בקורת אינה עוול, אלא – הכרח

כאשר אנחנו מצביעים על הצללים בפעולתה של המפלגה הקומוניסטית או של ברית־הנוער הקומוניסטית, כשמבקרים אנו את הטקטיקה שלהן, – מקימים הקומוניסטים קול־צעקה, שהנה מארגנים אנו מלחמה נגד… ברית־המועצות! אין זו בדיחה: בבטאונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הפולנית נדפס מאמר, בו “הוכיחו” מנהיגיה האחראיים של המפלגה – משל ל"הוכחה", כי שתים כפול שלוש הן… חמש, – כי “פועלי־ציון” אינם אלא מארגנים פעילים (ודוק: “מארגנים פעילים!”) של המלחמה נגד ברית־המועצות!“… וכיוון שמרכזה של המפלגה הקומוניסטית רצה “להוכיח”, שכוונתו “רצינית” ואינו מגבב חלילה גיבוב־מילים בעלמא, נסתייע – איפוא – ב”עובדות". טרח אותו מרכז ופישפש בין־השיטין של העיתונות הפועלי־ציונית, נבר וחיטט, בדק כול שורה, שנמצאה בה מלת־ביקורת כלפי המפלגה הקומוניסטית או אפילו כלפי “הייבסקציה”, – והרי לכם “הוכחה־מושלמת”, כמובן, ש"פועלי־ציון" מכינים מלחמה נגד ברית־המועצות… לא פחות ולא יותר!

למותר לציין, כי לא ניסו כלל להוכיח, שביקורתנו לגופה אינה נכונה; כי לא ניסו כלל להפריך ענינית את טענותינו. קל וחומר, שנתעלמו מכך, שביקורתנו נובעת מדאגתנו למלחמה המעמדית המהפכנית ומנקודת־ראות זו – הננו נלחמים בצעדיה המוטעים של התנועה הקומוניסטית, המזיקים למלחמת־המעמדות והמחלישים אותה, בעוד שה"בונד" אינו מתכווין בטענותיו אלא להצדיק את הצטרפותו לאינטרנציונאל השני הנגד־מהפכני. ואולם “הבדל פורתא” זה אינו נחשב, כמובן, בעיני מנהיגיה של התנועה הקומוניסטית…

בדצמבר 1929 נתקיימה במוסקבה ישיבת־המליאה של הוועד־הפועל של אינטרנציונאל־הנוער הקומוניסטי. לנגד עינינו – הדין־וחשבון הרשמי וגילוי־הדעת, שבו פנה הוועד־הפועל אל בריתות־הנוער הקומוניסטיות בארצות השונות. מי שמבקש לדעת פישרה של ביקורת חריפה הנמתחת על הטקטיקה של בריתות־הנוער הקומוניסטיות ועל כל פעילותן כולה – ילך לו לאותו דו"ח וגילוי־הדעת. ואולם, אם בקורת הפעולות של הקומוניסטים והטקטיקה שלהם פירושה: “הנעת המלחמה נגד ברית־המועצות” – נמצא, איפוא, שהוועד־הפועל של אינטרנציונאל הנוער הקומוניסטי שורץ ושופע ממש “מארגנים פעילים של המלחמה נגד ברית־המועצות”…

ואמנם לא היה חסר הרבה, שגם נציגי האינטרנציונאל הקומוניסטי עצמו היו זוכים לאותם דברי־גנאי, להם זכינו אנו… נציגו של הקומאינטרן, הח' מנואילסקי, סיפר בישיבת־המלאה: "עוד לפני שנתים, כשרבים מאתנו עוררו את החשש, שמשהו בפעולתו של אינטרנציונאל־הנוער הקומוניסטי איננו כשורה, – הגיבו החברים, העומדים בראשו של אינטרנציונאל הנוער, ברוגזה רבה. במקרה הטוב ביותר ראו בביקורתנו “חוסר־רצון טוב” כלפי אינטרנציונאל־הנוער, ובמקרה הגרוע – “אופורטוניזם נסתר”. ואולם, בסופו־של־דבר, כופים החיים הר כגיגית לערוך דין־וחשבון העצמי.

“תמונה המאלצת אותנו להרהר בה”

אותו מאנואילסקי אמר בהרצאתו: “רק משנודעו בזמן האחרון העובדות על הירידה הבולטת במספר חבריהן של בריתות־הנוער הקומוניסטיות בצ’כוסלובקיה, אנגליה ונורבגיה, – החלו החברים מאינטרנציונאל־הנוער להטות אוזן לדברינו”.

