רקע
יצחק שמי
הבימה הערבית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

הדרמות, הקומדיות ומצחקי־הבימה למיניהם הנם נטע זר לגמרי באדמת ערב ועוד לא הספיקו להיקלט בה. בכל הספרות הערבית של ימי הביניים, העשירה בתרגומים יווניים ורומאיים בכל המקצועות השונים, כמעט שאין להם זכר. כיוצאים מן הכלל הם התרגומים הבודדים של עבּד אַלרַזָאק הַבַּשָּׂם שתירגם לערבית חזיונות אחדים מהקלסיקונים היוונים; ואולם התרגומים האלה ניתנו רק לקריאה. ההצגה – או שלא היתה ידועה להם, או שלא נטו אחריה מפני הסיבות שתתבארנה להלן.

אצל העמים הסוריים, הדת, כידוע, היתה אחד המניעים הראשיים להתפתחות ההצגה. התהלוכות הדתיות, טקסי עבודת אל בציבור, שלל בגדי הכוהנים וכו', נתנו דחיפה עצומה להתפתחות בימת החול בְּעתיד עמי שֵם, ערבים כעברים. התפילה איננה קשורה בשום צרמוניות מרובות, מי שמכבדים אותו לעליית דוכן עולה, ומכיוון ש“מלא כל הארץ כבודו”, הרי כל סלע וכל אצטבה ראויים לצקת עליהם את רחשי הלב, ובשעת הדחק פורשים את העבאיה וחסל.

חוסר האישה היה גם כן אחת הסיבות העיקריות שעמדו למכשול להתפתחות ההצגה אצל הערבים. היוונים אמני־החזיונות מילאו את החלל הזה בימים הראשונים בהלבישם כלי אישה על גבר. הערבים – בהלה נפשם בהתחפשות זו. בתקופת האסלאם הראשונה, בעוזבם את הערבה מולדתם, וכשהאישה לא היתה עוד מוגבלת בזכויותיה, לא היה לבם פנוי ביותר לדברי שעשועים. משהתחילו לקבל את מרות הקולטורה שסובבה אותם כבר נקבע אצלם החרם, ולחרפה היותר גדולה נחשבה לגבר בהתחפשו בבגדי אישה.

אמנם הגרעינים שמהם מתפתחת הדרמה בעתיד היו מצויים בכוח גם אצל הערבים הקדמונים. עוד לפני מוחמר כבר היו נוהגים המשוררים לעבור משבט אל משנהו ולהקריא בהטעמה את מבחר שיריהם ושירי אחרים, ההטעמה וההקראה בפומבי התפתחה אז כל כך עד שאפילו השבטים הנלחמים לא היו נוהגים להתחיל במלחמת יד מבלי להקדים לה מלחמת שפתיים. אוסרי הקרב נהגו להטעים שיר בלוויית נבל או רַבַּבֶּה שבו יתנה כוחם וגבורתם בהשוואה אל חולשת ומורך הצד שכנגד, ובכישרון ההטעמה של המשורר ובכוח פיו היה תלוי לפעמים גורל המלחמה ועתידותיה.

בתור הזהב של הח’ליפות, אחד השעשועים הכי שכיחים ונפוצים היה ההקראה השירית והפרוזאית וההתחרות בין המשוררים והסופרים הרבים שהתקבצו אל החצר מכל קצווי הממלכה. מפורסמים לשבח הם הדיואנים שחברו בתקופות ההם ושנקראו בשם זה על שם האולמות שבהם היו המשוררים והסופרים מתאספים להקריא את יצירותיהם, ובלי ספק הזוכים בפרסום היו אלה שהצטיינו בהטעמתם.

בתקופה קצת יותר מאוחרת רואים אנו את השפעת המסיבות האלה. הולכים ומתפתחים שירי עלילה וסיפורי פרוזה שבהם לוקחים חלק כבר שניים או שלושה גיבורים, הדיאלוגים והטריאלוגים האלה מוטעמים על ידי המחבר ועוד אחד או שניים העוזרים על ידו והמתחנכים במלאכה. כעדות לזה הם החלק הכי חשוב של ״מקמאת אלחרירי" ועוד, הכתובים בצורה זו, ולמרות זאת אין זכר לספרות חזיונית בתקופה ההיא.

בתי המרחצאות – תפקידיהם של אלה אצל הערבים היו יותר חשובים ונכבדים מאשר אצל הרומאים. ניקיון הגוף וטהרתו הנהו אחד העיקרים הדתיים הכי חשובים בדת האסלאם. בית המרחץ היה בית ועד לחכמים המדקדקים יותר בטהרה, והערבי השאנן מטבעו הבליע בו את החלק הכי חשוב משעותיו הפנויות בשיחות חולין. גם בימינו אלה, בתי המרחצאות המזרחיים האמיתיים, הנם מקום קבוע למשוררים ומספרים עממיים המקריאים לפני השומעים את היצירות העממיות במחיר אגורות אחדות, ואפילו בתי הקפה, אלה הבתים אשר אין תואר ואין הדר להם ושהשפעתם כה גדולה על התפתחות רגש הציבוריות והחברה בין מבקריהם – היו והנם מקום קבוע להקראה ולדקלום. ואם בקרקע הפורה הזה נשארה ההצגה חתולה בחיתוליה ולא פרצה את הגבול לצאת אל הפועל, הנה – הסיבה לזה היתה, בלי שום ספק, הירידה הערבית וההתנוונות הרוחנית. גורלה היה כגורל יתר המקצועות שבהם עסקו הערבים בתקופת הפריחה, שנפסקו בעצם התפתחותם, ושהדורות האחרונים העלו בהם גירה בלי כל כישרון מפרה וחיקו את הראשונים.

בקצרה, הבימה הערבית בהווה איננה יצירה עממית והשתלשלות ישרה מתוך התפתחות. העם לא השתתף בבניינה ואת רוחו לא נסך עליה, מולדת חוץ היא וזרה לרוחו. היא הורכבה בו שלא מתוך ידיעתו ושלא מתוך דרישתו.

צעירה לימים היא, ומשום זה הנה חסרת טרדיציה ומהלך קבוע. עם חדירת קליפת ההשכלה והתרבות הצרפתית החיצונית והריקה אל המזרח, חדרה גם הבימה אל חייהם של אלו. מייסדיה ומחזיקיה היו יוונים, ארמנים וארפים. התנגדות חזקה התעוררה אז מצד ראשי הדת ואדוקי האסלאם, קנאים אלה הנהרגים על ערקתא דמסאנא ועל כל קוץ של מסורת אבות, רדפו את מבקריה עד כמה שידם מגעת ולבסוף נלאו. החיים עשו את שלהם וניצחו.

הבימות הללו נחלקו אז לשני סוגים: הסוג האחד הצטמצם בחוג הפרוץ של ריקודי עלמות על פי שירי הבלוֹר, כשהן משתדלות לגלות טפחיים בריקודן. והמזרח, המזרח המזוהם והרקוב בנוולותו, ליקק את אצבעותיו והתחיל מתמוגג בחרוזים קורעי לב על איזו בת שובבה ומשרכת שהתחמקה ממנו. שני הצדדים היו מרוצים מהעסק. מחזיקי התיאטרונים ראו ברכה בעסקיהם, והדור הצעיר היה בבחינת קונה שמח… שֵם תיאטרון נהיה לשם נרדף של פריצות, זימה והוללות.

הסוג השני של חומר אנושי, קצת יותר מעולה, סלדה נפשם במעשי הראשונים והגישו לקהל מטעמים בכלים יותר נאים ובלתי פרוצים בפרהסיה, יסדו בימות עם שחקנים ממש, והציגו שורות של חזיונות באהבות עד כדי שיגעון. מחזות במלכים ובנסיכים, בטרגדיות וכל מיני מיתות משונות, איבוד עצמם לדעת של גיבורים ראשיים וצדדיים מלחמות ונדידות, בגידות של נשים בבעליהן ולהפך, טיפוס דרך חלונות וזחילה לחדר המשכב; והקהל מהמעמד היותר מנומס, שבוש לבקר את הבימות מהסוג הראשון, נהר אל הסוג הזה ומצא בחזיונות כאלה קורת רוח וסיפוק נפשי. הם התאימו לדמיונו, דמיון המזרחי הנלהב, שאין מעצור למעופו, ומילאו את דרישותיו, והדרישה אחרי בימות כאלה הלכה וגדלה.

הדרישה מוכרחה היתה להיבָּרא, בטבע המזרח מונח הצורך למקומות שעשועים ציבוריים, חיי חברה ביתיים הם בלתי נפוצים. אין הערבים ובכלל זה נכללים אפילו הנוצרים בסוריה, מכניסים אורחים הביתה אלא אחרי חקירה ובדיקה מרובה. משנכנסו, הנה, מלח החברה, המין היפה חסר. הבית נהפך, בשביל הנשים, לבית סוהר, אסור להן להשמיע את קולן ואפילו לצאת אל המבוא. בתנאים כאלה אין כל פלא אם אין הערבי מוצא סיפוק נפשי בביתו ומקבל בזרועות פתוחות כל מיני שעשועים שיש בהם משום ״המתת הזמן״ ובלבד להינצל מהשעמום המחכה לו בבית.

הרימו בעלי הבימות הראשונות את הצלחת הסוג השני, ויבראו תערובת שלישית המורכבת משני הסוגים. בתור פרפרת וקינוח ובהפסקות משמשים שוב הריקודים, והקהל או שהוא מוחא כף מרוב התפעלות בראותו את האוהב מנשק את אהובתו לעין רואים, או שהוא רוקע ברגליו מקוצר רוח בציפייתו לריקודים.

הצד השווה בכולן הוא זה שהצחוק הוא העיקר, מיותר לדבר על דבר ערכן החינוכי והשפעתן לפיתוח חוש הטעם וכו'. תכלית ומטרת מייסדיהן היתה לרדת אל השוק, לפרוץ את גדרות המוסר בכדי להתחבב אל הקהל. כל המרבה הרי זה משובח, והדור הנחנק תחת השפעתן, עלובים הללו שרצו בעיניים עצומות וחיקו בחרדת קודש את מאשריהם בלי כל ביקורת, יסודות מוּסרם הפגומים והרופפים נפגמו יותר.

הבימה – אחד המניעים והגורמים היותר חשובים לתרבות העם וחינוכו, להרמתו משפלותו ולפקוח את עיניו – בנופלה בידי אנשים בלתי הגונים שמטרתם היחידה היתה העסק והניצול, נהפכה במזרח לסם־מוות, רבות חללים הפילה ומפילה עוד, ואם החלק הכי גדול של הדור הערבי שנתחנך על ידה הנהו שקוע במ״ט שערים ומקולקל במידותיו, הקולר תלוי בצוואר אחותם אירופה הדואגת להפצת תרבותה בין העם היושב בחושך ומפרנסת ומפטמת אותו במאכליה המסואבים.


 

ב.

על יסודות הבימות הללו התחילו נוצרות ומתפתחות הבימות הערביות האמיתיות הנמצאות במספר הגון בכל ערי המזרח מרובות האוכלוסין. בעלי העסק, בחפצם להתחבב על הקהל, היו מוכרחים למשוך אליהם כוחות מן החוץ מבין הערבים עצמם. השחקנים הבאים מן החוץ, מלבד ששפת עם הארץ היתה זרה להם, הִנֵה בכדי להסתגל אל הקהל והסביבה דרושים היו להם מתווכים בכדי לחדור אל העם. מתווכים אלה נמצאו להם מן המוכן מבין אלה המנגנים ו"בעלי הזמר״ שהיו משמיעים עד עתה את מנגינותיהם בבתי הקפה השונים.

תפקידם של אלה בתחילה היו תפקידים שניים ושלישיים. במדור החיצון של התיאטרון ניגנו את ניגוניהם המזרחיים למשוך את העוברים. בבימה פנימה היו מתרגמים ומוסרים בשפתם העממית את תוכן ההצגות בהוספת נופך. בחיזיון בעצמו השתתפו בתור גיבורים צדדיים, משרתים, מלצרים וכדומה.

קלטו ועיכלו במהרה את תורת רבותיהם, ומכיוון שהם היו עממיים ובני העם, היודעים את נפשו ואת נטיותיו, בעטו במדריכיהם, נפרדו מפטרוניהם־מנצליהם ויסדו להם להקות עומדות ברשות עצמן. הם, ביחד עם המשרתים שהיו מצחצחי נעליים, הולכי בטל ביום ושכירים בבתי התיאטרונים בלילה, בתור אנשי צבא, נושאי המודעות בתהלוכות מגוחכות, התאגדו והעמידו להם בימות ארעיות אחרי גדר־דחויה, או קנו להם שביתה באחד מבתי הקהווה הפשוטים. מסַחר רבצם זה התחילו מראים את להטיהם לבני שפל המדרגה. אמנות וכישרון לא היו נחוצים להם כלל, להכות אחד את השני עד שפך דם, לעוות פנים מול קהל הרואים, להשחיר את פרצופיהם כשולי קדרה, את כל המלאכות האלה הלא למדו על ברין בבית בעליהם הראשונים, ולמה זה ייגרע חלקם?

ולמרות זאת מִלהקות אלו מתחילה תקופה חדשה כתולדות ההצגה הערבית. בני בלי שם אלה שנטלו גדולה לעצמם הניחו את אבן הפינה ליצירת הבימה הערבית. במשך הזמן התלקטו אליהם בעלי כישרונות פחות או יותר גדולים. הבימות הללו הלכו והשתפרו במהירות שאין דוגמתה, הקהל ביחד עם המצחקים היודעים את נפשו בראו מה שנחוץ ומה שחסר להם. באינסטינקט זרקו את הקליפות, השתחררו קצת מהשפעת מחנכיהם ומהמחזות, שאינם לפי רוחם והרחוקים מהם, וקיבלו לאט צורה המתאימה יותר אל המזרח וטעמו. עיכלו את הגרגרים הרקובים והפריחו מהם מטעמים הראויים לחכם. וראה זה פלא: במשך של חצי יובל שנים הצליחו להקנות להם דבר־מה שאפשר להראות עליו באצבע ולהגיד: ראו! הנה גרעין חדש הנותן תקווה לשגשוג בעתיד.

קשה לנתח עוד את הבימה הערבית, להפריד את הסממנים שמהם הורכבה ולדון עד כמה מן החיקוי יש בה לאחיותיה האירופיות באופן ההצגה והקישוט וכו' ועד כמה הספיקו להבליט בה את מקוריותם. היא נמצאת עוד במצב של התהוות וחיפוש דרכים בגישוש. אור וחושך משמשים בה בערבוביה. ואולם לעין הבוחנת מבצבצים מתוך ערפלי היצירה אורות בודדים המביאים דבר־מה של התוָאַת־דרך ועמידה ברשות עצמית, ואם הניצוצות הערטילאיים האלה הם אורות מתעים או סופם להתאחד לאבוקה מאירה שמהם תתפתח הדרמה הערבית המקורית, לעתיד פתרונים.

ניצוצות אלו מתבטאים בריבוי מספר הבימות הנודדות, ובתרגומי החלק הכי גדול של הדרמטורים הקלאסיים העולמיים. בין לילה מתעשרים הרפרטוארים בתרגומים בלי מספר, החל משקספיר וכלה באיבסן ומטרלינג. אמנם אופן הצגתם של אלו, לו היו נוכחים בין קהל הרואים, לא היו מכירים שוב את יצירותיהם, לקויים הם בחוסר ויתר וסירוסים בלי מספר. המתרגמים אינם נרתעים לשלב את שיריהם הם בין חרוזי המלט, ולהכניס שירי אהבה הלקוחים מספר ״מג׳נון לילה״ בתוך רם ויעל. צווחו על זאת בעלי טעם בירחון ״הלאל״ והרי התרגומים נדפסים על פי המקור, רובם מצטיינים בשטף לשונם החי והבהיר, וממלאים את תביעות המבקר.

הדרמה המקורית, על הופעות כגון אלו לא כדאי לאבד אף טיפת דיו אחת. כל מאורע היסטורי בחיי הערבים, נפילת עבד אלחמיד, הכרזת הקונסטיטוציה, אכזריות ג׳מאל פשה, כיבוש ירושלים על ידי צלאח א־דין וכו' הנם חומר הגון לדרמה לכל מגבב אמרים ומושך בשבט סופרים, והם בבחינת פרייה ורבייה של הצמחים החולניים. הגיבוב והמים שבהם לקויה כל הספרות הערבית ניכרת גם בדרמות. ואולם הופעות אלו דועכות מהר מבלי השאיר כול רושם.

רוב השינויים לשבח ניכרים בדקורציה, בתלבושת ובקישוט. עם הלהקות של אבו־נצר, חסיבה ועוד, הוכנסו תיקונים רבים במקצועות אלה לטובה. במקום הדקורציה האירופית מתחילה־ניכרת יד לוטשת ומשכללת להשליט את הסגנון הערבי בציור המסכים ובבניין הבימה. השאיפה אל המקוריות ניכרת גם בהשלמת המלודיות הערביות וריקודי המזרח. יוכל להיות שאותו האיש הזר הרחוק מחיי המזרח וטעמו, לא ישבע עונג משינויים אלה, ואולם אם הערבים בעצמם מוצאים נחת וקורת רוח בהם – הנה כבר עלתה להם אחת מתכליות הבימה היותר עיקריות.

הקומדיה הערבית הנה יצירה חשובה בפני עצמה, וכדאית היא להקציע לה מדור מיוחד. כאן נגלים סימני כישרון בולטים שהתפתחותם להבא הנה למעלה מכל ספק. מלבד תרגומי מולייר וכו' הנוהגים להציגם בתור קינוח, חברו קומדיות רבות מקוריות הלקוחות מן החיים ומן הסביבה. אין לך צד מגוחך ולקוי בחיי ומנהגי הערבים שלא הוצג לראווה על הבימה. הסיבות להתפתחות החלק הזה הן רבות, ואחדות מהן אפרט להלן.

אם את הדרמה נוהגים להציג בשפה הספרותית שהחלק היותר חשוב של ההמון איננו נזקק לה, הנה בקומדיה הותרה הרצועה והיוצר הנהו חופשי מכבלי השפה המעיקים על כוח היצירה. כאן שפת השוק היא השלטת ובנידון זה הנה ראי נאמן של חיי יום־יום. ומכיוון שהסממנים היותר יסודיים שמהם הורכבה, כגון הכילות הערבית, שמירת האישה, רופאי האליל, מכירת הבנות וכו' הנם החומר הכי חשוב ליצירותיה, הרי דיו מבטא עממי, קצר וחד, להרים את השחקן ליצור חי ולא לצל מתהלך על אדמות.

העם הערבי, כמוהו כעם היהודי, מצטיין בשנינותיו החדות ובמהתלותיו העוקצות. אמנם אין אצלם הסרקזם הנוקב הצוחק אפילו על עצמו, אבל יש כאן הרבה מן הצחוק הבריא של עם החי על אדמתו, כל צד מגוחך שבתנועת איש הריהו מוצא תכף את כינויו המתאים לו והמלווהו אלי קבר. תאוות החיקוי הנה אצל הערבי טבע שני, מעלות אלו ערכן גדול לסלילת הדרך ליצירת הקומדיה העממית.

והקומדיה הערבית הולכת ונוצרת. אם עוד לא נולד אותו הכישרון הגדול שיצירותיו תהיינה בנות־אלמוות ומשותפות לכל הלאומים והגזעים השונים, הנה גם הערבי היושב בתוניס והפרסי והקווקזי ימצאו בה את בבואתם המגוחכת.

מזרח ומערב, 1919

המלצות קוראים
תגיות