בפעם הראשונה בהיסטוריה של ‘החברה לייצור רובוטים ואנשים מכניים בע"מ’, הושמד רובוט על פני כדור הארץ עצמו. לא היה במי לתלות את האשם. המטוס התרסק באויר. אנשי הועדה החוקרת תהו באם להכריז על העובדה שהמטוס נפגע ע"י מטאוריט. שום דבר זולתו לא היה מהיר דיו למנוע נסיגה אוטומטית. שום דבר אחר לא יכול היה לעולל הרס כה מושלם לבד מפצצה אטומית, וזה, כמובן, לא בא בחשבון.
אם לקשור עובדה זו עם הדוחות בדבר הבזק אור בשמי הליל בדיוק רגע לפני שהמטוס התפוצץ – דו"ח שנמסר ממצפה הכוכבים של פלגסטף ולא ע"י חובב – ונוסף לזאת, הימצאותו של גוש מטאורי בעל מימדים ניכרים בסביבות מקום התאונה – לאיזה מסקנה אחרת ניתן להגיע?
ובכל זאת, דבר כזה לא אירע מעולם. הסיכויים לתאונה מעין זו היו אפסיים מבחינה הסתברותית, ובכל זאת גם שהסיכוי קטן מבחינה סטטיסטית, קורה הדבר לפעמים.
במשרדי ‘החברה לייצור רובוטים’ שאלת ה"אם" וה"מדוע" היו בעלות חשיבות משנית. מה שחשוב באמת היה שהרובוט נהרס. עובדה זו, בפני עצמה, היתה מביכה ומצערת.
העובדה שה־JN-5 היה אב טיפוס, הראשון לאחר ארבעה נסיונות קודמים, שנמצא בשטח, היתה עוד יותר מכאיבה. העובדה שה־JN-5 היה רובוט מסוג חדש ומהפכני, שונה לגמרי מכל סוג שנבנה עד כה, היתה מכאיבה באופן תהומי. העובדה שה־JN-5, השיג כפי הנראה את מטרתו לפני שנהרס, מטרה שהשגתה היתה חשובה מעל ומעבר לכל שיקול אחר ושמטרה זו אבדה כנראה לעד, הפכה את הכאב והצער למשהו שלא ניתן לבטא במילים. נראה חסר ערך להוסיף ולהזכיר שיחד עם הרובוט, מת גם ראש הרובופסיכולוגים של החברה.
קלינטון מדריאן הצטרף לחברה לפני כעשר שנים. חמש השנים הראשונות עבד ללא תלונות תחת פיקוחה של סוזן קלבין.
גאוניותו של מדריאן ניכרת היתה לעין, ועד מהרה הועלה בדרגתו מעל לחבריו לעבודה, שהיו מבוגרים ממנו. סוזן קלבין עשתה זאת בשקט, מבלי להכביר הסברים על המנהל פיטר בוגרט. אבל היא לא היתה צריכה לעשות זאת, מכיון שהסיבות היו ברורות. מדריאן היה ההיפך הגמור מד"ר קלבין המפורסמת. הוא לא היה באמת כל כך שמן כפי שסנטרו הכפול גרם לו להיראות, אבל הוא ניחן באישיות רבת עוצמה, בעוד שסוזן לא משכה תשומת לב רבה. הפנים המסיביות של מדריאן גרמו לרעמת שערו האדום והנוצץ, עורו האדמוני, קולו הרועם, צחוקו החזק, ויותר מכל, בטחונו העצמי השופע ודרכו הנלהבת להכריז על הצלחותיו, נתנו לכל האחרים בחדר הרגשה של מחנק וצפיפות. וכשפרשה סוזן לגימלאות (מסרבת לכל הצעה לקיים ארוחת ערב לכבודה, כך שלא ניתנה אפילו הודעה על פרישתה בעתונות) תפס מדריאן את מקומה.
הוא שימש בתפקידו בדיוק יום אחד, כשיזם את פרוייקט ה־JN. הפרויקט דרש מהחברה סכומי עתק, סכומים שמעולם לא הוקדשו לפרויקט יחיד, אבל בעיה זו ביטל מדריאן בהינף יד.
“שוה כל אגורה שישקיעו בו, פיטר,” אמר. “ואני מצפה שתשכנע בזאת את חבר המנהלים.”
“תן לי סיבות,” אמר בוגרט, תוהה באם יעשה זאת. סוזן קלבין מעולם לא נתנה סיבות. אבל מדריאן אמר “ודאי” והתיישב בבטחון על הכורסא בחדר המנהל.
בוגרט צפה בו במשהו שהיה בו מעין יראת כבוד. שערו שלו, שהיה פעם שחור, הפך כמעט כולו לבן ותוך העשור הקרוב יפרוש בעקבות סוזן לגימלאות. פרושו של דבר: כליון הקבוצה הראשונה שבנתה את ‘החברה האמריקאית לייצור רובוטים’ שהיתה מתחרה לממשלות לאומיות במורכבותה ובחשיבותה. באיזושהי צורה לא תפסו לא הוא, ולא אלו שנטשו לפניו, את מידת התרחבותה העצומה של החברה. אבל זה היה דור חדש. לאנשים החדשים היתה יראת כבוד1 בפני אנדרטה הענקית. הם לא הילכו על בהונות־רגליהם מתוך פליאה והערצה. הם הלכו קדימה, וזה היה טוב.
מדריאן אמר, “אני מתכוון להתחיל בבנית רובוטים בלי סייגים.”
“בלי שלושת החוקים? לבטח –”
“לא פיטר. האם אלו הם הסייגים שעליהם תוכל לחשוב? לעזאזל, אתה תרמת רבות לפיתוח המוחות הפוזיטרוניים הראשונים. האם אני צריך לומר לך, שמחוץ לשלושת חוקי הרובוטיקה, אין מסלול ברובוטים אלו שלא מעוצב ומתוכנן בזהירות ובהקפדה? יש לנו רובוטים מתוכננים לתפקידים ספציפיים, בעלי תכונות ספציפיות.”
“ואתה מציע –”
“שבכל רמה מתחת לשלושת החוקים, המסלולים יהיו פתוחים. זה לא קשה.”
בוגרט אמר ביובש, “אמנם זה לא קשה, אבל יצירת דברים חסרי שימוש אינה קשה לעולם. הדבר הקשה הוא לעצב את המסלולים ולעשות את הרובוט שימושי.”
“אך מדוע זה קשה? עיצוב המסלולים דורש מאמץ רב בגלל המינימליזציה של המקריות. אבל מדוע למנוע מקריות? אם אנחנו מסדרים שהעקרון יפעל רק במידה מספיקה כדי לאפשר עצירת מסלולים בצורה אקראית –”
“יהיה לנו רובוט שלא ניתן לצפות את פעולתו מראש.”
“יהיה לנו רובוט יצירתי,” אמר מדריאן, מגלה סימנים של חוסר סבלנות. “פיטר, אם יש משהו שקיים במוח אנוש ולא קיים במוח רובוט, זוהי המקריות שבאה מאפקטים של חוסר אפשרות לצפות מראש דברים. אני מודה שאפקט זה לא נבדק מעולם בצורה נסיונית במערכת העצבים, אבל ללא עובדה זו, מוח האדם חסר כל עליונות עקרונית על פני מוח הרובוט.”
