רקע
יצחק שמי
בין חולות הישמון (סיפור בֶּדְוִי)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: משרד הבטחון - ההוצאה לאור; תשמ"ג 1983

 

– א –

בחצי אי ערב, בואכה העיר מֶכָּה, קרוב לגבול המדבר הגדול ששדמותיו חוֹל וחצץ ומימיו מלח, שכן לפני שנים רבות שבט בדוי קטן ואמיץ. השבט הזה התפרסם בכל הסביבה בבניו הבריאים והמוצקים כברזל, ברוכביו המהירים ועזי-הנפש בדורכי-הקשת ורוֹמֵי-הרומח המצויינים, וביחוד נודעו לתהילה בני השבט בגזעי סוסיהם האבירים והעזים.

כי תעבור בנג’ד ובעירק לאורכה ולרוחבה בין כל השבטים העוסקים בגידול סוסים, ותלך מזרחה בין הנהרות עד מקום יושבי האוהלים החונים ליד בגדד עיר השלום; כי תרד דרומה אל חצרמוות וחקרתָ ושאלתָ: אֵי מקום הסוסים הטובים בכל ערב? וענו כל שומעיך ואמרו פה אחד: לך אל בני-ליש, שם תמצא את חפצך. ואמנם יפים וחסונים היו הסוסים אשר לבני-ליִש. בני הערבה היו והסלעים הקשים, ומהם קיבלו את פראותם ואת אמון רוחם. קומתם גבוהה ועינים גדולות וצלולות. ראשם זקוף, נחיריהם רחבים וצהלתם אימה, צווארם כצווארי היעלים בהריחם מים, רעמוֹתם בּרק להן והן חלקות ורכות כמשי ומשתלשלות על שיפולי צווארם, חזָם רחב ובולט, בִּטנם קטנה ושוקעת ושוקיהם מוצקות, פרסותיהם קטנות, וזנבם צפוף ומגיע עד לארץ.

ורבים הם המבקשים את סוסי בני-ליִש.

כי כיופיים כן טוּבם. נודעים הם לשבח בבהרת הלבנה שבמצחם ובאושר שהם מביאים לבית קוניהם, בדבקוּתם לאדוניהם, אשר במותו יורידו ראשם וילכו בלי חמדה. הם מעירים אותו משנתוֹ בשעת הסכנה. שׂשׂים אלי קרב ונחלצים מידו למען השׂתער שוב על יריביהם. מעולם לא העיזו הולכי רכיל לרנן אחרי סוסי בני-ליִש כי לא הצילו את בעליהם בעת צרה ומצוקה.

אלפי ריאַלים ישקלו באוהלי בני-ליִש במחיר סוסיהם. מדי שנה בשנה, אך התחילו ראשי העשבים לבצבץ, נוהרים דורשיהם מארבע קצוֹת הארץ. מדמשק ומבגדד, מצנעא ומסטנבּוּל, מאלכסנדריה של מצרים ואף מהמדינות הרחוקות של הכופרים הם באים וצרורות כספם בידיהם, ואולם לא את כולם יכולים בני-ליִש להשביע רצון. רבים מהם שבים על עקבותם בבוֹשת פנים, כי מעטים הסוסים אשר יֵצאו למכירה. בני-ליִש אינם מגדלים סוסים לשם מקח-וממכר, לחרפה יחשב להם הדבר, ואף הנמכרים לא ימָכּרו כי-אם בהסכמת כל בני השבט, בנטילת רשות מאת השֵׁיך ובמסירת מודעה לבעלי הסוסים הנשארים. את הסוסות אינם נוהגים למכור בעד כל הון. בן-ליִש ימכור את בתוֹ לאָמָה ולא ימכור את סוסתו לאיש נוכרי אשר לא מבני שבטם.

אוהבים בני-ליִש את סוסותיהם ושומרים אותן כאישוני עיניהם, בחיבה וברחמים יגדלוּן וברוֹך ועידוּן יכלכלוּן. מתמריהם הן אוכלות ואת חלב נאקותיהם הן שותות, על צוואריהן הם מתרפקים באהבים, ובאוזניהן הם שופכים את מרי שיחם להקל את לחץ יגונם.

תפארת בני-ליִש על סוסותיהם, ותפארת סוסותיהם על בעליהן. ואולם גאוות השבט ונִזרוֹ היתה סוסת מַנְצוּר. לבנה היתה הסוסה ומבריקה לאור השמש כשלג החרמון ביום אביב בהיר. עיניה היו גדולות ורטובות, טובות ומלאות-חן, ובינה יתירה נשקפה מתוכן. רגליה דקות היו וארוכות, אמיצות וגמישות ורבות-חן כרגלי עופר האיילים וקלוֹת ממנו. כחץ מקשת היתה נישאת על הסלעים ודומה היה שאין פרסותיה נוגעות בהם. בהשׂתערה על המרחק דמתה ללביאה שוחרת לטרף, אך לפני רוכבה כרעה על ברכיה נכנעת לרצונו.

