הפועל הצעיר" והרעישו את כל עולמנו. הנה הפירות שאכלנו כולנו מאמונה קפואה זו. גם בועד האודסאי, שמעולם לא התערב בדברים שבין אדם למקום, נפלה שלהבת האמונה; הפעם אכלתו קנאת ד' צבאות בחשבו שעל אמונה זו עומד כל ישובנו, וכל הבא להסיר את העטרה ממנה את נפש האומה הוא קובע, את אשיות הישוב הוא ממוטט. בהגנה זו ראה לא הגנה על הקודש אלא על החול וביחוד בשעות קשות כאלו, כשנתרבו השיות הנדחות, והתורה האחרונה שב"על שתי הסעיפים", שבעיני דמע חכו לה, היתה צריכה להשיב את כולן במטה־קסם, ואותה עשו פלסתר! כי אחת צרפו “על פרשת דרכים” לכתבי הקודש; ישעיהו ואחד־העם יוצאים תמיד מגרונו של קלוזנר בנשימה אחת (עיין המאמר “יפי־הרוח”). ואם הוא, שהנביאים הנם מאז ומקודם קנינו הפרטי, נוהג להעמיד במחיצתם גם את ה"מורה", מי יאמר לו מה תעשה. ואכן עוד גדלה קדושתם של ה"כתובים האחרונים", אשר מפיהם אנו חיים כיום הזה, מעל הראשונים. ואם “בקרת המקרא” מותרת, הרי צריך לגשת אליה באימה, ביראה, בפחד, ברתת ופיק־ברכים. ומי הוא שהעז להרהר אחרי “נביא־הדור” בלי הקדמה ארוכה קודמת; דגול הוא, זכאי הוא, חסיד הוא ולא נכוה בעצמו בגחלתם של תלמידי־חכמים ולא המיט עוד רעה רבה וחרפה אשר לא תמחה על כל אלה העומדים במחיצתו.

מוסר־היהדות הוא ראשית הכל ותכלית הכל. רק במשיחי זה אל תגעו. ואידך אינו אלא כלי־שרת לו. כשהוא בסכנה אין פשרות, אין ויתורים, ויקוב הדין את ההר. בדיבור העברי אנו נוהגים קולא; לא רק בגולה, כי אם גם תחת שמי־התחיה חשבנו אותו ל"שעשועי־ילדים"; השפה בכלל הלא היא בבחינת גוילי־הקלף, שבעצמם אין קדושה, ומתקדשים הם רק על ידי התורה הכתובה עליהם; בדיבור העברי נוכל לבלי לפרש את עצמנו מן הצבור. ומעברות מעברות למרכז הרוחני הקימו על ידי טכניקום על הר הכרמל ותחת החסות הגבוהה של גרמניה והמקום שהגרמנים בונים להם בלעדי זה מבצרי עוז לרוחם ורודפים אותנו כעל גדות הרינוס, ובמקום שהעברית לא הכתה עוד שורש עקב גרמניות זו. מילא בנמוקים הדיפלומטיים הרבים, המראים כי לא צריך לסייע בכספנו וברוחנו לממשלה שנתנה עיניה גם כן במקום זה ולהקים נגדנו ממשלה אדירה אחרת, המביטה בעין רעה על זה, איננו משגיחים. כי אחת גזרנו: תשועת ישראל תבוא על ידי נביאים ולא על ידי דיפלומטים. אבל הנבואה, הנבואה! הן נמצאו אנשים, שהקימו גמנסיה עברית מתחילת בריתה, בלי “מקלטי־ליל”, בלי עזרת פטריוטים גרמנים, שבכל מלחמתם באליאנס אין אלא מלחמת רוח גרמניה בצרפת על ידי יהודיה ובכספם; שבכל רוב הטובה שבאים הם להשפיע עלינו, מבצבצת רק ההתהדרות לפני “שרי־מעלה” בעבודתם על שדה הקולטורה הגרמנית בארצות־המזרח; שלום ושלוה שוררים בין פרנציה וגרמניה, ויהודיהם עומדים במערכה זה מול זה ונלחמים בעדן. ואנחנו, דורשי־ציון, היינו המטרה לחציהם; אנחנו נעשים דקורציה לרגש הפטריוטי של אחינו השבעים האלה ואמצעי להשיג על ידינו אותות הצטינות בעד הפצת רוח המולדת תחת שמי־המזרח. מיסדי הגמנסיה לא עשו סחורה בנבואה, לא נכנסו בפשרות והבטיחו את קיומה בלי להיות תלויה ב"נוטים חסד" אלינו היום, אשר מי יודע לאן ילכו בנשב עליהם רוח אחרת מחר. אנחנו יודעים את כוחו של היחיד. היה קרל נטר, יהודי גדול שהגה מחשבה גדולה לחבר את התלושים לאדמת אבות וייסד את “מקוה ישראל”. ועכשיו רק שמו נשאר עליו, – שמו וקברו; ובקבר זה נקברו גם רוחו ומשאת־נפשו: מקוה־ישראל מפזר את ישראל לשבעה ימים, ויהי גשר לחניכיו לכל רוחות־הארץ, ורק לא לאדמת גידולם, ככה הן כל החברות הרחמניות, המרגישות את עצמן כבחומות בצורות, ורק את ריבנו “יושבי חשך וצלמות” הן רבות ובצרותינו הן מיצרות; בכולן אין עיקרים קבועים; הכל תלוי מי עומד בראש, ולא לנו ולהן לבנות יחד. אולם יביטו ככה קצרי־הראות. אנחנו מביטים מגובה נצחי, ממעוף הסטורי, והבוז לקטנות הרגע. כשהרצל ישליט עלינו ב"תל־אביב" רבוי לשונות, לא נשאיר באוצר מלינו די בטויים קשים לגנותו. אולם כל זה לעתיד לבא, לימות־המשיח. אז הכל יקוים כפי שחזינו ברוח הקדש ההסטורי. אולם עכשיו “ריב־לשונות” למה, וכתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, כי העברית תנצח. אין בכך כלום, אם בתור הוראת־שעה תהיה שפת־הלמודים ב"מרכז הרוחני" גרמנית; עכשיו נדבר בכל השפות ונתיחס להקנאים של עברית כאל עושי מעשי ילדות. כי כל המצוות האלה תלויות בימות־‏המשיח ו"באחרית־הימים", ורק מוסר היהדות אינו תלוי במקום ובזמן והכל חיבים בו.