“זהו,” אמר מדריאן, “בדיוק הדבר שבו אני מאמין.” הם שוחחו על כך זמן רב לאחר מכן.
לחבר המנהלים לא היתה נטיה להשתכנע בקלות. סקוט רוברטסון בעל מספר המניות הרב ביותר בחברה אמר, “קשה לנהל את תעשית הרובוטים כמו שהיא כעת, כשעוינות הציבור לרובוטים מאיימת לפרוץ בכל רגע. אם לציבור יוודע שהרובוטים לא יהיו נתונים למרות… או, אל תספרו לי על שלושת החוקים. האיש הממוצע לא יאמין ששלושת החוקים יגנו עליו ברגע שישמע שהרובוט לא ממושמע.”
“אז אל תקרא לו כך,” אמר מדריאן. “קרא לרובוט – קרא לו ‘אינטואיטיבי’.”
“רובוט אינטואיטיבי,” פלט מישהו “רובוט – אישה?”
חיוך עלה על פני באי הועידה.
מדריאן קפץ על המציאה. “בסדר. רובוט אישה. כל הרובוטים שלנו חסרי סקס, כמובן, וכמותם יהיה גם זה, אך אנו נוהגים בהם כאילו היו גברים, אנו נותנים להם שמות חיבה וקוראים להם “לו” או “שלו”. אבל עכשיו רובוט זה, אם אנו מתחשבים בטבע המבנה המנטלי של המוח שהצעתי, יהיה בשיטת הקואורדינציה JN. הרובוט הראשון יהיה 1-JN, והנחתי שייקרא ג’והן־1… חוששני שזו רמת המקוריות של הרובוטיסט הממוצע. אבל מדוע לא נקרא לו ג’יין־1? אם עלינו להודיע לציבור על פעולותינו, נודיע שאנו מייצרים רובוט נשי עם אינטואיציה.” רוברטסון נענע בראשו. “מה יהיה ההבדל? לפי דבריך, אתה מתכנן להסיר את המחסום האחרון, שבאופן עקרוני, שומר שמוח הרובוט יהיה נחות מזה של האדם. כיצד, סבור אתה, יגיב הציבור על כך?”
“פשוט,” אמר מדריאן. הוא חשב רגע ואחר הוסיף, “ראה דבר אחד, רוב הציבור מאמין שנשים אינן אינטליגנטיות כמו גברים.”
“אם נודיע על רובוט נשי,” הוסיף מדריאן, “זה לא יעניין אף אחד מה היא באמת. הציבור יניח באופן אוטומטי שהיא פחות אינטליגנטית. אנחנו רק נפרסם את הרובוט בתור ‘ג’יין־1’ ואיננו צריכים לומר מילה נוספת. אנחנו בטוחים.”
“למעשה,” אמר פיטר בוגרט בשקט, “יש בכך יותר מזה. מדריאן ואני עברנו על המתימטיקה בזהירות. סידרת ה־JN, בין אם ג’והן או ג’יין, תהיה בטוחה לחלוטין. הם יהיו פחות מסובכים ובעלי יכולת אינטליגנטית, שהיא למעשה פחותה משל הרבה סדרות אחרות שעיצבנו ובנינו. יהיה רק גורם נוסף של, הבה נקרא לו אינטואיציה.”
"מי יודע למה הוא יגרום? הפטיר רוברטסון. “מדריאן רמז כבר על דבר אחד. כידוע לכולכם טיסת החלל פותחה באופן עקרוני. עתה נתאפשר לאנשים להשיג מה הן מהירויות־על וביקורים במערכות כוכביות אחרות, שמהן ניתן לחזור בזמן של – נניח שמספר שבועות לכל היותר.”
רוברטסון אמר, “זה לא חדש לגבינו. דבר זה נתאפשר ללא עזרת רובוטים.”
“בדיוק. וזה לא עוזר במאום, מכיון שאיננו יכולים לנצל את מהירות העל חוץ מאשר להדגמה; רק שחברת ייצור רובוטים מקבלת רק מעט קרדיט. טיסת החלל היא מסוכנת, מבזבזת אנרגיה בצורה מפחידה ביותר ומשום כך יקרה ביותר. אם משתמשים בה, נחמד יהיה לדווח על מציאותו של איזה כוכב הניתן ליישוב ע”י בני אדם. קרא לזה צורך פסיכולוגי. אם תבזבז עשרים ביליון דולרים על טיסת חלל יחידה ותדווח רק על נתונים מדעיים, ירצה הציבור לדעת מדוע אתה מבזבז את כספו. רק תדווח על קיום כוכב הניתן ליישוב, ומיד אתה קולומבוס הבין־כוכבי ואף אחד לא ידאג לכסף."
“אזי?”
“אז היכן נמצא את הכוכב הניתן ליישוב? או לומר זאת אחרת, איזה כוכב מבין שלוש מאות אלף הכוכבים ומערכות במרחק שלוש מאות שנות אור הוא בעל האפשרות הגבוהה ביותר ליישוב אדם? יש לנו כמות עצומה של מידע על כל כוכב במרחק שלוש מאות שנות אור, ורמז שלכל אחד מהם יש מערכת כוכבי לכת. אבל למי מהם יש כוכב שניתן ליישבו? איזה מהם כדאי לבקר?… איננו יודעים.”
אחד מהמנהלים אמר, “וכיצד תעזור לנו הג’יין – רובוט?”
מדריאן עמד לענות, אך הוא סימן משהו לבוגרט ובוגרט הבין. אם פרויקט ה־JN יתגלה ככישלון, הוא הבליט עצמו מספיק כדי להבטיח שאצבעות מאשימות יורו עליו. מצד שני, הפרישה לא היתה רחוקה כל כך, כך שאם הפרויקט יצליח הוא יפרוש לאור זרקורי התהילה. אולי היה זה בגלל בטחונו של מדריאן, אבל בוגרט האמין שהדבר יעבוד.
הוא אמר, "יכול להיות שבאיזה מקום בספריות הנתונים שיש לנו אודת כוכבים אלו, נמצאות השיטות להעריך את הסיכויים לנוכחות כוכב מטיפוס ארץ שניתן ליישב בו בני אדם. כל מה שאנחנו צריכים הוא להבין את אוסף הנתונים בצורה הנכונה, להסתכל עליהם בצורה היצירתית המתאימה. למצוא את החישובים המתאימים. אנחנו עדיין לא עשינו זאת וגם אם איזה אסטרונום עשה זאת, הוא לא היה מודע לחשיבות הענין.
“רובוט מטיפוס JN יוכל לעשות את החישובים והתאומים בצורה הרבה יותר מהירה ומדוייקת. ביום אחד הוא יוכל לבצע את כמות החישובים שאדם יכול לעשות בעשר שנים. יותר מכך, הוא יעבוד בצורה חסרת מטרה ומקרית, בעוד שלאדם תהיינה דעות ונטיות מבוססות על תפיסה קודמת ועל דברים שהוא כבר מאמין בהם.”
