רקע
יצחק שמי
ג'וּמעָה אַלאַהבַּל
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: משרד הבטחון - ההוצאה לאור; תשמ"ג 1983

1 (מתוך מחזור הסיפורים “רועים”2)


לידידי מנוער דוד ומנוחה אבישר


 

− א –

על הרי הנגב החשופים, קלויי השמש, רעה גוּ’מעה אַלאַהבַּל, עדר כבשים בן ארבעים גולגולות. מקצתם שלו, ורובם הופקדו בידו לרעייה ושמירה מבעלים שונים – מפלחים שחברו יחד ונקבו שכרו מגורן לגורן עבּאיה, חלוק ענזרוּתי (בד כחולוּ ידוע) צבוע אסטיס, זוג מִדרסים, ושני שקי קמח, תערובת של דורה וחיטה מחצה על מחצה.

בחלקות העידית הפוֹריות של הכפר, שדות המישור שעל יד המעין – עושרו של הכפר ועיקר פרנסת אוכלוסיו, לא היה לג’וּמעה כל חלק. אלה − כבר התפוררו והתפצלו במשך הדורות לקרטים ולקרטי קרטים. ומדי סתיו בסתיו בשעת חלוקתן בין השותפים ושותפֵי השותפים, רָבּוּ המריבות שהיו מסתיימות כמעט בבטן שסועה כצבר הנחתך ובגולגולות מבוקעות כאבטיחים: וכתוצאות מהן – גוֹם (נקמת דם) גדיעת עצים, הצתת גדישים, תלונות לרָשוּת הקרובה ול“שער הגבוה” ומשלחות-של-עונשין. יום אחד פקעה סבלנותו של הַפֶּחָה רודף הצדק והשכין סוף סוף שלום ביד חזקה – הפקיע את אדמת המריבה של הכפר, הכריזה נחלה לסוּלטן במרחקים ולאפוטרופסותו והשגחתו של בא-כוחו, הוא הפֶּחָה עצמו. ומאז הן מוחכרות על ידו לאַלָמִים וליַחסנים. משהסכימו לפשרה זו, חילק ביניהם לצמיתות גם את הזיבּורית ואת אדמת ההרים.

ואביו של ג’וּמעה שהיה מנמוּשוֹת הכפר, קוּפּח על ידי זה גם משאריות נחלתו ויצא נקי מנכסיו. כדי לפרנס את בני ביתו עסק בכל הבא לידו. חטב עצים, היה שכיר יום במשרפות פחמים וחצב אבנים לכבשני הסיד. פעם פקע המלבן מחמת הסקה יתירה, וגוש סיד פרח ממנו, טפח על פניו וצרב את עיניו. משנסתמא, פרק מעליו עוֹל פרנסה והשליך אותו על אללה שבשמיים ועל כתפיה של כדיג’ה אשתו, בת הטובים, ועל רחמֵי הבריות, וסילק את ידו מכל עבודה. רובו של יום התגולל על המזבלה של הכפר, על איצטבת התפילה שאצל בור המים או במארחת המסגד; ובלילות התחבר אל חבל הדרווישים החדש של שֵיך כירי, שנוסד מקרוב בנוֹב הקרובה, כפר הדרווישים מאז. אִתם היה מזמזם בעל פה את שורות הקוראן וקורא בקול ניחר וממושך את הזיכּר,3 כשהוא מעלה קצף על שפתותיו ורירוֹ נוזל משני עברי פיו, אגב הנעת ראשו פנים ואחור, מטה את גופו הערום ממותניו ולמעלה אל ארבע רוחות עולם, מתוך טירוף כל החושים, עד שכרע תחתיו בעווית של נִכפה. ג’וּמעה זה – אמו חיבּלתוֹ בעצב וחינכתו בדאגה. אל כל מקום שהלכה לעבוד, סחבתוֹ עמה כחתולה המטלטלת את גוריה. ג’וּמעה שכב בעריסתו העשויה שטיח דהה וממורט, שחבלם קשורים בשני קצוֹתיו והם מתחברים יחד על ראשה כשהיא טוענת אותו על גבה. משהגיעה למקום העבודה תלתה אותו על ענף עץ זית או על יִחוּר של תאנה. שם פירכס וקירטע בידו וברגליו בשעת המסיק, ישן בצל הצבר בעונת קטיף הדוּרָה, התייפּח ויילל עד כדי חניקה בתקופת הקציר והלֶקֶט, או מצץ את אגודלו והיה מסתכל ומחייך בדממה כלפי העננים הפוריים והצללים המרצדים תחתיהם.

בן שלוש גמלתוֹ אמו ועדיין לא היה יכול לא לקום על רגליו ולא לדבר. זוחל היה על ארבעתיו כשהוא גורר תחתיו בקושי את בטנוֹ הנפוחה. מעוּנה מרעב היה תובע את מזונו בצווחות משונות ובהברות קטועות ועמומות כגוּר חיות. רגליו היו עקומות ודקות כזמורות גפן, כּרֵסוֹ נפוחה ועיניו הגדולות בולטות כעיני צפרדע. תמיד היה יושב על יד חבית הקמח אחרי הריחיים או בחצר המזוהמת, עדת זבובים מזמזמת ומסתחררת מסביב לראשו כצעיף מתנפנף, ויורדת על פניו ועל מערומיו. מתוך תנועות אישוניו אפשר היה להכיר ברור, שהוא כבד-שמיעה וכבד-הבנה. השכנוֹת, בעוברן עליו, היו מציצות עליו בחרדה, מסובבות כגלגל את האצבע מסביב לצדען, סימן שאין מוחו כשורה ושהוא “אַהַבַּל” מעצם ברייתו.

אללה הוא גדול, יודע הכל וכל-יכול. אחרי הסתירוֹ את פניו ממנו בשחר חייו סכך עליו בכנפיו, לקחו תחת חסותו וחתך דינו לחיים. ואולם הוא נשאר חדל-ישע, רפה-שכל ורגיל בשתיקה. השתמט מחברת אנשים ולא התרועע עם הילדים בני גילו. אלה, משהרגישו בחולשותיו, היו מענים אותו באכזריות ילדים, ירדו לחייו בכל אשר פנה.

ימי ילדותו עברו מהר. בן שש כבר לקט צבּרים ותאנים, אסף גללים, ועזר עם יתר הרעבתנים שבבית לאכול את הפּיתה האחרונה וללקק בכפּוֹ הזעירה את סיר הלחמית ואת נזיד החרשף. בן שבע – הנער הפלח הוא כבוגר לכל דבר, משתכר את לחמו, ועובד בכל עבודות הגדולים.

טרם יחגור חגורה על חלוקו הכחול הבּלה והמזוהם, שמחשוף בשרוֹ נִגלה מבין קרעיו, וכבר גירשוהו אדוניו השונים ממקומות עבודתו בחרפוֹת וגידופים, בסטירות ובבעיטות. משנוכחה אִמוֹ שלא יִצלח לשום עבודה, מסרתו על יד אחד הנוֹקדים לשרת את הרועה וללמוד את מלאכתו. החל ברעיית הטלאים שזה עתה נעתקו משׁדֵי אמם. מלאכה זו איננה דורשת לא חריצוּת מיוחדת ולא שכל רב. בה מצא ג’ומעה את תיקונו, השבּיח מזלו ונתעלה בעיני הבריות. היה מרוצה ממנה, ונוֹתנֵי לחמו לא פחות ממנוּ.

כך נקבעו חייו. שנים על שנים הלך בעקבי הצאן יחף ופרוע ראש, התרוצץ עם הכלבים לאסוף את המִקְנֶה, או נגרר על יד האַיל הנרתע לאחוריו כשהוא נצמד אל קרניו וסוחבו עמו, כדי למשוך אחריו את העדר. אחרון לנערי הרועים חזר בערב אל הכפר בצאת הכוכבים עם הממליטה או הכושלת, ועל ידיו וכתפיו טלאים בני יומם ששערם הרטוב מדולדל ותלוי מתחת לבטנם. ראשון למשכימים התנער עם שחר מרִבצוֹ, ולבש בחיפּזון את פרוותו ששימשה לו מצע. באפלולית הגמורה של המכלא, המלא ריח-כבשים וחלב ואֵדים חריפים של גללים וטחב וזיעה, מצא את דרכו בין המחמרת החיה, שכעין רעד עֲבָרָתָה והרי היא זעה ונדה בתנועת גלים, פסע ועבר בין העָלוֹת4 שכבר עמדו על רגליהן, החזירו אליו את פניהן, כשהן לוטשות עליו עיני זכוכית, ונדחקו והתחככו לרגליו. בתנועות זריזות ומרגיעות התיק את הטלאים מבין עטיניהן, כּינסם אל הניקבָּה שבפינה, סגר את מוצאה בסירים וקימשונים, וחזר את הדיר שנתמלא בינתיים געיות חרדה של אמהות שכולות, וכנגדן, כהֵד במקהלה, פּעיוֹת בהלה של תינוקות עזובים באפלה. עם הפצעת החמה כבר שב הכל למנוחתו. משׂוּכות הצבּר הגבוהות והעבות כחומה, הגודרות את מבוא הכפר, כבר היו מאחורי העדר, וג’ומעה, חלילו בפיו ואַלתוֹ בידו, צעד מדודות אל ראשי ההרים מקום שהנחש ירוק יותר וראשי הדשאים רכים וטעימים ומלאים לשד וריח.

אף כי היה ג’ומעה מטבעו כבד-תנועה ככבש מפוטם, קשה-עורף ורפה-תפיסה כתיִש, וחשדן ומתרחק מן הבריות כצבוע שנמלט מן הפח, נטפל אל הרועה הזקן, מחנכוֹ, נפשו דבקה בו לאהבה, וידו לא זזה מתוך ידו; באשר הלך הלך, ובאשר לן לן; הזקן היטה אליו חסד, הורהוּ את שירי הרועים ושיחותיהם וילמדהו לחלל בחליל ולפרוט על הראבּאבּה (נבל עממי.) משמצא אותו כשר לפניו, מסר לו את שמות העשבים והשורשים, לפי מסורת קדמונים, סגולותיהם ותרופותיהם, וגם את לחשיו וקסמיו הנסתרים. מפיו למד לרפא את בהמותיו – את הגרֶדֶת במריחת זפת, את החרחור בתערובת שמן זית, עטרן, וגללים של עָיִר,שנאספו באביב בשעה שהלבנה במלואה, את השילשול והסחרחורת בתמצית עשבים ובמשׂחק סממנים חריפים ועזים העשויים ממיצי פרחים, גבעולים ולשד חרקים וצרעין, שסוֹד הכנתם אינו נמסר אלא בלחישה מפה לאוזן, לאור הירח, מדור דור, מרועה זקן למִשנהוּ ולנער היוצק מים על ידו.