בכל דרכיה של הציונות התיאולוגית מלוים אותה האמונה והבטחון, ולא החוש המעשי ומראות המציאות. ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, ודבר אלהים לעולם יקום. כל חזיונות החיים המתגלים, אשר לכאורה מכים אותם שוק על ירך, נאסרים פתאם באיזה אורח פלא ב"מרכבת־נצחונה". כל השמים וכל צבאם אינם אלא “למנצח” לה. מכל מאורע, שאין לו שום יחס אליה, היא שוללת שלל ותבז בז. מקוּרי דמיון קולעת היא לה זרי־נצחונה ומחמרי־הרס היא מחזקת בדקיה. מתותחי התורכים הצעירים בונה היא את “מקדש רוחה” ובתרועת בני ישמעאל בכרמי בני אברהם, יצחק ויעקב מפילה היא את יריחו של הציונים הכללים. מי תכן איפוא דרך־הרוח ומי עמד בסודה: מאש ודם היא מתפרצת! ומי בחן חבלי המשיח: מקול יעקב הצועק: יעלה! וידי ישמעאל האוחזות באת ומעדר יסדתם עוז.

מקיצה בין החולמים, פכחית בין שכורי־הדמיון, חולמת היא בין הערים ושכורה בין הפכחים. וחלומה מה פעוט ודמיונה מה דל! מקדש אל שאיזו אלפי בועזים יחסו בצלו, ורבבות “גויי־שבת” ישמרו עליו – ולכל בית ישראל יהיה אור במושבותם מהאבוקה שידליקו הבועזים בידי “גויי־השבת”!

את קורי־הדמיון של הציונות המדינית ראתה תמיד ממגדל־הצופים שלה ומשלה העלימה את עיניה. יען כי להציונות הדואגת ליהודים חיים אין סמך במקרא, והציוניות הדואגת ליהדות מתה יסודה במקרא. ארץ־גנים שעל־פי אקלימה מסוגלה היא לישוב צפוף ולכלכל מליונים נפש, הצטמצמה עד כדי לכלכל איזו אלפים בועזים החיים על הרבית והבטלה, – והכל בכדי שיקום דבר אלהים, כי עתידה ארץ־ישראל להתפשט בכל הארצות.

כל אשר נגד הציוניות הדפלומטית הוא כבר למפרע בעדה; מחורבנה רוצה היא להבנות. אם הציוניות המדינית לא הצליחה, מפני שלא רכשה קרקעות ולא התעסקה בישוב ממשי; אם התרחקה ממטרתה, מפני שלא הלכה בדרך לילינבלום, בדרך בהיר־המוח וזך־השכל הזה, שהמציאות היתה נר לרגליו וכמטחוי־קשת התרחק בחיים מהתיאולוגיה והבליה, –ראיה לדרך־הרוח. לילינבלום היה יכול לקלוע זרי־נצחון, ואחד־העם העטיר את ראשו הוא בהם. כל המתרחש בעולם הגלגלים אינו בא אלא לקדש את שם הציוניות הרוחנית ברבים. באיזו תרועת נצחון בא ה"הכל" להרוס את המבצר האחרון של הציוניות הרחבה. הרי לכם הארץ, שבה אמרתם נחיה בצלה; שבה באתם לפתור חלק מצרת־היהודים. והנה אני הזהרתי וחזרתי והזהרתי, שארץ־הבחירה אינה מסוגלה לכך. ועכשיו יכול אני לאשר את אלה הדברים בגושפנקא של ה"אמת מארץ ישראל" האחרונה, שהארץ אינה ראויה אלא לבועזים. אבל אוי למנצחים! הנה הציוניות הרחבה, שאינה מזלזלת ב"חומר העכור" שבגוף ולו היא דואגת, הלא סוף סוף אינה תלויה ב"ערש־הנביאים"; ואם באמת ארץ זו לא תוכל להשיב גם על שאלות חיינו הגשמיים, תוליכנה העקביות בחוקי־ברזל לאותה הדרך, אשר הארציות בחרה בה טרם שהגיעה השעה לכך. כי בציונות זו חי כל הדור הבא הרוצה בחיי עם; וברוחניות – מתי־מספר של תיאולוגים שקצם קרוב. והאם חושבים אתם, כי אלמלי היינו הולכים לארגנטינה, או לבראזיליה, או לקאנדה, הולכים אנחנו, ה"שאור שבעיסה", במקום ערב־רב שנדד רק על פת לחם שלו, בלי אלהים בלב ובלי חפץ לבנות עם. לא היינו משיגים שם גם ברוח מה שהשגנו פה? אותנו מחברת אל הארץ אהבה עמוקה כל זמן שיש לנו תקוה, כי היא תתן חיים לכל בני העם הרוצים בחיים; וכשתקוה זו תכזב נתגבר על אהבה זו בכוח החיים המפכים בנו העומדים למעלה מכל קודש, למעלה מכל אל. אבל הציוניות הרוחנית, הרואה את תשועת ישראל רק בנביאים שיקומו ממעמד הבועזים במקום ששם “שער השמים”, – הציוניות הזאת הלא כדה נשבר על המבוע.