נשתררה שתיקה. לבסוף אמר רוברטסון, “אבל זוהי רק בעיה של אפשרות, לא כן? נניח שהרובוט יאמר כי רוב הסיכויים לכוכב המבוקש במרחק כך וכך שנות אור, מוטלים על הכוכב סקוידג’י־17, למשל, ואנו נוסעים לשם ומוצאים שאפשרותו זו היא רק אפשרות ושאין כוכבים ניתנים ליישוב בני אדם ככלות הכל. מה נעשה אז?”
מדריאן הוא שהשיב בפעם הזאת, “עדיין הרווחנו. אנחנו נדע כיצד הגיע הרובוט למסקנה בגלל שהוא – שהיא – תאמר לנו. זה יעזור לנו לראייה עמוקה יותר של פרטים אסטרונומיים ויעשה את כל הענין כדאי אפילו אם לא נבצע את טיסת החלל. נוסף לכך, אנו יכולים לבחור את חמשת הכוכבים בעלי מירב הסיכויים ומתוכם לבחור אחד שסיכוייו יהיו יותר מ־0.95 זה יהיה כמעט ודאי –”
הם המשיכו לדון בענין זה עוד זמן רב. המימון שהובטח לא היה מספיק, אבל מדריאן ידע שטוב מעט מלא כלום. כשמאתיים מליון דולר יורדים לטמיון בזמן שעוד מאה מליון יצילו את המצב, ודאי שיצביעו בעד מאה המליון הנוספים.
ג’יין־1 נבנתה לבסוף והוצגה בפני בוגרט. בוגרט בחן אותה, הוא אמר, “למה המתניים צרות? האם אין הן מבטאות איזו חולשה מכנית?”
מדריאן צחק צחוק מאופק. “שמע, אם אנחנו הולכים לקרוא לה ג’יין, אין כל טעם לעשות אותה שתיראה כמו טרזן.”
בוגרט נענע בראשו. “לא אוהב את זה,” אמר. “עוד מעט תבליט את החלק העליון על מנת שיראה כמו חזה. וזה רעיון לא טוב. אם נשים יחשבו שהרובוטים עלולים להיראות כמוהן, אנו נקבל תגובות עוינות.”
מדריאן אמר, “אולי אתה צודק בנקודה זו. אף אישה לא תרצה לחשוב שרובוט עלול לתפוס את מקומה. או.קיי.”
לג’יין־2 לא היתה מותן צרה. היא היתה רובוט קודר אשר זז לעיתים רחוקות ודיבר עוד פחות משזז. במשך בנייתה בא מדריאן לבוגרט לעיתים רחוקות לבשר לו על פרטים חדשים. וזה היה סימן ברור שהדברים לא הלכו טוב. התלהבותו של מדריאן במקרים של הצלחה היתה ללא מעצורים. הוא לא היה מהסס לפלוש לחדר השינה של בוגרט בשלוש לבנות בוקר כדי לספר לו איזה חדשה לוהטת. בזה היה בוגרט בטוח. כעת נראה מדריאן כנוע. הבעתו האדמדמת תמיד נראתה חוורת. לחייו הבולטות שקעו מעט. בוגרט אמר בהרגשת ודאות, “היא לא מדברת.”
“או, היא מדברת.” מדריאן התיישב בכבדות ולעס את שפתו העליונה. “לפעמים, בכל אופן,” אמר.
בוגרט קם והקיף את הרובוט. “וכשהיא מדברת היא משמיעה דברים חסרי פשר, אני מניח. ובכן, אם אינה מדברת, היא אינה נשית, לא כן?”
מדריאן ניסה להעלות חיוך חלש אך הפסיק. הוא אמר, “המוח, בבידוד, נבדק והוכח כטוב.”
“אני יודע,” אמר בוגרט.
“אבל משהוכנס המוח לתוך המבנה הפיזי של הרובוט, ממדיו צומצמו, כמובן.”
“כמובן,” הסכים בוגרט בלית ברירה. “אבל בניגוד לצפיות ובאופן מתסכל. הבעיה היא שכאשר אתה מטפל בחשבון בעל מימדים של חוסר ודאות הדברים…”
“לא ודאיים?” הפסיקו בוגרט. התגובה שלו הפתיעה אותו עצמו. השקעת החברה הגיעה כבר למימדים עצומים ושנתיים חלפו להן, ועדיין התוצאות היו, אם לנקוט לשון המעטה, מאכזבות. ובכל זאת הוא מצא את עצמו חוקר את מדריאן ומשתעשע בתהליך.
כמעט בלי להודות בכך, בוגרט תמה אם זו אינה סוזן קלבין הנעדרת שאותה הוא חוקר. מדריאן היה הרבה יותר נלהב ומשתפך מאשר סוזן קלבין היתה אי פעם יכולה להיות – כשהדברים הלכו בסדר. מדריאן היה הרבה יותר פגיע כשהדברים לא הלכו כשורה. סוזן לעומת זאת, מעולם לא נשברה תחת לחץ. העובדה שמדריאן לא שימש כמטרה לחיצים פוגעים היוותה אולי פיצוי למטרה שסוזן לא הרשתה לעצמה להיות. מדריאן לא הגיב להערתו האחרונה של בוגרט, באותה מידה שסוזן לא היתה מגיבה. לא מתוך סיפוק שהיה לבטח תגובתה של סוזן, אלא משום שלא שמע אותה.
לעומת זאת אמר, “הבעיה היא בעיה של הכרה. ג’יין־2 עושה את החישובים וההתאמות בצורה מפליאה. היא יכולה לעשות חישובים על כל נושא, אבל לאחר שעשתה אותם, אין היא מסוגלת להבחין בין תוצאה רבת ערך לבין חסרת ערך. הבעיה איננה קלה, עלינו לתכנן רובוט כך שיבחין בתוצאות בעלות ערך מחישוביו כשאנחנו עצמנו איננו יודעים אילו חישובים הוא עושה.”
“אני משער שחשבה להנמיך את הפוטנציאל במפגש של הדיודה W-12 ולשלוח ניצוץ ל–”
“לא, לא לא, לא –” קולו של מדריאן הלך ופחת בהדרגה עד שהגיע ללחישה. “אתה לא יכול לגרום לו להקיא את הכל. אנחנו יכולים לעשות זאת בעצמנו. הנקודה החשובה היא לגרום לו להכיר בחישוב בעל משמעות ולהגיע למסקנות. כשיגיע לזאת, תפלוט ג’יין את התשובה ע”י אינטואיציה וזה יהיה דבר שלא נוכל להגיע אליו בכוחות עצמנו, אלא אולי ע"י מזל."
“נראה לי,” אמר מדריאן2 ביובש, “שאם היה לך רובוט כזה, היית גורם לה לעשות בצורה יום יומית דבר שבין בני אדם רק גאון מקרי יוכל לעשות.”
מדריאן נענע ראשו במרץ. “בדיוק כך, פיטר. הייתי אומר זאת בעצמי לולא חששתי מהמנהלים. אנא, אל תחזור על דבריך בישיבה.”
“אתה באמת רוצה רובוט־גאון?”
“מה הן מילים? אני רק מנסה ליצור רובוט שיהיה בעל יכולת לעשות חישובים מקריים במהירויות שיא, ביחד עם היכולת להבחין במשמעות החישובים. חשבתי שהצלחתי ואני רואה שעדיין לא.”