מתברר, כי בכול הארצות – פרט לברית־המועצות – ירדו הן השפעתן והן מספר חבריהן של בריתות־הנוער הקומוניסטיות במידה ניכרת. בבריתות־הנוער הקומוניסטיות בכל הארצות פרט לברית־המועצות, היה מספר החברים: בשנת 1927 – 148,650, 1928 – 127,232, 1929 – 83,067. והרי הפרוט המספרי, כפי שהוא מתבטא בצ’כיה, צרפת ואנגליה:

כרגיל צריכות בריתות־הנוער להקיף שכבות יותר רחבות מהמפלגות עצמן. אך בבריתות־הנוער הקומוניסטיות התופעה היא הפוכה:

בגרמניה מונה המפלגה 130.000 ואילו ברית־הנוער – 22.000 בלבד.

בצרפת: המפלגה – 50.000; ברית־הנוער – 6.000 בלבד.

בצ’כוסלובקיה: המפלגה – 60.000 וברית הנוער 10% מכך, היינו – 6.000 בלבד.

בריתות־הנוער הקומוניסטיות כוללות לרוב פועלים צעירים, העובדים בבתי־מלאכה קטנים ובחלקם בבתי־חרושת בינוניים. בארצות אחדות נמצאת בין חברי ברית־הנוער שיכבה זעיר־בורגנית ניכרת. מכתבו הגלוי של הוועד־הפועל אשר לאינטרנציונאל־הנוער – קובע, כי “לבריתות־הנוער חסרה משענת בבתי־החרושת החשובים שבארצותיהן, חסרים להן אפילו הקשרים עם בתי־החרושת האלה”.

העיקרון הארגוני החשוב ביותר של בריתות־הנוער הקומוניסטיות קובע, כי חבריהן צריכים להיות מאוגדים לפי תאים, שבבתי־החרושת. ואילו המציאות – מהי?

בגרמניה, בשנת 1928, היו מאוגדים בתאים רק 1250 חברים; מקץ שנה, ב־1929, – 900 בלבד.

בצרפת, בשנת 1928, התקיימו 80 תאים בבתי־החרושת; ובספטמבר 1929 – נשארו רק 39.

בצ’כוסלובקיה היו ב־1928 – 140 תאים ב־1929 נשארו רק 49.

בא־כוחו של האינטרנציונאל הקומוניסטי, מאנואילסקי, אמר בהרצאתו: “מיותר לדבר על כיבוש רובו של מעמד־הפועלים ועל ביצור המפלגה בבתי־החרושת, בשעה שהננו באים למליאה מצויידים במספרים אלה. זוהי תמונה, המאלצת אותנו להרהר ולהרהר בה”.

ולא זו בלבד. – השכבות הרחבות ביותר של הנוער העובד סובלות בגלל הרציונליזאציה הקפיטאליסטית וחוסר העבודה, מפלגות־הפועלים האופורטוניסטיות מגלות ומוסיפות את פרצופן הרפורמיסטי. אך, באותה עת עצמה, מצהיר המרצה מטעם הוועד־הפועל של אינטרנציונאל־הנוער: “עלינו לקבוע בצער, כי בריתות־הנוער הקומוניסטיות יורדות. אין לנו כמעט אף בארץ אחת התקדמות ארגונית. אם אנו רואים גידול כלשהו בארץ מסויימת, – אין זו תוצאת פעולתנו, אלא מקרה בלבד”. משניגשו לחפש את סיבות המצב הקשה, נאלצו נציגיהן של בריתות־הנוער הארציות להקשיב לביקורת החמורה על פעולתן.

“כת צעקנים שמאלניים”

במכתבו הגלוי של הוועד־הפועל אשר לאינטרנציונאל הנוער הקומוניסטי אל בריתותיו הארציות נאמר: “בהסתדרויות המקומיות של בריתות־הנוער שורר פחד מובהק מפני ההמונים… ישנן מגמות ליהפך לכת המסתגרת מפני ההמונים הרחבים… הופכים לכת־צעקנים שמאלניים”…

מאנואילסקי טוען כנגד החלוקה: “אנחנו” – חברי ברית־הנוער הקומוניסטית, “בחירי־הנוער”, – המביטים “עליהם”, על המוני הנוער, מלמעלה למטה ביוהרה – כלום תישוו לנו, ל"בחירי הנוער"? הוא מאשים את בריתות־הנוער, כי “אינן דואגות להגנתם הכול־צדדית על עניני הנוער־העובד”, ושואל באירוניה את צירי הבריתות הארציות: “שמא תספרו, כמה סקציות מקצועיות של הנוער־העובד הקימותם?” הוא מתריע כנגדם, כי בעיניהם זוהי “פעולה זעירה”, שלא נאה ל"מהפכנים" כמוהם לעסוק בה. הם יוצאים ידי חובתם “במליצות תעמולתיות שיטחיות”.

מליצות רדיקאליות ורושם חיצוני

מאנואילסקי ממשיך: “תנועתכם נגועה במליצות רדיקליות זעיר־בורגניות. הינכם מהפכנים יוצא־מן־הכלל בדיבוריכם; אך, גם אזלת־ידכם במעשים היא… יוצאת מן הכלל. במעשיכם אינכם אלא אופורטוניסטים”. כדאי להעיר, כי מאנואילסקי הדגים דווקא את ברית־הנוער הקומוניסטית הפולנית כמופת של “גיבור” זעיר־בורגני, המאפיל על אזלת־ידו במליצות שמאלניות.

אותם דברים עצמם אנו קוראים בגילוי דעתו של הוועד־הפועל אשר לאינטרנציונאל־הנוער: “המליצה הרדיקלית מהווה את המניעה העיקרית להפיכתן של בריתות־הנוער להסתדרויות המוניות. היא מנוונת את בריתות־הנוער… הפעולה בקרב ההמונים, במידה שמנהלים אותה, היא בעלת אופי הפגנתי גרידא, שכוונתו – רושם חיצוני ותו לא. ממילא, אין לה תוצאות בנות־קיימא”.

גם אנו מצדנו – רשאים וחייבים לאשר, שהתאור הזה הולם בהחלט את המציאות. אנו נוכחים לדעת, מדי־יום־ביומו, כי כמה עשרות פסוקים, שלמדום בעל־פה, מהווים את כל מטענם הרעיוני של הצעירים, חברי הנוער הקומוניסטי! וברדיפתם אחרי “רושם חיצוני” הגיעו עד כדי כך. שניפוץ כמה חלונות־ראווה של חנויות, ביום־הנוער הבין־לאומי, נראה בעיניהם כ"מפעל מהפכני". אך לאמיתו של דבר, מעשים מסוג זה שמים – כמובן – את המלחמה המהפכנית ללעג ולקלס.

תהום בין הצמרת ובין המוני החברים

לא זו בלבד, שבריתות־הנוער הקומוניסטית אינן דואגות לעניניו של הנוער העובד והופכות לכת, המסתגרת מפני המוני הפועלים הצעירים – אלא, כפי שקובע גילוי־הדעת, אף בתוך הבריתות פנימה “תהום בין הצמרת והחברים הפשוטים”, “קיימים חשש מפני הביקורת העצמית מלמטה”, “העסקנים מגינים איש על רעהו”, “בוטלה למעשה הדמוקרטיה הפנימית, ובמקומה נוקטים באמצעים אדמיניסטרטיביים”. פירוש הדברים האלה: לחברים הפשוטים אין כל דעה; אם מישהו פוצה את פיו – מוציאים אותו מהברית.

והתוצאה מהי? על כך משיב בבהירות נציג־הקומאינטרן, הח' מאנואילסקי: “למטה נמצאים המונים, הרחוקים ממדיניות; הם אינם קוראים את החלטותיהם ונוטשים את בריתות הנוער הקומוניסטיות, שאינן משביעות את רצונם”.

אין מנהלים עבודה תרבותית

המרצה מטעם הוועד־הפועל של אינטרנציונאל־הנוער קובע בהרצאתו, כי בבריתות־הנוער אין מנהלים בין החברים עבודה תרבותית: “במקרה הטוב נהנים מעבודה תרבותית רק מ־5 עד 10 אחוז של החברים. 90 אחוז אינם מקבלים שום חינוך מדיני־תרבותי”… והמדובר הוא בארצות כמו גרמניה, צ’כוסלובקיה, צרפת, אנגליה ואחרות, שבהן בריתות־הנוער הקומוניסטיות הן ליגליות, יש להן מועדונים ומדריכים, וקיימת אפשרות לנהל חופשית את הפעולה התרבותית.

מה פלא, איפוא, שאצלנו – בפולין – רואה הנוער הקומוניסטי כתפקידו התרבותי העיקרי את הנסיונות להרוס את שעורי־הערב שלנו, בהם עלול הפועל הצעיר ללמוד משהו?! ומה הפלא, שכתשובה לנימוקים הרציניים ביותר שבפינו – נשמעות בפי חברי תנועת הנוער הקומוניסטי, אותן מליצות נבובות ונדושות, שהוקעו כבר לפניו ע"י נציג הקומיאינטרן עצמו?