ומקץ שנים אחדות היו נהירין לוֹ לג’ומעה שבילי הכוכבים, ידע את דרך הנץ במרומים, שיחות חיות ועופות, את מאוּרוֹת התנים והאוֹחִים במערות הסתרים ובבתרֵי הסלעים. כל חייו עברו עליו בהרים ובשדות. והכיר את הערוצים המוריקים והמשעולים הנפתלים. רעיו היחידים היו כבשיו וחלילו, טלאיו וכלבו. להם חלק מפִּתו, ושיתף את עצמו בסעודתם. עמהם לעס את הצמחים הראויים לאכילה, לקט בין הדשאים, והירווה את צְמָאוֹ בשׁקתוֹת ובפלגים.

ואכן הכיר ג’ומעה את בני עדרו והם הכירוהו. לשריקותיו וציוציו היו התיישים או הגדיים הנקובים בשמם רצים אליו בקפיצות פראיות, משעינים את רגליהם על חזהו ועומדים קוממיות, מתנגחים אתו למראית עין ומושיטים את לשונם אל אגודות הדשאים הטעימים שקטף למענם ושהיה מנופף בהם מעל לראשיהם. לפי געיותיהם ופעיותיהם עמד על רצונם, ידע את צרכיהם, והבין להשיב את הנידחת, לחבוש את הנִשׁבּרת, לרוץ לשריקת הנִטרפת בקפיצה מצוק אל צוק, כיעל מדלג על פני תהומות, כדי להצילה מפי טורף.

לימים תש כוחו של הרועה הזקן, עיניו כהו וקומתו שחה עד לטבּוּרוֹ. ירחים רבים עוד עמד על משמרתו ולא רצה להכיר בחולשתו. מדי בוקר אסף את שארית כוחותיו, יצא אחרי הצאן כמנהגו. כשמונים שנה היה מטלטל את עצמותיו היבשות מחורב וגשם במשעול ההרים המתעלם בין שיחֵי הנעצוצים, והגיעה שעתו לנוח. בנשימות תכופות הוא מתרומם ומשתפל עם כל פסיעה, מחרחר כמפוּח, נִקשה וסדוק, עד שהוא מגיע איך שהוא עד הסלעים המבוקעים התלויים על בלימה בצלעות ההרים, שעִזיו כבר ליחכו בהם כל גבעול ירוק וכירסמו אף את קליפות השורשים המעורים בין בִּתריהם. מכאן ואילך אף לא זיז כל שהוא. רגליו הכושלות לא נשמעו לו יותר. דומם ועצוב היה עומד כאן שעה ארוכה. כעוף יגע המנמנם על קצה ענף בהחביאו את ראשו תחת כנפו, היה סומך הישיש את ראשו השׂב על המקל, כשהוא פושק את רגליו ולופתן באגרופיו הצפודים הרועדים. כמי שנפרד לנצח מאת מחמדי נפשו היה מסתכל ארוכות בצאן טיפוחיו המתרחקות עם ג’ומעה נערוֹ אל חמוקי ההרים הנישׂאים.

אבל פעמים חוזר העלם במרוצת דהרה על עקביו כנזכר משהו חשוב שאין לדחותו וקורס על ברכיו כגמל לפני השׂב, מטה אליו שכם וקורא בקול כמו מתוך הארה פתאומית:

− “ארכּבּ, יא עמי!” (רכב, דודי) חי אללה אני אשאך על גבי!…

ובלי להמתין להסכמתו של רבּוֹ, הוא אוחז בידיו המרתתות וכורכן מסביב לצווארו, מהדקן אל חזהוּ ולוֹפת את רגליו מסביב למותניו. עיניו הקטנות, החומות והרטובות כעיני בהמה ניצתות באור של בינה, טוּב-לב וחנינה. הוא מזדקף, וקל כבֶּכר ירוץ אל המִקְנֶה. מבין ההרים, מבין הסלעים, נשמעת אז צעדה נחפּזת ודירדור אבני חצץ הנופלות ומתגלגלות מתחת לרגליו מטה מטה.

כל זמן שהכל היה כשורה ולא אירעה שום תקלה לבהמה, אף כי בעלי הצאן רגנו בסתר לבם ולא היתה דעתם נוחה מחברותה זו, הניחו למים שיהיו מהלכים במרוצתם, והעמידו פנים כאילו אינם רואים כלום.

בתחילתו של סתיו קמל כל דשא. כל מה שהנץ באביב, פרח בקיץ וקמל באסיף היה לשלל לרוחות ההרים; האדמה נהיתה כדרכה נוקשה וסדוקה, מחוספּסת וסוֹמרת בקוֹציה ודרדריה. היה הכרח להפליג להרים הרחוקים, לנוד על שדות השלף, לשוטט במקומות הנשכחים וללוּן עם העדרים במקומות שמצויים שיחי שיקמים וחרוּבים. קרה פעם מקרה לא-טהור וצבוע טרף את כבשתוֹ החומה של שֵיך דַבּוּר5. זו המיועדת לתשלום נדר ושמחרוזות זגוגיות צבעוניות ענודות6 לה על צווארה וביוֹתֶרֶת אַלְיָתָה. אף כי זקן-הרועים הביא בחיקו את הכרעים ואת בדל האוזן, הראה לכל עובר ושב וקיים את דבריו בשבועה, הרעיש שׁיֵך דַבּוּר את העולם, וקול צעקותיו וגידופיו בקע בכל חללו של הכפר.

אותה שעה נזדמן בהיסח הדעת במארחה דריבּי (שופט בענייני צאן) מנכבדי שבט תרבּין, והגיש שׁיֵך דַבּוּר לפניו את עצומותיו ודרש מהרועה הזקן תשלום ה“ארבעה” ורזקה (שכר שופט) כמנהג. כשזיכה הדיין את הנתבע, ירד שׁיֵך דַבּוּר לחייהם של הרועים וסירב למסור להם את צאנו לרעוֹתן. כמוהו עשו גם אחרים מאלה הכפופים לו ונכנעים לרצונו.

פשה הריב וגדלה המחלוקת. סיכסוכים קדומים שָׁבוּ והתלקחו בכפר – כמו בכפרים אחרים, אלמלא חַג' סַלִים מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים. הלה קידם את הרעה בעוד מועד. עשה זבח והזמין את היריבים. כטוב לב הקרואים במִשתה תיווך ביניהם, ובהסכמת כל הצדדים נמנו וגמרו להעביר את הרועה הזקן מכהונתו ולמנוֹת את ג’ומעה במקומו. הזקן יהיה האחראי כלפי בעלי הצאן, וההכנסה תחולק בין שניהם שווה בשווה.


 

− ב −

ובכן הגיע ג’ומעה למעלת רועה קבוע ועלה כבודו במקצת בעיני הבריות. לאט לאט עמדו על מעלותיו והיו מספרים בשִׁבחו. יצאו לו מוניטין כמומחה במקצועו, ודרשו בעצתו בכל מקרה של מחלה ופגע במִקְנֶה. הפלחיות התחילו מתגנבות בסתר למקום חנייתו ומבקשות ממנו עשבי מזוֹר ושיקויי אהבה.

אף על פי כן, כינוי הגנאי שהתקינו לו בילדותו עדיין מלפף אותו כלשעבר. השם “אַהַבַּל” בתוספת שמות זילזול אחרים דבקו בו כקרציוֹת בבשר הכבשים וכדרדרים בסבך צמריהם. בכל מקום שהיו מצויות בו כנופיות של נערים, המעפרים בעפר ומתבוססים בקרקע להנאתם, מתיישבים בשורה כלהקות זרזירים על פני חוטי הטלגרף או קולעים אבנים באפרוחי העורבים המקננים בעצי הזית העתיקים – משצילצלו פעמוני העתודים, התאבכו תימרות אבק בַּשְׁבִיל העולה אל הכפר והזדקר ראשו השטוח והמוצק כסדן של ג’ומעה מבין גלי הקצף הלבנים של הכבשות הנחפזות לעולליהן הכלואים, ואחד הנערים היה נותן אות לחברו, מיד היו מפסיקים כולם את משחקם, מתחבאים מאחורי גזעי העצים ומפזמים לו את פזמונם:

ברח לך, רוענו –

הצבועים טרפו כבשתנו.

התנים – את טלאינו,

גורננו ריקה,

ובארנו נקוּבה,

מוכתרנו חיגר,

ואִמָמנו7 עיוור,

אַשכפנו יחף

ורוענו טיפש.

אַהַבַּל!… אַהַבַּל!…

י ה!… יה!…יה!…


על-פי-הרוב היה העניין נגמר בלא כלום, מוחו של ג’ומעה לא היה מסוגל לקלוט עניינים רבים בבת-אחת, והריהו עובר על יד החורשה מבלי להביט לכאן ולכאן ומבלי לשמוע את קולות חרפתו. לבו ומחשבותיו נתונים להביא סדרים בעדרוֹ. אלה אך גלשו מן ההרים וקרבו אל שיחי הצבר ושלוליות הבוץ שמסביב לבאר זרחו ולהטו ביקוֹד אש ובאוֹדם שָׁנִי אשר לשמש השוקעת, שעירי שחת נכנסים בבטניהן והן גועות געיות ממושכות של כמיהה ואינן פוסקות, מקפּצות ונלחצות זו אל זו, מדלגות אשה על רעותה, מתפלגות לחבורת ונעלמות במבואות. ג’ומעה רץ ועובר לפניהן, עומד ליד הבאר במקום שמתפרשים השבילים, מעורר את מטהו הארוך באוויר, מכוון את הליכתן וקורא: “צבחה!… נג’מה!… הנה!… שחרחורת, לכאן!… מקורזלת, להיכן אַת פונה?” – ותוך כדי קריאה הוא דוחף אותה בקצה מוטוֹ ומחווה לה את הדרך הנכונה. הכבשה התועה – כנתפסת בקלקלתה – מתגנבת ומתחמקת, כדי להסתלק בעוד מועד.

ובינתיים, הנערים עושים את שלהם ומגרגרים את חרוזיהם ביתר עוז, ניחר גרונם וג’ומעה לא יִשעה אליהם ונבלע עם שארית הצאן במבוך הסימטאות העקלקלות, שצללי ליל עוטפים אותן מבעוד יום. הקולות משתתקים מאליהם ונמוגים בשלווה בין-הערבּיים בפחי נפש, והנערים מתפזרים למשכנותיהם, בראותם שכל עמלם להרגיז את הרועה עלה בתוהו.

אבל יש אשר ג’ומעה נשאר תקוע במקומו, תוהה ונבוך. בריכוז כל החושים יקשיב להבין את הנעשה. ומשנתחוורה לו משמעותם של הדברים, מתלקחת בו חמתו עד להשחית, עד לטירוף הדעת. וורידי התכלת המעוֹרים בפניו מכחילים ומזדעזעים, ארס מחלחל בהם ומאדים את עיניו הדלוחות. מבין כתפיו הרחבות נמתח צווארו הקצר והוא מטהו בעקלתון כלפי הנערים, מנענעוֹ אילך ואילך כאלו שׂמוּ מחנק לגרונו. במצח מוּרד כּשׁוֹר המתעתד לנגיחה הוא מסתער אליהם בנהַם, כשרירוֹ נוזל על זקנו, מסתובב רצוא וסוב במעגל וחובט אַלתו בכוח על סדני העצים עד כדי להרעיד את כתריהם.

