לחן: שרל אזנבור (“מרז’ולינה”)

מהתכנית “היסטוריה בגרוש” ב"מועדון התיאטרון" בחיפה (1962)

הָיָה קֵיסָר וְטִיטוּס שְׁמוֹ.

יַתּוּשׁ זִמְזֵם לוֹ בְּמוֹחוֹ.

לוּ חַי הַיּוֹם אוֹתוֹ שַׁלִּיט –

הָיָה כּוֹכַב סִרְטֵי פִּרְסוּם לְ"פְלִיט"!

("טִיטוּס, טִיטוּס, מָה פֵּרוּשׁ?

הַקֵּץ לַזְּבוּב וְלַיַּתּוּשׁ!")¹

הַהִיסְטוֹרְיָה הָיְתָה שׁוֹנָה,

אֲבָל כָּךְ – זֶה מְעַנְיֵן יוֹתֵר.

הַהִיסְטוֹרְיָה כְּבָר יְשָׁנָה,

וְטוֹב שֶׁאִישׁ אוֹתָהּ כְּבָר לֹא זוֹכֵר.

גַּם אַרְכִימֵדֶס הַמְּלֻמָּד

עָשָׂה נִסּוּי בְּתוֹךְ אַמְבָּט:

שָׁפַךְ קְצָת מַיִם לָרִצְפָּה,

וּמָה גִּלָּה? – “חֲבָל עַל כָּל טִפָּה!”²

הַהִיסְטוֹרְיָה הָיְתָה שׁוֹנָה…

הָיָה קֵיסָר, נֵירוֹן קֵיסָר,

שֶׁאֶת עִירוֹ בָּאֵשׁ גָּמַר,

וְשָׁר נִרְגָּשׁ עַל הַגְּזוּזְטְרָה:

“אָרִיבִידֶרְצִ’י, רוֹמָא הַיְּקָרָה!”

הַהִיסְטוֹרְיָה וַדַּאי תִּסְלַח

אִם אֵיזֶה פְּרָט לֹא מְדֻיָּק כָּל כָּךְ.

הַהִיסְטוֹרְיָה כְּבָר לֹא תַּחְזֹר,

אַךְ כָכָה קַל יוֹתֵר אוֹתָהּ לִזְכֹּר.

קוֹלוֹמְבּוּס, הוּא פָּטֶנְט מָצָא

לְהַעֲמִיד אֶת הַבֵּיצָה.

הַיּוֹם בְּלִי כָּל מַאֲמַצִים

הָיָה מַחְתִּים בִּתְנוּבָה תַּ’בֵּיצִים.

לֹא הֶרְצְל הוּא אֲשֶׁר הָגָה:

“אִם תִּרְצוּ – אֵין זוֹ אַגָּדָה!”

אֶת הַסִּיסְמָה הַזֹּאת, פָּשׁוּט,

טָבַע (בְּכֶסֶף) קְצִין הָעִתּוֹנוּת.

הַהִיסְטוֹרְיָה הָיְתָה שׁוֹנָה –

אַחֶרֶת לֹא הָיְתָה פֹּה מְדִינָה.

הַהִיסְטוֹרְיָה הִיא, בְּקִצּוּר,

רַק הַמְצָאָה שֶׁל יַחֲסֵי צִבּוּר.

כתיבת “מיניאטורות היסטוריות” פרודיסטיות על דמויות מקראיות והיסטוריות היתה ונשארה אצלי תחביב ישן ואהוב. כמעט בכל תכנית פזמונים ללהקה אזרחית או צבאית ניסיתי לשתול לפחות פזמון אחד כזה, המנסה לספר “מה באמת קרה שם?”. ב"מועדון התיאטרון" בחיפה הקדשתי שתי תכניות שונות לפזמונים כאלה – האחת, “היסטוריה בגרוש”, שביים חיים טופול וניהל מוזיקלית פרנק פלג, והשניה – “הכול אודות חוה”, שביים שרגא פרידמן וניהל מוזיקלית מאיר נוי.

לחן: משה וילנסקי

הושר במחזמר “אף מילה למורגנשטיין” לא' קישון, “בצל ירוק” (1959)

הָאָדָם הַקַּדְמוֹן, הַפְּרֵה-הִיסְטוֹרִי,

יָשַׁב לוֹ בַּמְּעָרָה,

צִיֵּר מָמוּטוֹת וְדִינוֹזָאוּרִים,

רָצָה לְהַדְלִיק לוֹ מְדוּרָה;

אֲבָל בִּמְקוֹם גַּפְרוּר פָּשוּט וְנֹחַ,

נָטַל הָאִישׁ כְּלֵי חֶרֶס עֲגֻלִּים,

וְזֶה בָּזֶה שִׁפְשֵׁף אוֹתָם בְּכוֹחַ

ו… טְרָאח! שָׁבַר אֶת הַכֵּלִים!

שָׁבְרוּ את הַכֵּלִים,

וְלֹא מְשַׂחֲקִים.

שָׁבְרוּ את הַכֵּלִים,

וְלֹא מְשַׂחֲקִים,

וְהָאָדָם אָז נֶאֱנַח

בְּקוֹל מָלֵא מַכְאוֹב:

"אָח, פַּעַם יִהְיֶה טוֹב!

פַּעַם יִהְיֶה טוֹב!"

הַפַּסָּל הַקַּדְמוֹן,

וּשְׁמו טִימֵנוּס

שֶׁגָּר לוֹ בְּיָוָן

הֵכִין יָדַיִם לְפֶסֶל וֵנוּס –

הִיא ונוּס מִמִּילוֹ, כַּמוּבָן.

אַךְ וֵנוּס אָז אָמְרָה לוֹ:"בְּלִי יָדַיִם!

תּוֹרִיד תַּ’יָּד. אִתִּי לֹא מַתְחִילִים!"

אָז הוּא נָטַל פָּטִישׁ אַחַת וּשְׁתַּיִם,

וּטְרַח: שָׁבַר אֶת הַכֵּלִים!

שָׁבְרוּ את הַכֵּלִים,

וְלֹא מְשַׂחֲקִים!

שָׁבְרוּ את הַכֵּלִים,

וְלֹא מְשַׂחֲקִים!

וְהַפַּסָל אָז נֶאֱנַח

בְּקוֹל מָלֵא מַכְאוֹב:

"אָח, פַּעַם יִהְיֶה טוֹב!

פַּעַם יִהְיֶה טוֹב!"

בַּמְעָרָה בְּקוּמְרָאן, מוּל יָם הַמֶּלַח,

יָשַׁב סוֹפֵר הַדּוֹר.

כָּתַב בְּחֶרֶט עַל קְלָף וָחֶרֶס:

“מִלְחֶמֶת בְּנֵי חשֶׁךְ בִּבְנֵי אוֹר”.

אִשְׁתּוֹ אָמְרָה: "הַמַאֲמָץ לַשָּׁוְא הוּא!

אִישׁ לֹא יִקְרָא! חֲבָל עַל הַמִּלִים!"

פָּרַץ שָׁם רִיב… כַּדֵי הַחֶרֶס עָפוּ…

וּ… טְרַח: שָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים.

שָׁבְרוּ את הַכֵּלִים,

וְלֹא מְשַׂחֲקִים!

שָׁבְרוּ את הַכֵּלִים,

וְלֹא מְשַׂחֲקִים!

וְהַסּוֹפֶר אָז נֶאֱנַח

בְּקוֹל מָלֵא מַכְאוֹב:

"אָח, פַּעַם יִהְיֶה טוֹב!

כֵּן, פַּעַם יִהְיֶה טוֹב!"

מִפִּסְגַת הַר סִינַי משֶׁה רַבֵּנו

הִבְחִין בְּקוֹל עֲנוֹת.

הִבִּיט בָּעֵגֶל, הֵרִים יָדַיִם –

וּטְרַח! שָׁבַר את הַלּוּחוֹת.

לוּחוֹת רַבִּים כְּבָר נִשְׁבְּרוּ בֵּינְתַיִם;

לָכֵן הַיוֹם חוֹפְרִים עִם אֵת וּדְלִי

לְהַעֲלוֹת קְצָת חֶרֶס בַּיָּדַיִם,

והוֹפּ: אוֹסְפִים כָּל שֶׁבֶר כְּלִי.

אוֹסְפִים אֶת הַכֵּלִים,

וְכֵן מְשַׂחֲקִים.

אוֹסְפִים אֶת הַכֵּלִים,

וְכֵן מְשַׁחֲקִים.

וְכָל חוֹקֵר כָּאן נֶאֱנַח

בְּקוֹל מָלֵא מַכְאוֹב:

"אָח, פַעַם הָיָה טוֹב.

כֵן, פַּעַם הָיָה טוֹב!"

הפזמון “שברו את הכלים” נכתב למחזמר “אף מילה למורגנשטיין” ב"בצל ירוק" (בצד “ונצואלה” ופזמונים אחרים) בתקופה שבה הציתה הארכיאולוגיה את הדמיון, ויגאל ידין וחבריו חפרו במצדה ובחצור. כשיגאל ידין פירסם את “מגילות בר כוכבא” כתבתי ל"רביעיית המועדון" פזמון משחקי ארוך, המנסה לגלות “את כל האמת” על המגילות האלה. ידין עצמו אהב מה שקרא ושלח אלי פזמון קצר פרי עטו. לימים כתבתי באישורו את המצגת, המוקרנת למרגלות מצדה עד היום. “לחתום בנשיקה” היה שיר הפתיחה לתכנית בשם זה שהציגו שניים – אילי גורליצקי וטמירה ירדני – בשנות השבעים. הסוף עודכן לאחרונה.

לחן: גרי גלד

שיר הפתיחה לתכנית בשם זה שהציגו טמירה ירדני ואילי גורליצקי (1973)

הָאָדָם הַקַּדְמוֹן, שֶׁעוֹד חַי בְּמְעָרָה,

כְּשֶׁבַּקֶּרַח טִיֵּל וּפָגַשׁ נַעֲרָה –

לֹא יָדַע מִכְתְּבֵי אַהֲבָה אֵיךְ לִכְתּב.

לֹא הָיָה לוֹ גַם חֵשֶׁק בָּאֶבֶן לַחְצֹב.

מִשּׁוּם כָּךְ הוּא אֵלֶיהָ קָרַב בִּזְהִירוּת,

וְאָז - הוֹפּ! – הוּא נָתַן לָה בָּרֹאשׁ, בְּ"נַבּוּט",

וְגָרַר אוֹתָה כָּךְ, בַּשֵּׂעָר אַחֲרָיו.

הִיא חִיּכָה, כִּי יָדְעָה: הַבָּחוּר מְאֹהָב.

שוּב תָפַס בַּ"נַּבּוּט" – והִכָּה.

וְחָתַם,

וְחָתַם בִּנְשִׁיקָה.

גַּם בִּימֵי הַבֵּינַיִם אַבִּיר מְאֹהָב

בְּשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים אָז יָצָא אֶל הַקְּרָב.

אֶת אִשְׁתּוֹ הַיָּפָה הוּא שָׁמַר כַּיָּאוּת

וְנָעַל אוֹתָה טוֹב בַּחֲגוֹרַת הַצְּנִיעוּת.

הוּא יָצָא לַקְּרָבוֹת וְנִלְחַם בַּדְרָקוֹן.

הִיא חִכְּתָה נְעוּלָה בֵּין חוֹמוֹת הָאַרְמוֹן.

וּכְשֶׁשָּׁב וְהֵסִיר שִׁרְיוֹנוֹ – הוּא גִּלָּה

שֶׁ… אִבֵּד בַּקְרָבוֹת תַּ’מַפְתֵּחַ שֶׁלָּהּ!

שְׁנֵי יָמִים לַמַּסְגֵּר הוּא חִכָּה,

אַךְ בְּסוֹף

הוּא חָתַם בִּנְשִׁיקָה.

בִּתְקוּפַת הַסָּלוֹן, בְּאַרְמוֹן הַקֵיסָר,

הֵם רָקְדוּ מִינוּאֶט וְשָׁמְרוּ עַל מוּסָר.

הוּא כָּתַב מִכְתָּבִים עֲדִינִים בְּנוֹצָה.

לא שָׁאַל כָּכָה סְתָם: “הֵי, רוֹצָה? לֹא רוֹצָה?”

וּכְשֶׁהִיא כְּבָר הֶחְלִיטָה לוֹמַר לוֹ שֶׁכֵּן –

הִיא שָׁמְטָה מִמְחָטָה עַל הָאָרֶץ בְּחֵן,

וּלְאוֹר הַלְּבָנָה וְהַגָּז הַכְּחַלְחַל

הֵם יָצְאוּ שִׁכּוֹרִים מִסְּחַרְחֹרֶת הַוַּלְס.

הוּא הָיָה כֹּה נִרְגָּשׁ, הִיא הָיְתָה מַסְמִיקָה

כְּשֶׁחָתְמוּ,

כְּשֶׁחָתְמוּ בִּנְשִׁיקָה.

* * *

וְהַיּוֹם – וְהַיּוֹם, אֵיךְ בִּכְלָל אוֹהֲבִים?

וְהַיּוֹם – כֵּן, הַיּוֹם! – מִי כּוֹתֵב מִכְתָּבִים?

הִיא אֵינָהּ מַסְמִיקָה. הוּא אֵינוֹ מִתְרַגֵּשׁ. הוּא פָּשׁוּט מְסַמֵּס לָהּ: like 6?

וְאִם הַסוֹלְלָה לֹא רֵיקָה

הֵם בַּסוֹף

יְסַמְּסוּ בִּנְשִׁיקָה.

לחן: מאיר נוי שיר

הפתיחה להצגה “הכול אודות חוה” (1963)

אָדָם הָרִאשׁוֹן נִרְדַּם בְּלִי בּוּשָׁה.

הִפְסִיד כָּךְ צֶלַע, הִרְוִיחַ אִשָּׁה.

הַיּוֹם בִּגְלַל הַצֶּלַע הַזֹּאת

שׁוֹבֵר הוּא לֹא פַּעַם אֶת כָּל הַצְּלָעוֹת.

כֵּן, כֵּן, כֵּן! כִּי כָּעֵת

נְגֵלֶּה אֶת כָּל הָאֱמֶת:

הַהִיסְטוֹרְיָה לֹא כָּתְבָה,

הַהִיסְטוֹרְיָה לא כָּתְבָה

הַכֹּל אוֹדוֹת חַוָּה.

פֵּנֵלוֹפֶּה שָׁנִים אֶל הַבַּעַל עָרְגָה

וְכָל עֶרֶב הִתִּירָה כָּל מָה שֶׁסָּרְגָה.

לְפִי הַהֶסְפֵּק הִיא הָיִתָה בִּזְמַנָּהּ

פּוֹעֶלֶת-הַדְּחַק הָרִאשׁוֹנָה.

לִיזִיסְטְרָאטָה הִגְשִׁימָה מִיָּד כָּל חֲלוֹם,

כִּי לְבַּעַל אָמְרָה: “אוֹ שָׁלוֹם – אוֹ שָׁ-לוֹם!”

גַּם הַיּוֹם לַשִּׁיטָה סִכּוּיִים מֻגְבָּרִים,

אֲבָל רַק אִם יֶשְׁנָם מַנְהִיגִים צְעִירִים.

קְלֵאוֹפַּטְרָה הִצְמִידָה נָחָשׁ לֶחָזֶה,

וְלָחַשׁ הַנָּחָשׁ בְּחִיּוּךְ דֵּי נִבְזֶה:

"כְּבָר הִכַּשְׁתִּי רַבִּים בְּאַרְסִי הַמְּבֹרָךְ;

אַךְ אַף פַּעַם עוֹד לֹא נֶהֱנֵיתִי כָּל כָּךְ!"

זָ’אן דְאַרְק נֶאֶלְצָה לַמְּדוּרָה לַעֲלוֹת

כִּי אָמְרָה שֶׁשָּׁמְעָה בַּלַּיְלָה קוֹלוֹת.

סִבַּת הַקּוֹלוֹת נִתְגַּלְּתָה רַק כָּעֵת:

הַשְּׁכֵנִים לֹא הִנְמִיכוּ אֶת קוֹל הַמַּקְלֵט.

מָרִי אַנְטוּאָנֶט, נְדִיבָה עַד מְאוֹד,

אָמְרָה: “אִם אֵין לֶחֶם - תֹּאכְלוּ עוּגוֹת.”

עַל עוּגוֹת הִיא הִמְלִיצָה מִתּוֹךְ אִימְפוּלְס, כִּי

הָיְתָה מִמִּשְׁפַּחַת הָרוֹזֵן דֶה-קָפּוּלְסְקִי.

קַתֵרִינָה הָיְתָה קֵיסָרִית חֲבִיבָה

וּמִשְׁמַר חַיָּלִים חֲסוֹנִים מִסְּבִיבָהּ.

בַּמִּסְדָּר הִיא שָׁמְרָה עַל מִשְׁמַעַת הַ"שְּׁטָאנְץ";

בְּחַדְרָהּ לא הִקְפִידָה בִּכְלָל עַל דִיסְטָאנְץ.

אֵלִיזַבֶּת הָיְתָה מַלְכָּה גְּדוֹלָה

וְנוֹדְעָה גַּם בַּשֵּׁם “הַמַּלְכָּה הַבְּתוּלָה”;

אַךְ כְּשֶׁהִיא נִכְנְסָה לְהֵרָיוֹן –

בָּאָה אוֹרְנָה פּוֹרָת בִּמְקוֹם חַנָה מָרוֹן.

אָדָם הָרִאשׁוֹן נִרְדָּם בְּלִי בּוּשָׁה

הִפְסִיד כָּךְ צֶלַע, הִרְוִיחַ אִשָּׁה.

וְכָל הַגְּבָרִים מֵאָז אָדָם הָרִאשׁוֹן

לֹא סוֹלְחִים לוֹ עַל זֶה שֶׁהָלַךְ לִישֹׁן.

התכנית “הכול אודות חוה” הוצגה ב"מועדון התיאטרון" בחיפה בבימויו של שרגא פרידמן. חלק מהרמזים בפזמון הפתיחה שלה זקוקים כיום להסבר: למשל, החלפתה של השחקנית חנה מרון באורנה פורת בהצגת המחזה “מרי סטיוארט” לשילר בתיאטרון הקאמרי. “כסנטיפה” נכתב בעקבות רשימה משעשעת בגרמנית שמסרה לי השחקנית שושנה רביד, ובו כתב-הגנה על רעייתו של הפילוסוף היווני, ששמה הפך לשם נרדף לאישה נרגנת וטרדנית.

לחן: מאיר נוי

הושר בהצגה “הכול אודות חוה” ב"מועדון התיאטרון", חיפה (1963)

לְסוֹקְרָטֶס, הַפִילוֹסוֹף,

הָיְתָה אִשָּׁה, כְּסָאנְטִיפָּה,

אֲשֶׁר הָפְכָה לְשֵׁם דָּבָר

כִּ"קְלַאפְטֶה", אוֹ כִּ"קְלִיפָּה".

אֲבָל אֲנַחְנוּ, רַבּוֹתַי,

עוֹמְדוֹת לִיצֹר סֶנְסַצְיָה;

כִּי לִכְּסָאנְטִיפָּה זוֹ נִדְרַשׁ

קְצָת רֵהַבִּילִיטַצְיָה.

נָכוֹן שֶׁהִיא הָיְתָה מַכָּה,

בּוֹעֶטֶת וְצוֹעֶקֶת –

אַךְ לְכָל אֵלֶּה, גְּבִירוֹתַי,

הָיְתָה סִבָּה מֻצְדֶּקֶת.

