בעקבות נתן אלתרמן. לא הולחן. נקרא בתכנית “שלושה בסירה אחת” (1958)

וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת

תְּעַמְעֵם עַל דִּירוֹת הַפְּקִידִים הַבְּכִירִים,

וּמַשְׂכֹּרֶת קְטַנָּה, מֶמְשַׁלְתִּית, מְצֻמְצֶמֶת,

תִּתְהַלֵּךְ לְאִטָּהּ בֵּין שׁוּרוֹת הַמְּחִירִים.

וּגְבוֹהִים הַמְּחִירִים (כִּי גָּבוֹהַּ הַשַּׁעַר!).

הֵם גּוֹבְהִים בְּכָל יוֹם, כַּעֲצֵי יַעַר־עַד.

וּמַשְׂכֹּרֶת קְטַנָּה מְטַיֶּלֶת בַּיַּעַר

רַק עִם סַל הַמְּזוֹנוֹת

לְחִשּׁוּב הַמַּדָּד.

מָה צְנוּמָה וּקְטַנָּה הַמַּשְׂכֹּרֶת. הוֹ, שׁוּרָה!

כִּי דּוֹדָהּ, דּוֹד אֶשְׁכּוֹלִי, אוֹתָהּ כֹּה מַרְעִיב.

הוּא טוֹעֵן שֶׁאִם הִיא לֹא תִּשְׁמֹר עַל פִיגוּרָה –

זֶה יַזִּיק לַבְּרִיאוּת שֶׁל הַסָּבְתָא תַּקְצִיב.

וּכְדֵי שֶׁבְּסָבְתָא לֹא יִפְגַּע כָּל רָזוֹן –

מוֹבִילָה הִיא אֵלֶיהָ אֶת סַל הַמָּזוֹן.

הִיא בְּשֶׁקֶט תִּצְעַד, חַלָּשָׁה, עֲיֵפָה כֹּה,

וְהַיַּעַר חָשׁוּךְ וְצוֹנֵן וְאָפֵל.

אֵיזֶה קֹר, אֱלֹהִים!

גַּם הַשְּׁלִישׁ כְּבָר קָפָא פֹּה!

וְגַם הִיא, הַמַּשְׂכֹּרֶת, בְּלִי הֶרֶף קוֹפֵאת.

וּלְפֶתַע, לְפֶתַע מֵעֳבִי הַיַּעַר,

אָז הֵגִיחַ הָאִינְדֶּקְס, כִּזְאֵב מִמְּעוֹנוֹת,

וּפָעַר אֶת לֹעוֹ

(אֵיזֶה לֹעַ וּפַעַר!)

כְּדֵי לִבְלֹעַ מַשְׂכֹּרֶת

עִם סַל הַמְּזוֹנוֹת.

אָז תִּשְׁאַל הַקְּטַנָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם,

וְאָמְרָה: “מִי אַתָּה?” – וְהָאִינְדֶּקְס יִצְחַק

וַיֹּאמַר לָהּ: "אֲנִי הוּא מַרְגַּשׁ הַכֶּסֶף,

הַתּוֹהֶה אֵיךְ לִטְרֹף אֶת גֵּוֵךְ הַמְּצֻמָּק!"

חִישׁ נָקְטָה הַיַּלְדָּה בַּתַּכְסִיס הַנָּאִיבִי

וְהִשְׁלִיכָה בָּאִינְדֶּקְס אֶת סַל הַמְּזוֹנוֹת.

אַךְ הָאִינְדֶּקְס צָחַק:

"הֵן הַסַּל הוּא פִיקְטִיבִי –

וְכָל פִיקְצְיָה, יַלְדֹּנֶת, נִתָּן לְשַׁנּוֹת!"

נֶחְרְדָה הַיַּלְדָּה, וּצְחוֹקָהּ אָז גָּוַע.

וְהָאִינְדֶּקְס גָּבַהּ

וְגָבַהּ

וְגָבַהּ…

דּוֹד אֶשְׁכּוֹלִי הֵגִיחַ מִבֵּין הָעֵצִים

(הוּא לְצַיִד יָצָא אוֹתוֹ בֹּקֶר לַיַּעַר,

כְּדֵי לָצוּד בְּכַפוֹ אֶת מְחִיר הַבֵּיצִים,

כִּי מֵרֹב בֵּיצִים –

לֹא רוֹאִים אֶת הַפַּעַר).

וַיִּקְרָא: “תַּקְצִיבִי בְּיָדְךָ אַפְקִיד, יָה!”

אֶל הָאִינְדֶּקְס כִּוֵּן

וְיָרָה –

סוּבְּסִידְיָה.

וְהָאִינְדֶּקְס קָרַס וְנָפַל עַל אַרְבַּע.