איה מוסר־הנביאים, המצוה למחזיקים בו לאכול מיגיע־כפיהם ולא מעמל־זרים; ומה יהיה טיבו; האם באמת יעמד כולו על שב ואל תעשה: “מאי דסני עלך לחברך לא תעביד”, ומכל התורה לא ישאר – כפי שאומרת כת־הליצנים – אלא המקרא: “לא יחדל אביון מקרב הארץ”? ואת חיותו ממקור מי ישאב מוסר זה? איה הסופר “גלוי־העינים”, היושב תמיד על פתחי ההסטוריה, ובזרת מונה הוא מאורעות עולם ושוקלם במאזניו, כשרק צריך לחרות תורות־חיים, שאינן מתכוצות במטת־סדום שלו. עשרים וחמשה מליונים גרמנים מצאצאי המהגרים במאה התשע עשרה מגרמניה לאמריקה הלכו לגמרי לאיבוד לשפת מולדתם ולתרבותה; עשרים וחמשה מליונים גרמנים חדלו לדבר גרמנית ונעשו זרים לכל רוח גרמניה. בנפות הבלטים אוכלת הרוסיפיקציה את שרידי היונקרים – בועזי גרמניה. מדרום רוסיה נמלטים גרמנים, החפצים לשמור את נפשות בניהם, ההולכים ומתרוֹססים. בארץ הבורים – מספרים תירים ידועי־שם – יש אפילו אנגלים מתבוּרים; וההתנכרות לארץ־האם הולכת ומתפשטת אפילו בארצות העומדות תחת חסות בריטניה הגדולה. ומאידך גיסא אל מחרשתו של האכר האסטוני והלטי מתפוצץ זינה הגס של רוסיה האדירה; אל זה של האוסטמרקי מתנפצים מוחות גאונים כביסמרק. הקולטורה הגרמנית הענקית, עמוקת־שרשרים ורחבת־ענפים זו, אינה יכולה לפרוש את כנפיה על בניה הנודדים מעבר לגבולותיה ולהצילם מכליה; ובתוך גבוליה לא יעמוד לה כוחה האדיר ל"הבליע" איזו מתי־מספר אכרים גסים. וזה הפלא, שלא יכלה עוד לעשות שום קולטורה חזקה, ששרשיה בעם עובד וחי מיגיע כפו, כיצד תעשה קולטורה מצערה, שרק עכשיו התעוררה ושרשיה בהולכי בטל משלנו ובעובדים מעם נכר? אל תדרשו במופלא ואל תחקרו בנסתר. צדיק באמונתו יחיה. כי היד ד' תקצר. וכך גזרה ה"השגחה הפרטית" של ההסטוריה. לא לכם לאחז באת ובמעדר, לא לבני עם סגולה לפלח את האדמה; לא להם להיות מוכי־שרב ביום ואכולי־קר בלילה. אלהי ההסטוריה ילחם לכם, ואתם תחרושון; שומר ישראל לא ינום ולא יישן, ואתם נומו, נומו לכם!…

בן־שמן, תרע"ג

בכולנו היתה יד התיאולוגיה הלאומית; גם באלה שעמידתם בארץ; גם באלה שבעמקי לבם לוחש להם איזה קול, כי לא נבראו היהודים בשביל היהדות, אלא היהדות בשביל יהודים, והיהודים יכולים להיות קיימים ועומדים אם גם רוח אחרת תבוא בעיקרי היהדות; אלא שקול זה נחבא ומשתתק. את כל הספרות הציפה התיאולוגיה, והכל שותים בצמא את דבריה, ושנים על שנים אינם חדלים להרחיבה, להעמיקה, לפרשה ולגלות את כל תעלומותיה. וכשבאים לסתור את ה"אמת מארץ ישראל" האחרונה, מטילים ארוכות וקצרות מחרן עד אור כשדים, ופורשים ארובות־הידים ושוחים בים ההסטוריה. אויה לנו על לקוי המאורות של המוחות, שכשהם באים להוכיח, כי שתים ושתים הן ארבע, מקיצים הם כל ישני־‏עולם ומעלים במצודתם כל מאורעות־הדורות; ואללי לנו כפלים, כי מתורה, שאין לה יסוד לא בהגיון הפשוט, לא במציאות ולא בקורות־העמים, פנה ויתד ושארית־קיומנו.

ברוח אנו באים למלא את החלל הריק המתרחב מסביבנו, ואת הקרקע אנו מזניחים. איננו חפצים לראות דברים כהויתם, אלא נאחזים באמצעי־ההדהמה היותר קרובים לשכר את החושים. איננו מבקשים דרכי־ישוב שיתנו לחם להמוני העם, יען כי ההולך בדרכים כאלה אינו נישא על “כנפי־נשרים”, ויגעים מצעדיו וקשים. בדלת אחת נכנסים מתי־מספר אל הארץ, ברעש ובקולות נכנסים; ובשבעה שערים יוצאים בדממה אנשים, שאבותיהם ואבות אבותיהם היכו כבר שורש בארץ, באין לחם לאכול ואין בגד ללבוש. לבני־הגולה מבקשים להקים מקלטי־רוח, ופה פרושה מצודת־המיסיון על אלפי ילדים. אין די גני־ילדים, אין די בתי־ספר עממיים, אין בתי־מלאכה, שהיו יכולים להוציא מהמיסיון את בלעה. על פת לחם יפשע גבר ובפת לחם מחזירים למוטב גם רעים וחטאים, – בפת לחם, במקורות מחיה, שאינם תלויים בלימוד שפות זרות. בהדרכת הדור הבא בעבודת־האדמה, ולא בכרוזים ובשמתות ובקולות־קריאה ובדרשות פומביות; בחומר ובגוף בריא משיבים את הרוח למקורו ולעצמיותו ולא ברוח ובדברי נבואה. ואפילו “שדה הרוח” – מוּנח בוּר, עזוב מהידים הפשוטות לקראת המרחק והגובה ודולגות על הטעון תיקון ועבוד בד' אמותן; גם ספרי־לימוד פשוטים לבתי־הספר המעטים שישנם אין, וספרי־קריאה להיוצאים מבתי־הספר מאן דכר שמם; וככה יוצא “דור־התחיה” בגפו, ריק מידיעות, באין לו אפילו מזון להחזיק את המעט שרכש, ובחומר מי דורש ומבקש אותו. בדמים נרכש כל שעל אדמה; ואת אשר לא נשיג היום, מי יודע אם נשיגו מחר. ועל כל כברת־אדמה שרוכשים צריך להרעיש כל קצוי ארץ מאין פרוטה בכיס; והיה מעשה, שרכוש הגון, שהיה שקוע בקניה אחת, היה יורד לטמיון, אלמלא היה מזמין הקדוש ברוך הוא על־יד נדיבו הידוע את הסכום החסר, בכדי לגמור את הקניה ולהציל את הדמים (תרתי משמע!) שנשקעו. כה דלים אנו, כה ריקים אנו. ודבר אלהים מפי מלאכו אוסישקין מרעים: הקימו אוניברסיטה תחת שמי התחיה!