מהומה ומבוכה. כבשי העדר מתפזרים לכל צד והכלב מדביקם בנביחות זעף, מתרוצץ כה וכה, נאחז בכרעיהם ומתאמץ להחזירם. הנערים, כיוון שהם רואים את ג’ומעה מתקרב, הם נושאים את רגליהם ונמלטים מבוהלים בשבעה דרכים אל בתי-החמר הצהובים, או מסתתרים מאחרי ערמות הנתש המגובבים על יד הכתלים. משם הם מציצים בחיוך דרך הסדקים, כשהם קופצים מרגל לרגל בהנאה. שחוק של נחת מרחיב את פרצופיהם הרשעיים ומרעיד את רגליהם. בקוצר רוח הם מצפים להמשך העניינים העתיד לבוא כרגיל אחרי כן. חפצם הצליח הפעם.

ג’ומעה, זעמו הולך וגובר והוא משתולל ומכלה חמתו בדומם ובצומח; מרים מתוך נאקה אבנים גדולות, מניפן מעל לראשו וזורקן בכוח רב לפניו, זורק ובועט ובוטש את משׂוּכוֹת הצבר, את האילנות והשיחים, ואת הגדרות והכלונסאות התקועים בצִדֵי דרכים. אנקורים אחוזי תנומה מזדקרים כחיצים בציוץ של בהלה ופורחים לצדדין; עורבים מסתחררים במרחבי התכלת ומפליגים בצריחה לעבר ההרים.

משתקפה עליו רוח תזזית זו, הוא מנתק את חגורתו, משתחרר מפרוותו וקורע את חלוקו. ערום כביום היוולדו הוא מנתר אילך ואילך. מתוך גרונו בוקעים קריאות צרודות ופרועות: “לא אַללה-אִלָה-אַללה!” (אין אלוֹה מלבד אללה!) והוא הולך וחוזר על פסוקו זה בהתלהבות הולכת וגדולה ובנידנודי ראש הנעשים מטורפים יותר ויותר. פניו ועל יצוריו מפרכסים בעווית, עיניו הלוּטוֹת צעיף שכרון מתגלגלות ובולטות מחוֹריהן והקצף ניגר מבין פתחֵי פיו. משהגיעה התלהבותו למרום קִצָה, יעמוד במקומו, ופשק את רגליו ומתחיל מטלטל את ראשו מעלה ומטה. המילים מתמלטות מפיו ביבבה מוזרה ובזימזום כבד וחנוק. ובשעת מעשה הוא טופח באגרופיו על ראשו ומתגודד בציפורניו עד שפוך דם.

− כראבּ דיאר! (חורבן בתים)… וקעה סודה! (מפולת)… בלוה! (מצוקה) – נשמעים קולות רבים בבת אחת מעברים. נערות בוגרות שעסקו שעה ארוכה ברכילות ושיחה בטלה על יד המעיין אצות עתה הביתה אגב קירקור ושחוֹק וצעקות פחדים, כשהן מאהילוֹת בכַפּן על עיניהן בבושה עשויה. זקנות חסרות-שיניים8, שחוקות כאסימון ופרועות כמכשפות, חוצות עיבּוּרוֹ של הכפר במרוצה אשה אשה לביתה כשהן מחזיקות תחת עטיפותיהן לָגִינֵי פחים מנוקבים ואכוּלֵי חלודה או שברֵי כּדים וחרסֵי קדרוֹת ועליהם רמץ של גללים בוערים מפיצי עשן וצחנה ששאלו מאת השכנות, כדי להבעיר אש בכּירתן. משהן מרגישות בג’ומעה מרחוק, הריהן מפילות את אשר בידן, פונות עורף וצורחות בכל כוח גרונן:

− רחמו אישים!… לעזרה! – ובו ברגע נפתחות דלתות ברעש וחריקה. גברים ונשים, זקנים וצעירים ותינוקות מתפרצים בבהלה החוצה. נשמעות שעטות רגליים של ריצת חיפזון, ועולים קולות של שאלות ותשובות חטופות הנזרקות מפיהם של הנזעקים מכל צד.

הרצים מגיעים זה אחר זה למקום המעשה, כמו באו להציל מישהו מפי הבּרדלס או להשיב אחור התקפת אויב. משהם רואים את ג’ומעה המתנבא ונאבק עם עצמו, רובם מתאכזבים ומנענעים בכתפיהם. הגרגרנים וקלי-הראש עוקרים תיכף את רגליהם וחוזרים אל סעודתם שנפסקה באמצע, בהפטירם בשפתותיהם מתוך ליגלוג איש באוזני רעהו את מימרות הלעג השגורות: “האדימו האבטיחים… גמל הלוף השוטה…ויחם הגמל…9” האדמים (בעלי-הנימוס) והמאמינים, שוהים קופאים ודוממים, בלי לזוז ממקומם, ומסתכלים בו ברטט של יראת שמיים. בטירופו של ג’ומעה הם רואים מראות פלאים, נידבת אללה וחסדו. ברי להם, שנגה עליו אורו הגנוז של הנביא. מאמינים כי המלאך גבריאל נגע בו בשרביט אשוֹ, הערה עליו מרוחו עד בלתי נשוא והוא שופכה על רוחות ולילין סמויים מן העין, המכשילים את המאמינים, שזה דרכם להתחבא בין השיחים ולהסתתר בין נקיקי הסלעים.

הנרעשות והנרגשות יותר לחזיון זה שהיה הולך וחוזר לעיתים מסוימות מדי קיץ בקיץ בעונת התמוז וחמתו, היו הנשים. כמהלומת ברק היתה עוברת אותן מתפוּחֵי עקבן ועד שורשי שערותיהן. בעיניים נרחבות היו אורבות לתנועותיו וקולטות את שוועותיו של הרועה. כל נהימה של ג’ומעה מכה גלים בנשמתן וממלאת את לבן חרדה מתוקה ותמהון אלוהים. צינורֵי רחמים וחמלה נפתחים בהן עד כדי דמעות, ועיתים גם עד כדי התגודדות, עד כדי מריטת שערות והתבוססות בקרקע. בה בשעה שכנופיית הגברים אשר שתוּ עליו בחצי גורן עומדים בחיבוק ידיים ואינם נחפּזים לשים קץ לעניין, מסתפקים כמקובל רק בקריאות ביניים של עידוד מעין אלו: − “ריבוננו יתן לך בריאות, ג’ומעה!…” “נבי שעבּ יהיה בעזרך…10; אין כוח ואין אייל אלא באללה…” – היו הנשים מתרוצצות כה וכה כאובדות עצה, מבריחות את הילדים, פונות אל הגברים בדברי שידולים ובכל לשון של בקשה לרחם על היתום ולהרגיעו, להלבישו את בגדיו ולהסיעו אל סוכתו.

פעם בפעם נמצאים סוף סוף בין הגברים שניים שלושה בני אַצל (שורש, יַחשׂ) פועלי טוב ושוחרי מצווה, הנעתרים לבקשתן. אגב התעסקות והכנות מרובות הם מתפשטים מעבּאיותיהם, מפשילים את שרווליהם הרחבים וכורכים את קצותיהם בחבל הצלוּב על גבם, וכמתעתדים למעשה גבורה הם פונים בתחילה לקהל המסתכלים ומרתיעים אותם לצדדין, כדי שלא יהיו להם למִפגע.

משנגמרו ההכנות, הם פוסעים קדימה קמעה קמעה, בידיים שלוחות וברגליים דרוכות, כשחי גופם העליון נטוי לפנים, וכך הם מתחכמים לג’ומעה, מסתערים עליו יחד, נכרכים כנחשים על צווארו ומסביב למותניו, מהדקים אותו אל חזיהם ולופתים את ידיו ורגליו עד בלתי יכולת להניע אֵבר.

נבצרה מג’ומעה להיחלץ מהידיים הרבות התוקפות אותו כחישוקי ברזל והוא תוקע את רגליו באדמה, נצמד אליה בכל כוחותיו, צורח בכל פה כשׁוֹר המובל לטבח ואינו מניח להתיקוֹ ממקומו. אותה שעה מצטרפים לחבורה כוחות נוספים עד שהם מזיזים אותו לבסוף ומוליכים אותו למקומו, בלוויית עַם רב הנוהר אחריהם. בהשתדלם לבלי להכאיב לו ביותר, מתוך דברי פיוס והרגעה הולכים וחוזרים: − דיךָ, הגבר!… השקט… סר הרע… ביישת את עין השטן… התרת את הקשר… כבר ביטלת את כוחו…

תם המחזה. קצהו של גלגל החמה שקע בשוּלֵי המערב הבוערים עדיין במדורה עמומה. שוב השתלטה על הכפר דממת הערב. מצהיבים הצברים הבשלים. סוֹמרים ומזהיבים גלגלי עוקציהם בעוד טרפיהם התחתונים המאובקים, המשורגים שצמק בשרם ונפסלה צורתם, כבר מאפילים על גבי עצמם. הסלעים השחומים המפוזרים במעלה ההר הזקוף בעברוֹ השני של הכפר, והנראים מרחוק כתלויים ועומדים בנס, עוֹדים רֹגע אור ארגמן, מהבהבים כאבני אודם כּבּירוֹת ומקדירים וכבים. עֵז שנתנה קולה בגעייה חדה וצורמת, עומדת פתאום על טעותה ומפסיקה באמצע. תרנגולים ואפרוחים מקרקרים קצרות מתוך תנומה ומשתתקים. נודפים ריחות חריפים של זבל מוסק ופיתות דורה הנאפות על הצא’ג11. מפינת גגו של המסגד, שמגדלו ההרוס למחצה תלוי ברפיון על המדרון, קורא המואזין את קריאות הערבית בקול נוּגה, חולם וקורע לבבות. אותה שעה פורשים אחרוני המאמינים, ששהו עדיין כאן כמחכים להמשך המאורע, ונוהרים לעבר הקול באנחת הקלה.

ביום שלאחריו ג’ומעה חוזר לסבלוֹ ולעבודתו. לפני עלות השחר, כשהגברים שקועים עדיין בתרדמה והנשים טוחנות בריחיים את לחם יומן ומפציעים דרך אשנבי הבתים פסי אוֹרה רפים של עששיות שמן תקועות בזזים, כבר מחליק ג’ומעה לפני הצאן בשבילים הצרים שבין הבתים המעוֹרים זה בתוך זה. שלא כמנהגו תדיר, אינו חובט באַלתו על הגדרות להזעיק את הצאן. אם אשה בעלת נפש המכּירה את ג’ומעה עומדת בקרן אחת הסימטאות ומחכה לו עם כבשׂיה כדי למסרם לידו, ג’ומעה אינו נותן דעתו עליה ואינו מעביר תחת שבטו את המופקד לידו. לאֵה, דווה, מַשְׁמִים, הוא משרך את דרכו ברחבה שעל יד הבאר, מקום היאָסף המִקְנֶה בכל בוקר. ברעש והמולה יתפלגו העדרים לשלושה ראשים בין שלושת הרועים יוצאי שלוש המשפחות התקיפות שבכפר, הצוֹררוֹת אשה את רעותה והעומדות תמיד בקשרי מלחמה ביניהן. גם כאן אינו שוהה ואינו שם לבו אל הכלב הקופץ ונובח לקראתו, מפסיק את דרכו ושואלהו בלשונו, לשון קפיצות וסיבובים: − היכן הצאן הנותרות?… – כסהרורי הוא מכוון את דרכו מתוך הרגל, פוסע ישר לעבר ההרים העוטים ערפילים, כשעיניו הקמות מביטות נִכחו במבט קהה וכבה. המאחרת הבוקר – תחזיק את צאנה בבית, תרעהוּ בעצמה או תרוץ אחריו להדביקו.

ימים אחדים הוא נפקד מן הכפר ומתרחק מתחומו, בורח מפני אנשים ופורש גם מחבריו הרועים. מיראתו את בני האדם הריהו מפליג עם עדרו עד החורבה השוממה שנטשוה בעליה אחרי הקציר. במערות הרבות ובגיאיות שבסביבתה הוא מתבודד וחי כתַן בין הכֵפים, מלקט עשבים, פקעות ושורשי צמחים, אוסף כותנות נחשים ומתקן חלילים. ג’ומעה זה, שבהיותו בכפר הוא נראה כבד מחשבה לשונו כפותה בתוך פיו והוא משמיע רק הברות קטועות, בלתי מובנות כל-צורכן ומגושם ביותר בידיו הנוקשות, משתנה כאן, באין רואים, לגמרי. הוא אינו עוד דל-שכל כפי שנדמה היה, הוא מרים ביד קלה ובמגעים מלטפים את הקיפוֹד הסוֹמֵר או את הצב המזדמן לו בדרכו. הוא נושף עליהם בהבל פיו, לוחש עליהם שעה ארוכה לחשי חיבה והקיפוד מתיישר והצב ממודד את רגליו ופושט את צווארו; עיניים חיות נוצצות ומשוטטות מציצות בו מתוך אֵמון ותמיהה. אז ידע הרבה הגיים וצלילים של כנפי רננים והשמיעם מתוך חירות.

אם אירע לו איזה פגע ורחל חלתה או מעדוּ רגליה והתגלגלה מעל הצוקים, הריהו מטפל בריפּויה בכל מיני דרכים. שעות רצופות הוא יושב לידה על הקרקע, מלטף את עורפּה ומחכך את פניו בראשה. לשונו בתוך פיו יודעת ברגעים אלה הרבה דברי חיבה ופיוס, קולות קריאה וצלילים רכים ומרגיעים.

עלה היום ורעוּ הכבשים דיים, וניהלם בשובה ונחת אל פלג ההרים הצונן המפכה מבין הסלעים. שברו את צְמָאָם כשהם נדחקים ונלחצים זה אל זה והודפים בצד ובכתף מתוך משובה והוללות, שָׁנוּ ושילשו, וירד לפניהם הלך וירד אל הוואדי הקודר והחבוי בצללים, שכל תנועה, כל דירדור אבן מתגלגל שם נשמע כנפץ רעמים. כאן, על יד שיחי ההרדוף השחוחים על האדמה הספוגה לחלוחית, הוא מרביץ את מִקְנהוּ, בהנעימוֹ להם בחלילו ממנגינותיו. אף הוא נח על אחד הסלעים, צונח לארץ ומשעין את ראשו על זרועו. באף מורם ובעיניים פקוחות לרווחה הוא סופג אל קרבוֹ את השלווה, את הרטיבות המחיָה ואת זוהר האוויר. נחירי אפו מריחים כנחירי כלב ציִד או צבי, ובעוד פניו המופנים למעלה מביעים קורת רוח של אסיר ששוחרר מאזיקיו – גופו רועד ומפרכס לרגעים תחת נטל זכרונותיו הקשים.

נָטוֹ הצללים ורפָה היום ועלה שוב עם צאנו לרעוֹתן. עם רדת הלילה הוא מכנסן אל אחת המערות, על יד פִתחה הוא מבעיר את מדורתו, לש את עיסתו על כנף עבּאיתו, אופה על רִמְצָה את עוגת הרצפים וסועד את לבו אחרי פּרסוֹ לכלב את חלקו. הוא שואף לתיאבון את ריחה ולועס את פירוריה בנחת, ככבשיו במערה פנימה המעלים גירה ולועסים הדק היטב בשלווה את אשר אגרוּ ורעוּ ביום. משגמר אכילתו, הוא פורש את פרוותו על הקרקע, משתטח על-יד הבּיאָה וחוסם בגופו את כניסתה. כלבוֹ למרגלותיו, נַבּוּטוֹ לצִדוֹ, ראשו ורובו לחוּץ ועיניו תקועות בשמי הקיץ העמוקים והכחולים הזרועים כוכבים רועדים; לאחר שעה קלה גוברת עליו התנומה, הוא עוצם את עיניו ונרדם תרדמת עמלים, שינה מרגיעה ומחלימה ללא חלומות וביעותים.


 

− ג −

מטבעו של רועה הוא, שחושיו מחודדים יותר משאר בני אדם, זכרונו גדול מזכרונם, והרגשתו חזקה מהרגשתם. אך מכיוון שהוא אנוּס תמיד לחיות חיי בדידות ושתיקה, הרי הוא מתרגל במרוצת השנים להיסגר בקִרבוֹ פנימה, להסתיר את רגשותיו בחוּבוֹ, ומעט-להתכנס ולהתכווץ כולו לתוך עצמו.

וג’ומעה, אף שלמראית עין היתה דעתו מתיישבת עליו, עיניו חדלו להיות אורבות ומשוטטות בחשד לצדדין, ופניו עָטוּ שוב את מבע הקיפאון של בהמת עמל הנכנעת לגורלה, מסיחה את דעתה מעֶנוּתה ויסוריה ומושכת שוב בעוּלה, הנה רגשות הזעם והעלבון הוסיפו לצרוב את בשרו והכבידוּ על לבו כנטל מעמסה. תוּגה אשר לא ידע שחרה, מין יגון הבא אחרי הזדעזעות והתפרקות עצבים עלו ממעמקי נשמתו, כאשר עלה הערפל מתוך המים, ואפפהו כולו. לפני עיני רוחו היו קמים לתחייה ימי ילדותו, עלומיו התפלים – שורות-שורות של ימים אפורים, ספוגי עלבונות, ומָרִים מִמְרֵרוֹת הכבשים שעסק תמיד בגידולם. ללעג ולקלס היה תמיד לחבריו, נותני לחמו עשקוהו12 וקיפּחו את שכרו. לקנות אשה לא השיגה ידו. אחמד הקיטע כבר נשא וגירש שלוש פעמים, והוא כבר הגיע לשנת השלושים ועדיין הוא הולך ערירי; כל אימת שקבץ על יד לתכלית זו עשרות אחדות של כבשים אחרי עבודת פרך של כמה שנים – היה כל חסכונו יורד לטמיון במסיבת המקרים: תשלום בדל (כופר לצבא) רציחות וחבּלות שחבלוּ בני משפחתו באחרים ובעקבותיהם עטווֹת (כופר נפש) ששיתפוהו בהן הקרובים לאנסוֹ ורוששוהו מדי פעם בפעם. “אללה נותן ולוקח” היו משדלים אותו זקני משפחתו בדברים ומובילים את עדרו.

מאורעות חייו היו עוברים לפניו ולוחכים את לבוֹ כמִכוות אש ומשניאים עליו את בני האדם. המעט לו שהתרחק מגבולות הכפר ולא החזיר את הצאן לבעליהן אף בלילות, סייג את עצמו בסייג של שתיקה. קוצרים כי נפגשו לו בדרכו אותה שעה, לא שעה אליהם ולא ענה על ברכתם, ואם מהתלות דיברו באוזניו לא הבין את פתרונן. נבוך וּמַשְׁמִים היה עומד נעוץ במקומו, לוטש עיניים תמהות ופונה להם עורף, בגמגמו דברים שיצאו טרופים מפיו ושהוא עצמו לא ידע את משמעותם.

דרשו לשִׁכְנוֹ בעלי העדר לראות את שלום הצאן, או לקחת שׂה למכירה, עמד בקושי על מבוקשם ובפנים רועמים היה קופץ ממקומו כנשוך נחש, שולח את ידו השעירה ככף חיה, אוחז בנדרשת בתנופה אחת, מסתכל בעיניה כשהוא מחייך, כאם המוכרחת לשלח את יונקה, מוסרה בזעף לידיהם, הודֵק את שיניו זו לזו, משמיע קול נהימה עצורה ונושא את רגליו במרוצה ומתחמק מאמצע שיחתם ודבריהם.

"אחסה באללה מן השטן המשחית!… – היו אומרים אלה ושמחים להסתלק מזה בעוד מועד בפחד-תימהון. בכפר היו מפיצים עליו דִיבּוֹת שונות ומספרים שיחות שווא ותפל. אלה אומרים, שכרת ברית עם כוחות נסתרים, ושיח ושיג לו עם האיבליס והג’ין (שטן ושד) ואלה מבטיחים שראוהו בעיניהם עומד על סלע, שערותיו פרועות ופורחות באוויר, פניו משוחים בדם ובידו הוא מנופף את מטה הכשפים, שבכוחו הוא חולש על הרוחות הרעות.

דברי-הבאי אלה גרמו לכך, שהכל היו מדברים בו ומפחדים מפניו, נזהרים לבלי הטרידו ולבלי הזדמן בקִרבתוֹ. רק זקוקים לו ביותר במקרה של אסון ופגע בבהמה ושהיו בטוחים שאין אחר מבלעדיו אשר יש לאל ידו להושיעם, היו באים אצלו עם החולה, סחים לו את צרת לבם, ומבקשים תרופה ממנו.


 

− ד –

יום תמוז עמד בכל חומו. השמש שהיתה רעוּלה מאז הבוקר בצעיף וביצבצה כעיגול פלדה עמומה מתחת לאיזה חומר דלוח, התרוממה סמוך לטבּורו של הרקיע והצליפה על הכל בקרני להט בלתי נראות. שרב כבד העיק כנטל הר, החום עלה מן האדמה, פרץ מן הסלעים, וירד מן השמיים הגבוהים. עיתים חלפה נשימת יקוד מן המזרח וממגע נשיבתה הצורבת נתקמטו אף עלי הדס הבּר המדונגים, נתקפלו כנייר שהחל להיחרך. עדרו של ג’ומעה שנקד מאז הבוקר במדרון הגבעה לא הרחק מן החורבה, פסק מהתנועע כה וכה בתוּרוֹ אחרי מרעה, − חדל אף מלהעלות גירה. כבדות-האליות שבכבשׁות קרסו באין אונים על הקרקע בין הקמשונים הצהובים והשלכים ונשמו נשימות קצרות וכבדות, קיפּלו את רגליהן תחתיהן, שירבבו צוואר והשעינו סנטרן אל האדמה כמבקשות לצנן בה את בשרן המהביל. כל העדר רבץ בלי תנועה ובלי להניד עפעף ואוזן, כדי להבריח את סיעות היתושים המרחפים סביבן והמציקים להן עד מוות.

אף כלב-הערבה מסעוּד, מקוטף-האוזניים ושעיר-הזנב כזנבו של תַן, שהתרוצץ מאז הבוקר בלשון מושטה ועמד בקשרי מלחמה עם הבּרחַשׁ שהדריך את מנוחתו כשהוא מנתר בקצף, משתולל ונושך את עצמו פעם לכאן ופעם לכאן – הפקיר את עצמו מתוך אפיסת כוח לעקיצותיהם, והריהו שוכב לו עתה מקופּל בצִלוֹ של זיז סלע ומנמנם, תנומת כלבים עֵרה, פוקח לפעמים עין אחת קמעה, מציץ על הכבשים דרך סדק צר של עפעפיו: הכל בסדר – וחוזר ושוקע בתנומתו מתוך יאוש שבשיעמום והירהורים. רק ג’ומעה טרוד ועסוק זה שעה ארוכה; הוא יושב על צוק סלע כפוף כולו לפניו. פניו עטורי זקן פרע המכסה בזיפיו את לחייו עד ארובות עיניו. מרוכזים בעבּאיה הפרושה על ידו ובגיזה אשר עליה. מדי פעם בפעם הוא מושיט את ידו, מורט ממנה לשונות צמר, סורק אותן ארוכות במסרקי ברזל כפופי-שיניים עד היותן חלקות וישרות כצמה אחרי חפיפה. מדי רגע ברגע הוא מנענע בראשו, מניף את ידו ומקנח את טיפות הזיעה המבצבצות על מצחו.

פתאום זקף הכלב קצת את ראשו, ריחרח באַפּו והחזיר את פניו לצדדין. רטט עברוֹ ונרתע ממקומו רץ כברק לעבר הגיא. לאחר שעה התחיל נובח נביחה רתחנית לעבר ג’ומעה כאומר: − “בוא ועזרני!”

ברגע זה נשמע מתחתית הוואדי קול מפוצץ:

− ג’ומ…עה ה!… יא ג’ומעה… ה!… ה-ה-ה…

הקול הסתחרר בין ההרים וגבר חיילים, נזרק ככדור מרמה אל רמה והדים ובני הדים ענו בקול. הכבשים התחלחלו והתחילו קמים ממקומם בלי רצון על רגליהם. אף ג’ומעה התנודד כמקיץ מתוך חלום, ניער את שוּלֵי חלוקו מפסולת הצמר שהתגבב עליו וכיסהו בשכבה עבה, אחז בנַבּוּטוֹ, הוא נבּוּט האַלון שמסמרי הנחושת הגדולים ככפתורים התקועים בראשו נשרו ברובם מחמת זקנה מופלגת ושאריתם השחירו והעלו חלודה, טילטל את גופו לפנים בעצלתיים, ובידיים משולשלות למטה צעד מתונות בעקבות הכלב בין עצי שיקמה ובטנים וזיתי-בר, שעליהם נתכרסמו ברובם על ידי העדרים, פסע ועבר בין שיחי חרולים חדי-עלים, שדקרו את רגליו כמרצעים. ובטפסו על גל אבנים שנתדרדרו מן הפסגה ונערמו כאן בתחתית הגבעה, האהיל בכפו על מצחו והשקיף ובחן את הגיא הנפער כתהום לרגליו עד מקום שעינוֹ מגעת. חזר ועלה הקול ביתר עוז:

− ג’ומעה!… יַא, ג’ומעה!…

והכלב שרץ בינתיים חזרה אל ריבונו והציץ בפניו כשואל את פיו: “מה לעשות?” – המה וחמר, חזר ונתגלגל במרוצה למורד והתחיל שולח כלפי מטה את רעמי נביחותיו. ג’ומעה שם את פניו לעבר שמשם הגיעה13 הקריאה. בו ברגע הגיחה פתאום מבין נפתולי הגיא דמות אדם המושך אחריו פרד ברסנו מתוך כל מאמצי כוחו ועולה אליו בכבדות במשעול הרועים הצר, המתעקל במורד ההר.

הכיר ג’ומעה בהולך את אבּו-דבּוּר ואת פִרדתו, היא הפִּרדה הידועה בכפר כבהמה סרבנית, בעטנית וחובלנית וחורשת מזימות כבעליה. אותה שעה קדרו פניו, דחוף חרדה פנימית הסיט הצִדה קמעה את הטקיה (הכובע) לגרד את ראשו כנמלך בדעתו. עיניו בחנו ברור את ידו המונפה של שֵׁיך דַבּוּר, שנתן בו אף הוא את עיניו והריהו מנענע בה באוויר כמאותת לו מרחוק. ראה את הליכתה האיטית והכושלת של הפִרדה, את שידוליו וכירכוּריו של שֵיך דבּור שהוא טורח, כדי לזרזה בהליכתה, ונתחוור לו עניין ביקורו של זה. מיד נתקררה עליו דעתו והשיב לו בנבוטו לאות כי הוא מחכה לו, שרק לכלבו שהיה מיילל ומייבב, חורק שן כנגד הזר ומסתכל בבעליו כמתכווין לרדת לסוף דעתו.

“דייך!… דייך!…” – פקד עליו ג’ומעה נמרצות והעביר את כפו עליו להשתיקו; מיד נשתתק הכלב, וכשחזר ג’ומעה אל צאנו רץ ועבר לפניו מתוך לחיכת עפר וכישכוש זנב, הצטנף ככדור וחזר לתנומתו.

ג’ומעה התשוטט זמן מה אנה ואנה. פעמים אחדות ניצב על יד צמרו כמתכונן לחזור למלאכת הניפוץ, אך ידיו נשארו תלויות ברפיון. כל חזותו הביעה ציפּייה והקשבה. לרגעים הרים את ראשו והשקיף על השֵׁיך ובהמתו. בגלל מחלת הפִּרדה לא עלה בעלייה הקצרה, התלולה והמשובשת באבנים ובשיחים, אלא השׂתרך בדרך העקיפין הארוכה, שהיתה נוחה יותר. לאחר צעדים אחדים היה עומד לפוּש, מחזיר את רֹאשו לעבר הפִּרדה ומקנח בזרועו את הזיעה מעל פניו וצווארו.

משהגיעו אל הרמה השטוחה נאנח שֵיך דַבּוּר אנחת הקלה, לחץ בחוזקה את ידו אל חזהו המתרומם ויורד, שאף רוח, רמז לג’ומעה, שפסע כמה פסיעות לקראתו להקביל את פניו, שיגש אליו ומסר לידו את רסן הפרדה, כשהוא משתדל להעלות על שפתיו הדקות בת-חיוּך נדיבה, ומלמטה למעלה, דרך רשלנות זרק לו את ברכתו:

− סלאם עליכּום!…

− עליכם השלום ורחמי אללה וברכותיו! – ענהו ג’ומעה והתכופף ונשק את ידו והגביהה עד למצחו, אחז בשלשלת ומשך את הפִִּרדה, שהתחילה מטלטלת בחוזקה את ראשה הגדול ואת רעמתה המדובללת כמגרשת מעליה זבוב טורד. בידיים אמונות כרך את שלשלת הברזל הארוכה של רסנה פעם ופעמיים סביב סעיף אַלון שהזדקר בין בקעי סלע, ותקע את הַוָו של החוליה האחרונה בטבעת. אחר חזר אל אורחו והובילו אל קיר החורב הצפוני השרוי בצל. בדרכו אסף את הצמר והכניסו אל השק, לחצוֹ היטב וקשר את פתחי פיו, שיחרר על ידי כך את העבּאיה, ניערה ושטחה על הארץ, השעין את השק אל הקיר והתקין מושב כבוד לשֵיך דַבּוּר.

שלף השֵיך את נעליו האדומות העשויות עור עזים גס, פשט את עבּאיתו הלבנה, גלמה ושמה על השק, שילב את רגליו תחתיו והתיישב בהרווחה. הוא הרים את כובעו, כובע הדרווישים הארוך, הלבן והמחודד, שלפה ירוקה וכבדה כרוכה סביבו, ניגב תכופות במטפחת את קרחתו, שהאדימה כפוּאה מחמת חום ויגיעה, ואת פניו הנוקשים, אחר תחב אל חיקו כף יד אדמדמת והוציא מחרוזת דרווישים שחורה; הכל מתון-מתון, אך בשעת מעשה שוטטו עיניו כשהן זורקות הבּטוֹת קפדניות אל כל עבר, ובגלגלו בלי הרף בין אצבעותיו הקצרות את חוליותיה של המחרוזת הוסיף לשתוק כמרכז את מחשבותיו, עד שלבסוף חזר ופתח בברכה:

− צח בּדנו!… (שיהיה בריא!)

− יא אלה!… ענהו ג’ומעה ושם את כף ידו מול חזהו בהכנעה.

− מה שלומך? מה שלום הצאן?… יגעתי הרבה עד שמצאתי את מקומך… ובדברו זז קצת לאחוריו ורמז בידו לג’ומעה העומד לפניו, שישב על העבּאיה.

− אִלחמד לאללה! הנני לשרתך… הכל טוב… – ענהו ג’ומעה והתיישב דרך היסוס על פאת העבּאיה בריחוק מקום מן השֵיך והיטה אליו אוזן כמחכה לדבריו.

− שמעני ג’ומעה… התפלל על הנביא! – החל השֵׁיך אחרי הפסקה קצרה − שני עניינים הביאוני אליך… נודע לי, כי שלשום בשעת היעדרי מן הכפר, התהוללת… חזרת על הפולחן והריקוד הקדוש בעוד לא היית ל“חבר” ובטרם תיכנס אל ה“כּת”… הלא אין לך כל ידיעה לא בטַריקָה (דרך הדת) הנכונה, ולא במזהב (שיטה) האמיתי… כל רוחש ושורץ, כל מנתר ומטפס מאביר כנף ומתיימר לדרוויש… זאת היא פצ’יחה14… חילול האמונה… פשע… כפירה… – מדי דברו התלקחה בו חמתו ורעדו נחיריו בחרון אַפּוֹ, לכל מילה ומילה ניענע בראשו דרך איום והתראה, וגילגל מחרוזתו בעוז כסופר ומונה לפי חוליותיה את אשמותיו אחת אחת.

לא ירד ג’ומעה לסוף דעתו והבהה עליו עיניים קהות ונבוכות, אותה שעה התרומם שֵיך דַבּוּר קצת ממושבו, התקרב אליו והסביר לו:

− ריקוד הדרווישים כתיקוּנו עשוי להביא במגע עם הנשמות הערטילאות החוטאות, אלה התועות בחללו של עולם ומתערבלות ברוח כעלים בסער. הוא גואלן ממצוקותיהן. מפיח רוח בכנפיהן ומנשאן אל קִנֵי המפלט השלווים – אל פתח ה“ג’נה”15; בעוד שפולחן כזב דוחפן אל השאוֹל ואל המדבר הלוהט, במקום שהן זורעות תבואה בזיעה ומשקות אותה בדמעות ולעת הקציר אינן קוצרות אלא עשבי רוֹש, מולידי נחשים וצפעונים… ראה את ריבונך, ג’ומעה! החטא על צווארך… ג’ומעה היה נבוך ונפעם ממצוא מילים להצטדק. כתינוק שסרח הוריד את ראשו ובקול עמום מילמל תחנונים:

− למדני את הטַריקה, עמי (דודי)! הכניסני נא אל הכת…– ובדברו צנח לרגליו, נשק את ברכו, נגע במחרוזתו ותלה בו את עיניו בציפייה.

− לא, ג’ומעה! עוד לא הגיעה השעה לכך… במעשך האחרון גרמת קילקול לעצמך – ובהשתדלו לתת לדבריו נעימה מפייסת הוסיף: − יש שהוּת בדבר, עלי להימלך תחילה עם מוּלנא16 שֵיך כירי… אל נא תפסיקני, ג’ומעה! תוכל לסמוך על דברי… רֵע אביך המרוחם אני מאז… אכן זה היה גבר… בגללו ראוי אתה לחנינה… ברם, הכל הוא ביד אללה…

שֵיך דַבּוּר זז שוב לאחוריו ונשען בגבו על השק, עשה בידו תנועה של קוצר רוח כמסיים את דבריו לחלוטין בנקודה זו ושקע בשתיקה. מקץ רגעים מספר לבשו פניו דאגה, ובקול אחר מתון, חילוני ומעשי אמר:

− רואה אתה את הפִּרדה, ג’ומעה? יקרה היא ומחובבת עלי. לפני שבוע פגעה בה עין, תאבונה סר ממנה, דלי מלא אינו משקה אותה לרוויה. צמאונה אינו פוסק… לפני נסיעתי העירה עישנתיה וגם הזיתי עליה מי נַקד מטלקני17, סגרתיה באורווה ועל הנשים ציוויתי לבלתי השאיר את הדלת פתוחה ולשמור אותה שמירה מעולה מפני הרוחות… אך הסומך על הנשים, לא עליך, כנשען על גדר דחויה… מאתמול אינה מוצאת חן בעיני… לדעתי, אין לה תקנה אלה כווייה… האש מתירה סיכסוכים ועוקרת פגעים משורשם…. בדוק אותה בעצמך ורצון אללה עליך… ידך קלה… יש לך ניסיון בדבר… אולי תבוא תרופתה על ידך…

− למצוָותך! על ראשי ועל עיני! – התעורר ג’ומעה ועמד על רגליו: − אִן-שא-אללה, זה לא כלום ויהיה טוב… אנחנו נעשה את הדרוש תיכף ומיד.

גם שֵׁיך דַבּוּר קם ממושבו, תיקן את חגורתו, הכניס את המחרוזות אל חיקו, נעל את נעליו ושניהם צעדו לעבר הפִּרדה. ג’ומעה עשה הקפות אחדות סביב הבהמה שעמדה מורדת-ראש והיא מרתיחה מעוצמת מכאוביה. מתוך שקידה חרדה בדק בכל איבריה, כדי ששום דבר לא יעלם ממנו. הוא החזיק היטב ברִסנה, והיא לא התנגדה אף בניד עפעף. בראשונה בדק את עיניה, שברקן כבה וכעין דוק של ערפל ויגון היה מתוח עליהן, הזיז את לסתה התחתונה, פתח אל חלל פיה ביד מאומנת ואצבעו נגעה בלשונה הסדוקה והיבשה כגלד מצומק. אחר מסר את הרסן לַשֵׁיךְ וגחן תחתיה, מישש את חזה פה ושם, לחץ את צלעותיה אחת אחת, מנה אותן בקול משני צִדיה. לבסוף מיעך בשתי ידיו בבת-אחת את שני עברי כרֵסה, שהיתה צבה ומתוחה כתוֹף, פגע בגבשושית סגלגלת גדולה כביצה, והפרדה קירטעה בשתי רגליה האחוריות בבת-אחת לכל רוח.

− פקח עיניך, ג’ומעה היה זהיר! – קרא שֵׁיך דַבּוּר ונרתע לאחוריו בפחד – המקוללת פגיעתה רעה… ערומה היא כנחש תחת התבן… חי אללה! היא תביא כלייה עליך…

ג’ומעה הכורע הספיק גם הוא לקפוץ הצִדה בעוד מועד. קל כחתול קפץ והתייצב על רגליו, כמתחרה בסיוף הרואה את יריבו מסתער עליו, כפף אחור את חזהו, עקב אחרי סיבוביה ותנופות רגליה וכיוון על פיהם את קפיצותיו ותנועותיו. מהר אפסו כוחותיה וְדָמְמָה במקומה מַלחיתה ורועדת בכל שריריה. אותה שעה נתקרב שוב, נתן עיניו בה כבוחן ושוקל מה לעשות. פתאום טפח בידו על שוקו, נידנד ראשו בהחלטה, והשמיע במתינות את דבריו:

− צדקת בדבריך – שֵׁיך אבּוּ חסן! זה הוא חלונד פנימי (מורסה). תרופתו היחידה היא18 מכווה באשר קריעה…19 רפואה בדוקה! יפה עשית שנזדרזת ובאת.

וכאומר להניח את דעתו הוסיף: − בידי אכוונה ובזהירות אעשׂנה. הצלקות לא תהיינה ניכרות ביותר… אִן שא-אללה, תבריא מהר, ותראה ממנה כיר… (טובה).

− כַּוֶונָה!…. כַּוֶונָה, ג’ומעה! − ענהו שֵׁיך דַבּוּר והעביר את ידו על זקנו מתוך שובע-רצון והסכמה – עשה לה את הנחוץ לפי ידיעתך והבנתך… אל תאַבד זמן… אני סומך עליך בכל… הפִּרדה פִּרדתך… ואללה יהיה בעזרך.

בזריזות שלא לפי גילו הפשיל שֵׁיך דַבּוּר את שרווליו, תחב את שולֵי קַפטנוֹ העשוי משי20 פסים אדומים וכחולים באַזורוֹ הרחב וְנִגלו תחתוניו הלבנים והתפוחים המשתלשלים עד קרסוליו; הוריד בזהירות את כובע הדרווישים מעל ראשו, והתקין את עצמו לסייע לג’ומעה במלאכתו.

− אסתריח, עמי! (שב לנוח, דוֹד) – ביקש ממנו ג’ומעה בקול נמרץ של מומחה ואָמן, שנפשו סולדת מכל התערבות זר בעבודתו – עוד רבה המלאכה אשר לפנינו ויש עמנו פנאי… שב בַּצֵל בינתיים, ואל תייגע את עצמך… כשתגיע השעה, אודיעך.

− שֵׁיךְ דַבּוּר נשמע לו, זז הצדה והסתכל בקורת רוח להכנותיו; ג’ומעה התרוצץ אילך ואילך בפנים מרוכזים ובקצב נסער. פעמים אחדות נקלע בתוך אפלולית החורבה ויצא משם, נושא בידיו דבר מה. הוא סחב חבילות קוצים וזרדים, שורשי עצים וחבלים, חזר – והביא ממסתרים גרב עור תפוח וגדוש על גדותיו שהצהיב והטחיב מרוב ימים, פתחוֹ והוציא מחללו העמוק כל מיני גרוטאות, שברי כלים, מטליות, צלוחיות של זכוכית וחרס בכל מיני צורות המכוסים בקרומי זוהמה ועובש, חפיסות של עור וקופסאות של פח חלודות הקשורות בחוטים שׁוֹנֵי-צבעים. את כל אלה הריק בזהירות לחיקו וסידרוֹ מסביב. אחר שלח שוב את ידו ונטל בקרקעיתו את כלי אומנותו; מחטי סקאים, מרצעים, מלקחיים ושפודים, בירר מתוך עיון ובדיקה קפדנית את הדרוש לו, מחזיר בשעת מעשה פניו פעם בפעם כלפי השֵׁיך המשתאה. בחדוות תינוקות המראים את אוצרותיהם העביר לפניו את חמודותיו, כשהוא מסדרם על הקרקע סמוך לו, כדי שיהיו מצויים תחת ידיו לשעת הצורך.

סילק את הגרב למקום מבטחים וחזר ורבץ על ברכיו, הזיז אבנים וערכן כמין כירה, גיבב בגומה העשויה לשם כך קש וקוצים נוחים להצתה, ערך עליהם את העצים, שלח את כפו אל חיקו והוציא טבעת עשת וצור. באגודלו הידק פתילת-מדבר אל הצור, היכה עליו בכוח עד שניתזו ניצוצות על סביבותיו. משאחז בה האור תחבה בין הקוצים, ליבָּה את האש בנשיבות פיו ובשולֵי חלוקו, התאבכו תימרות עשן והדמיעו את עיניו. לשונות האש ליחכו סביבן ורקדו מצהיבות בצבע הגפרית, ובריח חריף של קוֹרנית העולה בלהבה ובקול נפץ. מיהר והוסיף על המדורה שורשי “קריעה” גוש אחר גוש. ידו עושה במתינות וניכר שהוא נוהג חסכון בשורשים היקרים הללו, נזהר שלא להוציאם לבטלה.

התלקחה האש בפיעפוע וחריקה וג’ומעה הכניס לתוך היקוֹד את שני השפודים הדקים ביותר, אפפם בגחלים, קפץ על רגליו, שיפשף את ידיו בהנאה, ניענע בראשו כמזמין את השֵׁיך לשמוע את דבריו וגימגם בקול נכנע:

− מטובך דוֹדי! ואל תקטן… הכל כבר מוכן. עלינו לקשור עתה את הפִּרדה ולהחל במלאכה. מתח שֵׁיך דַבּוּר את איבריו והתרומם בנחת, התקרב לג’ומעה ועמד סמוך לו, התהלך בעקבותיו ומילא אחרי דבריו.

בצעדי חתול ניגשו שניהם אל הפִּרדה, ובעוד השֵׁיך מחזיק היטב ברִסנה מתחת לסנטרה, הכניס ג’ומעה את שפתותיה בתוך סד של עץ, השחיל חבל דרך הנקבים המפולשים בו, כרכו וקשרו הדק היטב ונחשקו שיניה ונבלם פיה. אחר פתח את חבילת חוטי הפִּשׁתה העבים ומתחם על הארץ, התקין עניבות בקציהם וזחל על גחונו כנחש. באצבעות מהירות, קלות כנוצה, כיֶלֶק המרחף על פני המים, העביר את העניבות בארבעת קרסוליה ועקדם בקשרים כפולים, זינק מתחת לבִטנה והושיט את הקצה השני לשֵׁיך, כשהוא מחזיק בשתי ידיו בקצהו השני והשמיע קול צעקה מרוב התפעלות:

− משוך, שיך אבּוּ חסן!… סחב!… יא כליל אללה… (ידיד אלוהים).

משכו שניהם בבת אחת את החבלים בכוח והפרדה כבר עמדה עקודה וכבולה. משכו ביתר עוז, מתמודדים כפופים לאחוריהם, והפִּרדה התחילה מתנודדת עד כרעה תחתיה עקודת פרסוֹת. רגע עשתה נסיון נואש להתנער ולהשתחרר. נינעצו החבלים עמוק עמוק בערקוֹביה, וצנחה על צִדָה דוממה ונכנעת ומצפה לגורלה.

התיישב שֵׁיך דַבּוּר בכל כובד גופו על שוֹקה, וג’ומעה דלג בקפיצות פראיות אל האש שהיתה רחוקה ממִרבץ הפִּרדה צעדים אחדים. הביא במרוצה את השפוד המלובן והמהבהב, מתוך ישיבה על מותניה התכופף לעבר כרסה ופצח כחוק: − באסם אללה אלרחמן אלרחים!… – ונעץ את השפוד עמוק בבטנה במקום המסומן על ידו לכך מבתחילה, פקעה המוֹרסה והתיזה למרחקים קילוח של מוגלה ודם: ונהרו פני שניהם בבת אחת מתוך נחת וחדווה; הרחיב ג’ומעה את המכווה, העמיק את השפוד כשהוא סובבו אילך ואילך ובהעבירוֹ בו את שְׂפוֹת הבּועה. התנשא בפיעפוע עתר עשן וריחות עַזִים של שערות חרוכות. התחלחלה הפּרדה והזדעזעה כולה וניערה מעליה בתנופה את הרובצים עליה, מתחה את רגליה ככל אשר יכלה, פירפרה ופירכסה בכל יצוריה והשתרעה שוב במוסרותיה בנהם מבעית, מוזר, בתמצית כוחותיה.

עירבב ג’ומעה את הגחלים הלוחשות, הוציא את השפּודים ובדקם נגד האור.

ושניהם נחפזו והתאחזו על גבה שוב כקוֹפים. השכיבוה על צִדה והכבידו עליה בכל נטל גופם. ג’ומעה חתם בבשרה בזה אחר זה את השפודים, חקק בה שני עיגולים מעשה אופן בתוך אופן וחיברם בקווים מצולבים. לא עצרה הפִּרדה כוח להתקומם. היא רק טיאטאה את הקרקע ואת פּירשָׁהּ שנערם תחתיה בנפנפה בזנבה כמטוטלת. פלגי זיעה ביצבצו מכל נקבוביות גופה, והטפיחוּ את עורה בקצף לבן. פעם בפעם הגביהה קצת את ראשה, מביטה אל מעניה בעיניים רטובות, שטופות דם שבלטו ויצאו מחוֹריהן, וחוזרת ומטיחתוֹ שוב על הארץ מעצמת כאביה וציריה.

חפן ג’ומעה מלוא קומצו אפר ובזק על מקומות המכווה, התיר את הסַד, פתח את הכבלים וכיבה את האש.

שֵׁיך דַבּוּר ניער בינתיים את האבק מעליו וסידר את בגדיו. בשעת מעשה לא פסק פיו משבח. הוא טפח על שכמו של ג’ומעה בחיבה ואמר:

− אין דברים!… חי אללה שעשית את מלאכתך תמימה. שווה אתה זהב כמשקלך. מי שיאמר אחרת, את עיניו אנקר באצבעותי אלה… נלך איפוא לנוח.

חיוך מרושל התפשט על פרצופו הפרוע של ג’ומעה ועשה בידו תנועה של סירוב, ואולם שֵׁיך דַבּוּר אחזו בזרועוֹ ומשכהו אחריו:

− בוא ונסעדה יחד… עברו הצהרים ואני “על הרוק”21… המקוללת הביאתני לטירוף הדעת.

ישבו שניהם על מושבם הראשון ופניהם אל הפִּרדה ואל הכבשים. שֵׁיך דַבּוּר שלח את ידו אל עבּאיתו הגלומה על השק והוציא מתוכה כמו בקסם חבילה גדולה, שמציאותה נעלמה עד כה מעיני ג’ומעה, פתח את תכריכה וביצבצו מתוכה גלולות גלולות של פיתות דקות מרובכות בשמן ומתובלות בזעתר. צְבָרַן על גבי הקרקע, וידרדרו מתוכן לכל עבר חריצי לֶבֶּן עגולים כאגוזים וקשים כאבנים, ובעוד אצבעותיו לוקטות אותם בזה אחר זה לא פסק מלהזמין את ג’ומעה ומעודד אותו לאכילה: − פשוט את ידך אל העיש (הלחם, החיים), הגבר!… השמן מצנן, מפיג את העייפות ומיישב את הדעת.

שקעו שניהם באכילה מתוך דומיה, הכלב ישב מן הצד והסתכל בעיניים כלוֹת אל כל פרוסה ופרוסה שהכניס ריבונו לפיו. השֵׁיך סילק את ידו מהר מן הלבּן הקשה כצור באין יכולת לגרסו בשיניו, העיף עין ברוגזה כלפי הזעתר מתוך יאוש ונידנודי ראש ואיומים נסתרים כלפי שתי נשיו, הצעירה והבכירה, הצוררות אשה את רעותה ומטילות את האשמה זו על זו. ואולם ג’ומעה – לסתותיו הכבירות פיצחו וטחנו בלי הפסק מתוך איזו שלווה עילאית. הוא ספג אל קִרְבּוֹ כל נתח ונתח מפּיתות החיטה הנקיה, שאף את ריחה ולעס את טעמה מתוך שובע רצון וחיוך של הנאה ככבשׂ רעב זה הלועס לתיאבון את שורשי הצמחים על הגבעות.

לא בלי קפידה הביט שֵׁיך דַבּוּר, שלעס בלי חמדה כל פרוסה ופרוסה, אל חברו לסעודה. בקנאה ובצרות עין של בעל מיחושי קיבה, הרואה את השני בתאבונו, הסתכל פעם בפעם מן הצד בג’ומעה בשעת אכילתו, ואולם גם הוא אנס את עצמו לאכילה, שלא לכפות על אורחו שימשוך גם הוא את ידו מן הסעודה בטרם אכל דיו. שׂבע ג’ומעה, לקט את הפירורים בכפו והטילם בבת אחת לתוך פיו, הרים את עיניו כלפי מארחו והניח את ידו על לוח לבו.

− דייני! יעַוֵוד עליך…22

− בה' הבריאות! – נענה לו שֵׁיך דַבּוּר, ובקנחו את פיו ואצבעותיו בכפות ידיו הוציא את מחרוזתו מתוך כיס בגדוֹ, גילגלה וכרכה מסביב לאצבעותיו ושאל את ג’ומעה:

− מה דעתך על הפִּרדה? התוכל ללכת אתי?

− לאו! לאו!… אסתגפר אללה![^26] – ענהו הלה וטילטל את ראשו ואת ידו בשלילה גמורה – רצונך למוֹתתנה?… זה עתה נפתחה המורסה ונחלצה מרעלה. היא תשוּשה לגמרי וזקוקה למנוחה שלמה. מוטב שתשאירנה כאן היום. לך אתה לדרכך… אללה יכהל עליך. (יישר דרכך.) מחר בבוקר תשלח את אחד הנערים ויקחנה. ועד מחר עליה לצום. זאת עצתי. אחרת לא תשוב לאיתנה.

− שפיר! שפיר! – אמר שֵׁיך דַבּוּר, מרוצה מהחלטה זו שלא חשב עליה בתחילה – הדין עמך. הדרך הזאת היא הטובה ביותר – טובה ממנה אָין…

ובדברו התייצב ממקומו, חבש לראשו את כובעו שעליו גאוותו, והטיל את העבּאיה מקופלת על כתפו.

לפני לכתו ניגש אל23 הפִּרדה, בחנה והסתכל בה ארוכות, קבע בבירור על פי הסימנים המקובלים בידו שרווח לה במקצת, ודעתו נחה עליו. הוא צעד אחור צעדים אחדים לעבר ג’ומעה שעמד מאחוריו וחיכה לו, פנה ואמר לו:

− על אודותיך איני זקוק להרבות אמרים… כאָטרך24 יא ג’ומעה!… שוב אל הכפר ואל תתרחק מן הבריות…הלא כה דברי הוואלי הקדוש שֵיך נבהן, ירחמהו אלהים: “המתרחק מן האנשים, ירחיקהו אללה מעל פניו ביום הדין”.

− כאטרק, עמי! אללה יקל עליך… – ענהו ג’ומעה ופסע עמו לשלחו – תנוח דעתך ואל תחשוב מחשבות. הישען על אללה… חיה תחיה והכל יהיה בסדר…

נסתלק השֵיך ונעלם בחמוקי-הגיא, וג’ומעה נאנח אנחת הקלה כמפרק מעליו נטל כבד. בצעדים מתונים עבר גם הוא לפני הפִּרדה והשהה עליה את מבטיו. אחר נטה ועבר ממנה והלאה ופקד את עדרו שהיה מפוזר ציבורים ציבורים. מהם התרחקו לאיטם בתוּרם אחרי ירק הראוי לאכילה, מהם עמדו קוממיות, השעינו את רגליהם על זיזי הסלעים, שירבבו צוואר והושיטו את לשונם אל סעיפי האלה והאלונים הצומחים בנקיקים. שני עַתוּדִים זקנים עקומי-קרניים וסתוּרֵי-בלוריות, שהיו עסוקים אותה שעה בנגיחה, נרתעים לאחוריהם כדי להסתער זה על זה ביתר עוז, מרכינים את הראשים ומטיחים את מצחיהם זה בזה, משלבים את קרניהם אגב חבטות חזקות שההרים ענו להן בהֵד, ובכל מאמציהם אינם יכולים להזיז זה את זה אף כמלוא נימה, משראו אותו עובר על ידם, הפסיקו את מלחמתם ורצו למולו בקפיצות פראיות. ג’ומעה הבין לרֵעם, ליטף שניהם וגירדם בעורפם, הסביר להם פנים וצהל לקראתם:

− צמאים אתם?… רצונכם בשתייה? לא כך?… תיכף! תיכף נרד את המעיין! –

בדברוֹ נשא את עיניו כלפי מעלה, בחפשו את החמה, כדי לדעת על פיה את השעה; כיוון את מקומה לפי הקרניים החיורות-הדהות, שהסתננו מבעד לאֵדי שרב כמו מתחת למטליות טבולות בשמן. ואף שהיום עוד היה גדול ולא הגיעה השעה להשקות את הצאן, אחז בְנַבּוּטוֹ, שרק שריקות חדות וממושכות והזעיק את הצאן, שרק לכלב, אחז את האַיִל בעל הזוג בקרניו וניפנה אִתוֹ לעבר המעיין. עמד הלז על כוונתו והתחיל דוהר ומקשקש בְּזוֹגוֹ, כשהוא מפזר צלילים מעודנים לכל רוח. לקולות אלה נחפזו הכבשים בהולים מאשר הם שם איש לעברו, נשתלבו בערבוביה, בדחיפות ונגיפות, רצו ודלגו מצור אל צור וגלשו במדרון אל המכתש, שבלורית עבותה של קנה וסוף, הרדוֹף וצפצפות התנענעה בו חרש כמתוך תנומה.

הרוו כולם את צמאונם בפלג ההרים המזנק מתוך בקיע סלע חלק כקיר ומכוסה שיכבת טחב דבקית ושׂרך וירוקה. ג’ומעה התיישב על שפתו, שילשל את רגליו היחפות והמזוהמות, שכפותיהן היו מכוסות שכבת עור עבה כקרן והפקירן בקוֹרת-רוח לזרם שיטלטלן ויסתנן בעד אצבעותיהן, התיר את חלילוֹ, חליל קנים, שהיה תלוי בחגורתו, הגישוֹ למוֹ פיו, כשהוא אוחזו בשתי ידיו, הרכין את ראשו הצִדה והשתפך במנגינה נוּגה וכוֹספת. צליליה השתפכו והתפוצצו לרסיסים בין הצוקים הזקופים ונבלעו בחריצים הפעורים כלועות של מפלצות ענקים.

פתאום הפסיק ג’ומעה שלא כדרכו, את ניגוניו, קפץ על רגליו, כנזכר באיזה דבר חשוב שאין לדחותו. הוא הניף את מקלו, עורר את עדרו לחזור על עקבותיו. הסבו הכבשים את ראשם לעברו בתימהון, אף הכלב שהה מעט במקומו, נבוך ומשתומם מתח בעצלתיים את רגליו, השפיל את גבו והגיע בבטנו עד לארץ, כשהוא מנענע את שיורי אוזניו בתרעומת וזוקף עיניו בחרדה כלפי אדונו כשואל:

− − מה קרה? ואם אחת נחרצה לעזוב כל כך מהר קרן-חמדה זו?…

− ג’ומעה שנה את פקודתו בזעם, תפס בעורפו של האַיִל המתעקש שנעץ את טלפיו בקרקע וסירב לזוז, גררהו בכל כוחו, הצליף עליו במקל – מיד זזו כולם במעלה ההר והלכו דחופים באי-רצון גלוי.

הגיעו סוף סוף לסביבות החורבה. ג’ומעה פקד תיכף את הפִּרדה, והשהה עליה את מבטיו בחדווה גוברת והולכת. זאת כבר עמדה על רגליה ואפשר היה להבחין בה בבירור שינוי לטובה. שינוי זה היה מוּכר בעיניה ששביב החיים התלקח בהן קמעה, בּרִיר שפסק לנזול משני עברי פיה ובכישכושי זנבה שטילטלתו אילך ואילך כשהיא מצליפה בו את גבה ושוֹקיה. עיני ג’ומעה אורו, בקורת רוח ובגאווה חיכך בשתי ידיו את חזהו השעיר, וחייך לעצמו בשלווה. דעתו התבדרה יותר ויותר, צעד עוד צעדים אחדים וזרק כלפי הפִּרדה דברים מעודדים ומפייסים. אך הפִּרדה השפילה את אוזניה, ליכסנה את עיניה והציצה בו מן הצד באימה, בזעף ובמשטמה גלויה.

השתחרר ג’ומעה בבת אחת מחרדתו הכמוסה. הוא חש לאוּת בכל איבריו. העייפות עלתה מרגליו והשתפכה בכל יצוריו. במאמצי כוח התנודד אנה ואנה עד המקום שעבּאיתו היתה שטוחה עדיין, צנח עליה, השתטח על בטנו, שילב את ידיו תחתן ונשען על מרפקיו. גופו חזר באותה שעה לשורשו, היה בעצמו כאחד מגידולי קרקע, דומם מדוממי האדמה.

רגעים אחדים הביטו עיניו נִכחוֹ בנקודה אחת, לאט לאט התרוקן מוחו מכל מחשבה ומכל צד של הירהור, עפעפיו נעצמו מאליהן וראשו צנח על זרועו. נחרות קצרות ממושכות התמלטו מנחיריו ומפיו הפתוח.


 

− ה –

נביחות מַסעוּד, בהולות, רתחניות וקוראות לעזרה כאילו יורדים לחייו, ודפיקות עמומות של טלפיִם ופרסות ההולמות על גבי הקרקע, עוררוהו בבת אחת משנתו. כולו מטושטש ומבולבל בעוד מוחו שרוי בערפל ואיננו תופס את המתרחש, נזדקר ג’ומעה ממקומו, סקר הכל על סביבותיו, והנה מהומה ומבוכה. עולם שחזר לתוהו ובוהו. בדימדומי החמה ששקעה כבר בהררי עננים שסועים, שותתי דם ומצהיבים בגוֹן של גופרית, הבחין את הכבשים הנפוצים, הנסים בערבוביה לכל העברים. מהם טיפסו על הסלעים התלולים, נזדקרו אל בין הקוצים ונלחצו אל השיחים חדלי-ישע. רבים גלשו והתגלגלו זה על זה כפקעות. זינקו הנה והנה כמטורפים, כנרדפים על צוואר. ביניהם הסתחררה והתרוצצה אילך ואילך במעגל גדול הפִּרדה, שחלצה את שלשלתה אגב טילטולי ראש תכופים ומתמידים. איוּמה כלביאה ברעמה פרועה ובזנב מורם דהרה כשהיא מפרזלת בשרשרתה הקשורה על ראשה ונגררת לה מבין רגליה, נתקלת בה במרוצתה, נכשלת ומתעודדת ומכניסה מהומה ובהלה בין הצאן.

מיד נתחוור לג’ומעה מה שקרה ואחז באלתו, פנה למסעוד שעמד כבר על ידו מייבב בצווחות מרוסקות, וציווה עליו בהעוויות ותנועות פראיות:

− עליה!… עליה!… תפוס… תפוס..

אבל הכלב מיראתו על נפשו ומהיותו נדהם מן המתרחש, נשאר עומד במקומו, התייפח כבראשונה, הטיח את זנבו בין רגליו ולא זז ממקומו.

− אי לך, כּוֹפרת!… חכי, מופקרת… אני אלמדך בינה! −

סינן ג’ומעה בשפתיו הרועדות מכעס ורץ אחרי הפִּרדה להדביקה. רצה זו בדהרות נואשות כמטורפת, וחצה לה ג’ומעה את דרכה, קפץ כנגדה והתכופף במקצת לתפוס את רסנה.

הגיע עדיה – וברגע זה עלתה בעיניה הבעה בוחנת חדה של חיית-טרף המכוונת בדיוק את זינוקה ואת מקום פגיעתה. קלה כסערה היפנתה את אחוריה, דרכה את שריריה, הניפה את שתי רגליה בבת אחת, ובטרם יספיק ג’ומעה לשׂטות הצִדה בעטה בחזהו בכל כובד גופה.

יא דילי!… יא דילי!…25 − צעק ג’ומעה מקרב נפשו בנופלו. המכה פגעה בו פגיעה חזקה כל כך שכדורי אש התמלטו מעיניו. הוא הוטל אחורנית והתגלגל ככדור, נחבט ונעצר בגוש סלע שהזדקר מן האדמה במרחק אמות אחדות ונשאר שוכב בלי תנועה באשר נפל.

* * *

כאשר שבה אליו הכרתו במקצת והקיץ מעלפונו, שמע כמו מאחורי קיר אטום עבה את בכיית הכלב ויללותיו החנוקות, חש במצחו את מגעי לשונו ואת נשימתו הלוהטת. במאמצי כוחו האחרונים הרים את ידו והניחה על צוואר הכלב הרותֵת שאחז בשיניו בשרוול חלוקו ומשכו לכאן ולכאן כמתאמץ להקימו. חש הלה במגע ריבונו, נשתתק מיד ורבץ על יד ראשו, ואולם לא שב למנוחתו. מדי רגע היה גופו מתנודד כמתוך שבץ ורעדה עברה כולו כאשר ירעד עלה מוז בסער. כך היה נוהם והולך, כשהוא שולח כלפי החלל האפל את יבבותיו הקטועות, הפולחות לב.

ג’ומעה הפריד בחוזקה את אשמורות עיניו הכבדות כעופרת ופקח את עיניו; אפלה סבבתהו. הוא התבונן ארוכות אל סביבותיו וממעל לו, אף כי פתילת חייו היבהבה ברפיון, הבחין מבֵּין בִּתְרֵי העננים ששטו בחיפזון בשחקים ככבשים תועים הרצים אחרי העדר להדביקוֹ את הדובה הגדולה שכבר התהפכה והיטתה את זנבה כלפי האופק, והגיעה כמעט עד לרכסי הסלעים שנראו כפוֹלחים את לב השמיים. כבר יצא רובו של לילה. רוח הרים בא ביעף ויצא בדהרה על פני הרמה, האלונים חרקו וזיתי הבּר נאנקו. ענפי החרוב רישרשו באימה ושורשיו הגדולים נהמו מתחת לשכבות הסלעים. ג’ומעה שלח את ידו, נגע בשערותיו שרטבו מזיעה קרה ודבקו על מצחו, קינח את שפתיו במרפק ידו וברגע זה נפלו עליה קרני הירח שהסתננו מבעד למפלשי העבים וראה לתמהונו שאצבעותיו האדימו מדמו. הוא חש את דפיקות לבו המהירות בבת אחת, בחזהו, בראשי אצבעותיו ובגולגולתו. כעין ניקור של26 עוף פראי הלם ברקותיו והרגיש דבר מה גדול ועגול צף ועולה מלבו ושם מחנק לגרונו. פחד הולך וגדול אפפהו והבהיל את נשמתו. רגש מוזר של יַתמוּת וחידלוּת תקפהו. שתי ידיו נינעצו רגע בסלע והוא התנשא מעט בפנים נעווים מכאב ומביעים תחנונים; כוחותיו אפסו מיד והוא צנח שוב באין אונים כשהוא כּוֹחֵח בגרונו. שקט כעכבר נשען על הסלע בלי תנועה, בפה פעור כדג המבקש טיפת אוויר לנשימה ובעיניים פקוחות לרווחה הסתכל אילם וקופא בדמות הלילה הנצחי והעולם האפל שהוא הולך וחודר לגבולותיו…



  1. הפתי  ↩

  2. לא נכתב אלא הסיפור הזה בלבד.  ↩

  3. תפילת הזיכרון.  ↩

  4. בהמה–מניקה.  ↩

  5. דבּוּר–צרעה.  ↩

  6. במקור נדפס בטעות: “ענודה”.  ↩

  7. חזן המסגד.  ↩

  8. במקור נדפס בטעות: “חסורת–שיניים”.  ↩

  9. פתגמים ידועים שמשתמשים בהם על המשוגעים שלפי אמונתם מתגלה שגעונם בעונה זו.  ↩

  10. הנביא יתרו, פטרון הדרווישים.  ↩

  11. לַגִין ברזל רקוע, מעוגל, המשמש לאפיית פיתות.  ↩

  12. במקור נדפס בטעות: “עשקהוּ”.  ↩

  13. במקור נדפס בטעות: “הגיע”.  ↩

  14. גילוי חרפה.  ↩

  15. גן עדן.  ↩

  16. ריבוננו.  ↩

  17. מִשְׁרת עשב נגד עין הרע.  ↩

  18. במקור נדפס בטעות: תרופתו היחידה הוא…"  ↩

  19. מין צמח עשבוני, בעל שרשים עמוקים.  ↩

  20. במקור נכתב בטעות: “…שולי קפטנו משי העשוי…”.  ↩

  21. על לב ריק.  ↩

  22. ה' ימלא את חסרונך.  ↩

  23. במקור נדפס בטעות: “את”.  ↩

  24. ב“רצונך” – ברכת פרידה.  ↩

  25. אבוי לי  ↩

  26. במקור נדפס בטעות: “על”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות