בדיוק כשם שלפני שנים מספר לא צריך היה להימנות על חסידיהם של ולס או שיידמאן, כדי להתנגד לתורה, הגורסת כי “הסוציאל־דמוקרטיה והפאשיזם תאומים הם”, וכדי לראות את הנזק שבהשקפה, הגורסת כי “הסכנה שבסוציאל־דמוקרטיה עולה על זו של התנועה הנאצית ההיטלראית”, – כך גם אין צורך היום להימנות על חסידיו של הטרוצקיזם ומגיניו, כדי לא להשלים עם הגירסה, שהטרוצקיסטים אינם אלא “סוכניה של הגיסטאפו (הבולשת הנאצית)”. לא־כל־שכן, שאין כל הכרח להימנות על חסידיהם ומגיניהם של שישה־עשר הנידונים, כדי לא להשלים עם המשפט במוסקבה – – – אם מתייסרים אנו בתעלומה האיומה, שהמשפט הציגה בפני ציבור־הפועלים, אם מזכירים אנו את עברם של הנידונים, את תפקידם במהפכה הרוסית ובתנועת־הפועלים המהפכנית הבינלאומית, – הרי עושים אנו זאת לא כל־כך מפאת הענין שבגורלם האישי, אלא – יותר מכך, מפאת השאלות הגורליות, שהמשפט הציגן בפני תנועת הפועלים. אסור לנו להשתיק את השאלות הללו, כל כמה שלא יכאיב הדיון בהן.

הננו עומדים בפני ברירה טראגית. אם אנו מקבלים כמוכח את כל מה שהמשפט התכוון להוכיחו, – הרי נאלצים אנו לשאול את עצמנו: כיצד קרה הדבר, שמהפכנים ותיקים שנבחנו באש ובמים, שנשאו את אמונתם בסוציאליזם דרך בתי־הסוהר הצאריים, דרך ארץ הביצות הקרה סיביר ובסערת המהפכה; איך קרה הדבר, שמהפכנים אלו, שנימנו כולם – ממש כולם, מלבד אחד! – על עוזריו הקרובים ביותר של לנין, על יוצריה של התנועה הבולשביסטית, על עסקניה ודבריה, על בוניה של ברית המועצות, על מייסדיו ומנהיגיו של האינטרנציונאל הקומוניסטי, – היו עכשיו בברית־המועצות לפאשיסטים מובהקים? והרי הדברים אמורים לא רק באנשים, שלשמותיהם היה לפנים הד כה רם בכל קצווי־תבל. אתם יחד הוצאו מהמפלגה אלפים; וגם בעצם הימים הללו הולכים ומוצאים מהמפלגה מאות לוחמים בולשביסטיים ותיקים וגם צעירים, שגדלו כבר בחיקה של מדינת־הפועלים. האומנם כולם פאשיסטיים? ובכן: מה הביאם לידי פאשיזם? בגידה? ואולם, אמירה זו רק קובעת את העובדה, – ואין בה כדי להסביר את שורשיה. אמנם, כן, ידועים לנו מקרים, שעסקני פועלים מהפכניים בגדו באידיאלים שלהם לשעבר. כשקורה הדבר בארץ קפיטאליסטית או פאשיסטית, – התופעה נהירה לנו: לעתים מנוונת הסביבה הבורגנית את האדם, לעתים שובר אותו הטירור הפאשיסטי. ואולם, אפילו בארצות קפיטאליסטיות מהווים ברנשים כדוריו או טורגלר תופעה יוצאת־דופן, שלא להשוות כלל את תפקידם בתנועת הפועלים עם זה של זינובייב או קאמיינייב. אילו קרה – חלילה – מקרה שלא יאומן וכל מנהיגיה הוותיקים של מפלגה קומוניסטית גדולה באחת הארצות הקפיטאליסטיות, מנהיגים, שעמדו לא פעם במבחן, היו עוברים לפתע למחנה הפאשיסטי, – או־אז אי־אפשר היה להסתפק בגידופים כלפיהם. הדבר היה משמש הוכחה, שמשהו במפלגה זו אינו כשורה ומן ההכרח לחפש את סיבת התמורה ולחוקרן.

על־אחת־כמה־וכמה, שאי־אפשר לצאת־ידי־חובה בגידופים כלפי הבוגדים, כשהדבר קורה בברית־המועצות מקץ כעשרים שנה לאחר נצחונה של המהפכה הפרוליטארית, בתקופת הבניה הסוציאליסטית. יש אומרים: “המלחמה לשלטון”. תשובה זו פותרת את התעלומה באותה מידה כמילה “בגידה”. הקושיה נשארת במקומה: כיצד קרה שהלוחמים הוותיקים למען הסוציאליזם שפלו במידה כזו, שלא איכפת להם כלל מהו השלטון הקיים, יהיה זה אפילו שלטון פאשיסטי, – ובלבד שהם יהיו ליד הגה השלטון? ברם, אם לפנינו תופעה של רדיפת שלטון שאין בה ובין עקרונות ואידיאלים ולא־כלום, – הרי יכלו הנידונים לפתוח בשירי הלל לסטאלין לא יום אחד לפני הוצאתם להורג, אלא ימים הרבה לפני־כן, והיו זוכים הן לכבוד והן לשלטון, – מכל־מקום, במידה מרובה מזו, שהיו זוכים לה במשטר פאשיסטי, שבראשו היה מתייצב שולגין.

מי פתי וישער, כי מיליוני פועלים יתנו אמון בהסבר זה ויסתפקו בו?

לו, למצער, נשפטו ששה־עשר הנידונים כאופוזיציה פרוליטארית, בעלת השקפה מסויימת, ואפילו מוטעית בדבר דרכי המהפכה הפרוליטארית; אופוזיציה, שבמלחמתה לדעותיה נתדרדרה עד כדי נקיטה בשיטת הטירור האינדיבידואלי, – אפילו אז היתה צפה ועולה השאלה: כיצד הגיעו מארכסיסטים, שנלחמו מאז ומתמיד בשיטה זו, עד הלום? אפילו אז היה זה הכרחי לא להסתפק בגזירת גזר־דין של חובה על הנידונים ובחריצת פסק־דין חמור עליהם; – מן הדין היה גם לחקור את הנסיבות במצבה הפנימי של המפלגה ולחפש את סיבותיו של המאורע.

דומה, ששתי סיבות עיקריות היו נחשפות והיו מחייבות אותנו לעמוד עליהן. ראשית: העדר דמוקרטיה פרוליטארית אמיתית בתוך המפלגה, דבר הגורם להתנוונותה של מחלוקת רעיונית. במקום חופש של מלחמת־דעות על הזירה החוקית של המפלגה – אמנם, חופש המותנה במשמעת ובאחדות־המעשה, – שוררת תמיד על הזירה אחדות־דעות “מטעם”, הצבעה “פה־אחד”, שקשה מאד לתת בה אמון: ואילו, במפלגה פנימה – קנוניות שבמחתרת. והשנית: הפולחן המוגזם של “המנהיג”, העובר כל גבול. ההכרזה על מנהיג כמקור כל הרע והמזיק לענייניו של מעמד הפועלים ולמהפכה, – לא היה בה כדי להצדיק במשהו את המתכוננים להתנקש בו. אך הענין היה ברור. לאחר המשפט לא היו נשארות תלויות באוויר תעלומות מכאיבות.

ואולם אלה שערכו את המשפט, היו מעונינים לא כל כך בהענשתם של ששה־עשר הנידונים, אלא – בהנחתת מהלומת־מוות מוסרית על האופוזיציה, אשר עד עכשיו לא הצליחו לחסלה; הם ביקשו להמיתה מוות־מוסרי על ידי “קביעת עובדה”. לאמור: אין זו עוד אופוזיציה, הנלחמת למען השקפתה, ולו גם המוטעית ביותר, בדבר המהפכה הפרוליטארית והדרכים המנחים אל הסוציאליזם; אלא – זוהי כנופיה “החדורה איבת־חיה כלפי ארץ הסוציאליזם”; כנופיה שהיתה ל"מחנה החלוץ" של הבורגנות הבינלאומית הנגד־מהפכנית הפאשיסטית"; היא עשתה “יד־אחת” והיא פועלת תוך תיאום ושיתוף מהודק עם בולשותיהן של המדינות הפאשיסטיות (קטעים מתוך העתון הייבסקי במוסקבה “עמעס”). העיתונות הקומוניסטית אינה מסתפקת אפילו ב"קביעת עובדה" זו, – היא גם מוקיעה כעוזרה של הבולשת הנאצית כל אדם, שאינו מוכן לענות “אמן”, שאינו רוצה לאנוס את שכלו ולהשלים עם “קביעת עובדה” זו, שיש בה כדי לערער את האימון במנהיגים מהפכניים בכלל ולפצוע עד מוות את אמונתם של המוני הפועלים במהפכה עצמה. אי־אפשר לשער “מציאה” מוצלחת יותר בשביל הפאשיסטים מ"קביעת עובדה" זו. מכאן ואילך ניתנה להם האפשרות להופיע בפני הפועלים בארצותיהם – ולומר להם: ראו נא, אפילו הגברדיה הותיקה של המפלגה הבולשביסטית, ובראשה היושב־ראש של הקומאינטרן, בכבודו ובעצמו, ששימש בכהונתו שנים רבות, – בסופו־של־דבר הגיעה אל הפאשיזם!

על סמך מה ומדוע עלינו לקבל גירסה זו כנכונה? רק במאמר אחד ויחיד בעתון קומוניסטי (“רונדשאו”, 20 באוגוסט 1936) נתקלנו בנסיון להוכיח מדינית את שיתוף־הפעולה שבין טרוצקי והפאשיזם: שיתוף־הפעולה המדיני ביניהם מתברר לחלוטין מדוגמה אחת. האין זו אמת אלמנטארית בשביל כל אדם בר־דעת, שאפשר להצליח במלחמה בפאשיזם רק משיקומו כל מתנגדיו של הבארבאריזם הפאשיסטי ויתייצב מולו בכוחם־המאוחד? ומכאן – המסקנה: כיוון שטרוצקי מתנגד לחזית־העממית, כפי שמטיפות לה עכשיו המפלגות הקומוניסטיות, הריהו משמש את הפאשיזם. בדרך זו מבהירים במידה מספקת את “שיתוף הפעולה המדיני” בין טרוצקיסטים ופאשיסטים. אך, מה לעשות ומארת־הזכרון היא בעוכרינו; הינה־כי־כן, זכור לנו, שרק לפני זמן לא רב הוקע טרוצקי כסוכנם של הסוציאל־פאשיזם ושל הבורגנות גם יחד דווקא… משום שהטיף את “האמת האלמנטארית”, הברורה כיום ל"כל אדם בר־דעת", כי יש להקים חזית מאוחדת, של קומוניסטים וסוציאליסטים, כדי שהללו “יתייצבו… בכוחם המאוחד” מול הפאשיזם, ולפיכך – פעולות מסוגו של “משאל־עם אדום” הן טעות חמורה.

ומהן ההוכחות הממשיות לשיתוף־הפעולה בין הטרוצקיסטים ובין הפאשיזם ההיטלראי? ביום שהתחיל המשפט כתב העתון הקומוניסטי במוסקבה “פראבדה” את הדברים הבאים:

אך העולם כולו לא קיבל שום הוכחות נוספות פרט להודאתם של בעלי־הדין עצמם. ואולם, התבשיל, שהנידונים הגישוהו בבית־המשפט, הוא כה ממולח ומפולפל, – שקשה לטעום ממנו: קצת פחות היה הרבה יותר.

משונה מדי ההתחרות הזאת בקיטרוג־עצמי ובהשמצת עצמית; מוזרים מדי דברי־השבח לכבודו של סטאלין בפיהם של אלה, שלחמו בו ולעגו לו מרות במשך זמן כה ארוך; תיאטרלית מדי הבקשה לקבלת גזר־דין של מוות דווקא, “כדי שלפחות במותנו נשרת את המהפכה” ועם־זאת – ומיד לאחר חריצת פסק־הדין – הבקשה לחנינה. כל זה ביחד אינו נראה ואינו מתקבל כמופת של יושר והגינות. על סמך החומר הזה בלבד – עלינו להשתכנע? זוהי תביעה פרטנציוזית מדי. בעיקר אותה פיסקה בכתב־הקיטרוג, לאמור: האופוזיציה שבתנועה הקומוניסטית בברית־המועצות ומחוץ לגבולותיה, – איננה אלא – “מחנה החלוץ של הפאשיזם”. נוצר מצב פאראדוכסאלי: אם אין אנו רוצים לקבל באמת את וידוייהם של הנגד־מהפכניים שנידונו כאילו היו דברי אמת – הרי אנו עצמנו הננו נגד־מהפכנים… וכלום בית־הדין הסובייטי כן האמין בדברי־החרטה שלהם וברגשי אהבתם לסטאלין, שהתלקחה לפתע־פתאום בלבבותיהם? ובכן שומה עלינו להאמין רק באותו חלק של דבריהם, שהקטיגור מצווה עלינו להאמין. אך בכל־זאת מדוע הודו האנשים? ואם גם האמן נאמין להם, – כלום אינה ניצבת בפנינו שאלה, ועוד שאלות רבות נוסף לה, העולות עליה בחומרתן?

אם איננו מקבלים את וידוייהם, – ניצב בפנינו חלקה השני של הברירה: כיצד הגיעו האנשים לירידה כזאת שנתבטאה בווידוי זה? הננו אומרים גלויות: מוטב להניח, ששיטות המנגנון גרמו ל"התוודותם" של הנידונים בדברים שלא היו ולא נבראו, מאשר להשלים עם המחשבה, שהמציאות היום־יומית בברית־המועצות היא־היא שהביאה את הגברדיה הוותיקה של המפלגה הקומוניסטית עד לפאשיזם.

נאחזים בשתי כנפות בגדנו: – פועלי־ציון־ימין, המקשים: “כיצד ייתכן יחסכם החיובי לברית־המועצות?” ומזה אומרי “אמן” ב"מאה אחוז", שלהם הכל “מוכח” מראש, “תורץ” ו"הוסבר" לפני שהם עצמם חשבו בענין, והללו מטיחים בנו “אויבי ברית־המועצות”. לשניהם נשיב באותה דוגמה: ארץ־ישראל…

לפועלי־ציון־ימין נאמר: צאו וראו, כמה וכמה תופעות עלינו לבקר כאן. לא, לא רק לבקר, – אלא גם להילחם בהן קשות ונמרצות! עלינו להילחם כאן לא רק בתופעות מזיקות בודדות, צעדים מוטעים, שגיאות, סילופים וקיפוחים ביורוקראטיים, אלא נגד כל השיטה כולה של ניצול “לאומי”, ניוול שוביניסטי וכניעה אופורטוניסטית. ובכל־זאת: עם שנלחמים אנו במה שנראה לנו רע – מוכנים אנו בלב ונפש (ואתם מיטיבים לדעת זאת!) – להגן על המפעל עצמו, המוקם כאן, מתנסים חברינו, מדי יום ביומו, במבחנים אישיים קשים; אך איננו “שופכים יחד עם מי־האמבט גם את הילד”. אנו נלחמים למען זכותם של ההמונים היהודים לעלות ארצה; ואולם האפוטרופסים של הסרטיפיקטים נועלים את שערי הארץ בפני חברינו גם בימי העליה ההמונית. אנו נלחמים בעד שלמותה ועוצמתה של ההסתדרות, אף־כי מוסדותיה מקפחים, מחרימים ורודפים אותנו. מעשי־עוול ופשעים אינם מסתירים מעינינו את ערכו ההיסטורי של המרכז היהודי הטריטוריאלי העולה כפורח. הבן־נא, איפוא, חבר מפא"י, גם את יחסנו החיובי לברית־המועצות ואת נכונותנו להגן עליה בפני אויבים, על אף השגיאות ומעשי־העוול שיש לבקרם; שכן, אחרי־ככלות־הכל ברית־המועצות היא הכיבוש הגדול ביותר של תנועת הפועלים.

לאומרי “אמן” המושבעים נאמר: אנו נלחמים עקשנית בבורגנות הציונית ובמדיניותה המוטעית של ההנהגה ההסתדרותית. בשעה שמבקשים אתם ראיות – מה רבים הפשעים, הנעשים כאן, הנכם תולשים אפילו קטעים ממאמרינו; אך כשנוגע הוויכוח בעיקר, – הנכם מתריעים כלפינו: “ובכל זאת הנכם ציונים”. אמת ויציב! למדתם להבדיל בין מאבקנו אנו, שכוונתו לשמור על מפעלם של הפועלים היהודים מפני סכנות, כשלונות ותבוסות, – בין מאבקכם אתם, המתכוונים לראות בחורבנו של המפעל המוקם כאן והמוכנים לסייע בידי כל מי ששואף להחריבו. דעו, איפוא: אותו הבדל ממש קיים בין הביקורת שאנו מבקרים את מעשי־העוול והשגיאות הנעשות בברית־המועצות ובין יללתם של אויבים. אנו – שותתים דם מכאב על השגיאות; האויבים שמחים ומריעים להן. על־כן יגדל כאבנו, – כי לאויבי ברית־המועצות ניתנת הזדמנות לרוות נחת.

“פראלעטארישער געדאנק” (המחשבה הפרוליטרית), ניו־יורק, 1 בדצמבר 1936 (בחזית הפנימית).