ומה לנו, כי נטען נגדם, והרי מנהיגיהם שקודים על אלפי ענינים תפלים – ורק לא על חינוך רעיוני מעמיק ושורשי?!

זריית עפר בעינים…

מאנואילסקי מתריע נגד צירי הבריתות הארציות: “על הנייר הכל שפיר, בכל מקום רק הישגים; אבל, כאשר מתבוננים מקרוב – פני־הדברים נראית אחרת”. הוא מביא לדוגמה שליחת דינים־וחשבונות כוזבים ומסיים: “יש להילחם נמרצות בשיטה של זריית־עפר בעינים ושל הונאה עצמית”.

נדמה לנו כי הוועד־הפועל של הקומאינטרן אינו יודע אפילו עשירית משיעור התרמית, שמרמים אותו “האדומים” בפולין. הכל ראו, כי בווארשה השתתפו בהפגנתו של הנוער הקומוניסטי ביום הנוער הקומוניסטי, לכל היותר, 300 צעירים יהודים. אך לאחר כך קוראים אנו בבטאונו של אינטרנציונאל־הנוער הקומוניסטי על הפגנת אלפים ועל קרבות־רחוב. אולם ישנם שקרים גסים בהרבה אפילו מזה. באחד באוגוסט, יום־המלחמה במלחמה האימפריאליסטית, לא שבת – לצערנו – בווארשה אף בית־חרושת אחד, שבו עובדים פועלים פולניים; ואולם בעיתון קומוניסטי – המופיע בפאריס – קראנו, שהצבא נאלץ להציב את פלוגותיו בבתי־החרושת והחיילים הניפו דגלים אדומים. “דינים־וחשבונות” מסוג זה הם, כמובן, הרי־נזק, מטעים ומעוררים אשליות. על סמך אינפורמציה כוזבת כגון זו מקבלים המוסדות המנהלים של הקומאינטרן מושג מוטעה מעיקרו על המצב המדיני הבין־לאומי.

לאור שיטה זו של “זריית עפר בעינים” – מה פלא, שהקומוניסטים בודים מלבם שקרים על מתנגדיהם הרעיוניהם. ובעיתונות הקומוניסטית אנו קוראים לעתים קרובות “ידיעות מהימנות” מוזרות ביותר על פעולתם “הנגד־מהפכנית” של “פועלי־ציון”.

קו חדש עם טלאי ישן…

יש לקבוע לעת־עתה: אם־כי חלפו כבר חדשים מספר מאז נתקיימה ישיבת־המליאה של הוועד־הפועל אשר לאינטרנציונאל־הנוער, הוא תאריך תחילתו ותחולתו של הקו החדש, – לא ראינו עדיין, לצערנו, כל שינוי בטקטיקה של הקומוניסטים בפולין. נשקם החשוב ביותר הוא עדיין מליצות נבובות, שקרים גיבובי־כזב ותרמית. אך יש להדגיש את העיקר: המליאה עצמה הטליאה על הקו החדש טלאי ישן, ודווקא מאוס ומעורר שאט־נפש. בין החלטות המליאה קוראים אנו גם החלטה זו: “יש לנהל פעולה מתמדת עקשנית בכול ההסתדרויות המתנגדות וה”נייטרליות", בהן מאוגדים המוני פועלים צעירים, כדי לפוצצן ולרכוש למעננו חברים. לשם מטרה זו יש להכניס להסתדרויות אלו קומוניסטים צעירים בעלי־כח עמידה".

דרך זו ודאי שלא תביא להבראתה של תנועת הנוער הפרוליטארית – אלא, לניוונה הוודאי! מי שמאמין בכוחו הרעיוני מסוגל לנהל מאבק רעיוני גלוי. אולם, כשפוקדים על צעיר להעלים את השקפותיו הוא ולשים עצמו כחסיד של זרם מדיני אחר, הרי זוהי הדרך הבטוחה ביותר לחינוך פרובוקטורים! שיטה זאת מנוונת, בראש וראשונה, את הנוקטים בה! אפילו מצליחים הם הצלחה ארעית להזיק היזק־מה לזרם המתנגד. מניוון זה, שאותו מטפחת השיטה הפרובוקטורית, לא תצמח מהפכה, אלא – ריאקציה. רק עבודת־חינוך רעיונית מאומצת, כנה, תרכוש את הנוער העובד למלחמת־מעמדות פרוליטארית עיקבית; ובו בזמן, תושג אותה מטרה גם במאבק מקביל למען סיפוק צרכיו החיוניים של הנוער־העובד. ואילו, המלחמה בשיטת הפרובוקציה המנוונת תתנהל עד־חורמה!

“די פרייע יוגנט”, גליון (63) 4, אפריל 1930.

בדיוק כשם שלפני שנים מספר לא צריך היה להימנות על חסידיהם של ולס או שיידמאן, כדי להתנגד לתורה, הגורסת כי “הסוציאל־דמוקרטיה והפאשיזם תאומים הם”, וכדי לראות את הנזק שבהשקפה, הגורסת כי “הסכנה שבסוציאל־דמוקרטיה עולה על זו של התנועה הנאצית ההיטלראית”, – כך גם אין צורך היום להימנות על חסידיו של הטרוצקיזם ומגיניו, כדי לא להשלים עם הגירסה, שהטרוצקיסטים אינם אלא “סוכניה של הגיסטאפו (הבולשת הנאצית)”. לא־כל־שכן, שאין כל הכרח להימנות על חסידיהם ומגיניהם של שישה־עשר הנידונים, כדי לא להשלים עם המשפט במוסקבה – – – אם מתייסרים אנו בתעלומה האיומה, שהמשפט הציגה בפני ציבור־הפועלים, אם מזכירים אנו את עברם של הנידונים, את תפקידם במהפכה הרוסית ובתנועת־הפועלים המהפכנית הבינלאומית, – הרי עושים אנו זאת לא כל־כך מפאת הענין שבגורלם האישי, אלא – יותר מכך, מפאת השאלות הגורליות, שהמשפט הציגן בפני תנועת הפועלים. אסור לנו להשתיק את השאלות הללו, כל כמה שלא יכאיב הדיון בהן.

הננו עומדים בפני ברירה טראגית. אם אנו מקבלים כמוכח את כל מה שהמשפט התכוון להוכיחו, – הרי נאלצים אנו לשאול את עצמנו: כיצד קרה הדבר, שמהפכנים ותיקים שנבחנו באש ובמים, שנשאו את אמונתם בסוציאליזם דרך בתי־הסוהר הצאריים, דרך ארץ הביצות הקרה סיביר ובסערת המהפכה; איך קרה הדבר, שמהפכנים אלו, שנימנו כולם – ממש כולם, מלבד אחד! – על עוזריו הקרובים ביותר של לנין, על יוצריה של התנועה הבולשביסטית, על עסקניה ודבריה, על בוניה של ברית המועצות, על מייסדיו ומנהיגיו של האינטרנציונאל הקומוניסטי, – היו עכשיו בברית־המועצות לפאשיסטים מובהקים? והרי הדברים אמורים לא רק באנשים, שלשמותיהם היה לפנים הד כה רם בכל קצווי־תבל. אתם יחד הוצאו מהמפלגה אלפים; וגם בעצם הימים הללו הולכים ומוצאים מהמפלגה מאות לוחמים בולשביסטיים ותיקים וגם צעירים, שגדלו כבר בחיקה של מדינת־הפועלים. האומנם כולם פאשיסטיים? ובכן: מה הביאם לידי פאשיזם? בגידה? ואולם, אמירה זו רק קובעת את העובדה, – ואין בה כדי להסביר את שורשיה. אמנם, כן, ידועים לנו מקרים, שעסקני פועלים מהפכניים בגדו באידיאלים שלהם לשעבר. כשקורה הדבר בארץ קפיטאליסטית או פאשיסטית, – התופעה נהירה לנו: לעתים מנוונת הסביבה הבורגנית את האדם, לעתים שובר אותו הטירור הפאשיסטי. ואולם, אפילו בארצות קפיטאליסטיות מהווים ברנשים כדוריו או טורגלר תופעה יוצאת־דופן, שלא להשוות כלל את תפקידם בתנועת הפועלים עם זה של זינובייב או קאמיינייב. אילו קרה – חלילה – מקרה שלא יאומן וכל מנהיגיה הוותיקים של מפלגה קומוניסטית גדולה באחת הארצות הקפיטאליסטיות, מנהיגים, שעמדו לא פעם במבחן, היו עוברים לפתע למחנה הפאשיסטי, – או־אז אי־אפשר היה להסתפק בגידופים כלפיהם. הדבר היה משמש הוכחה, שמשהו במפלגה זו אינו כשורה ומן ההכרח לחפש את סיבת התמורה ולחוקרן.

על־אחת־כמה־וכמה, שאי־אפשר לצאת־ידי־חובה בגידופים כלפי הבוגדים, כשהדבר קורה בברית־המועצות מקץ כעשרים שנה לאחר נצחונה של המהפכה הפרוליטארית, בתקופת הבניה הסוציאליסטית. יש אומרים: “המלחמה לשלטון”. תשובה זו פותרת את התעלומה באותה מידה כמילה “בגידה”. הקושיה נשארת במקומה: כיצד קרה שהלוחמים הוותיקים למען הסוציאליזם שפלו במידה כזו, שלא איכפת להם כלל מהו השלטון הקיים, יהיה זה אפילו שלטון פאשיסטי, – ובלבד שהם יהיו ליד הגה השלטון? ברם, אם לפנינו תופעה של רדיפת שלטון שאין בה ובין עקרונות ואידיאלים ולא־כלום, – הרי יכלו הנידונים לפתוח בשירי הלל לסטאלין לא יום אחד לפני הוצאתם להורג, אלא ימים הרבה לפני־כן, והיו זוכים הן לכבוד והן לשלטון, – מכל־מקום, במידה מרובה מזו, שהיו זוכים לה במשטר פאשיסטי, שבראשו היה מתייצב שולגין.

מי פתי וישער, כי מיליוני פועלים יתנו אמון בהסבר זה ויסתפקו בו?

לו, למצער, נשפטו ששה־עשר הנידונים כאופוזיציה פרוליטארית, בעלת השקפה מסויימת, ואפילו מוטעית בדבר דרכי המהפכה הפרוליטארית; אופוזיציה, שבמלחמתה לדעותיה נתדרדרה עד כדי נקיטה בשיטת הטירור האינדיבידואלי, – אפילו אז היתה צפה ועולה השאלה: כיצד הגיעו מארכסיסטים, שנלחמו מאז ומתמיד בשיטה זו, עד הלום? אפילו אז היה זה הכרחי לא להסתפק בגזירת גזר־דין של חובה על הנידונים ובחריצת פסק־דין חמור עליהם; – מן הדין היה גם לחקור את הנסיבות במצבה הפנימי של המפלגה ולחפש את סיבותיו של המאורע.

דומה, ששתי סיבות עיקריות היו נחשפות והיו מחייבות אותנו לעמוד עליהן. ראשית: העדר דמוקרטיה פרוליטארית אמיתית בתוך המפלגה, דבר הגורם להתנוונותה של מחלוקת רעיונית. במקום חופש של מלחמת־דעות על הזירה החוקית של המפלגה – אמנם, חופש המותנה במשמעת ובאחדות־המעשה, – שוררת תמיד על הזירה אחדות־דעות “מטעם”, הצבעה “פה־אחד”, שקשה מאד לתת בה אמון: ואילו, במפלגה פנימה – קנוניות שבמחתרת. והשנית: הפולחן המוגזם של “המנהיג”, העובר כל גבול. ההכרזה על מנהיג כמקור כל הרע והמזיק לענייניו של מעמד הפועלים ולמהפכה, – לא היה בה כדי להצדיק במשהו את המתכוננים להתנקש בו. אך הענין היה ברור. לאחר המשפט לא היו נשארות תלויות באוויר תעלומות מכאיבות.

ואולם אלה שערכו את המשפט, היו מעונינים לא כל כך בהענשתם של ששה־עשר הנידונים, אלא – בהנחתת מהלומת־מוות מוסרית על האופוזיציה, אשר עד עכשיו לא הצליחו לחסלה; הם ביקשו להמיתה מוות־מוסרי על ידי “קביעת עובדה”. לאמור: אין זו עוד אופוזיציה, הנלחמת למען השקפתה, ולו גם המוטעית ביותר, בדבר המהפכה הפרוליטארית והדרכים המנחים אל הסוציאליזם; אלא – זוהי כנופיה “החדורה איבת־חיה כלפי ארץ הסוציאליזם”; כנופיה שהיתה ל"מחנה החלוץ" של הבורגנות הבינלאומית הנגד־מהפכנית הפאשיסטית"; היא עשתה “יד־אחת” והיא פועלת תוך תיאום ושיתוף מהודק עם בולשותיהן של המדינות הפאשיסטיות (קטעים מתוך העתון הייבסקי במוסקבה “עמעס”). העיתונות הקומוניסטית אינה מסתפקת אפילו ב"קביעת עובדה" זו, – היא גם מוקיעה כעוזרה של הבולשת הנאצית כל אדם, שאינו מוכן לענות “אמן”, שאינו רוצה לאנוס את שכלו ולהשלים עם “קביעת עובדה” זו, שיש בה כדי לערער את האימון במנהיגים מהפכניים בכלל ולפצוע עד מוות את אמונתם של המוני הפועלים במהפכה עצמה. אי־אפשר לשער “מציאה” מוצלחת יותר בשביל הפאשיסטים מ"קביעת עובדה" זו. מכאן ואילך ניתנה להם האפשרות להופיע בפני הפועלים בארצותיהם – ולומר להם: ראו נא, אפילו הגברדיה הותיקה של המפלגה הבולשביסטית, ובראשה היושב־ראש של הקומאינטרן, בכבודו ובעצמו, ששימש בכהונתו שנים רבות, – בסופו־של־דבר הגיעה אל הפאשיזם!