וסייח שחור כלילה היה לסוסה. פיו טרם ידע רסן, ועל גבו לא עלה רוכב, מאמו ירש את קלוּתה ועדינותה, ומאביו את פחזותו ופראותו ואת נפשו השוקקה אֵלֵי קרב, אך לא טעם משא אדם. עוברי אורח, עולי רגל שׁנטוּ אל אוהלי בני-ליִש לבקש חסות ולווייה לדרכם, ואף סוחרים כְּבוּדים ומבינֵי דבר אשר באו מקרוב ומרחוק כדרכם מדי שנה לקנות את סוסי השבט המוצעים למכירה – בעוברם על אוהלו של מַנְצוּר ובראותם את הסוסה ואת הסייח על ידה היו מפסיקים ממהלכם ומדבריהם כתקועים במקומם בפה פעור ובעיניים לטושות. במבט חטוף עמדו על טיבם והכירו כי הם מטובי הסוסים טהורי היחשׂ המבורך, נצר מגזע הקושלני, מצאצאי סוסתו של הנביא עליו התפילה והשלום. אף כי לא דמו זה אל זה בצבעם ובצביונם הנה כל סימני הגזע המובהקים היו טבועים בהם. לשניהם ראש מחודד ופה מחוטב וקטן כפּי נערה. אוזניים קטנות ודקות, נעות בלי הרף. שׂער ארוך, צפוף וחלק ורק כמשי, מבריק מרחוק כעין הקטיפה.

טובי-הלב היו נוהרים מגיל, מברכים את אללה: “ישתבח על אשר ברא”; “ריבוננו יהיה להם למחסה ויסתירם מן העין.” לעומתם צרי-העין היו כוססים שפתותיהם מתוך קנאה והופכים את ראשם באנחת אנקה.

אלה ואלה הודיעו את תהילתם בכל קצות ערב, וְשֵם ‘חממה’ נישא בפי כל. משוררים סיפרו כבודה, יוֹפיה וגבורתה בכל מקום שהבדוים נוחתים שם, תלו עליה נבליהם והיללוה בשיריהם.

שֵם הסוסה הגיע עד למרחוק ועד אוזני השֵׁיך הקדוש של מֶכָּה הגיע. ידוע היה השֵׁיך באהבתו הגדולה לסוסים, והוא חקר ודרש אחריה אצל כל עוברי דרכים, ובשומעו את כל תהילתה ויחמדנָה בלבו, ותבער בו תשוקתו לקנותה בכל מחיר אשר ישיתו עליו בני-ליִש. ובלי מחשבות רבות ציווה וְיַבהילוּ אליו את מַנְצוּר.

ומנצוּר הבין כי קרוא הוא אל השֵׁיך בדבר סוסתו, ויעצור את שליחיו להלינם באוהלו, כמנהג. ובעת אשר ישנו את שנתם התייעץ עם זקני שבטו, ותהי העצה היעוצה לו, כי ילך אל השֵׁיך ושמע מה בפיו. ואולם על חממה לא ירכב, פן תעורר את יִצרוֹ לבלי חוק. והיה אם יגוֹשׂ בו השֵׁיך בחוזקה, ישוב אליהם וידעו לכלכל דבר.

עם קריאת הגבר חבש מנצוּר את סוסתו שׁאֵרוֹ, ויקח את עבאיתו וכפייתו, חרבו ורומחו, וישם את פעמיו אל נאות הדשא, מקום משכן הקיִץ, בלווית שליחי השֵׁיך.


 

– ב –

בצל אוהל האורחים הגדול, שיריעותיו משי ויתדותיו כסף נשען השֵׁיך ג’עפר על כּרוֹ הממולא נוצות בת-היענה. מקטרתו הארוכה, פיה שׁן, רעדה בין שפתיו, ועיניו הגדולות והשחורות מביטות נִכחוֹ, נשואות למרחקים, כאומרות לעבור את תחום האופק. בנטות צלי ערב נִגלוּ לו הנקודות השחורות אשר כה חיכה להן. ויקפוץ ממקומו ויעמוד פתח האוהל, גא ושליו לקבל את פני אורחו.

סוסים ורוכביהם עמדו לפני האוהל, והשֵׁיך ג’עפר יצא לקראתם בצעדיו המדודים, זרק מבט בגניבה על הסוסה ורוכבה, ושפתיו התלכדו בבת-צחוק של לעג. הוא ניגש אל אורחו, הושיט אליו את ימינו ושמאלו אחזה ברסן סוסתו. מסרה לאחד מעבדיו ואת רוכבו הביא בצל אוהלו.

חרֵד ומשתומם מכל העושר הרב אשר ראו עיניו ישב מַנְצוּר בקצה השטיח הפרסי הרך ובלב דופק חיכה לדברי השֵׁיך. עיניו תעו בבהלה סביב, משקיפות על האוהלים הרבים הפרושים כנשרים פרושי-כנפיים על פני כל המרחק שבו, ונשארו תלויות בשפתי השֵׁיך, חוטפות כל הגה וניד, חודרות לכל זעזוע קל בפניו.

כל הערב ההוא לא הסב השֵׁיך את השיחה אף ברמז קל על הסוסה. אחד אחד התלקטו אל האוהל זקני השבטים ונכבדיהם, אנשי-חסותו של השֵׁיך ג’עפר, השֵׁיּך בעצם ידו כתש את הקהווה וַיַגש לאורחיו, – ציווה – וַיִשחטוּ נאקה צעירה וַיִפתחוּ כד שמן משומר, ויאכלו וישתו וישמחו כל הלילה. כמשפט הזה עשה השֵׁיך מדי יום ביומו שלושה ימים. ביום הרביעי לעת בוקר קרא השֵׁיך את כל אורחיו להראותם את סוסיו.

ויִזעקו מכל המקומות ויעמדו בשורה סוס ורוכבו, השיך ג’עפר ואחריו העבד הכושי מוּרג’אן הנושא בידיו שני סלי-חריות, ובהם קלי ודבלי תמרים, עובר מסוס אל סוס, מחליף מילים אחדות עם רוכביהם, מציע שאלות ומקבל תשובות, חופן מן הסל ומאביס בכפו לכל סוס וסוס, כשהוא קורא לו בשמו, טופח ומחליק בחיבה וברוך, לזה בשוקו לזה ברעמתו. ליד הסוסות המשובחות שוהה יותר, מחלק להן מנה אחת אפיים, מחבק את ראשן, פורש במעלותיהן ומונה יִחוּסן הכפול.

זמן רב ארך הביקור, ורק בבוא העבד להודיע כי האורז והבשר כבר מוכנים בעריבוֹת, חזרו השֵיך ומלוויו אל אוהל האורחים לסעוד את לבם. ככלות הארוחה, אחרי שהממונה על כך זלף מכלי-כסף מי-וורדים על ראשי אצבעות המסובים וּמִשׁנהוּ יצק את הקהווה בספלוּלים, שׂם השֵיך את פניו אל מַנְצוּר, בחנהוּ בעפעפיו ויאמר:

– מנצור, המצאו חן בעיניך סוסַי?

– במאוד מאוד, אדוני השֵיך, ידוּם כירך.1)

– ומה דעתך בּנת עמתי חַצרה?2)

– נפלאה! – ונשק את ראשי אצבעותיו – אללה יאריך את חייה וישמרנה מכל צרה ופגע, אותה ואת בעליה.

– הנכונה השמועה שהגיעה לאוזני, כי אתה בעל הסוסה היפה בסוסות בכל ערב?

– נכונה, אדוני השֵׁיך!

– האם בּנת עמתי ירוקה לא תשווה לה?

– לא, אדוני.

– אם כן – אמר השֵׁיך בקול יבש ובפנים זועפים – מכרנָה לי כיום, ואני אקוֹב לך מחירה מאתיים כיס ושתי סייחות.

פני מַנצוּר חוורו, גל דם חם פרץ אל לבו, אך התאפק ולא ענה דבר, ונראה כְּשָׁת עצוֹת בנפשו. רגע אחד כמעט התמלטו מפיו המילים: “הסוסה סוסתך!” ואולם במשנהו נתן אל לבו, כי בלעדי הסוסה חייו אינם חיים, ויזכור את עיניה המביטות אליו כמתחננות ואומרות: “לא תרחיקני מעליך! זכור את צהלותַי בוקר וערב, עם עלות השמש ובואה…” ובקול צלול פתח את פיו ויען:

– לא אמכוֹר בעד כל הון את יחידת לבי ומשוש חיי.

כל הנאספים הרימו את ראשם בתימהון. כי מי זה הִמרה את פי השֵיך הקדוש וישלם? לחי השֵיך רעדה, מצחו העלה קמטים ועיניו יָרוּ ברקים, ואולם התאפק, הסתיר את מבוכתו, ויתאמץ להעלות על פניו בת-צחוק קלה, ויאמר:

– אם כן תננה לי במתנה ושא את פני אוֹרחַי.

– את בתי אתן לך לאָמָה ואולם מסוסתי לא אוכל היפרד, רצחני וִירִשְׁתָנִי!

רעש ושאון קמו באוהל. עיני השֵיך אדמו כדם. מנצור שמע מאחוריו את קולו הנחנק מכעס:

– הניחו לכלב המדבר ואל תגעו בו לרעה. דם פלח בעורקיו.


 

– ג –

ימי פחד וחרדה באו לבני-ליִש. על הגבעה הרחוקה עמדו הצופים על משמרתם ולא גרעו עין מן הדרך העולה אל קבר הנביא. יום ולילה עמדו הסוסים חבושים וירקעו ברגליהם וישכוּ את מִתגיהם מקוצר-רוח. בלילות האפלים עשו להם משמרות, לכל נביחת כלב היו מקיצים בחרדה, מטים אוזן לעבר המדבר ושולחים רץ אל פרשת הדרכים. ורק אחרי אשר נוכחו לדעת כי פחדם שווא, שב המחנה למנוחתו. הגברים היו מתנמנמים על יד סוסיהם, מותניהם חגורים, חרבם על ירכם ורומחם בידם.

מקץ שלושה ירחים, כאשר ראו בני-ליִש כי עקבות השֵיך ושבטיו לא נודעו – שָבוּ אל אורח חייהם, התנחמו בלבם ואמרו: – אין זאת כי הֵסִיח השֵיך הקדוש את דעתו מן הסוסה וישכחנה.

אך הם שָׁגוּ ברואה. שֵיך ג’עפר לא יכול לשכוח את הסוסה אף רגע. עננה כיסתה את פניו ועצב עמוק נשקף מתוך עיניו השחורות. סר וזעף התהלך כל היום סביב אוהלו. נפשו כלתה אל הסוסה ובה היו כל מעייניו. ואף כי לא ראה אותה מעודו, הנה, לפי התיאורים והסימנים שמסרו לו כל רוֹאיה, ניצבה כמו חיה לנגד עיניו ויחלום עליה גם בלילות. ויתהפך בתחבולותיו, ויטכס עצוֹת לזכות בה ולא יצטרך להניף את חרבו על השבט ולהכריתו. אך לא ידע כל דרך. לאחרונה נהרו פניו, הקמטים אשר במצחו התיישרו, שפתיו התלכדו בלעג דק, ובת-צחוק טמירה ריחפה עליהן. הוא מצא עצה לבוא עד מטרתו.

לִכְלִי-יוֹצֵר למעשהו בחר השֵׁיך בעבד הכושי מוּרג’אן. העבד הזה היה זריז וממולח ועינו חדה כעין האַיָה. רגליו קלו מצבאים, וידיו אמונות בגנבות ותעתועים. את הלובן שבעין גנב ולא נתפס בכף. פחד לא ידע מימיו. פנים אל פנים נפגש במדבר עם רודפיו בלכתו לפעמים בשליחות השֵׁיך בעלילות ומעשים שכבודם הַסְתֵר דבר. באורח פלא היה מתחמק מתופסיו ושב אל אדוניו.

עתה הגיעה השעה לשֵיך ג’עפר לחשוב על גניבת הסוסה מבעליה.

ויקרא אליו את העבד הכושי למועצת סתרים וכה אמר לו:

– לך אל קצה המדבר, אל בני-ליִש היושבים אחרי התמרים בקצה הערבה, וגנוֹב את סוסת מַנְצוּר. והיה אם יצליח חפצך בידך, חופשי תהיה לנפשך, וחמשת אלפי ריאלים אשקול על ידך.

עיני הכושי נוצצו מחמדה. הוא הניד את ראשו לאות הסכמה, ויחשוף את שיניו הלבנות, ויזחל על הארץ, ויתחמק כנחש מתחת ליריעות האוהל.

כעלות השחר נפרד הכושי מאת השֵיך. ילקוט רוֹעים וְחֵמֵת מים קשר על גבו, חגר את חרבו על ירכו, ואת רומחו לקח בידו, וַיָשֵׂם אל עבר המדבר פניו.


 

– ד –

עשרה ימים ועשרה לילות תעה הכושי בערבה, ביום קדח החוֹל תחת רגליו היחפות ובלילה נקשו שיניו מקוֹר. וביום העשירי אך פּקח המזרח את עֵינוֹ, הבחינוּ עֵינֵי העבד באופק הרחוק שדרות דקלים מוריקות, על עטרותיהם ריחפו עננים קלים, חוורוורים, התנשאו למעלה מכל עבר וכלוּ באוויר הבהיר. זה היה עשן המדורות אשר הבעירו בני-ליִש לאפות את פת הבוקר. שמח וטוֹב-לב השתרע הכושי על החול, שָׂם את רמחו למראשותיו, הליט את פניו בעבּאיתו ויִשן.

כחוֹם היום התעורר משנתו, ויקם ויחֵשׁ את צעדיו. ובנטוֹת הצללים הגיע אל חורשת התמרים, ואוזניו לכדו את רחש כפותיהם.

עייף וכושל התנהל בין שורות האוהלים. עיניו הביטו סביביו וריגלו את הכיכר לאורכה ולרוחבה. בקצה האוהלים הבריקה לעיניו הסוסה לנוֹגה השמש כריאַל כסף חדש ומתנוצץ. סייח שחור כעורב התגולל לידה על העשב, שכיסה את הכיכר כמרבד ירוק משובץ בפרחים והוא התחכך בו להנאתו. לא הרחק מהם ישב מַנְצוּר על הקרקע, ראשו נטוי הצִדה וידיו עסוקות בשזירת חוט. על ברכיו אוכף, והוא נראה כמתקן בו דבר מה.

קל כחתול התגנב העבד על בהונות רגליו וַיִגַשׁ עד מנצור. תקע את ידו בחגורתו, ובקול נפעם ונבהל כאיש החרד לנפשו, פתח ואמר:

– חנני נא ושמרני בצל אוהלך ויחנך ה'!

– יחנך ה'! – ענהוּ מנצוּר, ויקם לאט ממקומו – אחרי אשר באת בגבולי לא תאונה אליך כל רעה, מפּתי תאכל וממימַי תשתה. שערה משערות ראשך לא תיפול ארצה. אוהלי אוהלך וחסות שבטי עליך. הישען בצל האוהל, עד אם הוצאתי אליך את הדרוש לך.

מנצור נכנס אל האוהל, אל מחיצת הנשים, ונתן שם את פקודותיו. בה בשעה קרב העבד לאיטו אל הסוסה ויעמוד נִכחה הרחק שניים או שלושה צעדים, התבונן סביביו וירא כי אין איש רואהו ויתבונן ארוכות וחדות בעיניה במללו בשפתיו לחשים ודברי-קסם.

וסוסת-הפלא הסתכלה ארוכות בכושי כבוחנת אותו. והעבד התקרב אליה ויעבר את ראשי אצבעותיו בחיבה על ראשה ולאורך שִׁדרתה, חיכך בקודקודה, טפח על ירכה ועל שוקיה ויכרוך את זנבה הארוך והחלק כמשי על זרועו ויבלֵט את החרוזים הירוקים ואת גרגירי הנשדוֹר המושחלים בזנבה. והסוסה שלחה את ראשה הארוך לעבר הכושי והתחככה בזרועו מרעידה את שריריה, ומרחיבה את נחיריה, מנערת את רעמתה ורוקעת ברגליה.

בצאת מַנְצוּר מן האוהל ראה לתמהונו את העבד חובק את ראש סוסתו, נושק לה על מצחה וחופן מלוא קומצו קלי ובו פּתוֹתֵי מלח ומגיש לה, והיא לועסת את הקלי לתיאבון, מושיטה לו את צווארה, ולוקקת בלשונה את ידו המלאה. עיניה הרטובות והגדולות הביטו אליו בלי פחד וליוו ברצון את תנועותיו.

צל חרדה, קנאה ודאגה עברו על פני מַנצור. רגש לא-טוב ניעור בלבו על הכושי המתנֶה אהבים עם סוסתו. מי הוא זה? – חשב מנצור. נדמה לו כי ראהו פעם, ואולם לא יכול לזכור היכן. מתוך קרירות יתירה דיבר אליו:

– האוכל מוכן לפניך. גש וסעד את לבך בשם ה'!

בלי חמדה נפרד העבד מן הסוסה, והיא ניערה רעמתה, הרחיבה נחיריה וצהלה אליו בקול.

כל שעת האוכל לא גרע הכושי עין מן הסוסה. כעל גחלים בוערות ישב. מדי רגע ברגע ניסה להתרומם מעט מעל מושבו לראותה. אך פני מַנְצוּר ההולכים הלוך וקדור ומבטיו השלוחים אליו מעל האוכף, עצרוהו במקומו.

– בשם אללה. שמורה תהא מעין רעה. מה יפה ונחמדה היא לבנתךָ! לב גבר יתרונן למראה.

– מפני מי אתה בורח ומי גואלֵי הדם המבקשים את נפשך? – שאל הבדוי את אורחו בכעס עצור.

הכושי הצית אש במקטרתו אשר העלה מחגורתו, וישאף עשנָה מלוא פיו, ובעשותו עצמו כלא שומע, שב וידבר:

– לוּ אני תחתיך, כי עתה ידעתי מה לעשות בלבנה זו. פונה הייתי אל אחד השֵׁיכִים העשירים והנדיבים בערב, ואומר לו: “סוסה כזו אין בתבל מָשְלָה. ענתר לא רכב על נאה ממנה. הלבנה של אבּו-זיד3) כאין וכאפס לעומתה. אספנה אליך ומאתיים כיס ביני ובינך מה הם”. כה הייתי אומר לו, בחיי אללה.

הבדוי זקף את ראשו בגאווה, ויגלגל את האוכף מעל ברכיו. הקמט אשר במצחוֹ התעמק והתרחב עד קצה רקותיו, ובזורקו על הכושי מבט מלא בוז קרא:

– אל תעיז לִשְׁנוֹת את הצעתך! מה ערך הריאַל לעומת ברק שערות סוסתי. צליל שק שקלי-כסף לא יִנעם לאוזני כצהלתה. השֵׁיך ג’עפר הקדוש חמד בה וירבה במחירה, אך לבי לא נתנני להיפרד מעליה ואשיב את פניו ריקם.

– כן, כן – ענהו הכושי – המקרה הזה היה לשיחה בפי כל גרֵי המדבר. ואולם חי אללה וחי זקן הנביא! שֵׁיך ג’עפר יחפיר את שיבתו ולא יֵחשב לאחד מצאצאיו אם לתקופת השבוע לא יקשור את רסן סוסתך ביתד אוהלו.

צחוק לעג, בוז ומשטמה השתפך על פני מַנצור.

– רואה אני את לשונך והיא לטושה כתער הגלבים, בן השטן והתופת. פניך מעידים כי עבד הנך. השֵׁיך! היכן הסתתר הוא וכל חלוציו? ינסה נא לגשת אל סוסתי, אם לא תכבדהו מנה אחת אפיים עד כי שן אחת שלמה לא תישאר בפיו.

קצף לבן עלה על שפתי הכושי לשמע חרפת אדוניו. גידי צווארו השתרגו, ומקטרתוֹ צנחה מפיו. הוא הרימה וישוֹךְ את פיה בחוזקה. פניו שקטו ובמנוחת אכזריות פנה אל מנצור ויאמר:

– אני אחד מקטנֵי העבדים אשר לשֵׁיך ג’עפר. אדוֹנִי השֵׁיך, ישמרהו הנביא וינצרהו, שלחני אליך לגנוב את סוסתך. נדיב-רוח הוא ואין את נפשו להכרית שבט מבנֵי ערב ולתת את בשרכם למאכל לעוף השמיים ולכלבי הארץ. את המילים האלה שָׂם בפי: “לך אל מַנצוּר ואמוֹר לו: אנשים אחים אנחנו ולא אחפוץ לראות בחורבן בארותיכם ונאות מדברכם. השֵיך ג’עפר שולח אליך את אחד מדלי עבדיו לגנוב את הסוסה בעורמה ולא בחוזקת היד. אתה בעצמך תעיר עליה ותשמרנה. אך לילה אחד תיתן לי להוציא את זממי לפעולה. ואם לא יצלח חפצי בידי, הנני נותן לך את דיברתוֹ צדק לבלי געת בך לרעה ולא יפריד עוד בינך ובינה”.

פני מנצור אדמו מכעס, עיניו הבריקו כגחלי-אש וידו הימנית רעדה. תשוקה עזה התעוררה בו לקום ולהחזיק בצווארו הדק של העבד החצוף, לשים לו מחנק ולרומסו כתולעת. ואולם מנהג הכנסת-אורחים ועיני הכושי הנטויות אליו בלי מורא הניאוהו מחפצו. הוא נשך בשיניו וישקע במחשבותיו.

והכושי מילא שנית את מקטרתוֹ ויבער בה אש, ובאחזו את הספוג הבוער בידו הוסיף בקול חזק:

– אם תשיב את הצעתי אחוֹר והיית לקלס בעיני כל אחינו יושבי עבר הנהר מזה ומזה. שֵׁם שבטך לא יִקרֵא עוד בני-ליִש כי אם בני-ארנבת.

רגעים אחדים עברו עד אשר מצא הבדוי להוציא הגה מפיו. הכעס שם מחנק לגרונו, אך התגבר על רגשותיו ויקרא:

– בן-מוות אתה בגלל עזותך וחוצפתך, אך ידי לא תהיה בך אחרי הבטיחי לך את חסותי ואחרי אכלך מפִּתי וממלחי. גנוב את הסוסה, אם יש לאל ידך! הנני מפתח את כבל רגלה, למען יקל לך הדבר לעשותו. ואם תקצר ידך מקחתה, נקי הנני מדברי ומהבטחתי. מחר, הבוקר אור, בצאתך את התמרים, אוקיע את נבלתך על ראש אחד מהם. את לשונך המדברת גדולות אֶכרוֹת ואת ראשך הכּרוּת אשלח מתנה אל השֵׁיך שׁוֹלחךָ.

צחוק קל עבר על שפתי העבד. מבלי דבר קם ממקומו, הפשיל את קצות עבּאיתו על כתפו, ויתרחק מן האוהל כמטחווי קשת. שם ישב על החול ופניו אל עבר הסוסה.


 

– ה –

היום פנה לערוב. השמש כבר באה מאחורי ראשי הדקלים והזהיבה את קצוֹת לולביהם. חרש התגנבו באו הצללים ויתפשטו על פני המישור. שורות האוהלים קרבו ולוֹבן יריעותיהם הפך כעין האפר. דומם ישב העבד על החול ויעשן במנוחה את מקטרתו. הבדוי החזיק את רומחו בידו ויכוננהו ישר מול חזה אויבו ולא גרע עין מכל תנועותיו.

החשכה גדלה ועבתה, וצורת העבד טושטשה לגמרי. עיני הבדוי החדות בחנו גם בעלטה את כפייתוֹ הלבנה ואת האש הלוחשת אשר במקטרתו. רוח לילה ניעורה פתאום, עילעלה בכפות התמרים וניפנפה את יריעות האוהלים. קצה חרמש הירח הדק של תחילת החודש הגיח לרגע מבעד לעננים ויתכס שנית ולא הגיה את חשכת הלילה.

שעה אחרי שעה עברה. מַנצוּר ישב במנוחה על מקומו ולא הניד עפעף. והכושי יושב בלי כל תנועה, האש במקטרתו כבר דעכה, אך כפייתוֹ ועבּאיתו עודן ניכרות בחשכה ומזדעזעות מפני הרוח הנושבת, ופתע נדמה לו, כי אוזניו צדו מאחוריו קול רחש דק. מנצור חידד את שמיעתו והפך את פניו אל המקום ממנו נשמע הקול החשוד. ואולם הקול חדל וכל דבר חשוד לא נראה. הגוש השחור אשר סימן לו באופל את מקום ישיבת הכושי רבץ באשר רבץ ולא חל בו כל שינוי. המקטרת היבהבה ושוב כבתה. מַנצור נרגע והשעין את ראשו על ידו.

תנועות חשודות כאלה נִשׁנוּ פעמים אחדות, עד כי חדל לשים להן לב, כי חשבן לפרי דמיונוֹ. והנה לקחו אוזניו קול צעדים זהירים, ושוב תנועה חרישית כתנועת פרש המפנה את סוסו במהירות גדולה. נבהל למשמע אוזניו קפץ הבדוי ויעמוד על רגליו. בו ברגע התרומם צל אדם מאחורי הסוסה, קפץ על גבה והסוסה עם רוכבה ניתקה ממקומה ותסער בשטפה.

רגע עמד מנצור במקומו כהלוּם רעם. קולו מת בגרונו, וידו המחזיקה ברומח דבקה בניצבוֹ. אחרי זמן מה התאושש ויזרקנו בחמת כוחו אל דמות העבד היושב עוד בלי-נוע על מקומו. הכפייה והעבּאיה התמוטטו ונפלו, אך כל צעקה לא נשמעה. נבהל וחרד רץ מנצוּר אל מקום נפילת הרומח, ומה גדלה חרדתו בראותו כי הרומח הפיל את הכפייה והעבּאיה התלויות במקל נעוּץ באדמה בצורת אדם. הכושי נמלט על סוסתו הגנובה! מנצוּר רץ אל המקום שם עמדה הסוסה ונשאר עומד קפוא, מבלי דעת את אשר עליו לעשות. הסייח עוררו מקפאונו. בראות הסייח את אמוֹ רצה במרחב ואת בעליו הקרב אליו, הזדקף על רגליו האחוריות וצהל בערגה ודאגה.

מַנצוּר מיהר התיר בידיים רועדות את הכבל, קפץ על גבו וינופף את רומחו להחיש את מרוצתו.

מַנצוּר זכר אנה היפנה העבד את סוסתו וַיֵפן שמה. הוא ידע ברור כי עמלו לשווא, כי נבצרה מאת הסייח להשיג את הסוסה המהירה. מי כמוהו ידע את קלות רגליה ואת אמונה לרוכבה. אך כעסו וכאבו המריצוהו לרדוף אחריה בלי חשך. מרוצת הסייח הלכה וגדלה, דהרותיו נעשו מהירות וקצובות, כעבור שעה הבחינה עינו החדה באופק צל מגמא ארץ במרוצותו. “חממה היא!” – חשב מַנצוּר ולבו ניתר בקירבו מרוב חדווה. רגע והתקווה שיחקה לפניו ותשעשעהו כי אללה הטוב והמיטיב יהיה בעזרו וישיג את סוסתו, יצילנה מיד חומסה וְיִקוֹם את נקמתו. אך רגע מִשׁנהוּ נפל בו לבו בראותו את הסוסה נישאת כרוח המדבר בלי יכולת להשיגה עוד. והכושי הרגיש ברודפו ויאמץ את מרוּצתָה. המרחק ביניהם שב ויגדל, עד נעלמה הסוסה במרחב.

והסייח, בראותו כי נעלמה הסוסה שנית בחשכת הלילה, ויט את צווארו ויזקוף את גבו ויזנק במרוצה שוטפת וְסוֹעֵרָה. כוחותיו נִבְעוּ ביתר עוז, שני הרוכבים התקרבו מעט למען שוב והתרחק. המחזה הזה חזר פעמים אחדות, ובקוֹר הלילה נמלא פי הסייח קצף ומגוּפוֹ שפה הזיעה.

עיני הבדוי העוקבות אחרי תנועות העבד גילו לתמהונו כי הכושי הארור הוא אחד הרוכבים המהירם בערב. בלי מתג ורסן ניהל את הסוסה כמו אדוניה הוא מתמול שלשום. מדי פעם בפעם הסב את ראשו אחורנית לראות את רודפו, ובראותו כי הסייח עודנו ממנו והלאה, עצר את הסוסה במרוצתה. ואחרי שאפה רוח הרעישה שנית ונבלע אִתה באישון לילה ואפלה.

לאט לאט חוורו הכוכבים. פני המזרח התחילו מאדימים, והסוסים עוד לא פסקו ממרוצתם. קו האור הראשון חידש את כוחם ועודד את מִרְצָם. כחץ מקשת נישאה הסוסה וכנשר עט אל טרפו רץ אחריה הסייח. לאסונו תעה הכושי בחושך ויבֵא את הסוסה אל ערבה שוממה מלאה אבני-נגף. חלוק-אבן חד ניתז מתחת פרסתה ונתקע בקרסול רגלה בצומת הגידים. קילוח דם זירזף מן הפצע. היא הבליגה על כאבה ואזרה כוחותיה, אך שטף מרוצתה הלך הלוך ורפה, וראשה נכפף עם כל פסיעה. בשמחה מהולה בדאגה התבונן הבדוי כי הסוסה פיגרה במרוצתה. עוד רחוק היה ממנה ולא יכול לעמוד על סיבת כשלונה. והנה עצר הכושי, קפץ ארצה, בדק את רגלה, כרכה במטלית אשר קרע מכותנתו – ושנית קפץ כחתול על גבה, והיא שבה למרוצתה כבראשונה.

אך המרחק בין הרוכבים הלך הלוך וצר. הסייח התחיל מחלחל וקופץ, זוקף אוזניו וזנבו ומרחיב את נחיריו. כמו אש זרמה בעורקיו וַיָרָץ כגלגל לפני סופה. המרחק בינו ובין הסוסה הלך הלוך וקטן. הנה נראה לעיני הבדוי העבד הרוכב על הסוסה והוא פרוע וערום חציוֹ. הנה הוא רואה בבירור את רגלה הפצועה, המלוכלכת בדם והמוצגת על הארץ בלי כוח.

שמחתו הגדולה אשר שמח בראשונה בהתקרבו אל מטרתו נחלשה. תוגה גדולה התחילה מעיקה על לבו בראותו את אובדן כוחותיה, ואנחה חרישית התפרצו מגרונו. הוא ידע ברור כי רגלה הפצועה והצולעת היו בעוכריה. ואולם מה יאמרו בני שבטוֹ והשבטים הקרובים והרחוקים בהיוודע להם כי סייח צעיר השיג את סוסת מַנְצוּר? – והשֵׁיך ג’עפר ישמח לאידו ויחזה בו נקם על אשר לא מכר לו את סוסתו? – היציל את שמה ותהילתה בעוצרו את סייחו? – אם ככה יעשה הלא ‘חממה’ תאבד ממנו לנצח! כן, ממנו תאבד, ואילו כבודה ושמה ישארו נקיים מכל כתם ודופי. אב לבֵן יספר מעלותיה, וכה יאמרו: היא היתה הטובה והיפה בסוסות ערב, מַנְצוּר בן שבט בני-ליִש גידלה וחינכה. היא היתה ששונו ונחמתו בחייו, גאוות השבט וניזרו. אושרו לא ארך ימים, כי שֵׁיךְ ג’עפר חמד בה ויגזלנה בתחבולותיו.

שקע במחשבותיו אלה וידיו הירפו את מתג סייחו. והסייח אשר כָלוּ כוחותיו האֵט את מרוצתו, והמרחק בינו ובין הסוסה הלך וגדל. לאט לאט נעלמה הסוסה בין ערפילי השחר. זנבה הנטוי הבריק לנוגה קרני השמש הראשונות, עד כי כבה ויעלם בתוך הערפל. מנצור העביר את ידו על עיניו כמסיר קוּרֵי חלום רע. אחר הפך את סייחו, הוריד את ראשו, וישוב אל שבטו עצב וּמַשְׁמִים.



  1. יאריך טובך.  ↩

  2. בת דודתי ירוקה.  ↩

  3. ענתר ואבו–זיד – גיבורים אגדיים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות