הוצאה שניה מורחבת ומתוקנת

לזכרה הקדוש לי של צפורה קלוזנר – וְיֶרְנִיק ד"ר יוסף קלוזנר בווארשה בשנת 1903

כעין פתיחה

בכ"ד בשבט, תש"ה, נשלם בכתב הספר הנוכחי, ומסיבות שונות נגמר בדפוס רק לאחר שנה ויותר. ובינתיים אירע בחיי המאורע הנורא במהותו וּבפתאוֹמיוּתוֹ: נלקחה ממני שמש־חיי, משענתי היחידה בדרך־חיי הקשה במשך ארבעים וארבע שנים, ציפורה שלי, שהספר הנוכחי מרבה כל־כך לספר עליה.

עוד בפסח תש"ה ביליתי עמה ימים נפלאים ברמת־גן: הרי ציפורה היתה חברתי ובת־לויתי בכל מקום ובכל זמן. ובי"א באייר, תש"ה, השתתפה בחלוקתו של “פרס־קלוזנר” מטעם עירית תל־אביב, כשארבעה ממבחר־תלמידי קיבלו ארבעה פרסים לשם הדפסתם של מחקריהם המצוינים בספרות העברית החדשה. כמה קרנו פניה בשעה מאושרת זו! – הרי תלמידי היו גם לה כבנים, וכבוד, שנעשה לבעלה, היה לה ככבוד־עצמה.

הוּזמַנוּ שנינו ביחד עם המשורר המופלא אוּרי צבי גרינבּרג לבית ידידינו המסורים, הציוניים המצוינים מרים ודוד סמילאנסקי (שנפטר בתשי"ד) בתל־אביב, לסעודת־ערב. אבל ציפורה היתה מלאה שמחת־נעורים על חגיגת־הפרס הנאה וביקשה לראות קודם־לכן את הים התל־אביבי, שאָהבה אַהבה יתירה כבת־אוֹדיסה השוכנת לחוף־הים. וכמה צהלה לקראת שקיעת־החמה הנהדרת כשׁכּדוּר־הארגמן הגדול כאילו נשׁר לתוך הים! כאילו לבה הגיד לה, שזו הפעם האחרונה, שהיא רואָה את הים… ובשעת סעודת־הערב הפליאה את המסובים בתגובתה הצעירה על כל הנעשה בתוכנו ועל כל מה שדוּבר עליו בשעת השיחה. לא לחינם הקדיש לה מר גרינברג, שכיבד אותה מאז, הספד קצר ונרגש ב"הבוקר" ימים מועטים לאחר פטירתה. זכרה לו, אלהים, לטובה!

בחג־השבועות, שחל ביום השישי, הלכה להתפלל בבית־הכנסת שבתלפּיוֹת, ואחר התפילה חזרנו משם ביחד הביתה. וּפתאוֹם שילבה את זרועה בזרועי ואמרה בהתרגשות:

– יוסף! כמה אנו מאושרים! אנו שותפים בדעות, אנו עובדים ביחד ואנו אוהבים זה את זו כל־כך – כלום יש אושר גדול מזה?

ולחצה את ידי אל לבה ועיני־הקטיפה מלאות־הרוך שלה נתמלאו דמעות…

זה היה הטיול האחרון שלנו.

בשבת, אסרו־חג־השבועות בארץ, עוד קיבלה אורחים והיתה עליזה ורעננה והתעניינה בכל דבר ציבורי וציוני. וביום הראשון בבוקר קמה ועשתה את עבודת־הבית הרגילה, – ופתאום שמעתי בחדר־עבודתי קול־צעקה מחדר־השינה: “יוסף!” – וכשמיהרתי אליה כחץ מקשת כבר מצאתיה מוטלת על הרצפה מתעלפת… הזעקתי את השכנים, קראו לרופא – ובקושי נתעוררה מהתעלפותה. ומאז לא חזרה עוד לאיתנה: ירדה פעמיים מעל המיטה, אבל חזרה ושכבה; וכך חיתה עוד שנים־עשר יום (ח’–כ' בסיון, תש"ה). ואולם אף שכוּבה במיטתה סידרה את העניינים של “בנות־ברית”, שהיתה הנשיאה שלהן, ודנה בענייניהן של “התאחדות־נשים לשיווי־זכויות” ושל “נשי ברית הציונים הכלליים”, שהיתה חברת־הועד שלהן, וכן גם בענייניו של בית־הספר הציוני הכללי מייסודה של הגברת פנינה שוואַרץ. ועוד יומיים קודם פטירתה דרשה ממני להשתתף בישיבת־האוניברסיטה, שבה צריך היה לבחור בציר לועידה של חבר- הנאמנים האוניברסיטאי בלונדון, כדי שייבחר הפרופיסור המתאים לתפקיד זה, בעוד שאני רציתי להישאר עמה בבית לרגל מחלתה; וכן גם זירזה אותי יום אחד קודם פטירתה להשתתף בועדה משותפת של פקידי־הממשלה היהודיים וּועד־הלשון לשם קביעת מונחים בעברית בשביל משרדי־הממשלה ופעולותיהם: “אנו מדברים על מדינה עברית – ועדיין אין לנו מונחים אפילו בשביל משרד מדיני!”. אלה היו דבריה, שבהם עוררה אותי לעזוב אותה חולה במיטתה ולהשתתף בישיבה ראשונה של ועדה חשובה זו.

ועוד בעשר בלילה ביקר אותנו גיזבר־האוניברסיטה, מר מ. שניאורסון, שבא לשאול לשלומה – והיא שמחה על כך והתעניינה בשאלות האוניברסיטאיות העומדות על הפרק. ובשעה אחת־עשרה לפני חצות־הלילה נרדמה בשקט כשהיא רק מתאוננת על מיחוש־עיניים. ולאחר ארבע שעות, בשעה שלש אחר חצות־הלילה, אור ליום כ' בסיון, תש"ה, נתעוררתי פתאום משנתי וראיתיה גוססת… ועד שהבהלתי את הרופא לא היתה עוד בחיים… “שטף־דם במוח” – קבע הרופא – – –

מה שהיתה בשבילי יראה כל קורא את הספר הנוכחי. לא שיניתי בו כלום ממה שכתבתי עליה בחייה כדי שלא יתקיים בה: “אחרי מוֹת קדושים אמוֹר”. במשך ארבעים ושבע שנים (עוד שלש שנים קודם חתונתנו כבר כמעט לא היינו נפרדים זה מעל זו) לא צעדתי צעד בחיי הפרטיים והלאומיים ולא כתבתי פרק בספרַי ובמאמרי המדעיים והספרותיים, שלא היה לה חלק בהם: או זירזה אותי לפעולה ולכתיבה או ניהלה אותי בעצתה השקוּלה והנבוֹנה. שהרי אף פעם, בכל חיינו המשותפים הארוכים, לא עמדה לפניה שאלת הכסף או הכבוד: הכריעה בכל מעשיה ובכל עצותיה לי ולאחרים שאלת־המצפון. ולא גוזמה תהא אם אומר: כשאיבדתי אותה איבדתי את הכל. ואם אני מוסיף לעשות משהו גם עכשיו הרי זה מפני שדמוּת־דיוֹקנה הטהורה עומדת לפנַי תמיד וכאילו אומרת לי: “המשׁך בעבודה וסַיים מה שהתחלת! חובה מוסרית היא זו!”.

היא חסכה מפיה ממש כדי לצבור סכום ידוע, שבאמצעותו אוכל לעבוד במנוחה אם מצפוני ידרוש ממני לפרוש מן האוניברסיטה. ולפיכך מצאתי לנכון למסור כל סכום זה בשלמותו לאוניברסיטה כ"קרן על שם ציפורה קלוזנר", שיינתן ממנה כל שנה ביום־פטירתה, בכ' בסיון, פרס הגון להדפסה של מבחר המחקרים בתולדות בית שני ובספרות עברית חדשה, שיחברו המוסמכים והדוקטורים של האוניברסיטה העברית בירושלים. ואני מבקש מכל מכבדיה ומכל מכבדַי להוסיף על קרן זו לשמה ולזכרה כנדבת־לבם.

ועל קברה בהר־הזיתים הקימותי מצבה, שעליה חקוקים, זולת שמה ושם־אביה (ר' אריה וויֶרניק), יום־הולדתה (י"א בניסן, תרל"ז) ויום־פטירתה (כ' בסיון, תש"ה), הטורים המועטים הללו:

הַשֶּׁמֶשׁ זרָחְהָ בְּבֵיתֵנוּ כָּל עוד הִיא הָיְתָה שְרוּיָה בְּתוֹכוֹ,

וְאַהֲבָתָהּ הָעַזָּה מִמָּוֶת חַיָּה מֵעֵבֶר לַקֶּבֶר,

וַבֲעבֹודָתָהּ הַלְּאֻמִּית הַצְּנוּעָה הָיְתָה מוֹפֵת לְרַבִּים.

ויהא גם ספר זה, שזולתה היה חסר הרבה מתכנו העיקרי, מצבת־עולם לאשה כשרה וצנועה, משכלת ורבת־פעלים, ולאומית וציונית, שאין רבות כמותה, שהיתה בשבילי אשה אהובה וחבֵרה־לעבודה כאחת ושזכרה לא ימוש מלבי כל עוד נשמת־שדי תחַייני!

ירושלים־תלפּיוֹת, כ' בשבט, תש"ו.

להוצאה השניה

יותר מעשר שנים עברו מיום שיצאה ההוצאה הראשונה של האַוּטוֹביוֹגראפיה שלי “דרכי לקראת התחיה והגאולה”. הספר הקיף שבעים שנות־חיים. זכיתי לחיות עוד עשר שנים. “שנים של חסד” קוראים לשנים כאלו אם נשאר בהן לאדם כוח לא רק לתפוס את הנעשה ולחשוב עליו אלא גם לעבוד וליצור בהן. וכשאני מסַכּם את עבודתי המדעית והספרותית במשך עשר השנים הללו אני יכול רק להודות לאלהי־חסדי, שזיכני בתוספת־חיים בפרק־זמן חשוב כזה. הרי אני, שזכיתי להשתתף בקונגרס הציוני הראשון כסופר צעיר, זכיתי לראות בתקומתה של מדינת־ישראל גם־כן לא כמסתכל בלבד.

האַוּטוביוגראפיה הניתנת בזה לפני הקורא יש בה תיקונים שונים – תיקוני־סיגנון ותיקוני־תוכן. אבל עיקר־חידושה הם שלשת הפרקים ל"ח, ל"ט ומ', שבהם ניתָּארוּ המאורעות והמעשים החשובים ביותר לישראל במשך שנות תש"ד–תשי"ד, שרק הדורות הבאים יהיו מוכשרים להעריך את כל גודל חשיבותם ההיסטורית. את שלשת הפרקים הללו קראתי בשם “משֵיבה לגבורות”. וכמו בכל האוטוביוביוגראפיה כולה, חיי־הפרט משולבים בהם בחיי־הכלל. וכך משתקפת בפרקים הללו היסטוריה של עשר שנים עשירות־תוצאות לכלל כפי שראה אותן אדם מישראל, שלבו היה עֵר לכל הנעשה בעולם בכלל ובעמו בפרט מילדותו ועד זיקנה ושיבה, ולמעלה מהן – עד שנות־"גבורות". ואני רוצה לקוות, שימצא חפץ בקריאתם כל מי שחיי עמו בארצו קרובים ללבו.

תל־אביב, ג' באדר, תשט"ו.

פרק א

מוצאי. ר' אלכסנדר זיסקינד ור' יוסילי. אבא ואמא – שני הפכים.

אני, יוסף גדליהו (בשמי המלא) קלַאוּזנֶר (ולא “קלוֹיזנר”, אלא קלַוּזנר, כמו “לאוּ”), נולדתי בראש־חודש אלול, תרל"ד (2/15 לאַוּגוּסט, 1874) בעיירה אולקֶניקי, פלך ווילנה (ליטה), מחוז טרוֹקי (“עיר־הקראים”), לאבי ר' יהודה ליב ברבי יחזקאל ולאמי ראשֶׁה קיילה בת ר' אלכסנדר זיסקינד ברא"ז. מצד אבי מוצאנו – כמו ששמעתי בילדותי מפי הסבא ר' יחזקאל קלוזנר – מר' אברהם קלוזנר (ולפיכך אני נהוג לחתום כמותו “קלוזנר” ולא “קלאוזנר” או “קלויזנר”), בעל ה"מנהגים", רבו של ר' אייזיק טירנַאוּ, – מר' אברהם זה, שחי בווינה במאה הי"ד; ומצד אמי מוצאי מר' אלכסנדר זיסקינד, בעל “יסוד ושורש־העבודה” ובעל ה"צוואה" המפורסמת, שחי בהורודנה (גרודנו) שבליטה במאה הי"ח (מת בשנת 1794). בסיבת שני ספריו אלה ומחמת חסידותו המופלגת בחייו נעשה רא"ז קדוש באומה: על קברו נבנה “אוהל”, שאדוקי־הורודנה היו באים להתפלל בתוכו עוד לפני שישים שנה, כששהיתי בהורודנה בקיץ שנת 1894. הספר “יסוד ושורש־העבודה” זכה ל־12 הוצאות, לכל הפחות, וה"צוואה" יצאה עוד בשנת תרפ"א – בהוצאה החמש־עשרה, ובין המון ההוצאות הללו יש גם הוצאה, שיצאה בשנת תרס"ה – בארם־צובה! – ובאיזה סידור “נהורא השלם” לא באו ה"הנהגות" המפורסמות של ה"יוש"ה" (“יסוד ושורש־העבודה”)? –

פעם אחת ישבתי בהיידלברג בביתו של פרופיסור הרמאן שפּירא ושוחחנו על ערכו של ה"יחוס". אני, סטודנט צעיר ומלא דעות מהפכניות, ביטלתי את חשיבותו של המוצא היחסני ואת ה"מיוחסים" כעפר־הארץ. פרופיסור שפירא, שנעשה שמרני לעת־זקנה, העריך את ה"יחוס" הרבה: מורשת־אבות – אמר – היא דבר גדול וחשוב: רק אילן־היחס מצמיח פרי טוב. אז אמרתי בצחוק:

– אם יש ערך ל"יחוס" הרי אף אני יחסן: אני דור חמישי לר' אלכסנדר זיסקינד מהורודנה.

הפרופ' שפירא נתרגש כולו ואמר:

– אם כן, הרי אתה ציוני בדור החמישי!

והתחיל מבאר לי את דבריו אלה: ראשית, בסוף הספר “יסוד ושורש־העבודה”, דפוס ראשון, באו פירוט של גבולות ארץ־ישראל ותיאור של בית־המקדש מתוך רמז ברור, שהגאולה קרובה; ושנית, פרופ' שפירא שמע מזקנים, שעדיין הכירו את ר' אלכסנדר זיסקינד הזקן (שמת רק בשנת תקנ"ח, כאמור), דבר נפלא זה: ר' אלכסנדר זיסקינד בא לגרמניה, נע ונד שם מעיר לעיר וקיבץ כסף לשם ישוב ארץ־ישראל – ונאסר בברֶמֶן או בהאמבורג (איני זוכר עוד בדיוק את העיר) על־ידי השלטונות מפני שבימים ההם אסור היה להוציא כספים מערי־גרמניה לחוץ־לארץ בלא רשיון מיוחד. שנה ומחצה ישב במאסר ונפדה בממון הרבה על־ידי יהודי־הורודנה. ואולם מיד לאחר שנשתחרר התחיל שוב מקבץ כספים לישוב ארץ־ישראל. וכשהעירו אותו על הסכנה שבדבר השיב:

– וכי בשביל שיש לי סכנה להאסר ירעבו ללחם היושבים לפני ה' בארץ־הקודש?

כזה היה אבי־הסב של אמי¹.

אבי ואמי היו שני הפכים.

אבי' ר' יהודה ליב, היה בן־כפר, כי ר' יחזקאל אביו (אבי־אבי) חכר אחוזה בכפר פּוֹֹּפּישׁקי (פופישוק), בפלך ווילנה, ואחר־כך – בכפר רוּדניק, באותו פלך, והיו לו שם פרות וכבשים, שדות וגינות וגני־פרי.

אבי היה חזק בגופו ופשוט ושלם בנפשו. למד תורה מפי מלמדי־כפר, ואף בעיירות הסמוכות לכפר, ידע תנ"ך ולמד גם גמרא, אך למדן גדול לא נעשה. הלימוד המופשט לא משך את לבו. הוא אהב את הטבע ואת החיים עם סכנותיהם וסערותיהם. היה איש־מעשה, בעל הבנה טבעית ובלתי־אמצעית של בני־האדם ושל מסיבות־החיים, אבל כל הפשטה וכל פילפול, כל חריפות וכל התחכמות היו זרים לרוחו ושנואים עליו. הוא לא היה אדוק במובן של אותם הימים אף אם היה מקיים, כמובן מאליו, את המצוות המעשיות החמורות לכל פרטיהן. לאחר חתונתו ניסה להיות סוחר־תבואה – ולא הצליח: זרה היתה לו הערמה של התגרנים מישראל. אז קנה לו סוס ועגלה והיה מוליך ומביא סחורותיו וסחורות של אחרים מן התחנה הסמוכה לאולקניקי אל העיירה ומן העיירה אל התחנה, וגם אל העיירות הסמוכות. ודרכו היתה בסופה וסערה. היה דופק בסוסו וטס כעל כנפי־רוח. לא היה נמנע מנסיעות אף בסופות־שלג, בגשמים עזים ובקור צורב ואף בחלקלקות של קרח. יותר שהדרך היתה מסוכנת יותר היתה מושכת את לבו. פעם נשבר הקרח מתחת לעגלה טעונת משא כבד, שיָשב בתוכה. ואז קפץ מן העגלה והרים אותה ואת המשא וסחב אחריו את הסוס עד שיצאו מתוך הנהר, שהיה מכוסה קרח עד סמוך לחוף, אלא שהקרח הדק־ביחס לא היה יכול לשאת עליו משא כבד של עגלה ומטען ואדם בתוכה. כשעבר אבא לאודיסה, כמו שיסופר להלן, ומוכרח היה לעסוק בחנוונות, הרגיש כאילו נתקצצו כנפיו או כאילו היה דג, שמשו אותו מן המים וזרקו אותו אל היבשה. על־כן היה מאז מרוגז כל הימים, אף־על־פי שהיה שמח וטוב־לב מטבעו, אוהב חברה ואוהב זמר והלצה. ומתוך הרגשה מרה, שהוא אינו במקומו בעיר הגדולה, עוסק במסחר פעוט, סגור בחדר צר ומרוחק מן הטבע, היה מתרגז ומתרעם תמיד, עד שחלה ומת קודם זמנו: היה רק בן 57, ולפי חוסן־גופו הרי זה קיצור־ימים בשבילו. הוא מת באודיסה בערב סוכות, תרס"ה (1904).

אמי היתה לא בת־כפר אלא בת־עיירה. שם־משפחתה ברא"ז הוא ראשי־תיבות: “בן ר' אלכסנדר זיסקינד”. אבי־אביה, בנו של רא"ז, היה ר' יוסילי – צדיק תמים, שישב כל הימים והגה בתורה. הוא היה נוהג לישב בבית־המדרש כל חמשת ימות־השבוע וללמוד תורה כל היום, בהפסקות קצרות לשלש סעודות־היום, שהיו מביאים לו לבית־המדרש. אף בלילות לא היה חוזר לביתו, אלא היה יושב ולומד עד חצות, ומחצות ואילך היה ישן שינה חטופה בישיבה על־יד עמוד־הלימוד שלו, וכדי שלא יַרבה לישון יותר מ־4 שעות (“ישנתי אז – בגימטריה 8 – ינוח לי” – בגימטריה 40, כלומר, יש לישון 8 שעות בתוך שתי יממות, שהן 48 שעות) היה תוחב נר דולק בין אצבעותיו, וכשהנר היה מתחיל להבהב את אצבעותיו היה מתעורר ומתגבר כארי לעבודת־הבורא – לתורה ולתפילה. בערב־שבת היה חוזר לביתו. פרנסת־ביתו באה מחנות של אריגים, שאשתו היתה מנהלת אותה. זו היתה אשת־חיל, חכמנית ותקיפת־רצון, שהערצתה לבעלה לא ידעה גבול. היא מתה מיתת־נשיקה בת 83 שנים. כשהיה ר' יוסילי חוזר לביתו בערב־שבת היה ניגש למגֵרת־הכסף שבחנות של אשתו, מוציא משם את כל דמי־ה"פדיון", שמצא באותה שעה (אשתו היתה אומרת אז בהלצה: “הגנב שלי כבר גנב מחנותי את כל הכסף”), נוטל מטפחת גדולה, עושה אותה עניבות־עניבות, ובכל עניבה היה צורר סכום של כסף, קורא לאמי – נכדתו בת־השמונה – ומשנן לה בעל־פה: “צרור זה לפלוני” ו"צרור זה לפלונית", ומצווה אותה, שתלך ותביא את הכסף למי שנועד לו, ואם ישאלוה: “מי השולח?” – תשתמט ותאמר, שזה לא עסקה (הרי לשקר ולומר, שאינה יודעת – אסור!). וכך היתה אמא בילדותה מחלקת “מתן בסתר” של הסבא הנפלא, וכל שנות־חייה היתה מספרת לי על כך בהתרגשות מרובה ונוטעת מידה טובה זו גם בלבי ובלבותיהם של שאר בניה ובנותיה.

וצדיק גמור זה לא היה נזיר ובורח מן החיים. היה עניו ונוח לבריות, והיה מקדם בשלום כל אשה עובדת בגן וכל בעל־מלאכה כפוף על סדנו, כי היה מוקיר כל נהנה מיגיע־כפיו. כמה פעמים הציעו לו רבנות בערים הסמוכות – ולא קיבל, כדי שלא להשתמש בכתרה של תורה. הוא היה מלמד תורה בחינם לכל הרוצה ללמוד. רק כשהיה צריך להשיא אחת מבנותיו היה מסכים ללמד בשכר מועט בחורים בני־אמידים.

ספרים לא השאיר ר' יוסילי אחריו מטעם זה: כל כתיבת־ספרים אינה באה, לדעתו, אלא מתוך גאוה: חיו לפני מאות ואלפים שנה גאונים וחכמים, והם כולם לא ידעו מה שאני יודע, ואני בא אחריהם לחדש דברים, שלא היו ידועים להם – כלום אין זו יהירות ושחצנות? – הוא, ר' יוסילי, יכול רק ללמוד מתוך ספרים מה שחידשו אחרים, אבל מי הוא, שיבוא ללמד תורה וחכמה בספריו לאחרים? מה יודע הוא ולא ידע הקטן שברבני־ישראל בדורות שקדמו לו? – אבל למרות כל ענוותנותו, ואפשר, מפני ענוותנות זו דוקה, ידעו באולקניקי וסביבותיה את כל גדלו בתורה ואת קדושת־חייו וחסידותו האמיתית, והיו קוראים לו “ר' יוסילי” ולא “ר' יוסף”, כשמו הרגיל, והיו מתברכים בו ובאים מקרוב ומרחוק לקחת ברכה מפיו. על שמו של ר' יוסילי זה נקראתי “יוסף”, ועוד שם קראו לי “גדליהו”, על שמו של אחד מקרובי־אבי.

בנו של ר' יוסילי, ר' אלכסנדר זיסקינד, סבי אבי־אמי, היה שונה מאביו הרבה. הוא היה בן־תורה וירא־שמים, אבל סוחר בעיקרו. היה סוחר עשיר לפי השגתם של אותם הימים: סחר אל ליפסיאה ואל דאנציג ואל קיניגסברג בתבואה ובפשתן ובשערות־חזיר – ועשה עושר. התחיל “להשכיל” את אמי – ללמדה קרוא וכתוב עברית וגרמנית (חזון יקר בעיירות הקטנות באותן השנים). אבל אמה מתה עליה כשהיתה בת־שמונה – והילדה הקטנה היתה מוכרחת לנהל את הבית, ואחר־כך, כשאביה נשא אשה שניה – להתענות תחת ידה של אם־חורגת. על־כן לא השלימה את השכלתה. ואולם כל מי שהכיר אותה וכל מי שקרא את מכתביה הז’ארגוניים הנפלאים נוכח, שזו היתה אשה שלא מן המצוי. היא היתה ציונית מסורה אף קודם שבאה לארץ־ישראל; וכשבאה לכאן עמנו ביחד בתחילת שנת תר"ף נתקשרה בארץ בכל לבה ונפשה למרות ייסורי הגוף והנפש, שסבלה כאן, ולא רצתה לשמוע אף פעם מלה רעה על ארץ־ישראל. ושלושה ימים קודם פטירתה (בכ"ה בשבט, תרפ"ח), כשהיתה סובלת יסורים נוראים, חולה במחלת־הסרטן, שמתה בה בת 77, עוד ביקשה למסור כל מה שנשאר ממנה לטובת הקרן הקיימת. היא היתה אדוקה בדת יותר מאבא, אבל לא היתה קנאית והיתה רחוקה משנאה פראית לחפשיים. והיא היתה חושבת מחשבות, שכשהיתה מגלה אותן לפנַי לפרקים בשיחותיה, היו מפליאות אותי בעמקותן: מהרהרת על מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא ומחשבת חשבונו של עולם בסיכום פסימיסטי מאד. היא היתה בעלת רצון חזק, פיקחית ובעלת חוש מעשי מפליא, ולמרות מה שהיתה חולנית במשך עשרות בשנים וראתה את העושק והרשעה שבעולם לא הגיעה אף פעם לידי יאוש. ועם מעשיוּתה וחוש־המציאות שלה היתה מוסרית בתכלית המוסריות, אוהבת אמת ושונאת כל זיוף בערמומיות ומלאכותיות, מחמרת בקיום המצוות וקפדנית בתביעותיה הדתיות, שתבעה קודם כל מעצמה.

הדבר ברור: אבא ואמא היו שני הפכים והסיכסוכים שביניהם לא היו מועטים. ומזיווג של שני הפכים כאלה יצאתי לאויר־העולם. ואף בי מתגוששים כל הימים שני הפכים: הכוסף העז לחיים טבעיים וארציים, פרטיים ולאומיים, וההערצה הגדולה של חיים שמימיים, של מוסריות עליונה ודתיות צרופה, שאין בכוחי להשיגן.

פרק ב

אולקניקי וטרוקי: חינוך ישן וחדש.

רק בן שש (שלא כמנהג־הזמן) שלחו אותי אבי ואמי אל ה"חדר". בימים מועטים למדתי לקרוא עברית. הרבי ר' אהרון תמה על כך והתחיל משבחני בפני אבי ואמי ואף בפני בני־אדם זרים. מיד ב"זמן" השני התחלתי לומד “חומש” – ושוב הצלחה מרובה בלימודים. ואולם מרוב שקידה על ה"חומש" ומיד אחר־כך על “נביאים ראשונים” חליתי וחצי־שנה לא למדתי כלל. וכשחזרתי אל הלימודים דלקתי אחר חברי – ועד מהרה העברתי אותם בידיעותי. שני רבותי בחומש ורש"י וב"התחלת גמרא", ר' יהושע ור' צבי דוב, היו באים לבית אבותי ומספרים להם, שיש להם בן “עילוי”: הוא מקשה קושיות עמוקות וחריפות, שאינם יודעים להשיב עליהן, שהרי קושיות כאלו יוצאות מתחום־השגותיהם של ילדים – ואני אז רק בן שמונה. וכבר אז נתגלה בי גם כשרון של נואם כביכול: היו מעמידים אותי בבית־הכנסת על ספסל גבוה והייתי “דורש” בפני קהל־שומעים, שהיה נהנה מדברי הילד. אני מצייר לעצמי, מה ה"חכמה", שהיתה יכולה להיות במין “דרשות” כאלו. על כל פנים, אבותי ורבותי שמחו על כך. כבר עברתי אז על כל ה"חומש", על חלק מנ"ך ועל פרקים אחדים מבבא מציעא ואני בן־תשע – ופתאום בא שינוי עיקרי בכל לימודי וחינוכי.

דוד היה לי בעיר טרוקי, פלך ווילנה, אהרון קדש קלַאוּזנר שמו. זה היה אדם נפלא במינו. הוא היה אמיד לפי קנה־המידה של העיירות היהודיות באותם הימים, אבל לא עשיר. ואולם הוא עשה צדקה וחסד לא לפי מידת־עשרו. לא היה לא רק בעיירתו אלא גם בכל הסביבה של טרוקי נדבן ומרבה־להיטיב כמותו; ואשתו טובת־הלב והצדקנית, ראשה תהילה, עוזרת על־ידו, מחזקת את ידיו ומעוררת אותו לכל דבר טוב ונאה. תמיד היה אפשר לראותו רץ ומשתדל לטובת־הקהילה ולטובת בני־אדם זרים ומוזרים לו. בית פתוח כזה לא ראיתי מימי. בני־אדם זרים ומוזרים היו באים למשפחת קלאוזנר, מתאכסנים בבית, אוכלים ושותים – ונפטרים באמירת־תודה בלבד. לא היתה בבית זה מנוחה לא ביום ולא בלילה מאנשים זרים, שלזה היה צריך לעזור בכספים ולהלה – בהשתדלות או בעצה. בכל הסביבה נודעה צדקתו ורבתה תהילת־ביתו. בתים כאלה אין לראות עוד בימינו, ובפרט בערים הגדולות, שמצטיינות בקרירות־יושביהן ואדישותם לכל סבל פרטי וכללי, אם העזרה הניתנת על־ידם לא תצלצל בכל הפעמונים…

ור' אהרון קדש קלאוזנר, למרות מה שלא נטה ממנהגי־ישראל וקיים את המצוות ככל שאר היהודים, אלא שלא האמין באמונות תפלות, הרגיש בדבר, שסמוך לסוף המאה הי"ט שוב אי־אפשר לחנך את בניו בחינוך הישן של ה"חדר" וה"ישיבה". ודאי, גרמה לכך קירבתם של ווילנה ומשכיליה לטרוקי. ואז, בשנות השמונים למאה הי"ט, גם נשבה רוח חדשה בישראל אחר הפּרעות של שנות 1881–1882 ושאר המאורעות המעציבים באירופה כולה (האנטישמיות בגרמניה, עלילת־הדם בהונגאריה, ועוד). צמחה בלבותיהם של משכילי־ישראל אכזבה גדולה ביחסם לתרבות־אירופה ולהשכלתה: סמוך לסוף המאה הי"ט, בדורה של הליבראליוּת והאֶמאנציפאציה, מטיפים לאנטישמיות בגרמניה ה"נאורה", מעלילים עלילת־דם בהונגאריה ושודדים רכוש יהודי ומכים ופוצעים ואף הורגים יהודים (לפי השמועה, נהרג אז יהודי אחד בפרעות בניז’ני־נובגורוד) לעין־השמש ברוסיה – ואין מציל, ואין גם מוחה בתוקף… ובכן – לאוהליך, ישראל! אל־נא תתלה את תקותך באֶמאנציפאציה ובתרבות של הגויים, בישרם ובצדקתם. יש לך תורה מאירה, לשון קדושה ישנה־חדשה, ספרות עתיקה וצעירה, ויש גם ארץ־מולדת רחוקה במקום וקרובה ללב… כך היה הלך־הרוח של טוֹבי ה"משכילים העבריים" – טפוס מיוחד במינו, שאילמלא הוא לא היינו מגיעים עד התנועה הציונית ותחית הלשון העברית ומדינת־ישראל.

ואולם יש להוסיף, שעם כל לאומיותם של המשכילים הללו לא היו יכולים ברובם הגדול להיות שונאי־תרבות. סוף־סוף נתחנכו על סיפוריהם של מאפו וסמולנסקין ועל שיריהם של י. ל. גורדון, ששלָשתם נלחמו באדיקות החשוכה והטיפו להתקרבות אל הגויים ולהשכלה, אבל להשכלה ביחד עם חיבת הלשון העברית ועם טיפוח של הספרות העברית. ומאפו וסמולנסקין, שהטיפו ל"אהבת־ציון" וללאומיות עברית, סוף־סוף נלחמו אף הם באדוקים ובחסידים.

ר' אהרן קדש קלאוזנר לא נכנס לתוך השאלות הסבוכות של היחס בין הלאומיות ובין ההתקדמות, אבל הרגיש בדבר, שיש לתת חינוך חדש, לאומי־אנושי, לבניו – ואף לבנותיו; מה שהיה חידוש גדול באותם הימים. ולפיכך הביא מווילנה מורה משכיל, פינחס שוּקיאן שמו, שהיה אחד מן הראשונים במשכילים העבריים, שנעשו חובבי־ציון, וכשנתייסדה אחר־כך אגודת “בני־משה” היה אחד מחבריה. שוקיאן נתחנך על ספרי מאפו וסמולנסקין ונעשה לאומי אדוק ואוהב את הלשון העברית בכל לבו ונפשו, ואף אם בשנות־השמונים למאה הי"ט עדיין לא דיברו עברית בגולה היה מתייחס אל הלשון העברית כאל לשון מדוברת והיה מלמד אותה כלשון חיה. טיפוס זה של מורה עברי לאומי וחובב־ציון עדיין לא מצא בספרותנו לא את תאורו ולא את הערכתו החיובית: משבחים ומפארים בה רק את ה"מלמד" ואת ה"חדר". ואולם די להזכיר, שמורים מטפוס זה גידלו לנו משורר כטשרניחובסקי ועסקן ציוני כאוסישקין, כדי להכיר את השפעתם הגדולה על הפצתן של הלאומיות והציוניות. ומורה מטפוס זה היה גם פינחס שוקיאן, שאילמלא הוא מי יודע אם הייתי מוצא את דרכי אל היהדות הלאומית השלמה.

ושנה אחת קודם צמיחתה של אגודת־ביל"ו פירסם אהרון רוזנפֶלד (1846–1916), זה שהיה אחר־כך אחד מעמודי “היום” של קאנטור ופרישמאן ונתפרסם במאמריו בכינויים “אבנר”, “אבידן בן גדעוני”, ועוד, ולסוף נעשה רב מטעם הממשלה בעיר באכמוט (פלך יֶקאטרינוסלאב), את החרֶסטומתיה (המקראה) העברית־האירופית הראשונה בשם “גן־שעשועים” (ווארשה תר"ם). והרי המשכילים העבריים, מעריציו של מאפו, אי־אפשר היה שלא יסכימו לדעתו, שיש להתחיל את הוראתה של הלשון העברית לא מן ה"חומש" אלא מספרי־לימוד, כמו שלומדים כל לשון חיה, – וספר־לימוד כזה הריהו “אמון פדגוג” של מאפו עצמו. שוקיאן החליט, איפוא, ללמד את בניו ובנותיו של אהרון קדש קלאוזנר את הלשון העברית ולא חומש ורש"י, כלומר, הוא ילמד אותם לא תורה, שהלשון העברית נלמדת על־ידיה ממילא, שהרי התורה כתובה עברית, אלא – את הלשון העברית כלשון לאומית, שיש לה ערך בפני עצמו. זו היתה מהפכה ממש בחינוך העברי, ואפשר, גם בכל תפיסת־העולם היהודית שבאותם הימים.

ודודי אהרן קדש שמע, שיש ליהודה ליב אחיו באוֹלקניקי בן “עילוי”, ועל־כן כתב לאחיו, שיביא את הבן לטרוקי כדי שיהא חבר לבניו ולבנותיו וילמַד ביחד עמהם. אבי ואמי, שאופן־הלימוד הישן לא היה קדוש בעיניהם, ואפשר, לא הבחינו כל־כך בין הישן ובין החדש בלימודים, שמחו על הצעה זו. ולאחר חג־הפסח, תרמ"ג (1883), הביאוני לטרוקי והשאירוני בבית־דודי. שם שהיתי רק שנה אחת או שנה ומחצה (1883–1885), אבל כמה מרובה היתה ההשפעה, שהשפיע עלי העולם החדש, שהוכנסתי לתוכו! – המורה שוקיאן הניח הצדה את החומש ורש"י ואת הגמרא והתחיל את לימודי מבתחילה, כאילו לא הייתי יודע עברית כלום. כספר־לימוד שימש לנו (לי ולבני־דודי) “אמון פדגוג” וכספר־מקרא – “גן־שעשועים”. ודרך אגב: על “גן־שעשועים” נתחנך גם שאול טשרניחובסקי, ואפשר, ספר משותף נחמד זה היה אחד מן הקשרים הרוחנים, שקישר את נפשותינו בנעורינו. וכך מבני הדור העברי הקודם, אפשר, זולת טשרניחובסקי, אני היחידי, שקיבל חינוך עברי חדש מסודר. לימודי ב"חדר" במשך שתים־שלש שנים לא היה בשבילי אלא אֶפיסודה קצרה, שהשאירה בחיי רק רושם מועט. איני שונא את ה"חדר" כמו ששנאו אותו כל אלה מבני הדור החולף, שסבלו מן המקל והרצועה של ה"רבי" ומן הלימוד הארוך והחדגוֹני ב"חדר" צר ומלוכלך, אבל איני גם ממעריציו כמו שהעריצוהו ומוסיפים להעריצו כל אלה, שכל ידיעותיהם העבריות באו להם ממנו. אני אין לי להכיר תודה לה"חדר" אלא מעט מאד. הרבה יותר ממנו נתן לי החינוך החדש של שוקיאן. הוא לא רק לימד אותי עברית חיה ומדויקת מתוך “אמון פדגוג” של מאפו ומתוך “מורה־הלשון” של ח"צ לרנר, אלא גם חיבב עלי את לשוננו הלאומית כלשון מדברת אל לב־הילד על־ידי ששָׁר עמנו, תלמידיו, הרבה שירים אנושיים־כלליים וילדותיים מתוך “גן־שעשועים” (למשל: “התרנגול ישורר” או “נלכּדתּ, צפור, אסורות רגליך”, וכדומה). הוא היה מטייל עמנו ב"הר־הארמון" הנחמד שבטרוקי, היה מראה לנו את יפי־הטבע מסביב, מספר לנו על ארץ־ישראל כפי שניתָּארה בספריו של קלמן שולמאן ונוסך לתוך לבותינו פלגי הרגשות לאומיות חדשות, שנערי־ה"חדר" לא ידעו ולא הרגישו אותן. והוא הוא שנתן לי, לילד בן תשע, לקרוא את “אהבת־ציון” למאפו, שאחר־כך קראתי אותו בחיי עשרים ושלש פעמים וקֶסֶם נפלא קָסַם לרוחי ועשה אותי עבד לציון ולעברית עד עולם.

פרק ג

באודיסה:ישיבה – בית־ספר תיכון. אלימלך איש נעמי. אני כותב רומאן היסטורי.

בסוף שנת תרמ"ד (קיץ 1884) חלתה אמי מחלה קשה. ולאמי היה אח עשיר באודיסה, מנחם מנדל ברא"ז, שהיה פעם פקיד ממשלתי בקיניגסברג ושנכדו, שאימץ לו כבן, היה הצייר המפורסם יוסף עמנואלוביץ ברא"ז. מנחם ברא"ז זה היה טפוס מופלא במינו: היה “אפיקורוס” במובן היווני: חפשי בדעות עד הקצה האחרון, מעשן בשבת לעיני־כל ואוכל מאכלות אסורים, – דבר יקר־מציאות באותם הימים, – ואוהב תענוגות ורואה את כל העולם מתוך אספקלריה פּסימיסטית, שמביאה לידי אהבת־החיים: “אכוֹל ושׁתה, כי מחר נמות”, או, כפי הפתגם הצרפתי: tout casse, tout lasse, donc profitons de la vieTout passe, (הכל חולף, הכל נשבר, הכל נחלש, ובכן נֵהָנה מן החיים!). היה יפה־תואר, לא רדף אחר רווחים גדולים בבית־החרושת של זכוכית, שניהלה אשתו, החכמנית פֶרֶלֶה, שאף היא היתה אשה בלתי־רגילה: ביטלה את הדת ואת מצוותיה, לא אהבה את האדוקים המתחסדים והכירה את חולשותיהם של בני־אדם הכרה שכלתנית חודרת. מנחם ברא"ז היה ישר במנהגיו עם בני־אדם, אבל נטל מן החיים כל מה שהיה אפשר ליטול מהם בלא להזיק לשאר בני־אדם. זה היה אחי־אמי, שעשה עלי בילדותי רושם חזק, אף אם דרכיו לא נראו לי לילך בהן.

ראשה קיילה ברא"ז־קלוזנר, אמו של פרופ' קלוזנר  ר' יהודה ליב קלוזנר, אביו של פרופ' קלוזנר

וכשחלתה אמי יעצו לה מכרינו לנסוע לאודיסה כדי להתרפא שם: שם, בעיר גדולה, יש רופאים גדולים – ואחיה, ודאי, יתמוך שם בידה. היא נשמעה לעצה זו. ומכיון שהיתה האחות האהובה של ה"דוד מנדל", יעץ לה להעתיק דירתה לעיר הגדולה. כי מה יעשו היא ובעלה בעיירה הנידחת אולקניקי? – והרי היא מספרת, שיש לה בן מצטיין בלימודיו – מה יהא בסופו אם ישאר באולקניקי? או אפילו בטרוקי? אמי הסכימה לדברי־טעם אלה. ובוודאי, אושר היה זה בשבילי, שלא נשארתי בעיר ליטאית קטנה ויכולתי לקבל חינוך עברי־אירופי בעיר הגדולה והמיוחדת־במינה אודיסה, “היפהפיה הדרומית”, כפי שנקראה עוד בימיו של פושקין, המשורר הרוסי הגדול. ומקרה משונה הוא זה, שבאתי לאודיסה כמעט בעצם היום, שבו מת פרץ סמולנסקין, בי"ז בשבט, תרמ"ה (תחילת 1885) – ואני אז בן עשר. הרי מעריץ הייתי את סמולנסקין כל ימי ונשארתי כך עד היום.

אבותי, שהיו לא־עניים וכמעט אמידים באולקניקי, נתרוששו על־ידי הנסיעה הרחוקה מאולקניקי לאודיסה ועל־ידי חוסר משלח־יד בחדשים הראשונים לאחר שהגיעו לאודיסה. לסוף הוכרחו לפתוח חנות־מכולת. אבי הצטער תמיד על שנעשה חנווני ועל שגלה כבודו ממנו בעיר נכריה. כי מי יָדע באודיסה את בן־בנם של ר' אברהם קלוזנר ואת בת־בנם של ר' אלכסנדר זיסקינד מהורודנה? – ייסורי־אבותי מחמת מצבם הירוד במובן הרוחני הרבה יותר מבּמובן החמרי עשו עלי בילדותי רושם חזק. אבי היה מטבעו אדם עליז ובעל רוח טובה, בריא ואוהב חידודים, ואילו באודיסה, כשהוכרח ליעשות חנווני, נעשה בלתי־מרוצה וזעף כל הימים, ומצב־רוח זה גרם למחלתו הקשה, מחלת־הסרטן, שמת בה בערב סוכות, תרס"ה (1904), רק בן 57 שנים, כאמור.

לחינוכי דאגה אמי יותר מאבי. אבל לכך דאג גם קרוב שלי מצד אמי, מנחם מֶנְכֶן לוין, שהיה במשך כמה שנים סופרו של “המליץ” באודיסה, כמובן, שלא על מנת לקבל פרס, ופירסם ב"המליץ" כתּבוֹת הרבה וגם מאמרים עוסקים בבעיותיה של העיר הגדולה. הוא היה משכיל עברי־לאומי טפוסי וחובב־ציון בלב ונפש, מן המחונכים על “אהבת־ציון” ו"אשמת־שומרון" ועל “עם־עולם” ו"עת לטעת". היתה לו חנות של אריגים, שבאמת עסוקה היתה בה אשתו, בת־דודי, ולא הוא; וחנות זו היתה בית־ועד למשכילים ולחובבי־ציון, אף־על־פי שאשתו היתה מתרעמת תמיד, שהוויכוחים על לאומיות וציוניות של “חברי”־בעלה מבריחים את הקונים. בחנות זו הכַּרתי כמה וכמה מן הסופרים העבריים ומחובבי־ציון הוותיקים, אותם ואת חילוקי־דעותיהם, אותם ואת התלהבותם, את האידיאליות שלהם ואף – את קטנות־המוחין, שהצטיינו בה ברובם. ואת כל אלה הכרתי גם בבית־מסחר־הספרים של אפרים דיינארד, שלאחר שנים, כשישב באמריקה, כתב נגד “ישו הנצרי” שלי שלשה ספרים מלאים חירופים וגידופים.

ובאודיסה היתה “ישיבה גדולה”, שלא היתה דומה ל"ישיבות" שבליטה ובפולניה אלא בשמה בלבד. כלום ראיתם מימיכם “ישיבה”, שבה ילמדו שלוש שעות ביום תלמוד, שעה אחת ביום תנ"ך ודיקדוק, ושלש שעות ביום רוסית, גרמנית, חשבון, היסטוריה וגיאוגראפיה? – ול"ישיבה" זו, שהיתה יותר בית־ספר תיכון עברי־כללי מ"ישיבה", הכניסני מנחם מנכן לוין אחר חג־הפסח, תרמ"ה (1885) – ואני אז כבן אחת־עשרה שנה. דומה, שהגורל רצה להטעימני רק טעם של “ישיבה”, אבל לא נתן לי להיות בחור־ישיבה. רק בשנת 1916, כשהרציתי הרצאה על “הרעיון המשיחי” בקובנה, ראיתי בפעם הראשונה בחיי “ישיבה” ממש – את ישיבת־סלובודקה. “בחור־ישיבה” במובן הרגיל לא הייתי מעולם כמו שאפילו לא טעמתי את טעמה של חבישת־בית־המדרש. חינוכי היה הטבעי ביותר והעברי־האנושי ביותר, שהיה אפשרי באותם הימים. נכנסתי לכיתה השלישית של ה"ישיבה" כביכול (בן י"א בכיתה שלישית של “ישיבה!” ברור, איפוא, שאין זו ישיבה אלא בית־ספר), וכמעט ארבע שנים (1885–1889) למדתי בה. שקדתי בה על התלמוד הרבה. היה שם מלמד זקן, ר' מנחם מנדל מיאסי, חסיד אדוק ובקי גדול בתלמוד, וביחד עם זה מלמד מחמיר וקפדן, שהלעיט את תלמידיו תלמוד שלש שעות ביום, סוגיות חמורות וקלות, עם פירוש רש"י ותוספות. אבל כמעט לא היה יום, שלא פסק בו ממשנתו החמורה ולא סיפר לנו באמצע־הלימוד גם סיפורי־מעשיות על “צדיקים” ו"חסידים". היה מדבר לפני תלמידיו על הניסים והנפלאות, שעשו הבעש"ט ותלמידיו, ומספר את “חידושיהם” ואת “דרשותיהם”. מכאן אני מכיר פחות או יותר את החסידים ואת החסידות מחוץ לספרותם, שקראתי לאחר שנים, שהרי אבי ואמי היו “מתנגדים”, ואבי אף היה מתלוצץ בחסידים וב"רביים".

המורה לתנ"ך ודיקדוק ב"ישיבה" זו היה הסופר המפורסם בשנות השבעים והשמונים, אלימלך איש נעמי (אלימלך וֶכְּסְלֶר או, בחניכתו החדשה, אלימלך בֶּזְרֶדְקוֹ, אביו של הטבעוני המפורסם בזרדקו, שמת בפאריס). איש־נעמי היה “מליץ” ו"פוריסטן" מן הקיצונים, וסיגנון עברי, שהיה בו זכר למלה או לביטוי, שאינם בתנ"ך, נחשב בעיניו לסיגנון לא־עברי, ל"סיגנון בּרבּרי" ול"ז’ארגון באותיות עבריות". ואף לא כל לשון־התנ"ך היתה זכה בעיניו: “עברית אמיתית” היתה לו רק לשונם של ישעיה ואיוב. אפילו בלשונו של עמוס מצא “ירידה”. והלשון של מגילת־אסתר, קוהלת, עזרא ונחמיה ודברי־הימים שוב לא נחשבה בעיניו ללשון עברית כלל. לשון המשנה, הברייתות והמדרשים, אפילו הקדומים שבהם, היתה בעיניו “לשון ארמית בלולה בעברית” – לא “שפה ברורה” אלא “שפה בלולה”, ומלה מקוהלת או מן המשנה והברייתות היתה “טרפה” ממש בעיניו.

זכורני: פעם אחת, ואני אז בן 12 שנה, תירגמתי מגרמנית, שכבר ידעתי אז יפה, סיפור בעל תוכן עברי בשם “היהודי המכיר טובה”. הבאתי לו את התרגום והשארתי אותו בידו כדי לשמוע את חַוַת־דעתו עליו. לאחר שבועיים הביא את התרגום ל"הישיבה", ובשעת השיעור, בפני כל התלמידים, פנה אלי בחימה כבושה ואמר לי:

– אתה לא תדע עוד לכתוב עברית לעולם!

זכורני: דמי קפאו בעורקי. הרי משפט־מוות חרץ המורה עלי, שכבר אז היו כל מחשבותי נתונות לעברית. מבויש ונרעד עמדתי לפניו ופנַי כבושים בקרקע. רציתי לדעת, מפני־מה נחרץ עלי משפט קשה כזה, אך לא נועזתי לשאול את המורה הקפדן. ואולם הוא עצמו מיהר לבאר לי את טעם־משפטו הקשה כשפנה אלי שנית ואמר:

– אני שואל אותך; יש בתנ"ך מלה נהדרת מעין “שי”, ויש מלה נאה גם היא: “תשורה”, ולכל הפחות אפשר להשתמש במלה “מנחה” – והאיך בא נער שכמותך ומשתמש במלה “מתנה”? כלום יש תקוה לעברית מנער שכמותך?

ועד סוף־ימיו, לאחר שכבר היה מתפאר בתלמידו ה"דוֹקטוֹר" (הוא האריך ימים ומת בסוף־ימיה של מלחמת־העולם הראשונה), לא היה יכול לסלוח לי את ספרי “שפת עבר – שפה חיה”, את יחסי החיובי למלות המאוחרות, וביחוד – מה שהרשיתי לעצמי לחדש מלים. מה? לשון־התנ"ך שוב אינה מספקת? – אין דבר, שאין להביע אותו בלשון־התנ"ך! רק צריך למצוא שם את המלה המתאמת ואת הביטוי המתאים. ואין צורך במלות מאוחרות, ועל אחת כמה וכמה במלות מחודשות. הוא היה אומר: “עברית ידעו לכתוב רק אברהם, יצחק ויעקב: אברהם מאפו, יצחק ארטר ויעקב אַיכֶנבּאום. את גורדון וסמולנסקין כבר יש לתרגם לעברית של המקרא, ושאר הסופרים כותבים ז’ארגון באותיות עבריות”.

מובן, שאני, שנתחנכתי על “אמון פדגוג” ו"גן־שעשועים", לא קיבלתי את דעתו זו. אף בילדותי, כשעדיין כתבתי עברית תנ"כית, לא נטיתי אחר ה"מליצים" שבסופרים העבריים, ואף הייתי מלגלג בסתר על “איש נעמי” ו"מליצותיו". ביחוד עשה לי צחוק מה שסיפר הוא עצמו, שבשעה שהיה ניגש לכתוב מאמר היה פותח את ספר ישעיהו ואת ספר איוב ומלקט מתוכם את המליצות הנאותות למאמרו, ורק אחר־כך היה מתחיל בכתיבת מאמרו, מכניס לתוכו את המליצות המלוקטות, וכל מליצה, שמצא אחרת נאה ממנה, היה מוחק ומדביק על גבה, על פיסת־נייר, את המליצה הנאה יותר לפי שיקול־דעתו. זו היתה הלשון “העברית האמיתית” לפי השגתם של סופרינו ה"מפורסמים" עוד סמוך לסופן של שנות־השמונים!

לא למדתי, איפוא, לכתוב עברית מאיש־נעמי. ולעומת זה השפיע עלי בלימוד־התנ"ך שלו. אהבתו לתנ"ך לא ידעה גבול. במובן זה היה “משכיל עברי” טיפוסי. את הנביאים העריץ במידה, שקשה לשער. תוכחותיהם היו בעיניו “תוכחות־חיים”. לא כמכשפים, מגידי־עתידות ועושי מעשי־ניסים היו לו נביאי־ישראל, כמו שהיו בעיניהם של כמעט כל התורנים והאדוקים, אלא כמטיפים מוסריים גדולים וכמתקנים גדולים של החיים היו בעיניו וקובלנותיהם הנמרצות כאילו היו מכוּונות לזמננו. כחסיד שנתפקר וכווֹלְטֶרְיָני לא ראה את הצד הדתי הטהור שבנבואה, והיא כולה היתה בעיניו הטפה מוסרית רמה ונשגבת, שלא ייגרע מחשיבותה כלום מן העולם ועד העולם. השקפה זו השפיעה עלי השפעה חזקה ובמשך עשרות בשנים ראיתי את הנביאים באספקלריה זו, עד שנפקחו עיני וראיתי גם את הצדדים האחרים שבנבואה – את הצד המדיני החשוב, גם הזמני וגם הניצחי, ואת הצד הדתי הטהור ואף המסתורי העמוק שבה.

המורים, שלימדוני רוסית (שכבר ידעתי בטרוקי), היסטוריה, גיאוגראפיה וחשבון, לא עשו עלי רושם ניכר. הצלחתי בכל הלימודים הללו (פחות מכּל – בחשבון) והייתי חביב על המורים אותם – ובזה נגמרו היחסים שבינינו. ואולם רושם חזק עשה עלי המורה לגרמנית, מרדכי (מארקוס) הורוויץ, שהיה לא משכיל עברי, אלא משכיל מגורמן מכף רגל ועד ראש. הוא עשה עלי רושם בהשכלתו, בתלבָּשׁתו (תמיד היה לבוש שחורים וצילינדר ופאה נכרית על ראשו) ובכל נימוסיו. הוא היה כעין הגשמה של תקופת־מנדלסזון ושל ההשקפות הליבּראליות־הרומאנטיות של התקופה שאחר משה בן מנחם. בהשכלה האמין כבאלהים: היא תפדה את עם־ישראל מכל צרותיו. ומובן, שאין השכלה זולת השכלת־ברלין. את שילר העריץ במידה, שקשה לנו לצייר לעצמנו; אבל גם את הרומאנטיקנים של ימי “הסערה וההסתערות” ושל התקופה שלאחריהם הכיר וחיבב במידה מרובה. והוא היה מורה נפלא לגרמנית: למרות מה שכבר לא היה צעיר בזמן, שלמדתי גרמנית מפיו, היה נלהב ומלהיב, אוהב את הלשון ואת הספרות הגרמניות אהבת־נעורים ויודע לחבב אותן על תלמידיו. ביחוד ידע לקרוא לפנינו את מבחר השירה הגרמנית של זמנו עד כמה שהיתה מתאמת לגיל של נערים בני 12–13. וביחד עם זה עמד על ידיעת הדיקדוק הגרמני ולימד לכתוב כהוגן בלשון זו. וכך ידעתי לקרוא ולכתוב גרמנית עוד מילדותי. ורבים, ודאי, יתפלאו לשמוע, שמאמרי הראשון נדפס לא בעברית אלא – בגרמנית, בעתון: Selbst-Emanzipation של ד"ר נתן בּירנבּאוֹם.

ואולם לכתוב על עניינים שונים בעברית התחלתי עוד כשהייתי רק בן־שמונה. בחלומי נגלה לי האלהים בצורת ה"עתיק יומין" שבדניאל, וביחד עם זה נראה לי דומה במראוֹ להרב היפה, בעל הזקן המגודל והמצח הרחב, של אולקניקי. “חזון” זה הדהימני בחלומי. ולאחר שהקיצותי משנתי סיפרתי בכתב מה שראיתי בחלום. זהו “ציורי” הספרותי הראשון. לצערי, לא נשתמר בידי.

בארבע (או, יותר נכון, בשלש ומחצה) שנות־לימודי ב"הישיבה" הרביתי לקרוא עברית, רוסית וגרמנית. קראתי את מאפו, סמולנסקין וגורדון והמון ספורים ושירים בעברית של סופרים שונים מתקופת־ההשכלה ותחילת חיבת־ציון. קראתי את “המליץ” כסדרו, ועל־פי רוב גם את “הצפירה”. קראתי את “האסיף” ואת “כנסת־ישראל”. וברוסית קראתי סיפורי־ילדים הרבה ואת טורגניֶב ואת גונצ’ארוב, את דוסטויֶבסקי ואת טולסטוי, את פושקין ואת לרמונטוב. ובגרמנית קראתי את שילר, כמה מחיבוריו של לֶסינג, את “וֶרטר” ואת “הֶרמאן ודורותיאה” ו"ריינקה־שועל" של גֵיטֶה, והמון שירים בודדים, שבאו במקראות ובקבצים שונים, ידעתי על־פה.

אבל ביחוד דבקה נפשי בספרי־היסטוריה. עיבודיו ההיסטוריים של קלמן שולמאן ותרגומיו של רש"י פ’ין מסיפורים היסטוריים היו לחם־חוקי. זְכוּרְני: פעם נתן לי אבי חצי־רובל כשהצטיינתי בלימודי. ואני אז בן שתים־עשרה. הלכתי אל בית־מסחר ספרים עבריים ב"רחוב־היהודים" שבאודיסה וקניתי בארבעים קופיקות את “מלחמות־היהודים” של יוסף בן מתתיהו בתרגומו המליצי, אבל הנלבב של קלמן שולמאן. קראתי אותו אחת ושתים – וכל רוחי מָלאה ממנו. וכך נתקשרתי בתולדות בית שני מאז ועד היום הזה. וכבר חלמתי אז לכתוב את תולדות־ישראל מתחילתן ועד סוף בית שני בשם “קורות העברים”. אבל יותר מפליאה היא עובדה זו: ב"הישיבה" האודיסאית היו עוד נערים כמותי, שהירבו לקרוא בספרות החדשה: אשר סגל, שעבד ב"תושיה" וערך את “עולם קטן” ותירגם לעברית את “רעב” של קנוט האמסון ואת “שירים בפרוזה” של טורגניֶב, אחיו המתימטיקן המופלא יעקב צבי סגל, המשורר י"ז ספיבאקוב (חי כיום בארגנטינה), ועוד. הצעתי לפניהם “להוציא בכתב־יד” ירחון בשם “הגן”. יעקב סגל ואני היינו העורכים של “ירחון” זה ואשר סגל היה מעתיק אותו בכתב־ידו באֶכּסֶמפלאר אחד או שנים, וכולנו, ביחד עם עוד נערים אחדים, השתתפנו בו כ"עוזרים". וב"ירחון" זה “פירסמתי” לראשונה את “חיבורי” הראשון, שהוא ראוי לשם זה, בשם “דמשק וירושלים” – והוא רומאן היסטורי מחיי־היהודים בארץ־ישראל ובסוריה בתקופת־החשמונאים! – הוא “נתפרסם” בשלש חוברות של “הגן”, שלצערי, רק שתים מהן נשתיירו בידי, ובהן ההתחלה והאמצע של “דמשק וירושלים”, ואילו הסוף, שבא בחוברת השלישית, חסר. לפני שנים קראתי מה שנשתייר מ"רומאן היסטורי" זה, שכמובן, הוא ילדותי על־פי תכנו, ונראה היה לי, שאילו הייתי מתקן קצת את סיגנונו ומסיים אותו ב"סיום" מתאים, היה טוב גם עכשיו כסיפור היסטורי לילדים. מתוארת בו הכתרתה של שלום־ציון (אלכסנדרה) המלכה, ימי־מלכותה ומלחמתה בתלמי בן מני בגבולות־דמשק. ועל מסכת היסטורית זו מתרקם סיפור־אהבים ילדותי. ומי מילל לי אז, שרוב שנות־חיי אעסוק בתקופת־החשמונאים בפרט ובתולדות בית שני בכלל? – אכן, צודקים הרוסים באמרתם: “כמו שהאדם הוא בעריסתו כך הוא גם בקברו”. יש “מרכז” לרוחו של אדם, שכל נקודות־ההקֵף יוצאות ממנו ופונות אליו כל ימי־חייו, ו"מרכז־רוחי" הוא – הבית השני.

פרק ד

אני מתכונן לבחינת־בגרות ומרבה בקריאה. חבירותי וחברי. שאול טשרניחובסקי. ד"ר פינסקר. "שפתנו אתנו". זאב יעבץ וקבציו. בן־יהודה ועתונו. "פרדס". אני נעשה למדן. מרה שחורה והסם־שכנגדה.

בקיץ, תרמ"ט (1889), סיימתי את לימודי ב"הישיבה" וקיבלתי תעודת־גמר ובה ציונים טובים ביותר בכל מקצועות־הלימודים; תעודה כמו שנותנים כל בתי־הספר התיכונים וכמו שלא היתה נהוגה ב"ישיבה" ממש. שהרי ה"ישיבה" שבאודיסה לא היתה ישיבה ממש, כאמור. הייתי אז בן ארבע־עשרה, שהרי נולדתי בסוף תרל"ד, ובכן – נער צעיר. “בחור־ישיבה” לא “זכיתי” להיות – ואיני מצטער על כך.

החלטתי להכין את עצמי לתעודת־בגרות של גימנסיה רוסית. שהרי עוד בשנת תרמ"ז (1887) יצאה הפקודה של הממשלה הצאריסטית האנטישמית לקבל את היהודים לבתי־ספר תיכונים רוסיים רק במספר מצומצם של 3,5,10 אחוזים (עשרה אחוזים ב"תחום־המושב" וחמישה ושלשה מחוצה לו), ולא היתה לי, איפוא, תקוה להתקבל לתוך הגימנסיה גופה: זכו לכך על־פי רוב בני־עשירים, שהיו יכולים לשחד את המנהלים של בתי־הספר, או בעלי־פּרוֹטֶקציה, או – מצטיינים בבחינות בכל המקצועות במידה שוָה. אבותי לא היו עשירים ואף פרוטקציה לא היתה לי, ובבחינות, ודאי, לא הייתי מצטיין במַתימטיקה. לא נשאר לי, איפוא, אלא לעמוד לבחינות־גמר בגימנסיה. ולכך הייתי צריך להכין את עצמי בכמה וכמה לימודים, שלא נלמדו ב"הישיבה" כלל, למשל, ביוונית ולאטינית, או שנלמדו בהקף יותר קטן, למשל, במתימטיקה. ואז עדיין היו צעירים־אידיאליסטים, שראו חובה קדושה לעצמם “להשכיל” את הנוער העברי ולהכינו למלחמה על חיים חברותיים חדשים. ובהכנה כזו באו לעזרתי שני צעירים נלבבים, שקשה לי לשכוח אותם.

האחד היה לֶבֶ מאטוֵאיטש זאבלוּדוֹבסקי, צעיר בעל ידיעות רחבות, ביחוד בהיסטוריה, סוציולוגיה וכלכלה מדינית; סוציאליסטן נלהב, שישב יותר משנה במאסר על הפצת דעות סוציאליסטיות. זאבלודובסקי זה, שקירב אותי הרבה, היטה את לבי ללמוד, לשם הבנה חדשה של ההיסטוריה, מדעי־טבע וכלכלה מדינית. ובמשך שנות 1889–1893 למדתי מתוך הספרים, שנתן לי לקריאה וללימוד או שהראה לי עליהם ומצאתי אותם בספריות, פו’סיולוגיה ואנאטומיה, זואולוגיה ובוטאניקה, כלכלה מדינית וסוציולוגיה, וביחוד היסטוריה ופילוסופית־ההיסטוריה (“היסטוריוסופיה”), שאחריהן נמשך לבי ביותר ושלמדתי את כל שאר הלימודים האמורים לִשְמן.

המורה־בחינם השני שלי היה סטודנט בשם ניקולאי (קוליה) פרֶנקל, שעליו נודע לי רק אחר־כך, לאחר שפסקתי ללמוד מפיו, שהמיר את דתו כדי להיכנס לאוניברסיטה (הוא כיסה ממני דבר זה). הוא היה יפה־תואר, פיקח, משכיל ואוהב־חיים. בשכנות עמו ישב זוג צעיר, בעל ואשה, והאשה אף היא יפה ביותר – ונתאהבה בסטודנט היפה והחכם. ואהבה זו נעשתה טראגֵידיה גדולה, שהייתי עד לה ונחרתה על לבי עד היום: הצעירה היפהפיה, שבעלה הצעיר אהב אותה עד לשגעון, דרשה, שישחרר אותה ו"יחזיר לה את קוֹלינקה" (כלומר, את ניקולאי פרנקל), והבעל טען, שרק על גופתו המתה תעבור אל פרנקל “אהובה”, שבאמת לא רצה, שתיפרד מבעלה, ונתקרב אליה כצעיר אל צעירה, אך לא פילל, שיגיעו הדברים לידי מצב כזה. ואף אם נער הייתי אז הרגשתי, שלפנַי כאן סבל גדול של נשמה צעירה, שהחובה לא היתה יכולה להתגבר בה על האהבה.

פרנקל זה לימד אותי יוונית ולאטינית ומתימטיקה פעמיים בשבוע חינם וסייע לי להשתלם ברוסית וגרמנית עד כדי לכתוב בשתי לשונות אלו חיבורים ארוכים, כמו שדורשים בכיתות העליונות של הגימנסיה. ונוסף על כל אלה למדתי לעצמי, בלא שתדרוש דבר זה תכנית־הלימודים של הגימנסיה (בגימנסיה הרוסית של אז די היה בלשון אירופית אחת – או גרמנית או צרפתית, ואנגלית עדיין היו לומדים אז רק בבית־ספר למסחר), צרפתית ואנגלית. ובמשך ארבע שנים הספקתי ללמוד יוונית ולאטינית עד כדי לקרוא את מבחר הספרות הקלאסית à livre ouvert וכן גם קראתי צרפתית ואנגלית. קראתי את יוליוס קיסר ואת קורנֶליוס נֶפּוס, את סאלוּּסטיוס ואת טיטוס ליוויוס, את אובידיוס, את ווירגיליוס ואת הוֹראַציוס, את “אנאבאסיס” ו"קירופידיאה" של אַכְּסֶנוֹפוֹן, את הֶרודוטוס ואת תוּקו’דידֶס, ואת מבחר השירים שב"איליאס" ו"אודיסיאה" להומירוס. בגרמנית הרביתי לקרוא את גֵיטה ואת היינה, את פרידריך שפילהאגן ואת בֶּרטולד אַוּאֶרבאך, את ז’אן פול ריכטר, את טיק ואת נובאליס ואת שני השלֶגֶלים, ועוד ספרים הרבה. ובצרפתית ואנגלית קראתי את מבחר הספרות הקלאסית שבשתי הלשונות הללו. ביחוד התאהבתי באובידיוס וב"מֶטאמורפוזות" שלו, ב"כנסית־היאור" האנגלית ובביירון ושֶׁלִי ואף מאקולי, בּוֹקְל ודרֶפֶּר לקחו את לבי. אחר־כך דבקתי ביותר בקארלייל, שהשפיע על כל תפיסת־עולמי. בצרפתית אהבתי את וויקטור הוּ’גו ואת זולא, את אנדרֶה שֶׁנְיֶה ואת אלְפְרֶד די מוּ’סֶה, והירביתי לקרוא את מונטסקיה, וולטיר ודידְרוֹ, ואחר־כך קראתי כמעט את כל חיבוריו של רוּסוֹ, שעשה עלי רושם חזק. וברוסית דבקתי ברומאנים של דוסטויֶבסקי וקראתי את שיריהם של נֶקראסוב, נאדסון, מייקוב ופֶט. את שירי־פרוג במקורם הייתי מחבב מאד, אבל לא השפיעו עלי ביותר: מצאתי בהם בַּכיינות יותר מדי. מובן מאליו, שקראתי את פיסארב, צ’רנישֶבסקי ודוֹברוֹלוּבוֹב ונתרשמתי מרעיונותיהם החדשים והנועזים. וספר רוסי אחד עמוק השפיע עלי ביותר: “השאלות היסודיות של פילוסופית־ההיסטוריה” לפרופ' נ. קארֶיֶב. בספר רַבְכַּמוּתי ורַבְאֵיכוּתי זה מצאתי מגוֹלַלָות לפני כל הבעיות הגדולות, שכל העוסק במחקר ההיסטורי אי־אפשר לו שלא להיתּקל בהן. ומאז שוב לא הסתפקתי בידיעת־ההיסטוריה, אלא עסקתי גם בחקירת־ההיסטוריה.

ומובן מאליו, שקודם כל הירביתי לקרוא עברית. ולא רק קראתי את הספרות העברית החדשה, הפיוטית והפרוֹזאית, אלא אף את ספרות ימי־הביניים. בייחוד נתחבבו עלי שיריהם של רשב"ג ור' יהודה הלוי ו"הכוזרי" של זה האחרון. חוץ מזה עברתי על כל כרכי־"המגיד" מראשיתם ועד סופם ועל המחברות המרובות של “כוכבי־יצחק” וקראתי את “ביכורי־העתים”, “כרם חמד” ו"אוצר נחמד", את “השחר” ואת “הבוקר אור”, ועוד. ואז – ואני בן 17–18 – כבר ניסיתי לקרוא את “מורה־נבוכי־הזמן” לרנ"ק ואת שני ספריו העבריים של ר' זכריה פראנקל, ובגרמנית קראתי את רוב ספריהם של צונץ, גייגר וגרֶץ. והשפעה מרובה השפיעו עלי באותו זמן ספריו של פרץ סמולנסקין, ביחוד “אבן ישראל”, “עם־עולם” ו"עת לטעת", ואחריהם באה השפעתם של כתבי־שד"ל. ועד לידי הערצה הגעתי ביחסי אל כל שירי גורדון, שידעתי על פה כמעט את כל ארבעת כרכיהם (אז עדיין לא יצאו הכרך החמישי והשישי) מראשם ועד סופם.

וידידה קטנה היתה לי, אסתר יוֹניס (כיום העסקנית הציבורית אסתר ייבין בחיפה), שידעה יפה עברית (דבר יקר־מציאות באותן השנים). ביני ובינה היה הבדל של שלש־ארבע שנים (היא היתה כשהתוודענו לערך בת שתים־עשרה ואני – בן חמש־עשרה). ביחד היינו קוראים את גורדון, בוכים על “במצולות־ים” ומתפעלים מ"צדקיהו בבית־הפקודות", “בין שיני אריות”, “אחותי רוחמה” ו"בעלות השחר", וביחוד היינו מדקלמים ביחד את הפתיחה של “קוצו של יו”ד": “אשה עבריה, מי ידע חייך?” – כאילו באמת הרגשנו שנינו אז את מצבה העלוב של האשה ביהדות.

בכלל תפסו בשנים הללו חבירותי מקום גדול בחיי, אפשר, מקום יותר גדול משתפסו בהם חבירַי. כמעט כולן היו תלמידות־הגימנסיה והיו באות לביתי הצר (מצבם של אבותי היה אז קשה מאד) “לשוחח” עמי, וביחוד לבקש ממני, שאכתוב בשבילן את ה"חיבורים", שהוטלו עליהן בגימנסיה. ואני לא סֵרבתי: כתבתי להן את החיבורים הנדרשים, בֵּארתי להן את הדברים הקשים בלימודיהן, הרביתי לחלק עמהן את הרעיונות החדשים, שקראתי בספרים או שעלו על לבי, והן הכירו לי טובה על כך ואהבו אותי אהבת־אחים. והן לא ידעו, שיותר משֶנָתתי אני להן נתנו הן לי: רוך־רגש, הרגשת־יופי, געגועים על הטבע, ראשית־ניצניה של האהבה הבלתי־מוּדעת, ריכוך הסערות התאווניות של הלב הצעיר והרתחן, ואף נימוס ודרך־ארץ וכבוד־הבריות, שהרי אי־אפשר לנהוג בפני נערות כמו שאתה נוהג בפני נערים. ועד היום נשארו רובן ידידותי הטובות. מעולם לא הרגשתי אליהן שום רגש גס ומעולם לא ראיתי בהן “נקבות” או “בובות” נאות: מעולם לא עוררו בי שנאה מתוך תאוה ולא ראיתי בהן צעצוע נאה או כלי־שרת בשביל הגבר, ומעולם לא התייחסתי אליהן יחס של בן־אדם ממדריגה ראשונה אל בן־אדם ממדריגה שניה. ולפיכך צידדתי כל ימי בשיווי־זכויות גמור ומוחלט של הנשים, הן בשיווי של זכויותיהן האזרחיות, המדיניות והחברותיות והן בשיווי של זכויותיהן האנושיות והלאומיות בתוך הדת העברית (כַּשְרוּת לעדוּת, חובה ללמדן תורה בבתי־ספר משותפים מן הנמוכים ועד העליונים, ואפילו צירוף למניין ועליה לתורה – אם זה לא יביא לידי קרע בין חרדים וחפשים).

וכאן המקום לספר שני מאורעות יוצאים מן הכלל, שאירעו ביני ובין שתים מחבירותי הטובות ביותר.

האחת מהן היתה קלארה ר. – נערה יוצאת מן הכלל. הכרתי אותה כשהיתה תלמידה של הגימנסיה. היא היא שהפגישה אותי עם שאול טשרניחובסקי, כמו שאספר להלן. מן היהדות היה לה מושג קלוש מאד, אבל היתה משכלת, בקיאה בספרות העולמית והוגה דעות מקוריות. ופנים עדינים היו לה ומצח רחב ועינים בהירות ומאירות. תענוג היה לי לדבר עמה. וכשנסעה, לאחר שגמרה את הגימנסיה, ללמוד חימיה בז’ניבה, נשארנו ידידים, והמכתבים, שכתבה לי משם, היו מלאים רעיונות מקוריים, הסתכלות עמוקה ותצפיות מפליאות.

והנה סטודנטית זו גמרה את האוניברסיטה הז’ניבאית כחֵימאית, חזרה לרוסיה וביקשה שימוש לידיעותיה – וכיהודיה לא יכלה לבצר לה שום עמדה אקדימית. ולפיכך לא חשבה הרבה – והתנצרה: הרי היהדות לא היתה בשבילה אלא שם ריק בלבד. ואז נעשתה פריוואט־דוצֶנט בחארקוב. שמעתי דבר כזה – וניתקתי אותה מלבי וממחשבותי.

אבל הגורל רצה, שאפגש עמה עוד פעם בחיי.

קיבלתי בסוף ימי המלחמה הקודמת (כמדומה לי, בשנת 1917) הזמנה להרצות בחארקוב על השירה העברית החדשה. הסכמתי להזמנה ושכחתי באותה שעה, שקלארה היא בחארקוב. ואולם אך נתפרסם בעתונים המקומיים, שבאתי להרצות בחארקוב – ומיד שלחה קלארה לבית־המלון, שנתאכסנתי בו, את ה"פֶדֶל" (השמש) של האוניברסיטה, שהירצתה בה, ובידו הזמנה חביבה מאד לבוא אליה לסעודת־הצהרים. לבי נתכּוֵץ מכאב: רציתי כל־כך לראות את ידידת־נעורי היקרה – ואולם אימצתי את לבי והשיבותי לפדל, שהמתין לתשובה על ההזמנה: “שום תשובה לא תהיה!” – וחשבתי, שלאחר תשובה כזו הכל נגמר. ואולם היא באה להרצאה ושמעה אותה עד הסוף. אני ראיתי אותה מרחוק – ועובדה זו זיעזעה אותי עד עומק־נפשי והרציתי את הרצאתי בהתאמצות כל הכוחות. וכשנסתיימה ההרצאה והקהל מחא כף, כנהוג, וניסיתי להתחמק מן האולם כדי שלא להיפגש עם קלארה, – כאילו עמדה בכוונה על דרכי… רגע נתגברה בי התשוקה לגשת אליה וללחוץ את ידה, כמו בימים הראשונים הטובים… אבל – “מומרת היא” – זעק קול גדול בלבי – “בוגדת בעמה ובדתה!” – ומאמץ אחד גדול, ואני בורח ממנה אל בית־המלון כנרדף על צואר… כל הערב לא יצאתי מחדרי וכל הלילה נדדה שנתי מהתרגשות – ולמחר בבוקר עזבתי כמתגנב את חארקוב…

ומאורע שני אירע בידידתי האחרת, נאסטיה ז.

אף זו היתה רחוקה מכל עניין יהודי, ואף זו היתה צעירה מקורית ביותר. לא היתה בקיאה בספרות כל־כך ולא היתה עמקנית כקלארה, אבל היתה לה אותה בינה טבעית, שנובעת מהרגשה אינסטינקטיווית של האמת־שבמציאות, מאֵילו מעמקים שמתחת לסף־ההכרה. היא היתה צעירה ממני, ודאי, בארבע שנים, וכשכבר הייתי “בחור” בן שש־עשרה עדיין היתה ילדונת בת שתים־עשרה. ואף־על־פי־כן היינו ידידים כאילו היינו בני גיל אחד. היא היתה רגילה לבוא לביתנו בבוקר השכם, לעורר אותי משנתי, לסחוב אותי ממש מעל המיטה ולהכריחני לכתוב בשבילה חיבור על נושא, שהוטל עליה בגימנסיה. כאח ואחות היינו. ויחסינו הפשוטים והטובים הללו נמשכו כשהתחתנה בגיל צעיר עם סופר יהודי־רוסי מפורסם מאד בזמנו, שמעון י. מובן, שהתיַדַדְתי גם עמו, אף־על־פי שכתביו ודעותיו על היהדות לא היו לפי רוחי. באדם שבו אהבתי את הפשטות, את העממיות ואת גילוי־הלב. ואילו בסופר שבו לא סבלתי את תאוריו מחייו של ההמון היהודי בשכונה הדלה והנידחת של אודיסה, מולדאוואנקה, תאורים, שבו הוצגו לפנינו יהודים־גויים, שלא היו להם בעולמם שום ניצוצות של יהדות לאומית, זולת אמונות תפלות ומנהגים משונים בלבד; ובסוחרים ובחרשתנים מישראל היה רואה שמעון י. את כל הרעות שבעולם ושום מידה יהודית טובה לא מצא בהם – כאילו היהודים, ש"התערבו בגויים וילמדו מעשיהם", הם טיפוסיים בשביל היהדות. אף־על־פי־כן היינו רק מתווכחים בעניינים של אמונות ודעות, אבל היינו ידידים והיינו מבקרים זה את זה, ויחסי אל נאסטיה לא נשתנה.

פעם אחת, אחר הפרעות הנוראות של אוקטובר 1905 ברוסיה, באתי עם אשתי לביתו של ש. י. לשם ביקור, ובתוך השיחה סיפר לי ש. י., שמאקסים גורקי פנה אליו בבקשה להשתתף בקובץ לטובתם של היהודים נפגעי־הפוגרומים.

– וכמובן, תשתתף בקובץ זה בדבר הגון, – אמרתי לש. י.

– אני?! – לעולם לא!!! – אמר בהתרגשות מרובה וקפץ מכסאו.

– מפני־מה? – הרי חובה היא זו לסייע לשדודים ולאלמנות וליתומים המרובים.

– מה? קובץ מיוחד ליהודים הנפגעים? ובכן יש אינטרסים יהודיים מיוחדים?! בעיני אין ליהודים אינטרסים מיוחדים. יש רק מעמד־העשירים ומעמד־הפועלים. אין יהודים ורוסים. לא! לא אשתתף בקובץ, שמבליט כאילו יש ליהודים אינטרסים מיוחדים.

– אבל, סֶניה (קיצור מן שמעון־סֶמְיוֹן ברוסית), הרי אנו עסוקים כאן בנפגעי־הפוגרומים…

– ובפועלים לא פרעו הז’אנדארמים של הצאר? ואותם לא המיתו בתליות?

– אבל הרי פוגרומים המוניים בלא דין ומשפט לא עשו בפועלים הרוסיים…

לא, לא! אין אינטרסים יהודיים מיוחדים. יש רק בורגנים ופועלים, אחת היא מאיזו אומה. אני לא אשתתף בקובץ גורם להתבדלות.

לא השיבותי לו כלום. רק עזבתי בחשאי את ביתו – ומאז לא הוספתי לבקרו במשך כמה שנים. הוא הבין, כנראה, את כעסי – ולא ניסה לפייסני.

דאבתי הרבה, שלא יכולתי לראות את נאסטיה. לבקר בביתה לא יכולתי ולהיפגש עמה בסתר מבעלה חשבתי לבלתי־נאה. והיא גם היא לא מצאה לנכון לבקר בביתנו בלא בעלה. וכך כאילו נפרדנו לעולמים.

פעם אחת ואנו יושבים בקייטנה שמסביב לאודיסה, במקום שנקרא בשם “הפונטאן הגדול”. אני מטייל בריחוק־מקום קצת מן הקייטנה שלנו – והנה נאסטיה לפני!… ונדמה לי, שאוֹרוּ פני־השמים וכל הבתים התחילו מקרינים כולם זוהר מיוחד… ואף פניה אורו והבהיקו… חשבתי לחבק אותה ולנשק לה, כמו שהייתי רגיל כל פעם, שהייתי נפגש עמה אף בפני בעלה, – והנה היא תופסת את ידי ואומרת לי בקול חמור קצת:

– נלך אליכם!

הלכתי עמה והבאתי אותה לקייטנה שלנו.

נכנסנו למרפסת – והנה נאסטיה מראה לי באצבעה על כיסא, שעמד במרפסת על־יד שולחן, ואומרת לי:

– שב!

ישבתי. והיא ישבה על כיסא למולי, תמכה את פניה בשתי כפיה, שהיו נשענות על השולחן, והפנתה את מבטה אלי. הביטה והביטה, אפשר, עשרה רגעים. אחר־כך התרוממה פתאום מעל הכיסא, ובשמחה עצומה, כולה נוהרת וקורנת, אמרה:

– ברוך השם, אותו יוסף. לא נשתנה.

וחיבקה אותי, כמנהגה בילדותנו. ומאז חזרה ידידותנו להיות כקדם. ביקרנו בביתה, התווכחנו עם בעלה, והם ביקרו בביתנו, וידידותנו נמשכה עד שנסעו לפאריס. וכשהיינו, הגברת קלוזנר ואני, לפני כעשרים שנה בפאריס וביקרנו אותה בדירתה לאחר פטירת־בעלה ולא מצאנוה, טילפּנתי אליה למקום־מושבה. ולמרות מה שמקום זה היה קייטנה, שנמצאה במרחק די גדול מפאריס, מיהרה לבוא עוד באותו ערב לבקרנו ביחד עם בתה הדומה לה כל־כך. ואז נדמה היה לי, שחזרו אלי ימי־נעורי ובבתּה שבה לפרוח נאסטיה הצעירה, שהיתה מעירה אותי משנתי בבוקר כדי לכתוב לה חיבור גימנסיאלי.

עכשיו היא, ידידת־נעורי היקרה, באמריקה. האומנם לא אראנה עוד לעולם?

כאלה היו היחסים ביבי ובין חבירותי.

ואולם גם חברים טובים זימן לי הקדוש־ברוך־הוא.

חוץ מחברי הנזכרים מן ה"ישיבה", אשר ויעקב סגל, יצחק זאב ספיבאקוב, ועוד, התוודעתי אל נחום סלושץ, שהיה זקן ממני בשנתיים וכבר אז היה “חובב־ציון” ומדבר עברית. הוא השריד האחרון מידידי־נעורי. מעולם לא דיברנו בינינו בשום לשון אחרת זולת בעברית. הוא ביקר את ארץ־ישראל לראשונה בשנת תרנ"א או תרנ"ב (1891/2) וקינאתי בו על כך קנאה גדולה. בסיפוריו מחיי־הארץ, ביחוד על אליעזר בן־יהודה ודבורה אשתו הראשונה, השפיע עלי הרבה לחבב את הדיבור העברי ואת ירושלים והמושבות העבריות הראשונות.

אך מבחר ידידַי במשך יותר מיובל שנים (1891–1943), עד יומי האחרון, ידידי המופלא, שאהבתי אליו נשתמרה גם מעבר לקבר, היה – שאול טשרניחובסקי. התוודעתי אליו על־ידי ידידתי קלארה ר., שכבר דיברתי עליה למעלה באריכות, בחורף תרנ"א (סוף 1890), כשהייתי אני קצת יותר מבן־שש־עשרה והוא קצת יותר מבן חמש־עשרה. על יחסנו זה לזה בימים הראשונים להתוודעותנו דיברתי באריכות בספרי המפורט על שאול טשרניחובסקי ²ולא אשוב עוד אל הדברים הללו. אוסיף על כך רק תוספת זו: ודאי, זכות גדולה אני רואה לעצמי, שנתתי לטשרניחובסקי מושג יותר רחב מן הספרות העברית וכיוונתי את יצירתו לצד השירה העברית, באופן שגרמתי לכך, שלא נעשה משורר רוסי, תיקנתי את סיגנון־שיריו ואף הצעתי לפניו נושאים היסטוריים לבאלאדות ופואֶמות, והעיקר – שנלחמתי במשך עשרות בשנים על זכותו להיות מוּכּר כמשורר עברי יחיד־במינו וקניתי לי על־ידי כך שונאים מרובים, שמֵררו את חיי. ואולם טשרניחובסקי נתן לי הרבה יותר ממה שנתתי לו. כי מטבעי הייתי נוטה למדע יותר מלספרוּת וחיבבתי ביותר את מחקר־ההיסטוריה ואת הפילוסופיה־של־ההיסטוריה. וטשרניחובסקי השפיע עלי שפע של שירה רגשית והסתכלותית ופתח אפקים חדשים לפני תפיסת־העולם היהודית־האנושית שלי. על־ידי החבֵרוּת הקרובה עמו, על־ידי ההתייחדות עם יצירתו הפיוטית המסועפת והעמוקה באתי לידי גילויה של האמת הגדולה, שהפילוסופיה והשירה נובעות ממקור אחד ומשורש עמוק אחד צמחו. לא רק שיריו אלא אף אישיותו ודרכי־חייו קֵרבו לי יותר את הטבע, את האהבה ואת האשה. ויהדותי לא נפגמה על־ידי כך, אלא נעשתה אנושית יותר. כי על־ידי שירתו הגדולה נכנס בהשגתי והכרתי לתוך היסוד הראציונאלי, שהמדע והפילוסופיה אינם אפשריים זולתו, זרם אדיר של רגש ודמיון מַפרים, שהם הם תנאים־קודמים לכל חידוש מדעי אמיתי, ביחוד במדע־ההיסטוריה, שהאינטואיציה תופסת בו מקום ראשי בצד עיבודו של החומר המדעי. הרי על־ידי אינטואיציה זו, “רוח־הקודש” של איש־המדע האמיתי, בא ההיסטוריון לא רק לידי הכללה עליונה, אלא אף לידי תפיסת התהליך החיוני של אותו העבר, שנעשה סימן והסבר להווה וכיוון והדרכה לעתיד.

זכרונות על טשרניחובסקי מלא ספרי המפורט עליו. משהו סיפרתי עליו בזכרונותי על מנדלי³. כאן רוצה אני למסור זכרונות מועטים, שנקלטו במוחי ושאני חושש, שמא לא אספיק לרשום אותם וישתכחו במרוצת־הזמן.

פעם אחת אנו מהלכים ברחובות אודיסה שלשתנו, טשרניחובסקי, אני והמשורר יהושע דוידוביץ, שמת צעיר מאד מניתוח⁴. במרחק הגון מאתנו, במדרכה שלמוּלנוּ, עברה אשה צעירה. את פניה לא יכולנו לראות, שהרי היא התקדמה לפנינו במרחק הגון ובצד מנוגד, כאמור. ופתאום פונה טשרניחובסקי אל דוידוביץ ושואל אותו:

– אשה זו יפה היא או מכוערת? ומה מראה־עיניה ומה שערותיה?

דוידוביץ השיב:

– כיצד אפשר לדעת זאת – ואנו אין אנו מכירים אותה ואת פניה לא ראינו? שמא אתה (ופנה אל טשרניחובסקי) מכיר אותה?

– לא ולא, – השיב טשרניחובסקי –: מימי לא ראיתיה ולא פגשתיה. ואף אני לא ראיתי את פניה. אבל אני אגיד לכם מה מראה פניה, עיניה ושערותיה.

והתחיל מתאר את המראה של האשה לכל פרטיו. וכדי להיווכח, שצדק בתאורו, זֵירז אותנו להחיש את צעדינו ולהדביק את האשה. וכשעשינו כך נוכחנו, שטשרניחובסקי לא טעה אף בפרט קטן.

היינו נדהמים ממש. ובשחוק־למחצה שאלנו את טשרניחובסקי, אם לא “מכשף” הוא או “רבי” עושה־נפלאות. ועל זה השיב:

– איני מכשף ולא “רבי” עושה־נפלאות. אבל אתה, דוידוביץ, אינך משורר. המשורר מכיר את האשה על־פי הילוכה. אשה יפה הילוכה אחר מזה של אשה מכוערת. בלונדינית מהלכת אחרת מברו’נֶטית, בעלת עינים כחולות – משחורת־עין או מבעלת עינים אפורות. ומי שאינו מרגיש בכך – אינו משורר.

והרי מקרה ממין אחר:

אנו, טשרניחובסקי ואני, מתהלכים בחוצות־ז’נבה בשנת 1907. עיניו של שאול משוטטות בכל פינה למרות משקפיו הכהים (הוא חלה בעיניו מרוב־קריאה). פתאום הוא מראה לי על בחורה לא־צעירה ולא־יפה, לבושה ברשלנות מכוונת לעשות רושם ושערותיה בלתי־עשויות, מדובללות ומפותלות, וכולה כאילו אומרת: “אני מצפצפת על הנימוסים הבורגניים שלכם ועל הטעם הזעיר־בורגני של החברה ה’הגונה'!”. כך היתה האפנה ה"מהפכנית" בין הסטודנטיות הסוציאליסטיות הראשונות לפני ארבעים וחמישים שנה: הרי להיות סטודנטית היתה אז מהפכה בכל תפיסת־העולם המקובלת באותם הימים.

והנה טשרניחובסקי פונה אלי, מצביע על הסטודנטית המשונה ואומר:

– רואה אתה סטודנטית זו? – אתמול נבחנה בחימיה אצל הפרופיסור שלה – ולא ידעה כלום, ואז אמר לה הפרופיסור: Vieille cruche, va-t’en (טפשה זקנה, לכי־לך! – בצרפתית ביטוי של גנאי יותר חריף).

וטשרניחובסקי ממלא פיו צחוק: חכמה רבתי היא זו בעיניו.

נדהמתי למשמע דברים כאלה מפיו של אדם משכיל.

– שאול! – אמרתי בכעס: – כיצד אינך מתבייש? – הרי פרופיסור כזה ראוי הוא לסטירת־לחי! מה לו אם היא זקנה או צעירה, חכָמה או טפשה? – אינה יודעת את שיעוריו – יכשיל אותה. אבל עלבון זה מפני שאינה צעירה ויפה מהו? ואתה צוחק!

נזדקף שאול מלוא־קומתו ואמר:

– חי ה'! אסור לאשה להיות מכוערת כל־כך!

ומכיון שהיא מכוערת “כל־כך” – הכל מותר. היופי מעל לכל!

זוכרים אתם את “מעשה במרדכי ויוכים”? –: “נשים מכוערות מנין – וסתם אשה יפה שָנינו?”.

לכאורה היה טשרניחובסקי צנוע וענוותן בהשתוות למשוררים קטנים ממנו הרבה – ולא הכיר את ערך־עצמו. אבל תמיד היה נראה לי, שהוא נושא מסוה על פניו: שפנימיותו היא אחרת ממה שהיה נראה בחיצוניותו. הרי לכאורה היתה בו תמימות הרבה, והיו שחשבו אותו לבלתי־פיקח. באמת כיסה בתמימותו ו"אי־פיקחותו" על חכמה עמוקה ומסותרת, שהיתה מתגלית רק למי שהיה קרוב אליו ביותר. והרבה הייתי יכול לספר על כך. אבל אספר רק על מקרה אחד.

פעם אחת ביקרתי את קלארה ר. לאחר שביקר אותה טשרניחובסקי. והיא, המשכלת והחכָמה, קבלה בפני על טשרניחובסקי:

– שתי שעות ישב בחדרי ודיבר על דברים של מה־בכך – ואתה אומר, שמשורר גדול הוא (היא לא ידעה לקרוא עברית, כאמור). כלום כך דרכו של משורר גדול לפטפט שעתיים על כל מיני שטויות?

לאחר זמן נסעתי בעגלה פתוחה עם טשרניחובסקי וסיפרתי לו על קובלנותה של קלארה.

– ועל מה הייתי צריך לדבר? – שאל בקצת כעס.

– דומה, שיש לך איזה יחס אל השירה ויכולת לדבר עמה עליה.

ופתאום נזדקף בתוך העגלה הפתוחה מלוא־קומתו ואמר בהטעמה:

– לדבר על השירה? עם מי?!

ובמלות־השאלה “עם מי?” היה ביטול עצום, שלא עלה אף על דעתי מעולם למצוא בטשרניחובסקי הצנוע.

פעם אחת טיילנו, טשרניחובסקי ואני, בנמל של אודיסה. והימים – ימי הפריקה והטעינה של אבטיחים. מאות פועלים אוקראיניים, יווניים, תורכיים וארמניים היו פורקים מתוך ספינות, שבאו לאודיסה מכל דרום־רוסיה, ואף מתורכיה ומארצות־הבאלקאן, אבטיחים ממינים שונים ומטעינים אותם על גבי עגלות כדי לשלוח אותם העירה או לערים אחרות. טשרניחובסקי הסתכל זמן מרובה בפועלים ובעבודתם – וצער גדול נשקף מעיניו ומכל מראה־פניו. ופתאום פנה אלי ואמר:

– אתה יודע? – אילו היתה רחמנות אמיתית לבני־אדם, היו נוטלים את כל הפועלים הללו וזורקים אותם הימה!

– מה?! – שאלתי נדהם כולי.

– כי מה חייהם של פועלים אלה? – הוסיף לדבר כאילו לא שמע את שאלתי ולא ראה את תּדהמתי –: כל אחד מהם מקבל בשכר־עבודתו 40 קופיקות ואבטיח גדול בכל יום. את האבטיח הוא אוכל ובעד קופיקות אחדות הוא קונה כיכר־לחם, שהוא אוכל אותו ביחד עם האבטיח. בשאר הכסף הוא קונה יין־שרוף ומשתכר, ומשתרע לכל הלילה על הרציף של הנמל – עד שעל־ידי שינה עמוקה הוא מתפכח משכרונו בבוקר השכם וחוזר לעבודתו, עבודת הפריקה והטעינה הקשה כל־כך. וכך יום־יום, במשך רוב חדשי־השנה. וכשאין עבודה בנמל עובדים פועלי־נמל אלה כסבלים בעד 20 קופיקות ליום. ושוב – כיכר־לחם, יין־שרוף ולינה בחוץ או במלון־עניים, מעין “הקדש” שלנו. מה חיים הם אלה? וכי לא מוטב היה להשליך פועלים אלה לתוך הים מתוך רחמנות והוּמַניות?

הצער הגדול היה מעורב בזעם נבואי.

אבל ראיתיו גם במצב אחר.

כמו שסיפרתי במאמרי הראשון על טשרניחובסקי⁵, בא ללמוד רפואה בהיידלברג בשנת 1899, לאחר שאני התחלתי ללמוד שם מדעי־רוח עוד בשנת 1897. וזמן מועט לאחר שבא עשינו שנינו טיול קטן לשווייץ. באנו עד הגבול – לתחנת־באזל, ולתמהוננו הגדול לא דרשו מאתנו שום דרכון ושום וויזה, ואף את חפצינו לא בדקו ורק שאלו, אם יש לנו משהו חייב במכס. אנו, שנאנקנו תחת עול־העריצות של אלכסנדר השלישי וניקולאי השני, היינו כחולמים. חירות כזו! – אין דרכונים ואין בודקים בחפצים, שמא יש בהם ספרות אסורה, ואין חושדים באדם, שיעלים דברים טעונים מכס… לשמחתנו לא היה גבול.

והנה אנו יוצאים מן התחנה – ומה אנו רואים? – עגלה קטנה וכדי־חלב עליה, ולעגלה רתומים אדם וכלב – לא פחות ולא יותר!

ספקתי את כפי וכמעט זעקתי מנהמת־לבי:

– וכי לשם כך באה כל חירות גדולה זו כדי שבארץ־החירות, שעיני כל העולם נשואות אליה, יהיו נרתמים לעגלה אדם וכלב?!

ואילו טשרניחובסקי עומד ומסתכל – ומחייך. והוא אומר:

– איזו פיקחות! כדי להקל על האדם רתמו כלב אל העגלה – ימשוך־נא גם הוא בעוּלוֹ של האדם!

דומה, שאם הייתי כותב כרך שלם לא הייתי יכול לברר יותר את ההבדל התהומי שבין תפיסת־העולם שלי ובין זו של טשרניחובסקי.

ולמרות כן, או מפני־כן דוקה, היינו ידידים קשורים זה בזה בקשרי־ידידות, שלא נתנתּקו במשך חיים שלמים. ואפשר, שדבר זה בא דוקה מפני הניגוד הגמור והמוחלט שבינינו: באופן אינסטינקטיווי הרגשנו, שאנו ממלאים זה את חסרונו של זה.

ואולם אל־נא יוציא הקורא משפט מבוהל על השקפותיו המוסריות והלאומיות של טשרניחובסקי.

מצבו החמרי של טשרניחובסקי לא היה טוב מיום שיצא ממיכאילובקה ובא לאודיסה. כשהיה תלמיד של בית־הספר למסחר היה מתפרנס משיעורים פרטיים. וכשנעשה משורר לא היתה אף תקופה אחת בחייו, שהיה יכול להתפרנס בה משכר־סופרים בעד שיריו הבודדים או בעד קובץ־שיריו. ואף־על־פי־כן, כשהציעו לפניו, בימים הראשונים לישיבתו בפטרבורג, בימי מצוקתו החמרית הקשים ביותר, שיכתוב שירים ברוסית וישלמו לו רובל שלם בעד כל חרוז – סירב: “אני רק משורר עברי”. והרי שמעתי באזני בהיידלברג עדות מפי סופר רוסי־נוצרי מפורסם בשעתו (יֶלְפַּאטְיֶבְסקי), שקשה למצוא יודע רוסית כטשרניחובסקי אף בין סופרי־רוסיה מן הגויים! – רק פרוזה ברוסית כתב באותם הימים. ובאֶנציקלופידיה הרוסית־העברית כתב כמה מאמרים קטנים וגדולים, שמהם כדאי לציין את המאמר: “פתולוגיה של היהודים” (בכרך י"ב, עמ' 331–338), “פוריסטים” ו"מרחיבים" (בכרך י"ג, עמ' 133–134), וביחוד את החלק הדן על “הספרות האמנותית הרוסית־היהודית” בערך “רוסיה” (אותו כרך, עמ' 640–643), שבו, במאמר זה, ראה טשרניחובסקי מראש, שאין עתידות לספרות הרוסית־היהודית. וכדאי, אפשר, להזכיר כאן, שבכל ימי־חייו פירסם טשרניחובסקי רק שיר אחד באשכנזית־יהודית בעתון “דער יוד” בעריכתו של ד"ר יוסף לוריא וחתם עליו בפסֶאוּּדונים עברי “הילד פֶּטרוס”. כאחד־העם ממש, שפירסם מאמר אחד ב"אידיש" באותו עתון וחתם עליו “א־ד-ם”. באותם הזמנים עדיין היו למשוררים וסופרים עבריים עקרונות קבועים ומוצקים.

יוסף קלוזנר והגברת פ'אַני (צפורה) ווירניק ארוסתו ושאול טשרניחיבסקי בבחרותם

אבל אני חוזר למאורעות־חיי, שהם קשורים בתנועה התרבותית של דור־התחיה.

בשנת תר"ן (1890) נוסדה בירושלים על־ידי בן־יהודה, דוד יֶלין וחבריהם, לשם הפצתו של הדיבור העברי, חברת “שׂפה ברורה” לאחר שזמן מועט קודם לכן נוסד שם “ועד־הלשון”. מעשה רב זה עורר את הפובליציסטן, המבקר והפדגוג י"ל בן־דוד לייסד באודיסה חברה לאותה תכלית בשם “שפתנו אתנו”. נחום סלושץ ואני היינו צעירי־החברים בחברה זו של “דוברי־עברית”. אחד־העם, רבניצקי וברדיצ’בסקי (שאף הוא ישב אז זמנית באודיסה), ואין צורך לומר מנדלי וליליינבלום, ליגלגו להם, ל"דוברים" ול"דיבורם", שהרי חשבו את כל העניין של הדיבור העברי ל"מעשה־נערות". מאז השתדלתי לדבר רק עברית עם כל מי שידע עברית במידה מספקת לכך. ועם סלושץ, טשרניחובסקי, סגל וכל שאר חברי, שנעשו אז חבורה קטנה של מחדשי הלשון והספרות העברית, לא היתה לי לשון אחרת, זולת עברית, מעולם.

באסיפה המייסדת של “חברת התמיכה לעובדי־אדמה ובעלי־מלאכה בסוריה ובארץ־הקודש” (כך היה השם הרשמי של ה"ועד לחובבי־ציון"), שנתכנסה באודיסה בשנת תר"ן (1890), לא השתתפתי, כמובן, שהרי הייתי אז עוד צעיר ביותר. אבל האסיפה היכתה גלים בעיר אודיסה, וביחוד בעתונות העברית, והשמועות על התחלת־הגאולה על־ידי האיכרים בארץ־ישראל פעלו עלי פעולה עזה. ומאז נחשבתי לחובב־ציון אף לא זכיתי להיות מ"בני־משה" אם מפאת צעירותי או מפני שהייתי “מהפכני” יותר מדאי בשביל “אגודת בני־משה”, שהיתה זהירה מאד בקבלת־חברים. ומי יודע, אם לא ידו של רבניצקי היתה בזה: הוא לא סבל אף פעם את ה"סערה וההסתערות" שלי.

את ד"ר פינסקר ראיתי רק פעם אחת בחיי, במקרה בביתו של חולה, שפינסקר היה הרופא שלו, שנה או שנתיים קודם פטירתו. ואף־על־פי־כן ניצבת תמונתו לנגד עיני. הוא היה בעל קומה ממוצעת, פנים עגולים, שערות שחורות שהלכו והלבינו, מצח רחב ועינים מפיקות עצב. הוא עמד על־יד התנור (היה יום של חורף) וכנביא קדמון דיבר דברי־תוכחה קשים על עמו: העם אינו מתעניין בכלום זולת בפרנסה ותענוגות. אף הפרעות של תחילת שנות־השמונים לא השפיעו עליו. אף האנטישמיות הגרמנית לא פקחה את עיניו. “רקב” הוא העם. שום דבר אינו מכריח אותו לשנות את דרכי־חייו, לבקש דרך חדשה לעצמו. אם לא יבוא שינוי עיקרי במהלך־חייו יאבדו המוני־העם הדלים בעָנְיָם ועשירי־העם יעוררו קנאה ושנאה, שסופן – פרעות וגזירות קשות. וכלום יש תקוה, שעם כזה יקים מחדש את ארצו ומדינתו?

דברים אלה, שנאמרו במרירות מרובה והיתה בהם חזות קשה גובלת ביאוש, עשו עלי רושם חזק והרבה־הרבה הגיתי בהם.

את הנעשה בישוב החדש ידעתי מתוך “המליץ”, ופעמים שעל־ידי סלושץ היה מגיע אלי גם גליון של “הצבי” לבן־יהודה והייתי שמח שמחה גדולה על התחדשות־הישוב, וביחוד על תחית־הלשון בדיבור והרחבת־הלשון בכתב. בכלל היה עתונו של בן־יהודה, עם כל חסרונותיו הספרותיים וסטיותיו בעניינים ציוניים יסודיים, עושה עלי רושם גדול ברעננותו ובחיוּניותו. היה מורגש בו, שאינו נכתב בשביל יהודים, שהעתון העברי הוא טפל להם לגבי עתון לועזי, אלא בשביל עם, שהוא, ודאי, עם קטן ודל, אבל עם, שהעתון העברי הוא לו לחם־חוקו ובו הוא חוזה חזות־הכל, ועל־כן שום דבר אנושי אינו צריך להיות חסר בו.

ובשנת תרנ"א (1891) התחיל זאב יעבץ מדפיס בירושלים את קבציו הנאים “הארץ”, “פרי־הארץ” ו"גאון־הארץ", ואף אותם קראתי בשמחה ובהתפעלות. את האדיקות הדתית שבהם לא חיבבתי; אבל ציוריו הנחמדים של יעבץ “ממראות־הארץ”, תרגומיו, שהצטיינו בלשונם המקורית, חידושי־הלשון שלו (כּלַבלֵב, חֲתַלְתוּל) וחשיפת המלים והצורות מן התלמוד והמדרש (כביש, חסכון, תרבות, חָפשׁ – פַּשְפֵּש, אָטֹם – טַמְטֵם, ועוד), שבאו בקבצים שלו, לקחו את לבי. זכורני, שכתבתי ליעבץ מכתב מפורט, שבו הבעתי את יחסי מלא־ההתפעלות אל מאמריו, סיפוריו ושיריו, והצעתי לפניו דרכי־הרחבה חדשות בלשון העברית, שהרי כבר עסקתי אז בשאלות־הלשון ברצינות. וכשקיבלתי ממנו גלויה כתובה בחיבה, לא היה גבול לשמחתי, שאדם גדול שכמותו הסכים להרבה מהצעותי.

ובשנת תר"ן (1890) יצא בעריכתו של אחד־העם הקובץ “כוורת” (בטעות ייחסו את עריכתו לליליינבלום), ובשנת תרנ"ב – הקובץ הראשון של “פרדס”, שעורכו היה י. ח. רבניצקי, אבל אחד־העם היה בו ראש־המדברים. כל תפיסת־עולמו החדשה של אחד־העם וכל אופן־כתיבתו האירופי־העברי השפיעו עלי הרבה. אבל לא נועזתי לבקר את אחד־העם בביתו אלא לאחר שנדפסו מאמרַי הראשונים, כמו שאספר להלן.

כבר סיפרתי למעלה, שבשנים הללו (1889–1895) הרביתי לקרוא בלשונות שונות. קריאתי היתה למעלה מן השיעור הרגיל. ואמי, עליה השלום, אף דאגה, שאדע תלמוד הרבה יותר ממה שלימדו ב"ישיבה" האודיסאית. ועל־כן שכרה לי מלמד – יהודי תלמיד־חכם, שלמד בישיבת־וולוז’ין וחוץ מגמרא, תוספות ומהרש"א לא ידע כלום. עד היכן הגיעה תמימותו יש לראות מעובדה זו: פעם בא לביתנו ללַמדני תלמוד ומצא אותי מבולבל ונבוך. הוא שאל על מה שאירע וסיפרתי לו, שנהרג הפרֶזידֶנט של הרפובליקה הצרפתית קארנו על־ידי אנארכיסטים. הוא לא ידע מה זה “פרזידנט” ומה זו “רפובליקה” ומי הם “אנארכיסטים”. וכשבארתי לו את כל אלה אמר: “צער בעלי־חיים!”; שהרי “ברוך דיין אמת” מותר לומר רק על יהודי שמת… כזו היתה “היהדות המָסָרְתִּית”, שסופרינו חזרו לשיר לה בזמננו שירי־תהילה…

ומלמד זה הוא שסיפר לי סיפור נאה זה, שלמדתי ממנו הרבה גם על דרכיהם של חוקרים־חַדְשָׁנים בימינו, שאין בקשת־האמת להם עיקר אלא החידוש:

פעם בא ראש־הישיבה של וולוז’ין אל ה"שיעור" ופניו מאירות ומזהירות: יש לו “קושיה חמורה”: בבבא קמא אומר אביי כך ורבא כך, ובעניין דומה לזה אומרים אביי ורבא בסנהדרין את ההפך ממש. ועל קושיה חמורה זו יש לו “תירוץ” מזהיר. והוא מסביר את התירוץ בהתלהבות מרובה, ופניו מתלהטים, ועיניו קורנות, וכולו מדושן־עונג.

ובאותה שעה יושב לו בחור מבחורי־הישיבה הבינונים על אחד מן הספסלים הרחוקים וצועק כל הזמן “רבי!” – ומחמת רוב־התלהבותו אין ראש־הישיבה פונה אליו. לסוף שאל את הבחור לחפצו. והבחור השיב, שבדק בשתי הגמרות ומצא, שהרבי טעה, במחילה מכבודו, ושבּשני המקומות דעותיהם של אביי ורבא שׁוות והן מתאימות במקום השני למה שאמר כל אחד מהם במקום הראשון.

זו היתה פצצה ממש. מתחילה לא האמין ראש־הישיבה, שטעות כזו אפשרית מצדו. אבל הבחור טען: “ניתי ספר ונחזי” (נביא ספר ונראה). הביאו את שתי הגמרות – והנה צדק הבחור: הרבי טעה במקרה. אז אמר ראש־הישיבה:

– אמנם כן, הקושיה אינה קושיה. ואולם הרי החידוש שחידשתי נפלא הוא כשהוא לעצמו.

וכי לא כך חושבים גם הרבה מחוקרינו? – העיקר הוא לא האמת המדעית אלא החידוש המדעי. ומי שאינו מחדש חידושים מדעיים – ויהא אפילו שאין צורך בהם כלל – אינו אלא “שטחי” ו"בלתי־מקורי".

מלמד זה ועוד מלמד אחד, יותר מוֹדֶרני קצת, לימדוני משנתי הי"ד עד שנתי הי"ח גמרא ורש"י, בלא תוספות ומהרש"א, ועברתי עמהם כמעט על כל הש"ס. ובפעם השניה עברתי על כל הש"ס ממש וגם על התוספתא ועל כל המדרשים הגדולים והקטנים בשעה שכתבתי את הדיסרטאציה הגרמנית שלי על “הרעיון המשיחי בתקופת־התַּנאים”.

לימודי וקריאתי היו, איפוא, למעלה מכוחי. ונוסף על זה אירעו אז במשפחתנו שני אסונות: מתו בחורף אחד דודי מנחם מנדל ברא"ז, שדיברתי עליו למעלה, שהיה אפיקורס בשני המובנים של המלה, ודודי ר' דוד זלמן לֶוין, שהיה צדיק תמים, יהודי למדן ומדקדק במצוות ואדם כשר בתכלית. והנה פעם אחת ניגש אלי אבי, עליו השלום, שקוע במחשבות ועגמת־נפש כבדה שוכנת על פניו, ואמר לי:

– ודאי, יכולים לומר, שבעוונותיו מת הדוד מנדל; אבל הדוד ר' דוד זלמן, הצדיק והכשר, למה מת הוא בדמי־ימיו ובמכאובים קשים?

ולא הוסיף לומר כלום. אבל כחיצים שנונים ניחתו הדברים המועטים הללו ללבי. התחלתי מחַשב חשבונו של עולם ומהרהר אחר מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא…

ופתאום – ואני אז בן שבע־עשרה – נתעוררתי פעם משנתי ומחשבה נוראה חלפה במוחי כחץ: “מה הבּטחון, שיש אלוהים? – הרי מנדל האפיקורס ודוד זלמן הצדיק גורל אחד להם”…

עד יומי האחרון לא אשכח את המועקה, שרעיון מטריד זה העיק על לבי הצעיר. כאילו חושך ירד לעולם. כאילו השמש פסקה מלהאיר ובני־האדם מתהלכים כצללים בעולם־התוהו. הרגשתי את עצמי אומלל, עזוב ונידח, מיותם ומשומם, מרוֹקן מכל כוח רוחני, מחוסר כל משען ואחיזה בחיים. מימי לא ידעתי רגע נורא ואיום כזה: ריקנות, שממון ויתמות…

הלימודים והקריאה המופרזת, מצד אחד, וההרהורים הרעים הללו, מצד שני, ואפשר, הזעזוע, שנזדעזעתי על־ידי מיתתם של שני דודַי האהובים, – כל אלה ביחד גרמו לכך, שחליתי קשה. התחלתי מתאונן על כאב־ראש חזק, שבא ביחד עם דיכאון נפשי ו"מרה שחורה" ממש. נדמה היה לי, שאני יוצא מדעתי. וכאילו להכעיס קראתי אז על כל מיני סופרים גדולים, שדעתם נטרפה עליהם: הרי אוֹגו’סט קוֹנְט, והרי פיסארֶב, והרי הלְדֶרלין, והרי ניטשֶה, והרי מופסאן, ועוד, ועוד… אבותי שאלו ברופאים, ואלה החליטו, שאין זו אלא חולשת־עצבים, שבאה מרוב־עבודה, ודרשו, שאפסיק לקרוא ספרים רצינים. אבל בלא קריאה רצינית אי־אפשר היה לי לחיות.

והנה הציל אותי ספר רָצין דוקה.

קראתי אז את ה"אַוּטוביוגראפיה" הנפלאה של ג’ון סטיוּאַרט מיל. ובה מצאתי, שאף הוא חלה מרוב קריאה, ואף הוא בא לידי “מרה שחורה” – וניצל על־ידי קריאת יצירותיהם של המשוררים האנגליים הגדולים מ"כנסית־היאור" (אם איני טועה). הלכתי בדרכיו – והתחלתי קורא את מבחר שירת־הטבע באנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית – ושירה זו פעלה עלי לטובה, ולאחר שנה של סבל שבתי לאיתני ו"המרה השחורה" נסתלקה ממני עד היום.

פרק ה

תחילת עבודתי הספרותית. עוד זכרונות על מנדלי. התוודעתי לאחד־העם. מה למדתי ממנו?

תחת השפעתם של אחד־העם ויעבץ, “המליץ” ו"הצבי" (את “הצפירה” לא אהבתי מפני שהיתה אז מצדדת בזכותה של ההתיישבות בארגנטינה, ובכלל היה אז סוקולוב מתנגד חריף לחיבת־ציון ואפילו לרעיון הלאומיות העברית, שיצא נגדו במאמר חריף חתום בשם בדוי בקובץ “החץ” של י.ל.פרץ) התחלתי לכתוב מאמרים. כתבתי בשנת תרנ"א (1891) מאמר ארוך, היסטורי־פילוסופי כביכול, בשם: “ההשתלשלות בתולדות־ישראל ותקותו לימים יבואו”, שבו עברתי על כל ההיסטוריה הישראלית לשם הוכחה, שכל כיוונה ותכליתה לא היו אלא שיבת־ציון. המאמר לא נדפס מעולם. הייתי אז רק קצת יותר מבן שש־עשרה ולא נועזתי לשלוח את המאמר לאיזו מערכת עברית: כתבתי אותו בשביל עצמי ובשביל חברַי.

ואולם בשנת תרנ"ב (1892) כבר כתבתי את ספרי “שפת־עבר – שפה חיה” בצורתו הראשונה, כפי שהתחיל להידפס לאחר שנה ויותר ב"השרון" של גרשום באדר, – ואותו כבר יעדתי לדפוס מלכתחילה. ובחורף של שנת תרנ"ג (1893) שלחתי ל"המליץ" את מאמרי הראשון: “מלים מחודשות וכתיבה תמה”, שהתחלתו נדפסה ב"המליץ" של אותה שנה, בי"ג באדר, כלומר, בערב־פורים, תרנ"ג (1893). וזהו היום, שממנו אני מונה את ראשית עבודתי הספרותית.

המאמר עשה רושם למרות מה שעסק רק בשאלות־לשון בלבד. הוספתי עליו בשנות תרנ"ג־תרנ"ז עוד מאמרים שונים בַּשאלה בדבר תחית־הלשון, והמאמרים נתפרסמו ב"המליץ" וב"הצפירה". ביחוד אני חושב לראוי לתשומת־לב אפילו כיום, לאחר קרוב לחמישים שנה, את המאמר “עברית חדשה”, שנדפס ב"המליץ", תרנ"ו, גליונות 161, 167, 170. ובאותה שנה נתפרסם בצורתו החדשה, המעובדת, ספרי “שפת עבר – שפה חיה”, כמו שאספר להלן. ומאמר זה ביחד עם הספר גרמו להתנפלויות קשות עלי מצדם של ה"פוריסטים", שדרשו לכתוב עברית “על טהרת לשון־התנ”ך". אבל אל עניין זה אשוב עוד להלן בפרטות.

ובשנת תרנ"ב, שנה קודם שנדפס מאמרי הראשון ב"המליץ", נודע לי, שהסופר גרשום באדר בלבוב מתכונן להוציא ירחון מוקדש לענייניה של תחית־הלשון בשם “העבריה”. נזדרזתי ושלחתי לו את הספר “שפת־עבר – שפה חיה” בצורתו הראשונה. “העבריה” לא יצאה לאור מחוסר חותמים, ובאדר החליט להוציא ירחון בעל תוכן יותר רחב בשם “השרון”. ובסוף שנת תרנ"ב מת יהודה ליב גורדון, שהערצתי אותו מילדותי ונשארתי מעריצו עד זקנה ושיבה. כתבתי עליו מאמר מפורט, כדי מחברת שלמה, ושלחתיו ל"השרון". לאחר כמעט שנה שלמה יצאה חוברת ראשונה – ואחרונה של “השרון”, ובה – “ציוּן למשורר יהודה גורדון” ותחילתו של הספר “שפת־עבר – שפה חיה” בצורתו הראשונה. גם השיר “משאת נפשי” של טשרניחובסקי נדפס באותה חוברת: אני שלחתי את השיר לבאדר. כי במשך עשר השנים הראשונות ליצירתו הפיוטית של טשרניחובסקי נמסרו כל שיריו לדפוס רק על־ידי; ועד לפני מלחמת־העמים הראשונה, שאז נפרד טשרניחובסקי מעלי מפני שנתגייס לצבא כרופא, לא היה שולח שיר לדפוס קודם שהיה מראה אותו לי, והרבה תיקנתי בלשון של שיריו הראשונים בהסכמתו ולהרבה משיריו קראתי שמות.

בעזרתו של הקומפוזיטור דוד קאבוּנוֹבסקי, שחיבר מנגינות לשירים עבריים לאומיים (“אַל טל ואַל מטר” לשרה שפירא, “נודו למיַללת” לביירון בתרגומו של גורדון, ועוד), הוצאתי את המאמר “ציון למשורר” בהוצאה שניה, מורחבת ומתוקנת, כמחברת מיוחדת, שבה באה קינה “על מוּת למשורר” גורדון של שאול טשרניחובסקי וקאבונובסקי חיבר מנגינה לקינה זו (אודיסה תרנ"ד).

בשנת תרנ"ה (1895) נדפסו ב"המליץ" שני מאמרַי על פרץ סמולנסקין, ובאותה שנה נדפס גם מאמרי המפורט “משפטי אֶרְנֶסט רנאן על תכונות בני־שׁם ורוח שפת־עבר” בעשרה המשכים (מעובד מחדש – בספרי “יהדות ואנושיות”). ובשנת תרנ"ו פירסמתי בקובץ “הזמן” של עזרא גולדין ביקורת מפורטת על שני הקְבָצים הראשונים של “פרדס” בשם “רוחות מנשבות”, ומאמר־ביקורת זה יצא גם בצורה של מחברת מיוחדת (ווארשה תרנ"ו – 1896). נועזתי לבקר במחברת זו את ליליינבלום ואת אחד־העם, את מנדלי ואת ביאליק המתחיל, ואין צורך לומר – את כל dii minores שלנו. דרך אגב: אומרים, שלא הכרתי אז בגָדלו של ביאליק. אבל, חוץ מן העובדה, שפיזרתי תהילות לרוב־החרוזים שבשיריו, הרי יש גם עובדה שניה: את כל שלשת השירים, שביקרתי קשה, לא הכניס ביאליק לתוך קובצי־השירים שלו במשך עשרות בשנים ושנים מהם לא נדפסו מחדש אלא לאחר פטירתו. דברי־ הביקורת, שהתרוממו לגובה עיוני ידוע, ומשפטַי הקשים על המפורסמים בימים ההם היקנו לי את לבותיהם של צעירי־הדור; אבל הסופרים ה"מפורסמים", תקיפי־הספרות באותם הימים, לא יכלו לסלוח לצעיר המתחיל את “עזותו”. ואמנם, יש ב"רוחות מנשבות" דברי־ילדות הרבה. הרי רק בן־עשרים הייתי כשכתבתי ביקורת זו (בחורף תרנ"ה).

עד כמה שאני זוכר, לא כעסו עלי ביאליק, אחד־העם ומנדלי. על כל פנים, לא נטרו לי איבה על שביקרתי את כתביהם. עם ביאליק נפגשתי רק לאחר זמן. אבל את מנדלי ואת אחד־העם היכרתי קודם־לכן: את מנדלי – מיד לאחר שנדפס “ציון למשורר” ואת אחד־העם – לאחר שנדפס מאמרי על רנאן.

את רוב זכרונותי על מנדלי פירסמתי ב"יוצרים ובונים" (חלק ב', תרפ"ט, עמ' 113–124). כאן אני רוצה להוסיף שנים־שלשה דברים, שלא פירסמתים שם מפני שהזכרונות הללו נתפרסמו זמן מועט אחר פטירתו של מנדלי ועדיין לא הגיעה אז השעה לפרסמם; אבל יש גם זכרונות, שלא פירסמתי רק מתוך שכחה בלבד.

פעם אחת בא המספר פרץ הירשביין לאודיסה, ובעתון באשכנזית־יהודית, שיצא אז באודיסה, הפליגו בשבחו וכתבו עליו, שהוא “שקספיר היהודי” – לא פחות ולא יותר… ובאותם הימים ביקרתי את מנדלי וליגלגתי על הפרזה משונה זו.

מנדלי העמיד פנים רצינים ואמר:

– לחינם אתה מלגלג. מי שכתב כך צדק. פרץ הירשביין הוא באמת “שקספיר היהודי”. במגילת־אסתר כתוב, שהמן היה ראש־השרים של מלכות־פרס, הווזיר־הגדול של מלכות־בכיפה. ודאי היה בעל־צורה ובעל־קומה, כראוי לראש וראשון בממלכה גדולה. ומרדכי אף הוא היה “יושב בשער־המלך” – שר וגדול, יועץ ממשלתי או שופט עליון; ובוודאי אף הוא היה אישיות חשובה, בעל הדרת־פנים. ואולם צא וראה, כיצד מתוארות צורותיהם של המן ומרדכי באותן ה"מגילות", שנמכרות ברחוב־היהודים בחמש פרוטות: המן יש לו שם מראה של איזה סגן־שוטר מימי ניקולאי הראשון ומרדכי – מראה של איזה שמש זקן בבית־המשפט של הדור הקודם. אוי ואבוי להם, שנפלו לרחוב־היהודים העלוב! אם יפול איבסן לתוך רחוב־היהודים יהא נהפך ל"איבְּסיוּק" (שם־הקטנה רוסי), ואם שֶקספיר יפול לתוך רחובנו יהא נעשה פרץ הירשביין.

“משכיליוּת” והלקאה־עצמית מצד אחד וצער עמוק מצד שני הורגשו בדברים המקוריים הללו.

זכיתי, שהסבא הגדול יבקר אותי ואת אשתי בביתנו באודיסה כמה וכמה פעמים. ולמרות מה שדירתנו שם היתה בקומה השלישית היה מנדלי, הזקן המופלג, מטפס ועולה לקומה רמה זו בקלות כצעיר והיה יושב וחורז את המרגליות שלו – רעיונותיו הרצינים וחידודיו הנמלצים – במשך שעות. חבל, שלא רשמתי אף פעם את הסיפורים מחייו, שהיה מספר דרך־אגב ושפעמים היו יצירות ספרותיות ממש. רק סיפור אחד מאלה אני זוכר יפה ואת תכנו אַרצה כאן:

פעם אחת – מספר מנדלי – נסעתי מז’יטומיר לברדיצ’ב. מובן, בעגלה מאותן ה"אסדות", שהיו רגילות בימים ההם ושהיו נסרכות מז’יטומיר לברדיצ’ב מעת־לעת שלם. שהרי היו בדרך עמידות וירידות, הורדת־נוסעים והעלאתם. ולפיכך הכינותי לי למשך זמן־הנסיעה “מכל טוב” בתוך מזנון של דרך, שנקרא אז בשם הרוסי Погребец (מרתף קטן). העגלה היתה צפופה והכילה נוסעים יותר ממקומות. אבל כלום ראית יהודים נוסעים בהרחבה? – הרי לשם כך יהודים אנו, שנהא מצטופפים במקום שצריך ואף במקום שלא צריך…

והנה בלילה, בחושך, ניגש בעל־העגלה אלינו באחת מן התחנות ואומר:

– אני מוכרח להעלות עוד “פאסאז’יר” (נוסע) אל העגלה.

כל הנוסעים, ואני בראשם, התקוממנו לבעל־העגלה ואמרנו, שאנו צפופים די והותר ולא ניתן לעשותנו כמליחים בחבית.

אז אמר בעל־העגלה:

– אבל הרי “פאסאז’יר” זה היא גברת (“דאַמה”) – וכלום תתנו לגברת להשאר יחידה בתחנה בלילה, בחושך, עד שתזדמן לה עגלה אחרת?

צעיר הייתי אז והמלה “גברת” פעלה עלי פעולת־קסם. אמרתי:

– אם זוהי גברת – שונה הדבר. מוכרחים להעלותה על העגלה, ושאר הנוסעים הסכימו בשתיקה לדברַי.

ו"הגברת" עלתה על העגלה בשתיקה, הניחה את חפציה המרובים וישבה על־ידי לאחר שצימצמתי את עצמי עד קצה־גבול־הצימצום. את פני־הגברת לא ראיתי מחמת החשכה, ולא ידעתי אם היא צעירה או אשה בימי־העמידה (שהיא זקנה אף לא העליתי על דעתי) ואם היא יפה או לא (שהיא מכוערת גם לא העליתי על דעתי: גברת – ומכוערת? היתכן?). ניסיתי להיכנס עמה בשיחה, אבל היא שתקה ולא פתחה את פיה.

מרוב צפיפות לא יכולנו, אנו הנוסעים, אף לחלום, שנֵרָדם בעגלה. ומכיוון שאני נוסע בחברת־גברת גם לא רציתי בכך. והתחלתי להריק לפניה את כל תורתי וחכמתי: דיברתי על שילר ועל גיטה, על קאנט ועל קוֹנט, על פיסארֶב ועל צ’רנישבסקי. ואף הענקתי לה מכל הטוב שב"מרתף הקטן" שלי. ועדיין היא שותקת וחוץ ממלת “תודה” לא אמרה כלום. חשבתי, שהיא מתביישת לדבר עם גבר זר או שהיא עיֵפה ורוצה לישון. והרפיתי ממנה. והנה עלה עמוד־השחר ולאור השמש אני רואה – אשה מכוערת, פשוטה שבפשוטות, מאלו שמוכרות ירקות בשוק. זו היתה ה"גברת" שלי, שהתגאיתי לפניה בחכמתי!

חבל, שלא היה סטֶנוגראף בשעת סיפורו של “הסבא”. אילו היו נמסרים דבריו כלשונם, היה לנו אחד מן הסיפורים ההומוריסטיים המחודדים ביותר של מנדלי.

ואולם בפעם אחרת עלה ה"סבא" בריצה ממש אל דירתנו בקומה השלישית – והתנפל עלי מלא כעס וחימה.

ומעשה שהיה כך היה:

בשנת תרע"א מלאו 75 שנים למנדלי על־פי החשבון הרגיל שבאוטוביוגראפיה שלו. פניתי אל המבקר המפורסם בשעתו, מ. מ. פייטלזון מיֶקאטרינוסלאב, שיכתוב מאמר על בעל־היובל הגדול. והוא הסכים לכך ושלח לי את מאמרו “מ’משפט שלום' עד ‘בימים ההם’”, שנדפס ב"השלח" (כרך כ"ד, עמ' 440–451, 547–556). המאמר הוא שיר־תהילה נהדר ליצירותיו המפוארות של ה"סבא"; אלא שפייטלזון מעיר הערות שונות על מקורן של אחדות מן היצירות הללו. המאמר מצא חן בעיני וסיפרתי למנדלי, שיקבל על־ידי “השלח” מתנה יפה ליובלו.

ואולם אך נדפסה חוברת־"השלח" והמאמר של פייטלזון בתוכה – והנה מנדלי בכבודו ובעצמו מטפס ועולה אל דירתנו בריצה על המדרגות של שלש הקומות ובידו החוברת הירוקה (על שם המעטפה שלה) של “השלח”, ובכעס גדול הוא אומר לי:

– מתנה יפה הענקת לי! הביטה וראה: הרי פייטלזון כותב עלי כאנטישמי!

– מה?! – שאלתי נדהם.

– הביטה וראה – ומנדלי מראה באצבעותיו על מקום אחד במאמר, שכתוב בו, שהשם “סוסתי” שאול משם הסיפור Коняга של שצֶ’דרין, אף־על־פי שהתוכן הוא שונה בהחלט בשניהם, ועוד דברים ממין זה. החוברת, שעזב אותה מנדלי בידי ואני כרכתי אותה בכוונה בתוך האֶכּסמפלאר שלי של “השלח”, כרך כ"ד, מלאה וממולאה שרטוטים בעיפרון אדום, סימני־קריאה וסימני־שאלה, ומלות רוסיות מעין Галиматья, чепуха ובעברית: “עם־הארצות”, וכדומה.

שאלתי את ר' מנדלי:

– מה היא האנטישמיות שבדבר?

– האנטישמי – השיב – אינו יכול להשלים עם הרעיון, שהיהודי אף הוא יכול ליצור דבר מקורי, והוא מאשים את היהודי, שהוא רק סרסור ומתווך ביצירות כלכליות ותרבותיות של הגויים, שהם היוצרים האמיתיים. וכך הוא גם פייטלזון: אינו יכול להשלים עם הרעיון, שמספר יהודי יצר דבר חדש מעיקרו, והוא מוכרח לחפש אצל הגויים את מקורה של היצירה היהודית. כלום אין זו אנטישמיות? –

ניסיתי להרגיע את הזקן. הראיתי לו על דברי־התהילה המרובים שבמאמר – לשוא! הוא רגז והתרעם. הרביתי עליו דברי־פיוס עד שנרגע לבסוף ויצא כאילו בשלום גמור מביתי.

לאחר חצי־שנה בא פייטלזון מיקאטרינוסלאב לאודיסה בכוונה להתישב בעיר מלאה חכמים וסופרים. סיפרתי לו מה שאירע לי עם מנדלי מחמת מאמרו. הוא לא האמין למשמע־אזניו: הרי באמת היתה לו כוונה הפוכה – לפאר ולרומם את מנדלי ויצירותיו. ופייטלזון שאל אותי, אם כדאי לו, לאחר כל מה שסיפרתי לו, לבקר את מנדלי.

בתום־לבי השיבותי: “הן!” – הרי כבר הרגעתי את הסבא והוכחתי לו, שלא צדק בטענותיו. ועל כל פנים, כבר עברה חצי־שנה מאז נדפס המאמר – כלום יהא הזקן הפיקח נוקם ונוטר זמן מרובה בל־כך?

פייטלזון שמע לעצתי, הלך אל מנדלי – וחזר מזועזע עד עמקי־נפשו.

כשבא לדירתו של מנדלי צילצל בפעמון ומסר לאשתו של מנדלי את כרטיס־הביקור שלו. לקראתו יצא מנדלי בכבודו ובעצמו אל סף־הבית, ובלא להושיט לו יד ובלא לבקשו שייכנס אמר לו:

– אתה הוא ה"שקץ" הקטן, שרצה לשפוך קיתון של שופכים על יהודי גדול שכמותי?

פייטלזון, נבוך ונעלב, השיב:

– מר אברמוביץ', לא באתי לכאן כדי שיעלוֹב אותי! שלום!

ועזב את סף־ביתו של מנדלי כולו מבויש ומדוכא.

ופייטלזון, כשסיפר לי כל זה, היה מזועזע כל־כך, עד שלא יכולתי להרגיע אותו. הוא באחת: אם סופר עובד עשרים שנה בספרות לא רכש לו עמדה במידה, שאין לבייש אותו באופן גס כל־כך, הרי חי לשוא ועמל לשוא – ולמה להמשיך חיים טיפשיים כאלה?

ולאחר חדשים אחדים קיבלתי מכתב מן החוקר שמעון סטאניסלאווסקי מיקאטרינוסלאב, שבו הודיע לי בצער, שפייטלזון איבד את עצמו לדעת מחמת מצבו החמרי הקשה ובדידותו הגמורה (רווק היה כל ימיו); אך בין שאר הסיבות גרם להתאבדותו גם הזיכרון המר על עלבונו הקשה, שנעלב על־ידי מנדלי…

במשך שבועות הייתי מדוכדך בתכלית־הדיכדוך: שלא בכוונה, מתוך אי־הכרה שלמה באָפיו של מנדלי, גרמתי לעלבון קשה זה על־ידי מה שהצעתי לפייטלזון לבקר את מנדלי. ומנדלי, כמובן, לא היה יכול לדעת, שדבריו הקשים יהיו אחד מן הגורמים לצעד גורלי כזה מצדו של סופר עברי.

ועוד סיפור מעציב אני חושב לחובתי לספר כאן.

שאול טשרניחובסקי היה סטודֶנט במחלקת־הרפואה בלוזאנה והיה צריך להיבחן בחינה אחרונה לקבלת תואר־רופא. אבל מכיון שהיה נתין זר היה צריך לקבל רשיון לכך מן המיניסטריון להשכלה של הקאנטון השווייצי, שלוזאנה שייכת אליו. ומקומו של המיניסטריון הקאנטונאלי הוא בז’נווה.

ז’נווה רחוקה מלוזאנה רק שעה של נסיעה ברכבת. ואז היה מחיר הנסיעה מלוזאנה לז’נווה וחזרה רק 3 פראנקים.

טשרניחובסקי היה בטוח, שיקבל את הרשיון בו ביום וישוב עוד באותו יום ללוזאנה. מצבו החמרי היה אז דחוק מאד. על־כן לָוה 5 פראנקים, 3 להוצאות־הנסיעה ו־2 להוצאות אחרות, ובא לז’נווה. ואולם כאן הודיעו לו, שיקבל את הרשיון רק למחר. ובכן הוא צריך ללון בז’נווה וגם לסעוד שם סעודת־ערב, סעודת־בוקר, ואפשר, גם סעודת־צהרים. לכל זה לא יספיקו, כמובן, שני הפראנקים, שהיו בידו אחר תשלום של דמי־הנסיעה. צריך לִלְוות, לכל הפחות, עוד 5 פראנקים.

ובז’נווה ישבו אז ממכריו הטובים רק בן־עמי ומנדלי. בן־עמי היה אז דחוק בפרנסתו כמעט כטשרניחובסקי. אבל מנדלי היה מקבל 125 רובל לחודש כמנהל של ה"תלמוד־תורה" באודיסה, ואף היתה לו הכנסה מספריו. מובן, שצריך לפנות אליו.

ומנדלי חיבב את טשרניחובסקי מאד, כמו שסיפרתי בזכרונותי. והסכום קטן מאד – רק 5 פראנקים.

טשרניחובסקי הצעיר והרענן אז נכנס עליז וצוהל אל מנדלי וה"סבא" מקבל אותו בסבר פנים יפות ומשוחח עמו ארוכות וקצרות, כדרכו. לסוף טשרניחובסקי “מאמץ את לבו” ואומר בטון של “חוסר־דאגה”:

רבי מנדלי, באתי מלוזאנה לשם קבלת תעודה מן המיניסטריון בז’נווה ולא ידעתי, שאצטרך לשהות כאן יום מיותר, ועל־כן אני מבקש להלוות לי 5 פראנקים.

– אין לי – השיב מנדלי בפשטות.

טשרניחובסקי, מבויש ונבוך, אומר שלום ויוצא.

מה יעשה עכשיו? – הלך לבית־מלון קטן, נטל חדר בשלשה פראנקים, סעד בערב, לן שם, למחר סעד בבוקר, הלך למיניסטריון וקיבל את התעודה – והוא מוכן לנסוע, שהרי יש לו כרטיס של חזרה. אבל אין לו במה לשלם דמי־לינה ודמי שתי סעודות. מה עשה? – השאיר את כובעו בבית־המלון ונטל את המפתח של החדר, כאילו הוא מתכונן לשוב אל בית־המלון – ונסע ללוזאנה. שם לוה 5 פראנקים ושלח על־ידי הדואר לבית־המלון מה שמגיע ממנו ביחד עם המפתח וביקש, שיחזירו לו בדואר החוזר את הכובע, שמרוב חפזון שכח לקחתו, ומאותו טעם לא הספיק לשלם ולהחזיר את המפתח: היה מוכרח לחזור פתאום ללוזאנה.

מעשה זה של מנדלי נראה לי רע כל־כך, עד שלא יכולתי לסלוח אותו להזקן עד שקראתי בזכרונותיהן של שתי בנותיו (נ. אבראמאוויטש און אל. דאברין־אבראמאוויטש, דער זיידע צווישען אייגענע און פרעמדע, ווארשע 1928), שמנדלי עצמו מעולם לא היה כסף בכיסו – הכסף היה בידי פֶּסיניו אשתו – והיא ודאי לא היתה מַלוָה 5 פראנקים לאיזה “סטודנט” טשרניחובסקי.

אחד־העם לא חיבב את מנדלי על “משכיליוּתו” ועל שאינו מאמין בגאולה על־פי דרכי־הציוניות, אבל היה מודה במקוריותו המרובה ובפיקחותו היוצאת מן הכלל. “זקן פיקח” – כך היה קורא אחד־העם למנדלי. ליליינבלום, כאוסישקין, לא חיבב את מנדלי כלל. ואמנם, לא היו שני הפכים בעולם כמנדלי וליליינבלום. האחד – מקורי וחריף, משורר ברוחו, מלגלג ועוקץ, רואה את הטראגיקה שבחיים ביחד עם המגוחך שבהם, אוהב את החידוד ואת ההלצה, ואפילו את הפאראדוכסאליות, רואה את הרַבְגוֹניוּת שבטבע ושביצרי־האדם ומעלליו ומביט אל היהודי שבאדם ואל האדם שביהודי מלמעלה למטה. והשני – פשטן וישרן, חַדְצְדָדִי וְחַדְגוֹני, מחוסר כל הבנה אמיתית בשירה, זולת בזו שהיא מלאה רגשנוּת פרימיטיבית, תמים עד לידי זרוּת, ישר כמקל בלא יָדית, אדם, שאינו רואה את בת־הצחוק שעל פני־הבריאה ושאינו מוכשר לראות צד שני בשום מטבע ציבורי או לאומי. ומה פלא בדבר, שמנדלי ביטל את ליליינבלום וליליינבלום לא אהב את מנדלי?

פעם סיפר לי ליליינבלום, שהתפלל ביחד עם מנדלי ב"מניין" ל"ימים נוראים", שהיו מסדרים אותו ב"תלמוד־תורה", שמנדלי היה המנהל שלו. ליליינבלום היה מעיין בשעת־התפילה, ביחוד בשעת חזרת־הש"ץ, בקריאות בתורה ובנביאים של ראש־השנה ובפיוטים המרובים והארוכים, שבבחרותו היה מתפעל מהם ואף היה שופך דמעות עליהם, ועכשיו היה לו רק רצון להבין את פירוש המלות שלהם. ומנדלי לעומתו היה אוהב לשוחח גם בשעת־התפילה. הרי לא היה כמנדלי בעל תשעה קבים של שיחה נפלאה, מקורית וציורית, שנונה ועמוקה.

ביום א' של ראש־השנה נמשכה התפילה חמש שעות ויותר, וכמעט בכל משך השעות הללו “דרש” מנדלי בפני ליליינבלום על – האינדיווידואליות היהודית. אין אסון גדול לאומה הישראלית מן האינדיווידואליות והסוּביֶקטיוויות שלה. מפני־כן אין משמעת ליהודים. מפני־כן “ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד” בתוכם. מפני־כן נפרד ישראל לשבטים עוד בקדמת־ההיסטוריה שלו. מפני־כן נתחלקה מלכות דוד ושלמה. מפני־כן חרב הבית השני באשמת הקנאים והבריונים, הפרושים, הצדוקים והאיסיים. מפני־כן נתפזרנו בכל העולם כולו ושני יהודים אינם יכולים לדור במחיצה אחת. מפני־כן יש לנו אלפי “מנהגים”, כל מיני כיתות של חסידים וכל מיני “רביים” וכל מיני “קלייזלים”. מפני־כן החלפנו את לשוננו פעם בפעם ומפני־כן היינו ונשארנו “עם קשה־עורף”, שאינו מקבל מרוּת ושלא יוכל גם להתאחד לשם חידוש־מדינתו ולא יוכל גם במדינתו להישמע לשלטון משלו. וכן הלאה, וכן הלאה.

ליליינבלום שמע ושתק.

וכשנגמרה תפילת יום א' של ראש־השנה אמר מנדלי לליליינבלום:

– ומחר, בתפילת־יום ב', אוכיח לך את ההפך ממה שאמרתי היום.

ואמנם, למחר הוכיח מנדלי כמעט במשך כל שעת־התפילה, שאין מעלה טובה ומידה מעולה כאינדיווידואליות וכסוביֶקטיוויות של ישראל. אילמלא היא היה עם־ישראל מתבטל בפני אומות אחרות והיה נטמע בתוכן. אילמלא היא לא היתה לו קשיות־עורף לעמוד בפני כל מיני רדיפות ונגישות – ולהתמיד בדתו ולאומיותו. ואילמלא היא היה ישראל עדר של צאן, בלא רבגוֹניוּת ורבצדדיות. כשאין חילוקי־דעות ומלחמת־השקפות יש קיפאון וטימטום ושנת־מרמיטה. בלא מפלגות וכיתות וסיעות יש עֶדריוּת, משמעת של עבדים והיכָּנעוּת לרצון של תקיפים ולדעות של שליטים, ואז אין התפתחות והתקדמות ואין גם שאיפות לעתיד יותר טוב, ודיקטאטוֹרים משתלטים על העם ובערות שולטת בתוכו. וכך הפליג מנדלי היום בשבחה של תכונה, שגינה אתמול תכלית־גינוי, וטען, ש"אלה ואלה דברי אלהים חיים".

– הייתכן, – שאלתי את ליליינבלום, – שדבר והיפוכו יהא אמת?

– אצל מנדלי ייתכן וייתכן – השיב ליליינבלום.

זהו מה שמצאתי לנכון להוסיף על זכרונותי ב"יוצרים ובונים". אפשר, יבהירו סיפורים מועטים אלה אף הם את דמותו של ה"סבא" הגדול על־ידי הכרת מעלותיו וחסרונותיו כאחד.

בזכרונות על אחד־העם הייתי יכול למלא כרך שלם. כאן אספר אך על פגישתי הראשונה עמו ושנים־שלשה דברים חשובים, שלא הייתי רוצה, שישתכחו ברבות הימים.

עד כמה שאני זוכר, היה זה זמן מועט לאחר שנדפס ב"המליץ" מאמרי על רנאַן. רציתי לדעת את דעתו על מאמרי זה ושלחתי לו מכתב בדואר־העיר, שבו ביקשתי, שיקבע לי זמן לבקרו בביתו. הוא השיב לי מיד וקבע לי זמן.

ביראת־הכבוד נכנסתי לחדרו בשעת בין־השמשות. איזו קדושה ריחפה על החדר המרוהט בטעם אירופי והמלא ספרים בלשונות שונות. ודומה, שהשכינה שוֹרה על האדם קטן־הקומה ובעל הראש הגדול, המצח הרחב והעינים המאירות, שישב ממולי בכורסה רחבה. הוא קימץ בדברים ועשה עלי רושם, כאילו הוא בוחן אותי, אם ראוי אני להיות חבר ל"בני־משה" או לא.

דיברנו על חיבת־ציון ועל הספרות העברית, וזכורני, שנועזתי לחלוק על דעתו הפֶּסימיסטית ביחס לשתיהן. הוא “ביטל” מה שנעשה עד אז בארץ־ישראל, ובספרות העברית ראה רק “פראזורים”, – פטפטנים, בעלי־מליצות, שאין תוכן חדש בכל מה שהם כותבים. ואני נועזתי לומר, שמה שכבר נעשה בארץ הוא דבר גדול ושבספרות העברית החדשה כבר יש סימנים של גידול ופריחה. ודאי, היתה “העזה” של ילדות בהתנגדותי לסופר נערץ שכמותו, ומפני־כן, כנראה, לא הציע, שיקבלו אותי כחבר ל"בני־משה". ואפשר, שלכך התנגד רבניצקי, שהוא ביחוד לא סבל את “עזותי” ואת “מהפכנותי”, כאמור למעלה: סופר־מתחיל צריך להיות “מתון” ולא “מרעיש עולמות”. והילכך ליגלג עלי רבניצקי ב"פרדס" השלישי וב"השלח" של אחד־העם.

ומאז הייתי נפגש עם אחד־העם לעתים קרובות, מעריץ אותו ומתווכח עמו. לא אשכח כל הימים עובדה חשובה זו:

כשנוסד “הדור” ובעלי־"אחיאסף" קראו לדוד פרישמאן להיות עורכו, התנגד אחד־העם לכך מפני שפרישמאן ליגלג על חובבי־ציון עוד בימי “היום” של קאנטור ולא נעשה חובב־ציון גם בימי “השלח”. “אחד־העם” כתב אז את “מכתבו” המפורסם לעורך “הדור”, מכתב, שבעלי־"אחיאסף" חשבו אותו לקטלני בשביל העתון החדש. אליעזר קאפלאן, חובב־ציון מסור, מן הפעילים ביותר ב"אחיאסף" (אם איני טועה, קרובו של אליעזר קאפלאן, מראשי־מפא"י), פנה אלי במכתב, שאדבר על לבו של אחד־העם, שיוותר על מכתבו לעורך “הדור” או שירכּך כמה ביטויים כלפי פרישמאן, שהיו בו ושנראו לקאפלאן ולפרישמאן עצמו קשים ביותר. אם לא – יזיק הדבר מאד ל"הדור" בתחילת־יציאתו. מילאתי את הבקשה. אז קם אחד־העם מעל כסאו ואמר לי בהתרגשות:

– קלוזנר, אמור לקאפלאן ולפרישמאן, שאם אני כותב דבר, שאני חושב אותו לאמת, אפילו אם אדע, שעל־ידי דבר זה תלך לאיבוד התנועה היקרה לי ביותר ואף אני עצמי אלך לאיבוד על־ידי כך, לא אוותר על מה שכתבתי – ויהא מה שיהיה!

והוא לא וויתר, ו"המכתב אל עורך הדור" (“בעלי תשובה” ב"על פרשת דרכים", כרך ג') נדפס ב"הדור" כמו שהוא, בהערה קצרה של פרישמאן.

ועוד פעם ראיתי אותו מתפרץ בכעס גדול, כמעט ב"זעם נבואי".

באתי אליו פעם, והוא מתרגש באופן נורא:

– מי היה מאמין, שהדבר הוא אפשרי! – אמר וכולו רותח.

– מה קרה? – שאלתי.

קרה “מעשה נאה”. הד"ר צבי מאלטר (מי שהיה אחר־כך פרופיסור באמריקה וחיבר ספר חשוב על ר' סעדיה גאון) הוא תלמידו של הביבליוגראף הגדול רמש"ש (ר' משה שטיינשנידר). ועלה על דעתו לתרגם עברית את מאמרו של רמש"ש “ספרות־ישראל”, שנדפס באֶנציקלופדיה הגרמנית של אֶרש וגרוּּּבּר ושעולה לספר שלם; והציע את תרגומו ל"אחיאסף". קיבלנו את ההצעה ופנינו לרמש"ש בבקשת־רשיון. וזו תשובתו של אחד מראשוני “חכמי־אשכנז” ומגדוליהם: אילו היתה קונבֶנציה (הסכם) בין גרמניה ורוסיה בדבר הצורך ברשיון לתרגום של ספר, שנדפס במקורו באחת מן הארצות הללו, לא הייתי מתיר בכלל את תרגום ספרי לעברית. כי, לדעתי, הלשון העברית עברה ובטלה מן העולם ואין צורך בה עוד בהווה, ואך מה שנתחבר בה בעבר אנו מחויבים להכיר, לנתח ולבאר. אבל קונבנציה כזו בין רוסיה וגרמניה אין כיום ואין לי, לצערי, אפשרות לאסור עליכם את התרגום העברי של ספרי. ולפיכך אני מבקש, שתשלמו לי בעד הרשיון לתרגם את הספר המבוקש. ולא חשוב לי כמה תשלמו. מעולם לא קיבלתי שכר־סופרים בעד עבודה מדעית מקורית שלי, ובעד תרגום – לא־כל־שכן? – אלא שבזה, שתשלמו לי משהו, אני רוצה להדגיש, שאין זו זכיה בשבילי, שספרי ניתרגם לעברית, ואני מרשה זאת רק בעד כסף.

ואחד־העם התמרמר והתרגש ולא היה יכול להרגע:

שמעת דבר כזה? – אדם, שעוסק בחכמת־ישראל, חושב ל"אסון" לעצמו, שספרו יתורגם עברית, ודורש כסף בעד הרשיון של התרגום באופן דֶמונסטראטיווי! עד כדי כך הגענו! וזוהי “חכמת־ישראל”, ואלה הם חוקריה הגדולים!

ואולם מה היה שטיינשניידר אומר ומה היה אומר אחד־העם, אם היו שומעים שניהם, שנכדו של שטיינשניידר נמצא בקבוצה בארץ־ישראל ומדבר עברית נאה ומלמד עברית חיה! – אכן, לעג שנון של ההיסטוריה…

ונחרתה בזכרוני שיחה אחת באחד מ"לילות־שבת" בביתו של אחד־העם (בכל ליל־שבת היה בביתו מעיןjour fixe: אז היו מתאספים מכבדיו ומעריציו ומשוחחים ומתווכחים על כוס־טה). צעיר רתחן, נואם נפלא וציוני נלהב, שנהפך אחר־כך לסוציאליסטן ואף לאנארכיסטן, טֶפֶּר שמו, התייחס בביטול אל ה"מוסר הלאומי", שבשביל אחד־העם היה אבן־הפינה בתפיסת־עולמו:

כלום אפשר – טען טפּר – להגדיר “מוסר לאומי” זה ולקבוע את מהותו? – הרי אין זה אלא הפשטה ריקה!

על זה השיב אחד־העם בנחת:

– להגדיר הגדרה פילוסופית את המוסר הלאומי הישראלי קשה באמת. אבל אספר לכם מה שאירע לי בבחרותי. כשלמדתי רוסית עד כדי לקרוא בלשון זו ספרים עיוניים, ניסיתי לקרוא את – “ביקורת התבונה הצרופה” של קאנט בתרגומו הרוסי של ליוּטוֹסלאַבסקי. בראש התרגום בא מבוא מפורט ובו באו תולדותיו של קאנט. בהמשך־הדברים מספר ליוטוסלאבסקי, שקאנט, מפני שנפשו חשקה בתורה, לא נשא אשה כל ימיו. אני, כיהודי, ברור היה לי, שאם לא נשא אשה, הרי טבעי הוא, שיפרוש מנשים זרות – ודי. ואולם ליוטוסלאבסקי ה"גוי" מצא לנחוץ “להצדיק” את קאנט: אף־על־פי שלא נשא אשה לא היה, חס ושלום, מתרחק מן הנשים ומתייחס אליהן באדישות; אלא שריבוי של לימוד ועיון לא נתן לו להתקרב אליהן ביותר. התנצלות זו, שהיהודי אינו צריך לה וחושב אותה לבלתי־טבעית, היא היא התחום המבדיל בין מוסר־היהדות ומוסר־הגויים; ותפיסה יהודית זו של הראוי והבלתי־ראוי בגבול־המוסר היא היא עצם “המוסר הלאומי”.