הוא הסתכל על ג’יין־2 בלי סיפוק ואמר, “מהו הדבר המאפיין אותך, ג’יין?”
ג’יין הפנתה את ראשה אבל לא השמיעה קול. מדריאן לחש, “היא עושה כעת את החישובים בתוך בנק הזיכרון שלה.”
ג’יין־2 דברה לבסוף. “אני לא בטוחה,” זה היה הקול הראשון שהשמיעה. עיניו של מדריאן התגלגלו כלפי מעלה. “היא משווה כעת את המשוואות עם הפתרונות המידיים.”
“הבנתי זאת,” אמר בוגרט. “שמע מדריאן, אתה חושב שתוכל להמשיך בפרוייקט, או שנפסיק כאן כשהפסדינו הם בסך חצי בליון?”
“או, אני אצליח,” הפטיר מדריאן.
ג’יין־3 פשוט לא היתה מה שרצה. היא לא היתה פעילה ומדריאן רתח. זו היתה שגיאה אנושית. שגיאתו שלו, אם לדייק. אבל למרות שמדריאן הרגיש מושפל לחלוטין, האחרים לא אמרו דבר. הם נתנו לו, שמעולם לא עשה שגיאה בחישובי המוח הפוזיטרוני, למלא את התזכיר הראשון של תיקון טעות. כמעט שנה חלפה עד שג’יין־4 הייתה מוכנה.
מדריאן היה נלהב בשנית “היא עושה זאת,” אמר. “היא בעלת מנת הכרה גבוהה,” הוא היה כה בטוח. הוא היה בטוח במידה מספקת בכדי להציגה בפני חבר המנהלים.
הוא פתר את בעיותיה, לא בעיות מתימטיות; כל רובוט יכול לעשות זאת; אבל היו בעיות של הגדרת מושגים שלא היו מדויקים לגמרי.
בוגרט אמר לאחר מכן, “היא לא מדברת הרבה, באמת.”
“ודאי שלא. זוהי תכונתה האלמנטרית של ג’יין־4, אבל הייתי חייב להראות להם משהו, לא כן?”
“האם ברצונך לדעת כמה בזבזנו עד עתה?”
“או, פיטר, עזוב את זה. אתה יודע כמה הרווחנו? דברים אלו אינם הולכים בריק. היו לי שלוש שנים של גיהנום, אבל פיתחתי טכניקות חדשות של חישובים שיחסכו לנו לפחות חמישים אלף דולר על כל סוג של מוח פוזיטרוני שנתכנן בעתיד, נכון?”
“ובכן –”
“ובכן מה? זו עובדה. זוהי הרגשתי האישית – לחישוב בעל N מימדים של חוסר ודאות יימצאו עוד הרבה שימושים אם תהיה לנו היכולת למצאם. וג’יין תמצא אותם. לכשיהיה לי הרובוט החדש, הסידרה שננפיק ממנו תכסה את ההוצאות תוך חמש שנים, אולי אפילו תשליש את כל מה שהוצאנו עד עתה,”
“כשאתה אומר ‘הרובוט החדש’ למה בדיוק אתה מתכוון? מה לא בסדר עם ג’יין־4?”
“שום דבר מיוחד. היא כמעט בסדר, אבל דרושים שיפורים שאותם אני מתכוון לבצע. חשבתי שאני יודע מה אני עושה כשתכננתי אותה, אבל עכשיו כשבדקתי אותה, אני יודע בדיוק לאן אני רוצה להגיע, ואני מתכוון להגיע לשם.”
ג’יין־5 היתה בדיוק מה שרצה. לקח למדריאן יותר משנה לייצר אותה, אבל היא מילאה בדיוק את צפיותיו. ג’יין־5 הייתה קצרה מהרובוט הממוצע, ויותר רזה. בלי להיות אותה קריקטורה נשית.
“זו הדרך שהיא עומדת,” אמר בוגרט. לזרועותיה היתה עדינות ואיך שהוא היה איזה רושם של עגלגליות בתנועותיהן.
מדריאן אמר, “הקשב לה… איך את מרגישה, ג’יין?”
“בריאותי מצויינת, תודה לך,” אמרה ג’יין־5, והקול היה בדיוק קולה של אישה. הוא היה מתוק וכמעט מטריד.
“למה עשית זאת, קלינטון?” אמר פיטר, נפחד וכמעט זועף.
“זה חשוב מבחינה פסיכולוגית,” אמר מדריאן. “אני רוצה שאנשיך יחשבו שזו אישה, שיתנהגו אליה כמו לאישה, שיסבירו לה דברים.”
“אילו אנשים?” מדריאן שם ידיו בכיסיו ופנה אל בוגרט.
“הייתי רוצה לסדר שאני וג’יין נועבר לפלגסטף.”
בוגרט לא היה יכול שלא לשים לב לעובדה שמדריאן לא אמר ג’יין־5. הוא לא השתמש במספר. הוא אמר בפיקפוק, “לפלגסטף? מדוע?”
“כי שם נמצא המרכז העולמי לחקר הכוכבים, לא כן? וזהו המקום בו הם חוקרים את הכוכבים ומנסים לחשב את הסיכויים למצוא כוכבים שניתן ליישבם, לא?”
“אני יודע, אבל המקום נמצא על כוכב ארץ.”
“ובכן, את זה אני יודע לבטח.”
“תנועות רובוטיות על פני הארץ הן מוגבלות לחלוטין, ואין שום צורך בכך. הבא לג’יין ספרים על מדע הכוכבים והיא תבדוק אותם כאן.”
“לא! פיטר, הכנס לראשך את העובדה שג’יין אינה רובוט רגיל, היא אינטואיטיבית.”
“אז?”
“אז כיצד נוכל לדעת מה היא צריכה כדי לפעול? אוסף הנתונים שלנו הוא מיושן. וחוץ מזה ג’יין זקוקה לאינפורמציה חיה. היא צריכה לשמוע נימות דיבור, להאזין לדברים שלכאורה נראים לא רלוונטיים. כיצד נדע מה או מתי משהו יגרום לקליק־קליק בתוכה ויקבל צורה בעלת משמעות? אם היינו יודעים זאת לא היינו זקוקים לה כלל, לא כן?”
בוגרט החל להיות מוטרד. הוא אמר, “הבא את האנשים לכאן, את חוקרי הכוכבים.”
“כאן הם לא יביאו תועלת, מנותקים מסביבתם הם לא יתנהגו בטבעיות. אני רוצה שג’יין תצפה בהם, במכשיריהם, במשרדיהם, בשולחנותיהם, שתלמד כל דבר אודותם. אני רוצה שתסדר את משלוחה לפלגסטף. אינני רוצה לדבר על כך יותר.”
לרגע הוא נשמע בדיוק כמו סוזן. בוגרט עוות את פניו ואמר, “העברת רובוט נסיוני זה דבר מסובך ביותר.”
“ג’יין איננה רובוט נסיוני. היא החמישית בסדרה.”
“ארבעת המודלים האחרים לא עבדו לאמיתו של דבר.”
מדריאן הרים את ידיו בחוסר ישע. “מי מכריח אותך לומר זאת לממשל?”
