האחדות, תרע"א
עין המזרח העתיקה והקפואה, שהשירה והאגדה הערבית פיזרו עליה את כל פתוכי צבעיהן, ושהרוח הערבי הקדום בכל ליקויו ומאורותיו נשמר בו כבבור סיד, החלה גם היא לפתוח חלונות במבואותיה האפלים, רשת של מסילות ברזל התרכזה בה, ועל ידי המסילה החיג’אזית, ההולכת ונסללת במהירות גדולה, דחקה את שכנתה ביירות ונעשתה לעיר הראשית של סוריה, ולנקודת מעבר לכל ענפי המסילות האחרות המסתעפות ממנה.
רושם מצוין משאירה בלב הנוסע הקריה ההומייה הזו: כולה טובעת בים של גגות ופרדסים, בכל מקום נתקל העובר במעיין זך, הנובע לו חרש מתוך האדמה ומתפתל אילך ואילך עדי התאחד במעיין שני: לא לחינם תלו עליה משוררי הערבים את עלומיהם והקציעו לה את הפינה היותר נכבדה שבאגדותיהם.
חסרה לאזרחיה אותה השחצנות והיוהרה המאפיינת את ערביי ארץ ישראל וסוריה התחתונה. תושביה הנם נוחים, שקטים ורכים כרכרוכית מדינתם, שבה הם מתגאים ואת ערכה הם מבליטים בכל שיחה ובכל הזדמנות. וצודקים הדמשקאיים בייחוסם זה: חום של אצילות וזקנה עדינה מתוחה עליהם ועל מידותיהם עם פסוקי הקוראן החקוקים על משקופיהם, וכשאתה מפסיק להסתכל בפרצופיהם ומקשיב למבטאיהם – הנך בא לידי ההכרה, שגם באנשי שיחתך דופקים אילו עורקים של פיוס ושירה נסתרים.
בעוד שאוכלוסֶיה התעוררו מעט אחרי המהפכה הטורקית, הנה הקהילה העברית עודנה מכווצת ומחותלת כעובר במעי אמו. מסופקני, אם אפשר לקרוא לקיבוץ היהודי שכאן בשם קהילה: תנאים רבים חסרים לו כדי לזכותו לשם של שבח זה, מגרעות וקלקלות יסודיות בכל שעה, שהשתיקה יפה להן. אבל מפני איזה קווים המסמנים את אופייו ואת הבדלו, כדאי הוא לשימת לב מיוחדת.
מספר תושבי דמשק מגיע לשלוש מאות אלף נפש, מהם שמונים אלף נוצרים ערבים בני דתות שונות ההולכים ומתרבים על ידי הגירתם התמידית מן הלבנון. שבעה־עשר אלף יהודים ספרדים, ויש בהם גם משפחות אשכנזיות שהתיישבו מחדש. יחס הערבים אל היהודים שכניהם הוא טוב יותר מדי…
היהודים הדמשקאיים גרים ברובע מיוחד הנקרא בשם “חַארַת אליהוד”. סמטאותיו מצטיינות בניקיונן מהרובע המוסלמי. וראה זה פלא שגם העשירים היחידים שביניהם – שכבר הספיקו ללעוס ולעכל היטב את קליפת ההשכלה הצרפתית – הנם גרים בתוך אחיהם ומשתתפים בכל ענייניהם.
בתי היהודים מצטיינים בניקיונם ובטוב סדרם. למרות מערכת רהיטיהם הפשוטה ותביעותיהם הקולטוריות המצומצמות, רוב חצרותיהם מרוצפות שיש ותשבץ (מוזאיקה); מזרקות מקַלחות את מימיהם למרומים, שניים או שלושה עצי לימון מצללים את החצר וממלאים אותה אִשֶּׁה וריח. מדי ערב יושב לו הדמשקאי על כרו ומחצלתו, שולי קפטנו מסולקים לצדדים דרך חירות, והוא משתקע בנירוונה בהחזיקו עוד את קנה הנרגילה בפיו.
מצבם החומרי של יהודי דמשק גרוע מאוד. רובם חיים על עבודתם, בעלי המלאכה כמעט בלי יוצא מן הכלל אינם מרוויחים יותר משתיים־שלוש מג’ידיות בשבוע: משכר זה מתכלכלת כל המשפחה. צרכי אוכל, הזולים פה מאד, עוזרים לזה עזר לא מעט, אבל עם סלילת מסילת הברזל התדלדל מצב בעלי המלאכה, שכר העבודה הוזל, והחיים התייקרו. הפרודוקטים שהיו נשארים עד עתה בדמשק מחוסר שוק לממכרם – התחילו נמכרים עכשיו בחיפה ובביירות ובכל ערי הלבנון, וכל דמשקאי ודמשקאי מתאונן על צוק העתים, ושוקע בחלומות והרהורים בתארו לפניך את העבר בצבעים מבריקים.
המלאכות העיקריות הנמצאות בידי היהודים הן: פיתוח בנחושת, בכסף ובזהב, פיתוח בעץ (מזה עושים תיבות וארונות מצופים צדף הנמכרים בכל המזרח) אריגה, צבעות וטווית משי.
הענף המלאכתי והמסחרי החשוב ביותר והמסור כולו בידי היהודים הוא חריתה בחומר. הם עושים מגשים, טסים, כוסות, בדים, אגנים לרחיצה וכו'. הכלים האלה נמכרים בכל ערי אירופה ובייחוד באמריקה. על הכלים נחקקים פסוקי קוראן, המסולסלים באופן כתיבתם, ותמונות הלקוחות מהתנ“ך. ישנם כלים המעובדים בסגנון שכזה בפסוקי התנ”ך והם נמכרים בבגדד ובהודו וביתר ערי המזרח.
כמעט אין אף מוסלמי ונוצרי אחד היודע את מלאכה זו. היהודים שומרים אותה כבבת עינם ואינם נותנים לאיש זר לחדור אליה (כך נוהגים מוסלמים במקצוע הבורסקי המסור כולו בידיהם). כארבעת אלפים נפש חיים מעבודה זו, אבל דא עקא שכל המסחר בה הצטמצם בידי חמישה־שישה סוחרים גדולים, והקפיטל היותר גדול המושקע בה הוא קפיטל נוצרי. הכלים האלה הם יקרים מאוד ואינם סחורה השווה לכל נפש, משמשים הם רק לצורכי מותרות לתיירים האירופיים המבקרים את דמשק, ולפעמים כלי אחד מתגלגל שנים אחדות במחסנים עדי הימכרו.
מצב הדברים מחייב, שהמסחר בתוצאות העבודה הזו יצטמצם כולו בידי יחידים, שיש להם היכולת להמציא לפועליהם את החומר הדרוש לעבודה, ולהחזיק אצלם את הכלים מעובדים זמן ארוך מבלי היותם נזקקים למוכרם תכף בחצי המחיר. ואמנם, היחידים האלה שזכו לכך נעשו למיליונרים, וחבל שכל היחידים האלה הם נוצרים השונאים את היהודים תכלית שנאה, מוצצים את דמם, ומורידים את שכר העבודה כרצונם.
אחד מהסוחרים היותר גדולים הוא הנוצרי נעמן. לפירמה זו יש סניפים בכל ערי התבל הגדולות, בפבריקתו עובדים כחמש מאות פועלים ופועלות עברים בשכר שבועי, והאומן היותר טוב שכבר התמחה במלאכתו עשרות בשנים איננו מרוויח יותר משלוש מג’ידיות בשבוע.
חדרי הפבריקה הזו הנם נקיים, מרווחים ומלאי אוויר, והפועלים למרות ישיבתם הארוכה של עשר שעות ביום ברגליים מקופלות וראש כפוף, הנם בריאים חזקים ועליזים למרות העונשים התדירים והורדת שכר העבודה. אותם האומנים שהרוויחו לפני שנה עשרים פרנק לשבוע מקבלים עכשיו שלושה־עשר פרנק, והפועלות שקיבלו שלוש או שתי מג’ידיות הנן מרוויחות כעת לא יותר ממג’ידי.
החופש הגמור נתון לכל אומן ואומן לצייר את כל התמונות והציורים העולים בדמיונו, וכל איש שיכול לסבך את ציורו יותר הנהו משובח. המצוינים הם בני המזרח הללו בדמיונם הנפרז המתבטא בציוריהם, שאין לו כל גבול. הנה נחש בקורת בית הבד מדדה על שתיים ומושיט את התפוח לחוה, משה שוכב מחותל בחגור מצרי בין הסוף על שפת היאור, ובקצה השני של הטס מצויר המלך הערבי עומר בן אלחטב מתפלל כשהוא כורע על ברכיו במסגד הנקרא על שמו – בטלו אצלם התחומים.
מלבד הפבריקה הזאת שהזכרנו, ישנן עוד שתי פבריקאות קטנות, וסכום פועליהם עולה למאה ושבעים.
כל פועל שהצליח לחסוך לו סכום של ארבע מאות פרנק יוצא לרשות עצמו ועובד בביתו, כלי מלאכה רבים אינם דרושים לכך: פטיש, מרצע גדול, פצירה וחסל.
בסכום הכסף הזה קונה לו האומן את החומר הדרוש. מעבדו, מוכרו, וקונה אחר במקומו וכך חוזר חלילה.
אלה שהצליחו לקבץ סכום יותר גדול מעבידים אצלם משניים עד ארבעה פועלים.
מצב בעלי התעשייה הביתית הזו איננו מבריק ביותר ממצב חבריהם העובדים בפבריקאות. הם זקוקים שוב לבעלי הפבריקאות. אלה האחרונים הנהיגו תיקונים רבים בשיטת העבודה. מכונות קיטור הנהיגו תיקונים רבים בשיטת העבודה, מכונות קיטור נוסרות כמעט את חצי המלאכה, מעגילות את הכוסות ואת הכרים, ומחליקות את הטסים. האומנים הקטנים מוכרחים לבוא אליהם מדי פעם בפעם ולשלם במיטב כספם בעד העיגול וההחלקה. ואם גם הצליח האומן להשתחרר מתחת ידם במקצוע הזה, הוא מוכרח סוף־סוף להביא אליהם את הכלים המעובדים, למוכרם תכף, לקבל את מחירם ולקנות לו חומר חדש כדי להספיק עבודה לפועליו.
מלבד כל המכשולים האלה שמנינו, משתדלים בעלי הפבריקאות לדכא את האומנים החופשיים בכל האמצעים הכשרים והבלתי כשרים, לחונקם בעצם התפתחותם, ולהכניסם תחת כנפיהם.
את החצי הראשון כבר הצליחו להוציא לפועל, והחלק היותר גדול מהאומנים החופשיים האלה נשארו בלי כל אמצעים להמשיך את קיומם הלאה. מיעוטם מהפכים בחדריהם של חבריהם ומוזילים עוד את שכר העבודה, ורובם נוסעים לאמריקה. וגם אלה שעדיין לא נסעו – חולמים תמיד על הנסיעה וכל שיחתם היא להשליך את פצירותיהם ולנדוד למרחקים. מצדם אין כל מניעה, מוכנים הם גם היום לדרך. ומחכים רק לכרטיסי מסע מאת קרוביהם שנדדו לפניהם.
חיזיון מעציב הוא ההגירה הדמשקאית שאיננה פוסקת. הרבה השפיעו על היהודים בנידון זה הנוצרים הלבנונים (מהלבנון נדדו כשישים אלף נפש בשמונה השנים האחרונות). אבל בה בשעה שהלבנוני שב תמיד אל כפרו, מרחיב את גבולו באדמה חדשה ומיטיב ומשכלל את אחוזתו – הנה הצעירים העבריים אינם שבים לארץ מולדתם.
במשך שבע השנים האחרונות מעת שהתחילה ההגירה, נסעו כאלף ושלוש מאות צעירים לאמריקה (המספר הזה לקוח מספר הקהילה). חלק מועט מהם לקחו את משפחתם אליהם, ורובם השאירו את נשיהם עם פעוטותיהן בחוסר כול. נורא הוא מצב העגונות האלו, החלק היותר גדול מהן בפבריקאות, ומהשאר מתהווה הפרודוקט של המשוררות והמחוללות הדמשקאיות הידועות במצרים ובכל ערי המזרח…
האומנות הכי חשובה אחרי החריתה בחומר היא – האריגה.
אומנות זו מסתעפת לענפים שונים, אריגת בד לקפטנים, כורסאות, שטיחים ומפות.
במקצועות הללו מתעסקות כשלוש מאות וחמישים משפחות, כל אורג ואורג יש לו בית מלאכה מיוחד, אופני עבודתו והכלים המשמשים לה הם קדומים ופרימיטיביים מאוד; כל השכלולים האירופיים שנעשו במקצוע זה הנם מיותרים פה לגמרי – מסורת אבות בידיהם.
האורג המהיר במלאכתו והעובד כאחת־עשרה שעה ביום איננו מרוויח יותר משלושה בישליקים ליום, ושכר הפועלים הוא שישה־שמונה גרוש ליום.
כל אותם המכשולים שמנינו במלאכת החריתה חוזרים ונשנים באריגה; ההבדל ביניהן הוא רק בזה, שזאת האחרונה שווה לכל נפש, ונקל לאורג למכור את תוצאות עבודתו ליחידים ולסוחרים. מצב הצַבָּעים הוא היותר טוב בין כל בעלי המלאכות. הם רואים חיל בעבודתם, כולם משכימים לפתחם, ועבודתם מצויה בשפע.
כשתים־עשרה מִצבעות עבריות נמצאות בדמשק, בכל מצבעה עובדים שישה־שמונה פועלים וארבע־שמונה שוליות, וצבע טוב יכול להרוויח עד חמש מג’ידיות בשבוע.
חבל, שגם המקצוע הזה הולך ומידלדל, וסופם של הצבעים לבוא עד כיכר לחם. הצבע הדמשקאי משתמש לצורכי צביעה בפוּאָה, בקליפות רימונים ובעשבים מעשבים שונים, ואופני הצביעה האירופיים כמעט ולא קיימים. ובאותה שעה, שחומת סין גבוהה מקפת את דמשק בנוגע לכל תיקון טכני בשיפור העבודה, ובחשוך זמן הטיפול בה, באותה שעה התחילו משתמשים הצבּעים הנוצריים בביירות ובלבנון בסממנים טבעיים המובאים מאירופה לצביעת המשי והבד. מובן מאליו שאופן הצביעה הקדום, שיש בו איבוד זמן וכוח לשווא, עתיד להשתכח בקרוב וסופם של הצבעים העבריים לאבד את לקוחותיהם.
נעבור אל עבודת המשי.
החלק היותר גדול מהמשי, הנעשה בלבנון, נשלח בפקעות לחוץ לארץ. שריד ממנו נשאר בלבנון ומעובד בפבריקאות האחרות, הנמצאות בערים היותר גדולות שבו; מהעידית אורגים בדמשק את ה“עאביות” וה“כאפיות” היקרות, המפורסמות בטיבן וביפי אריגתן. המלאכה הזאת נמצאת כולה בידי המוסלמים והנוצרים.
מהפסולת (המשי הגס) טווים חוטים, המשמשים לצורכי רקמה לפלאחות אשר בכל המזרח. המקצוע הזה נמצא כולו בידי היהודים: ניפוי חוטי המשי, צביעתם וטווייתם.
הענף הזה היה תופס מקום חשוב בתעשייה הביתית הדמשקאית – משפחות רבות היו עוסקות בו, נשים וטף, אף כי הטווה היותר חרוצה לא הרוויחה ממלאכתה זו יותר משני גרוש ליום. אבל בזמן האחרון התחילו העלמות והילדות מבכרות את העבודות בפבריקאות על פני העבודה הביתית. דמשק היא העיר המזרחית היחידה, שבה אנו מוצאים עלמות, בנות משפחות הגונות, שאינן מתביישות בעבודה. בפרט זה שונה היהודי הדמשקאי מהיהודי הבגדדי. האחרון מתבייש בעמל ידי בתו, שומרה־מייסרה אם נודע לו שחייכה או דיברה עם איזה צעיר, ובדמשק – עלמות בוגרות עובדות יחד עם גברים בחדר אחד, ומטיילות איתם לעיני כול.
* * *
המסחר הגדול בדמשק נתון כמעט כולו בידי המוסלמים והנוצרים. הסוחרים היהודים הם מהמדרגה השלישית והרביעית, רובם חנוונים דלים ורוכלים המחזרים בעיירות מול־הלבנון ובכפרי הדרוזים.
מצב החנוונים כאן איננו שונה במאומה ממצבם בשאר הערים המזרחיות. רובם – בעלי חנויות קטנות ברובע היהודים וחיים הם על פי המימרה הידועה: “לכו והתפרנסו זה מזה”, כלומר התחרו זה בזה, והורידו את המחיר עד הדיוטה התחתונה.
בכלל קשה לחנווני ולסוחר העברי לעמוד בתחרות בפני הסוחר והחנווני הערבי; כי עד כמה שיהיו צורכי ואופני חייו מצומצמים – תביעות הערבי הן יותר קטנות ויותר מצומצמות, והוא יכול להסתפק ברווח יותר קטן. ולא זו בלבד, אלא שהחנווני הערבי פותח חנות לשם שעשוע ואיבוד הזמן, כי אין לך ערבי אמיד שאין לו איזה דונמים של נטיעות בסביבות העיר המספיקים לו ולכלכלתו, ולכן יכול הוא להוריד את המחיר הקבוע.
החנווני והסוחר הערבי הנהו שונא את חוכמת החשבון מטבעו. החלק היותר גדול מהם אינו יודע קרוא וכתוב. מקובל אצלם שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין: מטעם זה הם נמנעים מחישוב את רווחם והפסדם, ופעמים רבות שהם מוכרים את סוחרים בהפסד.
* * *
מכל בני המזרח מצטיין הדמשקאי בקפיאה, בעמידה במקום אחד ובהחזקה בנושנות. דמשק הנה העיר המזרחית היחידה ששמרה את האופי הערבי של ימי הביניים, למרות שהיא באה במגע ובמשא עם התרבות האירופית, הבאה אליה בלוויית אלפי התיירים, המבקרים אותה מדי שנה בשנה.
אמנם, בזמן האחרון התחילה דמשק פושטת את צורתה הקדומה, הברזל והפחם הולכים וכובשים אותה. בלילה היא מוארת באור חשמלי, וביום מצלצלות באוזני הדמשקאי השאנן והמגמגם צפירות הרכבות ובתי החרושת וצלצולי הטראם. אבל העין החודרת תופסת תיכף שכל הקולטורה הזאת היא רק מן הפנים לחוץ. ועוד לא השפיעה על ההמון הדמשקאי אף במלוא נימה. עומדים הם שני העולמות נפרדים זה מזה, ואין כל גשר המאחדם, ובעל כורחך הנך בא לידי המסקנה, שארצות הקדם אינן מסוגלות עוד לעכל את הקולטורה במנות גדולות, מבלי שיקלקלו בזה את קיבתם, ושקשה, קשה לרוח האסלאמי להתמזג עם הרוח האירופי עד שתשרה ביניהם הרמוניה ידועה.
גם היהודים לא נוקו מתכונות אלו. אף כי אנחנו היינו בכל מקום הראשונים שהכשרנו את הקרקע לתרבות והשכלה, הנה היהודים הדמשקאיים, והוא הדין ביהודי טורקיה האסיאתית בכלל, קיבלו בנידון דנן את אופי העם שבתוכו הם יושבים. חסר להם חוש ההסתגלות, הם מתייחסים בחשד ובאי־אמון לכל ההמצאות החדשות. אינם מרגישים בחסרונן, ומבטלים אותן בנדנוד ראש ובתימהון של פקפוק.
בזה מונח סוד הירידה של הקהילה הדמשקאית ושל יתר הקהילות הספרדיות בסוריה ובארם־נהרים. הם נסחפים אחור לעומת הנוצרים בעלי התחרותם, ואלה מבצרים את עמדתם באופנים שונים, וחותרים תחת רגלי היהודים.
החיזיון הזה בולט ביותר בדמשק. לפני חצי יובל שנים היתה הקהילה העברית הדמשקאית אחת הקהילות היותר עשירות שבמזרח, ועכשיו גם ה“שליחים” הספרדים אינם שמים אליה לב.
מדאיב לב הוא חזיון הירידה והדלדול הזה. ביותר תתעגם נפש התייר היהודי בבקרו את בית הספר הפנימי של הממשלה הנקרא “מַכְּתַב אסכָּר” על שם בעלו היהודי הראשון. הבניין הזה הוא הבניין היותר מפואר שבדמשק, ואמנות מזרחית משוקעת בו. הארמון הזה, כמו גם עוד ארמונות רבים של עשירים אחרים נמכרו בפומבי. אחדים מהם קנתה הממשלה ואחדים נמכרו לאנשים פרטיים.
הירידה הדמשקאית התחילה מזמן עלילת הדם הידועה בשם עלילת ה’ת"ר. עשירים אחדים העתיקו את מושבם לערים אחרות, רבים הידלדלו, העדה בכללה הולכת ומתנוונת, והשפעתה וכבודה הולכים ופוחתים אפילו כלפי חוץ.
* * *
האישה הדמשקאית עובדת כמעט ברשות עצמה. חדל האב להשיאה בעל כורחה. חדל הבעל להביט עליה כעל קניינו הפרטי ולהתעמר בה כרצונו: מכיוון שהיא יכולה להתפרנס מעבודתה, חושש הוא פן תעזבהו אם לא ימצא חן בעיניה – ומשתדל לשפר את הנהגתו.
האישה הדמשקאית לוקחת חלק חשוב במשק הבית, היא תופרת, אורגת וטווה. הפרוטה מצויה בכיסה והיא עוזרת לבעלה, וחשה את עצמה כגבר לכל דבר.
אליה וקוץ בה: רוב העלמות מוציאות את כל כספן לצורכי קישוט ונוי, ואין לך מקום במזרח שבו מפותח חוש ההתייפות של המין היפה כבדמשק. תכלית כל עבודתן היא – שמלה ועוד בגד.
הבעיה הזאת העמיקה את שורשיה מאוד, בעקבה כרוכה כל אותה הדמורליזציה הדמשקאית, וכל אותה ההתקרבות מצד צעירי המוסלמים והנוצרים. בנות ישראל הללו נאות הן, ואם חסרים להן תלבושת ותכשיטים, צריכות הן להשיגן בכל האמצעים, באיסור או בהיתר…
צריך להיות ברובע היהודים בשבת לפנות ערב, בכדי להיווכח באמיתות הדברים המסופרים. כל הסמטאות והרחובות מלאים נשים ועלמות לבושות הדר, ורבה המהומה משמלות משי מאוושות, מגולים לבנבנים מבצבצים, כובעים עם נוצות יקרות מתרוממים, ביניהם מתהלכות כנופיות רבות של צעירים קוסמופוליטיים…
צחוקם וחיוכם מצלצלים, ותמה אתה למראה עיניך, משי זה מניין הוא בא, ואיך הוא מתכנס בבתים שפלי הקומה האלה אשר אין תואר להם?
מקור כל הרעל הנהו במשוררות ובמחוללות, המתגוררות גם כן ברחוב היהודים. הן המשפיעות הנותנות את הטון לחיי השררה, ומטרת כל העלמות האחרות שלא זכו לכך – היא להידמות אליהן במהלכן ותלבושתן, ולרכוש להן ידידים…
ופה קבור הכלב: מכיוון שהן גרות ברובע היהודי, הרי נעשה הרובע הזה מקום קבוע לכל מוסלמי ונוצרי מבני העליה, החפץ לבלות את ימיו ולילותיו בהוללות ותענוגים: ההמון העברי, למרות הצניעות, המידה המציינת אותו בכל מקום שהוא – התחיל מתרגל לחיזיון זה. וכיוון חדש זה מוביל לכך שיסודות המוסר הולכים ומתרופפים אצלו לגמרי.
המשוררות הללו הן משפיעות ותקיפות: הדירות היותר נהדרות, הנמצאות ברחוב היהודים, ומסביב לה שייכות להן. אחדות מהן יש להן השפעה רבה בממשלה. ועל כל מקרה שלא יבוא פונים אליהן אפילו גדולי הנוצרים והמוסלמים, והן משתדלות בעדם ומוציאות את משפטם לאור…
היה מעשה, שמשוררת אחת קיללה את עגלונה המוסלמי ואת נביא האסלאם ברחוב היותר הומה בדמשק; ההמון התנפל עליה, וברוב עמל הצילוה השוטרים מידיהם והובילוה לבית־השעריה. כעבור שעה קלה נכנס אליה השיך היותר גדול שבדמשק והוציאה לחופשי לעיני כל ההמון הסקרן, והשיבה אל ביתה לרחוב היהודים.
ברם אסור לקפח שכר כל ברית: זכורים יהיו חשובי הקהילה לטוב, שהרבה טרחו והרבה כסף פיזרו והשתדלו אצל הממשלה המקומית ומשתדלים עוד לגרש את ה“פרי” הזה מקרבם, לקבוע להן מצור מיוחד, ולהבדילן כליל מקרבם. אבל עד עתה לא עשתה השתדלותם כל פרי.
תוצאות כל הדברים היא שרחוב היהודים נעשה לבית אוסף של נבזים, פקידי צבא עליונים מכל המינים ומקלט לכל מעשה זימה ונבלה.
בשנים כתיקונם, כשרוב הצעירים העבריים היו בדמשק, לא העיז כמעט שום נוצרי ומוסלמי לקנות לו דריסת הרגל ברחוב היהודים, הצעירים העבריים הם בעלי אגרופין ואוהבי סקנדלים, וגם עכשיו אין לך שבת העוברת בלי מהלומות ותגרות ופורענויות בין הפרחחים משלושת הצדדים, המובילות ישר אל בית הסוהר. ורבה הבכייה בכל מוצאי שבתות, אחרי סור יינם מעליהם, וסופם של הצעירים הללו להשתחרר בהשתדלותן של המשוררות…
* * *
החינוך בדמשק מסור כולו בידי ה“אליאנס”. שני בתי ספר לה: האחד לנערים, והשני לנערות, בראשון מתחנכים שמונה מאות ושבעים ילדים, ובשני כשלש מאות ילדות.
מלבד בתי הספר האלה, ישנם חדרים – “כּוּתַאבּים”, מהטיפוס הידוע בארץ ישראל, ה“כותאבים” האלה היו עומדים ברשות הקהילה, ואולם זה שנים אחדות שה“אליאנס” פרשה את רשתה עליהם והכניסה אותם תחת כנפיה.
קשה לדבר על החינוך הדמשקאי מבלי התמרמרות וכאב לב. שדה זה מכוסה כולו קימשונים וקוצים: שני בתי הספר עומדים בשפל המדרגה: החניכים והחניכות גדלים ללא תורה וחוכמה, וחוץ ממראה הבניינים החיצוני ההדור אין בהם דבר הראוי לתשומת לב.
ראו זה מצאתי: בתי הספר היותר מתוקנים, כביכול, של החברה הזו הם בארץ ישראל: גם המשלחת הפריזאית סמכה את ידיה עליהם, הציגה אותם למופת, ומצאה את מצבם טוב במידה שלא פיללו מראש. ואם גם בבית הספר שבארץ ישראל יש הרבה מה לבקר: את שיטת הלימודים הגרועה, מיעוט השעות המוקדשות לעברית, חוסר השכלת המורים וכו', קל וחומר בבתי הספר הגרועים של חוץ לארץ.
בין אלה הגרועים ביותר תופסים מקום חשוב בתחום הדמשקאיים. הסיבות הן מובנות: בארץ ישראל מתחשבים מנהלי ה“אליאנס” פחות או יותר עם דעת הקהל ונגררים למרות רצונם אחר הרוח השוררת, ודמשק עומדת במובן זה למטה מכל ביקורת: אין בתי ספר מתוקנים אחרים שישמשו להם לדוגמה, אין דעת קהל, אין שום השגחה ציבורית
הקריה הזו, למרות היותה חשובה ונכבדה מצד עצמה, הנה רחוקה מטבור החיים. מעטים הם התיירים היהודים המבקרים את דמשק והמתחקים לדעת את כל הנעשה בה, ומשלחת “אליאנסית” שתשתדל לשפר ולתקן את החסרונות הנה יקרת המציאות. בקצרה, זה עשרים ושמונה שנים שבתי הספר האלה קיימים בדמשק והמצב החומרי, הדתי והמוסרי לא רק שלא הוטב בה, כמו שמבטיחה המלאכות הנכבדה – אלא נסוג עשר מעלות אחורנית.
נדבר על ראשון־ראשון: לפני שלושים שנה היתה ההפקרות בדמשק חיזיון יוצא מגדר הרגיל, ואם קרה חלילה איזה מקרה כעלמה שנכשלה, היה ההמון מביט עליה בבוז ובשאט־נפש, החרים אותה והרחיקה כליל מקרבו. ועתה נמצאות בדמשק כשתי מאות מחוללות ומשוררות שהן מתפרנסות מהפקרותן, כפי שחקרתי נמצאות ביניהן עלמות מחניכות הכי"ח. הדבר הזה כמובן, איננו מקרה בעלמא, אלא תוצאות החינוך הדתי והמוסרי שקיבלו הנערות בבתי ספר.
נניח, כי חניכות הכי“ח תופסות חלק קטן מאוד במלאכה מבזה זו, כמו שמבטיחים מנהלי כי”ח. תמה אני, איך הם יכולים לזקוף את העובדה הזו על חשבונם. כל המשוררות והמחוללות הן מעלה מעשרים שנה, מאלה שלא נמצא להן גואל, ולא צריך לשבח שבשנים הראשונות לפתיחת בית הספר לא עלה סכום חניכותיהן לחלק השישי של היום.
בתי ספר דנן התחילו מראים את פעולתם השלילית בחינוך הדתי: הנערים הם ריקים ונעורים מכל ידיעה דתית וכללית, ומי שהיו תלמידיה לא רק מקלים מעט במצוות המעשיות – כי אם דשים בעקביהם עברות יותר חמורות.
תאמרו חייבים בזה בית אבותיהם או הסביבה שהם נמצאים בתוכה, או פשוט הם הולכים ונסחפים עם זרם העת החדשה החופשית, אז תנאי חייהם ומלחמת קיומם הביאום לידי כך – טעיתם. דמשק סגורה ומסוגרה בפני כל רוח החודר מן החוץ, הסביבה דתית עד כדי מחנק, זרם העת החדשה לא הספיק עוד להעביר אדם מדמשק על דעתו ועל דעת קונו, וחוץ מחניכי הכי"ח אין כמעט איש בדמשק שיפרוק מעליו עול מלכות שמים.
הסיבה מונחת בזה, שתחום עיסוקם מבדיל את בני הדור הישן מהדור החדש, כל אלה שכבר עברו את שנות השלושים מבינים עברית, יודעים חלקים שלמים מהתנ"ך ומהזוהר בעל פה, בדברם הם מתבלים את שיחותיהם בפסוקים ומדרשים ומפזרים אותם לכל צד, והדור הצעיר – גס ונבער, ונָעור מתורה וחוכמה.
עד כמה השפיעה הכי“ח ונטעה בלבות בני הנעורים את הרעה של ההתבוללות – תלמדנו העובדה הבאה. מיד אחרי הכרזת הקונסטיטוציה בשעת ההתלהבות הראשונה, נתייסדה בדמשק אגודה מאלה שהיו תלמידי הכי”ח, משכילים כביכול, שמטרתה היתה השכלת ההמון. לתכלית זו החליטו לייסד שיעורי ערב ללמד את השפה הערבית וההיסטוריה הערבית – רעיון טיפוסי ומציין את הדרך להיכן פני חברה זו מועדות.
ואם עד עכשיו לא הצליחה הכי"ח להטמיע את חניכיה המזרחיים – עלינו להודות בזה רק למצב התרבותי הנמוך של שכניהם הערביים.
סותרים בתי הספר שלא מדעת בידם האחת מה שהם בונים בשנייה: מצד אחד שוללים מחניכיהם את יהדותם ואת לאומיותם ועל ידי זה מתקרבים מאליהם אל שכניהם, ומצד אחר משפרים ומגהצים פחות או יותר את תלמידיהם, פותחים להם קופי מחטים אל היכל התרבות האירופית, וכיוון שהגיעו חניכיה למדרגה שכזו, שוב אין להם כל חשבון להתובלל עם הערבים והטורקים.
בין כך ובין כך אנחנו נשארים קירחים מכאן ומכאן, אלה שלא הספיקו עוד לגמור את בית הספר (כאלה ישנם כתשעים אחוזים) עוזבים את ספסליהם כשהם בורים גמורים בענייני היהדות, והמתוקנים שבהם נשארים תלויים ועומדים ומחכים לאותו היום הגדול, שבו יוכלו להגר ולהיפרד מאיתנו לבלי שוב עוד.
צריך לעוות את האמת, כדי לומר שהכי"ח אינה מסיתה שום בן אדם לנסוע למרחקים. תבוא דמשק וטורקיה: החלק היותר גדול מהמגרים הנו מיוצאי בית ספרם.
אמיתות הדברים המסופרים יוכיחו העובדות הבאות: בתי הספר אינם נותנים להם את היכולת לשכון בארץ מולדתם ולהתפרנס בה בכבוד, השפה הטורקית איננה נלמדת בהם כלל, השפה הערבית מסורה בידי שיכים ערבים בורים, שאינם יודעים את חוקי הפדגוגיה ואינם ראויים להיות מורים, ומעטים הם התלמידים היודעים קרוא וכתב בשפה זו אחרי גומרם את בית הספר בהצטיינות, למרות שהשפה הזו הנה שפת הבית והרחוב. זה שמונה שנים שפתחה הממשלה בדמשק שלושה בתי ספר גבוהים, אחד לרפואה, השני למרקחת, והשלישי הוא בית ספר צבאי. התלמידים הגומרים אחד מבתי הספר האלה מקבלים משרה אצל הממשלה, תנאי הכניסה בהם הם נוחים וקלים, התשלומים מועטים (שלושים וחמישה פרנק לשנה), תלמידים יהודים מתקבלים בכבוד ובאהדה, ובכל זאת נמצאים בהם רק ארבעה תלמידים יהודים, שאר היהודים מבכרים את הקולג' הצרפתי הביירותי, לא מפני שזה האחרון נותן השכלה יותר רחבה – אלא פשוט, חניכי האליאנס אינם מוכנים להיכנס לבתי הספר הללו, מחוסר הבנה בשפה הטורקית והערבית.
כמו שהזכרנו, ישנם בדמשק “חדרים” חוץ מבתי הספר, ה“חדרים” האלה הם עוד יותר גרועים מה“כותַאבים” בארץ ישראל: אלה הם מין ברייה משונה שאי אפשר כלל לעמוד על מהותה. מורכבים הם מהחסרונות שמנינו בבתי הספר ומחסרונות החדרים, המנהל הראשי רשאי לתקן מעט את צורתם ולשכללם: לתכלית זו העמיד בהם לוחות וספסלים, ואת החכם הכתיר בתואר מורה, ופקד עליו להתנהג כמורה: אבל זה שכח את שיטתו הישנה, ואת השיטה החדשה לא למד, והילדים – עלובים הללו, אחרי לומדם שנים אחדות בחדר, אינם יכולים עוד לתרגם פסוק כהלכתו.
החדרים האלה מכסים כמעט את התקציב של בית הספר, בכל חדר נמצאים כארבעים־שישים תלמידים. התשלום המינימאלי הוא עשרה גרוש לחודש, החכם מקבל את שכרו מקופת הכי"ח, ארבע־שש מג’ידיות לשבוע. והכסף הנשאר משכר הלימוד נכנס לקופת החברה.
טעות גדולה היא לחשוב שהאליאנס מפסידה בבתי הספר הדמשקאיים. שכר המורים הוא מצומצם. ולכן בתי הספר כולם הם בבחינת חי נושא את עצמו, ולו נאותה חברת ה“עזרה” או חברה אחרת להיכנס בדמשק ולקחת את החינוך ברשותה, כי אז – בהפסד מועט היתה יכולה לייסד בדמשק בתי ספר עבריים מצוינים.
אבות רבים מתאוננים וצווחים בקולי קולות על חוסר החינוך ועל חוסר הלימודים בבית הספר של הכי"ח ואינם נענים, ובדמשק גופא נמצאים מתנגדים יסודיים בכל השדרות לשיטתה, אלא שאין מי שיירש את מקומה.
ריקבון פנימי מחלחל ונוקב בכל ענייני עדת דמשק, הנושאים עליהם חותם ציבורי, ואי־סדרים שוררים בכול. החכם־באשי החולף היה חלש וזקן, וכל ענייני העדה נחתכו על פי אחד או שניים מבעלי האגרופין, הדורשים אך ורק את טובת עצמם. נמלכו אנשי דמשק והביאו חכם־באשי מקונסטנטינופול: אולם הרב החדש לא יכול להסתגל אל הסביבה המוזרה לו: הוא לא הבין את עדתו ובני עדתו לא הבינו אותו. הוא השתדל להנהיג סדר במצב הפרוע ולהביא אי אלו תיקונים. אולם כשהתחיל להוציאם לפעולה, מצא התנגדות חזקה מצד אנשים שהשתמשו כל הזמן במצב הפרוע להנאתם. זמן־מה עמד איתם החכם־באשי בקשרי מלחמה: סוף־סוף פקעה סבלנותו, ושב לעיר מושבתו. עוד הפעם התחדשו המריבות הישנות, והעיר נעשתה שוב כמרקחה. בסיורו של ראש הרבנים חיים נחום בדמשק, נסדר השלום ובחרו לחכם־באשי את הרב דנון, אבל גם אחריו התחילו כבר מרננים, ומסופקני אם יוכל להתקיים בדמשק.
בכדי להוכיח באמיתות דברי צריך להתבונן להנהגת העדה ומצבה בכלל.
הקהילה מתנהגת על פי הרוב ועל ידי ועד של שבעה נבחרים, העוזרים על ידו. הנבחרים האלה נקראים בשם ועד סתם, או “שבעה טובי העיר”.
רק הרב מקבל את שכרו מקופת הקהילה: משרת חברי הוועד היא משרה של כבוד לבד.
השתמשתי במלה “נבחרים” שלא כהוגן: הוועד הזה איננו נבחר משום איש. אם לבחירת רב מתחשבים פחות או יותר עם הדעות הפרטיות של אנשי העדה, הנה חברי הוועד האלה קופצים בראש ומולכים מעצמם, היינו על ידי השפעת צד אלים או משפחה תקיפה: ומכיוון שעלו לגדולה, שוב אינם יורדים עולמית.
שמא תאמרו: משרה זו אין מתן שכרה בצדה, ולכן כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול? טעיתם, אין מספר לאינטריגות ולמריבות בין המשפחות, הכרוכות בבחירת חבר ועד. נכון הוא המשל הערבי: “התקרב אל סיר הבשר. ותיהנה ממנו…”
הכנסות הקהילה הן ממס הבשר וממס ההערכה. ההערכה היא ישרה ומסודרת, וכך היא נעשית. מעמידים שלושה ועדי הערכה בשלושת פרברי העיר; את המס מחלקים לפי הרווח. והנאמר – נאמר בשלושה מקומות מבני אומנותו בכדי להינצלמטעות. אחר כך מחברת אל שלושת ההערכות, והנערך משלם את החלק השלישי.
הסכומים האלה מוצאים לצורכי הקהילה ולתמיכת העניים, כעין קמחא לפסחא, עצים להסקה בחורף, ועוד.
האמת ניתנה להיאמר, שאין הקֹמץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחליתו. העוני הוא נורא מאוד, והחלק היותר גדל מהעניים, כשהם זקוקים לרופא, לרפואות ולתמיכה סתם פונים אל ה“מיסיון”.
מספר הפונים אל ה“מיסיון” בשביל תמיכה סתם גדול ממספר אלה הפונים בשביל ענייני רופא ורפואות. חלק גדול מההמון הפשוט עודנו קטן־אמונה בחוכמת הרפואה: לחשנים ומכשפים נמצאים בכל צעד ושעל.
בשם תמיכהת העניים שהזכרנו נכללים גם החכמים. גם הם מקבלים תמיכה מצערה מקופת הקהילה.
חכמים במובנם הרגיל בארץ ישראל, החיים מכסף הציבור, אינם במציאות בדמשק: התורה איננה במזרח פרה חולבת כלל. בכל טורקיה מתפרנסים החכמים בצמצום משכר לימודים לעילוי נשמות, פרקי משניות ותהלים בשביל חולים ונדבנים.
מכיוון שתופשי התורה נמצאים בשפל המדרגה במובן החומרי, הולכת מפלגה זו ומתמעטת. הישיבות והמדרשים הולכים ומתרוקנים מלומדיהם, והתורה מונחת בקרן זווית. לו היתה ירידה זו באה מתוך תסיסה פנימית ומלחמת דעות בין דור הולך ודור בא, כי אז התנחמתי ותליתי את הקולר ברוח הזמן ההורס ומכלה את כל ערכינו הישנים. אבל הסיבות האמיתיות לירידה זו מונחות לא ברוח הזמן, אלא באופי הספרדי. ההמון אינו דואג למצב החומרי של מפלגת החכמים ואיננו משתדל לתמוך בה, בכדי להמשיך את קיומה להלן: העשירים הספרדים אינם מתחתנים באברכים עניים תופשי תורה בשביל למדנותם וגם מנהג מזונות איננו נהוג אצלם כלל. מסלקים הם את הנדוניה כפי שהתנו מראש, ויחד עם זה מסלקים גם את הבת ממוחם, כי משעת הנישואים והלאה חלה חובת הפרנסה על הבעל.
מכיוון שהצעירים הם בני שבע־עשרה או שמונה־עשרה כשהם נכנסים לחופה הרי מוכרחים הם לדאוג תכף לשאלת קיומם ושוב אין להם זמן להשלמה רוחנית: משהתחילו למשוך בעול הפרנסה, שוכחים את ההבלים שהתעסקו בהם עד עכשיו ונהיים לאנשים מעשיים.
התורה איננה אצל האבות מטבע העוברת לסוחר, משמשת היא רק בתור פרפרת לסעודה: המשל הספרדי אומר: “חכם וסוחר ישמח אישה”, התואר חכם לבד איננו מספיק.
אמת, ההמון הפשוט מעריץ עוד את חכמיו ומביט עליהם כעל יחידי סגולה: הלמדנים ההמוניים שעיינו ב“חיי אדם” אינם מקפחים אותם בהלכות יום־יום. גם העשירים היותר תקיפים מביטים עליהם מלמטה למעלה, משכימים לפתחם, זקוקים לברכתם ומאמינים בה אמונה גמורה, אבל הערצה זו מצטמצמת רק בפה בלבד, אל הכיס איננה חודרת לעולם…
כדאי לעמוד יותר על חזיון ירידה זו ולבארו לכל צדדיו: הוא יובן לנו ביותר על ידי השוואה בין מצב הלמדנים האשכנזים ובין מצב הלמדנים הספרדים.
הבדל פנימי עמוק מונח בין שיטת הלימוד הספרדית ובין שיטת הלימוד של האשכנזים: האחרונים לומדים בפלפול, הם בבחינת “עוקרי הרים בסברה” והראשונים פשטניים ובעלי היגיון, ויחד עם זה בקיאים יותר בספרות הרבנית.
אמת, הפלפול האשכנזי עיקם מעט את ההיגיון, אבל דרך לימוד שכזו מתן שכרה בצדה ורִוְוחה מרובה בהפסדה, הפלפול העלה את המתמיד למדרגת ממציא ויוצר ונתן לו את עונג היצירה. ובזה מונח סוד ההתמדה האשכנזית והמתת העצמיות באוהלה של תורה.
שיטת הלימוד הספרדית חלק כשיש וקרה ממנו, היא איננה בוראה יש מאין, איננה מרוממת את לומדיה למעלה מהמקום ומהזמן, ואיננה בונה להם ארמונות באוויר. להפך, היא קושרת חבל בכנפיהם, ואיננה מניחה אותם להמריא כנשר במרומים. ואין כל פלא אם הלמדנים הספרדים קצים סתר בלימודים, הנלמד בלי חשק ובלי רוח פנימי, פוסקים ממשנתם ומשתקעים בשיחות חולין של תלמידי חכמים.
מפני זה לא יכלה להתפתח בין חכמי הספרדים (חוץ מהמקובלים) אותה הסגפנות, הפרישה מחיי עולם הזה ותמימות גדולה בענייני חול, שנפגשת לפעמים בין האשכנזים. החכם הספרדי קשור יותר אל סביבתו ונפעל ממנה, חיי המזרח השקטים, עצלות ורשלנות הסביבה, הבטלנות וה“נירוונה”, ישנו את רוחו ושללו ממנו את ערותו, והוא שבע רצון מעצמו.
עולה החכם הספרדי על האשכנזי היבש באצילות רוחנית ובמשאות נפש, בחלומות והזיות, ההלכה לא ייבשה את לשד עצמותיו ולא הקשתה את רוחו וכל דבר הנוגע לה, הוא מתחשב עם החיים ונוטה פחות או יותר לפשרות ולוויתורים בעניינים דתיים.
רחוק הוא מקיצוניות, אין בו לא מאותה ההתרפסות והזחילה לפני תקיפי ועשירי העדה, ולא מאותה העקשנות והעמידה על דעתו אף בדבר שאיננו מומחה בו. שביל הזהב הוא אידיאלו.
רוב החכמים הספרדים, אף מאלה העושים את תורתם קבע, בקיאים בהוויות העולם, ועוסקים בישובו של עולם. רובם עוסקים במשא ומתן, ועל מסחרם – פרנסתם. הדבר הזה נותן להם היכולת לבלתי היות כפופים ונכנעים לפני העשירים ותלויים בדעת האחרים.
תכונות אלה שמניתי מצויות בחכמים מהמפלגה העליונה, חוץ ממפלגה זו ישנה אחרת, המורכבה ממלמדים בורים והדיוטים למחצה, שמשים וכל בני לווייתם, ואלה יודעים היטב את ערך המטבע ואינם נרתעים לחזר אחריה אף בלחיכת פנכות.
ופנכות ללחיכה אפסו. דמשק התרוקנה מעשיריה, רוח משבר עברה בכספים, והזיזה אותם ממקומם, והם ועושרם ירדו תהומות.
בכל זאת תופסים היהודים עוד לפי הערך מקום חשוב בממשלה: ישנם מהם הרבה פקידים במסילות הברזל, סופרים בבנק העותומני, וקונדוקטורים בטראם. חלק גדול מרופאי העירייה הם יהודים. באדרה נמצא בה כוח יהודי.
יחס הממשלה אל היהודים הוא משביע רצון, היא מתייחסת להם באמון רב ומקדמתם על הנוצרים, ובמקומות כאלה ששם עומדים שני הגושים, המוסלמי והנוצרי בצד, והכרעתה לאיזה צד מהם עלולה להביא לידי תוצאות מעציבות, מפקידה עליהם יהודי למושל.
גם המוסלמים חיים בידידות גמורה עם שכניהם היהודים ומתייחסים אליהם בכבוד הראוי. הסיבה מונחת בזה, שהאחרונים הסתגלו כל כך אליהם במנהגים, בשפתם ובמלבושיהם, עד שקשה לעין בלתי מנוסה להבחין בין פרצוף יהודי למוסלמי.
* * *
מילים אחדות בנוגע לאופני חיי ההמון ולאופיו. תביעותיהם מהחיים הן מצומצמות מאוד, רובם גרים עם משפחתם בחדר צר ואפל בדיוטות התחתונות, ורק הודות למים המרובים שבדמשק חדריהם וחצריהם נקיים ומצוחצחים תמיד.
אין להם בעולמם חוץ מד' אמות של דאגות הפרנסה, תענוגיהם היחידים בשעות הבטלה הם בית הקפה, הנרגילה, משחק טריק־טרק, ומשחק הקלפים. המידות הללו השתרשו עמוק־עמוק בפועל הדמשקאי, והחלק היותר גדול ממשכורתו מתבזבז בהן.
רובם ככולם עומדים במדרגת התפתחות נמוכה מאוד, רק החלק המועט שבהם יודע קרוא וכתוב כהוגן בשפה הערבית.
שפת הדיבור בבית ובחוץ היא השפה הערבית: אלה, שיודעים אותה על בוריה, מוצאים בה גם את מזונם הרוחני. השאר משתמש בשפה הדיבורית, בכותבו אותה באותיות עבריות.
מצוינים בני המזרח הללו בפיקחות טבעית, בנימוסיות עדינה ובהרגשה דקה: שכלם בריא וזריז והגיונם חזק, שפת דיבורם מגוהצה, רבה, גמישה ושירית, ומלאה מבטאים יפים. אלה שמבינים היטב את השפה הערבית מוצאים עונג מיוחד בשומעם את צלצול שפתם, והם מכירים תכף את הדמשקאי בהמליטו מפיו מילים אחדות.
חייהם הפנימיים פשוטים, שלווים, צלולים וחסרי זעזועים. פתגם ידוע אצלם שהדמשקאי איננו משתעמם ואיננו קץ לעולם בחייו, עצביהם חזקים ובריאים, העצבנות איננה במציאות אצלם כלל, ים מחשבותיהם שקט ומוצף שמן.
דעת היהדות אצל בני דמשק – שטחית וקלושה מאוד, ומצטמצמת רק במנהגים תפלים המלאים הזיה מזרחית, ובתפילות שרק החלק המועט מהצעירים מבינים את פירושן.
סגורה היא העדה הדמשקאית מפני כל השפעה מן החוץ, עיתונים וספרים עבריים שאחרי תקופת ספרד אינם מצויים כלל, יחידי סגולה מהדור הישן מפטמים את מוחם עוד ב“מורה נבוכים” ובספר ה“כוזרי”.
הלך מחשבותיהם של אלה הוא עתיק ומלא חלודה. בהיכנסך בשיחה איתם הנך מאמין, שגלגל הזמן נסוג אחורנית בשבע מאות שנים. הזקנים הללו עודם יושבים ימים ולילות ומתווכחים על שיטת אריסטו, על אמונת המזלות של הראב"ע, ועל סדר קביעת הגלגלים וארבעת היסודות, שמהם נברא העולם: עודם מאמינים בכל מיני הבלים שונים, ומחברים פיוטים ותחנות של סליחות על פי המשקל הספרדי.
הצד השווה שבכולם הוא שאין אף אחד מהם מבין את שאיפת הלאום ואת עבודתינו בארץ אבותינו למרות קרבתם אליה. ובהתגלגלך ביניהם, אינך יכול להאמין שאך דרך יום אחד מבדיל בינך ובין ארץ תקוותך.
כל ידיעותיהם על מצב אחיהם שבגולה הם שואבים ממקורות ערביים, אולם, ראה זה פלא: כשנתפרסמה אותה הידיעה המזויפת בעיתונים הערביים על הפוגרומים בקייב, גזרו היהודים ביטול מלאכה ותענית ציבור, השמיעו על הנדבות ובילו כל היום בבית הכנסת בסליחות ותהלים ותקיעת שופר.
בעל כורחך הנך בא לידי ההחלטה שאף שנפוצנו בתימן ובערב, בפרס ובהודו, במישורי רוסיה ובערבות סיביר ונשתנינו במאוויינו ובדרכי חיינו, עוד ישנו חוט דק המקשר ומאגד את לבותינו יחדיו, והננו חשים את פרכוסי אברינו הרצוצים בכל מקום שהם…
דבר, 8.7.1926
עבר הירדן – חבל פורה זה ורחב הידיים של הארץ, שבכל הזדמנות פוליטית אין אנו שוכחים מלהודיע, כי רואים אנו בו חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, ושבזמן האחרון התברר כי גם שמירת גבולותיו נעשית בחלקה על חשבון התקציב הארץ ישראלי, חבל ארץ זה הוא לנו כספר החתום. רק הד קלוש מחמת־רחש שם מגיע אלינו לעתים דרך העיתונות הערבית – מקור שאינו מדויק ואינו נאמן ביותר. יש מפריחים שמועות שיסודן בכוונות פוליטיות ואישיות, על כל פנים – ידיעותינו הנאמנות על מצב החבל לאמתו ועל המאורעות המתרחשים בו מעטות הן מאד. על כן יש ערך מיוחד לכל הידיעות המגיעות אלינו מאת האנשים שבקרו את הארץ ושדבריהם דברי עדים נאמנים הם.
לפני חודשים מספר היה המצב בעבר הירדן קשה ורציני. מעשי השוד שלא פסקו במשך כל הזמן תכפו ונעשו להופעה קבועה המהלכת אימים. הרציחות בשל גאולת־דם וסיבות אחרות הלכו ורבו. היה חודש שקרו בו שלושים מקרי רצח שונים. רצח ליום בחשבון ממוצע. קרו התנפלויות, בפנים הארץ ועל הגבולות, שהעמידו את עבר הירדן לפני סכנת מלחמה עם השכנים. שבטי בני צקר וחוִיתאת התנפלו על שבטי הוואהבים שבקרבתם ושדדו מהם שלל רב. התנפלויות אלה קיבלו צורה רצינית יותר ויותר, עד שהגיעו לידי מקרי־התנפלות על צבא עבר הירדן, הוא הלגיון הערבי. מצב הלגיון הערבי היה ברע. כמה מאנשיו נהרגו בהתנפלויות חלקיות שונות; קרה מקרה ששבטי הבדואים הקיפו את הלגיון במעוּן, וסכנה גדולה נשקפה לו.
ממשלת האמיר עבדאללה, שמעודה לא הצטיינה בהשלטת הסדר בארץ וביצירת יחסים טובים אל המוני הבדואים, לא שלטה גם הפעם במצב ועל ידי חולשתה היא חיזקה עוד את ההפקרות והחמירה את חוסר הביטחון. החיכוכים הפנימיים שבין העומדים בראשה נתנו גם הם את אותותיהם. המצב הכספי הלך ונעשה קשה, כי הבדואים כמעט שאינם משלמים לגמרי את מסיהם לממשלה. ובערים נתגברה השפעת הפליטים מסוריה שהתיישבו בהן למאות והמשיכו כאן את תעמולתם, שלא הוסיפה כוח וכבוד לממשלת עבדאללה ולא סייעה לשקט בארץ. אולם לא רק ממשלת עבדאללה ואנשי צבאו איבדו דרך, גם השפעת האנגלים, שלא עשו כלום לתקון המצב, התחילה לרדת באופן ניכר. בעבר הירדן אין אמנם כל פלוגת צבא אנגלי, אבל יש שם פלוגת אבטומובילים משוריינים ותחנת אווירונים, והיה נדמה כי לשם הפסקת מעשי הרצח ישתמשו האנגלים גם באלה. אולם באי כוח השלטון האנגלי היו הפעם זהירים למדי ובשעה האחרונה ניסו להעמיד עוד פעם למבחן את כוחו והשפעתו של האמיר עבדאללה. והאמיר עמד, כנראה, במבחן.
בכבודו ובעצמו טרח ונסע לקוק לסלע ולעוד כמה מקומות, אסף בכל מקום את השיכים וראשי השבטים, ניהל איתם משא ומתן ממושך, והתוצאה היתה, שבחודש האחרון נחתמו חוזים בין האמיר ובין ראשי השבטים הגדולים, שלפיהם מתחייבים האחרונים לא להתנפל יותר על שבטי הוהאבים ולהשיב להם ולכל יתר הנשדדים את השלל שלוקח מהם, להימנע מעתה מכל התנקשות בכוח בינם לבין עצמם, ולשמור על השקט בארץ. המשא ומתן המוצלח הזה נסתיים כמובן במשתה שמנים, שלא חסרו בו בשר, כבשים ואורז, כי ״אִלי פַאת – מַאת (מה שעבר – מת)״
ומעתה מתחילה תקופת שלום ושלווה.
* * *
אחרי סידור העניינים האלה הוחלט גם להביא את בא כוחו של אבן סעוד, העומד להגיע בקרוב לעבר הירדן, לברר ולסדר את כל השאלות התלויות בין עבר הירדן ובין הוהאבים השכנים. אם שני הצדדים לא יוכלו בעצמם לסדר את ענייניהם, כי אז יתערבו ודאי וגם יכריעו באי כוח השלטון האנגלי.
בו בזמן חלו שינויים מכריעים במשטר ההנהלה של עבר הירדן, אשר כולם מכוונים להכניס סדר בארץ ו״משקיוּת״ בממשלה על ידי הגברת השלטון האנגלי בה. אלרכאכי הורחק סוף־סוף ממשרתו, משרת השליט בפועל והמתנשא על פני האמיר עבד־אללה. הדבר נעשה בוודאי לא רק כדי לפייס את האמיר, אלא כדי לסלק מן הארץ אישיות חזקה יותר מדי, שלא היתה מסתלקת על נקלה לחובת המשמעת החדשה ליועצים הבריטיים. כנגד זה עומד גם אלרכאכי עצמו לקבל את פיוסו. ולא לחינם, כנראה, הוא יושב בחיפה, כשם שלא לחינם הודיע רויטר, כי הוא עתיד עוד למלא תפקיד חשוב. השמועות המתהלכות במחנה הערבים על מינויו הקרוב של אלרכאכי למשרה חשובה על ידי הנציבות ודאי שיש בהן קורטוב אמת. ייתכן שבמקצת גרמו להדחתו של אלרכאכי מרבת־עמון גם החשדים שנפלו עליו בשל נטייתו למורדים הסוריים. על כל פנים, מיד לאחר צאתו משם נתבקשו גם הפליטים הסוריים לעזוב את עבר הירדן.
במקום אלרכאכי נתמנה לראשות הממשלה אדם, שהאנגלים בוטחים בו, כי לא ימרה את פיהם. שני ״תיקים״ – הכספים והמשפט – נמצאים עתה בידיהם של פקידים אנגלים, בעוד שמשאר המשרות בממשלה נמסרו שתי העיקריות בידי פקידים ערבים מארץ ישראל, אשר ניסיון הממשלה הוכיח ודאי, כי גם עליהם יש ״לסמוך״: השופט ג׳אר־אללה מירושלים ועארף אלעארף הידוע מיפו. הסמכות המחוקקת של האלמנט הערבי בממשלת עבר הירדן נצטמצמה, וצמצום זה פירושו גם הגברת הזיקה של ממשלה זו לנציבות הבריטית שבארץ ישראל. באופן כזה מסתמן בשינויים אלה כיוון בולט לקראת חיבור שני עברי הירדן לחטיבה מדינית יותר מאוחדת.
באר שבע. דבר, 18.8.1925
עיירה עתיקה וצעירה זו השוכנת על גבול המדבר – חיזיון מפתיע ומעניין הוא בתולדות התפתחותו של היישוב העירוני בארץ במשך עשרת השנים האחרונות. ובעלי הרשומות אשר יבואו פעם לתת הערכה נאמנה ומדויקת על שגשוגו וגידולו, יצטרכו להזכירה ולקבוע לה שם ומדור בין יתר הערים המתחדשות וההולמת ונבנות לנגד עינינו.
באר שבע הנה אחרי תל אביב וחיפה, העיר היחידה בארץ, הַגְדֵלה גודל ניכר משנה אל שנה, הגם שאין מכריזים על מציאותה. בתים חדשים צצים בה כפעם בפעם, סחרה הולך ומתבסס, היא פושטת את צורתה, צורת כפר עלוב ונידח שהיתה לה, ומקבלת צביון של עיר; אוכלוסיה מתרבים וקרקעותיה מתייקרים, במשך חמש השנים האחרונות הוכפל ישובה והיא מונה כיום למעלה מחמשת אלפים נפש. מגרשי־בניין שנמכרו בשעתם על ידי הממשלה הטורקית בעשר לירות טורקיות המגרש – נמכרים עכשיו במאתיים לירות טורקיות ויותר, ואין להשיג.
האדמה השוממה והנטושה אשר בקרבתה, השתרעה ללא חתימת נטע וצמח, ייראו בה עכשיו סימני השבחה ויגיע כפיים. סימן הוא לתושבים שעשו בה את דירתם קבע.
שני טעמים הונחו ביסודה על ידי הטורקים. ראשון במעלה – התפקיד התכסיסי כנגד האנגלים שבמצרים, ושני לו – הכוונה לרסן ולרכז את שבטי הבדואים הרבים הנטושים סביבותיה ללא כל משמעת. על שתי כוונות אלה עמד בתחילה כל קיומה. מתיישביה הראשונים בנו בתים והשכירום לפקידי צבא גבוהים, פתחו חנויות ומכרו להם ממותרות העיר. המחשבה לעשותה למרכז מסחרי אשר ישמש גשר בין המדבר והיישוב לא עלתה עדיין על דעתם.
אחרי ימי הכיבוש, כשנתפרקו הגייסות ונתבטלו שני היסודות העיקריים הללו, נדמה שניטל ממנה זכות קיומה ושיושביה עתידים לפוץ לכל רוח. ואולם משבר זה לא ארך הרבה, אחרי תקופת זעזוע קצרה עמדו תושביה מאליהם על המסלול הישר והנכון שייעד להם הטבע, והוא – לעשות את עיר מגוריהם לשער המדבר. בלי פקפוקים יתרים התחיל יישוב עיר זה מתגבש ומסגל את משאו ומתנו לתנאי הקיום החדשים. הכניסה שפסקה לזמן־מה התחדשה, והנכנס לתוכה נקלט בה.
מקצועות העבודה המפותחים בבאר שבע ביותר (חוץ ממלאכת הבניין וכל המסתעף ממנה) הם: האוּשכפות, הסרגות, הצבעות, החייטות (לנוכרים), הקדרות ומלאכת הצורף. בעבודות האלה וכיוצא בהן עוסקים יותר משלוש מאות בתי אבות, שהם רוב מנינה ובנינה של באר שבע החיה על עבודת כפיים.
כל בעלי המלאכות סיגלו כאן את תוצרתם לתביעותיהם ולטעמם של הבדואים, הואיל והם רוב לקוחותיהם. במקצוע החייטות, למשל, תופרים כמעט רק את ״קפטני״ הארג והמשי הרקומים בנוסח הבדואים. התנעולת – מגפי עור אדומים המחושקים כדרבנות ופרסות ברזל, וכך – ביתר המלאכות. בהמשך הזמן התפתחה כאן תעשייה בדואית טהורה לפי תנועות הסביבה והשוק, לאט־לאט נטלה באר שבע את המונופולין להספקת סחורות אלו, וכבשה את המקצועות מידי בעלי המלאכה שבעזה, מגדל וחברון, ומחורבנן נבנתה. כי הלקוחות, במוצאם את מקחם וממכרם במקום קרוב אליהם יותר, התרגלו אליה ממילא והתחילו מבכרים אותה על פני שאר המקומות, והיא שעמדה למסחר שיתפתח בבאר שבע. חלק חשוב של התושבים שייך לסוג הסוחרים, ממלאים הם את השוק המרכזי, פושטים בסמטאות הצדדיות וגם אל האוהלים יגיעו. טרם יגמר בניינה של חנות וכבר היא נשכרת למפרע ובמחיר גדול על ידי סוחרים חדשים שבאים להתיישב בה. ואם כי בדרך כלל מועטים הם צרכיו של הבדואי, הנה אף על פי כן מרבית הסוחרים רואים ברכה בעסקיהם ופרנסתם מצויה להם ברווחה, והראיה – עשרות אנשים של מתיישבים שבאו לכאן בכסף מעט והיו מחזרים על פתחי אוהלים ומתפרנסים ממכירת סחורות, ועכשיו הנם מתייחסים על אמידי באר שבע אשר נחלאות ובתים להם בעיר ובסביבה.
השפעתם של בני המדבר על סחר העיר נראית בייחוד בימות השוק והירידים, תחת אשר בשאר ימות השבוע תכלה רגל מן השוק, והסוחרים והחנוונים למיניהם יושבים ומפהקים מתוך בטלה או מגמגמים על יד הנרגילות הדועכות. לא כן ביום ״הכניסה״. השחר טרם עלה וכל כיכר השוק והרחובות הרחבים, שלא כדרך הערים המזרחיות, הומים כבר מאדם ובהמה עד אפס מקום לעבור, ושקי שעורה ותבואה לאלפים נערמים זה על גב זה, ערמות־ערמות עליהם וביניהם מדדים ומכרכרים הקונים והמוכרים, מתארכים צווארי נמלים, וחרחורם מתבולל בצווחות האנשים ובוקע שחקים. דופק החיים של עיר זו מפעם ביום זה בעוז, וממנו לכלכלת כל ימי השבוע תוצאות.
גם חודשי הקיץ, כתום הקציר והדַיִש, יום שוק ארוך הַמה לתושבי באר שבע. אליהם ייחלו בקוצר רוח, ועליהם פרנסתם לכל ימות השנה מפרי גנו של הבדואי, שהוא מוציא אז לשוק למכירה, גובים בני באר שבע את חובותיהם בתוספת נשך הריבית של מאה למאה ויותר, שנשו בהם בתקופת החורף. הזורע טרם הספיק לקצור ברינה את אלומותיו ולשמוח על פרי עמלו וכבר ילך הלוך ובכה מפני הפירעונות והחשבונות המרובים אשר לא ידע את תחילתם וסופם, ומתדפק שוב על דלתותיהם לקבל הלוואות חדשות, והמאושר שזכה לצאת מן השוק ומעט מזומנים צרורים בחלוקו ממהר לקנות לו כסות ושמלה, לו ולבני ביתו.
עונת קציר זו הנה עונת ״האסיף״ לסוחרי העיר.
גם מיתר הערים נוהרים סוחרי תבואה לבאר שבע לקנות את שעורת הנגב שיצאו מוניטין לה והנשלחת על ידם לחוץ לארץ לתעשיית הרוּם. הודות לרכבת ההולכת ליפו ולעזה נעשה המשלוח קל ונוח ופטור מהוצאות יתירות ומרובות. ענף המסחר החשוב הזה שהיה קודם בערי נגב אחרות התרכז בשנים האחרונות בעיקר בבאר שבע והוא שנעשה לאחד הגורמים החשובים ביותר להתפתחותה והתקדמותה של העיר.
חוץ מן הסוחרים הגדולים האלה הקובעים בה את מושבם בקיץ וכונסים לתוכה את כל בר הנגב, פוקדים אותה ממרחקים גם סוחרים זעירים. רבים מהם משמשים רק בתור מתווכים וסרסורים, אך יש גם השולחים את ידם במסחר ממש. פושטים הם עם מרכולתם בין שבטי הבדואים, תוקעים אוהליהם בין הקוצרים, ומוכרים להם את כל הדרוש לצרכיהם היום־יומיים בחליפין. בשעת הדיש לבם וידם של בעלי הגְרָנוֹת פתוחות לרווחה, ואינם מדקדקים בקטנות, וחלף מיני סדקית שונים מעניקים להם הבדואים מברכת אללה מלוא הסאה.
הסרסורים והרוכלים רואים ברכה בעמלם, חודשי הקיץ המעטים מעניקים להם פרנסה כדי כל השנה, ומרשים להם להתבטל בימות החורף.
אם כי בעיקר סובבים גלגלי המסחר של באר שבע על סחר התבואה, מן הראוי הנה בכל זאת לציין עוד ענפי תוצרת בדואית אחדים, שגם מהם לא יניחו הסוחרים את ידם. החשובים שבהם: פחם עצי הרותם המצויים בסביבה, צמר הגמלים והבהמה הדקה, אבטיחים הנזרעים על שטחים גדולים, עורות בהמות, עופות וביצים. שני הפרודוקטים האחרונים הם משלח ידם הקבוע של כמה וכמה סוחרים זרים ומקומיים. בעיקר נוהגת אצלם שיטת החליפין, מביאים הם על חמוריהם ירקות שאינם בנמצא במדבר לגמרי, חוזרים על האוהלים ומקבלים ביצים ועופות תמורתן.
ריבוי גוונים וחוסר צורה מסוימת ומסורת פטריארכלית, שהיא ממידותיהן של הערים הערביות בארץ, בולט ביישובה של באר שבע, שכן עיר צעירה היא הנבנית על ידי מהגרים. רוב תושביה הם יוצאי עזה, חברון, מגדל, רמלה, ועוד פליטים בני משפחות שונות וכפרים שונים, ולאו דווקא מן המעולים שבהם. עד לפני שנים אחדות היו האלמנטים האלה נפרדים גם ברובעיהם לפי הערים שמהן יצאו ולא התערבו זה בזה, כל אחד – מנהגי עיר מולדתו ונימוסיה בידו, ואפילו בפרטים אחדים שבתלבושתם, בשיחתם ובמבטאם היו נבדלים אלה מאלה. בימים האחרונים החלו הניגודים הללו להיטשטש במקצת, איזה צביון טיפוסי וכולל הולך ומתהווה, וביסודו מבצבץ זה הצבע המדברי.
האינטליגנציה של באר שבע מורכבת ממורים, פקידים, סוחרים רווקים השוהים בה לרגל עסקיהם, וכל הנלווים עליהם. מספרם אינו קטן והשפעתם על הציבור גדולה. הקלוב הגדול והיפה שנוסד על ידם לפני שנתיים משמש להם לבית ועד ובאיו רבים. בו דנים על מאורעות היום והשעה, והוא בית היוצר להלך הרוחות בעיר. ומכיוון שהעיר מצומצמת במקומות טיול ופגישה ודומה יותר לכעין נאות מדבר, הרי יש בזה כדי לאחד בהכרח את כל הבאים בשעריו.
מייסדיו וקובעי כיוונו הם דוברי האגודה המוסלמית הנוצרית ביפו ובירושלים ותומכיהם שבבאר שבע. לפני שלוש שנים בערך כשהביעו כל שיכי הבדואים שבנגב את הסכמתם לייסוד הבית הלאומי ולעבודה משותפת את הממשלה וגינו את פעולותיה של האגודה המדברת בשמם מבלי שימלאו את ידה, נזדרזו אלה לסתום את הפרצה ויסדו את הקלוב במטרה למשוך את הבדואים אל חוג השפעתם, ואמנם הרבה הצליחו בנידון זה. בשקריהם ובעלילותיהם הידועים הרעילו את דעת הקהל בייחוד בעיר, וגם זרעו את זרע המשטמה על פני חולות המדבר. הגיעו הדברים לידי כך שכפו את רצונם על בעלי הבתים שבעיר ולקחו מהם התחייבות לבלי השכיר את בתיהם וחנויותיהם ליהודים. ואף כי במשך הימים נחלשה השפעתם במרכזה והתפוררה חזיתם, הנה במקומות רחוקים מן היישוב ובין אנשים תמימים המאמינים לכל אשר יספרו להם – הערפל והאבק שהרימה בשעתה האגודה טרם הספיקו להתנדף לגמרי. סיפורי הבדים והגרסאות הגם שנתבדו כבר, הרי החשש ״פן ירבה״ וישטוף את הארץ עודנו מקנן בלבבות, והיהודי החדש הרוצה לשכור לו חנות ודירה משלם פי שניים ויותר. משום ״מה יאמרו ראשי הקלוב ומנהגיו…״
דרך ארץ ויחס רצוי במקצת נוהגים במתיישב היהודי בן הארץ והמכיר לדבר בשפתם. זה אינו חשוד על הציונות ואין עוקבים אחריו בשבע עיניים. אך אלה אינם רוצים להתיישב בבאר שבע. חסרים הם את המעוף והאיניציאטיבה לחדור למקומות יישוב חדשים ולכבוש עמדות כלכלה חדשות, ומתי מעט המה הסרים אליה. ישיבתם בה ישיבת ארעי היא והם מזדרזים לעוזבה בהזדמנות הראשונה הבאה לידם.
כאילו גזרה נגזרה על הנגב שהיישוב היהודי לא יוכל להיקלט בו. היו ימים בראשית הכיבוש ולאחריו ונדמה אז שהיישוב היהודי ירבה ויתבסס בבאר שבע וגם יתפשט בסביבה, כעשרים משפחה מנה היישוב היהודי בימים ההם, כולן היו מבוססות ונשקפו להן פרספקטיבות להטבת מצבם בעתיד. החיילים האנגלים, המשטרה המעולה ורוכבי הגמלים שהיו חונים בבאר שבע ביזבזו בה את משכורתם ביד נדיבה, אף הבדואים לא חסו על זהב האנגלים שזרם בשפע לכיסם מבלי יגיעה ועמל והוציאוהו בקלות דעת כלעומת שבא, אך נשתנו הזמנים ופסק המן. המשפחות היהודיות היו אז הראשונות ליציאה. כל המגרעות והליקויים הכרוכים בהכרח ביישוב העומד בתחילת התהוותו, כגון חוסר סביבה יהודית, חינוך עברי, בית תפילה, עזרה רפואית וכו', ביצבצו בן לילה, ובצורה חריפה, גם על קשי האקלים החלו מתאוננים.
התפורר יסודו של הישוב שהונח בעמל רב, ויציאה גוררת יציאה. השתא נשארו בבאר שבע כשמונה משפחות יהודיות, ועוד נמושות מספר, ואף הנשארים רגלם האחת מחוצה לה, ורובם מחכים להזדמנות כלשהי להימלט, וחבל: בהינעל הדלת אחרי היישוב העברי יקשה שבעתיים לפתחה מחדש…
ז’ורז’י זַיְדָאן
הפועל הצעיר, 22.10.1911.
הערבים, אחרי התגלות האסלאם והתבססותו ואחרי ניצחונותיהם וכיבושיהם המרובים, לא הצטיינו בכל סעיפי האמנות היפה, ורק בספרות ביצרו להם עמדה חשובה מאוד. חוכמת הציור והפיסול הנה אסורה מהקוראן, הנגינה והפריטה בכל הכלים היו אסורים, והנוהים אחריהם היו מוחרמים ונרדפים על נפשותיהם זמן ארוך מידי חליפים רבים. הבנייה באומה האסלאמית מעטה ופחותת ערך הנה ביחס ליכולתה ובהשוואה אל מה שיצרו עמים אחרים במקצוע זה, ורק במקצוע הספרות עשו באמת פלאות ונצורות. רוב המושלים התעניינו בשירה ובספרות, קירבו את המשוררים בשתי ידיים, פרנסום ברווחה, והבדילום מההמון לטובה.
ואולם אחרי תקופת הפריחה והשגשוג של השירה והפרוזה הערבית שהגיעו למרום גדולתן, באה תקופת הירידה. נרדם המזרח, וספרותו ושירתו נרדמו איתו. לפעמים היבהבו עוד אי אלו כישרונות בתוך החשכה שמסביב, התעוררו אילו משוררים והחזיקו שוב בכינורות המאובקים והעזובים, אבל ה״טונים״ שלהם יצאו חלשים ובלתי טבעיים; הם, או שֶחִיקו את המשוררים שקדמום, או שגיבבו מילים בחרוזים שאין בהם כל תוכן ומחשבה.
מצב הירידה הזה ארך מאות בשנים, עד שהספיק כמעט להשכיח מלב העולם את גדולתם של הערבים מאז ומקדם. ורק כשהונח למצרים קצת מתגרת ידי הממלוכים ומכל המהומות והמבוכות החיצוניות, והתחילה באה במגע ובמשא את יתר העמים המתורבתים, התנערה היא בראשונה, ועורקי החיים שבה, שהיו סמויים מן העין, התחילו דופקים ונראים. בדרך הילוכה האצילה מרוחה גם על אחיותיה סוריה וארם נהריים, ואחרי עבר זמן־מה נעשתה מצרים מרכז התקופה החדשה הנקראת בפיהם בשם: ״התקומה האחרונה״.
והרבה סיבות, שאין כאן המקום לבארן, גרמו לכך שתהיה מצרים הפוסעת בראש בדרך הקדמה וההתפתחות. אחרי בגדד ודמשק היתה מצרים מאז ומעולם הנקודה היותר מזהרת בתולדות התרבות הערבית, בתי האולפנה הגדולים ללימוד הדת והשפה, כעין מסגד ״אלאזהר״, המונה את מספר תלמידיו עד 12 אלף צעירים, עזרו לזה עזר לא מעט. עוד לפני חדירת האנגלים אל הארץ עמד בית אולפנה זה במקום תעודתו, אלפי צעירים דורשי דת ותושייה נהרו אליו מכל עבר, ובזמן העריצות הטורקית כל הוגה דעות וחופשי קצת, שנרדף בארץ מולדתו, מצא לו מקלט בטוח במצרים הקרובה, וכך לאט־לאט הונח שם היסוד לספרות ולעיתונות הערבית החדשה.
ארוכה וקשה הנה תקופת המעבר הלזו, הרבה מכשולים מונחים על דרכה, היא איננה עוד מולדת־בית ואיננה מתפתחת בדרך אטית ומדורגת מתוך תביעה פנימית. כל התנועות באות אליה מן החוץ בדרך ארעי, ואין כל פלא אם הסופרים והמשוררים צצים בה ככמהין ופטריות אחרי הגשם, והם בבחינת גומלין ומפרנסין זה את זה, והמשוררים שרים על כל מקרה שלא יבוא, וקושרים כתרים לראשיהם עצמם.
והלכך קשה למשקיף בספרות של התקומה האחרונה הזו לסמן בדיוק את מהלך התפתחותה ואת הזרמים השונים השולטים בה; רוב סופריה לא הספיקו עוד לחדור אל תוך המאור שבספריות האחרות, עד כדי להישפע מן השפעה שיש בה ממש, הם לא עיכלו עוד מה שראוי לעכל, ולא סידרו במוחם את הרשמים הזרים לעשות כמתכונתם או להכשירם לפי רוחם. שפעת התרגומים מכל המינים היוצאים לאור בעונה אחת, מסיפורי זולא עד פאול די קוק, בתי הספר הטנדנציוזיים המרובים, התנגשותם עם הקולטורה המהירה שהורכבה בהם בתחילה למורת רוחם, כל אלה הדברים הפתיעום, הממום וטימטמו לזמן־מה את כוח יצירתם המקורית.
קלושה ורזה הנה הספרות המקורית הערבית, נמצאת היא עוד במצב ההתהוות ואיננה עומדת ברשות עצמה, ולא זו בלבד שלא הספיקה לגלות עד עתה שום אופקים חדשים או להרוס את הטעון הריסה מהישנים, אלא שלא השתחררה עוד מהם: חול וקודש, דת והשכלה, ריאליות ורומנטיות, לאומיות וטמיעה, כל אלה משמשים בה בערבוביה, וערפל עב שרוי על הכול.
ואמנם הספרות הזו הנה במובן ידוע אספקלריה לתקופתה: כל השאלות והזרמים האלה משמשים גם בחיים בערבוביה. וכשאתה בא להוציא איזו מסקנה או גרעין פנימי מתוך ערבוביית הקש והגבבה הלזו, הרי הניצוצות שזה עתה הבריקו לנגד עיניך, טרם הספקת לאחזם ביד, שוקעים הם בגלי האפר ואינם.
בכל זאת, עוול גדול יהיה מצדנו אם נמֺד את הספרות הזו באותה אמת המידה שאנו ניגשים לתהות בקנקני ספרויות אחרות. רכה וצעירה היא יותר מדי שנבוא עליה בטרוניות וקובלנות, גיבוריה, סופריה, עלובים אלו, גרעיני יצירתם הפנימית אובדים ומידלדלים בתוך שפעת האור הרב שפרץ אליהם פתאום מן החוץ, עד כדי לעוור עיניים, ועד כדי להפריע את שיווי משקלם. מסתובבים הם בין חזיונות החיים העשירים ומרובי הצדדים העוברים זה אחרי זה במהירות סינמוטגרפית ואין בכוחם לתפוס את מהותם, קטנים ופעוטים הם יותר מדי לתקופתם הגדולה.
ותקופה זו בחיי הערבים הנה באמת כבירה, סוערת ומלאת עניין, עשירה במאורעות ומרובת צדדים. כל האומר שהערבי האינטליגנטי קופא על שמריו ומתייחס בשוויון נפש לכל הדחיפות הפזיזות והמבוהלות אינו אלא טועה. מלחמה להם מבית ומחוץ, מלחמה בין החדש והישן,
התנגדות בין אבות ובנים, תסיסה וקרעים בתוך נשמתם. פקחו טובי העם את עיניהם וראו את עמדתם דלה וריקה, הפרוץ מרובה אצלם על העומד, הקרקע ההולכת ונשמטת מתחת רגליהם, את הכול צריך לתקן ולחדש. ומכיוון שהערבי הנהו ער מטבעו ויכול להסתגל מהר לכל הופעות החיים – שינס תכף את מותניו והתחיל קופץ קפיצות משונות, סופג את הכול בלי כל הבחנה, ומתמכר לכול בלי כל ידיעה.
מובן שתקופה כזו איננה מסוגלת ביותר ליצירה מקורית ולהולדת ערכים חדשים הנבראים רק על ידי שלווה ומנוחה, ורק יחידי סגולה, אלה שדעתם מיושבת עליהם ביותר, יכולים הם להתרומם מתוך סביבתם, להעלים עין מכל המהפכות, ולהצטמצם בחוגם הצר והצנוע שחגו להם.
אחד מאלה שזכו לכך הנהו הסופר ז׳ורז׳י זידאן, הוא אחד מהסופרים היותר פוריים במקצועות שונים, ואחד מעמודי התווך ומהמשפיעים היותר גדולים בתקומה האחרונה ושמו קשור בה כשלהבת בפתילה. ספריו המדעיים וסיפוריו הנם היותר חביבים ומקובלים בין המון הקוראים, וירחונו והספרים היוצאים לאור בבית דפוסו הם היותר רציניים ומלאי עניין בספרות הערבית, יד של מפקח מומחה מורגשת בהם.
כדרך כל הסופרים הערבים פתח גם הוא בדברי שירה, חיש עזבה ופנה לתרגומים, והוא תירגם מכל הבא לידו, תרגומים עם פתיחות מצלצלות בשער הספר המספרות בשבחו, כעין ״תרגום בקולמוס הסופר המפורסם והמצוין פלוני", דרך שכבשוה רבים בלי שמץ של בושה. ובכל זאת תרגומיו נבדלו קצת לטובה מתרגומי הסופרים האחרים, סגנונו פשוט וטבעי בלי כל שברי מליצות ובלי כפל המילים ברעיון אחד. ואל יהי הדבר הזה קל בעיניך, אחד המכשולים היותר גדולים המונחים על דרך התפתחותה של ספרות ריאלית ערבית מקורית או מתורגמת, הנהו העושר המופרז במילים רבות המציינות את המושגים היותר פשוטים.
בדעת ובטעם ברר ז׳ורז׳י זידאן את המילים היותר פשוטות ומקובלות וייעד לכל אחת את מקומה הנכון, ותרגומיו אלה לא נשארו בלי כל השפעה, עד מהרה הלכו רבים בעקבותיו, והסגנון הערבי הריאלי התחיל הולך ומשתפר.
מכאן ואילך מתחילה פעולתו היותר עיקרית. הוא ייסר לו בימה בפני עצמו בדמות ירחון. הירחון הזה היה מתחילה חוברת צנומה ודלה, בשם ״הִלָאל״(ירח), חסרת כל תוכן ומגמה קבועה ומסוימת מראש, וחסרת טכניקה ונקודה פנימית. הכול נמצא בירחון הזה, מאמרים ארוכים על דבר שמירת הבריאות מדוקטורים בלתי נודעים כלל; תרגומי זיבורית מספרויות אחרות; חדשות מוזרות ומפליאות במינן הקלוטות מן האוויר; תמונות, כגון האיש היותר גבוה שבעולם ולצדו גמד; חקירות על מילים קשות־הבנה ועוד כאלה רבות. ובכל זאת נראו סימני הקפדה בירחון הזה גם מתחילתו בנוגע לסגנון ולצורה.
לאט־לאט התקדם והשתלם עורכו, והשתכלל הירחון וסלל לו דרך. במקום כל השיח והלהג התפל באו מאמרים רציניים, הדנים על שאלות מקיפות וכוללות בעניינים הנוגעים לאסלאם, נשמעו מעמודיו דברים הראויים להישמע על אחדות הדת וההשכלה, ועל דבר תיקונים בחינוך וריפורמציה בדת, ועתה הנהו אחד הירחונים היותר חשובים ומתוקנים בספרות הערבית הרצינית, אל דגלו נאספו כל הכוחות הצעירים היותר פרודוקטיביים, שואפי החופש ועמידת מצרים ברשות עצמה. הירחון הזה נותן מקום חשוב למאמרים הדנים באופן רציני על דבר אחדות האסלאם בכל הארצות, מגיליונותיו נשמעו תמיד דברי ביקורת חריפה ועזה כלפי ההנהגה והעריצות הטורקית, השתתפות חמה בגורל הפרסים והשתדלות להתקרב אליהם ולהפיץ ביניהם את הספרות הערבית, דברי שלום וכיבושים אל הערבים מעוררי המדנים השואפים להיפרד מטורקיה. ההנחה שלו היא ״אחדות האסלאם״, והוא חוזר ומשננה בלי הרף לקוראיו.
זידאן בתור מספר
שתי רשויות בנשמה הערבית: בחיי יום־יום הנהו מעשי ופיקח, דן על כל דבר במאזני ההיגיון הקר, מנתח אותו לנתחיו, ולא על נקלה הוא הולך שולל. אחר הוא הערבי הזה בחיי הרוח: אין לך עם בעולם שהתפתח בו כוח הדמיון והפנטזיה כבעם הערבי, אצלו אין כל גבול בין בדותה ובין מעשה שהיה, ההפלגה וההגזמה הן לו טבע שני, מבטאיו ותיאוריו מוגדלים פי שבעה, סיפור המעשה בשפה פשוטה, שאין בו כל סכסוכים היוצאים מן הכלל, איננו לוקח את לבו ואיננו מעורר את התעניינותו.
עמדו הסופרים בחולשתו זו של העם והרי הם ממלאים את רצונו ומוציאים אל השוק תלי תלים של רומנים, פְסולתן של ספרויות אחרות, וגלים של ספרים־סמרטוטים עבי כרס, בעלי כרכים רבים, הנעוצים זה בזה ברשת סכסוכי רוצחים, אהבות כוזבות, מוראים ועינויים מכל המינים, וכדומה מפרי מוחם החולני של משוגעים והדיוטים גמורים.
ובני ההמון הערבי בעלי ההזיה, אלה שמצאו את סיפוקם הרוחני עד כה בסיפורי אלף לילות ואחד, ושחונכו על ברכי סיפורי הגיבורים הקודמים, כעין ״מסעות בני הלאל״ ״קורות ענתר״ (גיבור אגדי ערבי), פרשת גבורותיו וניצחונותיו, התחילו לועסים את התבן החדש ונהנים, וגלי הזוהמה והחלאה התחילו צפים ונערמים עד כדי מחנק.
ראשון היה זידאן, שקישט וגיהץ את עצמו קצת לפני היכנסו אל הטרקלין, וֺששׂם גבול ידוע בין תעתועי השווא ובין סיפורים שיסודם בחיי אנוש, הוא לא ירד לגמרי אל אנשי השוק לעשות להם מטעמים כחפצם, כי אם השתדל להעלותם אליו, לתקן במקצת את חִכם הפגום, ולנקות את מוחם מקורי העכביש שפטמום בהם סופריהם־מדריכיהם.
בנוהג שבעולם סופר הבא לתקן ולשפר – ראשית דרכו סופה וסערה, מלחמה לו על ימין ועל שמאל בסופרים חבריו. תקופתו הראשונה עשירה ברדיפות והתנגשויות, כולם עומדים כצר לו וכופרים בכישרונו ובמהלכו, לאט־לאט מתחזק מעמדו, אם הנהו בר־קיימא, והוא יוצא מהמלחמה הזאת וכתר הניצחון על ראשו.
לא באלה חלק הסופר הנזכר לעיל, צעדיו הראשונים היו שלווים ובטוחים, הוא לא רב את איש ולא הקניט וזילזל את חבריו, שלווה וצנועה היתה דרכו, ובלי כל קוצים וסייגים כבש לו את עמדתו.
השלווה ושביעת הרצון מעצמו נובעים מתוך שורשי נשמתו, עוברים כחוט השני בכל ספריו; הכול אצלו פשוט וחלק, גיבוריו אינם עומדים ואינם שואלים שום שאלות שאין בכוח המחבר לתרצם, הכול אצלם ברור ומחוור.
אמנם יסודה של שלווה זו איננה מתוך התרוממות עד לגובה ידוע ששם אינם בוכים, אינם צוחקים, אלא מבינים – מקורה יותר בחוסר הרגשה עמוק, בחוסר זעזועים פנימיים נפשיים.
באופן אינסטינקטיבי שם זידאן את פניו אל הרעיון ההיסטורי. הבין סופר זה שקשה יהיה לו בתקופה הזו למצוא או ליצור גיבורים, טיפוסים בריאים ושלמים הראויים להעמידם לנס. לזאת דרושה גאוניות במובן ידוע, שבוודאי איננה נמצאת בו, כישרון של הסתכלות וחדירה בשברי הטיפוסים הקומיים והטרגיים יחד, שהם כל בנינה של האינטליגנציה הערבית – עמד והסיח את דעתו מתקופתו, והשתקע בעברה המזהיר והמבריק של האומה האסלאמית.
ואת העבר הזה עלה בידי זידאן לצייר פחות או יותר בכישרון. בספריו הראשונים הננו מרגישים עוד את עקבות הבטלנות וההפלגה הערבית, הרצאתו היא יותר מבארת ממה שהיא מספרת, גיבוריו הראשיים חיוורים ולקויים וחדלי אופי, גבורותיהם וניצחונותיהם אינם נובעים מתוך שורשי נשמתם, הכול בם מלאכותי, צללים קלושים הם, שהועלו על הבימה באשמת המחבר; כחומר של שעווה הנם בידו: מתפשטים ברצונו ושוב הם נקפלים לתוך אותה המסגרת הצרה הטנדנציוזית שהוקצעה עבורם מראש, תפקידם הראשי הוא לנענע בראשם על כל הן שלו, ולהסכים אל דעת יוצרם.
כי צריך להודות, שהמגמה הנה הבושם העיקרי ביצירותיו, והיא מקלקלת בהם גם את התוכן גם את הצורה. אין לך גיבור אחד בסיפוריו, שאינך יכול ללמד ממנו דבר־מה ולהקישו אל החיים ההווים: זידאן תמיד רוצה להציג את גיבורו למופת לקוראיו וללמדם שצריך להתנהג כמוהו, כדי לשוב ולעמוד באותו הגובה שעמד בו העם הערבי בעבר. ובמקום שהמוסר הזה איננו נובע ישר ממפעליהם של גיבוריו – הרי המחבר נטפל אליהם ומדבר מתוך גרונם בדברים תפלים וחסרי טעם.
ואולם כל אותם המקומות המעטים שבהם שכח המוח את מגמותיו וניתק את חבליו שנקשר בהם לרצונו – הנם מצוינים בהרגשה, בסגנון הרווה והקולח בעוז: רוח המדבר והערבה נושב משורותיהם. כאן מתייצב לפנינו כמו חי אותו הערבי הקדמון והאמיץ, יליד החופש, שאיננו מקבל מרות; הפרא, הסבלן והפשוט מטבעו, המצוין במעלותיו המדבריות ושביחד עם זה נושא בקרבו את אותם הגרעינים החיוניים שלכשיתפתחו, והיה הוא לאחד העמים היותר תרבותיים אשר על פני האדמה.
היותר טובים בן שלוש־עשרה כרכיו שהספיק להוציא עד עתה הם: “אלעבסת אחות המלך הַארוּן אלרשיד”, ו"פתיחת אנדלוזיא״. שני הרומנים האלה דומים זה לזה הן בהשתלשלותם ההיסטורית, והן בעלילותיהם, ולכן נסתפק להרצות בקצרה את תוכן הרומן הראשון, וממנו נידון על השאר.
כידוע, קרעו בני הַאשֵם את הממשלה אליהם מידי האנויין בעזרת אבו־מִסְלֶם הכרסני והפרסים; בני האשם, בהיותם אסירי תודה להם, קירבו את הפרסים והקדימום על הערבים, שונאיהם בנפש, לכל משרות הממשלה.
אחד מהיותר מפורסמים ובעלי השפעה בין הפרסים היה ח’אלד בן ברען זקן הווזירים הברמכּים, בעזרתו ובעזרת בניו התפתחה ממשלת העבאסים והתפרסמה כל כך בהיסטוריה הערבית.
הברמכים האלה היו הרוח החיה בהליכות הממשלה, בימיהם התחזקה ההשפעה הפרסית, והמפלגה הערבית לעומתה הלכה והידלדלה, בימי הארוּן אלרשיד התרחב הקרע כל כך, עד שהממשלה נחלקה לשני עָמִילים, אחד – פרסי־ברמכי, והשני – ערבי.
גם בחצר המלכות עצמה התבטאה ההתנגדות הזו בשני יורשי העצר, אלאָמִין ואלמאְמוּן. הראשון היתה אמו ערבייה ממשפחת המלוכה, והערבים תמכוהו, והשני – אמו היתה פרסייה, והיא חונך על ברכי הברמכים והשפעתם.
ואולם משפחת הברמכים, המעולפה סיפורי אגדה שונים לא פחות מאלרשיד בעצמו, לא האריכה ימים, באחד מרגעי הכעס של המושל האדיר הזה יצא הקצף עליהם, וכולם נהרגו במצוותו.
רבות עמלו חוקרי ההיסטוריה הערבית, הן מהערבים והן מהאירופים המתמזרחים, לעמוד על חזיון הרג זה ולבארו לכל צדדיו, וכולם העלו חרס בידם.
את התקופה רבת־העלילה ורבת־התוכן הלזו לקח לו זידאן לנושא סיפורו. תוכן הסיפור בקצרה הוא זה, המלך מאהבתו הרבה את הותיר ג׳עְפָר ומחפצו שיבקרהו ככל שעה בארמונו – עשה לו עַקְדְ (קשר של נישואין) את אחותו למראית עין, העקד הזה הביא לידי תוצאות לא הגונות, הווזיר התאהב בה ונשאה לו בסתר, מפני פחד המלך רקם תחבולות מרד נגדו בעזרת הפרסים מקורביו, והרי הוא חפץ להבריח את אלעבסת לח׳וראסאן וליסד לו שם ממשלה פרסית. הדבר נודע להארוּן אלרשיד מצד המפלגה הערבית לפני גמר בישולו, והוא מוציא להורג את אחותו ביחד עם ילדיה אשר נולדו לה ואת כל משפחת הברמכים.
עני הוא הסיפור הזה בהשתלשלות מאורעותיו, חסרה לו נקודה מרכזית שכל הטיפוסים יוצאים ממנה ושבים אליה, ג׳עפר שלכאורה הנהו גיבור הסיפור, הוא נפעל ולקוי במעשיו ובאהבתו, ואיננו אותו הווזיר, שהאגדה וההיסטוריה שבחו אותו כל כך וייחסו לו את כל התקופה העבאסית והתרגומים המדעיים הרבים שנעשו על הוצאותיו. לפנינו צלו המרחף אנה ואנה וקורא תיגר על המחבר שקילקל את דמותו.
טיפוס אלעבסת – אישה זו, שכל חייה הצטמצמו באהבתה ובהוצאת השגרה של אהובה לפעולה – עלה לו קצת יותר, בה אנחנו מרגישים את צווחת האישה המוסלמית המדוכאת והמשוללת כל זכויות, ואולם גם התפרצות זו מתוארת כלאחר יד, הכול אי־טבעי בה, תנועותיה ודבריה אינם מגידים כלום. המחבר עומד על גבה ומבטיח לנו בהן צדקו שכך היה המעשה.
למרות כל החסרונות האלה שמניתי יש כאן איזה כוח נסתר המכריחך תכף בהתחלת הקריאה להמשיך ולבלתי הפסק בו עדי גומרך לקוראו. וזמן רב אחר כך אינך יכול להשתחרר מטיפוסיו, למרות עומדך על מגרעותיהם.
עשיר הוא הסיפור הזה מהקודמים לו בתמונות אמנותיות אחדות המעידות על כישרון המחבר: בגדד – קריה אדירה זו המעורפלה בצעיף האגדה עם ארמונותיה הפלאיים והמכושפים, עם מסגדיה הרוממים והדוממים, עם אנשיה הרכים והשקטים, המעוטפים ערפל דק וזך, כפי שהצטיירה בדמיוננו המזרחי בימי ילדותנו, עלתה לו יפה־יפה, והרי אנו רואים אותה בעינינו, מתהלכים בחוצותיה המקורים והאפלוליים באשמורת הבוקר, ושומעים את קולות החזנים המסתובבים על פסגות המגדלים ומזעיקים את המאמינים להסתופף בחצרות קודשו.
אחד הטיפוסים היותר חשובים בסיפורו זה הוא המלך הארון אלרשיד. גיבור אגדי וענק זה, שכל כך הרבו לספר על אודותיו, ושנוגה וקרניים לו לכל הסיפורים התמימים והפשוטים שבספרות הערבית העתיקה – נמסר מתוך חיבה וטיפול מפורט. מלווים אנו אותו בלילות נדודיו כשהוא מסתובב בחוצות קרייתו בין יערות התמרים המסוככים ממעל לראשו ופורשים כפיים למרום כמתחננים על השלווה בלבו של המלך הנודד, שכל כך דאג לטיפוחם. רואים אנו אותו כשהוא מתהלך בארמונו הנהדר והשלו המרופד שטיחים יקרים. הארמון האגדי הזה, עם הכתובות המזהיבות החקוקות בכתליו, ועם מזרקות המים המקלחות את מימיהן בדומיית הליל, עומד לפנינו בכל גודלו ותפארתו.
לא נופל ממנו הוא פצ’ל בן אלרביע ראש מפלגת הערבים, טיפוס שחרחר ושרירי זה היצוק מברונזה הנהו ערבי אמיתי, כל המידות שמנו חכמים בערבי הקדמון, כגון פיקחות, עורמה, וכו' מצויות בו, וכל זה מצויר בקווים מעטים שאי אפשר למוסרם כי אם בשפה הערבית; דבריו ותנועותיו מצומצמים וקולעים אל תכליתם, מעשיו נובעים מתוך הכרה, ובהכרתו זו הוא מנצח.
גם המקומות האמנותיים הללו מלמדים חובה ומעידים על חולשת המחבר וקוצר התרוממותו: טינה היתה לו מראש על הפרסים שכבשו את כל אותה תקופת הזהב ועזבו אחריה רושם שלא יימחה לעולם, וטינה זו היא־היא שקילקלה את יצירתו ופגמתה.
אמת, כי בספרות אחרת היו הרומנים היותר טובים של זידאן עומדים למטה מבינוני ולא היו ראויים לתשומת לב, ואולם כאן בספרות הערבית עסקינן, ובסופר הראשון שניסה להשתחרר מהשפעת אחרים והעיז לסלול לו דרך לעצמו בלי כל שמץ של חיקוי. הוא היה הראשון שהשכיל קצת לתפוס את המזרח באופן מקורי־ערבי, ציורי הטבע שבספריו הנם מזרחיים אמיתיים, גם הנפשות העושות בהן הנן אחרות לגמרי מאותן שלדי הנפשות הערביות המצוירות בספרויות אחרות, ועל כל השינויים האלה בלבד כבר כדאי והגון הוא סופר זה שלא יקֻפח שכרו.
ושכרו לא יקפח גם מצד אחר: אם לקויים הם סיפוריו אלה מצדם האמנותי – הנה משלימים הם באופן שאין למעלה ממנו את אותה המטרה שהציג לו בהם המחבר: מחבבים הם את הערבית, את רוחה ואת קנייניה לקוראיהם, ויש להם ערך רב בצדם החינוכי; הסיפורים האלה חוללו שינוי הניכר בספרות הערבית, היסוד כבר הונח ליצירה עצמית, חופשית ומקורית, ושוב אין הדבר חסר אלא טיפוח ושכלול.
הפועל הצעיר, 7.11.1911
א.
הדרמות, הקומדיות ומצחקי־הבימה למיניהם הנם נטע זר לגמרי באדמת ערב ועוד לא הספיקו להיקלט בה. בכל הספרות הערבית של ימי הביניים, העשירה בתרגומים יווניים ורומאיים בכל המקצועות השונים, כמעט שאין להם זכר. כיוצאים מן הכלל הם התרגומים הבודדים של עבּד אַלרַזָאק הַבַּשָּׂם שתירגם לערבית חזיונות אחדים מהקלסיקונים היוונים; ואולם התרגומים האלה ניתנו רק לקריאה. ההצגה – או שלא היתה ידועה להם, או שלא נטו אחריה מפני הסיבות שתתבארנה להלן.
אצל העמים הסוריים, הדת, כידוע, היתה אחד המניעים הראשיים להתפתחות ההצגה. התהלוכות הדתיות, טקסי עבודת אל בציבור, שלל בגדי הכוהנים וכו', נתנו דחיפה עצומה להתפתחות בימת החול בְּעתיד עמי שֵם, ערבים כעברים. התפילה איננה קשורה בשום צרמוניות מרובות, מי שמכבדים אותו לעליית דוכן עולה, ומכיוון ש“מלא כל הארץ כבודו”, הרי כל סלע וכל אצטבה ראויים לצקת עליהם את רחשי הלב, ובשעת הדחק פורשים את העבאיה וחסל.
חוסר האישה היה גם כן אחת הסיבות העיקריות שעמדו למכשול להתפתחות ההצגה אצל הערבים. היוונים אמני־החזיונות מילאו את החלל הזה בימים הראשונים בהלבישם כלי אישה על גבר. הערבים – בהלה נפשם בהתחפשות זו. בתקופת האסלאם הראשונה, בעוזבם את הערבה מולדתם, וכשהאישה לא היתה עוד מוגבלת בזכויותיה, לא היה לבם פנוי ביותר לדברי שעשועים. משהתחילו לקבל את מרות הקולטורה שסובבה אותם כבר נקבע אצלם החרם, ולחרפה היותר גדולה נחשבה לגבר בהתחפשו בבגדי אישה.
אמנם הגרעינים שמהם מתפתחת הדרמה בעתיד היו מצויים בכוח גם אצל הערבים הקדמונים. עוד לפני מוחמר כבר היו נוהגים המשוררים לעבור משבט אל משנהו ולהקריא בהטעמה את מבחר שיריהם ושירי אחרים, ההטעמה וההקראה בפומבי התפתחה אז כל כך עד שאפילו השבטים הנלחמים לא היו נוהגים להתחיל במלחמת יד מבלי להקדים לה מלחמת שפתיים. אוסרי הקרב נהגו להטעים שיר בלוויית נבל או רַבַּבֶּה שבו יתנה כוחם וגבורתם בהשוואה אל חולשת ומורך הצד שכנגד, ובכישרון ההטעמה של המשורר ובכוח פיו היה תלוי לפעמים גורל המלחמה ועתידותיה.
בתור הזהב של הח’ליפות, אחד השעשועים הכי שכיחים ונפוצים היה ההקראה השירית והפרוזאית וההתחרות בין המשוררים והסופרים הרבים שהתקבצו אל החצר מכל קצווי הממלכה. מפורסמים לשבח הם הדיואנים שחברו בתקופות ההם ושנקראו בשם זה על שם האולמות שבהם היו המשוררים והסופרים מתאספים להקריא את יצירותיהם, ובלי ספק הזוכים בפרסום היו אלה שהצטיינו בהטעמתם.
בתקופה קצת יותר מאוחרת רואים אנו את השפעת המסיבות האלה. הולכים ומתפתחים שירי עלילה וסיפורי פרוזה שבהם לוקחים חלק כבר שניים או שלושה גיבורים, הדיאלוגים והטריאלוגים האלה מוטעמים על ידי המחבר ועוד אחד או שניים העוזרים על ידו והמתחנכים במלאכה. כעדות לזה הם החלק הכי חשוב של ״מקמאת אלחרירי" ועוד, הכתובים בצורה זו, ולמרות זאת אין זכר לספרות חזיונית בתקופה ההיא.
בתי המרחצאות – תפקידיהם של אלה אצל הערבים היו יותר חשובים ונכבדים מאשר אצל הרומאים. ניקיון הגוף וטהרתו הנהו אחד העיקרים הדתיים הכי חשובים בדת האסלאם. בית המרחץ היה בית ועד לחכמים המדקדקים יותר בטהרה, והערבי השאנן מטבעו הבליע בו את החלק הכי חשוב משעותיו הפנויות בשיחות חולין. גם בימינו אלה, בתי המרחצאות המזרחיים האמיתיים, הנם מקום קבוע למשוררים ומספרים עממיים המקריאים לפני השומעים את היצירות העממיות במחיר אגורות אחדות, ואפילו בתי הקפה, אלה הבתים אשר אין תואר ואין הדר להם ושהשפעתם כה גדולה על התפתחות רגש הציבוריות והחברה בין מבקריהם – היו והנם מקום קבוע להקראה ולדקלום. ואם בקרקע הפורה הזה נשארה ההצגה חתולה בחיתוליה ולא פרצה את הגבול לצאת אל הפועל, הנה – הסיבה לזה היתה, בלי שום ספק, הירידה הערבית וההתנוונות הרוחנית. גורלה היה כגורל יתר המקצועות שבהם עסקו הערבים בתקופת הפריחה, שנפסקו בעצם התפתחותם, ושהדורות האחרונים העלו בהם גירה בלי כל כישרון מפרה וחיקו את הראשונים.
בקצרה, הבימה הערבית בהווה איננה יצירה עממית והשתלשלות ישרה מתוך התפתחות. העם לא השתתף בבניינה ואת רוחו לא נסך עליה, מולדת חוץ היא וזרה לרוחו. היא הורכבה בו שלא מתוך ידיעתו ושלא מתוך דרישתו.
צעירה לימים היא, ומשום זה הנה חסרת טרדיציה ומהלך קבוע. עם חדירת קליפת ההשכלה והתרבות הצרפתית החיצונית והריקה אל המזרח, חדרה גם הבימה אל חייהם של אלו. מייסדיה ומחזיקיה היו יוונים, ארמנים וארפים. התנגדות חזקה התעוררה אז מצד ראשי הדת ואדוקי האסלאם, קנאים אלה הנהרגים על ערקתא דמסאנא ועל כל קוץ של מסורת אבות, רדפו את מבקריה עד כמה שידם מגעת ולבסוף נלאו. החיים עשו את שלהם וניצחו.
הבימות הללו נחלקו אז לשני סוגים: הסוג האחד הצטמצם בחוג הפרוץ של ריקודי עלמות על פי שירי הבלוֹר, כשהן משתדלות לגלות טפחיים בריקודן. והמזרח, המזרח המזוהם והרקוב בנוולותו, ליקק את אצבעותיו והתחיל מתמוגג בחרוזים קורעי לב על איזו בת שובבה ומשרכת שהתחמקה ממנו. שני הצדדים היו מרוצים מהעסק. מחזיקי התיאטרונים ראו ברכה בעסקיהם, והדור הצעיר היה בבחינת קונה שמח… שֵם תיאטרון נהיה לשם נרדף של פריצות, זימה והוללות.
הסוג השני של חומר אנושי, קצת יותר מעולה, סלדה נפשם במעשי הראשונים והגישו לקהל מטעמים בכלים יותר נאים ובלתי פרוצים בפרהסיה, יסדו בימות עם שחקנים ממש, והציגו שורות של חזיונות באהבות עד כדי שיגעון. מחזות במלכים ובנסיכים, בטרגדיות וכל מיני מיתות משונות, איבוד עצמם לדעת של גיבורים ראשיים וצדדיים מלחמות ונדידות, בגידות של נשים בבעליהן ולהפך, טיפוס דרך חלונות וזחילה לחדר המשכב; והקהל מהמעמד היותר מנומס, שבוש לבקר את הבימות מהסוג הראשון, נהר אל הסוג הזה ומצא בחזיונות כאלה קורת רוח וסיפוק נפשי. הם התאימו לדמיונו, דמיון המזרחי הנלהב, שאין מעצור למעופו, ומילאו את דרישותיו, והדרישה אחרי בימות כאלה הלכה וגדלה.
הדרישה מוכרחה היתה להיבָּרא, בטבע המזרח מונח הצורך למקומות שעשועים ציבוריים, חיי חברה ביתיים הם בלתי נפוצים. אין הערבים ובכלל זה נכללים אפילו הנוצרים בסוריה, מכניסים אורחים הביתה אלא אחרי חקירה ובדיקה מרובה. משנכנסו, הנה, מלח החברה, המין היפה חסר. הבית נהפך, בשביל הנשים, לבית סוהר, אסור להן להשמיע את קולן ואפילו לצאת אל המבוא. בתנאים כאלה אין כל פלא אם אין הערבי מוצא סיפוק נפשי בביתו ומקבל בזרועות פתוחות כל מיני שעשועים שיש בהם משום ״המתת הזמן״ ובלבד להינצל מהשעמום המחכה לו בבית.
הרימו בעלי הבימות הראשונות את הצלחת הסוג השני, ויבראו תערובת שלישית המורכבת משני הסוגים. בתור פרפרת וקינוח ובהפסקות משמשים שוב הריקודים, והקהל או שהוא מוחא כף מרוב התפעלות בראותו את האוהב מנשק את אהובתו לעין רואים, או שהוא רוקע ברגליו מקוצר רוח בציפייתו לריקודים.
הצד השווה בכולן הוא זה שהצחוק הוא העיקר, מיותר לדבר על דבר ערכן החינוכי והשפעתן לפיתוח חוש הטעם וכו'. תכלית ומטרת מייסדיהן היתה לרדת אל השוק, לפרוץ את גדרות המוסר בכדי להתחבב אל הקהל. כל המרבה הרי זה משובח, והדור הנחנק תחת השפעתן, עלובים הללו שרצו בעיניים עצומות וחיקו בחרדת קודש את מאשריהם בלי כל ביקורת, יסודות מוּסרם הפגומים והרופפים נפגמו יותר.
הבימה – אחד המניעים והגורמים היותר חשובים לתרבות העם וחינוכו, להרמתו משפלותו ולפקוח את עיניו – בנופלה בידי אנשים בלתי הגונים שמטרתם היחידה היתה העסק והניצול, נהפכה במזרח לסם־מוות, רבות חללים הפילה ומפילה עוד, ואם החלק הכי גדול של הדור הערבי שנתחנך על ידה הנהו שקוע במ״ט שערים ומקולקל במידותיו, הקולר תלוי בצוואר אחותם אירופה הדואגת להפצת תרבותה בין העם היושב בחושך ומפרנסת ומפטמת אותו במאכליה המסואבים.
ב.
על יסודות הבימות הללו התחילו נוצרות ומתפתחות הבימות הערביות האמיתיות הנמצאות במספר הגון בכל ערי המזרח מרובות האוכלוסין. בעלי העסק, בחפצם להתחבב על הקהל, היו מוכרחים למשוך אליהם כוחות מן החוץ מבין הערבים עצמם. השחקנים הבאים מן החוץ, מלבד ששפת עם הארץ היתה זרה להם, הִנֵה בכדי להסתגל אל הקהל והסביבה דרושים היו להם מתווכים בכדי לחדור אל העם. מתווכים אלה נמצאו להם מן המוכן מבין אלה המנגנים ו"בעלי הזמר״ שהיו משמיעים עד עתה את מנגינותיהם בבתי הקפה השונים.
תפקידם של אלה בתחילה היו תפקידים שניים ושלישיים. במדור החיצון של התיאטרון ניגנו את ניגוניהם המזרחיים למשוך את העוברים. בבימה פנימה היו מתרגמים ומוסרים בשפתם העממית את תוכן ההצגות בהוספת נופך. בחיזיון בעצמו השתתפו בתור גיבורים צדדיים, משרתים, מלצרים וכדומה.
קלטו ועיכלו במהרה את תורת רבותיהם, ומכיוון שהם היו עממיים ובני העם, היודעים את נפשו ואת נטיותיו, בעטו במדריכיהם, נפרדו מפטרוניהם־מנצליהם ויסדו להם להקות עומדות ברשות עצמן. הם, ביחד עם המשרתים שהיו מצחצחי נעליים, הולכי בטל ביום ושכירים בבתי התיאטרונים בלילה, בתור אנשי צבא, נושאי המודעות בתהלוכות מגוחכות, התאגדו והעמידו להם בימות ארעיות אחרי גדר־דחויה, או קנו להם שביתה באחד מבתי הקהווה הפשוטים. מסַחר רבצם זה התחילו מראים את להטיהם לבני שפל המדרגה. אמנות וכישרון לא היו נחוצים להם כלל, להכות אחד את השני עד שפך דם, לעוות פנים מול קהל הרואים, להשחיר את פרצופיהם כשולי קדרה, את כל המלאכות האלה הלא למדו על ברין בבית בעליהם הראשונים, ולמה זה ייגרע חלקם?
ולמרות זאת מִלהקות אלו מתחילה תקופה חדשה כתולדות ההצגה הערבית. בני בלי שם אלה שנטלו גדולה לעצמם הניחו את אבן הפינה ליצירת הבימה הערבית. במשך הזמן התלקטו אליהם בעלי כישרונות פחות או יותר גדולים. הבימות הללו הלכו והשתפרו במהירות שאין דוגמתה, הקהל ביחד עם המצחקים היודעים את נפשו בראו מה שנחוץ ומה שחסר להם. באינסטינקט זרקו את הקליפות, השתחררו קצת מהשפעת מחנכיהם ומהמחזות, שאינם לפי רוחם והרחוקים מהם, וקיבלו לאט צורה המתאימה יותר אל המזרח וטעמו. עיכלו את הגרגרים הרקובים והפריחו מהם מטעמים הראויים לחכם. וראה זה פלא: במשך של חצי יובל שנים הצליחו להקנות להם דבר־מה שאפשר להראות עליו באצבע ולהגיד: ראו! הנה גרעין חדש הנותן תקווה לשגשוג בעתיד.
קשה לנתח עוד את הבימה הערבית, להפריד את הסממנים שמהם הורכבה ולדון עד כמה מן החיקוי יש בה לאחיותיה האירופיות באופן ההצגה והקישוט וכו' ועד כמה הספיקו להבליט בה את מקוריותם. היא נמצאת עוד במצב של התהוות וחיפוש דרכים בגישוש. אור וחושך משמשים בה בערבוביה. ואולם לעין הבוחנת מבצבצים מתוך ערפלי היצירה אורות בודדים המביאים דבר־מה של התוָאַת־דרך ועמידה ברשות עצמית, ואם הניצוצות הערטילאיים האלה הם אורות מתעים או סופם להתאחד לאבוקה מאירה שמהם תתפתח הדרמה הערבית המקורית, לעתיד פתרונים.
ניצוצות אלו מתבטאים בריבוי מספר הבימות הנודדות, ובתרגומי החלק הכי גדול של הדרמטורים הקלאסיים העולמיים. בין לילה מתעשרים הרפרטוארים בתרגומים בלי מספר, החל משקספיר וכלה באיבסן ומטרלינג. אמנם אופן הצגתם של אלו, לו היו נוכחים בין קהל הרואים, לא היו מכירים שוב את יצירותיהם, לקויים הם בחוסר ויתר וסירוסים בלי מספר. המתרגמים אינם נרתעים לשלב את שיריהם הם בין חרוזי המלט, ולהכניס שירי אהבה הלקוחים מספר ״מג׳נון לילה״ בתוך רם ויעל. צווחו על זאת בעלי טעם בירחון ״הלאל״ והרי התרגומים נדפסים על פי המקור, רובם מצטיינים בשטף לשונם החי והבהיר, וממלאים את תביעות המבקר.
הדרמה המקורית, על הופעות כגון אלו לא כדאי לאבד אף טיפת דיו אחת. כל מאורע היסטורי בחיי הערבים, נפילת עבד אלחמיד, הכרזת הקונסטיטוציה, אכזריות ג׳מאל פשה, כיבוש ירושלים על ידי צלאח א־דין וכו' הנם חומר הגון לדרמה לכל מגבב אמרים ומושך בשבט סופרים, והם בבחינת פרייה ורבייה של הצמחים החולניים. הגיבוב והמים שבהם לקויה כל הספרות הערבית ניכרת גם בדרמות. ואולם הופעות אלו דועכות מהר מבלי השאיר כול רושם.
רוב השינויים לשבח ניכרים בדקורציה, בתלבושת ובקישוט. עם הלהקות של אבו־נצר, חסיבה ועוד, הוכנסו תיקונים רבים במקצועות אלה לטובה. במקום הדקורציה האירופית מתחילה־ניכרת יד לוטשת ומשכללת להשליט את הסגנון הערבי בציור המסכים ובבניין הבימה. השאיפה אל המקוריות ניכרת גם בהשלמת המלודיות הערביות וריקודי המזרח. יוכל להיות שאותו האיש הזר הרחוק מחיי המזרח וטעמו, לא ישבע עונג משינויים אלה, ואולם אם הערבים בעצמם מוצאים נחת וקורת רוח בהם – הנה כבר עלתה להם אחת מתכליות הבימה היותר עיקריות.
הקומדיה הערבית הנה יצירה חשובה בפני עצמה, וכדאית היא להקציע לה מדור מיוחד. כאן נגלים סימני כישרון בולטים שהתפתחותם להבא הנה למעלה מכל ספק. מלבד תרגומי מולייר וכו' הנוהגים להציגם בתור קינוח, חברו קומדיות רבות מקוריות הלקוחות מן החיים ומן הסביבה. אין לך צד מגוחך ולקוי בחיי ומנהגי הערבים שלא הוצג לראווה על הבימה. הסיבות להתפתחות החלק הזה הן רבות, ואחדות מהן אפרט להלן.
אם את הדרמה נוהגים להציג בשפה הספרותית שהחלק היותר חשוב של ההמון איננו נזקק לה, הנה בקומדיה הותרה הרצועה והיוצר הנהו חופשי מכבלי השפה המעיקים על כוח היצירה. כאן שפת השוק היא השלטת ובנידון זה הנה ראי נאמן של חיי יום־יום. ומכיוון שהסממנים היותר יסודיים שמהם הורכבה, כגון הכילות הערבית, שמירת האישה, רופאי האליל, מכירת הבנות וכו' הנם החומר הכי חשוב ליצירותיה, הרי דיו מבטא עממי, קצר וחד, להרים את השחקן ליצור חי ולא לצל מתהלך על אדמות.
העם הערבי, כמוהו כעם היהודי, מצטיין בשנינותיו החדות ובמהתלותיו העוקצות. אמנם אין אצלם הסרקזם הנוקב הצוחק אפילו על עצמו, אבל יש כאן הרבה מן הצחוק הבריא של עם החי על אדמתו, כל צד מגוחך שבתנועת איש הריהו מוצא תכף את כינויו המתאים לו והמלווהו אלי קבר. תאוות החיקוי הנה אצל הערבי טבע שני, מעלות אלו ערכן גדול לסלילת הדרך ליצירת הקומדיה העממית.
והקומדיה הערבית הולכת ונוצרת. אם עוד לא נולד אותו הכישרון הגדול שיצירותיו תהיינה בנות־אלמוות ומשותפות לכל הלאומים והגזעים השונים, הנה גם הערבי היושב בתוניס והפרסי והקווקזי ימצאו בה את בבואתם המגוחכת.
מזרח ומערב, 1919
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.