מנדלשטם מת – תחי האוניברסיטה המקווה בארץ העברים! תקוות ישנות מתו, ושוב תחי האוניברסיטה! מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. מבין קברי מתיך צצים פרחי־תחיה, ושוכני־עפר מעוררים את החיים. מי כבד־אוזן לקולטורה כ"ועד הפועל" ומי חרש כמוהו לדברי־רוח והפעם נזדעזע גם הוא. האם לא נראה בחוש כי: “ארץ־ישראל הולכת ומנצחת את הגלות. העבודה הנעשית בארץ הולכת וכובשת את הלבבות. וגולת־הכותרת של עבודה זו – האוניברסיטה העברית בירושלים – עתידה שתכבוש את מבצריהם האחרונים של הגלות וחובבי הגלות”. גולת הכותרת של העבודה! מזמור שיר בה"עולם" העברי שלנו. מי עוד לועג לדלותנו כמונו בעצמנו, ומי עיור לראותה תחת שמי־התחיה בכל כעורה ונולותה כמונו בעצמנו. רק אגודת הרופאים שביפו פרסמה כרוז כי בלי עתה באה “גולת־הכותרת”, מפני שלא ימצאו די מתים לנתוח בשביל התיאטרון האנטומי.

הרק די מתים אין? וחיים יש לנו די פה תחת שמי־התחיה? די חיים היכולים להיות ליסוד לאוניברסיטה, שמכל תפוצות־הגולה ינהרו אליה בנינו הנדחים? היש לנו פה די חומר, די גוף ולוּ אפילו גוף חלש וחסר־אונים כזה שבגולה, שבו יוכל להאחז הרוח הגדול הצריך להחיות את כולנו? הן לפי שעה אין לנו פה כלום, כלום. בכרך אחד שבארצות־פזורנו יש לנו יותר יהודים מאשר בכל ארץ־עתידותינו. אפילו בועזים יש לנו בפלך אחד בגליציה או בפולין יותר מאשר על כל אדמת־התחיה; ואפילו אכרים פשוטים יש לנו בארצות אחרות יותר. אפילו מעט הקברים, שנשארו כזכר לתפארת־קדומים, בעלום זרים ולנצח אבדו לנו. והחיים חצים תלוים בנס וחצים נבלו מכבר. על יסוד מה בונים דוקא פה את ה"מתיבתות הרבתיות", ובמי ובמה אנו שמים את מבטחנו עתה.

הכל, הלא לפי שעה, יסודו באויר; הכל – גם מעט החופש שאנו מתחממים עכשיו לאורו. אנו חיים מהשלילה של אחרים, ולא מהחיוּבים שבראנו אנו; אנו נשענים על המצב הפרוע וחוסר התרבות של ילידי־הארץ, ולא על התרבות שהכנסנו אנו. מה כוחנו איפוא כי ניחל, אם לא נברא מקורות־מחיה להמונים עובדים בעצם ידיהם, בכדי שנהיה כמות מכריעה. לחיים העומדים על השלילה לא לעולם חוסן. מהשלילה שלהם עוד יצאו חיובים, יען כי מחוברים הם אל האדמה ועובדים אותה בידיהם; זוהי המתמורפוזה שהעמידה על הקרקע עושה תמיד; ומהחיובים המעטים שיש לנו עכשיו תצא שלילה אחת, יען כי לנו יש “בועזים”, ותלושים אנו גם בהיותנו למראית־עין מחוברים אל הקרקע; זוהי המתמורפוזה השניה, שהתליה על בלימה עושה. העבודה תוציא את בני־הארץ ממצב הפרוע, והתרבות בוא תבוא ותביא בכנפיה כל פרי־התרבות אשר בכל המדינות המתוקנות: השנאה אלינו! הנצנים כבר נראו בארץ, ותחת שמש מזרח הכל נקלט מהר, וצץ וגדל במהירות נפלאה. ואחרי דממה דקה יבוא גם הרעש.

הכל יסודו מאויר תחת שמי התחיה. אבל אויר זה בלבד אינו מחכים, אינו מעודד את הרוח ואיננו יכל להחזיק מבצרי־רוח. לא ממרומים עלי ארץ ירדה הנבואה, אלא ממעמקי ארץ למרומים; מאחרי מחרשת הפלח צצה. גלוי־שכינה הביאה לנו העבודה, שחור־האדמה, ולא תכלת־השמים ושקיפות־האויר; היד אשר חצבה סלעי ההרים והפכתם לגני־חמד, התיזה “נצוצי קודש” ותלקחם ל"שלהבות־יה", ולא הפה הזורק מרה ומסיע סלעים בידי זרים. רוח־הקודש שרה עלינו, כשהיינו עם עובד־אדמתו; מתוך שרידי־הקברות אינו עולה לנו; הכל הולך עכשיו מהתם להכא, ולא מהכא להתם. כל זרמי־התחיה הולכים במסלול זה. בתי־ספרנו פה לא הקימו לנו עדיין יודעי עברית ובני־בית בכל תרבותנו העתיקה, כהחדרים, כהישיבות וסתם בתי־ספר מתוקנים שבגולה; אפילו מאהלי־התורה לא יצאו גאונים ומאורים, וכשצריכים להם מביאים אותם מ"התם". הכל יונק ממעט הקרקע שרכשנו וביחוד – ממה שמביאה לנו הגולה. כל התורה, כל החיים והתנועה – הכל מהתם ולא מהכא. הצרפתית אמנם שוב אינה מרננת בחוצותינו כמו קודם. שפת חוזי־יה גרשה מהסתפח בנחלתה. מבצרי־עוז בנינו לקולטורה, ורגלי השכינה שוב אינן נדחקות מהקומה הזקופה של בת קרית פריז. אבל מפני שבמרומי שחקים בנינו אותם, נשארה עמידתנו בארץ דלה וריקה כבימים ימימה. בסולם להיכל הקולטורה, שראשו מגיע השמימה, רואים אנו תמיד את העולים ולא את היורדים לאדמה. גילו ורינו איפוא, שמי ציון! אבל את עפרות־הארץ לא יחונן אף אחד מאלה העולים. רק בין כתלי בית־ספר מרעימה שירת הקוצר והבוצר, ולא בשדה ובכרם; רק על התמונות הנדפסות ב"ולט" צפים ועולים קוצרים ובוצרים, ובחיים לא תשורם עין אנוש; רק כשבא הצלם של הקינומטוגרף מתראים בגדי־עובד, ולא בכל ימות־השנה. הכל אחיזת־עינים, הכל מעשי־להטים כלפי חוץ, ובבית ובשדה, – הילקוט על השכם ומטה־הנודד ביד! ממה שחדלה פריז להיות בעיני דור בא טבורו של עולמנו, עדיין לא תבנה ירושלים. עוד רבות הארצות והמדינות, עוד רבים הימים והאוקינוסים לנודד הנצחי.

מהרוח בא וברוח עולה הכל. אפילו מעט האש, שמביאים מארצות הגולה, זורקים לים הגדול בדרוך רק כף־הרגל על אדמת הקודש. הבל מפיק הבל, ושמש ציון מפיגה את חומם של חובביה, מנשקי־עפרה ומרצי־אבניה. החבה לציון נמצאת תמיד ביחס הפוך של קירוב מקום החובב אליה; ריחוק המקום מקרבו אליה, קירוב המקום מרחיקו. בגולה המרחק והנסתר מושכים את הלבבות. פה הכל נגלה יותר מדאי לעיני בשר יום יום, והכל מתפשט משמלת הקסם ונעשה חולין. בגולה תחומי הקודש והחול מסוימים וקבועים; אדם אוכל ושותה ומספק את צרכיו להנאתו, וברגעי עלית־נשמה מתפשט הוא מגשמיותו, ובגופו ובממונו מרחף הוא תחת שמי־ציון. פה הקודש והחול משמשים בערבוביה. כל אחד רואה את עצמו בונה את הארץ בהויתו ובמציאותו; באכילתו ובשתיתו, בהנאת גופו, בהפקעת־שערים על הקרקע לטובת הכיס, בעשית־סחורה בכל הקודש, בחיזוק ידי האויב ובחתירתו תחת יסוד היסודות, במסירתו את בניו לבתי־הספר של ה"אחים והאחיות הקדושים", – בכל מכל הוא “מכהן בקודש”; תמיד אמת־בנין הישוב ביד, ומהקודש שיום יום דשים בו תפוג הקדושה; והחול שיסודו בקודש מתקדש, ואינך יודע מהיכן מתחילה הקדושה ואיפוא נגמרת הטומאה. ו"דור התחיה" – הוי מי יחוש עתידות! הוא חוצב להבות בפיו, וריק ומלאכותי, ונחר ומתנפח במעשיו; דור החסר לו עמקות־הרגש, ואחריות־המעשים והבנת־ההוה והמבט לעתידות עם. ילדי הגולה באי טבעיותם הם יותר טבעים מ"ילדי התחיה" בטבעיותם כביכול; בהם הלא אין זיוף הרגש, אין פוזה; ופה הכל כאילו מוכן ומזומן לקראת הצלם. והתרבות השולטת המקיפה אותנו על כל צעד והמוצאת לה עוד מרעה רחב ידים בשדותינו ובכרמינו עושה את שלה; כבר כיום הזה מתדבקת היא בבנינו בהרבה מארחות חייהם. ואם עכשיו בפראיותה כך, אחריתה, כשתעלה ותתקדם, מי ישורנה. כי זהו כוחה של קולטורה ששרשיה באדמה, שאפילו כשהיא נמוכה מטשטשת היא ופוגמת קולטורה ששרשיה באויר, ואפילו אם ראשה מגיע השמימה.

הנה הם הפירות, שאוכלים אנו מ"הקרן הקימת" של התיאולוגיה הלאומית; לתורת־חיינו ומתוות־דרכנו היתה. היא לא תעתה מני דרך, ורק אנחנו תעינו בה. התהפוכות והזרות שאנו מוצאים ב"בועזיות", בשניות, בקנאות, בפשרות הנן רק תהפוכות בעינינו, אבל עקביות מעגלי־יושר, שטה קבועה לפי טבע הויתה של התיאולוגיה הלאומית; היא מוכרחה ללכת מדרגא לדרגא במסלול זה. כי השקפת־עולם שביסודה מונח הרעיון העיקרי, כי “חומר עכור” כמו הגוף, שיסודו מעפר וסופו לעפר, אינו יכול להיות אלא כלי מחזיק לנשמה ורוח, יכולה לצמצם גוף זה עד קצה גבול האפס, ומרוב התפעלות ודביקות לשכוח את מציאותו לגמרי ולבוא לידי התפשטות גשמיות מחלטה. רק תיאולוגיה, השוכחת צער עם נודד ללחם וכל מרכז שאיפותיה ונקודת חייה נעשה המרכז הרוחני, יכולה לאבד שווי־משקל ברוחה ולכונן מבצרי־עוז לכל נדחי־ישראל מחמרים זרים, ובכלים שאולים, ובארץ, שאין לנו בה כלום, שאין לנו עליה אלא שטרי־חוב לצוּר על פי צלוחית; בארץ, שאפילו המעט שרכשנו בה תלוי באויר, ורוח מצויה אחת יכולה לעקור אותנו ולטלטלנו לכל ארבע רוחות העולם. כשהגג נעשה תכלית בפני עצמו, אין פלא שמתוך רוב געגועים לראותו עומד הכן, שוכחים אפילו את נחיצות היסוד, ותולים אותו ברוח, ושוכחים לעמוד אפילו על טיב החומר. התכלית הלא התעודה – הרוח; ואנו כולנו, הארץ, השפה אינם באים אלא לשמשו. כי מה אנו ומה עולמנו מלבד ענני הרוח הרבים אשר בהם מכלכלים אנו את החיים, ומעט “עפר ארץ ישראל”, אשר בו אומרת אמונת־קדומים להחיות לעתיד לבוא את המתים. מעט עפר והרבה רווח – זהו סמל תחיתנו! בני בכורי יעקב הוא מיום שגלינו מאדמתנו רועה־רוח ורודף־קדים; ההוא יכניס את עצמו בעול לחרוש את אדמתו ולפלחה? באויר ארצו חיי נשמתו ובו הוא שולט שליטה בלי מצרים. לאויר יש סגולת ההתפשטות, ובמלוא החופן אפשר למלא חלל כל הגלות ולרפא בו כל הלבבות השבורים. גם הגבורה כביכול בקשה לעשות גוי גדול מ"בני־משה". מי מודד עפר בוני־עם ומי מונה גלגלותיהם. אם רבבות “בועזים” שיותר לא תוכל הארץ להכיל, יבנו את כל העם, למה לחכות ל"קיבוץ־גלויות" שלהם בבנין “בית־הבחירה” לאלהי הקולטורה, ומדוע לא להתחילו כבר עכשיו עם המאות שכבר תקעו פה את אהלם; אם ארץ קטנה יכולה להצמיח דבר־אלהים לעם גדול מפוזר ומפרד, מדוע לא יספיקו השטחים הקטנים שרכשנו לנו להשמיעהו בגוים ולהפיצו בעמים. בדרך הטבע הלא בין כך ובין כך הכל כה רחוק מאתנו וכה נשגב מכחותינו. ובדרך נס, – אלהי הנביאים, שיעננו ברבבות בועזינו ובמליוני דונמינו, יבנה לו זבולו גם על רבבות דונמינו ובין מאות בועזינו וישכין משם את רוחו על בניו הנדחים בארצות רחוקות ובין גוים זרים.

דרך העצמיות לא היינו יכולים לחתור ל"חוף־מנוחות" כזה. כי מתוך בריחה מהשניות אי אפשר לנפל מתוך הכרה צלולה בזרועותיה; מתוך בקשת השלמות וגלוי־העצמיות, מתוך חיפוש רשות אחת לאדם וליהודי ואחדות־היצירה אי אפשר לה להסתבך בפשרות, הפוגמות את הנפש, הקורעות לקרעים את העצמיות, הלוקות את היצירה, הבוראות את רבוי־הרשויות והמפקידות את רוחנו – רוחנו אנו ולא רוח נביאים קדומים – בידי מוסדות וחברות זרים לרוחנו ולשאיפותינו ומחללי־קדשנו. דרך הטומאה אינם עוברים אל הקדושה, ודרך השניות אינם באים לשלמות ובתורות של “צורך ויכולת” אינם עוברים על מעצורים החוסמים בפנינו את הדרך לבריאת תרבות מקורית; תרבות, שהיא שופעת מעצם הויתנו אינה יכולה להברא בכלים שאולים וזרים, שהם תוצאה של עצמיות אחרת. מתוך שאיפה לחופש ולהתרת חרצובות־האדם בכל שדה־רוחו ובכל פעלי־ידיו אי אפשר לבוא לעבדות, לחיי־בטלה וסרסרות ול"עבודה־זרה"; מתוך בקשת מקורות־מחיה לנודדי־עולם ולהעמידם על הקרקע אי אפשר להשמיט מתחת רגליהם אמת הקרקע האחרונה ולסתום להם אותם המקורות. הרואים בשיבה אל האדמה מקור־חיותנו והתחדשות־כחותינו, הרואים בה תכלית בפני עצמה ולא שדה־מרעה ליעודים ולתעודות, אינם יכולים להזניחה לאחרים, כי העיקר הוא מוסר־החיים, המוסר השופע מהם ומשפיע עליהם, והוא מונח לא ביעודים, אלא בעבודה; לא במרעה־רוח ירומם גוי חי ויקום לתחיה עם נוטה למות, אלא – בעבודה! יותר אדמה לעובדים – יותר מקורות מחיה לנודדים ויותר מרחב לגלוי העצמיות; פחות שפות זרות – יותר עצמיות. בכל שעל אדמה, שלוקחים מידי העובד ומוסרים אותו למבלי עולם, יש גזל־אדמה, גזל שאין לו כפרה עולמית; בכל פרוטה ופרוטה שמוצאים על מוסדות רוחניים במקום להשקיען בקרקעות, מחזקים אנו ידי האויב ומקרבים את קץ־קיומנו. “לסך־הכל” אחר באים אז. כשהאומה גוועת מחוסר קרקע, אינם מתחילים מתורה. ועל חשבון עם רעב ללחם אינם מגדלים “בני־עליה”.

בשיר־ערש אחד מישנים את כנסת־ישראל הדויה, ובסממנים דומים מדהימים את חושיה. שיר־ערש אחד לקרובים ולרחוקים: לרואים תעודת ישראל בעמים בפיזור נדחיו ולרואים בכינוסם; למחכים ל"קריעת ים סוף" במטה־הקסם של הדפלומטים ולמחכים לה במטה הנביאים.

כולם מצפים הם למשיח־פלא, אשר על כנפיו יעבירם לארץ־הבחירה; כולם מבקשים אותו מחוצה להם ולא בלבב פנימה. מת בקרבנו רוח־החלוץ, אשר צרים לו גבולות מולדתו, וקרה לו שמשה ומחניק לו אוירה; אשר אינו מוצא מנוח בצל עצים הנטועים בידי זרים ואינו יכול לשבר את צמאון־חייו במי בארות החצובות בידים אחרות; אשר בלבו אש עצורה, המבקשת לה מוצאים והודפת אותו למרחקים להאיר מחשכי־עולם; ובקרבו כוחות־איתנים, ההודפים אותו לעקור הרים, לקרוע אוקינוסים ולהפרות מדבריות־ציה; אשר רוחו ישאהו אל תעלומות־הטבע, להיות כאחד האיתנים, להלחם בהם ולהכריעם; לברא בידיו את עולמו ומאין לבראו.

מת בקרבנו החלוץ, אשר פלאים דרכיו ובטוחים, אשר פלאים מעשיו וטבעיים; ולכן חדלנו להבין חידות־עולם ופתרונן; ולכן לא עמדנו בסוד־הטבע, ונעלמו מפנינו מוצאיו ומבואיו; ובדרכיו, המעולפים סוד רק לההולכים בדרכים כבושות, אבל פתוחים וגלויים לכובשי־הטבע ומפלסי־נתיבות, רואים אנו נסים; ובקסמי משיחים ולהטי־חרטומים רואים אנו יד הטבע. הנס נעשה לנו לטבע שני, הטבע – לנס.

תחית מיליונים על ידי מתי־מספר של “בועזים” – זוהי בעינינו מציאות; ושיבת צאצאי עובדי אדמה אל אדמת־גידולם זו דמיון. השגת טשרטרים בזכות אבות ואפתיקאות בלות, בלי שום יגיעת־כפים, זוהי דרך־הטבע; וכיבוש ארץ על ידי עבודה אטית, שעל בשעל, כמו שנוהגים אפילו עמים אדירים הנשענים על החרב, זהו מעשה נס. להאיר לגוים ממחשכים, להיות נס לעמים בהיותנו אסקופה הנדרסת – אלו הם נתיבות־עולם; להאיר ממרום שמי־ארצנו, ככל עם חי יושב על אדמתו, ולברוא עולמות חדשים – אלו הם שנויי סדרי בראשית.

באין כוח למות אנו ממשיכים את קיומנו, ובאילוזיות שונות אנו ממלאים את החלל הריק המתהוה מסביבנו; מאחת אנו בורחים, ובחבלי השניה אנו נאחזים; ותמיד בורחים אנו מהאילוזיות של בוראי עולמות וכובשי־הטבע, ונאחזים במקסמי־הדמיון של מבלי העולם וחיים מירושת־אבות, אפילו בחלומותיו ניכר הסרסור.

נסתמו מקורות־היצירה בגולה; נסתמו אפילו המקורות, שמהם נובע הרצון לבקש דרכי־היצירה, ולעמד בסודן. אנחנו חדלנו לברא. מה נתנו לבאי עולם כעם? מלוי בריבית, בנקירים, סרסורים, אוכלים מן המוכן הקימונו, ואל כובשי־הטבע ומחוללי־עולם. בעשית־ספרים אין קץ הראנו גדולות ונפלאות; שם היא תרבותנו, ולא ביצירת נכסים ממשים.

בכל ומכל מבצבץ הסרסור שבנו; אפילו כשמכהנים אנו בקודש משמשים אנו בתגא שלו; גם את אלהי אבותינו איננו אלא “מסרסרים”; איזה חלק יש לנו בו; מן המוכן קבלנוהו מאבותינו, ולא אנו מצאנוהו; גם “בספר־הספרים” איננו ממלאים אלא תעודה של סוכן־נוסע; ובכל “תעודתנו בעמים” איננו אלא בעלי־רנטה: חיים אנו מריבית הקרן, שעברה לנו מירושה מאבותינו הקדמונים, שבזעת אפם ודמם הרטיבו את אדמתם.

כלום לא בראנו בגולה. ובקיומנו איננו אלא מקלקלים את ירושת אבותינו הגדולה; את המארה הרובצת עלינו אנו מרביצים עליה, ובצללים הכבדים הרובצים מסביבנו אנו מחשיכים את זהרה ואורה. חסד היינו עושים לה, אלמלי היינו נכחדים מתחת שמי ד'; בהכחדנו היינו ממלאים יותר תעודה בעמים בהפצת ה"יעודים" וה"אחדות" וה"מוסר", מאשר במציאותנו; אז כל העמים היו עומדים בחרדת־קודש לפני הקולטורה, שבראנו בהיותנו עם עובד־אדמתו. עכשיו מחרפינו ומנדינו שמים גם את תורת הנביאים מטרה לחציהם בחפצם להכות אותנו.

מירושת־אבות אנו חיים. הלא כה דברי בעלי־התעודה בעצמם, כה גם דברי “בעלי המרכז”: רק בזכות אבות זכות קיומנו בעולם. אבל ירושת־אבותינו הלא גידול־קרקע היא ולא גידול־שמים; ומתקופה קצרה שיצרנו נכסים ממשיים, נמשכים – לפי דברי בעלי התעודה – קוי אורה כיום הזה. כמה היינו יכולים איפוא להעשיר את העולם, אלמלי היינו מחוברים אל הקרקע, איזו ערכין היינו יכולים להביא לכל תבל ומלואה, אלמלי היינו שבים אל אדמה זו. שבחוזק־יד נעקרנו מעליה; כי הן לא נסתם מימי הנביאים חזון מאלהים, ובעולם־היצירה עוד נשאר גם מאחרי הנבואה הקדומה חלל למגלי־תעלומות. מרבה אדמה מרבה איפוא רוח־אלהים. ואף על פי כן בועטים בעלי התעודה לגמרי באדמה, ובעלי המרכז מצמצמים אותה עד גבול האפס. יען כי לחיות מפירות הקרן, שהאירו לנו אבותינו, אנו יכולים ולברא בעצמנו קרן קצרה ידנו; יען כי להיות נישאים על כנפי אחרים נוח וקל, ולברא לנו בעצמנו כנפים – למעלה מכוחותינו.

בעלית צאצאי בן־גוריון המיתו את משיח־האומה. רבים הם חללי כל אמונה. אלהי הרחמים הכביד יותר את עולו על רוח האדם מאשר אלהי־הדין. במנזרי הכנסיה הקתולית נבלעו יותר חיים מאשר בין כתלי בתי־מקדשינו וישיבותינו. אבל אמונות אחרות המיתו את רוח הפרט, ולא את רוח־האומה. גם ברדתה עלי אדמות לא יכלה ממשלת־השמים לגדור גדרים למושלי־‏ארץ ולכובשי־עולם. בחרב גיבורים, במחרשת־איכרים, ביד הסוללת נתיבות־עולם וברוח החודרת לכל תעלומות־הטבע ראו את הקולטורה, ולא בקולמוס־סופרים ובאדרות־נביאים. ובנו המיתו את המשיח ויכרכוהו בין גוילי־תורה. רק נשמתו פרחה מתוך הספר ולא נשמת היחיד. רק לגבי דידיה עמדה התורה מהתפתח: ואידך נשארה היא “תורה־שבלב”, ותתפתח לפי רוח העת והזמן. להתרת עגונות ביקשו היתר ממאה רבנים, מ"בת־שוע" הקשיחו אדירי התורה את רחמיהם, יען כי נשחט בגולה יצר הרע של אישות וחיי המין לא תפסו מקום גדול כל כך בחיינו. אבל למה שעמד במרכז־חיינו השתעבדה גם ה"תורה המאובנה". ל"היתרי עסקא", לשטרי־מכירה בשבת וכיוצא נמצא היתרים, יען כי במרכז־חיינו עמדה הסרסרות; אותה טפחה, ואת המשיח גרשה. מת משיח האומה, המשיח החי ופועל בלב כל אחד ואחד מאישי האומה – המשיח הכובש והיוצר! אחת במאות השנים התגלו גם על אופק שחור שמינו משיחים, שהיתה בהם מנשמות גואלי עם. אבל בודדים היו במחנה ועזובים מכל. בהם לא הצטרפו סכומי הכוחות הפועלים בכל אישי אומה חיה; רק ממקורם שאבו ולא היה להם מעין־מתגבר של עם שלם, אשר ממנו שואבים כוחות חדשים, אשר ממעמקיו מחדשים כוחות ישנים. לבדם עמדו, ובקרח המקיף אותם התקררה אשם ויקפא מעינם.

בדמותנו ובצלמנו בראנו את המשיח. מה אנו חיים מרוח, אף הוא בא מרוח. מה אנו מתקימים בנס, אף דרכיו בנסים ונפלאות. מפרשי־רוח פרשו בעלי התעודה ובעלי המרכז על אנית חיינו הטרופה, מפני שיד קבצני עולם וסרסורים אינה יכולה להחזיק משוט. בהרצל – זהו המשיח הבודד האמיתי – נתלו ההולכים בדרכיו, יען כי קל להיות נישא על כנפי־נשר. בו בעצמו היה מעוף הנשר מטבעו; הוא נברא לעוף, ולא יכול לזחול. אבל שומרי צוואתו נבראו לזחול ורוצים הם לעוף, מפני שאפילו להיות זוחלים בין הזוחלים לא יעמוד להם כוחם.

מימי בר־כוכבא מת המשיח הכובש, הנשען על זרועו ולא על ענני־רוח. גל אפר שמו על לבו הבוער, שאשו לא תתפרץ ולא תדליק את לבות הדורות הבאים; ערימת ספרים שמו על עיניו, שרק בהן תהיינה נעוצות, ובערפלי דורות קדומים ובאבק דפים בלים תדעכנה, ולא תראינה לחיים ולא תחדרנה ללבות שבורים. את בר־כוכבא המיתו ואת בר־כוזיבא השאירו. ר' עקיבא עוקר הרים בתורה וטוחנם חי, ועקיבא בן־יוסף הפותח נחושתי עם לא יזכר ולא יפקד. לזכר היום שנעצרה המגפה בתלמידיו בעלי התריסין במשנה ובהלכה מדליקים משואות, ואת מאורות גיבורי ביתר הדעיכו. זכר המכבים נימח, והחשמונאים חיים. “פך השמן” צף על פני חיינו. “נרות חנוכה” היו עמודי אשנו. נגנזה חרב־גיבורים ונקבר רוח אמיצים. אדירי־התורה ארזי־הלבנון במחקר ובדרוש – אלה הם משיחינו. הס. כבו המאורות! בחירי עם־סגולה ישנים את שנתם; ובחשכת־הגלות רק מסמאים עינים אחרוני ניצוצות של בני־כוכבא ומכבים; ובתרדמת־החיים רק מחרישות אזנים הלמות פטיש־היוצר, נקישת מעדר העובד, שירת הזורע והקוצר ואבחת חרבות גיבורים. דממת מוות. רק שריקת קולמוס מחשבי קצין נשמעת; וכהמית כינור חרישית ערבה היא לאזן; וכשיר־ערש רק מישנת היא את ישני־העולם…

בן־שמן, תרע"ג