ועוד דבר שמעתי מפיו, שעשה עלי רושם:

– אתם שואלים: אם אני מחזיק בדעתו של דויד יוּם, שמוצאה של האמונה הוא – הפחד מפני הבלתי־ידוע והפניה של הפרא אל כוח תקיף ובלתי־מובן זה בתפילה ובקרבּן כדי שלא יזיק לאדם וימלא את משאלותיו, כיצד אפשר לי להעריץ כל־כך את רעיון אחדות־האלהות ולעשותו יסוד־מוסד ביהדות הנבואית ואף ביהדות של עכשיו?

– על זה אני משיב: אין שום ספק בדבר, שביסודה של האהבה לאשה מונחת חוּשָׁנוּת פשוטה, שאיפה למלא את צרכי־המין של הגבר. ואולם חושנות זו הולכת ומתעדנת במרוצת־הדורות (בזמננו היינו קוראים לזה “סובלימאציה” בלשונו של פרויד), עד שכל החושנות מתנדפת ממנה, ואהבה אמיתית יכולה להגיע לידי כך, שהאוהב שמח באשרה של אהובתו, שנישאה לאדם אהוב עליה, ראוי לה ומעריץ אותה. וכך הדבר גם בנוגע לאמונה באלהים: ההתחלה היא הפחד מפני כוח תקיף, שצריך לפייסו; אבל ברבות הימים, על־ידי נביאים וקדושים, הולך רגש־האמונה ומתעדן, הולך ומתעלה, עד שהוא מגיע לאהבת־האלהים הטהורה, שאינה מפחדת מכּלום ואינה דורשת מאלהים כלום, אלא האדם אוהב את האלהים “בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו” של המאמין – והאמונה באלהים נעשית כוח מוסרי ממדרגה עליונה.

רק מועטים יודעים, שאחד־העם אהב בשנות השלשים והארבעים לחייו אהבה עדינה, צנועה ונאצלת כזו את היפהפיה צינה דיזנגוף, אשתו של מאיר דיזנגוף, ראש תל־אביב, אף אם אף פעם לא גילה את אהבתו לא לה ולא לאדם אחר. ומאיר דיזנגוף הקפיד על כך שלא בצדק ורמז פעם לאחד־העם על כך שלא בעדינות יתרה, ועל־כן חדלו לדבר זה עם זה במשך כמה שנים. עד שלסוף הכיר דיזנגוף בטעותו ובסוף־ימיהם נתפייסו וחזרו להיות ידידים נאמנים.

וסופר דק־רגש זה לא רצה להדפיס שיר של טשרניחובסקי (“על כרוב דמיוני”) מפני שיש בו חרוז: “אחבקך, יפה, אשקך”, וכעס עלי על שפירסמתי את ה"נאוה מדיסלברג", שאמנם שיר יפה הוא זה, אבל “כשרוצים לסמם זבובים נותנים להם סם מתוק” (כך כתב לי באחת מ"אגרותיו" הנפלאות).

בשעת הקונגרס הראשון היה אחד־העם מלא רוגז והתמרמרות על אותה “ציוניות מדינית” של הרצל, שאין לה אלא מדיניות בלבד, בלא התיישבות ובלא תרבות. בגדולתו של הרצל לא הכיר. ולעומת זה שמח שמחה גדולה על נאומו המפורסם של נורדאו. וכשניגשתי אליו אחר הנאום ואמרתי לו, ש"יש כאן חלק הגון מדעותיו", קרנו פניו ואורו עיניו ואמר:

– חוֹששני, שרק אתה לבדך מכיר בזה.

אל הקונגרס השישי, ה"קונגרס של אוגאנדה", לא יכולתי לנסוע מחמת מחלה. ישבתי אז בווארשה, ואף אחד־העם בא אז במקרה לווארשה. באתי לראותו מן הקייטנה בכפר סמוך לווארשה, שישבנו בה, אשתי ואני, בקיץ. הציע לפנַי, שאלוּן בחדרוֹ ולא אחזור לקייטנה. וכל הערב, עד שעה מאוחרת, התרגש והתמרמר:

– כל־כך מהר! רק עשרים שנה אחר פינסקר והביל"ויים – וכבר בוגדים בארץ־ישראל והולכים אחר אור מתעה של ארץ זרה באפריקה! וכי יאָמן דבר זה כי יסוּפּר?! – אומה עתיקה, שבמשך אלפיים שנה אין תפילה מתפילותיה, שאינה קשורה בציון ובכל הקוֹמפּלֶכּס ההיסטורי הגדול התלוי בציון, – ופתאום הכל נשכח, ואפשר גם לתלות את כל תקוות־האומה באפריקה. ואף ה"מזרחי" הדתי מסכים לכך! וכי אומה היא זו ולא רקב של דורות? וכי זה אינו מוכיח, שהכל נתפורר בתוכנו כיום?

לאחר ימים מועטים בא ד"ר שמריהו לווין לווארשה. ואחד־העם התנפל עליו על שנתנו “אומרי־הלאו” להעביר את עניין־אוגאנדה בקונגרס. אז אמר לו ד"ר לווין:

– קשה היה להילחם בהרצל. מה היה אפשר לעשות? – הרי הוא גדול כל־כך!

ואחד־העם השיב בכעס:

– לא הרצל גדול אלא אתם (הציוניים) קטנים!

ואף־על־פי־כן, לאחר פטירתו של הרצל הכיר אחד־העם בגדולתו של הרצל והיה הראשון, שניבא, שהרצל ייהפך לאגדה וישפיע במיתתו יותר מבּחייו.

ולעומת זה ראיתי את אחד־העם בזיקנתו, כשקשה היה לו להסתגל לחיים החדשים.

עוד כשהיה בלונדון, קודם שבא לארץ־ישראל, כתבתי לו בשמחה, שהגברת קלוזנר, שאחד־העם התייחס אליה בכבוד ובחיבה, כבר למדה לדבר עברית. הוא שמח על כך ובמכתב־התשובה שלו כתב, שכשיבוא להשתקע בארץ־ישראל ישמח לדבר עמה עברית. ואולם כשבא לארץ־ישראל להשתקע ונפגשנו עמו לראשונה הושיט את ידו להגברת קלוזנר במילים הרוסיות: Здравствуйте, Фаня Львовна (שלום, פאני בת־אריה!)

מתחילה חשב להתיישב בירושלים והיה מתאכסן בביתו של מחותנו, אבי־כלתו, חותנו של שלמה בנו, מרדכי בן הלל הכהן. באנו, אשתי ואני, לבקרוֹ וּלתמהוֹננוּ הגדול יושבים שני המחותנים ומדברים – ז’ארגון…

נדהמתי. מתוך התרגשות אחזתי, שלא כנימוס, בזרועו של אחד־העם ואמרתי:

– אתה ומרדכי בן הלל – שני סופרים עבריים, ומדברים ביניכם לא בעברית!

– אנו – דור־המדבר – השיב אחד־העם –: בנינו ידברו עברית בקביעות.

אז שילבתי את ידי תחת זרועו בבקשת־סליחה ועליתי עמו אל הקומה השניה, ושם, באולם הגדול, ישבו שלמה בנו ורוזה בתו של מרדכי בן הלל ודיברו – רוסית.

– הרי לך הדור השני אחר דור־המדבר.

הוא נאנח אנחה עמוקה ולא אמר דבר.

כשם שהיה עומד בכל תוקף ונלחם עד הסוף על עניינים, שנראו לו כדברים שבמוּסר, לא היה מדקדק בדברים, שנראו לו בלתי־עיקריים כל־כך. סוף־סוף היה גם באדם גדול זה הרבה מן ה"בעל־ביתיות" היהודית, שאינה “לוחמת מאהבה”. כך, למשל, צידד בפני בזכותם של נישואים על־ידי שדכן. כשבא לידו ספר־שירים של המשוררת המצוינת אַדָה נֶגרי חיפש בשירי־האהבה הנפלאים שבוֹ “תוך” ו"תירוץ על קושיה", וכיוצא באלה.

תמיד חשבו, וחושבים גם כיום, שתלמידו של אחד־העם אני ושהשפיע עלי השפעה מכרעת. אין אני רוצה להכחיש את השפעתו עלי בימי־נעורי. ראיתי בו סופר מוּרם מעם, בעל תפיסת־עולם יהודית שלמה ומיוסדת על המוסר הנבואי והתלמודי ועל זרמי הפילוסופיה הפוזיטיוויסטית של הזמן כאחד, והוקרתי בו את המוסריוּת השלמה, שגישם בחייו, ואת שחייתו נגד הזרם, וביחוד – מה שבניגוד להרצל, שלא הכיר את היהדות, דרש למלא את הרעיון הציוני המדיני גם תוכן תרבותי ומעשים התיישבותיים. בשביל כך נלחמתי כמה שנים על צדו בהרצל ונורדאו. ואולם אפילו בימי־נעורי התנגדתי לו בהרבה דברים עיקריים. לכך גרמו שינוי־חינוכנו ושינוי־מזגינו. סוף־סוף אחד־העם לא אהב שירה וספרות יפה, שבבחרותי הייתי מאוהב בהן ממש; ואף במדע הוקיר רק מה שחשוב בו בשביל הבנתה וקידומה של תנועת־התחיה, בעוד שאני אהבתי את המדע כמדע, אף אם גם אני ביקשתי בו מה שחשוב בשביל החיים – החיים הכלליים והעבריים כאחד, ולא העבריים בלבד. אילו הייתי תלמידו של אחד־העם ממש, לא הייתי יכול להיות מעריצו הנלהב של טשרניחובסקי כל ימי־חיי. וכך גם לא הייתי אוהב את גיטה ואת היינה, את ביירון ואת שֶׁלי אהבה עזה. והרי לא נכון הדבר, שיש לי רק “שיטה מקובצת” ולא תפיסת־עולם מיוחדת לעצמי. באמת, כשאני בודק כיום את תפיסת־עולמי, אני מוצא בה יותר יסודות משל אפּלטון וקאנט, טולסטוי וקארלַיְל, שד"ל וסמולנסקין משאני מוצא בה יסודות משל אחד־העם. והרי אף שיטה מקורית ביותר יש בה גם יסודות זרים ואין שום הוגה־דעות, שלא הושפע ממישהו, שקדם לו. ובוודאי השפיע עלי גם אחד־העם: מאמריו הנפלאים בתָכנם וביחוד במבנה הארכיטֶקטוני שלהם שׁבוּ את לבי. ולמרות מה שיצאתי נגד אחד־העם בכמה מאמרים והוא הקפיד על כך בכמה מכתבים אלי נשארתי אני נאמן לזכרו הקדוש והוא גם הוא הגן עלי במכתב אל בּרדיצ’בסקי נגד התנפלותו הגסה של זה האחרון עלי, ואף עשה את בנו ואותי אפיטרופסים לפירסום־כתביו. וההקדשות, שהקדיש לי את ההוצאות השונות של “על פרשת דרכים” ושל “אגרות אחד־העם”, הן מן הלבביות והמכובדות ביותר.

אחד־העם היה מקשה לכתוב. הוא היה טוען: “אנו עובדים במכשיר קהה” – בלשון עתיקה, עניה ובלתי־גמישה. ואף־על־פי־כן הראה נפלאות ב"מכשיר קהה" זה על־ידי עבודה עקשנית ושאיפה לדיוק ובהירות. ודבר זה השתדלתי ללמוד ממנו. ועוד למדתי ממנו דבר גדול. הוא היה אומר: “לא קשה לכתוב, אבל קשה למחות את הזֵעה מעל הנכתב. אסור שיורגש, שבזעת־אפיך כתבת מה שכתבת. ודבר זה דורש כתיבה ומחיקה פעם ופעמיים ושלש”. וכך היה נוהג. ודבר גדול זה למדתי ממנו נוסף על דעות חשובות הרבה. אבל הייתי גם מחולק עמו בכמה דברים יסודיים. אלא שתמיד הערצתי אותו והערצתי זו אליו עמוקה בלבי עד היום.

פרק ו

אני בא לליטה. ימי ווילנה והורודנה. ראשיתה של הציונות המדינית. רגע של אושר שלם. אהבה נכזבת.

בשנת 1895 מלאו לי 21 שנה והגיע תורי לעמוד לצבא. ואף־על־פי שישבתי באודיסה עם אבותי מן השנה העשירית או האחת־עשרה לחיי וכבר שכחתי את ליטה ואת עיירותיה, הוכרחתי על־פי חוקי־הצבא הרוסיים של אותו זמן לעמוד לצבא בעיירה בוּטרימאנצי (פלך־ווילנה אז – היהודים קראו לעיירה זו “באלטֶרמאנץ”), שלא הייתי בה מעולם, אבל אבי היה “נכתב” שם, כלומר, רשום שם בספר־הפיקודים ומקבל משם את הדרכון שלו, שברוסיה היה עיקר גדול, שהרי היו אומרים ברוסיה: “האדם מורכב משלשה חלקים: מגוף, נשמה – ודרכון”. אמי, שחרדה עלי תמיד, ליוותה אותי על דרכי. באנו לטרוקי. דודי אהרון קדש קלאוזנר, שכבר דיברתי עליו בפרטות למעלה, השתדל בשחרורי לפני הממונים על הגיוס ואף נתן להם “מתן בסתר” – ונשתחררתי מעבודת־הצבא מפני שנתברר, שאני קצר־ראיה – ואז לא היו לוקחים לצבא ברוסיה קצרי־ראיה (ובכן באמת היו ההשתדלות וה"מתן בסתר" מיותרים). זמן־מה ביליתי אז בבית־דודי בטרוקי ביחד עם אמי. לסוף חזרה אמי לאודיסה. ומכיון שטרוקי קרובה לווילנה עברתי לשם למשך־זמן ידוע, עד שאף אני אחזור לאודיסה.

ווילנה לא היתה אז (בשנת 1895) עוד מה שהיתה בשנות השישים, השבעים והשמונים. רש"י פין מת סמוך לאותו זמן וקלמן שולמאן, שעדיין היה אז בחיים, כבר היה אז זקן תשוש. אבל עדיין היתה ווילנה “ירושלים שבליטה”. עדיין היו בה לומדי־תורה לאלפים; ואפילו פועלים פשוטים, סבלים ועגלונים, היו יודעים שם פרק בתנ"ך, במשנה ובמדרש. ואף קוראים בספרות החדשה עדיין היו אז מרובים בווילנה והעברית היתה שם כמעט לשון חיה, אף אם האשכנזית־היהודית כבר התחילה אז להתחרות בה ולהיות היריבה שלה. ואף היתה ווילנה מרכז של חובבי־ציון למרות מה שכבר נתרקמה אז שם תנועה של פועלים יהודיים (כלומר, “מדברי־אידיש”), שממנה צמח לאחר שנתיים ה"בונד". מובן, שנתקרבתי אל החוג של חובבי־ציון על־ידי המורה שלי, פינחס שוקיאן, שעזב את עבודת־ההוראה ונעשה חובש בווילנה. לימדתי עברית את שתי בנותיו, שהאחת מהן, יפיפיה ובעלת רוח יתירה, נתאהב בה אחר־כך קצין רוסי או פולני – והתנצרה ונישאה לו – והאב האומלל נשא בדומיה את הייסורים, שגרמה לו הבת החביבה. חיבבתי את הילדה (היא היתה אז רק בת שמונה) היפה והכשרונית מאד. ואף־על־פי־כן, כשנפגשתי עמה לאחר שהתנצרה והיא רצה לקראתי בזרועות פתוחות – הסיבותי את פּנַי ממנה ופניתי לה עורף – והיא הביעה את תמהונה הגדול, שהמורה החביב כך התיחס אליה. לפני שנים שמעתי, שעזבה את בעלה הנוצרי וחזרה ליהדותה – ריח־תורה החזיר אותה למוטב. ואלהים הוא היודע, אם נשארה בחיים בטבח־ווילנה בימי־השואה של כיבוש־היטלר.

המרכז של חובבי־ציון היה ביתו של יצחק ליב גולדברג. ואשתו, הגברת רחל גולדברג, לא רק היתה מכנסת־אורחים אלא גם עוסקת בצרכי־ציבור, וביחוד בצרכי החינוך הלאומי. כל הנשפים של חובבי־ציון ושל “שפה ברורה” היו מסתדרים בביתם ביופי וברחבות ובטעם יהודי־אירופי. בביתם חגגו חובבי־ציון את מלאת יובל־שנים לעבודתו הספרותית ושבעים שנה לחייו של קלמן שולמאן בחנוכה, תרנ"ו (סוף 1895). ואז נאמתי נאום עברי לכבוד בעל־היובל, שלא היה נוכח בחגיגה מחמת חולשתו, אבל שמח כששמע על נאום עברי לכבודו וראה בזה “סימן־גאולה”, שהרי נאומים עבריים היו אז דבר חדש לגמרוֹ.

אז עוד הספקתי לבקרוֹ בביתוֹ. ואף־על־פי שעברו מאז שישים שנה הוא עומד לפנַי כמו חי, וכן אשתו הזקנה; וניצב לנגד עיני גם המראה של דירתו וכל רהיטיה.

הוא ישב בשני חדרים לא־גדולים, שרהיטיהם היו אותם של יהודי עני מלפני שמונים שנה. ומה שהפליא אותי, את בן־אודיסה, ביותר: לחדרים לא היתה אפילו רצפה של קרשים, ועל גבי הקרקע שבאמצע החדרים היה מפוזר חול דק, שבשעה שהיו מכבדים את הבית היו מטאטאים אותו במטאטא – ואחר־כך מפזרים חול חדש במקומו… דבר זה לא ראיתי באודיסה והוגד לי, שהיה מצוי רק בבתי העניים שביהודי־ליטה. וכך חי אחד מן הסופרים העבריים הפּוֹרים ביותר והחביבים ביותר על הקהל העברי!…

אשתו, הזקנה הצמוקה, היתה לבושה כאחת מן הנשים הצדקניות מימי שרה בת־טובים: מין שמלה ארוכה ובעלת־קפלים מצבע אפור, ועל ראשה שביס משונה. קלמן שולמאן עצמו ישב לבוש בגדים ארוכים וכיפה על ראשו, כיהודי אדוק. פניו כפני רב זקן, ששָׂבע צרה, עוני ומחסור, ורק עיניו עדיין היו מאירות באור של התפעלות ילדותית לכל מלה טובה עליו ועל ספריו, על התנ"ך ועל ציון. מקוריות לא היתה בשיחתו, אבל לבביות וחמימות היו בה. והרי זהו סוד פעולתם הגדולה של ספריו – התרגומים והעיבודים – במשך דור שלם.

חובבי־ציון שבווילנה התיחסו אלי בחיבה; אלא שכעסו על שני המאמרים “מירושלים שבליטה”, שהדפסתי אז ב"המליץ", תרנ"ו (גליונות 6, 38, 40), ושבהם עירערתי על ה"שמרנות" וה"נימוסיות" הווילנאיות הטיפוסיות. ולעומת זה התייחסו אלי בחביבות מרובה ה"חובבות" – “בנות־ציון” הווילנאיות היקרות, שעד היום אני זוכר אותן וגל של חיבה עמוקה ישטפני. לפניהן הרציתי על מהותה של הלאומיות העברית ועל חיבת־ציון ותורת אחד־העם והשתדלתי להפיץ ביניהן את הדיבור העברי (רובן ידעו לקרוא ולכתוב עברית). ביניהן היתה גם הגברת ליבה (או ליובה) סגל, שהיתה מורה לעברית ונישאה אחר־כך למורה ולפדגוג המפורסם ש. ח. ווֹלקומיץ. היא בילתה את רוב ימיה בראש־פינה ומתה זה לא כבר בתל־אביב. היא היתה יפהפיה ממש: פנים זכים ועיני־תכלת חיות, ושערות שחורות מקיפות את ראשה כרעמה של לביאה. וביחד עם זה היתה פיקחית ומשכלת וידעה את התנ"ך ואת המשנה ואת הספרות העברית החדשה ידיעה שלמה כמו שלא ידעו בגולה אלא נשים מועטות מאד. ולאומית וציונית היתה כבחורות מועטות באותם הימים. ובין ידידיה היו ניסן טורוב, שהיה אחר־כך פרופיסור באמריקה ולא מצא את מקומו באוניברסיטה העברית בירושלים, וחברוֹ שמחה וולקוֹמיץ הנזכר, שליבה סגל כבר היתה אז ארוסתו הבלתי־רשמית. היא דיברה עברית ברהיטות. ואין לתמוה, שבגיל של עשרים ואחת נמשכתי אחריה בחבלי־הקסם של יופי, עבריוּת ולאומיוּת כאחד, אף־על־פי שרגש של אהבה ממש לא הרגשתי אליה. חבירה וידידה היתה לי ונעים היה לי לטייל עמה ברחובות ולדבר עמה עברית. ודבר זה הביא לידי מאורע מעניין אחד, שאי־אפשר לי שלא לספר אותו בזה מפני שהוא קשור באחד מאנשי־המדע העבריים החשובים של אותם הימים.

פעם אחת אנו מתהלכים שנינו, ליובה ואני, ברחובות־ווילנה ומדברים בינינו עברית כרגיל. אנו שנינו מתלוצצים בעברית ואני מחלק ל"עלמה" היפה (אז עדיין לא היו אומרים “בחורה”, חס ושלום!) מחמאות בעברית – ודאי, על־פי מליצות מתוך שיר־השירים. ופתאום אנו מרגישים שנינו, שמהלך מאחורינו איזה אדם בעל כובע, שחוט אדום ו"קוֹקאַרדה" עליו מלמעלה – סימן לפקיד ממשלתי רוסי. יהודים פקידים ממשלתיים לא היו ברוסיה הצאַריסטית. ובכן פקיד ממשלתי רוסי נוצרי מהלך אחרינו ומקשיב לשיחתנו. – מה פשר־הדבר? – הרי אי־אפשר, שנוצרי יבין עברית. אין זאת, ששמע אותנו מדברים בלשון זרה ומוזרה והוא חושד בנו, שאנו מדברים בלשון־סתרים על הסוציאליסמוס, שהיה אסור אז ברוסיה בתכלית־האיסור, והוא עוקב אחרינו כדי לראות, היכן אנו דרים, וימסור אותנו לבולשת הרוסית…

כך חשבנו ומצב רוחנו נתעכר. אבל חלילה לנו מלהפסיק את שיחתנו כדי שלא יחשוב המרגל באמת, שאנו מסתירים סוד מהפכני. הוספנו לדבר עברית עד שהגענו למעונה של גברת סגל – ונפרדתי ממנה.

והנה אך נכנסה לביתה – והפקיד הממשלתי הרוסי פונה אלי ברוסית ואומר:

– עם מי דיברת חלקות נאות כל־כך בלשון ישעיהו ואיוב?

– ואדוני יודע, שזוהי לשון ישעיהו ואיוב? יודע עברית? – שאלתי בתמהון.

– ודאי יודע ויודע. הרי אני יהושוע שטיינברג – השיב הפקיד.

מתברר, שלפני עמד המדקדק, בעל “מערכי לשון עבר” ו"משפט־האורים", מי שהיה חתנו של אד"ם הכהן. יהושוע שטיינברג היה גם צֶנזור עברי, אבל בעיקר היה המשגיח על ה"אינסטיטוט למורים עבריים" בווילנה, שבא במקום בית־המדרש לרבנים לאחר שנסגר זה האחרון; ובתור כזה היה פקיד ממשלתי והיתה לו רשות (או גם חובה) לחבוש כובע עם חוט אדום ו"קוקארדה" עליו.

שמחתי מאד, שזהו ה"מרגל", שעקב אחרינו. שטיינברג נגע בכמה עניינים קשורים בדיבור העברי וגילה הבנה יתירה בעניין זה למרות מה שהיה “צ’ינובניק” רוסי טיפוסי והיה רחוק מציוניות הרבה. נעשינו ידידים. וכשׁיצא ספרי “שפת־עבר – שפה חיה” הבאתי לו למתנה אֶכּסמפּלאר ובו הקדשה חמה. הוא קרא את הספר בעיון, העיר על כמה דברים, שלא הצלחתי בהם, אבל גם שיבח את הספר בכללו וביקש ממני לבקרו בביתו. ושמחתי על כך.

פעם אחת הזמינני לנשף בביתו. הוא נשא אז את אשתו השלישית – בחורה נחמדת מגרמניה, “כנף־רננים נעלסה” ממש. היא היתה אז בת עשרים ושתים לערך (היא מתה זה לא כבר בירושלים) והוא – לערך בן חמישים וחמש; ואולם עדיין היה גבר במבחר־כוחותיו. אחר שתיית־טה ואכילת־עוגות ושיחה נאה התחילו הריקודים. הוא ריקד עם אשתו וגם עם בחורות ונשים צעירות אחרות. וריקד כעלם צעיר. ואני ישבתי מרחוק והתבוננתי אל המרקדים. בין מחול למחול ניגש אלי ושאל:

– למה אינך מרקד?

– איני יודע לרקוד – השיבותי בפשטות.

– ולמה לא למדת לרקוד?

– יש דברים הרבה כל־כך ללמוד – ואני אקום ואלמד לצאת במחולות?

– שמע־נא! – פנה אלי שטיינברג ופניו נעשו רצינים מאד: – הכל בשביל החיים – והחיים עצמם?

השאלה הדהימתני. היו בה בשבילי מקוריות מרובה ורצינות גדולה. הרי צעיר הייתי ואהבתי את החיים – ומה כל הלימודים אם החיים עוברים וכלים בלא תענוגות־נעורים?

אבל עד מהרה התעודדתי והשיבותי:

– החיים עצמם? – הריהם לשם חיי־אחרים!

שטיינברג נשתתק. ושמעתי אחר־כך, ששיבח את תשובתי בפני כמה מטוֹבי־ווילנה.

בווילנה שהיתי אז רק חצי־שנה – בחורף של שנת תרנ"ו. כי באותה שנה חשבה חברת־"אחיאסף", שנוסדה על־ידי “בני־משה”, ואחד־העם בראשם, לשם חינוך לאומי־ציוני באמצעות הספרות, לגשם רעיון, שעלה על דעתם של אחד־העם וד"ר שמריהו לוין – הרעיון לתרגם לעברית את המילון הגרמני הגדול לשני התלמודים ולמדרשים, שחיבר ד"ר יעקב לוי. התכנית של התרגום – מה לתרגם, מה להשאיר בלא תרגום ומה להשמיט לגמרוֹ – נערכה על־ידי אחד־העם, וד"ר שמריהו הלוי צריך היה להיות המתרגם והמסדר של המילון על־פי תכנית זו. ואולם שמריהו הלוי היה רב מטעם־הממשלה בהורודנה והיה עסוק בצרכי־ציבור, ועל־כן ביקש לו עוזר במפעל הגדול. העוזר צריך היה לדעת לא רק עברית וגרמנית כראוי ולהיות בקי בתלמוד, אלא צריך היה לדעת לשונות יוון ורוֹמי ולשונות חדשות ולהיות מן העוסקים בשאלות־הלשון. בעלי־"אחיאסף", ואחד־העם בראשם, אבל גם שמריהו הלוי, נתנו עיניהם בי, שהרי כבר אז הייתי בקי בלשונות עתיקות וחדשות ועסקתי במאמרַי בשאלות הלשון, הרחבתה וחידושה. הציעו לפני, שאדוּר בהורודנה, בקירבתו של שמריהו הלוי, אהא סמוך על שולחנו של זה ונוסף על כך אקבל גם שכר לא־גדול. חצי־שנה (קיץ תרנ"ו – 1896) ישבתי בהורודנה ועסקתי בתרגום־המילון. מה נעשה בחומר התרגומי, שהשארתי בידי שמריהו הלוי, איני יודע עד היום.

בביתו של שמריהו הלוי ראיתי דברים, שמשום כבודו של מטיף ציוני מופלא זה אני מדלג עליהם. ואולם בכלל היה זה מזלי הטוב, שהביא אותי להורודנה. כי חצי־השנה, שביליתי בעיר זו, השפיעה עלי הרבה. שם התוודעתי אל ליב יפה, שנעשה ידידי הטוב מאז ועד יומו האחרון, למרות מה שהתקוטטנו הרבה פעמים לשם־שמים – בענייני אמונות ודעות ציוניות. רוח־הרומאנטיקה, שנחה עליו בבחרותו ועשתה אותו אהוב וחביב על כל מכריו המרובים, עוררה בימי בחרותי שלי את כל חוּשַי בי, וחבורה של צעירות נחמדות נתרכזה מסביב לנו, שאחדות מהן, שהפליאו ביפי גופן ונשמתן כאחד, נעשו ידידותי היקרות ביותר, שהשפיעו על רגשותי והלך־מחשבותי לא פחות מידידותי האודיסאיות.

והימים ימי הופעתה של “מדינת־היהודים” להרצל, שהקסימה את ליב יפה ואותי. והרי באותם הימים הגיעה השפעתו של אחד־העם על הנוער הלאומי המובחר לשיא. ואז עדיין לא ראינו, אנו הצעירים ביותר, את הניגוד הגדול שבין אחד־העם ובין הרצל, ניגוד, שנתבלט רק לאחר שנה ויותר, סמוך לקונגרס הציוני הראשון. וכך עלה על דעתו של יפה, שכתב אז שירים רוסיים נאים בעלי תוכן לאומי, שנערוך ביחד קובץ רוסי בשם Заря (“השחר”), שיהא מוקדש לחיבת־ציון ולספרות העברית וישמש תעמולה לשתיהן בחוגים, שאינם קוראים עברית; שהרי אף הספרות הציונית נתרכזה אז כמעט רק בעתונים וּבַקְבָצִים העבריים. הקובץ, שהיו בו מאמרים ושירים נאים, לא יצא לאור מפּני שהצנזוּרה הרוסית פסלה את כולו: הרי אף חיבת־ציון ואף הרעיון הלאומי העברי היו חציָם מותרים וחציָם אסורים ברוסיה. בעברית לא הקפידה הצנזורה על כך ביותר, אבל ברוסית אפשר היה לכתוב על זה רק בעתונים וירחונים, שיצאו בפטרבורג ובמוסקבה בלא צנזורה קודמת לדפוס, אבל לא בקבצים, שנמסרו לצנזורה מוקדמת בערי־השדה.

איסור זה גרם לי עגמת־נפש פחות משֶׁגרם ליפה: סוף־סוף קובץ רוסי לא היה קרוב ללבי כל־כך אף אם כתבתי אז מאמרים רוסיים על נושאים יהודיים־לאומיים. ובכלל, הימים עברו עלי בהורודנה בקריאה וכתיבה, והלילות, ביחוד לילות־הלבָנה – בטיולים בסביבות המיוערות של הורודנה ובשיוטים בסירות על נהר־נימאן הרחב והאדיר בחברת צעירים וצעירות עליזים, שהרעיונות הלאומיים והציוניים החדשים הלהיבו את לבותיהם ורוממו את רוחם. כל זה הִפְרה את הלב הצעיר והרך ועשה אותו מוכשר לקבל כל מיני רעיונות חדשים, שההרגשות הסוערות הונחו ביסודם: הרי “המחשבות הגדולות באות מן הלב”, אמר פילוסוף צרפתי. מעיין נובע של הרהורים חדשים ומחשבות נועזות הייתי אז, והתכניות הגדולות של רוב עבודותי המדעיות והספרותיות בשנים הבאות – אז נולדו במוחי. ולא היה אז צעיר מאושר ממני: חשבתי את עצמי עשיר בדעת, שכל יום מוסיף על עשרו.

ואולם שעה אחת של אושר שלם עברה עלי בעיר טרוקי דוקה. והשעה נחרתה במוחי כל־כך, עד שאי־אפשר לי שלא לתאר אותה כאן.

באתי מווילנה לטרוקי באחד מערבי־השבתות של הקיץ, תרנ"ו. השעה עדיין היתה מוקדמת, ואחד משני בניו של אהרון קדש דודי, גדליהו (הוא היה פרופיסור לכלכלה מדינית בסנט־לוּאיס באמריקה), הציע לפנינו (כלומר, לפנַי ולפני אָחיו ואחיותיו), שנשתמש בהזדמנות ונשוט בסירה ביאור הגדול והיפה של טרוקי. הסכמנו לכך – ונכנסנו לסירה.

עליזים וצוהלים היינו, כולנו צעירים, בריאים ומחוסרי־דאגה. ופתאום כאילו שטף אותי גל גדול של אושר, שלא ידעתי דוגמתו מעולם. פרקתי מעלי ברגע אחד את כל הדאגות החמריות, את כל המחשבות המטרידות ואת כל החיטוטים הנפשיים. אפשר, הפעם היחידה בחיי, שהייתי מרוצה מעצמי – מחיַי, מהתנהגותי, מעבודתי, מיחסי אל בני־האדם ומיחסם של בני־האדם אלי. כלום לא ביקשתי, לכלום לא שאפתי ברגע זה – הווייתי כשהיא לעצמה סיפקה את רוחי בשלמות ובהחלט. והעיקר – אהבתי את כל היושבים והיושבות עמי בסירה אהבת אחים ואחיות, אהבתי את היאור הגדול והמשתרע לכל מלואו של מראה־העינים בשלוַת־אדירים, אהבתי את הטבע הנהדר שעל שפת־היאור. וברגע זה אהבתי את כל בני־האדם, ואילו היה אפשר הדבר, הייתי מחבק אותם כולם ביחד עם הטבע כולו בחיבוק־אהבה אחד – –

אושר כזה תקף אותי רק פעם אחת בחיי; ורק רגעים מועטים נמשך אושר שלם ומלא זה. אבל בת־קולו מהדהדת בנפשי מאז ועד היום, זה כשישים שנה, וּבטוּחַני, שעד יומי האחרון לא אפסוק מלחוּש אותו. ומי יודע, אם יחסי לשירה – התפעלותי המיוחדת ממבחר שירתם של משוררי־ישראל ומשוררי־העמים – לא הותנה על־ידי רגע גדול זה של אושר צעיר. ודבר אחד הוברר לי על־ידי רגע מיוחד זה בחיי: השלילה מסוגלת לתקן את החיים; יוצר את החיים רק החיוב. והחיוב נובע מן האהבה – אהבת־האדם ואהבת כל היצורים.

ואולם גם אהבת־אשה ידעתי בהורודנה – ואהבה, שנסתיימה באכזבה.

בין ידידותי בהורודנה, שהיו ידידותיו של ל. יפה תחילה, היתה בחורה חכמה ומשכלת, בעלת חן ונועם אף אם לא יפה ביותר, פ. ל. שמה. נתקרבנו זה לזו במשך חצי־השנה, שישבתי בהורודנה. מעט־מעט נתקשרנו בקשרי־ידידות, קראנו ביחד את קארלייל, טיילנו ביחד בלילות־הקיץ המקסימים – ומעט־מעט נהפכה הידידות לאהבה. וכשעזבתי את הורודנה וחזרתי לאודיסה ומאודיסה עברתי להיידלברג, כמו שאספר להלן, עדיין נמשכה חליפת־המכתבים שלנו – מכתבי־אהבה סוערים. אבל לאחר שנה עברה היא לברלין, ושם, כנראה, נמצא מי שהמאיס אותי עליה, – הרי שונאים ומקנאים לא הייתי חסר מעולם, – והיא הודיעתני פתאום, שהיא מוצאת, שאהבתי אליה אינה בלתי־אמצעית ושאף היא פסקה מלאהוב אותי, והיא מבקשת להחזיר לה את מכתביה אלי והיא מחזרת לי את מכתבַי אליה.

נדמה היה לי, שעולמי חשך בעדי. הייתי כמטורף ומיואש. יומיים לא אכלתי ולא שתיתי וחשבתי מחשבה רצינית לאבד את עצמי לדעת. ניסיתי את הנסיון האחרון – נסעתי לברלין ודיברתי על לבה – ללא הועיל. ודאי כבר היה לה מישהו, שמצא חן בעיניה יותר. סופו של דבר – שנפרדנו לעולם. היא נישאה לסופר יהודי מגאליציה, נתיישבה בגרמניה ותירגמה את הרומאנים של גונצ’ארוב מרוסית לגרמנית. שמעתי, שעדיין היא בחיים, יושבת בשווייץ ושואפת לבוא לארץ־ישראל. רק עוד פעם אחת נפגשתי עמה בברלין, כשהלכתי לבקר את בּרדיצ’בסקי, שאפשר, הוא הוא שהשפיע על יחסה אלי, שהרי התנפל עלי בכל הזדמנות שהיא מפני שהייתי נגד ה"ניטשיאניות" שלו ובעד אחד־העם. בין־השמשות עליתי אל חדרו של ברדיצ’בסקי ועל המדרגות פגשתיה – וכשלו ברכּי וכמעט התעלפתי. אף הגה לא הוצאתי מפי והיא גם היא חמקה־עברה בלא לומר לי כלום. וכל אותו לילה לא ידעתי שינה.

ואף־על־פי־כן כמעט ברור לי, שלא היתה זו אהבה ראויה לשם זה: בתקופת־החיים, שנפגשתי עמה, אי־אפשר היה לצעיר נלהב בלא אהובה – והרי היא היתה חכמה ומשכלת ובעלת עיני־אור. אילי היתה זו אהבה אמיתית, לא הייתי מנצח בי את רגש־האהבה עד מהרה. אין טבעי בכך.

פרק ז

פולמוס־הסופרים הראשון שלי. הפעם הראשונה בברלין. פגישתי הראשונה עם סוקולוב. משהו על ש. ברנפלד.

בסוף־הקיץ של שנת תרנ"ו, כשעדיין הייתי בהורודנה, נדפס ב"המליץ" מאמרי “עברית חדשה”, ונתקבל ברוסיה כרך ה' של “אוצר־הספרות”, ששם נתפרסם חיבורי “שפת עבר – שפה חיה”, שיצא גם כספר מיוחד (קראקוב תרנ"ו, 1896). הספר היה עיבוד חדש של המחברת, שתחילתה, בצורתה הראשונה, נדפסה ב"השרון" של באדר, כמו שסיפרתי למעלה. גם המאמר וגם הספר היה בהם משום מהפכה שלמה בּיַחס אל הלשון העברית הקלאסית. בשניהם דיברתי על לשון עברית חדשה־מחודשת, שאך יסודותיה עתיקים הם, אבל שהלכה ונתפתחה במשך אלפיים שנה ויותר גם מן הצד הלכסיקאלי וגם מצד צורותיה וביטוייה ונעשתה עברית חדשה דוגמת יוונית חדשה לעומת היוונית הקלאסית. וב"שפת־עבר – שׂפה חיה" ניסיתי גם לתת ביסוס מדעי לחידושים לשוניים ולהרחבת־הלשון בכלל. והרי זו היתה העזה גדולה מצד בחור כבן עשרים ושתים: “חדש אסור מן התורה”, כידוע, והלשון העברית “לשון־קודש” היא, “שפת נביאינו ומחוקקינו”, ואיככה זה יעֵז נער צעיר לתבוע בה שינויים עיקריים?

ולפיכך אין לתמוה, שהתחוללה מסביב לספרי ומאמרי סערה עזה. סופר אחר סופר יצאו נגדי ביחוד ב"המליץ", אבל גם ב"הצפירה" בזילזולים גסים. האחד מהם הוא יצחק יעקב וויסבּרג, ידידו של גורדון, והשני מורה ווילנאי בשם נובופליאנט – שניהם חובשי־בית־המדרש, שלא יכלו לסבול את המחבר ה"מחדש", שהיה אירופי יותר מדאי בשבילם. בוודאי יש במחברת כמה הצעות בלתי־מוצלחות וכמה טעויות, שקל היה למבקרים הרתחנים להאָחז בהן בביקרתם החריפה. אבל את הצד החיובי שבמחקר הפילולוגי השימושי ואת התועלת, שיש למצוא בפילולוגיה שימושית כזו להרחבת־לשוננו, לא ראו ולא רצו לראות, שהרי חשבו, שהלשון התנ"כית מספקת לכל צרכי הסופר העברי מסוגם. ניסיתי להשיב להם ולהבהיר את נקודת־מבטי, אך את תשובותי לא פירסמו לא “המליץ” ולא “הצפירה”. ודבר זה דיכא את רוחי מאד.

שהייתי בטרוקי, בווילנה ובהורודנה קרבה אותי מחדש אל היהדות הליטאית, שדבר לא היה לי עמה בכל 12 השנים, שישבתי באודיסה. ועד היום תוהה אני על עצמי, אם “ליטאי” או “דרומי” אני – ומכריע לצד “הדרום”. אודיסה היא עיר־מולדתי הרוחנית הרבה יותר מאוֹלקניקי ומווילנה. וכשחזרתי לאודיסה חזרתי לביתי.

ואולם מצבי החמרי היה קשה אז: הייתי סמוך על שולחן־אבותי, שגם מצבם הורע. ישבנו משפחה גדולה בבית צר של שני חדרים, שרק באחד מהם היה די אור לקריאה וכתיבה. שתי אחיותי הקטנות היו לפרקים מטפסות ועולות על ברכַּי, על זוֹ אחת ועל זוֹ אחת, בשעה שהייתי קורא ספרים רצינים או כותב מאמרים חשובים בעינַי. אבל כל זה לא עיכבני מלהשתלם בידיעות ובמדעים ואף מלכתוב על עניינים רצינים. עיכבני מזה מצב־הרוח הקשה שלי אז: הייתי ללעג ולחרפה בעתונינו. לא היה שם של גנאי, שבו לא “כיבדו” אותי ואת ספרי “הנבזה” (כך קרא ל"שפת עבר – שפה חיה", כמדומה לי, יצחק יעקב ווייסברג) – ואין מי שיגן עלי ואף אין נותנים לי להגן על עצמי. ולהגדיל את צערי ועגמת־נפשי פירסם גם “השלח” של אחד־העם, שכיבדתי כל־כך את עורכו החשוב, פיליטון מלא ליגלוג על חידושַׁי בלשון, פיליטון הומוריסטי, שכתב מ. בלשן (ד"ר י. ל. קאנטור, בעל “היום”), שעשה אותי ל"מניח־הלשון" מן הטיפוס של ימי־הביניים, ופיליטון עקצני של ברק בן צפור (י.ח. רבניצקי), שהתלוצץ על החידוש, שחידשתי את המלה “עפרון” במקום “עט־עופרת”; חידוש, שנתקבל כיום בלא פיקפוק ואף אין יודע, מי חידש אותו (כמו גם חידושים אחרים משלי לעשרות: ירחון, חולצה, מנוף, קרחון, חממה, צנימים, מטען, רבגוֹני, חדגוֹני, חוּשני, ועוד הרבה כיוצא בהם). וכדי להראות את כל המגוחך והאבסורדי שבמלה המחודשת “עפרון” ממציא ברק בן צפור חידוד “נפלא” כזה: הרי לפי חידוש זה של קלוזנר יהא “עט־עופרת שבור” בעברית של קלוזנר “עפרון החתי”… והקהל העברי של אותו זמן קרא חידודים בטלניים כאלה – ונהנה הנאה מרובה.

התרעמתי על אחד־העם, שנתן מקום לדברי־ליצנות אלה בשאלה רצינה, וכתבתי לו על כך. ומיד קיבלתי את תשובתו, שהוא מוכן לתת מקום לתשובתי אם תהא כתובה בכובד־ראש ולא תהא בה פגיעה באישים. נזדרזתי וכתבתי את מאמרי “מרחיבי הלשון ומתנגדיהם”, שנדפס עד מהרה ב"השלח" (כרך א', עמ' 540–553). ומאז חזרו ונפתחו לפנַי גם שערי העתונים, שנסגרו מפּנַי חצי־שנה קודם־לכן. ועד היום אני מכיר תודה לאחד־העם על כך.

ובאותם הימים יצאה גם מחברתי “רוחות מנשבות”, שכבר דיברתי עליה למעלה ושהרגזתי בה כמה מן הסופרים, וביניהם את משה ליב ליליינבלום, שלמרות כן התוודעתי אליו וביקרתי אותו לעתים תכופות. חלק מזכרונותי עליו פירסמתי בשבועון “זרמים” (ווילנה תרצ"ב, גליונות 1–3) בשם “פגישוֹתי עם ליליינבלום”. אך הרבה יותר ממה שכתוב שם הייתי יכול לספר. אלא שכבר פירסמתי מחקר גדול על ליליינבלום ב"היסטוריה של הספרות העברית החדשה" (חלק ד', ספר ב', עמ' 219–352) ואיני חושב לנכון לחזור על כמה דברים, שיש למצוא אותם במאמר ובספר.

את החורף של שנת תרנ"ז ביליתי באודיסה, ובקיץ אותה שנה (1897) יצאתי, ביחד עם חברי ל. יפה, בפעם הראשונה בחיי לחוץ־לארץ. זה היה צעד מכריע בחיי. כיהודי לא יכולתי להתקבל לאוניברסיטה רוסית. לא נשאר לי אלא ללמוד בחוץ־לארץ. אחד־העם הציע לפני לנסוע לצרפת, אך אני בחרתי בגרמניה: הרי ארץ זו היתה אז בעיני־כל, ובפרט בעיני־היהודים, השיא של התרבות העולמית. ואני גם ידעתי גרמנית יותר מצרפתית, אף אם הירביתי אז לקרוא גם צרפתית.

ובדרכי מאודיסה לברלין הייתי מוכרח לעבור דרך ווארשה.

ולהיות בווארשה ושלא לראות את נחום סוקולוב – הייתכן?

שאלתי, היכן הוא מקבל ביקורים, אם בביתו או במערכת־"הצפירה", והשיבו לי, שיותר נוח להתקבל על־ידו במערכת.

באתי למערכת, הגשתי את כרטיס־הביקור שלי – ומיד נתקבלתי. חדר־המערכת היה על־יד בית־הדפוס – חדר צר ובו רק שולחן ושני כסאות פשוטים. מר סוקולוב קיבל אותי בסבר פנים יפות. למרות מה שהייתי אז צעיר בן 22 הירבה סוקולוב שיחה עמי, ומה שהפליאני – ברוסית. דיברנו על כל מיני שאלות לאומיות, ציוניות וספרותיות. סוקולוב היה אז במבחר ימי־עלומיו, בריא ורענן ומרוצה מעצמו, אבל בלא התרברבות והתכבדות ו"גַדְלָנוּת" של שָוְא. ומתוך דבריו ניכרת היתה השכלתו הרחבה, אף אם לא העמוקה. הרושם הכללי, שעשה עלי, הצעיר האודיסאי, היה טוב מאד.

וּפתאוֹם, באמצע־השיחה, מזדקר לתוך חדר־המערכת איזה פרצוף שׂעיר מפוּחם ומפוּיח, ורק הזקן המדובלל מלמטה והכיפה המזוהמת מלמעלה היו מזדקרים מתוך הפרצוף המשונה. וּפרצוף מפוחם זה זורק לתוך חלל־האויר מלה אחת חוזרת פעמיים: “קוֹפּיה, קוֹפּיה!”. לא הבינוֹתי מי האיש ומה זו “קוֹפּיה”. סוקולוב, שראה את סימן־השאלה שעל פני, הסביר לי: זהו סַדָר של “הצפירה”, “הבחור הזֶצֶר” המפורסם, והוא דורש כתב־יד לסידור. הרי עתון יומי אי־אפשר לאחר בהוצאתו אפילו שעה אחת.

קמתי כדי להיפרד מסוקולוב: הרי צריך הוא להכין את החומר בשביל העתון.

לתמהוני עיכב אותי סוקולוב. ביקשני לשבת: אצטרך להמתין רק רגעים מועטים עד שיכין “קוֹפּיה”.

ישבתי. ועל שולחן־המערכת, שסוקולוב ישב על־ידו, היתה מונחת מחברת של תלמידים בעלת מעטפה צהובה. פתח סוקולוב את המעטפה ותלש מתוך המחברת את הדף הראשון שלה. במקרה נתלש הדף לא בשלמותו, ברוחב אחד לכל ארכו, אלא הדף התלוש היה רחב למעלה וקצר למטה, ובסופו נשאר ממנו רק קצה צר ביותר ומחודד. ישב סוקולוב, הניח את הדף על ברכיו ובמשך 20 רגע (הסתכלתי בכוונה בשעון!) כתב בעפרון מאמר שלם בשביל העתון, שנסתיים בדיוק נמרץ בקצה הצר והמחודד של הדף התלוש. באופן שאילו היה נתלש דף יותר רחב היה המאמר יותר ארוך, אבל, מכיון שנתלש דף עם קצה צר ומחודד, הרי המאמר יכול להסתיים בדיוק גם בתוך הקצה הצר והמחודד… וכך, בלא קריאה, מסר סוקולוב את המאמר לַסַדָר.

לא יכולתי לתפוס אז, ואיני תופס גם היום, אופן־כתיבה כזה, יחס כזה אל הספרות, ולא תהא זו אלא ספרות בשביל עתון יומי. הרי גם בעתון מביע הסופר רעיון ורוצה להשפיע על הקוראים, – וכלום אפשר הדבר, שהרעיון ישתרע בתוך מיטה סדומית, לפי אורך־הנייר, שהמאמר כתוב עליו?

מאז לא היה סוקולוב כסופר קיים בשבילי. במשך שנים לא יכולתי לקרוא אף את מאמריו המוצלחים בלא שיעמוד לנגד עינַי מאמר זה, שנסתיים בקצה הצר והמחודד של דף־המחברת…

במרוצת־הזמן הערכתי את כשרונו של סוקולוב הערכה חיובית הרבה יותר. הערכתי את שפע־רעיונותיו, את אירופּיוּתוֹ, את סיגנונו העברי העשיר, את בּרק־שכלו – אבל לא יכולתי מעולם להתייחס ברצינות אל כתביו, כמו, למשל, אל כתבי אחד־העם, ואפילו אל אותם של ברדיצ’בסקי, שהתנגדתי לו ושהתנפל עלי בגסות יתרה. תמיד נדמה היה לי, שאין להתייחס ברצינות אל אדם, שבכתיבתו מכריע גודל הנייר, שעליו כתוב המאמר, ושאינו צריך אפילו לקרוא מה שכתב, ואין צורך לומר – להעתיק את המאמר, לתקנו ולשפרו. ודאי, איני צודק ביחסי זה: שונים הם בני־אדם וכל סופר חשוב הוא “אוּניקום”. אבל כך היא הרגשתי ביחס לספרות, ולו תהא אפילו ספרות יומית בלבד.

בדרכי לברלין לא ראיתי שום סופר עברי אחר זולת סוקולוב. שאר החכמים והסופרים העבריים, שישבו באותו זמן בווארשה, לא עיניינו אותי.

באתי לברלין והתוודעתי שם אל ד"ר נתן בירנבּאוּם, שכבר באתי עמו בדברים קודם־לכן, כשפירסמתי מאמרים בגרמנית בעתוניו: Juedische Volkszeitung וגם Emanzipation־Selbst. הוא עשה עלי רושם של אדם מקורי, הולך בדרכו המיוחדת, אבל של אדם מוזר ופאראדוכסאלי קצת.

וברלין היתה אז מרכז תרבותי חשוב גם בשביל צעירי־ישראל מרוסיה ומגאליציה. שם למדו אז, או גמרו את חוק־לימודיהם, בריינין, מוצקין, ד"ר שמריהו לֶווין, ד"ר ברדיצ’בסקי, ד"ר טהוֹן, ד"ר ניימארק וד"ר אֶהרנפרייז, שכולם הם כבר בעולם־האמת, ועוד. מן הציוניים ילידי־גרמניה אני זוכר רק אדם אחד, – זולת בירנבאוּם הווינאי – את ד"ר הינריך לֵיווה, מראשוני הציוניים ילידי־גרמניה. חוג זה של עבריים וציוניים היה מלא תסיסה כתירוש הטוב. רעיונות מהפכניים בציוניות ובספרות העברית היו מנסרים בחלל־עולמם של הציוניים הללו, שרובם היו שייכים לאגודה סטודנטית בשם “ישראל הצעיר” (Jung-Israel) ונתרכזו מסביב לירחון Zion של בירנבאוּם, שנהפך אז ל"אחר" וכתב את מחברתו המקורית: Juedische Moderne. וכבר אז גדולה היתה השפעתו של אחד־העם על חבורה מצוינת זו, שהרבה מחבריה עבדו ב"השלח" והיו תלמידיו־מתנגדיו של “אחד־העם”. אבל כבר הלכה ונתחזקה אז גם השפעתה של המחברת הקטנה “מדינת־היהודים” להרצל. וניימארק ובירנבאוּם הלכו בדרכיהם המיוחדות, האחד – כתלמידו של קאנט והשני כתלמידם של רנאן וניטשה (זהו בירנבאוּם הראשון, קודם שנהפך לחבר של “אגודת־ישראל”). וברדיצ’בסקי גם הוא, אף אם כתב ב"השלח" של אחד־העם, כבר פתח במלחמה עזה וממושכת ב"רוחניות" האחד־העמית מתוך נטיה לתורתו של ניטשה ול"שינוי־ערכים" ביהדות כולה.

התוודעתי אז לכל הסופרים הצעירים הללו והתלהבותם הלאומית־הציונית דבקה בי. חוץ מזה, עולם חדש, המערב האירופי, נגלה כאן לפני, אף־על־פי שגם אודיסה היתה אירופית יותר מכל עיר רוּסית אחרת. ואף־על־פי־כן שהיתי בברלין רק זמן מועט. ראיתי, שקשים כאן החיים מחמת ההוצאות המרובות, שהייתי צריך להוציא כאן – ואני מוכרח הייתי להתפרנס אז משכר ספרותי מועט (3 קופיקות השורה), שהייתי מקבל מן “המליץ” ו"הצפירה", שהרי אבותי לא היו יכולים לתמוך בידי בסכומים קבועים חדשיים. ובברלין היה גם יותר קשה להתקבל לאוניברסיטה. אבל בעיקר לא רציתי ולא יכולתי להישאר בברלין מפני רוב הרעש והמהומה של העיר הגדולה, וביחוד – מפני הרעש וההמולה של ה"אגודות" השונות של הסטודנטים מרוסיה עם אסיפותיהן והרצאותיהן, וויכוחיהן והתנגשויותיהן. ראיתי ונוכחתי, שלא אוכל ללמוד במנוחה בעיר רבת־מהומה זו. כדי ללמוד כהוגן יש מן הצורך לֵישב בעיר אוניברסיטאית קטנה בעלת פרופיסורים גדולים, ששם אין רעש ואין הטרדה, אין הזמן נגזל על־ידי מרחקים גדולים ולא על־ידי אסיפות ואורחים מרובים. ולפיכך החלטתי לילך לעיר האוניברסיטאית המפורסמת היידלבּרג, שאז היו בה 25,000 תושבים לכל היותר וכמעט כולה היתה “מקום־תורה”: מלאה מוסדות אוניברסיטאיים, פרופיסורים וסטודנטים. והרי בידי היתה המלצה של משה ליב ליליינבלום אל חברו מנוער, הפרופיסור הֶרמאן שפּירא, ובכן יש לי שם אל מי לפנות. וגם ליב יפה נסע עמי מברלין להיידלברג.

וכאן, בהיידלברג, התחילה תקופה חדשה בחיי. תקופה מוצפת כולה אור וזוהר, שלא נתמעטו אפילו על־ידי המצוקה החמרית היחסית, שהייתי נתון בה ברוב השנים כסופר עברי באותם הימים (רק במשך זמן ידוע הייתי מקבל תמיכה חדשית לא־גדולה מרק"ז וויסוצקי בהשתדלותו של אחד־העם, שהשתדל בזה בלא שפניתי אליו בנידון זה אף פעם).

אחר־כך הייתי הרבה פעמים בברלין, אבל רק לימים מועטים, בהם הייתי מבקר את בריינין ואת ד"ר ניימארק, שכיבדתי את שניהם עם כל מה שהכרתי את חסרונותיו של בריינין, ואת ד"ר שמעון בּרנפלד, שנעשה אז עמוד־התווך של “השלח” האחד־העמי. את ברדיצ’בסקי ביקרתי רק פעם אחת ולא הספקתי להכירו מקרוב, ועוד אזכיר בהזדמנות, כיצד נהפך לי לשונא. ואולם את ברנפלד הכרתי כהוגן. הכרתי את ידיעותיו המרובות ואת כשרון־הכתיבה שלו, אבל קשה היה לי לכבדו כאדם. לא אשכח לעולם, כיצד דיבר על אחד־העם והרצל.

– אחד־העם הוא אדם ישר, אבל הוא מתיחס לַכּל ברצינות כזו! – והרי הדברים בכלל אינם רצינים כל־כך. העולם ניתן בידי שארלאטאנים פיקחים, ומי שמצליח בחיים או שמתפרסם בעולם בחכמתו, בעסקנותו, בצדקתו ובחסידותו – בּדוֹק אחריו, אם כל זה לא בא אלא מתוך פיקחות של יודע להסתגל לחברה ולדאוג לפירסומת רעשנית.

– צא וראה: הרצל הרעיש את העולם. הרי אין הוא אלא חולה־רוח בהזיותיו המשונות – והעולם־הגולם מעריץ אותו. אחד־העם הצליח פחות מהרצל מפני שהוא ישר יותר ותמים יותר (כלומר: טיפש קצת, בלשון פחות מנומסת…).

לא יכולתי להתאפק ואמרתי:

– ד"ר ברנפלד, תפיסת־החיים שלו היא פשוטה כל־כך עד שזוועה תוקפת אותי מפני פשטותה.

והוא לא נעלב, אלא גיחך גיחוך של ביטול, כּאוֹמר: מה יש לדבר עם אידיאליסטים תמימים כאלה?

ד"ר ברנפלד היה עובד בשנות 1903–1904 בזמן אחד בעתון הציוני הגמור “הצופה” הווארשאי ובעתון האנטי־ציוני הקיצוני Jsraelitische Wochenschrift של א. מ. קלוזנר (שדרך אגב, טוּלוּ נוּסֶנבלאט עירבב אותו ביוסף קלוזנר ב־ Herzl jahrbuch שלו!). שאלתי את ברנפלד, כיצד אפשר לאדם לכתוב בעת ובעונה אחת בשני עתונים מנוגדים. ועל זה השיב:

– לכל דבר יש שני צדדים: צד טוב וצד רע. ואף הציוניות כך. ולפיכך כשאני כותב ב"הצופה" אני מבליט את הצד הטוב שבציוניות, ואילו כשאני כותב ב"שבועון הישראלי" אני מבליט את הצד הרע שבציוניות. אבל הרי איני משקר לעולם!

ובעל השקפות משונות כאלו ומי שעשה מעשה מנוגד כזה היה עמוד־התווך של “השלח” לאחד־העם, שהיה הניגוד הגמור והמוחלט להשקפות כאלו ולמעשים כאלה!

פרק ח

אני נעשה סטודנט בהיידלברג. פרופ' הרמאן שפירא. הלימודים שלי והפרופיסורים רבותי. הקונגרס הציוני הראשון. ה"פראקציה הדימוקראטית". חבירי היהודיים וחבירותי הנכריות. פגישתי עם ראובן אשר ברודס. שינוי־ערכים אמיתי.

מיד לאחר שבאתי להיידלברג נכנסתי אל פרופיסור הֶרמאן (צבי) שפירא. הוא ישב בווילה נאה, עטורת גן־פרחים נהדר, מעבר לגשר. באותם הימים כבר היה זקן, אבל עיניו היו צעירות וכחולות־כהות וּמַבָּע של התפעלות היה להן תמיד. והיה מלא חיים, מוכן להתקפה ולוויכוחים סוערים, קפדן ועומד על דעתו, מתנהג בחשיבוּת ומעריך את עצמו, וביחד עם זה אוהב את הצעירים ומתייחס אליהם יחס אבהי. זה היה אדם לא־רגיל. התלמוד אומר, שלפי אמונת־הפרסיים האדם הוא “מפלגא ולעילא דאהורמיז ומפלגא ולתתא דאהורמין” (מחלקו ולמעלה של אהוּרה־מַזְדה ומחלקו וּלמטה – של אַנְגְרַה־מאיניוּשׁ). דבר זה הייתי יכול להמליץ על פרופיסור שפירא, בעל הרעיונות הגדולים: לייסד קרן קיימת לשם חקלאות בארץ ישראל ולייסד אוניברסיטה עברית לשם הפצת התרבות בעברית: הוא היה תרכובת של גאון אירופי ושל בחוּר־ישיבה. כל ישיבתו הארוכה בגרמניה לא ניכּרה את מוצאו הליטאי ואת חינוכו בישיבות ובבתי־מדרשות. ואירע לו אסון בהיידלברג: אשה גרמניה־נוצריה, שישבה בבית סמוך לביתו, הלשינה עליו, שרצה לאַנס את בתה הקטנה בת־החמש. הדבר הגיע עד בית־המשפט – ובית־המשפט זיכה את הפרופיסור הזקן. אבל עצם משפט זה – ואפשר, בכלל מה שהיה יהודי, ועוד יהודי רוסי – הרחיק ממנו את הפרופיסורים חבריו וגם את התלמידים במתימאטיקה. והוא נשאר בודד בהיידלברג ומצבו החמרי נעשה דחוק ביותר, שהרי היה פרופיסור שלא מן המניין ומשכורתו היתה תלויה בשכר־הלימוד, שהסטודנטים היו מכניסים לקופת האוניברסיטה בעד השתתפות בשיעוריו (כך היה הנוהג אז בגרמניה ביחס למרצים ופרופיסורים שלא מן המניין). וכך הוכרח להרכיב שעונים מעשי־ידי־אמן לשם מכירה, ואותם היה מוכר בסתר כמתווך אדם אחד, שלא היה מגלה, מי הוא “שען” נפלא זה. האסון והדחקות גרמו, שפרש מכל עניין ציבורי ולאומי. ורק עם ההתעוררות הגדולה בתנועה הציונית על־ידי הרצל נתעורר גם הוא לעבודה ולמלחמה. שהרי הוא היה אחד מראשוני־הראשונים בין המצדדים בזכותה של חיבת־ציון, יסד עוד בשנת 1882 את אגודת “ציון” בהיידלברג, יצא ב"המליץ" באותה שנה עצמה בקריאה לייסד אוניברסיטה עברית, ובתַקנות של אגודת־"ציון" הנזכרת (שנתן לי ונשתמרו בידי עד היום) כבר דיבר על ייסוד של “קרן קיימת לאומית”. הוא היה, כשנזדמן לאודיסה, בתחילתה של שנת תרמ"ד, ביחד עם פינסקר, ליליינבלום וד"ר מאנדלשטאם, מן המייסדים של האגודה הציונית הראשונה, שהעמידה את פינסקר במרכז־העבודה לשם התחיה המדינית, הכלכלית והתרבותית של ארץ־ישראל.

פרופ' שפירא קיבל את ליב יפה ואותי בסבר פנים יפות. נועצנו עמו בדבר הכניסה לאוניברסיטה, והוא יעץ לנו לילך אל פרופ' קארל בּיצוֹלד, האשוריולוגן המפורסם בימים ההם, שהורה באוניברסיטה את כל לשונות־שׁם (עברית, אשורית, ערבית, סורית וחַבַּשית), ולומר לו, שאנו רוצים ללמוד את לשונות־הקדם, ובוודאי יסייע אותנו להתקבל לתוך האוניברסיטה.

וכך היה. בלא קְשי נתקבלתי בתחילת יוני, 1897, כתלמיד מן המניין של האוניברסיטה בהיידלברג במחלקה ההיסטורית־הפילוסופית.

וּלאָשרי לא היה שיעור. התחלתי מבקר את השיעורים בפילוסופיה של קוּנוֹ פישר, שהיה מפורסם בשעתו לא רק כהיסטוריון הגדול של תולדות־הפילוסופיה, אלא גם כאחד מן המרצים המצוינים ביותר שבין הפרופיסורים כולם. ובאמת, כל גודל־חשיבותם של ספריו על גדולי הפילוסופים החדשים, וביחוד ספרו על קאנט, ושל ספריו בביקורת־הספרות, ביחוד ספרו על “פאוסט” של גֵיטה, אינו יכול להידמות אל כשרון־ההסברה הגאוני שלו.

כי היה לו כשרון מיוחד להגדיר אידֵיאוֹת, למַיין רעיונות ולהבהיר את אלו ואלה עד כדי כך, שהבעיות הפילוסופיות הקשות ביותר היו נעשות בספריו, וביחוד בשיעוריו, בהירות וברורות עד כדי שקיפות, וכמעט נעשו מובנות מאליהן. ועל־ידי כך היו השיעורים שלו חג ממש בשביל הסטודנטים. ממנו למדתי הרבה לא רק בפילוסופיה ובניתוח־הספרות, אלא עוד דבר, שהוא, אפשר, חשוב מכל זה: למדתי שלא לעשות אפילו את הדברים העמוקים ביותר מסובכים ומורכבים על־ידי הרצאה מפותלת ומפולפלת, אלא, להפך, לעשות את הבעיות הסבוּכוֹת והמוּרכבוֹת ביותר פשוטות ומוּבנוֹת על־ידי הסברה קלה וּבהירה. ולפיכך הרבה ממאמרַי תכנם עמוק הרבה יותר ממה שהם נראים בהשקפה ראשונה על־פי סיגנונם הפשוט והקל. מעולם לא כתבתי מאמרי־מדע פופולאריים: אין אני גורס את המדע העממי השטחי. המדע האמיתי נעשה בספרַי ובמאמרַי עממי על־ידי סיגנונו הפשוט והחי בעוד שתכנם של ספרי וּמאמרי הוא מדעי גמור ואינו עממי ולא קל. זוהי “אונאה” מן הצד המהופך: בעוד שאחרים מרַמים ב"עמקנות" במקום שאינה על־ידי סיגנון מופשט ומסובך אני משתדל “לרמות” על־ידי פשטות וקלות במקום שאינן, כלומר, על־ידי סיגנון בהיר וברור לשם הרצאתם של אותם הדברים, שאינם פשוטים וקלים כל עיקר. ומה איכפת לי, אם מחפשי־מומים יאמרו, שספרי וּמאמרי הם שטחיים ואַרכּנים ואין בהם מן ה"מקוריוּת" הגרמנית הברוכה?…

חוץ מפילוסופיה ותולדות־הספרות (אלו האחרונות – מפי פרופ' וואלדבֶּרג) למדתי בהיידלברג ארבע לשונות שֵׁמָניוֹת: אשוּרית – ארבע שנים רצופות, והגעתי בה לידי ידיעה מרובה, עד שבשעת בחינת־הדוקטור שלי ניתן לי טֶכְּסט היסטורי של כתבי־היתדות וּקראתיו ותירגמתיו בלא הכנה, מה שקשה בכתבי־היתדות מאד. ערבית למדתי גם־כן 4 שנים: עברתי על רוב־הקוראן, קראתי כמה מן ה"מוּעַלַקאַתּ" (השירים הערביים מימי ה"ג’אַהיליה") ואחד מהם, “ענתרה”, תירגמתי לעברית ביחד עם תרגומו של פירוש ערבי עתיק, והתרגום מצוי בידי עד היום, וכן גם תירגמתי את “סיפור־בילקיס” לאת־תעלבי, שפירסמתיו בצירוף מבוא מפורט ב"השלח" (כרך י"ג, עמ' 444–456); וכמו־כן קראתי בערבית את אבן באטוט, ועוד, ועברתי על דיקדוק ערבי שלם בערבית (“אג’ורומיה”), ואף אותו תירגמתי לעברית והתרגום שמור בידי. כושית (חבשית) למדתי שלש שנים ושקדתי עליה יותר מעל שאר הלשונות השׁמניוֹת מפני שבה נשתמרו “ספר־היובלות” ו"ספר־חנוך", שחשיבותם להכרתו של הרעיון המשיחי בימי בית שני מרובה ביותר; ואף תירגמתי מכושית את “ספר־ברוך” ופירסמתי את התרגום בצירוף מבוא מפורט ב"השלח" (כרך ח', עמ' 236–252). וגם סורית למדתי שלש שנים מפי ד"ר בּאוּמשטארק ופרופ' בֵּיצוֹלד וקראתי ספרים סוריים הרבה לשם הכרת התקופה התלמודית, וביחוד לשם ידיעה נכונה של הלשון התלמודית, שנשתבשה בפי המלומדים שלנו, שהרי אפילו החוקרים התלמודיים, שאינם בקיאים בסורית, נכשלים בקריאת־התלמוד ובהבנת־לשונו.

ושתי שנים למדתי כלכלה מדינית – כמקצוע הכרחי בשביל היסטוריון – מפי המומחה הגדול לכך פרופ' וֶבּר ומפי פרופ' יהודי־גרמני לֶזֶר. ואף סוציולוגיה למדתי מפּי פרופיסור שֶפר. ומפיו וביחוד מפי פרופיסור אֶריך מארקס (Marcks) למדתי היסטוריה – את תולדות ימי־הביניים, תקופת הריפורמאציה והרֶנֶסאנסה. שמעתי שיעורים בתולדות־האמנות מפי פרופ' הֶנרי תּוֹדֶה (Thode), חתנו של ריכארד וואגנר. ולמדתי גם לשונות חדשות: איטלקית, שהשתלמתי בה הרבה, מפי ד"ר פוֹסלר, שפירסם אחר־כך ספר מובחר על “הקומידיה האלהית” לדאנטה, וכן ספרדית והולאנדית מתוך ספרי־לימוד, אבל את שתי הלשונות הללו הזנחתי אחר־כך; אלא שבשעת הצורך אני קורא אף בהן בלא קושי. גם שווידית ונורוויגית־דאנית ניסיתי ללמוד, אך לא הגעתי בהן לידי ידיעה הגונה.

וחוץ משיעוריו הנפלאים של קוּנוֹ פישר, שלא אשכח אותם לעולם, שמעתי שיעורים בפילוסופיה, פּסו’כולוגיה ולוגיקה (תורת־ההגיון) גם מפיו של פרופ' פאול הֶנזל, מצאצאיו של משה מנדלסזון, שכתב ספר נאה על קארלייל וחיבב סופר אנגלי זה עלי יותר ויותר (הרי כבר הייתי קורא את ספרו “הגיבורים והערצת־הגיבורים” בחוג של ידידותי באודיסה ובהורודנה). פרופ' הנזל היה מנהל את הסמינריון הפילוסופי בהיידלברג (קונו פישר היה מסתפק רק בקריאת־שיעורים בלבד). ואדם נפלא היה פרופ' הנזל. ידיעותיו היו כמעט למעלה מן היכולת האנושית לקלוט מדעים, פילוסופיה וספרות כאחד. פעם שאלתי אותו:

– אדוני הפרופיסור, כיצד הצליח להגיע עד כדי כך? –

ועל כך השיב לי במשפט קצר זה:

– איני קורא עתונים.

ובאמת העתונים גוזלים מאתנו את מבחר זמננו לקריאה. אבל כלום אפשר בלא עתונים? בלא לדעת את הנעשה בימינו ולעינינו? – הרי העתונים נותנים לנו את ההיסטוריה של ההווה, בעוד שהספרים מדברים על ההיסטוריה של העבר. באמת היה פרופ' הנזל יודע כל מה שכתוב בעתונים: היתה לו קריינית (לֶקטריסה), שהיתה קוראת במקומו את כל העתונים החשובים ביותר, קוטעת מתוכם את הקטעים הנראים לה מעניינים וחשובים ביותר וקוראת אותם לפני פרופ' הנזל כל יום בשעה קבועה אחר הצהרים.

הסֶמינריון הפילוסופי היה בביתו הפרטי של פרופ' הנזל משעה 6 עד 8 בערב. כשהיה נגמר היינו הולכים, כל חברי הסמינריון וחבירותיו (היו שם גם חבירות מצויינות כמו מאריאנה וֶבֶּר, אשתו של פרופ' מאַקס ובּר, אלישבע שמידט, שקיבלה אחר־כך את פרס־קאנט, ועוד), ביחד עם הפרופיסור, לבית־בירה ויושבים שם על כוסות־בירה עד אחת־עשרה בלילה. אלו היו השעות הנפלאות ביותר בשנות־האוניברסיטה שלי. היינו באים בשאלות שונות, מדעיות, מוסריות, חברותיות וספרותיות, אל פרופ' הנזל, והוא היה משיב על כל שאלה ומברר אותה בהגיון נפלא ומתוך ידיעה מרובה. גם בדיחות היה אוהב לספר אז – והיו אלו מן המחודדות ביותר.

בימים ההם יצאה “תורת־המידות” של פרופ' חיים שטיינטאל. שאלתי את פרופיסור הנזל:

– אדוני הפרופיסור – מה דעתו על “תורת־המידות” של שטיינטאל?

– אח, אדון קלוזנר, שטיינטאל הוא אדם טוב כל־כך, שהייתי שמח אילו היה חותני; אבל אל־נא יכתוב ספר על האֶתּיקה!

אֶתיקה אינה עניין של טוב־לב. המוסר הוא לפעמים קפדני וחמוּר, ואפילו אכזר, – בשעת ההכרח. אתיקה אמיתית היא קפדנית וחמורה ורואָה שני צדדים של מטבע מוסרי והיא מכרעת את כף־המאזנים המוסרית לצד האחד. אין בה רק רוך וטוב־לב – ורפיפות מוסרית. וכי לא היו נביאי־ישראל קפדנים, מוכיחים עזים, מנבאים להרס ואבדון לרשעים, לנקמה באויבי־ה' ואויבי־עמו?

פעם אחת דיברנו על ניטשה. פרופ' הנזל התנגד לדעותיו, אבל הוקיר את מקוריות־המבָּע שלו ואת לשונו הנפלאה. אז אמר אחד מן התלמידים:

– אבל הרי ניטשה יצא מדעתו.

– חזיז ורעם! – אמר הנזל – גם אני מוכן לצאת מדעתי ובלבד שאכתוב כרכים נפלאים כאותם שכתב ניטשה.

באותן השנים יצא הספר "התנוונות' (Entartung) של נורדאו. שאלתי את פרופ' הנזל:

– אדוני הפרופיסור, מה דעתו על נורדאו וספרו Entartung?

והוא השיב לי בשאלה:

– אדון קלוזנר, יודע הוא תלמוד? – שם יש ביטוי “כמשחל בינתא מחלבא” (כמוציא שערה מן החלב, – כמובן, אמר זאת הנזל בגרמנית). זהו נורדאו. הוא חריף ומעמיק, אבל הוא קל ומהיר בהחלטותיו יותר מדאי. הכל נראה לו ברור כל־כך! – והרי אין הדברים ברורים כל־כך, שטולסטוי ואיבסן וּמאַטֶרלינק הם “מנוונים”, אף־על־פי שלפי שיטת־לוֹמבּרוֹזוֹ אפשר שידומה לנורדאו כך.

קראתי אז את ספריו של הפילוסוף הצרפתי מ. ז'. גו’יוֹ (Guyau), שֹבאותם הימים מרובים היו המתעניינים בתורתו. שאלתי את הנזל: מה דעתו על פילוסוף זה?

– אח, כן, הוא מעניין מאד. אבל יש בספריו חסרון: הוא בהיר כל־כך, עד שפחד תוקף אותי מפני בהירותו. אסור לפילוסוף להיות בהיר וברור כל־כך!

דעה גרמנית טפוסית.

את חידודיו של הנזל קשה למסור בעברית. כשהפרופיסור לאמנות הֶנרי תּוֹדֶה, שהזכרתי למעלה, נקרא להיות פרופיסור בברלין – וסירב ונשאר בהיידלברג, אמר הנזל:

Berlin ist freigesprochen, Heidelberg zum Thode verurteilt (ברלין זוכתה, היידלברג נשפטה למוות: zum Thode במקום zum Tode).

וכשהנזל עצמו קיבל את הקריאה להיות פרופיסור באֶרלאנגן ושאלתיו, למה עשה כך, השיב: Man muss suchen das Gottesreich zu Erlangen (צריך לבקש את מלכות השמים באֶרלאנגן: erlangen – Erlangen).

בסמינריון הפילוסופי שלו קראתי כמה וכמה הרצאות (נשתמרה בידי בגרמנית הרצאה על “אפלטון ושופּנהאַוּאר”), ואחת מהן היא “הדיאיסטים וביקורת־המקרא”, שתירגמתי עברית ופירסמתי בספרי “פילוסופים והוגי־דעות” (כרך ב', עמ' 46–67). לאחר שקראתי הרצאה זו לפניו ולפני תלמידי־הסמינריון אמר לי: Sie sind der geborene Professor (“הרי אתה פרופיסור מלידה!”). ואולם נבואתו זו נתקיימה לאחר ארבעים שנה בירושלים, אבל לאחר מלחמה ארוכה וקשה, כמו שיסופר להלן.

ובימים הראשונים ללימודי בהיידלברג ניצנץ בלבי רעיון זה: היהדות היא לא רק דת אלא גם תפיסת־עולם; יש להחזיק בה רה מתוך אהבה; ולאהוב אותה אפשר רק מתוך ידיעה. וכדי לדעת את מהותה ואת סוד־קיומה יש להשוותה אל שאר תפיסות־העולם הגדולות, שכבשו את האנושיות: אל הנצרות, היוונות, האיסלאם והבּוּדהיסמוּס. וחלמתי על “טֶטראלוגיה” גדולה: חלמתי לכתוב ארבעה ספרים על ארבעת גדולי האנושיות: ישו, אפלטון, מוחמד וּבודהא. לשם ספר על ישו צריך לדעת עברית, יוונית ולאטינית – מה שידעתי; לשם ספר על אפלטון צריך לדעת יוונית – וידעתי; לשם ספר על מוחמד צריך לדעת ערבית – מה שלמדתי באוניברסיטה. ולשם ספר על בודהא צריך לדעת סאנסקריט. ובהיידלברג היה סאנסקריטוֹלוֹגן מצוין, שיש לו זכויות בהסברתה של Lalita Vistara, פרופ' לֶפמאן. הוא היה יהודי אדוק, שביום־כיפור היה עומד עטוף בטליתו בבית־הכנסת במשך כל היום. ואף־על־פי־כן, כשיעצתי לד"ר מ. בודנהיימר, שישלח לפרופ' לפמאן חומר על “האגודה הלאומית היהודית” (כלומר, הציונית), שמרכזה היה אז בקולוניה (קֵילן), התנפל עלי פרופ' לפמאן (שניחש, שאני יעצתי לבודנהיימר לעשות כך, ומידי באה לו “צרה” זו) כדוב שכוּל ורצה לקרוע אותי כדג: – מה? היהודים הם אומה ולא כנסיה דתית? – והמשרתת הגרמנית קיבלה חומר נורא זה וראתה את הכתוב על־גבי העטיפה – וֵהֵיאך נרים פנינו אליה? – הרי היא נוכחה, שאנו שייכים לאומה אחרת זולת הגרמנית!

כזה היה היהודי הדבק בדתו פרופ' לפמאן.

הוא לימד שנתיים סאנסקריט אותי ועוד סטודנטית אחת, גרמנית־נוצרית. ומכיון שרק שנים היינו תלמידי־סאנסקריט התנינו בינינו, שאם האחד מאתנו לא יוכל לבוא, יודיע להשני, כדי שהפרופ' לפמאן לא יישאר בלא שומעים לגמרם.

הוא היה נכנס לאולם־ההרצאה בלא להביט ימין ושמאל (כפי הנראה, היה מתבייש במיעוט־השומעים), קורא את הרצאתו – ויוצא.

פעם חלינו שנינו, חברתי (גברת קיפְּפְמִילֶר היה שמה, ארית טהורה) ואני, ולא הספקנו להודיע זה לזו וזו לזה, שלא נוכל לבוא. כשהבראנו ובאנו לשיעור הבא שאל אותנו ה"פֶּדֶל" (השמש של האוניברסיטה):

– מה זה אירע הפעם? – האדון פרופיסור לפמאן נכנס לשיעורו, קרא שלשת רבעי־שעה כנהוג, וּכשיצא לא יצא אחריו מאולם־ההרצאות שום תלמיד או תלמידה.

מתברר, שפרופ' לפמאן קרא לפני ספסלים ריקים!

אבל הוא היה מלומד גדול ועברנו עמו בשנה הראשונה את הדיקדוק הסאנסקריטי ובשנה השניה קראנו עמו את “מַהַבְּהַרַטָה” במקורה, שפרק אחד ממנה מתורגם על־ידי גרמנית נשתמר אצלי עד היום. אבל ברבות הימים נוכחתי, שלא אכתוב את כל ארבעת הספרים – והזנחתי את הסאנסקריט עד ששכחתי את רוב הדברים, שלמדתי מפיו של פרופ' לפמאן. רק מושג מהתפתחותן של הלשונות ההודו־אירופיות נשאר לי וסִייע לי במחקרי על התפתחותה והרחבתה של הלשון העברית. וכן גם היה ביכלתי על־ידי קריאתי בספרים בסאנסקריט לדון על השיווי והשינויים שבין האגדות השֵׁמָניוֹת והאריוֹת.

הספקתי לחבר ספר לא רק על ישו אלא גם על פאולוס ממשיכו. על אפּלטון כתבתי מבוא לכרך הראשון של שיחותיו המתורגמות לעברית, שערכתי אותן. ואולם על מוחמד לא כתבתי כלום, ועל בודהא יש משהו במאמרי “בודהיסמוס ויהדות”⁶ ובמאמרי על “ראבינדראנת טאגור” ⁷.

והרעיון לכתוב ספר על ישו בא באמת מתוך הרעיון לעסוק בהיסטוריה של בית שני ביחוד, שהרי עוד מיום שקראתי את “מלחמות־היהודים” בתרגומו של קלמן שולמאן נראה לי הבית השני כתקופה המרכזית בתולדות־ישראל. ומכיון שעיקרו של ישו הוא – מה שנחשב ל"משיח" (כריסטוס) התחלתי לעסוק ברעיון המשיחי; ומיד לאחר שסידרתי את לימודי באוניברסיטה החלטתי, שהדיסרטאציה שלי תעסוק ברעיון המשיחי בישראל. וכל השנים, שלמדתי באוניברסיטה, אספתי חומר בשביל שלש עבודות עיקריות: א) בשביל ספר על תולדות בית שני, ב) בשביל ספר על הרעיון המשיחי בישראל, וג) בשביל ספר על ישו, חייו ותורתו. וידיעותי ביוונית ולאטינית, בחבּשית (בכוּשית) וסורית וברוב לשונות־אירופה עמדו לי לאסוף את החומר המקורי וגם להכיר את החקירות החדשות על שלשת הנושאים הללו, שפירסמו גדולי גרמניה, צרפת, אנגליה ואיטליה.

וכך עברו עלי חמש שנות־לימוּדַי באוניברסיטה בהיידלברג בשיעורים מעניינים, בקריאה שקדנית ובכל מיני לימודים מדעיים. אבל למרות כל עבודה רוחנית עצומה זו הספקתי ליהנות שם גם מיפי־הנוף הנהדר של היידלברג הנאה, לנסוע לפראנקפורט על נהר מיין, לדארמשטאט ולקארלסרוּהֶה בעניינים ציוניים, להתוודע אל צעירים וצעירות, סטודנטים וסטודנטיות, יהודים ונוצרים, להשתתף באסיפות ציוניות ועבריות ובאסיפות סטודנטיות־כלליות, לשוחח ולהתווכח עֲרָבים שלמים ולהכיר גם את הגרמנים וחייהם.

כי חבורה קטנה של לאוּמיים וציוניים היתה בהיידלברג עוד בסמסטר הראשון ללימודי. את ליב יפה כבר הזכרתי. למד אז בהיידלברג מי שנעשה אחר־כך פרופ' במאדריד א. ש. יהודה, למדו שם ריבקין מהוֹמל, אֶפּשטיין מווילנה, החימאי פייטלוביץ, ואחר־כך בא גם טשרניחובסקי. והיו גם סטודנטים נוצריים, רוסיים, פולניים וליטאיים, שהתיידדתי עמהם. היינו מטיילים בהרים המיוערים הסמוכים להיידלברג, שקשה לי לתאר, כמה התמזגו בהם טבע ותרבות כאחד, כמה זיו טבעי והדר בא על־ידי יגיע־בני־אדם ניכרו בהם על כל צעד ושעל. ובלילות־לבנה כאילו קסם היה שפוך עליהם וכאילו בממלכת־אַשפים היינו מתהלכים בתוכם⁸.

וחבירות היו לי באוניברסיטה, נוצריות כולן, שאחדות מהן נתקשרו בי כמעט כידידותי באודיסה. אחדות מהן הזכרתי למעלה. ויש לי להזכיר עוד אחת, בארונית פון ריכטהופן, צעירה בעלת פני־אצילים והילוך של מלכה, שתקנית וגאה, מקורית בכל הליכותיה ובכל דיבור, שיצא מפיה. וסטודנטית שווידית אחת, פאוּאֶס שמה, ששמעתי עליה, שהיא בת־רוזן בשטוקהולם ואחר־כך אף היתה פרופיסור באוניברסיטה השטוקהולמית. היא היא שהשקתה אותי בביתה טה דומה לבירה, שלא יכולתי לשתותו – ואותו טה שתה חברנו המשותף, סטוּדנט יאפאני, בלא שעיקם אפילו את פניו; אותו יאפאני, שעוד אספר עליו כשאגיע ל"ימי־לוזאנה" שלי. בחברתן הכרתי גם סטודנט אנגלי אחד, גולדסמית, חבירי בסמינריון הפילוסופי, שחושד אני בו, שהיה יהודי מאנגליה, אבל לא רצה אפילו לרַמז על כך.

התרועעתי שם עם ד"ר אהרון גורלאנד, שנתן תקוות מרובות כל־כך, ועם ד"ר ישראל (איזידור) אלְיַשֶׁב, המבקר בעל־מחשבות, שבאמת היה מעיין נובע של מחשבות מקוריות והיה בעל טעם ספרותי מובחר, אבל איש־ה"בוֹהימה", שלא סבל כל חיים מסודרים וכל עבודה מסודרת.

וישבו בהיידלברג שתי אחיות, האחת גברת אלאפין, אשה לא־צעירה, אבל מלאת־חיים ואפיקורסית בכל המובנים, שתענוג היה לדבר עמה, והשניה – גברת ז"ק, אלמנתו של הבאנקיר אברהם ז"ק, שהיו לו עסקים לא־נעימים עם אברהם אורי קובנר ועם סטודנטים חובבי־ציון. בביתה ראיתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי את הכרך העצום, שלא היה בכוחו של אדם לטלטל אותו ממקום למקום (שישה חלקים בכרך אחד גדול מאד), בשם “המלחמה העתידה לבוא ותוצאותיה הכלכליות” (1898), שנתחבר על־פי התעוררותו של איוואַן בּלִיוֹך, היהודי המומר העשיר. בכרך גדול ועבה זה ניסה בליוך להוכיח על־פי מספרים סטאטיסטיים, שאם תפרוץ מלחמה חדשה – תחריב את העולם. ובעצתו קרא הקיסר ניקולאי השני את ועידת־השלום של האאג. גברת ז"ק, שכבר היתה אז זקינה מופלגת, סיפרה לי, שהכירה את המומר המשונה, שהיה בעל שני פרצופים: מצד אחד דאג לשלום־העולם וביזבז על קיבוץ החומר לספרו 150,000 רובל, כדי לעורר את שליטי המדינות הגדולות לפירוק־הזין, ומצד שני, כבעל כמה בתים בעיר פולנית קטנה, היה משליך מדירותיהם יהודים עניים, בעלי־מלאכה ופועלים, אם לא יכלו לשלם דמי־דירה בשעתם. והוא הרי היה עשיר מופלג, מיליונר. אכן ללב־האדם אין חקר!

הפגישות בהיידלברג עם כל מיני בני־אדם משכילים, הוויכוחים וחילופי־הדעות, חברת הבחורות המשכילות והנאות והנשים העדינות – כל אלה ביחד עם הקריאה המרובה והשיעורים של גדולי־המדע פיתחו את רוחי, הרחיבו את אפקי מחשבתי והרגשתי, העשירוּני עושר תרבותי גדול וגם הפנו את תשומת־לבי לא רק למדע ולספרות בהקף רחב מאד, אלא גם לחיים עשירים וּמגוּונים. נעשיתי יותר עֵר ויותר חודר לחיים הכלליים והיהודיים כאחד.

והחיים היהודיים אז המו ורתחו, סערו ותססו. בסֶמֶסטר הראשון לאחר שבאתי להיידלברג (קיץ 1897) הוכרז על הקונגרס הציוני הראשון. ובאותה שנה נוסד ברוסיה ה"בונד" הסוציאל־דימוקראטי, שהתנגד לציונות ושם כל תקותו להטבת־מצבם של ההמונים מישראל בגולה בהתגשמותו של הסוציאליסמוס. ובציוניות עצמה היתה נטושה המלחמה בין חובבי־ציון ואחד־העם מצד אחד ובין אחד־העם והציוניים המדיניים וּ"מְשַׁני הערכים" בירנבאוּם וברדיצ’בסקי מצד שני. והספרות העברית חידשה אז את נעוריה: ד"ר ברדיצ’בסקי, ד"ר ניימארק, ד"ר אֶהרנפרייז, ד"ר טהון, ביאליק וטשרניחובסקי, הוצאות “תושיה” ו"אחיאסף", התחלת “השלח”, קבצים עבריים שונים ברוסיה וּבגאליציה, ועוד, ועוד, – כל אלה הִנְעירוּ את ספרותנו והכניסו בה רוח של חיים חדשים. והנוער העברי, שנעשה כיתות־כיתות נלחמות זו בזו מלחמת־דברים ופולמוס־סופרים עזים וארוכים, היה כתירוש תוסס. אפקים חדשים נפתחו לפניו וכולו צופה לחדשות ונצורות, לגדולות ונפלאות בחיים המדיניים, הסוציאליים והתרבותיים.

כבר סיפרתי בקשר להתנגשותי עם פרופיסור לפמאן, שעוד בשנת 1897 היה קיים מרכז של תעמולה ציונית בקולוניה על־נהר רינוס, מרכז, שבראשו עמד ד"ר מ. בודנהיימר. מרכז זה היה המכין לקראת הקונגרס הציוני הראשון, שהיה צריד להתכנס במו’נכן, אבל מחמת התנגדותם של “רבני־המחאה” הגרמניים הועבר לבאזל.

והנה זכיתי לקבל מכתב בעצם כתב־ידו של הרצל ובו הזמנה לחבורה הקטנה של הסטודנטים הציוניים שבהיידלברג לבוא אל הקונגרס. איני יודע, אם ד"ר בודנהיימר הצביע עלינו להרצל או הרצל הכיר אותנו מפני שליב יפה ואני השתתפנו בחלק העברי של הירחון “ציון”, שהוציאו אז בעברית וגרמנית ד"ר נתן בירנבאום, ד"ר היינריך לֵיווה וראובן בריינין (שהיה העורך של החלק העברי). והנה ד"ר בירנבאום, שפירסמתי מאמרים גם בשני עתוניו הגרמניים, כמו שסיפרתי למעלה, סר, בדרכו לבאזל, אלינו להיידלברג כדי להתראות עם פרופיסור שפירא ועמי. כפי שסיפר לי בירנבאום, היתה לו מחלוקת גדולה עם הפרופ' שפירא, שקודם הקונגרס הראשון עדיין נטה לחיבת־ציון והיה מתיירא מפני המלות “מדינת־היהודים”, שמא תזיק סיסמה נועזת זו לישוב הצעיר בארץ־ישראל. וכפי שמסר לי ד"ר בירנבאום עצמו, צעק שפירא:

– אתם (כלומר, בירנבאום וחבריו) הכנסתם את כל הזוהמה של הסוציאליסמוס לתוך הציוניות!

כוונתו היתה, ודאי, לַדֵימוקראטיות הקיצונית וליחס החפשי אל הדת של “מתתיהו אחר” במחברתו Juedische Moderne ובמאמריו בירחון “ציון”. כהרצל חשב גם שפירא, שהסוציאליסמוס יכניס פירוד בין המעמדות השונים של עם־ישראל, ואף חשש, שמא יראו שליטי־המדינות את הציוניות בעין רעה אם אפשר יהא לערבב אותה בסוציאליסמוס, שהיה שנוא אז עליהם כל־כך. על כך דיבר עמי פרופ' שפירא כמה פעמים. ומי יגלה עפר מעיניו ויראה, שהקרן הקיימת, פרי־מחשבתו, היתה הסיוע הגדול ביותר לסוציאליסמוס בארץ־ישראל…

אל הקונגרס הראשון נסענו, אנו הסטודנטים ההיידלברגיים, חבורה שלמה ביחד עם פרופיסור שפירא ועם ד"ר בירנבאום. בָדוּ אז מן הלב, שהלכנו ברגל מהיידלברג עד באזל – מחוסר הוצאות־הדרך ומרוב התלהבות מרעיון־הקונגרס. באמת נסענו ברכבת מהירה. אבל ביאתנו לבאזל ביחד עם הפרופיסור הזקן והמפורסם וביחד עם אבי־הציוניות במערב־אירופה עשתה באמת רושם על כל באי־הקונגרס.

הקונגרס הציוני הראשון חל במקרה ביום־הולדתי, בראש־חודש אלול – שנת תרנ"ז (אוגוסט, 1897). על רישומַי מן הקונגרס הראשון כתבתי פעם מאמר מיוחד בשם “שלשת הימים הגדולים”⁹, ואיני רוצה לחזור על הדברים. רק אחת אני רוצה להוסיף: היתה לי הרגשה, כאילו זכיתי ל"מעמד־הר־סיני" חדש. שלשת ימי־הקונגרס היו שלשת ימי־חג בלתי־פוסקים בשבילי. הייתי כשׁיכור ולא מיין. הרגשתי, שאירע כאן מאורע גדול, שקשה להעריך את כל תוצאותיו. וכשנתאספנו, אנו הסופרים העבריים: אחד־העם, סוקולוב, ד"ר ניימארק, ד"ר אֶהרנפרייז, ד"ר קאמינקה ואני, אחר נעילת־הקונגרס ל"בוּרגפוֹגטאַי" בבאזל וסוקולוב וד"ר קאמינקה, ואפילו אחד־העם, ליגלגו על כמה תופעות מגוחכות, שמצאו להן מקום בקונגרס, ומצאו צדדים מגוחכים גם בהופעתו של הרצל, מצאתי עוז בנפשי, אני הצעיר שבחבורה, לומר להם:

– גם במהפכה הצרפתית הגדולה היו דברים מגוחכים ואף רעים הרבה, ואף־על־פי־כן כותבים כיום La Grande Révolution Française באותיות־התחלה גדולות.

ואחד־העם ניענע לי בראשו.

ואף־על־פי־כן בא על־ידי הקונגרס הראשון גם שינוי לרעה ביחסי אל הציוניות המדינית.

עד הקונגרס הייתי על צדו של הרצל. וכשהפיליטוניסטן המצוין א. ל. לֶווינסקי הירשה לעצמו להתלוצץ ב"השלח" על הרצל ועל הקונגרס, יצאתי נגדו ונגד אחד־העם, עורך “השלח” בכבודו ובעצמו, במאמר בשם “ליצנות אסורה”¹⁰. וכשעלה על דעתם של כמה מחובבי־ציון להחרים את הקונגרס הציוני ולא לנסוע לבאזל מפחד, שמא תזיק הסיסמה “מדינת־היהודים” לישוב הקיים בארץ־ישראל או שמא ישתלטו הציוניים החדשים, מחוסרי ידיעת־היהדות, על חובבי־ציון המעוּרים ביהדוּת, דרשתי בכל תוקף מן הציוניים שברוסיה, שיסעו לבאזל, וביטלתי את כל החששות של חובבי־ציון¹¹. ובימי הקונגרס הראשון הוקסמתי מהדר־גאונו של הרצל, שבשעת־נאומיו נראה היה לי תמיד כאילו הוא צופה למרחוק וחוזה־עתידות, ומגודל־חזונו של נורדאו ועוז תוכחתו הנבוּאית, שכמעט כל דבריו על עתיד־האוּמה נתקיימו כיום.

אולם למרות התלהבותי מנאומיהם של הרצל ונורדאו ומכל התופעה הגראנדיוזית של הפארלמנט היהודי הראשון, נראה היה לי לאחר זמן מועט, שיש יסוד ידוע לחששות של אחד־העם, שהציוניות המדינית היא כלי מפואר, שלא נתמלא תוכן לאומי.

בשני דברים לא הסכמתי להרצל: ראשית, במה שביקש להפסיק את כל עבודות־ההתיישבות עד שתיווסד מדינת־היהודים – וזה בימי עבד־אל־חמיד ובמצב של הציוניות בימים ההם! – ושנית, במה שהרצל התייחס בקרירות לשאלות של הלשון והתרבות העבריות. תנועת־תחיה מדינית בלא תחיה תרבותית נראתה לי אז, ונראית לי גם היום, כגוף בלא נשמה. השקפתי זו גרמה לכך, שהתחלתי להרהר אחר הרצל ותכניתו המדינית; ומכיון שחליתי אז לא נסעתי לקונגרס השני וחזרתי לאודיסה, אל משפחתי. באודיסה עבדתי עבודה ציונית מרובה במשך חדשי־החופש של הקיץ תרנ"ח (1898), ולשנת־הלימודים החדשה, בסתיו תרנ"ט (נובמבר, 1898), חזרתי להיידלברג.

וּבימים ההם חלה מלחמתו הקשה של אחד־העם בהרצל ובנורדאו ובכל הציוניות המדינית. אחר “הילקוט הקטן” שלו על הקונגרס הראשון כתב את מאמריו המפורסמים “מדינת־היהודים וצרת־היהודים”, “המדיניות וישוב ארץ־ישראל”, ועוד, שבהם הוכיח “באותות ובמופתים”, ש"קיבוץ־גלויות" יכול לבוא רק בדרך נס, שהרי אפילו אם ניישב בארץ ישראל מספר גדול של יהודים בכל שנה יעלה ריבוי־הילודה בכל שנה בתפוצות־הגולה למספר כזה או קרוב לזה – והגולה תישאר בריבויה כמו שהיא או כמעט כמו שהיא… מי יגלה עפר מעיניו ויראה, מה היה לגולה ונבואתו של מי נתקיימה, לצערנו: “נבואתו” שלו או זו של הרצל ונורדאו…

ואחד־העם, כיון שנלחם בהרצל, מיד פרש מן ההסתדרות הציונית, שנוסדה בקונגרס הראשון, ולא היה משלם שקל (עד שנתיישב בארץ־ישראל בסוף־ימיו) ולא היה בא לקונגרס כציר (ביקר בקונגרסים אחדים כאורח או – כז’ורנאליסטן!). לא כן אני. לא פרשתי מן ההסתדרות הציונית אף אם נלחמתי בהשקפות של הרצל ונורדאו על ההתיישבות ועל עבודת־התרבות, ובימי המחלוקת בין אחד־העם ובין נורדאו כתבתי קשות – ודאי, קשות יותר מדאי – נגד נורדאו, שלא נהג כבוד באחד־העם כמו שנוהגים במתנגד חשוב.

מאחר שהייתי ונשארתי חבר להסתדרות ההֶרצלאית, השתתפתי כציר גם בקונגרס השלישי, החמישי, השביעי, השמיני, התשיעי והאחד־עשר וכתבתי כמעט על כל הקונגרסים הללו ב"השלח". הייתי באופוזיציה, אבל בתוך ההסתדרות הציונית, וכך נשארתי עד היום הזה. לא שחיתי עם הזרם, אבל מתוך אמונה, שהחיוב יוצר יותר מן השלילה, עם כל נחיצותה של זו, ביקרתי ונלחמתי, אבל לא נסתלקתי מן העבודה הכללית ולא אמרתי: כיון שמה שנעשה אינו מוצא חן בעיני – אפרוש לי אל קרן־זוית שלי ומשם אוֹרה חיצים אל מחנה־המתנגדים.

בקונגרס החמישי היתה ציר מאודיסה גם הגברת קלוזנר וישבה על ידו של הרב ריינס, המייסד של ה"מזרחי", והצביעה עמו יחד על ייסודה של הקרן־הקיימת. וביחד עם ד"ר ווייצמאן, מוצקין, פייבל, בובר, יפה, אֶליאסברג, ועוד, יסדנו בקונגרס החמישי את “הפראקציה הדימוקראטית”, שלא היתה סוציאליסטית, אבל דימוקראטית באמת: מתנגדת לשלטון־יחיד אפילו של אדם גדול כהרצל, דואגת להמוני־העם, מצדדת בזכותן של עבודת־ההתיישבות ועבודות־התרבות בציוניות ומתנגדת לכל כפיה באמונות ודעות ולכל שלטון קלֶריקאלי. בדירתנו בהיידלברג נתחברו התקנות של “הפראקציה הדימוקראטית”. ואם יש חושבים, שזוהי “חטאת־נעורים” שלי ועכשיו לא הייתי נכנס ל"פראקציה" כזו, אינם אלא טועים. אני עד היום חושב, כמו שחשב הרצל בימי הקונגרס השלישי, שאני שמאלי ודימוקראטי יותר ממפא"י ו"שאר השמאליים", שהרי בציוניות אני דורש יותר מהם, עם השלטון איני הולך, עם התקיפים בשעה זו איני מתפשר והעם הפשוט, המדוכא והנדחק לקרן־זוית על־ידי תקיפי־השעה – יהיו מי שיהיו – יקר לי ביותר. וכלום יש לך דימוקראטיוּת אמיתית יותר מזו? כלום השתלטות של מפלגה אחת או מעמד אחד על רוב־האומה בכספו של אותו רוב זוהי דימוקראטיוּת? –

ורק עוד שני “זכרונות” מן הקונגרס הראשון אביא כאן, זכרונות, שיש בהם משום כאראקטריסטיקה לתקופה שלמה.

חברי ליב יפה, שביחד עמו באתי לקונגרס הראשון, ניגש אלי בערב הקונגרס וסיפר לי “מעשיה” נאה זו:

הוא התהלך ברחוב עם צעירה אחת ושוחח עמה על כל מיני עניינים. והנה ראה אותו מרחוק ר' פינחס רוזובסקי, הרב משווינציאני (פלך ווילנה), אחד מראשוני־הראשונים בין הרבנים הציוניים, רב משכיל, שכתב בעתונים ושאמרו עליו, שידע יוונית ורוֹמית, ופנה אליו בשאלה:

– האשה, שאתה מתהלך עמה, היא אשתך?

– לא, איני נשוי, – השיב יפה.

– ובכן – אמר הרב – הרי זוהי בוודאי אחותך.

שהרי כלום יכולה להיות אפשרות שלישית? כלום יצויר, שבחור יהודי יתהלך עם בחורה, שאינה לא אשתו ולא אחותו?

* * *

כך היתה השקפתו של רב משכיל פחות או יותר בימים הללו. כלום אין זה מציין את התקופה יותר מכרכים שלמים?

והרי סיפור שני. מעשה שהיה בי בעצמי.

בקונגרס הראשון השתתף המספר האמן – אפשר, האמן היחידי בתקופת־ההשכלה – ראובן אשר ברודס. הוא עומד לנגד עינַי עוד כיום הזה לאחר 58 שנים: בעל קומה ממוצעת, פנים לא־עדינים, חוטם עבה ואדום (היה שותה לשכרה, כידוע), אבל בעל עינים חיות וצעירות וידים לבנות וענוגות כידי־אשה. איני יודע, מאיזה טעם חיבב המספר הזקן אותי, את הבחור הצעיר, שרק התחיל אז את הקאריירה הספרותית שלו. אפשר, מצאו מאמרי ומחברותי ה"נועזים" חן בעיניו של bohémien טיפוסי זה. ואפשר, שבהרגשה אינסטינקטיבית הרגיש במוצא המשותף שלנו: גם הוא וגם אני היינו בני־בניו של ר' אלכסנדר זיסקינד מהורודנה. על כל פנים, הוא התקרב אלי מאד בימים שקודם ימי־הקונגרס ובימי הקונגרס עצמו.

ובאחד משלשת ימי־הקונגרס נתלקחה המלחמה הגדולה בדבר “תכנית־באזל”: אם צריך להיות כתוב בה “בית לאומי בטוח במשפט הבינלאומי” או “במשפט” סתם (voelkerrechtlich או rechtlich); מלחמה, שנסתיימה בפשרה: “במשפט גלוי” (rechtlich -oeffentlich). מוצקין, פאביוס ש"ך ואחרים היו בעד הנוסחה הראשונה והֵגֵנו עליה בדברים כאש.

והנה בעצם סערת הוויכוח, שהיה חשוב כל־כך לכל עתידות־הציוניות ושהקשבתי אליו בנשימה עצורה, ניגש אלי ברודס, אחז בשרוולי ומשך אותי:

– בוא, בוא!

– לאן, מר ברודס?

– נלך, נלך! בוא, בוא! – טען ברודס מחזיק בשרווּלי ומושך אותי.

– אבל, מר ברודס, הרי וויכוח חשוב לפנינו. נמתין עד שיסתיים.

– לא, איני מניחך עד שתלך עמי. יש לי להראות לך דבר חשוב מכל זה.

אין מסרבים לגדול. ואני הולך אחר ברודס, שאינו מרפה משרוולי. עברנו את אולם־הקאזינו הגדול, שהקונגרס נתכנס בתוכו, עברנו עוד אולם ועוד אולם… לאן סוחב אותי אדם משונה זה? כלום אינו שיכור, כדרכו?

לסוף הכניסני לתוך – חדר־הבגדים (המלתחה, כמו שאומרים כיום). והוא מצַוה עלי, גוזר ממש:

– הבט וראה!

מה יש לראות? – שלש שורות של קולבים מרוחקות קצת זו מזו, ועל הקולבים כל מיני מעילים (היה יום גשום של תחילת־אלול באירופה) וכובעים. זולת זה איני רואה כלום.

ברודס רואה במבוכתי, מגחך גיחוך ערמומי וּמקרב אותי אל רווח שבין שתי שורות של קולבים וחוזר ואומר:

– הבט וראה!

והנה אני רואה יהודי מתחבא בין הבגדים – ומתפלל מנחה…

ברודס צחק צחוק כבוש ואחר־כך אמר ברצינות מרובה:

– ברדיצ’בסקי שלכם מדבר על “שינוי־ערכים” – ועדיין לא זכיתי להבין, למה הוא מתכוין בעצם. אבל הרי לפניך שינוי־הערכים האמיתי: רק לפני שלשים שנה היכה אותי אבי מכות־רצח על שפעם החסרתי תפילת־מנחה. והנה עברו רק שלשים שנה ויהודים מתאספים לשם הקמתה של סוכת־דוד הנופלת, לשם חידוש היהדות במקור־מחצבתה, בארץ הנביאים והתַּנאים. ולאומיים וציוניים אלה מתנגדים לתיקונים בדת ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים את היהדות הישנה – ובכינוס כזה של יהודים לאומיים וציוניים מתחבא יהודי לאומי בין שתי שורות של בגדים כדי שיתפלל מנחה ואיש לא יראנו!… כלום אין כאן שינוי־ערכים בחיים גדול הרבה והרבה ממה ששיער ברדיצ’בסקי שלכם?

שני מאורעות קטנים אלה, שאירעו בימי הקונגרס הראשון, עשו עלי רושם חזק יותר מספרים שלמים. נוכחתי: דבר נפל ביהדות, דבר כְּבַד־משקל וּכבד־תוצאות יותר ממה שאפשר היה לשער בימים ההם. התקופה הישנה שבה אי־אפשר היה לשער אף לרב משכיל, שבחור יהודי יתהלך לא עם אשתו ואחותו, כּלתה, חלפה ועברה, וּבאה תקופה חדשה, שבה מסתתר יהודי בחדר־הבגדים כדי שחברים של קונגרס ציוני לא יראוהו מתפלל מנחה…

פרק ט

פגישה מפליאה. חשד משונה. אני מתחתן. "יחידת־חיי". אני נעשה "דוקטור". בועידת מינסק. שען־אמן יחיד־במינו.

בקונגרס השלישי, בסוף תרנ"ט (1899), השתתפתי השתתפות אקטיווית ביותר. ביחד עם מנחם שיינקין הבלתי־נשכח הורדתי את דֵיוויס טריטש מעל הבמה הקונגרסאית על שנועז להציע את קפריסין במקום ארץ־ישראל, נאמתי בכל מיני ועידות ונתווכחתי עם כל מיני מתנגדים, עד שנעשיתי צרוד כוּלי. לימי־הפגרה באוניברסיטה חזרתי לאודיסה.

ובדרך אירע לי מאורע משונה, שקשה לי לשכוח אותו:

עברתי את גבול גרמניה־רוסיה (של אז) בתחנת אלכסנדרובו ונסעתי ברכבת עד ביאליסטוק. בביאליסטוק הייתי צריך להחליף את הרכבת. והנה – דחק ולחץ בקרון, שאני יושב בו (מובן, של מחלקה שלישית – סטודנט עני), ובתוך הדחק כאילו נדחפת לתוך הקרון בחורה צעירה ויפה, ואחריה נזרקים מזוודה גדולה ושאר חפצים.

לא היה מקום לא רק לשבת אלא גם לעמוד. אך מה אין סטודנט עושה בשביל צעירה נאה? – ובפרט שהצעירה היתה נרגשת מאד וכולה מזועזעת: פחדה, שתהא מוכרחת להישאר בתחנה, מחוסר מקום בקרונות של הרכבת.

הסתכלתי בה: צעירה מאד, בת 19 לכל היותר, דקת־גיזרה, מחוטבת יפה, בעלת עינים מאירות ומחייכות, מצח לבן וזך, פה קטן, שפתי־פטל וּפנים מלאים וּורודים.

פיניתי לה את מקומי, סידרתי איך שהוא את חפציה והרגעתי אותה:

– כך תמיד בתחנות. אחר־כך הכל מסתדר ויש מקום לכל. אל־נא תתרגש!

היא הכירה לי טובה. ישבה על מקומי, אבל נדחקה לקרן־זוית ופינתה מקום צר גם לי – והתחילה בינינו שיחה, שנמשכה יום ומחצה: רק סמוך לאודיסה עברה לרכבת אחרת מלוּוה בברכות־הפרידה החמות שלי. שהרי מקום לישון לא היה והדחק בקרון היה נורא – ועל־כן ישבנו צפופים ושוחחנו לא רק כל היום אלא גם כל הלילה וחצי־היום למחרתו. השעות עברו עלינו כרגעים – ואושר לא־ידוע מילא את נפשי. נתקרבנו מאד זה לזו. יפה היתה ומעניינת בשיחה. היא הבטיחה לכתוב לי ראשונה כשתבוא הביתה, מפני שעדיין לא היתה לה כתובת מדויקת, שעל־פיה אכתוב אני לה ראשון.

והנה קיבלתי את מכתבה – אכזבה גמורה! כותבת כילדה בת עשר. צעירה בלתי־משכלת. השיבותי לה במכתב מנומס, אבל לא חם. חדלה לכתוב. רק לאחר שנה שלחה לי הזמנה לחתונתה. ברכתיה במכתב או בטלגראמה; ודומה, שהכל נגמר.

לאחר 25 שנים קוראים לי באוניברסיטה לטלפון. אשה מדברת רוסית ושואלת, אימתי תוכל לבקר אותי. אמרתי לעצמי מיד: זוהי מכרתי מן הרכבת! – למה חשבתי כך איני מבין עד היום. הרי אי־אפשר הדבר, שאכיר בקולה של אשה מלפני 25 שנים: במשך זמן ארוך כזה הקול משתנה בהחלט. עד היום חידה היא בעיני: למה עלתה על דעתי היא דוקה? – כנראה, במדור התחתון שבנפש, כלומר, מתחת לסף־ההכרה, נשארה נרדמת איזו ציפיה בלתי־מוּדעת, שפעם עוד אפגוש אותה שנית על דרך־חיי.

היא באה לביתנו לבקרני. עדיין צעירה, עדיין די יפה, אבל מגושמת קצת. הפשטות ומיעוט־ההשכלה שלה נתנו אותותיהם בפניה.

סיפרה לי, שלא הצליחה בנישואיה. מבעלה נתגרשה. יש לה ממנו בן בארגנטינה. אבל לבה משך אותה לארץ־ישראל.

והיא מוציאה מן הארנק שלה את מכתבי היחידי, שקיבלה ממני לפני עשרים וחמש שנים… עשרים וחמש שנים שמרה על המכתב – והריהו כחדש בידיה!

הדבר נגע עד נפשי. אבל היא כשלעצמה שוב לא משכה את לבי לא רק כאשה אלא אף לא כאדם, שאפשר להתיידד עמו.

קשה היה לה להסתדר בארץ־ישראל, ולסוף נסעה אל בנה לארגנטינה. ואלהים הוא היודע, מה גורלה שם. כי לא כתבה לי אף פעם. כפי הנראה, אף לה היתה אכזבה בי.

ואף־על־פי־כן, כשנתפשטה השמועה, כאילו טבעה הספינה, שהפליגה בה לארגנטינה, בים (השמועה הוכחשה אחר־כך), חשתי כאב חזק בלבי. וצערי היה גדול לא רק על אבדנו של אדם מוּכּר, אלא גם על אבדן של שלשים ושש שעות נפלאות, שבהן היו לי רגעי־אושר, – אף אם אושר בטעות, – שרק הנוער של פּז יכול להעלות אותם בקסמיו הנפלאים.

אך אני חוזר למה שאירע לאחר שחזרתי לאודיסה.

כמו שאמרתי, הייתי צרוד כולי והוכרחתי לנוח מפעולה ציונית במשך ימים מועטים. ואולם כשאך הוטב לי וחלפה הצרידות של גרוני – מיד התחלתי בתעמולה ציונית בתוך האגודות הלאומיות־הציוניות המרובות, שהיו אז באודיסה ושהשתתפו בהן חבירי נחום סלושץ, אשר סיגל, טשרניחובסקי ואחרים.

ולאחת מן האסיפות הציוניות באה בלויתה של אחת מידידותי זו שנועדה להיות “יחידת־חיי”. העלמה בסיגנון של אז, פאני (פייגה – ציפורה מיום שבאה לארץ־ישראל) וְיֶרְניק עדיין לא היתה אז ציונית ולא ידעה עברית כלל, אך היתה מקוראותיו הוותיקות של הירחון הרוסי־העברי “ווֹסחוֹד”, שבו היו הולכים ונדפסים תאוריו הנפלאים, שנשתכחו שלא בצדק, של חיים חיסין הביל"ויי מחייהם של האיכרים העבריים הראשונים. הגברת ווירניק באה עמי, לאחר שידידתנו המשותפת הציגה אותי לפניה, לשמוע אחת מהרצאותי, שעשו עליה רושם. ומעט־מעט נעשתה לא רק ציונית, אלא גם יושבת־ראש ב"בנות־ציון" באודיסה, חבירה פעילה ב"אגודה העיונית" של הסטודנטים הציוניים ועסקנית ציונית זריזה ורבת־פעלים. ועל יסוד הרעיון הציוני המשותף ומפני השכלתה הכללית, פיקחותה, ישרותה השלמה ונימוסיה הנאים, שלקחו את לבי, ואפשר, קודם־כל מפני שהיו לה עיני־קטיפה מלאות אור רך ולוקח־לב, נתקשרו לבותינו ביחד.

בקונגרס הרביעי, הלונדוני, לא השתתפתי מפני שהתנגדתי יותר ויותר ליחסו של הרצל אל ההתיישבות בארץ־ישראל ואל התרבות העברית, ואפשר, בעטיה של פאני ווירניק, שמשכה אותי בחבלי־קסם – וחזרתי בימי־הפגרה האוניברסיטאיים לאודיסה, אל בית־אבותי. ואז, בתחילת שנת תר"ס (סוף 1899), קרה בביתנו אסון לאמי האהובה: היא נכוותה ברותחים של מיחם רוסי, ששפכה על עצמה מתוך אי־זהירות. גברת ווירניק טיפלה בה כבת והצילה אותה ממוות; אבל עד שנתרפאו הפצעים ברוב־גופה עברו כמה וכמה חדשים. לא יכולתי לעזוב אותה עד שתבריא, ועל־כן לא נסעתי לסֶמֶסטר של החורף להיידלברג. אבל גם לסמסטר של הקיץ לא נסעתי מפני שקיבלתי הזמנה מבן־אביגדור, בעל “ספרי־אגורה” והוצאת־"תושיה", לעסוק בתיקון מילונו של יהודה גראזובסקי, שהוצאת־"תושיה" קנתה ממנו, והוברר, שהמילון דורש עיבוד יסודי. עסקתי בו כל ימי־הקיץ של שנת תר"ס באודיסה, עד שהוטב לאמי, ובחורף של שנת תרס"א (1901) קרא לי בן־אביגדור לבוא לווארשה ולהוסיף לעסוק במילון של גראזובסקי, שעד אות ה' רק תיקנתי בו פה ושם, אבל מאות ה' עד אמצע אות פ' שיניתי אותו תכלית־שינוי, ואפילו ההקדמה אליו ושמו “מילון של כיס” מידי באו לו. במילון זה עסקתי לא רק בשנת 1899 ו־1900 באודיסה ובווארשה אלא גם בשנות 1901–1902 בהיידלברג. וסוף־סוף לא הספקתי לסיימו מפני שקפצה עלי “בחינת־הדוקטור” (עיבדתיו מחדש עד מלת “פלשת”, ומכאן ואילך אין אחריותו עלי).

בווארשה ישבתי זמן ידוע בביתו של בן־אביגדור. אחר־כך שכרתי לי חדר עם אוכל בביתו של סוכן־נוסע יודע עברית, שהיו לו אשה צעירה וילדה בת ארבע או חמש. כסוכן־נוסע לא היה האיש רוב־ימיו בבית. גברת אַגְנֶסה בירגר, אשתו, היתה אשה משכלת, אידיאליסטית, חדורה כולה את הרעיונות של סופרי־רוסיה בשנות־השבעים. היינו מרבים לדבר על כל מיני שאלות ציבוריות וספרותיות ונעשינו ידידים בלא שום מחשבה לא־טהורה. אבל כשחזר הבעל לביתו ואשתו, שפגשה אותו בתחנת־הרכבת, נזדרזה לשוב הביתה מפני שה"דייר, ודאי, כבר הוא רעב", נכנסה קנאה בלבו ל"דייר" צעיר זה, שבשעת־פגישה עם הבעל אין האשה מסיחה את דעתה ממנו. כאדם תרבותי לא הראה לי סימני־קנאה, ורק הודיע לי, שיש לו צורך בחדרי. הבינותי מיד, ש"דברים בגו". הגברת בירגר התרגשה מאד: היא ידעה, ששנינו טהורים כמלאכי־השרת ואין שום יסוד לקנאה. והרי ניחשה, שיש לי נפש אהובה מחוץ לווארשה. התחלתי מחפש חדר – ופתאום אמרתי לעצמי: אם אעזוב את בית בירגר מיד לאחר שבא בעל־הבית לביתו הרי יתחזק החשד בלבו ואשתו הישרה תסבול מזה. מוטב שאספר לו, שעדיין לא יכולתי להשיג חדר, ואבקש ממנו, שיתן לי שהות עוד שנים־שלשה שבועות לחפש חדר עד שאמצא. בינתיים יכיר אותי ויכיר גם את יחסי לאשתו וייווכח, שאין שום יסוד לחשד. וכך היה. לאחר שלשה שבועות הסכים הוא עצמו, שאוסיף לשבת בביתו, ונעשה ידידי הטוב. ולאחר חדשים אחדים עברה הגברת ווירניק דרך ווארשה בדרכה מהיידלברג לאודיסה והצגתי אותה לפניו ולפני אשתו, וכל ימי־חייהם היינו ידידיהם הטובים.

אל סופרי־ווארשה לא התקרבתי באותה שנה: הייתי עמוס עבודה במילונו של גראזובסקי והירביתי לכתוב בעתונים וגם חיברתי את הספר “האדם הקדמון” בשביל הוצאת “תושיה” (ווארשה תר"ס). לעומת זה נתקרבתי אל הציוניים בווארשה ואל חברי־"אחיאסף", נאמתי והרציתי והתווכחתי באגודות הציוניות ובלילות־השבת של ראשי “אחיאסף”. ובווארשה היתה חבורה של “בנות־ציון” יקרות, צעירות בעלות “נשמה יתרה” וטהורות־לב. קראתי לפניהן הרצאות על ספר־איוב ומצאו ההרצאות חן בעיניהן והגישו לי למתנה עט ודיותה וחרותות עליהם בעברית סיסמאות ציוניות נאות. הדיותה נשתמרה בידי עד היום.

ובאותו חורף, שביליתי בווארשה, היתה הגברת ווירניק, שדבר־אהבתנו לא גילינו לשום אדם, בהיידלברג. היא נכנסה למחלקה של מדעי־הטבע באוניברסיטה ולמדה שם שנתיים – ולא גמרה את חוק־לימודיה מפני שאחר הנישואים הוכרחתי לשוב לרוסיה ולערוך את “השלח”, כמו שיסופר להלן. לאחר סמסטר־החורף תרס"א (1901) חזרה מהיידלברג לאודיסה דרך ווארשה. ועדיין לא הצגתיה לפני האדונים בירגר ולפני חברי “אחיאסף” כארוּסתי; אך, כנראה, לא היה צורך בכך: היה זה מובן מכל יחסינו והליכותינו וממבטינו המאוהבים.

נסענו ביחד מווארשה לאודיסה. נסיעה קצרה, אבל מן הנפלאות ביותר בחיי: נסיעה של זוג אהובים־נאהבים. ובר"ח אייר תרס"א (6/19 לאפריל, 1901) הוחגה חתונתנו (בלא שקדמו לה אירוסים) באודיסה ברוב־פאר, כדי לספק את רוחם של אבותינו משני הצדדים (אנו שנינו לא רצינו בחתונה רועשת).

ומאז, במשך 44 שנים, היה לי כוכב מאיר על דרך־חיי. אם במצבנו החמרי, שהיה קשה כמעט תמיד, חיינו חיי־אדם, לא ירדנו לשפל־המדרגה של קבצנות מנוולת וּמנַוֶלת, כהרבה סופרים עבריים, הרי אני חייב תודה על כך לאמנות המיוחדת, אמנות־החיים, של ציפורה היקרה שלי. אם בכל ההתנפלויות, שהתנפלו עלי מכל הצדדים במשך כל ימי־חיי, היו בי עוז ואומץ לעבוד ושלא להתייאש, הרי אהבתה – אש־התמיד, שיוקדת על מזבח־הלב – נתנה לי עוז ואומץ אלה. ואם במצב־בריאותי, שהיה רעוע תמיד, יכולתי להגיע עד גיל של שמונים שנה, לכתוב עשרות ספרים ומאות מאמרים ולעבוד את עבודת־עמי גם בדרכים אחרות, לאומיות וציבוריות, הרי זה מפני שהיתה לי תמיד לא רק אשה נאמנת וטובה, אלא גם ידידה וחבירה, שאהבתי אליה כאל אשה לא הפחיתה את הערצתי אליה כאל אדם. טעות מוסכמת היא, ש"אהבה אפלטונית" היא אהבה, שכולה רוחנית. אפלטון עצמו אמר בפירוש, שהאהבה האמיתית היא זו, שיש בה אהבת־הגופים ואהבת־הנשמות כאחת. באהבה כפולה כזו זיכה אותנו אלהים והיא היא שנתנה לי כוח ואומץ לסבול התנפלויות ועלבונות, דחיות ודחיפות, ולא רק להוסיף ולעבוד אלא גם להוסיף ולהילחם.

ועוד דבר: במשך 44 שנות חיים משותפים היו לנו שעות של צער וייסורים, כמו לכל בני־האדם על־פני האדמה, אבל לא היתה לנו אף שעה אחת של חולין. כשהיינו ביחד לא ידענו מה זה שעמום. תמיד היו לנו עניינים רוחנים משותפים, שמילאו את חיינו ולא נתנו לריקנות לחדור אליהם. קראנו ביחד, חילקנו זה עם זו מחשבות והרגשות – וכל זה עורר לעבודה ציבורית, מדעית וספרותית. אי־הנעימות והעלבונות מבחוץ כלוּ כעשן. וזהו סוד הריבוי של ספרים ומאמרים, שהספקתי לפרסם בחיי, אף־על־פי שאיני “סופר מהיר” כלל וּכלל ומעולם לא מסרתי לדפוס אפילו מאמר קטן, שלא תיקנתיו והעתקתיו, לפרקים גם שלש פעמים ולא פחות מפעמיים. שהרי אין ככתב־ידי מלא מחיקות, תיקונים ושינויים.

ובשלשה מקרים נתגלה ביותר גודל־נפשה של גברת קלוזנר: בשעה שישבנו בלוזאנה, בשעת הנסיון להכריחני, שאשַׁנה מקום חשוב בספרי “ישו הנצרי”, ובשעת נסיעה אחת מקארלסבאד לבאזל. אבל על כל אלה – בפרקים הבאים.

אני חוזר לסיפור־המעשים.

חמישה ימים אחר חתונתנו עזבנוּ את אודיסה וחזרנו, זוג צעיר של סטודנט וסטודנטית, להיידלברג. לי היו שם צרות של אימאטריקולאציה חדשה: מפני שהפסקתי את הלימודים באוניברסיטה במשך שנה שלמה נמחקתי מרשימת־הסטודנטים. הייתי צריך להרשם מחדש – אבל יום־האימאַטריקולאציה חל באותה שנה בשבת ואני לא כתבתי בשבת מעולם; והאימאטריקולאנט הרי צריך לחתום בשעת ההֵרָשְׁמוּת. הדבר היה תלוי ברֶקטור – והרקטוֹר היה אז החימאי הידוע וויקטור מאיר, שכמדומה לי, היה מומר. מתחילה לא רצה להבין, שיש יהודים משכילים, שאינם כותבים בשבת, ורק לאחר תחינות ובקשות מצדי הסכים לרשום אותי יחידי ביום שני בשבוע, יומיים לאחר שנרשמו כל שאר הסטודנטים.

קשים היו חיינו בהיידלברג. את כסף ה"נדוניה", שקצב לי מעצמו, בלא שאפילו רמזתי על כך, חותני המנוח ר' אריה ווירניק, משכיל מן הדור הישן, תלמיד של בית־המדרש לרבנים בז’יטומיר, חסיד של ריב"ל ואדם ישר בתכלית, פיקח והוגה־דעות, אבל שתקן ונחבא אל הכלים, לא רציתי לקבל ורובו נשאר בידו; אלא שבשעת־דחק מיוחדת היה שולח לנו סכומים קטנים מזמן לזמן בלא שביקשנו אותם מידו. וכדי שיהא לנו במה להתפרנס הייתי מוכרח לעבוד במילון של גראזובסקי ואף לכתוב מאמרים ב"המליץ", “הצפירה” ו"השלח". וחוץ מזה הייתי מרבה גם אז לשמוע שיעורים שונים באוניברסיטה והירביתי גם לקרוא בכל מיני לשונות. ונוסף על כך הוכרחתי לכתוב אז את הדיסרטאציה. כבר אמרתי, שבחרתי לי נושא בשבילה את הרעיון המשיחי בישראל. מתחילה רציתי לכלול בה את הרעיון המשיחי מראשיתו ועד היום הזה; אבל עד מהרה נוכחתי, שהקֵף כזה הוא למעלה מכוחותי ואף עולה הוא על הכמות הנדרשת מדיסרטאציה. ולפיכך בחרתי בחלק חשוב מן הנושא, חלק, שעוד לא הירבו לטפל בו חכמי־ישראל וחכמי־הגויים: ב"רעיון המשיחי בתקופת־התּנאים". כשנה ומחצה (מתחילת האביב 1901 עד סוף יוני, 1902) עמלתי בדיסרטאציה זו. מחוץ להמון־ספרים על הנושא שלי שקראתי עברתי אז מחדש על כל תלמוד בבלי וירושלמי ועל כל מדרשי־התנאים ושאר המדרשים המפורסמים באומה. זכורני: באתי אל פרופ' בֵּיצוֹלד, שהוא הוא שהיה צריך לקרוא את עבודתי, והתאוננתי לפניו, שיש בהולאנדית ספר (של טאל) על הרעיון המשיחי – ואני איני קורא הולאנדית.

– אינך מתבייש? – אמר לי.

– מה יש לי להתבייש? – אני קורא גרמנית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, רוסית, ספרדית, וכן גם בלשונות שֵׁמָניוֹת וּקלאסיוֹת, וכלום אני מחויב לדעת גם הולאנדית?

– אבל מה זה בשביל סטודנט שכמותך? – תשב שישה שבועות “על המכנסיים” – ותלמד הולאנדית.

ואמנם עשיתי כך ולמדתי גם הולאנדית, וקראתי גם בה כל מה שהוצרכה לו עבודתי המרובה והקשה.

הבוחנים שלי היו קארל בּיצוֹלד – בלשונות שׁמניוֹת (המקצוע הראשי), קונו פישר – בפילוסופיה ואֶריך מארקס – בהיסטוריה. את יום־הבחינה קבעו לי באחד מימי־יולי 1902. ואולם הספקתי לגמור את הדיסרטאציה רק 8 ימים קודם הבחינות. הייתי עיף עד מוות ובשביל הכנה לבחינות נשאר לי רק שבוע אחד. ולפיכך רציתי להסתלק מן הבחינות לגַמְרָן. כי מה יתן ומה יוסיף לי התואר “דוקטור” – ואני כבר פירסמתי אז כמה ספרים בעברית והייתי סופר מפורסם כביכול. ואולם הגברת קלוזנר דיברה על לבי, שלא אעשה כך: תמיד ידוּמה לי, שעדיין לא השלמתי את חוק־לימודי. כמו תמיד נשמעתי לעצתה הנבונה. אבל בלב כבד הלכתי אל הבחינות: נדמה היה לי, שאיני מוכן אליהן כל צרכי. והרי אחד מן הבוחנים היה צריך להיות לא פחות ולא יותר מפילוסוף קוּנוֹ פישר, הזקן המחמיר והקפדן, שצריך היה לבחון אותי בדבר, שהיה מומחה לו ביותר – בפילוסופיה של קאנט. חוץ מזה, המקצוע הראשי שלי היו לשונות־שם, והן חמש במספר, ושלש מהן (אשורית, חבשית וערבית) הן קשות מאד. ואֶריך מארקס, ההיסטוריון המפורסם, היה צריך לבחון אותי בתולדות הרֶפורמאציה והקוֹנְטְרַה־רֶפורמאציה. וכל אלה הם עניינים חמוּרים. בּיצולד נתן לי לקרוא בשעת הבחינה, בלא הכנה קודמת (à livre ouvert) ארבעה טֶכּסטים: בכתבי־היתדות, בערבית, בחבשית ובסורית. רק בעברית לא בחן אותי: “זה יהא מגוחך” – אמר בעצמו… הוא הוֹדה בפנַי, שמעולם לא היה לו דוקטוראנט, שיקרא בכל ארבע הלשונות הללו בלא הכנה, כבלשונות חיות. קונו פישר הציע לפנַי שאלה אחת מרכזית בתורתו של קאנט, וכשהשיבותי עליה כהלכה אמר: “מעתה אין לי עוד צורך לבחון אותך בקאנט; מה שאשאלך עוד אינו אלא ‘קצת פיטפוט’, כדי לצאת ידי חובת־־בחינה”. והוא צדק: מי שיודע את נקודת־המרכז של שיטה פילוסופית עמוקה שוב אין הוא צריך בדיקה בנקודות־ההקף שלה. ואֶריך מארקס הציע אף הוא שאלות מרכזיות חמורות; אלא שהן היו קשורות בעניינים דתיים נוצריים, שעסקתי בהן הרבה, ועל־כן השיבותי עליהן כהלכה. הדיון על הציון שלי נמשך אך שני רגעים. כפי הנראה, בלא וויכוחים הוחלט לתת לי את הציוּן הטוב ביותר שאפשר: Summa cum laude. זה היה מאורע בהיידלברג: לקבל ציוּן כזה אצל קוּנוֹ פישר היה זוכה רק אחד מהרבה נבחנים.

ומנהג היה באוניברסיטה של היידלברג, שלמחר אחר הבחינות היה הנבחן בא להודות לבוחנים. להיבחן צריך היה בפראק וצילינדר ובכְסָיוֹת לבנוֹת; וּבתלבושת זו צריך היה לבקר את הפרופיסורים הבוחנים לאחר הבחינה.

קודם הלכתי אל קוּנוֹ פישר. והוא, הגאוותן והקפדן, קיבלני בפנים מאירות וּברכני, ש"יהא טוב לי בחיים". אֶריך מארקס היה חביב מאד והירבה להלל את תשובותי בשעת־הבחינה. ואולם ההפתעה הנעימה ביותר היתה לי בשעת ביקור־התודה אצל פרופיסור ביצולד, הבוחן במקצוע הראשי, שהיה באותו זמן גם הדֶקאן של הפאקולטה ההיסטורית־הפילוסופית (המחלקה למדעי־הרוח שלנו). הוא לא רק קיבלני בשמחה ובחיבה אלא אף הציע לי להישאר על־יד האוניברסיטה והבטיחני, שלאחר זמן מועט אתמנה לפרופיסור בתוכה.

– וכי מועטים כאן הפרופיסורים הגרמניים ויש לאוניברסיטה בהיידלברג צורך ביהודי רוסי? – שאלתי, אפשר, בגילוי־לב גדול יותר מדאי.

בּיצולד השיב נעלב:

– אל ידבר אדוני כך: המדע אינו מבדיל בין עמים ודתות.

תשובה נאה זו עוררה אותי לתשובה ישרה זו:

– רוצה אני לעבוד בשביל עמי בלשונו – בשביל העלוב שבעמים והעזובה שבלשונות.

ואותה תשובה על אותה הצעה השיבותי גם לפרופיסור אדאלבּרט מֶרְכּס (Merx).

מֶרכּס היה אחד מגדולי־המלומדים בזמנו. היו אומרים עליו, שהוא בקי ב־22 לשונות ובכל מיני מדעים. מפיו של פרופ' הֶרמאן שפּירא שמעתי הלצה זו עליו: “שואלים: ‘מה בין ה’ אלהים ובין יועץ־הסתרים פרופיסור מרכס?' – ומשיבים: ‘ה’ אלהים יודע את הכל ויועץ־הסתרים פרופ' מרכס יודע את הכל יותר'”. – מֶרכּס כתב מחקרים חשובים על השומרונים, על הנגינות והטעמים בכתבי־הקודש, חיבר דיקדוק סורי, מקראה (חרֶסטומתיה) בסורית חדשה וּמקראה תרגומית, כתב על “יסודות ההיסטוריה הכללית של תורת־המסתורין” ועל “הטכסט הקדום ביותר של ארבעת האוונגליונים”, ועוד. הוא כתב ספר על איוב, ופרופ' דוד קאופמאן בביקרתו על ספר זה כתב: “לכל ייסוריו של איוב צריך הוא לסבול גם את פירושו של מֶרכס”…

מרכס הנוצרי היה מלמד תלמוד במחלקה התּיאוֹלוֹגית של האוניברסיטה בהיידלברג וסמסטר אחד שמעתי גם אני, מתוך סקרנות, את שיעוריו במסכת־גיטין. עברנו במשך הסמסטר על 11 דפים של מסכת זו, ואני צריך לומר, שלמדתי מתוך שיעורי־תלמוד אלה הרבה: ראשית, שבתלמוד יש היגיון ולא פילפול; שנית, שאין צורך להשתמש בלימוד־התלמוד בבוהן־היד הימנית; שלישית, שבלא ידיעת הלשון הסורית אין לבטא מלה תלמודית כהלכתה; רביעית, שההיגיון התלמודי קשור בדרכי־המחשבה של התקופה, שבעלי־התלמוד חיו ופעלו בה, ועוד. מרכס חיבב אותי על ידיעותי בעברית ועל ש"אני מאחד במחקר המדעי הבנה יהודית והשכלה אירופית" (כך הגיד פעם את שבחי בפני). על כן באתי לספר לו, שעמדתי בבחינה. ואף הוא הציע לפני להתכונן לחיבור לשם האביליטאציה, ש"הרי אין ספק, שאתה צריך ויכול להיות פרופיסור בהיידלברג". ואף לו השיבוֹתי, שאני רוצה לעבוד בשביל עמי ובלשונו. ותשובתי זו עשתה רושם על ביצולד ועל מרכס וּשניהם מסרו אותה בתוספת של דברי־שבח לכל הפרופיסורים מכריהם.

אם טוב עשיתי, שדחיתי את הצעתם של ביצולד ומרכס? –

ודאי, אילו הייתי נעשה פרופיסור בהיידלברג היה כבודי גדול בירושלים. כל השערים היו נפתחים אז לפני, שהרי הגויים הכירו בי. אז לא הייתי יושב בתוך עמי, שיש לו “מנהג נאה” לבטל כל מה שהוא שלו וּלהעריץ מה שבאה עליו הסכמת־הגוי. הייתי כותב גרמנית ולא עברית, ואז היו העברים דוקה מכבדים אותי ביותר… ואולם איני מתחרט על שדחיתי את ההצעה. אילו הייתי כותב גרמנית היתה הספרות העברית מפסדת משהו. אילו הייתי עוסק רק במדע טהור בלבד ולא הייתי נלחם את מלחמת־הציוניות ועובד לשם תחית־לשוננו, אפשר, היה העם העברי חסר אחד מלוחמי התחיה המדינית והתרבותית. ומה בכך אם מפני־כן סבלתי מחסור וספגתי עלבונות? – את תעודתי בחיים מילאתי פחות או יותר והשאר אינו אלא בְּרַק־שָׂוְא וצלצלי־שמע…

את היידלברג אני זוכר בגעגועים וקשה לי להשלים עם הרעיון, שבמשך כמה שנים השתלטו עליה חיות־הטרף של היטלר. בהפסקתה של שנה אחת ביליתי משנת תרנ"ז עד תרס"ב (1897–1902) בעיר קטנה ושלֵוה זו, שקסמו לי סביבותיה הנהדרות. היא היתה כולה אוניברסיטה. בכל פינה שפנית – מוסדות אוניברסיטיים, בתים של פרופסורים וחדרים של סטודנטים. שם למדתי 7 לשונות, שלא ידעתי קודם־לכן, וגם 8 לימודים שונים. שם קראתי עד לשיכרון ספרים כמעט בכל ענפי המדע והספרות וכמעט בכל לשונות־אירופה. שם חיברתי, מחוץ ל"האדם הקדמון" ואת רוב ה"מילון של כיס", שכבר הזכרתי למעלה, גם את המחברת הראשונה על הספרות העברית החדשה (ווארשה 1900), שחיברתי אותה רוסית דוקה כדי לעשות פירסום ללשוננו ולספרותנו בין אלה שאינם יודעים עברית, וכן גם את ספרי על “אחד־העם והציונות הרוחנית”, שאף הוא נכתב רוסית מאותו טעם עצמו ונדפס קודם־לכן בירחון “ווסחוד” ואחר־כך יצא במחברת מיוחדת (פטרבורג 1900). ובהיידלברג פירסמתי גם מאמרים עבריים הרבה ב"המליץ", “הצפירה”, “המגיד” (“השבוע”) של פוכס, ב"ספרי־שעשועים" של יצחק פֶרנהוף, שבהם נדפס אחד ממאמרי החשובים בעיני¹², ב"האשכול" של גינציג וביחוד ב"השלח" בתקופת עריכתו של אחד־העם, שאז פירסמתי ב"השלח" את רוב המאמרים המחקריים, שנתכנסו אחר־כך לספרי “יהדות ואנושיות”, וחלק גדול מן המאמרים הביקרתיים, שנתכנסו לתוך ספרי “יוצרים וּבוֹנים”. וּב"השלח" נדפסו אז גם מאמרים פובליציסטיים משלי מעין המאמר “גבולות־הציוניות”¹³, שבו באה לידי ביטוי ראשון שלילת־הגלות הגמורה שלי, אבל “שלילת־הגלות” ולא שלילת־הגולה. וּבהיידלברג כתבתי גם את הדיסרטאציה שלי, – בגרמנית כמובן, – שיצאה כספר מיוחד בשם: Die messianischen Vorstellungen des Juedischen Volkes im Zeitalter der Tannaiten, ברלין 1904 (באמת קראקוב 1903), ואחר־כך תירגמתי ספר זה בתוספות ותיקונים לעברית והכנסתיו גם לתוך ההוצאה השניה והשלישית של “הרעיון המשיחי בישראל” (ירושלים תרפ"ז, תש"י). לספר יחיד זה, שכתבתי גרמנית, היתה הצלחה מרובה בין גדולי־החוקרים. פרופ' יוסף הלוי פירסם עליו מאמר מצוין ברבעון Revue Semitique (משנת 1904 או 1905). ואֶמיל שו’רר, ראש החוקרים הנוצריים של תקופת הבית השני, לא רק פירסם עליו מאמר מפורט ומלא־שבחים ב Orientalistische Literaturzeitung משנת 1904, אלא גם הזכיר אותו בהוצאה הרביעית של ספרו הגדול Geschichte des,Juedischen Volkes zur Zeit Jesu Christi, Leipzig 1907, II⁴, 579–651, עשרות פעמים. ומי שיַשוה את הפרק על “התקוה המשיחית” שבהוצאה השלישית של ספר זה של שו’רר אל אותו פרק עצמו בהוצאה הרביעית שלו יראה, שבכמה מקומות שינה שו’רר את הרצאת מהותו של הרעיון המשיחי היהודי עפ"י ספרי זה. ומאז יצא ספרי לאור לא היה חכם, בין יהודי ובין נוצרי, שעסק ברעיון המשיחי, שלא השתמש בספר זה ולא הזכיר אותו. ואילמלא הייתי כותב אלא ספר זה בלבד, ובגרמנית דוקה, ודאי לא היה מי שהוא מטיל ספק בדבר, שאני חוקר ומלומד וראוי לקתדרה בהיסטוריה. אלא שאסוני היה, שחוץ מספר זה כתבתי עוד ספרים בביקורת־הספרות וּמאמרים על שאלות־החיים – ו"חטא כבד" כזה בשביל חוקר אי־אפשר ל"חכמי־אשכנז" שלנו (אף אם הם מצרפת או מאנגליה, ואפילו מרוסיה ופולניה) לסלוח בשום אופן.

ומיד אחר הבחינות, במקום לנוח, עבדתי עבודה מדעית קשה: העתקתי מכתב־היתדות ותירגמתי מאשוּרית לעברית בצירוף מבוא מפורט והערות הרבה את הכתובת הגדולה של סנחריב ופירסמתי אותה ב"השלח", כרך י"א (בכל שש החוברות). זה היה הנסיון הראשון, וכמעט היחידי, לתת את המלוֹת האשוּריוֹת לא בהעתק לאטיני, אלא באותיות עבריוֹת, – מה שמֵקֵל גם על ההבנה וגם על ההשוואה של לשון שׁמנית צפוֹנית אל הלשון העברית, שהאשורית קרובה אליה הרבה יותר מן הלשון הערבית. ודאי, יש בתרגום טעויות ודברים שנתיישנו; אבל הרי אסור לשכוח, שהתרגום נעשה בשנת 1902, לפני חמישים ושלש שנים.

מהיידלברג נסענו, אשתי ואני, לא לאודיסה אלא לטרוקי, אל דודי האהוב, ר' אהרון קדש קלאוזנר, כדי לנוח שם מעבודתי הקשה בדיסֶרטאציה, בבחינה וּבמאמר המפורט “כתבי־היתדות וכתבי־הקודש” (כתובת־סנחריב). אבל רוחי הצעירה והמלאה מרץ לא ידעה מנוחה: כתבתי אז בטרוקי את מאמרי המפורט על קאנט ושיטתו הפילוסופית, שנדפס תחילה ב"לוח־אחיאסף", תרס"ג (עמ, 307–329), ואחר־כך – ב"יהדות ואנושיות", הוצאה א' וב', וב"פילוסופים והוגי־דעות", 11, 165–186.

בימים ב’–ח' באלול, תרס"ב (1902), נתוועדה ועידת הציוניים הרוסיים במינסק. גם הגברת קלוזנר וגם אני היינו צירים בתוכה. זכורני את הרושם הגדול, שעשה ליליינבלום הזקן, אחד מיוצרי־התנועה הראשונים, כשעלה על הבמה ובֵרַך בשם ומלכות ברכת “שהחיינו”. אחד־העם הירצה שם את הרצאתו המפורסמת על “תחית־הרוח”, שעוררה התלהבות מרובה, ולאחר שנסתיימה הריע הקהל הגדול לקראת המרצה אחד־העם. וּזכורני: הוא ירד מעל הבמה וּפניו היו מלאים תמיהה¹⁴ ואי־רצון כאחד. קראתי על פניו כאילו את דבריו של סוקראטס: “מה עשיתי רעה, שקלֵיאון מהלל אותי?”… הוא הורגל להתנגדות ופחד מפני ההסכמה. ואמנם, בהמשך הוויכוחים דיבר שנית, ואז כבר צעקו לו “אנטי־ציוני!”, “לא נכון!” – ונחה דעתו…

בועידת־מינסק זכיתי, למרות צעירותי, להיבחר ל"ועדה התרבותית" של החפשיים (אחד־העם הציע שתי ועדות תרבותיות, האחת לחרדים והשניה לחפשים־בדעות) ביחד עם אחד־העם, ביאליק ואברהם אידלסון, מי שהיה העורך של העתון “ראזסוויט”. התאספנו פעמים אחדות, ואני נבחרתי למזכיר של הועדה, ואף נשתמרו בידי פרוטוקולים אחדים של ישיבותיה. אך אף אחד מאתנו לא היה מאנשי־המעשה, וההסתדרות הציונית לא נתנה לרשותנו שום סכומי־כסף לשם פעולות תרבותיות – ונתבטלה הועדה מאליה, מחוסר־אמצעים ומאפס־מעשה.

ובמינסק היה לי קרוב אחד, סאיֶט היה שם־משפחתו. הוא היה שָעָן על־פי אומנותו; אבל לא שען פשוט היה אלא שען־אמן. די להזכיר, שהממשלה הצאריסטית, שלא היתה נותנת דריסת־רגל ליהודי בפקידות ממשלתית, מינתה אותו למשגיח על כל השעונים שבתחנות של מסילות־הברזל ברוסיה הצפונית־מערבית. ביקרתי אותו ושמעתי מפיו סיפור נאה זה:

“לפני שנתיים, בשנת 1900, היתה התערוכה העולמית המפורסמת בפאריס. רציתי גם אני להשתתף בה. עלה בדעתי ליצור שעון יוצא מן הכלל, שלא היה עוד כדוגמתו, ובוודאי אקבל בעדו פרס או אות־כבוד. עבדתי שישה חדשים רצופים. גמרתי אותו יום אחד קודם המועד הקבוע למשלוח חפצים לתערוכה. השעון היה כלול בהדרו. הייתי צריך רק לארוז אותו ולשלחוֹ על־ידי הדואר. אך במקום זה עשיתי אחרת: בערב־היום שלפני המשלוח, בשעה 6, סעדתי סעודת־הערב, ואחר־כך העמדתי לפני את השעון שעשיתי וישבתי והסתכלתי בו משעה 7 בערב עד שעה 12 בלילה, בלא הפסק. ולאחר שהזַנְתּי עיני בו הליטוֹתי אותו בנייר נקי – והשארתיו בבית. לא שלחתי אותו לתערוכה: למה לי הפרס או אות־הכבוד? כלום לא די לי בהכרה, שעשיתי דבר נאה? – הסתכלתי בו חמש שעות רצופות – וזה היה שכרי… הנה השעון עומד עטוף עד היום, כמו שהיה אז. לא הראיתיו לשום אדם. ורק מזמן לזמן אני מתגנב לראותו, פושט לשעה־שעתיים את העטיפה שעליו, מסתכל ומסתכל בו – וחוזר ועוטפו בנייר הנקי…”.

מימי לא ראיתי אדם ראוי לשם “אמן” כשען פשוט זה, שאף לא ידע, מה זו “אמנות טהורה” ו"אמנות לשמה".

פרק י

אני נעשׂה עוֹרך "השלח". ימי־ווארשה. ביאליק – עורך שני של "השלח". י. ל. פרץ. מעשה בפרץ ופרישמאן.

המצב החמרי של “השלח”, שאחד־העם ערך אותו בשנות תרנ"ז–תרס"ב, לא היה מזהיר בכל משך ימי־קיומו; אבל בשנות תר"ס–תרס"ב הוּרע יותר ויותר. סיבות־הדבר היו, לדעתי, שתים, שהן חמש: האחת – האופי של היהודי, שהישן, אפילו אם הוא מצויין, נמאס עליו עד מהרה ותמיד הוא משתוקק לחדש, אף אם החדש הוא גרוע מן הישן; והשניה, מלחמתו של אחד־העם בציונות המדינית מצד אחד, בחרדים – מצד שני וב"צעירים" מטיפוסם של ברדיצ’בסקי וברֶנר – מצד שלישי, ומצד רביעי – יחסו השלילי לספרות היפה האמנותית הטהורה ותביעתו, שבעברית יהיו נכתבים בעיקר רק דברים, שיש להם יחס ישר או מעוקף אל היהדות. כל אלו ביחד גרמו לכך, שנתמעטו חותמיו בשנת 1902. בעלי־"אחיאסף" לא היו יכולים עוד לשאת בעול־ההפסד, ואחד־העם, בעל הנפש האצילה, הג’נטלמן האמיתי, לא היה יכול עוד לסבול, שיהא למשא על החברה היקרה לו. ועל־כן ביקש דרך להתפרנס לא מעריכה (מספרות עברית בלבד לא התפרנס אז שום סופר עברי זולת עתונאים). וכשהוצעה לפניו משרה הגונה בבית־המסחר של טה לרק"ז וויסוצקי, קיבל את המשרה והתפטר מעריכת “השלח”.

בעלי־"אחיאסף" התחילו מבקשים עורך בשביל “השלח”, ובהסכמתו של אחד־העם (לא שכפה על “אחיאסף”, שיבחרו בי דוקה) הציעו לפנַי להיות עורך־"השלח".

בן 27 הייתי אז. והיו לי שונאים הרבה, שהרי מעולם לא שחיתי עם הזרם. ויותר משונאים היו לי מקנאים: בן 27 – והוא יהא ממלא־מקומו של הארי שבחבורת־סופרינו, אחד־העם! – היתה התנגדות עצומה לבחירתי. בין המתנגדים היו ד"ר שמריהו לווין, י. ח. רבניצקי ודרויאנוב. פרישמאן כתב במאמר בשביל “הזמן” הפּטרבורגי, שעם מסירת “השלח” לידי קלוזנר נעשה בירחון “ניתוח קטן”: הוציאו ממנו את הלב ואת המוח (לא פחות ולא יותר!); אלא שהעורך של “הזמן”, בן־ציון כ"ץ, סירב להדפיס את הדברים ה"נאים" וה"אמיתיים" הללו. על כל פנים, המתנגדים לא השפיעו על אחד־העם ולא על בעלי־"אחיאסף", שהפעיל שביניהם היה אליעזר קאפלאן – אדם מעניין, פיקח, חרוץ ומשכיל, עם מעלות גדולות וחסרונות לא־קטנים. אני נתמניתי עורך־"השלח" לאחר שהסכמתי לקבל משכורת של עורך, שהיתה מחצה ממה שהיה מקבל אחד־העם, שאף משכורתו לא היתה גדולה כלל.

מיד הודעתי בכרוז־מודעה, שאבטל את המחיצה בין ספרות כללית וישראלית ואקדיש מקום יותר לספרות יפה ולמדע טהור (בניגוד למדע הפופולארי, שחיבב אחד־העם, וד"ר בּרנפלד היה הסַפּק של “מדע” מסופק זה ב"השלח"). אחד־העם הקפיד על מה שכתבתי בכרוז; ואפילו הקפיד על שרשמתי בשער “השלח” במקום המלים “מכתב־עתי חדשי” – “ירחון” שחידשתי. הוא שלח לי אז את “מכתבו אל עורך השלח”, שהדפסתי, כמובן, כמו שהוא, אלא שפירסמתי אחריו תשובה קצרה ומנומסת.

מובן, שנמצאו סופרים מן המפורסמים, שראו במה שעבר “השלח” ליָדי ירידה של הירחון החשוב. את כל הטענות, שטענו הם עצמם כלפי “השלח” של אחד־העם, שכחו או השכיחו. הרי תמיד “הימים הראשונים היו טובים מאלה” ו"אחרי מות קדושים אמוֹר". כשהיה אחד־העם עורך “השלח” קָבלו עליו וכשעבר “השלח” לידי היפנו את כל הקובלנות נגדי. זכורני, שהמבקר ח"י כצנלסון, הרב־מטעם באוריול, התנפל עלי ב"כרוניקה" של ה"ווסחוד" אפילו על שהדפסתי יצירות נפלאות כ"לביבות מבושלות" של טשרניחובסקי ו"זקנים" של ש. בן־ציון. ב"השלח" שלי דוקה, ולא בזה של אחד־העם, השתתפו פרץ, נומברג, שלום אש, אנכי – ובכמה מאמרים ייחסו ל"השלח" של אחד־העם את השתתפותם של כל הסופרים הללו וטענו, שאני דחיתי אותם… כדאי היה, שאיזה סופר רצין יעבור על כל 46 הכרכים של “השלח” ויַשוה את 36 הכרכים, שערכתי אני, אל 10 הכרכים, שערך אחד־העם, ואפשר, ימצא, שאין ירידה בכרכים שערכתי לא מצד הספרות היפה ולא מצד הספרות המדעית, לא מצד הביקורת ולא מצד הפובליציסטיקה. לא רק מבחר שירי ביאליק וטשרניחובסקי, יעקב כהן ושניאור נדפסו ב"השלח" בשנות־עריכתי, אלא גם כמעט כל סיפורי בּרֶנר ומבחר מאמריהם של ד"ר אהרנפרייז וד"ר קלאצקין. ואני רואה זכות לעצמי, שכל עוד ש"השלח" היה קיים לא היה סופר צעיר, שלא קירבתי אותו. אם הייתי מקבל מאמר, סיפור או שיר של מפורסם ושל מתחיל – תמיד הייתי מעדיף את המתחיל: המפורסם – דוקה הוא יכול להמתין. יכולים להעיד על כך אשר ברש, א.צ. גרינברג, א. שליונסקי, מנחם פוזנאנסקי, אליהו מייטוס, ד. א. פרידמאן, ועוד, ועוד. ו"השלח" בימי־עריכתי היה חי ועֵר, היה נלחם לרעיונות שלו ונותן מקום גם לדעות של אחרים, של מתנגדים פרינציפיוניים, כדי לברר וללבן את האמונות והדעות החדשות, ועל־ידי כך היתה משתקפת בו רוח־התקופה והיתה ניכרת בו אותה התסיסה הגדולה, שתססה היהדות בתחילת המאה האחרונה. במשך כמעט חצי־יובל שנים (1903–1927) נשא “השלח” המחודש את דגל הלאומיות והציוניות ביד רמה, ואף אחד־העם עצמו הוסיף לפרסם בו כמעט כל מה שכתב עד סוף־ימיו וסוף־ימיו של “השלח” עצמו. את “השלח” שבתקופת ארץ־ישראל הרגה המפלגתיות, שקשה היה לו לעמוד בה.

כדי להיות קרוב אל “אחיאסף”, המוציא של “השלח”, העתקנו, גברת קלוזנר ואני, את דירתנו לווארשה (בכסלו תרס"ג – סוף 1902) לאחר שהיינו זמן מועט באודיסה כדי להתראות עם אבותינו. בווארשה ישבנו שתי שנים ומחצה (מחורף תרס"ג עד קיץ תרס"ה, 1903–1905). שם ערכתי את “השלח”, השתתפתי ב"הצופה" הווארשאי – העתון היומי המצוין, שנשתכח שלא בצדק – וערכתי גם כרך אחד של “לוח־אחיאסף” (תרס"ד), שנחשב לאחד מן המעוּלים שבאַלְמָנַחים אפילו לפי הביקורת השוטמת אותי. ב"לוח" זה פירסמתי את הביוגראפיות הראשונות של אחד־העם וביאליק בצירוף הערכה של יצירותיהם ופעולתם, וכן כתבתי בו הרבה גם על סופרים אחרים (למשל, על דוליצקי) בחתימת “איש עברי”.

גם ב"השלח" וגם ב"לוח־אחיאסף" אסרתי את המלחמה הקשה על הצעת־אוגאנדה, שעמדה אז על הפרק. אוסישקין, שהיה בימי הקונגרס השישי בארץ־ישראל וניסה אז לארגן כאן את הישוב החדש, קרא למלחמה באוגאנדיוּת וטריטוריאליוּת ובהרצל, בן־יהודה והלל צייטלין, שהיו בעד אוגאנדה. בווארשה נתרכזה אז התנועה של “ציוני־ציון” (שם, שיצרתי אני, עד כמה שאני זוכר), שנלחמה באוגאנדיסטים במאמרים, שנתפרסמו ב"השלח" וב"הצופה", אבל גם בכרוזים ובנאומים. במלחמה זו השתתפו השתתפות אקטיווית אליעזר קאפלאן וזאב גלוסקין בעלי־"אחיאסף", לודוויפול ואליַשֶב בעלי “הצופה”, יצחק גרינבאוּם, חיים כּצנלסון, שהיה מנהל־"השלח", וגם נח פרילוצקי שאחר־כך נעשה ראש־ה"פולקיסטים", שונא־ציון ושונא־עברית. אני כתבתי את רוב המאמרים והכרוזים, נלחמתי ב"מגיני־ההסתדרות", עוררתי את ביאליק לכתוב את הפיליטון שלו נגד האוגאנדיסטים, ובביתי היו כל האסיפות והדיונים בדבר האמצעים נגד האוגאנדיוּת והטריטוריאליוּת, – אסיפות ודיונים, שהיו נמשכים לפעמים עד אחר חצות, והגברת קלוזנר היתה דואגת, שהמתווכחים והמתדיינים לא יהיו רעבים וצמאים ולא יתייגעו בעבודתם הממושכת והקשה.

בקיץ שנת תרנ"ד (1894) הציע אחד־העם לפני הנדבן רק"ז וויסוצקי, שתמך בהוצאת “השלח”, להוציא את “אוצר־היהדות בלשון עברית”, שיהא אֶנציקלופדיה חינוכית בשביל משכילי־ישראל ולא רק אנציקלופדיה שימושית בשביל חוקרים ומלומדים. ההצעה מצאה, כנהוג בתוכנו, מתנגדים ומפריעים, ובסופו של דבר נסתלק וויסוצקי ממנה. ואולם לאחר 10 שנים, בשנת תרס"ד (1904), כשישבתי בווארשה כעורך “השלח”, החליטו בעלי־"אחיאסף", שהם יגשימו את רעיונו הגדול של אחד־העם. והציעו לפני להיות העורך הראשי של “אוצר־היהדות”, שיהיה לו סניף בברלין ובראשו יעמוד ד"ר דוד ניימארק. הסכמתי להצעה זו של “אחיאסף” בשמחה, שהרי ראיתי ברעיונו של אחד־העם אמצעי חשוב להפצת־היהדות בקרב הנוער העברי. ואולם היה זה דבר בלתי־אפשרי, שאהיה העורך של כל “השלח” כולו וביחד עם זה אכין את כל הנצרך להוצאתו של “אוצר־היהדות”. ולפיכך הצעתי לבעלי־"אחיאסף" ולאחד־העם, שיעבירו לווארשה את ח. נ. ביאליק, שמצבו החמרי באודיסה לא היה טוב ביותר, כדי שיהא הוא העורך של חלק הספרות היפה ב"השלח", ואני אערוך רק את החלק המדעי והפובליציסטי שבו, ויישאר לי פנאי בשביל “אוצר־היהדות”.

ביאליק בא לווארשה. היינו ידידים עוד מאז ביקורו הראשון באודיסה (לא על מנת להתיישב) בשנת 1896 (אם איני טועה); וידידותנו נתחזקה לאחר שכתבתי מאמר נלהב עליו ב"לוח־אחיאסף" תרס"ד, כנזכר למעלה. אני הערצתי אותו במידה אחת עם טשרניחובסקי, כשני צדדים של מטבע אחד – המטבע של התחיה התרבותית שלנו. ואף הוא כיבד אותי, כפי שנראה ממכתביו הראשונים. וכך ערכנו שנינו את הכרכים י"ג–ט"ו של “השלח”, כל אחד את חלקו, בשלום ובהסכמה.

ובקיץ תרס"ד יצאנו לדור כקייטנים בכפר מרוזי, סמוך לווארשה. שלשה חדשים ישב ביאליק בדירתנו ואכל על שולחננו. כאן כתב את “אַיֵך?”, את “צפּורת” ואת “דבר”. כאן ראינו, הגברת קלוזנר ואני, את המשורר הגדול בשעת־יצירתו – והנה הוא כולו בוער באש ואיזו השראה עליונה יורדת עליו. ואי־אפשר היה שלא נעריץ אותו.

ואף־על־פי־כן בא הדבר באותו קיץ לידי חיכוכים בינינו. ואין לתמוה על כך. הרי שונים ומשונים היינו שנינו בכל חינוכנו, בכל דרכי־חיינו ובכל תפיסת־עולמנו. אני לא נתחנכתי ב"חדר" אלא מעט מאד, לא למדתי ב"ישיבה" ממש, לא הייתי מחובשי־בית־המדרש ולא אהבתי את ווֹלוֹז’ין, כלומר, את הגלות וצורת־תורתה (את עצם התורה אהבתי לא פחות מביאליק). ואילו ביאליק – לא היה דבר, שמילא את לבו חיבה וגעגועים כוולוז’ין וכבית־המדרש הישן. גם ישיבתי בחוץ־לארץ במשך חמש שנים, גם חינוכה של אשתי, גם יחסינו זה לזו, – כל אלה היו רחוקים ממה שהורגל ביאליק לראות בסביבתו. וצריך לומר בגלוי: עד שבא ביאליק לארץ־ישראל לא היה שולל־הגלות, אף אם לא היה כמותו מכיר את ליקוייה של הגלות כיום ושונא אותם: מתחילה לא האמין בארץ־ישראל החדשה ואף לא בדיבור העברי. את ארץ־ישראל ראה כ"קבצנית הניזונית על חשבון חוץ־לארץ" – מה שהיה אז אמת במידה מרובה ובמידה מסוימת הוא אמת גם היום – ובדיבור העברי, ביחוד בגלות, ראה רק “אספּוֹרט” – ואף בזה היה הרבה מן האמת. אבל מתחילה לא ראה בחזון את עתידותיהם של ארץ־ישראל ושל הדיבור העברי. והיתה לו השקפה פסימיסטית על כל תנועת־התחיה ועל כל עתידו של עם־ישראל. ודאי, השירים “דבר”, “אכן גם זה מוסר־אלהים”, “קיראו לנחשים”, ועוד, מתקרבים למדריגתן של תוכחות־הנביאים הנעלות ביותר. ואולם הנביאים הירבו גם בנבואות־נחמה – וכמה שירי־נחמה אתה מוצא אצל ביאליק? – והרי בימים הקשים לתנועת־התחיה דוקה היה גדול כל־כך הצורך לעודד את הדור הציוני, שעמד במלחמה קשה וארוכה בכל מיני מתבוללים ושונאי־ציון. והרי זו היתה גם סיבת התנגשותו של ביאליק עם אוסישקין (כמו שיוצא מתוך הוויכוח שביניהם, שנתפרסם בירחון הקטן “הגינה” של יחיאל האלפרין). נוסף על כך התייחס ביאליק בחיוב, ועל כל פנים בסבלנות, לז’ארגון ול"יידישיסטים", שאוסישקין ואני נלחמנו בהם בכל כוחותינו; ומכאן באה הקטטה הגדולה, שפרצה בין ביאליק ובין אוסישקין ב"אגודת חובבי שפת־עבר", שהרבה היה אשם בזה רבניצקי, שהיתה לו השפעה מרובה על ביאליק ושהירבה הוא עצמו לכתוב אשכנזית־יהודית והיה “בעל־בית מתון” שונא כל קיצוניות, ומובן, ששלילת הגלות, גלות זו, שתארו מנדלי ושלום־עליכם, ויחס שלילי ללשון־הגלות, לשון־היצירה של שניהם, שהיו ידידיו, לא יכלו למצוא חן בעיניו. יהיה איך שיהיה, שונים היינו, ביאליק ואני, באופי, באמונות ודעות ובדרכי־החיים; וכשישבנו בדירה אחת ואכלנו על שולחן אחד אי־אפשר היה שלא נבוא לידי וויכוחים, ועל־ידם – גם לידי חיכוכים.

פעם אחת, אחר וויכוח ארוך בדבר הגלות, ארץ־ישראל והאידישיסמוס, אמרתי לביאליק:

– אתה יודע, מה ההבדל בינינו? – אני אנסה להסביר אותו במשל: אילו היה נמצא כיום איזה הדריינוס קיסר, שהיה גוזר גזירה קשה להשמיד ולאבד או את התנ"ך או את התלמוד, היית אתה בוכה על השמדת־התנ"ך ובוחר משתי הרעות הגדולות, שיישאר התלמוד, ואני הייתי בוכה על השמדת־התלמוד ובוחר משתי הרעות הנוראות, שיישאר התנ"ך.

ביאליק שקע במחשבות כמה רגעים ולסוף אמר: “צדקת!”.

אני חושב, שבזה חשפתי את עצם השרשים של המחלוקת, שהתחילה בקייטנה מרוֹזי (סמוך לווארשה) והתלקחה ביתר עוז לאחר שנים, כמו שאספר באחד מן הפרקים הבאים. והיא מוכרחת היתה לפרוץ. ולא מטעמים אישיים. שום עלבון פרטי לא נעלבתי על־ידי ביאליק, ואני רק ידעתי להעריץ אותו ואת שיריו. ואולם שונים היינו כל־כך בכל! – הרי שתי עובדות:

סיפר לי הסופר מ. בן אליעזר: פעם ישבה חבורה של סופרים עבריים באודיסה והתווכחה: מי גדול ממי – מופאסאן הצרפתי או צֶ’חוֹב הרוסי? – נתחלקו הדעות וכל אחד מנה את מעלותיו של אחד משני הסופרים. גם ביאליק השתתף בוויכוח זה והיה על צדו של צֶ’חוֹב דוקה: הוא יותר פשטן, פחות מבליט את הצד הפורנוגראפי שבכמה מסיפוריו, יותר מתרומם בהוּמוֹר הרענן שלו על נושאי־סיפוריו. כך נימק ביאליק בהתלהבות יתרה את דעתו. ופתאום פסקה התלהבותו והוא ישב על מקומו ואמר באשכנזית־יהודית:

– תהא לי שנה טובה (די גוטע יאָהר זאָל איך האָבען) כמו שפסוק חומש ורש"י חשוב ממופאסאן וצ’חוב ביחד!

אפשר, יימצאו הרבה יהודים, ולא רק חרדים בלבד, שתשובה זו תהא תשובה של יהודי גדול בעיניהם. אני איני יכול, לצערי, לראותה כך. “פסוק חומש ורש”י" יקר גם לי, אבל לעולם לא אמוד אותו באמת־המידה של יצירות ספרותיות עולמיות. עצם־ההשוואה בין מופאסאן וצֶ’חוב ובין “פסוק חומש ורש”י" מעולם לא היתה עולה על דעתי.

והרי מקרה ממין אחר:

ביאליק השתתף כמותי בקונגרס הציוני השמיני בהאאג כציר מאודיסה. ובקונגרס זה, הראשון אחר חיסולה של הצעת־אוגאנדה ואחר הקרע של הטֶריטוריאליסטים, עמדה על הפרק הצעת־חוק, שהיתה צריכה למנוע מן “הבאנק הקולוניאלי” הציוני לעסוק בעבודות־התישבות מחוץ לארץ־ישראל. גם אוסישקין וגם אחד־העם ראו בהצעת־חוק זו עניין גדול וחשוב, ואוסישקין גייס בקונגרס את כל הצירים האנטי־אוגאנדיסטיים כדי שלא ייכנס לתוך התקנות של הבאנק סעיף, שיתן להגניב לתוכו עבודה לא בארץ־ישראל. והנה הגיעה שעת־ההצבעה, ומניין הקולות צריך להכריע את הכף לצדנו או לצד מתנגדינו, וכל קול היה יקר ועלול להכריע על כף־המאזניים. ואני מחפש בעינַי את ביאליק, שיצביע עמנו ביחד – וביאליק איננו!

ההצעה נגמרה ברוב קטן לצדנו. כל ענייננו היה בסכנה. ואני מחפש ומוצא את ביאליק ומתנפל עליו: כיצד יכול היה לחסור באולם־הקונגרס בשעת־הכרעה כזו?

ועל כך הוא משיב ברצינות איומה:

– הייתי עסוק. היה לי עניין חשוב אחד.

– מה עניין חשוב יכול להיות כשהעבודה הציונית בסכנה?

– אבל גם ענייני היה חשוב ולא יכולתי אחרת.

הירפיתי ממנו. ודאי, היה זה עניין חשוב באמת.

והנה הוא מפנה את ערפו אלי ופונה לאחד ממכריו ואומר בקול נמוך:

– עניין חשוב באמת: שתיתי קהוה עם ד"ר קוראלניק…

וצוחק צחוק כבוש. ואני לא יכולתי לסלוח לו קלות־דעת כזו בשעה קשה כזו. ודאי, ממשורר אין לתבוע מה שתובעים מפובליציסטן ומעסקן ציבורי. אבל הרי ביאליק לא רצה להיות, כטשרניחובסקי למשל, רק משורר בלבד. הרי מורה־דרך ומנהיג רוחני רצה להיות – ואף היה במידה מרובה. וכלום מותר למנהיג ומורה־דרך לנהוג כך?

הזכרתי למעלה דרך־אגב, שביאליק יצא ב"הצופה" הווארשאי בפיליטון חריף נגד האוגאנדיסטים “מגיני־ההסתדרות”, ש"הצפירה" היתה הביטאון שלהם. אחד מהם (אם איני טועה, היה זה מנחם נחום סירקין – שלא להחליפו בד"ר נחמן סירקין!) התנקם בו וכתב בשם בדוי בהוספה השבועית ל"הצפירה" של שנת תרס"ד (או תרס"ג?) ביקורת חריפה וגסה על “משא נמירוב” (כיום “בעיר־ההריגה”). קראתי את הביקורת הטיפשית והבלתי־צודקת – ולא עשתה עלי שום רושם: חירופים וגידופים וחידודים זולים. לתמהוני הגדול השפיעה על ביאליק הרבה. כאילו היה זה אתמול זוֹכֵרְני, הֵאֵיך בא לביתנו בווארשה, השתטח על גבי הספה, כולו מדוכא ומדוכדך־נפש ואמר:

– קלוזנר, קראת מה שכתבו נגדי?… קשה לי לסבול דברים כאלה. אם עוד שתים־שלוש פעמים יתנפלו עלי – אחדל לכתוב.

– ביאליק, אינך מתבייש? – אמרתי לו –: דברי שטות וגסות כאלה יכולים להשפיע עליך? להוכיח בדברים חריפים את כל האומה כולה אתה יכול, ואילו לשמוע דברים בלתי־נעימים עליך מפי “סופרים” ממדריגה שלישית אין בכוחך?

– כן, כך אנכי. איני איש־מלחמה במובן הרגיל. זה מפריע ליצירתי.

לא הוסיפו להתנפל עליו בספרות העברית, ולהפך, הירבו להללו, לשבחו ולפארו. ואני – תמיד יראתי מפני התהילות בסיטונות ולא ציירתי לעצמי יצירה בלא מלחמה, התנגדות והתנפלות מצדי־צדדים. מורגל בפי: “עושה חדשות – בעל־מלחמות”. ועל־כן נדמה לי, כאילו ביאליק מצליח כל־כך מפני שאינו נלחם כל צרכו, מפני שהוא מחבב על הקוראים מה שחביב על הרוב – את היהדות הישנה, את “וולוז’ין” – את ה"חדר", את ה"ישיבה", את ה"חומש ורש"י", שפסוק אחד ממנו “יקר ממופאסאן וצ’חוב”. ואני שאפתי ודחפתי לקראת יהדות חדשה, שתחבב את ה"חומש ורש"י" ביחד עם מופאסאן וצ’חוב (יותר נכון, ביחד עם אפלטון וגיטה וטולסטוי) ותשנא את הגלות עד כמה שאין בה מן האנושי־הניצחי שביהדות.

ואפשר, גרם לסיכסוכים שבינינו גם שינוי־אופי מוחלט. ביאליק היה אדם נוח לבריות והירבה להיטיב לבני־אדם: השתדל בעד זקוקים לעזרה, קירב סופרים צעירים. אבל מי שכתב את “דבר” ואת “בעיר־ההריגה” בהכרח שהיה בו מקשי־הלב. ואמנם, ביאליק עצמו סיפר לי פעם בהתגלות־לב מעשה נורא מצדו: פעם הילקה אותו ה"רבי" ב"חדר" שלא בצדק. הנער ביאליק נעלב מאד ושאף נקם. מה עשה? – היתה ל"רבי" עליה על גג ביתו, שבה היו שמורים עצים להסקה ביחד עם תבן ומספוא בשביל העֵז של ה"רבי". התגנב הנער אל הגג והצית את התבן ואת העצים – ואילמלא הוזעקו השכנים עם דליים של מים וכיבו את השרפה היה נשרף כל ביתו של ה"רבי".

ופעם הייתי עד־שמיעה לקשי־לב משונה מצדו.

באתי לבקר את ביאליק – ולא מצאתיו בביתו. בבית היו אמו של ביאליק – זו הפעם הראשונה והאחרונה, שראיתי את הזקנה, שהיה לה מראה טיפוסי של יהודיה ווֹלינית קרתנית משנות־השבעים למאה שעברה – ואשתו של ביאליק. שתיהן היו מדוכאות מאד: הדבר היה אחר הפסח של שנת תרס"ה. והרי בימים 24–25 לאפריל היה הפוגרום בז’יטומיר, שאז נהרגו ונפצעו שם עד 120 יהודים, וכשיצאו 14 חברי־ההגנה מן העיירה צ’וּדנוֹב לעזרתם של יהודי־ז’יטומיר – ובדרך עברו דרך העיירה טרוֹיאַנוֹב, הרגו האיכרים בטרויאנוב עשרה מהם. לגברת ביאליק נודע כל זה רק שעה אחת קודם שבאתי לביקור והיא סיפרה לי את הפרטים – וכולנו ישבנו מוּרדי־ראש כאבלים. ביאליק לא היה בבית: הלך לאיזה מקום.

פתאום נפתחה הדלת – וביאליק נכנס. הגברת ביאליק, מזועזעת כולה, סיפרה לו מיד מה ששמעה.

לתמהוננו הגדול ביאליק לא נזדעזע. קצת בכעס, כאדם שמטרידים אותו בדבר של מה־בכך, אמר:

– ובכן נהרגו עשרות אחדות מן הנמושות. הרי אנשים חשובים אינם נהרגים בפוגרומים ממין זה.

– חיים נחמן, מה אתה שח? – אמרה גברת ביאליק –: הרי קרוביך שם!

– כן, – התנער ביאליק כמו מחלום משונה: – על זה לא חשבתי כלל…

ונשתנה כולו. והתחיל מדבר בהתרגשות מרובה על הפּרעות בכלל.

ואני רחוק אני כל־כך מהלך־רוח כזה! ולא יכולתי להשלים עם אי־יציבות רוחנית זו, שאפשר, מעלה היא במשורר, אך לא במנהיג־הדור. והרי הכתירו את ביאליק גם בכתר זה, שהוא עצמו לא רדף אחריו.

פעם נתקבלה חוברת של “השלח” ובה השיר המפורסם של טשרניחובסקי “לנוכח פסל אפולו”. ביאליק קרא וחזר וקרא את השיר – ונתפעל ממנו. “דברים של טעם”, “דברים של טעם!” – אמר וחזר ואמר על השיר כמה פעמים.

לאחר שעות אחדות בא לביתו ידידו ברוך לאדיזֶ’נסקי מלא תרעומת על השיר: “היתכן, שיעֵז משורר עברי לכתוב: ‘זקן העם – אלהיו זקנו עמו?’ או ‘ויאסרוהו ברצועות של תפילין’? – הרי זה חילול־השם, חירוף וגידוף כלפי השמים!”.

וביאליק, במקום להתנגד לדברים אלה, הסכים ואמר:

באמת השיר “טוב לכפרות!” (באשכנזית־יהודית: “עס טויג טאַקע אויף כפרות”).

ומאז היה מורגל בפי החוגים הקרובים לביאליק לומר בדרך הלצה: “דברים של טעם – טוב לכפרות”.

מכאן – ורק מכאן בלבד – באו החיכוכים בינינו, שהביאו לידי פירוד זמני, כמו שאספר באחד מן הפרקים הבאים. אחרי ימי־מרוזי לא בא פירוד כזה. אז נפרדנו בשלום והוספנו לעבוד ביחד ב"השלח" גם בווארשה וגם אחר־כך באודיסה, כמו שאספר להלן.

בווארשה לא נתקרבתי לסוקולוב מפני שסוקולוב היה אז מתנגד גמור לאחד־העם לאחר שהוא, סוקולוב, נהפך אחר הקונגרס הראשון ממתנגד לחיבת־ציון לציוני מדיני קיצוני ו"הצפירה" שלו שימשה מקום־קליטה לכל מיני ההתנפלויות של “מגיני־ההסתדרות” והאוגאנדיסטים־הטריטוריאליסטים על אחד־העם ואוסישקין, וסוקולוב לא מיחה בידם. והמאמר הכתוב בעפרון והנגמר בקצה המחודד של דף־המחברת, שסיפרתי עליו למעלה, נשתמר בזכרוני ודחה אותו מעלי, עד שגם בחג־יובלו לא השתתפתי ולא שמתי לב לדרישות של ה"נימוס" וכתבתי בעצם ימי־החג מאמר־חריף – אפשר, חריף יותר מדאי – נגדו ב"השקפה עברית", שהייתי כותב ב"השלח" בקביעות.

גם אל ה"צעירים" הווארשאיים, שלום אש, נומברג ודומיהם, לא יכולתי להתקרב מפני שהתנגדתי ליחסם החיובי לאשכנזית־יהודית וליחסם השלילי לתנועה הציונית. ומחמת יחס שלילי זה לציונות ומפני כל “יפי־הרוחניות” של דוד פרישמאן לא יכולתי להתקרב גם אליו. ואולם הוא דחה אותי מעליו בהחלט מפני מעשה נורא ממש, שהיה בינו ובין י. ל. פרץ.

לי. ל. פרץ ולאשתו ובנו לוציאן נתקרבנו, אשתי ואני, עד מאד למרות מה שגם פרץ לא היה ציוני כלִבּי (ודאי, לא היה גם שונא־ציון וספקני כשלום אש, נומברג ופרישמאן) והיה סופר אשכנזי־יהודי לא פחות מעברי, ואפשר, יותר מכּן. ישבנו בווארשה ברחוב אחד (צֶגליאנה), במרחק של שני בתים, ולא זזה ידי מתוך ידו במשך שתי שנים ומחצה. היינו מבקרים זה את זה לעתים קרובות, היינו מדברים על כָּל ועל כּל, והיינו מתווכחים, אך לא מתקוטטים. הוא פירסם דברים חשובים הרבה ב"השלח", ויש בידי חוברת של “השלח” (כרך י"ג), שעמודים אחדים ממנה (עמ' 305 ועמ' 321–323) מלאים תיקוני־לשון בעצם כתב־ידו של פרץ. ודרך אגב: המאמר הביקרתי־הפיליטוני הנחמד “לבני־הנעורים” החתום “אוהב ילדים”, שב"השלח"¹⁵, הוא של פרץ. הוא חיבב אותי, למרות שינוי־דעותינו, והתייחס בידידות מרובה לגברת קלוזנר. הרבה שמענו מפיו אמָרות קולעות כחיצים, מחוכמות ומלאות בינת־הלב, משפטים חריפים על ענייני ספרות וחיים ועל משוררים, סופרים וסתם בני־אדם, וספר אפשר היה למלא בכל אלה. הוא היה חריף ומחודד בחיים כמו בכתביו, בעל דמיון עז, אנוכיי מאד, אוהב חיים וכבוד ותהילה. היה בזבזן ואוהב־כסף כאחד. לא היה קטן־נפש והיה מקורי בכל הליכותיו. ביאליק היה אומר עליו, כמו על אוסישקין: “הוא אינו אדם גדול, אבל גברא רבה” (ברוסית большой человек ולא великий человек; והרי גם באנגלית אפשר להבדיל בין a great man ובין a big man). דיבורו של פרץ לא היה הגיוני, מודרג ושיטתי, אלא היה זה דיבור קופץ מעניין לעניין, מלא בְּרָקים וּבְזָקים, חריף וחד, אַפוֹריסטי ולעתים קרובות פאראדוקסאלי. ואולם אם לא תמיד היה נכון מה שאמר, הרי היה זה תמיד מלא עניין וחידוש. מחשבתו לא היתה מובעת בדרך דיסקורסיווית: היא היתה אינטוּאיטיווית ביסודה ועיקרה, אף אם גם חשבון היה בה לפרקים. אבל עם כל מקוריותו היה פרץ מושפע מאד מכל מה שקרא בלשונות־העמים, ביחוד מן הספרות החדשה שבחדשה, המוֹדרניסטית הקיצונית. פחד־מוות פָחד מפני הפשוט, הרגיל, המקובל, ה"בעל־ביתי", הבאנאלי והפיליסטרוֹזי. פעם אמר לי על אדם אחד, שנחשב בווארשה למשכיל והוגה־דעות:

– מה לי להגיד לך עליו עוד? די שאוֹמַר, שיש לו גראמופון!

ואף בחייו לא היה נוהג מנהג של “בעל־בית”. הרהיטים שבדירתו היו מועטים והיו מוֹדרניים שבמוֹדרניים, ובכל יום שני וחמישי היה מחליף אותם ומשנה את מקומותיהם בתוך חדרי־ביתו. ספרים לא היה אוסף כלל, וכשהיה מקבל ספר היה נותן אותו במתנה למַכּר הראשון, שבא לביתו, אף אם הספר היה מן הספרים החשובים ביותר. לא רק את העתונים, שבהם¹⁶ נדפסו המאמרים, הפיליטונים והשירים שלו, לא היה מכנס, אלא אפילו לא את הירחונים והקבצים, שיצירותיו נתפרסמו בהם. היה גוזר מתוך העתונים והחוברות של הירחונים ומתוך הקבצים את העמודים, שבהם נדפסו היצירות שלו, ומדביק אותם באלבום מיוחד עשוי לכך – ואת העתונים והחוברות ואת הקבצים, שקילקל על־ידי גזירת העמודים, היה זורק או נותן אותם במתנה לכל מי שנפגש עמו ראשונה.

מימי לא שמעתי מפיו דברי־שבח מוחלטים על איזה סופר, משורר או חוקר מן הכותבים עברית או אשכנזית־יהודית: היה רק מבליט את המוּמים שבכל הנחשבים ל"גדולים" ו"גאונים". וביחד עם זה היה מושפע שלא מדעת מכל אלה שהירבה לבקר את חיבוריהם. פעם אמר לי:

– אל תפרסם דבר זה כל עוד אני בחיים. אבל לך אודה על האמת: כשאני קורא דבר מצוין בספר של אחד מאומות־העולם – מיד מתעוררת בי התשוקה לעשות כמתכונתו בעברית או ביידיש.

דוד פרישמאן הפריז על המידה כשקרא לפרץ פלאגיאטור ממין מיוחד, שגונב דברי־שירה וצובע אותם בצבע חדש כדי שלא יכירו בגניבתו. פרישמאן רצה להוכיח את אמיתותה של דעתו זו על־ידי מה שהישווה את שיר־האהבה של פרץ בקובץ הקטן והנחמד “העוגב” לכמה וכמה שירים ב"ספר־השירים" (Buch der Lieder) של היינה; וכבר הוכחתי במאמרי “שירי־אהבה”¹⁷, שאין הדבר כך. אבל אין להכחיש מה שאמר פרץ עצמו על עצמו. הרי “חורבן בית־צדיק” של פרץ, שנדפס ב"השלח" תחילה ואחר־כך עיבד והרחיב אותו פרץ עצמו באשכנזית־יהודית, נתחבר תחת השפעתה של הדראמה המפורסמת של בְּיֶרנסון Ueber die Kraft (“למעלה מן הכוח”). מובן, שפרץ לא היה חַקְיָן פשוט. זְכורְני: לאחר הפסקה של כמה חדשים מיום שנדפסו בכרך י"א שני ההמשכים הראשונים של “חורבן בית־צדיק” הביא לי פרץ את סוף־הדראמה, שנדפס בכרך י"ב. העיפותי עין על פניו – ונבהלתי: הוא היה כולו שחור משחור ושטוף־זעה. לֵאוּת איומה נסתמנה בכל רשמי־פניו. לא יכולתי להבין מה גרם לכך: הרי חשבו את פרץ לאחד מקלי־הכתיבה מפני שהירבה לפרסם סיפורים קטנים ונאים. הוא הבין לתמהוני הבלתי־מובע ואמר:

– מה שקל להיכתב אינו כדאי להיכתב. יצירה חשובה באמת באה מתוך מאמצים.

שמחתי לשמוע זאת מפיו של פרץ לאחר שאני עצמי באתי לידי מסקנה מעין זו: בזעת־אפיך תיצור יצירה. אלא שלמדתי מאחד־העם “למחות את הזעה”, כמסופר למעלה.

מטבעו היה פרץ שמח ועליז ואוהב־חיים. ואף־על־פי־כן כמה פעמים אחר שיחה בדבר יצירותיו, שנהנה מהן הוא עצמו והיה מתפאר בהן וחושב, שהן עולות על כל מה שנוצר בספרות היפה העברית והאשכנזית־יהודית שבימיו, היה נעשה עצוב פתאום ושואל:

– ומה לאחר כל זה?

כלומר: מה תכליתם של דברים? לאן ללכת ומה להוסיף ולעשות לאחר שאתה יודע, שאין תכלית ומטרה לכל מה שיוצר האדם ואין ממש בכל זה, – שהכל חולף ועובר כצל וכחלום יעוף והכל הולך ומשתכח? – –

ועם כל פסימיסמוס עמוק זה היה פרץ מתפעל מכל תופעה חיונית, היה שׂם בנאדו את דמעות־העשוקים, היה מֵצֵר בצרתה של דלת־העם, ומפני־כך אף חשבו אותו ה"בונדאים" לאחד משלהם, ואפילו ישב בימי־הצאריסמוס שלשה חדשים במאסר כסוציאליסטן.

הרבה דיברתי עמו על ציוניות וסוציאליסמוס. דומה, שהיה בנידון הציוניות כמנדלי: שמח על הלאומיות העברית, עד כמה שאינה קלֶריקאלית ושוביניסטית, שמח על מפעלי־התחיה בארץ־ישראל (עֵד הוא סיפורו “מנגינת־הזמן”), אבל לא האמין בחיסול־הגלות על־ידי הציוניות וחשב, איפוא, שפתרונה של שאלת־היהודים יבוא על־ידי משטר סוציאליסטי בכל תפוצות־הגולה, משטר של שיוויון וצדק.

ואף־על־פי־כן אמר לי פעם:

– כלום אתה חושב, שאני מאמין, שהסוציאליסמוס יפתור את כל השאלות שבעולם? – הרי יש, למשל, שאלת “הבתולות הזקנות”. בֶּבֶּל חושב, שאין זו אלא שאלה כלכלית: אם יהא לחם לַכּל תהיינה כל הבחורות נשואות. ואני חושב, שכאן יש סבך פסו’כולוגי, ששום משטר סוציאליסטי לא יתירנו.

דומה, שהיה פרץ יותר ציוני ממה שחשב הוא עצמו ופחות סוציאליסטי ממה שחשבו אחרים.

פעם שאלתיו:

– הרי התחלת לכתוב עברית ולמה פנית פתאום אל אשכנזית־יהודית?

ועל זה השיב:

– בזה אשם סוקולוב.

– ?

– פעם מסרתי ל"הצפירה" סיפור קטן, שבו מנשק הבחור את הבחורה האהובה שלש נשיקות. והנה הוחזר לי הסיפור בטענה, שאי־אפשר להדפיס ב"הצפירה" סיפור “פורנוגראפי” כזה, שבו בחור מתנשק עם בחורה שלש פעמים! שלש פעמים!!! – ואז אמרתי לעצמי: ספרות, שבה שלש נשיקות נחשבות לפורנוגראפיה, לא כדאי לעבוד בתוכה. ופניתי אל אשכנזית־יהודית.

קרתנות זו לא היה אירופי זה יכול לסלוח לספרותנו של אותם הימים. ומי יגלה עפר מעיניו ויראה, לאיזו “דרגה” של פורנוגראפיה הגיעה ספרותנו כיום הזה!

עם דוד פרישמאן לא היו לפרץ יחסים טובים מעולם. פרץ לא כיבד את פרישמאן ופרישמאן לא כיבד את פרץ. פרץ חשב את פרישמאן לריק מכל רעיון ציבורי ולאומי, לשטחי ובלתי־ישר, ופרישמאן חשב את פרץ למגנב־דברים, לפלאַגיאטור ולבעל־"פּוֹזה", שאין תוכו כברוֹ.

אני באתי בדברים עם פרישמאן רק מעט. לא אהבתי את יחסו השלילי – ולפעמים גם הציני – לכל דבר. בכל שאיפה אידיאלית ראה רק פניה פרטית. העולם היה מתחלק אצלו לשני סוגים של בני־אדם: לתמימים־טיפשים ולפיקחים־מנוולים. אחד־העם היה בעיניו “תמים”, כלומר, טיפש מאמין באמת ובתמים באיזו “פנטסיה”, ששמה ציוניות, ואילו הרצל היה בעיניו של פרישמאן דיפלומאט פיקח, שרוצה לקנות לו פירסום בעולם על־ידי מה שהוא מטעה את העולם היהודי בהצלחות בדויות מן הלב. כך הגיד לי פרישמאן בפירוש פעם אחת בשיחה פרטית. וכשנזדעזעתי לשמוע דברים כאלה אמר בצחוק ציני:

– תמים אתה, אדוני (כלומר טיפש), ואינך מכיר את החיים. שנים תעבורנה ותראה, שאין אדם חכם ומפורסם, שאין שכרו בצדו, ושאין צדיק בעולם, שאין צדקתו “לשמה”, כלומר, לשם פרנסה או כבוד…

מכאן נבע יחסו השלילי של פרישמאן אל הציוניות, מפני־כן קרא לליליינבלום, במאמרו המפורסם ב"האסיף" נגד ליליינבלום ובעד גורדון, בשם “שוטה שאינו מרגיש”, ומפני־כן כתב על ביאליק, ששירי־החזון שלו אינם אלא זיוף וחיקוי בלתי־טבעי לנבואה הישראלית, שאף היא עבר זמנה: כל הפַּתוֹס הנבואי של ביאליק אינו אלא מלאכותי. מה שעורר אותי לכתוב את מאמרי החריף נגדו בשם “יפי־הרוח”¹⁸ ומה שלא שכח לי פרישמאן כל הימים, ובמקום שהיתה לו אפשרות לבעוט בי – בעט, ובעט בגסות יוצאת מן הכלל.

ופעם הייתי עֵד־ראיה ועֵד שמיעה לשיחה אחת בין פרץ ופרישמאן, שלעולם לא אשכח אותה.

הדבר היה בביתו של הצנזור נחמיה זק"ש בווארשה. לא הייתי רגיל לבוא בדברים עם הצנזור, שגורלו של “השלח” היה תלוי בו: לזה היה דואג אליעזר קאפלאן, מבעלי “אחיאסף”. אבל קרה המקרה, שנחמיה זק"ש זה שמע מספרים בשמי, שמצאתי פסול בתרגום האשכנזי־היהודי של ה"היסטוריה העממית של היהודים" לגרֶץ, שהוציא זק"ש: בתרגום היה איזה עניין של צלבים ביום־הכיפורים, שהרגיזני מאד. זק"ש פחד, שדברים כאלה על התרגום יזיקו למכירתו, והזמין אותי לביתו לשם בירור. וכשבאתי אל הצנזור מצאתי שם את פרץ ואת פרישמאן משוחחים ביניהם.

בירור־הדברים ביני לבין זק"ש לא ארך הרבה: זק"ש הודה, שצדקתי בטענתי, והבטיח לתקן את התרגום במקום שהראיתי על פיסקה משונה ומסוכנת שבו. אז ניגשתי אל פרץ ופרישמאן ושמעתי שיחה משונה זו ב"קונגרס־דייטש":

– פַּאני פרץ! – אומר פרישמאן –: בקובץ “החץ”, שהוציא אדוני, כתוב, שלחינם טיפלתי בתרגום ספרו הגדול של ליפֶּרט: “תולדות־השלמת־האדם”, בעוד שיש ספרים חדשים וטובים מספר זה במקצוע של הסוציולוגיה. ואני תאב לדעת, אילו הם הספרים ה"טובים יותר" הללו?

פרץ השיב בנחת:

– הרי ספריהם של לֵיטוּרנוֹ, של בּארט, ועוד.

– חה־חה־חה! חה־חרדחה! חה־חה־חה! – התפרץ פרישמאן בצחוק גדול של שחקנים על במת־התיאטרון –: לא ידעתי, שפַּאני פּרץ מוכשר לבדוֹת שמוֹת, שלא היו ולא נבראו, מנֵיה ובֵיה!

פרץ לא השיב כלום על כך לפרישמאן, ואך פנה אלי ואמר:

– מוטב, שהיה פרישמאן סוטר על לחיי.

והיפנה אל פרישמאן את ערפו ויצא מן הבית.

אבל מה שאספר להלן על מה שאירע בין פרץ ופרישמאן יש לו ערך לא רק להכרתם של שני הסופרים המפורסמים בספרותנו. מאורע זה קשור בפוגרום של קישינוב ובשיר “על השחיטה” של ביאליק.

ומעשה שהיה כך היה:

בשנת 1899 יסדה חברת “אחיאסף” עתון שבועי באשכנזית־יהודית בשם “דער יוּד”. מתחילה היה ערוך על־ידי י. ח. רבניצקי ואחר־כך עברה עריכתו לידו של ד"ר יוסף לוריא, מי שהיה אחר־כך מנהל־החינוך בארץ־ישראל. העתון היה יוצא, מחוסר רשיון־הוצאה רוסי, בקראקוב, אבל עורכו ד"ר לוריא ישב בווארשה.

בשנת 1903 נוסד בפטרבורג העתון היומי באשכנזית־יהודית “דער פריינד”, וד"ר יוסף לוריא הוזמן להיוֹת אחד מעורכיו בתנאי שיפסיק את הוצאתו של העתון “דער יוּד”. ד"ר לוריא קיבל את התנאי והסכים לעבור מווארשה לפטרבורג.

ד"ר לוריא היה אדם נבון, משכיל וחביב על חבריו הסופרים. הוחלט, שכולנו, הסופרים העבריים והאשכנזיים־היהודיים (אז כתבו רוב הסופרים בשתי הלשונות), נצטלם עמו ביחד ותהא זו מזכרת־כבוד לו מחבריו הסופרים. וצריך היה, כמובן, שכל הסופרים הללו יתכנסו למקום אחד ומשם ילכו ביחד עם ד"ר לוריא לאַטֶלְיֶה של הצלם.

ובאותם הימים התחתן דוד פרישמאן בבחורה עשירה וקיבל נדוניה הגונה, ועל־כן יכול היה לשכור לו דירה נאה ומרווחת ולרהט אותה ברהיטים יפים. ולפיכך הוחלט להתכנס בדירתו ומשם לילך אל הַצַלם.

מכיון שפרץ ואני דרנו ברחוב אחד, בבתים סמוכים זה לזה, כאמור למעלה, הלכנו אל דירתו של פרישמאן ביחד. וכשניגשנו אל הדלת התפרץ פרץ בצחוק גדול, דחף אותי במרפקו לצד הטבלה המודבקת על הדלת ואמר:

– הביטה!

והנה על הדלת מודבק כרטיס־ביקור ועליו מודפסות המלים: “דוקטור דוד פרישמאן” – והרי ידענו כולנו, שפרישמאן לא קיבל תואר־דוקטור מעולם: למד כמה שנים בברֶסלאו – ועזב את האוניברסיטה בלא שהשלים בה את חוק־לימודיו.

הרגשתי כאילו בלעתי צפרדע. ומפי התפרצו המלים:

– כמה זה לא יפה!

ופרץ לא פסק מלצחוק.

– זהו פרישמאן כולו – אמר –: הדוקטור היה נחוץ לו כדי לקבל נדוניה הגונה.

אני לא צחקתי: קשה היה לי לראות בקלקלתו של סופר עברי כשרוני ומפורסם, אף־על־פי שידעתי, שפרישמאן אינו מצטיין במוסריות קפדנית בכמה דברים.

ולאחר זמן מועט פירסם פרץ פיליטון ב"הצופה" ובו כתב בקירוב: “שלשה מיני דוקטורים יש בעולם: ד”ר לרפואה, ד"ר לפילוסופיה וד"ר פרישמאן".

וכשנכנס פרץ לביתנו לאחר שנדפס פיליטון זה אמרתי לו, שלא טוב עשה: אין להשתמש בחייו הפרטיים של הסופר לצרכיו של פולמוס ספרותי.

פרץ לא הסכים לדעתי, ושעה ארוכה השתדל להוכיח לי, שמכיון שאני מודה, שהסופר ויצירותיו דבר אחד הם, כמו שביררתי במאמרי “השתלמות מוסרית והכרה שכלית”¹⁹, הרי שחובה מוטלת על הסופרים, מורי־העם ומדריכיו, להתאים את החיים הפרטיים שלהם אל מה שהם מטיפים לעם. וסופר, שאינו נוהג כך, חובה מוסרית היא להוקיע נגד השמש את מעשיו הפרטיים המכוערים.

הסכמתי לרעיון בכללו, אך לא הסכמתי, שהספרות חייבת לטפל בפרטים אישיים כנוסחתו של כרטיס־ביקור שעל הדלת. ולסוף הוספתי:

– פרישמאן לא יסלח לאדוני את ההלצה שבפיליטון. הוא ינקום ממנו את נקמתו!

וכך היה לאחר זמן מועט.

אנו עומדים בשנת 1903. בפסח של אותה שנה פרץ הפוגרום בקישינוב. היהדות נזדעזעה כולה. ונזדעזע, קודם כל, המצפון של העם – המשורר ביאליק. הוא כתב לאחר זמן קצר את השיר המזעזע “על השחיטה” ושלח אותו אלי להדפיסו ב"השלח" (ביאליק עדיין לא עבר אז לווארשה וישב באודיסה).

קראתי את השיר – ועשה עלי רושם עצום. אלא שחשבתי, שהצנזורה הצאריסטית לא תתן להדפיסו ב"השלח".

וכשקיבלתי עלי את עריכת “השלח” התניתי עם אליעזר קאפלאן מ"אחיאסף", שהמשא־והמתן עם הצנזור יתנהל על־ידו. קאפלאן ניסה לדבר עם הצנזור הווארשאי הנזכר, נחמיה זק"ש – והלה פחד אפילו לקרוא את השיר – ולהתיר אותו לדפוס גם לא עלה על דעתו. אז החליט קאפלאן לפנות אל הצנזור הפטרבורגי, המומר לאנדאו, שהיה עליון על כל שאר הצנזורים העבריים וכמוּמר היה “נאמן” על הממשלה יותר מהם. קאפלאן שלח לו את השיר בצירוף 25 רובלים וביקש להתירו לדפוס. אני הייתי מסוּפק, שיוּתר שיר חריף כזה, ועל־כן העתקתי אותו בכמה העתקות והראיתי אותן לסופרים שונים, וביניהם גם לפרישמאן ופרץ.

כבר סיפרתי, שפרץ הגיד לי הוא עצמו, שהוא נוטה לעשות “כמתכונתו” של כל דבר מקורי, שקרא בספרות. וחוץ מזה, מכיון שאף פרץ לא האמין כמותי, שיוּתר שירוֹ של ביאליק לדפוס, התחכם – כך הגיד לי – וכתב בפיליטון אחד ב"הצופה" בשם “משוט בארץ”²⁰, שכאילו נמצאה באוקספורד “המנגינה הי”א" ל"מנגינות־ישראל", ו"היא כתובה בעצם ידו של ביירון ממש" – ופרץ מפרסם כביכול את “מנגינת־היהודים – אל טיטוס” של ביירון, שבאמת אינה אלא חיקוי אל השיר “על השחיטה” של ביאליק, שאז עדיין לא נתפרסם בדפוס. רק לאחר חדשיים החליט הצנזור לאנדאו להתיר אותו לדפוס תחת השם “שמים, בקשו רחמים עלי” (הוא החרוז הראשון של השיר) במקום “על השחיטה” ובחילופו של ביטוי חריף אחד (“הָנֵף גרזן” במקום “דמי מוּתר”)²¹.

ראה פרישמאן את החיקוי לשירו של ביאליק, שפירסם פרץ – וכאן מצא בעל־חוב מקום לגבוֹת את חובו.

בווארשה היה בן־אביגדור, בעל “ספרי־אגורה” והוצאת “תושיה”, מוציא גם שבועון באשכנזית־יהודית בשם “יידישע פאָלקס־צייטונג”. העורך היה אברהם מרדכי ספֶּקטור, המספר האשכנזי־היהודי; אבל הסופר, שכל כבוד־השבועון נשען עליו, היה דוד פרישמאן. ותנאי הותנה בין פרישמאן ובין בן־אביגדור וספֶּקטור, שכל מה שפרישמאן יתן לעתון, חייבים הם לפרסם בלא זכות־דחיה וזכות־שינוי. ופרישמאן היה נותן בעתון זה מדי שבוע בשבוע מאמר פובליציסטי־פיליטוני נאה, שבו היה דן על כָּל ועל כּל.

והנה אני שומע, שפרישמאן השתמש בחיקוי של פרץ כדי לשפוך על פרץ קיתון של שופכים ולהוכיח, שאמנם צדק הוא, פרישמאן, שקרא לפרץ בקשר ל"העוגב" בשם “גנב ספרותי” ו"פלאגיאטור".

הצטערתי על חילול־כבודו של פרץ, שהפעם, ודאי, עשה מה שעשה רק בכוונה טובה – להציל שיר־מחאה נגד הפרעות מציפרניו של הצנזור הצאריסטי. אבל אמרתי לעצמי: מידה כנגד מידה! פרץ עלב את פרישמאן ופרישמאן התנקם בו. שניהם כאחד טובים.

ואולם אירע דבר, שזיעזע את כל לבי.

באותו קיץ, תרס"ג (1903), ישבנו בקייטנה בכפר רוּדֵה־גוּזוֹבְסְקַה הסמוך לווארשה. ושם ישבו כקייטנים גם פרץ ואשתו. פרץ היה עובד בקהילה היהודית שבווארשה, כידוע, והיה בא אחר הצהרים ממשרד־הקהילה לקייטנה כדי לנוח שם, ולמחר היה חוזר לעבודתו. בשעות אלו שלאחר הצהרים היינו נפגשים בביתו או בביתנו והיינו הולכים לטייל ביער־הארנים הנחמד שעל־יד הכפר, משוחחים ומתווכחים, מחליפים דעות ושמועות ומתכנים תכניות ספרותיות שונות, שרובן לא נתגשמו.

והנה פעם, בשעת טיול־ביער, שוחחנו על נושא “ישן־נושן וחדש תמיד” – על הנוער והזיקנה. ופתאום אומר לי פרץ:

– אתה חושב, שאתה הצעיר ואני הזקן. לא נכון הדבר. הבה נתחרה בריצה!

פרץ היה אז בן 52 ואני – בן 29; הוא היה גוץ ושמן ואני ארוך ורזה כמקל. וצחקתי בלבי על הצעה משונה זו. אבל פרץ עמד על הצעתו; והתחלנו רצים בתוך היער. מובן, שהוא נשאר מאחורי. ופתאום אני שומע במרחק־מה ממני אדם נושם בחזקה. הפניתי את פני – והנה עמד פרץ במרוצתו, פניו אדומים כדם, כולו שטוּף־זעה ונשימתו כבֵדה מאד, כנשימתו של חולה־קַצֶרֶת. עמדתי מיד. ראיתי, שכאן נעשה משגה חמוּר מצדוֹ של פרץ ושאסור היה לו, בגילו ובקוֹמְפְּלֶקציה הגופנית שלו, להתחרוֹת עם צעיר רזה שכמותי.

הוא ישב עיף וּמזיע על ספסל שביער ואני על־ידו. לא הוספנו לדבר והוא נפטר ממני בשלום והלך לביתו לנוח.

למחר בשש בבוקר השכם דופקים על דלת־חדרנו. בשעה מוקדמת כזו נהגו ברוסיה לבוא רק לשם חיפוש של הבַּלֶשת. ירדתי ממיטתי מלא פחד – והנה לקראתי גברת פרץ. אשה אֶלֶגאנטית ומשכלת זו, שעוד כשמלאו לה שמונים שנה היתה מהדרת ומתהדרת בתלבשתה, עכשיו היתה לבושה איזו שמלת־בית ישנה ועטופה מטפחת פשוטה. ובלא לומר שלום אמרה בקול־זעקה:

– קומו! פרץ הולך למות!

קל לשער מה שנעשה עם הגברת קלוזנר ועמי. התלבשנו איך שהוא ורצנו אל ביתו של פרץ. והנה לפנינו מחזה נורא כזה: פרץ שוכב על מיטתו במכאובים קשים, פניו הוורוּדים תמיד הם בעלי צבע שחור כשחור־האדמה, ידיו ורגליו מכווצות וכמעט מעוקמות מגודל־הכאב ועל פניו המעוותים נסתמן צער, שאין ביכלתו של אדם להביעו בדברים… הריצה ביער של אתמול הזיקה לו מאד מפני שהיה בעל לב חלש, כרוב השמֵנים־הגוצים.

הרגשתי בי איזו אשמה. הן אמנם, לא אני הצעתי לפניו לרוץ אלא הוא הציע כך לפנַי. אף־על־פי־כן גרמתי למצב הנורא שלא מדעתי. סוף־סוף לא הייתי צריך להסכים להצעתו ולדעת מראש, שריצה כזו מסוכנת היא לו.

כל היום עבר על שנינו, על הגברת קלוזנר ועלי, בריצה לדעת, מה שלומו של פרץ. בצהרים הוטב לו קצת והרופא המקומי דרש, שיחזור פרץ לדירתו בווארשה. נסענו ללוותו. ובתחנת־ווארשה פגשנו – בפרישמאן. הוא הסתכל בתמהון בפרץ החוֹלה וּבָנוּ. בֵּארתי לו, שפרץ קיבל התקפת־לב מסוכנת, והלואי שלא יקרה אסון. פרישמאן ניענע בראשו בצער – ונסע לדרכו.

וכשבאנו לווארשה עם פרץ נזכרתי בדבר הפיליטון הגס של פרישמאן נגד פרץ. מיד שכרתי עגלה ונסעתי אל בית־המערכת של “יידישע־פאָלקס־צייטונג”. מצאתי שם את בן־אביגדור, את א. מ. ספּקטור ואת העובד במערכת ישראל שאף, שכתב סיפורי־ילדים נאים. סיפרתי להם מה שאירע לפרץ ואמרתי, שבמצב כזה אסור להדפיס פיליטון גס של פרישמאן נגדו.

על כך השיבו לי בן־אביגדור וספּקטור כאחד:

– ודאי אסור. אלא שיש לנו חוזה עם פרישמאן לפרסם כל מה שהוא מוסר לנו לדפוס.

אבל – אמרתי בתום־לבי –: הרי פרישמאן ראה את פרץ במצב נורא, ולא יתכן, שימצא שעה נוראה זו דוקה כשרה לחישוב חשבונות של נקמה בפרץ.

– גם אנו חושבים כך, – אמר ספקטור: – אלא שנצטרך לבקש רשות מפרישמאן, שידחה את הדפסת הפיליטון שלו.

וכמובן מאליו, לא היה לי ספק כּלשהוּ, שפרישמאן ידחה את ההדפסה עד שיבריא פרץ.

לתמהוני הגדול ולהתמרמרותי העזה נדפס הפיליטון של פרישמאן בעתון “יידישע פאָלקסצייטונג” כמו שהוא – “על קרבו ועל כרעיו ועל פרשו”…

ולא עלה אף על דעתי, שפרישמאן אשם בזה. חשבתי, שספֶּקטוֹר היה מחוסר־חומר, או אף לוֹ היו חשבונות עם פרץ (ובאמת גם אותו עלב פרץ ב"הצופה"), ועל־כן פירסם את הפיליטון המגונה למרות המצב הגופני החמוּר של פרץ.

ושוב נסעתי אל המערכת ומצאתי בה את ספקטור ואת שאף. התנפלתי עליהם על פירסום־הפיליטון. והנה ספקטור נשבע בחייו והעיד על עצמו את שאף, שהוא, ספקטור, התחנן לפני פרישמאן לדחות את הדפסתו של הפיליטון – ופרישמאן לא הסכים ואמר:

– פרץ יכול לֵיהָרג, יכול להיות כפּרת־כולנו – אין זה מעניין אותי! הוא עלב אותי עלבון גס ואני צריך לנקום בו. אם לא תדפיסו את הפיליטון בגליון הבא – שוב לא אוסיף להשתתף בעתונכם.

וספקטור הוסיף:

– הרי אדוני יודע, שהעתון נשען על הפיליטונים המצוינים של פרישמאן. ומצבו החמרי של העתון לא־טוב, ואם פרישמאן יעזוב אותו לא יהא העתון יכול להתקיים.

וישראל שאף אישר את דבריו של ספּקטוֹר בדבר המשא־והמתן שלו עם פרישמאן.

לא אמרתי כלום. אך בלבי החלטתי, שלאחר מעשה כזה לא אוסיף לדבר עוד עם פרישמאן עד עולם. הוא מת בשבילי.

ואולם לסיפור מזעזע זה יש “פינאל” מצחיק.

פרץ נסע לווינה, התרפא במאריינבאד, כמדומה לי, וחזר בריא פחות או יותר. ושוב היינו נפגשים. וכבר גילה לו מישהו את כל התנהגותו המכוערת של פרישמאן.

והנה פעם אחת הלכנו, הגברת קלוזנר, אני וד"ר שמריהו לווין, שהוזמן לביתנו לסעודת־ערב, ל"קאפה בריסטול" שבווארשה. ושם מצאנו את פרץ ואשתו יושבים ושותים קהוה. נלוינו אליהם שלשתנו ושוחחנו שיחה כללית. ופתאום נכנס פרישמאן, ניגש אל פרץ – ומושיט לו את ידו. ופרץ לוחץ את ידו של פרישמאן.

רק אשת־פרץ אמרה:

– לבני־אדם שכמותו איני מושטת יד.

פרישמאן, מבויש ונבוך, עזב את השולחן.

שאלתי את פרץ:

– כיצד יכול אדוני להושיט יד לאדם, שעשה מה שעשה פרישמאן?

פרץ התפרץ בצחוק הסארדוני הרגיל שלו:

– אדם כפרישמאן – מה מידו תיקח? מי דורש מוסריות והגינוּת ממנו?

אני לא כן חשבתי. אני כיבדתי בפרישמאן את הסופר הכשרוני, שיש בו ניצוץ של זעם מוסרי, של אי־רצון ואי־מנוחה. ומפני־כן דוקה האשמתיו כל־כך ופסקתי מלהפּגש עמו ומלדבר אליו. וכך היה עד יום־מותו. מסוּפַּקְני, אם ידע, מה סיבת־הדבר. כי מעולם לא בארתי לו דבר זה. ודאי חשב, שכעסתי על עקיצותיו המכוונות נגדי במאמרים ופיליטונים שונים. לא ידע, שמעולם לא השפיעו עלי קטנות כאלו. השפיע עלי רק מעשה נורא זה, שהיה פרישמאן מוכשר לעשות לאדם, שראה אותו חולה מסוכן ושנחשב בעיני־כולנו כהולך למות. וכל זה – בשביל עלבון טיפשי בפיליטון.

ידידותי עם פרץ נמשכה עד ועידת־צֶ’רנוביץ, שבה הצביע פרץ, שהאשכנזית־היהודית היא, ודאי, לא הלשון הלאומית (בה"א הידיעה, כלומר, הלשון הלאומית היחידה) של עם־ישראל, אבל היא לשון לאומית של עם־ישראל. ראיתי בהחלטה כזו סכנה ללשון העברית ולכל הרעיון הציוני השלם, – מה שנתאמת אחר־כך כשהקומוניסטים מתוך השפעתה של היֶבסקציה הכירו באשכנזית־יהודית את הלשון הלאומית היחידה של ישראל ורדפו – ומוסיפים לרדוף – את הלשון העברית כלשון הלאומית של ישראל דוקה.

והרי פרץ ידע את האמת ונתכַּוין למרוד בה.

כבר סיפרתי פעם ב"הדואר" האמריקני היומי (משנת תרפ"ב, כמדומה לי – אין הגליון בידי), – שביום שמת חיים זֶליג סלונימסקי כשהוא זקן מופלג (בן תשעים וארבע היה במיתתו וכבר היה “עובר ובטל”) הלך פרץ ללוות את החכם הזקן לבית־עולמו – ואני חליתי אותו יום ולא הלכתי. פרץ חזר מן הלוויה ונכנס לבקרני.

ראיתיו עצוב ומדוכא. שאלתיו:

– כלום מצטער אדוני על פטירתו של זקן מופלג זה, שדעתו לא היתה שפויה עוד?

– שטות! – אמר פרץ וניענע בידו לאות־ביטול –: מי זה יצטער על כך? – על אחרת אני מצטער: הייתי בבית־הקברות והתהלכתי בין המצבות. וראה זה מצאתי: שמונים למאה מן המצבות חרותות בעברית בלבד, 15 אחוז – בעברית וגרמנית או בעברית ופולנית, ועוד 5 אחוזים בפולנית בלבד או בגרמנית בלבד. ואולם באידיש לא מצאתי אף מצבה אחת בכל בית־הקברות הגדול (הדבר היה בשנת 1904 – אחר־כך נשתנה המצב). ודאי, יש הפרזות בשבחים, שמשבחים את המתים בכתב שעל־גבי הקבר; אבל סוף־סוף בני־אדם הם בבית־הקברות, לנוכח המוות, רצינים יותר ואמיתיים יותר מבַּחיים הרגילים. ואם לא נמצא יהודי, שיחרות את הכתב על גבי הקבר של אביו או אמו באידיש, אות הוא, שאידיש לא נחשבה בעיני־היהודי ללשון בכלל, וללשון לאומית על אחת כמה וכמה.

והאיש, שאמר את הדברים הנכונים הללו, יכול היה לאחר שנים מועטות להצביע בעד הכרתה של האשכנזית־היהודית כלשון לאומית של עם־ישראל! – דבר זה לא יכולתי לסלוח לו. וכשעברנו לחוץ־לארץ דרך ווארשה זמן ידוע אחר ועידת־צ’רנוביץ נכנסה רק גברת קלוזנר לביתו של פרץ וקיבלה ממנו צילום נאה של דמותו בחתימת־ידו – אני לא נכנסתי אליו ולא ראיתיו עוד עד יום־מותו.

ואף־על־פי־כן מקורי ויחיד־במינו היה האיש ויקר וחביב לי זכרו הנעלה. ובכל התנגדותי לכמה מדעותיו כתבתי עליו 6 מאמרים מלאי כבוד והערצה²², ודמותו המופלאה חקוקה על לוח־לבי עד היום.

פרק י"א

המהפכה הרוסית הראשונה. "אוצר־היהדות". הקונגרס הציוני השביעי. ימי פרייבורג ולוזאנה. "גן־עדן תחתון". ראשיתו של "ישו הנצרי". נקמת־ההיסטוריה.

אחר המפלה הגדולה של רוסיה הצאריסטית במלחמת רוסיה־יאפאן התחוללה “תנועת־השחרור הרוסית” הראשונה בתחילת שנת תרס"ה, ובכן עוד בסוף שנת 1904. עדיין הייתי אז בווארשה ועבדתי הרבה לשם סידור ה"חוברת לדוגמה" של “אוצר־היהדות”, שיצאה רק לאחר כשנתיים²³. בה באו לא רק מאמריהם של אחד־העם וניימארק ומאמרי שלי על מהותו, תכניתו ועיקריו של “אוצר־היהדות”, אלא גם 4 דוגמאות של מאמרים בשביל “אוצר־היהדות”: “עיקרים” של ניימארק, “פרושים” של אֶלבוגן, “עמוס” של צ"פ חיות ומאמרי המפורט “ספרים חיצונים” – העבודה המדעית המפורטת הראשונה בעברית על נושא זה. את כל המאמרים הללו ערכתי, ובמאמרו של חיות אף הוספתי 4 פרקים שלמים (ג’–ו') ואף הוספתי בו ביבליוגראפיה מפורטת. מפני המהומות והשביתות, שקמו ברוסיה בשנות 1904–1906, לא יצאה התכנית היחידה־במינה של “אוצר־היהדות” לפועל. ואף הורע אז מצבה של הספרות העברית בכלל.

כי על־ידי התגברותה של תנועת־השחרור הרוסית הכללית רבו וחזקו גם המפלגות השמאליות בין יהודי־רוסיה. והמפלגות הללו היו או סוציאליסטיות טהורות, מתנגדות לציוניות ניגוד מוחלט ושונאות לא רק את ארץ־ישראל ואת הלשון העברית אלא גם כל שאיפה לאומית־מדינית עברית, כ"הבונד", שביסס את כל הלאומיות הישראלית על אוטונומיה אישית ליהודים בגולה ועל הדיאלקט הגרמני־היהודי, או מפלגות חצי־סוציאליסטיות וחצי־ציוניות או חצי־סוציאליסטיות וחצי־טריטוריאליסטיות כ"ציוניים הסוציאליסטים" (ס.ס. – “סיוניסטים־סוציאליסטים”), כ"פועלי־ציון" שמאל וכ"הסיימיים" (שהעמידו את קיום־היהדות בגולה על כעין פארלמנט – “סיים” – יהודי מיוחד). חלק מהם הכיר בצורך במדינה יהודית מיוחדת לשם האפשרות המהירה יותר של פּרוֹלטאריזאציה, שאינה אפשרית כל עוד שהיהודים אינם אומה נורמאלית במובן הכלכלי – וזה אפשר רק בארץ מיוחדת, אבל לא בציון דוקה; וחלק מהם היה גם בעד ציון, מפני שרק בה אפשרית פרולטאריזאציה זו, אבל ראה ב"לשון העממית" – האשכנזית־היהודית – לשון לאומית של ישראל, ואת העברית סבל בצדה, או אף לא סבל כלל. הצד־השוה שבכל המפלגות הללו היה – יחס של זילזול וביטול לדת־ישראל ולכל דבר קשור במסורת ובהיסטוריה הישראליות, כי על־כן חבריהן “מהפכנים” הם ובאו להפוך משורש את כל ההיסטורי, המסור והמקובל. בקיצור: התחילה בין הנוער דהיסטוריזאציה, – כמו שקראתי לה במאמרי “הסכנה הקרובה”²⁴ – שהלכה ונתקרבה לדֶנאציונאליזאציה והביאה בסופה לידי העובדה המשונה, שרוסיה הסובייטית הכירה כלשון לאומית לישראל בז’ארגון הגרמני ורדפה – ומוסיפה לרדוף או, על כל פנים, לדחות – את הלשון העברית, את דת־ישראל ואת הרעיון הציוני – כל מה שהוא היסוד והבסיס ההיסטוריים של היהדות.

ובמצב־רוחוֹת כזה אין לתמוה, שבא שיתוק גמור לספרות ולעתונות העבריות. בשנת 1904 נתקשר “השלח” ב"הצופה" הווארשאי בחוזה מיוחד, שעל־פיו ניתן “השלח” לחותמי־"הצופה" כפרס במחיר מועט; ומיד הגיע מספר־החותמים של “השלח” לשמונת־אלפים, – מה שלא היה לשום ירחון עברי מעולם ואין עד היום. ואולם בימי המהומות והשביתות הופסקו גם “הצופה” וגם “השלח” ביחד עם כל שאר העתונים העבריים. לא היה לי עוד מה לעשות בווארשה – וחזרנו לאודיסה.

למעלה הזכרתי, שהייתי פעיל מאד באירגון של “ציוני־ציון” (אף שם זה הוא שלי) וכתבתי את כל הכרוזים ואת כל המאמרים החתומים בשם “ציוני־ציון”. בחורף 1905 השתתפתי בועידת־ווילנה, שאירגנה את המלחמה באוּגאנדיוּת בראשותו של אוסישקין. ולפיכך טבעי היה הדבר, שאשתתף בכנסית־פרייבורג, שקדמה לקונגרס הציוני השביעי בבאזל, – זה הקונגרס הראשון אחר פטירתו של הרצל, שצריך היה להציל את הציוניות מן הסכנה של האוגאנדיוּת והטריטוריטוריאליוּת. גם הגברת קלוזנר היתה ציר בכנסיה זו ובקונגרס זה. המלחמה היתה קשה. צריך היה להילחם באישיוֹת כזנגוויל, כהילל צייטלין וכד"ר נחמן סירקין. הייתי, כמו ברוב־הקונגרסים, חבר של “הועדה המתמדת” של הקונגרס וּזכוּרני, שישבנו בה ודנוּ על האפשרויות להיפטר מן הטריטוריאליסטים. הדיון נמשך 14 שעות רצופות בלא הפסקה, בלא סעודת־צהרים וסעודת־ערב, והגברת קלוזנר היתה מכנסת לי מזמן לזמן מאחורי הדלת רק פרוסת־לחם בחמאה. ואחד מחבריה הנלהבים של “ועדה מתמדת” זו ושל השלמים שבין “ציוני־ציון” ובין המתנגדים הקיצונים לאוגאנדיסטים ולטריטוריאליסטים בקונגרס זה היה – ד"ר י. ל. מאגנס! – ומי פילל ומי מילל אז, שהוא יהא נעשה פעם אחד מן המינימאליסטים בציוניות! – אפשר, מפני שאני זוכר אותו כציוני שלם כל־כך קשה לי עד היום לראותו כאנטי־ציוני כמו שרואים אותו שאר הציוניים המדיניים הקרובים לי בהשקפותיהם (עד כמה שאינם כופרים בחשיבותו של הצד הרוחני שבציוניות).

הקונגרס השביעי נגמר בניצחון של “ציוני־ציון”. את המלחמה הקשה ניהלו אוסישקין וחבריו, אך לניצחון סייע בעיקר – נורדאו, שאף מתחילה לא היה לבו שלם עם הצעת־אוגאנדה והֵגֵן עליה רק על־פי בקשתו של הרצל. הרצל מת – ונורדאו חזר לציוניות הטבעית, הארצישראלית. הלב רק כאב על שבקונגרס השביעי הגיעו הדברים עד לידי הקרע הטריטוריאליסטי ואיבדנו אישיוֹת כזנגוויל וכהילל צייטלין.

אני נלחמתי קשה בימי־הקונגרס ולפניו – עד שחליתי. ואז החלטנו לשאול בעצתו של פרופיסור־לרפואה מפורסם, בּיימלר שמו, בפרייבורג (בברייזגאו), לא רחוק מבאזל. זה היה רופא בעל־אינטואיציה ורחוק מחמדת־ממוֹן. בלא שהגדתי לו הכיר בי, שהייתי ציר לקונגרס בבאזל, ולאחר שתי בדיקות מצא, שמחלתי היא העַיְפוּת. ולפיכך סידר לי “דיאֶטה” ויעץ לי לשבת בכפר גו’נטֶרסטאל על־יד פרייבורג. זה היה מקום נהדר. מסביב – יער־ארנים, שהתרומם על מדרונו של הר תלול ומרהיב־עין. מזמן לזמן היו יורדות מן ההר־היער צְבִיוֹת צעירוֹת, קלוֹת־מרוּץ וּבעלוֹת עיני־איילה תמימוֹת ונפחדות, היו קרֵבוֹת אל הכפר, כמעט ניגשות אל חדרנו – ובורחות בבהלה למראה פני־אדם. שם, בכפר נחמד זה, בילינו שני חדשים (סוף הקיץ, 1905). סוף־הקיץ היה גשום, והגשמים פעלו עלי פעולה לא־טובה. באתי אל רופאי, הפרופיסור ביימלר, ושאלתי:

– אפשר, כדאי לי להעתיק דירתי למקום אחר?

לתמהוני השיב הפרופיסור:

– לא. מכיר אני את טבעם של המלומדים והסופרים שכמותו: מוטב שיסבול מן הרטיבות ולא יסבול מהעתקת־דירתו, שתוציא אותו ממסלולו.

נדהמתי לראות, כמה הכיר אדם זר זה, שלא קרא שורה משֶׁלי וראה אותי רק פעמיים, את עצם־טבעי.

בתחילת־הסתיו של אותה שנה (תשרי תרס"ו – אוקטובר 1905) עברנו ללוזאנה, שהרי לא היה לנו מה לעשות ברוסיה: “השלח” פסק אז ושום עתונים עבריים לא יצאו כסדרם מחמת המהומות והשביתות ברוסיה. בחרנו בלוזאנה, בשווייץ הצרפתית, מפני שבאיזו הרגשה סתומה הרגשתי, שלא טוב הדבר, שקיבלתי את כל תורתי באוניברסיטה גרמנית. זוהי חַדְצְדָדיוּת וחַדְגוֹניוּת. יש להוסיף על דרכי־העיון הגרמניות דרכים אחרות, שונות מאלו – את דרכי־העיון של הצרפתים. מפני פאריז פחדתי: זכרתי, שלא היתה לי אפשרות להתמכר ללימודים בברלין, מפני שעיר גדולה מפזרת את הדעת וּמאַבדת את הזמן ואת הכוחות. ללמוד ולכתוב אפשר בעיר קטנה דוקה, כהיידלברג. ואם יש לבחור באוניברסיטה צרפתית של עיר לא־גדולה, הרי טוב לבחור באוניברסיטה של אחת מעריה של שווייץ הצרפתית – בזֶ’נֶווה או בלוזאנה. ובחרתי בלוזאנה מפני שלשם העתיק דירתו מהיידלברג שאול טשרניחובסקי. דבר זה משך אותי לשם, כמו שמשך אותו מה שלמדתי אני בהיידלברג.

ישבנו בלוזאנה שנה ורבע (מתשרי תרס"ו עד טבת תרס"ז, סוף 1905 וכל 1906). שמעתי שם שיעורים בפילוסופיה וספרות, התעניינתי בתנועות־החירות של עמים שונים, שלוחמיהן נתרכזו בז’נבה הקרובה, קראתי את מבחר־ספריהם של הסוציאליסטים והאנארכיסטים, ביקרתי אסיפות והרצאות של כל מיני מפלגות קיצוניות ושמעתי וויכוחים של פלֵיכאנוב ולֶנין, של חסידי־טולסטוי ושל חסידי־קראפוטקין. שם גם קראתי את כל כתביו הפובליציסטיים־הפילוסופיים של טולסטוי, שהיו אסורים ברוסיה. חוֹשֵבְני, שימי־לוזאנה נתנו להתפתחותי ולהשכלתי לא־מעט. מובן מאליו, שהשתלמתי כאן בלשון ובספרות הצרפתיות. רק חסר אני את הכשרון לדבר בלשונות, שאני קורא בהן בקלות, ועד היום קשה לי לדבר צרפתית, אנגלית ואיטלקית, שאני קורא בהן כמו בעברית, רוסית וגרמנית השגורות על־פי.

מלוזאנה הייתי בא לשם הרצאות לברן ולז’נווה. להרצאה אחת זכיתי לנסוע ולהשתתף בה ביחד עם מנדלי ועם בן־עמי. זוהי אותה הרצאה, שבדרך אליה אמר מנדלי לבן־עמי, שנתפעל מן ה"בריכה" של ביאליק ולא נתפעל מן “כחום היום” של טשרניחובסקי:

– הרגע־נא! – אף בגן־עדן זה מתהלך אלהים לרוח־היום!

וכבר סיפרתי דבר זה בזכרונותי על מנדלי²⁵.

קראתי אז הרצאה ברוסית על מנדלי בנוכחותו, ואחר־כך קם מנדלי וקרא קטע גדול מתוך כתביו באשכנזית־יהודית. זוהי היתה קריאה של שחקן מלידה. כל תנועה, כל עֲוָיָה, כל חידוד והלצה עוררו צחוק הוֹמֶרי בין מאות הסטודנטים והסטודנטיות, שנתאספו באולם גדול. לסוף גדל הצחוק כל־כך, עד שמנדלי מוכרח היה להפסיק את קריאתו באמצע, לקול מחיאות־כפיים סוערות ובלתי־פוסקות.

אבל כשם שלא אשכח נשף זה של עונג גדול כך לא אשכח עוד נשף אחד של צער עמוק.

הימים היו ימי־עליה לסוציאליסמוס הרוסי וימי־ירידה לציוניות. בברן היו ציוניים הרבה, אבל כפלי־כפליים היו שם הסוציאליסטים מישראל, שכל אחד מהם היה שמאלי מחברוֹ – “שמאלי מן השכל הישר”, היינו אומרים אז – והיה שוטם ומבזה את הציוניות. כדי לתקן את המצב ולרכוש נפשות לרעיוננו הלאומי הוחלט לסדר “נשף של וויכוח” (soirée contradictoire) בין ציוניים ובין סוציאליסטים. בברן למד אז ד"ר מוסינזון. הזמינו מז’נווה את ד"ר דניאל פאסמאניק ומלוזאנה – אותי. שלשתנו היינו צריכים להרצות על דרכי־הציוניות בזמן הזה – לאחר הרצל. כשגמרנו את הרצאותינו התחילו הוויכוחים. הם נמשכו שלשה לילות רצופים משעה 8 בערב עד 2 בלילה. קיתונות של שופכים ניתכו עלינו מפי בונדאים, סוציאליסטים־רבולוציוֹנרים וסוציאל־דמוקראטים מזרע־אברהם. ההתקפה הקשה ביותר באה מצדו של אנ־סקי (רפופורט), בעל “הדיבוק”, שאחר־כך נתקרב לציוניות. האשימו אותנו ברֶאקציוניות, ב"הליכה של הרצל אל התליין פּלֶווי", ועוד. הייתי האחרון בין הנואמים. הוכחתי, שמנקודת־מבטם של אנ־סקי וחבריו דוקה היה הרצל מחויב ללכת אל פלווי, שהרי לדעתם לא העם הרוסי אשם בפוגרום הקישינובי אלא הממשלה הצאריסטית, שפלווי עמד בראשה, – ובכן כלום לא היה צריך הרצל לילך אל פלווי כדי למנוע תשפוכת־דמים נוראה? – ואת תשובתי סיימתי בדברים הקשים הללו:

– היו פוגרומים איומים ברוסיה; אך הפוגרום, שסידרו מתנגדינו כאן בשלשת הלילות הללו, אינו נופל מהם מן הצד המוסרי.

חשבתי, שהמתנגדים ידרסוני, יטרפוני ויקרעוני כדג. ולתמהוני נשתתקו כולם. וד"ר פאסמאניק עלה על הבמה קודם שירדתי מעליה ונשק לי מרוב־התפעלות.

מצבנו החמרי בלוזאנה היה רע בתכלית־הרוע. “השלח” פסק זה כבר, “המליץ”, “הצפירה” ו"הזמן" פסקו גם הם זה אחר זה (“המליץ” קדם לכולם), ובעתונים אשכנזיים־יהודיים לא רציתי להשתתף אחר ועידת־צ’רנוביץ (קודם־לכן כתבתי מאמרים ב"דער יוד" וב"יידישע פאָלקסביבליאטהעק" של פרץ, ואפילו מחברת הוצאתי על “דון יוסף נשיא”, בּרדיצ’ב תרנ"ט) בעד כל הון. באין ברירה כתבתי אז מאמרים גדולים ברוסית (הלשון הרוסית לא טענה, שהיא לשון לאומית לישראל, ולא התאמרה לבוא במקום העברית): על ר' אייזיק הירש ווייס בירחון Восход ועל “מגילת האש” של ביאליק – בירחון Еврейская жизнь, ואת שניהם כתבתי אחר־כך עברית מחדש²⁶.

עם מנדלי ואשתו בלוזאנה בשנת 1906

כתבתי אז גם מאמרים אחדים בגרמנית, בעתון Die Welt ובאיטלקית – בירחון Rivista Israelitica. מובן, שלא יכולנו להתפרנס משכר־סופרים דל בעד מאמרים אלה. קצת כסף שלח לנו אז ר' אריה ווירניק, חותני אבי־אשתי; אבל אף כסף זה לא הספיק. ובפרט שמחמת המהומות והשביתות ברוסיה לא בא הכסף אף פעם בזמנו. אבל אז ראיתי את כל גודל־נפשה ועדינות־רוחה של ציפורה היקרה שלי. אף פעם לא התאוננה על מצבנו החמרי הקשה, על המחסור והדחקות. תמיד היתה עליזה ושמֵחָה ושׁרה כציפור־רננים. וכשנודע מצבנו לעשיר המופלג והנדבן שרירא, שישב אז בלוזאנה, והוגד לו, שלָוינו כסף מסטודנטית עניה, והוא הציע לפנינו מִלְוֶה משֶלו, דחינו שנינו את הצעתו בארבע ידים. הוא נעלב ושאל:

– במה אני גרוע מן הסטודנטית? –

ועל זה השיבונו:

– מן הסטודנטית לָוינוּ היום ומחר תִלְוה היא מאתנוּ; אבל אדם עשיר כאדוני הרי לא ילוה מאתנו לעולם – ובכן מוטב, שלא נלוה גם אנו ממנו.

תשובה זו מצאה חן בעיניו. ונעשה ידידנו הטוב.

הגב' קלוזנר צימצמה את צרכינו עד קצה־גבול־האפשרות והקלה מעלי את משא־המחסור. ועל־ידי־כך נתנה לי יכולת לעבוד את עבודת המדע והספרות. ולעולם לא אשכח לה “חסד־נעורים” זה. הרי באה מבית עשיר ולא ידעה מחסור מיָמיה. ואולם נפשה העדינה לא ביקשה מותרות והסתפקה במועט שבמועט – ובלבד שלא אמכור את נשמתי, את מצפוני בכסף או ב"שוה־כסף"…

את הקיץ, שנת 1906, בילינו בכפר סמוך ללוזאנה בשם Penet-le-Jorat. זה היה “גן־עדן תחתון” קטן. הכפר כאילו מוסתר בתוך יער הררי, שבו גדֵלים אלונים חסונים, ארנים צעירים וּתְרָזוֹת תמירות. והיער מלא כל מיני גרגירים: אוכמניות ודמדמניות וּפטל. שכרנו בביתו של איכר קומה שלמה של chalet שווייצי טפוסי ועברנו לדור בה ביחד עם אחות־אשתי, עם הסטודֶנטית שייקוויץ', שהיתה אחר־כך אשתו של השופט וואלירו, שעשה לו שם באומץ־לבו במשפט בדבר רצח־ארלוזורוב, עם הסטודנטית בראגינסקה (עכשיו רופאה בתל־אביב), עם הסטודנטית היפהפיה בולֶסלאבה סטאווסקה, בתו של דוב סטאווסקי, מטוֹבי חברי “אחיאסף”, ועם סטודנט אחד. מכיון שנהגנו בכשרות והשחיטה אסורה בשווייץ היינו מקבלים בדואר בשר כשר מלוזאנה והגברת קלוזנר היתה מבשלת לשנינו לבדנו, בעוד ששאר ה"קייטנים" שלנו היו סמוכים על שולחנו של בעל־הבית השווייצי. אבל לאחר סעודת־הצהרים היינו מתכנסים כולנו ביחד. הגברת קלוזנר, אחותה, או אחת מן הסטודנטיות, לפי התור, היתה מכינה טֵה ופודינג, וסטודנטית אחרת, גם־כן לפי התור, היתה הולכת היערה, מלקטת ומביאה כד שלם של פטל (דרך־אגב: מלה זו הכנסתי אני לתוך השימוש בעברית), ובשיחה עליזה מלוּוה חידודים על חשבון־הנאספים, ובעיקר – על חשבון־הנאספות, היינו שותים טה ואוכלים פודינג – ונהנים מן החיים הצעירים בתוך הטבע הנהדר. ומה בכך אם פעם בא אלינו אל הקייטנה העשיר שרירא הנזכר והגברת קלוזנר כיבדה אותו בסעודת־צהרים – והיא לא יכלה להשתתף בסעודה מפני שהיו לנו רק שתי כפות בשביל המרק ולא שלש? – הוא לא ידע “סוד” זה והיה מרוצה מאד, ולא עוד, אלא שגם קינא בנו ואמר: “כלום אם אני עשיר אני אוכל שתי סעודות־צהרים במקום אחת?”.

אכן, היו אלה ימים טובים למרות המחסור והדחקות החמריים. ועל־כן הירביתי אז לכתוב ולעבוד לטובת הלשון והתרבות העבריות. אז פירסמתי ב"המעורר" של ברֶנר את המאמר הקטן בשם “המחנה הנשאר”, שהיה כעין פרוקלאמאציה עברית ועודד את המיואשים במחנה הציוני־העברי בימים הקשים ביותר לתנועת־התחיה. אז עבדתי הרבה, ביחד עם ד"ר יעקב כהן וד"ר ש. פרלמאן, שלמדו אז בבֶרן, בהסתדרות “עבריה”, שאפשר לומר, ש"הצילה את המצב" של הלשון העברית בימים ההם והפיצה את הדיבור העברי גם בגולה. אז כתבתי את מחברותי “עם הזרם” (ווארשה תרס"ז), “הזרמים החדשים של הספרות העברית הצעירה” (ניו־יורק תרס"ז), שניתרגמה רומינית על־ידי ד"ר יעקב נאכט, “מה לעשות?” (קראקוב תרס"ז), ובזמן מאוחר מזה – את “הדיבור העברי” (אודיסה תרס"ט). וכשחזרתי לרוסיה, כמו שאספר להלן, יסדתי שם אגודות של “עבריה” עם מרכז באודיסה, שבראשו עמדנו הפיליטוניסטן א. ל. לווינסקי ואני. “עבריה” זו היתה המבשרת של חברת “חובבי־שפת־עבר” בפטרבורג, שהוציאה את הירחון “השפה”, שבו פירסמתי עבודה מועטת־כמות ומרובת־יגיעה בשם “טראנסקריפציה עברית” (יצאה גם כמחברת מיוחדת, פטרבורג תרע"ג), ו"עבריה" היתה גם המַקְדֶמת את חברת “תרבות”, מיסודם של זלאטופולסקי ושושנה פֶּרסיץ.

השתתפתי בקונגרס התשיעי בהאמבורג בשנת תרס"ט ובקונגרס הי"א בווינה בשנת תרע"ג (בהם השתתפה גם גברת קלוזנר) וב"ועידה לשפה ולתרבות העברית" בווינה, שנשתכחה כיום ובשעתה עשתה רושם ועוררה תנועה להפצתו של הדיבור העברי בגולה. הייתי סגן־יושב־ראש בסניף של “חובבי שפת עבר” באודיסה, שאוסישקין היה היושב־ראש שלו, סניף, שאף הוא פעל הרבה להפצתו של הדיבור העברי, ולא באודיסה בלבד. אלא שסניף זה גרם גם למחלוקת בין ביאליק ובין אוסישקין בדבר בחירתו של מנדלי ל"חבר נכבד" של הסניף: אוסישקין התנגד לכך מפני שמנדלי הירבה לכתוב אשכנזית־יהודית והיה מלגלג על הדיבור העברי בכתב (“בימי הרעש”) ובעל־פה ומפני שמנדלי התייחס בריתְּיוֹן אל בנו המומר, שחזר ליהדות רק לאחר פטירת־אביו. הדברים הגיעו לידי כך, שביאליק קרא לאוסישקין באסיפה פומבית של הסניף “קוֹמֶדיאנט” ואוסישקין חלה מזה, אלא שאחר־כך ביקש ביאליק סליחה מאוסישקין והם השלימו ביניהם. ולא הזכרתי את הדבר המעציב אלא מפני שאף הוא היה הגרם לקרע, שבא אחר־כך ביני ובין ביאליק: ביאליק חשב, שאני גרמתי ליחסו השלילי של אוסישקין למנדלי, מה שהיתה טעות גמורה: אני הייתי בעד בחירתו של מנדלי לחבר נכבד של הסניף מפני שטענתי, שפעולתו של מנדלי בעברית מכפרת על יחסו החיובי לאשכנזית־יהודית; ויחסו לבנו המומר אינו עניין לאגודת “חובבי־שפת־עבר”; אלא שלא הייתי מוכן להתקוטט באוסישקין בשביל עניין זה: הבינותי את נימוקיו אף אם לא הסכמתי להם.

על כל פנים, הרבה טרחתי להפצתו של הדיבור העברי בגולה והרבה נלחמתי באידישיסטים ובחצי־אידישיסטים, שעברית היתה להם גם לשון לאומית בצדה של האשכנזית־יהודית. חלילה לי להפחית מחשיבותה הגדולה של פעולתם העצומה של אליעזר בן־יהודה וחבריו לתחית־הלשון בדיבור בארץ־ישראל; אך אילמלא המדברים עברית בגולה מי יודע, אם היתה פעולתם זו מוכתרת בהצלחה כיום הזה: אילמלא כך היתה חסרה בסיס מוצק בתוך המוני הראשונים. מה שעשו הם בארץ עשינו אנו בחוץ־לארץ, ומהם ומאתנו נסתייעו הדיבור העברי החי והספרות העברית המחודשת.

בלוזאנה כתבתי את המאמר המפורט: “ארץ־ישראל בתנועות־המהפכה הישראליות”, שנדפס תחילה ב"העומר" של ש. בן־ציון ודוד ילין (יפו תרס"ז), ואחר־כך – בספרי “כשאומה נלחמת על חירותה”²⁷ מאמר, שאני מחשיב אותו הרבה. אבל חשוב מזה הוא – ששם התחלתי לכתוב את “ישו הנצרי”.

המחשבה לכתוב ספר כזה עלתה על דעתי עוד בשנת 1897, כשאַך באתי להיידלברג והתחלתי עוסק בתולדותיו של בית שני וברעיון המשיחי בישראל, כאמור למעלה. קוּנוֹ פישר בשיעוריו על “פילוסופיה נוצרית”, ששמעתי מפיו בהיידלברג בחורף, שנת 1898, ושבַהם דיבר דברים קשים על היהדות הפרושית־התַּנאית והצדיק את התנגדותו של ישו אליה, עוד חיזק בלבי מחשבה זו. את ההכנות לספר כזה עשיתי במשך 10 שנים רצופות, שבהן שקדתי על כל הספרות המתייחסת אל הרעיון המשיחי. התכוננתי לחיבור חדש על ישו על־ידי הדיסֶרטאציה שלי, שעוסקת ב"רעיון המשיחי בתקופת־התַּנאים", ועל־ידי חיבורי על “הרעיון המשיחי בתקופת־הנביאים” (שנדפס תחילה ב"השלח", כרכים י"ב וט"ז, ואחר־כך בספר מיוחד, קראקוב תרס"ט). וכשישבתי בלוזאנה פנוי מעבודת “השלח” חשבתי, שבאה שעת־הכושר להתחיל בכתיבתו של הספר גופו. הישגתי בלוזאנה ובניישאטל ב"פאקולטה של התיאולוגיה החפשית (Faculté de Théologie libre), שהעומדים בראשו הכירו את הדיסרטאציה הגרמנית שלי וקֵירבו אותי מאד, את כל הספרים, שעבודתי היתה זקוקה להם. וחוץ מזה, למרות דחקי החמרי, הוצאתי הרבה כסף – אפשר, יותר ממה שהכניס לי הספר “ישו הנצרי” – על ספרים, שלא היו בבית־מדרש פרוטסטאנטי זה. הייתי הולך לחנויות של ספרים ומחטט בעגלות של ה"בּוּקיניסטים" עד שהייתי מוצא וקונה את הספרים יקרי־המציאות, שהייתי צריך להם.

ובאחד מן החיטוטים הללו פגשתי את היאפאני, ששתיתי עמו טה דומה לבירה בחדרה של הסטודנטית השוויידית פַאוּאֶס בהיידלברג, כמו שסיפרתי למעלה, והוא הודיעני, שמלחמת רוסיה ויאפאן, שהיתה תחילת־מפלתה של השושלת הצאריסטית האחרונה, צוררת־היהודים, לא היתה פורצת אילמלא הפוגרום בקישינוב: פוגרום זה שימש ראיה למיניסטר־המלחמה היאפאני, שהכל רקוב ברוסיה וכל מי שיתקיף אותה עכשיו יצליח. הכל כמו שכתבתי בפרטוּת במאמרי “נקמת־ההיסטוריה²⁸”.

בערב־סוכות, תרס"ז (1906), התחלתי לכתוב את “ישו הנצרי” בלוזאנה וגמרתיו רק בט"ז במרחשוון, תרפ"ב (סוף 1921), בירושלים. יותר מחמש־עשרה שנה (אמנם, לסירוגים) לא פסקתי מלעבוד בו. אך על ההרפתקאות, שהיו כרוכות בהוצאתו לאור ובפירסומו, אספר באחד מן הפרקים הבאים.

פרק י"ב

שלש הצעות. אני חוזר לאודיסה ויושב בקתדרה של ההיסטוריה הישראלית ב"ישיבה" המחודשת. חיכוכים עם ביאליק בעריכת "השלח". שבת וז'אנדארמריה. שיעוּרי ב"הישיבה" בהיסטוריה ישראלית ובתורת־המידות. אני עוזב את ה"ישיבה".

בחדשים האחרונים לשהייתי בלוזאנה קיבלתי שלש ידיעות מעניינות.

ראשית, אוסישקין, שנבחר ליושב־ראש בוועד של חובבי־ציון באודיסה (במקומו של ר' אברהם גרינבּרג, שנפטר אז) ועבר מיֶקאטרינוסלאב לדור באודיסה, חשב מחשבה לחדש את “השלח”, שהתאים להשקפותיו על הציוניות ועל העבריוּת השלמה ולדרכי־מלחמתו בציוניים המדיניים ה"טהורים", בטריטוריאליסטים ובאידישיסטים. אוסישקין פירסם בעתונים קול־קורא ובו הודיע, שאם יתקבלו 1,500 חותמים על “השלח” יתחדש הירחון; ומאחר שמספר כזה של חותמים לא יהא מספיק לקיים את הירחון בכבוד, הבטיח הלל זלאטופולסקי, העברי והציוני המסור, לתת 1,500 רובל לשנה לשם מילוי־הגרעון. וכאן באה הפתעה נעימה: נתקבלו במקום 1,500 החותמים המבוקשים – 3,500 חותמים. חביב כל־כך היה “השלח” על הקוראים העבריים. ושוב לא היה צורך בתרומתו הנדיבה של זלאטופולסקי.

שנית, ה"ישיבה" באודיסה, שלמדתי בה בילדותי ותארתי אותה למעלה ובשנות 1904–1906 באה לידי דילדול גמור, ככל מוסד עברי ודתי בימי המהפכה הרוסית הראשונה, עומדת בפני התחדשות בהנהלתו של “רב צעיר” (הרב ר' חיים צ’רנוביץ) ובהשגחתם של מנדלי ואחד־העם, וביאליק יהא אחד מן המורים בתוכה. ביאליק כתב לי מכתב לבבי ובו קרא לי בשמם של מנדלי ואחד־העם ובשמו לחזור לאודיסה, לחדש את “השלח” ולשמש בישיבה מורה להיסטוריה ישראלית. ומיד השיבותי במכתב, שחפשי אני בהשקפתי על התנ"ך, ובכן – גם על ההיסטוריה הקדומה של ישראל, שהיא מיוסדת על התנ"ך. מובן, שלא אלמד לתלמידי־הישיבה, ש"משה רבנו בדאי היה" וש"כתבי־הקודש מלאים זיופים ותוספות בכוונות ופניות שונות"; אבל איני יכול ללמד את דברי־ימי־ישראל ברוחם של הדבקים במסורת המקובלת בין החרדים. ועל שיטתי זו בהוראת־ההיסטוריה לא אוותר. ולאחר זמן מועט קיבלתי מכתב, שהמנהל של ה"ישיבה", הרב צ’רנוביץ, והמשגיחים עליה הסכימו לכך – ודאי, בהשפעתם של אחד־העם וביאליק.

ואולם גם ידיעה שלישית קיבלתי בלוזאנה, ומתחילה היא היתה חשובה בעיני ביותר. וזה הדבר:

בפטרבורג היו “שיעורים עליונים”, אוניברסיטה ממש, על שם לֶסהאפט בשביל נשים, שרוצות להשתלם במדעי־הרוח בשיעור אוניברסיטאי גמור. ומכיון שבין הלומדות, שרובן היו נוצריות, היה גם מספר הגון של סטודנטיות יהודיות, הסכימה הנהלתם של “השיעורים העליונים” לסדר בהם שיעורים בהיסטוריה ישראלית ובספרות העברית, ש"חברת מפיצי־השכלה בישראל" תשלם בעדם משכורת לדוֹצֶנטים מיוחדים, שתציע היא ויתאשרו על־ידי הנהלת־השיעורים. החברה נתנה עיניה בדובנוב להיסטוריה ישראלית ובי – לספרות עברית. הציעו לפני משכורת הגונה והזמינוני לעבור לפטרבורג.

על הצעה זו שמחתי מאד. כי כמה ש"השלח" היה יקר בעיני, לבי הגיד לי, שההוראה ב"הישיבה" תגרום לי צער ויסורים: אין אני איש־וולוז’ין ואין אני מרצה מתאים בשביל ישיבה – אפילו בשביל ישיבה מוֹדרנית… ולפיכך הסכמתי לקבל את הצעת הקורסים של לסהאפט, שהיתה כעין פרופיסורה באוניברסיטה כללית – ואני אז רק בן 33 שנים! –; ולהורות לנשים עבריות משכילות ספרות עברית נחשב בעיני לזכות יתרה ולמצוה גדולה.

אבל קודם שאצא לפטרבורג חשבתי לחובתי לילך לאודיסה ולהיפרד מאמי, מאַחי ומאחיותי. כי אבי מת בערב סוכות, תרס"ה (1904), כשהייתי עוד בווארשה, ומאז הוצרכתי לפרנס את אמי עד יום מותה, בכ"ה בשבט תרפ"ח (1928), ואת אחיותי – עד שנישאו. הייתי הבכור במשפחה והייתי קשור באמי ובאַחי ואחיותי בכל נימי־נפשי, וקשה היתה עלי הפרידה מהם. והיתה גם שאלה, כיצד אסדר את ענייני־"השלח", שאי־אפשר היה שלא אשתתף בעריכתו ובפירסום־מאמרים בתוכו; והיה בדעתי להעבירוֹ לפטרבורג.

באתי לאודיסה – ומיד הירבו אוסישקין והרב צ’רנוביץ וביאליק לדבר על לבי, שאשאר באודיסה: צעירים משכילים, שיהיו תלמידיה של “הישיבה” המתוקנת והמחודשת, חשובים הם מסטודנטיות, שהן בּוּרוֹת גמורות בכל הנוגע לחכמת־ישראל. והרי את “השלח” אי־אפשר להעביר לפטרבורג, שאינה מקום תורה עברי: אם "השלח לא יצא באודיסה יתנוונה וילך עד שיפסוק.

פּיתוּני וָאֶפָּת. סוף־סוף אחר כבוד־שוא ואחר כסף לא רדפתי מעולם. ו"השלח" היה יקר לי מאד ודאגתי לקיומו. ואת אחד־העם, ביאליק, מנדלי ואוסישקין הוקרתי הרבה. והרי באודיסה יושבים כל בני־משפחתי ומשפחת־אשתי.

נשארתי באודיסה ונסתלקתי מן הקתדרה של לסהאפט. “השלח” נתחדש באודיסה בראשון ליאנואר, 1907 (שבט, תרס"ז), בעריכתי ובעריכתו של ביאליק, כל אחד במקצוע שלו, כמו שהיה בווארשה. אלא שעל גבי השער של כרך ט"ז נרשם ביאליק לבדו כעורך לא מפני שערך אותו הוא לבדו אלא מפני שהרשיון להוציא את “השלח” ברוסיה נתקבל מתחילה רק על שמו בלבד: היה חשש מבוסס, שהרָשות לא תאשר אותי כעורך מפני שזה עתה חזרתי משווייץ – מקום מפורסם לגנאי בעיני הרָשוּת הצאריסטית בימים ההם, שבהם נתרכזו כל הרֶבולוציונרים בברן, בז’נווה וּבלוזאנה.

שישה כרכים של “השלח” (משבט תרס"ז ועד טבת תר"ע) הוצאנו, ביאליק ואני ביחד, באודיסה לאחר שהוצאנו שלשה כרכים (י"ג–ט"ו) ביחד בווארשה. היו חיכוכים ואי־הסכמה בינינו. מה שהדפסתי על־פי רוב לא מצא חן בעיני־ביאליק, ואני לא תמיד הסכמתי להתפעלותו מיצירות גלותיות. אבל לפי ההסכם שבינינו אסור היה לנו להיכנס זה לתחומו של חברוֹ. פעם אחת הדפסתי פיליטון של לווינסקי, שאהב את ביאליק אהבת־נפש, ובו, בפיליטון זה, כתב לווינסקי על הצורך, שביאליק יסע לארץ־ישראל ויראה בעיניו את הנעשה שם; והפיליטון נתן מקום לחשוב, שלווינסקי מרמז, שהקהל העברי ישתתף בהוצאות־הנסיעה. ביאליק ראה ברמיזה זו עלבון לעצמו וכעס לא על לווינסקי, אלא – עלי. והוסיף בלא ידיעתי לחוברת הבאה של “השלח” פיתקה מיוחדת, שבה כתב, ש"זיווּגנו (שלו ושלי בתור עורכי “השלח”) אינו עולה יפה". קל לשער, כמה נעים היה דבר כזה לי כעורך האחראי לכל החוברת, זולת הספרות היפה שבה. התחילו קטטות בינינו, על־פי רוב מחמת דברים עיוניים; אבל לא היו כאן שום עניינים אישיים ופניות פרטיות. היו עניינים פּרינציפּיוֹניים: שאלות־הציוניות, חיוב־הגלות מצדו של ביאליק, היחס לז’ארגון (עדיין לא כתבו אז “אידיש”), ועוד. היינו מתווכחים על כך בחום, ופעמים שהוויכוח היה עובר ונעשה ריב, ו"אנשים טובים" הגדילו את המדורה, כנהוג. ובטבת, תר"ע (דצמבר, 1910), התפטר ביאליק מעריכת־"השלח". את התפטרותו קיבלתי לא אני אלא קיבל המנהל את “השלח”, מר חיים כצנלסון, ש"נמאס לו, שתהא החוברת תלויה תמיד בשני עורכים מתרעמים זה על זה" (כך הגיד לי אחר־כך). לי נודעה התפטרותו רק “אחרי ככלות הכל”. ביאליק חשב בטעות, שאני הוא שרציתי בהתפטרותו, בעוד שבאמת לא היה לי שום רצון להישאר עורך יחידי של “השלח”. כי בימים ההם דוקה הירביתי לעסוק ב"ישו הנצרי" וב"היסטוריה ישראלית" (תקופת־החשמונאים) ולא היה לי פנאי לערוך את “השלח” כולו. אך על־ידי חשד־חינם זה גדלה הטינה שבלבו של ביאליק אלי.

ואפשר, שאף אני הייתי אשם בדבר.

ראשית, הייתי אומר לפעמים לביאליק בגילוי־לב, שעם כל שנאתו לה"גלות", שנתגלתה בשיריו, עדיין אוהב הוא את הגלות יותר מדאי: וולוז’ין יקרה לו מארץ־ישראל החדשה, וחידוד ז’ארגוני – מן הדיבור העברי, שביאליק התייחס אליו אז לא בחמימות הדרושה; הייתי מוכיחו על שבמשרד של “מוריה” (הוצאת־הספרים שלו ושל רבניצקי ולֶווינסקי) מדברים אשכנזית־יהודית ועל שהוא מתרועע עם שלום אש, שנעשה אז שונא גמור לעברית ואידישיסטן קיצוני, ועוד. ואוסישקין היה מסכים לדעתי, ועל־כן הרגיזו דברי אלה את ביאליק יותר ויותר. ורבניצקי ודרויאנוב, ידידיו הקרובים של ביאליק, עוד חיזקו את השנאה בלבו אלי. רבניצקי בכלל קשה היה לו “לסבול” אדם שכמותי, שיש בו “התפרצות” ו"מהפכנות" והוא “מעז פניו” אף כלפי הגדולים, כאמור למעלה, ודרויאנוב כעס עלי על שאחד־העם קיבל ממני מאמר על מנדלי בשביל “השלח” ופסל את מאמרו, על שחיבבתי את טשרניחובסקי במאמרים נלהבים – מה שהרגיז גם את רבניצקי, שביטל מתחילה את טשרניחובסקי ואת כשרונו בביקורת הראשונה, שפירסם ב"השלח" של אחד־העם על “חזיונות ומנגינות” – ומשום מה ראו בזה שניהם עלבון לביאליק, וביחוד – על שאחד־העם מסר את “השלח” לי ולא לו (מה שלא סלח לי גם ד"ר שמריהו לווין). וכך עוררו שניהם והרבה מן האידישיסטים את ביאליק נגדי. עד שפעם, בשנת 1908, פרצה השנאה מלבו של ביאליק ונתבטאה בביטוי גס אחד בוויכוח באחת מאסיפות־ה"ישיבה" – ופסקתי מלדבר עמו.

ואף־על־פי־כן באותו זמן עצמו, שהופסקו כל היחסים הפרטיים בינינו, הייתי הראשון, שהירצה על ביאליק הרצאה פומבית ברוסית לפני קהל גדול באולם “אוּניוֹן” באודיסה והבאתי את עצמי על־ידי כך לידי סכנה. שהרי נגעתי בהרצאתי זו בתוכן ובכוונה של “משא נמירוב” (“בעיר־ההריגה”) – והיה זה רמז ברור כלפי הפוגרומים ברוסיה באותן השנים (בקישינוב, הומל, ועוד). והימים – ימי שר־העיר העריץ טולמאַצ’וב, והפקיד הרוסי, שהשגיח על ההרצאה, הפסיק את הרצאתי באמצע והכריחני לסיים ב"שירי־האהבה" של ביאליק (שירים, שאף הצאריסמוס לא אסר אותם), וכמעט הייתי בכל רע. ביאליק עצמו לא בא להרצאה, אבל התהלך מסביב לאולם, שבו הורצה עליו. והוא אמר לי פעם, שאוביֶקטיוויות זו שלי – להרצות על אדם, שלא דיברתי עמו אז – הפליאה אותו.

דרך אגב:

ההרצאה נתקיימה ביום ראשון בשבוע. ובשבת בבוקר השכם בא שוטר לקרוא לי להנהלת – הז’אנדארמֶריה… גם הגברת קלוזנר וגם אני ידענו את טעם־הדבר – ונבהלנו מאד. ואף־על־פי־כן, כשהשוטר דרש, שאחתום על ההזמנה, סירבתי מפני קדושת־השבת. אז בא פקיד־הרובע ודרש את חתימתי – וגם לו סירבתי ואמרתי לו, שאני הולך מיד להז’אנדארמריה. ואמנם כך עשיתי. הגברת קלוזנר וד"ר יוסף ספּיר, ראש המרכז הציוני באודיסה אז, ליוו אותי בפחד ובהלה, והגברת קלוזנר נטלה עמה כר ושמיכה: היתה בטוחה, שאֵאָסר מיד.

קיבל אותי קצין־ז’אנדארמים צעיר, שעיכב אותי שתי שעות רצופות ושאל אותי כל מיני שאלות על הציוניות, על הסוציאליסמוס, על הטריטוריאליסמוס ועל שירי־ביאליק, ודומה, שלא נכשלתי בתשובותי. לסוף רשם פרוטוקול קצר, קרא אותו לפני וביקש, שאחתום עליו.

– לצערי, איני כותב בשבת, – אמרתי.

– ד"ר לפילוסופיה, סופר וחוקר אינו כותב בשבת? היתכן? – עדיין לא ראיתי באודיסה דבר כזה, – אמר קצין־הז’אנדארמים.

– במה חושד אותי אדוני? שאני משתמט? שאברח? – יאסרני עד הערב, ועם צאת הכוכבים אחתום ברצון.

תשובה זו עשתה עליו רושם ונתן לי ללכת. ואת שמחתם של אשתי ושל ד"ר ספיר לא קשה לשער.

ובהזדמנות זו רוצה אני להזכיר, שהירציתי באותן השנים הרצאות למאות בעברית, ברוסית ובגרמנית על השירה העברית, על תולדות־ישראל, על הנבואה, על המוסר העברי, על הרעיון המשיחי ועל הציוניות בערים ועיירות הרבה בפולניה, בליטה, בגרמניה ובשווייץ. על־ידיהן הפיצותי את הכרת מהותה של הספרות העברית, את הכרת המומנטים הגדולים בהיסטוריה הישראלית, את הבעיות העיקריות של הציוניות, את מהותו של הרעיון המשיחי, ועוד, בין חוגים, שלא היו מצויים אצל הספרות העברית והציונית ואצל לימוד היסטוריה ופילוסופיה עבריות.

ב"הישיבה המתוקנת", שהיתה באמת מעין בית־מדרש עליון לחכמת־ישראל, קראתי שיעורים בהיסטוריה ישראלית ובתולדות האֶתּיקה (תורת־המידות) הישראלית מראש־חודש אדר, תרס"ז, עד חודש ניסן, תרס"ח (1907–1908). השיעורים הללו נרשמו מפי על־ידי מבחר־תלמידי, שאזכיר להלן, ניתּקנו על־ידי כהוגן ונדפסו לאחר זמן בשם “היסטוריה ישראלית”, חלק א' (אודיסה תרס"ט, הוצאה שניה, שם תרע"ה, הוצאה שלישית, שם תרע"ט), שנמכרו ממנה עד 9,000 אֶכסמפלארים ועשתה רושם חזק. שיעורַי ב"תורת־המידות הקדומה בישראל" נדפסו מקודם ב"השלח", כרך ל"ג, ואחר־כך – במחברת מיוחדת (אודיסה תרע"ח). קשה לשער את העמל, שהשקעתי בהכנתם של השיעורים הללו. וקורא הייתי אותם בהתלהבות יוצאת מן הכלל. על־פי רוב, לאחר שהייתי גומר את השיעורים, הייתי מגיע כמעט לאפיסת־הכוחות והייתי קרוב להתעלף. והשיעורים השפיעו על התלמידים, שהיו צעירים מאד ומלאי־התפעלות. בחירי־התלמידים הללו נעשו מורים, סופרים ואנשי־מדע: פרופיסור יחזקאל קאופמאן, המרצה באוניברסיטה העברית, יהושע גוטמאן, ד"ר צבי וויסלאבסקי, ד"ר יום־טוב הֶלמאן, ברוך קרופניק (קרוא), גור־אריה (פיקאנגור), נחום הֶרמאן, ועוד. אכן עבודתי ב"הישיבה" נשאה פרי!

ואולם הצלחה זו דוקה, שהצלחתי בשיעורַי, עוררה קנאה, כנהוג. התחילו מבקשים תואנות: יש “דברי־מינוּת” בשיעורַי. והרי כדי להימלט מ"מינוּת" תיקנו, שאתחיל את השיעורים בהיסטוריה הישראלית מגלות־בבל ולא מתחילת צמיחתה של האומה. ואולם לא יכולתי להסביר את גלות־בבל בלא להקדים לכך מבוא לתולדות־ישראל מתחילתן ועד חורבן בית ראשון. והרי זוהי הסיבה, שבחלק א' של “היסטוריה ישראלית” (הישנה) תופסת ההיסטוריה מראשיתה של האומה עד גלות־בבל רק 94 עמודים, ומגלות־בבל עד החשמונאים – “לוח חלק” בספרי־היסטוריה אחרים – 206 עמודים! – אבל אף במבוא קצר זה מצאו דברי־מינוּת. לא לחינם הוציא ד. קריוויצקי ספר שלם נגד “היסטוריה ישראלית”, חלק א'²⁹. בקיצור: התחילו תואנות ועלילות עלי, וסופו של דבר היה – שהשלטון הצאריסטי הממונה על בתי־החינוך לא התיר לי לקרוא שיעורים ב"הישיבה" מפני שהיתה לי תעודת־דוקטור רק מאוניברסיטה של חוץ־לארץ (לאחר שיצאתי מן הישיבה יכולים היו לקרוא בה שיעורים לא רק בעלי תעודה של חוץ־לארץ אלא גם מחוסרי כל תעודה…). בניסן, תרס"ח (1908), עזבתי את הישיבה על מנת שלא לחזור עוד אליה, וביחד עמי עזבו אותה מבחר־התלמידים מתוך סולידאַריות עם מוֹרם האהוב. בכמה דמים עלה לי כל העניין קשה לשער. ואף־על־פי־כן בא הרב ר' חיים צ’רנוביץ באחד מגליונות “הצפירה” לפני כמה שנים והטיל את כל האשמה עלי. כל זה אמת כמו שאמת היא, שנעשיתי פרופיסור באוניברסיטה בירושלים מפני שאיימתי, שאפתח אוניברסיטה שניה, או הלכתי אל מנשה מרגלית לבקשוֹ, שיילחם באחד־העם, וכדומה מסיפוריו של הרב צ’רנוביץ. אבל חוק שמתי לי שלא להשיב על שום התנפלות, שמתנפלים עלי בעתונים ובירחונים. במשך 60 שנות עבודתי המדעית־הספרותית והציבורית עצמו הפגיעות הגסות, שפגעו בי, משערות ראשי; ואף־על־ פי־כן איני זוכר, שהשיבותי עליהן יותר מפעמיים או משלש פעמים. חוק שמתי לי: מוטב שאכתוב דברים חדשים משֶאתווכח עם מתנגדים ומקנאים ואויבים – ויאמרו עלי מה שיאמרו. אחד־העם, שהיה רגיל דוקה להשיב על כל דבר קטן נגדו, כתב עלי באחת מאגרותיו, שאני “מחוסר־טאקט”. הוא צדק. מעולם לא היו חשובים בעינַי ה"טאקט" וה"כבוד". דיברתי אמת כמו שדרש המצפון ממני אפילו אם האמת הזיקה לי ואפילו אם ידעתי מראש, שיכניסו בדברַי כוונות זרות וישתמשו בהם לגנוּתי ולרעתי. ואפשר, שזוהי סיבתה של אי־הצלחתי בהרבה דברים וסיבתם של צרות וייסורים, שהבאתי עלי אני עצמי. אבל איני מתחרט. וסוף־סוף זכיתי, שאחד־העם עצמו יָגֵן עלי באחת מ"אגרותיו" החשובות כשהתנפל עלי בגסות מ. י. בֶּרדיצ’בסקי.

פרק י"ג

עבודתי ב"אֶנציקלופידיה העברית־הרוסית". נסיעתי לפטרבורג מציעים לפני "רבנות מטעם" בעיר־המלוכה. עבודתי בוועד של חובבי־ציון. הרצאתי הראשונה על אוניברסיטה עברית בירושלים. מסעי הראשון לארץ־ישראל. המלחמה באידישיסטים.

בשנת 1907 התחילה יוצאת בפטרבורג ה"אֶנציקלופידיה הרוסית־העברית". המחלקה המוקדשת ל"תקופה היהודית־ההֶלֶנית" (מאלכסנדר מוקדון עד סוף התקופה הבו’זאנטינית) נמסרה להֶלֶניסטן המפורסם, פרופיטור טאדיאוש זֶלינסקי. ומיד הזמין אותי לעבוד במחלקתו ומסר לידי את הערכים החשובים ביותר שבמחלקה זו. וכך פירסמתי ב"אנציקלופדיה הרוסית־העברית" שורה של מאמרים ארוכים ומפורטים על הספרים הגנוזים והחיצונים, שנשתמרו בכושית (בחבשית), ביוונית, בלאטינית ובסלאווית, וביניהם מאמר מפורט על בן־סירא, על “גליון־אברהם” בסלאווית, ועוד. חשובים בעינַי הם מאמרַי על עקילס הגר ועל אלכסנדר ינאי³⁰. וכן גם הוזמנתי לעבוד במחלקת־התנ"ך של אנציקלופדיה זו, ובה פירסמתי מאמרים מפורטים על הושע, ישעיה (א' וב') ויחזקאל. מי קורא עוד כיום מאמרים רוסיים אלה?

בקיץ שנת 1909 הוזמנתי על־ידי ד"ר י.ל. כצנלסון (בוקי בן יגלי), שהיה העורך הראשי של האנציקלופדיה כולה, לבוא לפטרבורג כדי להיות אחד מעורכיה של אנציקלופדיה רוסית־עברית זו. ובאותה שעה הציע לפני הבארון דוד גינצבורג להיות דוֹצֶנְט ב"שיעורים לידיעות־המזרח" (באמת רק השם היה כך, “סגולה” מפני הרשות הרוסית, ובפועל היה זה בית־מדרש עליון ללימודי־היהדות), שיָסד אז בפטרבורג. השיבותי, שאקבל הצעות אלו רק אם העבודה באנציקלופדיה וההוראה בשיעורים לא יכריחוני להפסיק את עריכת “השלח” ויישאר לי פנאי לשאר העבודות. באתי לפטרבורג, כמדומה לי, בתחילת־יולי, 1909, ושהיתי שם עד אמצע אַוּגוּסט, אותה שנה. ששת השבועות הללו עבדתי עבודה קשה, יום ולילה; ומכיון שנוכחתי, שאי־אפשר לי לערוך גם את “השלח” וגם את האנציקלופדיה ונוסף על כך עוד לקרוא שיעורים בבית־מדרש עליון, הסתלקתי מן התנאים החמריים והרוחנים המזהירים שם וחזרתי לאודיסה.

ובעצם הימים, ששהיתי בהם בפטרבורג, היתה המשרה של רב־העדה (“רב מטעם־הממשלה”) פנויה בקהילה החשובה של עיר־הבירה הרוסית. הבארון דוד גינצבורג הציע משרה זו לפנַי וביקש ממני, שאדרוש “דרשת־בחינה” בבית־הכנסת הגדול של הקהילה. הסכמתי לדרוש פעם אחת, אף־על־פי שאמרתי לבארון גינצבורג מראש, שלא אקבל את המשרה. הנושא של הדרשה היה – “הצלם בהיכל בימי קאיוס קאליגולה”. כפי שהגידו לי הבארון גינצבורג והד"ר כצנלסון, מצאה דרשתי חן בעיני הקהל הגדול, שבא לשמוע אותה, ובתוכו היו גם יהודים מתבוללים קיצונים. אבל שנאתי את הרבנות ולא רציתי להיות משועבד לעדה היהודית מצד אחד ומוכרח לבוא בדברים עם הממשלה הצאריסטית מצד שני. אלא שלא רציתי להחליט את הדבר בלא שאמָלך בגברת קלוזנר. כתבתי לה ותֵארתי לפניה בכוונה תחילה את המשכורת הגדולה, שמציעים לי, ואת הכבוד הגדול, שמתכבד הרב של קהילת־עיר־הבירה, כדי לשמוע מה בפיה. ושוב הראתה ציפורה היקרה והאצילה שלי את גודל־נפשה: למרות מצבנו החמרי הדחוק השיבה בלא פיקפוק והיסוס: “לא. זכור־נא את הרב המוסקבאי מזא"ה, שמיום שנעשה רב פסק מלהיות סופר”. אזכור לה תשובה אמיצה ונמרצת זו לטובה עד יומי האחרון.

באסיפה הכללית השביעית של הוועד לחובבי־ציון, בשבט תרס"ט (תחילת 1909), נבחרתי ביחד עם ביאליק לחבר־הועד. הועד של חובבי־ציון היה אז בעצם פריחתו הודות לַמרץ, לָאהבה ולַכשרון, שהשקיע בו אוסישקין היושב־ראש שלו. מאז שימשתי חבר־ועד נבחר במשך 9 שנים רצופות (1909–1918³¹), עד שבטל הועד עם השתלטותם של הקומוניסטים על אודיסה ויציאתו של אוסישקין למערב־אירופה, ומשם – לארץ־ישראל.

עבודתי בועד לא היתה מועטת. לא על דבר אחד, שהיה חשוב להתפתחותה הכלכלית והתרבותית של ארץ־ישראל, נלחמתי. על־פי רוב הייתי על צדו של אוסישקין, אבל לפעמים אף – נגדו. כך, למשל, התנגד אוסישקין לייסוּדה של הגימנסיה הראשונה בירושלים, וטען, שדי לה, לארץ־ישראל, בגימנסיה שביפו־תל־אביב, ואני התנגדתי להשקפתו זו וניצחתי אותו ברוב של 7 קולות כנגד 5. ערכתי את הדין־והחשבון הרוסי המפורט של האסיפה הכללית השביעית ביחד עם ד"ר גליקסון, א. מ. ברוכוב ומשה קליינמאן, ובראשו של הדין־והחשבון בא מאמרי, שהיה כעין הערכה וסיכום של אסיפה חשובה זו. וכשאוסישקין הציע לסדר קיבוץ־כספים מיוחד “לתקנת ירושלים” כתבתי מחברת עברית בשם “ירושלים לפנים והיום” (אודיסה תרע"ד – 1914), שניתרגמה גם רוסית ואשכנזית־יהודית ושתכליתה היתה לשפר את מצבה החמרי והתרבותי של ירושלים, שהיה אז שפל מאד אף בהשתוות אל יפו. כחבר־הועד נשלחתי ל"חגיגת־קאטוביץ" (כ"ג במרחשוון, תרס"ט), שהוחגה במלאת חצי־יובל שנים לועידת־קאטוביץ, ובחזירתי הרציתי עליה בפרטות באסיפה של חובבי־ציון.

אבל חשובה מזו היא עובדה אחרת: בסוף שבט, תרע"ב (תחילת שנת 1912), הרציתי כחבר־הועד באסיפה הכללית השמינית של הועד את ההרצאה המפורטת על הנושא: “העבודה התרבותית בתוך יהודי־ארץ־ישראל”, שעיקר־מטרתה היה – להכריז על נחיצותה של אוניברסיטה עברית בירושלים.

להרצאה זו בא קהל של יותר מאלף איש והורצתה באולם הגדול “אוּניוֹן” שבאודיסה של אז. הדחק והצפיפות באולם היו גדולים והיה קשה לשבת ולהקשיב לנאומים; אבל הקהל הגדול התעניין בתוכן־ההרצאה ולא השמיע הגה בכל שעת־ההרצאה הממושכת. והנה פתאום, באמצע ההרצאה, ודוקה בשעת הבירור של הצורך הגדול והתכוף באוניברסיטה עברית בירושלים, כבה אור־החשמל… אילו הייתי מפסיק את ההרצאה לרגע אחד, היתה קמה בהלה והדבר היה מגיע לידי סכנת־נפשות. ואולם גם אני הנואם וגם קהל־השומעים נשתקענו כל־כך בכל לבנו ונפשנו בעניין הגדול והחדש, עד שהוספתי להרצות על האוניברסיטה והקהל הוסיף להקשיב, כאילו לא אירע כלום, במשך 12 רגעים רצופים, עד שניתַּקן החשמל והיה אור באולם. הדבר היה אז לשיחה בעתונים העבריים והרוסיים־העבריים.

ואולם להרצאה זו קדם המאמר: “בית מדרש למדעי־הרוח”, שנכתב בסיון, תרע"א (1911)³². זה היה המאמר הראשון, שדן לא על אוניברסיטה עברית בכלל (עניין, שעורר אותו הפרופ' הֶרמאן שפירא ב"המליץ" תרמ"ב ואחר־כך טיפלו בו ד"ר ווייצמאן, מוצקין, פייבל ובובר, ראובן בריינין, פרופ' אברהמ’ס, ועוד), אלא על מחלקה פילוסופית־היסטורית באוניברסיטה כזו, שהיהדות והאנושיות תלכנה בה שלובות־זרוע. ואחר מאמר זה בא מאמר: “במה נתחיל?”, שנדפס קודם־לכן ב"העולם" (1913) ואחר־כך יצא בחוברת מיוחדת (אודיסה תרע"ג), שנתחלקה על־ידי ועל־ידי הגברת קלוזנר לחברי הקונגרס הי"א בווינה. בקונגרס זה נתקבלה ההחלטה בדבר פתיחת האוניברסיטה לאחר נאומים נלהבים של ווייצמאן ואוסישקין. גם אני נאמתי בקונגרס זה על חשיבותה ותכיפותה של האוניברסיטה, ובפעם הראשונה הבאתי בנאומי את הדברים המופלאים של ז’אן ז’אק רוּסוֹ מתוך “אֶמיל” שלו בדבר הצורך באוניברסיטה עברית בירושלים מפני שאך היא תתן אפשרות לדעת את היהדות כמו שהיא, בלא סניגוריה ובלא פחד מפני השלטון הנוצרי. כלום דברים אלה של רוּסוֹ לא היו דברי־נבואה ממש לאחר שעִם פתיחת האוניברסיטה נתפרסמו הספרים “ישו הנצרי” ו"מישו עד פאולוס", שנתנו מושג חדש מן הנצרות בכלל וניסו לבאר, מפני־מה דחתה היהדות את הנצרות בתה ואת ישו ופאולוס בוני־הנצרות ומהרסי־היהדות? – –

בכ"ז באדר, תרע"ב (1912), יצאנו, גברת קלוזנר ואני, לארץ־ישראל בפעם הראשונה ושהינוּ שם שלשה חדשים. מה שראינו שם תארתי בספרי “עולם מתהווה”, שבא מתחילה ב"השלח" (בכרכים כ"ז–ל"א), ובימי מלחמת־העולם הראשונה יצא בהוספות ותיקונים כספר מיוחד, אבל במספר מצומצם מאד של אֶכסמפלארים³³. אני מרשה לעצמי להזכיר את העובדה, שמאות ואפשר אלפים יהודים נתעוררו על־ידי ספר זה לעלות לארץ ולהשתקע בה. ספר זה פוטרני מלדבר כאן על מסעי הראשון בארץ־ישראל, ואך כדי שיהא לקורא מושג מן הרושם הגדול של המסע ומאָפיה של ציפורה שלי אספר כאן עובדה זו:

כשיצאנו מאודיסה מסרנו את דירתנו לזוג צעיר כדי שישמור על הדירה ועל מה שבתוכה. וכשחזרנו אמרה האשה הצעירה בצער לגברת קלוזנר:

– לצערי, היתה גניבה בביתכם.

הגברת קלוזנר אינה שמה לב, כאילו מספרים על גניבה בבית זר. והאשה הצעירה תמֵהה ליחס כזה ואומרת בהטעמה:

– בביתכם היתה גניבה, גברת קלוזנר!

– כן, שומעת אני – משיבה גברת קלוזנר: – ואולם כל־כך הרבה קיבלתי בנסיעה זו עד שלא מן היושר יהיה אם גם לא אתן משהו. ונתתי מה שגנבו הגנבים תמורת העונג הגדול, שקיבלתי בארץ.

נסיעה זו היתה כעין חתך בחיי. נוכחתי הפעם במיוחד, שאיני שייך לגלות ושארץ־ישראל היא מקום־חיוּתי. החלטתי, שאשוב לרוסיה, אסדר את עניינַי באודיסה ואתיישב בארץ־ישראל. אבל אוסישקין חשב ומצא, ש"השלח" לא יתפשט באירופה ובאמריקה אם ייצא בארץ־ישראל, מפני ריחוק־הדרך, מצד אחד, ומפני הצנזורה הרוסית מצד שני. ואז יאַבד את השפעתו. ובעוד אנו מבקשים דרכים כדי שנוכל לעבור לארץ עם “השלח” או זולתו – ופרצה מלחמת־העולם הראשונה (1914–1918).

בשנת תרע"ג (1913) השתתפתי בקונגרס הי"א, הווינאי, וב"ועידה העברית ללשון ולתרבות", שקדמה לו, כמו שכבר הזכרתי למעלה. וכל השנים הללו שקודם מלחמת־העולם הראשונה עברו עלי לא רק בעבודות ספרותיות ובעריכת “השלח” אלא גם במלחמה באידישיסמוס, שאחר ועידת־צֶ’רנוביץ נעשה מסוכן ממש לא רק ללשון העברית אלא אף לכל ההכרה ההיסטורית של אומתנו. מלחמתי זו באידישיסטים הקנתה לי שונאים מרובים מכל צד, אף מצדם של גדולים כמנדלי וביאליק, שכמובן, לא היו אידישיסטים מעולם, אבל השתדלו “לפשר” בין הלשון העברית ובין האשכנזית־היהודית כנצרנים הראשונים בין יהדות ובין גַיוּת; ואילו אני לא הייתי “בעל־פשרה” מעולם. והניגוד לפשרנות הוא שקירב אותי ואת אוסישקין זה אל זה, אף־על־פי שתכונותינו העיקריות מנוגדות היו בעצם: הוא היה כולו מעשי בצביעה רומאנטית ידועה ובאהבת המסורת כמסורת דתית־לאומית ואני – כולי עיוני בנטיה מהפכנית מסוימת ובשאיפה אל האמת החדשה, אך בקביעת החדש על בסיס היסטורי על יסוד המעוּלה שבישן.

פרק י"ד

מלחמת־העולם הראשונה. היחס אל גרמניה ותורכיה. ז'אבוטינסקי צדק. האיסור לפרסם דבר בעברית. הפסקת "השלח". טראגידיה של משפחה יהודית. עבודתי ב"חברה להפצת ידיעות נכונות" וב"חברה הספרותית היהודית". מחברותי הרוסיות. ביקאטרינוסלאב. פרופיסור דולז'אנסקי החולם הגדול ורעיתו האצילה. פגישתי עם ד"ר חזנוביץ. בצלאל אחי עונש את עצמו. אני נעשה מחלק בגדים למשפחות־החיילים. שיעורי ב"בית־המדרש למורים" וב"בית־המדרש לגננות". אני מתרגם את "הספרים החיצונים". הפרקים המודפסים הראשונים של "ישו הנצרי".

בתשעה־באב, תרע"ד (אוגוסט, 1914), פרצה מלחמת־העולם הראשונה. היה זה רעם ביום בהיר לרוב־היהודים. לא האמינו באפשרותה של מלחמה עולמית; ולאחר שפרצה האמינו, שתארך רק חדשים מועטים. אך חוזי־עתידות מועטים הכירו, שאנו הולכים לקראת חורבנו של העולם הקיים. וביחוד הרגישו מועטים, שמלחמה זו היא הרס וחורבן של היהדות במזרח־אירופה. לא לחינם התחילה המלחמה בתשעה־באב, יום מוּעד לפורענות: הרי לא רק בית ראשון ושני ומצודת־ביתר חרבו בו אלא בו חלה גם גלות־ספרד.

ובאמת אף מלחמה זו, שפסקה מלהיות נוראה ואיומה בעינינו מפני שמלחמת־העולם השניה היתה נוראה ממנה שבעתיים או שבעים ושבעה, – אף מלחמת־עולם ראשונה זו החריבה את החיים הכלכליים והתרבותיים של היהדות בפולניה־גאליציה ובליטה כמעט עד היסוד. גירושי־היהודים בימי המצביא הרוסי יאנוּשקֶביץ ממדינות שלמות, המוני־הפליטים, שברחו ממקומות־מושבותיהם, שדרו בהם הם ואבותיהם ואבות־אבותיהם במשך דורות, הפוגרומים הנוראים, שערכו הצבאות הרוסיים בכל מקום שעברו, ההרס של העיירה היהודית, העלילות על היהודים, שגרמו לא רק לפרעות אלא גם לעלבונות והשפלות ולכל מיני עינויים, – כל אלה עקרו את היהדות במזרח־אירופה משרשיה, שהעמיקו בגולה במשך דורות, עשו אותה תלושה, מחוסרת־בסיס, לאחר שהיתה קודם־לכן רק מחוסרת־קרקע. העיירה היהודית, שהיתה ראשונה למפגע לַסולדאטֶסקה הרוסית והגרמנית כאחת, איבדה את רוב־היהודים, תושביה המושרשים בה ביותר, מפני שהיהודים היו הראשונים להיפגע, ועל־כן – גם הראשונים לבריחה. והרי העיירה היהודית היתה המקור והיסוד של היהדות המָסָרתּית. וכך הלכה וחרבה המסורת הדתית היהודית ביחד עם התרבות הלאומית העברית הקשורה בה. והרי בעיירות היהודיות נתקיימו רוב הישיבות, ובבתי־המדרש שבעיירות היו לומדים תורה אלפי בחורים מתמידים, – וכל אלה נתפזרו לכל רוח. ועוד גם זאת: מיליון יהודים עבד בצבא – ובעל־כרחם לא היו לחיילים עבריים אלה לא שבת ולא יום־טוב ולא מאכל כשר, ומעט־מעט התרגלו לזלזל בכל קדשי־הדת. תחילתם באונס וסופם ברצון. והיהודים האזרחים, שלא נתגייסו מפני גילם או מוּמיהם הגופנים, הוכרחו לעבוד עבודת־כפיה בערים הנצורות, והרבה מהם היו עגלונים, נהגים וסַפָּנים בשביל הצבא, – והרי גם אלה לא היו יכולים לשמור שבת והיו מוכרחים לעבוד אף בראש־השנה ויום־הכיפורים, ועל־פי־רוב אף לא היו יכולים להימנע ממאכלות אסורים. וכך חתרה מלחמה ראשונה זו חתירה עמוקה תחת סדרי החיים הכלכליים והדתיים־התרבותיים של היהדות הבסיסית ביותר – היהדות בפולניה, בגאליציה, בליטה, ברומניה, ובמידה־ידועה – אף בגרמניה ובאוסטריה. על צד האמת רק השלימה המלחמה העולמית השניה מה שהתחילה המלחמה העולמית הראשונה: חורבנה הכלכלי והרוחני של היהדות באירופה; אלא שההשמדה הגופנית לא נעשתה אז מטרה ותכלית לשונאינו. ואף כאן יש לומר, שבאוקראינה בימי פּטלורה, מאכנוֹ ושאר הכנופיות נרצחו יהודים למאות־אלפים, ודאי, לא ב"שיטתיות מדעית" וב"יסודיוּת גרמנית", אבל לא בפחות אכזריות וחמת־נקם. די לקרוא את המחברת השותתת־דם “מגילת־דוּבּוֹבה” של רחל פייגנברג.

וכשפרצה מלחמה ראשונה זו היינו אנו, הלאומיים העבריים והציוניים, ברובנו הגדול שונאיה של רוסיה הצאריסטית מעומק־לבנו. החוקים המגבילים והגזירות הקשות על היהודים, שהוציאה הממשלה הצאריסטית ביחוד בשנים הקרובות למלחמה הראשונה, שבהן גברה ברוסיה הרֶאקציה הכללית, שנתבטאה, קודם־כל, ברדיפת־היהודים, ונוספה על כך – רדיפת־הציוניים ברוסיה, שהלכה וגברה מיום ליום, ואחר־כך – פקודת־הגירוש והעלילות על היהודים, הפרעות, שפרעו החיילים הרוסיים בכל מקום שבאו לשם ביהודים דוקה, – כל אלה מֵררו את חיינו ועשו אותנו ברובנו שונאים בנפש לרוסיה; ולפיכך ציפינו למפלתה. מטעם זה לא היינו על צדן של אנגליה, צרפת ואיטליה, שרוסיה היתה בעלת־בריתן, ושמחנו למפלותיהן בשנים הראשונות של המלחמה: “כהתחברך עם אחזיהו (הרשע) פרץ ה' את מעשיך” (דברי־הימים ב', כ', ל"ז). ומטעם זה עצמו היתה האהדה שלנו נתונה לגרמניה ואוסטריה: לא מאהבת מרדכי אלא משנאת־המן. והרי תורכיה, שקודם המלחמה הראשונה היינו על צדה משום שזכרנו לה את החסד, שעשתה עם גולי־ספרד, ומשום שהיהודים בתורכיה היו שָׁווי־זכויות לתורכים אפילו בימיו של עבד־אל־חמיד, נצטרפה³⁴ לגרמניה נגד רוסיה ובעלות־בריתה, – ואף זה היה לנו טעם מספיק להיות נגד אנגליה וצרפת. ונוסף על כך, פחדנו מפני הריסתו של הישוב הצעיר שבארץ־ישראל, שתבוא אם היהודים יהיו על צדם של אויבי־תורכיה. וזה היה הטעם היחידי, שהתנגדנו ברובנו לגדודים העבריים של ז’אבוטינסקי – לא משום איזה טעם אחר שהוא. על כל פנים, לא היינו ולא יכולנו להיות פאטריוטים רוסיים. אלא שטעינו בנוגע לתורכיה וגרמניה. ואני מודה בטעותי. ז’אבוטינסקי היטיב לראות מאתנו.

“השלח” הוסיף לצאת בשנה הראשונה של המלחמה, אף־על־פי שהוצאתו נעשתה קשה כקריעת־ים־סוף. החותמים של הירחון נתמעטו וההוצאות על הנייר וההדפסה גדלו, ואולם הצרה העיקרית היתה – הצנזורה הצבאית. היא נעשתה חמורה וקפדנית ואף קאפריסית ומטורפת מיום ליום. הצנזור הצבאי התחיל מתאנה ל"השלח", ולאחר זמן מועט התחיל דורש, שימציא עורך־"השלח" תרגום רוסי מדויק מכל מה שהוא מדפיס, – מה שהיה קשה מאד, שהרי יש ביטויים ועניינים בעברית, שאינם מתפרשים כהלכה בלשון לועזית. וחוץ מזה, פאטריוֹטיוּת רוסית ודאי שלא היתה ב"השלח". ההפך מזה היה מורגש בו: נטיה לתורכיה וגרמניה. לסוף מצא הצנזור תואנה להפסיק את “השלח”: מצא רמזים נגד רוסיה בסיפור “הקדיש” של ד"ר דוד אריה פרידמאן, ובסוף ניסן, תרע"ה (1915), כמה חדשים קודם שנאסרו ברוסיה כל שאר העתונים העבריים והאשכנזים־היהודיים, הפסיקה האדמיניסטראציה הצבאית של אודיסה את “השלח” מפני ש"אינו די פאטריוטי".

ניסיתי לבקש דרכים כדי לקרוע את רוע־הגזירה. לתכלית זו צריך הייתי לפנות אל הגנראל־גוברנאטור הצבאי אֶבְּיֶלוֹב – ארמֶני על־פי מוצאו. הלכתי אל המשרד שלו וביקשתי, שיקבל אותי. הכניסוני לחדר־המתנה גדול, ששם מצאתי המון מצפים לגורלם. וביניהם ראיתי אשה חולנית אחת, שהיכרתי אותה מיד.

ב"השחר" של סמולנסקין עבד אחד ממבחר הסופרים העבריים של שנות־השבעים – ד"ר אהרון פּוֹרְיֶס. הוא הוא שפירסם ב"השחר" ביוגראפיה ראשונה של שי"ר וב"השחר" וב"האסיף" הדפיס שני ספרים חשובים: “תורת־החיים” ו"תורת־הבריאות". מתחילה היה רופא בווינה ואחר־כך עבר לאודיסה ונעשה שם רופא די מפורסם. וכשיצאה בימי אלכסנדר השלישי הגזירה על יהודי־חוץ־לארץ, שאסור להם לדור ברוסיה, היה גם ד"ר פוריס מחויב כנתין אוסטרי לעזוב את אודיסה. אבל איזה גנראל רוסי או פקיד רוסי גבוה אחר, שפוריֶס הצליח לרפא אותו ממחלה קשה, השתדל בעדו בפני הממשלה – ונתקבלה פקודה להרשות לד"ר פוריס, שיישאר באודיסה “עד לפקודה חדשה”. ומאז השתדל ד"ר פוריס, שהאדמיניסטראציה האודיסאית תשכח את מציאותו. וכך חי כ"אנוס" או כ"נעלם" במשך עשרות בשנים. במשך עשרות בשנים לא רק לא עזב את אודיסה אף ליום אחד, אלא אף לא החליף את דירתו באחרת. כי לפי החוק הרוסי צריכה היתה המשטרה למחוק את המחליף דירתו מרשימת־הדיירים של מחוז־המשטרה במקום אחד ולרשום אותו ברשימת־הדיירים של מחוז־המשטרה במקום אחר, – ואז הרי היתה המשטרה נזכרת במציאותו של הנתין הזר ד"ר פוריֶס, ואפשר, שהיתה מוציאה פקודה לגרשו מרוסיה. ומטעם זה, כשנישאה בתו (היא הגברת מַתִּילְדָה פוֹרְיֶס־ספיר) לציוני האודיסאי המפורסם בשעתו, ד"ר יוסף ספיר, ערכו את טקס־החתונה לא באודיסה, שבה היו מרובים הידידים והמכרים של אבות החתן והכלה, אלא בתחנה ראזְדֶלְנַיָה, לא רחוק מאודיסה, – ואף־על־פי־כן לא נסע אבי־הכלה אל החתונה מפחד, שמא יארע משהו או יתפרסם דבר־נסיעתו ויימחק מרשימת־הדיירים, ואז אפשר שתבוא פקודה לגרש אותו מרוסיה.

בתנאים נוראים כאלה חי ד"ר פוריס באודיסה עשרות בשנים; ומכיון שלא הכל ידעו את כל המסופר כאן, אף חשדו בו, שהמיר דתו (או קיבל “פיתקת־המרה” – מה ששוה במובן רוחני ולאומי להמרה) כדי שיוכל להשאר באודיסה. ואת הכל סבל ד"ר פוריס בדומיה – ובלבד שלא יצטרך לנוד לאוסטריה, שעזב אותה לפני הרבה שנים, ולא יעזוב את אודיסה, שהיכה בה שרשים עמוקים.

אבל הנה באה המלחמה העולמית הראשונה – ונזכרו בפוריס, שהוא גם נתין אוסטרי וגם יהודי כאחד. ויצאה עליו ועל משפחתו גזירת־גירוש.

בן שבעים היה ד"ר פוריס אז, זקן וחולה. אשתו היתה בתו של אברהם קונסטאנטינובסקי, אחד מחובבי־ציון הראשונים, שהיה לו משא־ומתן עם סֶר אוליפאנט המפורסם, זה שכתב אה הספר האנגלי “ארץ הגלעד” והשתדל בקושטה לטובת חובבי־ציון. את קונסטאנטינובסקי³⁵ זה ביקרתי ביחד עם נחום סלושץ כשהיה קונסטאנטינובסקי חולה מסוכן, שלשה ימים קודם פטירתו. כבר היה אז כמעט גוסס ובקשי נשם את נשימותיו. והוא ידע והכיר, שהוא הולך למות. ואף־על־פי־כן, ברגעים אחרונים אלה, כשטבעי לאדם לשוב אל אלהיו, הטיף בכוחותיו האחרונים לשני צעירים מישראל דברי מינוּת וכפירה, שלא שמעו אזנַי דוגמתם מעולם: “היכן הוא האלהים? היכן הוא סדר־העולם המוסרי? הביטו אל הצדיקים והישרים הגוֹועים ברעב ובקור, ואל הרשעים, שבתיהם מלאים כל טוב. כלום הצדיק אינו מת בייסורים וצרות והרשע אינו מתענג על חיים ארוכים וטובים? והביטו אל עם־ישראל – כלום יש מדוכא ואומלל יותר ממנו – והכל מפני אמונתו באלהים. אימתי עזר לו אלהיו בצרה? אימתי הציל אותו מכף־אויביו יותר משהציל עם אחר, שכופר באלהי־ישראל? – כל האמונה באלהים אינה אלא אגדה של אלף לילה ולילה!”.

ארבעים שנה עברו מאז שמעתי דברי־כפירה קיצונים אלה מפי וולְטֶרְיָני זקן זה – וקשה לי לשכוח, באיזה מצב נאמרו.

ובתו של קונסטאנטינובסקי זה, אשתו של ד"ר פוריֶס, עמדה עכשיו ביחד עמי בחדר־ההמתנה של הגנראל אבּילוֹב והתחננה לפניו, שישאיר אותה ואת בעלה הזקנים והחולים באודיסה, שהרי אי־אפשר להם להיטלטל בחורף ובקור לארץ, שניתקו את כל הקשרים עמה. והאשה הזקנה, שקשה היה לה לעמוד על רגליה, בכתה לפני הגנראל.

אבל הפקיד הרוסי־הארמני האכזר רק העיף עין עליה ואמר בתוקף ובקרירות:

– יהודיה? – שתצא! שתצא!

ושילח אותה מעל פניו. ואמנם, היא ובעלה הוכרחו לשוב לאוסטריה. והיא היתה חולה כל־כך, עד שעל כפיים הכניסו אותה אל הקרון, שהוביל אותה אל ארץ רחוקה וזרה לה (קונסטאנטינובסקי היה נתין רוסי ודבר לא היה לבתו עם אוסטריה). ורק לאחר מהפכת־קֶרֶנסקי חזרו שניהם לאודיסה וד"ר פוריס מת שם לאחר זמן קצר.

התור שלי אצל אֶבְּיֶלוֹב הגיע אחר תורה של גברת פוריס. ואבילוֹב דחה גם את בקשתי: “ירחון יהודי – אי־אפשר לשנות, אי־אפשר!”. והאיסור הממשלתי לא הוסר מעל “השלח”.

נשארתי בלא כלום. בלא ירחון לערוך אותו ולכתוב בו ובלא פרנסה.

ושנה שלמה – שנת תרע"ו (1916) – לא פירסמתי בעברית אף מאמר אחד, שהרי הממשלה הצאריסטית לא התירה ממחציתה של שנת תרע"ה (1915) ועד מהפכת־קרנסקי באביב תרע"ז (1917) לפרסם דבר בעברית. אז פירסמתי שורה שלמה של מאמרים ברוסית³⁶ מתוך הכרח.

אוסישקין, שדאג תמיד לפרנסתי, הציע לפני, שאכתוב בשכר קצוב לכל גליון את “תולדות הועד של חובבי־ציון משנת תר”ן עד תרע"ה", במשך 25 שנים (1890–1915). ואמנם, כתבתי חלק הגון מספר זה, אך לא גמרתי אותו. את הגליונות מסרתי לאוסישקין. כפי הנראה, הגיד לו מישהו ממתנגדי, שהספר הבלתי־נשלם אינו מוצלח, ועל־כן לא נדפס עד היום, וכפי ששמעתי, מסר אותו אוסישקין לארכיון הציוני שעל־יד ההנהלה הציונית בירושלים.

אחר־כך הציעה לפני שושנה פֶּרסיץ, בתו של הלל זלאטופולסקי, שיש לה ולאביה זכות גדולה בכל הנוגע להמשכת קיומן של הספרות והלשון העברית המדוברת בזמנים הקשים ביותר ברוסיה, למכור לה כרך שני של ספרי “יהדות ואנושיות” (קובץ של מאמרים פובליציסטיים־פילוסופיים בעלי ערך בלתי־זמני) וגם קובץ של מאמרי־ביקורת על גדולי ספרותנו בתקופה, שקדמה לציוניות החדשה. עבודה מרובה עבדתי עד שתיקנתי את המאמרים משני הסוגים הללו ומסרתי את כתבי־היד לגברת פרסיץ. ואולם הדבר היה עוד בזמן שלא התירו להדפיס במוסקבה שום דבר בעברית. רק עם מפלתו של ניקולאי השני ועליתו של קֶרֶנסקי לשלטון (אביב של שנת 1917) התחילה הדפסתם של מאמרי־הביקורת, שקראתי להם בשם “יוצרי־תקופה ומבשרי־תקופה”. נשלחו לי ממוסקבה נדפסים ששת הגליונות הראשונים מהם. ואולם התחילו המהומות והמלחמות בין האוקראינים והקומוניסטים ברוסיה הדרומית, ואודיסה נקרעה מעל מוסקבה לגמרה – ולא קיבלתי יותר מששת הגליונות. השאר אבד. אבל המאמרים שב"יוצרי־תקופה ומבשרי־תקופה" נכנסו רובם ככולם לכרכים א’–ב' של ספרי “יוצרים ובונים”, שיצא לאחר 7 שנים בירושלים. ומ"יהדות ואנושיות", חלק שני, לא נדפס כלום וגם כתב־היד (כלומר, המאמרים המתוקנים והמורחבים על־ידי) הלך לאיבוד. אלא שחלק מן המאמרים הללו נתפרסם בשני הכרכים של ספרי “פילוסופים והוגי־דעות”.

כשהתחיל בן־ציון כּץ להוציא בפֶטרוגראד (לכך נשתנה בימי המלחמה הראשונה השם “פטרבורג”) קבצים קטנים בשם “העם”, “קול העם”, ועוד, כתבתי בהם מאמרים על ענייני־השעה. וכשנוסד במוסקבה העתון השבועי “העם”, שעורכו היה ד"ר מ. גליקסון ומוציאיו – זלאטופולסקי ופרסיץ, פירסמתי שם מאמרים הרבה מן הסֶריה “קרן־זוית”, שקודם־לכן היתה הולכת ונדפסת ב"השלח". שם פירסמתי גם מאמרי־ביקורת מפורטים על פרץ סמולנסקין, על שמחה פינסקר, על ד"ר י. ל. כצנלסון, ועוד מאמרים, שנכנסו אחר־כך לתוך “יוצרים ובונים”, חלק א'. וכן גם ערכתי אז את הקובץ הראשון של “שפתנו” על־פי הצעתו של ש"י ווליקובסקי. קובץ זה יצא בימי־קרנסקי (אודיסה תרע"ז)³⁷. מכיון שהקובץ הראשון הוסדר (ולא יצא) באודיסה בימים, שעדיין היה אסור ברוסיה להדפיס דברים בגרמנית, הוכרחתי לתת את תרגום המונחים שבקובץ זה באותיות עבריות; ובאותיות הללו אי־אפשר להבדיל בין Eiter (מוגלה) ובין Euter (כחל של פרה). וכשנדפסה ההוצאה השניה של אותו קובץ בברלין תרפ"ג, מובן, שהעתיקו את המונחים בתרגומם הגרמני מאותיות עבריות לגרמניות בלא ששלחו לי הגהה – והחליפו את הכתיב של שתי מלות גרמניות אלו. ומובן, שהשתמשו בזה מתנגדַי ושונאַי והראו על בערותי בגרמנית, שפירסמתי בה מאמרים וספרים שלמים… כך השתדלו לנבל את שמי בכל הזדמנות.

וד"ר מ. י. גליקסון הוציא באותם הימים קובץ בשם “עולמנו”. בו פירסמתי מאמר אחד על שאלות־הזמן (“ממעמקים”) ומאמר שני, מפורט הרבה, על ביאליק בשם: “משורר־התחיה או נביא־האחרית?”³⁸, שבו ניסיתי להוכיח, שביאליק הוא יותר “נביא־האחרית” מ"משורר־התחיה". מאמר זה, שנדפס אחר־כך, בשינויים בלתי־עיקריים, ב"יוצרים ובונים"³⁹, הרגיז את ביאליק, ויותר ממנו – את מעריציו הקיצונים. ואף הוא גרם לְמַה שעבר בינינו בסוף ימי־המלחמה, כמו שאספר להלן.

שנים אחדות קודם המלחמה העולמית הראשונה נוסד באודיסה סניף של “החברה הספרותית היהודית” שבפטרבורג. הייתי חבר־הועד של חברה זו והרציתי בה הרצאות על פרוג (הרצאה זו נדפסה ברוסית⁴⁰ כהקדמה להוצאה השביעית של שירי פרוג, בהוצאת שׁרמאן, אודיסה 1917), על ביאליק וטשרניחובסקי (נדפסו ברוסית במחברות מיוחדות בהוצאת “כנרת” ונכנסו בתרגום עברי מורחב ל"יוצרים ובונים", כרך ג') ועל מנדלי מוכר־ספרים. וכן גם הרציתי בחברה זו שורה של הרצאות על הנביאים, ועוד. הרצאתי על ז. שניאור נדפסה גם בעתון הרוסי הגדול Одесскія Новости, ששם פירסמתי כמה וכמה מאמרים, שאינם בידי כיום ורק את רובם רשם הביבליוגראף מר ב. שוחטמאן, תלמידי החשוב, ב"כתבי יוסף קלוזנר". הרצאתי, שהרציתי בחברה זו על התנ"ך, נדפסה בחוברת מיוחדת ברוסית בשם: “מוצאה ומהותה של הספרות העברית העתיקה” (אודיסה 1911), ואחר־כך עיבדתי אותה בעברית בשם “כתבי־קדשנו” (יפו תרע"ב), כמו שעיבדתי בעברית את מחברתי האשכנזית־יהודית “דון יוסף נשיא” (יפו תרע"ד); כל אלה נדפסו בהוצאת “לעם”. ושם נדפסה גם מחברתי העברית המקורית “בהמיה” (יפו תרע"ב – שתי המחברות הללו נכנסו לתוך ספרי “כשאומה נלחמת על חירותה”). ואל תתמה, שכתבתי אשכנזית־יהודית את “דון יוסף נשיא” ואת המאמרים “די נביאים” ו"משה רבינו": קודם שהז’ארגוניסטים נעשו “אידישיסטים” צידדתי גם אני בזכות הכתיבה בלשונם של המוני־העם ובשבילם. אין אני “זולל־אידיש”. רק כשהאידיש התחיל זולל את העברית התחלתי להילחם בו.

וזמן מועט קודם המלחמה נוסדה באודיסה “חברה להפצת ידיעות נכונות על היהודים והיהדות” (או, אפשר, היה זה סניף אודיסאי של החברה המוסקבאית בשם זה). בחברה זו קראתי בתחילת־ימי־המלחמה הרצאה על “מוסר־היהדות”, שיצאה על־ידי חברה זו ברוסית בשם Сущность Еврейской Этики (“מהותה של תורת־המידות העברית”, אודיסה 1916)⁴¹

ובימי־המלחמה מינתה חברה זו ועדה, שתחקור ותדרוש בדבר ההתנהגות של הצבא הרוסי עם היהודים ברוסיה ובגאליציה. בועדה זו השתתפו גם עורך־הדין ש. א. פֶּן וגם – מֶרֶז’ין, שהיה פעם ציוני, אחר־כך נעשה בונדאי ולסוף נהפך לקומוניסטן קיצוני, וכחבר של היֶבְסֶקציה רדף את הציוניות ואת הספרות העברית וכל דבר עברי דתי או לאומי יותר משרדף טוֹרקימאדה בשעתו את האנוסים. הישיבות של ועדה זו הזקינו אותי בלא עת. נתגלתה לפנינו תהום של אכזריות, שאין הפה האנושי יכול לספר ושאין הלב האנושי יכול להכיל. לא ישיבות היו אלו אלא שעות של קריאת־קינות, קינות יותר נוראות מאותן שנוסדו על שני החורבנות. היו ימים, שהייתי בא הביתה מישיבות־הועדה בשתים בלילה ומספר לציפורה שלי מה שנודע לי ממה שעשו החיילים הרוסיים והאוקראיניים ליהודים – ושנינו היינו בוכים עד אור הבוקר… ומי פילל ומי מילל, שכל מעשי־האכזריות הללו יהיו כמשחק־ילדים לעומת מה שייעשה על־ידי ה"עם של משוררים והוגי־דעות", ואף־על־פי־כן יזדעזעו הלבבות מנוראות מאוימות אלו הרבה פחות ממה שנזדעזעו מן המאורעות בשנות 1915–1917 – – –

כשהתחילה המלחמה העולמית הראשונה הייתי קרוב לשנת־הארבעים לחיי ולא היה לי לחשוש, שיקחוני לצבא, ובפרט שקצר־ראיה אני מעודי. ואולם עברה שנה, עברו שנתיים – והגיוסים התכופים התחילו מתקרבים אל בני־גילי; ואף התחילו נוטלים לצבא גם את קצרי־הראיה. מתחילה דאגתי לא לעצמי אלא לשני אחי ולבעל של אחותי הבכירה. כדי לסדר את אחי האחד, אלכסנדר זיסקינד, נסעתי ליֶקאטרינוסלאב, מפני שהוגד לי, שיש מקום לסדר אותו כעובד במרפאה הגדולה של הד"ר דולז’אנסקי.

רופא מפורסם זה, שהיה אחר־כך פרופיסור ברוסיה, ואף־על־פי־כן עזב את הכל ובא לארץ־ישראל, היה אדם מקורי ומעניין. ציוניותו היתה מושרשת עמוק בלבו הטוב ובמחשבתו המקורית. כי חולם חלומות גדולים היה האיש, – חלומות, שעכשיו הם מתחילים להתקיים. הוא חלם על מרכז רפואי גדול בארץ, שיהא אבן־שואבת לכל המזרח התיכון כולו ועד המזרח הרחוק יגיע שמעו. הוא עבד ב"הדסה" – ולא יכול להתכנס לתוך המסגרת הצרה של “אנשי־הסדר” ו"אנשי־המעשה" שם – ועבר לעבוד ב"ביקור־חולים" – ונסתבך במחלוקת עם הגבאים של בית־החולים, ומחלוקת זו השפיעה לרעה על בריאותה של אשתו, שמתה פתאום. והוא, שאהב אותה אהבה עזה, לא האריך ימים אחריה (חי לאחר פטירתה פחות משנה). כמעט כל יום היה הולך אל הר־הזיתים ויושב שעות על קברה ומדבר אליה כאילו עדיין היתה חיה – עד שהלך אליה גם הוא עד מהרה…

ואמנם, אי־אפשר היה שלא לאהוב את הגברת דולז’אנסקי. אשה־מלכה היתה זו: קומת־התומר היתה קומתה, ומצח רחב ולבן כשלג־החרמון ועינים חולמות לה, וכולה אומרת הדר וצניעות כאחד. בשנת 1926 חליתי מחלה קשה והפרופיסור דולז’אנסקי החליט, שזהו פצע במעיים (ulcus duodenalis), וריפא אותי על־ידי הַרְעָבָה: חוץ משלש כפות של זֶ’לאטין לא התיר לי לבלוע; אפילו טה אסור היה לי לשתות. חשבתי, שקרב קצי. ביקשתי, שיתנו לי את ההוצאה הראשונה של “הרעיון המשיחי בישראל” ותיקנתי אותה במיטה, בשעת רעב ומחלה מסוכנת, שלא פיללתי לקום ממנה. נמאסו עלי הייסורים – ושאלתי את נפשי למות. ואז באה הגברת דולז’אנסקי לבקרני. הבעתי לה כל מה שהרגשתי: מה הם החיים? – עבודה קשה וייסורים, התנגשויות עם בני־אדם רעים וחטאים, בתוך עולם מלא קנאה ושנאה. למה לנו חיים? כלום אין מיתה טובה מהם?

הגברת דולז’אנסקי הקשיבה בנחת, ואחר דומיה קצרה אמרה בפשטות:

– כן, החיים מלאים בוץ וייסורים ובני־אדם אינם שָוים הרבה. אך הרי יש שמש, יש פרחים, יש ציפרי־רננות. כלום לא כדאי לחיות בשביל כל אלה?

כל נשמתה היפה והעדינה של אשה אצילה זו נתבטאה במשפטים הקצרים הללו.

ובכן באתי ליקאטרינוסלאב (עכשיו דניֶפּרוֹ־פטרוֹבסק) כדי לסדר במרפאה של ד"ר דולזאנסקי את אחי אלכסנדר זיסקינד. נתברר, שטעיתי ואין מקום בשבילו, וכבר הייתי מוכן לעזוב את יקטרינוסלאב.

ואולם נזכרתי, שבעיר זו דר באותו זמן ד"ר יוסף חזנוביץ, מניח־היסוד לספריה הלאומית הגדולה בירושלים, שטיפל באוסף־ספרים בשביל ספריה ירושלמית זו – עכשיו הספריה של האוניברסיטה – במשך הרבה שנים. הוא דר קודם־לכן בביאליסטוק, וקודם שכבשו הגרמנים עיר זו ברח ליקאטרינוסלאב והוסיף לעסוק בה באוסף־ספרים.

הלכתי לבקרו. עליתי על סולם רעוע בעל מדרגות רקובות לקומה השניה של בית ישן ודל ונכנסתי אל חרר קטן – ואני רואה את ד"ר חזנוביץ לפני. היכרתי אותו עוד מן הקונגרסים הציוניים ושמחתי לראותו. אדם מוזר היה ד"ר חזנוביץ ואגדות היו מספרים עליו בליטה. רופא מצוין היה; אלא שכשהיה מבקר חולה היה מוכשר פתאום למלמל בפני החולה וקרוביו: “רע, רע, רע מאד!”. החולה והקרובים היו מזדעזעים: הרופא אומר בגלוי, שרע, רע מאד – מובן, שהוא מדבר על מצבו של החולה. בפנים נבהלים היו פונים אל הרופא ומבקשים, שיאמר, עד היכן מגיע רוע־המצב ומה יש לעשות. ואז היה ד"ר חזנוביץ משיב:

– שטות! מצבו של החולה טוב. אבל המצב של המושבות החדשות בארץ־ישראל רע, רע מאד. והמצב של היהדות כולה, ושל חיבת־ציון ושל הציוניות כלום אינו – רע, רע מאד? ומי חולה על זה? ומי דואג לכך?

בכניסתי לחדר מצאתי את ד"ר חזנוביץ מוקף תלי־תלים של ספרים ישנים וחדשים. וכאן נתגולל לפני מחזה, שתארתיו פעם במאמרי “פגישותי עם ד”ר חזנוביץ"⁴² אבל קשה לי להתאפק מלתארו שנית בקיצור:

נכנסתי לחדר ואמרתי: “שלום!” – כנהוג. לתמהוני, לא החזיר לי ד"ר חזנוביץ שלום ולא ביקשני לשבת ואף לא הושיט לי את ידו, אלא קרא בקול נחפז ומקוטע:

– בוא! בוא!

והתחיל מושך אותי בשרוולי אל החדר השני.

נזכרתי בימים של הקונגרס הציוני ובראובן אשר ברודס, שמשך אותי בשרוולי אל חדר־הבגדים, בין הקולבים.

נכנסתי עם ד"ר חזנוביץ לחדר השני והוא מראה לי על הקיר ואומר:

– הבט!

ואני איני רואה על הקיר כלום זולת – זוג־מכנסים. ובכן אני שואל:

– מה יש כאן לראות?

– את המכנסים, – משיב חזנוביץ: – מַשש אותם, בבקשה!

ואני ממשש את המכנסים, כבקשתו.

– האריג טוב? חזק?

– כן, טוב, חזק.

– קניתי אריג זה לפני 27 שנים. חיפשתי אחר אריג חזק ביותר, שלא ייקרע עשרות בשנים ולא אצטרך לתפור לי חליפה חדשה – ואת הכסף אוכל להוציא על קנית־ספרים ל"בית נאמן" ו"גנזי־יוסף" (שמה הקודם של הספריה הלאומית בירושלים).

נדהמתי. עד כדי כך הגיעה האידיאליוּת של אדם יקר זה. לא לחינם היו אומרים עליו, שהוא אוכל פת במלח – ואת כל מה שהוא מרוויח הוא משקיע בספרים; ולא עוד, אלא שאף לא נשא אשה כל ימיו כדי שלא יוציא כסף על אשה ובנים ויהא יכול להקדיש כל מה שיש לו לספריה הלאומית, ילדת־טיפוחיו. כולנו משתמשים בספרים העבריים והלועזיים, שאסף בעמל גדול ובהוצאות מרובות כל־כך, שהרי הוציא עליהם את פרוטתו האחרונה לאחר שמנע מעצמו כל תענוג אנושי רגיל כדי שיוכל להרבות בקנייתם, – ומי מאתנו זוכר כיום את האדם הנפלא, שהכין לנו ספרים יקרי־מציאות למאות ולאלפים והניח יסוד לספריה גדולה ונפלאה זו, שמִן הספריות המיוחדות ליהודים רק הספריה היהודית בניו־יורק גדולה ממנה? כך אנו, היהודים, מכירים טובה לבני־אדם דגולים מרבבה!…

אבל אני חוזר לענייני.

למרות מה שלא סידרתי את אחי האחד ביקאטרינוסלאב הסתדרו אחי זה וגיסי באיזה אופן שהוא. ואולם אחי השני, בצלאל (כיום אליצדק), החלש בגופו שבין כולנו, שכתב מאמרים ב"השלח", ב"המשקיף" וב"חירות", ועוד, אדם המשתדל ללכת בדרכי הצדק, עברי וציוני שלם ובעל־השכלה, שמועטים כמותו בתוכנו, – הוא דוקה נלקח לצבא למרות חולשת־גופו ולמרות מה שהוא קצר־ראיה אף ממני. אמרתי לו, שלא ילך לצבא ויתחבא “עד יעבור זעם”. אבל הוא השיב לי:

– על־פי השקפותי קרוב אני לדעותיו של טולסטוי ומתנגד למלחמה, זולת מלחמת־שיחרור נגד דיכוי חיצוני או דיכוי פנימי. ואולם פחדן אני מטבעי ומתיירא מפני סכנת פציעה ומוות בלתי־טבעי. ופחדן ראוי לעונש. והעונש של הפחדנות הוא להיות נתון לסכנת פציעה ומיתה דוקה ולהיות משועבד לרצונם של אחרים. ואין לך שיעבוד קשה מן השיעבוד שבעבודת־הצבא, על כן אסור לי להשתמט ממנה. אני הולך לקבל את ענשי.

והלך. ולמרות קוצר־ראייתו נלקח לצבא ועבד בצבא כמעט עד סוף המלחמה העולמית הראשונה.

נבהלתי. אידיאליסטן כבצלאל אחי לא הייתי ולא רציתי לקבל “עונש” זה על עצמי – ולהילחם בעד ניקולאי השני, צורר־היהודים.

ושוב בא אוסישקין, שדאג לי תמיד, לעזרתי. הוא סידר אותי בתחילת שנת תרע"ז (סתיו של שנת 1916) כמחלק בגדים וכותנות לאמותיהם, נשיהם ובניהם של החיילים – עבודה לטובתן של משפחות־החיילים, שפיטרה אז מעבודת־הצבא. הגיוס לא הגיע עד שנותי (בינתיים נעשיתי בן 43, שהרי המלחמה נמשכה 4 שנים ויותר). אבל עד שנסתיימה המלחמה פחדתי להסתלק מחלוקת־הבגדים. ועבודה נבזה זו מֵררה את חיי. ראיתי בין היהודים מן השכבות הנמוכות עניוּת נוֹראה וּמנוּולת כאחת. התקנות הרשמיות של חלוקת־הבגדים היו קשות ומסוכן היה לעבור עליהן, והנשים הפשוטות טרחניות וטרדניות היו, והיו צועקות ומתרעמות ובוכות לפנַי ומאשימות אותי בקשי־לב – ואני אין בידי להושיע להן… סוף־דבר היה, שבחג־הפסח תרע"ז (אביב של שנת 1917), חודש אחד אחר מהפכת־קרנסקי, כשעברה הסכנה, שיגייסו אותי, ועזבתי את העבודה בחלוקת־הבגדים, חליתי בהתקפות קשות של הכבד והמרה, וזמן ידוע היה נראה, כאילו אני נוטה למות, ועל כל פנים כל ימי־הקיץ של שנת 1917 הייתי חולה – ובימי־החירות הראשונים ברוסיה דוקה!

בסוף ימי־המלחמה ולאחריהם קראתי שיעורים בהיסטוריה ישראלית בבית־המדרש לגננות של יחיאל היילפרין, ואחר־כך גם בבית המדרש למורים ולמורות מייסוּדה של “תרבות” בהנהלתו של ד"ר יוסף מוהיליבר. וחוץ ממאמרַי ב"העם" ומחברותי וספרי הנזכרים בעברית ורוסית הספקתי לכתוב אז את רוב הכרך השני של “היסטוריה ישראלית” (תולדות־בית־חשמונאי). אז התחלתי לתרגם בשביל הוצאת “מוריה” את “הספרים החיצונים” והשלמתי את תרגומי זה בימי מחלתי הנזכרת, בקיץ תרע"ז, ועד היום מונח התרגום במגֵרת־שולחני. הוא דורש עיבוד ותיקון, ולאחר שיצאו “הספרים החיצונים” בהוצאתו של אברהם כהנא לא היה לי חשק לשוב ולטפל בתרגומי, אף אם ההוצאה של כהנא לא השביעתני רצון כל־כך.

ואת “ישו הנצרי”, שכתבתי את ה"ספר" הראשון שלו (שכולל את “המקורות” ושנדפס ב"העתיד" של ש"י איש הורוויץ, כרכים א’–ג' וה') עוד בלוזאנה, המשכתי גם־כן מעט־מעט ועבדתי בו בשתי השנים מניסן תרע"ה עד ניסן תרע"ז (1915–1917), שבהן הופסק “השלח” על־ידי השלטון הצאריסטי, ופירסמתי ב"העתיד", כרך ה', גם את הפרק הראשון של ה"ספר" השני מ"ישו הנצרי" – על “החיים המדיניים” בסוף הבית השני.

עבודתי היתה איפוא מרובה וקשה, כמעט מעל לכוח־אנוש. ואין לתמוה, שזקנתי ונחליתי במשך 4 שנות־המלחמה, אף אם גם בסוף־המלחמה הייתי רק בן 44.

פרק ט"ו

המהפכה הרוסית הגדולה. אני נעשה דוצנט לתולדות־המזרח. חוויה בלתי־נשכחת. אני נעשה פרופיסור להיסטוריה עתיקה.

בסוף־יאנואר, 1917, ביקרתי בביתו של אוסישקין ואמרתי לו, שהמשטר האַוּטוֹקראטי הרוסי לא עוד יאריך ימים, והחדשים שלו – לא השנים! – ספורים.

אוסישקין צחק. חלומות! – המשטר הצאריסטי מחזיק מעמד זה 300 שנה והוא די חזק כדי להוסיף ולהחזיק מעמד שנים לא־מועטות.

לאחר חדשיים פרצה המהפכה הגדולה – מהפכת קֶרֶנְסקי. ואמו של אוסישקין סיפרה לגברת קלוזנר ולי, שביום שניצחה המהפכה התהלך אוסישקין בחדרו אחת הנה ואחת הנה ודיבר לעצמו:

– מנין ידע קלוזנר דבר זה? כיצד יכול היה לחזות אותו מראש?

לא נביא ולא בן־נביא אני. ואף לא דיפלומאט ופוליטיקאי “לפי המקצוע”. בהיסטוריה אני עוסק כל ימי־חיי, והיא היא שחידדה את ראייתי וסייעה לי לחדור אל ההווה דרך העבר ולהקיש מן העבר על העתיד.

המפלות והתבוסות של רוסיה, שהוכתה לא רק על־ידי הגרמנים והאוסטרים אלא גם על־ידי התורכים בקווקז; המיניסטרים הרוסיים, שמינה קיסר מוגבל בשכלו ומושפע על־ידי חצרנים עריצים וחנפים, מיניסטרים קטני־נפש ומחוסרי־מעוף, שלא התאימו כל־כך לרגע ההיסטורי הגדול, עד שהיו חָדים עליהם חידה זו: “מי הוא מיניסטר ברוסיה?” – והפתרון היה: “מי שהוא גרוע ממי שקָדם לו”; שלטונו של המתועב ראספוטין, ששפך את ממשלתו על הקיסֶרֶת הגרמנית על־פי מוצאה, שבלתי־טבעי היה בשבילה להיות נגד עמה ומולדתה; התרכזותם של הקיסר והמיניסטרים שלו ברדיפת־היהודים, כאילו בזמן מסוכן כזה אין שום דאגה אחרת לרוסיה זולת היהודים (כמו שגם להיטלר במלחמת העולם השניה לא היתה דאגה אחרת זולת השמדת־היהודים), ועל כל אלה – תנועה מהפכנית רוסית לכל הסתעפותה הגדולה, שנמשכה כמאה שנה, מימי הדֶקאבריסטים עד ימי פלֶכאנוב ובורצֶב, לנין וטרוצקי, – כל אלה ביחד עשו לי ודאית את קירבתה של המהפכה הרוסית הגדולה. וכשקראתי בעתון בלתי־לגאלי, שהמלומד הרוסי המפורסם והמנהיג של מפלגת הדימוקראטים־הקונסטיטוציונאליסטים, פ. נ. מיליוקוב, אמר ב"דומה" בפירוש, שזוממים בגידה והשלמה עם גרמניה המקורבים ל"צארית הצעירה" (אשת־הקיסר, להבדילה מאֵם־הקיסר, “הצארית הזקנה”), ודבר זה הגיד מיליוקוב בשם הציר הבריטי ברוסיה סיר ג’וֹן ביוּקֶנֶן, – נעשה לי ברור, שימי־הצאריסמוס ספורים. שהרי כך אין מדברים על אשתו של קיסר כל עוד המשטר הקיים עומד איתן. אות הוא, שהפְּרָצוֹת רבוּ ושכל הבניין עומד להתפורר – ועד מהרה.

והדבר בא כאילו לפתע־פתאום. באמת הוכן זה כבר. אף העם הפשוט שוב לא האמין בקיסר “בחסד־עליון” לאחר שראה, שקיסר זה עלול לתבוסות בלתי־פוסקות ונותן להשתלט על חצר־המלכות לאיזו אישיוּת אפלה, ששמה ראספוטין. “סר צלם מעליהם” – ודי היה במהומה של חוסר־לחם בפטרוגראד הבירה, מהומה, שבוודאי הוכנה מראש על־ידי השמאל של ה"דומה", – די היה בכך כדי שהמרד יתפרץ. ומרד בשעת־מלחמה זהו כ"פֶטֶר־מים": השטפון הולך וגֵאֶה וסופו – הרס וחורבן ואבדן של כל הישן העומד על דרכו של החדש.

בחודש הראשון של המהפכה (מאמצע־אדר עד חג־הפסח, תרע"ז, אפריל, 1917) עדיין הייתי בריא ביחס – ולבי צהל לקראת כל הנעשה ברוסיה. כאילו שמעתי את משק הכבלים הכבדים, שמאה וחמישים מיליונים של בני־אדם נכבלו בהם עד חתכים עמוקים בבשרם, והנה כבלים אלה משתברים לרסיסי־רסיסים ומיליוני בני־אדם מכל השכבוֹת ומכל העמים יוצאים לחירות. הימים היו ימי־האביב הראשונים, בזמן שביחד עם הניצנים הרכים המבצבצים ויוצאים מן האדמה ועם הפקעים הראשונים הנובטים בפרחים ובאילנות נובטות גם תקוות־אדם והוא משתכר מקרניה הרכות של השמש הצעירה ומיפיו הענוג של העולם המחוּדש. ואכן, אלה היו ימי־שכרון, שאיני יודע כדוגמתם אלא אחר סאן־רימו ולאחר שהופיע בירושלים “הנציב הראשון ליהודה”. הן אמנם, שיכור גמור לא הייתי: זכרתי את הכתוב בקוהלת “ושבו העבים אחר הגשם”, שזהו כלל גדול בהיסטוריה; ואת חששותי הכבדים בדבר הריאקציה העתידה לבוא הבעתי במאמרי הראשי “לשעה ולדורות”⁴³. אף־על־פי־כן – “באבוֹד רשעים רִנה”. הלב רָן וצהל משמחה, שבא יום־פקודה, יום נקם ושילם למשטר של עריצים, שהתרחצו בדמי־ישראל בפרט ובדמי כל אדם מתקדם בכלל במשך מאות בשנים, וביחוד בימי המלחמה של 1914–1917.

לצערי הגדול, לא יכולתי להשתתף במעשים הגדולים, שנעשו אז ברוסיה בכלל ובין יהודי־רוסיה בפרט, עד סוף ימי־קרנסקי, מפני שבפסח, תרע"ז (אפריל, 1917) חליתי במחלת־הכבד, נפלתי למשכב והתהפכתי על ערש־דוי במשך כמה חדשים. מפני־כן לא השתתפתי גם בועידה הציונית הגדולה בפטרוגראד, שהטביעה את חותמה על כל עתידותיה של הציוניות החדשה.

ושני ימים אחר מפלתו של המשטר הישן בא למעוני הפרופיסור יֶווגני שְצֶ’פקין (מלומד רוסי מפורסם, מי שהיה ציר של הדמוקראטים־הקונסטיטוציונאליסטים ב"דומה" הרוסית והצטיין בנאומו הנמרץ נגד הממשלה בקשר לפוגרום בביאליסטוק) והודיע לי, שבתור דֶקאן של “הפאקולטה ההיסטורית־הפילולוגית” (כלומר, הפאקולטה למדעי־הרוח בלשוננו) ב"שיעורים העליונים לנשים באודיסה", שהם אוניברסיטה גמורה, שהרי אין מתקבלות לתוכם אלא נשים, שיש להן תעודת־בגרות, ולשיעורים הללו יש זכויות ממלכתיות (הגומרות אותם מתקבלות למשרות בממלכה הרוסית), – הוא מיופה־כוח של הפאקולטה להציע לפנַי את הקתדרה של “תולדות המזרח (הקדום)”, שהוא שיעור של חובה בפאקולטה. הוא הציע לפני לקרוא שיעורים 4 פעמים בשבוע, אבל מכיון שחשבתי אז על חידושו של “השלח” הסכמתי רק לשתי פעמים בשבוע כדי שלא תפריע משרתי החדשה לעריכתו של הירחון היקר בעיני. המשכורת היתה הגונה מאד לפי מה שהורגלתי לקבל בעד עבודתי הספרותית ובעד שיעורים באיזה בית־מדרש עליון יהודי שהוא; ונעימה היתה ההרגשה, שזו הפעם הראשונה, שאני מקבל שכר ממוסד ממשלתי, לא־עברי. בין הפרופיסורים היו 35 נוצרים, מומר אחד ואני – היהודי היחידי. בין הסטודנטיות היו לערך 60% נוצריות ולערך 40% יהודיות. הנוצריות היו רוסיות, פולניות, יווניות, ארמֶניות וגרוזיות; והיו ביניהן אפילו תַּתַּריוֹת־מושלמיוֹת. היחס אלי היה אידיאלי גם מצד הפרופיסורים, שהיו נוצרים כולם (חוץ ממומר אחד, כאמור), וגם מצד הסטודנטיות הנוצריות, ואין צורך לומר מצד היהודיות. שיבחו את רוב־הידיעות המדעיות, שאני מוסר להן, את כשרוני הפדגוגי להחדיר את הידיעות בקלות לתוך המוחות הצעירים ואת כשרון־ההרצאה שלי. בשעת שיעורי הראשון נכחו כל הפרופיסורים של “השיעורים העליונים” בבגדי־כבוד; ושתי סטודנטיות ציוניות נאמו נאום לכבודי והודיעו, שהן מתגאות לראות כאן יושב בקתדרה את האיש, שהיה מורה לדור הצעיר בספרות ובהיסטוריה בדפוס ובעל־פה ולימד את הנוער היהודי לחיות על האידיאלים היהוּדיים הגדולים. האחת משתי הנואמות היתה היפהפיה הקלאסית ליליה רוזנטאל־צ’רטקוב, שאחר־כך נבחרה ראשונה כאסתר המלכה בתל־אביב. היא באה לבושה תלבושת לבנה נהדרת ובידה זר של חבצלות לבנות, ולאחר נאום עברי נחמד בהברה ספרדית (מה שהיה חידוש גדול בימים ההם) הושיטה לי את החבצלות הלבנות, שכאילו סימלו את טוהר־רוחה ואת יפי־גופה כאחד⁴⁴.

בכל שתי השנים ומחצה (מארס 1917–נובמבר 1919), שישבתי בקתדרה של תולדות המזרח הקדום, עד שיצאתי לארץ־ישראל, הרגשתי את עצמי מוקף אטמוספירה נעימה ביותר באוניברסיטה נעלה זו, שהממשלה לא התערבה במעשיה ובתכניתה והיתה לה אוטונומיה אקדֵימית גמורה. השיעור שלי כלל את תולדות אשור ובבל, תולדות מצרים, תולדות צור וצידון ותולדות ישראל מראשיתו עד חורבן הבית השני. ובתוך תולדות בית ראשון היו כלולים שיעורים על היסודות של ביקורת־המקרא. השיעור היה שיעור של חובה, כאמור, כלומר, חובה היתה על הגומרות את “השיעורים העליונים” להשתתף בהרצאות על המקצוע ולהיבחן בו. במשך חמשת הסֶמֶסטרים בחנתי עד 300 סטודנטיות, רובן נוצריות ומיעוטן יהודיות. וצריך אני לומר, שלצערי, הצטיינו הנוצריות בידיעותיהן אפילו בתולדות־ישראל יותר מן הסטודנטיות היהודיות. הסטודנטית, שהפליאה בידיעתה בתולדות־ישראל, היתה פולניה, מורה בגימנסיה. שניה לה היתה בתו של כומר רוסי פראבוסלאבי, ושלישית להן – רוסיה טהורה, בתו של מנהל בית־הספר הצבאי הארטילֶרי ליונקרים. ו"זכיתי" גם לבחון את בת־אחותו של פ. קרושיוואן, שגרם לפוגרום הקישינובי… היתה זו בחורה צעירה מאד, יפה וכשרונית, אבל חצופה וגאוותנית, ומאד לא נעים היה לה, כפי הנראה, להיבחן אצל יהודי, שלא כיסה על יהדותו, ואפילו התגאה בה.

גם היחסים ביני ובין הפרופיסורים היו מצוינים. כמו שכבר אמרתי, היו כולם נוצרים, 35 במספר, ורק אחד מהם היה יהודי מומר, ורק מן המומר התרחקתי בתכלית. כל שאר 34 הפרופיסורים התייחסו אלי בידידות ובכבוד; וכן התייחסתי אליהם. אף פעם לא הרגשתי סימן של אנטישמיות או של התרברבות מצדם ביחסים שביני לביניהם. בחדר־הפרופיסורים היינו משוחחים על שאלות מדעיות ומדיניות, וכשהחמירו החיים החמריים באודיסה – גם על שאלות־כלכלה פשוטות, ואף פעם לא הרגשתי, שיבדילו ביני, היהודי היחידי, ובין כל 35 הפרופיסורים הנוצריים. וכמה מן הפרופיסורים שיבחו את דרכי- לימודי ואת אופן־בחינתי כפי ששמעו את שבחם מפי תלמידותי המרובות.

וכשכבשו הקומוניסטים את אודיסה בפעם הראשונה בחורף של שנת 18–1917 מיד ביטלו את “השיעורים העליונים לנשים”, שהרי לא הבדילו בענייני־השכלה בין גברים לנשים; ואנו, כל מורי “השיעורים העליונים לנשים”, עברנו באופן אַוּטומָתי לאוניברסיטה האודיסאית. חשבתי, שאשאר גם שם בהוראת “ההיסטוריה של המזרח הקדום”, שהוריתי ב"שיעורים העליונים לנשים". לתמהוני, החליטה “הפאקולטה ההיסטורית־הפילולוגית” (המחלקה למדעי־הרוח שלנו), שאלַמד שם גם את “התקופה ההליניסטית” בהיסטוריה של הזמן העתיק. ודאי, גרמה לכך העובדה, שב"אנציקלופידיה הרוסית־העברית" מסר לי ההֶלֶניסטן הגדול זילינסקי את התקופה “היהודית־ההליניסטית”, כמסופר למעלה, והיה מרוצה מעבודתי. והרי באוניברסיטה העברית חששו במשך 18 שנה למסור לי, כלפרופיסור בתקופת הכית השני, את הוראת הטֶכסטים של כתבי יוסף בן מתתיהו ושל פילון ושאר הדברים הכתובים יוונית והמתיחסים לתקופה ההליניסטית של תולדות־ישראל בלבד. הגויים לא חששו למסור לי אף את התקופה ההלניסטית הכללית.

ולא עוד, אלא שלמרות מה שידעו את התנגדותי לבולשוויסמוס אף בחרו בי להיות חבר ב"אגודת הועדים של בתי־המדרש העליונים" (Союз Комитетов Высших Учебных Заведений ובראשי תיבות СКВУЗ). אלא שלא הספקתי להורות באוניברסיטה ולהשתתף באגודה זו מפני שעזבתי עד מהרה את אודיסה ונסעתי לארץ־ישראל.

יחסי השלילי לקומוניסמוס עדיין לא הזיק לי אז בעיני הרָשוּת הקומוניסטית של בתי־המדרש העליונים. אני אומר “אז” וכוונתי לחורף תרע"ח (18–1917), שאז השתלטו הקומוניסטים על אודיסה בפעם הראשונה ושלטונם ארך אז רק כשני חדשים. גם אז עשו מעשים נוראים הרבה; אבל מצד אחד עדיין היה שלטונם פחות קיצוני, ומצד שני עדיין לא היתה שיטתיות במעשים הנוראים שלהם. ועדיין לא היה אז מסוכן להיות ציוני. לאחר שני חדשים גורשו הבולשוויקים מאודיסה על־ידי האוקראינים. ואולם הם חזרו לאודיסה בקיץ של שנת 1918, ואז החריף שלטונם וכבר התחילו רודפים את הציוניים באף ובחימה – ואף אותי ביניהם, כמו שאספר להלן.

בסוף הקיץ 1918 גורשו הקומוניסטים שנית מאודיסה – הפעם על־ידי חברי “הגאַרדות הלבנוֹת” בפיקודו של הגנראל דֶניקין. ואז חזרו “השיעורים העליונים לנשים” לקדמותם והוספתי להורות בהם עד עצם היום, שבו יצאתי לארץ־ישראל, בתחילת כסליו תר"פ (נובמבר, 1919).

אבל לקומוניסמוס ברוסיה בראשיתו יש להקדיש פרק מיוחד.

פרק ט"ז

הבולשביסמוס ברוסיה. "יום המרידה בשלום". "שוד חוקי". התעללות. רדיפות והצלה. עבודה ספרותית ומדעית בעברית וברוסית.

הסוציאליסמוס המארקסיסטי (יש גם סוציאליסמוס בלתי־מארקסיסטי, סוציאליסמוס הומני ונבואי, שהוא עצם היהדות ויסודה!) נחשב כל הימים – עוד מימי חיבת־ציון ודרך הציוניות המדינית של הרצל – לניגוד לציוניות. הרצל חשב אותו לניגוד וסתירה לציוניות שלו מפני שכל “מלחמת־מעמדות”, שהמארקסיסמוס הושתת עליה ומטיף לה, צריכה לגרום לפירוד באומה, – והרי הציוניות באה להציל את האומה כולה בעזרת־הפועלים ובעזרתם של בעלי־הממון כאחד. ואולם חובבי־ציון ואחד־העם וכל הציוניים הכלליים מכל הגוֹנים חשבו את הסוציאליסמוס מנוגד לציוניות מטעם אחר (זולת הפחד מפני הממשלה הצאריסטית ברוסיה והממשלות הליבּראליות והאנטי־סוציאליסטיות במערב־אירופה): הציוניות מבוססת על חידוש־העבר, על ההיסטורימוס בעצם, בעוד שהסוציאליסמוס מטיף למהפכה ול"הסתלקות מן העולם הישן". הפשרה בין הציוניות ובין הסוציאליסמוס, שהטיפו לה ד"ר נחמן סירקין ודוב ברוכוב, לא נתקבלה אז עדיין אלא על דעתו של מיעוט ציוני לא־גדול. אפילו “צעירי־ציון” ו"הפועל־הצעיר" היו אז אנטי־מארקסיסטיים והטיפו אז לשיתוף־פעולה בין כל המעמדות היהודיים לשם תחית העם והארץ על־ידי כיבוש־העבודה בידי פועלים עבריים. אפילו לחגיגת ראשון במאי התנגד אז “הפועל הצעיר”.

טבעי היה, איפוא, הדבר, שציוני שכמותי, עם כל התמכרותי לסוציאליסמוס הנבואי ועם מה שהייתי חבר ל"פראקציה הדימוקראטית", שדאגה ליהודים הפשוטים והעניים ביחוד (“עמך” היתה הסיסמה של ה"פראקציה"), לא היה יכול להיות קומוניסטן: הרי הקומוניסטים באו אז “לעקור את הכל”: לבטל את הדת, לשנות מעיקרם את סדרי־החיים של המשפחה, לבטל את החוקים ואת המנהגים, ואף את הספרות והאמנות שעד ימיהם, וביחוד – להשמיד את כל מי שאינו פועל ואפילו את מי שאבותיו לא היו פועלים.

אבל לא זה בלבד גרם לי, שאתרחק מן הקומוניסטים ואתנגד להם – לא בפועל, אלא בהשקפה, שלא העלמתי אותה ולא כיסיתי עליה.

המעשים הנוראים, שעשו אז הקומוניסטים, ההתעללות, שהתעללו אז בכל מי שאינו “משלהם” – זהו מה שהרחיק אותי ואת חברי הציוניים מהם תכלית ריחוק.

לא אשכח כל ימי־חיי שתי עובדות, שנחרתו במוחי כּבֵבַרזל לוהט.

בעצם יום־ראשון אחד, בשעה שהחנויות סגורות לכבוד יום ראשון, בשעה אחת בצהרים, מתהלכים ספנים־קומוניסטים מנמל־אודיסה ברחובות־העיר, שוברים לעיני־השמש את המנעולים שעל הדלתות של החנויות הסגורות, נכנסים לתוך החנויות – ונוטלים לעצמם כל מה שיש בחנויות הללו. ואין מפריע ואין מוחה…

אך מעשה־שוד כזה יכול להחשב למעשה של שרירות־לב מצד ספנים אַלמים ואַנסים.

ואולם הרי עובדה ממין אחר:

ידוע, שבכל עיר כבושה על־ידי הבולשוויקים היה מקום רק לשני עתונים ממשלתיים: Известия ו־Правда (“אמת” ו"ידיעות"), – והליצנים היו אומרים, שב"אמת" אין ידיעות וב"ידיעות" אין אמת… והנה בשני העתונים הללו, שחזרו לצאת באודיסה מיום שנכבשה שנית על־ידי הקומוניסטים, אנו מוצאים “פקודה” כזו של “הועד הפועל המקומי” בשם “יום המרידה בשלום” (День Мирного Возстания). ומהו “יום המרידה בשלום”? – הפקידים של השלטון הקומוניסטי ילכו מבית לבית ויקחו בשביל הממשלה ובשביל הצבא כל מה שיש בבית וישאירו לכל משפחה רק חליפה אחת לגבר ושתי שמלות (של קיץ ושל חורף) לאשה, כיסאות כמספרם של המבוגרים שבבית (הילדים, כנראה, יכולים לשבת על הארץ), שולחן אחד בכל הבית, כפות, מזלגות וצלחות כמספרם של בני־הבית – ולא יותר (אורח, כנראה, הוא בבל ייראה ובל יימצא); כל כלי כסף וזהב וכל מיני שעונים של כסף וזהב יש למסור לשלטונות ואפשר להשאיר בבית רק שעון אחד של מתכת; כל כסף, אפילו בשטרות (מטבעות של זהב ושל כסף היו אסורים אז), יש למסור לשלטונות ויש להשאיר לכל משפחה רק 1,000 רובל בשטרות, שהיתה להם אז חשיבות של 10 לי"ש לכל היותר. וכן הלאה. כלומר: יש לדלדל את בני־האדם עד האפשרות האחרונה.

והתחיל “השוד החוקי”. מי שהיו לו שני זוגות של נעליים והזוג האחד היה ישן וגרוע והשני היה חדש וטוב יותר – היו פקידי־השלטון נוטלים את החדש והטוב דוקה. זקן וחולה כר' שמואל ברבש, אחד מטוֹבי חובבי־ציון, עסקן ציבוּרי ונדבן, שהתחנן, שישאירו לו, לכל הפחות, את שעון־הזהב שלו, שהרי שעון של מתכת אין לו, נטלו הפקידים ממנו את הכל וגם את שעונו היחיד. נשים רועדות מקור (הדבר היה בתחילת־החורף) גזלו מהן את הפַּרווה היחידה שעל גופן. מגוחך ומעציב כאחד היה לראות, למשל, את שאול טשרניחובסקי שלנו, שהיה אז מחוסר־כּל ועבד כרופא כדי להרוויח פת לחם יבש, מתהלך בחוץ לבוש שלש כותנות זו על גב זו כדי שלא יגזלו ממנו את שתי כותנותיו ה"יתרות"… כמה בני־אדם התהלכו בחוץ, לאחר שהפקירו את כל מה שבבית, לבושים שני מעילים זה על גב זה, או מעיל על גבי פרווה, כדי להציל מה שאפשר להציל. נשים הצפינו מבעד למחוך שעל גופן כפות ומזלגות וסכינים כדי שיישאר להן משהו יותר מן המכסה של הכלים למערכת־השולחן, שקצב “הועד־הפועל האודיסאי” לכל משפחה.

אנו, הגברת קלוזנר ואני, לא הִצְפַּנוּ כלום ולא הסתרנו כלום. אמרנו לעצמנו: “כשמתיזים את הראש אין בוכים על השערות”. יקחו מה שיקחו – בין כך ובין כך הכל אבוד.

ואולם נעשה נס – ולא הכל היה אבוד.

את השוד צריך היה לבצע אצל הבורגנים בלבד. אצל הפועלים אין לקחת כלום. אבל הרי אפשר, שהבורגנים יצפינו משהו אצל הפועלים, ידידיהם הפרטיים. על־כן בא בפקודה סעיף מיוחד, שאצל הפועלים רק בודקים מה שיש להם ורושמים בספר, בלא שיטלו מהם משהו. ואולם כשבאו פקידי־השלטון לרשום מה שיש בבתי הפועלים, שעבדו אותה שעה בבתי־החרושת, נבהלו נשי־הפועלים: הרי בתי־הפועלים היו אז מלאים כל טוב ממה שהרוויחו על־ידי שכר־העבודה הגדול באותו זמן וממה שגזלו מן הבורגנים וגם נטלו בזרוע מתוך הספינות, שהגיעו מלאות סחורות לנמל־אודיסה בשביל הסוחרים – והסחורות לא נמסרו למזמיניהן. ואם ינסו לרשום את הנמצא בבתי־הפועלים הרי יתגלו דברים לא־נעימים הרבה… ובכן רצו נשי־הפועלים לבתי־החרושת וצווחו באזני־בעליהן: “שודדים אותנו!”.

מיד עזבו הפועלים את עבודתם, רצו לבתיהם, נזדיינו ברובים, בקרדומות ובפטישים ואיימו על הפקידים והפקידות הממונים על הרשימות, שיהרגו את כל מי שינסה לרשום את הנמצא בבתיהם. הפקידים והפקידות הודיעו את הדבר ל"ועד הפועל" – וזה הוכרח לבטל את הפקודה. ורק מה שכבר הספיקו לגזול נשאר בידי השלטון או בידי הפקידים והפקידות…

את הרושם של “יום המרידה בשלום” (שוד־בצהרים זה נקרא “בשלום” בפי הקומוניסטים) קל לשער.

אבל, אפשר, רושם יותר נורא עשה עלי מאמר אחד ב"ידיעות" האודיסאיות הרשמיות.

בעל־המאמר חושש מפני קונטרא־ריבולוציה של “היסודות הריאקציוניים”. ובכן מה לעשות? – ובעל־המאמר משיא “עצה טובה” כזו: באודיסה יש 600,000 תושבים. מהם 400,000 הם פועלים, וכמובן, כולם קומוניסטים. נשארים 200,000 בורגנים. מהם 160,000 הם ילדים, שאפשר לחנך אותם ברוח קומוניסטית, וזקנים וזקנות שימותו עוד מעט ואינם מסוכנים עוד. נשארו, איפוא, רק 40,000 חשודים בבורגנות מגיל בינוני. אותם צריך להוציא להורג בפשטות גמורה – ולא יהא עוד שום חשש של קונטרא־ריבולוציה…

הגליון, שבו נדפס המאמר, היה בידי ושמרתי עליו, ורק לפני שנים מועטות נעלם מביתי.

אבל הקומוניסטים לא רק הוציאו פקודות וכתבו מאמרים. הם רצחו באודיסה מאות אנשים, שכל חטאם היה – שהיו הם עצמם סוחרים או היו בני־סוחרים. רציחות אלו נעשו על־פי החלטותיה של ה"צְ’רֶזְוִיצַ’יְקָה" או ה"צֶ’קָא" (קיצור־המלות Чрезвьічайная Комиссия – “הועדה היוצאת מן הכלל”). הרציחות היו מוצאות לפועל בחשאי, בלא דין ומשפט, בלא חקירה ממשית ובלא הגנה על הנאשם. יום־יום הייתי רואה בעיני אוטומובילים של משא מכוסים “בְּרֶזֶנטים” (כעין מכסה של בד חזק ביותר), שמתחת להם היו מזדקרים אברים של הרוגים, ומאחורי האוטומובילים מתפתלים שבילים של דם מטפטף והולך…

ואולם בזה לא היה די.

הקומוניסטים נלחמו באוקראינים וב"חברי הגאַרדות הלבנות", שפרעו פרעות ביהודים כמעט בכל מקום־בואם. אבל ה"אנטי־קומוניסטים" מן “המחנות הלבנים” (белогвардейцьі) הללו הרגו גם קומוניסטים כמו שהקומוניסטים הרגו גם “לבנים”. ובכן החליטו הקומוניסטים, שאין להסתפק באויביהם הנופלים בידיהם: הם הכריזו, שב"סדר של הטֶרוֹר האדום" הם הורגים כך וכך בני־אדם נקובים בשמותיהם, שאין בהם שום חטא מיוחד, אלא שמכיון שה"לבנים" הורגים “אדומים” (קומוניסטים פעילים) צריכים ה"אדומים" להרוג “לבנים” (בורגנים, שלא פעלו שום פעולה נגד הקומוניסטים). בין הנהרגים היה יהודי סוחר, תלמיד־חכם, נדבן לצרכי־ציבור ולישיבות, בתי־כנסיות ובתי־מדרשות, מוֹנוֹשזוֹן שמו, שלא היה לו שום יחס לפוליטיקה, שכמדומה לי, לא ידע אפילו להבדיל בין מפלגות מדיניות, וכל חטאו היה – שהיה סוחר מפני שאביו היה סוחר ואביו הוריש לו רכוש ידוע.

אבל נורא מזה היה הרצח הבא:

מי שקרא את ספרי “עולם מתהוה” (בהוצאתו השניה: “עם וארץ קמים לתחיה”), אפשר, זוכר, שנסע עמנו לארץ־ישראל עורך־דין מאודיסה, בעל־הזיה וחולם חלומות, שנתפעל ביותר מיפיה של נצרת וחלם, שמכאן תצא אמונה חדשה לעולם, שתאחד את היהדות, הנצרות והאיסלאם. עורך־דין זה, יֶליק שמו, היה גידם ו"לא־יוצלח". סיים את חוק־לימודיו במחלקת־המשפטים של האוניברסיטה באודיסה, אך מעולם לא השתמש בתגא של עורך־דין. אביו היה צורף, וכשנעשה אמיד פתח בית־מסחר של תכשיטי כסף וזהב. לצורף זה היו שנים או שלשה בנים, והבן, שהיה בן־הלְוָיה במסענו לארץ־ישראל, היה בלתי־מוכשר למסחר, ועל־כן היה אביו נותן לו סכום כסף לא־גדול (25 רובלים לחודש) למחיתו, ובזה היה מתפרנס. וכשמת אביו עבר בית־המסחר לידי בנו האחר, המוכשר למסחר, ובנו הלא־יוצלח הוסיף לקבל “קיצבה” מאחיו.

והנה הקומוניסטים החליטו “לחסל” את בעל בית־המסחר מפני שהוא בורגני, בלא שום סיבה אחרת. ובאו לקחת אותו אל ה"צֶ’קא". במקרה נמצא בבית־המסחר לא האח הסוחר אלא האח הגידם, עורך־הדין, – ולקחו אותו. הוא היה בטוח כל־כך, שלא יגעו בו לרעה, שהרי אף בורגני אינו, עד שבשעה שקראו לו להתייצב לפני החוקר של ה"צ’קא" תיקן את עניבתו והלך בשקט גמור אל חדר־החקירה. ואולם במקום לחקור אותו שאלו אותו, אם הוא יליק, בנו של בעל בית־המסחר לתכשיטים, וכשהשיב “הן!” – מיד העמידו אותו אל הכותל וירו בו –

* * *

מעשה־רצח זה של אדם נקי, שלא היה לו כלום בחייו ולא התערב בשום עניין מדיני, הרעיש את הלבבות של כל בני־האינטליגנציה באודיסה. ואותי, שנסעתי עמו ביחד והיכרתי את תמימותו ואת חוסר־הכל שלו, הדהים רצח זה ממש, עד שבמשך כמה לילות לא יכולתי לישון ולא לחשוב מחשבות עגומות על מעשה נורא זה של מפלגה מתיימרת לתקן עולם במלכות־הצדק.

אבל לא רק רצחו הקומוניסטים באודיסה. הם גם התעללו ב"בורגנים" וב"קונטרא־ריבולוציונרים". הרי שתים־שלש עובדות.

הקומוניסטים אסרו לא רק גברים־בורגנים אלא גם נשים בורגניות. אשמתן של אלו היתה, שבעליהן היו סוחרים או שהיו לבעליהן או להן בתים גדולים או בינונים באודיסה. בין הנאסרות היתה גם ידידה אחת שלנו, ציונית טובה, עסקנית של תרבות עברית, שנפטרה זה לא כבר, לאה ווידרוביץ ז"ל. והנה מה שסיפרה לי:

– נאסרתי על־פי פקודתה של ה"צ’קא" והוכנסתי לבית־האסורים. פעם אחת בא “מיליציונר” (שוטר סובייטי) וקורא בשמי ובשמותיהן של עוד נשים אחדות, מן המשכילות והמכובדות שבין הנאסרות. מוליכים אותנו כאסירות ומביאים אותנו לבית אחד ריק ומלוכלך וגוזרים עלינו לנקות את חדריו ולשפשף את רצפתם ואת חלונותיהם. נותנים לנו רק דלי ומים בלא סמרטוטי־שטיפה. בשמלותינו התחתוניות הוכרחנו לעשות מלאכה קשה זו במשך כל היום. הגיע לידי כך, שנתרפּוּ ונפלו הסוליות של נעלי מתוך רטיבות זו של מים מלוכלכים, שהייתי מוכרחת לאספם בידי לתוך הדלי כשאני עומדת בנעלַי בתוך הבוץ. לפנות ערב כילינו את המלאכה וקראו אותנו ל"נשף" – לכבוד אחד מפקידי־ה"צ’קא" היהודיים, ש"נשא אשה" למזל־טוב (מובן, בלא חופה וקידושין) וקיבל שלשה חדרים לעצמו: אלה היו החדרים, שניקינו בעבודה קשה זו. עכשיו היינו מוכרחות לשמש את האורחים של “הזוג הצעיר” בשעת־הנשף. ושיא־ההתעללות היתה – שהוגש לנו בסוף־הנשף, שהיה בו מכל טוב בשעה שכל אודיסה רעבה ללחם יבש, תפוח־זהב לכל אחת (דבר יקר־מציאות באודיסה באותם הימים) “שכר־טרחתנו”…

אבל התעללות־יותר גדולה ומסוכנת שמעתי מפיו של עורך־הדין ש. א. פֶּן מאודיסה.

הוא, יחיאל היילפרין (בעל “בית־המדרש לגננות”) ועוד כמה ציוניים, נאסרו על־ידי ה"צ’קא" והושמו במאסר באשמה כבדה באותו זמן: שהם מסייעים ל"אימפריאליסמוס הבריטי", שנלחם אז (או רצה להילחם) בסובייטים. ושני רגעים קשים ביותר עברו בבית־האסורים עליו ועל שאר הנאסרים.

סימן מובהק היה להם: אם היו באים בלילה וקוראים לאסירים להתלבש ולילך – הרי זה להיות מוכן להריגה.

והנה בליל־חורף אחד, בשתים בלילה לערך, באים “מיליציונרים” וקוראים לקום ולהתלבש ולילך לשלשה מן האסירים המכובדים ביותר: האחד היה הנסיך אוֹבּוֹלֶנסקי, אחד מן החברים החשובים במפלגה הקונסטיטוציונית־הדמוקראטית (שלגבי הקומוניסטים נחשבו לקונטרא־ריבולוציונרים מפני שאינם מודים במארקסיסמוס ובשינוי המשטר בדרכים ריבולוציוניות), מיניסטר אחד של ה"הֶטמאן" (הנשיא) האוקראיני סקוֹרופאַדסקי ועוד שלישי, ששכחתי את שמו ומשרתו, כמדומה לי, בעל־אחוזה מגדולי מפלגת־המרכז בדוּמה הרוסית. שלשת אלה קמו בחרדה. הרגשתם היתה, ודאי, זו של אגג מלך־עמלק כשאמר: “אכן סר מר המות”. בידים רועדות התלבשו ובדמעות על עינים נפרדו מעל האסירים, שכניהם בתא, שהעורך־דין פֶן היה אחד מהם: הרי הם מובלים למיתה ודאית…

דממת־מות נשתלטה בבית־האסורים. חרדה ואין־אונים ויאוש כאחד… שום אסיר לא עצם עוד עין עד הבוקר. ובבוקר לא נגע שום אסיר במה שהוגש לאסירים וכל אחד חשב: הנה כי כן “נחטפו” אלה היום – ומחר אֵחָטֵף אני…

והנה, לתמהונם של האסירים, חזרו כל שלשת ה"לקוחים למות" לבית־האסורים בשעת־הצהרים. המראה שלהם היה נורא: הם היו מלוכלכים מכף רגל ועד ראש; פניהם, שנשתנו בשעות מועטות אלו לרע עד לאין הַכֵּר, היו חיוורים ושטופים זעה, שנתערבה בליכלוך, שכיסה את כל גופם, ובגדיהם המלוּכלכים היו קרועים במקומות שונים.

נתברר, שאף להם אירע מעין מה שאירע בזמן אחר לנשים האסירות: איזה פקיד צ’קאי, יהודי מנוול, “נשא אשה” בדרך הידועה אז, ולא מצא לטוב לפניו אלא שנסיך, מיניסטר ובעל־אחוזה גדול ינקו את החדרים, שנטל בזרוע לעצמו מבורגני אחד. ואת שלשתם הכריח לנקות את הבית בבגדיהם ובכתנותיהם, לחצות בבוץ עד צוואר ולעבוד בזעת־אפים…

כזו היתה ההתעללות ברוסים ואוקראינים חשובים, שכל חטאם היה – שלא הסכימו למעשי־הקומוניסטים באותם הימים.

אבל על פֶּן וחבריו עברה שעה קשה הרבה יותר.

פעם קוראים אותם אל חוקר־הדין של ה"צ’קא". וזה היה תמיד סימן רע לאסירים: על־פי רוב היתה חקירה זו נגמרת בהוצאת פסק־דין של מיתה… אבל היו גם מקרים של צידוק וזיכוי. הפקיד, שבא לקרוא להם, החזיק גליון בידו ואמר להם, שחלק מהם, שיקרא בשמותיהם, יעמוד מצד ימין וחלק שני – מצד שמאל. וידוע היה הדבר, שהעומרים מצד ימין נידונו למיתה.

ופתאום שומע ש.א. פּן את שמו ושמות־חבריו בתוספת: “מצד ימין!”… עיניו חשכו ודמיו קרשו בעורקיו: מיתה ודאית… ברגע זה – כך סיפר לי – חשב על אשתו ובניו והתחיל אומר “וידוי”… ואולם בעוד רגעים אחדים הודיע הפקיד, ש"הפעם יוחזרו כולם לבית־האסורים". ולאחר ימים מועטים נתבררה אפסותה של העלילה, שהעליל על הציוניים פרובוקאטור יהודי מרומניה בלא שום יסוד, – ונשתחררו כולם. אבל גם פֶּן וגם יחיאל היילפרין חלו אז מתוך פחד־מוות באותה מחלה, שהורידה אותם לקבר לאחר שנים⁴⁵.

גם גורלי שלי יכול היה להיות כגורלם של פן והיילפרין וחבריהם: הפרובוקאטור העליל גם עלי, שאני מסייע ל"אימפריאליסמוס הבריטי". ואולם מקרה משונה – “סייעתא דשמיא” ממש – הציל אותי מגורלם.

היתה באודיסה משפחת לֶווינטוב־יוּזֶפוֹביץ, שאנו, הגברת קלוזנר ואני, התיידדנו עמה. לווינטוב היה אדם משכיל מאד, ואף אם לא היה לא ציוני ולא לאומי הוקרתי אותו על השכלתו הרחבה ועל ישרוֹ ותום־לבו. ואשתו היתה פיקחית ומשכלת, זריזה וחריפה, וחיבבנו אותה. ולה אחות, הגברת יוזפוביץ, רכה ועדינה, ישרה וטובת־לב, שגם אותה אהבנו וכיבדנו. את בעלה של זו האחרונה היכרנו רק מעט. פעמים שהיה מזדמן עמנו בביתו או בביתו של לווינטוב גיסו – ואז היינו מתווכחים על האנגלים והגרמנים, על הציוניות ועל הסוציאליסמוס. ראיתי מתוך דבריו, שהוא סוציאליסטן קיצוני, קרוב לקומוניסטים, אבל אידיאליסטן נלהב ומסור לדעותיו. ואני מעולם לא שנאתי אדם על דעותיו – אם אין לו פניות זרות בהחזקתו בדעות אלו.

וכשהקומוניסטים באו שנית לאודיסה צף פתאום יוזפוביץ זה על פני השטח, בכינוי חדש, כמובן (סֶבֶרְני –,'צפוני"), ונעשה אחד מראשי־הקומוניסטים באודיסה. וכשהוחלט ב"צ’קא" לאסור ציוניים כמסייעים ל"אימפריאליסטים אנגליים" וראה ברשימה את שמי – התנגד לכך, שיאסרו גם אותי: “אני מכיר את ד”ר קלוזנר – אמר: – הוא, אמנם, ציוני נלהב ומתנגד לקומוניסמוס, אך אינו ראקציונר ואינו בעד ה’אימפריאליסטים'". וכך נמחק שמי בדרך־נס מרשימת־הנאסרים.

ואף־על־פי־כן שלחה לי פעם הגברת שושנה פרסיץ (זכרה לה, אלוה, לטובה!) פיתקה באחת־עשרה בלילה, ובה היה כתוב, שנודע לאביה, מר הילל זלאטופולסקי, מפי גרוזי, שהיה ראש־ה"צ’קא" באותה שעה וזלאטופולסקי עשה לו פעם טובה גדולה, ששמי נמצא בתוך רשימת הראויים להאסר מפני שאני “ציוני גמור ואנטי־אידישיסטן” (שני חטאים גדולים באותם הימים).

צריך היה לעזוב את דירתנו. אבל שער־הבית שלנו כבר היה סגור, וכן היו סגורים כל השערים בעיר, ואם ניכנס לבית זר ללון בו יראה אותנו השוער, שיפתח לנו את השער, יעקוב אחרינו וילשין על בעל־הדירה, שקיבל אותנו בלילה.

החלטנו לרדת אל הקומה השניה (ישבנו בקומה הרביעית) וללון אצל שכנינו. ולמשרתת הנכריה לא הגדנו כלום, מחשש שמא יהא חיפוש בביתנו ויכריחו אותה לגלות את מקום מחבואינו, ומוטב שלא תדע מה לגלות. לנו הלילה בבית־השכן בתנאים, שאף פעם לא הורגלנו בהם, וחשבנו, שנישאר בבית זה “עד יעבור זעם”. והנה ילד בן חמש של בעל־הבית יצא אל הגזוזטרה וסיפר לתומו למשרתת שלנו: “אירינה, אירינה, האדונים שלך לנו אצלנו!” –

הוכרחנו, איפוא, לעקור דירתנו שנית.

לאשרנו, נמצא באודיסה יהודי פשוט וטוב־לב, פיינבוֹים שמו, שאשתו היתה טובה עוד ממנו, והיא אדוקה וירֵאת־אלוהים, ולהם בית קטן, שיש בו רק ארבעה דיירים, והשוער של הבית הוא זקן מופלג, שאינו מבחין עוד בין הדיירים, והם סיכנו את עצמם והחזיקו אותנו בביתם כשישה שבועות וחילקו עמנו את לחמם הצר, פרוסות לחם שחור במידה ובמשקל, עד שנתברר, שהקומוניסטים שכחו אותנו מפני שהיו להם דאגות אחרות: הגייסות של דֶניקין התקרבו לאודיסה ולאחר זמן גם כבשו אותה – והקומוניסטים ברחו בפעם השניה, בסוף הקיץ של שנת תרע"ט (1919).

זכורני: כשיצאתי בפעם הראשונה “לחפשי” מ"מאסר־בית" זה, שנאסרנו בו בעצמנו מתוך חשש של מאסר יותר קשה, ועברתי אחד מן הרחובות הראשיים שבעיר אודיסה, נדהמתי לראות את פני המתהלכים ברחוב – והרי הם כפני יהודים צמים ביום־הכיפורים: פנים מצומקים ועינים בוערות באש־הרעב. ובעיני ראיתי, כיצד גחנו בני־אדם אל תוך הביב של שופכים והוציאו משם קליפות של תפוחים, שכבר נרקבו בתוך הביב מזמן, ובלעו אותן לתיאבון…

במשך ששת השבועות של “מאסר־הבית” או, יותר נכון, של ההסתדרות⁴⁶ ו"חיי־המחתרת", עבדתי מן הבוקר עד הערב באין איש בא לבקרנו, שהרי שום אדם לא ידע את מחבואנו, ועל־כן הספקתי להשלים בהם את לטישת הפרקים האחרונים של “ישו הנצרי”, שלא פסקתי מלעסוק בו אף בימים הקשים ביותר שבחיי. אכן, אין רע בלא טוב!…

וכשיצאתי מן ה"מחתרת" שקדתי על המשכת העבודה ב"היסטוריה ישראלית", שאז יצא החלק הראשון שלה בהוצאה שלישית (אודיסה תרע"ח). דרך אגב: חלק ראשון זה של “היסטוריה ישראלית” נתפשט במספר של 9,000 אכסמפלארים; אלא שחלק מן ההוצאה השלישית נשרף ונמכר לנייר על־ידי הקומוניסטים ביחד עם המון ספרים עבריים אחרים ממבחר הספרות העברית החדשה.

מובן, שהקומוניסטים הפסיקו מיד לאחר שחזרו לאודיסה את הוצאת “השלח” (באדר תרע"ט, מארס 1919) ושמונה חדשים לא היו לי עבודת־עריכה ולא פרנסה. ואז המשכתי לכתוב וסיימתי את החלק השלישי של “היסטוריה ישראלית”: “תולדות בית־הורדוס”.

כל המעשים הללו של הקומוניסטים עשו עלי רושם קשה מאד. ומאז נקעה נפשי מן הסוציאליסמוס המארקסיסטי כולו (ולא מן הסוציאליסמוס הנבואי ההוּמַני), שהרי כל מארקסיסמוס שואף אל קומוניסמוס כתכליתו האחרונה – ומהי “תכלית” זו כשהיא מגעת לשלטון ראיתי באודיסה בשנות 1917–1919…

ידעתי גם ידעתי, שאין מהפכות היסטוריות גדולות נעשות בלא קרבנות. אך עם קרבנות כאלה, שיש בהם גם רציחת־הגוף וגם כבילת־הרוח, לא יכולתי להשלים מאז ועד היום.

אבל יש לי לומר עוד משהו על פעולתי הספרותית בשנות 1917–1919.

כשנתחדש “השלח” בניסן, תרע"ז (אפריל, 1917), מיד אחר מהפכת־קרנסקי והכרזת הביטול השלם של “חוקי־היהודים” המיוחדים של ימי־הצארים, פירסמתי בו מאמרים ארוכים הרבה, פובליציסטיים ומדעיים, ובראשונים שבהם ניסיתי, מצד אחד, להרים את רוח־האומה, ומצד שני – שלא לתת ל"התפעלות של עגל" ול"התלהבות של קש" להתפשט בישראל לרגלי שיווי־הזכויות ברוסיה והכרזת־באלפור באנגליה. גם ברוסית כתבתי מאמרים הרבה בשאלות־הזמן ועל יצירות חשובות של הספרות העברית, לשם פירסומה בין הקוראים רק לועזית. אך כדאי להזכיר ביחוד רק מחברת ומאמר, שאף הוא יצא גם במחברת מיוחדת, ברוסית, ושניהם נדפסו באותן השנים. המחברת היא “הציוניות לזרמיה” (Сионизм и его течения), אודיסה 1917, שכתבתי בגרמנית לבקשתו של ד"ר פרידנוואלד מאמריקה. כתב־היד הגרמני לא נדפס משום־מה, וד"ר ליב רוּדלפוֹביץ כהן מאודיסה תירגם את כתב־היד לרוסית. למחברת, שלצערי לא ניתרגמה עברית על־ידי, יש חשיבות מרובה להבנתם של זרמי־הציוניות באותן השנים. והמאמר, שיצא גם כמחברת, נקרא בשם המשונה קצת: “הספרות העברית העתיקה בזמנים החדשים” (Дрввне־Еврейская литераура новейших времеи, 1915–1785). מאמר זה נכתב בשביל קובץ רוסי גדול בשם (Отечество (Петроград 1916, שתכליתו היתה לתת מושג מקיף ושלם מתרבויותיהם של כל עמי־רוסיה. עלי הוטל לתת במאמר זה מושג מן הספרות העברית החדשה. המאמר יצא גם במחברת מיוחדת (אודיסה 1918) ועשה רושם בשעתו.

פרק י"ז

חגיגת־היובל הראשונה שלי ותוצאתה העגומה.

בחורף תרע"ח (תחילת 1918) נשתּלטו הקומוניסטים על אודיסה – וה"אוקראינים הלאומיים" עם הכנופיות הפוגרומיות שלהם וה"רוסים מן המחנות הלבנים" נלחמים בקומוניסטים בחימה שפוכה ומקיפים את אודיסה מכל צד. ואחר “ניצחון” אחד של האוקראינים, ניצחון, שעלה בקרבנות הרבה, הייתי עֵד ל"מחזה", שלא אשכח אותו כל ימי־חיי:

אני עובר בפינה של הרחובות הנהדרים ביותר שבאודיסה, רחוב רישֶליֶה ודיריבאס, ורואה לפני שלולית של דם – נהרג כאן בן־אדם בכדור תועה או לא־תועה. ואל השלולית ניגש כלב גדול, שמראה־זאב לו, ולוקק את הדם… ועל־יד הכלב עומדת ריבה אוקראינית אדומת־פנים ובריאת־בשר, לבושה תלבושת אוקראינית לאומית ועגילים גדולים מטיפוס ישן־נושן באזניה, והיא מרקדת על שפת השלולית, סמוך לכלב המלקק דם־אדם, ריקוד אוקראיני לאומי, וירכותיה השמנות מתנדנדות והעגילים הגדולים מתנועעים באזניה, והיא שׁרה שיר אוקראיני עממי בהתלהבות מרובה, וקהל גדול של אוקראינים, רוסים ואף יהודים עומדים ומסתכלים בה, בשלולית־הדם ובכלב – ולא כלום…

עד כדי כך הגיע טימטום־הלבבות עוד אז, קודם היטלר והנאצים שלו. ולבי ניבא לי אז, שימים יבואו ואכזריות זו תתפשט בכל העולם וקרבנותיה הראשונים נהיה אנו, היהודים. ואמנם, עוד באותו זמן עצמו כבר היו הולכים ונמשכים הפוגרומים האוקראיניים האיומים, שהזכרתי אותם למעלה. והמעשים, שאין שֵׁם ואין דמיון להם, שעשו הנאצים בפולניה ובשאר ארצות בשנות 1939–1944, אינם אלא המשך “טבעי”, לצערנו, ממה שנעשה באוקראינה בשנות 1919–1921…

אבל אנו עומדים עדיין בכיבוש־הקומוניסטים מחורף תרע"ח. אז משל באודיסה המצביא הקומוניסטי אנטונוב. אודיסה היתה סוגרת ומסוגרת בפני כל העולם כולו, ואנטונוב הכריז מצב של מלחמה בעיר והוציא פקודה, שלאחר שמונה בערב לא תיראה ולא תימצא שום נפש חיה ברחובות־העיר. אפשר לשער, כמה היה קשה המצב המדיני והכלכלי באודיסה באותו החורף.

ואז דוקה, בערב־פורים תרע"ח, חל חצי־יובל לעבודתי הספרותית. מכבדַי באודיסה, וביחוד אלה שנתרכזו מסביב לבית־הכנסת הציוני “יבנה”, שבו הייתי נואם במשך שנים בפני קהל גדול נאומים בעניינים דתיים, ציוניים וספרותיים, חשבו מחשבות להוציא קול־קורא לכל תפוצות־ישראל ולאסוף קרן־קיימת לשם בנין “ווילה” (“חוילה” אומרים כיום בארץ־ישראל – לדעתי, בלא יסוד) בשבילי בארץ־ישראל. אך אודיסה היתה אז אי בלב־ימים, אין יוצא ואין בא, ולא היה לה קשר אפילו לשאר ערי־רוסיה, ואין צורך לומר לשאר תפוצות־ישראל. ולפיכך נתכנסו מכבדַי מבני־"יבנה" בערב־פורים לביתי, ולאחר שאחד מהם נאם נאום נלהב על עבודתי המדעית, הספרותית והציונית הודיעוני, שאספו ביניהם סך של 25,000 רובל, שהיו אז כמעט 1,700 לי"ש (אז עדיין היתה הלירה האנגלית רק 15 רובל), לשם בניין בית בשבילי בארץ־ישראל. באו גם הרבה באי־כוח של אגודות ציוניות ותרבותיות לברכני והורצו הרצאות על עבודתי הספרותית והמדעית ואף נתפרסמו עלי מאמרים ברוסית (בעברית לא יצא אז כלום זולת “השלח”). וטבעי הוא הדבר, שכל זה גרם לי קורת־רוח. אבל הנאתי החמרית מסכום־הכסף ההגון היתה מועטת. את 25,000 הרובלים לא החליפו אז בלירות אנגליות. אלפי הרובלים הרוסיים נשארו מונחים בידי הגיזבר. ובינתיים ירד הכסף הרוסי יותר ויותר, וכשאוסישקין יצא לחוץ־לארץ לאחר שמונה חדשים ונטל עמו את הכסף כדי להציל מה שאפשר להציל, כבר היה שער־הכסף 40 רובל בלירה, ובמקום 25,000 רובל מצא אוסישקין בידי הגיזבר רק 16,000 רובל (הרבה מאלה שהבטיחו לתרום לא עמדו בהבטחתם, כנהוג), שאוסישקין קיבל בעדם בלונדון רק לערך 400 לירות. ואילמלא הלוואתו של קרובי, הנדבן מר ישראל אהרון פישל מאמריקה, שאשתו חיה שיינה היתה בתו של דודי אחי־אמי, ר' שמעון ברא"ז, בסך 500 לא"י, לא היינו יכולים, ציפורה ואני, לקנות את הבית הצנוע בן ארבעת החדרים בתלפיות, שאני יושב בו עד היום. על כל פנים, הסכום של 400 לירות של בני “יבנה”, שהציל אוסישקין, נתן לנו אפשרות ראשונה לחלום על בית בארץ־ישראל, וזכורים לטוב על כך בני־"יבנה" ואוסישקין ז"ל מצד אחד ומר פישל ז"ל מצד שני.

בין הבאים לברכני בחג־היובל חסרו שלשה מן הסופרים המפורסמים באודיסה: ביאליק, רבניצקי ודרויאנוב. שלשתם שטמוני – האחד על שאני ציוני שולל־גלות, השני – על שאני נגד האשכנזית־היהודית, והשנים ביחד על שאני מעריץ את טשרניחובסקי ורואה בשירתו את שיא השירה העברית הלאומית־האנושית. וטבעי היה הדבר, שחג־היובל הנאה והלבבי, וביחוד המתנה של “יבנה”, ירגיזו אותם, יחַזקו בהם את השנאה ויעוררו את הקנאה. ראו, שהיחס הלבבי אלי עורר שמחה בלבי – וביקשו להשבית את השמחה. ביקשו – ומצאו.

ב"השלח", חוברת אייר, תרע"ח⁴⁷, נדפס מאמר בשם “השתלשלותה של היהדות” של א.ברייגר מיֶקאטרינוסלאב, שבימי־קרנסקי עבר לדור במוסקבה ונשתקע שם גם בימי־הקומוניסטים. תכליתו של המאמר היא להוכיח, שאין יהדות אחידה ואי־אפשר להגדיר את מהותה אלא אך עד כמה שנתבטאה מהות זו בכתבי־הקודש – ולא עוד. ובמאמר זה היה משפט כזה: “נשער בנפשנו, שלאחר מאה שנים ירצה אדם מישראל למצות את מהות־היהדות ממאמריהם והגיונותיהם של בן־מנחם, ר"נ קרוכמאל, הרמאן כהן, לודוויג שטיין, אחד־העם, דוד ניימארק ויוסף קלוזנר ביחד” (שם, עמ' 307). הכוונה היא ברורה: לפילוסופים, לחוקרים ולסופרים הללו, שהם שונים ומשונים בחשיבותם, בגדלם ובהשקפותיהם, יש כמה וכמה מיני־יהדות ואין אחדות בדעותיהם, ובכן אי־אפשר שתהא יהדות אחדותית כיום הזה.

בכתב־ידו של ברייגר, שקיבלתי בחורף תרע"ח, כשעדיין היה קשר בין מוסקבה ואודיסה, ולא הדפסתיו ב"השלח" אלא באייר, מחוסר־מקום, מתחילה לא היו שני השמות “דוד ניימארק ויוסף קלוזנר”. ואולם זמן מועט לאחר קבלת־המאמר קיבלתי מכתב מיוחד מברייגר בבקשה להוסיף גם את שני השמות הללו. לא בלא פיקפוק הוספתי אותם: חששתי, שֶׁשמי יהא נראה כאן כיהירות, ואולם קראתי פעם ופעמיים את העמוד, שבו בא כל משפט זה של ברייגר, ומצאתי, שאין כאן שום שבח: להפך, ברייגר ניסה לפרט כאן אנשים גדולים ולא־גדולים, שעסקו ביהדות (בן־מנחם ורנ"ק – ולודוויג שטיין וניימארק!), ולהראות, שכל אחד מהם, יהא גדול או קטן, יש לו מושג יהדותי אחר, שונה ומשונה משל חברו. ולפיכך הוספתי בדיו אדומה, כדרך כל ההוספות, שהייתי מוסיף בכתבי־היד הנערכים בשביל “השלח”, על דעת־עצמי או על־פי־בקשת־המחברים עצמם, את שני השמות, שביקש ברייגר במכתבו המיוחד להוסיפם: “דוד ניימארק ויוסף קלוזנר”.

והמגיה את הגליונות של “השלח” היה מגיה גם את ספרי “מוריה” והיה עושה את הגהת־"השלח" בבית־המערכת של “מוריה”. מובן, שכל מי שבא ל"מוריה" מצא לנכון ל"הציץ" לתוך כתבי־היד של “השלח” (הנימוסים ה"נאים" שלנו!). וב"מוריה" היה יוצא ונכנס אז אידישיסטן אחד בשם אֶפלבוים, שלא יכול לסלוח לי את התנגדותי ל"אידיש". והנה ראה בכתב־היד של ברייגר את ההוספה של שני השמות בדיו אדומה – ומיד הלך לביאליק וסיפר לו: קלוזנר הוסיף את שמו בכתב־יד זר כדי להבליט את עצמו בין גדולי־הדור; שגם שמו של ניימארק נוסף בדיו אדומה – זה לא סיפר. וכדי שלא אוכל להתנצל על תוספת־שמי במה שאַראה, שגם שמו של ניימארק נוסף בדיו אדומה, גַנב מישהו, פשוטו כמשמעו, מכתב־היד של ברייגר את העמוד, שבו היתה ההוספה בדיו אדומה של שני השמות כאחד! – אפשרות של התנצלות ברורה זו ניטלה, איפוא, ממני. ומכתבו של ברייגר לא נשתמר בידי, כי מנהג היה בידי לבער בכל ערב־פסח את כל מאות־המכתבים הבלתי־חשובים, שהייתי מקבל במשך החורף. והמכתב בדבר ההוספה נתקבל עוד בחורף, ולא עלה על דעתי, שיחשדני בן־אדם, שהוספתי את שני השמות מעצמי, ולא על־פי בקשתו של מחבר־המאמר. ועליכן ביערתי גם מכתב זה עם כל שאר המכתבים הבלתי־נצרכים.

והנה מתחילה יצא אחד מפועלי־ציון, אלכסנדר חאשין, בעתון “אונזער לעבען” (המאוחר), שיצא אז באודיסה והיה כלי מבטאם של האידישיסטים, נגד “השלח” בכלל, שכמובן, ירד לגמרו מיום שנמסרה עריכתו לקלוזנר. ולמחרת יצא אפלבוים בחרפות וזילזולים והודיע, שזייפתי את מאמרו של ברייגר והכנסתי את שמי (בלבד, כמובן!) לתוכו.

ולאחר ימים אחדים באה בעתון האידישיסטי הגס שורה של “ראיונות” עם “ארבעת גדולי־סופרי־ישראל באודיסה”, עם ביאליק, רבניצקי, דרויאנוב ופיכמאן, וכולם דנו אותי ברותחים על שאני רוצה “להתגנב אל בין הגדולים”, שאני עורך זייפן וסופר בלתי־ישר, ועוד מיני “תארי־כבוד” כאלה. והאידישיסטים קוראים את ה"ראיונות" של “גדולי־הסופרים” ורואים הֵאיך חבריו העבריים של הסופר הנלחם באידישיסמוס מלבינים את פניו ברבים – והם שמחים ונהנים…

רק בני־"יבנה", וחוץ מהם גם אוסישקין ומשה קליינמאן היו אז על צדי. אבל עתון עברי לכתוב בו נגד המנבלים את שמו של סופר ציוני ותיק לא היה אז ולא היה להם מקום לפרסם את דברי־מחאתם.

מיהרתי, כמובן, לפנות במכתב אל ברייגר עצמו, שיעמוד ויעיד, שהוא עצמו דרש להוסיף את שני השמות כאחד; אבל אודיסה כבר היתה אז, לאחר שנדפס המאמר של ברייגר, סוגרת ומסוגרת, כאמור, והמכתב לא נתקבל במוסקבה. לאחר שלא קיבלתי תשובה מברייגר פניתי בזמן ששוב הוחזר קשר־הדואר בין אודיסה ובין מוסקבה במכתב אל הסופרים הכשרים ד"ר מ. גליקסון וא. ליטאי, שישבו אז במוסקבה, בבקשה לשאול את ברייגר, אם דרש להוסיף את שני השמות או לא. ואמנם לאחר ארבעה חדשים בא המכתב לידיהם, וד"ר גליקסון שלח מכתב אל המערכת של “אונזער לעבען” ובו עדות גמורה וברורה מפי ברייגר, שהוא הוא שדרש להוסיף את שני השמות כאחד. אבל העורך של “אונזער לעבען” היה “אובייקטיווי” באותה מידה, שסירב להדפיס את מכתבו של ד"ר גליקסון… באין אז עתון עברי באודיסה מוכרח היה גליקסון להדפיס את ה"מכתב למערכת" בעתון הרוסי־היהודי Еврейская Мьісль. אבל מי קרא עתון רוסי זה מחוץ לאודיסה? – והשמועה על ה"ראיונות" עם “גדולי הסופרים העבריים”, וביאליק הגדול באמת ביניהם, עשתה לה כנפיים, ועד היום יש מאמינים, שאמנם על דעת־עצמי הוספתי את שמי במאמרו של ברייגר.

זהו המקרה היחיד, שבו הוטל כתם על כבודי כאדם, סופר ועורך והוטל יָשרי האישי בספק.

בדבר אחד אני מחזיק טובה לעצמי: לא רציתי להשפיל את “השלח” ולברר בו את העלילה הנבזה, שהעלילו עלי שונאַי ומקנאַי. וגם לא הסכמתי לקרוא בן־אדם כאֶפלבוים למשפט־"חברים", שביאליק, רבניצקי, דרויאנוב ופיכמאן יהיו בו לא נאשמים אלא “עדים כשרים”. חשבתי לכבוד גדול יותר מדאי לאֶפלבומים להידון עמהם; והרי בכלל חוק שמתי לי שלא להשיב אפילו אם יאשימוני, שגנבתי כפות־כסף.

מובן, שאֵיני “נוצרי” וקשה לי לסלוח את שפיכות־דמי במשך חדשים שלמים. לשם האמת ראוי לי להזכיר, שפיכמאן התחרט עד מהרה על מה שכתב ב"אונזער לעבען" והתנצל, שביאליק הכריח אותו לכתוב מה שכתב נגדי, וכשבאתי להשתקע בארץ־ישראל, בסוף 1919, מיד בא לפייסני. רבניצקי המתין אף הוא עד שבא לארץ־ישראל. אז נפגשתי עמו בתל־אביב והשתמטתי ממנו – ואז חזר והושיט לי את ידו לשלום. וביאליק בא לביתי ועשה שלום לי בחג־הפסח, תרפ"ד (1924), והשלמנו בינינו שלום גמור ומוחלט. ורק דרויאנוב לא מצא לנחוץ לתת לי סיפוק כלשהו על כל מה שגרם לי, ולמרות מה שישב דלת בדלת עמנו בשכונת־הבוכאַרים ולמרות מה שאשתו וילדיו היו מבקרים אותנו בדירתנו, עמד הוא עצמו במרדו ולא אמר לי שלום – עד שאמרתי אני לו שלום בשנת 1933/4, כשנצטרף אל הנלחמים בעלילת רצח־ארלוזורוב, שהעלילו על סטאבסקי, רוזנבלאט ואב"א אחימאיר: חשבתי, שבאומץ־לבו זה כיפר על חטאו נגדי.

אשם בכל עניין מכוער זה, שמֵרר את חיי וגרם לי מחלה קשה, היה לא כל־כך ביאליק, שסוף־סוף טוב ורע, תמימות של ילד ואכזריות של בעל “בעיר־ההריגה”, היו משמשות בו בערבוביה, כמו שהעיד על עצמו במכתב נפלא אחד אלי. אשמים היו הרבה יותר דרויאנוב ורבניצקי. דרויאנוב לא היה יכול לסלוח לי את יחסי השלילי לגלות ולחידודים הגלותיים שקיבץ, את הערצתי לטשרניחובסקי, שהוא הניגוד הגמור לגלות, וביחוד – מה שאחד־העם בחר בי לעורך־"השלח" ולא בו. ורבניצקי היה מה שקרא טורגניוב “הרשע של הצדק” (Исверг добродетели). אדם ישר באמת, אבל אדם, שהנימוס וה"שטאט" היהודי וה"טאקט" הם לוֹ עיקר כל העיקרים. ואני הריני ההפך מכל אלה, ולא לחינם כתב עלי אחד־העם באחד ממכתביו, שאני “מחוסר־טאקט”. כבר אמרתי למעלה, שרבניצקי לא היה יכול לסלוח לי את “מהפכנותי” בהרבה דברים (“עפרון” הרי נעשה לו “עפרון החתי” לשם ליגלוג), את יחסי השלילי הגמור לאשכנזית־יהודית, שהירבה לכתוב בה ועל־ידי כך נעשה ידידם של מנדלי ושלום־עליכם, ואת “חוצפתי” לבקר את מנדלי, אחד־העם וביאליק, שרבניצקי אחז באבנטם כחסיד באבנטו של “רבי” – ואני עם כל הערצתי הגדולה אליהם נועזתי גם לבקר אותם. ועל כל אלה חטאתי חטאה גדולה במה שנועזתי לומר בעל־פה ולכתוב במאמרים, שיש צדדים בשירה, שבהם עולה טשרניחובסקי על ביאליק – על ביאליק שלו! – ושני אלה שכחו והשכיחו, שכיבדתי והערצתי את ביאליק כל הימים, ואת ראשוני מאמרי־הביקורת עליו כתבתי אני ואת ראשוני ההרצאות הפומביות, שפירסמו את שיריו והפיצו את תהילתו בעברית וברוסית, הרציתי אני. כל זה נשתכח מתוך שנאה וקנאה.

כל זה כבר עבר, ואני סלחתי לכל מי שהתכבד בקלוני, ואת רבניצקי אפילו הספדתי במאמר⁴⁸, שנותן כבוד לשמו. ואם הארכתי בעניין זה הרי רק משום “והייתם נקיים”. פישפשתי במעשַי במשך חיי הארוכים ולא מצאתי בהם כתם מוסרי זולת העלילה השפלה של אֶפלבוים. היא הלבינה את שערותי במשך חודש אחד. עברתי את גבולן של שנות־אנוש (“ימי־שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה”) וקיצי קרוב, ולא הייתי רוצה שכתם מחוסר־יסוד זה יישאר דָבֵק בשמי הטוב. שטויות הרבה עשיתי בחיי, שטויות, שבהן הריעותי לעצמי ולא לאחרים, אבל נבָלה, שייחסו לי משורר גדול וסופרים מפורסמים, לא עשיתי ולא הייתי מוכשר לעשות. על־כן יסלחו לי הקוראים על האריכות ועל הדברים הקשים נגד סופרים שוכני־עפר, שלא היה כמותי יודע לכבד את מעלותיהם הטובות (ובפרט אין כמותי להעריך את פעולתו היחידה־במינה של ביאליק); עֵד הוא ספרי הכולל י"ד מאמרים נלהבים עליו⁴⁹. מרוב ייסורים, שנגרמו לי, כתבתי מה שכתבתי. ואין אדם נתפס על צערו.

פרק י"ח

"מדינה יהודית" קודם זמנה ו"מיניסטריון יהודי" דמיוני. הכרזת־באלפור וההפגנה הגדולה באודיסה. לארץ־ישראל בספינת "רוסלאן". עינויי־דרך. הצלה מרעב וממחלות.

בח' כסליו, תרע"ח (2 לנובמבר, 1917), נתפרסמה הכרזת־באלפור.

קשה לשער את גל־ההתלהבות, שפרץ לרגלי הכרזה זו בקרב הציוניים ברוסיה. הכל שמעו בה את קול שופרו של משיח. ב"בית לאומי" (National Home) ראו מדינה יהודית מן המוכן, וכבר באה בעתונים לועזיים שונים הידיעה, שנוסד מיניסטֶריון יהודי בשביל מדינת ארץ־ישראל, שנורדאו הוא נשיא־המיניסטרים שבו, ד"ר ווייצמאן – מיניסטר־החוץ, ז’אבוטינסקי – מיניסטר־המלחמה ואוסישקין – המיניסטר של עבודת־האדמה. וההתלהבות היתה גדולה כל־כך, עד שאדם מעשי ונבון כאוסישקין האמין אף הוא ב"מיניסטריון" זה. אף עלי השפיעה הכרזת־באלפור ואף אני ראיתי בה מאורע גדול, שאי־אפשר יהא עוד למחוק אותו מעל דפיה של ההיסטוריה הישראלית, ואפילו של ההיסטוריה הכללית. אבל ראיתי מראש, שעדיין אין כאן “מדינת־יהודים” ושבכלל אין התגשמותה של ההכרזה אפילו בצימצומה, כהכרזה על “בית לאומי” בלבד, קרובה כל־כך. וטעמי ונימוקי היה פשוט: אי־אפשר להשליט לפתע־פתאום, בלא הכנה מדינית בינלאומית, מיעוט קטן על רוב גדול; ובארץ־ישראל, שהיכרתי אותה ממסעי הראשון בתוכה, היה אז מיעוט יהודי קטן ודל לעומת רוב ערבי גדול וחזק, שכל הארץ היתה בידו. ומטעם זה לא האמנתי גם באפשרות של הקמת מיניסטריון יהודי.

וכשהתרעם אוסישקין על אי־אמונתי זו ושאל:

– מנין לך הביטחון, שאין מיניסטריון יהודי? –

השיבותי:

– מאי־אמונתי בנסים. כלום אפשר, שחמישים ושבעת אלפים יהודים (כך היה מספר היהודים, שנשארו בארץ אחר מלחמת־העולם הראשונה), ורובם ככולם בלתי־פרודוקטיוויים, יעשו מלוכה על חצי־מיליון איכרים ערביים?

דברַי לא השפיעו על אוסישקין ה"מעשי". והוא עשה “מעשה רב”: סידר הפגנה עצומה של מאות אלפי־יהודים (ואף לא־יהודים השתתפו בה כמסתכלים) בחוצות אודיסה, שבוודאי לא ראו הפגנה רבת־עם כזו עד אותם הימים. רחובות שלמים היו מוצפים רבבות־מפגינים. ובראש ההפגנה היו דגלים ציוניים גדולים ואחריהם – מכונית גדולה (חידוש גדול באותו זמן!), שבה ישבו ארבעה אנשים: אוסישקין, ביאליק, הימלפארב (או ד"ר צֶ’רטקוב) ואני. מתחילה לא רציתי לשבת במכונית זו ולהיות מראשי־החוגגים, שהרי לבי הגיד לי, שההכרזה אינה אלא הבטחה מדינית, שלא תתקיים במילואה, וגורלה יהא כגורלן של רוב ההבטחות המדיניות, שאין כוח ממשי מאחוריהן, ובפרט במצב זה של ארץ־ישראל. אבל אוסישקין דרש את השתתפותי הפעילה בהפגנה – ונעניתי לו: סוף־סוף חשבתי גם אני את הכרזת־באלפור למאורע מדיני גדול, כאמור, אחת היא, אם יקוים כל מה שנאמר בה או רק מקצתו: שטר־חוב גדול הוא זה על מדינה גדולה. ולפיכך הסכמתי גם לדבר באסיפת־העם הגדולה, שנתאספה באחד מגדולי־התיאטראות של אודיסה מיד לאחר ההפגנה, ביחד עם אוסישקין וביאליק. ואף אסיפת־עם זו והנאומים, שננאמו בה, עשו, כהפגנה הנהדרת עצמה, רושם עצום גם על היהודים וגם על הנוצרים באודיסה, ועד ללונדון הגיעה השמועה על ההפגנה ואסיפת־העם והשפיעו שם את השפעתן המדינית.

ואולם באותו זמן עצמו הזהרתי גם ב"השלח" וגם בעתון הרוסי־היהודי Еврейская Мьісль שיצא אז באודיסה והיה ביטאון ציוני מלא־חיים, שחלילה לנו להפריז על מידת־חשיבותה של הכרזת־באלפור. ב"השלח" פירסמתי שלשה מאמרים חריפים⁵⁰ והזהרתי מפני אכזבה קשה, שמוכרחת לבוא אחר התקוות הדמיוניות המופרזות בדבר מדינת־יהודים מיַדית ומיניסטריון יהודי תכוף. הציוניים הטובים, ואפילו בין הקרובים לי בהשקפותיהם הציוניות, לא יכלו לסלוח לי את “דעותי הפסימיסטיות”. Mundus vult decipi (העולם רוצה, שירמו אותו). לצערי הגדול, ה"פֶּסימיסמוס" שלי נתגלה כאמת לאמיתה לאחר שנים מועטות, כמו שאף דעותי האופטימיסטיות נתקיימו לא אחת ושתים; אלא שהאופּטימיסמוס מתקיים בעתיד הרחוק והפסימיסמוס דרכו להתקיים בעתיד הקרוב דוקה…

כשברחו הקומוניסטים בסוף־הקיץ, שנת תרע"ט (1919), מאודיסה מפני קלגסיו של דֶניקין, שפרעו פרעות ביהודים בכמה מקומות, הוקלו החיים באודיסה לא בהרבה. מותר היה, אמנם, לחדש את “השלח”, ואת הבורגנים ואת הציוניים לא סחבו עוד ל"צֶ’קא"; אבל לעומת זה האשימו כל יהודי צעיר בקומוניסמוס והרגו ועינוּ יהודים בלא רחמים. והנייר נתייקר מאד באודיסה, וכן עלו דמי־ההדפסה למעלה מן האפשרי, ועל־כן אי־אפשר היה לחדש את “השלח”. ועסקתי ב"היסטוריה ישראלית", חלק שלישי (“בית־הורדוס”), כאמור למעלה.

חשבנו, גברת קלוזנר ואני, על עליה לארץ־ישראל. אבל כל עוד שהיו הקומוניסטים שליטים באודיסה לא היתה שום תקוה לצאת מרוסיה, שהרי כך דרכם שלא לתת לשום נתין שלהם לצאת לחוץ־לארץ, שמא ייווכח, ש"גן־העדן הסובייטי" אינו גן־עדן כלל והגיהינום של הבורגנים אינה נוראה כל־כך… ואולם אך כבשו ה"רוסים הלבנים" (ה"דֶניקינאים") את אודיסה – מיד התחילו מתקבצים לתוכה יהודים, שמגמתם היתה – ארץ־ישראל. בהם היו כמה מאות של יהודי־צפת, שהיו נתיני־אוסטריה ומפני הרעב היו מוכרחים לעזוב את ארץ־ישראל, ונתגלגלו בשעת המלחמה הראשונה, כשהאוסטרים כבשו חלק גדול מרוסיה הדרומית, לאוקראינה ומשם באו לאודיסה כּפליטים, שרוצים לשוב למקום־מושבם הקודם לאחר שהממלכה האוסטרוֹ־הונגארית נתפוררה ונתפרדה לחלקיה המדיניים. ועליהם נוספו פליטים מארץ־ישראל, שבאו לרוסיה לביקור זמן מועט קודם המלחמה הראשונה ומפני שהתחילה המלחמה נשתהו בתוכה שלא ברצונם. כל אלה צבאו על הקונסוליה הבריטית באודיסה, שבראשה עמד לאטווי נוצרי, אדם טוב, ליבראלי ונוטה ליהודים. והקונסול הבטיח לפליטים מארץ־ישראל וויזות אנגליות כשאך תהא להם ספינה, שבה יהיו יכולים לשוב לארצם.

הגברת קלוזנר ואני שמענו, שגם ציוניים אחרים, שאינם פליטי־ארץ־ישראל, נתחברו אל פליטים אלה על־ידי איזו הערמה. אבל אנו שנינו מעולם לא השתמשנו בחיינו בשום ערמה ותחבולה. אנשי־חוק אנו; והרי לפי החוק אין אנו פליטי־ארץ־ישראל כלל וכלל, אלא יהודים נתיני־רוסיה (או נתיני־אוקראינה), ציוניים, אבל תושבי־אודיסה.

פעם אחת שמענו, שד"ר גליקסון חולה, והלכנו לבקרו. וכשישבנו על־יד מיטתו סיפר לנו, שהוא נרשם בין ה"פליטים" כדי לנסוע לארץ־ישראל.

– אתה פליט… הכיצד? – שאלתי נדהם.

– גם אתה יכול להיות פליט, – השיבני –: שהרי על דלתותיה של הקונסוליה הבריטית באודיסה יש מודעה מפורשת: “פליט ארצישראלי הוא כל מי שהיה בארץ־ישראל ויש לו קרקע שם”. והרי הייתם בארץ־ישראל בשנת 1912, וכפי ששמעתי, יש לכם שם קרקע לבניין־בית.

גם הדבר האחרון היה נכון: קנינו עוד קודם לימי־המלחמה 2,000 אמה של קרקע לבניין בית בסביבות־ירושלים; ולא עוד, אלא שהגברת קלוזנר אף מכרה הרבה אלפים אמות (“פיקים”) של קרקע לציוניים שונים, כמובן, אך ורק כדי להרבות ביהודים, שיש להם אדמה בארץ־ישראל, באופן שאוסישקין היה קורא לה בדרך־הלצה Пиковая дама (“גברת של פיקים” – רמז ל"מלכה פיק" שבקלפים הרוסיים).

דבריו של ד"ר גליקסון הלהיבו גם אותי, אבל ביחוד – את הגברת קלוזנר. היא החליטה: אנו יוצאים לארץ־ישראל ביחד עם הפליטים.

אבל הֵאֵיך? עדיין לא נרשמנו ב"ועד של הפליטים", עדיין לא אָרזנו את החפצים, וביחוד את הספרים המרובים שלי, ועדיין אין בידינו אף פרוטה אחת להוצאות־הדרך, שלא תהיינה מועטות. ולפי השמועה, כבר היתה הספינה מוכנת להפליג בעוד ימים אחדים.

וכאן הראתה הגברת קלוזנר את מרצה הגדול ואת כשרון־האירגון הנפלא שלה.

קודם־כל הלכה אל ה"ועד של הפליטים", שקיבל אותה בשמחה מרובה, ונרשמה בו. אחר־כך הביאה בחורים מן הפליטים, שילמה להם שכר־עבודה יומי – וארזו את החפצים ואת הספרים. ומאז לא היו לנו אפילו כלי־מיטה לישון בהם והתגלגלנו על ספה מתכסים בבגדים ישנים. אחר־כך השתדלה למסור את הדירה עם הרהיטים שבתוכה ולקבל סכום, שיספיק להוצאות־הדרך. הדבר לא היה קל מפני שבעל- הבית לא רצה תחילה למסור את הדירה למישהו, אלא נתאווה להשאיר אותה לבתו או לבנו, ורק משראה, שאין ברירה – או שנמסור את הדירה עם הרהיטים או שנישאר באודיסה ולא ירוויח כלום – הסכים להצעתנו לאחר שקיבל אף הוא טובת־הנאה חמרית ממנה.

היינו, איפוא, מוכנים לנסיעה עוד בתחילתה של שנת תר"ף (אוקטובר 1919). ואולם היציאה מאודיסה לא היתה קלה. צריך היה למלא אחר כל מיני דרישות פורמאליות, והעיקר – לא קל היה להשיג ספינה, שתסכים להפליג לארץ־ישראל בימים ההם, מיד לאחר הגמר של מלחמת־העולם הראשונה, כשעדיין היו היַמים מלאים מוקשים והסכנה לכל ספינה היתה מרובה, וביחוד לספינה רוסית, שחשדו ברב־חובלה ובספניה, שהם אויביהם של בעלי־הברית המנצחים והם נגועים בקומוניסמוס.

לסוף השיג ועד־הפליטים ספינה רוסית לא־גדולה, לא־חדשה ולא־נוחה, בסכום של 2 מיליוני־רובל (ודאי, הרובל הרוסי כבר ירד אז מאד), – מה שהיה סכום גדול בשביל קבצנים כרוב־הפליטים.

בתחילת כסליו, תר"ף (דצמבר, 1919), יצאנו בספינת־"רוסלאן" מאודיסה לארץ־ישראל. בספינה היו 657 איש מכל השְׁכָבות והסוגים של יהודים, מבעלי “חלוקה” צפתית עד צעירות אודיסאיות, שלא היה להן מושג ברור, מה היא ארץ־ישראל ולמה הן נוסעות לשם: הן ברחו מפני הרעב וממלחמת־האזרחים ברוסיה. על־כן אין לתמוה, שחלק מן הבאים לארץ ב"רוסלאן" עזב את הארץ ונתפזר באמריקה, במצרים ובארצות־אירופה. אבל חלק גדול נשאר בארץ. בחנוכה של שנת תש"ה היתה חגיגת חצי־יובל נהדרת ל"רוסלאניים" ונתברר, שכמה וכמה מהם עזבו את “ארצות־החיים”, אבל עדיין נשארו הרבה. ומתנתם היפה, – 70 עצים בחורשות של הקרן הקיימת –, שהגישו לי בשעת־החגיגה, נגעה עד לבי.

“רוסלאן” היתה הספינה הראשונה של מאות עולים לארץ־ישראל מיום שפרצה מלחמת־העולם הראשונה ובה התחילה העליה השלישית, ואשרַי שזכיתי להיות מן העולים הראשונים של עליה זו. ואולם “זכיה” זו היתה קשורה בצרות וייסורים הרבה.

אי־אפשר היה לספינה מרובת־נוסעים זו בלא “ועד־ספינה”, ואני למרות שנאתי המושרשת בי לכל התמנות ליושב־ראש בכל חברה ובכל אסיפה שתהיה, נבחרתי ל"ראש־ועד־הספינה". ודבר זה, שנעשה נגד רצוני, גרם לי עינויים וייסורים וגם איבוד כוחות וממון.

שלשה שבועות שַטנו בים, ואף פעם לא נתנו הרשויות של הנמלים לנוסעי־"רוסלאן" לירד בחוף. והטעם היה – שאנו באים מרוסיה ואנו קומוניסטים! אירוניה של הגורל: אנו, הציונים, שברחנו מן הקומוניסטים, נחשדנו כסוכניהם של הקומוניסטים! – צרה זו באה עלינו על־ידי עלילה שפלה: רב־החובל הרוסי של הספינה הוביל, חוץ מנוסעים, גם שעוֹרים, שציפה למכור אותן ב"מקח השוה" בקוֹשְׂטה או באתונה, שהיו זקוקות אז לכל מיני מצרכים כלכליים מרוסיה החקלאית, ואילו אנו, ה"רוסלאניים", דרשנו ממנו, שיוליך אותנו ישר ליפו, כפי שהתנינו עמו, ועל כך רבנו עמו בחזקה. ולפיכך הלך והלשין, שאנו קומוניסטים, כדי להתנקם בנו. מובן, שהוליך אותנו בספינתו למקום שלבו שלו חפץ. וכשהגענו לקוֹשְׂטה לא נתנו לנו השלטונות המשותפים של אנגליה, צרפת ויוון, שמשלו אז בתורכיה המנוצחת והכבושה, לרדת אל החוף ולקבול על רב־החובל, שמַשְהֶה אותנו בדרך מתוך פניה פרטית, ואף לא נתנו לנו להצטייד באוכל טרי. הודעתי על־ידי טלגראמה לנציגי־הציונים בקושטה, ד"ר כָּלב והרב מארקוס, שיבואו לפגוש אותנו. ואמנם, הרב מארקוס בא וסיפרנו לו על המצב, אך גם הוא לא היה יכול לעשות כלום: הפחד מפני קומוניסמוס היה גדול בין בעלות־הברית באותם הימים ביותר. אז סיכנתי את חיי ושטתי בלילה בסתר פעמיים מן הנמל הזרוע מוקשי־ים לקושטה בלא רשיון מיוחד, באתי אל ד"ר כָּלב וביקשתי אותו, שישתדל, שרשויות־הנמל יכריחו את רב־החובל הרוסי להוליכנו ישר לארץ־ישראל, וד"ר כלב גם השיג פקודה כזו. אך מסיבה בלתי־ידועה (ודאי, בהשפעתו של רב־החובל הפראבוסלאווי, שהשפיע על החבר היווני של שלטון־הכיבוש, שבתור יווני־אורתודוכסי היה קרוב אל ה"רוסים הלבנים", שרב־החובל שלנו היה אחד מהם) נפסלה הפקודה ברגע האחרון. אז האשימו אותי הנוסעים שלנו ב"רוסלאן", שאיני יודע לתבוע מן הקונסולים האנגליים בחזקה, שיכריחו את רב־החובל למלא אחר התנאי שבחוזה שלנו עמו. והַאֲשָמָה בלתי־צודקת זו גרמה לי ייסורים נפשיים עמוקים.

מקושטה הלכנו לאתונה, כרצונו של רב־החובל. אבל אף כאן לא נתנו לנו להכנם לפירֵיאוס ולֵירד לאתונה, אלא השאירו אותנו בסאלאמיס, ושוטרים הועמדו על־יד ספינתנו, שלא נתנו לשום אדם לירד מן הספינה ולעלות עליה. שם עמדנו כמעט שבוע שלם, עד שהירשו לנו לעבור לפירֵיאוס. אבל אף כאן לא הירשו לנו לירד אל החוף. ואז הורע המצב הכלכלי של הנוסעים: לא היה די לחם ל־657 הנוסעים, ובהם ילדים הרבה ונשים הרות וזקנים ובני־אדם חולנים. את מצוקת־נפשי קשה לשער. הרי כראש־ועד־הספינה הייתי אחראי גם לכלכלת־הנוסעים.

ואז עלה על דעתי רעיון פשוט: יודע אני מתוך העתונים, שבפארלמנט היווני יש ציר יהודי, ד"ר משה קוֹפינאס, שהוא גם ציוני. צריך לפנות בצרה זו אליו – והוא יציל אותנו מרעב וממצב משונה זה, שנגרם על־ידי עלילת־הקומוניסמוס. כתבתי בצרפתית מכתב לד"ר קופינאס ובו ביארתי את כל המצב.

אך כיצד נגיע אליו – ועל פתח־הספינה צובאים שוטרים יווניים ואינם נותנים לצאת ולהיכנס לשום אדם?

אז התנדב חלוץ צעיר אמיץ־לב (אם איני טועה, שמו כיום גלעדי, והיה מורה בנתניה) להמציא את המכתב לד"ר קופינאס. זכרה לו, אלוה, לטובה!

הספינה היתה מקושרת בפיטורות (חבלים עבים, עבותות) אל יבשת־החוף. בפיטורה אחת כזו נתלה בחשכת־הלילה, ליל־שבת, החלוץ האמיץ בידיו, ורגליו תלויות באויר, וכך העביר את ידיו, כז’וֹנגלֵיר ממש, מחלק אחד של הפיטורה לחלק השני – והגיע באין רואים אל החוף בפיריאוס, ומשם הלך לאתונה. באתונה מצא עוד באותו לילה את הד"ר קופינאס ומסר לו את מכתבי. למחר בבוקר נזדרז ד"ר קופינאס ובא אל החוף ביחד עם הרב קאשטיל, הרב של אתונה, יהודי ספרדי יליד־חברון. להם, לרב ולציר־הפארלמנט, נתנו להיכנס אל הספינה ואף הירשו לד"ר קופינאס, על אחריותו, להוריד אותי מן הספינה כדי שאלך ואדבר עם ראש־הנמל ( Nauarchos בשמו היווני העתיק) ואבקש ממנו, שירשה לנו לירד לאתונה ולקנות אוכל. ד"ר קופינאס הלך עמי אל ה"ּנַאוּארכוס" ושאלנו אותו, למה אין מתירים לנו לירד באתונה ולהצטייד בצידה לדרך. ה"נאוארכוס" סיפר לנו, שקיבל ידיעה, שאנו קומוניסטים. אז הוצאתי מכיסי תעודה רשמית, שהייתי מרצה באוניברסיטה רוסית בימי קרֶנסקי והדניקינאים, שהם מתנגדי־הקומוניסמוס. תעודה זו השפיעה עליו. והשפיע עליו גם הדבר, שילדים ונשים וזקנים יהיו צפויים לרעב אם לא נרד לקנות לחם באתונה. ובכן התיר לשלשתנו – לד"ר קופינאס, להרב קאשטיל ולי – לנסוע לאתונה ולקנות לחם, ושני באי־כוחו של השלטון ילַווּ אותנו. היכרתי מיד, שיש לנו עסק עם בלשים.

אבל היום יום־השבת, ואני לא חיללתי את השבת מעולם. ועל־כן פניתי אל אחד מ"באי־כוחו של השלטון", שירשה לי לחזור אל הספינה וד"ר קופינאס עם אדם אחד מן הנוסעים (מר פֶרֶמֶן, שעוסק עכשיו באשוריולוגיה) יסעו לאתונה ויקנו את הלחם. ואולם הבלש לא הסכים לכך: יש בידו פקודה, שהפרופיסור קלוזנר, ראש־ועד־הספינה, צריך להיות בין הקונים את הלחם! – באין ברירה ומחמת פיקוח־נפש הסכמתי גם אני לנסוע בשבת מפיריאוס לאתונה. וכך אפשר היה להתענג על מחזה נהדר: ציר של הפארלאמנט, רב בעיר־המלוכה היוונית ומרצה באוניברסיטה רוסית נוסעים ברכבת ומתהלכים בחוצות אתונה, מוקפים על־ידי שני בלשים, ממאפיה למאפיה כדי לקנות לחם…

עד שנגמר המשא־והמתן עם ה"נַאוּאַרכוֹס" ועד שבאנו לאתונה כבר היתה שבת אחר הצהרים, והדבר היה בחורף, שבו היום קצר. ובכן ברוב־המאפיות כבר נמכר כל הלחם גם בשביל היום הראשון, שהרי ביום הראשון אין הנוצרים האתונאים אופים לחם. הבאנו עמנו כסף רוסי, שאיבד אז את ערכו, וגם נטלו ממני כמעט בזרוע 25 לי"ש, דמי־חליפים של כמה אלפי רובלים, שהבטיחו מכבדַי באודיסה לתרום בשביל בניין־ביתי בארץ־ישראל ולא הספיקו לתרמם קודם שנסע אוסישקין ללונדון (עיין למעלה). דרך אגב: את 25 הלי"ש הבטיחו להחזיר לי בארץ־ישראל, וכמובן, לא החזירו אותן עד היום. ואולם כסף אנגלי זה לא הספיק וצריך היה להחליף את הרובלים הרוסיים בדרכמונים יווניים. פנינו לחלפנים יהודים ספרדיים והם התנהגו באופן נאה מאד: הם ידעו, שיפסידו בכסף הרוסי היורד מיום ליום, אבל מכיון שהדרכמונים נחוצים לשם קנית־לחם לאחים מרוסיה הנוסעים לארץ־ישראל – פרטו אותם ברצון מתוך ידיעה מראש, שיפסידו ב"עסק". גם הם זכורים כאן לטוב!

עברנו על כל המאפיות שבאתונה ולסוף קנינו רק 70 כיכר־לחם: יותר לא היה בנמצא. והנסיעה עד יפו היתה צריכה להימשך בתנאים של אז, לכל הפחות, שלשת ימים – ובספינה נמצאים 657 איש! במה אאכיל אותם?

בערב חזרנו אל הספינה – והנה הציר הבריטי באתונה, שנודע לו כל עניין העלילה על נוסעים לארץ־ישראל, שהם קומוניסטים, שלח אל “רוסלאן” פקיד מן ה"אינטֶליגֶ’נס" האנגלית – צעיר משכיל, מפותח ופיקח – והוא דיבר עמי בפרטות (גם גרמנית דיבר יפה) ונוכח, שלפניו לא קומוניסטים אלא מתנגדים להם ובורחים מפני גזירותיהם על הציוניות לארץ עומדת תחת הכרזת־באלפור ותחת פיקוח־בריטניה. ואז ניתנה הפקודה לרב־החובל, שיוליך את הנוסעים ישר ליפו.

ובכן מצד זה הכל טוב ונאה. אבל מה יאכלו 657 איש במשך שלשה ימים? – הרי 70 כיכרות לחם לא יספיקו להם אפילו ליום אחד!

לא ישנתי כל הלילה: הייתי מלא דאגה. שערותי הלבינו באותו לילה מרוב צרה ויגון.

ומה עושה הקדוש־ברוך־הוא? –

הטיל נחשול גדול בים, והספינה נעה ונדה וחגה כשיכור, ותשעים למאה מן הנוסעים חלו במחלת־הים במשך כל שלשת הימים, וכשבאנו ליפו עדיין הבאנו עמנו חלק מכיכרות־הלחם, שקנינו באתונה.

ולא רק לחם הבאנו ליפו אלא עוד כמה וכמה מיני מזונות – מרוסיה הרעֵבה לארץ־ישראל השבעה. והעיקר – לא הבאנו לארץ לא רעבים ולא חולים. ודבר זה נעשה אפשרי הודות ל"ועדת"האספקה", שנוצרה ב"רוסלאן" גופו.

והועדה נוסדה לאחר שנוכחו גברים ונשים מן הנוסעים, שלא כל ה"רוסלאניים" מוכשרים לקנות אוכל כשר בספינה.

בין הנוסעים היה גם השוחט מר גרוז, שקנה בכספו כל מיני מזונות בשביל הנוסעים ומכר אותם במקח השָוה, וגם קנה עופות ושחט אותם ודאג לסעודותיהם של הנוסעים. ואולם בין הנוסעים היו הרבה עניים, שאף “במקח השוה” לא היו יכולים לקנות את צרכי־סעודתם. ונמצא, שחלק מן הנוסעים סעד סעודות של ימי־שלום וחלק היה כמעט רעֵב, והיתה סכנה, שעל־ידי־כך תפרוצנה מחלות בספינה. ובכן החליטה “ועדת־האספקה”, שחבריה היו גברת קלוזנר, מר זיידל, מר גולדין, ועוד, לסדר את העניין. הגברת קלוזנר הלכה אל השוחט מר גרוז וקנתה ממנו בשם הועדה את כל מלאי־המזונות שלו. והועדה קבעה מחיר אחיד לסעודות, מחיר שָוה לעשיר ולעני, ומי שלא היה יכול לשלם גם מחיר לא־גדול זה היה מקבל את הסעודות חינם על מנת שישלם “לכשירחיב”. וכך שוב לא היו רעבים בספינה, וכשהגענו ליפו היו רק 4 חולים מקריים (לא מזֵי־רעב, חס ושלום!) בין 657 נוסעים. וזכות גדולה היתה בזה לחברי “ועדת־האספּקה”, וביניהם בראש וראשונה – לגברת קלוזנר.

ובין הנוסעים היה יהודי ציוני מאודיסה, משה ליקבֶרמאן, אדם, שהציוניות היתה כאש בוערת בעצמותיו. מוזר היה האיש, אבל מצוין באהבתו לארץ־ישראל ובלהט־נפשו לכל הקשור בחזון־הגאולה. בימי הכרזת־באלפור תקע ב"שופרו של משיח" והרים “דגל־ציון”. בארץ־ישראל היה נלחם כל הימים על ציוניות מלאה ושלמה. אבל ב"רוסלאן" היו לי ממנו צרות צרורות. לדעתו, לא עשיתי את כל הדרוש כדי “לכבול בכבלים” את רב־החובל צורר־היהודים, לא לחצתי כל־צרכי על הקונסולים הבריטיים בקושטה ובאתונה, וכיוצא בזה. הבנתי הפעם, כמה קשה להיות “מנהיג” כביכול ל"עם קשה־עורף" זה, כמה קשה לשאת “טָרחם ומשאם וריבם” במדבר או ביָם…

ההפך מליקברמאן היתה הגברת פ’אני חיסין, אשתו של הביל"ויי ד"ר חיים חיסין, והיא עצמה ביל"ויית מראשונות־הראשונות, כשעדיין היתה פ’אני פ’ריזר. היא באה במקרה לאודיסה קודם המלחמה הראשונה – ושקעה בעיר זו עד גמר־המלחמה, ועכשיו חזרה ליפו. ובאיזו ריתּיוֹן נשאה את כל העמל והתלאה של הנסיעה! כמה מיעטה להתאונן ולהתלונן, כמה קיבלה את הכל באהבה ובלא קובלנה! – אז היכרתי, מה זה ביל"ויי ומה זו ביל"ויית: זהו אותו “כוח־הסבל”, שלעולם אינו “קצר”, וזוהי אותה הציפיה־לטוב, שהיאוש הוא מלה בלתי־קיימת בשבילה. זהו סוד ההתגברות על כל המכשולים, שמציינת כל מפעל־התחלה היסטורי גדול וקשה; התגברות, שרק יחידי־סגולה ראשונים ו"נחשונים", מתחילים ומעפילים, מוכשרים לה באמת…

צפורה ויוסף קלוזנר בשנת 1940

פרק י"ט

ז'אבוטינסקי ואוסישקין. ברנר. פחד־שוא. מסע מתל־אביב לירושלים בשמונה שעות. אל הכותל המערבי בלילה. עבודות ספרותיות חדשות. השנים הראשונות בארץ. הנציב הראשון ליהודה. הנציב היהודי הראשון והמושל החשמונאי האחרון. הלשון העברית – לשון רשמית. מעשה במתבוללים בלונדון וברומי.

ביום ד' בשבוע, א' לחנוכה, תר"פ, בדיוק לשעת הדלקתו של הנר הראשון, הגענו לחוף־יפו. ואולם הסערה, שהתחוללה עוד לפני שלושת ימים, כשיצאנו מפיריאוס, עדיין לא נשתתקה, וספינת־"רוסלאן" לא יכלה לגשת אל היבשה. עמדנו בקירבתה של “הארץ היעודה” ועינינו רואות וכלות: “אותה תראה ואליה לא תבוא”… הספינה, תקועה על עגניה, התנודדה כשיכור ורוב הנוסעים חלו במחלת־הים מחמת הנחשול הקשה. ביחוד סבל ד"ר גליקסון, שפניו נהפכו לירקון, והוא התחנן ברצינות גמורה, שאם ימות כאן לא יטילוהו לתוך הים אלא יביאוהו לקבר־ישראל. גם אני סבלתי מן הנחשול הקשה, אבל ידעתי, שמחלת־הים פוסקת מיד לאחר שמציגים את כף־הרגל על היבשה – והרגעתי את ד"ר גליקסון כמה שיכולתי.

לסוף, לאחר שני ימי־תנודה על העגנים, ביום ו' בבוקר, ג' בחנוכה, הוקל הנחשול קצת והוחלט להוריד אותנו לחוף־יפו. אבל – רק אותנו ולא את המטען שלנו. והרי במטען שלנו היו שני כתבי־יד גדולים ויקרים לי. ביחוד: “ישו הנצרי” ו"היסטוריה ישראלית", חלקים ב' וג'. קשה היה לי להיפרד מהם, אבל הם היו תקועים בתיבה אחת של ספרים ושאר כתבי־יד ואי־אפשר היה להוציאם. וכדי שלא נדאג לחפצינו בכלל ולספרים ולכתבי־היד בפרט התנדבו בחורים אחדים להישאר בספינה ולשמור על החפצים, הספרים וכתבי־היד, עד שיובאו גם הם ליפו ולתל־אביב.

בסירות ערביות הגענו אל היבשה. הטילטול היה איום, שהרי הים עדיין “לא נח מזעפו”. היו רגעים, שהסירות “יעלו שמים וירדו תהומות”, “יחוגו וינועו כשיכור”, ו"חישבו להשבר" – הכל כמו שכתוב בתהילים, ק"ז, ובספר יונה על “יורדי־הים באניות” בשעה ש"ה' הטיל רוח גדולה אל הים ויהי סער גדול בים": “ויאמר ויעמד רוח־סערה ותרומם גליו”. היתה סכנה גדולה, אבל פחד לא היה. כי נפשי צהלה ורָנה: אני מתקרב אל מחוז־חפצי, אל שאיפת כל חיי. כיצד כתב ר' יהודה הלוי במצב דומה לזה? –:

וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז,

כִּי אֱלֵי מִקְדַּש־אֱלֹהֶיהָ קָרֵבָה.

על חוף־הים ביפו עמד קהל גדול מיפו ומתל־אביב, ואפילו מירושלים, שציפה זה היום השלישי אל ביאתה של ספינת־העולים הראשונה והגדולה ביותר (במספר־העולים) לאחר שנסתיימה מלחמת־העולם. הקהל קידם את הספינה בתרועת־שמחה. בין הפוגשים היו – אוסישקין וז’אבוטינסקי. ז’אבוטינסקי היה נהדר במדי־הקצין שלו, אבל פניו היו עגומים. ולא ידעתי, אם מפני שלא היה יכול לסלוח לי ולד"ר גליקסון, ועוד, שהתנגדו לגדוד מתוך החששות המבוארים למעלה ועכשיו אנו, המתנגדים, קוצרים ברינה מה שזרע הוא בייסורים ובמלחמה קשה – הרי האדם, אף האדם הגדול, אינו אלא “בשר ודם”, – או, יותר קרוב, לבו היה מר לו על המפנה העגום, שקיבלה כל הכרזת־באלפור והתחלת הגשמתה על־ידי “המגשימים” פקידי־אנגליה בּוֹלְס וּסטוֹרְס: הוא חש עתידות רעות… ולעומת זה אוסישקין, שחזר לארץ רק חודש אחד קודם־לכן, עמד ב"ירח־הזהב" של הכרזת־באלפור והיה כולו שמח ומרוצה. והוא דרש, שנבוא להתיישב לירושלים ולא נישאר בתל־אביב אלא עד שתגיע הספינה עם חפצינו. החלטנו לעשות כך.

ומעניין הדבר: כשירדנו אל היבשה ביפו היה האיש הראשון, שפגשנו בקירבת־החוף – מֶנדל בייליס, שבקושי ניצל מן העלילה, עלילת־הדם בקיוב. והיה לנו סמל רב־רמזים.

והדבר הראשון, שנתחב לתוך ידי בחוף־יפו, היה כרוז של קנאי־ירושלים נגד – הדיבור העברי, שהוא “אסור בתכלית האיסור”, ונגד ההוראה בעברית בבתי־הספר, שהרי יש לנו “לנהוג כאבותינו”, ש"לא השתמשו בלשון־הקודש לצרכי־חולין" ולימדו בחדרים ובישיבות ובבתי־המדרש “רק בלשון אשכנז המדוברת בין יהודים”; ובפרט ש"השקאלעס הללו", שבהן מלמדים בעברית, הן עצמן “אסורות בתכלית האיסור”, שהרי הוטל עליהן “חרם על־ידי גאונים קמאי דקמאי”. קשה לשער, כמה צער וייסורים גרמה לי “פגישה ראשונה” זו עם ארץ־ישראל החדשה: “כרוז” כזה אפשרי הוא לאחר הכרזת־באלפור! – אות הוא, שעדיין לא נשתנה הרבה בארץ…

מצפים לקבלת החפצים, הספרים וכתבי־היד ישבנו בימי־חנוכה ובימים שלאחריהם בתל־אביב. היא לא נשתנתה אז הרבה ממה שהיתה בשנת 1912, כשביקרנו את ארץ־ישראל בפעם הראשונה. מה שנקרא כיום “רחוב־אלנבי” היה כולו ים של חול, וכאִי בתוך הים היו בתים אחדים בראש־הרחוב, בחלק זה של רחוב־אלנבי, שהוא קרוב כיום לפסי־הרכבת. בסך־הכל היו אז בתל־אביב כשלשת אלפים תושבים. היתה בה, עד כמה שאני זוכר, חנות־מכולת אחת, וב"ועד־העיר" של תל־אביב ישבו ודנו אז, אם תל־אביב תהא קייטנה בלבד בשביל תושבי־יפו היהודיים או – תהא עיר עם חנויות ומשרדים; והרוב נטה לקייטנה. רק למאיר דיזנגוף ולמרדכי בן הלל הכהן היה מבט מרחיק־ראיה: עיר גדולה תהא כאן, אם נרצה או נְמָאֵן.

ישבתי בטל בתל־אביב, אבל התענגתי על השינוי הפנימי, שהורגש באויר. האמונה בהכרזת־באלפור היתה גדולה. הכל היו בטוחים, שהכוונה היא למדינת־היהודים. ודנו רק בשאלה, אם “מדינה” זו יכולה להתכונן על־ידי אַקט אחד גדול כהכרזת־באלפור או זהו תהליך היסטורי ממושך, שיבוא על־ידי עליה בלתי־פוסקת במשך זמן לא־ארוך כל־כך, אבל עם כל זה ממושך פחות או יותר. ואמונה זו, שמדינת־היהודים קרובה, נטעה שמחה עצומה בלבבות. הכל התנער, התאושש, הצמיח כנפיים. הרבה חלומות של זהב נתרקמו אז, שאחר־כך נעשו דברים בטלים, אבל בת־קולם הידהדה בלבבות במשך כמה שנים, וסוף־סוף נתקיימה התקוה ומדינת־היהודים קמה, אף אם בצורה קטועה.

והיו גם בלתי־מרוצים. הם טענו, שהקומץ של יהודים בארץ־ישראל לעומת מאות אלפי־הערביים – עדיין אינו כוח ממשי בארץ. כמעט כל הקיבוץ היהודי מתפרנס על חשבון־הגלות – מ"חלוקה" ישנה או חדשה. המלחמה והרעב, שליווה אותה, קילקלו את המידות, ביחוד של בנות־הארץ, ושפע־הכסף, שזרם לארץ עם הכיבוש, הוסיף לקלקל את היהודים על־ידי מותרות וביזבוז. וכבר התחילה אז ההתאַנְגְלוּת בלשון ובמנהגים, הריצה למצרים, ה"סנוביסמוס" היהודי הטיפוסי, ביטול כל דבר, שאין לו ערך מְמוּשָש בידים, קלות־חיים וקלות־דעת, יחס של זילזול לערכי־תרבות עתיקים וחשובים מפני שהם “גלותיים” כולם, וכיוצא באלה. אך שומע לא היה אז ל"פסימיסטים". ואין תימה בדבר: הרי היתה הכרזת־באלפור נס גדול ממש, שלא ציפו לו לאחר הנצחונות הגרמניים ולאחר הרדיפות התורכיות הקשות של ג' מאל פחה וחבריו, ומי זה יראה שחורות אחר נס גדול כזה? –

בין רואי־השחורות היה י. ח. ברנר. בא לבקר אותי בתל־אביב ושעה שלמה נדברנו על ההווה ועל העתיד בארץ. הוא רק סיים אז את הרומאן התהומי שלו “שכול וכשלון” והיה מדוכא מכל מראה־עיניו. התמרמר והוכיח כנביא זעם ותוכחה; אבל לא היה בעל־חזון: לא ראה, ש"הרע הוא כיסא לטוב", כלומר, אחד מן השלבים בסולמו של הטוב. התווכחתי עמו על כך. ובתוך הדברים נפלט מפי: הנביאים ייסרו והוכיחו והרעימו, אבל הרי גם בישרו ניחומים וחזו עתידות מזהירים לאומה מפני שראו, שאף בעצם ימי־הרעה נזרע על־ידם ועל־ידי תלמידיהם זרע־הטוב לעתיד לבוא.

ופתאום נזדעזע ברנר, קם בהתרגשות ואמר:

– וכי נביא אני? כואב לי ואני צועק.

מאז לא ראיתיו עוד. חשבתי לדבר עמו על עניינים חשובים, אבל בינתיים יצאתי לירושלים, וכשחזרתי לימים מועטים לתל־אביב לא הספקתי לבקרו עד שנרצח.

ובינתיים אנו, הגברת קלוזנר ואני, יושבים בתל־אביב ומצפים לחפצינו ולספרינו ולכתבי־היד שלי. ושמענו, שהספינה לא יכלה להוסיף ולעגון בקירבת יפו והלכה לאלכסנדריה של מצרים. והנה ביום בהיר אחד מתקבלת מאלכסנדריה טלגראמה בשבילי ואני פותח אותה – והמלים הראשונות שלה בצרפתית היו: Bateau perdu (“הספינה אבדה”…). לא הוספתי לקרוא, כי חשכו עיני ודמי קפא בעורקי: עבודה של חמש־עשרה שנה הלכה לאיבוד ביחד עם הספינה שאבדה… הגברת קלוזנר, שעמדה סמוך לי, התחילה מרגעת אותי: “אם תחיה – תכתוב עוד ספרים הרבה. אבל הוסיפה־נא לקרוא: אפשר, הספינה אבדה והספרים וכתבי־היד ניצולו!”. ואמנם, הוספתי לקרוא והיה כתוב שם: deux ancres (כלומר, הספינה איבדה שני עגנים), ועל־כן ניתקה ממקומה והפליגה לאלכסנדריה, ומשם תשוב לארץ־ישראל. הטלגראמה היתה מאחד משני הבחורים, יצחק ספּקטור שמו, שנשארו לשמור על החפצים והספרים. אחר־כך הביא לי את הכל בשלמות, ואני היכרתי לו תודה ועזרתי לו לנסוע לאמריקה, שמשם שלח לי כמה ספרים חשובים באנגלית בשביל “ישו הנצרי” שלי. אבל שמעתי, שלסוף שקע באמריקה בסביבה לא־יהודית.

כשנתקבלו החפצים והספרים – יצאנו לירושלים. מנחם אוסישקין והגברת אוסישקין קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, ועד ששכרנו דירה בשכונת־הבוכארים וקנינו קצת רהיטים ישבנו בביתם. וכדאי לספר על מאורע קטן, שנחרת בזכרוני.

לירושלים יצאנו מתל־אביב באחד מימי־שבט (תחילת 1920) הגשוּמים והקרים. הנסיעה היתה קשה: הרכבת מיפו הלכה רק עד לוד. שם צריך היה להמתין כמה שעות ולעבור לרכבת אחרת, שהולכת לירושלים. הרכבת החדשה היתה מיועדת להובלה של משאות ובהמות ולא לנסיעה של בני־אדם: הקרונות היו פתוחים ובלא ספסלים, והיה צריך “לשבת” על קרקע־הקרון ולהישאר בלא מחסה על הראש אף בשעת־גשם. והרכבת זחלה לאט־לאט, בצעדי־צב. וכך יצאנו מתל־אביב בעשר לפני הצהרים ובאנו לירושלים בשש בערב. וכל הזמן – תחת הגשם.

היינו עיפים ויגעים. התחממנו קצת בבית־אוסישקין על־ידי שתית־טֵה ושיחה מעניינת. בא גם מרדכי בן הלל הכהן, היה גם ד"ר יאסקי, שבא עמנו ב"רוסלאן" ונעשה אחר־כך המנהל של “הדסה” בירושלים, נשרף בשעת מלחמת־השחרור, כשיָרוּ הערביים על אוטובוס, שעלה להר־הצופים, לבניין המפואר של “הדסה”, שעדיין אינו חפשי; ועוד. והנה באמצע השיחה אמרתי:

חושב הייתי, שרק אבוא לירושלים – מיד אלך לבקר את הכותל המערבי.

ואז אמר אוסישקין:

– אם ברצונך לילך לשם – אני מוכן.

למרות עיפותי הנוראה הסכמתי מיד, אף־על־פי שלא היה זה מן הנימוס כלפי מרדכי בן הלל הכהן, שבא לבית־אוסישקין לכבודי. גם ד"ר יאסקי נלוה עמנו.

השעה היתה 10 בלילה. חושך היה בירושלים ונפש חיה לא נראתה בחוץ. הגשם פסק, אמנם, אבל העננים כיסו את הלבנה הפגומה. ואז ירושלים אף לא חלמה על חשמל, ובעיר העתיקה היו רק פנסי־נפט או גאזולין, שדלקו רק בלילות־חושך גמורים ורק עד 10 בלילה, שהרי “איזה משוגע יתהלך ברחובות־ירושלים אחר עשר בלילה?”. וכשהגענו אל העיר העתיקה ורחובותיה המפותלים לא מצאנו את הדרך אל הכותל. לאשרנו, פגשנו בצעיר יהודי מן העיר העתיקה, שהסתובב ברחוב, ודאי, כדי להיפגש תחת מחסה־החושך עם הבחורה שלו, והוא הוליך אותנו אל הכותל – ועזב אותנו לאחר שקיבל “בקשיש” קטן מאתנו.

ניגשנו אל הכותל. גוש אָפל גדול וגבוה אחד… לא נראה שום דבר זולת אבנים משחירות בשחור־הלילה… וגובה לו, לכותל, וְיִרְאָה לו…

התיישבנו על אבן מאבני־הרחבה שלפני הכותל שלָשתנו: אוסישקין, ד"ר יאסקי ואני. וכך ישבנו שם בחושך ובבדידות גמורה במשך 30 רגע בלא שהוצאנו מלה מפינו. שום נפש חיה לא היתה מסביב לנו. ולא היה לנו צורך לפנות זה אל זה אף במלה אחת. שקועים היינו כל אחד במחשבותינו. זכורני: חשבתי על העדות הנאמנת והמוחֶשת של אבנים אלו, שהארץ לנו היא, שפעם היינו עם גדול וחזק בארץ זו ושהיה לנו מקום קדוש גדול וניצחי במקום הזה. וכל עוד שהמקום הקדוש קיים אי־אפשר להכחיש את בעלותנו על ארץ זו. קידשנו אותה בקדושת תורתנו, נביאינו, חכמינו ומקדשנו ובהגנה רווּית־דם עליה…

ומתוך שתיקה גמורה התרומם אוסישקין, קם ממושבו ואנו עמו – ושותקים חזרנו לביתו סמוך לחצות־לילה…

ביקור מופלא זה על־יד הכותל לא אשכח כל ימי־חיי.

שלשת החדשים הראשונים לאחר שבאתי לירושלים לא היתה לי שום עבודה ולא היה לי במה להתפרנס. כתבתי מאמרים ב"הארץ", שעורכו היה ד"ר ש. פרלמאן ועוזרו הראשי – זאב ז’אבוטינסקי, והיו בין מאמרי אחדים, שעשו רושם ידוע: היה בהם אז מן החידוש. תירגמתי אז לעברית את עבודתי הסמינריונית, שעשיתי בשביל פרופ' הֶנְזֶל בהיידלברג, בשם “הדיאיסטים וביקורת־המקרא”¹. וכן גם הוצאתי אז מתוך “אמון פדגוג” למאפו את הסיפור הראשון לבני־הנעורים בעברית, ששום אדם לא ידע אף ממציאותו, בצירוף מבוא מפורט והערות² – ומיד נדפס שנית בווארשה בשם “טוב ורע” ובשם “נוה־ישרים” בלא נטילת־רשות ממני ובלא שנזכר אפילו שמי כמגלה את הסיפור ומוציאו לאור. וכן גם נדפס אז לראשונה ספרי הקצר: “תולדות הספרוּת העברית החדשה” (ירושלים תר"ף), שקודם־לכן כתבתי אותו רוסית ושזכה להתּרגם בולגארית, גרמנית, איטלקית, אנגלית, ערבית ויוונית חדשה, ובתרגומו הגרמני אף נעשה נקודת־מפנה בחייו של ד"ר חיים ארלוזורוב הבלתי־נשכח. וכן גם התחלתי מעתיק ומעבד מחדש את “ישו הנצרי”. הוצאתי גם־כן, על־פי הצעתו של אוסישקין, “ספר־פינסקר”, שפירסמתי בו ביוגראפיה מפורטת של בעל ה"אבטואֶמאנציפאציה" (ירושלים תרפ"א).

הייתי, איפוא, בלא פרנסה, אך לא בלא עבודה.

בחורף תר"פ בא סיר הרברט סמואל לראות ולהכיר את ארץ־ישראל קודם שיקבל את התמנותו כנציב עליון בתוכה. בפורים אותה שנה הוזמן על־ידי אוסישקין ל"סעודת־פורים" בביתו, ובתוך שאר האורחים המזומנים לכבודו של סמואל היינו גם אנו, הגברת קלוזנר ואני. ישבתי בקירבתו, והרושם, שעשה עלי, היה – שזהו אדם יוצא מגדר הרגיל. ולאחר שהיכרתיו במשך חמש שנות־שלטונו בארץ נראה לי, שזוהי הכאראקטריסטיקה הנכונה שלו: אדם בעל־רגש ובעל־חזון, שיודע לדכא את הרגש ואת החזון לפי הצרכים המעשיים והזמניים. יודע למשול ברוחו, לוותר היום כדי לקיים את המווּתּר מחר או מחרתיים. יהודי טוב, אבל יהודי אנגלי, שסוף־סוף הדת קודמת אצלו ללאומיות. יודע לשלוט, אך בכְסָיוֹת של משי. בעל רצון חזק, אבל בעל־חשבון, היכן כדאי לגלות רצון חזק זה והיכן לא כדאי. אדם בלא אינטואיציה באה ממעמקים גדולים, למרות החזון החי בקרבו, ובלא סערות־נפש גוברות על תביעות־ההגיון, אבל בעל שאיפות טובות וברורות לו לעצמו. אדם בלתי־מוכשר לסכן הרבה כדי לזכות בהרבה, אבל שואף לטוב ולצדק ובטוח, שסוף הטוב והצדק לנצח אם רק יש בו גם הגיון ומעשיוּת. בני־אדם כאלה אינם יוצרים אידיאוֹת חדשות ומפעלים גדולים, אבל הם תופסים אידיאות חדשות וצודקות. הם אינם מסוללי דרכים חדשות, מסוכנות, שהן לפעמים גם מנפצות חיים מוצקים ועוקרות שרשים בריאים, אבל כשהן מצליחות הן מחדשות עולמות. בני־אדם כסמואל שואפים להגשים אידיאות חדשות בדרכים מעשיות מתוקנות בלא לשבר ולמגר ולהרוס מה שאין הכרחיות לשבר ולמגר ולהרוס. זוהי השמרנות האנגלית הברוכה שבנשמתו של סיר הרברט סמואל, שמרנות, שנשתלבה בליבראליות יהודית־אנגלית.

ואילמלא היה סמואל יהודי, ודאי, היה מניח יסוד למדינה יהודית בזמן קצר בערך. כגוי לא היה מפחד מפני “למה יאמרו הגויים” והיה ממלא אחר הכרזת־באלפור ככתבה וככוונתה כאחת למרות ההפרעות מלונדון, שהרי סוף־סוף המיניסטריון האנגלי נותן אמון מרובה ב"איש על המקום"; והרברט סמואל היה ראוי לאמון זה וניתן לו אמון זה.

ואולם הוא היה יהודי – וזה היה מקור־ששון וגם מקור־אסון.

אחד־העם אמר לי בשנת תרפ"ד: “אני התנגדתי לנציב יהודי: ‘גוי’ לא יפחד להגשים את הכרזת־באלפור במילואה, שהרי לא יחשדו בו בכלום. אבל יהודי יפחד תמיד, שמא יאמרו, שמַה שהוא עושה לשם הגשמתה של הכרזת־באלפור עושה הוא לטובת־היהודים – לטובת־עמו; ועל־כן, כדי להרחיק חשד זה מעליו, יעשה את הכל לטובת־הערביים דוקה, ויבוא על־ידי כך לידי אי־צדק ביחס ליהודים ולידי סילוף־כוונתה של הכרזת־באלפור בכלל”.

ואולם ד"ר ווייצמאן ואחרים חשבו אחרת: נציב יהודי, שהוא בא במקום המלך, שהרי הוא גם מפקד־הצבא בארץ־נציבותו ויש לו בה “זכות החיים והמות” (כלומר, זכות החנינה לנידון למיתה), יהא בעיני־היהודים סמל של “החזרת העטרה לישנה” – וזהו העיקר.

השקפה אחרונה זו היתה – ועדיין היא כיום – גם השקפתי. אז כתבתי את המאמר הנלהב: “שישים דור משקיפים ממרומי הרי־יהודה”³, שהלהיב רבים. ואמנם, מי שהיה ב"חורבה" בשבת נחמו, תר"ף, כשכיבדוּ את סיר הרברט סמואל ב"מפטיר" והוא קרא את שני הפסוקים הראשונים של ההפטרה: “נחמו, נחמו עמי, יאמר אלהיכם; דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה”, – מי שראה את ההתלהבות המשיחית ממש, שתקפה אז את כל הישוב היהודי לכל מפלגותיו, מאנשי־ה"חלוקה" שבעיר העתיקה ומן האדוקים הקיצונים שב"מאה שערים" ועד הסוציאליסטים הקיצונים שבין הנוער, – יכיר ויבין, שהיה מן הצדק גם בהשקפתו של ד"ר ווייצמאן ושל כל אלה שדעתם היתה כדעתו. והרי התלהבות משיחית כזו היתה אז כמעט בכל תפוצות־ישראל.

אכן, חוויה משיחית היתה תחילת נציבותו של סמואל. הוא בא לארץ כמלך, מוקף ספינות משוריינות וכבוד־מלכים. מיסקר־הצבא הראשון שלו היה מיסקר של מלך ממש. ועם־ישראל, שלא ראה במשך דורות יהודי מוקף ענני־כבוד כאלה, הֵאֵיך יכול היה שלא לחלום אז על “הקמת סוכת דוד הנופלת”?

והרי משנה־למלך זה, החונה בעיר־הקודש בירושלים, היה צם ביום־הכיפורים, וביום הקדוש והמקודש, יום שבת־שבתון, היה עוזב את משכן־כבודו בהר־הצופים ומתאכסן בעיר, בבית־הממשלה, כדי שיוכל לבוא לבית־הכנסת להתפלל. והרי משנה־למלך זה היה זהיר מלנסוע בשבת בירושלים כדי שלא לחלל שבת בפרהסיה בעיר־הקודש. ורעיתו החשובה למדה עברית (לו לעצמו לא היה באמת רגע פנוי לכך), ובנו נשא אשה מבנות־הארץ, ממשפחתו של מורה ואיכר, ובן־בנו נקרא בשם דוד ועברית היתה לשון־אמו. והאיך לא יצהל וירון הלב העברי ולא יראה בזה “התחלת־הגאולה” ו"עקבות־המשיח"?

מי מאתנו כיום זוכר עדיין את הימים הגדולים של “קרן־הגאולה”? – כל מה שהיה לאדם מישראל נתן לקרן־הגאולה: את טבעת־הקידושין, את המזכרות היקרות ביותר מאביו ומאמו, מאבות־אבותיו ומדורי־דורות, את מבחר־הספרים ואת מבחר השמלות והפרוות של הנשים – הכל, הכל הקריבו אז היהודי והיהודיה קרבן – קרבן ממש! – לגאולת־ציון, שנראתה לנו קרובה כל־כך ושלמה כל־כך!

וכלום דברים בלתי־משוקלים (imponderabilia) כאלה אינם חשובים לאומה יותר מדברים מוּחָשים וּממוּשָשִים?

ואולם היה גם הרבה מן הנכון בדבריו של אחד־העם.

הפחד של היהודי – ובפרט של היהודי המערבי בן השכבה העליונה – מן החשד, שחושדים בו, שיש בו אהבה טבעית לעמו, מכרחת אותו תמיד לכוף את המקל לצד השני יותר מדאי. הֶרמאן כהן אומר במקום אחד: “אנו צריכים לאהוב את הזר יותר מאֶת בן־עמנו, שהרי לאהבת בן־העם כבר דואגת הנטיה הטבעית”. כלומר: “החובה נגד הנטיה” של קאנט היא המוּסריוּת. ואל השקפה ליבראלית זו נלוה ה"למה יאמרו הגויים?" הנזכר למעלה. ובכן צריך לעשות את הכל קודם־כל בשביל הערביים והנוצרים ורק אחר־כך בשביל היהודים.

והערביים והנוצרים הבינו את הדבר לא כהשתדלות להיות צודק וישר ביחס למי שהנטיה אינה בעדו כל־כך, אלא כחולשה.

והרי עובדות אחדות:

עוד קודם שנעשה סמואל נציב רשמי בארץ ביקר את ארץ־ישראל במשך כמה שבועות. ואז פנו הערביים אל מושל־ירושלים בבקשה לערוך הפגנה אנטי־ציונית. המושל פנה בבקשת־עצה אל סמואל – והוא לא נועז לאסור: ראשית, הרי ליבּראל הוא – והאיך יסכים לאסור הפגנה עממית? ושנית, הרי אם ייעץ לאסור הפגנה אנטי־ציונית, כלומר, אנטי־יהודית, יאמרו שיעץ כך מפני שהוא יהודי. ובכן יעץ להתיר. וזו היתה ראשית הפגנתה המרושעת של התנועה הערבית האנטי־ציונית והאנטי־יהודית, שבראשה עמדו עריף אל־עריף ואמין אל־חוסייני. ואפשר, אילמלא היו נותנים לנחש לגדול, לא היה נושך כלל או לא היה נושך מהר כל־כך. על כל פנים, אסור היה להראות לאדם, שהוא “במקום מלך”, חולשה למישהו.

וסיר הרברט סמואל הראה חולשה כזו, אף אם אינו חלש מטבעו. בימים הראשונים של נציבותו רצה, כדרך־הטבע, להכיר את כל מה שחשוב להכיר בירושלים. בין שאר הדברים הלך לראות את הכנסיה של ה"קבר הקדוש". הכמרים הנוצריים אינם נותנים ליהודים להיכנס לתוכה. אבל הרי יהודי זה “במקום־מלך” הוא! – ובכן נכנס וראה ומצא, שיש שם סכנת־שרפה, והבטיח לשלוח כלי־כיבוי.

ואולם למחרת היום, שביקר הוד מעלתו הנציב העליון את ה"קבר הקדוש", יצא איזה ארכימאנדריט יווני־אורתודוכסי (ממדריגה די נמוכה של הכּמוּרה הנוצרית) בבקשה בעתונים, שלא יבואו יהודים למקומות קדושים לנוצרים… הדברים היו די גלויים: הם היו מכוונים כלפי הביקור של הנציב העליון. וזו היתה חוצפה שאין דוגמתה מצד איזה כומר נוצרי ממדריגה שלישית.

מה היה צריך הנציב העליון לעשות? – לגרש מירושלים את הארכימאנדריט במשך עשרים וארבע שעות.

אבל אז הרי יאמרו: “הביטו וראו, כיצד יהודי מתייחס לכוהן נוצרי”. ועל־כן לא עשה סמואל לארכימאנדריט כלום. ומיד אמרו הערביים לדוד ילין: “לא, זה אינו משנה־למלך, זהו יהודי מסכן”. ושם זה נשאר לסמואל בפיהם.

פעם בא סיר הרברט סמואל לסייר את בית־שאן, המקום העשיר במים ביותר שבארץ, שסמואל נתן “במתנה” לערביים. ובמקום לקדם פניו בגמלים לבנים ובברכה פגשו אותו הערביים בגמלים שחורים ובקללה, והיו קרובים להתנקש בנפשו אילמלא אומץ־רוחו, שעמדה לו, והעזרה, שהחישו לו מיד שוטרים יהודיים בשעה שעמד סמוך לפקידים בריטיים נוצריים ודיבר עמהם, באופן שאי־אפשר היה לפגוע בו בלא לפגוע בהם. וגם הערביים הללו לא קיבלו שום עונש. וכך נקבע בלבותיהם של בני־אדם פרימיטיוויים אלה, שלפניהם “יהודי מסכן”, מחוסר כל כוח ממשלתי.

סלחנות נפרזת זו היתה טעות חמורה, שהתנקמה בנו בכל משך ימי־שלטונו של סמואל. על־ידי כך סלל דרך לא־טובה לפני הנציבים, שבאו אחריו. מתוך כך באו הפוגרומים הראשונים, שעד ימיו של סמואל לא ידעה אותם ארץ־ישראל. וכשראו הפוליטיקנים הערביים, שהפוגרום בתל־אביב הביא לידי הפסקת־העליה ואחר־כך – לידי צימצומה, – מובן, שחוצפתם הלכה וגדלה עד שנתפרסם ה"ספר הלבן" לטובתם ולרעתנו.

כדי לפייס את שונאינו נתן סמואל חנינה לעריף אל־עריף ולאמין אל־חוסייני לאחר שנידונו על השתתפותם בהסתה לפוגרום, ואת אמין אל־חוסייני אף מינה למופתי בירושלים למרות מה שנכשל בבחירות. בנוגע לעריף אל־עריף הצליח בחנינתו: הוא נשתתק לזמן־מה; אך בידי אמין אל־חוסייני נתן כוח מסוכן להילחם בציוניות באמצעים, שאילמלא סמואל לא היו בידו. טעה בחשבון וגרם בכיה לדורות.

ואף־על־פי־כן אין כמותי בטוח בכוונותיו הטובות ובציוניותו הגמורה של סמואל. וזהו היסוד לדעתי זו:

בערב פורים תרפ"א הוזמַנו, הגברת קלוזנר ואני, ל"כוס־טה" אל ה. מ. הנציב העליון. ובכן צריך היה לעלות להר־הצופים, לארמון הנציב.

ישבנו אז, בשנות תר"פ־תרפ"ג, בשכונת־הבוכרים, שעד היום אינה מרוּצפת כראוי. אַוּטוֹמוֹבילים לא היו אז בירושלים וצריך היה לנסוע בעגלה. אבל עגלה אפשר היה למצוא רק ב"מאה שערים"; והיום היה יום של גשם, ומאה שערים נעשתה אז, כירושלים כולה אז ביום־גשם, דייסה אחת של בוץ עמוק ודָבִיק. נתלבשנו ב"בגדי־כבוד", והגברת קלוזנר – בנעלי־משי, והלכתי לבקש עגלה. יכולתי למצוא אותה רק ב"מאה שערים", כאמור, – וחזרתי מכוסה בוץ כולי. ואף הגברת, אך יצאה מן הבית, שוב לא היה זכר למראה הטבעי של נעלי־המשי שלה… וכך הגענו בעגלה אל ארמונו של הנציב העליון. שם ישבנו והמתַּנוּ עד שבדקו את כרטיסי־ההזמנות שלנו ונתנו לנו להיכנס.

קודם כל, שתינו טה עם הגברת סמואל, שעשתה את הרושם הטוב ביותר כאדם וכיהודיה, ואחר־כך ניגש אלינו הנציב העליון בכבודו ובעצמו. דיברנו צרפתית. הוא שאל על המילון של בן־יהודה ועל המצב של הלשון העברית בארץ, ואחר־כך שאל, במה אני עוסק. השיבותי לו, שאני מתכונן להדפיס את הכרך של ה"היסטוריה הישראלית" שלי, שבו אני עוסק בתקופת־החשמונאים. ראיתי בפניו התעוררות מרובה. והוא פנה אלי ואמר:

– אפשר, אדוני יודע, שבחצר זו של הארמון מצאו מערה ובה שני קברים מימי־החשמונאים בצירוף שתי כתבות.

והוסיף פתאום:

– כדאי שאדוני יראה את שתי אלו. ואפשר, יזכור פעם, שהמושל היהודי הראשון של יהודה החדשה העיר אותו על מה שנשאר מן המושלים היהודיים האחרונים של יהודה החפשית.

וכשדיבר דברים אלה האדימו פניו כדם והוא, שידע כל־כך לשלוט על עצמו, היה נראה מתרגש כולו.

אני הייתי נבוך מאד. הדברים הדהימוני: ראיתי, שבלי משים גילה לי הנציב הראשון ליהודה את הצפון בעמקי־המעמקים של נשמתו היהודית.

ואף הוא הרגיש בזה – ומיד התחרט על גילוי־לבו ועבר לעניין אחר. ועד מהרה עזב אותנו ופנה אל אורחים אחרים.

ניגש אלינו המזכיר שלו, מר ניוּרוֹק. סיפרנו לו מה שאירע כאן ואמר:

– זכיה גדולה זכיתם. אף לאיש עדיין לא דיבר סמואל דברים כאלה.

וכשחזרנו הביתה והגברת והאדון אוסישקין באו לבקרנו – ודאי, כדי לשמוע מפינו, מה היה בשעת־הביקור בבית־הנציב, – וסיפרתי לו בדיוק את דבריו האחרונים של סמואל, השתומם גם הוא ואמר:

– ודאי, זוהי זכיה. הרי האיש הזה (סמואל) הוא תמיד, כשאני בא אליו בענייני־הישוב ובשאלות מדיניות, “מכופתר על כל הכפתורים”. האיך אירע הדבר, שגילה מה שבסתרי־לבו? – אכן, מקרה מוצלח הוא זה!

ומאז, עם כל התנגדותי לפוליטיקה של סמואל, איני יכול לדון אותו לכף חובה בהחלט.

כוונתו היתה רצויה, אבל מעשיו לא היו רצויים. והכל מחמת “למה יאמרו הגויים”, שהיהודי אינו יוצא ידי חובתו נגד הערביים.

ואמנם, הֶרְבֶּרְט סמואל עצמו סיפר בהרצאה, שהירצה בלונדון בשנת 1935, שעוד בנובמבר, 1914, מיד אחר שתורכיה נכנסה למלחמה, הביע לפני מיניסטר־החוץ של אז, לורד גרֵיי, את הרעיון, שיש לקרוע את ארץ־ישראל מעל תורכיה ולהפוך אותה למדינת־היהודים, ואף ללויד ג’ורג' אמר, שיהא מאושר לראות עוד בעיניו ממלכה יהודית בארץ־ישראל. וביומנו של אסקוויט מתחילת שנת 1915 רשום, שהרברט סמואל הגיש לו תזכיר על “עתידה של ארץ־ישראל”, ובו הוא מדבר “במידת־מה של התלהבות”, שבארץ־ישראל, שיש לאנגליה לקרוע אותה מתורכיה, אפשר להושיב “משלשה עד ארבעה מיליונים מיהודי־אירופה, וזה היה עושה רושם מצוין על הנשארים”. ואסקוויט מוסיף: “התזכיר נקרא כמעט כמהדורה חדשה של ‘טאנקרֶד’ (לד’יזראלי), מותאמת לזמן הזה”⁴. וראיה ניצחת הוא גם נאומו המזהיר בבית־הלורדים ביום 10 בדצמבר, 1945.

סמואל היה, איפוא, מתחילת מלחמת־העולם הראשונה ציוני מדיני ברוחם של הֶרצל ונורדאו; אלא שהפחד מפני הערביים, מיעוט־מספרם של היהודים בארץ והפקודות מלונדון לא נתנו לו לגשם את חלומו הגדול, שאחר הפּרעות הראשונות קבר אותו בלבו. ואז התחיל מהַלך בדרכיהם של “המעשיים” קצוּצי הכנפיים המדיניות, שהשתלטו מאז על הציוניות ושלהם היתה ה"איכות" עיקר ולא ה"כמות", והרבה מהם ציפו לבנות את הסוציאליסמוס בארץ־ישראל ולא לבנות מולדת לאומה נרדפת ונידונית לכליה…

זכותו הגדולה של סמואל היא, קודם כל, הפקודה בדבר שלש הלשונות, שנתנה לעברית סטאטוס של לשון רשמית בארץ. זוהי גם זכותו של אוסישקין, שלחץ על סמואל לפרסם פקודה כזו על יסוד המאנדאט; וכמובן, קודם כל, זכותו של בן־יהודה, שהשקיע בשאלת מצבה המדיני של הלשון העברית את כל נשמתו.

פעמיים פירסם סמואל פקודה, שהרוצים להיות פקידי־הממשלה מן היהודים או מן הערביים אינם מחויבים לדעת אנגלית, אלא או עברית או ערבית בלבד. אבל הנערות מ"מאה שערים", שלמדו בבית־הספר של אֶוולינה די רוטשילד, הנהיגו, שפקידה יהודיה צריכה לדעת אנגלית קודם־כל. והפקידים האנגליים קיבלו, כמובן, מנהג זה ברצון.

וסיפר לי אוסישקין, שפעם בא, כמנהגו, אל סמואל בכל מיני קובלנות והצעות. על הכל השיב סמואל בנחת: “אעיין בדבר”, “אפשר”, “אי־אפשר”. לסוף קָבל אוסישקין על היחס אל הלשון העברית. ואז קם סמואל מכסאו בכעס גדול ואמר:

– ואתה מעֵז לבוא אלי ולקבול על כך? – מי הנהיג משא־ומתן בין היהודים ובין הממשלה באנגלית דוקה אם לא “ועד־הצירים” שלכם (זה שקדם ל"סוכנות היהודית")? מי פונה בכל דבר אלינו באנגלית אם לא הפקידים והפקידות היהודיים? וכי אני דרשתי אנגלית מן היהודים?

ואוסישקין – כך סיפר לי – כבש פניו בקרקע.

רונאלד סטורס, מושל־ירושלים, התחיל מתחילה ללמוד עברית כמו שלמד במצרים ערבית. אחר־כך פסק. שאל אותו אוסישקין: למה פסק? – והשיב:

– למה אלמד עברית אם כל פקידיכם וכל אחד מכם מדבר עמי אנגלית דוקה?

ובקשר ליחס אל כל קדשי־ישראל הדתיים־הלאומיים כדאי לספר כאן סיפור נאה אחד מימי הנציב הראשון ליהודה.

בשנת תרפ"ג (1923) הוזמנתי ביחד עם הגברת קלוזנר בשם הנציב העליון להיות נוכח בהקמת הפסל לאלֶנבי בבאר־שבע, מעשה־ידיו של הפַּסָל היהודי מֶלְניקוב, שהרי בבאר־שבע היתה התחלת־הנצחון של אלנבי על התורכים.

בשביל יהודי אין באר־שבע רק מקום־נצחונו של אלנבי. זהו המקום, שממנו יצא יעקב אבינו כדי “ללכת חָרָנָה”. מובן, שבשמחה ובתודה קיבלנו את ההזמנה.

הדרך בדרום־יהודה עשתה עלינו רושם, שעושה הדרך בערבה של דרום־רוסיה: מישור רחב־ידים, ערבה בלא יערות ובלא נהרות. אבל יש כאן משהו, שאין בערבה הרוסית: הדרך לבאר־שבע היא שטופת־שמש ומלאה זכרונות היסטוריים: בית־זכריה, בית־צור, חברון – וכן הלאה, וכן הלאה.

באנו לבאר־שבע. שאלנו, אם יש כאן יהודים, ואמרו, שהיו יהודים מועטים בעלי־משפחה, שהיו יושבים כאן בקביעות, אבל עכשיו יש כאן רק קבוצה של פועלים.

– ומה מעשיה של קבוצה זו במדבר־שממה זה?

– האנגלים אינם כפויי־טובה לאלה שנפלו במלחמה כקרבנות על מזבח עמם וארצם, והם מקימים תמיד לחללים מצבות־זכרון נאות. ומכיון שבבאר־שבע נפלו כמה מאות אנגלים במלחמה, קברו אותם שם והקימו להם בית־קברות מיוחד עם מצבות מיוחדות. ומי יקים את בית־הקברות ויגדור את הגדר מסביב לו ויסדר את המצבות אם לא פועלים יהודיים? – הרי הערביים יש להם יחס אחר לבתי־הקברות ואף המצבות שלהם אחרות הן. והיום, לפני עריכת הטקס של הקמת הפסל לאלנבי, יביאו זרי־פרחים בצורת צלב ויניחו על הקברים של הנופלים במלחמה. ויהא גם זר אחד בצורת מגן־דוד.

• כלום רק יהודי אחד נפל במלחמת־באר־שבע?

• לא. נפלו שני יהודים. אבל על קברו של השני יקימו צלב ולא מגן־דוד.

– משומד?

– לא ולא. אבל זהו חייל יהודי מאנגליה. והנה באו זה לא כבר אביו ואמו במיוחד מאנגליה לירושלים לאחר שנודע להם, שבנם נקבר בבאר־שבע, וסיפרו להרברט סמואל, שבנם בא אליהם בחלום־הלילה וביקש מהם, שלא יפרידו בינו ובין חבריו. ועל־כן מבקשים אביו ואמו, שגם על קברו יעמידו צלב ולא מגן־דוד. וסמואל ימַלא, כמובן, את בקשתם.

כך סיפרו הפועלים בבאר־שבע.

נזדעזעתי. עוד זה לא כבר היו יהודים מוסרים את נפשם כדי שיבוא יהודי זר ומוזר להם “לקבר־ישראל” ולא ייקבר בין גויים או בקבר בודד ונפרד מעַמוֹ – וכאן, בשביל חלום של הבל, מעַנים יהודים את כוחם בדרך רחוקה ומתחננים, שבנם לא יבוא לקבר־ישראל! – אכן, היהדות הולכת ומתפוררת…

ונזכרתי בסיפור, ששמעתי מפיה של אשת אחד־העם.

בתם הצעירה, רחל, למדה ברומי. והיתה קונה צרכי־אוכל־נפש בחנות־מכולת קטנה. היא לא ידעה, מי הם החנוונים, והחנוונים לא ידעו מי היא. לפני פורים ידעה רחל, שיבואו אליה אורחים, וקנתה כמה עוגות וממתקים נוספים.

החנוונית התפלאה ושאלה: מה יום מיָמִים? (כך צריך לומר במקום “מיומַים”).

– מחר חג לנו, – השיבה רחל גינצבֶּרג.

– איזה חג? – שאלה החנוונית.

“– פורים” הוא נקרא.

– הגברת יהודיה?

– כן, גברתי.

– וגם אנו יהודים. ולנו יש מחר חג כפול: ראשית, פורים, ושנית, אנו מטבילים את ילדנו בן־השנתיים לשם נצרות.

כך היתה צורת־היהדות של מערב־אירופה עוד לפני עשרות בשנים. כלום לא היתה זו תחילת־הסוף? – – –

והכאב גדול הוא ביותר, שגם היהדות של מזרח־אירופה, ששמרה עוד על המסורת היהודית, הושמדה ביחד עם היהדות המערבית, באין הבדל. אבל מי יודע אם גם יהדות זו היתה עומדת בניסיון ומקדשת את השם אילו היה היטלר משמיד רק את הנאמנים ליהדות והיה מחונן את המתנצרים, כמו שהיה הדבר ביחס ליהודים ויהודיות, שחיו בנישואי־תערובת בגרמניה ואוסטריה? – אכן, הפעם לא היה בשום מקום קידוש־השם, לא דתי ולא לאומי, מפני ששום ברירה לא היתה – – –

פרק כ

בשכונת־הבוכארים. מסירות־נפש לשם הלשון העברית. "רצון, רצון, רצון!" – נאום־ז'אבוטינסקי. מוצאו של הסוציאליסמוס הציוני. התחדשותו של "השלח". עבודתי בועד־הלשון. משהו על אליעזר בן־יהודה

כבר הזכרתי, שישבנו בשכונת־הבוכארים שלש שנים ומחצה (מאדר תר"פ עד אלול תרפ"ג). היו לנו שם בסך־הכל שני חדרים, אבל חדר אחד היה ארוך ורחב כל־כך, שהיה יכול לעמוד במקום 4 חדרים. ואולם עם כל הרחבות שבדירה זו לא היה זה בית אירופי. די להזכיר, שמים היינו צריכים לשאוב מחוץ לבית, מתוך באר עמוקה. ומכיון שישבנו בקומה השניה היה צריך לשלשל דלי עם חבל ארוך־מאוֹרך וּלהוֹרידוֹ אל תוך הבאר, ואחר־כך למשוך בחבל ולהעלות את הדלי אל הקומה השניה. עבודת־פרך. ולנקות חדר גדול כזה גם־כן לא קל היה. ואת רוב המיצרכים צריך היה לקנות ב"מאה־שערים" – ומרצפת לא היתה אז בשכונה זו, ובימות־הגשמים היינו מדשדשים שם בבוץ עד הברכיים. והקדוש־ברוך־הוא זימן לנו בחדשים הראשונים לישיבתנו בארץ חורף עז וקשה, שלא היה כדוגמתו במשך שישים שנה. הקור בפנים־החדר היה מגיע עד 2.5 מעלות מתחת לאפס. ושלג כבד ירד אז כמו שלא היה בירושלים במשך עשרות בשנים, שלג, שהביא בירושלים לידי התמוטטות של גגות בבתים מן הטיפוס הירושלמי הישן (גגות שטוחים) ולידי הפסקת־התנועה של הרכבת. המרפסת שלנו בקומה השניה נתכסתה שלג כולה וצריך היה לנקותה מן השלג ולהוריד אותו מן הקומה השניה לארץ. כל אלו היו עבודות קשות, שהגברת קלוזנר לא הורגלה בהן: הרי באודיסה היתה לנו תמיד משרתת נוצריה (משרתות יהודיות היו שם יקרות־מציאות) והגברת קלוזנר מעולם לא עבדה עבודה גסה.

ואולם כאן, בירושלים, קיבלה ציפורה היקרה שלי באהבה את העבודות הקשות ביותר ולא קיבלה עוזרת יהודית. ולא רק מחמת מצבנו החמרי הדחוק: העוזרות היו אז מצויות ומשכורתן היתה מועטת מאד. אבל היה עיכוב אחר. היא אמרה:

– כיצד אדבר עם העוזרת? – אם אקח עוזרת מדברת עברית לא אוכל לעת־עתה לדבר עמה כלל, שהרי עדיין איני מבינה עברית. ואם אקח עוזרת מדברת אשכנזית־יהודית, גרמנית, רוסית או צרפתית תהא זו “בכיה לדורות”: אכניס לשון זרה לתוך הבית ולעולם לא ניפטר עוד ממנה. הרי לפנַי דוגמה של בית הד"ר מזי"א, שאשתו היא עשרות בשנים בארץ ומדברת לועזית עד היום.

על־כן עבדה קשה, התענתה וסבלה במשך כמה חדשים עד שלמדה לדבר עברית, לכל הפחות, במקצת. ואז לקחה עוזרת – יהודית פרסית, שלא ידעה לעשות כלום בבית, אבל מעלה אחת היתה לה בעיניה של גברת קלוזנר: היא לא ידעה לא אשכנזית־יהודית ולא שום לשון אירופית, ובעל־כרחה הוכרחה גברת קלוזנר לדבר עמה רק עברית. עברית משובשת וקלוקלת, אבל עברית.

הכל חושבים, שאני לימדתי את הגברת קלוזנר עברית. וטעות היא. לשנינו לא היה פנאי בשביל לימוד שיטתי: אני הייתי טרוד בספרים ומאמרים, והיא – בעבודת־הבית. רק זכות אחת יש לי כאן: בימים הראשונים דיברה הגברת קלוזנר עברית משובשת עד להבהיל. והשיבותי אל לבי: אתחיל לתקן שגיאות לאדם מבוגר – אז יימאס עליו כל הדיבור העברי. וכך יהא גם אם אעיר אותה, שהיא מדברת עברית גרועה. ולפיכך, כמה שדיבורה היה גרוע, הייתי אומר לה: טוב! טוב! יפה! נאה! – בתקוה, שמעט־מעט תעָלמנה השגיאות מאליהן. וכך היה באמת. לאחר חצי־שנה כבר לא רק דיברה עברית אלא אף עשתה את העברית לשון־הבית; לא כנשים אחרות (ואף כגברים אחרים), שהלשון העברית משמשת להן רק כלפי חוץ, כלשון של “פַּאראַדה”, ואילו עם הבעל ועם המכרים הקרובים הן מדברות לועזית. בביתנו זה 35 שנים לא נשמעה לשון זרה אם לא כשהיינו מדברים עם אנשים, שאינם יודעים עברית כלל, או כשהיינו רוצים להעלים דבר מן העוזרת המקומית או מילדים, שאינם מבינים לועזית.

על־פי עצתי התחילה הגברת קלוזנר לקרוא מתחילה טלגראמות וידיעות מקומיות בעתונים עבריים, אחר־כך – גם מאמרים ראשיים, ולסוף – גם ספרים עבריים. והגיע הדבר לידי כך, שפעם נסעה בעגלה ו"לורי" (אוטומוביל של משא) כבד פגע כמעט בעגלה והגברת קלוזנר התחילה צועקת כדי שהנהג יעצור את ה"לורי" – ולא ידעה באיזו לשון צעקה בשעת־סכנה, באופן אינסטינקטיווי. וכשבאה הביתה עיניין אותה לא מה שהיתה בסכנת־מוות, אלא – אם צעקה בעברית או בלועזית? – וכשֶשָאלה למחר את השוטר היהודי, שהיה באותו מעמד, ואמר לה, שצעקה בעברית, שמחה מאד: הרי זה סימן מובהק, שהעברית נעשתה לשון־הנשמה שלה ואף שלא מדעת כבר היא משתמשת רק בה.

פעם, כשלשה חדשים לאחר שבאנו לירושלים, ביקרו בביתנו אליעזר בן־יהודה וד"ר שמריהו לֶוין. אני לא הייתי בבית – והמתינו לי. ובינתיים שוחחה עמהם הגברת – בעברית! – לתמהונם לא היה גבול: במשך חדשים מועטים למדה אשה בגיל־העמידה לדבר עברית! זה היה מקרה יוצא מן הכלל.

ד"ר שמריהו לוין ביקר באותו יום בביתו של ז’אבוטינסקי וסיפר על “פלא” זה לו, לאמו הזקנה, לאשתו ולאחותו, הגברת קוֹפ, והפליג בשבחה של הגברת קלוזנר, שמאז יצא לה שם ב"עבריותה" כ"ילדת־הפלאים של ארץ־ישראל".

וז’אבוטינסקי צריך היה למהר ולנסוע ללונדון. והלכנו להיפרד ממנו.

כשנכנסנו לתוך הבית חרדו לקראתנו הגברת ז’אבוטינסקי, הגברת קוֹפּ, ואף האם הזקנה, והתנפלו על הגברת קלוזנר בשאלה:

– כיצד ביצעה את הפלא לדבר עברית בזמן קצר כל־כך? – שְׁמַריה סיפר לנו נפלאות על כך!

הגברת קלוזנר, מבוישת במקצת, השיבה:

– אין כל פלא. כל אחד יכול לעשות “פלא” כזה.

– אבל האיך? – שאלו שלש הנשים בבת אחת.

אז פנה אליהן זאב ז’אבוטינסקי ואמר:

– אני אגיד לכן את מקור־הפלא. שמו: רצון, רצון, ורצון!

וכי לא טיפוסית היא תשובה זו לז’אבוטינסקי כולו?

לאחר עוד חדשיים נתארחנו בחיפה. ישבנו במסיבה של ציוניים סוציאליסטיים: ד"ר נחמן סירקין, יצחק בן־צבי, נשיא־ישראל כיום, בְּאֵרִי כצנלסון, דוד בן גוריון, ועוד. הם שוחחו על מוצאו של הסוציאליסמוס הציוני. האחד מצא מוצא זה במינסק, השני – בווילנה, השלישי – באודיסה.

אז נועזה הגברת קלוזנר להתערב בשיחה ואמרה בעברית:

ואני חושבת, שכולכם טועים: מוצאה של הסוֹציאַליוּת הציונית – מירושלים – מעמוס, ישעיה, ירמיה ומשוררי־תהילים.

מחיאות־כפיים סוערות היו התגובה על דבריה. עדיין לא הרגישו אז, שיש הבדל יסודי בין סוציאליסמוס נבואי ובין סוציאליסמוס של מלחמת־מעמדות.

כזו היתה הגברת קלוזנר. ולא הרבה נשים נהגו כמותה בארץ ביחס לעברית ולציוניות.

ועדיין ישבתי בלא פרנסה. לסוף אסף אוסישקין (רק הוא דאג לנו כל הימים!) אסיפה בתל־אביב, שדנה בדבר חידושו של “השלוח”. היו מתנגדים לכך מעורכי “הפועל הצעיר” ו"מעברות", ועוד; אבל ברוב־דעות הוחלט הדבר בחיוב. ובאדר תר"ף נתחדש הירחון.

וקודם כל השלמתי את כרך ל"ו של “השלוח”, שהבולשוויקים הפסיקו אותו באמצע. אחר־כך יצא “השלח” כסדרו מניסן תר"ף עד ניסן תרפ"א (1920–1921) – ונדפסו שני הכרכים ל"ז ול"ח. בניסן תרפ"א היו הפרעות בתל־אביב והתחיל משבר בארץ. ואז הופסק “השלוֹח” לחדשים אחדים – ועסקתי בעיבודו מחדש ובהעתקתו אל הנקי של “ישו הנצרי”, עד שהשלמתי אותו כולו והכינותיו לדפוס. ובינתיים היה אוסישקין באמריקה וקיבל הבטחה חתומה מעשירה חובבת שפת־עבר (העבריה המסורה, הגברת בת־שבע גראבֶּלסקה, ובוֹריס בעלה), שהיא מקבלת עליה את הגרעון של שנה שלמה. על סמך הבטחה זו יצא כרך ל"ט, שבאמת כיסתה הגברת גראבלסקה את הגרעון שלו. ואולם כשיצאו שתי החוברות הראשונות של כרך מ' – פסק הכסף והכרך נשלם רק השלמה קטועה לאחר שנה מכיסו הפרטי של אוסישקין. וכך שוב נשארתי בלא עבודה. במשך שנתיים לא היתה לי שום פרנסה ונעשיתי בעל־חוב על סך 300 לא"י: הייתי צריך לפרנס גם את אמי, שבאה עמנו לארץ, ולשלוח כסף לרוסיה לאמה של הגברת קלוזנר, ועם כל הצימצום, שהגברת קלוזנר החסכנית נהגה בהוצאות, אי־אפשר היה שלא ליעשות בעל־חוב. אכלנו, איפוא, חלק מן הכסף, שהביא אוסישקין בשבילנו מאודיסה ושנועד לבניין ה"ווילה" בארץ־ישראל. וכבר הזכרתי למעלה, שאחר־כך הילווה לנו קרובי ר' ישראל אהרון פישל מניו־יורק סך 500 לא"י בשביל קנית־הבית. הבית, שלא בנינו אותו, אך קיבלנו את המפתחות ממנו ממר יחזקאל גרינברג, המייסד של “הבונה”, שבנה את הבית בתלפיות בשביל עצמו, אך לא נכנס לדור בתוכו, עלה בסך 1,400 לא"י (עם הספקת המים, הכביש, המדרכה והגן). ומכיון שקיבלנו הלוואה ממר פישל בסך 500 לא"י, אילו היו לנו כל 400 הלא"י, שהביא אוסישקין, לא היינו זקוקים אלא לסך 500 לא"י. אבל מן הסך 400 “אכלנו” 300, ובכן היו לנו רק 600 בסך־הכל וקילנו הלוואה מן הבאנק בסך 600 לא"י', ועדיין היינו צריכים לקמץ ממשכורתי הדלה ב"השלח" כדי למלא את 200 הלא"י החסרות. אבל מעט־מעט, הודות להסתפקותה־במועט של ציפורה היקרה שלי, שילמנו בבאנק את הכל, ורק לפישל עדיין לא שילמנו יותר מ־50 לא"י. אלא שלא האיץ בנו בטובו.

צפורה ויוסף קלוזנר באודיסה בשנת 1908 צפורה ויוסף קלוזנר בשנת 1940

בימי ההפסקה השניה של “השלח” (תרפ"ב–תרפ"ד) ערכתי על־פי בקשתו של מר ש"י וֶליקובסקי ובהוצאותיו את הקובץ השני של “שפתנו” וסידרתי משלשת מאמרים ב"השלח" את ספרי “בימי בית שני” (ברלין תרפ"ג), שנתרחב אחר־כך וניתקן (היה מלא שיבושים של הדפוס ושל ה"עריכה") ויצא בהוצאה שניה בשם חדש⁵.

בעד עריכת “השלח” הייתי מקבל רק 25 לא"י לחודש. זו היתה באמת משכורת בלתי־מספקת בשנים הראשונות אחר הפסקת המלחמה, שעדיין האמיר היוקר אז עד מאד. ולפיכך השתדל אוסישקין, שתהא לי עבודה נוספת. בהסכמתו של אליעזר בן־יהודה, שהיה ראש ועד־הלשון אז, נעשיתי המזכיר של “ועד־הלשון” בשכר 15 לא"י לחודש. אבל שכר זה קיבלתי רק חדשים אחדים: “ועד־הצירים”, כשאך התחילו מדברים על “קימוצים”, מצא לנכון, קודם כל, לקצץ בסך 25 לא"י, שניתנו ל"ועד־הלשון" ושמהן קיבלתי את משכורתי הדלה. והרי בשכר של 15 לא"י לא רק הייתי כותב את הפרוטוקולים של “ועד־הלשון”, שהיה מתאסף אז פעמיים בשבוע כדי לדון על חידוש־מלים, אלא גם ערכתי את “זכרונות ועד הלשון”, חוברת ה' (ירושלים תרפ"א), שיש בה, חוץ ממאמרים חשובים על עניינים לשוניים, גם וויכוחים חשובים אף מהם על ה"כתיב" החדש, על האפשרות לקבל מלות זרות לתוך לשוננו, ועוד.

על־ידי עבודתי זו נתקרבתי הרבה לאליעזר בן־יהודה. עוד מימי־נעורי הערצתי אותו. הרי הרביתי לכתוב מאמרים ב"האור" וב"השקפה" שלו ועשיתי פירסום נלהב לכל כרך מן המילון, שיצא עד המלחמה העולמית הראשונה. לבן־יהודה הקדשתי את החלק השני של “היסטוריה ישראלית” ואחר פטירתו הוצאתי לזכרו את הקובץ “אליעזר בן־יהודה” (ירושלים תרפ"ד), שערכתי אותו חינם. כל חייו ומפעלו הניצחי נראו לי אגדת־קסם: מה שלמד לשונות וידיעות חיצוניות על־ידי דבורה יונאס; בריחתו לצרפת כמהפכן רוסי; השינוי הפתאומי בדעותיו וחלום־הגאולה המופלא שלו; קריאתו לדבורה יונאס, שתלך אחריו “במדבר, בארץ לא־זרועה” ושתהא לדבורה בן־יהודה; הכרחתו, שהכריח אותה לדבר רק עברית בעוד שלא הבינה אז כלום בלשון הלאומית שלנו; נכונוּתוֹ להקריב את בנו־בכורו על מזבחו של הדיבור העברי; מלחמתו ב"חלוקה" ובאדיקות הקיצונית הירושלמית, שהביאה אותו עד “עלילת־חנוכה” ועד בית־הסוהר התורכי, – כל אלו היו בעיני קסמי־אגדה, שהקסימו לי מבחרותי ועדיין יש בהם כוח־סתרים להעלות בעינַי את דמותו של בן־יהודה עד לדמות אגדית. ונפשי בוכה במסתרים על היחס הקר של הישוב לזכרו הנעלה: הרי כמעט שכחו אותו, כמו ששכחו גם את שאר גדולי־המחדשים וגדולי־הלוחמים שלנו, זולת את אחד־העם וביאליק אצל החפשים ואת הרב קוק אצל החרדים המתונים.

ושלמותו במובן הלאומי נתגלתה לי במקרה קטן אחד.

פעם נכנסנו לחנותו של ז. בירושלים בעניין ציבורי. מצאנו פקיד ערבי בחנותו והאדון ז., בעל־החנות, מדבר עמו – ערבית. שאלתי:

– למה לך פקיד ערבי בשעה שיהודים גוועים ברעב בירושלים? (זה היה בשעת המשבר הראשון, בשנת 1922).

מר ז. השיב:

– יש לי לקוחות ערביים ואי־אפשר לי באופן אחר.

אז אמר בן־יהודה:

– מוטב. אבל למה אינך מדבר עמו עברית?

מר ז. פקח שתי עינים תמוהות ואמר:

– אבל הריהו גוי!

אז אמר בן־יהודה בנחת:

– כמה מלות אתה מחליף עמו במשך היום? – חמישים לכל היותר. כלום אי־אפשר ללמדו חמישים מלות עבריות במקום ערביות? – והרי הערביים מהירים ללמוד לשונות.

מר ז. הוסיף לתמוה והוסיף לטעון:

– אבל הרי זה גוי!

כן, הוא גוי – אמר בן־יהודה: – ואולם בחוץ־לארץ מדברים היהודים עם משרתותיהם ופקידיהם ועוזרותיהם ואומנותיהם הנוצריים בלשונם הלועזית של הנוצרים הללו; ומפני־מה אי־אפשר, שכאן, בבית הלאומי, ידברו המשרתים והפקידים והעוזרות והאומנות הערביים עם היהודי בלשונו?

– אבל הרי הוא גוי! – הוסיף לטעון מר ז.

לכעסו של בן־יהודה לא היה גבול. “זהו העם, שאנו נלחמים לחירותו ולעצמאותו!”, טען כל הדרך, שהלכנו ביחד מן החנות לביתו ברחוב־החבשים. והיה זה כעס של יהודי חדש, יהודי בן־חורין.

ואולם טבע יש לי לראות את שני הצדדים של המטבע. עם כל ההתלהבות הנטועה בנפשי אין עיני סמויות מלראות את הליקויים שב"גיבורים" שלי: אילמלא כן, לא הייתי מוכשר לעסוק בכתיבת־היסטוריה, שהרי היסטוריה בלא אובייקטיוויות אינה היסטוריה מדעית.

עוד לפני אוגאנדה כתבתי נגד בן־יהודה את מאמרי הקצר “יהודים חדשים”⁶, שבו מחיתי נגד העמדת כל היהדות על הלשון בלבד, כמו שנהג בן־יהודה, שהיה כותב “החכם הז’ארגוני” – ממש כמו “החכם הצרפתי” או “החכם האנגלי”: מי שאינו “עברי” אינו גם “יהודי”. ובימי־אוגאנדה נתגלתה כל הסכנה שבהשקפה זו: הקשר ההיסטורי של עם־ישראל וארץ־ישראל אינו כלום. העיקר הוא – שהיהודים ידברו עברית. ומי לא יתן להם לדבר עברית באוגאנדה? ומי יכריח אותם לדבר עברית בארץ־ישראל? – כך טען בן־יהודה. ובכן הדת אינה כלום, כל מה שאנו קוראים “תרבות” בהקף רחב אינו כלום, ההיסטוריה המשותפת אינה כלום, אחדות המוצא והגורל אינה כלום – יש רק הלשון העברית בלבד, ביחד עם המדיניות החוּלוֹנית הגמורה, שאפשר, אף היא יש לה חשיבות רק עד כמה שהיא יסוד ומצע ללשון.

יש איזו גדלות, ואפילו איזו רוממות, בהשקפה חַדְצְדָדִית ואחדותית זו. אבל אני לא יכולתי להסכים לה לעולם. היתה לי יראת־הכבוד בפניה, אבל גם התנגדות עמוקה עוררה בי. תמיד נלחמתי בה ותמיד אלָחם בה עד יומי האחרון. כי חושב אני אותה בלתי־נכונה בחדצדדיוּתה, מדלדלת וּמרוֹששת את היחיד ואת האומה בחַדגוֹניוּתה וּמסוּכנת בכיוונה הפשטני יותר מדאי; ובפרט כשהדבר נוגע לעם רב־סבל ובעל מצב יוצא מן הכלל ולעם, שהיו לו נביאים, הילל הזקן ורמב"ם, כעם־ישראל.

זו היתה סיבת המחלוקת, שפרצה ביני ובין בן־יהודה מיד לאחר שבאתי להשתקע בארץ־ישראל ובן־יהודה חזר מאמריקה. לא תורת אחד־העם ולא קירבתי לאוסישקין בלבד גרמו למחלוקת זו, כמו שחשב בן־יהודה בפשטנותו. היתה כאן התנגדות פנימית עמוקה לכיוונו הכללי של בן־יהודה: לעשות את הציוניות כולה חולין, כולה מדיניות בלבד, כולה סידור כלכלי מתאים בלבד (היזמה הפרטית בלבד בלא סיוע של קרנות לאומיות), ובעיקר כמעט כולה שאלת־לשון בלבד. מכאן – מאמרי ב"הארץ" נגד מאמריו ב"דואר היום", וביחוד מאמרי “סוד ה’מלחמה'”⁷ – נגד ההתנפלות על אוסישקין וז’אבוטינסקי ב"דואר־היום". גם לאחר מאמר זה לא ניתקתי את קשרַי עם בן־יהודה, שהוקרתי אותו ואוקיר אותו עד יומי האחרון; אבל הביטאון שלו ושל בנו איתמר בן אבי, “דואר־היום”, נהפך לי לאויב ונלחם בי בכל מיני אמצעים של ביטול וליגלוג. סופרי “דואר־היום” לא יכלו לעכל את דעותי, והעיקר – “מי שאינו בעדי הוא נגדי” – וצריך לבטל אותו ואת ידיעותיו ואת כשרונו. הרי כך הוא המנהג בישראל מאז ומעולם ועד היום הזה. ויש להודות: אף אני לא יכולתי לעכל לא רק את דעותיהם של עורכי “דואר־היום”, אלא אף כמה מדעותיו של בן־יהודה עצמו, אף אם הוקרתי אותו תמיד.

דיברנו על השאלה הערבית בארץ־ישראל. התנגדתי לעבודה ערבית בפרדסי־היהודים, לדיבור הערבי במושבות, לחיקוי של מנהגים ערביים בארץ. והוספתי:

– מובן מאליו, שאין אני שונא־ערביים בתורת ערביים ולא הייתי רוצה בהשמדתם מן הארץ, אלא שבמצבנו כיום, בעָנְיֵנו ודלותנו החמריים ובמצב העלוב של לשון־הדיבור העברית, אין ברירה בידינו אלא לעבוד בפועלים עבריים ולהתרחק מלשונם ותרבותם של הערביים מחשש של טמיעה, שאינו משונה כל־כך כפי שנראה בהשקפה ראשונה.

ועל זה אמר בן־יהודה בהתרגשות:

– ואני אומר להפך: אילו היה אפשר להשמיד את הערביים מן הארץ ותפסוק השאלה הערבית כאן – הייתי מסכים. אבל הרי זה בלתי־אפשרי, ועל־כן צריך להשלים עמהם, לתת להם עבודה, לדבר עמהם בלשונם – ואז נצליח להתגבר עליהם.

החלק השני של דיבורו זה היה בשבילי דבר שׁנוּי במחלוקת, אבל לא עורר בי זוועה; ואולם החלק הראשון היה זר ומוזר לי ולא יכולתי להשלים עמו.

פעם ישבתי ביחד עם בן־יהודה ודוד ילין בישיבה של “ועדת־משנה לשם קריאת־שמות לרחובות־ירושלים”. בן־יהודה וילין היו חברים גם ב"ועדת־השמות הכללית". ובן־יהודה סיפר, שהיתה הצעה לקרוא לרחוב בעיר העתיקה, שבו נמצאה ה"חורבה" (בית־הכנסת הידוע של האשכנזים, שהחריבו הערביים בשעת מלחמת־השחרור), בשם “רחוב־היהודים”, ואמר:

– התנגדתי לכך בכל תוקף: בפאריס אין “רחוב־הצרפתים” ובלונדון אין “רחוב־האנגלים”. ועל־כן אין מקום בירושלים ל"רחוב־היהודים".

הדברים מצאו חן בעיני מאד. ואמרתי:

– יישר כוחו של האדון בן־יהודה על כך. אפשר היה לקרוא לרחוב של ה"חורבה" בשם “רחוב יהודה החסיד”, אך הרי יהודה החסיד היה שבתאי.

אז אמר בן־יהודה:

– דבר זה, שהיה שבתאי, אינו מניעה בעינַי. הייתי קורא רחוב על שם שבתי צבי עצמו.

– אבל הרי המיר את דתו! – אמרתי בתמהון.

– ומה בכך? כלום הממיר את דתו פסק מלהיות יהודי? – מעולם לא חשבתי כך על מומרים.

דברים כאלה היו מעוררים בלבי התנגדות עצומה לכל תפיסת־עולמו של בן־יהודה. נמצא, שמשומד מדבר עברית הוא יהודי, ואילו יהודי לכל דבר, שכותב אשכנזית־יהודית, הוא “חכם ז’ארגוני”.

ושוב: בכל התנגדותי לדעות קיצוניות וחדצדדיות אלו ראיתי גדלות ורוממות בקיצוניות וחדצדדיות אלו. “מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת”. ומי עוד “בעל מלאכה אחת” כאליעזר בן־יהודה?

ואולם פעם אחת באתי לידי היסוס בהערצתי זו אל גדול־בקיצוניותו זה.

הדבר היה כך: פעמיים בשבוע היינו יושבים, אנו החברים של “ועד־הלשון”, ב"מלון־יוּז" שברחוב יפו, ששם היה אז מקום־משכנו של “ועד־הצירים”, ודנים שעתיים על שאלות לשוניות. בן־יהודה היה היושב־ראש וראש־המדברים וגילה את רצונו הכביר: אם הציע מלה או ביטוי – לא הועילה שום התנגדות. לא תמיד צדק, אבל תמיד היה היגיון מקורי, מיוחד במינו, בדבריו. וכך, למשל, התנגד לקבלת מלות זרות מפני שני טעמים: ראשית, מפני שבכל לשון לועזית יש להן צורה אחרת וקשה לבחור בצורה הנכונה, ושנית, מפני שקשה לבני עדות־המזרח שבארץ לבטא מלות זרות. וכשאמרתי לו, שיש אלפי מלים משותפות לכל הלשונות רק ברפואה בלבד, אמר, שצריך להושיב ועד ולתרגם לעברית את כולן.

ופעם אמר לי:

– ספרו של אדוני “היסטוריה ישראלית” הוא כולו ברוחי בכל הנוגע להשקפתו על השתלשלות־קורותינו ועל מוצא־התנ"ך וזמן־חיבורו. ואף־על־פי־כן ספרו של אדוני ראוי להישּרף.

– למה? – שאלתי בתמיה.

– מפני שיש בו מלים זרות, כמו “מונותיאיסמוס” ו"ציוויליזאציה" – השיב בפשטות.

או עניין מנוגד לזה:

פעם בא בן־יהודה לועד־הלשון והתחיל קובל, שאין בעברית המלות ההכרחיות ביותר בחיים הפשוטים, למשל, מלות שבצנעה, שאי־אפשר זולתן. ואותן לא נמצא בספרותנו העתיקה והמאוחרת, שהרי נתביישו לפרש אותן בכתב. וחוץ מזה, הרי נתחדשו במשך אלפי־השנה, שפסקה לשוננו מלהיות מדוברת, מושגים ומלות לאלפים ולרבבות, שאבותינו אף לא חלמו עליהם. ובכן יש לו “עצה פשוטה”: השרשים העבריים הם רובם ככולם בני שלש אותיות. נעשה, איפוא, את כל הצירופים האפשריים של השרשים בני שלש האותיות הללו ונרוויח רבע מיליון של מלות, לכל הפחות, ואז תהא לשוננו עשירה כלשונות העשירות ביותר שבעולם.

“קצר ופשוט” – לא כן?

מובן, ששאר החברים של ועד־הלשון לא הסכימו לפתרון פשטני כזה של שאלת המילון העברי. אבל אף בזה ראיתי גדלות של אדם מקורי ביותר, שאין לו בעולמו אלא עניין גדול אחד והוא הולך במאמציו להביא אותו לידי שלמות עד הסוף.

ואולם פעם אחת יצאנו מועד־הלשון לפנות ערב, בין השמשות. “מלון־יוז” היה ברחוב־יפו, כאמור, ובן־יהודה ישב אז ברחוב־החבשים, ואני – בשכונת־הבוכארים. ולפיכך הייתי רגיל ללַווֹת את בן־יהודה לביתו, ומשם הייתי עובר דרך זכרון־משה, יורד אל “מאה שערים” ואל “שער הפינה” ומגיע אל שכונת־הבוכארים. ופעמים, כשעדיין לא נסתיימה שיחה, שהתחלנו בה, היה ממשיך את דרכו עמי עד קצה “זכרון־משה”.

והנה פעם הגענו ל"זכרון־משה", רחוב־ישעיהו כיום, ששם ישב אז הרופא ד"ר י. ל. רוקח. ובעוד אנו שקועים בשיחה, פנתה אלינו אשה זקנה באשכנזית־יהודית בשאלה: “היכן יושב כאן ד”ר רוקח?".

השעה היתה מאוחרת אז בשביל זִקְני־ירושלים. ואם אשה זקנה שואלת לרופא בשעה מאוחרת־בשבילה זו, סימן, שמישהו חלה בביתה מחלה רצינית. בארתי לה בלשונה, היכן תמצא את ד"ר רוקח, והיא הודתה והלכה לה.

ופתאום התנפל עלי בן־יהודה בחמת־זעם ובשצף־קצף:

– הנה מפני־מה אין הדיבור העברי מתפשט! בַּכֹּל אשמה פּשרנותכם! אדוני, אחד מחברי “ועד־הלשון”, משיב לאשה ברחוב בז’ארגון! ומה יעשו אחרים ולא ידברו ז’ארגון בכל מקום? 

– אבל, אדון בן־יהודה, הרי זו אשה זקנה, שלא תלמד עוד לדבר עברית, והיא הולכת בערב, בחושך, לחפש רופא…

– אין זו תשובה. צריך להיות קנאי! בלא וויתורים ופשרוֹת! אם לא – לא נצליח.

לא השיבותי עוד כלום. נפרדתי ממנו והלכתי לביתי שקוע במחשבות. אפשר, צדק הקנאי הגדול. באמת לא נעשה בעולם שום דבר גדול בלא שמגשימיו התאכזרו על עצמם ועל אחרים. שמעון בן שטח הוציא פסק־דין של מיתה על בנו־יחידו ובלבד שתתקיים דעתו על “עדים זוממים”. כל חידוש גדול בהיסטוריה עלה בדמים. כל מהפכה היתה קיצונית ובלא רחמים. ובן־יהודה גדול הוא ממני לאין שיעור מפני שאין רחמים לפניו בשעה שהחידוש הגדול שלו – הדיבור העברי – בסכנה. אני איני מוכשר לאכזריות זו, ועל־כן איני גדול. והוא, המוכשר לכך, הוא הגדול…

הדבר היה ביום חמישי, אור ליום שישי.

ביום הראשון או השני הבא הוצרכתי לראות את בן־יהודה בעניין ציבורי. טלפונים עדיין לא היו אז בירושלים. באתי לביתו ומצאתיו יושב ומדבר עם אדם לבוש־הדר אחד – צרפתית… חשבתי: שמא נוצרי הוא. אבל בן־יהודה הציגני לפני הזר וקרא בשמו: – הבארון די מנשה.

ובכן – יהודי. ובכן עם יהודי מדבר בן־יהודה צרפתית. עם האשה הזקנה, שביקשה רופא, לא רצה לדבר “ז’ארגון”, אבל עם בארון יהודי מותר לדבר צרפתית…

לא אמרתי כלום, כמובן, בפני האדם הזר. אבל עיני הסתכלו בפניו של בן־יהודה ומבטן היה חריף מן הרגיל. ואפשר, היה בהן מקצת מן הליגלוג הדק והקל…

ובן־יהודה היה פיקח גדול – וכנראה, הבין פירושו של מבט חריף זה. ועל־כן פנה אלי פתאום ואמר בעברית:

– אומר אני: אם נתאווה אדם לעבור עבירה ואינו יכול להתגבר על יצרו, יעבור אותה בצנעה ולא בפרהסיה, ברחוב.

הבנתי, שזהו רמז על מה שאירע לנו ב"זכרון־משה" לפני ימים אחדים. עשיתי את עצמי כאילו איני מבין כלום ואמרתי:

– דעתי היא אחרת. דעתי כדעה המקובלת ביהדות: “כל שאסור בפרהסיה אף בחדרי־חדרים אסור”.

בן־יהודה לא המשיך בשיחה. ואף פעם לא חזרנו על שאלה חמורה זו: אם כדאי להתאכזר על אדם לשם האידיאה או כדאי להתאכזר על אידיאה לשם האדם... על כל פנים נוכחתי, שיש מצבים, שאף גיבור־הרעיון אינו יכול לעמוד בהם. הערצתי לבן־יהודה לא נתמעטה על־ידי כך. אבל נוכחתי, שלא לגמרוֹ צודק הוא ולא לגמרי טועה אני...

פרק כ"א

אני מאבד את חיני בעיני הפועלים. "מי שאינו בעדנו הוא נגדנו". מפני־מה איני רוויזיוניסטן מפלגתי? – במחלקת־העתיקות של הממשלה. מה בין אנגלים לשאר אומות־העולם?

כבר אמרתי למעלה, שסוציאליסטן מפלגתי לא הייתי מעולם, אף אם כל ימי הייתי בעד הסוציאליסמוס הנבואי. ולא הייתי סוציאליסטן מפלגתי משני טעמים.

ראשית, הציוניות היתה בעיני – וכך היתה גם בעיניו של רוב־הציוניים ברוסיה – ניגוד גמור לסוציאליסמוס המפלגתי: בעוד שהסוציאליסמוס המפלגתי דואג למעמד אחד, מעמד־הפועלים, דואגת הציוניות לכל עם־ישראל כולו, בלא הבדל; ובעוד שהסוציאליסמוס דוגל במהפכה, ב"הסתלקות מן העולם הישן" ובסיסמה “לא אֵל, לא מלך ולא גיבור”, דוגלת הציוניות בטוב שבּיַשָן, בעבר הגדול של עם־ישראל, והיא קשורה בדת־ישראל, במלכות־בית־דוד, בגיבורים־המכּבּים ובמלך־המשיח.

ושנית, עסקתי בימי–נעורי בספרוֹ המפורסם של תומאס הוֹבְּס, “לויתן”, וראיתי, שהמדינה היא ה"לויתן", שבולע את חיי־היחיד ואף את חיי־האומה. ותמיד פחדתי, ש"לויתן" זה יהפוך את החיים האנושיים והלאומיים לחיי־קסרקיט, שבהם אין ליחיד שום ערך עצמי ויש לו רק תפקיד, שקבעה לו המדינה. המדינה בסוציאליסמוס, כמו בפאשיסמוס וּבנאציוּת, נעשית אליל בשביל כל יחיד. אין לו דעה משלו וחלילה לו להתנגד לאינטרסים שלה אף במשהו. ואף העומד בראש־המדינה נעשה אֵל ואליל. כאלהים בשמים כן ה"ראש", – ה"מנהיג" או ה"דיקטאטור" – בארץ, יותר נכון – במדינה, אחת היא, אם שמו “לנין” או “סטאלין” או שמו “מוסוליני” או “היטלר”. ומזה פחדתי תמיד. וכשטעמתי את טעמן של ה"חירות" וה"דמוקראטיה" שברוסיה הסובייטית כמו שציירתי אותן בפרק שלפני הקודם, אין תימה בדבר, שנקעה נפשי מן הסוציאליסמוס.

אבל כל זה לא היה נוגע אל הפועלים העבריים בארץ־ישראל. ידעתי אז ויודע אני גם כיום, שזולתם לא תהא תקומה לישראל, שבלא יגיע־כפיים ויצירת ערכים כלכליים בפועל ממש, ולא רק על־ידי תיווך בלבד, לא תקום מדינת־יהודים עצמאית. ועל־כן נלחמתי כל הימים בעד הפועלים ונגד משמיציהם, וכשביקרתי בפתח־תקוה לפני כארבעים ושלש שנים דיברתי קשות עם האיכרים על ה"עבודה הזרה", וכן בכל שאר המושבות. ומובן, שגם כשבאתי לארץ־ישראל לאחר שבע שנים ראיתי בפועלים – החקלאים והתעשייתים כאחד – את אבן־השתיה של היישוב, היסוד והבסיס שלו. ובאמת היו הפועלים של העליה השניה והשלישית ברובם המכריע רחוקים מן ההשקפות המארכּסיסטיות של “השומר הצעיר” ו"פועלי־ציון שמאל" תכלית־ריחוק. “צעירי־ציון” ו"הפועל־הצעיר" היו אנטי־מארכּסיסטים בכל תפיסת־עולמם והתנגדו אפילו לחגיגה של הראשון למאי. לא יכולתי להיות חבר ל"צעירי־ציון" או ל"הפועל הצעיר" מפני שהייתי נגד כל התחלקות למעמדות קודם שיש לנו אומה מאוחדת ומדינה עצמאית; אבל לבי ונפשי היו נתונים לפועלים העבריים בארץ־ישראל, שקונים את אדמת־הארץ בעמל ובזיעה ועושים את עם־ישראל עם חי מיגיע־כפיו ולא מעמלם ויגיעם של אחרים.

ואכן, הפועלים של אז באמת היו מוסרים את נפשם על קידוש־האומה, הארץ והעבודה. מצבם החמרי היה רע מאד: כמעט תמיד חיו כמעט חיי־רעב, ועבודתם היתה עבודת־פרך, עבודה קשה עד שלא לנשוא. שום דברים של נוחיות והרחבת־הדעת לא היו אז בקבוצות, וחבריהן וחברותיהן היו מתענים עינויים קשים: “ביום אכלני חורב וקרח בלילה”. בעיני ראיתי בחורים ערומים עד חצי־גופם עובדים בחום של שלשים מעלות בייבוש של ביצה ממארת, נתונים בסכנה של קדחת, ובשכר, שהספיק רק ללחם צר. וכיצד לא אהיה בעדם? – הרי אז היו בעדם גם ז’אבוטינסקי, גם אורי צבי גרינברג, גם ד"ר י. ה. ייבין, גם אב"א אחימאיר – מתנגדיהם המרירים לאחר שנים.

תפס מקום אז בראש־הפועלים יוסף אהרונוביץ, ראש “הפועל הצעיר”, שהיה ציוני שבציוניים ושלפי הכרתו לא באו הפועלים אלא כדי לגשם את הציונות על־ידי כיבוש־העבודה. והנה אהרונוביץ זה פירסם מאמר ב"הפועל הצעיר", שבו דיבר קשות על שהאיכרים עובדים בפועלים הערביים מפני שהם זולים יותר ונכנעים יותר, ואמר בחמתו, שמן הראוי היה למכור את אדמת פתח־תקוה לערביים, שהרי אין ממנה שום תועלת לפועל העברי.

הדברים הללו עשו עלי רושם קשה. הסכמתי לאהרונוביץ ביחסו לעבודה הזרה־הזולה, אבל – ליטול מראשוני־הראשונים של הישוב החקלאי החדש בארץ את האדמה, שקדחו עליה, שהירוו אותה בזיעת־אפיהם, שסיכנו את נפשם עליה!

ומצבם החמרי של האיכרים בשנות 1919–1922 לא היה טוב כלל וכלל. הכל היה הרוס בימי־המלחמה ועדיין לא הספיקו האיכרים לשוב לאיתנם. ואיש לא דאג להם – והפועלים אף התאכזרו להם ולא שמו לב כלל אם ביכלתם החמרית של האיכרים לשלם בעד עבודה עברית כפליים ממה שהם משלמים בעד עבודה ערבית.

הדבר נגע עד לבי. ומכיון שאין משוא־פנים לפנַי ומעולם לא שקלתי במחשבתי, אם המעשה, שמצפוני דורש ממני לעשותו, יגרום לי טובה או רעה, פירסמתי מאמר בשם “האיכרים – ואנו”⁸, שבו דרשתי לבוא אל האיכרים בדברי עידוד ונחמה ולעזור להם במצבם הקשה ולא להתאכזר להם, ואז יעזבו את שתי חטאותיהם הלאומיות – את העבודה הזרה ואת לשון־הגלות.

ועל־ידי מאמר זה קיפחתי את כל זכויותי בעיני־הפועלים. מאז נהפכו לי לאויבים. מאז ועד היום הזה.

וכדאי לספר כאן סיפור קצר ו"נאה" זה:

מיד לאחר שבאתי לארץ־ישראל סידרתי בירושלים “שיעורי־מדע” בחורף תר"ף ובקיץ תרפ"א (1920–1921); וכן השתתפתי בשורה ארוכה של הרצאות ב"שיעורי־המדע" של “הפועל הצעיר”. השיעורים הצליחו: באו לשמוע אותם גם בן־צבי, עכשיו נשיא־ישראל, גם כמה וכמה מראשי־הפועלים בירושלים באותן השנים. קראתי על “צמיחת־הנצרות” במשך חורף שלם, והאולם היה מלא תמיד פועלים מפה אל פה, ששיבחו את הרצאותי, שכמובן, לא קיבלתי בעדן אף פרוטה אחת.

ואף־על־פי־כן, כשחגגו בירושלים בערב־פורים, תרפ"ג (1923), את מלאת 30 שנה לעבודתי הספרותית וכל מיני אגודות והסתדרויות באו לברכני, “הבהיקה באי־נוכחותה” – הסתדרות־הפועלים. ולא במקרה. היתה ישיבה מיוחדת של ההסתדרות והחליטה, שמכיון שקלוזנר כתב מאמר לטובת־האיכרים ואינו “חבר” בהסתדרות, אין לפועלים לבוא ולברך אותו… מי שאינו בעדנו – הוא נגדנו, אפילו אם ברוב־ימיו כתב לטובתה של העבודה העברית והפליג בשבחם של הפועלים העבריים ובחשיבותה של הקרן־הקיימת, שמְיַשבת את הפועלים על אדמת־האומה⁹, שעשה בשעתו רושם על הפועלים ביחוד. וכשנוסד “דבר” לא הזמינוני להשתתף בו, ורק כל עוד היה “השלח” קיים הייתי מקבל את העתון בחליפים, ומאז פסק “השלח” – פסקתי מלקבלו.

אחר־כך, כש"הפועל הצעיר" נבלע בתוך ההסתדרות המשותפת והזרם המארכּסיסטי הלך וגבר בתוכה, ונתבלט “השומר הצעיר”, והשנאה ל"בורגנים" הלכה וגברה, וגם ב"הפועל הצעיר" וגם ב"דבר" או השתיקו את כל עבודתי המדעית והספרותית או התנפלו בזילזולים על כל מה שכתבתי, והעיקר – בא רצח־ארלוזורוב וכל ההסתה הקשורה בו, – כלום אפשר היה, שלא יהא הפרץ ביני ובין ראשי־ההסתדרות הולך ונִבְעֶה יותר ויותר?

התרחקתי ממפא"י, אבל גם רֶוויזיוניסטן מפלגתי לא נעשיתי. ואולם הטעמתו של ז’אבוטינסקי, בעקבותיהם של הרצל ונורדאו, ש"מפעל ובניין" אינם מגשימים את הציוניות בלא עבודה מדינית מאומצת, שתקדם להם, נתקבלה על דעתי מאז; אלא שאני הוספתי על המלים “מפעל ובניין אינם מגשימים את הציוניות” את המלה “בלבד”: מפעל ובניין בלבד אינם מגשימים. ודומה, שבזה בעיקר נבדלת “ברית הציוניים הכלליים”, שאני נמנה עליה באופן רשמי, מן הצה"ר.

אבל אין זו הסיבה היחידה, מפני־מה לא נכנסתי למפלגת־הרוויזיוניסטים לא בימי־ז’אבוטינסקי ולא כיום. יש עוד סיבות שונות.

ראשית, קשה, יותר נכון: אי־אפשר לי לעזוב את ההסתדרות, שיצר הרצל בימי הקונגרס הראשון, שהייתי חבר לה והשתתפתי בייסודה.

שנית, היססתי תמיד, אם פולחן־האישיות הגדולה שבצה"ר לא יביא לידי מיעוט־הדמות של שאר החברים בתנועה דמוקראטית כציוניות. ז’אבוטינסקי עצמו היה דמוקראט בכל נימי־נפשו. אבל תמיד “תלמידיו של אברהם אבינו” שונים מ"אברהם אבינו עצמו", ופעמים שהם מסלפים את תורתו וחלק מהם נעשה “תלמידיו של בלעם הרשע”.

ושלישית, מעולם לא חשבתי, שהקרן הקיימת וקרן־היסוד הולכות בעבודתן בדרך הנכונה. תמיד חשבתי, שיש לבקר קשה עבודה זו, שהיא חדצדדית ויש בה משוא־פנים לשמאל. ועל־כן הייתי תמיד באופוזיציה ביחס אליהן כמו ביחס לכל מדיניותו של ד"ר ווייצמאן. אבל מעולם לא הסכמתי לדעה, שהקרן־הקיימת היא מוטעית ביסודה וקרן־היסוד היא מיותרת בכלל. ולפיכך לא יכולתי ולא רציתי להסתלק מתשלומים לקרנות, ובפרט שלא יכולתי ולא רציתי להסתלק מן ההסתדרות הציונית “הישנה”, כאמור, וכחבר להסתדרות זו, אף אם כחבר אופוזיציוני, מילאתי, ואני ממלא גם כיום, את החובות, שההסתדרות הציונית בהשתלשלותה מימי־הרצל ועד היום, אף אם נטתה הרבה מדרכו של הרצל, מטלת עלי. ואם כן, כיצד יכולתי ליעשות רוויזיוניסטן מפלגתי עם כל נטייתי לחלק גדול מתפיסת־עולמו של ז’אבוטינסקי?

במשך שלש שנים – מתרפ"א עד תרפ"ד – שוב לא יצא “השלח” כסדרו ויצא ממנו רק כרך קטוע אחד (כרך מ'). כשתי שנים לא היתה לי, איפוא, שום פרנסה קבועה – ואז דוקה הרביתי לעבוד. אז ערכתי על־פי בקשתו של ש"י וויליקובסקי ובהוצאותיו את הקובץ השני של “שפתנו” (ברלין תרפ"ג), שכבר הזכרתי, וכן את הספר “בימי בית שני”, שהזכרתי גם אותו. משנת תרפ"ב עד תרפ"ו (1922–1926) קראתי שתי שעות בשבוע שיעורים בדברי ימי־ישראל ב"בית המדרש למורים העברי" שבירושלים בכיתה העליונה (או בשתי הכיתות העליונות כשהן מחוברות).

ובשנת 1922 מינה אותי הנציב העליון, סיר הֶרבֶּרט סמואל (ודאי, על־פי המלצתו של אוסישקין), להיות בא־כוחה של ה"עדה היהודית" ב"מחלקת־העתיקות" של הממשלה (Department of Antiquities) והשתתפתי בישיבותיה של מחלקת־העתיקות במשך כמה שנים, עד שנמצא מישהו, שאמר: je m’y mette ôt toi que (הסתלק כדי שאשב כאן אני). ולא הזכרתי מינוי זה אלא לשם ציוּן של עובדה מעניינת אחת:

היושב־ראש במחלקת העתיקות היה החוקר האנגלי המפורסם, פרופ' גארסטאנג. ובישיבה הראשונה, שהשתתפתי בה, פנה אלי בשאלה:

באיזו לשון יש לנהל את ישיבותינו?

בישיבות הללו השתתפו 16 באי־כוח של 16 “עדות” דתיות בארץ־ישראל.

אמרתי:

אני כשאני לעצמי אדבר עברית בישיבות הללו. ואילו הייתי יכול לדרוש, שב"בית הלאומי", שהובטח חגיגית לעם־ישראל, יהא הכל בעברית, הייתי עושה זאת. אבל הממשלה המאנדאטָרית מכרת בזכויות שוות לשלש לשונות: לאנגלית, לערבית ולעברית. ומכיון שבוודאי לא תסכימו לתת את היתרון ללשון העברית, אני מבקש, שלא תתנו את היתרון גם לאנגלית ולערבית ותנהלו את ישיבותינו בצרפתית. ולא מפני שצרפתית חביבה עלי או ידועה לי יותר מאנגלית, אלא מפני שבמקרה שלנו היא לשון ניטראלית. אילו היום היו מושלים כאן צרפתים הייתי מציע, שהישיבות תהיינה באנגלית.

ופרופ' גארסטאנג אמר:

– אני מבין את כוונתו ומסכים לנהל את הישיבות בצרפתית.

וכך היו הישיבות מתנהלות בצרפתית, ומי שלא ידע צרפתית או לא רצה לדבר שלא בלשונו הלאומית, היה מדבר בלשון, שהוא רוצה, והיו מתרגמים את דבריו לצרפתית. בישיבות הללו השתתף פרופ' אולברייט, חוקר נוצרי מצוין ומקורי, ידידי הטוב מאז ועד היום. אני הייתי מדבר עברית והוא, הנוצרי, היה מתרגם את דברי מעברית לצרפתית.

טענות הרבה יש לנו כלפי שלטון־האנגלים בארץ־ישראל ואני האחרון, שאשכח, שהם סגרו את שערי־הארץ לפני בורחים מחרב־ההשמדה של היטלר וגרמו על־ידי כך, מתוך פוליטיקה קצרת־ראייה ומחוסרת־מעוף, לרציחתם של מיליונים. ואף־על־פי־כן היכן יש עוד עם בעולם, שמוסד ממשלתי שלו יסכים בלא שום תרעומת, שלשון־ממשלתו תידָחה מפני לשון זרה?

טבעי הדבר, שאנו, היהודים, מתוך צרותינו הנוראות הורגלנו לראות רק רע בעמים. ועל־כן אין אנו מוכשרים לשקול את הטוב שבהם כנגד הרע. ולי נראה, שאם נגזר עלינו להיות תלויים בארצנו ברצונה של אומה אחרת, מוטב שנהא תלויים בעם האנגלי עם כל חסרונותיו ולא בשום אומה זרה אחרת עם כל מעלותיה. דבר זה הורני המקרה הקטן לכאורה של מחלקת־העתיקות.

ובאותה שנה, שנתמניתי חבר למועצה של מחלקת־העתיקות, יצאה ההוצאה הראשונה של ספרי “ישו הנצרי” (ירושלים־תל־אביב תרפ"ב, 1922). אבל ליציאתו קדמה “היסטוריה” ארוכה, שכדאי להקדיש לה פרק מיוחד.

פרק כ"ב

מסביב לספר "ישו הנצרי". "שערוריה ציבורית" בעיניו של אחד־העם. שאלת־המצפון. לילה של בכיה. ד"ר גליקסון מציל את הספר. הספר גרוע משלושה פוגרומים. הספר נידון בפולניה. פרופיסור סיני מקשה קושיה חמוּרה על הספר.

בחורף תר"ף, כש"השלוח" עדיין לא נתחדש ואני ישבתי בלא פרנסה, פנו שנים מידידי, מנחם שיינקין ז"ל, שפעל הרבה כל־כך בישוב ובגולה לטובת־הישוב וכמעט שנשתכח כיום, ויבדל לחיים מר מוהל מאמריקה, להוצאת־שטיבל, שמרכזה היה אז באמריקה, בהצעה, שתדפיס את ספרַי החדשים, שהבאתי עמי בכתב־יד. מיד קיבלתי בחתימת “הוצאת־שטיבל” טֶלֶגראמה מניו־יורק, ובה נאמר, שההוצאה מוכנת להדפיס את כל כתבַי, בלא יוצא מן הכלל; ולאחר שבועות אחדים קיבלתי גם מכתב מפורט, שבו היה רצוף שטר־התקשרות פורמאלי, חתום בידי י. ד. בֶּרקוביץ, בא־כוחו של שטיבל אז באמריקה, ובו תנאים מתאימים מאד להדפסת כל מה שיצא מתחת עטי, אפילו “בית־חנן” של מאפו, מכיון שאני גיליתי אותו ויצא במבוא שלי ובהערותי. השיבותי מיד, שאף־על־פי שהתנאים שבשטר־ההתקשרות הם טובים מאד ומצבי הוא דחוק מאד, אין אני נוטה לחתום על שטר־ההתקשרות. אין הדבר כדאי לשטיבל להוציא עכשיו את כל כתבי. ראשית, עדיין איני זקן, ואפשר, שאכתוב בעתיד יותר ממה שכתבתי בעבר. שנית, כתבַי המקובצים בספרים בלבד עולים עד 500 גליונות של דפוס, ואם אאסוף גם כל מה שיש לו ערך ושנתפרסם ב"השלח" ובעתונים וקבצים, יעלה הכל ביחד קרוב לאלף גליונות של דפוס, – וזוהי הוצאה גדולה יותר מדאי אפילו בשביל מו"ל בעל־מעוף ורחַב־תנופה כשטיבל. לעומת זה אני מציע להדפיס את כתבי־היד, שהבאתי עמי מרוסיה, וקודם כל – את “ישו הנָצרי” ושני כרכים של היסטוריה ישראלית: “תולדות בית־חשמונאי” ו"תולדות בית־הורדוס" (הכרך האחרון, “תולדות המרד היהודי הגדול וחורבן בית שני”, עדיין לא הוכן אז לדפוס ורק החומר בשבילו כבר היה מוכן). שטיבל ובּרקוביץ השיבו לי כאחד, שבחפץ־לב ידפיסו את שני הספרים (שלשת הכרכים) הללו, ובירחון הניו־יורקי “המקלט” ובמודעה מיוחדת פירסמה הוצאת־שטיבל בפירוש, שבארץ־ישראל תדפיס, ביחד עם שאר ספרים, את “ישו הנָצרי” ושני כרכים של “היסטוריה ישראלית”.

ואולם שטיבל חזר אז מאמריקה לאירופה, עזב את “המקלט” ופרש מבּרקוביץ, ובווארשה התראה עם מר פ. לאחובר – ומיד נשתנה יחסו אלי לרעה. מר לאחובר הוא חסידם של פרישמאן וברדיצ’בסקי – ואני לא זכיתי למצוא חן בעיני־שניהם; ולפיכך איני כדאי, ששטיבל ידפיס את סְפָרַי. התפלאתי על הקלות, שבה ביטל שטיבל את הבטחתו, אבל מה אעשה? אגיש עליו לדין, – עליו, שאז היה המושיע האמיתי והיחידי של ספרותנו במצבה העלוב באותם הימים?!

* * *

לאחר זמן חזר שטיבל לאמריקה, ובחורף תרפ"א בא גם אוסישקין לאמריקה. אדם נפלא זה, שעם כל מעשיוּתו דאג תמיד לספרות העברית ולפליטת־סופריה, לא רק סידר שם את המשכת־הוצאתו של “השלח”, כמסופר למעלה, אלא גם דיבר עם שטיבל בדבר הבטחתו – ושוב הסכים שטיבל להוציא את “ישו הנצרי” ואת “היסטוריה ישראלית”. ואמנם, קיבלתי מעטפה מאמריקה ובה מכתבים של אוסישקין, שטיבל וניידיץ', ובהם – הבטחה מוחלטת להדפיס את שני ספרי אלה עד מהרה.

ואולם עוד פעם בא שטיבל לווארשה – ושוב בא שינוי לרעה ביחסו לספרַי. את “היסטוריה ישראלית” אינו יכול להדפיס בשום אופן: יש לו התחייבות כלפי סופרים, שכבר קיבלו דמי־קדימה ממנו, ועל־כן מוכרח הוא להדפיס את ספריהם (ואני, בשביל שלא קיבלתי דמי־קדימה, הפסדתי…). ואולם את “ישו הנצרי” ידפיס, וכבר נתן פקודה למר י. ל. גולדברג בתל־אביב, שיגש להדפסה, ואף נייר מצוין שלח לו לתכלית זו מאמריקה.

עברו חדשים – “ישו הנצרי” אינו נדפס. התחלתי חוקר ודורש בדבר – והנה בא י. ל. גולדברג לביתי וסיפר לי במבוכה ובצער, ששטיבל מוכן להדפיס את “ישו הנצרי” רק בתנאי אחד: שלא ייקָרא שמו על ההוצאה.

אש הוצתה בי. מתביישים בספר זה, שעשרים וחמש שנים קיבצתי חומר בשבילו וחמש־עשרה שנה מהן עבדתי בו לסירוגין עד שסיימתיו! – איני יודע, אם שטיבל מתיָרא היה, שמא ספר בשם כזה (את התוכן של הספר הרי עדיין לא ידע שום אדם) יזיק להוצאתו, או אפשר, לחשו לו “חכמי־ווארשה”, שבוודאי זהו ספר בלתי־מדעי, שהרי קלוזנר הוא רק פובליציסטן ומבקר, ועל כן יהא הספר לא לכבוד להוצאת־שטיבל… מתחילה היה בדעתי לזרוק “טוּבו” של שטיבל – הנייר ודמי־ההדפסה, שהסכים לתת – בפניו. אבל מיד נמלכתי בדעתי: מי ידפיס ספר מכיל קרוב לחמש־מאות עמודים ומלא פיסקאות יווניות ולאטיניות וכל מיני שמות של ספרים בשמונה לשונות? – כבשתי את צערי והסכמתי, שיודפס הספר על הנייר ובכסף של שטיבל ולא יהא כתוב על השער “הוצאת־שטיבל”. “לא ירחק היום – אמרתי לגולדברג – ושטיבל יתחרט על שהציע לפני הצעה משונה כזו”.

ומר גולדברג ניגש להדפסת הספר. וכל גיליון, שנדפס ממנו, היה גולדברג שולח לשטיבל והיה כותב לו מכתב בבקשה, שישנה את החלטתו וירשה לכתוב על גבי השער: “הוצאת־שטיבל”. הגליונות עשו רושם, כנראה, ואפשר – גם המכתבים. ובאמת בו ביום, שצריך היה להדפיס את שער־הספר, נתקבלה טלגראמה משטיבל, שהוא מרשה להדפיס את המלות “הוצאת־שטיבל, ארץ־ישראל” בשער־הספר.

קצת מעניין, לא כן?

אבל צרותי לא נסתיימו בזה.

בערב־פורים, תרפ"ב (1922), בעצם היום, שבו מלאו 29 שנה לעבודתי הספרותית, נגמר “ישו הנצרי” בדפוס. היה אז אלבֶּרט איינשטיין בירושלים ואוסישקין הזמין אותו לסעודת־פורים, וגם אני הוזמנתי לסעודה חגיגית זו, – ואז הובא לי האֶכסמפלאר הראשון מביתי. לשמחתי לא היה גבול. התנהגתי כילד. הראיתי את הספר לאיינשטיין, שאינו יודע עברית, ולכל המוזמנים, שאף ביניהם היו בני־אדם, שלא היה להם מושג לא מעברית ולא מנושא־הספר – מרוב שמחה, שזכיתי לראות את הספר נדפס – וכלול בהדרו: על נייר מצוין ובדפוס המשובח של אִתִּין ושושני, שהיה אז המעולה שבדפוסי־ארץ־ישראל.

ואולם שמחתי לא ארכה. הספר נגמר בדפוס – ולמה אינו מוּצא למכירה? למה אין רואים אותו בשום חנות של ספרים?

ונתברר דבר “נחמד” כזה:

בעמוד 448 (של ההוצאה הראשונה, בסוף־הספר, קודם ה"נספח") כתוב על ישו, שהוא “בעל המוסר בה”א הידיעה". בספר גופו, רק שני עמודים קודם־לכן, כתוב בפירוש, ש"אין בתורתו של ישו מן החדש – כלומר, ממה שאין ביהדות – אלא סידורה והרכבתה" (עמ' 446); ורעיון זה מוטעם ומודגש בעמ' 418–423, וכן גם מוטעם ומודגש בכל הספר, וביחוד באותו עמוד 448 עצמו, שמוסרו של ישו הוא “מוסר לא מעולם זה” ו"מוסר של בין־הזמנים". ובכן אפשר היה להבין, שבדברים “ישו הוא בעל המוסר בה”א הידיעה" נתכוונתי לומר, שהמוסר תפס אצל ישו מקום יותר משתפס אצל הפרושים שבדורו, שלהם היו גם המצוות המעשיות עיקר ואילו לו היה המוסר כמעט הכל. כל זה לא תפס, כמובן, משכיל רגיל כש"י וויליקובסקי, שהורגל ליחס השלילי המקובל אצל היהודים אל ישו – וכאן מצא יחס חיובי ידוע – ובדבר עיקרי כהמוסר! – ולפיכך הלך אל אחד־העם והראה לו את ה"מקום המסוכן".

ואחד־העם כבר היה אז חולה מאד ושוב לא היה מוכשר לקרוא את כל הספר בן חמש־מאות העמודים ולהכיר את רוחו הכללי – רוח של התנגדות גמורה לנצרות, אבל של הבנה לרוחו של ישו עצמו. וצריך להוסיף, שבשביל אחד־העם המוסר ביהדות הוא הכל, שהרי ה"מוסר הלאומי" נפרד בשיטתו מן הדת כולה, באופן שפאנתֶּאיסטן מכיר ב"רוח־היהדות", כלומר, במוסרה העליון, הוא יהודי יותר טוב מיהודי דתי, שהמוסר תופס ברעיונו מקום, שאינו חשוב ממקומן של המצוות המעשיות. ובכן אין לתמוה, שאחד־העם הזקן והחולה נזדעזע אף הוא למלים ה"נוראות", שישו הוא “בעל המוסר בה”א הידיעה": אם הדבר כך – מה נשאר לה, ליהדות הרוחנית עוד? –

ומיד דרש (כנראה, לא אחד־העם עצמו, אלא וויליקובסקי בשם אחד־העם), שיוציא י. ל. גולדברג את האֶכסמפלארים של הספר מבתי־מסחר־הספרים, שהספר נמסר להם למכירה, ושידרוש ממני להשמיט בעמוד 448 משפט זה, שהוא “שערוריה ציבורית” (כך מסר לי אוסישקין, ששמע מלות אלו מפיו של אחד־העם), ואז ידפיסו שני עמודים חדשים (עמ' 447–448) וידביקו את הדף בספר – והספר יהא “כשר”. הכל כמנהג הצנזורה ברוסיה הצאריסטית.

הדבר נודע לי מפיו של גולדברג, ואחר־כך – אף מפיו של אחד־העם עצמו, שהודה לי, ש"את הספר כולו לא קרא עוד", אבל “בכל אופן כך (שישו היה “בעל־המוסר בה”א הידיעה") אסור לכתוב בעברית” (כנראה, יש שתי אמיתות: אמת אחת, שמותר לכתוב אותה בכל הלשונות, אבל לא בעברית, ואמת שניה, שמותר לכתבה גם בעברית…). וגולדברג הגיד לי, שהוחלט, שאם לא אסכים להשמטה כזו יושמד הספר כולו. לא פחות ולא יותר.

לא אליכם, קוראי דברַי אלה, מכאוב כמכאובי. ספר, שהוא עבודת־חיי ושהוקדש ל"יחידת־חיי", לציפורה היקרה שלי, ילך לאיבוד עם כל עמלי ועם כל התקוות הרוחניות ואף החמריות, שתליתי בו (הרי מצבי החמרי היה אז דחוק מאד). אבל, מצד אחר, כיצד אתכחש לדעותי, להכרתי המדעית, למצפוני הטהור?

לילה שלם לא נתַנו, אשתי ואני, שינה לעינינו אף רגע אחד. לא ראינו מוצא מן המצב. אף דמעות שפכנו שנינו בלילה ההוא. וכאן הראתה צפורה הנפלאה את כל גודל־נפשה:

– אתה יודע, מה לי ספר גדול זה, שהוקדש לי, – אמרה לי, – ואתה יודע גם־כן, שבמצב חמרי דחוק סובלת האשה יותר מן הגבר. ואף־על־פי־כן חלילה לך מלעשות דבר נגד מה שהמצפון דורש ממך! מוטב שיישרף הספר ונאבד את הכל משֶתתפשר עם מעשה, שאינו על־פי הכרתך הפנימית.

החלטנו, איפוא, שלא אסכים למחיקה בשום אופן. היו לפנַי רק שתי דרכים אלו: הדרך האחת לנסות ולהשפיע על וויליקובסקי וגולדברג בדברים רכים, כלומר, לבאר ולברר להם, מה היא השקפתי על ישו באמת, ולהעביר אותם על דעתם הקודמת; והדרך השניה – לדרוש בכל תוקף, על־פי זכות המחבר שלי, שייצא הספר למכירה או יימסר לידי ויוסרו מעליו המלות “הוצאת־שטיבל, ארץ־ישראל”, ואני אשלם ממכירת־הספר בעד הנייר וההדפסה; ואם לא יסכימו גולדברג, וויליקובסקי או שטיבל עצמו לכך – להתחיל במשפט גלוי ובמלחמת־סופרים בעניין חשוב זה. אילו הייתי בוחר בדרך השניה הייתי נעשה “קדוש” בעיני קהל־הקוראים והספר היה זוכה לפירסום מרובה; ובכן יכולתי רק להרוויח מזה. אבל כבוד־הספרות היה יקר לי מכבודי הפרטי ומהנאתי החמרית. ועל־כן החלטתי לכתוב שני מכתבים רכים לוויליקובסקי ולגולדברג, שבהם בֵּררתי להם בנחת את דעתי ואת טעותם, שטעו בדברַי, ומכיון שידעתי, שוויליקובסקי מכבד מאד את ד"ר צפרוני וגולדברג – את ד"ר גליקסון, כתבתי מכתבים מפורטים גם לשניהם וביקשתי מהם, שיבארו לאחד־העם את כל העניין. ועד כמה שאני זוכר, עשה כך ד"ר גליקסון, ועד היום אני מכיר לו טובה בלבי על כך. הסערה קמה לדממה, וברוך השם, “ישו הנצרי” יצא למכירה.

ומי פילל אז ומי מילל אז, שהספר “ישו הנצרי” יזכה לחמש הוצאות בעברית (עד שנת תש"ה) ויתורגם לאנגלית (ויזכה בלשון זו לאחת־עשרה הוצאות), לצרפתית וגרמנית (בשתי הוצאות) ושייכתבו עליו מאמרי־ביקורת למאות בשתים־עשרה לשונות שונות? – ודאי, היה כל זה בשבילי נחמה וקורת־רוח.

אבל לא הייתי חסר צרות צרורות גם לאחר שיצא הספר וקודם שהשלימו עמו שונאַי המרובים והשמרנים הנוּקשים, שאינם משלימים עם שום חדש ושהם מרובים בכל אומה ולשון.

ד"ר א. קאמינקה יצא ב"התורן" הניוּ־יורקי במאמר מלא זילזולים ביחס אל הספר, ובריינין הוסיף שמן על המדורה בצורה, שקשה לי למצוא שם לה. אפרים דיינארד, זקן אשמאי זה, שכל ימיו ידע רק להתנפל ולחרף ולגדף, הדפיס נגד “ישו הנצרי” שלשה ספרים מזוהמים, שבהם האשים אותי בפשטות, שקיבלתי כסף מן המיסיונרים, בעוד שבאמת יצאו המיסיונרים שבירושלים בקול־קורא מלא חירופים וגידופים על ספרי, שהוא “מלא שקרים וחילול כבוד האדון ישו המשיח”, ודרשו, שלא יקנה שום אדם את ספרי; ולא עוד, אלא שארבעה־עשר מיסיונרים וכמרים פנו בתזכיר אל ההגמון האנגליקני הירושלמי ודרשו, שיגרש את ד"ר הרברט דנבי, המתרגם את ספרי לאנגלית, מירושלים, מפני ש"מיום שיצא ספרו של קלוזנר קשה לדבר עם יהודי על הנצרות".

וכדאי לספר גם זה, שהקיסר ווילהלם השני, לאחר בריחתו לדוֹרן שבהולאנד, מצא לנכון לכתוב בירחון האמריקני החשוב Current History, August 1926, מאמר מפורט נגד ספרי, שבו הוא טוען, שהנצרות מיוסדת על האמונה, שישו פדה בדמו את האנושיות, ואילו ספרו של ה"רבי קלוזנר" מבטל אמונה זו, ובכן הוא ספר מזיק ומסוכן.

ואפשר, כדאי לספר גם זה, שקיבלתי המון פאסקווילים מזוהמים, שבהם נתנו אותי לאדם, שנמכר למיסיונרים ושהוא נמצא במצב של “ערב־שמד”.

ואפשר, כדאי לספר גם זה, שהאדון לאחובר, כעורך־"התקופה", מצא לנחוץ להראות ביחס ל"ישו הנצרי" “אובייקטיוויות” יתרה, שלא הראה ביחס לשום ספר אחר: הדפיס ב"התקופה" מאמר מלא עלילות־שקר על הספר ועל מחברו. כדאי היה לו לנקר עין אחת לשטיבל, ובלבד שינקר את שתי עיניו של קלוזנר. ודאי עשה כך מתוך “אובייקטיוויות גמורה” ו"העדר־משוא־פנים מוחלט".

ואפשר, כדאי לספר גם את זה, שד"ר קאמינקה כתב לי מכתב פרטי ובו הציע לפני בפשטות להסתלק מספרי “ישו הנצרי” ולשרוף אותו, ואז אעָשֶה גדול וקדוש בישראל, שהרי ספרי זה גרוע הוא משלושת הפוגרומים, שעשו הערביים ליהודים: בפוגרומים נהרגו אֵילו מאות של יהודים ואין זה נורא כל־כך, ואילו ספרי, שהוכיח את מציאותו של ישו, יגרום לכך, שלעולם לא יעזבו הנוצרים את ארץ־ישראל, בעוד שאילמלא ספרי זה היו הנוצרים מתרגלים להאמין, שישו לא היה ולא נברא, והיו נועלים את בתי־יראתם ואת מנזריהם, ואז היה קל לנו לרשת את הארץ…

אבל היה לי גם סיפוק לא־מעט ממאמריהם של פרופ' ש. קראוּס (ברבעון “דביר”), ב. דינאבורג (ב"הארץ"), ד"ר צפרוני (ב"החינוך"), ארי אבן זהב (ב"העולם") ויחזקאל תגר־קאוּפמאן (ב"עין־הקורא"), וכן ממאמריהם של חסידי אומות־העולם ג’ורג' פוּט מור, טרֵיבֶרס הֶרפורד וגֶרהארד קיטל (שאחר־כך נהפך לנאצי), שנתפרסמו בגדולי העתונים והירחונים לחקירת הבית השני והנצרות.

וסיפור מעניין הוא הסיפור בדבר התרגום של הספר “ישו הנצרי” לפולנית.

זמן מועט לאחר שיצא הספר באנגלית, בגרמנית ובצרפתית פנתה אלי הוצאת־ספרים פולנית אחת בבקשה, שארשה לה לתרגם את הספר לפולנית. הסכמתי לכך בתנאים, שהסכמתי לתרגום־ספרי ללשונות אחרות, ודרשתי, כמנהגי, שיישלח אלי התרגום לעיון ולתיקון. התרגום נעשה, אבל לא נשלח אלי ולא נמסר לדפוס מפני שבינתיים בטלה הוצאת־הספרים הפולנית. ובלא לשאול להסכמתי מכרה הוצאת־ספרים זו את התרגום לשבועון הפולני Opinja, שעורכו היה הסופר היהודי־הפולני רומאן בראנדשטֶטֶר, נכדו של המספר העברי המפורסם מ. ד. בראנדשטטר.

מר בראנדשטטר התחיל מדפיס את התרגום פרקים־פרקים בשבועונו. המכירה של השבועון עלתה הרבה על־ידי כך. אבל אילו היו שואלים להסכמתי, לא הייתי מרשה לפורר ספר מדעי פרקים־פרקים ולתת אותו בידי קהל־קוראים רחב, שבוודאי רובו אינו מוכשר לתפוס תוכן של ספר מדעי. ועד שהגיעה ההדפסה לפרק על “תולדות־ישו” לא נתעורר קיטרוג על התרגום. אבל כשנתפרסם פרק זה, שבו מדובר על ישו כעל “ממזר בן הנידה” ויש בו עליו עוד אגדות עממיות גסות, שדרך־אגב, בסוף־הפרק נאמר בפירוש, שאין להן יסוד היסטורי כלשהו, נתערבה הצנזורה הפולנית בדבר, אסרה את הפצת הגליון של השבועון, שבו נדפס פרק זה, ומסרה לדין את המו"ל של העתון, את המתרגם ואותי – את המחבר. לי לא היתה שום סכנה נשקפת ממשפט זה, שהרי איני דר בפולניה ואיני נתין פולני; אבל המתרגם והמו"ל היו יכולים לקבל עונש חמור.

הם פנו אלי בהודעה על כך. ואני הודעתי להם, שאני יכול לסייע להם בשני דברים: ראשית, יש בידי מכתב כתוב בידי מזכירו של האפיפיור בכבודו ובעצמו, שבו מודיע המזכיר, שבספריה של האפיפיור יש התרגום האנגלי של “ישו הנצרי”, אבל הוד־קדושתו רוצה, שיהא בה גם המקור העברי, ומבקש, שאמציא לו מקור עברי זה ואודיע את מחירו. מובן, ששלחתי מיד אֶכְּסמפלאר עברי לספריה האפיפיורית, וכתבתי, שכבוד הוא לי, שיימצא ספרי העברי בידי הוד־קדושתו, שקורא גם עברית. וקיבלתי תודה רשמית על הספר.

ושנית, ברבעון של האפיפיור Biblica נדפס מאמר־ביקורת, שכתב הגמון קתולי מאנגליה על “ישו הנצרי” בתרגומו האנגלי. ובמאמר נאמר, שאמנם, אין דעותיו של פרופ' קלוזנר מתקבלות על דעתנו שלנו, הנוצרים בכלל והקתוליים בפרט, אבל זהו ספר מדעי הגון, ומי שרוצה להכיר את השקפתו של יהודי מלומד וחוקר ישר על ישו ועל הנצרות הראשונית, כדאי שיקרא בספר זה.

ביקורת זו שלחתי למערכת של Opinia והיא הובאה לפני בית־הדין. ובית־הדין הפולני דן דין־אמת: הספר הוא מדעי ומותר להדפיסו כספר שלם, אבל אסור להדפיסו חוברות־חוברות או בהמשכים בעתונים וירחונים. וכך יצאנו שלשתנו זכאים בדין ואפשר היה להדפיס את התרגום בצורת־ספר.

אבל פולניה הקדושה אינה עומדת על הדין בלבד.

החשמן הראשי (ה"פרימאס") הקתולי של פולניה קאקובסקי פנה אל נשיא־פולניה בימים ההם, פרופ' מוֹשצ’יצקי, והודיע לו, שאם יודפס תרגום פולני של “ישו הנצרי” כספר מיוחד יקנו אותו כל הכמרים הקתוליים שבפולניה וילמדו מתוכו, שישו לא היה לא בן־אלהים ולא משיח ולא נביא, אלא בעל־מוסר בלבד; וזוהי סכנה חמורה לקתוליות כולה. אז קרא הנשיא ל"ווֹיֶבוֹדָה" (המושל) של ווארשה והודיע לו את דבריו של החשמן קאקובסקי. ה"וויבודה" קרא לבראנדשטטר והודיע לו, שאם יודפס התרגום בצורת־ספר, כמו שהירשה בית־הדין, יאסור הוא את הספר באופן אדמיניסטראטיווי, ואף המו"ל והמתרגם לא ינָקו.

מובן, שהתרגום הפולני לא ראה עוד אור (חוץ מן הפרקים שבשבועון הנזכר) עד היום הזה…

ובין היהודים, אפילו בין המשכילים והמלומדים שבהם, עדיין שולטת הדעה, שהספר “ישו הנצרי” הוא טוב לנצרות ורע ליהדות…

ומקרה אחד מפליא אי־אפשר לי שלא לספר.

שנה או שנתיים לאחר שניתרגם הספר לאנגלית על־ידי פרופיסור הרברט דנבי (ניו־יורק 1925) קיבלתי מכתב מן האוניברסיטה הסינית בפוּ־צַ’או, מן המחלקה הבוטאנית שבה, ובה כותב לי פרופיסור סיני לבוטאניקה, שהוא עוסק בחקירת התות (מזונן של תולעי־המשי) זה כארבעים שנה, ובספרו על התות הגיע לידי מסקנה, שהתות הופיע באירופה ראשונה בסיציליה בשנת 429. והנה בספרי “ישו הנצרי” אני מזכיר את התותים בין האילנות, שכבר היו מצויים בארץ־ישראל בימיו של ישו, ובכן עוד במאה הראשונה לספה"נ; והייתכן, – שואל הפרופיסור הסיני –, שלא הגיע אילן זה לסיציליה האיטלקית אלא לאחר 400 שנה, בעוד שאנו יודעים, שבין ארץ־ישראל ואיטליה היה משא־ומתן זריז ותכוף עוד קודם לכיבוש־יהודה על־ידי רומי?

השיבותי לו, שאין אני בקי בתולדות־האילנות, אלא שבמשנה, מעשרות, פרק א', משנה ב', נזכרים “תותים”, והמשנה היא עתיקה, שהרי בה נזכר התנא ר' יהודה, תלמידו של ר' עקיבה, ובכן המשנה היא מן המאה השניה לספירת־הנוצרים. ומכיון שבמשנה זו מדובר על התותים כעל פרי מפורסם ורגיל, הרי קרוב לוודאי, שהתות כבר היה נמצא בארץ־ישראל 50–100 שנה קודם לר' יהודה, ובכן – עוד בימי־ישו.

לאחר שבעה חדשים קיבלתי תשובה על מכתבי מן הפרופיסור הסיני לבוטאניקה. הוא מודה לי על מכתבי ומודיע, שהכניס את דברי בתרגום סיני (מאנגלית) לתוך ספרו, ואם קורא אני סינית ישלח לי את הספר לכשֶיֵצא. אבל מחיר־הספר גדול מפני שהוא רַבְכּמוּתי, ואם איני קורא סינית לא כדאי לשלוח אותו. השיבותי בתודה, אבל הודעתי, שבין 12 הלשונות, שאני קורא בהן, לא נכללה, לצערי, הלשון הסינית. ובזה נגמרה חליפת־המכתבים המעניינת בין ירושלים ובין פו־צ’או.

פרק כ"ג

"יום־גדולות". פרעות בירושלים. ז'אבוטינסקי ו"אסירי־עכו". מאורעות תל־חי. מאורע סאן־רימו. פרעות ביפו. "אסיפות־הנבחרים". אני נעשה אנטישמי. נוצרה "הסתדרות־הפועלים" וניצחה "אחדות־העבודה". קריעת עבר־הירדן. צ'רצ'יל בירושלים ו"הספר הלבן" הראשון.

עסקתי ביותר מן הרצוי לי בעניינים קשורים בספר, שהוא מפעל־חיי, והקדמתי קצת את המאוחר. עכשיו אשוב להמאורעות הכלליים. קראתי להם בשם “יום־גדולות”¹⁰. ואכן שם זה נאה ויאה להם.

כבר הזכרתי למעלה, שהרברט סמואל, עוד קודם שבא לארץ כנציב עליון, יעץ למושל־ירושלים, שירשה הפגנה ערבית אנטי־ציונית ראשונה. והיא נתקיימה בפועל בח' באדר, תר"ף (27 לפברואר, 1920), והיתה תחילת כל המלחמה הערבית הבלתי־פוסקת בציוניות. הפגנה ראשונה זו הסתפקה בקריאות בלבד נגד הגירת־היהודים. וכשראו הדמאגוגים הערביים, שאין מתנגד להפגנה ממין זה, סידרו לאחר עשרה ימים (בי"ח באדר אותה שנה, 8 למאַרס) הפגנה שניה, שבה לא רק איימו על היהודים, שיכריחו אותם על־ידי מעשים (כלומר, על־ידי פרעות ורציחות) לעזוב את הארץ, אלא גם פצעו 5 יהודים ושיברו את השלט של בית־החולים היהודי, שהיה “מגן־דוד” על גבו. ובעתון “סוריה אל־ג’ינוביה” (“סוריה הדרומית”, כלומר, אין ארץ־ישראל בנמצא כלל, אלא זוהי “סוריה הדרומית” בלבד), עתונם של עריף־אל־עריף ושל אמין אל־חוסיני, נדפס בפירוש, שאם המחאות של הערביים לא תַשְׁפַענה “יעברו למחאות במעשים: במקום קולמוסים ישתמשו בחרבות ובמקום דיו ישתמשו בדם”… ולעתון זה ולכותבי דברים כאלה לא נעשה כלום. הדבר ברור: כאן רוקמת יד זרה מזימות מסוכנות בסתר. ובאמת בעוד שתמיד היו הערביים־המוסלמיים שונאים את הערביים־הנוצריים, ה"ערלים ואוכלי־החזיר", שנאה דתית עמוקה, פתאום נתאחדו “מדיין ומואב” בשנאת־ישראל ונוסדה “אגודה איסלאמית־משיחית” (כלומר, מוסלמית־נוצרית) בארץ, שהדבר היחידי, שאיחד את חבריה הרחוקים כל־כך זה מזה, היתה – שנאת־ישראל. וכפי שאומרים, יסד אגודה זו האנגלי ריצ’מונד, שהיה ראש־מחלקת־העתיקות בירושלים, בהסכמתו של בּוֹלְס, שנתגלה כשונא־יהודים, או לכל הפחות, כשונא־ציוניות.

ולאחר שראו הערביים, שההפגנות ומאמרי־ההסתה, ואפילו פציעת־היהודים, עוברים עליהם בלא עונש, צעדו עוד צעד אחד בדרך “בלתי־מסוכנת” זו וערכו – פוגרום בירושלים בימי ב’–ד' של חול־המועד של פסח, תר"ף (4–6 לאפריל, 1920) – הפוגרום האנטי־יהודי הראשון בארץ־ישראל, מה שלא אירע אף פעם בימי־התורכים… נהרגו 6 יהודים, וביניהם האגרונום שמואל הרמתי והרב לאזובסקי, כ־200 נפצעו, ובהם כ־15 פצועים קשה, היו גם שתי נערות מאונסות, 14 קברים מחוללים, בית־כנסת שרוף וחנויות שדודות לעשרות…

קשה לשער את הרושם, שעשה עלינו מאורע זה. ועלי – ביחוד: מזלי גרם, שלא ראיתי פוגרום ברוסיה: בימי־הפוגרומים של 1881 עדין הייתי ילד ונמצאתי מחוץ לאודיסה, בימי־הפוגרומים של 1906 הייתי בלוזאנה ובימי־הפוגרומים באוקראינה בשנות 1919–1921 כבר עברתי לארץ־ישראל. והנה – פוגרום אנטי־יהודי מובהק בירושלים עיר־הקודש דוקה, ותחת שלטון־האנגלים דוקה, ולאחר הכרזת־באלפור דוקה… אמי הזקנה, שבאה עמנו לארץ, רעדה וריטטה כולה: “כאן, בארץ־ישראל – פוגרום – הייתכן?” – ולא הוסיפה לדבר: פרץ זרם־דמעותיה באין מעצור…

גם אוסישקין נזדעזע עד מעמקי־נפשו. הוא רץ אל סטוֹרס, מושל־ירושלים, דפק על השולחן וצעק:

– פוגרום בארץ הקדושה! פרעות תחת שלטון־המאנדאט! ולאנגליה יש כוח לעורר אותן, אבל לא לדכא אותן!

סטורס נתרתח:

– לא נכון, אין כאן פוגרום! יש כאן רק “מהומות” (troubles), דבר רגיל בכל מושבה אנגלית. יש כאן מהומות כמו באירופה בין עמים לעמים ובין מעמד למעמד באותו עם. לא ארשה, שתקראו למה שאירע בירושלים “פוגרום” או “פרעות” בעברית. רק “מהומות” הן אלו.

ומאז לא התירו לעתונים העבריים לדבר על “פוגרום” ו"פרעות" והתחילו כותבים על “מהומות” בלבד…

ואולם מי שיחשוב, שהפוגרום בירושלים היה דומה לפוגרומים רוסיים, לא יהא אלא טועה.

אפילו יהודי־"מאה־שערים", היהודים האדוקים באמונתם, שלא סבלו את הציוניים האפיקורסים ה"דוחקים את הקץ", הראו כאן סימני גבורה ואומץ: הם נלחמו בפורעים בכל מה שהיה בידם. ואין אני צריך להאריך בדבר הידוע, שז’אבוטינסקי, שנמצא אז בירושלים, אירגן את פלוגות־ההגנה ובחרף־נפש, בשעת מצב־מלחמה בארץ נלחמו המגינים כאריות בפורעים הערביים עד – שאסרה הממשלה הצבאית את ז'אבוטינסקי ואת 19 חבריו בהגנה כ"קושרים קשר" ו"מורדים", שסכנה של פסק־דין של מיתה היתה נשקפת להם. אֶפופיאה נשגבת־עגומה זו עדיין זכורה לרבים: המאסר, המשפט, שנסתיים בפסק־דין של 20 שנות־מאסר לז’אבוטינסקי, הכליאה במבצר־עכו, ואחר־כך החנינה. מה שכדאי להזכיר כאן הוא: שאז עמד כל הישוב כולו מאחורי ז’אבוטינסקי. כשנשקפה לו סכנת פסק־דין של מיתה נגזרה תענית בארץ, שהשתתפו בה כל האדוקים זולת “חסידיו” של הרב זוננפלד (אנשי ה"אגודה"): רב קנאי זה החליט, שז’אבוטינסקי הוא “מורד במלכות” וחייב מיתה… ולעומת זה התיר הרב רא"י קוק משום פיקוח־נפש לחתום על בקשת־חנינה ביום טוב. זוהי היהדות: שני רבנים, שניהם אדוקים, שניהם לא יטו ימין ושמאל מן התורה והמצוות – ושניהם פוסקים בעניין אחד פסק־דין מנוגד מן הקצה אל הקצה… כוחה של תורתנו הוא בגמישותה ובחיוניוּתה. היא כופה את החיים להשתעבד לה, אך היא יודעת גם להסתגל אל החיים במידה שאין כדוגמתה.

והדיכאון ביהדות, שנגרם על־ידי הפוגרום הראשון בירושלים, גדל עוד על־ידי מאורע־תל־חי, שקדם לו בחמישה שבועות בערך.

בי"א באדר, תר"ף (1 למארס, 1920), התנפלו 200 ערביים על החווה (הקבוצה) העברית הקטנה אז תל־חי, סמוך למתולה, שהיו בה בסך־הכל 35 צעירים וצעירות מישראל, והרגו 6 אנשים, 4 צעירים ו־2 צעירות, וביניהם נפל על עמדת־הכבוד גם יוסף טְרוּמפֶּלדור ועל לשונו המלות האגדותיות: “טוב למות בעד ארצנו”. היהודים הוכרחו לעזוב זמנית את תל־חי, כפר־גלעדי ומתולה. קל לשער, כמה גדל דיכדוך־הנפש בישוב ובחוץ־לארץ. כך התחילה פרשת־הדמים של הכניסה ל"בית הלאומי"…

אבל כל דיכאון זה חלף ועבר כשביום ו' באייר, תר"ף (26 לאפריל, 1920), הוחלט בועידת־השלום בסאן־רימו שבאיטליה למסור את המאנדאט על ארץ־ישראל לבריטניה הגדולה ולהכניס את הכרזת־באלפור לתוך גוף־החוזה, שייעָשה בין תורכיה ובין אנגליה ובעלות־בריתה. ויום סאן־רימו חל כאילו בכוונה תחילה ביום־הצום, שנגזר כמחאה על מאסרם ובתביעה לשחרורם של ז’אבוטינסקי ואסירי־עכו. “לערב ילין בכי – ולבוקר רנה” – אומר המשורר האלוהי. כאן היה להפך: בבוקר צום וקינות ובכי ובשעת־הצהרים – תהלוכת־הפגנה עצומה אל הכותל המערבי, ומשם – אל בית־הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה, ונאומים נלהבים של הרב קוק, אוסישקין, ועוד, על הישועה הגדולה, שנעשתה בישראל. כאילו היתה רוח אחרת עם הישוב הקטן־הגדול, ואפשר, עם עם־ישראל כולו. רגש חדש, שלא ידע היהודי במשך אלפי שנות הגלות והשפלות, צמח וגדל בתוכו – רגש־האדנות. בזה קדמתי למשורר המופלא אורי צבי גרינברג. העם הקטן בארצו הקטנה הוא אדון לעצמו ואדון לארצו; ומי שבא לגזול את חירותו בארצו הרי זה כאילו בא לבטל את קיומו וייפגש בהתנגדות של יאוש, שאין לקום בפניה. המשיח עוד לא בא, אך עקבותיו כבר נראות וניכרות. שהרי התחלת־הגאולה היא הגאולה עצמה. וכבר סיפרתי למעלה על ההתלהבות ורגש־ההקרבה, שעוררה קרן־הגאולה בארץ.

כתבתי אז את המאמר “המאורע של סאן רימו”¹¹, שבו דיברתי על רגש־אדנות זה והטעמתי, שעל־ידי אישור־המאנדאט בסאן־רימו יצאה הציוניות מקרן־זוית ועלתה על במת ההיסטוריה של העולם הגדול. וזהו ההבדל בין הציוניות של עכשיו ובין חיבת־ציון והציוניות הרוחנית. ונראה לי, שזה היה הגילוי הראשון של דרכי המיוחדת בציוניות: הדגשתי, שבא הקץ ל"ציוניות הקטנה" ונעשתה התחלה לציוניות הגדולה.

ואין זאת אומרת, שהציוניות הגדולה תסמוך על נסים ועל דיפלומטיה בלבד: בלא עבודת־עם לא תקום המדינה העברית, והמכשולים עוד מרובים וגדולים, והאכזבות תהיינה מרובות וקשות. אבל הציוניות יצאה לדרך־המלך ומדרך זו לא תחזור עוד לקרן־זוית. ברוח זו כתבתי גם את המאמר “גילו ברעדה”¹². שישים דור ציפינו למאורע כזה – שיאשרו את תביעתנו ההיסטורית ואת יעודנו הלאומי 53 מדינות־ממלכות. אבל אל ה"גיל" שלנו צריכה להיות מצורפת גם ה"רעדה": שונאינו מרובים והמכשולים האובייקטיביים להגשמת־רעיוננו הם קשים כל־כך, ויש חשש של כשלון בדרכנו. אלא שחזון גדול של הרוח ומאמצים גדולים של הידים יביאו את ההצלחה. הדרכים של חיבת־ציון בלבד ושל ה"מרכז הרוחני" בלבד בלא מדיניות תקיפה בעלת־מעוף ובעלת־תנופה לא תבֵאנה אל התכלית הגדולה.

זו היתה השקפתי הציונית באותו “יום־גדולות” ושוב לא זזתּי ממנה מאז ועד היום. וחוֹשבני, שהלך־רוח זה היה נחלת־רבים באותם הימים הגדולים. ואם לא הביאו המאורעות הקשים לידי יאוש, הרי היה זה מחמת ה"אף־על־פי־כן הגדול", שדומה, הייתי הראשון, שעמדתי עליו במאמר מיוחד¹³.

על כל פנים, האישור של סאן־רימו עשה רושם כביר לא רק בארץ־ישראל. ונתחזק הרושם על־ידי מינויו של הרברט סמוֹּאל לנציב עליון בארץ. מאדיס אבֵּיבה בחבש עד וולאדיבוסטוק ברוסיה האַסְיָתית ומטראנסוואל באפריקה הדרומית עד פינלאנד באירופה הצפונית נתקבצו יהודים לבתי־כנסיות וקראו את ההלל. חזרו אלינו ימי־החשמונאים. וב"שבוע־הגאולה", שבא אחר סאן־רימו, תרמה לקרן־הגאולה מושבה קטנה כיבניאל 3,000 לירות ומושבה קטנה כבאר־יעקב – 1,000 לירות.

וגדלה השמחה ועמקה ההתפעלות כשביום י"ד בתמוז, תר"ף (1920), דרך ה"נציב הראשון ליהודה", סיר הרברט סמואל, על אדמת ארץ־ישראל מוקף הדר־מלכות, ובכ"א בתמוז קרא בירושלים את “דבר־המלכות”, שבו מוטעם, שאנגליה ובעלות־בריתה “החליטו לאחוז באמצעים, שיבטיחו את הבניין המודרג של בית לאומי לעם־ישראל”, ואת “דבר־הנציב”, כלומר, את תכנית־העבודה שלו, שבה הוכרזה חנינה לכל ה"אסירים המדיניים", ובתוכם לז’אבוטינסקי ו־19 חבריו ב"מבצר־עכו". למעלה ניסיתי לתאר את ההרגשות, שעוררה תופעה חדשה זו בתולדות־ישראל. יהודי משנה־למלך, לא סתם באיזו ארץ מארצות־הגולה, כר' שמואל הנגיד או ר' חסדאי אבן שפרוט בספרד או כלורד רידינג בהודו, אלא בארץ־ישראל על יסוד הכרזה ברורה, שארץ־ישראל עתידה ליעשות בית לאומי ליהודים – הרי זה חלום בהקיץ, הרי זה יעוד משיחי, שמתחיל להתגשם בפועל! הרי זה יותר מהכרזת־כורש ו"ימי־זרובבל"! – כך היתה דעתי באותם הימים וכך דעתי גם כיום. אלא שגם אז כבר הזהרתי במאמרים ב"השלח" וב"הארץ" שלא להפריז באמונתנו במידת־הטוב, שהובטחה לנו, ושלא לנטות לפשרות, וויתורים וטענת “מה אפשר לעשות?”: לתבוע ולהילחם ולעבוד ושלא להתייאש – זו היתה הסיסמה שלי מאז ועד עתה.

בימי י"ד–ט"ז לאדר ראשון, תרפ"א, קרא הרברט סמואל ל"אספה כללית לסידורה של הרבנות הראשית", שהשתתפו בה רבנים הרבה וגם “חוּלוֹנים” מועטים, שנתמַניתי על־ידי סמואל להיות אחד מהם. ובאסיפה כללית זו היה לי אומץ־לב לומר, שיש דברים במשפט התלמודי, שהיו טובים לשעתם וכיום נתיישנו מפני שנשתנו הזמנים והמסיבות, למשל, שאשה פסולה לעדות. ואם רוצים אנו, שהישוב החדש יקבל עליו את פסקי־הדין של הרבנות, יש צורך לפרש פירוש חדש את הדינים המיושנים הללו, כמו שנהגו גדולי־הרבנים בכל דור ודור. – אין מן הצורך לומר, שתביעה זו לא נתקבלה על־ידי הרבנים באסיפה זו; אלא שהרב י. ל. פישמאן אף זיכה אותי במאמר על אסיפת הרבנים, שפירסם בעתונו “התור”, בתואר “אנטישמי יהודי” – לא פחות ולא יותר!

השתתפתי גם כציר בשני המושבים הראשונים של “אסיפת־הנבחרים”, בכ"ה–כ"ח בתשרי, תרפ"א, ובו’–ט' באדר, תרפ"ג. בשתי אסיפות חשובות אלו תבעתי שתי תביעות עיקריות: שיווי־זכויות גמור ומוחלט של האשה העבריה לבחור ולהיבחר והבדלה מוחלטת בין קהילה גלותית ובין הקהילה המדינית־העצמאית בארץ־ישראל, שאינה אלא דרגת־מעבר אל עיריה יהודית גמורה. התנגדתי לקרוא לקיבוץ היהודי בארץ בשם "כנסת־ישראל', שהרי שם זה הוא הוא מה שמציין את עם־ישראל ככנסיה דתית ולא כאומה מדינית וארצית, והצעתי לקרוא לקיבוץ היהודי בארץ בשם “חֶבר־היהודים” כמו שנקרא השלטון בימי־החשמונאים ונחקק על המטבעות העבריים של שמעון בן מתתיהו, יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס. פירסמתי מאמר על כך בשם “גלות בארץ־ישראל”¹⁴, ומאמר שני בשם “אסיפת־הנבחרים, המושב השני”¹⁵. אבל שומע לא היה לי. אפילו בן־גוריון נשאר עומד באמצע־הדרך ותיקן את המצב רק במקצת. מצב־הרוחות המרומם התחיל נוטה לצד הירידה.

ובאסרו־חג־הפסח, תרפ"א, פרצו הפרעות ביפו. ומזלי גרם לי שוב להיות נוכח בפרעות: הייתי בפסח בתל־אביב, ולא הספקתי לשוב לירושלים עד שפרצו הפרעות ביפו, שאז נרצח י. ח. ברֶנר באכזריות נוראה. אין לשער מה שנעשה בלבו של כל אחד מאתנו למראה הפרעות בפעם השניה במשך שנה אחת – ולאחר סאן־רימו ובזמנו של ה"נציב הראשון ליהודה"! – אבל צריך אני לומר, שלא חסרה גם מקצת נחמה. נשים זקנות בתל־אביב חרקו שן: “בארץ־ישראל שלנו יעֵזו לעשות פרעות בנו?” – צעקה אשה בת־שבעים. ואשה זקנה אחרת צעקה: “האומנם גלות היא ארץ־ישראל גם היום? למה שותקים להם? וכי אין לנו בחורים, שיגנו עלינו?”.

והסופר מרדכי בן הלל הכהן, שכבר היה אז זקן בן 65, צעק בפנַי לאוסישקין, שעמד אז בראש “ועד־הצירים”:

– אתה, אוסישקין, אשם בכל! – במקום להגן על היהודים צריך היה להתקיף את הערביים בכפרי־הפורעים, ואז היו יודעים, שלא כדאי לפרוע פרעות ביהודים. כלום נתנהג כאן כמו בגלות? כלום אף כאן נסתפק בפלוגות־הגנה? אם כן, מה בין גלות לארץ־ישראל? ומה כל “בית לאומי” מדומה זה?

כך קיבלו היהודים בתל־אביב ובירושלים את הפרעות. והגדוד היהודי בפקודתו של אליעזר מרגלין מאוסטראליה עסק בדיכוי־הפרעות בלא פקודה – מה שגרם לפיזור־הגדוד, שבאמת לא רצו בקיומו לא החיילים חברי־הגדוד, שנמאסה עליהם עבודת־הצבא בימי־שלום ולא תפסו, שאז דוקה הכרחי הגדוד בארץ, ולא ההנהלה הציונית של אז, שזולת ז’אבוטינסקי ראתה כמעט את כל העבודה הציונית כלולה באיסוף־כספים ובייסוד של קבוצות ומושבי־עובדים.

התחלתי לראות מעט־מעט, שאין חזון בציוניות. הרגשתי, שהחזון של הנוער המייבש ביצות, כובש כבישים והחי בקבוצות חיי־רעב למחצה, אינו החזון הציוני – גאולת־ישראל המדינית, הכלכלית והרוחנית, – אלא החזון הסוציאליסטי, שמכיון שהוא מבוסס על המאטֶריאליסמוס ההיסטורי הרי ה"מפעל והבניין" הכלכליים הם בשבילו הכל, והשאר – אך אמצעי להגשמת־הסוציאליסמוס. והתחלתי מתרחק מעט־מעט מן התפיסה הציונית הכללית של אותו זמן, שהישועה תבוא אך ורק על־ידי ריבוי של קרקעות וקבוצות בארץ. כל ימי־חיי האמנתי, שהמאורעות הגדולים בהיסטוריה באו על־ידי חזון גדול, שקדם למאורעות והוא קשור בהם קשר אמיץ; חזון, שהוא מלהיב לבבות ומרומם נפשות, מגביר את הרצון ומפַנה את כל המכשולים. ואולם חזון זר, סוציאליסטי־כללי, שהוא קשור רק קשר רופף בציוניות ושהגשמתו היא כולה חולין – קיבוץ־כספים ועבודה כלכלית, – אי־אפשר שיביא את הציוניות לידי הגשמתו של חזונה הגדול, המדיני־המשיחי. ודאי, העבודה הכלכלית יכולה וצריכה להביא תועלת מרובה להגשמת־החזון. אבל בתנאי שתהא משועבדת שעבוד גמור לחזון הציוני הגדול ולא שתהא עיקר שָׁוה בחשיבותו לציוניות המדינית ואפילו עולה עליה. כשאדם עובד לשתי רשויות אינו עובד אף לרשות אחת מהן; וּכשרָשוּת זרה מתגברת על הרשוּת הלאומית סופה שהרשות הלאומית תתכַּוֵץ ותצטמצם עד שתעבור ותיבטל מן העולם…

ולפיכך נולד חשד בלבי בדבר כל הכיוון של “הסתדרות־העובדים הכללית”, שנוסדה בחנוכה תרפ"א. ראיתי מיד, שיתגבר בה היסוד של “אחדות־העבודה” על זה של “הפועל הצעיר”, ובכן מעט־מעט תעלה בה חשיבותו של המעמד על זו של האומה ויתגבר בה היסוד הסוציאליסטי על היסוד הציוני, ולסוף – גם היסוד הזר על היסוד של היהדות ההיסטורית כפי שנתבטאה בדת ובלאומיות המעורות זו בזו. ופחד זה של דֵיהיסטוריזאציה, שתקף אותי עוד בימי “תנועת־השחרור” הרוסית הראשונה, בשנות 1904–1906, ושנתבטא במאמרי “הסכנה הקרובה”¹⁶, הוא הוא שהרחיק אותי ממפלגת־הפועלים וקירב אותי אחר־כך לרוויזיוניסטים בלא שֶנִזְדַהֲתָה דעתי עם דעתם של הרוויזיוניסטים זֶהוּת גמורה.

ומכה חזקה היתה בשבילי קריעת עבר־הירדן מעל ארץ־ישראל וגזילתו מעם־ישראל, שהכריז עליה סיר הרברט סמואל בעשרה בסיון, תרפ"א (1921). בכל כוח־הכרתי עמדה לפני סכנת הצימצום של הארץ הקטנה: צימצום השטח לעליה, לחקלאות, לתעשיה, שהרי עבר־הירדן גדול כמעט פי שלשה ומחצה מארץ־ישראל המערבית והוא אף פורה יותר ממנה. ובעתון “על המשמר” של א. ז. בן־ישי, שהקדיש גליון כפול¹⁷ לשאלת עבר־הירדן, פירסמתי מאמר חריף בשם “אנגליה הכריזה את חירות עבר־הירדן”, שלצערי לא הושם לב לדבריו, שכתבתי בדמי־לבבי ממש. שהרי בשעה שנדפס המאמר ונתפשט בירושלים פגשתי במקרה אחד מעסקני־הפועלים המפורסמים ביותר. הוא העמידני ואמר לי:

– קראתי את מאמרך על עבר־הירדן. מאמר חריף וכתוב יפה. אבל למה אתה מתרגש כל־כך? כלום כבר יישבנו את עבר־הירדן המערבי? – יש לנו עוד כאן די עבודה. אחר־כך נמצא עצה.

כך היו אף עסקנינו הטובים והמסורים ביותר קצרי־ראיה ונעדרי־חזון אז. והכל – מפני שנתקעו בשני דברים בלבד: איסוף כספים וייסוּד־קבוצות – וחוץ מזה לא ראו כלום.

ואולם באותה שנת תרפ"א (1921) זכינו עוד למאורע חשוב זה: ביקר ב־28 למארס ווינסטון צ’רצ’יל, שהיה אז מיניסטר־המושבות, בירושלים, ואז ניתן הספר הלבן הראשון.

נאומו של צ’רצ’יל מעל הר־הצופים, במקום שהיתה עתידה להיבּנוֹת האוניברסיטה העברית, היתה חוויה גדולה בשביל כולנו.

זכורני: שורות ארוכות של ילדי בתי־הספר, ודגלים בראשן, נוהרות להר־הצופים ביום־תחילת־אביב שִׁמְשׁוֹני נהדר. ואנו, המוזמנים לנאומו של צ’רצ’יל, נמשכים אחר הילדים ושמחה גדולה בלבנו: זכינו, שמיניסטר של העם האנגלי הגדול יכבד את הישוב הקטן שבארץ בנאום מיוחד. צ’רצ’יל כאילו עומד לפני כיום, צעיר ב־34 שנים ממה שהוא עכשיו ובלתי־דומה לתמונותיו, שעתונינו מלאים אותן עכשיו. נאום מזהיר היה נאומו, ציוני מתון, אמנם, אבל ציוני גמור. על־ידו עמדו: הנציב העליון היהודי, גֵ’ימס רוטשילד, בנו של הנדיב הידוע הנערץ, במונוקול שלו ורעיתו היפֵהפיה, אוסישקין, ראש ועד־הצירים, וכל חבריו בועד זה, ועוד סופרים ועסקנים, סָלתה ושמנה של ירושלים הקטנה אז. ולבנו פחד ורחב. הרגשנו, שיש כאן מיעוט־הדמות של הציוניות, אבל העובדה עצמה, שאין אנו עוד “כמות מבוטלת”, למרות מיעוט־מספרנו בארץ, וממלכה אדירה מתחשבת בנו, עשתה עלינו רושם חיובי.

ואולם לאחר שעזב צ’רצ’יל את הארץ השאיר לנו “מתנה” לא־טובה כל־כך: חוץ מן האישור של קריעת עבר־הירדן, שנעשתה על־ידי סמואל, כפי שאומרים, לפי דרישתו של צ’רצ’יל (סמואל עצמו היה אומר, שהוא עשה כך כדי שהבדואים שבעבר־הירדן ובמדבר שמאחריו “לא יכרתו את צואריהם של היהודים”, שיתיישבו בעבר־הירדן), השאיר לנו גם את “הספר הלבן” הראשון, שבו לראשונה נתקצצו כנפיו של “הבית הלאומי”. הדבר הטוב היחידי, שנשתמר ממנו, היה המשפט (שכפי הנראה, דרש סמואל דוקה להכניסו), שהיהודים “יעלו לארץ־ישראל בזכות ולא בחסד”. אבל כבר אז מדובר היה על עליה לפי “כוח־הקליטה” של הארץ (כאילו אין כוח־הקליטה מתרחב עם העליה עצמה!) והוגד כמעט ברור, שאין ה"בית הלאומי" שם־נרדף למדינה יהודית.

ומאז התחיל מצב־הרוחות יורד בארץ למרות מה שהיו בשנים הבאות גם רגעים גדולים של עליה – עליה ממש ועלית־נשמה. ומאז נוכחתי, שרק “פוליטיקה טובה” יכולה לגרום ל"אֶקוֹנוֹמיקה טובה", ל"פינאנסים טובים", ואפילו ל"תרבות לאומית טובה"…

פרק כ"ד

מסביב להקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים. חמשת חסרונותי, שפסלו אותי מלהיות פרופיסור.

בקיץ של שנת תרפ"ב (1922) נודע לי, שהאנגלים ביחד עם הצרפתים רוצים ליסד בירושלים מחלקה למדעי־הרוח (Faculty of Arts) בעיקר לשם הפצתה של התרבות האנגלית, ובמקצת – גם של התרבות הצרפתית. וכדי למשוך את היהודים אל התחלת־אוניברסיטה זו באנגלית הם מוכנים להקים בה גם שלש קתדראות עבריות ולהושיב בהן את בן־יהודה, את דוד יֶלין ואותי.

נזדעזעתי. היהודים להוטים אחר השכלה עליונה, וביחוד אחר השכלה עליונה של הגויים, ובאין עדיין אוניברסיטה עברית בארץ הרי ילדיהם של אחינו בני־ישראל יעזבו את בתי־הספר העבריים שלנו וילכו ללמוד ב"קוליג'" האנגלי שבירושלים כדי להיכנס למחלקה הראשונה של האוניברסיטה האנגלית – והגימנסיה העברית ושאר בתי־הספר שלנו מה יהא עליהם? ומה צורך יהא אז באוניברסיטה עברית? – ברור היה לי, שתגבר אז סכנתה של האנגליזאציה, ש"ניצניה" כבר נראו אז בארץ.

שַׂחְתּי את דאגתי זו לבן־יהודה וילין – ולתמהוני שמעתי מפיהם, ששניהם מוכנים ומזומנים לישב בקתדרה באוניברסיטה אנגלית. ולא צורך־פרנסה גרם בעיקר להסכמה זו (ליֶלין היתה אז פרנסה בשפע). בעיקר גרמה לכך ההשקפה, שה"ארץ היא ארצנו והממשלה היא ממשלתנו, ואם היא מזכה אותנו באוניברסיטה שלה בשלש קתדראות עבריות, הרי מן הראוי לקבל את הצעתה בתודה". אני לא הסכמתי להצעה למרות מה שהייתי אז מחוסר־פרנסה גמור, שהרי “השלח” הופסק אז וב"ועד־הלשון" נמחק התקציב הקטן למזכיר, כמסופר למעלה. למרות מצבי החמרי הדחוק אמרתי לבן־יהודה וליֶלין, שאני לאוניברסיטה נוצרית, שיש לה כיוון אנגליזאטורי בהכרה או שלא בהכרה, לא אלך. ועל זה נתכבדתי על־ידי הגברת בן־יהודה בתואר של “יהודי גלותי, שהביא מרוסיה את השנאה לממשלה ואינו מבין, שכאן, תחת שלטון־אנגליה ואחר הכרזת־באלפור, אין לחשוש לשום דבר”.

אז פניתי לאוסישקין, שעדיין היה אז בראש־הציוניות בארץ, וסיפרתי לו את מצב־הדברים. והוא הסכים לדעתי והבין לרוחי מיד. החלטנו לאסוף אסיפה קטנה ולדון בדבר. הוזמנו בן־יהודה, ילין ואני, אוסישקין, שהיה המזמין, וד"ר יוסף לוריא, שהיה אז ראש מחלקת־החינוך העברית. אחר וויכוחים ארוכים, שבהם חזר ילין מדעתו, הוחלט נגד דעתו התקיפה של בן־יהודה, שהיה בעד ההשתתפות באוניברסיטה מעורבת עד הסוף, ששלָשתנו נסתלק מן ההצעה בהבעת־תודה ובהסברה, שאנו חושבים לפתוח אוניברסיטה עברית גמורה, שכבר הונח היסוד לה על־ידי ד"ר חיים ווייצמאן עוד בשנת 1918.

אבל אני טענתי, שאין להסתפק בשלילה ויש לעשות משהו חיובי, שיקרב את פתיחת האוניברסיטה בפועל. אוסישקין הסכים לכך. ומיד נוסדה “ועדה לשם פתיחת האוניברסיטה העברית”, שחבריה היו: בן־יהודה, ילין ואני, אוסישקין, אחד־העם, שבחרנו בו לנשיא־הכבוד, פרופ' פיק כבא־כוח של ה"מזרחי", נורמן בֶּנטוויטש, מזכיר־המשפטים אז, ככוח יורידי וכעוסק בחכמת־ישראל, שלמה גינצבֶּרג (גינוסר עכשיו), בנו של אחד־העם, שהיה אז פקיד במחלקת־החינוך של הממשלה והשתתף בועדה לשם פתיחת המכון למדעי־היהדות, שנוסדה בלונדון, וד"ר א. ל. מאיר, שהיה אחד מחברי־הועד של האוניברסיטה האנגלית. על־פי הצעת־שנינו – של אוסישקין ושלי – בחרו לתוך הועד את הד"ר י. ל. מאגנס, שבא אז זה לא כבר מאמריקה ונתיישב בירושלים וידענו בו עוד מימי הקונגרסים הציוניים הראשונים, שהוא נתון כולו לענייניה של התרבות הישראלית ויש לו השפעה מרובה באמריקה. תלינו בו תקוות מרובות ביחס להקמת־האוניברסיטה, ותקוותינו נתקיימו מצד זה במילואן.

חיברתי את התזכיר הראשון על הקמת האוניברסיטה ועל התקציב הנצרך לכך. התזכיר נדפס כמאמר בשם “לפתיחת האוניברסיטה בירושלים”¹⁸ ונכנס אחר־כך לתוך מחברתי על האוניברסיטה העברית¹⁹. אז סידרתי גם רשימה של פרופיסורים, שכללה את מבחר החוקרים והוגי־הדעות העבריים באותם הימים. אחר־כך נתמנה בן־יהודה למזכיר בשכר של ועדת־האוניברסיטה ונשאר במשרתו עד יום פטירתו, בחנוכה תרפ"ג. אני עשיתי מה שעשיתי בשביל האוניברסיטה שלא על מנת לקבל פרס, רק כחבר־הועדה.

ובועדה גופה נתגלעה מחלוקת לשם שמים: אם יש לנו צורך לפתוח “מחלקה פילוסופית” (כלומר, מחלקה למדעי־הרוח העבריים והכלליים כאחד) של אוניברסיטה ממש, שמחלקה זו היא ההתחלה שלה, או די לנו במכון למדעי־היהדות. אחד־העם טען, שהקמת־אוניברסיטה אינה לפי כוחותינו כיום, ואם נייסד “מחלקה פילוסופית” ונרצה להיות בעלי־אוניברסיטה ככל הגויים, הרי תהא האוניברסיטה, שאנו מתחילים בהקמתה על־ידי מחלקה עברית־כללית כזו, ממדריגה שלישית: היא תהא במדריגה של “אוניברסיטה ליטאית” ולא לכבוד תהיה לעמנו הגדול והעתיק ולירושלים לב־העולם. ואני לא פחדתי מפני “אוניברסיטה ליטאית” ומפני “ככל הגויים” מצד זה. טענתי, שמצד אחד, גם בשביל מכון למדעי־היהדות אין לנו עכשיו כוחות ממדריגה ראשונה, ומצד שני, גם מחלקה פילוסופית עברית–כללית תתפתח לאט־לאט ותגיע למדריגה גבוהה. אך טענתי העיקרית היתה – שתפיסת־העולם הציונית אינה מרשה לנו להבדיל גם בארץ־ישראל בין יהדות ואנושיות ובין קודש וחול. – בהשקפתי זו החזיקו רק שנים מחברי־הועדה: אוסישקין וד"ר א. ל. מאיר; השאר היו על צדו של אחד־העם או פסחו על שתי הסעיפים.

ובינתיים השיג ילין כספים בשביל המכון למדעי־היהדות דוקה.

כשהיה בלונדון יסד ועדה אוניברסיטאית שניה, שנכנסו לתוכה מתנגדים לציוניות ומבטלים את הספרות העברית החדשה כחוקר אדולף בו’כלר; וכשהיה בפאריס יסד ועדה אוניברסיטאית שלישית ובראשה הרב החוקר ישראל לוי, שהשקפותיו על הציוניות ועל הספרות העברית החדשה היו כאותן של בו’כלר. הועדה הלונדונית לא אספה סכומים ניכרים; אך הרב לוי, ראש הועדה הפאריסאית, קיבל מן הבארון בנימין רוטשילד הבטחה, שהסכום של 10,000 לי"ש, שהתנדב לתת להסתדרות הציונית בשביל צרכי־האוניברסיטה במשך 5 שנים, 2,000 לי"ש כל שנה, יימסר על־ידו לועדה הפאריסאית. וכן נעשו ד"ר בו’כלר והרב לוי וחבריהם “בעלי־הדעה” בעניין האוניברסיטה, וכמובן, עמדו הם בכל תוקף על התביעה, שייפתח מכון למדעי־היהדות ולא שתיפתח פאקולטה אוניברסיטאית ממש. גם בנוגע לבחירת־פרופיסורים נעשו שני חוקרים אנטי־לאומיים ואנטי־ציוניים אלה בעלי דעה מכרעת, כמו שנראה להלן. ובוודאי הרב ישראל לוי הוא שהסית את רוטשילד הזקן, שדרש, שלא יבחרו בקלוזנר מפני שכתב את “ישו הנצרי”.

ובינתיים בא לארץ־ישראל פֶליקס ווארבורג, ידידו ומעריצו של ד"ר מאגנס. ד"ר מאגנס רצה להשפיע עליו, שיסייע להקמת האוניברסיטה. ולפיכך הזמין אותו לביתנו בתלפיות – שכונה, שפעלה עליו בהדר־טבעה – והזמין לביתנו גם את כל חברי הועדה האוניברסיטאית. אחד־העם, שכבר היה אז חולה מאד, החשיב את הישיבה כל־כך, עד שמצא לנכון לבוא לירושלים מת"א, ולצערנו, קיבל התקפת־לב בשעת אותה ישיבה; והפליא אותי היחס²⁰ העדין והלבבי של ווארבורג אליו ברגעי־התקפה אלה. בכלל עשה ווארבורג רושם מצוין בפשטותו, בגילוי־לבו ובמסירותו לכל עניין יהודי ועניין מדעי ותרבותי. כמה פעמים השתתף גם אחר־כך בישיבות בביתי, בשעה שהייתי חולה, ותמיד הביאה השתתפותו עמה לא רק סכומי־כסף הגונים, שזולתם לא היתה האוניברסיטה יכולה להיווסד, אלא גם לב יהודי מרגיש, שקשה למצוא כדוגמתו בין רוב עשירי־אמריקה היהודיים. ועל טוב ייזכר שמו לעולמים.

בישיבה זו, שהיתה גורלית בשביל ייסוּד־האוניברסיטה, השתתפו גם פרופ' פ’וֹדוֹר, שכבר היה עסוק אז בהקמתו של המכון לחימיה, וד"ר הוּגוֹ (שמואל) בֶּרגמאן, המנהל של הספריה הלאומית. הוכחנו לווארבורג, כמה מרובה חשיבותה של המחלקה למדעי־הרוח (שֵׁם, שהשתמשתי בו לראשונה במאמר בדבר הצורך באוניברסיטה עברית בירושלים)²¹. ואז תרם ווארבורג את הסכום הגדול של 100,000 דולאר בשביל מחלקה זו ועשה את ד"ר מאגנס אפיטרופוס על הכסף.

וכשכבר היה הכסף להקמת התא הראשון של האוניברסיטה מובטח נתוועדה בכ"ו באב, תרפ"ד (1924), ועידה אוניברסיטאית מיוחדת, שהשתתפו בה, כמובן, ד"ר בו’כלר וישראל לוי, וכן גם הרב הכולל ד"ר הֶרץ, החוקר ליבֶּר (מפאריס), ועוד. הרב לוי דרש לפתוח בירושלים מין בית־מדרש לרבנים, שיהיו בו רק ארבעה לימודים אלה: ארכיאולוגיה, עברית, ערבית ותלמוד או משפט עברי. אוסישקין התנגד לצימצום כזה של בית־המדרש העליון, שעלה בדעתנו ליסדו, ודרש, כמו שדרשתי אני במשך שנים (אני לא השתתפתי בועידה זו), לפתוח מחלקה למדעי־רוח עבריים וכלליים. המלחמה היתה קשה. לסוף הציע ד"ר מאגנס פשרה בין שתי הדעות: פותחים, אמנם, רק מכון למדעי־היהדות, אבל המובן “יהדות” יהא רחב מאד ויכלול גם את חיי־ישראל וגם את המוסדים הציבוריים של היהדות.

וכשבאו לידי בחירת־פרופיסורים פסלו את הרב חיות כפרופיסור לתנ"ך, שהרי פירושו לתהילים הוא חפשי יותר מדאי, – מעשה, שקיצר את ימיו של חוקר וציוני מצוין זה. ואותי פסלו כפרופיסור להיסטוריה משני טעמים כאחד: ראשית, אני “חפשי” ו"קיצוני" בחיבורַי, ושנית, איני “מדעי”. אני חושב, שלא שני חסרונות אלה בלבד מצאו בי בו’כלר ולוי וחבריהם, אלא, לכל הפחות, חמישה חסרונות גדולים, ואלה הם: א) כתבתי כל ימי כמעט רק עברית ולא גרמנית, צרפתית ואנגלית ופירסמתי את חיבורי ב"השלח" ולא ב-MGWJ,JQR ,REJ; ב) הייתי ציוני ועסקתי בציוניות בפועל; ג) פירסמתי מאמרים גם על שאלות־הזמן ושאלות־החיים וגם מאמרי־ביקורת – מה שלא יכופר לאיש־מדע יהודי לעולם!; ד) הלכתי בדרך מיוחדת לעצמי; ולסוף, ה) כתבתי ספרים גדולים, שעוסקים בבעיות מדעיות רחבות (“הרעיון המשיחי”, “ישו הנצרי”), ואילו איש־מדע אמיתי עוסק רק בבירור של פרטים מדעיים קטנים, שיותר שהם קטנים הרי הם משובחים.

ברור, שכל חמשת חסרונות אלה הם חטאים כבדים, שלא יכופרו לאדם שכמותי על־ידי אנשי ה"מדע הטהור" מישראל. מובן, שאי־אפשר לי להתנצל על כל חמשת החטאים. אבל רציתי להזכיר, שאסור למוד את כל בני־האדם בקנה־מידה אחד, על־פי “שאבלונה” מקובלת. יש בני־אדם, שאם יעסקו בכל מיני עניינים לא יצליחו אף באחד מהם; ואולם יש גם בני־אדם, שאם יעסקו בכל מיני עניינים לא יצליחו בכולם במידה אחת, אבל יצליחו בכל אחד מהם, או, לכל הפחות, ברובם במידה הגונה, ואפילו במידה מרובה.

חלילה לי להשתוות אל גדולים באמת, אבל יכולתי להביא רשימה ארוכה של חכמים וחוקרים, שהיו גם עסקנים ומדינאים, ושל חכמים וחוקרים חשובים, שהצליחו בשני מקצועות מדעיים ויותר או במדע ובספרות כאחד. על זה נאמר במקום אחד בספר עתיק וקדוש למיליארד של בני־אדם: “מי שיכול לתפוס – יתפוס”. רוב חכמינו אינם יכולים “לתפוס” יותר ממקצוע מדעי אחד, ואף הוא פעמים שהוא מוגבל מאד, ואפילו קטן מאד, ואינו אלא חלק של מקצוע גדול אחד. אין אני רואה גנאי בדבר. Suum cuique אומר על כך הביטוי הלאטיני. ואולם אין לאנשי־מדע כאלה שום רשות לפסול למפרע אדם, שיש לו כוח רוחני “לתפוס את המרובה”. ודאי, “תפסת מרובה – לא תפסת, תפסת מועט תפסת”, אומר הפיתגם התלמודי. אבל אף פיתגם זה, ככל פיתגם עתיק, אינו צודק אלא בשביל הכלל, כלומר, בשביל הרוב: יש מועט יוצא מן הכלל, שאם תפס מרובה – תפס, ודוקה אם תפס מועט לא תפס כלום. הרי יש לנו פתגם אחר: “כל שאין לו אלא תורה אף תורה אין לו”. הצימצום של “בעלי מלאכה אחת”, ודאי, הביא תועלת מרובה בזמננו, שכל מקצוע נתרחב בו עד אין קץ וקשה להקיף את כולו, ובפרט מקצועות־עזר נוספים עליו. אבל כלום לא הביא צימצום זה גם לידי טימטום – לידי צרוּת־הבנה וצרוּת־מבט? כלום ה"מדע הגרמני הטהור" והנתון בידי “בעלי מקצוע אחד” הצליח כל־כך לחנך אומה משכלת באמת וראויה לכבוד? – כדאי שיחשבו חכמינו על כך.

ומה שנוגע להתעסקות במדע ומדיניות כאחד, חוֹשֵׁבְני, שלהפך צריך היה לשאוף לכך, שאנשי־המדע ישפיעו על החיים המדיניים, ואז לא היו חיים מדיניים אלה כעורים כל־כך, בלתי־מוסריים ופעמים אף בלתי־הגיוניים כל־כך. אז היתה מתקיימת, לכל הפחות במקצת, תביעתו הגדולה של אפלטון, שפילוסופים יהיו השליטים במדינה. ואמנם, מאסאריק בצ’כוסלובאקיה, מיליוקוב ברוסיה, קאנאלֶחאס בספרד, גיזו בצרפת, ד’ישראלי באנגליה, ועוד, ועוד, לא נעשו מדינאים גרועים מפני שהיו חוקרים וסופרים מצוינים; וכן גם ווינסטון צ’רצ’יל בימינו. חלילה לי להתדמות אף במקצת לאחד מאלה. אבל חוק טבעי אחד מתגלה “בארז אשר בלבנון ובאזוב אשר יוצא בקיר”. ושוב: “מי שיכול לתפוס – יתפוס”.

על כל פנים, חכמי הועידה האוניברסיטאית הראשונה בלונדון חייבוני בדינם בלא חקירה ודרישה מרובה. באוניברסיטה עברית, שהטפתי להקמתה אחד מן הראשונים ושסייעתי ללשונה ליעשות לשון מדוברת ולשון מדעית, ובאוניברסיטה עברית בארץ־ישראל, שעמלתי ויגעתי לתקומתה ולתחיתה כל ימי־חיי, נפסלתי מלהיות פרופיסור. רק הגויים הזמינוני לפרופיסורה שלש פעמים, שמהן דחיתי את ההזמנה הראשונה לשם “השלח” ואת השניה – לשם האוניברסיטה העברית עצמה, ופעם אחת אף שימשתי בקתדרה אצלם בכבוד גדול. ואילו ליהודים ובעברית ובירושלים פסול ומפוסל נעשיתי אז כפרופיסור –

* * *

זוהי ה"מתנה הטובה", שקיבלתי ארבעה ימים קודם שמלאו לי חמישים שנה… מובן, שהיה זה (ביום ב' לר"ח אלול, תרפ"ד) חג די עצוב. ובפרט שאז גם חדלתי להיות Persona grata למסובבי־הגלגל של החיים המדיניים והחברותיים בארץ. נעשיתי בלתי־פופולארי. אבל דבר זה לא דיכא את רוחי. מעולם לא שחיתי עם הזרם ולא השתדלתי להיות רצוי אפילו לרוב אחי.

פרק כ"ה

שלשים שנה לעבודה ספרותית. מסביב ל"היסטוריה ישראלית". "ישו הנצרי" באנגלית ודרשתו של סטיפן ווייז. "עולם־הזה" ו"עולם־הבא".

את היובל האמיתי – יום מלאת חמישים שנה לחיי – לא חגגו, איפוא, אחרים ולא חַגוֹתי גם אני כחג ממש.

ואולם חגיגה אחרת נָחוֹגה שנה ומחצה קודם־לכן.

בערב־פורים, תרפ"ג (1923), מלאו 30 שנה לעבודתי הספרותית. ידידי היקר אוסישקין סידר מסיבה קטנה בביתו ובה נאם נאום לבבי, שנשאר ממנו בזכרוני הסיום שלו:

“עולם־הזה אין לך ולא יהיה לך, קלוזנר; אבל יהא לך עולם־הבא!”.

החלק הראשון של משפט זה נתקיים. אם יתקיים החלק השני – מי יודע?

גם ב"בית־העם" הישן, שעדיין היה אז קיים בירושלים, היתה חגיגה, שהשתתפו בה כל האגודות והמוסדים של ירושלים של אז – זולת הסתדרות־הפועלים מפני שכתבתי את המאמר “האכרים – ואנו”, כמובא למעלה²². ב"הארץ" פירסם על היובל שלי מאמר נאה ד"ר א. צפרוני ובעתון Ostjuedische Zeitung - ד"ר יעקב נאכט. ואולם “התקופה”, שציינה כל יובל של כל סופר רגיל, עברה בשתיקה על עבודת שלשים שנה של סופר, חוקר ועורך עברי. אכן, צדק אוסישקין: עולם־הזה לא היה לי – ובעצם אין לי עד היום, אם לא לחשוב את אָשרי המשפחתי, שהיה לי כל עוד חיתה ציפורה, שהפכה לי את ביתנו לגן־עדן.

אבל לא זה היה הדבר, שהדאיג אותי אז. דאגתי לשלשת הכרכים של “היסטוריה ישראלית”, שאחד מהם הבאתי מוכן מאודיסה ושנים חיברתי במשך השנים, שהופסק “השלח”. ובימים ההם התגברה מחלתי, מחלת־החַצֶצֶת, והייתי חושב יום־יום על מיתתי. והיתה דאגתי גדולה: מי ישים עינו על ספרַי היתומים? – בנאום על קברו של בן־יהודה אמרתי, שילד יתום מגדלים ומביאים אותו לידי שלמות אנשים ונשים רחמנים זרים, אבל ספר יתום – מי יגַדל אותו ומי יביא אותו לידי שלמות?

פניתי לשטיבל – אבל לא רצה לקיים את הבטחתו, כנראה, מפני שהורע אז מצבו וממילא – גם מצב־ההוצאה. פניתי להוצאת “יבנה” הישנה (של פ. שפירא) – אבל היא היתה עסוקה אז לא רק בהוצאה החשובה של “אגרות אחד־העם” אלא גם בספרים על רֶמבראנדט וקראפוטקין – וכלום אין ספר על קראפוטקין חשוב מ"היסטוריה ישראלית"? – אז פניתי להוצאת “דביר־מוריה” ולהוצאת “עיינות” בברלין. שתיהן נתרצו להדפיס את שלשת הכרכים, אבל – רק בברלין או בווארשה, ולא בארץ־ישראל. שהרי ההדפסה בארץ־ישראל היתה אז יקרה מאד מחמת הוואַלוּטה הגבוהה, ואילו בגרמניה ובפולניה, שערך הכסף שלהן ירד מאד בשנים הראשונות אחר המלחמה, היתה ההדפסה בזול גדול אם להעריך אותה בכסף אנגלי או אמריקני, והיה קל, איפוא, למכור בארץ־ישראל ובאמריקה את הספרים הנדפסים בגרמניה או בפולניה במחירים נמוכים לפי הכספים הארצישראליים והאמריקנים; ובארץ־ישראל ובאמריקה כבר היה אז שוק הגון לספר העברי. השיבותי ל"דביר" ול"עיינות":

“אם אעשה כעצתכם, תהא רשות לכל איכר פתח־תקותי לרוק בפני. אני דורש מן האיכר העני, שישלם לפועל עברי כפליים ממה שהוּא משלם לערבי, כדי שתהא עבודה לפועלים עבריים ותיבָּנה הארץ, – ואני עצמי אבוא ואטול את עבודתו – היא פרוסת־לחמו – של הסַדָר העברי, של המדפיס העברי, של הכורך העברי, ואמסור לחוץ־לארץ!” –

כך כתבתי אני, “שונא־הפועלים”, לביאליק ורבניצקי ולד"ר ראבידוביץ. אך דברי לא הועילו ולא היה מוציא לספר כ"היסטוריה ישראלית" בארץ־ישראל.

הוכרחתי להשחיר את פני בפעם הראשונה בחיי – ובשביל ספר כזה! – ולקבל באמצעותו של אוסישקין (אף בזה היטיב עמי) הלוואה של 50 לא"י מאת ד"ר י. ל. מאגנס; אחר־כך בא מאמריקה שלמה לאמפּוֹרט, ציוני מצויין ועברי נאמן, שהעריץ את “היסטוריה ישראלית”, חלק ראשון, והציע לפני, שילוה לי 50 לא"י להדפסתם של שלשת הכרכים החדשים, וכשחזר לאמריקה שלח לי עוד 50 לא"י משלו וגם 25 לא"י, שנתן על־ידו קרובי הנזכר, הנדבן ישראל אהרון פישל. היו, איפוא, בידי בסך־הכל 175 לא"י. זה לא הספיק להדפסתם של שלשת הכרכים, אבל קרובי מר סעדיה שושני, שותף עיקרי בבית־הדפוס המהודר, שנקרא אז “דפוס אִתּין ושושני”, הסכים, שיקבל לעת־עתה סכום זה במזומנים, ושאר דמי־ההדפסה, שעלו עד 450 לא"י, יקבל מעט־מעט ממכירת־הספר. וכך, במקום לקבל שכר־סופרים בעד 48 גליונות של דפוס, שעבדתי עליהם 9 שנים לסירוגים (1915–1924), יצא ספר זה בשלשה כרכים נהדרים וחוב של 275 לא"י עמוס עלי לשלם למדפיס בלבד, חוץ מן החוב של 175 לא"י, שחבתי לאנשים פרטיים. ושנים על שנים היה המדפיס מנכה ממכירת־הספרים את המגיע לו, עד שסילקתי לו את כל החוב.

ועוד פרט מעניין:

כשיצא החלק השני מבית־הדפוס ולא היה לי כסף להדפסתו של החלק השלישי חזר ידידי המנוח ד"ר יהודה יונוביץ בהרשאתי על כל בתי־מסחר־הספרים בהצעה למכור את כל ההוצאה של כרך זה במחיר הקרן, ובלבד שיהא לי כסף במזומנים בשביל הדפסתו של הכרך השלישי ותוּזל ההדפסה, – ולא נמצא בארץ־ישראל בית־מסחר־ספרים, שיקנה ספר כזה רק במחיר הנייר וההדפסה, בלא שכר־סופרים. והצעה כזו הצעתי אני עצמי לביאליק – ואף ב"דביר" לא נתקבלה. וכך הביא לי הספר הפסד במקום שכר. כי רק לאחר כמה שנים מכרתי את שארית־הספרים (שנשתיירו לאחר סילוק החוב למר שושני) לבית־מסחר־הספרים הירושלמי “אחיאסף” בפרוטות ממש ולא הוצאתי אף את הכספים, שהשקעתי בהדפסה ובנייר. ועכשיו מחפשים את הספר בנרות – ואין. וכי זהו “העולם־הבא”, שדיבר עליו אוסישקין?

אבל מעין תענוג של עולם־הבא גרמו לי מאמרי־הביקורת על “היסטוריה ישראלית” של פרופ' שמואל קראוס ב"העולם", של ד"ר א. צ’ריקובר בעתון הרוסי־היהודי “ראזסוויט” (שיצא אז בפאריס) ושל פרופ' ג. זליקוביץ (בעל “ציורי־מסע”) בעתון האשכנזי־יהודי “טאג־בלאט”, שבו הישווה את “היסטוריה ישראלית” בשיטתה, בכיוונה, בהשפעתה ובסיגנונה לחיבוריו ההיסטוריים של ז’וּל מישְׁלֶה (Michelet) ולהשפעתם על חיי־הרוח של האומה הצרפתית. ודאי, היתה כאן הפרזה מרובה; אך בימי עניִי ומצוקתי שמחתי גם על שהפרזה כזו היתה אפשרית. ..

בשנת 1925 יצא התרגום האנגלי של “ישו הנצרי”, שנעשה על־ידי ד"ר הרברט דנבי, מי שנתמנה אחר־כך Regius Professor לעברית באוקספורד, תירגם אחר־כך את המשנה לאנגלית וכתב ספרים חשובים על היחס שבין היהדות והנצרות ומת זה לא כבר²³. ביחד עברנו על כל שורה ושורה של התרגום וד"ר דנבי שיבח את ידיעותי באנגלית הספרותית,

אף־על־פי שלא למדתי לדבר אנגלית והיינו מדברים עברית בינינו.

ולאחר שנתפרסם “ישו הנצרי” באנגלית גדלה ההתעניינות בספר זה בין החוקרים בשאלות־הדת בכל ארצות־תבל. היו בידי עד הפרעות של שנת תרפ"ט 204 מאמרי־בקורת בשתים־עשרה לשונות ומשבע־עשרה ארצות שונות. והיו בין מאמרי־הנוצרים גם חריפים בהתנגדותם לדעתי על הנצרות – מה שלא הפליא אותי. מה שהפליא אותי באמת היתה ההתנגדות העקשנית מצד היהודים, שכמה מהם האשימו אותי (כמו שכבר הזכרתי), שנמכרתי למיסיונרים. ועל זה אמר ד"ר דנבי:

– האומנם הספר טוב כל־כך בשביל הנוצרים, שישלמו המיסיונרים כסף בעדו למחברו?

וכבר כתבתי למעלה, שהמיסיונרים התנגדו לספר זה עוד כשֶׁיָצא בעברית, והתנגדותם גברה כשיצא באנגלית ואף הוציאו כמה וכמה מחברות נגדו. אבל הרעש הגדול ביותר נתעורר לאחר שד"ר סטיפן ווייז דרש על ספר זה בבית־הכנסת הרפורמי שלו באמריקה והירבה לשבּחוֹ. אז נתעורר קיטרוג גדול על ד"ר ווייז מצד היהודים האדוקים והמתונים; אבל היו גם מצדדים בזכותו. הדבר נהפך לסֶנסאציה ממש. העתונים היומיים הכלליים הגדולים פירסמו מאמרים על “מחלוקת לשם־שמים” זו והספר נתפרסם בעולם פירסום, שרק ספרים עבריים מועטים זכו לו.

אני שונא סנסאציה מטבעי, ובפרט בדבר “עדין” כיחסה של היהדות אל ישו הנצרי. ולפיכך כשבאו אלי עתונאים מפורסמים, – הכַּתָּבים של גדולי העתונים היוצאים בלונדון ובניו־יורק, – לשם “אינטרוויו” על עניין זה וביקשו ממני חַוַת־דעת, הֵשַבתי:

– בבקשה לקרוא את ספרי בעיון. אין לי מה להוסיף על מה שכתוב בו.

הסנסאציה סייעה להתפשטותו של הספר במידה ידועה. אך מכיון שלא השתדלתי לנפח אותה לא היתה התפשטות זו גדולה כל־כך: הרי ספר כזה לא נתחבר בשביל המונים. ובכן אף כאן לא היה לי “עולם־הזה”. אבל לא אכחד, שהיתה לי מעין הרגשה של “עולם־הבא”. אלא ששאלתי את עצמי: כלום בשביל הגויים ובשביל היהודים, שאינם קוראים עברית, טרחתי בספרי? ומה היתה השפעתו בספרות העברית – בלשון המקורית, שבה נתחבר? – דומה, רק זו, שעל־ידו נפסלתי מלהיות פרופיסור באוניברסיטה עברית…

פרק כ"ו

פתיחת המכון למדעי־היהדות ופתיחת־האוניברסיטה. הפשרה ביחס לפרופיסורה שלי. "אי אֶלבּה" שלי. תרגום של אפלטון. "עזה מייסורים אהבה". היחסים עם ביאליק.

ביום ראשון לחנוכה, תרפ"ה (סוף 1924), נפתח המכון למדעי־היהדות, ובז' בניסן אותה שנה (1 לאפריל, 1925) נתקיימה פתיחתה של האוניברסיטה העברית בירושלים. את פרטיהן של שתי הפתיחות החגיגיות הללו ואת התוכן של הנאומים המרובים והמעניינים, שנִנְאמו בהן, נתתי בפרטות במחברתי “האוניברסיטה שלנו”²⁴, ואין אני רוצה לחזור על כל אלה. אני הייתי בחגיגות הללו בין האורחים ואפילו לא בין האורחים המכובדים. שום תפקיד לא נמסר לי אף באחת משתי החגיגות הללו, שהשניה שבהן היתה באמת מלאה התלהבות וחזון. הוצאתי, אמנם, במחברת מיוחדת את מאמרי על האוניברסיטה, שנדפסו בזמנים שונים ב"השלח", ב"העולם" וב"הארץ", בשם “האוניברסיטה העברית בירושלים” (ירושלים תרפ"ה); אבל מכיון שהיו במחברת זו דברי־ביקורת על כל הכיוון של האוניברסיטה, לא הותר להפיץ אותה בין האורחים המרובים, שהשתתפו בפתיחה השניה, הגדולה והחגיגית ביותר. ישבתי באחת מפינותיה של הבמה כאָבל בין חתנים. ואודה ולא אבוש: בשר ודם אני וגם איני אוהב “להעמיד פנים”, ועל־כן קשה היה לי להבליג על צערי ולהתחפש כאילו “אין דבר”, או “אין בכך כלום”.

אבל שני אנשים חשובים לא יכלו להֵרגע: אוסישקין וד"ר מאגנס. הם שניהם ידעו, שיש לי חלק בכל עניין־האוניברסיטה ושלפי עבודתי המדעית איני נופל מן הפרופיסורים הראשונים, שנבחרו “לכהן פאֵר” בהיכל־מדע עברי זה. וביקשו דרך לתקן את העוול הגדול.

ד"ר מאגנס היה נמלך בי באופן פרטי בכל הנוגע להזמנת פרופיסורים ומרצים. וכך הצעתי לפניו את ד"ר י.נ. אֶפּשטיין בתור פרופיסור לתלמוד כמו שהצעתי אחר־כך את ד"ר ח. י. (ליאון) רות לפילוסופיה ואת ד"ר א. צֶ’ריקובר להיסטוריה עתיקה. ומצאנו ביחד דרכים לאשר את ההצעות הללו.

פרופיסור אפשטיין בא, איפוא, לחגיגת־הפתיחה. ולחגיגה זו בא גם ד"ר בו’כלר. פרופ' אפשטיין וד"ר בו’כלר נועדו ביחד ובאו לידי מסקנה, ש"פטור בלא כלום אי־אפשר", ומצאו פשרה זו: להיסטוריה “מסוכן” למַנוֹת אדם כד"ר קלוזנר; אבל יש מקצוע, שהוא “כמות מבוטלת” בעיני חוקרים כבו’כלר (פרופ' אפשטיין לא היה צר־מבט כל־כך), וזוהי – הספרות העברית החדשה. ובאוניברסיטה עברית בירושלים אי־אפשר בלא ספרות עברית חדשה, ובפרט שביאליק (על־פי עצתו הנבונה של רבניצקי) הסתלק מלהיות פרופיסור לשירה העברית. ובכן – נמסור את הקתדרה לספרות לד"ר קלוזנר – ומה יכול הוא להזיק במקצוע זה, שבין כך ובין כך באמת אינו עניין לחקירה ממש, ל"מדע טהור"? – מכאן ברור, שהאשמתם של ד"ר ווייצמאן ופרופ' איינשטיין, שהאשימו את ד"ר מאגנס, כאילו הוא מינה את קלוזנר פרופיסור לספרות עברית, אינה נכונה כלל וכלל. ד"ר מאגנס רק הסכים להצעה. ואוסישקין היה, כמובן מאליו, גם הוא בעדה: הרי הספרות העברית החדשה היא מקצוע של חינוך.

נסעתי לתל־אביב כדי לדבר על זה עם אחד־העם הזקן והחולה. הוא הבין את העלבון שבדבר, שנותנים לי לא את הקתדרה של תקופת בית שני, שחיברתי עליה כמעט ארבעה כרכים שלמים ובה מטפלים גם “ישו הנצרי” ורוב ה"רעיון המשיחי בישראל" שלי, אלא מקצוע, שחיברתי עליו רק מחברת קטנה (את הקיצור של “תולדות הספרות העברית החדשה”, ירושלים תר"ף). אבל אחד־העם אמר לי (ועד כמה שאני זוכר, אישר דברים אלה אחר־כך גם במכתב, שאבד בימי הפרעות של שנת תרפ"ט):

– הרי העיקר באוניברסיטה, שנוסדה לשם תחית־האומה, היא השפעה על הנוער. ואם אתה תהיה מבפנים תוכל להשפיע. ולא רק על הנוער בלבד, אלא גם על כל מהלך־האוניברסיטה. לא כן אם תהיה מבחוץ ותבקר את האוניברסיטה ביקורת שלילית מתמדת: אז יאמרו, שמפני שנפסלת כפרופיסור באוניברסיטה אתה כותב מה שאתה כותב. ועל־כן מוטב שתקבל מה שמציעים לפניך.

נמלכתי בגברת קלוזנר. היא לא דיברה על לבי לקבל את ההצעה, אבל גם לא יעצה לסרב:

– הרי גם הספרות העברית החדשה יקרה לך. הרי היית בשלשים השנים האחרונות אחד מיוצריה. ודאי, ההיסטוריה הישראלית כמקצוע מדעי קרובה לך יותר; אך הרי בספרות העברית החדשה השקעת את נשמתך. אני מאמנת, שתצליח לחדש הרבה גם במחקרה. אבל חלילה לי מלדרוש ממך, שתקבל מה שלא קרוב ללבך. עשה כפי מצפונך.

חשבתי בלבי: ודאי, ברצון חפשי הייתי מקבל רק את הקתדרה להיסטוריה ישראלית. אבל אז – על מי הייתי עוזב את הקתדרה לספרות עברית? וכלום תצויר האוניברסיטה העברית בלא קתדרה לאותה ספרות עברית, שאילמלא היא לא היתה לנו לא רק אוניברסיטה עברית אלא אף לא כל תנועת־התחיה העברית, שהיא מבוססת על מאפו וסמולנסקין וליליינבלום (בתקופה השניה) ועל בן־יהודה וביאליק וטשרניחובסקי?

החלטתי, איפוא, לקבל את הקתדרה לספרות. הדבר היה בתחילת שנת תרפ"ו (סוף 1925), חצי־שנה לאחר פתיחת האוניברסיטה.

וכשנודע לשמעון דובנוב, שלא רצו למנות אותי פרופיסור להיסטוריה של בית שני, אבל מינו אותי פרופיסור לספרות עברית חדשה, כתב לי מכתב מפורט (שלצערי, הלך גם הוא לאיבוד בימי הפרעות של תרפ"ט), שכך היה תכנו בקירוב:

מה שלא מינו אותך לפרופיסור להיסטוריה של בית שני אין לקרוא בשם אַחר אלא בשם “שערוריה”. שהרי אין חוקר היסטורי ישר בעולם, שלא יודה, שאין כיום הזה מומחה בתולדות בית שני יותר ממך. ואולם נשער, שהיו ממַנים אותך להיסטוריה של בית שני – למי אפשר למסור את הקתדרה לספרות עברית חדשה? כדי לעשות מקצוע זה מדעי באמת צריך אדם לידיעות מרובות ושונות, שבמקרה נתאחדו בך. כדי לדבר על תקופת־מנדלסזון ו"דור -המאספים" צריך להכיר את הספרות הגרמנית ואת הפילוסופיה של התקופה – ואתה בקי בשתי אלו. כדי לדבר על שי"ר ורנ"ק צריך לדעת את התלמוד ואת הפילוסופיה הקאנטית וההגליינית – ואתה עסקת הרבה בשניהם. כדי לדבר על שד"ל צריך לדעת איטלקית וצרפתית וביקורת־המקרא ואת הפילוסופיה של לוֹק, קונדיאקַ ורוּסוֹ – ואתה יודע שתי לשונות אלו ועסקת בביקורת־המקרא ובפילוסופיה הסֶנסואליסטית. כדי לדבר על מאפו צריך לדעת את הספרות הצרפתית – ואתה יודע אותה במקורה. כדי לדבר על ליליינבלום וגורדון וברודס ועל הסופרים, שבאו אחריהם ברוסיה, צריך לדעת את הלשון הרוסית ואת ספרותה – ואתה יודע את שתיהן ידיעה יסודית. וכדי לדבר על סמולנסקין, בן־יהודה והבאים אחריהם צריך להכיר את תנועות־השחרור האירופיות – ואתה עסקת גם בזה. והרי אתה גם מבקר ספרותי וגם עוסק בשאלות־הזמן, שהספרות קשורה בהן. ובכן כלום יש אדם אחר מתאים לקתדרה של הספרות העברית החדשה זולתך? – ולפיכך אין לך להצטער על שניתנה לך קתדרה זו ולא הקתדרה האחרת, שנכספת לה, ואני מברך אותך בהצלחה במקצוע החדש, שנמסר לידך.

כך היו דבריו לערך, עד כמה שנקלטו בזכרוני.

על זה השיבותי לו במכתב. ולאחר שהודֵיתי לו על ברכתו ועל התהילה, שפיזר לידיעותי למעלה מן הראוּי לי, כתבתי לערך כך:

“לי אירע דבר, שבחיים הוא די רגיל: בחור אוהב בחורה אהבה עזה – ואבותיה של הבחורה אינם מסכימים להשיא אותה לו בשום אופן. עוברת שנה, עוברות שנתיים. הוא נלחם בקשי־לבם של אבות־הנערה – ללא הועיל. סוף־סוף אין בחור יהודי נשאר רווק כל הימים. נמצאה לו בחורה אחרת – והוא נושא אותה. ובחורה זו, השניה, היא בעלת מעלות מרובות דוקה: היא יפה, בעלת מזג טוב וקרובה ברוחה אל הבחור, שנישאה לו. ומזיווג טוב זה נולדו ילדים יפים. והזוג חי ב”שלום־בית". אבל כל זה טוב ויפה כל עוד שהבחור אינו רואה את הבחורה הראשונה. כי כשהיא עוברת במקרה על־יד חלון־חדרו והוא רואה אותה מרחוק – מיד הוא שוכח את כל מעלותיה של אשתו היפה והטובה ורץ אחר אותה בחורה, שהיתה אהבתו הראשונה…

“וכך הדבר גם אצלי ביחס להיסטוריה וספרות. אוהב אני את הספרות העברית ובטוחני, שאעשה משהו בחקירתה. אבל האמינה לי, ידידי הטוב: עד היום, כשאני מקבל שני ספרים, שהאחד מהם דן על ההיסטוריה של בית שני והשני – על הספרות החדשה, אני מניח תמיד את השני וקורא את הראשון…”.

ואולם כאדם ישר וכחוקר ישר, מכיון שקיבלתי עלי את הקתדרה של הספרות העברית החדשה, ניגשתי אליה בלב שלם והשקעתי בה את כל כוחותי. והרי עשרים שנה עסקתי בחקירתה, וכבר פירסמתי עליה 6 כרכים גדולים, שיש בהם קרוב ל־3,000 עמוד. ושום אדם לא יאמר, שלא חידשתי בהם כלום. דומה, שנטלתי קרקע־בתולה במובן המחקרי, חרשתי וזרעתי אותה עד שנעשתה שדה־תנובה. ה"זיווג שלא מאהבה" הביא וולדות נאים.

ואף־על־פי־כן היה כפצע עמוק בלבי הרעיון, שפסלו אותי להיסטוריה של בית שני – אותי, שכתבתי את ארבעת הכרכים של “היסטוריה ישראלית”, את “הרעיון המשיחי”, את “הבית השני בגדולתו”, את “ישו הנצרי” ואת “מישו עד פאולוס”, שכולם עוסקים בעיקרם בבית שני. רק אלהים בשמים יודע, כמה סבלתי על כך וכמה גדול החלק, שנטלה עובדה זו במחלת החצצת שלי. יכולתי, כמובן, להעמיד “אולטימאטום”: או אקרא על בית שני או אתפטר מן האוניברסיטה. לא הייתי מת ברעב גם בלא האוניברסיטה. והרי קרא אותי ד"ר סטיפן ווייז ל"אינסטיטוט" שלו להיות בו פרופיסור להיסטוריה שנה שלמה קודם שנתמניתי פרופיסור באוניברסיטה בתנאים טובים מאד בזמן שהייתי כמעט רעב ללחם (חייתי בהלוואות, כמסופר למעלה) ובזמן שלא היתה לי שום תקוה להתמנות פרופיסור באוניברסיטה הירושלמית. ודאי, דחיתי הצעה זו מפני שלא רציתי לעזוב את הארץ – מה שעשה רושם עמוק על סטיפן ווייז בשעתו: “יש עוד בארץ – כתב לי – אדם, שאינו רוצה לעזוב את הארץ אף אם מציעים לו גם כבוד גם כסף”. ולעזוב את הארץ לאחר שכבר הייתי פרופיסור בתוכה לא היה יכול אף לעלות על דעתי. ואולם יכולתי להתפטר מן האוניברסיטה אם לא היו מסכימים למַנות אותי לקתדרה של בית שני ולהישאר בארץ ולעסוק בספרות ובמדע. לא עשיתי כך מפני שלא רציתי לפַנוֹת את מקומי ולאבד את השפעתי על הסטודֶנטים. ובזמן הראשון אף היתה לי השפעה ידועה על ד"ר מאגנס, שהוא הוא המייסד האמיתי של האוניברסיטה וכל הגדולות, שיש בה כיום, מידו באו לה. מה שלא מנע מאותם הפרופיסורים והדוצֶנטים, שהציע אותם לאוניברסיטה הוא ולא אחר, לדחות אותו ממצבו כראש־האוניברסיטה בפועל…

בשנים הראשונות לקיומה של האוניברסיטה היתה לי השפעה על ד"ר מאגנס ועל הסינאט – ואף כאן סייע לי אוסישקין בכל עניין לאומי חשוב. אחר־כך נפרדו דרכינו: ד"ר מאגנס הושפע יותר ויותר על־ידי אותם “חכמי־אשכנז”, שאחר־כך דחו אותו בשתי ידים לא מטעם ציוני אלא מטעם פרוזאי הרבה יותר, ונעשה אחד מ"ברית־שלום" ומן המסכימים למיעוט יהודי בארץ־ישראל. ואז כתבתי נגדו את המאמר החריף “רוצחי־אידיאל”²⁵. אין משוא־פנים לפנַי. מאמר זה גרם להתקררות־יחסים בינינו. אבל נוכחתי עד מהרה, שאדם ישר וּטְהָר־לב זה כוונתו לשם־שמים בכל דעותיו ובכל מעשיו – והחוטא בכוונה טהורה, בלא פניה פרטית, אינו חוטא. יש להילחם בדעותיו, להתנגד להן, שלא לתת להן להשפיע לרע, אבל חלילה לנו לשנוא אותו.

מיָמַי לא שנאתי אדם על דעותיו בלבד, אף אם מימי לא השלמתי ולא התפשרתי עם דעות בלתי־נכונות בעינַי… אם נשנא ונרדוף אנשים על דעותיהם בלבד הרי באמת יהא “אדם זאב לאדם” וכל העולם ייהפך לג’ונגל. מאז ועד היום איני מסכים לדעותיו של ד"ר מאגנס ומתווכח עמו, אבל אוהב אני אותו על ישרו וכוונתו הרצויה ומלחמתו העצמית ביצר־הרע של עצמו (ככל בשר ודם, ודאי, יש גם לו חסרונות, אבל הוא נלחם בהם). ומיום שדחו אותו בכפית־טובה מגונה כל־כך והשפעתו באוניברסיטה פסקה או, לכל הפחות, נחלשה, הוא נעשה לי יקר וקרוב ביותר, ככל מי שהרוב הרודף אחר טובת־הנאה דוחה אדם ישר בשתי ידים ושוכח את כל הטוב שעשה. מעולם לא הייתי על צד־התקיפים, וכל יחסי הטוב לרוויזיוניסטים בא לא רק מפני שאני מחזיק בחלק ידוע משיטתם המדינית, אלא גם מפני שהם שנואים ונרדפים על דעותיהם המדיניות והחברותיות, אחת היא אם הן נכונות כולן או רק מקצתן.

במשך 18 שנה (תרפ"ו–תש"ד, 1926–1944) נלחמתי בעד הרשות להרצות באוניברסיטה על תולדות בית שני והשתדלו בזה גם ד"ר מאגנס וגם אוסישקין. אבל כל פעם נדחה הדבר גם בועידות של המכון למדעי־היהדות, שבהן התנגדו לכך ד"ר בו’כלר, הרב ישראל לוי והרב הכולל של בריטניה ד"ר הֶרץ, וגם בועידות של חבר־הנאמנים והמועצה האקדימית של האוניברסיטה, ששם נתאחדו השונאים לכל עבודה לאומית וציונית של איש־המדע עם השונאים לציונות הלאומית והשלמה שלי, הניגוד הגמור לציוניות החצאית של הסוציאַליסטים הציוניים ולציוניות הפשרנית והוותרנית של כמה מן העומדים בראש מוסדותיה. ורק בשנת־הלימודים תש"ד הותר לי להרצות גם על בית שני לאחר שנוסדה קתדרה מיוחדת לשם כך על שמי על־ידי ה"יהלומנים" ומר עובד בן־עמי, ראש־נתניה, וד"ר מאזור, אחד מראשי אגודת־היהלומנים, בראשם, בהשתדלותו של גיזבר־האוניברסיטה, היהודי הנלבב ובעל המרץ והמעוף, מר מנחם שניאורסון, ולאחר שהשתדל בדבר לשם השלמת המקצוע “היסטוריה ישראלית” באוניברסיטה העברית גם הרֶקטור של אותה שנה, פרופיסור ד"ר י. ח. רות, אחד מן המועטים הכואבים את מכאובי־האוניברסיטה הרוחנים, ועזרו על־ידו המנהל הכללי, ד"ר ד. ו. סינאטור, והמזכיר האקדימאי, מר א. אבן זהב.

ובמשך שמונה־עשרה שנה עסקתי, קודם־כל ויותר מכל, בספרות עברית חדשה, כאמור. כך היתה חובתי, שמילאתי אותה בשלמות.

נפוליון הראשון רצה לכבוש את העולם כדי ליצור את ארצות־הברית של אירופה – ונכשל ברוסיה. אז מסרו לו המנצחים את האי אֶלבּה והמליכוהו על אי קטן זה. לכאורה היה זה לעג לאימפֶּראטור הצרפתי הגדול. אבל נפוליון עשה גם את ממלכתו הקטנה לגן פורח.

אֵיני נפוליון ואין הספרות העברית החדשה אי־אֶלבה. אבל על־דרך המליצה יכול אני לומר, שמתחילה היתה הספרות העברית החדשה גם בעינַי אי קטן ושמם, שכדי להיפטר מתביעתי להרצות בהיסטוריה מסרו אותו בידי. אבל מכיון שקיבלתי “מלכות” קטנה זו השתדלתי בכל כוחותי לעשות ממנה מקצוע מדעי ראוי לשם זה.

קודם כל השתדלתי להחיות מתים: סופרים עבריים נשכחים, שפעלו לשעתם ועל־ידי כך פעלו לדורות, קמו לתחיה ב"היסטוריה של הספרות החדשה".

שנית, השתדלתי להראות, שספרות חדשה זו אינה רק פרי הספרות הישנה בלבד: גיליתי את הקשרים הגדולים שבין הספרות העולמית ובין הספרות העברית, והראיתי בפרטות, שלא תצויר הבנתה של ספרותנו הלאומית בלא שיוּכּרו, לכל הפחות, זרמיה העיקריים של הספרות האנושית־הכללית.

שלישית, ניסיתי להראות, לכל הפחות, בקווים כלליים את השפעתם של המצב המדיני ושל המצב הכלכלי בעולם בכלל וביהדות בפרט על הספרות העברית החדשה.

רביעית, השתדלתי בכל כוחותי לשים קץ לדעה המוטעית, שהיא רוֹוַחת כל־כך בעולמנו עד היום, שספרות־ההשכלה היתה ספרות של הריסה ושלילה ושרק התנועה הלאומית והדתית יצרה ספרות עברית חיובית.

ולסוף, חמישית, הוכחתי בראיות, שנראות לי ניצָחוֹת, שספרות־ההשכלה היתה דרגה ושלב לתנועת־התחיה ושזולתה לא היינו מגיעים עד הבית הלאומי בארץ־ישראל ושיאה – המדינה היהודית בארץ.

ובהיסטוריה של הספרות העברית החדשה הבלעתי גם את ההיסטוריה של הלשון העברית החדשה באופן שהוברר, שתחית הלשון בדיבור כיום אינה אלא תוצאה אחרונה מטיפוחה והרחבתה של הלשון העברית המקראית, התלמודית והמאוחרת במשך 100 שנה, מימי־"המאספים" עד ימי בן־יהודה.

כל זה בא לא כמגמה קיימת למפרע, a priori, אצל החוקר, אלא כמסקנה מתוך חקירה ארוכה וממושכת. וקשה לשער, כמה כוחות השקעתי בחקירתו של כל פרט קטן בתולדות הספרות והסופרים עד שנצטרפו הפרטים הקטנים לחשבון גדול זה של שישה כרכים גדולים. וכל זה – רק על תקופה של מאה שנה. דומה, שאין בשום ספרות אחרת מספר כזה של כרכים גדולים כאלה על תקופה קצרה כזו.

ומובן הדבר: הרי בשום לשון שבעולם לא היתה הספרות הלאומית, שנוצרה בה, קרקע־בתולה למחקר כמו שהיתה הספרות העברית החדשה בלשון העברית החדשה.

ואולם לא בספרות חדשה בלבד עסקתי באותם הימים.

עוד הרבה קודם שהתחלתי את שיעורַי בספרות באוניברסיטה עוֹררתי את ד"ר יהודה יונוביץ ז"ל – אדם בעל הבנה, מה הספרות המדעית העברית דורשת – על שני צרכים: א) על הצורך בתרגום עברי של Fons Vitae לרשב"ג ושל Dialoghi d’Amore של דון יהודה אברבנאל; וב) על הצורך בתרגום עברי עם מבואות של אפלטון. וחצי־שנה קודם שהתחלתי את שיעורַי באוניברסיטה הקדשתי את כל זמני – יותר נכון, עבדתי יומם ולילה – על מבוא לתרגום של “מקור־חיים” לר' שלמה בן גבירול, שתירגם ד"ר יעקב בלובשטיין – אדם תרבותי ממדריגה ראשונה, אבל מתמיה קצת – מן התרגום הלאטיני. מבוא זה, שהוא כמעט ספר בפני עצמו, נכנס בהוספות ותיקונים הרבה לתוך כרך א' של ספרי “פילוסופים והוגי־דיעות”²⁶ וד"ר מ. אֶהרנפרייז כתב לי, שלדעתו, זהו החיבור המקורי ביותר, שחיברתי בימי־חיי. וכן גם כתבתי מאמר בשם “דון יהודה אברבנאל ופילוסופית־האהבה שלו”²⁷, שניתרגם גם איטלקית, ומאמר זה מחשיב אני יותר משאר מאמרי במקצוע זה. חלמתי אז, שהמאמר יבוא כמבוא לתרגום עברי, שאתרגם את ה"וויכוח על האהבה" מאיטלקית; אך עדיין לא נסתייע הדבר. אם אזכה לפנאי שנה או שנתיים לאחר גיל־ה"גבורות", אני מקוה להשלים גם תרגום של ספר זה, שכבר תירגמתי חלק ממנו לעברית.

העבודה הקשה במאמר המפורט על רשב"ג החליאה אותי. נפלתי למשכב והרופא פרופ' דולז’אנסקי המנוח חשב, שיש לי פצע במעיים ומחלתי מסוכנת. שנים־עשר יום נתפרנסתי רק בשלש כַּפּיוֹת של זֶ’לאטין. לא פחדתי מפני יום־המיתה, אך נצטערתי, שלא גמרתי את ספרי. ביחוד היה חבל על “הרעיון המשיחי בישראל” – ספר, שעסקתי בו משנת 1901 ועד 1926 לסירוגים. ביקשתי, שיביאו לי למיטתי את שלשת הספרים, שפירסמתי על הרעיון המשיחי (בספרי־הנביאים, בספרים הגנוזים והחיצונים ובספרות־התּנאים), תיקנתי את שלשתם בשכיבה במיטה והכשרתי אותם לדפוס כספר אחד שלם, וכשאך הבראתי קצת יצא הספר “הרעיון המשיחי בישראל” בהוצאה שניה, מורחבת ומתוקנת, ואחר־כך, גם בהוצאה שלישית²⁸ – ספר, שאני גֵאה עליו אף אם כמעט שאין מזכיר אותו בספרות המדעית העברית. ולעומת זה נמסר לדפוס בניו־יורק התרגום האנגלי של ספר זה, שתירגם פרופיסור סטיינספּרינג, שתירגם גם את “מישו עד פאולוס” לאנגלית.

ולאחר שהברֵאתי ובעצם עבודתי הקשה בחקירת־הספרות התחלתי בעריכת הכרך הראשון לתרגום של אפלטון לעברית. קדם לזה מאמרי על “המשתה” של אפלטון, שנדפס כמבוא לתרגומו של טשרניחובסקי²⁹. עבדתי על עריכת־התרגום של הכרך כולו שתי שנים ומחצה (מובן, לסירוגים) בשנות 1927–1929. קשיים עיקריים היו לפני כעורך של תרגום זה: ראשית, קשה למסור לא רק את התוכן של השיחות האפלטוניות אלא גם את הרו’תמוס המיוחד שלהן, באופן שתורגש רוחן המיוחדת, היוונית־האפלטונית, שיש בה רגש כבוש ובינה עליונה כאחת. שנית, קשה מאד לתרגם מיוונית לעברית תרגום מדויק כל צרכו, מתאים בהחלט למקור היווני, באופן שיהא כל משפט עברי חופף את המשפט היווני בהוצאת־סטיפאנוס; ולתכלית זו בא מספר הכרך והדף של הוצאה זו בראש כל עמוד וציוּן של חלקי־הדפים (a, b, c, d, e) בצד כל שורה מַתאמת. ולסוף, שלישית, קשה היה לתת תרגום זה בעברית חדשה, כלומר, לא בעברית מקראית ולא בעברית תלמודית ואף לא בעברית־הערבית של בני־תיבון, אלא בעברית זו, שהיה אפלטון מצטרך להשתמש בה אילו היה חי בימינו ומדבר עברית חדשה כמותנו. אין לשער, כמה קשה היה הדבר להתגבר על שלשת הקְשָיִים הללו. ודאי, יש גם ליקויים בתרגומים שבכרך־אפלטוני־עברי זה. אבל דומה, שיותר מדויק ויותר נאה אי־אפשר היה למסור את שיחותיו של אפלטון בעברית חדשה.

“כל כתבי אפלטון”, כרך א', יצאו בירושלים תרפ"ט, זמן מועט אחר הפרעות, שאדבר עליהן למטה. נשארתי אז בלא כתונת על בשרי ממש. ולמרות כן אמרתי להמו"ל, ד"ר יוּנוֹביץ, שאם ישקול על כפי 500 לא"י במזומנים לא אגש לעריכתו של הכרך השני: זהו למעלה מכוחותי. וכך נשאר כרך ראשון זה גם כרך אחרון. מובן, שבעד עריכת־התרגום הקשה כל־כך לא קיבלתי אף פרוטה אחת, ואפילו לא יותר משלשה אכסמפלארים של הכרך המתורגם. ואף בעד “הרעיון המשיחי בישראל” לא קיבלתי פרוטה אחת. כל שכרי היה – מספר אֶכּסמפלארים של חינם ומה שיכולתי להקדיש ספר חשוב זה לד"ר מאגנס ולהביע לו בצורה זו את הכרת־תודתי על שאיפתו להכניסני לאוניברסיטה, אף אם ד"ר בו’כלר ופרופ' אֶפּשטיין הם שהציעו את הדבר והעבירו אותו בפועל.

ובאותם הימים עדיין הייתי עורך את “השלח”. עד שנעשיתי פרופיסור באוניברסיטה עדיין הייתי עורך אותו לבדי. הוא היה יוצא משנת תרפ"ד עד שפסק לצאת (כרכים מ"א–מ"ו) בעזרת “החברה להרמת היהדות” בניו־יורק, וזכורים לטוב המנוח מר שלמה לאמפורט וייבדל לחיים פרופ' מרדכי קאפלאן, אדם מבקש – אף אם לא תמיד מוצא – דרכים חדשות לקיום היהדות והרמת־רוחה בלב נכון ורוח נועזת. ואולם כשנעשיתי פרופיסור באוניברסיטה לא יכולתי להיות ביחד עם זה גם העורך של “השלח” כולו. ולפיכך שיתפתי בעריכה את מר יעקב פיכמן, שהצעתי לפניו, שיהא הוא העורך של מדור הספרות היפה ומדור־הביקורת, באופן שבידי נשארו המדור המדעי והפובליציסטי. כך נמשך הדבר כל שנת תרפ"ו (כרכים מ"ה–מ"ו). הירחון נעשה יותר “אֶסתֵּיטי”: באו בו סקירות נאות על בעיות ספרותיות מעניינות. אבל, כנראה, לא היה גם אז לפי רוחו של “הדור”, יותר נכון – של המפלגה, שהתחילה משתלטת על הישוב – והירחון פסק בסוף שנת תרפ"ו.

ובכרכיו האחרונים של “השלח” עסקתי בבֵירוּרן של דעותי הציוניות. כבר אמרתי למעלה, שרוויזיוניסטן מפלגתי לא נעשיתי ולא יכולתי ליעשות, אבל יש לברר את סיבות־הדבר קצת יותר: ראשית, מפני שלא נטיתי למפלגה חדשה בתוך הציוניות בעוד שחשבתי תמיד, שאין אסון גדול לאומה קטנה ונרדפת מייסוּד של “מפלגה בתוך מפלגה”; ושנית, לא יכולתי להסכים, שכל הציוניות תעמוד רק על מדיניות בלבד ושהמדיניות תבלע גם את העבודה הכלכלית וגם את העבודה התרבותית. ואולם באותה שעה נוכחתי יותר ויותר, מצד אחד, שהציוניות הרשמית העמידה את הכל על מגביות ועל “מפעל ובניין”, כלומר, שנסתם חזון בתוכה וכל מה שאין למשש בידים אינו חשוב כלום בעיני ראשי־הציוניות (זולת אוסישקין); שאין למנהיגינו שום הבנה בשביל מדיניות גדולה, תקיפה, בעלת־מעוף ורחבת־תנופה; שבַּכּל שולטת ותרנות ופשרנות כלפי־הממשלה וצרוּת־עין וקטנוּת־מוחין כלפי עסקנים והוגי־דעות ממפלגות מתנגדות. ומצד שני, שבמקום עבודה לשם אומה אחידה ומאוחדת באה עבודה לשם מפלגה אחת, ושמפלגה זו ופניותיה המיוחדות קודמות לאומה ולתביעותיה הכלליות. ולפיכך התחלתי במלחמה לשם החזון, לשם הערכתן של ה"בלתי־נשקלות", לשם הַחֲשָבַת־התרבות, לשם צרכי־האומה האחידים והמשותפים ונגד המפלגתיות, נגד שני דגלים ושני הימנונות ושתי תרבויות. לשם כך הסכמתי לערוך את הירחון “ביתר” (ירושלים תרצ"ג), שטיפלו בהדפסתו והפצתו תלמידי היקרים ד"ר ב. נתניהו ויוסף אוּר, ולא אני ולא הם לא נהנינו ממנו במובן חמרי אף פרוטה אחת. מובן, שהפולמוס הרעיוני הגלוי שבו, השחיה נגד הזרם שבו, לא נסלחו לי מאז ועד היום. נעשיתי “שונא־פועלים”, “פאשיסטן”, “ימני” – אני, שכל־ימי־חיי נלחמתי על צדק ושיוויון, על הגנת־החלש ברוח־הנביאים, על זכויות־האשה ועל מזיגה של יהדות ואנושיות! אני, שאין רעיון אוניבֶרסאלי ואין חזון משיחי, שלא היטפתי להחדרתו בתוך הקוראים העבריים! אני, שארבעים שנה נלחמתי בעד הפועל העברי ונגד מחרימיו, נעשיתי שונא־הפועלים! – והרי כל עצם התנגדותי לסוציאליסמוס באה מפני שראיתיו בהתגשמותו ברוסיה לפני 35 שנים ולא מצאתי בו לא צדק ולא שיוויון ולא דימוקראטיוּת, אלא שלטון עריץ של בו’רוקראטים וכבילת־החירות של היחיד בכבלים של טוטאליטריות טיפוסית.

תלמידים ותלמידות טובים הרבה, שקדנים ומסורים, היו לי באוניברסיטה, אך האחת עלתה על כולם: הגברת קלוזנר. ארבע שנים רצופות היתה באה לאוניברסיטה כדי לשמוע את שיעורַי בספרות – ואף פעם לא החסירה שיעור או סֶמינריון. היו ימים בחורף, שהרוח היתה חזקה כל־כך עד שלא היינו יכולים לגשת אל ה"אוטובוס" של האוניברסיטה ולא לִקְרוב זה אל זו מחמת סערת־הרוח – והיא גם בימים כאלה לא נשארה בבית.

וכדאי לספר כאן על מאורע אחד, שאירע לי ושקשה לי לשכוח אותו.

פעם באנו שנינו מתלפיות לירושלים כדי לנסוע לאוניברסיטה. לגברת קלוזנר היה צורך לקנות איזה דבר בעיר ואמרה לי, שאלך אל האוטובוס והיא בעוד רגעים מועטים תבוא אחרי.

כשניגשתי אל האוטובוס אמר לי הנהג, שיש שני מכתבים בשבילי, שהביא מישהו אל האוטובוס. ניגשתי לקחת אותם מיד הנהג, אבל לא מן הצד הנכון. ובו ברגע בא “טאקסי” ערבי מאחורַי בלא שראה אותי, ועד שהנהג הערבי עצר את ה"טאקסי" קיבלתי מכה חזקה ברגלי השמאלית ונפלתי לארץ… נמצאתי בין הטאקסי ובין האוטובוס והיה כפשע ביני ובין המוות. ואולם באותו רגע – כמה משונה הוא האדם ברגעים מסוכנים! – חשבתי לא על הסכנה הנשקפת לי משתי המכוניות אלא על הסכנה הנשקפת – למשקפיים שלי, שזולתם הרי לא אוכל לקרוא את שיעורי. וכדי להציל את המשקפיים מלהשתבר הרימותי את ראשי – וניצלתי כולי. רק נקרע חלק מבגדי ואף הרגל השמאלית נפצעה והפצע זב דם רב.

מה הייתי צריך לעשות? –

ודאי, להיכנס לבית־מרקחת, לחבוש את הפצע ולאַחות באיזה אופן שהוא את קרעי־הבגדים. אבל פחדתי, שמא תבוא בינתיים ציפורה שלי ולא תמצא אותי על־יד מקום־מעמדו של האוטובוס האוניברסיטאי, ומישהו יגיד לה, שנפצעתי בתאונת־דרכים – ואז היא יכולה, חס ושלום, לקבל פלצות־לב, שהרי לא תאמין, שאין כאן אלא פצע קל.

ולפיכך נשארתי עומד על מקומי בבגדים קרועים ובפצע שותת דם 12 רגעים רצופים עד שבאה הגברת קלוזנר. כשראתה אותי ספקה כפיים על הדם השותת ועל הבגדים הקרועים. אבל אמרתי לה:

– מה את מתרגשת? הרי חי וקיים ובריא אני!

לא חזרנו הביתה אלא נסענו לאוניברסיטה ושם חיבשו את פצעי. עוד הספקתי לקרוא את שיעורי – חובה היא חובה! – אבל הייתי מזועזע מאד ולא יכולתי עוד לערוך את הסמינריון בספרות. חזרנו הביתה – ושכבתי במיטה שלשה ימים רצופים עד שעבר הזעזוע הנפשי והגליד הפצע.

“עזה כמוות אהבה” – ודאי, כאן הייתי רחוק ממוות. אבל נוכחתי, שאהבה עזה, דאגה לנפש אהובה, מתגברת על ייסורים גופנים ועל בושה בפני הבריות.

היחסים שלי עם ביאליק לא היו רעים כל אותו הזמן. הוא ביקר בביתי בירושלים כמה פעמים וגם אני ביקרתיו לא אחת בביתו בתל־אביב. אבל הידידות של השנים הראשונות לא חזרה. והיתה סיבה לדבר.

בי"ז בשבט, תרפ"ו (תחילת 1926), ביקרתי את אחד־העם. זו היתה שנה קודם פטירתו וכבר היה אז חולני וחלש. מצאתי שם את ביאליק, רבניצקי ודרויאנוב. נתגלגלה השיחה על הנעשה בארץ. בקול חלש ובאנחה מעומק־הלב הביע אחד־העם את צערו על המפלגתיות בארץ. הוא דיבר בכאֵב על ההיפָּרדוּת מכלל־האומה של מפלגת־הפועלים בארץ־ישראל. ופתאום נתרתח ביאליק, כדרכו בשעה שדבר נגע אל לבו, ובשאגת־אריה ממש שאג:

– זהו אסון! הרי בכּל הם (הפועלים) מתבדלים מן האומה כולה. הקבוצות הן אומה בפני עצמה ממש. והתרבות שלהן הרי זה “פרולטקוּלט” (Пролетарская култура – ה"תרבות הפרוֹליטרית") של הקומוניסטים. בתי־ספר מיוחדים, דגל מיוחד, הימנון מיוחד, אַספּוֹרט מיוחד – עוד מעט ולא יהא שום דבר משותף להם ולשאר היהודים זולת הכספים, שהם מקבלים מ"בורגנים". ומה יכול להיות בסופו של דבר? – שנאה וקנאה, פירודים וקטטות, ואפשר, גם מלחמת־אחים.

ובסיגנון זה דיבר כחצי־שעה דברים נמרצים וחריפים מאד נגד מנהיגי־הפועלים. ואחד־העם ניענע לו בראשו, ואף אני הסכמתי לו בכל לב.

זה היה בי"ז בשבט, אם כן בסוף יאנואר. וכמה מסוף יאנואר עד ראשון למאי? – רק שלשה חדשים ומשהו.

והנה אני קורא בעתונים, שבחגיגת ראשון למאי הלך ביאליק אל החגיגה. הפועלים החוגגים העלו אותו על הבמה והוא ישב על־יד ראשי־העסקנים והנואמים שלהם. לא נאם בעצמו, אבל נתן, שיברכו אותו כאוהד של החוגגים…

לא יכולתי להשלים עם התנהגות כזו – עם פסיחה על שתי הסעיפים. ובימי המשפט על רצח־ארלוזורוב שמעתי מכמה בני־אדם נאמנים, שביאליק אמר בפניהם, שאינו מאמין בעלילה על הרביזיוניסטים וכמסַפּר הוא בטוח, שהערבי עבד־אל־מג’יד, שהודה באשמת־הרצח, לא בדה דבר זה מלבו, “שהרי כך, בפרטים כאלה, אין בּוֹדים סיפור מן הלב”. וגם שמע ביאליק מפי מרת חנה לאנדאו, המנהלת של בית־הספר אווילינה די־רוטשילד, שקצין־המשטרה ריגְס אמר לה בפירוש, שאין כאן רצח פוליטי ולפי כל הסימנים זהו מעשה של ערביים. ואף־על־פי־כן לא מצא עוז בנפשו, כהרב קוק, כבן־ציון כ"ץ, כטשרניחובסקי, ועוד, לגלות את דעתו זו ברבים כדי שלא להפסיד את חינו בעיני ציבור־הפועלים.

וקשה היה לי להשלים עם אופורטוניסמוס זה. לא נעשינו שונאים זה לזה, אך גם אהבה לא שלטה עוד בינינו. ופעמים שהייתי קובל על מנהגיו אלה בפני מישהו, שהיה חושב, כמובן, לחובתו לספר את דברי־קובלנותי לביאליק בתוספת של שקרים. וביאליק לא סלח לי על כך: הרי כל העולם מעריץ אותו בלא ביקורת – ואני מעז לבקר את מעשיו עם כל ההערצה, שהערצתי את כשרונו הפיוטי הגדול.

אפשר, שלא צדקתי, כמו שכבר רמזתי למעלה: המשורר אי־אפשר שיהא עיקבי בהרגשותיו, ברעיונותיו ובמעשיו. אבל הרי ביאליק היה והווה מקובל באומה לא כמשורר בלבד, אלא כנביא־התחיה, – ומנביא־התחיה יש לתבוע מה שאין תובעים מ"משורר בלבד".

ואולם את יחסי האמיתי לביאליק יודע רק האלהים שבלבי. שבוע קודם שנסע לווינה לשם אותו ניתוח, שבסיבתו מת, ראיתי אותו בירושלים ודיברתי על לבו, שלא יסע:

– כאן אתה ביאליק, משורר־האומה, האחד והמיוחד שבדור; ואם תנותח כאן ישגיחו הרופאים והאחיות עליך בשבעים ושבע עינים. ואילו בווינה – מה להם ביאליק ומי להם ביאליק? – ואני חושש לאי־זהירות מצד הרופאים.

הוא לא שמע לקולי ונסע לווינה ושם נעשה לו הניתוח הגורלי… וכשנפוצה השמועה בעיר (הייתי אז במקרה בתל־אביב), שביאליק מת, הייתי כהלום־רעם ולא ידעתי נפשי במשך ימים ושבועות. ועד היום, כשאומר מישהו “ביאליק המנוח”, הרי הוא כתוקע פגיון חד בלבי. אף לאחר עשר שנים עדיין איני יכול להבליג על צערי. כי מי היה קרוב לו במשך שנים כמותי, חוץ מרבניצקי, ומי עמד על גדולתו כמעט מן הרגע הראשון כמותי? –

פרק כ"ז

הרופא של תלפיות. טולסטוי רוכב על גבי בעל "חובות הלבבות". בברלין ובפאריס. בווינה, בקארלסבאד ובבאזל. גברת קלוזנר שמחה: "ואף־על־פי־כן לא קולוניה בריטית". ממכוני־חקירה לאוניברסיטה ממש. מלחמתי בפנים- האוניברסיטה.

כבר סיפרתי למעלה, שבשנת 1926 הייתי חולה מאד וחשד פרופ' דולז’אנסקי, שזהו פצע קשה במעיים. ממחלה זו נתרפאתי, אבל גברה מחלת־החצֶצֶת שלי והתחילו התקפות תכופות של אבני־המרה שלי. ובתלפיות שימש כרופא קבוע כשלשים שנה ד"ר אפרים הלוי. היה מקבל סכום מסוים לחודש מכל בית בתלפיות, אחת היא אם יש חולים בבית זה בחודש זה או לא. פעמים שאתה משלם חינם במשך חצי־שנה ויותר, ופעמים שהמחלות הן תכופות וד"ר הלוי מבקר את החולה פעמיים ביום ואף בלילה. זהו לא רק רופא מצוין – דיאגנוסטן יוצא מן הכלל – אלא גם אדם מצוין. זהו רופא, שרק בין יהודי־רוסיה יכול היה להימצא דוגמתו – מין תרכובת של חסידות יהודית והוּמַניסמוּס אירופי. אני רגיל לומר: “בד”ר הלוי רוכב טולסטוי על גבי רבנו בחיי בעל “חובות הלבבות”. אינו מתעניין הרבה בשום דבר מחוץ לאומנות־הרופא שלו. אבל באומנות זו הוא שקוע כל הימים. ולפיכך אירעו הרבה מקרים, שרופאים גדולים ומפורסמים ממנו לא הכירו בחולה מה שהכיר בו הוא. ואין לפניו שום משוא־פנים ומתן־בכורה: בתשומת־לב שָוה הוא מתייחס לילד ולזקן, לעוזרת ולפרופיסור. אני יכול לומר בלא הפרזה כּלשהי, שאילמלא הריפוי המיוחד־במינו של ד"ר הלוי לא הייתי מוכשר לעבוד כמו שעבדתי עד עכשיו ולא הייתי יכול לחבר את כל אותם הספרים והמאמרים, שחיברתי למרות מה שאני חולה בכמה מחלות. הבה, אביע לו את תודתי העמוקה גם במקום הזה.

וד"ר הלוי הוא שיעץ לי לנסוע בקיץ, שנת תרפ"ז (1927), לקארלסבאד, כדי להיפטר מאבני־המרה שלי, שגרמו להתקפות מרובות. עברנו – הגברת קלוזנר ואני – דרך ארוכה וקשה. ביחוד קשה היה לנסוע דרך מצרים בחודש החם ביותר – חודש־אב. היינו בווינה – ופרופיסור מפורסם לא חידש כלום על מה שקבע ד"ר הלוי. נתגלה שם, שאני זקוק לניתוח לא־מסוכן, והניתוח נעשה בהצלחה. ביקרתי שם את פרופיסור שמואל קראוס ונעשינו ידידים לכל ימי־חיינו. היכרתי שם את מר אונגרפֶלד שעל־ידו נתגלו לי הרבה דברים מן הנעשה בהסתדרות הציונית שבווינה. את ווינה עצמה היכרתי מאז, ומפני מצב־בריאותי לא יכולתי לשהות בה הרבה ולבקר את מי שרציתי לבקר. הרב הראשי, ד"ר צבי פרץ חיות, שכתב כמה מאמרים ב"השלח" ושכתבתי בשבילו מאמרים ב-Rivista Israelitica, בא בשבת ברגל לבקרני למרות מה שהיה לו פצע ברגלו ולמרות המרחק בין בית־המלון, שנתאכסנתי בו, ובין דירתו. והרבה דיברנו אז על השינויים הצריכים ליעשות באוניברסיטה.

בקארלסבאד עברתי את הריפוי הקבוע של שתיית־מים והנחת תחבָּשות של בוץ חם – ולא הוטב לי הרבה על־ידי כך. כשחזרתי משם עברתי דרך ברלין וגם הייתי בפעם הראשונה בחיי בפאריז. גם בווינה, גם בברלין וגם בפאריז נפגשתי עם הרבה מן המפורסמים שבחכמי־ישראל וגם עם אחדים מחכמי־אומות־העולם. דיברנו על ענייני־מדע במקצועות שונים, עבריים וכלליים. והנה אַתְמָהָה! –: חשבתי, שהמלומדים הללו, שיושבים “בטבורו של עולם”, במרכז־אירופה ובמערבה, גלויים לפניהם וידועים להם ספרים חדשים ורעיונות חדשים ומחודשים, שאנו, שיושבים בקרן־זוית שבאסיה, אין לנו שום מושג מהם; ונתגלה, שהדבר הוא להפך: כמעט תמיד הייתי מצביע לכל אחד מחכמי־אירופה אלה על איזה ספר או על איזה רעיון, שאף את שׁמעוֹ לא שמעוּ. וכמה מהם שאלו אותי בתמיה:³⁰

– אדוני הפרופיסור, כיצד הגיע לכך בירושלים?

כלומר: כיצד הגיעו אלי ספרים אלה ואידֵיאות אלו בפינה נידחת זו, ששמה “ירושלים”? – וכך נוכחתי, שכבר אז התחילו ירושלים והאוניברסיטה העברית שבה להיות מרכז גדול למדעי־היהדות, ובמידה פחותה מזו – גם לשאר מדעי־הרוח.

את הרושם, שעשתה עלי פאַריס במשך הימים המועטים, שביקרתי בה, קשה לי לתאר. איזו צעירות ואיזו קלות־חיים ריחפו אז עליה – לכל הפחות בעינַי – ביחד עם הכרה, שהיא מקור החירות האנושית ומרכז לתרבות העולמית – “עיר־מאור” (Ville-Lumière) באמת. התנועה העצומה שבעיר נתפשטה לא רק על הרחובות המרכזיים אלא אף על הרחובות הצדדיים. מבית־המלון שלנו עד בית־הכנסת הראשי של יהודי־פאריז ב"רחוב־הנצחון" היה מרחק קטן, שבעיר אחרת אפשר היה לעבור אותו בחמישה רגעים. ומכיון שאין אנו, הגברת קלוזנר ואני, נוסעים בשבת ורצינו לשמוע את נאומו של הרב ישראל לוי בשבת זו, שהיינו בה בפאריס, יצאנו מבית־המלון בשעה מוקדמת – והגענו לשם לאחר הליכה של שעה ומחצה – בסוף־התפילה: בכל פינת־רחוב עמדנו הרבה עד שהיה בידי השוטר להעביר אותנו ממדרכה למדרכה. תנועה כזו לא היתה אף בברלין. ולמרות תנועה עצומה זו וחפזון זה של החיים והעבודה הורגש, שבני־צרפת הם רכים יותר ונוחים יותר לזר מבני־גרמניה.

ביקרנו את הרב ישראל לוי בביתו. ידעתי גם ידעתי, שהוא ממתנגדַי. אבל חוקר עברי הוא ואחד מזקני חכמי־ישראל – ואי־אפשר היה לי שלא לבקרוֹ מפני שנאה פרטית. מעולם לא נהגתי כך. תמיד כבשתי את יצרי אם האדם המצוין באיזה מקצוע פגע בי באופן פרטי. לתמהוני קיבל אותנו הרב בסבר פנים יפות ושעה שלמה דיבר עמנו – ובעברית נאה. דיברנו על הסטודנטים מארץ־ישראל, שהיו אז מרובים בפאריס, והוא התאונן עליהם מרה: הם אינם לומדים כהוגן ואין להם שום זיקה אל הדת הישראלית. והם נחלים בפאריס בכל מיני מחלות – ואף במחלה מאוסה ידועה – מפני שהם קופצים ישר מערים קטנות וחצי־תרבותיות כתל־אביב וירושלים (של אז) לתוך פאריס הגדולה, ההומיה והחפשית – ומתוך גודל הקפיצה הם “משברים את מפרקתם” גם בגוף וגם ברוח… והוא סיפר לנו עובדות מרות, שגרמו לנו עגמת־נפש גדולה.

נפרדנו ממנו בהכרה, שלפנינו רב אוהב־עמו על־פי דרכו, אבל רחוק מכל האידיאל הלאומי והציוני שלנו מתוך פחד, שאידיאל לאומי זה יזיק לקשר הדתי שבין היהודים בארץ לבין היהודים בגולה, קשר דתי, שהוא בעיניו הקשר העיקרי, ואפילו היחידי, שבין היהודים והיהדות בתפוצות־ישראל.

ד"ר א. ד. דף, המרצה לתרבות־צרפת באוניברסיטה העברית כיום, דאג בחביבותו, שאכיר אחדים מן העומדים בראשו של בית־המדרש לרבנים של “כל ישראל חברים” בפאריס, ומר יצחק פרידמאן, נכדו של הרבי מסאדיגורה, שהיה אז תלמיד של הסורבונה ואחר־כך תירגם ביחד עם התיאולוגית הקתולית, גברת מ. ר. לאוויל, את “ישו הנצרי” שלי לצרפתית, הואיל בטובו להראות לנו את פאריס ואת סביבותיה. ביקרנו ב"לובר" – ולא שבעו עיני מראות את אוצרות־המדע היחידים־במינם. נדהם עמדתי בפני הטבלאות בכתבי־היתדות של חַמוּרַבּי ובפני עתיקות צור וצידוֹן, גבָל וארווד, שהן קרובות לנו כל־כך במקום וברוח; וכן גם בפני הסארקופאג של ציידן המלכה – בלא שום ספק מבית־המלכות המגוירת של מדינת־חַדְייב.

נסענו לוֶרסאי – וכמו חיים ניצבו לפנַי פרקים שלמים מדברי־ימי־העמים, וביניהם גם הפרק הקטן־הגדול, כשעמדו “שליחי־עם עני”, ווייצמאן ואוסישקין, בימי “חוזה־וֶרסאי”, ודרשו תיקון של עוול, שנעשה לישראל במשך אלפיים שנה על־ידי הגויים, עוול, שיתוקן על־ידי מה שיגרמו שליטי־הגויים לכך, ש"ארץ־ישראל תהא עברית כמו שאנגליה היא אנגלית". ושעות שלמות עמדתי מסתכל בעושר האמנותי הגדול, שנצבר בוֶרסאי דורות על דורות. טיילתי גם בגן־וורסאי – זה שעל־ידי סידור אילנותיו, צמחיו ופרחיו נתן אפשרות לקאנט, שלא היה מעולם בפאריס, להבדיל בין אמנות טבעית ואמנות עשויה – בין אמנות אנגלית, שגניה גדֵלים פרע בטבעיותם הנהדרת, ובין אמנות צרפתית, שגניה גזוזים, מתוקנים ומשופרים בידי אדם. ולמדתי מתוך מראה־עינַי כפלי־כפליים ממה שלמדתי מתוך כמה ספרים גדולים.

ולאחר שנה שוב שלח אותי ד"ר הלוי לקארלסבאד. הנסיעה הראשונה לא הביאה לי תועלת מרובה והתקפות־המרה לא פסקו. הייתי מוכשר לקרוא את שיעורַי באוניברסיטה רק הודות לדאגתו החביבה של ד"ר מאגנס, שזימן לי “טאקסי” שלש פעמים בשבוע על חשבון־האוניברסיטה, כדי שלא אטלטל את עצמי מתלפיות לאוניברסיטה ב"אוטובוס" הציבורי. ד"ר הלוי חשב, שלא די בריפוי של פעם אחת בקארלסבאד, ודרש, שאסע לשם עוד פעם. אני לא הייתי נוטה לנסיעה שניה מכיון שלא ראיתי שינוי לטוב, שבא על־ידי הנסיעה הראשונה. ואולם באותם הימים עצמם – באַוּגוסט, 1928 – נועדה בבאזל הועידה של ה"מכון למדעי־היהדות", ואני חשבתי לחובתי להשתתף בה ביחד עם דוד יֶלין ועם פרופיסור אֶפשטיין.

כי על הפרק של הועידה עמדו שתי שאלות חשובות: א) אם תהא האוניברסיטה העברית אוניברסיטה ממש, אלא שיתפסו בה מדעי־היהדות מקום בראש, או תישאר מכון למדעי־היהדות עם תוספת של מדעי־המזרח ומקצת מדעים כלליים, שידיעתם חשובה למדעי־היהדות? – וב) אם האוניברסיטה העברית תהא אוניברסיטה ככל האוניברסיטאות, עם פאקולטאות ושיעורים שונים ומגוּוָנים ותלמידים הרבה ובחינות־גמר ותארים, או תהא רק שורה של מכוני־מחקר עם תלמידים מועטים, שישתלמו בהם לאחר שכבר גמרו את חוק־לימודם באוניברסיטה אחרת (Postgraduated), או יהיו בה סתם צעירים “יושבים ולומדים” לימודי־יהדות ולימודי־מזרח ומה שמצטרף אליהם ממדעים כלליים, בלא גמר, בלא בחינות ובלא תארים?

כפי שכבר אמרתי למעלה, החזיקו בדעה השניה (מכוני־מחקר בלבד ותלמידים “יושבים ולומדים” או “יושבים וחוקרים”) רוב חבריה של הועדה האוניברסיטאית וגם רוב חבריה של “ועדת המכון למדעי־היהדות”. אחד־העם פחד מפני “אוניברסיטה ליטאית”, ד"ר ווייצמאן – מפני “פרוליטאריאט רוחני”, שהיה אז מרובה בין יהודי־אירופה (בחזון־עתידות הרי לא נֵחַן ד"ר ווייצמאן בכל כשרונותיו ובכל מסירותו ליהדות); ונורמן בּנטוויטש, ד"ר בו’כלר, הרב ישראל לוי, וזמן ידוע – גם ד"ר מאגנס חשבו, שבכלל יש לדאוג רק לרוח־היהדות, ולשם כך אין צורך באוניברסיטה כמו שיש ל"כל הגויים" ואין צורך בשיעורים כעיקר־הלימוד, בבחינות־גמר ובתארים מדעיים. הרב לוי הראה לנו “דוגמה מזהרת”: הרי Ecole Biblique של הקתולים בירושלים: יש להם ארבעה (ולפעמים אף שישה) פרופיסורים וארבעה (ולפעמים שמונה) תלמידים־חוקרים, והם מוציאים רבעון מדעי חשוב – ודי. והרי היהדות אף היא רק דת בלבד כמו הקתוליוּת, ולמה לא יסתפקו היהודים במכון של חקירה מעין זה? – לשוא ניסיתי להוכיח במחברתי³¹, שאין תגליות מדעיות באות אלא מתוך ההוראה, שהמחקר קשור בה, ולא מתוך שתלמידים מועטים “יושבים וחוקרים” בלבד. לשוא ניסיתי להראות, שמכוני־מחקר מתייסדים לאחר שכבר יש אוניברסיטאות לאומה – ולנו עדיין אין אף אוניברסיטה אחת. לשוא הזכרתי את מאות הבוגרים והבוגרות של בתי־הספר התיכונים בארץ־ישראל, שנתפזרו בכל הארצות והם לומדים באוניברסיטאות זרות, שבהן הם סובלים מן הזרוּת והאנטישמיוּת המדינית והרוחנית שבהן, קולטים בהן רעיונות מנוגדים ליהדות ומבזבזים את ממונם של יהודי־ארץ־ישראל. כל דברי אלה השפיעו רק על אדם ישר ומעשי אחד – על ד"ר מאגנס. שאר הקרובים אל ענייניה של האוניברסיטה אטמו את אזניהם מלשמוע את קול־החיים בארץ, שדרשו להביא שינוי יסודי באוניברסיטה ולקרב אותה אל האוניברסיטאות של “כל הגויים” – רק בצביעה עברית־לאומית מיוחדת. הגיעו הדברים לידי כך, שלאחר שכבר התחילה הוראה במכון לחימיה הופסקו השיעורים בפקודתו של חֶבר־הנאמנים, וללַמד יוונית מותר היה רק על־ידי הערמה – לא במכון אלא ב"מכינה".

והנה בועידה של המכון למדעי־היהדות, שהיתה צריכה להתקיים בבאזל, באלול, תרפ"ז (סוף הקיץ, 1928), היו הוויכוחים צריכים להביא לידי הַכְרֵעַ. ואי־אפשר היה, איפוא, שלא אסע לבאזל לועידה מכרעת זו של סוף קיץ תרפ"ז. ולפיכך הקדמתי לנסוע שנית לקארלסבאד כדי שאספיק גם להתרפא קצת.

זמן־הריפוי בקארלסבאד הוא, לכל הפחות, שלשה שבועות שלמים. אבל לא הספקתי לנסוע לקארלסבאד שלשה שבועות קודם הועידה, ועל־כן קיצצתי את זמן־הריפוי והעמדתי אותו רק על 17 יום – מה שלא היה מספיק. עמדתי בעצם הריפוי וגברו ותכפו עלי ההתקפות המכאיבות של אבני־המרה.

וכדי להגדיל את יסורַי באה טעות משונה אחת.

זמן מועט קודם נסיעתי לקארלסבאד נתפרסם בעתונים, שעל־ידי הסכם מיוחד בין אנגליה ומושבותיה ובין שווייץ בטל הצורך בוויזות לשווייץ מאנגליה ומושבותיה. ובכן לא דאגנו, דוד ילין ואני, לוויזה לשם נסיעה לבאזל. אף־על־פי־כן, כשהיינו בקארלסבאד, שלחנו את הדרכונים שלנו לפראג, אל הקונסול השווייצי, בצירוף סכום של כסף כדי שיתן לנו וויזות לשווייץ. והנה קיבלנו את הדרכונים ואת הכסף בחזרה בצירוף מכתב, שאין צורך לנתיני בריטניה הגדולה בוויזות לשווייץ. ובכן – הכל בסדר.

ואולם באנו לגבול השווייצי, תחנה אחת קודם התחנה הראשית של באזל, ואך העיף הפקיד השווייצי את עיניו על דרכונינו אמר, שאנו חסרים וויזות־כניסה לשווייץ. הוצאנו את מכתבו של הקונסול השווייצי בפראג והראינו לו. אמר הפקיד:

– הקונסול טעה. ארץ־ישראל אינה מושבה אנגלית, אלא היא ארץ־מאנדאט, ועל־כן אין ההסכם בדבר הוויזות חל עליה.

– אבל מה אשמתנו? הרי פנינו אל הקונסול! כלום צריכים אנו לדעת את החוק השווייצי יותר מן הקונסול השווייצי?

– כן, צדקתם, אבל צריכים אתם לשלם 5 פראנקים כל אחד בעד וויזה, ואניח חותם על דרכוניכם – ותסעו בשלום.

רצינו לשלם לו 5 פראנקים כל אחד; אבל הוא אמר:

קודם אניח את החותם על הדרכונים במשרד ואחר־כך תשלמו.

– וכמה עומדת כאן הרכבת?

– שלשה רגעים.

– ובכן איך נספיק לילך אל המשרד ולקבל את החותם על הדרכון?

– אפשר, יסכים מנהל־הרכבת לעמוד עוד חמישה רגעים.

והרכבת ארוכה כאורך־הגלות, והמשרד רחוק – ואיך נספיק? – וכאן יושבות הגברת ילין והגברת קלוזנר ברכבת עם כל החפצים המרובים, והדרכונים בידינו, ואין בידן שום כתובת של בית־מלון, ואין פנאי להתנות בינינו, היכן ניפגש בבאזל – ומה יהיה אם נאחר את הרכבת? מה תעשינה הנשים לבדן בלא דרכונים ובלא מקום־פגישה?

המצב הוא נורא ממש. אך אין ברירה. כסוסים אנו רצים שנינו אחר הפקיד השווייצי, שבדרך־ריצה ביקש את מנהל הרכבת לעמוד עוד חמישה רגעים והלה השיב: “לא יותר מעוד שלשה רגעים!”.

בלא נשימה ממש הגענו אל המשרד של המכס והדרכונים, בחפזון הניח הפקיד שני חותמות וכתב איזו הערה, שבטעות לא קיבלנו וויזות, קיבל מאתנו 10 פראנקים – ואנו רצים חזרה בלא נשימה. והנה – זזה הרכבת – –

* * *

ואנו רואים מרחוק את הגברת ילין ואת הגברת קלוזנר מציצות בעד חלון־הקרון של הרכבת, וכולן בהולות ונרגשות. קפצנו בסכנת־נפשות אל הקרון הראשון, שנפגש על דרך־ריצתנו, ועברנו אל שתי הנשים המתרגשות דרך הקרונות המרובים.

אפשר לצייר מה שעבר על שתי הנשים, שהיו במצב נורא באמת. הגברת ילין התרגזה מאד. ואולם הגברת קלוזנר אמרה:

– אף־על־פי־כן טוב, שארץ־ישראל היא מאנדאט בידי אנגליה ולא מושבה אנגלית. יש תקוה, שתהא שלנו בקרוב. כדאי הכל!

ברגע זה גָדלה ויָקרה בעיני ציפורה שלי שבעתיים.

בועידה בבאזל היינו שלשה באי־כוח של האוניברסיטה: פרופ' אֶפּשטיין, דוד ילין (עדיין היה אז מרצה ולא פרופיסור) ואני. ראש־המדברים בועידה היה ד"ר א. בו’כלר – תלמיד־חכם גדול, אך קפדן, גדלן ועקשן. ובמה נחשבתי אני בעיניו? – הרי אין מום, שלא דבק בי לפי השקפתו: הרי אני “כל דבר אסור” לאיש־מדעי: פובליציסטן ומבקר ספרותי ועסקן ציוני וכותב ספר על נושא אסור כ"ישו הנצרי" – והכל בעברית ולא בגרמנית ובאנגלית.

התחיל הוויכוח בדבר האפשרות לקבוע הוראה מסודרת במכון למדעי־היהדות ולתת אפשרות לתלמידים ולתלמידות שבו לעמוד בבחינות־גמר ולקבל תואר של מוסמכים למדעי־היהדות. בו’כלר התנגד לכך, וביחוד על טענותי השיב בביטול ובזילזול גס.

התאפקתי פעם ושתים. לסוף לא יכולתי עוד להתאפק, קמתי בשעת דברי־הזילזול שלו, הפסקתיו ואמרתי בקול רם:

– למה אדוני מדבר בזילזול כזה? כלום ודאות היא זו, שלעתיד יתפוס מקום בחכמת־ישראל יותר ממני? 

הוא נשתתק פתאום – ומיד שינה את טעמו. נעשה יותר רך ויותר מתון, ושוב לא התנגד להצעותי. לסוף הסכים ביחד עם רוב חברי־הועידה, שאפשר לתלמידי־המכון לקבל הוראה מסודרת ולהיבחן בשני מקצועות: בספרות העברית החדשה ובחקירת ארץ־ישראל. זו היתה הפירצה הראשונה בחומת־הסינים של ה"מחקר לשמו". ואני רואה זכות גדולה לעצמי, שפרצתי פירצה זו בתמיכתם של שני חברַי. לאחר שנה (1929) הותרו ההוראה והבחינות בלימודים אחרים. ובי"ז בשבט, תרצ"ב (25 ליאנואר, 1932), נתקיימו בחינות־הגמר הראשונות באוניברסיטה העברית ואחד־עשר תלמידים ושתי תלמידות קיבלו את התואר “מוסמך (מוסמכת) למדעי־הרוח”, ושישה מן המוסמכים ושתי המוסמכות גמרו את חוק־לימודם בספרות העברית החדשה.

עוד מעט ותימלאנה שלושים שנה ליום שנתמניתי פרופיסור באוניברסיטה העברית. רק אלה שמבּפנים יודעים את מלחמתי הקשה בישיבות של הסינאט, של הפאקולטה ושל המכון למדעי־היהדות. על־פי רוב לא נתקבלה דעתי, ולעתים קרובות נשארתי “יחידי במערכות־המלחמה”. אבל תמיד הרגישו חברי, שיש בישיבות האוניברסיטאיות קול חזק של אדם, שאינו הולך עם הרוב, והוא מתרה ומזהיר בלא שום פניה צדדית, אך ורק מתוך מסירות ודאגה לאוניברסיטה. בימי־שלטונו של ד"ר מאגנס אף היו כמה מדברי נשמעים והרבה דברים נעשו באוניברסיטה על־פי עצתי. אחר־כך, כשד"ר מאגנס פסק מלהיות קאנצלר, נתמעטה השפעתי, לצערי, ואֵיני חושב, שזה היה לטובת־האוניברסיטה. אבל אחת אני רוצה להוסיף כאן: כשם שדאגתי להרחבתה ולהעמקתה של האוניברסיטה כך דאגתי לטובת התלמידים והתלמידות, שהיו והוֹוים לי כבנים וכבנות. מעולם לא הבדלתי בתוכם בין חברי מפלגה אחת ובין חבריה של מפלגה אחרת ובכלל לא התעניינתי בשייכותם המפלגתית של תלמידַי. ידעתי את סבלם כעומדים על משמר־ההגנה בארץ ואת מצבם החמרי הקשה, וחשבתי תמיד, שיותר שנעמיס עליהם לימודים תהא להם פחות אפשרות להתעמק בהם או – יכרעו תחת סבל־הלימודים. אני, הזקן, הבנתי זאת, ואילו חברי, הפרופיסורים והמרצים הצעירים, לא יָדעו בצערם של תלמידי־החכמים ותלמידות־החכמים שלנו, במה הם ניזונים וכמה קשה ומרובה משא־לימודיהם. והרבה חומרות אוניברסיטאיות הֵקַלְתִּי על־ידי מלחמתי והשתדלותי כאחת והרבה תקנות טובות עוררתי לתקן בשביל תלמידותינו ותלמידינו היקרים. שהרי אם אין הם לנו – מי לנו? – ובפרט כיום הזה, כשחרבו מעיינות־התורה במזרח־אירופה, ולחכמת־ישראל בגרמניה אין תקוה, שתקום עוד לתחיה, וחכמי־ישראל שבארצות־הברית ובמדינות של בריטניה הגדולה אינם מרובים וכמעט כולם ינקו ממקורות פולניים, הונגאריים וגרמניים, ואם לא נדע למשוך אל המדע העברי והאוניברסיטאי הכללי את מבחר בנינו, שארית־הפליטה בארץ ובחוץ־לארץ, תבוא, חם־ושלום, כליה על התפתחותה של תרבותנו הלאומית.

פרופ' קלוזנר קורא שיעורים באוניברסיטה ורושם על הלוח

כי לתרבותנו קם בארץ־ישראל שונא מיוחד: בהפך ממה שהיה בחוץ־לארץ, ששם זילזלו בערכה של המלאכה ויגיע־הכפיים והפריזו על מידת־חשיבותם של הלימוד והתורה־לשמה, ועל־ידי כך הירבו בטלנים ופלפלנים ריקים בישראל, כאן, בארץ, מפריזים בערכן של החקלאות, המלאכה והעבודה בבתי־החרושת.

פעם נסעו תלמידינו לשכם, לראות בקרבן־הפסח של השומרונים. פגעו בהם פועלים חקלאיים מן הקבוצות. שאלו אלה את אלה במה הם עסוקים. וכשאמרו תלמידינו, שהם סטודנטים של האוניברסיטה העברית, פנה אליהם אחד מחבורת־הפועלים בשאלה:

– במה אתם מצדיקים את קיומכם?

מי שאינו עוסק בחקלאות או בעבודה גופנית אחרת אין צידוק לקיומו…

במצב כזה אסור להתייחס אל תלמיד ותלמידה באוניברסיטה שלנו יחס מחמיר וקפדני. יש להקל מעליהם בכל מה שאפשר ולקרבם לתורה על־ידי מה שיכירו ויידעו, שהפרופיסורים מוותרים להם על כל מה שאפשר לוותר, ובלבד שהעיקר יישאר: – אהבת־התורה והכרת חשיבותו הגדולה של המדע העברי והכללי לחקר־האמת, לטהרת־הלבבות ולתחית־האומה.

פרק כ"ח

באיטליה. במילאנו, וויניציאה ופירנצי. ברומי. לפני פסל־טיטוס. ביקור בפּומפֵּיאי. פטירת־אמי.

אחר הועידה בבאזל הרגשתי את עצמי חולה משהייתי קודם נסיעתי לקארלסבאד. ואין לתמוה: את ימי־הריפוי לא השלמתי, ובועידה התרגשתי והתרגזתי הרבה. החלטנו, הגברת קלוזנר ואני, לנסוע לשבועות אחדים לאיטליה: מראות־הטבע הנפלאים ישפיעו לטובה על בריאותי. וביחד עם זה אראה את האמנות הנפלאה ואת העתיקות החשובות של איטליה, שעדיין לא זכיתי לראותן.

וכאן שוב אירעה טעות מצערת: כשהגענו לגבול־איטליה עיכב פקיד־הגבול את הדרכון שלנו מפני שמצא, שבוויזה היה רשום גבול איטלקי אחר ולא אותו גבול, שעברנו בו! – ניסיתי לשדלו בדברים בצרפתית (הדיבור האיטלקי קשה עלי יותר), שאין הבדל בין גבול לגבול. איני יודע, אם הבין את דברי, אך החזיר לנו את הדרכון ואמר, שבתחנה הבאה יחתימו אותו. ואולם בתחנה הבאה לא בא שום איש – ונמצא, שנכנסנו לאיטליה – לאיטליה הפאשיסטית, לאיטליה של מוסוליני! – בגניבה, שהרי אין חותמת־הגבול על הדרכון שלנו! – דבר זה מֵרר את חיינו במשך שהייתנו הקצרה באיטליה.

ואולם הדרך מבאזל לאיטליה דרך שווייץ האיטלקית היתה נהדרת כל־כך, עד שהשכיחה את כל מכאובי. הרים מעובדים ויערות פורחים לסירוגים עם סלעי־מגור, נחלי־הרים זוחלים ומתפתלים כנחשי־עקלתון ויאורות מוצפים רַצי־כסף, שנקודות־זהב שׁמשׁוֹניוֹת בתוכם, אשדות הומים ונופלים ברעש מעל צוקי־הסלעים, וביחד עם זה – כרמי־חמד, בתי־קיץ קטנים, כעין בנייני־צעצועים ובתי־קלפים – ה-chalets השווייציים המפורסמים, – כל אלה הרהיבו את העיניים ושימחו את הלב.

אבל נדהמים היינו ממש למראה היופי המקסים, שאין לי מלים לתארו, כשהגענו לשני היאורות השווייציים־האיטלקיים, פלאי־הטבע ושיאי־הנוי, Lago Mggiore וביחוד Lago di Como. כאילו נמצאנו באיזה מקום מכושף, שלא מעולם זה. אגן־היאור, שהוא עצמו כולו קסם, כולו הוד והדר, מעוטר הוא טירות נפלאות, שמתרוממות על הרים מיוערים והן מוקפות כרמים וגינות של אגוזים וערמונים. ובתוך מימי־היאור הנוצצים משתקפים הרי־השלג הגבוהים הצופים על־פני היאור ממרחקים – אל־אלהים, כמה נאה עולמך הקטן־הגדול!

באנו למילאנו. ומכיון שלא יכולנו לשהות שם הרבה הספקנו רק לראות את ה"דוֹם" של מילאנו, שהזכיר לי את Notre Dame de Paris. 52 העמודים של הבאסיליקה מבפנים כאילו נסכו ערפל מעוּבֶּה על מראה־עינינו, אותו ערפל, שמבעדו נראה האלהים למאמינים בכל הזמנים ובכל העמים… ואלפיים פסלי־השיש שבַּבּניין החיצוני – הם ביחוד טיפוסיים בשביל הקתוליות. קשה לתאר את הרושם של גראנדיוֹזיוּת, שעושה בניין אדיר זה. קשה להחלץ מרושם זה אף למי שזרה לו הקתוליות, ואפילו למי שחש ומרגיש, שכל זה נעשה כדי להשפיע – כדי לדכא בגאונו וחסנו את הרגש הטבעי ואת המחשבה החפשית ולהכריח את האדם, שייכנע מפני דת עולמית, שהיא שואפת להקיף את הכל ואת כל ולהשתלט באין מעצור על לב־האדם, שהוא חלש כל־כך וזקוק כל־כך לישועתו של כוח עליון…

יומיים שהינו בוויניציאה – שני ימים מן היפים ביותר בחיינו. השיוט בגוֹנדוֹלוֹת, הישיבה במלון גדול בנוי על שפת־הים ממש, הביקור בלידו, הביקור בכיכר סאן־מארקו עם להקות־היונים שלה, – כל אלה נראו לנו כחלום חזיון־לילה, חלום־קסם. וכחלום־בלהות נראה לנו הביקור בגטו הדל והעזוב, שעל צד האמת רק זכר נשאר לו ושוב לא ראינו בתוכו יהודים כלל. והרי כאן היה פעם מרכז תרבותי יהודי ממדריגה ראשונה…

זמן יותר ארוך שהינוּ בפירֶנצי.

כנראה, מרוב ריצה בוויניציאה, שרצינו להספיק ולראות בה דברים הרבה בזמן מועט, הורע מצב־בריאותי כשבאנו לפירנצי. אף־על־פי־כן – כלום אפשר להיות בפירנצי ושלא לראות את Palazzo Pitti ואת אוצרות־האמנות שלו? – הלכתי לשם בלויתה של גברת קלוזנר, חולני ותמוּך על־ידה – ושעות בילינו בהסתכלות מרוכזת בציוריהם הגאוניים של גדולי־הציירים, שיצרו נפלאות במשך מאות בשנים. ומעניין: מכאובים קשים היו לי בשעה שעמדנו בפני היצירות הגאוניות; אבל האמנות הגדולה, שהיתה לפני, קֶסם קָסמה לכל חוּשַׁי בי ורוממה את רוחי באותה מידה, שמכאוֹבַי הגופנים כאילו לא היו…

ואולם רק חזרתי משם – מיד נפלתי למשכב. חולה בעיר נכריה ובזמן, שחום גדול, יותר כבד משהוא בארץ־ישראל בסוף־אַוּגוסט, שולט בעיר. היינו מדוכאים מאד.

לאשרנו, היכרתי בפירנצי פנים אל פנים את הפרופיסור מ. ד. (אומבֶּרטו) קאסוטו, שהיכרתיו והוקרתיו קודם־לכן מתוך ספריו ומאמריו באיטלקית. והוא התייחס אלינו יחס של ידיד נאמן: קרא לרופא. הוא והרופא דיברו ביניהם איטלקית על מצב־בריאותי מתוך השערה, שאיני מבין את לשונם – ואני הבנתי והבנתי: הרופא מצא את מצבי די קשה, שהרי נחלש הדפק שלי. לא גיליתי דבר זה לגברת קלוזנר כדי שלא לצער אותה, אך הייתי מדוכא. הרופא עשה לי זריקות של קאמפורה, וכשבוע ימים הייתי מוטל על המיטה בלא שיכולתי לראות את פירנצי כהוגן. הספקתי לראות רק עוד בתי־יראה אמנותיים אחדים ולהתהלך על שפתו של נהר־ארנו הנפלא.

מפירינצי נסענו לרומי – ואני חולני וחלש.

“העיר הנצחית”, השלישית לירושלים ואתונה, עוררה בי המון הרגשות ומחשבות מנוגדות. העיר החולשת על גויים, מחרבת־ירושלים, המדכאת והמשעבדת – והיוצרת את הסדרים המדיניים ואת המשפט האזרחי, הלאומי והבינלאומי, מרכזה של הדת האוניבֶרסאלית, הקתולית, ומושבו של ממלא־מקום־פֶּטרוס בעולם, – כמה שונא אני אותה וכמה מעריץ אני אותה!

הדבר הראשון, שהלכנו לראות ברומי, היה, כמובן, “קשת־טיטוס”, Arco di Tito, שאין לי צורך לתאר את המצויר עליה, כי מי מקוראי דברי אלה לא ראה את צורתה באיזה חיבור היסטורי מתאים? – היכרתי מתוך ספרים את ציורה המדויק ביותר; ואף־על־פי־כן קשה לי לתאר את התרגשותי כשעמדתי לפני ה"קשת" והסתכלתי בפרצופים, שיש בהן קווים רוֹמיים יותר מיהודיים, של גיבורי־ישראל השבויים והמוּבלים בקוֹלרים ובציורם של המנורה בעלת שבעת הקנים והשולחן של לחם־הפנים, ששדדו הרומיים מבית־מקדשנו השרוף… הבנתי לרגשותיהם של יהודי־רומי, שאסרו על עצמם לעבור דרך “קשת” עגומה זו, שצריכה היתה לשמש עֵדוּת לחורבן־יהודה ולנצחון־רומי… ונפשי סערה מאד. על עינויי־גוף נוספו חבלי־נשמה.

אחר־כך ביקרנו את הקולוסֵיאוֹן – ושוב עינויים והתרגשות. לנגד עיני־רוחי עמדו גיבורי־יהודה השבויים, שהכריחו אותם להתגושש בזירה עם חיות רעות ורובם היו טרף לאריות. כמו חיוֹת ניצבו לפני תמונות נוראות אלו כמו שתֵּאר אותם גורדון שלנו בפואֶמה “בין שיני אריות” וסֶנקֶביץ' הפולני ברומאן המפורסם שלו Quo vadis?.

התרגשותי גדלה ועמה – גם מכאובי־גופי: היו לי התקפות תכופות וקשות מאד של “אבני־המרה”. ואף־על־פי־כן קשה היה לי להשלים עם הרעיון, שאהיה ברומי ולא אראה את כנסית־פטרוס ואת הוואטיקן. והגברת קלוזנר, עם כל רחמנוּתה עלי בסבלי הקשה, החליטה, שלעולם לא אסלח לעצמי אם אהא ברומי ולא אראה את בניינה הנהדר ביותר ואת אוצרות־הרוח, שנערמו בקרית־האפיפיור במשך דורות.

נסעתי, איפוא, בייסורים קשים אל הוואטיקן והגברת קלוזנר וסטודנט מארץ־ישראל, בנו של המספר ש.בן־ציון, מלוים אותי.

הכנסיה עשתה עלי רושם, שאין בכוחי לתארוֹ בדברים. איזו מזיגה של עזוז ושל הדר, של גדלות ושל יופי, של רוממות ושֶׂגֶב ושל הרמוניה עליונה! – אכן, לאחד את כל אלה בבניין אחד יכלו רק גאוני־הגאונים של תקופת־הזוהר הנפלאה ביותר באיטליה זו, שאיחדה בנצרותה האלילית־למחצה את ההוד העליון של דימויי ישעיה ואיוב ואת היופי ההרמוני השלם ביותר של פ’ידיאס ופראכְּסיטֶלס.

אבל לבי משך אותי אל הספריה של הוואטיקן. ידעתי, שמחמת המכאובים לא יהא ביכלתי לשהות הרבה במקום המרומם והנשגב – והזר. ונפשי חשקה לראות את הספרים וכתבי־היד יקרי־המציאות שבספריה של האב הקדוש.

התחלתי מעיף עין על ספרים נפלאים, שהיו מסודרים על שולחן בכניסה לספריה, וניגשתי אל המקום, שבו אצורים כתבי־היד היקרים. ופתאום ראיתי מרחוק שורה של פסילים. עזבתי את הגברת קלוזנר ואת הסטודנט, שעדיין היו עומדים ומסתכלים בתקרה היחידה־במינה של כנסית־פטרוס, וקרבתי אל הפסילים.

והנה – פסילים של קיסרי־רומי הם אלה, מסודרים לפי התאריך של קיסריותם. עברתי על אחדים מהם – ופתאום לפני טיטוס – “טיטוס הרשע”, מחריב־יהודה ושורף־בית־המקדש!

ולא ידעתי נפשי. איני יודע מה אירע לי. שכחתי את מכאובי, שכחתי את הזמן ואת המקום, שנמצאתי בהם. שכחתי, שמת טיטוס לפני אלף שמונה מאות וחמישים שנה. שכחתי, שאני נמצא בוואטיקן ועוד בני־אדם הרבה מתהלכים מסביב לי, ופניתי אל טיטוס בדברים: סיפרתי לו, שאני יהודי ובאתי מירושלים, ושירושלים אינה חרבה עוד ושהאומה, שדימה הוא, טיטוס, להחריב ביחד עם הארץ ועיר־הקודש, שבה לתחיה בעוד שהעם הרומי אינו אלא מושג היסטורי…

כך עמדתי לפני הפסל, שכאילו נוּפּחה בו רוח־חיים, ושפתי נעות ואני מדבר את דברַי אל טיטוס החי…

הגברת קלוזנר והסטודנט בן־ציון ראו אותי מדבר – ודאי, עם מכר, שפגשתי במקרה – וניגשו אלי – והנה אין איש מסביב לי, ואל פסל אילם אני מדבר.

הם נבהלו מאד. ודאי, חשבו, שחס ושלום נטרפה עלי דעתי מתוך ייסורים. ואולם כשאך ניגשו ועמדו בקרבתי – מיד הפסקתי את דיבורי המשונה. סיפרתי להם מה שאירע לי.

האלוצינאציה, כמובן. ואולם אני לא אשכח מקרה מוזר זה כל ימי־חיי.

חזרתי מאיטליה לארץ־ישראל דרך ברינדיזי – ברונדיזיון (או ברונדוזיום) העתיקה. זכרתי את חשיבותו של נמל עתיק וגדול זה בימי־קדם, שאז שימש קשר בין איטליה, מצרים, יהודה וסוריה. עכשיו זהו נמל ממדריגה שניה, והעיר ברינדיזי עצמה היא עיר קטנה ומשעממת. הדבר המעניין בשבילי ביותר היה – מצבת־פומפיוס, שהועמדה בכיכר הראשית של עיר זו. שוב מחריב־החירות של יהודה החשמונאית לפנַי – ונפשי הוֹמיה…

בברינדיזיון ביליתי את ליל־השבת ואת יום־השבת באי־מנוחה. בלילה – מחמת היתושים, שהיו מרובים כאן יותר משהיו ביפו לפני שלשים שנה, וביום – מפני שלא ידעתי, כיצד יתייחסו שלטונות־החוף אל העובדה, שאין חותם של מעבר־הגבול בדרכון שלי. לתמהוני עבר הדבר בשלום. בכלל צריך אני לומר, שאז לא הרגשתי את העריצות הפאשיסטית באיטליה, אף אם ברכבת מרומי לברינדיזי נכנסו לביקורת בתאים בחורים איטלקיים פאשיסטיים טיפוסיים. הם התנהגו בחומרה ובתקיפות; אבל דומה היה לי, שאין זו אלא חומרה מעושה ותקיפות מלאכותית: הכבשה רוצה להתחפש לנמר…

חזרנו לירושלים – וד"ר מאגנס ורוב הפרופיסורים והמרצים היו מרוצים ממה שהושג בועידה של המכון למדעי־היהדות. ובאמת, תקופה חדשה התחילה מאז באוניברסיטה: השיעורים תפסו מקום יותר בלא הפסד לסמינריונים ופסקו ה"יושבים ולומדים" בלא כיוון ברור בלימודים ובלא הגבלת־זמן לכל לימוד ולימוד. “הישיבה המודרנית” התחילה נהפכת לאוניברסיטה ממש. ודבר זה אי־אפשר היה שלא לשׂמח אותי: הרי נלחמתי על כך עוד קודם שנוסדה האוניברסיטה ובמשך שלש שנות־קיומה הראשונות.

רק דבר אחד גרם לי עגמת־נפש: מצאתי את אמי הזקנה, שאהבתי כל־כך, ירודה בגופה ומדוכאה ברוחה. הבנתי, שמחלה רצינית מקננת בה. ולא עבר זמן מרובה ונתגלתה בה מחלת־הסרטן, שהצעידה אותה אל הקבר בכ"ה בשבט, תרפ"ח (1928). ולמרות מה שהיתה בת 77 התאבלתי עליה ימים רבים. כלום יש לך אֵם זקנה? – האם היא תמיד אם. ובהתנהגותה לפני פטירתה הראתה, שעם כל מה שלא קיבלה חינוך אירופי מסודר היתה אשה בלתי־מצויה: שלשה ימים קודם פטירתה ביקשה ממני למסור כל מה שנשאר אחריה (ולצערי, זה היה מעט מאד) לקרן הקיימת. ועוד בימי־מחלתה הקשים היתה מתווכחת עם כל מי שדיבר רעות על ארץ־ישראל ועל הציוניות והציוניים וציפתה לגאולה ולטוב. רגעים ממש קודם פטירתה היתה דעתה צלולה וביקשה להדליק נר לנשמתה. הרגשתי, שכל מה שהשגתי בחיי ברוח ממנה בא לי; אלא שהרוחניות הטהורה שלה נתמזגה בי באהבת־החיים ובנטיה לשירה ועליזות של אבי ז"ל – ונעשיתי למה שנעשיתי.

פרק כ"ט

המלחמה על הכותל המערבי והפרעות של אב תרפ"ט.

ולאחר חצי־שנה התחיל העניין של הכותל המערבי.

ביום־הכיפורים תרפ"ט אירע מאורע מעציב על־יד הכותל המערבי. העמידו שם מחיצה בין גברים ונשים – ובא פקיד ממשלתי וסתר את המחיצה בחוזק־יד והפחיד את הנשים או אף עלב אותן בהתנהגותו החמורה.

הדבר היה ברור: אפילו הכותל המערבי, שארית־מחמדינו מימי־קדם, אינו שלנו. אנו צריכים לוותר גם עליו לטובת הערביים.

איתמר בן־אבי יצא נגד זה במאמר חריף ב"דואר־היום". אף אני פירסמתי מאמר על זה בשם “אהבה או שנאה – בחרו לכם!”³².

והמקרה הקל בראשיתו הלך וגדל. המופתי הירושלמי מצא כאן מקום לעורר את הקנאוּת הערבית: הדת שימשה בידו אמצעי מצוין למדיניות תוקפנית. התחילו טוענים בעתונים הערביים, שאין ליהודים שום חלק ונחלה בכותל המערבי: זהו “הקדש מערבי” (מאַרוקני), והמקום קדוש לערביים מפני שעל כותל זה עלה מוחמד על סוסו השמימה, או אגדה בדומה לזו. והדברים הגיעו לידי כך, שפעם התנפלו הערביים על יהודים, שהתפללו על־יד הכותל, ושרפו את סידורי־תפילותיהם. הם גם התחילו בונים איזה שער חדש על־יד הכותל, כדי להפריע ליהודים לבוא לשם, וה"כָּרוֹז" (ה"מועד’ין") שלהם היה קורא את המוסלמים לתפילה בשעת תפילתם של היהודים דוקה כדי להפריע את ה"כופרים" בתפילתם.

כלום אפשר היה ליהודים לראות את כל אלה ולשתוק? –

ודאי, אילו הייתי יכול לחשוב כאחד מן “הצדיקים הגמורים” שבסופרינו, שאמר אז: “עשרת אלפים דונאם של קרקע חשובים לנו מן הכותל המערבי”, הייתי חושב גם אני, שלא כדאי להגן על הזכויות, שיש לנו על הכותל, שעל כל פנים בנו אותו אבותינו מסביב למקדש. ואולם חשבתי אז, ועדיין אני חושב כיום, שבתנועת־תחיה, שהיא גם תנועת־שחרור, חשובים “הדברים הבלתי־נשקלים” מן הדברים הממשיים. ולפיכך וויתור על קדשי־האומה, על חזון־רוחה ועל מה שנתרקם ונשתזר עם כל חלומות־העבר שלה, שמהם היא טוֹוה ואורגת את חזון־העתיד שלה, – וויתור על “בלתי־נשקל” ככותל המערבי הוא וויתור על אחד מן האמצעים האדירים ביותר של התחיה המדינית ותחית־הרוח כאחת.

ולפיכך קראתי לאסיפה של חברי כל המפלגות כדי לטכס עצה מה אפשר לעשות לשם הגנה על “שארית מחמדינו מימי־קדם”. מובן, שמפא"י וכל אנשי “מפעל ובניין” התנגדו לכל פעולה. אך הרוב החליט להתכנס על־יד הכותל ולנאום שם בדבר זכויותינו ההיסטוריות על הכותל והרחבה שלפניו.

ההפגנה היתה מרובת־משתתפים והנאום, שנאמתי על־יד הכותל ממש, הצית לבבות באש־קודש לזכר מלחמת־החירות האחרונה של יהודה הקדומה.

מובן, שהמופתי לא נח ולא שקט. הוא נאם וכתב, שהיהודים באו להרוס את מסגד־עומאר ולשים קץ לדת־מוחמד. לא פחות ולא יותר!

מושל־ירושלים היה אז לוֹק. אנגלי משכיל ונבון. אמרו עליו, שמוצאו מיהודים ושמו או שם־אבותיו לפנים בישראל לוקאטש, אבל אני חושב, שאין זו אלא אגדה. כרוב הפקידים האנגליים לא היה אוהב־ישראל, אך גם לא אנטישמי שיטתי: נטה לערביים מפני שהם פחות משכילים ופחות “מורכבים” ויותר “אֶכּזוֹטיים”. היהודים הם “נייטיבס” (ילידים) ולא “נייטיבס”, אירופיים, אבל לא אירופיים גמורים (ילידי רוסיה ופולניה ורומיניה), וקשה לשלוט בהם. בלעדיהם ובלא הכרזת־באלפור הכל פשוט: יש כך וכך מושבות של ילידים לאנגליה, ותהא המושבה “פלשתינה” כאחת מהן: כטאנגאנייקה, למשל. היהודים המשונים הללו ו"הבית הלאומי" שלהם מסבכים את הדברים ומקשים על השלטון. זו היתה הסיבה להתנגדותם של רוב הפקידים האנגליים ליהודים (יוצאים מן הכלל היו מיינֶרצהאגן, ווינדהם דידְס, קליטון, ועוד מועטים מאד), לכל הפוליטיקה של הבית הלאומי. ולוֹק היה אחד מן המרובים. לא טוב מהם ולא רע מהם.

הוא שלח את סגן־המושל היהודי של ירושלים, מר ג’יקובס, בטאקסי לקרוא לי. נסעתי. הוא המתין לי בבית־הממשלה. דיבר על לבי, שארגיע את היהודים. הערביים הם a fanatical people (עם קנאי), ואם יספרו להם, שנוגעים בדתם, תהיינה troubles (מהומות).

דברים אלה כשהם לעצמם, אפילו אם לא היתה בהם כוונה רעה, היו מסוכנים: אם ייוודע למסיתים (ובארץ־ישראל אין סודות), שמפחדים מפניהם, הרי יעשו בדיוק מה שגורם לפחד זה…

אמרתי למר לוק:

– בכל לבי אני מוכן להרגיע את היהודים. אבל יתן לי משהו, שבו אוכל להרגיעם. יוציא פקודה, שלא יפריעו את היהודים בעבודת־אלהיהם על־יד הכותל, או שלא יכריז הכרוז המוסלמי את קריאתו לתפילה מעל חומת־הכותל בשעת תפילת־היהודים דוקה, או שלא ישתמשו בשער החדש על־יד הכותל, שער, שלא היה קיים מעולם ונעשה עכשיו דוקה לצורך פרובוקאטיווי. אם יוציא פקודה מעין זו אעשה כל מה שבכוחי כדי להרגיע את הנוער היהודי. צריך שמשהו יהא בידי לשם הרגעה.

הוא לא הבטיח כלום, ורק חזר על כך כמה פעמים, שהערביים הם “אומה קנאית”.

חזרתי בלא כלום.

ובינתיים התחילו הערביים להתגודד. שלחו שליחים לשודדי־חברון ולפראי־עבר־הירדן. הממשלה אי־אפשר שלא ידעה מזה. אבל, כנראה, לא היו לה כוחות מספיקים לעצור בעד ההתפרצות.

מכיון שבפארלמנט הבריטי טענו, שאין שום צורך לאנגליה להוציא כספים על הביטחון של ארץ־מאנדאט, ואילמלא ההבטחה ליהודים אף לא היה צורך להחזיק חיילים בריטיים בתוכה, כי שקט ושלוה היו שולטים בה אילו היו בה רק ערביים בלבד (מה שהוא, כמובן, שקר גמור: עיין מצרים, עיראק וסוריה), – על־כן השתדל סיר הרברט סמואל למעט בחיילים בריטיים – ועל־ידי כך גם למעט בהוצאות, וממילא תתמעטנה גם הקובלנות על המאנדאט. וכך עשו גם הנציבים הבאים אחריו. וסופו של דבר – שבימי־הפרעות של שנת תרפ"ט היו בארץ־ישראל פחות ממאתיים חיילים אנגליים… וכיצד אפשר היה להגן על היהודים ב"כמות מבוטלת" כזו של חיילים?

צריך היה, איפוא, לארגן את ההגנה היהודית: לפקודתה עמדו מאות ואפילו אלפים של בחורים חסונים ומלאי־כוח, שידעו, שהם נלחמים על קיום־עמם בארצו, על חירותו וכבודו. אבל לעשות כך פחדו הפקידים הבריטיים מחוסרי־המעוף: למה יאמרו הערביים, שהבריטים מחזקים את היהודים נגדם? – שכאן – הגנה בלבד, ושם התקפה ותאות רצח ושוד, – דבר זה לא היה קיים בשביל פקיד אנגלי כשהדבר נוגע ליהודים. אָח, פקידים אנגליים לא ילכו עם החלשים נגד התקיפים אלא אם יש עניין שלהם בדבר…

הערביים ידעו זאת – הם יודעים את הכל, שהרי הרוב המכריע של הפקידים הממשלתיים הנמוכים בארץ ערביים הם, והם מתחנפים לפקידים הבריטיים ומתקרבים אליהם – ויודעים את כל הלך־רוחם ואת כל סודותיהם.

וכך פרצו הפרעות של שנת תרפ"ט, שנמשכו מי"ז עד כ"ב באב (סוף אַוּגוסט, 1929).

יום־השישי היה יום י"ז באב, ובבוקר עדיין היה שקט בעיר ובתלפיות. בא לבקרנו הסופר הבלתי־נשכח מקסימון מאמריקה. באחד ממאמריו ב"הדואר" הניו־יורקי הזכיר את העלילה של אפלבוים, שהוספתי את שמי במאמרו של ברייגר כדי להימנות בין הגדולים³³. את הכחשתו של ד"ר גליקסון ודאי לא ראה, שהרי נדפסה בעתון רוסי־עברי, שלא יצא מתחומה של אודיסה. סיפרתי לו את כל העניין בפרטות – ונזדעזע. ובינתיים התחיל אי־שקט בעיר – ופסקו האוטובוסים העירוניים לבוא לתלפיות. בקושי עלה בידי מקסימון למצוא איזה טאקסי ערבי – ולהימלט.

יצאנו, גברת קלוזנר ואני, בשעה 2.30 אחר הצהרים אל המרפסת, עמדנו על שולחן וראינו המון ערביים, בידואים ופלחים כאחד, מתגודדים בבקעה שבקירבתו של הכפר הערבי הסמוך, צור־בהיר, ופני חמסנים וגזלנים פניהם. ראינו, שפרעות מתרגשות ובאות.

כשהיום נטה לערוב באו חברי ההגנה היהודית. שוטרים בריטיים או יהודיים לא באו לתלפיות – השכונה, שביחד עם רמת־רחל ומקור־חיים היא המקום המרוחק ביותר מן העיר, ועל־כן סכנתה מרובה ביותר. וחברי־ההגנה אף הם היו מועטים: רק 11 איש ולהם רק שני רובים ותשעה אקדוחים. ואף־על־פי־כן עמדו בגבורה על המשמר כל ליל־שבת וכל יום־שבת והֵגֵנו על תלפיות נגד 600 ערביים מזויינים!

עד היום איני מבין, מאין בא אומץ־לבנו זה, של ציפורה ושלי. לא פחדנו כלל. ולא עוד, אלא שלא הרגשנו, שאֵלו הן פרעות: שתי אומות נלחמות על ארץ אחת, שהאחת מהן – האומה הישראלית – אין לה כּל זולת ארץ־אבות קטנה זו, והשניה – האומה הישמעאלית – יש לה עוד, לכל הפחות, חמש ארצות גדולות. כאן גם הצדק וגם המצוקה על צד היהודים, ואין ברירה – ובכן מה יש לפחוד?

ובעשר בלילה, כשהערביים ירו על תלפיות בלא הפסק והכדורים שלהם נפלו כברד כבד על גג־ביתנו בתלפיות, שעומד במקום הרם ביותר בשכונה והקרוב ביותר לכפר צור־בהיר ולמחנות־הפורעים, התפשטנו והלכנו לישון במיטותינו. כאילו לא קרה כלום, אף אם שמענו את דירדור הכדורים על גג־ביתנו…

רק באחת בלילה באו הצלם האמן מר יעקב בן־דוב, מר מ. אייזנשטאט (מי שהיה המנהל של אפ"ק ועכשיו הבאנק הלאומי של מדינת־ישראל), בנו של יהושע ברזילי, ביחד עם אחדים מחברי־ההגנה, ודרשו מאתנו בכל תוקף לעזוב את ביתנו ולעבור לביתו בעל שתי הקומות של מר שאול גורדון, שהוא ממולנו ושהיה מקום “המפקדה הכללית” של ההגנה. לא נטלנו עמנו כלום, וכמו שהתלבשנו מלבושי־בית עברנו ביחד עם העוזרת שלנו – נערה ספרדיה נחמדת – ועם חברתה לבית־גורדון.

והגברת קלוזנר היתה חולה אז בקוליטיס קשה. ובית־גורדון היה אף הוא, כביתנו, מופנה כלפּי הפורעים, ונצטופפו בו חברי־ההגנה ועוד אנשים ונשים, שמצאו בו מחסה או שבאו להשתתף בהגנה. וכך לא היה לנו אפילו מקום להניח את ראשינו. ולפיכך העבירו אותנו עוד באותו לילה לבית הסמוך, לביתו של מר סלונים, שאז ישבו בו כקייטנים מר ש. טולקובסקי ומשפחתו. שם ישנה הגברת קלוזנר שעה או שעתיים; ואני לא עצמתי עין. העוזרת שלנו וחברתה נשארו בבית־גורדון.

בבוקר שמענו צעקות נוראות כאילו מביתנו. והגברת קלוזנר אמרה מיד:

– אירע משהו לעוזרת שלנו.

הרגענו אותה ואמרנו, שלא יתכן הדבר, שהרי העוזרת וחברתה לנו בבית־גורדון.

ואולם אחר־כך נתברר הדבר, שצדקה ציפורה שלי, כמו תמיד, ושתי הצעירות היו תחת מטר־יריות.

ומעשה שהיה כך היה:

כשקמו שתי הצעירות בבוקר השכם משנתן, ראו, שמר ש"י עגנון, שישב אז בבית שׂכוּר בתלפיות (עדיין לא היה לו אז בית משלו והבית השׂכוּר היה הבית הסמוך לביתנו), נכנס לדירתו. כפי שנתברר אחר־כך, נכנס להציל כתבי־יד שונים, שהיו שמורים בדירתו זו. אך הבחורות לא ידעו זאת והחליטו, שזהו סימן, שהכל בסדר. ומה ידעו צעירות ילידות־הארץ, ובפרט ספרדיות, ממהותן וסכנתן של פרעות? – ולפיכך נכנסו אל תוך ביתנו, והעוזרת שלנו התחילה לנקות את הבית, כמנהגה תמיד. הערביים, שעמדו על הגבעה סמוך לביתנו, ראו את הצעירות היהודיות – ומיד ירו לתוך הבית פנימה. הכדורים עברו את דלת־הזכוכית ושיברו אותה, עפו לתוך הבית פנימה, פגעו בשתי הצעירות, לאחת בגרונה ולשניה במרפקה – ונתקעו לתוך הכותל של חדר־העבודה שלי. ועד היום נשארו בכותל זה החורים, שנעשו על־ידי הכדורים. לא נתתי למלא את מקום־החורים: יישאר בביתי זכר־עולם לְמַה שעבר עלינו בימים ידועים מידי “פאטריוטים ערביים”.

הבחורות הפצועות הרימו קול־צעקה. שמעו המגינים, שנמצאו בבית־גורדון, וחשו לעזרתן. אך להוציא אותן מן הדלת הקדמית היתה סכנה: ממולה עמדו הערביים על הגבעה וירו בלא הפסק. על־כן הוציא אותן בחור תימני, שאלתיאל שמו, מחדר־העבודה על כתפיו ונשא אותן דרך המרפסת הסגורה, קפץ עם המשא הכבד של שתי פצועות דרך הקיר, שהוא די גבוה, אל המרפסת והעביר אותן אל בית־גורדון, שמשם טילפנו אל מגן־דוד אדום והביאו אותן לריפוי לבית־החולים “הדסה”. זה היה מעשה־גבורה גם מצד ההעזה וגם מצד המאמץ הגופני. ועל טוב ייזכר מר שאלתיאל זה, שסיכן את נפשו והציל את הבחורות. האחת, זו שנפצעה בגרונה, היא דוקה נרפאה כולה; לא כן העוזרת שלנו, הספרדיה הנחמדת, שנפצעה במרפקה: היא קיבלה על־ידי כך שיתוק בידה הימנית (או השמאלית – איני זוכר עוד) וזעזוע רוחני, וימים רבים היתה חולה ובלתי־מוכשרת לעבודה.

ואף מן המגינים נפצעו אחדים קשה ושכבו בבית־החולים – וקָבלו הרבה על שלא ראו מן הציבור הירושלמי הכרה מתאמת במסירות־נפשם.

ואף קרבן ממש הקריבה תלפיות אז: הצעיר היפה והחסון משה בראנדס, אחיה של אשת המהנדס מר פֶפֶרמאן, שהשתתף בהגנה על תלפיות, נהרג בכדור ערבי. אחותו, הגברת פפרמאן, חלתה ימים רבים מחמת אסון נורא זה מחלת־עצבים והיתה טוענת תמיד:

– ברחנו מביסאראביה מפרעות וחשבנו: בארץ־ישראל פוגרום הוא דבר בלתי־אפשרי. והנה הדביקו אותנו הפרעות כאן דוקה… בירושלים דוקה נהרג אחי האומלל…

ושכונת־תלפיות מזכרת את “הקדוש משה בראנדס” בכל חג, שיש בו הזכרת־נשמות.

הדבר היה בשבת בבוקר. וביחד עם הריגת־בראנדס ופציעת־הבחורות שרפו הפורעים את הבית הקיצוני של תלפיות, בית האדריכל פ. קוֹרנבֶּרג: למגינים, שעמדו בקצה האחד של הרחוב, לא היו די אנשים ואמצעים להגן על הבית שבקצה השני של הרחוב הבלתי־ארוך. אבל המגינים המועטים עם שני הרובים ותשעת האקדוחים שלהם הוסיפו לירות ועיכבו את מאות הפורעים מלהתקרב לשאר הבתים של תלפיות. גבורה יתרה לא הראו כאן הערביים.

ואולם הכדורים שבידי המגינים פחתו והלכו – והסכנה גברה, שתלפיות תישאר בלתי־מוגנת. בסכנת־נפשות הלך אחד ממגיני־תלפיות לירושלים, אל מרכז־ההגנה, וביקש כדורים ותוספת־מגינים. הדבר היה בצהרי־יום־השבת. ואמנם, הביאו כדורים מתל־אביב וגם מגינים באו. ואולם המשטרה הבריטית, שלא היה לה די צבא להגן על היהודים, מצאה לנחוץ להפריע להגנה היהודית: פרקה את הנשק מעל קצינים יהודיים מבריטניה ואסרה להעביר כדורים, ולסוף גם הקיפה את המגינים והחזירה אותם מדרכם לתלפיות. ותושבי־תלפיות נמצאו בסכנת־מוות.

מר מרדכי כספי, שהיה ה"מוכתר" של תלפיות, טילפן לממשלה – ופתאום באה מכונת־יריה לתלפיות ועמדה על־יד ביתנו. הערביים נבהלו והתחילו נמלטים. ואולם כשראו, שמכונת־היריה יורה רק מרחוק ואינה רודפת אחריהם, חזרו ובאו והתחילו יורים על השכונה ועל מכונת־היריה ועל התותחן המנהל אותה: באו לידי מסקנה טבעית בשבילם, שהממשלה או מפחדת מהם או – היא על צדם.

ופתאום בא קצין־משטרה אנגלי ודרש בכל תוקף להוציא מתלפיות את הנשים ואת הילדים, ואילו הגברים יתכנסו לבית אחד והאנגלים יגנו עליהם.

ובאמת לא היה מי שיגן: החיילים היו מועטים, כאמור, המשטרה היתה ערבית ברובה ואי־אפשר היה לסמוך עליה, ואת ההגנה היהודית רדפו. ייזכרו לטוב הסטודנטים האנגליים מאוקספורד והמנהל שלהם, הכומר גרֶהֶם־בּרַאוּן, שאחר־כך היה הבישוף של ירושלים. הם באו כתיירים לירושלים ובמקרה היו עדי־ראיה לפרעות. והם הֵגֵנו על גבעת־שאול והצילו את השכונה היהודית הרחוקה. לתלפיות לא הגיעו.

ובכן דרשה המשטרה, שהנשים והילדים יעזבו את תלפיות ויישארו רק הגברים מכונסים בבית אחד של ראש־השכונה, מר מרדכי כספי, אדם יקר וציוני מסור, שיש לו בכלל זכויות מרובות בכל הנוגע לשכונת־תלפיות.

הגברת קלוזנר היתה חולה, כאמור. הרופא של תלפיות, ד"ר אפרים הלוי, הנזכר למעלה, דרש בכל תוקף, שאף היא תעזוב את תלפיות. אבל היא הודיעה בתוקף, שלא תעזוב את בעלה לבדו בשום אופן. והוחלט, איפוא, שגם אני אעזוב את תלפיות ביחד עמה.

נכנסנו לרגע לביתנו בלוית שני שומרים מן ההגנה. לא היתה לנו אפשרות אפילו להחליף את בגדינו ולקחת עמנו משהו מן הבית – אפילו לא את כתבי־היד שלי: השומרים האיצו בנו ללכת.

מה שהספקתי לעשות היה – לפתוח את כל המגֵרוֹת, שבהן נשתמרו כתבי־היד שלי, בכוונה זו: הפורעים, ודאי, יחפשו כסף ותכשיטים (ב"לאומיותם" קשה היה להאמין לאדם, שהסתכל בצורתם הפראית וראה, כיצד ירו בבחורות צעירות בלתי־מזוינות), ואם המגרוֹת תהיינה פתוחות, הרי יראו, שאין כאן אלא ניירות כתובים – ומה יעשו בהם? – והימים היו ימי סוף־החודש, וכסף לא היה לנו בבית, ובכן יחפשו הפורעים כסף ולא ימצאו וילכו להם. ואפשר, אף לא יחדרו אל תוך ביתנו: הרי על־יד הבית עמדה מכונת־יריה ולא נתנה לפורעים לגשת אליו. והיו אז בתלפיות גם חיילים ושוטרים בריטיים, שנשלחו להגן על השכונה.

ישבנו במכוניות לא־גדולות, חבורה של נשים וילדים והגברת קלוזנר ואני בתוכם. ולעולם לא אשכח נסיעה זו מתלפיות לירושלים: על הדוכן ישבו מימינו ומשמאלו של הנהג שני חברי־ההגנה מזוינים ברובים, ואף לנהג היה אקדוח. וכך נסענו העירה דרך השכונה היוונית והשכונה הגרמנית – ובכל הדרך עמדו משני הצדדים ערביים וגרמנים, וכמדומה לי, גם יוונים, הסתכלו בשומרים המזוינים – ושחקו על משבתנו… אמרתי לעצמי: “וַישַׂמַח עליך אויב, הרים קרן צריך” – זוהי הקשה שבקינות מפני שהיא הגדולה שבצרות…

בעיר עברנו לבית־אוסישקין – לביתו של הידיד הגדול היחידי, שהיה לנו בירושלים. אוסישקין עצמו היה אז בלונדון, ב"ועידה על־יד השולחן העגול", שסידר לורד פאספילד המפורסם. הגברת אוסישקין קיבלה אותנו בחביבות וטיפלה בנו כאחות. לא היתה לי כתונת להחליף – וניסתה לקנותה בעיר, ולא השיגה לקנות מפני שכל החנויות היהודיות היו סגורות ומסוגרות מחמת הפרעות. והגברת קלוזנר שכבה חולה ולא יכלה לעשות כלום.

בינתיים הגיעו לאזנינו הידיעות העגומות הראשונות על מה שנעשה בתלפיות: שעה לאחר שנסענו עזבו החיילים והשוטרים הבריטיים את תלפיות – והפורעים ניגשו לפרוץ את הבתים ולשדוד כל מה שמצאו – מתוך פאטריוטיות, כמובן. שבעה־עשר בתים נשדדו בתלפיות, ואחד מן הראשונים היה הבית שלנו, שהפורעים רוקנו כל מה שבתוכו. רציתי לדעת מה גורלם של כתבי־היד שלי, אך הממשלה אסרה לבוא לתלפיות מחמת הסכנה, שלא עברה עוד. רק לאחר כמה שבוּעות הותר לי לבקר בביתנו, ועל מה שמצאתי שם אספר להלן.

ביום ב', כ' באב, החלטתי ללכת ולראות, מה שלומו של בצלאל אחי (אליצדק), שישב אז בירושלים בשכונת־הבוכארים. אוסישקין ישב אז בדירה שכוּרה, בבית ערבי (בית־סלמה), ברחוב בצלאל, סמוך לבית־המדרש למורים של “מזרחי”, שאחר־כך היה שם “פנסיון גולדשמיט”. יצאתי, איפוא, מרחוב בצלאל ועברתי את רוב הרחובות של ירושלים החדשה. וכבר ניסיתי לתאר³⁴ את הרושם הבלתי־נשכח, שעשתה עלי ירושלים באותם הימים:

החלק היהודי של ירושלים היה אז בידי ההגנה היהודית מפני שלא הספיקו לממשלה חיילים ושוטרים בריטיים כדי להגן על חלק זה של העיר; ולשוטרים הערביים לא האמינו אז, שיגנו על יהודים, ובצדק. וכך לא היה בכל הרחובות של העיר החדשה אף זכר לחייל בריטי או לשוטר בריטי או ערבי. ובכלל, לא נועז לעבור שם שום ערבי. כל העיר החדשה על כל שכונותיה היתה בידי היהודים. חברי־ההגנה לא נתנו לעבור בה לשום פורע ערבי ולשום פרובוקאטור יהודי מן הקומוניסטים, שבימים ההם היו על צד הפורעים. ההגנה השגיחה על הסדר והיא היא שסידרה את התנועה. וכך נמשך הדבר במשך שבוע שלם. ירושלים החדשה היתה במשך שבעת ימים עיר יהודית כמו בימי דוד ושלמה והחשמונאים. כי רוח גבורה לבשה אז את הנוער העברי, שהיה אז כמעט כולו ציוני, והיה אמיץ ותקיף בהחלטתו שלא להיכנע בפני המתנקשים בתקותו האחרונה. רק לאחר כ"ד באב נשתנה המצב לרע: המשטרה האנגלית השתלטה על העיר החדשה לאחר שהפרעות פסקו מעט־מעט.

למה עזבו החיילים והשוטרים האנגליים עם מכונת־היריה שבידם את תלפיות? כלום לא ידעו, שהפורעים יעשו שמוֹת בשכונה היהודית הרחוקה ממרכז־העיר?

שמעתי תשובות שונות על שאלה זו. התשובה המתקבלת על הדעת, ששמעתי מפי בני־אדם קרובים למשטרה, היתה: לשכונת “מקור־חיים”, שהיא סמוכה לתלפיות, היתה נשקפת אותה הסכנה, שנשקפה לתלפיות; ובשכונה זו היו כמעט רק יהודים, שהם נתינים פולניים, בעוד שתושבי־תלפיות הם נתינים ארצישראליים. והקונסול הפולני דרש בכל תוקף, שהממשלה תגן על הנתינים הפולניים. ועל־כן הוכרחו החיילים והשוטרים המועטים עם מכונת־היריה שלהם לעזוב את תלפיות ולֵילך למקור־חיים. שהרי חיילים ושוטרים אחרים כמעט לא היו בנמצא.

אבל לי נדמה, שיש טעם אחר בדבר: החיילים והשוטרים הבריטיים היו מועטים, כאמור, ולא הספיקו לעמוד בפני מאות פורעים. והאנגלים הכירו יפה את ה"פאטריוטים" הערביים מבין הפורעים (הסיתו אותם פאטריוטים ערביים ממין אחר, לאומיים על־פי דרכם), שאין נפשם אלא אל השוד והביזה. ולפיכך חשבה המשטרה: את הילדים ואת הנשים הוצאנו; הגברים נתכנסו בבית אחד ומשם יגנו על עצמם. אלא שרוב הבתים יהיו עזובים ויבוזו אותם? – יבוזו הפורעים ובזה ימצאו את סיפוקם ויֵרָגֵעו. כמו שאומר הגרמני: kuehlen das Muetchen, ואחר־כך אף אפשר יהא לפייס את היהודים בכסף, כמו שעשתה הממשלה באמת. אלא מה? – הצער והחרפה על שיכולים לעשות ברכושם של היהודים מה שפורעים רוצים? – האנגלים רֶאליסטים הם ואינם מתחשבים ב"סנטימנטים". כדאי הדבר – ובלבד שהפורעים יקבלו “סיפוק ממשי” – ויפסיקו את הפרעות…

כך נראה לי המעשה בעזיבת־תלפיות לפורעים. ואפשר, טועה אני ולא זו הסיבה. עוד לא נתגלו הארכיונים של הממשלה הארצישראלית מאותו זמן. והרי רק מתוכם נדע דבר ברור.

לאחר כמה ימים עברנו מבית־אוסישקין, כדי שלא להיות למשא על הגברת אוסישקין ועל שאר המשפחה, לבית־מלון. הגברת קלוזנר עדיין היתה חולה והרופא דרש, שתשכב במנוחה. ולתלפיות עדיין לא הניחה הממשלה לחזור. ד"ר מאגנס לא ביקר אותנו במצבנו זה, אפשר, מפני שכעס על השתתפותי בעניין־ה"כותל". ובימים ההם דוקה האמין, שהקומוניסמוס עתיד להציל את העולם. כיצד אפשר להיות בעד הדת ובעד הקומוניסמוס, שהיה רודף אז את הדת, כאחד, – קשה היה לי להבין. לסוף נתברר לי, שד"ר מאגנס אינו מאמין ברדיפות הללו כלל וכלל, שהרי היה בידו “לוח” עברי מודפס בבוברויסק בימי־הבולשוויקים… ובכן דאג אז לקומוניסטים מישראל, שנאסרו אז ושהתייחסו אז בחיוב גמור למעשי־הפורעים. על זה דווה לבי מאד, שהרי ידעתי, שד"ר מאגנס הוא אדם כשר אלא שתעה בדרכו.

רק אדם אחד דאג לנו מרחוק: הרֶבֶרַנד הנוצרי הוֹלְמְס מניו־יורק היה יחידי, שכתב לנו מכתב השתתפות־בצער, ואפילו הציע לפנינו הלוואה. הסתלקתי מהלוואה, אבל הודיתי לו על טוב־לבו³⁵. שום יהודי לא התייחס אלינו כך.

ביקר אותנו מר נורמן בנטוויטש, שעדיין היה אז מזכיר־המשפטים בארץ. אף הוא אדם ישר כד"ר מאגנס, ציוני פשרן וּוַתרן כמותו ונוטה לערביים כמותו. שוחחנו על הנעשה ואמר לי:

– חכמי־היוונים אמרו: אם רוצה אתה, שקול־כאבך יישָמע ויאָמן, תשמיע את קולך באקוֹרד פחות ממה שכואב לך. שהרי אם תרים את קולך באקוֹרד יותר גבוה – קולך לא יישמע עוד ובכאבך לא יאמינו. וכך צריכים היהודים להתייחס אל הפרעות בארץ.

תורה שלמה של פוליטיקה אנגלית השמיעני אדם מעניין זה, שהיה היועץ והמומחה בענייני היהודים והיהדות של הרבּרט סמואל. ואפשר, כל הפוליטיקה של סמואל היתה אחרת אילמלא היה סומך על “מומחיוּתו” של בנטוויטש בענייני־היהדות.

כי נורמן בנטוויטש הוא, לדעתי, מאלה היהודים ה"רוחנים", שמחבבים את היהדות בכל לבם מפני שהם חושבים אותה כולה רוחנית; ואינם רואים, שעל־ידי השקפתם זו הם מתקרבים לנצרות, עד שאין עוד בין היהדות ובינה אלא פסיעה אחת…

רגליהם של רוב הפרופיסורים חברַי לא דרכו על סף־ביתנו. כמוחרם ומנודה הייתי בעיניהם. חטא חטאתי, שהגינותי על “הכותל המערבי” על־ידי מאמר חריף, על־ידי נאום חריף באסיפה ועל־ידי אירגון־ההפגנה על־יד הכותל. בזה, ודאי, גרמתי לפרעות. שהפרעות הוכנו מראש במשך חדשים הרבה, כמו שהוברר אז לכֹּל, לא רצו לדעת. ואני איני חושב גם היום, שצריך היה לעזוב את הכותל המערבי במצב, שהיה בשנת תרפ"ט, כאילו הוא כולו של הערביים. עם, שאינו מוכן להקריב קרבנות על מזבחם של מבחר קדשיו, מה ערך יש לחיי־העבדות שלו כולם? –

כך דעתי וממנה לא אזוז.

לאחר כמה שבועות הותר לי לבוא ולראות את ביתי אחר הפרעות.

באתי לתלפיות והגעתי עד הבית – והנה לפני אדם זר ומעיניו זולגות דמעות. הוא פנה אלי בצרפתית ואמר:

אני בא־כוח של העתון המצויר Illustration ובאתי לצלם את ההרס, שעשו הפורעים בתלפיות. צרפתי אני ונלחמתי על־יד וֶרְדֶן, ויאמין לי אדוני: הרס כזה לא ראיתי אפילו שם.

רציתי להיכנס לתוך הבית – ונרתעתי לאחורי: המון דבורים וצרעות מילאו את הבית וזימזמו באופן מאיים ממש. כי בבית היו צינצנות אחדות של ריבה (מרקחת). הפורעים שברו את הצינצנות – והריבה נשתפכה על הכתלים ועל הרצפה. לריחה המתוק באו דבורים וצרעות ומילאו את חדר־האוכל כולו. התריסים והחלונות היו שבורים וחורים גדולים מן הכדורים נראו גם בכתלי־הבית מבחוץ. השקפתי מבעד החלונות – והנה הרהיטים שבורים כמעט כולם, המזנון נתרוקן מכל מה שהיה בו, המסדור של זכוכית שבור כולו, המגרות של הארונות נשתברו והחפצים, שהיו בתוכן, נשדדו כולם. בסכנה להעקץ על־ידי הדבורים והצרעות נכנסתי לתוך חדר־העבודה שלי – וחשכו עיני: עד הברכיים התהלכתי בעתונים וכתבי־יד קרועים, ובתוך הכונניות של ספרי היו “חללים” גדולים, שהראו על גזילה וגניבה של ספרים למאות. כנראה, חיפשו הפורעים כסף – ולא מצאו מפני שלא היה לנו אז שום כסף במזומנים. והם חשבו, שהצפַּנו את הכסף בין העתונים והספרים וכתבי־היד. ומפני־כן קרעו עתונים וכתבי־יד וזרקו על הרצפה ואף שיברו את החלון המזרחי של חדר־עבודתי ודרך החלון זרקו כתבי־יד אל הגן. וכשלא מצאו כסף גם במגרות של כתבי־היד הוציאו מתוך הכונניות והמִדַפּים ספרים שונים: שמא מאחוריהם נצפן כספנו. ואת הספרים שהוציאו לקחו עמהם למכירה או השליכו בדרך־מנוסתם. כמה מהם מצאתי אחר־כך בדרך לכפר צור־בהיר, ורובם אבדו עד היום, ביניהם ספרים יקרים כמו ספרו של de Vogüé, ספרו של רנאן על “השליחות בפיניקיה”, ספרים יקרי־מציאות של יצחק סאטאנוב ושל שמואל רומאנילי, מִלוֹנים אנגליים וצרפתיים יקרים, ועוד.

אך ביחוד כאב לבי על שני דברים: ראשית, היתה לי מעטפה עם ציטאטים ורשימות בשביל “מישו עד פאולוס”, שאספתי במשך עשרות בשנים – ואבדה המעטפה; וכן היה בידי מאמר מפורט על המשורר המופלא יעקב כהן – ונשארו ממנו רק שני עמודים, שעל־פיהם חיברתי אחר־כך את המאמר הקטן על שירתו³⁶. ולסוף, היה בידי כתב־היד של התרגום הצרפתי ל"ישו הנָצרי" שלי, שתיקנתי אותו על־פי המקור העברי – והנה מצאתי את כתב־היד בגן והוא חסר 112 עמודים. ביקשתי מהוצאת Payot, שישלחו לי לתיקון אֶכּסמפּלאר חדש – ולא הסכימה ההוצאה להמתין עד שאתקן שנית את התרגום מפני שבינתיים יצא גם תרגום גרמני של ספר זה, שיכול היה להזיק למכירתו של התרגום הצרפתי, – והדפיסה את התרגום כמו שהוא – ובו כמה וכמה טעויות גסות, למשל Sifra Kiduchin במקום Kedochim, וכיוצא בזה לא מעט. ועל זה אני מצטער עד היום.

ושנית, כשיצאתי מאודיסה לארץ־ישראל בתר"פ הגישו לי שלשים חברות אודיסאיות, ציוניות, לאומיות, ספרותיות ומדעיות, ספר־תורה קטן בארון־קודש מיוחד לו, ועליו חרות באותיות של כסף: “ליודע תורה ומפיץ תורה” וכו'. ספר־תורה זה היה יקר לי ביותר. כשהוגש לי נאם מר משה קליינמאן ואמר, שיהודי־רוסיה וגם יהודי שאר הארצות היו קודם־לכן מגישים ספרי־תורה למלכים ושרים; הפעם אנו מגישים ספר־תורה לחוקר וסופר – “מאן מלכי רבנן”, ו"שר־התורה" היה תואר עברי חשוב מאז. ספר־תורה זה עלה במאה אלף רובל באותם הימים, שהרובל ירד אמנם הרבה, אבל עדיין היו 100,000 רובל סכום הגון. וספר־תורה זה שדדו הפורעים ולא נמצא עד היום. חקרתי ודרשתי אחריו והוגד לי, שנמכר באלכסנדריה של מצרים, אבל לא יכולתי לדעת בדיוק למי. ואני מצטער על אבידה זו צער גדול ביותר.

לאחר שבעה שבועות של התרחקות מן הבית הורשה לנו לשוב לתלפיות ולביתנו. ולמרות מה שהרבה מבעלי־הבתים השדודים בסמוך לנו לא חזרו, מיהרנו אנו לחזור.

היה שממון ועזובה מסביב. על כל צעד שברי־כלים, חפצים, שאיבדו הפורעים בבריחתם, תמונות יקרות וצילומים נאים, ספרים ועתונים קרועים ומלוכלכים… וכמעט לא היו מבקרים אותנו בני־אדם מן החוץ. ושום בחורה לא רצתה להיות עוזרת בבית חצי־הרוס ובמקום מסוכן ממש. ואני הייתי צריך לקרוא את שיעורַי באוניברסיטה והייתי מוכרח להשתתף בישיבות של חבר־הפרופיסורים. הייתי מוכרח, איפוא, לעזוב את ציפורה שלי בתוך עזובה זו ושעמום מדכא זה. והיא, היקרה, לא פחדה ולא התאוננה אף פעם ועבדה עבודה קשה יחידה בבית. זכרה לה, אלהים, לטובה!

בשבת השניה או השלישית לאחר שחזרנו לביתנו בא מר אֶדווין סמואל, בנו של סר הרבּרט, לבקרנו. ואמר, שבא לברך אותנו ולהודות לנו על אומץ־לבנו, שלא פחדנו לחזור לבית הרוס ולמקום פרוע, ובזה היינו למופת לאחרים. ועל זה השיבותי:

– אין על מה להודות. אילו אירעו פרעות כאלו בפולניה או ברוסיה, לא היינו חוזרים לביתנו ההרוס ולשכונתנו, שנעשו בה פרעות. אך ארץ־ישראל היא התחנה האחרונה של עמנו, היא מולדת יחידה ויקרה – וממולדת אין בורחים.

פרק ל

תפיסת־עולמי.

במשך ששת־שבעת השבועות, שהייתי מרוחק מביתי ההרוס, בלא ספרים ובלא כתבי־יד, וציפורה חולה, וכמעט אין יוצא ואין בא בבית־המלון, שדַרנו בו, – בבדידות קשה זו ואחר מאורע איום זה העמקתי בעיונים מופשטים ובמחשבות על כל הנעשה. ואז ניצנץ בי הרעיון לכתוב ספר בשם “יהדותי שלי”, שיכלול את כל תפיסת־עולמי העברית והכללית.

כתבתי את הפרקים הראשונים של הספר – ופסקתי: מדוכא הייתי יותר מדאי ולא היה בי כוח לכתוב ספר אחראי כזה. אלהים הוא היודע אם עוד אמשיך ואגמור פעם את הספר, שאך התחלתי לכתוב. ועל־כן רוצה אני להשאיר בזה לזכרון את ראשי־הפרקים של הספר כפי שעלו אז במחשבתי.

“יהדותי שלי”

1. יש כוח עליון, משותף לכל הבריאה כולה ולמעלה מכל הברואים כולם, שהקשר שלו עם הברואים אינו נתפס בשכל האנושי הקטן, וכל מה שאנו יודעים ממנו הוא אך – שאי־אפשר שלא יהא קיים כתחילה וראשית לכלל־ההוויה. כוח זה אין לנו מלה אחרת לציין בה את מהותו זולת “כוח עליון”, אף אם “כוח” הוא רק מושג אנושי בלבד. כל הציורים אפילו של האמונות המונותיאיסטיות הטהורות ביותר מן האלהות אינם אלא “לשבר את האוזן במה שהיא יכולה לשמוע”. באמת “כוח” זה “אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי־הגוף ואין לו שום דמיון כלל”. מושג־אלהות כזה, מופשט בתכלית ההפשטה, הכרח הוא בשביל שכלו, רגשו ודמיונו של האדם כאחד מפני שיש צורך לשלשתם בעליוֹנוּת עולמית מוחלטת, מעל לבריאה כולה ומעל לאדם: הרי אין שום סיבה לשער, שעם האדם פסקה ההשתלשלות של העליה וההתעלות בכלל כל המצוי והמשוער ושכל מה שיש הוא רק מה שנראה ומוחש.

האל אינו בשמים – אם צדקו הטבעונים כשהם אומרים, שאין מה שאנו קוראים שמים אלא השתקפות אוירית; והוא “אבינו שבשמים” רק מפני שאין האדם יכול לתאר אותו בתואר יותר מתאים. וכשאנו מתפללים לו, שיעשה עמנו חסד, שיתן לנו בריאות ופרנסה, או שיצילנו מכף־אויבינו, או שיגאל את עמו גאולה שלמה, אין אנו נותנים דין וחשבון לעצמנו, שכדי שיהא זה אפשרי צריך שישתנו כל הסיבות והמסובבים כּשהם דחופים לאחוריהם עד סוף כל ההתחלות. אי־אפשר, איפוא, שהתפילה תשפיע על האלהות, ובפרט שהאלהות אינה זקוקה להתעוררות על־ידי האדם. אלא שהתפילה משפעת עלינו: עוֹשה אותנו יותר רחמנים, יותר בעלי־ביטחון, יותר עמוקים ברגשותינו ובהשגותינו. והיא היא שמזכרת אותנו יומיום, שיש לנו להִדַבֵּק במידותיו של הקדוש־ברוך־הוא ומטעמת בעצם־מציאותה את התלות שלנו בכוח עליון עולמי כלל־אנושי.

האחריות של האדם למעשיו – מקור כל המוסר כולו – באה לא מתוך ציווי הֶטֶרוֹנוֹמי של בני־אדם קדושים וספרים קדושים, שדבריהם באו מפי הגבורה. אילו היה כך, היה האדם יכול להתנצל, שכל המידות הרעות שבו, שגורמות למעשים רעים, הן תוצאה של תכונות, שקיבל בירושה מאבותיו ומאבות־אבותיו עד סוף כל הדורות, או שניטעו בלבו מטבעו וסביבתו וחינוכו פיתחו אותן, ובכן מה אחריות יש לו על כך? ואם כך הדבר, הרי כַּמידוֹת הרעות כך אף המידות הטובות אינן זכות לאדם, שהרי לא הוא עצמו נטל אותן לעצמו, אלא קיבל אותן בירושה או ניטעו בלבו עם לידתו וחינוכו. האחריות לטוב ולרע באמת אינה אלא דבר גלום בעצם־מהותו של האדם: הוא ומעשיו הם אחד, ועל־כן אחראי הוא על מעשיו. כי מי יהא אחראי עליהם אם לא מי שעשה אותם מפני שנבעו מתכונתו, מעצם־מהותו הפנימה־פנימית?

ואין כאן שאלה של דֶטֶרמיניסמוס ואינדטרמיניסמוס. שהרי אף הרצון, שבלא ספק הוא קיים באדם ופועל בו כאחת מן הסיבות, אף הוא מותנה על־ידי המסיבות. ברצוני אני מרים את ידי וברצוני אני מוריד אותה; אבל גם הרצון להרים את היד או להוריד אותה יש לו סיבה וּגרָם: רוצה אני להוכיח, שחפשי אני במעשי, לעשות לי משחק במעשה כזה, או יש לי איזה צורך ממשי להרים או להוריד את היד. שהרי אין שום מעשה בלא איזו סיבה שהיא ואף המעשה הקל שבקלים והארעיי שבארעיים יש לו סיבה מקרית קלה או ארעית. אלא שיש לזכור תמיד, שאין הסיבות חמריות וגשמיות בלבד. כשאני חושב איזו מחשבה ואני מביט בשעון פעם או פעמיים, רואות העיניים הגשמיות שלי את השעה, אבל אינן תופסות מה השעה. ובכן התפיסה, אמנם, אינה אפשרית בלא עיניים, אבל לא העיניים רואות אלא רואה ההַפְנָיה אל עצם ידוע, מה שאנו קוראים תשומת־הלב, והרי זהו גילוי של הרוח או הנשמה (שֵם למה שהוא ההפך מן הגוף). הרוח או הנשמה רואה דרך כלי־התחושה הגשמיים, אבל לא על־ידיהם ממש. ילד לקה על מעשה בלתי־הגון שעשה – וכל ימי־חייו, כשבא מעשה כזה לידו, הוא נמנע מלעשותו אף־על־פי שאין עוד פחד־ההלקאה לנגד עיניו: בבחירתו ההכּרוּתית הוא בוחר בהימנעוּת ממעשה ידוע אף אם אין עוד סיבה ממשית לכך. אלו הן חירות־הרצון וחירות־המעשים היחידות, שיש לאדם: לא חירות מחוסרת־סיבה, שרירותית ומקרית, אלא חירות, שבאה מתוך שהרצון והמעשים מוּנעים הם על־ידי המחשבה האנושית או, יותר נכון, על־ידי שאיפה או זכר מותנים במחשבה בלבד. ומכאן – האחריות של האדם על מעשיו; והרי זהו יסוד־המוסר כולו.

2. האמונה־הדת (הצד העיוני והצד המעשי של הרֶליגיון) קשורה במוסר, אבל אינה זֶהוּתית עמה. אלהים, שאינו מוסרי, היה אפשרי באמונות הפולו’תֶּאיסטיות; באמונות המונותֶּאיסטיות אינו אפשרי מפני שיכלול בו בעצמו סתירה פנימית והאלהים יהא נעשה אנושי ויפסוק מלהיות אלהות. אבל אדם מוסרי אַתֶּאיסטן הוא אפשרי ואפשרי, ואדם דתי ועושה כל תועבה מוסרית הוא מ"מעשים בכל יום". האמונות המונותּאיסטיות נלחמות בפירוד זה שבין אמונה ומוסר, אבל עדיין לא הצליחו לעשותו בלתי־אפשרי. ויש לזכור, שאף אפּלטון (בשמו של סוקראטס) כבר נלחם בפירוד זה, ביחוד ב"אַוּתו’פרוֹן" שלו, ולוקרֶטיוס קארוס ב"על טבע הדברים" הראה על האפשרות, שהדת תגרום למעשים בלתי־מוסריים, ונתרעם על כך.

ולמרות כן לא תמות האמונה הדתית לעולם! – שינויים יבואו בה, במושגיה ובצורות־גילויה, אבל היא תתקיים לעולם. כמו שתתקיים השירה, כמו שתתקיים המוסיקה, כמו שיתקיימו הציור והפיסול. רק כשיחרב הלב האנושי והאדם ייהפך לחיה או לאבן תפסוק גם האמונה הדתית. האתֶּאיסמוס של עכשיו הוא מעבר ממושגי־אמונה, שאינם אלא גל של אמונות תפלות, גסות ואנתּרוֹפוֹמוֹרפיסטיות, אל סובלימאציה של אמונה, שהיהדות הנבואית צעדה את צעדיה הראשונים לקראתה, היהדות התלמודית שיכללה אותה, אך לא הביאה אותה לידי עיקביות ושלמות, ואת השלמתה נתן לנו הרמב"ם: “אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי־הגוף ואין לו שום דמיון כלל”. אלהות כזו, מופשטת בתכלית־ההפשטה ונאצלת בתכלית־האצילות, היא היא שתתקיים לעולם; מובן, בכל דור לפי צרכיו האמוּנוּתיים ולפי מושגיו הפילוסופיים. הכל ישתנה בבניין של הכרת־האלהות, אבל יסוד זה, שהאלהות “אינה גוף ולא ישיגוה משיגי־הגוף, ואין לה שום דמיון כלל”, לא ישתנה לעולם!

עניין אחר הוא הצורך הנפשי של כל אדם (לא של ההמונים בלבד) לפנות בשעת צרה ומצוקה לכוח יחיד ומיוחד, נעלם וטמיר, ולצפות ממנו לישועה ונחמה. ב"אב רחמן" זה, או “אבינו שבשמים” שמחמת הצורך בו החזיקו – ויחזיקו עוד זמן מרובה – הנוצרים מכל הדתות בישו כבן־אלהים ובמרים אמו – כיולדת־האלהים (δεοτόχοϛ), ושגרם לכל מיני אמונות המוניות מתנגדות אפילו לשכלו של משכיל רגיל, – ב"אב רחמן" זה יהא צורך נפשי גם ליהודים, ואין צורך לומר לבוּדְהִיסטים ודומיהם. והוא יתקיים כמו שמתקיימת היצירה המלהבת הנאה של השירה, המוסיקה, הציור והפיסול, שביסוד־כולם יש אמת גמורה, שהדמיון היוצר בנה עליה את בניינו הנאה. האמונה היא צורך־השכל מבחינת המושג של עליונוּת מוחלטת וצורך־הרגש מבחינת צרכי־החושים ויצר־האדם, ועל־כן לא תמות לעולם. וביחד עמה לא תמות האומה, שראתה באמונה את תמצית־חייה. “נצח־ישראל” הוא גם ב"נצח" וגם ב"ישראל".

כך מצטייר לי קיום־האמונה לדור־דורים ביהדות שלי, שיותר שהיא יהדות היא אנושיות ממילא: בהכרח תבוא האנושיות אליה במוקדם או במאוחר.

3. אין היהדות מצטיירת כיום בלא המצוות המעשיות. ומשום כך חשב טולסטוי גם את היהדות, למרות מה שהנצרות מתבססת עליה, לדת אלילית. אין מן הצורך לומר, שאין זה נכון. למרות האמונות התפלות, שנתגבבו באלפיים שנות־הגלות – וביחוד על־ידי הקבלה והמלאכים והשֵׁדים שלה והמצוות הנובעות מן המלחמה בכוחות־הטומאה ומחיזוק־ידיהם של כוחות־הקדושה – על תורת־הנביאים הזכּה, שהנצרות לא הוסיפה עליה אלא רק עשתה אותה קיצונית וחדצדדית יותר (נזכורה־נא את ספר־יונה ואהבת־השונא העליונה שבה: יש לחוס אפילו על מחריבי־המולדת בזכות התינוקות והבהמות), – למרות כל האמונות התפלות והמצוות המעשיות המשונות הללו, הרי היסוד העיוני־הדתי של היהדות עולה על זה של הנצרות והיסוד המוסרי־המעשי של היהדות אינו נופל מזה של הנצרות והבודהיסמוס.

ואף־על־פי־כן הרי אי־אפשר שלא להודות, שהמצוות המעשיות תופסות מקום ביהדות יותר מבכל שאר הדתות המונותֶּאיסטיות.

תנא בלתי־ידוע, שיש לנו ממנו רק הלכה אחת, ר' חנניה בן עקשיא, אומר: “רצה הקדוש ברוך הוא לזַכּוֹת את ישראל – לפיכך הירבה להם תורה ומצוות”³⁷. ודאי, זהו מאמר נאה. ואין הוא דרש בלבד. אין שום ספק בדבר, שכמה מצוות שביהדות, כמו שאומר המדרש, “לא ניתנו אלא לצרף בהן את הבריות”³⁸. וגם בזה אין ספק, שהרבה איסורים באו מתוך האמונה הקדומה ב"טוֹטֶם", שעל־ידי כך נעשו כמה בהמות “טאבו”. ובנוגע לדיני טומאה וטהרה, ודאי, יש כאן גם אמונות חבויות במסתורין של ערפל קדוש ויש כאן גם דינים, שבאו מתוך הניסיון של רבבות אלפי־שנים, שמחלות ידועות מתדבקות, או שמצב גופני ידוע של הגבר ושל האשה טעון זהירות מיוחדת ביחסיהם המיניים, או שאֳכָלים ומשקים ידועים מזיקים לבריאות.

אבל בימי בית שני ולאחריו, בתחילת ימי הגלות הקשה, שהיתה בה סכנה לעצם־קיומה של האומה, נוסף על כל הטעמים הללו, או אף בא במקום הטעמים הללו, טעם חשוב ומחושב, טעם עיקרי ויסודי: להבדיל בין ישראל לעמים. כדי שלא ייטָמע ישראל בגויים במצבו הקשה והמיוחד־במינו צריך היה להרבות ליהודי הגולה והנודד מצוות מעשיות, שיקדשו את חייו על כל צעד ושעל, שיפרישו ויבדילו אותו מן הגויים החפשיים והשליטים שבסביבותיו, כדי שלא יִפְתֶּה לבבו אחר הנאה והמתוקן שבחייהם ובתרבותם וממילא ילך אחריהם גם בדברי אמונה ומוסר וסדרי־חיים ויעזוב את אלהיו, את תורתו ואת עמו. לשם כך הירבו לו חכמיו וגדוליו, אמנם, לא רק מצוות אלא גם תורה: מצוות מעשיות יבשות, בלא תורה ובלא חזון מאלהיו ומעַמו, לא היו יכולות לעמוד במבחן הקשה והמסוכן. אבל בעיקר היו המצוות המעשיות, מאחר שהן מציאות ממשית ומוּחֶשֶת, כחומת־ברזל מול הפיתויים המסוכנים של חיי הסביבה הזרה והמושכת.

וחכמינו וגדולינו לא טעו בחשבונם. הנודד הנצחי עצם את עיניו מלראות את העולם המושך של הזר ואטם את אזניו מלשמוע את קול־קריאתו של זה מפני שהיה עסוק בתורה ובמצוות כל ימיו. וכך באמת “רצה הקדוש־ברוך־הוא (או החכמים והגדולים, שפעלו בשמו) לזַכות את ישראל – לפיכך הירבה להם תורה ומצוות”. הייתי מנסח את הדברים קצת אחרת: רצו חכמינו לקיים את ישראל בין הגויים – לפיכך הירבו להם תורה ומצוות. בלא תורה אין המצוות מספיקות לייחוד לאומי; אבל בלא מצוות לא היתה גם התורה מספקת לייחוד כזה: דעות מופשטות, עיוניות בלבד, אינן יכולות לעמוד בפני המציאות הממשית. ליחזקאל נאמר: “אכול את המגילה הזאת” – את “המגילה”, שהתורה כתובה עליה, צריך לא רק לקרוא ולהגות בה, אלא צריך “לאכול” אותה – לעשותה הווי ומציאות.

ולפיכך טעות היתה בידי ישו כשהטעים הטעמה יתרה את החשיבות היתרה של המעשים המוסריים לעומת המצוות המעשיות. אף היהדות ידעה, ש"ואהבת לרעך כמוך – זוהי כל התורה כולה" וש"דעלך סני לחברך לא תעביד" היא “כל התורה כולה” וכל השאר אינו אלא פירושה. אלא שידעה גם־כן, שבתורות עיוניות ומופשטות בלבד, ואפילו במעשים מוסריים משותפים לכל האומות שבעולם, לא יקום עם; ואם העם לא יקום, אף תורתו לא תתקיים: היא תפחת ותלך, תִתְגַסֶה ותלך, וסופה ליהפך לעבודת־אלילים חדשה כמו בקתוליוּת של ימי־לוּטר וב"נצרות" של ימינו. כּנביאי־ישראל פחד ישו מפני מעשים דתיים יבשים, שדוחים את ציווּיי־המוסר ואת מעשי־המוסר, – ובזה צדק; אבל לא צדק כלל וכלל במה שלא חשש, שמא העדפתם של המעשים המוסריים על המצוות המעשיות תגרום לביטולו של הייחוד הלאומי, לביטול הצורה המיוחדת של ישראל, שהרי המעשים המוסריים משותפים הם לכל בני־אדם ואין בהם משום התייחדות לאומית.

ואם ישו, לפי כל העולה מחקירותי במשך חמישים וחמש שנים ויותר, לא נתכוין לביטולן של המצוות המעשיות ואך מפני שהעלה את חשיבותן של המצוות המוסריות למעלה מן המידה נתן מקום לביטול זה ממילא, בלא שחשב על כך, הרי שאול־פּאוּלוס מטארסוס נתכַּוין ונתכוין לביטולן של המצוות המעשיות כדי להקל על הגויים האליליים, שיקבלו את התורה העיונית המופשטת של היהדות בצורה משיחית־מסתורית בלא שתתגשם במצוות מעשיות חמורות כמילה, שמירת־שבת ומאכלות אסורים. אילו היתה היהדות מקבלת את תורתו זו של מי שהיה פרושי ותלמידו של רבן גמליאל (כמו שאני בטוח למרות כל ההתנפלויות, שהתנפלו עלי אנשי־מגמה מישראל ומן הגויים כאחד), היה ישראל בטל ומבוטל בין הגויים והעולם היה חסר כוח רוחני־תרבותי אחד גדול, שהוא קיים כמחאה חיה כלפי האלילות הגסה, שהנצרות מלאה ממנה, כלפי הפאטאליסמוס של האיסלאם, שבו תופסת מקום גדול ביותר הגזירה הקדומה, הניגוד לחירות המוסרית, וכלפי הפשטות היתירה, הפשטות המדברית, של האיסלאם, פשטות, שמביאה בעל־כרחה לידי פרימיטיוויות אמוּנוּתית־דתית יתרה, למרות הטוהר המונותֶּאיסטי של דת־מוחמד, ולסוף, כלפי הבודהיסמוס המיואש מטוב־העולם, שסופו – “נירוואנה”: כיבוי־היצרים, כלומר, ביטולה של ההוויה האנושית.

4. המצוות המעשיות ברובן הגדול הן, איפוא, מוצדקות מנקודת־המבט של קיום האומה הישראלית ושל קיום־היהדות, ביטויה הלאומי־הרוחני. ומי שבא לבטל כיום את המצוות המעשיות גורם רעה לא רק לדת־ישראל אלא גם לעם־ישראל: הוא גוזל ממנו את כלי־הזין החשוב ביותר במלחמתו לקיומו ולדרכו המיוחדת בגלותו הקשה כשהסביבה הזרה אורבת לו ושואפת לבלעו על־ידי השמדה גופנית וגזירות ורדיפות או על־ידי פיתויים מושכי־לב ומטמיעים ממילא.

פעמיים בכל יום, שחרית וערבית, קוראים אנו “קריאת־שמע” – התפילה הקדוֹשה לישראל קדוּשה יתירה. שלש פרשיות יש בה: “שמע” עם “ואהבת”, “והיה אם שמוע” ו"פרשת־ציצית".

הפרשה הראשונה היא דתית־עיונית בלבד: היא דורשת להכיר, ש"ה' אלהינו – ה' אחד", שיש לאדם “לאהוב את ה' אלהיו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו”, ושצריך לשים על הלב את תורת־האלהים, לשנן אותה לבנים ולבני־בנים ולהגות בה ביום ובלילה, בבית ובחוץ.

הפרשה השניה היא חמרית וארצית: אם תשמע לקול־האלהים “יתן לך את מטר־ארצך בעתו ותאסוף את דגנך ותירושך ויצהרך, ויתן עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת”; ואם לא תשמע – “יעצור את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה”. הכל דברים ממשיים וגשמיים, ארציים ולאומיים.

ולסוף, הפרשה האחרונה – פרשת־ציצית – עוסקת במצוה מעשית טהורה – ב"הכנף פתיל תכלת". מובן, שאף מצות־ציצית – המצוה המעשית הברורה – משמשת לתכלית עיונית, דתית ומוסרית: “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוות־ה'” ו"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ו"הייתם קדושים לאלהיכם". אבל סוף־סוף התכלית הרוחנית אינה מושגת כאן אלא על־ידי מעשה דתי ממשי ומוחש.

זוהי, לדעתי, כל היהדות כולה: אהבת־האלהות, תקוה לחיים ארציים טובים בזכות ההתמסרות לאלהות ומצוות מעשיות. וכל השאר הוא או פירוש ליהדות או – אינו יהדות כלל.

5. ואולם אף בארץ־ישראל כיום, שהלאומיות הישראלית חזקה בה יותר מפני שכאן אנו “יושבים בתוך עמנו”, בערים, בשכונות, במושבות ובקבוצות, שכולן עבריות, ומפני ששאיפתנו היא כאן להיות עם ככל העמים, אין מקום לביטול־הדת כדבר “גלותי” ומיותר. עדיין חזקים אף כאן השידולים והפיתויים של תרבות זרה ולשון זרה ועדיין כל הסיבות, שגורמות לנו לקיים את האומה על־ידי דתה־אמונתה, בתקפן הן עומדות. האנגליזאציה של יהודי־המערב ושל היהודים ממזרח־אירופה והעַרַבּיזאציה של עדות־המזרח מאסיה ואפריקה, וכן גם הקלות, שבה נישאות בנותינו ילידות־הארץ לאנגלים וערביים ובנינו ילידי־הארץ נושאים נשים נכריות בידיעה גמורה או חצאית, שנתנתּקוּ בזה מעל עמם ובניהם יהיו לא־יהודים, – כל אלו באות מתוך שהיהדות הלאומית נעשתה נשמה ערטילאית בלא גוף דתי ממשי ומוחש.

ואולם כשתהא לנו מדינה יהודית שלמה, משני עברי־הירדן, וחפשית ועצמאית בהחלט, כמו שאנו מקווים, המצוות המעשיות מה יהא עליהן? – אם עיקר־תכליתן להבדיל בין ישראל לעמים כדי לקיים את ישראל כאומה לעצמה, כלום אז שוב לא יהא צורך במצוות מעשיות לתכלית זו?

אני חושב, שבאמת חלק מן המצוות המעשיות יהא אז, כשלא יהא צורך להבדיל בין ישראל לעמים על־ידי הדת בלבד או בעיקר, בטל ומבוטל. הרי גם בסכימה של הרעיון המשיחי יש נקודה של אמונה, שלעתיד לבוא “כל המועדים יהיו בטלים”³⁹. ודאי, במאמר “מצוות בטלות לעתיד לבוא” הכוונה ב"לעתיד לבוא" היא – לאחר מיתה; אבל הביטוי עצמו מעורר מחשבות, שפעם היתה בו כוונה אחרת. ואמונה רווחת, אף אם מוטעית היא, שהחזיר נקרא כך מפני ש"עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישראל"⁴⁰, כלומר, להתיר אותו לאכילה. וכיוצא בזה. אבל קשה לנו כיום לקבוע, מה יתבטל ומה יתקיים מן המצוות המעשיות. הדבר היחידי, שהוא ברור בשבילנו – שאין עם חי חיים מיוחדים בלא מנהגים דתיים־לאומיים מיוחדים, שהם הם המצוות המעשיות, שבהן מתעלים המנהגים לדרגה של חובה ומצוָה. הרי ניסתה המהפכה הצרפתית הגדולה לבטל את הדת הנוצרית – ולא הצליחה. ניסתה המהפכה הרוסית הגדולה לעשות זאת – ואף היא לא הצליחה. ולא עוד, אלא ששתי המהפכות הללו הוכרחו לשים במקום מנהגי־הדת – מנהגים חוּלוֹנים, סוציאליסטיים: חגיגת ראשון למאי וחגיגת יום־המהפכה באוקטובר. סטאלין נהפך לאלהי־הקומוניסטים, כמו שנהפך היטלר להבדיל לאלהי־הנאצים, בלא שום גוזמה: דיברו על שניהם בחייהם כעל כֹּל־יכולים וצודקים בכּל ופיזרו להם תהילות ותשבחות לא פחות משמפזרים יהודים לאלהי־ישראל, נוצרים – לישו, ומוסלמים – למוחמד. כפי הנראה, אי־אפשר בלא זה. כך דורש הלב האנושי – ומי יעמוד בפניו?

והשכל האנושי יעמוד כל הימים בפני חידת־ההוויה. יותר שהמדע מרחיב את גבוליו יותר רואה הוא את תחומיו מוּצָרים על־ידי בעיות חדשות. מה תכליתם של החיים? לאן הולך ים גדול זה, שגַליו שוטפים ועוברים בלא הפסק בחליפות ותמורות – וכשם שאין התחלה להם כך אין להם סוף? ומה תכליתה של ההוויה כולה? ומה תכליתם של הייסורים, שהאדם והבהמה מתייסרים בהם תמיד: המחלות והמיתה שבסופן, קוצר ההשגה האנושית, כלומר הידיעה, שאין להגיע לתכלית־הידיעה, הבעיה של “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”, וכיוצא באלו? – כל אלה הם מסתרים וחידות־פליאה, מכבשונו של עולם, וכל אלה – או רובם – לא יקבלו פתרון עולמית, שהרי הם בתוך התחום של הדברים, שעליהם אמרו גדולי־החכמים: ignorabimus (לא נדע לעולם!). ולא רק פתרון אין להם: האדם עומד בפניהם כבפני מסתורין כבושים ומכוסים. – וכל עוד יש צורך באמונה יש צורך גם בדת: במצוות מעשיות ממין זה או אחר, הכל לפי הדור ולפי ההשגה. שהרי האמונה אינה יכולה לחיות בהמונים, במיליונים של בני־אדם, ואפילו לא ביחידי־סגולה, כהפשטה בלבד, בלא הַמְחָשָה, ובעל־כרחה צריכה היא להתגשם במעשים; ומה הן המצוות המעשיות אם לא האמונה שנתגבשה, רעיונות מופשטים, שנעשו מוחָשים ונראים, וכך – וכך בלבד – הם מוכשרים להדריך את האדם לקראת חיים ממשיים באמונות ודעות?

6. ואולם כל אלה, זולת העניין של המצוות המעשיות, הם ברובם דברים משותפים ליהודים ולגויים. מהו המייחד את היהדות ונותן לה – לא את זכות־הקיום – זכות־קיום יש לכל אומה ואומה בתוקף קיומה עצמו – אלא את הכוח לחיות ואף להתקדם בתוך שמדות, גזירות ורדיפות ולצפות לגאולה ולהשפעה חדשה בעולם?

אני חושב, שדבר מייחד זה הוא – השאיפה אל האידיאל מתוך התחשבות בתכונות־האדם.

היהדות יצרה על־ידי נביאיה והתַּנאים שלה את היעוד המשיחי, את התקוה “לתקן עולם במלכות־שדי” או “במלכות־שמים”. רעיון גדול זה של “מלכות שמים על הארץ” ירשה ממנה הנצרות, ובמובן ידוע – ירש ממנה גם האיסלאם. רעיון זה בא לה, ליהדות, מפני אמונתה השלמה והגמורה באֵל יחיד ומיוחד, בלא שיתוף כל־שהוא, שבהכרח הוא אלהי הטוב המוחלט: אילו היה בו רע מוחלט, לא היה האדם קולטו, ואילו היה מעורב מטוב ורע היה הורס את עצמו. על כן אמרה היהדות: “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”⁴¹. ואלהים, שאינו מנצח בעולמו, אינו אֵל. ולפיכך הכרח הוא, שהטוב המוחלט ינצח – וניצחונו של הטוב הוא ניצחונו של האלהים – “מלכות־שמים” (שהרי “שמים” הוא תואר לאלהים, ובאֶוונגליונים “מלכות־שמים” ו"מלכות־אלהים" הן שמות נרדפים).

ואולם כאן עמדה היהדות בפני שאלה קשה: “יצר לב האדם רע מנעוריו”⁴², וכבר אדם הראשון וחוה אשתו, יצירי־כפיו של הקדוש־ברוך־הוא, חטאו והביאו ייסורים ומיתה לעולם. ודאי “תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך” אומר הנביא⁴³ ו"תמותת רשע רעה" אומר המשורר האלוהי⁴⁴; אבל סוף־סוף “אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא”⁴⁵ ו"לא ניתנה תורה למלאכי־השרת"⁴⁶. ובכן הטוב המוחלט יכול להיות רק שאיפה גדולה, שבוודאי תתקיים ב"אחרית־הימים", אבל עד “אחרית־הימים” רחוקה הדרך, וצריך להתחשב בעובדה, שהאדם אינו מלאך, שהאדם הוא “בשר ודם”, בריה, שאור וחושך, טוב ורע משמשים בה בערבוביה; ולפיכך “אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם רוב ציבור יכולין לעמוד בה”⁴⁷. על־כן מעולם לא דרשה היהדות מן האדם מה שהוא מחוץ לטבע האנושי: מנזרים, פרישות גמורה מן האשה, סגפנות – כל אלה אינם ברוח־היהדות, בעוד שהנצרות והבודהיסמוס, ובמובן ידוע גם האיסלאם (הדרווישים), חושבים את כל אלה לשיא־הדתיוּת. זוהי החיוניות של היהדות: ההתחשבות ביצר־הרע של האדם כמו ביצר־הטוב שלו. ודאי, את היצר הרע יש לרסן ולהכניע, אבל אי־אפשר ואין מן הראוי לדכא אותו בשלמות ולהשמידו; שהרי פעם תפסו את היצר הרע וכלאו אותו – ולא נמצאה ביצה בת־ימה לחולה⁴⁸. וגם על היצר־הרע נאמר בפרשת־הבריאה “והנה טוב מאד”, שהרי “אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים [ולא נשא ונתן]”⁴⁹. אותה יהדות, שלימדה: “לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים”⁵⁰, ששיבחה את “הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים”⁵¹ ושקידשה את ספר־יונה, שבו יש סליחה גמורה לנינוֵה, מחרַבְתה של מלכות־שומרון, ותביעה מוסרית להצילה מרעתה מפני שיש בה תינוקות ובהמות (כאמור למעלה), – אותה יהדות עצמה ידעה גם לומר: “גדולה נקמה, שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר: “אל נקמות ה'”⁵². אין תורה, שהתנגדה למלחמה ולתשפוכת־דמים מכל המינים כיהדות של כל הדורות. הרי היא היא, שנביאה הגדול ביותר, ישעיהו בן אמוץ, ניבא לשלום־עולמים, כשהעמים “יכתּתו חרבותם לאתּים וחניתותיהם למזמרות” ו”לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"⁵³, והמשיח שלה, כפי שהוא מתואר לא רק בישעיה, י"א, אלא גם ב"מזמורי־שלמה", י"ז–י"ח, הוא אוהב שלום, שמַכֶּה עריצים רק בשבט־פיו וממית רשעים רק ברוח־שפתיו, לא בחרב ובקשת, ובימיו “גר זאב עם כבש”. ואותה יהדות עצמה מדברת על “מלחמת־חובה” בכלל ועל המלחמות הגדולות, שיילחם מלך־המשיח בימי גוג ומגוג בפרט, ולא המשיח בן־יוסף שנהרג הוא האידיאל שלה, אלא משיח בן־דוד, שהוא מלך־משיח, שעושה סדרים מדיניים בעולם, ואם יש הכרח בדבר, הוא גם נלחם באויבי־עמו, והוא המשיב את ארץ־ישראל לעם־ישראל; מלך־משיח, שחי כבן־אדם, – אמנם, בן־אדם שלם בתכלית־השלמות, אבל לא בן־אלהים – ומת כבן־אדם, הולך בדרך כל הארץ. מכאן באה לא רק התנגדות לנצרות, אלא גם אי־כושר להבין את העיקרים הראשיים שלה. משיח בן־אלהים, נולד מרוח־הקודש ומבתולה, צלוב וקם לתחיה – כל זה לא נתקבל על דעתו של היהודי בשום אופן ונראה לו לא רק כעבודת־אלילים אלא גם כאמונה תפלה. ואם היהודים מסרו את נפשם על קידוש־השם, ואפילו על דברים של “יעבור ולא יהָרג”, היה זה לא רק מתוך ניגוד דתי, אלא גם מתוך ניגוד לתפיסת־עולם, שאינה מתקבלת על דעתם בשום אופן.

ואולם זהו לא רק ניגוּד בין יהדות ונצרות, או בין יהדות ואיסלאם, או בין יהדות ובודהיסמוס. זהו שיפוט מיוחד־במינו של ההיסטוריה כולה. היהדות לא הגיעה לעולם בשיפוט של המאורעות העולמיים לידי התאבנות ונוֹקשׁוּת. היא ראתה את המציאות כהוויתה ומדדה אותה בקנה־המידה של האידיאל הנצחי; אבל היא נתנה למציאות מה ששייך למציאות ולאידיאל מה ששייך לאידיאל. מעולם לא יכלה לטפח, למשל, אידיאל טולסטוֹיָני של “אי־התנגדות־לרע”. היא לא היתה פאציפיסטית בכל התנאים, אף אם היתה פאציפיסטית בפרינציפיון. “ובערת הרעה מקרבך”, “באבוד רשעים רנה”, “תמחה את זכר־עמלק”, תביעת נקמה ברשעים ובגויים המשמידים את ישראל, שנמצאת בספרי־הנביאים פעמים הרבה, ואפילו “עין תחת עין” ו"לא תחַיה כל נשמה", – כל אלה באים מתוך מסיבות היסטוריות, שמכריחות לפרקים, במצבים קשים ביותר, מידה ידועה של אכזריות מפני שאחרת אי־אפשר. נצייר לעצמנו, שהארצות הדימוקראטיות היו מתייחסות להיטלר בקנה־המידה של “אל תילחם ברע” ו"הוֹשט את לחיך הימנית למי שהכה אותך על לחיך השמאלית", – מה היה המראה של העולם כולו כיום הזה? מה היה משתלט בו ומי היה משתלט עליו? –

היהדות מביאה בחשבון אפשרויות עגומות כאלו. ובמצבים כאלה היא מתרת, כהוראת־שעה וכמעשים יוצאים מן הכלל, מלחמת־מגן אמיצה, ואפילו דורשת “לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים”⁵⁴, אומרת: “ברוך ה' צוּרי, המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה⁵⁵”, מתפארת, שאלהים “דרך פורה” באדום, ואומרת בשמו: “ואדרכם באפי וארמסם בחמתי”, כי “יום נקם בלבי”⁵⁶. היא יכולה לחבר בפרשה אחת את הנבואה הגדולה של ישעיה־מיכה על כיתות החרבות לאתים והחניתות – למזמרות: “לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, עם הנבואה המנוגדת: “קומי ודושי, בת־ציון, כי קרנך אשים ברזל ופרסותיך אשים נחושה והדיקות עמים רבים”⁵⁷. ואפילו יכולה היא לשים בפי נביא אחר את הניגוד הגמור של נבואת־השלום הגדולה של ישעיה־מיכה: “כּתּוּ אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים”⁵⁸. הכל לפי המצב. ספר־יונה עם אהבת־השונא הקיצונית שלו הוא קדוש; אבל גם מגילת־אסתר, שבה מסופרת הריגת־המן ביחד עם בניו, שאפשר חטאו ואפשר לא חטאו, ובה באה ההתפארות, שה"יהודים הכו בכל אויביהם מכת חרב, הרג ואבדן" במספר של 75,000 איש ובשושן־הבירה הרגו 800 איש⁵⁹, – גם מגילת־אסתר זו היא ספר קדוש, שקוראים אותו בפורים בכל תפוצות־ישראל, ועל מגילה זו דוקה כתוב: “אסתר ברוח הקודש נאמרה”⁶⁰; ועל מגילה זו דוקה נוסדה מסכת תלמודית שלמה – מסכת “מגילה”.

הגויים יכולים לראות בזה אי־שלמות מוסרית ולחשוב, שהיהדות אינה אלא “דרגה־מוקדמת של הנצרות” (Vorstufe des Christentums). אני חושב, שכאן לפנינו תפיסת־עולם מיוחדת: הבנת שני הצדדים של נפש־האדם, שלעולם לא ינצח צד אחד מהם את הצד השני ניצחון גמור ומוחלט. ומפני־כן דוקה היהדות ניצחית היא: היא תפסה צד ניצחי באדם, שדתות אחרות אינן מתחשבות עמו, ועל־כן הן דוקה מביאות את העמים המחזיקים בהן לידי מעבר מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה: מאידיאליות קיצונית של “הושטת הלחי הימנית” ו"אהבת־האויב" לידי מעשי־טורקימאדה ו"ליל־בר־תלמי" בשם האמונה.

היהדות מתחשבת בטבע־האדם. היא יודעת, שאהבת־השונא, אהבה ממש, היא דבר קשה מאד. ולפיכך היא מנסה למצוא לה בסיס אנושי־טבעי. היא אומרת: “אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא – השקהו מים”; אבל מיד אחר זה באים שני נימוקים טבעיים־אנוכיים למדי: “כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך”⁶¹: בעד מעשה־הטוב שלך לשונא תראה בו נקמה וגם תשיג תשלומים מאלהים. וכך הדבר גם בכתוב שני, שהיה מורגל גם בפיו של שמואל הקטן: “בנפול אויבך אל תשמח ובִכָּשְלוֹ אל יגל לבך” – ומיד אחר זה בא הנימוק: “פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו”⁶². וכבר הרגיש רש"י בדבר, שאין זה נימוק מוסרי, ופירש: “שישוב (אפו) ממנו ויבוא עליך”. ואולם רש"י זה עצמו, החסיד והעניו, כתב בימי מסעי־הצלב, בימי גזירות־תתנ"ו האכזריות והנוראות, את התוכחה “תתנם לחרפה”, שפירסם ד"ר א. ח. פריימאן⁶³, תוכחה שאין כמותה מלאה קללות וגידופים לשונאי־ישראל, שאפילו הקללות לשונאים שבמזמורים ידועים של ספר־תהילים הן כאין וכאפס לעומתם. והרשב"ם, נכדו של רש"י, כשהגיע ל"כלל הגדול בתורה": “ואהבת לרעך כמוך”⁶⁴, מצא לנכון לפרש: “רעך – אם טוב הוא, אבל לא אם הוא רשע, כדכתיב: יראת ה' שנאת רע”. ומי בזמננו היה מוכשר לאהוב את האויב היטלר? – אפשר, מפני־כן אומר הכתוב: “כי תראה חמור־שונאך רובץ תחת משאוֹ וחדלת מעזוב לו? – עזוב תעזוב עמו”⁶⁵ – ולא דיבר על “שונאך” עצמו, שאתה חייב “לעזוב עמו”: השונא הֵרע לך וקשה לך להיטיב עמו; אבל חמור־השונא לא עשה לך שום רעה, ועל־כן תקל ממשאו, שהוא רובץ תחתיו. ובאמת, במקום־המקביל לכתוב זה בספר־דברים – הספר המוסרי ביותר שבתורה – כתוב: “לא תראה את חמור־אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם – הקם תקים עמו”⁶⁶.

היהדות המקורית אינה מגעת לידי קיצוניות מוסרית. לא נתקיימה בה האיסיות ולא קיבלה את הנצרות, ואפילו לא את הפרישות הנזירית ואת המוסריות הסגפנית, שהגלות הארוכה אי־אפשר היה לה שלא תדביק בהן גם את היהדות בימי־הביניים, שהיו אפלים ליהודים ביחוד. היא מביאה בחשבון את הטבע האנושי ואת צרכיה של החברה האנושית, שהיא מורכבת מבעלי “בשר ודם”, ובמצבים יוצאים מן הכלל היא נותנת לאדם להישאר אדם עם חולשותיו; אבל לעומת זה בדרך־כלל ובמצבים כתיקונם היא מרסנת את התאוה האנושית ואת האכזריות שבו ומחנכת אותו להומַּניוּת שלמה ולמוסריוּת אמיתית. ובשביל כך בלבד לא תסוּף היהדות מקרב האנושיות לעולם!

7. משחר־נעורי התנגדתי ל"מאטֶריאליסמוס ההיסטורי" (או ה"אֶקונומי"), שהיה רעיון מוסכם ורוֹוֵחַ בתוך הנוער המתקדם ברוסיה. הייתי טוען תמיד, שהמאטריאליסמוס הפילוסופי חסרונו העיקרי הוא, שאינו יכול לבאר את עצמו: כיצד נהפך חומר לרוח? – בכל התצפיות של הטבעונים ובכל הנסיונות שלהם לא עלה בידם לגלות אפילו מקרה אחד של הֵהָפכוּת כזו ואף לא לעשות אפילו מעשה אחד לשם הפיכה כזו. ומכיון שמעבר זה מן החומר אל הרוח הוא מכבשונו של עולם, הרי שאין לנו להאמין באפשרותו רק מתוך ניגוד להשקפתם של האידיאליסטים. ומכיון שכך אין יסוד להאמין, שרוח־האדם, נשמתו, אינה אלא תרכובת מֶכַנית בלבד. אלא שיש שאלה עתיקה ועמוקה: “מי יודע רוח בני־האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ”⁶⁷. דבר אחד ברור לי: רוח זו, נשמה זו, אף אם אינה כלה עם הגוף, אין הנאתה וסִבְלה יכולים להיות דומים לתענוגות וייסורים של הגוף; וכבר אמר בן־מנחם המאמין בהִשָׁאֲרוּת־הנפש, שאין זה מתקשר בטבע של האלהים, אבי־הרחמים, אם מציירים אותו כמעניש את הרשעים בייסורי־גיהינום; אבל, אם כן, גם אינו נותן שכר לצדיקים על־ידי תענוגות־גן־העדן.

על כל פנים המאטריאליסטים הרי אף הם מודים, שהרוח הוא כוח, שבתנאים ידועים הוא מתגבר על כוח־האגרוף הגס ועל ייסורים גופנים קשים, ושהוא גורם להקרבה־עצמית בלא אינטרס חמרי, ועל־ידי כך – גם לשינוי־פניה של ההיסטוריה.

ובכן אין להחליט, שהיסוד של התהליכים ההיסטוריים היא האֶקונומיקה, ואילו התרבות אינה אלא העליה שעל גבי יסוד זה, כדעתם של מארקס ותלמידיו.

ומכאן נבעה התנגדותי למאטריאליסמוס ההיסטורי, שעוד בשחר־ימי נלחמתי בו כבתפיסת־עולם במאמרי המפורט “יסוד התנועה החדשה בישראל”⁶⁸.

ומטעם זה אי־אפשר היה לי לֵיעָשות סוציאליסטן מארקסיסטי, אף אם הייתי תמיד ונשארתי מחזיק בכל לב בסוציאליסמוס הנבואי⁶⁹. וחוץ מזה קשה היה לי לזַווג את חירות־היחיד, היסוד הראשי והראשון של כל דֶמוקראטיה, עם מסירת השלטון הגמור והמוחלט למדינה, היסוד העיקרי של כל סוציאליסמוס בלתי־נבואי. והרי ראיתי בפועל ברוסיה הסובייטית את הגשמתו של הסוציאליסמוס המארקסיסטי בצורתו של השלטון הקומוניסטי: קסֶרקיט אחד גדול, או מלכות־נמלים, שאין חירות בהם אלא ליחיד אחד ומיוחד – לדיקטאטור, יהא שמו לֶנין, או סטאלין, טרוצקי או טיטו. ומה שהקומוניסטים הראו נפלאות במלחמה האחרונה והצליחו בסידורים תֶּכניים גדולים – דבר זה אינו הוכחה מספקת, שברכה מרובה יש במשטר סוציאליסטי: אף הנאצים, להבדיל, הראו גדולות ונפלאות במלחמה, ואף התֶּכניקה שלהם הפליאה את העולם, ואף הם קוראים לעצמים “סוציאליסטים”, רק בתוספת של המלה “לאומיים”. והרי מימי מלחמת־העולם השניה ואילך נתגלתה תגבורת של לאומיות גם אצל הקומוניסטים ברוסיה הסובייטית, ובשמה הם עשו את כל הגדולות והנפלאות במלחמה.

ואולם יש דבר אחד, שלוקח את לבי גם בקומוניסמוס וגם בפאשיסמוס בלא שאני מזדהה עם שניהם: הדו’נאמיקה שבהם.

מתחילת־חקירותי בהיסטוֹריה של בית שני עמדתי על סיבתו של הניגוד העצום בין היהודים ובין הרומיים, שבסופו הביא לידי החורבן הגדול.

הרומיים היו עם רֶאליסטי ואֶגואיסטי, פיקח ומחושב. צעד לא צעדו בלא חישוב ברור אם כדאי להם לצעוד אותו. הם חלמו על מלכות־בכיפה – לעצמם, על כיבושים – שהם יֵהָנו מהם, על סידורים, שהם טובים בשביל עצמם. כבר ציין דבר זה ר' שמעון בן־יוחאי, שאמר על הרומיים: “תיקנו מרחצאות לעדן בהן עצמן, תיקנו גשרים ליטול מהן מכס”⁷⁰. סוד־נצחונותיהם הוא לא רק באומץ־לבם ובטכסיסי־המלחמה שלהם, – בזה לא נפלו מהם חניבעל, מתרדת מפונטוס ושמעון בר־גיורא, – אלא בטכסיסיהם המדיניים המחושבים, בשליטה על עצביהם, בהשלמה עם המצב כמו שהוא, אבל במחשבה תחילה, שישתמשו בשינוי הראשון, שיבוא במצב, לטובתם.

היהודים הם ההפך הגמור מזה: אידיאליסטים, דואגים לעולם כולו, סוערים ורגשנים. אף הם חלמו על מלכות־בכיפה, אך זו תהא מלכות־שמים על הארץ, שתקום להם בארצם הקטנה ותתפשט בכל האנושיות בכל ארצות־תבל. ביהודים, כמו בכל בני־האדם, יש אֶגואיסמוס; אבל הוא לא אגואיסמוס קר ומחושב, אלא אֶגואיסמוס לוהט וסוער, שמתגלה ברדיפה אחר כבוד, בהתבלטות עצמית, שסוף־סוף תועלת של ממש אין בה. דואגים הם לכל העולם כולו ולא לעצמם. חולמים חלומות בהקיץ. אותו המשורר של שילר, שבחלוקת־הארץ היה חי בעולם־הדמיון ונשאר בלא כלום, הוא לא סמל של העם הגרמני אלא הסמל של ישראל.

יש חסרונות באלה ובהללו, אך מי סו’מפתּי יותר? מי קרוב יותר ללבנו? בעל־החשבון הקר או האידיאליסטן הפורח באויר?

אודה ולא אבוש: זה האחרון יקר לי יותר. ולפיכך מעריך אני בקומוניסמוס את הדו’נאמיקה שבו (הנאציסמוס הוא תורה של חיות טורפות).

ואולם אם נגזר על ישראל לשוב לתחיה ולהיות עם ככל העמים, ראוי שילמד קצת מן העמים ה"קרים" וה"מחושבים". מפני־כן חוֹשׁבני, שעם־ישראל יכול ללמוד הרבה מן העם האנגלי ואין בעלת־ברית יותר מתאמת לנו מבריטניה הגדולה.

וכלום צריך אני לומר, שאין לנו בכל העולם כולו גם על מי להישען זולת על האנגלים? ואף האנגלים במזרח התיכון על מי יישענו אם לא על היהודים, שזולת כברת־ארץ קטנה זו אין להם במזרח התיכון – ואף לא בכל העולם כולו – ולא כלום, בעוד שהערביים, אם ייפטרו מן היהודים, יתאחדו למדינה גדולה אחת, שראשית־שאיפתה תהא – להיפטר גם מן האנגלים ולנהוג שלטון ברוחם של המופתי ומעריציו הפיאודאלים? – ועם איבוד ההשפעה בים־התיכון הרי יבוא הקץ גם להשפעה בהודו – וכל המלחמה הנוראה של עכשיו על מה היא באה?

ואולם חוֹשֵׁבני, שתבונתנו המיוחדת, הסוערת והאוהבת להתבלט, סכנה בה ללאומיותנו ביחוד כשאנו מתנגשים באומה מחושבת וטכסיסנית כאומה הבריטית. ואפילו האומה הערבית יכולה ליעשות מסוכנת לנו אם תחדל להתנגד לנו התנגדות קיצונית וגלויה, שמסתייעת בפרעות והתנפלויות, אלא תנסה, מצד אחד, להתנגד לנו בסתר, ומצד שני, תקָרב אותנו משהו ואיך־שהוא: אז תתעורר בנו הנטיה להתבוללות, שאנו מצטיינים בה מימי אשור ובבל, מצרים וכנען, יוון ורומי, ספרד וערב, גרמניה וצרפת, איטליה ורוסיה, – והלאומיות העברית הפושרת והאנטי־דתית כיום לא תקום בפני התבוללות כפולה ומכופלת זו.

ולפיכך כל פשרנות וכל וַתּרנות במדיניות ובתרבות, בלשון ובמנהגים, סם־המוות הן לעמנו בארצנו ויש להילחם בהן בכל כוחותינו אם רק חפֵצי־חיים אנו. לא משנאת־הגויים או מרצון־ההשתלטות צריך לבוא חיזוקה של הלאומיות העברית אלא מרצון להציל את היהדות מטמיעה.

ואולם המלחמה אינה צריכה להיות בשלילה בלבד. כדי לחזק את הלאומיות העברית יש להכניס לארצנו ובלשוננו את מבחר התרבות האנושית־הכללית, להזרים דם תרבותי חדש – אם אפשר לומר כך – לתוך האומה בלשונה, להלאים את התרבות הזרה על־ידי הלשון הלאומית ולהחדיר לתוך תרבות זרה זו, שנסגל לעצמנו, את תפיסת־העולם הישראלית המיוחדת, ואף להשתדל ולהחדיר לתוך הספרות העולמית את מבחר היצירה העברית ואת המקורי שבמחשבה ובהרגשה העברית; וכך ליצור השפעת־גומלים בין היהדות ובין תפיסות־העולם המקוריות של הגויים. ואז לא תחלש היהדות הלאומית־המקורית אלא תחזק על־ידי כך. לא ללאומיות של תוֹקפנוּת הִטַפתי כל ימי־חיי אלא ללאומיות של הגנה, שהיא מחוסנת על־ידי סיגול לאומי של כל המעולה שבאנושיות.

מעולם לא התנגדתי, שיהודים ילמדו אנגלית ויהיו חדורים מבחר הרעיונות המקוריים של גדולי המחשבה והעיון של העם הבריטי. ואולם את הסנוביסמוס היהודי בארץ, את ההתקשטות בדיבור האנגלי ובמנהגים האנגליים ביחד עם התנכרות ללשוננו, תרבותנו ומנהגינו וזילזול בהם, – את כל אלה שנאתי שנאת־מוות ונלחמתי בהם ואוסיף להילחם בהם כל עוד נשמת־שדי תחייני!

מעולם לא התנגדתי להוראת הלשון הערבית בבתי־הספר שלנו, אך בתנאי – שהערביים ילמדו עברית באותה מידה, שהיהודים ילמדו ערבית. וכך היתה דעתי, שיש לנו לתבוע בנוגע לכל שאר זכויותינו בארץ, כל עוד היה לנו בה רק בית לאומי ואנו מיעוט בתוכה, ואף מחר, לאחר שתהא ארץ־ישראל למדינה יהודית ואנו נהא רוב בתוכה. שיוויון גמור ליהודים ולערביים! – ובעוד שיש לנו יסוד לפחוד, שאם אנו נישאר מיעוט בארץ ייצרו לנו הערביים גלות חדשה כמו בעיראק ובתימן, הרי אין לערביים יסוד לפחד כזה: ארץ־ישראל מוקפת ארצות ערביות, שתמיד תהיינה חזקות מארצנו, ובכן תמיד יהיו היהודים צריכים להביא בחשבון את הערביים הרבה יותר משיהיו הערביים מוכרחים להתחשב ביהודים. על זה מיוסד מאמרי “פחד הערביים מפני הציוניות”, שפירסמתי עוד בשנת תרפ"ד⁷¹ וניתרגם ערבית על־ידי ד"ר נסים מלול בשם “כלמת חק וסלאם” (“דברי שלום ואמת”) ונתפרסם במחברת מיוחדת באותה שנה. אז ניסיתי גם להיפגש עם כמה וכמה מנכבדי־הערביים בארץ ולבאר להם את השקפותי כדי להפיג את פחדם מפני היהודים והציוניים. ניסיתי להוכיח להם, שאי־אפשר לשכוח, שארץ־ישראל נעשתה לְמַה שהיא כיום בעולם על־ידי היהודים, ושאין זה מן היוֹשר, שעם אחד ישתלט על שבע ארצות, שאין הוא יודע ליַשב אותן, ולעם אחר לא יהא מקום להניח עליו את ראשו; ולסוף, שלעולם לא נוכל – אף אם היינו רוצים – לגזול מן הערביים איזו זכות לאומית או אזרחית שהיא, שהרי מדינות ערביות מקיפות את ארץ־ישראל מכל צד. אך נוכחתי, שאין הם מוכנים לוותר לנו כקוצה של יו"ד, והם רוצים, שיהא מצב היהודים בארץ־ישראל כמצבם בסוריה ובעיראק (ואפשר, אפילו – כמו בתימן). ואז פסקתי מלהתווכח עמהם. ועדיין אני חושב, שעל־ידי ספרות ערבית־עברית מתאמת למטרתה אפשר לקרב אלינו, לכל הפחות, את המשכילים הערביים המועטים, שסוף־סוף תהא להם מחר או מחרתיים ההשפעה העיקרית על העם הערבי כולו.

8. לאסונו של דורנו, למקור כל הזוועות הנעשות כיום, אני חושב את הרֶלאטיוויסמוס, כלומר, את ההשקפה הסופיסטית, שהכל הוא יחסי, שאין אמת מוחלטת ואין צדק מוחלט בעולם. כל הימים השתדלתי להראות, שאם יש השתנות בעולם צריך שיהא דבר שאינו משתנה, שעליו חל השינוי: המוחלט הוא הוא המונח ביסודם של השינויים; ומובן, שאם המסיבות משתנות בא שינוי במַה שצמח וגדל מתוך המוחלט (לא במוחלט עצמו). ועל־כן כל השקפה, שהיא מבוססת על היסודות האמיתיים של התקופה, היא לא היחסי של תקופה זו אלא המוחלט שלה. ודאי, בשינוי־צורה; אבל גם הצורה שנשתנתה יונקת מן הצורה הבלתי־משתנית, ועל־כן היא הכרחית בשביל אותו זמן ואותן מסיבות.

ומכאן נובעת דרישתי, שבמחקר המדעי יוּשׂם לב, אמנם, אל הסביבה ואל המסיבות, אל ההשפעות החיצוניות ואל הגורמים הצדדיים: תמיד התעניינתי במה שהגרמנים קוראים Die grossen Zusammenhaenge (הקשרים הגדולים) של היצירות העולמיות. אבל אין תשומת־לב זו צריכה להגיע עד כדי כך, שתתנדף הכרת־המהות של היצירה מתוך הטעמה מופרזת של הגורמים לה וההשפעות עליה.

חלילה לזייף את המדע לשם איזה צורך שהוא, יהא פרטי או מפלגתי או אפילו לאומי. אבל מדע, שאין בו נשמה, כלומר, שאין הוא בורר מתוך העובדות ומדגיש מתוכן מה שהובלט בזמן המאוחר ולא היה ידוע בזמן שקדם לו (למשל, הגורמים הכלכליים או הלאומיים), מדע, שאינו מלמד אותנו כלום ואינו מדריך אותנו בחיים מאיזה צד שהוא, – גם למדע זה יש ערך, אבל ערך של חומר לבניין או של סיפוק־הסקרנות. ומטעם זה אני חושב, שאסור לאיש־מדע להיות להוט אחר חידושים לשם חידושים: כל מחקר צריך להיות מכוון לקראת בקשת־האמת, והאמת בלבד. כי ה"חידושים" המדעיים של ימינו באים במקום ה"פילפול" הישן, שאף הוא נתכּוין לא לאמת אלא להפליא בחידושיו. תשעים למאה מן ה"חקירות" המדעיות כביכול של זמננו אינן אלא “שקר נאה” או “שקר מחודד” ו"שקר מפליא".

וכך הדבר גם בספרות היפה: בשירה, בסיפורים ובמחזות. יש ערך חשוב מאד לצד האֶסְתֶּטי שבהם – הרי על־כן “ספרות יפה” היא זו; אבל אם אין ביצירה יפה זולת היופי, אין ערכה של יצירה זו גדול. אסור לעשות את היצירה היפה כלי־שרת למגמה: אבל רעיון פנימי, – הנשמה הפנימית של היצירה, – לא רק מותר להניח ביסודה של היצירה, אלא רעיון כזה הוא הסימן המובהק של כל יצירה גדולה. בביקורת הספרותית שלי שמתי לב תמיד לצד האסתּטי: אילמלא כן לא הייתי מעריץ את שירי־טשרניחובסקי: אך לא צד זה היה לי עיקר כל העיקרים, אלא הרעיונות הגדולים הגלומים בתוך היצירה, שהיא גדולה בכמות או באיכות. ואני חושב, שלא טעיתי בכך. אין אף הספרות היפה משחק בלבד, כמו שהורו קאנט ושילר בשעתם. אפשר, על־ידי תורה זו נעשתה האינטֶליגֶנציה הגרמנית אדישה למעשים בלתי־מוסריים איומים. והרי אף קאנט ושילר לא הורו תורה כזו בהחלט, שהרי הם ראו גם את הנשגב בצדו של היפה. על כל פנים, אף היצירה היפה, האמנות, אינה “עליזה”, אלא רצינה כרצינותם של החיים והמוות; אלא שהנשגב שברצינות זו והטבעיות של תאור המצבים הרצינים עושים את היצירות היפות אמנות ולא מדע, אמנות ולא פובליציסטיקה.

מה היא הנשמה שבַיצירה המדעית או הבֶּלֶטריסטית? – הפתּוֹס שבה, האור הפנימי הקורן מתוכה ומאיר את כל חלקיה, בקשת־האמת ותאור־האמת, הנכונות לסבול על האמת, להיות נרדף, נלעג, בלתי־פופולארי, לשחות נגד הזרם. במקום שכל זה אַין אֵין יצירה בכלל, מפני ששם הדברים הנראים כיצירה כביכול אינם נובעים מנשמה נלהבת וּפַתֶּטית, נלחמת ומוכנת לסבול.

ואם הדבר כך, כלום יש רשות ליוצר להיסגר ב"מגדל־השן" בלא רצון לפעול בקרב עמו וארצו? – אפלטון, ודאי, היה פילוסוף בכל רמ"ח אבריו; ואף־על־פי־כן ניסה לגשם בפועל את רעיון־המדינה שלו פעמיים ועל־ידי כך העמיד את חייו בסכנה. רבי עקיבה היה מגדולי־התּנאים וכמעט אין דף בגמרא, שלא נזכר שמו בתוכו, ואף־על־פי־כן נעשה נושא־כלים של בר־כוכבא. הרמב"ם היה פילוסוף גדול ומפליא לעשות בכמה מקצועות, וכרופא היה עובד עבודה קשה עד להתעלפות. ואף־על־פי־כן לא פרש מן הציבור ובשבתות היה מדריך את הקהילה היהודית, ואף היה משיב לכל שואליו לא רק בכל מיני עניינים דתיים אלא גם בכל מיני עניינים ציבוריים, וכתב את “אגרת־תימן” כדי לחזק ידים רפות בשעה שהיתה סכנה נשקפת ליהדות הצרופה, כלומר, עסק בפובליציסטיקה – אם נקרא לעבודתו הספרותית בשם הרגיל בתוכנו כיום. ר' סעדיה גאון נלחם בקראים – במפלגה המסוכנת של זמנו. וכך נהג מנדלסזון, וכך נהג אחד־העם, וכך נהג ביאליק, וכך נוהגים כל אנשי־המדע וגדולי־השירה, שהתרוממו מעל לקטנוּת וּבינוֹניוּת. אין אני חושב, שעבודתם הציבורית הזיקה לעבודתם המדעית או הפיוטית. אך אפילו אם כך הדבר, לא הייתי מֵעֵז לומר, שיָצא שכרם בהפסדם. ומי יודע, אם המגע עם החיים ובני־האדם, עם האומה ועם סבלותיה, לא חידד את מבטם ולא נתן להם מושג יותר נכון ויותר עמוק גם מן החקירות המדעיות או מן הנושאים הפיוטיים, שעסקו בהם? – שהרי הכל בא מן החיים והכל שב אל החיים.

אלו הן בקיצור נמרץ השקפותי הכלליות והלאומיות, שרציתי לבסס אותן ולנמקן בחיבור מיוחד בשם “יהדותי שלי”, שהתחלתי לכתוב אותו בשבעת השבועות הראשונים שאחר הפרעות של קיץ תרפ"ט, ומרוב טרדוֹת הזנחתי אותו עד היום. אפשר, אזכה לכתוב אותו מחדש מתחילה ועד סוף (כי רק מעט הספקתי לכתוב ממנו); ואם נגזר עלי, שלא אספיק לכתוב אותו, יהיו הדברים המועטים הללו, שכתבתי בחיפזון גדול ולא עיבדתי אותם כהוגן, לרצון לפני קוראי־תולדותי: יכירו וידעו, לכל הפחות, מקצת מן הרעיונות, שחייתי עליהם במשך שישים שנים ויותר מחיי־הפעולה שלי. ואפשר, יהא בהכרתם של רעיונות אלה מן התועלת גם לבני הדור הבא.

פרק ל"א

מלחמתי בתוך האוניברסיטה. אני "לאומני". הקתדרה לאידיש. עבודותי המדעיות והספרותיות.

למרות ניצחוֹני בכל הנוגע להוראה ולבחינות באוניברסיטה העברית היה מצבי בתוכה קשה מאד.

רוב הפרופיסורים והמרצים היו באותם הימים דוקטורים מגרמניה או מן הארצות המושפעות מגרמניה (גאליציה, צֶ’כוסלובאקיה, הונגריה), וגרמניה היתה אז סוציאליסטית לפי רוחם של משכיליה, ביחוד משכיליה היהודיים, שהרעיון הלאומי היה אז בשבילם המטפחת האדומה לשור־האצטדין. וד"ר מאגנֶס, האמריקני חניך־גרמניה, היה מחזיק בידי דוקטורים גרמניים־יהודיים אלה. שלטה באוניברסיטה רוח של אנטי־לאומיות משונה: ביחד עם “אתה בחרתנו”, מורשת ה"תעודה" של גַיְגר ופיליפסון, ועם העלאת חשיבותה של הדת עד לידי הפרזה נחשב בה כל רעיון לאומי־מדיני לשוביניסמוס פסול ומזיק. להיות “ככל הגויים” במובן של רכישת מדינה עצמאית גמורה נחשב לחטא. עם הערביים צריך לא רק להתפשר: צריך לוותר להם בּכּוֹל זולת בדת ובתרבות העברית המופשטת. להילחם על שלטונה הגמור של הלשון העברית בתוך העם העברי ובארצו בלא מעשי־אַלָמוּת, אבל על־ידי תביעות נמרצות והפרעות לנאומים גרמניים וז’ארגוניים פומביים, כהוראת־שעה, מפני המצב המיוחד של העברית בתחילת־התפשטותה, ומשום כך גם להתנגד בכל תוקף להוצאת עתונים לועזיים ליהודים, – הרי זה שוביניסמוס ופאשיסמוס. הז’ארגון הוא לשון עממית, ובכן הוא קדוש ומקודש וחלילה להילחם בו. תביעות מדיניות ברורות, בלא וַתּרנוּת ופשרנוּת, אסורות הן, שהרי זוהי “קיצוניות לאומנית”: בארץ יש להסתפק ברשות לייסד בתי־ספר עבריים ואוניברסיטה עברית. ולא רק אני הייתי שוביניסטן בעיניהם של אנשי־האוניברסיטה, אלא גם אוסישקין, שהיה חָבר של חֶבר־הנאמנים האוניברסיטאי. ומאליו מובן, שבשום אופן לא הסכימו הפרופיסורים וה"נאמנים" כאחד, שאַרצה על ההיסטוריה של בית שני: הרי יכול אני, חס ושלום, להצדיק את החשמונאים במלחמתם ביוונים ובמתייוונים. בפירוש אמר לי פעם אחת ד"ר מאגנס, שאילו היה חי בימי החשמונאים היה נלחם בהם ביחד עם הפרושים. והאומנם היה בוגד, ביחד עם הפרושים, בינאי אלכסנדר ועובר לצדו של המלך הסורי דֶמֶטריוֹס אֶוּקֵירוֹס? – ודאי, לא עד כדי כך. אבל די גם בלא כך…

לא קשה לשער, מה היה מצבי באוניברסיטה. אני חושב, שחיבוט־הקבר לא אסבול עוד לאחר מיתה: היתה לי גיהינום בחיים. כל ישיבה של הסנאט או של המכון למדעי־היהדות, שבה עלתה על הפרק איזו שאלה נוגעת ללאומיות או לציוניות, נהפכה בשבילי לשעה של עינויים וייסורים, שאין שֵם להם. כמעט תמיד היתה דעתי נשארת דעת־יחיד. עד שנת תרפ"ט היתה לי עוד השפעה על ד"ר מאגנס. אך לאחר שהדפסתי את מאמרי “רוצחי־אידיאל”⁷², שבו האשמתי את ד"ר מאגנס ואת ד"ר ה. בֶּרגמן, שעל־ידי השקפותיהם הפשרניות ביחס לערביים הם ממיתים את האידיאל הציוני, פסקה גם השפעה זו. כשנדפס מאמר זה השתוממו רבים על אומץ־לבי, ובפרט שידעו, שהיחסים האישיים שלי עם ד"ר מאגנס הם מצוינים ושאני חייב הרבה לד"ר מאגנס בכל הנוגע לקתדרה שלי באוניברסיטה ובעד עזרתו להדפסת ההוצאה השניה של ספרי “הרעיון המשיחי בישראל”. ד"ר מאגנס, כאדם ישר ומוסרי, לא התנקם בי על מאמרי זה; אבל השפעתי עליו פסקה; ובפרט שקמו אז באוניברסיטה השפעות אחרות ומנוגדות להשפעתי. ומצבי הרוחני באוניברסיטה הלך ורע.

בשנת תרפ"ח (1928) נמצא באמריקה יהודי, שהתנדב לתת סכום מסוים לייסוּדה של קתדרה ל"אידיש" באוניברסיטה העברית בירושלים. ואז עדיין היה ה"אידיש" במרום־המדריגה והמלחמה בין “הֶבְּרַאיסטים” ו"אידישיסטים" היתה נטושה בכל העולם כולו בהכרעה לצד האידישיסטים. הרגשתי מיד, שקתדרה כזו תרַכז מסביב לאוניברסיטה העברית המון אידישיסטים מכל הארצות, ולַלָשון העברית תהא צפויה מזה סכנה חמורה. כך היתה גם דעתו של אוסישקין. נלחמנו שנינו כאריות, שהרי נגדנו היו כל ה"מתקדמים" וה"סוציאליסטים". ואך הודות לתקיפותו של אוסישקין ניצחנו אחר מלחמה ארוכה וקשה. נעשיתי שנוא על רוב הפרופיסורים והמרצים יותר ויותר.

ולאחר הפרעות של תרפ"ט, שראו אותן כתוצאה של המלחמה על הכותל המערבי, מובן, שנעשיתי בודד ומבודד יותר ויותר: אני הייתי אשם בפרעות מפני שהֵגַנְתּי בעוז על הכותל המערבי, שלא ייהפך נחלה לזרים.

וכשנתבלט באוניברסיטה זרם לאומי בתוך הסטודנטים (“חולדה” ו"יבנה ויָדְפּת") והסטודנטים הלאומיים והרוויזיוניסטיים נלחמו בד"ר ברגמאן, בנורמאַן בנטוויץ' ובד"ר מאגנס על הציוניות המינימאליסטית שלהם, – הרי אני הייתי אשם לא בהשקפותיהם של סטודנטים אלה בלבד – אשמה זו אני נוטל על עצמי, אף אם לא כולה – אלא אף בטכסיסיהם.

עד כמה היה מן הנכון בהאשׁמוֹת הללו יש לראות משתי עובדות אלו:

פעם אחת הזמינו אותי הסטודנטים לאסיפה, שבה דנו על פיטוריו של ד"ר מאגנס מנשיאות־האוניברסיטה. שאלו מה דעתי, ואז אמרתי:

– אתם יודעים, שאני חושב את דעותיו של ד"ר מאגנס למזיקות לציוניות. אבל הוא מסור לאוניברסיטה; יָתֵר על כן, הוא בנה את האוניברסיטה והיה ראשון למייסדיה. אילו היה אפשר להרחיקו מציון (יותר נכון מציוניות) ולהשאירו באוניברסיטה הייתי מסכים לכך בכל לב. אבל מכיון שזה אי־אפשר ואתם נאספתם כאן לא כציוניים בלבד אלא, קודם כל, בסטודנטים, חלילה לכם לדרוש את פיטוריו: בזה תהרסו את האוניברסיטה ולא תבנו את ציון. הקיסרת יקאטרינה השניה רצתה לפטר את החוקר לומונוסוב מן האקדימיה. אמר לה לומונוסוב:

– הוד מלכותה יכולה לפטר את האקדימיה ממני ולא אותי מן האקדימיה.

ושוב היה מעשה בד"ר ה. בּרגמאן (עכשיו פרופיסור ברגמאן):

שנה אחת קראתי את שעורַי בבוקר ולא, כמנהגי, אחר הצהרים. ד"ר ברגמאן, שהיה אז מרצה, היה קורא את שיעוריו לפנַי. ואני, שאני רגיל להקדים לבוא, הייתי ממתין בשיעורי עד שיצאו תלמידיו מאולם־ההרצאות.

פעם אחת אני בא במוקדם, כדרכי, והנה הסטודנטים מטיילים במסדרון.

– מה אירע? – שאלתי.

– הפרופיסור יודע, – השיב אחד מן הסטודנטים הטובים ביותר, והוא לאומי נלהב, – שאתמול נתפרסם ב"הפועל הצעיר" מאמר של ד"ר ברגמאן, שבו הוא דורש לתת לערביים חלק גדול מאדמת הקרן הקיימת, לשתף אותם ב"באנק הלאומי" שלנו, ועוד. לא יכולנו לסבול מין “ציוניות” כזו, וכשבא לקרוא את שיעורו עזבנו את האולם לשם הפגנה.

– אבל במה עסק שיעורו? – שאלתי: – בציוניות? בערביים? בקרן הקיימת? בבאנק הלאומי?

– לא. שיעורו עסק בהֶגל ותורתו.

– ובכן, – אמרתי, – אסור לכם להתנקם בשיעור על הגל מפני שבעל־השיעור אינו ציוני כרוחכם. אם כן תעשו, לא תהא חירות־המדע באוניברסיטה לעולם! – היום תסדרו אתם, הסטודנטים הלאומיים, הפגנת־מחאה לד"ר ברגמאן על שאינו ציוני כל צרכו ומחר יסדרו הסטודנטים הסוציאליסטיים הפגנת־מחאה נגדי על שאני ציוני יותר מדאי. וכי כך יתקיים המדע האוניברסיטאי, שחירות־הדעות היא נשמת־אַפּוֹ? – תילחמו בד"ר ברגמאן באסיפות ציוניות, אבל לא באוניברסיטה. כאן יש מקום לבקר שיטה מדעית, ורק שיטה מדעית – ולא עוד!

ואולם ה"קוֹלגוֹת" הטובים שלי לא יָדעו זאת, או לא רצו לדעת זאת; וה"אוביקטיוויות המדעית" שלהם לא הגיעה עד כדי לתת חירות מדעית לאדם בעל השקפות לאומיות, שיַרצה על בית שני כפי הכרתו והבנתו. מובן, שנתביישו לבסס את התנגדותם ביסוס מחוסר־בושה כזה (אחדים אף לא נתביישו בכך…), ועל־כן טענו, שאין אני “מדעי” כל צרכי. אני, שביליתי חמישים משנות־חיי בחקירות על בית שני ושעליו סובבת לא רק “היסטוריה ישראלית” אלא גם “ישו הנצרי” ו"מישו עד פאולוס", “הרעיון המשיחי בישראל” (ברובו), “כשאומה נלחמת על חירותה” (רוב־הספר) ו"הבית השני בגדולתו" (כולו), – איני חוקר מתאים לתולדות הבית השני! – Risum teneatis, amici!.

באין ברירה הפניתי את כל הַקְשָבתי והקדשתי את כל כוחותי לספרות העברית החדשה. מצאתי בה עזובה מרובה – וניסיתי להביא בה סדרים, לחקור אותה במֶתוֹדה מדעית ולשים קץ ליחס הדילֶטאנטי, שהתייחסו אליה כמעט כל העוסקים בה עד עתה. ורק לאחר שבמשך ארבע שנים (תרפ"ו–תר"ץ) קראתי שיעורים על ספרות זו מצאתי לנכון לפרסם בדפוס את התחלתו של הספר: “היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ראשון: מבוא כללי ודור המאספים (1781–1820)”, ירושלים תר"ץ (1930). ורק לאחר שבע שנים הוצאתי (בשנת תרצ"ז – 1937) את הכרך השני: “הדור של הרומאנטיקה וחכמת־ישראל (1820–1880)”. ולאחר שנתיים (בשנת תרצ"ט – 1939) – את הכרך השלישי: “הספרות העברית ברוסיה ותקופת־ווילנה (1804–1860)”, ועוד לאחר שנתיים (בשנת תש"ג – 1943) – את הכרך הרביעי (בשני ספרים): “הספרות העברית הריאליסטית (1860–1881)”. ועוד היו לפני שני כרכים גדולים להשלמת ההיסטוריה של הספרות העברית עד פטירתו של סמולנסקין, שהרי מכאן ואילך ההיסטוריה של ספרותנו משולבת בתולדות התחיה העברית של ימינו, שאנו בעצמנו פועלים ונפעלים בתוכה – ואין נידון נעשה דיין.

מלבד בחקירה המדעית הטהורה והמדוקדקת בכל פרטי־פרטיהם של החיים והפעולה של יוצרי הספרות העברית החדשה (בלא להביא בחשבון סופרים ממדריגה שלישית ורביעית, שהשפעתם היתה מועטת או גם אפסית), עסקתי בבירור העובדה, עד כמה עמדו מבחר סופריה על מרום־השכלת־זמנם ועד כמה היתה תפיסת־עולמם יסודית ובנויה על המציאות האמיתית של זמנם, באופן שאילמלא הם לא היתה תחיה עברית אפשרית. דבר זה הוכחתי בהוכחות, שקשה להפריך אותן. ומטעם זה עקבתי אחר כל ניצן רך מניצני הרעיון הלאומי העברי שבחיבוריהם של סופרי דור־ההשכלה, ניצנים, שמהם צמחה אחר־כך תנועת חיבת־ציון והציוניות, ועקבתי גם אחר התפתחותה של לשון־ההשכלה העברית, שבלא יודעים נתקרבה יותר ויותר ללשון חיה ומדוברת והביאה אותנו עד לידי תחית־הלשון בדיבור.

את העבודה העצומה, שהשקעתי בכרכים הגדולים הללו, קשה לשער. די להזכיר, שארבעת הכרכים, שנדפסו עד שנת 1946, מכילים 1,760 עמודים, ובשני הכרכים, שכבר הם כתובים בידי ודורשים רק השלמה מועטת ותיקון ולטישה, יש גם־כן לערך 1,000 עמודים, ובכן בסך־הכל לערך 2,800 עמודים, שעוסקים רק בתקופה של מאה שנה. וכל ספרות עצומה זו הרי היתה כמעט קרקע־בתולה בזמן שהתחלתי בחקירתה ובעיבודה. עכשיו הרבה חוקרים בה, אבל מי היה שם אליה לב כמקצוע מדעי אמיתי לפני שנת תרפ"ו (1926)?

ובאותה שנה תר"ץ, שבה יצא הכרך הראשון של “היסטוריה של הספרות העברית החדשה”, נגמר בדפוס הספר השני של הכרך השלישי של ספרי “יוצרים ובונים” (תל־אביב, תרפ"ה–תר"ץ), שהוא התוספת החשובה ביותר ל"היסטוריה של הספרות", ובפרט בשני חלקיו האחרונים, שעוסקים באותם גדולי־הספרות, שאין “ההיסטוריה של הספרות” מגעת אליהם (אחד־העם, יעבץ, פרץ, שופמאַן, ביאליק, טשרניחובסקי, יעקב כהן, שניאור, שמעוני, ועוד) מפני שעדיין לא הגיעה השעה לחקור את תולדותיהם ואת יצירותיהם מאחר שעדיין אין לנו פֶּרְסְפֶּקטיבה היסטורית לכך, ויש אפשרות רק לספר את תולדותיהם ולהעריך את יצירותיהם.

גם “קיצור תולדות הספרות החדשה” שלי, שיצא בשנת תר"ף, זכה לשתי הוצאות מורחבות ומוספות: בשנת תרפ"ד ובשנת תרצ"ט, ואחר־כך – עוד לארבע הוצאות; וספר קטן זה זכה להיתרגם לעשר לשונות, וביניהן גם ליוונית חדשה.

ואולם גם בשנים הללו לא הזנחתי את המחקר של בית שני ושל הנצרות הקשורה בו. לא רק הוצאתי הוצאה שניה, רביעית וחמישית (תרפ"ז, תרצ"ג ותש"ה – ההוצאה השלישית היא בלא תיקונים) של “ישו הנצרי”, שבהן הוספתי הוספות מרובות, שהן לפעמים פרקי־מחקר בפני עצמם, וכן הוספתי הרבה בתרגומים הגרמני והצרפתי של ספרי זה (יצא גם תרגום הונגארי מקוצר של “ישו הנצרי”), אלא גם הוצאתי קובץ של מחקרים בשם “הבית השני בגדולתו” (תל־אביב תר"ץ), פירסמתי ב"קרית־ספר" מספר הגון של מאמרי־ביקורת על ספרי־מחקר לועזיים בתולדותיהם של בית שני ושל הנצרות, וגם עשיתי את ההכנות הדרושות לשם החיבור “מישו עד פאולוס”, שמפני איבוד־הרשימות, שהֵכַנְתּי בשבילו, בימי הפרעות של שנת תרפ"ט, נתאחרה הוצאתו עד שנת תרצ"ט–ת"ש.

ובשנת תרצ"ו פירסמתי קובץ של “מסות היסטוריות” בשם “כשאומה נלחמת על חירותה” (ירושלים, תרצ"ו), שכל “מסותיה”, זולת שתים מהן, מתייחסות לבית השני ושזכתה לתשע הוצאות במשך שנות תרצ"ו–תשט"ו, דבר, שלא זכה לו שום ספר מדעי בעברית בזמן קצר כזה; ובהוצאות החדשות נוספו מחקרים חדשים בתולדות בית שני (“תחילתם וסופם של גיבורי־מצדה”, “ינאי אלכסנדר” ו"יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא"), וספר זה ניתרגם לצרפתית ולספרדית (קאהיר 1940, בואֶנוֹס איירס, 1946). וכך לא ניתקתי את עצמי לגמרי אף שנה אחת מעבודה מאומצת בחקירתן של תולדות הבית השני ושל תולדות־הנצרות, שהן קשורות ומשולבות אלו באלו.

ובאותן השנים פירסמתי גם מאמרים פובליציסטיים הרבה⁷³, וחלק קטן מהם (בתוספת שני מאמרים חדשים לגמרם: “מוצאה של ברית־שלום” ו"הפשע הציוני הכבד ביותר") יצא גם בקובץ מיוחד⁷⁴. פירסמתי באותו הזמן גם מאמרים על גדולי הספרות העולמית: על גֵיטה, שילר, טולסטוי, וויקטור הו’גוֹ, אֵמיל זולא, באלפור הפילוסוף, ראבינדראנת טאגור, גיאורג בראנדס, פושקין ולֶרמונטוב, שנכנסו אחר־כך לשני הכרכים של ספרי החשוב בעיני ביותר⁷⁵ ביחד עם מאמרים על אפלטון, פילון, אבן גבירול, שפינוזה, דון יהודה אברבנאל, רמב"ם, הרמאן כהן, שד"ל, יעקב קלאצקין, ועוד, ובקובץ מיוחד⁷⁶.

ובאותם הימים העמקתי גם בחקר הלשון העברית ופירסמתי על כך שורה של מאמרים, שבהם הבדלתי בין “עברית עתיקה ועברית חדשה”⁷⁷, ופירסמתי את ספר הדיקדוק לעברית החדשה⁷⁸, ספר קטן, שאני מחשיב אותו ביותר למרות מה שלא נתקבל על־ידי המדקדקים, המבקרים והמחנכים שלנו בסבר פנים יפות: מובטחני, שעוד תגיע שעתו,

אכן, השנים הללו היו מן הפרודוקטיוויות ביותר בשנות־חיי.

פרק ל"ב

הירחון "ביתר". רצח־ארלוזורוב והעלילה על הריביזיוניסטים. "פשעי וחטאתי".

כבר הזכרתי למעלה, שבימי־הרצל התנגדתי לציוניות המדינית שלו מפני שעמדה על “רגל” אחת בלבד – על תכנית מדינית, שתתגשם בעזרת הדיפלומטיה והאירגון של ההמונים בלבד. חסר הייתי בציוניות זו את הצד הכלכלי ואת הצד התרבותי, נוספים על הצד המדיני. וכשקמה בשנת 1925 הציוניות הרֶוויזיוניסטית לא יכולתי להצטרף אליה מפני שאף בה לא מצאתי תשומת־לב מספקת לבעיות הכלכליות והתרבותיות, אף־על־פי שהמנהיג שלה, זאב ז’אבוטינסקי, היה אדם, שהתרבות תפסה בלבו כמעט את המקום הראשון. ואחר־כך, כשעזבה המפלגה הרוויזיוניסטית בשנת 1935 את ההסתדרות הציונית, נוספה על הסיבה האמורה גם סיבה שניה: לא יכולתי לעזוב הסתדרות, שהייתי אחד ממיַסדיה כציר של הקונגרס הראשון.

ואולם כשם שלא יכולתי להסכים להרצל וז’אבוטינסקי, שהציוניות יכולה לעמוד על “רגל” אחת בלבד, – על ה"רגל" המדינית, – כך לא יכולתי גם להסכים משנת 1920 ואילך, שהציוניות תעמוד על “רגל” אחת אחרת – על ה"רגל" הכלכלית, ותתייחס אל העבודה המדינית כמו שהתייחס הרצל אל העבודה הכלכלית והתרבותית. ולבי כאב לראות, שאֶל העבודה התרבותית התייחסו גם ז’אבוטינסקי והרוויזיוניסטים וגם ווייצמאן וההנהגה הציונית שלו יחס קר, ולכל היותר יחם פושר (אחר־כך נשתנה הדבר לטובה בתוך הסתדרות־הפועלים הודות לפעולתו של ב. כצנלסון ב"דבר" וב"עם עובד").

והפרעות של שנת תרפ"ט ותוצאותיהן הקרובות הוכיחו לי ברור, שדרכם של ווייצמאן והסוציאליסטים שבהנהלה הציונית אינה נכונה. שבתי וראיתי מה שכבר חשבתי אף קודם־לכן, שהפשרות והוויתורים במדיניוּת והאמונה, שעל־ידי “מפעל ובניין” ננצח את ההתנגדות המדינית הכפולה, הערבית והאנגלית, לא יביאו אותנו לתכליתנו הגדולה – “להיות עם חפשי בארצנו”: יש סכנה של גֶטו יהודי גם בארץ־ישראל או, לכל היותר, של “מרכז רוחני” בלא מרכז מדיני־כלכלי חזק, כלומר, מרכז תלוי באויר או נתון לחסדם של הערביים, שכבר ראינו את “יחסם” אלינו בתימן, בעיראק ובסוריה.

והשפיע עלי עוד “מאורע היסטורי” אחד:

הממשלה האנגלית דחקה על ההנהלה הציונית, שתקיים מה שנזכר בטופס־המאנדאט בדבר “סוכנות יהודית”, שישתתפו בה ציוניים ולא־ציוניים. כוונתה של הממשלה היותה ברורה: הלא־ציוניים יְמַתְּנו את התביעות הציוניות וינמיכו את המעוף המדיני של הציוניים השלמים (ה"קיצונים" בלשון־הממשלה ובלשונה של העתונות הערבית). וד"ר ווייצמאן וההנהלה הציונית הסכימו לכך משני טעמים: ראשית, אם הממשלה רוצה אין להתנגד לה או לא כדאי ומסוכן להתנגד לה; ושנית, הלא־ציוניים בעלי־ההשפעה הם ברובם עשירים מופלגים, ובכן יתנו כסף; והרי על מגביות בנוי כל ה"מפעל ובניין" של ד"ר ווייצמאן ושל הסוציאליסטים הציוניים.

התנגדו ל"סוכנות מעורבת" התנגדות נמרצת חמישה אנשים: יצחק גרינבוים, מנחם אוסישקין, ד"ר מ. גליקסון, זאב ז’אבוטינסקי ואני. והנה גרינבוים פסק מלהתנגד לה כשאך נעשה חבר של ההנהלה הציונית. ד"ר גליקסון התנגד זמן מועט – ופסק כשראה, שזוהי שחיה נגד הזרם (בעצם־טבעו לא היה איש־מלחמה). אוסישקין, שאני מכבד כל־כך, הגיע, לצערי, בקונגרס של צו’ריך עד לידי העמדת יום־התקבלותה של הסוכנות המעורבת בשורה אחת עם ועידת־קאטוביץ ועם הקונגרס הציוני הראשון!… נשארתי בהתנגדותי יחיד ובודד בתוך ההסתדרות הציונית. רק ז’אבוטינסקי “עמד במרדו” כמותי ולא השלים עם הרעיון, שלא־ציוניים יחליטו בדבר גורלה של ציון רק מפני שיש להם כסף ומפני שהממשלה הבריטית רוצה בכך.

עובדה זו השפיעה עלי הרבה וקֵרבה אותי במידה מרובה (ודאי, לא בשלמות) אל הרוויזיוניסטים.

חשבתי מחשבות לא שאכנס אל המפלגה (דבר זה אי־אפשר היה לי מפני שני הטעמים האמורים), אבל שאנסה למלא את החסר בה: להגביר את הצד הכלכלי ואת הצד התרבותי בתוכה.

בדבר הראשון – בצד הכלכלי – לא יכולתי לעשות הרבה; אבל בדבר השני – בדבר העבודה התרבותית – חשבתי, שיש בכוחי להשפיע.

ובאוניברסיטה היו לי שני תלמידים מצוינים, בן־ציון נתניהו ויוסף אוּר, האחד רוויזיוניסטן נלהב והשני חבר של האגודה האקדימית הלאומית “חולדה”. מר אוּר הצטיין בתרגום של “ספרי־המופת” הפילוסופיים, ואפילו קיבל פרס בעדם. ומה שנוגע למר נתניהו הרי כבר פירסם ספרים ומאמרים בעברית ובאנגלית, שעשו לו שֵׁם, ואף הוציא את “הספריה המדינית” המצויינת, ואני מצפה, שיהא בימים הבאים לברכה מרובה לספרותנו ולמדיניות הציונית כאחת (עכשיו הוא העורך הכללי של “האֶנציקלופידיה העברית”, שהוא הוא שגרם להצלחתה הגדולה).

שני תלמידַי אלה עוררו אותי להוציא ירחון לאומי עברי חדש, מעין “השלח”, שפסק שש שנים קודם־לכן, ואף אספו חותמים בשבילו.

הסכמתי להיות עורכו הראשי ואף מצאתי לאפשר לקרוא לו בשם “ביתר” לא על שם “ברית־תרומפלדור” אלא על שם מצודת־ביתר, שהרי בשנת 1933 מלאו לפי החשבון הרגיל 1,800 שנה למלחמת בר־כוכבא ומפלת־ביתר. אך איש לא שם לב להכרזה זו שב"מאמר הפרוגראמתי" שלי (“לאן?”), שבא בראש החוברת הראשונה של הירחון, ועירבבו “ביתר” בלא ראשי־תיבות ב"בית"ר" בראשי־תיבות.

הירחון יצא רק שנה אחת, מטבת תרצ"ג עד שבט תרצ"ד (1933). והשנה היתה, כמו שנראה למטה, שנה קשה מאד ליהדות של ארץ־ישראל: גדלו בה הפירוּד והשנאה המפלגתיים. על־כן לא היו די חותמים לירחון ולא נתפשט אלא בחוגם של הרוויזיוניסטים, ורק בחוג זה היתה השפעתו מרובה. ערכתי אותו שנה שלמה בלא שהיה שכר לעמלי, כי לא קיבלתי בעד עריכתו אף פרוטה אחת, ואף נתניהו ואוּר לא נהנו ממנו הנאה חמרית. אבל יותר מעל העדר הנאה חמרית אני מצטער על שלא נתפשט הירחון היקר והנאה בין הקוראים ולא השפיע השפעה רוחנית יותר רחבה.

כי לא רק נפלא בצורתו היה הירחון “ביתר” אלא גם חשוב בתכנו. כמדומה לי, שמימי “השחר” ו"השלח" לא היה ירחון רעיוני ועיקבי וראוי להשפיע כמותו; אלא שמזלו גרם, שיצא בשנה טרופה ובארץ־ישראל הקרועה והשסועה למפלגות וכיתות.

אני מונה את מאמרי הפובליציסטיים שבירחון זה בין הטובים שבחיבורים הפובליציסטיים שלי במשך שישים ושתים שנות עבודתי הספרותית. את המאמרים הפובליציסטיים “הציוניות ושאלת־הצדק”, “חילוקי־דעותינו” (בכרך א') ו"לאן אנו הולכים?" (בכרך ב'), ואת המאמר הביקרתי “תפיסת־העולם של שאול טשרניחובסקי” (בכרך א' – נדפס מחדש בספרי “משני עולמות”, עמ' 138–162), שלדעתי הוא מבחר מאמרי המרובים על טשרניחובסקי, וביחוד את המאמר המדעי “הסוציאליסמוס הנבואי” (בכרך ב', נדפס מחדש בספרי “פילוסופים והוגי־דעות”, II, 1–22), אני מחשיב היום כמו ביום שנתפרסמו לראשונה בירחון “ביתר”. וגם בשמונה־עשר הפרקים של הרובריקה “מעניין לעניין”, שפירסמתי בשני הכרכים הללו, עדיין יש דברים, שלא עבר זמנם. אבל היו בשני הכרכים של “ביתר” יצירות חשובות הרבה יותר משׁלי, יצירות ממדריגה ראשונה. אזכיר רק את חיבורו הגדול של ד"ר יעקב קלאצקין, “הסגר שיטה ומעֵבר לה” (חמישה מאמרים, כולם בכרך א')' את “חזון נביאי־האשרה” (כרך א'), את “ירושלים קרית־הגזית”, את “בוכים התנים” ו"פרק באנטומיה" (בכרך ב') של טשרניחובסקי, וכן את תרגומיו מגֵיטה (“האל והבּאיאדֶירה”) ומשֵקספּיר (מערכה מ"מאקבֶּת"), את שיריו הנהדרים של יעקב כהן (“משירי־הקנאים”, “שחה עלי ירושלים”, “ראיתיך אמי”, ועוד), וכן את סיפור־האגדה המקורי והיחיד־במינו שלו “קץ־העולם” (בכרך א'), ואת השירים “אחים דוממים” (בכרך א') של שניאור. גם הפּוֹאֶמה הגדולה “הושע” של שמעון גינצברג והמחזות “בת־סנבלט” לד"ר א. א. קאבאק ו"מצדה" של אביגדור המאירי היו יצירות חשובות. ב"ביתר" נדפס מאמרו העברי המקורי של ז’אבוטינסקי בשם “המעמד” (בכרך א'). מאמרים פובליציסטיים חדשים בתכנם ובסיגנונם היו ביחוד מאמריהם המרובים של ד"ר י. ה. ייבין, שחדש היה גם סיפורו “קולות בסוגר” (בכרך א'), ושל ב. נתניהו, ד"ר משה כהן, אב"א אחי־מאיר, מ. כרמון, ועוד. ראויים לתשומת־לב הסיפור המצויין “הנודדים” (בכרך ב') של עקביא אורי והסיפור המקורי “התמורה” (בכרך א') של ד. קמחי.

עמדתי בפרטות על תוכן שני הכרכים הגדולים של הירחון “ביתר” מפני שהרבה כוחות השקעתי בהם ושכר – לא חמרי ואף לא רוחני – לא היה לי בעמלי הקשה בירחון זה: הזמן לא היה מתאים לירחון בעל שיטה לאומית ברורה ועיקבית. ולא הועילו כל המעלות הספרותיות הטהורות, שהיו לו.

כי שנה נוראה היתה השנה, שבה יצאו שתים־עשרה החוברות של הירחון “ביתר”.

בליל־שבת, אור לכ"ג בסיון, תרצ"ג (16 ליוני, 1933) נרצח בתל־אביב, לא רחוק מבית־הקברות הערבי, ד"ר חיים בן שאול ארלוזורוב, חבר של הסוכנות היהודית בארץ, בא־כוחה המדיני כלפי הממשלה הארצישראלית וחבר לועד־הפועל של “הסתדרות־העובדים”, כשטייל בחברת אשתו. ועד מהרה הפיצו שמועה, שהרוצח היה רוויזיוניסטן, ושני שותפים־רוויזיוניסטים היו לרוצח, ואחד מהם הוא סופר ועתונאי רוויזיוניסטי.

אשתו של ד"ר ארלוזורוב “הכירה” את הרוצח על־פי קוים אדומים במעילו, שראתה בליל־חושך (בכ"ג בחודש אין הלבנה נראית, כידוע, ובמקום־הרצח לא היה מאור חשמלי). ונמצאו גם “עדים”, שהכירו אחד מן הרוצחים או השותפים לרצח ב"הליכתו המשונה" (אף זה ראו בליל־חושך ובמקום־חושך).

התחילה הסתה נוראה כלפי הרוויזיוניסטים כולם, שנסתיימה במאסרם של אברהם סטאבסקי, אב"א אחימאיר וצבי רוזנבלאט, שלשתם רוויזיוניסטים מובהקים. הם נאשמו שלָשתם בקשר לרצח ובהוצאת הרצח לפועל ואיימה עליהם מיתת־תליה. לא פחות ולא יותר…

אני קשה היה לי מן הרגע הראשון להאמין, שיהודים, יהיו קיצונים שבקיצונים, יהרגו יהודי־ציוני, שלא היה מן הקיצונים בין הסוציאליסטים הציוניים, שהתנגד למלחמת־מעמדות בארץ־ישראל, שהיה חבר ל"הפועל הצעיר" והתנגד לאיחודה של מפלגה זו עם המפלגה השמאלית יותר “אחדות־העבודה”, וכשהוחלט האיחוד של שתי־המפלגות להסתדרות אחת אך נכנע להחלטה ונשאר אחד מן המתונים ביותר שבין מפא"י. ולמה ירצחו הרוויזיוניסטים אותו דוקה?

ואולם מקרה קל לא רק חיזק את ספקותי בנוגע לאשמתם של הרוויזיוניסטים אלא אף היטה אותי להאמין, שאין זו אלא עלילת־שוא, שהעלילו שונאים מפלגתיים על מפלגה מנוגדת.

עוד קודם שנאסר אב"א אחימאיר פגשתי אותו פעם ברחוב ועברתי עליו בלי משים, מפני שהייתי שקוע במחשבותי – ולא בֵּרכתיו ולא השיבותי על ברכתו. לא ראיתי אותו בפשיטות. אבל הוא חשב, שנהגתי כך בכוונה. ונעלב עד מעמקי־נפשו פנה אלי ואמר:

– אף אדוני חושד בנו במעשה־רצח של מתנגד בדעות?

השיבותי:

– אין אני מאמין בכך. אבל אין אתם יודעים לרסן את עטכם. המאמרים בעתונכם (“הירדן”) הם חריפים וגסים כל־כך, עד שיש מאמינים, שאתם מוכשרים לכל.

מר אחימאיר עזב אותי וצער גדול על פניו.

ומיד אמרתי לעצמי: הרי אני לא משכתי בלשונו. הרי אני לא פניתי אליו, אלא הוא פנה אלי. אילו היה מרגיש, שהוא או מפלגתו עשו מעשה־רצח, הרי היה שמח, שאין אני נוגע בדבר נורא זה – והיה הולך לדרכו. ודאי, יש מפלגות מדיניות טֶרוריסטיות בעולם; אבל הללו מתפארות במעשה הנועז שעשו. כאן הרוויזיוניסטים צועקים, שאינם אשמים, ואחד מאלה שמאשימים אותם במעשה־הרצח פונה אל אדם שהוא מכבד, ומביע את צערו על שחושדים בו ובמפלגתו במה שאין בהם. ברור, שד"ר ארלוזורוב לא נרצח על־ידי רוויזיוניסטן.

וכשהתחיל הסופר הכשר והנלבב בן־ציון כץ את מלחמתו הארוכה והקשה בעלילה הנוראה, פירסמתי בגליון החד־פעמי שלו “הד־הזמן” מיום ט"ז בניסן, תרצ"ד, את מאמרי: “מאימתי חדלתי להאמין” (באשמתם של הרביזיוניסטים, כאילו הם רצחו את ארלוזורוב), מאמר, שעשה רושם בשעתו. ומאז נלחמתי במעלילים בכל כוחי: חתמתי על כרוזי־מחאה, עוררתי למחאה את חברַי הסופרים, כתבתי מכתבים ושלחתי טלגראמות לאנשים בעלי־השפעה בעולם, שלא יתנו לשפוך דם נקי. ולבי כאב לראות, שבשעה שהרב קוּק נכנס בעניין זה בכל לבו ואף סיכן את עצמו בהתנגדותו לבית־המשפט, בשעה שטשרניחובסקי, דרויאנוב, רבניצקי וסופרים חשובים אחרים חתמו על מחאה נגד פסק־הדין של מיתה, שהוצא מתחילה על סטאבסקי, הרי ידידַי הגדולים אוסישקין וביאליק לא נזדעזעו ולא מחו. מילא אוסישקין טען, ש"אין הדבר ברור לו"; ואולם ביאליק אמר בפני כמה סופרים ומורים, שהוא בטוח, שהערבי, שהודה בדבר, שהוא שרצח את ארלוזורוב, לא בדה את הפרטים מלבו, ואף הגברת לאנדאו אמרה לביאליק, כמו שכבר סיפרתי למעלה, בשם קצין־המשטרה ריגס, שאין כאן רצח פוליטי, ואף־על־פי־כן לא רצה לחתום על מחאה, כנראה, כדי שלא להקניט את השליטים המפלגתיים בארץ־ישראל…

לי גרם “עניין־ארלוזורוב” צרות צרורות. בירחון “ביתר” פירסמתי (I, 280–281) הספד (נֶקרולוג) על ארלוזורוב, שכשאני קורא אותו כיום אני מוצא אותו מלא־צער על מיתתו המשונה של צעיר מצוין זה ומלא הערכה אמיתית וחיובית בהחלט לכשרון מדיני רענן זה, שנעקר מתוכנו בלא עתו. אבל בזה לא הסתפקו מעריציו של הנרצח: צריך הייתי להאשים ברצח את הרוויזיוניסטים. פעם באוטובוס של תלפיות התנפלו עלי פועלים מרמת־רחל הסמוכה בחירופים וגידופים, שלא שמעתי מימי כמותם, וכמעט שׂמוּ אותי שותף לרצח. ופעם אחרת קראו לי “מנוול” בפני הגברת קלוזנר, שהרי עודדתי את הרוצחים בביקורת, שביקרתי את הפועלים ואת ההנהלה הציונית, שהיא פועלית בעיקרה. באוניברסיטה הרגשתי את עצמי מוקף שונאים; ואין צורך לומר בחבורת־הסופרים. ב"הארץ" מצאו לנכון לפרסם מכתב של ביאליק אל ד"ר יעקב קלאצקין, שבו נזף ביאליק בקלאצקין על שנתן מאמר לירחון “ביתר”, שהולך בדרך רעה. ומה שכתבו עלי אז ב"העולם" מוטב שלא אזכיר. נחמתי היתה רק זו: שאני “בחברה טובה” – בחברתו של הרב קוק, ש"עניין־ארלוזורוב" קיצר את ימיו, שהרי לא היו דברי שיקוץ וניוול, שלא נכתבו עליו בעתונים ה"רשמיים" ואף נדבקו על כתלי בתי־כנסיות וכל מיני פאסקווילים עליו. ויש יסוד לחשוב, שמחלתו המסוכנת באה לו מעגמת־נפש, ועל כל פנים צער עמוק זה הגביר את המחלה והצעיד אותו לשאול.

אין אני רגיל להשיב על מה שכותבים נגדי. כלל גדול בידי: “במקום שבא ירק יבואו בשר ודגים”: במקום להתפלמס על דברים ישָׁנים מוטב שאכתוב דברים חדשים. ואפשר, זוהי אחת מן הסיבות, שהספקתי לכתוב הרבה בחיי: לא איבדתי זמני על וויכוחים ופולמסאות. ולא איכפת היה לי אם יחשבו, שצדק מתנגדי: ימים יבואו ויתגלה הצדק עם מי.

אבל הפעם התחמץ לבבי. לא יכולתי לשאת עוד את אשמות־השקרים ועוונות־השוא, שטפלו עלי שונאים ומתנגדים מכל המינים. וכתבתי מאמר־התנצלות בשם “פשעי וחטאתי”, ששלחתי בזמן אחד ל"הארץ" ול"העולם". וירשם הדבר לזכותם של ד"ר גליקסון ומשה קליינמאן, ששניהם פירסמו את המאמר כמו שהוא⁷⁹.

תוכן המאמר היה: איני רוויזיוניסטן מפלגתי ואין אני מסכים ליחסם השלילי של הרוויזיוניסטים אל הקרנות הלאומיות ולמיעוט־הערכתם של עבודת הפועלים העבריים בארץ. אני מסכים רק לתביעתם, שהמדיניות הציונית תתפוס כיום את המקום הראשון מפני ש"המקל נכפף לצד השני יותר מדאי", וההנהלה הציונית משקעת את כל כוחותיה בקיבוצי־כספים ובעבודה כלכלית על־ידי קבוצות. ואת יחסי החיובי לרוויזיוניסטים יש לבאר לא רק על־ידי הסכמתי לתביעתם המדינית, אלא גם מפני שהם נרדפים – ומעולם לא הייתי על צד התקיפים והשליטים באותה שעה. הרי על הכתוב “והאלהים יבקש את נרדף”⁸⁰ אומר המדרש: “אפילו צדיק רודף רשע”⁸¹. והבאתי מתוך הסיפור “בור של שופכים” של מספר רוסי מפורסם את הדברים, שאמרה זונה אחת לסטודנט טהור מן הרבולוציונרים הרוסיים, שהתחבא בבית־זונות מפני הבלשת הרוסית:

– כיצד אתה מֵעֵז להיות טהור כשאנו כולנו טמאות?

הדברים האחרונים לא מצאו חן אף בעיני־הרוויזיוניסטים. ולא ראו, שאין הכינויים “צדיק ו”טהור" כאן ביחס למפא"י ו"גיבוריהם" במשפט־הרצח אלא אירוניה מרה. אלא שלא הייתי מרוצה גם מדרכי־הפולמוס ומכמה דעות קיצוניות של הרוויזיוניסטים. ובעיניהם של תקיפי־השעה בארץ ודאי קיפחתי את שמי הטוב על־ידי מאמר זה. ודומה, כאילו נשארתי קרח מכאן ומכאן.

בחבורה של סופרים ועסקנים בתל־אביב בשנת 1932

פרק ל"ג

מלאו לי שישים שנה. "נאומו" של טשרניחובסקי. "ספר־קלוזנר". פטירתו של ביאליק. בטבריה. קדושה וצביעות. החינוך בקבוצות ובמושבי־עובדים. השתתפות ב"אֶנציקלופידיה הכללית" הקטנה של "מסדה".

המאמר “פשעי וחטאתי” נדפס בכ"א בתמוז, תרצ"ד (1934), כאמור. וחשבתי, שנשאר בלא הד.

לאחר חמישה שבועות, ביום ב' לר"ח אלול, אותה שנה, מלאו לי שישים שנה – שישים שנות־חיים קשות, ומהן יותר מארבעים שנות־עבודה מדעית וספרותית ושנות מלחמה בלתי־פוסקת במתנגדים מכל הזרמים. חשבתי, שיעבור היום בלא תשומת־לב כמו שעבר יום מלאת ארבעים שנה לעבודתי הספרותית (בערב־פורים תרצ"ג). ואמנם, העתונים העבריים, זולת “הירדן”, שנערך בידי נתניהו תלמידי, הדפיסו מאמרים קצרים עלי ועל עבודתי “כאילו כְפָאָם שד” – ויצאו ידי “חובתם”. לתמהוני, התייחס הקהל אחרת לגמרה ליום מלאת לי שישים שנה. במשך ימים מועטים באו לביתי לברכני עד 700 איש מכל השכבות של העם. נוכחתי, שאין לעתונים בפרט ולסופרים בכלל אותה השפעה, שאנו מייחסים להם. יש לו, לקורא הפשוט בעל השכל הבריא, ההערכה שלו והיחס שלו לסופר וחוקר.

היו שתי אסיפות חגיגיות. באחת מהן דיברו סוקולוב, אוסישקין וטשרניחובסקי. בשניה דיבר תלמידי היקר, ב. צ. נתניהו. נאומו של נתניהו היה מזהיר כמאמרו ב"הירדן". אבל נגע עד לבי “הנאום” של טשרניחובסקי. בפעם הראשונה והיחידה בחיי ראיתי את שאול החזק, המתעב כל סנטימנטאליות – בוכה. ותוכן־"נאומו" של טשרניחובסקי, שארך חמישה רגעים (טשרניחובסקי לא ידע לנאום בכלל, אף אם תמיד היה בדבריו המועטים והמגומגמים רעיון מקורי, שלא הכל הבחינו בו), היה בערך: “יוסף, תמיד שׂחית נגד הזרם ונלחמת לפי הכרתך והשקפותיך, בלא להביט ימין ושמאל; אני מברכך, שתוסיף לעבוד ולהלחם עוד הרבה שנים, לא תבקש למצוא חן ולא תחפש פשרות, לא תדע משוא־פנים ולא תסכים לוויתורים, כמו שנהגת עד היום הזה. וירבו שונאיך, כמו עד היום”.

דומה, זו היתה הברכה הטובה והיקרה ביותר, שבּרכני אדם בזמן מן הזמנים.

לסדר “יובל” נאה זה השתדל ידידי הנאמן במשך ארבעים שנה, עד יומו האחרון, מנחם אוסישקין. והוא הוא, ביחד עם ד"ר מאגנס ועם הגברת שושנה פֶּרסיץ, האשה בעלת־המעוף ובעלת־התנופה, שלא מצאה את מקומה הנכון בתוך הקהל “היודע אך לזחול”, הוציאו לפועל את הדבר הקשה כל־כך: להוציא “ספר־קלוזנר”, ערוך על־ידי שני חברי באוניברסיטה, ידידַי פרופ' טורצ’ינר (טור־סיני) ופרופ' צ’ריקובר, על־ידי תלמידי־חברי היקר ב. שוחטמאן ועל־ידי המספר החשוב ד"ר קאבאק. הספר הוא רבגוֹני כרבגוֹניוּתה של עבודתי במדע ובספרות. נגע עד לבי מאמרו של ד"ר ווֹסלאווסקי, תלמידי־חברי מימות הישיבה באודיסה, ושימחה אותי הביבליוגראפיה המפורטת, שכוללת קרוב לאלף ערכים (ועדיין חסרים בה כמה מאמרים גדולים וקטנים), שנערכה על־ידי ברוך שוחטמאן תלמידי ובצלאל אליצדק, אחי בבשר וברוח, ושֶבה יש לא רק רשימה יבשה, אלא גם תוכן קצר של כל מאמר ומאמר.

מפני גודל־כמותו וריבוי־איכותו של “ספר־קלוזנר” ומפני שהיו לו ארבעה עורכים לארבעה מקצועות מדעיים־ספרותיים ארכו עריכתו והדפסתו ויצא אך בשנת תרצ"ז; אך יצא כלול בהדרו הן מצד תכנו והן מצד הידורו החיצוני. וגרם לי קורת־רוח אמיתית. ורק שמחתי היתה מהולה בתוגה כשראיתי, ששנים מחבריו של ועד־היובל, שהוציא את “ספר־קלוזנר”, לא היו יכולים עוד לחתום עליו: דיזנגוף וסוקולוב כבר עברו אז לעולם־האמת. וכיום כשאני מסתכל בחתימות של חברי־הוועד וברשימת המשתתפים בספר גופו, אני מוצא עוד שמות יקרים, שבעליהם כבר הם בעולם־האמת, כאוסישקין, טשרניחובסקי, יֶלין, קליין, גולאק, אֶפּשטיין, לאוטֶרבאך, אֶלבוגן, קאסוטו, קרויס, אלון, קאמינקה, אסף, דובנוב, ברודי, דוידזון, מנחם שטיין, שמעון גינצבורג, ברוכוב, סיקו, ד. י. זילברבוש, מרדכי בן הלל הכהן, מאגנס, קלאצקין, קליינמאן וברש. “דורי נסע ונגלה”.

ומכה קשה ביותר הוכיתי כשהוגד לי פתאום, בבוקר של כ"ב בתמוז, תרצ"ד, שביאליק מת. רק שבעה ימים קודם שנסע לווינה ראיתי אותו. סיפר לי, שהוא נוסע לשם ניתוח. וכבר סיפרתי למעלה, כמה דיברתי על לבו, שלא יתנתח בווינה הזרה. הוא לא שמע לעצתי ונסע. אבל לא פיללתי, שזו היתה הפגישה האחרונה שנפגשנו. כשהוגד לי פתאום, שמת בווינה, כאילו הלמו בפטיש על ראשי. לא מצאתי מנוחה לנפשי ימים ושבועות. ועד היום איני יכול להשלים עם הרעיון, שביאליק איננו. האנשים הקטנים חושבים, שאם היתה מחלוקת בינינו היתה כאן גם שנאה אישית. בנוגע אלי אני יכול לומר, שזהו שקר וכזב. חשבתי, ואני חושב גם כיום, שיש צדדים בשירתו של טשרניחובסקי, שמעלים אותה כשירה תֵאורית ואֶפּית על זו של ביאליק. אבל ביאליק הוא יותר ממשורר. הוא היה צופה לעמו, מיַסר ומוכיח, מחבב על דור שלם את קנייני־העבר של האומה, נואם גדול בעל פַּתוס מוסרי, והעיקר – בשירי־התוכחה שלו יש רוח־הקודש. ושנים על שנים עבדנו ביחד בעריכת “השלח”. והייתי הראשון, שכתב את תולדותיו ופירסם את חשיבותה של יצירתו הגדולה. חדשים ישב בדירתנו במְרוזי, ראיתי אותו בעצם יצירתו, שוחחתי עמו על דברים עומדים ברומו של עולמנו, התווכחתי עמו, התקוטטנו והשלמנו – והנה איננו – ולפתע־פתאום, בלא שעלה הדבר על דעתי!… וקשה לתאר את צערי המיוחד במינו ואת דיכְאון־רוחי. כאילו חלק מנשמת הדור, שאני חי בו, לקח עמו לקברו משורר־הדור והמשפיע הרוחני שלו…

כחמישה חדשים קודם פטירתו של ביאליק (באדר תרצ"ד) שלח אותי הרופא להתרחץ בחמי־טבריה, כדי להתרפא מן ההתקפות הקשות של אבני־המרה, שנתרבו אצלי באותם הימים.

לא הייתי בטבריה משנת תרע"ב. לצערי, לא רבו אז השינויים לטובה בהתפתחותו של המקום. והרי מקום נהדר הוא מאין כמותו, ביחוד בחורף ובאביב. רק שלשת־ארבעת חדשי־הקיץ קשים בו מפני השרב. ואת יפיה של סביבת־העיר אין לשער. ים־כינרת, או גינֵיסר (לא גינוסר), שמקיף אותה, הוא חלום אלוהי נהדר, שהוצקו לתוכו כל פלאי־הקסם של יצירה דמיונית. כאילו יצר אותו אלהים לעצמו כדי לשחק בו ולהשתעשע עמו. והחרמון בשלגו הנצחי נראה מתוך העיר גם־כן כמחזה־דמיון, כאיזו תופעה לא מעולם זה. ולעומתו נשקפים הרי־הגלעד כמציאות רצינה ואדירה. חמי־טבריה, הדיוג והתיירות של החורף, שהוא נאה ונעים בטבריה ממה שהוא בריביֶרה שבאירופה, – כל אלה היו צריכים להפריח ולהעשיר את טבריה. אבל עם משונה אנו. החולות של תל־אביב משכו אותנו יותר. כנראה, מפני שיפו, אִמה של תל־אביב, היא הנמל של ירושלים.

וכשישבנו, גברת קלוזנר ואני, בטבריה אירע לנו מאורע, שאי־אפשר לעבור עליו בשתיקה.

ביום שישי אחד נפתחה הדלת ונכנס אדם צעיר, יהודי גרמני על־פי מראוֹ ודיבורו, ופניו קורנים משמחה פנימית.

נכנסתי בשיחה עמו. הוא רב ומורה בקהילה יהודית קטנה סמוכה לפראנקפורט ע"נ מיין ובא בפעם הראשונה לראות את הארץ. לא היה ציוני, אך מה שסיפרו על הגדולות והנפלאות, שעשו היהודים בארץ, עורר אותו לבוא ולראות בעיניו את הארץ הקמה לתחיה. והנה מה שראה עולה על כל ששמע. נפלאה היא תל־אביב, נשגבת היא ירושלים, העתיקה והחדשה כאחת, ומדהימים ממש הם ההשגים הגדולים של המושבות והקבוצות שמסביב לטבריה וצפת – ובכן יחזור יהודי גרמני זה למקומו מלא רשמים גדולים ומלא התלהבות ציונית.

מובן, ששמחתי על מצב־רוח זה של יהודי רחוק שנתקרב, וכל שעות־המנוחה בשבת סיפרתי לו טובות על כל הנעשה בארץ. אף במלה אחת לא רמזתי על הצדדים השליליים שבישובנו.

ביום הראשון נסע לעמק־יזרעאל ומשם הגיע עד ראש־פינה – ולאחר שישה ימים חזר לטבריה. והנה הוא נכנס – ופניו קודרים ורוחו הטובה סרה מעליו.

– מה אירע? – שאלתיו.

– אל ישאלני אדוני – אמר בעצבות.

– אף־על־פי־כן… – הֵאצתי בו.

– לא נעים לי לדבר. הייתי בכמה קבוצות שמסביב לטבריה. וכמורה עברי התעניינתי בלימוד־התנ"ך. והנה בקבוצה אחת לימד מורה את “סיפורי־המקרא”, – ואף הוא ואף תלמידיו – ילדים וילדות בני תשע ועשר – היו מרושלים, אדישים, למדו בלא התלהבות, בלא רוח־חיים. והרי אין סיפורים נאים ונעימים לילדים כסיפורים של ספר־בראשית. המתנתי עד גמר השיעור ושאלתי את המורה בחשאי, מפני־מה אין שום התלהבות בלימוד מעניין־לילדים זה. המורה נתרַתַּח כולו:

– מה אדוני רוצה? – ב"סיפורי־המקרא" כמעט בכל שורה ושורה נזכר שם “אלהים” – ומהיכן תבוא ההתלהבות?

ובקבוצה אחרת לימדו לילדים יותר גדולים את סיפורי־הנביאים ועמדו במלכות דוד בן ישי. והמורה באר לילדים בני־אחת־עשרה־שתים־עשרה, שהמלך דוד היה אכזר ומדד בחבל את המואבים, “שני חבלים להמית”, ואת בני־עמון שם “במגזרות־ברזל”, וגזל ארצות לא־לו.

והמורה היהודי־הגרמני הוסיף בחימה כבושה:

– יאמר־נא לי אדוני את האמת: אם כך מחנכים דור יהודי בארץ מה איכפת לי אם ישלטו בה ערביים או נוצרים? – לא אלה ולא הללו ימאסו בשם אלהים שבתורה ויחללו את כבודו של דוד מלך ישראל, שהמשיח נקרא על שמו, בדברי־גנאי כאלה. וכלום “גזענים” אנו, שתהא בעינינו חשיבות, שיהיו בארץ־ישראל יהודים על־פי המוצא בלבד?

לא הסכמתי לדברי־המורה, אבל כבשתי פני בקרקע.

ואז זכרתי סיפור “נאה”, שסיפר לי אחד מתלמידי הוותיקים.

יש במצרים ערבי, תלמיד של האוניברסיטה הדתית המצרית “אל־אזהאר”, שמוצאו מירושלים והוא יודע עברית ומדבר בה כיהודי גמור, ואפילו תירגם חלק מ"מגילת־האֵש" של ביאליק לערבית. פעם בא לירושלים לשם ביקור. נטפלו אליו אנשי “ברית־שלום” וביקשו אותו, שׁירצה לפניהם בעברית על הסַפרות הערבית של עכשיו. הסכים והירצה הרצאה בעברית נאה, שבה הירבה להלל ולשבח ולפאר ולרומם את הספרות הערבית החדישה. ההרצאה, כמובן, מצאה חן בעיניהם של אנשי “ברית־שלום” וביקשו ממנו, שיחזור עליה במקום אחר. היכן? – מובן, ב"עמק ארץ־תפארת". הסכים הערבי להרצות בנהלל. שכרו בשבילו מכונית ובא לנהלל.

והנה רק ירד מעל המכונית ניגש אליו נער יהודי, בן־נהלל, נער בן אחת־עשרה־שתים־עשרה לערך, ופונה אליו בשאלה:

– מנין אתה?

הערבי תָּמַה על ה"נימוסים" המשונים של נהלל: ילד מֵעֵז לפנות בשאלה אל אדם מבוגר, שהוא רואה אותו בפעם הראשונה. אף־על־פי־כן השיב לו הערבי לפי תומו:

– מירושלים עיר־הקודש.

אז שילב הנער היהודי את שתי ידיו לאחוריו ובחוצפה יתרה אמר:

– גם אתה צבוע? גם אתה מדבר על “קודש”? – רק צבועים מדברים על “עיר־הקודש”!

הערבי נדהם למשמע־אזניו. ובמשך חדשים לא היה יכול לְהֵרָגע. והיה שואל שאלת־תם:

– אם אין שום קדושה לירושלים, הרי אין קדושה לארץ־ישראל בכלל, ולמה לא ילכו היהודים להתיישב בארץ אחרת, למשל, במאדאגאסקאר, בסאן־דומינגו או בבירו־ביג’אן?

ומי מאתנו יודע להשיב תשובה על כך? – – –

מאז נעשיתי המתנגד הקיצוני של החינוך המפורד, חינוך של זרמים, שכתבתי נגדו כמה וכמה מאמרים ונאמתי נגדו כמה נאומים.⁸²

בשנת תרצ"ד (1934) עלה על דעתם של בעלי הוצאת־הספרים “מסדה” להוציא “אֶנציקלופידיה כללית” בשישה כרכים קטנים. הציעו לפני להיות העורך הראשי שלה – וסרבתי מחוסר־פנאי וגם מפני שלפי כמותה לא יכולתי לצפות, שתהא בה שלמות ידועה. ואולם הסכמתי, שחֶבר־העורכים זולתי יקבע את הערכים הצריכים לבוא ב"אנציקלופידיה כללית" זו ויזמין אותם אצל המומחים להם, וקודם שהמערכת תמסור ערכים אלה לדפוס אעבור עליהם ואגיה אותם, כדי שלא יפלו בהם שיבושים גסים. ובאמת במשך שנתיים ויותר, בשנות תרצ"ה–תרצ"ז, עברתי על רוב הערכים והכשרתי אותם לדפוס. העבודה לא היתה קלה: מומחים אמיתיים לערכים מדעיים יש לנו רק מעט, ואלה דוקה אינם יודעים, כיצד לחבר ערכים בשביל אנציקלופידיה קטנה ועממית. והיו “מומחים”, שכתבו מחקרים במקום ערכים מפני שלא הבינו, שרק תמצית וסך־הכל של העניינים הנידונים בהם

צריכים להימצא בערכים האנציקלופידיים ולא “חקירות” ולא “חידושים מדעיים”. אבל גרועים מהם היו המון הדילֶטאנטים, שהירבו ב"ערכיהם" שיבושים על שיבושים – ולא תמיד עלה בידי לנקות את החיטים מן הזְוָנִים. ונוסף על כך, לא את כל הערכים תיקנתי: פעמים שהייתי עסוק הרבה והוכרחתי להשהות את הערכים הבלתי־מתוקנים עד שאתפַּנה; ואולם להוצאת־"מסדה" היו חשבונות מסחריים משלה ולא יכלה להמתין – ועשרות ערכים נדפסו בלא התיקונים שלי. ועדיין מתגלגלים בביתי ערכים הרבה כתובים במכונת־כתיבה, שאף לא נגעתי בהם – ונדפסו כמו שהם, בכל שיבושיהם. בזה יש לבאר, למשל, שבערך “קרוכמאל אברהם” יש תאריכים וידיעות, שהם ההפך הגמור ממה שכתבתי על ר' אברהם קרוכמאל⁸³. וכיוצא בזה לא־מעט. ואף־עליפי־כן חושֵבְני, שכהתחלה בעברית היתה ה"אנציקלופידיה הכללית" הקטנה מפעל חשוב ומועיל, ואיני מתחרט על הזמן והכוחות, שהשקעתי בה במשך שנתיים ויותר.

פרק ל"ד

המהומות של תרצ"ו–תרצ"ט. המלחמה בהצעה בדבר חלוקת־הארץ. באוניברסיטה. קולות וחומרות. אני נכשל בבחירה אוניברסיטאית.

שבע שנים (תרפ"ט–תרצ"ו) שקטה הארץ. בסוף ניסן תרצ"ו (אפריל, 1936) פרצו בארץ־ישראל פרעות חדשות, שנמשכו שלש שנים ומחצה, עד עצם התלקחותה של מלחמת־העולם השניה.

הפעם לא היה עניין של “הכותל המערבי” ולא היה מקום להאשים את מישהו מן ה"לאומנים".

ואולם היתה החלטה בדבר “הבלגה”, כלומר, היהודים נצטוו להתגונן מפני הפורעים הגנה סבילה, אבל לא להגן על עצמם הגנה פעילה; בהפך מן הכלל המוסכם במלחמה, ש"ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". והרי ההתנפלויות של הערביים על היהודים היתה מלחמה ממש, מלחמה בין שני עמים על חֶבל־ארץ, שכל עם תובע לעצמו. מי שמכיר אותי ואת חיבורי לא יחשוד בי, שאני אוהב מלחמות־תיגרה ורוצה בתשפוכת־דמים של ערביים חפים מפשע. אבל חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שאילו היינו משיבים על הרציחות והחבלות, על עקירת־האילנות והצתת־השדות, על זריקות־הפצצות והדקירות בפיגיונות, תשובה מתאמת בפועל בתחילת־המאורעות, לא היו המהומות נמשכות שלש שנים ומחצה והיו פוסקות בתחילתן – והיתה נמנעת תשפוכת־הדמים גם של יהודים וגם של ערביים. ואפילו אם לא היינו מצליחים בכך הרי היינו מצילים את כבודנו הלאומי אף בעיני הערביים המתנפלים עצמם; ובעיני־האנגלים, שלעגו בגלוי ל"זהירותם היתרה של היהודים", לא־כל־שכן? – השוֵיתי את שתי ההשקפות – הפחד מפני הערביים מסביב וההכרה העמוקה, שיש מצבים, שבהם אין הרגש מבקש חשבונות רבים – לוויכוח בין יעקב אבינו ובין שמעון ולוי בניו, שעל דבריו: “עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ – ואני מתי־מספר, ונאספו עלי והכוני, ונשמדתי אני וביתי”, השיבו שמעון ולוי תשובה בלתי־הגיונית, אבל גדולה בהכרחיוּתה הפנימית: “הכזונה יעשה את אחותנו?”⁸⁴. ואני מתגאה בזה, שהשוואה זו עוררה את שאול טשרניחובסקי לכתוב את “פרשת־דינה” הנפלאה שלו⁸⁵. ואם לא דברַי עוררו אותו לכתוב את “פרשת־דינה” אלא שנינו נתכַּוַונו לדבר אחד, אני מתגאה בזה יותר ויותר.

הרבה הייתי יכול לספר על מה שעבר עלינו באותם הימים. אך אסתפק בשני מאורעות טיפוסיים, אחד כללי ואחד אישי.

יום אחד אני ניגש אל מקום־מעמדם של האוטובוסים ההולכים מן העיר אל האוניברסיטה ורואה המון סטודנטים עומדים על־יד האוטו האוניברסיטאי ואינם נכנסים לתוכו. שאלתי לסיבת־הדבר. אחד מן הסטודנטים השיב לי:

– וכי אין הפרופיסור יודע מה שאירע? – הרי לפני רגעים מועטים ירו ערביים באוטובוס של האוניברסיטה!

– ובכן אתם מתייראים לנסוע – ולמה אתם עומדים כאן כולכם?

– לא, אין אנו מתייראים. אבל רצינו לדעת אם הפרופיסור יסע אל השיעור, ונסע עמו.

באין אומר ודברים נכנסתי אל האוטובוס, שהיה מנוקב ככברה. והנה אני רואה, שהסטודנטים נכנסים אחרי כולם.

בכוונה מכוונת, כדי לקבל תשובה, פניתי אליהם בשאלה:

– שאני נוסע לאוניברסיטה אחר מקרה כזה – זה מובן: הרי ודאי, שיש תלמידים שלי, שנשארו באוניברסיטה מן השיעורים הקודמים, ואם לא אבוא יפסידו שיעור בתולדות־הספרות. אבל אתם כולכם הנמצאים בעיר – למה תסכנו את נפשכם?

על כך השיב אחד מן היושבים בספסלים הסמוכים אלי תשובה נמרצת זו:

– אדוני הפרופיסור! אילו היה מתארע מאורע כזה של יריות באוטובוס של סטודנטים בווארשה או בלבוב, היו אבותינו סוגרים אותנו בבית, נועלים את הדלתות ומגיפים את התריסים מפחד־היורים. אבל כאן יש הרגשה אחרת לגמרה. כאן מולדת – ובמולדת אין פחד ואין חשבונות הרבה.

תשובה זו לא אשכח כל הימים.

ועלי עצמי עבר רגע קשה מאד.

נסעתי מן האוניברסיטה באוטובוס, שהיו בו נשים וילדים. ופתאום – יריות לתוך האוטובוס. והדבר תמוה בעיני: לא נבהלתי ולא חשבתי על עצמי: חשבתי על הילדים שבאוטובוס. הצצתי אליהם – והנה כהרף־עין ממש הספיקו להשתטח על הרצפה. ונרגעתי. אז שמתי לבי אל שתי נשים, שעמדו בקירבתי, וראיתי, שהאחת צוחקת צחוק הו’סטֶרי והשניה חיוורת כמתה וכאילו נקטעו רגליה אינה יכולה לזוז ממקומה… מיהרתי אליהן והרגעתי אותן ככל מה שיכולתי. ואז רק אז, כשחזרתי למקומי, ראיתי, שהדופן של האוטובוס מול מקום־ישיבתי נקוב במקום אחד וכדור מתגלגל במרחק של מילימטרים אחדים ממקום־ישיבתי… ברכתי בלבי ברכת־"הגומל" על שניצלתי ממיתה ודאית. אך פחד לא היה בלבי, איני יודע משום מה.

ואולם בזה לא נגמר העניין.

באתי הביתה – ולא מצאתי את הגברת קלוזנר. קל לשער את דאגתי לה. אך לאחר רבע שעה באה באוטובוס, שיצא אחר האוטובוס, שבאתי בו אני. והיא מספרת לי סיפור זה:

– כשהגעתי בעיר אל האוטובוס של תלפיות ראיתי מבוכה על פני הנהג ושמעתי שיחה נרגשת בין היושבים בתוכו. שאלתי את הנהג: “מה אירע?” – והראה על הצמיגים של האוטובוס, שהיו מנוקבים בכמה מקומות. הבנתי, שירו באוטובוס – ומיד חשבתי, שאתה יכולת לשוב באוטו זה דוקה. יכול אתה לשער את מצב־רוחי. וכשבאתי לתלפיות אמר לי נהג אחר: “גברתי, בעלה יכול לברך ברכת־הגומל: ניצל ממוות”.

ואף־על־פי־כן, לאחר שסעדנו סעודת־הערב, אמרה לי ציפורה שלי:

– יודע אתה? יש לנו שני כרטיסים להצגת־ה"מטאטא", שכפי שאומרים, יש בה ביקורת חריפה על הנעשה בארץ. האומנם ילכו הכרטיסים לאיבוד? – ניסע!

ונסענו העירה וביקרנו בהצגה מוצלחת של ה"מטאטא" – וחזרנו הביתה באוטובוס האחרון, לערך בשתים־עשרה בלילה…

מהיכן בא אומץ־לב זה? – מן “החוש השישי”, כמו שקרא המשורר דוד שמעוני לחוש־המולדת. לא היתה לנו הרגשה של “פוגרום” רוסי או פולני. מלחמה על המולדת היתה זו, וכולנו, מנער ועד זקן, חיילים במלחמה זו – וכלום חייל אמיתי מתיָרא מכדור?

בעקבות הפרעות הקשות באה לארץ־ישראל ועדת־פיל עם הצעת־"יחלוקו". וכמה מוזר הדבר, שהשמאל דוקה (ברוב הגדול, אף אם היו יוצאים מן הכלל), שהוא הוא “הבונה את הארץ והמכשיר אותה לעליה גדולה”, היה בעד החלוקה! – אין זאת, ששׂמאל זה חושב, שהשלטון במדינה הקטנטונת, שהוא ודאי יהא בידו, חשוב הוא יותר מן העליה הגדולה, שאינה אפשרית במדינונת זעירה, או שביחד עם ד"ר ווייצמאן, שאף הוא היה בעד ה"חלוקה", הורגל השמאל כל־כך לילך אחר הממשלה השלטת בארץ עד שהסכים להצעה עלובה זו של ועדה ממשלתית מפני שהיא ועדה ממשלתית…

אז התנער הארי הזקן, מנחם אוסישקין, ולמרות מה שהיה אז, בשנת תרצ"ז–תרצ"ח, כמעט בן שבעים וחמש, התחיל במלחמה ארוכה וקשה בחלוקה מסוכנת זו מחוץ לקונגרס הציוני ובקונגרס הציוני עצמו. ואני עמדתי לימינו במאמרים, במחברות ובנאומים פומביים ככל מה שהיה בכוחי. אז פירסמתי את המאמר: “מפני־מה יש להתנגד לחלוקת ארץ־ישראל?”⁸⁶ ואת המאמר “לאחר שהוטל הגורל”⁸⁷, שנתפרסם אחר־כך בקיצורים מועטים במחברות־התעמולה “דברי אנשי־שם על תכנית החלוקה”⁸⁸, ו"מדינה יהודית"⁸⁹, שתי מחברות–תעמולה, שיצאו בסיועו החמרי והמוסרי של אוסישקין. ולא הסתפקתי גם בזה ופירסמתי גם מחברת מיוחדת על אותו עניין־החלוקה בשם “לקראת הסכנה הגדולה”⁹⁰, שאמנם, אינה עוסקת בחלוקה ביחוד, אבל היא נלחמת ב"ממעיטי־הדמות" של הציוניות.

נלחמתי מלחמה פובליציסטית קשה וקניתי לי שונאים הרבה, כתמיד.

אבל הרגשתי, שאין להסתפק במלחמה בלבד, שעל־פי עצם־טבעה היא שלילה. צריך לעשות משהו גם בחיוב. והחיוב צריך להתבטא בחינוך לאומי חדש של הדור. ולחנך את הדור חינוך כזה אפשר רק על־ידי דוגמאות מזהירות מן העבר הגדול של האומה. ולפיכך שמחתי על “הספריה המדינית” המצוינת של בן־ציון נתניהו תלמידי ונתתי לו בשביל ספריה זו קובץ־מאמרים בשם “כשאומה נלחמת על חירותה” (ירושלים תרצ"ח), שבאו בו מאמרים ישנים על נחמיה ויהודה המכבי, על ה"צלם בהיכל" בימי קאליגולה (“רגע גדול בחיי־האומה”), על שמעון בר־כוכבא ועל דון יוסף נשיא, ולסוף – על “ארץ־ישראל ותנועות־המהפכה בישראל”, מאמר־סיכום בדבר התנועות המשיחיות ויחסן לתנועת־התחיה. וכבר הזכרתי למעלה, שהספר היתה לו הצלחה מרובה ויצא לאחר שלש שנים (תרצ"ט) בהוצאה שניה, בתוספת המאמר “תחילתם וסופם של גבורי־מצדה”, ואחר חמש ושבע שנים (בשנת תש"ד ותש"ו) בהוצאה שלישית ורביעית בתוספת שני המאמרים על “ינאי המלך” ועל “יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא”, ועד מהרה יצאו מספר זה גם הוצאה חמישית, שישית, שביעית, שמינית ותשיעית. 200 אכסמפלארים מן ההוצאה השלישית ניתנו בשביל החיילים העבריים לידי “הועד למען החייל העברי” בהקדשה מיוחדת לחיילים ולחיילות העבריים במחיר הנייר וההדפסה, בלא שנהנינו מהם לא אני ולא הגברת ז. מילייקובסקי, דודתו של מר ב"צ נתניהו, המוציאה־לאור של כל המהדורות החדשות, זולת הראשונה. ומכתבים נוגעים עד הלב, שקיבלתי מחיילים בחזית־איטליה, הוכיחו לי, שהספר עשה רושם והביא תועלת במלחמה במשמיד־היהודים, ימח שמו וזכרו.

ואפשר, כדאי לספר כאן, שהמאמר “יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא”, שנדפס קודם־לכן בקובץ מדעי חשוב⁹¹ ושאני מחשיב אותו ביחוד, הוא פרי־עבודה של ארבעים שנה ויותר, בלא שום גוזמה. עוד כשאך התחלתי את המחקרים בתולדות בית שני, בשעה שכתבתי את הדיסֶרטאציה שלי בגרמנית, כבר ריחפה לפנַי השאלה החמורה: מפני־מה נלחמו ביניהם יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא בעצם ימי־הסכנה של מצור־ירושלים על־ידי הרומיים? – הרי שניהם היו שונאי־רומי, שניהם היו אוהבי־חירות – ולמה נלחמו ביניהם כמעט עד הרגע האחרון של החורבן השלם? מתוך אהבת־השלטון, כמו שיש להסיק מדבריו של יוסף בן־מתתיהו? כלום בשביל כך בלבד מחריבים את האוצרות, שנאצרו בשביל להילחם באויב המסוכן? כלום לא היו יכולים לשלוט ביחד? ואם לא יכלו לשלוט ביחד, הרי אות הוא, שהיו ביניהם חילוקי־דעות בלתי־מגוּשרים. – מה הם, איפוא, חילוקי־דעות אלה?

תשובה על שאלה חמורה זו ניסיתי לתת בקצרה בכרך האחרון (הרביעי) של “היסטוריה ישראלית”, שלדעתי הוא החשוב שבארבעת הכרכים⁹². אבל תשובה מפורטת על כך נתתי במאמר “יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא”, שנדפס מקודם ב"ספר־הזכרון" הנז' ואחר־כך מהוצאה שלישית עד תשיעית של “כשאומה נלחמת על חירותה”. המאמר עלה לי בדמים ממש. לאחר שסיימתי אותו (בכ"ו באדר, תש"ב) הייתי חולה כמה שבועות מרוב התאמצות. אבל למרות מה שלא נאמר על מחקר זה מלה טובה אחת בהוצאות המדעיות שלנו, כנהוג, היה הדבר כדאי, לדעתי.

ובאוניברסיטה היה מצבי עגום כבתחילה. הן אמנם, תלמידַי היו מרובים מאד (היו ימים, שהיה לי auditrium maximum באוניברסיטה שלנו) והתייחסו אלי בחיבה יתרה; אבל חברַי הפרופיסורים כאילו היו בדֵלים ממני. בזמן שהיה ד"ר מאגנס יושב־ראש בישיבות־הסנאט עוד היה שָׂם לב לדברי. אבל מיום שהרֶקטוֹרים נעשו יושבים בראש־הסנאט הייתי נשאר כמעט תמיד במיעוט או אף יחיד בדעתו. ומאליו מובן, שלא היתה לי כל תקוה לתקן את העוול, שנעשה לי במה שמנעו ממני את הקתדרה של בית שני, שלא ראיתי מתאים לה ממני בין חכמי־ישראל. פעם נועזו אפילו להציע לקתדרה זו חוקר צעיר, שלא כתב מיָמיו שורה אחת בעברית ושמתוך מאמריו הגרמניים נראה ברור, שאינו יודע לקרוא שורה עברית (מועמד מתאים בשביל קתדרה של בית שני!). ולא נשאר לי אלא לשאול אותם בגלוי: “האמנם תעשו זאת כל עוד שאני עדיין פרופיסור באוניברסיטה?” – הדבר לא נעשה. אבל רק אלהים בשמים יודע במה עלתה לי שאלה בלתי־נימוסית זו.

ועוד דבר: אני, הזקן שבחבורת־הפרופיסורים אחר דוד ילין, הייתי צריך להילחם בפרופיסורים ובמרצים הצעירים כשהדבר נגע באינטרסים הקרובים ביותר של הסטודנטים שלנו. פלא הוא ויהי לפלא: חוקרים צעירים לא ידעו בצערם של תלמידי־החכמים שלנו באוניברסיטה, שחצי־היום הם עוסקים בכל עבודה קשה ובלילה הם עסוקים במילוי של חובות לאומיות ורק שעות מועטות ביום נשארות להם בשביל לימודיהם. החברים הצעירים דוקה של הסנאט הכבידו על תלמידיהם ותלמידותיהם הצעירים כמעט כמותם בכל מיני תביעות ודרישות בלא תשומת־לב, ש"כל המרוויח באֶכְּסְטֶנסיביות מפסיד באינטֶנסיביות" ושאם יתבעו מן התלמידים לימודי־עזר יותר מדאי יהיו הסטודנטים והסטודנטיות נעשים דילֶטאנטים ושטחיים בעל־כרחם. מלחמתי זו בעד הֲקלוֹת ונגד החֲמָרוֹת אוניברסיטאיות לא תמיד הוכתרה בניצחון; אבל הרבה הצלתי והרבה חומרות מנעתי, ואני זוקף זאת לזכותי באוניברסיטה.

ומובן מאליו, שלא נבחרתי אף פעם לאיזו התמנות חשובה באוניברסיטה. בשנים הראשונות לקיומה הייתי חבר של ועדת־ההוראה, חבר של הועדה לתלמידי־מחקר, וכיוצא באלו ועדות חשובות, שהטביעו את חותמן על כל דמותה של האוניברסיטה. מעט־מעט הוצאתי מכולן בטענה האדיבה, שאני זקן ועסוק; אבל נראה לי, שהכוונה האמיתית היתה – מה שלא שחיתי עם הזרם הכללי באוניברסיטה. לבחור בי לרֶקטור – ישמרנו אלהים, ובפרט שאיני מדבר אנגלית (אף אם יודע אני אנגלית יותר מרוב הרקטוֹרים שנבחרו). מובן, שזמני המוגבל והמטופל בעשרות עבודות גם אינו נותן לי להיות לא רקטור ולא דֶקאן של פאקולטה. אבל ניסיתי פעם להציג את המועמדוּת שלי לדיקאן בידיעה מראש, שלא אבָּחר; וכך היה באמת. נבחר אדם צעיר, שכפי הנראה, זכויותיו במדע ובאוניברסיטה גדולות משלי. רק פעם נבחרתי לשנה אחת כיושב־ראש במכון למדעי־היהדות – ושמחתי, שבשנה הבאה לא בחרו בי עוד (יושבים־ראש במכון זה נבחרים כמעט תמיד במשך כמה וכמה שנים זו אחר זו). ופעם נבחרתי כחבר הועד הפועל של האוניברסיטה מטעם הסינאט – ואף כאן לא עמדתי ב"כהונתי" זו אלא שנה אחת: חברַי בסינאט לא היו יכולים להיות מרוצים בי מכיון שהבאתי בחשבון לא רק את האינטרסים הפרופֶסיונאליים שלהם, שבאמת הם גם שלי, אלא גם את המצב הכללי של האוניברסיטה, שלא תמיד הוא מרשה לעשות מה שדורשים הפרופיסורים בצדק. וכך, לא היתה לי תקוה לתפוס עמדה חשובה באוניברסיטה זו, שהייתי אחד מראשוני־מייסדיה ובביתי בתלפיות הונח לה היסוד הכספי והרוחני.

פרק ל"ה

מלחמת־העולם השניה. במה ייכשל היטלר? – הצעות לשעת־חירום. אני מקבל את פרס־ביאליק. מת אוסישקין. "כלום נוטלים דבר זה אל תוך הקבר?" – מה בונה "השומר הצעיר"? – משל למה הדבר דומה? למצות לפסח, שנקנו בדמי־משכון.

שלשה חדשים קודם שפרצה מלחמת־העולם השניה התחילו חדשי־הפגרה של האוניברסיטה. ואז היה באוניברסיטה כמעט רוב התלמידים מפולניה ומשאר ארצות־אירופה. באו אלי תלמידים ותלמידות, שהודיעו, שהם נוסעים לימי־החופש לאירופה, לבית־אבותיהם, וביחוד לפולניה. יעצתי להם, שלא יסעו: מלחמה עולמית שניה תפרוץ בקרוב מאד. רק מועטים שמעו לקולי ולא נסעו. הרוב נסע – ונתקע בפולניה ועבר שבעה מדורי־גיהינום.

מהיכן הסקתי, שהמלחמה תפרוץ מיד, בעוד שלמשל, מדינאי כז’אבוטינסקי לא האמין בהתפרצותה של המלחמה עד הרגע האחרון?

התשובה היא פשוטה. הייתי רגיל לשמוע ראדיו מברלין. ופעם, שנה קודם המלחמה, שמעתי דברים של היטלר, שנחרתו על לבי כמו בברזל מלובן: “איני נביא, – צווח ההו’סטֶרי הגדול, – אבל הרבה ממה שניבאתי נתקיים. ואני מנבא: אם תתלקח מלחמה באירופה תושמד היהדות האירופית”. מובן, שנבואה כזו מנבא אדם, שהכין מראש תכנית של השמדה והוא יודע מראש, שיגשים את התכנית. ומכיון שהיהדות תפסה במוחו המחומם של היטלר מקום מרכזי ונעשתה לו “רעיון מסומר” (idée fixe), מונומאניה ממש, הרי ברור, שהוא זומם מלחמה אירופית – ובלבד שנבואתו תתקיים. אצל אדם נורמאלי אין זה הגיוני, אבל הגיוני והגיוני הוא אצל אדם, שכל העולם כולו מלא בדמיונו יהודים ושכל הארצות הגדולות שבעולם נראות לו מונהגות על־ידי יהודים. והרי באותו זמן כבר נתפרסם בעולם, שהיטלר אמר לרַאוּשְניג, ש"היהודים עשו שני פגמים באנושיות: פגם גופני – על־ידי המילה, ופגם רוחני – על־ידי המצפון". המצפון הוא המצאה יהודית, ואם יישָמדו היהודים מעל פני האדמה יבוא הקץ למצפון האנושי ו"טוב" יהא מה שטוב ל"אומת־האדונים" ו"רע" יהא מה שרע ל"אומת־האדונים", הכל כמוסר של ההוֹטֶנטוֹטים. בעל־השקפה כזו, אם הוא אומר: “אם תתלקח מלחמה באירופה תושמד היהדות האירופית”, ודאי, כבר מוכן הוא למלחמה באירופה כולה. אילו הבינו זאת עמי־אירופה הגדולים! – ואפשר שהבינו וגם ידעו את הכל, אלא שטעו בחשבון וחשבו, שהיטלר מכין את עצמו למלחמה ברוסיה ולא בצרפת ואנגליה.

ובי"ז באלול, תרצ"ט (1 לספטמבר, 1939), שבועיים קודם ראש־השנה, פרצה מלחמת־העולם השניה, ובמשך זמן קצר חרבה פולניה ונכבשה בידי האויב. אחר־כך באה הפסקה, ובהצעת־השלום של היטלר היה גם סעיף “מה לעשות ביהודי־אירופה”. הנאצים כבר התחילו אז בהריסת־היהדות בפולניה. אבל, חוץ מז’אבוטינסקי בספרו “חזית־המלחמה של עם־ישראל”, לא ראה אף אחד מן המדינאים שלנו את כל “טְווח־הקליעה” של המאורעות הגדולים. ועד שיצאה איטליה למלחמה פחדה ארץ־ישראל היהודית רק מפני מצוקה כלכלית – ולא עוד.

בשנת 1940 באה הריסת־צרפת לאחר כיבוש בלגיה והולאנד וכיבוּש נורוויגיה ודאנְמארק, באה הכרזת־המלחמה על אנגליה מצד איטליה, באה מלחמת איטליה ביוון, באה הסתפחותה של רומיניה אל גרמניה ונטיה לעשות כמותה מצדה של בולגריה. פינלאנד נלחמה ברוסיה ונטתה יותר ויותר להיטלר, ספרד של פראנקו היתה על צדם של היטלר ומוסוליני, שהצילו את פראנקו במלחמתו בדמוקרטיה הספרדית. כמעט כל אירופה כולה – זולת שווידיה ושווייץ הקטנות – נהפכה לנאציסטית־פאשיסטית או, לכל הפחות, לפרוֹ־נאציסטית.

בירושלים היה אז קונסול־כללי צרפתי משכיל מאד, ליבֶּראלי מאד והגון מאד, אבל בלתי־מרחיק־ראות, מר אַמַדֵי אוּטְרֶה שמו, שעל־ידי ד"ר א. ד. דף, המרצה באוניברסיטה לתרבות־צרפת, נעשינו ידידים עמו ועם כל בני־משפחתו. היינו מבקרים בביתו ואף הוא ביקר בביתנו.

וביום שהמארשאל פֶּטן ביקש שביתת־נשק מהיטלר היינו מדוכדכים כל־כך, הגברת קלוזנר ואני, עד שבכינו כילדים. למחר טילפן מר אוטרֶה, שהוא רוצה לבקר אותנו. הבינונו: יש לו צורך לשפוך את לבו לפנינו. הזמנו אותו ברצון. הוא בא וישב בביתנו שתי שעות ורבע. דיבר בדיכאון עמוק על תבוסת־צרפת ועל הניצחון של העם התוקפני והאכזר. היה במצב של לאחר יאוש.

ניסיתי לנחמו: עוד לא הכל אבד. היטלר לא ינצח, אי־אפשר שינצח. הוא לא ינצח את בריטניה הגדולה. הוא יפול, אירופה הכבושה תשתחרר וצרפת תשוב לקדמותה.

– אדוני הפרופיסור, – אמר אוּטרֶה וקולו עגום ומנוּמך: – אפשר שצדק בנוגע לבריטניה הגדולה. אי שוכן בלב־ימים קשה לנצח. אבל הרי כמעט כל אירופה בידיו של היטלר. הֵאֵיך יגורש מכל הארצות שכבש? כיצד אפשר לנבא לתבוסתו? והיכן הנתונים הצבאיים למפלתו?

– אדוני הקונסול הכללי, – השיבותי איני נביא ולא אסטרטיגוֹס. אבל היסטוריון אני, עוסק בהיסטוריה מילדותי. וההיסטוריה לימדה אותי, שאם אדם כובש כיבושים תכופים בשטחים גדולים במשך זמן קצר ביותר הוא, ראשית, מפזר את כוחותיו יותר מדאי בלא שיספיק לארגן אותם כראוי, ושנית – וזהו העיקר – נולד בקרבו שגעון של גדלות (mania grandiosa): “אני ואפסי עוד”, ו"אין דבר, שיעמוד בפני". וכשאדם הו’סטֶרי כהיטלר מגיע לידי טירוף אֶגוֹצנטרי כזה – בעל־כרחו הוא עושה איזו שגיאה גסה, שהיא מכְשֶלת ומַפֶּלת אותו. על זה אמר הנביא ירמיה “תיַסרך רעתך”, ומזמור אחד בתהילים: “תמותת רשע רעה”. זו אינה השקפה תֶּאולוגית ומסתורית, אלא הכרה היסטורית טבעית, שבאה מתוך הנסיון ההיסטורי־הפסיכולוגי.

– ומה, למשל, יכולה להיות שגיאתו הגורלית של היטלר? – שאל אוטרֶה.

– איני יכול להראות עליה באצבע. אך חוֹשֵבְני, שעוד יכריז מלחמה על רוסיה – – –

ורוסיה היתה אז, בשנת 1940, בעלת־בריתה של גרמניה וחילקה עמה את פולניה לאחר שתקעה סכין בגבה של הארץ המוחרבת. ולפיכך לא נתן לי אוטרה לגמור את דברי ואמר:

– על רוסיה? – הרי היטלר וסטאלין הם בעלי־ברית נאמנים עוד מאוגוסט 1939?

– להיטלר יש “נאמנות” ויש “ברית”! – לאותו אדם שה"מצפון" הוא בשבילו “המצאה יהודית”! כשאך ימצא הזדמנות להתנפל על רוסיה – יעשה זאת בלא “מצפון”. ואף סטאלין אינו מן המחשיבים “פיסות־נייר”. ויזכור אדוני: גרמניה עוד תילחם ברוסיה, ועוד יַפּאן תצא לעזרתו של היטלר, – לא לחינם מפאר היטלר בספרו “מלחמתי” את יפאן על שהיא הארץ היחידה, שאין בה יהודים והשפעת־יהודים, – ואַף אמריקה תהא מוכרחת לצאת לעזרתן של בריטניה ורוסיה. מלחמת־העמים השניה מוכרחת ליהפך למלחמה, שתתפשט בכל העולם כולו.

מר אוּטרה נענע כתפיו באי־אמונה. אבל עברה אך שנה אחת – ונתקיימה ה"פרוֹגנוֹזה" שלי.

וזכורני: מר זלמן שוֹקֶן היה אז בירושלים, קודם שנסע לאמריקה. וכראש הועד־הפועל של האוניברסיטה סידר בביתו ישיבה בענייניה של זו. הייתי בין המוזמנים ודיברנו על המלחמה ותוצאותיה. אמרתי:

– מר שוקן, אילו היה לי מיליון, הייתי מתערב, שהיטלר ינוצח.

–? – כל־כך בטוח אדוני? – אמר מר שוקן וחיוך של ביטול על פניו.

ודאי, פחד זה מפני ניצחונו הוודאי של היטלר היה אחד מן הגורמים, שעוררו אותו לעזוב את הארץ ולצאת לאמריקה.

גם בימים המסוכנים של אל־עלאמין הייתי אחד מן המועטים (זולתי אני יודע רק את הרב הֶרצוג), שלא האמינו, שארץ־ישראל תיכבש. ואף כאן לא באתי לכך מתוך אמונת־מסתורין או מתוך ידיעת האסטרטיגיה הבריטית. אני רק הייתי טוען:

– אנגליה לא תתן לכבוש את הסואֶץ! – שהרי כיבוש־הסואץ, ביחד עם מצרים וארץ־ישראל, כיבוש, שיגרור אחריו גם את כיבושן של סוריה, עיראק ואיראן, הוא קץ לשלטון הבריטי בהודו, ובכן – קץ לאימפֶּריוֹן הבריטי. והתנהגותם של האנגלים בימי ההפצצה הקשה על אנגליה הוכיחה, שעוד כוח גדול, מדיני ומוסרי, בעם זה ועדיין לא הגיעה שעתו לפַנות מקום להיטלר, מוסוליני והירוהיטו. והצלת־הסואץ היא גם הצלת ארץ־ישראל.

ואף הפעם לא טעיתי. ארץ־ישראל ניצלה בזכותו של הסואץ ומוסוליני נפל, ואחר מפלתו באה גם מפלתם של היטלר והירוהיטו.

והירהרתי הרבה בדבר: שמא “התשוקה היא אבי־הרעיון”: מפני שאני רוצה במפלתם של שונאי־ישראל אני יוצר לי אמונה במפלתם על־פי השכל. ואולם המסקנות של הרהורַי היו אחרות: אילו היו הנאציונאל־סוציאליסמוס והפאשיסמוס שיטות מדיניות־כלכליות־תרבותיות חדשות באמת, כלומר, מועילות לפתור את הבעיות המסובכות של עולמנו פתרון חדש וטוב, הייתי חושב, שהכרח להן לנצח. אבל הרי השקפות מעין אלו, שהיהודים אינם בגדר־בני־אדם והכל מותר ביחס אליהם ושהתַּקיף והכובש הוא מעל לחוקי־המוסר, שעל צד־האמת אינם קיימים כלל ביחסיו של התּקיף הכובש אל הנכבש החלש, – השקפות כאלו אינן השקפות חדשות כלל וכלל, אלא חזרה לימי־הביניים החשוכים ביותר, ואפילו לזמנים הפְּרֵיהיסטוריים. וההיסטוריה מלמדת אותנו, שבמלחמתם של הישן והחדש – החדש מנצח תמיד. והדֶמוקראטיה, שהקומוניסמוס הוא רק ניסוח קיצוני שלה, שהרי צמח מתוכה וגדל על ברכיה, היא היא הפתרון החדש כיום הזה למרות כל חסרונותיה, ועדיין אין פתרון חדש ממנה וטוב ממנה. ועל־כן הכרח היסטורי הוא, שהיא תנצח במלחמתה בלאומנות זוֹאוֹלוֹגית, שדבר אין לה עם לאומיוּת אנוֹשית, הוּמַנית.

ואולם באותם הימים הקשים חשבתי לא רק מחשבות אנושיות־כלליות בלבד. דאגתי הגדולה היתה נתונה לעמי, שהוא סובל ממלחמה זו יותר מכל העמים שעל פני האדמה: כבר התחילה אז כליאתו בגטו הפולני ובמחנות־ריכוז והשמדתו על־ידי צפיפות, הַרְעָבָה ומחלות באות בעיקבותיהן, ואף רציחות כבר לא חסרו גם בשלש השנים הראשונות של המלחמה. כתבתי מאמר מפורט בשם: “דרוש שינוי כל הערכים”. בו הטעמתי וחזרתי והטעמתי, שמאורעות כבירים כמו שהם הולכים ומתארעים במלחמה סוּבְּלוּנָרִית זו אי־אפשר שישאירו את העולם כמו־שהוא; וביחוד אי־אפשר שישאירו במצבה הנוכחי את האומה הישראלית, שלקתה שבעתיים מכל אומה אחרת. ודרשתי מדיניות יותר תקיפה, הולכת בגדולות, תופסת מרובה. ודרשתי חיים כלכליים חדשים, שלא יהיו תלויים בחקלאות בלבד, אלא – אף אם לא יעבירו את נקודת־הכובד לתעשיה – יידעו להחשיב את כוח־הקליטה הגדול של התעשיה, כוח־קליטה גדול לאין ערך מזה של החקלאות. ודרשתי עלית־נשמה והרמת־רוח בתרבות העברית, הטפה ללאומיות מדינית ותרבותית, שתהא מעודדת את האומה ונותנת לנוער העברי, שגדל בחירות מסוימת, מעוף וכוח־תנופה גדולים כדי שלא תאבד האומה בעניה ובשפלותה, והנוער שלה יקריב קרבנות של חיים לשם שחרורה השלם.

ואז הוטלה צנזורה צבאית חמורה על העתונות העברית, וידעתי, שבוודאי לא ירשה הצנזור העברי להדפיס מאמר כזה; ובפרט שהרעיונות הללו, שעכשיו דשים בהם הכל, לא היו אז קניין־הרבים כלל וכלל ופגשו בהתנגדות עצומה מצד מה שנקרא אצלנו “שמאל” (שמאל שליט, הולך עם הממשלה ומתנגד לכל שינוי־משטר – זהו מה שנקרא “שמאל” אצלנו, והיפוכו הוא “ימין”!). וידעתי, שהמאמר לא יודפס בעתונינו ובקְבָצינו גם מחמת הצנזורה החיצונית וגם מחמת הצנזורה הפנימית. הדבר נודע לסופר הנועז בן־ציון כץ, שחידש אז את “הזמן” שלו, והוא הבטיחני, שהמאמר יודפס כמו שהוא. מסרתיו לו – והוא נדפס בצורה שלא היכרתיו! – הצנזורה שׂמה בו שַׁמוֹת, ויתר הפליטה, שהשאירה הצנזורה, קילקלה הגהה איומה (או חוסר־הגהה), עד שאי־אפשר היה לקרוא את המאמר, והריהו בשבילי ובשביל הקוראים כמו שאינו.

הרבה נוראות, מעשי־זוועה מתועבים, שנעשו בימי מלחמת־העולם השניה, שמע כל אחד מאתנו. ולא אבוא להוסיף עליהן אלא שלשה דברים מאוימים, ששמעה אזני ממקור ראשון.

לפני שנה ומחצה נכנסו לביתנו בחור ובחורה, קראו בשמותיהם והגידו, שהם מרומניה – מיאסי. והבחורה אומרת לי פתאום:

– יתקע אדוני את אצבעו בצוארו של ר. (שם־הבחור).

– מה?! – שאלתי כולי תמיה.

ועלה על דעתי, שלפני בחורה, שאין דעתה צלולה.

באין אומר ודברים תקעה היא את אצבעה בצוארו־של הבחור – והאצבע נכנסה עד חציה לתוך חור עמוק בצוארו של הבחור.

נזדעזעתי כולי. והבחורה סיפרה לי בפני הבחור על מעשה־זוועה זה:

באחד מימי יוּני, 1941, פשטו חברי הליגה האנטישמית “משמר־הברזל” בחוצות של יאסי, צדו אלפי־יהודים, הכניסו אותם לבית המטבחיים של יאסי, הפשיטו אותם ערומים, הדביקו אל בשרם פתק, שעליו היה כתוב “בשר כשר” – ותקעו לתוך צוארו של כל אחד ואחד מהם אונקלי של ברזל, שבה תולים את השוורים הטבוחים כשמפשיטים את עורם מעליהם. לא פחות ולא יותר.

כך עשו גם לבחור שלפָני. הדם התחיל שותת מן הצואר, ועוד מעט וישתּוֹת כולו ויבוא הקץ…

לאשרוֹ ולאשרם של עוד אלפי־יהודים רדפו ה"לֶגיונרים" הרומניים, מתנגדיו של “משמר־הברזל”, אחר כנופית־מרצחים זו, הגיעו עד בית־המטבחיים – והורידו הרבה מן התלויים בצוארותיהם, וביניהם – גם את הבחור שלפנַי. ובין הניצודים היו גם רופאים יהודיים. מיהרו וקרעו את הכותנות של המופשטים, שהיו מונחות ערימות־ערימות בבית־המטבחיים, עשו מהן “טאמפוֹנים” (סתימות), עצרו את הדם – ולאחר שלשה חדשים נרפא הפצע העמוק שבצואר, אלא שנשאר מן האונקלי חור גדול בצואר עד היום הזה.

זהו מעשה ברומניה.

עכשיו מעשה בפולניה.

מוצאי מווילנה וממקום סמוך לה, כידוע לקוראיו של החיבור הנוכחי. היו לי שם לערך 130 קרובים. והנה נתקבל זה לא כבר מכתב משם. כותב אותו בחור גידם, שנקטעה ידו השמאלית. והוא מודיע, שמכל 130 הקרובים נשאר הוא לבדו. השאר נהרגו ביריות ונקברו חיים על־ידי הנאצים כובשי־ווילנה. לכתחילה ניצלה גם בחורה אחת, פרוּמקה, נערה נפלאה, חזקה בגוף ואמיצה ברוח, שברחה אל הפארטיזאנים. שלש שנים רצופות הסתתרה ביערות הסמוכים ועשתה מעשי־חבלה חמוּרים לצבא הגרמני. לסוף ברחו הגרמנים מווילנה והרוסים באו על מקומם, וּפרוּמקה מיהרה לשוב לווילנה ונתקבלה שם בשמחה ובכבוד גדול כגיבורה. ואולם הנאצים, לאחר שעזבו את ווילנה, מצאו לנכון להפציץ את הרוסים שכבשוה – ופרומקה נהרגה בהפצצה…

ולסוף – מעשה באיטליה.

הגרמנים כובשים את העיר הגדולה פ. דאגתם הראשונה היא, כמובן, להשמיד את היהודים. והם קוראים לראש הקהילה היהודית של פ. ודורשים ממנו לתת להם רשימה מכל חברי־הקהילה. ראש־הקהילה הוא זקן מכובד בן שבעים ושתים. הוא מבטיח להמציא את הרשימה בעוד שעתיים. הולך אל בית־הקהילה – ושורף את רשימת כל חברי־הקהילה כדי שלא תפול בידי המרצחים. ובורח לעיר הקרובה ס.

ואולם גם ס. היא בידי הגרמנים. ובכן אצל מי יסתתר ה"פושע" היהודי הגדול? – לא נשאר לו אלא להחבא – בבית־המשוגעים של העיר… ושם נשאר עד שנכבשה כל דרום־איטליה על־ידי בעלות־הברית…

אני חושב, שדי בכל שלשת הסיפורים הקצרים וה"מעניינים". אם לא נשתגעתי במשך השנתיים האחרונות של המלחמה – סימן הוא או שהאדם מוכשר להשכיח את הכל מתוך האינסטינקט של שמירת הקיום העצמי, או – שסוף־סוף אינה דומה שמיעה לראייה, ובסתר־לבך עדיין היבהב מתחילה איזה זיק של מחשבה, שבני־אדם אינם מוכשרים לעשות מעשים, שאפילו חיות־טרף אינן מוכשרות לעשותם… אויה! המציאות היא נוראה מכל דמיון מטורף: שליש של אומה גדולה ואומללה נרצח, נחנק ונשרף – ואין שׂם על לב – –

ובימים העגומים מבית ומבחוץ ניצנצה קרן אור אחת לתוך אפלת־חיי: בתחילת תש"א קיבלתי הצעה חתומה על־ידי מר א. ז. בן־ישי, כמזכיר של ועדת־הפרסים בעירית־תל־אביב, שאגיש לפרס־ביאליק את ספרי “היסטוריה של הספרות החדשה”. הדבר הפליאני: לעידוד אינו זקוק אדם, שפירסם ארבעים ספר ואלף מאמר ושהוא בן שישים ושבע; וספרי הנזכר אף הוא לא היה זקוק לפירסום, שהרי כל ארבעת הכרכים שלו, שנתפרסמו בשנות תר"ץ–תש"א ב"הוצאת־הספרים שעל־יד האוניברסיטה", נמכרו כמעט בשלמות, ויש ביניהם כרכים, שאזלו מן השוק. ושוב לא נעמה לי ההרגשה, שבעד ספר כמו “מישו עד פאולוס” פחדו להציע פרס, ובחרו בספר “נייטראלי” ו"דבר שוה לכל נפש"… מסרתי את ההצעה לידיהם של הרקטור באותו זמן, פרופ' ד"ר ח. י. רות, ושל נגיד־האוניברסיטה, ד"ר י. ל. מאגנס, בבקשה, שיכריעו הם אם יש צורך למלא אחר ההצעה (פרופ' רות הוא גם ראש ועדת־העריכה של “הוצאת־הספרים האוניברסיטאית” וד"ר מאגנס הוא הראש של הוצאת־ספרים זו). והם החליטו, שכדאי הדבר: הפרס יהא פירסום לאוניברסיטה ולהוצאת־הספרים שלה. הם שלחו את ספרי והם גם שלחו קיצור־תולדותי בלא שטיפלתי בזה אני כלל. פרס־ביאליק ניתן לי בעשרה בטבת, תש"א, ומר שמעונוביץ אמר לכבוד המאורע דברי־שבח על עבודתי כסופר, חוקר ועורך “השלח”, שנגעו עד לבי. חבל, שנדפסו רק בתוספת־ערב של “דבר” ולא נתפשטו ברבים. הרי מועטים הם כל־כך המאמרים הנאים באמת, שזכיתי להם בחיי!

וכאילו כדי שלא תהא שמחתי שלמה וממושכת קיבלתי מהלומה חזקה – אחת מן המהלומות הקשות בחיי – כשנפטר מנחם אוסישקין בי"ב בתשרי, תש"ב (2 באוקטובר, 1941). עוד בר"ח אייר אותה שנה, כשמלאו ארבעים שנה לחתונתי עם ציפורה יחידתי, לא שכח את היום החשוב בעינינו, אף־על־פי שלא דיברנו עליו עם שום אדם, ובא עם כל בני־משפחתו לברכנו ואף זירז ידידים אחרים, שיעשו כמותו. ובר"ח אלול (אותה שנה), שהוא יום־הולדתו ויום־הולדתי (בהבדל של י"א שנה), שהייתי רגיל לבוא ולברך אותו, שהרי הוא זקן ממני, הייתי חולה שכוּב על מיטתי והגברת קלוזנר הלכה לברך אותו במקומי. ואז קיבל אותה בידידות יתרה ואמר, שאנו נחשבים בעיניו כאילו היינו מבני־המשפחה שלו, ולאחר ימים אחדים שלח לי מכתב־ברכה חם – המכתב האחרון, שזכיתי לקבל מידו. זה היה בדיוק עשרים יום קודם שחלה במחלה, שמת בה (המכתב הוא מיום ו' באלול והוא חלה בכ"ו בו). ומאז לא ראיתיו מפני שהייתי חולה כל אותם הימים. שבועיים ארכה מחלתו, ובין ראש־השנה ויום־כיפור ניכרה הטבה במצבו – ופתאום נודע לנו, שאור ליום י"ב בתשרי, תש"ב, נפטר לאחר רגעים אחדים של גסיסה –

* * *

היינו כהלומי־רעם. זולת ד"ר מאגנס, ששינוי־הדעות לא גרם להרחיקנו זה מעל זה, לא היה לנו ידיד כאוסישקין ולא נשאר לנו ידיד כמותו. בכל עת צרה ומצוקה דאג לנו כאב לבניו. אילמלא הוא לא היה “השלח” מתקיים משנת תרס"ז (1907) עד תרע"ו (1916) באודיסה, ומשנת תר"פ (1920) עד שנת תרפ"ז (1927) בירושלים. ואילמלא הוא וד"ר מאגנס, אפשר, לא הייתי פרופ' באוניברסיטה ובוודאי לא היה יוצא “ספר־קלוזנר” כלול בהדרו הפנימי והחיצוני. והרי דאגתו לנו לא באה רק מתוך ידידות אישית בלבד: קרובים היינו בדעות ונלחמתי ביחד עמו את מלחמות־הציוניות במשך של 45 שנים רצופות, עוד מימי הקונגרס הראשון (1897) ואפילו עוד קודם־לכן. נלחמנו ביחד בימי־הרצל על העבודה הישובית והעבודה התרבותית; נלחמנו ביחד בימי־אוגאנדה; נלחמנו ביחד בימי המהפכה הרוסית, ששאפה לקבור את הציוניות כולה, ובימי האידישיסמוס התוקפני, ששאף לבטל את הקשר ההיסטורי בין העבר ובין ההווה של ישראל; נלחמנו ביחד באוניברסיטה בעד לאומיוּת ברורה וצרופה, ולסוף נלחמנו בעד ירושלים העברית ונגד חלוקת־הארץ. בעשר השנים האחרונות לחייו היה חילוקי־דעות בינינו. הוא, שנעשָׂה, כמותי, ציוני מדיני יותר שלם יותר שראה את תוצאותיהן של הפשרנות והוותרנות המדיניות בציוניות של ווייצמאן־שמאל ושהתנגד בכל תוקף לאפיקורסות של “השומר הצעיר” ונשאר ציוני כללי, חבר כמותי ל"ברית הציוניים הכלליים", השלים בעבודתו הכבירה בקרן הקיימת עם שלטון־הסוציאליסטים בישוב ועל אדמת הקרן הקיימת מתוך רוב חיבה ל"מעשיוּת" של ה"חלוצים". ואני לא השלמתי עם הכְּפילות של האידיאל ועם השתלטותם של בני־אדם, שציוניות בלא סוציאליסמוס אינה שוה בעיניהם הרבה, – ונלחמתי ב"מעמדיוּת" של המפלגה השלטת, ומתוך כך נתקרבתי לרוויזיוניסטים בלא להזדהות עמהם, כאמור.

פעם ביקרו אותנו אוסישקין ורעיתו בביתנו לאחר שמלאו לו שבעים שנה (או שבעים וחמש שנים) ומר דוד בן־גוריון נאם נאום נלהב לכבודו מעל במת־האמפיתיאטרון של האוניברסיטה. במרוצת־שיחתנו התחיל אוסישקין להטיף לי מוסר:

– אתה, שיש לך פירסום גדול כל־כך גם בין היהודים וגם בין הגויים, אילו לא היית נלחם בפועלים, הרי על כפיים היו נושאים אותך.

– ואז מה היה? – השיבותי בשאלה: – היה בן־גוריון נואם נאום גם לכבודי מעל במת־האמפיתיאטרון. כלום נוטלים זאת לתוך הקבר?

אוסישקין כעס על דברי אלה. אך לא נטר לי איבה. נשארנו ידידים נאמנים.

עוד שתי שיחות עם אוסישקין כדאי שאביא כאן:

פעם אחת שפכתי לפניו את כל לבי על כל הנעשה בין החברים של “השומר הצעיר”: דת־ישראל, שהאומה נהרגה עליה אלפי־שנים, אינה מעוררת בהם אפילו רגש של “פיאֶטֶט” והם “מומרים להכעיס” ממש. מלחמת־מעמדות ורוסיה הסובייטית הן שני האידיאלים הגדולים שלהם. והם נפרדים מעל כל שאר הציוניים בּכּל: בעבודת־התרבות, בהימנון ואפילו באַספּוֹרט.

– כן, – השיב אוסישקין: – אבל הם בונים את הארץ, וזוהי עצם הציוניות.

– שמע־נא, מר אוסישקין, – השיבותי לו: – נַסה לתת להם כל מה שהקרן הקיימת וקרן־היסוד נותנות להם: קרקע, אינוֶנטאר חי ומת, תמיכה כספית עד ששדותיהם תהיינה מפרנסות אותם, אבל בתנאי, שיחיו בכפרים ולא בקבוצות, ככל האיכרים שעל פני האדמה. וכי גם אז יסכימו לעבוד את אדמת ארץ־ישראל לשם בניין־הארץ?

– לא, אף אחד לא יסכים לכך, – השיב אוסישקין.

– ובכן, – אמרתי, – בונים הם את הארץ או את הקומוּניסמוּס? אוסשיקין כבש פניו בקרקע.

ושוב היה מעשה ודיברתי עם אוסישקין על התועבה של ה"תאים": ארבעה בחורים לָנים בחדר אחד עם בחורה אחת, ולעומתם ארבע בחורות עם בחור אחד. וזהו באופן פרינציפיוני. וכך או עושים מעשים אשר לא ייעָשו או הורגים את הרגש העדין ביותר והטבעי ביותר של מין אחד לשני.

– ובתל־אביב אין עושים מעשים מכוערים מצד זה? – שאל אותי אוסישקין.

השיבותי לו:

– אינך מתבייש להשוות מעשים של מופקרים עירוניים, שממַלאים את תאוותם, למעשים, שנעשים כשיטה ומתוך פרינציפיון?

ושוב כבש אוסישקין פניו בקרקע ואמר:

– אדבר עם ברל כצנלסון ועם בן־גוריון.

לאחר שבועיים שאלתיו, אם דיבר עם שני ראשי־השמאל הללו ומה השיבו:

– כן, דיברתי, – אמר: – והם לא הכחישו את העובדה, אבל הם בטוחים, שברבות הימים ישתנה הדבר לטובה.

– אם כן, מר אוסישקין, הבה ואספר לך “מעשיה” נאה. לפני שנים אחדות ביקר ד"ר סטיפן ווייז בארץ־ישראל וביקר אותי בביתי. הוא שאלני, למה נעשיתי אופוזיציונר חריף כל־כך למשטר הציוני השולט בארץ. סיפרתי לו מה שנעשה בקבוצות. הוא נדהם, אבל אמר מה שאמרו לך בּרל כצנלסון ובן־גוריון: ברבות הימים ישתנה המצב לטוב. וסיפרתי לו “מעשיה”, ששמעתי מפי “מתנגדים”:

שבועיים קודם הפסח בא החסיד אל ה"רבי" וצוֹוֵח:

– רבי, הצילה (גוואלד)! אין לי מצוֹת לפסח!

– תהיינה מצוֹת, – משיב ה"רבי" בנחת.

עובר שבוע – והחסיד צוֹוח מחדש, שאין מצות, וה"רבי" משיב כקודם: “תהיינה”. ואף שלשת ימים קודם הפסח חוזר אותו הדבר: החסיד צועק: “אין מצות” וה"רבי" אומר: “תהיינה”.

בליל־ה"סדר" בא החסיד להתפלל ערבית ב"שטיבל" של ה"רבי". ה"רבי" רואה אותו ואחר התפילה הוא מרמז לו באצבעו, שיגש אליו, ושואל:

– ומה מכוח מצות?

– יש.

– הכיצד?

– ומה יכולתי לעשות? ראיתי, שכבר ערב פסח – ומישכנתי את הכר האחרון וקניתי מצות.

וה"רבי" מתעורר ואומר בשמחה:

– ומה? כלום לא אמרתי לך, שתהיינה מצות?

– ואף אני אמרתי לסטיפן ווייז ואומר גם לך: אם נמשכּן את הכר האחרון, כלומר, אם נילחם בכוח ובעוז בכל המעשים האנטי־יַהֲדותיים והאנטי־ציוניים הללו, “תהיינה מצות”, כלומר, ישתנה המצב לטוב; אבל אם לא נילחם ונסמוך על “ברבות הימים”, שאז הכל יתוקן מאליו, ודאי לא תהיינה מצות, כלומר, הכל יישאר כקדם. או ילך ויֵרע.

אוסישקין שמע את דברַי בהקשבה ונאנח אנחה עמוקה. הוא הודה לדברי. אבל קשה היה לו להילחם בכל התופעות השליליות מפני שהיה שקוע בעבודה חיובית גדולה: הרחבת השטחים הקרקעיים של האומה. בזה ראה את עיקר כל העיקרים של התחיה בארץ.

לא הסכמתי להשקפתו זו. חשבתי, שאמנם רכישת־הקרקע וההתיישבות והעבודה התרבותית ראשונות במעלה הן בעבודת־התחיה, אבל העבודה המדינית היא ראשונה בזמן, כּבסיס היחידי, כּתנאי המוקדם לעבודה הכלכלית והתרבותית כאחת. אבל הוקרתי את האדם הגדול הזה, שכל חייו היו נתונים לעבודת־האומה במשך שישים שנה רצופות, יותר מכל עסקן ציוני אחר בארץ. ופטירתו הבלתי־צפויה, למרות מה שהיה בן 78 במיתתו, היתה לי מכה קשה. כל מלחמותינו המשותפות במשך של כמעט יובל שנים עברו לפנַי, ובהן כשלונות וניצחונות, וכשלונות, שאף הם נהפכו בסוף־החשבון לניצחונות של הרעיון הגדול והקדוש לשנינו – תחיית עם נרדף על אדמת־אבותיו העתיקה ובלשונו העתיקה־החדשה. עברו לפנַי עשרות תכניות, שגישמנו ביחד, וזכרתי מאות רעיונות מקוריים, ששמעתי מפיו, ומאות פגישות, שנפגשנו במצבים שונים, פרטיים ולאומיים, שמחים ועגומים, – ולא יכולתי להרָגע, שאדם יחיד־במינו זה אינו עוד עמנו. וגם כיום, לאחר עשר שנים ויותר, קשה לי להשלים עם המחשבה, שמת אוסישקין, כמו עם המחשבה, שמת ביאליק. וחש ומרגיש אני, שאוסישקין חסר לא רק לי, אלא גם לישוב כולו, לעם־ישראל כולו. הרבה והרבה דברים מגונים וטפשיים, מזיקים ודוחים, שנעשים כיום בישוב, לא היו הולכים ונעשים אילו היה אוסישקין בתוכנו. ולבי כואב לראות, שהוא הולך ומשתכח מקרב הישוב. כמו שהולך ומשתכח גם פינחס רוטֶנברג. אלה שבשבילם הקריב אוסישקין את מבחר־כוחותיו, שנתן להם קרקע והשתדל בסידור הקבוצות שלהם, אינם משתדלים להשריש את זכרו בקרב ילדיהם והנוער שלהם: שמעתם מימיכם, שבאיזו קבוצה או קיבוץ, ואפילו באיזה מושב־עובדים, יַרצו פעם הרצאה מיוחדת על אוסישקין? – רק ביום־פטירתו, בי"ב בתשרי, באים באי־כוח של ה"משקים" להשתתף ביום־האזכרה שלו; אבל זהו רק מפני שהקרן הקיימת, מתוך הכרת־טובה לאדם, שהקדיש לה את סוף־ימיו, מסדרת אזכרה לנשמתו או טקס של פרס־אוסישקין באותו יום בירושלים. מחוץ לזה – כאילו לא היה אוסישקין בעולם… זוהי הכרת־הטובה של הישוב לאחד ממבחר־בניו!

מובן, שכך לא יכולתי אני להתייחס לאוסישקין. וכשהציעה לי הקרן־הקיימת לכתוב מחברת עליו קיבלתי את ההצעה בלא סירוב למרות מה שהוכרחתי להפסיק בשביל כך את הפרק הגדול על סמולנסקין, שעמדתי בו באותם הימים ב"היסטוריה של הספרות העברית החדשה". כתבתי בחדשי ניסן–תמוז תש"ב מחברת, שהיא כמעט ספר שלם⁹³. המחברת ניתרגמה גם אנגלית וצרפתית והתרגום האנגלי יצא בשתי מהדורות – בירושלים ובניו־יורק. אין זה ספר מספיק לתאור פעולתו הגדולה והמסועפת של אוסישקין היחיד־במינו, אבל דומה, שהנחתי על־ידי מחברתי אבני־יסוד אחדות לספר גדול יותר ושלם יותר על עסקן גדול ואדם מעניין זה.

פרק ל"ו

יובל־שנים לעבודתי המדעית והספרותית. יובלו ופטירתו של שאול טשרניחובסקי. "הציוניות הכללית, מהותה ושאיפותיה". עבודות לשם תחית־הלשון. "ספר עמוס עם פרשגן". משפט של חיילים, שמאסו בסמל. מעשה בגנראל אוסטראלי ובספר עברי מתורגם.

בערב פורים תש"ג מלא יובל־שנים לעבודתי המדעית והספרותית (תרנ"ג–תש"ג, 1893–1943). אין אני מוקיר יובלות, שבאים לחוג תקופת־חיים ידועה: סוף־סוף אין זה אלא מקרה, שאדם חי חמישים או שישים או שבעים ושמונים שנה. אבל עבודה רוחנית במשך יובל־שנים בלא הפסק ובלא לֵאוּת הוא דבר לא־רגיל, וכדאי לעשות סיכום לעבודה זו. על־כן לא רדפתי, אמנם, אחר חגיגות לשם יובל זה, אך גם לא סירבתי כשנמצאו בני־אדם שרצו לציין יובל זה במשהו. ועוד דבר: בחורף תש"ג עדיין היתה הצנזורה העברית הצבאית חמורה מאד, ואסור היה אף להזכיר את המלות “מדינה עברית”, ואסור היה אף לבקר את מצבנו בין שני הגויים, שיש להם תביעות על ארץ־ישראל. ולפיכך, כשהיו מציעים לפני לסדר חגיגת־יובל, הייתי מסכים לכך בכוונה תחילה, שבאסיפות מרובות־קהל כאלו אוכל להשמיע דעות והשקפות, שבדפוס אי־אפשר היה לי לפרסם אותן. וכך השתתפתי באסיפות־יובל הרבה, שבהן שמעתי והשמעתי דברים על המצב בארץ, שלא באו בדפוס מאֵימת־הצנזורה.

נגעה עד לבי האסיפה החגיגית של המוסמכים לספרות עברית חדשה, שבה דיברו מבחר תלמידַי (וֶרְסֶם־ווילנאי, ד"ר בריימאן, חיים תורן, ועוד) על עבודתי בחקר־הספרות – והיתה לי ההזדמנות לדבר על לבם בדבר תפקידיהם כחוקרים צעירים וכמחנכי־העם. נגעה עד לבי אסיפה של רוויזיוניסטים, שבה נאמו שני תלמידַי (המוסמכים ח. ש. הלוי ומילקוב) על השפעתי בדברים לבביים ומקוריים כאחד. נגע עד לבי הרעיון המקורי של תלמידתי ובת־בן־דודי, המספרת הכשרונית עליזה קלוזנר: כל אחד מקרובַי המרובים בארץ, יהיו אלה מבוגרים או ילדים, יטע עץ על שמי ב"חורשת־יוסף" של הקרן הקיימת ב"מעלה־החמישה" שעל־יד קרית־ענבים, וכשיוולד במשפחה ילד או יתחתן מישהו מן המשפחה יתווסף עץ בחורשה; וכבר נתרמו באופן כזה קרוב ל־200 עצים. ובעקבותיה הלכו גם אנשים שלא מקרובי־המשפחה שלי, אלא שהם מן הקרובים ברוח אלי, ולמשל בחגיגת “רוסלאן”, למלאת 25 שנים לביאתה של ספינה זו עם 630 המפליגים בה לארץ־ישראל, נתרמו 70 עצים, באופן שיש כיום בחורשה קרוב ל־300 עצים. ואין לי דבר קרוב ללב מן ההרגשה, שהשממה בארץ, שנתקיימה 1,300 שנה, מפַנה מקום לפריחה וליבלוב בידי יהודים. ואף שכונת־תלפיות הואילה לבחור בי לאזרח־כבוד של השכונה ולקרוא לחורשתה הגדולה בשם “חורשת־יוסף”.

אבל גם שמחה זו של יובל־עבודה ושל הכרה ידועה בעבודה נגזר עליה, שאחריתה תהא תוגה עמוקה.

שאול טשרניחובסקי, ידידי מנוער, חגג כמעט בזמן אחד עמי את יובל־שירתו, כלומר, את מלאת חמישים שנה לפירסומו של שירו הראשון. לעולם לא אשכח את חגיגת־היובל שלו באולם גדול ומלא מפה אל פה של קולנוע “עדן” בירושלים, כשנאמתי לכבוד טשרניחובסקי והזכרתי לו את חלומות־נעורינו, שכמה מהם נתקיימו במידה שלא פיללנו, והוא ישב נרגש עד מעמקי־נפשו ולא מצא מלים להשיב על תרועת־העם הגדולה לכבודו.

ועצוב היה המצב בשעת השמחה הגדולה, עגום עד מוות, כשחשבתי באותו רגע, שטשרניחובסקי, ידיד־נפשי, הוא חולה מסוכן וכבר נידון למיתה ודאית, שהרי חולה הוא במחלת “לֵבְקְאֵימִיָה”, כלומר, ריבוי הכדורים הלבנים בדם, מחלה, שאין מרפא לה ואין מפלט ממנה זולת המוות…

לכל כשרון גדול ואמיתי יש, לדעתי, שני אביבים: אביבו הראשון הוא בשנות 20–40 לחייו, ואביב שני, מעין מה שקוראים הרוסים “הקיץ של האשה” (бабье лето), מתחיל בשנות־החמישים ונמשך לפעמים, כמו אצל גיטה למשל, או אצל חוקר כר' איזיק הירש ווייס שלנו, עד שנות־השמונים ולמעלה.

טשרניחובסקי, ככשרון גדול ואמיתי, חידש נעוריו מיום שהתיישב בארץ־ישראל ישיבת־קבע בשנת 1931 – והוא אז כבר בן 56. מאז פירסם הרבה מן המעולים שבשיריו, תירגם המון שירים מכל מיני לשונות חדשות ועתיקות, חיבר את הפוֹאֶמה הנפלאה “עמא דדהבא” ואת “באלאדות ווירמיזא” (שהשביעית שבהן היא “באלאדת־הזאב” האיומה), ולעומת זה – את הפּוֹאֶמה הסאטירית “ביעותי־לילה”, שבחור בן עשרים היה צריך לחבר אותה. ועוד חודש אחד לפני פטירתו, באלול תש"ג, כתב את שירת־הברבור שלו “כוכבי שמים רחוקים”, שכשרונו הגדול, ההסתכלותי־הציירני כאחד, נתגלה בו בזוהר מתמיה. ופתאום – ולא פתאום – בליל ראשון של סוכות, תש"ד – באו גברת ברוריה פֶּרסיץ ומר מרדכי זְלוֹטְניק תלמידי, מן הראדיו העברי הארצישראלי, והודיעו לי על האסון הנורא: שאול טשרניחובסקי איננו! – הם ידעו, שידיעה פתאומית כזו היא בשבילי מכת־רעם, שאפשר, לא יהא בכוחי לשאתה – ובאו להכין אותי לקראתה מעט־מעט. זכרה להם, אלהים, לטובה!

ואמנם, מוכה־רעם הייתי באותו יום. מקור־דמעותי יבש היה, כמו בכל מקרה, שהאסון גדול יותר מדאי. נזכר אני בהקדשה, שהקדיש לי טשרניחובסקי את תמונתו הראשונה, כשעדיין היה תלמיד של בית־הספר למסחר באודיסה. הוא רשם על תמונה זו, שאבדה בשעת הפרעות של שנת תרפ"ט, את החרוזים הנפלאים הללו:

וְנִמְלָא עַל גְּדוֹתָיו הַיְאוֹר יָעֲמֹד מִזַּעְפּוֹ וְנָח –

נֶפֶשׁ תִּתְפָּעֵם עַד מְאֹד יָסוּף וְנֶחְבָּא הַקּוֹל.

כך הדבר בשעת התרגשות פנימית של שמחה ושל התלהבות, אך גם של תוגה עמוקה מני ים.

לא בכיתי, אבל הרגשתי, שחלק עיקרי מחיי חלף־הלך ביחד עם הסתלקותו של רֵעי זה, שהיה לי יותר מידיד, יותר מחבר, יותר מאח. חמישים ושלש שנים (תר"ן–תחילת תש"ד, 1890–1943) ארכה ידידותנו, מזמן שעדיין היינו שנינו נערים שלא נתבגרו ועד יומו האחרון של שאול היקר, ואף פעם לא העיב עב קל ידידות זו, שכמדומה לי, אין למצוא כדוגמתה בין סופרי־ישראל.

והרי שני הפכים היינו. הרי יסוד־חיי הוא המוסר הנבואי העברי ואילו יסוד־חייו של שאול היה “הנאה והטוב” היווני, שהיה לו הבסיס לַנוֹי האֶסְתֶּיטי וליופי המוסרי כאחד. אבל אני הרגשתי, – ואפשר, הרגיש אף הוא, – שאנו ממלאים זה את זה, ושעל־כן דוקה אנו קשורים זה בזה כל־כך. אנו מבינים זה את זה ויודעים להוקיר אותו צד בחברנו, שאֵינו שליט בנו, אבל שהוא מצוי גם בנו בחלקו, והיינו רוצים, שיהא בנו גם בשלמותו. זהו סוד הידידות הבלתי־מצויה, האהבה שאינה תלויה בדבר, שהתמידה בינינו יותר מיובל שנים ואף כתם קטן לא העיב את טוהר־זָהרה.

וכמה גדול הכאב כשנודע לנו, לי ולציפורה שלי, שאף לה היה טשרניחובסקי ידיד ורֵע נאמן, – שהעבירו את הגופה ל"הדסה", ולעת־ערב במוצאי יום־טוב של סוכות, באנו ל"הדסה" והוגד לנו, שהגופה הועברה לחדר־המקָרר מפני החום של אותו יום. גופתו של גדול־משוררי היופי, הגבורה והחירות בישראל – בחדר־המקרר! כמה לעג־האשמדאי יש בזה! – אז לא יכולנו עוד שנינו להתאפק וזרם־דמעותינו פרץ כנחל – – –  

ובאותן שתי השנים (תש"ב–תש"ג) הוספתי לעבוד, כדרכי, במקצועות מדעיים וספרותיים שונים מחוץ לעבודתי ב"היסטוריה של הספרות העברית החדשה" ובעניינים נוגעים לתולדות הבית השני; מקצועות שונים, שבסוף־כיוונם הם מצטרפים לאחדות אחת.

קודם־כל פירסמתי מחברת קטנה⁹⁴, שבה ניסיתי לברר, במה נבדלת הציוניות הכללית האופוזיציונית (“ברית הציוניים הכלליים”) מן ה"מזרחי", מן הציוניות הסוציאליסטית ומן הרוויזיוניסמוס. בעיקר עמדתי במחברת זו על שלשה דברים: א) על הצדדים השליליים שבקבוצות, ב) על אי־האפשרות לבסס על מעמדיוּת את הציוניות בדרכה אל תכליתה המדינית, וג) על ההפסד העצום של החינוך המפולג לזרמים. וכבר אמרתי למעלה, שהקדשתי לשאלה האחרונה גם מאמר מיוחד⁹⁵. המחברת נמכרה עד מהרה במספר של 2,000 אֶכְּסֶמפּלארים, אך, לצערי, לא חדרה לתוך אותן המפלגות, שהיתה מתכוונת להתווכח עמהן. ובכן נשארה “יריה מתוך רובה בלתי־טעון”. אבל “מי יודע דרך הרוח?” – באלפי דרכים תועה הרעיון הנכון עד שהוא מגיע לנצרכים לו. ואמנם, בימים האחרונים נתקבל הרעיון של חינוך ממלכתי אחיד פחות או יותר והועבר בכנסת על־ידי שר־החינוך והתרבות, פרופ' ב. די־נור.

ולהשפיע על החוגים הסגורים והמסוגרים בקבוצות “אפיקורסיות” היו מכוונים גם שני מאמרי על ערך השבת כמוסד דתי־לאומי, שמטביע את חותמו על כל חיי־הארץ העבריים⁹⁶, והמאמר “באין אלהים”⁹⁷, שניסה לבאר את הקשר שבין האכזריות הנאציסטית הבלתי־מובנת ובין היחסיות בעולם־המחשבה של מאתיים השנים האחרונות, שהביאה לידי אַתֶּאיסמוס ואַמוֹראליוּת. המאמר ניתרגם אנגלית וספרדית ונדפס בעתונים שונים.

ובהרצאתי בכינוס הסופרים בירושלים בשנת תש"ב⁹⁸, שאף היא ניתרגמה אנגלית, ניסיתי לתת ביטוי נאמן כלפי חוץ לקובלנה החמוּרה שלנו על העמים: מה נתַנו אנו להם בימי־קדם, בימי הביניים ובעת החדשה ומה גמלו הם לנו על כל הטוב, שהענקנו להם במשך שלושת אלפי שנה ויותר. וכלפי פנים פירסמתי מאמר חריף⁹⁹, שבו עמדתי על גודל־השעה וקוטן־ההכנה שלנו לקראת התוצאות הגדולות, שאי־אפשר שלא תבואנה בעקבותיהם של המאורעות העולמיים הכבירים ושל מה שאירע לעמנו בסבך האיום של המאורעות הללו. המאמר היה מכוון לקראת תקומתה של מדינת־ישראל בימים הקרובים ביותר.

ובעוד אני דואג את דאגת החיים הלאומיים שלנו דאגתי לא פחות מזה את דאגת הלשון הלאומית שלנו.

הרי היא הולכת וחיה, אבל חייה אינם טבעיים. אי־אפשר לעשות לשון מ"גל של דוגמאות"¹⁰⁰. “גל” לשוני כזה מוכרח להביא לידי “אנארכיה לשונית”¹⁰¹. וברבעון “לשוננו” פירסמתי מאמר בשם “עניות מתוך עשירות”¹⁰², שני מאמרים בשם “דעת־יחיד בעניינים לשוניים”¹⁰³ ומאמר בשם “עד היכן מגעת הרחבת־לשוננו?”¹⁰⁴. אם הקורא זוכר, שמאמרי הנדפס ראשון, לפני שישים ושתים שנה, היה “מלים מחודשות וכתיבה תמה”, אפשר, יעמוד על כך, שאיני רגיל להוציא “אהבה ישנה” מפני “אהבה חדשה” בספרות ובמדע כמו בחיים.

ואז הגיתי מחשבה גדולה אחת, שרק מקצתה הוצאתי לפועל: להוציא את התנ"ך כמו שהוא עם “פרשגן” בעברית חדשה במקום פירושים.

ושלשה גורמים היו לכך:

ראשית, נוכחתי, שמפני קְשִׁי־הלשון של רוב ספרי־תנ"ך (ביחוד של נביאים אחרונים ושל תהילים, משלי ואיוב) מזקיקים הספרים הללו לפירושים, וספר זקוק לפירוש שוב אינו פועל עלינו באופן בלתי־אמצעי. שנית, שהעברית החדשה הולכת ומתרחקת מן העברית העתיקה – יהא זה מצער או משמח, אך טבעי הוא. ולסוף, שלישית, שהמלים והביטויים היוצאים מן הכלל, חילוף יחיד ברבים, זכר בנקבה ועבר בעתיד, וכיוצא באלו, שיש בהרבה מפסוקי־התנ"ך, גורמים לתלמידינו ותלמידותינו לחשוב, שאין קביעות ואין יציבות בעברית, ועל־כן לשונם פרועה ופראית במידה, שאין בשום אומה ולשון דוגמתה.

ומשום כך ניסיתי לתת לדוגמה בצורה חדשה את הספר הראשון של ה"נביאים שבכתב" – את “ספר עמוֹס עם פרשגן”, כלומר, עם פאראפראזה עברית, שקדם לה מחקר מפורט על אישיוּתו של עמוס הנביא, זמנו ונבואותיו¹⁰⁵. אם אזכה לחיים יותר ארוכים חושבני לתת בצורה כזו, לכל הפחות, עוד את הושע ואת שיר־השירים. והכל רק לדוגמה. יבואו גדולים וטובים ממני וישלימו מה שעשיתי רק כהתחלה וניסיון.

ובאותם הימים השתתפתי במאורע, שכדאי לציין אותו כאן.

באחד מימי מרחשוון, תש"ד (נובמבר, 1943), קיבלתי מכתב מעורך־הדין החשוב, ד"ר זליגמאן, ובו כדברים האלה:

לגדוד (הרֶגימנט) העברי של ארץ־ישראל הוצע סמל לשאת על הכובע החיילי ועליו כתוב בעברית “פלשתינה (א"י)”. כשישים חיילים, רובם רוויזיוניסטים, אבל יש ביניהם גם ציוניים כלליים, מפא"יים ואפילו אחד מן “השומר הצעיר”, סירבו לשים על כובעם סמל צבאי זה מפני שלדעתם “ארץ־ישראל” אינה “פלשתינה” ו"א"י" היא רמז לא־ברור לארץ־ישראל. הם נמסרו לדין בעבירה על המשמעת הצבאית בימי־מלחמה ומאיים עליהם עונש חמור של לא פחות משש שנות" מאסר! וד"ר זליגמאן מבקש, שאבוא כ"מומחה" (אֶכְּסְפֶּרט) לתת חות־דעת במשפט זה, שיש בו צד לאומי חשוב.

מובן, שהסכמתי מיד.

המשפט נועד ליום 6 בדצמבר, 1943 (ט' בכסליו, תש"ד). במקרה נועדו באותו יום עצמו בחינות לתלמידי־האוניברסיטה בספרות עברית, ולביתי הוזמנו הבוחנים, הרב פרופ' אסף והד"ר ח. שירמאן. הבחינות היו צריכות להיות בצהרים והמשפט נקבע לבוקר באותו יום. חשבתי, שאספיק לשוב לבחינות.

ואולם המשפט ארך יותר מכפי ששיערתי. כ"מומחים" הוזמנו גם הרבנים עמיאל ועוזיאל. נקראתי ראשון.

לאחר שנקבע, שאני פרופיסור להיסטוריה וספרות ושכתבתי ספרים מדעיים בענייני־היהדות, ובכן אני בן־סמך בעניינים אלה, התחלתי מברר, שהשם “ארץ־ישראל” כבר נמצא בספר שמואל א' (י"ג, י"ט) ומלכים ב' (ה', ב') – ספרים עתיקים מאד. – “פלשת” נקראה הארץ רק קודם הכיבוש או בלשון מליצית. במדרש יש “פלסטיני” רק כשמדברים על יחסים עם גויים. ומה שנוגע ל"א"י" הרי זה יכול גם להורות “אינו יהודי” – non Jew – וכיצד אפשר להכריח חיילים יהודיים, שישאו על ראשם סמל מעיד על כך, שאינם יהודים?

השופט הצבאי השתומם מאד: “א”י" – non Jew – האומנם?

– כן, אדוני השופט. בספרות של ימי־הביניים שלנו, בשאלות ותשובות, במקום לפָרֵט “נוצרי”, “מוסלמי” ו"עובד־אלילים", היו משתמשים בראשי־תיבות “א”י", כלומר “אינו יהודי”.

דבר זה עשה רושם. ואני מוסיף:

– אפשר, שאדונַי השופטים יודעים, שכשהתחיל הראדיו הארצי־ישראלי לשדר בעברית והיה מתחיל “קול פלשתינה (א"י)”, התרגזו היהודים מאד, והממשלה הוכרחה להחליף קריאה זו בקריאה “קול ירושלים”.

אז פונה אלי הקטיגור במשפט הצבאי ושואל:

– אין אתה (You, כמובן) חושב, שאם יש בארץ שלש עדות (communities) צריך שיהא להן גם שם משותף בשביל הארץ?

– כבוד השופט הצבאי ירשה לי להשיב בשאלה על שאלה? – שאלתי.

– כן – השיב השופט הצבאי.

– כלום ידרוש מישהו, שהערביים יקראו לירושלים לא “אל־קודס” אלא “ירושלים” או “גֶ’רוזאלֶם” ולחברון – לא “אל־כ’ליל” אלא “חברון” או “הֶבְּרון”?

שתיקה.

אז מוציא הקטיגור הצבאי מכיסו מטבע ארצישראלי של 100 מא"י ומראה אותו לי:

– הרי על מטבע זה כתוב “מא”י", כלומר “מיל ארץ־ישראלי”?

השיבותי מיד:

– אני שמח מאד, שאדונַי השופטים פנו אלי בשאלה מעניינת זו. כשחשב סיר הרברט סמואל להנהיג מטבע מיוחד לארץ־ישראל יסד ועדה מיוחדת לשם קביעת־השם. שלשת החברים היהודיים של הועדה היו פרופ' ש. קליין, דוד ילין, שהיה אז רק מרצה באוניברסיטה, ואני. פרופ' קליין וילין כבר אינם בחיים, לצערנו. נשארתי יחידי מחברי־הועדה. ואני מעיד בשבועה, שהתנגדנו בכל תוקף ל"לא"י" ו"מא"י" אלו.

ומה הצעתם אתם? – שואל השופט הצבאי.

דינר ופרוטה, בלא שום תוספות.

– אבל – אומר הקטיגור הצבאי – הרי אתם משתמשים בכסף זה עם כתובת זו.

– ומה היינו צריכים לעשות? למות ברעב?

השופטים צוחקים. חוות־דעתי נגמרה, ואני חוזר בשעה מאוחרת הביתה.

כאן עדיין ממתינים לי הצריכים להבחן. פרופ' אסף וד"ר שירמאן לא המתינו כל־כך, כמובן, וחזרו לבתיהם. מי שסבל ביותר מכל העניין היתה – ציפורה שלי. היא דאגה לי מאד: מי יודע מה שיכול לקרות במשפט צבאי?

ואולם שמעתי מאחורי הפרגוד, שעדותי הצליחה, ובמקום עונש של שש שנים נענשו הבחורים רק במאסר של שני חדשים. ושמחתי מאד. ידעתי, ש"פטור בלא כלום אי־אפשר". סוף־סוף זוהי הפרת־משמעת צבאית.

ולאחר זמן מועט קיבלתי מן הנידונים למאסר מכתב נפלא, שהייתי רוצה, שישימו אותו בארוני כשתגיע שעתי להיפטר מן העולם. וחוץ מזה קיבלתי מהם מתנה יקרה: פסל של ז’אבוטינסקי ועליו כתובת: “מלוחמי הסמל למגני־הסמל” (כנראה, נשלח פסל זה גם לרבנים עמיאל ועוזיאל). ואין דבר יקר לי ממתנה זו. אלא שהפסל אינו מוצלח ביותר.

ואם אחר־כך היה לבריגאדה העברית סמל עברי גמור, הרי – כך, לכל הפחות, חושבים החיילים הנידונים – יש בזה חלק להם, שסבלו על הסמל, ולי, שהֵגַנְתִּי עליו בהצלחה.

ו"מאורע" אחר, שונה מזה בתכלית, אני רוצה גם־כן לציין בזה.

ביום חמישי אחד, בעצם ימי־המלחמה, אני מקבל פיתקה ממוֹרָה עברית אחת, שגנראל אַוּסטראלי, שמתעניין ביחסים שבין היהדות והנצרות וקרא את “ישו הנצרי” שלי, רוצה לבקר אותי. השיבותי, שאני מוכן לקבל אותו בליל־שבת, שהרי ביום חמישי יש לי שיעורים באוניברסיטה וביום השישי בצהרים יש בביתי קבלת־תלמידים.

ואמנם, בא הגנראל לביתי בתלפיות בלִוְיַת המורָה אחר סעודת־ליל־שבת. ישבנו ודיברנו שעה ומחצה על יהדות ונצרות ועל הציוניות וארץ־ישראל. הגנראל עשה רושם מצוין: אדם משכיל וליבֶּראלי. כנראה, היה מרוצה מן השיחה. קודם שנפרד ממני ביקש לתת לו ספר משלי למזכרת. כמובן, בתרגום אנגלי.

מ"ישו הנצרי" באנגלית יש לי רק אֶכסמפלאר אחד. והתרגום האנגלי של “מישו עד פאולוס” עדיין לא הגיע אז לירושלים. היו בידי רק שני אֶכסמפלארים של ספרי הקטן “קיצור תולדות הספרות העברית החדשה” בתרגומו האנגלי של ד"ר דנבי. הוצאתי אכסמפלאר אחד ורציתי לתת לו.

– אבל אין כאן חתימת אדוני, אמר הגנראל.

– סליחה, – אמרתי, – הלילה ליל־שבת – ואיני כותב בשבת.

– ביום ראשון לא אוכל לבוא, אבל אבוא ביום שני לקבל את הספר.

– אשמח מאד.

ונפרדנו בידידות.

ביום־ראשון רשמתי על גבי הספר הקדשה נאה בחתימת־שמי והתכוננתי להגיש את הספר לגנראל ביום השני. והנה אני מקבל פיתקה ממנו, שנקרא פתאום אל מחנה־הצבא ולצערו לא יוכל לבוא.

הצטערתי על קילקול־הספר על־ידי ההקדשה. אבל חשבתי, שכְּשֶיהא לי פנאי אגרד את ההקדשה וישמש האֶכסמפלאר השני של התרגום לצרכי־תיקונים בתרגום בשביל הוצאה חדשה.

הנחתי את הספר עם ההקדשה הצדה – ומרוב טרדותי שכחתי את כל העניין.

עברו אחד־עשר חודש. ובלילה, אור לערב־סוכות, יום־הזכרוֹן לפטירתו של אבי ז"ל, התכוננתי לנסוע מתלפיות העירה כדי לומר “קדיש” בתפילת־ערבית באחד מבתי־הכנסת שבעיר. אני עומד וממתין לאוטובוס של תלפיות – ופתאום בא נער במרוצה ואומר לי:

– אדוני, איזה “צבאי” מחפש אותו.

– בבקשה, יגש־נא אלי.

והנה ניגש גנראל, שברגע הראשון לא הכרתיו.

הוא פנה אלי בשאלה, אם איני זוכר, שביקר אותי פעם, כמעט לפני שנה.

נזכרתי. אמרתי לו:

– הספר עדיין שמור עמי ועומד לפקודתו.

נכנסנו לביתנו ומסרתי לו את הספר – עם ההקדשה. הוא שמח מאד ואמר:

– ראיתי, שאדוני מוכן היה לנסוע העיר. והנה יש לי מכונית צבאית והוא יכול לנסוע עמי.

הודיתי לו והסכמתי ברצון לנסוע עמו. הנהג היה קצין צבאי בעל פנים עדינים מאד. ובכן – גנראל מימיני, קצין משמאלי ואני באמצע. הגנראל הציע לפני בשעת הנסיעה, שאבוא לאוסטראליה לביקור, כי רבים מכבדַי שם, שקראו את ספרי “ישו הנצרי”. הודיתי לו ואמרתי, שהדרך רחוקה קצת יותר מדאי בשביל גילי.

אז שאל אותי, לאן היה בדעתי לנסוע בשעה זו, כשפגש אותי, ואמרתי:

– לבית־הכנסת.

והקצין הצבאי הביא אותי ישר לאחד מבתי־הכנסיות של ירושלים. ושוב נפרדנו בידידות.

אבל כל אחד ממכרַי, שפגש אותי נוסע במכונית צבאית גדולה בין גנראל וקצין צבאי, שאל אותי למחר:

– על מה נאסרתָּ אתמול?

כי יהודי שכמותי – מה לו ולמכונית צבאית ולגנראל וקצין צבאי?

פרק ל"ז

שינויים לטובה באוניברסיטה. הקתדרה לתולדות הבית השני. שיעור־הפתיחה שלי. מלאו לי שבעים שנה.

כבר סיפרתי למעלה, שסבלתי באוניברסיטה הרבה. כל הכיוון שלה היה לא לפי רוחי, ופעמים שהייתי חושב: וכי “לנער הזה התפללתי”, כשחלמתי על אוניברסיטה עברית ביחד עם פרופ' שפירא בהיידלברג וכשנלחמתי על כך באודיסה ביחד עם אוסישקין ובקונגרסים הציוניים ביחד עם ד"ר ווייצמאן? – רוחם של א. בו’כלר ושל ישראל לוי שלט באוניברסיטה. ועדיין היה השטן האנטי־לאומי והאנטי־ציוני של “רבני־התעודה” הגרמניים מרקד בין רוב הפרופיסורים והמרצים שלה.

אך או הזמן עשה את שלו וההיגיון הפנימי של תנועת־התחיה דחף לקראת הַלְאָמָה גדולה יותר ויותר גם של האוניברסיטה, או – גרמו לכך גם סיבות חיצוניות. הסיבה האחת היא: לרגלי הרדיפות על יהודי־איטליה נכנסו גם פרופיסורים איטלקיים לאוניברסיטה, ושוב לא היו הפרופיסורים הגרמניים רוב מוחלט בתוכה; והסיבה השניה היא, אפשר, מה שנתברר, ש"התרבות הגרמנית" המפוארת לא עיכבה את העם הגרמני מִלֵיהָפך לחיות־טרף יותר מכל אומה אחרת. ועוד סיבה גרמה לכך: “אגודות שוחרי־האוניברסיטה” שבארץ־ישראל התחילו נותנות כסף יותר ויותר לצרכי־האוניברסיטה, מתקרבות על־ידי השיעורים האוניברסיטאיים לעם, שסידרה האוניברסיטה כמעט בכל הנקודות העבריות שבארץ, לענייני־האוניברסיטה והתחילו משפיעות עליה בכיוון של הלאומיות והציוניות הבלתי־מפלגתיות. גרמו לכך גם מר שלמה גינצברג (גינוסר), בנו של אחד־העם, אדם, בעל־היגיון ובעל־אחריות, מר ארי אבן זהב, שעובד באוניברסיטה מיום־היווסדה עבודה נמרצת ומושכלת כאחת, ומר מ. שניאורסון, הגזבר של האוניברסיטה, שלשתם עבריים גמורים וציוניים מעוּרים ביהדות העממית. וד"ר ד. ו. סנאטור, המנהל הכללי של ענייני־האוניברסיטה, עם כל השקפתו ה"ברית־שלומית", הרי טובת־האוניברסיטה היתה לנגד עיניו תמיד, והוא הבין והרגיש, שהאוניברסיטה מוכרחת להתקרב לתנועת־התחיה העברית, שלצרכיה נוסדה מלכתחילה. על כל פנים באו שינויים לטובה באוניברסיטה בכל הנוגע לעבריוּת וציוניות. והרמה המדעית הכללית של לימודי־האוניברסיטה הרי היתה גבוהה מאָז.

ובשנות תש"ב–תש"ד, השנים הקשות ביותר בכל הנוגע לקיום־האוניברסיטה, נבחר לרֶקטור של האוניברסיטה פרופ' ד"ר חיים יהודה רות, אחד מן המועטים, שדאגתו לאוניברסיטה מיום שנתמנה מרצה בתוכה היא ראש כל ענייניו. זו היתה בחירה מוצלחת. מחמת חינוכו האנגלי לא תמיד הוא מוכשר להבין את תלמידינו, שהם ברובם בני מזרח־אירופה וילידי־הארץ; אבל מבין הוא, מה אוניברסיטה דורשת מתלמידיה ומה הארץ הנבנית בחומר וברוח והגולה האנגלו־סאקסית הנהרסת ברוח, אף אם חלק ממנה עדיין הוא חזק בחומר, דורשות מן האוניברסיטה העברית היחידה בעולם. ויש בו פַּתוס מוסרי יהודי, אף־על־פי שאינו מבליט אותו, וככל אנגלו־סאקסי בחינוכו הוא יודע לכלכל את מעשיו בתבונה ולהגיע לתכליתו מעט־מעט, מתוך וויתורים על הטפל בלא שיוותר על העיקר.

ובימיו של הרקטור פרופ' רות זכיתי סוף־סוף, לאחר התאבקות של 18 שנה, להתמנות גם לקתדרה של תולדות בית שני.

מובן, שהדבר לא היה קל.

קודם כל השתדל מר מ. שניאורסון, שידע את היחס החיובי של מועצת נתניה, עיר־היהלומים, אל עבודתי המדעית, הספרותית והחינוכית, שהיהלומנים יְיַסדו באוניברסיטה קתדרה לתולדות בית שני על שמי. וכשהדבר עלה בידו אחר די עמל וטורח, היה צריך להעביר “קתדרה” זו דרך ועדה מיוחדת ודרך הועד הפועל. וכאן התעקש פרופ' רות דוקה, שהקתדרה לא תהא מיוחדת לבית שני בלבד – כאילו תקופה מרכזית כזו בתולדות־ישראל אינה ראויה לכך – ושהיא תאוחד עם הקתדרה לתקופת־התלמוד. ולסוף מצאו – נגד רצוני – איזו פשרה משונה. וכשכבר נוסדה קתדרה כזו על שמי הרי אי־אפשר היה שלא “להתיר” לי, שאַרצה בה על תולדות הבית השני. לא מסרו לי, חלילה וחס, את הקתדרה שעל שמי: נשארתי פרופיסור לספרות עברית חדשה, כקדם, אלא ש"התנדבתי" גם להרצות על בית שני.

היה דיון ארוך על הכשרתי להורות את תולדות בית שני גם במכון למדעי־היהדות, גם בפאקולטה למדעי־הרוח וגם בסֶנאט, ולאחר דיונים מרובים “הוכשרתי” להרצות על תקופה זו, שעסקתי בה כחמישים שנה, שהדיסֶרטאציה שלי משנת 1902 עוסקת בה, שחיברתי עליה עד אז 4 כרכים של “היסטוריה ישראלית” (רוב החלק הראשון, המקוצר, עוסק בה גם הוא), ועוד חמישה ספרים גדולים, כמפורט למעלה, והמון מחקרים מדעיים בודדים. ובאותה שעה עצמה מסרו אותו מכון למדעי־היהדות ואותה פאקולטה למדעי־הרוח ואותו סנאט שתי קתדראות לחוקר צעיר, שאני מכבד ומוקיר אותו, אך שעדיין לא עסק בשני המקצועות עד אז אלא מעט־ביחס.

אבל, יהא איך שיהיה, סוף־סוף זכיתי בכ' במרחשוון תש"ד (18 בנובמבר, 1943), לקרוא בפני קהל גדול את “שיעור־הפתיחה בהיסטוריה של הבית השני” על הנושא: “בעיות כלליות ומיוחדות בהיסטוריה של הבית השני”¹⁰⁶; שיעור, שבו גוללתי את הבעיות הכלליות של הסובייקטיוויות והאובייקטיוויות בהיסטוריה ואת סכנת המוֹדרניזאציה שלה (דיון על העבר מתוך המאורעות של ההווה), וביחד עם זה בּררתי את הבעיות המיוחדות של הבית השני: חשיבותה של תקופת־החשמונאים, שאלת ההבדל בין תולדות־ישראל לתולדות־העמים בתקופה זו, מה שיש ללמוד מתקופה זו על עתידות־האומה, ועוד. המחברת אינה שלמה, שהרי רק 45 רגעים היו ברשותי בשביל שיעור־הפתיחה. אבל מה שגוללתי בה מן הבעיות הכלליות והיהדוּתיות ראוי היה לתשומת־לב יותר מרובה מצד חוקרינו.

שמח הייתי באותו יום והודֵיתי בעל־פה ובכתב לפרופ' רות, לד"ר מאגנס, למר שניאורסון ולמר אבן זהב, שהשתדלו בדבר קתדרה זו. אבל שמחתי לא היתה שלמה: מילויָן של משאלת־לבי ומשאת־נפשי במשך עשרות בשנים איחר לבוא. בן שישים ותשע שנים הייתי כשהותר לי להרצות באוניברסיטה עברית על הבית השני וחשבתי בדאגה: מי יודע, אם אזכה עוד להרצות עליו, לכל הפחות, שלש שנים – מחזור שלם בשביל תלמידים, שיטלו את ההיסטוריה של הבית השני כמקצוע ראשי?

אף־על־פי־כן הספקתי במשך שנת־הלימודים תש"ד לעבור על גלות־בבל ומה שקדם לה באופן בלתי־אמצעי ועל שיבת־ציון בימי־זרובבל ובימים הראשונים של עזרא ונחמיה. וסוף־סוף הספקתי להורות לתלמידי בעל־פה ובדפוס¹⁰⁷ את כל שאר המאורעות של תקופה זו. כי רואה אני, שמכל מה שיש ב"היסטוריה ישראלית" שלי על תקופה גדולה ומזהרת זו לא נשאר כמו שהוא אלא מעט מן המעט: את הכל היה צורך לשנות ולחדש מן המסד עד הטפחות. וזוהי עבודה גדולה וקשה מאד. אילו היתה נמסרת לידי ההוראה בתולדות בית שני לפני שלשים שנה, כשהייתי בן־חמישים – מי יודע, איזו הקף היתה מקבלת כל עבודתי המדעית!

אבל כבר אמרתי למעלה, שבו’כלר וישראל לוי וחבריהם בירושלים “חשבו לרעה, ואלהים חֲשָבָה לטובה”. איני רואה את האדם, שהיה מוכשר לכתוב את ששת הכרכים הגדולים של “היסטוריה של הספרות העברית החדשה”. והרי גם זו “היסטוריה”, ואף זהו עניין מדעי ישראלי גדול וחשוב!

ביום ב' לר"ח אלול, תש"ד (14 לאוגוסט, 1944) מלאו לי שבעים שנה. באותם הימים דוקה חליתי ברגלי הימנית, ואחר־כך חלתה ציפורה שלי מחלה קשה, ולא היתה דעתי נתונה לחגיגות. ויודע אני, ראשית, שחגיגה אחר חגיגה (החגיגה של יום מלאת יובל־שנים לעבודתי המדעית והספרותית חלה רק לפני שנה ומחצה) אינה אלא משעממת; שנית, שלא עֵת לנו לחגיגות בשעה שאותה יהדות, שבאתי ממנה, שהושפעתי ממנה ואף השפעתי עליה במקצת, נשדדה, נרצחה וחרבה; ושלישית, שבארץ־ישראל אין זה דבר גדול לערוך חגיגות־יובל וכמעט כל ימינו עוברים בחגיגות כאלו של סופרים ועסקנים ממדריגה שניה, שלישית ורביעית. ואף־על־פי־כן נגעו עד לבי שתי החגיגות באוניברסיטה, החגיגות של “בני־חורין” ושל “ברית הציוניים הכלליים” בתל־אביב והחגיגה בנתניה. ובחגיגה האחרונה היה זה מחזה מעורר־לב כשקידמו את פני בפרחים ילדים קטנים מגני־ילדים ומבתי־ספר, ואפילו מבתי־החינוך של הסתדרות־העובדים. נאומו של ממלא־מקומו של מר עובד בן עמי, מר שקד, היה לבבי מאד. ונאומו של המסַפּר מר עבר הדני היה לבבי ומקיף כאחד. והטקס של מסירת תעודת אזרח ראשון ברמת־גן (אגב: תעודה נאה בתכנה ובצורתה) היה נהדר, ואני מכיר טובה על כך ליושב־ראש במועצת רמת־גן, מר קריניצי, ולַמזכיר הסופר מר שמואלי. ואני שמח לציין, שנאום ההערכה של ד"ר א. רימאלט היה אחד מן היפים ביותר, שזכיתי לשמוע. יודע אני, שרמת־גן אינה ירושלים, תל־אביב או חיפה; אבל עיירה נאה ופורחת זו קרובה ללבי ביותר, ושמח אני, שזכיתי להיות אזרח־כבוד ראשון בה דוקה: סימן טוב הוא, שיש לי מוקירים במקום של התחדשות ופריחה.

למאות ביקורי־ברכה זכיתי ומאות מכתבי־ברכה קיבלתי. וראיתי, שאיני בודד כל־כך, שיש שׂכר לפעולתי בקרב שכבות ישוביות מכל המינים והסוגים. למה אכחד? – בשתי החברות, שהקדשתי להן את כל חיי, בחברת־הסופרים ובחברת־הפרופיסורים, אני מרגיש את עצמי זר ונכרי. ולפיכך אין זה פלא ואין זה התכּבּדות מצדי, ששמחתי ואני מביע כאן את שמחתי על אותות־החיבה מצדדים אחרים. נגעו עד לבי ביחוד מכתבי חיילים וחיילות, רובם תלמידַי ותלמידותי, אבל גם סתם חיילים וחיילות, קוראים וקוראות של ספרַי ומאמרַי. ביחוד הפליאוני מכתבים של קוראים פשוטים. האחד מהם כותב לי, למשל, שאני איני מכיר אותו, אבל הוא קורא כל מה שאני מפרסם והולך לכל מקום, שאני נואם, ועל־כן בא לברכני ברכת־הנהנים. דבר זה הזכירני מעשה שהיה:

פעם אחת, לפני 25 שנים ויותר, אני יושב בשעת־בין־השמשות יחידי בבית ואין איש עמי. פתאום מצלצל מישהו. אני ניגש ופותח את הדלת. לפני עומד בחור צעיר, בן 25–28. הוא שואל אותי:

– אפשר לראות את פרופיסור קלוזנר?

ואני משיב:

– אני הוא.

ואז הוא אומר לי “שלום!” – ופונה ללכת.

אני מופתע. ואני הולך אחריו ואומר:

– אדוני, הרי בוודאי בא באיזה עניין. ייכנס לבית, בבקשה.

– לא, אדוני, – משיב הבחור: – היום באתי מקישינוב. ירדתי ביפו ומיד נסעתי לירושלים: רציתי לראות את פרופ' קלוזנר, שלמדתי הרבה מספריו ומאמריו. רק לשם כך באתי לירושלים. והנה ראיתי אותו – ומה לי עוד? – שלום!

והלך.

ואני איני יכול לשכוח ביקור יחיד־במינו זה. ותמיד הייתי אומר לעצמי: אם יש עוד קוראים כאלה – כדאי לכתוב. ועכשיו אני מוסיף: אם יש עוד שומעים כאלה – כדאי לנאום. ומה בכך אם תמיד אחר חג־יובל שלי באים “חוקרים”, “מבקרים” ו"פובליציסטים" ממין ידוע ומתנפלים עלי מתוך קנאה שפָלה או מתוך שנאה מפלגתית? – בספר ערבי ישן קראתי: “הנערים השובבים זורקים אבנים לא באילני־סרק אלא באילנות נושאֵי־פירות”.

מ"שיבה" ל"גבורה"

(שנות תש"ד–תשי"ד, 1944–1954)

פרק ל"ח

"קרן־ברטון" וספר על טשרניחובסקי. פטירתה הפתאומית של ציפורה קלוזנר. כיצד התאוששתי מן המהלומה הקשה? – פירסומו של "הספר הלבן". ההתקוממות הכללית של הישוב ל"ספר שחור" זה. צמיחתם של אצ"ל ולח"י. יחסי שלי למלחמת־השחרור. מעשה בד"ר מאגנס ובסטודנטית רוויזיוניסטית. סופה של מלחמת־העולם השניה. הירושימה מופצצת בפצצה האטומית. פעולתם של פיטר ברגסון וסיעתו באמריקה. פילוג־האומה לשתי אומות. פטירתו הפתאומית של זאב ז'אבוטינסקי.

ארבעה חדשים קודם שמלאו לי שבעים שנה (אייר, תש"ד) קיבלה האוניברסיטה העברית בירושלים מן העשיר המופלג סיר מונטיגיו (משה) בֶרטון מלונדון מכתב, שבו כותב סיר ברטון, שהוא אחד מן הקוראים הוותיקים של ספרי פרופיסור קלוזנר, ולמלאת לזה האחרון 70 שנה הוא מוכן להקדיש סך 6,500 לי"ש כדי שפרופ' קלוזנר יכתוב שורה של ספרים על הסופרים העבריים הגדולים, שגרמו לתחיתו של עם־ישראל בדורנו; ולמכתב מצורפת רשימה של 12 גדולי־סופרינו מסמולנסקין, ליליינבלום וגורדון עד מנדלי, אחד־העם, ביאליק וטשרניחובסקי.

שמחתי, שנמצא אדם מוקיר את עבודתי הספרותית־המדעית ומביע את הוקרתו בצורה מקורית כזו. אבל הודעתי למר ברטון, שמכיון שב"היסטוריה של הספרות העברית החדשה" כבר דנתי בפרטות בתולדותיהם וביצירותיהם של רוב הסופרים והמשוררים המסומנים ברשימה שלו אין אני מוכן לחזור על מה שכתבתי בשינוי־צורה כדי לקבל כסף. הצעתי מצדי, שאכתוב בשביל סידרה זו רק ספר אחד – על חייו ויצירותיו של שאול טשרניחובסקי, כדי שספר זה ישמש דוגמה הֵאֵיך צריכים להיכתב כל שאר הספרים, שהציע מר ברטון. ואותם יכתבו המעוּלים שבתלמידַי במקצוע־הספרות. הרי במשך חצי־יובל־השנים, שישבתי באוניברסיטה העברית בקתדרה של הספרות העברית, גמרו במקצוע זה כמקצוע ראשי בלבד יותר מ־300 “מוסמכים למדעי־הרוח”; אבחר איפוא את המעוּלים שבהם, שיכתבו מונוגראפיות על מבחר סופרי־התחיה, ואני אהיה העורך של סידרת־ספרים זו כדי שיהיו להם אופי אחיד וצורה אחידה פחות או יותר. – לצערי, נמצאו אחדים מאנשי־האוניברסיטה, שהפחידו את ד"ר מאגנס, שהיה אז ראש הוצאת־הספרים שעל־יד האוניברסיטה העברית, ואת מר ברטון עצמו, שאם יכתבו את הספרים המוּצעים מוסמכים צעירים, לא ירבו הקונים של הספרים הללו, שיהיו מונחים כאבנים, שאין להן הופכים. עצתם היתה למסור את כתיבת הספרים לסופרים מובהקים ומפורסמים כדי שלא ייבטל הרעיון היפה של מר ברטון מעיקרו. הוכרחתי להסכים לפשרה: שחלק מן הספרים יכתבו מוסמכים לספרות, וחלק – סופרים מפורסמים. כמה מן המוסמכים ומן הסופרים קיבלו על עצמם לכתוב מונוגראפיות על הגדולים שבסופרי־התחיה שלנו. ואני מצדי התחלתי לכתוב את הספר הראשון בסידרה זו, שהשלמתי אותו רק לאחר יותר משנה, בראש־חודש ניסן תש"ו (1946)¹⁰⁸. לפי ראות־עינַי, ספרי “שאול טשרניחובסקי” הוא אחד ממבחר ספרַי. הוא כתוב באהבה רבה למשורר אנושי־לאומי גדול, וביחד עם זה הוא גם פירוש מספיק כמעט לכל יצירתו הרַבְגוֹנית של משורר גדול זה. הייתי מאושר לראות את הספר מתורגם ללשון לועזית רוֹוַחת בעולם כדי שיכירו גם הגויים וגם היהודים שאינם יודעים עברית, איזה כוח־יצירה אדיר קם לעם העתיק־הצעיר בימי תחיתו המדינית והתרבותית.

ובעוד אני מתחיל בחיבורו של ספר זה בא עלי האסון הגדול ביותר שבכל שנות־חיי – מתה עלי אור לב' בסיוון, תש"ה, ציפורה שלי, שמש־חיי ויחידת־נפשי, שכבר סיפרתי על פתאומיוּת־פטירתה בראש הספר הנוכחי, שהרבה עמודים ממנו מספרים את גדולת־נשמתה ואת מסירותה, שאין דומה לה, לעם־ישראל, לארצו וללשונו. הושברתי כולי. אחר ארבעים ושבע שנים, שלא זזה ידה מתוך ידי, הלכה לעולמה קודם זמנה, ואני, כמעט בן שבעים ואחת, נשארתי ערירי וגלמוד, בלא אשה ובלא בן או בת, שאתנחם בהם אחריה, ותהא אפילו רק חצי־נחמה… בימים הראשונים הייתי כנדהם. לא תפסתי מה קרה לי ולא ידעתי נפשי: איך אחיה וציפורה אינה עמי? – – ולאחר ה"שבעה" וה"שלושים" רדף אחרי כצֵל רעיון נואש אחד: לא כדאי לחיות אחר ציפורה. יומם ולילה חשבתי מחשבה אחת ויחידה: איך להתאַבּד? – ניסיתי להשתיק מחשבה איומה זו על־ידי טענות מושכלות: יש לך עם ויש לך ארץ, שאתה חייב להילחם לתחיתם השלמה, יש לך תלמידים ותלמידות, שאתה מדריך אותם, יש לך ספרים, שאתה מחויב להשלימם – לשוא: נמאסה המלחמה לשם הגאולה והתחיה, נמאסה העבודה באוניברסיטה ובספרות ומדע, נמאסו החיים כולם. תָּקפו אותי כיסופים עמוקים, שיבוא הקץ לחיים ולרֵיקנותם. כאילו יש תכלית בחידָלון ויש ממש באי־הוויה – – –

והנה בא אלי אחד מחברי־המערכת של העתון “המשקיף” וביקש ממני לתת בשביל העתון מאמר על חייה ועיקר־פעולתה הציונית של ציפורה. התעוררתי: הייתכן לדחות בקשה כזו? וכי לא אחטא לזכרה הקדוש לי אם לא אשאיר לה זכרון בספרות? – התחזקתי וכתבתי מאמר על “ציפורה קלוזנר־ווירניק ז”ל", שנדפס בשלשה גליונות של “המשקיף”, שאינם בידי בשעה זו.

וכתיבה זו הצילה אותי. כתבתי ומחקתי וחזרתי וכתבתי את המאמר. כתבתי אותו בדמע ותיקנתי את הכתוב בלב נשבר ונדכא – ובינתיים שקעתי בשאלות חיים וספרות והוקל מעט מעל הלב: הסופר נתגבר על האדם הסובל. בכ' בשבט, תש"ו (תחילת 1946), כתבתי בראש האוטוביוגראפיה הנוכחית בצורתה הראשונה, שנגמרה שנה אחת קודם־לכן, בכ"ד בשבט, תש"ה, את ההקדשה “לזכרה הקדוש לי של ציפורה קלוזנר־וויֶרניק”, והמשכתי לכתוב את הספר “שאול טשרניחובסקי”, שציפורה היא היא שזֵירזה אותי לכתוב אותו. כתבתי את הספר מתוך הכרה, שציפורה היא שדורשת ממני להמשיך אותו ולסיימו, ובכן חובה מוסרית היא זו המוטלת עלי ואיני רשאי להיבטל ממנה.

ומאז אין עבודה מדעית או ספרותית חשובה פחות או יותר, שאין אני עושה אותה אלא לשמה ולזכרה של ציפורה. וכך אעבוד עד יומי האחרון.

ועל טוב תיזָכר גיסתי היקרה, גברת חיה אליצדק־קיפניס, אשת בצלאל אחי, שעמדה לי בימים הקשים ביותר בחיי וערכה את סדרי־חַיי באופן שנתנה לי אפשרות לעבוד עבודת־מחקר גדולה וקשה במשך כל עשר השנים שבין “שיבה” ל"גבורה". עד יומי האחרון לא אשכח לה את חסדה זה, שעשתה עמי.

מלחמת־העולם השניה נסתיימה עם התאבדותו של היטלר שבועות אחדים קודם פטירתה של ציפורה. ביחד עמי התהלכה בתהלוכה החגיגית, שנערכה בירושלים לזכר המאורע. עלז לבי בקרבי: נתקיים הכתוב “באבוֹד רשעים רנה”. אבל ציפורה מתה כחדשיים קודם מפלתה של יאפאן “בהתחברה לרשע”. ובימי נאגאסאקי והירוֹשימה הנוראים לא שמחתי: לבי ניבא לי, שהפצצה האטומית, שניצחה את יאַפאַן, תיהפך למטה־זעם לאנושיות כולה אם לא יכירו העמים כולם, שמן הפצצה האטומית ומן המימן צפוי חורבן לעולם כולו – ואז תפסוק המלחמה בכלל מתוך פחד משותף מפני נקמת־גומלים.

וכמה נורא הדבר, שהעם בְּחיר־ה', ששני נביאיו, ישעיהו בן אמוץ ומיכה המוֹרשתּי, נתנבאו שניהם על “אחרית־הימים”, שבה “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, מוכרח היה להמשיך את המלחמה בארץ־הבחירה בשעה שפסקה המלחמה בכל שאר ארצות־תבל.

בשנת 1941 פירסמה בריטאניה הגדולה, בעלת הכרזת־באלפור, שלה נמסר המאנדאט על ארץ־ישראל, את “הספר הלבן”, שהיה ספר שחור לישראל, שהרי עשה את עם־ישראל מיעוט ניצחי בארצו ההיסטורית הן על־ידי ההגבלה הקיצונית ברכישת־קרקעות במולדתו ההיסטורית והן בהגבלה הגמורה של העליה לארץ. בשתים אלו כאחת נעשה עם־ישראל תלוי בדעת־הערביים, ובכן היה צפוי להחליף גלות נוצרית אירופית ואמריקנית בגלות מוסלמית אַסִיָתית ואפריקנית.

הישוב היהודי היה כמרקחה. וסוף־סוף התחילו מבינים גם העומדים בראשו, שעל־ידי “עוד דונאם ועוד יהודי” בלבד לא תיבָּנה ולא תקום מדינת־ישראל: גבול גָבלו הבריטים למספר הדונאמים, שמותר ליהודים לקנותם, ולמספר־היהודים, שמותר להם לעלות לארץ. וההבלגה, שנגזרה על הישוב מצד העומדים בראשו ושמצאה חן כל־כך בעיני־הבריטים, לא הפסיקה את הרציחות והשוד של הערביים בארץ, וסוף־סוף פסקה ההבלגה למצוא חן גם בעיני רוב הפועלים, ואף מפא"י ומפ"ם התחילו מכניסים יהודים לארץ באיסור לאחר שהבריטים אסרו את כניסתם בהַתֵּר, ואף הפועלים התחילו משתמשים באמצעי־מלחמה ב"ספר הלבן", שהיו רחוקים מלהיות לֶגאליים והבלגוּתיים…

ואולם את כל כובד־המלחמה בבריטים העמיסו על עצמם אצ"ל ולח"י (“אירגון צבאי לאומי” ו"לוחמי חירות־ישראל"), שהראו גבורות במלחמת־גֶרִילְיָה שלהם, שעוד לא תפס אותן רוב העם היהודי ועוד לא קם משורר גדול, שיָשיר על נפלאותיהן. ואת הגיבורים הללו, אדירי מלחמת־החירות, אותם דוקה דחו שליטי־הישוב ואף מסרו כמה מהם בידי המשעבד הבריטי למאסר, לעינויים ולגלות מפחד, שמא יתנקמו הבריטים בישוב הגדול כולו ובראשיו, כמו שדחו ראשי־הציוניים במלחמת־העולם הראשונה את ז’אבוטינסקי ואת הגדוד העברי מפחד, שמא תתנקם תורכיה בישוב הקטן, שכבר היה קיים אז בארץ. ועל פחד זה נוסף פחד קשה מזה: ראשי־הפועלים פחדו מפני אצ"ל ולח"י, תלמידי־ז’אבוטינסקי, שמא תנצח ההשקפה הלאומית האחידה, האַנטי־סוציאליסטית, את ההשקפה הציונית־הסוציאליסטית המתונה (מפא"י) והקיצונית (מפ"ם) כאחת.

כשאני לעצמי נטיתי אחר אצ"ל. ודאי, לא חשבתי אף פעם, שהדרך לגשם את הרעיון הציוני היא “רק כך”, דרך הרובה והפצצה. בלא עבודה כלכלית ותרבותית מסועפות, בלא יגיע־הכּפיים והרמת־הרוח, לא תקום מדינה ולא ישוב עם לתחיה. אבל במצב המיוחד של עם־ישראל בארצו באותה שעה, כלומר, בשעה שהערביים לא עמדו בפני רציחות, הצתוֹת, שוד והרס, ובשעה שהאנגלים, ברדיפתם אחר התפייסות עם הערביים על חשבון־ישראל, לא עמדו בפני הגבלות וחוקים מעיקים, שהיו עלולים לחַנק את העם היהודי בארץ־אבותיו, – בשעה קשה, גורלית ומכרעת זו ראיתי רק שתי אפשרויות: או מלחמה באנגלים, שהארץ היתה רק מאנדאט של חֶבר־הלאומים מופקד בידם, עד שייצאו הם מן הארץ, או – אנו, היהודים, נצא מן הארץ ונתייאש מן הגאולה. דרך שלישית לא ראיתי לפנַי. ידעתי גם ידעתי, שהדרך הראשונה כרוכה בקרבנות יקרים הרבה, שתקריב האומה: את מבחר צעיריה וצעירותיה תעלה על המזבח! – אבל אם ילך עם־ישראל בדרך זו יצילו הקרבנות הקשים את עיקר־האומה ואת הארץ בשביל האומה, ואילו אם ילך ישראל בדרך השניה יאַבד את הארץ ואת היעוד הגדול של קיבוץ־הגלויות ואת כל שאר יעודי־הגאולה, שעליהם חיתה האומה במשך אלפי־שנים. הצעירים של לח"י ואצ"ל הראו את עצמם גיבורים מוכנים לקרבנות של נפשות: הרי הם הם שעלו לגרדום על רעיון־השחרור ושירת־התקוה על לשונם, ואחדים מהם אף פוצצו את עצמם כדי שלא ימותו בידי המשעבדים. מעשי־גבורה כאלה מתוך הכרה עמוקה כזו ובשיטתיוּת ובהתמדה כזו לא נעשו על־ידי החברים של המפלגות הציוניות־הסוציאליסטיות מפני שהחברים של המפלגות הללו קיבלו על עצמם לגשם שני אידיאלים, אידיאל ציוני ואידיאל סוציאליסטי, בבת אחת, ואי־אפשר שלאדם יהיו שני לבבות בעת ובעונה אחת ויהיו שניהם שלמים וחזקים כל צרכם. בשעה שהאדם רודף אחר שני אידיאלים בבת אחת ובעת ובעונה אחת, אי־אפשר שישקיע את כל נשמתו כולה באחד מהם; ואם האידיאל האחד הזה הוא גדול ורם והגשמתו היא קשה ביותר, אין תקוה, שיצליח אדם להגשימו. מלחמת־שחרור, ככל מלחמה כבדה וממושכת, תובעת לעצמה את כל האדם כולו, את כל כוחותיו הגופנים והרוחנים; ואם נוטלים חלק מן הכוחות הללו ומשקיעים במפעל ובניין, או במלחמת־מעמדות, או אפילו בתחית־הרוח, כתכלית יחידה, ולא כאמצעים לחיזוק־הכוחות ולהלהבת־הלבבות במלחמה הלאומית, במלחמת־השחרור הקשה כל־כך, אז השחרור לא יקום ולא יהיה!

ומטעם זה נטיתי אחר אצ"ל ולח"י. מובן, נטיתי אחריהם לא כאדם מפלגתי, שעוֹצם את עיניו מלראות, שבלא פיתוח כלכלי ובלא חינוך ותרבות לא יהיו לנו כוחות לא בשביל ניהול המלחמה לשחרור ולא לשם הקמת־המדינה. שנאתי את הטֶרוֹר ואת כל מיני שפיכות־הדמים של עצמנו ושל אחרים לא פחות משֶׁשׂוֹנאים אותם ה"צדיקים וחסידים" מ"ברית־שלום"; אבל אם אין אנו נוצרים טוֹלְסְטוֹיָנים או יהודים מן הטפוס, שהתלמוד שלנו קרא לו “חסיד שוטה”, ואם אנו רוצים להתקיים כאומה ולא להישמד על־ידי הגויים שונאינו בנפש ובבשר, אין עצה ואין תבונה אלא להגביר את ההרגשה הדתית־הלאומית ההולכת ונחלשת בתוכנו ולהילחם בעל־כרחנו במשעבדי־אומתנו כמו שנלחמו כל העמים המשועבדים במשעבדיהם. אם לא כך נעשה אָבוֹד נאבד בגויים, נפול ניפול ותקומה לא תהא לנו! לא לנו ולא ליהדות היקרה לנו, שעוד מזומן לה תפקיד גדול בעולם־התרבות.

עזרתי לאצ"ל ולח"י על־ידי עידוד בעל־פה ובכתב וקיבלתי כספים מאמריקה ומאפריקה הדרומית בשביל האבות והאִמות הזקנים ובשביל הנשים והילדים, שבניהם, בעליהן ואבותיהם נשארו רעֵבים ללחם לאחר שמפרנסיהם נכלאו בבתי־כלא או גורשו לקֶניה. ומי שקרא את נאומי־ההגנה של הנידונים למיתה על־ידי השופטים הבריטיים, למשל, את נאומו של אבשלום חביב, שבירך בסוף נאומו זה ברכת “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה – לעלות לגרדום על שחרור העם והארץ”, בשעה שעניבת־התליה כמעט כבר היתה מתהדקת על צוארו, יבין, מי גירש את רבבות אלפי החיילים הבריטיים מן הארץ ומי בעיקר הביא לידי תקומתה של מדינת־ישראל בשלב האחרון ובאופן בלתי־אמצעי.

ד"ר י. ל. מאגגס היה אז מתנגדי הגמור בנוגע למלחמה בבריטים. אבל את גדולת־נפשו ראיתי במקרה מעניין, שכבר תארתי אותו פעם, אבל קשה לי להימנע מלחזור עליו כאן בקיצור. יישאר הדבר זכרון־בספר לאדם יקר ואציל־רוח.

כרוזים חריפים, שקראו להתנגד ל"ספר הלבן" ולבריטאניה, שהוציאה אותו, נכתבו ונעתקו במכונת־כתיבה בביתה של סטודנטית אחת למתֶּמטיקה, הגב' ה. ר., מן האוניברסיטה שלנו. הדבר נודע לבולשת, והסטודנטית נאסרה בבית־הסוהר לנשים בבית־לחם, במקום שעד אז היו אסורות רק גַנָבוֹת, זונות ופושעות פליליות ערביות. אִמה של הסטודנטית היתה ידידתי הטובה עוד מאוֹדֶסה. היא באה לביתי ובכתה לפנַי: מי יודע מה יעשו בבית־סוהר כזה לבתה הצעירה. הלכתי עמה אל ד"ר מאגנס וביקשתי אותו, שבתור הקאנצלר של האוניברסיטה ישתדל להוציא אותה מבית־הסוהר של בית־לחם. הוא השתדל בדבר והמשטרה הסכימה, שיעבירו את האסירה לחדר מיוחד בבית־יולדות בירושלים ויעמידו שוטר על־יד החדר. כך נמשך הדבר חודש או חודשיים. ושוב פנתה אלי האֵם, שאבקש את ד"ר מאגנס, שינסה להשתדל בדבר ואפשר יצליח לשחרר את בתה. עשיתי כך וד"ר מאגנס הבטיח לי לנַסוֹת את הדבר.

בבוקר אחד, בשעה מוקדמת מאד, בא השַמש של האוניברסיטה במכונית לתלפיות ובפיו בקשה בשם ד"ר מאגנס, שאבוא מיד אל האוניברסיטה. מובן, שנסעתי מיד. וכשבאתי לאוניברסיטה כבר מצאתי שם את הקאנצלר ד"ר מאגנס, את הרקטור ואת ראש אגודת־הסטודנטים. עד מהרה הובאה לשם הסטודנטית האסירה ושוטר מימינה ושוטר משמאלה. וד"ר מאגנס פונה אליה בדברים אלה:

– גברת ה., המשטרה הסכימה לשחרר אותך מיד על אחריותי בתנאי, שלא תוסיפי לעסוק בדברים אסורים על־פי החוק. אני יודע, שאַתְּ רוויזיוניסטית ומפַקדת־בית"ר. הרוויזיוניזם ובית"ר אינם אסורים על־פי החוק, וכל עוד לא יאָסרו שניהם או אחד מהם חלילה לך להסתלק ממפלגתּך או ממשרת־המפַקדת שלך מפני שאני השתדלתי בדבר שחרורך! – רק אם יאָסר הצה"ר או בית"ר על־פי החוק, תישאר בידֵך הברירה: או תבטיחי, שלא תעסקי במה שאסר החוק – ואז אַתְּ חפשיה, או לא תרצי לתת הבטחה כזו – ואז פוקעת ערבוּתי בעדֵך ותשובי למאסרך כפי התנאי, שהיתנתה עמי המשטרה.

נדהמתי לגודל־נפשו של מתנגדי הרעיוני.

הסטודנטית השיבה, שהיא עומדת עכשיו בפני בחינות קשות במתּמטיקה ואינה יכולה לעסוק בעסקנות פוליטית בכלל עוד במשך זמן ארוך. ד"ר מאגנס מסר את התשובה לשני השוטרים, והם נסתלקו, והסטודנטית היתה חפשית לנפשה. מיד קרא ד"ר מאגנס לנהג של המכונית, שהביאה אותי מתלפיות, ושהמתינה כל הזמן בפקודתו על־יד האוניברסיטה, הושיב בה את הסטודנטית ואותי, נכנס לתוכה גם הוא וציווה את הנהג להוֹליך את שלָשתנו לבית־אמה של הסטודנטית.

ואולם בדרך נזכר, ששמע, שאביה של הסטודנטית נמצא זה חדשים אחדים בליטה, בשליחות של הקרן הקיימת. וכדי שלא יתרגש אם ייוודע לו שם במקרה, שבתו אסורה בבית־לחם, הכין טלגראמה לאָב והחתים עליה את האֵם ואת הבת ואותי ונטל את הטלגראמה, שכללה ברכה לפורים (הדבר אירע ימים מועטים לפני פורים), ושלח אותה הוא עצמו לאביה של הסטודנטית, כדי שיירגע אם יקבל ברכה מאשתו ובתו וממני מַכּרוֹ הטוב.

האיך אפשר שלא לכרוע ברך לפני מתנגד שכזה?

ומאז הוספתי לכבד ולהוקיר את ד"ר מאגנס למרות מה שהוספתי להתנגד לדעותיו הלאומיות והציוניות בכללן כְּבַתחילה.

מלחמת־השחרור, שהפליאה בגבורה האדירה, שנתגלתה בה מצד לח"י ואצ"ל, עוררה רעש גדול בעולם כולו: אומה קטנה, שהיטלר השמיד שליש ממנה, נלחמת על חירוּתה על־ידי קומץ של לוחמים אמיצים – ורבבות אלפי־החיילים של בריטאניה הגדולה אינם יכולים לעמוד בפניה! – ביחוד השפיע הדבר על אמריקה – על אמריקה היהודית והנוצרית כאחת. הרי גם אמריקה נשתחררה משעבוד־בריטאניה על־ידי מרד לאומי. עם־ישראל הנרדף והמושפל זקף קומה והרים ראש בגאון לאומי. ואז באו רוויזיוניסטים צעירים מארץ־ישראל ופיטר ברגסון (הלל קוק) בראשם, ועוררו תנועת־שחרור חדשה: יש להבדיל בין יהודים, התושבים בני דת־ישראל שבכל התפוצות, ובין ישראלים, שהם רק תושבי־ארץ־ישראל בלבד. היהודים שבגולה יכולים וצריכים להיות ידידי־ישראל ותומכים בתנועת־השחרור הישראלית; אבל האוֹבייקט של תנועת־השחרור הרי הם תושבי ארץ־ישראל בלבד; וישראל האמיתי אינם אלא הם. זו היתה ראשית ה"כנעניוּת", שזמן ידוע נבהלו רבים מפניה: הרי זה פילוג של עם־ישראל. קיבלתי טלגראמה ארוכה חתומה על־ידי פיטר ברגסון ובה הצעה ובקשה, שאֶסָפח אל התנועה החדשה. השיבוֹתי בשלילה: האומה העברית כבר איבדה הרבה דם על־ידי ההשמדה של ששת מיליוני־נפש, וחלילה לנו לגרום לפילוג חדש באומה. ואף מתוך נקודת־מבט עקרונית לא אסכים לעולם להשקפה החדשה על “יהודים” ו"ישראלים". יהודי הדר בארץ־ישראל ודאי חשוב לנו מאד. אבל גם יהודי, שאינו דר בארץ־ישראל, לא יָצא, חס ושלום, מכלל־האומה ואינו ברייה חדשה, שרק יחס של “ידידות” ו"תמיכה" מקשר אותה עם האומה הישראלית כולה. קרע כזה ביהדות יכול ליעשות אסון לאומי.

ואולם לאומה קרה קודם־לכן אסון גדול בפועל.

מיד לאחר שהתחילה מלהמת־העולם השניה, בסתיו של שנת 1939, יצא זאב ז’אבוטינסקי לאמריקה כדי לגייס שם צעירים מישראל ולהעבירם לקאנאדה, שהיתה נייטראלית בתחילת־המלחמה, ומשם להעבירם לארץ־ישראל כדי שיסייעו לשחרר את הארץ. מובן, שהתנגדו לכך ראשי־הציוניים באמריקה ואפילו הודיעו לשגריר של בריטאניה באמריקה בדבר התנגדותם זו – ורעיונו הנועז של ז’אַבוטינסקי לא יצא לפועל. ובעצם סערת־המלחמה, בחודש מוכן לפורענות, בכ"ט בתמוז, שנת ת"ש (1940), מת זאב ז’אבוטינסקי מהתקפת־לב פתאומית במחנה בית"רי סמוך לניו־יורק. לגברת קלוזנר ולי נודע האסון הגדול רק מתוך מודעה ברחוב. קשה לשער את הרושם, שעשתה הידיעה על כל ציוני נאמן בפרט ועל כל יהודי מסור לעמו בכלל. אבד לישראל לוחם לאומי גדול, שהיו לו מעוף־הנשר במדיניות ולהט דתי בפעולות נועזות לשם תחית־העם ושחרור־הארץ, וסופר בעל השפעה עצומה ובעל תכנית־שחרור גדולה ומקורית. איבדנו מדינאי ומאַרגן וסופר מלהיב ומעורר, שלא השאיר אחריו ביהדות כמותו. נתייתמה היהדות כולה עם פטירתו, וביחוד נתייתמה התנועה הלאומית השלמה, בעלת חד־נֵס ומוכנת לקרבנות־דמים. צריך היה להשתתף כמותי באסיפות־הספד בירושלים ובתל־אביב מיד לאחר שהגיעה השמועה הרעה, אסיפות־הספד, שהשתתפו בהן אלפי־יהודים מכל השכבות ומכל הגילים, כדי להרגיש ולהכיר, שאדם גדול, מדינאי גדול וסופר גדול נפל בישראל, אדם, מדינאי וסופר, שאין תמורתו.

פרק ל"ט

תקומתה של מדינת־ישראל. המאורע הגדול של יום 29 לנובמבר, 1947.שבע מדינות ערביות מתנפלות על חצי־מיליון של יהודים. גבורה מלחמתית, שלא היתה דוגמתה בישראל מימי יהודה המכבי. "אלטאלינה" ושפיכת דמי־אחים. ההכרזה על מדינת־ישראל ביום ה' באייר, תש"ח. המשך המלחמה ושתי ההפוגות. כמה ממבחר תלמידי ותלמידותי נופלים במלחמה. המצב המסוכן בתלפיות. פקודת־המשטרה, שתושבי־תלפיות יעברו מתלפיות לירושלים. שנה ומחצה בשכונת־רחביה. עבודתי המדעית והספרותית בעצם שנות־המלחמה עד ההסכם של שביתת־הנשק.

זאב ז’אבוטינסקי הספיק לסיים קודם פטירתו ספר בשם “חזית־המלחמה של עם־ישראל”. בספר חשוב זה נתרכז כל החומר הנצרך כדי להלהיב אומה לקראת קרבנות לשם שחרורה. ואכן, ספר זה הצית אלפי לבבות צעירים באש־קודש. והרעיון של הקמת־המדינה בלא הַשְהָיוֹת והיסוסים, שבא לידי ביטוי נמרץ בספר זה וב"תכנית־בילטמור", פרי התעמולה הגדולה של הרוויזיוניסטים באמריקה, נשא פירות עד מהרה.

עוד בשנת תש"ה אמרתי לתלמידי בסֶמינריון לספרות שבאוניברסיטה העברית בוודאות גמורה, שבעוד שלש שנים תקום מדינת־היהודים. ובמאמר, שפירסמתי בגליון של ערב ראש־השנה, תש"ח (סוף תש"ז), ב"הבוקר", כתבתי בפירוש, שאי־אפשר, שלא תקום מדינת־היהודים בימים הקרובים משני טעמים: ראשית, מפני שהפרי בשל יותר מדאי ואי־אפשר, שלא ישׁוֹר מעל האילן מאֵליו היום או מחר, ושנית, מפני שהמאורעות העולמיים הגדולים, הניצחון הכביר על היטלר, מוסוליני ויאפאן מצד אחד, והמאורע היחיד־במינו אפילו בהיסטוריה העקובה מדם של עם־ישראל, השמדת שישה מיליונים של יהודים, מצד שני, – שני המאורעות הגדולים הללו אי־אפשר שלא יביאו בעקבותיהם מאורע גדול שלישי – תקומתה של מדינת־היהודים, שהכשירו אותה גם העבודה המדינית של הרצל, גם המלחמה בבריטים של תלמידי־ז’אבוטינסקי וגם העבודה הכלכלית והתרבותית במשך שבעים שנה בארץ. לי אין שום ספק, שאפילו אם מר מנחם בֶּגין, ראש־אצ"ל, לא היה מאַיים, שאם ראשי־הישוב לא יכריזו על תקומת־המדינה יכריז עליה הוא, גם אז היה דוד בן־גוריון, שלבו ער לרעיונות חדשים ושהושפע מכל המלחמה בארץ, מכריז על מדינת־ישראל בו ברגע, שהאנגלים הוכרחו לעזוב את ארץ־ישראל וארץ־המאנדאט נעשתה אדמת־הפקר, בלא בעלים. מובן, שאילו היה מר בן־גוריון פחות מפלגתי היה מודה בזה בלא שעל־ידי כך היה נגרע מכבודו כלום. אבל עד לידי כך אין ראש־מפלגה מגיע לעולם.

בשעה שבן־גוריון קיבל מן האוניברסיטה את “פרס־בּוּבּליק” בעד פעולתו הגדולה להקמת־המדינה, אמר הרקטור באותה שנה, הרב פרופיסור שמחה אסף ז"ל, בדרך־הלצה: “היה אמנם מתחרה רָצין בּמר בן־גוריון – המיניסטר האנגלי אֶרנסט בֵּיווין, שאילמלא עקשנותו לא היתה קמה מדינת־ישראל”. ויש מן האמת בהלצה זו. אילו היה המיניסטר האנגלי מסכים להצעתו של נשיא ארצות־הברית הארי טרוּמֶן, שהממשלה המאנדאטָרית תרשה להכניס לארץ־ישראל עוד 100,000 יהודים, או אילו היה ביווין מנסח את “הספר הלבן” באופן שהיה מאפשר להוסיף ולהכניס כל שנה 10,000 יהודים, לא היתה קמה מדינת־ישראל עד מהרה. אבל ביווין התעקש, דחה את כל הצעות־הפשרה ופנה אל מועצת האומות המאוחדות, שהיא תחליט מה לעשות בדבר המאנדאט והֵאֵיך לשים קץ למרד היהודי והערבי כאחד – ובוודאי קיווה ביווין, שהמועצה תחליט לייסד מדינה ערבית בארץ־ישראל ולתת אוטונומיה מקומית לחצי־המיליון של היהודים, שכבר הם מצויים בארץ. ומכיוון שוועדת־פיל הציעה עוד בשנת 1937 לחַלק את הארץ בין היהודים ובין הערביים, החליט הרוב הגדול של האומות המאוחדות ביום 29 לנובמבר, 1947, להקים מדינת־יהודים בחלק לא־גדול מארץ־ישראל הקטנה – מדינה קטועה, בלא ירושלים, בלא חברון, בלא רובה של שומרון ובלא הגליל העליון, ולעשות את ירושלים כולה וסביבותיה מדינה בינלאומית, ובארץ־ישראל הקטנה, הקרועה והשסועה, לייסד עוד “מדינה פלשתינאית” נוספת על “עבר־הירדן” הערבי.

מיד אחר החלטת האו"ם התנפלו הערביים שבשטח־המאנדאט על ישראל, אבל נחלו תבוסה על־ידי הצבא היהודי המועט והתחילו בורחים מאליהם מן הארץ בתקוה לשוב אליה בעזרת הצבאות הערביים שבשאר מדינות ערב.

כל היהדות כולה, בארץ ובחוץ־לארץ, חגגה את המאורע הגדול. בבתי־הכנסיות קראו את ההלל כביום חג; כמו בראש־חודש ובחנוכה. חגיגות מפוארות נערכו בכל תפוצות־ישראל. נתקיימה נבואתם של חוזי־ישראל מימי־קדם וגם חזון־הדורות של עם־ישראל כולו. התחלת־הגאולה הגיעה. תקות־ישראל קמה ואף הגויים ראו בתקומת־המדינה נס ופלא. מדינאי גדול כווינסטון צ’רצ’יל הכריז, שמאורע כזה לא אירע במשך חמשת האלפים של שנות ההיסטוריה הידועה לנו. היהודים שבתפוצות תרמו עשרות ומאות מיליונים לשם הקמת־המדינה. ויהודים ונוצרים באו מקרוב ומרחוק כדי לראות בעיניהם את הפלא ההיסטורי, שנעשה בימינו.

ואולם בלבי לא היתה השמחה שלמה כשנודע לי בשעה מאוחרת אחר חצות־לילה, שנתקבלה החלטה בינלאומית להקים מדינת־יהודים מקוטעת זו, שקשה היה לי לצייר, האיך תתקיים בגבולותיה המצומצמים כשהיא מוקפת מדינות ערביות מכל צד. וידעתי גם ידעתי: הערביים לא יוותרו אף על חלק קטן מ"ארצם" ומלחמה קשה ואכזריה עומדת לפרוץ בינם ובינינו. ובכלל, מה מדינת־ישראל היא זו בלא ירושלים ובלא חברון, בלא שׁכם ובלא עבר־הירדן, בלא הנגב ובלא הגליל העליון. ואף־על־פי־כן הרגשתי בכל נימי־נשמתי, שדבר גדול נפל בישראל ובעמים; אלא שהדבר הגדול דורש המשך והשלמה. וביחד עם כל חברי אצ"ל ולח"י היכּרתי וידעתי, שאנו חייבים להתחיל במלחמה כבדה בעד ירושלים. אפילו תרועות־השמחה הגדולות של רוב עם־ישראל על ההכָּרוֹת במדינת־ישראל, שבאו תכופות, זו אחר זו, ממדינות גדולות וקטנות, וארצות־הברית וברית־המועצות בראשן, לא הקלוּ את דיכּאוֹן־נפשי על אבדן־ירושלים, על שנגזלה מאתנו העיר העתיקה עם הכותל המערבי, זו העדות הממשית על שייכותה של ארץ־ישראל לעם־ישראל ועל הקשר הדתי־הלאומי שבין העם והארץ מימי דוד ושלמה והחשמונאים עד היום הזה.

עברו חמישה חדשים מיום ההחלטה של או"מ. הצבא הבריטי התחיל עוזב את הארץ מעט־מעט, כנראה, במחשבה תחילה, שהערביים יקומו נגד החלטת האו"מ ויתאחדו כולם בהתנפלות אדירה על היהודים, שהם מועטים מן הערביים לאין שיעור במספרם ונופלים מן הערביים לאין ערך בציודם המלחמתי, ואז ישובו היהודים להתחנן אל הבריטים ולבקש את חסותם ואת הגנתם…

ביום 15 למאי, 1948 (ה' באייר תש"ח), עזבו החיילים האנגליים האחרונים את הארץ – ומיד התנפלו הצבאות של המדינות הערביות על היהודים בכל כבישי־הארץ, וכמה יהודים גברים ונשים וילדים, נרצחו באכזריות־חימה. הצבאות הערביים פלשו למדינת־ישראל והתחילו במלחמת־הַשְׁמֵד ביהודים בלא להשגיח כלל במה שהחליטו האומות המאוחדות.

אז נתאספו ראשי־הישוב, שראו והנה הארץ היא הפקר, לאסיפה רבה, ובראשה דוד בן־גוריון, ראש ההסתדרות של הישוב בארץ, ולמרות ההתנגדות של מר משה שרת, של מר פינחס רוזן ושל המנוח אליעזר קאפלאן, שנעשו אחר־כך שרים בממשלת־ישראל, החליט רוב הנאספים להכריז על תקומתה של מדינת־היהודים בשם מדינת־ישראל. וכאדם, ששום מפלגה לא סימתה את עיניו, אני אומר: לדוד בךגוריון יש הזכות הגדולה, שלא נבהל, כרבים מחבריו במפא"י ואף בין הציוניים הכלליים, ולא נרתע לאחוריו מלהכריז הכרזה חגיגית תקיפה, שמדינת־ישראל קמה ונהיתה.

יקרה מה שיקרה בעתיד – יום גדול בתולדות־ישראל הוא יום ה' באייר, ה' אלפים, תש"ח (1948), יום־העצמאות! – זהו היום הגדול ביותר מיום שהוכרזה חירות־ישראל על־ידי שמעון בן מתתיהו חשמונאי ביום י"ח באלול, ג' אלפים תר"ך (142 קודם ספה"נ).

ואולם עָרבה כל שמחתי כשבעצם ימי המלחמה הקשים בערביים באה הספינה “אַלטאַלֵינה”, שנקנתה בדמים מרובים, ובה ציוד צבאי גדול וחשוב, שנועד למלחמה בערביים, והמביאים אותה לארץ, חברים למפלגת הצה"ר ומסיעתו של פיטר ברגסון, דרשו רק דרישה אחת: שיוּקצוּ עשרים אחוז מן הציוד, שהביאו ב"אַלטאַלינה", בשביל אצ"ל, שעדיין התקיים אז כפלוגה מלחמתית מיוחדת, ובן־גוריון דרש למסור את הספינה ואת הציוד לממשלה בלא שום תנאי, מפחד, שלא היה מיוסד על שום עובדה ברורה, שמא “ינסו אנשי־’אַלטאַלינה' למרוד בממשלה”; וכשמביאי־"אלטאלינה" לא הסכימו ל"כניעה בלא שום תנאי", ציווה בן־גוריון לקלוע בתותח בספינה, ונהרגו אז יותר מעשרים איש בתוך הספינה, ציוניים נלהבים ואידיאליסטים גמורים, והספינה עם הציוד, שמדינת־ישראל הצעירה והדלה היתה זקוקה להם כל־כך, קרובה היתה להתפוצץ כולה ולטבוע בים עם כל מה שבתוכה. ומר דוד בן־גוריון לא הרגיש שום מוסר־כליות על שפיכות־דמים זו ועל מעשה־הרס זה, ועוד הכריז בעל־פה ובדפוס, שכשייבּנה המקדש ימצא לו “התותח המבורך”, שעל־ידו נשפכו דמי־אחים, שבאו להציל את המדינה משבעה עממים ערביים, מקום בעזרה או באולם של בית־המקדש!… חטא זה אין לו כפרה עולמית!

ובינתיים הלכה וגברה מלחמת הערביים ביהודים, – מלחמה, שמי שנעשה המופתי הירושלמי בחסדו של הנציב היהודי הראשון בארץ־ישראל עורר אותה כמלחמת־מצוה בבטחונו הגמור, שהיהודים המועטים לא יחזיקו מעמד נגד הערביים המרובים ועד מהרה יישמדו היהודים שבארץ עד אחד. ואולם היהודים, שעמדו ונלחמו וגבם אל הים, שהרי הערביים איימו להשליכם לתוכו, היהודים, שנשארו “באין ברירה” אלא או לנצח או להעלם מעל פניה של אדמת אבותיהם ובניהם, – היהודים הללו הראו גבורה מלחמתית, שלא היתה דוגמתה בתוכם מימי יהודה המכבי. מסירות־הנפש של צעירינו, ה"צברים" שלנו, שכל שָׁבֵי־הגולה שבארץ חשבו אותם לריקנים וקלי־דעת, הפליאה את העולם כולו. חיילים אמיצים ונכונים למות על קידוש־מולדתם כמותם, לא ראתה האנושיות אלא לעתים רחוקות. הסכנה היתה גדולה: מיליון ומחצה נגד עשרים או שלושים מיליון, מחוסרי־נשק כמעט נגד מצוידים יפה־ביחס – האיך ינצחו? – ורבים מן היהודים היו מיואשים. ואולם אני, שכּפרופסור באוניברסיטה העברית היכרתי אלפים מצעירינו וצעירותינו, לא הייתי מסופק אף רגע בנצחונם של ה"צברים": גבורה וקשיוּת־עורף ושלמוּת נפשית ראיתי בהם – ועל שלש אלו אין מתגברים אפילו חזקים ומאומנים מן הערביים. האיך אמר שאול טשרניחובסקי? –:

לֹא עָמַד מֵעוֹלָם פֶּרֶא בִּפְנֵי הָאָדָם

(“דרך תמנתה קרחת”, פרק מן “עמא דהבא”).

ודוד בן־גוריון גדל ביחד עם מלחמת־השחרור. הוא שכח את השמצת־המיליטאַריסמוּס ברגע שחיי־האומה תלויים בניצחון מלחמתי והחדיר לתוך לבותיהם של המפקדים, הקצינים והחיילים, שהחזון הגדול של התחיה המשולשת – המדינית, הכלכלית והתרבותית – הוא שינצח אם רק ימלא את הלבבות הצעירים אמונה ותקוה ויעשה אותם עֵרים לקראת הרגע הגדול, המכריע, בחיי־האומה.

האבדות במלחמה היו כבדות מאד. הרבה ממבחר צעירינו וצעירותינו נפלו חללים. אבל לעזרת־ישראל חשו ובאו צעירים וצעירות יהודיים מארבע כנפות־הארץ; ואף צעירים נוצריים נמצאו, שהכירו בגדולתה של מלחמת־שחרור, שנלחם עם עתיק, שאיבד את חירותו לפני כאלפיים שנה, אבל לא איבד את התקוה לחירות ולגאולה, ואף הם נלחמו בצבאותינו. אבל בעיקר נתגייסו הסטודנטים והסטודנטיות של האוניברסיטה העברית, וביניהם מבחר תלמידַי ותלמידותי. והרבה מהם הקריבו את עצמם על קידוש־המולדת. התאבלתי על כל אחד ואחת מהם כאילו היו בני ובנוֹתי.

ואני סגור ומסוגר בתלפיות. בן־אחי, שישב בביתי עם אמו ועמי נתגייס ונלחם בקרָב על רמת־רחל, ונשארנו גיסתי ואני לבדנו. עברו עלינו ימים קשים. המזון היה בצימצום, מכתבים לא נתקבלו ועתונים ראינו רק במקרה, כשהיה בא לתלפיות אחד מן החיילים והיה מביא עתון ובו קצת חדשות, שעברו צנזורה חמוּרה.

ובעצם הימים הללו, שתלפיות היתה “סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא”, בא אלי אורח יקר: ד"ר יוסף פאטאי ז"ל, אחד מטוֹבי הציוניים ההונגאריים, יהודי בעל לב של משורר וחוזה־חזיונות. שמעתי, שהיה חולה מאד ונעשה לו ניתוח פעמיים. התפלאתי מאד, שבזמן מסוכן כזה בא לבקר בתלפיות, וקיבלתי אותו בפנים מביעים דאגה מרובה. הוא הרגיעני:

– באתי אליו בימים מסוכנים כל־כך – אמר ד"ר פאטאי – מפני שקיבלתי מכתב מבוּדאַפֶּסט, שיעניין את אדוני ביחוד. בהונגאריה היו קודם מלחמת־העולם השניה 800,000 יהודים. רובם הגדול נשמד בכבשני־פולניה וחלק מהם התנצר מפני שכּנוֹצרים יכלו “יהודים” כאלה לחדור ביתר קלוּת לאמריקה, לקאנאדה, לבראזיל ולאַוּסטראליה. נשארנו בהונגאריה מעט מהרבה ורוב הנשארים נתרכזו בבודאַפּסט. והנה בעצם הימים של מלחמת־העולם השניה ניתרגם הספר “ישו הנצרי” של אדוני להונגארית. וראש הקהילה בבודאַפּסט מודיע לי במכתב, שמיום שנדפס התרגום ההונגארי של “ישו הנצרי” באות מאות ראשי־משפחות של המומרים אל משרד־הקהילה בבודאַפּסט ומבקשים, שיחזירו אותם ואת משפחותיהם לחיק־היהדות. ועל השאלה: מה ראו קודם־לכן להתנצר ומה באו עכשיו לחזור ליהדות? – הם משיבים, כל אחד בסיגנונו שלו, אבל תוכן־התשובה שָוֶה הוא לכולם: “מתבוללים אדישים לענייני־דת היו אבותינו ולא היכרנו לא את היהדות ולא את הנצרות – ולמה לא נחליף יהדות בלתי־ידועה לנו בנצרות בלתי־מובנת לנו כשהנצרות נותנת הקלוֹת ויתרונות בחיים? – על־כן התנצרנו. עכשיו קראנו בהונגארית את “ישו הנצרי” של פרופיסור קלוזנר ונוכחנו, ראשית, שהיהדות היא לא דת בלבד אלא דת ולאומיות כאחת ויש בה בעיות דתיות ולאומיות עמוקות הרבה, שנית, שבין היהדות ובין הנצרות משתרעת תהום עמוקה, ושלישית, שהטוב הדתי והמוסרי שבנצרות שׁאוּל מן היהדות. ולפיכך אין אנו רוצים להישאר בנצרות הזרה לנו ומבקשים להחזיר אותנו לדתנו ולעמנו”. וראש־הקהילה בבודאַפּסט כך מסיים את מכתבו: “מובן, שאנו מקבלים בעלי־תשובה כאלה ברצון. ואני מבקש מאדוני לסַפּר עובדה זו לפרופיסור קלוזנר, שבוודאי ישמח על פעולה זו של ספרו המתורגם”.

כך סיפר לי ד"ר יוסף פאטאי. ולא היה לי בחיי יום מאושר כיום שנודעה לי עובדה משַמחת זו.

ועוד שמחה גרם לי תרגומו של אחד מספרַי.

מר יעקב צוּר (צ’רנו’ביץ'), עכשיו ציר של מדינת־ישראל בפאריס, נשלח על־ידי ממשלתנו לאתונה כדי שיברר, מה נשאר מיהודי־יוון אחר שהתנפלו הנאצים על הארץ הקטנה והאמיצה. והנה קיבלתי מכתב ממנו מאתונה ובו כתב לי, שמר אשר מוֹאיסיס, מי שהיה ראש הקהילה היהודית באתונה בימי פלישת־הנאצים, סיפר לו סיפור נאה ומעניין זה:

– כשנתקרבו הקלגסים של היטלר לאתונה ידעתי, מה יהא גורלי כראש־הקהילה של יהודי־אתונה כשיתפסו אותי הנאצים. הוכרחתי לברוח. יהודי יליד־יוון אני ואין להכיר בלשוני שום הבדל ביני ובין היוונים הנוצריים. התלבּשתי בבגדי־איכר יווניים והלכתי לכפר יווני וביקשתי מראש־הבפר, שמאחר שכל צעירי־הכפר נתגייסו, יקבל אותי לרועה הצאן והבָּקר של הכפר, שהרי אין אני עוד בגיל של גיוס; ובשכר זה יתן לי הכפר מקום ללון ופרוסת־לחם וחתיכת־גבינה פעמַיים ביום. ראש־הכפר הסכים להצעתי – ונעשיתי אני, ראש הקהילה היהודית באתונה וסופר ביוונית החדשה, כפרי רועה צאן וּבקר.

– לא הבאתי עמי שום ספרים – המשיך מר מואיסיס – זולת “קיצור תולדות הספרות העברית החדשה” לפרופיסור קלוזנר בתרגום איטלקי, שיצא ברומי בשנת 1922. שהרי עברית איני יודע לצערי, וזולת יוונית אני יודע עוד רק איטלקית וצרפתית. ובמשך כל ימי־המלחמה תירגמתי בשעת־הפנאי מִמִרְעֵה־הצאן מאיטלקית ליוונית חדשה את כל הספר הקטן־ביחס, ואני מדפיס עכשיו את התרגום פרק־פרק בשבועון היווני־היהודי Εβραιχή Έστία (“הבית היהודי”). ואני מבקש את אדוני (כלומר, את מר יעקב צוּר), שיפנה אל פרופיסור קלוזנר בבקשה, ראשית, שיתּיר לי להדפיס את תרגום ספרו ליוונית חדשה מתוך הגליונות של השבועון בספר מיוחד, ושנית, שימציא לי בצרפתית או באיטלקית את התוספות, שיש להוסיף בספר המתורגם ממה שאין בתרגום האיטלקי ושנוסף במהדורות האחרונות של המקור העברי.

מובן, שהרשיתי להדפיס את תרגום־ספרי ביוונית חדשה. לצערי, רק לפני חדשים אחדים נתפּניתי לחיבור־התוספות, ואני מקוה, שבקרוב ייצא התרגום בספר מיוחד – הספר הראשון ביוונית־חדשה, שניתרגם מעברית חדשה. ואין אני צריך לומר, שאף עובדה זו שימחה את נפשי בימי־המלחמה העגומים.

ובאותם הימים נגמר תרגום גרמני של ספרי “מישו עד פאולוס”; תרגום, שעברתי עליו שורה בשורה ביחד עם המתרגם הכשרוני ד"ר פ. טיבֶּרגר. ואף הגיע הזמן להוציא הוצאה שלישית, מורחבת ומתוקנת, מן התרגום הגרמני של “ישו הנצרי”, שההוצאה השניה מתרגום זה אזלה כולה מזמן. מחוץ לתנאים הרגילים של כל תרגום־ספרַי ללשון זרה הוספתי בחוזה עוד תנאי אחד: שלא יודפסו התרגומים בגרמניה. לא יכולתי להשלים עם הרעיון, שאני והמוציא־לאור של תרגומַי יהא להם עסק עם העם, שרבבות אלפים מבניו ובנותיו רצחו שישה מיליונים מאַחַי ואחיותי. ותנאי זה נתקיים על־ידי “ההוצאה העברית” בירושלים: שני התרגומים נדפסו בשנת 1953 באמשטרדאם שבהולאנד.

כי באותם הימים דוקה התחיל המשא־והמתן של מדינת־ישראל עם גרמניה בדבר “שילוּמים” בעד רציחת־המיליונים. יודע אני, שלא כל הגרמנים הם רוצחים, ומי כמוני למד מדע מפי פרופיסורים גרמניים, שכמה מהם היו אוהבי־ישראל בלב שלם. ואף־על־פי־כן לא יכולתי להשלים עם הרעיון, שמדינת־ישראל, פרי החזון הנבואי, תקבל “שילומים” בעד דְמֵי־אַחַי מידי אחיהם או קרוביהם של שופכי דמי־מיליונים מאחי. ביחד עם מר מנחם בּגין, ראש־"חירות", הבעתי באסיפה ענקית של רבבות אלפי־יהודים בירושלים מחאה נמרצת על משא־ומתן מחפיר זה. אבל לא איימתי בנאומי במעשי־אלמות ולא זרקתי אבנים בחלונותיו של הפארלמנט היהודי הראשון. ואיני מתחרט על המחאה נגד ה"שילוּמים" כמו שאיני מתחרט על שנמנעתי מלזרוק אבנים ב"כנסת". איני מתחרט לא על הדרישה ולא על הפּרישה. מצפוני מחייב את שתיהן גם היום. ראשית, אין מזל־ברכה בדמים (כספים) תחת דמים (ממש). ושנית, טענו כלפי ההתנגדות מתוך הכתוב: “הרצחת וגם ירשת?!”. אבל אליהו הנביא לא דרש מאחאב להשיב לבני־נבוֹת את כרם־אביהם, אלא הרעים עליו בקולו: “במקום אשר לקקו הכלבים את דם־נבוֹת ילוקו הכלבים את דמך גם אתה!” (מלכים א', כ"א, י"ט). אין שילומים לרצח של מיליונים בדם קר על־ידי מיליונים של מארקים.

פרק מ

עבודתי המדעית והפובליציסטית. הוצאה חדשה ומתוקנת של "הרעיון המשיחי בישראל" והתרגום האנגלי של ספר זה. משאל־עם בדבר ירושלים שבוטל. פיטוּרי מן האוניברסיטה והעברתי לפנסיה מחמת זיקנה. צוואתי לטובת האוניברסיטה. מוּעמדותי לנשיא מדינת־ישראל. עבודתי כעורך ראשי של ה"אֶנציקלופידיה העברית". פטירתו של ד"ר מאגנס. קרני" האור האחרונות באפלת־חיי: כנסית־יוון מזמנת אותי לחגיגה לזכרו של פאולוס השליח. האקדימיה הגדולה של בוסטון בוחרת בי לחבר שלה. ממשלת־ישראל מוסרת לפקודתי, כשמלאו לי 75 שנים, סך 300 ל"י, שאני תורם אותן להדפסת ספר מדעי של תלמיד יקר, שנפל במלחמת־השחרור. עירית־נתניה מייסדת פרס על שמי. עירית תל־אביב מכבדת אותי עוד בפרס אחד – על "היסטוריה של הבית השני". אני זוכה להשתתף בהקמתה של "האקדימיה ללשון העברית" בירושלים.

כל יָמַי עסקתי במדע ובמחקר, אבל מתוך עיסוּקי בשני אלה לא שכחתי מה שעַמי וארצי דורשים ממני. ידעתי גם ידעתי, שעבודה כפולה ומשולשת זו מורידה את ערכי בעיניהם של “בעלי המלאכה האחת” שבישראל, אבל לא לכבודי ולערכי הייתי חושש אלא למלא את חובתי לעמי ולארצי. וכך מיד לאחר שהתחילה מלחמת הערביים בישראל ניגשתי, למרות המצב החמרי והרוחני הקשה, להשלים את שתי עבודות־חיי הגדולות: את שני הכרכים האחרונים (כרך חמישי ושישי) של “היסטוריה של הספרות העברית החדשה” (ירושלים תש"ט ותש"י), שכוללים מונוגראפיות שלמות על סמולנסקין (יותר מ־250 עמוד), ברודס וגוטלובר, ביחד עם מחקרים יותר קטנים על בראנדשטֶטר, מאנדלקרן, אלעזר שולמאן, דוד כהנא ואהרון פוריֶס, וכן גם שורה של מונוגראפיות על השמרנים והסוציאליסטים בתקופת־ההשכלה (צווייפל, פינס, יהל"ל, קאמינר, ליברמאן ובן־נץ), ולסוף מונוגראפיה מפורטת (יותר מ־150 עמוד) על מנדלי מוכר־ספרים לכל שלש תקופותיו. ובזה נסתיימה עבודתי היסודית על ספרות־ההשכלה וההמשך הרצוף שלה בחיבוריהם של אותם מסופריה, שהאריכו ימים ופעלו גם בתקופה של חיבת־ציון ולאחריה. ואת “ההיסטוריה של הבית השני” כתבתי כולה מחדש בחמישה כרכים (ירושלים תש"ט–תשי"א): שני הכרכים הראשונים הם שיעורים חדשים מעיקרם, שקראתי באוניברסיטה העברית בשנות תש"ד–תש"ט, ושלשת הכרכים האחרונים הם עיבוד יסודי ומורחב של שלשת הכרכים (ב’–ה') של “היסטוריה ישראלית” משנות תרפ"ד–תרפ"ה. ל"היסטוריה של הבית השני" היתה הצלחה יוצאת מן הכלל: במשך ארבע שנים (תש"ט–תשי"ד) יצאו ממנה ארבע הוצאות, שנמכרו כולן. ואף “ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה” זכתה להוצאה חדשה, וכדי שתהא דבר שוה לכל נפש נעשה ממנה על־ידי תלמידי החשוב, ד"ר בנציון נתניהו, קיצור בשני כרכים, שיש בהם כל מה שנצרך לקורא ואין בהם כל מה שנצרך לחוקר.

ובמשך השנים הללו יצאה גם הוצאה שלישית מתוקנת של “הרעיון המשיחי בישראל” (ירושלים תש"י) ונמסר לדפוס תרגום אנגלי של ספר זה, שנעשה על־ידי פרופיסור סטיינספרינג והמנוח פרופיסור דנבי. ובימים האחרונים הכשרתי לדפוס הוצאה שישית מורחבת ומתוקנת של “ישו הנָצרי” והוצאה שלישית של “מישו עד פאולוס”, כתבתי כמעט ספר חדש מעיקרו בשם “נביאי האמת והצדק” ואני עומד להכשיר לדפוס כרך שלם על הבעיות של תחיית־הלשון העברית וספר של מחקרים מדעיים בשאלות־היהדות ובבעיות מדעיות כלליות, וכן הוצאה מתוקנת של ספרי על טשרניחובסקי. והלואי שאזכה לראות את כל אלה בדפוס בחיי.

אבל ביחד עם זה לא הזנחתי את שאלות העם והארץ.

זכיתי לראות את מדינת־ישראל, משאת־נפשי וחזון־רוחי כל ימי־חיי, והיא אינה כמו שראיתי אותה בחזון כלל וכלל. ידעתי גם ידעתי, שאין האידיאל בהתגשמותו כָּאידיאל הנראה לאדם בחלומו הנשגב; אבל הרי הכיוון של ההתפתחות צריך להיות בדרך אל הגשמת־החזון – ואף סימן ניכר לכיוון זה איני רואה, לצערי הגדול. את ההתלהבות העצומה של עם־ישראל בארצו ובתפוצותיו, שקמה ביחד עם תקומת־המדינה, התלהבות, שהיתה יכולה לקומם את המדינה בזמן קצר, ביזבזנו על־ידי היחס הקל והשטחי לקדשי־האומה. את מאות־המיליונים, שתרם עם־ישראל לשם תקומת־ארצו, ביזבזנו על־ידי הֲצָרת־צעדיהם של ההון הפרטי והיזמה הפרטית ועל־ידי הפיטפוטים על “הסוציאליסמוס בימינו”. את כל המדינה כולה עשינו חולי־חולין וכל המשיכה אליה של רבבות אלפי עולים ותיירים יהודיים ונוצריים כאֶל הארץ הקדושה נתנדפה עד מהרה, ובאה ירידה בעליה, ירידה בחיים הכלכליים וירידה במוסר ובתרבות. “הזאת נעמי?” – שואלים יהודים ונוצרים כאחד. וכי “אל הנער הזה התפללתי?” – שואלים אנשי־הלב בישראל. ואף אני שואל עמהם – ולבי מתמלא צער ויגון. רחוק אני מיֵאוּש ממש, אבל קרוב אני לאכזבה קשה ומרה.

וכדרכי מיום שעליתי על במת־הספרות, פתחתי שוב במלחמת־סופרים כדי לבער את הנגעים המסוכנים, שנתנגעה בהם המדינה הצעירה. פירסמתי שורה של מאמרים ב"הארץ", ב"הבוקר" וב"חירות", שכּינסתי אותם אחר־כך במחברת מיוחדת¹⁰⁹. לעת־עתה נשאר קולי קול קורא במדבר ורק שונאים חדשים נוספו לי על־ידי מחברת זו על השונאים הישנים. אבל מי יודע דרך־הרוח? – אפשר, שיפעלו הדברים, אם לא היום – מחר או מחרתיים. על כל פנים, אני את חובתי לעמי ולארצי מילאתי ומצפוני נקי.

לא נתנה לי מנוחה ההחלטה בדבר ירושלים בינלאומית, ירושלים, שזרים ימשלו בה. ולפיכך כשבאו סטודנטים וסטודנטיות מתלמידַי ותלמידותי באוניברסיטה, רובם חברי אצ"ל, והציעו לסדר משאל־עם בדבר ירושלים, כלומר, לאסוף רבבות חתימות של יהודי־ירושלים, שבהן יביעו תושבי־העיר, למי הם רוצים להשתייך – למדינת־ישראל או לשלטון ערבי או בינלאומי, – מיד הסכמתי לבקשתם של הצעירים והצעירות, שאעמוד בראש־המשאל. ומיד נדפסו רבבות אלפי שאֵלוֹנים ולמחר היו מאות צעירים וצעירות נכונים לעבור בכל פינות־ירושלים ולהחתים יהודים ויהודיות על מחאה חריפה נגד קריעת העיר של דוד ושלמה, של הנביאים ושל החשמונאים, מעל מדינת־ישראל הקטועה. ואולם בשעה 10 בלילה, ואני כבר עליתי על מיטתי, בא לדירתי ברחביה ציר שלוח מאסיפה רבה של ראשי־ירושלים בבקשה נמרצת, שאבוא מיד לבנייני הקרן הקיימת וקרן־היסוד. באתי ומצאתי את כל באי־הכוח של החשובים שבמוסדות־הישוב, במספר אחד־עשר איש, וכמעט כולם דרשו ממני בכל תוקף, שאסתלק ממשאל־העם, שהממשלה הזמנית, שכבר היתה קיימת אז, מתנגדת לו. התווכחתי במשך שעה שלמה עם המתנגדים – ללא הועיל. הם לא השפיעו עלי להעבירני על דעתי ואף אני לא השפעתי על רובם. ופתאום קראו אותי אל הטלפון בשמו של מר משה צֶ’רטוֹק (משה שרת היום), שכבר אז היה ראש המחלקה המדינית בממשלה הזמנית. הוא ניסה להוכיח לי, שעכשיו, בשעה שמתנהלת המלחמה על אישור ההחלטה של או"מ, יזיק משאל־העם לאינטרסים של המדינה. לא הסכמתי לדעתו. אבל הוא דרש ממני בכל תוקף לוותר על משאל־העם ולהודיע תיכף ומיד על־ידי הטלפון, שמשאל־העם נתבטל. אמרתי, שאין אני יכול להכריז על דבר, שהוא נגד הכרתי הפנימית; אני מוכן רק להודיע, שמר צ’רטוֹק, ראש המחלקה המדינית, דורש את ביטולו של משאל־העם. מר צ’רטוֹק סירב, שאודיע את הדבר בשמו. אז סירבתי אני מצדי להודיע בשמי דבר, שאֵיני מודה בצדקתו. לסוף הסכים מר צ’רטוק, שאודיע את הדבר בשמו. בכאֵב־לב הכרזתי על כך בטלפון בשעה האחת־עשרה בלילה, ברגע האחרון ממש. למחר באו אלי הצעירים המחתימים והודיעו לי, שמצב־הרוח בעיר היה בעד ההחתמה, ורק הכרזתי בטלפון מנעה את הרוב הגדול של יהודי־ירושלים לחתום על משאל־העם. ועד היום איני יודע אם טוב עשיתי כּשלא רציתי לעשות דבר חשוב זה נגד רצון הממשלה הזמנית, שלדעתי טעתה בשיקול־הדעת: משאל־עם כזה, אילו יצא לפועל, היה עדות נוספת לדורות־עולם, שירושלים היא כיום כִּבְכָל הדורות לב־האומה, ואת הלב אין לקרוע מן הגוף הלאומי החי.

בר"ח אלול תש"ט מלאו לי 75 שנים, כאמור. וחבר־הנאמנים של האוניברסיטה החליט שנה קודם־לכן, שאין פרופיסור באוניברסיטה יכול להוסיף ולשבת בקתדרה אם מלאו לו 75 שנים אף אם הוא מזקני־הפרופיסורים. הייתי אז פרופיסור זקן, אבל מלא כוח־יצירה, יודע להרצות וחביב על התלמידים. יכולתי עוד לשמש פרופיסור כמה וכמה שנים. אבל “חוק הוא חוק”: עשו “הנחה” בשבילי והתירו לי עוד שנה אחת של הרצאות, ובשנת תש"י עברתי לפֶנסיה. קיבלתי הודעה על כך בחתימתו של פרופיסור אסף ז"ל – הודעה קצרה, קרה, כמו שמודיעים על פיטוריה של עוזרת טובה בבית הגון. כָּאב לי הדבר, אבל לא השפיע עלי לשנות את מסירותי לאוניברסיטה. בצוואתי מסרתי לה את ביתי בתלפיות, את הזכות על הרווחים מכל ספרַי, (חוץ מאחד, “היסטוריה של הספרות העברית החדשה” והקיצור ממנה, שהזכות עליהם נמסרה לגיסתי חיה אליצדק), שיעלו, כשיכונסו כולם מתוך קְבָצים וירחונים, לארבעים כרך, את הספריה העשירה שלי ואת הסכום של 1,500 לא"י (הצוואה נכתבה מיד אחר פטירתה של ציפורה ז"ל, שאז היה זה סכום הגון), שחסכה ציפורה במשך כל ימי־חייה ושמסרתי אותו במזומנים לגיזברות של האוניברסיטה. התנֵיתי רק תנאי זה: שבּיתי או הבית, שייבָּנה על מקומו, ייקָרא על שם ציפורה קלוזנר ושמן הכסף המזומן שחסכה ומן הרווחים מספרַי יפרשו סכום מסוים מדי שנה בשנה כדי שהאוניברסיטה תתן פרס שנתי בכ' בסיוון, יום פטירתה של ציפורה קלוזנר ז"ל, בעד עבודה מדעית בתולדות הספרות או בהיסטוריה של הבית השני על שמה, ויהא הדבר זכרון לאשה נפלאה ולציונית ועברית יוצאת מן הכלל.

לאחר שהוכרז על תקומתה של מדינת־ישראל הגיע הזמן לבחור נשיא למדינת־ישראל. המועמד למשרה רמה זו היה ד"ר חיים ווייצמאן. אילו היה אוסישקין בחיים היה הוא מועמד־שכנגד, שהרי היה כל ימיו מתנגד עקרוני לפוליטיקה של ווייצמאן. אבל אוסישקין מת בתשרי תש"ב. ומכל באי־הכוח של המפלגות בכנסת, שהיו צריכות להשתתף בבחירת־הנשיא, התנגדה בתוקף לווייצמאן רק מפלגה אחת – מפלגת “חירות”. באה לביתי מלאכות של מפלגה זו וביקשה ממני, שאַרְשֶׁה לחבריה בכנסת, שיעמידו את המועמדוּת שלי. והם חשבו, שחוץ מקולותיהם והקול היחידי של לח"י אקבל גם את הקולות של הציוניים הכלליים, שאני חבר למפלגתם מאז ועד היום.

אני ידעתי, שהציוניים הכלליים לא יצביעו בעדי. הרי לא כיסיתי משום אדם, שלמרות מה שאיני חבר ל"חירות" ונשארתי ציוני כללי כל הימים תמכתי במלחמת־המחתרת; והציוניים הכלליים, כציוניים “מתונים”, “מפלגת־המרכז”, לא סבלו ברובם את יחסי החיוּבי ל"קיצונים" ו"חמוּמי־מוח" כעולים לגרדום וכגוֹלים לקֶניה על השתתפותם במלחמת־השחרור.

אבל לא חשבון־הקולות גרם, שאתנגד להצגת מועמדותי לנשיא. באמת לא עלה אף על דעתי, שאני מוכשר להיות הנשיא של מדינת־ישראל.

בּבחירות לכנסת הראשונה קיבלה מפא"י מספר־קולות יותר גדול מכל מפלגה אחרת. ועל־כן נעשה ראש־הממשלה של מדינת־ישראל דוד בן־גוריון ורוב חברי־ממשלתו היו סוציאליסטים. ואיך אהיה נשיא לַמדינה בעוד שאני רחוק מהשקפותיהם של ראש־הממשלה ושל רוב חבריו? – ברור היה לי, שביום הראשון ל"נשיאותי" אסתּכסך עם בן־גוריון סיכסוך רעיוני; והרי אֵיני “דיפלומאט” ולא “עסקן” מפלגתי בכלל. ועל כל אלה – משוקע הייתי אז בספרַי העיקריים ולא היה לבי פנוי להטרדות של הבל, שכל נשיא מוכרח להיטרד בהן, בעוד שלהשפיע על ענייני־המדינה לא יתן לי ראש־הממשלה – ולמה אקָרע מעל עבודתי המדעית לשם כבוד מדומה?

ולפיכך השיבותי למלאכות של “חירות” בסירוּב מוחלט; וביררתי לה את סיבת־סירובי.

חברי־המלאכות פצרו בי להסכים להצעתם. לסוף אמרתי להם:

– ודאי, יש דבר אחד, שמֵניע אותי להסכים להצעתכם: לא הייתי רוצה, שהעולם היהודי והכללי יחשוב, שכל היהדות הארצישראלית כולה מסכמת לפוליטיקה של ווייצמאן ומפא"י, ומן הראוי, שיתגלה בשעת הבחירה של הנשיא, שיש גם מתנגדים לפוליטיקה זו. ומכיוון שברור לי, שאין לי שום תקוה להיבחר, על־כן דוקה מסכים אני להעמיד את עצמי לבחירה. אילו הייתי חושב אפילו רגע, שיש לי תקוה להיבחר לנשיא, לא הייתי מרשה לכם להכריז על מועמדוּתי: אין אני רוצה להיות נשיא בכלל מפני שעדיין יש לי עבודה אחרת בחיי, ובפרט – מפני שאין אני מוכשר להיות נשיא־סטאַטיסטן, בלא השפעה ממשית על חיי־המדינה. אבל מכיוון שאין “סכנה” בדבר שאבָּחר, עשו כרצונכם.

מוּעמדותי הוצגה, ווייצמאן נבחר ברוב־קולות גדול, ואני קיבלתי רק את הקולות של אצ"ל ולח"י, וכמדומה לי, עוד שני קולות של ציוניים כלליים. התוצאות של הבחירה היו איפוא כמו ששיערתי וכמו שרציתי.

ד"ר ווייצמאן היה חולה מסוכן במשך נשיאותו הקצרה. וכשהלך לעולמו אחר גסיסה ארוכה שוב הציעה לפני מפלגת־"חירות", שאהיה מועמד לבחירה בפעם השניה – וסירבתי בהחלט. לא היה שום צורך להפגין שוב התנגדות למועמד, שהוא אדם כשר וציוני טוב והוא רחוק מן הסוציאליסטים הקיצונים, שדוֹחים כל מתנגד לדעותיהם בשתי ידיים.

מיד לאחר שנעשיתי professor emeritus פנתה אלי חברת “מסדה”, בעלת “האֶנציקלופדיה העברית” הגדולה והמפוארת, שאקח על עצמי להיות העורך הראשי של אֶנציקלופידיה זו, שאת הכרך הראשון שלה ערך ד"ר יהודה אבן שמואל (קופמאן) והסתלק מלהוסיף ולערוך אותה.

הייתי עסוק אז בסיום של ספרי העיקריים וקשה היה לי מאד ליטול עלי אחריות של עבודה גדולה וקשה זו. אבל הרעיון של אֶנציקלופידיה עברית וכללית כאחת לקח את לבי באותה מידה, שלא יכולתי לסרב; ובפרט שאֶת עיקר העבודה באנציקלופידיה לקח על עצמו תלמידי היקר, שכבר הזכרתי אותו לשבח גדול, ד"ר ב. נתניהו, ותלמידי מימי ישיבת־אודיסה, החוקר יהושוע גוטמאן, היה אחד מן העורכים המקצועיים שלה. לא יכולתי, לצערי, להקדיש ל"אֶנציקלופידיה העברית" הנהדרת אותם הכוחות, שהייתי מקדיש לה אילו הייתי נקרא להיות עורכה הראשי שנים אחדות קודם־לכן. אבל דומה, שאצלתי מרוּחי עליה בכל הנוגע לתָכנה ובכל הנוגע לסיגנונה כאחד: ביחד עם ד"ר נתניהו השתדלתי לעשותה ספר מחַנֵך: ספר, שאינו רק ספר שימושי בלבד, אלא שמי שיקרא את הערכים הגדולים והעיקריים שבו יהיה משכיל יותר ויהודי לאומי יותר ממי שלא יקרא אותם. לא לחינם הייתי אחד מעורכי “האֶנציקלופידיה הרוסית העברית”, מצד אחד, וערכתי את “החוברת לדוגמה” של “אוצר־היהדות” בהצעתו של אחד־העם מצד שני. חוץ מעריכה ראשית נתתי ל"אֶנציקלופידיה העברית" גם שורה של מאמרים גדולים וקטנים, שאף הם ברובם הם מאמרים מחַנכים ולא מאמרים שימושיים בלבד: המאמרים על “אחרית הימים”, על “איסיים”, על “אפלטון”, על “אחד־העם”, על “אוסישקין”, ואפילו על “יצחק אֶרטר” והדומים לו יש בהם לא רק ידיעות שימושיות בלבד, אלא גם נשמה, נשמת רוח־חיים.

ובימים ההם איבדתי את האחרון בידידַי היקרים והנערצים. בכ"ד בתשרי, תש"ט (1948), מת בשעת נסיעה לאמריקה ד"ר י. ל. מאגנס, שקשר את שמו לנצח בייסודה ובביסוסה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

מה היה לי האדם היקר והעדין הזה יכיר ויידע כל מי שיקרא את הספר הנוכחי, שבו נזכרו הוא וּפעלוֹ, והוא ויחסו המיוחד־במינו אלי, מתנגדו החריף בציוניות, כמה פעמים. זולת אחד־העם, טשרניחובסקי ואוסישקין לא היה אדם זר, שלא ממשפחתי, יקר לי ממנו. חילוקי־הדעות שבינינו לא נתגשרו אף פעם: תמיד נשארנו מתנגדים זה לזה בכמה דעות והשקפות עיקריות. אבל כיבדתי והערצתי את יָשרוֹ ואת האידיאליות וההוּמַניוּת שלו, את אצילותו ואת עדינות־טבעו ואת כשרונו הנעלה להתרומם מעל לכל התנגדות בדעות אם רק הרגיש, שהתנגדות זו באה מתוך מצפון טהור והדעות המנוגדות לשֶלו באו מתוך הכרה פנימית ישרה וכֵנה, לא מתוך פניות אילו שתהיינה. ולפיכך כבד היה אֶבלי על פטירתו של האדם היקר ושל המתנגד הטהור, שלא מצאתי כמותו בכל שנות־חיי הארוכות. הקדשתי לו בחייו אחד ממבחר ספרי: את “הרעיון המשיחי בישראל”, בהקדשה לבבית זו: “לראש הראשון של האוניברסיטה העברית, שכל מעשיו לשם שמים”. וכשסידרה האוניברסיטה העברית שורה שלמה של הרצאות לזכרו היתה ההרצאה הראשונה בסידרה זו הרצאתי על הנושא: “אלהים ומוסר ביהדות ובנצרות” (ירושלים תש"י), שניתרגמה גם אנגלית ברבעון Judaism, I (1952), 325–333; II (1953), 16–30.

ומפני־מה זכה להערצה כזו מצדי יבין הקורא של הספר הנוכחי אם יקרא בו את הסיפור על הסטודֶנטית הרוויזיוניסטית ה. ר., שנאסרה על הפצת כרוזים נגד “הספר הלבן”, ועל יחסו של ד"ר מאגנס למתנגדת־בדעות קיצונית זו.

ואני רוצה לסיים את הידיעות על עשר השנים האחרונות של חיי בטוב – במאורעות משַׂמחים אחדים, שאירעו לי “בין שׂיבה לגבורה”.

כשמלאו לי 75 שנים, בר"ח אלול תש"ט, מסרה ממשלת־ישראל, ששׂר החינוך והתרבות שלה היה אז הסופר והעסקן החשוב מר זלמן שז"ר, לפקודתי סך של 300 ל"י לאות הוקרה לפעולתי הציונית והספרותית, ואני מצדי תרמתי סכום זה במילואו ל"מוסד־ביאליק" כדי שתודפס בכסף זה ובפרס־קלוזנר של עירית תל־אביב עבודת־הגֶמֶר של שלום זמירין ז"ל. תלמיד יקר זה שלי, שהרבה היה יכול לתת למחקר של ההיסטוריה הישראלית אילו היה נשאר בחיים, נפל חלל על הגנת־הגליל כשהתנדב להגן על המושב כנרת ועל שתי הדגניות בהכרה גמורה, שבהגנה זו יכולים הוא ו־23 חבריו רק לעכב את פלישת הסורים לגליל התחתון בלא שיציל את עצמו ואת 23 חבריו החיילים. וביום 18 למאי, 1948, נפל על שדה־הקרב, אבל הוא וחבריו עיכבו בקרבן חייהם הצעירים את הקלגסים הסוריים המרובים במשך 24 שעות עד שבאה תגבורת צבאית מיהודה לגליל והצילה את המצב המסוכן. עבודת־הגמר של זמירין קיבלה את פרס־קלוזנר של עירית תל־אביב, ובדמי־הפרס ובדמי מתנת־הכבוד של ממשלת־ישראל נדפס המחקר המקורי החשוב¹¹⁰ כלול בהדרוֹ על־ידי “מוסד ביאַליק” בצירוף מבוא קצר ותולדות־המחבר שכתבתי.

ולאחר שזכיתי חמש שנים קודם־לכן להיבחר ל"אזרח נכבד" ראשון ברמת־גן, זכיתי גם־כן, שעירית נתניה יסדה פרס על שמי בעד מחקרים בתולדות הבית השני במיוחד, וגדלה שמחתי, שעבודת כל חיי בחקירת ההיסטוריה של תקופה גדולה זו בתולדות עם־ישראל, התקופה, שבה נוצרו התלמוד ליהודים והנצרות לגויים, – עבודה זו לא תישאר בלא המשך. ומקרב לב אני מכיר תודה על כך לכל חבריה של עירית־נתניה וביחוד לראש העיריה מר עובד בן־עמי.

ועירית תל־אביב, שקבעה פרם על שמי בעד מחקרים בספרות העברית החדשה ובתקופת הבית השני של תלמידי המוסמכים, זיכתה אותי עצמי בפרס שני בעד ספרי “היסטוריה של הבית השני”. ואני יודע להוֹקיר מעשה נאה זה של כל חברי עירית תל־אביב וביחוד של ראש־העיריה שלה באותם הימים, עכשיו שר־הפנים של ממשלת־ישראל, מר ישראל רוקח.

וזכיתי גם לשני סימנים של הכרה מצד העולם הלא־יהודי:

בשנת 1951 מלאו, לפי קביעת רוב החוקרים, 1900 שנה מיום שעבר פאולוס השליח מאסיה הקטנה ליוון. לכבוד המאורע הכריזה הכנסיה היוונית־האורתודוכסית על חגיגה גדולה באתונה. וקיבלתי מכתב נאה ביוונית חדשה ובתרגום אנגלי מראש־הכנסיה ביוון, מכתב, שבו אני מוזמן לבוא לחגיגה זו. במכתב נאמר, שהכנסיה היוונית הזמינה לחגיגה הדתית רק יוונים־אורתודוכסים בלבד: לא הוזמנו לא קתולים, לא פרוטֶסטאנטים ולא יהודים. רק אני מוזמן כיוצא מן הכלל מפני שפירסמתי חיבור רב־רושם בשם “מישו עד פאולוס”, שכנראה, קראו אותו נוצרים דתיים ביוון בתרגום אנגלי. השיבותי במכתב עברי מתורגם אנגלית, שלצערי, איני יכול בגיל של 77 שנים לנסוע לאתונה. אך אני מודה מקרב לב לכנסיה היוונית ולראש המכובד שלה, שלמרות הדת השונה וחילוקי־הדעות שבינינו ידעו להעריך בחיוב ספר מדעי אובייקטיווי כספרי “מישו עד פאולוס” וכיבדו אותי בכבוד הגדול להזמינני לחג גדול של הנצרות¹¹¹. ואני צריך להודות, שלא רק מתוך נימוס ודרך־ארץ כתבתי כך במכתבי. באמת נגעה האובייקטיוויוּת של הכנסיה היוונית עד לבי: הרי יש בספרי “מישו עד פאולוס” דברים הרבה, שלא יסכים להם שום נוצרי אדוק בדתו.

ולכבוד גדול יותר מזה זכיתי באותם הימים.

פתאום, בלא שהשתדלתי בדבר ובלא שהיה לי מושג כל־שהוא, מי הציע לחלק לי כבוד גדול כזה, קיבלתי דיפלומה נהדרת מן “האקדימיה לאמנויות ומדעים” בבוסטון שבאמריקה בצירוף מכתב, שבו מודיע לי המזכיר של האקדימיה, שנבחרתי ל"חבר מן החוץ" (Foreign Member) של אקדימיה זו. האקדימיה בבוסטון נוסדה בשנת 1780 וחבריה הם גדולי־הדור. זולת “האקאדימיה הצרפתית” בפאריס, שאינה מקבלת חברים מחוץ לצרפת, אין חשובה כאקאדימיה בבוסטון. מי הציע אותי כחבר לאקדימיה גדולה זו? – לא ידעתי ולא שמעתי אז. רק לאחר זמן נודע לי, שהמציע היה החוקר הגדול האַרי אַוּסטרין וולפסון, המחבר של הספרים הגדולים על שפינוזה, ר' חסדאי קרֶשקש, פילון, ועוד, אחד מגדולי־החוקרים של הפילוסופיה היהודית והכללית לכל תקופותיהן. ולא אכחד, ששמחתי מאד על הכבוד הגדול, שזכיתי לו על־פי הצעתו של אדם גדול וחוקר גדול. רק אחר־כך קיבלתי את ספרו היסודי בן שני הכרכים הגדולים על “פילון” של פרופיסור וולפסון, שבו הזכיר את מחקרי על פילון בספרי “פילוסופים והוגי־דעות” כמה פעמים לטובה. וּכשיצא ספרי “היסטוריה של הבית השני” ושלחתי אותו לפרופ' וולפסון הודיע לי, שהוא מחַזר על פתחי ההוצאות האמריקניות הגדולות וממליץ לפניהן – בלא שנועזתי לבקש זאת ממנו – להוציא את ספרי זה בתרגום אנגלי מפני שעדיין אין ספר חשוב כזה על תקופת הבית השני בשום לשון. ודרך אגב: דברי־שבח כאלה על “היסטוריה של הבית השני” כתב לי גם החוקר הגדול פרופ' אולברייט. ואם יזכור הקורא את הספר הנוכחי, כמה סבלתי במשך 18 שנה עד שזכיתי, שיַתּירוּ לי באוניברסיטה העברית לֵישׁב בקתדרה של תולדות הבית השני, יבין, מפני־מה אני מזכיר פרטים אלה, שנוגעים לעבודת־חיים זו שלי.

ובשנה האחרונה לפני “בגבורות” זכיתי להשתתף בהקמתה של “האקדימיה ללשון העברית” בירושלים לאחר שהייתי חבר ל"ועד הלשון העברית" משנת תר"ף (1919) ועד ייסוּד האקדימיה, ולאחר פטירתו של ביאליק נבחרתי ביחד עם פרופ' טור־סיני לאחד משני הנשיאים של “ועד־הלשון”.

ואין לי בקשה מאלהי־חסדי אלא שיחַייני ויקיימני עד שאזכה לראות את ארץ־ישראל חוזרת לגבוליה בימי דוד ושלמה ובימי ינאי המלך ושלום־ציון המלכה, את רוב עם־ישראל חוזר לארצו מכל תפוצותיו ומקשר את חייו הדתיים־התרבותיים בחייה אלה של מדינת־ישראל ואת הלשון העברית כשהיא נעשית הלשון הראשונה של ישראל בארצו הריבונית והלשון השניה אחר לשון־המדינה בכל הארצות, שעדיין יישאר בתוכן חלק גדול או קטן ממנו.

פרק מ"א

סיכום.

קרוב לשמונים שנה אני היום ודרך ארוכה לקראת התחיה והגאולה עברתי במשך “ימי־שנותינו” אלה, ועוד מעט ואגיע לסוף־הדרך…

וכשאני סוקר לאחור את דרכי הארוכה אני מוצא בה הרים גבנונים, תלולים וקשים לעליה, חֲגָוִים וּנְקָעים הרבה, המון מכשולים וחתחתים, אבל גם מִדְשָאוֹת נהדרות, גני־חמד וכרים ירוקים ופוֹרים, נחלים שוקקים ומעינות של מים חיים. הרבה ראיתי בימי־חיי. העולם הגדול נתגלה לפני בכל רַבְגוֹניוּתוֹ, בכל שִׁפְעוֹ והדרוֹ וגם בכל נוראותיו ותועבותיו.

ובָעיקוּלים וּבַפִיתוּלים של חיי חיפשתי דרך ואיבדתי דרך, תעיתי ומצאתי את דרכי – ושוב איבדתי אותה, עד שמצאתיה מחדש.

תכנית ישרה וטובה היתה לי: אחבר היסטוריה חדשה של עמי ואכתוב ארבעה ספרים גדולים על ארבעת הכיוונים התרבותיים הגדולים של האנושיות: יַוונוּת, נצרות, איסלאם ובודהיסמוס. ורק חלק מן התכנית הגדולה הגשמתי. כי לא הייתי די אכזר בחיי־הרוח. די היה, שמצפוני ילחש לי: הרי זה דבר הכרחי לכתוב מחברת על “הטראנסקריפציה העברית”, או לבקר ספר ממדריגה שניה, או להגיב על תופעה בחיינו ממדריגה שלישית, – ומיד הזנחתי ביודעים את עיקר־עבודתי ועסקתי בטפל. ועל־כן לא הגעתי לגדולות. אכן, לא הייתי די אכזר – אכזר על עצמי.

והרי לא בקלות כתבתי את כְתָבַי. אין לי מאמר קטן – ואין צורך לומר ספר – שלא רק תיקנתי ולטשתי אותו, אלא גם העתקתיו בעצם כתב־ידי כדי לתקן בו תיקון אחר תיקון. ויש כתבים משלי, שכדאי להוליך אליהם את צעירי החוקרים והסופרים כדי שילמדו מהם כמה מרובה העמל, שצריך להשקיע כדי להָראוֹת כ"סופר מהיר", כדי “למחות את הזֵעה מעל הכתוב”, כמו שהיה רגיל לומר אחד־העם: כדי שלא יוכר, כמה יגיעות יגעתי עד שנראה לבני־אדם, שכתבתי את דברי בקלות.

ואף־על־פי־כן ביזבזתי הרבה מזמני על קטנות־ביחס, בעוד שיכולתי להשתמש בזמן זה לגדולות בלבד.

ואולם לא רק אָפיי האישי אשם בזה. אשם בזה גם מצפון חולה, שמכריח אותך לצאת ידי חובה כלפי כל מה שאתה חושב נצרך וחשוב בשביל העם וספרותו. וגרמו לכך גם הזמן המיוחד, שבו חייתי, והמצב המיוחד של עמי בזמן מיוחד זה.

כי לכל אומה יש תקופה בחייה התרבותיים, שבהם חייבים אנשי־הרוח שלה לעסוק במקצועות הרבה. אנגליה וצרפת של המאה הי"ז, גרמניה ואיטליה של המאה הי"ח ויוון וארצות קטנות כדוגמתה במאה הי"ט הוציאו מתוכן בני־אדם, שעסקו גם בספרות היפה, גם במדע, גם בפובליציסטיקה וגם בביקורת. במה לא עסקו, למשל, ווֹלטֶיר או לֶסינג? – והרי ספרות־ישראל במחצה השניה של המאה הי"ט ובמחצה הראשונה של המאה העשרים היתה דומה לספרות הצרפתית והגרמנית בימי וולטיר ולסינג. סופר דואג לתרבות של עמו אסור לו להצטמצם במקצוע אחד, יהא אפילו מקצוע גדול: עבודת־האומה התרבותית קוראת לו לעסוק במקצועות שונים, למלא חסרונות מרובים, כדי שלא תהא התרבות הלאומית כולה עומדת על רגל אחת. רק עכשיו מגיע בתוכנו זמנה של הספֶּציאליזציה. ועדיין אֵיני בטוח, שאף עכשיו הגיע הזמן לכך. בזמני ודאי היה צורך לעסוק בכל מה שעסקתי בו: בהיסטוריה, בביקורת ספרותית, בפילוסופיה, בחקירת־הלשון ובפובליציסטיקה. אילמלא הייתי עושה כך, הייתי מועל בשליחותי לעמי. ולא מעלתי בשליחות זו אף אם ידעתי, שעל־ידי כך אזניח את הגדולות לשם הקטנות. שהרי קטנוּת היתה זו בעיני לשאוף לגדולות על חשבון חובותי לאוּמתי האוּמללה, המדוּכאה והמפרפרת בין החיים והמוות – בין הטמיעה ובין התחיה.

אפשר, טעות היתה בידי, שעבדתי במקצועות שונים ולא עסקתי רק במקצוע אחד – במדע ההיסטורי. אבל האלהים שבלבי יודע, שנתכוונתי בכל עבודותי המרובות והשונות לטובת התחיה השלמה של עמי, ארצי ולשוני. עבדתי את עמי כעובד את אלהיו – ואיזה הפרש יש בדבר במה עובדים את האלהים? –

ולפיכך איני מתחרט, שהלכתי בדרך שהלכתי בה ועשיתי מה שעשיתי. ואילו היתה לי ברירה להיוולד מחדש ולבחור לי דרך־חיים ועבודה רוחנית, הייתי בוחר בדרכי, שהלכתי בה עד היום, ובעבודתי, שעבדתי עד היום. ואני מאושר, שראיתי את עמי מתעורר לחיים חדשים, אף אם לא הכל הוא לפי מה שחלמתי, את לשונו חיה ומדוברת, אף אם לא במידה הנכספת, ואת ארצי – נבנית כמדינה יהודית, אף אם רק מעט־מעט ולא בכיוון הדרוש, לדעתי.

עבדתי בימי־חיי למעלה מכוחותי. טעות גמורה היא מה שחושבים, שהירביתי לכתוב מפני שקל לי לכתוב: אין כותב בִּקְשָׁיֵי־קְשָׁיִים ומרבה לתקן ולשנות את ספריו ומאמריו יותר ממני. אלא שאני הוגה ועובד יומם ולילה ואיני מוציא את זמני וכוחותי לבטלה.

סך־הכל של עבודה מרובה וקשה זו הוא, לצערי, אך תשבורת קטנה בחשבון העבודה הכללית לשם חידוש־פניה של תרבותנו, ואף בחידוש מועט זה על־יָדי לא יכירו ולא יוֹדוּ שונאַי וּמקנאַי המרובים. כי לוחם הייתי תמיד, וטבעי הדבר, שיהיו שונאים וּמקנאים ללוחם; ומשום כך היו רוב־ימַי שורה של התקפות גסות עלי ועלבונות שלא צדק, ייסורים וצער. ואולם אני מתנחם: תשבורת קטנה זו של עבודת־חיי תיכָּנס לתוך הסיכום הגדול של עבודת־עם־העולם לשם קיומו, שחרורו ולשם פעולתו על האנוֹשיוּת. ולהיות אפילו אך טיפה אחת בתוך הים הגדול של יהדות אנושית זו, שהולכת ומתהַווית במשך שבעים וחמש השנים האחרונות (תרמ"א–תשט"ו), הוא, לדעתי, אושר גדול ביותר. כי אושר ניצחי הוא, לא חולף ולא נפסד.

ובהכרה מנחמת ומרגעת זו אני מבלה את שארית־ימי.

ודאי, נשתניתי במשך 62 שנות־עבודתי. שהרי כל מסיבות־החיים נשתנו בהן, והיה זה טימטוּם מוֹחָני להחזיק ביָשן בלא לראות, שהוא חולף וּמתחלף. כשהפועלים היו חלשים בארץ ורדפו אותם נלחמתי בעדם, וכשנעשו תקיפים ורדפו אחרים נלחמתי בהם. הייתי בעד תרגומים לעברית כשהתרגומים היו מועטים; אבל משעה שמבול של תרגומים מאיים להציף את הקרקע העברי המקורי – יצאתי נגדם. וכן בחידושי־לשון, וכיוצא בזה. אבל הנקודה המרכזית של נשמתי – טיפוח־הרגש, קנאוּת מתוך שאיפה לשלֵמוּת, התנגדוּת ליחסיוּת וחצאיות, התנגדות לסטאטיקה והטפה לדו’נאמיקה – נשארה כשהיתה.

ובצרכי־ציבור ובעניינים לאומיים עסקתי כל יָמַי. השתתפתי בקונגרסים הציוניים, בועד של חובבי־ציון, באגודות שונות ובוועידות ובישיבות הרבה. מספרם של הנאומים, שנאמתי בעברית, רוסית וגרמנית, מרובה ממספר שערות־ראשי. ואף כאן לא הגעתי לגדולות: לא נעשיתי מנהיג ודַבָּר לאומה, ואף לא מורה־דור מדיני ותרבותי. וכאן היתה סיבה נוספת על מה שאמרתי בדבר מצפוני החולה: “שתי נשמות” חיו בתוכי כמו בחזוֹ של פאוסט: הנשמה האחת – של עסקן, מטיף, דברן, מוכיח וּמיַסר, בלתי־מרוצה מן הנעשה, קנאי לרעיונו החדש ומורה־דרך לעתיד, קובל על המצוי ותובע את הרצוי; והנשמה השניה – של היסטוריון, של חוקר ואיש־מדע, של מסתכל, בוחן ובודק, של רואה את שני הצדדים של המטבע, שעל־כן אינו יכול להיות קנאי עד הסוף, אינו יכול שלא לראות, שיש מקצת אמת והרבה צדק גם בדעתו של האחר, ש"החוטא מצד השכל אינו חוטא", ועל־כן אסור לרדוף אותו, אסור לעקור אותו ואת דעותיו מן השורש, אלא צריך להתווכח עמו, לשכנע אותו ולא לבוא עליו בטרוניה, ואין צורך לומר, שאסור להזיק לו בגופו או להשמיץ את שמו הטוב. מכאן – התנגדותי לקומוניסמוס עם כל הכרתי בצדקת־החדש שבו, מפני שהיה מיד לאחר שניצח בו את הישן, תוקפני ועריץ, אוסר וּמַענה והורג בלא דיון ארוך ושיקול־דעת מתון. מכאן יחסי הטוב למתנגדים כד"ר מאגנס. אבל מכאן גם אי־האפשרות, שאהיה מנהיג ודַבָּר לאומה, או אף למפלגה אחת: רואה אני את הטוב ואת הרע בכל מפלגה ובכל דעה קיצונית. ומכאן גם אי־האפשרות שלי להיות שלם למרות שאיפתי לשלמות ולמרות הקנאות שבי. שהרי כל שלמות היא ראִיה של צד אחד בלבד והעלם־עין מן הצד השני, וכל קנאות קיצונית מופרזת היא אכזריות כלפי המתנגד; אכזריוּת, שאין בי.

וכי אצטער על כך? – הן ולאו. הן – מפני שבטבעי היו שרשים של גדוּלה, שנבטו ולא צמחו, או שצמחו ולא גדלו. ולאו – מפני שאיני חושב, שאדם צריך לחיות לפי השאבלונה המקובלת. מי יאמר לי, שיותר חשוב לכתוב ספר אחד שלם על מהר"ם מרוטנברג מלחבּר ארבעים ספר, שבכל אחד מהם אין שלמוּת, אבל יש חידוש, יש דבר מקורי – ודבר נצרך לאומה, ללשונה ותרבותה? – מי יאמר לי, שלכתוב מאמר מחקרי על ועד ארבע־ארצות הוא דבר חשוב, ולהילחם בחלוקת־הארץ או באידישיסמוס, או לכתוב מאמר־בּיקָרתּי על ספר טוב, אינו דבר חשוב כלל? – חכמינו אמרו: “והוי זהיר במצות קלה כבחמוּרה, שאין אתה יודע שכרן של מצוות”¹¹². ואף אני הייתי זהיר בעבודה לאומית קטנה כבגדולה, שהרי אין אני יודע מתן־שכרה של עבודה זו. הרמב"ם הגדול שבגדולים, שכתב ספרים ענקיים כ"משנה תורה" ו"מורה־נבוכים" ושהיה עסוק כל־כך בריפוי, עד שהיה סועד רק פעם אחת ביום, לא נתעצל וכתב קונטרס שלם על “שמות קודש וחול”¹¹³, שבו פֵירט אחד־אחד כל שם־אלהים, שהוא קודש, בהבדל מאותם שמות־אלהים, שהם חול. ולמה אי־אפשר לאדם, שחלילה לו להידמות לנשר הגדול, שיכתוב חמישה כרכים של “היסטוריה של הבית השני” ושישה כרכים של “היסטוריה של הספרות העברית החדשה” ובתוך כך יכתוב גם מחברת קטנה על “טראנסקריפציה עברית” או “דיקדוק קצר”? – הרמב"ם, שאמר: “מימי לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת”, כלום היה הוא עצמו בעל מלאכה אחת? – ואם זהו כלל, מפני־מה אי־אפשר שיהא גם יוצא מן הכלל? – בהערכתו של אדם עולה על בינוניות צריך לבקש את הדבר, שבו אינו דומה לאחרים, ולא את הדבר, שבו הוא דומה לאחרים.

דבר אחד אני יכול רק להוסיף: האלהים שבלבי יודע, שלא כתבתי מעולם שום ספר ושום מאמר מתוך איזו פניה פרטית שהיא: לשם כסף, או לשם כבוד, או כדי למצוא חן בעיני מישהו. יכולתי לטעות ובוודאי טעיתי לפרקים; אך בדברים, שהם נגד מצפוני, הייתי חזק כברזל ולא וויתרתי על שום עיקר ושום הכרה פנימית בשום מחיר חמרי או רוחני שהוא. וזאת נחמתי בחולשתי, שנתגלתה בדברים שאינם עקרוניים, חולשה, שהזיקה לי לא מעט, שלא נתנה לי לעשות גדולות, אבל לא הזיקה לאחרים ולא גרמה לי רפיפוּת מוּסרית, שתהא מופת ודוגמה רעים לדור.

תאוות שלא נמלאו אין לי. ושאיפות לכסף ולכבוד לא היו לי אף כשהייתי צעיר. אם לפעמים דיברתי טובות על עבודותי לא היתה זו התפארות: דיברתי לפרקים על ספרי־עצמי כמו שהייתי מדבר על ספרי־אחרים. לשתוק “משום נימוס” ו"טאקט" ולהחביא את הגאוה בלב הרי זו ענוַתְנות כוזבת וטאקט חיצוני בלבד.

אם הייתי קובל על היחס הרע אֵלי לא היה זה מתוך תשוקה, שידברו ויכתבו עלי טובות, אלא מתוך הכרת העוול הנעשה לי מחמת שנאה וקנאה, עוול, שהייתי קובל עליו יותר ויותר כשהיה נעשה לא לי אלא לאחר (למשל, לטשרניחובסקי, לבן־יהודה, לד"ר מאגנס, לאוסישקין).

בנים ובנות אין לי, אבל תלמידַי ותלמידותי יקרים לי מבנים ומבנות. כל הימים דאגתי להם ועשיתי בשבילם כל מה שיכולתי. והשתדלותי כיום היא – לתת להם אפשרות לפרסם את מבחר עבודות־הגמר ועבודות־הדוקטור שלהם ולסדרם בעבודה מתאמת להם והוגנת להם. מעולם לא היה לי משוא־פנים ביחס לאחד או לאחת מהן. והיה מעשה בפרס אחד־העם, שכתבו שני חיבורים לשם קבלת־הפרס בת־בן־דודי האהובה לי כבת ותלמיד זר ומוזר לי, והיו שלשה שופטים לפרס זה, שני פרופיסורים לפילוסופיה ואני, ואחד מן הפרופיסורים המפורסמים הציע לזַכּוֹת את בת־בן־דודי בפרס זה, ויכולתי בקולי להכריע את הכף לטובתה. אבל מצאתי, שעבודתו של התלמיד הזר היא יותר מקפת – והכרעתי בקולי את הכף לטובתו של התלמיד הזר. כי רק קנֵה־מידה אחד להערכתם של תלמידַי היה בידי: ידיעותיהם וכשרונותיהם ועבודתם המדעית.

ויש לי בקשה גם אליהם:

אל יהיו עבדים נרצעים לתורת־רבם, שהרי אם כן לא תהא התקדמות במדע, שהוריתי להם. אך כשיבקרו את עבודותי המדעיות וישיגו עליהן, יעשו כך לא בקלות־ראש ולא בביטולו של מי שקדם להם. יכירו וידעו, שהרבה עמל ויגיעה השקעתי במחקרים שלי, ואם עירערתי על דעותיהם של החוקרים, שקדמו לי, עשיתי כך תמיד מתור הכרת־אמיתותו של הפתגם הלאטיני: Errare humanum est (לטעוֹת זהו אנושי), והתייחסתי בזהירות ואף בכבוד לַטוֹעים, שטעותם באה לא מתוך פניה וקלות־דעת, אלא מתוך מצבו של המדע בזמנם או מתוך תפיסת־העולם של דורם. יבקרו, אך לא יבטלו. יבקשו בחקירתם את האמת, אבל לא את החידוש החריף, שאינו אמת אלא ברק מסַנוור. בקיצור: היזהרו מפני החידוש לשם החידוש!

ויש לי “תפילה” אחת חמה, שכוללת כמה וכמה “בקשות”:

ראשית, שאספיק לעַבּד עיבּוּד חדש של כרך א' (הקטן) של “היסטוריה ישראלית” מראשיתה עד גלות־בבל. כי לא רק בתולדות הבית השני נראה לי, שהיה לי מה לחדש, אלא יש לי לומר מה שלא נאמר גם על תולדות הבית הראשון, שהוא קשור כל־כך בבית השני.

שנית, הייתי רוצה להמשיך בהוצאת ספרי־הנביאים והכתובים עם פרשגן, ולכל הפחות לתת פרשגן לספר הושע הקשה לפרש ולשיר־השירים.

ועוד שלישית: חלמתי כל ימי־חיי לכתוב כרך גדול על “הלשון העברית מתקופת־ההשכלה עד תקומתה של מדינת־ישראל”, שחומר בשבילו יש הרבה בששת הכרכים הגדולים של “היסטוריה של הספרות העברית החדשה”. בספר כזה רציתי להראות, כיצד נעשה על־ידי מצב־הלשון בתקופה הגדולה של ספרות־ההשכלה הכרח גמור להחיות את הלשון־שבכתב עד שהיתה מוכרחת ליעשות לשון־שבדיבור ממילא.

אלו הן שאיפות מדעיות. אבל יש לי עוד שתי בקשות נוגעות לחיים:

יהי רצון, שאזכה לראות בנחמת־ציון, בגאולה השלמה, כשארץ־ישראל משני עברי־הירדן תהא מדינה יהודית עצמאית ושכל שארית־הפליטה של הגולה באירופה, באסיה ובאפריקה (עדות־המזרח) תעבור לארץ־ישראל, וארץ־חמדה זו תקלוט עם גדול בן כמה מיליונים, שאף היהדות באמריקה, בבריטניה הגדולה ובדרום־אפריקה תתמזג עמו מעט־מעט.

ולסוף, תפילתי האחרונה: יהי רצון, שלבי לא יתקשה בזקנתי ושלא אחדל מלאהוב בני־אדם: הרי מעשי־הזוועה של “עם המשוררים והפילוסופים”, בסיועם של הפולנים, הליטאים, האוקראינים, ועוד, ומתוך שתיקתן של שאר האומות הדמוקראטיות, עלולים לעשות אדם לשונא־בריות.

ויהי רצון, שלא אחדל מלאהוב את עמי, העם הגדול המקטין עצמו במעשים של קטנות ושפלות, העם הרם – והשפל, שקשה כל־כך לאהוב אותו מחמת חסרונותיו כמו שקשה לשנוא אותו בשים לב למעלותיו ולעבר הגדול שלו. כי אין לך ירידה לאדם כתיגבורת של הקנאה והשנאה לעת־זקנה וכטענה, ש"הימים הראשונים היו טובים מאלה". תמיד בדקתי את טענותי כלפי החדש וכלפי הדור הצעיר לאור טענה זו של כל הזקנים, של כל הדור ההולך, שבז לדור הבא שלא בצדק. ותפילתי היא, שלא אכָּשל אני עצמי בטענה זו של “פוחת והולד הדור” בימי־הזקנה. כי טענה כזו עושה את האדם שונא כל חדש, שונא כל התקדמות ותיקון חברותי. ואין לך מידה רעה מזו. ותפילתי היא – שלא תדבק בי מידה זו עכשיו כמו שלא דבקה בי כשהייתי צעיר.

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי, אֱלֹהִים,

וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵש בְּקִרְבִּי"¹¹⁴.

ואז לא תבייש זקנותי את ילדותי.

ירושלים־תלפיות, ב' לר"ח אלול תש"ד–כ"ד בשבט, תש"ה;

התוספות להוצאה שניה: תל־אביב, אדר ראשון ושני, תשי"ד.