“אינני מודאג מהממשל. להם אפשר להסביר. מה שמדאיג אותי זוהי דעת הציבור. עברנו דרך ארוכה בחמישים השנים האחרונות ואינני מתכוון לאבד עשרים וחמש מהן בגלל שאתה איבדת שליטה על –”
“אני לא אאבד שליטה. הערותיך בהחלט טפשיות. ראה, חברת הרובוטים יכולה להרשות לעצמה מטוס פרטי. אני נוחת בשקט בשדה תעופה מסחרי קרוב ולא ישימו אלינו לב. נארגן מכונית שתקח אותנו היישר מהמטוס לפלגסטף. את ג’יין נשים בתיבה וזה יהיה ברור שזהו ציוד כלשהו המועבר למעבדות. האנשים בפלגסטף ישמחו לאחר שנספר להם את המטרה האמתית של הביקור. יהיו להם כל הסיבות לשתף פעולה ולמנוע הדלפות.”
בוגרט הרהר. “החלק המסוכן הוא האוירון והמכונית אם יקרה משהו לתיבה –”
“דבר לא יקרה.”
“והפתרון הטוב ביותר יהיה אם לא נפעיל את ג’יין בזמן המשלוח. ואז אם מישהו ימצא אותה בתוך התיבה –”
“לא פיטר. לא נוכל לעשות זאת. לא ולא. לא ג’יין־5.” הבט, היא פועלת על אסוציאציות מאז הופעלה לראשונה. אין אפשרות לנצור את האינפורמציה שכבר רכשה. לא אדוני, אסור להפסיק את פעולתה."
“כן. אבל אם מישהו ימצא שאנו שולחים רובוט מופעל –”
“אף אחד לא יגלה זאת.”
מדריאן נשאר תקיף והמטוס המריא כמתוכנן. היה זה מודל מיושן כמעט של קומפיוטו־סילון, אבל הטיס היה אנושי. אחד מעובדי חברת הרובוטים, בתור כיסוי. התיבה שהכילה את ג’יין הגיעה לשדה התעופה בלי תקלות. היא הועברה למכונית והגיעה למעבדות המחקר של פלגסטף בלי תאונה.
פיטר בוגרט קיבל שיחת טלפון ממדריאן כשעה לאחר שזה האחרון הגיע לפלגסטף. מדריאן היה באכסטזה בצורה האופיינית לו, לא יכול היה להמתין בכדי לבשר את הבשורה. ההודעה הגיעה על־ידי שפופרת קרן־לייזר, מוגנת, מעורבבת ולא ניתנת לחדירה, ולמרות זאת הכעיס הדבר את בוגרט. הוא ידע שהאינפורמציה ניתנת לפיענוח על־ידי כל אחד בעל היכולת הטכנולוגית הדרושה – הממשלה, למשל – ואם לאותו גורם יש אינטרס לעשות כך. הדבר היחיד שעליו אפשר היה לסמוך הוא שלממשלה אין סיבה לפענח את הקוד. כך לפחות קיוה בוגרט.
הוא אמר, “למען השם, היית מוכרח לצלצל?” מדריאן התעלם ממנו לחלוטין ומלמל, “זו היתה ממש השראה, גאוניות טהורה, אני אומר לך.”
לזמן קצר בהה בוגרט אל השפופרת, ואז קרא בספקנות, “אתה מתכוון לומר שמצאת את התשובה כבר?”
“לא, לא! תן לנו זמן, לעזאזל. אני מתכוון לרעיון של הקול שלה – זו היתה השראה. שמע, אחרי שנסענו משדה התעופה לבנין המנהלה הכללית בפלגסטף, הוצאנו את ג’יין מהקופסה החוצה. היא פסעה, וכאשר עשתה זאת, כל גבר במקום פסע אחורה. הסכלים האלה! אם אפילו מדענים לא מבינים את משמעות חוקי הרובוטיקה, מה אנו כבר יכולים לצפות מהאדם הממוצע? לרגע חשבתי: זה יהיה חסר תועלת, הם לא ידברו, הם יסתגרו בתוך עצמם למקרה שהיא תתחיל להשתולל, והם לא יהיו מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר.”
“המשך, לאן אתה חותר?”
“ואז היא ברכה אותם בצורה שגרתית: צהרים טובים לכם, אדונים נכבדים, אני שמחה להכיר אתכם! והכל יצא בקול הקונטראלטו היפה הזה… וזה מה ששבר את הקרח. איש אחד יישר את עניבתו, והשני העביר את ידו בשערותיו. מה שתפס אותי באמת היה שהאיש המבוגר ביותר בדק אם רוכסנו סגור. הם כולם משתגעים אחריה עכשיו. מה שנדרש להם היה הקול. היא לא רובוט יותר; היא נערה.”
“אתה מתכוון לומר שהם מדברים אליה?”
“מדברים אליה? יותר מכך. הייתי רוצה לתכנת אותה לאינטואיציות סקסיות, ואז הם היו רוצים לצאת איתה. חושבים על רפלקס מותנה. שמע, אנשים מגיבים לקולות. ברגעים האינטימיים ביותר, האם הם מסתכלים? שמע, זה הקול שאתה שומע –”
“כן קלינטון, אני מתחיל להיזכר. היכן ג’יין כעת?”
“איתם. הם לא נותנים לה ללכת.”
“לעזאזל, לך איתה. אל תתן לה להעלם מטווח ראייתך.”
שאר הצלצולים של מדריאן, לאחר מכן, במשך שהותו בת עשרת הימים בפלגסטף, היו פחות מתמידים ובאופן הדרגתי פחות מרוממים.
ג’יין הקשיבה, כך דיווח, ולפעמים הגיבה. היא נשארה פופולארית. ניתנה לה כניסה חופשית לאן שחפצה, אבל ללא תוצאות.
בוגרט אמר, “ללא כל תוצאות בכלל?”
מדריאן מצא את עצמו מגן עליה. “אינך יכול לומר ללא תוצאות כלל. לא ניתן לומר זאת כשעוסקים ברובוט אינטואיטיבי, אינך יכול לדעת מה הולך בתוכה. הבוקר היא שאלה את ג’נסן מה אכל לארוחת הבוקר.”
“רוסיטר ג’נסן האסטרופיסיקאי?”
“כן, כמובן. מסתבר שלא אכל ארוחת בוקר בכלל. רק שתה קפה.”
“אז ג’יין שלנו לומדת לנהל שיחת נימוסין. זה יכול לפצות על ההוצאות –”
“או, אל תהיה חמור. זו לא היתה שיחת נימוסין. שום דבר אינו שיחת נימוסין בשביל ג’יין. היא שאלה את זה כי זה היה נחוץ לה לאיזו התאמת חישובים שבנתה במוחה.”
“באיזו צורה –”
“איך אני יכול לדעת? אם הייתי יודע, הייתי ג’יין עצמה ולא הייתי זקוק לה. היא היתה מתוכנתת כך שתהיה לה מוטיבציה גבוהה להשיג תשובה לשאלת הכוכב הניתן־ליישוב בצירוף הטוב ביותר של אפשרויות יישוב ומרחק ו–”
“אז בבקשה תודיע לי כשתעשה זאת ולא לפני כן. תיאור החישובים צעד אחר צעד פשוט לא מעניין אותי.”
הוא לא צפה באמת לקבל הודעות של הצלחה. בכל יום הלכה האופטימיות שבו ופחתה, כך שבזמן שקיבל את ההודעה סוף סוף, היה לגמרי לא מוכן. והיא באה לבסוף.
בפעם האחרונה, כשהגיעה הודעתו של מדריאן, היא באה כמעט בלחישה. התרוממות הרוח גרמה לו להיות שקט. “היא עשתה זאת,” הוא אמר. “היא עשתה זאת, אחרי שכמעט גם אני ויתרתי. אחרי שעברה על כל החישובים פעמיים או שלוש ולא אמרה אף מילה שנשמעה כמו… אני במטוס עכשיו. חוזר. רק עכשיו המראנו.”
בוגרט הצליח לנשום לבסוף, “אל תשחק משחקים. השגת את התשובה? אמור. אם יש לך – אמור זאת בפשטות.”
“התשובה ישנה. היא נתנה לי את התשובה. היא נתנה לי את שמותיהם של שלושה כוכבים המרוחקים מאיתנו שמונים שנות אור, אשר – כך היא טוענת – הינם בעלי סיכויים של 60–90 אחוז, ליישוב בני אדם על אחת מן הפלנטות שלהן. לאחד מהם סיכוי של 0.972, וזה כמעט בטוח. בנוסף לכך, כשנחזור, היא תראה לנו מהי דרך המחשבה שהביאה אותה למסקנה זו, ואני מניח שכל מדע האסטרופיסיקה והקוסמולוגיה יהיו…”
“אתה בטוח…”
“אתה חושב שיש לי הזיות? יש לי אפילו עד. הבחור המסכן קפץ לגובה כשג’יין החלה לגלגל את התשובה בקול האלוהי שלה.”
ואז פגע המטאוריט והרס את המטוס. מדריאן והטייס הפכו לקרעי בשר, ושום זכר לג’יין לא נמצא.
הדכאון במשרדי חברת הרובוטים מעולם לא היה עמוק יותר. רוברטסון נסה להתנחם בעובדה שההרס הטוטאלי הסתיר את המעשה האי לגאלי שבו היתה החברה אשמה.
פיטר נענע בידו ואמר בצער, “הפסדנו את ההזדמנות הטובה ביותר שהיתה לחברה להרוויח דעה ציבורית חיובית; להשתלט על תסביך פרנקנשטיין. קשה לתפוס את חשיבות הענין של רובוט הפותר עבורנו את בעית מציאת הכוכב, אחרי שרובוטים אחרים עזרו בפתרון טיסות החלל. רובוטים היו פותחים את הגלקסיה בפנינו. ובאותו זמן היו מקדמים את הידע המדעי בתריסר כיוונים שונים.. או, אלוהים, אין שום דרך לחשב את התועלת שניתן להפיק לגזע האנושי ולנו במיוחד.”
רוברטסון אמר, “נוכל לבנות ג’יין אחרת, לא, אפילו ללא עזרת מדריאן?”
“כמובן שנוכל. אבל האם נוכל לסמוך על התאמת החישובים הנכונה שוב? מי יודע אם התוצאה הסופית של מדריאן היתה נכונה? או מה אם למדריאן היה אותו מזל שהאיר למתחילים בלבד? כשבעקבותיו מזל כה רע? מטאור מתנגש… קשה להאמין –”
רוברטסון אמר בלחש הססני, “זה לא היה מכוון. אני מתכוון שזו לא היתה כוונה של –”
הוא הפסיק לנוכח מבטו של בוגרט.
בוגרט אמר, “זה לא הפסד סופי, אני מניח. נבנה ג’ייניות אחרות שיעזרו לנו בדרכים מסויימות. נוכל לתת לרובוטים אחרים קולות נשיים, וזה יעזור לקבלתם ע”י הציבור – למרות שאני תמה מה תאמרנה הנשים. לו רק ידענו מה אמרה ג’יין־5!"
“בשיחתנו האחרונה אמר מדריאן שהיה לו עד.”
בוגרט אמר, “אני יודע; חשבתי על זה, הייתי אפילו בקשר עם פלגסטף, אך איש בכל אותו מקום לא שמע את ג’יין אומרת משהו לא שיגרתי, משהו שנשמע כמו תשובה לבעית הכוכב שלנו, ושם ודאי ניתן למצוא מישהו שיזהה את התשובה – או שיזהה אותה בתור תשובה אפשרית.”
“יכול להיות שמדריאן שיקר?”
“אתה מתכוון שהוא ניסה להציל את שמו הטוב ע”י העמדת פנים שהתשובה בידו, ואז לכוון את ג’יין כך שלא תדבר, ולומר, אח, מצטער, קרתה איזו תקלה. אני לא אקבל זאת לרגע. באותה צורה תוכל לומר שהוא ארגן את המטאוריט."
“אז מה עושים?”
בוגרט אמר בכבדות, “נחזור לפלגסטף. התשובה חייבת להמצא שם. חייבים לחפור עמוק, זה הכל. אני נוסע לשם מחר, ולוקח עמי מספר אנשים ממחלקתו של מדריאן. אנו נחקור את המוסד מהמסד עד לטפחות.”
“כן, אבל אתה יודע, אפילו אם נמצא את העד ששמע את ג’יין, מה זה יעזור לנו כשאין לנו את ג’יין שתסביר את התהליך?”
“אפילו דבר קטן יכול להיות שימושי. ג’יין נתנה את שמות הכוכבים. ודאי את מספריהם הקטלוגיים – לאף אחד מהשמות בעלי הכוכבים אין סיכוי. אם מישהו יכול לזכור זאת ואת המספר הקטלוגי, או שיזכור בערך את המספר הקטלוגי כך שניתן יהיה להוציא זאת ממנו בעזרת חוקר פסיכולוגי, יהיה כבר משהו בידינו. אם יהיה בידינו התוצאות והנתונים שמהם שאבה ג’יין את האינפורמציה, אולי נוכל לשחזר את הקו ההגיוני, אולי נוכל לשחזר את האינטואיציה, אם נעשה זאת, הצלנו את המשחק –”
בוגרט חזר כעבור שלושה ימים, שקט ומדוכא. כשרוברטסון חקר אותו בהתלהבות בקשר לתוצאות, הוא נענע בראשו.
“שום דבר!”
“שום דבר?”
“באופן מוחלט. דברתי עם כל האנשים בפלגסטף, כל מדען, כל טכנאי או סטודנט, עם כל אחד שפגש בג’יין; לטובתו של מדריאן עלי לציין שהמספר אינו גדול – הוא שמר על דיסקרטיות. הוא אפשר לה לראות רק כאלה שהיה בידם איזה מידע שהיה עשוי להיות לה לתועלת. היו רק עשרים ושלושה אנשים שבהם פגשה, ומתוכם דברה רק עם שנים־עשר.”
“עברתי על כל מה שג’יין אמרה. הם זכרו הכל בבהירות. הם אנשים שנלהבים למשימה המערבת את מומחיותם, כך שהיתה להם מוטיבציה גבוהה לזכור. הם גם היו מעורבים עם רובוט מדבר, דבר שהיה מדהים כשלעצמו, ורובוט שמדבר כמו שחקנית קולנוע. דבר כזה לא יוכלו לשכוח.”
רוברטסון אמר, “אולי חוקר פסיכולוגי –”
“אם לאחד מהם היה רעיון מעורפל ביותר שמשהו קרה, הייתי גורר אותו באוזן לפסיכולוג, אבל לא היה אפילו מקום לתירוץ הזה, לסחוב שני אנשים המתפרנסים ממוחותיהם, פשוט בלתי אפשרי. ובכנות, זה לא היה עוזר. אם ג’יין היתה מזכירה שמות של שלושה כוכבים זה היה מדליק נורה במוחותיהם. כיצד הם היו יכולים לשכוח?”
“אולי אחד מהם משקר?” אמר רוברטסון, “הוא רוצה את האינפורמציה לתועלתו הפרטית.”
“מה זה יעזור לו?” אמר בוגרט, כל הממסד יודע בדיוק מדוע מדריאן וג’יין נשלחו לשם. הם יודעים לשם מה אני באתי לשם. אם בזמן מסוים בעתיד מישהו בפלגסטף יצוץ פתאום ותיאוריה חדשה בידו בדבר כוכב שניתן ליישבו, כל אדם בפלגסטף ובחברת הרובוטים ידע שהרעיון גנוב!"
“אולי מדריאן בעצמו טעה,”
“אני לא יכול להאמין בכך. למדריאן היתה אישיות דוחה, כלכל יתר הרובופסיכולוגים. זו הסיבה כנראה שהם מעדיפים לעבוד עם רובוטים ולא עם בני אדם – אבל הוא לא היה טפש, הוא לא יכול לטעות בקשר לענין זה.”
“אז –” נגמרו לרוברטסון האפשרויות. הם הגיעו לקיר חלק, ובמשך כמה דקות בהה לעברו ללא פתרון. לבסוף פלט רוברטסון, “פיטר –”
“כן?”
“בוא נשאל את סוזן.”
בוגרט התקשח. “מה?!”
“בוא נבקש ממנה לעזור לנו.”
“למה? כמה היא יכולה לעזור?”
“אינני יודע. אבל היא רובופסיכולוגית. אולי היא תבין את מדריאן יותר טוב מאיתנו. ונוסף לזאת – תמיד היה לה יותר שכל משלנו.”
“היא כמעט בת שמונים.”
“ואתה כמעט בן שבעים. ומה בכך?”
בוגרט נאנח. האם לשונה החדה כהתה במקצת בשנות פרישתה? הוא אמר “טוב, אבקש ממנה לבוא.”
סוזן קלבין נכנסה למשרד של בוגרט, מטילה מבט איטי מסביב, לפני שעיניה התיצבו על דמותו של המנהל. היא הזדקנה מאוד מאז פרישתה. שערה הלבין ופניה התקמטו. היא נהייתה כה שבירה עד שנראתה שקופה. רק עיניה, חודרות ובלתי מתפשרות, שרדו מכל מה שהיתה.
בוגרט פסע קדימה והושיט לה את ידו. “סוזן!”
סוזן קלבין נטלה את ידו ואמרה, “אתה נראה טוב, פיטר, בשביל איש זקן. אם הייתי במקומך לא הייתי מחכה לשנה הבאה. פרוש עכשיו ופנה את מקומך לאיש צעיר… ומדריאן מת. אתה קורא לי לקחת את תפקידי הישן? אתה נחוש בהחלטתך לשמור על הזקנים עד שנה לאחר מותם הפיזי?”
“לא, לא, סוזן. קראתי לך –” הוא הפסיק. לא ידע איך להתחיל.
אבל סוזן קראה את מחשבתו, כמו שעשתה תמיד.
היא התישבה בזהירות ואמרה, “פיטר, קראת לי כי אתה בצרות. אחרת לא היית מעדיף לראותני בקוטר של קילומטר בקרבתך.”
“או, סוזן –”
“אל תבזבז זמנך על דיבורים יפים. אף פעם לא היה לי זמן לבזבז. לא כשהייתי בת ארבעים, ובטח שלא עכשיו. מותו של מדריאן והטלפון ממך הם שני דברים לא שגרתיים, וברור שיש קשר ביניהם. שני מאורעות לא שגרתיים בלי קשר ביניהם הם בעלי סיכוי נמוך מדי בשביל לדאוג. התחל מהתחלה, ואל תחשוש לעשות טפש מעצמך. את זה אני יודעת כבר מזמן.”
בוגרט ניקה את גרונו והתחיל.
היא הקשיבה בזהירות ובלי להפריע.
היא הפריעה בנקודה אחת. “אינטואיציה נשית? ולשם כך נזקקתם לרובוט? אתם הגברים. כשאתם עומדים בפני העובדה שאישה הגיעה לחישוב הנכון, וחסרי יכולת לקבל את העובדה שאשה שווה או עולה עליכם באינטליגנציה, אתם ממציאים משהו הנקרא אינטואיציה נשית.”
“או, כן, סוזן, אבל תני לי להמשיך,” אמר בוגרט.
כשסיים אמרה סוזן, “האם תתן לי להשתמש במשרדך לשעה או שעתיים?”
“כן, אבל –”
היא אמרה, הייתי רוצה לעבור על כמה תיקים, התיקים של התיכנון של ג’יין, השיחות עם מדריאן, הראיונות שלך בפלגסטף. אני מניחה שאני יכולה להשתמש בטלפון הלייזר החדש שלך, ובמסוף המחשב, אם אני מעוניינת."
“כן, כמובן.”
“טוב, אז צא מכאן, פיטר.”
לא עברו ארבעים וחמש דקות, כשהיא צלעה לדלת וקראה לבוגרט.
כשבוגרט בא, רוברטסון היה איתו. שניהם נכנסו, וסוזן סקרה את זה האחרון בחוסר התלהבות. הוא אמר בזהירות, “את חושבת שיש משהו שתוכלי לעשות, סוזן?”
“יותר ממה שכבר עשיתי? לא!”
שפתיו של בוגרט הביעו אכזבה, אבל רוברטסון אמר, “מה כבר עשית, סוזן?”
סוזן אמרה, חשבתי קצת. דבר שאינני מצליחה לשכנע אנשים אחרים לעשות. חשבתי קצת על מדריאן. אני הכרתי אותו, אתם יודעים. היה לו מוח, אבל הוא היה טיפוס שחצן ודוחה. חשבתי שימצא חן בעיניך, פיטר."
“זה היה שנוי,” לא יכול היה פיטר שלא לומר.
“והוא תמיד היה רץ אליך עם תוצאות ברגע שהשיג אותם. נכון?”
“כן, זה היה מנהגו.”
“ובכל זאת,” אמרה סוזן, “הודעתו האחרונה, זו שבה אמר שג’יין נתנה לו את התשובה, נשלחה מהאוירון. למה חכה כל כך הרבה זמן? למה לא צלצל ישירות מפלגסטף, מייד אחרי שג’יין אמרה מה שאמרה?”
“אני מניח,” אמר פיטר, “שלשם שינוי, רצה לבדוק את הענין ביסודיות ו– אינני יודע. זה היה הדבר החשוב ביותר שקרה לו, אולי רצה לחכות להיות בטוח.”
“להיפך, ככל שהענין היה יותר חשוב, קטנים הסיכויים שהוא היה מחכה. ואם היה רוצה לחכות, למה לו לחכות עד שיגיע למשרדי ‘החברה האמריקאית לרובוטים’? בקיצור, מצד אחד המתין יותר מדי, ומנקודת מבט אחרת, המתין פחות מדי.”
רוברטסון התערב. “את חושבת שהיה פה איזה טריק?”
סוזן דחתה אותו. “סקוט, אל תנסה להתחרות עם פיטר בהשמעת הערות שטותיות. תן לי להמשיך… הנקודה הבאה עוסקת בעד. לפי הדיווחים על השיחה האחרונה, מדריאן אמר: הבחור המסכן קפץ באויר כשג’יין החלה לגלגל את התשובה בקולה האלוהי. זה היה הדבר האחרון שאמר. והשאלה היא איפוא, מדוע קפץ העד? מדריאן הסביר שכל האנשים השתגעו מהקול, והם היו עשרה ימים עם הרובוט – עם ג’יין. מדוע אם כן היתה צריכה פעולת הדיבור כשלעצמו להדהים אותם?”
בוגרט אמר, “אני מניח שהתדהמה באה כתוצאה משמיעת התשובה לשאלה שהעסיקה את מיטב המוחות בעולם המדע למעלה ממאה שנה.”
“אבל הם חכו לתשובה. זו היתה הסיבה להמצאותה שם. נוסף לכך, נשים לב למבנה המשפט. מדריאן מתאר זאת כאילו העד הופתע, לא נדהם, אם אתה מבין את ההבדל. יותר מכך, התגובה באה כאשר ג’יין החלה לדבר, במילים אחרות, בתחילת ההצהרה. להיות מופתע מתוכן הדברים היה דורש מהעד להקשיב במשך זמן מה לדבריה של ג’יין, כך וכך. זה היה ‘אחרי’ ולא ‘בזמן’ והמלה ‘לפתע’, לא היתה נכללת.”
בוגרט אמר בחוסר נוחות, “אני לא חושב שאת יכולה לפשט בעיות לרמה של שימוש או חוסר שימוש במילה.”
“אני יכולה,” אמרה סוזן בקפאון, “אני רובופסיכולוגית. עלינו להסביר את שתי האנומליות. את האחור במסירת האינפורמציה, ואת תגובתו המוזרה של העד.”
“את יכולה להסביר אותן?” שאל רוברטסון.
“כמובן,” אמרה סוזן. “מכיון שאני משתמשת בהגיון פשוט. מדריאן הודיע את החדשות בלי כל דיחוי, כהרגלו, או עם דחיה קטנה ככל שהיה מסוגל לה. אם ג’יין היתה פותרת את הבעיות בפלגסטף, הוא היה לבטח מטלפן מפלגסטף. מכיון שצלצל מתוך האוירון, היא לבטח פתרה את הבעיה לאחר שכבר עזב את פלגסטף.”
“אבל אז…”
“תן לי לגמור, תן לי לגמור. האם מדריאן וג’יין הארוזה בתיבה חזרו מפלגסטף לשדה התעופה באותו רכב סגור וכבד, האם אני צודקת?”
“כן, כמובן!”
“והם לא היו לבד באותו רכב. באחת משיחותיו אמר מדריאן שהם הועברו משדה התעופה לבנין המנהלה ברכב נהוג בידי נהג, ואם היה נהג, היה נהג אנושי במכונית.”
“אלוהים הטוב!”
“הצרה איתך, פיטר, שאתה חושב שעד להצהרה בנושא מדע הכוכבים חייב להיות מדען כוכבים. אתה מחלק אנשים לקטגוריות, ומתעב ולועג לרובם. רובוט לא יכול לעשות זאת. החוק הראשון אומר ‘רובוט לא יפגע ביצור אנוש, או על־ידי מחדל, יצור אפשרות שבה ייפגע יצור אנוש! כל יצור אנוש’. זהו היסוד של השקפת העולם של הרובוטים. רובוט אינו עושה הבחנות. לגבי רובוט, כל האנשים שוים.”
“לא היה עולה על דעתו של מדריאן לומר שנהג המשאית שמע את ההצהרה. לגביך נהג משאית הוא חלק טפל של המשאית, אבל למדריאן הוא היה בן אדם ועד. לא יותר ולא פחות.”
בוגרט נענע בראשו בחוסר אמונה. “את בטוחה?”
“כמובן שאני בטוחה. איך אתה מסביר בצורה אחרת את הערתו של מדריאן בקשר להפתעתו הגמורה של העד? לפי הדוחות, מדריאן התנגד להפסיק את פעולתו של רובוט אינטואיטיבי. נוסף לכך, ג’יין־5, כשאר הרובוטים מסוגה, לא היתה דברנית. לכן לא עלה על דעתו של מדריאן לפקוד עליה להיות בשקט כשהיא מונחת בתיבה. היה זה בתוך התיבה, כשהתשובה עלתה בראשה. היא החלה לדבר באופן טבעי. קונטרלטו מקסים בוקע לפתע מתוך התיבה. אם אתה היית הנהג, מה היית עושה בנקודה זו? ברור שהיית מופתע. פלא שלא עשה תאונה.”
“אבל הנהג היה עד, מדוע לא בא אלינו –”
“מדוע? מאין לו לדעת שארע דבר בעל משמעות? ובנוסף לזה האינך חושב שמדריאן נתן לו ‘טיפ’ רציני ובקש ממנו לא לספר על כך לאיש? היית רוצה שיפזר את החדשות בקשר לרובוט פעיל, המועבר באופן לא לגאלי על פני כדור הארץ?”
“ובכן, האם יזכור את אשר שמע?”
“מדוע לא? לך נדמה, פיטר, שנהג משאית, אשר בעיניך דרגת התפתחותו היא שלב אחד מעל לקוף, לא יזכור. אבל לנהגים יש לפעמים מוח. יכול להיות שלא יזכור את המספרים והאותיות בסדר הנכון, אבל יש לנו סכום מספרים סופי, אתה יודע, חמש מאות וחמישים כוכבים, או מערכות הכוכבים במרחק שמונים שנות אור בערך – לא בדקתי את המספר. אתה יכול לעשות את הבחירה הנכונה. ובמידת הצורך, להשתמש בחוקר פסיכולוגי –”
שני הגברים לטשו אליה עיניים. לבסוף לחש בוגרט, מפחד להאמין, “את בטוחה?”
לרגע רצתה סוזן לומר: כן, כי כבר התקשרתי לפלגסטף, טפש, ודברתי עם הנהג, כי הוא אמר לי מה ששמע, כי בדקתי את המחשב בפלגסטף, ובידי שלושת הכוכבים המתאימים לאינפורמציה ושמותיהם טמונים בכיסי.
אבל היא לא עשתה זאת. שיעשה זאת בעצמו. בזהירות קמה על רגליה, ואמרה בהיתול, “כיצד אני יכולה להיות בטוחה?… קרא לזה אינטואיציה נשית.”
תרגום: שירה טמיר
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות