צפורה ויוסף קלוזנר בשנת 1940

 

פרק י"ט    🔗

ז'אבוטינסקי ואוסישקין. ברנר. פחד־שוא. מסע מתל־אביב לירושלים בשמונה שעות. אל הכותל המערבי בלילה. עבודות ספרותיות חדשות. השנים הראשונות בארץ. הנציב הראשון ליהודה. הנציב היהודי הראשון והמושל החשמונאי האחרון. הלשון העברית – לשון רשמית. מעשה במתבוללים בלונדון וברומי.

ביום ד' בשבוע, א' לחנוכה, תר"פ, בדיוק לשעת הדלקתו של הנר הראשון, הגענו לחוף־יפו. ואולם הסערה, שהתחוללה עוד לפני שלושת ימים, כשיצאנו מפיריאוס, עדיין לא נשתתקה, וספינת־"רוסלאן" לא יכלה לגשת אל היבשה. עמדנו בקירבתה של “הארץ היעודה” ועינינו רואות וכלות: “אותה תראה ואליה לא תבוא”… הספינה, תקועה על עגניה, התנודדה כשיכור ורוב הנוסעים חלו במחלת־הים מחמת הנחשול הקשה. ביחוד סבל ד"ר גליקסון, שפניו נהפכו לירקון, והוא התחנן ברצינות גמורה, שאם ימות כאן לא יטילוהו לתוך הים אלא יביאוהו לקבר־ישראל. גם אני סבלתי מן הנחשול הקשה, אבל ידעתי, שמחלת־הים פוסקת מיד לאחר שמציגים את כף־הרגל על היבשה – והרגעתי את ד"ר גליקסון כמה שיכולתי.

לסוף, לאחר שני ימי־תנודה על העגנים, ביום ו' בבוקר, ג' בחנוכה, הוקל הנחשול קצת והוחלט להוריד אותנו לחוף־יפו. אבל – רק אותנו ולא את המטען שלנו. והרי במטען שלנו היו שני כתבי־יד גדולים ויקרים לי. ביחוד: “ישו הנצרי” ו"היסטוריה ישראלית", חלקים ב' וג'. קשה היה לי להיפרד מהם, אבל הם היו תקועים בתיבה אחת של ספרים ושאר כתבי־יד ואי־אפשר היה להוציאם. וכדי שלא נדאג לחפצינו בכלל ולספרים ולכתבי־היד בפרט התנדבו בחורים אחדים להישאר בספינה ולשמור על החפצים, הספרים וכתבי־היד, עד שיובאו גם הם ליפו ולתל־אביב.

בסירות ערביות הגענו אל היבשה. הטילטול היה איום, שהרי הים עדיין “לא נח מזעפו”. היו רגעים, שהסירות “יעלו שמים וירדו תהומות”, “יחוגו וינועו כשיכור”, ו"חישבו להשבר" – הכל כמו שכתוב בתהילים, ק"ז, ובספר יונה על “יורדי־הים באניות” בשעה ש"ה' הטיל רוח גדולה אל הים ויהי סער גדול בים": “ויאמר ויעמד רוח־סערה ותרומם גליו”. היתה סכנה גדולה, אבל פחד לא היה. כי נפשי צהלה ורָנה: אני מתקרב אל מחוז־חפצי, אל שאיפת כל חיי. כיצד כתב ר' יהודה הלוי במצב דומה לזה? –:

וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז,

כִּי אֱלֵי מִקְדַּש־אֱלֹהֶיהָ קָרֵבָה.

על חוף־הים ביפו עמד קהל גדול מיפו ומתל־אביב, ואפילו מירושלים, שציפה זה היום השלישי אל ביאתה של ספינת־העולים הראשונה והגדולה ביותר (במספר־העולים) לאחר שנסתיימה מלחמת־העולם. הקהל קידם את הספינה בתרועת־שמחה. בין הפוגשים היו – אוסישקין וז’אבוטינסקי. ז’אבוטינסקי היה נהדר במדי־הקצין שלו, אבל פניו היו עגומים. ולא ידעתי, אם מפני שלא היה יכול לסלוח לי ולד"ר גליקסון, ועוד, שהתנגדו לגדוד מתוך החששות המבוארים למעלה ועכשיו אנו, המתנגדים, קוצרים ברינה מה שזרע הוא בייסורים ובמלחמה קשה – הרי האדם, אף האדם הגדול, אינו אלא “בשר ודם”, – או, יותר קרוב, לבו היה מר לו על המפנה העגום, שקיבלה כל הכרזת־באלפור והתחלת הגשמתה על־ידי “המגשימים” פקידי־אנגליה בּוֹלְס וּסטוֹרְס: הוא חש עתידות רעות… ולעומת זה אוסישקין, שחזר לארץ רק חודש אחד קודם־לכן, עמד ב"ירח־הזהב" של הכרזת־באלפור והיה כולו שמח ומרוצה. והוא דרש, שנבוא להתיישב לירושלים ולא נישאר בתל־אביב אלא עד שתגיע הספינה עם חפצינו. החלטנו לעשות כך.

ומעניין הדבר: כשירדנו אל היבשה ביפו היה האיש הראשון, שפגשנו בקירבת־החוף – מֶנדל בייליס, שבקושי ניצל מן העלילה, עלילת־הדם בקיוב. והיה לנו סמל רב־רמזים.

והדבר הראשון, שנתחב לתוך ידי בחוף־יפו, היה כרוז של קנאי־ירושלים נגד – הדיבור העברי, שהוא “אסור בתכלית האיסור”, ונגד ההוראה בעברית בבתי־הספר, שהרי יש לנו “לנהוג כאבותינו”, ש"לא השתמשו בלשון־הקודש לצרכי־חולין" ולימדו בחדרים ובישיבות ובבתי־המדרש “רק בלשון אשכנז המדוברת בין יהודים”; ובפרט ש"השקאלעס הללו", שבהן מלמדים בעברית, הן עצמן “אסורות בתכלית האיסור”, שהרי הוטל עליהן “חרם על־ידי גאונים קמאי דקמאי”. קשה לשער, כמה צער וייסורים גרמה לי “פגישה ראשונה” זו עם ארץ־ישראל החדשה: “כרוז” כזה אפשרי הוא לאחר הכרזת־באלפור! – אות הוא, שעדיין לא נשתנה הרבה בארץ…

מצפים לקבלת החפצים, הספרים וכתבי־היד ישבנו בימי־חנוכה ובימים שלאחריהם בתל־אביב. היא לא נשתנתה אז הרבה ממה שהיתה בשנת 1912, כשביקרנו את ארץ־ישראל בפעם הראשונה. מה שנקרא כיום “רחוב־אלנבי” היה כולו ים של חול, וכאִי בתוך הים היו בתים אחדים בראש־הרחוב, בחלק זה של רחוב־אלנבי, שהוא קרוב כיום לפסי־הרכבת. בסך־הכל היו אז בתל־אביב כשלשת אלפים תושבים. היתה בה, עד כמה שאני זוכר, חנות־מכולת אחת, וב"ועד־העיר" של תל־אביב ישבו ודנו אז, אם תל־אביב תהא קייטנה בלבד בשביל תושבי־יפו היהודיים או – תהא עיר עם חנויות ומשרדים; והרוב נטה לקייטנה. רק למאיר דיזנגוף ולמרדכי בן הלל הכהן היה מבט מרחיק־ראיה: עיר גדולה תהא כאן, אם נרצה או נְמָאֵן.

ישבתי בטל בתל־אביב, אבל התענגתי על השינוי הפנימי, שהורגש באויר. האמונה בהכרזת־באלפור היתה גדולה. הכל היו בטוחים, שהכוונה היא למדינת־היהודים. ודנו רק בשאלה, אם “מדינה” זו יכולה להתכונן על־ידי אַקט אחד גדול כהכרזת־באלפור או זהו תהליך היסטורי ממושך, שיבוא על־ידי עליה בלתי־פוסקת במשך זמן לא־ארוך כל־כך, אבל עם כל זה ממושך פחות או יותר. ואמונה זו, שמדינת־היהודים קרובה, נטעה שמחה עצומה בלבבות. הכל התנער, התאושש, הצמיח כנפיים. הרבה חלומות של זהב נתרקמו אז, שאחר־כך נעשו דברים בטלים, אבל בת־קולם הידהדה בלבבות במשך כמה שנים, וסוף־סוף נתקיימה התקוה ומדינת־היהודים קמה, אף אם בצורה קטועה.

והיו גם בלתי־מרוצים. הם טענו, שהקומץ של יהודים בארץ־ישראל לעומת מאות אלפי־הערביים – עדיין אינו כוח ממשי בארץ. כמעט כל הקיבוץ היהודי מתפרנס על חשבון־הגלות – מ"חלוקה" ישנה או חדשה. המלחמה והרעב, שליווה אותה, קילקלו את המידות, ביחוד של בנות־הארץ, ושפע־הכסף, שזרם לארץ עם הכיבוש, הוסיף לקלקל את היהודים על־ידי מותרות וביזבוז. וכבר התחילה אז ההתאַנְגְלוּת בלשון ובמנהגים, הריצה למצרים, ה"סנוביסמוס" היהודי הטיפוסי, ביטול כל דבר, שאין לו ערך מְמוּשָש בידים, קלות־חיים וקלות־דעת, יחס של זילזול לערכי־תרבות עתיקים וחשובים מפני שהם “גלותיים” כולם, וכיוצא באלה. אך שומע לא היה אז ל"פסימיסטים". ואין תימה בדבר: הרי היתה הכרזת־באלפור נס גדול ממש, שלא ציפו לו לאחר הנצחונות הגרמניים ולאחר הרדיפות התורכיות הקשות של ג' מאל פחה וחבריו, ומי זה יראה שחורות אחר נס גדול כזה? –

בין רואי־השחורות היה י. ח. ברנר. בא לבקר אותי בתל־אביב ושעה שלמה נדברנו על ההווה ועל העתיד בארץ. הוא רק סיים אז את הרומאן התהומי שלו “שכול וכשלון” והיה מדוכא מכל מראה־עיניו. התמרמר והוכיח כנביא זעם ותוכחה; אבל לא היה בעל־חזון: לא ראה, ש"הרע הוא כיסא לטוב", כלומר, אחד מן השלבים בסולמו של הטוב. התווכחתי עמו על כך. ובתוך הדברים נפלט מפי: הנביאים ייסרו והוכיחו והרעימו, אבל הרי גם בישרו ניחומים וחזו עתידות מזהירים לאומה מפני שראו, שאף בעצם ימי־הרעה נזרע על־ידם ועל־ידי תלמידיהם זרע־הטוב לעתיד לבוא.

ופתאום נזדעזע ברנר, קם בהתרגשות ואמר:

– וכי נביא אני? כואב לי ואני צועק.

מאז לא ראיתיו עוד. חשבתי לדבר עמו על עניינים חשובים, אבל בינתיים יצאתי לירושלים, וכשחזרתי לימים מועטים לתל־אביב לא הספקתי לבקרו עד שנרצח.

ובינתיים אנו, הגברת קלוזנר ואני, יושבים בתל־אביב ומצפים לחפצינו ולספרינו ולכתבי־היד שלי. ושמענו, שהספינה לא יכלה להוסיף ולעגון בקירבת יפו והלכה לאלכסנדריה של מצרים. והנה ביום בהיר אחד מתקבלת מאלכסנדריה טלגראמה בשבילי ואני פותח אותה – והמלים הראשונות שלה בצרפתית היו: Bateau perdu (“הספינה אבדה”…). לא הוספתי לקרוא, כי חשכו עיני ודמי קפא בעורקי: עבודה של חמש־עשרה שנה הלכה לאיבוד ביחד עם הספינה שאבדה… הגברת קלוזנר, שעמדה סמוך לי, התחילה מרגעת אותי: “אם תחיה – תכתוב עוד ספרים הרבה. אבל הוסיפה־נא לקרוא: אפשר, הספינה אבדה והספרים וכתבי־היד ניצולו!”. ואמנם, הוספתי לקרוא והיה כתוב שם: deux ancres (כלומר, הספינה איבדה שני עגנים), ועל־כן ניתקה ממקומה והפליגה לאלכסנדריה, ומשם תשוב לארץ־ישראל. הטלגראמה היתה מאחד משני הבחורים, יצחק ספּקטור שמו, שנשארו לשמור על החפצים והספרים. אחר־כך הביא לי את הכל בשלמות, ואני היכרתי לו תודה ועזרתי לו לנסוע לאמריקה, שמשם שלח לי כמה ספרים חשובים באנגלית בשביל “ישו הנצרי” שלי. אבל שמעתי, שלסוף שקע באמריקה בסביבה לא־יהודית.

כשנתקבלו החפצים והספרים – יצאנו לירושלים. מנחם אוסישקין והגברת אוסישקין קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, ועד ששכרנו דירה בשכונת־הבוכארים וקנינו קצת רהיטים ישבנו בביתם. וכדאי לספר על מאורע קטן, שנחרת בזכרוני.

לירושלים יצאנו מתל־אביב באחד מימי־שבט (תחילת 1920) הגשוּמים והקרים. הנסיעה היתה קשה: הרכבת מיפו הלכה רק עד לוד. שם צריך היה להמתין כמה שעות ולעבור לרכבת אחרת, שהולכת לירושלים. הרכבת החדשה היתה מיועדת להובלה של משאות ובהמות ולא לנסיעה של בני־אדם: הקרונות היו פתוחים ובלא ספסלים, והיה צריך “לשבת” על קרקע־הקרון ולהישאר בלא מחסה על הראש אף בשעת־גשם. והרכבת זחלה לאט־לאט, בצעדי־צב. וכך יצאנו מתל־אביב בעשר לפני הצהרים ובאנו לירושלים בשש בערב. וכל הזמן – תחת הגשם.

היינו עיפים ויגעים. התחממנו קצת בבית־אוסישקין על־ידי שתית־טֵה ושיחה מעניינת. בא גם מרדכי בן הלל הכהן, היה גם ד"ר יאסקי, שבא עמנו ב"רוסלאן" ונעשה אחר־כך המנהל של “הדסה” בירושלים, נשרף בשעת מלחמת־השחרור, כשיָרוּ הערביים על אוטובוס, שעלה להר־הצופים, לבניין המפואר של “הדסה”, שעדיין אינו חפשי; ועוד. והנה באמצע השיחה אמרתי:

חושב הייתי, שרק אבוא לירושלים – מיד אלך לבקר את הכותל המערבי.

ואז אמר אוסישקין:

– אם ברצונך לילך לשם – אני מוכן.

למרות עיפותי הנוראה הסכמתי מיד, אף־על־פי שלא היה זה מן הנימוס כלפי מרדכי בן הלל הכהן, שבא לבית־אוסישקין לכבודי. גם ד"ר יאסקי נלוה עמנו.

השעה היתה 10 בלילה. חושך היה בירושלים ונפש חיה לא נראתה בחוץ. הגשם פסק, אמנם, אבל העננים כיסו את הלבנה הפגומה. ואז ירושלים אף לא חלמה על חשמל, ובעיר העתיקה היו רק פנסי־נפט או גאזולין, שדלקו רק בלילות־חושך גמורים ורק עד 10 בלילה, שהרי “איזה משוגע יתהלך ברחובות־ירושלים אחר עשר בלילה?”. וכשהגענו אל העיר העתיקה ורחובותיה המפותלים לא מצאנו את הדרך אל הכותל. לאשרנו, פגשנו בצעיר יהודי מן העיר העתיקה, שהסתובב ברחוב, ודאי, כדי להיפגש תחת מחסה־החושך עם הבחורה שלו, והוא הוליך אותנו אל הכותל – ועזב אותנו לאחר שקיבל “בקשיש” קטן מאתנו.

ניגשנו אל הכותל. גוש אָפל גדול וגבוה אחד… לא נראה שום דבר זולת אבנים משחירות בשחור־הלילה… וגובה לו, לכותל, וְיִרְאָה לו…

התיישבנו על אבן מאבני־הרחבה שלפני הכותל שלָשתנו: אוסישקין, ד"ר יאסקי ואני. וכך ישבנו שם בחושך ובבדידות גמורה במשך 30 רגע בלא שהוצאנו מלה מפינו. שום נפש חיה לא היתה מסביב לנו. ולא היה לנו צורך לפנות זה אל זה אף במלה אחת. שקועים היינו כל אחד במחשבותינו. זכורני: חשבתי על העדות הנאמנת והמוחֶשת של אבנים אלו, שהארץ לנו היא, שפעם היינו עם גדול וחזק בארץ זו ושהיה לנו מקום קדוש גדול וניצחי במקום הזה. וכל עוד שהמקום הקדוש קיים אי־אפשר להכחיש את בעלותנו על ארץ זו. קידשנו אותה בקדושת תורתנו, נביאינו, חכמינו ומקדשנו ובהגנה רווּית־דם עליה…

ומתוך שתיקה גמורה התרומם אוסישקין, קם ממושבו ואנו עמו – ושותקים חזרנו לביתו סמוך לחצות־לילה…

ביקור מופלא זה על־יד הכותל לא אשכח כל ימי־חיי.

שלשת החדשים הראשונים לאחר שבאתי לירושלים לא היתה לי שום עבודה ולא היה לי במה להתפרנס. כתבתי מאמרים ב"הארץ", שעורכו היה ד"ר ש. פרלמאן ועוזרו הראשי – זאב ז’אבוטינסקי, והיו בין מאמרי אחדים, שעשו רושם ידוע: היה בהם אז מן החידוש. תירגמתי אז לעברית את עבודתי הסמינריונית, שעשיתי בשביל פרופ' הֶנְזֶל בהיידלברג, בשם “הדיאיסטים וביקורת־המקרא”¹. וכן גם הוצאתי אז מתוך “אמון פדגוג” למאפו את הסיפור הראשון לבני־הנעורים בעברית, ששום אדם לא ידע אף ממציאותו, בצירוף מבוא מפורט והערות² – ומיד נדפס שנית בווארשה בשם “טוב ורע” ובשם “נוה־ישרים” בלא נטילת־רשות ממני ובלא שנזכר אפילו שמי כמגלה את הסיפור ומוציאו לאור. וכן גם נדפס אז לראשונה ספרי הקצר: “תולדות הספרוּת העברית החדשה” (ירושלים תר"ף), שקודם־לכן כתבתי אותו רוסית ושזכה להתּרגם בולגארית, גרמנית, איטלקית, אנגלית, ערבית ויוונית חדשה, ובתרגומו הגרמני אף נעשה נקודת־מפנה בחייו של ד"ר חיים ארלוזורוב הבלתי־נשכח. וכן גם התחלתי מעתיק ומעבד מחדש את “ישו הנצרי”. הוצאתי גם־כן, על־פי הצעתו של אוסישקין, “ספר־פינסקר”, שפירסמתי בו ביוגראפיה מפורטת של בעל ה"אבטואֶמאנציפאציה" (ירושלים תרפ"א).

הייתי, איפוא, בלא פרנסה, אך לא בלא עבודה.

בחורף תר"פ בא סיר הרברט סמואל לראות ולהכיר את ארץ־ישראל קודם שיקבל את התמנותו כנציב עליון בתוכה. בפורים אותה שנה הוזמן על־ידי אוסישקין ל"סעודת־פורים" בביתו, ובתוך שאר האורחים המזומנים לכבודו של סמואל היינו גם אנו, הגברת קלוזנר ואני. ישבתי בקירבתו, והרושם, שעשה עלי, היה – שזהו אדם יוצא מגדר הרגיל. ולאחר שהיכרתיו במשך חמש שנות־שלטונו בארץ נראה לי, שזוהי הכאראקטריסטיקה הנכונה שלו: אדם בעל־רגש ובעל־חזון, שיודע לדכא את הרגש ואת החזון לפי הצרכים המעשיים והזמניים. יודע למשול ברוחו, לוותר היום כדי לקיים את המווּתּר מחר או מחרתיים. יהודי טוב, אבל יהודי אנגלי, שסוף־סוף הדת קודמת אצלו ללאומיות. יודע לשלוט, אך בכְסָיוֹת של משי. בעל רצון חזק, אבל בעל־חשבון, היכן כדאי לגלות רצון חזק זה והיכן לא כדאי. אדם בלא אינטואיציה באה ממעמקים גדולים, למרות החזון החי בקרבו, ובלא סערות־נפש גוברות על תביעות־ההגיון, אבל בעל שאיפות טובות וברורות לו לעצמו. אדם בלתי־מוכשר לסכן הרבה כדי לזכות בהרבה, אבל שואף לטוב ולצדק ובטוח, שסוף הטוב והצדק לנצח אם רק יש בו גם הגיון ומעשיוּת. בני־אדם כאלה אינם יוצרים אידיאוֹת חדשות ומפעלים גדולים, אבל הם תופסים אידיאות חדשות וצודקות. הם אינם מסוללי דרכים חדשות, מסוכנות, שהן לפעמים גם מנפצות חיים מוצקים ועוקרות שרשים בריאים, אבל כשהן מצליחות הן מחדשות עולמות. בני־אדם כסמואל שואפים להגשים אידיאות חדשות בדרכים מעשיות מתוקנות בלא לשבר ולמגר ולהרוס מה שאין הכרחיות לשבר ולמגר ולהרוס. זוהי השמרנות האנגלית הברוכה שבנשמתו של סיר הרברט סמואל, שמרנות, שנשתלבה בליבראליות יהודית־אנגלית.

ואילמלא היה סמואל יהודי, ודאי, היה מניח יסוד למדינה יהודית בזמן קצר בערך. כגוי לא היה מפחד מפני “למה יאמרו הגויים” והיה ממלא אחר הכרזת־באלפור ככתבה וככוונתה כאחת למרות ההפרעות מלונדון, שהרי סוף־סוף המיניסטריון האנגלי נותן אמון מרובה ב"איש על המקום"; והרברט סמואל היה ראוי לאמון זה וניתן לו אמון זה.

ואולם הוא היה יהודי – וזה היה מקור־ששון וגם מקור־אסון.

אחד־העם אמר לי בשנת תרפ"ד: “אני התנגדתי לנציב יהודי: ‘גוי’ לא יפחד להגשים את הכרזת־באלפור במילואה, שהרי לא יחשדו בו בכלום. אבל יהודי יפחד תמיד, שמא יאמרו, שמַה שהוא עושה לשם הגשמתה של הכרזת־באלפור עושה הוא לטובת־היהודים – לטובת־עמו; ועל־כן, כדי להרחיק חשד זה מעליו, יעשה את הכל לטובת־הערביים דוקה, ויבוא על־ידי כך לידי אי־צדק ביחס ליהודים ולידי סילוף־כוונתה של הכרזת־באלפור בכלל”.

ואולם ד"ר ווייצמאן ואחרים חשבו אחרת: נציב יהודי, שהוא בא במקום המלך, שהרי הוא גם מפקד־הצבא בארץ־נציבותו ויש לו בה “זכות החיים והמות” (כלומר, זכות החנינה לנידון למיתה), יהא בעיני־היהודים סמל של “החזרת העטרה לישנה” – וזהו העיקר.

השקפה אחרונה זו היתה – ועדיין היא כיום – גם השקפתי. אז כתבתי את המאמר הנלהב: “שישים דור משקיפים ממרומי הרי־יהודה”³, שהלהיב רבים. ואמנם, מי שהיה ב"חורבה" בשבת נחמו, תר"ף, כשכיבדוּ את סיר הרברט סמואל ב"מפטיר" והוא קרא את שני הפסוקים הראשונים של ההפטרה: “נחמו, נחמו עמי, יאמר אלהיכם; דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה”, – מי שראה את ההתלהבות המשיחית ממש, שתקפה אז את כל הישוב היהודי לכל מפלגותיו, מאנשי־ה"חלוקה" שבעיר העתיקה ומן האדוקים הקיצונים שב"מאה שערים" ועד הסוציאליסטים הקיצונים שבין הנוער, – יכיר ויבין, שהיה מן הצדק גם בהשקפתו של ד"ר ווייצמאן ושל כל אלה שדעתם היתה כדעתו. והרי התלהבות משיחית כזו היתה אז כמעט בכל תפוצות־ישראל.

אכן, חוויה משיחית היתה תחילת נציבותו של סמואל. הוא בא לארץ כמלך, מוקף ספינות משוריינות וכבוד־מלכים. מיסקר־הצבא הראשון שלו היה מיסקר של מלך ממש. ועם־ישראל, שלא ראה במשך דורות יהודי מוקף ענני־כבוד כאלה, הֵאֵיך יכול היה שלא לחלום אז על “הקמת סוכת דוד הנופלת”?

והרי משנה־למלך זה, החונה בעיר־הקודש בירושלים, היה צם ביום־הכיפורים, וביום הקדוש והמקודש, יום שבת־שבתון, היה עוזב את משכן־כבודו בהר־הצופים ומתאכסן בעיר, בבית־הממשלה, כדי שיוכל לבוא לבית־הכנסת להתפלל. והרי משנה־למלך זה היה זהיר מלנסוע בשבת בירושלים כדי שלא לחלל שבת בפרהסיה בעיר־הקודש. ורעיתו החשובה למדה עברית (לו לעצמו לא היה באמת רגע פנוי לכך), ובנו נשא אשה מבנות־הארץ, ממשפחתו של מורה ואיכר, ובן־בנו נקרא בשם דוד ועברית היתה לשון־אמו. והאיך לא יצהל וירון הלב העברי ולא יראה בזה “התחלת־הגאולה” ו"עקבות־המשיח"?

מי מאתנו כיום זוכר עדיין את הימים הגדולים של “קרן־הגאולה”? – כל מה שהיה לאדם מישראל נתן לקרן־הגאולה: את טבעת־הקידושין, את המזכרות היקרות ביותר מאביו ומאמו, מאבות־אבותיו ומדורי־דורות, את מבחר־הספרים ואת מבחר השמלות והפרוות של הנשים – הכל, הכל הקריבו אז היהודי והיהודיה קרבן – קרבן ממש! – לגאולת־ציון, שנראתה לנו קרובה כל־כך ושלמה כל־כך!

וכלום דברים בלתי־משוקלים (imponderabilia) כאלה אינם חשובים לאומה יותר מדברים מוּחָשים וּממוּשָשִים?

ואולם היה גם הרבה מן הנכון בדבריו של אחד־העם.

הפחד של היהודי – ובפרט של היהודי המערבי בן השכבה העליונה – מן החשד, שחושדים בו, שיש בו אהבה טבעית לעמו, מכרחת אותו תמיד לכוף את המקל לצד השני יותר מדאי. הֶרמאן כהן אומר במקום אחד: “אנו צריכים לאהוב את הזר יותר מאֶת בן־עמנו, שהרי לאהבת בן־העם כבר דואגת הנטיה הטבעית”. כלומר: “החובה נגד הנטיה” של קאנט היא המוּסריוּת. ואל השקפה ליבראלית זו נלוה ה"למה יאמרו הגויים?" הנזכר למעלה. ובכן צריך לעשות את הכל קודם־כל בשביל הערביים והנוצרים ורק אחר־כך בשביל היהודים.

והערביים והנוצרים הבינו את הדבר לא כהשתדלות להיות צודק וישר ביחס למי שהנטיה אינה בעדו כל־כך, אלא כחולשה.

והרי עובדות אחדות:

עוד קודם שנעשה סמואל נציב רשמי בארץ ביקר את ארץ־ישראל במשך כמה שבועות. ואז פנו הערביים אל מושל־ירושלים בבקשה לערוך הפגנה אנטי־ציונית. המושל פנה בבקשת־עצה אל סמואל – והוא לא נועז לאסור: ראשית, הרי ליבּראל הוא – והאיך יסכים לאסור הפגנה עממית? ושנית, הרי אם ייעץ לאסור הפגנה אנטי־ציונית, כלומר, אנטי־יהודית, יאמרו שיעץ כך מפני שהוא יהודי. ובכן יעץ להתיר. וזו היתה ראשית הפגנתה המרושעת של התנועה הערבית האנטי־ציונית והאנטי־יהודית, שבראשה עמדו עריף אל־עריף ואמין אל־חוסייני. ואפשר, אילמלא היו נותנים לנחש לגדול, לא היה נושך כלל או לא היה נושך מהר כל־כך. על כל פנים, אסור היה להראות לאדם, שהוא “במקום מלך”, חולשה למישהו.

וסיר הרברט סמואל הראה חולשה כזו, אף אם אינו חלש מטבעו. בימים הראשונים של נציבותו רצה, כדרך־הטבע, להכיר את כל מה שחשוב להכיר בירושלים. בין שאר הדברים הלך לראות את הכנסיה של ה"קבר הקדוש". הכמרים הנוצריים אינם נותנים ליהודים להיכנס לתוכה. אבל הרי יהודי זה “במקום־מלך” הוא! – ובכן נכנס וראה ומצא, שיש שם סכנת־שרפה, והבטיח לשלוח כלי־כיבוי.

ואולם למחרת היום, שביקר הוד מעלתו הנציב העליון את ה"קבר הקדוש", יצא איזה ארכימאנדריט יווני־אורתודוכסי (ממדריגה די נמוכה של הכּמוּרה הנוצרית) בבקשה בעתונים, שלא יבואו יהודים למקומות קדושים לנוצרים… הדברים היו די גלויים: הם היו מכוונים כלפי הביקור של הנציב העליון. וזו היתה חוצפה שאין דוגמתה מצד איזה כומר נוצרי ממדריגה שלישית.

מה היה צריך הנציב העליון לעשות? – לגרש מירושלים את הארכימאנדריט במשך עשרים וארבע שעות.

אבל אז הרי יאמרו: “הביטו וראו, כיצד יהודי מתייחס לכוהן נוצרי”. ועל־כן לא עשה סמואל לארכימאנדריט כלום. ומיד אמרו הערביים לדוד ילין: “לא, זה אינו משנה־למלך, זהו יהודי מסכן”. ושם זה נשאר לסמואל בפיהם.

פעם בא סיר הרברט סמואל לסייר את בית־שאן, המקום העשיר במים ביותר שבארץ, שסמואל נתן “במתנה” לערביים. ובמקום לקדם פניו בגמלים לבנים ובברכה פגשו אותו הערביים בגמלים שחורים ובקללה, והיו קרובים להתנקש בנפשו אילמלא אומץ־רוחו, שעמדה לו, והעזרה, שהחישו לו מיד שוטרים יהודיים בשעה שעמד סמוך לפקידים בריטיים נוצריים ודיבר עמהם, באופן שאי־אפשר היה לפגוע בו בלא לפגוע בהם. וגם הערביים הללו לא קיבלו שום עונש. וכך נקבע בלבותיהם של בני־אדם פרימיטיוויים אלה, שלפניהם “יהודי מסכן”, מחוסר כל כוח ממשלתי.

סלחנות נפרזת זו היתה טעות חמורה, שהתנקמה בנו בכל משך ימי־שלטונו של סמואל. על־ידי כך סלל דרך לא־טובה לפני הנציבים, שבאו אחריו. מתוך כך באו הפוגרומים הראשונים, שעד ימיו של סמואל לא ידעה אותם ארץ־ישראל. וכשראו הפוליטיקנים הערביים, שהפוגרום בתל־אביב הביא לידי הפסקת־העליה ואחר־כך – לידי צימצומה, – מובן, שחוצפתם הלכה וגדלה עד שנתפרסם ה"ספר הלבן" לטובתם ולרעתנו.

כדי לפייס את שונאינו נתן סמואל חנינה לעריף אל־עריף ולאמין אל־חוסייני לאחר שנידונו על השתתפותם בהסתה לפוגרום, ואת אמין אל־חוסייני אף מינה למופתי בירושלים למרות מה שנכשל בבחירות. בנוגע לעריף אל־עריף הצליח בחנינתו: הוא נשתתק לזמן־מה; אך בידי אמין אל־חוסייני נתן כוח מסוכן להילחם בציוניות באמצעים, שאילמלא סמואל לא היו בידו. טעה בחשבון וגרם בכיה לדורות.

ואף־על־פי־כן אין כמותי בטוח בכוונותיו הטובות ובציוניותו הגמורה של סמואל. וזהו היסוד לדעתי זו:

בערב פורים תרפ"א הוזמַנו, הגברת קלוזנר ואני, ל"כוס־טה" אל ה. מ. הנציב העליון. ובכן צריך היה לעלות להר־הצופים, לארמון הנציב.

ישבנו אז, בשנות תר"פ־תרפ"ג, בשכונת־הבוכרים, שעד היום אינה מרוּצפת כראוי. אַוּטוֹמוֹבילים לא היו אז בירושלים וצריך היה לנסוע בעגלה. אבל עגלה אפשר היה למצוא רק ב"מאה שערים"; והיום היה יום של גשם, ומאה שערים נעשתה אז, כירושלים כולה אז ביום־גשם, דייסה אחת של בוץ עמוק ודָבִיק. נתלבשנו ב"בגדי־כבוד", והגברת קלוזנר – בנעלי־משי, והלכתי לבקש עגלה. יכולתי למצוא אותה רק ב"מאה שערים", כאמור, – וחזרתי מכוסה בוץ כולי. ואף הגברת, אך יצאה מן הבית, שוב לא היה זכר למראה הטבעי של נעלי־המשי שלה… וכך הגענו בעגלה אל ארמונו של הנציב העליון. שם ישבנו והמתַּנוּ עד שבדקו את כרטיסי־ההזמנות שלנו ונתנו לנו להיכנס.

קודם כל, שתינו טה עם הגברת סמואל, שעשתה את הרושם הטוב ביותר כאדם וכיהודיה, ואחר־כך ניגש אלינו הנציב העליון בכבודו ובעצמו. דיברנו צרפתית. הוא שאל על המילון של בן־יהודה ועל המצב של הלשון העברית בארץ, ואחר־כך שאל, במה אני עוסק. השיבותי לו, שאני מתכונן להדפיס את הכרך של ה"היסטוריה הישראלית" שלי, שבו אני עוסק בתקופת־החשמונאים. ראיתי בפניו התעוררות מרובה. והוא פנה אלי ואמר:

– אפשר, אדוני יודע, שבחצר זו של הארמון מצאו מערה ובה שני קברים מימי־החשמונאים בצירוף שתי כתבות.

והוסיף פתאום:

– כדאי שאדוני יראה את שתי אלו. ואפשר, יזכור פעם, שהמושל היהודי הראשון של יהודה החדשה העיר אותו על מה שנשאר מן המושלים היהודיים האחרונים של יהודה החפשית.

וכשדיבר דברים אלה האדימו פניו כדם והוא, שידע כל־כך לשלוט על עצמו, היה נראה מתרגש כולו.

אני הייתי נבוך מאד. הדברים הדהימוני: ראיתי, שבלי משים גילה לי הנציב הראשון ליהודה את הצפון בעמקי־המעמקים של נשמתו היהודית.

ואף הוא הרגיש בזה – ומיד התחרט על גילוי־לבו ועבר לעניין אחר. ועד מהרה עזב אותנו ופנה אל אורחים אחרים.

ניגש אלינו המזכיר שלו, מר ניוּרוֹק. סיפרנו לו מה שאירע כאן ואמר:

– זכיה גדולה זכיתם. אף לאיש עדיין לא דיבר סמואל דברים כאלה.

וכשחזרנו הביתה והגברת והאדון אוסישקין באו לבקרנו – ודאי, כדי לשמוע מפינו, מה היה בשעת־הביקור בבית־הנציב, – וסיפרתי לו בדיוק את דבריו האחרונים של סמואל, השתומם גם הוא ואמר:

– ודאי, זוהי זכיה. הרי האיש הזה (סמואל) הוא תמיד, כשאני בא אליו בענייני־הישוב ובשאלות מדיניות, “מכופתר על כל הכפתורים”. האיך אירע הדבר, שגילה מה שבסתרי־לבו? – אכן, מקרה מוצלח הוא זה!

ומאז, עם כל התנגדותי לפוליטיקה של סמואל, איני יכול לדון אותו לכף חובה בהחלט.

כוונתו היתה רצויה, אבל מעשיו לא היו רצויים. והכל מחמת “למה יאמרו הגויים”, שהיהודי אינו יוצא ידי חובתו נגד הערביים.

ואמנם, הֶרְבֶּרְט סמואל עצמו סיפר בהרצאה, שהירצה בלונדון בשנת 1935, שעוד בנובמבר, 1914, מיד אחר שתורכיה נכנסה למלחמה, הביע לפני מיניסטר־החוץ של אז, לורד גרֵיי, את הרעיון, שיש לקרוע את ארץ־ישראל מעל תורכיה ולהפוך אותה למדינת־היהודים, ואף ללויד ג’ורג' אמר, שיהא מאושר לראות עוד בעיניו ממלכה יהודית בארץ־ישראל. וביומנו של אסקוויט מתחילת שנת 1915 רשום, שהרברט סמואל הגיש לו תזכיר על “עתידה של ארץ־ישראל”, ובו הוא מדבר “במידת־מה של התלהבות”, שבארץ־ישראל, שיש לאנגליה לקרוע אותה מתורכיה, אפשר להושיב “משלשה עד ארבעה מיליונים מיהודי־אירופה, וזה היה עושה רושם מצוין על הנשארים”. ואסקוויט מוסיף: “התזכיר נקרא כמעט כמהדורה חדשה של ‘טאנקרֶד’ (לד’יזראלי), מותאמת לזמן הזה”⁴. וראיה ניצחת הוא גם נאומו המזהיר בבית־הלורדים ביום 10 בדצמבר, 1945.

סמואל היה, איפוא, מתחילת מלחמת־העולם הראשונה ציוני מדיני ברוחם של הֶרצל ונורדאו; אלא שהפחד מפני הערביים, מיעוט־מספרם של היהודים בארץ והפקודות מלונדון לא נתנו לו לגשם את חלומו הגדול, שאחר הפּרעות הראשונות קבר אותו בלבו. ואז התחיל מהַלך בדרכיהם של “המעשיים” קצוּצי הכנפיים המדיניות, שהשתלטו מאז על הציוניות ושלהם היתה ה"איכות" עיקר ולא ה"כמות", והרבה מהם ציפו לבנות את הסוציאליסמוס בארץ־ישראל ולא לבנות מולדת לאומה נרדפת ונידונית לכליה…

זכותו הגדולה של סמואל היא, קודם כל, הפקודה בדבר שלש הלשונות, שנתנה לעברית סטאטוס של לשון רשמית בארץ. זוהי גם זכותו של אוסישקין, שלחץ על סמואל לפרסם פקודה כזו על יסוד המאנדאט; וכמובן, קודם כל, זכותו של בן־יהודה, שהשקיע בשאלת מצבה המדיני של הלשון העברית את כל נשמתו.

פעמיים פירסם סמואל פקודה, שהרוצים להיות פקידי־הממשלה מן היהודים או מן הערביים אינם מחויבים לדעת אנגלית, אלא או עברית או ערבית בלבד. אבל הנערות מ"מאה שערים", שלמדו בבית־הספר של אֶוולינה די רוטשילד, הנהיגו, שפקידה יהודיה צריכה לדעת אנגלית קודם־כל. והפקידים האנגליים קיבלו, כמובן, מנהג זה ברצון.

וסיפר לי אוסישקין, שפעם בא, כמנהגו, אל סמואל בכל מיני קובלנות והצעות. על הכל השיב סמואל בנחת: “אעיין בדבר”, “אפשר”, “אי־אפשר”. לסוף קָבל אוסישקין על היחס אל הלשון העברית. ואז קם סמואל מכסאו בכעס גדול ואמר:

– ואתה מעֵז לבוא אלי ולקבול על כך? – מי הנהיג משא־ומתן בין היהודים ובין הממשלה באנגלית דוקה אם לא “ועד־הצירים” שלכם (זה שקדם ל"סוכנות היהודית")? מי פונה בכל דבר אלינו באנגלית אם לא הפקידים והפקידות היהודיים? וכי אני דרשתי אנגלית מן היהודים?

ואוסישקין – כך סיפר לי – כבש פניו בקרקע.

רונאלד סטורס, מושל־ירושלים, התחיל מתחילה ללמוד עברית כמו שלמד במצרים ערבית. אחר־כך פסק. שאל אותו אוסישקין: למה פסק? – והשיב:

– למה אלמד עברית אם כל פקידיכם וכל אחד מכם מדבר עמי אנגלית דוקה?

ובקשר ליחס אל כל קדשי־ישראל הדתיים־הלאומיים כדאי לספר כאן סיפור נאה אחד מימי הנציב הראשון ליהודה.

בשנת תרפ"ג (1923) הוזמנתי ביחד עם הגברת קלוזנר בשם הנציב העליון להיות נוכח בהקמת הפסל לאלֶנבי בבאר־שבע, מעשה־ידיו של הפַּסָל היהודי מֶלְניקוב, שהרי בבאר־שבע היתה התחלת־הנצחון של אלנבי על התורכים.

בשביל יהודי אין באר־שבע רק מקום־נצחונו של אלנבי. זהו המקום, שממנו יצא יעקב אבינו כדי “ללכת חָרָנָה”. מובן, שבשמחה ובתודה קיבלנו את ההזמנה.

הדרך בדרום־יהודה עשתה עלינו רושם, שעושה הדרך בערבה של דרום־רוסיה: מישור רחב־ידים, ערבה בלא יערות ובלא נהרות. אבל יש כאן משהו, שאין בערבה הרוסית: הדרך לבאר־שבע היא שטופת־שמש ומלאה זכרונות היסטוריים: בית־זכריה, בית־צור, חברון – וכן הלאה, וכן הלאה.

באנו לבאר־שבע. שאלנו, אם יש כאן יהודים, ואמרו, שהיו יהודים מועטים בעלי־משפחה, שהיו יושבים כאן בקביעות, אבל עכשיו יש כאן רק קבוצה של פועלים.

– ומה מעשיה של קבוצה זו במדבר־שממה זה?

– האנגלים אינם כפויי־טובה לאלה שנפלו במלחמה כקרבנות על מזבח עמם וארצם, והם מקימים תמיד לחללים מצבות־זכרון נאות. ומכיון שבבאר־שבע נפלו כמה מאות אנגלים במלחמה, קברו אותם שם והקימו להם בית־קברות מיוחד עם מצבות מיוחדות. ומי יקים את בית־הקברות ויגדור את הגדר מסביב לו ויסדר את המצבות אם לא פועלים יהודיים? – הרי הערביים יש להם יחס אחר לבתי־הקברות ואף המצבות שלהם אחרות הן. והיום, לפני עריכת הטקס של הקמת הפסל לאלנבי, יביאו זרי־פרחים בצורת צלב ויניחו על הקברים של הנופלים במלחמה. ויהא גם זר אחד בצורת מגן־דוד.

• כלום רק יהודי אחד נפל במלחמת־באר־שבע?

• לא. נפלו שני יהודים. אבל על קברו של השני יקימו צלב ולא מגן־דוד.

– משומד?

– לא ולא. אבל זהו חייל יהודי מאנגליה. והנה באו זה לא כבר אביו ואמו במיוחד מאנגליה לירושלים לאחר שנודע להם, שבנם נקבר בבאר־שבע, וסיפרו להרברט סמואל, שבנם בא אליהם בחלום־הלילה וביקש מהם, שלא יפרידו בינו ובין חבריו. ועל־כן מבקשים אביו ואמו, שגם על קברו יעמידו צלב ולא מגן־דוד. וסמואל ימַלא, כמובן, את בקשתם.

כך סיפרו הפועלים בבאר־שבע.

נזדעזעתי. עוד זה לא כבר היו יהודים מוסרים את נפשם כדי שיבוא יהודי זר ומוזר להם “לקבר־ישראל” ולא ייקבר בין גויים או בקבר בודד ונפרד מעַמוֹ – וכאן, בשביל חלום של הבל, מעַנים יהודים את כוחם בדרך רחוקה ומתחננים, שבנם לא יבוא לקבר־ישראל! – אכן, היהדות הולכת ומתפוררת…

ונזכרתי בסיפור, ששמעתי מפיה של אשת אחד־העם.

בתם הצעירה, רחל, למדה ברומי. והיתה קונה צרכי־אוכל־נפש בחנות־מכולת קטנה. היא לא ידעה, מי הם החנוונים, והחנוונים לא ידעו מי היא. לפני פורים ידעה רחל, שיבואו אליה אורחים, וקנתה כמה עוגות וממתקים נוספים.

החנוונית התפלאה ושאלה: מה יום מיָמִים? (כך צריך לומר במקום “מיומַים”).

– מחר חג לנו, – השיבה רחל גינצבֶּרג.

– איזה חג? – שאלה החנוונית.

“– פורים” הוא נקרא.

– הגברת יהודיה?

– כן, גברתי.

– וגם אנו יהודים. ולנו יש מחר חג כפול: ראשית, פורים, ושנית, אנו מטבילים את ילדנו בן־השנתיים לשם נצרות.

כך היתה צורת־היהדות של מערב־אירופה עוד לפני עשרות בשנים. כלום לא היתה זו תחילת־הסוף? – – –

והכאב גדול הוא ביותר, שגם היהדות של מזרח־אירופה, ששמרה עוד על המסורת היהודית, הושמדה ביחד עם היהדות המערבית, באין הבדל. אבל מי יודע אם גם יהדות זו היתה עומדת בניסיון ומקדשת את השם אילו היה היטלר משמיד רק את הנאמנים ליהדות והיה מחונן את המתנצרים, כמו שהיה הדבר ביחס ליהודים ויהודיות, שחיו בנישואי־תערובת בגרמניה ואוסטריה? – אכן, הפעם לא היה בשום מקום קידוש־השם, לא דתי ולא לאומי, מפני ששום ברירה לא היתה – – –

 

פרק כ    🔗

בשכונת־הבוכארים. מסירות־נפש לשם הלשון העברית. "רצון, רצון, רצון!" – נאום־ז'אבוטינסקי. מוצאו של הסוציאליסמוס הציוני. התחדשותו של "השלח". עבודתי בועד־הלשון. משהו על אליעזר בן־יהודה

כבר הזכרתי, שישבנו בשכונת־הבוכארים שלש שנים ומחצה (מאדר תר"פ עד אלול תרפ"ג). היו לנו שם בסך־הכל שני חדרים, אבל חדר אחד היה ארוך ורחב כל־כך, שהיה יכול לעמוד במקום 4 חדרים. ואולם עם כל הרחבות שבדירה זו לא היה זה בית אירופי. די להזכיר, שמים היינו צריכים לשאוב מחוץ לבית, מתוך באר עמוקה. ומכיון שישבנו בקומה השניה היה צריך לשלשל דלי עם חבל ארוך־מאוֹרך וּלהוֹרידוֹ אל תוך הבאר, ואחר־כך למשוך בחבל ולהעלות את הדלי אל הקומה השניה. עבודת־פרך. ולנקות חדר גדול כזה גם־כן לא קל היה. ואת רוב המיצרכים צריך היה לקנות ב"מאה־שערים" – ומרצפת לא היתה אז בשכונה זו, ובימות־הגשמים היינו מדשדשים שם בבוץ עד הברכיים. והקדוש־ברוך־הוא זימן לנו בחדשים הראשונים לישיבתנו בארץ חורף עז וקשה, שלא היה כדוגמתו במשך שישים שנה. הקור בפנים־החדר היה מגיע עד 2.5 מעלות מתחת לאפס. ושלג כבד ירד אז כמו שלא היה בירושלים במשך עשרות בשנים, שלג, שהביא בירושלים לידי התמוטטות של גגות בבתים מן הטיפוס הירושלמי הישן (גגות שטוחים) ולידי הפסקת־התנועה של הרכבת. המרפסת שלנו בקומה השניה נתכסתה שלג כולה וצריך היה לנקותה מן השלג ולהוריד אותו מן הקומה השניה לארץ. כל אלו היו עבודות קשות, שהגברת קלוזנר לא הורגלה בהן: הרי באודיסה היתה לנו תמיד משרתת נוצריה (משרתות יהודיות היו שם יקרות־מציאות) והגברת קלוזנר מעולם לא עבדה עבודה גסה.

ואולם כאן, בירושלים, קיבלה ציפורה היקרה שלי באהבה את העבודות הקשות ביותר ולא קיבלה עוזרת יהודית. ולא רק מחמת מצבנו החמרי הדחוק: העוזרות היו אז מצויות ומשכורתן היתה מועטת מאד. אבל היה עיכוב אחר. היא אמרה:

– כיצד אדבר עם העוזרת? – אם אקח עוזרת מדברת עברית לא אוכל לעת־עתה לדבר עמה כלל, שהרי עדיין איני מבינה עברית. ואם אקח עוזרת מדברת אשכנזית־יהודית, גרמנית, רוסית או צרפתית תהא זו “בכיה לדורות”: אכניס לשון זרה לתוך הבית ולעולם לא ניפטר עוד ממנה. הרי לפנַי דוגמה של בית הד"ר מזי"א, שאשתו היא עשרות בשנים בארץ ומדברת לועזית עד היום.

על־כן עבדה קשה, התענתה וסבלה במשך כמה חדשים עד שלמדה לדבר עברית, לכל הפחות, במקצת. ואז לקחה עוזרת – יהודית פרסית, שלא ידעה לעשות כלום בבית, אבל מעלה אחת היתה לה בעיניה של גברת קלוזנר: היא לא ידעה לא אשכנזית־יהודית ולא שום לשון אירופית, ובעל־כרחה הוכרחה גברת קלוזנר לדבר עמה רק עברית. עברית משובשת וקלוקלת, אבל עברית.

הכל חושבים, שאני לימדתי את הגברת קלוזנר עברית. וטעות היא. לשנינו לא היה פנאי בשביל לימוד שיטתי: אני הייתי טרוד בספרים ומאמרים, והיא – בעבודת־הבית. רק זכות אחת יש לי כאן: בימים הראשונים דיברה הגברת קלוזנר עברית משובשת עד להבהיל. והשיבותי אל לבי: אתחיל לתקן שגיאות לאדם מבוגר – אז יימאס עליו כל הדיבור העברי. וכך יהא גם אם אעיר אותה, שהיא מדברת עברית גרועה. ולפיכך, כמה שדיבורה היה גרוע, הייתי אומר לה: טוב! טוב! יפה! נאה! – בתקוה, שמעט־מעט תעָלמנה השגיאות מאליהן. וכך היה באמת. לאחר חצי־שנה כבר לא רק דיברה עברית אלא אף עשתה את העברית לשון־הבית; לא כנשים אחרות (ואף כגברים אחרים), שהלשון העברית משמשת להן רק כלפי חוץ, כלשון של “פַּאראַדה”, ואילו עם הבעל ועם המכרים הקרובים הן מדברות לועזית. בביתנו זה 35 שנים לא נשמעה לשון זרה אם לא כשהיינו מדברים עם אנשים, שאינם יודעים עברית כלל, או כשהיינו רוצים להעלים דבר מן העוזרת המקומית או מילדים, שאינם מבינים לועזית.

על־פי עצתי התחילה הגברת קלוזנר לקרוא מתחילה טלגראמות וידיעות מקומיות בעתונים עבריים, אחר־כך – גם מאמרים ראשיים, ולסוף – גם ספרים עבריים. והגיע הדבר לידי כך, שפעם נסעה בעגלה ו"לורי" (אוטומוביל של משא) כבד פגע כמעט בעגלה והגברת קלוזנר התחילה צועקת כדי שהנהג יעצור את ה"לורי" – ולא ידעה באיזו לשון צעקה בשעת־סכנה, באופן אינסטינקטיווי. וכשבאה הביתה עיניין אותה לא מה שהיתה בסכנת־מוות, אלא – אם צעקה בעברית או בלועזית? – וכשֶשָאלה למחר את השוטר היהודי, שהיה באותו מעמד, ואמר לה, שצעקה בעברית, שמחה מאד: הרי זה סימן מובהק, שהעברית נעשתה לשון־הנשמה שלה ואף שלא מדעת כבר היא משתמשת רק בה.

פעם, כשלשה חדשים לאחר שבאנו לירושלים, ביקרו בביתנו אליעזר בן־יהודה וד"ר שמריהו לֶוין. אני לא הייתי בבית – והמתינו לי. ובינתיים שוחחה עמהם הגברת – בעברית! – לתמהונם לא היה גבול: במשך חדשים מועטים למדה אשה בגיל־העמידה לדבר עברית! זה היה מקרה יוצא מן הכלל.

ד"ר שמריהו לוין ביקר באותו יום בביתו של ז’אבוטינסקי וסיפר על “פלא” זה לו, לאמו הזקנה, לאשתו ולאחותו, הגברת קוֹפ, והפליג בשבחה של הגברת קלוזנר, שמאז יצא לה שם ב"עבריותה" כ"ילדת־הפלאים של ארץ־ישראל".

וז’אבוטינסקי צריך היה למהר ולנסוע ללונדון. והלכנו להיפרד ממנו.

כשנכנסנו לתוך הבית חרדו לקראתנו הגברת ז’אבוטינסקי, הגברת קוֹפּ, ואף האם הזקנה, והתנפלו על הגברת קלוזנר בשאלה:

– כיצד ביצעה את הפלא לדבר עברית בזמן קצר כל־כך? – שְׁמַריה סיפר לנו נפלאות על כך!

הגברת קלוזנר, מבוישת במקצת, השיבה:

– אין כל פלא. כל אחד יכול לעשות “פלא” כזה.

– אבל האיך? – שאלו שלש הנשים בבת אחת.

אז פנה אליהן זאב ז’אבוטינסקי ואמר:

– אני אגיד לכן את מקור־הפלא. שמו: רצון, רצון, ורצון!

וכי לא טיפוסית היא תשובה זו לז’אבוטינסקי כולו?

לאחר עוד חדשיים נתארחנו בחיפה. ישבנו במסיבה של ציוניים סוציאליסטיים: ד"ר נחמן סירקין, יצחק בן־צבי, נשיא־ישראל כיום, בְּאֵרִי כצנלסון, דוד בן גוריון, ועוד. הם שוחחו על מוצאו של הסוציאליסמוס הציוני. האחד מצא מוצא זה במינסק, השני – בווילנה, השלישי – באודיסה.

אז נועזה הגברת קלוזנר להתערב בשיחה ואמרה בעברית:

ואני חושבת, שכולכם טועים: מוצאה של הסוֹציאַליוּת הציונית – מירושלים – מעמוס, ישעיה, ירמיה ומשוררי־תהילים.

מחיאות־כפיים סוערות היו התגובה על דבריה. עדיין לא הרגישו אז, שיש הבדל יסודי בין סוציאליסמוס נבואי ובין סוציאליסמוס של מלחמת־מעמדות.

כזו היתה הגברת קלוזנר. ולא הרבה נשים נהגו כמותה בארץ ביחס לעברית ולציוניות.

ועדיין ישבתי בלא פרנסה. לסוף אסף אוסישקין (רק הוא דאג לנו כל הימים!) אסיפה בתל־אביב, שדנה בדבר חידושו של “השלוח”. היו מתנגדים לכך מעורכי “הפועל הצעיר” ו"מעברות", ועוד; אבל ברוב־דעות הוחלט הדבר בחיוב. ובאדר תר"ף נתחדש הירחון.

וקודם כל השלמתי את כרך ל"ו של “השלוח”, שהבולשוויקים הפסיקו אותו באמצע. אחר־כך יצא “השלח” כסדרו מניסן תר"ף עד ניסן תרפ"א (1920–1921) – ונדפסו שני הכרכים ל"ז ול"ח. בניסן תרפ"א היו הפרעות בתל־אביב והתחיל משבר בארץ. ואז הופסק “השלוֹח” לחדשים אחדים – ועסקתי בעיבודו מחדש ובהעתקתו אל הנקי של “ישו הנצרי”, עד שהשלמתי אותו כולו והכינותיו לדפוס. ובינתיים היה אוסישקין באמריקה וקיבל הבטחה חתומה מעשירה חובבת שפת־עבר (העבריה המסורה, הגברת בת־שבע גראבֶּלסקה, ובוֹריס בעלה), שהיא מקבלת עליה את הגרעון של שנה שלמה. על סמך הבטחה זו יצא כרך ל"ט, שבאמת כיסתה הגברת גראבלסקה את הגרעון שלו. ואולם כשיצאו שתי החוברות הראשונות של כרך מ' – פסק הכסף והכרך נשלם רק השלמה קטועה לאחר שנה מכיסו הפרטי של אוסישקין. וכך שוב נשארתי בלא עבודה. במשך שנתיים לא היתה לי שום פרנסה ונעשיתי בעל־חוב על סך 300 לא"י: הייתי צריך לפרנס גם את אמי, שבאה עמנו לארץ, ולשלוח כסף לרוסיה לאמה של הגברת קלוזנר, ועם כל הצימצום, שהגברת קלוזנר החסכנית נהגה בהוצאות, אי־אפשר היה שלא ליעשות בעל־חוב. אכלנו, איפוא, חלק מן הכסף, שהביא אוסישקין בשבילנו מאודיסה ושנועד לבניין ה"ווילה" בארץ־ישראל. וכבר הזכרתי למעלה, שאחר־כך הילווה לנו קרובי ר' ישראל אהרון פישל מניו־יורק סך 500 לא"י בשביל קנית־הבית. הבית, שלא בנינו אותו, אך קיבלנו את המפתחות ממנו ממר יחזקאל גרינברג, המייסד של “הבונה”, שבנה את הבית בתלפיות בשביל עצמו, אך לא נכנס לדור בתוכו, עלה בסך 1,400 לא"י (עם הספקת המים, הכביש, המדרכה והגן). ומכיון שקיבלנו הלוואה ממר פישל בסך 500 לא"י, אילו היו לנו כל 400 הלא"י, שהביא אוסישקין, לא היינו זקוקים אלא לסך 500 לא"י. אבל מן הסך 400 “אכלנו” 300, ובכן היו לנו רק 600 בסך־הכל וקילנו הלוואה מן הבאנק בסך 600 לא"י', ועדיין היינו צריכים לקמץ ממשכורתי הדלה ב"השלח" כדי למלא את 200 הלא"י החסרות. אבל מעט־מעט, הודות להסתפקותה־במועט של ציפורה היקרה שלי, שילמנו בבאנק את הכל, ורק לפישל עדיין לא שילמנו יותר מ־50 לא"י. אלא שלא האיץ בנו בטובו.

צפורה ויוסף קלוזנר באודיסה בשנת 1908 צפורה ויוסף קלוזנר בשנת 1940

בימי ההפסקה השניה של “השלח” (תרפ"ב–תרפ"ד) ערכתי על־פי בקשתו של מר ש"י וֶליקובסקי ובהוצאותיו את הקובץ השני של “שפתנו” וסידרתי משלשת מאמרים ב"השלח" את ספרי “בימי בית שני” (ברלין תרפ"ג), שנתרחב אחר־כך וניתקן (היה מלא שיבושים של הדפוס ושל ה"עריכה") ויצא בהוצאה שניה בשם חדש⁵.

בעד עריכת “השלח” הייתי מקבל רק 25 לא"י לחודש. זו היתה באמת משכורת בלתי־מספקת בשנים הראשונות אחר הפסקת המלחמה, שעדיין האמיר היוקר אז עד מאד. ולפיכך השתדל אוסישקין, שתהא לי עבודה נוספת. בהסכמתו של אליעזר בן־יהודה, שהיה ראש ועד־הלשון אז, נעשיתי המזכיר של “ועד־הלשון” בשכר 15 לא"י לחודש. אבל שכר זה קיבלתי רק חדשים אחדים: “ועד־הצירים”, כשאך התחילו מדברים על “קימוצים”, מצא לנכון, קודם כל, לקצץ בסך 25 לא"י, שניתנו ל"ועד־הלשון" ושמהן קיבלתי את משכורתי הדלה. והרי בשכר של 15 לא"י לא רק הייתי כותב את הפרוטוקולים של “ועד־הלשון”, שהיה מתאסף אז פעמיים בשבוע כדי לדון על חידוש־מלים, אלא גם ערכתי את “זכרונות ועד הלשון”, חוברת ה' (ירושלים תרפ"א), שיש בה, חוץ ממאמרים חשובים על עניינים לשוניים, גם וויכוחים חשובים אף מהם על ה"כתיב" החדש, על האפשרות לקבל מלות זרות לתוך לשוננו, ועוד.

על־ידי עבודתי זו נתקרבתי הרבה לאליעזר בן־יהודה. עוד מימי־נעורי הערצתי אותו. הרי הרביתי לכתוב מאמרים ב"האור" וב"השקפה" שלו ועשיתי פירסום נלהב לכל כרך מן המילון, שיצא עד המלחמה העולמית הראשונה. לבן־יהודה הקדשתי את החלק השני של “היסטוריה ישראלית” ואחר פטירתו הוצאתי לזכרו את הקובץ “אליעזר בן־יהודה” (ירושלים תרפ"ד), שערכתי אותו חינם. כל חייו ומפעלו הניצחי נראו לי אגדת־קסם: מה שלמד לשונות וידיעות חיצוניות על־ידי דבורה יונאס; בריחתו לצרפת כמהפכן רוסי; השינוי הפתאומי בדעותיו וחלום־הגאולה המופלא שלו; קריאתו לדבורה יונאס, שתלך אחריו “במדבר, בארץ לא־זרועה” ושתהא לדבורה בן־יהודה; הכרחתו, שהכריח אותה לדבר רק עברית בעוד שלא הבינה אז כלום בלשון הלאומית שלנו; נכונוּתוֹ להקריב את בנו־בכורו על מזבחו של הדיבור העברי; מלחמתו ב"חלוקה" ובאדיקות הקיצונית הירושלמית, שהביאה אותו עד “עלילת־חנוכה” ועד בית־הסוהר התורכי, – כל אלו היו בעיני קסמי־אגדה, שהקסימו לי מבחרותי ועדיין יש בהם כוח־סתרים להעלות בעינַי את דמותו של בן־יהודה עד לדמות אגדית. ונפשי בוכה במסתרים על היחס הקר של הישוב לזכרו הנעלה: הרי כמעט שכחו אותו, כמו ששכחו גם את שאר גדולי־המחדשים וגדולי־הלוחמים שלנו, זולת את אחד־העם וביאליק אצל החפשים ואת הרב קוק אצל החרדים המתונים.

ושלמותו במובן הלאומי נתגלתה לי במקרה קטן אחד.

פעם נכנסנו לחנותו של ז. בירושלים בעניין ציבורי. מצאנו פקיד ערבי בחנותו והאדון ז., בעל־החנות, מדבר עמו – ערבית. שאלתי:

– למה לך פקיד ערבי בשעה שיהודים גוועים ברעב בירושלים? (זה היה בשעת המשבר הראשון, בשנת 1922).

מר ז. השיב:

– יש לי לקוחות ערביים ואי־אפשר לי באופן אחר.

אז אמר בן־יהודה:

– מוטב. אבל למה אינך מדבר עמו עברית?

מר ז. פקח שתי עינים תמוהות ואמר:

– אבל הריהו גוי!

אז אמר בן־יהודה בנחת:

– כמה מלות אתה מחליף עמו במשך היום? – חמישים לכל היותר. כלום אי־אפשר ללמדו חמישים מלות עבריות במקום ערביות? – והרי הערביים מהירים ללמוד לשונות.

מר ז. הוסיף לתמוה והוסיף לטעון:

– אבל הרי זה גוי!

כן, הוא גוי – אמר בן־יהודה: – ואולם בחוץ־לארץ מדברים היהודים עם משרתותיהם ופקידיהם ועוזרותיהם ואומנותיהם הנוצריים בלשונם הלועזית של הנוצרים הללו; ומפני־מה אי־אפשר, שכאן, בבית הלאומי, ידברו המשרתים והפקידים והעוזרות והאומנות הערביים עם היהודי בלשונו?

– אבל הרי הוא גוי! – הוסיף לטעון מר ז.

לכעסו של בן־יהודה לא היה גבול. “זהו העם, שאנו נלחמים לחירותו ולעצמאותו!”, טען כל הדרך, שהלכנו ביחד מן החנות לביתו ברחוב־החבשים. והיה זה כעס של יהודי חדש, יהודי בן־חורין.

ואולם טבע יש לי לראות את שני הצדדים של המטבע. עם כל ההתלהבות הנטועה בנפשי אין עיני סמויות מלראות את הליקויים שב"גיבורים" שלי: אילמלא כן, לא הייתי מוכשר לעסוק בכתיבת־היסטוריה, שהרי היסטוריה בלא אובייקטיוויות אינה היסטוריה מדעית.

עוד לפני אוגאנדה כתבתי נגד בן־יהודה את מאמרי הקצר “יהודים חדשים”⁶, שבו מחיתי נגד העמדת כל היהדות על הלשון בלבד, כמו שנהג בן־יהודה, שהיה כותב “החכם הז’ארגוני” – ממש כמו “החכם הצרפתי” או “החכם האנגלי”: מי שאינו “עברי” אינו גם “יהודי”. ובימי־אוגאנדה נתגלתה כל הסכנה שבהשקפה זו: הקשר ההיסטורי של עם־ישראל וארץ־ישראל אינו כלום. העיקר הוא – שהיהודים ידברו עברית. ומי לא יתן להם לדבר עברית באוגאנדה? ומי יכריח אותם לדבר עברית בארץ־ישראל? – כך טען בן־יהודה. ובכן הדת אינה כלום, כל מה שאנו קוראים “תרבות” בהקף רחב אינו כלום, ההיסטוריה המשותפת אינה כלום, אחדות המוצא והגורל אינה כלום – יש רק הלשון העברית בלבד, ביחד עם המדיניות החוּלוֹנית הגמורה, שאפשר, אף היא יש לה חשיבות רק עד כמה שהיא יסוד ומצע ללשון.

יש איזו גדלות, ואפילו איזו רוממות, בהשקפה חַדְצְדָדִית ואחדותית זו. אבל אני לא יכולתי להסכים לה לעולם. היתה לי יראת־הכבוד בפניה, אבל גם התנגדות עמוקה עוררה בי. תמיד נלחמתי בה ותמיד אלָחם בה עד יומי האחרון. כי חושב אני אותה בלתי־נכונה בחדצדדיוּתה, מדלדלת וּמרוֹששת את היחיד ואת האומה בחַדגוֹניוּתה וּמסוּכנת בכיוונה הפשטני יותר מדאי; ובפרט כשהדבר נוגע לעם רב־סבל ובעל מצב יוצא מן הכלל ולעם, שהיו לו נביאים, הילל הזקן ורמב"ם, כעם־ישראל.

זו היתה סיבת המחלוקת, שפרצה ביני ובין בן־יהודה מיד לאחר שבאתי להשתקע בארץ־ישראל ובן־יהודה חזר מאמריקה. לא תורת אחד־העם ולא קירבתי לאוסישקין בלבד גרמו למחלוקת זו, כמו שחשב בן־יהודה בפשטנותו. היתה כאן התנגדות פנימית עמוקה לכיוונו הכללי של בן־יהודה: לעשות את הציוניות כולה חולין, כולה מדיניות בלבד, כולה סידור כלכלי מתאים בלבד (היזמה הפרטית בלבד בלא סיוע של קרנות לאומיות), ובעיקר כמעט כולה שאלת־לשון בלבד. מכאן – מאמרי ב"הארץ" נגד מאמריו ב"דואר היום", וביחוד מאמרי “סוד ה’מלחמה'”⁷ – נגד ההתנפלות על אוסישקין וז’אבוטינסקי ב"דואר־היום". גם לאחר מאמר זה לא ניתקתי את קשרַי עם בן־יהודה, שהוקרתי אותו ואוקיר אותו עד יומי האחרון; אבל הביטאון שלו ושל בנו איתמר בן אבי, “דואר־היום”, נהפך לי לאויב ונלחם בי בכל מיני אמצעים של ביטול וליגלוג. סופרי “דואר־היום” לא יכלו לעכל את דעותי, והעיקר – “מי שאינו בעדי הוא נגדי” – וצריך לבטל אותו ואת ידיעותיו ואת כשרונו. הרי כך הוא המנהג בישראל מאז ומעולם ועד היום הזה. ויש להודות: אף אני לא יכולתי לעכל לא רק את דעותיהם של עורכי “דואר־היום”, אלא אף כמה מדעותיו של בן־יהודה עצמו, אף אם הוקרתי אותו תמיד.

דיברנו על השאלה הערבית בארץ־ישראל. התנגדתי לעבודה ערבית בפרדסי־היהודים, לדיבור הערבי במושבות, לחיקוי של מנהגים ערביים בארץ. והוספתי:

– מובן מאליו, שאין אני שונא־ערביים בתורת ערביים ולא הייתי רוצה בהשמדתם מן הארץ, אלא שבמצבנו כיום, בעָנְיֵנו ודלותנו החמריים ובמצב העלוב של לשון־הדיבור העברית, אין ברירה בידינו אלא לעבוד בפועלים עבריים ולהתרחק מלשונם ותרבותם של הערביים מחשש של טמיעה, שאינו משונה כל־כך כפי שנראה בהשקפה ראשונה.

ועל זה אמר בן־יהודה בהתרגשות:

– ואני אומר להפך: אילו היה אפשר להשמיד את הערביים מן הארץ ותפסוק השאלה הערבית כאן – הייתי מסכים. אבל הרי זה בלתי־אפשרי, ועל־כן צריך להשלים עמהם, לתת להם עבודה, לדבר עמהם בלשונם – ואז נצליח להתגבר עליהם.

החלק השני של דיבורו זה היה בשבילי דבר שׁנוּי במחלוקת, אבל לא עורר בי זוועה; ואולם החלק הראשון היה זר ומוזר לי ולא יכולתי להשלים עמו.

פעם ישבתי ביחד עם בן־יהודה ודוד ילין בישיבה של “ועדת־משנה לשם קריאת־שמות לרחובות־ירושלים”. בן־יהודה וילין היו חברים גם ב"ועדת־השמות הכללית". ובן־יהודה סיפר, שהיתה הצעה לקרוא לרחוב בעיר העתיקה, שבו נמצאה ה"חורבה" (בית־הכנסת הידוע של האשכנזים, שהחריבו הערביים בשעת מלחמת־השחרור), בשם “רחוב־היהודים”, ואמר:

– התנגדתי לכך בכל תוקף: בפאריס אין “רחוב־הצרפתים” ובלונדון אין “רחוב־האנגלים”. ועל־כן אין מקום בירושלים ל"רחוב־היהודים".

הדברים מצאו חן בעיני מאד. ואמרתי:

– יישר כוחו של האדון בן־יהודה על כך. אפשר היה לקרוא לרחוב של ה"חורבה" בשם “רחוב יהודה החסיד”, אך הרי יהודה החסיד היה שבתאי.

אז אמר בן־יהודה:

– דבר זה, שהיה שבתאי, אינו מניעה בעינַי. הייתי קורא רחוב על שם שבתי צבי עצמו.

– אבל הרי המיר את דתו! – אמרתי בתמהון.

– ומה בכך? כלום הממיר את דתו פסק מלהיות יהודי? – מעולם לא חשבתי כך על מומרים.

דברים כאלה היו מעוררים בלבי התנגדות עצומה לכל תפיסת־עולמו של בן־יהודה. נמצא, שמשומד מדבר עברית הוא יהודי, ואילו יהודי לכל דבר, שכותב אשכנזית־יהודית, הוא “חכם ז’ארגוני”.

ושוב: בכל התנגדותי לדעות קיצוניות וחדצדדיות אלו ראיתי גדלות ורוממות בקיצוניות וחדצדדיות אלו. “מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת”. ומי עוד “בעל מלאכה אחת” כאליעזר בן־יהודה?

ואולם פעם אחת באתי לידי היסוס בהערצתי זו אל גדול־בקיצוניותו זה.

הדבר היה כך: פעמיים בשבוע היינו יושבים, אנו החברים של “ועד־הלשון”, ב"מלון־יוּז" שברחוב יפו, ששם היה אז מקום־משכנו של “ועד־הצירים”, ודנים שעתיים על שאלות לשוניות. בן־יהודה היה היושב־ראש וראש־המדברים וגילה את רצונו הכביר: אם הציע מלה או ביטוי – לא הועילה שום התנגדות. לא תמיד צדק, אבל תמיד היה היגיון מקורי, מיוחד במינו, בדבריו. וכך, למשל, התנגד לקבלת מלות זרות מפני שני טעמים: ראשית, מפני שבכל לשון לועזית יש להן צורה אחרת וקשה לבחור בצורה הנכונה, ושנית, מפני שקשה לבני עדות־המזרח שבארץ לבטא מלות זרות. וכשאמרתי לו, שיש אלפי מלים משותפות לכל הלשונות רק ברפואה בלבד, אמר, שצריך להושיב ועד ולתרגם לעברית את כולן.

ופעם אמר לי:

– ספרו של אדוני “היסטוריה ישראלית” הוא כולו ברוחי בכל הנוגע להשקפתו על השתלשלות־קורותינו ועל מוצא־התנ"ך וזמן־חיבורו. ואף־על־פי־כן ספרו של אדוני ראוי להישּרף.

– למה? – שאלתי בתמיה.

– מפני שיש בו מלים זרות, כמו “מונותיאיסמוס” ו"ציוויליזאציה" – השיב בפשטות.

או עניין מנוגד לזה:

פעם בא בן־יהודה לועד־הלשון והתחיל קובל, שאין בעברית המלות ההכרחיות ביותר בחיים הפשוטים, למשל, מלות שבצנעה, שאי־אפשר זולתן. ואותן לא נמצא בספרותנו העתיקה והמאוחרת, שהרי נתביישו לפרש אותן בכתב. וחוץ מזה, הרי נתחדשו במשך אלפי־השנה, שפסקה לשוננו מלהיות מדוברת, מושגים ומלות לאלפים ולרבבות, שאבותינו אף לא חלמו עליהם. ובכן יש לו “עצה פשוטה”: השרשים העבריים הם רובם ככולם בני שלש אותיות. נעשה, איפוא, את כל הצירופים האפשריים של השרשים בני שלש האותיות הללו ונרוויח רבע מיליון של מלות, לכל הפחות, ואז תהא לשוננו עשירה כלשונות העשירות ביותר שבעולם.

“קצר ופשוט” – לא כן?

מובן, ששאר החברים של ועד־הלשון לא הסכימו לפתרון פשטני כזה של שאלת המילון העברי. אבל אף בזה ראיתי גדלות של אדם מקורי ביותר, שאין לו בעולמו אלא עניין גדול אחד והוא הולך במאמציו להביא אותו לידי שלמות עד הסוף.

ואולם פעם אחת יצאנו מועד־הלשון לפנות ערב, בין השמשות. “מלון־יוז” היה ברחוב־יפו, כאמור, ובן־יהודה ישב אז ברחוב־החבשים, ואני – בשכונת־הבוכארים. ולפיכך הייתי רגיל ללַווֹת את בן־יהודה לביתו, ומשם הייתי עובר דרך זכרון־משה, יורד אל “מאה שערים” ואל “שער הפינה” ומגיע אל שכונת־הבוכארים. ופעמים, כשעדיין לא נסתיימה שיחה, שהתחלנו בה, היה ממשיך את דרכו עמי עד קצה “זכרון־משה”.

והנה פעם הגענו ל"זכרון־משה", רחוב־ישעיהו כיום, ששם ישב אז הרופא ד"ר י. ל. רוקח. ובעוד אנו שקועים בשיחה, פנתה אלינו אשה זקנה באשכנזית־יהודית בשאלה: “היכן יושב כאן ד”ר רוקח?".

השעה היתה מאוחרת אז בשביל זִקְני־ירושלים. ואם אשה זקנה שואלת לרופא בשעה מאוחרת־בשבילה זו, סימן, שמישהו חלה בביתה מחלה רצינית. בארתי לה בלשונה, היכן תמצא את ד"ר רוקח, והיא הודתה והלכה לה.

ופתאום התנפל עלי בן־יהודה בחמת־זעם ובשצף־קצף:

– הנה מפני־מה אין הדיבור העברי מתפשט! בַּכֹּל אשמה פּשרנותכם! אדוני, אחד מחברי “ועד־הלשון”, משיב לאשה ברחוב בז’ארגון! ומה יעשו אחרים ולא ידברו ז’ארגון בכל מקום? 

– אבל, אדון בן־יהודה, הרי זו אשה זקנה, שלא תלמד עוד לדבר עברית, והיא הולכת בערב, בחושך, לחפש רופא…

– אין זו תשובה. צריך להיות קנאי! בלא וויתורים ופשרוֹת! אם לא – לא נצליח.

לא השיבותי עוד כלום. נפרדתי ממנו והלכתי לביתי שקוע במחשבות. אפשר, צדק הקנאי הגדול. באמת לא נעשה בעולם שום דבר גדול בלא שמגשימיו התאכזרו על עצמם ועל אחרים. שמעון בן שטח הוציא פסק־דין של מיתה על בנו־יחידו ובלבד שתתקיים דעתו על “עדים זוממים”. כל חידוש גדול בהיסטוריה עלה בדמים. כל מהפכה היתה קיצונית ובלא רחמים. ובן־יהודה גדול הוא ממני לאין שיעור מפני שאין רחמים לפניו בשעה שהחידוש הגדול שלו – הדיבור העברי – בסכנה. אני איני מוכשר לאכזריות זו, ועל־כן איני גדול. והוא, המוכשר לכך, הוא הגדול…

הדבר היה ביום חמישי, אור ליום שישי.

ביום הראשון או השני הבא הוצרכתי לראות את בן־יהודה בעניין ציבורי. טלפונים עדיין לא היו אז בירושלים. באתי לביתו ומצאתיו יושב ומדבר עם אדם לבוש־הדר אחד – צרפתית… חשבתי: שמא נוצרי הוא. אבל בן־יהודה הציגני לפני הזר וקרא בשמו: – הבארון די מנשה.

ובכן – יהודי. ובכן עם יהודי מדבר בן־יהודה צרפתית. עם האשה הזקנה, שביקשה רופא, לא רצה לדבר “ז’ארגון”, אבל עם בארון יהודי מותר לדבר צרפתית…

לא אמרתי כלום, כמובן, בפני האדם הזר. אבל עיני הסתכלו בפניו של בן־יהודה ומבטן היה חריף מן הרגיל. ואפשר, היה בהן מקצת מן הליגלוג הדק והקל…

ובן־יהודה היה פיקח גדול – וכנראה, הבין פירושו של מבט חריף זה. ועל־כן פנה אלי פתאום ואמר בעברית:

– אומר אני: אם נתאווה אדם לעבור עבירה ואינו יכול להתגבר על יצרו, יעבור אותה בצנעה ולא בפרהסיה, ברחוב.

הבנתי, שזהו רמז על מה שאירע לנו ב"זכרון־משה" לפני ימים אחדים. עשיתי את עצמי כאילו איני מבין כלום ואמרתי:

– דעתי היא אחרת. דעתי כדעה המקובלת ביהדות: “כל שאסור בפרהסיה אף בחדרי־חדרים אסור”.

בן־יהודה לא המשיך בשיחה. ואף פעם לא חזרנו על שאלה חמורה זו: אם כדאי להתאכזר על אדם לשם האידיאה או כדאי להתאכזר על אידיאה לשם האדם... על כל פנים נוכחתי, שיש מצבים, שאף גיבור־הרעיון אינו יכול לעמוד בהם. הערצתי לבן־יהודה לא נתמעטה על־ידי כך. אבל נוכחתי, שלא לגמרוֹ צודק הוא ולא לגמרי טועה אני...

 

פרק כ"א    🔗

אני מאבד את חיני בעיני הפועלים. "מי שאינו בעדנו הוא נגדנו". מפני־מה איני רוויזיוניסטן מפלגתי? – במחלקת־העתיקות של הממשלה. מה בין אנגלים לשאר אומות־העולם?

כבר אמרתי למעלה, שסוציאליסטן מפלגתי לא הייתי מעולם, אף אם כל ימי הייתי בעד הסוציאליסמוס הנבואי. ולא הייתי סוציאליסטן מפלגתי משני טעמים.

ראשית, הציוניות היתה בעיני – וכך היתה גם בעיניו של רוב־הציוניים ברוסיה – ניגוד גמור לסוציאליסמוס המפלגתי: בעוד שהסוציאליסמוס המפלגתי דואג למעמד אחד, מעמד־הפועלים, דואגת הציוניות לכל עם־ישראל כולו, בלא הבדל; ובעוד שהסוציאליסמוס דוגל במהפכה, ב"הסתלקות מן העולם הישן" ובסיסמה “לא אֵל, לא מלך ולא גיבור”, דוגלת הציוניות בטוב שבּיַשָן, בעבר הגדול של עם־ישראל, והיא קשורה בדת־ישראל, במלכות־בית־דוד, בגיבורים־המכּבּים ובמלך־המשיח.

ושנית, עסקתי בימי–נעורי בספרוֹ המפורסם של תומאס הוֹבְּס, “לויתן”, וראיתי, שהמדינה היא ה"לויתן", שבולע את חיי־היחיד ואף את חיי־האומה. ותמיד פחדתי, ש"לויתן" זה יהפוך את החיים האנושיים והלאומיים לחיי־קסרקיט, שבהם אין ליחיד שום ערך עצמי ויש לו רק תפקיד, שקבעה לו המדינה. המדינה בסוציאליסמוס, כמו בפאשיסמוס וּבנאציוּת, נעשית אליל בשביל כל יחיד. אין לו דעה משלו וחלילה לו להתנגד לאינטרסים שלה אף במשהו. ואף העומד בראש־המדינה נעשה אֵל ואליל. כאלהים בשמים כן ה"ראש", – ה"מנהיג" או ה"דיקטאטור" – בארץ, יותר נכון – במדינה, אחת היא, אם שמו “לנין” או “סטאלין” או שמו “מוסוליני” או “היטלר”. ומזה פחדתי תמיד. וכשטעמתי את טעמן של ה"חירות" וה"דמוקראטיה" שברוסיה הסובייטית כמו שציירתי אותן בפרק שלפני הקודם, אין תימה בדבר, שנקעה נפשי מן הסוציאליסמוס.

אבל כל זה לא היה נוגע אל הפועלים העבריים בארץ־ישראל. ידעתי אז ויודע אני גם כיום, שזולתם לא תהא תקומה לישראל, שבלא יגיע־כפיים ויצירת ערכים כלכליים בפועל ממש, ולא רק על־ידי תיווך בלבד, לא תקום מדינת־יהודים עצמאית. ועל־כן נלחמתי כל הימים בעד הפועלים ונגד משמיציהם, וכשביקרתי בפתח־תקוה לפני כארבעים ושלש שנים דיברתי קשות עם האיכרים על ה"עבודה הזרה", וכן בכל שאר המושבות. ומובן, שגם כשבאתי לארץ־ישראל לאחר שבע שנים ראיתי בפועלים – החקלאים והתעשייתים כאחד – את אבן־השתיה של היישוב, היסוד והבסיס שלו. ובאמת היו הפועלים של העליה השניה והשלישית ברובם המכריע רחוקים מן ההשקפות המארכּסיסטיות של “השומר הצעיר” ו"פועלי־ציון שמאל" תכלית־ריחוק. “צעירי־ציון” ו"הפועל־הצעיר" היו אנטי־מארכּסיסטים בכל תפיסת־עולמם והתנגדו אפילו לחגיגה של הראשון למאי. לא יכולתי להיות חבר ל"צעירי־ציון" או ל"הפועל הצעיר" מפני שהייתי נגד כל התחלקות למעמדות קודם שיש לנו אומה מאוחדת ומדינה עצמאית; אבל לבי ונפשי היו נתונים לפועלים העבריים בארץ־ישראל, שקונים את אדמת־הארץ בעמל ובזיעה ועושים את עם־ישראל עם חי מיגיע־כפיו ולא מעמלם ויגיעם של אחרים.

ואכן, הפועלים של אז באמת היו מוסרים את נפשם על קידוש־האומה, הארץ והעבודה. מצבם החמרי היה רע מאד: כמעט תמיד חיו כמעט חיי־רעב, ועבודתם היתה עבודת־פרך, עבודה קשה עד שלא לנשוא. שום דברים של נוחיות והרחבת־הדעת לא היו אז בקבוצות, וחבריהן וחברותיהן היו מתענים עינויים קשים: “ביום אכלני חורב וקרח בלילה”. בעיני ראיתי בחורים ערומים עד חצי־גופם עובדים בחום של שלשים מעלות בייבוש של ביצה ממארת, נתונים בסכנה של קדחת, ובשכר, שהספיק רק ללחם צר. וכיצד לא אהיה בעדם? – הרי אז היו בעדם גם ז’אבוטינסקי, גם אורי צבי גרינברג, גם ד"ר י. ה. ייבין, גם אב"א אחימאיר – מתנגדיהם המרירים לאחר שנים.

תפס מקום אז בראש־הפועלים יוסף אהרונוביץ, ראש “הפועל הצעיר”, שהיה ציוני שבציוניים ושלפי הכרתו לא באו הפועלים אלא כדי לגשם את הציונות על־ידי כיבוש־העבודה. והנה אהרונוביץ זה פירסם מאמר ב"הפועל הצעיר", שבו דיבר קשות על שהאיכרים עובדים בפועלים הערביים מפני שהם זולים יותר ונכנעים יותר, ואמר בחמתו, שמן הראוי היה למכור את אדמת פתח־תקוה לערביים, שהרי אין ממנה שום תועלת לפועל העברי.

הדברים הללו עשו עלי רושם קשה. הסכמתי לאהרונוביץ ביחסו לעבודה הזרה־הזולה, אבל – ליטול מראשוני־הראשונים של הישוב החקלאי החדש בארץ את האדמה, שקדחו עליה, שהירוו אותה בזיעת־אפיהם, שסיכנו את נפשם עליה!

ומצבם החמרי של האיכרים בשנות 1919–1922 לא היה טוב כלל וכלל. הכל היה הרוס בימי־המלחמה ועדיין לא הספיקו האיכרים לשוב לאיתנם. ואיש לא דאג להם – והפועלים אף התאכזרו להם ולא שמו לב כלל אם ביכלתם החמרית של האיכרים לשלם בעד עבודה עברית כפליים ממה שהם משלמים בעד עבודה ערבית.

הדבר נגע עד לבי. ומכיון שאין משוא־פנים לפנַי ומעולם לא שקלתי במחשבתי, אם המעשה, שמצפוני דורש ממני לעשותו, יגרום לי טובה או רעה, פירסמתי מאמר בשם “האיכרים – ואנו”⁸, שבו דרשתי לבוא אל האיכרים בדברי עידוד ונחמה ולעזור להם במצבם הקשה ולא להתאכזר להם, ואז יעזבו את שתי חטאותיהם הלאומיות – את העבודה הזרה ואת לשון־הגלות.

ועל־ידי מאמר זה קיפחתי את כל זכויותי בעיני־הפועלים. מאז נהפכו לי לאויבים. מאז ועד היום הזה.

וכדאי לספר כאן סיפור קצר ו"נאה" זה:

מיד לאחר שבאתי לארץ־ישראל סידרתי בירושלים “שיעורי־מדע” בחורף תר"ף ובקיץ תרפ"א (1920–1921); וכן השתתפתי בשורה ארוכה של הרצאות ב"שיעורי־המדע" של “הפועל הצעיר”. השיעורים הצליחו: באו לשמוע אותם גם בן־צבי, עכשיו נשיא־ישראל, גם כמה וכמה מראשי־הפועלים בירושלים באותן השנים. קראתי על “צמיחת־הנצרות” במשך חורף שלם, והאולם היה מלא תמיד פועלים מפה אל פה, ששיבחו את הרצאותי, שכמובן, לא קיבלתי בעדן אף פרוטה אחת.

ואף־על־פי־כן, כשחגגו בירושלים בערב־פורים, תרפ"ג (1923), את מלאת 30 שנה לעבודתי הספרותית וכל מיני אגודות והסתדרויות באו לברכני, “הבהיקה באי־נוכחותה” – הסתדרות־הפועלים. ולא במקרה. היתה ישיבה מיוחדת של ההסתדרות והחליטה, שמכיון שקלוזנר כתב מאמר לטובת־האיכרים ואינו “חבר” בהסתדרות, אין לפועלים לבוא ולברך אותו… מי שאינו בעדנו – הוא נגדנו, אפילו אם ברוב־ימיו כתב לטובתה של העבודה העברית והפליג בשבחם של הפועלים העבריים ובחשיבותה של הקרן־הקיימת, שמְיַשבת את הפועלים על אדמת־האומה⁹, שעשה בשעתו רושם על הפועלים ביחוד. וכשנוסד “דבר” לא הזמינוני להשתתף בו, ורק כל עוד היה “השלח” קיים הייתי מקבל את העתון בחליפים, ומאז פסק “השלח” – פסקתי מלקבלו.

אחר־כך, כש"הפועל הצעיר" נבלע בתוך ההסתדרות המשותפת והזרם המארכּסיסטי הלך וגבר בתוכה, ונתבלט “השומר הצעיר”, והשנאה ל"בורגנים" הלכה וגברה, וגם ב"הפועל הצעיר" וגם ב"דבר" או השתיקו את כל עבודתי המדעית והספרותית או התנפלו בזילזולים על כל מה שכתבתי, והעיקר – בא רצח־ארלוזורוב וכל ההסתה הקשורה בו, – כלום אפשר היה, שלא יהא הפרץ ביני ובין ראשי־ההסתדרות הולך ונִבְעֶה יותר ויותר?

התרחקתי ממפא"י, אבל גם רֶוויזיוניסטן מפלגתי לא נעשיתי. ואולם הטעמתו של ז’אבוטינסקי, בעקבותיהם של הרצל ונורדאו, ש"מפעל ובניין" אינם מגשימים את הציוניות בלא עבודה מדינית מאומצת, שתקדם להם, נתקבלה על דעתי מאז; אלא שאני הוספתי על המלים “מפעל ובניין אינם מגשימים את הציוניות” את המלה “בלבד”: מפעל ובניין בלבד אינם מגשימים. ודומה, שבזה בעיקר נבדלת “ברית הציוניים הכלליים”, שאני נמנה עליה באופן רשמי, מן הצה"ר.

אבל אין זו הסיבה היחידה, מפני־מה לא נכנסתי למפלגת־הרוויזיוניסטים לא בימי־ז’אבוטינסקי ולא כיום. יש עוד סיבות שונות.

ראשית, קשה, יותר נכון: אי־אפשר לי לעזוב את ההסתדרות, שיצר הרצל בימי הקונגרס הראשון, שהייתי חבר לה והשתתפתי בייסודה.

שנית, היססתי תמיד, אם פולחן־האישיות הגדולה שבצה"ר לא יביא לידי מיעוט־הדמות של שאר החברים בתנועה דמוקראטית כציוניות. ז’אבוטינסקי עצמו היה דמוקראט בכל נימי־נפשו. אבל תמיד “תלמידיו של אברהם אבינו” שונים מ"אברהם אבינו עצמו", ופעמים שהם מסלפים את תורתו וחלק מהם נעשה “תלמידיו של בלעם הרשע”.

ושלישית, מעולם לא חשבתי, שהקרן הקיימת וקרן־היסוד הולכות בעבודתן בדרך הנכונה. תמיד חשבתי, שיש לבקר קשה עבודה זו, שהיא חדצדדית ויש בה משוא־פנים לשמאל. ועל־כן הייתי תמיד באופוזיציה ביחס אליהן כמו ביחס לכל מדיניותו של ד"ר ווייצמאן. אבל מעולם לא הסכמתי לדעה, שהקרן־הקיימת היא מוטעית ביסודה וקרן־היסוד היא מיותרת בכלל. ולפיכך לא יכולתי ולא רציתי להסתלק מתשלומים לקרנות, ובפרט שלא יכולתי ולא רציתי להסתלק מן ההסתדרות הציונית “הישנה”, כאמור, וכחבר להסתדרות זו, אף אם כחבר אופוזיציוני, מילאתי, ואני ממלא גם כיום, את החובות, שההסתדרות הציונית בהשתלשלותה מימי־הרצל ועד היום, אף אם נטתה הרבה מדרכו של הרצל, מטלת עלי. ואם כן, כיצד יכולתי ליעשות רוויזיוניסטן מפלגתי עם כל נטייתי לחלק גדול מתפיסת־עולמו של ז’אבוטינסקי?

במשך שלש שנים – מתרפ"א עד תרפ"ד – שוב לא יצא “השלח” כסדרו ויצא ממנו רק כרך קטוע אחד (כרך מ'). כשתי שנים לא היתה לי, איפוא, שום פרנסה קבועה – ואז דוקה הרביתי לעבוד. אז ערכתי על־פי בקשתו של ש"י וויליקובסקי ובהוצאותיו את הקובץ השני של “שפתנו” (ברלין תרפ"ג), שכבר הזכרתי, וכן את הספר “בימי בית שני”, שהזכרתי גם אותו. משנת תרפ"ב עד תרפ"ו (1922–1926) קראתי שתי שעות בשבוע שיעורים בדברי ימי־ישראל ב"בית המדרש למורים העברי" שבירושלים בכיתה העליונה (או בשתי הכיתות העליונות כשהן מחוברות).

ובשנת 1922 מינה אותי הנציב העליון, סיר הֶרבֶּרט סמואל (ודאי, על־פי המלצתו של אוסישקין), להיות בא־כוחה של ה"עדה היהודית" ב"מחלקת־העתיקות" של הממשלה (Department of Antiquities) והשתתפתי בישיבותיה של מחלקת־העתיקות במשך כמה שנים, עד שנמצא מישהו, שאמר: je m’y mette ôt toi que (הסתלק כדי שאשב כאן אני). ולא הזכרתי מינוי זה אלא לשם ציוּן של עובדה מעניינת אחת:

היושב־ראש במחלקת העתיקות היה החוקר האנגלי המפורסם, פרופ' גארסטאנג. ובישיבה הראשונה, שהשתתפתי בה, פנה אלי בשאלה:

באיזו לשון יש לנהל את ישיבותינו?

בישיבות הללו השתתפו 16 באי־כוח של 16 “עדות” דתיות בארץ־ישראל.

אמרתי:

אני כשאני לעצמי אדבר עברית בישיבות הללו. ואילו הייתי יכול לדרוש, שב"בית הלאומי", שהובטח חגיגית לעם־ישראל, יהא הכל בעברית, הייתי עושה זאת. אבל הממשלה המאנדאטָרית מכרת בזכויות שוות לשלש לשונות: לאנגלית, לערבית ולעברית. ומכיון שבוודאי לא תסכימו לתת את היתרון ללשון העברית, אני מבקש, שלא תתנו את היתרון גם לאנגלית ולערבית ותנהלו את ישיבותינו בצרפתית. ולא מפני שצרפתית חביבה עלי או ידועה לי יותר מאנגלית, אלא מפני שבמקרה שלנו היא לשון ניטראלית. אילו היום היו מושלים כאן צרפתים הייתי מציע, שהישיבות תהיינה באנגלית.

ופרופ' גארסטאנג אמר:

– אני מבין את כוונתו ומסכים לנהל את הישיבות בצרפתית.

וכך היו הישיבות מתנהלות בצרפתית, ומי שלא ידע צרפתית או לא רצה לדבר שלא בלשונו הלאומית, היה מדבר בלשון, שהוא רוצה, והיו מתרגמים את דבריו לצרפתית. בישיבות הללו השתתף פרופ' אולברייט, חוקר נוצרי מצוין ומקורי, ידידי הטוב מאז ועד היום. אני הייתי מדבר עברית והוא, הנוצרי, היה מתרגם את דברי מעברית לצרפתית.

טענות הרבה יש לנו כלפי שלטון־האנגלים בארץ־ישראל ואני האחרון, שאשכח, שהם סגרו את שערי־הארץ לפני בורחים מחרב־ההשמדה של היטלר וגרמו על־ידי כך, מתוך פוליטיקה קצרת־ראייה ומחוסרת־מעוף, לרציחתם של מיליונים. ואף־על־פי־כן היכן יש עוד עם בעולם, שמוסד ממשלתי שלו יסכים בלא שום תרעומת, שלשון־ממשלתו תידָחה מפני לשון זרה?

טבעי הדבר, שאנו, היהודים, מתוך צרותינו הנוראות הורגלנו לראות רק רע בעמים. ועל־כן אין אנו מוכשרים לשקול את הטוב שבהם כנגד הרע. ולי נראה, שאם נגזר עלינו להיות תלויים בארצנו ברצונה של אומה אחרת, מוטב שנהא תלויים בעם האנגלי עם כל חסרונותיו ולא בשום אומה זרה אחרת עם כל מעלותיה. דבר זה הורני המקרה הקטן לכאורה של מחלקת־העתיקות.

ובאותה שנה, שנתמניתי חבר למועצה של מחלקת־העתיקות, יצאה ההוצאה הראשונה של ספרי “ישו הנצרי” (ירושלים־תל־אביב תרפ"ב, 1922). אבל ליציאתו קדמה “היסטוריה” ארוכה, שכדאי להקדיש לה פרק מיוחד.

 

פרק כ"ב    🔗

מסביב לספר "ישו הנצרי". "שערוריה ציבורית" בעיניו של אחד־העם. שאלת־המצפון. לילה של בכיה. ד"ר גליקסון מציל את הספר. הספר גרוע משלושה פוגרומים. הספר נידון בפולניה. פרופיסור סיני מקשה קושיה חמוּרה על הספר.

בחורף תר"ף, כש"השלוח" עדיין לא נתחדש ואני ישבתי בלא פרנסה, פנו שנים מידידי, מנחם שיינקין ז"ל, שפעל הרבה כל־כך בישוב ובגולה לטובת־הישוב וכמעט שנשתכח כיום, ויבדל לחיים מר מוהל מאמריקה, להוצאת־שטיבל, שמרכזה היה אז באמריקה, בהצעה, שתדפיס את ספרַי החדשים, שהבאתי עמי בכתב־יד. מיד קיבלתי בחתימת “הוצאת־שטיבל” טֶלֶגראמה מניו־יורק, ובה נאמר, שההוצאה מוכנת להדפיס את כל כתבַי, בלא יוצא מן הכלל; ולאחר שבועות אחדים קיבלתי גם מכתב מפורט, שבו היה רצוף שטר־התקשרות פורמאלי, חתום בידי י. ד. בֶּרקוביץ, בא־כוחו של שטיבל אז באמריקה, ובו תנאים מתאימים מאד להדפסת כל מה שיצא מתחת עטי, אפילו “בית־חנן” של מאפו, מכיון שאני גיליתי אותו ויצא במבוא שלי ובהערותי. השיבותי מיד, שאף־על־פי שהתנאים שבשטר־ההתקשרות הם טובים מאד ומצבי הוא דחוק מאד, אין אני נוטה לחתום על שטר־ההתקשרות. אין הדבר כדאי לשטיבל להוציא עכשיו את כל כתבי. ראשית, עדיין איני זקן, ואפשר, שאכתוב בעתיד יותר ממה שכתבתי בעבר. שנית, כתבַי המקובצים בספרים בלבד עולים עד 500 גליונות של דפוס, ואם אאסוף גם כל מה שיש לו ערך ושנתפרסם ב"השלח" ובעתונים וקבצים, יעלה הכל ביחד קרוב לאלף גליונות של דפוס, – וזוהי הוצאה גדולה יותר מדאי אפילו בשביל מו"ל בעל־מעוף ורחַב־תנופה כשטיבל. לעומת זה אני מציע להדפיס את כתבי־היד, שהבאתי עמי מרוסיה, וקודם כל – את “ישו הנָצרי” ושני כרכים של היסטוריה ישראלית: “תולדות בית־חשמונאי” ו"תולדות בית־הורדוס" (הכרך האחרון, “תולדות המרד היהודי הגדול וחורבן בית שני”, עדיין לא הוכן אז לדפוס ורק החומר בשבילו כבר היה מוכן). שטיבל ובּרקוביץ השיבו לי כאחד, שבחפץ־לב ידפיסו את שני הספרים (שלשת הכרכים) הללו, ובירחון הניו־יורקי “המקלט” ובמודעה מיוחדת פירסמה הוצאת־שטיבל בפירוש, שבארץ־ישראל תדפיס, ביחד עם שאר ספרים, את “ישו הנָצרי” ושני כרכים של “היסטוריה ישראלית”.

ואולם שטיבל חזר אז מאמריקה לאירופה, עזב את “המקלט” ופרש מבּרקוביץ, ובווארשה התראה עם מר פ. לאחובר – ומיד נשתנה יחסו אלי לרעה. מר לאחובר הוא חסידם של פרישמאן וברדיצ’בסקי – ואני לא זכיתי למצוא חן בעיני־שניהם; ולפיכך איני כדאי, ששטיבל ידפיס את סְפָרַי. התפלאתי על הקלות, שבה ביטל שטיבל את הבטחתו, אבל מה אעשה? אגיש עליו לדין, – עליו, שאז היה המושיע האמיתי והיחידי של ספרותנו במצבה העלוב באותם הימים?!

* * *

לאחר זמן חזר שטיבל לאמריקה, ובחורף תרפ"א בא גם אוסישקין לאמריקה. אדם נפלא זה, שעם כל מעשיוּתו דאג תמיד לספרות העברית ולפליטת־סופריה, לא רק סידר שם את המשכת־הוצאתו של “השלח”, כמסופר למעלה, אלא גם דיבר עם שטיבל בדבר הבטחתו – ושוב הסכים שטיבל להוציא את “ישו הנצרי” ואת “היסטוריה ישראלית”. ואמנם, קיבלתי מעטפה מאמריקה ובה מכתבים של אוסישקין, שטיבל וניידיץ', ובהם – הבטחה מוחלטת להדפיס את שני ספרי אלה עד מהרה.

ואולם עוד פעם בא שטיבל לווארשה – ושוב בא שינוי לרעה ביחסו לספרַי. את “היסטוריה ישראלית” אינו יכול להדפיס בשום אופן: יש לו התחייבות כלפי סופרים, שכבר קיבלו דמי־קדימה ממנו, ועל־כן מוכרח הוא להדפיס את ספריהם (ואני, בשביל שלא קיבלתי דמי־קדימה, הפסדתי…). ואולם את “ישו הנצרי” ידפיס, וכבר נתן פקודה למר י. ל. גולדברג בתל־אביב, שיגש להדפסה, ואף נייר מצוין שלח לו לתכלית זו מאמריקה.

עברו חדשים – “ישו הנצרי” אינו נדפס. התחלתי חוקר ודורש בדבר – והנה בא י. ל. גולדברג לביתי וסיפר לי במבוכה ובצער, ששטיבל מוכן להדפיס את “ישו הנצרי” רק בתנאי אחד: שלא ייקָרא שמו על ההוצאה.

אש הוצתה בי. מתביישים בספר זה, שעשרים וחמש שנים קיבצתי חומר בשבילו וחמש־עשרה שנה מהן עבדתי בו לסירוגין עד שסיימתיו! – איני יודע, אם שטיבל מתיָרא היה, שמא ספר בשם כזה (את התוכן של הספר הרי עדיין לא ידע שום אדם) יזיק להוצאתו, או אפשר, לחשו לו “חכמי־ווארשה”, שבוודאי זהו ספר בלתי־מדעי, שהרי קלוזנר הוא רק פובליציסטן ומבקר, ועל כן יהא הספר לא לכבוד להוצאת־שטיבל… מתחילה היה בדעתי לזרוק “טוּבו” של שטיבל – הנייר ודמי־ההדפסה, שהסכים לתת – בפניו. אבל מיד נמלכתי בדעתי: מי ידפיס ספר מכיל קרוב לחמש־מאות עמודים ומלא פיסקאות יווניות ולאטיניות וכל מיני שמות של ספרים בשמונה לשונות? – כבשתי את צערי והסכמתי, שיודפס הספר על הנייר ובכסף של שטיבל ולא יהא כתוב על השער “הוצאת־שטיבל”. “לא ירחק היום – אמרתי לגולדברג – ושטיבל יתחרט על שהציע לפני הצעה משונה כזו”.

ומר גולדברג ניגש להדפסת הספר. וכל גיליון, שנדפס ממנו, היה גולדברג שולח לשטיבל והיה כותב לו מכתב בבקשה, שישנה את החלטתו וירשה לכתוב על גבי השער: “הוצאת־שטיבל”. הגליונות עשו רושם, כנראה, ואפשר – גם המכתבים. ובאמת בו ביום, שצריך היה להדפיס את שער־הספר, נתקבלה טלגראמה משטיבל, שהוא מרשה להדפיס את המלות “הוצאת־שטיבל, ארץ־ישראל” בשער־הספר.

קצת מעניין, לא כן?

אבל צרותי לא נסתיימו בזה.

בערב־פורים, תרפ"ב (1922), בעצם היום, שבו מלאו 29 שנה לעבודתי הספרותית, נגמר “ישו הנצרי” בדפוס. היה אז אלבֶּרט איינשטיין בירושלים ואוסישקין הזמין אותו לסעודת־פורים, וגם אני הוזמנתי לסעודה חגיגית זו, – ואז הובא לי האֶכסמפלאר הראשון מביתי. לשמחתי לא היה גבול. התנהגתי כילד. הראיתי את הספר לאיינשטיין, שאינו יודע עברית, ולכל המוזמנים, שאף ביניהם היו בני־אדם, שלא היה להם מושג לא מעברית ולא מנושא־הספר – מרוב שמחה, שזכיתי לראות את הספר נדפס – וכלול בהדרו: על נייר מצוין ובדפוס המשובח של אִתִּין ושושני, שהיה אז המעולה שבדפוסי־ארץ־ישראל.

ואולם שמחתי לא ארכה. הספר נגמר בדפוס – ולמה אינו מוּצא למכירה? למה אין רואים אותו בשום חנות של ספרים?

ונתברר דבר “נחמד” כזה:

בעמוד 448 (של ההוצאה הראשונה, בסוף־הספר, קודם ה"נספח") כתוב על ישו, שהוא “בעל המוסר בה”א הידיעה". בספר גופו, רק שני עמודים קודם־לכן, כתוב בפירוש, ש"אין בתורתו של ישו מן החדש – כלומר, ממה שאין ביהדות – אלא סידורה והרכבתה" (עמ' 446); ורעיון זה מוטעם ומודגש בעמ' 418–423, וכן גם מוטעם ומודגש בכל הספר, וביחוד באותו עמוד 448 עצמו, שמוסרו של ישו הוא “מוסר לא מעולם זה” ו"מוסר של בין־הזמנים". ובכן אפשר היה להבין, שבדברים “ישו הוא בעל המוסר בה”א הידיעה" נתכוונתי לומר, שהמוסר תפס אצל ישו מקום יותר משתפס אצל הפרושים שבדורו, שלהם היו גם המצוות המעשיות עיקר ואילו לו היה המוסר כמעט הכל. כל זה לא תפס, כמובן, משכיל רגיל כש"י וויליקובסקי, שהורגל ליחס השלילי המקובל אצל היהודים אל ישו – וכאן מצא יחס חיובי ידוע – ובדבר עיקרי כהמוסר! – ולפיכך הלך אל אחד־העם והראה לו את ה"מקום המסוכן".

ואחד־העם כבר היה אז חולה מאד ושוב לא היה מוכשר לקרוא את כל הספר בן חמש־מאות העמודים ולהכיר את רוחו הכללי – רוח של התנגדות גמורה לנצרות, אבל של הבנה לרוחו של ישו עצמו. וצריך להוסיף, שבשביל אחד־העם המוסר ביהדות הוא הכל, שהרי ה"מוסר הלאומי" נפרד בשיטתו מן הדת כולה, באופן שפאנתֶּאיסטן מכיר ב"רוח־היהדות", כלומר, במוסרה העליון, הוא יהודי יותר טוב מיהודי דתי, שהמוסר תופס ברעיונו מקום, שאינו חשוב ממקומן של המצוות המעשיות. ובכן אין לתמוה, שאחד־העם הזקן והחולה נזדעזע אף הוא למלים ה"נוראות", שישו הוא “בעל המוסר בה”א הידיעה": אם הדבר כך – מה נשאר לה, ליהדות הרוחנית עוד? –

ומיד דרש (כנראה, לא אחד־העם עצמו, אלא וויליקובסקי בשם אחד־העם), שיוציא י. ל. גולדברג את האֶכסמפלארים של הספר מבתי־מסחר־הספרים, שהספר נמסר להם למכירה, ושידרוש ממני להשמיט בעמוד 448 משפט זה, שהוא “שערוריה ציבורית” (כך מסר לי אוסישקין, ששמע מלות אלו מפיו של אחד־העם), ואז ידפיסו שני עמודים חדשים (עמ' 447–448) וידביקו את הדף בספר – והספר יהא “כשר”. הכל כמנהג הצנזורה ברוסיה הצאריסטית.

הדבר נודע לי מפיו של גולדברג, ואחר־כך – אף מפיו של אחד־העם עצמו, שהודה לי, ש"את הספר כולו לא קרא עוד", אבל “בכל אופן כך (שישו היה “בעל־המוסר בה”א הידיעה") אסור לכתוב בעברית” (כנראה, יש שתי אמיתות: אמת אחת, שמותר לכתוב אותה בכל הלשונות, אבל לא בעברית, ואמת שניה, שמותר לכתבה גם בעברית…). וגולדברג הגיד לי, שהוחלט, שאם לא אסכים להשמטה כזו יושמד הספר כולו. לא פחות ולא יותר.

לא אליכם, קוראי דברַי אלה, מכאוב כמכאובי. ספר, שהוא עבודת־חיי ושהוקדש ל"יחידת־חיי", לציפורה היקרה שלי, ילך לאיבוד עם כל עמלי ועם כל התקוות הרוחניות ואף החמריות, שתליתי בו (הרי מצבי החמרי היה אז דחוק מאד). אבל, מצד אחר, כיצד אתכחש לדעותי, להכרתי המדעית, למצפוני הטהור?

לילה שלם לא נתַנו, אשתי ואני, שינה לעינינו אף רגע אחד. לא ראינו מוצא מן המצב. אף דמעות שפכנו שנינו בלילה ההוא. וכאן הראתה צפורה הנפלאה את כל גודל־נפשה:

– אתה יודע, מה לי ספר גדול זה, שהוקדש לי, – אמרה לי, – ואתה יודע גם־כן, שבמצב חמרי דחוק סובלת האשה יותר מן הגבר. ואף־על־פי־כן חלילה לך מלעשות דבר נגד מה שהמצפון דורש ממך! מוטב שיישרף הספר ונאבד את הכל משֶתתפשר עם מעשה, שאינו על־פי הכרתך הפנימית.

החלטנו, איפוא, שלא אסכים למחיקה בשום אופן. היו לפנַי רק שתי דרכים אלו: הדרך האחת לנסות ולהשפיע על וויליקובסקי וגולדברג בדברים רכים, כלומר, לבאר ולברר להם, מה היא השקפתי על ישו באמת, ולהעביר אותם על דעתם הקודמת; והדרך השניה – לדרוש בכל תוקף, על־פי זכות המחבר שלי, שייצא הספר למכירה או יימסר לידי ויוסרו מעליו המלות “הוצאת־שטיבל, ארץ־ישראל”, ואני אשלם ממכירת־הספר בעד הנייר וההדפסה; ואם לא יסכימו גולדברג, וויליקובסקי או שטיבל עצמו לכך – להתחיל במשפט גלוי ובמלחמת־סופרים בעניין חשוב זה. אילו הייתי בוחר בדרך השניה הייתי נעשה “קדוש” בעיני קהל־הקוראים והספר היה זוכה לפירסום מרובה; ובכן יכולתי רק להרוויח מזה. אבל כבוד־הספרות היה יקר לי מכבודי הפרטי ומהנאתי החמרית. ועל־כן החלטתי לכתוב שני מכתבים רכים לוויליקובסקי ולגולדברג, שבהם בֵּררתי להם בנחת את דעתי ואת טעותם, שטעו בדברַי, ומכיון שידעתי, שוויליקובסקי מכבד מאד את ד"ר צפרוני וגולדברג – את ד"ר גליקסון, כתבתי מכתבים מפורטים גם לשניהם וביקשתי מהם, שיבארו לאחד־העם את כל העניין. ועד כמה שאני זוכר, עשה כך ד"ר גליקסון, ועד היום אני מכיר לו טובה בלבי על כך. הסערה קמה לדממה, וברוך השם, “ישו הנצרי” יצא למכירה.

ומי פילל אז ומי מילל אז, שהספר “ישו הנצרי” יזכה לחמש הוצאות בעברית (עד שנת תש"ה) ויתורגם לאנגלית (ויזכה בלשון זו לאחת־עשרה הוצאות), לצרפתית וגרמנית (בשתי הוצאות) ושייכתבו עליו מאמרי־ביקורת למאות בשתים־עשרה לשונות שונות? – ודאי, היה כל זה בשבילי נחמה וקורת־רוח.

אבל לא הייתי חסר צרות צרורות גם לאחר שיצא הספר וקודם שהשלימו עמו שונאַי המרובים והשמרנים הנוּקשים, שאינם משלימים עם שום חדש ושהם מרובים בכל אומה ולשון.

ד"ר א. קאמינקה יצא ב"התורן" הניוּ־יורקי במאמר מלא זילזולים ביחס אל הספר, ובריינין הוסיף שמן על המדורה בצורה, שקשה לי למצוא שם לה. אפרים דיינארד, זקן אשמאי זה, שכל ימיו ידע רק להתנפל ולחרף ולגדף, הדפיס נגד “ישו הנצרי” שלשה ספרים מזוהמים, שבהם האשים אותי בפשטות, שקיבלתי כסף מן המיסיונרים, בעוד שבאמת יצאו המיסיונרים שבירושלים בקול־קורא מלא חירופים וגידופים על ספרי, שהוא “מלא שקרים וחילול כבוד האדון ישו המשיח”, ודרשו, שלא יקנה שום אדם את ספרי; ולא עוד, אלא שארבעה־עשר מיסיונרים וכמרים פנו בתזכיר אל ההגמון האנגליקני הירושלמי ודרשו, שיגרש את ד"ר הרברט דנבי, המתרגם את ספרי לאנגלית, מירושלים, מפני ש"מיום שיצא ספרו של קלוזנר קשה לדבר עם יהודי על הנצרות".

וכדאי לספר גם זה, שהקיסר ווילהלם השני, לאחר בריחתו לדוֹרן שבהולאנד, מצא לנכון לכתוב בירחון האמריקני החשוב Current History, August 1926, מאמר מפורט נגד ספרי, שבו הוא טוען, שהנצרות מיוסדת על האמונה, שישו פדה בדמו את האנושיות, ואילו ספרו של ה"רבי קלוזנר" מבטל אמונה זו, ובכן הוא ספר מזיק ומסוכן.

ואפשר, כדאי לספר גם זה, שקיבלתי המון פאסקווילים מזוהמים, שבהם נתנו אותי לאדם, שנמכר למיסיונרים ושהוא נמצא במצב של “ערב־שמד”.

ואפשר, כדאי לספר גם זה, שהאדון לאחובר, כעורך־"התקופה", מצא לנחוץ להראות ביחס ל"ישו הנצרי" “אובייקטיוויות” יתרה, שלא הראה ביחס לשום ספר אחר: הדפיס ב"התקופה" מאמר מלא עלילות־שקר על הספר ועל מחברו. כדאי היה לו לנקר עין אחת לשטיבל, ובלבד שינקר את שתי עיניו של קלוזנר. ודאי עשה כך מתוך “אובייקטיוויות גמורה” ו"העדר־משוא־פנים מוחלט".

ואפשר, כדאי לספר גם את זה, שד"ר קאמינקה כתב לי מכתב פרטי ובו הציע לפני בפשטות להסתלק מספרי “ישו הנצרי” ולשרוף אותו, ואז אעָשֶה גדול וקדוש בישראל, שהרי ספרי זה גרוע הוא משלושת הפוגרומים, שעשו הערביים ליהודים: בפוגרומים נהרגו אֵילו מאות של יהודים ואין זה נורא כל־כך, ואילו ספרי, שהוכיח את מציאותו של ישו, יגרום לכך, שלעולם לא יעזבו הנוצרים את ארץ־ישראל, בעוד שאילמלא ספרי זה היו הנוצרים מתרגלים להאמין, שישו לא היה ולא נברא, והיו נועלים את בתי־יראתם ואת מנזריהם, ואז היה קל לנו לרשת את הארץ…

אבל היה לי גם סיפוק לא־מעט ממאמריהם של פרופ' ש. קראוּס (ברבעון “דביר”), ב. דינאבורג (ב"הארץ"), ד"ר צפרוני (ב"החינוך"), ארי אבן זהב (ב"העולם") ויחזקאל תגר־קאוּפמאן (ב"עין־הקורא"), וכן ממאמריהם של חסידי אומות־העולם ג’ורג' פוּט מור, טרֵיבֶרס הֶרפורד וגֶרהארד קיטל (שאחר־כך נהפך לנאצי), שנתפרסמו בגדולי העתונים והירחונים לחקירת הבית השני והנצרות.

וסיפור מעניין הוא הסיפור בדבר התרגום של הספר “ישו הנצרי” לפולנית.

זמן מועט לאחר שיצא הספר באנגלית, בגרמנית ובצרפתית פנתה אלי הוצאת־ספרים פולנית אחת בבקשה, שארשה לה לתרגם את הספר לפולנית. הסכמתי לכך בתנאים, שהסכמתי לתרגום־ספרי ללשונות אחרות, ודרשתי, כמנהגי, שיישלח אלי התרגום לעיון ולתיקון. התרגום נעשה, אבל לא נשלח אלי ולא נמסר לדפוס מפני שבינתיים בטלה הוצאת־הספרים הפולנית. ובלא לשאול להסכמתי מכרה הוצאת־ספרים זו את התרגום לשבועון הפולני Opinja, שעורכו היה הסופר היהודי־הפולני רומאן בראנדשטֶטֶר, נכדו של המספר העברי המפורסם מ. ד. בראנדשטטר.

מר בראנדשטטר התחיל מדפיס את התרגום פרקים־פרקים בשבועונו. המכירה של השבועון עלתה הרבה על־ידי כך. אבל אילו היו שואלים להסכמתי, לא הייתי מרשה לפורר ספר מדעי פרקים־פרקים ולתת אותו בידי קהל־קוראים רחב, שבוודאי רובו אינו מוכשר לתפוס תוכן של ספר מדעי. ועד שהגיעה ההדפסה לפרק על “תולדות־ישו” לא נתעורר קיטרוג על התרגום. אבל כשנתפרסם פרק זה, שבו מדובר על ישו כעל “ממזר בן הנידה” ויש בו עליו עוד אגדות עממיות גסות, שדרך־אגב, בסוף־הפרק נאמר בפירוש, שאין להן יסוד היסטורי כלשהו, נתערבה הצנזורה הפולנית בדבר, אסרה את הפצת הגליון של השבועון, שבו נדפס פרק זה, ומסרה לדין את המו"ל של העתון, את המתרגם ואותי – את המחבר. לי לא היתה שום סכנה נשקפת ממשפט זה, שהרי איני דר בפולניה ואיני נתין פולני; אבל המתרגם והמו"ל היו יכולים לקבל עונש חמור.

הם פנו אלי בהודעה על כך. ואני הודעתי להם, שאני יכול לסייע להם בשני דברים: ראשית, יש בידי מכתב כתוב בידי מזכירו של האפיפיור בכבודו ובעצמו, שבו מודיע המזכיר, שבספריה של האפיפיור יש התרגום האנגלי של “ישו הנצרי”, אבל הוד־קדושתו רוצה, שיהא בה גם המקור העברי, ומבקש, שאמציא לו מקור עברי זה ואודיע את מחירו. מובן, ששלחתי מיד אֶכְּסמפלאר עברי לספריה האפיפיורית, וכתבתי, שכבוד הוא לי, שיימצא ספרי העברי בידי הוד־קדושתו, שקורא גם עברית. וקיבלתי תודה רשמית על הספר.

ושנית, ברבעון של האפיפיור Biblica נדפס מאמר־ביקורת, שכתב הגמון קתולי מאנגליה על “ישו הנצרי” בתרגומו האנגלי. ובמאמר נאמר, שאמנם, אין דעותיו של פרופ' קלוזנר מתקבלות על דעתנו שלנו, הנוצרים בכלל והקתוליים בפרט, אבל זהו ספר מדעי הגון, ומי שרוצה להכיר את השקפתו של יהודי מלומד וחוקר ישר על ישו ועל הנצרות הראשונית, כדאי שיקרא בספר זה.

ביקורת זו שלחתי למערכת של Opinia והיא הובאה לפני בית־הדין. ובית־הדין הפולני דן דין־אמת: הספר הוא מדעי ומותר להדפיסו כספר שלם, אבל אסור להדפיסו חוברות־חוברות או בהמשכים בעתונים וירחונים. וכך יצאנו שלשתנו זכאים בדין ואפשר היה להדפיס את התרגום בצורת־ספר.

אבל פולניה הקדושה אינה עומדת על הדין בלבד.

החשמן הראשי (ה"פרימאס") הקתולי של פולניה קאקובסקי פנה אל נשיא־פולניה בימים ההם, פרופ' מוֹשצ’יצקי, והודיע לו, שאם יודפס תרגום פולני של “ישו הנצרי” כספר מיוחד יקנו אותו כל הכמרים הקתוליים שבפולניה וילמדו מתוכו, שישו לא היה לא בן־אלהים ולא משיח ולא נביא, אלא בעל־מוסר בלבד; וזוהי סכנה חמורה לקתוליות כולה. אז קרא הנשיא ל"ווֹיֶבוֹדָה" (המושל) של ווארשה והודיע לו את דבריו של החשמן קאקובסקי. ה"וויבודה" קרא לבראנדשטטר והודיע לו, שאם יודפס התרגום בצורת־ספר, כמו שהירשה בית־הדין, יאסור הוא את הספר באופן אדמיניסטראטיווי, ואף המו"ל והמתרגם לא ינָקו.

מובן, שהתרגום הפולני לא ראה עוד אור (חוץ מן הפרקים שבשבועון הנזכר) עד היום הזה…

ובין היהודים, אפילו בין המשכילים והמלומדים שבהם, עדיין שולטת הדעה, שהספר “ישו הנצרי” הוא טוב לנצרות ורע ליהדות…

ומקרה אחד מפליא אי־אפשר לי שלא לספר.

שנה או שנתיים לאחר שניתרגם הספר לאנגלית על־ידי פרופיסור הרברט דנבי (ניו־יורק 1925) קיבלתי מכתב מן האוניברסיטה הסינית בפוּ־צַ’או, מן המחלקה הבוטאנית שבה, ובה כותב לי פרופיסור סיני לבוטאניקה, שהוא עוסק בחקירת התות (מזונן של תולעי־המשי) זה כארבעים שנה, ובספרו על התות הגיע לידי מסקנה, שהתות הופיע באירופה ראשונה בסיציליה בשנת 429. והנה בספרי “ישו הנצרי” אני מזכיר את התותים בין האילנות, שכבר היו מצויים בארץ־ישראל בימיו של ישו, ובכן עוד במאה הראשונה לספה"נ; והייתכן, – שואל הפרופיסור הסיני –, שלא הגיע אילן זה לסיציליה האיטלקית אלא לאחר 400 שנה, בעוד שאנו יודעים, שבין ארץ־ישראל ואיטליה היה משא־ומתן זריז ותכוף עוד קודם לכיבוש־יהודה על־ידי רומי?

השיבותי לו, שאין אני בקי בתולדות־האילנות, אלא שבמשנה, מעשרות, פרק א', משנה ב', נזכרים “תותים”, והמשנה היא עתיקה, שהרי בה נזכר התנא ר' יהודה, תלמידו של ר' עקיבה, ובכן המשנה היא מן המאה השניה לספירת־הנוצרים. ומכיון שבמשנה זו מדובר על התותים כעל פרי מפורסם ורגיל, הרי קרוב לוודאי, שהתות כבר היה נמצא בארץ־ישראל 50–100 שנה קודם לר' יהודה, ובכן – עוד בימי־ישו.

לאחר שבעה חדשים קיבלתי תשובה על מכתבי מן הפרופיסור הסיני לבוטאניקה. הוא מודה לי על מכתבי ומודיע, שהכניס את דברי בתרגום סיני (מאנגלית) לתוך ספרו, ואם קורא אני סינית ישלח לי את הספר לכשֶיֵצא. אבל מחיר־הספר גדול מפני שהוא רַבְכּמוּתי, ואם איני קורא סינית לא כדאי לשלוח אותו. השיבותי בתודה, אבל הודעתי, שבין 12 הלשונות, שאני קורא בהן, לא נכללה, לצערי, הלשון הסינית. ובזה נגמרה חליפת־המכתבים המעניינת בין ירושלים ובין פו־צ’או.

 

פרק כ"ג    🔗

"יום־גדולות". פרעות בירושלים. ז'אבוטינסקי ו"אסירי־עכו". מאורעות תל־חי. מאורע סאן־רימו. פרעות ביפו. "אסיפות־הנבחרים". אני נעשה אנטישמי. נוצרה "הסתדרות־הפועלים" וניצחה "אחדות־העבודה". קריעת עבר־הירדן. צ'רצ'יל בירושלים ו"הספר הלבן" הראשון.

עסקתי ביותר מן הרצוי לי בעניינים קשורים בספר, שהוא מפעל־חיי, והקדמתי קצת את המאוחר. עכשיו אשוב להמאורעות הכלליים. קראתי להם בשם “יום־גדולות”¹⁰. ואכן שם זה נאה ויאה להם.

כבר הזכרתי למעלה, שהרברט סמואל, עוד קודם שבא לארץ כנציב עליון, יעץ למושל־ירושלים, שירשה הפגנה ערבית אנטי־ציונית ראשונה. והיא נתקיימה בפועל בח' באדר, תר"ף (27 לפברואר, 1920), והיתה תחילת כל המלחמה הערבית הבלתי־פוסקת בציוניות. הפגנה ראשונה זו הסתפקה בקריאות בלבד נגד הגירת־היהודים. וכשראו הדמאגוגים הערביים, שאין מתנגד להפגנה ממין זה, סידרו לאחר עשרה ימים (בי"ח באדר אותה שנה, 8 למאַרס) הפגנה שניה, שבה לא רק איימו על היהודים, שיכריחו אותם על־ידי מעשים (כלומר, על־ידי פרעות ורציחות) לעזוב את הארץ, אלא גם פצעו 5 יהודים ושיברו את השלט של בית־החולים היהודי, שהיה “מגן־דוד” על גבו. ובעתון “סוריה אל־ג’ינוביה” (“סוריה הדרומית”, כלומר, אין ארץ־ישראל בנמצא כלל, אלא זוהי “סוריה הדרומית” בלבד), עתונם של עריף־אל־עריף ושל אמין אל־חוסיני, נדפס בפירוש, שאם המחאות של הערביים לא תַשְׁפַענה “יעברו למחאות במעשים: במקום קולמוסים ישתמשו בחרבות ובמקום דיו ישתמשו בדם”… ולעתון זה ולכותבי דברים כאלה לא נעשה כלום. הדבר ברור: כאן רוקמת יד זרה מזימות מסוכנות בסתר. ובאמת בעוד שתמיד היו הערביים־המוסלמיים שונאים את הערביים־הנוצריים, ה"ערלים ואוכלי־החזיר", שנאה דתית עמוקה, פתאום נתאחדו “מדיין ומואב” בשנאת־ישראל ונוסדה “אגודה איסלאמית־משיחית” (כלומר, מוסלמית־נוצרית) בארץ, שהדבר היחידי, שאיחד את חבריה הרחוקים כל־כך זה מזה, היתה – שנאת־ישראל. וכפי שאומרים, יסד אגודה זו האנגלי ריצ’מונד, שהיה ראש־מחלקת־העתיקות בירושלים, בהסכמתו של בּוֹלְס, שנתגלה כשונא־יהודים, או לכל הפחות, כשונא־ציוניות.

ולאחר שראו הערביים, שההפגנות ומאמרי־ההסתה, ואפילו פציעת־היהודים, עוברים עליהם בלא עונש, צעדו עוד צעד אחד בדרך “בלתי־מסוכנת” זו וערכו – פוגרום בירושלים בימי ב’–ד' של חול־המועד של פסח, תר"ף (4–6 לאפריל, 1920) – הפוגרום האנטי־יהודי הראשון בארץ־ישראל, מה שלא אירע אף פעם בימי־התורכים… נהרגו 6 יהודים, וביניהם האגרונום שמואל הרמתי והרב לאזובסקי, כ־200 נפצעו, ובהם כ־15 פצועים קשה, היו גם שתי נערות מאונסות, 14 קברים מחוללים, בית־כנסת שרוף וחנויות שדודות לעשרות…

קשה לשער את הרושם, שעשה עלינו מאורע זה. ועלי – ביחוד: מזלי גרם, שלא ראיתי פוגרום ברוסיה: בימי־הפוגרומים של 1881 עדין הייתי ילד ונמצאתי מחוץ לאודיסה, בימי־הפוגרומים של 1906 הייתי בלוזאנה ובימי־הפוגרומים באוקראינה בשנות 1919–1921 כבר עברתי לארץ־ישראל. והנה – פוגרום אנטי־יהודי מובהק בירושלים עיר־הקודש דוקה, ותחת שלטון־האנגלים דוקה, ולאחר הכרזת־באלפור דוקה… אמי הזקנה, שבאה עמנו לארץ, רעדה וריטטה כולה: “כאן, בארץ־ישראל – פוגרום – הייתכן?” – ולא הוסיפה לדבר: פרץ זרם־דמעותיה באין מעצור…

גם אוסישקין נזדעזע עד מעמקי־נפשו. הוא רץ אל סטוֹרס, מושל־ירושלים, דפק על השולחן וצעק:

– פוגרום בארץ הקדושה! פרעות תחת שלטון־המאנדאט! ולאנגליה יש כוח לעורר אותן, אבל לא לדכא אותן!

סטורס נתרתח:

– לא נכון, אין כאן פוגרום! יש כאן רק “מהומות” (troubles), דבר רגיל בכל מושבה אנגלית. יש כאן מהומות כמו באירופה בין עמים לעמים ובין מעמד למעמד באותו עם. לא ארשה, שתקראו למה שאירע בירושלים “פוגרום” או “פרעות” בעברית. רק “מהומות” הן אלו.

ומאז לא התירו לעתונים העבריים לדבר על “פוגרום” ו"פרעות" והתחילו כותבים על “מהומות” בלבד…

ואולם מי שיחשוב, שהפוגרום בירושלים היה דומה לפוגרומים רוסיים, לא יהא אלא טועה.

אפילו יהודי־"מאה־שערים", היהודים האדוקים באמונתם, שלא סבלו את הציוניים האפיקורסים ה"דוחקים את הקץ", הראו כאן סימני גבורה ואומץ: הם נלחמו בפורעים בכל מה שהיה בידם. ואין אני צריך להאריך בדבר הידוע, שז’אבוטינסקי, שנמצא אז בירושלים, אירגן את פלוגות־ההגנה ובחרף־נפש, בשעת מצב־מלחמה בארץ נלחמו המגינים כאריות בפורעים הערביים עד – שאסרה הממשלה הצבאית את ז'אבוטינסקי ואת 19 חבריו בהגנה כ"קושרים קשר" ו"מורדים", שסכנה של פסק־דין של מיתה היתה נשקפת להם. אֶפופיאה נשגבת־עגומה זו עדיין זכורה לרבים: המאסר, המשפט, שנסתיים בפסק־דין של 20 שנות־מאסר לז’אבוטינסקי, הכליאה במבצר־עכו, ואחר־כך החנינה. מה שכדאי להזכיר כאן הוא: שאז עמד כל הישוב כולו מאחורי ז’אבוטינסקי. כשנשקפה לו סכנת פסק־דין של מיתה נגזרה תענית בארץ, שהשתתפו בה כל האדוקים זולת “חסידיו” של הרב זוננפלד (אנשי ה"אגודה"): רב קנאי זה החליט, שז’אבוטינסקי הוא “מורד במלכות” וחייב מיתה… ולעומת זה התיר הרב רא"י קוק משום פיקוח־נפש לחתום על בקשת־חנינה ביום טוב. זוהי היהדות: שני רבנים, שניהם אדוקים, שניהם לא יטו ימין ושמאל מן התורה והמצוות – ושניהם פוסקים בעניין אחד פסק־דין מנוגד מן הקצה אל הקצה… כוחה של תורתנו הוא בגמישותה ובחיוניוּתה. היא כופה את החיים להשתעבד לה, אך היא יודעת גם להסתגל אל החיים במידה שאין כדוגמתה.

והדיכאון ביהדות, שנגרם על־ידי הפוגרום הראשון בירושלים, גדל עוד על־ידי מאורע־תל־חי, שקדם לו בחמישה שבועות בערך.

בי"א באדר, תר"ף (1 למארס, 1920), התנפלו 200 ערביים על החווה (הקבוצה) העברית הקטנה אז תל־חי, סמוך למתולה, שהיו בה בסך־הכל 35 צעירים וצעירות מישראל, והרגו 6 אנשים, 4 צעירים ו־2 צעירות, וביניהם נפל על עמדת־הכבוד גם יוסף טְרוּמפֶּלדור ועל לשונו המלות האגדותיות: “טוב למות בעד ארצנו”. היהודים הוכרחו לעזוב זמנית את תל־חי, כפר־גלעדי ומתולה. קל לשער, כמה גדל דיכדוך־הנפש בישוב ובחוץ־לארץ. כך התחילה פרשת־הדמים של הכניסה ל"בית הלאומי"…

אבל כל דיכאון זה חלף ועבר כשביום ו' באייר, תר"ף (26 לאפריל, 1920), הוחלט בועידת־השלום בסאן־רימו שבאיטליה למסור את המאנדאט על ארץ־ישראל לבריטניה הגדולה ולהכניס את הכרזת־באלפור לתוך גוף־החוזה, שייעָשה בין תורכיה ובין אנגליה ובעלות־בריתה. ויום סאן־רימו חל כאילו בכוונה תחילה ביום־הצום, שנגזר כמחאה על מאסרם ובתביעה לשחרורם של ז’אבוטינסקי ואסירי־עכו. “לערב ילין בכי – ולבוקר רנה” – אומר המשורר האלוהי. כאן היה להפך: בבוקר צום וקינות ובכי ובשעת־הצהרים – תהלוכת־הפגנה עצומה אל הכותל המערבי, ומשם – אל בית־הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה, ונאומים נלהבים של הרב קוק, אוסישקין, ועוד, על הישועה הגדולה, שנעשתה בישראל. כאילו היתה רוח אחרת עם הישוב הקטן־הגדול, ואפשר, עם עם־ישראל כולו. רגש חדש, שלא ידע היהודי במשך אלפי שנות הגלות והשפלות, צמח וגדל בתוכו – רגש־האדנות. בזה קדמתי למשורר המופלא אורי צבי גרינברג. העם הקטן בארצו הקטנה הוא אדון לעצמו ואדון לארצו; ומי שבא לגזול את חירותו בארצו הרי זה כאילו בא לבטל את קיומו וייפגש בהתנגדות של יאוש, שאין לקום בפניה. המשיח עוד לא בא, אך עקבותיו כבר נראות וניכרות. שהרי התחלת־הגאולה היא הגאולה עצמה. וכבר סיפרתי למעלה על ההתלהבות ורגש־ההקרבה, שעוררה קרן־הגאולה בארץ.

כתבתי אז את המאמר “המאורע של סאן רימו”¹¹, שבו דיברתי על רגש־אדנות זה והטעמתי, שעל־ידי אישור־המאנדאט בסאן־רימו יצאה הציוניות מקרן־זוית ועלתה על במת ההיסטוריה של העולם הגדול. וזהו ההבדל בין הציוניות של עכשיו ובין חיבת־ציון והציוניות הרוחנית. ונראה לי, שזה היה הגילוי הראשון של דרכי המיוחדת בציוניות: הדגשתי, שבא הקץ ל"ציוניות הקטנה" ונעשתה התחלה לציוניות הגדולה.

ואין זאת אומרת, שהציוניות הגדולה תסמוך על נסים ועל דיפלומטיה בלבד: בלא עבודת־עם לא תקום המדינה העברית, והמכשולים עוד מרובים וגדולים, והאכזבות תהיינה מרובות וקשות. אבל הציוניות יצאה לדרך־המלך ומדרך זו לא תחזור עוד לקרן־זוית. ברוח זו כתבתי גם את המאמר “גילו ברעדה”¹². שישים דור ציפינו למאורע כזה – שיאשרו את תביעתנו ההיסטורית ואת יעודנו הלאומי 53 מדינות־ממלכות. אבל אל ה"גיל" שלנו צריכה להיות מצורפת גם ה"רעדה": שונאינו מרובים והמכשולים האובייקטיביים להגשמת־רעיוננו הם קשים כל־כך, ויש חשש של כשלון בדרכנו. אלא שחזון גדול של הרוח ומאמצים גדולים של הידים יביאו את ההצלחה. הדרכים של חיבת־ציון בלבד ושל ה"מרכז הרוחני" בלבד בלא מדיניות תקיפה בעלת־מעוף ובעלת־תנופה לא תבֵאנה אל התכלית הגדולה.

זו היתה השקפתי הציונית באותו “יום־גדולות” ושוב לא זזתּי ממנה מאז ועד היום. וחוֹשבני, שהלך־רוח זה היה נחלת־רבים באותם הימים הגדולים. ואם לא הביאו המאורעות הקשים לידי יאוש, הרי היה זה מחמת ה"אף־על־פי־כן הגדול", שדומה, הייתי הראשון, שעמדתי עליו במאמר מיוחד¹³.

על כל פנים, האישור של סאן־רימו עשה רושם כביר לא רק בארץ־ישראל. ונתחזק הרושם על־ידי מינויו של הרברט סמוֹּאל לנציב עליון בארץ. מאדיס אבֵּיבה בחבש עד וולאדיבוסטוק ברוסיה האַסְיָתית ומטראנסוואל באפריקה הדרומית עד פינלאנד באירופה הצפונית נתקבצו יהודים לבתי־כנסיות וקראו את ההלל. חזרו אלינו ימי־החשמונאים. וב"שבוע־הגאולה", שבא אחר סאן־רימו, תרמה לקרן־הגאולה מושבה קטנה כיבניאל 3,000 לירות ומושבה קטנה כבאר־יעקב – 1,000 לירות.

וגדלה השמחה ועמקה ההתפעלות כשביום י"ד בתמוז, תר"ף (1920), דרך ה"נציב הראשון ליהודה", סיר הרברט סמואל, על אדמת ארץ־ישראל מוקף הדר־מלכות, ובכ"א בתמוז קרא בירושלים את “דבר־המלכות”, שבו מוטעם, שאנגליה ובעלות־בריתה “החליטו לאחוז באמצעים, שיבטיחו את הבניין המודרג של בית לאומי לעם־ישראל”, ואת “דבר־הנציב”, כלומר, את תכנית־העבודה שלו, שבה הוכרזה חנינה לכל ה"אסירים המדיניים", ובתוכם לז’אבוטינסקי ו־19 חבריו ב"מבצר־עכו". למעלה ניסיתי לתאר את ההרגשות, שעוררה תופעה חדשה זו בתולדות־ישראל. יהודי משנה־למלך, לא סתם באיזו ארץ מארצות־הגולה, כר' שמואל הנגיד או ר' חסדאי אבן שפרוט בספרד או כלורד רידינג בהודו, אלא בארץ־ישראל על יסוד הכרזה ברורה, שארץ־ישראל עתידה ליעשות בית לאומי ליהודים – הרי זה חלום בהקיץ, הרי זה יעוד משיחי, שמתחיל להתגשם בפועל! הרי זה יותר מהכרזת־כורש ו"ימי־זרובבל"! – כך היתה דעתי באותם הימים וכך דעתי גם כיום. אלא שגם אז כבר הזהרתי במאמרים ב"השלח" וב"הארץ" שלא להפריז באמונתנו במידת־הטוב, שהובטחה לנו, ושלא לנטות לפשרות, וויתורים וטענת “מה אפשר לעשות?”: לתבוע ולהילחם ולעבוד ושלא להתייאש – זו היתה הסיסמה שלי מאז ועד עתה.

בימי י"ד–ט"ז לאדר ראשון, תרפ"א, קרא הרברט סמואל ל"אספה כללית לסידורה של הרבנות הראשית", שהשתתפו בה רבנים הרבה וגם “חוּלוֹנים” מועטים, שנתמַניתי על־ידי סמואל להיות אחד מהם. ובאסיפה כללית זו היה לי אומץ־לב לומר, שיש דברים במשפט התלמודי, שהיו טובים לשעתם וכיום נתיישנו מפני שנשתנו הזמנים והמסיבות, למשל, שאשה פסולה לעדות. ואם רוצים אנו, שהישוב החדש יקבל עליו את פסקי־הדין של הרבנות, יש צורך לפרש פירוש חדש את הדינים המיושנים הללו, כמו שנהגו גדולי־הרבנים בכל דור ודור. – אין מן הצורך לומר, שתביעה זו לא נתקבלה על־ידי הרבנים באסיפה זו; אלא שהרב י. ל. פישמאן אף זיכה אותי במאמר על אסיפת הרבנים, שפירסם בעתונו “התור”, בתואר “אנטישמי יהודי” – לא פחות ולא יותר!

השתתפתי גם כציר בשני המושבים הראשונים של “אסיפת־הנבחרים”, בכ"ה–כ"ח בתשרי, תרפ"א, ובו’–ט' באדר, תרפ"ג. בשתי אסיפות חשובות אלו תבעתי שתי תביעות עיקריות: שיווי־זכויות גמור ומוחלט של האשה העבריה לבחור ולהיבחר והבדלה מוחלטת בין קהילה גלותית ובין הקהילה המדינית־העצמאית בארץ־ישראל, שאינה אלא דרגת־מעבר אל עיריה יהודית גמורה. התנגדתי לקרוא לקיבוץ היהודי בארץ בשם "כנסת־ישראל', שהרי שם זה הוא הוא מה שמציין את עם־ישראל ככנסיה דתית ולא כאומה מדינית וארצית, והצעתי לקרוא לקיבוץ היהודי בארץ בשם “חֶבר־היהודים” כמו שנקרא השלטון בימי־החשמונאים ונחקק על המטבעות העבריים של שמעון בן מתתיהו, יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס. פירסמתי מאמר על כך בשם “גלות בארץ־ישראל”¹⁴, ומאמר שני בשם “אסיפת־הנבחרים, המושב השני”¹⁵. אבל שומע לא היה לי. אפילו בן־גוריון נשאר עומד באמצע־הדרך ותיקן את המצב רק במקצת. מצב־הרוחות המרומם התחיל נוטה לצד הירידה.

ובאסרו־חג־הפסח, תרפ"א, פרצו הפרעות ביפו. ומזלי גרם לי שוב להיות נוכח בפרעות: הייתי בפסח בתל־אביב, ולא הספקתי לשוב לירושלים עד שפרצו הפרעות ביפו, שאז נרצח י. ח. ברֶנר באכזריות נוראה. אין לשער מה שנעשה בלבו של כל אחד מאתנו למראה הפרעות בפעם השניה במשך שנה אחת – ולאחר סאן־רימו ובזמנו של ה"נציב הראשון ליהודה"! – אבל צריך אני לומר, שלא חסרה גם מקצת נחמה. נשים זקנות בתל־אביב חרקו שן: “בארץ־ישראל שלנו יעֵזו לעשות פרעות בנו?” – צעקה אשה בת־שבעים. ואשה זקנה אחרת צעקה: “האומנם גלות היא ארץ־ישראל גם היום? למה שותקים להם? וכי אין לנו בחורים, שיגנו עלינו?”.

והסופר מרדכי בן הלל הכהן, שכבר היה אז זקן בן 65, צעק בפנַי לאוסישקין, שעמד אז בראש “ועד־הצירים”:

– אתה, אוסישקין, אשם בכל! – במקום להגן על היהודים צריך היה להתקיף את הערביים בכפרי־הפורעים, ואז היו יודעים, שלא כדאי לפרוע פרעות ביהודים. כלום נתנהג כאן כמו בגלות? כלום אף כאן נסתפק בפלוגות־הגנה? אם כן, מה בין גלות לארץ־ישראל? ומה כל “בית לאומי” מדומה זה?

כך קיבלו היהודים בתל־אביב ובירושלים את הפרעות. והגדוד היהודי בפקודתו של אליעזר מרגלין מאוסטראליה עסק בדיכוי־הפרעות בלא פקודה – מה שגרם לפיזור־הגדוד, שבאמת לא רצו בקיומו לא החיילים חברי־הגדוד, שנמאסה עליהם עבודת־הצבא בימי־שלום ולא תפסו, שאז דוקה הכרחי הגדוד בארץ, ולא ההנהלה הציונית של אז, שזולת ז’אבוטינסקי ראתה כמעט את כל העבודה הציונית כלולה באיסוף־כספים ובייסוד של קבוצות ומושבי־עובדים.

התחלתי לראות מעט־מעט, שאין חזון בציוניות. הרגשתי, שהחזון של הנוער המייבש ביצות, כובש כבישים והחי בקבוצות חיי־רעב למחצה, אינו החזון הציוני – גאולת־ישראל המדינית, הכלכלית והרוחנית, – אלא החזון הסוציאליסטי, שמכיון שהוא מבוסס על המאטֶריאליסמוס ההיסטורי הרי ה"מפעל והבניין" הכלכליים הם בשבילו הכל, והשאר – אך אמצעי להגשמת־הסוציאליסמוס. והתחלתי מתרחק מעט־מעט מן התפיסה הציונית הכללית של אותו זמן, שהישועה תבוא אך ורק על־ידי ריבוי של קרקעות וקבוצות בארץ. כל ימי־חיי האמנתי, שהמאורעות הגדולים בהיסטוריה באו על־ידי חזון גדול, שקדם למאורעות והוא קשור בהם קשר אמיץ; חזון, שהוא מלהיב לבבות ומרומם נפשות, מגביר את הרצון ומפַנה את כל המכשולים. ואולם חזון זר, סוציאליסטי־כללי, שהוא קשור רק קשר רופף בציוניות ושהגשמתו היא כולה חולין – קיבוץ־כספים ועבודה כלכלית, – אי־אפשר שיביא את הציוניות לידי הגשמתו של חזונה הגדול, המדיני־המשיחי. ודאי, העבודה הכלכלית יכולה וצריכה להביא תועלת מרובה להגשמת־החזון. אבל בתנאי שתהא משועבדת שעבוד גמור לחזון הציוני הגדול ולא שתהא עיקר שָׁוה בחשיבותו לציוניות המדינית ואפילו עולה עליה. כשאדם עובד לשתי רשויות אינו עובד אף לרשות אחת מהן; וּכשרָשוּת זרה מתגברת על הרשוּת הלאומית סופה שהרשות הלאומית תתכַּוֵץ ותצטמצם עד שתעבור ותיבטל מן העולם…

ולפיכך נולד חשד בלבי בדבר כל הכיוון של “הסתדרות־העובדים הכללית”, שנוסדה בחנוכה תרפ"א. ראיתי מיד, שיתגבר בה היסוד של “אחדות־העבודה” על זה של “הפועל הצעיר”, ובכן מעט־מעט תעלה בה חשיבותו של המעמד על זו של האומה ויתגבר בה היסוד הסוציאליסטי על היסוד הציוני, ולסוף – גם היסוד הזר על היסוד של היהדות ההיסטורית כפי שנתבטאה בדת ובלאומיות המעורות זו בזו. ופחד זה של דֵיהיסטוריזאציה, שתקף אותי עוד בימי “תנועת־השחרור” הרוסית הראשונה, בשנות 1904–1906, ושנתבטא במאמרי “הסכנה הקרובה”¹⁶, הוא הוא שהרחיק אותי ממפלגת־הפועלים וקירב אותי אחר־כך לרוויזיוניסטים בלא שֶנִזְדַהֲתָה דעתי עם דעתם של הרוויזיוניסטים זֶהוּת גמורה.

ומכה חזקה היתה בשבילי קריעת עבר־הירדן מעל ארץ־ישראל וגזילתו מעם־ישראל, שהכריז עליה סיר הרברט סמואל בעשרה בסיון, תרפ"א (1921). בכל כוח־הכרתי עמדה לפני סכנת הצימצום של הארץ הקטנה: צימצום השטח לעליה, לחקלאות, לתעשיה, שהרי עבר־הירדן גדול כמעט פי שלשה ומחצה מארץ־ישראל המערבית והוא אף פורה יותר ממנה. ובעתון “על המשמר” של א. ז. בן־ישי, שהקדיש גליון כפול¹⁷ לשאלת עבר־הירדן, פירסמתי מאמר חריף בשם “אנגליה הכריזה את חירות עבר־הירדן”, שלצערי לא הושם לב לדבריו, שכתבתי בדמי־לבבי ממש. שהרי בשעה שנדפס המאמר ונתפשט בירושלים פגשתי במקרה אחד מעסקני־הפועלים המפורסמים ביותר. הוא העמידני ואמר לי:

– קראתי את מאמרך על עבר־הירדן. מאמר חריף וכתוב יפה. אבל למה אתה מתרגש כל־כך? כלום כבר יישבנו את עבר־הירדן המערבי? – יש לנו עוד כאן די עבודה. אחר־כך נמצא עצה.

כך היו אף עסקנינו הטובים והמסורים ביותר קצרי־ראיה ונעדרי־חזון אז. והכל – מפני שנתקעו בשני דברים בלבד: איסוף כספים וייסוּד־קבוצות – וחוץ מזה לא ראו כלום.

ואולם באותה שנת תרפ"א (1921) זכינו עוד למאורע חשוב זה: ביקר ב־28 למארס ווינסטון צ’רצ’יל, שהיה אז מיניסטר־המושבות, בירושלים, ואז ניתן הספר הלבן הראשון.

נאומו של צ’רצ’יל מעל הר־הצופים, במקום שהיתה עתידה להיבּנוֹת האוניברסיטה העברית, היתה חוויה גדולה בשביל כולנו.

זכורני: שורות ארוכות של ילדי בתי־הספר, ודגלים בראשן, נוהרות להר־הצופים ביום־תחילת־אביב שִׁמְשׁוֹני נהדר. ואנו, המוזמנים לנאומו של צ’רצ’יל, נמשכים אחר הילדים ושמחה גדולה בלבנו: זכינו, שמיניסטר של העם האנגלי הגדול יכבד את הישוב הקטן שבארץ בנאום מיוחד. צ’רצ’יל כאילו עומד לפני כיום, צעיר ב־34 שנים ממה שהוא עכשיו ובלתי־דומה לתמונותיו, שעתונינו מלאים אותן עכשיו. נאום מזהיר היה נאומו, ציוני מתון, אמנם, אבל ציוני גמור. על־ידו עמדו: הנציב העליון היהודי, גֵ’ימס רוטשילד, בנו של הנדיב הידוע הנערץ, במונוקול שלו ורעיתו היפֵהפיה, אוסישקין, ראש ועד־הצירים, וכל חבריו בועד זה, ועוד סופרים ועסקנים, סָלתה ושמנה של ירושלים הקטנה אז. ולבנו פחד ורחב. הרגשנו, שיש כאן מיעוט־הדמות של הציוניות, אבל העובדה עצמה, שאין אנו עוד “כמות מבוטלת”, למרות מיעוט־מספרנו בארץ, וממלכה אדירה מתחשבת בנו, עשתה עלינו רושם חיובי.

ואולם לאחר שעזב צ’רצ’יל את הארץ השאיר לנו “מתנה” לא־טובה כל־כך: חוץ מן האישור של קריעת עבר־הירדן, שנעשתה על־ידי סמואל, כפי שאומרים, לפי דרישתו של צ’רצ’יל (סמואל עצמו היה אומר, שהוא עשה כך כדי שהבדואים שבעבר־הירדן ובמדבר שמאחריו “לא יכרתו את צואריהם של היהודים”, שיתיישבו בעבר־הירדן), השאיר לנו גם את “הספר הלבן” הראשון, שבו לראשונה נתקצצו כנפיו של “הבית הלאומי”. הדבר הטוב היחידי, שנשתמר ממנו, היה המשפט (שכפי הנראה, דרש סמואל דוקה להכניסו), שהיהודים “יעלו לארץ־ישראל בזכות ולא בחסד”. אבל כבר אז מדובר היה על עליה לפי “כוח־הקליטה” של הארץ (כאילו אין כוח־הקליטה מתרחב עם העליה עצמה!) והוגד כמעט ברור, שאין ה"בית הלאומי" שם־נרדף למדינה יהודית.

ומאז התחיל מצב־הרוחות יורד בארץ למרות מה שהיו בשנים הבאות גם רגעים גדולים של עליה – עליה ממש ועלית־נשמה. ומאז נוכחתי, שרק “פוליטיקה טובה” יכולה לגרום ל"אֶקוֹנוֹמיקה טובה", ל"פינאנסים טובים", ואפילו ל"תרבות לאומית טובה"…

 

פרק כ"ד    🔗

מסביב להקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים. חמשת חסרונותי, שפסלו אותי מלהיות פרופיסור.

בקיץ של שנת תרפ"ב (1922) נודע לי, שהאנגלים ביחד עם הצרפתים רוצים ליסד בירושלים מחלקה למדעי־הרוח (Faculty of Arts) בעיקר לשם הפצתה של התרבות האנגלית, ובמקצת – גם של התרבות הצרפתית. וכדי למשוך את היהודים אל התחלת־אוניברסיטה זו באנגלית הם מוכנים להקים בה גם שלש קתדראות עבריות ולהושיב בהן את בן־יהודה, את דוד יֶלין ואותי.

נזדעזעתי. היהודים להוטים אחר השכלה עליונה, וביחוד אחר השכלה עליונה של הגויים, ובאין עדיין אוניברסיטה עברית בארץ הרי ילדיהם של אחינו בני־ישראל יעזבו את בתי־הספר העבריים שלנו וילכו ללמוד ב"קוליג'" האנגלי שבירושלים כדי להיכנס למחלקה הראשונה של האוניברסיטה האנגלית – והגימנסיה העברית ושאר בתי־הספר שלנו מה יהא עליהם? ומה צורך יהא אז באוניברסיטה עברית? – ברור היה לי, שתגבר אז סכנתה של האנגליזאציה, ש"ניצניה" כבר נראו אז בארץ.

שַׂחְתּי את דאגתי זו לבן־יהודה וילין – ולתמהוני שמעתי מפיהם, ששניהם מוכנים ומזומנים לישב בקתדרה באוניברסיטה אנגלית. ולא צורך־פרנסה גרם בעיקר להסכמה זו (ליֶלין היתה אז פרנסה בשפע). בעיקר גרמה לכך ההשקפה, שה"ארץ היא ארצנו והממשלה היא ממשלתנו, ואם היא מזכה אותנו באוניברסיטה שלה בשלש קתדראות עבריות, הרי מן הראוי לקבל את הצעתה בתודה". אני לא הסכמתי להצעה למרות מה שהייתי אז מחוסר־פרנסה גמור, שהרי “השלח” הופסק אז וב"ועד־הלשון" נמחק התקציב הקטן למזכיר, כמסופר למעלה. למרות מצבי החמרי הדחוק אמרתי לבן־יהודה וליֶלין, שאני לאוניברסיטה נוצרית, שיש לה כיוון אנגליזאטורי בהכרה או שלא בהכרה, לא אלך. ועל זה נתכבדתי על־ידי הגברת בן־יהודה בתואר של “יהודי גלותי, שהביא מרוסיה את השנאה לממשלה ואינו מבין, שכאן, תחת שלטון־אנגליה ואחר הכרזת־באלפור, אין לחשוש לשום דבר”.

אז פניתי לאוסישקין, שעדיין היה אז בראש־הציוניות בארץ, וסיפרתי לו את מצב־הדברים. והוא הסכים לדעתי והבין לרוחי מיד. החלטנו לאסוף אסיפה קטנה ולדון בדבר. הוזמנו בן־יהודה, ילין ואני, אוסישקין, שהיה המזמין, וד"ר יוסף לוריא, שהיה אז ראש מחלקת־החינוך העברית. אחר וויכוחים ארוכים, שבהם חזר ילין מדעתו, הוחלט נגד דעתו התקיפה של בן־יהודה, שהיה בעד ההשתתפות באוניברסיטה מעורבת עד הסוף, ששלָשתנו נסתלק מן ההצעה בהבעת־תודה ובהסברה, שאנו חושבים לפתוח אוניברסיטה עברית גמורה, שכבר הונח היסוד לה על־ידי ד"ר חיים ווייצמאן עוד בשנת 1918.

אבל אני טענתי, שאין להסתפק בשלילה ויש לעשות משהו חיובי, שיקרב את פתיחת האוניברסיטה בפועל. אוסישקין הסכים לכך. ומיד נוסדה “ועדה לשם פתיחת האוניברסיטה העברית”, שחבריה היו: בן־יהודה, ילין ואני, אוסישקין, אחד־העם, שבחרנו בו לנשיא־הכבוד, פרופ' פיק כבא־כוח של ה"מזרחי", נורמן בֶּנטוויטש, מזכיר־המשפטים אז, ככוח יורידי וכעוסק בחכמת־ישראל, שלמה גינצבֶּרג (גינוסר עכשיו), בנו של אחד־העם, שהיה אז פקיד במחלקת־החינוך של הממשלה והשתתף בועדה לשם פתיחת המכון למדעי־היהדות, שנוסדה בלונדון, וד"ר א. ל. מאיר, שהיה אחד מחברי־הועד של האוניברסיטה האנגלית. על־פי הצעת־שנינו – של אוסישקין ושלי – בחרו לתוך הועד את הד"ר י. ל. מאגנס, שבא אז זה לא כבר מאמריקה ונתיישב בירושלים וידענו בו עוד מימי הקונגרסים הציוניים הראשונים, שהוא נתון כולו לענייניה של התרבות הישראלית ויש לו השפעה מרובה באמריקה. תלינו בו תקוות מרובות ביחס להקמת־האוניברסיטה, ותקוותינו נתקיימו מצד זה במילואן.

חיברתי את התזכיר הראשון על הקמת האוניברסיטה ועל התקציב הנצרך לכך. התזכיר נדפס כמאמר בשם “לפתיחת האוניברסיטה בירושלים”¹⁸ ונכנס אחר־כך לתוך מחברתי על האוניברסיטה העברית¹⁹. אז סידרתי גם רשימה של פרופיסורים, שכללה את מבחר החוקרים והוגי־הדעות העבריים באותם הימים. אחר־כך נתמנה בן־יהודה למזכיר בשכר של ועדת־האוניברסיטה ונשאר במשרתו עד יום פטירתו, בחנוכה תרפ"ג. אני עשיתי מה שעשיתי בשביל האוניברסיטה שלא על מנת לקבל פרס, רק כחבר־הועדה.

ובועדה גופה נתגלעה מחלוקת לשם שמים: אם יש לנו צורך לפתוח “מחלקה פילוסופית” (כלומר, מחלקה למדעי־הרוח העבריים והכלליים כאחד) של אוניברסיטה ממש, שמחלקה זו היא ההתחלה שלה, או די לנו במכון למדעי־היהדות. אחד־העם טען, שהקמת־אוניברסיטה אינה לפי כוחותינו כיום, ואם נייסד “מחלקה פילוסופית” ונרצה להיות בעלי־אוניברסיטה ככל הגויים, הרי תהא האוניברסיטה, שאנו מתחילים בהקמתה על־ידי מחלקה עברית־כללית כזו, ממדריגה שלישית: היא תהא במדריגה של “אוניברסיטה ליטאית” ולא לכבוד תהיה לעמנו הגדול והעתיק ולירושלים לב־העולם. ואני לא פחדתי מפני “אוניברסיטה ליטאית” ומפני “ככל הגויים” מצד זה. טענתי, שמצד אחד, גם בשביל מכון למדעי־היהדות אין לנו עכשיו כוחות ממדריגה ראשונה, ומצד שני, גם מחלקה פילוסופית עברית–כללית תתפתח לאט־לאט ותגיע למדריגה גבוהה. אך טענתי העיקרית היתה – שתפיסת־העולם הציונית אינה מרשה לנו להבדיל גם בארץ־ישראל בין יהדות ואנושיות ובין קודש וחול. – בהשקפתי זו החזיקו רק שנים מחברי־הועדה: אוסישקין וד"ר א. ל. מאיר; השאר היו על צדו של אחד־העם או פסחו על שתי הסעיפים.

ובינתיים השיג ילין כספים בשביל המכון למדעי־היהדות דוקה.

כשהיה בלונדון יסד ועדה אוניברסיטאית שניה, שנכנסו לתוכה מתנגדים לציוניות ומבטלים את הספרות העברית החדשה כחוקר אדולף בו’כלר; וכשהיה בפאריס יסד ועדה אוניברסיטאית שלישית ובראשה הרב החוקר ישראל לוי, שהשקפותיו על הציוניות ועל הספרות העברית החדשה היו כאותן של בו’כלר. הועדה הלונדונית לא אספה סכומים ניכרים; אך הרב לוי, ראש הועדה הפאריסאית, קיבל מן הבארון בנימין רוטשילד הבטחה, שהסכום של 10,000 לי"ש, שהתנדב לתת להסתדרות הציונית בשביל צרכי־האוניברסיטה במשך 5 שנים, 2,000 לי"ש כל שנה, יימסר על־ידו לועדה הפאריסאית. וכן נעשו ד"ר בו’כלר והרב לוי וחבריהם “בעלי־הדעה” בעניין האוניברסיטה, וכמובן, עמדו הם בכל תוקף על התביעה, שייפתח מכון למדעי־היהדות ולא שתיפתח פאקולטה אוניברסיטאית ממש. גם בנוגע לבחירת־פרופיסורים נעשו שני חוקרים אנטי־לאומיים ואנטי־ציוניים אלה בעלי דעה מכרעת, כמו שנראה להלן. ובוודאי הרב ישראל לוי הוא שהסית את רוטשילד הזקן, שדרש, שלא יבחרו בקלוזנר מפני שכתב את “ישו הנצרי”.

ובינתיים בא לארץ־ישראל פֶליקס ווארבורג, ידידו ומעריצו של ד"ר מאגנס. ד"ר מאגנס רצה להשפיע עליו, שיסייע להקמת האוניברסיטה. ולפיכך הזמין אותו לביתנו בתלפיות – שכונה, שפעלה עליו בהדר־טבעה – והזמין לביתנו גם את כל חברי הועדה האוניברסיטאית. אחד־העם, שכבר היה אז חולה מאד, החשיב את הישיבה כל־כך, עד שמצא לנכון לבוא לירושלים מת"א, ולצערנו, קיבל התקפת־לב בשעת אותה ישיבה; והפליא אותי היחס²⁰ העדין והלבבי של ווארבורג אליו ברגעי־התקפה אלה. בכלל עשה ווארבורג רושם מצוין בפשטותו, בגילוי־לבו ובמסירותו לכל עניין יהודי ועניין מדעי ותרבותי. כמה פעמים השתתף גם אחר־כך בישיבות בביתי, בשעה שהייתי חולה, ותמיד הביאה השתתפותו עמה לא רק סכומי־כסף הגונים, שזולתם לא היתה האוניברסיטה יכולה להיווסד, אלא גם לב יהודי מרגיש, שקשה למצוא כדוגמתו בין רוב עשירי־אמריקה היהודיים. ועל טוב ייזכר שמו לעולמים.

בישיבה זו, שהיתה גורלית בשביל ייסוּד־האוניברסיטה, השתתפו גם פרופ' פ’וֹדוֹר, שכבר היה עסוק אז בהקמתו של המכון לחימיה, וד"ר הוּגוֹ (שמואל) בֶּרגמאן, המנהל של הספריה הלאומית. הוכחנו לווארבורג, כמה מרובה חשיבותה של המחלקה למדעי־הרוח (שֵׁם, שהשתמשתי בו לראשונה במאמר בדבר הצורך באוניברסיטה עברית בירושלים)²¹. ואז תרם ווארבורג את הסכום הגדול של 100,000 דולאר בשביל מחלקה זו ועשה את ד"ר מאגנס אפיטרופוס על הכסף.

וכשכבר היה הכסף להקמת התא הראשון של האוניברסיטה מובטח נתוועדה בכ"ו באב, תרפ"ד (1924), ועידה אוניברסיטאית מיוחדת, שהשתתפו בה, כמובן, ד"ר בו’כלר וישראל לוי, וכן גם הרב הכולל ד"ר הֶרץ, החוקר ליבֶּר (מפאריס), ועוד. הרב לוי דרש לפתוח בירושלים מין בית־מדרש לרבנים, שיהיו בו רק ארבעה לימודים אלה: ארכיאולוגיה, עברית, ערבית ותלמוד או משפט עברי. אוסישקין התנגד לצימצום כזה של בית־המדרש העליון, שעלה בדעתנו ליסדו, ודרש, כמו שדרשתי אני במשך שנים (אני לא השתתפתי בועידה זו), לפתוח מחלקה למדעי־רוח עבריים וכלליים. המלחמה היתה קשה. לסוף הציע ד"ר מאגנס פשרה בין שתי הדעות: פותחים, אמנם, רק מכון למדעי־היהדות, אבל המובן “יהדות” יהא רחב מאד ויכלול גם את חיי־ישראל וגם את המוסדים הציבוריים של היהדות.

וכשבאו לידי בחירת־פרופיסורים פסלו את הרב חיות כפרופיסור לתנ"ך, שהרי פירושו לתהילים הוא חפשי יותר מדאי, – מעשה, שקיצר את ימיו של חוקר וציוני מצוין זה. ואותי פסלו כפרופיסור להיסטוריה משני טעמים כאחד: ראשית, אני “חפשי” ו"קיצוני" בחיבורַי, ושנית, איני “מדעי”. אני חושב, שלא שני חסרונות אלה בלבד מצאו בי בו’כלר ולוי וחבריהם, אלא, לכל הפחות, חמישה חסרונות גדולים, ואלה הם: א) כתבתי כל ימי כמעט רק עברית ולא גרמנית, צרפתית ואנגלית ופירסמתי את חיבורי ב"השלח" ולא ב-MGWJ,JQR ,REJ; ב) הייתי ציוני ועסקתי בציוניות בפועל; ג) פירסמתי מאמרים גם על שאלות־הזמן ושאלות־החיים וגם מאמרי־ביקורת – מה שלא יכופר לאיש־מדע יהודי לעולם!; ד) הלכתי בדרך מיוחדת לעצמי; ולסוף, ה) כתבתי ספרים גדולים, שעוסקים בבעיות מדעיות רחבות (“הרעיון המשיחי”, “ישו הנצרי”), ואילו איש־מדע אמיתי עוסק רק בבירור של פרטים מדעיים קטנים, שיותר שהם קטנים הרי הם משובחים.

ברור, שכל חמשת חסרונות אלה הם חטאים כבדים, שלא יכופרו לאדם שכמותי על־ידי אנשי ה"מדע הטהור" מישראל. מובן, שאי־אפשר לי להתנצל על כל חמשת החטאים. אבל רציתי להזכיר, שאסור למוד את כל בני־האדם בקנה־מידה אחד, על־פי “שאבלונה” מקובלת. יש בני־אדם, שאם יעסקו בכל מיני עניינים לא יצליחו אף באחד מהם; ואולם יש גם בני־אדם, שאם יעסקו בכל מיני עניינים לא יצליחו בכולם במידה אחת, אבל יצליחו בכל אחד מהם, או, לכל הפחות, ברובם במידה הגונה, ואפילו במידה מרובה.

חלילה לי להשתוות אל גדולים באמת, אבל יכולתי להביא רשימה ארוכה של חכמים וחוקרים, שהיו גם עסקנים ומדינאים, ושל חכמים וחוקרים חשובים, שהצליחו בשני מקצועות מדעיים ויותר או במדע ובספרות כאחד. על זה נאמר במקום אחד בספר עתיק וקדוש למיליארד של בני־אדם: “מי שיכול לתפוס – יתפוס”. רוב חכמינו אינם יכולים “לתפוס” יותר ממקצוע מדעי אחד, ואף הוא פעמים שהוא מוגבל מאד, ואפילו קטן מאד, ואינו אלא חלק של מקצוע גדול אחד. אין אני רואה גנאי בדבר. Suum cuique אומר על כך הביטוי הלאטיני. ואולם אין לאנשי־מדע כאלה שום רשות לפסול למפרע אדם, שיש לו כוח רוחני “לתפוס את המרובה”. ודאי, “תפסת מרובה – לא תפסת, תפסת מועט תפסת”, אומר הפיתגם התלמודי. אבל אף פיתגם זה, ככל פיתגם עתיק, אינו צודק אלא בשביל הכלל, כלומר, בשביל הרוב: יש מועט יוצא מן הכלל, שאם תפס מרובה – תפס, ודוקה אם תפס מועט לא תפס כלום. הרי יש לנו פתגם אחר: “כל שאין לו אלא תורה אף תורה אין לו”. הצימצום של “בעלי מלאכה אחת”, ודאי, הביא תועלת מרובה בזמננו, שכל מקצוע נתרחב בו עד אין קץ וקשה להקיף את כולו, ובפרט מקצועות־עזר נוספים עליו. אבל כלום לא הביא צימצום זה גם לידי טימטום – לידי צרוּת־הבנה וצרוּת־מבט? כלום ה"מדע הגרמני הטהור" והנתון בידי “בעלי מקצוע אחד” הצליח כל־כך לחנך אומה משכלת באמת וראויה לכבוד? – כדאי שיחשבו חכמינו על כך.

ומה שנוגע להתעסקות במדע ומדיניות כאחד, חוֹשֵׁבְני, שלהפך צריך היה לשאוף לכך, שאנשי־המדע ישפיעו על החיים המדיניים, ואז לא היו חיים מדיניים אלה כעורים כל־כך, בלתי־מוסריים ופעמים אף בלתי־הגיוניים כל־כך. אז היתה מתקיימת, לכל הפחות במקצת, תביעתו הגדולה של אפלטון, שפילוסופים יהיו השליטים במדינה. ואמנם, מאסאריק בצ’כוסלובאקיה, מיליוקוב ברוסיה, קאנאלֶחאס בספרד, גיזו בצרפת, ד’ישראלי באנגליה, ועוד, ועוד, לא נעשו מדינאים גרועים מפני שהיו חוקרים וסופרים מצוינים; וכן גם ווינסטון צ’רצ’יל בימינו. חלילה לי להתדמות אף במקצת לאחד מאלה. אבל חוק טבעי אחד מתגלה “בארז אשר בלבנון ובאזוב אשר יוצא בקיר”. ושוב: “מי שיכול לתפוס – יתפוס”.

על כל פנים, חכמי הועידה האוניברסיטאית הראשונה בלונדון חייבוני בדינם בלא חקירה ודרישה מרובה. באוניברסיטה עברית, שהטפתי להקמתה אחד מן הראשונים ושסייעתי ללשונה ליעשות לשון מדוברת ולשון מדעית, ובאוניברסיטה עברית בארץ־ישראל, שעמלתי ויגעתי לתקומתה ולתחיתה כל ימי־חיי, נפסלתי מלהיות פרופיסור. רק הגויים הזמינוני לפרופיסורה שלש פעמים, שמהן דחיתי את ההזמנה הראשונה לשם “השלח” ואת השניה – לשם האוניברסיטה העברית עצמה, ופעם אחת אף שימשתי בקתדרה אצלם בכבוד גדול. ואילו ליהודים ובעברית ובירושלים פסול ומפוסל נעשיתי אז כפרופיסור –

* * *

זוהי ה"מתנה הטובה", שקיבלתי ארבעה ימים קודם שמלאו לי חמישים שנה… מובן, שהיה זה (ביום ב' לר"ח אלול, תרפ"ד) חג די עצוב. ובפרט שאז גם חדלתי להיות Persona grata למסובבי־הגלגל של החיים המדיניים והחברותיים בארץ. נעשיתי בלתי־פופולארי. אבל דבר זה לא דיכא את רוחי. מעולם לא שחיתי עם הזרם ולא השתדלתי להיות רצוי אפילו לרוב אחי.

 

פרק כ"ה    🔗

שלשים שנה לעבודה ספרותית. מסביב ל"היסטוריה ישראלית". "ישו הנצרי" באנגלית ודרשתו של סטיפן ווייז. "עולם־הזה" ו"עולם־הבא".

את היובל האמיתי – יום מלאת חמישים שנה לחיי – לא חגגו, איפוא, אחרים ולא חַגוֹתי גם אני כחג ממש.

ואולם חגיגה אחרת נָחוֹגה שנה ומחצה קודם־לכן.

בערב־פורים, תרפ"ג (1923), מלאו 30 שנה לעבודתי הספרותית. ידידי היקר אוסישקין סידר מסיבה קטנה בביתו ובה נאם נאום לבבי, שנשאר ממנו בזכרוני הסיום שלו:

“עולם־הזה אין לך ולא יהיה לך, קלוזנר; אבל יהא לך עולם־הבא!”.

החלק הראשון של משפט זה נתקיים. אם יתקיים החלק השני – מי יודע?

גם ב"בית־העם" הישן, שעדיין היה אז קיים בירושלים, היתה חגיגה, שהשתתפו בה כל האגודות והמוסדים של ירושלים של אז – זולת הסתדרות־הפועלים מפני שכתבתי את המאמר “האכרים – ואנו”, כמובא למעלה²². ב"הארץ" פירסם על היובל שלי מאמר נאה ד"ר א. צפרוני ובעתון Ostjuedische Zeitung - ד"ר יעקב נאכט. ואולם “התקופה”, שציינה כל יובל של כל סופר רגיל, עברה בשתיקה על עבודת שלשים שנה של סופר, חוקר ועורך עברי. אכן, צדק אוסישקין: עולם־הזה לא היה לי – ובעצם אין לי עד היום, אם לא לחשוב את אָשרי המשפחתי, שהיה לי כל עוד חיתה ציפורה, שהפכה לי את ביתנו לגן־עדן.

אבל לא זה היה הדבר, שהדאיג אותי אז. דאגתי לשלשת הכרכים של “היסטוריה ישראלית”, שאחד מהם הבאתי מוכן מאודיסה ושנים חיברתי במשך השנים, שהופסק “השלח”. ובימים ההם התגברה מחלתי, מחלת־החַצֶצֶת, והייתי חושב יום־יום על מיתתי. והיתה דאגתי גדולה: מי ישים עינו על ספרַי היתומים? – בנאום על קברו של בן־יהודה אמרתי, שילד יתום מגדלים ומביאים אותו לידי שלמות אנשים ונשים רחמנים זרים, אבל ספר יתום – מי יגַדל אותו ומי יביא אותו לידי שלמות?

פניתי לשטיבל – אבל לא רצה לקיים את הבטחתו, כנראה, מפני שהורע אז מצבו וממילא – גם מצב־ההוצאה. פניתי להוצאת “יבנה” הישנה (של פ. שפירא) – אבל היא היתה עסוקה אז לא רק בהוצאה החשובה של “אגרות אחד־העם” אלא גם בספרים על רֶמבראנדט וקראפוטקין – וכלום אין ספר על קראפוטקין חשוב מ"היסטוריה ישראלית"? – אז פניתי להוצאת “דביר־מוריה” ולהוצאת “עיינות” בברלין. שתיהן נתרצו להדפיס את שלשת הכרכים, אבל – רק בברלין או בווארשה, ולא בארץ־ישראל. שהרי ההדפסה בארץ־ישראל היתה אז יקרה מאד מחמת הוואַלוּטה הגבוהה, ואילו בגרמניה ובפולניה, שערך הכסף שלהן ירד מאד בשנים הראשונות אחר המלחמה, היתה ההדפסה בזול גדול אם להעריך אותה בכסף אנגלי או אמריקני, והיה קל, איפוא, למכור בארץ־ישראל ובאמריקה את הספרים הנדפסים בגרמניה או בפולניה במחירים נמוכים לפי הכספים הארצישראליים והאמריקנים; ובארץ־ישראל ובאמריקה כבר היה אז שוק הגון לספר העברי. השיבותי ל"דביר" ול"עיינות":

“אם אעשה כעצתכם, תהא רשות לכל איכר פתח־תקותי לרוק בפני. אני דורש מן האיכר העני, שישלם לפועל עברי כפליים ממה שהוּא משלם לערבי, כדי שתהא עבודה לפועלים עבריים ותיבָּנה הארץ, – ואני עצמי אבוא ואטול את עבודתו – היא פרוסת־לחמו – של הסַדָר העברי, של המדפיס העברי, של הכורך העברי, ואמסור לחוץ־לארץ!” –

כך כתבתי אני, “שונא־הפועלים”, לביאליק ורבניצקי ולד"ר ראבידוביץ. אך דברי לא הועילו ולא היה מוציא לספר כ"היסטוריה ישראלית" בארץ־ישראל.

הוכרחתי להשחיר את פני בפעם הראשונה בחיי – ובשביל ספר כזה! – ולקבל באמצעותו של אוסישקין (אף בזה היטיב עמי) הלוואה של 50 לא"י מאת ד"ר י. ל. מאגנס; אחר־כך בא מאמריקה שלמה לאמפּוֹרט, ציוני מצויין ועברי נאמן, שהעריץ את “היסטוריה ישראלית”, חלק ראשון, והציע לפני, שילוה לי 50 לא"י להדפסתם של שלשת הכרכים החדשים, וכשחזר לאמריקה שלח לי עוד 50 לא"י משלו וגם 25 לא"י, שנתן על־ידו קרובי הנזכר, הנדבן ישראל אהרון פישל. היו, איפוא, בידי בסך־הכל 175 לא"י. זה לא הספיק להדפסתם של שלשת הכרכים, אבל קרובי מר סעדיה שושני, שותף עיקרי בבית־הדפוס המהודר, שנקרא אז “דפוס אִתּין ושושני”, הסכים, שיקבל לעת־עתה סכום זה במזומנים, ושאר דמי־ההדפסה, שעלו עד 450 לא"י, יקבל מעט־מעט ממכירת־הספר. וכך, במקום לקבל שכר־סופרים בעד 48 גליונות של דפוס, שעבדתי עליהם 9 שנים לסירוגים (1915–1924), יצא ספר זה בשלשה כרכים נהדרים וחוב של 275 לא"י עמוס עלי לשלם למדפיס בלבד, חוץ מן החוב של 175 לא"י, שחבתי לאנשים פרטיים. ושנים על שנים היה המדפיס מנכה ממכירת־הספרים את המגיע לו, עד שסילקתי לו את כל החוב.

ועוד פרט מעניין:

כשיצא החלק השני מבית־הדפוס ולא היה לי כסף להדפסתו של החלק השלישי חזר ידידי המנוח ד"ר יהודה יונוביץ בהרשאתי על כל בתי־מסחר־הספרים בהצעה למכור את כל ההוצאה של כרך זה במחיר הקרן, ובלבד שיהא לי כסף במזומנים בשביל הדפסתו של הכרך השלישי ותוּזל ההדפסה, – ולא נמצא בארץ־ישראל בית־מסחר־ספרים, שיקנה ספר כזה רק במחיר הנייר וההדפסה, בלא שכר־סופרים. והצעה כזו הצעתי אני עצמי לביאליק – ואף ב"דביר" לא נתקבלה. וכך הביא לי הספר הפסד במקום שכר. כי רק לאחר כמה שנים מכרתי את שארית־הספרים (שנשתיירו לאחר סילוק החוב למר שושני) לבית־מסחר־הספרים הירושלמי “אחיאסף” בפרוטות ממש ולא הוצאתי אף את הכספים, שהשקעתי בהדפסה ובנייר. ועכשיו מחפשים את הספר בנרות – ואין. וכי זהו “העולם־הבא”, שדיבר עליו אוסישקין?

אבל מעין תענוג של עולם־הבא גרמו לי מאמרי־הביקורת על “היסטוריה ישראלית” של פרופ' שמואל קראוס ב"העולם", של ד"ר א. צ’ריקובר בעתון הרוסי־היהודי “ראזסוויט” (שיצא אז בפאריס) ושל פרופ' ג. זליקוביץ (בעל “ציורי־מסע”) בעתון האשכנזי־יהודי “טאג־בלאט”, שבו הישווה את “היסטוריה ישראלית” בשיטתה, בכיוונה, בהשפעתה ובסיגנונה לחיבוריו ההיסטוריים של ז’וּל מישְׁלֶה (Michelet) ולהשפעתם על חיי־הרוח של האומה הצרפתית. ודאי, היתה כאן הפרזה מרובה; אך בימי עניִי ומצוקתי שמחתי גם על שהפרזה כזו היתה אפשרית. ..

בשנת 1925 יצא התרגום האנגלי של “ישו הנצרי”, שנעשה על־ידי ד"ר הרברט דנבי, מי שנתמנה אחר־כך Regius Professor לעברית באוקספורד, תירגם אחר־כך את המשנה לאנגלית וכתב ספרים חשובים על היחס שבין היהדות והנצרות ומת זה לא כבר²³. ביחד עברנו על כל שורה ושורה של התרגום וד"ר דנבי שיבח את ידיעותי באנגלית הספרותית,

אף־על־פי שלא למדתי לדבר אנגלית והיינו מדברים עברית בינינו.

ולאחר שנתפרסם “ישו הנצרי” באנגלית גדלה ההתעניינות בספר זה בין החוקרים בשאלות־הדת בכל ארצות־תבל. היו בידי עד הפרעות של שנת תרפ"ט 204 מאמרי־בקורת בשתים־עשרה לשונות ומשבע־עשרה ארצות שונות. והיו בין מאמרי־הנוצרים גם חריפים בהתנגדותם לדעתי על הנצרות – מה שלא הפליא אותי. מה שהפליא אותי באמת היתה ההתנגדות העקשנית מצד היהודים, שכמה מהם האשימו אותי (כמו שכבר הזכרתי), שנמכרתי למיסיונרים. ועל זה אמר ד"ר דנבי:

– האומנם הספר טוב כל־כך בשביל הנוצרים, שישלמו המיסיונרים כסף בעדו למחברו?

וכבר כתבתי למעלה, שהמיסיונרים התנגדו לספר זה עוד כשֶׁיָצא בעברית, והתנגדותם גברה כשיצא באנגלית ואף הוציאו כמה וכמה מחברות נגדו. אבל הרעש הגדול ביותר נתעורר לאחר שד"ר סטיפן ווייז דרש על ספר זה בבית־הכנסת הרפורמי שלו באמריקה והירבה לשבּחוֹ. אז נתעורר קיטרוג גדול על ד"ר ווייז מצד היהודים האדוקים והמתונים; אבל היו גם מצדדים בזכותו. הדבר נהפך לסֶנסאציה ממש. העתונים היומיים הכלליים הגדולים פירסמו מאמרים על “מחלוקת לשם־שמים” זו והספר נתפרסם בעולם פירסום, שרק ספרים עבריים מועטים זכו לו.

אני שונא סנסאציה מטבעי, ובפרט בדבר “עדין” כיחסה של היהדות אל ישו הנצרי. ולפיכך כשבאו אלי עתונאים מפורסמים, – הכַּתָּבים של גדולי העתונים היוצאים בלונדון ובניו־יורק, – לשם “אינטרוויו” על עניין זה וביקשו ממני חַוַת־דעת, הֵשַבתי:

– בבקשה לקרוא את ספרי בעיון. אין לי מה להוסיף על מה שכתוב בו.

הסנסאציה סייעה להתפשטותו של הספר במידה ידועה. אך מכיון שלא השתדלתי לנפח אותה לא היתה התפשטות זו גדולה כל־כך: הרי ספר כזה לא נתחבר בשביל המונים. ובכן אף כאן לא היה לי “עולם־הזה”. אבל לא אכחד, שהיתה לי מעין הרגשה של “עולם־הבא”. אלא ששאלתי את עצמי: כלום בשביל הגויים ובשביל היהודים, שאינם קוראים עברית, טרחתי בספרי? ומה היתה השפעתו בספרות העברית – בלשון המקורית, שבה נתחבר? – דומה, רק זו, שעל־ידו נפסלתי מלהיות פרופיסור באוניברסיטה עברית…

 

פרק כ"ו    🔗

פתיחת המכון למדעי־היהדות ופתיחת־האוניברסיטה. הפשרה ביחס לפרופיסורה שלי. "אי אֶלבּה" שלי. תרגום של אפלטון. "עזה מייסורים אהבה". היחסים עם ביאליק.

ביום ראשון לחנוכה, תרפ"ה (סוף 1924), נפתח המכון למדעי־היהדות, ובז' בניסן אותה שנה (1 לאפריל, 1925) נתקיימה פתיחתה של האוניברסיטה העברית בירושלים. את פרטיהן של שתי הפתיחות החגיגיות הללו ואת התוכן של הנאומים המרובים והמעניינים, שנִנְאמו בהן, נתתי בפרטות במחברתי “האוניברסיטה שלנו”²⁴, ואין אני רוצה לחזור על כל אלה. אני הייתי בחגיגות הללו בין האורחים ואפילו לא בין האורחים המכובדים. שום תפקיד לא נמסר לי אף באחת משתי החגיגות הללו, שהשניה שבהן היתה באמת מלאה התלהבות וחזון. הוצאתי, אמנם, במחברת מיוחדת את מאמרי על האוניברסיטה, שנדפסו בזמנים שונים ב"השלח", ב"העולם" וב"הארץ", בשם “האוניברסיטה העברית בירושלים” (ירושלים תרפ"ה); אבל מכיון שהיו במחברת זו דברי־ביקורת על כל הכיוון של האוניברסיטה, לא הותר להפיץ אותה בין האורחים המרובים, שהשתתפו בפתיחה השניה, הגדולה והחגיגית ביותר. ישבתי באחת מפינותיה של הבמה כאָבל בין חתנים. ואודה ולא אבוש: בשר ודם אני וגם איני אוהב “להעמיד פנים”, ועל־כן קשה היה לי להבליג על צערי ולהתחפש כאילו “אין דבר”, או “אין בכך כלום”.

אבל שני אנשים חשובים לא יכלו להֵרגע: אוסישקין וד"ר מאגנס. הם שניהם ידעו, שיש לי חלק בכל עניין־האוניברסיטה ושלפי עבודתי המדעית איני נופל מן הפרופיסורים הראשונים, שנבחרו “לכהן פאֵר” בהיכל־מדע עברי זה. וביקשו דרך לתקן את העוול הגדול.

ד"ר מאגנס היה נמלך בי באופן פרטי בכל הנוגע להזמנת פרופיסורים ומרצים. וכך הצעתי לפניו את ד"ר י.נ. אֶפּשטיין בתור פרופיסור לתלמוד כמו שהצעתי אחר־כך את ד"ר ח. י. (ליאון) רות לפילוסופיה ואת ד"ר א. צֶ’ריקובר להיסטוריה עתיקה. ומצאנו ביחד דרכים לאשר את ההצעות הללו.

פרופיסור אפשטיין בא, איפוא, לחגיגת־הפתיחה. ולחגיגה זו בא גם ד"ר בו’כלר. פרופ' אפשטיין וד"ר בו’כלר נועדו ביחד ובאו לידי מסקנה, ש"פטור בלא כלום אי־אפשר", ומצאו פשרה זו: להיסטוריה “מסוכן” למַנוֹת אדם כד"ר קלוזנר; אבל יש מקצוע, שהוא “כמות מבוטלת” בעיני חוקרים כבו’כלר (פרופ' אפשטיין לא היה צר־מבט כל־כך), וזוהי – הספרות העברית החדשה. ובאוניברסיטה עברית בירושלים אי־אפשר בלא ספרות עברית חדשה, ובפרט שביאליק (על־פי עצתו הנבונה של רבניצקי) הסתלק מלהיות פרופיסור לשירה העברית. ובכן – נמסור את הקתדרה לספרות לד"ר קלוזנר – ומה יכול הוא להזיק במקצוע זה, שבין כך ובין כך באמת אינו עניין לחקירה ממש, ל"מדע טהור"? – מכאן ברור, שהאשמתם של ד"ר ווייצמאן ופרופ' איינשטיין, שהאשימו את ד"ר מאגנס, כאילו הוא מינה את קלוזנר פרופיסור לספרות עברית, אינה נכונה כלל וכלל. ד"ר מאגנס רק הסכים להצעה. ואוסישקין היה, כמובן מאליו, גם הוא בעדה: הרי הספרות העברית החדשה היא מקצוע של חינוך.

נסעתי לתל־אביב כדי לדבר על זה עם אחד־העם הזקן והחולה. הוא הבין את העלבון שבדבר, שנותנים לי לא את הקתדרה של תקופת בית שני, שחיברתי עליה כמעט ארבעה כרכים שלמים ובה מטפלים גם “ישו הנצרי” ורוב ה"רעיון המשיחי בישראל" שלי, אלא מקצוע, שחיברתי עליו רק מחברת קטנה (את הקיצור של “תולדות הספרות העברית החדשה”, ירושלים תר"ף). אבל אחד־העם אמר לי (ועד כמה שאני זוכר, אישר דברים אלה אחר־כך גם במכתב, שאבד בימי הפרעות של שנת תרפ"ט):

– הרי העיקר באוניברסיטה, שנוסדה לשם תחית־האומה, היא השפעה על הנוער. ואם אתה תהיה מבפנים תוכל להשפיע. ולא רק על הנוער בלבד, אלא גם על כל מהלך־האוניברסיטה. לא כן אם תהיה מבחוץ ותבקר את האוניברסיטה ביקורת שלילית מתמדת: אז יאמרו, שמפני שנפסלת כפרופיסור באוניברסיטה אתה כותב מה שאתה כותב. ועל־כן מוטב שתקבל מה שמציעים לפניך.

נמלכתי בגברת קלוזנר. היא לא דיברה על לבי לקבל את ההצעה, אבל גם לא יעצה לסרב:

– הרי גם הספרות העברית החדשה יקרה לך. הרי היית בשלשים השנים האחרונות אחד מיוצריה. ודאי, ההיסטוריה הישראלית כמקצוע מדעי קרובה לך יותר; אך הרי בספרות העברית החדשה השקעת את נשמתך. אני מאמנת, שתצליח לחדש הרבה גם במחקרה. אבל חלילה לי מלדרוש ממך, שתקבל מה שלא קרוב ללבך. עשה כפי מצפונך.

חשבתי בלבי: ודאי, ברצון חפשי הייתי מקבל רק את הקתדרה להיסטוריה ישראלית. אבל אז – על מי הייתי עוזב את הקתדרה לספרות עברית? וכלום תצויר האוניברסיטה העברית בלא קתדרה לאותה ספרות עברית, שאילמלא היא לא היתה לנו לא רק אוניברסיטה עברית אלא אף לא כל תנועת־התחיה העברית, שהיא מבוססת על מאפו וסמולנסקין וליליינבלום (בתקופה השניה) ועל בן־יהודה וביאליק וטשרניחובסקי?

החלטתי, איפוא, לקבל את הקתדרה לספרות. הדבר היה בתחילת שנת תרפ"ו (סוף 1925), חצי־שנה לאחר פתיחת האוניברסיטה.

וכשנודע לשמעון דובנוב, שלא רצו למנות אותי פרופיסור להיסטוריה של בית שני, אבל מינו אותי פרופיסור לספרות עברית חדשה, כתב לי מכתב מפורט (שלצערי, הלך גם הוא לאיבוד בימי הפרעות של תרפ"ט), שכך היה תכנו בקירוב:

מה שלא מינו אותך לפרופיסור להיסטוריה של בית שני אין לקרוא בשם אַחר אלא בשם “שערוריה”. שהרי אין חוקר היסטורי ישר בעולם, שלא יודה, שאין כיום הזה מומחה בתולדות בית שני יותר ממך. ואולם נשער, שהיו ממַנים אותך להיסטוריה של בית שני – למי אפשר למסור את הקתדרה לספרות עברית חדשה? כדי לעשות מקצוע זה מדעי באמת צריך אדם לידיעות מרובות ושונות, שבמקרה נתאחדו בך. כדי לדבר על תקופת־מנדלסזון ו"דור -המאספים" צריך להכיר את הספרות הגרמנית ואת הפילוסופיה של התקופה – ואתה בקי בשתי אלו. כדי לדבר על שי"ר ורנ"ק צריך לדעת את התלמוד ואת הפילוסופיה הקאנטית וההגליינית – ואתה עסקת הרבה בשניהם. כדי לדבר על שד"ל צריך לדעת איטלקית וצרפתית וביקורת־המקרא ואת הפילוסופיה של לוֹק, קונדיאקַ ורוּסוֹ – ואתה יודע שתי לשונות אלו ועסקת בביקורת־המקרא ובפילוסופיה הסֶנסואליסטית. כדי לדבר על מאפו צריך לדעת את הספרות הצרפתית – ואתה יודע אותה במקורה. כדי לדבר על ליליינבלום וגורדון וברודס ועל הסופרים, שבאו אחריהם ברוסיה, צריך לדעת את הלשון הרוסית ואת ספרותה – ואתה יודע את שתיהן ידיעה יסודית. וכדי לדבר על סמולנסקין, בן־יהודה והבאים אחריהם צריך להכיר את תנועות־השחרור האירופיות – ואתה עסקת גם בזה. והרי אתה גם מבקר ספרותי וגם עוסק בשאלות־הזמן, שהספרות קשורה בהן. ובכן כלום יש אדם אחר מתאים לקתדרה של הספרות העברית החדשה זולתך? – ולפיכך אין לך להצטער על שניתנה לך קתדרה זו ולא הקתדרה האחרת, שנכספת לה, ואני מברך אותך בהצלחה במקצוע החדש, שנמסר לידך.

כך היו דבריו לערך, עד כמה שנקלטו בזכרוני.

על זה השיבותי לו במכתב. ולאחר שהודֵיתי לו על ברכתו ועל התהילה, שפיזר לידיעותי למעלה מן הראוּי לי, כתבתי לערך כך:

“לי אירע דבר, שבחיים הוא די רגיל: בחור אוהב בחורה אהבה עזה – ואבותיה של הבחורה אינם מסכימים להשיא אותה לו בשום אופן. עוברת שנה, עוברות שנתיים. הוא נלחם בקשי־לבם של אבות־הנערה – ללא הועיל. סוף־סוף אין בחור יהודי נשאר רווק כל הימים. נמצאה לו בחורה אחרת – והוא נושא אותה. ובחורה זו, השניה, היא בעלת מעלות מרובות דוקה: היא יפה, בעלת מזג טוב וקרובה ברוחה אל הבחור, שנישאה לו. ומזיווג טוב זה נולדו ילדים יפים. והזוג חי ב”שלום־בית". אבל כל זה טוב ויפה כל עוד שהבחור אינו רואה את הבחורה הראשונה. כי כשהיא עוברת במקרה על־יד חלון־חדרו והוא רואה אותה מרחוק – מיד הוא שוכח את כל מעלותיה של אשתו היפה והטובה ורץ אחר אותה בחורה, שהיתה אהבתו הראשונה…

“וכך הדבר גם אצלי ביחס להיסטוריה וספרות. אוהב אני את הספרות העברית ובטוחני, שאעשה משהו בחקירתה. אבל האמינה לי, ידידי הטוב: עד היום, כשאני מקבל שני ספרים, שהאחד מהם דן על ההיסטוריה של בית שני והשני – על הספרות החדשה, אני מניח תמיד את השני וקורא את הראשון…”.

ואולם כאדם ישר וכחוקר ישר, מכיון שקיבלתי עלי את הקתדרה של הספרות העברית החדשה, ניגשתי אליה בלב שלם והשקעתי בה את כל כוחותי. והרי עשרים שנה עסקתי בחקירתה, וכבר פירסמתי עליה 6 כרכים גדולים, שיש בהם קרוב ל־3,000 עמוד. ושום אדם לא יאמר, שלא חידשתי בהם כלום. דומה, שנטלתי קרקע־בתולה במובן המחקרי, חרשתי וזרעתי אותה עד שנעשתה שדה־תנובה. ה"זיווג שלא מאהבה" הביא וולדות נאים.

ואף־על־פי־כן היה כפצע עמוק בלבי הרעיון, שפסלו אותי להיסטוריה של בית שני – אותי, שכתבתי את ארבעת הכרכים של “היסטוריה ישראלית”, את “הרעיון המשיחי”, את “הבית השני בגדולתו”, את “ישו הנצרי” ואת “מישו עד פאולוס”, שכולם עוסקים בעיקרם בבית שני. רק אלהים בשמים יודע, כמה סבלתי על כך וכמה גדול החלק, שנטלה עובדה זו במחלת החצצת שלי. יכולתי, כמובן, להעמיד “אולטימאטום”: או אקרא על בית שני או אתפטר מן האוניברסיטה. לא הייתי מת ברעב גם בלא האוניברסיטה. והרי קרא אותי ד"ר סטיפן ווייז ל"אינסטיטוט" שלו להיות בו פרופיסור להיסטוריה שנה שלמה קודם שנתמניתי פרופיסור באוניברסיטה בתנאים טובים מאד בזמן שהייתי כמעט רעב ללחם (חייתי בהלוואות, כמסופר למעלה) ובזמן שלא היתה לי שום תקוה להתמנות פרופיסור באוניברסיטה הירושלמית. ודאי, דחיתי הצעה זו מפני שלא רציתי לעזוב את הארץ – מה שעשה רושם עמוק על סטיפן ווייז בשעתו: “יש עוד בארץ – כתב לי – אדם, שאינו רוצה לעזוב את הארץ אף אם מציעים לו גם כבוד גם כסף”. ולעזוב את הארץ לאחר שכבר הייתי פרופיסור בתוכה לא היה יכול אף לעלות על דעתי. ואולם יכולתי להתפטר מן האוניברסיטה אם לא היו מסכימים למַנות אותי לקתדרה של בית שני ולהישאר בארץ ולעסוק בספרות ובמדע. לא עשיתי כך מפני שלא רציתי לפַנוֹת את מקומי ולאבד את השפעתי על הסטודֶנטים. ובזמן הראשון אף היתה לי השפעה ידועה על ד"ר מאגנס, שהוא הוא המייסד האמיתי של האוניברסיטה וכל הגדולות, שיש בה כיום, מידו באו לה. מה שלא מנע מאותם הפרופיסורים והדוצֶנטים, שהציע אותם לאוניברסיטה הוא ולא אחר, לדחות אותו ממצבו כראש־האוניברסיטה בפועל…

בשנים הראשונות לקיומה של האוניברסיטה היתה לי השפעה על ד"ר מאגנס ועל הסינאט – ואף כאן סייע לי אוסישקין בכל עניין לאומי חשוב. אחר־כך נפרדו דרכינו: ד"ר מאגנס הושפע יותר ויותר על־ידי אותם “חכמי־אשכנז”, שאחר־כך דחו אותו בשתי ידים לא מטעם ציוני אלא מטעם פרוזאי הרבה יותר, ונעשה אחד מ"ברית־שלום" ומן המסכימים למיעוט יהודי בארץ־ישראל. ואז כתבתי נגדו את המאמר החריף “רוצחי־אידיאל”²⁵. אין משוא־פנים לפנַי. מאמר זה גרם להתקררות־יחסים בינינו. אבל נוכחתי עד מהרה, שאדם ישר וּטְהָר־לב זה כוונתו לשם־שמים בכל דעותיו ובכל מעשיו – והחוטא בכוונה טהורה, בלא פניה פרטית, אינו חוטא. יש להילחם בדעותיו, להתנגד להן, שלא לתת להן להשפיע לרע, אבל חלילה לנו לשנוא אותו.

מיָמַי לא שנאתי אדם על דעותיו בלבד, אף אם מימי לא השלמתי ולא התפשרתי עם דעות בלתי־נכונות בעינַי… אם נשנא ונרדוף אנשים על דעותיהם בלבד הרי באמת יהא “אדם זאב לאדם” וכל העולם ייהפך לג’ונגל. מאז ועד היום איני מסכים לדעותיו של ד"ר מאגנס ומתווכח עמו, אבל אוהב אני אותו על ישרו וכוונתו הרצויה ומלחמתו העצמית ביצר־הרע של עצמו (ככל בשר ודם, ודאי, יש גם לו חסרונות, אבל הוא נלחם בהם). ומיום שדחו אותו בכפית־טובה מגונה כל־כך והשפעתו באוניברסיטה פסקה או, לכל הפחות, נחלשה, הוא נעשה לי יקר וקרוב ביותר, ככל מי שהרוב הרודף אחר טובת־הנאה דוחה אדם ישר בשתי ידים ושוכח את כל הטוב שעשה. מעולם לא הייתי על צד־התקיפים, וכל יחסי הטוב לרוויזיוניסטים בא לא רק מפני שאני מחזיק בחלק ידוע משיטתם המדינית, אלא גם מפני שהם שנואים ונרדפים על דעותיהם המדיניות והחברותיות, אחת היא אם הן נכונות כולן או רק מקצתן.

במשך 18 שנה (תרפ"ו–תש"ד, 1926–1944) נלחמתי בעד הרשות להרצות באוניברסיטה על תולדות בית שני והשתדלו בזה גם ד"ר מאגנס וגם אוסישקין. אבל כל פעם נדחה הדבר גם בועידות של המכון למדעי־היהדות, שבהן התנגדו לכך ד"ר בו’כלר, הרב ישראל לוי והרב הכולל של בריטניה ד"ר הֶרץ, וגם בועידות של חבר־הנאמנים והמועצה האקדימית של האוניברסיטה, ששם נתאחדו השונאים לכל עבודה לאומית וציונית של איש־המדע עם השונאים לציונות הלאומית והשלמה שלי, הניגוד הגמור לציוניות החצאית של הסוציאַליסטים הציוניים ולציוניות הפשרנית והוותרנית של כמה מן העומדים בראש מוסדותיה. ורק בשנת־הלימודים תש"ד הותר לי להרצות גם על בית שני לאחר שנוסדה קתדרה מיוחדת לשם כך על שמי על־ידי ה"יהלומנים" ומר עובד בן־עמי, ראש־נתניה, וד"ר מאזור, אחד מראשי אגודת־היהלומנים, בראשם, בהשתדלותו של גיזבר־האוניברסיטה, היהודי הנלבב ובעל המרץ והמעוף, מר מנחם שניאורסון, ולאחר שהשתדל בדבר לשם השלמת המקצוע “היסטוריה ישראלית” באוניברסיטה העברית גם הרֶקטור של אותה שנה, פרופיסור ד"ר י. ח. רות, אחד מן המועטים הכואבים את מכאובי־האוניברסיטה הרוחנים, ועזרו על־ידו המנהל הכללי, ד"ר ד. ו. סינאטור, והמזכיר האקדימאי, מר א. אבן זהב.

ובמשך שמונה־עשרה שנה עסקתי, קודם־כל ויותר מכל, בספרות עברית חדשה, כאמור. כך היתה חובתי, שמילאתי אותה בשלמות.

נפוליון הראשון רצה לכבוש את העולם כדי ליצור את ארצות־הברית של אירופה – ונכשל ברוסיה. אז מסרו לו המנצחים את האי אֶלבּה והמליכוהו על אי קטן זה. לכאורה היה זה לעג לאימפֶּראטור הצרפתי הגדול. אבל נפוליון עשה גם את ממלכתו הקטנה לגן פורח.

אֵיני נפוליון ואין הספרות העברית החדשה אי־אֶלבה. אבל על־דרך המליצה יכול אני לומר, שמתחילה היתה הספרות העברית החדשה גם בעינַי אי קטן ושמם, שכדי להיפטר מתביעתי להרצות בהיסטוריה מסרו אותו בידי. אבל מכיון שקיבלתי “מלכות” קטנה זו השתדלתי בכל כוחותי לעשות ממנה מקצוע מדעי ראוי לשם זה.

קודם כל השתדלתי להחיות מתים: סופרים עבריים נשכחים, שפעלו לשעתם ועל־ידי כך פעלו לדורות, קמו לתחיה ב"היסטוריה של הספרות החדשה".

שנית, השתדלתי להראות, שספרות חדשה זו אינה רק פרי הספרות הישנה בלבד: גיליתי את הקשרים הגדולים שבין הספרות העולמית ובין הספרות העברית, והראיתי בפרטות, שלא תצויר הבנתה של ספרותנו הלאומית בלא שיוּכּרו, לכל הפחות, זרמיה העיקריים של הספרות האנושית־הכללית.

שלישית, ניסיתי להראות, לכל הפחות, בקווים כלליים את השפעתם של המצב המדיני ושל המצב הכלכלי בעולם בכלל וביהדות בפרט על הספרות העברית החדשה.

רביעית, השתדלתי בכל כוחותי לשים קץ לדעה המוטעית, שהיא רוֹוַחת כל־כך בעולמנו עד היום, שספרות־ההשכלה היתה ספרות של הריסה ושלילה ושרק התנועה הלאומית והדתית יצרה ספרות עברית חיובית.

ולסוף, חמישית, הוכחתי בראיות, שנראות לי ניצָחוֹת, שספרות־ההשכלה היתה דרגה ושלב לתנועת־התחיה ושזולתה לא היינו מגיעים עד הבית הלאומי בארץ־ישראל ושיאה – המדינה היהודית בארץ.

ובהיסטוריה של הספרות העברית החדשה הבלעתי גם את ההיסטוריה של הלשון העברית החדשה באופן שהוברר, שתחית הלשון בדיבור כיום אינה אלא תוצאה אחרונה מטיפוחה והרחבתה של הלשון העברית המקראית, התלמודית והמאוחרת במשך 100 שנה, מימי־"המאספים" עד ימי בן־יהודה.

כל זה בא לא כמגמה קיימת למפרע, a priori, אצל החוקר, אלא כמסקנה מתוך חקירה ארוכה וממושכת. וקשה לשער, כמה כוחות השקעתי בחקירתו של כל פרט קטן בתולדות הספרות והסופרים עד שנצטרפו הפרטים הקטנים לחשבון גדול זה של שישה כרכים גדולים. וכל זה – רק על תקופה של מאה שנה. דומה, שאין בשום ספרות אחרת מספר כזה של כרכים גדולים כאלה על תקופה קצרה כזו.

ומובן הדבר: הרי בשום לשון שבעולם לא היתה הספרות הלאומית, שנוצרה בה, קרקע־בתולה למחקר כמו שהיתה הספרות העברית החדשה בלשון העברית החדשה.

ואולם לא בספרות חדשה בלבד עסקתי באותם הימים.

עוד הרבה קודם שהתחלתי את שיעורַי בספרות באוניברסיטה עוֹררתי את ד"ר יהודה יונוביץ ז"ל – אדם בעל הבנה, מה הספרות המדעית העברית דורשת – על שני צרכים: א) על הצורך בתרגום עברי של Fons Vitae לרשב"ג ושל Dialoghi d’Amore של דון יהודה אברבנאל; וב) על הצורך בתרגום עברי עם מבואות של אפלטון. וחצי־שנה קודם שהתחלתי את שיעורַי באוניברסיטה הקדשתי את כל זמני – יותר נכון, עבדתי יומם ולילה – על מבוא לתרגום של “מקור־חיים” לר' שלמה בן גבירול, שתירגם ד"ר יעקב בלובשטיין – אדם תרבותי ממדריגה ראשונה, אבל מתמיה קצת – מן התרגום הלאטיני. מבוא זה, שהוא כמעט ספר בפני עצמו, נכנס בהוספות ותיקונים הרבה לתוך כרך א' של ספרי “פילוסופים והוגי־דיעות”²⁶ וד"ר מ. אֶהרנפרייז כתב לי, שלדעתו, זהו החיבור המקורי ביותר, שחיברתי בימי־חיי. וכן גם כתבתי מאמר בשם “דון יהודה אברבנאל ופילוסופית־האהבה שלו”²⁷, שניתרגם גם איטלקית, ומאמר זה מחשיב אני יותר משאר מאמרי במקצוע זה. חלמתי אז, שהמאמר יבוא כמבוא לתרגום עברי, שאתרגם את ה"וויכוח על האהבה" מאיטלקית; אך עדיין לא נסתייע הדבר. אם אזכה לפנאי שנה או שנתיים לאחר גיל־ה"גבורות", אני מקוה להשלים גם תרגום של ספר זה, שכבר תירגמתי חלק ממנו לעברית.

העבודה הקשה במאמר המפורט על רשב"ג החליאה אותי. נפלתי למשכב והרופא פרופ' דולז’אנסקי המנוח חשב, שיש לי פצע במעיים ומחלתי מסוכנת. שנים־עשר יום נתפרנסתי רק בשלש כַּפּיוֹת של זֶ’לאטין. לא פחדתי מפני יום־המיתה, אך נצטערתי, שלא גמרתי את ספרי. ביחוד היה חבל על “הרעיון המשיחי בישראל” – ספר, שעסקתי בו משנת 1901 ועד 1926 לסירוגים. ביקשתי, שיביאו לי למיטתי את שלשת הספרים, שפירסמתי על הרעיון המשיחי (בספרי־הנביאים, בספרים הגנוזים והחיצונים ובספרות־התּנאים), תיקנתי את שלשתם בשכיבה במיטה והכשרתי אותם לדפוס כספר אחד שלם, וכשאך הבראתי קצת יצא הספר “הרעיון המשיחי בישראל” בהוצאה שניה, מורחבת ומתוקנת, ואחר־כך, גם בהוצאה שלישית²⁸ – ספר, שאני גֵאה עליו אף אם כמעט שאין מזכיר אותו בספרות המדעית העברית. ולעומת זה נמסר לדפוס בניו־יורק התרגום האנגלי של ספר זה, שתירגם פרופיסור סטיינספּרינג, שתירגם גם את “מישו עד פאולוס” לאנגלית.

ולאחר שהברֵאתי ובעצם עבודתי הקשה בחקירת־הספרות התחלתי בעריכת הכרך הראשון לתרגום של אפלטון לעברית. קדם לזה מאמרי על “המשתה” של אפלטון, שנדפס כמבוא לתרגומו של טשרניחובסקי²⁹. עבדתי על עריכת־התרגום של הכרך כולו שתי שנים ומחצה (מובן, לסירוגים) בשנות 1927–1929. קשיים עיקריים היו לפני כעורך של תרגום זה: ראשית, קשה למסור לא רק את התוכן של השיחות האפלטוניות אלא גם את הרו’תמוס המיוחד שלהן, באופן שתורגש רוחן המיוחדת, היוונית־האפלטונית, שיש בה רגש כבוש ובינה עליונה כאחת. שנית, קשה מאד לתרגם מיוונית לעברית תרגום מדויק כל צרכו, מתאים בהחלט למקור היווני, באופן שיהא כל משפט עברי חופף את המשפט היווני בהוצאת־סטיפאנוס; ולתכלית זו בא מספר הכרך והדף של הוצאה זו בראש כל עמוד וציוּן של חלקי־הדפים (a, b, c, d, e) בצד כל שורה מַתאמת. ולסוף, שלישית, קשה היה לתת תרגום זה בעברית חדשה, כלומר, לא בעברית מקראית ולא בעברית תלמודית ואף לא בעברית־הערבית של בני־תיבון, אלא בעברית זו, שהיה אפלטון מצטרך להשתמש בה אילו היה חי בימינו ומדבר עברית חדשה כמותנו. אין לשער, כמה קשה היה הדבר להתגבר על שלשת הקְשָיִים הללו. ודאי, יש גם ליקויים בתרגומים שבכרך־אפלטוני־עברי זה. אבל דומה, שיותר מדויק ויותר נאה אי־אפשר היה למסור את שיחותיו של אפלטון בעברית חדשה.

“כל כתבי אפלטון”, כרך א', יצאו בירושלים תרפ"ט, זמן מועט אחר הפרעות, שאדבר עליהן למטה. נשארתי אז בלא כתונת על בשרי ממש. ולמרות כן אמרתי להמו"ל, ד"ר יוּנוֹביץ, שאם ישקול על כפי 500 לא"י במזומנים לא אגש לעריכתו של הכרך השני: זהו למעלה מכוחותי. וכך נשאר כרך ראשון זה גם כרך אחרון. מובן, שבעד עריכת־התרגום הקשה כל־כך לא קיבלתי אף פרוטה אחת, ואפילו לא יותר משלשה אכסמפלארים של הכרך המתורגם. ואף בעד “הרעיון המשיחי בישראל” לא קיבלתי פרוטה אחת. כל שכרי היה – מספר אֶכּסמפלארים של חינם ומה שיכולתי להקדיש ספר חשוב זה לד"ר מאגנס ולהביע לו בצורה זו את הכרת־תודתי על שאיפתו להכניסני לאוניברסיטה, אף אם ד"ר בו’כלר ופרופ' אֶפּשטיין הם שהציעו את הדבר והעבירו אותו בפועל.

ובאותם הימים עדיין הייתי עורך את “השלח”. עד שנעשיתי פרופיסור באוניברסיטה עדיין הייתי עורך אותו לבדי. הוא היה יוצא משנת תרפ"ד עד שפסק לצאת (כרכים מ"א–מ"ו) בעזרת “החברה להרמת היהדות” בניו־יורק, וזכורים לטוב המנוח מר שלמה לאמפורט וייבדל לחיים פרופ' מרדכי קאפלאן, אדם מבקש – אף אם לא תמיד מוצא – דרכים חדשות לקיום היהדות והרמת־רוחה בלב נכון ורוח נועזת. ואולם כשנעשיתי פרופיסור באוניברסיטה לא יכולתי להיות ביחד עם זה גם העורך של “השלח” כולו. ולפיכך שיתפתי בעריכה את מר יעקב פיכמן, שהצעתי לפניו, שיהא הוא העורך של מדור הספרות היפה ומדור־הביקורת, באופן שבידי נשארו המדור המדעי והפובליציסטי. כך נמשך הדבר כל שנת תרפ"ו (כרכים מ"ה–מ"ו). הירחון נעשה יותר “אֶסתֵּיטי”: באו בו סקירות נאות על בעיות ספרותיות מעניינות. אבל, כנראה, לא היה גם אז לפי רוחו של “הדור”, יותר נכון – של המפלגה, שהתחילה משתלטת על הישוב – והירחון פסק בסוף שנת תרפ"ו.

ובכרכיו האחרונים של “השלח” עסקתי בבֵירוּרן של דעותי הציוניות. כבר אמרתי למעלה, שרוויזיוניסטן מפלגתי לא נעשיתי ולא יכולתי ליעשות, אבל יש לברר את סיבות־הדבר קצת יותר: ראשית, מפני שלא נטיתי למפלגה חדשה בתוך הציוניות בעוד שחשבתי תמיד, שאין אסון גדול לאומה קטנה ונרדפת מייסוּד של “מפלגה בתוך מפלגה”; ושנית, לא יכולתי להסכים, שכל הציוניות תעמוד רק על מדיניות בלבד ושהמדיניות תבלע גם את העבודה הכלכלית וגם את העבודה התרבותית. ואולם באותה שעה נוכחתי יותר ויותר, מצד אחד, שהציוניות הרשמית העמידה את הכל על מגביות ועל “מפעל ובניין”, כלומר, שנסתם חזון בתוכה וכל מה שאין למשש בידים אינו חשוב כלום בעיני ראשי־הציוניות (זולת אוסישקין); שאין למנהיגינו שום הבנה בשביל מדיניות גדולה, תקיפה, בעלת־מעוף ורחבת־תנופה; שבַּכּל שולטת ותרנות ופשרנות כלפי־הממשלה וצרוּת־עין וקטנוּת־מוחין כלפי עסקנים והוגי־דעות ממפלגות מתנגדות. ומצד שני, שבמקום עבודה לשם אומה אחידה ומאוחדת באה עבודה לשם מפלגה אחת, ושמפלגה זו ופניותיה המיוחדות קודמות לאומה ולתביעותיה הכלליות. ולפיכך התחלתי במלחמה לשם החזון, לשם הערכתן של ה"בלתי־נשקלות", לשם הַחֲשָבַת־התרבות, לשם צרכי־האומה האחידים והמשותפים ונגד המפלגתיות, נגד שני דגלים ושני הימנונות ושתי תרבויות. לשם כך הסכמתי לערוך את הירחון “ביתר” (ירושלים תרצ"ג), שטיפלו בהדפסתו והפצתו תלמידי היקרים ד"ר ב. נתניהו ויוסף אוּר, ולא אני ולא הם לא נהנינו ממנו במובן חמרי אף פרוטה אחת. מובן, שהפולמוס הרעיוני הגלוי שבו, השחיה נגד הזרם שבו, לא נסלחו לי מאז ועד היום. נעשיתי “שונא־פועלים”, “פאשיסטן”, “ימני” – אני, שכל־ימי־חיי נלחמתי על צדק ושיוויון, על הגנת־החלש ברוח־הנביאים, על זכויות־האשה ועל מזיגה של יהדות ואנושיות! אני, שאין רעיון אוניבֶרסאלי ואין חזון משיחי, שלא היטפתי להחדרתו בתוך הקוראים העבריים! אני, שארבעים שנה נלחמתי בעד הפועל העברי ונגד מחרימיו, נעשיתי שונא־הפועלים! – והרי כל עצם התנגדותי לסוציאליסמוס באה מפני שראיתיו בהתגשמותו ברוסיה לפני 35 שנים ולא מצאתי בו לא צדק ולא שיוויון ולא דימוקראטיוּת, אלא שלטון עריץ של בו’רוקראטים וכבילת־החירות של היחיד בכבלים של טוטאליטריות טיפוסית.

תלמידים ותלמידות טובים הרבה, שקדנים ומסורים, היו לי באוניברסיטה, אך האחת עלתה על כולם: הגברת קלוזנר. ארבע שנים רצופות היתה באה לאוניברסיטה כדי לשמוע את שיעורַי בספרות – ואף פעם לא החסירה שיעור או סֶמינריון. היו ימים בחורף, שהרוח היתה חזקה כל־כך עד שלא היינו יכולים לגשת אל ה"אוטובוס" של האוניברסיטה ולא לִקְרוב זה אל זו מחמת סערת־הרוח – והיא גם בימים כאלה לא נשארה בבית.

וכדאי לספר כאן על מאורע אחד, שאירע לי ושקשה לי לשכוח אותו.

פעם באנו שנינו מתלפיות לירושלים כדי לנסוע לאוניברסיטה. לגברת קלוזנר היה צורך לקנות איזה דבר בעיר ואמרה לי, שאלך אל האוטובוס והיא בעוד רגעים מועטים תבוא אחרי.

כשניגשתי אל האוטובוס אמר לי הנהג, שיש שני מכתבים בשבילי, שהביא מישהו אל האוטובוס. ניגשתי לקחת אותם מיד הנהג, אבל לא מן הצד הנכון. ובו ברגע בא “טאקסי” ערבי מאחורַי בלא שראה אותי, ועד שהנהג הערבי עצר את ה"טאקסי" קיבלתי מכה חזקה ברגלי השמאלית ונפלתי לארץ… נמצאתי בין הטאקסי ובין האוטובוס והיה כפשע ביני ובין המוות. ואולם באותו רגע – כמה משונה הוא האדם ברגעים מסוכנים! – חשבתי לא על הסכנה הנשקפת לי משתי המכוניות אלא על הסכנה הנשקפת – למשקפיים שלי, שזולתם הרי לא אוכל לקרוא את שיעורי. וכדי להציל את המשקפיים מלהשתבר הרימותי את ראשי – וניצלתי כולי. רק נקרע חלק מבגדי ואף הרגל השמאלית נפצעה והפצע זב דם רב.

מה הייתי צריך לעשות? –

ודאי, להיכנס לבית־מרקחת, לחבוש את הפצע ולאַחות באיזה אופן שהוא את קרעי־הבגדים. אבל פחדתי, שמא תבוא בינתיים ציפורה שלי ולא תמצא אותי על־יד מקום־מעמדו של האוטובוס האוניברסיטאי, ומישהו יגיד לה, שנפצעתי בתאונת־דרכים – ואז היא יכולה, חס ושלום, לקבל פלצות־לב, שהרי לא תאמין, שאין כאן אלא פצע קל.

ולפיכך נשארתי עומד על מקומי בבגדים קרועים ובפצע שותת דם 12 רגעים רצופים עד שבאה הגברת קלוזנר. כשראתה אותי ספקה כפיים על הדם השותת ועל הבגדים הקרועים. אבל אמרתי לה:

– מה את מתרגשת? הרי חי וקיים ובריא אני!

לא חזרנו הביתה אלא נסענו לאוניברסיטה ושם חיבשו את פצעי. עוד הספקתי לקרוא את שיעורי – חובה היא חובה! – אבל הייתי מזועזע מאד ולא יכולתי עוד לערוך את הסמינריון בספרות. חזרנו הביתה – ושכבתי במיטה שלשה ימים רצופים עד שעבר הזעזוע הנפשי והגליד הפצע.

“עזה כמוות אהבה” – ודאי, כאן הייתי רחוק ממוות. אבל נוכחתי, שאהבה עזה, דאגה לנפש אהובה, מתגברת על ייסורים גופנים ועל בושה בפני הבריות.

היחסים שלי עם ביאליק לא היו רעים כל אותו הזמן. הוא ביקר בביתי בירושלים כמה פעמים וגם אני ביקרתיו לא אחת בביתו בתל־אביב. אבל הידידות של השנים הראשונות לא חזרה. והיתה סיבה לדבר.

בי"ז בשבט, תרפ"ו (תחילת 1926), ביקרתי את אחד־העם. זו היתה שנה קודם פטירתו וכבר היה אז חולני וחלש. מצאתי שם את ביאליק, רבניצקי ודרויאנוב. נתגלגלה השיחה על הנעשה בארץ. בקול חלש ובאנחה מעומק־הלב הביע אחד־העם את צערו על המפלגתיות בארץ. הוא דיבר בכאֵב על ההיפָּרדוּת מכלל־האומה של מפלגת־הפועלים בארץ־ישראל. ופתאום נתרתח ביאליק, כדרכו בשעה שדבר נגע אל לבו, ובשאגת־אריה ממש שאג:

– זהו אסון! הרי בכּל הם (הפועלים) מתבדלים מן האומה כולה. הקבוצות הן אומה בפני עצמה ממש. והתרבות שלהן הרי זה “פרולטקוּלט” (Пролетарская култура – ה"תרבות הפרוֹליטרית") של הקומוניסטים. בתי־ספר מיוחדים, דגל מיוחד, הימנון מיוחד, אַספּוֹרט מיוחד – עוד מעט ולא יהא שום דבר משותף להם ולשאר היהודים זולת הכספים, שהם מקבלים מ"בורגנים". ומה יכול להיות בסופו של דבר? – שנאה וקנאה, פירודים וקטטות, ואפשר, גם מלחמת־אחים.

ובסיגנון זה דיבר כחצי־שעה דברים נמרצים וחריפים מאד נגד מנהיגי־הפועלים. ואחד־העם ניענע לו בראשו, ואף אני הסכמתי לו בכל לב.

זה היה בי"ז בשבט, אם כן בסוף יאנואר. וכמה מסוף יאנואר עד ראשון למאי? – רק שלשה חדשים ומשהו.

והנה אני קורא בעתונים, שבחגיגת ראשון למאי הלך ביאליק אל החגיגה. הפועלים החוגגים העלו אותו על הבמה והוא ישב על־יד ראשי־העסקנים והנואמים שלהם. לא נאם בעצמו, אבל נתן, שיברכו אותו כאוהד של החוגגים…

לא יכולתי להשלים עם התנהגות כזו – עם פסיחה על שתי הסעיפים. ובימי המשפט על רצח־ארלוזורוב שמעתי מכמה בני־אדם נאמנים, שביאליק אמר בפניהם, שאינו מאמין בעלילה על הרביזיוניסטים וכמסַפּר הוא בטוח, שהערבי עבד־אל־מג’יד, שהודה באשמת־הרצח, לא בדה דבר זה מלבו, “שהרי כך, בפרטים כאלה, אין בּוֹדים סיפור מן הלב”. וגם שמע ביאליק מפי מרת חנה לאנדאו, המנהלת של בית־הספר אווילינה די־רוטשילד, שקצין־המשטרה ריגְס אמר לה בפירוש, שאין כאן רצח פוליטי ולפי כל הסימנים זהו מעשה של ערביים. ואף־על־פי־כן לא מצא עוז בנפשו, כהרב קוק, כבן־ציון כ"ץ, כטשרניחובסקי, ועוד, לגלות את דעתו זו ברבים כדי שלא להפסיד את חינו בעיני ציבור־הפועלים.

וקשה היה לי להשלים עם אופורטוניסמוס זה. לא נעשינו שונאים זה לזה, אך גם אהבה לא שלטה עוד בינינו. ופעמים שהייתי קובל על מנהגיו אלה בפני מישהו, שהיה חושב, כמובן, לחובתו לספר את דברי־קובלנותי לביאליק בתוספת של שקרים. וביאליק לא סלח לי על כך: הרי כל העולם מעריץ אותו בלא ביקורת – ואני מעז לבקר את מעשיו עם כל ההערצה, שהערצתי את כשרונו הפיוטי הגדול.

אפשר, שלא צדקתי, כמו שכבר רמזתי למעלה: המשורר אי־אפשר שיהא עיקבי בהרגשותיו, ברעיונותיו ובמעשיו. אבל הרי ביאליק היה והווה מקובל באומה לא כמשורר בלבד, אלא כנביא־התחיה, – ומנביא־התחיה יש לתבוע מה שאין תובעים מ"משורר בלבד".

ואולם את יחסי האמיתי לביאליק יודע רק האלהים שבלבי. שבוע קודם שנסע לווינה לשם אותו ניתוח, שבסיבתו מת, ראיתי אותו בירושלים ודיברתי על לבו, שלא יסע:

– כאן אתה ביאליק, משורר־האומה, האחד והמיוחד שבדור; ואם תנותח כאן ישגיחו הרופאים והאחיות עליך בשבעים ושבע עינים. ואילו בווינה – מה להם ביאליק ומי להם ביאליק? – ואני חושש לאי־זהירות מצד הרופאים.

הוא לא שמע לקולי ונסע לווינה ושם נעשה לו הניתוח הגורלי… וכשנפוצה השמועה בעיר (הייתי אז במקרה בתל־אביב), שביאליק מת, הייתי כהלום־רעם ולא ידעתי נפשי במשך ימים ושבועות. ועד היום, כשאומר מישהו “ביאליק המנוח”, הרי הוא כתוקע פגיון חד בלבי. אף לאחר עשר שנים עדיין איני יכול להבליג על צערי. כי מי היה קרוב לו במשך שנים כמותי, חוץ מרבניצקי, ומי עמד על גדולתו כמעט מן הרגע הראשון כמותי? –

 

פרק כ"ז    🔗

הרופא של תלפיות. טולסטוי רוכב על גבי בעל "חובות הלבבות". בברלין ובפאריס. בווינה, בקארלסבאד ובבאזל. גברת קלוזנר שמחה: "ואף־על־פי־כן לא קולוניה בריטית". ממכוני־חקירה לאוניברסיטה ממש. מלחמתי בפנים- האוניברסיטה.

כבר סיפרתי למעלה, שבשנת 1926 הייתי חולה מאד וחשד פרופ' דולז’אנסקי, שזהו פצע קשה במעיים. ממחלה זו נתרפאתי, אבל גברה מחלת־החצֶצֶת שלי והתחילו התקפות תכופות של אבני־המרה שלי. ובתלפיות שימש כרופא קבוע כשלשים שנה ד"ר אפרים הלוי. היה מקבל סכום מסוים לחודש מכל בית בתלפיות, אחת היא אם יש חולים בבית זה בחודש זה או לא. פעמים שאתה משלם חינם במשך חצי־שנה ויותר, ופעמים שהמחלות הן תכופות וד"ר הלוי מבקר את החולה פעמיים ביום ואף בלילה. זהו לא רק רופא מצוין – דיאגנוסטן יוצא מן הכלל – אלא גם אדם מצוין. זהו רופא, שרק בין יהודי־רוסיה יכול היה להימצא דוגמתו – מין תרכובת של חסידות יהודית והוּמַניסמוּס אירופי. אני רגיל לומר: “בד”ר הלוי רוכב טולסטוי על גבי רבנו בחיי בעל “חובות הלבבות”. אינו מתעניין הרבה בשום דבר מחוץ לאומנות־הרופא שלו. אבל באומנות זו הוא שקוע כל הימים. ולפיכך אירעו הרבה מקרים, שרופאים גדולים ומפורסמים ממנו לא הכירו בחולה מה שהכיר בו הוא. ואין לפניו שום משוא־פנים ומתן־בכורה: בתשומת־לב שָוה הוא מתייחס לילד ולזקן, לעוזרת ולפרופיסור. אני יכול לומר בלא הפרזה כּלשהי, שאילמלא הריפוי המיוחד־במינו של ד"ר הלוי לא הייתי מוכשר לעבוד כמו שעבדתי עד עכשיו ולא הייתי יכול לחבר את כל אותם הספרים והמאמרים, שחיברתי למרות מה שאני חולה בכמה מחלות. הבה, אביע לו את תודתי העמוקה גם במקום הזה.

וד"ר הלוי הוא שיעץ לי לנסוע בקיץ, שנת תרפ"ז (1927), לקארלסבאד, כדי להיפטר מאבני־המרה שלי, שגרמו להתקפות מרובות. עברנו – הגברת קלוזנר ואני – דרך ארוכה וקשה. ביחוד קשה היה לנסוע דרך מצרים בחודש החם ביותר – חודש־אב. היינו בווינה – ופרופיסור מפורסם לא חידש כלום על מה שקבע ד"ר הלוי. נתגלה שם, שאני זקוק לניתוח לא־מסוכן, והניתוח נעשה בהצלחה. ביקרתי שם את פרופיסור שמואל קראוס ונעשינו ידידים לכל ימי־חיינו. היכרתי שם את מר אונגרפֶלד שעל־ידו נתגלו לי הרבה דברים מן הנעשה בהסתדרות הציונית שבווינה. את ווינה עצמה היכרתי מאז, ומפני מצב־בריאותי לא יכולתי לשהות בה הרבה ולבקר את מי שרציתי לבקר. הרב הראשי, ד"ר צבי פרץ חיות, שכתב כמה מאמרים ב"השלח" ושכתבתי בשבילו מאמרים ב-Rivista Israelitica, בא בשבת ברגל לבקרני למרות מה שהיה לו פצע ברגלו ולמרות המרחק בין בית־המלון, שנתאכסנתי בו, ובין דירתו. והרבה דיברנו אז על השינויים הצריכים ליעשות באוניברסיטה.

בקארלסבאד עברתי את הריפוי הקבוע של שתיית־מים והנחת תחבָּשות של בוץ חם – ולא הוטב לי הרבה על־ידי כך. כשחזרתי משם עברתי דרך ברלין וגם הייתי בפעם הראשונה בחיי בפאריז. גם בווינה, גם בברלין וגם בפאריז נפגשתי עם הרבה מן המפורסמים שבחכמי־ישראל וגם עם אחדים מחכמי־אומות־העולם. דיברנו על ענייני־מדע במקצועות שונים, עבריים וכלליים. והנה אַתְמָהָה! –: חשבתי, שהמלומדים הללו, שיושבים “בטבורו של עולם”, במרכז־אירופה ובמערבה, גלויים לפניהם וידועים להם ספרים חדשים ורעיונות חדשים ומחודשים, שאנו, שיושבים בקרן־זוית שבאסיה, אין לנו שום מושג מהם; ונתגלה, שהדבר הוא להפך: כמעט תמיד הייתי מצביע לכל אחד מחכמי־אירופה אלה על איזה ספר או על איזה רעיון, שאף את שׁמעוֹ לא שמעוּ. וכמה מהם שאלו אותי בתמיה:³⁰

– אדוני הפרופיסור, כיצד הגיע לכך בירושלים?

כלומר: כיצד הגיעו אלי ספרים אלה ואידֵיאות אלו בפינה נידחת זו, ששמה “ירושלים”? – וכך נוכחתי, שכבר אז התחילו ירושלים והאוניברסיטה העברית שבה להיות מרכז גדול למדעי־היהדות, ובמידה פחותה מזו – גם לשאר מדעי־הרוח.

את הרושם, שעשתה עלי פאַריס במשך הימים המועטים, שביקרתי בה, קשה לי לתאר. איזו צעירות ואיזו קלות־חיים ריחפו אז עליה – לכל הפחות בעינַי – ביחד עם הכרה, שהיא מקור החירות האנושית ומרכז לתרבות העולמית – “עיר־מאור” (Ville-Lumière) באמת. התנועה העצומה שבעיר נתפשטה לא רק על הרחובות המרכזיים אלא אף על הרחובות הצדדיים. מבית־המלון שלנו עד בית־הכנסת הראשי של יהודי־פאריז ב"רחוב־הנצחון" היה מרחק קטן, שבעיר אחרת אפשר היה לעבור אותו בחמישה רגעים. ומכיון שאין אנו, הגברת קלוזנר ואני, נוסעים בשבת ורצינו לשמוע את נאומו של הרב ישראל לוי בשבת זו, שהיינו בה בפאריס, יצאנו מבית־המלון בשעה מוקדמת – והגענו לשם לאחר הליכה של שעה ומחצה – בסוף־התפילה: בכל פינת־רחוב עמדנו הרבה עד שהיה בידי השוטר להעביר אותנו ממדרכה למדרכה. תנועה כזו לא היתה אף בברלין. ולמרות תנועה עצומה זו וחפזון זה של החיים והעבודה הורגש, שבני־צרפת הם רכים יותר ונוחים יותר לזר מבני־גרמניה.

ביקרנו את הרב ישראל לוי בביתו. ידעתי גם ידעתי, שהוא ממתנגדַי. אבל חוקר עברי הוא ואחד מזקני חכמי־ישראל – ואי־אפשר היה לי שלא לבקרוֹ מפני שנאה פרטית. מעולם לא נהגתי כך. תמיד כבשתי את יצרי אם האדם המצוין באיזה מקצוע פגע בי באופן פרטי. לתמהוני קיבל אותנו הרב בסבר פנים יפות ושעה שלמה דיבר עמנו – ובעברית נאה. דיברנו על הסטודנטים מארץ־ישראל, שהיו אז מרובים בפאריס, והוא התאונן עליהם מרה: הם אינם לומדים כהוגן ואין להם שום זיקה אל הדת הישראלית. והם נחלים בפאריס בכל מיני מחלות – ואף במחלה מאוסה ידועה – מפני שהם קופצים ישר מערים קטנות וחצי־תרבותיות כתל־אביב וירושלים (של אז) לתוך פאריס הגדולה, ההומיה והחפשית – ומתוך גודל הקפיצה הם “משברים את מפרקתם” גם בגוף וגם ברוח… והוא סיפר לנו עובדות מרות, שגרמו לנו עגמת־נפש גדולה.

נפרדנו ממנו בהכרה, שלפנינו רב אוהב־עמו על־פי דרכו, אבל רחוק מכל האידיאל הלאומי והציוני שלנו מתוך פחד, שאידיאל לאומי זה יזיק לקשר הדתי שבין היהודים בארץ לבין היהודים בגולה, קשר דתי, שהוא בעיניו הקשר העיקרי, ואפילו היחידי, שבין היהודים והיהדות בתפוצות־ישראל.

ד"ר א. ד. דף, המרצה לתרבות־צרפת באוניברסיטה העברית כיום, דאג בחביבותו, שאכיר אחדים מן העומדים בראשו של בית־המדרש לרבנים של “כל ישראל חברים” בפאריס, ומר יצחק פרידמאן, נכדו של הרבי מסאדיגורה, שהיה אז תלמיד של הסורבונה ואחר־כך תירגם ביחד עם התיאולוגית הקתולית, גברת מ. ר. לאוויל, את “ישו הנצרי” שלי לצרפתית, הואיל בטובו להראות לנו את פאריס ואת סביבותיה. ביקרנו ב"לובר" – ולא שבעו עיני מראות את אוצרות־המדע היחידים־במינם. נדהם עמדתי בפני הטבלאות בכתבי־היתדות של חַמוּרַבּי ובפני עתיקות צור וצידוֹן, גבָל וארווד, שהן קרובות לנו כל־כך במקום וברוח; וכן גם בפני הסארקופאג של ציידן המלכה – בלא שום ספק מבית־המלכות המגוירת של מדינת־חַדְייב.

נסענו לוֶרסאי – וכמו חיים ניצבו לפנַי פרקים שלמים מדברי־ימי־העמים, וביניהם גם הפרק הקטן־הגדול, כשעמדו “שליחי־עם עני”, ווייצמאן ואוסישקין, בימי “חוזה־וֶרסאי”, ודרשו תיקון של עוול, שנעשה לישראל במשך אלפיים שנה על־ידי הגויים, עוול, שיתוקן על־ידי מה שיגרמו שליטי־הגויים לכך, ש"ארץ־ישראל תהא עברית כמו שאנגליה היא אנגלית". ושעות שלמות עמדתי מסתכל בעושר האמנותי הגדול, שנצבר בוֶרסאי דורות על דורות. טיילתי גם בגן־וורסאי – זה שעל־ידי סידור אילנותיו, צמחיו ופרחיו נתן אפשרות לקאנט, שלא היה מעולם בפאריס, להבדיל בין אמנות טבעית ואמנות עשויה – בין אמנות אנגלית, שגניה גדֵלים פרע בטבעיותם הנהדרת, ובין אמנות צרפתית, שגניה גזוזים, מתוקנים ומשופרים בידי אדם. ולמדתי מתוך מראה־עינַי כפלי־כפליים ממה שלמדתי מתוך כמה ספרים גדולים.

ולאחר שנה שוב שלח אותי ד"ר הלוי לקארלסבאד. הנסיעה הראשונה לא הביאה לי תועלת מרובה והתקפות־המרה לא פסקו. הייתי מוכשר לקרוא את שיעורַי באוניברסיטה רק הודות לדאגתו החביבה של ד"ר מאגנס, שזימן לי “טאקסי” שלש פעמים בשבוע על חשבון־האוניברסיטה, כדי שלא אטלטל את עצמי מתלפיות לאוניברסיטה ב"אוטובוס" הציבורי. ד"ר הלוי חשב, שלא די בריפוי של פעם אחת בקארלסבאד, ודרש, שאסע לשם עוד פעם. אני לא הייתי נוטה לנסיעה שניה מכיון שלא ראיתי שינוי לטוב, שבא על־ידי הנסיעה הראשונה. ואולם באותם הימים עצמם – באַוּגוסט, 1928 – נועדה בבאזל הועידה של ה"מכון למדעי־היהדות", ואני חשבתי לחובתי להשתתף בה ביחד עם דוד יֶלין ועם פרופיסור אֶפשטיין.

כי על הפרק של הועידה עמדו שתי שאלות חשובות: א) אם תהא האוניברסיטה העברית אוניברסיטה ממש, אלא שיתפסו בה מדעי־היהדות מקום בראש, או תישאר מכון למדעי־היהדות עם תוספת של מדעי־המזרח ומקצת מדעים כלליים, שידיעתם חשובה למדעי־היהדות? – וב) אם האוניברסיטה העברית תהא אוניברסיטה ככל האוניברסיטאות, עם פאקולטאות ושיעורים שונים ומגוּוָנים ותלמידים הרבה ובחינות־גמר ותארים, או תהא רק שורה של מכוני־מחקר עם תלמידים מועטים, שישתלמו בהם לאחר שכבר גמרו את חוק־לימודם באוניברסיטה אחרת (Postgraduated), או יהיו בה סתם צעירים “יושבים ולומדים” לימודי־יהדות ולימודי־מזרח ומה שמצטרף אליהם ממדעים כלליים, בלא גמר, בלא בחינות ובלא תארים?

כפי שכבר אמרתי למעלה, החזיקו בדעה השניה (מכוני־מחקר בלבד ותלמידים “יושבים ולומדים” או “יושבים וחוקרים”) רוב חבריה של הועדה האוניברסיטאית וגם רוב חבריה של “ועדת המכון למדעי־היהדות”. אחד־העם פחד מפני “אוניברסיטה ליטאית”, ד"ר ווייצמאן – מפני “פרוליטאריאט רוחני”, שהיה אז מרובה בין יהודי־אירופה (בחזון־עתידות הרי לא נֵחַן ד"ר ווייצמאן בכל כשרונותיו ובכל מסירותו ליהדות); ונורמן בּנטוויטש, ד"ר בו’כלר, הרב ישראל לוי, וזמן ידוע – גם ד"ר מאגנס חשבו, שבכלל יש לדאוג רק לרוח־היהדות, ולשם כך אין צורך באוניברסיטה כמו שיש ל"כל הגויים" ואין צורך בשיעורים כעיקר־הלימוד, בבחינות־גמר ובתארים מדעיים. הרב לוי הראה לנו “דוגמה מזהרת”: הרי Ecole Biblique של הקתולים בירושלים: יש להם ארבעה (ולפעמים אף שישה) פרופיסורים וארבעה (ולפעמים שמונה) תלמידים־חוקרים, והם מוציאים רבעון מדעי חשוב – ודי. והרי היהדות אף היא רק דת בלבד כמו הקתוליוּת, ולמה לא יסתפקו היהודים במכון של חקירה מעין זה? – לשוא ניסיתי להוכיח במחברתי³¹, שאין תגליות מדעיות באות אלא מתוך ההוראה, שהמחקר קשור בה, ולא מתוך שתלמידים מועטים “יושבים וחוקרים” בלבד. לשוא ניסיתי להראות, שמכוני־מחקר מתייסדים לאחר שכבר יש אוניברסיטאות לאומה – ולנו עדיין אין אף אוניברסיטה אחת. לשוא הזכרתי את מאות הבוגרים והבוגרות של בתי־הספר התיכונים בארץ־ישראל, שנתפזרו בכל הארצות והם לומדים באוניברסיטאות זרות, שבהן הם סובלים מן הזרוּת והאנטישמיוּת המדינית והרוחנית שבהן, קולטים בהן רעיונות מנוגדים ליהדות ומבזבזים את ממונם של יהודי־ארץ־ישראל. כל דברי אלה השפיעו רק על אדם ישר ומעשי אחד – על ד"ר מאגנס. שאר הקרובים אל ענייניה של האוניברסיטה אטמו את אזניהם מלשמוע את קול־החיים בארץ, שדרשו להביא שינוי יסודי באוניברסיטה ולקרב אותה אל האוניברסיטאות של “כל הגויים” – רק בצביעה עברית־לאומית מיוחדת. הגיעו הדברים לידי כך, שלאחר שכבר התחילה הוראה במכון לחימיה הופסקו השיעורים בפקודתו של חֶבר־הנאמנים, וללַמד יוונית מותר היה רק על־ידי הערמה – לא במכון אלא ב"מכינה".

והנה בועידה של המכון למדעי־היהדות, שהיתה צריכה להתקיים בבאזל, באלול, תרפ"ז (סוף הקיץ, 1928), היו הוויכוחים צריכים להביא לידי הַכְרֵעַ. ואי־אפשר היה, איפוא, שלא אסע לבאזל לועידה מכרעת זו של סוף קיץ תרפ"ז. ולפיכך הקדמתי לנסוע שנית לקארלסבאד כדי שאספיק גם להתרפא קצת.

זמן־הריפוי בקארלסבאד הוא, לכל הפחות, שלשה שבועות שלמים. אבל לא הספקתי לנסוע לקארלסבאד שלשה שבועות קודם הועידה, ועל־כן קיצצתי את זמן־הריפוי והעמדתי אותו רק על 17 יום – מה שלא היה מספיק. עמדתי בעצם הריפוי וגברו ותכפו עלי ההתקפות המכאיבות של אבני־המרה.

וכדי להגדיל את יסורַי באה טעות משונה אחת.

זמן מועט קודם נסיעתי לקארלסבאד נתפרסם בעתונים, שעל־ידי הסכם מיוחד בין אנגליה ומושבותיה ובין שווייץ בטל הצורך בוויזות לשווייץ מאנגליה ומושבותיה. ובכן לא דאגנו, דוד ילין ואני, לוויזה לשם נסיעה לבאזל. אף־על־פי־כן, כשהיינו בקארלסבאד, שלחנו את הדרכונים שלנו לפראג, אל הקונסול השווייצי, בצירוף סכום של כסף כדי שיתן לנו וויזות לשווייץ. והנה קיבלנו את הדרכונים ואת הכסף בחזרה בצירוף מכתב, שאין צורך לנתיני בריטניה הגדולה בוויזות לשווייץ. ובכן – הכל בסדר.

ואולם באנו לגבול השווייצי, תחנה אחת קודם התחנה הראשית של באזל, ואך העיף הפקיד השווייצי את עיניו על דרכונינו אמר, שאנו חסרים וויזות־כניסה לשווייץ. הוצאנו את מכתבו של הקונסול השווייצי בפראג והראינו לו. אמר הפקיד:

– הקונסול טעה. ארץ־ישראל אינה מושבה אנגלית, אלא היא ארץ־מאנדאט, ועל־כן אין ההסכם בדבר הוויזות חל עליה.

– אבל מה אשמתנו? הרי פנינו אל הקונסול! כלום צריכים אנו לדעת את החוק השווייצי יותר מן הקונסול השווייצי?

– כן, צדקתם, אבל צריכים אתם לשלם 5 פראנקים כל אחד בעד וויזה, ואניח חותם על דרכוניכם – ותסעו בשלום.

רצינו לשלם לו 5 פראנקים כל אחד; אבל הוא אמר:

קודם אניח את החותם על הדרכונים במשרד ואחר־כך תשלמו.

– וכמה עומדת כאן הרכבת?

– שלשה רגעים.

– ובכן איך נספיק לילך אל המשרד ולקבל את החותם על הדרכון?

– אפשר, יסכים מנהל־הרכבת לעמוד עוד חמישה רגעים.

והרכבת ארוכה כאורך־הגלות, והמשרד רחוק – ואיך נספיק? – וכאן יושבות הגברת ילין והגברת קלוזנר ברכבת עם כל החפצים המרובים, והדרכונים בידינו, ואין בידן שום כתובת של בית־מלון, ואין פנאי להתנות בינינו, היכן ניפגש בבאזל – ומה יהיה אם נאחר את הרכבת? מה תעשינה הנשים לבדן בלא דרכונים ובלא מקום־פגישה?

המצב הוא נורא ממש. אך אין ברירה. כסוסים אנו רצים שנינו אחר הפקיד השווייצי, שבדרך־ריצה ביקש את מנהל הרכבת לעמוד עוד חמישה רגעים והלה השיב: “לא יותר מעוד שלשה רגעים!”.

בלא נשימה ממש הגענו אל המשרד של המכס והדרכונים, בחפזון הניח הפקיד שני חותמות וכתב איזו הערה, שבטעות לא קיבלנו וויזות, קיבל מאתנו 10 פראנקים – ואנו רצים חזרה בלא נשימה. והנה – זזה הרכבת – –

* * *

ואנו רואים מרחוק את הגברת ילין ואת הגברת קלוזנר מציצות בעד חלון־הקרון של הרכבת, וכולן בהולות ונרגשות. קפצנו בסכנת־נפשות אל הקרון הראשון, שנפגש על דרך־ריצתנו, ועברנו אל שתי הנשים המתרגשות דרך הקרונות המרובים.

אפשר לצייר מה שעבר על שתי הנשים, שהיו במצב נורא באמת. הגברת ילין התרגזה מאד. ואולם הגברת קלוזנר אמרה:

– אף־על־פי־כן טוב, שארץ־ישראל היא מאנדאט בידי אנגליה ולא מושבה אנגלית. יש תקוה, שתהא שלנו בקרוב. כדאי הכל!

ברגע זה גָדלה ויָקרה בעיני ציפורה שלי שבעתיים.

בועידה בבאזל היינו שלשה באי־כוח של האוניברסיטה: פרופ' אֶפּשטיין, דוד ילין (עדיין היה אז מרצה ולא פרופיסור) ואני. ראש־המדברים בועידה היה ד"ר א. בו’כלר – תלמיד־חכם גדול, אך קפדן, גדלן ועקשן. ובמה נחשבתי אני בעיניו? – הרי אין מום, שלא דבק בי לפי השקפתו: הרי אני “כל דבר אסור” לאיש־מדעי: פובליציסטן ומבקר ספרותי ועסקן ציוני וכותב ספר על נושא אסור כ"ישו הנצרי" – והכל בעברית ולא בגרמנית ובאנגלית.

התחיל הוויכוח בדבר האפשרות לקבוע הוראה מסודרת במכון למדעי־היהדות ולתת אפשרות לתלמידים ולתלמידות שבו לעמוד בבחינות־גמר ולקבל תואר של מוסמכים למדעי־היהדות. בו’כלר התנגד לכך, וביחוד על טענותי השיב בביטול ובזילזול גס.

התאפקתי פעם ושתים. לסוף לא יכולתי עוד להתאפק, קמתי בשעת דברי־הזילזול שלו, הפסקתיו ואמרתי בקול רם:

– למה אדוני מדבר בזילזול כזה? כלום ודאות היא זו, שלעתיד יתפוס מקום בחכמת־ישראל יותר ממני? 

הוא נשתתק פתאום – ומיד שינה את טעמו. נעשה יותר רך ויותר מתון, ושוב לא התנגד להצעותי. לסוף הסכים ביחד עם רוב חברי־הועידה, שאפשר לתלמידי־המכון לקבל הוראה מסודרת ולהיבחן בשני מקצועות: בספרות העברית החדשה ובחקירת ארץ־ישראל. זו היתה הפירצה הראשונה בחומת־הסינים של ה"מחקר לשמו". ואני רואה זכות גדולה לעצמי, שפרצתי פירצה זו בתמיכתם של שני חברַי. לאחר שנה (1929) הותרו ההוראה והבחינות בלימודים אחרים. ובי"ז בשבט, תרצ"ב (25 ליאנואר, 1932), נתקיימו בחינות־הגמר הראשונות באוניברסיטה העברית ואחד־עשר תלמידים ושתי תלמידות קיבלו את התואר “מוסמך (מוסמכת) למדעי־הרוח”, ושישה מן המוסמכים ושתי המוסמכות גמרו את חוק־לימודם בספרות העברית החדשה.

עוד מעט ותימלאנה שלושים שנה ליום שנתמניתי פרופיסור באוניברסיטה העברית. רק אלה שמבּפנים יודעים את מלחמתי הקשה בישיבות של הסינאט, של הפאקולטה ושל המכון למדעי־היהדות. על־פי רוב לא נתקבלה דעתי, ולעתים קרובות נשארתי “יחידי במערכות־המלחמה”. אבל תמיד הרגישו חברי, שיש בישיבות האוניברסיטאיות קול חזק של אדם, שאינו הולך עם הרוב, והוא מתרה ומזהיר בלא שום פניה צדדית, אך ורק מתוך מסירות ודאגה לאוניברסיטה. בימי־שלטונו של ד"ר מאגנס אף היו כמה מדברי נשמעים והרבה דברים נעשו באוניברסיטה על־פי עצתי. אחר־כך, כשד"ר מאגנס פסק מלהיות קאנצלר, נתמעטה השפעתי, לצערי, ואֵיני חושב, שזה היה לטובת־האוניברסיטה. אבל אחת אני רוצה להוסיף כאן: כשם שדאגתי להרחבתה ולהעמקתה של האוניברסיטה כך דאגתי לטובת התלמידים והתלמידות, שהיו והוֹוים לי כבנים וכבנות. מעולם לא הבדלתי בתוכם בין חברי מפלגה אחת ובין חבריה של מפלגה אחרת ובכלל לא התעניינתי בשייכותם המפלגתית של תלמידַי. ידעתי את סבלם כעומדים על משמר־ההגנה בארץ ואת מצבם החמרי הקשה, וחשבתי תמיד, שיותר שנעמיס עליהם לימודים תהא להם פחות אפשרות להתעמק בהם או – יכרעו תחת סבל־הלימודים. אני, הזקן, הבנתי זאת, ואילו חברי, הפרופיסורים והמרצים הצעירים, לא יָדעו בצערם של תלמידי־החכמים ותלמידות־החכמים שלנו, במה הם ניזונים וכמה קשה ומרובה משא־לימודיהם. והרבה חומרות אוניברסיטאיות הֵקַלְתִּי על־ידי מלחמתי והשתדלותי כאחת והרבה תקנות טובות עוררתי לתקן בשביל תלמידותינו ותלמידינו היקרים. שהרי אם אין הם לנו – מי לנו? – ובפרט כיום הזה, כשחרבו מעיינות־התורה במזרח־אירופה, ולחכמת־ישראל בגרמניה אין תקוה, שתקום עוד לתחיה, וחכמי־ישראל שבארצות־הברית ובמדינות של בריטניה הגדולה אינם מרובים וכמעט כולם ינקו ממקורות פולניים, הונגאריים וגרמניים, ואם לא נדע למשוך אל המדע העברי והאוניברסיטאי הכללי את מבחר בנינו, שארית־הפליטה בארץ ובחוץ־לארץ, תבוא, חם־ושלום, כליה על התפתחותה של תרבותנו הלאומית.

פרופ' קלוזנר קורא שיעורים באוניברסיטה ורושם על הלוח

כי לתרבותנו קם בארץ־ישראל שונא מיוחד: בהפך ממה שהיה בחוץ־לארץ, ששם זילזלו בערכה של המלאכה ויגיע־הכפיים והפריזו על מידת־חשיבותם של הלימוד והתורה־לשמה, ועל־ידי כך הירבו בטלנים ופלפלנים ריקים בישראל, כאן, בארץ, מפריזים בערכן של החקלאות, המלאכה והעבודה בבתי־החרושת.

פעם נסעו תלמידינו לשכם, לראות בקרבן־הפסח של השומרונים. פגעו בהם פועלים חקלאיים מן הקבוצות. שאלו אלה את אלה במה הם עסוקים. וכשאמרו תלמידינו, שהם סטודנטים של האוניברסיטה העברית, פנה אליהם אחד מחבורת־הפועלים בשאלה:

– במה אתם מצדיקים את קיומכם?

מי שאינו עוסק בחקלאות או בעבודה גופנית אחרת אין צידוק לקיומו…

במצב כזה אסור להתייחס אל תלמיד ותלמידה באוניברסיטה שלנו יחס מחמיר וקפדני. יש להקל מעליהם בכל מה שאפשר ולקרבם לתורה על־ידי מה שיכירו ויידעו, שהפרופיסורים מוותרים להם על כל מה שאפשר לוותר, ובלבד שהעיקר יישאר: – אהבת־התורה והכרת חשיבותו הגדולה של המדע העברי והכללי לחקר־האמת, לטהרת־הלבבות ולתחית־האומה.

 

פרק כ"ח    🔗

באיטליה. במילאנו, וויניציאה ופירנצי. ברומי. לפני פסל־טיטוס. ביקור בפּומפֵּיאי. פטירת־אמי.

אחר הועידה בבאזל הרגשתי את עצמי חולה משהייתי קודם נסיעתי לקארלסבאד. ואין לתמוה: את ימי־הריפוי לא השלמתי, ובועידה התרגשתי והתרגזתי הרבה. החלטנו, הגברת קלוזנר ואני, לנסוע לשבועות אחדים לאיטליה: מראות־הטבע הנפלאים ישפיעו לטובה על בריאותי. וביחד עם זה אראה את האמנות הנפלאה ואת העתיקות החשובות של איטליה, שעדיין לא זכיתי לראותן.

וכאן שוב אירעה טעות מצערת: כשהגענו לגבול־איטליה עיכב פקיד־הגבול את הדרכון שלנו מפני שמצא, שבוויזה היה רשום גבול איטלקי אחר ולא אותו גבול, שעברנו בו! – ניסיתי לשדלו בדברים בצרפתית (הדיבור האיטלקי קשה עלי יותר), שאין הבדל בין גבול לגבול. איני יודע, אם הבין את דברי, אך החזיר לנו את הדרכון ואמר, שבתחנה הבאה יחתימו אותו. ואולם בתחנה הבאה לא בא שום איש – ונמצא, שנכנסנו לאיטליה – לאיטליה הפאשיסטית, לאיטליה של מוסוליני! – בגניבה, שהרי אין חותמת־הגבול על הדרכון שלנו! – דבר זה מֵרר את חיינו במשך שהייתנו הקצרה באיטליה.

ואולם הדרך מבאזל לאיטליה דרך שווייץ האיטלקית היתה נהדרת כל־כך, עד שהשכיחה את כל מכאובי. הרים מעובדים ויערות פורחים לסירוגים עם סלעי־מגור, נחלי־הרים זוחלים ומתפתלים כנחשי־עקלתון ויאורות מוצפים רַצי־כסף, שנקודות־זהב שׁמשׁוֹניוֹת בתוכם, אשדות הומים ונופלים ברעש מעל צוקי־הסלעים, וביחד עם זה – כרמי־חמד, בתי־קיץ קטנים, כעין בנייני־צעצועים ובתי־קלפים – ה-chalets השווייציים המפורסמים, – כל אלה הרהיבו את העיניים ושימחו את הלב.

אבל נדהמים היינו ממש למראה היופי המקסים, שאין לי מלים לתארו, כשהגענו לשני היאורות השווייציים־האיטלקיים, פלאי־הטבע ושיאי־הנוי, Lago Mggiore וביחוד Lago di Como. כאילו נמצאנו באיזה מקום מכושף, שלא מעולם זה. אגן־היאור, שהוא עצמו כולו קסם, כולו הוד והדר, מעוטר הוא טירות נפלאות, שמתרוממות על הרים מיוערים והן מוקפות כרמים וגינות של אגוזים וערמונים. ובתוך מימי־היאור הנוצצים משתקפים הרי־השלג הגבוהים הצופים על־פני היאור ממרחקים – אל־אלהים, כמה נאה עולמך הקטן־הגדול!

באנו למילאנו. ומכיון שלא יכולנו לשהות שם הרבה הספקנו רק לראות את ה"דוֹם" של מילאנו, שהזכיר לי את Notre Dame de Paris. 52 העמודים של הבאסיליקה מבפנים כאילו נסכו ערפל מעוּבֶּה על מראה־עינינו, אותו ערפל, שמבעדו נראה האלהים למאמינים בכל הזמנים ובכל העמים… ואלפיים פסלי־השיש שבַּבּניין החיצוני – הם ביחוד טיפוסיים בשביל הקתוליות. קשה לתאר את הרושם של גראנדיוֹזיוּת, שעושה בניין אדיר זה. קשה להחלץ מרושם זה אף למי שזרה לו הקתוליות, ואפילו למי שחש ומרגיש, שכל זה נעשה כדי להשפיע – כדי לדכא בגאונו וחסנו את הרגש הטבעי ואת המחשבה החפשית ולהכריח את האדם, שייכנע מפני דת עולמית, שהיא שואפת להקיף את הכל ואת כל ולהשתלט באין מעצור על לב־האדם, שהוא חלש כל־כך וזקוק כל־כך לישועתו של כוח עליון…

יומיים שהינו בוויניציאה – שני ימים מן היפים ביותר בחיינו. השיוט בגוֹנדוֹלוֹת, הישיבה במלון גדול בנוי על שפת־הים ממש, הביקור בלידו, הביקור בכיכר סאן־מארקו עם להקות־היונים שלה, – כל אלה נראו לנו כחלום חזיון־לילה, חלום־קסם. וכחלום־בלהות נראה לנו הביקור בגטו הדל והעזוב, שעל צד האמת רק זכר נשאר לו ושוב לא ראינו בתוכו יהודים כלל. והרי כאן היה פעם מרכז תרבותי יהודי ממדריגה ראשונה…

זמן יותר ארוך שהינוּ בפירֶנצי.

כנראה, מרוב ריצה בוויניציאה, שרצינו להספיק ולראות בה דברים הרבה בזמן מועט, הורע מצב־בריאותי כשבאנו לפירנצי. אף־על־פי־כן – כלום אפשר להיות בפירנצי ושלא לראות את Palazzo Pitti ואת אוצרות־האמנות שלו? – הלכתי לשם בלויתה של גברת קלוזנר, חולני ותמוּך על־ידה – ושעות בילינו בהסתכלות מרוכזת בציוריהם הגאוניים של גדולי־הציירים, שיצרו נפלאות במשך מאות בשנים. ומעניין: מכאובים קשים היו לי בשעה שעמדנו בפני היצירות הגאוניות; אבל האמנות הגדולה, שהיתה לפני, קֶסם קָסמה לכל חוּשַׁי בי ורוממה את רוחי באותה מידה, שמכאוֹבַי הגופנים כאילו לא היו…

ואולם רק חזרתי משם – מיד נפלתי למשכב. חולה בעיר נכריה ובזמן, שחום גדול, יותר כבד משהוא בארץ־ישראל בסוף־אַוּגוסט, שולט בעיר. היינו מדוכאים מאד.

לאשרנו, היכרתי בפירנצי פנים אל פנים את הפרופיסור מ. ד. (אומבֶּרטו) קאסוטו, שהיכרתיו והוקרתיו קודם־לכן מתוך ספריו ומאמריו באיטלקית. והוא התייחס אלינו יחס של ידיד נאמן: קרא לרופא. הוא והרופא דיברו ביניהם איטלקית על מצב־בריאותי מתוך השערה, שאיני מבין את לשונם – ואני הבנתי והבנתי: הרופא מצא את מצבי די קשה, שהרי נחלש הדפק שלי. לא גיליתי דבר זה לגברת קלוזנר כדי שלא לצער אותה, אך הייתי מדוכא. הרופא עשה לי זריקות של קאמפורה, וכשבוע ימים הייתי מוטל על המיטה בלא שיכולתי לראות את פירנצי כהוגן. הספקתי לראות רק עוד בתי־יראה אמנותיים אחדים ולהתהלך על שפתו של נהר־ארנו הנפלא.

מפירינצי נסענו לרומי – ואני חולני וחלש.

“העיר הנצחית”, השלישית לירושלים ואתונה, עוררה בי המון הרגשות ומחשבות מנוגדות. העיר החולשת על גויים, מחרבת־ירושלים, המדכאת והמשעבדת – והיוצרת את הסדרים המדיניים ואת המשפט האזרחי, הלאומי והבינלאומי, מרכזה של הדת האוניבֶרסאלית, הקתולית, ומושבו של ממלא־מקום־פֶּטרוס בעולם, – כמה שונא אני אותה וכמה מעריץ אני אותה!

הדבר הראשון, שהלכנו לראות ברומי, היה, כמובן, “קשת־טיטוס”, Arco di Tito, שאין לי צורך לתאר את המצויר עליה, כי מי מקוראי דברי אלה לא ראה את צורתה באיזה חיבור היסטורי מתאים? – היכרתי מתוך ספרים את ציורה המדויק ביותר; ואף־על־פי־כן קשה לי לתאר את התרגשותי כשעמדתי לפני ה"קשת" והסתכלתי בפרצופים, שיש בהן קווים רוֹמיים יותר מיהודיים, של גיבורי־ישראל השבויים והמוּבלים בקוֹלרים ובציורם של המנורה בעלת שבעת הקנים והשולחן של לחם־הפנים, ששדדו הרומיים מבית־מקדשנו השרוף… הבנתי לרגשותיהם של יהודי־רומי, שאסרו על עצמם לעבור דרך “קשת” עגומה זו, שצריכה היתה לשמש עֵדוּת לחורבן־יהודה ולנצחון־רומי… ונפשי סערה מאד. על עינויי־גוף נוספו חבלי־נשמה.

אחר־כך ביקרנו את הקולוסֵיאוֹן – ושוב עינויים והתרגשות. לנגד עיני־רוחי עמדו גיבורי־יהודה השבויים, שהכריחו אותם להתגושש בזירה עם חיות רעות ורובם היו טרף לאריות. כמו חיוֹת ניצבו לפני תמונות נוראות אלו כמו שתֵּאר אותם גורדון שלנו בפואֶמה “בין שיני אריות” וסֶנקֶביץ' הפולני ברומאן המפורסם שלו Quo vadis?.

התרגשותי גדלה ועמה – גם מכאובי־גופי: היו לי התקפות תכופות וקשות מאד של “אבני־המרה”. ואף־על־פי־כן קשה היה לי להשלים עם הרעיון, שאהיה ברומי ולא אראה את כנסית־פטרוס ואת הוואטיקן. והגברת קלוזנר, עם כל רחמנוּתה עלי בסבלי הקשה, החליטה, שלעולם לא אסלח לעצמי אם אהא ברומי ולא אראה את בניינה הנהדר ביותר ואת אוצרות־הרוח, שנערמו בקרית־האפיפיור במשך דורות.

נסעתי, איפוא, בייסורים קשים אל הוואטיקן והגברת קלוזנר וסטודנט מארץ־ישראל, בנו של המספר ש.בן־ציון, מלוים אותי.

הכנסיה עשתה עלי רושם, שאין בכוחי לתארוֹ בדברים. איזו מזיגה של עזוז ושל הדר, של גדלות ושל יופי, של רוממות ושֶׂגֶב ושל הרמוניה עליונה! – אכן, לאחד את כל אלה בבניין אחד יכלו רק גאוני־הגאונים של תקופת־הזוהר הנפלאה ביותר באיטליה זו, שאיחדה בנצרותה האלילית־למחצה את ההוד העליון של דימויי ישעיה ואיוב ואת היופי ההרמוני השלם ביותר של פ’ידיאס ופראכְּסיטֶלס.

אבל לבי משך אותי אל הספריה של הוואטיקן. ידעתי, שמחמת המכאובים לא יהא ביכלתי לשהות הרבה במקום המרומם והנשגב – והזר. ונפשי חשקה לראות את הספרים וכתבי־היד יקרי־המציאות שבספריה של האב הקדוש.

התחלתי מעיף עין על ספרים נפלאים, שהיו מסודרים על שולחן בכניסה לספריה, וניגשתי אל המקום, שבו אצורים כתבי־היד היקרים. ופתאום ראיתי מרחוק שורה של פסילים. עזבתי את הגברת קלוזנר ואת הסטודנט, שעדיין היו עומדים ומסתכלים בתקרה היחידה־במינה של כנסית־פטרוס, וקרבתי אל הפסילים.

והנה – פסילים של קיסרי־רומי הם אלה, מסודרים לפי התאריך של קיסריותם. עברתי על אחדים מהם – ופתאום לפני טיטוס – “טיטוס הרשע”, מחריב־יהודה ושורף־בית־המקדש!

ולא ידעתי נפשי. איני יודע מה אירע לי. שכחתי את מכאובי, שכחתי את הזמן ואת המקום, שנמצאתי בהם. שכחתי, שמת טיטוס לפני אלף שמונה מאות וחמישים שנה. שכחתי, שאני נמצא בוואטיקן ועוד בני־אדם הרבה מתהלכים מסביב לי, ופניתי אל טיטוס בדברים: סיפרתי לו, שאני יהודי ובאתי מירושלים, ושירושלים אינה חרבה עוד ושהאומה, שדימה הוא, טיטוס, להחריב ביחד עם הארץ ועיר־הקודש, שבה לתחיה בעוד שהעם הרומי אינו אלא מושג היסטורי…

כך עמדתי לפני הפסל, שכאילו נוּפּחה בו רוח־חיים, ושפתי נעות ואני מדבר את דברַי אל טיטוס החי…

הגברת קלוזנר והסטודנט בן־ציון ראו אותי מדבר – ודאי, עם מכר, שפגשתי במקרה – וניגשו אלי – והנה אין איש מסביב לי, ואל פסל אילם אני מדבר.

הם נבהלו מאד. ודאי, חשבו, שחס ושלום נטרפה עלי דעתי מתוך ייסורים. ואולם כשאך ניגשו ועמדו בקרבתי – מיד הפסקתי את דיבורי המשונה. סיפרתי להם מה שאירע לי.

האלוצינאציה, כמובן. ואולם אני לא אשכח מקרה מוזר זה כל ימי־חיי.

חזרתי מאיטליה לארץ־ישראל דרך ברינדיזי – ברונדיזיון (או ברונדוזיום) העתיקה. זכרתי את חשיבותו של נמל עתיק וגדול זה בימי־קדם, שאז שימש קשר בין איטליה, מצרים, יהודה וסוריה. עכשיו זהו נמל ממדריגה שניה, והעיר ברינדיזי עצמה היא עיר קטנה ומשעממת. הדבר המעניין בשבילי ביותר היה – מצבת־פומפיוס, שהועמדה בכיכר הראשית של עיר זו. שוב מחריב־החירות של יהודה החשמונאית לפנַי – ונפשי הוֹמיה…

בברינדיזיון ביליתי את ליל־השבת ואת יום־השבת באי־מנוחה. בלילה – מחמת היתושים, שהיו מרובים כאן יותר משהיו ביפו לפני שלשים שנה, וביום – מפני שלא ידעתי, כיצד יתייחסו שלטונות־החוף אל העובדה, שאין חותם של מעבר־הגבול בדרכון שלי. לתמהוני עבר הדבר בשלום. בכלל צריך אני לומר, שאז לא הרגשתי את העריצות הפאשיסטית באיטליה, אף אם ברכבת מרומי לברינדיזי נכנסו לביקורת בתאים בחורים איטלקיים פאשיסטיים טיפוסיים. הם התנהגו בחומרה ובתקיפות; אבל דומה היה לי, שאין זו אלא חומרה מעושה ותקיפות מלאכותית: הכבשה רוצה להתחפש לנמר…

חזרנו לירושלים – וד"ר מאגנס ורוב הפרופיסורים והמרצים היו מרוצים ממה שהושג בועידה של המכון למדעי־היהדות. ובאמת, תקופה חדשה התחילה מאז באוניברסיטה: השיעורים תפסו מקום יותר בלא הפסד לסמינריונים ופסקו ה"יושבים ולומדים" בלא כיוון ברור בלימודים ובלא הגבלת־זמן לכל לימוד ולימוד. “הישיבה המודרנית” התחילה נהפכת לאוניברסיטה ממש. ודבר זה אי־אפשר היה שלא לשׂמח אותי: הרי נלחמתי על כך עוד קודם שנוסדה האוניברסיטה ובמשך שלש שנות־קיומה הראשונות.

רק דבר אחד גרם לי עגמת־נפש: מצאתי את אמי הזקנה, שאהבתי כל־כך, ירודה בגופה ומדוכאה ברוחה. הבנתי, שמחלה רצינית מקננת בה. ולא עבר זמן מרובה ונתגלתה בה מחלת־הסרטן, שהצעידה אותה אל הקבר בכ"ה בשבט, תרפ"ח (1928). ולמרות מה שהיתה בת 77 התאבלתי עליה ימים רבים. כלום יש לך אֵם זקנה? – האם היא תמיד אם. ובהתנהגותה לפני פטירתה הראתה, שעם כל מה שלא קיבלה חינוך אירופי מסודר היתה אשה בלתי־מצויה: שלשה ימים קודם פטירתה ביקשה ממני למסור כל מה שנשאר אחריה (ולצערי, זה היה מעט מאד) לקרן הקיימת. ועוד בימי־מחלתה הקשים היתה מתווכחת עם כל מי שדיבר רעות על ארץ־ישראל ועל הציוניות והציוניים וציפתה לגאולה ולטוב. רגעים ממש קודם פטירתה היתה דעתה צלולה וביקשה להדליק נר לנשמתה. הרגשתי, שכל מה שהשגתי בחיי ברוח ממנה בא לי; אלא שהרוחניות הטהורה שלה נתמזגה בי באהבת־החיים ובנטיה לשירה ועליזות של אבי ז"ל – ונעשיתי למה שנעשיתי.

 

פרק כ"ט    🔗

המלחמה על הכותל המערבי והפרעות של אב תרפ"ט.

ולאחר חצי־שנה התחיל העניין של הכותל המערבי.

ביום־הכיפורים תרפ"ט אירע מאורע מעציב על־יד הכותל המערבי. העמידו שם מחיצה בין גברים ונשים – ובא פקיד ממשלתי וסתר את המחיצה בחוזק־יד והפחיד את הנשים או אף עלב אותן בהתנהגותו החמורה.

הדבר היה ברור: אפילו הכותל המערבי, שארית־מחמדינו מימי־קדם, אינו שלנו. אנו צריכים לוותר גם עליו לטובת הערביים.

איתמר בן־אבי יצא נגד זה במאמר חריף ב"דואר־היום". אף אני פירסמתי מאמר על זה בשם “אהבה או שנאה – בחרו לכם!”³².

והמקרה הקל בראשיתו הלך וגדל. המופתי הירושלמי מצא כאן מקום לעורר את הקנאוּת הערבית: הדת שימשה בידו אמצעי מצוין למדיניות תוקפנית. התחילו טוענים בעתונים הערביים, שאין ליהודים שום חלק ונחלה בכותל המערבי: זהו “הקדש מערבי” (מאַרוקני), והמקום קדוש לערביים מפני שעל כותל זה עלה מוחמד על סוסו השמימה, או אגדה בדומה לזו. והדברים הגיעו לידי כך, שפעם התנפלו הערביים על יהודים, שהתפללו על־יד הכותל, ושרפו את סידורי־תפילותיהם. הם גם התחילו בונים איזה שער חדש על־יד הכותל, כדי להפריע ליהודים לבוא לשם, וה"כָּרוֹז" (ה"מועד’ין") שלהם היה קורא את המוסלמים לתפילה בשעת תפילתם של היהודים דוקה כדי להפריע את ה"כופרים" בתפילתם.

כלום אפשר היה ליהודים לראות את כל אלה ולשתוק? –

ודאי, אילו הייתי יכול לחשוב כאחד מן “הצדיקים הגמורים” שבסופרינו, שאמר אז: “עשרת אלפים דונאם של קרקע חשובים לנו מן הכותל המערבי”, הייתי חושב גם אני, שלא כדאי להגן על הזכויות, שיש לנו על הכותל, שעל כל פנים בנו אותו אבותינו מסביב למקדש. ואולם חשבתי אז, ועדיין אני חושב כיום, שבתנועת־תחיה, שהיא גם תנועת־שחרור, חשובים “הדברים הבלתי־נשקלים” מן הדברים הממשיים. ולפיכך וויתור על קדשי־האומה, על חזון־רוחה ועל מה שנתרקם ונשתזר עם כל חלומות־העבר שלה, שמהם היא טוֹוה ואורגת את חזון־העתיד שלה, – וויתור על “בלתי־נשקל” ככותל המערבי הוא וויתור על אחד מן האמצעים האדירים ביותר של התחיה המדינית ותחית־הרוח כאחת.

ולפיכך קראתי לאסיפה של חברי כל המפלגות כדי לטכס עצה מה אפשר לעשות לשם הגנה על “שארית מחמדינו מימי־קדם”. מובן, שמפא"י וכל אנשי “מפעל ובניין” התנגדו לכל פעולה. אך הרוב החליט להתכנס על־יד הכותל ולנאום שם בדבר זכויותינו ההיסטוריות על הכותל והרחבה שלפניו.

ההפגנה היתה מרובת־משתתפים והנאום, שנאמתי על־יד הכותל ממש, הצית לבבות באש־קודש לזכר מלחמת־החירות האחרונה של יהודה הקדומה.

מובן, שהמופתי לא נח ולא שקט. הוא נאם וכתב, שהיהודים באו להרוס את מסגד־עומאר ולשים קץ לדת־מוחמד. לא פחות ולא יותר!

מושל־ירושלים היה אז לוֹק. אנגלי משכיל ונבון. אמרו עליו, שמוצאו מיהודים ושמו או שם־אבותיו לפנים בישראל לוקאטש, אבל אני חושב, שאין זו אלא אגדה. כרוב הפקידים האנגליים לא היה אוהב־ישראל, אך גם לא אנטישמי שיטתי: נטה לערביים מפני שהם פחות משכילים ופחות “מורכבים” ויותר “אֶכּזוֹטיים”. היהודים הם “נייטיבס” (ילידים) ולא “נייטיבס”, אירופיים, אבל לא אירופיים גמורים (ילידי רוסיה ופולניה ורומיניה), וקשה לשלוט בהם. בלעדיהם ובלא הכרזת־באלפור הכל פשוט: יש כך וכך מושבות של ילידים לאנגליה, ותהא המושבה “פלשתינה” כאחת מהן: כטאנגאנייקה, למשל. היהודים המשונים הללו ו"הבית הלאומי" שלהם מסבכים את הדברים ומקשים על השלטון. זו היתה הסיבה להתנגדותם של רוב הפקידים האנגליים ליהודים (יוצאים מן הכלל היו מיינֶרצהאגן, ווינדהם דידְס, קליטון, ועוד מועטים מאד), לכל הפוליטיקה של הבית הלאומי. ולוֹק היה אחד מן המרובים. לא טוב מהם ולא רע מהם.

הוא שלח את סגן־המושל היהודי של ירושלים, מר ג’יקובס, בטאקסי לקרוא לי. נסעתי. הוא המתין לי בבית־הממשלה. דיבר על לבי, שארגיע את היהודים. הערביים הם a fanatical people (עם קנאי), ואם יספרו להם, שנוגעים בדתם, תהיינה troubles (מהומות).

דברים אלה כשהם לעצמם, אפילו אם לא היתה בהם כוונה רעה, היו מסוכנים: אם ייוודע למסיתים (ובארץ־ישראל אין סודות), שמפחדים מפניהם, הרי יעשו בדיוק מה שגורם לפחד זה…

אמרתי למר לוק:

– בכל לבי אני מוכן להרגיע את היהודים. אבל יתן לי משהו, שבו אוכל להרגיעם. יוציא פקודה, שלא יפריעו את היהודים בעבודת־אלהיהם על־יד הכותל, או שלא יכריז הכרוז המוסלמי את קריאתו לתפילה מעל חומת־הכותל בשעת תפילת־היהודים דוקה, או שלא ישתמשו בשער החדש על־יד הכותל, שער, שלא היה קיים מעולם ונעשה עכשיו דוקה לצורך פרובוקאטיווי. אם יוציא פקודה מעין זו אעשה כל מה שבכוחי כדי להרגיע את הנוער היהודי. צריך שמשהו יהא בידי לשם הרגעה.

הוא לא הבטיח כלום, ורק חזר על כך כמה פעמים, שהערביים הם “אומה קנאית”.

חזרתי בלא כלום.

ובינתיים התחילו הערביים להתגודד. שלחו שליחים לשודדי־חברון ולפראי־עבר־הירדן. הממשלה אי־אפשר שלא ידעה מזה. אבל, כנראה, לא היו לה כוחות מספיקים לעצור בעד ההתפרצות.

מכיון שבפארלמנט הבריטי טענו, שאין שום צורך לאנגליה להוציא כספים על הביטחון של ארץ־מאנדאט, ואילמלא ההבטחה ליהודים אף לא היה צורך להחזיק חיילים בריטיים בתוכה, כי שקט ושלוה היו שולטים בה אילו היו בה רק ערביים בלבד (מה שהוא, כמובן, שקר גמור: עיין מצרים, עיראק וסוריה), – על־כן השתדל סיר הרברט סמואל למעט בחיילים בריטיים – ועל־ידי כך גם למעט בהוצאות, וממילא תתמעטנה גם הקובלנות על המאנדאט. וכך עשו גם הנציבים הבאים אחריו. וסופו של דבר – שבימי־הפרעות של שנת תרפ"ט היו בארץ־ישראל פחות ממאתיים חיילים אנגליים… וכיצד אפשר היה להגן על היהודים ב"כמות מבוטלת" כזו של חיילים?

צריך היה, איפוא, לארגן את ההגנה היהודית: לפקודתה עמדו מאות ואפילו אלפים של בחורים חסונים ומלאי־כוח, שידעו, שהם נלחמים על קיום־עמם בארצו, על חירותו וכבודו. אבל לעשות כך פחדו הפקידים הבריטיים מחוסרי־המעוף: למה יאמרו הערביים, שהבריטים מחזקים את היהודים נגדם? – שכאן – הגנה בלבד, ושם התקפה ותאות רצח ושוד, – דבר זה לא היה קיים בשביל פקיד אנגלי כשהדבר נוגע ליהודים. אָח, פקידים אנגליים לא ילכו עם החלשים נגד התקיפים אלא אם יש עניין שלהם בדבר…

הערביים ידעו זאת – הם יודעים את הכל, שהרי הרוב המכריע של הפקידים הממשלתיים הנמוכים בארץ ערביים הם, והם מתחנפים לפקידים הבריטיים ומתקרבים אליהם – ויודעים את כל הלך־רוחם ואת כל סודותיהם.

וכך פרצו הפרעות של שנת תרפ"ט, שנמשכו מי"ז עד כ"ב באב (סוף אַוּגוסט, 1929).

יום־השישי היה יום י"ז באב, ובבוקר עדיין היה שקט בעיר ובתלפיות. בא לבקרנו הסופר הבלתי־נשכח מקסימון מאמריקה. באחד ממאמריו ב"הדואר" הניו־יורקי הזכיר את העלילה של אפלבוים, שהוספתי את שמי במאמרו של ברייגר כדי להימנות בין הגדולים³³. את הכחשתו של ד"ר גליקסון ודאי לא ראה, שהרי נדפסה בעתון רוסי־עברי, שלא יצא מתחומה של אודיסה. סיפרתי לו את כל העניין בפרטות – ונזדעזע. ובינתיים התחיל אי־שקט בעיר – ופסקו האוטובוסים העירוניים לבוא לתלפיות. בקושי עלה בידי מקסימון למצוא איזה טאקסי ערבי – ולהימלט.

יצאנו, גברת קלוזנר ואני, בשעה 2.30 אחר הצהרים אל המרפסת, עמדנו על שולחן וראינו המון ערביים, בידואים ופלחים כאחד, מתגודדים בבקעה שבקירבתו של הכפר הערבי הסמוך, צור־בהיר, ופני חמסנים וגזלנים פניהם. ראינו, שפרעות מתרגשות ובאות.

כשהיום נטה לערוב באו חברי ההגנה היהודית. שוטרים בריטיים או יהודיים לא באו לתלפיות – השכונה, שביחד עם רמת־רחל ומקור־חיים היא המקום המרוחק ביותר מן העיר, ועל־כן סכנתה מרובה ביותר. וחברי־ההגנה אף הם היו מועטים: רק 11 איש ולהם רק שני רובים ותשעה אקדוחים. ואף־על־פי־כן עמדו בגבורה על המשמר כל ליל־שבת וכל יום־שבת והֵגֵנו על תלפיות נגד 600 ערביים מזויינים!

עד היום איני מבין, מאין בא אומץ־לבנו זה, של ציפורה ושלי. לא פחדנו כלל. ולא עוד, אלא שלא הרגשנו, שאֵלו הן פרעות: שתי אומות נלחמות על ארץ אחת, שהאחת מהן – האומה הישראלית – אין לה כּל זולת ארץ־אבות קטנה זו, והשניה – האומה הישמעאלית – יש לה עוד, לכל הפחות, חמש ארצות גדולות. כאן גם הצדק וגם המצוקה על צד היהודים, ואין ברירה – ובכן מה יש לפחוד?

ובעשר בלילה, כשהערביים ירו על תלפיות בלא הפסק והכדורים שלהם נפלו כברד כבד על גג־ביתנו בתלפיות, שעומד במקום הרם ביותר בשכונה והקרוב ביותר לכפר צור־בהיר ולמחנות־הפורעים, התפשטנו והלכנו לישון במיטותינו. כאילו לא קרה כלום, אף אם שמענו את דירדור הכדורים על גג־ביתנו…

רק באחת בלילה באו הצלם האמן מר יעקב בן־דוב, מר מ. אייזנשטאט (מי שהיה המנהל של אפ"ק ועכשיו הבאנק הלאומי של מדינת־ישראל), בנו של יהושע ברזילי, ביחד עם אחדים מחברי־ההגנה, ודרשו מאתנו בכל תוקף לעזוב את ביתנו ולעבור לביתו בעל שתי הקומות של מר שאול גורדון, שהוא ממולנו ושהיה מקום “המפקדה הכללית” של ההגנה. לא נטלנו עמנו כלום, וכמו שהתלבשנו מלבושי־בית עברנו ביחד עם העוזרת שלנו – נערה ספרדיה נחמדת – ועם חברתה לבית־גורדון.

והגברת קלוזנר היתה חולה אז בקוליטיס קשה. ובית־גורדון היה אף הוא, כביתנו, מופנה כלפּי הפורעים, ונצטופפו בו חברי־ההגנה ועוד אנשים ונשים, שמצאו בו מחסה או שבאו להשתתף בהגנה. וכך לא היה לנו אפילו מקום להניח את ראשינו. ולפיכך העבירו אותנו עוד באותו לילה לבית הסמוך, לביתו של מר סלונים, שאז ישבו בו כקייטנים מר ש. טולקובסקי ומשפחתו. שם ישנה הגברת קלוזנר שעה או שעתיים; ואני לא עצמתי עין. העוזרת שלנו וחברתה נשארו בבית־גורדון.

בבוקר שמענו צעקות נוראות כאילו מביתנו. והגברת קלוזנר אמרה מיד:

– אירע משהו לעוזרת שלנו.

הרגענו אותה ואמרנו, שלא יתכן הדבר, שהרי העוזרת וחברתה לנו בבית־גורדון.

ואולם אחר־כך נתברר הדבר, שצדקה ציפורה שלי, כמו תמיד, ושתי הצעירות היו תחת מטר־יריות.

ומעשה שהיה כך היה:

כשקמו שתי הצעירות בבוקר השכם משנתן, ראו, שמר ש"י עגנון, שישב אז בבית שׂכוּר בתלפיות (עדיין לא היה לו אז בית משלו והבית השׂכוּר היה הבית הסמוך לביתנו), נכנס לדירתו. כפי שנתברר אחר־כך, נכנס להציל כתבי־יד שונים, שהיו שמורים בדירתו זו. אך הבחורות לא ידעו זאת והחליטו, שזהו סימן, שהכל בסדר. ומה ידעו צעירות ילידות־הארץ, ובפרט ספרדיות, ממהותן וסכנתן של פרעות? – ולפיכך נכנסו אל תוך ביתנו, והעוזרת שלנו התחילה לנקות את הבית, כמנהגה תמיד. הערביים, שעמדו על הגבעה סמוך לביתנו, ראו את הצעירות היהודיות – ומיד ירו לתוך הבית פנימה. הכדורים עברו את דלת־הזכוכית ושיברו אותה, עפו לתוך הבית פנימה, פגעו בשתי הצעירות, לאחת בגרונה ולשניה במרפקה – ונתקעו לתוך הכותל של חדר־העבודה שלי. ועד היום נשארו בכותל זה החורים, שנעשו על־ידי הכדורים. לא נתתי למלא את מקום־החורים: יישאר בביתי זכר־עולם לְמַה שעבר עלינו בימים ידועים מידי “פאטריוטים ערביים”.

הבחורות הפצועות הרימו קול־צעקה. שמעו המגינים, שנמצאו בבית־גורדון, וחשו לעזרתן. אך להוציא אותן מן הדלת הקדמית היתה סכנה: ממולה עמדו הערביים על הגבעה וירו בלא הפסק. על־כן הוציא אותן בחור תימני, שאלתיאל שמו, מחדר־העבודה על כתפיו ונשא אותן דרך המרפסת הסגורה, קפץ עם המשא הכבד של שתי פצועות דרך הקיר, שהוא די גבוה, אל המרפסת והעביר אותן אל בית־גורדון, שמשם טילפנו אל מגן־דוד אדום והביאו אותן לריפוי לבית־החולים “הדסה”. זה היה מעשה־גבורה גם מצד ההעזה וגם מצד המאמץ הגופני. ועל טוב ייזכר מר שאלתיאל זה, שסיכן את נפשו והציל את הבחורות. האחת, זו שנפצעה בגרונה, היא דוקה נרפאה כולה; לא כן העוזרת שלנו, הספרדיה הנחמדת, שנפצעה במרפקה: היא קיבלה על־ידי כך שיתוק בידה הימנית (או השמאלית – איני זוכר עוד) וזעזוע רוחני, וימים רבים היתה חולה ובלתי־מוכשרת לעבודה.

ואף מן המגינים נפצעו אחדים קשה ושכבו בבית־החולים – וקָבלו הרבה על שלא ראו מן הציבור הירושלמי הכרה מתאמת במסירות־נפשם.

ואף קרבן ממש הקריבה תלפיות אז: הצעיר היפה והחסון משה בראנדס, אחיה של אשת המהנדס מר פֶפֶרמאן, שהשתתף בהגנה על תלפיות, נהרג בכדור ערבי. אחותו, הגברת פפרמאן, חלתה ימים רבים מחמת אסון נורא זה מחלת־עצבים והיתה טוענת תמיד:

– ברחנו מביסאראביה מפרעות וחשבנו: בארץ־ישראל פוגרום הוא דבר בלתי־אפשרי. והנה הדביקו אותנו הפרעות כאן דוקה… בירושלים דוקה נהרג אחי האומלל…

ושכונת־תלפיות מזכרת את “הקדוש משה בראנדס” בכל חג, שיש בו הזכרת־נשמות.

הדבר היה בשבת בבוקר. וביחד עם הריגת־בראנדס ופציעת־הבחורות שרפו הפורעים את הבית הקיצוני של תלפיות, בית האדריכל פ. קוֹרנבֶּרג: למגינים, שעמדו בקצה האחד של הרחוב, לא היו די אנשים ואמצעים להגן על הבית שבקצה השני של הרחוב הבלתי־ארוך. אבל המגינים המועטים עם שני הרובים ותשעת האקדוחים שלהם הוסיפו לירות ועיכבו את מאות הפורעים מלהתקרב לשאר הבתים של תלפיות. גבורה יתרה לא הראו כאן הערביים.

ואולם הכדורים שבידי המגינים פחתו והלכו – והסכנה גברה, שתלפיות תישאר בלתי־מוגנת. בסכנת־נפשות הלך אחד ממגיני־תלפיות לירושלים, אל מרכז־ההגנה, וביקש כדורים ותוספת־מגינים. הדבר היה בצהרי־יום־השבת. ואמנם, הביאו כדורים מתל־אביב וגם מגינים באו. ואולם המשטרה הבריטית, שלא היה לה די צבא להגן על היהודים, מצאה לנחוץ להפריע להגנה היהודית: פרקה את הנשק מעל קצינים יהודיים מבריטניה ואסרה להעביר כדורים, ולסוף גם הקיפה את המגינים והחזירה אותם מדרכם לתלפיות. ותושבי־תלפיות נמצאו בסכנת־מוות.

מר מרדכי כספי, שהיה ה"מוכתר" של תלפיות, טילפן לממשלה – ופתאום באה מכונת־יריה לתלפיות ועמדה על־יד ביתנו. הערביים נבהלו והתחילו נמלטים. ואולם כשראו, שמכונת־היריה יורה רק מרחוק ואינה רודפת אחריהם, חזרו ובאו והתחילו יורים על השכונה ועל מכונת־היריה ועל התותחן המנהל אותה: באו לידי מסקנה טבעית בשבילם, שהממשלה או מפחדת מהם או – היא על צדם.

ופתאום בא קצין־משטרה אנגלי ודרש בכל תוקף להוציא מתלפיות את הנשים ואת הילדים, ואילו הגברים יתכנסו לבית אחד והאנגלים יגנו עליהם.

ובאמת לא היה מי שיגן: החיילים היו מועטים, כאמור, המשטרה היתה ערבית ברובה ואי־אפשר היה לסמוך עליה, ואת ההגנה היהודית רדפו. ייזכרו לטוב הסטודנטים האנגליים מאוקספורד והמנהל שלהם, הכומר גרֶהֶם־בּרַאוּן, שאחר־כך היה הבישוף של ירושלים. הם באו כתיירים לירושלים ובמקרה היו עדי־ראיה לפרעות. והם הֵגֵנו על גבעת־שאול והצילו את השכונה היהודית הרחוקה. לתלפיות לא הגיעו.

ובכן דרשה המשטרה, שהנשים והילדים יעזבו את תלפיות ויישארו רק הגברים מכונסים בבית אחד של ראש־השכונה, מר מרדכי כספי, אדם יקר וציוני מסור, שיש לו בכלל זכויות מרובות בכל הנוגע לשכונת־תלפיות.

הגברת קלוזנר היתה חולה, כאמור. הרופא של תלפיות, ד"ר אפרים הלוי, הנזכר למעלה, דרש בכל תוקף, שאף היא תעזוב את תלפיות. אבל היא הודיעה בתוקף, שלא תעזוב את בעלה לבדו בשום אופן. והוחלט, איפוא, שגם אני אעזוב את תלפיות ביחד עמה.

נכנסנו לרגע לביתנו בלוית שני שומרים מן ההגנה. לא היתה לנו אפשרות אפילו להחליף את בגדינו ולקחת עמנו משהו מן הבית – אפילו לא את כתבי־היד שלי: השומרים האיצו בנו ללכת.

מה שהספקתי לעשות היה – לפתוח את כל המגֵרוֹת, שבהן נשתמרו כתבי־היד שלי, בכוונה זו: הפורעים, ודאי, יחפשו כסף ותכשיטים (ב"לאומיותם" קשה היה להאמין לאדם, שהסתכל בצורתם הפראית וראה, כיצד ירו בבחורות צעירות בלתי־מזוינות), ואם המגרוֹת תהיינה פתוחות, הרי יראו, שאין כאן אלא ניירות כתובים – ומה יעשו בהם? – והימים היו ימי סוף־החודש, וכסף לא היה לנו בבית, ובכן יחפשו הפורעים כסף ולא ימצאו וילכו להם. ואפשר, אף לא יחדרו אל תוך ביתנו: הרי על־יד הבית עמדה מכונת־יריה ולא נתנה לפורעים לגשת אליו. והיו אז בתלפיות גם חיילים ושוטרים בריטיים, שנשלחו להגן על השכונה.

ישבנו במכוניות לא־גדולות, חבורה של נשים וילדים והגברת קלוזנר ואני בתוכם. ולעולם לא אשכח נסיעה זו מתלפיות לירושלים: על הדוכן ישבו מימינו ומשמאלו של הנהג שני חברי־ההגנה מזוינים ברובים, ואף לנהג היה אקדוח. וכך נסענו העירה דרך השכונה היוונית והשכונה הגרמנית – ובכל הדרך עמדו משני הצדדים ערביים וגרמנים, וכמדומה לי, גם יוונים, הסתכלו בשומרים המזוינים – ושחקו על משבתנו… אמרתי לעצמי: “וַישַׂמַח עליך אויב, הרים קרן צריך” – זוהי הקשה שבקינות מפני שהיא הגדולה שבצרות…

בעיר עברנו לבית־אוסישקין – לביתו של הידיד הגדול היחידי, שהיה לנו בירושלים. אוסישקין עצמו היה אז בלונדון, ב"ועידה על־יד השולחן העגול", שסידר לורד פאספילד המפורסם. הגברת אוסישקין קיבלה אותנו בחביבות וטיפלה בנו כאחות. לא היתה לי כתונת להחליף – וניסתה לקנותה בעיר, ולא השיגה לקנות מפני שכל החנויות היהודיות היו סגורות ומסוגרות מחמת הפרעות. והגברת קלוזנר שכבה חולה ולא יכלה לעשות כלום.

בינתיים הגיעו לאזנינו הידיעות העגומות הראשונות על מה שנעשה בתלפיות: שעה לאחר שנסענו עזבו החיילים והשוטרים הבריטיים את תלפיות – והפורעים ניגשו לפרוץ את הבתים ולשדוד כל מה שמצאו – מתוך פאטריוטיות, כמובן. שבעה־עשר בתים נשדדו בתלפיות, ואחד מן הראשונים היה הבית שלנו, שהפורעים רוקנו כל מה שבתוכו. רציתי לדעת מה גורלם של כתבי־היד שלי, אך הממשלה אסרה לבוא לתלפיות מחמת הסכנה, שלא עברה עוד. רק לאחר כמה שבוּעות הותר לי לבקר בביתנו, ועל מה שמצאתי שם אספר להלן.

ביום ב', כ' באב, החלטתי ללכת ולראות, מה שלומו של בצלאל אחי (אליצדק), שישב אז בירושלים בשכונת־הבוכארים. אוסישקין ישב אז בדירה שכוּרה, בבית ערבי (בית־סלמה), ברחוב בצלאל, סמוך לבית־המדרש למורים של “מזרחי”, שאחר־כך היה שם “פנסיון גולדשמיט”. יצאתי, איפוא, מרחוב בצלאל ועברתי את רוב הרחובות של ירושלים החדשה. וכבר ניסיתי לתאר³⁴ את הרושם הבלתי־נשכח, שעשתה עלי ירושלים באותם הימים:

החלק היהודי של ירושלים היה אז בידי ההגנה היהודית מפני שלא הספיקו לממשלה חיילים ושוטרים בריטיים כדי להגן על חלק זה של העיר; ולשוטרים הערביים לא האמינו אז, שיגנו על יהודים, ובצדק. וכך לא היה בכל הרחובות של העיר החדשה אף זכר לחייל בריטי או לשוטר בריטי או ערבי. ובכלל, לא נועז לעבור שם שום ערבי. כל העיר החדשה על כל שכונותיה היתה בידי היהודים. חברי־ההגנה לא נתנו לעבור בה לשום פורע ערבי ולשום פרובוקאטור יהודי מן הקומוניסטים, שבימים ההם היו על צד הפורעים. ההגנה השגיחה על הסדר והיא היא שסידרה את התנועה. וכך נמשך הדבר במשך שבוע שלם. ירושלים החדשה היתה במשך שבעת ימים עיר יהודית כמו בימי דוד ושלמה והחשמונאים. כי רוח גבורה לבשה אז את הנוער העברי, שהיה אז כמעט כולו ציוני, והיה אמיץ ותקיף בהחלטתו שלא להיכנע בפני המתנקשים בתקותו האחרונה. רק לאחר כ"ד באב נשתנה המצב לרע: המשטרה האנגלית השתלטה על העיר החדשה לאחר שהפרעות פסקו מעט־מעט.

למה עזבו החיילים והשוטרים האנגליים עם מכונת־היריה שבידם את תלפיות? כלום לא ידעו, שהפורעים יעשו שמוֹת בשכונה היהודית הרחוקה ממרכז־העיר?

שמעתי תשובות שונות על שאלה זו. התשובה המתקבלת על הדעת, ששמעתי מפי בני־אדם קרובים למשטרה, היתה: לשכונת “מקור־חיים”, שהיא סמוכה לתלפיות, היתה נשקפת אותה הסכנה, שנשקפה לתלפיות; ובשכונה זו היו כמעט רק יהודים, שהם נתינים פולניים, בעוד שתושבי־תלפיות הם נתינים ארצישראליים. והקונסול הפולני דרש בכל תוקף, שהממשלה תגן על הנתינים הפולניים. ועל־כן הוכרחו החיילים והשוטרים המועטים עם מכונת־היריה שלהם לעזוב את תלפיות ולֵילך למקור־חיים. שהרי חיילים ושוטרים אחרים כמעט לא היו בנמצא.

אבל לי נדמה, שיש טעם אחר בדבר: החיילים והשוטרים הבריטיים היו מועטים, כאמור, ולא הספיקו לעמוד בפני מאות פורעים. והאנגלים הכירו יפה את ה"פאטריוטים" הערביים מבין הפורעים (הסיתו אותם פאטריוטים ערביים ממין אחר, לאומיים על־פי דרכם), שאין נפשם אלא אל השוד והביזה. ולפיכך חשבה המשטרה: את הילדים ואת הנשים הוצאנו; הגברים נתכנסו בבית אחד ומשם יגנו על עצמם. אלא שרוב הבתים יהיו עזובים ויבוזו אותם? – יבוזו הפורעים ובזה ימצאו את סיפוקם ויֵרָגֵעו. כמו שאומר הגרמני: kuehlen das Muetchen, ואחר־כך אף אפשר יהא לפייס את היהודים בכסף, כמו שעשתה הממשלה באמת. אלא מה? – הצער והחרפה על שיכולים לעשות ברכושם של היהודים מה שפורעים רוצים? – האנגלים רֶאליסטים הם ואינם מתחשבים ב"סנטימנטים". כדאי הדבר – ובלבד שהפורעים יקבלו “סיפוק ממשי” – ויפסיקו את הפרעות…

כך נראה לי המעשה בעזיבת־תלפיות לפורעים. ואפשר, טועה אני ולא זו הסיבה. עוד לא נתגלו הארכיונים של הממשלה הארצישראלית מאותו זמן. והרי רק מתוכם נדע דבר ברור.

לאחר כמה ימים עברנו מבית־אוסישקין, כדי שלא להיות למשא על הגברת אוסישקין ועל שאר המשפחה, לבית־מלון. הגברת קלוזנר עדיין היתה חולה והרופא דרש, שתשכב במנוחה. ולתלפיות עדיין לא הניחה הממשלה לחזור. ד"ר מאגנס לא ביקר אותנו במצבנו זה, אפשר, מפני שכעס על השתתפותי בעניין־ה"כותל". ובימים ההם דוקה האמין, שהקומוניסמוס עתיד להציל את העולם. כיצד אפשר להיות בעד הדת ובעד הקומוניסמוס, שהיה רודף אז את הדת, כאחד, – קשה היה לי להבין. לסוף נתברר לי, שד"ר מאגנס אינו מאמין ברדיפות הללו כלל וכלל, שהרי היה בידו “לוח” עברי מודפס בבוברויסק בימי־הבולשוויקים… ובכן דאג אז לקומוניסטים מישראל, שנאסרו אז ושהתייחסו אז בחיוב גמור למעשי־הפורעים. על זה דווה לבי מאד, שהרי ידעתי, שד"ר מאגנס הוא אדם כשר אלא שתעה בדרכו.

רק אדם אחד דאג לנו מרחוק: הרֶבֶרַנד הנוצרי הוֹלְמְס מניו־יורק היה יחידי, שכתב לנו מכתב השתתפות־בצער, ואפילו הציע לפנינו הלוואה. הסתלקתי מהלוואה, אבל הודיתי לו על טוב־לבו³⁵. שום יהודי לא התייחס אלינו כך.

ביקר אותנו מר נורמן בנטוויטש, שעדיין היה אז מזכיר־המשפטים בארץ. אף הוא אדם ישר כד"ר מאגנס, ציוני פשרן וּוַתרן כמותו ונוטה לערביים כמותו. שוחחנו על הנעשה ואמר לי:

– חכמי־היוונים אמרו: אם רוצה אתה, שקול־כאבך יישָמע ויאָמן, תשמיע את קולך באקוֹרד פחות ממה שכואב לך. שהרי אם תרים את קולך באקוֹרד יותר גבוה – קולך לא יישמע עוד ובכאבך לא יאמינו. וכך צריכים היהודים להתייחס אל הפרעות בארץ.

תורה שלמה של פוליטיקה אנגלית השמיעני אדם מעניין זה, שהיה היועץ והמומחה בענייני היהודים והיהדות של הרבּרט סמואל. ואפשר, כל הפוליטיקה של סמואל היתה אחרת אילמלא היה סומך על “מומחיוּתו” של בנטוויטש בענייני־היהדות.

כי נורמן בנטוויטש הוא, לדעתי, מאלה היהודים ה"רוחנים", שמחבבים את היהדות בכל לבם מפני שהם חושבים אותה כולה רוחנית; ואינם רואים, שעל־ידי השקפתם זו הם מתקרבים לנצרות, עד שאין עוד בין היהדות ובינה אלא פסיעה אחת…

רגליהם של רוב הפרופיסורים חברַי לא דרכו על סף־ביתנו. כמוחרם ומנודה הייתי בעיניהם. חטא חטאתי, שהגינותי על “הכותל המערבי” על־ידי מאמר חריף, על־ידי נאום חריף באסיפה ועל־ידי אירגון־ההפגנה על־יד הכותל. בזה, ודאי, גרמתי לפרעות. שהפרעות הוכנו מראש במשך חדשים הרבה, כמו שהוברר אז לכֹּל, לא רצו לדעת. ואני איני חושב גם היום, שצריך היה לעזוב את הכותל המערבי במצב, שהיה בשנת תרפ"ט, כאילו הוא כולו של הערביים. עם, שאינו מוכן להקריב קרבנות על מזבחם של מבחר קדשיו, מה ערך יש לחיי־העבדות שלו כולם? –

כך דעתי וממנה לא אזוז.

לאחר כמה שבועות הותר לי לבוא ולראות את ביתי אחר הפרעות.

באתי לתלפיות והגעתי עד הבית – והנה לפני אדם זר ומעיניו זולגות דמעות. הוא פנה אלי בצרפתית ואמר:

אני בא־כוח של העתון המצויר Illustration ובאתי לצלם את ההרס, שעשו הפורעים בתלפיות. צרפתי אני ונלחמתי על־יד וֶרְדֶן, ויאמין לי אדוני: הרס כזה לא ראיתי אפילו שם.

רציתי להיכנס לתוך הבית – ונרתעתי לאחורי: המון דבורים וצרעות מילאו את הבית וזימזמו באופן מאיים ממש. כי בבית היו צינצנות אחדות של ריבה (מרקחת). הפורעים שברו את הצינצנות – והריבה נשתפכה על הכתלים ועל הרצפה. לריחה המתוק באו דבורים וצרעות ומילאו את חדר־האוכל כולו. התריסים והחלונות היו שבורים וחורים גדולים מן הכדורים נראו גם בכתלי־הבית מבחוץ. השקפתי מבעד החלונות – והנה הרהיטים שבורים כמעט כולם, המזנון נתרוקן מכל מה שהיה בו, המסדור של זכוכית שבור כולו, המגרות של הארונות נשתברו והחפצים, שהיו בתוכן, נשדדו כולם. בסכנה להעקץ על־ידי הדבורים והצרעות נכנסתי לתוך חדר־העבודה שלי – וחשכו עיני: עד הברכיים התהלכתי בעתונים וכתבי־יד קרועים, ובתוך הכונניות של ספרי היו “חללים” גדולים, שהראו על גזילה וגניבה של ספרים למאות. כנראה, חיפשו הפורעים כסף – ולא מצאו מפני שלא היה לנו אז שום כסף במזומנים. והם חשבו, שהצפַּנו את הכסף בין העתונים והספרים וכתבי־היד. ומפני־כן קרעו עתונים וכתבי־יד וזרקו על הרצפה ואף שיברו את החלון המזרחי של חדר־עבודתי ודרך החלון זרקו כתבי־יד אל הגן. וכשלא מצאו כסף גם במגרות של כתבי־היד הוציאו מתוך הכונניות והמִדַפּים ספרים שונים: שמא מאחוריהם נצפן כספנו. ואת הספרים שהוציאו לקחו עמהם למכירה או השליכו בדרך־מנוסתם. כמה מהם מצאתי אחר־כך בדרך לכפר צור־בהיר, ורובם אבדו עד היום, ביניהם ספרים יקרים כמו ספרו של de Vogüé, ספרו של רנאן על “השליחות בפיניקיה”, ספרים יקרי־מציאות של יצחק סאטאנוב ושל שמואל רומאנילי, מִלוֹנים אנגליים וצרפתיים יקרים, ועוד.

אך ביחוד כאב לבי על שני דברים: ראשית, היתה לי מעטפה עם ציטאטים ורשימות בשביל “מישו עד פאולוס”, שאספתי במשך עשרות בשנים – ואבדה המעטפה; וכן היה בידי מאמר מפורט על המשורר המופלא יעקב כהן – ונשארו ממנו רק שני עמודים, שעל־פיהם חיברתי אחר־כך את המאמר הקטן על שירתו³⁶. ולסוף, היה בידי כתב־היד של התרגום הצרפתי ל"ישו הנָצרי" שלי, שתיקנתי אותו על־פי המקור העברי – והנה מצאתי את כתב־היד בגן והוא חסר 112 עמודים. ביקשתי מהוצאת Payot, שישלחו לי לתיקון אֶכּסמפּלאר חדש – ולא הסכימה ההוצאה להמתין עד שאתקן שנית את התרגום מפני שבינתיים יצא גם תרגום גרמני של ספר זה, שיכול היה להזיק למכירתו של התרגום הצרפתי, – והדפיסה את התרגום כמו שהוא – ובו כמה וכמה טעויות גסות, למשל Sifra Kiduchin במקום Kedochim, וכיוצא בזה לא מעט. ועל זה אני מצטער עד היום.

ושנית, כשיצאתי מאודיסה לארץ־ישראל בתר"פ הגישו לי שלשים חברות אודיסאיות, ציוניות, לאומיות, ספרותיות ומדעיות, ספר־תורה קטן בארון־קודש מיוחד לו, ועליו חרות באותיות של כסף: “ליודע תורה ומפיץ תורה” וכו'. ספר־תורה זה היה יקר לי ביותר. כשהוגש לי נאם מר משה קליינמאן ואמר, שיהודי־רוסיה וגם יהודי שאר הארצות היו קודם־לכן מגישים ספרי־תורה למלכים ושרים; הפעם אנו מגישים ספר־תורה לחוקר וסופר – “מאן מלכי רבנן”, ו"שר־התורה" היה תואר עברי חשוב מאז. ספר־תורה זה עלה במאה אלף רובל באותם הימים, שהרובל ירד אמנם הרבה, אבל עדיין היו 100,000 רובל סכום הגון. וספר־תורה זה שדדו הפורעים ולא נמצא עד היום. חקרתי ודרשתי אחריו והוגד לי, שנמכר באלכסנדריה של מצרים, אבל לא יכולתי לדעת בדיוק למי. ואני מצטער על אבידה זו צער גדול ביותר.

לאחר שבעה שבועות של התרחקות מן הבית הורשה לנו לשוב לתלפיות ולביתנו. ולמרות מה שהרבה מבעלי־הבתים השדודים בסמוך לנו לא חזרו, מיהרנו אנו לחזור.

היה שממון ועזובה מסביב. על כל צעד שברי־כלים, חפצים, שאיבדו הפורעים בבריחתם, תמונות יקרות וצילומים נאים, ספרים ועתונים קרועים ומלוכלכים… וכמעט לא היו מבקרים אותנו בני־אדם מן החוץ. ושום בחורה לא רצתה להיות עוזרת בבית חצי־הרוס ובמקום מסוכן ממש. ואני הייתי צריך לקרוא את שיעורַי באוניברסיטה והייתי מוכרח להשתתף בישיבות של חבר־הפרופיסורים. הייתי מוכרח, איפוא, לעזוב את ציפורה שלי בתוך עזובה זו ושעמום מדכא זה. והיא, היקרה, לא פחדה ולא התאוננה אף פעם ועבדה עבודה קשה יחידה בבית. זכרה לה, אלהים, לטובה!

בשבת השניה או השלישית לאחר שחזרנו לביתנו בא מר אֶדווין סמואל, בנו של סר הרבּרט, לבקרנו. ואמר, שבא לברך אותנו ולהודות לנו על אומץ־לבנו, שלא פחדנו לחזור לבית הרוס ולמקום פרוע, ובזה היינו למופת לאחרים. ועל זה השיבותי:

– אין על מה להודות. אילו אירעו פרעות כאלו בפולניה או ברוסיה, לא היינו חוזרים לביתנו ההרוס ולשכונתנו, שנעשו בה פרעות. אך ארץ־ישראל היא התחנה האחרונה של עמנו, היא מולדת יחידה ויקרה – וממולדת אין בורחים.

 

פרק ל    🔗

תפיסת־עולמי.

במשך ששת־שבעת השבועות, שהייתי מרוחק מביתי ההרוס, בלא ספרים ובלא כתבי־יד, וציפורה חולה, וכמעט אין יוצא ואין בא בבית־המלון, שדַרנו בו, – בבדידות קשה זו ואחר מאורע איום זה העמקתי בעיונים מופשטים ובמחשבות על כל הנעשה. ואז ניצנץ בי הרעיון לכתוב ספר בשם “יהדותי שלי”, שיכלול את כל תפיסת־עולמי העברית והכללית.

כתבתי את הפרקים הראשונים של הספר – ופסקתי: מדוכא הייתי יותר מדאי ולא היה בי כוח לכתוב ספר אחראי כזה. אלהים הוא היודע אם עוד אמשיך ואגמור פעם את הספר, שאך התחלתי לכתוב. ועל־כן רוצה אני להשאיר בזה לזכרון את ראשי־הפרקים של הספר כפי שעלו אז במחשבתי.

“יהדותי שלי”    🔗

1. יש כוח עליון, משותף לכל הבריאה כולה ולמעלה מכל הברואים כולם, שהקשר שלו עם הברואים אינו נתפס בשכל האנושי הקטן, וכל מה שאנו יודעים ממנו הוא אך – שאי־אפשר שלא יהא קיים כתחילה וראשית לכלל־ההוויה. כוח זה אין לנו מלה אחרת לציין בה את מהותו זולת “כוח עליון”, אף אם “כוח” הוא רק מושג אנושי בלבד. כל הציורים אפילו של האמונות המונותיאיסטיות הטהורות ביותר מן האלהות אינם אלא “לשבר את האוזן במה שהיא יכולה לשמוע”. באמת “כוח” זה “אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי־הגוף ואין לו שום דמיון כלל”. מושג־אלהות כזה, מופשט בתכלית ההפשטה, הכרח הוא בשביל שכלו, רגשו ודמיונו של האדם כאחד מפני שיש צורך לשלשתם בעליוֹנוּת עולמית מוחלטת, מעל לבריאה כולה ומעל לאדם: הרי אין שום סיבה לשער, שעם האדם פסקה ההשתלשלות של העליה וההתעלות בכלל כל המצוי והמשוער ושכל מה שיש הוא רק מה שנראה ומוחש.

האל אינו בשמים – אם צדקו הטבעונים כשהם אומרים, שאין מה שאנו קוראים שמים אלא השתקפות אוירית; והוא “אבינו שבשמים” רק מפני שאין האדם יכול לתאר אותו בתואר יותר מתאים. וכשאנו מתפללים לו, שיעשה עמנו חסד, שיתן לנו בריאות ופרנסה, או שיצילנו מכף־אויבינו, או שיגאל את עמו גאולה שלמה, אין אנו נותנים דין וחשבון לעצמנו, שכדי שיהא זה אפשרי צריך שישתנו כל הסיבות והמסובבים כּשהם דחופים לאחוריהם עד סוף כל ההתחלות. אי־אפשר, איפוא, שהתפילה תשפיע על האלהות, ובפרט שהאלהות אינה זקוקה להתעוררות על־ידי האדם. אלא שהתפילה משפעת עלינו: עוֹשה אותנו יותר רחמנים, יותר בעלי־ביטחון, יותר עמוקים ברגשותינו ובהשגותינו. והיא היא שמזכרת אותנו יומיום, שיש לנו להִדַבֵּק במידותיו של הקדוש־ברוך־הוא ומטעמת בעצם־מציאותה את התלות שלנו בכוח עליון עולמי כלל־אנושי.

האחריות של האדם למעשיו – מקור כל המוסר כולו – באה לא מתוך ציווי הֶטֶרוֹנוֹמי של בני־אדם קדושים וספרים קדושים, שדבריהם באו מפי הגבורה. אילו היה כך, היה האדם יכול להתנצל, שכל המידות הרעות שבו, שגורמות למעשים רעים, הן תוצאה של תכונות, שקיבל בירושה מאבותיו ומאבות־אבותיו עד סוף כל הדורות, או שניטעו בלבו מטבעו וסביבתו וחינוכו פיתחו אותן, ובכן מה אחריות יש לו על כך? ואם כך הדבר, הרי כַּמידוֹת הרעות כך אף המידות הטובות אינן זכות לאדם, שהרי לא הוא עצמו נטל אותן לעצמו, אלא קיבל אותן בירושה או ניטעו בלבו עם לידתו וחינוכו. האחריות לטוב ולרע באמת אינה אלא דבר גלום בעצם־מהותו של האדם: הוא ומעשיו הם אחד, ועל־כן אחראי הוא על מעשיו. כי מי יהא אחראי עליהם אם לא מי שעשה אותם מפני שנבעו מתכונתו, מעצם־מהותו הפנימה־פנימית?

ואין כאן שאלה של דֶטֶרמיניסמוס ואינדטרמיניסמוס. שהרי אף הרצון, שבלא ספק הוא קיים באדם ופועל בו כאחת מן הסיבות, אף הוא מותנה על־ידי המסיבות. ברצוני אני מרים את ידי וברצוני אני מוריד אותה; אבל גם הרצון להרים את היד או להוריד אותה יש לו סיבה וּגרָם: רוצה אני להוכיח, שחפשי אני במעשי, לעשות לי משחק במעשה כזה, או יש לי איזה צורך ממשי להרים או להוריד את היד. שהרי אין שום מעשה בלא איזו סיבה שהיא ואף המעשה הקל שבקלים והארעיי שבארעיים יש לו סיבה מקרית קלה או ארעית. אלא שיש לזכור תמיד, שאין הסיבות חמריות וגשמיות בלבד. כשאני חושב איזו מחשבה ואני מביט בשעון פעם או פעמיים, רואות העיניים הגשמיות שלי את השעה, אבל אינן תופסות מה השעה. ובכן התפיסה, אמנם, אינה אפשרית בלא עיניים, אבל לא העיניים רואות אלא רואה ההַפְנָיה אל עצם ידוע, מה שאנו קוראים תשומת־הלב, והרי זהו גילוי של הרוח או הנשמה (שֵם למה שהוא ההפך מן הגוף). הרוח או הנשמה רואה דרך כלי־התחושה הגשמיים, אבל לא על־ידיהם ממש. ילד לקה על מעשה בלתי־הגון שעשה – וכל ימי־חייו, כשבא מעשה כזה לידו, הוא נמנע מלעשותו אף־על־פי שאין עוד פחד־ההלקאה לנגד עיניו: בבחירתו ההכּרוּתית הוא בוחר בהימנעוּת ממעשה ידוע אף אם אין עוד סיבה ממשית לכך. אלו הן חירות־הרצון וחירות־המעשים היחידות, שיש לאדם: לא חירות מחוסרת־סיבה, שרירותית ומקרית, אלא חירות, שבאה מתוך שהרצון והמעשים מוּנעים הם על־ידי המחשבה האנושית או, יותר נכון, על־ידי שאיפה או זכר מותנים במחשבה בלבד. ומכאן – האחריות של האדם על מעשיו; והרי זהו יסוד־המוסר כולו.

2. האמונה־הדת (הצד העיוני והצד המעשי של הרֶליגיון) קשורה במוסר, אבל אינה זֶהוּתית עמה. אלהים, שאינו מוסרי, היה אפשרי באמונות הפולו’תֶּאיסטיות; באמונות המונותֶּאיסטיות אינו אפשרי מפני שיכלול בו בעצמו סתירה פנימית והאלהים יהא נעשה אנושי ויפסוק מלהיות אלהות. אבל אדם מוסרי אַתֶּאיסטן הוא אפשרי ואפשרי, ואדם דתי ועושה כל תועבה מוסרית הוא מ"מעשים בכל יום". האמונות המונותּאיסטיות נלחמות בפירוד זה שבין אמונה ומוסר, אבל עדיין לא הצליחו לעשותו בלתי־אפשרי. ויש לזכור, שאף אפּלטון (בשמו של סוקראטס) כבר נלחם בפירוד זה, ביחוד ב"אַוּתו’פרוֹן" שלו, ולוקרֶטיוס קארוס ב"על טבע הדברים" הראה על האפשרות, שהדת תגרום למעשים בלתי־מוסריים, ונתרעם על כך.

ולמרות כן לא תמות האמונה הדתית לעולם! – שינויים יבואו בה, במושגיה ובצורות־גילויה, אבל היא תתקיים לעולם. כמו שתתקיים השירה, כמו שתתקיים המוסיקה, כמו שיתקיימו הציור והפיסול. רק כשיחרב הלב האנושי והאדם ייהפך לחיה או לאבן תפסוק גם האמונה הדתית. האתֶּאיסמוס של עכשיו הוא מעבר ממושגי־אמונה, שאינם אלא גל של אמונות תפלות, גסות ואנתּרוֹפוֹמוֹרפיסטיות, אל סובלימאציה של אמונה, שהיהדות הנבואית צעדה את צעדיה הראשונים לקראתה, היהדות התלמודית שיכללה אותה, אך לא הביאה אותה לידי עיקביות ושלמות, ואת השלמתה נתן לנו הרמב"ם: “אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי־הגוף ואין לו שום דמיון כלל”. אלהות כזו, מופשטת בתכלית־ההפשטה ונאצלת בתכלית־האצילות, היא היא שתתקיים לעולם; מובן, בכל דור לפי צרכיו האמוּנוּתיים ולפי מושגיו הפילוסופיים. הכל ישתנה בבניין של הכרת־האלהות, אבל יסוד זה, שהאלהות “אינה גוף ולא ישיגוה משיגי־הגוף, ואין לה שום דמיון כלל”, לא ישתנה לעולם!

עניין אחר הוא הצורך הנפשי של כל אדם (לא של ההמונים בלבד) לפנות בשעת צרה ומצוקה לכוח יחיד ומיוחד, נעלם וטמיר, ולצפות ממנו לישועה ונחמה. ב"אב רחמן" זה, או “אבינו שבשמים” שמחמת הצורך בו החזיקו – ויחזיקו עוד זמן מרובה – הנוצרים מכל הדתות בישו כבן־אלהים ובמרים אמו – כיולדת־האלהים (δεοτόχοϛ), ושגרם לכל מיני אמונות המוניות מתנגדות אפילו לשכלו של משכיל רגיל, – ב"אב רחמן" זה יהא צורך נפשי גם ליהודים, ואין צורך לומר לבוּדְהִיסטים ודומיהם. והוא יתקיים כמו שמתקיימת היצירה המלהבת הנאה של השירה, המוסיקה, הציור והפיסול, שביסוד־כולם יש אמת גמורה, שהדמיון היוצר בנה עליה את בניינו הנאה. האמונה היא צורך־השכל מבחינת המושג של עליונוּת מוחלטת וצורך־הרגש מבחינת צרכי־החושים ויצר־האדם, ועל־כן לא תמות לעולם. וביחד עמה לא תמות האומה, שראתה באמונה את תמצית־חייה. “נצח־ישראל” הוא גם ב"נצח" וגם ב"ישראל".

כך מצטייר לי קיום־האמונה לדור־דורים ביהדות שלי, שיותר שהיא יהדות היא אנושיות ממילא: בהכרח תבוא האנושיות אליה במוקדם או במאוחר.

3. אין היהדות מצטיירת כיום בלא המצוות המעשיות. ומשום כך חשב טולסטוי גם את היהדות, למרות מה שהנצרות מתבססת עליה, לדת אלילית. אין מן הצורך לומר, שאין זה נכון. למרות האמונות התפלות, שנתגבבו באלפיים שנות־הגלות – וביחוד על־ידי הקבלה והמלאכים והשֵׁדים שלה והמצוות הנובעות מן המלחמה בכוחות־הטומאה ומחיזוק־ידיהם של כוחות־הקדושה – על תורת־הנביאים הזכּה, שהנצרות לא הוסיפה עליה אלא רק עשתה אותה קיצונית וחדצדדית יותר (נזכורה־נא את ספר־יונה ואהבת־השונא העליונה שבה: יש לחוס אפילו על מחריבי־המולדת בזכות התינוקות והבהמות), – למרות כל האמונות התפלות והמצוות המעשיות המשונות הללו, הרי היסוד העיוני־הדתי של היהדות עולה על זה של הנצרות והיסוד המוסרי־המעשי של היהדות אינו נופל מזה של הנצרות והבודהיסמוס.

ואף־על־פי־כן הרי אי־אפשר שלא להודות, שהמצוות המעשיות תופסות מקום ביהדות יותר מבכל שאר הדתות המונותֶּאיסטיות.

תנא בלתי־ידוע, שיש לנו ממנו רק הלכה אחת, ר' חנניה בן עקשיא, אומר: “רצה הקדוש ברוך הוא לזַכּוֹת את ישראל – לפיכך הירבה להם תורה ומצוות”³⁷. ודאי, זהו מאמר נאה. ואין הוא דרש בלבד. אין שום ספק בדבר, שכמה מצוות שביהדות, כמו שאומר המדרש, “לא ניתנו אלא לצרף בהן את הבריות”³⁸. וגם בזה אין ספק, שהרבה איסורים באו מתוך האמונה הקדומה ב"טוֹטֶם", שעל־ידי כך נעשו כמה בהמות “טאבו”. ובנוגע לדיני טומאה וטהרה, ודאי, יש כאן גם אמונות חבויות במסתורין של ערפל קדוש ויש כאן גם דינים, שבאו מתוך הניסיון של רבבות אלפי־שנים, שמחלות ידועות מתדבקות, או שמצב גופני ידוע של הגבר ושל האשה טעון זהירות מיוחדת ביחסיהם המיניים, או שאֳכָלים ומשקים ידועים מזיקים לבריאות.

אבל בימי בית שני ולאחריו, בתחילת ימי הגלות הקשה, שהיתה בה סכנה לעצם־קיומה של האומה, נוסף על כל הטעמים הללו, או אף בא במקום הטעמים הללו, טעם חשוב ומחושב, טעם עיקרי ויסודי: להבדיל בין ישראל לעמים. כדי שלא ייטָמע ישראל בגויים במצבו הקשה והמיוחד־במינו צריך היה להרבות ליהודי הגולה והנודד מצוות מעשיות, שיקדשו את חייו על כל צעד ושעל, שיפרישו ויבדילו אותו מן הגויים החפשיים והשליטים שבסביבותיו, כדי שלא יִפְתֶּה לבבו אחר הנאה והמתוקן שבחייהם ובתרבותם וממילא ילך אחריהם גם בדברי אמונה ומוסר וסדרי־חיים ויעזוב את אלהיו, את תורתו ואת עמו. לשם כך הירבו לו חכמיו וגדוליו, אמנם, לא רק מצוות אלא גם תורה: מצוות מעשיות יבשות, בלא תורה ובלא חזון מאלהיו ומעַמו, לא היו יכולות לעמוד במבחן הקשה והמסוכן. אבל בעיקר היו המצוות המעשיות, מאחר שהן מציאות ממשית ומוּחֶשֶת, כחומת־ברזל מול הפיתויים המסוכנים של חיי הסביבה הזרה והמושכת.

וחכמינו וגדולינו לא טעו בחשבונם. הנודד הנצחי עצם את עיניו מלראות את העולם המושך של הזר ואטם את אזניו מלשמוע את קול־קריאתו של זה מפני שהיה עסוק בתורה ובמצוות כל ימיו. וכך באמת “רצה הקדוש־ברוך־הוא (או החכמים והגדולים, שפעלו בשמו) לזַכות את ישראל – לפיכך הירבה להם תורה ומצוות”. הייתי מנסח את הדברים קצת אחרת: רצו חכמינו לקיים את ישראל בין הגויים – לפיכך הירבו להם תורה ומצוות. בלא תורה אין המצוות מספיקות לייחוד לאומי; אבל בלא מצוות לא היתה גם התורה מספקת לייחוד כזה: דעות מופשטות, עיוניות בלבד, אינן יכולות לעמוד בפני המציאות הממשית. ליחזקאל נאמר: “אכול את המגילה הזאת” – את “המגילה”, שהתורה כתובה עליה, צריך לא רק לקרוא ולהגות בה, אלא צריך “לאכול” אותה – לעשותה הווי ומציאות.

ולפיכך טעות היתה בידי ישו כשהטעים הטעמה יתרה את החשיבות היתרה של המעשים המוסריים לעומת המצוות המעשיות. אף היהדות ידעה, ש"ואהבת לרעך כמוך – זוהי כל התורה כולה" וש"דעלך סני לחברך לא תעביד" היא “כל התורה כולה” וכל השאר אינו אלא פירושה. אלא שידעה גם־כן, שבתורות עיוניות ומופשטות בלבד, ואפילו במעשים מוסריים משותפים לכל האומות שבעולם, לא יקום עם; ואם העם לא יקום, אף תורתו לא תתקיים: היא תפחת ותלך, תִתְגַסֶה ותלך, וסופה ליהפך לעבודת־אלילים חדשה כמו בקתוליוּת של ימי־לוּטר וב"נצרות" של ימינו. כּנביאי־ישראל פחד ישו מפני מעשים דתיים יבשים, שדוחים את ציווּיי־המוסר ואת מעשי־המוסר, – ובזה צדק; אבל לא צדק כלל וכלל במה שלא חשש, שמא העדפתם של המעשים המוסריים על המצוות המעשיות תגרום לביטולו של הייחוד הלאומי, לביטול הצורה המיוחדת של ישראל, שהרי המעשים המוסריים משותפים הם לכל בני־אדם ואין בהם משום התייחדות לאומית.

ואם ישו, לפי כל העולה מחקירותי במשך חמישים וחמש שנים ויותר, לא נתכוין לביטולן של המצוות המעשיות ואך מפני שהעלה את חשיבותן של המצוות המוסריות למעלה מן המידה נתן מקום לביטול זה ממילא, בלא שחשב על כך, הרי שאול־פּאוּלוס מטארסוס נתכַּוין ונתכוין לביטולן של המצוות המעשיות כדי להקל על הגויים האליליים, שיקבלו את התורה העיונית המופשטת של היהדות בצורה משיחית־מסתורית בלא שתתגשם במצוות מעשיות חמורות כמילה, שמירת־שבת ומאכלות אסורים. אילו היתה היהדות מקבלת את תורתו זו של מי שהיה פרושי ותלמידו של רבן גמליאל (כמו שאני בטוח למרות כל ההתנפלויות, שהתנפלו עלי אנשי־מגמה מישראל ומן הגויים כאחד), היה ישראל בטל ומבוטל בין הגויים והעולם היה חסר כוח רוחני־תרבותי אחד גדול, שהוא קיים כמחאה חיה כלפי האלילות הגסה, שהנצרות מלאה ממנה, כלפי הפאטאליסמוס של האיסלאם, שבו תופסת מקום גדול ביותר הגזירה הקדומה, הניגוד לחירות המוסרית, וכלפי הפשטות היתירה, הפשטות המדברית, של האיסלאם, פשטות, שמביאה בעל־כרחה לידי פרימיטיוויות אמוּנוּתית־דתית יתרה, למרות הטוהר המונותֶּאיסטי של דת־מוחמד, ולסוף, כלפי הבודהיסמוס המיואש מטוב־העולם, שסופו – “נירוואנה”: כיבוי־היצרים, כלומר, ביטולה של ההוויה האנושית.

4. המצוות המעשיות ברובן הגדול הן, איפוא, מוצדקות מנקודת־המבט של קיום האומה הישראלית ושל קיום־היהדות, ביטויה הלאומי־הרוחני. ומי שבא לבטל כיום את המצוות המעשיות גורם רעה לא רק לדת־ישראל אלא גם לעם־ישראל: הוא גוזל ממנו את כלי־הזין החשוב ביותר במלחמתו לקיומו ולדרכו המיוחדת בגלותו הקשה כשהסביבה הזרה אורבת לו ושואפת לבלעו על־ידי השמדה גופנית וגזירות ורדיפות או על־ידי פיתויים מושכי־לב ומטמיעים ממילא.

פעמיים בכל יום, שחרית וערבית, קוראים אנו “קריאת־שמע” – התפילה הקדוֹשה לישראל קדוּשה יתירה. שלש פרשיות יש בה: “שמע” עם “ואהבת”, “והיה אם שמוע” ו"פרשת־ציצית".

הפרשה הראשונה היא דתית־עיונית בלבד: היא דורשת להכיר, ש"ה' אלהינו – ה' אחד", שיש לאדם “לאהוב את ה' אלהיו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו”, ושצריך לשים על הלב את תורת־האלהים, לשנן אותה לבנים ולבני־בנים ולהגות בה ביום ובלילה, בבית ובחוץ.

הפרשה השניה היא חמרית וארצית: אם תשמע לקול־האלהים “יתן לך את מטר־ארצך בעתו ותאסוף את דגנך ותירושך ויצהרך, ויתן עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת”; ואם לא תשמע – “יעצור את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה”. הכל דברים ממשיים וגשמיים, ארציים ולאומיים.

ולסוף, הפרשה האחרונה – פרשת־ציצית – עוסקת במצוה מעשית טהורה – ב"הכנף פתיל תכלת". מובן, שאף מצות־ציצית – המצוה המעשית הברורה – משמשת לתכלית עיונית, דתית ומוסרית: “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוות־ה'” ו"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ו"הייתם קדושים לאלהיכם". אבל סוף־סוף התכלית הרוחנית אינה מושגת כאן אלא על־ידי מעשה דתי ממשי ומוחש.

זוהי, לדעתי, כל היהדות כולה: אהבת־האלהות, תקוה לחיים ארציים טובים בזכות ההתמסרות לאלהות ומצוות מעשיות. וכל השאר הוא או פירוש ליהדות או – אינו יהדות כלל.

5. ואולם אף בארץ־ישראל כיום, שהלאומיות הישראלית חזקה בה יותר מפני שכאן אנו “יושבים בתוך עמנו”, בערים, בשכונות, במושבות ובקבוצות, שכולן עבריות, ומפני ששאיפתנו היא כאן להיות עם ככל העמים, אין מקום לביטול־הדת כדבר “גלותי” ומיותר. עדיין חזקים אף כאן השידולים והפיתויים של תרבות זרה ולשון זרה ועדיין כל הסיבות, שגורמות לנו לקיים את האומה על־ידי דתה־אמונתה, בתקפן הן עומדות. האנגליזאציה של יהודי־המערב ושל היהודים ממזרח־אירופה והעַרַבּיזאציה של עדות־המזרח מאסיה ואפריקה, וכן גם הקלות, שבה נישאות בנותינו ילידות־הארץ לאנגלים וערביים ובנינו ילידי־הארץ נושאים נשים נכריות בידיעה גמורה או חצאית, שנתנתּקוּ בזה מעל עמם ובניהם יהיו לא־יהודים, – כל אלו באות מתוך שהיהדות הלאומית נעשתה נשמה ערטילאית בלא גוף דתי ממשי ומוחש.

ואולם כשתהא לנו מדינה יהודית שלמה, משני עברי־הירדן, וחפשית ועצמאית בהחלט, כמו שאנו מקווים, המצוות המעשיות מה יהא עליהן? – אם עיקר־תכליתן להבדיל בין ישראל לעמים כדי לקיים את ישראל כאומה לעצמה, כלום אז שוב לא יהא צורך במצוות מעשיות לתכלית זו?

אני חושב, שבאמת חלק מן המצוות המעשיות יהא אז, כשלא יהא צורך להבדיל בין ישראל לעמים על־ידי הדת בלבד או בעיקר, בטל ומבוטל. הרי גם בסכימה של הרעיון המשיחי יש נקודה של אמונה, שלעתיד לבוא “כל המועדים יהיו בטלים”³⁹. ודאי, במאמר “מצוות בטלות לעתיד לבוא” הכוונה ב"לעתיד לבוא" היא – לאחר מיתה; אבל הביטוי עצמו מעורר מחשבות, שפעם היתה בו כוונה אחרת. ואמונה רווחת, אף אם מוטעית היא, שהחזיר נקרא כך מפני ש"עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישראל"⁴⁰, כלומר, להתיר אותו לאכילה. וכיוצא בזה. אבל קשה לנו כיום לקבוע, מה יתבטל ומה יתקיים מן המצוות המעשיות. הדבר היחידי, שהוא ברור בשבילנו – שאין עם חי חיים מיוחדים בלא מנהגים דתיים־לאומיים מיוחדים, שהם הם המצוות המעשיות, שבהן מתעלים המנהגים לדרגה של חובה ומצוָה. הרי ניסתה המהפכה הצרפתית הגדולה לבטל את הדת הנוצרית – ולא הצליחה. ניסתה המהפכה הרוסית הגדולה לעשות זאת – ואף היא לא הצליחה. ולא עוד, אלא ששתי המהפכות הללו הוכרחו לשים במקום מנהגי־הדת – מנהגים חוּלוֹנים, סוציאליסטיים: חגיגת ראשון למאי וחגיגת יום־המהפכה באוקטובר. סטאלין נהפך לאלהי־הקומוניסטים, כמו שנהפך היטלר להבדיל לאלהי־הנאצים, בלא שום גוזמה: דיברו על שניהם בחייהם כעל כֹּל־יכולים וצודקים בכּל ופיזרו להם תהילות ותשבחות לא פחות משמפזרים יהודים לאלהי־ישראל, נוצרים – לישו, ומוסלמים – למוחמד. כפי הנראה, אי־אפשר בלא זה. כך דורש הלב האנושי – ומי יעמוד בפניו?

והשכל האנושי יעמוד כל הימים בפני חידת־ההוויה. יותר שהמדע מרחיב את גבוליו יותר רואה הוא את תחומיו מוּצָרים על־ידי בעיות חדשות. מה תכליתם של החיים? לאן הולך ים גדול זה, שגַליו שוטפים ועוברים בלא הפסק בחליפות ותמורות – וכשם שאין התחלה להם כך אין להם סוף? ומה תכליתה של ההוויה כולה? ומה תכליתם של הייסורים, שהאדם והבהמה מתייסרים בהם תמיד: המחלות והמיתה שבסופן, קוצר ההשגה האנושית, כלומר הידיעה, שאין להגיע לתכלית־הידיעה, הבעיה של “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”, וכיוצא באלו? – כל אלה הם מסתרים וחידות־פליאה, מכבשונו של עולם, וכל אלה – או רובם – לא יקבלו פתרון עולמית, שהרי הם בתוך התחום של הדברים, שעליהם אמרו גדולי־החכמים: ignorabimus (לא נדע לעולם!). ולא רק פתרון אין להם: האדם עומד בפניהם כבפני מסתורין כבושים ומכוסים. – וכל עוד יש צורך באמונה יש צורך גם בדת: במצוות מעשיות ממין זה או אחר, הכל לפי הדור ולפי ההשגה. שהרי האמונה אינה יכולה לחיות בהמונים, במיליונים של בני־אדם, ואפילו לא ביחידי־סגולה, כהפשטה בלבד, בלא הַמְחָשָה, ובעל־כרחה צריכה היא להתגשם במעשים; ומה הן המצוות המעשיות אם לא האמונה שנתגבשה, רעיונות מופשטים, שנעשו מוחָשים ונראים, וכך – וכך בלבד – הם מוכשרים להדריך את האדם לקראת חיים ממשיים באמונות ודעות?

6. ואולם כל אלה, זולת העניין של המצוות המעשיות, הם ברובם דברים משותפים ליהודים ולגויים. מהו המייחד את היהדות ונותן לה – לא את זכות־הקיום – זכות־קיום יש לכל אומה ואומה בתוקף קיומה עצמו – אלא את הכוח לחיות ואף להתקדם בתוך שמדות, גזירות ורדיפות ולצפות לגאולה ולהשפעה חדשה בעולם?

אני חושב, שדבר מייחד זה הוא – השאיפה אל האידיאל מתוך התחשבות בתכונות־האדם.

היהדות יצרה על־ידי נביאיה והתַּנאים שלה את היעוד המשיחי, את התקוה “לתקן עולם במלכות־שדי” או “במלכות־שמים”. רעיון גדול זה של “מלכות שמים על הארץ” ירשה ממנה הנצרות, ובמובן ידוע – ירש ממנה גם האיסלאם. רעיון זה בא לה, ליהדות, מפני אמונתה השלמה והגמורה באֵל יחיד ומיוחד, בלא שיתוף כל־שהוא, שבהכרח הוא אלהי הטוב המוחלט: אילו היה בו רע מוחלט, לא היה האדם קולטו, ואילו היה מעורב מטוב ורע היה הורס את עצמו. על כן אמרה היהדות: “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”⁴¹. ואלהים, שאינו מנצח בעולמו, אינו אֵל. ולפיכך הכרח הוא, שהטוב המוחלט ינצח – וניצחונו של הטוב הוא ניצחונו של האלהים – “מלכות־שמים” (שהרי “שמים” הוא תואר לאלהים, ובאֶוונגליונים “מלכות־שמים” ו"מלכות־אלהים" הן שמות נרדפים).

ואולם כאן עמדה היהדות בפני שאלה קשה: “יצר לב האדם רע מנעוריו”⁴², וכבר אדם הראשון וחוה אשתו, יצירי־כפיו של הקדוש־ברוך־הוא, חטאו והביאו ייסורים ומיתה לעולם. ודאי “תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך” אומר הנביא⁴³ ו"תמותת רשע רעה" אומר המשורר האלוהי⁴⁴; אבל סוף־סוף “אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא”⁴⁵ ו"לא ניתנה תורה למלאכי־השרת"⁴⁶. ובכן הטוב המוחלט יכול להיות רק שאיפה גדולה, שבוודאי תתקיים ב"אחרית־הימים", אבל עד “אחרית־הימים” רחוקה הדרך, וצריך להתחשב בעובדה, שהאדם אינו מלאך, שהאדם הוא “בשר ודם”, בריה, שאור וחושך, טוב ורע משמשים בה בערבוביה; ולפיכך “אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם רוב ציבור יכולין לעמוד בה”⁴⁷. על־כן מעולם לא דרשה היהדות מן האדם מה שהוא מחוץ לטבע האנושי: מנזרים, פרישות גמורה מן האשה, סגפנות – כל אלה אינם ברוח־היהדות, בעוד שהנצרות והבודהיסמוס, ובמובן ידוע גם האיסלאם (הדרווישים), חושבים את כל אלה לשיא־הדתיוּת. זוהי החיוניות של היהדות: ההתחשבות ביצר־הרע של האדם כמו ביצר־הטוב שלו. ודאי, את היצר הרע יש לרסן ולהכניע, אבל אי־אפשר ואין מן הראוי לדכא אותו בשלמות ולהשמידו; שהרי פעם תפסו את היצר הרע וכלאו אותו – ולא נמצאה ביצה בת־ימה לחולה⁴⁸. וגם על היצר־הרע נאמר בפרשת־הבריאה “והנה טוב מאד”, שהרי “אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים [ולא נשא ונתן]”⁴⁹. אותה יהדות, שלימדה: “לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים”⁵⁰, ששיבחה את “הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים”⁵¹ ושקידשה את ספר־יונה, שבו יש סליחה גמורה לנינוֵה, מחרַבְתה של מלכות־שומרון, ותביעה מוסרית להצילה מרעתה מפני שיש בה תינוקות ובהמות (כאמור למעלה), – אותה יהדות עצמה ידעה גם לומר: “גדולה נקמה, שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר: “אל נקמות ה'”⁵². אין תורה, שהתנגדה למלחמה ולתשפוכת־דמים מכל המינים כיהדות של כל הדורות. הרי היא היא, שנביאה הגדול ביותר, ישעיהו בן אמוץ, ניבא לשלום־עולמים, כשהעמים “יכתּתו חרבותם לאתּים וחניתותיהם למזמרות” ו”לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"⁵³, והמשיח שלה, כפי שהוא מתואר לא רק בישעיה, י"א, אלא גם ב"מזמורי־שלמה", י"ז–י"ח, הוא אוהב שלום, שמַכֶּה עריצים רק בשבט־פיו וממית רשעים רק ברוח־שפתיו, לא בחרב ובקשת, ובימיו “גר זאב עם כבש”. ואותה יהדות עצמה מדברת על “מלחמת־חובה” בכלל ועל המלחמות הגדולות, שיילחם מלך־המשיח בימי גוג ומגוג בפרט, ולא המשיח בן־יוסף שנהרג הוא האידיאל שלה, אלא משיח בן־דוד, שהוא מלך־משיח, שעושה סדרים מדיניים בעולם, ואם יש הכרח בדבר, הוא גם נלחם באויבי־עמו, והוא המשיב את ארץ־ישראל לעם־ישראל; מלך־משיח, שחי כבן־אדם, – אמנם, בן־אדם שלם בתכלית־השלמות, אבל לא בן־אלהים – ומת כבן־אדם, הולך בדרך כל הארץ. מכאן באה לא רק התנגדות לנצרות, אלא גם אי־כושר להבין את העיקרים הראשיים שלה. משיח בן־אלהים, נולד מרוח־הקודש ומבתולה, צלוב וקם לתחיה – כל זה לא נתקבל על דעתו של היהודי בשום אופן ונראה לו לא רק כעבודת־אלילים אלא גם כאמונה תפלה. ואם היהודים מסרו את נפשם על קידוש־השם, ואפילו על דברים של “יעבור ולא יהָרג”, היה זה לא רק מתוך ניגוד דתי, אלא גם מתוך ניגוד לתפיסת־עולם, שאינה מתקבלת על דעתם בשום אופן.

ואולם זהו לא רק ניגוּד בין יהדות ונצרות, או בין יהדות ואיסלאם, או בין יהדות ובודהיסמוס. זהו שיפוט מיוחד־במינו של ההיסטוריה כולה. היהדות לא הגיעה לעולם בשיפוט של המאורעות העולמיים לידי התאבנות ונוֹקשׁוּת. היא ראתה את המציאות כהוויתה ומדדה אותה בקנה־המידה של האידיאל הנצחי; אבל היא נתנה למציאות מה ששייך למציאות ולאידיאל מה ששייך לאידיאל. מעולם לא יכלה לטפח, למשל, אידיאל טולסטוֹיָני של “אי־התנגדות־לרע”. היא לא היתה פאציפיסטית בכל התנאים, אף אם היתה פאציפיסטית בפרינציפיון. “ובערת הרעה מקרבך”, “באבוד רשעים רנה”, “תמחה את זכר־עמלק”, תביעת נקמה ברשעים ובגויים המשמידים את ישראל, שנמצאת בספרי־הנביאים פעמים הרבה, ואפילו “עין תחת עין” ו"לא תחַיה כל נשמה", – כל אלה באים מתוך מסיבות היסטוריות, שמכריחות לפרקים, במצבים קשים ביותר, מידה ידועה של אכזריות מפני שאחרת אי־אפשר. נצייר לעצמנו, שהארצות הדימוקראטיות היו מתייחסות להיטלר בקנה־המידה של “אל תילחם ברע” ו"הוֹשט את לחיך הימנית למי שהכה אותך על לחיך השמאלית", – מה היה המראה של העולם כולו כיום הזה? מה היה משתלט בו ומי היה משתלט עליו? –

היהדות מביאה בחשבון אפשרויות עגומות כאלו. ובמצבים כאלה היא מתרת, כהוראת־שעה וכמעשים יוצאים מן הכלל, מלחמת־מגן אמיצה, ואפילו דורשת “לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים”⁵⁴, אומרת: “ברוך ה' צוּרי, המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמה⁵⁵”, מתפארת, שאלהים “דרך פורה” באדום, ואומרת בשמו: “ואדרכם באפי וארמסם בחמתי”, כי “יום נקם בלבי”⁵⁶. היא יכולה לחבר בפרשה אחת את הנבואה הגדולה של ישעיה־מיכה על כיתות החרבות לאתים והחניתות – למזמרות: “לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, עם הנבואה המנוגדת: “קומי ודושי, בת־ציון, כי קרנך אשים ברזל ופרסותיך אשים נחושה והדיקות עמים רבים”⁵⁷. ואפילו יכולה היא לשים בפי נביא אחר את הניגוד הגמור של נבואת־השלום הגדולה של ישעיה־מיכה: “כּתּוּ אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים”⁵⁸. הכל לפי המצב. ספר־יונה עם אהבת־השונא הקיצונית שלו הוא קדוש; אבל גם מגילת־אסתר, שבה מסופרת הריגת־המן ביחד עם בניו, שאפשר חטאו ואפשר לא חטאו, ובה באה ההתפארות, שה"יהודים הכו בכל אויביהם מכת חרב, הרג ואבדן" במספר של 75,000 איש ובשושן־הבירה הרגו 800 איש⁵⁹, – גם מגילת־אסתר זו היא ספר קדוש, שקוראים אותו בפורים בכל תפוצות־ישראל, ועל מגילה זו דוקה כתוב: “אסתר ברוח הקודש נאמרה”⁶⁰; ועל מגילה זו דוקה נוסדה מסכת תלמודית שלמה – מסכת “מגילה”.

הגויים יכולים לראות בזה אי־שלמות מוסרית ולחשוב, שהיהדות אינה אלא “דרגה־מוקדמת של הנצרות” (Vorstufe des Christentums). אני חושב, שכאן לפנינו תפיסת־עולם מיוחדת: הבנת שני הצדדים של נפש־האדם, שלעולם לא ינצח צד אחד מהם את הצד השני ניצחון גמור ומוחלט. ומפני־כן דוקה היהדות ניצחית היא: היא תפסה צד ניצחי באדם, שדתות אחרות אינן מתחשבות עמו, ועל־כן הן דוקה מביאות את העמים המחזיקים בהן לידי מעבר מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה: מאידיאליות קיצונית של “הושטת הלחי הימנית” ו"אהבת־האויב" לידי מעשי־טורקימאדה ו"ליל־בר־תלמי" בשם האמונה.

היהדות מתחשבת בטבע־האדם. היא יודעת, שאהבת־השונא, אהבה ממש, היא דבר קשה מאד. ולפיכך היא מנסה למצוא לה בסיס אנושי־טבעי. היא אומרת: “אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא – השקהו מים”; אבל מיד אחר זה באים שני נימוקים טבעיים־אנוכיים למדי: “כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך”⁶¹: בעד מעשה־הטוב שלך לשונא תראה בו נקמה וגם תשיג תשלומים מאלהים. וכך הדבר גם בכתוב שני, שהיה מורגל גם בפיו של שמואל הקטן: “בנפול אויבך אל תשמח ובִכָּשְלוֹ אל יגל לבך” – ומיד אחר זה בא הנימוק: “פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו”⁶². וכבר הרגיש רש"י בדבר, שאין זה נימוק מוסרי, ופירש: “שישוב (אפו) ממנו ויבוא עליך”. ואולם רש"י זה עצמו, החסיד והעניו, כתב בימי מסעי־הצלב, בימי גזירות־תתנ"ו האכזריות והנוראות, את התוכחה “תתנם לחרפה”, שפירסם ד"ר א. ח. פריימאן⁶³, תוכחה שאין כמותה מלאה קללות וגידופים לשונאי־ישראל, שאפילו הקללות לשונאים שבמזמורים ידועים של ספר־תהילים הן כאין וכאפס לעומתם. והרשב"ם, נכדו של רש"י, כשהגיע ל"כלל הגדול בתורה": “ואהבת לרעך כמוך”⁶⁴, מצא לנכון לפרש: “רעך – אם טוב הוא, אבל לא אם הוא רשע, כדכתיב: יראת ה' שנאת רע”. ומי בזמננו היה מוכשר לאהוב את האויב היטלר? – אפשר, מפני־כן אומר הכתוב: “כי תראה חמור־שונאך רובץ תחת משאוֹ וחדלת מעזוב לו? – עזוב תעזוב עמו”⁶⁵ – ולא דיבר על “שונאך” עצמו, שאתה חייב “לעזוב עמו”: השונא הֵרע לך וקשה לך להיטיב עמו; אבל חמור־השונא לא עשה לך שום רעה, ועל־כן תקל ממשאו, שהוא רובץ תחתיו. ובאמת, במקום־המקביל לכתוב זה בספר־דברים – הספר המוסרי ביותר שבתורה – כתוב: “לא תראה את חמור־אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם – הקם תקים עמו”⁶⁶.

היהדות המקורית אינה מגעת לידי קיצוניות מוסרית. לא נתקיימה בה האיסיות ולא קיבלה את הנצרות, ואפילו לא את הפרישות הנזירית ואת המוסריות הסגפנית, שהגלות הארוכה אי־אפשר היה לה שלא תדביק בהן גם את היהדות בימי־הביניים, שהיו אפלים ליהודים ביחוד. היא מביאה בחשבון את הטבע האנושי ואת צרכיה של החברה האנושית, שהיא מורכבת מבעלי “בשר ודם”, ובמצבים יוצאים מן הכלל היא נותנת לאדם להישאר אדם עם חולשותיו; אבל לעומת זה בדרך־כלל ובמצבים כתיקונם היא מרסנת את התאוה האנושית ואת האכזריות שבו ומחנכת אותו להומַּניוּת שלמה ולמוסריוּת אמיתית. ובשביל כך בלבד לא תסוּף היהדות מקרב האנושיות לעולם!

7. משחר־נעורי התנגדתי ל"מאטֶריאליסמוס ההיסטורי" (או ה"אֶקונומי"), שהיה רעיון מוסכם ורוֹוֵחַ בתוך הנוער המתקדם ברוסיה. הייתי טוען תמיד, שהמאטריאליסמוס הפילוסופי חסרונו העיקרי הוא, שאינו יכול לבאר את עצמו: כיצד נהפך חומר לרוח? – בכל התצפיות של הטבעונים ובכל הנסיונות שלהם לא עלה בידם לגלות אפילו מקרה אחד של הֵהָפכוּת כזו ואף לא לעשות אפילו מעשה אחד לשם הפיכה כזו. ומכיון שמעבר זה מן החומר אל הרוח הוא מכבשונו של עולם, הרי שאין לנו להאמין באפשרותו רק מתוך ניגוד להשקפתם של האידיאליסטים. ומכיון שכך אין יסוד להאמין, שרוח־האדם, נשמתו, אינה אלא תרכובת מֶכַנית בלבד. אלא שיש שאלה עתיקה ועמוקה: “מי יודע רוח בני־האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ”⁶⁷. דבר אחד ברור לי: רוח זו, נשמה זו, אף אם אינה כלה עם הגוף, אין הנאתה וסִבְלה יכולים להיות דומים לתענוגות וייסורים של הגוף; וכבר אמר בן־מנחם המאמין בהִשָׁאֲרוּת־הנפש, שאין זה מתקשר בטבע של האלהים, אבי־הרחמים, אם מציירים אותו כמעניש את הרשעים בייסורי־גיהינום; אבל, אם כן, גם אינו נותן שכר לצדיקים על־ידי תענוגות־גן־העדן.

על כל פנים המאטריאליסטים הרי אף הם מודים, שהרוח הוא כוח, שבתנאים ידועים הוא מתגבר על כוח־האגרוף הגס ועל ייסורים גופנים קשים, ושהוא גורם להקרבה־עצמית בלא אינטרס חמרי, ועל־ידי כך – גם לשינוי־פניה של ההיסטוריה.

ובכן אין להחליט, שהיסוד של התהליכים ההיסטוריים היא האֶקונומיקה, ואילו התרבות אינה אלא העליה שעל גבי יסוד זה, כדעתם של מארקס ותלמידיו.

ומכאן נבעה התנגדותי למאטריאליסמוס ההיסטורי, שעוד בשחר־ימי נלחמתי בו כבתפיסת־עולם במאמרי המפורט “יסוד התנועה החדשה בישראל”⁶⁸.

ומטעם זה אי־אפשר היה לי לֵיעָשות סוציאליסטן מארקסיסטי, אף אם הייתי תמיד ונשארתי מחזיק בכל לב בסוציאליסמוס הנבואי⁶⁹. וחוץ מזה קשה היה לי לזַווג את חירות־היחיד, היסוד הראשי והראשון של כל דֶמוקראטיה, עם מסירת השלטון הגמור והמוחלט למדינה, היסוד העיקרי של כל סוציאליסמוס בלתי־נבואי. והרי ראיתי בפועל ברוסיה הסובייטית את הגשמתו של הסוציאליסמוס המארקסיסטי בצורתו של השלטון הקומוניסטי: קסֶרקיט אחד גדול, או מלכות־נמלים, שאין חירות בהם אלא ליחיד אחד ומיוחד – לדיקטאטור, יהא שמו לֶנין, או סטאלין, טרוצקי או טיטו. ומה שהקומוניסטים הראו נפלאות במלחמה האחרונה והצליחו בסידורים תֶּכניים גדולים – דבר זה אינו הוכחה מספקת, שברכה מרובה יש במשטר סוציאליסטי: אף הנאצים, להבדיל, הראו גדולות ונפלאות במלחמה, ואף התֶּכניקה שלהם הפליאה את העולם, ואף הם קוראים לעצמים “סוציאליסטים”, רק בתוספת של המלה “לאומיים”. והרי מימי מלחמת־העולם השניה ואילך נתגלתה תגבורת של לאומיות גם אצל הקומוניסטים ברוסיה הסובייטית, ובשמה הם עשו את כל הגדולות והנפלאות במלחמה.

ואולם יש דבר אחד, שלוקח את לבי גם בקומוניסמוס וגם בפאשיסמוס בלא שאני מזדהה עם שניהם: הדו’נאמיקה שבהם.

מתחילת־חקירותי בהיסטוֹריה של בית שני עמדתי על סיבתו של הניגוד העצום בין היהודים ובין הרומיים, שבסופו הביא לידי החורבן הגדול.

הרומיים היו עם רֶאליסטי ואֶגואיסטי, פיקח ומחושב. צעד לא צעדו בלא חישוב ברור אם כדאי להם לצעוד אותו. הם חלמו על מלכות־בכיפה – לעצמם, על כיבושים – שהם יֵהָנו מהם, על סידורים, שהם טובים בשביל עצמם. כבר ציין דבר זה ר' שמעון בן־יוחאי, שאמר על הרומיים: “תיקנו מרחצאות לעדן בהן עצמן, תיקנו גשרים ליטול מהן מכס”⁷⁰. סוד־נצחונותיהם הוא לא רק באומץ־לבם ובטכסיסי־המלחמה שלהם, – בזה לא נפלו מהם חניבעל, מתרדת מפונטוס ושמעון בר־גיורא, – אלא בטכסיסיהם המדיניים המחושבים, בשליטה על עצביהם, בהשלמה עם המצב כמו שהוא, אבל במחשבה תחילה, שישתמשו בשינוי הראשון, שיבוא במצב, לטובתם.

היהודים הם ההפך הגמור מזה: אידיאליסטים, דואגים לעולם כולו, סוערים ורגשנים. אף הם חלמו על מלכות־בכיפה, אך זו תהא מלכות־שמים על הארץ, שתקום להם בארצם הקטנה ותתפשט בכל האנושיות בכל ארצות־תבל. ביהודים, כמו בכל בני־האדם, יש אֶגואיסמוס; אבל הוא לא אגואיסמוס קר ומחושב, אלא אֶגואיסמוס לוהט וסוער, שמתגלה ברדיפה אחר כבוד, בהתבלטות עצמית, שסוף־סוף תועלת של ממש אין בה. דואגים הם לכל העולם כולו ולא לעצמם. חולמים חלומות בהקיץ. אותו המשורר של שילר, שבחלוקת־הארץ היה חי בעולם־הדמיון ונשאר בלא כלום, הוא לא סמל של העם הגרמני אלא הסמל של ישראל.

יש חסרונות באלה ובהללו, אך מי סו’מפתּי יותר? מי קרוב יותר ללבנו? בעל־החשבון הקר או האידיאליסטן הפורח באויר?

אודה ולא אבוש: זה האחרון יקר לי יותר. ולפיכך מעריך אני בקומוניסמוס את הדו’נאמיקה שבו (הנאציסמוס הוא תורה של חיות טורפות).

ואולם אם נגזר על ישראל לשוב לתחיה ולהיות עם ככל העמים, ראוי שילמד קצת מן העמים ה"קרים" וה"מחושבים". מפני־כן חוֹשׁבני, שעם־ישראל יכול ללמוד הרבה מן העם האנגלי ואין בעלת־ברית יותר מתאמת לנו מבריטניה הגדולה.

וכלום צריך אני לומר, שאין לנו בכל העולם כולו גם על מי להישען זולת על האנגלים? ואף האנגלים במזרח התיכון על מי יישענו אם לא על היהודים, שזולת כברת־ארץ קטנה זו אין להם במזרח התיכון – ואף לא בכל העולם כולו – ולא כלום, בעוד שהערביים, אם ייפטרו מן היהודים, יתאחדו למדינה גדולה אחת, שראשית־שאיפתה תהא – להיפטר גם מן האנגלים ולנהוג שלטון ברוחם של המופתי ומעריציו הפיאודאלים? – ועם איבוד ההשפעה בים־התיכון הרי יבוא הקץ גם להשפעה בהודו – וכל המלחמה הנוראה של עכשיו על מה היא באה?

ואולם חוֹשֵׁבני, שתבונתנו המיוחדת, הסוערת והאוהבת להתבלט, סכנה בה ללאומיותנו ביחוד כשאנו מתנגשים באומה מחושבת וטכסיסנית כאומה הבריטית. ואפילו האומה הערבית יכולה ליעשות מסוכנת לנו אם תחדל להתנגד לנו התנגדות קיצונית וגלויה, שמסתייעת בפרעות והתנפלויות, אלא תנסה, מצד אחד, להתנגד לנו בסתר, ומצד שני, תקָרב אותנו משהו ואיך־שהוא: אז תתעורר בנו הנטיה להתבוללות, שאנו מצטיינים בה מימי אשור ובבל, מצרים וכנען, יוון ורומי, ספרד וערב, גרמניה וצרפת, איטליה ורוסיה, – והלאומיות העברית הפושרת והאנטי־דתית כיום לא תקום בפני התבוללות כפולה ומכופלת זו.

ולפיכך כל פשרנות וכל וַתּרנות במדיניות ובתרבות, בלשון ובמנהגים, סם־המוות הן לעמנו בארצנו ויש להילחם בהן בכל כוחותינו אם רק חפֵצי־חיים אנו. לא משנאת־הגויים או מרצון־ההשתלטות צריך לבוא חיזוקה של הלאומיות העברית אלא מרצון להציל את היהדות מטמיעה.

ואולם המלחמה אינה צריכה להיות בשלילה בלבד. כדי לחזק את הלאומיות העברית יש להכניס לארצנו ובלשוננו את מבחר התרבות האנושית־הכללית, להזרים דם תרבותי חדש – אם אפשר לומר כך – לתוך האומה בלשונה, להלאים את התרבות הזרה על־ידי הלשון הלאומית ולהחדיר לתוך תרבות זרה זו, שנסגל לעצמנו, את תפיסת־העולם הישראלית המיוחדת, ואף להשתדל ולהחדיר לתוך הספרות העולמית את מבחר היצירה העברית ואת המקורי שבמחשבה ובהרגשה העברית; וכך ליצור השפעת־גומלים בין היהדות ובין תפיסות־העולם המקוריות של הגויים. ואז לא תחלש היהדות הלאומית־המקורית אלא תחזק על־ידי כך. לא ללאומיות של תוֹקפנוּת הִטַפתי כל ימי־חיי אלא ללאומיות של הגנה, שהיא מחוסנת על־ידי סיגול לאומי של כל המעולה שבאנושיות.

מעולם לא התנגדתי, שיהודים ילמדו אנגלית ויהיו חדורים מבחר הרעיונות המקוריים של גדולי המחשבה והעיון של העם הבריטי. ואולם את הסנוביסמוס היהודי בארץ, את ההתקשטות בדיבור האנגלי ובמנהגים האנגליים ביחד עם התנכרות ללשוננו, תרבותנו ומנהגינו וזילזול בהם, – את כל אלה שנאתי שנאת־מוות ונלחמתי בהם ואוסיף להילחם בהם כל עוד נשמת־שדי תחייני!

מעולם לא התנגדתי להוראת הלשון הערבית בבתי־הספר שלנו, אך בתנאי – שהערביים ילמדו עברית באותה מידה, שהיהודים ילמדו ערבית. וכך היתה דעתי, שיש לנו לתבוע בנוגע לכל שאר זכויותינו בארץ, כל עוד היה לנו בה רק בית לאומי ואנו מיעוט בתוכה, ואף מחר, לאחר שתהא ארץ־ישראל למדינה יהודית ואנו נהא רוב בתוכה. שיוויון גמור ליהודים ולערביים! – ובעוד שיש לנו יסוד לפחוד, שאם אנו נישאר מיעוט בארץ ייצרו לנו הערביים גלות חדשה כמו בעיראק ובתימן, הרי אין לערביים יסוד לפחד כזה: ארץ־ישראל מוקפת ארצות ערביות, שתמיד תהיינה חזקות מארצנו, ובכן תמיד יהיו היהודים צריכים להביא בחשבון את הערביים הרבה יותר משיהיו הערביים מוכרחים להתחשב ביהודים. על זה מיוסד מאמרי “פחד הערביים מפני הציוניות”, שפירסמתי עוד בשנת תרפ"ד⁷¹ וניתרגם ערבית על־ידי ד"ר נסים מלול בשם “כלמת חק וסלאם” (“דברי שלום ואמת”) ונתפרסם במחברת מיוחדת באותה שנה. אז ניסיתי גם להיפגש עם כמה וכמה מנכבדי־הערביים בארץ ולבאר להם את השקפותי כדי להפיג את פחדם מפני היהודים והציוניים. ניסיתי להוכיח להם, שאי־אפשר לשכוח, שארץ־ישראל נעשתה לְמַה שהיא כיום בעולם על־ידי היהודים, ושאין זה מן היוֹשר, שעם אחד ישתלט על שבע ארצות, שאין הוא יודע ליַשב אותן, ולעם אחר לא יהא מקום להניח עליו את ראשו; ולסוף, שלעולם לא נוכל – אף אם היינו רוצים – לגזול מן הערביים איזו זכות לאומית או אזרחית שהיא, שהרי מדינות ערביות מקיפות את ארץ־ישראל מכל צד. אך נוכחתי, שאין הם מוכנים לוותר לנו כקוצה של יו"ד, והם רוצים, שיהא מצב היהודים בארץ־ישראל כמצבם בסוריה ובעיראק (ואפשר, אפילו – כמו בתימן). ואז פסקתי מלהתווכח עמהם. ועדיין אני חושב, שעל־ידי ספרות ערבית־עברית מתאמת למטרתה אפשר לקרב אלינו, לכל הפחות, את המשכילים הערביים המועטים, שסוף־סוף תהא להם מחר או מחרתיים ההשפעה העיקרית על העם הערבי כולו.

8. לאסונו של דורנו, למקור כל הזוועות הנעשות כיום, אני חושב את הרֶלאטיוויסמוס, כלומר, את ההשקפה הסופיסטית, שהכל הוא יחסי, שאין אמת מוחלטת ואין צדק מוחלט בעולם. כל הימים השתדלתי להראות, שאם יש השתנות בעולם צריך שיהא דבר שאינו משתנה, שעליו חל השינוי: המוחלט הוא הוא המונח ביסודם של השינויים; ומובן, שאם המסיבות משתנות בא שינוי במַה שצמח וגדל מתוך המוחלט (לא במוחלט עצמו). ועל־כן כל השקפה, שהיא מבוססת על היסודות האמיתיים של התקופה, היא לא היחסי של תקופה זו אלא המוחלט שלה. ודאי, בשינוי־צורה; אבל גם הצורה שנשתנתה יונקת מן הצורה הבלתי־משתנית, ועל־כן היא הכרחית בשביל אותו זמן ואותן מסיבות.

ומכאן נובעת דרישתי, שבמחקר המדעי יוּשׂם לב, אמנם, אל הסביבה ואל המסיבות, אל ההשפעות החיצוניות ואל הגורמים הצדדיים: תמיד התעניינתי במה שהגרמנים קוראים Die grossen Zusammenhaenge (הקשרים הגדולים) של היצירות העולמיות. אבל אין תשומת־לב זו צריכה להגיע עד כדי כך, שתתנדף הכרת־המהות של היצירה מתוך הטעמה מופרזת של הגורמים לה וההשפעות עליה.

חלילה לזייף את המדע לשם איזה צורך שהוא, יהא פרטי או מפלגתי או אפילו לאומי. אבל מדע, שאין בו נשמה, כלומר, שאין הוא בורר מתוך העובדות ומדגיש מתוכן מה שהובלט בזמן המאוחר ולא היה ידוע בזמן שקדם לו (למשל, הגורמים הכלכליים או הלאומיים), מדע, שאינו מלמד אותנו כלום ואינו מדריך אותנו בחיים מאיזה צד שהוא, – גם למדע זה יש ערך, אבל ערך של חומר לבניין או של סיפוק־הסקרנות. ומטעם זה אני חושב, שאסור לאיש־מדע להיות להוט אחר חידושים לשם חידושים: כל מחקר צריך להיות מכוון לקראת בקשת־האמת, והאמת בלבד. כי ה"חידושים" המדעיים של ימינו באים במקום ה"פילפול" הישן, שאף הוא נתכּוין לא לאמת אלא להפליא בחידושיו. תשעים למאה מן ה"חקירות" המדעיות כביכול של זמננו אינן אלא “שקר נאה” או “שקר מחודד” ו"שקר מפליא".

וכך הדבר גם בספרות היפה: בשירה, בסיפורים ובמחזות. יש ערך חשוב מאד לצד האֶסְתֶּטי שבהם – הרי על־כן “ספרות יפה” היא זו; אבל אם אין ביצירה יפה זולת היופי, אין ערכה של יצירה זו גדול. אסור לעשות את היצירה היפה כלי־שרת למגמה: אבל רעיון פנימי, – הנשמה הפנימית של היצירה, – לא רק מותר להניח ביסודה של היצירה, אלא רעיון כזה הוא הסימן המובהק של כל יצירה גדולה. בביקורת הספרותית שלי שמתי לב תמיד לצד האסתּטי: אילמלא כן לא הייתי מעריץ את שירי־טשרניחובסקי: אך לא צד זה היה לי עיקר כל העיקרים, אלא הרעיונות הגדולים הגלומים בתוך היצירה, שהיא גדולה בכמות או באיכות. ואני חושב, שלא טעיתי בכך. אין אף הספרות היפה משחק בלבד, כמו שהורו קאנט ושילר בשעתם. אפשר, על־ידי תורה זו נעשתה האינטֶליגֶנציה הגרמנית אדישה למעשים בלתי־מוסריים איומים. והרי אף קאנט ושילר לא הורו תורה כזו בהחלט, שהרי הם ראו גם את הנשגב בצדו של היפה. על כל פנים, אף היצירה היפה, האמנות, אינה “עליזה”, אלא רצינה כרצינותם של החיים והמוות; אלא שהנשגב שברצינות זו והטבעיות של תאור המצבים הרצינים עושים את היצירות היפות אמנות ולא מדע, אמנות ולא פובליציסטיקה.

מה היא הנשמה שבַיצירה המדעית או הבֶּלֶטריסטית? – הפתּוֹס שבה, האור הפנימי הקורן מתוכה ומאיר את כל חלקיה, בקשת־האמת ותאור־האמת, הנכונות לסבול על האמת, להיות נרדף, נלעג, בלתי־פופולארי, לשחות נגד הזרם. במקום שכל זה אַין אֵין יצירה בכלל, מפני ששם הדברים הנראים כיצירה כביכול אינם נובעים מנשמה נלהבת וּפַתֶּטית, נלחמת ומוכנת לסבול.

ואם הדבר כך, כלום יש רשות ליוצר להיסגר ב"מגדל־השן" בלא רצון לפעול בקרב עמו וארצו? – אפלטון, ודאי, היה פילוסוף בכל רמ"ח אבריו; ואף־על־פי־כן ניסה לגשם בפועל את רעיון־המדינה שלו פעמיים ועל־ידי כך העמיד את חייו בסכנה. רבי עקיבה היה מגדולי־התּנאים וכמעט אין דף בגמרא, שלא נזכר שמו בתוכו, ואף־על־פי־כן נעשה נושא־כלים של בר־כוכבא. הרמב"ם היה פילוסוף גדול ומפליא לעשות בכמה מקצועות, וכרופא היה עובד עבודה קשה עד להתעלפות. ואף־על־פי־כן לא פרש מן הציבור ובשבתות היה מדריך את הקהילה היהודית, ואף היה משיב לכל שואליו לא רק בכל מיני עניינים דתיים אלא גם בכל מיני עניינים ציבוריים, וכתב את “אגרת־תימן” כדי לחזק ידים רפות בשעה שהיתה סכנה נשקפת ליהדות הצרופה, כלומר, עסק בפובליציסטיקה – אם נקרא לעבודתו הספרותית בשם הרגיל בתוכנו כיום. ר' סעדיה גאון נלחם בקראים – במפלגה המסוכנת של זמנו. וכך נהג מנדלסזון, וכך נהג אחד־העם, וכך נהג ביאליק, וכך נוהגים כל אנשי־המדע וגדולי־השירה, שהתרוממו מעל לקטנוּת וּבינוֹניוּת. אין אני חושב, שעבודתם הציבורית הזיקה לעבודתם המדעית או הפיוטית. אך אפילו אם כך הדבר, לא הייתי מֵעֵז לומר, שיָצא שכרם בהפסדם. ומי יודע, אם המגע עם החיים ובני־האדם, עם האומה ועם סבלותיה, לא חידד את מבטם ולא נתן להם מושג יותר נכון ויותר עמוק גם מן החקירות המדעיות או מן הנושאים הפיוטיים, שעסקו בהם? – שהרי הכל בא מן החיים והכל שב אל החיים.

אלו הן בקיצור נמרץ השקפותי הכלליות והלאומיות, שרציתי לבסס אותן ולנמקן בחיבור מיוחד בשם “יהדותי שלי”, שהתחלתי לכתוב אותו בשבעת השבועות הראשונים שאחר הפרעות של קיץ תרפ"ט, ומרוב טרדוֹת הזנחתי אותו עד היום. אפשר, אזכה לכתוב אותו מחדש מתחילה ועד סוף (כי רק מעט הספקתי לכתוב ממנו); ואם נגזר עלי, שלא אספיק לכתוב אותו, יהיו הדברים המועטים הללו, שכתבתי בחיפזון גדול ולא עיבדתי אותם כהוגן, לרצון לפני קוראי־תולדותי: יכירו וידעו, לכל הפחות, מקצת מן הרעיונות, שחייתי עליהם במשך שישים שנים ויותר מחיי־הפעולה שלי. ואפשר, יהא בהכרתם של רעיונות אלה מן התועלת גם לבני הדור הבא.

 

פרק ל"א    🔗

מלחמתי בתוך האוניברסיטה. אני "לאומני". הקתדרה לאידיש. עבודותי המדעיות והספרותיות.

למרות ניצחוֹני בכל הנוגע להוראה ולבחינות באוניברסיטה העברית היה מצבי בתוכה קשה מאד.

רוב הפרופיסורים והמרצים היו באותם הימים דוקטורים מגרמניה או מן הארצות המושפעות מגרמניה (גאליציה, צֶ’כוסלובאקיה, הונגריה), וגרמניה היתה אז סוציאליסטית לפי רוחם של משכיליה, ביחוד משכיליה היהודיים, שהרעיון הלאומי היה אז בשבילם המטפחת האדומה לשור־האצטדין. וד"ר מאגנֶס, האמריקני חניך־גרמניה, היה מחזיק בידי דוקטורים גרמניים־יהודיים אלה. שלטה באוניברסיטה רוח של אנטי־לאומיות משונה: ביחד עם “אתה בחרתנו”, מורשת ה"תעודה" של גַיְגר ופיליפסון, ועם העלאת חשיבותה של הדת עד לידי הפרזה נחשב בה כל רעיון לאומי־מדיני לשוביניסמוס פסול ומזיק. להיות “ככל הגויים” במובן של רכישת מדינה עצמאית גמורה נחשב לחטא. עם הערביים צריך לא רק להתפשר: צריך לוותר להם בּכּוֹל זולת בדת ובתרבות העברית המופשטת. להילחם על שלטונה הגמור של הלשון העברית בתוך העם העברי ובארצו בלא מעשי־אַלָמוּת, אבל על־ידי תביעות נמרצות והפרעות לנאומים גרמניים וז’ארגוניים פומביים, כהוראת־שעה, מפני המצב המיוחד של העברית בתחילת־התפשטותה, ומשום כך גם להתנגד בכל תוקף להוצאת עתונים לועזיים ליהודים, – הרי זה שוביניסמוס ופאשיסמוס. הז’ארגון הוא לשון עממית, ובכן הוא קדוש ומקודש וחלילה להילחם בו. תביעות מדיניות ברורות, בלא וַתּרנוּת ופשרנוּת, אסורות הן, שהרי זוהי “קיצוניות לאומנית”: בארץ יש להסתפק ברשות לייסד בתי־ספר עבריים ואוניברסיטה עברית. ולא רק אני הייתי שוביניסטן בעיניהם של אנשי־האוניברסיטה, אלא גם אוסישקין, שהיה חָבר של חֶבר־הנאמנים האוניברסיטאי. ומאליו מובן, שבשום אופן לא הסכימו הפרופיסורים וה"נאמנים" כאחד, שאַרצה על ההיסטוריה של בית שני: הרי יכול אני, חס ושלום, להצדיק את החשמונאים במלחמתם ביוונים ובמתייוונים. בפירוש אמר לי פעם אחת ד"ר מאגנס, שאילו היה חי בימי החשמונאים היה נלחם בהם ביחד עם הפרושים. והאומנם היה בוגד, ביחד עם הפרושים, בינאי אלכסנדר ועובר לצדו של המלך הסורי דֶמֶטריוֹס אֶוּקֵירוֹס? – ודאי, לא עד כדי כך. אבל די גם בלא כך…

לא קשה לשער, מה היה מצבי באוניברסיטה. אני חושב, שחיבוט־הקבר לא אסבול עוד לאחר מיתה: היתה לי גיהינום בחיים. כל ישיבה של הסנאט או של המכון למדעי־היהדות, שבה עלתה על הפרק איזו שאלה נוגעת ללאומיות או לציוניות, נהפכה בשבילי לשעה של עינויים וייסורים, שאין שֵם להם. כמעט תמיד היתה דעתי נשארת דעת־יחיד. עד שנת תרפ"ט היתה לי עוד השפעה על ד"ר מאגנס. אך לאחר שהדפסתי את מאמרי “רוצחי־אידיאל”⁷², שבו האשמתי את ד"ר מאגנס ואת ד"ר ה. בֶּרגמן, שעל־ידי השקפותיהם הפשרניות ביחס לערביים הם ממיתים את האידיאל הציוני, פסקה גם השפעה זו. כשנדפס מאמר זה השתוממו רבים על אומץ־לבי, ובפרט שידעו, שהיחסים האישיים שלי עם ד"ר מאגנס הם מצוינים ושאני חייב הרבה לד"ר מאגנס בכל הנוגע לקתדרה שלי באוניברסיטה ובעד עזרתו להדפסת ההוצאה השניה של ספרי “הרעיון המשיחי בישראל”. ד"ר מאגנס, כאדם ישר ומוסרי, לא התנקם בי על מאמרי זה; אבל השפעתי עליו פסקה; ובפרט שקמו אז באוניברסיטה השפעות אחרות ומנוגדות להשפעתי. ומצבי הרוחני באוניברסיטה הלך ורע.

בשנת תרפ"ח (1928) נמצא באמריקה יהודי, שהתנדב לתת סכום מסוים לייסוּדה של קתדרה ל"אידיש" באוניברסיטה העברית בירושלים. ואז עדיין היה ה"אידיש" במרום־המדריגה והמלחמה בין “הֶבְּרַאיסטים” ו"אידישיסטים" היתה נטושה בכל העולם כולו בהכרעה לצד האידישיסטים. הרגשתי מיד, שקתדרה כזו תרַכז מסביב לאוניברסיטה העברית המון אידישיסטים מכל הארצות, ולַלָשון העברית תהא צפויה מזה סכנה חמורה. כך היתה גם דעתו של אוסישקין. נלחמנו שנינו כאריות, שהרי נגדנו היו כל ה"מתקדמים" וה"סוציאליסטים". ואך הודות לתקיפותו של אוסישקין ניצחנו אחר מלחמה ארוכה וקשה. נעשיתי שנוא על רוב הפרופיסורים והמרצים יותר ויותר.

ולאחר הפרעות של תרפ"ט, שראו אותן כתוצאה של המלחמה על הכותל המערבי, מובן, שנעשיתי בודד ומבודד יותר ויותר: אני הייתי אשם בפרעות מפני שהֵגַנְתּי בעוז על הכותל המערבי, שלא ייהפך נחלה לזרים.

וכשנתבלט באוניברסיטה זרם לאומי בתוך הסטודנטים (“חולדה” ו"יבנה ויָדְפּת") והסטודנטים הלאומיים והרוויזיוניסטיים נלחמו בד"ר ברגמאן, בנורמאַן בנטוויץ' ובד"ר מאגנס על הציוניות המינימאליסטית שלהם, – הרי אני הייתי אשם לא בהשקפותיהם של סטודנטים אלה בלבד – אשמה זו אני נוטל על עצמי, אף אם לא כולה – אלא אף בטכסיסיהם.

עד כמה היה מן הנכון בהאשׁמוֹת הללו יש לראות משתי עובדות אלו:

פעם אחת הזמינו אותי הסטודנטים לאסיפה, שבה דנו על פיטוריו של ד"ר מאגנס מנשיאות־האוניברסיטה. שאלו מה דעתי, ואז אמרתי:

– אתם יודעים, שאני חושב את דעותיו של ד"ר מאגנס למזיקות לציוניות. אבל הוא מסור לאוניברסיטה; יָתֵר על כן, הוא בנה את האוניברסיטה והיה ראשון למייסדיה. אילו היה אפשר להרחיקו מציון (יותר נכון מציוניות) ולהשאירו באוניברסיטה הייתי מסכים לכך בכל לב. אבל מכיון שזה אי־אפשר ואתם נאספתם כאן לא כציוניים בלבד אלא, קודם כל, בסטודנטים, חלילה לכם לדרוש את פיטוריו: בזה תהרסו את האוניברסיטה ולא תבנו את ציון. הקיסרת יקאטרינה השניה רצתה לפטר את החוקר לומונוסוב מן האקדימיה. אמר לה לומונוסוב:

– הוד מלכותה יכולה לפטר את האקדימיה ממני ולא אותי מן האקדימיה.

ושוב היה מעשה בד"ר ה. בּרגמאן (עכשיו פרופיסור ברגמאן):

שנה אחת קראתי את שעורַי בבוקר ולא, כמנהגי, אחר הצהרים. ד"ר ברגמאן, שהיה אז מרצה, היה קורא את שיעוריו לפנַי. ואני, שאני רגיל להקדים לבוא, הייתי ממתין בשיעורי עד שיצאו תלמידיו מאולם־ההרצאות.

פעם אחת אני בא במוקדם, כדרכי, והנה הסטודנטים מטיילים במסדרון.

– מה אירע? – שאלתי.

– הפרופיסור יודע, – השיב אחד מן הסטודנטים הטובים ביותר, והוא לאומי נלהב, – שאתמול נתפרסם ב"הפועל הצעיר" מאמר של ד"ר ברגמאן, שבו הוא דורש לתת לערביים חלק גדול מאדמת הקרן הקיימת, לשתף אותם ב"באנק הלאומי" שלנו, ועוד. לא יכולנו לסבול מין “ציוניות” כזו, וכשבא לקרוא את שיעורו עזבנו את האולם לשם הפגנה.

– אבל במה עסק שיעורו? – שאלתי: – בציוניות? בערביים? בקרן הקיימת? בבאנק הלאומי?

– לא. שיעורו עסק בהֶגל ותורתו.

– ובכן, – אמרתי, – אסור לכם להתנקם בשיעור על הגל מפני שבעל־השיעור אינו ציוני כרוחכם. אם כן תעשו, לא תהא חירות־המדע באוניברסיטה לעולם! – היום תסדרו אתם, הסטודנטים הלאומיים, הפגנת־מחאה לד"ר ברגמאן על שאינו ציוני כל צרכו ומחר יסדרו הסטודנטים הסוציאליסטיים הפגנת־מחאה נגדי על שאני ציוני יותר מדאי. וכי כך יתקיים המדע האוניברסיטאי, שחירות־הדעות היא נשמת־אַפּוֹ? – תילחמו בד"ר ברגמאן באסיפות ציוניות, אבל לא באוניברסיטה. כאן יש מקום לבקר שיטה מדעית, ורק שיטה מדעית – ולא עוד!

ואולם ה"קוֹלגוֹת" הטובים שלי לא יָדעו זאת, או לא רצו לדעת זאת; וה"אוביקטיוויות המדעית" שלהם לא הגיעה עד כדי לתת חירות מדעית לאדם בעל השקפות לאומיות, שיַרצה על בית שני כפי הכרתו והבנתו. מובן, שנתביישו לבסס את התנגדותם ביסוס מחוסר־בושה כזה (אחדים אף לא נתביישו בכך…), ועל־כן טענו, שאין אני “מדעי” כל צרכי. אני, שביליתי חמישים משנות־חיי בחקירות על בית שני ושעליו סובבת לא רק “היסטוריה ישראלית” אלא גם “ישו הנצרי” ו"מישו עד פאולוס", “הרעיון המשיחי בישראל” (ברובו), “כשאומה נלחמת על חירותה” (רוב־הספר) ו"הבית השני בגדולתו" (כולו), – איני חוקר מתאים לתולדות הבית השני! – Risum teneatis, amici!.

באין ברירה הפניתי את כל הַקְשָבתי והקדשתי את כל כוחותי לספרות העברית החדשה. מצאתי בה עזובה מרובה – וניסיתי להביא בה סדרים, לחקור אותה במֶתוֹדה מדעית ולשים קץ ליחס הדילֶטאנטי, שהתייחסו אליה כמעט כל העוסקים בה עד עתה. ורק לאחר שבמשך ארבע שנים (תרפ"ו–תר"ץ) קראתי שיעורים על ספרות זו מצאתי לנכון לפרסם בדפוס את התחלתו של הספר: “היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ראשון: מבוא כללי ודור המאספים (1781–1820)”, ירושלים תר"ץ (1930). ורק לאחר שבע שנים הוצאתי (בשנת תרצ"ז – 1937) את הכרך השני: “הדור של הרומאנטיקה וחכמת־ישראל (1820–1880)”. ולאחר שנתיים (בשנת תרצ"ט – 1939) – את הכרך השלישי: “הספרות העברית ברוסיה ותקופת־ווילנה (1804–1860)”, ועוד לאחר שנתיים (בשנת תש"ג – 1943) – את הכרך הרביעי (בשני ספרים): “הספרות העברית הריאליסטית (1860–1881)”. ועוד היו לפני שני כרכים גדולים להשלמת ההיסטוריה של הספרות העברית עד פטירתו של סמולנסקין, שהרי מכאן ואילך ההיסטוריה של ספרותנו משולבת בתולדות התחיה העברית של ימינו, שאנו בעצמנו פועלים ונפעלים בתוכה – ואין נידון נעשה דיין.

מלבד בחקירה המדעית הטהורה והמדוקדקת בכל פרטי־פרטיהם של החיים והפעולה של יוצרי הספרות העברית החדשה (בלא להביא בחשבון סופרים ממדריגה שלישית ורביעית, שהשפעתם היתה מועטת או גם אפסית), עסקתי בבירור העובדה, עד כמה עמדו מבחר סופריה על מרום־השכלת־זמנם ועד כמה היתה תפיסת־עולמם יסודית ובנויה על המציאות האמיתית של זמנם, באופן שאילמלא הם לא היתה תחיה עברית אפשרית. דבר זה הוכחתי בהוכחות, שקשה להפריך אותן. ומטעם זה עקבתי אחר כל ניצן רך מניצני הרעיון הלאומי העברי שבחיבוריהם של סופרי דור־ההשכלה, ניצנים, שמהם צמחה אחר־כך תנועת חיבת־ציון והציוניות, ועקבתי גם אחר התפתחותה של לשון־ההשכלה העברית, שבלא יודעים נתקרבה יותר ויותר ללשון חיה ומדוברת והביאה אותנו עד לידי תחית־הלשון בדיבור.

את העבודה העצומה, שהשקעתי בכרכים הגדולים הללו, קשה לשער. די להזכיר, שארבעת הכרכים, שנדפסו עד שנת 1946, מכילים 1,760 עמודים, ובשני הכרכים, שכבר הם כתובים בידי ודורשים רק השלמה מועטת ותיקון ולטישה, יש גם־כן לערך 1,000 עמודים, ובכן בסך־הכל לערך 2,800 עמודים, שעוסקים רק בתקופה של מאה שנה. וכל ספרות עצומה זו הרי היתה כמעט קרקע־בתולה בזמן שהתחלתי בחקירתה ובעיבודה. עכשיו הרבה חוקרים בה, אבל מי היה שם אליה לב כמקצוע מדעי אמיתי לפני שנת תרפ"ו (1926)?

ובאותה שנה תר"ץ, שבה יצא הכרך הראשון של “היסטוריה של הספרות העברית החדשה”, נגמר בדפוס הספר השני של הכרך השלישי של ספרי “יוצרים ובונים” (תל־אביב, תרפ"ה–תר"ץ), שהוא התוספת החשובה ביותר ל"היסטוריה של הספרות", ובפרט בשני חלקיו האחרונים, שעוסקים באותם גדולי־הספרות, שאין “ההיסטוריה של הספרות” מגעת אליהם (אחד־העם, יעבץ, פרץ, שופמאַן, ביאליק, טשרניחובסקי, יעקב כהן, שניאור, שמעוני, ועוד) מפני שעדיין לא הגיעה השעה לחקור את תולדותיהם ואת יצירותיהם מאחר שעדיין אין לנו פֶּרְסְפֶּקטיבה היסטורית לכך, ויש אפשרות רק לספר את תולדותיהם ולהעריך את יצירותיהם.

גם “קיצור תולדות הספרות החדשה” שלי, שיצא בשנת תר"ף, זכה לשתי הוצאות מורחבות ומוספות: בשנת תרפ"ד ובשנת תרצ"ט, ואחר־כך – עוד לארבע הוצאות; וספר קטן זה זכה להיתרגם לעשר לשונות, וביניהן גם ליוונית חדשה.

ואולם גם בשנים הללו לא הזנחתי את המחקר של בית שני ושל הנצרות הקשורה בו. לא רק הוצאתי הוצאה שניה, רביעית וחמישית (תרפ"ז, תרצ"ג ותש"ה – ההוצאה השלישית היא בלא תיקונים) של “ישו הנצרי”, שבהן הוספתי הוספות מרובות, שהן לפעמים פרקי־מחקר בפני עצמם, וכן הוספתי הרבה בתרגומים הגרמני והצרפתי של ספרי זה (יצא גם תרגום הונגארי מקוצר של “ישו הנצרי”), אלא גם הוצאתי קובץ של מחקרים בשם “הבית השני בגדולתו” (תל־אביב תר"ץ), פירסמתי ב"קרית־ספר" מספר הגון של מאמרי־ביקורת על ספרי־מחקר לועזיים בתולדותיהם של בית שני ושל הנצרות, וגם עשיתי את ההכנות הדרושות לשם החיבור “מישו עד פאולוס”, שמפני איבוד־הרשימות, שהֵכַנְתּי בשבילו, בימי הפרעות של שנת תרפ"ט, נתאחרה הוצאתו עד שנת תרצ"ט–ת"ש.

ובשנת תרצ"ו פירסמתי קובץ של “מסות היסטוריות” בשם “כשאומה נלחמת על חירותה” (ירושלים, תרצ"ו), שכל “מסותיה”, זולת שתים מהן, מתייחסות לבית השני ושזכתה לתשע הוצאות במשך שנות תרצ"ו–תשט"ו, דבר, שלא זכה לו שום ספר מדעי בעברית בזמן קצר כזה; ובהוצאות החדשות נוספו מחקרים חדשים בתולדות בית שני (“תחילתם וסופם של גיבורי־מצדה”, “ינאי אלכסנדר” ו"יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא"), וספר זה ניתרגם לצרפתית ולספרדית (קאהיר 1940, בואֶנוֹס איירס, 1946). וכך לא ניתקתי את עצמי לגמרי אף שנה אחת מעבודה מאומצת בחקירתן של תולדות הבית השני ושל תולדות־הנצרות, שהן קשורות ומשולבות אלו באלו.

ובאותן השנים פירסמתי גם מאמרים פובליציסטיים הרבה⁷³, וחלק קטן מהם (בתוספת שני מאמרים חדשים לגמרם: “מוצאה של ברית־שלום” ו"הפשע הציוני הכבד ביותר") יצא גם בקובץ מיוחד⁷⁴. פירסמתי באותו הזמן גם מאמרים על גדולי הספרות העולמית: על גֵיטה, שילר, טולסטוי, וויקטור הו’גוֹ, אֵמיל זולא, באלפור הפילוסוף, ראבינדראנת טאגור, גיאורג בראנדס, פושקין ולֶרמונטוב, שנכנסו אחר־כך לשני הכרכים של ספרי החשוב בעיני ביותר⁷⁵ ביחד עם מאמרים על אפלטון, פילון, אבן גבירול, שפינוזה, דון יהודה אברבנאל, רמב"ם, הרמאן כהן, שד"ל, יעקב קלאצקין, ועוד, ובקובץ מיוחד⁷⁶.

ובאותם הימים העמקתי גם בחקר הלשון העברית ופירסמתי על כך שורה של מאמרים, שבהם הבדלתי בין “עברית עתיקה ועברית חדשה”⁷⁷, ופירסמתי את ספר הדיקדוק לעברית החדשה⁷⁸, ספר קטן, שאני מחשיב אותו ביותר למרות מה שלא נתקבל על־ידי המדקדקים, המבקרים והמחנכים שלנו בסבר פנים יפות: מובטחני, שעוד תגיע שעתו,

אכן, השנים הללו היו מן הפרודוקטיוויות ביותר בשנות־חיי.

 

פרק ל"ב    🔗

הירחון "ביתר". רצח־ארלוזורוב והעלילה על הריביזיוניסטים. "פשעי וחטאתי".

כבר הזכרתי למעלה, שבימי־הרצל התנגדתי לציוניות המדינית שלו מפני שעמדה על “רגל” אחת בלבד – על תכנית מדינית, שתתגשם בעזרת הדיפלומטיה והאירגון של ההמונים בלבד. חסר הייתי בציוניות זו את הצד הכלכלי ואת הצד התרבותי, נוספים על הצד המדיני. וכשקמה בשנת 1925 הציוניות הרֶוויזיוניסטית לא יכולתי להצטרף אליה מפני שאף בה לא מצאתי תשומת־לב מספקת לבעיות הכלכליות והתרבותיות, אף־על־פי שהמנהיג שלה, זאב ז’אבוטינסקי, היה אדם, שהתרבות תפסה בלבו כמעט את המקום הראשון. ואחר־כך, כשעזבה המפלגה הרוויזיוניסטית בשנת 1935 את ההסתדרות הציונית, נוספה על הסיבה האמורה גם סיבה שניה: לא יכולתי לעזוב הסתדרות, שהייתי אחד ממיַסדיה כציר של הקונגרס הראשון.

ואולם כשם שלא יכולתי להסכים להרצל וז’אבוטינסקי, שהציוניות יכולה לעמוד על “רגל” אחת בלבד, – על ה"רגל" המדינית, – כך לא יכולתי גם להסכים משנת 1920 ואילך, שהציוניות תעמוד על “רגל” אחת אחרת – על ה"רגל" הכלכלית, ותתייחס אל העבודה המדינית כמו שהתייחס הרצל אל העבודה הכלכלית והתרבותית. ולבי כאב לראות, שאֶל העבודה התרבותית התייחסו גם ז’אבוטינסקי והרוויזיוניסטים וגם ווייצמאן וההנהגה הציונית שלו יחס קר, ולכל היותר יחם פושר (אחר־כך נשתנה הדבר לטובה בתוך הסתדרות־הפועלים הודות לפעולתו של ב. כצנלסון ב"דבר" וב"עם עובד").

והפרעות של שנת תרפ"ט ותוצאותיהן הקרובות הוכיחו לי ברור, שדרכם של ווייצמאן והסוציאליסטים שבהנהלה הציונית אינה נכונה. שבתי וראיתי מה שכבר חשבתי אף קודם־לכן, שהפשרות והוויתורים במדיניוּת והאמונה, שעל־ידי “מפעל ובניין” ננצח את ההתנגדות המדינית הכפולה, הערבית והאנגלית, לא יביאו אותנו לתכליתנו הגדולה – “להיות עם חפשי בארצנו”: יש סכנה של גֶטו יהודי גם בארץ־ישראל או, לכל היותר, של “מרכז רוחני” בלא מרכז מדיני־כלכלי חזק, כלומר, מרכז תלוי באויר או נתון לחסדם של הערביים, שכבר ראינו את “יחסם” אלינו בתימן, בעיראק ובסוריה.

והשפיע עלי עוד “מאורע היסטורי” אחד:

הממשלה האנגלית דחקה על ההנהלה הציונית, שתקיים מה שנזכר בטופס־המאנדאט בדבר “סוכנות יהודית”, שישתתפו בה ציוניים ולא־ציוניים. כוונתה של הממשלה היותה ברורה: הלא־ציוניים יְמַתְּנו את התביעות הציוניות וינמיכו את המעוף המדיני של הציוניים השלמים (ה"קיצונים" בלשון־הממשלה ובלשונה של העתונות הערבית). וד"ר ווייצמאן וההנהלה הציונית הסכימו לכך משני טעמים: ראשית, אם הממשלה רוצה אין להתנגד לה או לא כדאי ומסוכן להתנגד לה; ושנית, הלא־ציוניים בעלי־ההשפעה הם ברובם עשירים מופלגים, ובכן יתנו כסף; והרי על מגביות בנוי כל ה"מפעל ובניין" של ד"ר ווייצמאן ושל הסוציאליסטים הציוניים.

התנגדו ל"סוכנות מעורבת" התנגדות נמרצת חמישה אנשים: יצחק גרינבוים, מנחם אוסישקין, ד"ר מ. גליקסון, זאב ז’אבוטינסקי ואני. והנה גרינבוים פסק מלהתנגד לה כשאך נעשה חבר של ההנהלה הציונית. ד"ר גליקסון התנגד זמן מועט – ופסק כשראה, שזוהי שחיה נגד הזרם (בעצם־טבעו לא היה איש־מלחמה). אוסישקין, שאני מכבד כל־כך, הגיע, לצערי, בקונגרס של צו’ריך עד לידי העמדת יום־התקבלותה של הסוכנות המעורבת בשורה אחת עם ועידת־קאטוביץ ועם הקונגרס הציוני הראשון!… נשארתי בהתנגדותי יחיד ובודד בתוך ההסתדרות הציונית. רק ז’אבוטינסקי “עמד במרדו” כמותי ולא השלים עם הרעיון, שלא־ציוניים יחליטו בדבר גורלה של ציון רק מפני שיש להם כסף ומפני שהממשלה הבריטית רוצה בכך.

עובדה זו השפיעה עלי הרבה וקֵרבה אותי במידה מרובה (ודאי, לא בשלמות) אל הרוויזיוניסטים.

חשבתי מחשבות לא שאכנס אל המפלגה (דבר זה אי־אפשר היה לי מפני שני הטעמים האמורים), אבל שאנסה למלא את החסר בה: להגביר את הצד הכלכלי ואת הצד התרבותי בתוכה.

בדבר הראשון – בצד הכלכלי – לא יכולתי לעשות הרבה; אבל בדבר השני – בדבר העבודה התרבותית – חשבתי, שיש בכוחי להשפיע.

ובאוניברסיטה היו לי שני תלמידים מצוינים, בן־ציון נתניהו ויוסף אוּר, האחד רוויזיוניסטן נלהב והשני חבר של האגודה האקדימית הלאומית “חולדה”. מר אוּר הצטיין בתרגום של “ספרי־המופת” הפילוסופיים, ואפילו קיבל פרס בעדם. ומה שנוגע למר נתניהו הרי כבר פירסם ספרים ומאמרים בעברית ובאנגלית, שעשו לו שֵׁם, ואף הוציא את “הספריה המדינית” המצויינת, ואני מצפה, שיהא בימים הבאים לברכה מרובה לספרותנו ולמדיניות הציונית כאחת (עכשיו הוא העורך הכללי של “האֶנציקלופידיה העברית”, שהוא הוא שגרם להצלחתה הגדולה).

שני תלמידַי אלה עוררו אותי להוציא ירחון לאומי עברי חדש, מעין “השלח”, שפסק שש שנים קודם־לכן, ואף אספו חותמים בשבילו.

הסכמתי להיות עורכו הראשי ואף מצאתי לאפשר לקרוא לו בשם “ביתר” לא על שם “ברית־תרומפלדור” אלא על שם מצודת־ביתר, שהרי בשנת 1933 מלאו לפי החשבון הרגיל 1,800 שנה למלחמת בר־כוכבא ומפלת־ביתר. אך איש לא שם לב להכרזה זו שב"מאמר הפרוגראמתי" שלי (“לאן?”), שבא בראש החוברת הראשונה של הירחון, ועירבבו “ביתר” בלא ראשי־תיבות ב"בית"ר" בראשי־תיבות.

הירחון יצא רק שנה אחת, מטבת תרצ"ג עד שבט תרצ"ד (1933). והשנה היתה, כמו שנראה למטה, שנה קשה מאד ליהדות של ארץ־ישראל: גדלו בה הפירוּד והשנאה המפלגתיים. על־כן לא היו די חותמים לירחון ולא נתפשט אלא בחוגם של הרוויזיוניסטים, ורק בחוג זה היתה השפעתו מרובה. ערכתי אותו שנה שלמה בלא שהיה שכר לעמלי, כי לא קיבלתי בעד עריכתו אף פרוטה אחת, ואף נתניהו ואוּר לא נהנו ממנו הנאה חמרית. אבל יותר מעל העדר הנאה חמרית אני מצטער על שלא נתפשט הירחון היקר והנאה בין הקוראים ולא השפיע השפעה רוחנית יותר רחבה.

כי לא רק נפלא בצורתו היה הירחון “ביתר” אלא גם חשוב בתכנו. כמדומה לי, שמימי “השחר” ו"השלח" לא היה ירחון רעיוני ועיקבי וראוי להשפיע כמותו; אלא שמזלו גרם, שיצא בשנה טרופה ובארץ־ישראל הקרועה והשסועה למפלגות וכיתות.

אני מונה את מאמרי הפובליציסטיים שבירחון זה בין הטובים שבחיבורים הפובליציסטיים שלי במשך שישים ושתים שנות עבודתי הספרותית. את המאמרים הפובליציסטיים “הציוניות ושאלת־הצדק”, “חילוקי־דעותינו” (בכרך א') ו"לאן אנו הולכים?" (בכרך ב'), ואת המאמר הביקרתי “תפיסת־העולם של שאול טשרניחובסקי” (בכרך א' – נדפס מחדש בספרי “משני עולמות”, עמ' 138–162), שלדעתי הוא מבחר מאמרי המרובים על טשרניחובסקי, וביחוד את המאמר המדעי “הסוציאליסמוס הנבואי” (בכרך ב', נדפס מחדש בספרי “פילוסופים והוגי־דעות”, II, 1–22), אני מחשיב היום כמו ביום שנתפרסמו לראשונה בירחון “ביתר”. וגם בשמונה־עשר הפרקים של הרובריקה “מעניין לעניין”, שפירסמתי בשני הכרכים הללו, עדיין יש דברים, שלא עבר זמנם. אבל היו בשני הכרכים של “ביתר” יצירות חשובות הרבה יותר משׁלי, יצירות ממדריגה ראשונה. אזכיר רק את חיבורו הגדול של ד"ר יעקב קלאצקין, “הסגר שיטה ומעֵבר לה” (חמישה מאמרים, כולם בכרך א')' את “חזון נביאי־האשרה” (כרך א'), את “ירושלים קרית־הגזית”, את “בוכים התנים” ו"פרק באנטומיה" (בכרך ב') של טשרניחובסקי, וכן את תרגומיו מגֵיטה (“האל והבּאיאדֶירה”) ומשֵקספּיר (מערכה מ"מאקבֶּת"), את שיריו הנהדרים של יעקב כהן (“משירי־הקנאים”, “שחה עלי ירושלים”, “ראיתיך אמי”, ועוד), וכן את סיפור־האגדה המקורי והיחיד־במינו שלו “קץ־העולם” (בכרך א'), ואת השירים “אחים דוממים” (בכרך א') של שניאור. גם הפּוֹאֶמה הגדולה “הושע” של שמעון גינצברג והמחזות “בת־סנבלט” לד"ר א. א. קאבאק ו"מצדה" של אביגדור המאירי היו יצירות חשובות. ב"ביתר" נדפס מאמרו העברי המקורי של ז’אבוטינסקי בשם “המעמד” (בכרך א'). מאמרים פובליציסטיים חדשים בתכנם ובסיגנונם היו ביחוד מאמריהם המרובים של ד"ר י. ה. ייבין, שחדש היה גם סיפורו “קולות בסוגר” (בכרך א'), ושל ב. נתניהו, ד"ר משה כהן, אב"א אחי־מאיר, מ. כרמון, ועוד. ראויים לתשומת־לב הסיפור המצויין “הנודדים” (בכרך ב') של עקביא אורי והסיפור המקורי “התמורה” (בכרך א') של ד. קמחי.

עמדתי בפרטות על תוכן שני הכרכים הגדולים של הירחון “ביתר” מפני שהרבה כוחות השקעתי בהם ושכר – לא חמרי ואף לא רוחני – לא היה לי בעמלי הקשה בירחון זה: הזמן לא היה מתאים לירחון בעל שיטה לאומית ברורה ועיקבית. ולא הועילו כל המעלות הספרותיות הטהורות, שהיו לו.

כי שנה נוראה היתה השנה, שבה יצאו שתים־עשרה החוברות של הירחון “ביתר”.

בליל־שבת, אור לכ"ג בסיון, תרצ"ג (16 ליוני, 1933) נרצח בתל־אביב, לא רחוק מבית־הקברות הערבי, ד"ר חיים בן שאול ארלוזורוב, חבר של הסוכנות היהודית בארץ, בא־כוחה המדיני כלפי הממשלה הארצישראלית וחבר לועד־הפועל של “הסתדרות־העובדים”, כשטייל בחברת אשתו. ועד מהרה הפיצו שמועה, שהרוצח היה רוויזיוניסטן, ושני שותפים־רוויזיוניסטים היו לרוצח, ואחד מהם הוא סופר ועתונאי רוויזיוניסטי.

אשתו של ד"ר ארלוזורוב “הכירה” את הרוצח על־פי קוים אדומים במעילו, שראתה בליל־חושך (בכ"ג בחודש אין הלבנה נראית, כידוע, ובמקום־הרצח לא היה מאור חשמלי). ונמצאו גם “עדים”, שהכירו אחד מן הרוצחים או השותפים לרצח ב"הליכתו המשונה" (אף זה ראו בליל־חושך ובמקום־חושך).

התחילה הסתה נוראה כלפי הרוויזיוניסטים כולם, שנסתיימה במאסרם של אברהם סטאבסקי, אב"א אחימאיר וצבי רוזנבלאט, שלשתם רוויזיוניסטים מובהקים. הם נאשמו שלָשתם בקשר לרצח ובהוצאת הרצח לפועל ואיימה עליהם מיתת־תליה. לא פחות ולא יותר…

אני קשה היה לי מן הרגע הראשון להאמין, שיהודים, יהיו קיצונים שבקיצונים, יהרגו יהודי־ציוני, שלא היה מן הקיצונים בין הסוציאליסטים הציוניים, שהתנגד למלחמת־מעמדות בארץ־ישראל, שהיה חבר ל"הפועל הצעיר" והתנגד לאיחודה של מפלגה זו עם המפלגה השמאלית יותר “אחדות־העבודה”, וכשהוחלט האיחוד של שתי־המפלגות להסתדרות אחת אך נכנע להחלטה ונשאר אחד מן המתונים ביותר שבין מפא"י. ולמה ירצחו הרוויזיוניסטים אותו דוקה?

ואולם מקרה קל לא רק חיזק את ספקותי בנוגע לאשמתם של הרוויזיוניסטים אלא אף היטה אותי להאמין, שאין זו אלא עלילת־שוא, שהעלילו שונאים מפלגתיים על מפלגה מנוגדת.

עוד קודם שנאסר אב"א אחימאיר פגשתי אותו פעם ברחוב ועברתי עליו בלי משים, מפני שהייתי שקוע במחשבותי – ולא בֵּרכתיו ולא השיבותי על ברכתו. לא ראיתי אותו בפשיטות. אבל הוא חשב, שנהגתי כך בכוונה. ונעלב עד מעמקי־נפשו פנה אלי ואמר:

– אף אדוני חושד בנו במעשה־רצח של מתנגד בדעות?

השיבותי:

– אין אני מאמין בכך. אבל אין אתם יודעים לרסן את עטכם. המאמרים בעתונכם (“הירדן”) הם חריפים וגסים כל־כך, עד שיש מאמינים, שאתם מוכשרים לכל.

מר אחימאיר עזב אותי וצער גדול על פניו.

ומיד אמרתי לעצמי: הרי אני לא משכתי בלשונו. הרי אני לא פניתי אליו, אלא הוא פנה אלי. אילו היה מרגיש, שהוא או מפלגתו עשו מעשה־רצח, הרי היה שמח, שאין אני נוגע בדבר נורא זה – והיה הולך לדרכו. ודאי, יש מפלגות מדיניות טֶרוריסטיות בעולם; אבל הללו מתפארות במעשה הנועז שעשו. כאן הרוויזיוניסטים צועקים, שאינם אשמים, ואחד מאלה שמאשימים אותם במעשה־הרצח פונה אל אדם שהוא מכבד, ומביע את צערו על שחושדים בו ובמפלגתו במה שאין בהם. ברור, שד"ר ארלוזורוב לא נרצח על־ידי רוויזיוניסטן.

וכשהתחיל הסופר הכשר והנלבב בן־ציון כץ את מלחמתו הארוכה והקשה בעלילה הנוראה, פירסמתי בגליון החד־פעמי שלו “הד־הזמן” מיום ט"ז בניסן, תרצ"ד, את מאמרי: “מאימתי חדלתי להאמין” (באשמתם של הרביזיוניסטים, כאילו הם רצחו את ארלוזורוב), מאמר, שעשה רושם בשעתו. ומאז נלחמתי במעלילים בכל כוחי: חתמתי על כרוזי־מחאה, עוררתי למחאה את חברַי הסופרים, כתבתי מכתבים ושלחתי טלגראמות לאנשים בעלי־השפעה בעולם, שלא יתנו לשפוך דם נקי. ולבי כאב לראות, שבשעה שהרב קוּק נכנס בעניין זה בכל לבו ואף סיכן את עצמו בהתנגדותו לבית־המשפט, בשעה שטשרניחובסקי, דרויאנוב, רבניצקי וסופרים חשובים אחרים חתמו על מחאה נגד פסק־הדין של מיתה, שהוצא מתחילה על סטאבסקי, הרי ידידַי הגדולים אוסישקין וביאליק לא נזדעזעו ולא מחו. מילא אוסישקין טען, ש"אין הדבר ברור לו"; ואולם ביאליק אמר בפני כמה סופרים ומורים, שהוא בטוח, שהערבי, שהודה בדבר, שהוא שרצח את ארלוזורוב, לא בדה את הפרטים מלבו, ואף הגברת לאנדאו אמרה לביאליק, כמו שכבר סיפרתי למעלה, בשם קצין־המשטרה ריגס, שאין כאן רצח פוליטי, ואף־על־פי־כן לא רצה לחתום על מחאה, כנראה, כדי שלא להקניט את השליטים המפלגתיים בארץ־ישראל…

לי גרם “עניין־ארלוזורוב” צרות צרורות. בירחון “ביתר” פירסמתי (I, 280–281) הספד (נֶקרולוג) על ארלוזורוב, שכשאני קורא אותו כיום אני מוצא אותו מלא־צער על מיתתו המשונה של צעיר מצוין זה ומלא הערכה אמיתית וחיובית בהחלט לכשרון מדיני רענן זה, שנעקר מתוכנו בלא עתו. אבל בזה לא הסתפקו מעריציו של הנרצח: צריך הייתי להאשים ברצח את הרוויזיוניסטים. פעם באוטובוס של תלפיות התנפלו עלי פועלים מרמת־רחל הסמוכה בחירופים וגידופים, שלא שמעתי מימי כמותם, וכמעט שׂמוּ אותי שותף לרצח. ופעם אחרת קראו לי “מנוול” בפני הגברת קלוזנר, שהרי עודדתי את הרוצחים בביקורת, שביקרתי את הפועלים ואת ההנהלה הציונית, שהיא פועלית בעיקרה. באוניברסיטה הרגשתי את עצמי מוקף שונאים; ואין צורך לומר בחבורת־הסופרים. ב"הארץ" מצאו לנכון לפרסם מכתב של ביאליק אל ד"ר יעקב קלאצקין, שבו נזף ביאליק בקלאצקין על שנתן מאמר לירחון “ביתר”, שהולך בדרך רעה. ומה שכתבו עלי אז ב"העולם" מוטב שלא אזכיר. נחמתי היתה רק זו: שאני “בחברה טובה” – בחברתו של הרב קוק, ש"עניין־ארלוזורוב" קיצר את ימיו, שהרי לא היו דברי שיקוץ וניוול, שלא נכתבו עליו בעתונים ה"רשמיים" ואף נדבקו על כתלי בתי־כנסיות וכל מיני פאסקווילים עליו. ויש יסוד לחשוב, שמחלתו המסוכנת באה לו מעגמת־נפש, ועל כל פנים צער עמוק זה הגביר את המחלה והצעיד אותו לשאול.

אין אני רגיל להשיב על מה שכותבים נגדי. כלל גדול בידי: “במקום שבא ירק יבואו בשר ודגים”: במקום להתפלמס על דברים ישָׁנים מוטב שאכתוב דברים חדשים. ואפשר, זוהי אחת מן הסיבות, שהספקתי לכתוב הרבה בחיי: לא איבדתי זמני על וויכוחים ופולמסאות. ולא איכפת היה לי אם יחשבו, שצדק מתנגדי: ימים יבואו ויתגלה הצדק עם מי.

אבל הפעם התחמץ לבבי. לא יכולתי לשאת עוד את אשמות־השקרים ועוונות־השוא, שטפלו עלי שונאים ומתנגדים מכל המינים. וכתבתי מאמר־התנצלות בשם “פשעי וחטאתי”, ששלחתי בזמן אחד ל"הארץ" ול"העולם". וירשם הדבר לזכותם של ד"ר גליקסון ומשה קליינמאן, ששניהם פירסמו את המאמר כמו שהוא⁷⁹.

תוכן המאמר היה: איני רוויזיוניסטן מפלגתי ואין אני מסכים ליחסם השלילי של הרוויזיוניסטים אל הקרנות הלאומיות ולמיעוט־הערכתם של עבודת הפועלים העבריים בארץ. אני מסכים רק לתביעתם, שהמדיניות הציונית תתפוס כיום את המקום הראשון מפני ש"המקל נכפף לצד השני יותר מדאי", וההנהלה הציונית משקעת את כל כוחותיה בקיבוצי־כספים ובעבודה כלכלית על־ידי קבוצות. ואת יחסי החיובי לרוויזיוניסטים יש לבאר לא רק על־ידי הסכמתי לתביעתם המדינית, אלא גם מפני שהם נרדפים – ומעולם לא הייתי על צד התקיפים והשליטים באותה שעה. הרי על הכתוב “והאלהים יבקש את נרדף”⁸⁰ אומר המדרש: “אפילו צדיק רודף רשע”⁸¹. והבאתי מתוך הסיפור “בור של שופכים” של מספר רוסי מפורסם את הדברים, שאמרה זונה אחת לסטודנט טהור מן הרבולוציונרים הרוסיים, שהתחבא בבית־זונות מפני הבלשת הרוסית:

– כיצד אתה מֵעֵז להיות טהור כשאנו כולנו טמאות?

הדברים האחרונים לא מצאו חן אף בעיני־הרוויזיוניסטים. ולא ראו, שאין הכינויים “צדיק ו”טהור" כאן ביחס למפא"י ו"גיבוריהם" במשפט־הרצח אלא אירוניה מרה. אלא שלא הייתי מרוצה גם מדרכי־הפולמוס ומכמה דעות קיצוניות של הרוויזיוניסטים. ובעיניהם של תקיפי־השעה בארץ ודאי קיפחתי את שמי הטוב על־ידי מאמר זה. ודומה, כאילו נשארתי קרח מכאן ומכאן.

בחבורה של סופרים ועסקנים בתל־אביב בשנת 1932

 

פרק ל"ג    🔗

מלאו לי שישים שנה. "נאומו" של טשרניחובסקי. "ספר־קלוזנר". פטירתו של ביאליק. בטבריה. קדושה וצביעות. החינוך בקבוצות ובמושבי־עובדים. השתתפות ב"אֶנציקלופידיה הכללית" הקטנה של "מסדה".

המאמר “פשעי וחטאתי” נדפס בכ"א בתמוז, תרצ"ד (1934), כאמור. וחשבתי, שנשאר בלא הד.

לאחר חמישה שבועות, ביום ב' לר"ח אלול, אותה שנה, מלאו לי שישים שנה – שישים שנות־חיים קשות, ומהן יותר מארבעים שנות־עבודה מדעית וספרותית ושנות מלחמה בלתי־פוסקת במתנגדים מכל הזרמים. חשבתי, שיעבור היום בלא תשומת־לב כמו שעבר יום מלאת ארבעים שנה לעבודתי הספרותית (בערב־פורים תרצ"ג). ואמנם, העתונים העבריים, זולת “הירדן”, שנערך בידי נתניהו תלמידי, הדפיסו מאמרים קצרים עלי ועל עבודתי “כאילו כְפָאָם שד” – ויצאו ידי “חובתם”. לתמהוני, התייחס הקהל אחרת לגמרה ליום מלאת לי שישים שנה. במשך ימים מועטים באו לביתי לברכני עד 700 איש מכל השכבות של העם. נוכחתי, שאין לעתונים בפרט ולסופרים בכלל אותה השפעה, שאנו מייחסים להם. יש לו, לקורא הפשוט בעל השכל הבריא, ההערכה שלו והיחס שלו לסופר וחוקר.

היו שתי אסיפות חגיגיות. באחת מהן דיברו סוקולוב, אוסישקין וטשרניחובסקי. בשניה דיבר תלמידי היקר, ב. צ. נתניהו. נאומו של נתניהו היה מזהיר כמאמרו ב"הירדן". אבל נגע עד לבי “הנאום” של טשרניחובסקי. בפעם הראשונה והיחידה בחיי ראיתי את שאול החזק, המתעב כל סנטימנטאליות – בוכה. ותוכן־"נאומו" של טשרניחובסקי, שארך חמישה רגעים (טשרניחובסקי לא ידע לנאום בכלל, אף אם תמיד היה בדבריו המועטים והמגומגמים רעיון מקורי, שלא הכל הבחינו בו), היה בערך: “יוסף, תמיד שׂחית נגד הזרם ונלחמת לפי הכרתך והשקפותיך, בלא להביט ימין ושמאל; אני מברכך, שתוסיף לעבוד ולהלחם עוד הרבה שנים, לא תבקש למצוא חן ולא תחפש פשרות, לא תדע משוא־פנים ולא תסכים לוויתורים, כמו שנהגת עד היום הזה. וירבו שונאיך, כמו עד היום”.

דומה, זו היתה הברכה הטובה והיקרה ביותר, שבּרכני אדם בזמן מן הזמנים.

לסדר “יובל” נאה זה השתדל ידידי הנאמן במשך ארבעים שנה, עד יומו האחרון, מנחם אוסישקין. והוא הוא, ביחד עם ד"ר מאגנס ועם הגברת שושנה פֶּרסיץ, האשה בעלת־המעוף ובעלת־התנופה, שלא מצאה את מקומה הנכון בתוך הקהל “היודע אך לזחול”, הוציאו לפועל את הדבר הקשה כל־כך: להוציא “ספר־קלוזנר”, ערוך על־ידי שני חברי באוניברסיטה, ידידַי פרופ' טורצ’ינר (טור־סיני) ופרופ' צ’ריקובר, על־ידי תלמידי־חברי היקר ב. שוחטמאן ועל־ידי המספר החשוב ד"ר קאבאק. הספר הוא רבגוֹני כרבגוֹניוּתה של עבודתי במדע ובספרות. נגע עד לבי מאמרו של ד"ר ווֹסלאווסקי, תלמידי־חברי מימות הישיבה באודיסה, ושימחה אותי הביבליוגראפיה המפורטת, שכוללת קרוב לאלף ערכים (ועדיין חסרים בה כמה מאמרים גדולים וקטנים), שנערכה על־ידי ברוך שוחטמאן תלמידי ובצלאל אליצדק, אחי בבשר וברוח, ושֶבה יש לא רק רשימה יבשה, אלא גם תוכן קצר של כל מאמר ומאמר.

מפני גודל־כמותו וריבוי־איכותו של “ספר־קלוזנר” ומפני שהיו לו ארבעה עורכים לארבעה מקצועות מדעיים־ספרותיים ארכו עריכתו והדפסתו ויצא אך בשנת תרצ"ז; אך יצא כלול בהדרו הן מצד תכנו והן מצד הידורו החיצוני. וגרם לי קורת־רוח אמיתית. ורק שמחתי היתה מהולה בתוגה כשראיתי, ששנים מחבריו של ועד־היובל, שהוציא את “ספר־קלוזנר”, לא היו יכולים עוד לחתום עליו: דיזנגוף וסוקולוב כבר עברו אז לעולם־האמת. וכיום כשאני מסתכל בחתימות של חברי־הוועד וברשימת המשתתפים בספר גופו, אני מוצא עוד שמות יקרים, שבעליהם כבר הם בעולם־האמת, כאוסישקין, טשרניחובסקי, יֶלין, קליין, גולאק, אֶפּשטיין, לאוטֶרבאך, אֶלבוגן, קאסוטו, קרויס, אלון, קאמינקה, אסף, דובנוב, ברודי, דוידזון, מנחם שטיין, שמעון גינצבורג, ברוכוב, סיקו, ד. י. זילברבוש, מרדכי בן הלל הכהן, מאגנס, קלאצקין, קליינמאן וברש. “דורי נסע ונגלה”.

ומכה קשה ביותר הוכיתי כשהוגד לי פתאום, בבוקר של כ"ב בתמוז, תרצ"ד, שביאליק מת. רק שבעה ימים קודם שנסע לווינה ראיתי אותו. סיפר לי, שהוא נוסע לשם ניתוח. וכבר סיפרתי למעלה, כמה דיברתי על לבו, שלא יתנתח בווינה הזרה. הוא לא שמע לעצתי ונסע. אבל לא פיללתי, שזו היתה הפגישה האחרונה שנפגשנו. כשהוגד לי פתאום, שמת בווינה, כאילו הלמו בפטיש על ראשי. לא מצאתי מנוחה לנפשי ימים ושבועות. ועד היום איני יכול להשלים עם הרעיון, שביאליק איננו. האנשים הקטנים חושבים, שאם היתה מחלוקת בינינו היתה כאן גם שנאה אישית. בנוגע אלי אני יכול לומר, שזהו שקר וכזב. חשבתי, ואני חושב גם כיום, שיש צדדים בשירתו של טשרניחובסקי, שמעלים אותה כשירה תֵאורית ואֶפּית על זו של ביאליק. אבל ביאליק הוא יותר ממשורר. הוא היה צופה לעמו, מיַסר ומוכיח, מחבב על דור שלם את קנייני־העבר של האומה, נואם גדול בעל פַּתוס מוסרי, והעיקר – בשירי־התוכחה שלו יש רוח־הקודש. ושנים על שנים עבדנו ביחד בעריכת “השלח”. והייתי הראשון, שכתב את תולדותיו ופירסם את חשיבותה של יצירתו הגדולה. חדשים ישב בדירתנו במְרוזי, ראיתי אותו בעצם יצירתו, שוחחתי עמו על דברים עומדים ברומו של עולמנו, התווכחתי עמו, התקוטטנו והשלמנו – והנה איננו – ולפתע־פתאום, בלא שעלה הדבר על דעתי!… וקשה לתאר את צערי המיוחד במינו ואת דיכְאון־רוחי. כאילו חלק מנשמת הדור, שאני חי בו, לקח עמו לקברו משורר־הדור והמשפיע הרוחני שלו…

כחמישה חדשים קודם פטירתו של ביאליק (באדר תרצ"ד) שלח אותי הרופא להתרחץ בחמי־טבריה, כדי להתרפא מן ההתקפות הקשות של אבני־המרה, שנתרבו אצלי באותם הימים.

לא הייתי בטבריה משנת תרע"ב. לצערי, לא רבו אז השינויים לטובה בהתפתחותו של המקום. והרי מקום נהדר הוא מאין כמותו, ביחוד בחורף ובאביב. רק שלשת־ארבעת חדשי־הקיץ קשים בו מפני השרב. ואת יפיה של סביבת־העיר אין לשער. ים־כינרת, או גינֵיסר (לא גינוסר), שמקיף אותה, הוא חלום אלוהי נהדר, שהוצקו לתוכו כל פלאי־הקסם של יצירה דמיונית. כאילו יצר אותו אלהים לעצמו כדי לשחק בו ולהשתעשע עמו. והחרמון בשלגו הנצחי נראה מתוך העיר גם־כן כמחזה־דמיון, כאיזו תופעה לא מעולם זה. ולעומתו נשקפים הרי־הגלעד כמציאות רצינה ואדירה. חמי־טבריה, הדיוג והתיירות של החורף, שהוא נאה ונעים בטבריה ממה שהוא בריביֶרה שבאירופה, – כל אלה היו צריכים להפריח ולהעשיר את טבריה. אבל עם משונה אנו. החולות של תל־אביב משכו אותנו יותר. כנראה, מפני שיפו, אִמה של תל־אביב, היא הנמל של ירושלים.

וכשישבנו, גברת קלוזנר ואני, בטבריה אירע לנו מאורע, שאי־אפשר לעבור עליו בשתיקה.

ביום שישי אחד נפתחה הדלת ונכנס אדם צעיר, יהודי גרמני על־פי מראוֹ ודיבורו, ופניו קורנים משמחה פנימית.

נכנסתי בשיחה עמו. הוא רב ומורה בקהילה יהודית קטנה סמוכה לפראנקפורט ע"נ מיין ובא בפעם הראשונה לראות את הארץ. לא היה ציוני, אך מה שסיפרו על הגדולות והנפלאות, שעשו היהודים בארץ, עורר אותו לבוא ולראות בעיניו את הארץ הקמה לתחיה. והנה מה שראה עולה על כל ששמע. נפלאה היא תל־אביב, נשגבת היא ירושלים, העתיקה והחדשה כאחת, ומדהימים ממש הם ההשגים הגדולים של המושבות והקבוצות שמסביב לטבריה וצפת – ובכן יחזור יהודי גרמני זה למקומו מלא רשמים גדולים ומלא התלהבות ציונית.

מובן, ששמחתי על מצב־רוח זה של יהודי רחוק שנתקרב, וכל שעות־המנוחה בשבת סיפרתי לו טובות על כל הנעשה בארץ. אף במלה אחת לא רמזתי על הצדדים השליליים שבישובנו.

ביום הראשון נסע לעמק־יזרעאל ומשם הגיע עד ראש־פינה – ולאחר שישה ימים חזר לטבריה. והנה הוא נכנס – ופניו קודרים ורוחו הטובה סרה מעליו.

– מה אירע? – שאלתיו.

– אל ישאלני אדוני – אמר בעצבות.

– אף־על־פי־כן… – הֵאצתי בו.

– לא נעים לי לדבר. הייתי בכמה קבוצות שמסביב לטבריה. וכמורה עברי התעניינתי בלימוד־התנ"ך. והנה בקבוצה אחת לימד מורה את “סיפורי־המקרא”, – ואף הוא ואף תלמידיו – ילדים וילדות בני תשע ועשר – היו מרושלים, אדישים, למדו בלא התלהבות, בלא רוח־חיים. והרי אין סיפורים נאים ונעימים לילדים כסיפורים של ספר־בראשית. המתנתי עד גמר השיעור ושאלתי את המורה בחשאי, מפני־מה אין שום התלהבות בלימוד מעניין־לילדים זה. המורה נתרַתַּח כולו:

– מה אדוני רוצה? – ב"סיפורי־המקרא" כמעט בכל שורה ושורה נזכר שם “אלהים” – ומהיכן תבוא ההתלהבות?

ובקבוצה אחרת לימדו לילדים יותר גדולים את סיפורי־הנביאים ועמדו במלכות דוד בן ישי. והמורה באר לילדים בני־אחת־עשרה־שתים־עשרה, שהמלך דוד היה אכזר ומדד בחבל את המואבים, “שני חבלים להמית”, ואת בני־עמון שם “במגזרות־ברזל”, וגזל ארצות לא־לו.

והמורה היהודי־הגרמני הוסיף בחימה כבושה:

– יאמר־נא לי אדוני את האמת: אם כך מחנכים דור יהודי בארץ מה איכפת לי אם ישלטו בה ערביים או נוצרים? – לא אלה ולא הללו ימאסו בשם אלהים שבתורה ויחללו את כבודו של דוד מלך ישראל, שהמשיח נקרא על שמו, בדברי־גנאי כאלה. וכלום “גזענים” אנו, שתהא בעינינו חשיבות, שיהיו בארץ־ישראל יהודים על־פי המוצא בלבד?

לא הסכמתי לדברי־המורה, אבל כבשתי פני בקרקע.

ואז זכרתי סיפור “נאה”, שסיפר לי אחד מתלמידי הוותיקים.

יש במצרים ערבי, תלמיד של האוניברסיטה הדתית המצרית “אל־אזהאר”, שמוצאו מירושלים והוא יודע עברית ומדבר בה כיהודי גמור, ואפילו תירגם חלק מ"מגילת־האֵש" של ביאליק לערבית. פעם בא לירושלים לשם ביקור. נטפלו אליו אנשי “ברית־שלום” וביקשו אותו, שׁירצה לפניהם בעברית על הסַפרות הערבית של עכשיו. הסכים והירצה הרצאה בעברית נאה, שבה הירבה להלל ולשבח ולפאר ולרומם את הספרות הערבית החדישה. ההרצאה, כמובן, מצאה חן בעיניהם של אנשי “ברית־שלום” וביקשו ממנו, שיחזור עליה במקום אחר. היכן? – מובן, ב"עמק ארץ־תפארת". הסכים הערבי להרצות בנהלל. שכרו בשבילו מכונית ובא לנהלל.

והנה רק ירד מעל המכונית ניגש אליו נער יהודי, בן־נהלל, נער בן אחת־עשרה־שתים־עשרה לערך, ופונה אליו בשאלה:

– מנין אתה?

הערבי תָּמַה על ה"נימוסים" המשונים של נהלל: ילד מֵעֵז לפנות בשאלה אל אדם מבוגר, שהוא רואה אותו בפעם הראשונה. אף־על־פי־כן השיב לו הערבי לפי תומו:

– מירושלים עיר־הקודש.

אז שילב הנער היהודי את שתי ידיו לאחוריו ובחוצפה יתרה אמר:

– גם אתה צבוע? גם אתה מדבר על “קודש”? – רק צבועים מדברים על “עיר־הקודש”!

הערבי נדהם למשמע־אזניו. ובמשך חדשים לא היה יכול לְהֵרָגע. והיה שואל שאלת־תם:

– אם אין שום קדושה לירושלים, הרי אין קדושה לארץ־ישראל בכלל, ולמה לא ילכו היהודים להתיישב בארץ אחרת, למשל, במאדאגאסקאר, בסאן־דומינגו או בבירו־ביג’אן?

ומי מאתנו יודע להשיב תשובה על כך? – – –

מאז נעשיתי המתנגד הקיצוני של החינוך המפורד, חינוך של זרמים, שכתבתי נגדו כמה וכמה מאמרים ונאמתי נגדו כמה נאומים.⁸²

בשנת תרצ"ד (1934) עלה על דעתם של בעלי הוצאת־הספרים “מסדה” להוציא “אֶנציקלופידיה כללית” בשישה כרכים קטנים. הציעו לפני להיות העורך הראשי שלה – וסרבתי מחוסר־פנאי וגם מפני שלפי כמותה לא יכולתי לצפות, שתהא בה שלמות ידועה. ואולם הסכמתי, שחֶבר־העורכים זולתי יקבע את הערכים הצריכים לבוא ב"אנציקלופידיה כללית" זו ויזמין אותם אצל המומחים להם, וקודם שהמערכת תמסור ערכים אלה לדפוס אעבור עליהם ואגיה אותם, כדי שלא יפלו בהם שיבושים גסים. ובאמת במשך שנתיים ויותר, בשנות תרצ"ה–תרצ"ז, עברתי על רוב הערכים והכשרתי אותם לדפוס. העבודה לא היתה קלה: מומחים אמיתיים לערכים מדעיים יש לנו רק מעט, ואלה דוקה אינם יודעים, כיצד לחבר ערכים בשביל אנציקלופידיה קטנה ועממית. והיו “מומחים”, שכתבו מחקרים במקום ערכים מפני שלא הבינו, שרק תמצית וסך־הכל של העניינים הנידונים בהם

צריכים להימצא בערכים האנציקלופידיים ולא “חקירות” ולא “חידושים מדעיים”. אבל גרועים מהם היו המון הדילֶטאנטים, שהירבו ב"ערכיהם" שיבושים על שיבושים – ולא תמיד עלה בידי לנקות את החיטים מן הזְוָנִים. ונוסף על כך, לא את כל הערכים תיקנתי: פעמים שהייתי עסוק הרבה והוכרחתי להשהות את הערכים הבלתי־מתוקנים עד שאתפַּנה; ואולם להוצאת־"מסדה" היו חשבונות מסחריים משלה ולא יכלה להמתין – ועשרות ערכים נדפסו בלא התיקונים שלי. ועדיין מתגלגלים בביתי ערכים הרבה כתובים במכונת־כתיבה, שאף לא נגעתי בהם – ונדפסו כמו שהם, בכל שיבושיהם. בזה יש לבאר, למשל, שבערך “קרוכמאל אברהם” יש תאריכים וידיעות, שהם ההפך הגמור ממה שכתבתי על ר' אברהם קרוכמאל⁸³. וכיוצא בזה לא־מעט. ואף־עליפי־כן חושֵבְני, שכהתחלה בעברית היתה ה"אנציקלופידיה הכללית" הקטנה מפעל חשוב ומועיל, ואיני מתחרט על הזמן והכוחות, שהשקעתי בה במשך שנתיים ויותר.

 

פרק ל"ד    🔗

המהומות של תרצ"ו–תרצ"ט. המלחמה בהצעה בדבר חלוקת־הארץ. באוניברסיטה. קולות וחומרות. אני נכשל בבחירה אוניברסיטאית.

שבע שנים (תרפ"ט–תרצ"ו) שקטה הארץ. בסוף ניסן תרצ"ו (אפריל, 1936) פרצו בארץ־ישראל פרעות חדשות, שנמשכו שלש שנים ומחצה, עד עצם התלקחותה של מלחמת־העולם השניה.

הפעם לא היה עניין של “הכותל המערבי” ולא היה מקום להאשים את מישהו מן ה"לאומנים".

ואולם היתה החלטה בדבר “הבלגה”, כלומר, היהודים נצטוו להתגונן מפני הפורעים הגנה סבילה, אבל לא להגן על עצמם הגנה פעילה; בהפך מן הכלל המוסכם במלחמה, ש"ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". והרי ההתנפלויות של הערביים על היהודים היתה מלחמה ממש, מלחמה בין שני עמים על חֶבל־ארץ, שכל עם תובע לעצמו. מי שמכיר אותי ואת חיבורי לא יחשוד בי, שאני אוהב מלחמות־תיגרה ורוצה בתשפוכת־דמים של ערביים חפים מפשע. אבל חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שאילו היינו משיבים על הרציחות והחבלות, על עקירת־האילנות והצתת־השדות, על זריקות־הפצצות והדקירות בפיגיונות, תשובה מתאמת בפועל בתחילת־המאורעות, לא היו המהומות נמשכות שלש שנים ומחצה והיו פוסקות בתחילתן – והיתה נמנעת תשפוכת־הדמים גם של יהודים וגם של ערביים. ואפילו אם לא היינו מצליחים בכך הרי היינו מצילים את כבודנו הלאומי אף בעיני הערביים המתנפלים עצמם; ובעיני־האנגלים, שלעגו בגלוי ל"זהירותם היתרה של היהודים", לא־כל־שכן? – השוֵיתי את שתי ההשקפות – הפחד מפני הערביים מסביב וההכרה העמוקה, שיש מצבים, שבהם אין הרגש מבקש חשבונות רבים – לוויכוח בין יעקב אבינו ובין שמעון ולוי בניו, שעל דבריו: “עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ – ואני מתי־מספר, ונאספו עלי והכוני, ונשמדתי אני וביתי”, השיבו שמעון ולוי תשובה בלתי־הגיונית, אבל גדולה בהכרחיוּתה הפנימית: “הכזונה יעשה את אחותנו?”⁸⁴. ואני מתגאה בזה, שהשוואה זו עוררה את שאול טשרניחובסקי לכתוב את “פרשת־דינה” הנפלאה שלו⁸⁵. ואם לא דברַי עוררו אותו לכתוב את “פרשת־דינה” אלא שנינו נתכַּוַונו לדבר אחד, אני מתגאה בזה יותר ויותר.

הרבה הייתי יכול לספר על מה שעבר עלינו באותם הימים. אך אסתפק בשני מאורעות טיפוסיים, אחד כללי ואחד אישי.

יום אחד אני ניגש אל מקום־מעמדם של האוטובוסים ההולכים מן העיר אל האוניברסיטה ורואה המון סטודנטים עומדים על־יד האוטו האוניברסיטאי ואינם נכנסים לתוכו. שאלתי לסיבת־הדבר. אחד מן הסטודנטים השיב לי:

– וכי אין הפרופיסור יודע מה שאירע? – הרי לפני רגעים מועטים ירו ערביים באוטובוס של האוניברסיטה!

– ובכן אתם מתייראים לנסוע – ולמה אתם עומדים כאן כולכם?

– לא, אין אנו מתייראים. אבל רצינו לדעת אם הפרופיסור יסע אל השיעור, ונסע עמו.

באין אומר ודברים נכנסתי אל האוטובוס, שהיה מנוקב ככברה. והנה אני רואה, שהסטודנטים נכנסים אחרי כולם.

בכוונה מכוונת, כדי לקבל תשובה, פניתי אליהם בשאלה:

– שאני נוסע לאוניברסיטה אחר מקרה כזה – זה מובן: הרי ודאי, שיש תלמידים שלי, שנשארו באוניברסיטה מן השיעורים הקודמים, ואם לא אבוא יפסידו שיעור בתולדות־הספרות. אבל אתם כולכם הנמצאים בעיר – למה תסכנו את נפשכם?

על כך השיב אחד מן היושבים בספסלים הסמוכים אלי תשובה נמרצת זו:

– אדוני הפרופיסור! אילו היה מתארע מאורע כזה של יריות באוטובוס של סטודנטים בווארשה או בלבוב, היו אבותינו סוגרים אותנו בבית, נועלים את הדלתות ומגיפים את התריסים מפחד־היורים. אבל כאן יש הרגשה אחרת לגמרה. כאן מולדת – ובמולדת אין פחד ואין חשבונות הרבה.

תשובה זו לא אשכח כל הימים.

ועלי עצמי עבר רגע קשה מאד.

נסעתי מן האוניברסיטה באוטובוס, שהיו בו נשים וילדים. ופתאום – יריות לתוך האוטובוס. והדבר תמוה בעיני: לא נבהלתי ולא חשבתי על עצמי: חשבתי על הילדים שבאוטובוס. הצצתי אליהם – והנה כהרף־עין ממש הספיקו להשתטח על הרצפה. ונרגעתי. אז שמתי לבי אל שתי נשים, שעמדו בקירבתי, וראיתי, שהאחת צוחקת צחוק הו’סטֶרי והשניה חיוורת כמתה וכאילו נקטעו רגליה אינה יכולה לזוז ממקומה… מיהרתי אליהן והרגעתי אותן ככל מה שיכולתי. ואז רק אז, כשחזרתי למקומי, ראיתי, שהדופן של האוטובוס מול מקום־ישיבתי נקוב במקום אחד וכדור מתגלגל במרחק של מילימטרים אחדים ממקום־ישיבתי… ברכתי בלבי ברכת־"הגומל" על שניצלתי ממיתה ודאית. אך פחד לא היה בלבי, איני יודע משום מה.

ואולם בזה לא נגמר העניין.

באתי הביתה – ולא מצאתי את הגברת קלוזנר. קל לשער את דאגתי לה. אך לאחר רבע שעה באה באוטובוס, שיצא אחר האוטובוס, שבאתי בו אני. והיא מספרת לי סיפור זה:

– כשהגעתי בעיר אל האוטובוס של תלפיות ראיתי מבוכה על פני הנהג ושמעתי שיחה נרגשת בין היושבים בתוכו. שאלתי את הנהג: “מה אירע?” – והראה על הצמיגים של האוטובוס, שהיו מנוקבים בכמה מקומות. הבנתי, שירו באוטובוס – ומיד חשבתי, שאתה יכולת לשוב באוטו זה דוקה. יכול אתה לשער את מצב־רוחי. וכשבאתי לתלפיות אמר לי נהג אחר: “גברתי, בעלה יכול לברך ברכת־הגומל: ניצל ממוות”.

ואף־על־פי־כן, לאחר שסעדנו סעודת־הערב, אמרה לי ציפורה שלי:

– יודע אתה? יש לנו שני כרטיסים להצגת־ה"מטאטא", שכפי שאומרים, יש בה ביקורת חריפה על הנעשה בארץ. האומנם ילכו הכרטיסים לאיבוד? – ניסע!

ונסענו העירה וביקרנו בהצגה מוצלחת של ה"מטאטא" – וחזרנו הביתה באוטובוס האחרון, לערך בשתים־עשרה בלילה…

מהיכן בא אומץ־לב זה? – מן “החוש השישי”, כמו שקרא המשורר דוד שמעוני לחוש־המולדת. לא היתה לנו הרגשה של “פוגרום” רוסי או פולני. מלחמה על המולדת היתה זו, וכולנו, מנער ועד זקן, חיילים במלחמה זו – וכלום חייל אמיתי מתיָרא מכדור?

בעקבות הפרעות הקשות באה לארץ־ישראל ועדת־פיל עם הצעת־"יחלוקו". וכמה מוזר הדבר, שהשמאל דוקה (ברוב הגדול, אף אם היו יוצאים מן הכלל), שהוא הוא “הבונה את הארץ והמכשיר אותה לעליה גדולה”, היה בעד החלוקה! – אין זאת, ששׂמאל זה חושב, שהשלטון במדינה הקטנטונת, שהוא ודאי יהא בידו, חשוב הוא יותר מן העליה הגדולה, שאינה אפשרית במדינונת זעירה, או שביחד עם ד"ר ווייצמאן, שאף הוא היה בעד ה"חלוקה", הורגל השמאל כל־כך לילך אחר הממשלה השלטת בארץ עד שהסכים להצעה עלובה זו של ועדה ממשלתית מפני שהיא ועדה ממשלתית…

אז התנער הארי הזקן, מנחם אוסישקין, ולמרות מה שהיה אז, בשנת תרצ"ז–תרצ"ח, כמעט בן שבעים וחמש, התחיל במלחמה ארוכה וקשה בחלוקה מסוכנת זו מחוץ לקונגרס הציוני ובקונגרס הציוני עצמו. ואני עמדתי לימינו במאמרים, במחברות ובנאומים פומביים ככל מה שהיה בכוחי. אז פירסמתי את המאמר: “מפני־מה יש להתנגד לחלוקת ארץ־ישראל?”⁸⁶ ואת המאמר “לאחר שהוטל הגורל”⁸⁷, שנתפרסם אחר־כך בקיצורים מועטים במחברות־התעמולה “דברי אנשי־שם על תכנית החלוקה”⁸⁸, ו"מדינה יהודית"⁸⁹, שתי מחברות–תעמולה, שיצאו בסיועו החמרי והמוסרי של אוסישקין. ולא הסתפקתי גם בזה ופירסמתי גם מחברת מיוחדת על אותו עניין־החלוקה בשם “לקראת הסכנה הגדולה”⁹⁰, שאמנם, אינה עוסקת בחלוקה ביחוד, אבל היא נלחמת ב"ממעיטי־הדמות" של הציוניות.

נלחמתי מלחמה פובליציסטית קשה וקניתי לי שונאים הרבה, כתמיד.

אבל הרגשתי, שאין להסתפק במלחמה בלבד, שעל־פי עצם־טבעה היא שלילה. צריך לעשות משהו גם בחיוב. והחיוב צריך להתבטא בחינוך לאומי חדש של הדור. ולחנך את הדור חינוך כזה אפשר רק על־ידי דוגמאות מזהירות מן העבר הגדול של האומה. ולפיכך שמחתי על “הספריה המדינית” המצוינת של בן־ציון נתניהו תלמידי ונתתי לו בשביל ספריה זו קובץ־מאמרים בשם “כשאומה נלחמת על חירותה” (ירושלים תרצ"ח), שבאו בו מאמרים ישנים על נחמיה ויהודה המכבי, על ה"צלם בהיכל" בימי קאליגולה (“רגע גדול בחיי־האומה”), על שמעון בר־כוכבא ועל דון יוסף נשיא, ולסוף – על “ארץ־ישראל ותנועות־המהפכה בישראל”, מאמר־סיכום בדבר התנועות המשיחיות ויחסן לתנועת־התחיה. וכבר הזכרתי למעלה, שהספר היתה לו הצלחה מרובה ויצא לאחר שלש שנים (תרצ"ט) בהוצאה שניה, בתוספת המאמר “תחילתם וסופם של גבורי־מצדה”, ואחר חמש ושבע שנים (בשנת תש"ד ותש"ו) בהוצאה שלישית ורביעית בתוספת שני המאמרים על “ינאי המלך” ועל “יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא”, ועד מהרה יצאו מספר זה גם הוצאה חמישית, שישית, שביעית, שמינית ותשיעית. 200 אכסמפלארים מן ההוצאה השלישית ניתנו בשביל החיילים העבריים לידי “הועד למען החייל העברי” בהקדשה מיוחדת לחיילים ולחיילות העבריים במחיר הנייר וההדפסה, בלא שנהנינו מהם לא אני ולא הגברת ז. מילייקובסקי, דודתו של מר ב"צ נתניהו, המוציאה־לאור של כל המהדורות החדשות, זולת הראשונה. ומכתבים נוגעים עד הלב, שקיבלתי מחיילים בחזית־איטליה, הוכיחו לי, שהספר עשה רושם והביא תועלת במלחמה במשמיד־היהודים, ימח שמו וזכרו.

ואפשר, כדאי לספר כאן, שהמאמר “יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא”, שנדפס קודם־לכן בקובץ מדעי חשוב⁹¹ ושאני מחשיב אותו ביחוד, הוא פרי־עבודה של ארבעים שנה ויותר, בלא שום גוזמה. עוד כשאך התחלתי את המחקרים בתולדות בית שני, בשעה שכתבתי את הדיסֶרטאציה שלי בגרמנית, כבר ריחפה לפנַי השאלה החמורה: מפני־מה נלחמו ביניהם יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא בעצם ימי־הסכנה של מצור־ירושלים על־ידי הרומיים? – הרי שניהם היו שונאי־רומי, שניהם היו אוהבי־חירות – ולמה נלחמו ביניהם כמעט עד הרגע האחרון של החורבן השלם? מתוך אהבת־השלטון, כמו שיש להסיק מדבריו של יוסף בן־מתתיהו? כלום בשביל כך בלבד מחריבים את האוצרות, שנאצרו בשביל להילחם באויב המסוכן? כלום לא היו יכולים לשלוט ביחד? ואם לא יכלו לשלוט ביחד, הרי אות הוא, שהיו ביניהם חילוקי־דעות בלתי־מגוּשרים. – מה הם, איפוא, חילוקי־דעות אלה?

תשובה על שאלה חמורה זו ניסיתי לתת בקצרה בכרך האחרון (הרביעי) של “היסטוריה ישראלית”, שלדעתי הוא החשוב שבארבעת הכרכים⁹². אבל תשובה מפורטת על כך נתתי במאמר “יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא”, שנדפס מקודם ב"ספר־הזכרון" הנז' ואחר־כך מהוצאה שלישית עד תשיעית של “כשאומה נלחמת על חירותה”. המאמר עלה לי בדמים ממש. לאחר שסיימתי אותו (בכ"ו באדר, תש"ב) הייתי חולה כמה שבועות מרוב התאמצות. אבל למרות מה שלא נאמר על מחקר זה מלה טובה אחת בהוצאות המדעיות שלנו, כנהוג, היה הדבר כדאי, לדעתי.

ובאוניברסיטה היה מצבי עגום כבתחילה. הן אמנם, תלמידַי היו מרובים מאד (היו ימים, שהיה לי auditrium maximum באוניברסיטה שלנו) והתייחסו אלי בחיבה יתרה; אבל חברַי הפרופיסורים כאילו היו בדֵלים ממני. בזמן שהיה ד"ר מאגנס יושב־ראש בישיבות־הסנאט עוד היה שָׂם לב לדברי. אבל מיום שהרֶקטוֹרים נעשו יושבים בראש־הסנאט הייתי נשאר כמעט תמיד במיעוט או אף יחיד בדעתו. ומאליו מובן, שלא היתה לי כל תקוה לתקן את העוול, שנעשה לי במה שמנעו ממני את הקתדרה של בית שני, שלא ראיתי מתאים לה ממני בין חכמי־ישראל. פעם נועזו אפילו להציע לקתדרה זו חוקר צעיר, שלא כתב מיָמיו שורה אחת בעברית ושמתוך מאמריו הגרמניים נראה ברור, שאינו יודע לקרוא שורה עברית (מועמד מתאים בשביל קתדרה של בית שני!). ולא נשאר לי אלא לשאול אותם בגלוי: “האמנם תעשו זאת כל עוד שאני עדיין פרופיסור באוניברסיטה?” – הדבר לא נעשה. אבל רק אלהים בשמים יודע במה עלתה לי שאלה בלתי־נימוסית זו.

ועוד דבר: אני, הזקן שבחבורת־הפרופיסורים אחר דוד ילין, הייתי צריך להילחם בפרופיסורים ובמרצים הצעירים כשהדבר נגע באינטרסים הקרובים ביותר של הסטודנטים שלנו. פלא הוא ויהי לפלא: חוקרים צעירים לא ידעו בצערם של תלמידי־החכמים שלנו באוניברסיטה, שחצי־היום הם עוסקים בכל עבודה קשה ובלילה הם עסוקים במילוי של חובות לאומיות ורק שעות מועטות ביום נשארות להם בשביל לימודיהם. החברים הצעירים דוקה של הסנאט הכבידו על תלמידיהם ותלמידותיהם הצעירים כמעט כמותם בכל מיני תביעות ודרישות בלא תשומת־לב, ש"כל המרוויח באֶכְּסְטֶנסיביות מפסיד באינטֶנסיביות" ושאם יתבעו מן התלמידים לימודי־עזר יותר מדאי יהיו הסטודנטים והסטודנטיות נעשים דילֶטאנטים ושטחיים בעל־כרחם. מלחמתי זו בעד הֲקלוֹת ונגד החֲמָרוֹת אוניברסיטאיות לא תמיד הוכתרה בניצחון; אבל הרבה הצלתי והרבה חומרות מנעתי, ואני זוקף זאת לזכותי באוניברסיטה.

ומובן מאליו, שלא נבחרתי אף פעם לאיזו התמנות חשובה באוניברסיטה. בשנים הראשונות לקיומה הייתי חבר של ועדת־ההוראה, חבר של הועדה לתלמידי־מחקר, וכיוצא באלו ועדות חשובות, שהטביעו את חותמן על כל דמותה של האוניברסיטה. מעט־מעט הוצאתי מכולן בטענה האדיבה, שאני זקן ועסוק; אבל נראה לי, שהכוונה האמיתית היתה – מה שלא שחיתי עם הזרם הכללי באוניברסיטה. לבחור בי לרֶקטור – ישמרנו אלהים, ובפרט שאיני מדבר אנגלית (אף אם יודע אני אנגלית יותר מרוב הרקטוֹרים שנבחרו). מובן, שזמני המוגבל והמטופל בעשרות עבודות גם אינו נותן לי להיות לא רקטור ולא דֶקאן של פאקולטה. אבל ניסיתי פעם להציג את המועמדוּת שלי לדיקאן בידיעה מראש, שלא אבָּחר; וכך היה באמת. נבחר אדם צעיר, שכפי הנראה, זכויותיו במדע ובאוניברסיטה גדולות משלי. רק פעם נבחרתי לשנה אחת כיושב־ראש במכון למדעי־היהדות – ושמחתי, שבשנה הבאה לא בחרו בי עוד (יושבים־ראש במכון זה נבחרים כמעט תמיד במשך כמה וכמה שנים זו אחר זו). ופעם נבחרתי כחבר הועד הפועל של האוניברסיטה מטעם הסינאט – ואף כאן לא עמדתי ב"כהונתי" זו אלא שנה אחת: חברַי בסינאט לא היו יכולים להיות מרוצים בי מכיון שהבאתי בחשבון לא רק את האינטרסים הפרופֶסיונאליים שלהם, שבאמת הם גם שלי, אלא גם את המצב הכללי של האוניברסיטה, שלא תמיד הוא מרשה לעשות מה שדורשים הפרופיסורים בצדק. וכך, לא היתה לי תקוה לתפוס עמדה חשובה באוניברסיטה זו, שהייתי אחד מראשוני־מייסדיה ובביתי בתלפיות הונח לה היסוד הכספי והרוחני.

 

פרק ל"ה    🔗

מלחמת־העולם השניה. במה ייכשל היטלר? – הצעות לשעת־חירום. אני מקבל את פרס־ביאליק. מת אוסישקין. "כלום נוטלים דבר זה אל תוך הקבר?" – מה בונה "השומר הצעיר"? – משל למה הדבר דומה? למצות לפסח, שנקנו בדמי־משכון.

שלשה חדשים קודם שפרצה מלחמת־העולם השניה התחילו חדשי־הפגרה של האוניברסיטה. ואז היה באוניברסיטה כמעט רוב התלמידים מפולניה ומשאר ארצות־אירופה. באו אלי תלמידים ותלמידות, שהודיעו, שהם נוסעים לימי־החופש לאירופה, לבית־אבותיהם, וביחוד לפולניה. יעצתי להם, שלא יסעו: מלחמה עולמית שניה תפרוץ בקרוב מאד. רק מועטים שמעו לקולי ולא נסעו. הרוב נסע – ונתקע בפולניה ועבר שבעה מדורי־גיהינום.

מהיכן הסקתי, שהמלחמה תפרוץ מיד, בעוד שלמשל, מדינאי כז’אבוטינסקי לא האמין בהתפרצותה של המלחמה עד הרגע האחרון?

התשובה היא פשוטה. הייתי רגיל לשמוע ראדיו מברלין. ופעם, שנה קודם המלחמה, שמעתי דברים של היטלר, שנחרתו על לבי כמו בברזל מלובן: “איני נביא, – צווח ההו’סטֶרי הגדול, – אבל הרבה ממה שניבאתי נתקיים. ואני מנבא: אם תתלקח מלחמה באירופה תושמד היהדות האירופית”. מובן, שנבואה כזו מנבא אדם, שהכין מראש תכנית של השמדה והוא יודע מראש, שיגשים את התכנית. ומכיון שהיהדות תפסה במוחו המחומם של היטלר מקום מרכזי ונעשתה לו “רעיון מסומר” (idée fixe), מונומאניה ממש, הרי ברור, שהוא זומם מלחמה אירופית – ובלבד שנבואתו תתקיים. אצל אדם נורמאלי אין זה הגיוני, אבל הגיוני והגיוני הוא אצל אדם, שכל העולם כולו מלא בדמיונו יהודים ושכל הארצות הגדולות שבעולם נראות לו מונהגות על־ידי יהודים. והרי באותו זמן כבר נתפרסם בעולם, שהיטלר אמר לרַאוּשְניג, ש"היהודים עשו שני פגמים באנושיות: פגם גופני – על־ידי המילה, ופגם רוחני – על־ידי המצפון". המצפון הוא המצאה יהודית, ואם יישָמדו היהודים מעל פני האדמה יבוא הקץ למצפון האנושי ו"טוב" יהא מה שטוב ל"אומת־האדונים" ו"רע" יהא מה שרע ל"אומת־האדונים", הכל כמוסר של ההוֹטֶנטוֹטים. בעל־השקפה כזו, אם הוא אומר: “אם תתלקח מלחמה באירופה תושמד היהדות האירופית”, ודאי, כבר מוכן הוא למלחמה באירופה כולה. אילו הבינו זאת עמי־אירופה הגדולים! – ואפשר שהבינו וגם ידעו את הכל, אלא שטעו בחשבון וחשבו, שהיטלר מכין את עצמו למלחמה ברוסיה ולא בצרפת ואנגליה.

ובי"ז באלול, תרצ"ט (1 לספטמבר, 1939), שבועיים קודם ראש־השנה, פרצה מלחמת־העולם השניה, ובמשך זמן קצר חרבה פולניה ונכבשה בידי האויב. אחר־כך באה הפסקה, ובהצעת־השלום של היטלר היה גם סעיף “מה לעשות ביהודי־אירופה”. הנאצים כבר התחילו אז בהריסת־היהדות בפולניה. אבל, חוץ מז’אבוטינסקי בספרו “חזית־המלחמה של עם־ישראל”, לא ראה אף אחד מן המדינאים שלנו את כל “טְווח־הקליעה” של המאורעות הגדולים. ועד שיצאה איטליה למלחמה פחדה ארץ־ישראל היהודית רק מפני מצוקה כלכלית – ולא עוד.

בשנת 1940 באה הריסת־צרפת לאחר כיבוש בלגיה והולאנד וכיבוּש נורוויגיה ודאנְמארק, באה הכרזת־המלחמה על אנגליה מצד איטליה, באה מלחמת איטליה ביוון, באה הסתפחותה של רומיניה אל גרמניה ונטיה לעשות כמותה מצדה של בולגריה. פינלאנד נלחמה ברוסיה ונטתה יותר ויותר להיטלר, ספרד של פראנקו היתה על צדם של היטלר ומוסוליני, שהצילו את פראנקו במלחמתו בדמוקרטיה הספרדית. כמעט כל אירופה כולה – זולת שווידיה ושווייץ הקטנות – נהפכה לנאציסטית־פאשיסטית או, לכל הפחות, לפרוֹ־נאציסטית.

בירושלים היה אז קונסול־כללי צרפתי משכיל מאד, ליבֶּראלי מאד והגון מאד, אבל בלתי־מרחיק־ראות, מר אַמַדֵי אוּטְרֶה שמו, שעל־ידי ד"ר א. ד. דף, המרצה באוניברסיטה לתרבות־צרפת, נעשינו ידידים עמו ועם כל בני־משפחתו. היינו מבקרים בביתו ואף הוא ביקר בביתנו.

וביום שהמארשאל פֶּטן ביקש שביתת־נשק מהיטלר היינו מדוכדכים כל־כך, הגברת קלוזנר ואני, עד שבכינו כילדים. למחר טילפן מר אוטרֶה, שהוא רוצה לבקר אותנו. הבינונו: יש לו צורך לשפוך את לבו לפנינו. הזמנו אותו ברצון. הוא בא וישב בביתנו שתי שעות ורבע. דיבר בדיכאון עמוק על תבוסת־צרפת ועל הניצחון של העם התוקפני והאכזר. היה במצב של לאחר יאוש.

ניסיתי לנחמו: עוד לא הכל אבד. היטלר לא ינצח, אי־אפשר שינצח. הוא לא ינצח את בריטניה הגדולה. הוא יפול, אירופה הכבושה תשתחרר וצרפת תשוב לקדמותה.

– אדוני הפרופיסור, – אמר אוּטרֶה וקולו עגום ומנוּמך: – אפשר שצדק בנוגע לבריטניה הגדולה. אי שוכן בלב־ימים קשה לנצח. אבל הרי כמעט כל אירופה בידיו של היטלר. הֵאֵיך יגורש מכל הארצות שכבש? כיצד אפשר לנבא לתבוסתו? והיכן הנתונים הצבאיים למפלתו?

– אדוני הקונסול הכללי, – השיבותי איני נביא ולא אסטרטיגוֹס. אבל היסטוריון אני, עוסק בהיסטוריה מילדותי. וההיסטוריה לימדה אותי, שאם אדם כובש כיבושים תכופים בשטחים גדולים במשך זמן קצר ביותר הוא, ראשית, מפזר את כוחותיו יותר מדאי בלא שיספיק לארגן אותם כראוי, ושנית – וזהו העיקר – נולד בקרבו שגעון של גדלות (mania grandiosa): “אני ואפסי עוד”, ו"אין דבר, שיעמוד בפני". וכשאדם הו’סטֶרי כהיטלר מגיע לידי טירוף אֶגוֹצנטרי כזה – בעל־כרחו הוא עושה איזו שגיאה גסה, שהיא מכְשֶלת ומַפֶּלת אותו. על זה אמר הנביא ירמיה “תיַסרך רעתך”, ומזמור אחד בתהילים: “תמותת רשע רעה”. זו אינה השקפה תֶּאולוגית ומסתורית, אלא הכרה היסטורית טבעית, שבאה מתוך הנסיון ההיסטורי־הפסיכולוגי.

– ומה, למשל, יכולה להיות שגיאתו הגורלית של היטלר? – שאל אוטרֶה.

– איני יכול להראות עליה באצבע. אך חוֹשֵבְני, שעוד יכריז מלחמה על רוסיה – – –

ורוסיה היתה אז, בשנת 1940, בעלת־בריתה של גרמניה וחילקה עמה את פולניה לאחר שתקעה סכין בגבה של הארץ המוחרבת. ולפיכך לא נתן לי אוטרה לגמור את דברי ואמר:

– על רוסיה? – הרי היטלר וסטאלין הם בעלי־ברית נאמנים עוד מאוגוסט 1939?

– להיטלר יש “נאמנות” ויש “ברית”! – לאותו אדם שה"מצפון" הוא בשבילו “המצאה יהודית”! כשאך ימצא הזדמנות להתנפל על רוסיה – יעשה זאת בלא “מצפון”. ואף סטאלין אינו מן המחשיבים “פיסות־נייר”. ויזכור אדוני: גרמניה עוד תילחם ברוסיה, ועוד יַפּאן תצא לעזרתו של היטלר, – לא לחינם מפאר היטלר בספרו “מלחמתי” את יפאן על שהיא הארץ היחידה, שאין בה יהודים והשפעת־יהודים, – ואַף אמריקה תהא מוכרחת לצאת לעזרתן של בריטניה ורוסיה. מלחמת־העמים השניה מוכרחת ליהפך למלחמה, שתתפשט בכל העולם כולו.

מר אוּטרה נענע כתפיו באי־אמונה. אבל עברה אך שנה אחת – ונתקיימה ה"פרוֹגנוֹזה" שלי.

וזכורני: מר זלמן שוֹקֶן היה אז בירושלים, קודם שנסע לאמריקה. וכראש הועד־הפועל של האוניברסיטה סידר בביתו ישיבה בענייניה של זו. הייתי בין המוזמנים ודיברנו על המלחמה ותוצאותיה. אמרתי:

– מר שוקן, אילו היה לי מיליון, הייתי מתערב, שהיטלר ינוצח.

–? – כל־כך בטוח אדוני? – אמר מר שוקן וחיוך של ביטול על פניו.

ודאי, פחד זה מפני ניצחונו הוודאי של היטלר היה אחד מן הגורמים, שעוררו אותו לעזוב את הארץ ולצאת לאמריקה.

גם בימים המסוכנים של אל־עלאמין הייתי אחד מן המועטים (זולתי אני יודע רק את הרב הֶרצוג), שלא האמינו, שארץ־ישראל תיכבש. ואף כאן לא באתי לכך מתוך אמונת־מסתורין או מתוך ידיעת האסטרטיגיה הבריטית. אני רק הייתי טוען:

– אנגליה לא תתן לכבוש את הסואֶץ! – שהרי כיבוש־הסואץ, ביחד עם מצרים וארץ־ישראל, כיבוש, שיגרור אחריו גם את כיבושן של סוריה, עיראק ואיראן, הוא קץ לשלטון הבריטי בהודו, ובכן – קץ לאימפֶּריוֹן הבריטי. והתנהגותם של האנגלים בימי ההפצצה הקשה על אנגליה הוכיחה, שעוד כוח גדול, מדיני ומוסרי, בעם זה ועדיין לא הגיעה שעתו לפַנות מקום להיטלר, מוסוליני והירוהיטו. והצלת־הסואץ היא גם הצלת ארץ־ישראל.

ואף הפעם לא טעיתי. ארץ־ישראל ניצלה בזכותו של הסואץ ומוסוליני נפל, ואחר מפלתו באה גם מפלתם של היטלר והירוהיטו.

והירהרתי הרבה בדבר: שמא “התשוקה היא אבי־הרעיון”: מפני שאני רוצה במפלתם של שונאי־ישראל אני יוצר לי אמונה במפלתם על־פי השכל. ואולם המסקנות של הרהורַי היו אחרות: אילו היו הנאציונאל־סוציאליסמוס והפאשיסמוס שיטות מדיניות־כלכליות־תרבותיות חדשות באמת, כלומר, מועילות לפתור את הבעיות המסובכות של עולמנו פתרון חדש וטוב, הייתי חושב, שהכרח להן לנצח. אבל הרי השקפות מעין אלו, שהיהודים אינם בגדר־בני־אדם והכל מותר ביחס אליהם ושהתַּקיף והכובש הוא מעל לחוקי־המוסר, שעל צד־האמת אינם קיימים כלל ביחסיו של התּקיף הכובש אל הנכבש החלש, – השקפות כאלו אינן השקפות חדשות כלל וכלל, אלא חזרה לימי־הביניים החשוכים ביותר, ואפילו לזמנים הפְּרֵיהיסטוריים. וההיסטוריה מלמדת אותנו, שבמלחמתם של הישן והחדש – החדש מנצח תמיד. והדֶמוקראטיה, שהקומוניסמוס הוא רק ניסוח קיצוני שלה, שהרי צמח מתוכה וגדל על ברכיה, היא היא הפתרון החדש כיום הזה למרות כל חסרונותיה, ועדיין אין פתרון חדש ממנה וטוב ממנה. ועל־כן הכרח היסטורי הוא, שהיא תנצח במלחמתה בלאומנות זוֹאוֹלוֹגית, שדבר אין לה עם לאומיוּת אנוֹשית, הוּמַנית.

ואולם באותם הימים הקשים חשבתי לא רק מחשבות אנושיות־כלליות בלבד. דאגתי הגדולה היתה נתונה לעמי, שהוא סובל ממלחמה זו יותר מכל העמים שעל פני האדמה: כבר התחילה אז כליאתו בגטו הפולני ובמחנות־ריכוז והשמדתו על־ידי צפיפות, הַרְעָבָה ומחלות באות בעיקבותיהן, ואף רציחות כבר לא חסרו גם בשלש השנים הראשונות של המלחמה. כתבתי מאמר מפורט בשם: “דרוש שינוי כל הערכים”. בו הטעמתי וחזרתי והטעמתי, שמאורעות כבירים כמו שהם הולכים ומתארעים במלחמה סוּבְּלוּנָרִית זו אי־אפשר שישאירו את העולם כמו־שהוא; וביחוד אי־אפשר שישאירו במצבה הנוכחי את האומה הישראלית, שלקתה שבעתיים מכל אומה אחרת. ודרשתי מדיניות יותר תקיפה, הולכת בגדולות, תופסת מרובה. ודרשתי חיים כלכליים חדשים, שלא יהיו תלויים בחקלאות בלבד, אלא – אף אם לא יעבירו את נקודת־הכובד לתעשיה – יידעו להחשיב את כוח־הקליטה הגדול של התעשיה, כוח־קליטה גדול לאין ערך מזה של החקלאות. ודרשתי עלית־נשמה והרמת־רוח בתרבות העברית, הטפה ללאומיות מדינית ותרבותית, שתהא מעודדת את האומה ונותנת לנוער העברי, שגדל בחירות מסוימת, מעוף וכוח־תנופה גדולים כדי שלא תאבד האומה בעניה ובשפלותה, והנוער שלה יקריב קרבנות של חיים לשם שחרורה השלם.

ואז הוטלה צנזורה צבאית חמורה על העתונות העברית, וידעתי, שבוודאי לא ירשה הצנזור העברי להדפיס מאמר כזה; ובפרט שהרעיונות הללו, שעכשיו דשים בהם הכל, לא היו אז קניין־הרבים כלל וכלל ופגשו בהתנגדות עצומה מצד מה שנקרא אצלנו “שמאל” (שמאל שליט, הולך עם הממשלה ומתנגד לכל שינוי־משטר – זהו מה שנקרא “שמאל” אצלנו, והיפוכו הוא “ימין”!). וידעתי, שהמאמר לא יודפס בעתונינו ובקְבָצינו גם מחמת הצנזורה החיצונית וגם מחמת הצנזורה הפנימית. הדבר נודע לסופר הנועז בן־ציון כץ, שחידש אז את “הזמן” שלו, והוא הבטיחני, שהמאמר יודפס כמו שהוא. מסרתיו לו – והוא נדפס בצורה שלא היכרתיו! – הצנזורה שׂמה בו שַׁמוֹת, ויתר הפליטה, שהשאירה הצנזורה, קילקלה הגהה איומה (או חוסר־הגהה), עד שאי־אפשר היה לקרוא את המאמר, והריהו בשבילי ובשביל הקוראים כמו שאינו.

הרבה נוראות, מעשי־זוועה מתועבים, שנעשו בימי מלחמת־העולם השניה, שמע כל אחד מאתנו. ולא אבוא להוסיף עליהן אלא שלשה דברים מאוימים, ששמעה אזני ממקור ראשון.

לפני שנה ומחצה נכנסו לביתנו בחור ובחורה, קראו בשמותיהם והגידו, שהם מרומניה – מיאסי. והבחורה אומרת לי פתאום:

– יתקע אדוני את אצבעו בצוארו של ר. (שם־הבחור).

– מה?! – שאלתי כולי תמיה.

ועלה על דעתי, שלפני בחורה, שאין דעתה צלולה.

באין אומר ודברים תקעה היא את אצבעה בצוארו־של הבחור – והאצבע נכנסה עד חציה לתוך חור עמוק בצוארו של הבחור.

נזדעזעתי כולי. והבחורה סיפרה לי בפני הבחור על מעשה־זוועה זה:

באחד מימי יוּני, 1941, פשטו חברי הליגה האנטישמית “משמר־הברזל” בחוצות של יאסי, צדו אלפי־יהודים, הכניסו אותם לבית המטבחיים של יאסי, הפשיטו אותם ערומים, הדביקו אל בשרם פתק, שעליו היה כתוב “בשר כשר” – ותקעו לתוך צוארו של כל אחד ואחד מהם אונקלי של ברזל, שבה תולים את השוורים הטבוחים כשמפשיטים את עורם מעליהם. לא פחות ולא יותר.

כך עשו גם לבחור שלפָני. הדם התחיל שותת מן הצואר, ועוד מעט וישתּוֹת כולו ויבוא הקץ…

לאשרוֹ ולאשרם של עוד אלפי־יהודים רדפו ה"לֶגיונרים" הרומניים, מתנגדיו של “משמר־הברזל”, אחר כנופית־מרצחים זו, הגיעו עד בית־המטבחיים – והורידו הרבה מן התלויים בצוארותיהם, וביניהם – גם את הבחור שלפנַי. ובין הניצודים היו גם רופאים יהודיים. מיהרו וקרעו את הכותנות של המופשטים, שהיו מונחות ערימות־ערימות בבית־המטבחיים, עשו מהן “טאמפוֹנים” (סתימות), עצרו את הדם – ולאחר שלשה חדשים נרפא הפצע העמוק שבצואר, אלא שנשאר מן האונקלי חור גדול בצואר עד היום הזה.

זהו מעשה ברומניה.

עכשיו מעשה בפולניה.

מוצאי מווילנה וממקום סמוך לה, כידוע לקוראיו של החיבור הנוכחי. היו לי שם לערך 130 קרובים. והנה נתקבל זה לא כבר מכתב משם. כותב אותו בחור גידם, שנקטעה ידו השמאלית. והוא מודיע, שמכל 130 הקרובים נשאר הוא לבדו. השאר נהרגו ביריות ונקברו חיים על־ידי הנאצים כובשי־ווילנה. לכתחילה ניצלה גם בחורה אחת, פרוּמקה, נערה נפלאה, חזקה בגוף ואמיצה ברוח, שברחה אל הפארטיזאנים. שלש שנים רצופות הסתתרה ביערות הסמוכים ועשתה מעשי־חבלה חמוּרים לצבא הגרמני. לסוף ברחו הגרמנים מווילנה והרוסים באו על מקומם, וּפרוּמקה מיהרה לשוב לווילנה ונתקבלה שם בשמחה ובכבוד גדול כגיבורה. ואולם הנאצים, לאחר שעזבו את ווילנה, מצאו לנכון להפציץ את הרוסים שכבשוה – ופרומקה נהרגה בהפצצה…

ולסוף – מעשה באיטליה.

הגרמנים כובשים את העיר הגדולה פ. דאגתם הראשונה היא, כמובן, להשמיד את היהודים. והם קוראים לראש הקהילה היהודית של פ. ודורשים ממנו לתת להם רשימה מכל חברי־הקהילה. ראש־הקהילה הוא זקן מכובד בן שבעים ושתים. הוא מבטיח להמציא את הרשימה בעוד שעתיים. הולך אל בית־הקהילה – ושורף את רשימת כל חברי־הקהילה כדי שלא תפול בידי המרצחים. ובורח לעיר הקרובה ס.

ואולם גם ס. היא בידי הגרמנים. ובכן אצל מי יסתתר ה"פושע" היהודי הגדול? – לא נשאר לו אלא להחבא – בבית־המשוגעים של העיר… ושם נשאר עד שנכבשה כל דרום־איטליה על־ידי בעלות־הברית…

אני חושב, שדי בכל שלשת הסיפורים הקצרים וה"מעניינים". אם לא נשתגעתי במשך השנתיים האחרונות של המלחמה – סימן הוא או שהאדם מוכשר להשכיח את הכל מתוך האינסטינקט של שמירת הקיום העצמי, או – שסוף־סוף אינה דומה שמיעה לראייה, ובסתר־לבך עדיין היבהב מתחילה איזה זיק של מחשבה, שבני־אדם אינם מוכשרים לעשות מעשים, שאפילו חיות־טרף אינן מוכשרות לעשותם… אויה! המציאות היא נוראה מכל דמיון מטורף: שליש של אומה גדולה ואומללה נרצח, נחנק ונשרף – ואין שׂם על לב – –

ובימים העגומים מבית ומבחוץ ניצנצה קרן אור אחת לתוך אפלת־חיי: בתחילת תש"א קיבלתי הצעה חתומה על־ידי מר א. ז. בן־ישי, כמזכיר של ועדת־הפרסים בעירית־תל־אביב, שאגיש לפרס־ביאליק את ספרי “היסטוריה של הספרות החדשה”. הדבר הפליאני: לעידוד אינו זקוק אדם, שפירסם ארבעים ספר ואלף מאמר ושהוא בן שישים ושבע; וספרי הנזכר אף הוא לא היה זקוק לפירסום, שהרי כל ארבעת הכרכים שלו, שנתפרסמו בשנות תר"ץ–תש"א ב"הוצאת־הספרים שעל־יד האוניברסיטה", נמכרו כמעט בשלמות, ויש ביניהם כרכים, שאזלו מן השוק. ושוב לא נעמה לי ההרגשה, שבעד ספר כמו “מישו עד פאולוס” פחדו להציע פרס, ובחרו בספר “נייטראלי” ו"דבר שוה לכל נפש"… מסרתי את ההצעה לידיהם של הרקטור באותו זמן, פרופ' ד"ר ח. י. רות, ושל נגיד־האוניברסיטה, ד"ר י. ל. מאגנס, בבקשה, שיכריעו הם אם יש צורך למלא אחר ההצעה (פרופ' רות הוא גם ראש ועדת־העריכה של “הוצאת־הספרים האוניברסיטאית” וד"ר מאגנס הוא הראש של הוצאת־ספרים זו). והם החליטו, שכדאי הדבר: הפרס יהא פירסום לאוניברסיטה ולהוצאת־הספרים שלה. הם שלחו את ספרי והם גם שלחו קיצור־תולדותי בלא שטיפלתי בזה אני כלל. פרס־ביאליק ניתן לי בעשרה בטבת, תש"א, ומר שמעונוביץ אמר לכבוד המאורע דברי־שבח על עבודתי כסופר, חוקר ועורך “השלח”, שנגעו עד לבי. חבל, שנדפסו רק בתוספת־ערב של “דבר” ולא נתפשטו ברבים. הרי מועטים הם כל־כך המאמרים הנאים באמת, שזכיתי להם בחיי!

וכאילו כדי שלא תהא שמחתי שלמה וממושכת קיבלתי מהלומה חזקה – אחת מן המהלומות הקשות בחיי – כשנפטר מנחם אוסישקין בי"ב בתשרי, תש"ב (2 באוקטובר, 1941). עוד בר"ח אייר אותה שנה, כשמלאו ארבעים שנה לחתונתי עם ציפורה יחידתי, לא שכח את היום החשוב בעינינו, אף־על־פי שלא דיברנו עליו עם שום אדם, ובא עם כל בני־משפחתו לברכנו ואף זירז ידידים אחרים, שיעשו כמותו. ובר"ח אלול (אותה שנה), שהוא יום־הולדתו ויום־הולדתי (בהבדל של י"א שנה), שהייתי רגיל לבוא ולברך אותו, שהרי הוא זקן ממני, הייתי חולה שכוּב על מיטתי והגברת קלוזנר הלכה לברך אותו במקומי. ואז קיבל אותה בידידות יתרה ואמר, שאנו נחשבים בעיניו כאילו היינו מבני־המשפחה שלו, ולאחר ימים אחדים שלח לי מכתב־ברכה חם – המכתב האחרון, שזכיתי לקבל מידו. זה היה בדיוק עשרים יום קודם שחלה במחלה, שמת בה (המכתב הוא מיום ו' באלול והוא חלה בכ"ו בו). ומאז לא ראיתיו מפני שהייתי חולה כל אותם הימים. שבועיים ארכה מחלתו, ובין ראש־השנה ויום־כיפור ניכרה הטבה במצבו – ופתאום נודע לנו, שאור ליום י"ב בתשרי, תש"ב, נפטר לאחר רגעים אחדים של גסיסה –

* * *

היינו כהלומי־רעם. זולת ד"ר מאגנס, ששינוי־הדעות לא גרם להרחיקנו זה מעל זה, לא היה לנו ידיד כאוסישקין ולא נשאר לנו ידיד כמותו. בכל עת צרה ומצוקה דאג לנו כאב לבניו. אילמלא הוא לא היה “השלח” מתקיים משנת תרס"ז (1907) עד תרע"ו (1916) באודיסה, ומשנת תר"פ (1920) עד שנת תרפ"ז (1927) בירושלים. ואילמלא הוא וד"ר מאגנס, אפשר, לא הייתי פרופ' באוניברסיטה ובוודאי לא היה יוצא “ספר־קלוזנר” כלול בהדרו הפנימי והחיצוני. והרי דאגתו לנו לא באה רק מתוך ידידות אישית בלבד: קרובים היינו בדעות ונלחמתי ביחד עמו את מלחמות־הציוניות במשך של 45 שנים רצופות, עוד מימי הקונגרס הראשון (1897) ואפילו עוד קודם־לכן. נלחמנו ביחד בימי־הרצל על העבודה הישובית והעבודה התרבותית; נלחמנו ביחד בימי־אוגאנדה; נלחמנו ביחד בימי המהפכה הרוסית, ששאפה לקבור את הציוניות כולה, ובימי האידישיסמוס התוקפני, ששאף לבטל את הקשר ההיסטורי בין העבר ובין ההווה של ישראל; נלחמנו ביחד באוניברסיטה בעד לאומיוּת ברורה וצרופה, ולסוף נלחמנו בעד ירושלים העברית ונגד חלוקת־הארץ. בעשר השנים האחרונות לחייו היה חילוקי־דעות בינינו. הוא, שנעשָׂה, כמותי, ציוני מדיני יותר שלם יותר שראה את תוצאותיהן של הפשרנות והוותרנות המדיניות בציוניות של ווייצמאן־שמאל ושהתנגד בכל תוקף לאפיקורסות של “השומר הצעיר” ונשאר ציוני כללי, חבר כמותי ל"ברית הציוניים הכלליים", השלים בעבודתו הכבירה בקרן הקיימת עם שלטון־הסוציאליסטים בישוב ועל אדמת הקרן הקיימת מתוך רוב חיבה ל"מעשיוּת" של ה"חלוצים". ואני לא השלמתי עם הכְּפילות של האידיאל ועם השתלטותם של בני־אדם, שציוניות בלא סוציאליסמוס אינה שוה בעיניהם הרבה, – ונלחמתי ב"מעמדיוּת" של המפלגה השלטת, ומתוך כך נתקרבתי לרוויזיוניסטים בלא להזדהות עמהם, כאמור.

פעם ביקרו אותנו אוסישקין ורעיתו בביתנו לאחר שמלאו לו שבעים שנה (או שבעים וחמש שנים) ומר דוד בן־גוריון נאם נאום נלהב לכבודו מעל במת־האמפיתיאטרון של האוניברסיטה. במרוצת־שיחתנו התחיל אוסישקין להטיף לי מוסר:

– אתה, שיש לך פירסום גדול כל־כך גם בין היהודים וגם בין הגויים, אילו לא היית נלחם בפועלים, הרי על כפיים היו נושאים אותך.

– ואז מה היה? – השיבותי בשאלה: – היה בן־גוריון נואם נאום גם לכבודי מעל במת־האמפיתיאטרון. כלום נוטלים זאת לתוך הקבר?

אוסישקין כעס על דברי אלה. אך לא נטר לי איבה. נשארנו ידידים נאמנים.

עוד שתי שיחות עם אוסישקין כדאי שאביא כאן:

פעם אחת שפכתי לפניו את כל לבי על כל הנעשה בין החברים של “השומר הצעיר”: דת־ישראל, שהאומה נהרגה עליה אלפי־שנים, אינה מעוררת בהם אפילו רגש של “פיאֶטֶט” והם “מומרים להכעיס” ממש. מלחמת־מעמדות ורוסיה הסובייטית הן שני האידיאלים הגדולים שלהם. והם נפרדים מעל כל שאר הציוניים בּכּל: בעבודת־התרבות, בהימנון ואפילו באַספּוֹרט.

– כן, – השיב אוסישקין: – אבל הם בונים את הארץ, וזוהי עצם הציוניות.

– שמע־נא, מר אוסישקין, – השיבותי לו: – נַסה לתת להם כל מה שהקרן הקיימת וקרן־היסוד נותנות להם: קרקע, אינוֶנטאר חי ומת, תמיכה כספית עד ששדותיהם תהיינה מפרנסות אותם, אבל בתנאי, שיחיו בכפרים ולא בקבוצות, ככל האיכרים שעל פני האדמה. וכי גם אז יסכימו לעבוד את אדמת ארץ־ישראל לשם בניין־הארץ?

– לא, אף אחד לא יסכים לכך, – השיב אוסישקין.

– ובכן, – אמרתי, – בונים הם את הארץ או את הקומוּניסמוּס? אוסשיקין כבש פניו בקרקע.

ושוב היה מעשה ודיברתי עם אוסישקין על התועבה של ה"תאים": ארבעה בחורים לָנים בחדר אחד עם בחורה אחת, ולעומתם ארבע בחורות עם בחור אחד. וזהו באופן פרינציפיוני. וכך או עושים מעשים אשר לא ייעָשו או הורגים את הרגש העדין ביותר והטבעי ביותר של מין אחד לשני.

– ובתל־אביב אין עושים מעשים מכוערים מצד זה? – שאל אותי אוסישקין.

השיבותי לו:

– אינך מתבייש להשוות מעשים של מופקרים עירוניים, שממַלאים את תאוותם, למעשים, שנעשים כשיטה ומתוך פרינציפיון?

ושוב כבש אוסישקין פניו בקרקע ואמר:

– אדבר עם ברל כצנלסון ועם בן־גוריון.

לאחר שבועיים שאלתיו, אם דיבר עם שני ראשי־השמאל הללו ומה השיבו:

– כן, דיברתי, – אמר: – והם לא הכחישו את העובדה, אבל הם בטוחים, שברבות הימים ישתנה הדבר לטובה.

– אם כן, מר אוסישקין, הבה ואספר לך “מעשיה” נאה. לפני שנים אחדות ביקר ד"ר סטיפן ווייז בארץ־ישראל וביקר אותי בביתי. הוא שאלני, למה נעשיתי אופוזיציונר חריף כל־כך למשטר הציוני השולט בארץ. סיפרתי לו מה שנעשה בקבוצות. הוא נדהם, אבל אמר מה שאמרו לך בּרל כצנלסון ובן־גוריון: ברבות הימים ישתנה המצב לטוב. וסיפרתי לו “מעשיה”, ששמעתי מפי “מתנגדים”:

שבועיים קודם הפסח בא החסיד אל ה"רבי" וצוֹוֵח:

– רבי, הצילה (גוואלד)! אין לי מצוֹת לפסח!

– תהיינה מצוֹת, – משיב ה"רבי" בנחת.

עובר שבוע – והחסיד צוֹוח מחדש, שאין מצות, וה"רבי" משיב כקודם: “תהיינה”. ואף שלשת ימים קודם הפסח חוזר אותו הדבר: החסיד צועק: “אין מצות” וה"רבי" אומר: “תהיינה”.

בליל־ה"סדר" בא החסיד להתפלל ערבית ב"שטיבל" של ה"רבי". ה"רבי" רואה אותו ואחר התפילה הוא מרמז לו באצבעו, שיגש אליו, ושואל:

– ומה מכוח מצות?

– יש.

– הכיצד?

– ומה יכולתי לעשות? ראיתי, שכבר ערב פסח – ומישכנתי את הכר האחרון וקניתי מצות.

וה"רבי" מתעורר ואומר בשמחה:

– ומה? כלום לא אמרתי לך, שתהיינה מצות?

– ואף אני אמרתי לסטיפן ווייז ואומר גם לך: אם נמשכּן את הכר האחרון, כלומר, אם נילחם בכוח ובעוז בכל המעשים האנטי־יַהֲדותיים והאנטי־ציוניים הללו, “תהיינה מצות”, כלומר, ישתנה המצב לטוב; אבל אם לא נילחם ונסמוך על “ברבות הימים”, שאז הכל יתוקן מאליו, ודאי לא תהיינה מצות, כלומר, הכל יישאר כקדם. או ילך ויֵרע.

אוסישקין שמע את דברַי בהקשבה ונאנח אנחה עמוקה. הוא הודה לדברי. אבל קשה היה לו להילחם בכל התופעות השליליות מפני שהיה שקוע בעבודה חיובית גדולה: הרחבת השטחים הקרקעיים של האומה. בזה ראה את עיקר כל העיקרים של התחיה בארץ.

לא הסכמתי להשקפתו זו. חשבתי, שאמנם רכישת־הקרקע וההתיישבות והעבודה התרבותית ראשונות במעלה הן בעבודת־התחיה, אבל העבודה המדינית היא ראשונה בזמן, כּבסיס היחידי, כּתנאי המוקדם לעבודה הכלכלית והתרבותית כאחת. אבל הוקרתי את האדם הגדול הזה, שכל חייו היו נתונים לעבודת־האומה במשך שישים שנה רצופות, יותר מכל עסקן ציוני אחר בארץ. ופטירתו הבלתי־צפויה, למרות מה שהיה בן 78 במיתתו, היתה לי מכה קשה. כל מלחמותינו המשותפות במשך של כמעט יובל שנים עברו לפנַי, ובהן כשלונות וניצחונות, וכשלונות, שאף הם נהפכו בסוף־החשבון לניצחונות של הרעיון הגדול והקדוש לשנינו – תחיית עם נרדף על אדמת־אבותיו העתיקה ובלשונו העתיקה־החדשה. עברו לפנַי עשרות תכניות, שגישמנו ביחד, וזכרתי מאות רעיונות מקוריים, ששמעתי מפיו, ומאות פגישות, שנפגשנו במצבים שונים, פרטיים ולאומיים, שמחים ועגומים, – ולא יכולתי להרָגע, שאדם יחיד־במינו זה אינו עוד עמנו. וגם כיום, לאחר עשר שנים ויותר, קשה לי להשלים עם המחשבה, שמת אוסישקין, כמו עם המחשבה, שמת ביאליק. וחש ומרגיש אני, שאוסישקין חסר לא רק לי, אלא גם לישוב כולו, לעם־ישראל כולו. הרבה והרבה דברים מגונים וטפשיים, מזיקים ודוחים, שנעשים כיום בישוב, לא היו הולכים ונעשים אילו היה אוסישקין בתוכנו. ולבי כואב לראות, שהוא הולך ומשתכח מקרב הישוב. כמו שהולך ומשתכח גם פינחס רוטֶנברג. אלה שבשבילם הקריב אוסישקין את מבחר־כוחותיו, שנתן להם קרקע והשתדל בסידור הקבוצות שלהם, אינם משתדלים להשריש את זכרו בקרב ילדיהם והנוער שלהם: שמעתם מימיכם, שבאיזו קבוצה או קיבוץ, ואפילו באיזה מושב־עובדים, יַרצו פעם הרצאה מיוחדת על אוסישקין? – רק ביום־פטירתו, בי"ב בתשרי, באים באי־כוח של ה"משקים" להשתתף ביום־האזכרה שלו; אבל זהו רק מפני שהקרן הקיימת, מתוך הכרת־טובה לאדם, שהקדיש לה את סוף־ימיו, מסדרת אזכרה לנשמתו או טקס של פרס־אוסישקין באותו יום בירושלים. מחוץ לזה – כאילו לא היה אוסישקין בעולם… זוהי הכרת־הטובה של הישוב לאחד ממבחר־בניו!

מובן, שכך לא יכולתי אני להתייחס לאוסישקין. וכשהציעה לי הקרן־הקיימת לכתוב מחברת עליו קיבלתי את ההצעה בלא סירוב למרות מה שהוכרחתי להפסיק בשביל כך את הפרק הגדול על סמולנסקין, שעמדתי בו באותם הימים ב"היסטוריה של הספרות העברית החדשה". כתבתי בחדשי ניסן–תמוז תש"ב מחברת, שהיא כמעט ספר שלם⁹³. המחברת ניתרגמה גם אנגלית וצרפתית והתרגום האנגלי יצא בשתי מהדורות – בירושלים ובניו־יורק. אין זה ספר מספיק לתאור פעולתו הגדולה והמסועפת של אוסישקין היחיד־במינו, אבל דומה, שהנחתי על־ידי מחברתי אבני־יסוד אחדות לספר גדול יותר ושלם יותר על עסקן גדול ואדם מעניין זה.

 

פרק ל"ו    🔗

יובל־שנים לעבודתי המדעית והספרותית. יובלו ופטירתו של שאול טשרניחובסקי. "הציוניות הכללית, מהותה ושאיפותיה". עבודות לשם תחית־הלשון. "ספר עמוס עם פרשגן". משפט של חיילים, שמאסו בסמל. מעשה בגנראל אוסטראלי ובספר עברי מתורגם.

בערב פורים תש"ג מלא יובל־שנים לעבודתי המדעית והספרותית (תרנ"ג–תש"ג, 1893–1943). אין אני מוקיר יובלות, שבאים לחוג תקופת־חיים ידועה: סוף־סוף אין זה אלא מקרה, שאדם חי חמישים או שישים או שבעים ושמונים שנה. אבל עבודה רוחנית במשך יובל־שנים בלא הפסק ובלא לֵאוּת הוא דבר לא־רגיל, וכדאי לעשות סיכום לעבודה זו. על־כן לא רדפתי, אמנם, אחר חגיגות לשם יובל זה, אך גם לא סירבתי כשנמצאו בני־אדם שרצו לציין יובל זה במשהו. ועוד דבר: בחורף תש"ג עדיין היתה הצנזורה העברית הצבאית חמורה מאד, ואסור היה אף להזכיר את המלות “מדינה עברית”, ואסור היה אף לבקר את מצבנו בין שני הגויים, שיש להם תביעות על ארץ־ישראל. ולפיכך, כשהיו מציעים לפני לסדר חגיגת־יובל, הייתי מסכים לכך בכוונה תחילה, שבאסיפות מרובות־קהל כאלו אוכל להשמיע דעות והשקפות, שבדפוס אי־אפשר היה לי לפרסם אותן. וכך השתתפתי באסיפות־יובל הרבה, שבהן שמעתי והשמעתי דברים על המצב בארץ, שלא באו בדפוס מאֵימת־הצנזורה.

נגעה עד לבי האסיפה החגיגית של המוסמכים לספרות עברית חדשה, שבה דיברו מבחר תלמידַי (וֶרְסֶם־ווילנאי, ד"ר בריימאן, חיים תורן, ועוד) על עבודתי בחקר־הספרות – והיתה לי ההזדמנות לדבר על לבם בדבר תפקידיהם כחוקרים צעירים וכמחנכי־העם. נגעה עד לבי אסיפה של רוויזיוניסטים, שבה נאמו שני תלמידַי (המוסמכים ח. ש. הלוי ומילקוב) על השפעתי בדברים לבביים ומקוריים כאחד. נגע עד לבי הרעיון המקורי של תלמידתי ובת־בן־דודי, המספרת הכשרונית עליזה קלוזנר: כל אחד מקרובַי המרובים בארץ, יהיו אלה מבוגרים או ילדים, יטע עץ על שמי ב"חורשת־יוסף" של הקרן הקיימת ב"מעלה־החמישה" שעל־יד קרית־ענבים, וכשיוולד במשפחה ילד או יתחתן מישהו מן המשפחה יתווסף עץ בחורשה; וכבר נתרמו באופן כזה קרוב ל־200 עצים. ובעקבותיה הלכו גם אנשים שלא מקרובי־המשפחה שלי, אלא שהם מן הקרובים ברוח אלי, ולמשל בחגיגת “רוסלאן”, למלאת 25 שנים לביאתה של ספינה זו עם 630 המפליגים בה לארץ־ישראל, נתרמו 70 עצים, באופן שיש כיום בחורשה קרוב ל־300 עצים. ואין לי דבר קרוב ללב מן ההרגשה, שהשממה בארץ, שנתקיימה 1,300 שנה, מפַנה מקום לפריחה וליבלוב בידי יהודים. ואף שכונת־תלפיות הואילה לבחור בי לאזרח־כבוד של השכונה ולקרוא לחורשתה הגדולה בשם “חורשת־יוסף”.

אבל גם שמחה זו של יובל־עבודה ושל הכרה ידועה בעבודה נגזר עליה, שאחריתה תהא תוגה עמוקה.

שאול טשרניחובסקי, ידידי מנוער, חגג כמעט בזמן אחד עמי את יובל־שירתו, כלומר, את מלאת חמישים שנה לפירסומו של שירו הראשון. לעולם לא אשכח את חגיגת־היובל שלו באולם גדול ומלא מפה אל פה של קולנוע “עדן” בירושלים, כשנאמתי לכבוד טשרניחובסקי והזכרתי לו את חלומות־נעורינו, שכמה מהם נתקיימו במידה שלא פיללנו, והוא ישב נרגש עד מעמקי־נפשו ולא מצא מלים להשיב על תרועת־העם הגדולה לכבודו.

ועצוב היה המצב בשעת השמחה הגדולה, עגום עד מוות, כשחשבתי באותו רגע, שטשרניחובסקי, ידיד־נפשי, הוא חולה מסוכן וכבר נידון למיתה ודאית, שהרי חולה הוא במחלת “לֵבְקְאֵימִיָה”, כלומר, ריבוי הכדורים הלבנים בדם, מחלה, שאין מרפא לה ואין מפלט ממנה זולת המוות…

לכל כשרון גדול ואמיתי יש, לדעתי, שני אביבים: אביבו הראשון הוא בשנות 20–40 לחייו, ואביב שני, מעין מה שקוראים הרוסים “הקיץ של האשה” (бабье лето), מתחיל בשנות־החמישים ונמשך לפעמים, כמו אצל גיטה למשל, או אצל חוקר כר' איזיק הירש ווייס שלנו, עד שנות־השמונים ולמעלה.

טשרניחובסקי, ככשרון גדול ואמיתי, חידש נעוריו מיום שהתיישב בארץ־ישראל ישיבת־קבע בשנת 1931 – והוא אז כבר בן 56. מאז פירסם הרבה מן המעולים שבשיריו, תירגם המון שירים מכל מיני לשונות חדשות ועתיקות, חיבר את הפוֹאֶמה הנפלאה “עמא דדהבא” ואת “באלאדות ווירמיזא” (שהשביעית שבהן היא “באלאדת־הזאב” האיומה), ולעומת זה – את הפּוֹאֶמה הסאטירית “ביעותי־לילה”, שבחור בן עשרים היה צריך לחבר אותה. ועוד חודש אחד לפני פטירתו, באלול תש"ג, כתב את שירת־הברבור שלו “כוכבי שמים רחוקים”, שכשרונו הגדול, ההסתכלותי־הציירני כאחד, נתגלה בו בזוהר מתמיה. ופתאום – ולא פתאום – בליל ראשון של סוכות, תש"ד – באו גברת ברוריה פֶּרסיץ ומר מרדכי זְלוֹטְניק תלמידי, מן הראדיו העברי הארצישראלי, והודיעו לי על האסון הנורא: שאול טשרניחובסקי איננו! – הם ידעו, שידיעה פתאומית כזו היא בשבילי מכת־רעם, שאפשר, לא יהא בכוחי לשאתה – ובאו להכין אותי לקראתה מעט־מעט. זכרה להם, אלהים, לטובה!

ואמנם, מוכה־רעם הייתי באותו יום. מקור־דמעותי יבש היה, כמו בכל מקרה, שהאסון גדול יותר מדאי. נזכר אני בהקדשה, שהקדיש לי טשרניחובסקי את תמונתו הראשונה, כשעדיין היה תלמיד של בית־הספר למסחר באודיסה. הוא רשם על תמונה זו, שאבדה בשעת הפרעות של שנת תרפ"ט, את החרוזים הנפלאים הללו:

וְנִמְלָא עַל גְּדוֹתָיו הַיְאוֹר יָעֲמֹד מִזַּעְפּוֹ וְנָח –

נֶפֶשׁ תִּתְפָּעֵם עַד מְאֹד יָסוּף וְנֶחְבָּא הַקּוֹל.

כך הדבר בשעת התרגשות פנימית של שמחה ושל התלהבות, אך גם של תוגה עמוקה מני ים.

לא בכיתי, אבל הרגשתי, שחלק עיקרי מחיי חלף־הלך ביחד עם הסתלקותו של רֵעי זה, שהיה לי יותר מידיד, יותר מחבר, יותר מאח. חמישים ושלש שנים (תר"ן–תחילת תש"ד, 1890–1943) ארכה ידידותנו, מזמן שעדיין היינו שנינו נערים שלא נתבגרו ועד יומו האחרון של שאול היקר, ואף פעם לא העיב עב קל ידידות זו, שכמדומה לי, אין למצוא כדוגמתה בין סופרי־ישראל.

והרי שני הפכים היינו. הרי יסוד־חיי הוא המוסר הנבואי העברי ואילו יסוד־חייו של שאול היה “הנאה והטוב” היווני, שהיה לו הבסיס לַנוֹי האֶסְתֶּיטי וליופי המוסרי כאחד. אבל אני הרגשתי, – ואפשר, הרגיש אף הוא, – שאנו ממלאים זה את זה, ושעל־כן דוקה אנו קשורים זה בזה כל־כך. אנו מבינים זה את זה ויודעים להוקיר אותו צד בחברנו, שאֵינו שליט בנו, אבל שהוא מצוי גם בנו בחלקו, והיינו רוצים, שיהא בנו גם בשלמותו. זהו סוד הידידות הבלתי־מצויה, האהבה שאינה תלויה בדבר, שהתמידה בינינו יותר מיובל שנים ואף כתם קטן לא העיב את טוהר־זָהרה.

וכמה גדול הכאב כשנודע לנו, לי ולציפורה שלי, שאף לה היה טשרניחובסקי ידיד ורֵע נאמן, – שהעבירו את הגופה ל"הדסה", ולעת־ערב במוצאי יום־טוב של סוכות, באנו ל"הדסה" והוגד לנו, שהגופה הועברה לחדר־המקָרר מפני החום של אותו יום. גופתו של גדול־משוררי היופי, הגבורה והחירות בישראל – בחדר־המקרר! כמה לעג־האשמדאי יש בזה! – אז לא יכולנו עוד שנינו להתאפק וזרם־דמעותינו פרץ כנחל – – –  

ובאותן שתי השנים (תש"ב–תש"ג) הוספתי לעבוד, כדרכי, במקצועות מדעיים וספרותיים שונים מחוץ לעבודתי ב"היסטוריה של הספרות העברית החדשה" ובעניינים נוגעים לתולדות הבית השני; מקצועות שונים, שבסוף־כיוונם הם מצטרפים לאחדות אחת.

קודם־כל פירסמתי מחברת קטנה⁹⁴, שבה ניסיתי לברר, במה נבדלת הציוניות הכללית האופוזיציונית (“ברית הציוניים הכלליים”) מן ה"מזרחי", מן הציוניות הסוציאליסטית ומן הרוויזיוניסמוס. בעיקר עמדתי במחברת זו על שלשה דברים: א) על הצדדים השליליים שבקבוצות, ב) על אי־האפשרות לבסס על מעמדיוּת את הציוניות בדרכה אל תכליתה המדינית, וג) על ההפסד העצום של החינוך המפולג לזרמים. וכבר אמרתי למעלה, שהקדשתי לשאלה האחרונה גם מאמר מיוחד⁹⁵. המחברת נמכרה עד מהרה במספר של 2,000 אֶכְּסֶמפּלארים, אך, לצערי, לא חדרה לתוך אותן המפלגות, שהיתה מתכוונת להתווכח עמהן. ובכן נשארה “יריה מתוך רובה בלתי־טעון”. אבל “מי יודע דרך הרוח?” – באלפי דרכים תועה הרעיון הנכון עד שהוא מגיע לנצרכים לו. ואמנם, בימים האחרונים נתקבל הרעיון של חינוך ממלכתי אחיד פחות או יותר והועבר בכנסת על־ידי שר־החינוך והתרבות, פרופ' ב. די־נור.

ולהשפיע על החוגים הסגורים והמסוגרים בקבוצות “אפיקורסיות” היו מכוונים גם שני מאמרי על ערך השבת כמוסד דתי־לאומי, שמטביע את חותמו על כל חיי־הארץ העבריים⁹⁶, והמאמר “באין אלהים”⁹⁷, שניסה לבאר את הקשר שבין האכזריות הנאציסטית הבלתי־מובנת ובין היחסיות בעולם־המחשבה של מאתיים השנים האחרונות, שהביאה לידי אַתֶּאיסמוס ואַמוֹראליוּת. המאמר ניתרגם אנגלית וספרדית ונדפס בעתונים שונים.

ובהרצאתי בכינוס הסופרים בירושלים בשנת תש"ב⁹⁸, שאף היא ניתרגמה אנגלית, ניסיתי לתת ביטוי נאמן כלפי חוץ לקובלנה החמוּרה שלנו על העמים: מה נתַנו אנו להם בימי־קדם, בימי הביניים ובעת החדשה ומה גמלו הם לנו על כל הטוב, שהענקנו להם במשך שלושת אלפי שנה ויותר. וכלפי פנים פירסמתי מאמר חריף⁹⁹, שבו עמדתי על גודל־השעה וקוטן־ההכנה שלנו לקראת התוצאות הגדולות, שאי־אפשר שלא תבואנה בעקבותיהם של המאורעות העולמיים הכבירים ושל מה שאירע לעמנו בסבך האיום של המאורעות הללו. המאמר היה מכוון לקראת תקומתה של מדינת־ישראל בימים הקרובים ביותר.

ובעוד אני דואג את דאגת החיים הלאומיים שלנו דאגתי לא פחות מזה את דאגת הלשון הלאומית שלנו.

הרי היא הולכת וחיה, אבל חייה אינם טבעיים. אי־אפשר לעשות לשון מ"גל של דוגמאות"¹⁰⁰. “גל” לשוני כזה מוכרח להביא לידי “אנארכיה לשונית”¹⁰¹. וברבעון “לשוננו” פירסמתי מאמר בשם “עניות מתוך עשירות”¹⁰², שני מאמרים בשם “דעת־יחיד בעניינים לשוניים”¹⁰³ ומאמר בשם “עד היכן מגעת הרחבת־לשוננו?”¹⁰⁴. אם הקורא זוכר, שמאמרי הנדפס ראשון, לפני שישים ושתים שנה, היה “מלים מחודשות וכתיבה תמה”, אפשר, יעמוד על כך, שאיני רגיל להוציא “אהבה ישנה” מפני “אהבה חדשה” בספרות ובמדע כמו בחיים.

ואז הגיתי מחשבה גדולה אחת, שרק מקצתה הוצאתי לפועל: להוציא את התנ"ך כמו שהוא עם “פרשגן” בעברית חדשה במקום פירושים.

ושלשה גורמים היו לכך:

ראשית, נוכחתי, שמפני קְשִׁי־הלשון של רוב ספרי־תנ"ך (ביחוד של נביאים אחרונים ושל תהילים, משלי ואיוב) מזקיקים הספרים הללו לפירושים, וספר זקוק לפירוש שוב אינו פועל עלינו באופן בלתי־אמצעי. שנית, שהעברית החדשה הולכת ומתרחקת מן העברית העתיקה – יהא זה מצער או משמח, אך טבעי הוא. ולסוף, שלישית, שהמלים והביטויים היוצאים מן הכלל, חילוף יחיד ברבים, זכר בנקבה ועבר בעתיד, וכיוצא באלו, שיש בהרבה מפסוקי־התנ"ך, גורמים לתלמידינו ותלמידותינו לחשוב, שאין קביעות ואין יציבות בעברית, ועל־כן לשונם פרועה ופראית במידה, שאין בשום אומה ולשון דוגמתה.

ומשום כך ניסיתי לתת לדוגמה בצורה חדשה את הספר הראשון של ה"נביאים שבכתב" – את “ספר עמוֹס עם פרשגן”, כלומר, עם פאראפראזה עברית, שקדם לה מחקר מפורט על אישיוּתו של עמוס הנביא, זמנו ונבואותיו¹⁰⁵. אם אזכה לחיים יותר ארוכים חושבני לתת בצורה כזו, לכל הפחות, עוד את הושע ואת שיר־השירים. והכל רק לדוגמה. יבואו גדולים וטובים ממני וישלימו מה שעשיתי רק כהתחלה וניסיון.

ובאותם הימים השתתפתי במאורע, שכדאי לציין אותו כאן.

באחד מימי מרחשוון, תש"ד (נובמבר, 1943), קיבלתי מכתב מעורך־הדין החשוב, ד"ר זליגמאן, ובו כדברים האלה:

לגדוד (הרֶגימנט) העברי של ארץ־ישראל הוצע סמל לשאת על הכובע החיילי ועליו כתוב בעברית “פלשתינה (א"י)”. כשישים חיילים, רובם רוויזיוניסטים, אבל יש ביניהם גם ציוניים כלליים, מפא"יים ואפילו אחד מן “השומר הצעיר”, סירבו לשים על כובעם סמל צבאי זה מפני שלדעתם “ארץ־ישראל” אינה “פלשתינה” ו"א"י" היא רמז לא־ברור לארץ־ישראל. הם נמסרו לדין בעבירה על המשמעת הצבאית בימי־מלחמה ומאיים עליהם עונש חמור של לא פחות משש שנות" מאסר! וד"ר זליגמאן מבקש, שאבוא כ"מומחה" (אֶכְּסְפֶּרט) לתת חות־דעת במשפט זה, שיש בו צד לאומי חשוב.

מובן, שהסכמתי מיד.

המשפט נועד ליום 6 בדצמבר, 1943 (ט' בכסליו, תש"ד). במקרה נועדו באותו יום עצמו בחינות לתלמידי־האוניברסיטה בספרות עברית, ולביתי הוזמנו הבוחנים, הרב פרופ' אסף והד"ר ח. שירמאן. הבחינות היו צריכות להיות בצהרים והמשפט נקבע לבוקר באותו יום. חשבתי, שאספיק לשוב לבחינות.

ואולם המשפט ארך יותר מכפי ששיערתי. כ"מומחים" הוזמנו גם הרבנים עמיאל ועוזיאל. נקראתי ראשון.

לאחר שנקבע, שאני פרופיסור להיסטוריה וספרות ושכתבתי ספרים מדעיים בענייני־היהדות, ובכן אני בן־סמך בעניינים אלה, התחלתי מברר, שהשם “ארץ־ישראל” כבר נמצא בספר שמואל א' (י"ג, י"ט) ומלכים ב' (ה', ב') – ספרים עתיקים מאד. – “פלשת” נקראה הארץ רק קודם הכיבוש או בלשון מליצית. במדרש יש “פלסטיני” רק כשמדברים על יחסים עם גויים. ומה שנוגע ל"א"י" הרי זה יכול גם להורות “אינו יהודי” – non Jew – וכיצד אפשר להכריח חיילים יהודיים, שישאו על ראשם סמל מעיד על כך, שאינם יהודים?

השופט הצבאי השתומם מאד: “א”י" – non Jew – האומנם?

– כן, אדוני השופט. בספרות של ימי־הביניים שלנו, בשאלות ותשובות, במקום לפָרֵט “נוצרי”, “מוסלמי” ו"עובד־אלילים", היו משתמשים בראשי־תיבות “א”י", כלומר “אינו יהודי”.

דבר זה עשה רושם. ואני מוסיף:

– אפשר, שאדונַי השופטים יודעים, שכשהתחיל הראדיו הארצי־ישראלי לשדר בעברית והיה מתחיל “קול פלשתינה (א"י)”, התרגזו היהודים מאד, והממשלה הוכרחה להחליף קריאה זו בקריאה “קול ירושלים”.

אז פונה אלי הקטיגור במשפט הצבאי ושואל:

– אין אתה (You, כמובן) חושב, שאם יש בארץ שלש עדות (communities) צריך שיהא להן גם שם משותף בשביל הארץ?

– כבוד השופט הצבאי ירשה לי להשיב בשאלה על שאלה? – שאלתי.

– כן – השיב השופט הצבאי.

– כלום ידרוש מישהו, שהערביים יקראו לירושלים לא “אל־קודס” אלא “ירושלים” או “גֶ’רוזאלֶם” ולחברון – לא “אל־כ’ליל” אלא “חברון” או “הֶבְּרון”?

שתיקה.

אז מוציא הקטיגור הצבאי מכיסו מטבע ארצישראלי של 100 מא"י ומראה אותו לי:

– הרי על מטבע זה כתוב “מא”י", כלומר “מיל ארץ־ישראלי”?

השיבותי מיד:

– אני שמח מאד, שאדונַי השופטים פנו אלי בשאלה מעניינת זו. כשחשב סיר הרברט סמואל להנהיג מטבע מיוחד לארץ־ישראל יסד ועדה מיוחדת לשם קביעת־השם. שלשת החברים היהודיים של הועדה היו פרופ' ש. קליין, דוד ילין, שהיה אז רק מרצה באוניברסיטה, ואני. פרופ' קליין וילין כבר אינם בחיים, לצערנו. נשארתי יחידי מחברי־הועדה. ואני מעיד בשבועה, שהתנגדנו בכל תוקף ל"לא"י" ו"מא"י" אלו.

ומה הצעתם אתם? – שואל השופט הצבאי.

דינר ופרוטה, בלא שום תוספות.

– אבל – אומר הקטיגור הצבאי – הרי אתם משתמשים בכסף זה עם כתובת זו.

– ומה היינו צריכים לעשות? למות ברעב?

השופטים צוחקים. חוות־דעתי נגמרה, ואני חוזר בשעה מאוחרת הביתה.

כאן עדיין ממתינים לי הצריכים להבחן. פרופ' אסף וד"ר שירמאן לא המתינו כל־כך, כמובן, וחזרו לבתיהם. מי שסבל ביותר מכל העניין היתה – ציפורה שלי. היא דאגה לי מאד: מי יודע מה שיכול לקרות במשפט צבאי?

ואולם שמעתי מאחורי הפרגוד, שעדותי הצליחה, ובמקום עונש של שש שנים נענשו הבחורים רק במאסר של שני חדשים. ושמחתי מאד. ידעתי, ש"פטור בלא כלום אי־אפשר". סוף־סוף זוהי הפרת־משמעת צבאית.

ולאחר זמן מועט קיבלתי מן הנידונים למאסר מכתב נפלא, שהייתי רוצה, שישימו אותו בארוני כשתגיע שעתי להיפטר מן העולם. וחוץ מזה קיבלתי מהם מתנה יקרה: פסל של ז’אבוטינסקי ועליו כתובת: “מלוחמי הסמל למגני־הסמל” (כנראה, נשלח פסל זה גם לרבנים עמיאל ועוזיאל). ואין דבר יקר לי ממתנה זו. אלא שהפסל אינו מוצלח ביותר.

ואם אחר־כך היה לבריגאדה העברית סמל עברי גמור, הרי – כך, לכל הפחות, חושבים החיילים הנידונים – יש בזה חלק להם, שסבלו על הסמל, ולי, שהֵגַנְתִּי עליו בהצלחה.

ו"מאורע" אחר, שונה מזה בתכלית, אני רוצה גם־כן לציין בזה.

ביום חמישי אחד, בעצם ימי־המלחמה, אני מקבל פיתקה ממוֹרָה עברית אחת, שגנראל אַוּסטראלי, שמתעניין ביחסים שבין היהדות והנצרות וקרא את “ישו הנצרי” שלי, רוצה לבקר אותי. השיבותי, שאני מוכן לקבל אותו בליל־שבת, שהרי ביום חמישי יש לי שיעורים באוניברסיטה וביום השישי בצהרים יש בביתי קבלת־תלמידים.

ואמנם, בא הגנראל לביתי בתלפיות בלִוְיַת המורָה אחר סעודת־ליל־שבת. ישבנו ודיברנו שעה ומחצה על יהדות ונצרות ועל הציוניות וארץ־ישראל. הגנראל עשה רושם מצוין: אדם משכיל וליבֶּראלי. כנראה, היה מרוצה מן השיחה. קודם שנפרד ממני ביקש לתת לו ספר משלי למזכרת. כמובן, בתרגום אנגלי.

מ"ישו הנצרי" באנגלית יש לי רק אֶכסמפלאר אחד. והתרגום האנגלי של “מישו עד פאולוס” עדיין לא הגיע אז לירושלים. היו בידי רק שני אֶכסמפלארים של ספרי הקטן “קיצור תולדות הספרות העברית החדשה” בתרגומו האנגלי של ד"ר דנבי. הוצאתי אכסמפלאר אחד ורציתי לתת לו.

– אבל אין כאן חתימת אדוני, אמר הגנראל.

– סליחה, – אמרתי, – הלילה ליל־שבת – ואיני כותב בשבת.

– ביום ראשון לא אוכל לבוא, אבל אבוא ביום שני לקבל את הספר.

– אשמח מאד.

ונפרדנו בידידות.

ביום־ראשון רשמתי על גבי הספר הקדשה נאה בחתימת־שמי והתכוננתי להגיש את הספר לגנראל ביום השני. והנה אני מקבל פיתקה ממנו, שנקרא פתאום אל מחנה־הצבא ולצערו לא יוכל לבוא.

הצטערתי על קילקול־הספר על־ידי ההקדשה. אבל חשבתי, שכְּשֶיהא לי פנאי אגרד את ההקדשה וישמש האֶכסמפלאר השני של התרגום לצרכי־תיקונים בתרגום בשביל הוצאה חדשה.

הנחתי את הספר עם ההקדשה הצדה – ומרוב טרדותי שכחתי את כל העניין.

עברו אחד־עשר חודש. ובלילה, אור לערב־סוכות, יום־הזכרוֹן לפטירתו של אבי ז"ל, התכוננתי לנסוע מתלפיות העירה כדי לומר “קדיש” בתפילת־ערבית באחד מבתי־הכנסת שבעיר. אני עומד וממתין לאוטובוס של תלפיות – ופתאום בא נער במרוצה ואומר לי:

– אדוני, איזה “צבאי” מחפש אותו.

– בבקשה, יגש־נא אלי.

והנה ניגש גנראל, שברגע הראשון לא הכרתיו.

הוא פנה אלי בשאלה, אם איני זוכר, שביקר אותי פעם, כמעט לפני שנה.

נזכרתי. אמרתי לו:

– הספר עדיין שמור עמי ועומד לפקודתו.

נכנסנו לביתנו ומסרתי לו את הספר – עם ההקדשה. הוא שמח מאד ואמר:

– ראיתי, שאדוני מוכן היה לנסוע העיר. והנה יש לי מכונית צבאית והוא יכול לנסוע עמי.

הודיתי לו והסכמתי ברצון לנסוע עמו. הנהג היה קצין צבאי בעל פנים עדינים מאד. ובכן – גנראל מימיני, קצין משמאלי ואני באמצע. הגנראל הציע לפני בשעת הנסיעה, שאבוא לאוסטראליה לביקור, כי רבים מכבדַי שם, שקראו את ספרי “ישו הנצרי”. הודיתי לו ואמרתי, שהדרך רחוקה קצת יותר מדאי בשביל גילי.

אז שאל אותי, לאן היה בדעתי לנסוע בשעה זו, כשפגש אותי, ואמרתי:

– לבית־הכנסת.

והקצין הצבאי הביא אותי ישר לאחד מבתי־הכנסיות של ירושלים. ושוב נפרדנו בידידות.

אבל כל אחד ממכרַי, שפגש אותי נוסע במכונית צבאית גדולה בין גנראל וקצין צבאי, שאל אותי למחר:

– על מה נאסרתָּ אתמול?

כי יהודי שכמותי – מה לו ולמכונית צבאית ולגנראל וקצין צבאי?

 

פרק ל"ז    🔗

שינויים לטובה באוניברסיטה. הקתדרה לתולדות הבית השני. שיעור־הפתיחה שלי. מלאו לי שבעים שנה.

כבר סיפרתי למעלה, שסבלתי באוניברסיטה הרבה. כל הכיוון שלה היה לא לפי רוחי, ופעמים שהייתי חושב: וכי “לנער הזה התפללתי”, כשחלמתי על אוניברסיטה עברית ביחד עם פרופ' שפירא בהיידלברג וכשנלחמתי על כך באודיסה ביחד עם אוסישקין ובקונגרסים הציוניים ביחד עם ד"ר ווייצמאן? – רוחם של א. בו’כלר ושל ישראל לוי שלט באוניברסיטה. ועדיין היה השטן האנטי־לאומי והאנטי־ציוני של “רבני־התעודה” הגרמניים מרקד בין רוב הפרופיסורים והמרצים שלה.

אך או הזמן עשה את שלו וההיגיון הפנימי של תנועת־התחיה דחף לקראת הַלְאָמָה גדולה יותר ויותר גם של האוניברסיטה, או – גרמו לכך גם סיבות חיצוניות. הסיבה האחת היא: לרגלי הרדיפות על יהודי־איטליה נכנסו גם פרופיסורים איטלקיים לאוניברסיטה, ושוב לא היו הפרופיסורים הגרמניים רוב מוחלט בתוכה; והסיבה השניה היא, אפשר, מה שנתברר, ש"התרבות הגרמנית" המפוארת לא עיכבה את העם הגרמני מִלֵיהָפך לחיות־טרף יותר מכל אומה אחרת. ועוד סיבה גרמה לכך: “אגודות שוחרי־האוניברסיטה” שבארץ־ישראל התחילו נותנות כסף יותר ויותר לצרכי־האוניברסיטה, מתקרבות על־ידי השיעורים האוניברסיטאיים לעם, שסידרה האוניברסיטה כמעט בכל הנקודות העבריות שבארץ, לענייני־האוניברסיטה והתחילו משפיעות עליה בכיוון של הלאומיות והציוניות הבלתי־מפלגתיות. גרמו לכך גם מר שלמה גינצברג (גינוסר), בנו של אחד־העם, אדם, בעל־היגיון ובעל־אחריות, מר ארי אבן זהב, שעובד באוניברסיטה מיום־היווסדה עבודה נמרצת ומושכלת כאחת, ומר מ. שניאורסון, הגזבר של האוניברסיטה, שלשתם עבריים גמורים וציוניים מעוּרים ביהדות העממית. וד"ר ד. ו. סנאטור, המנהל הכללי של ענייני־האוניברסיטה, עם כל השקפתו ה"ברית־שלומית", הרי טובת־האוניברסיטה היתה לנגד עיניו תמיד, והוא הבין והרגיש, שהאוניברסיטה מוכרחת להתקרב לתנועת־התחיה העברית, שלצרכיה נוסדה מלכתחילה. על כל פנים באו שינויים לטובה באוניברסיטה בכל הנוגע לעבריוּת וציוניות. והרמה המדעית הכללית של לימודי־האוניברסיטה הרי היתה גבוהה מאָז.

ובשנות תש"ב–תש"ד, השנים הקשות ביותר בכל הנוגע לקיום־האוניברסיטה, נבחר לרֶקטור של האוניברסיטה פרופ' ד"ר חיים יהודה רות, אחד מן המועטים, שדאגתו לאוניברסיטה מיום שנתמנה מרצה בתוכה היא ראש כל ענייניו. זו היתה בחירה מוצלחת. מחמת חינוכו האנגלי לא תמיד הוא מוכשר להבין את תלמידינו, שהם ברובם בני מזרח־אירופה וילידי־הארץ; אבל מבין הוא, מה אוניברסיטה דורשת מתלמידיה ומה הארץ הנבנית בחומר וברוח והגולה האנגלו־סאקסית הנהרסת ברוח, אף אם חלק ממנה עדיין הוא חזק בחומר, דורשות מן האוניברסיטה העברית היחידה בעולם. ויש בו פַּתוס מוסרי יהודי, אף־על־פי שאינו מבליט אותו, וככל אנגלו־סאקסי בחינוכו הוא יודע לכלכל את מעשיו בתבונה ולהגיע לתכליתו מעט־מעט, מתוך וויתורים על הטפל בלא שיוותר על העיקר.

ובימיו של הרקטור פרופ' רות זכיתי סוף־סוף, לאחר התאבקות של 18 שנה, להתמנות גם לקתדרה של תולדות בית שני.

מובן, שהדבר לא היה קל.

קודם כל השתדל מר מ. שניאורסון, שידע את היחס החיובי של מועצת נתניה, עיר־היהלומים, אל עבודתי המדעית, הספרותית והחינוכית, שהיהלומנים יְיַסדו באוניברסיטה קתדרה לתולדות בית שני על שמי. וכשהדבר עלה בידו אחר די עמל וטורח, היה צריך להעביר “קתדרה” זו דרך ועדה מיוחדת ודרך הועד הפועל. וכאן התעקש פרופ' רות דוקה, שהקתדרה לא תהא מיוחדת לבית שני בלבד – כאילו תקופה מרכזית כזו בתולדות־ישראל אינה ראויה לכך – ושהיא תאוחד עם הקתדרה לתקופת־התלמוד. ולסוף מצאו – נגד רצוני – איזו פשרה משונה. וכשכבר נוסדה קתדרה כזו על שמי הרי אי־אפשר היה שלא “להתיר” לי, שאַרצה בה על תולדות הבית השני. לא מסרו לי, חלילה וחס, את הקתדרה שעל שמי: נשארתי פרופיסור לספרות עברית חדשה, כקדם, אלא ש"התנדבתי" גם להרצות על בית שני.

היה דיון ארוך על הכשרתי להורות את תולדות בית שני גם במכון למדעי־היהדות, גם בפאקולטה למדעי־הרוח וגם בסֶנאט, ולאחר דיונים מרובים “הוכשרתי” להרצות על תקופה זו, שעסקתי בה כחמישים שנה, שהדיסֶרטאציה שלי משנת 1902 עוסקת בה, שחיברתי עליה עד אז 4 כרכים של “היסטוריה ישראלית” (רוב החלק הראשון, המקוצר, עוסק בה גם הוא), ועוד חמישה ספרים גדולים, כמפורט למעלה, והמון מחקרים מדעיים בודדים. ובאותה שעה עצמה מסרו אותו מכון למדעי־היהדות ואותה פאקולטה למדעי־הרוח ואותו סנאט שתי קתדראות לחוקר צעיר, שאני מכבד ומוקיר אותו, אך שעדיין לא עסק בשני המקצועות עד אז אלא מעט־ביחס.

אבל, יהא איך שיהיה, סוף־סוף זכיתי בכ' במרחשוון תש"ד (18 בנובמבר, 1943), לקרוא בפני קהל גדול את “שיעור־הפתיחה בהיסטוריה של הבית השני” על הנושא: “בעיות כלליות ומיוחדות בהיסטוריה של הבית השני”¹⁰⁶; שיעור, שבו גוללתי את הבעיות הכלליות של הסובייקטיוויות והאובייקטיוויות בהיסטוריה ואת סכנת המוֹדרניזאציה שלה (דיון על העבר מתוך המאורעות של ההווה), וביחד עם זה בּררתי את הבעיות המיוחדות של הבית השני: חשיבותה של תקופת־החשמונאים, שאלת ההבדל בין תולדות־ישראל לתולדות־העמים בתקופה זו, מה שיש ללמוד מתקופה זו על עתידות־האומה, ועוד. המחברת אינה שלמה, שהרי רק 45 רגעים היו ברשותי בשביל שיעור־הפתיחה. אבל מה שגוללתי בה מן הבעיות הכלליות והיהדוּתיות ראוי היה לתשומת־לב יותר מרובה מצד חוקרינו.

שמח הייתי באותו יום והודֵיתי בעל־פה ובכתב לפרופ' רות, לד"ר מאגנס, למר שניאורסון ולמר אבן זהב, שהשתדלו בדבר קתדרה זו. אבל שמחתי לא היתה שלמה: מילויָן של משאלת־לבי ומשאת־נפשי במשך עשרות בשנים איחר לבוא. בן שישים ותשע שנים הייתי כשהותר לי להרצות באוניברסיטה עברית על הבית השני וחשבתי בדאגה: מי יודע, אם אזכה עוד להרצות עליו, לכל הפחות, שלש שנים – מחזור שלם בשביל תלמידים, שיטלו את ההיסטוריה של הבית השני כמקצוע ראשי?

אף־על־פי־כן הספקתי במשך שנת־הלימודים תש"ד לעבור על גלות־בבל ומה שקדם לה באופן בלתי־אמצעי ועל שיבת־ציון בימי־זרובבל ובימים הראשונים של עזרא ונחמיה. וסוף־סוף הספקתי להורות לתלמידי בעל־פה ובדפוס¹⁰⁷ את כל שאר המאורעות של תקופה זו. כי רואה אני, שמכל מה שיש ב"היסטוריה ישראלית" שלי על תקופה גדולה ומזהרת זו לא נשאר כמו שהוא אלא מעט מן המעט: את הכל היה צורך לשנות ולחדש מן המסד עד הטפחות. וזוהי עבודה גדולה וקשה מאד. אילו היתה נמסרת לידי ההוראה בתולדות בית שני לפני שלשים שנה, כשהייתי בן־חמישים – מי יודע, איזו הקף היתה מקבלת כל עבודתי המדעית!

אבל כבר אמרתי למעלה, שבו’כלר וישראל לוי וחבריהם בירושלים “חשבו לרעה, ואלהים חֲשָבָה לטובה”. איני רואה את האדם, שהיה מוכשר לכתוב את ששת הכרכים הגדולים של “היסטוריה של הספרות העברית החדשה”. והרי גם זו “היסטוריה”, ואף זהו עניין מדעי ישראלי גדול וחשוב!

ביום ב' לר"ח אלול, תש"ד (14 לאוגוסט, 1944) מלאו לי שבעים שנה. באותם הימים דוקה חליתי ברגלי הימנית, ואחר־כך חלתה ציפורה שלי מחלה קשה, ולא היתה דעתי נתונה לחגיגות. ויודע אני, ראשית, שחגיגה אחר חגיגה (החגיגה של יום מלאת יובל־שנים לעבודתי המדעית והספרותית חלה רק לפני שנה ומחצה) אינה אלא משעממת; שנית, שלא עֵת לנו לחגיגות בשעה שאותה יהדות, שבאתי ממנה, שהושפעתי ממנה ואף השפעתי עליה במקצת, נשדדה, נרצחה וחרבה; ושלישית, שבארץ־ישראל אין זה דבר גדול לערוך חגיגות־יובל וכמעט כל ימינו עוברים בחגיגות כאלו של סופרים ועסקנים ממדריגה שניה, שלישית ורביעית. ואף־על־פי־כן נגעו עד לבי שתי החגיגות באוניברסיטה, החגיגות של “בני־חורין” ושל “ברית הציוניים הכלליים” בתל־אביב והחגיגה בנתניה. ובחגיגה האחרונה היה זה מחזה מעורר־לב כשקידמו את פני בפרחים ילדים קטנים מגני־ילדים ומבתי־ספר, ואפילו מבתי־החינוך של הסתדרות־העובדים. נאומו של ממלא־מקומו של מר עובד בן עמי, מר שקד, היה לבבי מאד. ונאומו של המסַפּר מר עבר הדני היה לבבי ומקיף כאחד. והטקס של מסירת תעודת אזרח ראשון ברמת־גן (אגב: תעודה נאה בתכנה ובצורתה) היה נהדר, ואני מכיר טובה על כך ליושב־ראש במועצת רמת־גן, מר קריניצי, ולַמזכיר הסופר מר שמואלי. ואני שמח לציין, שנאום ההערכה של ד"ר א. רימאלט היה אחד מן היפים ביותר, שזכיתי לשמוע. יודע אני, שרמת־גן אינה ירושלים, תל־אביב או חיפה; אבל עיירה נאה ופורחת זו קרובה ללבי ביותר, ושמח אני, שזכיתי להיות אזרח־כבוד ראשון בה דוקה: סימן טוב הוא, שיש לי מוקירים במקום של התחדשות ופריחה.

למאות ביקורי־ברכה זכיתי ומאות מכתבי־ברכה קיבלתי. וראיתי, שאיני בודד כל־כך, שיש שׂכר לפעולתי בקרב שכבות ישוביות מכל המינים והסוגים. למה אכחד? – בשתי החברות, שהקדשתי להן את כל חיי, בחברת־הסופרים ובחברת־הפרופיסורים, אני מרגיש את עצמי זר ונכרי. ולפיכך אין זה פלא ואין זה התכּבּדות מצדי, ששמחתי ואני מביע כאן את שמחתי על אותות־החיבה מצדדים אחרים. נגעו עד לבי ביחוד מכתבי חיילים וחיילות, רובם תלמידַי ותלמידותי, אבל גם סתם חיילים וחיילות, קוראים וקוראות של ספרַי ומאמרַי. ביחוד הפליאוני מכתבים של קוראים פשוטים. האחד מהם כותב לי, למשל, שאני איני מכיר אותו, אבל הוא קורא כל מה שאני מפרסם והולך לכל מקום, שאני נואם, ועל־כן בא לברכני ברכת־הנהנים. דבר זה הזכירני מעשה שהיה:

פעם אחת, לפני 25 שנים ויותר, אני יושב בשעת־בין־השמשות יחידי בבית ואין איש עמי. פתאום מצלצל מישהו. אני ניגש ופותח את הדלת. לפני עומד בחור צעיר, בן 25–28. הוא שואל אותי:

– אפשר לראות את פרופיסור קלוזנר?

ואני משיב:

– אני הוא.

ואז הוא אומר לי “שלום!” – ופונה ללכת.

אני מופתע. ואני הולך אחריו ואומר:

– אדוני, הרי בוודאי בא באיזה עניין. ייכנס לבית, בבקשה.

– לא, אדוני, – משיב הבחור: – היום באתי מקישינוב. ירדתי ביפו ומיד נסעתי לירושלים: רציתי לראות את פרופ' קלוזנר, שלמדתי הרבה מספריו ומאמריו. רק לשם כך באתי לירושלים. והנה ראיתי אותו – ומה לי עוד? – שלום!

והלך.

ואני איני יכול לשכוח ביקור יחיד־במינו זה. ותמיד הייתי אומר לעצמי: אם יש עוד קוראים כאלה – כדאי לכתוב. ועכשיו אני מוסיף: אם יש עוד שומעים כאלה – כדאי לנאום. ומה בכך אם תמיד אחר חג־יובל שלי באים “חוקרים”, “מבקרים” ו"פובליציסטים" ממין ידוע ומתנפלים עלי מתוך קנאה שפָלה או מתוך שנאה מפלגתית? – בספר ערבי ישן קראתי: “הנערים השובבים זורקים אבנים לא באילני־סרק אלא באילנות נושאֵי־פירות”.

מ"שיבה" ל"גבורה"

(שנות תש"ד–תשי"ד, 1944–1954)

 

פרק ל"ח    🔗

"קרן־ברטון" וספר על טשרניחובסקי. פטירתה הפתאומית של ציפורה קלוזנר. כיצד התאוששתי מן המהלומה הקשה? – פירסומו של "הספר הלבן". ההתקוממות הכללית של הישוב ל"ספר שחור" זה. צמיחתם של אצ"ל ולח"י. יחסי שלי למלחמת־השחרור. מעשה בד"ר מאגנס ובסטודנטית רוויזיוניסטית. סופה של מלחמת־העולם השניה. הירושימה מופצצת בפצצה האטומית. פעולתם של פיטר ברגסון וסיעתו באמריקה. פילוג־האומה לשתי אומות. פטירתו הפתאומית של זאב ז'אבוטינסקי.

ארבעה חדשים קודם שמלאו לי שבעים שנה (אייר, תש"ד) קיבלה האוניברסיטה העברית בירושלים מן העשיר המופלג סיר מונטיגיו (משה) בֶרטון מלונדון מכתב, שבו כותב סיר ברטון, שהוא אחד מן הקוראים הוותיקים של ספרי פרופיסור קלוזנר, ולמלאת לזה האחרון 70 שנה הוא מוכן להקדיש סך 6,500 לי"ש כדי שפרופ' קלוזנר יכתוב שורה של ספרים על הסופרים העבריים הגדולים, שגרמו לתחיתו של עם־ישראל בדורנו; ולמכתב מצורפת רשימה של 12 גדולי־סופרינו מסמולנסקין, ליליינבלום וגורדון עד מנדלי, אחד־העם, ביאליק וטשרניחובסקי.

שמחתי, שנמצא אדם מוקיר את עבודתי הספרותית־המדעית ומביע את הוקרתו בצורה מקורית כזו. אבל הודעתי למר ברטון, שמכיון שב"היסטוריה של הספרות העברית החדשה" כבר דנתי בפרטות בתולדותיהם וביצירותיהם של רוב הסופרים והמשוררים המסומנים ברשימה שלו אין אני מוכן לחזור על מה שכתבתי בשינוי־צורה כדי לקבל כסף. הצעתי מצדי, שאכתוב בשביל סידרה זו רק ספר אחד – על חייו ויצירותיו של שאול טשרניחובסקי, כדי שספר זה ישמש דוגמה הֵאֵיך צריכים להיכתב כל שאר הספרים, שהציע מר ברטון. ואותם יכתבו המעוּלים שבתלמידַי במקצוע־הספרות. הרי במשך חצי־יובל־השנים, שישבתי באוניברסיטה העברית בקתדרה של הספרות העברית, גמרו במקצוע זה כמקצוע ראשי בלבד יותר מ־300 “מוסמכים למדעי־הרוח”; אבחר איפוא את המעוּלים שבהם, שיכתבו מונוגראפיות על מבחר סופרי־התחיה, ואני אהיה העורך של סידרת־ספרים זו כדי שיהיו להם אופי אחיד וצורה אחידה פחות או יותר. – לצערי, נמצאו אחדים מאנשי־האוניברסיטה, שהפחידו את ד"ר מאגנס, שהיה אז ראש הוצאת־הספרים שעל־יד האוניברסיטה העברית, ואת מר ברטון עצמו, שאם יכתבו את הספרים המוּצעים מוסמכים צעירים, לא ירבו הקונים של הספרים הללו, שיהיו מונחים כאבנים, שאין להן הופכים. עצתם היתה למסור את כתיבת הספרים לסופרים מובהקים ומפורסמים כדי שלא ייבטל הרעיון היפה של מר ברטון מעיקרו. הוכרחתי להסכים לפשרה: שחלק מן הספרים יכתבו מוסמכים לספרות, וחלק – סופרים מפורסמים. כמה מן המוסמכים ומן הסופרים קיבלו על עצמם לכתוב מונוגראפיות על הגדולים שבסופרי־התחיה שלנו. ואני מצדי התחלתי לכתוב את הספר הראשון בסידרה זו, שהשלמתי אותו רק לאחר יותר משנה, בראש־חודש ניסן תש"ו (1946)¹⁰⁸. לפי ראות־עינַי, ספרי “שאול טשרניחובסקי” הוא אחד ממבחר ספרַי. הוא כתוב באהבה רבה למשורר אנושי־לאומי גדול, וביחד עם זה הוא גם פירוש מספיק כמעט לכל יצירתו הרַבְגוֹנית של משורר גדול זה. הייתי מאושר לראות את הספר מתורגם ללשון לועזית רוֹוַחת בעולם כדי שיכירו גם הגויים וגם היהודים שאינם יודעים עברית, איזה כוח־יצירה אדיר קם לעם העתיק־הצעיר בימי תחיתו המדינית והתרבותית.

ובעוד אני מתחיל בחיבורו של ספר זה בא עלי האסון הגדול ביותר שבכל שנות־חיי – מתה עלי אור לב' בסיוון, תש"ה, ציפורה שלי, שמש־חיי ויחידת־נפשי, שכבר סיפרתי על פתאומיוּת־פטירתה בראש הספר הנוכחי, שהרבה עמודים ממנו מספרים את גדולת־נשמתה ואת מסירותה, שאין דומה לה, לעם־ישראל, לארצו וללשונו. הושברתי כולי. אחר ארבעים ושבע שנים, שלא זזה ידה מתוך ידי, הלכה לעולמה קודם זמנה, ואני, כמעט בן שבעים ואחת, נשארתי ערירי וגלמוד, בלא אשה ובלא בן או בת, שאתנחם בהם אחריה, ותהא אפילו רק חצי־נחמה… בימים הראשונים הייתי כנדהם. לא תפסתי מה קרה לי ולא ידעתי נפשי: איך אחיה וציפורה אינה עמי? – – ולאחר ה"שבעה" וה"שלושים" רדף אחרי כצֵל רעיון נואש אחד: לא כדאי לחיות אחר ציפורה. יומם ולילה חשבתי מחשבה אחת ויחידה: איך להתאַבּד? – ניסיתי להשתיק מחשבה איומה זו על־ידי טענות מושכלות: יש לך עם ויש לך ארץ, שאתה חייב להילחם לתחיתם השלמה, יש לך תלמידים ותלמידות, שאתה מדריך אותם, יש לך ספרים, שאתה מחויב להשלימם – לשוא: נמאסה המלחמה לשם הגאולה והתחיה, נמאסה העבודה באוניברסיטה ובספרות ומדע, נמאסו החיים כולם. תָּקפו אותי כיסופים עמוקים, שיבוא הקץ לחיים ולרֵיקנותם. כאילו יש תכלית בחידָלון ויש ממש באי־הוויה – – –

והנה בא אלי אחד מחברי־המערכת של העתון “המשקיף” וביקש ממני לתת בשביל העתון מאמר על חייה ועיקר־פעולתה הציונית של ציפורה. התעוררתי: הייתכן לדחות בקשה כזו? וכי לא אחטא לזכרה הקדוש לי אם לא אשאיר לה זכרון בספרות? – התחזקתי וכתבתי מאמר על “ציפורה קלוזנר־ווירניק ז”ל", שנדפס בשלשה גליונות של “המשקיף”, שאינם בידי בשעה זו.

וכתיבה זו הצילה אותי. כתבתי ומחקתי וחזרתי וכתבתי את המאמר. כתבתי אותו בדמע ותיקנתי את הכתוב בלב נשבר ונדכא – ובינתיים שקעתי בשאלות חיים וספרות והוקל מעט מעל הלב: הסופר נתגבר על האדם הסובל. בכ' בשבט, תש"ו (תחילת 1946), כתבתי בראש האוטוביוגראפיה הנוכחית בצורתה הראשונה, שנגמרה שנה אחת קודם־לכן, בכ"ד בשבט, תש"ה, את ההקדשה “לזכרה הקדוש לי של ציפורה קלוזנר־וויֶרניק”, והמשכתי לכתוב את הספר “שאול טשרניחובסקי”, שציפורה היא היא שזֵירזה אותי לכתוב אותו. כתבתי את הספר מתוך הכרה, שציפורה היא שדורשת ממני להמשיך אותו ולסיימו, ובכן חובה מוסרית היא זו המוטלת עלי ואיני רשאי להיבטל ממנה.

ומאז אין עבודה מדעית או ספרותית חשובה פחות או יותר, שאין אני עושה אותה אלא לשמה ולזכרה של ציפורה. וכך אעבוד עד יומי האחרון.

ועל טוב תיזָכר גיסתי היקרה, גברת חיה אליצדק־קיפניס, אשת בצלאל אחי, שעמדה לי בימים הקשים ביותר בחיי וערכה את סדרי־חַיי באופן שנתנה לי אפשרות לעבוד עבודת־מחקר גדולה וקשה במשך כל עשר השנים שבין “שיבה” ל"גבורה". עד יומי האחרון לא אשכח לה את חסדה זה, שעשתה עמי.

מלחמת־העולם השניה נסתיימה עם התאבדותו של היטלר שבועות אחדים קודם פטירתה של ציפורה. ביחד עמי התהלכה בתהלוכה החגיגית, שנערכה בירושלים לזכר המאורע. עלז לבי בקרבי: נתקיים הכתוב “באבוֹד רשעים רנה”. אבל ציפורה מתה כחדשיים קודם מפלתה של יאפאן “בהתחברה לרשע”. ובימי נאגאסאקי והירוֹשימה הנוראים לא שמחתי: לבי ניבא לי, שהפצצה האטומית, שניצחה את יאַפאַן, תיהפך למטה־זעם לאנושיות כולה אם לא יכירו העמים כולם, שמן הפצצה האטומית ומן המימן צפוי חורבן לעולם כולו – ואז תפסוק המלחמה בכלל מתוך פחד משותף מפני נקמת־גומלים.

וכמה נורא הדבר, שהעם בְּחיר־ה', ששני נביאיו, ישעיהו בן אמוץ ומיכה המוֹרשתּי, נתנבאו שניהם על “אחרית־הימים”, שבה “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, מוכרח היה להמשיך את המלחמה בארץ־הבחירה בשעה שפסקה המלחמה בכל שאר ארצות־תבל.

בשנת 1941 פירסמה בריטאניה הגדולה, בעלת הכרזת־באלפור, שלה נמסר המאנדאט על ארץ־ישראל, את “הספר הלבן”, שהיה ספר שחור לישראל, שהרי עשה את עם־ישראל מיעוט ניצחי בארצו ההיסטורית הן על־ידי ההגבלה הקיצונית ברכישת־קרקעות במולדתו ההיסטורית והן בהגבלה הגמורה של העליה לארץ. בשתים אלו כאחת נעשה עם־ישראל תלוי בדעת־הערביים, ובכן היה צפוי להחליף גלות נוצרית אירופית ואמריקנית בגלות מוסלמית אַסִיָתית ואפריקנית.

הישוב היהודי היה כמרקחה. וסוף־סוף התחילו מבינים גם העומדים בראשו, שעל־ידי “עוד דונאם ועוד יהודי” בלבד לא תיבָּנה ולא תקום מדינת־ישראל: גבול גָבלו הבריטים למספר הדונאמים, שמותר ליהודים לקנותם, ולמספר־היהודים, שמותר להם לעלות לארץ. וההבלגה, שנגזרה על הישוב מצד העומדים בראשו ושמצאה חן כל־כך בעיני־הבריטים, לא הפסיקה את הרציחות והשוד של הערביים בארץ, וסוף־סוף פסקה ההבלגה למצוא חן גם בעיני רוב הפועלים, ואף מפא"י ומפ"ם התחילו מכניסים יהודים לארץ באיסור לאחר שהבריטים אסרו את כניסתם בהַתֵּר, ואף הפועלים התחילו משתמשים באמצעי־מלחמה ב"ספר הלבן", שהיו רחוקים מלהיות לֶגאליים והבלגוּתיים…

ואולם את כל כובד־המלחמה בבריטים העמיסו על עצמם אצ"ל ולח"י (“אירגון צבאי לאומי” ו"לוחמי חירות־ישראל"), שהראו גבורות במלחמת־גֶרִילְיָה שלהם, שעוד לא תפס אותן רוב העם היהודי ועוד לא קם משורר גדול, שיָשיר על נפלאותיהן. ואת הגיבורים הללו, אדירי מלחמת־החירות, אותם דוקה דחו שליטי־הישוב ואף מסרו כמה מהם בידי המשעבד הבריטי למאסר, לעינויים ולגלות מפחד, שמא יתנקמו הבריטים בישוב הגדול כולו ובראשיו, כמו שדחו ראשי־הציוניים במלחמת־העולם הראשונה את ז’אבוטינסקי ואת הגדוד העברי מפחד, שמא תתנקם תורכיה בישוב הקטן, שכבר היה קיים אז בארץ. ועל פחד זה נוסף פחד קשה מזה: ראשי־הפועלים פחדו מפני אצ"ל ולח"י, תלמידי־ז’אבוטינסקי, שמא תנצח ההשקפה הלאומית האחידה, האַנטי־סוציאליסטית, את ההשקפה הציונית־הסוציאליסטית המתונה (מפא"י) והקיצונית (מפ"ם) כאחת.

כשאני לעצמי נטיתי אחר אצ"ל. ודאי, לא חשבתי אף פעם, שהדרך לגשם את הרעיון הציוני היא “רק כך”, דרך הרובה והפצצה. בלא עבודה כלכלית ותרבותית מסועפות, בלא יגיע־הכּפיים והרמת־הרוח, לא תקום מדינה ולא ישוב עם לתחיה. אבל במצב המיוחד של עם־ישראל בארצו באותה שעה, כלומר, בשעה שהערביים לא עמדו בפני רציחות, הצתוֹת, שוד והרס, ובשעה שהאנגלים, ברדיפתם אחר התפייסות עם הערביים על חשבון־ישראל, לא עמדו בפני הגבלות וחוקים מעיקים, שהיו עלולים לחַנק את העם היהודי בארץ־אבותיו, – בשעה קשה, גורלית ומכרעת זו ראיתי רק שתי אפשרויות: או מלחמה באנגלים, שהארץ היתה רק מאנדאט של חֶבר־הלאומים מופקד בידם, עד שייצאו הם מן הארץ, או – אנו, היהודים, נצא מן הארץ ונתייאש מן הגאולה. דרך שלישית לא ראיתי לפנַי. ידעתי גם ידעתי, שהדרך הראשונה כרוכה בקרבנות יקרים הרבה, שתקריב האומה: את מבחר צעיריה וצעירותיה תעלה על המזבח! – אבל אם ילך עם־ישראל בדרך זו יצילו הקרבנות הקשים את עיקר־האומה ואת הארץ בשביל האומה, ואילו אם ילך ישראל בדרך השניה יאַבד את הארץ ואת היעוד הגדול של קיבוץ־הגלויות ואת כל שאר יעודי־הגאולה, שעליהם חיתה האומה במשך אלפי־שנים. הצעירים של לח"י ואצ"ל הראו את עצמם גיבורים מוכנים לקרבנות של נפשות: הרי הם הם שעלו לגרדום על רעיון־השחרור ושירת־התקוה על לשונם, ואחדים מהם אף פוצצו את עצמם כדי שלא ימותו בידי המשעבדים. מעשי־גבורה כאלה מתוך הכרה עמוקה כזו ובשיטתיוּת ובהתמדה כזו לא נעשו על־ידי החברים של המפלגות הציוניות־הסוציאליסטיות מפני שהחברים של המפלגות הללו קיבלו על עצמם לגשם שני אידיאלים, אידיאל ציוני ואידיאל סוציאליסטי, בבת אחת, ואי־אפשר שלאדם יהיו שני לבבות בעת ובעונה אחת ויהיו שניהם שלמים וחזקים כל צרכם. בשעה שהאדם רודף אחר שני אידיאלים בבת אחת ובעת ובעונה אחת, אי־אפשר שישקיע את כל נשמתו כולה באחד מהם; ואם האידיאל האחד הזה הוא גדול ורם והגשמתו היא קשה ביותר, אין תקוה, שיצליח אדם להגשימו. מלחמת־שחרור, ככל מלחמה כבדה וממושכת, תובעת לעצמה את כל האדם כולו, את כל כוחותיו הגופנים והרוחנים; ואם נוטלים חלק מן הכוחות הללו ומשקיעים במפעל ובניין, או במלחמת־מעמדות, או אפילו בתחית־הרוח, כתכלית יחידה, ולא כאמצעים לחיזוק־הכוחות ולהלהבת־הלבבות במלחמה הלאומית, במלחמת־השחרור הקשה כל־כך, אז השחרור לא יקום ולא יהיה!

ומטעם זה נטיתי אחר אצ"ל ולח"י. מובן, נטיתי אחריהם לא כאדם מפלגתי, שעוֹצם את עיניו מלראות, שבלא פיתוח כלכלי ובלא חינוך ותרבות לא יהיו לנו כוחות לא בשביל ניהול המלחמה לשחרור ולא לשם הקמת־המדינה. שנאתי את הטֶרוֹר ואת כל מיני שפיכות־הדמים של עצמנו ושל אחרים לא פחות משֶׁשׂוֹנאים אותם ה"צדיקים וחסידים" מ"ברית־שלום"; אבל אם אין אנו נוצרים טוֹלְסְטוֹיָנים או יהודים מן הטפוס, שהתלמוד שלנו קרא לו “חסיד שוטה”, ואם אנו רוצים להתקיים כאומה ולא להישמד על־ידי הגויים שונאינו בנפש ובבשר, אין עצה ואין תבונה אלא להגביר את ההרגשה הדתית־הלאומית ההולכת ונחלשת בתוכנו ולהילחם בעל־כרחנו במשעבדי־אומתנו כמו שנלחמו כל העמים המשועבדים במשעבדיהם. אם לא כך נעשה אָבוֹד נאבד בגויים, נפול ניפול ותקומה לא תהא לנו! לא לנו ולא ליהדות היקרה לנו, שעוד מזומן לה תפקיד גדול בעולם־התרבות.

עזרתי לאצ"ל ולח"י על־ידי עידוד בעל־פה ובכתב וקיבלתי כספים מאמריקה ומאפריקה הדרומית בשביל האבות והאִמות הזקנים ובשביל הנשים והילדים, שבניהם, בעליהן ואבותיהם נשארו רעֵבים ללחם לאחר שמפרנסיהם נכלאו בבתי־כלא או גורשו לקֶניה. ומי שקרא את נאומי־ההגנה של הנידונים למיתה על־ידי השופטים הבריטיים, למשל, את נאומו של אבשלום חביב, שבירך בסוף נאומו זה ברכת “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה – לעלות לגרדום על שחרור העם והארץ”, בשעה שעניבת־התליה כמעט כבר היתה מתהדקת על צוארו, יבין, מי גירש את רבבות אלפי החיילים הבריטיים מן הארץ ומי בעיקר הביא לידי תקומתה של מדינת־ישראל בשלב האחרון ובאופן בלתי־אמצעי.

ד"ר י. ל. מאגגס היה אז מתנגדי הגמור בנוגע למלחמה בבריטים. אבל את גדולת־נפשו ראיתי במקרה מעניין, שכבר תארתי אותו פעם, אבל קשה לי להימנע מלחזור עליו כאן בקיצור. יישאר הדבר זכרון־בספר לאדם יקר ואציל־רוח.

כרוזים חריפים, שקראו להתנגד ל"ספר הלבן" ולבריטאניה, שהוציאה אותו, נכתבו ונעתקו במכונת־כתיבה בביתה של סטודנטית אחת למתֶּמטיקה, הגב' ה. ר., מן האוניברסיטה שלנו. הדבר נודע לבולשת, והסטודנטית נאסרה בבית־הסוהר לנשים בבית־לחם, במקום שעד אז היו אסורות רק גַנָבוֹת, זונות ופושעות פליליות ערביות. אִמה של הסטודנטית היתה ידידתי הטובה עוד מאוֹדֶסה. היא באה לביתי ובכתה לפנַי: מי יודע מה יעשו בבית־סוהר כזה לבתה הצעירה. הלכתי עמה אל ד"ר מאגנס וביקשתי אותו, שבתור הקאנצלר של האוניברסיטה ישתדל להוציא אותה מבית־הסוהר של בית־לחם. הוא השתדל בדבר והמשטרה הסכימה, שיעבירו את האסירה לחדר מיוחד בבית־יולדות בירושלים ויעמידו שוטר על־יד החדר. כך נמשך הדבר חודש או חודשיים. ושוב פנתה אלי האֵם, שאבקש את ד"ר מאגנס, שינסה להשתדל בדבר ואפשר יצליח לשחרר את בתה. עשיתי כך וד"ר מאגנס הבטיח לי לנַסוֹת את הדבר.

בבוקר אחד, בשעה מוקדמת מאד, בא השַמש של האוניברסיטה במכונית לתלפיות ובפיו בקשה בשם ד"ר מאגנס, שאבוא מיד אל האוניברסיטה. מובן, שנסעתי מיד. וכשבאתי לאוניברסיטה כבר מצאתי שם את הקאנצלר ד"ר מאגנס, את הרקטור ואת ראש אגודת־הסטודנטים. עד מהרה הובאה לשם הסטודנטית האסירה ושוטר מימינה ושוטר משמאלה. וד"ר מאגנס פונה אליה בדברים אלה:

– גברת ה., המשטרה הסכימה לשחרר אותך מיד על אחריותי בתנאי, שלא תוסיפי לעסוק בדברים אסורים על־פי החוק. אני יודע, שאַתְּ רוויזיוניסטית ומפַקדת־בית"ר. הרוויזיוניזם ובית"ר אינם אסורים על־פי החוק, וכל עוד לא יאָסרו שניהם או אחד מהם חלילה לך להסתלק ממפלגתּך או ממשרת־המפַקדת שלך מפני שאני השתדלתי בדבר שחרורך! – רק אם יאָסר הצה"ר או בית"ר על־פי החוק, תישאר בידֵך הברירה: או תבטיחי, שלא תעסקי במה שאסר החוק – ואז אַתְּ חפשיה, או לא תרצי לתת הבטחה כזו – ואז פוקעת ערבוּתי בעדֵך ותשובי למאסרך כפי התנאי, שהיתנתה עמי המשטרה.

נדהמתי לגודל־נפשו של מתנגדי הרעיוני.

הסטודנטית השיבה, שהיא עומדת עכשיו בפני בחינות קשות במתּמטיקה ואינה יכולה לעסוק בעסקנות פוליטית בכלל עוד במשך זמן ארוך. ד"ר מאגנס מסר את התשובה לשני השוטרים, והם נסתלקו, והסטודנטית היתה חפשית לנפשה. מיד קרא ד"ר מאגנס לנהג של המכונית, שהביאה אותי מתלפיות, ושהמתינה כל הזמן בפקודתו על־יד האוניברסיטה, הושיב בה את הסטודנטית ואותי, נכנס לתוכה גם הוא וציווה את הנהג להוֹליך את שלָשתנו לבית־אמה של הסטודנטית.

ואולם בדרך נזכר, ששמע, שאביה של הסטודנטית נמצא זה חדשים אחדים בליטה, בשליחות של הקרן הקיימת. וכדי שלא יתרגש אם ייוודע לו שם במקרה, שבתו אסורה בבית־לחם, הכין טלגראמה לאָב והחתים עליה את האֵם ואת הבת ואותי ונטל את הטלגראמה, שכללה ברכה לפורים (הדבר אירע ימים מועטים לפני פורים), ושלח אותה הוא עצמו לאביה של הסטודנטית, כדי שיירגע אם יקבל ברכה מאשתו ובתו וממני מַכּרוֹ הטוב.

האיך אפשר שלא לכרוע ברך לפני מתנגד שכזה?

ומאז הוספתי לכבד ולהוקיר את ד"ר מאגנס למרות מה שהוספתי להתנגד לדעותיו הלאומיות והציוניות בכללן כְּבַתחילה.

מלחמת־השחרור, שהפליאה בגבורה האדירה, שנתגלתה בה מצד לח"י ואצ"ל, עוררה רעש גדול בעולם כולו: אומה קטנה, שהיטלר השמיד שליש ממנה, נלחמת על חירוּתה על־ידי קומץ של לוחמים אמיצים – ורבבות אלפי־החיילים של בריטאניה הגדולה אינם יכולים לעמוד בפניה! – ביחוד השפיע הדבר על אמריקה – על אמריקה היהודית והנוצרית כאחת. הרי גם אמריקה נשתחררה משעבוד־בריטאניה על־ידי מרד לאומי. עם־ישראל הנרדף והמושפל זקף קומה והרים ראש בגאון לאומי. ואז באו רוויזיוניסטים צעירים מארץ־ישראל ופיטר ברגסון (הלל קוק) בראשם, ועוררו תנועת־שחרור חדשה: יש להבדיל בין יהודים, התושבים בני דת־ישראל שבכל התפוצות, ובין ישראלים, שהם רק תושבי־ארץ־ישראל בלבד. היהודים שבגולה יכולים וצריכים להיות ידידי־ישראל ותומכים בתנועת־השחרור הישראלית; אבל האוֹבייקט של תנועת־השחרור הרי הם תושבי ארץ־ישראל בלבד; וישראל האמיתי אינם אלא הם. זו היתה ראשית ה"כנעניוּת", שזמן ידוע נבהלו רבים מפניה: הרי זה פילוג של עם־ישראל. קיבלתי טלגראמה ארוכה חתומה על־ידי פיטר ברגסון ובה הצעה ובקשה, שאֶסָפח אל התנועה החדשה. השיבוֹתי בשלילה: האומה העברית כבר איבדה הרבה דם על־ידי ההשמדה של ששת מיליוני־נפש, וחלילה לנו לגרום לפילוג חדש באומה. ואף מתוך נקודת־מבט עקרונית לא אסכים לעולם להשקפה החדשה על “יהודים” ו"ישראלים". יהודי הדר בארץ־ישראל ודאי חשוב לנו מאד. אבל גם יהודי, שאינו דר בארץ־ישראל, לא יָצא, חס ושלום, מכלל־האומה ואינו ברייה חדשה, שרק יחס של “ידידות” ו"תמיכה" מקשר אותה עם האומה הישראלית כולה. קרע כזה ביהדות יכול ליעשות אסון לאומי.

ואולם לאומה קרה קודם־לכן אסון גדול בפועל.

מיד לאחר שהתחילה מלהמת־העולם השניה, בסתיו של שנת 1939, יצא זאב ז’אבוטינסקי לאמריקה כדי לגייס שם צעירים מישראל ולהעבירם לקאנאדה, שהיתה נייטראלית בתחילת־המלחמה, ומשם להעבירם לארץ־ישראל כדי שיסייעו לשחרר את הארץ. מובן, שהתנגדו לכך ראשי־הציוניים באמריקה ואפילו הודיעו לשגריר של בריטאניה באמריקה בדבר התנגדותם זו – ורעיונו הנועז של ז’אַבוטינסקי לא יצא לפועל. ובעצם סערת־המלחמה, בחודש מוכן לפורענות, בכ"ט בתמוז, שנת ת"ש (1940), מת זאב ז’אבוטינסקי מהתקפת־לב פתאומית במחנה בית"רי סמוך לניו־יורק. לגברת קלוזנר ולי נודע האסון הגדול רק מתוך מודעה ברחוב. קשה לשער את הרושם, שעשתה הידיעה על כל ציוני נאמן בפרט ועל כל יהודי מסור לעמו בכלל. אבד לישראל לוחם לאומי גדול, שהיו לו מעוף־הנשר במדיניות ולהט דתי בפעולות נועזות לשם תחית־העם ושחרור־הארץ, וסופר בעל השפעה עצומה ובעל תכנית־שחרור גדולה ומקורית. איבדנו מדינאי ומאַרגן וסופר מלהיב ומעורר, שלא השאיר אחריו ביהדות כמותו. נתייתמה היהדות כולה עם פטירתו, וביחוד נתייתמה התנועה הלאומית השלמה, בעלת חד־נֵס ומוכנת לקרבנות־דמים. צריך היה להשתתף כמותי באסיפות־הספד בירושלים ובתל־אביב מיד לאחר שהגיעה השמועה הרעה, אסיפות־הספד, שהשתתפו בהן אלפי־יהודים מכל השכבות ומכל הגילים, כדי להרגיש ולהכיר, שאדם גדול, מדינאי גדול וסופר גדול נפל בישראל, אדם, מדינאי וסופר, שאין תמורתו.

 

פרק ל"ט    🔗

תקומתה של מדינת־ישראל. המאורע הגדול של יום 29 לנובמבר, 1947.שבע מדינות ערביות מתנפלות על חצי־מיליון של יהודים. גבורה מלחמתית, שלא היתה דוגמתה בישראל מימי יהודה המכבי. "אלטאלינה" ושפיכת דמי־אחים. ההכרזה על מדינת־ישראל ביום ה' באייר, תש"ח. המשך המלחמה ושתי ההפוגות. כמה ממבחר תלמידי ותלמידותי נופלים במלחמה. המצב המסוכן בתלפיות. פקודת־המשטרה, שתושבי־תלפיות יעברו מתלפיות לירושלים. שנה ומחצה בשכונת־רחביה. עבודתי המדעית והספרותית בעצם שנות־המלחמה עד ההסכם של שביתת־הנשק.

זאב ז’אבוטינסקי הספיק לסיים קודם פטירתו ספר בשם “חזית־המלחמה של עם־ישראל”. בספר חשוב זה נתרכז כל החומר הנצרך כדי להלהיב אומה לקראת קרבנות לשם שחרורה. ואכן, ספר זה הצית אלפי לבבות צעירים באש־קודש. והרעיון של הקמת־המדינה בלא הַשְהָיוֹת והיסוסים, שבא לידי ביטוי נמרץ בספר זה וב"תכנית־בילטמור", פרי התעמולה הגדולה של הרוויזיוניסטים באמריקה, נשא פירות עד מהרה.

עוד בשנת תש"ה אמרתי לתלמידי בסֶמינריון לספרות שבאוניברסיטה העברית בוודאות גמורה, שבעוד שלש שנים תקום מדינת־היהודים. ובמאמר, שפירסמתי בגליון של ערב ראש־השנה, תש"ח (סוף תש"ז), ב"הבוקר", כתבתי בפירוש, שאי־אפשר, שלא תקום מדינת־היהודים בימים הקרובים משני טעמים: ראשית, מפני שהפרי בשל יותר מדאי ואי־אפשר, שלא ישׁוֹר מעל האילן מאֵליו היום או מחר, ושנית, מפני שהמאורעות העולמיים הגדולים, הניצחון הכביר על היטלר, מוסוליני ויאפאן מצד אחד, והמאורע היחיד־במינו אפילו בהיסטוריה העקובה מדם של עם־ישראל, השמדת שישה מיליונים של יהודים, מצד שני, – שני המאורעות הגדולים הללו אי־אפשר שלא יביאו בעקבותיהם מאורע גדול שלישי – תקומתה של מדינת־היהודים, שהכשירו אותה גם העבודה המדינית של הרצל, גם המלחמה בבריטים של תלמידי־ז’אבוטינסקי וגם העבודה הכלכלית והתרבותית במשך שבעים שנה בארץ. לי אין שום ספק, שאפילו אם מר מנחם בֶּגין, ראש־אצ"ל, לא היה מאַיים, שאם ראשי־הישוב לא יכריזו על תקומת־המדינה יכריז עליה הוא, גם אז היה דוד בן־גוריון, שלבו ער לרעיונות חדשים ושהושפע מכל המלחמה בארץ, מכריז על מדינת־ישראל בו ברגע, שהאנגלים הוכרחו לעזוב את ארץ־ישראל וארץ־המאנדאט נעשתה אדמת־הפקר, בלא בעלים. מובן, שאילו היה מר בן־גוריון פחות מפלגתי היה מודה בזה בלא שעל־ידי כך היה נגרע מכבודו כלום. אבל עד לידי כך אין ראש־מפלגה מגיע לעולם.

בשעה שבן־גוריון קיבל מן האוניברסיטה את “פרס־בּוּבּליק” בעד פעולתו הגדולה להקמת־המדינה, אמר הרקטור באותה שנה, הרב פרופיסור שמחה אסף ז"ל, בדרך־הלצה: “היה אמנם מתחרה רָצין בּמר בן־גוריון – המיניסטר האנגלי אֶרנסט בֵּיווין, שאילמלא עקשנותו לא היתה קמה מדינת־ישראל”. ויש מן האמת בהלצה זו. אילו היה המיניסטר האנגלי מסכים להצעתו של נשיא ארצות־הברית הארי טרוּמֶן, שהממשלה המאנדאטָרית תרשה להכניס לארץ־ישראל עוד 100,000 יהודים, או אילו היה ביווין מנסח את “הספר הלבן” באופן שהיה מאפשר להוסיף ולהכניס כל שנה 10,000 יהודים, לא היתה קמה מדינת־ישראל עד מהרה. אבל ביווין התעקש, דחה את כל הצעות־הפשרה ופנה אל מועצת האומות המאוחדות, שהיא תחליט מה לעשות בדבר המאנדאט והֵאֵיך לשים קץ למרד היהודי והערבי כאחד – ובוודאי קיווה ביווין, שהמועצה תחליט לייסד מדינה ערבית בארץ־ישראל ולתת אוטונומיה מקומית לחצי־המיליון של היהודים, שכבר הם מצויים בארץ. ומכיוון שוועדת־פיל הציעה עוד בשנת 1937 לחַלק את הארץ בין היהודים ובין הערביים, החליט הרוב הגדול של האומות המאוחדות ביום 29 לנובמבר, 1947, להקים מדינת־יהודים בחלק לא־גדול מארץ־ישראל הקטנה – מדינה קטועה, בלא ירושלים, בלא חברון, בלא רובה של שומרון ובלא הגליל העליון, ולעשות את ירושלים כולה וסביבותיה מדינה בינלאומית, ובארץ־ישראל הקטנה, הקרועה והשסועה, לייסד עוד “מדינה פלשתינאית” נוספת על “עבר־הירדן” הערבי.

מיד אחר החלטת האו"ם התנפלו הערביים שבשטח־המאנדאט על ישראל, אבל נחלו תבוסה על־ידי הצבא היהודי המועט והתחילו בורחים מאליהם מן הארץ בתקוה לשוב אליה בעזרת הצבאות הערביים שבשאר מדינות ערב.

כל היהדות כולה, בארץ ובחוץ־לארץ, חגגה את המאורע הגדול. בבתי־הכנסיות קראו את ההלל כביום חג; כמו בראש־חודש ובחנוכה. חגיגות מפוארות נערכו בכל תפוצות־ישראל. נתקיימה נבואתם של חוזי־ישראל מימי־קדם וגם חזון־הדורות של עם־ישראל כולו. התחלת־הגאולה הגיעה. תקות־ישראל קמה ואף הגויים ראו בתקומת־המדינה נס ופלא. מדינאי גדול כווינסטון צ’רצ’יל הכריז, שמאורע כזה לא אירע במשך חמשת האלפים של שנות ההיסטוריה הידועה לנו. היהודים שבתפוצות תרמו עשרות ומאות מיליונים לשם הקמת־המדינה. ויהודים ונוצרים באו מקרוב ומרחוק כדי לראות בעיניהם את הפלא ההיסטורי, שנעשה בימינו.

ואולם בלבי לא היתה השמחה שלמה כשנודע לי בשעה מאוחרת אחר חצות־לילה, שנתקבלה החלטה בינלאומית להקים מדינת־יהודים מקוטעת זו, שקשה היה לי לצייר, האיך תתקיים בגבולותיה המצומצמים כשהיא מוקפת מדינות ערביות מכל צד. וידעתי גם ידעתי: הערביים לא יוותרו אף על חלק קטן מ"ארצם" ומלחמה קשה ואכזריה עומדת לפרוץ בינם ובינינו. ובכלל, מה מדינת־ישראל היא זו בלא ירושלים ובלא חברון, בלא שׁכם ובלא עבר־הירדן, בלא הנגב ובלא הגליל העליון. ואף־על־פי־כן הרגשתי בכל נימי־נשמתי, שדבר גדול נפל בישראל ובעמים; אלא שהדבר הגדול דורש המשך והשלמה. וביחד עם כל חברי אצ"ל ולח"י היכּרתי וידעתי, שאנו חייבים להתחיל במלחמה כבדה בעד ירושלים. אפילו תרועות־השמחה הגדולות של רוב עם־ישראל על ההכָּרוֹת במדינת־ישראל, שבאו תכופות, זו אחר זו, ממדינות גדולות וקטנות, וארצות־הברית וברית־המועצות בראשן, לא הקלוּ את דיכּאוֹן־נפשי על אבדן־ירושלים, על שנגזלה מאתנו העיר העתיקה עם הכותל המערבי, זו העדות הממשית על שייכותה של ארץ־ישראל לעם־ישראל ועל הקשר הדתי־הלאומי שבין העם והארץ מימי דוד ושלמה והחשמונאים עד היום הזה.

עברו חמישה חדשים מיום ההחלטה של או"מ. הצבא הבריטי התחיל עוזב את הארץ מעט־מעט, כנראה, במחשבה תחילה, שהערביים יקומו נגד החלטת האו"מ ויתאחדו כולם בהתנפלות אדירה על היהודים, שהם מועטים מן הערביים לאין שיעור במספרם ונופלים מן הערביים לאין ערך בציודם המלחמתי, ואז ישובו היהודים להתחנן אל הבריטים ולבקש את חסותם ואת הגנתם…

ביום 15 למאי, 1948 (ה' באייר תש"ח), עזבו החיילים האנגליים האחרונים את הארץ – ומיד התנפלו הצבאות של המדינות הערביות על היהודים בכל כבישי־הארץ, וכמה יהודים גברים ונשים וילדים, נרצחו באכזריות־חימה. הצבאות הערביים פלשו למדינת־ישראל והתחילו במלחמת־הַשְׁמֵד ביהודים בלא להשגיח כלל במה שהחליטו האומות המאוחדות.

אז נתאספו ראשי־הישוב, שראו והנה הארץ היא הפקר, לאסיפה רבה, ובראשה דוד בן־גוריון, ראש ההסתדרות של הישוב בארץ, ולמרות ההתנגדות של מר משה שרת, של מר פינחס רוזן ושל המנוח אליעזר קאפלאן, שנעשו אחר־כך שרים בממשלת־ישראל, החליט רוב הנאספים להכריז על תקומתה של מדינת־היהודים בשם מדינת־ישראל. וכאדם, ששום מפלגה לא סימתה את עיניו, אני אומר: לדוד בךגוריון יש הזכות הגדולה, שלא נבהל, כרבים מחבריו במפא"י ואף בין הציוניים הכלליים, ולא נרתע לאחוריו מלהכריז הכרזה חגיגית תקיפה, שמדינת־ישראל קמה ונהיתה.

יקרה מה שיקרה בעתיד – יום גדול בתולדות־ישראל הוא יום ה' באייר, ה' אלפים, תש"ח (1948), יום־העצמאות! – זהו היום הגדול ביותר מיום שהוכרזה חירות־ישראל על־ידי שמעון בן מתתיהו חשמונאי ביום י"ח באלול, ג' אלפים תר"ך (142 קודם ספה"נ).

ואולם עָרבה כל שמחתי כשבעצם ימי המלחמה הקשים בערביים באה הספינה “אַלטאַלֵינה”, שנקנתה בדמים מרובים, ובה ציוד צבאי גדול וחשוב, שנועד למלחמה בערביים, והמביאים אותה לארץ, חברים למפלגת הצה"ר ומסיעתו של פיטר ברגסון, דרשו רק דרישה אחת: שיוּקצוּ עשרים אחוז מן הציוד, שהביאו ב"אַלטאַלינה", בשביל אצ"ל, שעדיין התקיים אז כפלוגה מלחמתית מיוחדת, ובן־גוריון דרש למסור את הספינה ואת הציוד לממשלה בלא שום תנאי, מפחד, שלא היה מיוסד על שום עובדה ברורה, שמא “ינסו אנשי־’אַלטאַלינה' למרוד בממשלה”; וכשמביאי־"אלטאלינה" לא הסכימו ל"כניעה בלא שום תנאי", ציווה בן־גוריון לקלוע בתותח בספינה, ונהרגו אז יותר מעשרים איש בתוך הספינה, ציוניים נלהבים ואידיאליסטים גמורים, והספינה עם הציוד, שמדינת־ישראל הצעירה והדלה היתה זקוקה להם כל־כך, קרובה היתה להתפוצץ כולה ולטבוע בים עם כל מה שבתוכה. ומר דוד בן־גוריון לא הרגיש שום מוסר־כליות על שפיכות־דמים זו ועל מעשה־הרס זה, ועוד הכריז בעל־פה ובדפוס, שכשייבּנה המקדש ימצא לו “התותח המבורך”, שעל־ידו נשפכו דמי־אחים, שבאו להציל את המדינה משבעה עממים ערביים, מקום בעזרה או באולם של בית־המקדש!… חטא זה אין לו כפרה עולמית!

ובינתיים הלכה וגברה מלחמת הערביים ביהודים, – מלחמה, שמי שנעשה המופתי הירושלמי בחסדו של הנציב היהודי הראשון בארץ־ישראל עורר אותה כמלחמת־מצוה בבטחונו הגמור, שהיהודים המועטים לא יחזיקו מעמד נגד הערביים המרובים ועד מהרה יישמדו היהודים שבארץ עד אחד. ואולם היהודים, שעמדו ונלחמו וגבם אל הים, שהרי הערביים איימו להשליכם לתוכו, היהודים, שנשארו “באין ברירה” אלא או לנצח או להעלם מעל פניה של אדמת אבותיהם ובניהם, – היהודים הללו הראו גבורה מלחמתית, שלא היתה דוגמתה בתוכם מימי יהודה המכבי. מסירות־הנפש של צעירינו, ה"צברים" שלנו, שכל שָׁבֵי־הגולה שבארץ חשבו אותם לריקנים וקלי־דעת, הפליאה את העולם כולו. חיילים אמיצים ונכונים למות על קידוש־מולדתם כמותם, לא ראתה האנושיות אלא לעתים רחוקות. הסכנה היתה גדולה: מיליון ומחצה נגד עשרים או שלושים מיליון, מחוסרי־נשק כמעט נגד מצוידים יפה־ביחס – האיך ינצחו? – ורבים מן היהודים היו מיואשים. ואולם אני, שכּפרופסור באוניברסיטה העברית היכרתי אלפים מצעירינו וצעירותינו, לא הייתי מסופק אף רגע בנצחונם של ה"צברים": גבורה וקשיוּת־עורף ושלמוּת נפשית ראיתי בהם – ועל שלש אלו אין מתגברים אפילו חזקים ומאומנים מן הערביים. האיך אמר שאול טשרניחובסקי? –:

לֹא עָמַד מֵעוֹלָם פֶּרֶא בִּפְנֵי הָאָדָם

(“דרך תמנתה קרחת”, פרק מן “עמא דהבא”).

ודוד בן־גוריון גדל ביחד עם מלחמת־השחרור. הוא שכח את השמצת־המיליטאַריסמוּס ברגע שחיי־האומה תלויים בניצחון מלחמתי והחדיר לתוך לבותיהם של המפקדים, הקצינים והחיילים, שהחזון הגדול של התחיה המשולשת – המדינית, הכלכלית והתרבותית – הוא שינצח אם רק ימלא את הלבבות הצעירים אמונה ותקוה ויעשה אותם עֵרים לקראת הרגע הגדול, המכריע, בחיי־האומה.

האבדות במלחמה היו כבדות מאד. הרבה ממבחר צעירינו וצעירותינו נפלו חללים. אבל לעזרת־ישראל חשו ובאו צעירים וצעירות יהודיים מארבע כנפות־הארץ; ואף צעירים נוצריים נמצאו, שהכירו בגדולתה של מלחמת־שחרור, שנלחם עם עתיק, שאיבד את חירותו לפני כאלפיים שנה, אבל לא איבד את התקוה לחירות ולגאולה, ואף הם נלחמו בצבאותינו. אבל בעיקר נתגייסו הסטודנטים והסטודנטיות של האוניברסיטה העברית, וביניהם מבחר תלמידַי ותלמידותי. והרבה מהם הקריבו את עצמם על קידוש־המולדת. התאבלתי על כל אחד ואחת מהם כאילו היו בני ובנוֹתי.

ואני סגור ומסוגר בתלפיות. בן־אחי, שישב בביתי עם אמו ועמי נתגייס ונלחם בקרָב על רמת־רחל, ונשארנו גיסתי ואני לבדנו. עברו עלינו ימים קשים. המזון היה בצימצום, מכתבים לא נתקבלו ועתונים ראינו רק במקרה, כשהיה בא לתלפיות אחד מן החיילים והיה מביא עתון ובו קצת חדשות, שעברו צנזורה חמוּרה.

ובעצם הימים הללו, שתלפיות היתה “סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא”, בא אלי אורח יקר: ד"ר יוסף פאטאי ז"ל, אחד מטוֹבי הציוניים ההונגאריים, יהודי בעל לב של משורר וחוזה־חזיונות. שמעתי, שהיה חולה מאד ונעשה לו ניתוח פעמיים. התפלאתי מאד, שבזמן מסוכן כזה בא לבקר בתלפיות, וקיבלתי אותו בפנים מביעים דאגה מרובה. הוא הרגיעני:

– באתי אליו בימים מסוכנים כל־כך – אמר ד"ר פאטאי – מפני שקיבלתי מכתב מבוּדאַפֶּסט, שיעניין את אדוני ביחוד. בהונגאריה היו קודם מלחמת־העולם השניה 800,000 יהודים. רובם הגדול נשמד בכבשני־פולניה וחלק מהם התנצר מפני שכּנוֹצרים יכלו “יהודים” כאלה לחדור ביתר קלוּת לאמריקה, לקאנאדה, לבראזיל ולאַוּסטראליה. נשארנו בהונגאריה מעט מהרבה ורוב הנשארים נתרכזו בבודאַפּסט. והנה בעצם הימים של מלחמת־העולם השניה ניתרגם הספר “ישו הנצרי” של אדוני להונגארית. וראש הקהילה בבודאַפּסט מודיע לי במכתב, שמיום שנדפס התרגום ההונגארי של “ישו הנצרי” באות מאות ראשי־משפחות של המומרים אל משרד־הקהילה בבודאַפּסט ומבקשים, שיחזירו אותם ואת משפחותיהם לחיק־היהדות. ועל השאלה: מה ראו קודם־לכן להתנצר ומה באו עכשיו לחזור ליהדות? – הם משיבים, כל אחד בסיגנונו שלו, אבל תוכן־התשובה שָוֶה הוא לכולם: “מתבוללים אדישים לענייני־דת היו אבותינו ולא היכרנו לא את היהדות ולא את הנצרות – ולמה לא נחליף יהדות בלתי־ידועה לנו בנצרות בלתי־מובנת לנו כשהנצרות נותנת הקלוֹת ויתרונות בחיים? – על־כן התנצרנו. עכשיו קראנו בהונגארית את “ישו הנצרי” של פרופיסור קלוזנר ונוכחנו, ראשית, שהיהדות היא לא דת בלבד אלא דת ולאומיות כאחת ויש בה בעיות דתיות ולאומיות עמוקות הרבה, שנית, שבין היהדות ובין הנצרות משתרעת תהום עמוקה, ושלישית, שהטוב הדתי והמוסרי שבנצרות שׁאוּל מן היהדות. ולפיכך אין אנו רוצים להישאר בנצרות הזרה לנו ומבקשים להחזיר אותנו לדתנו ולעמנו”. וראש־הקהילה בבודאַפּסט כך מסיים את מכתבו: “מובן, שאנו מקבלים בעלי־תשובה כאלה ברצון. ואני מבקש מאדוני לסַפּר עובדה זו לפרופיסור קלוזנר, שבוודאי ישמח על פעולה זו של ספרו המתורגם”.

כך סיפר לי ד"ר יוסף פאטאי. ולא היה לי בחיי יום מאושר כיום שנודעה לי עובדה משַמחת זו.

ועוד שמחה גרם לי תרגומו של אחד מספרַי.

מר יעקב צוּר (צ’רנו’ביץ'), עכשיו ציר של מדינת־ישראל בפאריס, נשלח על־ידי ממשלתנו לאתונה כדי שיברר, מה נשאר מיהודי־יוון אחר שהתנפלו הנאצים על הארץ הקטנה והאמיצה. והנה קיבלתי מכתב ממנו מאתונה ובו כתב לי, שמר אשר מוֹאיסיס, מי שהיה ראש הקהילה היהודית באתונה בימי פלישת־הנאצים, סיפר לו סיפור נאה ומעניין זה:

– כשנתקרבו הקלגסים של היטלר לאתונה ידעתי, מה יהא גורלי כראש־הקהילה של יהודי־אתונה כשיתפסו אותי הנאצים. הוכרחתי לברוח. יהודי יליד־יוון אני ואין להכיר בלשוני שום הבדל ביני ובין היוונים הנוצריים. התלבּשתי בבגדי־איכר יווניים והלכתי לכפר יווני וביקשתי מראש־הבפר, שמאחר שכל צעירי־הכפר נתגייסו, יקבל אותי לרועה הצאן והבָּקר של הכפר, שהרי אין אני עוד בגיל של גיוס; ובשכר זה יתן לי הכפר מקום ללון ופרוסת־לחם וחתיכת־גבינה פעמַיים ביום. ראש־הכפר הסכים להצעתי – ונעשיתי אני, ראש הקהילה היהודית באתונה וסופר ביוונית החדשה, כפרי רועה צאן וּבקר.

– לא הבאתי עמי שום ספרים – המשיך מר מואיסיס – זולת “קיצור תולדות הספרות העברית החדשה” לפרופיסור קלוזנר בתרגום איטלקי, שיצא ברומי בשנת 1922. שהרי עברית איני יודע לצערי, וזולת יוונית אני יודע עוד רק איטלקית וצרפתית. ובמשך כל ימי־המלחמה תירגמתי בשעת־הפנאי מִמִרְעֵה־הצאן מאיטלקית ליוונית חדשה את כל הספר הקטן־ביחס, ואני מדפיס עכשיו את התרגום פרק־פרק בשבועון היווני־היהודי Εβραιχή Έστία (“הבית היהודי”). ואני מבקש את אדוני (כלומר, את מר יעקב צוּר), שיפנה אל פרופיסור קלוזנר בבקשה, ראשית, שיתּיר לי להדפיס את תרגום ספרו ליוונית חדשה מתוך הגליונות של השבועון בספר מיוחד, ושנית, שימציא לי בצרפתית או באיטלקית את התוספות, שיש להוסיף בספר המתורגם ממה שאין בתרגום האיטלקי ושנוסף במהדורות האחרונות של המקור העברי.

מובן, שהרשיתי להדפיס את תרגום־ספרי ביוונית חדשה. לצערי, רק לפני חדשים אחדים נתפּניתי לחיבור־התוספות, ואני מקוה, שבקרוב ייצא התרגום בספר מיוחד – הספר הראשון ביוונית־חדשה, שניתרגם מעברית חדשה. ואין אני צריך לומר, שאף עובדה זו שימחה את נפשי בימי־המלחמה העגומים.

ובאותם הימים נגמר תרגום גרמני של ספרי “מישו עד פאולוס”; תרגום, שעברתי עליו שורה בשורה ביחד עם המתרגם הכשרוני ד"ר פ. טיבֶּרגר. ואף הגיע הזמן להוציא הוצאה שלישית, מורחבת ומתוקנת, מן התרגום הגרמני של “ישו הנצרי”, שההוצאה השניה מתרגום זה אזלה כולה מזמן. מחוץ לתנאים הרגילים של כל תרגום־ספרַי ללשון זרה הוספתי בחוזה עוד תנאי אחד: שלא יודפסו התרגומים בגרמניה. לא יכולתי להשלים עם הרעיון, שאני והמוציא־לאור של תרגומַי יהא להם עסק עם העם, שרבבות אלפים מבניו ובנותיו רצחו שישה מיליונים מאַחַי ואחיותי. ותנאי זה נתקיים על־ידי “ההוצאה העברית” בירושלים: שני התרגומים נדפסו בשנת 1953 באמשטרדאם שבהולאנד.

כי באותם הימים דוקה התחיל המשא־והמתן של מדינת־ישראל עם גרמניה בדבר “שילוּמים” בעד רציחת־המיליונים. יודע אני, שלא כל הגרמנים הם רוצחים, ומי כמוני למד מדע מפי פרופיסורים גרמניים, שכמה מהם היו אוהבי־ישראל בלב שלם. ואף־על־פי־כן לא יכולתי להשלים עם הרעיון, שמדינת־ישראל, פרי החזון הנבואי, תקבל “שילומים” בעד דְמֵי־אַחַי מידי אחיהם או קרוביהם של שופכי דמי־מיליונים מאחי. ביחד עם מר מנחם בּגין, ראש־"חירות", הבעתי באסיפה ענקית של רבבות אלפי־יהודים בירושלים מחאה נמרצת על משא־ומתן מחפיר זה. אבל לא איימתי בנאומי במעשי־אלמות ולא זרקתי אבנים בחלונותיו של הפארלמנט היהודי הראשון. ואיני מתחרט על המחאה נגד ה"שילוּמים" כמו שאיני מתחרט על שנמנעתי מלזרוק אבנים ב"כנסת". איני מתחרט לא על הדרישה ולא על הפּרישה. מצפוני מחייב את שתיהן גם היום. ראשית, אין מזל־ברכה בדמים (כספים) תחת דמים (ממש). ושנית, טענו כלפי ההתנגדות מתוך הכתוב: “הרצחת וגם ירשת?!”. אבל אליהו הנביא לא דרש מאחאב להשיב לבני־נבוֹת את כרם־אביהם, אלא הרעים עליו בקולו: “במקום אשר לקקו הכלבים את דם־נבוֹת ילוקו הכלבים את דמך גם אתה!” (מלכים א', כ"א, י"ט). אין שילומים לרצח של מיליונים בדם קר על־ידי מיליונים של מארקים.

 

פרק מ    🔗

עבודתי המדעית והפובליציסטית. הוצאה חדשה ומתוקנת של "הרעיון המשיחי בישראל" והתרגום האנגלי של ספר זה. משאל־עם בדבר ירושלים שבוטל. פיטוּרי מן האוניברסיטה והעברתי לפנסיה מחמת זיקנה. צוואתי לטובת האוניברסיטה. מוּעמדותי לנשיא מדינת־ישראל. עבודתי כעורך ראשי של ה"אֶנציקלופידיה העברית". פטירתו של ד"ר מאגנס. קרני" האור האחרונות באפלת־חיי: כנסית־יוון מזמנת אותי לחגיגה לזכרו של פאולוס השליח. האקדימיה הגדולה של בוסטון בוחרת בי לחבר שלה. ממשלת־ישראל מוסרת לפקודתי, כשמלאו לי 75 שנים, סך 300 ל"י, שאני תורם אותן להדפסת ספר מדעי של תלמיד יקר, שנפל במלחמת־השחרור. עירית־נתניה מייסדת פרס על שמי. עירית תל־אביב מכבדת אותי עוד בפרס אחד – על "היסטוריה של הבית השני". אני זוכה להשתתף בהקמתה של "האקדימיה ללשון העברית" בירושלים.

כל יָמַי עסקתי במדע ובמחקר, אבל מתוך עיסוּקי בשני אלה לא שכחתי מה שעַמי וארצי דורשים ממני. ידעתי גם ידעתי, שעבודה כפולה ומשולשת זו מורידה את ערכי בעיניהם של “בעלי המלאכה האחת” שבישראל, אבל לא לכבודי ולערכי הייתי חושש אלא למלא את חובתי לעמי ולארצי. וכך מיד לאחר שהתחילה מלחמת הערביים בישראל ניגשתי, למרות המצב החמרי והרוחני הקשה, להשלים את שתי עבודות־חיי הגדולות: את שני הכרכים האחרונים (כרך חמישי ושישי) של “היסטוריה של הספרות העברית החדשה” (ירושלים תש"ט ותש"י), שכוללים מונוגראפיות שלמות על סמולנסקין (יותר מ־250 עמוד), ברודס וגוטלובר, ביחד עם מחקרים יותר קטנים על בראנדשטֶטר, מאנדלקרן, אלעזר שולמאן, דוד כהנא ואהרון פוריֶס, וכן גם שורה של מונוגראפיות על השמרנים והסוציאליסטים בתקופת־ההשכלה (צווייפל, פינס, יהל"ל, קאמינר, ליברמאן ובן־נץ), ולסוף מונוגראפיה מפורטת (יותר מ־150 עמוד) על מנדלי מוכר־ספרים לכל שלש תקופותיו. ובזה נסתיימה עבודתי היסודית על ספרות־ההשכלה וההמשך הרצוף שלה בחיבוריהם של אותם מסופריה, שהאריכו ימים ופעלו גם בתקופה של חיבת־ציון ולאחריה. ואת “ההיסטוריה של הבית השני” כתבתי כולה מחדש בחמישה כרכים (ירושלים תש"ט–תשי"א): שני הכרכים הראשונים הם שיעורים חדשים מעיקרם, שקראתי באוניברסיטה העברית בשנות תש"ד–תש"ט, ושלשת הכרכים האחרונים הם עיבוד יסודי ומורחב של שלשת הכרכים (ב’–ה') של “היסטוריה ישראלית” משנות תרפ"ד–תרפ"ה. ל"היסטוריה של הבית השני" היתה הצלחה יוצאת מן הכלל: במשך ארבע שנים (תש"ט–תשי"ד) יצאו ממנה ארבע הוצאות, שנמכרו כולן. ואף “ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה” זכתה להוצאה חדשה, וכדי שתהא דבר שוה לכל נפש נעשה ממנה על־ידי תלמידי החשוב, ד"ר בנציון נתניהו, קיצור בשני כרכים, שיש בהם כל מה שנצרך לקורא ואין בהם כל מה שנצרך לחוקר.

ובמשך השנים הללו יצאה גם הוצאה שלישית מתוקנת של “הרעיון המשיחי בישראל” (ירושלים תש"י) ונמסר לדפוס תרגום אנגלי של ספר זה, שנעשה על־ידי פרופיסור סטיינספרינג והמנוח פרופיסור דנבי. ובימים האחרונים הכשרתי לדפוס הוצאה שישית מורחבת ומתוקנת של “ישו הנָצרי” והוצאה שלישית של “מישו עד פאולוס”, כתבתי כמעט ספר חדש מעיקרו בשם “נביאי האמת והצדק” ואני עומד להכשיר לדפוס כרך שלם על הבעיות של תחיית־הלשון העברית וספר של מחקרים מדעיים בשאלות־היהדות ובבעיות מדעיות כלליות, וכן הוצאה מתוקנת של ספרי על טשרניחובסקי. והלואי שאזכה לראות את כל אלה בדפוס בחיי.

אבל ביחד עם זה לא הזנחתי את שאלות העם והארץ.

זכיתי לראות את מדינת־ישראל, משאת־נפשי וחזון־רוחי כל ימי־חיי, והיא אינה כמו שראיתי אותה בחזון כלל וכלל. ידעתי גם ידעתי, שאין האידיאל בהתגשמותו כָּאידיאל הנראה לאדם בחלומו הנשגב; אבל הרי הכיוון של ההתפתחות צריך להיות בדרך אל הגשמת־החזון – ואף סימן ניכר לכיוון זה איני רואה, לצערי הגדול. את ההתלהבות העצומה של עם־ישראל בארצו ובתפוצותיו, שקמה ביחד עם תקומת־המדינה, התלהבות, שהיתה יכולה לקומם את המדינה בזמן קצר, ביזבזנו על־ידי היחס הקל והשטחי לקדשי־האומה. את מאות־המיליונים, שתרם עם־ישראל לשם תקומת־ארצו, ביזבזנו על־ידי הֲצָרת־צעדיהם של ההון הפרטי והיזמה הפרטית ועל־ידי הפיטפוטים על “הסוציאליסמוס בימינו”. את כל המדינה כולה עשינו חולי־חולין וכל המשיכה אליה של רבבות אלפי עולים ותיירים יהודיים ונוצריים כאֶל הארץ הקדושה נתנדפה עד מהרה, ובאה ירידה בעליה, ירידה בחיים הכלכליים וירידה במוסר ובתרבות. “הזאת נעמי?” – שואלים יהודים ונוצרים כאחד. וכי “אל הנער הזה התפללתי?” – שואלים אנשי־הלב בישראל. ואף אני שואל עמהם – ולבי מתמלא צער ויגון. רחוק אני מיֵאוּש ממש, אבל קרוב אני לאכזבה קשה ומרה.

וכדרכי מיום שעליתי על במת־הספרות, פתחתי שוב במלחמת־סופרים כדי לבער את הנגעים המסוכנים, שנתנגעה בהם המדינה הצעירה. פירסמתי שורה של מאמרים ב"הארץ", ב"הבוקר" וב"חירות", שכּינסתי אותם אחר־כך במחברת מיוחדת¹⁰⁹. לעת־עתה נשאר קולי קול קורא במדבר ורק שונאים חדשים נוספו לי על־ידי מחברת זו על השונאים הישנים. אבל מי יודע דרך־הרוח? – אפשר, שיפעלו הדברים, אם לא היום – מחר או מחרתיים. על כל פנים, אני את חובתי לעמי ולארצי מילאתי ומצפוני נקי.

לא נתנה לי מנוחה ההחלטה בדבר ירושלים בינלאומית, ירושלים, שזרים ימשלו בה. ולפיכך כשבאו סטודנטים וסטודנטיות מתלמידַי ותלמידותי באוניברסיטה, רובם חברי אצ"ל, והציעו לסדר משאל־עם בדבר ירושלים, כלומר, לאסוף רבבות חתימות של יהודי־ירושלים, שבהן יביעו תושבי־העיר, למי הם רוצים להשתייך – למדינת־ישראל או לשלטון ערבי או בינלאומי, – מיד הסכמתי לבקשתם של הצעירים והצעירות, שאעמוד בראש־המשאל. ומיד נדפסו רבבות אלפי שאֵלוֹנים ולמחר היו מאות צעירים וצעירות נכונים לעבור בכל פינות־ירושלים ולהחתים יהודים ויהודיות על מחאה חריפה נגד קריעת העיר של דוד ושלמה, של הנביאים ושל החשמונאים, מעל מדינת־ישראל הקטועה. ואולם בשעה 10 בלילה, ואני כבר עליתי על מיטתי, בא לדירתי ברחביה ציר שלוח מאסיפה רבה של ראשי־ירושלים בבקשה נמרצת, שאבוא מיד לבנייני הקרן הקיימת וקרן־היסוד. באתי ומצאתי את כל באי־הכוח של החשובים שבמוסדות־הישוב, במספר אחד־עשר איש, וכמעט כולם דרשו ממני בכל תוקף, שאסתלק ממשאל־העם, שהממשלה הזמנית, שכבר היתה קיימת אז, מתנגדת לו. התווכחתי במשך שעה שלמה עם המתנגדים – ללא הועיל. הם לא השפיעו עלי להעבירני על דעתי ואף אני לא השפעתי על רובם. ופתאום קראו אותי אל הטלפון בשמו של מר משה צֶ’רטוֹק (משה שרת היום), שכבר אז היה ראש המחלקה המדינית בממשלה הזמנית. הוא ניסה להוכיח לי, שעכשיו, בשעה שמתנהלת המלחמה על אישור ההחלטה של או"מ, יזיק משאל־העם לאינטרסים של המדינה. לא הסכמתי לדעתו. אבל הוא דרש ממני בכל תוקף לוותר על משאל־העם ולהודיע תיכף ומיד על־ידי הטלפון, שמשאל־העם נתבטל. אמרתי, שאין אני יכול להכריז על דבר, שהוא נגד הכרתי הפנימית; אני מוכן רק להודיע, שמר צ’רטוֹק, ראש המחלקה המדינית, דורש את ביטולו של משאל־העם. מר צ’רטוֹק סירב, שאודיע את הדבר בשמו. אז סירבתי אני מצדי להודיע בשמי דבר, שאֵיני מודה בצדקתו. לסוף הסכים מר צ’רטוק, שאודיע את הדבר בשמו. בכאֵב־לב הכרזתי על כך בטלפון בשעה האחת־עשרה בלילה, ברגע האחרון ממש. למחר באו אלי הצעירים המחתימים והודיעו לי, שמצב־הרוח בעיר היה בעד ההחתמה, ורק הכרזתי בטלפון מנעה את הרוב הגדול של יהודי־ירושלים לחתום על משאל־העם. ועד היום איני יודע אם טוב עשיתי כּשלא רציתי לעשות דבר חשוב זה נגד רצון הממשלה הזמנית, שלדעתי טעתה בשיקול־הדעת: משאל־עם כזה, אילו יצא לפועל, היה עדות נוספת לדורות־עולם, שירושלים היא כיום כִּבְכָל הדורות לב־האומה, ואת הלב אין לקרוע מן הגוף הלאומי החי.

בר"ח אלול תש"ט מלאו לי 75 שנים, כאמור. וחבר־הנאמנים של האוניברסיטה החליט שנה קודם־לכן, שאין פרופיסור באוניברסיטה יכול להוסיף ולשבת בקתדרה אם מלאו לו 75 שנים אף אם הוא מזקני־הפרופיסורים. הייתי אז פרופיסור זקן, אבל מלא כוח־יצירה, יודע להרצות וחביב על התלמידים. יכולתי עוד לשמש פרופיסור כמה וכמה שנים. אבל “חוק הוא חוק”: עשו “הנחה” בשבילי והתירו לי עוד שנה אחת של הרצאות, ובשנת תש"י עברתי לפֶנסיה. קיבלתי הודעה על כך בחתימתו של פרופיסור אסף ז"ל – הודעה קצרה, קרה, כמו שמודיעים על פיטוריה של עוזרת טובה בבית הגון. כָּאב לי הדבר, אבל לא השפיע עלי לשנות את מסירותי לאוניברסיטה. בצוואתי מסרתי לה את ביתי בתלפיות, את הזכות על הרווחים מכל ספרַי, (חוץ מאחד, “היסטוריה של הספרות העברית החדשה” והקיצור ממנה, שהזכות עליהם נמסרה לגיסתי חיה אליצדק), שיעלו, כשיכונסו כולם מתוך קְבָצים וירחונים, לארבעים כרך, את הספריה העשירה שלי ואת הסכום של 1,500 לא"י (הצוואה נכתבה מיד אחר פטירתה של ציפורה ז"ל, שאז היה זה סכום הגון), שחסכה ציפורה במשך כל ימי־חייה ושמסרתי אותו במזומנים לגיזברות של האוניברסיטה. התנֵיתי רק תנאי זה: שבּיתי או הבית, שייבָּנה על מקומו, ייקָרא על שם ציפורה קלוזנר ושמן הכסף המזומן שחסכה ומן הרווחים מספרַי יפרשו סכום מסוים מדי שנה בשנה כדי שהאוניברסיטה תתן פרס שנתי בכ' בסיוון, יום פטירתה של ציפורה קלוזנר ז"ל, בעד עבודה מדעית בתולדות הספרות או בהיסטוריה של הבית השני על שמה, ויהא הדבר זכרון לאשה נפלאה ולציונית ועברית יוצאת מן הכלל.

לאחר שהוכרז על תקומתה של מדינת־ישראל הגיע הזמן לבחור נשיא למדינת־ישראל. המועמד למשרה רמה זו היה ד"ר חיים ווייצמאן. אילו היה אוסישקין בחיים היה הוא מועמד־שכנגד, שהרי היה כל ימיו מתנגד עקרוני לפוליטיקה של ווייצמאן. אבל אוסישקין מת בתשרי תש"ב. ומכל באי־הכוח של המפלגות בכנסת, שהיו צריכות להשתתף בבחירת־הנשיא, התנגדה בתוקף לווייצמאן רק מפלגה אחת – מפלגת “חירות”. באה לביתי מלאכות של מפלגה זו וביקשה ממני, שאַרְשֶׁה לחבריה בכנסת, שיעמידו את המועמדוּת שלי. והם חשבו, שחוץ מקולותיהם והקול היחידי של לח"י אקבל גם את הקולות של הציוניים הכלליים, שאני חבר למפלגתם מאז ועד היום.

אני ידעתי, שהציוניים הכלליים לא יצביעו בעדי. הרי לא כיסיתי משום אדם, שלמרות מה שאיני חבר ל"חירות" ונשארתי ציוני כללי כל הימים תמכתי במלחמת־המחתרת; והציוניים הכלליים, כציוניים “מתונים”, “מפלגת־המרכז”, לא סבלו ברובם את יחסי החיוּבי ל"קיצונים" ו"חמוּמי־מוח" כעולים לגרדום וכגוֹלים לקֶניה על השתתפותם במלחמת־השחרור.

אבל לא חשבון־הקולות גרם, שאתנגד להצגת מועמדותי לנשיא. באמת לא עלה אף על דעתי, שאני מוכשר להיות הנשיא של מדינת־ישראל.

בּבחירות לכנסת הראשונה קיבלה מפא"י מספר־קולות יותר גדול מכל מפלגה אחרת. ועל־כן נעשה ראש־הממשלה של מדינת־ישראל דוד בן־גוריון ורוב חברי־ממשלתו היו סוציאליסטים. ואיך אהיה נשיא לַמדינה בעוד שאני רחוק מהשקפותיהם של ראש־הממשלה ושל רוב חבריו? – ברור היה לי, שביום הראשון ל"נשיאותי" אסתּכסך עם בן־גוריון סיכסוך רעיוני; והרי אֵיני “דיפלומאט” ולא “עסקן” מפלגתי בכלל. ועל כל אלה – משוקע הייתי אז בספרַי העיקריים ולא היה לבי פנוי להטרדות של הבל, שכל נשיא מוכרח להיטרד בהן, בעוד שלהשפיע על ענייני־המדינה לא יתן לי ראש־הממשלה – ולמה אקָרע מעל עבודתי המדעית לשם כבוד מדומה?

ולפיכך השיבותי למלאכות של “חירות” בסירוּב מוחלט; וביררתי לה את סיבת־סירובי.

חברי־המלאכות פצרו בי להסכים להצעתם. לסוף אמרתי להם:

– ודאי, יש דבר אחד, שמֵניע אותי להסכים להצעתכם: לא הייתי רוצה, שהעולם היהודי והכללי יחשוב, שכל היהדות הארצישראלית כולה מסכמת לפוליטיקה של ווייצמאן ומפא"י, ומן הראוי, שיתגלה בשעת הבחירה של הנשיא, שיש גם מתנגדים לפוליטיקה זו. ומכיוון שברור לי, שאין לי שום תקוה להיבחר, על־כן דוקה מסכים אני להעמיד את עצמי לבחירה. אילו הייתי חושב אפילו רגע, שיש לי תקוה להיבחר לנשיא, לא הייתי מרשה לכם להכריז על מועמדוּתי: אין אני רוצה להיות נשיא בכלל מפני שעדיין יש לי עבודה אחרת בחיי, ובפרט – מפני שאין אני מוכשר להיות נשיא־סטאַטיסטן, בלא השפעה ממשית על חיי־המדינה. אבל מכיוון שאין “סכנה” בדבר שאבָּחר, עשו כרצונכם.

מוּעמדותי הוצגה, ווייצמאן נבחר ברוב־קולות גדול, ואני קיבלתי רק את הקולות של אצ"ל ולח"י, וכמדומה לי, עוד שני קולות של ציוניים כלליים. התוצאות של הבחירה היו איפוא כמו ששיערתי וכמו שרציתי.

ד"ר ווייצמאן היה חולה מסוכן במשך נשיאותו הקצרה. וכשהלך לעולמו אחר גסיסה ארוכה שוב הציעה לפני מפלגת־"חירות", שאהיה מועמד לבחירה בפעם השניה – וסירבתי בהחלט. לא היה שום צורך להפגין שוב התנגדות למועמד, שהוא אדם כשר וציוני טוב והוא רחוק מן הסוציאליסטים הקיצונים, שדוֹחים כל מתנגד לדעותיהם בשתי ידיים.

מיד לאחר שנעשיתי professor emeritus פנתה אלי חברת “מסדה”, בעלת “האֶנציקלופדיה העברית” הגדולה והמפוארת, שאקח על עצמי להיות העורך הראשי של אֶנציקלופידיה זו, שאת הכרך הראשון שלה ערך ד"ר יהודה אבן שמואל (קופמאן) והסתלק מלהוסיף ולערוך אותה.

הייתי עסוק אז בסיום של ספרי העיקריים וקשה היה לי מאד ליטול עלי אחריות של עבודה גדולה וקשה זו. אבל הרעיון של אֶנציקלופידיה עברית וכללית כאחת לקח את לבי באותה מידה, שלא יכולתי לסרב; ובפרט שאֶת עיקר העבודה באנציקלופידיה לקח על עצמו תלמידי היקר, שכבר הזכרתי אותו לשבח גדול, ד"ר ב. נתניהו, ותלמידי מימי ישיבת־אודיסה, החוקר יהושוע גוטמאן, היה אחד מן העורכים המקצועיים שלה. לא יכולתי, לצערי, להקדיש ל"אֶנציקלופידיה העברית" הנהדרת אותם הכוחות, שהייתי מקדיש לה אילו הייתי נקרא להיות עורכה הראשי שנים אחדות קודם־לכן. אבל דומה, שאצלתי מרוּחי עליה בכל הנוגע לתָכנה ובכל הנוגע לסיגנונה כאחד: ביחד עם ד"ר נתניהו השתדלתי לעשותה ספר מחַנֵך: ספר, שאינו רק ספר שימושי בלבד, אלא שמי שיקרא את הערכים הגדולים והעיקריים שבו יהיה משכיל יותר ויהודי לאומי יותר ממי שלא יקרא אותם. לא לחינם הייתי אחד מעורכי “האֶנציקלופידיה הרוסית העברית”, מצד אחד, וערכתי את “החוברת לדוגמה” של “אוצר־היהדות” בהצעתו של אחד־העם מצד שני. חוץ מעריכה ראשית נתתי ל"אֶנציקלופידיה העברית" גם שורה של מאמרים גדולים וקטנים, שאף הם ברובם הם מאמרים מחַנכים ולא מאמרים שימושיים בלבד: המאמרים על “אחרית הימים”, על “איסיים”, על “אפלטון”, על “אחד־העם”, על “אוסישקין”, ואפילו על “יצחק אֶרטר” והדומים לו יש בהם לא רק ידיעות שימושיות בלבד, אלא גם נשמה, נשמת רוח־חיים.

ובימים ההם איבדתי את האחרון בידידַי היקרים והנערצים. בכ"ד בתשרי, תש"ט (1948), מת בשעת נסיעה לאמריקה ד"ר י. ל. מאגנס, שקשר את שמו לנצח בייסודה ובביסוסה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

מה היה לי האדם היקר והעדין הזה יכיר ויידע כל מי שיקרא את הספר הנוכחי, שבו נזכרו הוא וּפעלוֹ, והוא ויחסו המיוחד־במינו אלי, מתנגדו החריף בציוניות, כמה פעמים. זולת אחד־העם, טשרניחובסקי ואוסישקין לא היה אדם זר, שלא ממשפחתי, יקר לי ממנו. חילוקי־הדעות שבינינו לא נתגשרו אף פעם: תמיד נשארנו מתנגדים זה לזה בכמה דעות והשקפות עיקריות. אבל כיבדתי והערצתי את יָשרוֹ ואת האידיאליות וההוּמַניוּת שלו, את אצילותו ואת עדינות־טבעו ואת כשרונו הנעלה להתרומם מעל לכל התנגדות בדעות אם רק הרגיש, שהתנגדות זו באה מתוך מצפון טהור והדעות המנוגדות לשֶלו באו מתוך הכרה פנימית ישרה וכֵנה, לא מתוך פניות אילו שתהיינה. ולפיכך כבד היה אֶבלי על פטירתו של האדם היקר ושל המתנגד הטהור, שלא מצאתי כמותו בכל שנות־חיי הארוכות. הקדשתי לו בחייו אחד ממבחר ספרי: את “הרעיון המשיחי בישראל”, בהקדשה לבבית זו: “לראש הראשון של האוניברסיטה העברית, שכל מעשיו לשם שמים”. וכשסידרה האוניברסיטה העברית שורה שלמה של הרצאות לזכרו היתה ההרצאה הראשונה בסידרה זו הרצאתי על הנושא: “אלהים ומוסר ביהדות ובנצרות” (ירושלים תש"י), שניתרגמה גם אנגלית ברבעון Judaism, I (1952), 325–333; II (1953), 16–30.

ומפני־מה זכה להערצה כזו מצדי יבין הקורא של הספר הנוכחי אם יקרא בו את הסיפור על הסטודֶנטית הרוויזיוניסטית ה. ר., שנאסרה על הפצת כרוזים נגד “הספר הלבן”, ועל יחסו של ד"ר מאגנס למתנגדת־בדעות קיצונית זו.

ואני רוצה לסיים את הידיעות על עשר השנים האחרונות של חיי בטוב – במאורעות משַׂמחים אחדים, שאירעו לי “בין שׂיבה לגבורה”.

כשמלאו לי 75 שנים, בר"ח אלול תש"ט, מסרה ממשלת־ישראל, ששׂר החינוך והתרבות שלה היה אז הסופר והעסקן החשוב מר זלמן שז"ר, לפקודתי סך של 300 ל"י לאות הוקרה לפעולתי הציונית והספרותית, ואני מצדי תרמתי סכום זה במילואו ל"מוסד־ביאליק" כדי שתודפס בכסף זה ובפרס־קלוזנר של עירית תל־אביב עבודת־הגֶמֶר של שלום זמירין ז"ל. תלמיד יקר זה שלי, שהרבה היה יכול לתת למחקר של ההיסטוריה הישראלית אילו היה נשאר בחיים, נפל חלל על הגנת־הגליל כשהתנדב להגן על המושב כנרת ועל שתי הדגניות בהכרה גמורה, שבהגנה זו יכולים הוא ו־23 חבריו רק לעכב את פלישת הסורים לגליל התחתון בלא שיציל את עצמו ואת 23 חבריו החיילים. וביום 18 למאי, 1948, נפל על שדה־הקרב, אבל הוא וחבריו עיכבו בקרבן חייהם הצעירים את הקלגסים הסוריים המרובים במשך 24 שעות עד שבאה תגבורת צבאית מיהודה לגליל והצילה את המצב המסוכן. עבודת־הגמר של זמירין קיבלה את פרס־קלוזנר של עירית תל־אביב, ובדמי־הפרס ובדמי מתנת־הכבוד של ממשלת־ישראל נדפס המחקר המקורי החשוב¹¹⁰ כלול בהדרוֹ על־ידי “מוסד ביאַליק” בצירוף מבוא קצר ותולדות־המחבר שכתבתי.

ולאחר שזכיתי חמש שנים קודם־לכן להיבחר ל"אזרח נכבד" ראשון ברמת־גן, זכיתי גם־כן, שעירית נתניה יסדה פרס על שמי בעד מחקרים בתולדות הבית השני במיוחד, וגדלה שמחתי, שעבודת כל חיי בחקירת ההיסטוריה של תקופה גדולה זו בתולדות עם־ישראל, התקופה, שבה נוצרו התלמוד ליהודים והנצרות לגויים, – עבודה זו לא תישאר בלא המשך. ומקרב לב אני מכיר תודה על כך לכל חבריה של עירית־נתניה וביחוד לראש העיריה מר עובד בן־עמי.

ועירית תל־אביב, שקבעה פרם על שמי בעד מחקרים בספרות העברית החדשה ובתקופת הבית השני של תלמידי המוסמכים, זיכתה אותי עצמי בפרס שני בעד ספרי “היסטוריה של הבית השני”. ואני יודע להוֹקיר מעשה נאה זה של כל חברי עירית תל־אביב וביחוד של ראש־העיריה שלה באותם הימים, עכשיו שר־הפנים של ממשלת־ישראל, מר ישראל רוקח.

וזכיתי גם לשני סימנים של הכרה מצד העולם הלא־יהודי:

בשנת 1951 מלאו, לפי קביעת רוב החוקרים, 1900 שנה מיום שעבר פאולוס השליח מאסיה הקטנה ליוון. לכבוד המאורע הכריזה הכנסיה היוונית־האורתודוכסית על חגיגה גדולה באתונה. וקיבלתי מכתב נאה ביוונית חדשה ובתרגום אנגלי מראש־הכנסיה ביוון, מכתב, שבו אני מוזמן לבוא לחגיגה זו. במכתב נאמר, שהכנסיה היוונית הזמינה לחגיגה הדתית רק יוונים־אורתודוכסים בלבד: לא הוזמנו לא קתולים, לא פרוטֶסטאנטים ולא יהודים. רק אני מוזמן כיוצא מן הכלל מפני שפירסמתי חיבור רב־רושם בשם “מישו עד פאולוס”, שכנראה, קראו אותו נוצרים דתיים ביוון בתרגום אנגלי. השיבותי במכתב עברי מתורגם אנגלית, שלצערי, איני יכול בגיל של 77 שנים לנסוע לאתונה. אך אני מודה מקרב לב לכנסיה היוונית ולראש המכובד שלה, שלמרות הדת השונה וחילוקי־הדעות שבינינו ידעו להעריך בחיוב ספר מדעי אובייקטיווי כספרי “מישו עד פאולוס” וכיבדו אותי בכבוד הגדול להזמינני לחג גדול של הנצרות¹¹¹. ואני צריך להודות, שלא רק מתוך נימוס ודרך־ארץ כתבתי כך במכתבי. באמת נגעה האובייקטיוויוּת של הכנסיה היוונית עד לבי: הרי יש בספרי “מישו עד פאולוס” דברים הרבה, שלא יסכים להם שום נוצרי אדוק בדתו.

ולכבוד גדול יותר מזה זכיתי באותם הימים.

פתאום, בלא שהשתדלתי בדבר ובלא שהיה לי מושג כל־שהוא, מי הציע לחלק לי כבוד גדול כזה, קיבלתי דיפלומה נהדרת מן “האקדימיה לאמנויות ומדעים” בבוסטון שבאמריקה בצירוף מכתב, שבו מודיע לי המזכיר של האקדימיה, שנבחרתי ל"חבר מן החוץ" (Foreign Member) של אקדימיה זו. האקדימיה בבוסטון נוסדה בשנת 1780 וחבריה הם גדולי־הדור. זולת “האקאדימיה הצרפתית” בפאריס, שאינה מקבלת חברים מחוץ לצרפת, אין חשובה כאקאדימיה בבוסטון. מי הציע אותי כחבר לאקדימיה גדולה זו? – לא ידעתי ולא שמעתי אז. רק לאחר זמן נודע לי, שהמציע היה החוקר הגדול האַרי אַוּסטרין וולפסון, המחבר של הספרים הגדולים על שפינוזה, ר' חסדאי קרֶשקש, פילון, ועוד, אחד מגדולי־החוקרים של הפילוסופיה היהודית והכללית לכל תקופותיהן. ולא אכחד, ששמחתי מאד על הכבוד הגדול, שזכיתי לו על־פי הצעתו של אדם גדול וחוקר גדול. רק אחר־כך קיבלתי את ספרו היסודי בן שני הכרכים הגדולים על “פילון” של פרופיסור וולפסון, שבו הזכיר את מחקרי על פילון בספרי “פילוסופים והוגי־דעות” כמה פעמים לטובה. וּכשיצא ספרי “היסטוריה של הבית השני” ושלחתי אותו לפרופ' וולפסון הודיע לי, שהוא מחַזר על פתחי ההוצאות האמריקניות הגדולות וממליץ לפניהן – בלא שנועזתי לבקש זאת ממנו – להוציא את ספרי זה בתרגום אנגלי מפני שעדיין אין ספר חשוב כזה על תקופת הבית השני בשום לשון. ודרך אגב: דברי־שבח כאלה על “היסטוריה של הבית השני” כתב לי גם החוקר הגדול פרופ' אולברייט. ואם יזכור הקורא את הספר הנוכחי, כמה סבלתי במשך 18 שנה עד שזכיתי, שיַתּירוּ לי באוניברסיטה העברית לֵישׁב בקתדרה של תולדות הבית השני, יבין, מפני־מה אני מזכיר פרטים אלה, שנוגעים לעבודת־חיים זו שלי.

ובשנה האחרונה לפני “בגבורות” זכיתי להשתתף בהקמתה של “האקדימיה ללשון העברית” בירושלים לאחר שהייתי חבר ל"ועד הלשון העברית" משנת תר"ף (1919) ועד ייסוּד האקדימיה, ולאחר פטירתו של ביאליק נבחרתי ביחד עם פרופ' טור־סיני לאחד משני הנשיאים של “ועד־הלשון”.

ואין לי בקשה מאלהי־חסדי אלא שיחַייני ויקיימני עד שאזכה לראות את ארץ־ישראל חוזרת לגבוליה בימי דוד ושלמה ובימי ינאי המלך ושלום־ציון המלכה, את רוב עם־ישראל חוזר לארצו מכל תפוצותיו ומקשר את חייו הדתיים־התרבותיים בחייה אלה של מדינת־ישראל ואת הלשון העברית כשהיא נעשית הלשון הראשונה של ישראל בארצו הריבונית והלשון השניה אחר לשון־המדינה בכל הארצות, שעדיין יישאר בתוכן חלק גדול או קטן ממנו.

 

פרק מ"א    🔗

סיכום.

קרוב לשמונים שנה אני היום ודרך ארוכה לקראת התחיה והגאולה עברתי במשך “ימי־שנותינו” אלה, ועוד מעט ואגיע לסוף־הדרך…

וכשאני סוקר לאחור את דרכי הארוכה אני מוצא בה הרים גבנונים, תלולים וקשים לעליה, חֲגָוִים וּנְקָעים הרבה, המון מכשולים וחתחתים, אבל גם מִדְשָאוֹת נהדרות, גני־חמד וכרים ירוקים ופוֹרים, נחלים שוקקים ומעינות של מים חיים. הרבה ראיתי בימי־חיי. העולם הגדול נתגלה לפני בכל רַבְגוֹניוּתוֹ, בכל שִׁפְעוֹ והדרוֹ וגם בכל נוראותיו ותועבותיו.

ובָעיקוּלים וּבַפִיתוּלים של חיי חיפשתי דרך ואיבדתי דרך, תעיתי ומצאתי את דרכי – ושוב איבדתי אותה, עד שמצאתיה מחדש.

תכנית ישרה וטובה היתה לי: אחבר היסטוריה חדשה של עמי ואכתוב ארבעה ספרים גדולים על ארבעת הכיוונים התרבותיים הגדולים של האנושיות: יַוונוּת, נצרות, איסלאם ובודהיסמוס. ורק חלק מן התכנית הגדולה הגשמתי. כי לא הייתי די אכזר בחיי־הרוח. די היה, שמצפוני ילחש לי: הרי זה דבר הכרחי לכתוב מחברת על “הטראנסקריפציה העברית”, או לבקר ספר ממדריגה שניה, או להגיב על תופעה בחיינו ממדריגה שלישית, – ומיד הזנחתי ביודעים את עיקר־עבודתי ועסקתי בטפל. ועל־כן לא הגעתי לגדולות. אכן, לא הייתי די אכזר – אכזר על עצמי.

והרי לא בקלות כתבתי את כְתָבַי. אין לי מאמר קטן – ואין צורך לומר ספר – שלא רק תיקנתי ולטשתי אותו, אלא גם העתקתיו בעצם כתב־ידי כדי לתקן בו תיקון אחר תיקון. ויש כתבים משלי, שכדאי להוליך אליהם את צעירי החוקרים והסופרים כדי שילמדו מהם כמה מרובה העמל, שצריך להשקיע כדי להָראוֹת כ"סופר מהיר", כדי “למחות את הזֵעה מעל הכתוב”, כמו שהיה רגיל לומר אחד־העם: כדי שלא יוכר, כמה יגיעות יגעתי עד שנראה לבני־אדם, שכתבתי את דברי בקלות.

ואף־על־פי־כן ביזבזתי הרבה מזמני על קטנות־ביחס, בעוד שיכולתי להשתמש בזמן זה לגדולות בלבד.

ואולם לא רק אָפיי האישי אשם בזה. אשם בזה גם מצפון חולה, שמכריח אותך לצאת ידי חובה כלפי כל מה שאתה חושב נצרך וחשוב בשביל העם וספרותו. וגרמו לכך גם הזמן המיוחד, שבו חייתי, והמצב המיוחד של עמי בזמן מיוחד זה.

כי לכל אומה יש תקופה בחייה התרבותיים, שבהם חייבים אנשי־הרוח שלה לעסוק במקצועות הרבה. אנגליה וצרפת של המאה הי"ז, גרמניה ואיטליה של המאה הי"ח ויוון וארצות קטנות כדוגמתה במאה הי"ט הוציאו מתוכן בני־אדם, שעסקו גם בספרות היפה, גם במדע, גם בפובליציסטיקה וגם בביקורת. במה לא עסקו, למשל, ווֹלטֶיר או לֶסינג? – והרי ספרות־ישראל במחצה השניה של המאה הי"ט ובמחצה הראשונה של המאה העשרים היתה דומה לספרות הצרפתית והגרמנית בימי וולטיר ולסינג. סופר דואג לתרבות של עמו אסור לו להצטמצם במקצוע אחד, יהא אפילו מקצוע גדול: עבודת־האומה התרבותית קוראת לו לעסוק במקצועות שונים, למלא חסרונות מרובים, כדי שלא תהא התרבות הלאומית כולה עומדת על רגל אחת. רק עכשיו מגיע בתוכנו זמנה של הספֶּציאליזציה. ועדיין אֵיני בטוח, שאף עכשיו הגיע הזמן לכך. בזמני ודאי היה צורך לעסוק בכל מה שעסקתי בו: בהיסטוריה, בביקורת ספרותית, בפילוסופיה, בחקירת־הלשון ובפובליציסטיקה. אילמלא הייתי עושה כך, הייתי מועל בשליחותי לעמי. ולא מעלתי בשליחות זו אף אם ידעתי, שעל־ידי כך אזניח את הגדולות לשם הקטנות. שהרי קטנוּת היתה זו בעיני לשאוף לגדולות על חשבון חובותי לאוּמתי האוּמללה, המדוּכאה והמפרפרת בין החיים והמוות – בין הטמיעה ובין התחיה.

אפשר, טעות היתה בידי, שעבדתי במקצועות שונים ולא עסקתי רק במקצוע אחד – במדע ההיסטורי. אבל האלהים שבלבי יודע, שנתכוונתי בכל עבודותי המרובות והשונות לטובת התחיה השלמה של עמי, ארצי ולשוני. עבדתי את עמי כעובד את אלהיו – ואיזה הפרש יש בדבר במה עובדים את האלהים? –

ולפיכך איני מתחרט, שהלכתי בדרך שהלכתי בה ועשיתי מה שעשיתי. ואילו היתה לי ברירה להיוולד מחדש ולבחור לי דרך־חיים ועבודה רוחנית, הייתי בוחר בדרכי, שהלכתי בה עד היום, ובעבודתי, שעבדתי עד היום. ואני מאושר, שראיתי את עמי מתעורר לחיים חדשים, אף אם לא הכל הוא לפי מה שחלמתי, את לשונו חיה ומדוברת, אף אם לא במידה הנכספת, ואת ארצי – נבנית כמדינה יהודית, אף אם רק מעט־מעט ולא בכיוון הדרוש, לדעתי.

עבדתי בימי־חיי למעלה מכוחותי. טעות גמורה היא מה שחושבים, שהירביתי לכתוב מפני שקל לי לכתוב: אין כותב בִּקְשָׁיֵי־קְשָׁיִים ומרבה לתקן ולשנות את ספריו ומאמריו יותר ממני. אלא שאני הוגה ועובד יומם ולילה ואיני מוציא את זמני וכוחותי לבטלה.

סך־הכל של עבודה מרובה וקשה זו הוא, לצערי, אך תשבורת קטנה בחשבון העבודה הכללית לשם חידוש־פניה של תרבותנו, ואף בחידוש מועט זה על־יָדי לא יכירו ולא יוֹדוּ שונאַי וּמקנאַי המרובים. כי לוחם הייתי תמיד, וטבעי הדבר, שיהיו שונאים וּמקנאים ללוחם; ומשום כך היו רוב־ימַי שורה של התקפות גסות עלי ועלבונות שלא צדק, ייסורים וצער. ואולם אני מתנחם: תשבורת קטנה זו של עבודת־חיי תיכָּנס לתוך הסיכום הגדול של עבודת־עם־העולם לשם קיומו, שחרורו ולשם פעולתו על האנוֹשיוּת. ולהיות אפילו אך טיפה אחת בתוך הים הגדול של יהדות אנושית זו, שהולכת ומתהַווית במשך שבעים וחמש השנים האחרונות (תרמ"א–תשט"ו), הוא, לדעתי, אושר גדול ביותר. כי אושר ניצחי הוא, לא חולף ולא נפסד.

ובהכרה מנחמת ומרגעת זו אני מבלה את שארית־ימי.

ודאי, נשתניתי במשך 62 שנות־עבודתי. שהרי כל מסיבות־החיים נשתנו בהן, והיה זה טימטוּם מוֹחָני להחזיק ביָשן בלא לראות, שהוא חולף וּמתחלף. כשהפועלים היו חלשים בארץ ורדפו אותם נלחמתי בעדם, וכשנעשו תקיפים ורדפו אחרים נלחמתי בהם. הייתי בעד תרגומים לעברית כשהתרגומים היו מועטים; אבל משעה שמבול של תרגומים מאיים להציף את הקרקע העברי המקורי – יצאתי נגדם. וכן בחידושי־לשון, וכיוצא בזה. אבל הנקודה המרכזית של נשמתי – טיפוח־הרגש, קנאוּת מתוך שאיפה לשלֵמוּת, התנגדוּת ליחסיוּת וחצאיות, התנגדות לסטאטיקה והטפה לדו’נאמיקה – נשארה כשהיתה.

ובצרכי־ציבור ובעניינים לאומיים עסקתי כל יָמַי. השתתפתי בקונגרסים הציוניים, בועד של חובבי־ציון, באגודות שונות ובוועידות ובישיבות הרבה. מספרם של הנאומים, שנאמתי בעברית, רוסית וגרמנית, מרובה ממספר שערות־ראשי. ואף כאן לא הגעתי לגדולות: לא נעשיתי מנהיג ודַבָּר לאומה, ואף לא מורה־דור מדיני ותרבותי. וכאן היתה סיבה נוספת על מה שאמרתי בדבר מצפוני החולה: “שתי נשמות” חיו בתוכי כמו בחזוֹ של פאוסט: הנשמה האחת – של עסקן, מטיף, דברן, מוכיח וּמיַסר, בלתי־מרוצה מן הנעשה, קנאי לרעיונו החדש ומורה־דרך לעתיד, קובל על המצוי ותובע את הרצוי; והנשמה השניה – של היסטוריון, של חוקר ואיש־מדע, של מסתכל, בוחן ובודק, של רואה את שני הצדדים של המטבע, שעל־כן אינו יכול להיות קנאי עד הסוף, אינו יכול שלא לראות, שיש מקצת אמת והרבה צדק גם בדעתו של האחר, ש"החוטא מצד השכל אינו חוטא", ועל־כן אסור לרדוף אותו, אסור לעקור אותו ואת דעותיו מן השורש, אלא צריך להתווכח עמו, לשכנע אותו ולא לבוא עליו בטרוניה, ואין צורך לומר, שאסור להזיק לו בגופו או להשמיץ את שמו הטוב. מכאן – התנגדותי לקומוניסמוס עם כל הכרתי בצדקת־החדש שבו, מפני שהיה מיד לאחר שניצח בו את הישן, תוקפני ועריץ, אוסר וּמַענה והורג בלא דיון ארוך ושיקול־דעת מתון. מכאן יחסי הטוב למתנגדים כד"ר מאגנס. אבל מכאן גם אי־האפשרות, שאהיה מנהיג ודַבָּר לאומה, או אף למפלגה אחת: רואה אני את הטוב ואת הרע בכל מפלגה ובכל דעה קיצונית. ומכאן גם אי־האפשרות שלי להיות שלם למרות שאיפתי לשלמות ולמרות הקנאות שבי. שהרי כל שלמות היא ראִיה של צד אחד בלבד והעלם־עין מן הצד השני, וכל קנאות קיצונית מופרזת היא אכזריות כלפי המתנגד; אכזריוּת, שאין בי.

וכי אצטער על כך? – הן ולאו. הן – מפני שבטבעי היו שרשים של גדוּלה, שנבטו ולא צמחו, או שצמחו ולא גדלו. ולאו – מפני שאיני חושב, שאדם צריך לחיות לפי השאבלונה המקובלת. מי יאמר לי, שיותר חשוב לכתוב ספר אחד שלם על מהר"ם מרוטנברג מלחבּר ארבעים ספר, שבכל אחד מהם אין שלמוּת, אבל יש חידוש, יש דבר מקורי – ודבר נצרך לאומה, ללשונה ותרבותה? – מי יאמר לי, שלכתוב מאמר מחקרי על ועד ארבע־ארצות הוא דבר חשוב, ולהילחם בחלוקת־הארץ או באידישיסמוס, או לכתוב מאמר־בּיקָרתּי על ספר טוב, אינו דבר חשוב כלל? – חכמינו אמרו: “והוי זהיר במצות קלה כבחמוּרה, שאין אתה יודע שכרן של מצוות”¹¹². ואף אני הייתי זהיר בעבודה לאומית קטנה כבגדולה, שהרי אין אני יודע מתן־שכרה של עבודה זו. הרמב"ם הגדול שבגדולים, שכתב ספרים ענקיים כ"משנה תורה" ו"מורה־נבוכים" ושהיה עסוק כל־כך בריפוי, עד שהיה סועד רק פעם אחת ביום, לא נתעצל וכתב קונטרס שלם על “שמות קודש וחול”¹¹³, שבו פֵירט אחד־אחד כל שם־אלהים, שהוא קודש, בהבדל מאותם שמות־אלהים, שהם חול. ולמה אי־אפשר לאדם, שחלילה לו להידמות לנשר הגדול, שיכתוב חמישה כרכים של “היסטוריה של הבית השני” ושישה כרכים של “היסטוריה של הספרות העברית החדשה” ובתוך כך יכתוב גם מחברת קטנה על “טראנסקריפציה עברית” או “דיקדוק קצר”? – הרמב"ם, שאמר: “מימי לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת”, כלום היה הוא עצמו בעל מלאכה אחת? – ואם זהו כלל, מפני־מה אי־אפשר שיהא גם יוצא מן הכלל? – בהערכתו של אדם עולה על בינוניות צריך לבקש את הדבר, שבו אינו דומה לאחרים, ולא את הדבר, שבו הוא דומה לאחרים.

דבר אחד אני יכול רק להוסיף: האלהים שבלבי יודע, שלא כתבתי מעולם שום ספר ושום מאמר מתוך איזו פניה פרטית שהיא: לשם כסף, או לשם כבוד, או כדי למצוא חן בעיני מישהו. יכולתי לטעות ובוודאי טעיתי לפרקים; אך בדברים, שהם נגד מצפוני, הייתי חזק כברזל ולא וויתרתי על שום עיקר ושום הכרה פנימית בשום מחיר חמרי או רוחני שהוא. וזאת נחמתי בחולשתי, שנתגלתה בדברים שאינם עקרוניים, חולשה, שהזיקה לי לא מעט, שלא נתנה לי לעשות גדולות, אבל לא הזיקה לאחרים ולא גרמה לי רפיפוּת מוּסרית, שתהא מופת ודוגמה רעים לדור.

תאוות שלא נמלאו אין לי. ושאיפות לכסף ולכבוד לא היו לי אף כשהייתי צעיר. אם לפעמים דיברתי טובות על עבודותי לא היתה זו התפארות: דיברתי לפרקים על ספרי־עצמי כמו שהייתי מדבר על ספרי־אחרים. לשתוק “משום נימוס” ו"טאקט" ולהחביא את הגאוה בלב הרי זו ענוַתְנות כוזבת וטאקט חיצוני בלבד.

אם הייתי קובל על היחס הרע אֵלי לא היה זה מתוך תשוקה, שידברו ויכתבו עלי טובות, אלא מתוך הכרת העוול הנעשה לי מחמת שנאה וקנאה, עוול, שהייתי קובל עליו יותר ויותר כשהיה נעשה לא לי אלא לאחר (למשל, לטשרניחובסקי, לבן־יהודה, לד"ר מאגנס, לאוסישקין).

בנים ובנות אין לי, אבל תלמידַי ותלמידותי יקרים לי מבנים ומבנות. כל הימים דאגתי להם ועשיתי בשבילם כל מה שיכולתי. והשתדלותי כיום היא – לתת להם אפשרות לפרסם את מבחר עבודות־הגמר ועבודות־הדוקטור שלהם ולסדרם בעבודה מתאמת להם והוגנת להם. מעולם לא היה לי משוא־פנים ביחס לאחד או לאחת מהן. והיה מעשה בפרס אחד־העם, שכתבו שני חיבורים לשם קבלת־הפרס בת־בן־דודי האהובה לי כבת ותלמיד זר ומוזר לי, והיו שלשה שופטים לפרס זה, שני פרופיסורים לפילוסופיה ואני, ואחד מן הפרופיסורים המפורסמים הציע לזַכּוֹת את בת־בן־דודי בפרס זה, ויכולתי בקולי להכריע את הכף לטובתה. אבל מצאתי, שעבודתו של התלמיד הזר היא יותר מקפת – והכרעתי בקולי את הכף לטובתו של התלמיד הזר. כי רק קנֵה־מידה אחד להערכתם של תלמידַי היה בידי: ידיעותיהם וכשרונותיהם ועבודתם המדעית.

ויש לי בקשה גם אליהם:

אל יהיו עבדים נרצעים לתורת־רבם, שהרי אם כן לא תהא התקדמות במדע, שהוריתי להם. אך כשיבקרו את עבודותי המדעיות וישיגו עליהן, יעשו כך לא בקלות־ראש ולא בביטולו של מי שקדם להם. יכירו וידעו, שהרבה עמל ויגיעה השקעתי במחקרים שלי, ואם עירערתי על דעותיהם של החוקרים, שקדמו לי, עשיתי כך תמיד מתור הכרת־אמיתותו של הפתגם הלאטיני: Errare humanum est (לטעוֹת זהו אנושי), והתייחסתי בזהירות ואף בכבוד לַטוֹעים, שטעותם באה לא מתוך פניה וקלות־דעת, אלא מתוך מצבו של המדע בזמנם או מתוך תפיסת־העולם של דורם. יבקרו, אך לא יבטלו. יבקשו בחקירתם את האמת, אבל לא את החידוש החריף, שאינו אמת אלא ברק מסַנוור. בקיצור: היזהרו מפני החידוש לשם החידוש!

ויש לי “תפילה” אחת חמה, שכוללת כמה וכמה “בקשות”:

ראשית, שאספיק לעַבּד עיבּוּד חדש של כרך א' (הקטן) של “היסטוריה ישראלית” מראשיתה עד גלות־בבל. כי לא רק בתולדות הבית השני נראה לי, שהיה לי מה לחדש, אלא יש לי לומר מה שלא נאמר גם על תולדות הבית הראשון, שהוא קשור כל־כך בבית השני.

שנית, הייתי רוצה להמשיך בהוצאת ספרי־הנביאים והכתובים עם פרשגן, ולכל הפחות לתת פרשגן לספר הושע הקשה לפרש ולשיר־השירים.

ועוד שלישית: חלמתי כל ימי־חיי לכתוב כרך גדול על “הלשון העברית מתקופת־ההשכלה עד תקומתה של מדינת־ישראל”, שחומר בשבילו יש הרבה בששת הכרכים הגדולים של “היסטוריה של הספרות העברית החדשה”. בספר כזה רציתי להראות, כיצד נעשה על־ידי מצב־הלשון בתקופה הגדולה של ספרות־ההשכלה הכרח גמור להחיות את הלשון־שבכתב עד שהיתה מוכרחת ליעשות לשון־שבדיבור ממילא.

אלו הן שאיפות מדעיות. אבל יש לי עוד שתי בקשות נוגעות לחיים:

יהי רצון, שאזכה לראות בנחמת־ציון, בגאולה השלמה, כשארץ־ישראל משני עברי־הירדן תהא מדינה יהודית עצמאית ושכל שארית־הפליטה של הגולה באירופה, באסיה ובאפריקה (עדות־המזרח) תעבור לארץ־ישראל, וארץ־חמדה זו תקלוט עם גדול בן כמה מיליונים, שאף היהדות באמריקה, בבריטניה הגדולה ובדרום־אפריקה תתמזג עמו מעט־מעט.

ולסוף, תפילתי האחרונה: יהי רצון, שלבי לא יתקשה בזקנתי ושלא אחדל מלאהוב בני־אדם: הרי מעשי־הזוועה של “עם המשוררים והפילוסופים”, בסיועם של הפולנים, הליטאים, האוקראינים, ועוד, ומתוך שתיקתן של שאר האומות הדמוקראטיות, עלולים לעשות אדם לשונא־בריות.

ויהי רצון, שלא אחדל מלאהוב את עמי, העם הגדול המקטין עצמו במעשים של קטנות ושפלות, העם הרם – והשפל, שקשה כל־כך לאהוב אותו מחמת חסרונותיו כמו שקשה לשנוא אותו בשים לב למעלותיו ולעבר הגדול שלו. כי אין לך ירידה לאדם כתיגבורת של הקנאה והשנאה לעת־זקנה וכטענה, ש"הימים הראשונים היו טובים מאלה". תמיד בדקתי את טענותי כלפי החדש וכלפי הדור הצעיר לאור טענה זו של כל הזקנים, של כל הדור ההולך, שבז לדור הבא שלא בצדק. ותפילתי היא, שלא אכָּשל אני עצמי בטענה זו של “פוחת והולד הדור” בימי־הזקנה. כי טענה כזו עושה את האדם שונא כל חדש, שונא כל התקדמות ותיקון חברותי. ואין לך מידה רעה מזו. ותפילתי היא – שלא תדבק בי מידה זו עכשיו כמו שלא דבקה בי כשהייתי צעיר.

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי, אֱלֹהִים,

וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵש בְּקִרְבִּי"¹¹⁴.

ואז לא תבייש זקנותי את ילדותי.

ירושלים־תלפיות, ב' לר"ח אלול תש"ד–כ"ד בשבט, תש"ה;

התוספות להוצאה שניה: תל־אביב, אדר ראשון ושני, תשי"ד.