על סמך מה ומדוע עלינו לקבל גירסה זו כנכונה? רק במאמר אחד ויחיד בעתון קומוניסטי (“רונדשאו”, 20 באוגוסט 1936) נתקלנו בנסיון להוכיח מדינית את שיתוף־הפעולה שבין טרוצקי והפאשיזם: שיתוף־הפעולה המדיני ביניהם מתברר לחלוטין מדוגמה אחת. האין זו אמת אלמנטארית בשביל כל אדם בר־דעת, שאפשר להצליח במלחמה בפאשיזם רק משיקומו כל מתנגדיו של הבארבאריזם הפאשיסטי ויתייצב מולו בכוחם־המאוחד? ומכאן – המסקנה: כיוון שטרוצקי מתנגד לחזית־העממית, כפי שמטיפות לה עכשיו המפלגות הקומוניסטיות, הריהו משמש את הפאשיזם. בדרך זו מבהירים במידה מספקת את “שיתוף הפעולה המדיני” בין טרוצקיסטים ופאשיסטים. אך, מה לעשות ומארת־הזכרון היא בעוכרינו; הינה־כי־כן, זכור לנו, שרק לפני זמן לא רב הוקע טרוצקי כסוכנם של הסוציאל־פאשיזם ושל הבורגנות גם יחד דווקא… משום שהטיף את “האמת האלמנטארית”, הברורה כיום ל"כל אדם בר־דעת", כי יש להקים חזית מאוחדת, של קומוניסטים וסוציאליסטים, כדי שהללו “יתייצבו… בכוחם המאוחד” מול הפאשיזם, ולפיכך – פעולות מסוגו של “משאל־עם אדום” הן טעות חמורה.

ומהן ההוכחות הממשיות לשיתוף־הפעולה בין הטרוצקיסטים ובין הפאשיזם ההיטלראי? ביום שהתחיל המשפט כתב העתון הקומוניסטי במוסקבה “פראבדה” את הדברים הבאים:

אך העולם כולו לא קיבל שום הוכחות נוספות פרט להודאתם של בעלי־הדין עצמם. ואולם, התבשיל, שהנידונים הגישוהו בבית־המשפט, הוא כה ממולח ומפולפל, – שקשה לטעום ממנו: קצת פחות היה הרבה יותר.

משונה מדי ההתחרות הזאת בקיטרוג־עצמי ובהשמצת עצמית; מוזרים מדי דברי־השבח לכבודו של סטאלין בפיהם של אלה, שלחמו בו ולעגו לו מרות במשך זמן כה ארוך; תיאטרלית מדי הבקשה לקבלת גזר־דין של מוות דווקא, “כדי שלפחות במותנו נשרת את המהפכה” ועם־זאת – ומיד לאחר חריצת פסק־הדין – הבקשה לחנינה. כל זה ביחד אינו נראה ואינו מתקבל כמופת של יושר והגינות. על סמך החומר הזה בלבד – עלינו להשתכנע? זוהי תביעה פרטנציוזית מדי. בעיקר אותה פיסקה בכתב־הקיטרוג, לאמור: האופוזיציה שבתנועה הקומוניסטית בברית־המועצות ומחוץ לגבולותיה, – איננה אלא – “מחנה החלוץ של הפאשיזם”. נוצר מצב פאראדוכסאלי: אם אין אנו רוצים לקבל באמת את וידוייהם של הנגד־מהפכניים שנידונו כאילו היו דברי אמת – הרי אנו עצמנו הננו נגד־מהפכנים… וכלום בית־הדין הסובייטי כן האמין בדברי־החרטה שלהם וברגשי אהבתם לסטאלין, שהתלקחה לפתע־פתאום בלבבותיהם? ובכן שומה עלינו להאמין רק באותו חלק של דבריהם, שהקטיגור מצווה עלינו להאמין. אך בכל־זאת מדוע הודו האנשים? ואם גם האמן נאמין להם, – כלום אינה ניצבת בפנינו שאלה, ועוד שאלות רבות נוסף לה, העולות עליה בחומרתן?

אם איננו מקבלים את וידוייהם, – ניצב בפנינו חלקה השני של הברירה: כיצד הגיעו האנשים לירידה כזאת שנתבטאה בווידוי זה? הננו אומרים גלויות: מוטב להניח, ששיטות המנגנון גרמו ל"התוודותם" של הנידונים בדברים שלא היו ולא נבראו, מאשר להשלים עם המחשבה, שהמציאות היום־יומית בברית־המועצות היא־היא שהביאה את הגברדיה הוותיקה של המפלגה הקומוניסטית עד לפאשיזם.

נאחזים בשתי כנפות בגדנו: – פועלי־ציון־ימין, המקשים: “כיצד ייתכן יחסכם החיובי לברית־המועצות?” ומזה אומרי “אמן” ב"מאה אחוז", שלהם הכל “מוכח” מראש, “תורץ” ו"הוסבר" לפני שהם עצמם חשבו בענין, והללו מטיחים בנו “אויבי ברית־המועצות”. לשניהם נשיב באותה דוגמה: ארץ־ישראל…

לפועלי־ציון־ימין נאמר: צאו וראו, כמה וכמה תופעות עלינו לבקר כאן. לא, לא רק לבקר, – אלא גם להילחם בהן קשות ונמרצות! עלינו להילחם כאן לא רק בתופעות מזיקות בודדות, צעדים מוטעים, שגיאות, סילופים וקיפוחים ביורוקראטיים, אלא נגד כל השיטה כולה של ניצול “לאומי”, ניוול שוביניסטי וכניעה אופורטוניסטית. ובכל־זאת: עם שנלחמים אנו במה שנראה לנו רע – מוכנים אנו בלב ונפש (ואתם מיטיבים לדעת זאת!) – להגן על המפעל עצמו, המוקם כאן, מתנסים חברינו, מדי יום ביומו, במבחנים אישיים קשים; אך איננו “שופכים יחד עם מי־האמבט גם את הילד”. אנו נלחמים למען זכותם של ההמונים היהודים לעלות ארצה; ואולם האפוטרופסים של הסרטיפיקטים נועלים את שערי הארץ בפני חברינו גם בימי העליה ההמונית. אנו נלחמים בעד שלמותה ועוצמתה של ההסתדרות, אף־כי מוסדותיה מקפחים, מחרימים ורודפים אותנו. מעשי־עוול ופשעים אינם מסתירים מעינינו את ערכו ההיסטורי של המרכז היהודי הטריטוריאלי העולה כפורח. הבן־נא, איפוא, חבר מפא"י, גם את יחסנו החיובי לברית־המועצות ואת נכונותנו להגן עליה בפני אויבים, על אף השגיאות ומעשי־העוול שיש לבקרם; שכן, אחרי־ככלות־הכל ברית־המועצות היא הכיבוש הגדול ביותר של תנועת הפועלים.

לאומרי “אמן” המושבעים נאמר: אנו נלחמים עקשנית בבורגנות הציונית ובמדיניותה המוטעית של ההנהגה ההסתדרותית. בשעה שמבקשים אתם ראיות – מה רבים הפשעים, הנעשים כאן, הנכם תולשים אפילו קטעים ממאמרינו; אך כשנוגע הוויכוח בעיקר, – הנכם מתריעים כלפינו: “ובכל זאת הנכם ציונים”. אמת ויציב! למדתם להבדיל בין מאבקנו אנו, שכוונתו לשמור על מפעלם של הפועלים היהודים מפני סכנות, כשלונות ותבוסות, – בין מאבקכם אתם, המתכוונים לראות בחורבנו של המפעל המוקם כאן והמוכנים לסייע בידי כל מי ששואף להחריבו. דעו, איפוא: אותו הבדל ממש קיים בין הביקורת שאנו מבקרים את מעשי־העוול והשגיאות הנעשות בברית־המועצות ובין יללתם של אויבים. אנו – שותתים דם מכאב על השגיאות; האויבים שמחים ומריעים להן. על־כן יגדל כאבנו, – כי לאויבי ברית־המועצות ניתנת הזדמנות לרוות נחת.

“פראלעטארישער געדאנק” (המחשבה הפרוליטרית), ניו־יורק, 1 בדצמבר 1936 (בחזית הפנימית).