נָכוֹן שֶׁהִיא הָיְתָה תָּמִיד

צוֹרֶרֶת וְסוֹרֶרֶת;

אוּלָם עִם בַּעַל שֶׁכָּזֶה

אֶפְשָׁר לִנְהֹג אַחֶרֶת?

כֵּן, סוֹקְרָטֶס הָיָה חָכָם

יוֹתֵר מִבֶּרְנַרְד שוֹאוּ;

אַךְ לֹא הָיָה בְּכָל יָוָן

כִּעוּר אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ:

עֵינָיו פּוֹזְלוֹת, אַפּוֹ פָּחוּס

וְאִילוּ נְחִירַיִם!

(הֵם הִתְחַתְּנוּ – הוּא בֶּן שִׁבְעִים,

הִיא – בַּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם).

הָיְתָה לָהֶם שִׂמְלָה אַחַת,

בְּשֻׁתָּפוּת לִשְּׁנַיִם.

כְּשֶׁהוּא יָצָא בָּהּ אֶל הַשוּק –

הִיא נִשְׁאָרָה בַּבַּיִת.

יָמִים שְׁלֵמִים הָיָה מַשְׁאִיר

בְּלִי בֶּגֶד אֶת כְּסָאנְטִיפָּה,

וְהָאִשָּׁה הַמִּסְכֵּנָה

קִבְּלָה לֹא פַּעַם “גרְיפָּה”.

עָלָיו הִצְבִּיעוּ בָּרְחוֹבוֹת:

"הַנּוּדְנִיק הַזָּקֵן הַהוּא!

אִם הוּא תּוֹפֵס אָדָם בַּשׁוּק –

הוּא לֹא יַרְפֶּה מִמֶּנוּ.

בְּשַׁרְווּלוֹ יַחְזִיק הֵיטֵב:

'הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ

אִם שַׁרְווּלְךָ שַׁרְווּל מַמָּשׁ,

אוֹ רַק שַׁרְווּל-אִידֵאָה?"

הִיא לֹא סָבְלָה פּוֹלִיטִיקָה,

אוּלָם שָׁמְעָה בְּלִי סוֹף הִיא

עַל הַמְּדִינָה, מַס הַכְנָסָה,

שִׁלְטוֹן הַפִילוֹסוֹפִים.

כָּל לַיְלָה הוּא נִסָּה לַשָּׁוְא

אֶת כָּל כְּתָבָיו לִקְרֹא לָהּ,

"יוֹם עוֹד יָבוֹא, וְאִישׁ חָשׁוּב

יִקְרָא אוֹתָם לְפּוֹלָה!"¹

כֵּן, “הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס” הוּא הָיָה

חָכָם יוֹתֵר מִשְּׁלֹמֹה.

הָיָה קְצָת ‘סַפְּיֶנְס’; כֵּן, אֲבָל

הָיָה פִּי שְׁנַיִם ‘הוֹמוֹ’.

אֶת אַלְקֵיבְּיָאדֶס הוּא אָהַב –

נָשַׁק לוֹ, חֵי אָדוֹנִיס!

וְרַק אֶחָד, אֶת אַפְּלָטוֹן,

אָהַב הוּא אַפְּלָטוֹנִית.

הוּא אֶת אִשְׁתּוֹ אַף פַּעַם לֹא

לָקַח לְסִימְפּוֹזִיוֹנִים.

אִם שְָׁאֲלָה אוֹתוֹ דְּבַר-מָה –

הֵשִׁיב בְּטוֹן אִירוֹנִי.

כָּל עֶרֶב: "יֵשׁ לִי יְשִׁיבָה

שֶׁל וַעַד הַגִּימְנַסְיָה"

(אַךְ הַיְּשִׁיבָה, אַשְׁמַאי זָקֵן,

הָיִיתָה אֵצֶל אַסְפַּסְיָה).

לִשְׁטֹף כֵּלִים הוּא לֹא עָזַר

וְרַק הָפַךְ כָּל חֶדֶר.

תָּמִיד הִיא רָצָה אַחֲרָיו

לִשְׁמר קְצָת עַל הַסֵּדֶר.

וּכְשֶׁקְּצָת רַעַל הוּא גָּמַע

וְנִשְׁמָתוֹ הוֹצִיא אָז –

שוּב נֶאֶלְצָה הִיא אַחֲרָיו

לִשְׁטֹף אֶת הַגָּבִיעַ!

וּכְשֶׁהוּא מֵת, אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ

הִשְׁאִיר עִם חוֹר נָפוּחַ,

כִּי מִיָּמָיו הוּא לֹא דָּאַג

לְפֶּנְסְיָה וּבִטּוּחַ.

אָמְנָם הִשְׁאִיר כַּמָּה סְפָרִים

אֲשֶׁר זָכוּ לְשֶׁבַח;

אַךְ אַפְלָטוֹן, הַמַּבְלְהַ"ד,

סָחַב אֶת כָּל הָרֶוַח.

עַל כֵּן, אִם גַם הָיְתָה תָּמִיד

בּוֹעֶטֶת וְצוֹעֶקֶת –

הֲרֵי תּוֹדוּ שֶׁהִיא הָיְתָה

מַלְאָךְ, מַמָּשׁ צַדֶּקֶת.

כִּי אֵיךְ הָיָה אֶפְשָׁר בִּכְלָל

לְהִשָּׁאֵר אַפָּטִי

כְּשֶׁהַבַּעַל, דַּוְקָא הוּא,

הָיָה הַכְּסָאנְטִיפָּתִי?

הלחן: מ' חדז’ידקיס

שרה: שלשיית “הגשש החיוור” (1974)

נְסַפֵּר עַל מַרְקוֹ פּוֹלוֹ,

הַנּוֹסֵעַ הַמְּפֻרְסָם –

זֶה הַגֶּבֶר מַרְקוֹ פּוֹלוֹ

שֶׁגִּלָּה אֶת הָעוֹלָם.

כָּל שָׁנָה הָיָה אוֹרֵז אֶת

כְּלֵי-זֵינוֹ וְאֶת בְּגָדָיו,

אֶת אִשְׁתּוֹ סוֹגֵר בַּבַּיִת

וְיוֹצֵא שׁוּב לִנְדוּדָיו.

כָּל שָׁנָה הָיָה נוֹסֵעַ

וְחוֹזֵר עִם סִפּוּרִים:

אֵיךְ הִגִיעַ עַד לְהֹדּוֹ.

אֵיךְ טִפֵּס עַל הֶהָרִים.

אֵיךְ רָאָה פִּילִים בַּדֶּרֶךְ.

אֵיךְ גָּבַר עַל הַחַמְסִין.

אֵיךְ דִּבֵּר עִם הַמּוֹנְגוֹלִים –

וְהִגִּיעַ עַד לְסִין.

כָּל שָׁנָה הָיָה נוֹסֵעַ

וְחוֹזֵר כֻּלּוֹ תָּשׁוּשׁ,

מְסַפֵּר עַל הַפָּגוֹדוֹת

וְעַל הֹדּוֹ וְעַל כּוּשׁ.

הוּא זָכַר כָּל פְּרָט בַּדֶּרֶךְ

וְתֵאֵר גַּם אֶת הַנּוֹף.

מִי יָכוֹל הָיָה לָדַעַת

שֶׁכָּל זֶה הָיָה רַק “בְּלוֹף”?

כִּי, בְּעֶצֶם, כָּךְ, בֵּינֵינוּ,

מַרְקוֹ פּוֹלוֹ הַנֶּחְמָד

לֹא יָצָא מִן הַשְּׁכוּנָה

אֲפִלּוּ לֹא לְיוֹם אֶחָד.

לְאִשְׁתּוֹ הָיָה מוֹדִיעַ:

“שוּב אֲנִי מַפְלִיג לְסִין” –

וְקוֹפֵץ לִגְבֶרֶת שְׁוַרְצְמָן

בַּסִמְטָה שֶׁמִּיָּמִין.

מָה שְׁנֵיהֶם עָשׂוּ בְּיַחַד?

לֹא קָשֶׁה לְהַאֲמִין…

כָּךְ הוּא חַי עִם גְּבֶרֶת שְׁוַרְצְמָן

כְּשָׁנָה, אוֹ קְצָת יוֹתֵר,

וּכְשֶׁהוּא חָזַר הַבַּיְתָה

עַל מוֹנְגוֹלִים הוּא סִפֵּר.

עִם אִשְׁתּוֹ יָשַׁב כְּחֹדֶש

וְ"חִרְטֵט" לָהּ עַל טִיבֶּט –

וְחָזַר לִגְבֶרֶת שְׁוַרְצְמָן, לְהַתְחִיל מֵאָלֶף-בֵּית.

אַךְ בְּיוֹם אֶחָד חָזַר הוּא

בְּמַפְתִּיעַ אֶל בֵּיתוֹ –

מָה מוּזָר, אַךְ מַרְקוֹ פּולוֹ

לֹא מָצָא שָׁם אֶת אִשְׁתּוֹ!

הִיא חָזְרָה אַחֲרֵי שָׁבוּעַ

עֲיֵפָה, אַךְ מְרֻצָּה,

וּכְשֶׁהוּא הִבִּיט בָּהּ כָּכָה –

הִיא הִסְבִּירָה בְּקְרִיצָה:

"כֵּן, הָיִיתִי קְצָת בְּהֹדּוֹ,

וְרָאִיתִי אֶת בַּגְדָד,

וּפָגַשְׁתִּי קְצָת מוֹנְגוֹלִים;

אֲבָל סִינִים – רַק אֶחָד!

מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה, מַרְקוֹ,

נְטַיֵּל לְסֵרוּגִין.

מֵהַיוֹם גַם מַרְקָה-פּוֹלָה

תְּגַלֶּה אֶת אֶרֶץ סִין!"

לפי הלחן הספרדי של השיר המוכר אצלנו כ"מחנה זה עניין רב תועלת" הושר במופע “היסטוריה בגרוש” ב"מועדון התיאטרון", חיפה (1962)

הָיָה מַלָּח בִּסְפָרַד, שְׁמוֹ קוֹלוֹמְבּוּס –

סַפָּן וָתִיק וְחוֹלֶה-יָם תְּמִידִי,

וּמוֹצָאוֹ הַמְּדֻיָּק דֵּי סָתוּם הוּא

(זֶה מוֹכִיחַ שֶׁהָיָה קְצָת יְהוּדִי!)

הָאִינְקְוִיזִיצְיָה, וּבְיִחוּד טוֹרְקְוֵמָדָה,

מְאוֹד הֵצִּיקָה לַיְּהוּדִים בִּסְפָרַד.

לָכֵן קוֹלוֹמְבּוּס (שֶׁקָּרְאוּ לוֹ דוֹן קַלְמָן)

אָז גִלָּה אֵיךְ לְהַצִּיל אוֹתָם מִיָּד:

הוּא יְסַפֵּר לְפֶרְדִינַנְד וְאִיזַבֶּלָה

שֶׁהוּא מַפְלִיג לְסִין, עַד לְשַׁנְחַאי;

וְכָךְ יַסִּיעַ בַּסְפִינוֹת שֶׁל הָ"אַרְמָדָה"

אֶת הַיְּהוּדִים לְפַּלֶשְׂתִּינָה-אַ"י.

סוֹף-סוֹף זָכָה, וְהַמַּלְכָּה אִיזָבֵּלָה

אוֹתוֹ הִזְמִינָה לְחַדְרָהּ לְ"לַיְלָה טוֹב".

בַּבֹּקֶר הִיא אָמְרָה: "תּוֹדָה עַל כָּל הַלַיְלָה,

בּוֹ גִּלִּיתָ לִי אָמֵרִיקוֹת לָרֹב.

טוֹרְקְוְמָדָה,

הָאַרְמָדָה

לְקוֹלוֹמְבּוּס תֵּן!"

וּבִשְׁלוֹשָׁה בְּאוֹגוּסְט תִּשְׁעִים וּשְׁתַּיִם

הַשַׁיָּרָה לְדַרְכָּהּ אָז יָצְאָה:

שָׁלוֹשׁ סְפִינוֹת מַעֲפִילִים בִּלְתִּי לֵגָלִים,

וּבְרֹאשָׁן – “סַנְטָה אֶקְסוֹדוּס” הַיְּדוּעָה.

אָמַר קוֹלוֹמְבּוּס: "בֶּאֱמֶת, לֹא קִוִּיתִי!

אָשׁוּט לְהֹדוּ, אַךְ אֶפְנֶה בַּדֶּרֶךְ קְצָת.

כָּךְ אֲסַדֵּר תַּ’סְּפָרְדִים וְאֶת הַבְּרִיטִים

וְנַגִּיעַ יָשָׁר לְאֵילַת."

הַנְּסִיעָה הָיְתָה קָשָׁה. קָשֶׁה הָיָה בָּהּ.

אַךְ פִּתְאוֹם רָאוּ דְּבַר-מָה,

וְשָׁרוּ אָז, כְּמוֹ מַקְהֵלַת הַפּוֹעֲלִים שֶׁבִּכְפַר סָבָא:

“טֵרָה, טֵרָה! אֲ-דָ-מָה!”

סוֹף-סוֹף הִגִּיעוּ וּבֵרְכוּ “שֶׁהֶחֱיָנוּ”,

וְכָל אֶחָד נָשַׁק בְּחֹם לַחוֹל.

“סְלִיחָה”, אָמַר לָהֶם פִּתְאוֹם אֵיזֶה אִינְדְּיָאנִי,

“תֵּל אָבִיב קְצָת רָחוֹק. שָׁם, מִשְּׂמֹאל!”

– מָה נִרְאֶה כָּאן? – A.S.U כָּאן!

– מַה פִּתְאוֹם!

– הִנֵּה, בְּרוּקְלִין – כָּאן!

וְכָךְ פָּשׁוּט, בְּטָעוּת, בִּגְלַל “פְיָאסְקוֹ”,

זָכָה קוֹלוֹמְבּוּס לְשֵׁם בָּעוֹלָם.

הוּא כְּבָר חָשַׁב שֶׁזּוֹ הֹדּוֹ; אַךְ וַאסְקוֹ

אָז גִלָּה לוֹ שֶׁגַּם הֹדּוֹ הִיא לֹא שָׁם.

וְכָךְ בִּגְלַל טָעוּת קְטַנָּה שֶׁל קוֹלוֹמְבּוּס

הַיוֹם יֵשׁ לָנוּ אֶת שִׁיקָגוֹ וּנְיוּ יוֹרְק.

וּבִזְכוּתוֹ יֵשׁ רוֹקֶינְ’רוֹל וְקוֹקָה קוֹלָה,

בִּזְכוּתוֹ – הַמַּגְבִּית וְהַ"שְּׁנוֹר".

וּבִזְכוּתוֹ יֵשׁ קָאוּבּוֹיִים וּ"סְטְרִיפְּ-טִיזָה"

וּ"בָּאבְּל-גָאם", “בְּלוּ-גִ’ינְס” וְ"סוּפֶּרְסַל".

וּבִזְכוּתוֹ יֵשׁ הוֹלִיווּד וְטֵלֵוִיזְיָה.

הוּא אֶת אָמֵרִיקָה גִּלָּה.

חֲבָל?

שני פזמונים פרודיסטיים על שני נוסעים ידועים, המנסים לספר את “כל האמת” על מסעותיהם. השיר על קולומבוס נכתב בעקבות פרסומים עקשניים על יהדותו, שנעזרו גם באותיות העבריות שהופיעו בראש עמודי יומני ההפלגות שלו.

לחן: ג’יי ליווינגסטון וריי אוונס.

שר נט קינג-קול הושר במופע “הכול אודות חוה” ב"מועדון התיאטרון", חיפה (1962)

בְּפִירֶנְצְה חַי סוֹחֵר וּשְׁמוֹ ג’וֹקוֹנְדוֹ.

בְּפִירֶנְצֶה הנָּאָה, הַהוֹמִיָּה.

וּבַבַּנְק הָיָה לוֹ כֶּסֶף רַב בַּ"קוֹנְטו",

וּבַבַּיִת – אָח, אִשָּׁה יְפֵהפִיָה!

וְחֲלוֹם אֶחָד הָיָה לְדוֹנָה לִיזָה:

"יוֹם יָבוֹא, בְּחוּץ לָאָרֶץ אֶעֱבֹר.

אֲטַיֵּל בָּעוֹלָם כְּמַרְקִיזָה –

לְמָיוֹרְקָה

וּנְיוּ יוֹרְקָה,

וּמִלּוֹנְדוֹן אָצִיצָה פָּרִיזָה.

שָׁם שִׂמְלָה יָפָה אֶקְנָה לִי

אֵצֶל “דְיוֹר!”

סוֹף-כָּל-סוֹף עָמְדָה לָצֵאת הַמּוֹנָה לִיזָה

עִם הַבַּעַל (שֶׁנָּסַע לְשֵׁם אֶקְסְפּוֹרט);

אֲבָל הִיא הָיְתָה צְרִיכָה דַּרְכּוֹן וּוִיזָה,

וְדָרְשׁוּ מִמֶּנָּה שֵׁשׁ תְּמוּנוֹת פַּסְפּוֹרְט.

הִיא יָדְעָה כִּי לֹא הַרְחֵק מִן הַ"לוֹמְבָּרְדו",

שָׁם, בַּסְּטוּדְיוֹ, הִיא פּוֹרְטְרֵטִים תְּקַבֵּל.

זֶהוּ “פוֹטוֹ אֶקְסְפְּרֶס לֵאוֹנַרְדוֹ”–

לֵאוֹנַרְדוֹ,

זֶה “בַּסְטַרְדוֹ”!

תּוֹךְ שָׁעָה שֵׁשׁ תְּמוּנוֹת הוּא יָכִין לָהּ.

זוֹל מֵ"פוֹטוֹ אַנְגֵ’לוֹ" אוֹ “רָפָאֶל”!

לֵאוֹנַרְדוֹ אָז נִגַּשׁ אֶל הַ"מָּשִׁינָה"

שֶׁבָּנָה לְבַד (וְלֹא יָדוּעַ אֵיךְ!).

לְשַׁרְווּל שָׁחֹר דָּחַף ראשו הוּא פְּנִימָה,

וְאָמַר לָהּ: “קוּצִי-מוּנִי, לְחַיֵּךְ!”

הִיא נָתְנָה חִיּוּךְ שׁוֹפֵעַ מִסְתּוֹרִיוֹזָה –

מִין חִיּוּךְ עָקֹם, מוּזָר כָּזֶה, חִיְּכָה.

רַק לַשָּׁוְא הוּא נִסָה שָׁם לִרְמֹז לָהּ:

"נָא חַיְּכִי לִי!

פִּיךְ פִּתְחִי לִי!"

גַּם בְּדִיחוֹת לֹא שִׁנּוּ אֶת הַ"פּוֹזָה"

(הִיא הִכִּירָה כָּל פּוּאֶנְטָה וּבְדִיחָה).

וְהַיוֹם חוֹקְרִים הַמְּלֻמָּדִים בַּ"לוּבְר":

מהוּ פֵּשֶׁר חִיּוּכָהּ הַמִּסְתּוֹרִי?

צִינִית סְתָם – אוֹ שֶׁאוּלַי הָיָה עָצוּב לָהּ?

וְאוּלַי הָיְתָה בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי?

אֲבָל אָנוּ לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם נוֹדִיעַ

לָמָּה פִּיהָ שֶׁל הַגְּבֶרֶת לֹא נִפְתַּח:

כִּי יָדְעָה הִיא הֵיטֵב שֶׁבְּפִיהָ

מִתְנַדְנֶדֶת

שֵׁן בּוֹדֶדֶת.

אִלוּ רַק חִיּכָה יוֹתֵר הַמּוֹנָה לִיזָה,

תְּמוּנָתָהּ הָיְתָה נִרְאִית בְּעֵרֶךְ כָּךְ:

שני הפזמונים מההצגה “הכול אודות חוה” קשורים בדמויות איטלקיות מוכרות מן הרנסנס. הרעיון לשיר על מונה ליזה נולד בעקבות קריקטורה צרפתית שנונה, המוצגת כאן, למטה, ואילו הרצון לחשוף לפחות חלק מן ההתרברבות התרנגולית של הרוזן האיטלקי רב-המעללים, שהנציח בספריו את כל כיבושיו הגבריים, הביא לאזכור מזון בריאות שהיה אז באופנה (היום הייתי נאלץ, ודאי, לחפש חרוז ל"וויאגרה". אולי “ניאגרה”?)

לחן: מאיר נוי

מתוך המופע “הכול אודות חוה” ב"מועדון התיאטרון", חיפה (1962)

בְּוֵנֶצְיָה, שָׁם בָּרֹבַע,

לְיַד “וִיָּה וִינְיָה נואוֹבָה”,

גָּר ג’וֹבָאנִי קָזָנוֹבָה –

זֶה הַגֶּבֶר הַמַּקְסִים.

הוֹ, ג’וֹבָאנִי קָזָנוֹבָה –

מֶטֶר חֲמִשִּׁים לַגֹּבַהּ!

דּוֹן-ז’וּאָנִים יֵשׁ לָרֹב: אַךְ

הוּא יָדַע אֵיךְ-מָה עוֹשִׂים!

אם רָאָה עַלְמָה בָּרֹבַע,

חִישׁ אָמַר: “שְׁמִי קָזָנוֹבָה!”

לֹא הִסְפִּיק לִפְשֹׁט הַכּוֹבַע –

הָעַלְמָה הָיְתָה פְּשוּטָה.

לֹא חָשׁוּב בְּאֵיזֶה גִּיל הִיא,

אִם יוֹנֶקֶת אוֹ סֵנִילִית,

עַקֻמָּה אוֹ סֶקְס-אַפִּילִית –

אֶת כֻּלָן מִיָּד פִּתָּה!

הוּא כָּבַשׁ, בְּלִי דָּם וָיֶזַע,

גַּם שִׁפְחָה, גַּם בָּרוֹנֵזָה

בְּלִי הֶבְדֵּל לְאֹם וָגֶזַע

(אַךְ הִבְדִּיל בֵּין מִין לְמִין!)

גִ’ינָה, לִינָה וְסַנְטִינָה!

גַּם שָׁטֵנִית, גַּם בְּלוֹנְדִּינָה –

הוּא אָהַב כָּל פֵמִינִינָה

בַּאֲשֶׁר הִיא פֵמִינִין!

לִצְלִילֵי “חֲלִיל הַקֶּסֶם”

הוּא חוֹלֵל קְסָמִים עַל כֶּסֶת,

וְחִלֵּל צְלִילִים בְּחֶסֶד

וְנָשִׁים – כִּרְבָבָה.

בַּמִּטְבָּח, בַּ"גַּרְדֶן פַּארְטִי",

כָּל אִשָּׁה גָנְחָה: "אֻשַּׁרְתִּי

לִצְלִילֵי חִבּוּר מוֹצַרְטִי

(בְּעִקָּר - הָ"אַשְׁכָּבָה")."

בָּאַרְמוֹן אוֹ בַּגּוֹנְדּוֹלָה,

בַּמַּרְתֵּף, בָּ"אִינְטֶרְסוֹלָה",

(פַּעַם גַם בַּתִּיק של וְיוֹלָה)

הוּא הוֹכִיחַ: וִירְטוּאוֹז.

הֵן אָמְרוּ: “לֹא, בְּמָטוּתֶא.”

וְהוֹסִיפוּ: Brute E tu?"

הוּא חִיֵּךְ: “Cosi fan tutte”

וּפִצֵּח כָּל אֲגוֹז.

הוּא לֹא נָח אֲפִלּוּ רֶגַע.

הוּא גָּבַר עַל כָּל קוֹלֵגָה,

בְּקָפְצוֹ קְפִיצוֹת “אוֹמֵגָה”

מִ"בּוּדוּאָר" אֵלֵי “בּוּדוּאָר”.

לִצְלִילֵי הַ"דוֹן ג’וֹבָאנִי"

(תּוֹךְ שָׁעָה, כִּי Time is money)

שֵׁשׁ נָשִׁים בְּסִימוּלְטָנִי

בְּלִי שׁוּם תֵּיקוּ הוּא גָּמַר.

מִיָּדָן יָדוֹ לֹא זָזָה;

אַךְ בָּחוּר עִם רֹאשׁ הוּא “קָזָה”

וְתָמִיד בִּשְׁעַת אֶקְסְטָזָה

הוּא חָשַׁב עַל הַמָּחָר.

כְּשֶבָּרֶגַע הַמַּכְרִיעַ

הֵן אָמְרוּ רַק: “מָמָא מִיָּה!” –

מָה חָשַׁב הוּא? אִיךְ יוֹפִיעַ

רֶגַע זֶה בַּ"מֵּמוּאָר".

אֵיזֶה סֵפֶר רֵאָלִיסְטִי!

אֵיזֶה גֶּבֶר נַרְקִיסִיסְטִי!

הוּא עָרַךְ דּוּחַ סְטָטִיסְטִי

עִם כַּמָּה “עָשָׂה חַיִים”.

כְּסוֹפֵר, הוּא לֹא כָּתַב רַע.

אֵיזֶה סַיפָא! אֵיזֶה סַפְרָא!

אֵיזֶה כּוֹחַ: אֵיזֶה גַּבְרָא!

אֵיזֶה “בְּלוֹפֶר”, אֱלֹהִים!!!

אִם פִּתְאוֹם שָׁב מִוֵּרוֹנָה

בַּעֲלָהּ שֶׁל הַמָּדוֹנָה –

חִישׁ קָפַץ לוֹ הָאָרוֹנָה,

שָׁם חִכָּה שָׁעוֹת, שׁוֹתֵק.

גַּם כְּשֶׁמֵּת, וּכְשֶׁהִטְמִינוּ

אֲרוֹנוֹ, נָשִׁים הִמְתִּינוּ:

הוּא יֵצֵא – הֵן הֶאֱמִינוּ –

כְּשֶׁהַבַּעַל יִסְתַּלֵּק!

הוֹ, ג’וֹבָאנִי הַמָּנוֹחַ!

מֵהֵיכָן הָיָה לוֹ כּוֹחַ?

מֵהֵיכָן הָיָה לוֹ כּוֹח

לְכָל חֶסֶד שֶׁנָּטָה?

מַהוּ סוֹד אוֹנוֹ הַפֶּלְאִי?

הוּא אָכַל כָּל יוֹם, נִדְמֶה לִי,

שְׁתֵּי כַּפּוֹת שֶׁל “רוֹיָאל גֵ’לִי”

מִקִּבּוּץ בֵּית הַשִּׁיטָה.

בעקבות השיר על שייקספיר במחזמר “נשקיני, קייט” של ספיבק וקול פורטר

הושר בתכנית “היסטוריה בגרוש” ב"מועדון התיאטרון", חיפה (1962)

“דְּרָמָה מוֹדֶרְנִית,” אוֹמְרִים כֻּלָּם,

"זוֹהִי דְּרָמָה מֻפְרַעַת סְתָם:

כָּל גִּבּוֹר, אִם תִּרְצוּ אוֹ לֹא,

הוֹמוֹ, לֶסְבִּית אוֹ גִ’יגוֹלוֹ.

כֵּן, בַּדְרָמָה שֶׁל הַיּוֹם

יֵשׁ, בְּכָל אֲשֶׁר נַבִּיטָה,

נִימְפוֹמָנִית עִם סָדִיסְט,

אוֹ פֲדוֹפִיל עִם לוֹלִיטָה."

קְרָא דְרָמָה קְלָסִית.

שָׁם נוֹרְמָלִים כֻּלָם.

קְרָא אֶת אֶוְרִיפִּידֶס –

אָז הָיָה כֹּה נָעִים בָּעוֹלָם!

אָז גַּם אִמָּא טוֹבָה כְּמוֹ מֵדִיאָה

שָׁחֲטָה קְצָת אֶת שְׁנֵי יְלָדֵיהָ:

אֶת הַבֵּן הַקָּטַנְצִ’יק, הַ"פִּיצְל",

הִיא הִגִּישָׁה לַבַּעַל כִ"שְׁנִיצְל".

קְרָא אֵיךְ אֵדִיפּוּס (גֶּבֶר דֵי-סֶקְסִי)

אָז אֶת אִמָּא אָהַב,

בְּלִי קוֹמְפְּלֶקְסִים.

קְרָא אֶת סוֹפוֹקְלֶס

תֵּרָגַע מִיָּד!

“טֶנְסִי וִילְיָאמְס,” אוֹמְרִים כֻּלָּם,

"הוּא ‘מַנְיָאק’ סֶקְסוּאָלִי סְתָם,

הַמּוֹשִׁיב כָּכָה, כָּל הָעֵת,

חֲתוּלוֹת עַל גַּג פַּח לוֹהֵט."

מִי הַיּוֹם מְפַחֵד מִוִּירְגִ’ינְיָה?

רַק הַצֶּנְזוֹר חוֹבֵשׁ הַצִּילִינְדֶּר!

דְּרָמָה קְלָסִית תִּקְרָא, וְתַבְחִין אָז

מָה נוֹרְמָלִים הֵם אָלְבִּי וּפִּינְטֶר.

קְרָא קְצָת אֶת שֶׁקְסְפִּיר.

קְרָא - וְתִתְעַנֵּג!

קְרָא אֵיךְ אוֹתֵלו

אֶת אִשְׁתּוֹ בְּמִטְפַּחַת חוֹנֵק.

אֵיךְ מַקְבֶּת יוֹצֵא לוֹ לָשׂוּחַ

עִם שָׁלוֹש מְכַשֵּׁפוֹת, וְעִם רוּח.

הֵן מָרָק מְבַשְּׁלוֹת לוֹ בְּלַהַט

מְזַנְּבוֹת זִקִּיּוֹת וְתוֹלַעַת.

וְגַם הַמְלֶט, בָּחוּר עִם יְכֹלֶת –

רַק פָּשׁוּט, מְאֹהָב בַּגֻּלְגֹּלֶת.

קְרָא קְצָת אֶת שֶׁקְסְפִּיר,

שָׁם אֵין מֻפְרָעִים.

שֶׁקְסְפִיר הוּא מַחֲזַאי מְעֻלֶּה, אַךְ

הוּא אוֹהֵב “הֶפִּי אֶנְד” – סוֹף שָׂמֵחַ. כִּי אֶצְלוֹ “הֵפִי אֶנְד” זה d’ouvre chef

כְּמוֹ… רוֹמֵאוֹ וְיוּלְיָה בַּקֶבֶר.

אֵיךְ נִגְמַר הָרוֹמָן בַּמִּרְפֶּסֶת?

רַק עִם תֵּשַׁע גְוִיּוֹת, וְגוֹסֶסֶת.

קְרָא קְצָת אֶת שֶׁקְסְפּיר.

הוּא סוֹפֵר לֹא רַע.

הוּא מַצְחִיק נוֹרָא.

הלחין ושר: שמעון ישראלי

בתכניתו הראשונה, “סתם יום של חול” (1960)

בִּתְקוּפָתוֹ שֶׁל בָּאךְ

הָאַהֲבָה בָּעֲרָה לָהּ.

יוֹהָן סֶבַּסְטְיָאן בָּאךְ –

אֵיךְ הוּא אָהַב?

פָּרַט נִלְהָב

עַל הָעוּגָב.

דֶּרֶךְ אַגַּב

הוּא גַּם עָגַב:

"טוֹקָאטָה לִי.

טוֹקָאטִי לָךְ.

אֲנִי מְאֹהָב כָּל כָּךְ

רַק בָּאךְ, בָּאךְ."

אֲבָל הַיּוֹם

זֶה אָיֹם:

אַתָּה יוֹצֵא לָרְחוֹב.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב?

"מַי בֵּיְבִּי, רוֹק-רוֹק-רוֹק.

אַי לָאב יוּ, בֵּיְבִּי.

רוֹק-רוֹק-רוֹק."

לֹא לִירֹק!

גַּם בִּתְקוּפָתוֹ שֶׁל מוֹצַרְט,

דּוֹן ג’וֹבָאנִי הַתָּמִים

אָז חוֹלֵל כַּמָּה קְסָמִים

וְחִלֵּל כַּמָּה נָשִׁים

בְּלִי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין

לִצְלִילֵי הָ"אַשְׁכָּבָה".

כֵּן, בִּתְקוּפָתוֹ של מוֹצַרְט:

“דַּי, מַרְקִיז. אַתָּה מַרְגִּיז!”

“מַרְקִיזָה, אַתְּ מַרְגִּיזָה!”

הִיא אָמְרָה לוֹ: “בְּמָטוּתֵא.”

הוּא עָנָה: “קוֹזִי פָן טוּטֶה.”

הוּא הָיָה אָז שָׁר רַק לָה:

“לָה, לָה, לָה, לָה, לָה!”

הִיא הָיְתָה אָז שָׁרָה לוֹ:

“לֹא-לֹא! לֹא-לֹא!”

“לֹא-לֹא”,

“לֹא-לֹא” –

וְהִיא הָיְתָה שֶׁלּוֹ.

אַבָל הַיּוֹם…

גַּם בִּתְקוּפָתוֹ שֶׁל שְׁטְרָאוּס,

בִּתְקוּפַת הַ"פְלֵדֶרְמָאוּס",

פְרוֹלַיְן סִיסִי אוּנְד הֶער קְלָאוּס –

אֵיךְ הֵם אָהֲבוּ?

הַקֵּיסָר

עוֹד לֹא סָר.

הַמוּסָר

כֵּן הוּסָר.

גַּם הַשַּׂר

הוא הוּסַאר.

וִינָה, דּוּ “בְּלָאוּ דָנוּבְּ”…

וִינָה, וְלס אוּנְד וַלְץ.

אוּנְד שְׁנִיצְל מִיט שְׁמַלְץ.

אַיְנְס-צְוַי-דְרַי,

רִיכַארְד שְׁטְרָאוּס.

אַיְנְס-צְוַי-דְרַי,

יוּדָן – רָאוּס!

יָא, וִינָה…

יָא, פָּלֶשְׂתִּינָה.

יָא, אַרְגֶנְטִינָה.

יָא-ווֹל!

אֲבָל הַיּוֹם…

המחזמר האמריקני “נשקיני, קייט” של קול פורטר, המבוסס על “אילוף הסוררת” לשקספיר, הושר בעברית באופרה הארץ-ישראלית עוד לפני עידן מחזות הזמר הגדולים של שנות השישים. אחד הפזמונים שבו, הקורא ל"רענון" ושינון מחזותיו של שקספיר, עודכן במופע “היסטוריה בגרוש'” בחיפה בתקופה שבה התלוננו רבים על נועזותם הארוטית ועל “חולניותם” של כמה ממחזות “הדרמה המודרנית” (של טנסי וויליאמס, אדוארד אלבי והרולד פינטר). שמעון ישראלי, בתכנית היחיד הראשונה שלו, ניסה לעקוב בחיוך אחרי גלגולי האהבה בסגנון המוזיקלי של כמה מגדולי המלחינים שקדמו לרוק-נ-רול.

לחן: פרנק פלג

שרו בנות התכנית “הכול אודות חוה” ב"מועדון התיאטרון", חיפה (1962)

יוֹהָאן סֶבַּסְטִיָאן בָּאךְ הָיָה יָדוּעַ כְּנַגָּן.

יוֹהָאן סֶבַּסְטְיָאן בָּאךְ נִגֵּן, סְלִיחָה, עַל הָאוֹרְגָּן.

יוֹהָאן סֶבַּסְטְיָאן בָּאךְ הָיָה מַלְחִין פּוֹרֶה מְאוֹד:

אַחַד עָשָׂר בָּנִים וְתֵשַׁע בָּנוֹת.

"כָּל הַמַּרְבֶּה בְּבָּאךְ

הֲרֵי זֶה מְשֻׁׁבָּח."

(“לֹא טָעִיתָ – זוֹהִי סְוִיטָה!”)

בְּנוֹ, קָארל עִמָנוּאֵל בָּאךְ הַבֵּן, הָיָה מַלְחִין מֻצְלָח.

וּבֵן שֵׁנִי שֶׁהִצְטַיֵּן הוּא יוֹהָאן כְּרִיסְטְיָאן בָּאךְ.

גַּם וִילְהֶלְם פְרִידְמָן בָּאךְ פָּרַט יָפֶה עַל צֶ’מְבָּלוֹ;

אוּלָם אוֹמְרִים שֶׁהוּא הָיָה קְצָת כָּכָה, טֶמְבָּלוֹ.

כֵּן, וִילְהֶלְם פְרִידְמָן בָּאךְ

הָיָה קְצָת מְטֻמְ־בָּאךְ.

("פוּגָה, פוּגָה, פוּגָה,

בְּמַּעְגָּל"… “לָשֶׁבֶת, לָשֶׁבֶת!”)

וּכְשֶׁנּוֹלַד לְבָּאךְ, סוֹף-סוֹף, הַיֶּלֶד הָעֶשְׂרִים,

אָז אָנָה-מַגְדָלֵנָה

אָמְרָה: "מַסְפִּיק! עַד הֵנָּה!

אֲנִי זַמֶּרֶת. לִי נִמְאַס להְיוֹת בְּהֵרָיוֹן,

וְלאֹ אִכְפַּת לִי, יוֹהָאן, כְּלָל אִם יֵשׁ לְךְ ‘פַּאסְיוֹן’!"

וְהוּא עָנָה לָהּ כָּךְ:

“הַכֹּל תָּלוּי רַק בָּךְ.”

(בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן, בָּאךְ!)

מִשְׁפַּחַת בָּאךְ נוֹדְעָה כְּמִשְׁפָּחָה שֶׁל גְּאוֹנִים.

הָיוּ בָּהּ לְפָחוֹת שְׁלוֹשִׁים וּשְׁנַיִם מַלְחִינִים.

לְמָשָׁל:

יוֹהָאנֶס בֶּרְנְהַארְד בָּאךְ,

וּבִּיט וַקְסְפָּר בָּאךְ,

וְגִיאוֹרְג כְּרִיסְטוֹף בָּאךְ,

וְיוֹהָאן כְּרִיסְטוֹף בָּאךְ,

וְיוֹהָאן אַמְבְּרוֹזִיוס בָּאךְ,

וְיוֹהָאן סֶבַּסְטְיָאן בָּאךְ

וְקַארְל פִילִיפּ עִמָנוּאֵל בָּאךְ.

וְיוֹהָאן כְּרִיסְטְיָאן בָּאךְ

וּוִילְהֶלְם פְרִידְמָן בָּאךְ.

אָח, אָח, אָח –

כַּמָּה בָּאךְ!

(גֶעוַאלְדִי!

זֶה וִיוַאלְדִי!)

בְּעֶצֶם, לֹא הָיָה אֲפִלּוּ בָּאךְ אֶחָד מֻצְלָח,

כִּי אֶת הַחִבּוּרִים כֻּלָם כָּתְבָה רַק אִמָּא בָּאךְ.

כֵּן, הִיא כָּתְבָה אֶת הַיְּצִירוֹת בְּהַצְלָחָה,

וְרַק רָשְׁמָה אוֹתָן עַל שְׁמוֹת כָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה.

כֵּן, אִמָּא בָּאךְ, רַק אִמָּא בָּאךְ, כָּתְבָה דְּבָרִים טוֹבִים.

אָז לָמָּה הִיא חִלְּקָה אֶת הַכָּבוֹד בֵּין הַקְּרוֹבִים?

וְלָמָּה הִיא רָשְׁמָה עַל שֵׁם הַדּוֹד וְהַגִּיסָה?

כִּי כָּךְ יָצָא לָהּ לְשַׁלֵּם פָּחוֹת מַס הַכְנָסָה!

שני הפזמונים מ"מועדוני התיאטרון" בתל-אביב ובחיפה מנסים לחשוף את “האמת” מאחורי שתי תעלומות מוזיקליות ידועות: ריבוי המלחינים המדהים במשפחת באך וסוד “הסימפוניה הבלתי גמורה” (היום היינו קוראים לה ודאי “הבלתי מסוימת”) של שוברט.

לחן: יוחנן זראי (ושוברט)

שרה: “רביעיית המועדון” בתכניתה “בגל קצר” (1959)

בְּדִירָתוֹ אֲשֶׁר בְּ"רַסְקוֹ" –

שְׁנֵי חֲדָרִים וְהוֹל קָטָן –

יָשַׁב עִם עֶרֶב קוֹמְפּוֹזִיטוֹר,

מַלְחִין צָעִיר וּמחוֹנָן.

אֶל הַפְּסַנְתֵּר נִגַּשׁ לְפֶתַע,

לָקַח נְיָר תָּוִים צָחוֹר

בְּרֹאשׁוֹ רָשַׁם בִּ"גְלוֹבּוּס":¹

"זֹאת הַסִּימְפוֹנְיָה בְּסִי מִינוֹר.

זוֹהִי הַמַּנְגִּינָה

הָרְאוּיָה לְאִישׁ כָּמוֹנִי.

זוֹהִי הַמַּנְגִּינָה!

הַיּוֹם אֶכְתֹּב חִבּוּר סִימְפוֹנִי.

סוֹף-סוֹף אֶכְתֹּב סִימְפְ…"

פִּתְאוֹם נִשְׁמַע צִלְצוּל בַּדֶּלֶת –

גוֹבֶה בָּא מֵחֶבְרַת חַשְׁמַל.

הוּא רַק הָלַךְ – שְׁכֵנָה הִגִּיעָה,

בִּקְשָׁה לְרֶגַע חֲצִי בָּצָל.

הִיא רַק הָלְכָה, וּבָא מֵם-צָדִי:

“יֵשׁ הִתְיַצְּבוּת עוֹד חֹדֶשׁ. זְכֹר!”

רַק אָז חָזַר הַקּוֹמְפּוֹזִיטוֹר

אֶל הַ"סִּימְפוֹנְיָה בְּסִי מִינוֹר".

זוֹהִי הַמַּנְגִּינָה.

אָח, לוּ הָיָה לִי אֵיזֶה קוֹנְיָאק!

זוֹהִי הַמַּנְגִּינָה.

מָתַי אֶגְמֹר אֶת הַסִּימְפוֹנְיָה?

סוֹף-סוֹף אֶכְתֹּב סִימְפְ…

הַטֵּלֵפוֹן צִלְצֵל לְפֶתַע:

“קָפֶה אַרְיֵה?.. סְלִיחָה, טָעוּת.”

נְצִיג הַדַּיָּרִים בַּבַּיִת:

“תֵּן שֶׁבַע לִירוֹת, בִּשְׁבִיל מָזוּט.”

שְׁכֵנָה מִמּוּל פּוֹתַחַת רַדְיוֹ.

שָׁכֵן מֵעַל לוֹמֵד כִּנּוֹר.

הַיֶּלֶד מִשְׁתַּעֵל בְּלִי הֶרֶף

“תִּקְרָא לַדּוֹקְטוֹר, שֶׁיַּעֲזֹר!”

זוֹהִי הַמַּנְגִּינָה…

"לַיֶּלֶד יֵשׁ שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה!

אוּלַי זוֹ אַנְגִּינָה?"

מָתַי אֶגְמֹר אֶת הַסִּימְפוֹנֶה?

אֵין זְמַן לִכְתֹּב תָּ’סִימְפְ…"

לְשׁוּבֶּרְט לֹא הָיָה שׁוּם יֶלֶד.

הוּא לֹא הָיָה נָשׂוּי בִּכְלָל.

לְשׁוּבֶּרְט לֹא הָיוּ לֹא רַדְיוֹ,

לֹא טֵלֵפוֹן. גַּם לֹא חַשְׁמַל.

לְשׁוּבֶּרְט לֹא בָּא שׁוּם מֵם־צָדִי,

וְהוּא בְּ"רַסְקוֹ" כְּלָל לֹא גָּר.

אָז לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה שׁוּבֶּרְט

אֶת הַסִּימְפוֹנְיָה הוּא לֹא גָּמַר?

זוֹהִי הַמַּנְגִּינָה

שֶׁשּׁוּבֶּרְט לֹא גָּמַר אַף פַּעַם.

וְאִם הוּא לֹא גָּמַר –

אָז כַּנִּרְאֶה הָיָה לוֹ טַעַם.

לָמָה הוּא לֹא גָּ –

יָשַׁב לוֹ שׁוּבֶּרְט בֵּין עַרְבַּיִם

בְּחֶדֶר צַר וְקַר מְאוֹד.

פִּהֵק לוֹ וּמָתַח יָדַיִם.

פָּשׁוּט, נִמְאַס לוֹ כְּבָר לַעֲבֹד.

לְפֶתַע, בַּחַלּוֹן מִנֶּגֶד,

רָאָה: תֵּרֵזָה הַיָּפָה

אֲשֶׁר הֵסִירָה כָּךְ, בְּשֶׁקֶט,

אֶת הַשִּׂמְלֹנֶת מֵעַל גּוּפָהּ.

זוֹהִי הַמַּנְגִּינָה

אֵיךְ רוֹעֲדוֹת לִי הַיָּדַיִם!

זוֹהִי הַמַּנְגִּינָה

יֵשׁ לְתֵרֵזָה, זוּג שָׁ… שָׁה!

אָח, אֵיזֶה זוּג שָׁ–!

לְפֶתַע, לֹא נֵדַע מַדּוּעַ,

הִיא נֶעֶלְמָה מִן הַחַלּוֹן,

וְשׁוּבֶּרְט אָז נִשְׁאַר מָתוּח,

כֻּלוֹ מֻכֶּה בְּתִמָּהוֹן.

פִּתְאוֹם שָׁמַע דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת:

תֵּרֵזָה הִיא, הַנַּעֲרָה.

נוּ, רַבּוֹתַי, אָז מָה הַפֶּלֶא

שֶׁהַסִּימְפוֹנְיָה בִּלְתִּי גְּמוּרָה?

זוֹהִי הַמַּנְגִּינָה

שֶׁלְסַיְּמָה פֹּה לֹא נָעֵזָּה.

אִם יֵשׁ לָכֶם תְּלוּנָה –

תּוּכְלוּ לִפְנוֹת רַק לְתֵרֵזָה.

לָמָּה הִיא לֹא גְּמוּרָה?

על פי שירם של ל' גלסר, ב' מרץ' וצ' לאזאר

הושר במופע “היסטוריה בגרוש”, “מועדון התיאטרון”, חיפה (1962)

זֶה הַכֹּל הִתְחִיל בְּוִינָה

כְּשֶׁרוֹפֵא לְמֵדִיצִינָה

יוֹם אֶחָד נִשְׁאַר בְּלִי מִיל עַל הַנְּשָׁמָה.

הוּא חִפֵּש פָּשׁוּט פָּטֶנְטִים

אֵיךְ לִמְשֹׁךְ אֵלָיו פַּצְיֶנְטִים

וּפִתְאוֹם גִּלָּה שִׁיטָה מְחֻכָּמָה:

מוֹדָעָה גְדוֹלָה הִכְרִיזָה

עַל הַפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה,

וּמִיָּד גָּרַף זָהָב מִכָּל אוֹבְּיֶקְט.

כִּי קָבַע שֶׁכָּל נוֹרְמָלִי

הוּא בְּעֶצֶם טְרָא-לָה-לָאלי,

וְשֶׁכָּל אָדָם שָׁלֵם הוּא קְצָת “דֵפֶקְט”.

הוֹ, דּוֹקְטוֹר פְרוֹיְד,

כֵּן, דּוֹקְטוֹר פְרוֹיְד,

אֵת כֻּלָּנוּ הוּא שִׁכְנֵעַ, הַמַּמְזֵר,

שֶׁכָּל אֵגוֹ סֶכְּסוּאָלִי

הוּא קְצָת פָאלִי אוֹ אָנָלִי.

כֵּן אוֹ לֹא – אֲבָל לַבִּיזְנֶס זֶה עוֹזֵר.

אִם אַתָּה אוֹהֵב אֶת אִמָּא –

רַק שַׁלֵּם לִי דְּמֵי-קָדִימָה

וְאוֹצִיא לְךָ אֶת “אֵדִיפּוּס קוֹמְפְּלֶקְס”.

אִם אַתָּה, מַזָל טוֹב – אַבָּא

לְתִינֹקֶת – אַל תִּגַּע בָּה!

זְכֹר כִּי גַּם בְּגִיל שָׁבוּע יֵשׁ כְּבָר סֶקְס.

אִם חָסֵר לָךְ סָטִיסְפַקְצְיָה –

זֶה עִנְיָן שֶׁל סוּבְּלִימַצְיָה.

נְעוֹרֵר אֶת הַלִּיבִּידוֹ הַנִּרְדָּם.

וְאִם אַתְּ אוֹהֶבֶת מִין – אָז

חִישׁ עַל הַסַּפָּה עֲלִי-נָא.

אִם תִּהְיִי טוֹבָה – אָז הַטִּפּוּל חִנָּם.

הוֹ, דּוֹקְטוֹר פְרוֹיְד!

הוֹ, דּוֹקְטוֹר פְרוֹיְד!

כָּל אֶחָד קְצָת סְכִיזוֹפְרֶן אוֹ פָּרָנוֹאִיד.

הִתְפַּשְׁטוּ, אֶקְסְהִבִּיציוֹנִים!

נַעֲשֶׂה מִכֶּם מִילְיוֹנִים,

הָעִקָּר שֶׁלַּצֵּ’קִים יֵשׁ כִּסּוּי.

בַּתָּנָ"ךְ וּבְהוֹמֵרוֹס

הוּא חִפֵּש רַק אֶת הָאֵרוֹס

וּבְכָל חֲלוֹם גִּלָּה אֶת הַ"סִּימְבּוֹל".

כְּשֶׁסִּפְּרָה בִּתּוֹ, הִיא אָנָה,

שֶׁחָלְמָה שׁוּב עַל בָּנָנָה –

הוּא הִכָּה אוֹתָהּ. כִּי הוּא הֵבִין הַכֹּל.

לֹא זְמַן רַב לְבַד הָיָה הוּא,

כִּי גַם יוּנְג וְאַדְלֶר בָּאוּ

וְהִמְשִׁיכוּ בְּדַרְכוֹ, גַּם בְּלִי סַפָּה.

וּבַדּוֹר שֶׁל הַ"בְּלוּ-גִ’ינְסִים"

אָז הוֹפִיעַ דּוֹקְטוֹר קִינְסִי –

וְחָתַךְ את הַקּוּפּוֹנִים בַּקֻּפָּה.

הוֹ דּוֹקְטוֹר פְרוֹיְד,

כֵּן, דּוֹקְטוֹר פְרוֹיְד!

לֹא נוֹלַד מַמְצִיא כָּמוֹךָ בָּעוֹלָם!

אַרְכִימֵדֶס – שְׁמַרְכִימֵדֶס!

בִּזְכוּתְךָ יֵשׁ לִי מֶרְצֵדֶס –

זֶה הָ"אֶגוֹ הַמּוֹטוֹרִי" הַמֻּשְׁלָם!

בִּזְכוּתְךָ, אַבָּא-שֶׁל-אָנָה,

יֵשׁ לִי וִילָה בְּטוֹסְקָנָה!

תְּבֹרַךְ,

דּוֹקְטוֹר זִיגי, זִיגִי פְרוֹיְד!

השיר על ד"ר פרויד מבוסס באופן חופשי על שירה של “שלישיית צ’אד מיטשל” האמריקנית – סאטירה על הנהייה לפסיכואנליזה הפרוידיסטית באותה תקופה, ובסופה עדכון עכשווי קטן. בעמוד ממול מופיע מונולוג מחורז שכתבתי לשלישיית “יוסי-חזקי-יונה” בתחילת אותו עשור, בעקבות סיפור סקנדינבי שנתפרסם מעל עמודי השבועון “העולם הזה” במסגרת “התחרות הבינלאומית לסיפור הקצר”. מי חלם אז על עידן האינטרנט וה- SMS?

על פי סיפור נורווגי (1958)

הוצג בתכנית “יוסי חזקי-יונה” (1961). לא הולחן.

בְּיוֹם אֶחָד קוֹדֵר וְקַר

קָרָה פִּתְאוֹם דָּבָר מוּזָר.

כִּי אֵיזֶה גָּז בִּלְתִּי מֻכָּר

לְפֶתַע בָּעוֹלָם עָבַר,

וְכָל דָּבָר עָשׂוּי נְיָר

נִשְׁמַד. נִשְׁחַק.

פָּשׁוּט – הָפַךְ אָבָק.

כָּל הַסְּפָרִים בָּאִצְטַבּוֹת – הָפְכוּ אָבָק.

הַמִּכְתָּבִים שֶׁבַּתֵּבוֹת – הָפְכוּ אָבָק.

גַּם הַשְּׁטָרוֹת וְהַחוֹבוֹת – הָפְכוּ אָבָק.

כִּי אֵיזֶה גָּז בִּלְתִּי מֻכָּר

לְפֶתַע בָּעוֹלָם עָבַר,

וְכָל דָּבָר עָשׂוּי נְיָר

נִשְׁמַד. נִשְׁחַק.

פָּשׁוּט – הָפַךְ אָבָק.

הָעֲשִׁירִים, שֶׁרַק אֶתְמוֹל

עוֹד נִתְבָּרְכוּ בְּהוֹן גָדוֹל,

מָצְאוּ לְפֶתַע בָּאַרְנָק –

אָבָק.

וְרַק אוֹתָם הַקַבְּצָנִים

אוֹסְפֵי הַמַּטְבְּעוֹת,

הָפְכוּ לְפֶתַע עֲשִׁירִים

מְאוֹד מְאוֹד.

חוֹקֵר אֶחָד כְּבָר הִתְאַבֵּד.

הוּא אֶת עַצְמוֹ חָנַק,

כִּי מֶחְקָרוֹ, מִפְעַל חַיָּיו,

הָפַךְ אָבָק.

פּוֹעַל אֶבְיוֹן אֲשֶׁר זָכָה

בְּהַגְרָלָה בִּסְכוּם עֲנָק –

פִּתְאוֹם בַּכִּיס

בִּמְקוֹם כַּרְטִיס

מָצָא – אָבָק.

וּבְפִנַּת הָרְחוֹב בָּכְתָה

עַלְמָה בְּשֵׂעָר זָהָב:

זֶה עַתָּה קִבְּלָה מִכְתָּב

מֵחֲבֵרָהּ הַמְּרֻחָק,

וּבְעוֹדוֹ סָגוּר בַּכַּף

הָפַךְ אָבָק.

כִּי אֵיזֶה גָּז בִּלְתִּי מֻכָּר

לְפֶתַע בָּעוֹלָם עָבַר,

וְכָל דָּבָר עָשׂוּי נְיָר

נִשְׁמַד. נִשְׁחַק.

פָּשׁוּט – הָפַךְ אָבָק.

קַצְרָנִיּוֹת, כַּתְבָנִיּוֹת,

עוֹבְדֵי הַדְּפוּס וְדַוָּרִים,

עִתּוֹנָאִים וּמְאַיְּרים,

מוֹרִים, סוֹפְרִים וּמְשׁוֹרְרִים

וְכָל שַׂרְטֶטֶת וּפְקִידָה

נוֹתְרוּ פִּתְאוֹם בְּלִי עֲבוֹדָה.

וְרַק עוֹבְדֵי הַמֶּמְשָׁלָה

הִמְשִׁיכוּ אֶת הַבַּטָּלָה;

אֲבָל הַפַּעַם – זֶה הָיָה מֻצְדָּק

כִּי הַטְּפָסִים וְהַתִּיקִים,

נִשְׁמַת חַיָּיו שֶׁל כָּל פָּקיד –

הָפְכוּ אָבָק.

תְּחִלָּה חָשְׁבוּ כֻּלָם

שֶׁזֶּה אָסוֹן מֵאֵין כָּמוֹהוּ;

שֶׁשָּׁבוּ לָעוֹלָם הַתֹּהוּ וְהַבֹּהוּ.

אֲבָל לְאַט-לְאַט הֻבִרַר:

אֶפְשָׁר

גַּם בְּלִי נְיָר.

שוּב לֹא הָיוּ שׁוּם עִתּוֹנִים,

וּבְנֵי אָדָם מְעֻצְבָּנִים

לֹא בִּזְבְּזוּ כָּל יוֹם שָׁעוֹת

לִקְרֹא אוֹתָן הַיְּדִיעוֹת.

וְכָל סוֹפֵר וּגְרָפוֹמָן

שׁוּב לֹא מִהֵר לִכְתֹּב יוֹמָן

(כִּי קְצָת קָשֶׁה לִכְתּב שְׁטוּיוֹת

כְּשֶׁכָּל מִלָּה צָרִיךְ לַחְרֹת).

וְלֹא הָיוּ עוֹד מִפְלָגוֹת,

וְלֹא הָיוּ בְּחִירוֹת.

וְלֹא כְּרוּזֵי שִׂטְנָה דְּבוּקִים

עַל הַקִּירוֹת.

כָּל הַתִּיקִים וְהַטְּפָסִים – הָפְכוּ אָבָק.

וְדַרְכּוֹנִים וּפִנְקָסִים – הָפְכוּ אָבָק.

וְתִזְכּוֹרוֹת בִּדְבַר מִסִים – הָפְכוּ אָבָק.

כִּי אֵיזֶה גָּז בִּלְתִּי מֻכָּר

הָפַךְ עוֹלָם לְמִשֻׁחְרָר

מִן הָעַבְדוּת –

עַבְדוּת לַנְּיָר.

כָּל הַפְּקִידִים וְהַפְּקִידוֹת

יָצְאוּ בְּמֶרֶץ לַשָּׂדוֹת.

וַעֲשִׁירִים חַסְרֵי-פְּרוּטָה

יָצְאוּ שֵׁנִית לָעֲבוֹדָה.

הַתַּלְמִידִים מְאֻשָּׁרִים:

אֵין מַחְבָּרוֹת, אֵין שִׁעוּרִים.

לַזִּכָּרוֹן נִמְצָא מַרְפֵּא:

צָמְחָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה.

וְהֶהָמוֹן הַמְאֻשָׁר

שׁוּב הִתְכַּנֵּס לוֹ בַּכִּכָּר,

הִקְשִׁיב צוֹהֵל לָאַגָּדוֹת

וְשָׁר בָּלָדוֹת עַתִּיקוֹת.

עוֹלָם יָשָׁן מְלֵא מַכְאוֹב,

הָפַךְ פִּתְאוֹם לִמְאֻשָּׁר.

כִּי הוּא גִּלָּה סוֹף-סוֹף מָה טוֹב

כְּשֶׁאֵין… כְּשֶׁאֵין… כְּשֶׁאֵין… (מוציא פתק מכיסו וקורא)

נְיָר.