לזכרה הקדוש לי של צפורה קלוזנר – וְיֶרְנִיק ד"ר יוסף קלוזנר בווארשה בשנת 1903

 

כעין פתיחה    🔗

בכ"ד בשבט, תש"ה, נשלם בכתב הספר הנוכחי, ומסיבות שונות נגמר בדפוס רק לאחר שנה ויותר. ובינתיים אירע בחיי המאורע הנורא במהותו וּבפתאוֹמיוּתוֹ: נלקחה ממני שמש־חיי, משענתי היחידה בדרך־חיי הקשה במשך ארבעים וארבע שנים, ציפורה שלי, שהספר הנוכחי מרבה כל־כך לספר עליה.

עוד בפסח תש"ה ביליתי עמה ימים נפלאים ברמת־גן: הרי ציפורה היתה חברתי ובת־לויתי בכל מקום ובכל זמן. ובי"א באייר, תש"ה, השתתפה בחלוקתו של “פרס־קלוזנר” מטעם עירית תל־אביב, כשארבעה ממבחר־תלמידי קיבלו ארבעה פרסים לשם הדפסתם של מחקריהם המצוינים בספרות העברית החדשה. כמה קרנו פניה בשעה מאושרת זו! – הרי תלמידי היו גם לה כבנים, וכבוד, שנעשה לבעלה, היה לה ככבוד־עצמה.

הוּזמַנוּ שנינו ביחד עם המשורר המופלא אוּרי צבי גרינבּרג לבית ידידינו המסורים, הציוניים המצוינים מרים ודוד סמילאנסקי (שנפטר בתשי"ד) בתל־אביב, לסעודת־ערב. אבל ציפורה היתה מלאה שמחת־נעורים על חגיגת־הפרס הנאה וביקשה לראות קודם־לכן את הים התל־אביבי, שאָהבה אַהבה יתירה כבת־אוֹדיסה השוכנת לחוף־הים. וכמה צהלה לקראת שקיעת־החמה הנהדרת כשׁכּדוּר־הארגמן הגדול כאילו נשׁר לתוך הים! כאילו לבה הגיד לה, שזו הפעם האחרונה, שהיא רואָה את הים… ובשעת סעודת־הערב הפליאה את המסובים בתגובתה הצעירה על כל הנעשה בתוכנו ועל כל מה שדוּבר עליו בשעת השיחה. לא לחינם הקדיש לה מר גרינברג, שכיבד אותה מאז, הספד קצר ונרגש ב"הבוקר" ימים מועטים לאחר פטירתה. זכרה לו, אלהים, לטובה!

בחג־השבועות, שחל ביום השישי, הלכה להתפלל בבית־הכנסת שבתלפּיוֹת, ואחר התפילה חזרנו משם ביחד הביתה. וּפתאוֹם שילבה את זרועה בזרועי ואמרה בהתרגשות:

– יוסף! כמה אנו מאושרים! אנו שותפים בדעות, אנו עובדים ביחד ואנו אוהבים זה את זו כל־כך – כלום יש אושר גדול מזה?

ולחצה את ידי אל לבה ועיני־הקטיפה מלאות־הרוך שלה נתמלאו דמעות…

זה היה הטיול האחרון שלנו.

בשבת, אסרו־חג־השבועות בארץ, עוד קיבלה אורחים והיתה עליזה ורעננה והתעניינה בכל דבר ציבורי וציוני. וביום הראשון בבוקר קמה ועשתה את עבודת־הבית הרגילה, – ופתאום שמעתי בחדר־עבודתי קול־צעקה מחדר־השינה: “יוסף!” – וכשמיהרתי אליה כחץ מקשת כבר מצאתיה מוטלת על הרצפה מתעלפת… הזעקתי את השכנים, קראו לרופא – ובקושי נתעוררה מהתעלפותה. ומאז לא חזרה עוד לאיתנה: ירדה פעמיים מעל המיטה, אבל חזרה ושכבה; וכך חיתה עוד שנים־עשר יום (ח’–כ' בסיון, תש"ה). ואולם אף שכוּבה במיטתה סידרה את העניינים של “בנות־ברית”, שהיתה הנשיאה שלהן, ודנה בענייניהן של “התאחדות־נשים לשיווי־זכויות” ושל “נשי ברית הציונים הכלליים”, שהיתה חברת־הועד שלהן, וכן גם בענייניו של בית־הספר הציוני הכללי מייסודה של הגברת פנינה שוואַרץ. ועוד יומיים קודם פטירתה דרשה ממני להשתתף בישיבת־האוניברסיטה, שבה צריך היה לבחור בציר לועידה של חבר- הנאמנים האוניברסיטאי בלונדון, כדי שייבחר הפרופיסור המתאים לתפקיד זה, בעוד שאני רציתי להישאר עמה בבית לרגל מחלתה; וכן גם זירזה אותי יום אחד קודם פטירתה להשתתף בועדה משותפת של פקידי־הממשלה היהודיים וּועד־הלשון לשם קביעת מונחים בעברית בשביל משרדי־הממשלה ופעולותיהם: “אנו מדברים על מדינה עברית – ועדיין אין לנו מונחים אפילו בשביל משרד מדיני!”. אלה היו דבריה, שבהם עוררה אותי לעזוב אותה חולה במיטתה ולהשתתף בישיבה ראשונה של ועדה חשובה זו.

ועוד בעשר בלילה ביקר אותנו גיזבר־האוניברסיטה, מר מ. שניאורסון, שבא לשאול לשלומה – והיא שמחה על כך והתעניינה בשאלות האוניברסיטאיות העומדות על הפרק. ובשעה אחת־עשרה לפני חצות־הלילה נרדמה בשקט כשהיא רק מתאוננת על מיחוש־עיניים. ולאחר ארבע שעות, בשעה שלש אחר חצות־הלילה, אור ליום כ' בסיון, תש"ה, נתעוררתי פתאום משנתי וראיתיה גוססת… ועד שהבהלתי את הרופא לא היתה עוד בחיים… “שטף־דם במוח” – קבע הרופא – – –

מה שהיתה בשבילי יראה כל קורא את הספר הנוכחי. לא שיניתי בו כלום ממה שכתבתי עליה בחייה כדי שלא יתקיים בה: “אחרי מוֹת קדושים אמוֹר”. במשך ארבעים ושבע שנים (עוד שלש שנים קודם חתונתנו כבר כמעט לא היינו נפרדים זה מעל זו) לא צעדתי צעד בחיי הפרטיים והלאומיים ולא כתבתי פרק בספרַי ובמאמרי המדעיים והספרותיים, שלא היה לה חלק בהם: או זירזה אותי לפעולה ולכתיבה או ניהלה אותי בעצתה השקוּלה והנבוֹנה. שהרי אף פעם, בכל חיינו המשותפים הארוכים, לא עמדה לפניה שאלת הכסף או הכבוד: הכריעה בכל מעשיה ובכל עצותיה לי ולאחרים שאלת־המצפון. ולא גוזמה תהא אם אומר: כשאיבדתי אותה איבדתי את הכל. ואם אני מוסיף לעשות משהו גם עכשיו הרי זה מפני שדמוּת־דיוֹקנה הטהורה עומדת לפנַי תמיד וכאילו אומרת לי: “המשׁך בעבודה וסַיים מה שהתחלת! חובה מוסרית היא זו!”.

היא חסכה מפיה ממש כדי לצבור סכום ידוע, שבאמצעותו אוכל לעבוד במנוחה אם מצפוני ידרוש ממני לפרוש מן האוניברסיטה. ולפיכך מצאתי לנכון למסור כל סכום זה בשלמותו לאוניברסיטה כ"קרן על שם ציפורה קלוזנר", שיינתן ממנה כל שנה ביום־פטירתה, בכ' בסיון, פרס הגון להדפסה של מבחר המחקרים בתולדות בית שני ובספרות עברית חדשה, שיחברו המוסמכים והדוקטורים של האוניברסיטה העברית בירושלים. ואני מבקש מכל מכבדיה ומכל מכבדַי להוסיף על קרן זו לשמה ולזכרה כנדבת־לבם.

ועל קברה בהר־הזיתים הקימותי מצבה, שעליה חקוקים, זולת שמה ושם־אביה (ר' אריה וויֶרניק), יום־הולדתה (י"א בניסן, תרל"ז) ויום־פטירתה (כ' בסיון, תש"ה), הטורים המועטים הללו:

הַשֶּׁמֶשׁ זרָחְהָ בְּבֵיתֵנוּ כָּל עוד הִיא הָיְתָה שְרוּיָה בְּתוֹכוֹ,

וְאַהֲבָתָהּ הָעַזָּה מִמָּוֶת חַיָּה מֵעֵבֶר לַקֶּבֶר,

וַבֲעבֹודָתָהּ הַלְּאֻמִּית הַצְּנוּעָה הָיְתָה מוֹפֵת לְרַבִּים.

ויהא גם ספר זה, שזולתה היה חסר הרבה מתכנו העיקרי, מצבת־עולם לאשה כשרה וצנועה, משכלת ורבת־פעלים, ולאומית וציונית, שאין רבות כמותה, שהיתה בשבילי אשה אהובה וחבֵרה־לעבודה כאחת ושזכרה לא ימוש מלבי כל עוד נשמת־שדי תחַייני!

ירושלים־תלפּיוֹת, כ' בשבט, תש"ו.

 

להוצאה השניה    🔗

יותר מעשר שנים עברו מיום שיצאה ההוצאה הראשונה של האַוּטוֹביוֹגראפיה שלי “דרכי לקראת התחיה והגאולה”. הספר הקיף שבעים שנות־חיים. זכיתי לחיות עוד עשר שנים. “שנים של חסד” קוראים לשנים כאלו אם נשאר בהן לאדם כוח לא רק לתפוס את הנעשה ולחשוב עליו אלא גם לעבוד וליצור בהן. וכשאני מסַכּם את עבודתי המדעית והספרותית במשך עשר השנים הללו אני יכול רק להודות לאלהי־חסדי, שזיכני בתוספת־חיים בפרק־זמן חשוב כזה. הרי אני, שזכיתי להשתתף בקונגרס הציוני הראשון כסופר צעיר, זכיתי לראות בתקומתה של מדינת־ישראל גם־כן לא כמסתכל בלבד.

האַוּטוביוגראפיה הניתנת בזה לפני הקורא יש בה תיקונים שונים – תיקוני־סיגנון ותיקוני־תוכן. אבל עיקר־חידושה הם שלשת הפרקים ל"ח, ל"ט ומ', שבהם ניתָּארוּ המאורעות והמעשים החשובים ביותר לישראל במשך שנות תש"ד–תשי"ד, שרק הדורות הבאים יהיו מוכשרים להעריך את כל גודל חשיבותם ההיסטורית. את שלשת הפרקים הללו קראתי בשם “משֵיבה לגבורות”. וכמו בכל האוטוביוביוגראפיה כולה, חיי־הפרט משולבים בהם בחיי־הכלל. וכך משתקפת בפרקים הללו היסטוריה של עשר שנים עשירות־תוצאות לכלל כפי שראה אותן אדם מישראל, שלבו היה עֵר לכל הנעשה בעולם בכלל ובעמו בפרט מילדותו ועד זיקנה ושיבה, ולמעלה מהן – עד שנות־"גבורות". ואני רוצה לקוות, שימצא חפץ בקריאתם כל מי שחיי עמו בארצו קרובים ללבו.

תל־אביב, ג' באדר, תשט"ו.

 

פרק א    🔗

מוצאי. ר' אלכסנדר זיסקינד ור' יוסילי. אבא ואמא – שני הפכים.

אני, יוסף גדליהו (בשמי המלא) קלַאוּזנֶר (ולא “קלוֹיזנר”, אלא קלַוּזנר, כמו “לאוּ”), נולדתי בראש־חודש אלול, תרל"ד (2/15 לאַוּגוּסט, 1874) בעיירה אולקֶניקי, פלך ווילנה (ליטה), מחוז טרוֹקי (“עיר־הקראים”), לאבי ר' יהודה ליב ברבי יחזקאל ולאמי ראשֶׁה קיילה בת ר' אלכסנדר זיסקינד ברא"ז. מצד אבי מוצאנו – כמו ששמעתי בילדותי מפי הסבא ר' יחזקאל קלוזנר – מר' אברהם קלוזנר (ולפיכך אני נהוג לחתום כמותו “קלוזנר” ולא “קלאוזנר” או “קלויזנר”), בעל ה"מנהגים", רבו של ר' אייזיק טירנַאוּ, – מר' אברהם זה, שחי בווינה במאה הי"ד; ומצד אמי מוצאי מר' אלכסנדר זיסקינד, בעל “יסוד ושורש־העבודה” ובעל ה"צוואה" המפורסמת, שחי בהורודנה (גרודנו) שבליטה במאה הי"ח (מת בשנת 1794). בסיבת שני ספריו אלה ומחמת חסידותו המופלגת בחייו נעשה רא"ז קדוש באומה: על קברו נבנה “אוהל”, שאדוקי־הורודנה היו באים להתפלל בתוכו עוד לפני שישים שנה, כששהיתי בהורודנה בקיץ שנת 1894. הספר “יסוד ושורש־העבודה” זכה ל־12 הוצאות, לכל הפחות, וה"צוואה" יצאה עוד בשנת תרפ"א – בהוצאה החמש־עשרה, ובין המון ההוצאות הללו יש גם הוצאה, שיצאה בשנת תרס"ה – בארם־צובה! – ובאיזה סידור “נהורא השלם” לא באו ה"הנהגות" המפורסמות של ה"יוש"ה" (“יסוד ושורש־העבודה”)? –

פעם אחת ישבתי בהיידלברג בביתו של פרופיסור הרמאן שפּירא ושוחחנו על ערכו של ה"יחוס". אני, סטודנט צעיר ומלא דעות מהפכניות, ביטלתי את חשיבותו של המוצא היחסני ואת ה"מיוחסים" כעפר־הארץ. פרופיסור שפירא, שנעשה שמרני לעת־זקנה, העריך את ה"יחוס" הרבה: מורשת־אבות – אמר – היא דבר גדול וחשוב: רק אילן־היחס מצמיח פרי טוב. אז אמרתי בצחוק:

– אם יש ערך ל"יחוס" הרי אף אני יחסן: אני דור חמישי לר' אלכסנדר זיסקינד מהורודנה.

הפרופ' שפירא נתרגש כולו ואמר:

– אם כן, הרי אתה ציוני בדור החמישי!

והתחיל מבאר לי את דבריו אלה: ראשית, בסוף הספר “יסוד ושורש־העבודה”, דפוס ראשון, באו פירוט של גבולות ארץ־ישראל ותיאור של בית־המקדש מתוך רמז ברור, שהגאולה קרובה; ושנית, פרופ' שפירא שמע מזקנים, שעדיין הכירו את ר' אלכסנדר זיסקינד הזקן (שמת רק בשנת תקנ"ח, כאמור), דבר נפלא זה: ר' אלכסנדר זיסקינד בא לגרמניה, נע ונד שם מעיר לעיר וקיבץ כסף לשם ישוב ארץ־ישראל – ונאסר בברֶמֶן או בהאמבורג (איני זוכר עוד בדיוק את העיר) על־ידי השלטונות מפני שבימים ההם אסור היה להוציא כספים מערי־גרמניה לחוץ־לארץ בלא רשיון מיוחד. שנה ומחצה ישב במאסר ונפדה בממון הרבה על־ידי יהודי־הורודנה. ואולם מיד לאחר שנשתחרר התחיל שוב מקבץ כספים לישוב ארץ־ישראל. וכשהעירו אותו על הסכנה שבדבר השיב:

– וכי בשביל שיש לי סכנה להאסר ירעבו ללחם היושבים לפני ה' בארץ־הקודש?

כזה היה אבי־הסב של אמי¹.

אבי ואמי היו שני הפכים.

אבי' ר' יהודה ליב, היה בן־כפר, כי ר' יחזקאל אביו (אבי־אבי) חכר אחוזה בכפר פּוֹֹּפּישׁקי (פופישוק), בפלך ווילנה, ואחר־כך – בכפר רוּדניק, באותו פלך, והיו לו שם פרות וכבשים, שדות וגינות וגני־פרי.

אבי היה חזק בגופו ופשוט ושלם בנפשו. למד תורה מפי מלמדי־כפר, ואף בעיירות הסמוכות לכפר, ידע תנ"ך ולמד גם גמרא, אך למדן גדול לא נעשה. הלימוד המופשט לא משך את לבו. הוא אהב את הטבע ואת החיים עם סכנותיהם וסערותיהם. היה איש־מעשה, בעל הבנה טבעית ובלתי־אמצעית של בני־האדם ושל מסיבות־החיים, אבל כל הפשטה וכל פילפול, כל חריפות וכל התחכמות היו זרים לרוחו ושנואים עליו. הוא לא היה אדוק במובן של אותם הימים אף אם היה מקיים, כמובן מאליו, את המצוות המעשיות החמורות לכל פרטיהן. לאחר חתונתו ניסה להיות סוחר־תבואה – ולא הצליח: זרה היתה לו הערמה של התגרנים מישראל. אז קנה לו סוס ועגלה והיה מוליך ומביא סחורותיו וסחורות של אחרים מן התחנה הסמוכה לאולקניקי אל העיירה ומן העיירה אל התחנה, וגם אל העיירות הסמוכות. ודרכו היתה בסופה וסערה. היה דופק בסוסו וטס כעל כנפי־רוח. לא היה נמנע מנסיעות אף בסופות־שלג, בגשמים עזים ובקור צורב ואף בחלקלקות של קרח. יותר שהדרך היתה מסוכנת יותר היתה מושכת את לבו. פעם נשבר הקרח מתחת לעגלה טעונת משא כבד, שיָשב בתוכה. ואז קפץ מן העגלה והרים אותה ואת המשא וסחב אחריו את הסוס עד שיצאו מתוך הנהר, שהיה מכוסה קרח עד סמוך לחוף, אלא שהקרח הדק־ביחס לא היה יכול לשאת עליו משא כבד של עגלה ומטען ואדם בתוכה. כשעבר אבא לאודיסה, כמו שיסופר להלן, ומוכרח היה לעסוק בחנוונות, הרגיש כאילו נתקצצו כנפיו או כאילו היה דג, שמשו אותו מן המים וזרקו אותו אל היבשה. על־כן היה מאז מרוגז כל הימים, אף־על־פי שהיה שמח וטוב־לב מטבעו, אוהב חברה ואוהב זמר והלצה. ומתוך הרגשה מרה, שהוא אינו במקומו בעיר הגדולה, עוסק במסחר פעוט, סגור בחדר צר ומרוחק מן הטבע, היה מתרגז ומתרעם תמיד, עד שחלה ומת קודם זמנו: היה רק בן 57, ולפי חוסן־גופו הרי זה קיצור־ימים בשבילו. הוא מת באודיסה בערב סוכות, תרס"ה (1904).

אמי היתה לא בת־כפר אלא בת־עיירה. שם־משפחתה ברא"ז הוא ראשי־תיבות: “בן ר' אלכסנדר זיסקינד”. אבי־אביה, בנו של רא"ז, היה ר' יוסילי – צדיק תמים, שישב כל הימים והגה בתורה. הוא היה נוהג לישב בבית־המדרש כל חמשת ימות־השבוע וללמוד תורה כל היום, בהפסקות קצרות לשלש סעודות־היום, שהיו מביאים לו לבית־המדרש. אף בלילות לא היה חוזר לביתו, אלא היה יושב ולומד עד חצות, ומחצות ואילך היה ישן שינה חטופה בישיבה על־יד עמוד־הלימוד שלו, וכדי שלא יַרבה לישון יותר מ־4 שעות (“ישנתי אז – בגימטריה 8 – ינוח לי” – בגימטריה 40, כלומר, יש לישון 8 שעות בתוך שתי יממות, שהן 48 שעות) היה תוחב נר דולק בין אצבעותיו, וכשהנר היה מתחיל להבהב את אצבעותיו היה מתעורר ומתגבר כארי לעבודת־הבורא – לתורה ולתפילה. בערב־שבת היה חוזר לביתו. פרנסת־ביתו באה מחנות של אריגים, שאשתו היתה מנהלת אותה. זו היתה אשת־חיל, חכמנית ותקיפת־רצון, שהערצתה לבעלה לא ידעה גבול. היא מתה מיתת־נשיקה בת 83 שנים. כשהיה ר' יוסילי חוזר לביתו בערב־שבת היה ניגש למגֵרת־הכסף שבחנות של אשתו, מוציא משם את כל דמי־ה"פדיון", שמצא באותה שעה (אשתו היתה אומרת אז בהלצה: “הגנב שלי כבר גנב מחנותי את כל הכסף”), נוטל מטפחת גדולה, עושה אותה עניבות־עניבות, ובכל עניבה היה צורר סכום של כסף, קורא לאמי – נכדתו בת־השמונה – ומשנן לה בעל־פה: “צרור זה לפלוני” ו"צרור זה לפלונית", ומצווה אותה, שתלך ותביא את הכסף למי שנועד לו, ואם ישאלוה: “מי השולח?” – תשתמט ותאמר, שזה לא עסקה (הרי לשקר ולומר, שאינה יודעת – אסור!). וכך היתה אמא בילדותה מחלקת “מתן בסתר” של הסבא הנפלא, וכל שנות־חייה היתה מספרת לי על כך בהתרגשות מרובה ונוטעת מידה טובה זו גם בלבי ובלבותיהם של שאר בניה ובנותיה.

וצדיק גמור זה לא היה נזיר ובורח מן החיים. היה עניו ונוח לבריות, והיה מקדם בשלום כל אשה עובדת בגן וכל בעל־מלאכה כפוף על סדנו, כי היה מוקיר כל נהנה מיגיע־כפיו. כמה פעמים הציעו לו רבנות בערים הסמוכות – ולא קיבל, כדי שלא להשתמש בכתרה של תורה. הוא היה מלמד תורה בחינם לכל הרוצה ללמוד. רק כשהיה צריך להשיא אחת מבנותיו היה מסכים ללמד בשכר מועט בחורים בני־אמידים.

ספרים לא השאיר ר' יוסילי אחריו מטעם זה: כל כתיבת־ספרים אינה באה, לדעתו, אלא מתוך גאוה: חיו לפני מאות ואלפים שנה גאונים וחכמים, והם כולם לא ידעו מה שאני יודע, ואני בא אחריהם לחדש דברים, שלא היו ידועים להם – כלום אין זו יהירות ושחצנות? – הוא, ר' יוסילי, יכול רק ללמוד מתוך ספרים מה שחידשו אחרים, אבל מי הוא, שיבוא ללמד תורה וחכמה בספריו לאחרים? מה יודע הוא ולא ידע הקטן שברבני־ישראל בדורות שקדמו לו? – אבל למרות כל ענוותנותו, ואפשר, מפני ענוותנות זו דוקה, ידעו באולקניקי וסביבותיה את כל גדלו בתורה ואת קדושת־חייו וחסידותו האמיתית, והיו קוראים לו “ר' יוסילי” ולא “ר' יוסף”, כשמו הרגיל, והיו מתברכים בו ובאים מקרוב ומרחוק לקחת ברכה מפיו. על שמו של ר' יוסילי זה נקראתי “יוסף”, ועוד שם קראו לי “גדליהו”, על שמו של אחד מקרובי־אבי.

בנו של ר' יוסילי, ר' אלכסנדר זיסקינד, סבי אבי־אמי, היה שונה מאביו הרבה. הוא היה בן־תורה וירא־שמים, אבל סוחר בעיקרו. היה סוחר עשיר לפי השגתם של אותם הימים: סחר אל ליפסיאה ואל דאנציג ואל קיניגסברג בתבואה ובפשתן ובשערות־חזיר – ועשה עושר. התחיל “להשכיל” את אמי – ללמדה קרוא וכתוב עברית וגרמנית (חזון יקר בעיירות הקטנות באותן השנים). אבל אמה מתה עליה כשהיתה בת־שמונה – והילדה הקטנה היתה מוכרחת לנהל את הבית, ואחר־כך, כשאביה נשא אשה שניה – להתענות תחת ידה של אם־חורגת. על־כן לא השלימה את השכלתה. ואולם כל מי שהכיר אותה וכל מי שקרא את מכתביה הז’ארגוניים הנפלאים נוכח, שזו היתה אשה שלא מן המצוי. היא היתה ציונית מסורה אף קודם שבאה לארץ־ישראל; וכשבאה לכאן עמנו ביחד בתחילת שנת תר"ף נתקשרה בארץ בכל לבה ונפשה למרות ייסורי הגוף והנפש, שסבלה כאן, ולא רצתה לשמוע אף פעם מלה רעה על ארץ־ישראל. ושלושה ימים קודם פטירתה (בכ"ה בשבט, תרפ"ח), כשהיתה סובלת יסורים נוראים, חולה במחלת־הסרטן, שמתה בה בת 77, עוד ביקשה למסור כל מה שנשאר ממנה לטובת הקרן הקיימת. היא היתה אדוקה בדת יותר מאבא, אבל לא היתה קנאית והיתה רחוקה משנאה פראית לחפשיים. והיא היתה חושבת מחשבות, שכשהיתה מגלה אותן לפנַי לפרקים בשיחותיה, היו מפליאות אותי בעמקותן: מהרהרת על מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא ומחשבת חשבונו של עולם בסיכום פסימיסטי מאד. היא היתה בעלת רצון חזק, פיקחית ובעלת חוש מעשי מפליא, ולמרות מה שהיתה חולנית במשך עשרות בשנים וראתה את העושק והרשעה שבעולם לא הגיעה אף פעם לידי יאוש. ועם מעשיוּתה וחוש־המציאות שלה היתה מוסרית בתכלית המוסריות, אוהבת אמת ושונאת כל זיוף בערמומיות ומלאכותיות, מחמרת בקיום המצוות וקפדנית בתביעותיה הדתיות, שתבעה קודם כל מעצמה.

הדבר ברור: אבא ואמא היו שני הפכים והסיכסוכים שביניהם לא היו מועטים. ומזיווג של שני הפכים כאלה יצאתי לאויר־העולם. ואף בי מתגוששים כל הימים שני הפכים: הכוסף העז לחיים טבעיים וארציים, פרטיים ולאומיים, וההערצה הגדולה של חיים שמימיים, של מוסריות עליונה ודתיות צרופה, שאין בכוחי להשיגן.

 

פרק ב    🔗

אולקניקי וטרוקי: חינוך ישן וחדש.

רק בן שש (שלא כמנהג־הזמן) שלחו אותי אבי ואמי אל ה"חדר". בימים מועטים למדתי לקרוא עברית. הרבי ר' אהרון תמה על כך והתחיל משבחני בפני אבי ואמי ואף בפני בני־אדם זרים. מיד ב"זמן" השני התחלתי לומד “חומש” – ושוב הצלחה מרובה בלימודים. ואולם מרוב שקידה על ה"חומש" ומיד אחר־כך על “נביאים ראשונים” חליתי וחצי־שנה לא למדתי כלל. וכשחזרתי אל הלימודים דלקתי אחר חברי – ועד מהרה העברתי אותם בידיעותי. שני רבותי בחומש ורש"י וב"התחלת גמרא", ר' יהושע ור' צבי דוב, היו באים לבית אבותי ומספרים להם, שיש להם בן “עילוי”: הוא מקשה קושיות עמוקות וחריפות, שאינם יודעים להשיב עליהן, שהרי קושיות כאלו יוצאות מתחום־השגותיהם של ילדים – ואני אז רק בן שמונה. וכבר אז נתגלה בי גם כשרון של נואם כביכול: היו מעמידים אותי בבית־הכנסת על ספסל גבוה והייתי “דורש” בפני קהל־שומעים, שהיה נהנה מדברי הילד. אני מצייר לעצמי, מה ה"חכמה", שהיתה יכולה להיות במין “דרשות” כאלו. על כל פנים, אבותי ורבותי שמחו על כך. כבר עברתי אז על כל ה"חומש", על חלק מנ"ך ועל פרקים אחדים מבבא מציעא ואני בן־תשע – ופתאום בא שינוי עיקרי בכל לימודי וחינוכי.

דוד היה לי בעיר טרוקי, פלך ווילנה, אהרון קדש קלַאוּזנר שמו. זה היה אדם נפלא במינו. הוא היה אמיד לפי קנה־המידה של העיירות היהודיות באותם הימים, אבל לא עשיר. ואולם הוא עשה צדקה וחסד לא לפי מידת־עשרו. לא היה לא רק בעיירתו אלא גם בכל הסביבה של טרוקי נדבן ומרבה־להיטיב כמותו; ואשתו טובת־הלב והצדקנית, ראשה תהילה, עוזרת על־ידו, מחזקת את ידיו ומעוררת אותו לכל דבר טוב ונאה. תמיד היה אפשר לראותו רץ ומשתדל לטובת־הקהילה ולטובת בני־אדם זרים ומוזרים לו. בית פתוח כזה לא ראיתי מימי. בני־אדם זרים ומוזרים היו באים למשפחת קלאוזנר, מתאכסנים בבית, אוכלים ושותים – ונפטרים באמירת־תודה בלבד. לא היתה בבית זה מנוחה לא ביום ולא בלילה מאנשים זרים, שלזה היה צריך לעזור בכספים ולהלה – בהשתדלות או בעצה. בכל הסביבה נודעה צדקתו ורבתה תהילת־ביתו. בתים כאלה אין לראות עוד בימינו, ובפרט בערים הגדולות, שמצטיינות בקרירות־יושביהן ואדישותם לכל סבל פרטי וכללי, אם העזרה הניתנת על־ידם לא תצלצל בכל הפעמונים…

ור' אהרון קדש קלאוזנר, למרות מה שלא נטה ממנהגי־ישראל וקיים את המצוות ככל שאר היהודים, אלא שלא האמין באמונות תפלות, הרגיש בדבר, שסמוך לסוף המאה הי"ט שוב אי־אפשר לחנך את בניו בחינוך הישן של ה"חדר" וה"ישיבה". ודאי, גרמה לכך קירבתם של ווילנה ומשכיליה לטרוקי. ואז, בשנות השמונים למאה הי"ט, גם נשבה רוח חדשה בישראל אחר הפּרעות של שנות 1881–1882 ושאר המאורעות המעציבים באירופה כולה (האנטישמיות בגרמניה, עלילת־הדם בהונגאריה, ועוד). צמחה בלבותיהם של משכילי־ישראל אכזבה גדולה ביחסם לתרבות־אירופה ולהשכלתה: סמוך לסוף המאה הי"ט, בדורה של הליבראליוּת והאֶמאנציפאציה, מטיפים לאנטישמיות בגרמניה ה"נאורה", מעלילים עלילת־דם בהונגאריה ושודדים רכוש יהודי ומכים ופוצעים ואף הורגים יהודים (לפי השמועה, נהרג אז יהודי אחד בפרעות בניז’ני־נובגורוד) לעין־השמש ברוסיה – ואין מציל, ואין גם מוחה בתוקף… ובכן – לאוהליך, ישראל! אל־נא תתלה את תקותך באֶמאנציפאציה ובתרבות של הגויים, בישרם ובצדקתם. יש לך תורה מאירה, לשון קדושה ישנה־חדשה, ספרות עתיקה וצעירה, ויש גם ארץ־מולדת רחוקה במקום וקרובה ללב… כך היה הלך־הרוח של טוֹבי ה"משכילים העבריים" – טפוס מיוחד במינו, שאילמלא הוא לא היינו מגיעים עד התנועה הציונית ותחית הלשון העברית ומדינת־ישראל.

ואולם יש להוסיף, שעם כל לאומיותם של המשכילים הללו לא היו יכולים ברובם הגדול להיות שונאי־תרבות. סוף־סוף נתחנכו על סיפוריהם של מאפו וסמולנסקין ועל שיריהם של י. ל. גורדון, ששלָשתם נלחמו באדיקות החשוכה והטיפו להתקרבות אל הגויים ולהשכלה, אבל להשכלה ביחד עם חיבת הלשון העברית ועם טיפוח של הספרות העברית. ומאפו וסמולנסקין, שהטיפו ל"אהבת־ציון" וללאומיות עברית, סוף־סוף נלחמו אף הם באדוקים ובחסידים.

ר' אהרן קדש קלאוזנר לא נכנס לתוך השאלות הסבוכות של היחס בין הלאומיות ובין ההתקדמות, אבל הרגיש בדבר, שיש לתת חינוך חדש, לאומי־אנושי, לבניו – ואף לבנותיו; מה שהיה חידוש גדול באותם הימים. ולפיכך הביא מווילנה מורה משכיל, פינחס שוּקיאן שמו, שהיה אחד מן הראשונים במשכילים העבריים, שנעשו חובבי־ציון, וכשנתייסדה אחר־כך אגודת “בני־משה” היה אחד מחבריה. שוקיאן נתחנך על ספרי מאפו וסמולנסקין ונעשה לאומי אדוק ואוהב את הלשון העברית בכל לבו ונפשו, ואף אם בשנות־השמונים למאה הי"ט עדיין לא דיברו עברית בגולה היה מתייחס אל הלשון העברית כאל לשון מדוברת והיה מלמד אותה כלשון חיה. טיפוס זה של מורה עברי לאומי וחובב־ציון עדיין לא מצא בספרותנו לא את תאורו ולא את הערכתו החיובית: משבחים ומפארים בה רק את ה"מלמד" ואת ה"חדר". ואולם די להזכיר, שמורים מטפוס זה גידלו לנו משורר כטשרניחובסקי ועסקן ציוני כאוסישקין, כדי להכיר את השפעתם הגדולה על הפצתן של הלאומיות והציוניות. ומורה מטפוס זה היה גם פינחס שוקיאן, שאילמלא הוא מי יודע אם הייתי מוצא את דרכי אל היהדות הלאומית השלמה.

ושנה אחת קודם צמיחתה של אגודת־ביל"ו פירסם אהרון רוזנפֶלד (1846–1916), זה שהיה אחר־כך אחד מעמודי “היום” של קאנטור ופרישמאן ונתפרסם במאמריו בכינויים “אבנר”, “אבידן בן גדעוני”, ועוד, ולסוף נעשה רב מטעם הממשלה בעיר באכמוט (פלך יֶקאטרינוסלאב), את החרֶסטומתיה (המקראה) העברית־האירופית הראשונה בשם “גן־שעשועים” (ווארשה תר"ם). והרי המשכילים העבריים, מעריציו של מאפו, אי־אפשר היה שלא יסכימו לדעתו, שיש להתחיל את הוראתה של הלשון העברית לא מן ה"חומש" אלא מספרי־לימוד, כמו שלומדים כל לשון חיה, – וספר־לימוד כזה הריהו “אמון פדגוג” של מאפו עצמו. שוקיאן החליט, איפוא, ללמד את בניו ובנותיו של אהרון קדש קלאוזנר את הלשון העברית ולא חומש ורש"י, כלומר, הוא ילמד אותם לא תורה, שהלשון העברית נלמדת על־ידיה ממילא, שהרי התורה כתובה עברית, אלא – את הלשון העברית כלשון לאומית, שיש לה ערך בפני עצמו. זו היתה מהפכה ממש בחינוך העברי, ואפשר, גם בכל תפיסת־העולם היהודית שבאותם הימים.

ודודי אהרן קדש שמע, שיש ליהודה ליב אחיו באוֹלקניקי בן “עילוי”, ועל־כן כתב לאחיו, שיביא את הבן לטרוקי כדי שיהא חבר לבניו ולבנותיו וילמַד ביחד עמהם. אבי ואמי, שאופן־הלימוד הישן לא היה קדוש בעיניהם, ואפשר, לא הבחינו כל־כך בין הישן ובין החדש בלימודים, שמחו על הצעה זו. ולאחר חג־הפסח, תרמ"ג (1883), הביאוני לטרוקי והשאירוני בבית־דודי. שם שהיתי רק שנה אחת או שנה ומחצה (1883–1885), אבל כמה מרובה היתה ההשפעה, שהשפיע עלי העולם החדש, שהוכנסתי לתוכו! – המורה שוקיאן הניח הצדה את החומש ורש"י ואת הגמרא והתחיל את לימודי מבתחילה, כאילו לא הייתי יודע עברית כלום. כספר־לימוד שימש לנו (לי ולבני־דודי) “אמון פדגוג” וכספר־מקרא – “גן־שעשועים”. ודרך אגב: על “גן־שעשועים” נתחנך גם שאול טשרניחובסקי, ואפשר, ספר משותף נחמד זה היה אחד מן הקשרים הרוחנים, שקישר את נפשותינו בנעורינו. וכך מבני הדור העברי הקודם, אפשר, זולת טשרניחובסקי, אני היחידי, שקיבל חינוך עברי חדש מסודר. לימודי ב"חדר" במשך שתים־שלש שנים לא היה בשבילי אלא אֶפיסודה קצרה, שהשאירה בחיי רק רושם מועט. איני שונא את ה"חדר" כמו ששנאו אותו כל אלה מבני הדור החולף, שסבלו מן המקל והרצועה של ה"רבי" ומן הלימוד הארוך והחדגוֹני ב"חדר" צר ומלוכלך, אבל איני גם ממעריציו כמו שהעריצוהו ומוסיפים להעריצו כל אלה, שכל ידיעותיהם העבריות באו להם ממנו. אני אין לי להכיר תודה לה"חדר" אלא מעט מאד. הרבה יותר ממנו נתן לי החינוך החדש של שוקיאן. הוא לא רק לימד אותי עברית חיה ומדויקת מתוך “אמון פדגוג” של מאפו ומתוך “מורה־הלשון” של ח"צ לרנר, אלא גם חיבב עלי את לשוננו הלאומית כלשון מדברת אל לב־הילד על־ידי ששָׁר עמנו, תלמידיו, הרבה שירים אנושיים־כלליים וילדותיים מתוך “גן־שעשועים” (למשל: “התרנגול ישורר” או “נלכּדתּ, צפור, אסורות רגליך”, וכדומה). הוא היה מטייל עמנו ב"הר־הארמון" הנחמד שבטרוקי, היה מראה לנו את יפי־הטבע מסביב, מספר לנו על ארץ־ישראל כפי שניתָּארה בספריו של קלמן שולמאן ונוסך לתוך לבותינו פלגי הרגשות לאומיות חדשות, שנערי־ה"חדר" לא ידעו ולא הרגישו אותן. והוא הוא שנתן לי, לילד בן תשע, לקרוא את “אהבת־ציון” למאפו, שאחר־כך קראתי אותו בחיי עשרים ושלש פעמים וקֶסֶם נפלא קָסַם לרוחי ועשה אותי עבד לציון ולעברית עד עולם.

 

פרק ג    🔗

באודיסה:ישיבה – בית־ספר תיכון. אלימלך איש נעמי. אני כותב רומאן היסטורי.

בסוף שנת תרמ"ד (קיץ 1884) חלתה אמי מחלה קשה. ולאמי היה אח עשיר באודיסה, מנחם מנדל ברא"ז, שהיה פעם פקיד ממשלתי בקיניגסברג ושנכדו, שאימץ לו כבן, היה הצייר המפורסם יוסף עמנואלוביץ ברא"ז. מנחם ברא"ז זה היה טפוס מופלא במינו: היה “אפיקורוס” במובן היווני: חפשי בדעות עד הקצה האחרון, מעשן בשבת לעיני־כל ואוכל מאכלות אסורים, – דבר יקר־מציאות באותם הימים, – ואוהב תענוגות ורואה את כל העולם מתוך אספקלריה פּסימיסטית, שמביאה לידי אהבת־החיים: “אכוֹל ושׁתה, כי מחר נמות”, או, כפי הפתגם הצרפתי: tout casse, tout lasse, donc profitons de la vieTout passe, (הכל חולף, הכל נשבר, הכל נחלש, ובכן נֵהָנה מן החיים!). היה יפה־תואר, לא רדף אחר רווחים גדולים בבית־החרושת של זכוכית, שניהלה אשתו, החכמנית פֶרֶלֶה, שאף היא היתה אשה בלתי־רגילה: ביטלה את הדת ואת מצוותיה, לא אהבה את האדוקים המתחסדים והכירה את חולשותיהם של בני־אדם הכרה שכלתנית חודרת. מנחם ברא"ז היה ישר במנהגיו עם בני־אדם, אבל נטל מן החיים כל מה שהיה אפשר ליטול מהם בלא להזיק לשאר בני־אדם. זה היה אחי־אמי, שעשה עלי בילדותי רושם חזק, אף אם דרכיו לא נראו לי לילך בהן.

ראשה קיילה ברא"ז־קלוזנר, אמו של פרופ' קלוזנר  ר' יהודה ליב קלוזנר, אביו של פרופ' קלוזנר

וכשחלתה אמי יעצו לה מכרינו לנסוע לאודיסה כדי להתרפא שם: שם, בעיר גדולה, יש רופאים גדולים – ואחיה, ודאי, יתמוך שם בידה. היא נשמעה לעצה זו. ומכיון שהיתה האחות האהובה של ה"דוד מנדל", יעץ לה להעתיק דירתה לעיר הגדולה. כי מה יעשו היא ובעלה בעיירה הנידחת אולקניקי? – והרי היא מספרת, שיש לה בן מצטיין בלימודיו – מה יהא בסופו אם ישאר באולקניקי? או אפילו בטרוקי? אמי הסכימה לדברי־טעם אלה. ובוודאי, אושר היה זה בשבילי, שלא נשארתי בעיר ליטאית קטנה ויכולתי לקבל חינוך עברי־אירופי בעיר הגדולה והמיוחדת־במינה אודיסה, “היפהפיה הדרומית”, כפי שנקראה עוד בימיו של פושקין, המשורר הרוסי הגדול. ומקרה משונה הוא זה, שבאתי לאודיסה כמעט בעצם היום, שבו מת פרץ סמולנסקין, בי"ז בשבט, תרמ"ה (תחילת 1885) – ואני אז בן עשר. הרי מעריץ הייתי את סמולנסקין כל ימי ונשארתי כך עד היום.

אבותי, שהיו לא־עניים וכמעט אמידים באולקניקי, נתרוששו על־ידי הנסיעה הרחוקה מאולקניקי לאודיסה ועל־ידי חוסר משלח־יד בחדשים הראשונים לאחר שהגיעו לאודיסה. לסוף הוכרחו לפתוח חנות־מכולת. אבי הצטער תמיד על שנעשה חנווני ועל שגלה כבודו ממנו בעיר נכריה. כי מי יָדע באודיסה את בן־בנם של ר' אברהם קלוזנר ואת בת־בנם של ר' אלכסנדר זיסקינד מהורודנה? – ייסורי־אבותי מחמת מצבם הירוד במובן הרוחני הרבה יותר מבּמובן החמרי עשו עלי בילדותי רושם חזק. אבי היה מטבעו אדם עליז ובעל רוח טובה, בריא ואוהב חידודים, ואילו באודיסה, כשהוכרח ליעשות חנווני, נעשה בלתי־מרוצה וזעף כל הימים, ומצב־רוח זה גרם למחלתו הקשה, מחלת־הסרטן, שמת בה בערב סוכות, תרס"ה (1904), רק בן 57 שנים, כאמור.

לחינוכי דאגה אמי יותר מאבי. אבל לכך דאג גם קרוב שלי מצד אמי, מנחם מֶנְכֶן לוין, שהיה במשך כמה שנים סופרו של “המליץ” באודיסה, כמובן, שלא על מנת לקבל פרס, ופירסם ב"המליץ" כתּבוֹת הרבה וגם מאמרים עוסקים בבעיותיה של העיר הגדולה. הוא היה משכיל עברי־לאומי טפוסי וחובב־ציון בלב ונפש, מן המחונכים על “אהבת־ציון” ו"אשמת־שומרון" ועל “עם־עולם” ו"עת לטעת". היתה לו חנות של אריגים, שבאמת עסוקה היתה בה אשתו, בת־דודי, ולא הוא; וחנות זו היתה בית־ועד למשכילים ולחובבי־ציון, אף־על־פי שאשתו היתה מתרעמת תמיד, שהוויכוחים על לאומיות וציוניות של “חברי”־בעלה מבריחים את הקונים. בחנות זו הכַּרתי כמה וכמה מן הסופרים העבריים ומחובבי־ציון הוותיקים, אותם ואת חילוקי־דעותיהם, אותם ואת התלהבותם, את האידיאליות שלהם ואף – את קטנות־המוחין, שהצטיינו בה ברובם. ואת כל אלה הכרתי גם בבית־מסחר־הספרים של אפרים דיינארד, שלאחר שנים, כשישב באמריקה, כתב נגד “ישו הנצרי” שלי שלשה ספרים מלאים חירופים וגידופים.

ובאודיסה היתה “ישיבה גדולה”, שלא היתה דומה ל"ישיבות" שבליטה ובפולניה אלא בשמה בלבד. כלום ראיתם מימיכם “ישיבה”, שבה ילמדו שלוש שעות ביום תלמוד, שעה אחת ביום תנ"ך ודיקדוק, ושלש שעות ביום רוסית, גרמנית, חשבון, היסטוריה וגיאוגראפיה? – ול"ישיבה" זו, שהיתה יותר בית־ספר תיכון עברי־כללי מ"ישיבה", הכניסני מנחם מנכן לוין אחר חג־הפסח, תרמ"ה (1885) – ואני אז כבן אחת־עשרה שנה. דומה, שהגורל רצה להטעימני רק טעם של “ישיבה”, אבל לא נתן לי להיות בחור־ישיבה. רק בשנת 1916, כשהרציתי הרצאה על “הרעיון המשיחי” בקובנה, ראיתי בפעם הראשונה בחיי “ישיבה” ממש – את ישיבת־סלובודקה. “בחור־ישיבה” במובן הרגיל לא הייתי מעולם כמו שאפילו לא טעמתי את טעמה של חבישת־בית־המדרש. חינוכי היה הטבעי ביותר והעברי־האנושי ביותר, שהיה אפשרי באותם הימים. נכנסתי לכיתה השלישית של ה"ישיבה" כביכול (בן י"א בכיתה שלישית של “ישיבה!” ברור, איפוא, שאין זו ישיבה אלא בית־ספר), וכמעט ארבע שנים (1885–1889) למדתי בה. שקדתי בה על התלמוד הרבה. היה שם מלמד זקן, ר' מנחם מנדל מיאסי, חסיד אדוק ובקי גדול בתלמוד, וביחד עם זה מלמד מחמיר וקפדן, שהלעיט את תלמידיו תלמוד שלש שעות ביום, סוגיות חמורות וקלות, עם פירוש רש"י ותוספות. אבל כמעט לא היה יום, שלא פסק בו ממשנתו החמורה ולא סיפר לנו באמצע־הלימוד גם סיפורי־מעשיות על “צדיקים” ו"חסידים". היה מדבר לפני תלמידיו על הניסים והנפלאות, שעשו הבעש"ט ותלמידיו, ומספר את “חידושיהם” ואת “דרשותיהם”. מכאן אני מכיר פחות או יותר את החסידים ואת החסידות מחוץ לספרותם, שקראתי לאחר שנים, שהרי אבי ואמי היו “מתנגדים”, ואבי אף היה מתלוצץ בחסידים וב"רביים".

המורה לתנ"ך ודיקדוק ב"ישיבה" זו היה הסופר המפורסם בשנות השבעים והשמונים, אלימלך איש נעמי (אלימלך וֶכְּסְלֶר או, בחניכתו החדשה, אלימלך בֶּזְרֶדְקוֹ, אביו של הטבעוני המפורסם בזרדקו, שמת בפאריס). איש־נעמי היה “מליץ” ו"פוריסטן" מן הקיצונים, וסיגנון עברי, שהיה בו זכר למלה או לביטוי, שאינם בתנ"ך, נחשב בעיניו לסיגנון לא־עברי, ל"סיגנון בּרבּרי" ול"ז’ארגון באותיות עבריות". ואף לא כל לשון־התנ"ך היתה זכה בעיניו: “עברית אמיתית” היתה לו רק לשונם של ישעיה ואיוב. אפילו בלשונו של עמוס מצא “ירידה”. והלשון של מגילת־אסתר, קוהלת, עזרא ונחמיה ודברי־הימים שוב לא נחשבה בעיניו ללשון עברית כלל. לשון המשנה, הברייתות והמדרשים, אפילו הקדומים שבהם, היתה בעיניו “לשון ארמית בלולה בעברית” – לא “שפה ברורה” אלא “שפה בלולה”, ומלה מקוהלת או מן המשנה והברייתות היתה “טרפה” ממש בעיניו.

זכורני: פעם אחת, ואני אז בן 12 שנה, תירגמתי מגרמנית, שכבר ידעתי אז יפה, סיפור בעל תוכן עברי בשם “היהודי המכיר טובה”. הבאתי לו את התרגום והשארתי אותו בידו כדי לשמוע את חַוַת־דעתו עליו. לאחר שבועיים הביא את התרגום ל"הישיבה", ובשעת השיעור, בפני כל התלמידים, פנה אלי בחימה כבושה ואמר לי:

– אתה לא תדע עוד לכתוב עברית לעולם!

זכורני: דמי קפאו בעורקי. הרי משפט־מוות חרץ המורה עלי, שכבר אז היו כל מחשבותי נתונות לעברית. מבויש ונרעד עמדתי לפניו ופנַי כבושים בקרקע. רציתי לדעת, מפני־מה נחרץ עלי משפט קשה כזה, אך לא נועזתי לשאול את המורה הקפדן. ואולם הוא עצמו מיהר לבאר לי את טעם־משפטו הקשה כשפנה אלי שנית ואמר:

– אני שואל אותך; יש בתנ"ך מלה נהדרת מעין “שי”, ויש מלה נאה גם היא: “תשורה”, ולכל הפחות אפשר להשתמש במלה “מנחה” – והאיך בא נער שכמותך ומשתמש במלה “מתנה”? כלום יש תקוה לעברית מנער שכמותך?

ועד סוף־ימיו, לאחר שכבר היה מתפאר בתלמידו ה"דוֹקטוֹר" (הוא האריך ימים ומת בסוף־ימיה של מלחמת־העולם הראשונה), לא היה יכול לסלוח לי את ספרי “שפת עבר – שפה חיה”, את יחסי החיובי למלות המאוחרות, וביחוד – מה שהרשיתי לעצמי לחדש מלים. מה? לשון־התנ"ך שוב אינה מספקת? – אין דבר, שאין להביע אותו בלשון־התנ"ך! רק צריך למצוא שם את המלה המתאמת ואת הביטוי המתאים. ואין צורך במלות מאוחרות, ועל אחת כמה וכמה במלות מחודשות. הוא היה אומר: “עברית ידעו לכתוב רק אברהם, יצחק ויעקב: אברהם מאפו, יצחק ארטר ויעקב אַיכֶנבּאום. את גורדון וסמולנסקין כבר יש לתרגם לעברית של המקרא, ושאר הסופרים כותבים ז’ארגון באותיות עבריות”.

מובן, שאני, שנתחנכתי על “אמון פדגוג” ו"גן־שעשועים", לא קיבלתי את דעתו זו. אף בילדותי, כשעדיין כתבתי עברית תנ"כית, לא נטיתי אחר ה"מליצים" שבסופרים העבריים, ואף הייתי מלגלג בסתר על “איש נעמי” ו"מליצותיו". ביחוד עשה לי צחוק מה שסיפר הוא עצמו, שבשעה שהיה ניגש לכתוב מאמר היה פותח את ספר ישעיהו ואת ספר איוב ומלקט מתוכם את המליצות הנאותות למאמרו, ורק אחר־כך היה מתחיל בכתיבת מאמרו, מכניס לתוכו את המליצות המלוקטות, וכל מליצה, שמצא אחרת נאה ממנה, היה מוחק ומדביק על גבה, על פיסת־נייר, את המליצה הנאה יותר לפי שיקול־דעתו. זו היתה הלשון “העברית האמיתית” לפי השגתם של סופרינו ה"מפורסמים" עוד סמוך לסופן של שנות־השמונים!

לא למדתי, איפוא, לכתוב עברית מאיש־נעמי. ולעומת זה השפיע עלי בלימוד־התנ"ך שלו. אהבתו לתנ"ך לא ידעה גבול. במובן זה היה “משכיל עברי” טיפוסי. את הנביאים העריץ במידה, שקשה לשער. תוכחותיהם היו בעיניו “תוכחות־חיים”. לא כמכשפים, מגידי־עתידות ועושי מעשי־ניסים היו לו נביאי־ישראל, כמו שהיו בעיניהם של כמעט כל התורנים והאדוקים, אלא כמטיפים מוסריים גדולים וכמתקנים גדולים של החיים היו בעיניו וקובלנותיהם הנמרצות כאילו היו מכוּונות לזמננו. כחסיד שנתפקר וכווֹלְטֶרְיָני לא ראה את הצד הדתי הטהור שבנבואה, והיא כולה היתה בעיניו הטפה מוסרית רמה ונשגבת, שלא ייגרע מחשיבותה כלום מן העולם ועד העולם. השקפה זו השפיעה עלי השפעה חזקה ובמשך עשרות בשנים ראיתי את הנביאים באספקלריה זו, עד שנפקחו עיני וראיתי גם את הצדדים האחרים שבנבואה – את הצד המדיני החשוב, גם הזמני וגם הניצחי, ואת הצד הדתי הטהור ואף המסתורי העמוק שבה.

המורים, שלימדוני רוסית (שכבר ידעתי בטרוקי), היסטוריה, גיאוגראפיה וחשבון, לא עשו עלי רושם ניכר. הצלחתי בכל הלימודים הללו (פחות מכּל – בחשבון) והייתי חביב על המורים אותם – ובזה נגמרו היחסים שבינינו. ואולם רושם חזק עשה עלי המורה לגרמנית, מרדכי (מארקוס) הורוויץ, שהיה לא משכיל עברי, אלא משכיל מגורמן מכף רגל ועד ראש. הוא עשה עלי רושם בהשכלתו, בתלבָּשׁתו (תמיד היה לבוש שחורים וצילינדר ופאה נכרית על ראשו) ובכל נימוסיו. הוא היה כעין הגשמה של תקופת־מנדלסזון ושל ההשקפות הליבּראליות־הרומאנטיות של התקופה שאחר משה בן מנחם. בהשכלה האמין כבאלהים: היא תפדה את עם־ישראל מכל צרותיו. ומובן, שאין השכלה זולת השכלת־ברלין. את שילר העריץ במידה, שקשה לנו לצייר לעצמנו; אבל גם את הרומאנטיקנים של ימי “הסערה וההסתערות” ושל התקופה שלאחריהם הכיר וחיבב במידה מרובה. והוא היה מורה נפלא לגרמנית: למרות מה שכבר לא היה צעיר בזמן, שלמדתי גרמנית מפיו, היה נלהב ומלהיב, אוהב את הלשון ואת הספרות הגרמניות אהבת־נעורים ויודע לחבב אותן על תלמידיו. ביחוד ידע לקרוא לפנינו את מבחר השירה הגרמנית של זמנו עד כמה שהיתה מתאמת לגיל של נערים בני 12–13. וביחד עם זה עמד על ידיעת הדיקדוק הגרמני ולימד לכתוב כהוגן בלשון זו. וכך ידעתי לקרוא ולכתוב גרמנית עוד מילדותי. ורבים, ודאי, יתפלאו לשמוע, שמאמרי הראשון נדפס לא בעברית אלא – בגרמנית, בעתון: Selbst-Emanzipation של ד"ר נתן בּירנבּאוֹם.

ואולם לכתוב על עניינים שונים בעברית התחלתי עוד כשהייתי רק בן־שמונה. בחלומי נגלה לי האלהים בצורת ה"עתיק יומין" שבדניאל, וביחד עם זה נראה לי דומה במראוֹ להרב היפה, בעל הזקן המגודל והמצח הרחב, של אולקניקי. “חזון” זה הדהימני בחלומי. ולאחר שהקיצותי משנתי סיפרתי בכתב מה שראיתי בחלום. זהו “ציורי” הספרותי הראשון. לצערי, לא נשתמר בידי.

בארבע (או, יותר נכון, בשלש ומחצה) שנות־לימודי ב"הישיבה" הרביתי לקרוא עברית, רוסית וגרמנית. קראתי את מאפו, סמולנסקין וגורדון והמון ספורים ושירים בעברית של סופרים שונים מתקופת־ההשכלה ותחילת חיבת־ציון. קראתי את “המליץ” כסדרו, ועל־פי רוב גם את “הצפירה”. קראתי את “האסיף” ואת “כנסת־ישראל”. וברוסית קראתי סיפורי־ילדים הרבה ואת טורגניֶב ואת גונצ’ארוב, את דוסטויֶבסקי ואת טולסטוי, את פושקין ואת לרמונטוב. ובגרמנית קראתי את שילר, כמה מחיבוריו של לֶסינג, את “וֶרטר” ואת “הֶרמאן ודורותיאה” ו"ריינקה־שועל" של גֵיטֶה, והמון שירים בודדים, שבאו במקראות ובקבצים שונים, ידעתי על־פה.

אבל ביחוד דבקה נפשי בספרי־היסטוריה. עיבודיו ההיסטוריים של קלמן שולמאן ותרגומיו של רש"י פ’ין מסיפורים היסטוריים היו לחם־חוקי. זְכוּרְני: פעם נתן לי אבי חצי־רובל כשהצטיינתי בלימודי. ואני אז בן שתים־עשרה. הלכתי אל בית־מסחר ספרים עבריים ב"רחוב־היהודים" שבאודיסה וקניתי בארבעים קופיקות את “מלחמות־היהודים” של יוסף בן מתתיהו בתרגומו המליצי, אבל הנלבב של קלמן שולמאן. קראתי אותו אחת ושתים – וכל רוחי מָלאה ממנו. וכך נתקשרתי בתולדות בית שני מאז ועד היום הזה. וכבר חלמתי אז לכתוב את תולדות־ישראל מתחילתן ועד סוף בית שני בשם “קורות העברים”. אבל יותר מפליאה היא עובדה זו: ב"הישיבה" האודיסאית היו עוד נערים כמותי, שהירבו לקרוא בספרות החדשה: אשר סגל, שעבד ב"תושיה" וערך את “עולם קטן” ותירגם לעברית את “רעב” של קנוט האמסון ואת “שירים בפרוזה” של טורגניֶב, אחיו המתימטיקן המופלא יעקב צבי סגל, המשורר י"ז ספיבאקוב (חי כיום בארגנטינה), ועוד. הצעתי לפניהם “להוציא בכתב־יד” ירחון בשם “הגן”. יעקב סגל ואני היינו העורכים של “ירחון” זה ואשר סגל היה מעתיק אותו בכתב־ידו באֶכּסֶמפלאר אחד או שנים, וכולנו, ביחד עם עוד נערים אחדים, השתתפנו בו כ"עוזרים". וב"ירחון" זה “פירסמתי” לראשונה את “חיבורי” הראשון, שהוא ראוי לשם זה, בשם “דמשק וירושלים” – והוא רומאן היסטורי מחיי־היהודים בארץ־ישראל ובסוריה בתקופת־החשמונאים! – הוא “נתפרסם” בשלש חוברות של “הגן”, שלצערי, רק שתים מהן נשתיירו בידי, ובהן ההתחלה והאמצע של “דמשק וירושלים”, ואילו הסוף, שבא בחוברת השלישית, חסר. לפני שנים קראתי מה שנשתייר מ"רומאן היסטורי" זה, שכמובן, הוא ילדותי על־פי תכנו, ונראה היה לי, שאילו הייתי מתקן קצת את סיגנונו ומסיים אותו ב"סיום" מתאים, היה טוב גם עכשיו כסיפור היסטורי לילדים. מתוארת בו הכתרתה של שלום־ציון (אלכסנדרה) המלכה, ימי־מלכותה ומלחמתה בתלמי בן מני בגבולות־דמשק. ועל מסכת היסטורית זו מתרקם סיפור־אהבים ילדותי. ומי מילל לי אז, שרוב שנות־חיי אעסוק בתקופת־החשמונאים בפרט ובתולדות בית שני בכלל? – אכן, צודקים הרוסים באמרתם: “כמו שהאדם הוא בעריסתו כך הוא גם בקברו”. יש “מרכז” לרוחו של אדם, שכל נקודות־ההקֵף יוצאות ממנו ופונות אליו כל ימי־חייו, ו"מרכז־רוחי" הוא – הבית השני.

 

פרק ד    🔗

אני מתכונן לבחינת־בגרות ומרבה בקריאה. חבירותי וחברי. שאול טשרניחובסקי. ד"ר פינסקר. "שפתנו אתנו". זאב יעבץ וקבציו. בן־יהודה ועתונו. "פרדס". אני נעשה למדן. מרה שחורה והסם־שכנגדה.

בקיץ, תרמ"ט (1889), סיימתי את לימודי ב"הישיבה" וקיבלתי תעודת־גמר ובה ציונים טובים ביותר בכל מקצועות־הלימודים; תעודה כמו שנותנים כל בתי־הספר התיכונים וכמו שלא היתה נהוגה ב"ישיבה" ממש. שהרי ה"ישיבה" שבאודיסה לא היתה ישיבה ממש, כאמור. הייתי אז בן ארבע־עשרה, שהרי נולדתי בסוף תרל"ד, ובכן – נער צעיר. “בחור־ישיבה” לא “זכיתי” להיות – ואיני מצטער על כך.

החלטתי להכין את עצמי לתעודת־בגרות של גימנסיה רוסית. שהרי עוד בשנת תרמ"ז (1887) יצאה הפקודה של הממשלה הצאריסטית האנטישמית לקבל את היהודים לבתי־ספר תיכונים רוסיים רק במספר מצומצם של 3,5,10 אחוזים (עשרה אחוזים ב"תחום־המושב" וחמישה ושלשה מחוצה לו), ולא היתה לי, איפוא, תקוה להתקבל לתוך הגימנסיה גופה: זכו לכך על־פי רוב בני־עשירים, שהיו יכולים לשחד את המנהלים של בתי־הספר, או בעלי־פּרוֹטֶקציה, או – מצטיינים בבחינות בכל המקצועות במידה שוָה. אבותי לא היו עשירים ואף פרוטקציה לא היתה לי, ובבחינות, ודאי, לא הייתי מצטיין במַתימטיקה. לא נשאר לי, איפוא, אלא לעמוד לבחינות־גמר בגימנסיה. ולכך הייתי צריך להכין את עצמי בכמה וכמה לימודים, שלא נלמדו ב"הישיבה" כלל, למשל, ביוונית ולאטינית, או שנלמדו בהקף יותר קטן, למשל, במתימטיקה. ואז עדיין היו צעירים־אידיאליסטים, שראו חובה קדושה לעצמם “להשכיל” את הנוער העברי ולהכינו למלחמה על חיים חברותיים חדשים. ובהכנה כזו באו לעזרתי שני צעירים נלבבים, שקשה לי לשכוח אותם.

האחד היה לֶבֶ מאטוֵאיטש זאבלוּדוֹבסקי, צעיר בעל ידיעות רחבות, ביחוד בהיסטוריה, סוציולוגיה וכלכלה מדינית; סוציאליסטן נלהב, שישב יותר משנה במאסר על הפצת דעות סוציאליסטיות. זאבלודובסקי זה, שקירב אותי הרבה, היטה את לבי ללמוד, לשם הבנה חדשה של ההיסטוריה, מדעי־טבע וכלכלה מדינית. ובמשך שנות 1889–1893 למדתי מתוך הספרים, שנתן לי לקריאה וללימוד או שהראה לי עליהם ומצאתי אותם בספריות, פו’סיולוגיה ואנאטומיה, זואולוגיה ובוטאניקה, כלכלה מדינית וסוציולוגיה, וביחוד היסטוריה ופילוסופית־ההיסטוריה (“היסטוריוסופיה”), שאחריהן נמשך לבי ביותר ושלמדתי את כל שאר הלימודים האמורים לִשְמן.

המורה־בחינם השני שלי היה סטודנט בשם ניקולאי (קוליה) פרֶנקל, שעליו נודע לי רק אחר־כך, לאחר שפסקתי ללמוד מפיו, שהמיר את דתו כדי להיכנס לאוניברסיטה (הוא כיסה ממני דבר זה). הוא היה יפה־תואר, פיקח, משכיל ואוהב־חיים. בשכנות עמו ישב זוג צעיר, בעל ואשה, והאשה אף היא יפה ביותר – ונתאהבה בסטודנט היפה והחכם. ואהבה זו נעשתה טראגֵידיה גדולה, שהייתי עד לה ונחרתה על לבי עד היום: הצעירה היפהפיה, שבעלה הצעיר אהב אותה עד לשגעון, דרשה, שישחרר אותה ו"יחזיר לה את קוֹלינקה" (כלומר, את ניקולאי פרנקל), והבעל טען, שרק על גופתו המתה תעבור אל פרנקל “אהובה”, שבאמת לא רצה, שתיפרד מבעלה, ונתקרב אליה כצעיר אל צעירה, אך לא פילל, שיגיעו הדברים לידי מצב כזה. ואף אם נער הייתי אז הרגשתי, שלפנַי כאן סבל גדול של נשמה צעירה, שהחובה לא היתה יכולה להתגבר בה על האהבה.

פרנקל זה לימד אותי יוונית ולאטינית ומתימטיקה פעמיים בשבוע חינם וסייע לי להשתלם ברוסית וגרמנית עד כדי לכתוב בשתי לשונות אלו חיבורים ארוכים, כמו שדורשים בכיתות העליונות של הגימנסיה. ונוסף על כל אלה למדתי לעצמי, בלא שתדרוש דבר זה תכנית־הלימודים של הגימנסיה (בגימנסיה הרוסית של אז די היה בלשון אירופית אחת – או גרמנית או צרפתית, ואנגלית עדיין היו לומדים אז רק בבית־ספר למסחר), צרפתית ואנגלית. ובמשך ארבע שנים הספקתי ללמוד יוונית ולאטינית עד כדי לקרוא את מבחר הספרות הקלאסית à livre ouvert וכן גם קראתי צרפתית ואנגלית. קראתי את יוליוס קיסר ואת קורנֶליוס נֶפּוס, את סאלוּּסטיוס ואת טיטוס ליוויוס, את אובידיוס, את ווירגיליוס ואת הוֹראַציוס, את “אנאבאסיס” ו"קירופידיאה" של אַכְּסֶנוֹפוֹן, את הֶרודוטוס ואת תוּקו’דידֶס, ואת מבחר השירים שב"איליאס" ו"אודיסיאה" להומירוס. בגרמנית הרביתי לקרוא את גֵיטה ואת היינה, את פרידריך שפילהאגן ואת בֶּרטולד אַוּאֶרבאך, את ז’אן פול ריכטר, את טיק ואת נובאליס ואת שני השלֶגֶלים, ועוד ספרים הרבה. ובצרפתית ואנגלית קראתי את מבחר הספרות הקלאסית שבשתי הלשונות הללו. ביחוד התאהבתי באובידיוס וב"מֶטאמורפוזות" שלו, ב"כנסית־היאור" האנגלית ובביירון ושֶׁלִי ואף מאקולי, בּוֹקְל ודרֶפֶּר לקחו את לבי. אחר־כך דבקתי ביותר בקארלייל, שהשפיע על כל תפיסת־עולמי. בצרפתית אהבתי את וויקטור הוּ’גו ואת זולא, את אנדרֶה שֶׁנְיֶה ואת אלְפְרֶד די מוּ’סֶה, והירביתי לקרוא את מונטסקיה, וולטיר ודידְרוֹ, ואחר־כך קראתי כמעט את כל חיבוריו של רוּסוֹ, שעשה עלי רושם חזק. וברוסית דבקתי ברומאנים של דוסטויֶבסקי וקראתי את שיריהם של נֶקראסוב, נאדסון, מייקוב ופֶט. את שירי־פרוג במקורם הייתי מחבב מאד, אבל לא השפיעו עלי ביותר: מצאתי בהם בַּכיינות יותר מדי. מובן מאליו, שקראתי את פיסארב, צ’רנישֶבסקי ודוֹברוֹלוּבוֹב ונתרשמתי מרעיונותיהם החדשים והנועזים. וספר רוסי אחד עמוק השפיע עלי ביותר: “השאלות היסודיות של פילוסופית־ההיסטוריה” לפרופ' נ. קארֶיֶב. בספר רַבְכַּמוּתי ורַבְאֵיכוּתי זה מצאתי מגוֹלַלָות לפני כל הבעיות הגדולות, שכל העוסק במחקר ההיסטורי אי־אפשר לו שלא להיתּקל בהן. ומאז שוב לא הסתפקתי בידיעת־ההיסטוריה, אלא עסקתי גם בחקירת־ההיסטוריה.

ומובן מאליו, שקודם כל הירביתי לקרוא עברית. ולא רק קראתי את הספרות העברית החדשה, הפיוטית והפרוֹזאית, אלא אף את ספרות ימי־הביניים. בייחוד נתחבבו עלי שיריהם של רשב"ג ור' יהודה הלוי ו"הכוזרי" של זה האחרון. חוץ מזה עברתי על כל כרכי־"המגיד" מראשיתם ועד סופם ועל המחברות המרובות של “כוכבי־יצחק” וקראתי את “ביכורי־העתים”, “כרם חמד” ו"אוצר נחמד", את “השחר” ואת “הבוקר אור”, ועוד. ואז – ואני בן 17–18 – כבר ניסיתי לקרוא את “מורה־נבוכי־הזמן” לרנ"ק ואת שני ספריו העבריים של ר' זכריה פראנקל, ובגרמנית קראתי את רוב ספריהם של צונץ, גייגר וגרֶץ. והשפעה מרובה השפיעו עלי באותו זמן ספריו של פרץ סמולנסקין, ביחוד “אבן ישראל”, “עם־עולם” ו"עת לטעת", ואחריהם באה השפעתם של כתבי־שד"ל. ועד לידי הערצה הגעתי ביחסי אל כל שירי גורדון, שידעתי על פה כמעט את כל ארבעת כרכיהם (אז עדיין לא יצאו הכרך החמישי והשישי) מראשם ועד סופם.

וידידה קטנה היתה לי, אסתר יוֹניס (כיום העסקנית הציבורית אסתר ייבין בחיפה), שידעה יפה עברית (דבר יקר־מציאות באותן השנים). ביני ובינה היה הבדל של שלש־ארבע שנים (היא היתה כשהתוודענו לערך בת שתים־עשרה ואני – בן חמש־עשרה). ביחד היינו קוראים את גורדון, בוכים על “במצולות־ים” ומתפעלים מ"צדקיהו בבית־הפקודות", “בין שיני אריות”, “אחותי רוחמה” ו"בעלות השחר", וביחוד היינו מדקלמים ביחד את הפתיחה של “קוצו של יו”ד": “אשה עבריה, מי ידע חייך?” – כאילו באמת הרגשנו שנינו אז את מצבה העלוב של האשה ביהדות.

בכלל תפסו בשנים הללו חבירותי מקום גדול בחיי, אפשר, מקום יותר גדול משתפסו בהם חבירַי. כמעט כולן היו תלמידות־הגימנסיה והיו באות לביתי הצר (מצבם של אבותי היה אז קשה מאד) “לשוחח” עמי, וביחוד לבקש ממני, שאכתוב בשבילן את ה"חיבורים", שהוטלו עליהן בגימנסיה. ואני לא סֵרבתי: כתבתי להן את החיבורים הנדרשים, בֵּארתי להן את הדברים הקשים בלימודיהן, הרביתי לחלק עמהן את הרעיונות החדשים, שקראתי בספרים או שעלו על לבי, והן הכירו לי טובה על כך ואהבו אותי אהבת־אחים. והן לא ידעו, שיותר משֶנָתתי אני להן נתנו הן לי: רוך־רגש, הרגשת־יופי, געגועים על הטבע, ראשית־ניצניה של האהבה הבלתי־מוּדעת, ריכוך הסערות התאווניות של הלב הצעיר והרתחן, ואף נימוס ודרך־ארץ וכבוד־הבריות, שהרי אי־אפשר לנהוג בפני נערות כמו שאתה נוהג בפני נערים. ועד היום נשארו רובן ידידותי הטובות. מעולם לא הרגשתי אליהן שום רגש גס ומעולם לא ראיתי בהן “נקבות” או “בובות” נאות: מעולם לא עוררו בי שנאה מתוך תאוה ולא ראיתי בהן צעצוע נאה או כלי־שרת בשביל הגבר, ומעולם לא התייחסתי אליהן יחס של בן־אדם ממדריגה ראשונה אל בן־אדם ממדריגה שניה. ולפיכך צידדתי כל ימי בשיווי־זכויות גמור ומוחלט של הנשים, הן בשיווי של זכויותיהן האזרחיות, המדיניות והחברותיות והן בשיווי של זכויותיהן האנושיות והלאומיות בתוך הדת העברית (כַּשְרוּת לעדוּת, חובה ללמדן תורה בבתי־ספר משותפים מן הנמוכים ועד העליונים, ואפילו צירוף למניין ועליה לתורה – אם זה לא יביא לידי קרע בין חרדים וחפשים).

וכאן המקום לספר שני מאורעות יוצאים מן הכלל, שאירעו ביני ובין שתים מחבירותי הטובות ביותר.

האחת מהן היתה קלארה ר. – נערה יוצאת מן הכלל. הכרתי אותה כשהיתה תלמידה של הגימנסיה. היא היא שהפגישה אותי עם שאול טשרניחובסקי, כמו שאספר להלן. מן היהדות היה לה מושג קלוש מאד, אבל היתה משכלת, בקיאה בספרות העולמית והוגה דעות מקוריות. ופנים עדינים היו לה ומצח רחב ועינים בהירות ומאירות. תענוג היה לי לדבר עמה. וכשנסעה, לאחר שגמרה את הגימנסיה, ללמוד חימיה בז’ניבה, נשארנו ידידים, והמכתבים, שכתבה לי משם, היו מלאים רעיונות מקוריים, הסתכלות עמוקה ותצפיות מפליאות.

והנה סטודנטית זו גמרה את האוניברסיטה הז’ניבאית כחֵימאית, חזרה לרוסיה וביקשה שימוש לידיעותיה – וכיהודיה לא יכלה לבצר לה שום עמדה אקדימית. ולפיכך לא חשבה הרבה – והתנצרה: הרי היהדות לא היתה בשבילה אלא שם ריק בלבד. ואז נעשתה פריוואט־דוצֶנט בחארקוב. שמעתי דבר כזה – וניתקתי אותה מלבי וממחשבותי.

אבל הגורל רצה, שאפגש עמה עוד פעם בחיי.

קיבלתי בסוף ימי המלחמה הקודמת (כמדומה לי, בשנת 1917) הזמנה להרצות בחארקוב על השירה העברית החדשה. הסכמתי להזמנה ושכחתי באותה שעה, שקלארה היא בחארקוב. ואולם אך נתפרסם בעתונים המקומיים, שבאתי להרצות בחארקוב – ומיד שלחה קלארה לבית־המלון, שנתאכסנתי בו, את ה"פֶדֶל" (השמש) של האוניברסיטה, שהירצתה בה, ובידו הזמנה חביבה מאד לבוא אליה לסעודת־הצהרים. לבי נתכּוֵץ מכאב: רציתי כל־כך לראות את ידידת־נעורי היקרה – ואולם אימצתי את לבי והשיבותי לפדל, שהמתין לתשובה על ההזמנה: “שום תשובה לא תהיה!” – וחשבתי, שלאחר תשובה כזו הכל נגמר. ואולם היא באה להרצאה ושמעה אותה עד הסוף. אני ראיתי אותה מרחוק – ועובדה זו זיעזעה אותי עד עומק־נפשי והרציתי את הרצאתי בהתאמצות כל הכוחות. וכשנסתיימה ההרצאה והקהל מחא כף, כנהוג, וניסיתי להתחמק מן האולם כדי שלא להיפגש עם קלארה, – כאילו עמדה בכוונה על דרכי… רגע נתגברה בי התשוקה לגשת אליה וללחוץ את ידה, כמו בימים הראשונים הטובים… אבל – “מומרת היא” – זעק קול גדול בלבי – “בוגדת בעמה ובדתה!” – ומאמץ אחד גדול, ואני בורח ממנה אל בית־המלון כנרדף על צואר… כל הערב לא יצאתי מחדרי וכל הלילה נדדה שנתי מהתרגשות – ולמחר בבוקר עזבתי כמתגנב את חארקוב…

ומאורע שני אירע בידידתי האחרת, נאסטיה ז.

אף זו היתה רחוקה מכל עניין יהודי, ואף זו היתה צעירה מקורית ביותר. לא היתה בקיאה בספרות כל־כך ולא היתה עמקנית כקלארה, אבל היתה לה אותה בינה טבעית, שנובעת מהרגשה אינסטינקטיווית של האמת־שבמציאות, מאֵילו מעמקים שמתחת לסף־ההכרה. היא היתה צעירה ממני, ודאי, בארבע שנים, וכשכבר הייתי “בחור” בן שש־עשרה עדיין היתה ילדונת בת שתים־עשרה. ואף־על־פי־כן היינו ידידים כאילו היינו בני גיל אחד. היא היתה רגילה לבוא לביתנו בבוקר השכם, לעורר אותי משנתי, לסחוב אותי ממש מעל המיטה ולהכריחני לכתוב בשבילה חיבור על נושא, שהוטל עליה בגימנסיה. כאח ואחות היינו. ויחסינו הפשוטים והטובים הללו נמשכו כשהתחתנה בגיל צעיר עם סופר יהודי־רוסי מפורסם מאד בזמנו, שמעון י. מובן, שהתיַדַדְתי גם עמו, אף־על־פי שכתביו ודעותיו על היהדות לא היו לפי רוחי. באדם שבו אהבתי את הפשטות, את העממיות ואת גילוי־הלב. ואילו בסופר שבו לא סבלתי את תאוריו מחייו של ההמון היהודי בשכונה הדלה והנידחת של אודיסה, מולדאוואנקה, תאורים, שבו הוצגו לפנינו יהודים־גויים, שלא היו להם בעולמם שום ניצוצות של יהדות לאומית, זולת אמונות תפלות ומנהגים משונים בלבד; ובסוחרים ובחרשתנים מישראל היה רואה שמעון י. את כל הרעות שבעולם ושום מידה יהודית טובה לא מצא בהם – כאילו היהודים, ש"התערבו בגויים וילמדו מעשיהם", הם טיפוסיים בשביל היהדות. אף־על־פי־כן היינו רק מתווכחים בעניינים של אמונות ודעות, אבל היינו ידידים והיינו מבקרים זה את זה, ויחסי אל נאסטיה לא נשתנה.

פעם אחת, אחר הפרעות הנוראות של אוקטובר 1905 ברוסיה, באתי עם אשתי לביתו של ש. י. לשם ביקור, ובתוך השיחה סיפר לי ש. י., שמאקסים גורקי פנה אליו בבקשה להשתתף בקובץ לטובתם של היהודים נפגעי־הפוגרומים.

– וכמובן, תשתתף בקובץ זה בדבר הגון, – אמרתי לש. י.

– אני?! – לעולם לא!!! – אמר בהתרגשות מרובה וקפץ מכסאו.

– מפני־מה? – הרי חובה היא זו לסייע לשדודים ולאלמנות וליתומים המרובים.

– מה? קובץ מיוחד ליהודים הנפגעים? ובכן יש אינטרסים יהודיים מיוחדים?! בעיני אין ליהודים אינטרסים מיוחדים. יש רק מעמד־העשירים ומעמד־הפועלים. אין יהודים ורוסים. לא! לא אשתתף בקובץ, שמבליט כאילו יש ליהודים אינטרסים מיוחדים.

– אבל, סֶניה (קיצור מן שמעון־סֶמְיוֹן ברוסית), הרי אנו עסוקים כאן בנפגעי־הפוגרומים…

– ובפועלים לא פרעו הז’אנדארמים של הצאר? ואותם לא המיתו בתליות?

– אבל הרי פוגרומים המוניים בלא דין ומשפט לא עשו בפועלים הרוסיים…

לא, לא! אין אינטרסים יהודיים מיוחדים. יש רק בורגנים ופועלים, אחת היא מאיזו אומה. אני לא אשתתף בקובץ גורם להתבדלות.

לא השיבותי לו כלום. רק עזבתי בחשאי את ביתו – ומאז לא הוספתי לבקרו במשך כמה שנים. הוא הבין, כנראה, את כעסי – ולא ניסה לפייסני.

דאבתי הרבה, שלא יכולתי לראות את נאסטיה. לבקר בביתה לא יכולתי ולהיפגש עמה בסתר מבעלה חשבתי לבלתי־נאה. והיא גם היא לא מצאה לנכון לבקר בביתנו בלא בעלה. וכך כאילו נפרדנו לעולמים.

פעם אחת ואנו יושבים בקייטנה שמסביב לאודיסה, במקום שנקרא בשם “הפונטאן הגדול”. אני מטייל בריחוק־מקום קצת מן הקייטנה שלנו – והנה נאסטיה לפני!… ונדמה לי, שאוֹרוּ פני־השמים וכל הבתים התחילו מקרינים כולם זוהר מיוחד… ואף פניה אורו והבהיקו… חשבתי לחבק אותה ולנשק לה, כמו שהייתי רגיל כל פעם, שהייתי נפגש עמה אף בפני בעלה, – והנה היא תופסת את ידי ואומרת לי בקול חמור קצת:

– נלך אליכם!

הלכתי עמה והבאתי אותה לקייטנה שלנו.

נכנסנו למרפסת – והנה נאסטיה מראה לי באצבעה על כיסא, שעמד במרפסת על־יד שולחן, ואומרת לי:

– שב!

ישבתי. והיא ישבה על כיסא למולי, תמכה את פניה בשתי כפיה, שהיו נשענות על השולחן, והפנתה את מבטה אלי. הביטה והביטה, אפשר, עשרה רגעים. אחר־כך התרוממה פתאום מעל הכיסא, ובשמחה עצומה, כולה נוהרת וקורנת, אמרה:

– ברוך השם, אותו יוסף. לא נשתנה.

וחיבקה אותי, כמנהגה בילדותנו. ומאז חזרה ידידותנו להיות כקדם. ביקרנו בביתה, התווכחנו עם בעלה, והם ביקרו בביתנו, וידידותנו נמשכה עד שנסעו לפאריס. וכשהיינו, הגברת קלוזנר ואני, לפני כעשרים שנה בפאריס וביקרנו אותה בדירתה לאחר פטירת־בעלה ולא מצאנוה, טילפּנתי אליה למקום־מושבה. ולמרות מה שמקום זה היה קייטנה, שנמצאה במרחק די גדול מפאריס, מיהרה לבוא עוד באותו ערב לבקרנו ביחד עם בתה הדומה לה כל־כך. ואז נדמה היה לי, שחזרו אלי ימי־נעורי ובבתּה שבה לפרוח נאסטיה הצעירה, שהיתה מעירה אותי משנתי בבוקר כדי לכתוב לה חיבור גימנסיאלי.

עכשיו היא, ידידת־נעורי היקרה, באמריקה. האומנם לא אראנה עוד לעולם?

כאלה היו היחסים ביבי ובין חבירותי.

ואולם גם חברים טובים זימן לי הקדוש־ברוך־הוא.

חוץ מחברי הנזכרים מן ה"ישיבה", אשר ויעקב סגל, יצחק זאב ספיבאקוב, ועוד, התוודעתי אל נחום סלושץ, שהיה זקן ממני בשנתיים וכבר אז היה “חובב־ציון” ומדבר עברית. הוא השריד האחרון מידידי־נעורי. מעולם לא דיברנו בינינו בשום לשון אחרת זולת בעברית. הוא ביקר את ארץ־ישראל לראשונה בשנת תרנ"א או תרנ"ב (1891/2) וקינאתי בו על כך קנאה גדולה. בסיפוריו מחיי־הארץ, ביחוד על אליעזר בן־יהודה ודבורה אשתו הראשונה, השפיע עלי הרבה לחבב את הדיבור העברי ואת ירושלים והמושבות העבריות הראשונות.

אך מבחר ידידַי במשך יותר מיובל שנים (1891–1943), עד יומי האחרון, ידידי המופלא, שאהבתי אליו נשתמרה גם מעבר לקבר, היה – שאול טשרניחובסקי. התוודעתי אליו על־ידי ידידתי קלארה ר., שכבר דיברתי עליה למעלה באריכות, בחורף תרנ"א (סוף 1890), כשהייתי אני קצת יותר מבן־שש־עשרה והוא קצת יותר מבן חמש־עשרה. על יחסנו זה לזה בימים הראשונים להתוודעותנו דיברתי באריכות בספרי המפורט על שאול טשרניחובסקי ²ולא אשוב עוד אל הדברים הללו. אוסיף על כך רק תוספת זו: ודאי, זכות גדולה אני רואה לעצמי, שנתתי לטשרניחובסקי מושג יותר רחב מן הספרות העברית וכיוונתי את יצירתו לצד השירה העברית, באופן שגרמתי לכך, שלא נעשה משורר רוסי, תיקנתי את סיגנון־שיריו ואף הצעתי לפניו נושאים היסטוריים לבאלאדות ופואֶמות, והעיקר – שנלחמתי במשך עשרות בשנים על זכותו להיות מוּכּר כמשורר עברי יחיד־במינו וקניתי לי על־ידי כך שונאים מרובים, שמֵררו את חיי. ואולם טשרניחובסקי נתן לי הרבה יותר ממה שנתתי לו. כי מטבעי הייתי נוטה למדע יותר מלספרוּת וחיבבתי ביותר את מחקר־ההיסטוריה ואת הפילוסופיה־של־ההיסטוריה. וטשרניחובסקי השפיע עלי שפע של שירה רגשית והסתכלותית ופתח אפקים חדשים לפני תפיסת־העולם היהודית־האנושית שלי. על־ידי החבֵרוּת הקרובה עמו, על־ידי ההתייחדות עם יצירתו הפיוטית המסועפת והעמוקה באתי לידי גילויה של האמת הגדולה, שהפילוסופיה והשירה נובעות ממקור אחד ומשורש עמוק אחד צמחו. לא רק שיריו אלא אף אישיותו ודרכי־חייו קֵרבו לי יותר את הטבע, את האהבה ואת האשה. ויהדותי לא נפגמה על־ידי כך, אלא נעשתה אנושית יותר. כי על־ידי שירתו הגדולה נכנס בהשגתי והכרתי לתוך היסוד הראציונאלי, שהמדע והפילוסופיה אינם אפשריים זולתו, זרם אדיר של רגש ודמיון מַפרים, שהם הם תנאים־קודמים לכל חידוש מדעי אמיתי, ביחוד במדע־ההיסטוריה, שהאינטואיציה תופסת בו מקום ראשי בצד עיבודו של החומר המדעי. הרי על־ידי אינטואיציה זו, “רוח־הקודש” של איש־המדע האמיתי, בא ההיסטוריון לא רק לידי הכללה עליונה, אלא אף לידי תפיסת התהליך החיוני של אותו העבר, שנעשה סימן והסבר להווה וכיוון והדרכה לעתיד.

זכרונות על טשרניחובסקי מלא ספרי המפורט עליו. משהו סיפרתי עליו בזכרונותי על מנדלי³. כאן רוצה אני למסור זכרונות מועטים, שנקלטו במוחי ושאני חושש, שמא לא אספיק לרשום אותם וישתכחו במרוצת־הזמן.

פעם אחת אנו מהלכים ברחובות אודיסה שלשתנו, טשרניחובסקי, אני והמשורר יהושע דוידוביץ, שמת צעיר מאד מניתוח⁴. במרחק הגון מאתנו, במדרכה שלמוּלנוּ, עברה אשה צעירה. את פניה לא יכולנו לראות, שהרי היא התקדמה לפנינו במרחק הגון ובצד מנוגד, כאמור. ופתאום פונה טשרניחובסקי אל דוידוביץ ושואל אותו:

– אשה זו יפה היא או מכוערת? ומה מראה־עיניה ומה שערותיה?

דוידוביץ השיב:

– כיצד אפשר לדעת זאת – ואנו אין אנו מכירים אותה ואת פניה לא ראינו? שמא אתה (ופנה אל טשרניחובסקי) מכיר אותה?

– לא ולא, – השיב טשרניחובסקי –: מימי לא ראיתיה ולא פגשתיה. ואף אני לא ראיתי את פניה. אבל אני אגיד לכם מה מראה פניה, עיניה ושערותיה.

והתחיל מתאר את המראה של האשה לכל פרטיו. וכדי להיווכח, שצדק בתאורו, זֵירז אותנו להחיש את צעדינו ולהדביק את האשה. וכשעשינו כך נוכחנו, שטשרניחובסקי לא טעה אף בפרט קטן.

היינו נדהמים ממש. ובשחוק־למחצה שאלנו את טשרניחובסקי, אם לא “מכשף” הוא או “רבי” עושה־נפלאות. ועל זה השיב:

– איני מכשף ולא “רבי” עושה־נפלאות. אבל אתה, דוידוביץ, אינך משורר. המשורר מכיר את האשה על־פי הילוכה. אשה יפה הילוכה אחר מזה של אשה מכוערת. בלונדינית מהלכת אחרת מברו’נֶטית, בעלת עינים כחולות – משחורת־עין או מבעלת עינים אפורות. ומי שאינו מרגיש בכך – אינו משורר.

והרי מקרה ממין אחר:

אנו, טשרניחובסקי ואני, מתהלכים בחוצות־ז’נבה בשנת 1907. עיניו של שאול משוטטות בכל פינה למרות משקפיו הכהים (הוא חלה בעיניו מרוב־קריאה). פתאום הוא מראה לי על בחורה לא־צעירה ולא־יפה, לבושה ברשלנות מכוונת לעשות רושם ושערותיה בלתי־עשויות, מדובללות ומפותלות, וכולה כאילו אומרת: “אני מצפצפת על הנימוסים הבורגניים שלכם ועל הטעם הזעיר־בורגני של החברה ה’הגונה'!”. כך היתה האפנה ה"מהפכנית" בין הסטודנטיות הסוציאליסטיות הראשונות לפני ארבעים וחמישים שנה: הרי להיות סטודנטית היתה אז מהפכה בכל תפיסת־העולם המקובלת באותם הימים.

והנה טשרניחובסקי פונה אלי, מצביע על הסטודנטית המשונה ואומר:

– רואה אתה סטודנטית זו? – אתמול נבחנה בחימיה אצל הפרופיסור שלה – ולא ידעה כלום, ואז אמר לה הפרופיסור: Vieille cruche, va-t’en (טפשה זקנה, לכי־לך! – בצרפתית ביטוי של גנאי יותר חריף).

וטשרניחובסקי ממלא פיו צחוק: חכמה רבתי היא זו בעיניו.

נדהמתי למשמע דברים כאלה מפיו של אדם משכיל.

– שאול! – אמרתי בכעס: – כיצד אינך מתבייש? – הרי פרופיסור כזה ראוי הוא לסטירת־לחי! מה לו אם היא זקנה או צעירה, חכָמה או טפשה? – אינה יודעת את שיעוריו – יכשיל אותה. אבל עלבון זה מפני שאינה צעירה ויפה מהו? ואתה צוחק!

נזדקף שאול מלוא־קומתו ואמר:

– חי ה'! אסור לאשה להיות מכוערת כל־כך!

ומכיון שהיא מכוערת “כל־כך” – הכל מותר. היופי מעל לכל!

זוכרים אתם את “מעשה במרדכי ויוכים”? –: “נשים מכוערות מנין – וסתם אשה יפה שָנינו?”.

לכאורה היה טשרניחובסקי צנוע וענוותן בהשתוות למשוררים קטנים ממנו הרבה – ולא הכיר את ערך־עצמו. אבל תמיד היה נראה לי, שהוא נושא מסוה על פניו: שפנימיותו היא אחרת ממה שהיה נראה בחיצוניותו. הרי לכאורה היתה בו תמימות הרבה, והיו שחשבו אותו לבלתי־פיקח. באמת כיסה בתמימותו ו"אי־פיקחותו" על חכמה עמוקה ומסותרת, שהיתה מתגלית רק למי שהיה קרוב אליו ביותר. והרבה הייתי יכול לספר על כך. אבל אספר רק על מקרה אחד.

פעם אחת ביקרתי את קלארה ר. לאחר שביקר אותה טשרניחובסקי. והיא, המשכלת והחכָמה, קבלה בפני על טשרניחובסקי:

– שתי שעות ישב בחדרי ודיבר על דברים של מה־בכך – ואתה אומר, שמשורר גדול הוא (היא לא ידעה לקרוא עברית, כאמור). כלום כך דרכו של משורר גדול לפטפט שעתיים על כל מיני שטויות?

לאחר זמן נסעתי בעגלה פתוחה עם טשרניחובסקי וסיפרתי לו על קובלנותה של קלארה.

– ועל מה הייתי צריך לדבר? – שאל בקצת כעס.

– דומה, שיש לך איזה יחס אל השירה ויכולת לדבר עמה עליה.

ופתאום נזדקף בתוך העגלה הפתוחה מלוא־קומתו ואמר בהטעמה:

– לדבר על השירה? עם מי?!

ובמלות־השאלה “עם מי?” היה ביטול עצום, שלא עלה אף על דעתי מעולם למצוא בטשרניחובסקי הצנוע.

פעם אחת טיילנו, טשרניחובסקי ואני, בנמל של אודיסה. והימים – ימי הפריקה והטעינה של אבטיחים. מאות פועלים אוקראיניים, יווניים, תורכיים וארמניים היו פורקים מתוך ספינות, שבאו לאודיסה מכל דרום־רוסיה, ואף מתורכיה ומארצות־הבאלקאן, אבטיחים ממינים שונים ומטעינים אותם על גבי עגלות כדי לשלוח אותם העירה או לערים אחרות. טשרניחובסקי הסתכל זמן מרובה בפועלים ובעבודתם – וצער גדול נשקף מעיניו ומכל מראה־פניו. ופתאום פנה אלי ואמר:

– אתה יודע? – אילו היתה רחמנות אמיתית לבני־אדם, היו נוטלים את כל הפועלים הללו וזורקים אותם הימה!

– מה?! – שאלתי נדהם כולי.

– כי מה חייהם של פועלים אלה? – הוסיף לדבר כאילו לא שמע את שאלתי ולא ראה את תּדהמתי –: כל אחד מהם מקבל בשכר־עבודתו 40 קופיקות ואבטיח גדול בכל יום. את האבטיח הוא אוכל ובעד קופיקות אחדות הוא קונה כיכר־לחם, שהוא אוכל אותו ביחד עם האבטיח. בשאר הכסף הוא קונה יין־שרוף ומשתכר, ומשתרע לכל הלילה על הרציף של הנמל – עד שעל־ידי שינה עמוקה הוא מתפכח משכרונו בבוקר השכם וחוזר לעבודתו, עבודת הפריקה והטעינה הקשה כל־כך. וכך יום־יום, במשך רוב חדשי־השנה. וכשאין עבודה בנמל עובדים פועלי־נמל אלה כסבלים בעד 20 קופיקות ליום. ושוב – כיכר־לחם, יין־שרוף ולינה בחוץ או במלון־עניים, מעין “הקדש” שלנו. מה חיים הם אלה? וכי לא מוטב היה להשליך פועלים אלה לתוך הים מתוך רחמנות והוּמַניות?

הצער הגדול היה מעורב בזעם נבואי.

אבל ראיתיו גם במצב אחר.

כמו שסיפרתי במאמרי הראשון על טשרניחובסקי⁵, בא ללמוד רפואה בהיידלברג בשנת 1899, לאחר שאני התחלתי ללמוד שם מדעי־רוח עוד בשנת 1897. וזמן מועט לאחר שבא עשינו שנינו טיול קטן לשווייץ. באנו עד הגבול – לתחנת־באזל, ולתמהוננו הגדול לא דרשו מאתנו שום דרכון ושום וויזה, ואף את חפצינו לא בדקו ורק שאלו, אם יש לנו משהו חייב במכס. אנו, שנאנקנו תחת עול־העריצות של אלכסנדר השלישי וניקולאי השני, היינו כחולמים. חירות כזו! – אין דרכונים ואין בודקים בחפצים, שמא יש בהם ספרות אסורה, ואין חושדים באדם, שיעלים דברים טעונים מכס… לשמחתנו לא היה גבול.

והנה אנו יוצאים מן התחנה – ומה אנו רואים? – עגלה קטנה וכדי־חלב עליה, ולעגלה רתומים אדם וכלב – לא פחות ולא יותר!

ספקתי את כפי וכמעט זעקתי מנהמת־לבי:

– וכי לשם כך באה כל חירות גדולה זו כדי שבארץ־החירות, שעיני כל העולם נשואות אליה, יהיו נרתמים לעגלה אדם וכלב?!

ואילו טשרניחובסקי עומד ומסתכל – ומחייך. והוא אומר:

– איזו פיקחות! כדי להקל על האדם רתמו כלב אל העגלה – ימשוך־נא גם הוא בעוּלוֹ של האדם!

דומה, שאם הייתי כותב כרך שלם לא הייתי יכול לברר יותר את ההבדל התהומי שבין תפיסת־העולם שלי ובין זו של טשרניחובסקי.

ולמרות כן, או מפני־כן דוקה, היינו ידידים קשורים זה בזה בקשרי־ידידות, שלא נתנתּקו במשך חיים שלמים. ואפשר, שדבר זה בא דוקה מפני הניגוד הגמור והמוחלט שבינינו: באופן אינסטינקטיווי הרגשנו, שאנו ממלאים זה את חסרונו של זה.

ואולם אל־נא יוציא הקורא משפט מבוהל על השקפותיו המוסריות והלאומיות של טשרניחובסקי.

מצבו החמרי של טשרניחובסקי לא היה טוב מיום שיצא ממיכאילובקה ובא לאודיסה. כשהיה תלמיד של בית־הספר למסחר היה מתפרנס משיעורים פרטיים. וכשנעשה משורר לא היתה אף תקופה אחת בחייו, שהיה יכול להתפרנס בה משכר־סופרים בעד שיריו הבודדים או בעד קובץ־שיריו. ואף־על־פי־כן, כשהציעו לפניו, בימים הראשונים לישיבתו בפטרבורג, בימי מצוקתו החמרית הקשים ביותר, שיכתוב שירים ברוסית וישלמו לו רובל שלם בעד כל חרוז – סירב: “אני רק משורר עברי”. והרי שמעתי באזני בהיידלברג עדות מפי סופר רוסי־נוצרי מפורסם בשעתו (יֶלְפַּאטְיֶבְסקי), שקשה למצוא יודע רוסית כטשרניחובסקי אף בין סופרי־רוסיה מן הגויים! – רק פרוזה ברוסית כתב באותם הימים. ובאֶנציקלופידיה הרוסית־העברית כתב כמה מאמרים קטנים וגדולים, שמהם כדאי לציין את המאמר: “פתולוגיה של היהודים” (בכרך י"ב, עמ' 331–338), “פוריסטים” ו"מרחיבים" (בכרך י"ג, עמ' 133–134), וביחוד את החלק הדן על “הספרות האמנותית הרוסית־היהודית” בערך “רוסיה” (אותו כרך, עמ' 640–643), שבו, במאמר זה, ראה טשרניחובסקי מראש, שאין עתידות לספרות הרוסית־היהודית. וכדאי, אפשר, להזכיר כאן, שבכל ימי־חייו פירסם טשרניחובסקי רק שיר אחד באשכנזית־יהודית בעתון “דער יוד” בעריכתו של ד"ר יוסף לוריא וחתם עליו בפסֶאוּּדונים עברי “הילד פֶּטרוס”. כאחד־העם ממש, שפירסם מאמר אחד ב"אידיש" באותו עתון וחתם עליו “א־ד-ם”. באותם הזמנים עדיין היו למשוררים וסופרים עבריים עקרונות קבועים ומוצקים.

יוסף קלוזנר והגברת פ'אַני (צפורה) ווירניק ארוסתו ושאול טשרניחיבסקי בבחרותם

אבל אני חוזר למאורעות־חיי, שהם קשורים בתנועה התרבותית של דור־התחיה.

בשנת תר"ן (1890) נוסדה בירושלים על־ידי בן־יהודה, דוד יֶלין וחבריהם, לשם הפצתו של הדיבור העברי, חברת “שׂפה ברורה” לאחר שזמן מועט קודם לכן נוסד שם “ועד־הלשון”. מעשה רב זה עורר את הפובליציסטן, המבקר והפדגוג י"ל בן־דוד לייסד באודיסה חברה לאותה תכלית בשם “שפתנו אתנו”. נחום סלושץ ואני היינו צעירי־החברים בחברה זו של “דוברי־עברית”. אחד־העם, רבניצקי וברדיצ’בסקי (שאף הוא ישב אז זמנית באודיסה), ואין צורך לומר מנדלי וליליינבלום, ליגלגו להם, ל"דוברים" ול"דיבורם", שהרי חשבו את כל העניין של הדיבור העברי ל"מעשה־נערות". מאז השתדלתי לדבר רק עברית עם כל מי שידע עברית במידה מספקת לכך. ועם סלושץ, טשרניחובסקי, סגל וכל שאר חברי, שנעשו אז חבורה קטנה של מחדשי הלשון והספרות העברית, לא היתה לי לשון אחרת, זולת עברית, מעולם.

באסיפה המייסדת של “חברת התמיכה לעובדי־אדמה ובעלי־מלאכה בסוריה ובארץ־הקודש” (כך היה השם הרשמי של ה"ועד לחובבי־ציון"), שנתכנסה באודיסה בשנת תר"ן (1890), לא השתתפתי, כמובן, שהרי הייתי אז עוד צעיר ביותר. אבל האסיפה היכתה גלים בעיר אודיסה, וביחוד בעתונות העברית, והשמועות על התחלת־הגאולה על־ידי האיכרים בארץ־ישראל פעלו עלי פעולה עזה. ומאז נחשבתי לחובב־ציון אף לא זכיתי להיות מ"בני־משה" אם מפאת צעירותי או מפני שהייתי “מהפכני” יותר מדאי בשביל “אגודת בני־משה”, שהיתה זהירה מאד בקבלת־חברים. ומי יודע, אם לא ידו של רבניצקי היתה בזה: הוא לא סבל אף פעם את ה"סערה וההסתערות" שלי.

את ד"ר פינסקר ראיתי רק פעם אחת בחיי, במקרה בביתו של חולה, שפינסקר היה הרופא שלו, שנה או שנתיים קודם פטירתו. ואף־על־פי־כן ניצבת תמונתו לנגד עיני. הוא היה בעל קומה ממוצעת, פנים עגולים, שערות שחורות שהלכו והלבינו, מצח רחב ועינים מפיקות עצב. הוא עמד על־יד התנור (היה יום של חורף) וכנביא קדמון דיבר דברי־תוכחה קשים על עמו: העם אינו מתעניין בכלום זולת בפרנסה ותענוגות. אף הפרעות של תחילת שנות־השמונים לא השפיעו עליו. אף האנטישמיות הגרמנית לא פקחה את עיניו. “רקב” הוא העם. שום דבר אינו מכריח אותו לשנות את דרכי־חייו, לבקש דרך חדשה לעצמו. אם לא יבוא שינוי עיקרי במהלך־חייו יאבדו המוני־העם הדלים בעָנְיָם ועשירי־העם יעוררו קנאה ושנאה, שסופן – פרעות וגזירות קשות. וכלום יש תקוה, שעם כזה יקים מחדש את ארצו ומדינתו?

דברים אלה, שנאמרו במרירות מרובה והיתה בהם חזות קשה גובלת ביאוש, עשו עלי רושם חזק והרבה־הרבה הגיתי בהם.

את הנעשה בישוב החדש ידעתי מתוך “המליץ”, ופעמים שעל־ידי סלושץ היה מגיע אלי גם גליון של “הצבי” לבן־יהודה והייתי שמח שמחה גדולה על התחדשות־הישוב, וביחוד על תחית־הלשון בדיבור והרחבת־הלשון בכתב. בכלל היה עתונו של בן־יהודה, עם כל חסרונותיו הספרותיים וסטיותיו בעניינים ציוניים יסודיים, עושה עלי רושם גדול ברעננותו ובחיוּניותו. היה מורגש בו, שאינו נכתב בשביל יהודים, שהעתון העברי הוא טפל להם לגבי עתון לועזי, אלא בשביל עם, שהוא, ודאי, עם קטן ודל, אבל עם, שהעתון העברי הוא לו לחם־חוקו ובו הוא חוזה חזות־הכל, ועל־כן שום דבר אנושי אינו צריך להיות חסר בו.

ובשנת תרנ"א (1891) התחיל זאב יעבץ מדפיס בירושלים את קבציו הנאים “הארץ”, “פרי־הארץ” ו"גאון־הארץ", ואף אותם קראתי בשמחה ובהתפעלות. את האדיקות הדתית שבהם לא חיבבתי; אבל ציוריו הנחמדים של יעבץ “ממראות־הארץ”, תרגומיו, שהצטיינו בלשונם המקורית, חידושי־הלשון שלו (כּלַבלֵב, חֲתַלְתוּל) וחשיפת המלים והצורות מן התלמוד והמדרש (כביש, חסכון, תרבות, חָפשׁ – פַּשְפֵּש, אָטֹם – טַמְטֵם, ועוד), שבאו בקבצים שלו, לקחו את לבי. זכורני, שכתבתי ליעבץ מכתב מפורט, שבו הבעתי את יחסי מלא־ההתפעלות אל מאמריו, סיפוריו ושיריו, והצעתי לפניו דרכי־הרחבה חדשות בלשון העברית, שהרי כבר עסקתי אז בשאלות־הלשון ברצינות. וכשקיבלתי ממנו גלויה כתובה בחיבה, לא היה גבול לשמחתי, שאדם גדול שכמותו הסכים להרבה מהצעותי.

ובשנת תר"ן (1890) יצא בעריכתו של אחד־העם הקובץ “כוורת” (בטעות ייחסו את עריכתו לליליינבלום), ובשנת תרנ"ב – הקובץ הראשון של “פרדס”, שעורכו היה י. ח. רבניצקי, אבל אחד־העם היה בו ראש־המדברים. כל תפיסת־עולמו החדשה של אחד־העם וכל אופן־כתיבתו האירופי־העברי השפיעו עלי הרבה. אבל לא נועזתי לבקר את אחד־העם בביתו אלא לאחר שנדפסו מאמרַי הראשונים, כמו שאספר להלן.

כבר סיפרתי למעלה, שבשנים הללו (1889–1895) הרביתי לקרוא בלשונות שונות. קריאתי היתה למעלה מן השיעור הרגיל. ואמי, עליה השלום, אף דאגה, שאדע תלמוד הרבה יותר ממה שלימדו ב"ישיבה" האודיסאית. ועל־כן שכרה לי מלמד – יהודי תלמיד־חכם, שלמד בישיבת־וולוז’ין וחוץ מגמרא, תוספות ומהרש"א לא ידע כלום. עד היכן הגיעה תמימותו יש לראות מעובדה זו: פעם בא לביתנו ללַמדני תלמוד ומצא אותי מבולבל ונבוך. הוא שאל על מה שאירע וסיפרתי לו, שנהרג הפרֶזידֶנט של הרפובליקה הצרפתית קארנו על־ידי אנארכיסטים. הוא לא ידע מה זה “פרזידנט” ומה זו “רפובליקה” ומי הם “אנארכיסטים”. וכשבארתי לו את כל אלה אמר: “צער בעלי־חיים!”; שהרי “ברוך דיין אמת” מותר לומר רק על יהודי שמת… כזו היתה “היהדות המָסָרְתִּית”, שסופרינו חזרו לשיר לה בזמננו שירי־תהילה…

ומלמד זה הוא שסיפר לי סיפור נאה זה, שלמדתי ממנו הרבה גם על דרכיהם של חוקרים־חַדְשָׁנים בימינו, שאין בקשת־האמת להם עיקר אלא החידוש:

פעם בא ראש־הישיבה של וולוז’ין אל ה"שיעור" ופניו מאירות ומזהירות: יש לו “קושיה חמורה”: בבבא קמא אומר אביי כך ורבא כך, ובעניין דומה לזה אומרים אביי ורבא בסנהדרין את ההפך ממש. ועל קושיה חמורה זו יש לו “תירוץ” מזהיר. והוא מסביר את התירוץ בהתלהבות מרובה, ופניו מתלהטים, ועיניו קורנות, וכולו מדושן־עונג.

ובאותה שעה יושב לו בחור מבחורי־הישיבה הבינונים על אחד מן הספסלים הרחוקים וצועק כל הזמן “רבי!” – ומחמת רוב־התלהבותו אין ראש־הישיבה פונה אליו. לסוף שאל את הבחור לחפצו. והבחור השיב, שבדק בשתי הגמרות ומצא, שהרבי טעה, במחילה מכבודו, ושבּשני המקומות דעותיהם של אביי ורבא שׁוות והן מתאימות במקום השני למה שאמר כל אחד מהם במקום הראשון.

זו היתה פצצה ממש. מתחילה לא האמין ראש־הישיבה, שטעות כזו אפשרית מצדו. אבל הבחור טען: “ניתי ספר ונחזי” (נביא ספר ונראה). הביאו את שתי הגמרות – והנה צדק הבחור: הרבי טעה במקרה. אז אמר ראש־הישיבה:

– אמנם כן, הקושיה אינה קושיה. ואולם הרי החידוש שחידשתי נפלא הוא כשהוא לעצמו.

וכי לא כך חושבים גם הרבה מחוקרינו? – העיקר הוא לא האמת המדעית אלא החידוש המדעי. ומי שאינו מחדש חידושים מדעיים – ויהא אפילו שאין צורך בהם כלל – אינו אלא “שטחי” ו"בלתי־מקורי".

מלמד זה ועוד מלמד אחד, יותר מוֹדֶרני קצת, לימדוני משנתי הי"ד עד שנתי הי"ח גמרא ורש"י, בלא תוספות ומהרש"א, ועברתי עמהם כמעט על כל הש"ס. ובפעם השניה עברתי על כל הש"ס ממש וגם על התוספתא ועל כל המדרשים הגדולים והקטנים בשעה שכתבתי את הדיסרטאציה הגרמנית שלי על “הרעיון המשיחי בתקופת־התַּנאים”.

לימודי וקריאתי היו, איפוא, למעלה מכוחי. ונוסף על זה אירעו אז במשפחתנו שני אסונות: מתו בחורף אחד דודי מנחם מנדל ברא"ז, שדיברתי עליו למעלה, שהיה אפיקורס בשני המובנים של המלה, ודודי ר' דוד זלמן לֶוין, שהיה צדיק תמים, יהודי למדן ומדקדק במצוות ואדם כשר בתכלית. והנה פעם אחת ניגש אלי אבי, עליו השלום, שקוע במחשבות ועגמת־נפש כבדה שוכנת על פניו, ואמר לי:

– ודאי, יכולים לומר, שבעוונותיו מת הדוד מנדל; אבל הדוד ר' דוד זלמן, הצדיק והכשר, למה מת הוא בדמי־ימיו ובמכאובים קשים?

ולא הוסיף לומר כלום. אבל כחיצים שנונים ניחתו הדברים המועטים הללו ללבי. התחלתי מחַשב חשבונו של עולם ומהרהר אחר מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא…

ופתאום – ואני אז בן שבע־עשרה – נתעוררתי פעם משנתי ומחשבה נוראה חלפה במוחי כחץ: “מה הבּטחון, שיש אלוהים? – הרי מנדל האפיקורס ודוד זלמן הצדיק גורל אחד להם”…

עד יומי האחרון לא אשכח את המועקה, שרעיון מטריד זה העיק על לבי הצעיר. כאילו חושך ירד לעולם. כאילו השמש פסקה מלהאיר ובני־האדם מתהלכים כצללים בעולם־התוהו. הרגשתי את עצמי אומלל, עזוב ונידח, מיותם ומשומם, מרוֹקן מכל כוח רוחני, מחוסר כל משען ואחיזה בחיים. מימי לא ידעתי רגע נורא ואיום כזה: ריקנות, שממון ויתמות…

הלימודים והקריאה המופרזת, מצד אחד, וההרהורים הרעים הללו, מצד שני, ואפשר, הזעזוע, שנזדעזעתי על־ידי מיתתם של שני דודַי האהובים, – כל אלה ביחד גרמו לכך, שחליתי קשה. התחלתי מתאונן על כאב־ראש חזק, שבא ביחד עם דיכאון נפשי ו"מרה שחורה" ממש. נדמה היה לי, שאני יוצא מדעתי. וכאילו להכעיס קראתי אז על כל מיני סופרים גדולים, שדעתם נטרפה עליהם: הרי אוֹגו’סט קוֹנְט, והרי פיסארֶב, והרי הלְדֶרלין, והרי ניטשֶה, והרי מופסאן, ועוד, ועוד… אבותי שאלו ברופאים, ואלה החליטו, שאין זו אלא חולשת־עצבים, שבאה מרוב־עבודה, ודרשו, שאפסיק לקרוא ספרים רצינים. אבל בלא קריאה רצינית אי־אפשר היה לי לחיות.

והנה הציל אותי ספר רָצין דוקה.

קראתי אז את ה"אַוּטוביוגראפיה" הנפלאה של ג’ון סטיוּאַרט מיל. ובה מצאתי, שאף הוא חלה מרוב קריאה, ואף הוא בא לידי “מרה שחורה” – וניצל על־ידי קריאת יצירותיהם של המשוררים האנגליים הגדולים מ"כנסית־היאור" (אם איני טועה). הלכתי בדרכיו – והתחלתי קורא את מבחר שירת־הטבע באנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית – ושירה זו פעלה עלי לטובה, ולאחר שנה של סבל שבתי לאיתני ו"המרה השחורה" נסתלקה ממני עד היום.

 

פרק ה    🔗

תחילת עבודתי הספרותית. עוד זכרונות על מנדלי. התוודעתי לאחד־העם. מה למדתי ממנו?

תחת השפעתם של אחד־העם ויעבץ, “המליץ” ו"הצבי" (את “הצפירה” לא אהבתי מפני שהיתה אז מצדדת בזכותה של ההתיישבות בארגנטינה, ובכלל היה אז סוקולוב מתנגד חריף לחיבת־ציון ואפילו לרעיון הלאומיות העברית, שיצא נגדו במאמר חריף חתום בשם בדוי בקובץ “החץ” של י.ל.פרץ) התחלתי לכתוב מאמרים. כתבתי בשנת תרנ"א (1891) מאמר ארוך, היסטורי־פילוסופי כביכול, בשם: “ההשתלשלות בתולדות־ישראל ותקותו לימים יבואו”, שבו עברתי על כל ההיסטוריה הישראלית לשם הוכחה, שכל כיוונה ותכליתה לא היו אלא שיבת־ציון. המאמר לא נדפס מעולם. הייתי אז רק קצת יותר מבן שש־עשרה ולא נועזתי לשלוח את המאמר לאיזו מערכת עברית: כתבתי אותו בשביל עצמי ובשביל חברַי.

ואולם בשנת תרנ"ב (1892) כבר כתבתי את ספרי “שפת־עבר – שפה חיה” בצורתו הראשונה, כפי שהתחיל להידפס לאחר שנה ויותר ב"השרון" של גרשום באדר, – ואותו כבר יעדתי לדפוס מלכתחילה. ובחורף של שנת תרנ"ג (1893) שלחתי ל"המליץ" את מאמרי הראשון: “מלים מחודשות וכתיבה תמה”, שהתחלתו נדפסה ב"המליץ" של אותה שנה, בי"ג באדר, כלומר, בערב־פורים, תרנ"ג (1893). וזהו היום, שממנו אני מונה את ראשית עבודתי הספרותית.

המאמר עשה רושם למרות מה שעסק רק בשאלות־לשון בלבד. הוספתי עליו בשנות תרנ"ג־תרנ"ז עוד מאמרים שונים בַּשאלה בדבר תחית־הלשון, והמאמרים נתפרסמו ב"המליץ" וב"הצפירה". ביחוד אני חושב לראוי לתשומת־לב אפילו כיום, לאחר קרוב לחמישים שנה, את המאמר “עברית חדשה”, שנדפס ב"המליץ", תרנ"ו, גליונות 161, 167, 170. ובאותה שנה נתפרסם בצורתו החדשה, המעובדת, ספרי “שפת עבר – שפה חיה”, כמו שאספר להלן. ומאמר זה ביחד עם הספר גרמו להתנפלויות קשות עלי מצדם של ה"פוריסטים", שדרשו לכתוב עברית “על טהרת לשון־התנ”ך". אבל אל עניין זה אשוב עוד להלן בפרטות.

ובשנת תרנ"ב, שנה קודם שנדפס מאמרי הראשון ב"המליץ", נודע לי, שהסופר גרשום באדר בלבוב מתכונן להוציא ירחון מוקדש לענייניה של תחית־הלשון בשם “העבריה”. נזדרזתי ושלחתי לו את הספר “שפת־עבר – שפה חיה” בצורתו הראשונה. “העבריה” לא יצאה לאור מחוסר חותמים, ובאדר החליט להוציא ירחון בעל תוכן יותר רחב בשם “השרון”. ובסוף שנת תרנ"ב מת יהודה ליב גורדון, שהערצתי אותו מילדותי ונשארתי מעריצו עד זקנה ושיבה. כתבתי עליו מאמר מפורט, כדי מחברת שלמה, ושלחתיו ל"השרון". לאחר כמעט שנה שלמה יצאה חוברת ראשונה – ואחרונה של “השרון”, ובה – “ציוּן למשורר יהודה גורדון” ותחילתו של הספר “שפת־עבר – שפה חיה” בצורתו הראשונה. גם השיר “משאת נפשי” של טשרניחובסקי נדפס באותה חוברת: אני שלחתי את השיר לבאדר. כי במשך עשר השנים הראשונות ליצירתו הפיוטית של טשרניחובסקי נמסרו כל שיריו לדפוס רק על־ידי; ועד לפני מלחמת־העמים הראשונה, שאז נפרד טשרניחובסקי מעלי מפני שנתגייס לצבא כרופא, לא היה שולח שיר לדפוס קודם שהיה מראה אותו לי, והרבה תיקנתי בלשון של שיריו הראשונים בהסכמתו ולהרבה משיריו קראתי שמות.

בעזרתו של הקומפוזיטור דוד קאבוּנוֹבסקי, שחיבר מנגינות לשירים עבריים לאומיים (“אַל טל ואַל מטר” לשרה שפירא, “נודו למיַללת” לביירון בתרגומו של גורדון, ועוד), הוצאתי את המאמר “ציון למשורר” בהוצאה שניה, מורחבת ומתוקנת, כמחברת מיוחדת, שבה באה קינה “על מוּת למשורר” גורדון של שאול טשרניחובסקי וקאבונובסקי חיבר מנגינה לקינה זו (אודיסה תרנ"ד).

בשנת תרנ"ה (1895) נדפסו ב"המליץ" שני מאמרַי על פרץ סמולנסקין, ובאותה שנה נדפס גם מאמרי המפורט “משפטי אֶרְנֶסט רנאן על תכונות בני־שׁם ורוח שפת־עבר” בעשרה המשכים (מעובד מחדש – בספרי “יהדות ואנושיות”). ובשנת תרנ"ו פירסמתי בקובץ “הזמן” של עזרא גולדין ביקורת מפורטת על שני הקְבָצים הראשונים של “פרדס” בשם “רוחות מנשבות”, ומאמר־ביקורת זה יצא גם בצורה של מחברת מיוחדת (ווארשה תרנ"ו – 1896). נועזתי לבקר במחברת זו את ליליינבלום ואת אחד־העם, את מנדלי ואת ביאליק המתחיל, ואין צורך לומר – את כל dii minores שלנו. דרך אגב: אומרים, שלא הכרתי אז בגָדלו של ביאליק. אבל, חוץ מן העובדה, שפיזרתי תהילות לרוב־החרוזים שבשיריו, הרי יש גם עובדה שניה: את כל שלשת השירים, שביקרתי קשה, לא הכניס ביאליק לתוך קובצי־השירים שלו במשך עשרות בשנים ושנים מהם לא נדפסו מחדש אלא לאחר פטירתו. דברי־ הביקורת, שהתרוממו לגובה עיוני ידוע, ומשפטַי הקשים על המפורסמים בימים ההם היקנו לי את לבותיהם של צעירי־הדור; אבל הסופרים ה"מפורסמים", תקיפי־הספרות באותם הימים, לא יכלו לסלוח לצעיר המתחיל את “עזותו”. ואמנם, יש ב"רוחות מנשבות" דברי־ילדות הרבה. הרי רק בן־עשרים הייתי כשכתבתי ביקורת זו (בחורף תרנ"ה).

עד כמה שאני זוכר, לא כעסו עלי ביאליק, אחד־העם ומנדלי. על כל פנים, לא נטרו לי איבה על שביקרתי את כתביהם. עם ביאליק נפגשתי רק לאחר זמן. אבל את מנדלי ואת אחד־העם היכרתי קודם־לכן: את מנדלי – מיד לאחר שנדפס “ציון למשורר” ואת אחד־העם – לאחר שנדפס מאמרי על רנאן.

את רוב זכרונותי על מנדלי פירסמתי ב"יוצרים ובונים" (חלק ב', תרפ"ט, עמ' 113–124). כאן אני רוצה להוסיף שנים־שלשה דברים, שלא פירסמתים שם מפני שהזכרונות הללו נתפרסמו זמן מועט אחר פטירתו של מנדלי ועדיין לא הגיעה אז השעה לפרסמם; אבל יש גם זכרונות, שלא פירסמתי רק מתוך שכחה בלבד.

פעם אחת בא המספר פרץ הירשביין לאודיסה, ובעתון באשכנזית־יהודית, שיצא אז באודיסה, הפליגו בשבחו וכתבו עליו, שהוא “שקספיר היהודי” – לא פחות ולא יותר… ובאותם הימים ביקרתי את מנדלי וליגלגתי על הפרזה משונה זו.

מנדלי העמיד פנים רצינים ואמר:

– לחינם אתה מלגלג. מי שכתב כך צדק. פרץ הירשביין הוא באמת “שקספיר היהודי”. במגילת־אסתר כתוב, שהמן היה ראש־השרים של מלכות־פרס, הווזיר־הגדול של מלכות־בכיפה. ודאי היה בעל־צורה ובעל־קומה, כראוי לראש וראשון בממלכה גדולה. ומרדכי אף הוא היה “יושב בשער־המלך” – שר וגדול, יועץ ממשלתי או שופט עליון; ובוודאי אף הוא היה אישיות חשובה, בעל הדרת־פנים. ואולם צא וראה, כיצד מתוארות צורותיהם של המן ומרדכי באותן ה"מגילות", שנמכרות ברחוב־היהודים בחמש פרוטות: המן יש לו שם מראה של איזה סגן־שוטר מימי ניקולאי הראשון ומרדכי – מראה של איזה שמש זקן בבית־המשפט של הדור הקודם. אוי ואבוי להם, שנפלו לרחוב־היהודים העלוב! אם יפול איבסן לתוך רחוב־היהודים יהא נהפך ל"איבְּסיוּק" (שם־הקטנה רוסי), ואם שֶקספיר יפול לתוך רחובנו יהא נעשה פרץ הירשביין.

“משכיליוּת” והלקאה־עצמית מצד אחד וצער עמוק מצד שני הורגשו בדברים המקוריים הללו.

זכיתי, שהסבא הגדול יבקר אותי ואת אשתי בביתנו באודיסה כמה וכמה פעמים. ולמרות מה שדירתנו שם היתה בקומה השלישית היה מנדלי, הזקן המופלג, מטפס ועולה לקומה רמה זו בקלות כצעיר והיה יושב וחורז את המרגליות שלו – רעיונותיו הרצינים וחידודיו הנמלצים – במשך שעות. חבל, שלא רשמתי אף פעם את הסיפורים מחייו, שהיה מספר דרך־אגב ושפעמים היו יצירות ספרותיות ממש. רק סיפור אחד מאלה אני זוכר יפה ואת תכנו אַרצה כאן:

פעם אחת – מספר מנדלי – נסעתי מז’יטומיר לברדיצ’ב. מובן, בעגלה מאותן ה"אסדות", שהיו רגילות בימים ההם ושהיו נסרכות מז’יטומיר לברדיצ’ב מעת־לעת שלם. שהרי היו בדרך עמידות וירידות, הורדת־נוסעים והעלאתם. ולפיכך הכינותי לי למשך זמן־הנסיעה “מכל טוב” בתוך מזנון של דרך, שנקרא אז בשם הרוסי Погребец (מרתף קטן). העגלה היתה צפופה והכילה נוסעים יותר ממקומות. אבל כלום ראית יהודים נוסעים בהרחבה? – הרי לשם כך יהודים אנו, שנהא מצטופפים במקום שצריך ואף במקום שלא צריך…

והנה בלילה, בחושך, ניגש בעל־העגלה אלינו באחת מן התחנות ואומר:

– אני מוכרח להעלות עוד “פאסאז’יר” (נוסע) אל העגלה.

כל הנוסעים, ואני בראשם, התקוממנו לבעל־העגלה ואמרנו, שאנו צפופים די והותר ולא ניתן לעשותנו כמליחים בחבית.

אז אמר בעל־העגלה:

– אבל הרי “פאסאז’יר” זה היא גברת (“דאַמה”) – וכלום תתנו לגברת להשאר יחידה בתחנה בלילה, בחושך, עד שתזדמן לה עגלה אחרת?

צעיר הייתי אז והמלה “גברת” פעלה עלי פעולת־קסם. אמרתי:

– אם זוהי גברת – שונה הדבר. מוכרחים להעלותה על העגלה, ושאר הנוסעים הסכימו בשתיקה לדברַי.

ו"הגברת" עלתה על העגלה בשתיקה, הניחה את חפציה המרובים וישבה על־ידי לאחר שצימצמתי את עצמי עד קצה־גבול־הצימצום. את פני־הגברת לא ראיתי מחמת החשכה, ולא ידעתי אם היא צעירה או אשה בימי־העמידה (שהיא זקנה אף לא העליתי על דעתי) ואם היא יפה או לא (שהיא מכוערת גם לא העליתי על דעתי: גברת – ומכוערת? היתכן?). ניסיתי להיכנס עמה בשיחה, אבל היא שתקה ולא פתחה את פיה.

מרוב צפיפות לא יכולנו, אנו הנוסעים, אף לחלום, שנֵרָדם בעגלה. ומכיוון שאני נוסע בחברת־גברת גם לא רציתי בכך. והתחלתי להריק לפניה את כל תורתי וחכמתי: דיברתי על שילר ועל גיטה, על קאנט ועל קוֹנט, על פיסארֶב ועל צ’רנישבסקי. ואף הענקתי לה מכל הטוב שב"מרתף הקטן" שלי. ועדיין היא שותקת וחוץ ממלת “תודה” לא אמרה כלום. חשבתי, שהיא מתביישת לדבר עם גבר זר או שהיא עיֵפה ורוצה לישון. והרפיתי ממנה. והנה עלה עמוד־השחר ולאור השמש אני רואה – אשה מכוערת, פשוטה שבפשוטות, מאלו שמוכרות ירקות בשוק. זו היתה ה"גברת" שלי, שהתגאיתי לפניה בחכמתי!

חבל, שלא היה סטֶנוגראף בשעת סיפורו של “הסבא”. אילו היו נמסרים דבריו כלשונם, היה לנו אחד מן הסיפורים ההומוריסטיים המחודדים ביותר של מנדלי.

ואולם בפעם אחרת עלה ה"סבא" בריצה ממש אל דירתנו בקומה השלישית – והתנפל עלי מלא כעס וחימה.

ומעשה שהיה כך היה:

בשנת תרע"א מלאו 75 שנים למנדלי על־פי החשבון הרגיל שבאוטוביוגראפיה שלו. פניתי אל המבקר המפורסם בשעתו, מ. מ. פייטלזון מיֶקאטרינוסלאב, שיכתוב מאמר על בעל־היובל הגדול. והוא הסכים לכך ושלח לי את מאמרו “מ’משפט שלום' עד ‘בימים ההם’”, שנדפס ב"השלח" (כרך כ"ד, עמ' 440–451, 547–556). המאמר הוא שיר־תהילה נהדר ליצירותיו המפוארות של ה"סבא"; אלא שפייטלזון מעיר הערות שונות על מקורן של אחדות מן היצירות הללו. המאמר מצא חן בעיני וסיפרתי למנדלי, שיקבל על־ידי “השלח” מתנה יפה ליובלו.

ואולם אך נדפסה חוברת־"השלח" והמאמר של פייטלזון בתוכה – והנה מנדלי בכבודו ובעצמו מטפס ועולה אל דירתנו בריצה על המדרגות של שלש הקומות ובידו החוברת הירוקה (על שם המעטפה שלה) של “השלח”, ובכעס גדול הוא אומר לי:

– מתנה יפה הענקת לי! הביטה וראה: הרי פייטלזון כותב עלי כאנטישמי!

– מה?! – שאלתי נדהם.

– הביטה וראה – ומנדלי מראה באצבעותיו על מקום אחד במאמר, שכתוב בו, שהשם “סוסתי” שאול משם הסיפור Коняга של שצֶ’דרין, אף־על־פי שהתוכן הוא שונה בהחלט בשניהם, ועוד דברים ממין זה. החוברת, שעזב אותה מנדלי בידי ואני כרכתי אותה בכוונה בתוך האֶכּסמפלאר שלי של “השלח”, כרך כ"ד, מלאה וממולאה שרטוטים בעיפרון אדום, סימני־קריאה וסימני־שאלה, ומלות רוסיות מעין Галиматья, чепуха ובעברית: “עם־הארצות”, וכדומה.

שאלתי את ר' מנדלי:

– מה היא האנטישמיות שבדבר?

– האנטישמי – השיב – אינו יכול להשלים עם הרעיון, שהיהודי אף הוא יכול ליצור דבר מקורי, והוא מאשים את היהודי, שהוא רק סרסור ומתווך ביצירות כלכליות ותרבותיות של הגויים, שהם היוצרים האמיתיים. וכך הוא גם פייטלזון: אינו יכול להשלים עם הרעיון, שמספר יהודי יצר דבר חדש מעיקרו, והוא מוכרח לחפש אצל הגויים את מקורה של היצירה היהודית. כלום אין זו אנטישמיות? –

ניסיתי להרגיע את הזקן. הראיתי לו על דברי־התהילה המרובים שבמאמר – לשוא! הוא רגז והתרעם. הרביתי עליו דברי־פיוס עד שנרגע לבסוף ויצא כאילו בשלום גמור מביתי.

לאחר חצי־שנה בא פייטלזון מיקאטרינוסלאב לאודיסה בכוונה להתישב בעיר מלאה חכמים וסופרים. סיפרתי לו מה שאירע לי עם מנדלי מחמת מאמרו. הוא לא האמין למשמע־אזניו: הרי באמת היתה לו כוונה הפוכה – לפאר ולרומם את מנדלי ויצירותיו. ופייטלזון שאל אותי, אם כדאי לו, לאחר כל מה שסיפרתי לו, לבקר את מנדלי.

בתום־לבי השיבותי: “הן!” – הרי כבר הרגעתי את הסבא והוכחתי לו, שלא צדק בטענותיו. ועל כל פנים, כבר עברה חצי־שנה מאז נדפס המאמר – כלום יהא הזקן הפיקח נוקם ונוטר זמן מרובה בל־כך?

פייטלזון שמע לעצתי, הלך אל מנדלי – וחזר מזועזע עד עמקי־נפשו.

כשבא לדירתו של מנדלי צילצל בפעמון ומסר לאשתו של מנדלי את כרטיס־הביקור שלו. לקראתו יצא מנדלי בכבודו ובעצמו אל סף־הבית, ובלא להושיט לו יד ובלא לבקשו שייכנס אמר לו:

– אתה הוא ה"שקץ" הקטן, שרצה לשפוך קיתון של שופכים על יהודי גדול שכמותי?

פייטלזון, נבוך ונעלב, השיב:

– מר אברמוביץ', לא באתי לכאן כדי שיעלוֹב אותי! שלום!

ועזב את סף־ביתו של מנדלי כולו מבויש ומדוכא.

ופייטלזון, כשסיפר לי כל זה, היה מזועזע כל־כך, עד שלא יכולתי להרגיע אותו. הוא באחת: אם סופר עובד עשרים שנה בספרות לא רכש לו עמדה במידה, שאין לבייש אותו באופן גס כל־כך, הרי חי לשוא ועמל לשוא – ולמה להמשיך חיים טיפשיים כאלה?

ולאחר חדשים אחדים קיבלתי מכתב מן החוקר שמעון סטאניסלאווסקי מיקאטרינוסלאב, שבו הודיע לי בצער, שפייטלזון איבד את עצמו לדעת מחמת מצבו החמרי הקשה ובדידותו הגמורה (רווק היה כל ימיו); אך בין שאר הסיבות גרם להתאבדותו גם הזיכרון המר על עלבונו הקשה, שנעלב על־ידי מנדלי…

במשך שבועות הייתי מדוכדך בתכלית־הדיכדוך: שלא בכוונה, מתוך אי־הכרה שלמה באָפיו של מנדלי, גרמתי לעלבון קשה זה על־ידי מה שהצעתי לפייטלזון לבקר את מנדלי. ומנדלי, כמובן, לא היה יכול לדעת, שדבריו הקשים יהיו אחד מן הגורמים לצעד גורלי כזה מצדו של סופר עברי.

ועוד סיפור מעציב אני חושב לחובתי לספר כאן.

שאול טשרניחובסקי היה סטודֶנט במחלקת־הרפואה בלוזאנה והיה צריך להיבחן בחינה אחרונה לקבלת תואר־רופא. אבל מכיון שהיה נתין זר היה צריך לקבל רשיון לכך מן המיניסטריון להשכלה של הקאנטון השווייצי, שלוזאנה שייכת אליו. ומקומו של המיניסטריון הקאנטונאלי הוא בז’נווה.

ז’נווה רחוקה מלוזאנה רק שעה של נסיעה ברכבת. ואז היה מחיר הנסיעה מלוזאנה לז’נווה וחזרה רק 3 פראנקים.

טשרניחובסקי היה בטוח, שיקבל את הרשיון בו ביום וישוב עוד באותו יום ללוזאנה. מצבו החמרי היה אז דחוק מאד. על־כן לָוה 5 פראנקים, 3 להוצאות־הנסיעה ו־2 להוצאות אחרות, ובא לז’נווה. ואולם כאן הודיעו לו, שיקבל את הרשיון רק למחר. ובכן הוא צריך ללון בז’נווה וגם לסעוד שם סעודת־ערב, סעודת־בוקר, ואפשר, גם סעודת־צהרים. לכל זה לא יספיקו, כמובן, שני הפראנקים, שהיו בידו אחר תשלום של דמי־הנסיעה. צריך לִלְוות, לכל הפחות, עוד 5 פראנקים.

ובז’נווה ישבו אז ממכריו הטובים רק בן־עמי ומנדלי. בן־עמי היה אז דחוק בפרנסתו כמעט כטשרניחובסקי. אבל מנדלי היה מקבל 125 רובל לחודש כמנהל של ה"תלמוד־תורה" באודיסה, ואף היתה לו הכנסה מספריו. מובן, שצריך לפנות אליו.

ומנדלי חיבב את טשרניחובסקי מאד, כמו שסיפרתי בזכרונותי. והסכום קטן מאד – רק 5 פראנקים.

טשרניחובסקי הצעיר והרענן אז נכנס עליז וצוהל אל מנדלי וה"סבא" מקבל אותו בסבר פנים יפות ומשוחח עמו ארוכות וקצרות, כדרכו. לסוף טשרניחובסקי “מאמץ את לבו” ואומר בטון של “חוסר־דאגה”:

רבי מנדלי, באתי מלוזאנה לשם קבלת תעודה מן המיניסטריון בז’נווה ולא ידעתי, שאצטרך לשהות כאן יום מיותר, ועל־כן אני מבקש להלוות לי 5 פראנקים.

– אין לי – השיב מנדלי בפשטות.

טשרניחובסקי, מבויש ונבוך, אומר שלום ויוצא.

מה יעשה עכשיו? – הלך לבית־מלון קטן, נטל חדר בשלשה פראנקים, סעד בערב, לן שם, למחר סעד בבוקר, הלך למיניסטריון וקיבל את התעודה – והוא מוכן לנסוע, שהרי יש לו כרטיס של חזרה. אבל אין לו במה לשלם דמי־לינה ודמי שתי סעודות. מה עשה? – השאיר את כובעו בבית־המלון ונטל את המפתח של החדר, כאילו הוא מתכונן לשוב אל בית־המלון – ונסע ללוזאנה. שם לוה 5 פראנקים ושלח על־ידי הדואר לבית־המלון מה שמגיע ממנו ביחד עם המפתח וביקש, שיחזירו לו בדואר החוזר את הכובע, שמרוב חפזון שכח לקחתו, ומאותו טעם לא הספיק לשלם ולהחזיר את המפתח: היה מוכרח לחזור פתאום ללוזאנה.

מעשה זה של מנדלי נראה לי רע כל־כך, עד שלא יכולתי לסלוח אותו להזקן עד שקראתי בזכרונותיהן של שתי בנותיו (נ. אבראמאוויטש און אל. דאברין־אבראמאוויטש, דער זיידע צווישען אייגענע און פרעמדע, ווארשע 1928), שמנדלי עצמו מעולם לא היה כסף בכיסו – הכסף היה בידי פֶּסיניו אשתו – והיא ודאי לא היתה מַלוָה 5 פראנקים לאיזה “סטודנט” טשרניחובסקי.

אחד־העם לא חיבב את מנדלי על “משכיליוּתו” ועל שאינו מאמין בגאולה על־פי דרכי־הציוניות, אבל היה מודה במקוריותו המרובה ובפיקחותו היוצאת מן הכלל. “זקן פיקח” – כך היה קורא אחד־העם למנדלי. ליליינבלום, כאוסישקין, לא חיבב את מנדלי כלל. ואמנם, לא היו שני הפכים בעולם כמנדלי וליליינבלום. האחד – מקורי וחריף, משורר ברוחו, מלגלג ועוקץ, רואה את הטראגיקה שבחיים ביחד עם המגוחך שבהם, אוהב את החידוד ואת ההלצה, ואפילו את הפאראדוכסאליות, רואה את הרַבְגוֹניוּת שבטבע ושביצרי־האדם ומעלליו ומביט אל היהודי שבאדם ואל האדם שביהודי מלמעלה למטה. והשני – פשטן וישרן, חַדְצְדָדִי וְחַדְגוֹני, מחוסר כל הבנה אמיתית בשירה, זולת בזו שהיא מלאה רגשנוּת פרימיטיבית, תמים עד לידי זרוּת, ישר כמקל בלא יָדית, אדם, שאינו רואה את בת־הצחוק שעל פני־הבריאה ושאינו מוכשר לראות צד שני בשום מטבע ציבורי או לאומי. ומה פלא בדבר, שמנדלי ביטל את ליליינבלום וליליינבלום לא אהב את מנדלי?

פעם סיפר לי ליליינבלום, שהתפלל ביחד עם מנדלי ב"מניין" ל"ימים נוראים", שהיו מסדרים אותו ב"תלמוד־תורה", שמנדלי היה המנהל שלו. ליליינבלום היה מעיין בשעת־התפילה, ביחוד בשעת חזרת־הש"ץ, בקריאות בתורה ובנביאים של ראש־השנה ובפיוטים המרובים והארוכים, שבבחרותו היה מתפעל מהם ואף היה שופך דמעות עליהם, ועכשיו היה לו רק רצון להבין את פירוש המלות שלהם. ומנדלי לעומתו היה אוהב לשוחח גם בשעת־התפילה. הרי לא היה כמנדלי בעל תשעה קבים של שיחה נפלאה, מקורית וציורית, שנונה ועמוקה.

ביום א' של ראש־השנה נמשכה התפילה חמש שעות ויותר, וכמעט בכל משך השעות הללו “דרש” מנדלי בפני ליליינבלום על – האינדיווידואליות היהודית. אין אסון גדול לאומה הישראלית מן האינדיווידואליות והסוּביֶקטיוויות שלה. מפני־כן אין משמעת ליהודים. מפני־כן “ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד” בתוכם. מפני־כן נפרד ישראל לשבטים עוד בקדמת־ההיסטוריה שלו. מפני־כן נתחלקה מלכות דוד ושלמה. מפני־כן חרב הבית השני באשמת הקנאים והבריונים, הפרושים, הצדוקים והאיסיים. מפני־כן נתפזרנו בכל העולם כולו ושני יהודים אינם יכולים לדור במחיצה אחת. מפני־כן יש לנו אלפי “מנהגים”, כל מיני כיתות של חסידים וכל מיני “רביים” וכל מיני “קלייזלים”. מפני־כן החלפנו את לשוננו פעם בפעם ומפני־כן היינו ונשארנו “עם קשה־עורף”, שאינו מקבל מרוּת ושלא יוכל גם להתאחד לשם חידוש־מדינתו ולא יוכל גם במדינתו להישמע לשלטון משלו. וכן הלאה, וכן הלאה.

ליליינבלום שמע ושתק.

וכשנגמרה תפילת יום א' של ראש־השנה אמר מנדלי לליליינבלום:

– ומחר, בתפילת־יום ב', אוכיח לך את ההפך ממה שאמרתי היום.

ואמנם, למחר הוכיח מנדלי כמעט במשך כל שעת־התפילה, שאין מעלה טובה ומידה מעולה כאינדיווידואליות וכסוביֶקטיוויות של ישראל. אילמלא היא היה עם־ישראל מתבטל בפני אומות אחרות והיה נטמע בתוכן. אילמלא היא לא היתה לו קשיות־עורף לעמוד בפני כל מיני רדיפות ונגישות – ולהתמיד בדתו ולאומיותו. ואילמלא היא היה ישראל עדר של צאן, בלא רבגוֹניוּת ורבצדדיות. כשאין חילוקי־דעות ומלחמת־השקפות יש קיפאון וטימטום ושנת־מרמיטה. בלא מפלגות וכיתות וסיעות יש עֶדריוּת, משמעת של עבדים והיכָּנעוּת לרצון של תקיפים ולדעות של שליטים, ואז אין התפתחות והתקדמות ואין גם שאיפות לעתיד יותר טוב, ודיקטאטוֹרים משתלטים על העם ובערות שולטת בתוכו. וכך הפליג מנדלי היום בשבחה של תכונה, שגינה אתמול תכלית־גינוי, וטען, ש"אלה ואלה דברי אלהים חיים".

– הייתכן, – שאלתי את ליליינבלום, – שדבר והיפוכו יהא אמת?

– אצל מנדלי ייתכן וייתכן – השיב ליליינבלום.

זהו מה שמצאתי לנכון להוסיף על זכרונותי ב"יוצרים ובונים". אפשר, יבהירו סיפורים מועטים אלה אף הם את דמותו של ה"סבא" הגדול על־ידי הכרת מעלותיו וחסרונותיו כאחד.

בזכרונות על אחד־העם הייתי יכול למלא כרך שלם. כאן אספר אך על פגישתי הראשונה עמו ושנים־שלשה דברים חשובים, שלא הייתי רוצה, שישתכחו ברבות הימים.

עד כמה שאני זוכר, היה זה זמן מועט לאחר שנדפס ב"המליץ" מאמרי על רנאַן. רציתי לדעת את דעתו על מאמרי זה ושלחתי לו מכתב בדואר־העיר, שבו ביקשתי, שיקבע לי זמן לבקרו בביתו. הוא השיב לי מיד וקבע לי זמן.

ביראת־הכבוד נכנסתי לחדרו בשעת בין־השמשות. איזו קדושה ריחפה על החדר המרוהט בטעם אירופי והמלא ספרים בלשונות שונות. ודומה, שהשכינה שוֹרה על האדם קטן־הקומה ובעל הראש הגדול, המצח הרחב והעינים המאירות, שישב ממולי בכורסה רחבה. הוא קימץ בדברים ועשה עלי רושם, כאילו הוא בוחן אותי, אם ראוי אני להיות חבר ל"בני־משה" או לא.

דיברנו על חיבת־ציון ועל הספרות העברית, וזכורני, שנועזתי לחלוק על דעתו הפֶּסימיסטית ביחס לשתיהן. הוא “ביטל” מה שנעשה עד אז בארץ־ישראל, ובספרות העברית ראה רק “פראזורים”, – פטפטנים, בעלי־מליצות, שאין תוכן חדש בכל מה שהם כותבים. ואני נועזתי לומר, שמה שכבר נעשה בארץ הוא דבר גדול ושבספרות העברית החדשה כבר יש סימנים של גידול ופריחה. ודאי, היתה “העזה” של ילדות בהתנגדותי לסופר נערץ שכמותו, ומפני־כן, כנראה, לא הציע, שיקבלו אותי כחבר ל"בני־משה". ואפשר, שלכך התנגד רבניצקי, שהוא ביחוד לא סבל את “עזותי” ואת “מהפכנותי”, כאמור למעלה: סופר־מתחיל צריך להיות “מתון” ולא “מרעיש עולמות”. והילכך ליגלג עלי רבניצקי ב"פרדס" השלישי וב"השלח" של אחד־העם.

ומאז הייתי נפגש עם אחד־העם לעתים קרובות, מעריץ אותו ומתווכח עמו. לא אשכח כל הימים עובדה חשובה זו:

כשנוסד “הדור” ובעלי־"אחיאסף" קראו לדוד פרישמאן להיות עורכו, התנגד אחד־העם לכך מפני שפרישמאן ליגלג על חובבי־ציון עוד בימי “היום” של קאנטור ולא נעשה חובב־ציון גם בימי “השלח”. “אחד־העם” כתב אז את “מכתבו” המפורסם לעורך “הדור”, מכתב, שבעלי־"אחיאסף" חשבו אותו לקטלני בשביל העתון החדש. אליעזר קאפלאן, חובב־ציון מסור, מן הפעילים ביותר ב"אחיאסף" (אם איני טועה, קרובו של אליעזר קאפלאן, מראשי־מפא"י), פנה אלי במכתב, שאדבר על לבו של אחד־העם, שיוותר על מכתבו לעורך “הדור” או שירכּך כמה ביטויים כלפי פרישמאן, שהיו בו ושנראו לקאפלאן ולפרישמאן עצמו קשים ביותר. אם לא – יזיק הדבר מאד ל"הדור" בתחילת־יציאתו. מילאתי את הבקשה. אז קם אחד־העם מעל כסאו ואמר לי בהתרגשות:

– קלוזנר, אמור לקאפלאן ולפרישמאן, שאם אני כותב דבר, שאני חושב אותו לאמת, אפילו אם אדע, שעל־ידי דבר זה תלך לאיבוד התנועה היקרה לי ביותר ואף אני עצמי אלך לאיבוד על־ידי כך, לא אוותר על מה שכתבתי – ויהא מה שיהיה!

והוא לא וויתר, ו"המכתב אל עורך הדור" (“בעלי תשובה” ב"על פרשת דרכים", כרך ג') נדפס ב"הדור" כמו שהוא, בהערה קצרה של פרישמאן.

ועוד פעם ראיתי אותו מתפרץ בכעס גדול, כמעט ב"זעם נבואי".

באתי אליו פעם, והוא מתרגש באופן נורא:

– מי היה מאמין, שהדבר הוא אפשרי! – אמר וכולו רותח.

– מה קרה? – שאלתי.

קרה “מעשה נאה”. הד"ר צבי מאלטר (מי שהיה אחר־כך פרופיסור באמריקה וחיבר ספר חשוב על ר' סעדיה גאון) הוא תלמידו של הביבליוגראף הגדול רמש"ש (ר' משה שטיינשנידר). ועלה על דעתו לתרגם עברית את מאמרו של רמש"ש “ספרות־ישראל”, שנדפס באֶנציקלופדיה הגרמנית של אֶרש וגרוּּּבּר ושעולה לספר שלם; והציע את תרגומו ל"אחיאסף". קיבלנו את ההצעה ופנינו לרמש"ש בבקשת־רשיון. וזו תשובתו של אחד מראשוני “חכמי־אשכנז” ומגדוליהם: אילו היתה קונבֶנציה (הסכם) בין גרמניה ורוסיה בדבר הצורך ברשיון לתרגום של ספר, שנדפס במקורו באחת מן הארצות הללו, לא הייתי מתיר בכלל את תרגום ספרי לעברית. כי, לדעתי, הלשון העברית עברה ובטלה מן העולם ואין צורך בה עוד בהווה, ואך מה שנתחבר בה בעבר אנו מחויבים להכיר, לנתח ולבאר. אבל קונבנציה כזו בין רוסיה וגרמניה אין כיום ואין לי, לצערי, אפשרות לאסור עליכם את התרגום העברי של ספרי. ולפיכך אני מבקש, שתשלמו לי בעד הרשיון לתרגם את הספר המבוקש. ולא חשוב לי כמה תשלמו. מעולם לא קיבלתי שכר־סופרים בעד עבודה מדעית מקורית שלי, ובעד תרגום – לא־כל־שכן? – אלא שבזה, שתשלמו לי משהו, אני רוצה להדגיש, שאין זו זכיה בשבילי, שספרי ניתרגם לעברית, ואני מרשה זאת רק בעד כסף.

ואחד־העם התמרמר והתרגש ולא היה יכול להרגע:

שמעת דבר כזה? – אדם, שעוסק בחכמת־ישראל, חושב ל"אסון" לעצמו, שספרו יתורגם עברית, ודורש כסף בעד הרשיון של התרגום באופן דֶמונסטראטיווי! עד כדי כך הגענו! וזוהי “חכמת־ישראל”, ואלה הם חוקריה הגדולים!

ואולם מה היה שטיינשניידר אומר ומה היה אומר אחד־העם, אם היו שומעים שניהם, שנכדו של שטיינשניידר נמצא בקבוצה בארץ־ישראל ומדבר עברית נאה ומלמד עברית חיה! – אכן, לעג שנון של ההיסטוריה…

ונחרתה בזכרוני שיחה אחת באחד מ"לילות־שבת" בביתו של אחד־העם (בכל ליל־שבת היה בביתו מעיןjour fixe: אז היו מתאספים מכבדיו ומעריציו ומשוחחים ומתווכחים על כוס־טה). צעיר רתחן, נואם נפלא וציוני נלהב, שנהפך אחר־כך לסוציאליסטן ואף לאנארכיסטן, טֶפֶּר שמו, התייחס בביטול אל ה"מוסר הלאומי", שבשביל אחד־העם היה אבן־הפינה בתפיסת־עולמו:

כלום אפשר – טען טפּר – להגדיר “מוסר לאומי” זה ולקבוע את מהותו? – הרי אין זה אלא הפשטה ריקה!

על זה השיב אחד־העם בנחת:

– להגדיר הגדרה פילוסופית את המוסר הלאומי הישראלי קשה באמת. אבל אספר לכם מה שאירע לי בבחרותי. כשלמדתי רוסית עד כדי לקרוא בלשון זו ספרים עיוניים, ניסיתי לקרוא את – “ביקורת התבונה הצרופה” של קאנט בתרגומו הרוסי של ליוּטוֹסלאַבסקי. בראש התרגום בא מבוא מפורט ובו באו תולדותיו של קאנט. בהמשך־הדברים מספר ליוטוסלאבסקי, שקאנט, מפני שנפשו חשקה בתורה, לא נשא אשה כל ימיו. אני, כיהודי, ברור היה לי, שאם לא נשא אשה, הרי טבעי הוא, שיפרוש מנשים זרות – ודי. ואולם ליוטוסלאבסקי ה"גוי" מצא לנחוץ “להצדיק” את קאנט: אף־על־פי שלא נשא אשה לא היה, חס ושלום, מתרחק מן הנשים ומתייחס אליהן באדישות; אלא שריבוי של לימוד ועיון לא נתן לו להתקרב אליהן ביותר. התנצלות זו, שהיהודי אינו צריך לה וחושב אותה לבלתי־טבעית, היא היא התחום המבדיל בין מוסר־היהדות ומוסר־הגויים; ותפיסה יהודית זו של הראוי והבלתי־ראוי בגבול־המוסר היא היא עצם “המוסר הלאומי”.

ועוד דבר שמעתי מפיו, שעשה עלי רושם:

– אתם שואלים: אם אני מחזיק בדעתו של דויד יוּם, שמוצאה של האמונה הוא – הפחד מפני הבלתי־ידוע והפניה של הפרא אל כוח תקיף ובלתי־מובן זה בתפילה ובקרבּן כדי שלא יזיק לאדם וימלא את משאלותיו, כיצד אפשר לי להעריץ כל־כך את רעיון אחדות־האלהות ולעשותו יסוד־מוסד ביהדות הנבואית ואף ביהדות של עכשיו?

– על זה אני משיב: אין שום ספק בדבר, שביסודה של האהבה לאשה מונחת חוּשָׁנוּת פשוטה, שאיפה למלא את צרכי־המין של הגבר. ואולם חושנות זו הולכת ומתעדנת במרוצת־הדורות (בזמננו היינו קוראים לזה “סובלימאציה” בלשונו של פרויד), עד שכל החושנות מתנדפת ממנה, ואהבה אמיתית יכולה להגיע לידי כך, שהאוהב שמח באשרה של אהובתו, שנישאה לאדם אהוב עליה, ראוי לה ומעריץ אותה. וכך הדבר גם בנוגע לאמונה באלהים: ההתחלה היא הפחד מפני כוח תקיף, שצריך לפייסו; אבל ברבות הימים, על־ידי נביאים וקדושים, הולך רגש־האמונה ומתעדן, הולך ומתעלה, עד שהוא מגיע לאהבת־האלהים הטהורה, שאינה מפחדת מכּלום ואינה דורשת מאלהים כלום, אלא האדם אוהב את האלהים “בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו” של המאמין – והאמונה באלהים נעשית כוח מוסרי ממדרגה עליונה.

רק מועטים יודעים, שאחד־העם אהב בשנות השלשים והארבעים לחייו אהבה עדינה, צנועה ונאצלת כזו את היפהפיה צינה דיזנגוף, אשתו של מאיר דיזנגוף, ראש תל־אביב, אף אם אף פעם לא גילה את אהבתו לא לה ולא לאדם אחר. ומאיר דיזנגוף הקפיד על כך שלא בצדק ורמז פעם לאחד־העם על כך שלא בעדינות יתרה, ועל־כן חדלו לדבר זה עם זה במשך כמה שנים. עד שלסוף הכיר דיזנגוף בטעותו ובסוף־ימיהם נתפייסו וחזרו להיות ידידים נאמנים.

וסופר דק־רגש זה לא רצה להדפיס שיר של טשרניחובסקי (“על כרוב דמיוני”) מפני שיש בו חרוז: “אחבקך, יפה, אשקך”, וכעס עלי על שפירסמתי את ה"נאוה מדיסלברג", שאמנם שיר יפה הוא זה, אבל “כשרוצים לסמם זבובים נותנים להם סם מתוק” (כך כתב לי באחת מ"אגרותיו" הנפלאות).

בשעת הקונגרס הראשון היה אחד־העם מלא רוגז והתמרמרות על אותה “ציוניות מדינית” של הרצל, שאין לה אלא מדיניות בלבד, בלא התיישבות ובלא תרבות. בגדולתו של הרצל לא הכיר. ולעומת זה שמח שמחה גדולה על נאומו המפורסם של נורדאו. וכשניגשתי אליו אחר הנאום ואמרתי לו, ש"יש כאן חלק הגון מדעותיו", קרנו פניו ואורו עיניו ואמר:

– חוֹששני, שרק אתה לבדך מכיר בזה.

אל הקונגרס השישי, ה"קונגרס של אוגאנדה", לא יכולתי לנסוע מחמת מחלה. ישבתי אז בווארשה, ואף אחד־העם בא אז במקרה לווארשה. באתי לראותו מן הקייטנה בכפר סמוך לווארשה, שישבנו בה, אשתי ואני, בקיץ. הציע לפנַי, שאלוּן בחדרוֹ ולא אחזור לקייטנה. וכל הערב, עד שעה מאוחרת, התרגש והתמרמר:

– כל־כך מהר! רק עשרים שנה אחר פינסקר והביל"ויים – וכבר בוגדים בארץ־ישראל והולכים אחר אור מתעה של ארץ זרה באפריקה! וכי יאָמן דבר זה כי יסוּפּר?! – אומה עתיקה, שבמשך אלפיים שנה אין תפילה מתפילותיה, שאינה קשורה בציון ובכל הקוֹמפּלֶכּס ההיסטורי הגדול התלוי בציון, – ופתאום הכל נשכח, ואפשר גם לתלות את כל תקוות־האומה באפריקה. ואף ה"מזרחי" הדתי מסכים לכך! וכי אומה היא זו ולא רקב של דורות? וכי זה אינו מוכיח, שהכל נתפורר בתוכנו כיום?

לאחר ימים מועטים בא ד"ר שמריהו לווין לווארשה. ואחד־העם התנפל עליו על שנתנו “אומרי־הלאו” להעביר את עניין־אוגאנדה בקונגרס. אז אמר לו ד"ר לווין:

– קשה היה להילחם בהרצל. מה היה אפשר לעשות? – הרי הוא גדול כל־כך!

ואחד־העם השיב בכעס:

– לא הרצל גדול אלא אתם (הציוניים) קטנים!

ואף־על־פי־כן, לאחר פטירתו של הרצל הכיר אחד־העם בגדולתו של הרצל והיה הראשון, שניבא, שהרצל ייהפך לאגדה וישפיע במיתתו יותר מבּחייו.

ולעומת זה ראיתי את אחד־העם בזיקנתו, כשקשה היה לו להסתגל לחיים החדשים.

עוד כשהיה בלונדון, קודם שבא לארץ־ישראל, כתבתי לו בשמחה, שהגברת קלוזנר, שאחד־העם התייחס אליה בכבוד ובחיבה, כבר למדה לדבר עברית. הוא שמח על כך ובמכתב־התשובה שלו כתב, שכשיבוא להשתקע בארץ־ישראל ישמח לדבר עמה עברית. ואולם כשבא לארץ־ישראל להשתקע ונפגשנו עמו לראשונה הושיט את ידו להגברת קלוזנר במילים הרוסיות: Здравствуйте, Фаня Львовна (שלום, פאני בת־אריה!)

מתחילה חשב להתיישב בירושלים והיה מתאכסן בביתו של מחותנו, אבי־כלתו, חותנו של שלמה בנו, מרדכי בן הלל הכהן. באנו, אשתי ואני, לבקרוֹ וּלתמהוֹננוּ הגדול יושבים שני המחותנים ומדברים – ז’ארגון…

נדהמתי. מתוך התרגשות אחזתי, שלא כנימוס, בזרועו של אחד־העם ואמרתי:

– אתה ומרדכי בן הלל – שני סופרים עבריים, ומדברים ביניכם לא בעברית!

– אנו – דור־המדבר – השיב אחד־העם –: בנינו ידברו עברית בקביעות.

אז שילבתי את ידי תחת זרועו בבקשת־סליחה ועליתי עמו אל הקומה השניה, ושם, באולם הגדול, ישבו שלמה בנו ורוזה בתו של מרדכי בן הלל ודיברו – רוסית.

– הרי לך הדור השני אחר דור־המדבר.

הוא נאנח אנחה עמוקה ולא אמר דבר.

כשם שהיה עומד בכל תוקף ונלחם עד הסוף על עניינים, שנראו לו כדברים שבמוּסר, לא היה מדקדק בדברים, שנראו לו בלתי־עיקריים כל־כך. סוף־סוף היה גם באדם גדול זה הרבה מן ה"בעל־ביתיות" היהודית, שאינה “לוחמת מאהבה”. כך, למשל, צידד בפני בזכותם של נישואים על־ידי שדכן. כשבא לידו ספר־שירים של המשוררת המצוינת אַדָה נֶגרי חיפש בשירי־האהבה הנפלאים שבוֹ “תוך” ו"תירוץ על קושיה", וכיוצא באלה.

תמיד חשבו, וחושבים גם כיום, שתלמידו של אחד־העם אני ושהשפיע עלי השפעה מכרעת. אין אני רוצה להכחיש את השפעתו עלי בימי־נעורי. ראיתי בו סופר מוּרם מעם, בעל תפיסת־עולם יהודית שלמה ומיוסדת על המוסר הנבואי והתלמודי ועל זרמי הפילוסופיה הפוזיטיוויסטית של הזמן כאחד, והוקרתי בו את המוסריוּת השלמה, שגישם בחייו, ואת שחייתו נגד הזרם, וביחוד – מה שבניגוד להרצל, שלא הכיר את היהדות, דרש למלא את הרעיון הציוני המדיני גם תוכן תרבותי ומעשים התיישבותיים. בשביל כך נלחמתי כמה שנים על צדו בהרצל ונורדאו. ואולם אפילו בימי־נעורי התנגדתי לו בהרבה דברים עיקריים. לכך גרמו שינוי־חינוכנו ושינוי־מזגינו. סוף־סוף אחד־העם לא אהב שירה וספרות יפה, שבבחרותי הייתי מאוהב בהן ממש; ואף במדע הוקיר רק מה שחשוב בו בשביל הבנתה וקידומה של תנועת־התחיה, בעוד שאני אהבתי את המדע כמדע, אף אם גם אני ביקשתי בו מה שחשוב בשביל החיים – החיים הכלליים והעבריים כאחד, ולא העבריים בלבד. אילו הייתי תלמידו של אחד־העם ממש, לא הייתי יכול להיות מעריצו הנלהב של טשרניחובסקי כל ימי־חיי. וכך גם לא הייתי אוהב את גיטה ואת היינה, את ביירון ואת שֶׁלי אהבה עזה. והרי לא נכון הדבר, שיש לי רק “שיטה מקובצת” ולא תפיסת־עולם מיוחדת לעצמי. באמת, כשאני בודק כיום את תפיסת־עולמי, אני מוצא בה יותר יסודות משל אפּלטון וקאנט, טולסטוי וקארלַיְל, שד"ל וסמולנסקין משאני מוצא בה יסודות משל אחד־העם. והרי אף שיטה מקורית ביותר יש בה גם יסודות זרים ואין שום הוגה־דעות, שלא הושפע ממישהו, שקדם לו. ובוודאי השפיע עלי גם אחד־העם: מאמריו הנפלאים בתָכנם וביחוד במבנה הארכיטֶקטוני שלהם שׁבוּ את לבי. ולמרות מה שיצאתי נגד אחד־העם בכמה מאמרים והוא הקפיד על כך בכמה מכתבים אלי נשארתי אני נאמן לזכרו הקדוש והוא גם הוא הגן עלי במכתב אל בּרדיצ’בסקי נגד התנפלותו הגסה של זה האחרון עלי, ואף עשה את בנו ואותי אפיטרופסים לפירסום־כתביו. וההקדשות, שהקדיש לי את ההוצאות השונות של “על פרשת דרכים” ושל “אגרות אחד־העם”, הן מן הלבביות והמכובדות ביותר.

אחד־העם היה מקשה לכתוב. הוא היה טוען: “אנו עובדים במכשיר קהה” – בלשון עתיקה, עניה ובלתי־גמישה. ואף־על־פי־כן הראה נפלאות ב"מכשיר קהה" זה על־ידי עבודה עקשנית ושאיפה לדיוק ובהירות. ודבר זה השתדלתי ללמוד ממנו. ועוד למדתי ממנו דבר גדול. הוא היה אומר: “לא קשה לכתוב, אבל קשה למחות את הזֵעה מעל הנכתב. אסור שיורגש, שבזעת־אפיך כתבת מה שכתבת. ודבר זה דורש כתיבה ומחיקה פעם ופעמיים ושלש”. וכך היה נוהג. ודבר גדול זה למדתי ממנו נוסף על דעות חשובות הרבה. אבל הייתי גם מחולק עמו בכמה דברים יסודיים. אלא שתמיד הערצתי אותו והערצתי זו אליו עמוקה בלבי עד היום.

 

פרק ו    🔗

אני בא לליטה. ימי ווילנה והורודנה. ראשיתה של הציונות המדינית. רגע של אושר שלם. אהבה נכזבת.

בשנת 1895 מלאו לי 21 שנה והגיע תורי לעמוד לצבא. ואף־על־פי שישבתי באודיסה עם אבותי מן השנה העשירית או האחת־עשרה לחיי וכבר שכחתי את ליטה ואת עיירותיה, הוכרחתי על־פי חוקי־הצבא הרוסיים של אותו זמן לעמוד לצבא בעיירה בוּטרימאנצי (פלך־ווילנה אז – היהודים קראו לעיירה זו “באלטֶרמאנץ”), שלא הייתי בה מעולם, אבל אבי היה “נכתב” שם, כלומר, רשום שם בספר־הפיקודים ומקבל משם את הדרכון שלו, שברוסיה היה עיקר גדול, שהרי היו אומרים ברוסיה: “האדם מורכב משלשה חלקים: מגוף, נשמה – ודרכון”. אמי, שחרדה עלי תמיד, ליוותה אותי על דרכי. באנו לטרוקי. דודי אהרון קדש קלאוזנר, שכבר דיברתי עליו בפרטות למעלה, השתדל בשחרורי לפני הממונים על הגיוס ואף נתן להם “מתן בסתר” – ונשתחררתי מעבודת־הצבא מפני שנתברר, שאני קצר־ראיה – ואז לא היו לוקחים לצבא ברוסיה קצרי־ראיה (ובכן באמת היו ההשתדלות וה"מתן בסתר" מיותרים). זמן־מה ביליתי אז בבית־דודי בטרוקי ביחד עם אמי. לסוף חזרה אמי לאודיסה. ומכיון שטרוקי קרובה לווילנה עברתי לשם למשך־זמן ידוע, עד שאף אני אחזור לאודיסה.

ווילנה לא היתה אז (בשנת 1895) עוד מה שהיתה בשנות השישים, השבעים והשמונים. רש"י פין מת סמוך לאותו זמן וקלמן שולמאן, שעדיין היה אז בחיים, כבר היה אז זקן תשוש. אבל עדיין היתה ווילנה “ירושלים שבליטה”. עדיין היו בה לומדי־תורה לאלפים; ואפילו פועלים פשוטים, סבלים ועגלונים, היו יודעים שם פרק בתנ"ך, במשנה ובמדרש. ואף קוראים בספרות החדשה עדיין היו אז מרובים בווילנה והעברית היתה שם כמעט לשון חיה, אף אם האשכנזית־היהודית כבר התחילה אז להתחרות בה ולהיות היריבה שלה. ואף היתה ווילנה מרכז של חובבי־ציון למרות מה שכבר נתרקמה אז שם תנועה של פועלים יהודיים (כלומר, “מדברי־אידיש”), שממנה צמח לאחר שנתיים ה"בונד". מובן, שנתקרבתי אל החוג של חובבי־ציון על־ידי המורה שלי, פינחס שוקיאן, שעזב את עבודת־ההוראה ונעשה חובש בווילנה. לימדתי עברית את שתי בנותיו, שהאחת מהן, יפיפיה ובעלת רוח יתירה, נתאהב בה אחר־כך קצין רוסי או פולני – והתנצרה ונישאה לו – והאב האומלל נשא בדומיה את הייסורים, שגרמה לו הבת החביבה. חיבבתי את הילדה (היא היתה אז רק בת שמונה) היפה והכשרונית מאד. ואף־על־פי־כן, כשנפגשתי עמה לאחר שהתנצרה והיא רצה לקראתי בזרועות פתוחות – הסיבותי את פּנַי ממנה ופניתי לה עורף – והיא הביעה את תמהונה הגדול, שהמורה החביב כך התיחס אליה. לפני שנים שמעתי, שעזבה את בעלה הנוצרי וחזרה ליהדותה – ריח־תורה החזיר אותה למוטב. ואלהים הוא היודע, אם נשארה בחיים בטבח־ווילנה בימי־השואה של כיבוש־היטלר.

המרכז של חובבי־ציון היה ביתו של יצחק ליב גולדברג. ואשתו, הגברת רחל גולדברג, לא רק היתה מכנסת־אורחים אלא גם עוסקת בצרכי־ציבור, וביחוד בצרכי החינוך הלאומי. כל הנשפים של חובבי־ציון ושל “שפה ברורה” היו מסתדרים בביתם ביופי וברחבות ובטעם יהודי־אירופי. בביתם חגגו חובבי־ציון את מלאת יובל־שנים לעבודתו הספרותית ושבעים שנה לחייו של קלמן שולמאן בחנוכה, תרנ"ו (סוף 1895). ואז נאמתי נאום עברי לכבוד בעל־היובל, שלא היה נוכח בחגיגה מחמת חולשתו, אבל שמח כששמע על נאום עברי לכבודו וראה בזה “סימן־גאולה”, שהרי נאומים עבריים היו אז דבר חדש לגמרוֹ.

אז עוד הספקתי לבקרוֹ בביתוֹ. ואף־על־פי שעברו מאז שישים שנה הוא עומד לפנַי כמו חי, וכן אשתו הזקנה; וניצב לנגד עיני גם המראה של דירתו וכל רהיטיה.

הוא ישב בשני חדרים לא־גדולים, שרהיטיהם היו אותם של יהודי עני מלפני שמונים שנה. ומה שהפליא אותי, את בן־אודיסה, ביותר: לחדרים לא היתה אפילו רצפה של קרשים, ועל גבי הקרקע שבאמצע החדרים היה מפוזר חול דק, שבשעה שהיו מכבדים את הבית היו מטאטאים אותו במטאטא – ואחר־כך מפזרים חול חדש במקומו… דבר זה לא ראיתי באודיסה והוגד לי, שהיה מצוי רק בבתי העניים שביהודי־ליטה. וכך חי אחד מן הסופרים העבריים הפּוֹרים ביותר והחביבים ביותר על הקהל העברי!…

אשתו, הזקנה הצמוקה, היתה לבושה כאחת מן הנשים הצדקניות מימי שרה בת־טובים: מין שמלה ארוכה ובעלת־קפלים מצבע אפור, ועל ראשה שביס משונה. קלמן שולמאן עצמו ישב לבוש בגדים ארוכים וכיפה על ראשו, כיהודי אדוק. פניו כפני רב זקן, ששָׂבע צרה, עוני ומחסור, ורק עיניו עדיין היו מאירות באור של התפעלות ילדותית לכל מלה טובה עליו ועל ספריו, על התנ"ך ועל ציון. מקוריות לא היתה בשיחתו, אבל לבביות וחמימות היו בה. והרי זהו סוד פעולתם הגדולה של ספריו – התרגומים והעיבודים – במשך דור שלם.

חובבי־ציון שבווילנה התיחסו אלי בחיבה; אלא שכעסו על שני המאמרים “מירושלים שבליטה”, שהדפסתי אז ב"המליץ", תרנ"ו (גליונות 6, 38, 40), ושבהם עירערתי על ה"שמרנות" וה"נימוסיות" הווילנאיות הטיפוסיות. ולעומת זה התייחסו אלי בחביבות מרובה ה"חובבות" – “בנות־ציון” הווילנאיות היקרות, שעד היום אני זוכר אותן וגל של חיבה עמוקה ישטפני. לפניהן הרציתי על מהותה של הלאומיות העברית ועל חיבת־ציון ותורת אחד־העם והשתדלתי להפיץ ביניהן את הדיבור העברי (רובן ידעו לקרוא ולכתוב עברית). ביניהן היתה גם הגברת ליבה (או ליובה) סגל, שהיתה מורה לעברית ונישאה אחר־כך למורה ולפדגוג המפורסם ש. ח. ווֹלקומיץ. היא בילתה את רוב ימיה בראש־פינה ומתה זה לא כבר בתל־אביב. היא היתה יפהפיה ממש: פנים זכים ועיני־תכלת חיות, ושערות שחורות מקיפות את ראשה כרעמה של לביאה. וביחד עם זה היתה פיקחית ומשכלת וידעה את התנ"ך ואת המשנה ואת הספרות העברית החדשה ידיעה שלמה כמו שלא ידעו בגולה אלא נשים מועטות מאד. ולאומית וציונית היתה כבחורות מועטות באותם הימים. ובין ידידיה היו ניסן טורוב, שהיה אחר־כך פרופיסור באמריקה ולא מצא את מקומו באוניברסיטה העברית בירושלים, וחברוֹ שמחה וולקוֹמיץ הנזכר, שליבה סגל כבר היתה אז ארוסתו הבלתי־רשמית. היא דיברה עברית ברהיטות. ואין לתמוה, שבגיל של עשרים ואחת נמשכתי אחריה בחבלי־הקסם של יופי, עבריוּת ולאומיוּת כאחד, אף־על־פי שרגש של אהבה ממש לא הרגשתי אליה. חבירה וידידה היתה לי ונעים היה לי לטייל עמה ברחובות ולדבר עמה עברית. ודבר זה הביא לידי מאורע מעניין אחד, שאי־אפשר לי שלא לספר אותו בזה מפני שהוא קשור באחד מאנשי־המדע העבריים החשובים של אותם הימים.

פעם אחת אנו מתהלכים שנינו, ליובה ואני, ברחובות־ווילנה ומדברים בינינו עברית כרגיל. אנו שנינו מתלוצצים בעברית ואני מחלק ל"עלמה" היפה (אז עדיין לא היו אומרים “בחורה”, חס ושלום!) מחמאות בעברית – ודאי, על־פי מליצות מתוך שיר־השירים. ופתאום אנו מרגישים שנינו, שמהלך מאחורינו איזה אדם בעל כובע, שחוט אדום ו"קוֹקאַרדה" עליו מלמעלה – סימן לפקיד ממשלתי רוסי. יהודים פקידים ממשלתיים לא היו ברוסיה הצאַריסטית. ובכן פקיד ממשלתי רוסי נוצרי מהלך אחרינו ומקשיב לשיחתנו. – מה פשר־הדבר? – הרי אי־אפשר, שנוצרי יבין עברית. אין זאת, ששמע אותנו מדברים בלשון זרה ומוזרה והוא חושד בנו, שאנו מדברים בלשון־סתרים על הסוציאליסמוס, שהיה אסור אז ברוסיה בתכלית־האיסור, והוא עוקב אחרינו כדי לראות, היכן אנו דרים, וימסור אותנו לבולשת הרוסית…

כך חשבנו ומצב רוחנו נתעכר. אבל חלילה לנו מלהפסיק את שיחתנו כדי שלא יחשוב המרגל באמת, שאנו מסתירים סוד מהפכני. הוספנו לדבר עברית עד שהגענו למעונה של גברת סגל – ונפרדתי ממנה.

והנה אך נכנסה לביתה – והפקיד הממשלתי הרוסי פונה אלי ברוסית ואומר:

– עם מי דיברת חלקות נאות כל־כך בלשון ישעיהו ואיוב?

– ואדוני יודע, שזוהי לשון ישעיהו ואיוב? יודע עברית? – שאלתי בתמהון.

– ודאי יודע ויודע. הרי אני יהושוע שטיינברג – השיב הפקיד.

מתברר, שלפני עמד המדקדק, בעל “מערכי לשון עבר” ו"משפט־האורים", מי שהיה חתנו של אד"ם הכהן. יהושוע שטיינברג היה גם צֶנזור עברי, אבל בעיקר היה המשגיח על ה"אינסטיטוט למורים עבריים" בווילנה, שבא במקום בית־המדרש לרבנים לאחר שנסגר זה האחרון; ובתור כזה היה פקיד ממשלתי והיתה לו רשות (או גם חובה) לחבוש כובע עם חוט אדום ו"קוקארדה" עליו.

שמחתי מאד, שזהו ה"מרגל", שעקב אחרינו. שטיינברג נגע בכמה עניינים קשורים בדיבור העברי וגילה הבנה יתירה בעניין זה למרות מה שהיה “צ’ינובניק” רוסי טיפוסי והיה רחוק מציוניות הרבה. נעשינו ידידים. וכשׁיצא ספרי “שפת־עבר – שפה חיה” הבאתי לו למתנה אֶכּסמפּלאר ובו הקדשה חמה. הוא קרא את הספר בעיון, העיר על כמה דברים, שלא הצלחתי בהם, אבל גם שיבח את הספר בכללו וביקש ממני לבקרו בביתו. ושמחתי על כך.

פעם אחת הזמינני לנשף בביתו. הוא נשא אז את אשתו השלישית – בחורה נחמדת מגרמניה, “כנף־רננים נעלסה” ממש. היא היתה אז בת עשרים ושתים לערך (היא מתה זה לא כבר בירושלים) והוא – לערך בן חמישים וחמש; ואולם עדיין היה גבר במבחר־כוחותיו. אחר שתיית־טה ואכילת־עוגות ושיחה נאה התחילו הריקודים. הוא ריקד עם אשתו וגם עם בחורות ונשים צעירות אחרות. וריקד כעלם צעיר. ואני ישבתי מרחוק והתבוננתי אל המרקדים. בין מחול למחול ניגש אלי ושאל:

– למה אינך מרקד?

– איני יודע לרקוד – השיבותי בפשטות.

– ולמה לא למדת לרקוד?

– יש דברים הרבה כל־כך ללמוד – ואני אקום ואלמד לצאת במחולות?

– שמע־נא! – פנה אלי שטיינברג ופניו נעשו רצינים מאד: – הכל בשביל החיים – והחיים עצמם?

השאלה הדהימתני. היו בה בשבילי מקוריות מרובה ורצינות גדולה. הרי צעיר הייתי ואהבתי את החיים – ומה כל הלימודים אם החיים עוברים וכלים בלא תענוגות־נעורים?

אבל עד מהרה התעודדתי והשיבותי:

– החיים עצמם? – הריהם לשם חיי־אחרים!

שטיינברג נשתתק. ושמעתי אחר־כך, ששיבח את תשובתי בפני כמה מטוֹבי־ווילנה.

בווילנה שהיתי אז רק חצי־שנה – בחורף של שנת תרנ"ו. כי באותה שנה חשבה חברת־"אחיאסף", שנוסדה על־ידי “בני־משה”, ואחד־העם בראשם, לשם חינוך לאומי־ציוני באמצעות הספרות, לגשם רעיון, שעלה על דעתם של אחד־העם וד"ר שמריהו לוין – הרעיון לתרגם לעברית את המילון הגרמני הגדול לשני התלמודים ולמדרשים, שחיבר ד"ר יעקב לוי. התכנית של התרגום – מה לתרגם, מה להשאיר בלא תרגום ומה להשמיט לגמרוֹ – נערכה על־ידי אחד־העם, וד"ר שמריהו הלוי צריך היה להיות המתרגם והמסדר של המילון על־פי תכנית זו. ואולם שמריהו הלוי היה רב מטעם־הממשלה בהורודנה והיה עסוק בצרכי־ציבור, ועל־כן ביקש לו עוזר במפעל הגדול. העוזר צריך היה לדעת לא רק עברית וגרמנית כראוי ולהיות בקי בתלמוד, אלא צריך היה לדעת לשונות יוון ורוֹמי ולשונות חדשות ולהיות מן העוסקים בשאלות־הלשון. בעלי־"אחיאסף", ואחד־העם בראשם, אבל גם שמריהו הלוי, נתנו עיניהם בי, שהרי כבר אז הייתי בקי בלשונות עתיקות וחדשות ועסקתי במאמרַי בשאלות הלשון, הרחבתה וחידושה. הציעו לפני, שאדוּר בהורודנה, בקירבתו של שמריהו הלוי, אהא סמוך על שולחנו של זה ונוסף על כך אקבל גם שכר לא־גדול. חצי־שנה (קיץ תרנ"ו – 1896) ישבתי בהורודנה ועסקתי בתרגום־המילון. מה נעשה בחומר התרגומי, שהשארתי בידי שמריהו הלוי, איני יודע עד היום.

בביתו של שמריהו הלוי ראיתי דברים, שמשום כבודו של מטיף ציוני מופלא זה אני מדלג עליהם. ואולם בכלל היה זה מזלי הטוב, שהביא אותי להורודנה. כי חצי־השנה, שביליתי בעיר זו, השפיעה עלי הרבה. שם התוודעתי אל ליב יפה, שנעשה ידידי הטוב מאז ועד יומו האחרון, למרות מה שהתקוטטנו הרבה פעמים לשם־שמים – בענייני אמונות ודעות ציוניות. רוח־הרומאנטיקה, שנחה עליו בבחרותו ועשתה אותו אהוב וחביב על כל מכריו המרובים, עוררה בימי בחרותי שלי את כל חוּשַי בי, וחבורה של צעירות נחמדות נתרכזה מסביב לנו, שאחדות מהן, שהפליאו ביפי גופן ונשמתן כאחד, נעשו ידידותי היקרות ביותר, שהשפיעו על רגשותי והלך־מחשבותי לא פחות מידידותי האודיסאיות.

והימים ימי הופעתה של “מדינת־היהודים” להרצל, שהקסימה את ליב יפה ואותי. והרי באותם הימים הגיעה השפעתו של אחד־העם על הנוער הלאומי המובחר לשיא. ואז עדיין לא ראינו, אנו הצעירים ביותר, את הניגוד הגדול שבין אחד־העם ובין הרצל, ניגוד, שנתבלט רק לאחר שנה ויותר, סמוך לקונגרס הציוני הראשון. וכך עלה על דעתו של יפה, שכתב אז שירים רוסיים נאים בעלי תוכן לאומי, שנערוך ביחד קובץ רוסי בשם Заря (“השחר”), שיהא מוקדש לחיבת־ציון ולספרות העברית וישמש תעמולה לשתיהן בחוגים, שאינם קוראים עברית; שהרי אף הספרות הציונית נתרכזה אז כמעט רק בעתונים וּבַקְבָצִים העבריים. הקובץ, שהיו בו מאמרים ושירים נאים, לא יצא לאור מפּני שהצנזוּרה הרוסית פסלה את כולו: הרי אף חיבת־ציון ואף הרעיון הלאומי העברי היו חציָם מותרים וחציָם אסורים ברוסיה. בעברית לא הקפידה הצנזורה על כך ביותר, אבל ברוסית אפשר היה לכתוב על זה רק בעתונים וירחונים, שיצאו בפטרבורג ובמוסקבה בלא צנזורה קודמת לדפוס, אבל לא בקבצים, שנמסרו לצנזורה מוקדמת בערי־השדה.

איסור זה גרם לי עגמת־נפש פחות משֶׁגרם ליפה: סוף־סוף קובץ רוסי לא היה קרוב ללבי כל־כך אף אם כתבתי אז מאמרים רוסיים על נושאים יהודיים־לאומיים. ובכלל, הימים עברו עלי בהורודנה בקריאה וכתיבה, והלילות, ביחוד לילות־הלבָנה – בטיולים בסביבות המיוערות של הורודנה ובשיוטים בסירות על נהר־נימאן הרחב והאדיר בחברת צעירים וצעירות עליזים, שהרעיונות הלאומיים והציוניים החדשים הלהיבו את לבותיהם ורוממו את רוחם. כל זה הִפְרה את הלב הצעיר והרך ועשה אותו מוכשר לקבל כל מיני רעיונות חדשים, שההרגשות הסוערות הונחו ביסודם: הרי “המחשבות הגדולות באות מן הלב”, אמר פילוסוף צרפתי. מעיין נובע של הרהורים חדשים ומחשבות נועזות הייתי אז, והתכניות הגדולות של רוב עבודותי המדעיות והספרותיות בשנים הבאות – אז נולדו במוחי. ולא היה אז צעיר מאושר ממני: חשבתי את עצמי עשיר בדעת, שכל יום מוסיף על עשרו.

ואולם שעה אחת של אושר שלם עברה עלי בעיר טרוקי דוקה. והשעה נחרתה במוחי כל־כך, עד שאי־אפשר לי שלא לתאר אותה כאן.

באתי מווילנה לטרוקי באחד מערבי־השבתות של הקיץ, תרנ"ו. השעה עדיין היתה מוקדמת, ואחד משני בניו של אהרון קדש דודי, גדליהו (הוא היה פרופיסור לכלכלה מדינית בסנט־לוּאיס באמריקה), הציע לפנינו (כלומר, לפנַי ולפני אָחיו ואחיותיו), שנשתמש בהזדמנות ונשוט בסירה ביאור הגדול והיפה של טרוקי. הסכמנו לכך – ונכנסנו לסירה.

עליזים וצוהלים היינו, כולנו צעירים, בריאים ומחוסרי־דאגה. ופתאום כאילו שטף אותי גל גדול של אושר, שלא ידעתי דוגמתו מעולם. פרקתי מעלי ברגע אחד את כל הדאגות החמריות, את כל המחשבות המטרידות ואת כל החיטוטים הנפשיים. אפשר, הפעם היחידה בחיי, שהייתי מרוצה מעצמי – מחיַי, מהתנהגותי, מעבודתי, מיחסי אל בני־האדם ומיחסם של בני־האדם אלי. כלום לא ביקשתי, לכלום לא שאפתי ברגע זה – הווייתי כשהיא לעצמה סיפקה את רוחי בשלמות ובהחלט. והעיקר – אהבתי את כל היושבים והיושבות עמי בסירה אהבת אחים ואחיות, אהבתי את היאור הגדול והמשתרע לכל מלואו של מראה־העינים בשלוַת־אדירים, אהבתי את הטבע הנהדר שעל שפת־היאור. וברגע זה אהבתי את כל בני־האדם, ואילו היה אפשר הדבר, הייתי מחבק אותם כולם ביחד עם הטבע כולו בחיבוק־אהבה אחד – –

אושר כזה תקף אותי רק פעם אחת בחיי; ורק רגעים מועטים נמשך אושר שלם ומלא זה. אבל בת־קולו מהדהדת בנפשי מאז ועד היום, זה כשישים שנה, וּבטוּחַני, שעד יומי האחרון לא אפסוק מלחוּש אותו. ומי יודע, אם יחסי לשירה – התפעלותי המיוחדת ממבחר שירתם של משוררי־ישראל ומשוררי־העמים – לא הותנה על־ידי רגע גדול זה של אושר צעיר. ודבר אחד הוברר לי על־ידי רגע מיוחד זה בחיי: השלילה מסוגלת לתקן את החיים; יוצר את החיים רק החיוב. והחיוב נובע מן האהבה – אהבת־האדם ואהבת כל היצורים.

ואולם גם אהבת־אשה ידעתי בהורודנה – ואהבה, שנסתיימה באכזבה.

בין ידידותי בהורודנה, שהיו ידידותיו של ל. יפה תחילה, היתה בחורה חכמה ומשכלת, בעלת חן ונועם אף אם לא יפה ביותר, פ. ל. שמה. נתקרבנו זה לזו במשך חצי־השנה, שישבתי בהורודנה. מעט־מעט נתקשרנו בקשרי־ידידות, קראנו ביחד את קארלייל, טיילנו ביחד בלילות־הקיץ המקסימים – ומעט־מעט נהפכה הידידות לאהבה. וכשעזבתי את הורודנה וחזרתי לאודיסה ומאודיסה עברתי להיידלברג, כמו שאספר להלן, עדיין נמשכה חליפת־המכתבים שלנו – מכתבי־אהבה סוערים. אבל לאחר שנה עברה היא לברלין, ושם, כנראה, נמצא מי שהמאיס אותי עליה, – הרי שונאים ומקנאים לא הייתי חסר מעולם, – והיא הודיעתני פתאום, שהיא מוצאת, שאהבתי אליה אינה בלתי־אמצעית ושאף היא פסקה מלאהוב אותי, והיא מבקשת להחזיר לה את מכתביה אלי והיא מחזרת לי את מכתבַי אליה.

נדמה היה לי, שעולמי חשך בעדי. הייתי כמטורף ומיואש. יומיים לא אכלתי ולא שתיתי וחשבתי מחשבה רצינית לאבד את עצמי לדעת. ניסיתי את הנסיון האחרון – נסעתי לברלין ודיברתי על לבה – ללא הועיל. ודאי כבר היה לה מישהו, שמצא חן בעיניה יותר. סופו של דבר – שנפרדנו לעולם. היא נישאה לסופר יהודי מגאליציה, נתיישבה בגרמניה ותירגמה את הרומאנים של גונצ’ארוב מרוסית לגרמנית. שמעתי, שעדיין היא בחיים, יושבת בשווייץ ושואפת לבוא לארץ־ישראל. רק עוד פעם אחת נפגשתי עמה בברלין, כשהלכתי לבקר את בּרדיצ’בסקי, שאפשר, הוא הוא שהשפיע על יחסה אלי, שהרי התנפל עלי בכל הזדמנות שהיא מפני שהייתי נגד ה"ניטשיאניות" שלו ובעד אחד־העם. בין־השמשות עליתי אל חדרו של ברדיצ’בסקי ועל המדרגות פגשתיה – וכשלו ברכּי וכמעט התעלפתי. אף הגה לא הוצאתי מפי והיא גם היא חמקה־עברה בלא לומר לי כלום. וכל אותו לילה לא ידעתי שינה.

ואף־על־פי־כן כמעט ברור לי, שלא היתה זו אהבה ראויה לשם זה: בתקופת־החיים, שנפגשתי עמה, אי־אפשר היה לצעיר נלהב בלא אהובה – והרי היא היתה חכמה ומשכלת ובעלת עיני־אור. אילי היתה זו אהבה אמיתית, לא הייתי מנצח בי את רגש־האהבה עד מהרה. אין טבעי בכך.

 

פרק ז    🔗

פולמוס־הסופרים הראשון שלי. הפעם הראשונה בברלין. פגישתי הראשונה עם סוקולוב. משהו על ש. ברנפלד.

בסוף־הקיץ של שנת תרנ"ו, כשעדיין הייתי בהורודנה, נדפס ב"המליץ" מאמרי “עברית חדשה”, ונתקבל ברוסיה כרך ה' של “אוצר־הספרות”, ששם נתפרסם חיבורי “שפת עבר – שפה חיה”, שיצא גם כספר מיוחד (קראקוב תרנ"ו, 1896). הספר היה עיבוד חדש של המחברת, שתחילתה, בצורתה הראשונה, נדפסה ב"השרון" של באדר, כמו שסיפרתי למעלה. גם המאמר וגם הספר היה בהם משום מהפכה שלמה בּיַחס אל הלשון העברית הקלאסית. בשניהם דיברתי על לשון עברית חדשה־מחודשת, שאך יסודותיה עתיקים הם, אבל שהלכה ונתפתחה במשך אלפיים שנה ויותר גם מן הצד הלכסיקאלי וגם מצד צורותיה וביטוייה ונעשתה עברית חדשה דוגמת יוונית חדשה לעומת היוונית הקלאסית. וב"שפת־עבר – שׂפה חיה" ניסיתי גם לתת ביסוס מדעי לחידושים לשוניים ולהרחבת־הלשון בכלל. והרי זו היתה העזה גדולה מצד בחור כבן עשרים ושתים: “חדש אסור מן התורה”, כידוע, והלשון העברית “לשון־קודש” היא, “שפת נביאינו ומחוקקינו”, ואיככה זה יעֵז נער צעיר לתבוע בה שינויים עיקריים?

ולפיכך אין לתמוה, שהתחוללה מסביב לספרי ומאמרי סערה עזה. סופר אחר סופר יצאו נגדי ביחוד ב"המליץ", אבל גם ב"הצפירה" בזילזולים גסים. האחד מהם הוא יצחק יעקב וויסבּרג, ידידו של גורדון, והשני מורה ווילנאי בשם נובופליאנט – שניהם חובשי־בית־המדרש, שלא יכלו לסבול את המחבר ה"מחדש", שהיה אירופי יותר מדאי בשבילם. בוודאי יש במחברת כמה הצעות בלתי־מוצלחות וכמה טעויות, שקל היה למבקרים הרתחנים להאָחז בהן בביקרתם החריפה. אבל את הצד החיובי שבמחקר הפילולוגי השימושי ואת התועלת, שיש למצוא בפילולוגיה שימושית כזו להרחבת־לשוננו, לא ראו ולא רצו לראות, שהרי חשבו, שהלשון התנ"כית מספקת לכל צרכי הסופר העברי מסוגם. ניסיתי להשיב להם ולהבהיר את נקודת־מבטי, אך את תשובותי לא פירסמו לא “המליץ” ולא “הצפירה”. ודבר זה דיכא את רוחי מאד.

שהייתי בטרוקי, בווילנה ובהורודנה קרבה אותי מחדש אל היהדות הליטאית, שדבר לא היה לי עמה בכל 12 השנים, שישבתי באודיסה. ועד היום תוהה אני על עצמי, אם “ליטאי” או “דרומי” אני – ומכריע לצד “הדרום”. אודיסה היא עיר־מולדתי הרוחנית הרבה יותר מאוֹלקניקי ומווילנה. וכשחזרתי לאודיסה חזרתי לביתי.

ואולם מצבי החמרי היה קשה אז: הייתי סמוך על שולחן־אבותי, שגם מצבם הורע. ישבנו משפחה גדולה בבית צר של שני חדרים, שרק באחד מהם היה די אור לקריאה וכתיבה. שתי אחיותי הקטנות היו לפרקים מטפסות ועולות על ברכַּי, על זוֹ אחת ועל זוֹ אחת, בשעה שהייתי קורא ספרים רצינים או כותב מאמרים חשובים בעינַי. אבל כל זה לא עיכבני מלהשתלם בידיעות ובמדעים ואף מלכתוב על עניינים רצינים. עיכבני מזה מצב־הרוח הקשה שלי אז: הייתי ללעג ולחרפה בעתונינו. לא היה שם של גנאי, שבו לא “כיבדו” אותי ואת ספרי “הנבזה” (כך קרא ל"שפת עבר – שפה חיה", כמדומה לי, יצחק יעקב ווייסברג) – ואין מי שיגן עלי ואף אין נותנים לי להגן על עצמי. ולהגדיל את צערי ועגמת־נפשי פירסם גם “השלח” של אחד־העם, שכיבדתי כל־כך את עורכו החשוב, פיליטון מלא ליגלוג על חידושַׁי בלשון, פיליטון הומוריסטי, שכתב מ. בלשן (ד"ר י. ל. קאנטור, בעל “היום”), שעשה אותי ל"מניח־הלשון" מן הטיפוס של ימי־הביניים, ופיליטון עקצני של ברק בן צפור (י.ח. רבניצקי), שהתלוצץ על החידוש, שחידשתי את המלה “עפרון” במקום “עט־עופרת”; חידוש, שנתקבל כיום בלא פיקפוק ואף אין יודע, מי חידש אותו (כמו גם חידושים אחרים משלי לעשרות: ירחון, חולצה, מנוף, קרחון, חממה, צנימים, מטען, רבגוֹני, חדגוֹני, חוּשני, ועוד הרבה כיוצא בהם). וכדי להראות את כל המגוחך והאבסורדי שבמלה המחודשת “עפרון” ממציא ברק בן צפור חידוד “נפלא” כזה: הרי לפי חידוש זה של קלוזנר יהא “עט־עופרת שבור” בעברית של קלוזנר “עפרון החתי”… והקהל העברי של אותו זמן קרא חידודים בטלניים כאלה – ונהנה הנאה מרובה.

התרעמתי על אחד־העם, שנתן מקום לדברי־ליצנות אלה בשאלה רצינה, וכתבתי לו על כך. ומיד קיבלתי את תשובתו, שהוא מוכן לתת מקום לתשובתי אם תהא כתובה בכובד־ראש ולא תהא בה פגיעה באישים. נזדרזתי וכתבתי את מאמרי “מרחיבי הלשון ומתנגדיהם”, שנדפס עד מהרה ב"השלח" (כרך א', עמ' 540–553). ומאז חזרו ונפתחו לפנַי גם שערי העתונים, שנסגרו מפּנַי חצי־שנה קודם־לכן. ועד היום אני מכיר תודה לאחד־העם על כך.

ובאותם הימים יצאה גם מחברתי “רוחות מנשבות”, שכבר דיברתי עליה למעלה ושהרגזתי בה כמה מן הסופרים, וביניהם את משה ליב ליליינבלום, שלמרות כן התוודעתי אליו וביקרתי אותו לעתים תכופות. חלק מזכרונותי עליו פירסמתי בשבועון “זרמים” (ווילנה תרצ"ב, גליונות 1–3) בשם “פגישוֹתי עם ליליינבלום”. אך הרבה יותר ממה שכתוב שם הייתי יכול לספר. אלא שכבר פירסמתי מחקר גדול על ליליינבלום ב"היסטוריה של הספרות העברית החדשה" (חלק ד', ספר ב', עמ' 219–352) ואיני חושב לנכון לחזור על כמה דברים, שיש למצוא אותם במאמר ובספר.

את החורף של שנת תרנ"ז ביליתי באודיסה, ובקיץ אותה שנה (1897) יצאתי, ביחד עם חברי ל. יפה, בפעם הראשונה בחיי לחוץ־לארץ. זה היה צעד מכריע בחיי. כיהודי לא יכולתי להתקבל לאוניברסיטה רוסית. לא נשאר לי אלא ללמוד בחוץ־לארץ. אחד־העם הציע לפני לנסוע לצרפת, אך אני בחרתי בגרמניה: הרי ארץ זו היתה אז בעיני־כל, ובפרט בעיני־היהודים, השיא של התרבות העולמית. ואני גם ידעתי גרמנית יותר מצרפתית, אף אם הירביתי אז לקרוא גם צרפתית.

ובדרכי מאודיסה לברלין הייתי מוכרח לעבור דרך ווארשה.

ולהיות בווארשה ושלא לראות את נחום סוקולוב – הייתכן?

שאלתי, היכן הוא מקבל ביקורים, אם בביתו או במערכת־"הצפירה", והשיבו לי, שיותר נוח להתקבל על־ידו במערכת.

באתי למערכת, הגשתי את כרטיס־הביקור שלי – ומיד נתקבלתי. חדר־המערכת היה על־יד בית־הדפוס – חדר צר ובו רק שולחן ושני כסאות פשוטים. מר סוקולוב קיבל אותי בסבר פנים יפות. למרות מה שהייתי אז צעיר בן 22 הירבה סוקולוב שיחה עמי, ומה שהפליאני – ברוסית. דיברנו על כל מיני שאלות לאומיות, ציוניות וספרותיות. סוקולוב היה אז במבחר ימי־עלומיו, בריא ורענן ומרוצה מעצמו, אבל בלא התרברבות והתכבדות ו"גַדְלָנוּת" של שָוְא. ומתוך דבריו ניכרת היתה השכלתו הרחבה, אף אם לא העמוקה. הרושם הכללי, שעשה עלי, הצעיר האודיסאי, היה טוב מאד.

וּפתאוֹם, באמצע־השיחה, מזדקר לתוך חדר־המערכת איזה פרצוף שׂעיר מפוּחם ומפוּיח, ורק הזקן המדובלל מלמטה והכיפה המזוהמת מלמעלה היו מזדקרים מתוך הפרצוף המשונה. וּפרצוף מפוחם זה זורק לתוך חלל־האויר מלה אחת חוזרת פעמיים: “קוֹפּיה, קוֹפּיה!”. לא הבינוֹתי מי האיש ומה זו “קוֹפּיה”. סוקולוב, שראה את סימן־השאלה שעל פני, הסביר לי: זהו סַדָר של “הצפירה”, “הבחור הזֶצֶר” המפורסם, והוא דורש כתב־יד לסידור. הרי עתון יומי אי־אפשר לאחר בהוצאתו אפילו שעה אחת.

קמתי כדי להיפרד מסוקולוב: הרי צריך הוא להכין את החומר בשביל העתון.

לתמהוני עיכב אותי סוקולוב. ביקשני לשבת: אצטרך להמתין רק רגעים מועטים עד שיכין “קוֹפּיה”.

ישבתי. ועל שולחן־המערכת, שסוקולוב ישב על־ידו, היתה מונחת מחברת של תלמידים בעלת מעטפה צהובה. פתח סוקולוב את המעטפה ותלש מתוך המחברת את הדף הראשון שלה. במקרה נתלש הדף לא בשלמותו, ברוחב אחד לכל ארכו, אלא הדף התלוש היה רחב למעלה וקצר למטה, ובסופו נשאר ממנו רק קצה צר ביותר ומחודד. ישב סוקולוב, הניח את הדף על ברכיו ובמשך 20 רגע (הסתכלתי בכוונה בשעון!) כתב בעפרון מאמר שלם בשביל העתון, שנסתיים בדיוק נמרץ בקצה הצר והמחודד של הדף התלוש. באופן שאילו היה נתלש דף יותר רחב היה המאמר יותר ארוך, אבל, מכיון שנתלש דף עם קצה צר ומחודד, הרי המאמר יכול להסתיים בדיוק גם בתוך הקצה הצר והמחודד… וכך, בלא קריאה, מסר סוקולוב את המאמר לַסַדָר.

לא יכולתי לתפוס אז, ואיני תופס גם היום, אופן־כתיבה כזה, יחס כזה אל הספרות, ולא תהא זו אלא ספרות בשביל עתון יומי. הרי גם בעתון מביע הסופר רעיון ורוצה להשפיע על הקוראים, – וכלום אפשר הדבר, שהרעיון ישתרע בתוך מיטה סדומית, לפי אורך־הנייר, שהמאמר כתוב עליו?

מאז לא היה סוקולוב כסופר קיים בשבילי. במשך שנים לא יכולתי לקרוא אף את מאמריו המוצלחים בלא שיעמוד לנגד עינַי מאמר זה, שנסתיים בקצה הצר והמחודד של דף־המחברת…

במרוצת־הזמן הערכתי את כשרונו של סוקולוב הערכה חיובית הרבה יותר. הערכתי את שפע־רעיונותיו, את אירופּיוּתוֹ, את סיגנונו העברי העשיר, את בּרק־שכלו – אבל לא יכולתי מעולם להתייחס ברצינות אל כתביו, כמו, למשל, אל כתבי אחד־העם, ואפילו אל אותם של ברדיצ’בסקי, שהתנגדתי לו ושהתנפל עלי בגסות יתרה. תמיד נדמה היה לי, שאין להתייחס ברצינות אל אדם, שבכתיבתו מכריע גודל הנייר, שעליו כתוב המאמר, ושאינו צריך אפילו לקרוא מה שכתב, ואין צורך לומר – להעתיק את המאמר, לתקנו ולשפרו. ודאי, איני צודק ביחסי זה: שונים הם בני־אדם וכל סופר חשוב הוא “אוּניקום”. אבל כך היא הרגשתי ביחס לספרות, ולו תהא אפילו ספרות יומית בלבד.

בדרכי לברלין לא ראיתי שום סופר עברי אחר זולת סוקולוב. שאר החכמים והסופרים העבריים, שישבו באותו זמן בווארשה, לא עיניינו אותי.

באתי לברלין והתוודעתי שם אל ד"ר נתן בירנבּאוּם, שכבר באתי עמו בדברים קודם־לכן, כשפירסמתי מאמרים בגרמנית בעתוניו: Juedische Volkszeitung וגם Emanzipation־Selbst. הוא עשה עלי רושם של אדם מקורי, הולך בדרכו המיוחדת, אבל של אדם מוזר ופאראדוכסאלי קצת.

וברלין היתה אז מרכז תרבותי חשוב גם בשביל צעירי־ישראל מרוסיה ומגאליציה. שם למדו אז, או גמרו את חוק־לימודיהם, בריינין, מוצקין, ד"ר שמריהו לֶווין, ד"ר ברדיצ’בסקי, ד"ר טהוֹן, ד"ר ניימארק וד"ר אֶהרנפרייז, שכולם הם כבר בעולם־האמת, ועוד. מן הציוניים ילידי־גרמניה אני זוכר רק אדם אחד, – זולת בירנבאוּם הווינאי – את ד"ר הינריך לֵיווה, מראשוני הציוניים ילידי־גרמניה. חוג זה של עבריים וציוניים היה מלא תסיסה כתירוש הטוב. רעיונות מהפכניים בציוניות ובספרות העברית היו מנסרים בחלל־עולמם של הציוניים הללו, שרובם היו שייכים לאגודה סטודנטית בשם “ישראל הצעיר” (Jung-Israel) ונתרכזו מסביב לירחון Zion של בירנבאוּם, שנהפך אז ל"אחר" וכתב את מחברתו המקורית: Juedische Moderne. וכבר אז גדולה היתה השפעתו של אחד־העם על חבורה מצוינת זו, שהרבה מחבריה עבדו ב"השלח" והיו תלמידיו־מתנגדיו של “אחד־העם”. אבל כבר הלכה ונתחזקה אז גם השפעתה של המחברת הקטנה “מדינת־היהודים” להרצל. וניימארק ובירנבאוּם הלכו בדרכיהם המיוחדות, האחד – כתלמידו של קאנט והשני כתלמידם של רנאן וניטשה (זהו בירנבאוּם הראשון, קודם שנהפך לחבר של “אגודת־ישראל”). וברדיצ’בסקי גם הוא, אף אם כתב ב"השלח" של אחד־העם, כבר פתח במלחמה עזה וממושכת ב"רוחניות" האחד־העמית מתוך נטיה לתורתו של ניטשה ול"שינוי־ערכים" ביהדות כולה.

התוודעתי אז לכל הסופרים הצעירים הללו והתלהבותם הלאומית־הציונית דבקה בי. חוץ מזה, עולם חדש, המערב האירופי, נגלה כאן לפני, אף־על־פי שגם אודיסה היתה אירופית יותר מכל עיר רוּסית אחרת. ואף־על־פי־כן שהיתי בברלין רק זמן מועט. ראיתי, שקשים כאן החיים מחמת ההוצאות המרובות, שהייתי צריך להוציא כאן – ואני מוכרח הייתי להתפרנס אז משכר ספרותי מועט (3 קופיקות השורה), שהייתי מקבל מן “המליץ” ו"הצפירה", שהרי אבותי לא היו יכולים לתמוך בידי בסכומים קבועים חדשיים. ובברלין היה גם יותר קשה להתקבל לאוניברסיטה. אבל בעיקר לא רציתי ולא יכולתי להישאר בברלין מפני רוב הרעש והמהומה של העיר הגדולה, וביחוד – מפני הרעש וההמולה של ה"אגודות" השונות של הסטודנטים מרוסיה עם אסיפותיהן והרצאותיהן, וויכוחיהן והתנגשויותיהן. ראיתי ונוכחתי, שלא אוכל ללמוד במנוחה בעיר רבת־מהומה זו. כדי ללמוד כהוגן יש מן הצורך לֵישב בעיר אוניברסיטאית קטנה בעלת פרופיסורים גדולים, ששם אין רעש ואין הטרדה, אין הזמן נגזל על־ידי מרחקים גדולים ולא על־ידי אסיפות ואורחים מרובים. ולפיכך החלטתי לילך לעיר האוניברסיטאית המפורסמת היידלבּרג, שאז היו בה 25,000 תושבים לכל היותר וכמעט כולה היתה “מקום־תורה”: מלאה מוסדות אוניברסיטאיים, פרופיסורים וסטודנטים. והרי בידי היתה המלצה של משה ליב ליליינבלום אל חברו מנוער, הפרופיסור הֶרמאן שפּירא, ובכן יש לי שם אל מי לפנות. וגם ליב יפה נסע עמי מברלין להיידלברג.

וכאן, בהיידלברג, התחילה תקופה חדשה בחיי. תקופה מוצפת כולה אור וזוהר, שלא נתמעטו אפילו על־ידי המצוקה החמרית היחסית, שהייתי נתון בה ברוב השנים כסופר עברי באותם הימים (רק במשך זמן ידוע הייתי מקבל תמיכה חדשית לא־גדולה מרק"ז וויסוצקי בהשתדלותו של אחד־העם, שהשתדל בזה בלא שפניתי אליו בנידון זה אף פעם).

אחר־כך הייתי הרבה פעמים בברלין, אבל רק לימים מועטים, בהם הייתי מבקר את בריינין ואת ד"ר ניימארק, שכיבדתי את שניהם עם כל מה שהכרתי את חסרונותיו של בריינין, ואת ד"ר שמעון בּרנפלד, שנעשה אז עמוד־התווך של “השלח” האחד־העמי. את ברדיצ’בסקי ביקרתי רק פעם אחת ולא הספקתי להכירו מקרוב, ועוד אזכיר בהזדמנות, כיצד נהפך לי לשונא. ואולם את ברנפלד הכרתי כהוגן. הכרתי את ידיעותיו המרובות ואת כשרון־הכתיבה שלו, אבל קשה היה לי לכבדו כאדם. לא אשכח לעולם, כיצד דיבר על אחד־העם והרצל.

– אחד־העם הוא אדם ישר, אבל הוא מתיחס לַכּל ברצינות כזו! – והרי הדברים בכלל אינם רצינים כל־כך. העולם ניתן בידי שארלאטאנים פיקחים, ומי שמצליח בחיים או שמתפרסם בעולם בחכמתו, בעסקנותו, בצדקתו ובחסידותו – בּדוֹק אחריו, אם כל זה לא בא אלא מתוך פיקחות של יודע להסתגל לחברה ולדאוג לפירסומת רעשנית.

– צא וראה: הרצל הרעיש את העולם. הרי אין הוא אלא חולה־רוח בהזיותיו המשונות – והעולם־הגולם מעריץ אותו. אחד־העם הצליח פחות מהרצל מפני שהוא ישר יותר ותמים יותר (כלומר: טיפש קצת, בלשון פחות מנומסת…).

לא יכולתי להתאפק ואמרתי:

– ד"ר ברנפלד, תפיסת־החיים שלו היא פשוטה כל־כך עד שזוועה תוקפת אותי מפני פשטותה.

והוא לא נעלב, אלא גיחך גיחוך של ביטול, כּאוֹמר: מה יש לדבר עם אידיאליסטים תמימים כאלה?

ד"ר ברנפלד היה עובד בשנות 1903–1904 בזמן אחד בעתון הציוני הגמור “הצופה” הווארשאי ובעתון האנטי־ציוני הקיצוני Jsraelitische Wochenschrift של א. מ. קלוזנר (שדרך אגב, טוּלוּ נוּסֶנבלאט עירבב אותו ביוסף קלוזנר ב־ Herzl jahrbuch שלו!). שאלתי את ברנפלד, כיצד אפשר לאדם לכתוב בעת ובעונה אחת בשני עתונים מנוגדים. ועל זה השיב:

– לכל דבר יש שני צדדים: צד טוב וצד רע. ואף הציוניות כך. ולפיכך כשאני כותב ב"הצופה" אני מבליט את הצד הטוב שבציוניות, ואילו כשאני כותב ב"שבועון הישראלי" אני מבליט את הצד הרע שבציוניות. אבל הרי איני משקר לעולם!

ובעל השקפות משונות כאלו ומי שעשה מעשה מנוגד כזה היה עמוד־התווך של “השלח” לאחד־העם, שהיה הניגוד הגמור והמוחלט להשקפות כאלו ולמעשים כאלה!

 

פרק ח    🔗

אני נעשה סטודנט בהיידלברג. פרופ' הרמאן שפירא. הלימודים שלי והפרופיסורים רבותי. הקונגרס הציוני הראשון. ה"פראקציה הדימוקראטית". חבירי היהודיים וחבירותי הנכריות. פגישתי עם ראובן אשר ברודס. שינוי־ערכים אמיתי.

מיד לאחר שבאתי להיידלברג נכנסתי אל פרופיסור הֶרמאן (צבי) שפירא. הוא ישב בווילה נאה, עטורת גן־פרחים נהדר, מעבר לגשר. באותם הימים כבר היה זקן, אבל עיניו היו צעירות וכחולות־כהות וּמַבָּע של התפעלות היה להן תמיד. והיה מלא חיים, מוכן להתקפה ולוויכוחים סוערים, קפדן ועומד על דעתו, מתנהג בחשיבוּת ומעריך את עצמו, וביחד עם זה אוהב את הצעירים ומתייחס אליהם יחס אבהי. זה היה אדם לא־רגיל. התלמוד אומר, שלפי אמונת־הפרסיים האדם הוא “מפלגא ולעילא דאהורמיז ומפלגא ולתתא דאהורמין” (מחלקו ולמעלה של אהוּרה־מַזְדה ומחלקו וּלמטה – של אַנְגְרַה־מאיניוּשׁ). דבר זה הייתי יכול להמליץ על פרופיסור שפירא, בעל הרעיונות הגדולים: לייסד קרן קיימת לשם חקלאות בארץ ישראל ולייסד אוניברסיטה עברית לשם הפצת התרבות בעברית: הוא היה תרכובת של גאון אירופי ושל בחוּר־ישיבה. כל ישיבתו הארוכה בגרמניה לא ניכּרה את מוצאו הליטאי ואת חינוכו בישיבות ובבתי־מדרשות. ואירע לו אסון בהיידלברג: אשה גרמניה־נוצריה, שישבה בבית סמוך לביתו, הלשינה עליו, שרצה לאַנס את בתה הקטנה בת־החמש. הדבר הגיע עד בית־המשפט – ובית־המשפט זיכה את הפרופיסור הזקן. אבל עצם משפט זה – ואפשר, בכלל מה שהיה יהודי, ועוד יהודי רוסי – הרחיק ממנו את הפרופיסורים חבריו וגם את התלמידים במתימאטיקה. והוא נשאר בודד בהיידלברג ומצבו החמרי נעשה דחוק ביותר, שהרי היה פרופיסור שלא מן המניין ומשכורתו היתה תלויה בשכר־הלימוד, שהסטודנטים היו מכניסים לקופת האוניברסיטה בעד השתתפות בשיעוריו (כך היה הנוהג אז בגרמניה ביחס למרצים ופרופיסורים שלא מן המניין). וכך הוכרח להרכיב שעונים מעשי־ידי־אמן לשם מכירה, ואותם היה מוכר בסתר כמתווך אדם אחד, שלא היה מגלה, מי הוא “שען” נפלא זה. האסון והדחקות גרמו, שפרש מכל עניין ציבורי ולאומי. ורק עם ההתעוררות הגדולה בתנועה הציונית על־ידי הרצל נתעורר גם הוא לעבודה ולמלחמה. שהרי הוא היה אחד מראשוני־הראשונים בין המצדדים בזכותה של חיבת־ציון, יסד עוד בשנת 1882 את אגודת “ציון” בהיידלברג, יצא ב"המליץ" באותה שנה עצמה בקריאה לייסד אוניברסיטה עברית, ובתַקנות של אגודת־"ציון" הנזכרת (שנתן לי ונשתמרו בידי עד היום) כבר דיבר על ייסוד של “קרן קיימת לאומית”. הוא היה, כשנזדמן לאודיסה, בתחילתה של שנת תרמ"ד, ביחד עם פינסקר, ליליינבלום וד"ר מאנדלשטאם, מן המייסדים של האגודה הציונית הראשונה, שהעמידה את פינסקר במרכז־העבודה לשם התחיה המדינית, הכלכלית והתרבותית של ארץ־ישראל.

פרופ' שפירא קיבל את ליב יפה ואותי בסבר פנים יפות. נועצנו עמו בדבר הכניסה לאוניברסיטה, והוא יעץ לנו לילך אל פרופ' קארל בּיצוֹלד, האשוריולוגן המפורסם בימים ההם, שהורה באוניברסיטה את כל לשונות־שׁם (עברית, אשורית, ערבית, סורית וחַבַּשית), ולומר לו, שאנו רוצים ללמוד את לשונות־הקדם, ובוודאי יסייע אותנו להתקבל לתוך האוניברסיטה.

וכך היה. בלא קְשי נתקבלתי בתחילת יוני, 1897, כתלמיד מן המניין של האוניברסיטה בהיידלברג במחלקה ההיסטורית־הפילוסופית.

וּלאָשרי לא היה שיעור. התחלתי מבקר את השיעורים בפילוסופיה של קוּנוֹ פישר, שהיה מפורסם בשעתו לא רק כהיסטוריון הגדול של תולדות־הפילוסופיה, אלא גם כאחד מן המרצים המצוינים ביותר שבין הפרופיסורים כולם. ובאמת, כל גודל־חשיבותם של ספריו על גדולי הפילוסופים החדשים, וביחוד ספרו על קאנט, ושל ספריו בביקורת־הספרות, ביחוד ספרו על “פאוסט” של גֵיטה, אינו יכול להידמות אל כשרון־ההסברה הגאוני שלו.

כי היה לו כשרון מיוחד להגדיר אידֵיאוֹת, למַיין רעיונות ולהבהיר את אלו ואלה עד כדי כך, שהבעיות הפילוסופיות הקשות ביותר היו נעשות בספריו, וביחוד בשיעוריו, בהירות וברורות עד כדי שקיפות, וכמעט נעשו מובנות מאליהן. ועל־ידי כך היו השיעורים שלו חג ממש בשביל הסטודנטים. ממנו למדתי הרבה לא רק בפילוסופיה ובניתוח־הספרות, אלא עוד דבר, שהוא, אפשר, חשוב מכל זה: למדתי שלא לעשות אפילו את הדברים העמוקים ביותר מסובכים ומורכבים על־ידי הרצאה מפותלת ומפולפלת, אלא, להפך, לעשות את הבעיות הסבוּכוֹת והמוּרכבוֹת ביותר פשוטות ומוּבנוֹת על־ידי הסברה קלה וּבהירה. ולפיכך הרבה ממאמרַי תכנם עמוק הרבה יותר ממה שהם נראים בהשקפה ראשונה על־פי סיגנונם הפשוט והקל. מעולם לא כתבתי מאמרי־מדע פופולאריים: אין אני גורס את המדע העממי השטחי. המדע האמיתי נעשה בספרַי ובמאמרַי עממי על־ידי סיגנונו הפשוט והחי בעוד שתכנם של ספרי וּמאמרי הוא מדעי גמור ואינו עממי ולא קל. זוהי “אונאה” מן הצד המהופך: בעוד שאחרים מרַמים ב"עמקנות" במקום שאינה על־ידי סיגנון מופשט ומסובך אני משתדל “לרמות” על־ידי פשטות וקלות במקום שאינן, כלומר, על־ידי סיגנון בהיר וברור לשם הרצאתם של אותם הדברים, שאינם פשוטים וקלים כל עיקר. ומה איכפת לי, אם מחפשי־מומים יאמרו, שספרי וּמאמרי הם שטחיים ואַרכּנים ואין בהם מן ה"מקוריוּת" הגרמנית הברוכה?…

חוץ מפילוסופיה ותולדות־הספרות (אלו האחרונות – מפי פרופ' וואלדבֶּרג) למדתי בהיידלברג ארבע לשונות שֵׁמָניוֹת: אשוּרית – ארבע שנים רצופות, והגעתי בה לידי ידיעה מרובה, עד שבשעת בחינת־הדוקטור שלי ניתן לי טֶכְּסט היסטורי של כתבי־היתדות וּקראתיו ותירגמתיו בלא הכנה, מה שקשה בכתבי־היתדות מאד. ערבית למדתי גם־כן 4 שנים: עברתי על רוב־הקוראן, קראתי כמה מן ה"מוּעַלַקאַתּ" (השירים הערביים מימי ה"ג’אַהיליה") ואחד מהם, “ענתרה”, תירגמתי לעברית ביחד עם תרגומו של פירוש ערבי עתיק, והתרגום מצוי בידי עד היום, וכן גם תירגמתי את “סיפור־בילקיס” לאת־תעלבי, שפירסמתיו בצירוף מבוא מפורט ב"השלח" (כרך י"ג, עמ' 444–456); וכמו־כן קראתי בערבית את אבן באטוט, ועוד, ועברתי על דיקדוק ערבי שלם בערבית (“אג’ורומיה”), ואף אותו תירגמתי לעברית והתרגום שמור בידי. כושית (חבשית) למדתי שלש שנים ושקדתי עליה יותר מעל שאר הלשונות השׁמניוֹת מפני שבה נשתמרו “ספר־היובלות” ו"ספר־חנוך", שחשיבותם להכרתו של הרעיון המשיחי בימי בית שני מרובה ביותר; ואף תירגמתי מכושית את “ספר־ברוך” ופירסמתי את התרגום בצירוף מבוא מפורט ב"השלח" (כרך ח', עמ' 236–252). וגם סורית למדתי שלש שנים מפי ד"ר בּאוּמשטארק ופרופ' בֵּיצוֹלד וקראתי ספרים סוריים הרבה לשם הכרת התקופה התלמודית, וביחוד לשם ידיעה נכונה של הלשון התלמודית, שנשתבשה בפי המלומדים שלנו, שהרי אפילו החוקרים התלמודיים, שאינם בקיאים בסורית, נכשלים בקריאת־התלמוד ובהבנת־לשונו.

ושתי שנים למדתי כלכלה מדינית – כמקצוע הכרחי בשביל היסטוריון – מפי המומחה הגדול לכך פרופ' וֶבּר ומפי פרופ' יהודי־גרמני לֶזֶר. ואף סוציולוגיה למדתי מפּי פרופיסור שֶפר. ומפיו וביחוד מפי פרופיסור אֶריך מארקס (Marcks) למדתי היסטוריה – את תולדות ימי־הביניים, תקופת הריפורמאציה והרֶנֶסאנסה. שמעתי שיעורים בתולדות־האמנות מפי פרופ' הֶנרי תּוֹדֶה (Thode), חתנו של ריכארד וואגנר. ולמדתי גם לשונות חדשות: איטלקית, שהשתלמתי בה הרבה, מפי ד"ר פוֹסלר, שפירסם אחר־כך ספר מובחר על “הקומידיה האלהית” לדאנטה, וכן ספרדית והולאנדית מתוך ספרי־לימוד, אבל את שתי הלשונות הללו הזנחתי אחר־כך; אלא שבשעת הצורך אני קורא אף בהן בלא קושי. גם שווידית ונורוויגית־דאנית ניסיתי ללמוד, אך לא הגעתי בהן לידי ידיעה הגונה.

וחוץ משיעוריו הנפלאים של קוּנוֹ פישר, שלא אשכח אותם לעולם, שמעתי שיעורים בפילוסופיה, פּסו’כולוגיה ולוגיקה (תורת־ההגיון) גם מפיו של פרופ' פאול הֶנזל, מצאצאיו של משה מנדלסזון, שכתב ספר נאה על קארלייל וחיבב סופר אנגלי זה עלי יותר ויותר (הרי כבר הייתי קורא את ספרו “הגיבורים והערצת־הגיבורים” בחוג של ידידותי באודיסה ובהורודנה). פרופ' הנזל היה מנהל את הסמינריון הפילוסופי בהיידלברג (קונו פישר היה מסתפק רק בקריאת־שיעורים בלבד). ואדם נפלא היה פרופ' הנזל. ידיעותיו היו כמעט למעלה מן היכולת האנושית לקלוט מדעים, פילוסופיה וספרות כאחד. פעם שאלתי אותו:

– אדוני הפרופיסור, כיצד הצליח להגיע עד כדי כך? –

ועל כך השיב לי במשפט קצר זה:

– איני קורא עתונים.

ובאמת העתונים גוזלים מאתנו את מבחר זמננו לקריאה. אבל כלום אפשר בלא עתונים? בלא לדעת את הנעשה בימינו ולעינינו? – הרי העתונים נותנים לנו את ההיסטוריה של ההווה, בעוד שהספרים מדברים על ההיסטוריה של העבר. באמת היה פרופ' הנזל יודע כל מה שכתוב בעתונים: היתה לו קריינית (לֶקטריסה), שהיתה קוראת במקומו את כל העתונים החשובים ביותר, קוטעת מתוכם את הקטעים הנראים לה מעניינים וחשובים ביותר וקוראת אותם לפני פרופ' הנזל כל יום בשעה קבועה אחר הצהרים.

הסֶמינריון הפילוסופי היה בביתו הפרטי של פרופ' הנזל משעה 6 עד 8 בערב. כשהיה נגמר היינו הולכים, כל חברי הסמינריון וחבירותיו (היו שם גם חבירות מצויינות כמו מאריאנה וֶבֶּר, אשתו של פרופ' מאַקס ובּר, אלישבע שמידט, שקיבלה אחר־כך את פרס־קאנט, ועוד), ביחד עם הפרופיסור, לבית־בירה ויושבים שם על כוסות־בירה עד אחת־עשרה בלילה. אלו היו השעות הנפלאות ביותר בשנות־האוניברסיטה שלי. היינו באים בשאלות שונות, מדעיות, מוסריות, חברותיות וספרותיות, אל פרופ' הנזל, והוא היה משיב על כל שאלה ומברר אותה בהגיון נפלא ומתוך ידיעה מרובה. גם בדיחות היה אוהב לספר אז – והיו אלו מן המחודדות ביותר.

בימים ההם יצאה “תורת־המידות” של פרופ' חיים שטיינטאל. שאלתי את פרופיסור הנזל:

– אדוני הפרופיסור – מה דעתו על “תורת־המידות” של שטיינטאל?

– אח, אדון קלוזנר, שטיינטאל הוא אדם טוב כל־כך, שהייתי שמח אילו היה חותני; אבל אל־נא יכתוב ספר על האֶתּיקה!

אֶתיקה אינה עניין של טוב־לב. המוסר הוא לפעמים קפדני וחמוּר, ואפילו אכזר, – בשעת ההכרח. אתיקה אמיתית היא קפדנית וחמורה ורואָה שני צדדים של מטבע מוסרי והיא מכרעת את כף־המאזנים המוסרית לצד האחד. אין בה רק רוך וטוב־לב – ורפיפות מוסרית. וכי לא היו נביאי־ישראל קפדנים, מוכיחים עזים, מנבאים להרס ואבדון לרשעים, לנקמה באויבי־ה' ואויבי־עמו?

פעם אחת דיברנו על ניטשה. פרופ' הנזל התנגד לדעותיו, אבל הוקיר את מקוריות־המבָּע שלו ואת לשונו הנפלאה. אז אמר אחד מן התלמידים:

– אבל הרי ניטשה יצא מדעתו.

– חזיז ורעם! – אמר הנזל – גם אני מוכן לצאת מדעתי ובלבד שאכתוב כרכים נפלאים כאותם שכתב ניטשה.

באותן השנים יצא הספר "התנוונות' (Entartung) של נורדאו. שאלתי את פרופ' הנזל:

– אדוני הפרופיסור, מה דעתו על נורדאו וספרו Entartung?

והוא השיב לי בשאלה:

– אדון קלוזנר, יודע הוא תלמוד? – שם יש ביטוי “כמשחל בינתא מחלבא” (כמוציא שערה מן החלב, – כמובן, אמר זאת הנזל בגרמנית). זהו נורדאו. הוא חריף ומעמיק, אבל הוא קל ומהיר בהחלטותיו יותר מדאי. הכל נראה לו ברור כל־כך! – והרי אין הדברים ברורים כל־כך, שטולסטוי ואיבסן וּמאַטֶרלינק הם “מנוונים”, אף־על־פי שלפי שיטת־לוֹמבּרוֹזוֹ אפשר שידומה לנורדאו כך.

קראתי אז את ספריו של הפילוסוף הצרפתי מ. ז'. גו’יוֹ (Guyau), שֹבאותם הימים מרובים היו המתעניינים בתורתו. שאלתי את הנזל: מה דעתו על פילוסוף זה?

– אח, כן, הוא מעניין מאד. אבל יש בספריו חסרון: הוא בהיר כל־כך, עד שפחד תוקף אותי מפני בהירותו. אסור לפילוסוף להיות בהיר וברור כל־כך!

דעה גרמנית טפוסית.

את חידודיו של הנזל קשה למסור בעברית. כשהפרופיסור לאמנות הֶנרי תּוֹדֶה, שהזכרתי למעלה, נקרא להיות פרופיסור בברלין – וסירב ונשאר בהיידלברג, אמר הנזל:

Berlin ist freigesprochen, Heidelberg zum Thode verurteilt (ברלין זוכתה, היידלברג נשפטה למוות: zum Thode במקום zum Tode).

וכשהנזל עצמו קיבל את הקריאה להיות פרופיסור באֶרלאנגן ושאלתיו, למה עשה כך, השיב: Man muss suchen das Gottesreich zu Erlangen (צריך לבקש את מלכות השמים באֶרלאנגן: erlangen – Erlangen).

בסמינריון הפילוסופי שלו קראתי כמה וכמה הרצאות (נשתמרה בידי בגרמנית הרצאה על “אפלטון ושופּנהאַוּאר”), ואחת מהן היא “הדיאיסטים וביקורת־המקרא”, שתירגמתי עברית ופירסמתי בספרי “פילוסופים והוגי־דעות” (כרך ב', עמ' 46–67). לאחר שקראתי הרצאה זו לפניו ולפני תלמידי־הסמינריון אמר לי: Sie sind der geborene Professor (“הרי אתה פרופיסור מלידה!”). ואולם נבואתו זו נתקיימה לאחר ארבעים שנה בירושלים, אבל לאחר מלחמה ארוכה וקשה, כמו שיסופר להלן.

ובימים הראשונים ללימודי בהיידלברג ניצנץ בלבי רעיון זה: היהדות היא לא רק דת אלא גם תפיסת־עולם; יש להחזיק בה רה מתוך אהבה; ולאהוב אותה אפשר רק מתוך ידיעה. וכדי לדעת את מהותה ואת סוד־קיומה יש להשוותה אל שאר תפיסות־העולם הגדולות, שכבשו את האנושיות: אל הנצרות, היוונות, האיסלאם והבּוּדהיסמוּס. וחלמתי על “טֶטראלוגיה” גדולה: חלמתי לכתוב ארבעה ספרים על ארבעת גדולי האנושיות: ישו, אפלטון, מוחמד וּבודהא. לשם ספר על ישו צריך לדעת עברית, יוונית ולאטינית – מה שידעתי; לשם ספר על אפלטון צריך לדעת יוונית – וידעתי; לשם ספר על מוחמד צריך לדעת ערבית – מה שלמדתי באוניברסיטה. ולשם ספר על בודהא צריך לדעת סאנסקריט. ובהיידלברג היה סאנסקריטוֹלוֹגן מצוין, שיש לו זכויות בהסברתה של Lalita Vistara, פרופ' לֶפמאן. הוא היה יהודי אדוק, שביום־כיפור היה עומד עטוף בטליתו בבית־הכנסת במשך כל היום. ואף־על־פי־כן, כשיעצתי לד"ר מ. בודנהיימר, שישלח לפרופ' לפמאן חומר על “האגודה הלאומית היהודית” (כלומר, הציונית), שמרכזה היה אז בקולוניה (קֵילן), התנפל עלי פרופ' לפמאן (שניחש, שאני יעצתי לבודנהיימר לעשות כך, ומידי באה לו “צרה” זו) כדוב שכוּל ורצה לקרוע אותי כדג: – מה? היהודים הם אומה ולא כנסיה דתית? – והמשרתת הגרמנית קיבלה חומר נורא זה וראתה את הכתוב על־גבי העטיפה – וֵהֵיאך נרים פנינו אליה? – הרי היא נוכחה, שאנו שייכים לאומה אחרת זולת הגרמנית!

כזה היה היהודי הדבק בדתו פרופ' לפמאן.

הוא לימד שנתיים סאנסקריט אותי ועוד סטודנטית אחת, גרמנית־נוצרית. ומכיון שרק שנים היינו תלמידי־סאנסקריט התנינו בינינו, שאם האחד מאתנו לא יוכל לבוא, יודיע להשני, כדי שהפרופ' לפמאן לא יישאר בלא שומעים לגמרם.

הוא היה נכנס לאולם־ההרצאה בלא להביט ימין ושמאל (כפי הנראה, היה מתבייש במיעוט־השומעים), קורא את הרצאתו – ויוצא.

פעם חלינו שנינו, חברתי (גברת קיפְּפְמִילֶר היה שמה, ארית טהורה) ואני, ולא הספקנו להודיע זה לזו וזו לזה, שלא נוכל לבוא. כשהבראנו ובאנו לשיעור הבא שאל אותנו ה"פֶּדֶל" (השמש של האוניברסיטה):

– מה זה אירע הפעם? – האדון פרופיסור לפמאן נכנס לשיעורו, קרא שלשת רבעי־שעה כנהוג, וּכשיצא לא יצא אחריו מאולם־ההרצאות שום תלמיד או תלמידה.

מתברר, שפרופ' לפמאן קרא לפני ספסלים ריקים!

אבל הוא היה מלומד גדול ועברנו עמו בשנה הראשונה את הדיקדוק הסאנסקריטי ובשנה השניה קראנו עמו את “מַהַבְּהַרַטָה” במקורה, שפרק אחד ממנה מתורגם על־ידי גרמנית נשתמר אצלי עד היום. אבל ברבות הימים נוכחתי, שלא אכתוב את כל ארבעת הספרים – והזנחתי את הסאנסקריט עד ששכחתי את רוב הדברים, שלמדתי מפיו של פרופ' לפמאן. רק מושג מהתפתחותן של הלשונות ההודו־אירופיות נשאר לי וסִייע לי במחקרי על התפתחותה והרחבתה של הלשון העברית. וכן גם היה ביכלתי על־ידי קריאתי בספרים בסאנסקריט לדון על השיווי והשינויים שבין האגדות השֵׁמָניוֹת והאריוֹת.

הספקתי לחבר ספר לא רק על ישו אלא גם על פאולוס ממשיכו. על אפּלטון כתבתי מבוא לכרך הראשון של שיחותיו המתורגמות לעברית, שערכתי אותן. ואולם על מוחמד לא כתבתי כלום, ועל בודהא יש משהו במאמרי “בודהיסמוס ויהדות”⁶ ובמאמרי על “ראבינדראנת טאגור” ⁷.

והרעיון לכתוב ספר על ישו בא באמת מתוך הרעיון לעסוק בהיסטוריה של בית שני ביחוד, שהרי עוד מיום שקראתי את “מלחמות־היהודים” בתרגומו של קלמן שולמאן נראה לי הבית השני כתקופה המרכזית בתולדות־ישראל. ומכיון שעיקרו של ישו הוא – מה שנחשב ל"משיח" (כריסטוס) התחלתי לעסוק ברעיון המשיחי; ומיד לאחר שסידרתי את לימודי באוניברסיטה החלטתי, שהדיסרטאציה שלי תעסוק ברעיון המשיחי בישראל. וכל השנים, שלמדתי באוניברסיטה, אספתי חומר בשביל שלש עבודות עיקריות: א) בשביל ספר על תולדות בית שני, ב) בשביל ספר על הרעיון המשיחי בישראל, וג) בשביל ספר על ישו, חייו ותורתו. וידיעותי ביוונית ולאטינית, בחבּשית (בכוּשית) וסורית וברוב לשונות־אירופה עמדו לי לאסוף את החומר המקורי וגם להכיר את החקירות החדשות על שלשת הנושאים הללו, שפירסמו גדולי גרמניה, צרפת, אנגליה ואיטליה.

וכך עברו עלי חמש שנות־לימוּדַי באוניברסיטה בהיידלברג בשיעורים מעניינים, בקריאה שקדנית ובכל מיני לימודים מדעיים. אבל למרות כל עבודה רוחנית עצומה זו הספקתי ליהנות שם גם מיפי־הנוף הנהדר של היידלברג הנאה, לנסוע לפראנקפורט על נהר מיין, לדארמשטאט ולקארלסרוּהֶה בעניינים ציוניים, להתוודע אל צעירים וצעירות, סטודנטים וסטודנטיות, יהודים ונוצרים, להשתתף באסיפות ציוניות ועבריות ובאסיפות סטודנטיות־כלליות, לשוחח ולהתווכח עֲרָבים שלמים ולהכיר גם את הגרמנים וחייהם.

כי חבורה קטנה של לאוּמיים וציוניים היתה בהיידלברג עוד בסמסטר הראשון ללימודי. את ליב יפה כבר הזכרתי. למד אז בהיידלברג מי שנעשה אחר־כך פרופ' במאדריד א. ש. יהודה, למדו שם ריבקין מהוֹמל, אֶפּשטיין מווילנה, החימאי פייטלוביץ, ואחר־כך בא גם טשרניחובסקי. והיו גם סטודנטים נוצריים, רוסיים, פולניים וליטאיים, שהתיידדתי עמהם. היינו מטיילים בהרים המיוערים הסמוכים להיידלברג, שקשה לי לתאר, כמה התמזגו בהם טבע ותרבות כאחד, כמה זיו טבעי והדר בא על־ידי יגיע־בני־אדם ניכרו בהם על כל צעד ושעל. ובלילות־לבנה כאילו קסם היה שפוך עליהם וכאילו בממלכת־אַשפים היינו מתהלכים בתוכם⁸.

וחבירות היו לי באוניברסיטה, נוצריות כולן, שאחדות מהן נתקשרו בי כמעט כידידותי באודיסה. אחדות מהן הזכרתי למעלה. ויש לי להזכיר עוד אחת, בארונית פון ריכטהופן, צעירה בעלת פני־אצילים והילוך של מלכה, שתקנית וגאה, מקורית בכל הליכותיה ובכל דיבור, שיצא מפיה. וסטודנטית שווידית אחת, פאוּאֶס שמה, ששמעתי עליה, שהיא בת־רוזן בשטוקהולם ואחר־כך אף היתה פרופיסור באוניברסיטה השטוקהולמית. היא היא שהשקתה אותי בביתה טה דומה לבירה, שלא יכולתי לשתותו – ואותו טה שתה חברנו המשותף, סטוּדנט יאפאני, בלא שעיקם אפילו את פניו; אותו יאפאני, שעוד אספר עליו כשאגיע ל"ימי־לוזאנה" שלי. בחברתן הכרתי גם סטודנט אנגלי אחד, גולדסמית, חבירי בסמינריון הפילוסופי, שחושד אני בו, שהיה יהודי מאנגליה, אבל לא רצה אפילו לרַמז על כך.

התרועעתי שם עם ד"ר אהרון גורלאנד, שנתן תקוות מרובות כל־כך, ועם ד"ר ישראל (איזידור) אלְיַשֶׁב, המבקר בעל־מחשבות, שבאמת היה מעיין נובע של מחשבות מקוריות והיה בעל טעם ספרותי מובחר, אבל איש־ה"בוֹהימה", שלא סבל כל חיים מסודרים וכל עבודה מסודרת.

וישבו בהיידלברג שתי אחיות, האחת גברת אלאפין, אשה לא־צעירה, אבל מלאת־חיים ואפיקורסית בכל המובנים, שתענוג היה לדבר עמה, והשניה – גברת ז"ק, אלמנתו של הבאנקיר אברהם ז"ק, שהיו לו עסקים לא־נעימים עם אברהם אורי קובנר ועם סטודנטים חובבי־ציון. בביתה ראיתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי את הכרך העצום, שלא היה בכוחו של אדם לטלטל אותו ממקום למקום (שישה חלקים בכרך אחד גדול מאד), בשם “המלחמה העתידה לבוא ותוצאותיה הכלכליות” (1898), שנתחבר על־פי התעוררותו של איוואַן בּלִיוֹך, היהודי המומר העשיר. בכרך גדול ועבה זה ניסה בליוך להוכיח על־פי מספרים סטאטיסטיים, שאם תפרוץ מלחמה חדשה – תחריב את העולם. ובעצתו קרא הקיסר ניקולאי השני את ועידת־השלום של האאג. גברת ז"ק, שכבר היתה אז זקינה מופלגת, סיפרה לי, שהכירה את המומר המשונה, שהיה בעל שני פרצופים: מצד אחד דאג לשלום־העולם וביזבז על קיבוץ החומר לספרו 150,000 רובל, כדי לעורר את שליטי המדינות הגדולות לפירוק־הזין, ומצד שני, כבעל כמה בתים בעיר פולנית קטנה, היה משליך מדירותיהם יהודים עניים, בעלי־מלאכה ופועלים, אם לא יכלו לשלם דמי־דירה בשעתם. והוא הרי היה עשיר מופלג, מיליונר. אכן ללב־האדם אין חקר!

הפגישות בהיידלברג עם כל מיני בני־אדם משכילים, הוויכוחים וחילופי־הדעות, חברת הבחורות המשכילות והנאות והנשים העדינות – כל אלה ביחד עם הקריאה המרובה והשיעורים של גדולי־המדע פיתחו את רוחי, הרחיבו את אפקי מחשבתי והרגשתי, העשירוּני עושר תרבותי גדול וגם הפנו את תשומת־לבי לא רק למדע ולספרות בהקף רחב מאד, אלא גם לחיים עשירים וּמגוּונים. נעשיתי יותר עֵר ויותר חודר לחיים הכלליים והיהודיים כאחד.

והחיים היהודיים אז המו ורתחו, סערו ותססו. בסֶמֶסטר הראשון לאחר שבאתי להיידלברג (קיץ 1897) הוכרז על הקונגרס הציוני הראשון. ובאותה שנה נוסד ברוסיה ה"בונד" הסוציאל־דימוקראטי, שהתנגד לציונות ושם כל תקותו להטבת־מצבם של ההמונים מישראל בגולה בהתגשמותו של הסוציאליסמוס. ובציוניות עצמה היתה נטושה המלחמה בין חובבי־ציון ואחד־העם מצד אחד ובין אחד־העם והציוניים המדיניים וּ"מְשַׁני הערכים" בירנבאוּם וברדיצ’בסקי מצד שני. והספרות העברית חידשה אז את נעוריה: ד"ר ברדיצ’בסקי, ד"ר ניימארק, ד"ר אֶהרנפרייז, ד"ר טהון, ביאליק וטשרניחובסקי, הוצאות “תושיה” ו"אחיאסף", התחלת “השלח”, קבצים עבריים שונים ברוסיה וּבגאליציה, ועוד, ועוד, – כל אלה הִנְעירוּ את ספרותנו והכניסו בה רוח של חיים חדשים. והנוער העברי, שנעשה כיתות־כיתות נלחמות זו בזו מלחמת־דברים ופולמוס־סופרים עזים וארוכים, היה כתירוש תוסס. אפקים חדשים נפתחו לפניו וכולו צופה לחדשות ונצורות, לגדולות ונפלאות בחיים המדיניים, הסוציאליים והתרבותיים.

כבר סיפרתי בקשר להתנגשותי עם פרופיסור לפמאן, שעוד בשנת 1897 היה קיים מרכז של תעמולה ציונית בקולוניה על־נהר רינוס, מרכז, שבראשו עמד ד"ר מ. בודנהיימר. מרכז זה היה המכין לקראת הקונגרס הציוני הראשון, שהיה צריד להתכנס במו’נכן, אבל מחמת התנגדותם של “רבני־המחאה” הגרמניים הועבר לבאזל.

והנה זכיתי לקבל מכתב בעצם כתב־ידו של הרצל ובו הזמנה לחבורה הקטנה של הסטודנטים הציוניים שבהיידלברג לבוא אל הקונגרס. איני יודע, אם ד"ר בודנהיימר הצביע עלינו להרצל או הרצל הכיר אותנו מפני שליב יפה ואני השתתפנו בחלק העברי של הירחון “ציון”, שהוציאו אז בעברית וגרמנית ד"ר נתן בירנבאום, ד"ר היינריך לֵיווה וראובן בריינין (שהיה העורך של החלק העברי). והנה ד"ר בירנבאום, שפירסמתי מאמרים גם בשני עתוניו הגרמניים, כמו שסיפרתי למעלה, סר, בדרכו לבאזל, אלינו להיידלברג כדי להתראות עם פרופיסור שפירא ועמי. כפי שסיפר לי בירנבאום, היתה לו מחלוקת גדולה עם הפרופ' שפירא, שקודם הקונגרס הראשון עדיין נטה לחיבת־ציון והיה מתיירא מפני המלות “מדינת־היהודים”, שמא תזיק סיסמה נועזת זו לישוב הצעיר בארץ־ישראל. וכפי שמסר לי ד"ר בירנבאום עצמו, צעק שפירא:

– אתם (כלומר, בירנבאום וחבריו) הכנסתם את כל הזוהמה של הסוציאליסמוס לתוך הציוניות!

כוונתו היתה, ודאי, לַדֵימוקראטיות הקיצונית וליחס החפשי אל הדת של “מתתיהו אחר” במחברתו Juedische Moderne ובמאמריו בירחון “ציון”. כהרצל חשב גם שפירא, שהסוציאליסמוס יכניס פירוד בין המעמדות השונים של עם־ישראל, ואף חשש, שמא יראו שליטי־המדינות את הציוניות בעין רעה אם אפשר יהא לערבב אותה בסוציאליסמוס, שהיה שנוא אז עליהם כל־כך. על כך דיבר עמי פרופ' שפירא כמה פעמים. ומי יגלה עפר מעיניו ויראה, שהקרן הקיימת, פרי־מחשבתו, היתה הסיוע הגדול ביותר לסוציאליסמוס בארץ־ישראל…

אל הקונגרס הראשון נסענו, אנו הסטודנטים ההיידלברגיים, חבורה שלמה ביחד עם פרופיסור שפירא ועם ד"ר בירנבאום. בָדוּ אז מן הלב, שהלכנו ברגל מהיידלברג עד באזל – מחוסר הוצאות־הדרך ומרוב התלהבות מרעיון־הקונגרס. באמת נסענו ברכבת מהירה. אבל ביאתנו לבאזל ביחד עם הפרופיסור הזקן והמפורסם וביחד עם אבי־הציוניות במערב־אירופה עשתה באמת רושם על כל באי־הקונגרס.

הקונגרס הציוני הראשון חל במקרה ביום־הולדתי, בראש־חודש אלול – שנת תרנ"ז (אוגוסט, 1897). על רישומַי מן הקונגרס הראשון כתבתי פעם מאמר מיוחד בשם “שלשת הימים הגדולים”⁹, ואיני רוצה לחזור על הדברים. רק אחת אני רוצה להוסיף: היתה לי הרגשה, כאילו זכיתי ל"מעמד־הר־סיני" חדש. שלשת ימי־הקונגרס היו שלשת ימי־חג בלתי־פוסקים בשבילי. הייתי כשׁיכור ולא מיין. הרגשתי, שאירע כאן מאורע גדול, שקשה להעריך את כל תוצאותיו. וכשנתאספנו, אנו הסופרים העבריים: אחד־העם, סוקולוב, ד"ר ניימארק, ד"ר אֶהרנפרייז, ד"ר קאמינקה ואני, אחר נעילת־הקונגרס ל"בוּרגפוֹגטאַי" בבאזל וסוקולוב וד"ר קאמינקה, ואפילו אחד־העם, ליגלגו על כמה תופעות מגוחכות, שמצאו להן מקום בקונגרס, ומצאו צדדים מגוחכים גם בהופעתו של הרצל, מצאתי עוז בנפשי, אני הצעיר שבחבורה, לומר להם:

– גם במהפכה הצרפתית הגדולה היו דברים מגוחכים ואף רעים הרבה, ואף־על־פי־כן כותבים כיום La Grande Révolution Française באותיות־התחלה גדולות.

ואחד־העם ניענע לי בראשו.

ואף־על־פי־כן בא על־ידי הקונגרס הראשון גם שינוי לרעה ביחסי אל הציוניות המדינית.

עד הקונגרס הייתי על צדו של הרצל. וכשהפיליטוניסטן המצוין א. ל. לֶווינסקי הירשה לעצמו להתלוצץ ב"השלח" על הרצל ועל הקונגרס, יצאתי נגדו ונגד אחד־העם, עורך “השלח” בכבודו ובעצמו, במאמר בשם “ליצנות אסורה”¹⁰. וכשעלה על דעתם של כמה מחובבי־ציון להחרים את הקונגרס הציוני ולא לנסוע לבאזל מפחד, שמא תזיק הסיסמה “מדינת־היהודים” לישוב הקיים בארץ־ישראל או שמא ישתלטו הציוניים החדשים, מחוסרי ידיעת־היהדות, על חובבי־ציון המעוּרים ביהדוּת, דרשתי בכל תוקף מן הציוניים שברוסיה, שיסעו לבאזל, וביטלתי את כל החששות של חובבי־ציון¹¹. ובימי הקונגרס הראשון הוקסמתי מהדר־גאונו של הרצל, שבשעת־נאומיו נראה היה לי תמיד כאילו הוא צופה למרחוק וחוזה־עתידות, ומגודל־חזונו של נורדאו ועוז תוכחתו הנבוּאית, שכמעט כל דבריו על עתיד־האוּמה נתקיימו כיום.

אולם למרות התלהבותי מנאומיהם של הרצל ונורדאו ומכל התופעה הגראנדיוזית של הפארלמנט היהודי הראשון, נראה היה לי לאחר זמן מועט, שיש יסוד ידוע לחששות של אחד־העם, שהציוניות המדינית היא כלי מפואר, שלא נתמלא תוכן לאומי.

בשני דברים לא הסכמתי להרצל: ראשית, במה שביקש להפסיק את כל עבודות־ההתיישבות עד שתיווסד מדינת־היהודים – וזה בימי עבד־אל־חמיד ובמצב של הציוניות בימים ההם! – ושנית, במה שהרצל התייחס בקרירות לשאלות של הלשון והתרבות העבריות. תנועת־תחיה מדינית בלא תחיה תרבותית נראתה לי אז, ונראית לי גם היום, כגוף בלא נשמה. השקפתי זו גרמה לכך, שהתחלתי להרהר אחר הרצל ותכניתו המדינית; ומכיון שחליתי אז לא נסעתי לקונגרס השני וחזרתי לאודיסה, אל משפחתי. באודיסה עבדתי עבודה ציונית מרובה במשך חדשי־החופש של הקיץ תרנ"ח (1898), ולשנת־הלימודים החדשה, בסתיו תרנ"ט (נובמבר, 1898), חזרתי להיידלברג.

וּבימים ההם חלה מלחמתו הקשה של אחד־העם בהרצל ובנורדאו ובכל הציוניות המדינית. אחר “הילקוט הקטן” שלו על הקונגרס הראשון כתב את מאמריו המפורסמים “מדינת־היהודים וצרת־היהודים”, “המדיניות וישוב ארץ־ישראל”, ועוד, שבהם הוכיח “באותות ובמופתים”, ש"קיבוץ־גלויות" יכול לבוא רק בדרך נס, שהרי אפילו אם ניישב בארץ ישראל מספר גדול של יהודים בכל שנה יעלה ריבוי־הילודה בכל שנה בתפוצות־הגולה למספר כזה או קרוב לזה – והגולה תישאר בריבויה כמו שהיא או כמעט כמו שהיא… מי יגלה עפר מעיניו ויראה, מה היה לגולה ונבואתו של מי נתקיימה, לצערנו: “נבואתו” שלו או זו של הרצל ונורדאו…

ואחד־העם, כיון שנלחם בהרצל, מיד פרש מן ההסתדרות הציונית, שנוסדה בקונגרס הראשון, ולא היה משלם שקל (עד שנתיישב בארץ־ישראל בסוף־ימיו) ולא היה בא לקונגרס כציר (ביקר בקונגרסים אחדים כאורח או – כז’ורנאליסטן!). לא כן אני. לא פרשתי מן ההסתדרות הציונית אף אם נלחמתי בהשקפות של הרצל ונורדאו על ההתיישבות ועל עבודת־התרבות, ובימי המחלוקת בין אחד־העם ובין נורדאו כתבתי קשות – ודאי, קשות יותר מדאי – נגד נורדאו, שלא נהג כבוד באחד־העם כמו שנוהגים במתנגד חשוב.

מאחר שהייתי ונשארתי חבר להסתדרות ההֶרצלאית, השתתפתי כציר גם בקונגרס השלישי, החמישי, השביעי, השמיני, התשיעי והאחד־עשר וכתבתי כמעט על כל הקונגרסים הללו ב"השלח". הייתי באופוזיציה, אבל בתוך ההסתדרות הציונית, וכך נשארתי עד היום הזה. לא שחיתי עם הזרם, אבל מתוך אמונה, שהחיוב יוצר יותר מן השלילה, עם כל נחיצותה של זו, ביקרתי ונלחמתי, אבל לא נסתלקתי מן העבודה הכללית ולא אמרתי: כיון שמה שנעשה אינו מוצא חן בעיני – אפרוש לי אל קרן־זוית שלי ומשם אוֹרה חיצים אל מחנה־המתנגדים.

בקונגרס החמישי היתה ציר מאודיסה גם הגברת קלוזנר וישבה על ידו של הרב ריינס, המייסד של ה"מזרחי", והצביעה עמו יחד על ייסודה של הקרן־הקיימת. וביחד עם ד"ר ווייצמאן, מוצקין, פייבל, בובר, יפה, אֶליאסברג, ועוד, יסדנו בקונגרס החמישי את “הפראקציה הדימוקראטית”, שלא היתה סוציאליסטית, אבל דימוקראטית באמת: מתנגדת לשלטון־יחיד אפילו של אדם גדול כהרצל, דואגת להמוני־העם, מצדדת בזכותן של עבודת־ההתיישבות ועבודות־התרבות בציוניות ומתנגדת לכל כפיה באמונות ודעות ולכל שלטון קלֶריקאלי. בדירתנו בהיידלברג נתחברו התקנות של “הפראקציה הדימוקראטית”. ואם יש חושבים, שזוהי “חטאת־נעורים” שלי ועכשיו לא הייתי נכנס ל"פראקציה" כזו, אינם אלא טועים. אני עד היום חושב, כמו שחשב הרצל בימי הקונגרס השלישי, שאני שמאלי ודימוקראטי יותר ממפא"י ו"שאר השמאליים", שהרי בציוניות אני דורש יותר מהם, עם השלטון איני הולך, עם התקיפים בשעה זו איני מתפשר והעם הפשוט, המדוכא והנדחק לקרן־זוית על־ידי תקיפי־השעה – יהיו מי שיהיו – יקר לי ביותר. וכלום יש לך דימוקראטיוּת אמיתית יותר מזו? כלום השתלטות של מפלגה אחת או מעמד אחד על רוב־האומה בכספו של אותו רוב זוהי דימוקראטיוּת? –

ורק עוד שני “זכרונות” מן הקונגרס הראשון אביא כאן, זכרונות, שיש בהם משום כאראקטריסטיקה לתקופה שלמה.

חברי ליב יפה, שביחד עמו באתי לקונגרס הראשון, ניגש אלי בערב הקונגרס וסיפר לי “מעשיה” נאה זו:

הוא התהלך ברחוב עם צעירה אחת ושוחח עמה על כל מיני עניינים. והנה ראה אותו מרחוק ר' פינחס רוזובסקי, הרב משווינציאני (פלך ווילנה), אחד מראשוני־הראשונים בין הרבנים הציוניים, רב משכיל, שכתב בעתונים ושאמרו עליו, שידע יוונית ורוֹמית, ופנה אליו בשאלה:

– האשה, שאתה מתהלך עמה, היא אשתך?

– לא, איני נשוי, – השיב יפה.

– ובכן – אמר הרב – הרי זוהי בוודאי אחותך.

שהרי כלום יכולה להיות אפשרות שלישית? כלום יצויר, שבחור יהודי יתהלך עם בחורה, שאינה לא אשתו ולא אחותו?

* * *

כך היתה השקפתו של רב משכיל פחות או יותר בימים הללו. כלום אין זה מציין את התקופה יותר מכרכים שלמים?

והרי סיפור שני. מעשה שהיה בי בעצמי.

בקונגרס הראשון השתתף המספר האמן – אפשר, האמן היחידי בתקופת־ההשכלה – ראובן אשר ברודס. הוא עומד לנגד עינַי עוד כיום הזה לאחר 58 שנים: בעל קומה ממוצעת, פנים לא־עדינים, חוטם עבה ואדום (היה שותה לשכרה, כידוע), אבל בעל עינים חיות וצעירות וידים לבנות וענוגות כידי־אשה. איני יודע, מאיזה טעם חיבב המספר הזקן אותי, את הבחור הצעיר, שרק התחיל אז את הקאריירה הספרותית שלו. אפשר, מצאו מאמרי ומחברותי ה"נועזים" חן בעיניו של bohémien טיפוסי זה. ואפשר, שבהרגשה אינסטינקטיבית הרגיש במוצא המשותף שלנו: גם הוא וגם אני היינו בני־בניו של ר' אלכסנדר זיסקינד מהורודנה. על כל פנים, הוא התקרב אלי מאד בימים שקודם ימי־הקונגרס ובימי הקונגרס עצמו.

ובאחד משלשת ימי־הקונגרס נתלקחה המלחמה הגדולה בדבר “תכנית־באזל”: אם צריך להיות כתוב בה “בית לאומי בטוח במשפט הבינלאומי” או “במשפט” סתם (voelkerrechtlich או rechtlich); מלחמה, שנסתיימה בפשרה: “במשפט גלוי” (rechtlich -oeffentlich). מוצקין, פאביוס ש"ך ואחרים היו בעד הנוסחה הראשונה והֵגֵנו עליה בדברים כאש.

והנה בעצם סערת הוויכוח, שהיה חשוב כל־כך לכל עתידות־הציוניות ושהקשבתי אליו בנשימה עצורה, ניגש אלי ברודס, אחז בשרוולי ומשך אותי:

– בוא, בוא!

– לאן, מר ברודס?

– נלך, נלך! בוא, בוא! – טען ברודס מחזיק בשרווּלי ומושך אותי.

– אבל, מר ברודס, הרי וויכוח חשוב לפנינו. נמתין עד שיסתיים.

– לא, איני מניחך עד שתלך עמי. יש לי להראות לך דבר חשוב מכל זה.

אין מסרבים לגדול. ואני הולך אחר ברודס, שאינו מרפה משרוולי. עברנו את אולם־הקאזינו הגדול, שהקונגרס נתכנס בתוכו, עברנו עוד אולם ועוד אולם… לאן סוחב אותי אדם משונה זה? כלום אינו שיכור, כדרכו?

לסוף הכניסני לתוך – חדר־הבגדים (המלתחה, כמו שאומרים כיום). והוא מצַוה עלי, גוזר ממש:

– הבט וראה!

מה יש לראות? – שלש שורות של קולבים מרוחקות קצת זו מזו, ועל הקולבים כל מיני מעילים (היה יום גשום של תחילת־אלול באירופה) וכובעים. זולת זה איני רואה כלום.

ברודס רואה במבוכתי, מגחך גיחוך ערמומי וּמקרב אותי אל רווח שבין שתי שורות של קולבים וחוזר ואומר:

– הבט וראה!

והנה אני רואה יהודי מתחבא בין הבגדים – ומתפלל מנחה…

ברודס צחק צחוק כבוש ואחר־כך אמר ברצינות מרובה:

– ברדיצ’בסקי שלכם מדבר על “שינוי־ערכים” – ועדיין לא זכיתי להבין, למה הוא מתכוין בעצם. אבל הרי לפניך שינוי־הערכים האמיתי: רק לפני שלשים שנה היכה אותי אבי מכות־רצח על שפעם החסרתי תפילת־מנחה. והנה עברו רק שלשים שנה ויהודים מתאספים לשם הקמתה של סוכת־דוד הנופלת, לשם חידוש היהדות במקור־מחצבתה, בארץ הנביאים והתַּנאים. ולאומיים וציוניים אלה מתנגדים לתיקונים בדת ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים את היהדות הישנה – ובכינוס כזה של יהודים לאומיים וציוניים מתחבא יהודי לאומי בין שתי שורות של בגדים כדי שיתפלל מנחה ואיש לא יראנו!… כלום אין כאן שינוי־ערכים בחיים גדול הרבה והרבה ממה ששיער ברדיצ’בסקי שלכם?

שני מאורעות קטנים אלה, שאירעו בימי הקונגרס הראשון, עשו עלי רושם חזק יותר מספרים שלמים. נוכחתי: דבר נפל ביהדות, דבר כְּבַד־משקל וּכבד־תוצאות יותר ממה שאפשר היה לשער בימים ההם. התקופה הישנה שבה אי־אפשר היה לשער אף לרב משכיל, שבחור יהודי יתהלך לא עם אשתו ואחותו, כּלתה, חלפה ועברה, וּבאה תקופה חדשה, שבה מסתתר יהודי בחדר־הבגדים כדי שחברים של קונגרס ציוני לא יראוהו מתפלל מנחה…

 

פרק ט    🔗

פגישה מפליאה. חשד משונה. אני מתחתן. "יחידת־חיי". אני נעשה "דוקטור". בועידת מינסק. שען־אמן יחיד־במינו.

בקונגרס השלישי, בסוף תרנ"ט (1899), השתתפתי השתתפות אקטיווית ביותר. ביחד עם מנחם שיינקין הבלתי־נשכח הורדתי את דֵיוויס טריטש מעל הבמה הקונגרסאית על שנועז להציע את קפריסין במקום ארץ־ישראל, נאמתי בכל מיני ועידות ונתווכחתי עם כל מיני מתנגדים, עד שנעשיתי צרוד כוּלי. לימי־הפגרה באוניברסיטה חזרתי לאודיסה.

ובדרך אירע לי מאורע משונה, שקשה לי לשכוח אותו:

עברתי את גבול גרמניה־רוסיה (של אז) בתחנת אלכסנדרובו ונסעתי ברכבת עד ביאליסטוק. בביאליסטוק הייתי צריך להחליף את הרכבת. והנה – דחק ולחץ בקרון, שאני יושב בו (מובן, של מחלקה שלישית – סטודנט עני), ובתוך הדחק כאילו נדחפת לתוך הקרון בחורה צעירה ויפה, ואחריה נזרקים מזוודה גדולה ושאר חפצים.

לא היה מקום לא רק לשבת אלא גם לעמוד. אך מה אין סטודנט עושה בשביל צעירה נאה? – ובפרט שהצעירה היתה נרגשת מאד וכולה מזועזעת: פחדה, שתהא מוכרחת להישאר בתחנה, מחוסר מקום בקרונות של הרכבת.

הסתכלתי בה: צעירה מאד, בת 19 לכל היותר, דקת־גיזרה, מחוטבת יפה, בעלת עינים מאירות ומחייכות, מצח לבן וזך, פה קטן, שפתי־פטל וּפנים מלאים וּורודים.

פיניתי לה את מקומי, סידרתי איך שהוא את חפציה והרגעתי אותה:

– כך תמיד בתחנות. אחר־כך הכל מסתדר ויש מקום לכל. אל־נא תתרגש!

היא הכירה לי טובה. ישבה על מקומי, אבל נדחקה לקרן־זוית ופינתה מקום צר גם לי – והתחילה בינינו שיחה, שנמשכה יום ומחצה: רק סמוך לאודיסה עברה לרכבת אחרת מלוּוה בברכות־הפרידה החמות שלי. שהרי מקום לישון לא היה והדחק בקרון היה נורא – ועל־כן ישבנו צפופים ושוחחנו לא רק כל היום אלא גם כל הלילה וחצי־היום למחרתו. השעות עברו עלינו כרגעים – ואושר לא־ידוע מילא את נפשי. נתקרבנו מאד זה לזו. יפה היתה ומעניינת בשיחה. היא הבטיחה לכתוב לי ראשונה כשתבוא הביתה, מפני שעדיין לא היתה לה כתובת מדויקת, שעל־פיה אכתוב אני לה ראשון.

והנה קיבלתי את מכתבה – אכזבה גמורה! כותבת כילדה בת עשר. צעירה בלתי־משכלת. השיבותי לה במכתב מנומס, אבל לא חם. חדלה לכתוב. רק לאחר שנה שלחה לי הזמנה לחתונתה. ברכתיה במכתב או בטלגראמה; ודומה, שהכל נגמר.

לאחר 25 שנים קוראים לי באוניברסיטה לטלפון. אשה מדברת רוסית ושואלת, אימתי תוכל לבקר אותי. אמרתי לעצמי מיד: זוהי מכרתי מן הרכבת! – למה חשבתי כך איני מבין עד היום. הרי אי־אפשר הדבר, שאכיר בקולה של אשה מלפני 25 שנים: במשך זמן ארוך כזה הקול משתנה בהחלט. עד היום חידה היא בעיני: למה עלתה על דעתי היא דוקה? – כנראה, במדור התחתון שבנפש, כלומר, מתחת לסף־ההכרה, נשארה נרדמת איזו ציפיה בלתי־מוּדעת, שפעם עוד אפגוש אותה שנית על דרך־חיי.

היא באה לביתנו לבקרני. עדיין צעירה, עדיין די יפה, אבל מגושמת קצת. הפשטות ומיעוט־ההשכלה שלה נתנו אותותיהם בפניה.

סיפרה לי, שלא הצליחה בנישואיה. מבעלה נתגרשה. יש לה ממנו בן בארגנטינה. אבל לבה משך אותה לארץ־ישראל.

והיא מוציאה מן הארנק שלה את מכתבי היחידי, שקיבלה ממני לפני עשרים וחמש שנים… עשרים וחמש שנים שמרה על המכתב – והריהו כחדש בידיה!

הדבר נגע עד נפשי. אבל היא כשלעצמה שוב לא משכה את לבי לא רק כאשה אלא אף לא כאדם, שאפשר להתיידד עמו.

קשה היה לה להסתדר בארץ־ישראל, ולסוף נסעה אל בנה לארגנטינה. ואלהים הוא היודע, מה גורלה שם. כי לא כתבה לי אף פעם. כפי הנראה, אף לה היתה אכזבה בי.

ואף־על־פי־כן, כשנתפשטה השמועה, כאילו טבעה הספינה, שהפליגה בה לארגנטינה, בים (השמועה הוכחשה אחר־כך), חשתי כאב חזק בלבי. וצערי היה גדול לא רק על אבדנו של אדם מוּכּר, אלא גם על אבדן של שלשים ושש שעות נפלאות, שבהן היו לי רגעי־אושר, – אף אם אושר בטעות, – שרק הנוער של פּז יכול להעלות אותם בקסמיו הנפלאים.

אך אני חוזר למה שאירע לאחר שחזרתי לאודיסה.

כמו שאמרתי, הייתי צרוד כולי והוכרחתי לנוח מפעולה ציונית במשך ימים מועטים. ואולם כשאך הוטב לי וחלפה הצרידות של גרוני – מיד התחלתי בתעמולה ציונית בתוך האגודות הלאומיות־הציוניות המרובות, שהיו אז באודיסה ושהשתתפו בהן חבירי נחום סלושץ, אשר סיגל, טשרניחובסקי ואחרים.

ולאחת מן האסיפות הציוניות באה בלויתה של אחת מידידותי זו שנועדה להיות “יחידת־חיי”. העלמה בסיגנון של אז, פאני (פייגה – ציפורה מיום שבאה לארץ־ישראל) וְיֶרְניק עדיין לא היתה אז ציונית ולא ידעה עברית כלל, אך היתה מקוראותיו הוותיקות של הירחון הרוסי־העברי “ווֹסחוֹד”, שבו היו הולכים ונדפסים תאוריו הנפלאים, שנשתכחו שלא בצדק, של חיים חיסין הביל"ויי מחייהם של האיכרים העבריים הראשונים. הגברת ווירניק באה עמי, לאחר שידידתנו המשותפת הציגה אותי לפניה, לשמוע אחת מהרצאותי, שעשו עליה רושם. ומעט־מעט נעשתה לא רק ציונית, אלא גם יושבת־ראש ב"בנות־ציון" באודיסה, חבירה פעילה ב"אגודה העיונית" של הסטודנטים הציוניים ועסקנית ציונית זריזה ורבת־פעלים. ועל יסוד הרעיון הציוני המשותף ומפני השכלתה הכללית, פיקחותה, ישרותה השלמה ונימוסיה הנאים, שלקחו את לבי, ואפשר, קודם־כל מפני שהיו לה עיני־קטיפה מלאות אור רך ולוקח־לב, נתקשרו לבותינו ביחד.

בקונגרס הרביעי, הלונדוני, לא השתתפתי מפני שהתנגדתי יותר ויותר ליחסו של הרצל אל ההתיישבות בארץ־ישראל ואל התרבות העברית, ואפשר, בעטיה של פאני ווירניק, שמשכה אותי בחבלי־קסם – וחזרתי בימי־הפגרה האוניברסיטאיים לאודיסה, אל בית־אבותי. ואז, בתחילת שנת תר"ס (סוף 1899), קרה בביתנו אסון לאמי האהובה: היא נכוותה ברותחים של מיחם רוסי, ששפכה על עצמה מתוך אי־זהירות. גברת ווירניק טיפלה בה כבת והצילה אותה ממוות; אבל עד שנתרפאו הפצעים ברוב־גופה עברו כמה וכמה חדשים. לא יכולתי לעזוב אותה עד שתבריא, ועל־כן לא נסעתי לסֶמֶסטר של החורף להיידלברג. אבל גם לסמסטר של הקיץ לא נסעתי מפני שקיבלתי הזמנה מבן־אביגדור, בעל “ספרי־אגורה” והוצאת־"תושיה", לעסוק בתיקון מילונו של יהודה גראזובסקי, שהוצאת־"תושיה" קנתה ממנו, והוברר, שהמילון דורש עיבוד יסודי. עסקתי בו כל ימי־הקיץ של שנת תר"ס באודיסה, עד שהוטב לאמי, ובחורף של שנת תרס"א (1901) קרא לי בן־אביגדור לבוא לווארשה ולהוסיף לעסוק במילון של גראזובסקי, שעד אות ה' רק תיקנתי בו פה ושם, אבל מאות ה' עד אמצע אות פ' שיניתי אותו תכלית־שינוי, ואפילו ההקדמה אליו ושמו “מילון של כיס” מידי באו לו. במילון זה עסקתי לא רק בשנת 1899 ו־1900 באודיסה ובווארשה אלא גם בשנות 1901–1902 בהיידלברג. וסוף־סוף לא הספקתי לסיימו מפני שקפצה עלי “בחינת־הדוקטור” (עיבדתיו מחדש עד מלת “פלשת”, ומכאן ואילך אין אחריותו עלי).

בווארשה ישבתי זמן ידוע בביתו של בן־אביגדור. אחר־כך שכרתי לי חדר עם אוכל בביתו של סוכן־נוסע יודע עברית, שהיו לו אשה צעירה וילדה בת ארבע או חמש. כסוכן־נוסע לא היה האיש רוב־ימיו בבית. גברת אַגְנֶסה בירגר, אשתו, היתה אשה משכלת, אידיאליסטית, חדורה כולה את הרעיונות של סופרי־רוסיה בשנות־השבעים. היינו מרבים לדבר על כל מיני שאלות ציבוריות וספרותיות ונעשינו ידידים בלא שום מחשבה לא־טהורה. אבל כשחזר הבעל לביתו ואשתו, שפגשה אותו בתחנת־הרכבת, נזדרזה לשוב הביתה מפני שה"דייר, ודאי, כבר הוא רעב", נכנסה קנאה בלבו ל"דייר" צעיר זה, שבשעת־פגישה עם הבעל אין האשה מסיחה את דעתה ממנו. כאדם תרבותי לא הראה לי סימני־קנאה, ורק הודיע לי, שיש לו צורך בחדרי. הבינותי מיד, ש"דברים בגו". הגברת בירגר התרגשה מאד: היא ידעה, ששנינו טהורים כמלאכי־השרת ואין שום יסוד לקנאה. והרי ניחשה, שיש לי נפש אהובה מחוץ לווארשה. התחלתי מחפש חדר – ופתאום אמרתי לעצמי: אם אעזוב את בית בירגר מיד לאחר שבא בעל־הבית לביתו הרי יתחזק החשד בלבו ואשתו הישרה תסבול מזה. מוטב שאספר לו, שעדיין לא יכולתי להשיג חדר, ואבקש ממנו, שיתן לי שהות עוד שנים־שלשה שבועות לחפש חדר עד שאמצא. בינתיים יכיר אותי ויכיר גם את יחסי לאשתו וייווכח, שאין שום יסוד לחשד. וכך היה. לאחר שלשה שבועות הסכים הוא עצמו, שאוסיף לשבת בביתו, ונעשה ידידי הטוב. ולאחר חדשים אחדים עברה הגברת ווירניק דרך ווארשה בדרכה מהיידלברג לאודיסה והצגתי אותה לפניו ולפני אשתו, וכל ימי־חייהם היינו ידידיהם הטובים.

אל סופרי־ווארשה לא התקרבתי באותה שנה: הייתי עמוס עבודה במילונו של גראזובסקי והירביתי לכתוב בעתונים וגם חיברתי את הספר “האדם הקדמון” בשביל הוצאת “תושיה” (ווארשה תר"ס). לעומת זה נתקרבתי אל הציוניים בווארשה ואל חברי־"אחיאסף", נאמתי והרציתי והתווכחתי באגודות הציוניות ובלילות־השבת של ראשי “אחיאסף”. ובווארשה היתה חבורה של “בנות־ציון” יקרות, צעירות בעלות “נשמה יתרה” וטהורות־לב. קראתי לפניהן הרצאות על ספר־איוב ומצאו ההרצאות חן בעיניהן והגישו לי למתנה עט ודיותה וחרותות עליהם בעברית סיסמאות ציוניות נאות. הדיותה נשתמרה בידי עד היום.

ובאותו חורף, שביליתי בווארשה, היתה הגברת ווירניק, שדבר־אהבתנו לא גילינו לשום אדם, בהיידלברג. היא נכנסה למחלקה של מדעי־הטבע באוניברסיטה ולמדה שם שנתיים – ולא גמרה את חוק־לימודיה מפני שאחר הנישואים הוכרחתי לשוב לרוסיה ולערוך את “השלח”, כמו שיסופר להלן. לאחר סמסטר־החורף תרס"א (1901) חזרה מהיידלברג לאודיסה דרך ווארשה. ועדיין לא הצגתיה לפני האדונים בירגר ולפני חברי “אחיאסף” כארוּסתי; אך, כנראה, לא היה צורך בכך: היה זה מובן מכל יחסינו והליכותינו וממבטינו המאוהבים.

נסענו ביחד מווארשה לאודיסה. נסיעה קצרה, אבל מן הנפלאות ביותר בחיי: נסיעה של זוג אהובים־נאהבים. ובר"ח אייר תרס"א (6/19 לאפריל, 1901) הוחגה חתונתנו (בלא שקדמו לה אירוסים) באודיסה ברוב־פאר, כדי לספק את רוחם של אבותינו משני הצדדים (אנו שנינו לא רצינו בחתונה רועשת).

ומאז, במשך 44 שנים, היה לי כוכב מאיר על דרך־חיי. אם במצבנו החמרי, שהיה קשה כמעט תמיד, חיינו חיי־אדם, לא ירדנו לשפל־המדרגה של קבצנות מנוולת וּמנַוֶלת, כהרבה סופרים עבריים, הרי אני חייב תודה על כך לאמנות המיוחדת, אמנות־החיים, של ציפורה היקרה שלי. אם בכל ההתנפלויות, שהתנפלו עלי מכל הצדדים במשך כל ימי־חיי, היו בי עוז ואומץ לעבוד ושלא להתייאש, הרי אהבתה – אש־התמיד, שיוקדת על מזבח־הלב – נתנה לי עוז ואומץ אלה. ואם במצב־בריאותי, שהיה רעוע תמיד, יכולתי להגיע עד גיל של שמונים שנה, לכתוב עשרות ספרים ומאות מאמרים ולעבוד את עבודת־עמי גם בדרכים אחרות, לאומיות וציבוריות, הרי זה מפני שהיתה לי תמיד לא רק אשה נאמנת וטובה, אלא גם ידידה וחבירה, שאהבתי אליה כאל אשה לא הפחיתה את הערצתי אליה כאל אדם. טעות מוסכמת היא, ש"אהבה אפלטונית" היא אהבה, שכולה רוחנית. אפלטון עצמו אמר בפירוש, שהאהבה האמיתית היא זו, שיש בה אהבת־הגופים ואהבת־הנשמות כאחת. באהבה כפולה כזו זיכה אותנו אלהים והיא היא שנתנה לי כוח ואומץ לסבול התנפלויות ועלבונות, דחיות ודחיפות, ולא רק להוסיף ולעבוד אלא גם להוסיף ולהילחם.

ועוד דבר: במשך 44 שנות חיים משותפים היו לנו שעות של צער וייסורים, כמו לכל בני־האדם על־פני האדמה, אבל לא היתה לנו אף שעה אחת של חולין. כשהיינו ביחד לא ידענו מה זה שעמום. תמיד היו לנו עניינים רוחנים משותפים, שמילאו את חיינו ולא נתנו לריקנות לחדור אליהם. קראנו ביחד, חילקנו זה עם זו מחשבות והרגשות – וכל זה עורר לעבודה ציבורית, מדעית וספרותית. אי־הנעימות והעלבונות מבחוץ כלוּ כעשן. וזהו סוד הריבוי של ספרים ומאמרים, שהספקתי לפרסם בחיי, אף־על־פי שאיני “סופר מהיר” כלל וּכלל ומעולם לא מסרתי לדפוס אפילו מאמר קטן, שלא תיקנתיו והעתקתיו, לפרקים גם שלש פעמים ולא פחות מפעמיים. שהרי אין ככתב־ידי מלא מחיקות, תיקונים ושינויים.

ובשלשה מקרים נתגלה ביותר גודל־נפשה של גברת קלוזנר: בשעה שישבנו בלוזאנה, בשעת הנסיון להכריחני, שאשַׁנה מקום חשוב בספרי “ישו הנצרי”, ובשעת נסיעה אחת מקארלסבאד לבאזל. אבל על כל אלה – בפרקים הבאים.

אני חוזר לסיפור־המעשים.

חמישה ימים אחר חתונתנו עזבנוּ את אודיסה וחזרנו, זוג צעיר של סטודנט וסטודנטית, להיידלברג. לי היו שם צרות של אימאטריקולאציה חדשה: מפני שהפסקתי את הלימודים באוניברסיטה במשך שנה שלמה נמחקתי מרשימת־הסטודנטים. הייתי צריך להרשם מחדש – אבל יום־האימאַטריקולאציה חל באותה שנה בשבת ואני לא כתבתי בשבת מעולם; והאימאטריקולאנט הרי צריך לחתום בשעת ההֵרָשְׁמוּת. הדבר היה תלוי ברֶקטור – והרקטוֹר היה אז החימאי הידוע וויקטור מאיר, שכמדומה לי, היה מומר. מתחילה לא רצה להבין, שיש יהודים משכילים, שאינם כותבים בשבת, ורק לאחר תחינות ובקשות מצדי הסכים לרשום אותי יחידי ביום שני בשבוע, יומיים לאחר שנרשמו כל שאר הסטודנטים.

קשים היו חיינו בהיידלברג. את כסף ה"נדוניה", שקצב לי מעצמו, בלא שאפילו רמזתי על כך, חותני המנוח ר' אריה ווירניק, משכיל מן הדור הישן, תלמיד של בית־המדרש לרבנים בז’יטומיר, חסיד של ריב"ל ואדם ישר בתכלית, פיקח והוגה־דעות, אבל שתקן ונחבא אל הכלים, לא רציתי לקבל ורובו נשאר בידו; אלא שבשעת־דחק מיוחדת היה שולח לנו סכומים קטנים מזמן לזמן בלא שביקשנו אותם מידו. וכדי שיהא לנו במה להתפרנס הייתי מוכרח לעבוד במילון של גראזובסקי ואף לכתוב מאמרים ב"המליץ", “הצפירה” ו"השלח". וחוץ מזה הייתי מרבה גם אז לשמוע שיעורים שונים באוניברסיטה והירביתי גם לקרוא בכל מיני לשונות. ונוסף על כך הוכרחתי לכתוב אז את הדיסרטאציה. כבר אמרתי, שבחרתי לי נושא בשבילה את הרעיון המשיחי בישראל. מתחילה רציתי לכלול בה את הרעיון המשיחי מראשיתו ועד היום הזה; אבל עד מהרה נוכחתי, שהקֵף כזה הוא למעלה מכוחותי ואף עולה הוא על הכמות הנדרשת מדיסרטאציה. ולפיכך בחרתי בחלק חשוב מן הנושא, חלק, שעוד לא הירבו לטפל בו חכמי־ישראל וחכמי־הגויים: ב"רעיון המשיחי בתקופת־התּנאים". כשנה ומחצה (מתחילת האביב 1901 עד סוף יוני, 1902) עמלתי בדיסרטאציה זו. מחוץ להמון־ספרים על הנושא שלי שקראתי עברתי אז מחדש על כל תלמוד בבלי וירושלמי ועל כל מדרשי־התנאים ושאר המדרשים המפורסמים באומה. זכורני: באתי אל פרופ' בֵּיצוֹלד, שהוא הוא שהיה צריך לקרוא את עבודתי, והתאוננתי לפניו, שיש בהולאנדית ספר (של טאל) על הרעיון המשיחי – ואני איני קורא הולאנדית.

– אינך מתבייש? – אמר לי.

– מה יש לי להתבייש? – אני קורא גרמנית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, רוסית, ספרדית, וכן גם בלשונות שֵׁמָניוֹת וּקלאסיוֹת, וכלום אני מחויב לדעת גם הולאנדית?

– אבל מה זה בשביל סטודנט שכמותך? – תשב שישה שבועות “על המכנסיים” – ותלמד הולאנדית.

ואמנם עשיתי כך ולמדתי גם הולאנדית, וקראתי גם בה כל מה שהוצרכה לו עבודתי המרובה והקשה.

הבוחנים שלי היו קארל בּיצוֹלד – בלשונות שׁמניוֹת (המקצוע הראשי), קונו פישר – בפילוסופיה ואֶריך מארקס – בהיסטוריה. את יום־הבחינה קבעו לי באחד מימי־יולי 1902. ואולם הספקתי לגמור את הדיסרטאציה רק 8 ימים קודם הבחינות. הייתי עיף עד מוות ובשביל הכנה לבחינות נשאר לי רק שבוע אחד. ולפיכך רציתי להסתלק מן הבחינות לגַמְרָן. כי מה יתן ומה יוסיף לי התואר “דוקטור” – ואני כבר פירסמתי אז כמה ספרים בעברית והייתי סופר מפורסם כביכול. ואולם הגברת קלוזנר דיברה על לבי, שלא אעשה כך: תמיד ידוּמה לי, שעדיין לא השלמתי את חוק־לימודי. כמו תמיד נשמעתי לעצתה הנבונה. אבל בלב כבד הלכתי אל הבחינות: נדמה היה לי, שאיני מוכן אליהן כל צרכי. והרי אחד מן הבוחנים היה צריך להיות לא פחות ולא יותר מפילוסוף קוּנוֹ פישר, הזקן המחמיר והקפדן, שצריך היה לבחון אותי בדבר, שהיה מומחה לו ביותר – בפילוסופיה של קאנט. חוץ מזה, המקצוע הראשי שלי היו לשונות־שם, והן חמש במספר, ושלש מהן (אשורית, חבשית וערבית) הן קשות מאד. ואֶריך מארקס, ההיסטוריון המפורסם, היה צריך לבחון אותי בתולדות הרֶפורמאציה והקוֹנְטְרַה־רֶפורמאציה. וכל אלה הם עניינים חמוּרים. בּיצולד נתן לי לקרוא בשעת הבחינה, בלא הכנה קודמת (à livre ouvert) ארבעה טֶכּסטים: בכתבי־היתדות, בערבית, בחבשית ובסורית. רק בעברית לא בחן אותי: “זה יהא מגוחך” – אמר בעצמו… הוא הוֹדה בפנַי, שמעולם לא היה לו דוקטוראנט, שיקרא בכל ארבע הלשונות הללו בלא הכנה, כבלשונות חיות. קונו פישר הציע לפנַי שאלה אחת מרכזית בתורתו של קאנט, וכשהשיבותי עליה כהלכה אמר: “מעתה אין לי עוד צורך לבחון אותך בקאנט; מה שאשאלך עוד אינו אלא ‘קצת פיטפוט’, כדי לצאת ידי חובת־־בחינה”. והוא צדק: מי שיודע את נקודת־המרכז של שיטה פילוסופית עמוקה שוב אין הוא צריך בדיקה בנקודות־ההקף שלה. ואֶריך מארקס הציע אף הוא שאלות מרכזיות חמורות; אלא שהן היו קשורות בעניינים דתיים נוצריים, שעסקתי בהן הרבה, ועל־כן השיבותי עליהן כהלכה. הדיון על הציון שלי נמשך אך שני רגעים. כפי הנראה, בלא וויכוחים הוחלט לתת לי את הציוּן הטוב ביותר שאפשר: Summa cum laude. זה היה מאורע בהיידלברג: לקבל ציוּן כזה אצל קוּנוֹ פישר היה זוכה רק אחד מהרבה נבחנים.

ומנהג היה באוניברסיטה של היידלברג, שלמחר אחר הבחינות היה הנבחן בא להודות לבוחנים. להיבחן צריך היה בפראק וצילינדר ובכְסָיוֹת לבנוֹת; וּבתלבושת זו צריך היה לבקר את הפרופיסורים הבוחנים לאחר הבחינה.

קודם הלכתי אל קוּנוֹ פישר. והוא, הגאוותן והקפדן, קיבלני בפנים מאירות וּברכני, ש"יהא טוב לי בחיים". אֶריך מארקס היה חביב מאד והירבה להלל את תשובותי בשעת־הבחינה. ואולם ההפתעה הנעימה ביותר היתה לי בשעת ביקור־התודה אצל פרופיסור ביצולד, הבוחן במקצוע הראשי, שהיה באותו זמן גם הדֶקאן של הפאקולטה ההיסטורית־הפילוסופית (המחלקה למדעי־הרוח שלנו). הוא לא רק קיבלני בשמחה ובחיבה אלא אף הציע לי להישאר על־יד האוניברסיטה והבטיחני, שלאחר זמן מועט אתמנה לפרופיסור בתוכה.

– וכי מועטים כאן הפרופיסורים הגרמניים ויש לאוניברסיטה בהיידלברג צורך ביהודי רוסי? – שאלתי, אפשר, בגילוי־לב גדול יותר מדאי.

בּיצולד השיב נעלב:

– אל ידבר אדוני כך: המדע אינו מבדיל בין עמים ודתות.

תשובה נאה זו עוררה אותי לתשובה ישרה זו:

– רוצה אני לעבוד בשביל עמי בלשונו – בשביל העלוב שבעמים והעזובה שבלשונות.

ואותה תשובה על אותה הצעה השיבותי גם לפרופיסור אדאלבּרט מֶרְכּס (Merx).

מֶרכּס היה אחד מגדולי־המלומדים בזמנו. היו אומרים עליו, שהוא בקי ב־22 לשונות ובכל מיני מדעים. מפיו של פרופ' הֶרמאן שפּירא שמעתי הלצה זו עליו: “שואלים: ‘מה בין ה’ אלהים ובין יועץ־הסתרים פרופיסור מרכס?' – ומשיבים: ‘ה’ אלהים יודע את הכל ויועץ־הסתרים פרופ' מרכס יודע את הכל יותר'”. – מֶרכּס כתב מחקרים חשובים על השומרונים, על הנגינות והטעמים בכתבי־הקודש, חיבר דיקדוק סורי, מקראה (חרֶסטומתיה) בסורית חדשה וּמקראה תרגומית, כתב על “יסודות ההיסטוריה הכללית של תורת־המסתורין” ועל “הטכסט הקדום ביותר של ארבעת האוונגליונים”, ועוד. הוא כתב ספר על איוב, ופרופ' דוד קאופמאן בביקרתו על ספר זה כתב: “לכל ייסוריו של איוב צריך הוא לסבול גם את פירושו של מֶרכס”…

מרכס הנוצרי היה מלמד תלמוד במחלקה התּיאוֹלוֹגית של האוניברסיטה בהיידלברג וסמסטר אחד שמעתי גם אני, מתוך סקרנות, את שיעוריו במסכת־גיטין. עברנו במשך הסמסטר על 11 דפים של מסכת זו, ואני צריך לומר, שלמדתי מתוך שיעורי־תלמוד אלה הרבה: ראשית, שבתלמוד יש היגיון ולא פילפול; שנית, שאין צורך להשתמש בלימוד־התלמוד בבוהן־היד הימנית; שלישית, שבלא ידיעת הלשון הסורית אין לבטא מלה תלמודית כהלכתה; רביעית, שההיגיון התלמודי קשור בדרכי־המחשבה של התקופה, שבעלי־התלמוד חיו ופעלו בה, ועוד. מרכס חיבב אותי על ידיעותי בעברית ועל ש"אני מאחד במחקר המדעי הבנה יהודית והשכלה אירופית" (כך הגיד פעם את שבחי בפני). על כן באתי לספר לו, שעמדתי בבחינה. ואף הוא הציע לפני להתכונן לחיבור לשם האביליטאציה, ש"הרי אין ספק, שאתה צריך ויכול להיות פרופיסור בהיידלברג". ואף לו השיבוֹתי, שאני רוצה לעבוד בשביל עמי ובלשונו. ותשובתי זו עשתה רושם על ביצולד ועל מרכס וּשניהם מסרו אותה בתוספת של דברי־שבח לכל הפרופיסורים מכריהם.

אם טוב עשיתי, שדחיתי את הצעתם של ביצולד ומרכס? –

ודאי, אילו הייתי נעשה פרופיסור בהיידלברג היה כבודי גדול בירושלים. כל השערים היו נפתחים אז לפני, שהרי הגויים הכירו בי. אז לא הייתי יושב בתוך עמי, שיש לו “מנהג נאה” לבטל כל מה שהוא שלו וּלהעריץ מה שבאה עליו הסכמת־הגוי. הייתי כותב גרמנית ולא עברית, ואז היו העברים דוקה מכבדים אותי ביותר… ואולם איני מתחרט על שדחיתי את ההצעה. אילו הייתי כותב גרמנית היתה הספרות העברית מפסדת משהו. אילו הייתי עוסק רק במדע טהור בלבד ולא הייתי נלחם את מלחמת־הציוניות ועובד לשם תחית־לשוננו, אפשר, היה העם העברי חסר אחד מלוחמי התחיה המדינית והתרבותית. ומה בכך אם מפני־כן סבלתי מחסור וספגתי עלבונות? – את תעודתי בחיים מילאתי פחות או יותר והשאר אינו אלא בְּרַק־שָׂוְא וצלצלי־שמע…

את היידלברג אני זוכר בגעגועים וקשה לי להשלים עם הרעיון, שבמשך כמה שנים השתלטו עליה חיות־הטרף של היטלר. בהפסקתה של שנה אחת ביליתי משנת תרנ"ז עד תרס"ב (1897–1902) בעיר קטנה ושלֵוה זו, שקסמו לי סביבותיה הנהדרות. היא היתה כולה אוניברסיטה. בכל פינה שפנית – מוסדות אוניברסיטיים, בתים של פרופסורים וחדרים של סטודנטים. שם למדתי 7 לשונות, שלא ידעתי קודם־לכן, וגם 8 לימודים שונים. שם קראתי עד לשיכרון ספרים כמעט בכל ענפי המדע והספרות וכמעט בכל לשונות־אירופה. שם חיברתי, מחוץ ל"האדם הקדמון" ואת רוב ה"מילון של כיס", שכבר הזכרתי למעלה, גם את המחברת הראשונה על הספרות העברית החדשה (ווארשה 1900), שחיברתי אותה רוסית דוקה כדי לעשות פירסום ללשוננו ולספרותנו בין אלה שאינם יודעים עברית, וכן גם את ספרי על “אחד־העם והציונות הרוחנית”, שאף הוא נכתב רוסית מאותו טעם עצמו ונדפס קודם־לכן בירחון “ווסחוד” ואחר־כך יצא במחברת מיוחדת (פטרבורג 1900). ובהיידלברג פירסמתי גם מאמרים עבריים הרבה ב"המליץ", “הצפירה”, “המגיד” (“השבוע”) של פוכס, ב"ספרי־שעשועים" של יצחק פֶרנהוף, שבהם נדפס אחד ממאמרי החשובים בעיני¹², ב"האשכול" של גינציג וביחוד ב"השלח" בתקופת עריכתו של אחד־העם, שאז פירסמתי ב"השלח" את רוב המאמרים המחקריים, שנתכנסו אחר־כך לספרי “יהדות ואנושיות”, וחלק גדול מן המאמרים הביקרתיים, שנתכנסו לתוך ספרי “יוצרים וּבוֹנים”. וּב"השלח" נדפסו אז גם מאמרים פובליציסטיים משלי מעין המאמר “גבולות־הציוניות”¹³, שבו באה לידי ביטוי ראשון שלילת־הגלות הגמורה שלי, אבל “שלילת־הגלות” ולא שלילת־הגולה. וּבהיידלברג כתבתי גם את הדיסרטאציה שלי, – בגרמנית כמובן, – שיצאה כספר מיוחד בשם: Die messianischen Vorstellungen des Juedischen Volkes im Zeitalter der Tannaiten, ברלין 1904 (באמת קראקוב 1903), ואחר־כך תירגמתי ספר זה בתוספות ותיקונים לעברית והכנסתיו גם לתוך ההוצאה השניה והשלישית של “הרעיון המשיחי בישראל” (ירושלים תרפ"ז, תש"י). לספר יחיד זה, שכתבתי גרמנית, היתה הצלחה מרובה בין גדולי־החוקרים. פרופ' יוסף הלוי פירסם עליו מאמר מצוין ברבעון Revue Semitique (משנת 1904 או 1905). ואֶמיל שו’רר, ראש החוקרים הנוצריים של תקופת הבית השני, לא רק פירסם עליו מאמר מפורט ומלא־שבחים ב Orientalistische Literaturzeitung משנת 1904, אלא גם הזכיר אותו בהוצאה הרביעית של ספרו הגדול Geschichte des,Juedischen Volkes zur Zeit Jesu Christi, Leipzig 1907, II⁴, 579–651, עשרות פעמים. ומי שיַשוה את הפרק על “התקוה המשיחית” שבהוצאה השלישית של ספר זה של שו’רר אל אותו פרק עצמו בהוצאה הרביעית שלו יראה, שבכמה מקומות שינה שו’רר את הרצאת מהותו של הרעיון המשיחי היהודי עפ"י ספרי זה. ומאז יצא ספרי לאור לא היה חכם, בין יהודי ובין נוצרי, שעסק ברעיון המשיחי, שלא השתמש בספר זה ולא הזכיר אותו. ואילמלא הייתי כותב אלא ספר זה בלבד, ובגרמנית דוקה, ודאי לא היה מי שהוא מטיל ספק בדבר, שאני חוקר ומלומד וראוי לקתדרה בהיסטוריה. אלא שאסוני היה, שחוץ מספר זה כתבתי עוד ספרים בביקורת־הספרות וּמאמרים על שאלות־החיים – ו"חטא כבד" כזה בשביל חוקר אי־אפשר ל"חכמי־אשכנז" שלנו (אף אם הם מצרפת או מאנגליה, ואפילו מרוסיה ופולניה) לסלוח בשום אופן.

ומיד אחר הבחינות, במקום לנוח, עבדתי עבודה מדעית קשה: העתקתי מכתב־היתדות ותירגמתי מאשוּרית לעברית בצירוף מבוא מפורט והערות הרבה את הכתובת הגדולה של סנחריב ופירסמתי אותה ב"השלח", כרך י"א (בכל שש החוברות). זה היה הנסיון הראשון, וכמעט היחידי, לתת את המלוֹת האשוּריוֹת לא בהעתק לאטיני, אלא באותיות עבריוֹת, – מה שמֵקֵל גם על ההבנה וגם על ההשוואה של לשון שׁמנית צפוֹנית אל הלשון העברית, שהאשורית קרובה אליה הרבה יותר מן הלשון הערבית. ודאי, יש בתרגום טעויות ודברים שנתיישנו; אבל הרי אסור לשכוח, שהתרגום נעשה בשנת 1902, לפני חמישים ושלש שנים.

מהיידלברג נסענו, אשתי ואני, לא לאודיסה אלא לטרוקי, אל דודי האהוב, ר' אהרון קדש קלאוזנר, כדי לנוח שם מעבודתי הקשה בדיסֶרטאציה, בבחינה וּבמאמר המפורט “כתבי־היתדות וכתבי־הקודש” (כתובת־סנחריב). אבל רוחי הצעירה והמלאה מרץ לא ידעה מנוחה: כתבתי אז בטרוקי את מאמרי המפורט על קאנט ושיטתו הפילוסופית, שנדפס תחילה ב"לוח־אחיאסף", תרס"ג (עמ, 307–329), ואחר־כך – ב"יהדות ואנושיות", הוצאה א' וב', וב"פילוסופים והוגי־דעות", 11, 165–186.

בימים ב’–ח' באלול, תרס"ב (1902), נתוועדה ועידת הציוניים הרוסיים במינסק. גם הגברת קלוזנר וגם אני היינו צירים בתוכה. זכורני את הרושם הגדול, שעשה ליליינבלום הזקן, אחד מיוצרי־התנועה הראשונים, כשעלה על הבמה ובֵרַך בשם ומלכות ברכת “שהחיינו”. אחד־העם הירצה שם את הרצאתו המפורסמת על “תחית־הרוח”, שעוררה התלהבות מרובה, ולאחר שנסתיימה הריע הקהל הגדול לקראת המרצה אחד־העם. וּזכורני: הוא ירד מעל הבמה וּפניו היו מלאים תמיהה¹⁴ ואי־רצון כאחד. קראתי על פניו כאילו את דבריו של סוקראטס: “מה עשיתי רעה, שקלֵיאון מהלל אותי?”… הוא הורגל להתנגדות ופחד מפני ההסכמה. ואמנם, בהמשך הוויכוחים דיבר שנית, ואז כבר צעקו לו “אנטי־ציוני!”, “לא נכון!” – ונחה דעתו…

בועידת־מינסק זכיתי, למרות צעירותי, להיבחר ל"ועדה התרבותית" של החפשיים (אחד־העם הציע שתי ועדות תרבותיות, האחת לחרדים והשניה לחפשים־בדעות) ביחד עם אחד־העם, ביאליק ואברהם אידלסון, מי שהיה העורך של העתון “ראזסוויט”. התאספנו פעמים אחדות, ואני נבחרתי למזכיר של הועדה, ואף נשתמרו בידי פרוטוקולים אחדים של ישיבותיה. אך אף אחד מאתנו לא היה מאנשי־המעשה, וההסתדרות הציונית לא נתנה לרשותנו שום סכומי־כסף לשם פעולות תרבותיות – ונתבטלה הועדה מאליה, מחוסר־אמצעים ומאפס־מעשה.

ובמינסק היה לי קרוב אחד, סאיֶט היה שם־משפחתו. הוא היה שָעָן על־פי אומנותו; אבל לא שען פשוט היה אלא שען־אמן. די להזכיר, שהממשלה הצאריסטית, שלא היתה נותנת דריסת־רגל ליהודי בפקידות ממשלתית, מינתה אותו למשגיח על כל השעונים שבתחנות של מסילות־הברזל ברוסיה הצפונית־מערבית. ביקרתי אותו ושמעתי מפיו סיפור נאה זה:

“לפני שנתיים, בשנת 1900, היתה התערוכה העולמית המפורסמת בפאריס. רציתי גם אני להשתתף בה. עלה בדעתי ליצור שעון יוצא מן הכלל, שלא היה עוד כדוגמתו, ובוודאי אקבל בעדו פרס או אות־כבוד. עבדתי שישה חדשים רצופים. גמרתי אותו יום אחד קודם המועד הקבוע למשלוח חפצים לתערוכה. השעון היה כלול בהדרו. הייתי צריך רק לארוז אותו ולשלחוֹ על־ידי הדואר. אך במקום זה עשיתי אחרת: בערב־היום שלפני המשלוח, בשעה 6, סעדתי סעודת־הערב, ואחר־כך העמדתי לפני את השעון שעשיתי וישבתי והסתכלתי בו משעה 7 בערב עד שעה 12 בלילה, בלא הפסק. ולאחר שהזַנְתּי עיני בו הליטוֹתי אותו בנייר נקי – והשארתיו בבית. לא שלחתי אותו לתערוכה: למה לי הפרס או אות־הכבוד? כלום לא די לי בהכרה, שעשיתי דבר נאה? – הסתכלתי בו חמש שעות רצופות – וזה היה שכרי… הנה השעון עומד עטוף עד היום, כמו שהיה אז. לא הראיתיו לשום אדם. ורק מזמן לזמן אני מתגנב לראותו, פושט לשעה־שעתיים את העטיפה שעליו, מסתכל ומסתכל בו – וחוזר ועוטפו בנייר הנקי…”.

מימי לא ראיתי אדם ראוי לשם “אמן” כשען פשוט זה, שאף לא ידע, מה זו “אמנות טהורה” ו"אמנות לשמה".

 

פרק י    🔗

אני נעשׂה עוֹרך "השלח". ימי־ווארשה. ביאליק – עורך שני של "השלח". י. ל. פרץ. מעשה בפרץ ופרישמאן.

המצב החמרי של “השלח”, שאחד־העם ערך אותו בשנות תרנ"ז–תרס"ב, לא היה מזהיר בכל משך ימי־קיומו; אבל בשנות תר"ס–תרס"ב הוּרע יותר ויותר. סיבות־הדבר היו, לדעתי, שתים, שהן חמש: האחת – האופי של היהודי, שהישן, אפילו אם הוא מצויין, נמאס עליו עד מהרה ותמיד הוא משתוקק לחדש, אף אם החדש הוא גרוע מן הישן; והשניה, מלחמתו של אחד־העם בציונות המדינית מצד אחד, בחרדים – מצד שני וב"צעירים" מטיפוסם של ברדיצ’בסקי וברֶנר – מצד שלישי, ומצד רביעי – יחסו השלילי לספרות היפה האמנותית הטהורה ותביעתו, שבעברית יהיו נכתבים בעיקר רק דברים, שיש להם יחס ישר או מעוקף אל היהדות. כל אלו ביחד גרמו לכך, שנתמעטו חותמיו בשנת 1902. בעלי־"אחיאסף" לא היו יכולים עוד לשאת בעול־ההפסד, ואחד־העם, בעל הנפש האצילה, הג’נטלמן האמיתי, לא היה יכול עוד לסבול, שיהא למשא על החברה היקרה לו. ועל־כן ביקש דרך להתפרנס לא מעריכה (מספרות עברית בלבד לא התפרנס אז שום סופר עברי זולת עתונאים). וכשהוצעה לפניו משרה הגונה בבית־המסחר של טה לרק"ז וויסוצקי, קיבל את המשרה והתפטר מעריכת “השלח”.

בעלי־"אחיאסף" התחילו מבקשים עורך בשביל “השלח”, ובהסכמתו של אחד־העם (לא שכפה על “אחיאסף”, שיבחרו בי דוקה) הציעו לפנַי להיות עורך־"השלח".

בן 27 הייתי אז. והיו לי שונאים הרבה, שהרי מעולם לא שחיתי עם הזרם. ויותר משונאים היו לי מקנאים: בן 27 – והוא יהא ממלא־מקומו של הארי שבחבורת־סופרינו, אחד־העם! – היתה התנגדות עצומה לבחירתי. בין המתנגדים היו ד"ר שמריהו לווין, י. ח. רבניצקי ודרויאנוב. פרישמאן כתב במאמר בשביל “הזמן” הפּטרבורגי, שעם מסירת “השלח” לידי קלוזנר נעשה בירחון “ניתוח קטן”: הוציאו ממנו את הלב ואת המוח (לא פחות ולא יותר!); אלא שהעורך של “הזמן”, בן־ציון כ"ץ, סירב להדפיס את הדברים ה"נאים" וה"אמיתיים" הללו. על כל פנים, המתנגדים לא השפיעו על אחד־העם ולא על בעלי־"אחיאסף", שהפעיל שביניהם היה אליעזר קאפלאן – אדם מעניין, פיקח, חרוץ ומשכיל, עם מעלות גדולות וחסרונות לא־קטנים. אני נתמניתי עורך־"השלח" לאחר שהסכמתי לקבל משכורת של עורך, שהיתה מחצה ממה שהיה מקבל אחד־העם, שאף משכורתו לא היתה גדולה כלל.

מיד הודעתי בכרוז־מודעה, שאבטל את המחיצה בין ספרות כללית וישראלית ואקדיש מקום יותר לספרות יפה ולמדע טהור (בניגוד למדע הפופולארי, שחיבב אחד־העם, וד"ר בּרנפלד היה הסַפּק של “מדע” מסופק זה ב"השלח"). אחד־העם הקפיד על מה שכתבתי בכרוז; ואפילו הקפיד על שרשמתי בשער “השלח” במקום המלים “מכתב־עתי חדשי” – “ירחון” שחידשתי. הוא שלח לי אז את “מכתבו אל עורך השלח”, שהדפסתי, כמובן, כמו שהוא, אלא שפירסמתי אחריו תשובה קצרה ומנומסת.

מובן, שנמצאו סופרים מן המפורסמים, שראו במה שעבר “השלח” ליָדי ירידה של הירחון החשוב. את כל הטענות, שטענו הם עצמם כלפי “השלח” של אחד־העם, שכחו או השכיחו. הרי תמיד “הימים הראשונים היו טובים מאלה” ו"אחרי מות קדושים אמוֹר". כשהיה אחד־העם עורך “השלח” קָבלו עליו וכשעבר “השלח” לידי היפנו את כל הקובלנות נגדי. זכורני, שהמבקר ח"י כצנלסון, הרב־מטעם באוריול, התנפל עלי ב"כרוניקה" של ה"ווסחוד" אפילו על שהדפסתי יצירות נפלאות כ"לביבות מבושלות" של טשרניחובסקי ו"זקנים" של ש. בן־ציון. ב"השלח" שלי דוקה, ולא בזה של אחד־העם, השתתפו פרץ, נומברג, שלום אש, אנכי – ובכמה מאמרים ייחסו ל"השלח" של אחד־העם את השתתפותם של כל הסופרים הללו וטענו, שאני דחיתי אותם… כדאי היה, שאיזה סופר רצין יעבור על כל 46 הכרכים של “השלח” ויַשוה את 36 הכרכים, שערכתי אני, אל 10 הכרכים, שערך אחד־העם, ואפשר, ימצא, שאין ירידה בכרכים שערכתי לא מצד הספרות היפה ולא מצד הספרות המדעית, לא מצד הביקורת ולא מצד הפובליציסטיקה. לא רק מבחר שירי ביאליק וטשרניחובסקי, יעקב כהן ושניאור נדפסו ב"השלח" בשנות־עריכתי, אלא גם כמעט כל סיפורי בּרֶנר ומבחר מאמריהם של ד"ר אהרנפרייז וד"ר קלאצקין. ואני רואה זכות לעצמי, שכל עוד ש"השלח" היה קיים לא היה סופר צעיר, שלא קירבתי אותו. אם הייתי מקבל מאמר, סיפור או שיר של מפורסם ושל מתחיל – תמיד הייתי מעדיף את המתחיל: המפורסם – דוקה הוא יכול להמתין. יכולים להעיד על כך אשר ברש, א.צ. גרינברג, א. שליונסקי, מנחם פוזנאנסקי, אליהו מייטוס, ד. א. פרידמאן, ועוד, ועוד. ו"השלח" בימי־עריכתי היה חי ועֵר, היה נלחם לרעיונות שלו ונותן מקום גם לדעות של אחרים, של מתנגדים פרינציפיוניים, כדי לברר וללבן את האמונות והדעות החדשות, ועל־ידי כך היתה משתקפת בו רוח־התקופה והיתה ניכרת בו אותה התסיסה הגדולה, שתססה היהדות בתחילת המאה האחרונה. במשך כמעט חצי־יובל שנים (1903–1927) נשא “השלח” המחודש את דגל הלאומיות והציוניות ביד רמה, ואף אחד־העם עצמו הוסיף לפרסם בו כמעט כל מה שכתב עד סוף־ימיו וסוף־ימיו של “השלח” עצמו. את “השלח” שבתקופת ארץ־ישראל הרגה המפלגתיות, שקשה היה לו לעמוד בה.

כדי להיות קרוב אל “אחיאסף”, המוציא של “השלח”, העתקנו, גברת קלוזנר ואני, את דירתנו לווארשה (בכסלו תרס"ג – סוף 1902) לאחר שהיינו זמן מועט באודיסה כדי להתראות עם אבותינו. בווארשה ישבנו שתי שנים ומחצה (מחורף תרס"ג עד קיץ תרס"ה, 1903–1905). שם ערכתי את “השלח”, השתתפתי ב"הצופה" הווארשאי – העתון היומי המצוין, שנשתכח שלא בצדק – וערכתי גם כרך אחד של “לוח־אחיאסף” (תרס"ד), שנחשב לאחד מן המעוּלים שבאַלְמָנַחים אפילו לפי הביקורת השוטמת אותי. ב"לוח" זה פירסמתי את הביוגראפיות הראשונות של אחד־העם וביאליק בצירוף הערכה של יצירותיהם ופעולתם, וכן כתבתי בו הרבה גם על סופרים אחרים (למשל, על דוליצקי) בחתימת “איש עברי”.

גם ב"השלח" וגם ב"לוח־אחיאסף" אסרתי את המלחמה הקשה על הצעת־אוגאנדה, שעמדה אז על הפרק. אוסישקין, שהיה בימי הקונגרס השישי בארץ־ישראל וניסה אז לארגן כאן את הישוב החדש, קרא למלחמה באוגאנדיוּת וטריטוריאליוּת ובהרצל, בן־יהודה והלל צייטלין, שהיו בעד אוגאנדה. בווארשה נתרכזה אז התנועה של “ציוני־ציון” (שם, שיצרתי אני, עד כמה שאני זוכר), שנלחמה באוגאנדיסטים במאמרים, שנתפרסמו ב"השלח" וב"הצופה", אבל גם בכרוזים ובנאומים. במלחמה זו השתתפו השתתפות אקטיווית אליעזר קאפלאן וזאב גלוסקין בעלי־"אחיאסף", לודוויפול ואליַשֶב בעלי “הצופה”, יצחק גרינבאוּם, חיים כּצנלסון, שהיה מנהל־"השלח", וגם נח פרילוצקי שאחר־כך נעשה ראש־ה"פולקיסטים", שונא־ציון ושונא־עברית. אני כתבתי את רוב המאמרים והכרוזים, נלחמתי ב"מגיני־ההסתדרות", עוררתי את ביאליק לכתוב את הפיליטון שלו נגד האוגאנדיסטים, ובביתי היו כל האסיפות והדיונים בדבר האמצעים נגד האוגאנדיוּת והטריטוריאליוּת, – אסיפות ודיונים, שהיו נמשכים לפעמים עד אחר חצות, והגברת קלוזנר היתה דואגת, שהמתווכחים והמתדיינים לא יהיו רעבים וצמאים ולא יתייגעו בעבודתם הממושכת והקשה.

בקיץ שנת תרנ"ד (1894) הציע אחד־העם לפני הנדבן רק"ז וויסוצקי, שתמך בהוצאת “השלח”, להוציא את “אוצר־היהדות בלשון עברית”, שיהא אֶנציקלופדיה חינוכית בשביל משכילי־ישראל ולא רק אנציקלופדיה שימושית בשביל חוקרים ומלומדים. ההצעה מצאה, כנהוג בתוכנו, מתנגדים ומפריעים, ובסופו של דבר נסתלק וויסוצקי ממנה. ואולם לאחר 10 שנים, בשנת תרס"ד (1904), כשישבתי בווארשה כעורך “השלח”, החליטו בעלי־"אחיאסף", שהם יגשימו את רעיונו הגדול של אחד־העם. והציעו לפני להיות העורך הראשי של “אוצר־היהדות”, שיהיה לו סניף בברלין ובראשו יעמוד ד"ר דוד ניימארק. הסכמתי להצעה זו של “אחיאסף” בשמחה, שהרי ראיתי ברעיונו של אחד־העם אמצעי חשוב להפצת־היהדות בקרב הנוער העברי. ואולם היה זה דבר בלתי־אפשרי, שאהיה העורך של כל “השלח” כולו וביחד עם זה אכין את כל הנצרך להוצאתו של “אוצר־היהדות”. ולפיכך הצעתי לבעלי־"אחיאסף" ולאחד־העם, שיעבירו לווארשה את ח. נ. ביאליק, שמצבו החמרי באודיסה לא היה טוב ביותר, כדי שיהא הוא העורך של חלק הספרות היפה ב"השלח", ואני אערוך רק את החלק המדעי והפובליציסטי שבו, ויישאר לי פנאי בשביל “אוצר־היהדות”.

ביאליק בא לווארשה. היינו ידידים עוד מאז ביקורו הראשון באודיסה (לא על מנת להתיישב) בשנת 1896 (אם איני טועה); וידידותנו נתחזקה לאחר שכתבתי מאמר נלהב עליו ב"לוח־אחיאסף" תרס"ד, כנזכר למעלה. אני הערצתי אותו במידה אחת עם טשרניחובסקי, כשני צדדים של מטבע אחד – המטבע של התחיה התרבותית שלנו. ואף הוא כיבד אותי, כפי שנראה ממכתביו הראשונים. וכך ערכנו שנינו את הכרכים י"ג–ט"ו של “השלח”, כל אחד את חלקו, בשלום ובהסכמה.

ובקיץ תרס"ד יצאנו לדור כקייטנים בכפר מרוזי, סמוך לווארשה. שלשה חדשים ישב ביאליק בדירתנו ואכל על שולחננו. כאן כתב את “אַיֵך?”, את “צפּורת” ואת “דבר”. כאן ראינו, הגברת קלוזנר ואני, את המשורר הגדול בשעת־יצירתו – והנה הוא כולו בוער באש ואיזו השראה עליונה יורדת עליו. ואי־אפשר היה שלא נעריץ אותו.

ואף־על־פי־כן בא הדבר באותו קיץ לידי חיכוכים בינינו. ואין לתמוה על כך. הרי שונים ומשונים היינו שנינו בכל חינוכנו, בכל דרכי־חיינו ובכל תפיסת־עולמנו. אני לא נתחנכתי ב"חדר" אלא מעט מאד, לא למדתי ב"ישיבה" ממש, לא הייתי מחובשי־בית־המדרש ולא אהבתי את ווֹלוֹז’ין, כלומר, את הגלות וצורת־תורתה (את עצם התורה אהבתי לא פחות מביאליק). ואילו ביאליק – לא היה דבר, שמילא את לבו חיבה וגעגועים כוולוז’ין וכבית־המדרש הישן. גם ישיבתי בחוץ־לארץ במשך חמש שנים, גם חינוכה של אשתי, גם יחסינו זה לזו, – כל אלה היו רחוקים ממה שהורגל ביאליק לראות בסביבתו. וצריך לומר בגלוי: עד שבא ביאליק לארץ־ישראל לא היה שולל־הגלות, אף אם לא היה כמותו מכיר את ליקוייה של הגלות כיום ושונא אותם: מתחילה לא האמין בארץ־ישראל החדשה ואף לא בדיבור העברי. את ארץ־ישראל ראה כ"קבצנית הניזונית על חשבון חוץ־לארץ" – מה שהיה אז אמת במידה מרובה ובמידה מסוימת הוא אמת גם היום – ובדיבור העברי, ביחוד בגלות, ראה רק “אספּוֹרט” – ואף בזה היה הרבה מן האמת. אבל מתחילה לא ראה בחזון את עתידותיהם של ארץ־ישראל ושל הדיבור העברי. והיתה לו השקפה פסימיסטית על כל תנועת־התחיה ועל כל עתידו של עם־ישראל. ודאי, השירים “דבר”, “אכן גם זה מוסר־אלהים”, “קיראו לנחשים”, ועוד, מתקרבים למדריגתן של תוכחות־הנביאים הנעלות ביותר. ואולם הנביאים הירבו גם בנבואות־נחמה – וכמה שירי־נחמה אתה מוצא אצל ביאליק? – והרי בימים הקשים לתנועת־התחיה דוקה היה גדול כל־כך הצורך לעודד את הדור הציוני, שעמד במלחמה קשה וארוכה בכל מיני מתבוללים ושונאי־ציון. והרי זו היתה גם סיבת התנגשותו של ביאליק עם אוסישקין (כמו שיוצא מתוך הוויכוח שביניהם, שנתפרסם בירחון הקטן “הגינה” של יחיאל האלפרין). נוסף על כך התייחס ביאליק בחיוב, ועל כל פנים בסבלנות, לז’ארגון ול"יידישיסטים", שאוסישקין ואני נלחמנו בהם בכל כוחותינו; ומכאן באה הקטטה הגדולה, שפרצה בין ביאליק ובין אוסישקין ב"אגודת חובבי שפת־עבר", שהרבה היה אשם בזה רבניצקי, שהיתה לו השפעה מרובה על ביאליק ושהירבה הוא עצמו לכתוב אשכנזית־יהודית והיה “בעל־בית מתון” שונא כל קיצוניות, ומובן, ששלילת הגלות, גלות זו, שתארו מנדלי ושלום־עליכם, ויחס שלילי ללשון־הגלות, לשון־היצירה של שניהם, שהיו ידידיו, לא יכלו למצוא חן בעיניו. יהיה איך שיהיה, שונים היינו, ביאליק ואני, באופי, באמונות ודעות ובדרכי־החיים; וכשישבנו בדירה אחת ואכלנו על שולחן אחד אי־אפשר היה שלא נבוא לידי וויכוחים, ועל־ידם – גם לידי חיכוכים.

פעם אחת, אחר וויכוח ארוך בדבר הגלות, ארץ־ישראל והאידישיסמוס, אמרתי לביאליק:

– אתה יודע, מה ההבדל בינינו? – אני אנסה להסביר אותו במשל: אילו היה נמצא כיום איזה הדריינוס קיסר, שהיה גוזר גזירה קשה להשמיד ולאבד או את התנ"ך או את התלמוד, היית אתה בוכה על השמדת־התנ"ך ובוחר משתי הרעות הגדולות, שיישאר התלמוד, ואני הייתי בוכה על השמדת־התלמוד ובוחר משתי הרעות הנוראות, שיישאר התנ"ך.

ביאליק שקע במחשבות כמה רגעים ולסוף אמר: “צדקת!”.

אני חושב, שבזה חשפתי את עצם השרשים של המחלוקת, שהתחילה בקייטנה מרוֹזי (סמוך לווארשה) והתלקחה ביתר עוז לאחר שנים, כמו שאספר באחד מן הפרקים הבאים. והיא מוכרחת היתה לפרוץ. ולא מטעמים אישיים. שום עלבון פרטי לא נעלבתי על־ידי ביאליק, ואני רק ידעתי להעריץ אותו ואת שיריו. ואולם שונים היינו כל־כך בכל! – הרי שתי עובדות:

סיפר לי הסופר מ. בן אליעזר: פעם ישבה חבורה של סופרים עבריים באודיסה והתווכחה: מי גדול ממי – מופאסאן הצרפתי או צֶ’חוֹב הרוסי? – נתחלקו הדעות וכל אחד מנה את מעלותיו של אחד משני הסופרים. גם ביאליק השתתף בוויכוח זה והיה על צדו של צֶ’חוֹב דוקה: הוא יותר פשטן, פחות מבליט את הצד הפורנוגראפי שבכמה מסיפוריו, יותר מתרומם בהוּמוֹר הרענן שלו על נושאי־סיפוריו. כך נימק ביאליק בהתלהבות יתרה את דעתו. ופתאום פסקה התלהבותו והוא ישב על מקומו ואמר באשכנזית־יהודית:

– תהא לי שנה טובה (די גוטע יאָהר זאָל איך האָבען) כמו שפסוק חומש ורש"י חשוב ממופאסאן וצ’חוב ביחד!

אפשר, יימצאו הרבה יהודים, ולא רק חרדים בלבד, שתשובה זו תהא תשובה של יהודי גדול בעיניהם. אני איני יכול, לצערי, לראותה כך. “פסוק חומש ורש”י" יקר גם לי, אבל לעולם לא אמוד אותו באמת־המידה של יצירות ספרותיות עולמיות. עצם־ההשוואה בין מופאסאן וצֶ’חוב ובין “פסוק חומש ורש”י" מעולם לא היתה עולה על דעתי.

והרי מקרה ממין אחר:

ביאליק השתתף כמותי בקונגרס הציוני השמיני בהאאג כציר מאודיסה. ובקונגרס זה, הראשון אחר חיסולה של הצעת־אוגאנדה ואחר הקרע של הטֶריטוריאליסטים, עמדה על הפרק הצעת־חוק, שהיתה צריכה למנוע מן “הבאנק הקולוניאלי” הציוני לעסוק בעבודות־התישבות מחוץ לארץ־ישראל. גם אוסישקין וגם אחד־העם ראו בהצעת־חוק זו עניין גדול וחשוב, ואוסישקין גייס בקונגרס את כל הצירים האנטי־אוגאנדיסטיים כדי שלא ייכנס לתוך התקנות של הבאנק סעיף, שיתן להגניב לתוכו עבודה לא בארץ־ישראל. והנה הגיעה שעת־ההצבעה, ומניין הקולות צריך להכריע את הכף לצדנו או לצד מתנגדינו, וכל קול היה יקר ועלול להכריע על כף־המאזניים. ואני מחפש בעינַי את ביאליק, שיצביע עמנו ביחד – וביאליק איננו!

ההצעה נגמרה ברוב קטן לצדנו. כל ענייננו היה בסכנה. ואני מחפש ומוצא את ביאליק ומתנפל עליו: כיצד יכול היה לחסור באולם־הקונגרס בשעת־הכרעה כזו?

ועל כך הוא משיב ברצינות איומה:

– הייתי עסוק. היה לי עניין חשוב אחד.

– מה עניין חשוב יכול להיות כשהעבודה הציונית בסכנה?

– אבל גם ענייני היה חשוב ולא יכולתי אחרת.

הירפיתי ממנו. ודאי, היה זה עניין חשוב באמת.

והנה הוא מפנה את ערפו אלי ופונה לאחד ממכריו ואומר בקול נמוך:

– עניין חשוב באמת: שתיתי קהוה עם ד"ר קוראלניק…

וצוחק צחוק כבוש. ואני לא יכולתי לסלוח לו קלות־דעת כזו בשעה קשה כזו. ודאי, ממשורר אין לתבוע מה שתובעים מפובליציסטן ומעסקן ציבורי. אבל הרי ביאליק לא רצה להיות, כטשרניחובסקי למשל, רק משורר בלבד. הרי מורה־דרך ומנהיג רוחני רצה להיות – ואף היה במידה מרובה. וכלום מותר למנהיג ומורה־דרך לנהוג כך?

הזכרתי למעלה דרך־אגב, שביאליק יצא ב"הצופה" הווארשאי בפיליטון חריף נגד האוגאנדיסטים “מגיני־ההסתדרות”, ש"הצפירה" היתה הביטאון שלהם. אחד מהם (אם איני טועה, היה זה מנחם נחום סירקין – שלא להחליפו בד"ר נחמן סירקין!) התנקם בו וכתב בשם בדוי בהוספה השבועית ל"הצפירה" של שנת תרס"ד (או תרס"ג?) ביקורת חריפה וגסה על “משא נמירוב” (כיום “בעיר־ההריגה”). קראתי את הביקורת הטיפשית והבלתי־צודקת – ולא עשתה עלי שום רושם: חירופים וגידופים וחידודים זולים. לתמהוני הגדול השפיעה על ביאליק הרבה. כאילו היה זה אתמול זוֹכֵרְני, הֵאֵיך בא לביתנו בווארשה, השתטח על גבי הספה, כולו מדוכא ומדוכדך־נפש ואמר:

– קלוזנר, קראת מה שכתבו נגדי?… קשה לי לסבול דברים כאלה. אם עוד שתים־שלוש פעמים יתנפלו עלי – אחדל לכתוב.

– ביאליק, אינך מתבייש? – אמרתי לו –: דברי שטות וגסות כאלה יכולים להשפיע עליך? להוכיח בדברים חריפים את כל האומה כולה אתה יכול, ואילו לשמוע דברים בלתי־נעימים עליך מפי “סופרים” ממדריגה שלישית אין בכוחך?

– כן, כך אנכי. איני איש־מלחמה במובן הרגיל. זה מפריע ליצירתי.

לא הוסיפו להתנפל עליו בספרות העברית, ולהפך, הירבו להללו, לשבחו ולפארו. ואני – תמיד יראתי מפני התהילות בסיטונות ולא ציירתי לעצמי יצירה בלא מלחמה, התנגדות והתנפלות מצדי־צדדים. מורגל בפי: “עושה חדשות – בעל־מלחמות”. ועל־כן נדמה לי, כאילו ביאליק מצליח כל־כך מפני שאינו נלחם כל צרכו, מפני שהוא מחבב על הקוראים מה שחביב על הרוב – את היהדות הישנה, את “וולוז’ין” – את ה"חדר", את ה"ישיבה", את ה"חומש ורש"י", שפסוק אחד ממנו “יקר ממופאסאן וצ’חוב”. ואני שאפתי ודחפתי לקראת יהדות חדשה, שתחבב את ה"חומש ורש"י" ביחד עם מופאסאן וצ’חוב (יותר נכון, ביחד עם אפלטון וגיטה וטולסטוי) ותשנא את הגלות עד כמה שאין בה מן האנושי־הניצחי שביהדות.

ואפשר, גרם לסיכסוכים שבינינו גם שינוי־אופי מוחלט. ביאליק היה אדם נוח לבריות והירבה להיטיב לבני־אדם: השתדל בעד זקוקים לעזרה, קירב סופרים צעירים. אבל מי שכתב את “דבר” ואת “בעיר־ההריגה” בהכרח שהיה בו מקשי־הלב. ואמנם, ביאליק עצמו סיפר לי פעם בהתגלות־לב מעשה נורא מצדו: פעם הילקה אותו ה"רבי" ב"חדר" שלא בצדק. הנער ביאליק נעלב מאד ושאף נקם. מה עשה? – היתה ל"רבי" עליה על גג ביתו, שבה היו שמורים עצים להסקה ביחד עם תבן ומספוא בשביל העֵז של ה"רבי". התגנב הנער אל הגג והצית את התבן ואת העצים – ואילמלא הוזעקו השכנים עם דליים של מים וכיבו את השרפה היה נשרף כל ביתו של ה"רבי".

ופעם הייתי עד־שמיעה לקשי־לב משונה מצדו.

באתי לבקר את ביאליק – ולא מצאתיו בביתו. בבית היו אמו של ביאליק – זו הפעם הראשונה והאחרונה, שראיתי את הזקנה, שהיה לה מראה טיפוסי של יהודיה ווֹלינית קרתנית משנות־השבעים למאה שעברה – ואשתו של ביאליק. שתיהן היו מדוכאות מאד: הדבר היה אחר הפסח של שנת תרס"ה. והרי בימים 24–25 לאפריל היה הפוגרום בז’יטומיר, שאז נהרגו ונפצעו שם עד 120 יהודים, וכשיצאו 14 חברי־ההגנה מן העיירה צ’וּדנוֹב לעזרתם של יהודי־ז’יטומיר – ובדרך עברו דרך העיירה טרוֹיאַנוֹב, הרגו האיכרים בטרויאנוב עשרה מהם. לגברת ביאליק נודע כל זה רק שעה אחת קודם שבאתי לביקור והיא סיפרה לי את הפרטים – וכולנו ישבנו מוּרדי־ראש כאבלים. ביאליק לא היה בבית: הלך לאיזה מקום.

פתאום נפתחה הדלת – וביאליק נכנס. הגברת ביאליק, מזועזעת כולה, סיפרה לו מיד מה ששמעה.

לתמהוננו הגדול ביאליק לא נזדעזע. קצת בכעס, כאדם שמטרידים אותו בדבר של מה־בכך, אמר:

– ובכן נהרגו עשרות אחדות מן הנמושות. הרי אנשים חשובים אינם נהרגים בפוגרומים ממין זה.

– חיים נחמן, מה אתה שח? – אמרה גברת ביאליק –: הרי קרוביך שם!

– כן, – התנער ביאליק כמו מחלום משונה: – על זה לא חשבתי כלל…

ונשתנה כולו. והתחיל מדבר בהתרגשות מרובה על הפּרעות בכלל.

ואני רחוק אני כל־כך מהלך־רוח כזה! ולא יכולתי להשלים עם אי־יציבות רוחנית זו, שאפשר, מעלה היא במשורר, אך לא במנהיג־הדור. והרי הכתירו את ביאליק גם בכתר זה, שהוא עצמו לא רדף אחריו.

פעם נתקבלה חוברת של “השלח” ובה השיר המפורסם של טשרניחובסקי “לנוכח פסל אפולו”. ביאליק קרא וחזר וקרא את השיר – ונתפעל ממנו. “דברים של טעם”, “דברים של טעם!” – אמר וחזר ואמר על השיר כמה פעמים.

לאחר שעות אחדות בא לביתו ידידו ברוך לאדיזֶ’נסקי מלא תרעומת על השיר: “היתכן, שיעֵז משורר עברי לכתוב: ‘זקן העם – אלהיו זקנו עמו?’ או ‘ויאסרוהו ברצועות של תפילין’? – הרי זה חילול־השם, חירוף וגידוף כלפי השמים!”.

וביאליק, במקום להתנגד לדברים אלה, הסכים ואמר:

באמת השיר “טוב לכפרות!” (באשכנזית־יהודית: “עס טויג טאַקע אויף כפרות”).

ומאז היה מורגל בפי החוגים הקרובים לביאליק לומר בדרך הלצה: “דברים של טעם – טוב לכפרות”.

מכאן – ורק מכאן בלבד – באו החיכוכים בינינו, שהביאו לידי פירוד זמני, כמו שאספר באחד מן הפרקים הבאים. אחרי ימי־מרוזי לא בא פירוד כזה. אז נפרדנו בשלום והוספנו לעבוד ביחד ב"השלח" גם בווארשה וגם אחר־כך באודיסה, כמו שאספר להלן.

בווארשה לא נתקרבתי לסוקולוב מפני שסוקולוב היה אז מתנגד גמור לאחד־העם לאחר שהוא, סוקולוב, נהפך אחר הקונגרס הראשון ממתנגד לחיבת־ציון לציוני מדיני קיצוני ו"הצפירה" שלו שימשה מקום־קליטה לכל מיני ההתנפלויות של “מגיני־ההסתדרות” והאוגאנדיסטים־הטריטוריאליסטים על אחד־העם ואוסישקין, וסוקולוב לא מיחה בידם. והמאמר הכתוב בעפרון והנגמר בקצה המחודד של דף־המחברת, שסיפרתי עליו למעלה, נשתמר בזכרוני ודחה אותו מעלי, עד שגם בחג־יובלו לא השתתפתי ולא שמתי לב לדרישות של ה"נימוס" וכתבתי בעצם ימי־החג מאמר־חריף – אפשר, חריף יותר מדאי – נגדו ב"השקפה עברית", שהייתי כותב ב"השלח" בקביעות.

גם אל ה"צעירים" הווארשאיים, שלום אש, נומברג ודומיהם, לא יכולתי להתקרב מפני שהתנגדתי ליחסם החיובי לאשכנזית־יהודית וליחסם השלילי לתנועה הציונית. ומחמת יחס שלילי זה לציונות ומפני כל “יפי־הרוחניות” של דוד פרישמאן לא יכולתי להתקרב גם אליו. ואולם הוא דחה אותי מעליו בהחלט מפני מעשה נורא ממש, שהיה בינו ובין י. ל. פרץ.

לי. ל. פרץ ולאשתו ובנו לוציאן נתקרבנו, אשתי ואני, עד מאד למרות מה שגם פרץ לא היה ציוני כלִבּי (ודאי, לא היה גם שונא־ציון וספקני כשלום אש, נומברג ופרישמאן) והיה סופר אשכנזי־יהודי לא פחות מעברי, ואפשר, יותר מכּן. ישבנו בווארשה ברחוב אחד (צֶגליאנה), במרחק של שני בתים, ולא זזה ידי מתוך ידו במשך שתי שנים ומחצה. היינו מבקרים זה את זה לעתים קרובות, היינו מדברים על כָּל ועל כּל, והיינו מתווכחים, אך לא מתקוטטים. הוא פירסם דברים חשובים הרבה ב"השלח", ויש בידי חוברת של “השלח” (כרך י"ג), שעמודים אחדים ממנה (עמ' 305 ועמ' 321–323) מלאים תיקוני־לשון בעצם כתב־ידו של פרץ. ודרך אגב: המאמר הביקרתי־הפיליטוני הנחמד “לבני־הנעורים” החתום “אוהב ילדים”, שב"השלח"¹⁵, הוא של פרץ. הוא חיבב אותי, למרות שינוי־דעותינו, והתייחס בידידות מרובה לגברת קלוזנר. הרבה שמענו מפיו אמָרות קולעות כחיצים, מחוכמות ומלאות בינת־הלב, משפטים חריפים על ענייני ספרות וחיים ועל משוררים, סופרים וסתם בני־אדם, וספר אפשר היה למלא בכל אלה. הוא היה חריף ומחודד בחיים כמו בכתביו, בעל דמיון עז, אנוכיי מאד, אוהב חיים וכבוד ותהילה. היה בזבזן ואוהב־כסף כאחד. לא היה קטן־נפש והיה מקורי בכל הליכותיו. ביאליק היה אומר עליו, כמו על אוסישקין: “הוא אינו אדם גדול, אבל גברא רבה” (ברוסית большой человек ולא великий человек; והרי גם באנגלית אפשר להבדיל בין a great man ובין a big man). דיבורו של פרץ לא היה הגיוני, מודרג ושיטתי, אלא היה זה דיבור קופץ מעניין לעניין, מלא בְּרָקים וּבְזָקים, חריף וחד, אַפוֹריסטי ולעתים קרובות פאראדוקסאלי. ואולם אם לא תמיד היה נכון מה שאמר, הרי היה זה תמיד מלא עניין וחידוש. מחשבתו לא היתה מובעת בדרך דיסקורסיווית: היא היתה אינטוּאיטיווית ביסודה ועיקרה, אף אם גם חשבון היה בה לפרקים. אבל עם כל מקוריותו היה פרץ מושפע מאד מכל מה שקרא בלשונות־העמים, ביחוד מן הספרות החדשה שבחדשה, המוֹדרניסטית הקיצונית. פחד־מוות פָחד מפני הפשוט, הרגיל, המקובל, ה"בעל־ביתי", הבאנאלי והפיליסטרוֹזי. פעם אמר לי על אדם אחד, שנחשב בווארשה למשכיל והוגה־דעות:

– מה לי להגיד לך עליו עוד? די שאוֹמַר, שיש לו גראמופון!

ואף בחייו לא היה נוהג מנהג של “בעל־בית”. הרהיטים שבדירתו היו מועטים והיו מוֹדרניים שבמוֹדרניים, ובכל יום שני וחמישי היה מחליף אותם ומשנה את מקומותיהם בתוך חדרי־ביתו. ספרים לא היה אוסף כלל, וכשהיה מקבל ספר היה נותן אותו במתנה למַכּר הראשון, שבא לביתו, אף אם הספר היה מן הספרים החשובים ביותר. לא רק את העתונים, שבהם¹⁶ נדפסו המאמרים, הפיליטונים והשירים שלו, לא היה מכנס, אלא אפילו לא את הירחונים והקבצים, שיצירותיו נתפרסמו בהם. היה גוזר מתוך העתונים והחוברות של הירחונים ומתוך הקבצים את העמודים, שבהם נדפסו היצירות שלו, ומדביק אותם באלבום מיוחד עשוי לכך – ואת העתונים והחוברות ואת הקבצים, שקילקל על־ידי גזירת העמודים, היה זורק או נותן אותם במתנה לכל מי שנפגש עמו ראשונה.

מימי לא שמעתי מפיו דברי־שבח מוחלטים על איזה סופר, משורר או חוקר מן הכותבים עברית או אשכנזית־יהודית: היה רק מבליט את המוּמים שבכל הנחשבים ל"גדולים" ו"גאונים". וביחד עם זה היה מושפע שלא מדעת מכל אלה שהירבה לבקר את חיבוריהם. פעם אמר לי:

– אל תפרסם דבר זה כל עוד אני בחיים. אבל לך אודה על האמת: כשאני קורא דבר מצוין בספר של אחד מאומות־העולם – מיד מתעוררת בי התשוקה לעשות כמתכונתו בעברית או ביידיש.

דוד פרישמאן הפריז על המידה כשקרא לפרץ פלאגיאטור ממין מיוחד, שגונב דברי־שירה וצובע אותם בצבע חדש כדי שלא יכירו בגניבתו. פרישמאן רצה להוכיח את אמיתותה של דעתו זו על־ידי מה שהישווה את שיר־האהבה של פרץ בקובץ הקטן והנחמד “העוגב” לכמה וכמה שירים ב"ספר־השירים" (Buch der Lieder) של היינה; וכבר הוכחתי במאמרי “שירי־אהבה”¹⁷, שאין הדבר כך. אבל אין להכחיש מה שאמר פרץ עצמו על עצמו. הרי “חורבן בית־צדיק” של פרץ, שנדפס ב"השלח" תחילה ואחר־כך עיבד והרחיב אותו פרץ עצמו באשכנזית־יהודית, נתחבר תחת השפעתה של הדראמה המפורסמת של בְּיֶרנסון Ueber die Kraft (“למעלה מן הכוח”). מובן, שפרץ לא היה חַקְיָן פשוט. זְכורְני: לאחר הפסקה של כמה חדשים מיום שנדפסו בכרך י"א שני ההמשכים הראשונים של “חורבן בית־צדיק” הביא לי פרץ את סוף־הדראמה, שנדפס בכרך י"ב. העיפותי עין על פניו – ונבהלתי: הוא היה כולו שחור משחור ושטוף־זעה. לֵאוּת איומה נסתמנה בכל רשמי־פניו. לא יכולתי להבין מה גרם לכך: הרי חשבו את פרץ לאחד מקלי־הכתיבה מפני שהירבה לפרסם סיפורים קטנים ונאים. הוא הבין לתמהוני הבלתי־מובע ואמר:

– מה שקל להיכתב אינו כדאי להיכתב. יצירה חשובה באמת באה מתוך מאמצים.

שמחתי לשמוע זאת מפיו של פרץ לאחר שאני עצמי באתי לידי מסקנה מעין זו: בזעת־אפיך תיצור יצירה. אלא שלמדתי מאחד־העם “למחות את הזעה”, כמסופר למעלה.

מטבעו היה פרץ שמח ועליז ואוהב־חיים. ואף־על־פי־כן כמה פעמים אחר שיחה בדבר יצירותיו, שנהנה מהן הוא עצמו והיה מתפאר בהן וחושב, שהן עולות על כל מה שנוצר בספרות היפה העברית והאשכנזית־יהודית שבימיו, היה נעשה עצוב פתאום ושואל:

– ומה לאחר כל זה?

כלומר: מה תכליתם של דברים? לאן ללכת ומה להוסיף ולעשות לאחר שאתה יודע, שאין תכלית ומטרה לכל מה שיוצר האדם ואין ממש בכל זה, – שהכל חולף ועובר כצל וכחלום יעוף והכל הולך ומשתכח? – –

ועם כל פסימיסמוס עמוק זה היה פרץ מתפעל מכל תופעה חיונית, היה שׂם בנאדו את דמעות־העשוקים, היה מֵצֵר בצרתה של דלת־העם, ומפני־כך אף חשבו אותו ה"בונדאים" לאחד משלהם, ואפילו ישב בימי־הצאריסמוס שלשה חדשים במאסר כסוציאליסטן.

הרבה דיברתי עמו על ציוניות וסוציאליסמוס. דומה, שהיה בנידון הציוניות כמנדלי: שמח על הלאומיות העברית, עד כמה שאינה קלֶריקאלית ושוביניסטית, שמח על מפעלי־התחיה בארץ־ישראל (עֵד הוא סיפורו “מנגינת־הזמן”), אבל לא האמין בחיסול־הגלות על־ידי הציוניות וחשב, איפוא, שפתרונה של שאלת־היהודים יבוא על־ידי משטר סוציאליסטי בכל תפוצות־הגולה, משטר של שיוויון וצדק.

ואף־על־פי־כן אמר לי פעם:

– כלום אתה חושב, שאני מאמין, שהסוציאליסמוס יפתור את כל השאלות שבעולם? – הרי יש, למשל, שאלת “הבתולות הזקנות”. בֶּבֶּל חושב, שאין זו אלא שאלה כלכלית: אם יהא לחם לַכּל תהיינה כל הבחורות נשואות. ואני חושב, שכאן יש סבך פסו’כולוגי, ששום משטר סוציאליסטי לא יתירנו.

דומה, שהיה פרץ יותר ציוני ממה שחשב הוא עצמו ופחות סוציאליסטי ממה שחשבו אחרים.

פעם שאלתיו:

– הרי התחלת לכתוב עברית ולמה פנית פתאום אל אשכנזית־יהודית?

ועל זה השיב:

– בזה אשם סוקולוב.

– ?

– פעם מסרתי ל"הצפירה" סיפור קטן, שבו מנשק הבחור את הבחורה האהובה שלש נשיקות. והנה הוחזר לי הסיפור בטענה, שאי־אפשר להדפיס ב"הצפירה" סיפור “פורנוגראפי” כזה, שבו בחור מתנשק עם בחורה שלש פעמים! שלש פעמים!!! – ואז אמרתי לעצמי: ספרות, שבה שלש נשיקות נחשבות לפורנוגראפיה, לא כדאי לעבוד בתוכה. ופניתי אל אשכנזית־יהודית.

קרתנות זו לא היה אירופי זה יכול לסלוח לספרותנו של אותם הימים. ומי יגלה עפר מעיניו ויראה, לאיזו “דרגה” של פורנוגראפיה הגיעה ספרותנו כיום הזה!

עם דוד פרישמאן לא היו לפרץ יחסים טובים מעולם. פרץ לא כיבד את פרישמאן ופרישמאן לא כיבד את פרץ. פרץ חשב את פרישמאן לריק מכל רעיון ציבורי ולאומי, לשטחי ובלתי־ישר, ופרישמאן חשב את פרץ למגנב־דברים, לפלאַגיאטור ולבעל־"פּוֹזה", שאין תוכו כברוֹ.

אני באתי בדברים עם פרישמאן רק מעט. לא אהבתי את יחסו השלילי – ולפעמים גם הציני – לכל דבר. בכל שאיפה אידיאלית ראה רק פניה פרטית. העולם היה מתחלק אצלו לשני סוגים של בני־אדם: לתמימים־טיפשים ולפיקחים־מנוולים. אחד־העם היה בעיניו “תמים”, כלומר, טיפש מאמין באמת ובתמים באיזו “פנטסיה”, ששמה ציוניות, ואילו הרצל היה בעיניו של פרישמאן דיפלומאט פיקח, שרוצה לקנות לו פירסום בעולם על־ידי מה שהוא מטעה את העולם היהודי בהצלחות בדויות מן הלב. כך הגיד לי פרישמאן בפירוש פעם אחת בשיחה פרטית. וכשנזדעזעתי לשמוע דברים כאלה אמר בצחוק ציני:

– תמים אתה, אדוני (כלומר טיפש), ואינך מכיר את החיים. שנים תעבורנה ותראה, שאין אדם חכם ומפורסם, שאין שכרו בצדו, ושאין צדיק בעולם, שאין צדקתו “לשמה”, כלומר, לשם פרנסה או כבוד…

מכאן נבע יחסו השלילי של פרישמאן אל הציוניות, מפני־כן קרא לליליינבלום, במאמרו המפורסם ב"האסיף" נגד ליליינבלום ובעד גורדון, בשם “שוטה שאינו מרגיש”, ומפני־כן כתב על ביאליק, ששירי־החזון שלו אינם אלא זיוף וחיקוי בלתי־טבעי לנבואה הישראלית, שאף היא עבר זמנה: כל הפַּתוֹס הנבואי של ביאליק אינו אלא מלאכותי. מה שעורר אותי לכתוב את מאמרי החריף נגדו בשם “יפי־הרוח”¹⁸ ומה שלא שכח לי פרישמאן כל הימים, ובמקום שהיתה לו אפשרות לבעוט בי – בעט, ובעט בגסות יוצאת מן הכלל.

ופעם הייתי עֵד־ראיה ועֵד שמיעה לשיחה אחת בין פרץ ופרישמאן, שלעולם לא אשכח אותה.

הדבר היה בביתו של הצנזור נחמיה זק"ש בווארשה. לא הייתי רגיל לבוא בדברים עם הצנזור, שגורלו של “השלח” היה תלוי בו: לזה היה דואג אליעזר קאפלאן, מבעלי “אחיאסף”. אבל קרה המקרה, שנחמיה זק"ש זה שמע מספרים בשמי, שמצאתי פסול בתרגום האשכנזי־היהודי של ה"היסטוריה העממית של היהודים" לגרֶץ, שהוציא זק"ש: בתרגום היה איזה עניין של צלבים ביום־הכיפורים, שהרגיזני מאד. זק"ש פחד, שדברים כאלה על התרגום יזיקו למכירתו, והזמין אותי לביתו לשם בירור. וכשבאתי אל הצנזור מצאתי שם את פרץ ואת פרישמאן משוחחים ביניהם.

בירור־הדברים ביני לבין זק"ש לא ארך הרבה: זק"ש הודה, שצדקתי בטענתי, והבטיח לתקן את התרגום במקום שהראיתי על פיסקה משונה ומסוכנת שבו. אז ניגשתי אל פרץ ופרישמאן ושמעתי שיחה משונה זו ב"קונגרס־דייטש":

– פַּאני פרץ! – אומר פרישמאן –: בקובץ “החץ”, שהוציא אדוני, כתוב, שלחינם טיפלתי בתרגום ספרו הגדול של ליפֶּרט: “תולדות־השלמת־האדם”, בעוד שיש ספרים חדשים וטובים מספר זה במקצוע של הסוציולוגיה. ואני תאב לדעת, אילו הם הספרים ה"טובים יותר" הללו?

פרץ השיב בנחת:

– הרי ספריהם של לֵיטוּרנוֹ, של בּארט, ועוד.

– חה־חה־חה! חה־חרדחה! חה־חה־חה! – התפרץ פרישמאן בצחוק גדול של שחקנים על במת־התיאטרון –: לא ידעתי, שפַּאני פּרץ מוכשר לבדוֹת שמוֹת, שלא היו ולא נבראו, מנֵיה ובֵיה!

פרץ לא השיב כלום על כך לפרישמאן, ואך פנה אלי ואמר:

– מוטב, שהיה פרישמאן סוטר על לחיי.

והיפנה אל פרישמאן את ערפו ויצא מן הבית.

אבל מה שאספר להלן על מה שאירע בין פרץ ופרישמאן יש לו ערך לא רק להכרתם של שני הסופרים המפורסמים בספרותנו. מאורע זה קשור בפוגרום של קישינוב ובשיר “על השחיטה” של ביאליק.

ומעשה שהיה כך היה:

בשנת 1899 יסדה חברת “אחיאסף” עתון שבועי באשכנזית־יהודית בשם “דער יוּד”. מתחילה היה ערוך על־ידי י. ח. רבניצקי ואחר־כך עברה עריכתו לידו של ד"ר יוסף לוריא, מי שהיה אחר־כך מנהל־החינוך בארץ־ישראל. העתון היה יוצא, מחוסר רשיון־הוצאה רוסי, בקראקוב, אבל עורכו ד"ר לוריא ישב בווארשה.

בשנת 1903 נוסד בפטרבורג העתון היומי באשכנזית־יהודית “דער פריינד”, וד"ר יוסף לוריא הוזמן להיוֹת אחד מעורכיו בתנאי שיפסיק את הוצאתו של העתון “דער יוּד”. ד"ר לוריא קיבל את התנאי והסכים לעבור מווארשה לפטרבורג.

ד"ר לוריא היה אדם נבון, משכיל וחביב על חבריו הסופרים. הוחלט, שכולנו, הסופרים העבריים והאשכנזיים־היהודיים (אז כתבו רוב הסופרים בשתי הלשונות), נצטלם עמו ביחד ותהא זו מזכרת־כבוד לו מחבריו הסופרים. וצריך היה, כמובן, שכל הסופרים הללו יתכנסו למקום אחד ומשם ילכו ביחד עם ד"ר לוריא לאַטֶלְיֶה של הצלם.

ובאותם הימים התחתן דוד פרישמאן בבחורה עשירה וקיבל נדוניה הגונה, ועל־כן יכול היה לשכור לו דירה נאה ומרווחת ולרהט אותה ברהיטים יפים. ולפיכך הוחלט להתכנס בדירתו ומשם לילך אל הַצַלם.

מכיון שפרץ ואני דרנו ברחוב אחד, בבתים סמוכים זה לזה, כאמור למעלה, הלכנו אל דירתו של פרישמאן ביחד. וכשניגשנו אל הדלת התפרץ פרץ בצחוק גדול, דחף אותי במרפקו לצד הטבלה המודבקת על הדלת ואמר:

– הביטה!

והנה על הדלת מודבק כרטיס־ביקור ועליו מודפסות המלים: “דוקטור דוד פרישמאן” – והרי ידענו כולנו, שפרישמאן לא קיבל תואר־דוקטור מעולם: למד כמה שנים בברֶסלאו – ועזב את האוניברסיטה בלא שהשלים בה את חוק־לימודיו.

הרגשתי כאילו בלעתי צפרדע. ומפי התפרצו המלים:

– כמה זה לא יפה!

ופרץ לא פסק מלצחוק.

– זהו פרישמאן כולו – אמר –: הדוקטור היה נחוץ לו כדי לקבל נדוניה הגונה.

אני לא צחקתי: קשה היה לי לראות בקלקלתו של סופר עברי כשרוני ומפורסם, אף־על־פי שידעתי, שפרישמאן אינו מצטיין במוסריות קפדנית בכמה דברים.

ולאחר זמן מועט פירסם פרץ פיליטון ב"הצופה" ובו כתב בקירוב: “שלשה מיני דוקטורים יש בעולם: ד”ר לרפואה, ד"ר לפילוסופיה וד"ר פרישמאן".

וכשנכנס פרץ לביתנו לאחר שנדפס פיליטון זה אמרתי לו, שלא טוב עשה: אין להשתמש בחייו הפרטיים של הסופר לצרכיו של פולמוס ספרותי.

פרץ לא הסכים לדעתי, ושעה ארוכה השתדל להוכיח לי, שמכיון שאני מודה, שהסופר ויצירותיו דבר אחד הם, כמו שביררתי במאמרי “השתלמות מוסרית והכרה שכלית”¹⁹, הרי שחובה מוטלת על הסופרים, מורי־העם ומדריכיו, להתאים את החיים הפרטיים שלהם אל מה שהם מטיפים לעם. וסופר, שאינו נוהג כך, חובה מוסרית היא להוקיע נגד השמש את מעשיו הפרטיים המכוערים.

הסכמתי לרעיון בכללו, אך לא הסכמתי, שהספרות חייבת לטפל בפרטים אישיים כנוסחתו של כרטיס־ביקור שעל הדלת. ולסוף הוספתי:

– פרישמאן לא יסלח לאדוני את ההלצה שבפיליטון. הוא ינקום ממנו את נקמתו!

וכך היה לאחר זמן מועט.

אנו עומדים בשנת 1903. בפסח של אותה שנה פרץ הפוגרום בקישינוב. היהדות נזדעזעה כולה. ונזדעזע, קודם כל, המצפון של העם – המשורר ביאליק. הוא כתב לאחר זמן קצר את השיר המזעזע “על השחיטה” ושלח אותו אלי להדפיסו ב"השלח" (ביאליק עדיין לא עבר אז לווארשה וישב באודיסה).

קראתי את השיר – ועשה עלי רושם עצום. אלא שחשבתי, שהצנזורה הצאריסטית לא תתן להדפיסו ב"השלח".

וכשקיבלתי עלי את עריכת “השלח” התניתי עם אליעזר קאפלאן מ"אחיאסף", שהמשא־והמתן עם הצנזור יתנהל על־ידו. קאפלאן ניסה לדבר עם הצנזור הווארשאי הנזכר, נחמיה זק"ש – והלה פחד אפילו לקרוא את השיר – ולהתיר אותו לדפוס גם לא עלה על דעתו. אז החליט קאפלאן לפנות אל הצנזור הפטרבורגי, המומר לאנדאו, שהיה עליון על כל שאר הצנזורים העבריים וכמוּמר היה “נאמן” על הממשלה יותר מהם. קאפלאן שלח לו את השיר בצירוף 25 רובלים וביקש להתירו לדפוס. אני הייתי מסוּפק, שיוּתר שיר חריף כזה, ועל־כן העתקתי אותו בכמה העתקות והראיתי אותן לסופרים שונים, וביניהם גם לפרישמאן ופרץ.

כבר סיפרתי, שפרץ הגיד לי הוא עצמו, שהוא נוטה לעשות “כמתכונתו” של כל דבר מקורי, שקרא בספרות. וחוץ מזה, מכיון שאף פרץ לא האמין כמותי, שיוּתר שירוֹ של ביאליק לדפוס, התחכם – כך הגיד לי – וכתב בפיליטון אחד ב"הצופה" בשם “משוט בארץ”²⁰, שכאילו נמצאה באוקספורד “המנגינה הי”א" ל"מנגינות־ישראל", ו"היא כתובה בעצם ידו של ביירון ממש" – ופרץ מפרסם כביכול את “מנגינת־היהודים – אל טיטוס” של ביירון, שבאמת אינה אלא חיקוי אל השיר “על השחיטה” של ביאליק, שאז עדיין לא נתפרסם בדפוס. רק לאחר חדשיים החליט הצנזור לאנדאו להתיר אותו לדפוס תחת השם “שמים, בקשו רחמים עלי” (הוא החרוז הראשון של השיר) במקום “על השחיטה” ובחילופו של ביטוי חריף אחד (“הָנֵף גרזן” במקום “דמי מוּתר”)²¹.

ראה פרישמאן את החיקוי לשירו של ביאליק, שפירסם פרץ – וכאן מצא בעל־חוב מקום לגבוֹת את חובו.

בווארשה היה בן־אביגדור, בעל “ספרי־אגורה” והוצאת “תושיה”, מוציא גם שבועון באשכנזית־יהודית בשם “יידישע פאָלקס־צייטונג”. העורך היה אברהם מרדכי ספֶּקטור, המספר האשכנזי־היהודי; אבל הסופר, שכל כבוד־השבועון נשען עליו, היה דוד פרישמאן. ותנאי הותנה בין פרישמאן ובין בן־אביגדור וספֶּקטור, שכל מה שפרישמאן יתן לעתון, חייבים הם לפרסם בלא זכות־דחיה וזכות־שינוי. ופרישמאן היה נותן בעתון זה מדי שבוע בשבוע מאמר פובליציסטי־פיליטוני נאה, שבו היה דן על כָּל ועל כּל.

והנה אני שומע, שפרישמאן השתמש בחיקוי של פרץ כדי לשפוך על פרץ קיתון של שופכים ולהוכיח, שאמנם צדק הוא, פרישמאן, שקרא לפרץ בקשר ל"העוגב" בשם “גנב ספרותי” ו"פלאגיאטור".

הצטערתי על חילול־כבודו של פרץ, שהפעם, ודאי, עשה מה שעשה רק בכוונה טובה – להציל שיר־מחאה נגד הפרעות מציפרניו של הצנזור הצאריסטי. אבל אמרתי לעצמי: מידה כנגד מידה! פרץ עלב את פרישמאן ופרישמאן התנקם בו. שניהם כאחד טובים.

ואולם אירע דבר, שזיעזע את כל לבי.

באותו קיץ, תרס"ג (1903), ישבנו בקייטנה בכפר רוּדֵה־גוּזוֹבְסְקַה הסמוך לווארשה. ושם ישבו כקייטנים גם פרץ ואשתו. פרץ היה עובד בקהילה היהודית שבווארשה, כידוע, והיה בא אחר הצהרים ממשרד־הקהילה לקייטנה כדי לנוח שם, ולמחר היה חוזר לעבודתו. בשעות אלו שלאחר הצהרים היינו נפגשים בביתו או בביתנו והיינו הולכים לטייל ביער־הארנים הנחמד שעל־יד הכפר, משוחחים ומתווכחים, מחליפים דעות ושמועות ומתכנים תכניות ספרותיות שונות, שרובן לא נתגשמו.

והנה פעם, בשעת טיול־ביער, שוחחנו על נושא “ישן־נושן וחדש תמיד” – על הנוער והזיקנה. ופתאום אומר לי פרץ:

– אתה חושב, שאתה הצעיר ואני הזקן. לא נכון הדבר. הבה נתחרה בריצה!

פרץ היה אז בן 52 ואני – בן 29; הוא היה גוץ ושמן ואני ארוך ורזה כמקל. וצחקתי בלבי על הצעה משונה זו. אבל פרץ עמד על הצעתו; והתחלנו רצים בתוך היער. מובן, שהוא נשאר מאחורי. ופתאום אני שומע במרחק־מה ממני אדם נושם בחזקה. הפניתי את פני – והנה עמד פרץ במרוצתו, פניו אדומים כדם, כולו שטוּף־זעה ונשימתו כבֵדה מאד, כנשימתו של חולה־קַצֶרֶת. עמדתי מיד. ראיתי, שכאן נעשה משגה חמוּר מצדוֹ של פרץ ושאסור היה לו, בגילו ובקוֹמְפְּלֶקציה הגופנית שלו, להתחרוֹת עם צעיר רזה שכמותי.

הוא ישב עיף וּמזיע על ספסל שביער ואני על־ידו. לא הוספנו לדבר והוא נפטר ממני בשלום והלך לביתו לנוח.

למחר בשש בבוקר השכם דופקים על דלת־חדרנו. בשעה מוקדמת כזו נהגו ברוסיה לבוא רק לשם חיפוש של הבַּלֶשת. ירדתי ממיטתי מלא פחד – והנה לקראתי גברת פרץ. אשה אֶלֶגאנטית ומשכלת זו, שעוד כשמלאו לה שמונים שנה היתה מהדרת ומתהדרת בתלבשתה, עכשיו היתה לבושה איזו שמלת־בית ישנה ועטופה מטפחת פשוטה. ובלא לומר שלום אמרה בקול־זעקה:

– קומו! פרץ הולך למות!

קל לשער מה שנעשה עם הגברת קלוזנר ועמי. התלבשנו איך שהוא ורצנו אל ביתו של פרץ. והנה לפנינו מחזה נורא כזה: פרץ שוכב על מיטתו במכאובים קשים, פניו הוורוּדים תמיד הם בעלי צבע שחור כשחור־האדמה, ידיו ורגליו מכווצות וכמעט מעוקמות מגודל־הכאב ועל פניו המעוותים נסתמן צער, שאין ביכלתו של אדם להביעו בדברים… הריצה ביער של אתמול הזיקה לו מאד מפני שהיה בעל לב חלש, כרוב השמֵנים־הגוצים.

הרגשתי בי איזו אשמה. הן אמנם, לא אני הצעתי לפניו לרוץ אלא הוא הציע כך לפנַי. אף־על־פי־כן גרמתי למצב הנורא שלא מדעתי. סוף־סוף לא הייתי צריך להסכים להצעתו ולדעת מראש, שריצה כזו מסוכנת היא לו.

כל היום עבר על שנינו, על הגברת קלוזנר ועלי, בריצה לדעת, מה שלומו של פרץ. בצהרים הוטב לו קצת והרופא המקומי דרש, שיחזור פרץ לדירתו בווארשה. נסענו ללוותו. ובתחנת־ווארשה פגשנו – בפרישמאן. הוא הסתכל בתמהון בפרץ החוֹלה וּבָנוּ. בֵּארתי לו, שפרץ קיבל התקפת־לב מסוכנת, והלואי שלא יקרה אסון. פרישמאן ניענע בראשו בצער – ונסע לדרכו.

וכשבאנו לווארשה עם פרץ נזכרתי בדבר הפיליטון הגס של פרישמאן נגד פרץ. מיד שכרתי עגלה ונסעתי אל בית־המערכת של “יידישע־פאָלקס־צייטונג”. מצאתי שם את בן־אביגדור, את א. מ. ספּקטור ואת העובד במערכת ישראל שאף, שכתב סיפורי־ילדים נאים. סיפרתי להם מה שאירע לפרץ ואמרתי, שבמצב כזה אסור להדפיס פיליטון גס של פרישמאן נגדו.

על כך השיבו לי בן־אביגדור וספּקטור כאחד:

– ודאי אסור. אלא שיש לנו חוזה עם פרישמאן לפרסם כל מה שהוא מוסר לנו לדפוס.

אבל – אמרתי בתום־לבי –: הרי פרישמאן ראה את פרץ במצב נורא, ולא יתכן, שימצא שעה נוראה זו דוקה כשרה לחישוב חשבונות של נקמה בפרץ.

– גם אנו חושבים כך, – אמר ספקטור: – אלא שנצטרך לבקש רשות מפרישמאן, שידחה את הדפסת הפיליטון שלו.

וכמובן מאליו, לא היה לי ספק כּלשהוּ, שפרישמאן ידחה את ההדפסה עד שיבריא פרץ.

לתמהוני הגדול ולהתמרמרותי העזה נדפס הפיליטון של פרישמאן בעתון “יידישע פאָלקסצייטונג” כמו שהוא – “על קרבו ועל כרעיו ועל פרשו”…

ולא עלה אף על דעתי, שפרישמאן אשם בזה. חשבתי, שספֶּקטוֹר היה מחוסר־חומר, או אף לוֹ היו חשבונות עם פרץ (ובאמת גם אותו עלב פרץ ב"הצופה"), ועל־כן פירסם את הפיליטון המגונה למרות המצב הגופני החמוּר של פרץ.

ושוב נסעתי אל המערכת ומצאתי בה את ספקטור ואת שאף. התנפלתי עליהם על פירסום־הפיליטון. והנה ספקטור נשבע בחייו והעיד על עצמו את שאף, שהוא, ספקטור, התחנן לפני פרישמאן לדחות את הדפסתו של הפיליטון – ופרישמאן לא הסכים ואמר:

– פרץ יכול לֵיהָרג, יכול להיות כפּרת־כולנו – אין זה מעניין אותי! הוא עלב אותי עלבון גס ואני צריך לנקום בו. אם לא תדפיסו את הפיליטון בגליון הבא – שוב לא אוסיף להשתתף בעתונכם.

וספקטור הוסיף:

– הרי אדוני יודע, שהעתון נשען על הפיליטונים המצוינים של פרישמאן. ומצבו החמרי של העתון לא־טוב, ואם פרישמאן יעזוב אותו לא יהא העתון יכול להתקיים.

וישראל שאף אישר את דבריו של ספּקטוֹר בדבר המשא־והמתן שלו עם פרישמאן.

לא אמרתי כלום. אך בלבי החלטתי, שלאחר מעשה כזה לא אוסיף לדבר עוד עם פרישמאן עד עולם. הוא מת בשבילי.

ואולם לסיפור מזעזע זה יש “פינאל” מצחיק.

פרץ נסע לווינה, התרפא במאריינבאד, כמדומה לי, וחזר בריא פחות או יותר. ושוב היינו נפגשים. וכבר גילה לו מישהו את כל התנהגותו המכוערת של פרישמאן.

והנה פעם אחת הלכנו, הגברת קלוזנר, אני וד"ר שמריהו לווין, שהוזמן לביתנו לסעודת־ערב, ל"קאפה בריסטול" שבווארשה. ושם מצאנו את פרץ ואשתו יושבים ושותים קהוה. נלוינו אליהם שלשתנו ושוחחנו שיחה כללית. ופתאום נכנס פרישמאן, ניגש אל פרץ – ומושיט לו את ידו. ופרץ לוחץ את ידו של פרישמאן.

רק אשת־פרץ אמרה:

– לבני־אדם שכמותו איני מושטת יד.

פרישמאן, מבויש ונבוך, עזב את השולחן.

שאלתי את פרץ:

– כיצד יכול אדוני להושיט יד לאדם, שעשה מה שעשה פרישמאן?

פרץ התפרץ בצחוק הסארדוני הרגיל שלו:

– אדם כפרישמאן – מה מידו תיקח? מי דורש מוסריות והגינוּת ממנו?

אני לא כן חשבתי. אני כיבדתי בפרישמאן את הסופר הכשרוני, שיש בו ניצוץ של זעם מוסרי, של אי־רצון ואי־מנוחה. ומפני־כן דוקה האשמתיו כל־כך ופסקתי מלהפּגש עמו ומלדבר אליו. וכך היה עד יום־מותו. מסוּפַּקְני, אם ידע, מה סיבת־הדבר. כי מעולם לא בארתי לו דבר זה. ודאי חשב, שכעסתי על עקיצותיו המכוונות נגדי במאמרים ופיליטונים שונים. לא ידע, שמעולם לא השפיעו עלי קטנות כאלו. השפיע עלי רק מעשה נורא זה, שהיה פרישמאן מוכשר לעשות לאדם, שראה אותו חולה מסוכן ושנחשב בעיני־כולנו כהולך למות. וכל זה – בשביל עלבון טיפשי בפיליטון.

ידידותי עם פרץ נמשכה עד ועידת־צֶ’רנוביץ, שבה הצביע פרץ, שהאשכנזית־היהודית היא, ודאי, לא הלשון הלאומית (בה"א הידיעה, כלומר, הלשון הלאומית היחידה) של עם־ישראל, אבל היא לשון לאומית של עם־ישראל. ראיתי בהחלטה כזו סכנה ללשון העברית ולכל הרעיון הציוני השלם, – מה שנתאמת אחר־כך כשהקומוניסטים מתוך השפעתה של היֶבסקציה הכירו באשכנזית־יהודית את הלשון הלאומית היחידה של ישראל ורדפו – ומוסיפים לרדוף – את הלשון העברית כלשון הלאומית של ישראל דוקה.

והרי פרץ ידע את האמת ונתכַּוין למרוד בה.

כבר סיפרתי פעם ב"הדואר" האמריקני היומי (משנת תרפ"ב, כמדומה לי – אין הגליון בידי), – שביום שמת חיים זֶליג סלונימסקי כשהוא זקן מופלג (בן תשעים וארבע היה במיתתו וכבר היה “עובר ובטל”) הלך פרץ ללוות את החכם הזקן לבית־עולמו – ואני חליתי אותו יום ולא הלכתי. פרץ חזר מן הלוויה ונכנס לבקרני.

ראיתיו עצוב ומדוכא. שאלתיו:

– כלום מצטער אדוני על פטירתו של זקן מופלג זה, שדעתו לא היתה שפויה עוד?

– שטות! – אמר פרץ וניענע בידו לאות־ביטול –: מי זה יצטער על כך? – על אחרת אני מצטער: הייתי בבית־הקברות והתהלכתי בין המצבות. וראה זה מצאתי: שמונים למאה מן המצבות חרותות בעברית בלבד, 15 אחוז – בעברית וגרמנית או בעברית ופולנית, ועוד 5 אחוזים בפולנית בלבד או בגרמנית בלבד. ואולם באידיש לא מצאתי אף מצבה אחת בכל בית־הקברות הגדול (הדבר היה בשנת 1904 – אחר־כך נשתנה המצב). ודאי, יש הפרזות בשבחים, שמשבחים את המתים בכתב שעל־גבי הקבר; אבל סוף־סוף בני־אדם הם בבית־הקברות, לנוכח המוות, רצינים יותר ואמיתיים יותר מבַּחיים הרגילים. ואם לא נמצא יהודי, שיחרות את הכתב על גבי הקבר של אביו או אמו באידיש, אות הוא, שאידיש לא נחשבה בעיני־היהודי ללשון בכלל, וללשון לאומית על אחת כמה וכמה.

והאיש, שאמר את הדברים הנכונים הללו, יכול היה לאחר שנים מועטות להצביע בעד הכרתה של האשכנזית־היהודית כלשון לאומית של עם־ישראל! – דבר זה לא יכולתי לסלוח לו. וכשעברנו לחוץ־לארץ דרך ווארשה זמן ידוע אחר ועידת־צ’רנוביץ נכנסה רק גברת קלוזנר לביתו של פרץ וקיבלה ממנו צילום נאה של דמותו בחתימת־ידו – אני לא נכנסתי אליו ולא ראיתיו עוד עד יום־מותו.

ואף־על־פי־כן מקורי ויחיד־במינו היה האיש ויקר וחביב לי זכרו הנעלה. ובכל התנגדותי לכמה מדעותיו כתבתי עליו 6 מאמרים מלאי כבוד והערצה²², ודמותו המופלאה חקוקה על לוח־לבי עד היום.

 

פרק י"א    🔗

המהפכה הרוסית הראשונה. "אוצר־היהדות". הקונגרס הציוני השביעי. ימי פרייבורג ולוזאנה. "גן־עדן תחתון". ראשיתו של "ישו הנצרי". נקמת־ההיסטוריה.

אחר המפלה הגדולה של רוסיה הצאריסטית במלחמת רוסיה־יאפאן התחוללה “תנועת־השחרור הרוסית” הראשונה בתחילת שנת תרס"ה, ובכן עוד בסוף שנת 1904. עדיין הייתי אז בווארשה ועבדתי הרבה לשם סידור ה"חוברת לדוגמה" של “אוצר־היהדות”, שיצאה רק לאחר כשנתיים²³. בה באו לא רק מאמריהם של אחד־העם וניימארק ומאמרי שלי על מהותו, תכניתו ועיקריו של “אוצר־היהדות”, אלא גם 4 דוגמאות של מאמרים בשביל “אוצר־היהדות”: “עיקרים” של ניימארק, “פרושים” של אֶלבוגן, “עמוס” של צ"פ חיות ומאמרי המפורט “ספרים חיצונים” – העבודה המדעית המפורטת הראשונה בעברית על נושא זה. את כל המאמרים הללו ערכתי, ובמאמרו של חיות אף הוספתי 4 פרקים שלמים (ג’–ו') ואף הוספתי בו ביבליוגראפיה מפורטת. מפני המהומות והשביתות, שקמו ברוסיה בשנות 1904–1906, לא יצאה התכנית היחידה־במינה של “אוצר־היהדות” לפועל. ואף הורע אז מצבה של הספרות העברית בכלל.

כי על־ידי התגברותה של תנועת־השחרור הרוסית הכללית רבו וחזקו גם המפלגות השמאליות בין יהודי־רוסיה. והמפלגות הללו היו או סוציאליסטיות טהורות, מתנגדות לציוניות ניגוד מוחלט ושונאות לא רק את ארץ־ישראל ואת הלשון העברית אלא גם כל שאיפה לאומית־מדינית עברית, כ"הבונד", שביסס את כל הלאומיות הישראלית על אוטונומיה אישית ליהודים בגולה ועל הדיאלקט הגרמני־היהודי, או מפלגות חצי־סוציאליסטיות וחצי־ציוניות או חצי־סוציאליסטיות וחצי־טריטוריאליסטיות כ"ציוניים הסוציאליסטים" (ס.ס. – “סיוניסטים־סוציאליסטים”), כ"פועלי־ציון" שמאל וכ"הסיימיים" (שהעמידו את קיום־היהדות בגולה על כעין פארלמנט – “סיים” – יהודי מיוחד). חלק מהם הכיר בצורך במדינה יהודית מיוחדת לשם האפשרות המהירה יותר של פּרוֹלטאריזאציה, שאינה אפשרית כל עוד שהיהודים אינם אומה נורמאלית במובן הכלכלי – וזה אפשר רק בארץ מיוחדת, אבל לא בציון דוקה; וחלק מהם היה גם בעד ציון, מפני שרק בה אפשרית פרולטאריזאציה זו, אבל ראה ב"לשון העממית" – האשכנזית־היהודית – לשון לאומית של ישראל, ואת העברית סבל בצדה, או אף לא סבל כלל. הצד־השוה שבכל המפלגות הללו היה – יחס של זילזול וביטול לדת־ישראל ולכל דבר קשור במסורת ובהיסטוריה הישראליות, כי על־כן חבריהן “מהפכנים” הם ובאו להפוך משורש את כל ההיסטורי, המסור והמקובל. בקיצור: התחילה בין הנוער דהיסטוריזאציה, – כמו שקראתי לה במאמרי “הסכנה הקרובה”²⁴ – שהלכה ונתקרבה לדֶנאציונאליזאציה והביאה בסופה לידי העובדה המשונה, שרוסיה הסובייטית הכירה כלשון לאומית לישראל בז’ארגון הגרמני ורדפה – ומוסיפה לרדוף או, על כל פנים, לדחות – את הלשון העברית, את דת־ישראל ואת הרעיון הציוני – כל מה שהוא היסוד והבסיס ההיסטוריים של היהדות.

ובמצב־רוחוֹת כזה אין לתמוה, שבא שיתוק גמור לספרות ולעתונות העבריות. בשנת 1904 נתקשר “השלח” ב"הצופה" הווארשאי בחוזה מיוחד, שעל־פיו ניתן “השלח” לחותמי־"הצופה" כפרס במחיר מועט; ומיד הגיע מספר־החותמים של “השלח” לשמונת־אלפים, – מה שלא היה לשום ירחון עברי מעולם ואין עד היום. ואולם בימי המהומות והשביתות הופסקו גם “הצופה” וגם “השלח” ביחד עם כל שאר העתונים העבריים. לא היה לי עוד מה לעשות בווארשה – וחזרנו לאודיסה.

למעלה הזכרתי, שהייתי פעיל מאד באירגון של “ציוני־ציון” (אף שם זה הוא שלי) וכתבתי את כל הכרוזים ואת כל המאמרים החתומים בשם “ציוני־ציון”. בחורף 1905 השתתפתי בועידת־ווילנה, שאירגנה את המלחמה באוּגאנדיוּת בראשותו של אוסישקין. ולפיכך טבעי היה הדבר, שאשתתף בכנסית־פרייבורג, שקדמה לקונגרס הציוני השביעי בבאזל, – זה הקונגרס הראשון אחר פטירתו של הרצל, שצריך היה להציל את הציוניות מן הסכנה של האוגאנדיוּת והטריטוריטוריאליוּת. גם הגברת קלוזנר היתה ציר בכנסיה זו ובקונגרס זה. המלחמה היתה קשה. צריך היה להילחם באישיוֹת כזנגוויל, כהילל צייטלין וכד"ר נחמן סירקין. הייתי, כמו ברוב־הקונגרסים, חבר של “הועדה המתמדת” של הקונגרס וּזכוּרני, שישבנו בה ודנוּ על האפשרויות להיפטר מן הטריטוריאליסטים. הדיון נמשך 14 שעות רצופות בלא הפסקה, בלא סעודת־צהרים וסעודת־ערב, והגברת קלוזנר היתה מכנסת לי מזמן לזמן מאחורי הדלת רק פרוסת־לחם בחמאה. ואחד מחבריה הנלהבים של “ועדה מתמדת” זו ושל השלמים שבין “ציוני־ציון” ובין המתנגדים הקיצונים לאוגאנדיסטים ולטריטוריאליסטים בקונגרס זה היה – ד"ר י. ל. מאגנס! – ומי פילל ומי מילל אז, שהוא יהא נעשה פעם אחד מן המינימאליסטים בציוניות! – אפשר, מפני שאני זוכר אותו כציוני שלם כל־כך קשה לי עד היום לראותו כאנטי־ציוני כמו שרואים אותו שאר הציוניים המדיניים הקרובים לי בהשקפותיהם (עד כמה שאינם כופרים בחשיבותו של הצד הרוחני שבציוניות).

הקונגרס השביעי נגמר בניצחון של “ציוני־ציון”. את המלחמה הקשה ניהלו אוסישקין וחבריו, אך לניצחון סייע בעיקר – נורדאו, שאף מתחילה לא היה לבו שלם עם הצעת־אוגאנדה והֵגֵן עליה רק על־פי בקשתו של הרצל. הרצל מת – ונורדאו חזר לציוניות הטבעית, הארצישראלית. הלב רק כאב על שבקונגרס השביעי הגיעו הדברים עד לידי הקרע הטריטוריאליסטי ואיבדנו אישיוֹת כזנגוויל וכהילל צייטלין.

אני נלחמתי קשה בימי־הקונגרס ולפניו – עד שחליתי. ואז החלטנו לשאול בעצתו של פרופיסור־לרפואה מפורסם, בּיימלר שמו, בפרייבורג (בברייזגאו), לא רחוק מבאזל. זה היה רופא בעל־אינטואיציה ורחוק מחמדת־ממוֹן. בלא שהגדתי לו הכיר בי, שהייתי ציר לקונגרס בבאזל, ולאחר שתי בדיקות מצא, שמחלתי היא העַיְפוּת. ולפיכך סידר לי “דיאֶטה” ויעץ לי לשבת בכפר גו’נטֶרסטאל על־יד פרייבורג. זה היה מקום נהדר. מסביב – יער־ארנים, שהתרומם על מדרונו של הר תלול ומרהיב־עין. מזמן לזמן היו יורדות מן ההר־היער צְבִיוֹת צעירוֹת, קלוֹת־מרוּץ וּבעלוֹת עיני־איילה תמימוֹת ונפחדות, היו קרֵבוֹת אל הכפר, כמעט ניגשות אל חדרנו – ובורחות בבהלה למראה פני־אדם. שם, בכפר נחמד זה, בילינו שני חדשים (סוף הקיץ, 1905). סוף־הקיץ היה גשום, והגשמים פעלו עלי פעולה לא־טובה. באתי אל רופאי, הפרופיסור ביימלר, ושאלתי:

– אפשר, כדאי לי להעתיק דירתי למקום אחר?

לתמהוני השיב הפרופיסור:

– לא. מכיר אני את טבעם של המלומדים והסופרים שכמותו: מוטב שיסבול מן הרטיבות ולא יסבול מהעתקת־דירתו, שתוציא אותו ממסלולו.

נדהמתי לראות, כמה הכיר אדם זר זה, שלא קרא שורה משֶׁלי וראה אותי רק פעמיים, את עצם־טבעי.

בתחילת־הסתיו של אותה שנה (תשרי תרס"ו – אוקטובר 1905) עברנו ללוזאנה, שהרי לא היה לנו מה לעשות ברוסיה: “השלח” פסק אז ושום עתונים עבריים לא יצאו כסדרם מחמת המהומות והשביתות ברוסיה. בחרנו בלוזאנה, בשווייץ הצרפתית, מפני שבאיזו הרגשה סתומה הרגשתי, שלא טוב הדבר, שקיבלתי את כל תורתי באוניברסיטה גרמנית. זוהי חַדְצְדָדיוּת וחַדְגוֹניוּת. יש להוסיף על דרכי־העיון הגרמניות דרכים אחרות, שונות מאלו – את דרכי־העיון של הצרפתים. מפני פאריז פחדתי: זכרתי, שלא היתה לי אפשרות להתמכר ללימודים בברלין, מפני שעיר גדולה מפזרת את הדעת וּמאַבדת את הזמן ואת הכוחות. ללמוד ולכתוב אפשר בעיר קטנה דוקה, כהיידלברג. ואם יש לבחור באוניברסיטה צרפתית של עיר לא־גדולה, הרי טוב לבחור באוניברסיטה של אחת מעריה של שווייץ הצרפתית – בזֶ’נֶווה או בלוזאנה. ובחרתי בלוזאנה מפני שלשם העתיק דירתו מהיידלברג שאול טשרניחובסקי. דבר זה משך אותי לשם, כמו שמשך אותו מה שלמדתי אני בהיידלברג.

ישבנו בלוזאנה שנה ורבע (מתשרי תרס"ו עד טבת תרס"ז, סוף 1905 וכל 1906). שמעתי שם שיעורים בפילוסופיה וספרות, התעניינתי בתנועות־החירות של עמים שונים, שלוחמיהן נתרכזו בז’נבה הקרובה, קראתי את מבחר־ספריהם של הסוציאליסטים והאנארכיסטים, ביקרתי אסיפות והרצאות של כל מיני מפלגות קיצוניות ושמעתי וויכוחים של פלֵיכאנוב ולֶנין, של חסידי־טולסטוי ושל חסידי־קראפוטקין. שם גם קראתי את כל כתביו הפובליציסטיים־הפילוסופיים של טולסטוי, שהיו אסורים ברוסיה. חוֹשֵבְני, שימי־לוזאנה נתנו להתפתחותי ולהשכלתי לא־מעט. מובן מאליו, שהשתלמתי כאן בלשון ובספרות הצרפתיות. רק חסר אני את הכשרון לדבר בלשונות, שאני קורא בהן בקלות, ועד היום קשה לי לדבר צרפתית, אנגלית ואיטלקית, שאני קורא בהן כמו בעברית, רוסית וגרמנית השגורות על־פי.

מלוזאנה הייתי בא לשם הרצאות לברן ולז’נווה. להרצאה אחת זכיתי לנסוע ולהשתתף בה ביחד עם מנדלי ועם בן־עמי. זוהי אותה הרצאה, שבדרך אליה אמר מנדלי לבן־עמי, שנתפעל מן ה"בריכה" של ביאליק ולא נתפעל מן “כחום היום” של טשרניחובסקי:

– הרגע־נא! – אף בגן־עדן זה מתהלך אלהים לרוח־היום!

וכבר סיפרתי דבר זה בזכרונותי על מנדלי²⁵.

קראתי אז הרצאה ברוסית על מנדלי בנוכחותו, ואחר־כך קם מנדלי וקרא קטע גדול מתוך כתביו באשכנזית־יהודית. זוהי היתה קריאה של שחקן מלידה. כל תנועה, כל עֲוָיָה, כל חידוד והלצה עוררו צחוק הוֹמֶרי בין מאות הסטודנטים והסטודנטיות, שנתאספו באולם גדול. לסוף גדל הצחוק כל־כך, עד שמנדלי מוכרח היה להפסיק את קריאתו באמצע, לקול מחיאות־כפיים סוערות ובלתי־פוסקות.

אבל כשם שלא אשכח נשף זה של עונג גדול כך לא אשכח עוד נשף אחד של צער עמוק.

הימים היו ימי־עליה לסוציאליסמוס הרוסי וימי־ירידה לציוניות. בברן היו ציוניים הרבה, אבל כפלי־כפליים היו שם הסוציאליסטים מישראל, שכל אחד מהם היה שמאלי מחברוֹ – “שמאלי מן השכל הישר”, היינו אומרים אז – והיה שוטם ומבזה את הציוניות. כדי לתקן את המצב ולרכוש נפשות לרעיוננו הלאומי הוחלט לסדר “נשף של וויכוח” (soirée contradictoire) בין ציוניים ובין סוציאליסטים. בברן למד אז ד"ר מוסינזון. הזמינו מז’נווה את ד"ר דניאל פאסמאניק ומלוזאנה – אותי. שלשתנו היינו צריכים להרצות על דרכי־הציוניות בזמן הזה – לאחר הרצל. כשגמרנו את הרצאותינו התחילו הוויכוחים. הם נמשכו שלשה לילות רצופים משעה 8 בערב עד 2 בלילה. קיתונות של שופכים ניתכו עלינו מפי בונדאים, סוציאליסטים־רבולוציוֹנרים וסוציאל־דמוקראטים מזרע־אברהם. ההתקפה הקשה ביותר באה מצדו של אנ־סקי (רפופורט), בעל “הדיבוק”, שאחר־כך נתקרב לציוניות. האשימו אותנו ברֶאקציוניות, ב"הליכה של הרצל אל התליין פּלֶווי", ועוד. הייתי האחרון בין הנואמים. הוכחתי, שמנקודת־מבטם של אנ־סקי וחבריו דוקה היה הרצל מחויב ללכת אל פלווי, שהרי לדעתם לא העם הרוסי אשם בפוגרום הקישינובי אלא הממשלה הצאריסטית, שפלווי עמד בראשה, – ובכן כלום לא היה צריך הרצל לילך אל פלווי כדי למנוע תשפוכת־דמים נוראה? – ואת תשובתי סיימתי בדברים הקשים הללו:

– היו פוגרומים איומים ברוסיה; אך הפוגרום, שסידרו מתנגדינו כאן בשלשת הלילות הללו, אינו נופל מהם מן הצד המוסרי.

חשבתי, שהמתנגדים ידרסוני, יטרפוני ויקרעוני כדג. ולתמהוני נשתתקו כולם. וד"ר פאסמאניק עלה על הבמה קודם שירדתי מעליה ונשק לי מרוב־התפעלות.

מצבנו החמרי בלוזאנה היה רע בתכלית־הרוע. “השלח” פסק זה כבר, “המליץ”, “הצפירה” ו"הזמן" פסקו גם הם זה אחר זה (“המליץ” קדם לכולם), ובעתונים אשכנזיים־יהודיים לא רציתי להשתתף אחר ועידת־צ’רנוביץ (קודם־לכן כתבתי מאמרים ב"דער יוד" וב"יידישע פאָלקסביבליאטהעק" של פרץ, ואפילו מחברת הוצאתי על “דון יוסף נשיא”, בּרדיצ’ב תרנ"ט) בעד כל הון. באין ברירה כתבתי אז מאמרים גדולים ברוסית (הלשון הרוסית לא טענה, שהיא לשון לאומית לישראל, ולא התאמרה לבוא במקום העברית): על ר' אייזיק הירש ווייס בירחון Восход ועל “מגילת האש” של ביאליק – בירחון Еврейская жизнь, ואת שניהם כתבתי אחר־כך עברית מחדש²⁶.

עם מנדלי ואשתו בלוזאנה בשנת 1906

כתבתי אז גם מאמרים אחדים בגרמנית, בעתון Die Welt ובאיטלקית – בירחון Rivista Israelitica. מובן, שלא יכולנו להתפרנס משכר־סופרים דל בעד מאמרים אלה. קצת כסף שלח לנו אז ר' אריה ווירניק, חותני אבי־אשתי; אבל אף כסף זה לא הספיק. ובפרט שמחמת המהומות והשביתות ברוסיה לא בא הכסף אף פעם בזמנו. אבל אז ראיתי את כל גודל־נפשה ועדינות־רוחה של ציפורה היקרה שלי. אף פעם לא התאוננה על מצבנו החמרי הקשה, על המחסור והדחקות. תמיד היתה עליזה ושמֵחָה ושׁרה כציפור־רננים. וכשנודע מצבנו לעשיר המופלג והנדבן שרירא, שישב אז בלוזאנה, והוגד לו, שלָוינו כסף מסטודנטית עניה, והוא הציע לפנינו מִלְוֶה משֶלו, דחינו שנינו את הצעתו בארבע ידים. הוא נעלב ושאל:

– במה אני גרוע מן הסטודנטית? –

ועל זה השיבונו:

– מן הסטודנטית לָוינוּ היום ומחר תִלְוה היא מאתנוּ; אבל אדם עשיר כאדוני הרי לא ילוה מאתנו לעולם – ובכן מוטב, שלא נלוה גם אנו ממנו.

תשובה זו מצאה חן בעיניו. ונעשה ידידנו הטוב.

הגב' קלוזנר צימצמה את צרכינו עד קצה־גבול־האפשרות והקלה מעלי את משא־המחסור. ועל־ידי־כך נתנה לי יכולת לעבוד את עבודת המדע והספרות. ולעולם לא אשכח לה “חסד־נעורים” זה. הרי באה מבית עשיר ולא ידעה מחסור מיָמיה. ואולם נפשה העדינה לא ביקשה מותרות והסתפקה במועט שבמועט – ובלבד שלא אמכור את נשמתי, את מצפוני בכסף או ב"שוה־כסף"…

את הקיץ, שנת 1906, בילינו בכפר סמוך ללוזאנה בשם Penet-le-Jorat. זה היה “גן־עדן תחתון” קטן. הכפר כאילו מוסתר בתוך יער הררי, שבו גדֵלים אלונים חסונים, ארנים צעירים וּתְרָזוֹת תמירות. והיער מלא כל מיני גרגירים: אוכמניות ודמדמניות וּפטל. שכרנו בביתו של איכר קומה שלמה של chalet שווייצי טפוסי ועברנו לדור בה ביחד עם אחות־אשתי, עם הסטודֶנטית שייקוויץ', שהיתה אחר־כך אשתו של השופט וואלירו, שעשה לו שם באומץ־לבו במשפט בדבר רצח־ארלוזורוב, עם הסטודנטית בראגינסקה (עכשיו רופאה בתל־אביב), עם הסטודנטית היפהפיה בולֶסלאבה סטאווסקה, בתו של דוב סטאווסקי, מטוֹבי חברי “אחיאסף”, ועם סטודנט אחד. מכיון שנהגנו בכשרות והשחיטה אסורה בשווייץ היינו מקבלים בדואר בשר כשר מלוזאנה והגברת קלוזנר היתה מבשלת לשנינו לבדנו, בעוד ששאר ה"קייטנים" שלנו היו סמוכים על שולחנו של בעל־הבית השווייצי. אבל לאחר סעודת־הצהרים היינו מתכנסים כולנו ביחד. הגברת קלוזנר, אחותה, או אחת מן הסטודנטיות, לפי התור, היתה מכינה טֵה ופודינג, וסטודנטית אחרת, גם־כן לפי התור, היתה הולכת היערה, מלקטת ומביאה כד שלם של פטל (דרך־אגב: מלה זו הכנסתי אני לתוך השימוש בעברית), ובשיחה עליזה מלוּוה חידודים על חשבון־הנאספים, ובעיקר – על חשבון־הנאספות, היינו שותים טה ואוכלים פודינג – ונהנים מן החיים הצעירים בתוך הטבע הנהדר. ומה בכך אם פעם בא אלינו אל הקייטנה העשיר שרירא הנזכר והגברת קלוזנר כיבדה אותו בסעודת־צהרים – והיא לא יכלה להשתתף בסעודה מפני שהיו לנו רק שתי כפות בשביל המרק ולא שלש? – הוא לא ידע “סוד” זה והיה מרוצה מאד, ולא עוד, אלא שגם קינא בנו ואמר: “כלום אם אני עשיר אני אוכל שתי סעודות־צהרים במקום אחת?”.

אכן, היו אלה ימים טובים למרות המחסור והדחקות החמריים. ועל־כן הירביתי אז לכתוב ולעבוד לטובת הלשון והתרבות העבריות. אז פירסמתי ב"המעורר" של ברֶנר את המאמר הקטן בשם “המחנה הנשאר”, שהיה כעין פרוקלאמאציה עברית ועודד את המיואשים במחנה הציוני־העברי בימים הקשים ביותר לתנועת־התחיה. אז עבדתי הרבה, ביחד עם ד"ר יעקב כהן וד"ר ש. פרלמאן, שלמדו אז בבֶרן, בהסתדרות “עבריה”, שאפשר לומר, ש"הצילה את המצב" של הלשון העברית בימים ההם והפיצה את הדיבור העברי גם בגולה. אז כתבתי את מחברותי “עם הזרם” (ווארשה תרס"ז), “הזרמים החדשים של הספרות העברית הצעירה” (ניו־יורק תרס"ז), שניתרגמה רומינית על־ידי ד"ר יעקב נאכט, “מה לעשות?” (קראקוב תרס"ז), ובזמן מאוחר מזה – את “הדיבור העברי” (אודיסה תרס"ט). וכשחזרתי לרוסיה, כמו שאספר להלן, יסדתי שם אגודות של “עבריה” עם מרכז באודיסה, שבראשו עמדנו הפיליטוניסטן א. ל. לווינסקי ואני. “עבריה” זו היתה המבשרת של חברת “חובבי־שפת־עבר” בפטרבורג, שהוציאה את הירחון “השפה”, שבו פירסמתי עבודה מועטת־כמות ומרובת־יגיעה בשם “טראנסקריפציה עברית” (יצאה גם כמחברת מיוחדת, פטרבורג תרע"ג), ו"עבריה" היתה גם המַקְדֶמת את חברת “תרבות”, מיסודם של זלאטופולסקי ושושנה פֶּרסיץ.

השתתפתי בקונגרס התשיעי בהאמבורג בשנת תרס"ט ובקונגרס הי"א בווינה בשנת תרע"ג (בהם השתתפה גם גברת קלוזנר) וב"ועידה לשפה ולתרבות העברית" בווינה, שנשתכחה כיום ובשעתה עשתה רושם ועוררה תנועה להפצתו של הדיבור העברי בגולה. הייתי סגן־יושב־ראש בסניף של “חובבי שפת עבר” באודיסה, שאוסישקין היה היושב־ראש שלו, סניף, שאף הוא פעל הרבה להפצתו של הדיבור העברי, ולא באודיסה בלבד. אלא שסניף זה גרם גם למחלוקת בין ביאליק ובין אוסישקין בדבר בחירתו של מנדלי ל"חבר נכבד" של הסניף: אוסישקין התנגד לכך מפני שמנדלי הירבה לכתוב אשכנזית־יהודית והיה מלגלג על הדיבור העברי בכתב (“בימי הרעש”) ובעל־פה ומפני שמנדלי התייחס בריתְּיוֹן אל בנו המומר, שחזר ליהדות רק לאחר פטירת־אביו. הדברים הגיעו לידי כך, שביאליק קרא לאוסישקין באסיפה פומבית של הסניף “קוֹמֶדיאנט” ואוסישקין חלה מזה, אלא שאחר־כך ביקש ביאליק סליחה מאוסישקין והם השלימו ביניהם. ולא הזכרתי את הדבר המעציב אלא מפני שאף הוא היה הגרם לקרע, שבא אחר־כך ביני ובין ביאליק: ביאליק חשב, שאני גרמתי ליחסו השלילי של אוסישקין למנדלי, מה שהיתה טעות גמורה: אני הייתי בעד בחירתו של מנדלי לחבר נכבד של הסניף מפני שטענתי, שפעולתו של מנדלי בעברית מכפרת על יחסו החיובי לאשכנזית־יהודית; ויחסו לבנו המומר אינו עניין לאגודת “חובבי־שפת־עבר”; אלא שלא הייתי מוכן להתקוטט באוסישקין בשביל עניין זה: הבינותי את נימוקיו אף אם לא הסכמתי להם.

על כל פנים, הרבה טרחתי להפצתו של הדיבור העברי בגולה והרבה נלחמתי באידישיסטים ובחצי־אידישיסטים, שעברית היתה להם גם לשון לאומית בצדה של האשכנזית־יהודית. חלילה לי להפחית מחשיבותה הגדולה של פעולתם העצומה של אליעזר בן־יהודה וחבריו לתחית־הלשון בדיבור בארץ־ישראל; אך אילמלא המדברים עברית בגולה מי יודע, אם היתה פעולתם זו מוכתרת בהצלחה כיום הזה: אילמלא כך היתה חסרה בסיס מוצק בתוך המוני הראשונים. מה שעשו הם בארץ עשינו אנו בחוץ־לארץ, ומהם ומאתנו נסתייעו הדיבור העברי החי והספרות העברית המחודשת.

בלוזאנה כתבתי את המאמר המפורט: “ארץ־ישראל בתנועות־המהפכה הישראליות”, שנדפס תחילה ב"העומר" של ש. בן־ציון ודוד ילין (יפו תרס"ז), ואחר־כך – בספרי “כשאומה נלחמת על חירותה”²⁷ מאמר, שאני מחשיב אותו הרבה. אבל חשוב מזה הוא – ששם התחלתי לכתוב את “ישו הנצרי”.

המחשבה לכתוב ספר כזה עלתה על דעתי עוד בשנת 1897, כשאַך באתי להיידלברג והתחלתי עוסק בתולדותיו של בית שני וברעיון המשיחי בישראל, כאמור למעלה. קוּנוֹ פישר בשיעוריו על “פילוסופיה נוצרית”, ששמעתי מפיו בהיידלברג בחורף, שנת 1898, ושבַהם דיבר דברים קשים על היהדות הפרושית־התַּנאית והצדיק את התנגדותו של ישו אליה, עוד חיזק בלבי מחשבה זו. את ההכנות לספר כזה עשיתי במשך 10 שנים רצופות, שבהן שקדתי על כל הספרות המתייחסת אל הרעיון המשיחי. התכוננתי לחיבור חדש על ישו על־ידי הדיסֶרטאציה שלי, שעוסקת ב"רעיון המשיחי בתקופת־התַּנאים", ועל־ידי חיבורי על “הרעיון המשיחי בתקופת־הנביאים” (שנדפס תחילה ב"השלח", כרכים י"ב וט"ז, ואחר־כך בספר מיוחד, קראקוב תרס"ט). וכשישבתי בלוזאנה פנוי מעבודת “השלח” חשבתי, שבאה שעת־הכושר להתחיל בכתיבתו של הספר גופו. הישגתי בלוזאנה ובניישאטל ב"פאקולטה של התיאולוגיה החפשית (Faculté de Théologie libre), שהעומדים בראשו הכירו את הדיסרטאציה הגרמנית שלי וקֵירבו אותי מאד, את כל הספרים, שעבודתי היתה זקוקה להם. וחוץ מזה, למרות דחקי החמרי, הוצאתי הרבה כסף – אפשר, יותר ממה שהכניס לי הספר “ישו הנצרי” – על ספרים, שלא היו בבית־מדרש פרוטסטאנטי זה. הייתי הולך לחנויות של ספרים ומחטט בעגלות של ה"בּוּקיניסטים" עד שהייתי מוצא וקונה את הספרים יקרי־המציאות, שהייתי צריך להם.

ובאחד מן החיטוטים הללו פגשתי את היאפאני, ששתיתי עמו טה דומה לבירה בחדרה של הסטודנטית השוויידית פַאוּאֶס בהיידלברג, כמו שסיפרתי למעלה, והוא הודיעני, שמלחמת רוסיה ויאפאן, שהיתה תחילת־מפלתה של השושלת הצאריסטית האחרונה, צוררת־היהודים, לא היתה פורצת אילמלא הפוגרום בקישינוב: פוגרום זה שימש ראיה למיניסטר־המלחמה היאפאני, שהכל רקוב ברוסיה וכל מי שיתקיף אותה עכשיו יצליח. הכל כמו שכתבתי בפרטוּת במאמרי “נקמת־ההיסטוריה²⁸”.

בערב־סוכות, תרס"ז (1906), התחלתי לכתוב את “ישו הנצרי” בלוזאנה וגמרתיו רק בט"ז במרחשוון, תרפ"ב (סוף 1921), בירושלים. יותר מחמש־עשרה שנה (אמנם, לסירוגים) לא פסקתי מלעבוד בו. אך על ההרפתקאות, שהיו כרוכות בהוצאתו לאור ובפירסומו, אספר באחד מן הפרקים הבאים.

 

פרק י"ב    🔗

שלש הצעות. אני חוזר לאודיסה ויושב בקתדרה של ההיסטוריה הישראלית ב"ישיבה" המחודשת. חיכוכים עם ביאליק בעריכת "השלח". שבת וז'אנדארמריה. שיעוּרי ב"הישיבה" בהיסטוריה ישראלית ובתורת־המידות. אני עוזב את ה"ישיבה".

בחדשים האחרונים לשהייתי בלוזאנה קיבלתי שלש ידיעות מעניינות.

ראשית, אוסישקין, שנבחר ליושב־ראש בוועד של חובבי־ציון באודיסה (במקומו של ר' אברהם גרינבּרג, שנפטר אז) ועבר מיֶקאטרינוסלאב לדור באודיסה, חשב מחשבה לחדש את “השלח”, שהתאים להשקפותיו על הציוניות ועל העבריוּת השלמה ולדרכי־מלחמתו בציוניים המדיניים ה"טהורים", בטריטוריאליסטים ובאידישיסטים. אוסישקין פירסם בעתונים קול־קורא ובו הודיע, שאם יתקבלו 1,500 חותמים על “השלח” יתחדש הירחון; ומאחר שמספר כזה של חותמים לא יהא מספיק לקיים את הירחון בכבוד, הבטיח הלל זלאטופולסקי, העברי והציוני המסור, לתת 1,500 רובל לשנה לשם מילוי־הגרעון. וכאן באה הפתעה נעימה: נתקבלו במקום 1,500 החותמים המבוקשים – 3,500 חותמים. חביב כל־כך היה “השלח” על הקוראים העבריים. ושוב לא היה צורך בתרומתו הנדיבה של זלאטופולסקי.

שנית, ה"ישיבה" באודיסה, שלמדתי בה בילדותי ותארתי אותה למעלה ובשנות 1904–1906 באה לידי דילדול גמור, ככל מוסד עברי ודתי בימי המהפכה הרוסית הראשונה, עומדת בפני התחדשות בהנהלתו של “רב צעיר” (הרב ר' חיים צ’רנוביץ) ובהשגחתם של מנדלי ואחד־העם, וביאליק יהא אחד מן המורים בתוכה. ביאליק כתב לי מכתב לבבי ובו קרא לי בשמם של מנדלי ואחד־העם ובשמו לחזור לאודיסה, לחדש את “השלח” ולשמש בישיבה מורה להיסטוריה ישראלית. ומיד השיבותי במכתב, שחפשי אני בהשקפתי על התנ"ך, ובכן – גם על ההיסטוריה הקדומה של ישראל, שהיא מיוסדת על התנ"ך. מובן, שלא אלמד לתלמידי־הישיבה, ש"משה רבנו בדאי היה" וש"כתבי־הקודש מלאים זיופים ותוספות בכוונות ופניות שונות"; אבל איני יכול ללמד את דברי־ימי־ישראל ברוחם של הדבקים במסורת המקובלת בין החרדים. ועל שיטתי זו בהוראת־ההיסטוריה לא אוותר. ולאחר זמן מועט קיבלתי מכתב, שהמנהל של ה"ישיבה", הרב צ’רנוביץ, והמשגיחים עליה הסכימו לכך – ודאי, בהשפעתם של אחד־העם וביאליק.

ואולם גם ידיעה שלישית קיבלתי בלוזאנה, ומתחילה היא היתה חשובה בעיני ביותר. וזה הדבר:

בפטרבורג היו “שיעורים עליונים”, אוניברסיטה ממש, על שם לֶסהאפט בשביל נשים, שרוצות להשתלם במדעי־הרוח בשיעור אוניברסיטאי גמור. ומכיון שבין הלומדות, שרובן היו נוצריות, היה גם מספר הגון של סטודנטיות יהודיות, הסכימה הנהלתם של “השיעורים העליונים” לסדר בהם שיעורים בהיסטוריה ישראלית ובספרות העברית, ש"חברת מפיצי־השכלה בישראל" תשלם בעדם משכורת לדוֹצֶנטים מיוחדים, שתציע היא ויתאשרו על־ידי הנהלת־השיעורים. החברה נתנה עיניה בדובנוב להיסטוריה ישראלית ובי – לספרות עברית. הציעו לפני משכורת הגונה והזמינוני לעבור לפטרבורג.

על הצעה זו שמחתי מאד. כי כמה ש"השלח" היה יקר בעיני, לבי הגיד לי, שההוראה ב"הישיבה" תגרום לי צער ויסורים: אין אני איש־וולוז’ין ואין אני מרצה מתאים בשביל ישיבה – אפילו בשביל ישיבה מוֹדרנית… ולפיכך הסכמתי לקבל את הצעת הקורסים של לסהאפט, שהיתה כעין פרופיסורה באוניברסיטה כללית – ואני אז רק בן 33 שנים! –; ולהורות לנשים עבריות משכילות ספרות עברית נחשב בעיני לזכות יתרה ולמצוה גדולה.

אבל קודם שאצא לפטרבורג חשבתי לחובתי לילך לאודיסה ולהיפרד מאמי, מאַחי ומאחיותי. כי אבי מת בערב סוכות, תרס"ה (1904), כשהייתי עוד בווארשה, ומאז הוצרכתי לפרנס את אמי עד יום מותה, בכ"ה בשבט תרפ"ח (1928), ואת אחיותי – עד שנישאו. הייתי הבכור במשפחה והייתי קשור באמי ובאַחי ואחיותי בכל נימי־נפשי, וקשה היתה עלי הפרידה מהם. והיתה גם שאלה, כיצד אסדר את ענייני־"השלח", שאי־אפשר היה שלא אשתתף בעריכתו ובפירסום־מאמרים בתוכו; והיה בדעתי להעבירוֹ לפטרבורג.

באתי לאודיסה – ומיד הירבו אוסישקין והרב צ’רנוביץ וביאליק לדבר על לבי, שאשאר באודיסה: צעירים משכילים, שיהיו תלמידיה של “הישיבה” המתוקנת והמחודשת, חשובים הם מסטודנטיות, שהן בּוּרוֹת גמורות בכל הנוגע לחכמת־ישראל. והרי את “השלח” אי־אפשר להעביר לפטרבורג, שאינה מקום תורה עברי: אם "השלח לא יצא באודיסה יתנוונה וילך עד שיפסוק.

פּיתוּני וָאֶפָּת. סוף־סוף אחר כבוד־שוא ואחר כסף לא רדפתי מעולם. ו"השלח" היה יקר לי מאד ודאגתי לקיומו. ואת אחד־העם, ביאליק, מנדלי ואוסישקין הוקרתי הרבה. והרי באודיסה יושבים כל בני־משפחתי ומשפחת־אשתי.

נשארתי באודיסה ונסתלקתי מן הקתדרה של לסהאפט. “השלח” נתחדש באודיסה בראשון ליאנואר, 1907 (שבט, תרס"ז), בעריכתי ובעריכתו של ביאליק, כל אחד במקצוע שלו, כמו שהיה בווארשה. אלא שעל גבי השער של כרך ט"ז נרשם ביאליק לבדו כעורך לא מפני שערך אותו הוא לבדו אלא מפני שהרשיון להוציא את “השלח” ברוסיה נתקבל מתחילה רק על שמו בלבד: היה חשש מבוסס, שהרָשות לא תאשר אותי כעורך מפני שזה עתה חזרתי משווייץ – מקום מפורסם לגנאי בעיני הרָשוּת הצאריסטית בימים ההם, שבהם נתרכזו כל הרֶבולוציונרים בברן, בז’נווה וּבלוזאנה.

שישה כרכים של “השלח” (משבט תרס"ז ועד טבת תר"ע) הוצאנו, ביאליק ואני ביחד, באודיסה לאחר שהוצאנו שלשה כרכים (י"ג–ט"ו) ביחד בווארשה. היו חיכוכים ואי־הסכמה בינינו. מה שהדפסתי על־פי רוב לא מצא חן בעיני־ביאליק, ואני לא תמיד הסכמתי להתפעלותו מיצירות גלותיות. אבל לפי ההסכם שבינינו אסור היה לנו להיכנס זה לתחומו של חברוֹ. פעם אחת הדפסתי פיליטון של לווינסקי, שאהב את ביאליק אהבת־נפש, ובו, בפיליטון זה, כתב לווינסקי על הצורך, שביאליק יסע לארץ־ישראל ויראה בעיניו את הנעשה שם; והפיליטון נתן מקום לחשוב, שלווינסקי מרמז, שהקהל העברי ישתתף בהוצאות־הנסיעה. ביאליק ראה ברמיזה זו עלבון לעצמו וכעס לא על לווינסקי, אלא – עלי. והוסיף בלא ידיעתי לחוברת הבאה של “השלח” פיתקה מיוחדת, שבה כתב, ש"זיווּגנו (שלו ושלי בתור עורכי “השלח”) אינו עולה יפה". קל לשער, כמה נעים היה דבר כזה לי כעורך האחראי לכל החוברת, זולת הספרות היפה שבה. התחילו קטטות בינינו, על־פי רוב מחמת דברים עיוניים; אבל לא היו כאן שום עניינים אישיים ופניות פרטיות. היו עניינים פּרינציפּיוֹניים: שאלות־הציוניות, חיוב־הגלות מצדו של ביאליק, היחס לז’ארגון (עדיין לא כתבו אז “אידיש”), ועוד. היינו מתווכחים על כך בחום, ופעמים שהוויכוח היה עובר ונעשה ריב, ו"אנשים טובים" הגדילו את המדורה, כנהוג. ובטבת, תר"ע (דצמבר, 1910), התפטר ביאליק מעריכת־"השלח". את התפטרותו קיבלתי לא אני אלא קיבל המנהל את “השלח”, מר חיים כצנלסון, ש"נמאס לו, שתהא החוברת תלויה תמיד בשני עורכים מתרעמים זה על זה" (כך הגיד לי אחר־כך). לי נודעה התפטרותו רק “אחרי ככלות הכל”. ביאליק חשב בטעות, שאני הוא שרציתי בהתפטרותו, בעוד שבאמת לא היה לי שום רצון להישאר עורך יחידי של “השלח”. כי בימים ההם דוקה הירביתי לעסוק ב"ישו הנצרי" וב"היסטוריה ישראלית" (תקופת־החשמונאים) ולא היה לי פנאי לערוך את “השלח” כולו. אך על־ידי חשד־חינם זה גדלה הטינה שבלבו של ביאליק אלי.

ואפשר, שאף אני הייתי אשם בדבר.

ראשית, הייתי אומר לפעמים לביאליק בגילוי־לב, שעם כל שנאתו לה"גלות", שנתגלתה בשיריו, עדיין אוהב הוא את הגלות יותר מדאי: וולוז’ין יקרה לו מארץ־ישראל החדשה, וחידוד ז’ארגוני – מן הדיבור העברי, שביאליק התייחס אליו אז לא בחמימות הדרושה; הייתי מוכיחו על שבמשרד של “מוריה” (הוצאת־הספרים שלו ושל רבניצקי ולֶווינסקי) מדברים אשכנזית־יהודית ועל שהוא מתרועע עם שלום אש, שנעשה אז שונא גמור לעברית ואידישיסטן קיצוני, ועוד. ואוסישקין היה מסכים לדעתי, ועל־כן הרגיזו דברי אלה את ביאליק יותר ויותר. ורבניצקי ודרויאנוב, ידידיו הקרובים של ביאליק, עוד חיזקו את השנאה בלבו אלי. רבניצקי בכלל קשה היה לו “לסבול” אדם שכמותי, שיש בו “התפרצות” ו"מהפכנות" והוא “מעז פניו” אף כלפי הגדולים, כאמור למעלה, ודרויאנוב כעס עלי על שאחד־העם קיבל ממני מאמר על מנדלי בשביל “השלח” ופסל את מאמרו, על שחיבבתי את טשרניחובסקי במאמרים נלהבים – מה שהרגיז גם את רבניצקי, שביטל מתחילה את טשרניחובסקי ואת כשרונו בביקורת הראשונה, שפירסם ב"השלח" של אחד־העם על “חזיונות ומנגינות” – ומשום מה ראו בזה שניהם עלבון לביאליק, וביחוד – על שאחד־העם מסר את “השלח” לי ולא לו (מה שלא סלח לי גם ד"ר שמריהו לווין). וכך עוררו שניהם והרבה מן האידישיסטים את ביאליק נגדי. עד שפעם, בשנת 1908, פרצה השנאה מלבו של ביאליק ונתבטאה בביטוי גס אחד בוויכוח באחת מאסיפות־ה"ישיבה" – ופסקתי מלדבר עמו.

ואף־על־פי־כן באותו זמן עצמו, שהופסקו כל היחסים הפרטיים בינינו, הייתי הראשון, שהירצה על ביאליק הרצאה פומבית ברוסית לפני קהל גדול באולם “אוּניוֹן” באודיסה והבאתי את עצמי על־ידי כך לידי סכנה. שהרי נגעתי בהרצאתי זו בתוכן ובכוונה של “משא נמירוב” (“בעיר־ההריגה”) – והיה זה רמז ברור כלפי הפוגרומים ברוסיה באותן השנים (בקישינוב, הומל, ועוד). והימים – ימי שר־העיר העריץ טולמאַצ’וב, והפקיד הרוסי, שהשגיח על ההרצאה, הפסיק את הרצאתי באמצע והכריחני לסיים ב"שירי־האהבה" של ביאליק (שירים, שאף הצאריסמוס לא אסר אותם), וכמעט הייתי בכל רע. ביאליק עצמו לא בא להרצאה, אבל התהלך מסביב לאולם, שבו הורצה עליו. והוא אמר לי פעם, שאוביֶקטיוויות זו שלי – להרצות על אדם, שלא דיברתי עמו אז – הפליאה אותו.

דרך אגב:

ההרצאה נתקיימה ביום ראשון בשבוע. ובשבת בבוקר השכם בא שוטר לקרוא לי להנהלת – הז’אנדארמֶריה… גם הגברת קלוזנר וגם אני ידענו את טעם־הדבר – ונבהלנו מאד. ואף־על־פי־כן, כשהשוטר דרש, שאחתום על ההזמנה, סירבתי מפני קדושת־השבת. אז בא פקיד־הרובע ודרש את חתימתי – וגם לו סירבתי ואמרתי לו, שאני הולך מיד להז’אנדארמריה. ואמנם כך עשיתי. הגברת קלוזנר וד"ר יוסף ספּיר, ראש המרכז הציוני באודיסה אז, ליוו אותי בפחד ובהלה, והגברת קלוזנר נטלה עמה כר ושמיכה: היתה בטוחה, שאֵאָסר מיד.

קיבל אותי קצין־ז’אנדארמים צעיר, שעיכב אותי שתי שעות רצופות ושאל אותי כל מיני שאלות על הציוניות, על הסוציאליסמוס, על הטריטוריאליסמוס ועל שירי־ביאליק, ודומה, שלא נכשלתי בתשובותי. לסוף רשם פרוטוקול קצר, קרא אותו לפני וביקש, שאחתום עליו.

– לצערי, איני כותב בשבת, – אמרתי.

– ד"ר לפילוסופיה, סופר וחוקר אינו כותב בשבת? היתכן? – עדיין לא ראיתי באודיסה דבר כזה, – אמר קצין־הז’אנדארמים.

– במה חושד אותי אדוני? שאני משתמט? שאברח? – יאסרני עד הערב, ועם צאת הכוכבים אחתום ברצון.

תשובה זו עשתה עליו רושם ונתן לי ללכת. ואת שמחתם של אשתי ושל ד"ר ספיר לא קשה לשער.

ובהזדמנות זו רוצה אני להזכיר, שהירציתי באותן השנים הרצאות למאות בעברית, ברוסית ובגרמנית על השירה העברית, על תולדות־ישראל, על הנבואה, על המוסר העברי, על הרעיון המשיחי ועל הציוניות בערים ועיירות הרבה בפולניה, בליטה, בגרמניה ובשווייץ. על־ידיהן הפיצותי את הכרת מהותה של הספרות העברית, את הכרת המומנטים הגדולים בהיסטוריה הישראלית, את הבעיות העיקריות של הציוניות, את מהותו של הרעיון המשיחי, ועוד, בין חוגים, שלא היו מצויים אצל הספרות העברית והציונית ואצל לימוד היסטוריה ופילוסופיה עבריות.

ב"הישיבה המתוקנת", שהיתה באמת מעין בית־מדרש עליון לחכמת־ישראל, קראתי שיעורים בהיסטוריה ישראלית ובתולדות האֶתּיקה (תורת־המידות) הישראלית מראש־חודש אדר, תרס"ז, עד חודש ניסן, תרס"ח (1907–1908). השיעורים הללו נרשמו מפי על־ידי מבחר־תלמידי, שאזכיר להלן, ניתּקנו על־ידי כהוגן ונדפסו לאחר זמן בשם “היסטוריה ישראלית”, חלק א' (אודיסה תרס"ט, הוצאה שניה, שם תרע"ה, הוצאה שלישית, שם תרע"ט), שנמכרו ממנה עד 9,000 אֶכסמפלארים ועשתה רושם חזק. שיעורַי ב"תורת־המידות הקדומה בישראל" נדפסו מקודם ב"השלח", כרך ל"ג, ואחר־כך – במחברת מיוחדת (אודיסה תרע"ח). קשה לשער את העמל, שהשקעתי בהכנתם של השיעורים הללו. וקורא הייתי אותם בהתלהבות יוצאת מן הכלל. על־פי רוב, לאחר שהייתי גומר את השיעורים, הייתי מגיע כמעט לאפיסת־הכוחות והייתי קרוב להתעלף. והשיעורים השפיעו על התלמידים, שהיו צעירים מאד ומלאי־התפעלות. בחירי־התלמידים הללו נעשו מורים, סופרים ואנשי־מדע: פרופיסור יחזקאל קאופמאן, המרצה באוניברסיטה העברית, יהושע גוטמאן, ד"ר צבי וויסלאבסקי, ד"ר יום־טוב הֶלמאן, ברוך קרופניק (קרוא), גור־אריה (פיקאנגור), נחום הֶרמאן, ועוד. אכן עבודתי ב"הישיבה" נשאה פרי!

ואולם הצלחה זו דוקה, שהצלחתי בשיעורַי, עוררה קנאה, כנהוג. התחילו מבקשים תואנות: יש “דברי־מינוּת” בשיעורַי. והרי כדי להימלט מ"מינוּת" תיקנו, שאתחיל את השיעורים בהיסטוריה הישראלית מגלות־בבל ולא מתחילת צמיחתה של האומה. ואולם לא יכולתי להסביר את גלות־בבל בלא להקדים לכך מבוא לתולדות־ישראל מתחילתן ועד חורבן בית ראשון. והרי זוהי הסיבה, שבחלק א' של “היסטוריה ישראלית” (הישנה) תופסת ההיסטוריה מראשיתה של האומה עד גלות־בבל רק 94 עמודים, ומגלות־בבל עד החשמונאים – “לוח חלק” בספרי־היסטוריה אחרים – 206 עמודים! – אבל אף במבוא קצר זה מצאו דברי־מינוּת. לא לחינם הוציא ד. קריוויצקי ספר שלם נגד “היסטוריה ישראלית”, חלק א'²⁹. בקיצור: התחילו תואנות ועלילות עלי, וסופו של דבר היה – שהשלטון הצאריסטי הממונה על בתי־החינוך לא התיר לי לקרוא שיעורים ב"הישיבה" מפני שהיתה לי תעודת־דוקטור רק מאוניברסיטה של חוץ־לארץ (לאחר שיצאתי מן הישיבה יכולים היו לקרוא בה שיעורים לא רק בעלי תעודה של חוץ־לארץ אלא גם מחוסרי כל תעודה…). בניסן, תרס"ח (1908), עזבתי את הישיבה על מנת שלא לחזור עוד אליה, וביחד עמי עזבו אותה מבחר־התלמידים מתוך סולידאַריות עם מוֹרם האהוב. בכמה דמים עלה לי כל העניין קשה לשער. ואף־על־פי־כן בא הרב ר' חיים צ’רנוביץ באחד מגליונות “הצפירה” לפני כמה שנים והטיל את כל האשמה עלי. כל זה אמת כמו שאמת היא, שנעשיתי פרופיסור באוניברסיטה בירושלים מפני שאיימתי, שאפתח אוניברסיטה שניה, או הלכתי אל מנשה מרגלית לבקשוֹ, שיילחם באחד־העם, וכדומה מסיפוריו של הרב צ’רנוביץ. אבל חוק שמתי לי שלא להשיב על שום התנפלות, שמתנפלים עלי בעתונים ובירחונים. במשך 60 שנות עבודתי המדעית־הספרותית והציבורית עצמו הפגיעות הגסות, שפגעו בי, משערות ראשי; ואף־על־ פי־כן איני זוכר, שהשיבותי עליהן יותר מפעמיים או משלש פעמים. חוק שמתי לי: מוטב שאכתוב דברים חדשים משֶאתווכח עם מתנגדים ומקנאים ואויבים – ויאמרו עלי מה שיאמרו. אחד־העם, שהיה רגיל דוקה להשיב על כל דבר קטן נגדו, כתב עלי באחת מאגרותיו, שאני “מחוסר־טאקט”. הוא צדק. מעולם לא היו חשובים בעינַי ה"טאקט" וה"כבוד". דיברתי אמת כמו שדרש המצפון ממני אפילו אם האמת הזיקה לי ואפילו אם ידעתי מראש, שיכניסו בדברַי כוונות זרות וישתמשו בהם לגנוּתי ולרעתי. ואפשר, שזוהי סיבתה של אי־הצלחתי בהרבה דברים וסיבתם של צרות וייסורים, שהבאתי עלי אני עצמי. אבל איני מתחרט. וסוף־סוף זכיתי, שאחד־העם עצמו יָגֵן עלי באחת מ"אגרותיו" החשובות כשהתנפל עלי בגסות מ. י. בֶּרדיצ’בסקי.

 

פרק י"ג    🔗

עבודתי ב"אֶנציקלופידיה העברית־הרוסית". נסיעתי לפטרבורג מציעים לפני "רבנות מטעם" בעיר־המלוכה. עבודתי בוועד של חובבי־ציון. הרצאתי הראשונה על אוניברסיטה עברית בירושלים. מסעי הראשון לארץ־ישראל. המלחמה באידישיסטים.

בשנת 1907 התחילה יוצאת בפטרבורג ה"אֶנציקלופידיה הרוסית־העברית". המחלקה המוקדשת ל"תקופה היהודית־ההֶלֶנית" (מאלכסנדר מוקדון עד סוף התקופה הבו’זאנטינית) נמסרה להֶלֶניסטן המפורסם, פרופיטור טאדיאוש זֶלינסקי. ומיד הזמין אותי לעבוד במחלקתו ומסר לידי את הערכים החשובים ביותר שבמחלקה זו. וכך פירסמתי ב"אנציקלופדיה הרוסית־העברית" שורה של מאמרים ארוכים ומפורטים על הספרים הגנוזים והחיצונים, שנשתמרו בכושית (בחבשית), ביוונית, בלאטינית ובסלאווית, וביניהם מאמר מפורט על בן־סירא, על “גליון־אברהם” בסלאווית, ועוד. חשובים בעינַי הם מאמרַי על עקילס הגר ועל אלכסנדר ינאי³⁰. וכן גם הוזמנתי לעבוד במחלקת־התנ"ך של אנציקלופדיה זו, ובה פירסמתי מאמרים מפורטים על הושע, ישעיה (א' וב') ויחזקאל. מי קורא עוד כיום מאמרים רוסיים אלה?

בקיץ שנת 1909 הוזמנתי על־ידי ד"ר י.ל. כצנלסון (בוקי בן יגלי), שהיה העורך הראשי של האנציקלופדיה כולה, לבוא לפטרבורג כדי להיות אחד מעורכיה של אנציקלופדיה רוסית־עברית זו. ובאותה שעה הציע לפני הבארון דוד גינצבורג להיות דוֹצֶנְט ב"שיעורים לידיעות־המזרח" (באמת רק השם היה כך, “סגולה” מפני הרשות הרוסית, ובפועל היה זה בית־מדרש עליון ללימודי־היהדות), שיָסד אז בפטרבורג. השיבותי, שאקבל הצעות אלו רק אם העבודה באנציקלופדיה וההוראה בשיעורים לא יכריחוני להפסיק את עריכת “השלח” ויישאר לי פנאי לשאר העבודות. באתי לפטרבורג, כמדומה לי, בתחילת־יולי, 1909, ושהיתי שם עד אמצע אַוּגוּסט, אותה שנה. ששת השבועות הללו עבדתי עבודה קשה, יום ולילה; ומכיון שנוכחתי, שאי־אפשר לי לערוך גם את “השלח” וגם את האנציקלופדיה ונוסף על כך עוד לקרוא שיעורים בבית־מדרש עליון, הסתלקתי מן התנאים החמריים והרוחנים המזהירים שם וחזרתי לאודיסה.

ובעצם הימים, ששהיתי בהם בפטרבורג, היתה המשרה של רב־העדה (“רב מטעם־הממשלה”) פנויה בקהילה החשובה של עיר־הבירה הרוסית. הבארון דוד גינצבורג הציע משרה זו לפנַי וביקש ממני, שאדרוש “דרשת־בחינה” בבית־הכנסת הגדול של הקהילה. הסכמתי לדרוש פעם אחת, אף־על־פי שאמרתי לבארון גינצבורג מראש, שלא אקבל את המשרה. הנושא של הדרשה היה – “הצלם בהיכל בימי קאיוס קאליגולה”. כפי שהגידו לי הבארון גינצבורג והד"ר כצנלסון, מצאה דרשתי חן בעיני הקהל הגדול, שבא לשמוע אותה, ובתוכו היו גם יהודים מתבוללים קיצונים. אבל שנאתי את הרבנות ולא רציתי להיות משועבד לעדה היהודית מצד אחד ומוכרח לבוא בדברים עם הממשלה הצאריסטית מצד שני. אלא שלא רציתי להחליט את הדבר בלא שאמָלך בגברת קלוזנר. כתבתי לה ותֵארתי לפניה בכוונה תחילה את המשכורת הגדולה, שמציעים לי, ואת הכבוד הגדול, שמתכבד הרב של קהילת־עיר־הבירה, כדי לשמוע מה בפיה. ושוב הראתה ציפורה היקרה והאצילה שלי את גודל־נפשה: למרות מצבנו החמרי הדחוק השיבה בלא פיקפוק והיסוס: “לא. זכור־נא את הרב המוסקבאי מזא"ה, שמיום שנעשה רב פסק מלהיות סופר”. אזכור לה תשובה אמיצה ונמרצת זו לטובה עד יומי האחרון.

באסיפה הכללית השביעית של הוועד לחובבי־ציון, בשבט תרס"ט (תחילת 1909), נבחרתי ביחד עם ביאליק לחבר־הועד. הועד של חובבי־ציון היה אז בעצם פריחתו הודות לַמרץ, לָאהבה ולַכשרון, שהשקיע בו אוסישקין היושב־ראש שלו. מאז שימשתי חבר־ועד נבחר במשך 9 שנים רצופות (1909–1918³¹), עד שבטל הועד עם השתלטותם של הקומוניסטים על אודיסה ויציאתו של אוסישקין למערב־אירופה, ומשם – לארץ־ישראל.

עבודתי בועד לא היתה מועטת. לא על דבר אחד, שהיה חשוב להתפתחותה הכלכלית והתרבותית של ארץ־ישראל, נלחמתי. על־פי רוב הייתי על צדו של אוסישקין, אבל לפעמים אף – נגדו. כך, למשל, התנגד אוסישקין לייסוּדה של הגימנסיה הראשונה בירושלים, וטען, שדי לה, לארץ־ישראל, בגימנסיה שביפו־תל־אביב, ואני התנגדתי להשקפתו זו וניצחתי אותו ברוב של 7 קולות כנגד 5. ערכתי את הדין־והחשבון הרוסי המפורט של האסיפה הכללית השביעית ביחד עם ד"ר גליקסון, א. מ. ברוכוב ומשה קליינמאן, ובראשו של הדין־והחשבון בא מאמרי, שהיה כעין הערכה וסיכום של אסיפה חשובה זו. וכשאוסישקין הציע לסדר קיבוץ־כספים מיוחד “לתקנת ירושלים” כתבתי מחברת עברית בשם “ירושלים לפנים והיום” (אודיסה תרע"ד – 1914), שניתרגמה גם רוסית ואשכנזית־יהודית ושתכליתה היתה לשפר את מצבה החמרי והתרבותי של ירושלים, שהיה אז שפל מאד אף בהשתוות אל יפו. כחבר־הועד נשלחתי ל"חגיגת־קאטוביץ" (כ"ג במרחשוון, תרס"ט), שהוחגה במלאת חצי־יובל שנים לועידת־קאטוביץ, ובחזירתי הרציתי עליה בפרטות באסיפה של חובבי־ציון.

אבל חשובה מזו היא עובדה אחרת: בסוף שבט, תרע"ב (תחילת שנת 1912), הרציתי כחבר־הועד באסיפה הכללית השמינית של הועד את ההרצאה המפורטת על הנושא: “העבודה התרבותית בתוך יהודי־ארץ־ישראל”, שעיקר־מטרתה היה – להכריז על נחיצותה של אוניברסיטה עברית בירושלים.

להרצאה זו בא קהל של יותר מאלף איש והורצתה באולם הגדול “אוּניוֹן” שבאודיסה של אז. הדחק והצפיפות באולם היו גדולים והיה קשה לשבת ולהקשיב לנאומים; אבל הקהל הגדול התעניין בתוכן־ההרצאה ולא השמיע הגה בכל שעת־ההרצאה הממושכת. והנה פתאום, באמצע ההרצאה, ודוקה בשעת הבירור של הצורך הגדול והתכוף באוניברסיטה עברית בירושלים, כבה אור־החשמל… אילו הייתי מפסיק את ההרצאה לרגע אחד, היתה קמה בהלה והדבר היה מגיע לידי סכנת־נפשות. ואולם גם אני הנואם וגם קהל־השומעים נשתקענו כל־כך בכל לבנו ונפשנו בעניין הגדול והחדש, עד שהוספתי להרצות על האוניברסיטה והקהל הוסיף להקשיב, כאילו לא אירע כלום, במשך 12 רגעים רצופים, עד שניתַּקן החשמל והיה אור באולם. הדבר היה אז לשיחה בעתונים העבריים והרוסיים־העבריים.

ואולם להרצאה זו קדם המאמר: “בית מדרש למדעי־הרוח”, שנכתב בסיון, תרע"א (1911)³². זה היה המאמר הראשון, שדן לא על אוניברסיטה עברית בכלל (עניין, שעורר אותו הפרופ' הֶרמאן שפירא ב"המליץ" תרמ"ב ואחר־כך טיפלו בו ד"ר ווייצמאן, מוצקין, פייבל ובובר, ראובן בריינין, פרופ' אברהמ’ס, ועוד), אלא על מחלקה פילוסופית־היסטורית באוניברסיטה כזו, שהיהדות והאנושיות תלכנה בה שלובות־זרוע. ואחר מאמר זה בא מאמר: “במה נתחיל?”, שנדפס קודם־לכן ב"העולם" (1913) ואחר־כך יצא בחוברת מיוחדת (אודיסה תרע"ג), שנתחלקה על־ידי ועל־ידי הגברת קלוזנר לחברי הקונגרס הי"א בווינה. בקונגרס זה נתקבלה ההחלטה בדבר פתיחת האוניברסיטה לאחר נאומים נלהבים של ווייצמאן ואוסישקין. גם אני נאמתי בקונגרס זה על חשיבותה ותכיפותה של האוניברסיטה, ובפעם הראשונה הבאתי בנאומי את הדברים המופלאים של ז’אן ז’אק רוּסוֹ מתוך “אֶמיל” שלו בדבר הצורך באוניברסיטה עברית בירושלים מפני שאך היא תתן אפשרות לדעת את היהדות כמו שהיא, בלא סניגוריה ובלא פחד מפני השלטון הנוצרי. כלום דברים אלה של רוּסוֹ לא היו דברי־נבואה ממש לאחר שעִם פתיחת האוניברסיטה נתפרסמו הספרים “ישו הנצרי” ו"מישו עד פאולוס", שנתנו מושג חדש מן הנצרות בכלל וניסו לבאר, מפני־מה דחתה היהדות את הנצרות בתה ואת ישו ופאולוס בוני־הנצרות ומהרסי־היהדות? – –

בכ"ז באדר, תרע"ב (1912), יצאנו, גברת קלוזנר ואני, לארץ־ישראל בפעם הראשונה ושהינוּ שם שלשה חדשים. מה שראינו שם תארתי בספרי “עולם מתהווה”, שבא מתחילה ב"השלח" (בכרכים כ"ז–ל"א), ובימי מלחמת־העולם הראשונה יצא בהוספות ותיקונים כספר מיוחד, אבל במספר מצומצם מאד של אֶכסמפלארים³³. אני מרשה לעצמי להזכיר את העובדה, שמאות ואפשר אלפים יהודים נתעוררו על־ידי ספר זה לעלות לארץ ולהשתקע בה. ספר זה פוטרני מלדבר כאן על מסעי הראשון בארץ־ישראל, ואך כדי שיהא לקורא מושג מן הרושם הגדול של המסע ומאָפיה של ציפורה שלי אספר כאן עובדה זו:

כשיצאנו מאודיסה מסרנו את דירתנו לזוג צעיר כדי שישמור על הדירה ועל מה שבתוכה. וכשחזרנו אמרה האשה הצעירה בצער לגברת קלוזנר:

– לצערי, היתה גניבה בביתכם.

הגברת קלוזנר אינה שמה לב, כאילו מספרים על גניבה בבית זר. והאשה הצעירה תמֵהה ליחס כזה ואומרת בהטעמה:

– בביתכם היתה גניבה, גברת קלוזנר!

– כן, שומעת אני – משיבה גברת קלוזנר: – ואולם כל־כך הרבה קיבלתי בנסיעה זו עד שלא מן היושר יהיה אם גם לא אתן משהו. ונתתי מה שגנבו הגנבים תמורת העונג הגדול, שקיבלתי בארץ.

נסיעה זו היתה כעין חתך בחיי. נוכחתי הפעם במיוחד, שאיני שייך לגלות ושארץ־ישראל היא מקום־חיוּתי. החלטתי, שאשוב לרוסיה, אסדר את עניינַי באודיסה ואתיישב בארץ־ישראל. אבל אוסישקין חשב ומצא, ש"השלח" לא יתפשט באירופה ובאמריקה אם ייצא בארץ־ישראל, מפני ריחוק־הדרך, מצד אחד, ומפני הצנזורה הרוסית מצד שני. ואז יאַבד את השפעתו. ובעוד אנו מבקשים דרכים כדי שנוכל לעבור לארץ עם “השלח” או זולתו – ופרצה מלחמת־העולם הראשונה (1914–1918).

בשנת תרע"ג (1913) השתתפתי בקונגרס הי"א, הווינאי, וב"ועידה העברית ללשון ולתרבות", שקדמה לו, כמו שכבר הזכרתי למעלה. וכל השנים הללו שקודם מלחמת־העולם הראשונה עברו עלי לא רק בעבודות ספרותיות ובעריכת “השלח” אלא גם במלחמה באידישיסמוס, שאחר ועידת־צֶ’רנוביץ נעשה מסוכן ממש לא רק ללשון העברית אלא אף לכל ההכרה ההיסטורית של אומתנו. מלחמתי זו באידישיסטים הקנתה לי שונאים מרובים מכל צד, אף מצדם של גדולים כמנדלי וביאליק, שכמובן, לא היו אידישיסטים מעולם, אבל השתדלו “לפשר” בין הלשון העברית ובין האשכנזית־היהודית כנצרנים הראשונים בין יהדות ובין גַיוּת; ואילו אני לא הייתי “בעל־פשרה” מעולם. והניגוד לפשרנות הוא שקירב אותי ואת אוסישקין זה אל זה, אף־על־פי שתכונותינו העיקריות מנוגדות היו בעצם: הוא היה כולו מעשי בצביעה רומאנטית ידועה ובאהבת המסורת כמסורת דתית־לאומית ואני – כולי עיוני בנטיה מהפכנית מסוימת ובשאיפה אל האמת החדשה, אך בקביעת החדש על בסיס היסטורי על יסוד המעוּלה שבישן.

 

פרק י"ד    🔗

מלחמת־העולם הראשונה. היחס אל גרמניה ותורכיה. ז'אבוטינסקי צדק. האיסור לפרסם דבר בעברית. הפסקת "השלח". טראגידיה של משפחה יהודית. עבודתי ב"חברה להפצת ידיעות נכונות" וב"חברה הספרותית היהודית". מחברותי הרוסיות. ביקאטרינוסלאב. פרופיסור דולז'אנסקי החולם הגדול ורעיתו האצילה. פגישתי עם ד"ר חזנוביץ. בצלאל אחי עונש את עצמו. אני נעשה מחלק בגדים למשפחות־החיילים. שיעורי ב"בית־המדרש למורים" וב"בית־המדרש לגננות". אני מתרגם את "הספרים החיצונים". הפרקים המודפסים הראשונים של "ישו הנצרי".

בתשעה־באב, תרע"ד (אוגוסט, 1914), פרצה מלחמת־העולם הראשונה. היה זה רעם ביום בהיר לרוב־היהודים. לא האמינו באפשרותה של מלחמה עולמית; ולאחר שפרצה האמינו, שתארך רק חדשים מועטים. אך חוזי־עתידות מועטים הכירו, שאנו הולכים לקראת חורבנו של העולם הקיים. וביחוד הרגישו מועטים, שמלחמה זו היא הרס וחורבן של היהדות במזרח־אירופה. לא לחינם התחילה המלחמה בתשעה־באב, יום מוּעד לפורענות: הרי לא רק בית ראשון ושני ומצודת־ביתר חרבו בו אלא בו חלה גם גלות־ספרד.

ובאמת אף מלחמה זו, שפסקה מלהיות נוראה ואיומה בעינינו מפני שמלחמת־העולם השניה היתה נוראה ממנה שבעתיים או שבעים ושבעה, – אף מלחמת־עולם ראשונה זו החריבה את החיים הכלכליים והתרבותיים של היהדות בפולניה־גאליציה ובליטה כמעט עד היסוד. גירושי־היהודים בימי המצביא הרוסי יאנוּשקֶביץ ממדינות שלמות, המוני־הפליטים, שברחו ממקומות־מושבותיהם, שדרו בהם הם ואבותיהם ואבות־אבותיהם במשך דורות, הפוגרומים הנוראים, שערכו הצבאות הרוסיים בכל מקום שעברו, ההרס של העיירה היהודית, העלילות על היהודים, שגרמו לא רק לפרעות אלא גם לעלבונות והשפלות ולכל מיני עינויים, – כל אלה עקרו את היהדות במזרח־אירופה משרשיה, שהעמיקו בגולה במשך דורות, עשו אותה תלושה, מחוסרת־בסיס, לאחר שהיתה קודם־לכן רק מחוסרת־קרקע. העיירה היהודית, שהיתה ראשונה למפגע לַסולדאטֶסקה הרוסית והגרמנית כאחת, איבדה את רוב־היהודים, תושביה המושרשים בה ביותר, מפני שהיהודים היו הראשונים להיפגע, ועל־כן – גם הראשונים לבריחה. והרי העיירה היהודית היתה המקור והיסוד של היהדות המָסָרתּית. וכך הלכה וחרבה המסורת הדתית היהודית ביחד עם התרבות הלאומית העברית הקשורה בה. והרי בעיירות היהודיות נתקיימו רוב הישיבות, ובבתי־המדרש שבעיירות היו לומדים תורה אלפי בחורים מתמידים, – וכל אלה נתפזרו לכל רוח. ועוד גם זאת: מיליון יהודים עבד בצבא – ובעל־כרחם לא היו לחיילים עבריים אלה לא שבת ולא יום־טוב ולא מאכל כשר, ומעט־מעט התרגלו לזלזל בכל קדשי־הדת. תחילתם באונס וסופם ברצון. והיהודים האזרחים, שלא נתגייסו מפני גילם או מוּמיהם הגופנים, הוכרחו לעבוד עבודת־כפיה בערים הנצורות, והרבה מהם היו עגלונים, נהגים וסַפָּנים בשביל הצבא, – והרי גם אלה לא היו יכולים לשמור שבת והיו מוכרחים לעבוד אף בראש־השנה ויום־הכיפורים, ועל־פי־רוב אף לא היו יכולים להימנע ממאכלות אסורים. וכך חתרה מלחמה ראשונה זו חתירה עמוקה תחת סדרי החיים הכלכליים והדתיים־התרבותיים של היהדות הבסיסית ביותר – היהדות בפולניה, בגאליציה, בליטה, ברומניה, ובמידה־ידועה – אף בגרמניה ובאוסטריה. על צד האמת רק השלימה המלחמה העולמית השניה מה שהתחילה המלחמה העולמית הראשונה: חורבנה הכלכלי והרוחני של היהדות באירופה; אלא שההשמדה הגופנית לא נעשתה אז מטרה ותכלית לשונאינו. ואף כאן יש לומר, שבאוקראינה בימי פּטלורה, מאכנוֹ ושאר הכנופיות נרצחו יהודים למאות־אלפים, ודאי, לא ב"שיטתיות מדעית" וב"יסודיוּת גרמנית", אבל לא בפחות אכזריות וחמת־נקם. די לקרוא את המחברת השותתת־דם “מגילת־דוּבּוֹבה” של רחל פייגנברג.

וכשפרצה מלחמה ראשונה זו היינו אנו, הלאומיים העבריים והציוניים, ברובנו הגדול שונאיה של רוסיה הצאריסטית מעומק־לבנו. החוקים המגבילים והגזירות הקשות על היהודים, שהוציאה הממשלה הצאריסטית ביחוד בשנים הקרובות למלחמה הראשונה, שבהן גברה ברוסיה הרֶאקציה הכללית, שנתבטאה, קודם־כל, ברדיפת־היהודים, ונוספה על כך – רדיפת־הציוניים ברוסיה, שהלכה וגברה מיום ליום, ואחר־כך – פקודת־הגירוש והעלילות על היהודים, הפרעות, שפרעו החיילים הרוסיים בכל מקום שבאו לשם ביהודים דוקה, – כל אלה מֵררו את חיינו ועשו אותנו ברובנו שונאים בנפש לרוסיה; ולפיכך ציפינו למפלתה. מטעם זה לא היינו על צדן של אנגליה, צרפת ואיטליה, שרוסיה היתה בעלת־בריתן, ושמחנו למפלותיהן בשנים הראשונות של המלחמה: “כהתחברך עם אחזיהו (הרשע) פרץ ה' את מעשיך” (דברי־הימים ב', כ', ל"ז). ומטעם זה עצמו היתה האהדה שלנו נתונה לגרמניה ואוסטריה: לא מאהבת מרדכי אלא משנאת־המן. והרי תורכיה, שקודם המלחמה הראשונה היינו על צדה משום שזכרנו לה את החסד, שעשתה עם גולי־ספרד, ומשום שהיהודים בתורכיה היו שָׁווי־זכויות לתורכים אפילו בימיו של עבד־אל־חמיד, נצטרפה³⁴ לגרמניה נגד רוסיה ובעלות־בריתה, – ואף זה היה לנו טעם מספיק להיות נגד אנגליה וצרפת. ונוסף על כך, פחדנו מפני הריסתו של הישוב הצעיר שבארץ־ישראל, שתבוא אם היהודים יהיו על צדם של אויבי־תורכיה. וזה היה הטעם היחידי, שהתנגדנו ברובנו לגדודים העבריים של ז’אבוטינסקי – לא משום איזה טעם אחר שהוא. על כל פנים, לא היינו ולא יכולנו להיות פאטריוטים רוסיים. אלא שטעינו בנוגע לתורכיה וגרמניה. ואני מודה בטעותי. ז’אבוטינסקי היטיב לראות מאתנו.

“השלח” הוסיף לצאת בשנה הראשונה של המלחמה, אף־על־פי שהוצאתו נעשתה קשה כקריעת־ים־סוף. החותמים של הירחון נתמעטו וההוצאות על הנייר וההדפסה גדלו, ואולם הצרה העיקרית היתה – הצנזורה הצבאית. היא נעשתה חמורה וקפדנית ואף קאפריסית ומטורפת מיום ליום. הצנזור הצבאי התחיל מתאנה ל"השלח", ולאחר זמן מועט התחיל דורש, שימציא עורך־"השלח" תרגום רוסי מדויק מכל מה שהוא מדפיס, – מה שהיה קשה מאד, שהרי יש ביטויים ועניינים בעברית, שאינם מתפרשים כהלכה בלשון לועזית. וחוץ מזה, פאטריוֹטיוּת רוסית ודאי שלא היתה ב"השלח". ההפך מזה היה מורגש בו: נטיה לתורכיה וגרמניה. לסוף מצא הצנזור תואנה להפסיק את “השלח”: מצא רמזים נגד רוסיה בסיפור “הקדיש” של ד"ר דוד אריה פרידמאן, ובסוף ניסן, תרע"ה (1915), כמה חדשים קודם שנאסרו ברוסיה כל שאר העתונים העבריים והאשכנזים־היהודיים, הפסיקה האדמיניסטראציה הצבאית של אודיסה את “השלח” מפני ש"אינו די פאטריוטי".

ניסיתי לבקש דרכים כדי לקרוע את רוע־הגזירה. לתכלית זו צריך הייתי לפנות אל הגנראל־גוברנאטור הצבאי אֶבְּיֶלוֹב – ארמֶני על־פי מוצאו. הלכתי אל המשרד שלו וביקשתי, שיקבל אותי. הכניסוני לחדר־המתנה גדול, ששם מצאתי המון מצפים לגורלם. וביניהם ראיתי אשה חולנית אחת, שהיכרתי אותה מיד.

ב"השחר" של סמולנסקין עבד אחד ממבחר הסופרים העבריים של שנות־השבעים – ד"ר אהרון פּוֹרְיֶס. הוא הוא שפירסם ב"השחר" ביוגראפיה ראשונה של שי"ר וב"השחר" וב"האסיף" הדפיס שני ספרים חשובים: “תורת־החיים” ו"תורת־הבריאות". מתחילה היה רופא בווינה ואחר־כך עבר לאודיסה ונעשה שם רופא די מפורסם. וכשיצאה בימי אלכסנדר השלישי הגזירה על יהודי־חוץ־לארץ, שאסור להם לדור ברוסיה, היה גם ד"ר פוריס מחויב כנתין אוסטרי לעזוב את אודיסה. אבל איזה גנראל רוסי או פקיד רוסי גבוה אחר, שפוריֶס הצליח לרפא אותו ממחלה קשה, השתדל בעדו בפני הממשלה – ונתקבלה פקודה להרשות לד"ר פוריס, שיישאר באודיסה “עד לפקודה חדשה”. ומאז השתדל ד"ר פוריס, שהאדמיניסטראציה האודיסאית תשכח את מציאותו. וכך חי כ"אנוס" או כ"נעלם" במשך עשרות בשנים. במשך עשרות בשנים לא רק לא עזב את אודיסה אף ליום אחד, אלא אף לא החליף את דירתו באחרת. כי לפי החוק הרוסי צריכה היתה המשטרה למחוק את המחליף דירתו מרשימת־הדיירים של מחוז־המשטרה במקום אחד ולרשום אותו ברשימת־הדיירים של מחוז־המשטרה במקום אחר, – ואז הרי היתה המשטרה נזכרת במציאותו של הנתין הזר ד"ר פוריֶס, ואפשר, שהיתה מוציאה פקודה לגרשו מרוסיה. ומטעם זה, כשנישאה בתו (היא הגברת מַתִּילְדָה פוֹרְיֶס־ספיר) לציוני האודיסאי המפורסם בשעתו, ד"ר יוסף ספיר, ערכו את טקס־החתונה לא באודיסה, שבה היו מרובים הידידים והמכרים של אבות החתן והכלה, אלא בתחנה ראזְדֶלְנַיָה, לא רחוק מאודיסה, – ואף־על־פי־כן לא נסע אבי־הכלה אל החתונה מפחד, שמא יארע משהו או יתפרסם דבר־נסיעתו ויימחק מרשימת־הדיירים, ואז אפשר שתבוא פקודה לגרש אותו מרוסיה.

בתנאים נוראים כאלה חי ד"ר פוריס באודיסה עשרות בשנים; ומכיון שלא הכל ידעו את כל המסופר כאן, אף חשדו בו, שהמיר דתו (או קיבל “פיתקת־המרה” – מה ששוה במובן רוחני ולאומי להמרה) כדי שיוכל להשאר באודיסה. ואת הכל סבל ד"ר פוריס בדומיה – ובלבד שלא יצטרך לנוד לאוסטריה, שעזב אותה לפני הרבה שנים, ולא יעזוב את אודיסה, שהיכה בה שרשים עמוקים.

אבל הנה באה המלחמה העולמית הראשונה – ונזכרו בפוריס, שהוא גם נתין אוסטרי וגם יהודי כאחד. ויצאה עליו ועל משפחתו גזירת־גירוש.

בן שבעים היה ד"ר פוריס אז, זקן וחולה. אשתו היתה בתו של אברהם קונסטאנטינובסקי, אחד מחובבי־ציון הראשונים, שהיה לו משא־ומתן עם סֶר אוליפאנט המפורסם, זה שכתב אה הספר האנגלי “ארץ הגלעד” והשתדל בקושטה לטובת חובבי־ציון. את קונסטאנטינובסקי³⁵ זה ביקרתי ביחד עם נחום סלושץ כשהיה קונסטאנטינובסקי חולה מסוכן, שלשה ימים קודם פטירתו. כבר היה אז כמעט גוסס ובקשי נשם את נשימותיו. והוא ידע והכיר, שהוא הולך למות. ואף־על־פי־כן, ברגעים אחרונים אלה, כשטבעי לאדם לשוב אל אלהיו, הטיף בכוחותיו האחרונים לשני צעירים מישראל דברי מינוּת וכפירה, שלא שמעו אזנַי דוגמתם מעולם: “היכן הוא האלהים? היכן הוא סדר־העולם המוסרי? הביטו אל הצדיקים והישרים הגוֹועים ברעב ובקור, ואל הרשעים, שבתיהם מלאים כל טוב. כלום הצדיק אינו מת בייסורים וצרות והרשע אינו מתענג על חיים ארוכים וטובים? והביטו אל עם־ישראל – כלום יש מדוכא ואומלל יותר ממנו – והכל מפני אמונתו באלהים. אימתי עזר לו אלהיו בצרה? אימתי הציל אותו מכף־אויביו יותר משהציל עם אחר, שכופר באלהי־ישראל? – כל האמונה באלהים אינה אלא אגדה של אלף לילה ולילה!”.

ארבעים שנה עברו מאז שמעתי דברי־כפירה קיצונים אלה מפי וולְטֶרְיָני זקן זה – וקשה לי לשכוח, באיזה מצב נאמרו.

ובתו של קונסטאנטינובסקי זה, אשתו של ד"ר פוריֶס, עמדה עכשיו ביחד עמי בחדר־ההמתנה של הגנראל אבּילוֹב והתחננה לפניו, שישאיר אותה ואת בעלה הזקנים והחולים באודיסה, שהרי אי־אפשר להם להיטלטל בחורף ובקור לארץ, שניתקו את כל הקשרים עמה. והאשה הזקנה, שקשה היה לה לעמוד על רגליה, בכתה לפני הגנראל.

אבל הפקיד הרוסי־הארמני האכזר רק העיף עין עליה ואמר בתוקף ובקרירות:

– יהודיה? – שתצא! שתצא!

ושילח אותה מעל פניו. ואמנם, היא ובעלה הוכרחו לשוב לאוסטריה. והיא היתה חולה כל־כך, עד שעל כפיים הכניסו אותה אל הקרון, שהוביל אותה אל ארץ רחוקה וזרה לה (קונסטאנטינובסקי היה נתין רוסי ודבר לא היה לבתו עם אוסטריה). ורק לאחר מהפכת־קֶרֶנסקי חזרו שניהם לאודיסה וד"ר פוריס מת שם לאחר זמן קצר.

התור שלי אצל אֶבְּיֶלוֹב הגיע אחר תורה של גברת פוריס. ואבילוֹב דחה גם את בקשתי: “ירחון יהודי – אי־אפשר לשנות, אי־אפשר!”. והאיסור הממשלתי לא הוסר מעל “השלח”.

נשארתי בלא כלום. בלא ירחון לערוך אותו ולכתוב בו ובלא פרנסה.

ושנה שלמה – שנת תרע"ו (1916) – לא פירסמתי בעברית אף מאמר אחד, שהרי הממשלה הצאריסטית לא התירה ממחציתה של שנת תרע"ה (1915) ועד מהפכת־קרנסקי באביב תרע"ז (1917) לפרסם דבר בעברית. אז פירסמתי שורה שלמה של מאמרים ברוסית³⁶ מתוך הכרח.

אוסישקין, שדאג תמיד לפרנסתי, הציע לפני, שאכתוב בשכר קצוב לכל גליון את “תולדות הועד של חובבי־ציון משנת תר”ן עד תרע"ה", במשך 25 שנים (1890–1915). ואמנם, כתבתי חלק הגון מספר זה, אך לא גמרתי אותו. את הגליונות מסרתי לאוסישקין. כפי הנראה, הגיד לו מישהו ממתנגדי, שהספר הבלתי־נשלם אינו מוצלח, ועל־כן לא נדפס עד היום, וכפי ששמעתי, מסר אותו אוסישקין לארכיון הציוני שעל־יד ההנהלה הציונית בירושלים.

אחר־כך הציעה לפני שושנה פֶּרסיץ, בתו של הלל זלאטופולסקי, שיש לה ולאביה זכות גדולה בכל הנוגע להמשכת קיומן של הספרות והלשון העברית המדוברת בזמנים הקשים ביותר ברוסיה, למכור לה כרך שני של ספרי “יהדות ואנושיות” (קובץ של מאמרים פובליציסטיים־פילוסופיים בעלי ערך בלתי־זמני) וגם קובץ של מאמרי־ביקורת על גדולי ספרותנו בתקופה, שקדמה לציוניות החדשה. עבודה מרובה עבדתי עד שתיקנתי את המאמרים משני הסוגים הללו ומסרתי את כתבי־היד לגברת פרסיץ. ואולם הדבר היה עוד בזמן שלא התירו להדפיס במוסקבה שום דבר בעברית. רק עם מפלתו של ניקולאי השני ועליתו של קֶרֶנסקי לשלטון (אביב של שנת 1917) התחילה הדפסתם של מאמרי־הביקורת, שקראתי להם בשם “יוצרי־תקופה ומבשרי־תקופה”. נשלחו לי ממוסקבה נדפסים ששת הגליונות הראשונים מהם. ואולם התחילו המהומות והמלחמות בין האוקראינים והקומוניסטים ברוסיה הדרומית, ואודיסה נקרעה מעל מוסקבה לגמרה – ולא קיבלתי יותר מששת הגליונות. השאר אבד. אבל המאמרים שב"יוצרי־תקופה ומבשרי־תקופה" נכנסו רובם ככולם לכרכים א’–ב' של ספרי “יוצרים ובונים”, שיצא לאחר 7 שנים בירושלים. ומ"יהדות ואנושיות", חלק שני, לא נדפס כלום וגם כתב־היד (כלומר, המאמרים המתוקנים והמורחבים על־ידי) הלך לאיבוד. אלא שחלק מן המאמרים הללו נתפרסם בשני הכרכים של ספרי “פילוסופים והוגי־דעות”.

כשהתחיל בן־ציון כּץ להוציא בפֶטרוגראד (לכך נשתנה בימי המלחמה הראשונה השם “פטרבורג”) קבצים קטנים בשם “העם”, “קול העם”, ועוד, כתבתי בהם מאמרים על ענייני־השעה. וכשנוסד במוסקבה העתון השבועי “העם”, שעורכו היה ד"ר מ. גליקסון ומוציאיו – זלאטופולסקי ופרסיץ, פירסמתי שם מאמרים הרבה מן הסֶריה “קרן־זוית”, שקודם־לכן היתה הולכת ונדפסת ב"השלח". שם פירסמתי גם מאמרי־ביקורת מפורטים על פרץ סמולנסקין, על שמחה פינסקר, על ד"ר י. ל. כצנלסון, ועוד מאמרים, שנכנסו אחר־כך לתוך “יוצרים ובונים”, חלק א'. וכן גם ערכתי אז את הקובץ הראשון של “שפתנו” על־פי הצעתו של ש"י ווליקובסקי. קובץ זה יצא בימי־קרנסקי (אודיסה תרע"ז)³⁷. מכיון שהקובץ הראשון הוסדר (ולא יצא) באודיסה בימים, שעדיין היה אסור ברוסיה להדפיס דברים בגרמנית, הוכרחתי לתת את תרגום המונחים שבקובץ זה באותיות עבריות; ובאותיות הללו אי־אפשר להבדיל בין Eiter (מוגלה) ובין Euter (כחל של פרה). וכשנדפסה ההוצאה השניה של אותו קובץ בברלין תרפ"ג, מובן, שהעתיקו את המונחים בתרגומם הגרמני מאותיות עבריות לגרמניות בלא ששלחו לי הגהה – והחליפו את הכתיב של שתי מלות גרמניות אלו. ומובן, שהשתמשו בזה מתנגדַי ושונאַי והראו על בערותי בגרמנית, שפירסמתי בה מאמרים וספרים שלמים… כך השתדלו לנבל את שמי בכל הזדמנות.

וד"ר מ. י. גליקסון הוציא באותם הימים קובץ בשם “עולמנו”. בו פירסמתי מאמר אחד על שאלות־הזמן (“ממעמקים”) ומאמר שני, מפורט הרבה, על ביאליק בשם: “משורר־התחיה או נביא־האחרית?”³⁸, שבו ניסיתי להוכיח, שביאליק הוא יותר “נביא־האחרית” מ"משורר־התחיה". מאמר זה, שנדפס אחר־כך, בשינויים בלתי־עיקריים, ב"יוצרים ובונים"³⁹, הרגיז את ביאליק, ויותר ממנו – את מעריציו הקיצונים. ואף הוא גרם לְמַה שעבר בינינו בסוף ימי־המלחמה, כמו שאספר להלן.

שנים אחדות קודם המלחמה העולמית הראשונה נוסד באודיסה סניף של “החברה הספרותית היהודית” שבפטרבורג. הייתי חבר־הועד של חברה זו והרציתי בה הרצאות על פרוג (הרצאה זו נדפסה ברוסית⁴⁰ כהקדמה להוצאה השביעית של שירי פרוג, בהוצאת שׁרמאן, אודיסה 1917), על ביאליק וטשרניחובסקי (נדפסו ברוסית במחברות מיוחדות בהוצאת “כנרת” ונכנסו בתרגום עברי מורחב ל"יוצרים ובונים", כרך ג') ועל מנדלי מוכר־ספרים. וכן גם הרציתי בחברה זו שורה של הרצאות על הנביאים, ועוד. הרצאתי על ז. שניאור נדפסה גם בעתון הרוסי הגדול Одесскія Новости, ששם פירסמתי כמה וכמה מאמרים, שאינם בידי כיום ורק את רובם רשם הביבליוגראף מר ב. שוחטמאן, תלמידי החשוב, ב"כתבי יוסף קלוזנר". הרצאתי, שהרציתי בחברה זו על התנ"ך, נדפסה בחוברת מיוחדת ברוסית בשם: “מוצאה ומהותה של הספרות העברית העתיקה” (אודיסה 1911), ואחר־כך עיבדתי אותה בעברית בשם “כתבי־קדשנו” (יפו תרע"ב), כמו שעיבדתי בעברית את מחברתי האשכנזית־יהודית “דון יוסף נשיא” (יפו תרע"ד); כל אלה נדפסו בהוצאת “לעם”. ושם נדפסה גם מחברתי העברית המקורית “בהמיה” (יפו תרע"ב – שתי המחברות הללו נכנסו לתוך ספרי “כשאומה נלחמת על חירותה”). ואל תתמה, שכתבתי אשכנזית־יהודית את “דון יוסף נשיא” ואת המאמרים “די נביאים” ו"משה רבינו": קודם שהז’ארגוניסטים נעשו “אידישיסטים” צידדתי גם אני בזכות הכתיבה בלשונם של המוני־העם ובשבילם. אין אני “זולל־אידיש”. רק כשהאידיש התחיל זולל את העברית התחלתי להילחם בו.

וזמן מועט קודם המלחמה נוסדה באודיסה “חברה להפצת ידיעות נכונות על היהודים והיהדות” (או, אפשר, היה זה סניף אודיסאי של החברה המוסקבאית בשם זה). בחברה זו קראתי בתחילת־ימי־המלחמה הרצאה על “מוסר־היהדות”, שיצאה על־ידי חברה זו ברוסית בשם Сущность Еврейской Этики (“מהותה של תורת־המידות העברית”, אודיסה 1916)⁴¹

ובימי־המלחמה מינתה חברה זו ועדה, שתחקור ותדרוש בדבר ההתנהגות של הצבא הרוסי עם היהודים ברוסיה ובגאליציה. בועדה זו השתתפו גם עורך־הדין ש. א. פֶּן וגם – מֶרֶז’ין, שהיה פעם ציוני, אחר־כך נעשה בונדאי ולסוף נהפך לקומוניסטן קיצוני, וכחבר של היֶבְסֶקציה רדף את הציוניות ואת הספרות העברית וכל דבר עברי דתי או לאומי יותר משרדף טוֹרקימאדה בשעתו את האנוסים. הישיבות של ועדה זו הזקינו אותי בלא עת. נתגלתה לפנינו תהום של אכזריות, שאין הפה האנושי יכול לספר ושאין הלב האנושי יכול להכיל. לא ישיבות היו אלו אלא שעות של קריאת־קינות, קינות יותר נוראות מאותן שנוסדו על שני החורבנות. היו ימים, שהייתי בא הביתה מישיבות־הועדה בשתים בלילה ומספר לציפורה שלי מה שנודע לי ממה שעשו החיילים הרוסיים והאוקראיניים ליהודים – ושנינו היינו בוכים עד אור הבוקר… ומי פילל ומי מילל, שכל מעשי־האכזריות הללו יהיו כמשחק־ילדים לעומת מה שייעשה על־ידי ה"עם של משוררים והוגי־דעות", ואף־על־פי־כן יזדעזעו הלבבות מנוראות מאוימות אלו הרבה פחות ממה שנזדעזעו מן המאורעות בשנות 1915–1917 – – –

כשהתחילה המלחמה העולמית הראשונה הייתי קרוב לשנת־הארבעים לחיי ולא היה לי לחשוש, שיקחוני לצבא, ובפרט שקצר־ראיה אני מעודי. ואולם עברה שנה, עברו שנתיים – והגיוסים התכופים התחילו מתקרבים אל בני־גילי; ואף התחילו נוטלים לצבא גם את קצרי־הראיה. מתחילה דאגתי לא לעצמי אלא לשני אחי ולבעל של אחותי הבכירה. כדי לסדר את אחי האחד, אלכסנדר זיסקינד, נסעתי ליֶקאטרינוסלאב, מפני שהוגד לי, שיש מקום לסדר אותו כעובד במרפאה הגדולה של הד"ר דולז’אנסקי.

רופא מפורסם זה, שהיה אחר־כך פרופיסור ברוסיה, ואף־על־פי־כן עזב את הכל ובא לארץ־ישראל, היה אדם מקורי ומעניין. ציוניותו היתה מושרשת עמוק בלבו הטוב ובמחשבתו המקורית. כי חולם חלומות גדולים היה האיש, – חלומות, שעכשיו הם מתחילים להתקיים. הוא חלם על מרכז רפואי גדול בארץ, שיהא אבן־שואבת לכל המזרח התיכון כולו ועד המזרח הרחוק יגיע שמעו. הוא עבד ב"הדסה" – ולא יכול להתכנס לתוך המסגרת הצרה של “אנשי־הסדר” ו"אנשי־המעשה" שם – ועבר לעבוד ב"ביקור־חולים" – ונסתבך במחלוקת עם הגבאים של בית־החולים, ומחלוקת זו השפיעה לרעה על בריאותה של אשתו, שמתה פתאום. והוא, שאהב אותה אהבה עזה, לא האריך ימים אחריה (חי לאחר פטירתה פחות משנה). כמעט כל יום היה הולך אל הר־הזיתים ויושב שעות על קברה ומדבר אליה כאילו עדיין היתה חיה – עד שהלך אליה גם הוא עד מהרה…

ואמנם, אי־אפשר היה שלא לאהוב את הגברת דולז’אנסקי. אשה־מלכה היתה זו: קומת־התומר היתה קומתה, ומצח רחב ולבן כשלג־החרמון ועינים חולמות לה, וכולה אומרת הדר וצניעות כאחד. בשנת 1926 חליתי מחלה קשה והפרופיסור דולז’אנסקי החליט, שזהו פצע במעיים (ulcus duodenalis), וריפא אותי על־ידי הַרְעָבָה: חוץ משלש כפות של זֶ’לאטין לא התיר לי לבלוע; אפילו טה אסור היה לי לשתות. חשבתי, שקרב קצי. ביקשתי, שיתנו לי את ההוצאה הראשונה של “הרעיון המשיחי בישראל” ותיקנתי אותה במיטה, בשעת רעב ומחלה מסוכנת, שלא פיללתי לקום ממנה. נמאסו עלי הייסורים – ושאלתי את נפשי למות. ואז באה הגברת דולז’אנסקי לבקרני. הבעתי לה כל מה שהרגשתי: מה הם החיים? – עבודה קשה וייסורים, התנגשויות עם בני־אדם רעים וחטאים, בתוך עולם מלא קנאה ושנאה. למה לנו חיים? כלום אין מיתה טובה מהם?

הגברת דולז’אנסקי הקשיבה בנחת, ואחר דומיה קצרה אמרה בפשטות:

– כן, החיים מלאים בוץ וייסורים ובני־אדם אינם שָוים הרבה. אך הרי יש שמש, יש פרחים, יש ציפרי־רננות. כלום לא כדאי לחיות בשביל כל אלה?

כל נשמתה היפה והעדינה של אשה אצילה זו נתבטאה במשפטים הקצרים הללו.

ובכן באתי ליקאטרינוסלאב (עכשיו דניֶפּרוֹ־פטרוֹבסק) כדי לסדר במרפאה של ד"ר דולזאנסקי את אחי אלכסנדר זיסקינד. נתברר, שטעיתי ואין מקום בשבילו, וכבר הייתי מוכן לעזוב את יקטרינוסלאב.

ואולם נזכרתי, שבעיר זו דר באותו זמן ד"ר יוסף חזנוביץ, מניח־היסוד לספריה הלאומית הגדולה בירושלים, שטיפל באוסף־ספרים בשביל ספריה ירושלמית זו – עכשיו הספריה של האוניברסיטה – במשך הרבה שנים. הוא דר קודם־לכן בביאליסטוק, וקודם שכבשו הגרמנים עיר זו ברח ליקאטרינוסלאב והוסיף לעסוק בה באוסף־ספרים.

הלכתי לבקרו. עליתי על סולם רעוע בעל מדרגות רקובות לקומה השניה של בית ישן ודל ונכנסתי אל חרר קטן – ואני רואה את ד"ר חזנוביץ לפני. היכרתי אותו עוד מן הקונגרסים הציוניים ושמחתי לראותו. אדם מוזר היה ד"ר חזנוביץ ואגדות היו מספרים עליו בליטה. רופא מצוין היה; אלא שכשהיה מבקר חולה היה מוכשר פתאום למלמל בפני החולה וקרוביו: “רע, רע, רע מאד!”. החולה והקרובים היו מזדעזעים: הרופא אומר בגלוי, שרע, רע מאד – מובן, שהוא מדבר על מצבו של החולה. בפנים נבהלים היו פונים אל הרופא ומבקשים, שיאמר, עד היכן מגיע רוע־המצב ומה יש לעשות. ואז היה ד"ר חזנוביץ משיב:

– שטות! מצבו של החולה טוב. אבל המצב של המושבות החדשות בארץ־ישראל רע, רע מאד. והמצב של היהדות כולה, ושל חיבת־ציון ושל הציוניות כלום אינו – רע, רע מאד? ומי חולה על זה? ומי דואג לכך?

בכניסתי לחדר מצאתי את ד"ר חזנוביץ מוקף תלי־תלים של ספרים ישנים וחדשים. וכאן נתגולל לפני מחזה, שתארתיו פעם במאמרי “פגישותי עם ד”ר חזנוביץ"⁴² אבל קשה לי להתאפק מלתארו שנית בקיצור:

נכנסתי לחדר ואמרתי: “שלום!” – כנהוג. לתמהוני, לא החזיר לי ד"ר חזנוביץ שלום ולא ביקשני לשבת ואף לא הושיט לי את ידו, אלא קרא בקול נחפז ומקוטע:

– בוא! בוא!

והתחיל מושך אותי בשרוולי אל החדר השני.

נזכרתי בימים של הקונגרס הציוני ובראובן אשר ברודס, שמשך אותי בשרוולי אל חדר־הבגדים, בין הקולבים.

נכנסתי עם ד"ר חזנוביץ לחדר השני והוא מראה לי על הקיר ואומר:

– הבט!

ואני איני רואה על הקיר כלום זולת – זוג־מכנסים. ובכן אני שואל:

– מה יש כאן לראות?

– את המכנסים, – משיב חזנוביץ: – מַשש אותם, בבקשה!

ואני ממשש את המכנסים, כבקשתו.

– האריג טוב? חזק?

– כן, טוב, חזק.

– קניתי אריג זה לפני 27 שנים. חיפשתי אחר אריג חזק ביותר, שלא ייקרע עשרות בשנים ולא אצטרך לתפור לי חליפה חדשה – ואת הכסף אוכל להוציא על קנית־ספרים ל"בית נאמן" ו"גנזי־יוסף" (שמה הקודם של הספריה הלאומית בירושלים).

נדהמתי. עד כדי כך הגיעה האידיאליוּת של אדם יקר זה. לא לחינם היו אומרים עליו, שהוא אוכל פת במלח – ואת כל מה שהוא מרוויח הוא משקיע בספרים; ולא עוד, אלא שאף לא נשא אשה כל ימיו כדי שלא יוציא כסף על אשה ובנים ויהא יכול להקדיש כל מה שיש לו לספריה הלאומית, ילדת־טיפוחיו. כולנו משתמשים בספרים העבריים והלועזיים, שאסף בעמל גדול ובהוצאות מרובות כל־כך, שהרי הוציא עליהם את פרוטתו האחרונה לאחר שמנע מעצמו כל תענוג אנושי רגיל כדי שיוכל להרבות בקנייתם, – ומי מאתנו זוכר כיום את האדם הנפלא, שהכין לנו ספרים יקרי־מציאות למאות ולאלפים והניח יסוד לספריה גדולה ונפלאה זו, שמִן הספריות המיוחדות ליהודים רק הספריה היהודית בניו־יורק גדולה ממנה? כך אנו, היהודים, מכירים טובה לבני־אדם דגולים מרבבה!…

אבל אני חוזר לענייני.

למרות מה שלא סידרתי את אחי האחד ביקאטרינוסלאב הסתדרו אחי זה וגיסי באיזה אופן שהוא. ואולם אחי השני, בצלאל (כיום אליצדק), החלש בגופו שבין כולנו, שכתב מאמרים ב"השלח", ב"המשקיף" וב"חירות", ועוד, אדם המשתדל ללכת בדרכי הצדק, עברי וציוני שלם ובעל־השכלה, שמועטים כמותו בתוכנו, – הוא דוקה נלקח לצבא למרות חולשת־גופו ולמרות מה שהוא קצר־ראיה אף ממני. אמרתי לו, שלא ילך לצבא ויתחבא “עד יעבור זעם”. אבל הוא השיב לי:

– על־פי השקפותי קרוב אני לדעותיו של טולסטוי ומתנגד למלחמה, זולת מלחמת־שיחרור נגד דיכוי חיצוני או דיכוי פנימי. ואולם פחדן אני מטבעי ומתיירא מפני סכנת פציעה ומוות בלתי־טבעי. ופחדן ראוי לעונש. והעונש של הפחדנות הוא להיות נתון לסכנת פציעה ומיתה דוקה ולהיות משועבד לרצונם של אחרים. ואין לך שיעבוד קשה מן השיעבוד שבעבודת־הצבא, על כן אסור לי להשתמט ממנה. אני הולך לקבל את ענשי.

והלך. ולמרות קוצר־ראייתו נלקח לצבא ועבד בצבא כמעט עד סוף המלחמה העולמית הראשונה.

נבהלתי. אידיאליסטן כבצלאל אחי לא הייתי ולא רציתי לקבל “עונש” זה על עצמי – ולהילחם בעד ניקולאי השני, צורר־היהודים.

ושוב בא אוסישקין, שדאג לי תמיד, לעזרתי. הוא סידר אותי בתחילת שנת תרע"ז (סתיו של שנת 1916) כמחלק בגדים וכותנות לאמותיהם, נשיהם ובניהם של החיילים – עבודה לטובתן של משפחות־החיילים, שפיטרה אז מעבודת־הצבא. הגיוס לא הגיע עד שנותי (בינתיים נעשיתי בן 43, שהרי המלחמה נמשכה 4 שנים ויותר). אבל עד שנסתיימה המלחמה פחדתי להסתלק מחלוקת־הבגדים. ועבודה נבזה זו מֵררה את חיי. ראיתי בין היהודים מן השכבות הנמוכות עניוּת נוֹראה וּמנוּולת כאחת. התקנות הרשמיות של חלוקת־הבגדים היו קשות ומסוכן היה לעבור עליהן, והנשים הפשוטות טרחניות וטרדניות היו, והיו צועקות ומתרעמות ובוכות לפנַי ומאשימות אותי בקשי־לב – ואני אין בידי להושיע להן… סוף־דבר היה, שבחג־הפסח תרע"ז (אביב של שנת 1917), חודש אחד אחר מהפכת־קרנסקי, כשעברה הסכנה, שיגייסו אותי, ועזבתי את העבודה בחלוקת־הבגדים, חליתי בהתקפות קשות של הכבד והמרה, וזמן ידוע היה נראה, כאילו אני נוטה למות, ועל כל פנים כל ימי־הקיץ של שנת 1917 הייתי חולה – ובימי־החירות הראשונים ברוסיה דוקה!

בסוף ימי־המלחמה ולאחריהם קראתי שיעורים בהיסטוריה ישראלית בבית־המדרש לגננות של יחיאל היילפרין, ואחר־כך גם בבית המדרש למורים ולמורות מייסוּדה של “תרבות” בהנהלתו של ד"ר יוסף מוהיליבר. וחוץ ממאמרַי ב"העם" ומחברותי וספרי הנזכרים בעברית ורוסית הספקתי לכתוב אז את רוב הכרך השני של “היסטוריה ישראלית” (תולדות־בית־חשמונאי). אז התחלתי לתרגם בשביל הוצאת “מוריה” את “הספרים החיצונים” והשלמתי את תרגומי זה בימי מחלתי הנזכרת, בקיץ תרע"ז, ועד היום מונח התרגום במגֵרת־שולחני. הוא דורש עיבוד ותיקון, ולאחר שיצאו “הספרים החיצונים” בהוצאתו של אברהם כהנא לא היה לי חשק לשוב ולטפל בתרגומי, אף אם ההוצאה של כהנא לא השביעתני רצון כל־כך.

ואת “ישו הנצרי”, שכתבתי את ה"ספר" הראשון שלו (שכולל את “המקורות” ושנדפס ב"העתיד" של ש"י איש הורוויץ, כרכים א’–ג' וה') עוד בלוזאנה, המשכתי גם־כן מעט־מעט ועבדתי בו בשתי השנים מניסן תרע"ה עד ניסן תרע"ז (1915–1917), שבהן הופסק “השלח” על־ידי השלטון הצאריסטי, ופירסמתי ב"העתיד", כרך ה', גם את הפרק הראשון של ה"ספר" השני מ"ישו הנצרי" – על “החיים המדיניים” בסוף הבית השני.

עבודתי היתה איפוא מרובה וקשה, כמעט מעל לכוח־אנוש. ואין לתמוה, שזקנתי ונחליתי במשך 4 שנות־המלחמה, אף אם גם בסוף־המלחמה הייתי רק בן 44.

 

פרק ט"ו    🔗

המהפכה הרוסית הגדולה. אני נעשה דוצנט לתולדות־המזרח. חוויה בלתי־נשכחת. אני נעשה פרופיסור להיסטוריה עתיקה.

בסוף־יאנואר, 1917, ביקרתי בביתו של אוסישקין ואמרתי לו, שהמשטר האַוּטוֹקראטי הרוסי לא עוד יאריך ימים, והחדשים שלו – לא השנים! – ספורים.

אוסישקין צחק. חלומות! – המשטר הצאריסטי מחזיק מעמד זה 300 שנה והוא די חזק כדי להוסיף ולהחזיק מעמד שנים לא־מועטות.

לאחר חדשיים פרצה המהפכה הגדולה – מהפכת קֶרֶנְסקי. ואמו של אוסישקין סיפרה לגברת קלוזנר ולי, שביום שניצחה המהפכה התהלך אוסישקין בחדרו אחת הנה ואחת הנה ודיבר לעצמו:

– מנין ידע קלוזנר דבר זה? כיצד יכול היה לחזות אותו מראש?

לא נביא ולא בן־נביא אני. ואף לא דיפלומאט ופוליטיקאי “לפי המקצוע”. בהיסטוריה אני עוסק כל ימי־חיי, והיא היא שחידדה את ראייתי וסייעה לי לחדור אל ההווה דרך העבר ולהקיש מן העבר על העתיד.

המפלות והתבוסות של רוסיה, שהוכתה לא רק על־ידי הגרמנים והאוסטרים אלא גם על־ידי התורכים בקווקז; המיניסטרים הרוסיים, שמינה קיסר מוגבל בשכלו ומושפע על־ידי חצרנים עריצים וחנפים, מיניסטרים קטני־נפש ומחוסרי־מעוף, שלא התאימו כל־כך לרגע ההיסטורי הגדול, עד שהיו חָדים עליהם חידה זו: “מי הוא מיניסטר ברוסיה?” – והפתרון היה: “מי שהוא גרוע ממי שקָדם לו”; שלטונו של המתועב ראספוטין, ששפך את ממשלתו על הקיסֶרֶת הגרמנית על־פי מוצאה, שבלתי־טבעי היה בשבילה להיות נגד עמה ומולדתה; התרכזותם של הקיסר והמיניסטרים שלו ברדיפת־היהודים, כאילו בזמן מסוכן כזה אין שום דאגה אחרת לרוסיה זולת היהודים (כמו שגם להיטלר במלחמת העולם השניה לא היתה דאגה אחרת זולת השמדת־היהודים), ועל כל אלה – תנועה מהפכנית רוסית לכל הסתעפותה הגדולה, שנמשכה כמאה שנה, מימי הדֶקאבריסטים עד ימי פלֶכאנוב ובורצֶב, לנין וטרוצקי, – כל אלה ביחד עשו לי ודאית את קירבתה של המהפכה הרוסית הגדולה. וכשקראתי בעתון בלתי־לגאלי, שהמלומד הרוסי המפורסם והמנהיג של מפלגת הדימוקראטים־הקונסטיטוציונאליסטים, פ. נ. מיליוקוב, אמר ב"דומה" בפירוש, שזוממים בגידה והשלמה עם גרמניה המקורבים ל"צארית הצעירה" (אשת־הקיסר, להבדילה מאֵם־הקיסר, “הצארית הזקנה”), ודבר זה הגיד מיליוקוב בשם הציר הבריטי ברוסיה סיר ג’וֹן ביוּקֶנֶן, – נעשה לי ברור, שימי־הצאריסמוס ספורים. שהרי כך אין מדברים על אשתו של קיסר כל עוד המשטר הקיים עומד איתן. אות הוא, שהפְּרָצוֹת רבוּ ושכל הבניין עומד להתפורר – ועד מהרה.

והדבר בא כאילו לפתע־פתאום. באמת הוכן זה כבר. אף העם הפשוט שוב לא האמין בקיסר “בחסד־עליון” לאחר שראה, שקיסר זה עלול לתבוסות בלתי־פוסקות ונותן להשתלט על חצר־המלכות לאיזו אישיוּת אפלה, ששמה ראספוטין. “סר צלם מעליהם” – ודי היה במהומה של חוסר־לחם בפטרוגראד הבירה, מהומה, שבוודאי הוכנה מראש על־ידי השמאל של ה"דומה", – די היה בכך כדי שהמרד יתפרץ. ומרד בשעת־מלחמה זהו כ"פֶטֶר־מים": השטפון הולך וגֵאֶה וסופו – הרס וחורבן ואבדן של כל הישן העומד על דרכו של החדש.

בחודש הראשון של המהפכה (מאמצע־אדר עד חג־הפסח, תרע"ז, אפריל, 1917) עדיין הייתי בריא ביחס – ולבי צהל לקראת כל הנעשה ברוסיה. כאילו שמעתי את משק הכבלים הכבדים, שמאה וחמישים מיליונים של בני־אדם נכבלו בהם עד חתכים עמוקים בבשרם, והנה כבלים אלה משתברים לרסיסי־רסיסים ומיליוני בני־אדם מכל השכבוֹת ומכל העמים יוצאים לחירות. הימים היו ימי־האביב הראשונים, בזמן שביחד עם הניצנים הרכים המבצבצים ויוצאים מן האדמה ועם הפקעים הראשונים הנובטים בפרחים ובאילנות נובטות גם תקוות־אדם והוא משתכר מקרניה הרכות של השמש הצעירה ומיפיו הענוג של העולם המחוּדש. ואכן, אלה היו ימי־שכרון, שאיני יודע כדוגמתם אלא אחר סאן־רימו ולאחר שהופיע בירושלים “הנציב הראשון ליהודה”. הן אמנם, שיכור גמור לא הייתי: זכרתי את הכתוב בקוהלת “ושבו העבים אחר הגשם”, שזהו כלל גדול בהיסטוריה; ואת חששותי הכבדים בדבר הריאקציה העתידה לבוא הבעתי במאמרי הראשי “לשעה ולדורות”⁴³. אף־על־פי־כן – “באבוֹד רשעים רִנה”. הלב רָן וצהל משמחה, שבא יום־פקודה, יום נקם ושילם למשטר של עריצים, שהתרחצו בדמי־ישראל בפרט ובדמי כל אדם מתקדם בכלל במשך מאות בשנים, וביחוד בימי המלחמה של 1914–1917.

לצערי הגדול, לא יכולתי להשתתף במעשים הגדולים, שנעשו אז ברוסיה בכלל ובין יהודי־רוסיה בפרט, עד סוף ימי־קרנסקי, מפני שבפסח, תרע"ז (אפריל, 1917) חליתי במחלת־הכבד, נפלתי למשכב והתהפכתי על ערש־דוי במשך כמה חדשים. מפני־כן לא השתתפתי גם בועידה הציונית הגדולה בפטרוגראד, שהטביעה את חותמה על כל עתידותיה של הציוניות החדשה.

ושני ימים אחר מפלתו של המשטר הישן בא למעוני הפרופיסור יֶווגני שְצֶ’פקין (מלומד רוסי מפורסם, מי שהיה ציר של הדמוקראטים־הקונסטיטוציונאליסטים ב"דומה" הרוסית והצטיין בנאומו הנמרץ נגד הממשלה בקשר לפוגרום בביאליסטוק) והודיע לי, שבתור דֶקאן של “הפאקולטה ההיסטורית־הפילולוגית” (כלומר, הפאקולטה למדעי־הרוח בלשוננו) ב"שיעורים העליונים לנשים באודיסה", שהם אוניברסיטה גמורה, שהרי אין מתקבלות לתוכם אלא נשים, שיש להן תעודת־בגרות, ולשיעורים הללו יש זכויות ממלכתיות (הגומרות אותם מתקבלות למשרות בממלכה הרוסית), – הוא מיופה־כוח של הפאקולטה להציע לפנַי את הקתדרה של “תולדות המזרח (הקדום)”, שהוא שיעור של חובה בפאקולטה. הוא הציע לפני לקרוא שיעורים 4 פעמים בשבוע, אבל מכיון שחשבתי אז על חידושו של “השלח” הסכמתי רק לשתי פעמים בשבוע כדי שלא תפריע משרתי החדשה לעריכתו של הירחון היקר בעיני. המשכורת היתה הגונה מאד לפי מה שהורגלתי לקבל בעד עבודתי הספרותית ובעד שיעורים באיזה בית־מדרש עליון יהודי שהוא; ונעימה היתה ההרגשה, שזו הפעם הראשונה, שאני מקבל שכר ממוסד ממשלתי, לא־עברי. בין הפרופיסורים היו 35 נוצרים, מומר אחד ואני – היהודי היחידי. בין הסטודנטיות היו לערך 60% נוצריות ולערך 40% יהודיות. הנוצריות היו רוסיות, פולניות, יווניות, ארמֶניות וגרוזיות; והיו ביניהן אפילו תַּתַּריוֹת־מושלמיוֹת. היחס אלי היה אידיאלי גם מצד הפרופיסורים, שהיו נוצרים כולם (חוץ ממומר אחד, כאמור), וגם מצד הסטודנטיות הנוצריות, ואין צורך לומר מצד היהודיות. שיבחו את רוב־הידיעות המדעיות, שאני מוסר להן, את כשרוני הפדגוגי להחדיר את הידיעות בקלות לתוך המוחות הצעירים ואת כשרון־ההרצאה שלי. בשעת שיעורי הראשון נכחו כל הפרופיסורים של “השיעורים העליונים” בבגדי־כבוד; ושתי סטודנטיות ציוניות נאמו נאום לכבודי והודיעו, שהן מתגאות לראות כאן יושב בקתדרה את האיש, שהיה מורה לדור הצעיר בספרות ובהיסטוריה בדפוס ובעל־פה ולימד את הנוער היהודי לחיות על האידיאלים היהוּדיים הגדולים. האחת משתי הנואמות היתה היפהפיה הקלאסית ליליה רוזנטאל־צ’רטקוב, שאחר־כך נבחרה ראשונה כאסתר המלכה בתל־אביב. היא באה לבושה תלבושת לבנה נהדרת ובידה זר של חבצלות לבנות, ולאחר נאום עברי נחמד בהברה ספרדית (מה שהיה חידוש גדול בימים ההם) הושיטה לי את החבצלות הלבנות, שכאילו סימלו את טוהר־רוחה ואת יפי־גופה כאחד⁴⁴.

בכל שתי השנים ומחצה (מארס 1917–נובמבר 1919), שישבתי בקתדרה של תולדות המזרח הקדום, עד שיצאתי לארץ־ישראל, הרגשתי את עצמי מוקף אטמוספירה נעימה ביותר באוניברסיטה נעלה זו, שהממשלה לא התערבה במעשיה ובתכניתה והיתה לה אוטונומיה אקדֵימית גמורה. השיעור שלי כלל את תולדות אשור ובבל, תולדות מצרים, תולדות צור וצידון ותולדות ישראל מראשיתו עד חורבן הבית השני. ובתוך תולדות בית ראשון היו כלולים שיעורים על היסודות של ביקורת־המקרא. השיעור היה שיעור של חובה, כאמור, כלומר, חובה היתה על הגומרות את “השיעורים העליונים” להשתתף בהרצאות על המקצוע ולהיבחן בו. במשך חמשת הסֶמֶסטרים בחנתי עד 300 סטודנטיות, רובן נוצריות ומיעוטן יהודיות. וצריך אני לומר, שלצערי, הצטיינו הנוצריות בידיעותיהן אפילו בתולדות־ישראל יותר מן הסטודנטיות היהודיות. הסטודנטית, שהפליאה בידיעתה בתולדות־ישראל, היתה פולניה, מורה בגימנסיה. שניה לה היתה בתו של כומר רוסי פראבוסלאבי, ושלישית להן – רוסיה טהורה, בתו של מנהל בית־הספר הצבאי הארטילֶרי ליונקרים. ו"זכיתי" גם לבחון את בת־אחותו של פ. קרושיוואן, שגרם לפוגרום הקישינובי… היתה זו בחורה צעירה מאד, יפה וכשרונית, אבל חצופה וגאוותנית, ומאד לא נעים היה לה, כפי הנראה, להיבחן אצל יהודי, שלא כיסה על יהדותו, ואפילו התגאה בה.

גם היחסים ביני ובין הפרופיסורים היו מצוינים. כמו שכבר אמרתי, היו כולם נוצרים, 35 במספר, ורק אחד מהם היה יהודי מומר, ורק מן המומר התרחקתי בתכלית. כל שאר 34 הפרופיסורים התייחסו אלי בידידות ובכבוד; וכן התייחסתי אליהם. אף פעם לא הרגשתי סימן של אנטישמיות או של התרברבות מצדם ביחסים שביני לביניהם. בחדר־הפרופיסורים היינו משוחחים על שאלות מדעיות ומדיניות, וכשהחמירו החיים החמריים באודיסה – גם על שאלות־כלכלה פשוטות, ואף פעם לא הרגשתי, שיבדילו ביני, היהודי היחידי, ובין כל 35 הפרופיסורים הנוצריים. וכמה מן הפרופיסורים שיבחו את דרכי- לימודי ואת אופן־בחינתי כפי ששמעו את שבחם מפי תלמידותי המרובות.

וכשכבשו הקומוניסטים את אודיסה בפעם הראשונה בחורף של שנת 18–1917 מיד ביטלו את “השיעורים העליונים לנשים”, שהרי לא הבדילו בענייני־השכלה בין גברים לנשים; ואנו, כל מורי “השיעורים העליונים לנשים”, עברנו באופן אַוּטומָתי לאוניברסיטה האודיסאית. חשבתי, שאשאר גם שם בהוראת “ההיסטוריה של המזרח הקדום”, שהוריתי ב"שיעורים העליונים לנשים". לתמהוני, החליטה “הפאקולטה ההיסטורית־הפילולוגית” (המחלקה למדעי־הרוח שלנו), שאלַמד שם גם את “התקופה ההליניסטית” בהיסטוריה של הזמן העתיק. ודאי, גרמה לכך העובדה, שב"אנציקלופידיה הרוסית־העברית" מסר לי ההֶלֶניסטן הגדול זילינסקי את התקופה “היהודית־ההליניסטית”, כמסופר למעלה, והיה מרוצה מעבודתי. והרי באוניברסיטה העברית חששו במשך 18 שנה למסור לי, כלפרופיסור בתקופת הכית השני, את הוראת הטֶכסטים של כתבי יוסף בן מתתיהו ושל פילון ושאר הדברים הכתובים יוונית והמתיחסים לתקופה ההליניסטית של תולדות־ישראל בלבד. הגויים לא חששו למסור לי אף את התקופה ההלניסטית הכללית.

ולא עוד, אלא שלמרות מה שידעו את התנגדותי לבולשוויסמוס אף בחרו בי להיות חבר ב"אגודת הועדים של בתי־המדרש העליונים" (Союз Комитетов Высших Учебных Заведений ובראשי תיבות СКВУЗ). אלא שלא הספקתי להורות באוניברסיטה ולהשתתף באגודה זו מפני שעזבתי עד מהרה את אודיסה ונסעתי לארץ־ישראל.

יחסי השלילי לקומוניסמוס עדיין לא הזיק לי אז בעיני הרָשוּת הקומוניסטית של בתי־המדרש העליונים. אני אומר “אז” וכוונתי לחורף תרע"ח (18–1917), שאז השתלטו הקומוניסטים על אודיסה בפעם הראשונה ושלטונם ארך אז רק כשני חדשים. גם אז עשו מעשים נוראים הרבה; אבל מצד אחד עדיין היה שלטונם פחות קיצוני, ומצד שני עדיין לא היתה שיטתיות במעשים הנוראים שלהם. ועדיין לא היה אז מסוכן להיות ציוני. לאחר שני חדשים גורשו הבולשוויקים מאודיסה על־ידי האוקראינים. ואולם הם חזרו לאודיסה בקיץ של שנת 1918, ואז החריף שלטונם וכבר התחילו רודפים את הציוניים באף ובחימה – ואף אותי ביניהם, כמו שאספר להלן.

בסוף הקיץ 1918 גורשו הקומוניסטים שנית מאודיסה – הפעם על־ידי חברי “הגאַרדות הלבנוֹת” בפיקודו של הגנראל דֶניקין. ואז חזרו “השיעורים העליונים לנשים” לקדמותם והוספתי להורות בהם עד עצם היום, שבו יצאתי לארץ־ישראל, בתחילת כסליו תר"פ (נובמבר, 1919).

אבל לקומוניסמוס ברוסיה בראשיתו יש להקדיש פרק מיוחד.

 

פרק ט"ז    🔗

הבולשביסמוס ברוסיה. "יום המרידה בשלום". "שוד חוקי". התעללות. רדיפות והצלה. עבודה ספרותית ומדעית בעברית וברוסית.

הסוציאליסמוס המארקסיסטי (יש גם סוציאליסמוס בלתי־מארקסיסטי, סוציאליסמוס הומני ונבואי, שהוא עצם היהדות ויסודה!) נחשב כל הימים – עוד מימי חיבת־ציון ודרך הציוניות המדינית של הרצל – לניגוד לציוניות. הרצל חשב אותו לניגוד וסתירה לציוניות שלו מפני שכל “מלחמת־מעמדות”, שהמארקסיסמוס הושתת עליה ומטיף לה, צריכה לגרום לפירוד באומה, – והרי הציוניות באה להציל את האומה כולה בעזרת־הפועלים ובעזרתם של בעלי־הממון כאחד. ואולם חובבי־ציון ואחד־העם וכל הציוניים הכלליים מכל הגוֹנים חשבו את הסוציאליסמוס מנוגד לציוניות מטעם אחר (זולת הפחד מפני הממשלה הצאריסטית ברוסיה והממשלות הליבּראליות והאנטי־סוציאליסטיות במערב־אירופה): הציוניות מבוססת על חידוש־העבר, על ההיסטורימוס בעצם, בעוד שהסוציאליסמוס מטיף למהפכה ול"הסתלקות מן העולם הישן". הפשרה בין הציוניות ובין הסוציאליסמוס, שהטיפו לה ד"ר נחמן סירקין ודוב ברוכוב, לא נתקבלה אז עדיין אלא על דעתו של מיעוט ציוני לא־גדול. אפילו “צעירי־ציון” ו"הפועל־הצעיר" היו אז אנטי־מארקסיסטיים והטיפו אז לשיתוף־פעולה בין כל המעמדות היהודיים לשם תחית העם והארץ על־ידי כיבוש־העבודה בידי פועלים עבריים. אפילו לחגיגת ראשון במאי התנגד אז “הפועל הצעיר”.

טבעי היה, איפוא, הדבר, שציוני שכמותי, עם כל התמכרותי לסוציאליסמוס הנבואי ועם מה שהייתי חבר ל"פראקציה הדימוקראטית", שדאגה ליהודים הפשוטים והעניים ביחוד (“עמך” היתה הסיסמה של ה"פראקציה"), לא היה יכול להיות קומוניסטן: הרי הקומוניסטים באו אז “לעקור את הכל”: לבטל את הדת, לשנות מעיקרם את סדרי־החיים של המשפחה, לבטל את החוקים ואת המנהגים, ואף את הספרות והאמנות שעד ימיהם, וביחוד – להשמיד את כל מי שאינו פועל ואפילו את מי שאבותיו לא היו פועלים.

אבל לא זה בלבד גרם לי, שאתרחק מן הקומוניסטים ואתנגד להם – לא בפועל, אלא בהשקפה, שלא העלמתי אותה ולא כיסיתי עליה.

המעשים הנוראים, שעשו אז הקומוניסטים, ההתעללות, שהתעללו אז בכל מי שאינו “משלהם” – זהו מה שהרחיק אותי ואת חברי הציוניים מהם תכלית ריחוק.

לא אשכח כל ימי־חיי שתי עובדות, שנחרתו במוחי כּבֵבַרזל לוהט.

בעצם יום־ראשון אחד, בשעה שהחנויות סגורות לכבוד יום ראשון, בשעה אחת בצהרים, מתהלכים ספנים־קומוניסטים מנמל־אודיסה ברחובות־העיר, שוברים לעיני־השמש את המנעולים שעל הדלתות של החנויות הסגורות, נכנסים לתוך החנויות – ונוטלים לעצמם כל מה שיש בחנויות הללו. ואין מפריע ואין מוחה…

אך מעשה־שוד כזה יכול להחשב למעשה של שרירות־לב מצד ספנים אַלמים ואַנסים.

ואולם הרי עובדה ממין אחר:

ידוע, שבכל עיר כבושה על־ידי הבולשוויקים היה מקום רק לשני עתונים ממשלתיים: Известия ו־Правда (“אמת” ו"ידיעות"), – והליצנים היו אומרים, שב"אמת" אין ידיעות וב"ידיעות" אין אמת… והנה בשני העתונים הללו, שחזרו לצאת באודיסה מיום שנכבשה שנית על־ידי הקומוניסטים, אנו מוצאים “פקודה” כזו של “הועד הפועל המקומי” בשם “יום המרידה בשלום” (День Мирного Возстания). ומהו “יום המרידה בשלום”? – הפקידים של השלטון הקומוניסטי ילכו מבית לבית ויקחו בשביל הממשלה ובשביל הצבא כל מה שיש בבית וישאירו לכל משפחה רק חליפה אחת לגבר ושתי שמלות (של קיץ ושל חורף) לאשה, כיסאות כמספרם של המבוגרים שבבית (הילדים, כנראה, יכולים לשבת על הארץ), שולחן אחד בכל הבית, כפות, מזלגות וצלחות כמספרם של בני־הבית – ולא יותר (אורח, כנראה, הוא בבל ייראה ובל יימצא); כל כלי כסף וזהב וכל מיני שעונים של כסף וזהב יש למסור לשלטונות ואפשר להשאיר בבית רק שעון אחד של מתכת; כל כסף, אפילו בשטרות (מטבעות של זהב ושל כסף היו אסורים אז), יש למסור לשלטונות ויש להשאיר לכל משפחה רק 1,000 רובל בשטרות, שהיתה להם אז חשיבות של 10 לי"ש לכל היותר. וכן הלאה. כלומר: יש לדלדל את בני־האדם עד האפשרות האחרונה.

והתחיל “השוד החוקי”. מי שהיו לו שני זוגות של נעליים והזוג האחד היה ישן וגרוע והשני היה חדש וטוב יותר – היו פקידי־השלטון נוטלים את החדש והטוב דוקה. זקן וחולה כר' שמואל ברבש, אחד מטוֹבי חובבי־ציון, עסקן ציבוּרי ונדבן, שהתחנן, שישאירו לו, לכל הפחות, את שעון־הזהב שלו, שהרי שעון של מתכת אין לו, נטלו הפקידים ממנו את הכל וגם את שעונו היחיד. נשים רועדות מקור (הדבר היה בתחילת־החורף) גזלו מהן את הפַּרווה היחידה שעל גופן. מגוחך ומעציב כאחד היה לראות, למשל, את שאול טשרניחובסקי שלנו, שהיה אז מחוסר־כּל ועבד כרופא כדי להרוויח פת לחם יבש, מתהלך בחוץ לבוש שלש כותנות זו על גב זו כדי שלא יגזלו ממנו את שתי כותנותיו ה"יתרות"… כמה בני־אדם התהלכו בחוץ, לאחר שהפקירו את כל מה שבבית, לבושים שני מעילים זה על גב זה, או מעיל על גבי פרווה, כדי להציל מה שאפשר להציל. נשים הצפינו מבעד למחוך שעל גופן כפות ומזלגות וסכינים כדי שיישאר להן משהו יותר מן המכסה של הכלים למערכת־השולחן, שקצב “הועד־הפועל האודיסאי” לכל משפחה.

אנו, הגברת קלוזנר ואני, לא הִצְפַּנוּ כלום ולא הסתרנו כלום. אמרנו לעצמנו: “כשמתיזים את הראש אין בוכים על השערות”. יקחו מה שיקחו – בין כך ובין כך הכל אבוד.

ואולם נעשה נס – ולא הכל היה אבוד.

את השוד צריך היה לבצע אצל הבורגנים בלבד. אצל הפועלים אין לקחת כלום. אבל הרי אפשר, שהבורגנים יצפינו משהו אצל הפועלים, ידידיהם הפרטיים. על־כן בא בפקודה סעיף מיוחד, שאצל הפועלים רק בודקים מה שיש להם ורושמים בספר, בלא שיטלו מהם משהו. ואולם כשבאו פקידי־השלטון לרשום מה שיש בבתי הפועלים, שעבדו אותה שעה בבתי־החרושת, נבהלו נשי־הפועלים: הרי בתי־הפועלים היו אז מלאים כל טוב ממה שהרוויחו על־ידי שכר־העבודה הגדול באותו זמן וממה שגזלו מן הבורגנים וגם נטלו בזרוע מתוך הספינות, שהגיעו מלאות סחורות לנמל־אודיסה בשביל הסוחרים – והסחורות לא נמסרו למזמיניהן. ואם ינסו לרשום את הנמצא בבתי־הפועלים הרי יתגלו דברים לא־נעימים הרבה… ובכן רצו נשי־הפועלים לבתי־החרושת וצווחו באזני־בעליהן: “שודדים אותנו!”.

מיד עזבו הפועלים את עבודתם, רצו לבתיהם, נזדיינו ברובים, בקרדומות ובפטישים ואיימו על הפקידים והפקידות הממונים על הרשימות, שיהרגו את כל מי שינסה לרשום את הנמצא בבתיהם. הפקידים והפקידות הודיעו את הדבר ל"ועד הפועל" – וזה הוכרח לבטל את הפקודה. ורק מה שכבר הספיקו לגזול נשאר בידי השלטון או בידי הפקידים והפקידות…

את הרושם של “יום המרידה בשלום” (שוד־בצהרים זה נקרא “בשלום” בפי הקומוניסטים) קל לשער.

אבל, אפשר, רושם יותר נורא עשה עלי מאמר אחד ב"ידיעות" האודיסאיות הרשמיות.

בעל־המאמר חושש מפני קונטרא־ריבולוציה של “היסודות הריאקציוניים”. ובכן מה לעשות? – ובעל־המאמר משיא “עצה טובה” כזו: באודיסה יש 600,000 תושבים. מהם 400,000 הם פועלים, וכמובן, כולם קומוניסטים. נשארים 200,000 בורגנים. מהם 160,000 הם ילדים, שאפשר לחנך אותם ברוח קומוניסטית, וזקנים וזקנות שימותו עוד מעט ואינם מסוכנים עוד. נשארו, איפוא, רק 40,000 חשודים בבורגנות מגיל בינוני. אותם צריך להוציא להורג בפשטות גמורה – ולא יהא עוד שום חשש של קונטרא־ריבולוציה…

הגליון, שבו נדפס המאמר, היה בידי ושמרתי עליו, ורק לפני שנים מועטות נעלם מביתי.

אבל הקומוניסטים לא רק הוציאו פקודות וכתבו מאמרים. הם רצחו באודיסה מאות אנשים, שכל חטאם היה – שהיו הם עצמם סוחרים או היו בני־סוחרים. רציחות אלו נעשו על־פי החלטותיה של ה"צְ’רֶזְוִיצַ’יְקָה" או ה"צֶ’קָא" (קיצור־המלות Чрезвьічайная Комиссия – “הועדה היוצאת מן הכלל”). הרציחות היו מוצאות לפועל בחשאי, בלא דין ומשפט, בלא חקירה ממשית ובלא הגנה על הנאשם. יום־יום הייתי רואה בעיני אוטומובילים של משא מכוסים “בְּרֶזֶנטים” (כעין מכסה של בד חזק ביותר), שמתחת להם היו מזדקרים אברים של הרוגים, ומאחורי האוטומובילים מתפתלים שבילים של דם מטפטף והולך…

ואולם בזה לא היה די.

הקומוניסטים נלחמו באוקראינים וב"חברי הגאַרדות הלבנות", שפרעו פרעות ביהודים כמעט בכל מקום־בואם. אבל ה"אנטי־קומוניסטים" מן “המחנות הלבנים” (белогвардейцьі) הללו הרגו גם קומוניסטים כמו שהקומוניסטים הרגו גם “לבנים”. ובכן החליטו הקומוניסטים, שאין להסתפק באויביהם הנופלים בידיהם: הם הכריזו, שב"סדר של הטֶרוֹר האדום" הם הורגים כך וכך בני־אדם נקובים בשמותיהם, שאין בהם שום חטא מיוחד, אלא שמכיון שה"לבנים" הורגים “אדומים” (קומוניסטים פעילים) צריכים ה"אדומים" להרוג “לבנים” (בורגנים, שלא פעלו שום פעולה נגד הקומוניסטים). בין הנהרגים היה יהודי סוחר, תלמיד־חכם, נדבן לצרכי־ציבור ולישיבות, בתי־כנסיות ובתי־מדרשות, מוֹנוֹשזוֹן שמו, שלא היה לו שום יחס לפוליטיקה, שכמדומה לי, לא ידע אפילו להבדיל בין מפלגות מדיניות, וכל חטאו היה – שהיה סוחר מפני שאביו היה סוחר ואביו הוריש לו רכוש ידוע.

אבל נורא מזה היה הרצח הבא:

מי שקרא את ספרי “עולם מתהוה” (בהוצאתו השניה: “עם וארץ קמים לתחיה”), אפשר, זוכר, שנסע עמנו לארץ־ישראל עורך־דין מאודיסה, בעל־הזיה וחולם חלומות, שנתפעל ביותר מיפיה של נצרת וחלם, שמכאן תצא אמונה חדשה לעולם, שתאחד את היהדות, הנצרות והאיסלאם. עורך־דין זה, יֶליק שמו, היה גידם ו"לא־יוצלח". סיים את חוק־לימודיו במחלקת־המשפטים של האוניברסיטה באודיסה, אך מעולם לא השתמש בתגא של עורך־דין. אביו היה צורף, וכשנעשה אמיד פתח בית־מסחר של תכשיטי כסף וזהב. לצורף זה היו שנים או שלשה בנים, והבן, שהיה בן־הלְוָיה במסענו לארץ־ישראל, היה בלתי־מוכשר למסחר, ועל־כן היה אביו נותן לו סכום כסף לא־גדול (25 רובלים לחודש) למחיתו, ובזה היה מתפרנס. וכשמת אביו עבר בית־המסחר לידי בנו האחר, המוכשר למסחר, ובנו הלא־יוצלח הוסיף לקבל “קיצבה” מאחיו.

והנה הקומוניסטים החליטו “לחסל” את בעל בית־המסחר מפני שהוא בורגני, בלא שום סיבה אחרת. ובאו לקחת אותו אל ה"צֶ’קא". במקרה נמצא בבית־המסחר לא האח הסוחר אלא האח הגידם, עורך־הדין, – ולקחו אותו. הוא היה בטוח כל־כך, שלא יגעו בו לרעה, שהרי אף בורגני אינו, עד שבשעה שקראו לו להתייצב לפני החוקר של ה"צ’קא" תיקן את עניבתו והלך בשקט גמור אל חדר־החקירה. ואולם במקום לחקור אותו שאלו אותו, אם הוא יליק, בנו של בעל בית־המסחר לתכשיטים, וכשהשיב “הן!” – מיד העמידו אותו אל הכותל וירו בו –

* * *

מעשה־רצח זה של אדם נקי, שלא היה לו כלום בחייו ולא התערב בשום עניין מדיני, הרעיש את הלבבות של כל בני־האינטליגנציה באודיסה. ואותי, שנסעתי עמו ביחד והיכרתי את תמימותו ואת חוסר־הכל שלו, הדהים רצח זה ממש, עד שבמשך כמה לילות לא יכולתי לישון ולא לחשוב מחשבות עגומות על מעשה נורא זה של מפלגה מתיימרת לתקן עולם במלכות־הצדק.

אבל לא רק רצחו הקומוניסטים באודיסה. הם גם התעללו ב"בורגנים" וב"קונטרא־ריבולוציונרים". הרי שתים־שלש עובדות.

הקומוניסטים אסרו לא רק גברים־בורגנים אלא גם נשים בורגניות. אשמתן של אלו היתה, שבעליהן היו סוחרים או שהיו לבעליהן או להן בתים גדולים או בינונים באודיסה. בין הנאסרות היתה גם ידידה אחת שלנו, ציונית טובה, עסקנית של תרבות עברית, שנפטרה זה לא כבר, לאה ווידרוביץ ז"ל. והנה מה שסיפרה לי:

– נאסרתי על־פי פקודתה של ה"צ’קא" והוכנסתי לבית־האסורים. פעם אחת בא “מיליציונר” (שוטר סובייטי) וקורא בשמי ובשמותיהן של עוד נשים אחדות, מן המשכילות והמכובדות שבין הנאסרות. מוליכים אותנו כאסירות ומביאים אותנו לבית אחד ריק ומלוכלך וגוזרים עלינו לנקות את חדריו ולשפשף את רצפתם ואת חלונותיהם. נותנים לנו רק דלי ומים בלא סמרטוטי־שטיפה. בשמלותינו התחתוניות הוכרחנו לעשות מלאכה קשה זו במשך כל היום. הגיע לידי כך, שנתרפּוּ ונפלו הסוליות של נעלי מתוך רטיבות זו של מים מלוכלכים, שהייתי מוכרחת לאספם בידי לתוך הדלי כשאני עומדת בנעלַי בתוך הבוץ. לפנות ערב כילינו את המלאכה וקראו אותנו ל"נשף" – לכבוד אחד מפקידי־ה"צ’קא" היהודיים, ש"נשא אשה" למזל־טוב (מובן, בלא חופה וקידושין) וקיבל שלשה חדרים לעצמו: אלה היו החדרים, שניקינו בעבודה קשה זו. עכשיו היינו מוכרחות לשמש את האורחים של “הזוג הצעיר” בשעת־הנשף. ושיא־ההתעללות היתה – שהוגש לנו בסוף־הנשף, שהיה בו מכל טוב בשעה שכל אודיסה רעבה ללחם יבש, תפוח־זהב לכל אחת (דבר יקר־מציאות באודיסה באותם הימים) “שכר־טרחתנו”…

אבל התעללות־יותר גדולה ומסוכנת שמעתי מפיו של עורך־הדין ש. א. פֶּן מאודיסה.

הוא, יחיאל היילפרין (בעל “בית־המדרש לגננות”) ועוד כמה ציוניים, נאסרו על־ידי ה"צ’קא" והושמו במאסר באשמה כבדה באותו זמן: שהם מסייעים ל"אימפריאליסמוס הבריטי", שנלחם אז (או רצה להילחם) בסובייטים. ושני רגעים קשים ביותר עברו בבית־האסורים עליו ועל שאר הנאסרים.

סימן מובהק היה להם: אם היו באים בלילה וקוראים לאסירים להתלבש ולילך – הרי זה להיות מוכן להריגה.

והנה בליל־חורף אחד, בשתים בלילה לערך, באים “מיליציונרים” וקוראים לקום ולהתלבש ולילך לשלשה מן האסירים המכובדים ביותר: האחד היה הנסיך אוֹבּוֹלֶנסקי, אחד מן החברים החשובים במפלגה הקונסטיטוציונית־הדמוקראטית (שלגבי הקומוניסטים נחשבו לקונטרא־ריבולוציונרים מפני שאינם מודים במארקסיסמוס ובשינוי המשטר בדרכים ריבולוציוניות), מיניסטר אחד של ה"הֶטמאן" (הנשיא) האוקראיני סקוֹרופאַדסקי ועוד שלישי, ששכחתי את שמו ומשרתו, כמדומה לי, בעל־אחוזה מגדולי מפלגת־המרכז בדוּמה הרוסית. שלשת אלה קמו בחרדה. הרגשתם היתה, ודאי, זו של אגג מלך־עמלק כשאמר: “אכן סר מר המות”. בידים רועדות התלבשו ובדמעות על עינים נפרדו מעל האסירים, שכניהם בתא, שהעורך־דין פֶן היה אחד מהם: הרי הם מובלים למיתה ודאית…

דממת־מות נשתלטה בבית־האסורים. חרדה ואין־אונים ויאוש כאחד… שום אסיר לא עצם עוד עין עד הבוקר. ובבוקר לא נגע שום אסיר במה שהוגש לאסירים וכל אחד חשב: הנה כי כן “נחטפו” אלה היום – ומחר אֵחָטֵף אני…

והנה, לתמהונם של האסירים, חזרו כל שלשת ה"לקוחים למות" לבית־האסורים בשעת־הצהרים. המראה שלהם היה נורא: הם היו מלוכלכים מכף רגל ועד ראש; פניהם, שנשתנו בשעות מועטות אלו לרע עד לאין הַכֵּר, היו חיוורים ושטופים זעה, שנתערבה בליכלוך, שכיסה את כל גופם, ובגדיהם המלוּכלכים היו קרועים במקומות שונים.

נתברר, שאף להם אירע מעין מה שאירע בזמן אחר לנשים האסירות: איזה פקיד צ’קאי, יהודי מנוול, “נשא אשה” בדרך הידועה אז, ולא מצא לטוב לפניו אלא שנסיך, מיניסטר ובעל־אחוזה גדול ינקו את החדרים, שנטל בזרוע לעצמו מבורגני אחד. ואת שלשתם הכריח לנקות את הבית בבגדיהם ובכתנותיהם, לחצות בבוץ עד צוואר ולעבוד בזעת־אפים…

כזו היתה ההתעללות ברוסים ואוקראינים חשובים, שכל חטאם היה – שלא הסכימו למעשי־הקומוניסטים באותם הימים.

אבל על פֶּן וחבריו עברה שעה קשה הרבה יותר.

פעם קוראים אותם אל חוקר־הדין של ה"צ’קא". וזה היה תמיד סימן רע לאסירים: על־פי רוב היתה חקירה זו נגמרת בהוצאת פסק־דין של מיתה… אבל היו גם מקרים של צידוק וזיכוי. הפקיד, שבא לקרוא להם, החזיק גליון בידו ואמר להם, שחלק מהם, שיקרא בשמותיהם, יעמוד מצד ימין וחלק שני – מצד שמאל. וידוע היה הדבר, שהעומרים מצד ימין נידונו למיתה.

ופתאום שומע ש.א. פּן את שמו ושמות־חבריו בתוספת: “מצד ימין!”… עיניו חשכו ודמיו קרשו בעורקיו: מיתה ודאית… ברגע זה – כך סיפר לי – חשב על אשתו ובניו והתחיל אומר “וידוי”… ואולם בעוד רגעים אחדים הודיע הפקיד, ש"הפעם יוחזרו כולם לבית־האסורים". ולאחר ימים מועטים נתבררה אפסותה של העלילה, שהעליל על הציוניים פרובוקאטור יהודי מרומניה בלא שום יסוד, – ונשתחררו כולם. אבל גם פֶּן וגם יחיאל היילפרין חלו אז מתוך פחד־מוות באותה מחלה, שהורידה אותם לקבר לאחר שנים⁴⁵.

גם גורלי שלי יכול היה להיות כגורלם של פן והיילפרין וחבריהם: הפרובוקאטור העליל גם עלי, שאני מסייע ל"אימפריאליסמוס הבריטי". ואולם מקרה משונה – “סייעתא דשמיא” ממש – הציל אותי מגורלם.

היתה באודיסה משפחת לֶווינטוב־יוּזֶפוֹביץ, שאנו, הגברת קלוזנר ואני, התיידדנו עמה. לווינטוב היה אדם משכיל מאד, ואף אם לא היה לא ציוני ולא לאומי הוקרתי אותו על השכלתו הרחבה ועל ישרוֹ ותום־לבו. ואשתו היתה פיקחית ומשכלת, זריזה וחריפה, וחיבבנו אותה. ולה אחות, הגברת יוזפוביץ, רכה ועדינה, ישרה וטובת־לב, שגם אותה אהבנו וכיבדנו. את בעלה של זו האחרונה היכרנו רק מעט. פעמים שהיה מזדמן עמנו בביתו או בביתו של לווינטוב גיסו – ואז היינו מתווכחים על האנגלים והגרמנים, על הציוניות ועל הסוציאליסמוס. ראיתי מתוך דבריו, שהוא סוציאליסטן קיצוני, קרוב לקומוניסטים, אבל אידיאליסטן נלהב ומסור לדעותיו. ואני מעולם לא שנאתי אדם על דעותיו – אם אין לו פניות זרות בהחזקתו בדעות אלו.

וכשהקומוניסטים באו שנית לאודיסה צף פתאום יוזפוביץ זה על פני השטח, בכינוי חדש, כמובן (סֶבֶרְני –,'צפוני"), ונעשה אחד מראשי־הקומוניסטים באודיסה. וכשהוחלט ב"צ’קא" לאסור ציוניים כמסייעים ל"אימפריאליסטים אנגליים" וראה ברשימה את שמי – התנגד לכך, שיאסרו גם אותי: “אני מכיר את ד”ר קלוזנר – אמר: – הוא, אמנם, ציוני נלהב ומתנגד לקומוניסמוס, אך אינו ראקציונר ואינו בעד ה’אימפריאליסטים'". וכך נמחק שמי בדרך־נס מרשימת־הנאסרים.

ואף־על־פי־כן שלחה לי פעם הגברת שושנה פרסיץ (זכרה לה, אלוה, לטובה!) פיתקה באחת־עשרה בלילה, ובה היה כתוב, שנודע לאביה, מר הילל זלאטופולסקי, מפי גרוזי, שהיה ראש־ה"צ’קא" באותה שעה וזלאטופולסקי עשה לו פעם טובה גדולה, ששמי נמצא בתוך רשימת הראויים להאסר מפני שאני “ציוני גמור ואנטי־אידישיסטן” (שני חטאים גדולים באותם הימים).

צריך היה לעזוב את דירתנו. אבל שער־הבית שלנו כבר היה סגור, וכן היו סגורים כל השערים בעיר, ואם ניכנס לבית זר ללון בו יראה אותנו השוער, שיפתח לנו את השער, יעקוב אחרינו וילשין על בעל־הדירה, שקיבל אותנו בלילה.

החלטנו לרדת אל הקומה השניה (ישבנו בקומה הרביעית) וללון אצל שכנינו. ולמשרתת הנכריה לא הגדנו כלום, מחשש שמא יהא חיפוש בביתנו ויכריחו אותה לגלות את מקום מחבואינו, ומוטב שלא תדע מה לגלות. לנו הלילה בבית־השכן בתנאים, שאף פעם לא הורגלנו בהם, וחשבנו, שנישאר בבית זה “עד יעבור זעם”. והנה ילד בן חמש של בעל־הבית יצא אל הגזוזטרה וסיפר לתומו למשרתת שלנו: “אירינה, אירינה, האדונים שלך לנו אצלנו!” –

הוכרחנו, איפוא, לעקור דירתנו שנית.

לאשרנו, נמצא באודיסה יהודי פשוט וטוב־לב, פיינבוֹים שמו, שאשתו היתה טובה עוד ממנו, והיא אדוקה וירֵאת־אלוהים, ולהם בית קטן, שיש בו רק ארבעה דיירים, והשוער של הבית הוא זקן מופלג, שאינו מבחין עוד בין הדיירים, והם סיכנו את עצמם והחזיקו אותנו בביתם כשישה שבועות וחילקו עמנו את לחמם הצר, פרוסות לחם שחור במידה ובמשקל, עד שנתברר, שהקומוניסטים שכחו אותנו מפני שהיו להם דאגות אחרות: הגייסות של דֶניקין התקרבו לאודיסה ולאחר זמן גם כבשו אותה – והקומוניסטים ברחו בפעם השניה, בסוף הקיץ של שנת תרע"ט (1919).

זכורני: כשיצאתי בפעם הראשונה “לחפשי” מ"מאסר־בית" זה, שנאסרנו בו בעצמנו מתוך חשש של מאסר יותר קשה, ועברתי אחד מן הרחובות הראשיים שבעיר אודיסה, נדהמתי לראות את פני המתהלכים ברחוב – והרי הם כפני יהודים צמים ביום־הכיפורים: פנים מצומקים ועינים בוערות באש־הרעב. ובעיני ראיתי, כיצד גחנו בני־אדם אל תוך הביב של שופכים והוציאו משם קליפות של תפוחים, שכבר נרקבו בתוך הביב מזמן, ובלעו אותן לתיאבון…

במשך ששת השבועות של “מאסר־הבית” או, יותר נכון, של ההסתדרות⁴⁶ ו"חיי־המחתרת", עבדתי מן הבוקר עד הערב באין איש בא לבקרנו, שהרי שום אדם לא ידע את מחבואנו, ועל־כן הספקתי להשלים בהם את לטישת הפרקים האחרונים של “ישו הנצרי”, שלא פסקתי מלעסוק בו אף בימים הקשים ביותר שבחיי. אכן, אין רע בלא טוב!…

וכשיצאתי מן ה"מחתרת" שקדתי על המשכת העבודה ב"היסטוריה ישראלית", שאז יצא החלק הראשון שלה בהוצאה שלישית (אודיסה תרע"ח). דרך אגב: חלק ראשון זה של “היסטוריה ישראלית” נתפשט במספר של 9,000 אכסמפלארים; אלא שחלק מן ההוצאה השלישית נשרף ונמכר לנייר על־ידי הקומוניסטים ביחד עם המון ספרים עבריים אחרים ממבחר הספרות העברית החדשה.

מובן, שהקומוניסטים הפסיקו מיד לאחר שחזרו לאודיסה את הוצאת “השלח” (באדר תרע"ט, מארס 1919) ושמונה חדשים לא היו לי עבודת־עריכה ולא פרנסה. ואז המשכתי לכתוב וסיימתי את החלק השלישי של “היסטוריה ישראלית”: “תולדות בית־הורדוס”.

כל המעשים הללו של הקומוניסטים עשו עלי רושם קשה מאד. ומאז נקעה נפשי מן הסוציאליסמוס המארקסיסטי כולו (ולא מן הסוציאליסמוס הנבואי ההוּמַני), שהרי כל מארקסיסמוס שואף אל קומוניסמוס כתכליתו האחרונה – ומהי “תכלית” זו כשהיא מגעת לשלטון ראיתי באודיסה בשנות 1917–1919…

ידעתי גם ידעתי, שאין מהפכות היסטוריות גדולות נעשות בלא קרבנות. אך עם קרבנות כאלה, שיש בהם גם רציחת־הגוף וגם כבילת־הרוח, לא יכולתי להשלים מאז ועד היום.

אבל יש לי לומר עוד משהו על פעולתי הספרותית בשנות 1917–1919.

כשנתחדש “השלח” בניסן, תרע"ז (אפריל, 1917), מיד אחר מהפכת־קרנסקי והכרזת הביטול השלם של “חוקי־היהודים” המיוחדים של ימי־הצארים, פירסמתי בו מאמרים ארוכים הרבה, פובליציסטיים ומדעיים, ובראשונים שבהם ניסיתי, מצד אחד, להרים את רוח־האומה, ומצד שני – שלא לתת ל"התפעלות של עגל" ול"התלהבות של קש" להתפשט בישראל לרגלי שיווי־הזכויות ברוסיה והכרזת־באלפור באנגליה. גם ברוסית כתבתי מאמרים הרבה בשאלות־הזמן ועל יצירות חשובות של הספרות העברית, לשם פירסומה בין הקוראים רק לועזית. אך כדאי להזכיר ביחוד רק מחברת ומאמר, שאף הוא יצא גם במחברת מיוחדת, ברוסית, ושניהם נדפסו באותן השנים. המחברת היא “הציוניות לזרמיה” (Сионизм и его течения), אודיסה 1917, שכתבתי בגרמנית לבקשתו של ד"ר פרידנוואלד מאמריקה. כתב־היד הגרמני לא נדפס משום־מה, וד"ר ליב רוּדלפוֹביץ כהן מאודיסה תירגם את כתב־היד לרוסית. למחברת, שלצערי לא ניתרגמה עברית על־ידי, יש חשיבות מרובה להבנתם של זרמי־הציוניות באותן השנים. והמאמר, שיצא גם כמחברת, נקרא בשם המשונה קצת: “הספרות העברית העתיקה בזמנים החדשים” (Дрввне־Еврейская литераура новейших времеи, 1915–1785). מאמר זה נכתב בשביל קובץ רוסי גדול בשם (Отечество (Петроград 1916, שתכליתו היתה לתת מושג מקיף ושלם מתרבויותיהם של כל עמי־רוסיה. עלי הוטל לתת במאמר זה מושג מן הספרות העברית החדשה. המאמר יצא גם במחברת מיוחדת (אודיסה 1918) ועשה רושם בשעתו.

 

פרק י"ז    🔗

חגיגת־היובל הראשונה שלי ותוצאתה העגומה.

בחורף תרע"ח (תחילת 1918) נשתּלטו הקומוניסטים על אודיסה – וה"אוקראינים הלאומיים" עם הכנופיות הפוגרומיות שלהם וה"רוסים מן המחנות הלבנים" נלחמים בקומוניסטים בחימה שפוכה ומקיפים את אודיסה מכל צד. ואחר “ניצחון” אחד של האוקראינים, ניצחון, שעלה בקרבנות הרבה, הייתי עֵד ל"מחזה", שלא אשכח אותו כל ימי־חיי:

אני עובר בפינה של הרחובות הנהדרים ביותר שבאודיסה, רחוב רישֶליֶה ודיריבאס, ורואה לפני שלולית של דם – נהרג כאן בן־אדם בכדור תועה או לא־תועה. ואל השלולית ניגש כלב גדול, שמראה־זאב לו, ולוקק את הדם… ועל־יד הכלב עומדת ריבה אוקראינית אדומת־פנים ובריאת־בשר, לבושה תלבושת אוקראינית לאומית ועגילים גדולים מטיפוס ישן־נושן באזניה, והיא מרקדת על שפת השלולית, סמוך לכלב המלקק דם־אדם, ריקוד אוקראיני לאומי, וירכותיה השמנות מתנדנדות והעגילים הגדולים מתנועעים באזניה, והיא שׁרה שיר אוקראיני עממי בהתלהבות מרובה, וקהל גדול של אוקראינים, רוסים ואף יהודים עומדים ומסתכלים בה, בשלולית־הדם ובכלב – ולא כלום…

עד כדי כך הגיע טימטום־הלבבות עוד אז, קודם היטלר והנאצים שלו. ולבי ניבא לי אז, שימים יבואו ואכזריות זו תתפשט בכל העולם וקרבנותיה הראשונים נהיה אנו, היהודים. ואמנם, עוד באותו זמן עצמו כבר היו הולכים ונמשכים הפוגרומים האוקראיניים האיומים, שהזכרתי אותם למעלה. והמעשים, שאין שֵׁם ואין דמיון להם, שעשו הנאצים בפולניה ובשאר ארצות בשנות 1939–1944, אינם אלא המשך “טבעי”, לצערנו, ממה שנעשה באוקראינה בשנות 1919–1921…

אבל אנו עומדים עדיין בכיבוש־הקומוניסטים מחורף תרע"ח. אז משל באודיסה המצביא הקומוניסטי אנטונוב. אודיסה היתה סוגרת ומסוגרת בפני כל העולם כולו, ואנטונוב הכריז מצב של מלחמה בעיר והוציא פקודה, שלאחר שמונה בערב לא תיראה ולא תימצא שום נפש חיה ברחובות־העיר. אפשר לשער, כמה היה קשה המצב המדיני והכלכלי באודיסה באותו החורף.

ואז דוקה, בערב־פורים תרע"ח, חל חצי־יובל לעבודתי הספרותית. מכבדַי באודיסה, וביחוד אלה שנתרכזו מסביב לבית־הכנסת הציוני “יבנה”, שבו הייתי נואם במשך שנים בפני קהל גדול נאומים בעניינים דתיים, ציוניים וספרותיים, חשבו מחשבות להוציא קול־קורא לכל תפוצות־ישראל ולאסוף קרן־קיימת לשם בנין “ווילה” (“חוילה” אומרים כיום בארץ־ישראל – לדעתי, בלא יסוד) בשבילי בארץ־ישראל. אך אודיסה היתה אז אי בלב־ימים, אין יוצא ואין בא, ולא היה לה קשר אפילו לשאר ערי־רוסיה, ואין צורך לומר לשאר תפוצות־ישראל. ולפיכך נתכנסו מכבדַי מבני־"יבנה" בערב־פורים לביתי, ולאחר שאחד מהם נאם נאום נלהב על עבודתי המדעית, הספרותית והציונית הודיעוני, שאספו ביניהם סך של 25,000 רובל, שהיו אז כמעט 1,700 לי"ש (אז עדיין היתה הלירה האנגלית רק 15 רובל), לשם בניין בית בשבילי בארץ־ישראל. באו גם הרבה באי־כוח של אגודות ציוניות ותרבותיות לברכני והורצו הרצאות על עבודתי הספרותית והמדעית ואף נתפרסמו עלי מאמרים ברוסית (בעברית לא יצא אז כלום זולת “השלח”). וטבעי הוא הדבר, שכל זה גרם לי קורת־רוח. אבל הנאתי החמרית מסכום־הכסף ההגון היתה מועטת. את 25,000 הרובלים לא החליפו אז בלירות אנגליות. אלפי הרובלים הרוסיים נשארו מונחים בידי הגיזבר. ובינתיים ירד הכסף הרוסי יותר ויותר, וכשאוסישקין יצא לחוץ־לארץ לאחר שמונה חדשים ונטל עמו את הכסף כדי להציל מה שאפשר להציל, כבר היה שער־הכסף 40 רובל בלירה, ובמקום 25,000 רובל מצא אוסישקין בידי הגיזבר רק 16,000 רובל (הרבה מאלה שהבטיחו לתרום לא עמדו בהבטחתם, כנהוג), שאוסישקין קיבל בעדם בלונדון רק לערך 400 לירות. ואילמלא הלוואתו של קרובי, הנדבן מר ישראל אהרון פישל מאמריקה, שאשתו חיה שיינה היתה בתו של דודי אחי־אמי, ר' שמעון ברא"ז, בסך 500 לא"י, לא היינו יכולים, ציפורה ואני, לקנות את הבית הצנוע בן ארבעת החדרים בתלפיות, שאני יושב בו עד היום. על כל פנים, הסכום של 400 לירות של בני “יבנה”, שהציל אוסישקין, נתן לנו אפשרות ראשונה לחלום על בית בארץ־ישראל, וזכורים לטוב על כך בני־"יבנה" ואוסישקין ז"ל מצד אחד ומר פישל ז"ל מצד שני.

בין הבאים לברכני בחג־היובל חסרו שלשה מן הסופרים המפורסמים באודיסה: ביאליק, רבניצקי ודרויאנוב. שלשתם שטמוני – האחד על שאני ציוני שולל־גלות, השני – על שאני נגד האשכנזית־היהודית, והשנים ביחד על שאני מעריץ את טשרניחובסקי ורואה בשירתו את שיא השירה העברית הלאומית־האנושית. וטבעי היה הדבר, שחג־היובל הנאה והלבבי, וביחוד המתנה של “יבנה”, ירגיזו אותם, יחַזקו בהם את השנאה ויעוררו את הקנאה. ראו, שהיחס הלבבי אלי עורר שמחה בלבי – וביקשו להשבית את השמחה. ביקשו – ומצאו.

ב"השלח", חוברת אייר, תרע"ח⁴⁷, נדפס מאמר בשם “השתלשלותה של היהדות” של א.ברייגר מיֶקאטרינוסלאב, שבימי־קרנסקי עבר לדור במוסקבה ונשתקע שם גם בימי־הקומוניסטים. תכליתו של המאמר היא להוכיח, שאין יהדות אחידה ואי־אפשר להגדיר את מהותה אלא אך עד כמה שנתבטאה מהות זו בכתבי־הקודש – ולא עוד. ובמאמר זה היה משפט כזה: “נשער בנפשנו, שלאחר מאה שנים ירצה אדם מישראל למצות את מהות־היהדות ממאמריהם והגיונותיהם של בן־מנחם, ר"נ קרוכמאל, הרמאן כהן, לודוויג שטיין, אחד־העם, דוד ניימארק ויוסף קלוזנר ביחד” (שם, עמ' 307). הכוונה היא ברורה: לפילוסופים, לחוקרים ולסופרים הללו, שהם שונים ומשונים בחשיבותם, בגדלם ובהשקפותיהם, יש כמה וכמה מיני־יהדות ואין אחדות בדעותיהם, ובכן אי־אפשר שתהא יהדות אחדותית כיום הזה.

בכתב־ידו של ברייגר, שקיבלתי בחורף תרע"ח, כשעדיין היה קשר בין מוסקבה ואודיסה, ולא הדפסתיו ב"השלח" אלא באייר, מחוסר־מקום, מתחילה לא היו שני השמות “דוד ניימארק ויוסף קלוזנר”. ואולם זמן מועט לאחר קבלת־המאמר קיבלתי מכתב מיוחד מברייגר בבקשה להוסיף גם את שני השמות הללו. לא בלא פיקפוק הוספתי אותם: חששתי, שֶׁשמי יהא נראה כאן כיהירות, ואולם קראתי פעם ופעמיים את העמוד, שבו בא כל משפט זה של ברייגר, ומצאתי, שאין כאן שום שבח: להפך, ברייגר ניסה לפרט כאן אנשים גדולים ולא־גדולים, שעסקו ביהדות (בן־מנחם ורנ"ק – ולודוויג שטיין וניימארק!), ולהראות, שכל אחד מהם, יהא גדול או קטן, יש לו מושג יהדותי אחר, שונה ומשונה משל חברו. ולפיכך הוספתי בדיו אדומה, כדרך כל ההוספות, שהייתי מוסיף בכתבי־היד הנערכים בשביל “השלח”, על דעת־עצמי או על־פי־בקשת־המחברים עצמם, את שני השמות, שביקש ברייגר במכתבו המיוחד להוסיפם: “דוד ניימארק ויוסף קלוזנר”.

והמגיה את הגליונות של “השלח” היה מגיה גם את ספרי “מוריה” והיה עושה את הגהת־"השלח" בבית־המערכת של “מוריה”. מובן, שכל מי שבא ל"מוריה" מצא לנכון ל"הציץ" לתוך כתבי־היד של “השלח” (הנימוסים ה"נאים" שלנו!). וב"מוריה" היה יוצא ונכנס אז אידישיסטן אחד בשם אֶפלבוים, שלא יכול לסלוח לי את התנגדותי ל"אידיש". והנה ראה בכתב־היד של ברייגר את ההוספה של שני השמות בדיו אדומה – ומיד הלך לביאליק וסיפר לו: קלוזנר הוסיף את שמו בכתב־יד זר כדי להבליט את עצמו בין גדולי־הדור; שגם שמו של ניימארק נוסף בדיו אדומה – זה לא סיפר. וכדי שלא אוכל להתנצל על תוספת־שמי במה שאַראה, שגם שמו של ניימארק נוסף בדיו אדומה, גַנב מישהו, פשוטו כמשמעו, מכתב־היד של ברייגר את העמוד, שבו היתה ההוספה בדיו אדומה של שני השמות כאחד! – אפשרות של התנצלות ברורה זו ניטלה, איפוא, ממני. ומכתבו של ברייגר לא נשתמר בידי, כי מנהג היה בידי לבער בכל ערב־פסח את כל מאות־המכתבים הבלתי־חשובים, שהייתי מקבל במשך החורף. והמכתב בדבר ההוספה נתקבל עוד בחורף, ולא עלה על דעתי, שיחשדני בן־אדם, שהוספתי את שני השמות מעצמי, ולא על־פי בקשתו של מחבר־המאמר. ועליכן ביערתי גם מכתב זה עם כל שאר המכתבים הבלתי־נצרכים.

והנה מתחילה יצא אחד מפועלי־ציון, אלכסנדר חאשין, בעתון “אונזער לעבען” (המאוחר), שיצא אז באודיסה והיה כלי מבטאם של האידישיסטים, נגד “השלח” בכלל, שכמובן, ירד לגמרו מיום שנמסרה עריכתו לקלוזנר. ולמחרת יצא אפלבוים בחרפות וזילזולים והודיע, שזייפתי את מאמרו של ברייגר והכנסתי את שמי (בלבד, כמובן!) לתוכו.

ולאחר ימים אחדים באה בעתון האידישיסטי הגס שורה של “ראיונות” עם “ארבעת גדולי־סופרי־ישראל באודיסה”, עם ביאליק, רבניצקי, דרויאנוב ופיכמאן, וכולם דנו אותי ברותחים על שאני רוצה “להתגנב אל בין הגדולים”, שאני עורך זייפן וסופר בלתי־ישר, ועוד מיני “תארי־כבוד” כאלה. והאידישיסטים קוראים את ה"ראיונות" של “גדולי־הסופרים” ורואים הֵאיך חבריו העבריים של הסופר הנלחם באידישיסמוס מלבינים את פניו ברבים – והם שמחים ונהנים…

רק בני־"יבנה", וחוץ מהם גם אוסישקין ומשה קליינמאן היו אז על צדי. אבל עתון עברי לכתוב בו נגד המנבלים את שמו של סופר ציוני ותיק לא היה אז ולא היה להם מקום לפרסם את דברי־מחאתם.

מיהרתי, כמובן, לפנות במכתב אל ברייגר עצמו, שיעמוד ויעיד, שהוא עצמו דרש להוסיף את שני השמות כאחד; אבל אודיסה כבר היתה אז, לאחר שנדפס המאמר של ברייגר, סוגרת ומסוגרת, כאמור, והמכתב לא נתקבל במוסקבה. לאחר שלא קיבלתי תשובה מברייגר פניתי בזמן ששוב הוחזר קשר־הדואר בין אודיסה ובין מוסקבה במכתב אל הסופרים הכשרים ד"ר מ. גליקסון וא. ליטאי, שישבו אז במוסקבה, בבקשה לשאול את ברייגר, אם דרש להוסיף את שני השמות או לא. ואמנם לאחר ארבעה חדשים בא המכתב לידיהם, וד"ר גליקסון שלח מכתב אל המערכת של “אונזער לעבען” ובו עדות גמורה וברורה מפי ברייגר, שהוא הוא שדרש להוסיף את שני השמות כאחד. אבל העורך של “אונזער לעבען” היה “אובייקטיווי” באותה מידה, שסירב להדפיס את מכתבו של ד"ר גליקסון… באין אז עתון עברי באודיסה מוכרח היה גליקסון להדפיס את ה"מכתב למערכת" בעתון הרוסי־היהודי Еврейская Мьісль. אבל מי קרא עתון רוסי זה מחוץ לאודיסה? – והשמועה על ה"ראיונות" עם “גדולי הסופרים העבריים”, וביאליק הגדול באמת ביניהם, עשתה לה כנפיים, ועד היום יש מאמינים, שאמנם על דעת־עצמי הוספתי את שמי במאמרו של ברייגר.

זהו המקרה היחיד, שבו הוטל כתם על כבודי כאדם, סופר ועורך והוטל יָשרי האישי בספק.

בדבר אחד אני מחזיק טובה לעצמי: לא רציתי להשפיל את “השלח” ולברר בו את העלילה הנבזה, שהעלילו עלי שונאַי ומקנאַי. וגם לא הסכמתי לקרוא בן־אדם כאֶפלבוים למשפט־"חברים", שביאליק, רבניצקי, דרויאנוב ופיכמאן יהיו בו לא נאשמים אלא “עדים כשרים”. חשבתי לכבוד גדול יותר מדאי לאֶפלבומים להידון עמהם; והרי בכלל חוק שמתי לי שלא להשיב אפילו אם יאשימוני, שגנבתי כפות־כסף.

מובן, שאֵיני “נוצרי” וקשה לי לסלוח את שפיכות־דמי במשך חדשים שלמים. לשם האמת ראוי לי להזכיר, שפיכמאן התחרט עד מהרה על מה שכתב ב"אונזער לעבען" והתנצל, שביאליק הכריח אותו לכתוב מה שכתב נגדי, וכשבאתי להשתקע בארץ־ישראל, בסוף 1919, מיד בא לפייסני. רבניצקי המתין אף הוא עד שבא לארץ־ישראל. אז נפגשתי עמו בתל־אביב והשתמטתי ממנו – ואז חזר והושיט לי את ידו לשלום. וביאליק בא לביתי ועשה שלום לי בחג־הפסח, תרפ"ד (1924), והשלמנו בינינו שלום גמור ומוחלט. ורק דרויאנוב לא מצא לנחוץ לתת לי סיפוק כלשהו על כל מה שגרם לי, ולמרות מה שישב דלת בדלת עמנו בשכונת־הבוכאַרים ולמרות מה שאשתו וילדיו היו מבקרים אותנו בדירתנו, עמד הוא עצמו במרדו ולא אמר לי שלום – עד שאמרתי אני לו שלום בשנת 1933/4, כשנצטרף אל הנלחמים בעלילת רצח־ארלוזורוב, שהעלילו על סטאבסקי, רוזנבלאט ואב"א אחימאיר: חשבתי, שבאומץ־לבו זה כיפר על חטאו נגדי.

אשם בכל עניין מכוער זה, שמֵרר את חיי וגרם לי מחלה קשה, היה לא כל־כך ביאליק, שסוף־סוף טוב ורע, תמימות של ילד ואכזריות של בעל “בעיר־ההריגה”, היו משמשות בו בערבוביה, כמו שהעיד על עצמו במכתב נפלא אחד אלי. אשמים היו הרבה יותר דרויאנוב ורבניצקי. דרויאנוב לא היה יכול לסלוח לי את יחסי השלילי לגלות ולחידודים הגלותיים שקיבץ, את הערצתי לטשרניחובסקי, שהוא הניגוד הגמור לגלות, וביחוד – מה שאחד־העם בחר בי לעורך־"השלח" ולא בו. ורבניצקי היה מה שקרא טורגניוב “הרשע של הצדק” (Исверг добродетели). אדם ישר באמת, אבל אדם, שהנימוס וה"שטאט" היהודי וה"טאקט" הם לוֹ עיקר כל העיקרים. ואני הריני ההפך מכל אלה, ולא לחינם כתב עלי אחד־העם באחד ממכתביו, שאני “מחוסר־טאקט”. כבר אמרתי למעלה, שרבניצקי לא היה יכול לסלוח לי את “מהפכנותי” בהרבה דברים (“עפרון” הרי נעשה לו “עפרון החתי” לשם ליגלוג), את יחסי השלילי הגמור לאשכנזית־יהודית, שהירבה לכתוב בה ועל־ידי כך נעשה ידידם של מנדלי ושלום־עליכם, ואת “חוצפתי” לבקר את מנדלי, אחד־העם וביאליק, שרבניצקי אחז באבנטם כחסיד באבנטו של “רבי” – ואני עם כל הערצתי הגדולה אליהם נועזתי גם לבקר אותם. ועל כל אלה חטאתי חטאה גדולה במה שנועזתי לומר בעל־פה ולכתוב במאמרים, שיש צדדים בשירה, שבהם עולה טשרניחובסקי על ביאליק – על ביאליק שלו! – ושני אלה שכחו והשכיחו, שכיבדתי והערצתי את ביאליק כל הימים, ואת ראשוני מאמרי־הביקורת עליו כתבתי אני ואת ראשוני ההרצאות הפומביות, שפירסמו את שיריו והפיצו את תהילתו בעברית וברוסית, הרציתי אני. כל זה נשתכח מתוך שנאה וקנאה.

כל זה כבר עבר, ואני סלחתי לכל מי שהתכבד בקלוני, ואת רבניצקי אפילו הספדתי במאמר⁴⁸, שנותן כבוד לשמו. ואם הארכתי בעניין זה הרי רק משום “והייתם נקיים”. פישפשתי במעשַי במשך חיי הארוכים ולא מצאתי בהם כתם מוסרי זולת העלילה השפלה של אֶפלבוים. היא הלבינה את שערותי במשך חודש אחד. עברתי את גבולן של שנות־אנוש (“ימי־שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה”) וקיצי קרוב, ולא הייתי רוצה שכתם מחוסר־יסוד זה יישאר דָבֵק בשמי הטוב. שטויות הרבה עשיתי בחיי, שטויות, שבהן הריעותי לעצמי ולא לאחרים, אבל נבָלה, שייחסו לי משורר גדול וסופרים מפורסמים, לא עשיתי ולא הייתי מוכשר לעשות. על־כן יסלחו לי הקוראים על האריכות ועל הדברים הקשים נגד סופרים שוכני־עפר, שלא היה כמותי יודע לכבד את מעלותיהם הטובות (ובפרט אין כמותי להעריך את פעולתו היחידה־במינה של ביאליק); עֵד הוא ספרי הכולל י"ד מאמרים נלהבים עליו⁴⁹. מרוב ייסורים, שנגרמו לי, כתבתי מה שכתבתי. ואין אדם נתפס על צערו.

 

פרק י"ח    🔗

"מדינה יהודית" קודם זמנה ו"מיניסטריון יהודי" דמיוני. הכרזת־באלפור וההפגנה הגדולה באודיסה. לארץ־ישראל בספינת "רוסלאן". עינויי־דרך. הצלה מרעב וממחלות.

בח' כסליו, תרע"ח (2 לנובמבר, 1917), נתפרסמה הכרזת־באלפור.

קשה לשער את גל־ההתלהבות, שפרץ לרגלי הכרזה זו בקרב הציוניים ברוסיה. הכל שמעו בה את קול שופרו של משיח. ב"בית לאומי" (National Home) ראו מדינה יהודית מן המוכן, וכבר באה בעתונים לועזיים שונים הידיעה, שנוסד מיניסטֶריון יהודי בשביל מדינת ארץ־ישראל, שנורדאו הוא נשיא־המיניסטרים שבו, ד"ר ווייצמאן – מיניסטר־החוץ, ז’אבוטינסקי – מיניסטר־המלחמה ואוסישקין – המיניסטר של עבודת־האדמה. וההתלהבות היתה גדולה כל־כך, עד שאדם מעשי ונבון כאוסישקין האמין אף הוא ב"מיניסטריון" זה. אף עלי השפיעה הכרזת־באלפור ואף אני ראיתי בה מאורע גדול, שאי־אפשר יהא עוד למחוק אותו מעל דפיה של ההיסטוריה הישראלית, ואפילו של ההיסטוריה הכללית. אבל ראיתי מראש, שעדיין אין כאן “מדינת־יהודים” ושבכלל אין התגשמותה של ההכרזה אפילו בצימצומה, כהכרזה על “בית לאומי” בלבד, קרובה כל־כך. וטעמי ונימוקי היה פשוט: אי־אפשר להשליט לפתע־פתאום, בלא הכנה מדינית בינלאומית, מיעוט קטן על רוב גדול; ובארץ־ישראל, שהיכרתי אותה ממסעי הראשון בתוכה, היה אז מיעוט יהודי קטן ודל לעומת רוב ערבי גדול וחזק, שכל הארץ היתה בידו. ומטעם זה לא האמנתי גם באפשרות של הקמת מיניסטריון יהודי.

וכשהתרעם אוסישקין על אי־אמונתי זו ושאל:

– מנין לך הביטחון, שאין מיניסטריון יהודי? –

השיבותי:

– מאי־אמונתי בנסים. כלום אפשר, שחמישים ושבעת אלפים יהודים (כך היה מספר היהודים, שנשארו בארץ אחר מלחמת־העולם הראשונה), ורובם ככולם בלתי־פרודוקטיוויים, יעשו מלוכה על חצי־מיליון איכרים ערביים?

דברַי לא השפיעו על אוסישקין ה"מעשי". והוא עשה “מעשה רב”: סידר הפגנה עצומה של מאות אלפי־יהודים (ואף לא־יהודים השתתפו בה כמסתכלים) בחוצות אודיסה, שבוודאי לא ראו הפגנה רבת־עם כזו עד אותם הימים. רחובות שלמים היו מוצפים רבבות־מפגינים. ובראש ההפגנה היו דגלים ציוניים גדולים ואחריהם – מכונית גדולה (חידוש גדול באותו זמן!), שבה ישבו ארבעה אנשים: אוסישקין, ביאליק, הימלפארב (או ד"ר צֶ’רטקוב) ואני. מתחילה לא רציתי לשבת במכונית זו ולהיות מראשי־החוגגים, שהרי לבי הגיד לי, שההכרזה אינה אלא הבטחה מדינית, שלא תתקיים במילואה, וגורלה יהא כגורלן של רוב ההבטחות המדיניות, שאין כוח ממשי מאחוריהן, ובפרט במצב זה של ארץ־ישראל. אבל אוסישקין דרש את השתתפותי הפעילה בהפגנה – ונעניתי לו: סוף־סוף חשבתי גם אני את הכרזת־באלפור למאורע מדיני גדול, כאמור, אחת היא, אם יקוים כל מה שנאמר בה או רק מקצתו: שטר־חוב גדול הוא זה על מדינה גדולה. ולפיכך הסכמתי גם לדבר באסיפת־העם הגדולה, שנתאספה באחד מגדולי־התיאטראות של אודיסה מיד לאחר ההפגנה, ביחד עם אוסישקין וביאליק. ואף אסיפת־עם זו והנאומים, שננאמו בה, עשו, כהפגנה הנהדרת עצמה, רושם עצום גם על היהודים וגם על הנוצרים באודיסה, ועד ללונדון הגיעה השמועה על ההפגנה ואסיפת־העם והשפיעו שם את השפעתן המדינית.

ואולם באותו זמן עצמו הזהרתי גם ב"השלח" וגם בעתון הרוסי־היהודי Еврейская Мьісль שיצא אז באודיסה והיה ביטאון ציוני מלא־חיים, שחלילה לנו להפריז על מידת־חשיבותה של הכרזת־באלפור. ב"השלח" פירסמתי שלשה מאמרים חריפים⁵⁰ והזהרתי מפני אכזבה קשה, שמוכרחת לבוא אחר התקוות הדמיוניות המופרזות בדבר מדינת־יהודים מיַדית ומיניסטריון יהודי תכוף. הציוניים הטובים, ואפילו בין הקרובים לי בהשקפותיהם הציוניות, לא יכלו לסלוח לי את “דעותי הפסימיסטיות”. Mundus vult decipi (העולם רוצה, שירמו אותו). לצערי הגדול, ה"פֶּסימיסמוס" שלי נתגלה כאמת לאמיתה לאחר שנים מועטות, כמו שאף דעותי האופטימיסטיות נתקיימו לא אחת ושתים; אלא שהאופּטימיסמוס מתקיים בעתיד הרחוק והפסימיסמוס דרכו להתקיים בעתיד הקרוב דוקה…

כשברחו הקומוניסטים בסוף־הקיץ, שנת תרע"ט (1919), מאודיסה מפני קלגסיו של דֶניקין, שפרעו פרעות ביהודים בכמה מקומות, הוקלו החיים באודיסה לא בהרבה. מותר היה, אמנם, לחדש את “השלח”, ואת הבורגנים ואת הציוניים לא סחבו עוד ל"צֶ’קא"; אבל לעומת זה האשימו כל יהודי צעיר בקומוניסמוס והרגו ועינוּ יהודים בלא רחמים. והנייר נתייקר מאד באודיסה, וכן עלו דמי־ההדפסה למעלה מן האפשרי, ועל־כן אי־אפשר היה לחדש את “השלח”. ועסקתי ב"היסטוריה ישראלית", חלק שלישי (“בית־הורדוס”), כאמור למעלה.

חשבנו, גברת קלוזנר ואני, על עליה לארץ־ישראל. אבל כל עוד שהיו הקומוניסטים שליטים באודיסה לא היתה שום תקוה לצאת מרוסיה, שהרי כך דרכם שלא לתת לשום נתין שלהם לצאת לחוץ־לארץ, שמא ייווכח, ש"גן־העדן הסובייטי" אינו גן־עדן כלל והגיהינום של הבורגנים אינה נוראה כל־כך… ואולם אך כבשו ה"רוסים הלבנים" (ה"דֶניקינאים") את אודיסה – מיד התחילו מתקבצים לתוכה יהודים, שמגמתם היתה – ארץ־ישראל. בהם היו כמה מאות של יהודי־צפת, שהיו נתיני־אוסטריה ומפני הרעב היו מוכרחים לעזוב את ארץ־ישראל, ונתגלגלו בשעת המלחמה הראשונה, כשהאוסטרים כבשו חלק גדול מרוסיה הדרומית, לאוקראינה ומשם באו לאודיסה כּפליטים, שרוצים לשוב למקום־מושבם הקודם לאחר שהממלכה האוסטרוֹ־הונגארית נתפוררה ונתפרדה לחלקיה המדיניים. ועליהם נוספו פליטים מארץ־ישראל, שבאו לרוסיה לביקור זמן מועט קודם המלחמה הראשונה ומפני שהתחילה המלחמה נשתהו בתוכה שלא ברצונם. כל אלה צבאו על הקונסוליה הבריטית באודיסה, שבראשה עמד לאטווי נוצרי, אדם טוב, ליבראלי ונוטה ליהודים. והקונסול הבטיח לפליטים מארץ־ישראל וויזות אנגליות כשאך תהא להם ספינה, שבה יהיו יכולים לשוב לארצם.

הגברת קלוזנר ואני שמענו, שגם ציוניים אחרים, שאינם פליטי־ארץ־ישראל, נתחברו אל פליטים אלה על־ידי איזו הערמה. אבל אנו שנינו מעולם לא השתמשנו בחיינו בשום ערמה ותחבולה. אנשי־חוק אנו; והרי לפי החוק אין אנו פליטי־ארץ־ישראל כלל וכלל, אלא יהודים נתיני־רוסיה (או נתיני־אוקראינה), ציוניים, אבל תושבי־אודיסה.

פעם אחת שמענו, שד"ר גליקסון חולה, והלכנו לבקרו. וכשישבנו על־יד מיטתו סיפר לנו, שהוא נרשם בין ה"פליטים" כדי לנסוע לארץ־ישראל.

– אתה פליט… הכיצד? – שאלתי נדהם.

– גם אתה יכול להיות פליט, – השיבני –: שהרי על דלתותיה של הקונסוליה הבריטית באודיסה יש מודעה מפורשת: “פליט ארצישראלי הוא כל מי שהיה בארץ־ישראל ויש לו קרקע שם”. והרי הייתם בארץ־ישראל בשנת 1912, וכפי ששמעתי, יש לכם שם קרקע לבניין־בית.

גם הדבר האחרון היה נכון: קנינו עוד קודם לימי־המלחמה 2,000 אמה של קרקע לבניין בית בסביבות־ירושלים; ולא עוד, אלא שהגברת קלוזנר אף מכרה הרבה אלפים אמות (“פיקים”) של קרקע לציוניים שונים, כמובן, אך ורק כדי להרבות ביהודים, שיש להם אדמה בארץ־ישראל, באופן שאוסישקין היה קורא לה בדרך־הלצה Пиковая дама (“גברת של פיקים” – רמז ל"מלכה פיק" שבקלפים הרוסיים).

דבריו של ד"ר גליקסון הלהיבו גם אותי, אבל ביחוד – את הגברת קלוזנר. היא החליטה: אנו יוצאים לארץ־ישראל ביחד עם הפליטים.

אבל הֵאֵיך? עדיין לא נרשמנו ב"ועד של הפליטים", עדיין לא אָרזנו את החפצים, וביחוד את הספרים המרובים שלי, ועדיין אין בידינו אף פרוטה אחת להוצאות־הדרך, שלא תהיינה מועטות. ולפי השמועה, כבר היתה הספינה מוכנת להפליג בעוד ימים אחדים.

וכאן הראתה הגברת קלוזנר את מרצה הגדול ואת כשרון־האירגון הנפלא שלה.

קודם־כל הלכה אל ה"ועד של הפליטים", שקיבל אותה בשמחה מרובה, ונרשמה בו. אחר־כך הביאה בחורים מן הפליטים, שילמה להם שכר־עבודה יומי – וארזו את החפצים ואת הספרים. ומאז לא היו לנו אפילו כלי־מיטה לישון בהם והתגלגלנו על ספה מתכסים בבגדים ישנים. אחר־כך השתדלה למסור את הדירה עם הרהיטים שבתוכה ולקבל סכום, שיספיק להוצאות־הדרך. הדבר לא היה קל מפני שבעל- הבית לא רצה תחילה למסור את הדירה למישהו, אלא נתאווה להשאיר אותה לבתו או לבנו, ורק משראה, שאין ברירה – או שנמסור את הדירה עם הרהיטים או שנישאר באודיסה ולא ירוויח כלום – הסכים להצעתנו לאחר שקיבל אף הוא טובת־הנאה חמרית ממנה.

היינו, איפוא, מוכנים לנסיעה עוד בתחילתה של שנת תר"ף (אוקטובר 1919). ואולם היציאה מאודיסה לא היתה קלה. צריך היה למלא אחר כל מיני דרישות פורמאליות, והעיקר – לא קל היה להשיג ספינה, שתסכים להפליג לארץ־ישראל בימים ההם, מיד לאחר הגמר של מלחמת־העולם הראשונה, כשעדיין היו היַמים מלאים מוקשים והסכנה לכל ספינה היתה מרובה, וביחוד לספינה רוסית, שחשדו ברב־חובלה ובספניה, שהם אויביהם של בעלי־הברית המנצחים והם נגועים בקומוניסמוס.

לסוף השיג ועד־הפליטים ספינה רוסית לא־גדולה, לא־חדשה ולא־נוחה, בסכום של 2 מיליוני־רובל (ודאי, הרובל הרוסי כבר ירד אז מאד), – מה שהיה סכום גדול בשביל קבצנים כרוב־הפליטים.

בתחילת כסליו, תר"ף (דצמבר, 1919), יצאנו בספינת־"רוסלאן" מאודיסה לארץ־ישראל. בספינה היו 657 איש מכל השְׁכָבות והסוגים של יהודים, מבעלי “חלוקה” צפתית עד צעירות אודיסאיות, שלא היה להן מושג ברור, מה היא ארץ־ישראל ולמה הן נוסעות לשם: הן ברחו מפני הרעב וממלחמת־האזרחים ברוסיה. על־כן אין לתמוה, שחלק מן הבאים לארץ ב"רוסלאן" עזב את הארץ ונתפזר באמריקה, במצרים ובארצות־אירופה. אבל חלק גדול נשאר בארץ. בחנוכה של שנת תש"ה היתה חגיגת חצי־יובל נהדרת ל"רוסלאניים" ונתברר, שכמה וכמה מהם עזבו את “ארצות־החיים”, אבל עדיין נשארו הרבה. ומתנתם היפה, – 70 עצים בחורשות של הקרן הקיימת –, שהגישו לי בשעת־החגיגה, נגעה עד לבי.

“רוסלאן” היתה הספינה הראשונה של מאות עולים לארץ־ישראל מיום שפרצה מלחמת־העולם הראשונה ובה התחילה העליה השלישית, ואשרַי שזכיתי להיות מן העולים הראשונים של עליה זו. ואולם “זכיה” זו היתה קשורה בצרות וייסורים הרבה.

אי־אפשר היה לספינה מרובת־נוסעים זו בלא “ועד־ספינה”, ואני למרות שנאתי המושרשת בי לכל התמנות ליושב־ראש בכל חברה ובכל אסיפה שתהיה, נבחרתי ל"ראש־ועד־הספינה". ודבר זה, שנעשה נגד רצוני, גרם לי עינויים וייסורים וגם איבוד כוחות וממון.

שלשה שבועות שַטנו בים, ואף פעם לא נתנו הרשויות של הנמלים לנוסעי־"רוסלאן" לירד בחוף. והטעם היה – שאנו באים מרוסיה ואנו קומוניסטים! אירוניה של הגורל: אנו, הציונים, שברחנו מן הקומוניסטים, נחשדנו כסוכניהם של הקומוניסטים! – צרה זו באה עלינו על־ידי עלילה שפלה: רב־החובל הרוסי של הספינה הוביל, חוץ מנוסעים, גם שעוֹרים, שציפה למכור אותן ב"מקח השוה" בקוֹשְׂטה או באתונה, שהיו זקוקות אז לכל מיני מצרכים כלכליים מרוסיה החקלאית, ואילו אנו, ה"רוסלאניים", דרשנו ממנו, שיוליך אותנו ישר ליפו, כפי שהתנינו עמו, ועל כך רבנו עמו בחזקה. ולפיכך הלך והלשין, שאנו קומוניסטים, כדי להתנקם בנו. מובן, שהוליך אותנו בספינתו למקום שלבו שלו חפץ. וכשהגענו לקוֹשְׂטה לא נתנו לנו השלטונות המשותפים של אנגליה, צרפת ויוון, שמשלו אז בתורכיה המנוצחת והכבושה, לרדת אל החוף ולקבול על רב־החובל, שמַשְהֶה אותנו בדרך מתוך פניה פרטית, ואף לא נתנו לנו להצטייד באוכל טרי. הודעתי על־ידי טלגראמה לנציגי־הציונים בקושטה, ד"ר כָּלב והרב מארקוס, שיבואו לפגוש אותנו. ואמנם, הרב מארקוס בא וסיפרנו לו על המצב, אך גם הוא לא היה יכול לעשות כלום: הפחד מפני קומוניסמוס היה גדול בין בעלות־הברית באותם הימים ביותר. אז סיכנתי את חיי ושטתי בלילה בסתר פעמיים מן הנמל הזרוע מוקשי־ים לקושטה בלא רשיון מיוחד, באתי אל ד"ר כָּלב וביקשתי אותו, שישתדל, שרשויות־הנמל יכריחו את רב־החובל הרוסי להוליכנו ישר לארץ־ישראל, וד"ר כלב גם השיג פקודה כזו. אך מסיבה בלתי־ידועה (ודאי, בהשפעתו של רב־החובל הפראבוסלאווי, שהשפיע על החבר היווני של שלטון־הכיבוש, שבתור יווני־אורתודוכסי היה קרוב אל ה"רוסים הלבנים", שרב־החובל שלנו היה אחד מהם) נפסלה הפקודה ברגע האחרון. אז האשימו אותי הנוסעים שלנו ב"רוסלאן", שאיני יודע לתבוע מן הקונסולים האנגליים בחזקה, שיכריחו את רב־החובל למלא אחר התנאי שבחוזה שלנו עמו. והַאֲשָמָה בלתי־צודקת זו גרמה לי ייסורים נפשיים עמוקים.

מקושטה הלכנו לאתונה, כרצונו של רב־החובל. אבל אף כאן לא נתנו לנו להכנם לפירֵיאוס ולֵירד לאתונה, אלא השאירו אותנו בסאלאמיס, ושוטרים הועמדו על־יד ספינתנו, שלא נתנו לשום אדם לירד מן הספינה ולעלות עליה. שם עמדנו כמעט שבוע שלם, עד שהירשו לנו לעבור לפירֵיאוס. אבל אף כאן לא הירשו לנו לירד אל החוף. ואז הורע המצב הכלכלי של הנוסעים: לא היה די לחם ל־657 הנוסעים, ובהם ילדים הרבה ונשים הרות וזקנים ובני־אדם חולנים. את מצוקת־נפשי קשה לשער. הרי כראש־ועד־הספינה הייתי אחראי גם לכלכלת־הנוסעים.

ואז עלה על דעתי רעיון פשוט: יודע אני מתוך העתונים, שבפארלמנט היווני יש ציר יהודי, ד"ר משה קוֹפינאס, שהוא גם ציוני. צריך לפנות בצרה זו אליו – והוא יציל אותנו מרעב וממצב משונה זה, שנגרם על־ידי עלילת־הקומוניסמוס. כתבתי בצרפתית מכתב לד"ר קופינאס ובו ביארתי את כל המצב.

אך כיצד נגיע אליו – ועל פתח־הספינה צובאים שוטרים יווניים ואינם נותנים לצאת ולהיכנס לשום אדם?

אז התנדב חלוץ צעיר אמיץ־לב (אם איני טועה, שמו כיום גלעדי, והיה מורה בנתניה) להמציא את המכתב לד"ר קופינאס. זכרה לו, אלוה, לטובה!

הספינה היתה מקושרת בפיטורות (חבלים עבים, עבותות) אל יבשת־החוף. בפיטורה אחת כזו נתלה בחשכת־הלילה, ליל־שבת, החלוץ האמיץ בידיו, ורגליו תלויות באויר, וכך העביר את ידיו, כז’וֹנגלֵיר ממש, מחלק אחד של הפיטורה לחלק השני – והגיע באין רואים אל החוף בפיריאוס, ומשם הלך לאתונה. באתונה מצא עוד באותו לילה את הד"ר קופינאס ומסר לו את מכתבי. למחר בבוקר נזדרז ד"ר קופינאס ובא אל החוף ביחד עם הרב קאשטיל, הרב של אתונה, יהודי ספרדי יליד־חברון. להם, לרב ולציר־הפארלמנט, נתנו להיכנס אל הספינה ואף הירשו לד"ר קופינאס, על אחריותו, להוריד אותי מן הספינה כדי שאלך ואדבר עם ראש־הנמל ( Nauarchos בשמו היווני העתיק) ואבקש ממנו, שירשה לנו לירד לאתונה ולקנות אוכל. ד"ר קופינאס הלך עמי אל ה"ּנַאוּארכוס" ושאלנו אותו, למה אין מתירים לנו לירד באתונה ולהצטייד בצידה לדרך. ה"נאוארכוס" סיפר לנו, שקיבל ידיעה, שאנו קומוניסטים. אז הוצאתי מכיסי תעודה רשמית, שהייתי מרצה באוניברסיטה רוסית בימי קרֶנסקי והדניקינאים, שהם מתנגדי־הקומוניסמוס. תעודה זו השפיעה עליו. והשפיע עליו גם הדבר, שילדים ונשים וזקנים יהיו צפויים לרעב אם לא נרד לקנות לחם באתונה. ובכן התיר לשלשתנו – לד"ר קופינאס, להרב קאשטיל ולי – לנסוע לאתונה ולקנות לחם, ושני באי־כוחו של השלטון ילַווּ אותנו. היכרתי מיד, שיש לנו עסק עם בלשים.

אבל היום יום־השבת, ואני לא חיללתי את השבת מעולם. ועל־כן פניתי אל אחד מ"באי־כוחו של השלטון", שירשה לי לחזור אל הספינה וד"ר קופינאס עם אדם אחד מן הנוסעים (מר פֶרֶמֶן, שעוסק עכשיו באשוריולוגיה) יסעו לאתונה ויקנו את הלחם. ואולם הבלש לא הסכים לכך: יש בידו פקודה, שהפרופיסור קלוזנר, ראש־ועד־הספינה, צריך להיות בין הקונים את הלחם! – באין ברירה ומחמת פיקוח־נפש הסכמתי גם אני לנסוע בשבת מפיריאוס לאתונה. וכך אפשר היה להתענג על מחזה נהדר: ציר של הפארלאמנט, רב בעיר־המלוכה היוונית ומרצה באוניברסיטה רוסית נוסעים ברכבת ומתהלכים בחוצות אתונה, מוקפים על־ידי שני בלשים, ממאפיה למאפיה כדי לקנות לחם…

עד שנגמר המשא־והמתן עם ה"נַאוּאַרכוֹס" ועד שבאנו לאתונה כבר היתה שבת אחר הצהרים, והדבר היה בחורף, שבו היום קצר. ובכן ברוב־המאפיות כבר נמכר כל הלחם גם בשביל היום הראשון, שהרי ביום הראשון אין הנוצרים האתונאים אופים לחם. הבאנו עמנו כסף רוסי, שאיבד אז את ערכו, וגם נטלו ממני כמעט בזרוע 25 לי"ש, דמי־חליפים של כמה אלפי רובלים, שהבטיחו מכבדַי באודיסה לתרום בשביל בניין־ביתי בארץ־ישראל ולא הספיקו לתרמם קודם שנסע אוסישקין ללונדון (עיין למעלה). דרך אגב: את 25 הלי"ש הבטיחו להחזיר לי בארץ־ישראל, וכמובן, לא החזירו אותן עד היום. ואולם כסף אנגלי זה לא הספיק וצריך היה להחליף את הרובלים הרוסיים בדרכמונים יווניים. פנינו לחלפנים יהודים ספרדיים והם התנהגו באופן נאה מאד: הם ידעו, שיפסידו בכסף הרוסי היורד מיום ליום, אבל מכיון שהדרכמונים נחוצים לשם קנית־לחם לאחים מרוסיה הנוסעים לארץ־ישראל – פרטו אותם ברצון מתוך ידיעה מראש, שיפסידו ב"עסק". גם הם זכורים כאן לטוב!

עברנו על כל המאפיות שבאתונה ולסוף קנינו רק 70 כיכר־לחם: יותר לא היה בנמצא. והנסיעה עד יפו היתה צריכה להימשך בתנאים של אז, לכל הפחות, שלשת ימים – ובספינה נמצאים 657 איש! במה אאכיל אותם?

בערב חזרנו אל הספינה – והנה הציר הבריטי באתונה, שנודע לו כל עניין העלילה על נוסעים לארץ־ישראל, שהם קומוניסטים, שלח אל “רוסלאן” פקיד מן ה"אינטֶליגֶ’נס" האנגלית – צעיר משכיל, מפותח ופיקח – והוא דיבר עמי בפרטות (גם גרמנית דיבר יפה) ונוכח, שלפניו לא קומוניסטים אלא מתנגדים להם ובורחים מפני גזירותיהם על הציוניות לארץ עומדת תחת הכרזת־באלפור ותחת פיקוח־בריטניה. ואז ניתנה הפקודה לרב־החובל, שיוליך את הנוסעים ישר ליפו.

ובכן מצד זה הכל טוב ונאה. אבל מה יאכלו 657 איש במשך שלשה ימים? – הרי 70 כיכרות לחם לא יספיקו להם אפילו ליום אחד!

לא ישנתי כל הלילה: הייתי מלא דאגה. שערותי הלבינו באותו לילה מרוב צרה ויגון.

ומה עושה הקדוש־ברוך־הוא? –

הטיל נחשול גדול בים, והספינה נעה ונדה וחגה כשיכור, ותשעים למאה מן הנוסעים חלו במחלת־הים במשך כל שלשת הימים, וכשבאנו ליפו עדיין הבאנו עמנו חלק מכיכרות־הלחם, שקנינו באתונה.

ולא רק לחם הבאנו ליפו אלא עוד כמה וכמה מיני מזונות – מרוסיה הרעֵבה לארץ־ישראל השבעה. והעיקר – לא הבאנו לארץ לא רעבים ולא חולים. ודבר זה נעשה אפשרי הודות ל"ועדת"האספקה", שנוצרה ב"רוסלאן" גופו.

והועדה נוסדה לאחר שנוכחו גברים ונשים מן הנוסעים, שלא כל ה"רוסלאניים" מוכשרים לקנות אוכל כשר בספינה.

בין הנוסעים היה גם השוחט מר גרוז, שקנה בכספו כל מיני מזונות בשביל הנוסעים ומכר אותם במקח השָוה, וגם קנה עופות ושחט אותם ודאג לסעודותיהם של הנוסעים. ואולם בין הנוסעים היו הרבה עניים, שאף “במקח השוה” לא היו יכולים לקנות את צרכי־סעודתם. ונמצא, שחלק מן הנוסעים סעד סעודות של ימי־שלום וחלק היה כמעט רעֵב, והיתה סכנה, שעל־ידי־כך תפרוצנה מחלות בספינה. ובכן החליטה “ועדת־האספקה”, שחבריה היו גברת קלוזנר, מר זיידל, מר גולדין, ועוד, לסדר את העניין. הגברת קלוזנר הלכה אל השוחט מר גרוז וקנתה ממנו בשם הועדה את כל מלאי־המזונות שלו. והועדה קבעה מחיר אחיד לסעודות, מחיר שָוה לעשיר ולעני, ומי שלא היה יכול לשלם גם מחיר לא־גדול זה היה מקבל את הסעודות חינם על מנת שישלם “לכשירחיב”. וכך שוב לא היו רעבים בספינה, וכשהגענו ליפו היו רק 4 חולים מקריים (לא מזֵי־רעב, חס ושלום!) בין 657 נוסעים. וזכות גדולה היתה בזה לחברי “ועדת־האספּקה”, וביניהם בראש וראשונה – לגברת קלוזנר.

ובין הנוסעים היה יהודי ציוני מאודיסה, משה ליקבֶרמאן, אדם, שהציוניות היתה כאש בוערת בעצמותיו. מוזר היה האיש, אבל מצוין באהבתו לארץ־ישראל ובלהט־נפשו לכל הקשור בחזון־הגאולה. בימי הכרזת־באלפור תקע ב"שופרו של משיח" והרים “דגל־ציון”. בארץ־ישראל היה נלחם כל הימים על ציוניות מלאה ושלמה. אבל ב"רוסלאן" היו לי ממנו צרות צרורות. לדעתו, לא עשיתי את כל הדרוש כדי “לכבול בכבלים” את רב־החובל צורר־היהודים, לא לחצתי כל־צרכי על הקונסולים הבריטיים בקושטה ובאתונה, וכיוצא בזה. הבנתי הפעם, כמה קשה להיות “מנהיג” כביכול ל"עם קשה־עורף" זה, כמה קשה לשאת “טָרחם ומשאם וריבם” במדבר או ביָם…

ההפך מליקברמאן היתה הגברת פ’אני חיסין, אשתו של הביל"ויי ד"ר חיים חיסין, והיא עצמה ביל"ויית מראשונות־הראשונות, כשעדיין היתה פ’אני פ’ריזר. היא באה במקרה לאודיסה קודם המלחמה הראשונה – ושקעה בעיר זו עד גמר־המלחמה, ועכשיו חזרה ליפו. ובאיזו ריתּיוֹן נשאה את כל העמל והתלאה של הנסיעה! כמה מיעטה להתאונן ולהתלונן, כמה קיבלה את הכל באהבה ובלא קובלנה! – אז היכרתי, מה זה ביל"ויי ומה זו ביל"ויית: זהו אותו “כוח־הסבל”, שלעולם אינו “קצר”, וזוהי אותה הציפיה־לטוב, שהיאוש הוא מלה בלתי־קיימת בשבילה. זהו סוד ההתגברות על כל המכשולים, שמציינת כל מפעל־התחלה היסטורי גדול וקשה; התגברות, שרק יחידי־סגולה ראשונים ו"נחשונים", מתחילים ומעפילים, מוכשרים לה באמת…