רקע
יצחק שמי
הסופרים הערבים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

ז’ורז’י זַיְדָאן

הפועל הצעיר, 22.10.1911.


הערבים, אחרי התגלות האסלאם והתבססותו ואחרי ניצחונותיהם וכיבושיהם המרובים, לא הצטיינו בכל סעיפי האמנות היפה, ורק בספרות ביצרו להם עמדה חשובה מאוד. חוכמת הציור והפיסול הנה אסורה מהקוראן, הנגינה והפריטה בכל הכלים היו אסורים, והנוהים אחריהם היו מוחרמים ונרדפים על נפשותיהם זמן ארוך מידי חליפים רבים. הבנייה באומה האסלאמית מעטה ופחותת ערך הנה ביחס ליכולתה ובהשוואה אל מה שיצרו עמים אחרים במקצוע זה, ורק במקצוע הספרות עשו באמת פלאות ונצורות. רוב המושלים התעניינו בשירה ובספרות, קירבו את המשוררים בשתי ידיים, פרנסום ברווחה, והבדילום מההמון לטובה.

ואולם אחרי תקופת הפריחה והשגשוג של השירה והפרוזה הערבית שהגיעו למרום גדולתן, באה תקופת הירידה. נרדם המזרח, וספרותו ושירתו נרדמו איתו. לפעמים היבהבו עוד אי אלו כישרונות בתוך החשכה שמסביב, התעוררו אילו משוררים והחזיקו שוב בכינורות המאובקים והעזובים, אבל ה״טונים״ שלהם יצאו חלשים ובלתי טבעיים; הם, או שֶחִיקו את המשוררים שקדמום, או שגיבבו מילים בחרוזים שאין בהם כל תוכן ומחשבה.

מצב הירידה הזה ארך מאות בשנים, עד שהספיק כמעט להשכיח מלב העולם את גדולתם של הערבים מאז ומקדם. ורק כשהונח למצרים קצת מתגרת ידי הממלוכים ומכל המהומות והמבוכות החיצוניות, והתחילה באה במגע ובמשא את יתר העמים המתורבתים, התנערה היא בראשונה, ועורקי החיים שבה, שהיו סמויים מן העין, התחילו דופקים ונראים. בדרך הילוכה האצילה מרוחה גם על אחיותיה סוריה וארם נהריים, ואחרי עבר זמן־מה נעשתה מצרים מרכז התקופה החדשה הנקראת בפיהם בשם: ״התקומה האחרונה״.

והרבה סיבות, שאין כאן המקום לבארן, גרמו לכך שתהיה מצרים הפוסעת בראש בדרך הקדמה וההתפתחות. אחרי בגדד ודמשק היתה מצרים מאז ומעולם הנקודה היותר מזהרת בתולדות התרבות הערבית, בתי האולפנה הגדולים ללימוד הדת והשפה, כעין מסגד ״אלאזהר״, המונה את מספר תלמידיו עד 12 אלף צעירים, עזרו לזה עזר לא מעט. עוד לפני חדירת האנגלים אל הארץ עמד בית אולפנה זה במקום תעודתו, אלפי צעירים דורשי דת ותושייה נהרו אליו מכל עבר, ובזמן העריצות הטורקית כל הוגה דעות וחופשי קצת, שנרדף בארץ מולדתו, מצא לו מקלט בטוח במצרים הקרובה, וכך לאט־לאט הונח שם היסוד לספרות ולעיתונות הערבית החדשה.

ארוכה וקשה הנה תקופת המעבר הלזו, הרבה מכשולים מונחים על דרכה, היא איננה עוד מולדת־בית ואיננה מתפתחת בדרך אטית ומדורגת מתוך תביעה פנימית. כל התנועות באות אליה מן החוץ בדרך ארעי, ואין כל פלא אם הסופרים והמשוררים צצים בה ככמהין ופטריות אחרי הגשם, והם בבחינת גומלין ומפרנסין זה את זה, והמשוררים שרים על כל מקרה שלא יבוא, וקושרים כתרים לראשיהם עצמם.

והלכך קשה למשקיף בספרות של התקומה האחרונה הזו לסמן בדיוק את מהלך התפתחותה ואת הזרמים השונים השולטים בה; רוב סופריה לא הספיקו עוד לחדור אל תוך המאור שבספריות האחרות, עד כדי להישפע מן השפעה שיש בה ממש, הם לא עיכלו עוד מה שראוי לעכל, ולא סידרו במוחם את הרשמים הזרים לעשות כמתכונתם או להכשירם לפי רוחם. שפעת התרגומים מכל המינים היוצאים לאור בעונה אחת, מסיפורי זולא עד פאול די קוק, בתי הספר הטנדנציוזיים המרובים, התנגשותם עם הקולטורה המהירה שהורכבה בהם בתחילה למורת רוחם, כל אלה הדברים הפתיעום, הממום וטימטמו לזמן־מה את כוח יצירתם המקורית.

קלושה ורזה הנה הספרות המקורית הערבית, נמצאת היא עוד במצב ההתהוות ואיננה עומדת ברשות עצמה, ולא זו בלבד שלא הספיקה לגלות עד עתה שום אופקים חדשים או להרוס את הטעון הריסה מהישנים, אלא שלא השתחררה עוד מהם: חול וקודש, דת והשכלה, ריאליות ורומנטיות, לאומיות וטמיעה, כל אלה משמשים בה בערבוביה, וערפל עב שרוי על הכול.

ואמנם הספרות הזו הנה במובן ידוע אספקלריה לתקופתה: כל השאלות והזרמים האלה משמשים גם בחיים בערבוביה. וכשאתה בא להוציא איזו מסקנה או גרעין פנימי מתוך ערבוביית הקש והגבבה הלזו, הרי הניצוצות שזה עתה הבריקו לנגד עיניך, טרם הספקת לאחזם ביד, שוקעים הם בגלי האפר ואינם.

בכל זאת, עוול גדול יהיה מצדנו אם נמֺד את הספרות הזו באותה אמת המידה שאנו ניגשים לתהות בקנקני ספרויות אחרות. רכה וצעירה היא יותר מדי שנבוא עליה בטרוניות וקובלנות, גיבוריה, סופריה, עלובים אלו, גרעיני יצירתם הפנימית אובדים ומידלדלים בתוך שפעת האור הרב שפרץ אליהם פתאום מן החוץ, עד כדי לעוור עיניים, ועד כדי להפריע את שיווי משקלם. מסתובבים הם בין חזיונות החיים העשירים ומרובי הצדדים העוברים זה אחרי זה במהירות סינמוטגרפית ואין בכוחם לתפוס את מהותם, קטנים ופעוטים הם יותר מדי לתקופתם הגדולה.

ותקופה זו בחיי הערבים הנה באמת כבירה, סוערת ומלאת עניין, עשירה במאורעות ומרובת צדדים. כל האומר שהערבי האינטליגנטי קופא על שמריו ומתייחס בשוויון נפש לכל הדחיפות הפזיזות והמבוהלות אינו אלא טועה. מלחמה להם מבית ומחוץ, מלחמה בין החדש והישן,

התנגדות בין אבות ובנים, תסיסה וקרעים בתוך נשמתם. פקחו טובי העם את עיניהם וראו את עמדתם דלה וריקה, הפרוץ מרובה אצלם על העומד, הקרקע ההולכת ונשמטת מתחת רגליהם, את הכול צריך לתקן ולחדש. ומכיוון שהערבי הנהו ער מטבעו ויכול להסתגל מהר לכל הופעות החיים – שינס תכף את מותניו והתחיל קופץ קפיצות משונות, סופג את הכול בלי כל הבחנה, ומתמכר לכול בלי כל ידיעה.

מובן שתקופה כזו איננה מסוגלת ביותר ליצירה מקורית ולהולדת ערכים חדשים הנבראים רק על ידי שלווה ומנוחה, ורק יחידי סגולה, אלה שדעתם מיושבת עליהם ביותר, יכולים הם להתרומם מתוך סביבתם, להעלים עין מכל המהפכות, ולהצטמצם בחוגם הצר והצנוע שחגו להם.

אחד מאלה שזכו לכך הנהו הסופר ז׳ורז׳י זידאן, הוא אחד מהסופרים היותר פוריים במקצועות שונים, ואחד מעמודי התווך ומהמשפיעים היותר גדולים בתקומה האחרונה ושמו קשור בה כשלהבת בפתילה. ספריו המדעיים וסיפוריו הנם היותר חביבים ומקובלים בין המון הקוראים, וירחונו והספרים היוצאים לאור בבית דפוסו הם היותר רציניים ומלאי עניין בספרות הערבית, יד של מפקח מומחה מורגשת בהם.

כדרך כל הסופרים הערבים פתח גם הוא בדברי שירה, חיש עזבה ופנה לתרגומים, והוא תירגם מכל הבא לידו, תרגומים עם פתיחות מצלצלות בשער הספר המספרות בשבחו, כעין ״תרגום בקולמוס הסופר המפורסם והמצוין פלוני", דרך שכבשוה רבים בלי שמץ של בושה. ובכל זאת תרגומיו נבדלו קצת לטובה מתרגומי הסופרים האחרים, סגנונו פשוט וטבעי בלי כל שברי מליצות ובלי כפל המילים ברעיון אחד. ואל יהי הדבר הזה קל בעיניך, אחד המכשולים היותר גדולים המונחים על דרך התפתחותה של ספרות ריאלית ערבית מקורית או מתורגמת, הנהו העושר המופרז במילים רבות המציינות את המושגים היותר פשוטים.

בדעת ובטעם ברר ז׳ורז׳י זידאן את המילים היותר פשוטות ומקובלות וייעד לכל אחת את מקומה הנכון, ותרגומיו אלה לא נשארו בלי כל השפעה, עד מהרה הלכו רבים בעקבותיו, והסגנון הערבי הריאלי התחיל הולך ומשתפר.

מכאן ואילך מתחילה פעולתו היותר עיקרית. הוא ייסר לו בימה בפני עצמו בדמות ירחון. הירחון הזה היה מתחילה חוברת צנומה ודלה, בשם ״הִלָאל״(ירח), חסרת כל תוכן ומגמה קבועה ומסוימת מראש, וחסרת טכניקה ונקודה פנימית. הכול נמצא בירחון הזה, מאמרים ארוכים על דבר שמירת הבריאות מדוקטורים בלתי נודעים כלל; תרגומי זיבורית מספרויות אחרות; חדשות מוזרות ומפליאות במינן הקלוטות מן האוויר; תמונות, כגון האיש היותר גבוה שבעולם ולצדו גמד; חקירות על מילים קשות־הבנה ועוד כאלה רבות. ובכל זאת נראו סימני הקפדה בירחון הזה גם מתחילתו בנוגע לסגנון ולצורה.

לאט־לאט התקדם והשתלם עורכו, והשתכלל הירחון וסלל לו דרך. במקום כל השיח והלהג התפל באו מאמרים רציניים, הדנים על שאלות מקיפות וכוללות בעניינים הנוגעים לאסלאם, נשמעו מעמודיו דברים הראויים להישמע על אחדות הדת וההשכלה, ועל דבר תיקונים בחינוך וריפורמציה בדת, ועתה הנהו אחד הירחונים היותר חשובים ומתוקנים בספרות הערבית הרצינית, אל דגלו נאספו כל הכוחות הצעירים היותר פרודוקטיביים, שואפי החופש ועמידת מצרים ברשות עצמה. הירחון הזה נותן מקום חשוב למאמרים הדנים באופן רציני על דבר אחדות האסלאם בכל הארצות, מגיליונותיו נשמעו תמיד דברי ביקורת חריפה ועזה כלפי ההנהגה והעריצות הטורקית, השתתפות חמה בגורל הפרסים והשתדלות להתקרב אליהם ולהפיץ ביניהם את הספרות הערבית, דברי שלום וכיבושים אל הערבים מעוררי המדנים השואפים להיפרד מטורקיה. ההנחה שלו היא ״אחדות האסלאם״, והוא חוזר ומשננה בלי הרף לקוראיו.


 

זידאן בתור מספר

שתי רשויות בנשמה הערבית: בחיי יום־יום הנהו מעשי ופיקח, דן על כל דבר במאזני ההיגיון הקר, מנתח אותו לנתחיו, ולא על נקלה הוא הולך שולל. אחר הוא הערבי הזה בחיי הרוח: אין לך עם בעולם שהתפתח בו כוח הדמיון והפנטזיה כבעם הערבי, אצלו אין כל גבול בין בדותה ובין מעשה שהיה, ההפלגה וההגזמה הן לו טבע שני, מבטאיו ותיאוריו מוגדלים פי שבעה, סיפור המעשה בשפה פשוטה, שאין בו כל סכסוכים היוצאים מן הכלל, איננו לוקח את לבו ואיננו מעורר את התעניינותו.

עמדו הסופרים בחולשתו זו של העם והרי הם ממלאים את רצונו ומוציאים אל השוק תלי תלים של רומנים, פְסולתן של ספרויות אחרות, וגלים של ספרים־סמרטוטים עבי כרס, בעלי כרכים רבים, הנעוצים זה בזה ברשת סכסוכי רוצחים, אהבות כוזבות, מוראים ועינויים מכל המינים, וכדומה מפרי מוחם החולני של משוגעים והדיוטים גמורים.

ובני ההמון הערבי בעלי ההזיה, אלה שמצאו את סיפוקם הרוחני עד כה בסיפורי אלף לילות ואחד, ושחונכו על ברכי סיפורי הגיבורים הקודמים, כעין ״מסעות בני הלאל״ ״קורות ענתר״ (גיבור אגדי ערבי), פרשת גבורותיו וניצחונותיו, התחילו לועסים את התבן החדש ונהנים, וגלי הזוהמה והחלאה התחילו צפים ונערמים עד כדי מחנק.

ראשון היה זידאן, שקישט וגיהץ את עצמו קצת לפני היכנסו אל הטרקלין, וֺששׂם גבול ידוע בין תעתועי השווא ובין סיפורים שיסודם בחיי אנוש, הוא לא ירד לגמרי אל אנשי השוק לעשות להם מטעמים כחפצם, כי אם השתדל להעלותם אליו, לתקן במקצת את חִכם הפגום, ולנקות את מוחם מקורי העכביש שפטמום בהם סופריהם־מדריכיהם.

בנוהג שבעולם סופר הבא לתקן ולשפר – ראשית דרכו סופה וסערה, מלחמה לו על ימין ועל שמאל בסופרים חבריו. תקופתו הראשונה עשירה ברדיפות והתנגשויות, כולם עומדים כצר לו וכופרים בכישרונו ובמהלכו, לאט־לאט מתחזק מעמדו, אם הנהו בר־קיימא, והוא יוצא מהמלחמה הזאת וכתר הניצחון על ראשו.

לא באלה חלק הסופר הנזכר לעיל, צעדיו הראשונים היו שלווים ובטוחים, הוא לא רב את איש ולא הקניט וזילזל את חבריו, שלווה וצנועה היתה דרכו, ובלי כל קוצים וסייגים כבש לו את עמדתו.

השלווה ושביעת הרצון מעצמו נובעים מתוך שורשי נשמתו, עוברים כחוט השני בכל ספריו; הכול אצלו פשוט וחלק, גיבוריו אינם עומדים ואינם שואלים שום שאלות שאין בכוח המחבר לתרצם, הכול אצלם ברור ומחוור.

אמנם יסודה של שלווה זו איננה מתוך התרוממות עד לגובה ידוע ששם אינם בוכים, אינם צוחקים, אלא מבינים – מקורה יותר בחוסר הרגשה עמוק, בחוסר זעזועים פנימיים נפשיים.

באופן אינסטינקטיבי שם זידאן את פניו אל הרעיון ההיסטורי. הבין סופר זה שקשה יהיה לו בתקופה הזו למצוא או ליצור גיבורים, טיפוסים בריאים ושלמים הראויים להעמידם לנס. לזאת דרושה גאוניות במובן ידוע, שבוודאי איננה נמצאת בו, כישרון של הסתכלות וחדירה בשברי הטיפוסים הקומיים והטרגיים יחד, שהם כל בנינה של האינטליגנציה הערבית – עמד והסיח את דעתו מתקופתו, והשתקע בעברה המזהיר והמבריק של האומה האסלאמית.

ואת העבר הזה עלה בידי זידאן לצייר פחות או יותר בכישרון. בספריו הראשונים הננו מרגישים עוד את עקבות הבטלנות וההפלגה הערבית, הרצאתו היא יותר מבארת ממה שהיא מספרת, גיבוריו הראשיים חיוורים ולקויים וחדלי אופי, גבורותיהם וניצחונותיהם אינם נובעים מתוך שורשי נשמתם, הכול בם מלאכותי, צללים קלושים הם, שהועלו על הבימה באשמת המחבר; כחומר של שעווה הנם בידו: מתפשטים ברצונו ושוב הם נקפלים לתוך אותה המסגרת הצרה הטנדנציוזית שהוקצעה עבורם מראש, תפקידם הראשי הוא לנענע בראשם על כל הן שלו, ולהסכים אל דעת יוצרם.

כי צריך להודות, שהמגמה הנה הבושם העיקרי ביצירותיו, והיא מקלקלת בהם גם את התוכן גם את הצורה. אין לך גיבור אחד בסיפוריו, שאינך יכול ללמד ממנו דבר־מה ולהקישו אל החיים ההווים: זידאן תמיד רוצה להציג את גיבורו למופת לקוראיו וללמדם שצריך להתנהג כמוהו, כדי לשוב ולעמוד באותו הגובה שעמד בו העם הערבי בעבר. ובמקום שהמוסר הזה איננו נובע ישר ממפעליהם של גיבוריו – הרי המחבר נטפל אליהם ומדבר מתוך גרונם בדברים תפלים וחסרי טעם.

ואולם כל אותם המקומות המעטים שבהם שכח המוח את מגמותיו וניתק את חבליו שנקשר בהם לרצונו – הנם מצוינים בהרגשה, בסגנון הרווה והקולח בעוז: רוח המדבר והערבה נושב משורותיהם. כאן מתייצב לפנינו כמו חי אותו הערבי הקדמון והאמיץ, יליד החופש, שאיננו מקבל מרות; הפרא, הסבלן והפשוט מטבעו, המצוין במעלותיו המדבריות ושביחד עם זה נושא בקרבו את אותם הגרעינים החיוניים שלכשיתפתחו, והיה הוא לאחד העמים היותר תרבותיים אשר על פני האדמה.

היותר טובים בן שלוש־עשרה כרכיו שהספיק להוציא עד עתה הם: “אלעבסת אחות המלך הַארוּן אלרשיד”, ו"פתיחת אנדלוזיא״. שני הרומנים האלה דומים זה לזה הן בהשתלשלותם ההיסטורית, והן בעלילותיהם, ולכן נסתפק להרצות בקצרה את תוכן הרומן הראשון, וממנו נידון על השאר.

כידוע, קרעו בני הַאשֵם את הממשלה אליהם מידי האנויין בעזרת אבו־מִסְלֶם הכרסני והפרסים; בני האשם, בהיותם אסירי תודה להם, קירבו את הפרסים והקדימום על הערבים, שונאיהם בנפש, לכל משרות הממשלה.

אחד מהיותר מפורסמים ובעלי השפעה בין הפרסים היה ח’אלד בן ברען זקן הווזירים הברמכּים, בעזרתו ובעזרת בניו התפתחה ממשלת העבאסים והתפרסמה כל כך בהיסטוריה הערבית.

הברמכים האלה היו הרוח החיה בהליכות הממשלה, בימיהם התחזקה ההשפעה הפרסית, והמפלגה הערבית לעומתה הלכה והידלדלה, בימי הארוּן אלרשיד התרחב הקרע כל כך, עד שהממשלה נחלקה לשני עָמִילים, אחד – פרסי־ברמכי, והשני – ערבי.

גם בחצר המלכות עצמה התבטאה ההתנגדות הזו בשני יורשי העצר, אלאָמִין ואלמאְמוּן. הראשון היתה אמו ערבייה ממשפחת המלוכה, והערבים תמכוהו, והשני – אמו היתה פרסייה, והיא חונך על ברכי הברמכים והשפעתם.

ואולם משפחת הברמכים, המעולפה סיפורי אגדה שונים לא פחות מאלרשיד בעצמו, לא האריכה ימים, באחד מרגעי הכעס של המושל האדיר הזה יצא הקצף עליהם, וכולם נהרגו במצוותו.

רבות עמלו חוקרי ההיסטוריה הערבית, הן מהערבים והן מהאירופים המתמזרחים, לעמוד על חזיון הרג זה ולבארו לכל צדדיו, וכולם העלו חרס בידם.

את התקופה רבת־העלילה ורבת־התוכן הלזו לקח לו זידאן לנושא סיפורו. תוכן הסיפור בקצרה הוא זה, המלך מאהבתו הרבה את הותיר ג׳עְפָר ומחפצו שיבקרהו ככל שעה בארמונו – עשה לו עַקְדְ (קשר של נישואין) את אחותו למראית עין, העקד הזה הביא לידי תוצאות לא הגונות, הווזיר התאהב בה ונשאה לו בסתר, מפני פחד המלך רקם תחבולות מרד נגדו בעזרת הפרסים מקורביו, והרי הוא חפץ להבריח את אלעבסת לח׳וראסאן וליסד לו שם ממשלה פרסית. הדבר נודע להארוּן אלרשיד מצד המפלגה הערבית לפני גמר בישולו, והוא מוציא להורג את אחותו ביחד עם ילדיה אשר נולדו לה ואת כל משפחת הברמכים.

עני הוא הסיפור הזה בהשתלשלות מאורעותיו, חסרה לו נקודה מרכזית שכל הטיפוסים יוצאים ממנה ושבים אליה, ג׳עפר שלכאורה הנהו גיבור הסיפור, הוא נפעל ולקוי במעשיו ובאהבתו, ואיננו אותו הווזיר, שהאגדה וההיסטוריה שבחו אותו כל כך וייחסו לו את כל התקופה העבאסית והתרגומים המדעיים הרבים שנעשו על הוצאותיו. לפנינו צלו המרחף אנה ואנה וקורא תיגר על המחבר שקילקל את דמותו.

טיפוס אלעבסת – אישה זו, שכל חייה הצטמצמו באהבתה ובהוצאת השגרה של אהובה לפעולה – עלה לו קצת יותר, בה אנחנו מרגישים את צווחת האישה המוסלמית המדוכאת והמשוללת כל זכויות, ואולם גם התפרצות זו מתוארת כלאחר יד, הכול אי־טבעי בה, תנועותיה ודבריה אינם מגידים כלום. המחבר עומד על גבה ומבטיח לנו בהן צדקו שכך היה המעשה.

למרות כל החסרונות האלה שמניתי יש כאן איזה כוח נסתר המכריחך תכף בהתחלת הקריאה להמשיך ולבלתי הפסק בו עדי גומרך לקוראו. וזמן רב אחר כך אינך יכול להשתחרר מטיפוסיו, למרות עומדך על מגרעותיהם.

עשיר הוא הסיפור הזה מהקודמים לו בתמונות אמנותיות אחדות המעידות על כישרון המחבר: בגדד – קריה אדירה זו המעורפלה בצעיף האגדה עם ארמונותיה הפלאיים והמכושפים, עם מסגדיה הרוממים והדוממים, עם אנשיה הרכים והשקטים, המעוטפים ערפל דק וזך, כפי שהצטיירה בדמיוננו המזרחי בימי ילדותנו, עלתה לו יפה־יפה, והרי אנו רואים אותה בעינינו, מתהלכים בחוצותיה המקורים והאפלוליים באשמורת הבוקר, ושומעים את קולות החזנים המסתובבים על פסגות המגדלים ומזעיקים את המאמינים להסתופף בחצרות קודשו.

אחד הטיפוסים היותר חשובים בסיפורו זה הוא המלך הארון אלרשיד. גיבור אגדי וענק זה, שכל כך הרבו לספר על אודותיו, ושנוגה וקרניים לו לכל הסיפורים התמימים והפשוטים שבספרות הערבית העתיקה – נמסר מתוך חיבה וטיפול מפורט. מלווים אנו אותו בלילות נדודיו כשהוא מסתובב בחוצות קרייתו בין יערות התמרים המסוככים ממעל לראשו ופורשים כפיים למרום כמתחננים על השלווה בלבו של המלך הנודד, שכל כך דאג לטיפוחם. רואים אנו אותו כשהוא מתהלך בארמונו הנהדר והשלו המרופד שטיחים יקרים. הארמון האגדי הזה, עם הכתובות המזהיבות החקוקות בכתליו, ועם מזרקות המים המקלחות את מימיהן בדומיית הליל, עומד לפנינו בכל גודלו ותפארתו.

לא נופל ממנו הוא פצ’ל בן אלרביע ראש מפלגת הערבים, טיפוס שחרחר ושרירי זה היצוק מברונזה הנהו ערבי אמיתי, כל המידות שמנו חכמים בערבי הקדמון, כגון פיקחות, עורמה, וכו' מצויות בו, וכל זה מצויר בקווים מעטים שאי אפשר למוסרם כי אם בשפה הערבית; דבריו ותנועותיו מצומצמים וקולעים אל תכליתם, מעשיו נובעים מתוך הכרה, ובהכרתו זו הוא מנצח.

גם המקומות האמנותיים הללו מלמדים חובה ומעידים על חולשת המחבר וקוצר התרוממותו: טינה היתה לו מראש על הפרסים שכבשו את כל אותה תקופת הזהב ועזבו אחריה רושם שלא יימחה לעולם, וטינה זו היא־היא שקילקלה את יצירתו ופגמתה.

אמת, כי בספרות אחרת היו הרומנים היותר טובים של זידאן עומדים למטה מבינוני ולא היו ראויים לתשומת לב, ואולם כאן בספרות הערבית עסקינן, ובסופר הראשון שניסה להשתחרר מהשפעת אחרים והעיז לסלול לו דרך לעצמו בלי כל שמץ של חיקוי. הוא היה הראשון שהשכיל קצת לתפוס את המזרח באופן מקורי־ערבי, ציורי הטבע שבספריו הנם מזרחיים אמיתיים, גם הנפשות העושות בהן הנן אחרות לגמרי מאותן שלדי הנפשות הערביות המצוירות בספרויות אחרות, ועל כל השינויים האלה בלבד כבר כדאי והגון הוא סופר זה שלא יקֻפח שכרו.

ושכרו לא יקפח גם מצד אחר: אם לקויים הם סיפוריו אלה מצדם האמנותי – הנה משלימים הם באופן שאין למעלה ממנו את אותה המטרה שהציג לו בהם המחבר: מחבבים הם את הערבית, את רוחה ואת קנייניה לקוראיהם, ויש להם ערך רב בצדם החינוכי; הסיפורים האלה חוללו שינוי הניכר בספרות הערבית, היסוד כבר הונח ליצירה עצמית, חופשית ומקורית, ושוב אין הדבר חסר אלא טיפוח ושכלול.

הפועל הצעיר, 7.11.1911


המלצות קוראים
תגיות