הוּא נִכְנַע שׁוּב לַדּוֹד.

עַד

לַחֹדֶשׁ הַבָּא.

אָז מָחֲתָה הַקְּטַנָּה מִמִּצְחָהּ הַסְּתָוִי

אֶת עִקְבוֹת הֶעָמָל וְהַפֶּרֶךְ

וְהֵנִיפָה סַלָּהּ: "לְחַיֵּי דּוֹד לֵוִי!

לְחַיֵּי הַסוּבְּסִידְיוֹת בַּדֶּרֶךְ!"

וְהַדּוֹד הִצְטַחֵק, כִּי הֵאִיר שׁוּב הַבֹּקֶר.

וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר

בְּתוֹסֶפֶת הַיֹּקֶר.

כשהשתחררתי מהצבא והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, הוזמנתי על ידי יצחק שמעוני, מנחה התכנית המיתולוגית “שלושה בסירה אחת”, לשמש כ"פזמונאי הסירה", אחרי שאהרן אמיר פרש מהמלאכה. מדי חודש כתבתי וקראתי בתכנית שיר הומוריסטי או סאטירי, שאם היה חריף באמת – צונזר ולא הושמע בתכנית. חלק מהשירים אכן נכתבו במהלך ההקלטה. רובם – כרוב המונולוגים שהושמעו בתכניות – נכתבו קודם. שירי הראשון בתכנית היה “שיר הסטודנט היחפן (“תן לי לירה. אין לי לירה”). אחריו בא “שיר הנזלת”, שמלחינו, פרנק פלג רב־ההמצאות, ניגן אותו על גבי הקלידים לא באצבעותיו, אלא בחוטמו. בעקבות מלחמת קדש ותביעות הנסיגה מסיני כתבתי (עם משה וילנסקי) את האלגוריה הנאיבית “חד גדיא חצוף ועיקש / רק לרעות בשקט ביקש”, שאותה שרה שושנה דמארי (קצת יותר מאוחר, כשלמדתי את האמת על אותה מלחמה, לא התגאיתי בשיר המתחסד הזה). בסדרת הפרודיות הספרותיות על סיפור “כיפה אדומה” כתבתי, בעקבות אלתרמן, שיר שהזכיר את שר האוצר לוי אשכול, את המדד ואת מחירי הביצים. וכשתמו שידורי ה”סירה" נפרדתי ממנה במחרוזת של פרודיות מקוריות ומתורגמות, שגם רמזה לקשר (החלקי) בין הצנזורה לבין סגירת התכנית.

לחן: פרנק פלג

שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון” בתכנית הסיום של “שלושה בסירה אחת” (1958)

יוּ־לָה־לָה, יוּ־לָה־לָה,

טוֹב שֶׁיֵּשׁ פֹּה עֲבוֹדָה.

יוּ־לָה־לָה, יוּ־לָה־לָה –

הַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה.

מִתַּחַת אֶבֶן זוֹ תִּשְׁכַּב

אִשְׁתִּי וּשְׁמָהּ פִּרְחִיָּה,

שֶׁרַק בְּטֵית לְחֹדֶשׁ אָב

סָתְמָה סוֹף־סוֹף אֶת פִּיהָ.

אֲהָהּ, אִשְׁתִּי הַמְּנוֹחָה –

מָה טוֹב הוּא מַזָּלִי!

כָּךְ אַתְּ שׁוֹכֶבֶת בִּמְנוּחָה,

וְיֵשׁ מְנוּחָה גַּם לִי.

מִתַּחַת לָאֶבֶן בְּשֶׁקֶט נָנוּם

אִשְׁתִּי וַאֲנִי, גַּב אֶל גַב.

עִם בּוֹא הַמָּשִׁיחַ, הִיא בֶּטַח תָּקוּם;

אַךְ אֲנִי אֶשָּׁאֵר אָז לִשְׁכַּב.

פֹּה קְבוּרָה הַדּוֹדָה בַּתְיָה

שֶׁהָיָה לָהּ סוֹף שָׁחֹר:

הִיא עָשְׂתָה אֶתְמוֹל אַמְבַּטְיָה

וְנָפְלָה לְתוֹךְ הַחֹר.

הִיא הֶחְלִיקָה, וְ… פַּץ! –

שָׁם, בַּבְּאֵר, הִיא שׁוֹכֶנֶת.

וְלָכֵן נֶאֱלַצְנוּ

לִקְנוֹת מְסַנֶּנֶת.

כָּאן שׁוֹכֶבֶת יוֹכֶבֶד

סוֹף־סוֹף לְבַדָּהּ.

וְאִם תִּרְצוּ – זוֹ אֵינָה אַגָּדָה.

אַךְ בַּקֶּבֶר מִמּוּל תִּמְצָא אֶת

הַבְּתוּלָה הַזְּקֵנָה חֲסִידָה,

אֲשֶׁר מֵתָה מִבְּלִי לָדַעַת

מָה הִרְוִיחָה – וּמָה הִפְסִידָה.

כָּאן סָתְמוּ הַבֹּקֶר הַגּוֹלָל

עַל רוֹפֵא שִׁנַּיִם מְהֻלָּל.

זוֹהִי, כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ,

הַסְּתִימָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁהוּא בִּצֵעַ.

כָּאן הִטְמִינוּ בְּצֵל אִילָנוֹת

אֶת חוֹקֵר הָעֵצִים, דּוֹקְטוֹר חֹרֶשׁ.

עַד עַתָּה הוּא חָקַר צַמָּרוֹת;

מֵעַכְשָׁו הוּא יַחְקֹר אֶת הַשֹּׁרֶשׁ.

שְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים וְכֶלֶב נֶחְמָד

שָׁטוּ יַחְדָּו בְּסִירָה אַחַת,

בַּחַמָּה, בַּמָּטָר וּבַדֶּלֶף.

שְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים נִקְבְּרוּ פֹּה כָּעֵת

כִּי אָמְרוּ לִפְעָמִים אֶת כָּל הָאֱמֶת.

נוּ, וְכָאן קָבוּר הַכֶּלֶב.

לחן: פרנק פלג

שרה: רחל אטאס בתיאטרון "סמבטיון' (1958)

הַטִּיסוֹת לְפָּרִיז נִמְאֲסוּ לִי;

אַךְ הַגְּבֶרֶת כּוֹכָבִי, סִפְּרוּ לִי,

שׁוּב עוֹמֶדֶת לָטוּס

בָּרִאשׁוֹן לְאוֹגוּסְט –

אָז אֲנִי מַמְרִיאָה

כְּבָר בְּיוּלִי.

"שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ צֵץ־צֵץ.

שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ־צֵץ־צֵץ!" –

זוֹהִי סִיסְמַת הַחוּג הַנּוֹצֵץ.

מֵעוֹלָם לֹא קָרָאתִי שׁוּם סֵפֶר,

בְּגָלוּי, וַאֲפִלּוּ בַּסֵּתֶר.

אַךְ יִרְאֶה מַר אַלּוֹן

אֵיךְ אֶצְלִי בַּסָּלוֹן

סִפְרִיָּה

שֶׁל שִׁשָּׁה־עָשָׂר מֶטֶר.

שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ צֵץ־צֵץ…

בַּעֲלִי הוּא עַסְקָן בְּרוּךְ כַּפַּיִם.

בִּשְׁלִיחוּת הוּא מַמְרִיא כָּל יוֹמַיִם.

הוּא אוֹסֵף שָׁם קְרָנוֹת

בִּשְׁלִיחוּת הָאֻמָּה;

וַאֲנִי כָּאן אוֹסֶפֶת קַרְנַיִם.

שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ צֵץ־צֵץ…

לְגִינְזְבּוּרְסְקִי, סוֹחֵר הַפְּרַקְמַטְיָה,

לְחֶפְצֵי אָמָּנוּת יֵשׁ סִימְפַּתְיָה.

הוּא תָּלָה לוֹ בַּ"הוֹל"

מוֹדֵלְיָאנִי גָּדוֹל;

אָז אֶצְלִי יֵשׁ מָאטִיס בָּאַמְבַּטְיָה.

שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ־צֵץ־צֵץ…

זמן קצר אחרי שחרורי מהצבא זכיתי לכתוב פזמונים, מחזות זמר ואופרה עם שני מלחינים גדולים: מרק לברי (הקומדיה המוזיקלית “שערורייה בגימנסיה” לתיאטרון “דו־רה־מי” והסוויטה “חיי אדם”) ופרנק פלג (פזמונים סאטיריים רבים, אופרה שלמה גדושת רמזים בשם “מחבוא הרוח” ל"חידון המוזיקלי", וקומדיה סאטירית ישראלית בשם “זלמן יש לו משקפיים” לתיאטרון “סמבטיון”). גדעון שמר ביים, ובהצגה השתתפו מייסדי התיאטרון, מרדכי בן־זאב וזאב ברלינסקי, וכן שמעון ישראלי, רחל אטאס וגאולה נוני). רחל שרה שם את “שיתפוצץ” – שנכתב אחרי ביקור של חבורת “שלושה בסירה אחת” בווילה מפוארת על הכרמל, שבה ראיתי במו עיני בחדר השירותים ציור מקורי של מאטיס, שבעלת הבית התגאתה בו מאוד.