ספר בראשית נמנה עם קומץ הספרים שעליהם אפשר לומר בוודאות ששינו את פני העולם, העשירו את התודעה האנושית, הן באשר לעולם הנגלה על סבכיו ומעמקיו האנושיים ורבדיו ההיסטוריים והסיפוריים, הן באשר לעולם הנסתר על ממדיו האלוהיים, המחזוריים והנצחיים.

ספר בראשית נמנה עם הספרים הבודדים שיצרו דיאלוג הולך ונמשך, בן אלפי שנים, עם דורות רבים של קוראים, שראו בו חיבור מעורר השראה ומבקש ביאור ופירוש, הן בלשונו המקורית, לשון הקודש, הן בתרגומים לרוב שפות תבל, החל מהמאה השלישית לפני הספירה, בתרגום השבעים, שהתחבר ונערך בסביבות אלכסנדריה שבמצרים ההלניסטית וכלה בתרגומים דיגיטאליים לכל שפות העולם במאה העשרים והעשרים ואחת. קוראים רבים אחרים ראו בספר בראשית, שהתחבר בראשית האלף הראשון או בשלהי האלף השני לפני הספירה, ספר ממקור אלוהי או חיבור המבטא אמת אלוהית הנעלה מכל ויכוח, או פסגה של יצירה אנושית בהשראה אלוהית, המהווה תשתית אמונה בכל הנוגע ליחסי אל ואדם, חוק, משפט, צדק, מוסר, דין והיסטוריה.

ספר בראשית, המנסח לראשונה את היחס בין המופשט למוחש, בין האלוהי לאנושי ובין הנעלם לנגלה, מספר לראשונה את תולדות העולם ביחס לזמן ולמקום, לדיבור, לשפה, לאותיות ולמספרים, ומספר לראשונה את תולדות משפחת האדם על ראשיתה האלוהית, זכה למעמד שאין דומה לו בעולם המערבי, משעה שהפך למסד מקודש לשלוש הדתות המונותאיסטיות, המיוסדות על ספר מקודש, המיוחס למקור שמימי. דתות אלה מייחסות קדושה לספר הכולל מושגים מופשטים רבים חסרי תקדים כגון רוח אלוהים או שבת או גן בעדן מקדם או מלאכים או צלם אלוהים, המחייבים את הקורא לפענח את משמעותם נטולת הדגם המוחשי, ולהשלים את ביאור עניינם או לתאר את מהותם במחשבתו או בדמיונו, ברוחו ובנפשו שנבראו בצלם אלוהים. הדיאלוג המפעים בין האלוהי הנצחי, המופשט, הבורא בדיבור נשמע, הנודע בספר ובסיפור, לבין האנושי בן החלוף היוצר גם הוא בגופו וברוחו, כשהוא מצרף מוחש ומופשט במלאכת מחשבת, או באותיות ומספרים וברוח אלוהים, הפך למסד המשותף לדתות המאמינות בעולם שנברא כולו בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר.

*

בשל עובדות אלה היה ספר בראשית מקור השראה לתפישת האל הנצחי הבורא והיוצר, השומע והמדבר, המתיר והאוסר, המצווה והמחוקק, היודע כל ורואה כל, ולתפישת האדם השומע, הקורא והמדבר, הזוכר ושומר, המצווה והמציית, החוטא והנענש. דמות האל ודמות האדם תוארו בכל דור מחדש, בביאור ובפירוש, במדרש ובתורת הסוד, בהלכה ובאגדה, באמנות הסיפור והמיתוס בכתב ובעל פה, במוזיקה ובשירה, באומר ובצליל, ובכל ביטויי האמנות החזותית על שלל מבעיה, מהעת העתיקה ועד ימינו.

מה סודו של ספר קצר זה בן חמישים הפרקים, הכתובים בלשון רבת יופי, המספרים באמנות סיפור שמעטות דומות לה, במשפטים חסכניים, אפיים, פואטיים ותמציתיים, את הדברים החשובים ביותר על ראשית הבריאה, תחילת הזמן והמרחב, וראשית ההיסטוריה האנושית, ראשית הסמכות, החוק והמצווה, המותר והאסור, החטא, הפשע והעונש, במענה לשאלה האוניברסלית, כיצד הכול התחיל? או מנין באנו? ומספרים בעת ובעונה אחת על הבורא הנעלם, על ראשית משפחת האדם העוברת מהפרה־היסטוריה להיסטוריה, ועל ההיסטוריה הגלויה של משפחה אחת מיוסרת, חוטאת בכל דור, היודעת סבל רב ומכאובים בכל אחד מדורותיה, שהאל נגלה לבניה בחלום ובהקיץ, ופורס לפניהם, בעת כריתת בריתות ושבועות ומתן הבטחות מפליגות החורגות מגבולות הזמן והמקום, בראייה טלסקופית דו־כיוונית, היסטוריה של כאלפיים וחמש מאות שנה, מהבריאה ועד הירידה למצרים.

ספר בראשית, המהווה מצע מקודש לשיח בלתי צפוי, רב תהפוכות, הולך ונמשך בין מחבר נעלם לקוראים משתאים, מזה אלפי שנים, מלמד בפרק הראשון את החשוב מכול, את ההיחלצות האנושית מגבולות עולם החושים הנראה, בן החלוף, באמצעות סיפור חובק עולם בדבר מציאותו של בורא נצחי, נשמע ובלתי נראה, שהנחיל לברואיו בחסדו את תודעת הזמן המופשט המחולק לימים ולשבתות, לחודשים ושנים, או את ממד הנצחיות המחזורית המקודשת, המבטיחה בברית, באות, במצווה ובחוק, בזיכרון ובעדות, את השוויון ואת החירות הכרוכים בסיפור, בזיכרון, בעדות, בדעת, אמת וצדק, בחוק ובריטואל.

סיפור זה מספר על מטרה אלוהית כפולה – נצחיות אלוהית מחזורית רציפה של כל חוקי הבריאה הנראית וסדריה, המובטחת משמים מפי האל הבורא, לצד רציפות מחזורית נצחית נשמעת ומקודשת המשביתה את רצף ימי המעשה, הנשמרת בארץ רק בידי האדם הנברא. סיפור הבריאה הקשור במטרה האלוהית וביעוד האנושי, מעניק תשקופת (פרספקטיבה) אלוהית ומשמעות מוסרית מקודשת לכוחות הטבע המחזוריים, הנצחיים והאילמים, שאינם משתתפים בגורל האדם, משעה שהוא מעגן אותם בהיסטוריה תלויה בזמן, הנשמר רק בידי אדם. סיפור הבריאה מספר על המעבר מחלוקה נראית ונודעת בחושים, של מחזור חילופי העתים האוניברסליים, של זריחה ושקיעה או יום ולילה, לחלוקה נשמעת, ייחודית מקודשת, הנודעת כשבעת ימי השבוע, המורכבים כידוע מששת ימי החול, שבהם כפוף האדם לכורח הנסיבות, ומיום מנוחה מקודש, שבת, שבו פטור האדם, כל אדם, מנסיבות אלה, בזכות יום שוויון מקודש ויום שביתה מקודשת, יום עדות ואות ברית עולם, המובטח בברית נצחית לכל השותפים לסֵפֶר למִסְפָּר וְלסִפּוּר של קהילת הזיכרון השובתת ממלאכתה ומקדשת את הדעת, האמת והצדק, החירות והשוויון, הברכה והשלום.

מחזוריות נצחית שביעונית זו שקשרה בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, בין הבריאה האלוהית הנצחית המחזורית לחירות האנושית, יצרה לא רק יום מנוחה קבוע לכל העמלים, במחזור של מועדי ה' מקראי קודש, שכולם שווים בו, אלא גם מסד משותף לחייה של קהילת זיכרון, החולקת סיפור משותף שראשיתו בבריאה ובסיפורי ספר בראשית, והמשכו, מזה אלפי שנים, באחרון הקוראים ובאחרונת הקוראות, הרואים עצמם ורואות עצמן בדין, כחלק מקהילת הזיכרון הזוכרת ושומרת ומספרת סיפור נצחי זה, העשוי שתי וערב של סיפורי תשתית עתיקים מקודשים וסיפורי ערב ותערובת של קריאת כל הדורות, סיפור המקשר בין האלוהי לאנושי, בין הנשמע לנראה, בין העולם הכתוב לעולם המעשה, בין עולם החלום והחזון לבין העולם ההיסטורי או בין העבר להווה, דרך סיפורה של ראשית משפחת האדם וראשית משפחת אברהם בארבעת דורותיה הראשונים.

ספר בראשית הפורס בחמישים פרקיו את קורות העולם משבוע הבריאה, שבו נברא בדיבור ונוצר במחשבה, בקול וברוח הקודש, העולם הנגלה, העומד בסימן תיחום, הבחנה, הפרדה, דין, מידה והגבלה, איסור והיתר מכאן, ובסימן קודש, חסד וברית, שוויון וחירות, נצחיות ומחזוריות, מכאן, ועד לירידת יעקב ובניו מצרימה, בזיקה ליציאת מצרים, החותמת פרק קשה של שעבוד, עריצות וסבל, שאותה רואה אברהם בחלומו בברית בין הבתרים (טו, יג–יד). הספר מגלה את עינינו על ראשיתה המיוסרת של החברה האנושית, המתחילה מאדם וחוה החוטאים, הוריהם המשותפים של האח הרוצח והאח הנרצח, והוריהם של כל הברואים כולם, המשתלשלים מבני שת ומבני קין, ומסתיימת בספר זה במשפחת בני יעקב, משפחה פוליגמית, חוטאת, משוסעת, שונאת ונוקמת, משפחה רעבה, מפוחדת, בורחת ונמלטת, משפחה אכזרית ורבת סבל, היורדת למצרים, בשל הרעב הכבד בארץ.

משפחה זו, משפחת אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, משפחתם של הגר וקטורה, ישמעאל ועשיו, דינה, בלהה וזִלפה, חוותה לאורך פרקי הספר, המשלבים חסד אלוהי, הנגלה בחלומות התגלות ובברית, בדברי דעת, אמת וצדק, שוויון וחירות, אותות, עדות, חוקים ומצוות, לעומת רשע אנושי הנגלה בפשעים וחטאים, בגילוי עריות ושפיכות דמים, בהתעמרות, התאכזרות, התעללות ועריצות, עבריינות וטינה, קנאה, שנאה, אכזריות, וזדון מעשה ידי אדם, הקשורים בסיפורים משפחתיים חסרי חמלה, המגלים את מנעד החוויות האנושיות של כל הדורות ביחס לרגשות שאין בהם שום שינוי.

מנעד הרגשות, הניסיונות והחוויות האנושיות, משתרע בין קנאה ושנאה, רצח ושפיכות דמים, ציפייה ואכזבה, חשבון ותסכול, אמונה ותקווה, לידה ומוות, נעורים וזקנה, אהבה ובגידה, ייסורי העקרות ושמחת ההולדה, קנאת אחים, טינה וזעם, התאכזרות ופחד, אונס ונקמה, ייאוש ותעוזה, מרמה ונאמנות, נחישות, רחמנות וחמלה, שראשיתן ביציאה למסע לא נודע, לאורך הנהר הגדול נהר פרת, ממקורות הנהר בהרי אררט הסמוכים לאור כשדים, בימי אברהם, החוזה בכוכבים והשומע קולות, המאמין הגדול שהפנה עורף לבית אביו ואמו, לארצו ומולדתו, לשפתו ותרבותו, אדם בא בימים שיצא למסע הגדול לארץ המובטחת, ארץ מדבר וצייה, מארצו שבין הנהרות, מסופוטמיה, מסע של אדם ערירי שהמתין מאה שנה להולדת בן יוצא חלציו, בן שהיה בנה של אחותו שרי, אשת נעוריו, שלשניהם היה אב משותף, תרח בן נחור, אדם שגירש למדבר את בנו בכורו שנולד משפחתו המצרית, הגר, והיה מוכן לעקוד את בנו המיוחל ולהניף עליו מאכלת במסגרת אמונה יוקדת באלוהיו, שאינה מתירה ספק, ביקורת או הרהור, אלא תובעת ציות לסמכות עליונה ללא ערעור. ראשית הסיפור בימי האבות, עוסקת באברהם שהאמין באמונה שלמה המוחקת כל רגש אנושי של אהבה, חמלה, הגנה, שמירה, נאמנות, תקווה וחסות, ובשלה התנכר לשני בניו, המגורש והנעקד, ואחריתו במסע גדול, בירידה למצרים של נכדו, יעקב, שהיה בנעוריו בן שרימה את אביו העיוור, אח תככן שהתנכר לאחיו התאום וגזל ממנו את הבכורה ואת הברכה, ובמנוסתו מפני אחיו הבוכה הנגזל שביקש להרגו, הפך לבן אחות שרימה את דודו, והפך מגדול האוהבים בספר בראשית, לבעל מרומה, לאיש מיוסר רדוף פחדים, בעל משפחה פוליגמית סבוכה, ולאלמן מעונה המפלה את בן אשתו האהובה לטובה, חרף קנאת אחיו בני האישה השנואה, שמתמודד כל ימיו עם התוצאות המרות של פשעיו וחטאיו מימי נעוריו.

יעקב אבינו הפך לאב אלמן המגדל בן יתום מאם, ולאב שבתו נאנסה ושכמה מבניו פשעו בו, ולאב שכול שביכה שנים רבות את מות בנו האהוב, משעה שבניו בקנאתם בגדו באחיהם הקטן, היתום מאם, ומכרוהו. עוד הפך לאב אומלל שבניו רימוהו לאורך שנים רבות, כשידעו שאחיהם חי במצרים והתנכרו לסבלו של אביהם השכול, בנים בוגדים, אכזריים וחוטאים שלא נענשו על חטאיהם הקשים, שכולנו, כידוע, צאצאיהם.

אולם ספר בראשית איננו מתחיל את הסיפור האנושי הכאוב והמיוסר עם אברהם וצאצאיו, אלא פותח בסיפורה הכואב של המשפחה הראשונה אשר עברה, אחרי הגירוש מגן עדן, מהמיתוס הנצחי, הפטור מכבלי הזמן ומכאוביו, אל ההיסטוריה, הכפופה להם, באופן בלתי נמנע, בעולמם של בני חלוף.

בסיפור נודע זה, החושף את הייסורים שבתשתית המצב האנושי שראשיתו תמיד בתא משפחתי הטומן את כל האפשרויות, טובות כרעות, ההורים הראשונים הופכים להורים שכולים עם מותו הנורא של בנם הנרצח, הבל, ולהוריו אחוזי הזוועה של בנם הרוצח, קין. ההורים השכולים הראשונים, שחוו את תוצאותיה המרות של הקנאה והשנאה, משעה שנכשלו בשל חוסר ניסיונם באהבה או בהורות, בהנחלת האנושיות המשותפת, שראשיתה באחוות אחים ובהגנה על ילדיהם איש מפני רעהו, מלמדים את צאצאיהם, שמהם משתלשלת משפחת האדם, שיעור רב חשיבות – מסיפורם עולה שהכאב הנורא של הורים שכולים, שאין לו שיעור, איננו סוף פסוק, אלא להפך: גם מעומק הכישלון, המשבר, האכזבה, התסכול, הייאוש, האסון והחורבן שאין להם שיעור, שהם נחלתו הבלתי נמנעת של גזע האדם, הם מתגברים על הזוועה שבמות ילדים, וממשיכים בכאב ובנחישות בבניין העולם ובבניין משפחת האדם, בכוחות החיים שאין להם שיעור.

מבין עשרת הדורות הראשונים המתוארים בחמשת הפרקים הראשונים של ספר בראשית, דומה שרק שניים ראויים לציון מיוחד, הראשון הוא חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, שעליו נאמר משפט שלא נאמר על אדם מלבדו: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים (בראשית ה, כד). בשל פסוק ייחודי זה הפך חנוך בן ירד במסורת היהודית בעת העתיקה, בספר חנוך הראשון והשני ובספר היובלים, לאדם שפתח את המסורת המיסטית־הכוהנית של עלייה לשמים, שמטרתה הייתה ללמוד לקרוא ולכתוב מהמלאכים, ולהעיד על תבנית המקום המקודש, על תבנית הזמן המקודש ועל תבנית הפולחן המקודש בעולמות עליונים. כלומר, חנוך, האדם היחיד בחומש שנלקח לשמים, והפך לעד על מה שראה, שמע ולמד בשמים מהמלאכים, העיד על המעבר הדרמטי בדור השביעי לדורות האדם מהפרה־היסטוריה להיסטוריה, או מהעולם הקדום שלפני הכתב, שאין בו ספרים ומספרים, לעולם ההיסטורי המתחיל עם ראשית הכתב, האות והמספר, הסדר הכתוב והמחזור הנמנה והנספר. חנוך השביעי בדורות האדם, חזר מהשמיים עם ספרייה ולוח שנה שהביא מהמלאכים, כדי להנחיל לבנו מתושלח את סדרי העולם הכוהני, המיוסד על עדות ומועד, על עדת קודש שמימית וספרים משמים, על שבועה, ברית, שבת, שבוע ומחזור, או על עולם המיוסד כולו על מה שנברא בְּסֵפֶר סְפַר וְסִפּוּר.

חנוך בן ירד הוא האדם היחיד שעליו נאמר “חנוך בחרתה מבני אדם” בסדר עבודה עתיק ליום הכיפורים, שנמצא בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, המתאר את הכהונה הגדולה, והוא לבדו נקרא בספרות הכוהנית העתיקה שהתחברה באלף הראשון לפני הספירה, בשם ‘חנוך השר הגדול’ ‘שרא רבא דאסהדותא’, שתרגומו ‘השר הגדול של העדות’, ‘סופר צדק’ ו’אות דעת לדור ודור'.

על חנוך בן ירד, גיבור הסדר הכוהני העתיק, נכתבו שלושה ספרי חנוך הגדושים במסורות וסיפורים עתיקים, ופרק בספר היובלים, פרק ד, ושורות שירי תהילה יוצאות דופן בספר בן־סירא ובסדר העבודה העתיק ליום הכיפורים. יצירה ספרותית רחבת אנפין זו נוצרה כולה מביאור הפסוקים הספורים אודותיו בבראשית פרק ה כא–כד, בדרך הממחישה את היחס בין חוטי השתי של הטקסט המקראי לחוטי הערב של יצירת הדורות שראשיתה בנבואה ובכהונה.

הגיבור הספרותי השני הוא נוח בן למך, נינו של חנוך, שבדורו חל המבול החותם את הפרה־היסטוריה הכללית, בכך שהוא מלמד את לוח השנה המחזורי של תריסר החודשים וארבע העונות, העולה לראשונה מסיפור המבול, שעליו נכרתה הברית (בראשית, פרקים ו–ח). שתי דמויות אלה, שנוצרו במסורת המיסטית הכוהנית, שחייהן חרגו מחיי בני זמנם ומקומם, ורוחם שוטטה בציר אנכי בין העולם הארצי לעולמות עליונים כשהם שומעים דברי מלאכים או דברי אלוהים, היו בסיס למסורות עשירות ומגוונות, מיתיות, מיסטיות, הלכתיות ואגדיות, לאורך אלפי שנים.

העולם מתחיל מחדש אחרי המבול, בדור האחד עשר לדורות האדם, עם שלושת בני נח, שם, חם ויפת, הנפרדים לשלוש היבשות שנודעו לבני העולם העתיק – אסיה, אפריקה ואירופה, אולם גורלם איננו שווה בשל הסיפור שנכרך בהם בפרק ט. בני חם החוטא, קוללו כידוע בידי נח אביו, שבנו חם ראה את ערוותו כשהשתכר והתגולל עירום בקיאו, ופגע בו או אנס אותו, וצאצאיו, הכנענים, בני נכדו כנען, הפכו לחוטאים מקוללים בשל גילוי העריות של אביהם חם עם אביו נח, והפכו בקללת סבם לעבדי עולם לבני שם ולבני יפת (ט, כה–כז), ולאויביהם השנואים של בני ישראל בעולם המקרא. אין סיפורים תמימים במקרא, לכל סיפור עתיק יש הקשר רב־דורי, כוונת מכוון ומטרה ידועה.

בני שם, יושבי אסיה והמזרח התיכון, נתפסו כמבורכים “וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם” (ט, כו) ומהם, כביכול מבלי משים, אך למעשה, מתוך כוונת מכוון מרחיקת לכת, השתלשלה משפחת אברהם בן תרח מאור כשדים (פרק יא), השוכנת לא רחוק מהרי אררט, מקור מוצא נהר פרת.

שאר פרקי ספר בראשית מתמקדים בגורלה המורכב של משפחה אחת, מבני בניו של שם בן נח, שאבותיה, בניה, נכדיה וצאצאיהם, מתוארים לאורך שלושים ושמונת פרקי הספר הנותרים. הם מתוארים כמשפחה מיוסרת וידועת־סבל, משפחה יחידת סגולה שרבים בה סובלים מעקרות ורבים בה הנודדים בעלי החלומות, שעם בניה הנבחרים, המאמינים מאז ומעולם שהעולם נברא בְּסֵפֶר סְפַר וְסִפּוּר, אלוהים כורת ברית נצחית בחלום ובהקיץ, הקושרת בסיפור היסטורי ידוע מראש, הנפרס על פני אופקים רחבים, בין העבר הרחוק, המתחיל בשבוע הבריאה ובקדושת השבת, לעתיד הרחוק הכולל את מעמד הברית בהר סיני שראשיתו בברית הקשת בענן עם נח העשירי בדורות האדם, ובברית בין הבתרים עם אברהם, העשרים ושניים בדורות האדם, ואת הכניסה לארץ המובטחת בחלום, שראשיתה בברית בין הבתרים ואחריתה בחלום יעקב בבית אל. את עיקר סיפורה של משפחה עתיקת ימים זו, שכל בני ישראל הם מצאצאיה, אפשר לתמצת בשני משפטים של הסופר חיים באר: “כרוב מפעלותיהם של בני האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום”. (נוצות, 1979, עמוד 1).

“העולה מכל דברינו עד כה הוא, שהעילה האחת והיחידה אשר ממנה הלך והשתלשל מסעו של גיבור ספרנו, ונתכנו כל עלילותיו, כעילת כל המסעות שיצא אליהם האדם מאז ומעולם, הוא הקול הנעלם הדובר אליו בחלום חזיון לילה בתנומות עלי משכב, ואומר לו לקום וללכת מן המוכר והמוגן והצפוי, אל ארץ לא נודעת שיראוהו לו ביום מן הימים”.

(חיים באר, אל מקום שהרוח הולך, עמוד 56)

צילמה: רחל אליאור

*פרשת בְּרֵאשִׁית היא פרשת השבוע הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה. היא מתחילה בתחילת הספר ומסתיימת בפרק ו' פסוק ח. זו הפרשה הפותחת את היצירה העברית הכתובה אי שם באלף הראשון לפני הספירה ואולי בשלהי האלף השני לפני הספירה. אין בידינו טקסט הקודם לה ואין איש אשר יכול לבאר כיצד נוצרה יצירה יפה כל כך, חכמה כל כך, מפעימה ומעמיקה כל כך, יש מאין.

מי חולל את ההשראה שיצרה מעשה מרכבה לשוני חכם כל כך? שיש בו תבונה מתבוננת עמוקה לאין חקר, והגדרות נפלאות למופשט ולמוחש, לראוי ולנכסף, והבחנות חודרות על המאחד את הבריאה כולה, שתוקפן הצלול לא פג במשך אלפי שנים, אין יודע מהיכן הופיע אוצר המילים המופשטות והתובנות העמוקות, אין יודע מהיכן ראשית השפה הפואטית, הגבוהה, המקיפה, היפה כל כך והשקולה כל כך, [פואזיס Πoεςις ביוונית היא גם יצירה, עשייה ובריאה וגם חיבור שירה] המייצגת תפישת עולם חדשה לחלוטין, המושתתת על יחסים בין הנעלם לנגלה ובין הנשמע לנראה, בין המאחד המופשט למפריד המוחש, בין מְסַפֵּר נעלם למספר מחזורי נצחי מקודש, בין סֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר בלשון הקודש, החוזר ומסופר מדי שנה בשמחת תורה, שהשפיעה על דורות רבים.

אין איש מבין בוודאות מי חולל את תפישת העולם המונותאיסטית המופשטת, הקושרת את המחשבה, הדיבור והמעשה, וכורכת בין הנעלם הנשמע לנגלה הנראה, המשתקפת בפרשה זו, המשפיעה על חיינו בזיקה למִסְפַּרים וְסִפּוּרים דבר יום ביומו מזה אלפי שנים, בלי קשר לאורחות חיינו.

כל פעם שאיש מאתנו אומר משפט שגרתי מסוג: ‘ניפגש ביום שני’ או ‘נלך ביום שלישי’, או ‘נתראה בשנה הבאה’, או ‘תדליק את האור בבקשה’ או ‘איזה חושך, אבל תסתכלי על הירח’, או כשהיא והוא משתמשים מבלי לתת את הדעת על כך במילים שמים וארץ או במילים אור וחושך, יום, מועד, חודש או שנה, או במילים רוח, ים ויבשה, הוא והיא מצטטים את ספר בראשית מבלי משים.

איש מאתנו אינו משתמש דבר יום ביומו במילה בראשית וגם לא במילה ברא. אנחנו אומרים: בהתחלה, או מזמן, לפני הרבה שנים, או משכבר בימים, או פעם, או היו־היה, או לפני המון זמן, כשהיינו צעירים, שכן את המילה בְּרֵאשִׁית אנו שומרים למספר הנעלם של ספר בְּרֵאשִׁית שבחר להתחיל את סיפור הבריאה במילה מפעימה, מסתורית המציינת זמן מופשט, כאילו ילד שאל אותו: ‘אבא, איך הכל התחיל? מה היה לפני שאני נולדתי ובאתי לעולם?’ ואז עונה המספר הנעלם: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ..

אנחנו גם לא משתמשים בדרך כלל במילה בָּרָא ־–הנשמעת כנגזרת פועלית של המילה בראשית – אנחנו משתמשים רק בפעלים נרדפים כמו עשה, יצר, חיבר, תיקן, ארגן, סידר, חקק, חצב, ערך, חולל וכדומה אבל איננו אומרים אני בראתי את.. אנחנו משאירים פועל זה כייחודי לבורא ולבריאה. היוצא מהכלל היחיד בעברית הוא בפעולה מסתורית הנזכרת בתלמוד העוסקת ביצירת גולם: כגון ‘רבא ברא גברא=גולם’.

נושאים רבים וחשובים עד מאוד שזורים בפרשה נפלאה זו, שאין לה שום כוונה להציע הסבר מדעי לחוקי הטבע או הוכחה מדעית לבריאה, אלא יש לה כל כוונה לקבוע ערכי יסוד והנחות תשתית בדבר זמן ומקום, נצחיות ומחזור, בזיקה לבריאה אלוהית, ולהציע משמעות מאחדת, אוניברסלית, לבריאה כולה, ולהציב סדרי עדיפויות ועולם ערכים, ולהציע ביאור מוסרי מופשט ליחסי הנעלם והנגלה, הנשמע והנראה, הנצחי והחולף, הרוחני והגשמי. ביאור זה קשור בסֵפֶר, מִסְפַּר וְסִפּוּר בעלי תוקף נצחי מחזורי מקודש,ובעלי עניין בערכים נצחיים הנודעים בברית שאותם יוצר ומגדיר האל ואותם זוכר ושומר האדם.

הביאור המוסרי קשור בהכרעה היסטורית בעלת חשיבות עליונה, הטוענת שהאלוהי והאנושי תלויים זה בזה, משום שהם לבדם שותפים בשפה ובלשון, באותיות ובמספרים, ביצירה, בקריאה, בכתיבה, בשירה ובסיפור, בזיכרון, בעדות, בברית וברוח הקודש. רק בעולם האלוהי הנעלם ובעולם האנושי הנגלה, מתחוללים דברים ודיבורים, סיפורים ושירים, מצוות וחוקים, הקשורים באותיות ומספרים, במחשבות ומחזורים, בדיבור ושפה, בזיכרון ושמירה, ברוח מדברת ומילה נשמעת, חקוקה על ספר או על לוח, שאינם חלק מהטבע הדומם או מעולם החי והצומח, אלא הם לבדם משותפים לאֱלֹוהִים ולאדם.

הפרשה עוסקת בבריאת המרחב הנצחי האוניברסלי של היקום, במרחב שאף אדם לא יצר, שראשיתו בהבחנה בין אור לחושך ובין הים ליבשה ובין מים עליונים למים תחתונים, ובכינון גבולות וחוקים, תחומים והבחנות, מחזורים ובריתות, שראשיתם ב־ראשית וב־אחרית, ב־למעלה ולמטה, ב־מוקדם ומאוחר, ב־ראוי ופסול, ב־אסור ומותר. כלומר ספר בראשית מתחיל בתפיסת הבריאה כולה כאחדות כפופה לחוק אלוהי, או לסיבתיות אלוהית ודיבור אלוהי, המחוללים במחשבה, בדיבור ובמעשה המתחוללים בעת ובעונה אחת, את מחזורי הזמן ותמורות החיים, העומדים ביסוד ריבוי התופעות, הכפוף לסדר אחדותי מורכב מניגודים, השליט בכלל היקום, המופיע בתמורותיו ובמחזוריו בכל אתר ואתר.

הפרשה דנה במידות ראשוניות המבוססות על הבחנה וניגוד, התלויים בעולם החושים, הנענה למחזוריות נראית ולהבחנות מנוגדות שהאדם לא יצר, המוכרות לכל אדם, כגון יום ולילה, אור וחושך, זריחה ושקיעה, ים או יבשה, ועוסקת בצדק ומוסר שראשיתם בביטוי ‘וירא כי טוב’.

הפרשה מגדירה לראשונה את הנצחי והקבוע, המחזורי הנראה בעין או נודע למשמע אוזן, הניתן לחישוב, הקשור במחזורי הזמן האוניברסליים הנראים ובמועדים הנשמעים המקודשים, הנצחיים, הקבועים, המחושבים והידועים מראש, המופקדים בידי שומרי הברית, ובכל המחזורי הנצחי הקבוע מראש, הקשור בימים ולילות, בשבועות, חודשים, מועדים ושנים, הקושר בין עבר, הווה ועתיד, מראשית הדברים ועד אחריתם.

אשר על כן, כל העוסקים בוויכוח על היחס הוודאי בין הבריאה בספר בראשית לבין המפץ הגדול, מכלים את זמנם בהבלים גמורים, שכן אין לספר בראשית שום כוונה לדווח דיווח מדעי אובייקטיבי על הטבע, מילה שאיננה נודעת בשפה העברית עד לזמנו של הרמב"ם! אין לספר בראשית שום כוונה לפענח עבורנו את מה שאיננו נוגע לאחדות הבריאה מנקודת ראותו של הבורא, ולאחדות מחזוריה האוניברסליים הנראים והרציפים, ימים ולילות, תקופות ושנים, שמש וירח וכוכבים, עליהם אחראי הבורא לבדו, ומחזוריה המקודשים המשביתים הנשמעים, שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, המופקדים בידי האדם.

אחרי פירוט סיפור הבריאה, שבה מתוודע האדם לאחדות שבבריאת העולם, עובר הספר לעידן המיתולוגי בסיפור גן עדן, שבו מתוודע לראשונה האדם בן האלמוות לחוק, לאיסור, לחטא ולעונש, לבושה, לאשמה ולפחד, לגילוי ולהעלם, הקשורים בחיים ובמוות, המכוננים תרבות, ועובר בהדרגה למורכבות הניסיון האנושי הקשה והמייסר של בני מוות פושעים, חוטאים ורוצחים, נוקמים, בוגדים ומתאכזרים, דרך סיפורים אנושיים וערכים אנושיים.

ספר בראשית מתכוון להנחיל לקוראיו ושומעיו את העובדה המכרעת שלגבי דידו העולם נברא בדיבור המורכב מאותיות, מקול, דיבור ורוח אלוהים, היא רוח הקודש, המשותפת לאל ולאדם. האל הוא הגיבור המרכזי האידיאלי הבורא הנצחי, והאדם בן החלוף, המועד לכל פורענות, הוא האנטי־גיבור החוטא, הנכשל והפושע, הלומד בדרך הקשה את קוצר ידו של האדם החי בלי חוק, בלי גבול, בלי דין ובלי מדינה, בלי חברה ובלי הנהגה. כל אלה יתבררו בספר שמות בהתגלות אלוהית לעם עבדים, שראשיתו במשפחה אחת חוטאת ומיוסרת, שקורותיה המדאיבות סופרו בספר בראשית, התגלות הקשורה במתן חוק ובקביעת ערכי צדק ומוסר, דין ומשפט, שאליה סולל ספר בראשית את הדרך.

ספר בראשית עוסק במשותף לאל ולאדם ובמבדיל ביניהם, שכן העולם קיים לגבי דידו רק משעה שאותיות הדיבור והכתב, הלשון השפה, הסיפור והספר, קיימים. הוא נקרא מראשיתו הנודעת ההיסטורית, המעוגנת בזמן ובספר, בתרבות ובחוק, בשפה כתובה עתירת מילים ומושגים, מוחשיים ומופשטים, אותיות ומספרים, נראים ונשמעים, בשם בראשית, והוא מספר את סיפור היחס בין הנגלה לנעלם ובין הנראה לנשמע.

הסיבה שאנו מונים היום את השנה העברית 5784 לבריאה היא שזה פרק הזמן שעבר מאז שהומצא הכתב לראשונה ככתב יתדות בארם נהריים. לפני שהיה כתב לא היה סיפור שהאל והאדם שותפים בו, סיפור הכתוב על ספר. לסופר המקראי אין עניין בפרה־היסטוריה, או במה שהתרחש לפני המצאת הכתב, בעוד שיש לו כל עניין בראשית הסיפור הכתוב ובתודעה התלויה באותיות ומספרים.

פרשת בראשית מלמדת בבהירות מופלאה שרק הזמן והדיבור והשפה, המופשטים, הקשורים בספרים, סיפורים ומספרים, הנבראים בידי האל – ומסופרים ונכתבים בידי מלאכים, כוהנים, נביאים, משוררים וסופרים – ומסורים ומופקדים בידי האדם, הם נצחיים והם המכריעים והחשובים ביותר, שכן כמו המילה המופשטת, רוח, שאתה מתחיל סיפור הבריאה, רוח spirit המשותפת לאל ולאדם, או רוח אלוהים המרחפת על פני המים, המבטאת תנועה ושינוי שבלעדיהם לא היו חיים עלי אדמות, שהרי התנועה נמצאת בכל דבר חי, תנועת הרוח קיימת בנשימה, במחשבה, בדמיון, בנשמה, בגוף, בעיכול ובזמן. כך גם עדות על מחזורי הזמן הנצחיים הנראים והנשמעים, הקבועים והידועים מראש, משותפת לבורא ולנברא, ברוח, בקול, בדיבור, בקריאה וכתיבה, כשם שהדיבור הקורא ומעניק שמות ויוצר מושגים והבחנות, משותף לשניהם.

הפועל וַיִּקְרָא או וַיֹּאמֶר או וידבר, כמו המושגים אחד ושני, שלישי או רביעי, יום ושבת, חודש, מועד ושנה, מתייחסים אך ורק לאל ולאדם ולמלאכים ולא לאף חיה מחיות הטבע או לשום יציר נברא שאינו מחונן ברוח הקודש או רוח אלוהים או רוח האדם היכולה לא רק לדבר ולשמוע, אלא יכולה לקרוא ולכתוב, לספור ולחשב, לספר, לזכור, להעיד, לשמור, להנציח, להנחיל ולחבר יצירה כתובה.

מהסיפור בפרשת בראשית עולה שבכל דבר חי יש רוח אלוהים וכל דבר נברא, נברא בדבר אלוהים, בקולו וברוח פיו, בזיקה לְסִפּוּר למְסַפֵּר לְמִסְפַּר וּלְסֵפֶר ובכל מה שקשור לְסְּפָרִים, לסופרים, לְמִסְפַּרים וְלִמְסַפְּרִים.

וגם להפך, כמו שאמר מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, משמו של המשיח: "דע כי בכל אות ואות יש עולמות, נשמות ואלוהות'.

הפרשה מציגה את אֱלֹוהִים ללא הסבר או תיאור, בדיוק כפי שהיא מציינת שמים וארץ כמושגי תשתית מרחביים המוכרים לכולם. הפלא של ספר בראשית הוא השילוב המופלא בין הידוע והמוכר לכל, המוחשי הנודע בחושים והנחזה בעין, דוגמת אור וחושך, שמים וארץ, שמש וירח, ים ויבשה, המשותפים לכל בני האדם, עם הנעלם והלא נודע הנגלה רק בספר וסיפור, בלשון המספרים ובחלוקות הזמן, המייחד עם מסוים, בשפה מסוימת, נעלם הנודע רק למשמע אוזן, שאין לו מבע חזותי מהותי ניתן לתיאור או לדימוי, ויש לו רק מבע מילולי המתאר את הנצחי הנמצא מעל לזמן, כגון: “ורוח אֱלֹהִים מרחפת על פני המים”. או יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום שישי, השבים וחוזרים תמיד מדי שבוע מאז היום השביעי לבריאה.

אנו מיטיבים לדעת שנצחיותה של חלוקת הזמן השביעונית המחזורית מלווה אותנו מאז ימי ספר בראשית, אם כי איננו נותנים על כך את הדעת בדרך כלל כשהשבוע מתחלף מדי שבעה ימים, במשך אלפי שנים בסדר מחזורי קבוע וידוע מראש, שאין עליו שום ויכוח, אבל איננו יודעים כלל ועיקר מנין נוצר פועל נפלא כמו מרחפת? או משפט חד פעמי כמו: וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.? ומי הגה את התובנה העמוקה שרק מחזורי הזמן הרציפים והמשביתים – הנראים והנשמעים – המבחינים בין חול לקודש, הם נצחיים, ורק הלשון הבוראת הוויה, ספר, סיפור ושיר, אותיות ומספרים, היא נצחית, בעוד שכל דבר אנושי אחר בתחום המוחש, עלול להתבטל כהרף עין, ועלול להיות מועד לפורענות ולהיות בן חלוף?

הפלא בפרשת בראשית נעוץ בשילוב הבלתי צפוי בין הנשמע המופשט הנצחי המחזורי לנראה המוחשי בן החלוף, המיוסד על הנחת התשתית שאת כל העולם הנודע בחושים, שאיננו מעשה ידי אדם, ברא אֱלֹהִים לבדו בדיבור, בקול וברוח אֱלֹהִים, ואת כל מעשי האדם אפשר להסביר, לתפוש ולהבין רק משעה שיש לנו אותיות ומספרים, שפה ולשון, ספר וסיפור.

אֱלֹהִים הבורא, אשר קולו הנשמע המבטא את מחשבתו ודיבורו, מחולל לבדו את כל הבריאה, ואצלו לבדו קיימת אחדות בין המחשבה, הדיבור, הרוח, הלשון, השפה, הקול והמעשה, איננו בעל ממד חזותי מובחן נתפש בעין, מעבר לזה הנגלה במכלול הבריאה ובכל מרחבי היקום הנודעים לאדם, שכן אֱלֹהִים הבורא והמדבר שקולו מחולל איילות, ובדברו שמים נעשו, גיבור סיפור הבריאה, וגיבור החומש, אלוהי ההיסטוריה מקדש החירות, האל המחוקק והגואל, נודע רק למשמע אוזן, בדיבור, בלשון, בשפה, בקול או ברוח (מחשבה) בספר, מספר וסיפור. אין לשכוח שאלוהים הבורא והמחוקק, הגואל והמושיע, אל הספר, המספר והסיפור, המחזור והנצחיות המקודשת, אלוהי ההיסטוריה והגאולה, הנשמע והבלתי נראה, נודע לראשונה בעולם אלילי שבו נודעו רק אלוהים אחרים נראים דוממים, אלוהי עץ ואבן כסף וזהב, מרהיבים ביופיים, אבל חרשים ודוממים בהדרם.

אין אף משפט בפרשת בראשית המספר מי הוא אֱלֹהִים, כיצד נודע, נברא או נוצר, היכן ומתי? האם נברא? מתי החל להיוודע לברואיו? מה מייחד אותו, האם הוא עתיק וקדמון וקיים לפני הבריאה ולפני הזמן? או האם נברא עם ראשית הזמן? הואיל והכל נותר בשאלה לגבי גיבור הסיפור, הסיפור המקראי מהווה פתח לתשובות אין־סופיות ובלתי פוסקות על שאלות אלה, שנענו בפי משוררים וסופרים בעת העתיקה, בפי נביאות ונביאים, פייטנים והוגים, פילוסופים ומקובלים, חסידים, שבתאים ומתנגדים, ובפי סופרות וסופרים משוררות ומשוררים, חוקרות וחוקרים בני זמננו. לכל אחד ואחת תשובה שונה בתכלית על השאלה המרתקת, מי הוא אֱלֹהִים?.

אֱלֹהִים קיים לגבינו מהפסוק הראשון בספר בראשית, הקובע בשלוש המילים הראשונות את ראשית הזמן, בראשית, את הפעולה הראשונה, ברא, ואת זהותו של הבורא, אֱלֹהִים, הנודע כקול מדבר בעברית, לשון הקודש, בספר ובסיפור, המזכירים את אלוהים ומפעלותיו בלשון זכר, כי אין בעברית פועל ניטראלי, קול המציב את גבולות הזמן והמקום, כשהוא בורא ברוחו ובדיבורו מתוך התוהו ובוהו, את האור ואת החושך, את השמים ואת הארץ, את הים והיבשה ואת המאור הגדול והמאור הקטן ואת הכוכבים, המייסדים את חילופי העתים והזמנים, המועדים והקצים.

אֱלֹהִים הוא האקסיומה או המושכל הראשון של ספר בראשית, גיבור הסיפור ומחוללו, והוא לבדו הנחת היסוד שאין מקשים עליה, שממנה נגזר כל הסיפור המשלב במעשה מרכבה מופלא, את הנשמע הנסתר, המעניק חיים נצחיים במחזורי הזמן שאינם תלויים באדם: יום ולילה, אור וחושך, ארבע עונות השנה, שקיעה וזריחה, עליית הירח ושינוי הכוכבים והמזלות [המכונים כולם בספרות העת העתיקה בשם ‘מרכבות השמים’] עם הנראה הנגלה, הכפוף לתמורות הזמן המופקד בידי האדם, המונה את מחזורי הזמן המשבית המקודש בסדר שביעוני קבוע: שבת, מועד, שבעה מועדי ה‘, שנה, שמיטה ויובל [המכונים בספרות העת העתיקה בשם ברית ושבועה, ‘מועדי ה’ מקראי קודש’, ‘מועדי דרור’].

אֱלֹהִים הבורא של ספר בראשית הוא זה המכונן בראשית פעולתו את הזמן הנראה בעין כחילופי יום ולילה, שאינם תלויים באדם, ואת מחזור ימי השבוע הנשמע באוזן, הנמנה ברצף, הנספר במספרים במחזורים קבועים מקודשים נצחיים: יום אחד, יום שני וכו', הנספרים ונשמרים רק בידי האדם, האל, הכוהנים והמלאכים. או נשמרים במחזורים נצחיים מקודשים של שירה וקרבנות בידי שומרי משמרת הקודש, המבחינים בין ששת ימי הבריאה, ימי החול, הנמשכים ברצף של ימים ולילות, ליום השביעי המשבית, היום המקודש במחזוריות שביעונית נצחית נשמעת ולא נראית, ומתחיל אחריו ספירה חדשה.

נעים זמירות ישראל, דויד בן ישי, היטיב לבטא מחזוריות נצחית מקודשת זו שראשיתה בשבוע הבריאה, החוזר ונמנה במחזורי שבתות 52 פעמים כל שנה, בשנה שיש בה 364 ימים, המחולקים ל־52 שבועות, שנה המתחלקת לארבע עונות קבועות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, כשיש בכל עונה בת 91 ימים 13 שבתות חופפות, ארבע עונות או תקופות מקבילות ושוות, המוכרות לנו מפסיפסי גלגל המזלות, המציינים תמיד בפסיפס ובציור את ארבע עונות השנה, המכונות בעת העתיקה בשם מועד קציר או תקופת הקציר, מועד קיץ או תקופת הקיץ, מועד זרע או תקופת הזרע ומועד דשא או תקופת הדשא.

בתוך ארבע עונות השנה החופפות, נמנים ומצוירים תריסר החודשים/המזלות, המתחילים תמיד בחודש האביב, הוא חודש ניסן, ומסתיימים תמיד בחודש השנים־עשר, הוא חודש אדר. המדובר בשנה ידועה וקבועה מראש, בת 364 ימים, שיש בה ימי מועד, 30 במספר, המצטרפים ממניין ראשי החדשים, 12, למניין ימי שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, 18 ימים. על כל חלוקות הזמן המחזוריות הנצחיות האלה הנודעות מהחומש, שראשיתן בשבעת ימי השבוע בפרק א בספר בראשית, המתחלקות לחלוקות הנראות והרציפות, של החולין, והנשמעות המשביתות המקודשות של מועדי ה' מקראי קודש: ימים, שבתות, חודשים, אותות, תקופות, מועדים ושנים, כתב דויד בן ישי בשירים על חלוקות הזמן הנשמר במשכן או במקדש בעבודת הקודש, בקטורת, בשירה, בתהילה ובעולה.

אחד משירי קודש מופלאים אלה, שעלה וחזר מבאר העבר, מתהום הנשייה, כשנמצא במערות קומראן, שיר החותם את מגילת תהילים שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה בקומראן, שכולן כתבי קודש, מבאר מחזוריות זו כך:

"וַיְהִי דָּוִד בֶּן יִשַׁי חָכָם וְאוֹר כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

וְסוֹפֵר וְנָבוֹן וְתָמִים בְּכָל דְּרָכָיו לִפְנֵי אֶל וַאֲנָשִׁים

וְיִתֵּן לוֹ יְהוָה רוּחַ נְבוֹנָה וְאוֹרָה

וַיִּכְתֹּב תְּהִלִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת,

וְשִׁיר לְשׁוֹרֵר לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ עַל עוֹלַת הַתָּמִיד לַכֹּל יוֹם וָיוֹם

לַכֹּל יְמֵי הַשָּׁנָה אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת,

וּלְקָרְבַּן הַשַּׁבָּתוֹת שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים שִׁיר,

וּלְקָרְבַּן רָאשֵׁי הֶחֳדָשִׁים וּלְכֹל יְמֵי הַמּוֹעֲדוֹת

וּלְיוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁלוֹשִׁים שִׁיר,

וַיְהִי כֹּל הַשִּׁיר אֲשֶׁר דִּבֵּר

שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת,

וְשִׁיר לְנַגֵּן עַל הַפְּגוּעִים אַרְבָּעָה.

וַיְהִי הַכֹּל אַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמִשִּׁים.

כָּל אֵלֶּה דִּבֵּר בִּנְבוּאָה אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ מִלִּפְנֵי הָעֶלְיוֹן.

[11QPs]

והנה ביאור השיר: לכל אחד מ־360 ימי השנה כתב נעים זמירות ישראל עשרה תהילים ששרו הלויים על מעלות המקדש, סך הכול 3600 תהילים; לכל אחד מ־364 ימי השנה, העולים מצירוף תריסר חודשים בני שלושים יום כל אחד, ועוד ארבעה ימים החותמים את החודש השלישי בכל אחת מארבע תקופות השנה או ארבע העונות, הנודעים בשם יום פגוע, כתב את שירי עולת התמיד אשר שרו הכוהנים ליד המזבח, סך הכול 364 שירים;

לכל אחת מחמישים ושתיים שבתות השנה, חיבר שיר מיוחד ששרו הכוהנים. 13 שירי עולת השבת נמצאו במערות קומראן ובמצדה, המתייחסים ל־13 שבתות התקופה 7X13=91];

לארבעת הימים שבהן ארבע העונות פוגעות/פוגשות זו בזו ביום ה31 של החודש השלישי השישי, התשיעי והשנים עשר, חיבר ארבעה שירים מיוחדים, שירים על הפגועים;

ולשלושים הימים שבהם מקריבים קרבן מוסף =שנים עשר ראשי החודשים, ושמונה־עשר ימי שבעת מועדי ה' בניכוי השבתות, חיבר את שירי עולת המוספים, 30 במספר.

כלומר, לנראה, למוחש ולמוכר המשותף לכל אדם, יום ולילה, זריחה ושקיעה וארבע העונות ותריסר המזלות, מוסיף ספר בראשית ספר, מספר וסיפור, ספרים ומספרים, מניינים, סדרים ומחזורים, המבחינים בין קבוצה אחת לרעותה בתפישת הזמן שלה ובמושגי הערך והקדושה שלה.

החלוקה השביעונית המחזורית הנצחית והמקודשת של הזמן המשבית המחולק לשבתות, לשבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, לשמיטות וליובלים, המייחדת כמצוות עשה את כל באי הברית בעם היהודי, החל מהשבת בפרק הראשון בספר בראשית, עבור במצוות ברית סיני המפורטות בארבעת ספרי החומש ונידונות בפרשת המועדות בספר ויקרא, ובדיני קרבנות העולה בספר במדבר – נודעה מפי אֱלֹהִים רק משמיעה, לא ממראה עין, רק למשמע אוזן.

בתרבות היהודית העולם נברא בספר מספר וסיפור. אין כך הדבר באף תרבות אחרת המוכרת לנו. הבריאה מתחילה בתוהו ובוהו בחושך, בכאוס ובמים וברוח אלוהים מרחפת, ומתחילה בהבחנות זוגיות של ניגודים שראשיתן בבריאת האור והחושך. אולם באלה אין די, הם מאירים באור אלוהי את שלושת הימים הראשונים, שלכל מה שנברא בהם יש קיום נצחי, משום שהם קודמים לזמן, תמורות הזמן אינן חלות עליהם ואין אדם שיעיד על מניינם.

רק ביום הרביעי נבראו המאורות המחלקים את היממה ליום וללילה, ורק אז הזמן נתפש בהשגת האדם. לאדם אין זמן שאינו מתחלק ליום ולילה, לזריחה ושקיעה, לאור השמש או לאור הירח. מטעם זה בלוח הכוהני של הכוהנים בני צדוק, כל שנה תתחיל לעולם ביום רביעי, יום בריאת המאורות.

כל אחת מארבע תקופות השנה החופפות, הכוללת כל אחת 91 ימים או 13 שבתות, תתחיל לעולם ביום רביעי, יום בריאת המאורות, ותמיד תסתיים ביום שלישי ה־31 לחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר שנקרא יום פגוע [מזמור צא בתהילים, שיר של פגעים, קשור ביום ה־91 הזה].

ארבע התקופות השוות במספר ימיהן 91, ובמספר חודשיהן, שלושה, המכונות כאמור בלשון המגילות “מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא”, יתחילו תמיד בסדר מחזורי קבוע ביום רביעי, ביום השוויון האביבי, האחד בניסן, שבו מתחילה תקופת הקציר; ביום הארוך בשנה, יום רביעי, האחד בתמוז, שבו מתחילה תקופת הקיץ; ביום רביעי, יום השוויון הסתווי, באחד בתשרי, שבו מתחילה תקופת הזרע; וביום רביעי, היום הקצר בשנה, באחד בטבת, שבו מתחילה תקופת הדשא. רק יום רביעי, יום בריאת המאורות מציין את ראשיתה של כל שנה ושל כל תקופה בלוח הכוהני העתיק של עבודת המקדש שנשמרה במחזורי העולה, במחזורי השירה, במחזורי הקטורת ובמחזורי עבודת המשמרות.

מכאן ואילך אביא את הפרשה בנוסח מנוקד ברצף ואעיר הערות אחרי כוכבית בדפוס רגיל.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

*

השמים והארץ נבראו לפני בריאת הזמן ביום בריאת המאורות, יום רביעי, אשר על כן הם נצחיים. היו בהם חושך ומים ותוהו ובוהו.

המצב הראשוני היה של ערבוביה אפלה, של תהום חשוכה שאין בה אור ומחזור קול או דיבור, תהום תוהו ובוהו חסרת הבחנות, תערובת כאוטית חסרת גבולות ומידות של שמים וארץ לא מובחנים, שרויים בחושך, בדממה, חסרי חיים, חסרי דיבור או זיכרון, רוח או תודעה, נעדרי צמיחה ותמורה, וחסרי שינוי. ארץ מאפליה או בור שחת, שאול וישימון, ארץ צייה וגיא צלמוות או תהום הנשייה, טומאה, מוות ושכחה, מקבילים למצב כאוטי, אפל ודומם זה.

היסוד החי המתנועע היחיד, שלא היה מעוגן בשמים, בארץ או במים, בחושך או באפלת התוהו, היה שקוף מופשט נסתר ובלתי נראה, ושמו ‘רוח אֱלֹהִים מרחפת’, שלוש מילים שאין להן שום מבע חזותי, רק צביון נשמע, שהשומע אמור להטעין אותן במשמעות או בדימוי מופשט, והן תחילת הזיכרון, התנועה, השינוי, הפעולה המודעת המתוארת בשפה, תחילת הבריאה..

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.

*

פסוק קצר מופלא זה מלמד דברים רבים כל כך: הוא עונה על השאלה המרתקת: ‘מה היו המילים הראשונות שנאמרו בעולם?’ ומה היה המעשה הראשון בעולם? שתי המילים הראשונות היו יְהִי אוֹר!

והפעולה האֱלֹהִית הראשונה היא וַיֹּאמֶר. האמירה הזו לבדה, היא היא זו אשר מחוללת שינוי דרמטי מחושך לאור, והיא זו שמכוננת הוויה, כשם שהסיפור מכונן עדות, משמרת, ספר וזיכרון, והדיבור מכונן דבר הכרוך בקיום בתודעה, בזיכרון, בשפה ולשון, בדיאלוג, בעדות וזהות.

האמירה הראשונה בת שתי מילים בלבד, יוצרת אור המבטל את התוהו ובוהו ואת החושך או לפחות את חלקו. הדיבור המייחד שלושה מינים בלבד, אחד נראה ושניים בלתי נראים ורק נשמעים – האל, המלאכים והאדם – תמיד כרוך בשינוי, בתנועה ובפעולה, הוא מצרף רוח, קול, מחשבה, שפה ולשון, הוא תמיד מקור לתקווה, לחסד, להיתכנות, לתמורה ולטוב, ועל כן העמוד הראשון בספר בראשית עומד בסימן ‘וירא כי טוב’..

לסיפור הראשון בספר הראשון של העם היהודי, אין מחבר ואין מסגרת סיפורית מקובלת, אין מקום מוכר או זמן ידוע, ואין גיבור שזהותו נידונה. אין תשובה על אף אחת משאלות אלה, אין מי שיכול לענות בוודאות על השאלה הנשאלת לגבי כל ספר אחר: מי המחבר? מתי התחבר? היכן התחבר? אין שום דיון בזהותו של מי שאמר וַיֹּאמֶר, יש רק קול נסתר של מספר הסיפור הלא מזוהה, המדבר בגוף זכר ומספר על גיבור נסתר, לא ידוע, בלתי נראה, ששמו אֱלֹהִים, אולם אין יודע מה על מהותו או זהותו, יש לישות זו רק קול, רוח ודיבור ואמירה המחוללת פעולה או מעשה, הקשורים במחשבה, בקול ובדיבור נשמע.

לעניות דעתי אין פתיחה מעולה מזו בכל ספרות העולם, ואין דומה לה ביחס בין תמצות האמירה לבין עומק המחשבה והכוונה שמאחורי הסיפור. ‘אינכם צריכים לדעת מאומה מכל הצפוי בדרך כלל מסיפור מעשה’ אומר לנו כביכול המספר ברגע שמתחילים מבראשית ומכוננים את הכול מההתחלה. רק תקשיבו היטב לנאמר על גיבור הסיפור, האל הבורא הבלתי נראה, הנודע בשם אֱלֹהִים, שיש לו רק קול, רוח ודיבור, רוח מרחפת, היא רוח הקודש הנצחית, הרוח הבוראת בדיבור, שאיננה מוגבלת בזמן או במקום, ונודעת רק בקול כתוב, בשפה המורכבת מאותיות וממספרים, המחוללים תמורות ושינויים בעולם הנראה.

האור הוא הנברא הראשון אחרי השמים והארץ והחושך. איננו יודעים מה טיבו של אור זה. במסורת קראו לו האור הגנוז. הדבר היחיד שאנו יודעים עליו הוא שהוא נברא בדיבור, ושהוא מכונן הבדלה ותיחום המחוללים שינוי. השפה לבדה היא המכריעה, הדיבור הוא זה הבורא עולמות ומחריבם. הדבר השני הידוע לנו מראשית הסיפור הוא, שהחושך קדם לאור והאור נברא כדי לכונן הבדלה בין החושך לאור או בין רע לטוב ובין מוות לחיים.

*

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

*

האור שנברא ראשון בדיבור אלוהי, קשור תמיד בטוב, בברכה, בחיים, במחזור ובהבדלה, כל בריאה קשורה בהבדלה ובהבחנה, בתחימת תחומים ובקביעת גבולות, סדרים ומחזורים, ומאוחר יותר האור יהיה קשור בברכה ובברית כפי שיבואר להלן.

חמש עשרה פעמים נזכרת המילה טוב בפרשת בראשית והיא מורה על אחדות המחשבה, הדיבור והמעשה בבריאה האלוהית, כשהכול עולה יפה בעולם המעשה בפרק א של ספר בראשית, הזמן היחיד שהכול בו רק טוב, כפי שעלה במחשבה, כשהרוח והחומר, המחשבה, הדיבור והמעשה האֱלֹהִיים, המאוחדים באחדות אחת הקשורה בסיפור, במספר ומחזור, מכוננים את רוח אֱלֹהִים בבריאה, על הבחנותיה המופשטות והמוחשיות בזמן ובמרחב, למעלה ולמטה, וכולם, המחשבה, הדיבור והמעשה, המְסַפֵּר, המִסְפַּר וְהסִפּוּר מתאחדים כראוי בכוונת הבורא, גיבור הסֵפֶר.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

*

האור והחושך נבראו בידי אלוהים והובחנו בידיו ביום הראשון שמספרו אחד. ההבחנה נשלמה משעה שאלוהים מעניק שם מובחן לפרק הזמן המחזורי שבו שליט האור, יום, ושם מובחן לפרק הזמן המחזורי שבו שליט החושך, לילה. ראשית הבריאה כוננה את ההבחנה בין אור לחושך ובין יום ללילה, אך לא רק זאת, ראשית הבריאה כוננה מחזור נצחי של יום ולילה, החוזרים מהבריאה ואילך דבר יום ביומו ומתחלפים מדי תריסר שעות. היום והלילה, שנבראו ביום אחד הוא היום הראשון לבריאה, הם ראשית מניינו של הזמן המחזורי הנצחי התלוי בזריחה ובשקיעה של המאורות ותלוי בספירה של יום אחד, יום שני, יום שלישי וכו', לימים אין שמות! יש רק מספרים.

בלשון הכוהנים, סופרי מספרי המחזורים השביעוניים הנצחיים המקודשים, משבוע הבריאה ואילך, שומרי משמרת הקודש השביעונית של השבתות, שבעת המועדים, השמיטות והיובלים, ושומרי המחזורים הרבעוניים והתריסריים המרכיבים את השנה, בעולות וקרבנות, במחזורי שירת הקודש השביעונית, הרבעונית והתריסרית, ובמחזורי הקטורת וקרבנות העולה, שינויים אלה הנראים לכל עין מכונים בשם ‘מרכבות השמים’, שכן הם מדמים את השמש כרוכבת במרכבה, נכנסת ויוצאת בתריסר שערים של שעות היום, וכעוברת בתריסר שערי רקיע המקבילים לתריסר חודשי השנה ולתריסר המזלות, ולתריסר גבולי אלכסון. כל אלה מפורטים ב“ספר יצירה”, ספר הבא לספר מחדש את פרשת בראשית, ספר נועז שמחברו אלמוני כמחבר ספר בראשית, האומר ש’קול, רוח ודיבור זו היא רוח הקודש', וקובע בפתח דבריו:

“בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה, חקק יה ה' צבאות, אלהי ישראל, אלוהים חיים, אל שדי, רם ונישא, שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו. בשלושה ספרים: בספר וספר וספור. עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד…".

אלוהים ברא את העולם לדברי המסורת הכוהנית העתיקה ב“ספר יצירה” בעשרים ושתיים אותיות לשון הקודש, בין א ל־ת, ובעשרת המספרים הראשונים בין אחד לעשר. צירוף האותיות והמספרים – עשרים ושתיים אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה – מכונה ‘ל"ב נתיבות פליאות חכמה’.

הקביעה המכרעת היא שהעולם נברא בספר מספר וסיפור, באותיות ומספרים. באלה גם האדם שותף, אולם לא בפרק הראשון של ספר בראשית שבו הדובר הבורא הוא אלוהים לבדו. הבריאה באותיות ומספרים הקשורים ברוח אלוהים הבוראת בדיבור, קדמה לאדם שנברא רק בתום תהליך הבריאה, כפי שיבואר להלן, במסגרת היום השישי, בשבוע הראשון לבריאה, שבו נבראו שבעת ימי השבוע, יחידת המניין המחזורי הנצחי, המייחדת את הזמן היהודי.

*

המילה זמן, המכריעה בתרבות היהודית, בנצחיותה, במחזוריותה, במניינה וספירתה, ובהבחנותיה הקובעות את לוח השנה היהודי, המפריד בין קודש לחול במחזוריות שביעונית נצחית, בשבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, איננה נזכרת בחומש, ולא בכדי. היא מופיעה רק בספרים מאוחרים כמו עזרא ונחמיה, קהלת, אסתר ודניאל. בחומש המילה מועד קשורה לזמן שביעוני משבית, נצחי ומקודש, הקשור תמיד בעדות, באוהל מועד ובלוחות העדות, בשבת, באות, בשבועה ובברית המותנים כולם בספירה בזיקה לספר מספר וסיפור. המילים יום/ימים, שנה/שנים/ חודש/חודשים/תקופה/תקופות משמשות לציון מחזורי הזמן הרציפים שאינם משביתים. המילים יּוֹם ולָּיְלָה; אֹתֹת ומוֹעֲדִים, יָמִים וְשָׁנִים מופיעות כולן בפרק הראשון בספר בראשית בפסוק יד. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.

*

הרקיע והמים, כמו הרוח והזמן, הם שקופים, האור המשתנה משתקף בהם, אבל הם עצמם שקופים וצלולים. תהליך הבריאה מראשיתו בתוהו ובוהו, כרוך בהבדלה והבחנה במרחב בין אור לחושך ובין מים למים ובהתוודעות למושגי מרחב כמו מתחת ומעל ובתהליך קריאת שם למובחן ולנבדל.

*

יום זה מתחיל את המניין הסודר של הימים, הקודם לו נקרא יום אחד, זה שאנו קוראים לו בדרך כלל יום ראשון, וזה הוא היום השני. היממה מתחילה מהערב.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

*

ביום השלישי, אחרי שביום הקודם הבדיל אֱלֹהִים בין מים עליונים למים תחתונים, מתחיל הבורא בהפרדה ובהבדלה בין מים לאדמה, או בין ים ליבשה. לכל ישות מובחנת, נראית לעין, יש יותר משם אחד, בעוד שלערכים מופשטים אין מילים נרדפות. למילים העתיקות חיים, רוח, אמת, צדק, שלום, אין מילים נרדפות ואין ייצוג חזותי או מוחשי קבוע, וכך גם למילים חדשות כמו חירות ושוויון. אלוהים הוא הקורא לכל דבר נברא ומובחן בשמו והוא זה המגדיר את מקומו וסדרו.

הפועל ק.ר.א, המוטה בצורה החגיגית עם וו ההיפוך המייחדת את לשון החומש, “וַיִּקְרָא” חוזר בפרשה זו ארבע פעמים. הקריאה בשם, כמו הקריאה בספר, או הקריאה לאדם כדי להסב את תשומת לבו, היא המכוננת שינוי מכריע. הקריאה, הדיבור האמירה או סיפור הדברים בספרים ובסיפורים או במספרים – כולם מתחוללים בעולם הנשמע, המייחד את המציאות של דוברי שפה מסוימת, אמונה מסוימת ותרבות מסוימת, בשונה מהעולם הנראה, האוניברסלי.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי.

*

אחרי ההפרדה בין הים ליבשה הקבועים במקומם, ואחרי ההבחנה בין למעלה ומתחת המוגדרים במקומם, בא רגע התחלת החיים המחזוריים המשתנים: הזריעה והצמיחה של כל הצומח, דשא, עשב, זרעים, עצים ופירות. כפי שציינתי לעיל, כל מה שנברא עד כה בשלושת הימים הראשונים, הוא נצחי, דהיינו האדמה ומחזור הצמיחה והחיים, המים והשמים אינם כפופים לכיליון, הם נבראו לפני הזמן.

“ספר היובלים” חיבור כוהני עתיק, נפלא ביופיו, מספר לנו נוסח אחר של מה שנברא ביום שלישי, עם תוספת מעניינת מאוד. בשל העובדה שהוא מתורגם מגעז, שפה שמית עתיקה שהייתה לשון קודש באתיופיה היהודית והנוצרית, לעברית במלואו, כי רק חלקים ממנו נמצאו בעברית העתיקה בין קרעי המגילות למרבה הצער, אני מביאה את לשון התרגום ולא את לשון המקור. כך מספר ספר היובלים שתורגם לעברית מגעז בידי משה גולדמאן במאה העשרים ובידי כנה ורמן במאה העשרים ואחת:

“וביום השלישי עשה באומרו למים לעבור מפני כול הארץ אל מקום אחד מתחת לרקיע‏: ותראה היבשה. ויעשו כן המים כאשר צוה. ויסוגו מעל פני הארץ למקום אחד ותראה היבשה. וביום הזה ברא להם את כול הימים בכול מקויהם, ואת כול הנהרות ואת מקוי המים בהרים ובכול הארץ ואת כול האגמים ואת כול טל הארץ וזרע מזריע למינו ואת כול הצמח, ועץ עושה פרי ואת היערים ואת גן עדן בעדן לתענוג ולמאכל. את ארבעת המינים הגדולים האלה עשה ביום השלישי.” [ספר היובלים, פרק ב]

[ספר היובלים, מבוא, תרגום ופירוש, מהדורת כנה ורמן, 2015, עמ' 147]

כלומר, נוסח ספר היובלים מוסיף את בריאת גן עדן ביום השלישי, כשם שהוא מוסיף קטע ארוך ומפורט על בריאת המלאכים ביום הראשון. גן העדן הנצחי והמלאכים הנצחיים אינם כפופים לזמן, כי נבראו לפני הזמן, שיברא רק ביום הרביעי עם בריאת השמש והירח!

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם

לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה

וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

המאורות הנבראים ביום הרביעי לבריאה, המבדילים בין היום לבין הלילה, תכליתם להיות לאותות ולמועדים לימים ולשנים, כלומר הם מכוננים וקובעים מכאן ואילך את חלוקת הזמן, לפניהם לא היו ימים ושנים, אותות ומועדים הנודעים לאדם.

בפסוקים הראשונים של סיפור הבריאה לומד הקורא או המאזין להבחין בין ימים ולילות, בין ארבעה אותות השמים הקשורים בימי השוויון וביום הארוך והקצר בשנה ובחלוקת ארבע תקופות השנה, ובנוסף על כך במועדים ושנים. המועד הראשון הוא יום השבת שיוזכר בסוף סיפור הבריאה. מועד השבת הוא ראשית הזמן הנשמע, המבוסס על עדות משמים ולא על מראה עיניים או על תמורה חזותית כמו יום ולילה, כשם ששנה היא מועד מוסכם המיוסד על ספירה נשמעת, ולא על ראייה. בספרייה הכוהנית שנמצאה במגילות קומראן, שכולה כתבי קודש, בסיפור הקשור בפרשה זו, המכוננת את לוח השנה השמשי הקבוע המתחיל באביב בחודש ניסן ביום רביעי יום בריאת המאורות, ומבוסס על חישוב קבוע, נודע לנו שבכל שנה יש 364 ימים ו־52 שבתות, תריסר חודשים בני 30 יום כל אחד, ארבעה ימים נוספים המתוספים בסוף החודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר, היוצרים ארבע עונות חופפות – כל אחת בת שלושה חודשים או 91 ימים.

לוח זה של שנה [364 ימים], תקופה [91 יום], אותות [4], חודשים [12] שבתות [52] ומועדים [7], היה הבסיס לכל המחזורים הליטורגיים הנצחיים של עבודת הקודש במקדש, הקשורים כולם במחזורי קרבנות הקבע שהיו מלווים במחזורי שירת הקודש, לדברי חתימת מגילת תהילים מקומראן, קרבנות עולה המפורטים בחומש במדבר, ונודעים כ”עולת השבת” ו”עולת התמיד”, “עולת החודש” ו”עולת המוספים”.

מחזורים ליטורגיים אלה שאיחדו מחזורי עולות וקטורת רצופים, ושירת קודש מחזורית שונה לפי הקרבנות־עולת התמיד, עולת השבת, עולת החודש ועולת המוספים, נערכו כאמור סביב לוח שבתות שמשי קבוע ומחושב מראש, בן 364 ימים, המתחיל באביב, ביום השוויון של האביב, ביום רביעי, יום בריאת המאורות, בחודש הראשון ראש חודשים, הוא האחד בחודש ניסן.

בעלי המגילות, שכולן כתבי קודש, המיוחסים במגילות ל’כוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם', השאירו בידינו את “מגילת המקדש”, “מגילת הברכות”, מגילת “מקצת מעשה התורה”, מגילת “דברי המאורות”, מגילת “שירות עולת השבת”, ו“מגילת משמרות הכהונה”, “ספר חנוך” ו“ספר היובלים” ו“צוואות השבטים” המיוסדים כולם, או מיוסדות כולן, על לוח זה הנזכר בסיפור המבול בנוסח המגילות הקובע שנח ישב בתיבה שנה תמימה בת 364 ימים. גם הטור החותם את “מגילת תהילים” מקומראן, מזכיר לוח זה במפורש בהקשרו הליטורגי (364 שירי עולת התמיד, 52 שירות עולת השבת, 30 שירי עולות המוספים [18 ימי המועדות ו12 ראשי החודשים]). גם “מגילת מקצת מעשי התורה” שבראשה מובא לוח שבתות ומועדים מפורט, מפרטת את מבנה לוח 52 השבתות הקבוע והמחושב מראש ביחס לשנה של 364 ימים, ארבע עונות של 91 יום כל אחת, שבכל אחת 13 שבתות. עוד כתבו בעלי המגילות את ‘ספר חנוך’ על חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם (בראשית ה, כא־כד), מביא לוח השבתות, השמיטות, והיובלים, משמים, הלוח השמשי הקבוע ומחושב מראש בן 364 ימים, ואת ‘ספר היובלים’ המתאר את ההיסטוריה של הלוח, את הבאתו משמים בידי חנוך בן ירד, ואת תאריכי המועדים הקדומים הקבועים וידועים מראש בלוח בן 364 ימים.

*

וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

תכליתם של המאורות, הנגזרת משמם, הוא להאיר ולציין את חילופי העתים הנראים בעין כאור וחושך או שמש וירח וכוכבים, המבחינים בתמורותיהן הנצחיות בין היום והלילה. תמורות אלה ניתנו בשווה לכל הברואים ולכל הבריאה והן מתנות את המשך החיים של תבל כולה.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.

“ספר היובלים” שנכתב בחוגי הכוהנים לבית צדוק במאה השנייה לפני הספירה, מציע נוסח שונה המדגיש את חשיבות השמש לבדה כמכוננת הזמן, ומוסיף לחלוקות הזמן בבראשית גם שבתות, חודשים, שבועי השנים [=שמיטות] ויובלים [מדי 49 שנים חלה שנת יובל]

‏" וביום הרביעי עשה אלוהים את השמש ואת הירח ואת הכוכבים ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על כול הארץ ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור לחושך. ויתן את השמש לאות גדול על הארץ לימים ולשבתות ולחודשים ולמועדים ולשנים ולשבועי השנים וליובלים ולכול תקופות השנים ולהבדיל בין האור ובין החושך ולמרפא למען ירפא כול הצומח וגדל בארץ. את שלושת המינים האלה עשה ביום הרביעי.

[היובלים פרק ב, שם]

*

רק השמש היא האות או המאור השמימי המכונן את הזריחה הנצחית דבר יום ביומו ורק היא בזריחתה קובעת את הסדר הנספר והקבוע והידוע מראש של הימים [364], השבתות [52], החדשים [12], המועדים [7], השנים [כשחלפו 364 ימים], שבועי השנים [שמיטה מדי שבע שנים] ויובלים [מדי 49 שנה, בשנה החמישים] וכל תקופות השנים, כדי להגיע ליובל הגדול, היובל החמישים בתום 49 יובלים, שבו יכנסו בני ישראל לארץ המובטחת. רק השמש ניתנה למרפא ולאות ברית עולם כפי שאמר הנביא הכהן מלאכי: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. [מלאכי ג, כ]

לירח אין שום מקום בלוח השנה השמשי הקבוע והמחושב מראש, המתחיל תמיד ביום רביעי, האחד בניסן, ביום השוויון של האביב ומסתיים תמיד ביום שלישי, ל"א אדר, הוא היום הפגוע בסוף החודש השנים עשר.

*

וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ.

וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי.

ההבדלים בין נוסח ספר היובלים, מהמאה השנייה לפני הספירה, לבין העריכה הסופית של נוסח המסורה במאה השנייה לספירה, מלמדים אותנו על המתחים העזים ועל המחלוקות הנוקבות בין הכוהנים לבית צדוק שהאמינו בקדושת לוח השבתות השמשי בן 364 הימים ו52 השבתות, לוח קבוע ומחושב מראש, ובין חכמים שטענו שלאף שנה אין מספר ימים קבוע! גם לאף חודש אין מספר ימים קבוע. ויכוח זה נודע במסורת כוויכוח בין הצדוקים =‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, כשמם במגילות קומראן, שהאמינו רק בקדושת הנוסח הכתוב של ספרים מקודשים ובלוח השבתות השמשי המקודש, הנצחי, הקבוע והידוע מראש, המבוסס על חישוב מתמטי ממקור אלוהי־מלאכי ביחס לשנה בת 364 ימים, לוח שהובא משמים ונלמד מהמלאכים בימי חנוך בן ירד, המתחיל בניסן, ביום השוויון של האביב, יום רביעי האחד בניסן, לבין הפרושים =מפרשי התורה, יוצרי התורה שבעל פה, שהאמינו בריבונות אנושית ובחירות הפירוש, מכאן שמם פרושים/מפרשים, אשר קידמו את הלוח הירחי המשתנה, המתחיל בתשרי, החודש השביעי, המבוסס על ריבונות אנושית, על תצפית אנושית ועל הכרעת בית הדין. לוח ירחי חדש זה המתחיל בכל יום שאינו יום רביעי או ראשון או שישי, שלושת הימים בהם מתחיל כל אחד מתריסר חודשי הלוח השמשי הכוהני, בשעה שהפרושים המפרשים העבירו את המוקד ממקדש למדרש, או בשעה שהפכו את יהדות המקדש הכוהנית־מלאכית הכתובה! ליהדות המדרש הפרשנית דרשנית של פרושים, חכמים ותנאים, שוני הלכות התורה שבעל פה! הפרושים שתבעו ריבונות אנושית מוחלטת וחירות פרשנית בעל פה והתנגדו לדברי המלאכים הכתובים, אסרו על המשך הכתיבה בהשראה נבואית או מלאכית, הפכו את ספרי הכוהנים ממקור מלאכי לספרים חיצוניים שהקריאה נאסרה בהם, ודרשו לחתום את התורה משום שהנבואה הסתימה לדבריהם בימי הנביאים האחרונים חגי, זכריה ומלאכי, וקבעו לוח ירחי משתנה התלוי בתצפית אנושית, לוח חדש המתחיל בחודש השביעי, לוח המתחיל בסתיו, ואילו קודמיהם הכוהנים המשיכו לכתוב ברוח הקודש ובהשראת דברי מלאכים, שכן התנגדו לרעיון הפסקת הנבואה והמשיכו להחזיק בלוח השמשי הקבוע שנלמד מהמלאכים בדור השביעי לדורות האדם, בימי חנוך בן ירד, לוח המתחיל בניסן חודש האביב.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.

*

ראשית החיים תלויה באדמה, במים, באור השמש ובצמחים, ובהבחנה במרחב בין ים ליבשה ובין אור לחושך. לכל אחד תחומו, מקומו, תפקידו, ייעודו שלטונו ומידתו. אחרי שכל אלה נבראו, ברא אלוהים במאמרו את חיות המים למיניהן, את בעלי הכנף המעופפים למיניהם, את הזוחלים הדו־חיים ואת כל החיות למיניהם:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

*

מחקר המקרא נוטה להניח שאזכור בריאת התנינים נעשה כדי להוציא מלבם של עובדי אלילים שראו בתנין אלוהות, את האפשרות שהיו יצורים קדמונים שלא נבראו. אני מטילה ספק בהנחה זו, וחושבת שציון בעלי החיים השונים, תנינים או עופות כנף, נמצא כאן כדי לציין את הדינמיות ואת התמורות בבריאה: הכתוב בוחר לציין דוקא את בעלי החיים חוצי הגבולות. התנין חי גם במים וגם ביבשה, גם בנהרות וגם בביצה, והציפורים יכולות לרחף בשמים או לדגור על האדמה ולעוף מעל לים וליבשה. התנועה והשינוי, הדינמיות והחיים, המעברים והטרנספורמציה הכרוכים בתנועה והשתנות, באור ובחושך, ב־מעל וב־מתחת, הם הנזכרים כאן כראויים לציון וכמציינים את עולם החי.

ברגע שנבראו ונוצרו בעלי החיים, ברך אותם אלוהים בפרייה ורבייה, בשגשוג והתפשטות וברצף משך החיים. החיים קשורים בתנאי קדם נצחיים, בהבחנות בין האור וחושך, הקשורות בתמורות הזריחה והשקיעה ביום ולילה, כמו בהבחנות בין החיים בים וביבשה, במים ובאוויר, ובאלה המתרחשים במים חיים, במקווי מים שונים מלוחים ומתוקים, בצמחיה עשירה ומגוונת ובבעלי חיים שונים ומגוונים בים, ביבשה ובאוויר, מתחת לאדמה ומעליה.

החיים הקשורים באור ובמים, ביבשה ובים, קשורים בהבחנות וגבולות, בתמורות, במחזורים ובשינויים, המחוללים את הבריאה והצמיחה וההולדה, מבורכים מראשיתם, מרהיבים ביופיים וברבגוניותם, בפלאיהם ובעוצמתם, בעדינותם ומורכבותם, בססגוניותם וברבגוניותם, ומכוונים לקיום נצחי רצוף במחזורי חיים ומוות, פריון וכיליון, לידה, בגרות וזקנה, הזדקנות, חידלון וכיליון, ופינוי מקום לדור חדש הממשיך את שרשרת החיים הרצופה.

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ.

*

כאן בפעם הראשונה נזכרת הברכה המתייחסת לכל עולם החיים. הברכה קשורה תמיד בפרייה ורבייה, בהמשכיות וברציפות, בנצחיות שושלתית של המשך החיים ותולדותיהם הביולוגיות, המתייחסת לכל עולם החי, המייצג את החיים המתנועעים, המתרבים והמשתנים, בניגוד לחיי הצמחים הנטועים במקומם בדרך כלל.

*

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

*

אֱלֹהִים משלים את בריאת סוגי בעלי החיים השונים, מדגיש את הגיוון והריבוי, בין המינים ובתוכם, ביבשה, בים ובאוויר, אלה שנבראו בעתם בברכת הבורא, והוכן להם מזון בים או ביבשה, באוויר או על פני האדמה או מתחתיה. האל רואה ברכה במעשה ידיו. משהשלים את כל אלה בצורה מובחנת ומדורגת בממדי המרחב השונים שברא, במלאכת הבריאה שנראתה לבורא כטובה וכראויה לברכה, וכעונה לצרכי כל הנבראים, לחיותם ורציפותם, נפנה הבורא הכול יכול לברוא את האדם, היכול להעיד על פלאי הבריאה ויכול לעבדם ולשמרם. כי רק האדם שנברא לבדו מכל היצורים הנראים לעין, מחונן ברוח ובדיבור, בשמיעה ובקול, בתודעה חושבת ובראייה פנימית וחיצונית, ובהבחנה מופשטת ומוחשית, הכלולה בביטוי ‘רוח אלוהים’ או ‘רוח הקודש’ או ‘רוח היא באדם’, ורק הוא לבדו יכול להעיד, לזכור ולנצור, לספור ולספר, כי רק הוא נחל אותיות ומִסְפָּרים, ורק הוא יכול לשמור מחזורי תמורה נצחיים מופשטים הנשמעים באוזן, כמו שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, חודשים ושנים, התלויים במִסְפָּרים ובסיפורים.

בעלי החיים כפופים לשינויים המוחשיים הנראים לעין וכפופים לבשר ולגוף ולצרכי החושים. האדם שנברא ביום השישי לבריאה, נולד מחונן ברוח, במחשבה, בהתבוננות והבנה, בדיבור ושמיעה, בלשון ושפה, בזיכרון ועדות, בהבחנה מילולית ומספרית ממיינת, מעיד על הזמן וחי על פי מעגליו.

בכך האדם מיוחד מכל הברואים אשר בארץ. ברוב הדברים הוא דומה לכל בעלי החיים האחרים ממשפחת היונקים: הוא נולד, יונק, גדל, מתבגר, מזדווג, מתרבה, מתבגר, מזדקן והולך לעולמו, הוא זקוק כמותם לאכילה ושתייה, להתפנות וטיפול, ולמחסה מפני חום וקור. הוא נולד, גדל ומתבגר, מוליד ויולד, מניק ומגדל, מטפל ומטפח, מזין, מגן ומפרנס. אולם רק הוא לבדו מכל החיות והיצורים, שותף לבורא ולמלאכים ברוח אלוהים, בשפה ולשון דיבור, בזיכרון, שבועה ועדות, בספירה ומניין, בסיפור ועדות, בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, כי רק הוא לבדו מחונן ברוח שומעת ומדברת, מעידה וזוכרת, משביתה ומקדשת, נוחלת ומנחילה, יורשת ומורישה בגבולות הדיבור והשפה, הרוח והתודעה, הלשון והסיפור. רק הוא סופר ומספר ספרים, מִסְפָּרים וסיפורים.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

*

השורש י.ר.ד עניינו שלט, כמו לרדות, רודנות ורודן [זה ההקשר של הביטוי המיסטי ‘יורדי מרכבה’, השולטים בסודות מסורת המרכבה הכוהנית־נבואית]. אולי הכוונה שאין על האדם לפחד מעולם החי, כי ניתנה לבני האדם שליטה עליו. בימינו היינו מעדיפים פעלים אחרים ליחסי אדם ועולם החי, הרגישים יותר לסביבה, לאקולוגיה, לזכויות בעלי חיים, ביניהן הזכות לחיים ולחסד, ולחשיבות המגוון הביולוגי והקיימות, ולא פעלים המציינים מרות, רודנות, בעלות ושלטון, אבל לפני אלפי שנים כיווני המחשבה בעולם ההירארכי ־דתי היו שונים, ומרות ושליטה של גברים על נשים ושל אנשים על בעלי חיים ועבדים, היו מוסכמים על כלל החברה הפטריארכלית.

*

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

*

פסוקים נפלאים אלה בדבר עשיית האדם בצלמו ובדמותו של אֱלֹהִים, שאין לו צלם ודמות נראים לעין, אלא רק נשמעים לאוזן, ובריאת האדם זכר ונקבה בצלם אלוהים, בשווה, קושרים את הקשר המהותי העמוק בין הבורא לנבראים.

אלוהים מדבר בגוף ראשון רבים, בורא את האדם בצלמו ודמותו – הכוונה שיש לאדם ולאל רוח, קול, שפה, דיבור, קשב, אמירה וקריאה, יכולת יצירה, ספירה וסיפור. הדבר האנושי ביותר באדם המייחד אותו מכל שאר הנבראים בחלד הוא ההאזנה והקשב, ההכרה והדיבור, הלשון, השפה, הקול והרוח, הקריאה והכתיבה, הזיכרון והעדות, השבועה והברית, האות והמספר – “קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש”, כדברי “ספר יצירה” (פרק א, משנה ט), המשלים את המשפט על צביונם האלוהי של כל אלה: “עשר ספירות בלימה, אחת רוח אֱלֹהִים חיים (חי עולמים נכון כסאו מאז), ברוך ומבורך שמו של חי העולמים, (תמיד לעולם ועד). קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש, (לראשיתו אין חקר לתכליתו אין קצבה)” [פרק א, משנה ט]

האדם נברא כאחד, זכר ונקבה, שניהם נבראו בצלם אלוהים, לשניהם קול, רוח ודיבור, שהם רוח הקודש. שניהם מחוננים בשווה ביכולת לשמוע ולדבר, לחשוב וליצור, לשוחח ולהאזין, לשמור ולנצור, לספר ולספור. שניהם מחוננים בשווה ביכולת לחשוב ולהרהר, לחלום ולדמיין, לצחוק, לבכות, לבקר ולהטיל ספק, לערער ולהתווכח, להמציא ולחדש, לספור ולספר.

כל מבעיו של הקול האלוהי או האנושי בדיבור, באומר ובצליל, בשירה, בדקלום, בקריאה וכתיבה ובכל יצירה הקשורה בקול, בדיבור, במחשבה והרהור, בשפה ובלשון, באומר ובצליל, בקריאה ובכתיבה, באמנות, מחקר ומדע, היא שותפות בתהליך הבריאה בין האל לאדם.

לשניהם נאמר בשווה: וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".

למרות העובדה המפורשת בפרק א ביחס ליום השישי לבריאה, האומרת שאלוהים ברא את האדם זכר ונקבה בצלם אלוהים ברא אותם –

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם

היה בעת העתיקה מי שהעדיף לשבש שוויון מהותי זה ולשמור רק לעצמו את בלעדיות סמכות הדעת, את חסד הקול והדיבור ורוח הקודש, והוסיף סיפור בריאה אחר, שונה מזה שבפרק א, ביחס ליום השישי, סיפור חדש בפרק ב, שבו האישה הפכה למשנית, לשולית, למושתקת ומודרת, למשועבדת לבעלה או לשפחת המשפחה בסדר הפטריארכלי. אולם סיפור הבריאה הראשון הוא המכריע: האיש והאישה נבראו שניהם שווים בצלם אלוהים, שניהם התברכו בשווה מפי הבורא ושניהם מחוננים בשווה בקול, רוח ודיבור, זהו רוח הקודש.

*

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

*

אלוהים מברך את הזכר והנקבה שיצר בצלמו ובדמותו, כשם שברך קודם לכן את עולם החי, ופונה אליהם בלשון רבים, שניהם נוכחים לפניו בשווה, שניהם נבראו בצלם אלוהים, שניהם חיוניים בתכלית, במידה שווה, למימוש המצווה הראשונה שאותה בחר אלוהים לצוות על האדם, מצווה הכרוכה בברכה, בשמחה ובהנאה, במשמעות ובנצחיות, ברציפות והמשכיות החיים. פְּרוּ וּרְבוּ היא הראשונה במצוות המכוונת לשני הנבראים הראשונים, זכר ונקבה, מצווה הכרוכה בברכה, ואולי החשובה שבמצוות בהבנת קדושת החיים וההשתתפות בבריאתם, בהמשכיותם ובנצחיותם, השמורה לכל אדם שנברא בצלם אלוהים, ההופך לבורא של דור ההמשך, בעת דודים ובשעת רצון ובחירה, בשעת חסד וברכה, בסתר, ברשות הפרט, מתוך קרבת לבבות וגופים החפצים בשווה במצוות פְּרוּ וּרְבוּ באהבה וברצון. ילדים הנולדים בנסיבות כאלה הם ילדים אהובים המסבים אושר שאין דומה לו להוריהם האוהבים.

עוד חשובה מצווה זו בהבנת הברכה המופלאה שברציפות החיים והמשכיותם, הקשורה תמיד (לפני המאה העשרים) בייחוד וקרבה ובחירה, באהבה ובחסד, בחמדה, במשיכה ותשוקה, במיניות, זיווג ופריון, בעיבור, הריון ולידה, הנקה וגידול תינוקות יונקים, פעוטות וילדים. מצוות פרו ורבו הייתה קשורה תמיד בעם היהודי בשמחת החיים, בברכה ושמחה, באהבה ותשוקה, והיא מופנית לגברים ולנשים כאחד, שנבראו זה עתה בידי הבורא והצטוו על פריה ורביה כהמשך הבריאה.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.

מפשט הכתוב עולה שכוונת הבורא הייתה שנהיה צמחונים ונכלכל את עצמנו ואת משפחתנו מן הצומח, מהעשב הזרוע בשדה, הזורע זרע, מעצי הפרי ומהפירות זורעי הזרע שניתנו לנו לאכילה. עשב זורע זרע הוא החיטה והשעורה ודומיהם שיש להם שיבולים גדושות בזרעים, ועץ פרי הוא אחד מהמינים שארץ ישראל השתבחה בהם כגון התאנה, התמר והרימון. המילה זרע היא מילה מעניינת, היא מתייחסת לפוטנציאל החיים הטמון בכל זרע הן בגוף האדם, הן בחי ובצומח. אולם הזרע מקור החיים, לבדו, אינו יכול להזריע ולהצמיח חיים, הוא תלוי בשדה, בקרקע, באקלים ובמי הגשם או במי הנהרות, האגמים והנחלים בכל הנוגע לעולם הצומח, והוא תלוי ברחם בביצית ובמחזור הדם והנשימה, וביכולת ההתעברות הנקבית בעולם היונקים. אין המשך חיים בלא ייחוד של שני המינים באדם ובבעלי החיים, ואין המשך צמיחה של הזרע לבדו, ללא מצע אדמה או קרקע או חומר מזין אחר, שבעת השקאה יכול להנביט את הזרע ולגדל אותו לנבט, פסיג וצמח. השיתוף והייחוד והזיווג בין הזרע והאדמה והמים, או בין הזרע, הביצית והרחם, הם תנאי המשך החיים.

*

וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן.

הצומח למיניו, הנזכר בפסוק הקודם, הגדל מזרעים, הוא המזון המוכן בבריאה עבור כל נברא.

הבורא הכין לברואיו בחסדו את כל המזון הצומח שהם נצרכים לו למחייתם בשבוע הבריאה.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

כל מעשה שאלוהים עושה בשבוע הבריאה, מסתיים בראייה, בבחינה, בעיון ובהתבוננות על כל אשר נברא, בשיפוט, בחוות דעת ובהערכה חיובית: וַיַּרְא אֱלֹהִים… וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד ". מכאן גם האדם עשוי ללמוד שהשלמת כל מעשה איננה מסתיימת בהשלמת העשייה, אלא היא טעונה ראייה, עיון, בחינה, ביקורת, ספק, הערכה והתבוננות על כל מה עשינו בעולם המעשה.

*

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

לכלות משמעו לסיים ולהשלים. אלוהים כילה את כל אשר עלה במחשבתו באשר לבריאה והשלים את כל מעשיו בשלושה מרחבים: השמים, הארץ וכל אשר בה, בים וביבשה, מעליה ומתחתיה, וצבא השמים, במשך ששת ימי הבריאה. המושג האחרון וְכָל צְבָאָם", המתייחס לצבא השמים, מתאר הן את הכוכבים והמזלות, הן את המלאכים והרוחות שוכני המרומים ודרי הרקיעים. סיפור הבריאה מלמד אותנו בבהירות שכל דבר שהאדם קיבל סביבו, מעליו ומתחתיו, וכל דבר שהוא לא עשה במו ידיו, הוא מעשה ידי אלוהים הבורא, והוא חלק ממחזורי הבריאה שאינם תלויים באדם, הם קודמים לו והם ימשיכו אחריו והם אינם תלויים בו. בשפה העברית המקראית המילה טבע אינה קיימת. וזאת משום שלטבע אין טובע בעוד שלבריאה יש בורא. דבר אחד בלבד מתבקש מהאדם, לשמור על העולם הנברא למענו, לעבוד בו לטובתו ולטובת משפחתו וקהילתו ולזכור את חסדי הבורא ויפי הבריאה, לספר עליהם ולספור אותם.

*

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

*

פסוק זה הוא מהפסוקים החשובים ביותר בסיפור הבריאה, משום שהוא מזכיר לראשונה ורק בפעם יחידה, את הפועל הקשור במושג הקודש. הקדושה כרוכה בשביתה ולא בעשייה, מכל הימים הברכה שמורה רק ליום השביעי, בשל העובדה שהוא יום השביתה והשבת שאותו קידש אלוהים אחרי שסיים את כל מעשה הבריאה במחשבה בדיבור ובמעשה בששת ימי החול.

* *

פסוקים אחרונים אלה נאמרים כידוע בקידוש בכל ליל שבת, כעדות על מעשה הבריאה. התלמוד במסכת שבת כותב: "אמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר וַיְכֻלּוּ – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. עוד נכתב שם: אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: “וסר עונך וחטאתך תכפר”. [בבלי, שבת קיט ב]

*

שבוע הבריאה שכולו מלא בדיבור בורא, המחולל עשייה בוראת בזמן ובמרחב, שנועד לה המשך רציף, המוציאה את הברואים ואת הבריאה מהכוח אל הפועל, מהעבר הקדום עד לאחרון הימים, וכולה עומדת בסימן הבחנות והבדלות, מקומות, מחזורים וגבולות, ובמתן שמות המכוננים את השמש והירח והכוכבים, את הים והיבשה, החי והצומח, את האדם שנברא זכר ונקבה והצטווה או התברך במצוות פרו ורבו, שבוע הגדוש בקריאות חיווי כגון ‘וירא כי טוב’, או ‘הנה טוב מאוד’, ובאמירות בוראות כגון ‘יהי אור ויהי אור’, מסתיים בתרומה מופלאה לאנושות, בכינון מחזור שביעוני נצחי מקודש, התלוי ביצירה של יום מקודש ומשבית מכל מלאכה: בהשעיה מחזורית של כל פעילות המשנה את הבריאה ובהשעיה של כל ריבונות אנושית לשם הנצחת החירות והשוויון במחזור של מועדי ה', מקראי קודש, מועדי דרור.

*

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם

*

פסוק זה הוא בעל חשיבות מכרעת כפולה – כאן, רק אחרי השלמת מסכת הבריאה, נזכר לראשונה שמו המפורש של האל – יְהוָה – שהוא שמו הנעלם שאין לאמרו ולהגותו מחוץ למקדש, בברכת כוהנים. מותר לכתוב אותו או להעתיקו כמסמן שאין לו מסומן בר־הגיה, הוא קיים כתו מוזיקלי שאין לו צליל נודע. ככל הנראה שם זה הנזכר שלושים ושש פעמים בפרשת בראשית, מכאן ואילך, הוא צירוף מבריק של שלושת זמני ההוויה: היה, הווה ויהיה, שם נראה, חסר קול והגה הקובע סדר זמנים עבר, הווה ועתיד, המהווה את כל ההוויה הנבראת מראשית לאחרית.

בפסוק זה אנו פוגשים לראשונה במילה הנפלאה תוֹלְדוֹת שהיא המילה העברית להיסטוריה, הקשורה בילוד ובלידה בהולדה ובמולדת, בהורים וילדים ובשרשרת הדורות, ובעובדה האחת המשותפת לכל בני האדם באשר הם, הם נולדים, ומרגע שנולדו יש להם תולדות. מהרגע שנודעה המילה תולדות, יוזכר בהמשך הפרשה הפסוק הנפלא: זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א).

על פי התודעה הכוהנית המקראית, ההיסטוריה מספרת את תולדות הדברים: מי ילד? מי נולד?, מי הוליד?, אבל בדרך כלל לא מי נולדה, מי הולידה, מי הרתה, ילדה, הניקה, טיפחה וגידלה, ואשוב לנושא מכריע זה של ההיסטוריה הפטריארכלית המדירה, המתמקדת בתולדות האבות והבנים לבדם, בהמשך הביאור.

אולם בפסוק זה אנו לומדים שההיסטוריה היהודית מתחילה בתולדות השמים והארץ, בבריאת העולם, במתת האוניברסלית לכל הברואים מכל המינים, הדתות והלאומים, לא בבריאת האדם או העם, היא מתחילה בתולדות הבריאה במרחב ובזמן, בדיבור ובלשון, ובתולדות הבורא רק מראשית הבריאה, הבורא המחולל את כל אשר נברא בדברו, ובורא את כל אשר נברא ברוחו, מתוך אופק אוניברסלי בזמן ובמרחב.

*

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

*

אין תחום ניטראלי, אין דבר שאיננו נברא בדברו של הבורא, אם איננו מעשה ידי אדם. זו הסיבה שהמילה טבע איננה נודעת בשפה העברית עד לימי הרמב"ם, כנזכר לעיל, והיא הופיעה לראשונה בעברית בשעה שהאחים התיבונים תרגמו את “מורה נבוכים” מערבית לעברית וטבעו את המילה טבע בהשראת השפה הערבית, כדי לתרגם את המושג היוני פיסיס, פיזיקה, physica טבע. [פִיזִיקָה – או פיסיקה, מהמילה היוונית φύσις, “פיסיס” – “טבע”]. הסיבה שהמילה פיזיקה או טבע לא נודעה עד המאה ה־12 בעברית, היא שלטבע אין טובע ואין שפה, מחשבה, דיבור או לשון. לטבע אין ספר, אין עדות, אין ברכה ואין זיכרון, ואילו לשמים ולארץ ולכל צבאם, לכל הבריאה כולה, יש בורא, ויש תולדות, יש רוח אלוהים ויש דיבור בשפה ולשון המובנים לאדם, ולאדם הנברא בחסד אלוהים יש ספר, מספר וסיפור, מקצב, חוק, סדר ומחזור, הבחנה, הבדלה, קודש וחול, דת ודין, חוק ומשפט, ויחסי גומלין, בשונה מכל יציר נברא אחר.

חוקות שמים וארץ אינם רק חוקי הטבע הדוממים, האוניברסליים והאימפרסונליים, הבלתי תלויים והבלתי מדברים, אלה שאינם כפופים למוסר ולמוסרות החוק והמשפט או למידות, אותיות ומספרים, בריתות וסיפורים מופשטים, אלא הם חוקי הבריאה המוחשיים והמופשטים שנבראו ברוח אלוהים, בדיבור ובאומר, בשפה ולשון, בנפש, רוח ונשמה, בידי הבורא, כפי שהיטיב לבאר הנביא ישעיהו בקצירת האומר בירושלים לפני קרוב לשלושת אלפים שנה:

*

כֹּה אָמַר הָאֵל יְהוָה

בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם

רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ

נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ

וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ.

(ישעיהו מב)

*

ראוי לשוב ולציין שספר בראשית אינו מזכיר בראשיתו אף תאריך ושום מקום, לא מוען ולא נמען, ואינו מתפלמס עם איש בדבר תהליך הבריאה, מקום הבריאה או ראשית הבריאה, מועד הבריאה או תכליתה – אלא רק אומר משפט נפלא:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם –

תולדות, כאמור לעיל, זו המילה העברית העתיקה להיסטוריה.

היסטוריה ביוונית ιστορία מאחדת שתי מילים: חקירה וסיפור, inquiry,narrative תהייה וחקירה על השתלשלות הדברים: מה היה, מתי היה? היכן היה? מי היה? איך הכול התחיל? מי גיבור הסיפור? מי המספר? למי הוא מספר? למה הוא מספר? מה תכלית הסיפור והקשרו ומטעם מי הוא מסופר?

המילה האיטלקית להיסטוריה היא storia, סיפור השתלשלות הדברים, אולם הפסוק אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם – מנטרל שאלות אלה! ההיסטוריה של הבריאה, או תולדות השמים והארץ בהבראם, הוא סיפורה של הבריאה כהולדה מן האין אל היש, מהנעלם אל הנגלה, מהתוהו ובוהו החשוך, הדומם והנסתר, אל הסדר הנגלה, הקבוע, הנשמע, הנראה והמואר, או כמעבר העתיק הראשוני הארכאי, מהדומם האפל חסר התנועה, חסר הקול, התודעה והדיבור, אל החי, המדבר והמתנועע, המשתנה, המחזורי, הנודע בלשון, ואל המחזור הנצחי הנמנה במספר וסיפור, המבחין בין קודש לחול, בין חירות לשעבוד, בין תוהו לבריאה.

בעמוד הראשון של ספר בראשית בפרק א ובפרק ב, נברא הבורא, נבראת הבריאה, נבראת ההיסטוריה ונברא סיפור המעשה הכרוך בבריאה, המסופר מפי מספר נסתר דובר עברית, שפת הבריאה, לנמען נעלם, שומע עברית או קורא עברית. כאמור המילים history ו־story קשורות זו לזו. היסטוריה וסיפור או ‘זה ספר תולדות אדם’ הם התחלת הסיפור האנושי מחוץ לגן עדן, בפרק החמישי בחומש בראשית, כשהפרקים הראשונים הקודמים לו עוסקים בראשית ההבחנות, ההיבדלויות וההיווצרויות של הגבולות, המחזורים והצורות, המספרים, המחזורים והמניינים, העומדים כולם בסימן המילה טוב.

* *

כידוע לוח השנים היהודי המונה לבריאת העולם קובע שאנו נמצאים עתה בראשיתה של שנת 5784 לבריאה. אך נדמה לי שאיש אינו שואל מדוע? התשובה קשורה להבחנה בין פרה־היסטוריה להיסטוריה: פרה־היסטוריה היא כל מה שקרה לפני המצאת הכתב ולפני היות הספר, המספר והסיפור. ההיסטוריה מתחילה רק כשיש אותיות ומספרים של לשון כתובה, כשיש שפה כשפת דיבור ושפת סיפור וספר, קריאה וכתיבה, כשפת הרהור מחשבה ותודעה המתבטאת באותיות ומספרים, כשיש אותיות כתיבה וקריאה, כשיש דרך להעיד בכתב, לתעד בכתב, לספור ולזכור בספר וסיפור, במספרים בסיפורים, בתעודות ובספרים, כשיש דרך לרשום ולכתוב על מגילה, על לוח, על אבן או על פפירוס את כל מה שנחשב כבעל משמעות בעיני חברה מסוימת, מראשיתה, חברה קוראת וכותבת, מספרת ומשוררת, מתעדת ורושמת, מנחילה וזוכרת, הבוחרת להעלות את סיפור התשתית שלה על הכתב וליחס לו קדושה ונצחיות ותוקף.

תשתית קשורה במילה שתי. חוטי השתי של השפה העברית, הארוגים על מסכת הדורות ומונחים על נול ההיסטוריה, אלה שהשתיתו את סיפור תולדות העם היהודי ואת ההיסטוריה הישראלית והתרבות היהודית, שראשיתן בדוברי עברית, בקוראי עברית ובכותבי עברית, הונחו בספר בראשית על מסכת הדורות. כל דור הוסיף על חוטי השתי של ספר בראשית את חוטי הערב שלו. כלומר כל דור ארג לתוך חוטי השתי הראשוניים, העתיקים, המשותפים, הקבועים והמקודשים, המכוננים את תשתית קהילת הזיכרון היהודית, את תערובת חייו וניסיונו שלו לפענח ולהאיר, להבין ולפרש, לבאר, ליצור ולחקור, לקרוא, לכתוב ולספר מחדש את הסיפור העתיק שיצר אותנו כקהילת זיכרון והעביר אותנו מהעולם העתיק באלף השני לפני הספירה לעולם בן ימינו.

הכתב נוצר ככל הידוע לנו אך ורק כאשר בני האדם עברו מחיי נדודים בחברת לקטים וציידים נוודים, הנסמכים על מה שנמצא להם ביד המקרה בנדודיהם, למצב חיים חדש שבו התנחלו על הקרקע, משעה שהתפתחה החקלאות שתלויה בידע, בהנחלת ידע, בהבנה ובשיתוף פעולה, ובני האדם החלו לחרוש ולזרוע ולקצור, לשתול, לגדל ולקטוף, להקים גדרות סביב חלקות השדה ולבנות להם חדרי מגורים, שהפכו לבתים ממגורות, אסמים ומחסנים כדי לאגור עודפים, שהפכו בהדרגה לכפרים ושכונות, להתיישבות חקלאית ולעיירות, לערים ומבצרים ומקדשים שהפכו למוקדי שלטון, ואף החלו להעביר מוצרים חקלאיים כתנאי מגורים באחוזה מסוימת או בממלכה מסוימת, או לשלם מס בפקודת שלטון מרכזי, עבור מלך או אציל או דוכס או רוזן או מושל כזה או אחר. מעבר סחורות, רישום סחורות או מקח וממכר הכרוכים בהטלת מיסים וגביית מיסים בחברה מסוימת ובקהילה מסוימת, תמיד מחייבים תיעוד כתוב. הכתב נוצר כאשר נוצר צורך לתעד פעולות אלו הקשורות בהתקדמות החקלאות והעיור ובהיווצרות עודפים חקלאיים או מוצרי יסוד שהתירו מסחר חליפין. המצאת הכתב קשורה ככל הידוע לנו לתהליך התגבשות מנהל ריכוזי, מיסוי, רישום מסחרי, תיעוד של שיווק, מלאכה, מסחר וכלכלה, כלומר הכתב התפתח עם הצורך לנהל תיעוד מסודר של העברת יבולים או מוצרים וסחורות ומסירת עודפים או מיסים, ממון, רכוש וחפצי ערך, בתמורה לדבר מה חשוב לאדם, כגון הגנה, חסות, חוק וסדר, שהובטח בכתב.

הכתב הראשון הידוע לנו הוא כתב היתדות השומרי שהתפתח בסביבות סוף האלף הרביעי לפנה“ס. כלומר לפני כ־6000 שנה. הסיפור היהודי של הבריאה לפני קרוב ל6000 שנה או ליתר דיוק לפני 5784 שנה [מספר זה הוא המשמעות של השנה החדשה לבריאה ה’תשפ”ד] מתחיל בעידן שבו הומצא הכתב, בעידן שבו יש משמעות עמוקה למחשבה ותכנון, לרוח ולקול, ההופכים ללשון דיבור ולשפה כתובה ונקראת, בעולם של ספר, מספר וסיפור, עדות ותעודה, זיכרון וברית, חוק ומצווה, מחזור ולוח. לא לחינם אלוהים הוא הכותב הראשון בחומש והדובר הראשון שדבריו מועלים על הכתב בסיפור הבריאה, המדגיש את הפעלים הקשורים בדיבור, קריאה, אמירה ועדות.

*

כלומר, סיפור הבריאה המקראי בספר בראשית, מתחיל בעידן שבו הפרה־היסטוריה נטולת הכתב והספר מסתיימת – חשובה ככל שתהיה בהקשרים שונים, אולם אבודה לתולדות האדם בהיותה נטולת זיכרון כתוב – הפכה להיסטוריה כתובה, לפני כ־6000 שנה, או משעה שחברה של ציידים ולקטים נוודים, שהטביעה כפות ידיים מצוירות מופלאות על קירות המערות הקדומות בהן גרה, או חרזה צדפים, חטים ושנהבים, או ציירה חיות צייד, שלא הייתה זקוקה לכתב, הפכה בעת העתיקה לחברה חקלאית מתפתחת, מתיישבת, בעלת אחוזה וקרקע, משק חי, כלי מלאכה חקלאיים ובעלי מלאכה, שבנתה מאגרים, מחסנים, אסמים כדי לאחסן יתרות עודפי מזון, מעבר לצריכת משפחתו של החקלאי, חברה שהפכה בהדרגה לסְפַּר חקלאי סביב מרכז עירוני, שדרשה רישום ותיעוד ומיסוי לשם קביעת יחסי משא ומתן, אחריות, חובות, מסים ותשלומים, חברה שבנתה בתים ושכונות ומגרשים חקלאיים, שהפכו לערי ממלכה עם כוהנים ומקדשים, מבצרי שליטים וחומות, וממגורות ומחסנים, וכתבה תעודות, רישומים וחוזים וגבתה מיסים וכתבה קבלות ואישורים, שתלויים כולם בהמצאת הכתב.

*

סיפור הבריאה בפרשת בראשית מבקש לכונן לשון ייחודית, לשון הקודש, לקבוע משמעות ייחודית הקשורה בספר מספר וסיפור, בחזרה ומחזור, בחישוב ובלוח, בקודש וחול, ולעצב דפוסי מחשבה ייחודים בדבר הקשר בין הנגלה לנעלם ובין האל לאדם, בין המדובר בעולם הרוח המופשט והנצחי, הכתוב על ספר, לנעשה בעולם החומר בן החלוף, ובין הנשמע משמים בדיבור אלוהי ובסיפור אנושי, לבין הזיכרון, העדות, הברית, המחזוריות, ההשבתה, השבועה, הקדושה וההנצחה.

ספר בראשית הוא הספר היחיד שעבר מהעת העתיקה לעת החדשה כספר הנקרא בשפה המדוברת בפי בניו ובנותיו של עם הספר וכספר שהנחיל מילון שלם של מושגים המכוננים את התודעה האנושית החל במילים כמו יום ולילה, שנה וחודש, ימים ושנים, ארץ ושמים, ים ויבשה, שמש וירח וכוכבים, וכלה במושגים כמו רוח אלוהים, שבת, קודש, ברכה, תולדות, מועדים, אותות, אדם, זכר ונקבה, אור וחושך, בוקר וערב, יהוה ואלהים. כל פעם שאנחנו משתמשים באחת ממילים אלה, אנחנו מספרים מחדש משהו שספר בראשית הטמיע בתודעתנו מזה אלפי שנים.

נחתום את דיוננו בחלקה הראשון של פרשת בראשית, במשפט מהדהד של הסופר הגרמני, תומס מאן (Thomas Mann) (1955־1875), בפתיחת ספרו “יוסף ואחיו”:

‘עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? […] ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר’.

*

פרשת בראשית חלק ב, פרק ב

חלקה השני של הפרשה מתחיל בסיום מעשה הבריאה במהלך ששת ימי המעשה ובדיון ביום השבת השונה מכל הימים הקודמים. אלוהים השלים את בריאת השמים והארץ כאחדות ניגודים של הסופי והאינסופי, של הקבוע והמשתנה, של החי והדומם, של הצומח, הפורה, המשגשג והקמל, של החושך והאור, הים והיבשה, של עולם החי הרבגוני ועולם הכוכבים האינסופי, בסיפור תמציתי הבא להבהיר את המקור האלוהי של כל נמצא שאינו מעשה ידי אדם.

אין בספר בראשית שום כוונה להציע הסבר מדעי לבריאה, ועל כן אלה המנסים למצוא הוכחות מדעיות לכתוב בספר בראשית, מכלים זמנם לריק, משום שסיפור הבריאה אינו עוסק באמת מדעית מוחשית הניתנת לתצפית, בחינה, הטלת ספק וביקורת, או בקביעה מחקרית המבוססת על הוכחה, הטלת ספק וניסוי חוזר, וניתנת לאימות, שחזור והפרכה במציאות הגשמית, אלא הוא עוסק באמת שונה לחלוטין – באמת ערכית המכוננת את מושגי היסוד של הבריאה, באמת מושגית, מופשטת ומוסרית המיוסדת על יחסי גומלין בין הנעלם לנגלה, בין הנצחי לחולף ובין האלוהי לאנושי, אמת נצחית המכוננת משמעות לחוק, לצדק, לדת, לתרבות, להיסטוריה ולמוסר, הנמדדת רק בעולם הספר, המספר והסיפור, הקובעת סדר ערכים נצחי.

הערך הראשון במעלה בעולם הערכים של ספר בראשית, המופלא בספרים המספר את סיפור הבריאה האלוהי וסיפור התולדות האנושי באותיות ומספרים, הוא הספירה והמניין המתנים את השביתה המחזורית המקודשת במעגלי הזמן הנצחיים הכפופים לספירה ומניין, או את הפסקת השעבוד לעבודה ולמלאכה, לעמל וליצירה, מדי שבעה ימים במחזור נצחי מקודש. רק בערך זה, שעליו נאמר לראשונה הפועל וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, מתבקש האדם להשתתף באופן פעיל התלוי בספירה, מניין ובוויתור מחזורי על ריבונותו.

כל נצחיות הבריאה ומחזוריה המופלאים, המתחדשת לבקרים, מתחוללת בלעדי פעולתו של האדם, שהרי הזריחה והשקיעה וכל המתחולל בעולם החי הצומח והדומם בים וביבשה, בשמים ובארץ, ונודע בתפישתנו החושית, מתנהל כסדרו באופן נצחי ומחזורי מופלא וקבוע, החל ממעוף הציפורים וכלה בפריחת הפרחים, ללא שום קשר למעשה אנוש, אבל השביתה מדי שבת התלויה בספירה שביעונית, מלשון שבע, שבועה, שביתה, אות וברית עולם, מסורה רק לאל, למלאכים ולאדם. האל והמלאכים שובתים בשמים מדי שבעה ימים, והאדם נקרא לשבות בארץ עמם מדי שבת.

לא הבריאה האלוהית, המוענקת כחסד אוניברסלי לכל העולם כולו, היא זו המקודשת, אלא רק ההשבתה השביעונית המחזורית הנצחית, שניתנה ליודעי לשון הקודש, לבני ברית שומרי שבועת השביעיות, שומעי סיפור הבריאה המוביל בחומש מעבדות לחירות, ולקוראי ספר בראשית, שגיבורו הוא האל הבורא והמדבר, הסופר והמספר, אלוהי ההיסטוריה והחוק, אלוהי הצדק והמוסר, המצווה, השופט והמחוקק.

השביתה האלוהית עניינה הפרדה ערכית בין השעבוד לחולין של ששת ימי המעשה ובין השביתה המקודשת באות ובברית, הנשמרת במחזורים שביעוניים נצחיים המופקדים בידי האדם. כל סיפור הבריאה מסופר כדי להשיג שתי מטרות הקשורות בערכים מופשטים שאינם ניתנים לראייה. המטרה הראשונה היא לתאר את גדולתו הנצחית של האל הנשגב הבורא יש מאין במחשבתו ובדברו את השמים ואת הארץ, את האור ואת החושך, את החי, הצומח והדומם, וכדי לבאר את חסדו השווה לכל ברואיו ויצוריו הנודעים בעולם החושים האוניברסלי, ומתגלים כסדרי בראשית. המטרה השנייה היא כדי להנחיל את רעיון קדושת החירות התלויה בהשבתה מחזורית נצחית שביעונית מדי שבת, קדושה המותנה ביכולת קריאה וכתיבה בלשון הקודש, וביכולת ספירה וחישוב בשפה העברית, וקשורה במהותה בעולם שנברא כולו בספר מספר וסיפור, בכ"ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה, ככתוב במשנה הראשונה ב’ספר יצירה'.

מכאן ואילך יובאו הפסוקים המנוקדים ברצף מחלקה השני של הפרשה, וביאורי אחרי כל פסוק או כל קטע.

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ

כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

הברכה והקדושה מיוחדות ליום השביעי לבדו, שכן בו נודע רעיון השביתה המקודשת הקוצבת את מחזורי הזמן ומשביתה את החולין בשבעים ימי מועד מדי שנה. יחידת השבוע, הנשמעת באוזן ואינה נראית לעין, מותנית אך ורק בספירה שביעונית מחזורית. כל תפיסת הזמן ראשיתה בפסוקים אלה על מחזור השביתה השביעוני הקוצב את מהלך ההיסטוריה. בניגוד לכל דבר אחר שנברא בשווה לטובת כל בני האדם וכל הנבראים בכל מקום ומקום, הספירה המחזורית השביעונית של השבוע, של השנה המחולקת לארבע עונות חופפות ולתריסר חודשים ושל שבתות השנים, השמיטות והיובלים, החגים והמועדים, מסורה רק לקוראי לשון הקודש. היא אינה מוחשית, היא אינה נראית לעין, כולה רעיון מופשט – לזמן יש חלוקה ומחזור המיוחדים לאדם המושתתים על שישה ימי חול ויום שביעי שבת, או שש שנים רגילות ושנה שביעית שמיטה, או שבע שמיטות ושנת החמישים היא היובל הגדול.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

תולדות היא מילה בעלת חשיבות רבה. זו המילה העברית להיסטוריה, אולם שלא כמו המילה היוונית שתרגומה הוא חקירה וסיפור, המילה העברית עוסקת בשאלה אחת ראשונית, מה היה בימי קדם?: איך הכול התחיל? מי ברא ומי נברא?, מי הוליד ומי נולד?

אלוהים ברא לבדו בכוח הדיבור את הבריאה כולה בשמים ובארץ, לבד מיצירת האדם שנעשתה מעפר ולא מדיבור, אולם ברואיו נזקקים לבני זוג או לבנות זוג כדי להוליד וללדת תינוקות ולגדל ילדים. בסיפור התולדות המקראי בדרך כלל מסופר רק על גברים שהולידו גברים. היולדות והנולדות כמעט אינן נזכרות אף פעם בפרקים הראשונים של ספר בראשית, המספרים על השתלשלות סדר הדורות של תולדות האבות והבנים, כשאמותיהן של הנולדים נמחו מהזיכרון, להן אין תולדות, לידותיהן אינן נרשמות, כשם ששמות אחיותיהם ונשותיהם ובנותיהם נידונו לתהום הנשייה. אבאר את טעמיו של העדר זועק זה בהמשך הדיון, בפרק המוקדש ל־ “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ”.

בפרק ב בספר בראשית נודע אלוהים בשנית בשמו המפורש, יְהוָה אֱלֹהִים, הנקרא אך לא נאמר בחלקו הראשון, החוזר ונשנה בפרק זה פעמים רבות.

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה.

התובנה העמוקה על הקשר בין הגשם שאלוהים ממטיר משמים ובין הצמיחה של השיחים והעשבים על הארץ, ובין בריאת האדם העובד לעבודת האדמה, מנוסחת כאן בתמצות רב יופי. בכל תרבויות המזרח הקדמון בחלקו הצחיח, המדברי, המנוגב מכל זרימת מים בנהרות הגדולים וחרב מכל נביעת מעיינות מים ואגמי מים, (מכאן המילה נגב) אלוהים לבדו נתפס כבעל הגשם וכפותח את אוצרות המטר והשלג, הברד והעננים, הנמצאים כולם בשמים מעבר להישג יד אדם. השם הנפוץ לאלוהים בתרבויות הכנעניות והפניקיות היה בעל הגשם או בקיצור בעל. הניגוד של חקלאות בעל, על אדמה צחיחה אשר אותה משקה רק אלוהים, בעל הגשם, הוא חקלאות שלחין, הניזונה ממים על פני הארץ ומתרחשת באדמה רוויית מים. הניגוד של אדמת בעל הוא המדבר. המלה מדבר נזכרת במקרא למעלה מ־ 270 פעמים. מלים נרדפות למילה מדבר או ניבים המצטרפים למילה מדבר הן: מדבר שממה, מדבר צייה, נגב, ישימון, ערבה, חרבה, תלאובות. עובדה מעניינת היא ששלוש הדתות הגדולות בעולם המערבי, הדת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, נוסדו במדבר הצחיח, במקום בו האדם מיטיב להבין שאין בידו להושיע את עצמו והוא תלוי בחסדי שמים. משה, ישו, יוחנן המטביל, פאולוס ומוחמד שמעו את אלוהים בדרכי הנוודים במדבר.

פסוק חשוב זה לא רק קובע את הקשר בין בעל הגשם לגשם משמים, ההופך אדמת מדבר לאדמה חקלאית המצמיחה את שיח השדה, אלא מונה את יסודות הקיום הקשורים במעבר מטבע לתרבות, כשהוא מספר מה לא היה עד כה, לפני בריאת האדם: הוא מזכיר את האדמה המכונה שדה וארץ, את הצומח בשדה על הארץ המכונה שיח השדה או עשב השדה, את המטר היורד משמים בחסדי הבורא באופן לא קבוע, ואת האדם שנברא כדי לעבוד את האדמה המצמיחה את שיח השדה, רק כשאלוהים בחסדו ממטיר גשם משמים. כלומר, בניגוד ליערות הצומחים ליד נהרות ואגמים כששורשיהם נטועים על פלגי מים או על מי תהום, או בניגוד לעצי הפרי המניבים מעצמם בעמקים או במורדות ההרים שנבראו ביום השלישי לבריאה, בשעה שטל השמים יורד עליהם, השיחים ועשב השדה הצומחים מן האדמה, אחרי שהם נזרעים ונשתלים בידי האדם, כגון החיטה והשעורה, הדגן, שיבולת השועל או הכוסמת, אינם יכולים לצמוח אם אין יורד מטר מהשמיים המרווה את האדמה. יתר על כן, שיחי השדה אינם יכולים לגדול ולשגשג ולמלא את ייעודם להשביע שובע, אם אין אדם לעבוד את האדמה. דהיינו הצמחייה הנדונה היא זו המכונה דגן או חיטה או תבואה שצמיחתה תלויה בשלושה דברים:

בחריש, זריעה וקציר הנעשים בשדה בידי האדם עובד האדמה, המסקל אבנים ופותח תלמים וחורש את שדהו, אחרי שהאדמה רוותה גשם, והופך לזורע באדמתו המתפלל לגשם בדמעה ולקוצר בשדהו ברינה החרד מפני גשמים בלתי צפויים בעונת הקציר בניסן, סיון, אייר, זה הנודע בשם איכר או חקלאי המוציא לחם מן הארץ. המושג חקלאי נגזר מהמילה הארמית לשדה, חקל; אולם השדות החקלאיים הפכו לארורים ומקוללים בעקבות העונש שהוטל על האדם אחרי חטא גן עדן, ועל עובדי האדמה נגזר לעבוד בעצב.

בירידת גשם משמים בעונה המתאימה ובכמות הנכונה בחסדי האל, כי בעולם המקראי הגשם אינו מצב טבעי נתון הכפוף למחזור קבוע בדומה למאורות השמים, לים או ליבשה, אלא הוא תמיד גורם משתנה התלוי במעשה האל הבלתי צפוי, שאיננו קבוע וידוע מראש: הגשם עשוי להיות חסד אלוהי ומתת אל במענה להתנהגות אנושית ראויה כנאמר בספר ויקרא: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.(ויקרא כו ג, ד), או עונש אלוהי חמור במקרה של סטייה מהחוק האלוהי, כנודע מסיפור המבול בספר בראשית פרק ז: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ… וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע… כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".;

ובמלאכה אנושית עתירת מאמץ אנושי או עבודת פרך בשדה ובבית, שראשיתה בחריש וזריעה והמשכה בקציר ודיש וגדיש האסמים ובשורת פעולות הנעשות כחלק ממלאכת הבית או מעבודת החצר, הכרוכות במעבר מהגרעינים או הזרעים הצומחים מן הארץ על עשב השדה המזריע זרע או מצמיח גרעינים, הנאספים מהגורן לאסם, והופכים בעבודה קשה לקמח המשמש לאפיית לחם. קציר במגל ודיש במורג, כמו הערמת הגורן ואיסום הגרעינים באסמים היו עבודתם העונתית של הגברים, ואלו הטחינה של גרעיני החיטה בריחיים, כמו ניפוי הקמח הנוצר מהטחינה, הכנת הבצק והאפייה בתנור, מדי יום, היו עבודת הפרך היומיומית של הנשים או של השפחות. שורת מלאכות עונתיות ויומיומית אלה היו רק חלק קטן מהמלאכות הנדרשות כדי להפוך את עשב השדה הצומח כשיבולים נושאות גרעינים, לקמח מנופה ממנו נעשב בצק שממנו נאפה הלחם. מטמורפוזה סבוכה זו התלויה בעבודת אדמה שלשמה נברא האדם, בגשם משמים באחריות האל הבורא, ובעבודת הבית המוטלת על נשות המשפחה, הכוללת טחינה והפיכת הגרגירים לקמח, בצק ולחם, מכונה ראשית תרבות. כדאי לזכור שעבדות ועבודה נגזרות מאותו שורש, שתיהן קשורות בצורך של כל יצור בן חלוף שאין מזונו מוכן מהטבע, לעבוד למען לחמו, להכין את מזונו ממה שגדל בארץ, או מצוי בים או באוויר וקשור בחי ובצומח או בדומם, ולבנות את ביתו למען עצמו ומשפחתו מחומרים שונים שנמצאים בסביבתו שנבראו בבריאה, כמו עץ, אבן, חמר, קש או צפחה, אולם רק בעבודתו של האדם ובמלאכת כפיו שלו ושל בת זוגו, הם הופכים למחסה ולבית.

וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

הואיל וטרם ירד גשם משמים להרוות את האדמה הצחיחה, הדרך להשקות את האדמה החרבה היה אד שעלה מן הארץ, אד הוא רסס ערפל העולה מן הים או רסס מים של מפל או זרם או התאדות העולה ממי האגמים.

השלב הראשון במטמורפוזה שבמעבר מעולם מושלם שיש בו חי וצומח אך אין בו אדם, ויש בו רק בורא ונבראים שמזונם מוכן בטבע מרגע בריאתם – למציאות שבה עתידים להיברא איש ואישה מן האדמה, שאחרי הגירוש מגן עדן אין עבורם מזון מוכן מראש, אלא עליהם לטרוח על חיפוש מזון, המצאת מזון והכנת אוכל, פעולה המחייבת מקום מחסה עם צל, אש ומים, חומרי בערה וכלי בישול ואפייה, אלה שמזרעם יתווספו עובדי אדמה לבריאה בסוף התהליך – הוא בהרטבת האדמה היבשה ובהפיכתה לחמר רטוב. מטמורפוזה זו היא ראשית המעבר מטבע לתרבות. הרטוב והיבש, האד והאדמה, חיוניים לחיים ולתרבות. התרבות הכתובה מתחילה על לוחות חמר רטוב. אד הוא ערפל או מים העולים עם חום היום מהים, מהאגם, מהנהר או מהאדמה והופכים לעננים.

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

האדמה הרטובה כמו החמר הרטוב הופכת לחומר ממנו אפשר ליצור ולברוא דברים שונים מאז בריאת האדם ויצירת לוחות הטין הרטוב אשר עליהם נכתבת ההיסטוריה, מזה, ומאז הפיכת האדמה הצחיחה והמנוגבת מכל טיפת מים לאדמה חקלאית רטובה מגשם, שבה יעבוד האדם ויכין את מזונו, מזה.

השלב השני בבריאה אחרי שבוע הבריאה הראשון אשר נוצר כולו בדיבור אלוהי, הוא ראשית היצירה בידיים לצד הבריאה בדיבור. אלוהים מתגלה כאן לראשונה כיוצר ולא רק כבורא. הבריאה התחוללה בדיבור בלבד ששינה את המצב חסר ההבחנות שנקרא בשם תוהו ובוהו, לממשות המיוסדת על הבחנות וניגודים, על מחזוריות נצחית של הפכים ושינויים קבועים, על רשת קשרי קשרים מתחלפים ועל אחדות הפכים. כאן לראשונה נזכר מושג היצירה הקושר בין הרעיון המופשט לחומר הגשמי. אלוהים יוצר את האדם מן האדמה. על האדם גם נגזר לשוב אל האדמה ממנה נוצר מלכתחילה, שכן בספר בראשית או בחומש לא נודע רעיון החיים אחרי המוות ולא נזכרים העולם הבא או תחיית המתים. חיי אדם קצובים בין לידתו ומותו, שני מועדים שאין לו בחירה לגביהם בכל הכרוך בדרך הטבע. אולם שלא כפסלים, יצירות אמנות או יצורים עשויים מחמר או מעפר רטוב, ליצירה האלוהית מן העפר נוספת נשמת חיים. הנשימה המודעת הכוללת קול, רוח ודיבור היא סימן החיים, והמילה נשמה נגזרת ממנה, שכן נשמה כמו רוח או נפש, שכל מדבר, מחשבה בת ביטוי, מודעות, תודעה או הכרה, יש רק לאדם חי, נושם. כשאלוהים נופח באדם נשמת חיים, הופך האדם מעפר דומם לנפש חיה ומדברת. האדם בממדיו הגשמיים לא רק נוצר בידי האל אלא גם רוחו קשורה ברוח אלוהים, חכמה, בינה ודעת, שכל ותבונה, כל אלה על שמותיהם השונים, נפש, רוח או נשמה, הם ממדים שונים ברוח האדם ובכוחו היוצר. המשותף לכל אלה הוא שהם מופשטים ובלתי נראים, אך הם לבדם מתנים את החיים ואת התודעה והנשימה, בלעדיהן האדם הוא גופה דוממת, איתן הוא גוף חי ונושם, חושב ומבין, שומע ומדבר, רואה ובוחן, מקשיב ומשוחח, סופר ומספר.

וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן־בְּעֵדֶן־מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

הסיפור הבא העוסק בפרשת גן עדן (בראשית ב, ח–כד) (בראשית ג, א–כד) הוא מיתוס בעל חשיבות מכרעת, או חטיבה סיפורית עתיקה בעלת חשיבות ראשונה במעלה, המספרת על ראשית התרבות. מיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, סיפור החורג מגבולות הזמן והמקום, שחלק ממשתתפיו הם על־טבעיים והסיפור המסופר בו בא לתת מענה או הסבר לבעיה שאין לה פתרון, או לשאלות מורכבות על הראשית ועל האחרית, ולספר על ראשית יחסי הגומלין בין האל לאדם המעצבים את הדת והחוק, את השליטה וההנהגה, את החברה ואת התרבות.

כל תרבות מיוסדת על אשמה, בושה ופחד או על התעוררות התודעה שהאדם לא לבדד ישכון, אלא הוא חי תחת השגחה אלוהית או סמכות אנושית המציבה גבולות שכן האדם הוא חלק ממשפחה או מקהילה או מחברה שיש לה חוק, דת, נורמה, נימוס ומוסר, ציפיות והגבלות, או גבולות ברורים של אסור ומותר. התעוררות התודעה כוללת את ההכרה בעובדה שהאדם אינו יצור המוליד את עצמו או מגדל את עצמו אלא הוא תלוי לחלוטין בזולתו בעשורים הראשונים לחייו. כלומר, הוא אף פעם אינו שוכן לבדו ואיננו אוטונומי, אלא הוא חי בחברה שיש בה סמכות, שלטון, חוק וסדר ויש בה מנהיג או הנהגה. בראשית הסיפור האנושי המיתולוגי החורג מגבולות הזמן והמקום, האדם הנברא בידי אלוהים ומובא לגן עדן, לומד להכיר בכך שיש איסור והיתר, יש הגבלות וגבולות, ויש חוק ומידה, יש מְצַוֶּה ואוסר איסורים, ויש מי שהוא מְצֻוֶּה שאיסורים מוטלים עליו. עוד הוא מתוודע לראשונה למושגי החטא והעונש הכרוכים בבושה אשמה ופחד, או ביסודות המרסנים את האדם ומגבילים את אנוכיותו, וקשורים בחוק ומשפט, בדין ועונש, מושגים שעליהם כאמור מיוסדת התרבות.

השלב השלישי בבריאה הוא יצירה של מרחבים על־זמניים ובלתי נראים, מרחבים הטרוטופיים (הטרו=אחר, שונה, טופוס=מקום) שכל מה שמותר בהם אסור מחוצה להם (למשל ללכת עירומים היה מותר לאדם וחוה רק בגן עדן), וכל מה שמתרחש מחוצה להם אינו משפיע על ייחודם. במרחבים הטרוטופיים אלה מצויים דברים בלתי נראים ובלתי נגישים, מלבד לאלה השוכנים בהם, החורגים מקטגוריות אחרות בבריאה, כגון עץ החיים, עץ הדעת, בדולח וכרובים בעלי כנפיים או נחש מדבר. מרחבים אלה שנועדו מלכתחילה רק לאדם וחוה, הפכו בדיעבד אחרי שאלה חטאו וגורשו מגן עדן, למקום משכנם של מלאכים וכרובים.

אלוהים הוא הנוטע הראשון או הגנן הראשון שנוטע גן בעדן מקדם כדי לשכן בו את האדם אשר יצר. קדם היא מילה בעלת כמה משמעויות שכן השורש ק.ד.ם מתייחס הן לקדמוניות (ארכיאולוגיה) הן לאדם הקדמון, כלומר למשהו עתיק וראשוני הקודם בזמן, הן למושג קדמון וארכאי, בהוראת דבר עתיק וקבוע שאי אפשר לשנותו דוגמת חוק ארכאי או מצווה ארכאית, והן לקדם בהוראת מזרח, כמו בפסוק ‘ימה וקדמה צפונה ונגבה’. ים בעברית מקראית הוא מערב ומזרח הוא קדם, צפונה ונגבה הם צפון ודרום. בשל העובדה שהשמש מקדימה לזרוח מדי יום, הקדם מכונה מזרח מלשון זריחה. בשל העובדה שרק הזריחה היא תופעה קבועה ונצחית ומחזורית, חוזרת ונשנית מדי עשרים וארבע שעות, המילה הלטינית העתיקה למזרח מלשון זריחה orient עניינה אוריינטציה, כיוון.

אלוהים שם את האדם אשר יצר בגן הקדמוני שנטע במזרח, גן שהפך להיות מטבע לשון ידוע – גן עדן. ב“ספר היובלים”, חיבור כוהני קדום מהמאה השנייה לפני הספירה, שנמצא בין מגילות קומראן בעברית, המספר מחדש את ספר בראשית מפי מלאך הפנים, מתאר מלאך הפנים למשה בן עמרם על הר סיני אחרי מעמד סיני, את ארבעים ותשעה היובלים שקדמו למעמד סיני. בספר היובלים לכל סיפור יש תאריך מדויק ביחס ליובל, לשמיטה, לחודש, ליום ולשנה. יובל מונה ארבעים ותשע שנים ואלה מחולקות לשבע שמיטות. בפרק השלישי של ספר היובלים, שנמצא בשפת געז [שפה שמית המשמשת לכתיבת כתבי קודש באתיופיה שיהודים ונוצרים משתמשים בה] בנוסח שלם, לפני שנמצא בעברית בנוסח מקוטע במגילות קומראן, במהדורה של כנה ורמן, מספר מלאך הפנים כיצד לימדו המלאכים את האדם לעבוד:

“ובשבוע הראשון ליובל הראשון ישבו אדם ואשתו שבע שנים בגן עדן לעובדו ולשומרו. ועבודה נתנו לו ולמדנוהו מעשה כול הנכון למלאכה. ויעבוד והוא ערום ולא ידע ולא יתבושש. וישמור את הגן מהעופות ומהחיות ומהבהמות, ויאסוף את פריו ויאכל, ואת הנותר הניח לו ולאשתו, וינח את הנשמר”. (היובלים, פרק ג, פסוקים 15–16).

חוקרי השפה השומרית העתיקה ציינו שבשפה השומרית הקדומה ‘גן’ משמעו חלקת שדה ו’עדן' הוא שטח פתוח, אולם בעברית המקראית עדן הוא שם עצם כללי המהדהד באופן אסוציאטיבי את המילים עַד במשמעות נצח, ועדנה כביטוי קשור לחיים, תשוקה ופריון.

במאה השלישית לפני הספירה, באלכסנדריה שבמצרים, כאשר הגיעו מתרגמי תרגום השבעים, שתרגמו את התורה מעברית ליוונית, לניב ‘גן בעדן מקדם’, בחרו במילה paradise פרדס, שמקורה במושג פרסי־יווני המתייחס לגן נעול, גן מלכותי סגור.

מכאן שהביטוי המאוחר בתלמוד הבבלי במסכת חגיגה, הדנה ב’מעשה בראשית' וב’מעשה מרכבה', ‘ארבעה נכנסו לפרדס’, משמעו ארבעה נכנסו לגן עדן. הביטוי ‘מעשה מרכבה’ מתייחס לדיון בעולם המלאכים ובמרכבת הכרובים. מלאכים וכרובים מצויים בגן עדן ובשבעה היכלות עליונים הקשורים להיכל הארצי, הוא המשכן או המקדש, המקום היחיד בו מצויה מרכבת הכרובים בארץ, כידוע לנו מספר שמות, ספר מלכים א ומספר דברי הימים א כח יח: “וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה”.

וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן־הָאֲדָמָה, כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל – וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

פסוק זה הוא דוגמה יפה לאמנות הסיפור המקראית. רוב המילים והפעלים בו מוכרים לכאורה בהקשר של עצי פרי ועצי סרק צמיחה ומאכל, אבל לפתע נוספת פסוקית בלתי צפויה של מסמן שאין לו מסומן. מה הוא עץ החיים ומה הוא עץ הדעת טוב ורע? אין יודע, רק דבר אחד ודאי אלה עצים הגדלים בגן עדן שהקוראים לא ראו כדוגמתם וגם לא יראו. כלומר הסיפור מתחולל בתחום המיתוס, מעבר לגבולות הזמן והמקום, במקום הטרוטופי שהקטגוריות הבוטניות או הזואולוגיות נחצות מכל וכל, ואין לדעת מה יקרה עכשיו? לבד מהעובדה הוודאית שעצי פלא אלה יהפכו לגיבורי הסיפור שכל משתתפיו על־טבעיים.

אלוהים הוא הנוטע הראשון, עובדה המשמחת את לבם של חובבי גנים ומטעי עצים, שיחים ויערות מאז ומקדם.

הנטיעה היא פעולה חקלאית מובנת בכל שפה, הקשורה בעבודת אדמה, בחקלאות ובמטעים (כאמור, חקל בארמית הוא שדה), פעולה המתייחסת לעיבוד ושינוי פני האדמה כשבני האדם נוטעים ושותלים בה או חורשים וחופרים בה בורות לנטיעה. דהיינו זו פעולה אלוהית שבני האדם מכירים אותה גם הם. אולם הניב היפה גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם אינו מתבאר כפשוטו. היכן הוא עֵדֶן? האם קדם מלשון קדמון או מלשון קדם מזרח? האם מדובר בגן עתיק או בגן בפאתי מזרח ומה משמעותה של המילה עדן? האם היא קשורה לעדנה המסמנת אצל אישה את היכולת להעניק חיים? לשאלות אלה היה משקל לא מבוטל בשעה שבמאה השלישית לפני הספירה הגיעו מתרגמי תרגום השבעים – תרגום התורה הראשון ליוונית בעת העתיקה שנעשה באלכסנדריה שבמצרים, שם חיה קהילה יהודית גדולה שילדיה כבר לא ידעו עברית – לפסוק זה ולא ידעו כיצד לתרגם אותו ליוונית. נמלכו בדעתם וגמרו אומר לתרגם את ‘גן בעדן מקדם’ במילה היוונית לפארק מגודר בגדר או לגן סגור מוקף חומה paradeisos שמקורה במילה הפרסית לגן מלכותי מוקף חומה pairidaeza או בפרסית מודרנית firdaus. מכאן נגזרה הביטוי הארמי פרדס קושטא [גן הצדק] המתארת את גן עדן בספר חנוך הארמי, גם הוא מהמאה השלישית או השנייה לפני הספירה, והמילה העברית – פרדס והמילה האנגלית paradise.

פרקים רבים בדתות העולם המערבי קשורים במילה זו בגלגוליה השונים, מאז שנאמר לנו בספר חנוך הראשון, שנכתב בארמית ונמצא בין מגילות קומראן, שחנוך בן ירד שנלקח לשמים בידי אלוהים (בראשית ה כא–כד) כדי ללמוד לקרוא, לכתוב לספור ולחשב, יושב לנצח ב’פרדס קושטא' ומעיד על תולדות האדם וכותב את תולדות העולם, ומאז שבעולם האלילי ובעולם הנוצרי התוודעו ל־paradise דרך תרגום השבעים ליוונית מהעת העתיקה ואילך ומאז שבמשנה ובגמרא סופר לנו סיפור המפתח על ארבעה שנכנסו לפרדס, כלומר על ארבעה תנאים אשר נכנסו לגן עדן ביוזמתם, אל מקום שהיה חסום בפני כניסת בני אנוש לפי רצונם, מאז גירוש אדם וחוה מגן עדן.

‘גן בעדן מקדם’ הוא דוגמה יפה למילים היחידאיות בספר בראשית או לניבים ייחודיים שיש בהן ממד מסתורי ונעלם, שכן אין להם גילוי חזותי או מסמן אובייקטיבי חושי או גשמי בעולמם של בני אנוש. על כן הדמיון הפרשני של מפרשי התורה לאורך הדורות, או הדמיון של מתרגמי החומש בשפות השונות, פותח להם פתח לעולמות לא נודעים ולתרבויות שונות. מכל מקום פתיחת סיפור גן עדן בספר בראשית היא נטיעה אלוהית של גן מיוחד במינו שאלוהים שיכן בו את האדם אשר יצר ונפח בו רוח חיים.

בגן הראשון שנטע אלוהים צמחו עצי נחמדים למראה, עצי פרי ועצים מופלאים. המופלא הוא מה שחורג מגדר הטבע ואינו כפוף לגבולות הזמן והמקום ולקטגוריות המוכרות בעולם החושים המבחינות דבר מרעהו. לדברי ספר היובלים גן העדן נברא ביום השלישי לבריאה, לפני שנברא הזמן, הקשור בבריאת המאורות ביום הרביעי. כלומר גן עדן נצחי ועל כן הוא מרחב הטרוטופי שחוקי המציאות שמחוצה לו אינם חלים עליו, שכן כל המצוי בו כחי, צומח או דומם, כפלא או כקודש, אינו כפוף לתמורות הזמן הנמנה במחזורי השמש והירח, האור והחושך שנבראו אחריו, דהיינו, כל מה שמתרחש וקיים בגן עדן אינו כפוף לשום דבר שכפוף למתרחש מחוצה לו בזמן או במרחב.

“וביום השלישי עשה באומרו למים לעבור מפני כול הארץ אל מקום אחד מתחת לרקיע ותראה היבשה. ויעשו כן המים כאשר צווה. וייסוגו מעל פני הארץ למקום אחד ותראה היבשה. וביום הזה ברא להם את כול הימים בכול מקוויהם, ואת כול הנהרות ואת מקווי המים בהרים ובכול הארץ ואת כול האגמים ואת כול טל הארץ וזרע מזריע למינו, ואת כול הצמח, ועץ עושה פרי, ואת היערים ואת גן עדן בעדן לתענוג ולמאכל. את ארבעת המינים הגדולים האלה עשה ביום השלישי”.

(ספר היובלים, פרק ב פסוקים 5–7)

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן; וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם־הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת."

בתחתית הצלע המזרחית הצרה של הים התיכון ובצלעו הדרומית הרחבה, מצויים אזורים צחיחים רבים שגשם אף פעם לא יורד בהם, מרמת הנגב ועד מדבר סיני, במדבר המזרחי ובכל המדבר המערבי הן במצרים התחתונה הן במצרים העליונה, הן בסודן ובלוב בכל מקום מעבר לרצועה של עמק הנילוס. המים הזורמים בנהרות רחוקים, מקורם ומוצאם ונתיבם, שהם בבחינת מחוז זיכרון עתיק שעליו נשמעו סיפורים, או מחוז חפץ אגדי אשר עליו שרו אפוסים, מיתוסים ושירים, ומרחב כיסופים אנושי גשמי המבטיח מים חיים השקאה, מזון תעבורה, ספנות ומסחר, נקשרו בדתות קדומות ובאגדות עתיקות.

תיאור ארבעה הנהרות שמוצאם בנהר בגן עדן הוא מלאכת מחשבת של צירוף מיתוס אגדי קדום וגאוגרפיה/קוסמוגרפיה היסטורית עתיקה המתייחסת למזרח אפריקה ולצפונה, מזה, שם זורמים הנהרות הנודעים בשם נהר פישון ונהר גיחון מדרום לצפון, או ממזרח אפריקה למערבה, ואז מדרום לצפון, ונשפכים לים התיכון בדלתא של הנילוס; וקוסמוגרפיה/גאוגרפיה המתייחסת למערב אסיה ולדרומה, מזה, שם זורמים הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, מצפון לדרום, מהרי אררט או מרכס הטאורוס בארמניה ובטורקיה, אל עבר סוריה ועיראק, ועד איראן, שם הם נשפכים למפרץ הפרסי, אחרי שהם נפגשים בנהר שט אל ערב, הזורם למפרץ הפרסי בדלתא שלו.

סיפור גן עדן מציין שארבעת הנהרות הגדולים פישון, גיחון, חידקל ופרת, המקבילים לנילוס הלבן הזורם מדרום לצפון מערב, הוא נהר פִּישׁוֹן… הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב שמוצאו בימת ויקטוריה באפריקה, ולנילוס הכחול הוא נהר גִּיחוֹן… הַסּוֹבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ, המגיח מאגם טאנה שברמות אתיופיה הגבוהות באפריקה, אגם העולה על גדותיו בתקופת גשמי המונסון ברמות אתיופיה, המכונה כוש בלשון המקרא, מאז שתרגום השבעים תרגם את כוש לאתיופיה.

הנילוס הכחול (הגיחון) נובע מאגם טאנה אשר ברמות אתיופיה הגבוהות, בצפון מערב אתיופיה, המתנשאות לגובה שבין 1800–3000 מטר מעל פני הים, וזורם מאתיופיה לסודאן ולמצרים מדרום לצפון, אחרי שהוא מתחיל בפניה מדרום למערב ואז הוא מצפין ומתחבר בחרטום, בירת סודן, לנילוס הלבן (הפישון) הזורם מדרום לצפון מערב, ושניהם זורמים צפונה כיאור המקראי או כשיחור המקראי, הנודע כנהר הנילוס הגדול, עד לדלתא בחופי הים התיכון בין אלכסנדריה לפורט סעיד.

שמה העתיק של סודאן הוא ממלכת כוש או נוביה. חבל נוביה הוא שמו העתיק של עמק באפריקה, אשר בו זורם נהר הנילוס, ברצועה צרה המשתרעת לאורך של כ־500 קילומטרים מאסואן, שבמצרים, עד לח’רטום שבסודאן, מדרום למצרים. עמק זה נמצא באזור מפגש הגבולות בין מצרים וסודאן של ימינו, המכונה כאן ‘ארץ החוילה אשר שם הזהב הטוב’. מקור השם נוביה ככל הנראה מהמילה המצרית “נוב” (nb), שמשמעותה זהב, שכן המצרים כרו את רוב הזהב באזור זה.

החוקרים הבקיאים בלשונות השמיות של המזרח הקדמון, פרופ' יעקב קליין ופרופ' יהושע בלאו, כתבו כי "מוסכם בין המפרשים, כי פִּישׁוֹן נגזר מהשורש פ.ו.ש, שפירושו: לקפץ, להתרוצץ. תיאור זה מתאים לנילוס הלבן, הפישון, הזורם במרחב עמק נוביה, אשר לו שישה אשדות מפוארים שמפלי מים קופצים ומתרוצצים בהם. האשד הצפוני שבהם מצוי באסואן, והדרומי קרוב למרואה (Meroe), שהיתה לימים בירת ממלכת כוש (מאה 8 לפנה"ס–מאה 4 לספ') והשתרעה עד שולי אתיופיה ואריתראה של היום.

על נהר הגיחון (הנילוס הכחול) נכתב: “הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ.” תרגום השבעים שתרגם את המקרא מעברית ליוונית בארץ מצרים, החל מהמאה השלישית לפני הספירה, תרגם את ‘ארץ כוש’ בשם אתיופיה. שם זה הוא הלחמה של שתי מילים יווניות aítho + óps (αἴθω + ὤψ), אתיו ו־אופס, שפרושן הוא “פנים צרובות”, או פנים שרופות מהקרבה לשמש בקו המשווה, כלומר שחורות.

נהר הנילוס הכחול, הגיחון, מקבל חלק ממימיו מהרמות הגבוהות של אתיופיה, שמקבלות את מימיהן מגשמי המונסון, כ 2000 מ"מ, שיורדים עליהן בחודשי מאי–אוגוסט. בחודשים אלה מספק הנילוס הכחול כ 75% מהמים הזורמים בנילוס בדרכו מחרטום למצרים. זרמי מים עצומים אלה, היורדים מרמה המתנשאת לגובה הנע בין 2000–4000 מטרים לגובה פני הים, הם אלה שיצרו בנילוס את הגאות המציפה את השדות מדי שנה בשנה, בין הגאות בחודש יולי לשפל בחודש נובמבר, אז זרעו בקרקע רווית המים את זרעי החיטה, שאותם קצרו באפריל, דשו ואסמו באסמים, לפני גאות הקיץ שהרטיבה את כל השדות מדי שנה, והיא שהעניקה לנהרות את אופיים הפועם בגיחות מים עצומות. לדברי מסורת הכנסייה האתיופית מרים, או מריה, אמו של ישוע, הכריזה שהנילוס הכחול (באמהרית Abbay “אבי הנהרות”) הוא הגיחון המקראי.

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.

הפרת והחִדֶּקֶל הם נהרות הזורמים מצפון לדרום, מהרי אררט שבארמניה ומהרי הטאורוס שבטורקיה, אל עבר המפרץ הפרסי.

* מקורותיו של החִדֶּקֶל בדרום־מזרח טורקיה, במזרח הרי הטאורוס, ומשך רוב מהלכו כיוון זרימת המים של הנהר הוא מצפון לדרום־מזרח הוא עובר מטורקיה לסוריה ומשך רוב מהלכו הוא זורם בשטח עיראק ואיראן עד שהוא מתאחד עם נהר פרת הזורם ממערב לחידקל, ויוצר את נהר שט אל־ערב בדרום עיראק, הנשפך אל המפרץ הפרסי. הפרת והחִדֶּקֶל הם הנהרות הגדולים של ארם נהריים, הנודעים בשמותיהם אלה ובמיקומם הגאוגרפי ביחס לאשור ואכד, מן העת העתיקה ועד היום.

מקור השם פרת הוא בשפה האכדית פורתו ומשמעותו היא רחב מאוד. הנהר נובע כאמור בהרי אררט ברמת ארמניה, הזכורים לנו מפרשת נוח, המצויים היום במזרח טורקיה, ועובר בטורקיה, סוריה ועיראק ומגיע כשהוא מתאחד עם החידקל לנהר שט אל ערב, עד למפרץ הפרסי.

ארבעה נהרות אלה, הנובעים לדברי ההיסטוריוגרפיה המיתית המקראית מנהר אחד היוצא מעדן להשקות את הגן, אך נמצאים מבחינה גאוגרפית בשתי יבשות רחוקות, דרומית וצפונית, אפריקה ואסיה, מתוארים בדרך שממשות גיאוגרפית ומציאות מיתולוגית משמשים בה בערבוביה. ראוי לציין שהזהב, הבדולח ואבן השהם, הנזכרים לעיל במסלול נהר פישון, הנילוס הלבן, הפוגש בגיחון, הנילוס הכחול, בחרטום שבסודאן, שכולם מחצבים יקרים שנכרו במכרות באפריקה באזור בו עובר הנילוס הלבן, בין אסואן לחרטום, באזור המכונה נוביה, היא ‘ארץ החוילה אשר שם הזהב הטוב’, כנזכר לעיל, נזכרו במקום אחד נוסף רב משמעות: במשכן המקודש באוהל מועד ובבגדי הקודש של הכוהן הגדול הנכנס לבדון לקודש הקדשים, כלומר בעולם המקראי ובתודעה הכוהנית נוצר קשר הדוק בין נהרות גן עדן ואוצרותיהם, החורגים מגבולות הזמן והמקום, הקשורים לערוצי הנהרות הגדולים באפריקה המדברית, לבין המרחב המקודש במשכן ותכשיטיו, שנוצרו במדבר סיני, שם נודעו גילויים אלוהיים החורגים גם הם מגבולות הזמן והמקום.

ארבעת הנהרות הללו, המתוארים כנהרות שמוצאם בגן עדן, הם נהרות אדירים הקשורים כידוע בהיסטוריה המקראית ובגאוגרפיה המקראית. אברהם אבינו בא מאור כשדים אשר בארם נהריים, ועצר בחרן, בין הפרת והחידקל, והוא וצאצאיו ירדו לארץ היאור והכירו ממראה עיניים או משמועה שהגיעה לאוזניהם, הן את הנילוס הכחול הן את הנילוס הלבן, שהצטרפו בחרטום לנהר הנילוס הגדול הזורם מדרום לצפון, מסודאן למצרים, היא ארץ היאור הנקרא במקרא גם שיחור.

בארץ ישראל הצחיחה והמדברית, שנודעה כארץ המובטחת שהחקלאות בה מבוססת רק על חסדי הגשם משמים של בעל הגשם (חקלאות בעל) ולא על מי נהרות ואגמים (חקלאות שלחין), אין כידוע שום נהר המתקרב בגודלו, בעוצמתו, ביופיו, במסתוריותו או באורכו, לנילוס הכחול, לנילוס הלבן, לפרת או לחידקל, אבל נהרות גדולים אלה שנודעו ליושבי הסהר הפורה ולתושבי המזרח התיכון הן באזורים הצחיחים הן באזורי ערוצי הנהר המוצפים במים, מהרי אררט ועד למפרץ הפרסי, מאגם ויקטוריה ואגם טאנה, מאתיופיה וכוש, נוביה וסודן, ועד לדלתה של הנילוס, נשמרו בזיכרון כל עמי האזור מהעת העתיקה ועד ימינו, נקשרו כולם לנהר הגדול היוצא מגן עדן ומתפלג לארבעה נהרות גדולים, שבו החל הסיפור האנושי.

וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ – מוֹת תָּמוּת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל־הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה־זֹּאת. עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

סיפור גן עדן על כל חלקיו הוא מיתוס. מיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, שחלק ממשתתפיו על אנושיים וחלק אנושיים ועל כן איננו סיפור הניתן לשחזור או לביקורת אנושית. מיתוס הוא סיפור עתיק שעוסק בבעיה שאין לה פתרון, סיפור מורכב שעתיד גדול נכון לו, משום שהוא עוסק בשאלות נצחיות המטרידות תמיד את האדם – איך הכול החל? מדוע כל בן אנוש הוא בן מוות? כמה דורות לאחור אדם בן חלוף מסוגל לזכור? האם יש דרך להימלט מהמוות? מה היה לפניי? מה יהיה אחריי? מדוע יש הבדלים בין נשים לגברים? מדוע חיות אינן מדברות? מדוע אדם לעמל יולד? למה גורשנו מגן עדן? ועוד כיוצא באלה.

בתרבות היהודית סיפור גן עדן הוא ראשית התרבות, שכן בו נקבע לראשונה היחס בין האלוהי הנצחי המופשט לבין בני־חלוף גשמיים, משעה שהובהר בסיפור באופן חד־משמעי מיהו הריבון, המחוקק והמעניש, מי הוא החוטא? מיהו מקור החוק והמשפט, מי הוא זה העובר על החוק? מיהו המציב את גדרי האיסור וההיתר או מיהו זה הקובע גבולות, איסורים, מחיצות, אפשרויות ונורמות במרחב התרבותי־דתי, משפטי וחברתי.

בסיפור זה נקבע לראשונה מהו החוק או מהו הסֵדר הראוי, מהו החטא ומהו העונש הכרוך בעבֵרה על החוק, ואף נקבע מיהי החוטאת והנאשמת שהמרתה את פי האל, זו שחטאה בחוסר הציות שלה חטא נורא שהביא לקללת האל והסב בעונש הגירוש מגן עדן ובאבדן חיי הנצח של המין האנושי, ואף נקבע מיהי הנענשת המקוללת לכל הדורות, האישה חסרת המשמעת, שאיבדה את ריבונותה והפכה לאישה שבעלה מושל עליה, ומצפה ממנה להיות לשפחה בתחום המשפחה.

דפוס היחסים הראשוני בין אל נצחי וכל־יכול, מקור החוק המצַווה, לבין האדם המצוּוה והחוטא, לבין חוה החוטאת, העוברת על תביעת הציות לדבר האל בעקבות הסתת הנחש המדַבר והמפתה, ובינם כחוטאים הנחקרים, נשפטים ונענשים בידי האל, בזיקה למיתוס גן עדן, הוא שכונן את גורלם של אדם וחוה וכל צאצאיהם וצאצאיותיהם בני־החלוף, מאז חטא גן עדן והגירוש ממנו, בתרבויות המונותאיסטיות הפטריארכליות.

וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

ראשית הדיאלוג בין האל לאדם כרוכה ביחסי כוח: בציווי, באיום ובעונש. שלושה אלה קשורים בהבחנה בין מותר לאסור ובקביעת היחס המכריע בין הָאֵל הַמְּצַוֶּה וְהָאָדָם הַמְּצֻוֶּה. יש לציין שרק אדם הראשון הוא זה הַמְּצֻוֶּה בפסוקים אלה, ורק עליו נאסר במפורש לאכול מעץ הדעת טוב ורע, חוה לא שמעה ולא הייתה נוכחת..

מיד אחרי שנזכר המוות כעונש לאדם העובר על דבר האל, מחליט האל למצוא לאדם עזר כנגדו. למרות העובדה שקודם לכן נזכר במפורש שאלוהים ברא את האדם בצלמו כזכר וכנקבה, ונאמר במפורש בלשון רבים: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וכך נאמר בפסוק המלא בן שלוש הצלעות:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם

ספר בראשית מורכב מכמה מסורות סיפוריות עתיקות שאוחדו לרצף סיפורי בידי עורך שלא רצה לשנות ולהאחיד את המקורות השונים. מכל מקום בשלב זה בסיפור מסופר על ניסיון למצוא לאדם בת זוג מעולם החי. עדיין הקטגוריות אינן ברורות ומובחנות כל צרכן וגבולות האסור והמותר אינם חתוכים. אלוהים מתחיל ביצירת חיות השדה ועופות השמים מהאדמה, באותה דרך שבה ברא את האדם:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם

לאחר שהחיות והעופות נוצרו בידי האל מן האדמה, הם והן מובאים לפני האדם כדי שיקרא להם בשם. ברגע שניתן להם שם הם הופכים לנפש חיה. למתן השם נודעת משמעות גדולה, האדם בעל התודעה, השמיעה והדיבור, יכול לתפוש כיצור חי רק את מה שקרוי בשם והוא זה היוצר ובוחר את השמות.

וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

הקריאה בשם כרוכה בהבנה ובהתוודעות, בבחירה ובהכרעה, בהכרה ובהגדרה, ובמידה של קירבה לכל מי שנקרא בשם, אולם בין כל היצורים שהתוודע אליהם בין הבהמות, החיות והעופות, לא נמצא לו יצור שיכול להיות מוגדר בביטוי עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כשאלוהים הבין שהדרך האמנותית שנקט בה – יצירת חיות מעפר, שלהן נתן האדם שם – לא עלתה יפה, בכל הנוגע למציאת בת זוג לאדם, ועל כן נדרשת יצירה מסוג אחר, הוא פתח במבצע הרפואי־אמנותי הראשון: הוא מרדים את אדם, פותח את גופו, לוקח ממנו צלע וסוגר את הפתח ממנו נלקחה הצלע, ובונה מצלעו את האשה:

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.

וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

אדם שמח על בת הזוג שהוצגה בפניו בידי אלוהים שבנה אותה מצלעו, והגדיר את מוצאה, את שמה ואת מעמדה: הקרבה ביניהם נובעת מהעובדה שהיא נבנתה מעצמותיו ומבשרו. יתר על כן, כאן בפעם הראשונה אדם מגדיר את עצמו בשם. קודם לכן נקרא אדם כי נוצר מן האדמה אבל כאן הוא קורא לעצמו לראשונה בשם אִישׁ ולבת זוגו הוא קורא אִשָּׁה. רגע זה של פקיחת התודעה האנושית הוא מרהיב. ברגע שהאדם רואה את זוגתו הוא מכנה הן את עצמו הן אותה בשמות שיש ביניהם יחסי גומלין, איש ואשה.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

המדרש אומר על הביטוי זֹאת הַפַּעַם שהייתה מפעמת בו כפעמון, כלומר עוררה בו התפעמות והתרגשות. דרשנים אחרים מציעים שמדברי אדם עולה שהייתה פעם קודמת לפני זאת הפעם, כלומר, הייתה אישה קודמת שהוצעה לו ושמה לילית והם מספרים עליה מדרשים ארוכים ומרתקים המלמדים על פחדיהם העמוקים של גברים מנשים המאיימות עליהם בחכמתן, בדעתן, בריבונותן ובעצמאותן. אולם אלה הן תובנות מדרשיות מאוחרות, לא תובנות מקראיות קדומות. הסיפור בספר בראשית חותר לפסוק הבא, המכונן את הדרך הראויה לאדם. כל אדם נולד לאביו ואמו וגדל בבית הוריו, הן הוריו מבטן הן הוריו המאמצים, אולם בשלב מסוים עליו לקום וללכת מבית אביו ואמו ולמצוא לו אישה כדי להתאחד עמה וליצור חיים חדשים ולהקים משפחה חדשה.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

פסוק זה מציין את עידן התום בגן עדן, לפני שאדם וחוה התוודעו להבחנה בין האסור למותר, בין הטוב והרע, לפני שהתוודעו לבושה, לאשמה ולפחד, לחטא ולעונש, לדעת ולשיפוט, ולאימה מפני הסמכות. ככל שאר היצורים היו ערומים, ללא בגדים, אלא רק עורם לגופם, ללא מודעות לעצמם

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל.

וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן.

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

“וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה”

ערמה וחכמה בעברית הן מלים נרדפות שיש בכל אחת מהן גוון שונה, האחת מסמלת חכמה להרע והשנייה חכמה להטיב. בתרגום השבעים תורגמה המילה עָרוּם המוסבת על הנחש כמי שהיה הפיקח ביותר בכל החיות אשר על הארץ. כאן המילה עָרוּם מתייחסת ליצור בַּעַל מְזִמּוֹת, בַּעַל תַּחְבּוּלוֹת, חָכָם לְהָרֵעַ, הַנּוֹהֵג בְּחָכְמָה לְהַכְשִׁיל אֲחֵרִים ולהתנכל לזולתו אוֹ לְסַבֵּב עִנְיָינִים לְטוֹבָתוֹ הַפְּרָטִית באמצעות חשיפת מידע אסור המביא לפגיעה בזדון בבן שיחו תם הלב.

בעולם המיתולוגי בגן בעדן מקדם, שבו נחשים מדברים וצומחים בו עצים נחמדים להשכיל המצמיחים פירות של עץ הדעת טוב ורע, השיחה שיזם הנחש הערום מכל חית השדה, עם האישה שזה עתה באה לעולם וחיה עדיין בעידן התום, הפכה לשיחה דרמטית חורצת גורלות. היה זה רגע המעבר הדרמטי מטבע לתרבות ומתום לידיעה. התרבות האנושית מתחילה במקום שבו יש בושה, אשמה ופחד. בעקבות השיחה עם הנחש המפתה המדיח לחטוא, האישה שאכלה את פרי עץ הדעת זכתה לתודעה חדשה לחלוטין ונתנה גם לאיש שלצידה, לאכול. משעה שטעמו שניהם מפרי עץ הדעת טוב ורע נפקחו עיניהם, ומשעה שהתעוררה תודעתם מיד חשו בושה בעירום גופם וביקשו להתכסות ומצאו עלה תאנה לעשות ממנו חגורה המכסה על ערוותם. יתר על כן הם הבינו שעשו מעשה אסור וחשו אשמה ופחד ובחרו להתחבא:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם

וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה.

וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא.

וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה

הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ

כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה

עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ

הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר

לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה

כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

מעטים הטקסטים הדרמטיים העולים בחריפותם ובתמצותם על טקסט זה המגלם את אמנות הסיפור המקראית המשלבת בין מיתוס לחוק ובין חטא על־אנושי המתרחש בעידן מיתולוגי שבו נחשים מדברים, למשפט אלוהי שתוצאותיו משפיעות על כל בני האדם לדורותיהם, אמנות הכורכת בין חטא אנושי חד־פעמי בגן עדן לעונש אלוהי נצחי על אלה המגורשים מהגן ועל כל צאצאיהם. האדם הראשון מיהר להתחבא יחד עם אשתו כששמע את קול אלוהים מתהלך בגן, כי היה מודע לכך שעשה דבר אסור שהקנה לו מעמד שלא נועד לו. הוא זכר שאלוהים אסר עליו במפורש לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אולם משעה שאשתו הציעה לו את הפרי האסור ביוזמת הנחש, לא סירב אלא אכל. אלוהים שואל אותו היכן הוא מסתתר ומדוע הוא מסתתר והוא מספר לאלוהים שהוא מתחבא כי הוא מתבייש שהוא עירום. אלוהים מבין מיד שאדם אכל מפרי עץ הדעת ושואל אותו אם אכל מפרי העץ האסור? אדם מטיל את האשמה על אשתו ואלוהים שואל את האישה מה עשתה? האישה מטילה את האשמה על הנחש המפתה והמדיח שהשיא אותה לדבר עבירה. משהתבררה אל נכון שרשרת החוטאים האשמים שעברו על דבר האל: הנחש המדבר המשיא את האישה לדבר עבירה, האישה הסקרנית שהתפתתה לדבריו של הנחש המדיח והאיש שהתפתה ואכל מידי האישה למרות שנאמר לו במפורש שנאסר עליו לאכול משני העצים שבתוך הגן־ או משנקבעו יסודות המשפט התלויים בזיהוי מדויק של הנאשמים החוטאים, בבירור הנסיבות שגרמו לחטא, בחקירת החוטאים ובבירור נסיבות הפשע, מתחיל אלוהים המצווה והמחוקק, החוקר, השופט והמעניש בחלוקת העונשים על החוטאים: ראשון מקלל אלוהים את הנחש המדבר, יוזם החטא שזמם להכשיל במזיד את אדם וחוה, קורא לו ארור ומצווה עליו להפוך לזוחל על גחונו ולאוכל עפר דומם. יתר על כן כנגד ההתרועעות האסורה בין המינים שגרמה לחטא, גוזר האל על איבת עולם בין זרע האדם לזרע הנחש.

שניה נענשת האישה בעונש ייסורי הריון ולידה ובכפיפות לבעלה:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

פסוק נורא זה, אשר חרץ את גורלן של כל הנשים בעולם שבו משלו בכיפה שלוש הדתות המונותאיסטיות שהאמינו בקדושת סיפור גן עדן במשך אלפי שנים, מהדהד פסוק מהפרק הבא: “לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ”. כל הנשים, לא רק האישה החוטאת, נתפשו כחוטאות, מודחות ומתפתות, אשמות ונענשות, שיש למשול בהן כעונש ולאלף אותן בינה שתביא אותן לכלל הכנעה, כפיפות וציות. עובדה מעניינת היא שבמקום שבנוסח המקרא כתוב וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ בנוסחים קדומים כתוב אל אשך תשובתך (כך כתוב בספר היובלים ג, 24 בתרגום משה גולדמאן בספרים החיצוניים במהדורת אברהם כהנא ובתרגום התורה לשפה האתיופית; בתרגום כנה ורמן כתוב ואל אשך מפלטך; בתרגום השבעים כתוב ואל אישך חזרתך או אל אישך תשובתך, במהדורת משה צפור, “תרגום השבעים על ספר בראשית”, רמת גן תשס"ו, עמ' 96 וכך גם בתרגום הלטיני הקדום ובפשיטתא. משה צפור מעיר בספרו בעמ' 97 שבשיר השירים מתורגמת המילה “תשוקתו” בתרגום השבעים ואצל אחרים כמו תשובתו או פנייתו).

קשיי ההיריון וייסורי הלידה, שתי עובדות ביולוגיות שכל הנשים היולדות כפופות להן, בין אם יחסן לבן זוגן מוגדר בנוסח בראשית כתשוקה, בין אם הוא מוגדר בכל התרגומים העתיקים כתשובה ומפלט, חזרה או פנייה, הפכו בסיפור מיתולוגי זה לעונש אלוהי. בשל עובדה זו נאסר על רופאים להקל על נשים בלידתן עד לעידן המודרני. שלוש המילים האחרונות בפסוק נורא זה הפכו לתשתית הסדר הפטריארכלי. מחצית האנושות הוכפפה למחציתה האחרת. מחצית האנושות הגברית משלה על מחצית האנושות הנשית, שללה ממנה חירות, שוויון, חופש בחירה ומעמד ריבוני, ומנעה ממנה זכות לימוד, זכות ירושה, זכות בחירה והיבחרות וזכות הצבעה. זכויות אלה ועוד רבות אחרות נשמרו לגברים בלבד, אלה ששמרו רק לעצמם את בלעדיות סמכות הדעת בכל נושא, לצד זכות בלעדית ללמוד וללמד, לבאר ולפרש, לחוקק ולהתקין תקנות, לשפוט ולהעניש, לדון ולהנהיג, ללחום ולנצח, עד למאה העשרים.

יוסף בן מתתיהו, הכהן החשמונאי שהזדהה עם חוגי הפרושים במאה הראשונה לספירה, היטיב לתמצת את גודל האסון כשביאר לשוביו הרומאים את תפישת העולם היהודית: המחבר, שגדל בחוגי הפרושים בירושלים ובגליל, הצטרף ליהודים הלוחמים ברומאים ובגד באנשיו שהחליטו ליטול את נפשם בכפם, במבצר יודפת, והסגיר עצמו לרומאים, כתב ברומא, בשלהי המאה הראשונה לספירה, על מקומה של הסמכות האלוהית בדבר יחסי אי־השוויון בין המינים. בדבריו תיאר את מקור הסֵדר שעיגן את סמכותו בצו אלוהי, בחוק ובמיתוס, בשעה שהפך את הנשים בראשית האלף הראשון לספירה, לבנות־חסות משועבדות, בּוּרוֹת כנועות וצייתניות, עניות ותלותיות, סוררות טעונות אילוף, שיש למשול בהן, ומחויבות בשל חֶטאן המיתולוגי, בהרחקה ובהדרה מרשות הרבים, בשל מהותן המסוכנת והמזיקה:

“התורה אומרת כי האשה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון”. (נגד אפיון, ב, כד 201).

דבריו של בן מתתיהו מאירים את משמעות הסֵדר הפטריארכלי המפלה, שהיה מושתת על פסוק הקללה והעונש: “והוא ימשול בך” (בראשית ג, טז), המסיים את סיפור המשפט האלוהי בגן עדן. המילים שבחר בהן בן מתתיהו כדי לנמק את שלטונם של הגברים על הנשים: ‘כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון’, מפליאות להמחיש את הטיעון שהמיתוס הוא האופן שבו חברה מעגנת את צורת הארגון שלה בטבע הדברים עצמו, הנסמך על מקור שמימי מקודש, שמן הנמנע לערער עליו.

מיתוס זה, הנשען על צו אלוהי שאין לחלוק על צדקתו, אינו אלא דרך המלך שבחרו בה גברים מאז ומעולם כדי להצדיק את שליטתם על נשים, לשלול מהן את חופש הבחירה וחופש התנועה, את זכות לימוד הקריאה והכתיבה, זכות הבחירה וההיבחרות וזכות הירושה, את זכות מתן עדות ואת הגישה הריבונית למשפט, כדי להפוך כל אישה בעולת בעל לשפחת המשפחה ברשות הפרט, המאפשרת לבעלה לנהל חיים ראויים בעיניו, על פי בחירתו, חיי לימוד או עבודה, התמחות במסחר, כלכלה ופרנסה, עבודה בחקלאות, במרעה, בספנות או במדגה, עבודה ברוכלות, בשענות או בצורפות, או השתלמות בהוראה, ברפואה, בשיפוט או הנהגה, ברשות הרבים.

המיתוס הוא האמצעי המקַשר בין ההיסטורי, החברתי, החולף והמקרי, לבין הטבעי, הנצחי, האלוהי והקוסמי, הנשמר בכתבי קודש קדומים או ביצירה אפית עתיקת ימים, המספרת בשיר עלילתי על סיפורי גבורה של אלים וגיבורים וקושרת בין העולם האלוהי הנצחי לבין עולם האדם בן החלוף. המיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, שכן הוא חוזר ומסוּפר משום שהוא מעלה מציאות מורכבת, מקוטבת, שאין לה פתרון פשוט, וזאת משום שמסַפריו מתמודדים עם עוול, אבסורד, שיבוש או עיוות, או עם דבר־מה שאיננו מתקבל על הדעת, שכן אין לו צידוק הגיוני, או נאבקים עם תוצאותיה של טרגדיה שאין לה פתרון. הפלית הנשים לאורך כל הדורות בכל הממדים חייבה הסבר מיתולוגי דתי מקודש שכן לא היה לה שום אנושי צידוק אחר.

הקללה האלוהית המושתת על אדם הופכת את העבודה לעונש ואת האדמה למקוללת וארורה המסבה לעובדי האדמה עצבון במקום שמחה. האדם שנברא כיצור הנהנה מכל שפע הפרי והירק המצויים לו להנאתו על העצים והשיחים בגן עדן, ללא כל עמל וטורח, נענש בלהיות משועבד לעבודת האדמה שתעציב אותו משום שתצמיח לו רק קוץ ודרדר. דורות רבים לאחר מכן, בדורו של נח נאמר: וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

יתר על כן, מזונו של כל אדם יושג רק בזעת אפיו ובחרדה תמידית מפני רעב ובצורת, ודינו נגזר להיות בן מוות:

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה

כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

נוסח מעניין של סיפור גן עדן, על החטא והעונש, מצוי במדרש ‘פרקי דרבי אליעזר’, פרק יד המלמד אותנו שהנחש היה קשור במלאך סמאל שהאגדה קובעת שהוא השטן, הוא יצר הרע הוא סמא"ל.

"ויאמר מי הגיד לך כי ערום אתה?

אמר אדם לפני הב“ה רבון כל העולמים כשהייתי לבדי לא חטאתי לך אלא שהאשה שהבאת אצלי היא הדיחה אותי מדרכיך שנאמר האשה אשר נתת עמדי וכו'. קרא הב”ה [הקדוש ברוך הוא] לאשה ואמ' לה לא דייך שחטאת את עצמך אלא שהחטאת את אדם! אמרה לפניו רבון כל העולמים הנחש הסיח דעתי לחטא לפניך שנ' הנחש השיאני ואוכל.

והביא שלשתן ונתן עליהם גזר דין מתשעה קללות ומות והפיל את סמאל ואת כת שלו ממקום קדושתן מן השמים וקצץ רגליו של נחש ופקד עליו להיות מפשיט את עורו ומצטער אחת לשבעה שנים בעצבון גדול ואררו שיהיה שואף במעיו ומזונו נתהפך במעיו לעפר ומרורת פתנים מות בפיהו, תתן שנאה בינו לבין בני האשה שהיו רוצצין את ראשו ואחר ממנו המות

ונתן לאשה מתשע קללות ומות עינוי לידה ועינוי דם בתולים ועינוי הריון ועינוי גידול בנים ומכסה את ראשה כאבל ואינה מגלחת אותה כי אם בזנות ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה משרתת בעלה ואינה נאמנת בעדות ואחר כל אלו מות.

והוציא דומיס לאדם מתשע קללות ומות וקצר כוחו וקצר קומתו, טומאת הזב טומאת הקרי טומאת תשמיש המטה, זורע חטים וקוצר קוצים ומאכלו בעשב הארץ כבהמה לחמו בדאבה מזונותיו בזיע ואחר כל אלו מות. אם אדם חטא מה חטאה הארץ שנאררה? אלא על שלא הגידה את מעשיה לפיכך נאררה ובשעה שבני אדם חוטאין בעבירות הקלות הוא מכה פירותיה של ארץ בעבור בני אדם שנאמר ארורה האדמה בעבורך:

על שלושת החוטאים שהיו קודם לכן בני אלמוות שמשכנם היה בגן עדן, נגזר דין מוות. סמאל המלאך העומד בראש כוחות הטומאה קשור בנחש המדיח בגן עדן ושניהם נענשים בנפילה ממקומם, בצער ובייסורים ובדין מוות.

כל הסגולות המייחדות את האישה מבחינה ביולוגית, אלה המאפשרות רק לה עיבור, הריון ולידה וגידול ילדים, הואיל וזכתה מראשיתה בברכת שדיים ורחם, הופכות לקללות, ועונשה הנצחי הוא לחיות כעבד עולם וכשפחה משרתת את בעלה כל חייה, זו שתשובתה אליו או מפלטה בו, עד למותה שאין ממנו מנוס.

ועונשו של אדם הוא הדאגה, החרדה, הקושי והייסורים הכרוכים בהשגת מזונו ובפרנסת בני משפחתו, המוטלים עליו, משום שהאדמה ארורה עבורו ואינה מצמיחה לו מזון בחסד ובברכה אלא בעונש ובקללה. גם הוא חי מתוך תודעה שנגזר עליו למות.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.

אדם, שקודם לכן, כשנוצר בגן עדן, קרא לעצמו איש ולבת זוגו אישה, קורא עכשיו לאשתו חוה, אם כל חי. כאן נזכרת לראשונה המילה אם המעצבת את ייעודה וגורלה של האישה ואת מעמדה בחוק המקראי. כל אישה מיועדת להיות לאם, אין לה בחירה אחרת. המילה רווקה אינה מוכרת בתורה. כל אישה היא נערה בתולה בבית אביה בעשור הראשון לחייה וארוסה ואשת איש ובעולת בעל מהעשור השני לחייה, שתכלית קיומה להרות וללדת ולגדל ילדים ולשרת את בעלה ביום ובלילה. אישה שנמנע ממנה ללדת מכל טעם אחרי עשר שנות נישואין, דינה גירושין, ובעת העתיקה הייתה יכולה למצוא אישה שפחה שתלד לבעלה במקומה, שכן בעולם המקראי רק נשים אחראיות על עקרות ולא גברים. חלק מפקיחת העיניים שהתחוללה בגן עדן בעקבות חטא אכילת פרי עץ הדעת, הייתה התעוררות התודעה המינית והבנת הקשר בין דבקות, זיווג, הריון ופריון, לידה ואימהות וגידול ילדים, והבנה שרק נשים יולדות ומעניקות חיים.

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

פסוק זה מבטא את ראשית תולדות הלבוש הקשורות בעשייה ומלאכה שמטרתה לעטוף, להלביש ולכסות את האדם ולהסתיר את ערוותו משעה שנודע לו שהוא עירום ולפני שגורש מגן עדן הנצחי אל עולמם של בני החלוף. הלבוש הוא ראשית התרבות שהיא תולדת הבושה, כשם שהעירום בגן עדן מסמל את החיים נטולי הבושה בטבע. לא לחינם לחלקי הגוף שיש להסתירם קוראים עירום ועריה, ערווה, בושה, תורפה ובושת. לחיות אין צורך להתלבש כי אין להן תודעת עירום ועריה, ערווה, אשמה, מבוכה או בושה. בתרבות, בכל תרבות, יש הבחנה בין תחום הפרט המוצנע מאחורי יריעות או קירות ודלתות, בו האדם רשאי לבחור להסתובב עירום באוהלו, בביתו ובחדריו, הרחק מעין רואה, ובין רשות הרבים החשופה, המחייבת את האדם בלבוש וכיסוי.

אחרי העונשים הנבדלים שהשית אלוהים על הנחש, על האישה ועל האיש, השותפים לחטא האכילה מעץ הדעת, שהפכו כולם לבני מוות, מסיים אלוהים את פרשת החטא בעונש דרמטי הנודע כגירוש מגן עדן, הנובע מהעובדה שאלוהים רוצה לשמור לעצמו ולמלאכי עליון את בלעדיות סמכות הדעת הנוגעת לידיעת הטוב והרע, הנגלים לאוכלים מפרי עץ הדעת בגן עדן, כשם שהוא רוצה לשמור רק לעצמו, לכרובים ולמלאכי עליון, את הנצחיות הנובעת מהקרבה לעץ החיים בתוך הגן.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.

וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.

ראוי לציין שהמילה עבודה והמילים עבדות ושעבוד או בית עבדים נגזרות כולן מאותו שורש. אין עונש למי שלא עובד את האדמה, ממנה נברא או נולד ובה יקבר, יש עונשים כבדים למי שאינו שובת ממלאכתו מדי שבת. האדמה היא מקור החיים לאדם העובד אותה בזיעת אפיו, והיא מקום מנוחתם של כל ישני עפר. מעבה האדמה הוא תחום עולם המתים, תחום הטומאה, הצייה, ארץ מאפליה וגיא צלמוות, ארץ גזרה ומחוז עזאזל שאין בה אור ואין בה מים. מעבה האדמה המכונה בור שחת או ארץ ישימון, ארץ תלאובות, ארץ גזרה ותהום הנשייה, הוא מקום העונש של המלאכים החוטאים בחטאי גילוי העריות ושפיכות הדמים שיוזכרו להלן. האדמה, שאין בה גשם שממטיר האל משמים, ואין בה נהר היוצא מעדן להשקות את הגן, ואין בה אפשרות לעבודה בזעת אפיים, היא המדבר, מחוז המוות, הישימון, גיא צלמוות, הארץ הצחיחה וארץ צייה ומאפליה, תהום הנשייה או מקום הדומייה והשכחה. כל אלה הן מילים נרדפות לתחום המוות, הדממה, החושך והטומאה, תחומו של עזאזל החוטא ובור כלאם של העירים החוטאים ורוחות הבלייעל, והמקום האפל של עולם השדים והמתים הדומם, תחומו של סמאל ותחומם של השדים ורוחות הבלייעל, מרחב שאין בו תמורה ושינוי, אין בו קול ואין בו דיבור. השמים לעומת זאת הפכו למקום גן עדן הנצחי, לעולם המלאכים ולעולם המרכבה המקודש ולמרחב הנצחי של עבודת הקודש של מלאכי השרת.

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

הגירוש מגן עדן הוא גירוש ממחוז הנצח וממקום עץ החיים העל־זמני. השוכנים בגן עדן ובעולמות עליונים הם נצחיים ועל כן פטורים מפרייה ורבייה ומחלוקה לזכר ונקבה. משעה שאדם וחוה גורשו מגן עדן והפכו לבני חלוף, ניתנה להם נחמת הדבקות איש ברעהו, שמחת הייחוד והזיווג, ומתנת הפרייה והרבייה וגידול תינוקות וילדים, שהם בבחינת הנצחת משך הדורות המשפחתי.

מכאן ואילך מתחיל סיפורה הטראגי של משפחת האדם.

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה.

הספרים החיצוניים והמדרשים מספרים לנו שהנחש שנגלה לאישה בדמות מלאך בעל כנפיים רוכב נחש, הטיל זוהמה בחוה ועיבר אותה ומזרעו היא ילדה את קין. כלומר חטא אכילת עץ הדעת בעקבות פיתויו של הנחש הערום מכל חיות השדה, לא היה רק אכילה של פרי אסור, אלא התרועעות אסורה שהסתיימה בזיווג עריות אסור בין חוה והנחש. איסורי עריות מתחלקים לשני סוגים עיקריים, הסוג הראשון הוא איסור קיום יחסי מין עם קרובי דם שהם קרובי משפחה ראשונים המפורטים בפרשת איסורי העריות בספר ויקרא יח, והסוג השני הוא איסור מוחלט לקיים יחסי מין עם יצורים מכל סוג הרחוקים ממין האדם, הן מלאכים ונפילים הן בעלי חיים ושדים. כלומר האיסור חל הן על קרבה גדולה מדי של קרובי דם מאותה משפחה, הן על ריחוק גדול מדי בין מינים נבראים שונים מסוגים נבדלים. סיפור זה של פריצת גבולות בזיווג שבין חיה לאדם או בין מלאך לאדם, האסור מכל וכל, התפתח ולבש ממדים מיתיים מפלצתיים שהפכו את חוה לחוטאת כפולה ומכופלת. היא נאשמה בכך שחטאה בקרבה רבה מדי למלאך או לחיה האסורים עליה מכל וכל בהיותם רחוקי מין, קרבה שגרמה לכך שהתפתתה לפיתוייו של הנחש המדיח, שמזרעו ילדה את קין. חוה התמה חסרת הדעת מסיפור חטא גן עדן, הפכה לאב טיפוס של האישה החוטאת, הסרה מדרך הישר, הבוגדת בנאמנותה לבעלה, המתפתה לחיה שאינה מבני מינה והטעונה ענישה, הרחקה, הדרה, השגחה, הצנעה ואילוף. פרי הבגידה עם הנחש או עם סמאל, היה בן הנחש קין הרוצח.

המין האסור הכרוך בפריצת גבולות בין חיה לאדם, או בין מלאך לאדם, בין השטן המחטיא, לאשה המתפתה, החוטאת והמחטיאה, או בין מלאך מפתה ומדיח לאשה נכשלת ומתפתה, הכרוך בטאבו שבפריצת גבולות בין מין אחד למי שאינו מינו, כי הוא שייך למין אחר, ובערעור המעבר בין טבע לתרבות, נכרך בַמיתוס בתאווה, בטומאה, בזוהמה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים. כל אלה קשורים בלידתו החוטאת של קין, בן הנחש ובנה של חוה, פרי של זיווג של גילוי עריות

בספר אדם וחוה הנמצא ב“ספרים החיצונים” במהדורת אברהם כהנא, שבו חוה היא זו המספרת את קורותיה וקורות בן זוגה וחטאם בעקבות מעשה הנחש, לבנם שת, נאמר מפי חוה: “וכהשביעו אותי ויגש [אל העץ] ויעל עליו ויטל בפרי אשר נתן לי לאכול את זוהמתו, את התאווה, כי התאווה ראשית כל חטאת היא, ויט את הענף ארצה ואקח מפריו ואוכל”. [ ספר אדם וחוה, מהדורת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא, יט, ג, עמ' י]. בלשון חכמים, אכילה היא מטונימיה מקובלת לזיווג ולביאה. בגמרא נאמר: “שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה” (בבלי, עבודה זרה, כב ע"ב), והאגדה חוזרת ומספרת שבחטא הקדמון הנחש ידע את חוה: “שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן” (שם, שבת, קמו ע"א).

בתרגום יונתן לבראשית ד, א נאמר על הפסוק: “והאדם ידע את חוה אשתו כי חמדה למלאך ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את מלאך ה'”. [תרגום יונתן בן עוזיאל על התורה, מתורגם מארמית לעברית בידי דוד רידר, ירושלים תשמ"ד, עמ' 17.]

גרסת המקובל האיטלקי, בן המאה ה־14, ר' מנחם רקאנטי, בפירושו לתורה, לתרגום על פסוק זה היא: “ואדם ידע את חוה אשתו שהיא התעברה מסמאל המלאך ותהר ותלד את קין והיה דומה לעליונים ולא לתחתונים”.

בפרקי דרבי אליעזר, מדרש מאוחר מראשית התקופה המוסלמית, השומר מסורות קדומות, מפורט עניינה של הבעילה האסורה: “בא עליה רוכב הנחש ועיברה את קין, אחר־כך בְּעַלה אדם ועברה את הבל, שנאמר ‘ואדם ידע את חוה אשתו’. מהו ידע. ידע שהייתה מעוברת” (פרק כ"א). [פרקי רבי אליעזר פרק כ“א, דף יד ע”ד, סביוניטה שכ"ז].

מכאן ואילך משתלשל הסיפור הטראגי של קין והבל, שני אחים שילדה חוה, המלמד שאחוות אחים אינה אלא אגדה, ושנאת אחים וקנאתם זה בזה, פעמים רבות כמתואר חזור ושנה בספר בראשית, היא זו שמספרת על המציאות הרווחת.

וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה.

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.

וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.

[פסוק זה מהדהד את העונש שהטיל אלוהים על האישה החוטאת בפסוק שנזכרות בו המילים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.]

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.

וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.

וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.

כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהוָה גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשֹׂא.

הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר

וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי.

וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם

וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ.

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן.

קין, החוטא ברצח אחיו הצעיר, בשל עלבונו, קנאתו, זעמו ושנאתו על כך שאלוהים לא שעה למנחתו, למרות שאחיו הנרצח לא עשה לו שום עוול, הופך לנווד נרדף, המוקע מהחברה, אדם החרד כל העת לחייו, ש’אות קין' מגן עליו מפני אלה הרוצים להורגו.

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

לדברי ספר היובלים אשתו של קין הייתה עוון אחותו. לא היו עדיין נשים אחרות מלבד בנות אדם וחוה. קין הנרדף היטיב להבין, הראשון בבני האדם, את הצורך במחסה ומגן, בגדר וגבול. כשאשתו הרתה ללדת הוא הפך לבונה העיר הראשונה ולמייסד הציוויליזציה. המילה ציוויליזציה civiltà קשורה למילים Civil, city, civilized הקשורות למילים עיר, città באיטלקית, למילה civilization תרבות עירונית אזרחית של שומרי חוק, ולאזרחי העיר citizens, היפוכם של הפראים הוולגריים הנבערים והברברים.

כלומר, קין הרוצח הנרדף, התיישב ובנה עיר וקרא לה על שם בנו, חנוך בן קין. העיר הראשונה בעולם נבנתה ‘בארץ נוד קדמת עדן’, בידי קין הרוצח הנרדף, האדם הראשון שהקים משפחה. אמו של חנוך בן קין, הייתה כאמור אחותו של קין,ששמה היה עוון. עובדה זו נודעת מספר היובלים. בדורות הראשונים לא היה מנוס לאדם מלהתחתן עם אחותו, כי לא היו נשים אחרות בעולם. זו הסיבה ששמות האימהות בדורות הראשונים אינם נזכרים בספר בראשית.

שושלת חנוך בן קין השלישי בדורות האדם, מפורטת בפרק ד בספר בראשית, העוסק בתולדות קין וצאצאיו בעוד ששושלתו של חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם, מפורטת בפרק ה של ספר בראשית, ואין להחליף ביניהם. קין הרוצח ובנו חנוך שנולד מנישואי עריות של אח ואחות, מייסדים את שושלת עובדי האדמה, רועי הצאן וחרשי הברזל ואנשי המלאכה ומלאכת המחשבת וראשוני האמנים. כלומר, הם יוצרי התרבות המוחשית ויוצרי האמנות הקשורים בציביליזציה העירונית:

וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל וּמְחִיּיָאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ.

וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה.

וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה.

וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב.

וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

מסורת עתיקה זו בבראשית פרק ד, מספרת על ראשיתה של המשפחה הפוליגמית הפטריארכלית שבניה חוננו בכישרונות רבים בעולם המעשה: יָבָל היה אבי הרועים הנודדים בעלי עדרי הצאן והבקר, יושבי האוהלים, יוּבָל היה ראשון המוזיקאים הפורטים ומנגנים על כלי מיתר, ותּוּבַל קַיִן היה אבי הנפחות או אמנות כלי המתכת וליטוש החרבות והסכינים, התלויה בסוד השליטה באש ובנכונות להילחם.

מכאן ואילך, מספר בראשית פרק ה, מתחיל סיפור תולדותיה של משפחה אחרת הקשורה בעולם הרוח המופשט, זה הנודע למשמע אוזן בחלום או בהקיץ, עולם נסתר שנושאיו אינם נראים לעין, שכן הם מייצגים את ההפשטה, הנבואה והכהונה, הקריאה והכתיבה, החישוב והמחשבה. הם פועלים במציאות מודעת לנוכחות האל הבורא והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה ואלוהי הזמן, אלוהי הספר והכתב, אלוהי התולדות ואלוהי החוק והמשפט.

כאן מתחיל ספר תולדות האדם דרך שושלת שת בן אדם, בנם השלישי של אדם וחוה שנולד אחרי הירצחו של הבל והיעלמו של קין הנודד הנרדף:

וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.

וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.

זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.

   וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת.

וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ.

וַיְחִי שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָן.

וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מַהֲלַלְאֵל.

וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת יָרֶד.

וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת חֲנוֹךְ.

וַיְחִי יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָׁלַח.

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.

וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת לָמֶךְ.

וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן.

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.

שני אנשים בשושלת זו של עשרת הדורות הראשונים של משפחת האדם המשתלשלת מאבות לבנים, לנכדים, נינים שילשים וריבעים, דרך בני שת ולא דרך בני קין הנזכרים בפרק הקודם, זכו לזיכרון עולם, חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, מכאן, שעליו נכתבה ספרייה כוהנית שלמה, ונוח בן למך, העשירי בדורות האדם, מכאן, המעביר אותנו לעידן החדש שאחרי המבול. על נח נרחיב בשבוע הבא בפרשת נח ועל חנוך והמסורות המאלפות הקשורות בו כאדם הראשון שנלקח לשמים וחזר משמים לארץ, הרחבתי במאמר מיוחד המוקדש לו הנמצא ברשת, שכותרתו “חנוך בחרתה מבני אדם”. כאן רק אביא את תיאורו בספר היובלים כראשון הזוכרים והמעידים, הסופרים והמספרים וכאדם הראשון שלמד קרוא וכתוב מהמלאכים וכתב תעודה ועדות. דברי מלאך הפנים על תולדותיו של חנוך בן ירד הנאמרים למשה על הר סיני, אחרי מעמד סיני, בספר היובלים, מביעים זאת בקצרה: "זה ראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד ספר ומוסר חכמה…[ספר משמעו קריאה וכתיבה] [מוסר חכמה משמעו הוראת החכמה.] (היובלים ד, 17). בנוסח קורות חנוך במגילת ספר היובלים שנמצאה בקומראן נאמר: “ויכתוב בספר אותות השמים כחוק חודשיהמה למען ידעו בני אדם תקופות השנים כחוקות לכול חודשיהמה. ראשון הוא כתב תעודה ויעד בבני אדם בדורות הארץ שבועות היובלים”.[ 11Q12. frag. 4, lines 1–3

על חנוך בן ירד גיבור המסורת הכוהנית ומייסד המסורת המיסטית פורצת הגבולות, כתבתי בהרחבה בספרי ‘מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים היכל והיכלות במיסטיקה העברית הקדומה’ (ירושלים: מאגנס 2002) ובמאמרי “חנוך בחרתה מבני אדם” ברשת.

שני דברים מציינים שושלת דורות עתיקה וייחודית זו שזכתה לאריכות ימים מופלגת לאורך עשרה דורות, הראשון הוא הטעם לאריכות הימים שאבאר אותו מיד, והשני הוא ששושלת אבות העולם מהאדם הראשון ועד דור המבול המשתלשלת משת בן אדם וחוה, מצטיינת בעובדה שאף שם של אישה, מלבד חוה אינו נזכר בה. הסיבה לכך טמונה בעובדה שבראשית משפחת האדם אחים התחתנו עם אחיותיהם כמפורט בספר היובלים, פרק ד, המספר את ספר בראשית מחדש. הרחבתי על משמעותם של נישואי עריות אלה בראשית משפחת האדם, בספרי 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב' כרמל 2018.

אריכות הימים המופלגת של בני עשרת הדורות הראשונים מדור הבריאה של אדם וחוה, ועד לדורו של נוח בן למך, בדור המבול, המפורטת הן ביחס למועד לידתם הן ביחס לשנה בה הולידו את בנם, הן ביחס למספר שנות חייהם אחרי שנולד בנם, והן את זמנם ביחס לשנת הבריאה בעשרת הדורות הראשונים, קשורה לשני הסברים אפשריים. ההסבר הראשון הוא שמלמדים את קוראי ספר בראשית לספור ולחשב, להוסיף ולהפחית, לצרף לחבר והפחית ביחס לכרונולוגיה רצופה של מספרים עתיקים מיתולוגיים של בריות היסטוריות, עשרת הדורות הראשונים של אבות משפחת האדם. בפרק יא בספר בראשית תובא רשימה כרונולוגית נוספת המספרת את מניין שנותיהם של עשרת הדורות הבאים משם בן נוח ועד אברהם. בפרק יא בספר היובלים מצויה רשימה מקבילה עם שינויים מעניינים.

ההסבר השני קשור להשערה מתמטית עקרונית שאינה ודאית וקרוב לוודאי שאף אינה מדויקת די הצורך, אולם היא בעלת חשיבות. המספר המקראי, לפי הגרסה הכוהנית של ספר היובלים בפרק נ החותם את הספר, היה חייב להגיע לשנת היובל הגדול כשנת הכניסה לארץ, כאשר חלפו חמישים מחזורים של ארבעים ותשע שנים. הכניסה לארץ חלה בימי יהושע בן נון, בראשית היובל הגדול, בשנת החמישים. רק בשנת היובל הגדול, הוא יובל החמישים, אחרי שחלפו ארבעים ותשעה יובלים, שכל אחד מהם מונה ארבעים ותשע שנים, יכולים בני ישראל לשוב לארצם, כי רק אז הארץ חוזרת לבעליה בתום 2450 שנה (50X49=2450). אברהם, יצחק ויעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה, גיבורי דור האבות, חיו במצורף כמה מאות שנים במשך שבעה דורות. כדי להגיע לשנת ־ 2450 לבריאה במהלך חייהם של 26 או 27 דורות הנספרים מאב לבן, היו חייבים המספרים להאריך עד מאוד את חייהם של עשרת הדורות הראשונים לממדים מיתולוגיים, על אנושיים, כדי להוסיף עליהם את השתלשלות שישה עשר דורות העולם, מימי שם בן נוח ועד לימיו של משה רבנו, הוא משה בן עמרם בן קהת בן לוי בן יעקב בן יצחק בן אברהם, שהיה דור שביעי לאברהם. לפי נוסח המסורה עשרת הדורות הראשונים מאדם ועד נח, עד לשנת המבול, חיו עד לשנת 1656 לבריאה. לפי נוסח תרגום התורה השומרוני ונוסח ספר היובלים הם חיו עד שנת 1307 לבריאה שכן זו הייתה שנת המבול לפי חשבונם. בין עשרת הדורות הראשונים שחיו עד שנת לבריאה1656, ובין שנת 2450 שנת היובל הגדול, חלפו 794 שנה שבהם חיו עשרת הדורות מימי שם בן נח ועד לימי אברהם (שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח ואברהם, כל דור חייו מתקצרים כנאמר בספר בראשית פרק יא המספר את תולדות בני שם עד אברהם. [בספר היובלים נוסף קינן כדור שלישי בין ארפכשד לשלח, וכך גם בתרגום השבעים, כך שאברהם הופך לבן הדור ה־21]; וששת הדורות שחלפו מאברהם ועד למשה רבנו שהיה דור שביעי ל([אברהם], יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה). המסורות השונות מציעות מספרים שונים ביחס לשנות החיים של אבות העולם בעשירייה השנייה, אולם ברור שעשרת הדורות בין שם לאברהם חיו הרבה פחות שנים מאשר עשרת הדורות הראשונים. יתר על כן, כל דור ימיו מתקצרים והולכים – אם שם זכה לחיות 600 שנה הרי שאברהם חי רק 100 שנה. ברור מהרשימות השונות של עשרים ושישה הדורות שחלפו בין האדם הראשון למשה רבנו, שלבעלי המסורות השונות הייתה תודעה היסטורית כרונולוגית ברורה ורצופה לגבי הסיפור בן חמישים היובלים ועשרים ושישה או עשרים ושבעת הדורות מהבריאה ועד היובל הגדול, שבו מתרחשת הכניסה לארץ, המתרחשת עם מות משה, בימי יהושע בן נון, והיה ברור להם שכדי להגיע למספר שנים של שנים2450 מהבריאה ועד למות משה, במהלך של עשרים ושישה או עשרים ושבעה דורות, חייבים להאריך את ימיהם של עשרת הדורות הראשונים ולחשב בסדר יורד את ימיהם של עשרת הדורות בין שם לאברהם.

הסיפור החותם את הפרשה הוא סיפור פריצת הגבולות בין בני אלוהים לבנות האדם שהסב בעונש המבול.

סיפור מיתולוגי זה – המספר על חטא נורא של זיווגים אסורים שהסתיימו בהולדת בני כלאיים מפלצתיים שנקראו בשם נפילים וגיבורים שכילו את הארץ ואת יושביה ברעבונם שלא ניתן להשביעו, משום שבגלל שנולדו בזיווג אסור מחוץ לגדר הטבע, בין בני אלוהים לבנות האדם, לא היה מוכן עבורם שום מזון בטבע והם הפכו לטורפים חסרי רסן שטרפו את הצמחים את בעלי החיים והפכו לקניבלים שחטאו באיסורי אכילת דם משעה שטרפו את בני האדם בסדרה עגומה של מעשים שמילאו את הארץ חמס – מבאר את הרקע לבוא המבול.

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.

בספרות הכוהנית שנמצאה בין מגילות קומראן בכלל, ובספרי חנוך וספר היובלים בפרט, מובאות מסורות רבות המפרטות את נסיבות החטא הנורא של פריצת הגבולות בין בני שמים הנצחיים לבנות האדם בנות החלוף, שהביא לבוא המבול, חטא של מרד העירים/בני אלוהים/ המלאכים באלוהים אשר ראשיתו במלאכים שנשלחו לארץ בדור השישי לדורות האדם בדורו של ירד, כדי ללמד את בני האדם לקרוא ולכתוב. מלאכים אלה מעלו בשליחותם (ההוראה הראשונה של המילה מלאך היא שליח) תרו אחרי עיניהם, התפעמו מיופיין של בנות האדם והחליטו לחטוא בזיווגים אסורים ולקחת להם מכל אשר רצו: וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. היה זה סיפור האונס הראשון. בני אלוהים המכונים עירים (עיר בארמית הוא מלאך) בהנהגת שני מלאכים ששמם שמחזאי ועזאזל, החרימו חרם על הר חרמון מתוך ידיעה שהם חוטאים ביחד בחטא כבד, שכן מלאכים נצחיים בני אלמוות אינם מתחלקים לזכרים ונקבות, ואינם רשאים להזדווג ולהוליד. זכות זו שמורה רק לבני חלוף המחולקים לזכרים ונקבות שימיהם קצובים. כאמור מלאכים חוטאים אלה חטפו להם נשים והולידו איתם בני כלאיים מפלצתיים. תולדת הזיווגים האסורים היו נפילים, גיבורים ורוחות בליעל שחרגו מסדרי הטבע ומשעה שנולדו חטאו נגד בני האדם ונגד כל בעלי החיים בשל רעבונם שאי אפשר היה להשביעו. המסורת העתיקה של שילוח שעיר לעזאזל למדבר לארץ גזירה ביום הכיפורים קשורה לזהותו של עזאזל ראש המלאכים החוטאים, הקבור חי במדבר דודאל מתחת לסלעים הכבדים בבית חדודי, משום שהמבול הטביע את כל החיים על פני האדמה, אולם לא יכול היה לפגוע במלאכים החוטאים בני האלמוות.

הרחבתי על מסורות מיסטיות עתיקות אלה הדנות ביחסים המורכבים בין מלאכים לבני האדם, הקשורות בגילוי לוח הירח והוראת ידע אסטרונומי (עבודת כוכבים ומזלות, עבודה זרה) ובהוראת הכנת כלי מלחמה לגברים (שפיכות דמים) ובגילוי סודות הקוסמטיקה לנשים, הנקשרים לפיתוי, לזנות ולגילוי עריות – שלושת חטאי היהרג ואל יעבור, שבשלהם מלאה הארץ חמס ובא המבול כעונש משמים, בספרי ‘מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים היכל והיכלות במיסטיקה העברית הקדומה’ (מאגנס 2002) ובמאמרי “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה” המצוי ברשת.

אחתום את הדיון בפרשה עתיקה זו, הגדושה במיתוסים מאלפים, בשני ציטוטים: הציטוט הראשון הוא משפט מאלֵף של היסטוריון אמריקאי, פרופ' היידן וויט (Hayden White), (1928–2018), שנחשב לאחד מהוגי הדעות בעלי ההשפעה הרבה ביותר בפילוסופיה של ההיסטוריה ובמתודולוגיה המחקרית שלה, במחצית השנייה של המאה ה־20. וויט, שעסק בביקורת המחשבה ההיסטורית לאור התאוריה הספרותית ודן בשאלת הדמיון ההיסטורי ובשאלת הכתיבה ההיסטורית כיצירה ספרותית, הִקשה ושאל:

‘האם אמנם מישהו מאמין ברצינות שמיתוס ובדיון ספרותי אינם מתייחסים לעולם האמִתי, מספרים אמת אודותיו ומספקים ידע מועיל על המציאות?’

היידן וייט, “הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי”, בתוך: חשיבה היסטורית, קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה (עורך: אלעזר וינריב), כרך ב‘, תל־אביב 1985, עמ’ 305–322.

הציטוט השני הוא משפט מהדהד של הסופר הגרמני, תומס מאן (Thomas Mann) (1875–1955), בפתיחת ספרו יוסף ואחיו:

‘עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? […] ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר’.

המובאה מדברי תומס מאן בספרו יוסף ואחיו, תורגמה בידי מיכל אלפון, בתוך: אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה: גישה ספרותית פמיניסטית למקרא (תרגמה מאנגלית מיכל אלפון), תל־אביב 1996.