פרשת בראשית

מאת

רחל אליאור

---

הסוד של הספר ששינה את העולם

מאת

רחל אליאור

ספר בראשית נמנה עם קומץ הספרים שעליהם אפשר לומר בוודאות ששינו את פני העולם, העשירו את התודעה האנושית, הן באשר לעולם הנגלה על סבכיו ומעמקיו האנושיים ורבדיו ההיסטוריים והסיפוריים, הן באשר לעולם הנסתר על ממדיו האלוהיים, המחזוריים והנצחיים.

ספר בראשית נמנה עם הספרים הבודדים שיצרו דיאלוג הולך ונמשך, בן אלפי שנים, עם דורות רבים של קוראים, שראו בו חיבור מעורר השראה ומבקש ביאור ופירוש, הן בלשונו המקורית, לשון הקודש, הן בתרגומים לרוב שפות תבל, החל מהמאה השלישית לפני הספירה, בתרגום השבעים, שהתחבר ונערך בסביבות אלכסנדריה שבמצרים ההלניסטית וכלה בתרגומים דיגיטאליים לכל שפות העולם במאה העשרים והעשרים ואחת. קוראים רבים אחרים ראו בספר בראשית, שהתחבר בראשית האלף הראשון או בשלהי האלף השני לפני הספירה, ספר ממקור אלוהי או חיבור המבטא אמת אלוהית הנעלה מכל ויכוח, או פסגה של יצירה אנושית בהשראה אלוהית, המהווה תשתית אמונה בכל הנוגע ליחסי אל ואדם, חוק, משפט, צדק, מוסר, דין והיסטוריה.

ספר בראשית, המנסח לראשונה את היחס בין המופשט למוחש, בין האלוהי לאנושי ובין הנעלם לנגלה, מספר לראשונה את תולדות העולם ביחס לזמן ולמקום, לדיבור, לשפה, לאותיות ולמספרים, ומספר לראשונה את תולדות משפחת האדם על ראשיתה האלוהית, זכה למעמד שאין דומה לו בעולם המערבי, משעה שהפך למסד מקודש לשלוש הדתות המונותאיסטיות, המיוסדות על ספר מקודש, המיוחס למקור שמימי. דתות אלה מייחסות קדושה לספר הכולל מושגים מופשטים רבים חסרי תקדים כגון רוח אלוהים או שבת או גן בעדן מקדם או מלאכים או צלם אלוהים, המחייבים את הקורא לפענח את משמעותם נטולת הדגם המוחשי, ולהשלים את ביאור עניינם או לתאר את מהותם במחשבתו או בדמיונו, ברוחו ובנפשו שנבראו בצלם אלוהים. הדיאלוג המפעים בין האלוהי הנצחי, המופשט, הבורא בדיבור נשמע, הנודע בספר ובסיפור, לבין האנושי בן החלוף היוצר גם הוא בגופו וברוחו, כשהוא מצרף מוחש ומופשט במלאכת מחשבת, או באותיות ומספרים וברוח אלוהים, הפך למסד המשותף לדתות המאמינות בעולם שנברא כולו בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר.

*

בשל עובדות אלה היה ספר בראשית מקור השראה לתפישת האל הנצחי הבורא והיוצר, השומע והמדבר, המתיר והאוסר, המצווה והמחוקק, היודע כל ורואה כל, ולתפישת האדם השומע, הקורא והמדבר, הזוכר ושומר, המצווה והמציית, החוטא והנענש. דמות האל ודמות האדם תוארו בכל דור מחדש, בביאור ובפירוש, במדרש ובתורת הסוד, בהלכה ובאגדה, באמנות הסיפור והמיתוס בכתב ובעל פה, במוזיקה ובשירה, באומר ובצליל, ובכל ביטויי האמנות החזותית על שלל מבעיה, מהעת העתיקה ועד ימינו.

מה סודו של ספר קצר זה בן חמישים הפרקים, הכתובים בלשון רבת יופי, המספרים באמנות סיפור שמעטות דומות לה, במשפטים חסכניים, אפיים, פואטיים ותמציתיים, את הדברים החשובים ביותר על ראשית הבריאה, תחילת הזמן והמרחב, וראשית ההיסטוריה האנושית, ראשית הסמכות, החוק והמצווה, המותר והאסור, החטא, הפשע והעונש, במענה לשאלה האוניברסלית, כיצד הכול התחיל? או מנין באנו? ומספרים בעת ובעונה אחת על הבורא הנעלם, על ראשית משפחת האדם העוברת מהפרה־היסטוריה להיסטוריה, ועל ההיסטוריה הגלויה של משפחה אחת מיוסרת, חוטאת בכל דור, היודעת סבל רב ומכאובים בכל אחד מדורותיה, שהאל נגלה לבניה בחלום ובהקיץ, ופורס לפניהם, בעת כריתת בריתות ושבועות ומתן הבטחות מפליגות החורגות מגבולות הזמן והמקום, בראייה טלסקופית דו־כיוונית, היסטוריה של כאלפיים וחמש מאות שנה, מהבריאה ועד הירידה למצרים.

ספר בראשית, המהווה מצע מקודש לשיח בלתי צפוי, רב תהפוכות, הולך ונמשך בין מחבר נעלם לקוראים משתאים, מזה אלפי שנים, מלמד בפרק הראשון את החשוב מכול, את ההיחלצות האנושית מגבולות עולם החושים הנראה, בן החלוף, באמצעות סיפור חובק עולם בדבר מציאותו של בורא נצחי, נשמע ובלתי נראה, שהנחיל לברואיו בחסדו את תודעת הזמן המופשט המחולק לימים ולשבתות, לחודשים ושנים, או את ממד הנצחיות המחזורית המקודשת, המבטיחה בברית, באות, במצווה ובחוק, בזיכרון ובעדות, את השוויון ואת החירות הכרוכים בסיפור, בזיכרון, בעדות, בדעת, אמת וצדק, בחוק ובריטואל.

סיפור זה מספר על מטרה אלוהית כפולה – נצחיות אלוהית מחזורית רציפה של כל חוקי הבריאה הנראית וסדריה, המובטחת משמים מפי האל הבורא, לצד רציפות מחזורית נצחית נשמעת ומקודשת המשביתה את רצף ימי המעשה, הנשמרת בארץ רק בידי האדם הנברא. סיפור הבריאה הקשור במטרה האלוהית וביעוד האנושי, מעניק תשקופת (פרספקטיבה) אלוהית ומשמעות מוסרית מקודשת לכוחות הטבע המחזוריים, הנצחיים והאילמים, שאינם משתתפים בגורל האדם, משעה שהוא מעגן אותם בהיסטוריה תלויה בזמן, הנשמר רק בידי אדם. סיפור הבריאה מספר על המעבר מחלוקה נראית ונודעת בחושים, של מחזור חילופי העתים האוניברסליים, של זריחה ושקיעה או יום ולילה, לחלוקה נשמעת, ייחודית מקודשת, הנודעת כשבעת ימי השבוע, המורכבים כידוע מששת ימי החול, שבהם כפוף האדם לכורח הנסיבות, ומיום מנוחה מקודש, שבת, שבו פטור האדם, כל אדם, מנסיבות אלה, בזכות יום שוויון מקודש ויום שביתה מקודשת, יום עדות ואות ברית עולם, המובטח בברית נצחית לכל השותפים לסֵפֶר למִסְפָּר וְלסִפּוּר של קהילת הזיכרון השובתת ממלאכתה ומקדשת את הדעת, האמת והצדק, החירות והשוויון, הברכה והשלום.

מחזוריות נצחית שביעונית זו שקשרה בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, בין הבריאה האלוהית הנצחית המחזורית לחירות האנושית, יצרה לא רק יום מנוחה קבוע לכל העמלים, במחזור של מועדי ה' מקראי קודש, שכולם שווים בו, אלא גם מסד משותף לחייה של קהילת זיכרון, החולקת סיפור משותף שראשיתו בבריאה ובסיפורי ספר בראשית, והמשכו, מזה אלפי שנים, באחרון הקוראים ובאחרונת הקוראות, הרואים עצמם ורואות עצמן בדין, כחלק מקהילת הזיכרון הזוכרת ושומרת ומספרת סיפור נצחי זה, העשוי שתי וערב של סיפורי תשתית עתיקים מקודשים וסיפורי ערב ותערובת של קריאת כל הדורות, סיפור המקשר בין האלוהי לאנושי, בין הנשמע לנראה, בין העולם הכתוב לעולם המעשה, בין עולם החלום והחזון לבין העולם ההיסטורי או בין העבר להווה, דרך סיפורה של ראשית משפחת האדם וראשית משפחת אברהם בארבעת דורותיה הראשונים.

ספר בראשית הפורס בחמישים פרקיו את קורות העולם משבוע הבריאה, שבו נברא בדיבור ונוצר במחשבה, בקול וברוח הקודש, העולם הנגלה, העומד בסימן תיחום, הבחנה, הפרדה, דין, מידה והגבלה, איסור והיתר מכאן, ובסימן קודש, חסד וברית, שוויון וחירות, נצחיות ומחזוריות, מכאן, ועד לירידת יעקב ובניו מצרימה, בזיקה ליציאת מצרים, החותמת פרק קשה של שעבוד, עריצות וסבל, שאותה רואה אברהם בחלומו בברית בין הבתרים (טו, יג–יד). הספר מגלה את עינינו על ראשיתה המיוסרת של החברה האנושית, המתחילה מאדם וחוה החוטאים, הוריהם המשותפים של האח הרוצח והאח הנרצח, והוריהם של כל הברואים כולם, המשתלשלים מבני שת ומבני קין, ומסתיימת בספר זה במשפחת בני יעקב, משפחה פוליגמית, חוטאת, משוסעת, שונאת ונוקמת, משפחה רעבה, מפוחדת, בורחת ונמלטת, משפחה אכזרית ורבת סבל, היורדת למצרים, בשל הרעב הכבד בארץ.

משפחה זו, משפחת אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, משפחתם של הגר וקטורה, ישמעאל ועשיו, דינה, בלהה וזִלפה, חוותה לאורך פרקי הספר, המשלבים חסד אלוהי, הנגלה בחלומות התגלות ובברית, בדברי דעת, אמת וצדק, שוויון וחירות, אותות, עדות, חוקים ומצוות, לעומת רשע אנושי הנגלה בפשעים וחטאים, בגילוי עריות ושפיכות דמים, בהתעמרות, התאכזרות, התעללות ועריצות, עבריינות וטינה, קנאה, שנאה, אכזריות, וזדון מעשה ידי אדם, הקשורים בסיפורים משפחתיים חסרי חמלה, המגלים את מנעד החוויות האנושיות של כל הדורות ביחס לרגשות שאין בהם שום שינוי.

מנעד הרגשות, הניסיונות והחוויות האנושיות, משתרע בין קנאה ושנאה, רצח ושפיכות דמים, ציפייה ואכזבה, חשבון ותסכול, אמונה ותקווה, לידה ומוות, נעורים וזקנה, אהבה ובגידה, ייסורי העקרות ושמחת ההולדה, קנאת אחים, טינה וזעם, התאכזרות ופחד, אונס ונקמה, ייאוש ותעוזה, מרמה ונאמנות, נחישות, רחמנות וחמלה, שראשיתן ביציאה למסע לא נודע, לאורך הנהר הגדול נהר פרת, ממקורות הנהר בהרי אררט הסמוכים לאור כשדים, בימי אברהם, החוזה בכוכבים והשומע קולות, המאמין הגדול שהפנה עורף לבית אביו ואמו, לארצו ומולדתו, לשפתו ותרבותו, אדם בא בימים שיצא למסע הגדול לארץ המובטחת, ארץ מדבר וצייה, מארצו שבין הנהרות, מסופוטמיה, מסע של אדם ערירי שהמתין מאה שנה להולדת בן יוצא חלציו, בן שהיה בנה של אחותו שרי, אשת נעוריו, שלשניהם היה אב משותף, תרח בן נחור, אדם שגירש למדבר את בנו בכורו שנולד משפחתו המצרית, הגר, והיה מוכן לעקוד את בנו המיוחל ולהניף עליו מאכלת במסגרת אמונה יוקדת באלוהיו, שאינה מתירה ספק, ביקורת או הרהור, אלא תובעת ציות לסמכות עליונה ללא ערעור. ראשית הסיפור בימי האבות, עוסקת באברהם שהאמין באמונה שלמה המוחקת כל רגש אנושי של אהבה, חמלה, הגנה, שמירה, נאמנות, תקווה וחסות, ובשלה התנכר לשני בניו, המגורש והנעקד, ואחריתו במסע גדול, בירידה למצרים של נכדו, יעקב, שהיה בנעוריו בן שרימה את אביו העיוור, אח תככן שהתנכר לאחיו התאום וגזל ממנו את הבכורה ואת הברכה, ובמנוסתו מפני אחיו הבוכה הנגזל שביקש להרגו, הפך לבן אחות שרימה את דודו, והפך מגדול האוהבים בספר בראשית, לבעל מרומה, לאיש מיוסר רדוף פחדים, בעל משפחה פוליגמית סבוכה, ולאלמן מעונה המפלה את בן אשתו האהובה לטובה, חרף קנאת אחיו בני האישה השנואה, שמתמודד כל ימיו עם התוצאות המרות של פשעיו וחטאיו מימי נעוריו.

יעקב אבינו הפך לאב אלמן המגדל בן יתום מאם, ולאב שבתו נאנסה ושכמה מבניו פשעו בו, ולאב שכול שביכה שנים רבות את מות בנו האהוב, משעה שבניו בקנאתם בגדו באחיהם הקטן, היתום מאם, ומכרוהו. עוד הפך לאב אומלל שבניו רימוהו לאורך שנים רבות, כשידעו שאחיהם חי במצרים והתנכרו לסבלו של אביהם השכול, בנים בוגדים, אכזריים וחוטאים שלא נענשו על חטאיהם הקשים, שכולנו, כידוע, צאצאיהם.

אולם ספר בראשית איננו מתחיל את הסיפור האנושי הכאוב והמיוסר עם אברהם וצאצאיו, אלא פותח בסיפורה הכואב של המשפחה הראשונה אשר עברה, אחרי הגירוש מגן עדן, מהמיתוס הנצחי, הפטור מכבלי הזמן ומכאוביו, אל ההיסטוריה, הכפופה להם, באופן בלתי נמנע, בעולמם של בני חלוף.

בסיפור נודע זה, החושף את הייסורים שבתשתית המצב האנושי שראשיתו תמיד בתא משפחתי הטומן את כל האפשרויות, טובות כרעות, ההורים הראשונים הופכים להורים שכולים עם מותו הנורא של בנם הנרצח, הבל, ולהוריו אחוזי הזוועה של בנם הרוצח, קין. ההורים השכולים הראשונים, שחוו את תוצאותיה המרות של הקנאה והשנאה, משעה שנכשלו בשל חוסר ניסיונם באהבה או בהורות, בהנחלת האנושיות המשותפת, שראשיתה באחוות אחים ובהגנה על ילדיהם איש מפני רעהו, מלמדים את צאצאיהם, שמהם משתלשלת משפחת האדם, שיעור רב חשיבות – מסיפורם עולה שהכאב הנורא של הורים שכולים, שאין לו שיעור, איננו סוף פסוק, אלא להפך: גם מעומק הכישלון, המשבר, האכזבה, התסכול, הייאוש, האסון והחורבן שאין להם שיעור, שהם נחלתו הבלתי נמנעת של גזע האדם, הם מתגברים על הזוועה שבמות ילדים, וממשיכים בכאב ובנחישות בבניין העולם ובבניין משפחת האדם, בכוחות החיים שאין להם שיעור.

מבין עשרת הדורות הראשונים המתוארים בחמשת הפרקים הראשונים של ספר בראשית, דומה שרק שניים ראויים לציון מיוחד, הראשון הוא חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, שעליו נאמר משפט שלא נאמר על אדם מלבדו: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים (בראשית ה, כד). בשל פסוק ייחודי זה הפך חנוך בן ירד במסורת היהודית בעת העתיקה, בספר חנוך הראשון והשני ובספר היובלים, לאדם שפתח את המסורת המיסטית־הכוהנית של עלייה לשמים, שמטרתה הייתה ללמוד לקרוא ולכתוב מהמלאכים, ולהעיד על תבנית המקום המקודש, על תבנית הזמן המקודש ועל תבנית הפולחן המקודש בעולמות עליונים. כלומר, חנוך, האדם היחיד בחומש שנלקח לשמים, והפך לעד על מה שראה, שמע ולמד בשמים מהמלאכים, העיד על המעבר הדרמטי בדור השביעי לדורות האדם מהפרה־היסטוריה להיסטוריה, או מהעולם הקדום שלפני הכתב, שאין בו ספרים ומספרים, לעולם ההיסטורי המתחיל עם ראשית הכתב, האות והמספר, הסדר הכתוב והמחזור הנמנה והנספר. חנוך השביעי בדורות האדם, חזר מהשמיים עם ספרייה ולוח שנה שהביא מהמלאכים, כדי להנחיל לבנו מתושלח את סדרי העולם הכוהני, המיוסד על עדות ומועד, על עדת קודש שמימית וספרים משמים, על שבועה, ברית, שבת, שבוע ומחזור, או על עולם המיוסד כולו על מה שנברא בְּסֵפֶר סְפַר וְסִפּוּר.

חנוך בן ירד הוא האדם היחיד שעליו נאמר “חנוך בחרתה מבני אדם” בסדר עבודה עתיק ליום הכיפורים, שנמצא בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, המתאר את הכהונה הגדולה, והוא לבדו נקרא בספרות הכוהנית העתיקה שהתחברה באלף הראשון לפני הספירה, בשם ‘חנוך השר הגדול’ ‘שרא רבא דאסהדותא’, שתרגומו ‘השר הגדול של העדות’, ‘סופר צדק’ ו’אות דעת לדור ודור'.

על חנוך בן ירד, גיבור הסדר הכוהני העתיק, נכתבו שלושה ספרי חנוך הגדושים במסורות וסיפורים עתיקים, ופרק בספר היובלים, פרק ד, ושורות שירי תהילה יוצאות דופן בספר בן־סירא ובסדר העבודה העתיק ליום הכיפורים. יצירה ספרותית רחבת אנפין זו נוצרה כולה מביאור הפסוקים הספורים אודותיו בבראשית פרק ה כא–כד, בדרך הממחישה את היחס בין חוטי השתי של הטקסט המקראי לחוטי הערב של יצירת הדורות שראשיתה בנבואה ובכהונה.

הגיבור הספרותי השני הוא נוח בן למך, נינו של חנוך, שבדורו חל המבול החותם את הפרה־היסטוריה הכללית, בכך שהוא מלמד את לוח השנה המחזורי של תריסר החודשים וארבע העונות, העולה לראשונה מסיפור המבול, שעליו נכרתה הברית (בראשית, פרקים ו–ח). שתי דמויות אלה, שנוצרו במסורת המיסטית הכוהנית, שחייהן חרגו מחיי בני זמנם ומקומם, ורוחם שוטטה בציר אנכי בין העולם הארצי לעולמות עליונים כשהם שומעים דברי מלאכים או דברי אלוהים, היו בסיס למסורות עשירות ומגוונות, מיתיות, מיסטיות, הלכתיות ואגדיות, לאורך אלפי שנים.

העולם מתחיל מחדש אחרי המבול, בדור האחד עשר לדורות האדם, עם שלושת בני נח, שם, חם ויפת, הנפרדים לשלוש היבשות שנודעו לבני העולם העתיק – אסיה, אפריקה ואירופה, אולם גורלם איננו שווה בשל הסיפור שנכרך בהם בפרק ט. בני חם החוטא, קוללו כידוע בידי נח אביו, שבנו חם ראה את ערוותו כשהשתכר והתגולל עירום בקיאו, ופגע בו או אנס אותו, וצאצאיו, הכנענים, בני נכדו כנען, הפכו לחוטאים מקוללים בשל גילוי העריות של אביהם חם עם אביו נח, והפכו בקללת סבם לעבדי עולם לבני שם ולבני יפת (ט, כה–כז), ולאויביהם השנואים של בני ישראל בעולם המקרא. אין סיפורים תמימים במקרא, לכל סיפור עתיק יש הקשר רב־דורי, כוונת מכוון ומטרה ידועה.

בני שם, יושבי אסיה והמזרח התיכון, נתפסו כמבורכים “וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם” (ט, כו) ומהם, כביכול מבלי משים, אך למעשה, מתוך כוונת מכוון מרחיקת לכת, השתלשלה משפחת אברהם בן תרח מאור כשדים (פרק יא), השוכנת לא רחוק מהרי אררט, מקור מוצא נהר פרת.

שאר פרקי ספר בראשית מתמקדים בגורלה המורכב של משפחה אחת, מבני בניו של שם בן נח, שאבותיה, בניה, נכדיה וצאצאיהם, מתוארים לאורך שלושים ושמונת פרקי הספר הנותרים. הם מתוארים כמשפחה מיוסרת וידועת־סבל, משפחה יחידת סגולה שרבים בה סובלים מעקרות ורבים בה הנודדים בעלי החלומות, שעם בניה הנבחרים, המאמינים מאז ומעולם שהעולם נברא בְּסֵפֶר סְפַר וְסִפּוּר, אלוהים כורת ברית נצחית בחלום ובהקיץ, הקושרת בסיפור היסטורי ידוע מראש, הנפרס על פני אופקים רחבים, בין העבר הרחוק, המתחיל בשבוע הבריאה ובקדושת השבת, לעתיד הרחוק הכולל את מעמד הברית בהר סיני שראשיתו בברית הקשת בענן עם נח העשירי בדורות האדם, ובברית בין הבתרים עם אברהם, העשרים ושניים בדורות האדם, ואת הכניסה לארץ המובטחת בחלום, שראשיתה בברית בין הבתרים ואחריתה בחלום יעקב בבית אל. את עיקר סיפורה של משפחה עתיקת ימים זו, שכל בני ישראל הם מצאצאיה, אפשר לתמצת בשני משפטים של הסופר חיים באר: “כרוב מפעלותיהם של בני האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום”. (נוצות, 1979, עמוד 1).

“העולה מכל דברינו עד כה הוא, שהעילה האחת והיחידה אשר ממנה הלך והשתלשל מסעו של גיבור ספרנו, ונתכנו כל עלילותיו, כעילת כל המסעות שיצא אליהם האדם מאז ומעולם, הוא הקול הנעלם הדובר אליו בחלום חזיון לילה בתנומות עלי משכב, ואומר לו לקום וללכת מן המוכר והמוגן והצפוי, אל ארץ לא נודעת שיראוהו לו ביום מן הימים”.

(חיים באר, אל מקום שהרוח הולך, עמוד 56)

צילמה: רחל אליאור

---

פרשת בראשית חלק א

מאת

רחל אליאור

*פרשת בְּרֵאשִׁית היא פרשת השבוע הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה. היא מתחילה בתחילת הספר ומסתיימת בפרק ו' פסוק ח. זו הפרשה הפותחת את היצירה העברית הכתובה אי שם באלף הראשון לפני הספירה ואולי בשלהי האלף השני לפני הספירה. אין בידינו טקסט הקודם לה ואין איש אשר יכול לבאר כיצד נוצרה יצירה יפה כל כך, חכמה כל כך, מפעימה ומעמיקה כל כך, יש מאין.

מי חולל את ההשראה שיצרה מעשה מרכבה לשוני חכם כל כך? שיש בו תבונה מתבוננת עמוקה לאין חקר, והגדרות נפלאות למופשט ולמוחש, לראוי ולנכסף, והבחנות חודרות על המאחד את הבריאה כולה, שתוקפן הצלול לא פג במשך אלפי שנים, אין יודע מהיכן הופיע אוצר המילים המופשטות והתובנות העמוקות, אין יודע מהיכן ראשית השפה הפואטית, הגבוהה, המקיפה, היפה כל כך והשקולה כל כך, [פואזיס Πoεςις ביוונית היא גם יצירה, עשייה ובריאה וגם חיבור שירה] המייצגת תפישת עולם חדשה לחלוטין, המושתתת על יחסים בין הנעלם לנגלה ובין הנשמע לנראה, בין המאחד המופשט למפריד המוחש, בין מְסַפֵּר נעלם למספר מחזורי נצחי מקודש, בין סֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר בלשון הקודש, החוזר ומסופר מדי שנה בשמחת תורה, שהשפיעה על דורות רבים.

אין איש מבין בוודאות מי חולל את תפישת העולם המונותאיסטית המופשטת, הקושרת את המחשבה, הדיבור והמעשה, וכורכת בין הנעלם הנשמע לנגלה הנראה, המשתקפת בפרשה זו, המשפיעה על חיינו בזיקה למִסְפַּרים וְסִפּוּרים דבר יום ביומו מזה אלפי שנים, בלי קשר לאורחות חיינו.

כל פעם שאיש מאתנו אומר משפט שגרתי מסוג: ‘ניפגש ביום שני’ או ‘נלך ביום שלישי’, או ‘נתראה בשנה הבאה’, או ‘תדליק את האור בבקשה’ או ‘איזה חושך, אבל תסתכלי על הירח’, או כשהיא והוא משתמשים מבלי לתת את הדעת על כך במילים שמים וארץ או במילים אור וחושך, יום, מועד, חודש או שנה, או במילים רוח, ים ויבשה, הוא והיא מצטטים את ספר בראשית מבלי משים.

איש מאתנו אינו משתמש דבר יום ביומו במילה בראשית וגם לא במילה ברא. אנחנו אומרים: בהתחלה, או מזמן, לפני הרבה שנים, או משכבר בימים, או פעם, או היו־היה, או לפני המון זמן, כשהיינו צעירים, שכן את המילה בְּרֵאשִׁית אנו שומרים למספר הנעלם של ספר בְּרֵאשִׁית שבחר להתחיל את סיפור הבריאה במילה מפעימה, מסתורית המציינת זמן מופשט, כאילו ילד שאל אותו: ‘אבא, איך הכל התחיל? מה היה לפני שאני נולדתי ובאתי לעולם?’ ואז עונה המספר הנעלם: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ..

אנחנו גם לא משתמשים בדרך כלל במילה בָּרָא ־–הנשמעת כנגזרת פועלית של המילה בראשית – אנחנו משתמשים רק בפעלים נרדפים כמו עשה, יצר, חיבר, תיקן, ארגן, סידר, חקק, חצב, ערך, חולל וכדומה אבל איננו אומרים אני בראתי את.. אנחנו משאירים פועל זה כייחודי לבורא ולבריאה. היוצא מהכלל היחיד בעברית הוא בפעולה מסתורית הנזכרת בתלמוד העוסקת ביצירת גולם: כגון ‘רבא ברא גברא=גולם’.

נושאים רבים וחשובים עד מאוד שזורים בפרשה נפלאה זו, שאין לה שום כוונה להציע הסבר מדעי לחוקי הטבע או הוכחה מדעית לבריאה, אלא יש לה כל כוונה לקבוע ערכי יסוד והנחות תשתית בדבר זמן ומקום, נצחיות ומחזור, בזיקה לבריאה אלוהית, ולהציע משמעות מאחדת, אוניברסלית, לבריאה כולה, ולהציב סדרי עדיפויות ועולם ערכים, ולהציע ביאור מוסרי מופשט ליחסי הנעלם והנגלה, הנשמע והנראה, הנצחי והחולף, הרוחני והגשמי. ביאור זה קשור בסֵפֶר, מִסְפַּר וְסִפּוּר בעלי תוקף נצחי מחזורי מקודש,ובעלי עניין בערכים נצחיים הנודעים בברית שאותם יוצר ומגדיר האל ואותם זוכר ושומר האדם.

הביאור המוסרי קשור בהכרעה היסטורית בעלת חשיבות עליונה, הטוענת שהאלוהי והאנושי תלויים זה בזה, משום שהם לבדם שותפים בשפה ובלשון, באותיות ובמספרים, ביצירה, בקריאה, בכתיבה, בשירה ובסיפור, בזיכרון, בעדות, בברית וברוח הקודש. רק בעולם האלוהי הנעלם ובעולם האנושי הנגלה, מתחוללים דברים ודיבורים, סיפורים ושירים, מצוות וחוקים, הקשורים באותיות ומספרים, במחשבות ומחזורים, בדיבור ושפה, בזיכרון ושמירה, ברוח מדברת ומילה נשמעת, חקוקה על ספר או על לוח, שאינם חלק מהטבע הדומם או מעולם החי והצומח, אלא הם לבדם משותפים לאֱלֹוהִים ולאדם.

הפרשה עוסקת בבריאת המרחב הנצחי האוניברסלי של היקום, במרחב שאף אדם לא יצר, שראשיתו בהבחנה בין אור לחושך ובין הים ליבשה ובין מים עליונים למים תחתונים, ובכינון גבולות וחוקים, תחומים והבחנות, מחזורים ובריתות, שראשיתם ב־ראשית וב־אחרית, ב־למעלה ולמטה, ב־מוקדם ומאוחר, ב־ראוי ופסול, ב־אסור ומותר. כלומר ספר בראשית מתחיל בתפיסת הבריאה כולה כאחדות כפופה לחוק אלוהי, או לסיבתיות אלוהית ודיבור אלוהי, המחוללים במחשבה, בדיבור ובמעשה המתחוללים בעת ובעונה אחת, את מחזורי הזמן ותמורות החיים, העומדים ביסוד ריבוי התופעות, הכפוף לסדר אחדותי מורכב מניגודים, השליט בכלל היקום, המופיע בתמורותיו ובמחזוריו בכל אתר ואתר.

הפרשה דנה במידות ראשוניות המבוססות על הבחנה וניגוד, התלויים בעולם החושים, הנענה למחזוריות נראית ולהבחנות מנוגדות שהאדם לא יצר, המוכרות לכל אדם, כגון יום ולילה, אור וחושך, זריחה ושקיעה, ים או יבשה, ועוסקת בצדק ומוסר שראשיתם בביטוי ‘וירא כי טוב’.

הפרשה מגדירה לראשונה את הנצחי והקבוע, המחזורי הנראה בעין או נודע למשמע אוזן, הניתן לחישוב, הקשור במחזורי הזמן האוניברסליים הנראים ובמועדים הנשמעים המקודשים, הנצחיים, הקבועים, המחושבים והידועים מראש, המופקדים בידי שומרי הברית, ובכל המחזורי הנצחי הקבוע מראש, הקשור בימים ולילות, בשבועות, חודשים, מועדים ושנים, הקושר בין עבר, הווה ועתיד, מראשית הדברים ועד אחריתם.

אשר על כן, כל העוסקים בוויכוח על היחס הוודאי בין הבריאה בספר בראשית לבין המפץ הגדול, מכלים את זמנם בהבלים גמורים, שכן אין לספר בראשית שום כוונה לדווח דיווח מדעי אובייקטיבי על הטבע, מילה שאיננה נודעת בשפה העברית עד לזמנו של הרמב"ם! אין לספר בראשית שום כוונה לפענח עבורנו את מה שאיננו נוגע לאחדות הבריאה מנקודת ראותו של הבורא, ולאחדות מחזוריה האוניברסליים הנראים והרציפים, ימים ולילות, תקופות ושנים, שמש וירח וכוכבים, עליהם אחראי הבורא לבדו, ומחזוריה המקודשים המשביתים הנשמעים, שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, המופקדים בידי האדם.

אחרי פירוט סיפור הבריאה, שבה מתוודע האדם לאחדות שבבריאת העולם, עובר הספר לעידן המיתולוגי בסיפור גן עדן, שבו מתוודע לראשונה האדם בן האלמוות לחוק, לאיסור, לחטא ולעונש, לבושה, לאשמה ולפחד, לגילוי ולהעלם, הקשורים בחיים ובמוות, המכוננים תרבות, ועובר בהדרגה למורכבות הניסיון האנושי הקשה והמייסר של בני מוות פושעים, חוטאים ורוצחים, נוקמים, בוגדים ומתאכזרים, דרך סיפורים אנושיים וערכים אנושיים.

ספר בראשית מתכוון להנחיל לקוראיו ושומעיו את העובדה המכרעת שלגבי דידו העולם נברא בדיבור המורכב מאותיות, מקול, דיבור ורוח אלוהים, היא רוח הקודש, המשותפת לאל ולאדם. האל הוא הגיבור המרכזי האידיאלי הבורא הנצחי, והאדם בן החלוף, המועד לכל פורענות, הוא האנטי־גיבור החוטא, הנכשל והפושע, הלומד בדרך הקשה את קוצר ידו של האדם החי בלי חוק, בלי גבול, בלי דין ובלי מדינה, בלי חברה ובלי הנהגה. כל אלה יתבררו בספר שמות בהתגלות אלוהית לעם עבדים, שראשיתו במשפחה אחת חוטאת ומיוסרת, שקורותיה המדאיבות סופרו בספר בראשית, התגלות הקשורה במתן חוק ובקביעת ערכי צדק ומוסר, דין ומשפט, שאליה סולל ספר בראשית את הדרך.

ספר בראשית עוסק במשותף לאל ולאדם ובמבדיל ביניהם, שכן העולם קיים לגבי דידו רק משעה שאותיות הדיבור והכתב, הלשון השפה, הסיפור והספר, קיימים. הוא נקרא מראשיתו הנודעת ההיסטורית, המעוגנת בזמן ובספר, בתרבות ובחוק, בשפה כתובה עתירת מילים ומושגים, מוחשיים ומופשטים, אותיות ומספרים, נראים ונשמעים, בשם בראשית, והוא מספר את סיפור היחס בין הנגלה לנעלם ובין הנראה לנשמע.

הסיבה שאנו מונים היום את השנה העברית 5784 לבריאה היא שזה פרק הזמן שעבר מאז שהומצא הכתב לראשונה ככתב יתדות בארם נהריים. לפני שהיה כתב לא היה סיפור שהאל והאדם שותפים בו, סיפור הכתוב על ספר. לסופר המקראי אין עניין בפרה־היסטוריה, או במה שהתרחש לפני המצאת הכתב, בעוד שיש לו כל עניין בראשית הסיפור הכתוב ובתודעה התלויה באותיות ומספרים.

פרשת בראשית מלמדת בבהירות מופלאה שרק הזמן והדיבור והשפה, המופשטים, הקשורים בספרים, סיפורים ומספרים, הנבראים בידי האל – ומסופרים ונכתבים בידי מלאכים, כוהנים, נביאים, משוררים וסופרים – ומסורים ומופקדים בידי האדם, הם נצחיים והם המכריעים והחשובים ביותר, שכן כמו המילה המופשטת, רוח, שאתה מתחיל סיפור הבריאה, רוח spirit המשותפת לאל ולאדם, או רוח אלוהים המרחפת על פני המים, המבטאת תנועה ושינוי שבלעדיהם לא היו חיים עלי אדמות, שהרי התנועה נמצאת בכל דבר חי, תנועת הרוח קיימת בנשימה, במחשבה, בדמיון, בנשמה, בגוף, בעיכול ובזמן. כך גם עדות על מחזורי הזמן הנצחיים הנראים והנשמעים, הקבועים והידועים מראש, משותפת לבורא ולנברא, ברוח, בקול, בדיבור, בקריאה וכתיבה, כשם שהדיבור הקורא ומעניק שמות ויוצר מושגים והבחנות, משותף לשניהם.

הפועל וַיִּקְרָא או וַיֹּאמֶר או וידבר, כמו המושגים אחד ושני, שלישי או רביעי, יום ושבת, חודש, מועד ושנה, מתייחסים אך ורק לאל ולאדם ולמלאכים ולא לאף חיה מחיות הטבע או לשום יציר נברא שאינו מחונן ברוח הקודש או רוח אלוהים או רוח האדם היכולה לא רק לדבר ולשמוע, אלא יכולה לקרוא ולכתוב, לספור ולחשב, לספר, לזכור, להעיד, לשמור, להנציח, להנחיל ולחבר יצירה כתובה.

מהסיפור בפרשת בראשית עולה שבכל דבר חי יש רוח אלוהים וכל דבר נברא, נברא בדבר אלוהים, בקולו וברוח פיו, בזיקה לְסִפּוּר למְסַפֵּר לְמִסְפַּר וּלְסֵפֶר ובכל מה שקשור לְסְּפָרִים, לסופרים, לְמִסְפַּרים וְלִמְסַפְּרִים.

וגם להפך, כמו שאמר מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, משמו של המשיח: "דע כי בכל אות ואות יש עולמות, נשמות ואלוהות'.

הפרשה מציגה את אֱלֹוהִים ללא הסבר או תיאור, בדיוק כפי שהיא מציינת שמים וארץ כמושגי תשתית מרחביים המוכרים לכולם. הפלא של ספר בראשית הוא השילוב המופלא בין הידוע והמוכר לכל, המוחשי הנודע בחושים והנחזה בעין, דוגמת אור וחושך, שמים וארץ, שמש וירח, ים ויבשה, המשותפים לכל בני האדם, עם הנעלם והלא נודע הנגלה רק בספר וסיפור, בלשון המספרים ובחלוקות הזמן, המייחד עם מסוים, בשפה מסוימת, נעלם הנודע רק למשמע אוזן, שאין לו מבע חזותי מהותי ניתן לתיאור או לדימוי, ויש לו רק מבע מילולי המתאר את הנצחי הנמצא מעל לזמן, כגון: “ורוח אֱלֹהִים מרחפת על פני המים”. או יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום שישי, השבים וחוזרים תמיד מדי שבוע מאז היום השביעי לבריאה.

אנו מיטיבים לדעת שנצחיותה של חלוקת הזמן השביעונית המחזורית מלווה אותנו מאז ימי ספר בראשית, אם כי איננו נותנים על כך את הדעת בדרך כלל כשהשבוע מתחלף מדי שבעה ימים, במשך אלפי שנים בסדר מחזורי קבוע וידוע מראש, שאין עליו שום ויכוח, אבל איננו יודעים כלל ועיקר מנין נוצר פועל נפלא כמו מרחפת? או משפט חד פעמי כמו: וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.? ומי הגה את התובנה העמוקה שרק מחזורי הזמן הרציפים והמשביתים – הנראים והנשמעים – המבחינים בין חול לקודש, הם נצחיים, ורק הלשון הבוראת הוויה, ספר, סיפור ושיר, אותיות ומספרים, היא נצחית, בעוד שכל דבר אנושי אחר בתחום המוחש, עלול להתבטל כהרף עין, ועלול להיות מועד לפורענות ולהיות בן חלוף?

הפלא בפרשת בראשית נעוץ בשילוב הבלתי צפוי בין הנשמע המופשט הנצחי המחזורי לנראה המוחשי בן החלוף, המיוסד על הנחת התשתית שאת כל העולם הנודע בחושים, שאיננו מעשה ידי אדם, ברא אֱלֹהִים לבדו בדיבור, בקול וברוח אֱלֹהִים, ואת כל מעשי האדם אפשר להסביר, לתפוש ולהבין רק משעה שיש לנו אותיות ומספרים, שפה ולשון, ספר וסיפור.

אֱלֹהִים הבורא, אשר קולו הנשמע המבטא את מחשבתו ודיבורו, מחולל לבדו את כל הבריאה, ואצלו לבדו קיימת אחדות בין המחשבה, הדיבור, הרוח, הלשון, השפה, הקול והמעשה, איננו בעל ממד חזותי מובחן נתפש בעין, מעבר לזה הנגלה במכלול הבריאה ובכל מרחבי היקום הנודעים לאדם, שכן אֱלֹהִים הבורא והמדבר שקולו מחולל איילות, ובדברו שמים נעשו, גיבור סיפור הבריאה, וגיבור החומש, אלוהי ההיסטוריה מקדש החירות, האל המחוקק והגואל, נודע רק למשמע אוזן, בדיבור, בלשון, בשפה, בקול או ברוח (מחשבה) בספר, מספר וסיפור. אין לשכוח שאלוהים הבורא והמחוקק, הגואל והמושיע, אל הספר, המספר והסיפור, המחזור והנצחיות המקודשת, אלוהי ההיסטוריה והגאולה, הנשמע והבלתי נראה, נודע לראשונה בעולם אלילי שבו נודעו רק אלוהים אחרים נראים דוממים, אלוהי עץ ואבן כסף וזהב, מרהיבים ביופיים, אבל חרשים ודוממים בהדרם.

אין אף משפט בפרשת בראשית המספר מי הוא אֱלֹהִים, כיצד נודע, נברא או נוצר, היכן ומתי? האם נברא? מתי החל להיוודע לברואיו? מה מייחד אותו, האם הוא עתיק וקדמון וקיים לפני הבריאה ולפני הזמן? או האם נברא עם ראשית הזמן? הואיל והכל נותר בשאלה לגבי גיבור הסיפור, הסיפור המקראי מהווה פתח לתשובות אין־סופיות ובלתי פוסקות על שאלות אלה, שנענו בפי משוררים וסופרים בעת העתיקה, בפי נביאות ונביאים, פייטנים והוגים, פילוסופים ומקובלים, חסידים, שבתאים ומתנגדים, ובפי סופרות וסופרים משוררות ומשוררים, חוקרות וחוקרים בני זמננו. לכל אחד ואחת תשובה שונה בתכלית על השאלה המרתקת, מי הוא אֱלֹהִים?.

אֱלֹהִים קיים לגבינו מהפסוק הראשון בספר בראשית, הקובע בשלוש המילים הראשונות את ראשית הזמן, בראשית, את הפעולה הראשונה, ברא, ואת זהותו של הבורא, אֱלֹהִים, הנודע כקול מדבר בעברית, לשון הקודש, בספר ובסיפור, המזכירים את אלוהים ומפעלותיו בלשון זכר, כי אין בעברית פועל ניטראלי, קול המציב את גבולות הזמן והמקום, כשהוא בורא ברוחו ובדיבורו מתוך התוהו ובוהו, את האור ואת החושך, את השמים ואת הארץ, את הים והיבשה ואת המאור הגדול והמאור הקטן ואת הכוכבים, המייסדים את חילופי העתים והזמנים, המועדים והקצים.

אֱלֹהִים הוא האקסיומה או המושכל הראשון של ספר בראשית, גיבור הסיפור ומחוללו, והוא לבדו הנחת היסוד שאין מקשים עליה, שממנה נגזר כל הסיפור המשלב במעשה מרכבה מופלא, את הנשמע הנסתר, המעניק חיים נצחיים במחזורי הזמן שאינם תלויים באדם: יום ולילה, אור וחושך, ארבע עונות השנה, שקיעה וזריחה, עליית הירח ושינוי הכוכבים והמזלות [המכונים כולם בספרות העת העתיקה בשם ‘מרכבות השמים’] עם הנראה הנגלה, הכפוף לתמורות הזמן המופקד בידי האדם, המונה את מחזורי הזמן המשבית המקודש בסדר שביעוני קבוע: שבת, מועד, שבעה מועדי ה‘, שנה, שמיטה ויובל [המכונים בספרות העת העתיקה בשם ברית ושבועה, ‘מועדי ה’ מקראי קודש’, ‘מועדי דרור’].

אֱלֹהִים הבורא של ספר בראשית הוא זה המכונן בראשית פעולתו את הזמן הנראה בעין כחילופי יום ולילה, שאינם תלויים באדם, ואת מחזור ימי השבוע הנשמע באוזן, הנמנה ברצף, הנספר במספרים במחזורים קבועים מקודשים נצחיים: יום אחד, יום שני וכו', הנספרים ונשמרים רק בידי האדם, האל, הכוהנים והמלאכים. או נשמרים במחזורים נצחיים מקודשים של שירה וקרבנות בידי שומרי משמרת הקודש, המבחינים בין ששת ימי הבריאה, ימי החול, הנמשכים ברצף של ימים ולילות, ליום השביעי המשבית, היום המקודש במחזוריות שביעונית נצחית נשמעת ולא נראית, ומתחיל אחריו ספירה חדשה.

נעים זמירות ישראל, דויד בן ישי, היטיב לבטא מחזוריות נצחית מקודשת זו שראשיתה בשבוע הבריאה, החוזר ונמנה במחזורי שבתות 52 פעמים כל שנה, בשנה שיש בה 364 ימים, המחולקים ל־52 שבועות, שנה המתחלקת לארבע עונות קבועות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, כשיש בכל עונה בת 91 ימים 13 שבתות חופפות, ארבע עונות או תקופות מקבילות ושוות, המוכרות לנו מפסיפסי גלגל המזלות, המציינים תמיד בפסיפס ובציור את ארבע עונות השנה, המכונות בעת העתיקה בשם מועד קציר או תקופת הקציר, מועד קיץ או תקופת הקיץ, מועד זרע או תקופת הזרע ומועד דשא או תקופת הדשא.

בתוך ארבע עונות השנה החופפות, נמנים ומצוירים תריסר החודשים/המזלות, המתחילים תמיד בחודש האביב, הוא חודש ניסן, ומסתיימים תמיד בחודש השנים־עשר, הוא חודש אדר. המדובר בשנה ידועה וקבועה מראש, בת 364 ימים, שיש בה ימי מועד, 30 במספר, המצטרפים ממניין ראשי החדשים, 12, למניין ימי שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, 18 ימים. על כל חלוקות הזמן המחזוריות הנצחיות האלה הנודעות מהחומש, שראשיתן בשבעת ימי השבוע בפרק א בספר בראשית, המתחלקות לחלוקות הנראות והרציפות, של החולין, והנשמעות המשביתות המקודשות של מועדי ה' מקראי קודש: ימים, שבתות, חודשים, אותות, תקופות, מועדים ושנים, כתב דויד בן ישי בשירים על חלוקות הזמן הנשמר במשכן או במקדש בעבודת הקודש, בקטורת, בשירה, בתהילה ובעולה.

אחד משירי קודש מופלאים אלה, שעלה וחזר מבאר העבר, מתהום הנשייה, כשנמצא במערות קומראן, שיר החותם את מגילת תהילים שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה בקומראן, שכולן כתבי קודש, מבאר מחזוריות זו כך:

"וַיְהִי דָּוִד בֶּן יִשַׁי חָכָם וְאוֹר כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

וְסוֹפֵר וְנָבוֹן וְתָמִים בְּכָל דְּרָכָיו לִפְנֵי אֶל וַאֲנָשִׁים

וְיִתֵּן לוֹ יְהוָה רוּחַ נְבוֹנָה וְאוֹרָה

וַיִּכְתֹּב תְּהִלִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת,

וְשִׁיר לְשׁוֹרֵר לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ עַל עוֹלַת הַתָּמִיד לַכֹּל יוֹם וָיוֹם

לַכֹּל יְמֵי הַשָּׁנָה אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת,

וּלְקָרְבַּן הַשַּׁבָּתוֹת שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים שִׁיר,

וּלְקָרְבַּן רָאשֵׁי הֶחֳדָשִׁים וּלְכֹל יְמֵי הַמּוֹעֲדוֹת

וּלְיוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁלוֹשִׁים שִׁיר,

וַיְהִי כֹּל הַשִּׁיר אֲשֶׁר דִּבֵּר

שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת,

וְשִׁיר לְנַגֵּן עַל הַפְּגוּעִים אַרְבָּעָה.

וַיְהִי הַכֹּל אַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמִשִּׁים.

כָּל אֵלֶּה דִּבֵּר בִּנְבוּאָה אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ מִלִּפְנֵי הָעֶלְיוֹן.

[11QPs]

והנה ביאור השיר: לכל אחד מ־360 ימי השנה כתב נעים זמירות ישראל עשרה תהילים ששרו הלויים על מעלות המקדש, סך הכול 3600 תהילים; לכל אחד מ־364 ימי השנה, העולים מצירוף תריסר חודשים בני שלושים יום כל אחד, ועוד ארבעה ימים החותמים את החודש השלישי בכל אחת מארבע תקופות השנה או ארבע העונות, הנודעים בשם יום פגוע, כתב את שירי עולת התמיד אשר שרו הכוהנים ליד המזבח, סך הכול 364 שירים;

לכל אחת מחמישים ושתיים שבתות השנה, חיבר שיר מיוחד ששרו הכוהנים. 13 שירי עולת השבת נמצאו במערות קומראן ובמצדה, המתייחסים ל־13 שבתות התקופה 7X13=91];

לארבעת הימים שבהן ארבע העונות פוגעות/פוגשות זו בזו ביום ה31 של החודש השלישי השישי, התשיעי והשנים עשר, חיבר ארבעה שירים מיוחדים, שירים על הפגועים;

ולשלושים הימים שבהם מקריבים קרבן מוסף =שנים עשר ראשי החודשים, ושמונה־עשר ימי שבעת מועדי ה' בניכוי השבתות, חיבר את שירי עולת המוספים, 30 במספר.

כלומר, לנראה, למוחש ולמוכר המשותף לכל אדם, יום ולילה, זריחה ושקיעה וארבע העונות ותריסר המזלות, מוסיף ספר בראשית ספר, מספר וסיפור, ספרים ומספרים, מניינים, סדרים ומחזורים, המבחינים בין קבוצה אחת לרעותה בתפישת הזמן שלה ובמושגי הערך והקדושה שלה.

החלוקה השביעונית המחזורית הנצחית והמקודשת של הזמן המשבית המחולק לשבתות, לשבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, לשמיטות וליובלים, המייחדת כמצוות עשה את כל באי הברית בעם היהודי, החל מהשבת בפרק הראשון בספר בראשית, עבור במצוות ברית סיני המפורטות בארבעת ספרי החומש ונידונות בפרשת המועדות בספר ויקרא, ובדיני קרבנות העולה בספר במדבר – נודעה מפי אֱלֹהִים רק משמיעה, לא ממראה עין, רק למשמע אוזן.

בתרבות היהודית העולם נברא בספר מספר וסיפור. אין כך הדבר באף תרבות אחרת המוכרת לנו. הבריאה מתחילה בתוהו ובוהו בחושך, בכאוס ובמים וברוח אלוהים מרחפת, ומתחילה בהבחנות זוגיות של ניגודים שראשיתן בבריאת האור והחושך. אולם באלה אין די, הם מאירים באור אלוהי את שלושת הימים הראשונים, שלכל מה שנברא בהם יש קיום נצחי, משום שהם קודמים לזמן, תמורות הזמן אינן חלות עליהם ואין אדם שיעיד על מניינם.

רק ביום הרביעי נבראו המאורות המחלקים את היממה ליום וללילה, ורק אז הזמן נתפש בהשגת האדם. לאדם אין זמן שאינו מתחלק ליום ולילה, לזריחה ושקיעה, לאור השמש או לאור הירח. מטעם זה בלוח הכוהני של הכוהנים בני צדוק, כל שנה תתחיל לעולם ביום רביעי, יום בריאת המאורות.

כל אחת מארבע תקופות השנה החופפות, הכוללת כל אחת 91 ימים או 13 שבתות, תתחיל לעולם ביום רביעי, יום בריאת המאורות, ותמיד תסתיים ביום שלישי ה־31 לחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר שנקרא יום פגוע [מזמור צא בתהילים, שיר של פגעים, קשור ביום ה־91 הזה].

ארבע התקופות השוות במספר ימיהן 91, ובמספר חודשיהן, שלושה, המכונות כאמור בלשון המגילות “מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא”, יתחילו תמיד בסדר מחזורי קבוע ביום רביעי, ביום השוויון האביבי, האחד בניסן, שבו מתחילה תקופת הקציר; ביום הארוך בשנה, יום רביעי, האחד בתמוז, שבו מתחילה תקופת הקיץ; ביום רביעי, יום השוויון הסתווי, באחד בתשרי, שבו מתחילה תקופת הזרע; וביום רביעי, היום הקצר בשנה, באחד בטבת, שבו מתחילה תקופת הדשא. רק יום רביעי, יום בריאת המאורות מציין את ראשיתה של כל שנה ושל כל תקופה בלוח הכוהני העתיק של עבודת המקדש שנשמרה במחזורי העולה, במחזורי השירה, במחזורי הקטורת ובמחזורי עבודת המשמרות.

מכאן ואילך אביא את הפרשה בנוסח מנוקד ברצף ואעיר הערות אחרי כוכבית בדפוס רגיל.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

*

השמים והארץ נבראו לפני בריאת הזמן ביום בריאת המאורות, יום רביעי, אשר על כן הם נצחיים. היו בהם חושך ומים ותוהו ובוהו.

המצב הראשוני היה של ערבוביה אפלה, של תהום חשוכה שאין בה אור ומחזור קול או דיבור, תהום תוהו ובוהו חסרת הבחנות, תערובת כאוטית חסרת גבולות ומידות של שמים וארץ לא מובחנים, שרויים בחושך, בדממה, חסרי חיים, חסרי דיבור או זיכרון, רוח או תודעה, נעדרי צמיחה ותמורה, וחסרי שינוי. ארץ מאפליה או בור שחת, שאול וישימון, ארץ צייה וגיא צלמוות או תהום הנשייה, טומאה, מוות ושכחה, מקבילים למצב כאוטי, אפל ודומם זה.

היסוד החי המתנועע היחיד, שלא היה מעוגן בשמים, בארץ או במים, בחושך או באפלת התוהו, היה שקוף מופשט נסתר ובלתי נראה, ושמו ‘רוח אֱלֹהִים מרחפת’, שלוש מילים שאין להן שום מבע חזותי, רק צביון נשמע, שהשומע אמור להטעין אותן במשמעות או בדימוי מופשט, והן תחילת הזיכרון, התנועה, השינוי, הפעולה המודעת המתוארת בשפה, תחילת הבריאה..

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.

*

פסוק קצר מופלא זה מלמד דברים רבים כל כך: הוא עונה על השאלה המרתקת: ‘מה היו המילים הראשונות שנאמרו בעולם?’ ומה היה המעשה הראשון בעולם? שתי המילים הראשונות היו יְהִי אוֹר!

והפעולה האֱלֹהִית הראשונה היא וַיֹּאמֶר. האמירה הזו לבדה, היא היא זו אשר מחוללת שינוי דרמטי מחושך לאור, והיא זו שמכוננת הוויה, כשם שהסיפור מכונן עדות, משמרת, ספר וזיכרון, והדיבור מכונן דבר הכרוך בקיום בתודעה, בזיכרון, בשפה ולשון, בדיאלוג, בעדות וזהות.

האמירה הראשונה בת שתי מילים בלבד, יוצרת אור המבטל את התוהו ובוהו ואת החושך או לפחות את חלקו. הדיבור המייחד שלושה מינים בלבד, אחד נראה ושניים בלתי נראים ורק נשמעים – האל, המלאכים והאדם – תמיד כרוך בשינוי, בתנועה ובפעולה, הוא מצרף רוח, קול, מחשבה, שפה ולשון, הוא תמיד מקור לתקווה, לחסד, להיתכנות, לתמורה ולטוב, ועל כן העמוד הראשון בספר בראשית עומד בסימן ‘וירא כי טוב’..

לסיפור הראשון בספר הראשון של העם היהודי, אין מחבר ואין מסגרת סיפורית מקובלת, אין מקום מוכר או זמן ידוע, ואין גיבור שזהותו נידונה. אין תשובה על אף אחת משאלות אלה, אין מי שיכול לענות בוודאות על השאלה הנשאלת לגבי כל ספר אחר: מי המחבר? מתי התחבר? היכן התחבר? אין שום דיון בזהותו של מי שאמר וַיֹּאמֶר, יש רק קול נסתר של מספר הסיפור הלא מזוהה, המדבר בגוף זכר ומספר על גיבור נסתר, לא ידוע, בלתי נראה, ששמו אֱלֹהִים, אולם אין יודע מה על מהותו או זהותו, יש לישות זו רק קול, רוח ודיבור ואמירה המחוללת פעולה או מעשה, הקשורים במחשבה, בקול ובדיבור נשמע.

לעניות דעתי אין פתיחה מעולה מזו בכל ספרות העולם, ואין דומה לה ביחס בין תמצות האמירה לבין עומק המחשבה והכוונה שמאחורי הסיפור. ‘אינכם צריכים לדעת מאומה מכל הצפוי בדרך כלל מסיפור מעשה’ אומר לנו כביכול המספר ברגע שמתחילים מבראשית ומכוננים את הכול מההתחלה. רק תקשיבו היטב לנאמר על גיבור הסיפור, האל הבורא הבלתי נראה, הנודע בשם אֱלֹהִים, שיש לו רק קול, רוח ודיבור, רוח מרחפת, היא רוח הקודש הנצחית, הרוח הבוראת בדיבור, שאיננה מוגבלת בזמן או במקום, ונודעת רק בקול כתוב, בשפה המורכבת מאותיות וממספרים, המחוללים תמורות ושינויים בעולם הנראה.

האור הוא הנברא הראשון אחרי השמים והארץ והחושך. איננו יודעים מה טיבו של אור זה. במסורת קראו לו האור הגנוז. הדבר היחיד שאנו יודעים עליו הוא שהוא נברא בדיבור, ושהוא מכונן הבדלה ותיחום המחוללים שינוי. השפה לבדה היא המכריעה, הדיבור הוא זה הבורא עולמות ומחריבם. הדבר השני הידוע לנו מראשית הסיפור הוא, שהחושך קדם לאור והאור נברא כדי לכונן הבדלה בין החושך לאור או בין רע לטוב ובין מוות לחיים.

*

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

*

האור שנברא ראשון בדיבור אלוהי, קשור תמיד בטוב, בברכה, בחיים, במחזור ובהבדלה, כל בריאה קשורה בהבדלה ובהבחנה, בתחימת תחומים ובקביעת גבולות, סדרים ומחזורים, ומאוחר יותר האור יהיה קשור בברכה ובברית כפי שיבואר להלן.

חמש עשרה פעמים נזכרת המילה טוב בפרשת בראשית והיא מורה על אחדות המחשבה, הדיבור והמעשה בבריאה האלוהית, כשהכול עולה יפה בעולם המעשה בפרק א של ספר בראשית, הזמן היחיד שהכול בו רק טוב, כפי שעלה במחשבה, כשהרוח והחומר, המחשבה, הדיבור והמעשה האֱלֹהִיים, המאוחדים באחדות אחת הקשורה בסיפור, במספר ומחזור, מכוננים את רוח אֱלֹהִים בבריאה, על הבחנותיה המופשטות והמוחשיות בזמן ובמרחב, למעלה ולמטה, וכולם, המחשבה, הדיבור והמעשה, המְסַפֵּר, המִסְפַּר וְהסִפּוּר מתאחדים כראוי בכוונת הבורא, גיבור הסֵפֶר.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

*

האור והחושך נבראו בידי אלוהים והובחנו בידיו ביום הראשון שמספרו אחד. ההבחנה נשלמה משעה שאלוהים מעניק שם מובחן לפרק הזמן המחזורי שבו שליט האור, יום, ושם מובחן לפרק הזמן המחזורי שבו שליט החושך, לילה. ראשית הבריאה כוננה את ההבחנה בין אור לחושך ובין יום ללילה, אך לא רק זאת, ראשית הבריאה כוננה מחזור נצחי של יום ולילה, החוזרים מהבריאה ואילך דבר יום ביומו ומתחלפים מדי תריסר שעות. היום והלילה, שנבראו ביום אחד הוא היום הראשון לבריאה, הם ראשית מניינו של הזמן המחזורי הנצחי התלוי בזריחה ובשקיעה של המאורות ותלוי בספירה של יום אחד, יום שני, יום שלישי וכו', לימים אין שמות! יש רק מספרים.

בלשון הכוהנים, סופרי מספרי המחזורים השביעוניים הנצחיים המקודשים, משבוע הבריאה ואילך, שומרי משמרת הקודש השביעונית של השבתות, שבעת המועדים, השמיטות והיובלים, ושומרי המחזורים הרבעוניים והתריסריים המרכיבים את השנה, בעולות וקרבנות, במחזורי שירת הקודש השביעונית, הרבעונית והתריסרית, ובמחזורי הקטורת וקרבנות העולה, שינויים אלה הנראים לכל עין מכונים בשם ‘מרכבות השמים’, שכן הם מדמים את השמש כרוכבת במרכבה, נכנסת ויוצאת בתריסר שערים של שעות היום, וכעוברת בתריסר שערי רקיע המקבילים לתריסר חודשי השנה ולתריסר המזלות, ולתריסר גבולי אלכסון. כל אלה מפורטים ב“ספר יצירה”, ספר הבא לספר מחדש את פרשת בראשית, ספר נועז שמחברו אלמוני כמחבר ספר בראשית, האומר ש’קול, רוח ודיבור זו היא רוח הקודש', וקובע בפתח דבריו:

“בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה, חקק יה ה' צבאות, אלהי ישראל, אלוהים חיים, אל שדי, רם ונישא, שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו. בשלושה ספרים: בספר וספר וספור. עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד…".

אלוהים ברא את העולם לדברי המסורת הכוהנית העתיקה ב“ספר יצירה” בעשרים ושתיים אותיות לשון הקודש, בין א ל־ת, ובעשרת המספרים הראשונים בין אחד לעשר. צירוף האותיות והמספרים – עשרים ושתיים אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה – מכונה ‘ל"ב נתיבות פליאות חכמה’.

הקביעה המכרעת היא שהעולם נברא בספר מספר וסיפור, באותיות ומספרים. באלה גם האדם שותף, אולם לא בפרק הראשון של ספר בראשית שבו הדובר הבורא הוא אלוהים לבדו. הבריאה באותיות ומספרים הקשורים ברוח אלוהים הבוראת בדיבור, קדמה לאדם שנברא רק בתום תהליך הבריאה, כפי שיבואר להלן, במסגרת היום השישי, בשבוע הראשון לבריאה, שבו נבראו שבעת ימי השבוע, יחידת המניין המחזורי הנצחי, המייחדת את הזמן היהודי.

*

המילה זמן, המכריעה בתרבות היהודית, בנצחיותה, במחזוריותה, במניינה וספירתה, ובהבחנותיה הקובעות את לוח השנה היהודי, המפריד בין קודש לחול במחזוריות שביעונית נצחית, בשבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, איננה נזכרת בחומש, ולא בכדי. היא מופיעה רק בספרים מאוחרים כמו עזרא ונחמיה, קהלת, אסתר ודניאל. בחומש המילה מועד קשורה לזמן שביעוני משבית, נצחי ומקודש, הקשור תמיד בעדות, באוהל מועד ובלוחות העדות, בשבת, באות, בשבועה ובברית המותנים כולם בספירה בזיקה לספר מספר וסיפור. המילים יום/ימים, שנה/שנים/ חודש/חודשים/תקופה/תקופות משמשות לציון מחזורי הזמן הרציפים שאינם משביתים. המילים יּוֹם ולָּיְלָה; אֹתֹת ומוֹעֲדִים, יָמִים וְשָׁנִים מופיעות כולן בפרק הראשון בספר בראשית בפסוק יד. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.

*

הרקיע והמים, כמו הרוח והזמן, הם שקופים, האור המשתנה משתקף בהם, אבל הם עצמם שקופים וצלולים. תהליך הבריאה מראשיתו בתוהו ובוהו, כרוך בהבדלה והבחנה במרחב בין אור לחושך ובין מים למים ובהתוודעות למושגי מרחב כמו מתחת ומעל ובתהליך קריאת שם למובחן ולנבדל.

*

יום זה מתחיל את המניין הסודר של הימים, הקודם לו נקרא יום אחד, זה שאנו קוראים לו בדרך כלל יום ראשון, וזה הוא היום השני. היממה מתחילה מהערב.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

*

ביום השלישי, אחרי שביום הקודם הבדיל אֱלֹהִים בין מים עליונים למים תחתונים, מתחיל הבורא בהפרדה ובהבדלה בין מים לאדמה, או בין ים ליבשה. לכל ישות מובחנת, נראית לעין, יש יותר משם אחד, בעוד שלערכים מופשטים אין מילים נרדפות. למילים העתיקות חיים, רוח, אמת, צדק, שלום, אין מילים נרדפות ואין ייצוג חזותי או מוחשי קבוע, וכך גם למילים חדשות כמו חירות ושוויון. אלוהים הוא הקורא לכל דבר נברא ומובחן בשמו והוא זה המגדיר את מקומו וסדרו.

הפועל ק.ר.א, המוטה בצורה החגיגית עם וו ההיפוך המייחדת את לשון החומש, “וַיִּקְרָא” חוזר בפרשה זו ארבע פעמים. הקריאה בשם, כמו הקריאה בספר, או הקריאה לאדם כדי להסב את תשומת לבו, היא המכוננת שינוי מכריע. הקריאה, הדיבור האמירה או סיפור הדברים בספרים ובסיפורים או במספרים – כולם מתחוללים בעולם הנשמע, המייחד את המציאות של דוברי שפה מסוימת, אמונה מסוימת ותרבות מסוימת, בשונה מהעולם הנראה, האוניברסלי.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי.

*

אחרי ההפרדה בין הים ליבשה הקבועים במקומם, ואחרי ההבחנה בין למעלה ומתחת המוגדרים במקומם, בא רגע התחלת החיים המחזוריים המשתנים: הזריעה והצמיחה של כל הצומח, דשא, עשב, זרעים, עצים ופירות. כפי שציינתי לעיל, כל מה שנברא עד כה בשלושת הימים הראשונים, הוא נצחי, דהיינו האדמה ומחזור הצמיחה והחיים, המים והשמים אינם כפופים לכיליון, הם נבראו לפני הזמן.

“ספר היובלים” חיבור כוהני עתיק, נפלא ביופיו, מספר לנו נוסח אחר של מה שנברא ביום שלישי, עם תוספת מעניינת מאוד. בשל העובדה שהוא מתורגם מגעז, שפה שמית עתיקה שהייתה לשון קודש באתיופיה היהודית והנוצרית, לעברית במלואו, כי רק חלקים ממנו נמצאו בעברית העתיקה בין קרעי המגילות למרבה הצער, אני מביאה את לשון התרגום ולא את לשון המקור. כך מספר ספר היובלים שתורגם לעברית מגעז בידי משה גולדמאן במאה העשרים ובידי כנה ורמן במאה העשרים ואחת:

“וביום השלישי עשה באומרו למים לעבור מפני כול הארץ אל מקום אחד מתחת לרקיע‏: ותראה היבשה. ויעשו כן המים כאשר צוה. ויסוגו מעל פני הארץ למקום אחד ותראה היבשה. וביום הזה ברא להם את כול הימים בכול מקויהם, ואת כול הנהרות ואת מקוי המים בהרים ובכול הארץ ואת כול האגמים ואת כול טל הארץ וזרע מזריע למינו ואת כול הצמח, ועץ עושה פרי ואת היערים ואת גן עדן בעדן לתענוג ולמאכל. את ארבעת המינים הגדולים האלה עשה ביום השלישי.” [ספר היובלים, פרק ב]

[ספר היובלים, מבוא, תרגום ופירוש, מהדורת כנה ורמן, 2015, עמ' 147]

כלומר, נוסח ספר היובלים מוסיף את בריאת גן עדן ביום השלישי, כשם שהוא מוסיף קטע ארוך ומפורט על בריאת המלאכים ביום הראשון. גן העדן הנצחי והמלאכים הנצחיים אינם כפופים לזמן, כי נבראו לפני הזמן, שיברא רק ביום הרביעי עם בריאת השמש והירח!

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם

לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה

וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

המאורות הנבראים ביום הרביעי לבריאה, המבדילים בין היום לבין הלילה, תכליתם להיות לאותות ולמועדים לימים ולשנים, כלומר הם מכוננים וקובעים מכאן ואילך את חלוקת הזמן, לפניהם לא היו ימים ושנים, אותות ומועדים הנודעים לאדם.

בפסוקים הראשונים של סיפור הבריאה לומד הקורא או המאזין להבחין בין ימים ולילות, בין ארבעה אותות השמים הקשורים בימי השוויון וביום הארוך והקצר בשנה ובחלוקת ארבע תקופות השנה, ובנוסף על כך במועדים ושנים. המועד הראשון הוא יום השבת שיוזכר בסוף סיפור הבריאה. מועד השבת הוא ראשית הזמן הנשמע, המבוסס על עדות משמים ולא על מראה עיניים או על תמורה חזותית כמו יום ולילה, כשם ששנה היא מועד מוסכם המיוסד על ספירה נשמעת, ולא על ראייה. בספרייה הכוהנית שנמצאה במגילות קומראן, שכולה כתבי קודש, בסיפור הקשור בפרשה זו, המכוננת את לוח השנה השמשי הקבוע המתחיל באביב בחודש ניסן ביום רביעי יום בריאת המאורות, ומבוסס על חישוב קבוע, נודע לנו שבכל שנה יש 364 ימים ו־52 שבתות, תריסר חודשים בני 30 יום כל אחד, ארבעה ימים נוספים המתוספים בסוף החודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר, היוצרים ארבע עונות חופפות – כל אחת בת שלושה חודשים או 91 ימים.

לוח זה של שנה [364 ימים], תקופה [91 יום], אותות [4], חודשים [12] שבתות [52] ומועדים [7], היה הבסיס לכל המחזורים הליטורגיים הנצחיים של עבודת הקודש במקדש, הקשורים כולם במחזורי קרבנות הקבע שהיו מלווים במחזורי שירת הקודש, לדברי חתימת מגילת תהילים מקומראן, קרבנות עולה המפורטים בחומש במדבר, ונודעים כ”עולת השבת” ו”עולת התמיד”, “עולת החודש” ו”עולת המוספים”.

מחזורים ליטורגיים אלה שאיחדו מחזורי עולות וקטורת רצופים, ושירת קודש מחזורית שונה לפי הקרבנות־עולת התמיד, עולת השבת, עולת החודש ועולת המוספים, נערכו כאמור סביב לוח שבתות שמשי קבוע ומחושב מראש, בן 364 ימים, המתחיל באביב, ביום השוויון של האביב, ביום רביעי, יום בריאת המאורות, בחודש הראשון ראש חודשים, הוא האחד בחודש ניסן.

בעלי המגילות, שכולן כתבי קודש, המיוחסים במגילות ל’כוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם', השאירו בידינו את “מגילת המקדש”, “מגילת הברכות”, מגילת “מקצת מעשה התורה”, מגילת “דברי המאורות”, מגילת “שירות עולת השבת”, ו“מגילת משמרות הכהונה”, “ספר חנוך” ו“ספר היובלים” ו“צוואות השבטים” המיוסדים כולם, או מיוסדות כולן, על לוח זה הנזכר בסיפור המבול בנוסח המגילות הקובע שנח ישב בתיבה שנה תמימה בת 364 ימים. גם הטור החותם את “מגילת תהילים” מקומראן, מזכיר לוח זה במפורש בהקשרו הליטורגי (364 שירי עולת התמיד, 52 שירות עולת השבת, 30 שירי עולות המוספים [18 ימי המועדות ו12 ראשי החודשים]). גם “מגילת מקצת מעשי התורה” שבראשה מובא לוח שבתות ומועדים מפורט, מפרטת את מבנה לוח 52 השבתות הקבוע והמחושב מראש ביחס לשנה של 364 ימים, ארבע עונות של 91 יום כל אחת, שבכל אחת 13 שבתות. עוד כתבו בעלי המגילות את ‘ספר חנוך’ על חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם (בראשית ה, כא־כד), מביא לוח השבתות, השמיטות, והיובלים, משמים, הלוח השמשי הקבוע ומחושב מראש בן 364 ימים, ואת ‘ספר היובלים’ המתאר את ההיסטוריה של הלוח, את הבאתו משמים בידי חנוך בן ירד, ואת תאריכי המועדים הקדומים הקבועים וידועים מראש בלוח בן 364 ימים.

*

וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

תכליתם של המאורות, הנגזרת משמם, הוא להאיר ולציין את חילופי העתים הנראים בעין כאור וחושך או שמש וירח וכוכבים, המבחינים בתמורותיהן הנצחיות בין היום והלילה. תמורות אלה ניתנו בשווה לכל הברואים ולכל הבריאה והן מתנות את המשך החיים של תבל כולה.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.

“ספר היובלים” שנכתב בחוגי הכוהנים לבית צדוק במאה השנייה לפני הספירה, מציע נוסח שונה המדגיש את חשיבות השמש לבדה כמכוננת הזמן, ומוסיף לחלוקות הזמן בבראשית גם שבתות, חודשים, שבועי השנים [=שמיטות] ויובלים [מדי 49 שנים חלה שנת יובל]

‏" וביום הרביעי עשה אלוהים את השמש ואת הירח ואת הכוכבים ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על כול הארץ ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור לחושך. ויתן את השמש לאות גדול על הארץ לימים ולשבתות ולחודשים ולמועדים ולשנים ולשבועי השנים וליובלים ולכול תקופות השנים ולהבדיל בין האור ובין החושך ולמרפא למען ירפא כול הצומח וגדל בארץ. את שלושת המינים האלה עשה ביום הרביעי.

[היובלים פרק ב, שם]

*

רק השמש היא האות או המאור השמימי המכונן את הזריחה הנצחית דבר יום ביומו ורק היא בזריחתה קובעת את הסדר הנספר והקבוע והידוע מראש של הימים [364], השבתות [52], החדשים [12], המועדים [7], השנים [כשחלפו 364 ימים], שבועי השנים [שמיטה מדי שבע שנים] ויובלים [מדי 49 שנה, בשנה החמישים] וכל תקופות השנים, כדי להגיע ליובל הגדול, היובל החמישים בתום 49 יובלים, שבו יכנסו בני ישראל לארץ המובטחת. רק השמש ניתנה למרפא ולאות ברית עולם כפי שאמר הנביא הכהן מלאכי: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. [מלאכי ג, כ]

לירח אין שום מקום בלוח השנה השמשי הקבוע והמחושב מראש, המתחיל תמיד ביום רביעי, האחד בניסן, ביום השוויון של האביב ומסתיים תמיד ביום שלישי, ל"א אדר, הוא היום הפגוע בסוף החודש השנים עשר.

*

וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ.

וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי.

ההבדלים בין נוסח ספר היובלים, מהמאה השנייה לפני הספירה, לבין העריכה הסופית של נוסח המסורה במאה השנייה לספירה, מלמדים אותנו על המתחים העזים ועל המחלוקות הנוקבות בין הכוהנים לבית צדוק שהאמינו בקדושת לוח השבתות השמשי בן 364 הימים ו52 השבתות, לוח קבוע ומחושב מראש, ובין חכמים שטענו שלאף שנה אין מספר ימים קבוע! גם לאף חודש אין מספר ימים קבוע. ויכוח זה נודע במסורת כוויכוח בין הצדוקים =‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, כשמם במגילות קומראן, שהאמינו רק בקדושת הנוסח הכתוב של ספרים מקודשים ובלוח השבתות השמשי המקודש, הנצחי, הקבוע והידוע מראש, המבוסס על חישוב מתמטי ממקור אלוהי־מלאכי ביחס לשנה בת 364 ימים, לוח שהובא משמים ונלמד מהמלאכים בימי חנוך בן ירד, המתחיל בניסן, ביום השוויון של האביב, יום רביעי האחד בניסן, לבין הפרושים =מפרשי התורה, יוצרי התורה שבעל פה, שהאמינו בריבונות אנושית ובחירות הפירוש, מכאן שמם פרושים/מפרשים, אשר קידמו את הלוח הירחי המשתנה, המתחיל בתשרי, החודש השביעי, המבוסס על ריבונות אנושית, על תצפית אנושית ועל הכרעת בית הדין. לוח ירחי חדש זה המתחיל בכל יום שאינו יום רביעי או ראשון או שישי, שלושת הימים בהם מתחיל כל אחד מתריסר חודשי הלוח השמשי הכוהני, בשעה שהפרושים המפרשים העבירו את המוקד ממקדש למדרש, או בשעה שהפכו את יהדות המקדש הכוהנית־מלאכית הכתובה! ליהדות המדרש הפרשנית דרשנית של פרושים, חכמים ותנאים, שוני הלכות התורה שבעל פה! הפרושים שתבעו ריבונות אנושית מוחלטת וחירות פרשנית בעל פה והתנגדו לדברי המלאכים הכתובים, אסרו על המשך הכתיבה בהשראה נבואית או מלאכית, הפכו את ספרי הכוהנים ממקור מלאכי לספרים חיצוניים שהקריאה נאסרה בהם, ודרשו לחתום את התורה משום שהנבואה הסתימה לדבריהם בימי הנביאים האחרונים חגי, זכריה ומלאכי, וקבעו לוח ירחי משתנה התלוי בתצפית אנושית, לוח חדש המתחיל בחודש השביעי, לוח המתחיל בסתיו, ואילו קודמיהם הכוהנים המשיכו לכתוב ברוח הקודש ובהשראת דברי מלאכים, שכן התנגדו לרעיון הפסקת הנבואה והמשיכו להחזיק בלוח השמשי הקבוע שנלמד מהמלאכים בדור השביעי לדורות האדם, בימי חנוך בן ירד, לוח המתחיל בניסן חודש האביב.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.

*

ראשית החיים תלויה באדמה, במים, באור השמש ובצמחים, ובהבחנה במרחב בין ים ליבשה ובין אור לחושך. לכל אחד תחומו, מקומו, תפקידו, ייעודו שלטונו ומידתו. אחרי שכל אלה נבראו, ברא אלוהים במאמרו את חיות המים למיניהן, את בעלי הכנף המעופפים למיניהם, את הזוחלים הדו־חיים ואת כל החיות למיניהם:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

*

מחקר המקרא נוטה להניח שאזכור בריאת התנינים נעשה כדי להוציא מלבם של עובדי אלילים שראו בתנין אלוהות, את האפשרות שהיו יצורים קדמונים שלא נבראו. אני מטילה ספק בהנחה זו, וחושבת שציון בעלי החיים השונים, תנינים או עופות כנף, נמצא כאן כדי לציין את הדינמיות ואת התמורות בבריאה: הכתוב בוחר לציין דוקא את בעלי החיים חוצי הגבולות. התנין חי גם במים וגם ביבשה, גם בנהרות וגם בביצה, והציפורים יכולות לרחף בשמים או לדגור על האדמה ולעוף מעל לים וליבשה. התנועה והשינוי, הדינמיות והחיים, המעברים והטרנספורמציה הכרוכים בתנועה והשתנות, באור ובחושך, ב־מעל וב־מתחת, הם הנזכרים כאן כראויים לציון וכמציינים את עולם החי.

ברגע שנבראו ונוצרו בעלי החיים, ברך אותם אלוהים בפרייה ורבייה, בשגשוג והתפשטות וברצף משך החיים. החיים קשורים בתנאי קדם נצחיים, בהבחנות בין האור וחושך, הקשורות בתמורות הזריחה והשקיעה ביום ולילה, כמו בהבחנות בין החיים בים וביבשה, במים ובאוויר, ובאלה המתרחשים במים חיים, במקווי מים שונים מלוחים ומתוקים, בצמחיה עשירה ומגוונת ובבעלי חיים שונים ומגוונים בים, ביבשה ובאוויר, מתחת לאדמה ומעליה.

החיים הקשורים באור ובמים, ביבשה ובים, קשורים בהבחנות וגבולות, בתמורות, במחזורים ובשינויים, המחוללים את הבריאה והצמיחה וההולדה, מבורכים מראשיתם, מרהיבים ביופיים וברבגוניותם, בפלאיהם ובעוצמתם, בעדינותם ומורכבותם, בססגוניותם וברבגוניותם, ומכוונים לקיום נצחי רצוף במחזורי חיים ומוות, פריון וכיליון, לידה, בגרות וזקנה, הזדקנות, חידלון וכיליון, ופינוי מקום לדור חדש הממשיך את שרשרת החיים הרצופה.

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ.

*

כאן בפעם הראשונה נזכרת הברכה המתייחסת לכל עולם החיים. הברכה קשורה תמיד בפרייה ורבייה, בהמשכיות וברציפות, בנצחיות שושלתית של המשך החיים ותולדותיהם הביולוגיות, המתייחסת לכל עולם החי, המייצג את החיים המתנועעים, המתרבים והמשתנים, בניגוד לחיי הצמחים הנטועים במקומם בדרך כלל.

*

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

*

אֱלֹהִים משלים את בריאת סוגי בעלי החיים השונים, מדגיש את הגיוון והריבוי, בין המינים ובתוכם, ביבשה, בים ובאוויר, אלה שנבראו בעתם בברכת הבורא, והוכן להם מזון בים או ביבשה, באוויר או על פני האדמה או מתחתיה. האל רואה ברכה במעשה ידיו. משהשלים את כל אלה בצורה מובחנת ומדורגת בממדי המרחב השונים שברא, במלאכת הבריאה שנראתה לבורא כטובה וכראויה לברכה, וכעונה לצרכי כל הנבראים, לחיותם ורציפותם, נפנה הבורא הכול יכול לברוא את האדם, היכול להעיד על פלאי הבריאה ויכול לעבדם ולשמרם. כי רק האדם שנברא לבדו מכל היצורים הנראים לעין, מחונן ברוח ובדיבור, בשמיעה ובקול, בתודעה חושבת ובראייה פנימית וחיצונית, ובהבחנה מופשטת ומוחשית, הכלולה בביטוי ‘רוח אלוהים’ או ‘רוח הקודש’ או ‘רוח היא באדם’, ורק הוא לבדו יכול להעיד, לזכור ולנצור, לספור ולספר, כי רק הוא נחל אותיות ומִסְפָּרים, ורק הוא יכול לשמור מחזורי תמורה נצחיים מופשטים הנשמעים באוזן, כמו שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, חודשים ושנים, התלויים במִסְפָּרים ובסיפורים.

בעלי החיים כפופים לשינויים המוחשיים הנראים לעין וכפופים לבשר ולגוף ולצרכי החושים. האדם שנברא ביום השישי לבריאה, נולד מחונן ברוח, במחשבה, בהתבוננות והבנה, בדיבור ושמיעה, בלשון ושפה, בזיכרון ועדות, בהבחנה מילולית ומספרית ממיינת, מעיד על הזמן וחי על פי מעגליו.

בכך האדם מיוחד מכל הברואים אשר בארץ. ברוב הדברים הוא דומה לכל בעלי החיים האחרים ממשפחת היונקים: הוא נולד, יונק, גדל, מתבגר, מזדווג, מתרבה, מתבגר, מזדקן והולך לעולמו, הוא זקוק כמותם לאכילה ושתייה, להתפנות וטיפול, ולמחסה מפני חום וקור. הוא נולד, גדל ומתבגר, מוליד ויולד, מניק ומגדל, מטפל ומטפח, מזין, מגן ומפרנס. אולם רק הוא לבדו מכל החיות והיצורים, שותף לבורא ולמלאכים ברוח אלוהים, בשפה ולשון דיבור, בזיכרון, שבועה ועדות, בספירה ומניין, בסיפור ועדות, בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, כי רק הוא לבדו מחונן ברוח שומעת ומדברת, מעידה וזוכרת, משביתה ומקדשת, נוחלת ומנחילה, יורשת ומורישה בגבולות הדיבור והשפה, הרוח והתודעה, הלשון והסיפור. רק הוא סופר ומספר ספרים, מִסְפָּרים וסיפורים.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

*

השורש י.ר.ד עניינו שלט, כמו לרדות, רודנות ורודן [זה ההקשר של הביטוי המיסטי ‘יורדי מרכבה’, השולטים בסודות מסורת המרכבה הכוהנית־נבואית]. אולי הכוונה שאין על האדם לפחד מעולם החי, כי ניתנה לבני האדם שליטה עליו. בימינו היינו מעדיפים פעלים אחרים ליחסי אדם ועולם החי, הרגישים יותר לסביבה, לאקולוגיה, לזכויות בעלי חיים, ביניהן הזכות לחיים ולחסד, ולחשיבות המגוון הביולוגי והקיימות, ולא פעלים המציינים מרות, רודנות, בעלות ושלטון, אבל לפני אלפי שנים כיווני המחשבה בעולם ההירארכי ־דתי היו שונים, ומרות ושליטה של גברים על נשים ושל אנשים על בעלי חיים ועבדים, היו מוסכמים על כלל החברה הפטריארכלית.

*

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

*

פסוקים נפלאים אלה בדבר עשיית האדם בצלמו ובדמותו של אֱלֹהִים, שאין לו צלם ודמות נראים לעין, אלא רק נשמעים לאוזן, ובריאת האדם זכר ונקבה בצלם אלוהים, בשווה, קושרים את הקשר המהותי העמוק בין הבורא לנבראים.

אלוהים מדבר בגוף ראשון רבים, בורא את האדם בצלמו ודמותו – הכוונה שיש לאדם ולאל רוח, קול, שפה, דיבור, קשב, אמירה וקריאה, יכולת יצירה, ספירה וסיפור. הדבר האנושי ביותר באדם המייחד אותו מכל שאר הנבראים בחלד הוא ההאזנה והקשב, ההכרה והדיבור, הלשון, השפה, הקול והרוח, הקריאה והכתיבה, הזיכרון והעדות, השבועה והברית, האות והמספר – “קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש”, כדברי “ספר יצירה” (פרק א, משנה ט), המשלים את המשפט על צביונם האלוהי של כל אלה: “עשר ספירות בלימה, אחת רוח אֱלֹהִים חיים (חי עולמים נכון כסאו מאז), ברוך ומבורך שמו של חי העולמים, (תמיד לעולם ועד). קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש, (לראשיתו אין חקר לתכליתו אין קצבה)” [פרק א, משנה ט]

האדם נברא כאחד, זכר ונקבה, שניהם נבראו בצלם אלוהים, לשניהם קול, רוח ודיבור, שהם רוח הקודש. שניהם מחוננים בשווה ביכולת לשמוע ולדבר, לחשוב וליצור, לשוחח ולהאזין, לשמור ולנצור, לספר ולספור. שניהם מחוננים בשווה ביכולת לחשוב ולהרהר, לחלום ולדמיין, לצחוק, לבכות, לבקר ולהטיל ספק, לערער ולהתווכח, להמציא ולחדש, לספור ולספר.

כל מבעיו של הקול האלוהי או האנושי בדיבור, באומר ובצליל, בשירה, בדקלום, בקריאה וכתיבה ובכל יצירה הקשורה בקול, בדיבור, במחשבה והרהור, בשפה ובלשון, באומר ובצליל, בקריאה ובכתיבה, באמנות, מחקר ומדע, היא שותפות בתהליך הבריאה בין האל לאדם.

לשניהם נאמר בשווה: וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".

למרות העובדה המפורשת בפרק א ביחס ליום השישי לבריאה, האומרת שאלוהים ברא את האדם זכר ונקבה בצלם אלוהים ברא אותם –

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם

היה בעת העתיקה מי שהעדיף לשבש שוויון מהותי זה ולשמור רק לעצמו את בלעדיות סמכות הדעת, את חסד הקול והדיבור ורוח הקודש, והוסיף סיפור בריאה אחר, שונה מזה שבפרק א, ביחס ליום השישי, סיפור חדש בפרק ב, שבו האישה הפכה למשנית, לשולית, למושתקת ומודרת, למשועבדת לבעלה או לשפחת המשפחה בסדר הפטריארכלי. אולם סיפור הבריאה הראשון הוא המכריע: האיש והאישה נבראו שניהם שווים בצלם אלוהים, שניהם התברכו בשווה מפי הבורא ושניהם מחוננים בשווה בקול, רוח ודיבור, זהו רוח הקודש.

*

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

*

אלוהים מברך את הזכר והנקבה שיצר בצלמו ובדמותו, כשם שברך קודם לכן את עולם החי, ופונה אליהם בלשון רבים, שניהם נוכחים לפניו בשווה, שניהם נבראו בצלם אלוהים, שניהם חיוניים בתכלית, במידה שווה, למימוש המצווה הראשונה שאותה בחר אלוהים לצוות על האדם, מצווה הכרוכה בברכה, בשמחה ובהנאה, במשמעות ובנצחיות, ברציפות והמשכיות החיים. פְּרוּ וּרְבוּ היא הראשונה במצוות המכוונת לשני הנבראים הראשונים, זכר ונקבה, מצווה הכרוכה בברכה, ואולי החשובה שבמצוות בהבנת קדושת החיים וההשתתפות בבריאתם, בהמשכיותם ובנצחיותם, השמורה לכל אדם שנברא בצלם אלוהים, ההופך לבורא של דור ההמשך, בעת דודים ובשעת רצון ובחירה, בשעת חסד וברכה, בסתר, ברשות הפרט, מתוך קרבת לבבות וגופים החפצים בשווה במצוות פְּרוּ וּרְבוּ באהבה וברצון. ילדים הנולדים בנסיבות כאלה הם ילדים אהובים המסבים אושר שאין דומה לו להוריהם האוהבים.

עוד חשובה מצווה זו בהבנת הברכה המופלאה שברציפות החיים והמשכיותם, הקשורה תמיד (לפני המאה העשרים) בייחוד וקרבה ובחירה, באהבה ובחסד, בחמדה, במשיכה ותשוקה, במיניות, זיווג ופריון, בעיבור, הריון ולידה, הנקה וגידול תינוקות יונקים, פעוטות וילדים. מצוות פרו ורבו הייתה קשורה תמיד בעם היהודי בשמחת החיים, בברכה ושמחה, באהבה ותשוקה, והיא מופנית לגברים ולנשים כאחד, שנבראו זה עתה בידי הבורא והצטוו על פריה ורביה כהמשך הבריאה.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.

מפשט הכתוב עולה שכוונת הבורא הייתה שנהיה צמחונים ונכלכל את עצמנו ואת משפחתנו מן הצומח, מהעשב הזרוע בשדה, הזורע זרע, מעצי הפרי ומהפירות זורעי הזרע שניתנו לנו לאכילה. עשב זורע זרע הוא החיטה והשעורה ודומיהם שיש להם שיבולים גדושות בזרעים, ועץ פרי הוא אחד מהמינים שארץ ישראל השתבחה בהם כגון התאנה, התמר והרימון. המילה זרע היא מילה מעניינת, היא מתייחסת לפוטנציאל החיים הטמון בכל זרע הן בגוף האדם, הן בחי ובצומח. אולם הזרע מקור החיים, לבדו, אינו יכול להזריע ולהצמיח חיים, הוא תלוי בשדה, בקרקע, באקלים ובמי הגשם או במי הנהרות, האגמים והנחלים בכל הנוגע לעולם הצומח, והוא תלוי ברחם בביצית ובמחזור הדם והנשימה, וביכולת ההתעברות הנקבית בעולם היונקים. אין המשך חיים בלא ייחוד של שני המינים באדם ובבעלי החיים, ואין המשך צמיחה של הזרע לבדו, ללא מצע אדמה או קרקע או חומר מזין אחר, שבעת השקאה יכול להנביט את הזרע ולגדל אותו לנבט, פסיג וצמח. השיתוף והייחוד והזיווג בין הזרע והאדמה והמים, או בין הזרע, הביצית והרחם, הם תנאי המשך החיים.

*

וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן.

הצומח למיניו, הנזכר בפסוק הקודם, הגדל מזרעים, הוא המזון המוכן בבריאה עבור כל נברא.

הבורא הכין לברואיו בחסדו את כל המזון הצומח שהם נצרכים לו למחייתם בשבוע הבריאה.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

כל מעשה שאלוהים עושה בשבוע הבריאה, מסתיים בראייה, בבחינה, בעיון ובהתבוננות על כל אשר נברא, בשיפוט, בחוות דעת ובהערכה חיובית: וַיַּרְא אֱלֹהִים… וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד ". מכאן גם האדם עשוי ללמוד שהשלמת כל מעשה איננה מסתיימת בהשלמת העשייה, אלא היא טעונה ראייה, עיון, בחינה, ביקורת, ספק, הערכה והתבוננות על כל מה עשינו בעולם המעשה.

*

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

לכלות משמעו לסיים ולהשלים. אלוהים כילה את כל אשר עלה במחשבתו באשר לבריאה והשלים את כל מעשיו בשלושה מרחבים: השמים, הארץ וכל אשר בה, בים וביבשה, מעליה ומתחתיה, וצבא השמים, במשך ששת ימי הבריאה. המושג האחרון וְכָל צְבָאָם", המתייחס לצבא השמים, מתאר הן את הכוכבים והמזלות, הן את המלאכים והרוחות שוכני המרומים ודרי הרקיעים. סיפור הבריאה מלמד אותנו בבהירות שכל דבר שהאדם קיבל סביבו, מעליו ומתחתיו, וכל דבר שהוא לא עשה במו ידיו, הוא מעשה ידי אלוהים הבורא, והוא חלק ממחזורי הבריאה שאינם תלויים באדם, הם קודמים לו והם ימשיכו אחריו והם אינם תלויים בו. בשפה העברית המקראית המילה טבע אינה קיימת. וזאת משום שלטבע אין טובע בעוד שלבריאה יש בורא. דבר אחד בלבד מתבקש מהאדם, לשמור על העולם הנברא למענו, לעבוד בו לטובתו ולטובת משפחתו וקהילתו ולזכור את חסדי הבורא ויפי הבריאה, לספר עליהם ולספור אותם.

*

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

*

פסוק זה הוא מהפסוקים החשובים ביותר בסיפור הבריאה, משום שהוא מזכיר לראשונה ורק בפעם יחידה, את הפועל הקשור במושג הקודש. הקדושה כרוכה בשביתה ולא בעשייה, מכל הימים הברכה שמורה רק ליום השביעי, בשל העובדה שהוא יום השביתה והשבת שאותו קידש אלוהים אחרי שסיים את כל מעשה הבריאה במחשבה בדיבור ובמעשה בששת ימי החול.

* *

פסוקים אחרונים אלה נאמרים כידוע בקידוש בכל ליל שבת, כעדות על מעשה הבריאה. התלמוד במסכת שבת כותב: "אמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר וַיְכֻלּוּ – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. עוד נכתב שם: אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: “וסר עונך וחטאתך תכפר”. [בבלי, שבת קיט ב]

*

שבוע הבריאה שכולו מלא בדיבור בורא, המחולל עשייה בוראת בזמן ובמרחב, שנועד לה המשך רציף, המוציאה את הברואים ואת הבריאה מהכוח אל הפועל, מהעבר הקדום עד לאחרון הימים, וכולה עומדת בסימן הבחנות והבדלות, מקומות, מחזורים וגבולות, ובמתן שמות המכוננים את השמש והירח והכוכבים, את הים והיבשה, החי והצומח, את האדם שנברא זכר ונקבה והצטווה או התברך במצוות פרו ורבו, שבוע הגדוש בקריאות חיווי כגון ‘וירא כי טוב’, או ‘הנה טוב מאוד’, ובאמירות בוראות כגון ‘יהי אור ויהי אור’, מסתיים בתרומה מופלאה לאנושות, בכינון מחזור שביעוני נצחי מקודש, התלוי ביצירה של יום מקודש ומשבית מכל מלאכה: בהשעיה מחזורית של כל פעילות המשנה את הבריאה ובהשעיה של כל ריבונות אנושית לשם הנצחת החירות והשוויון במחזור של מועדי ה', מקראי קודש, מועדי דרור.

*

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם

*

פסוק זה הוא בעל חשיבות מכרעת כפולה – כאן, רק אחרי השלמת מסכת הבריאה, נזכר לראשונה שמו המפורש של האל – יְהוָה – שהוא שמו הנעלם שאין לאמרו ולהגותו מחוץ למקדש, בברכת כוהנים. מותר לכתוב אותו או להעתיקו כמסמן שאין לו מסומן בר־הגיה, הוא קיים כתו מוזיקלי שאין לו צליל נודע. ככל הנראה שם זה הנזכר שלושים ושש פעמים בפרשת בראשית, מכאן ואילך, הוא צירוף מבריק של שלושת זמני ההוויה: היה, הווה ויהיה, שם נראה, חסר קול והגה הקובע סדר זמנים עבר, הווה ועתיד, המהווה את כל ההוויה הנבראת מראשית לאחרית.

בפסוק זה אנו פוגשים לראשונה במילה הנפלאה תוֹלְדוֹת שהיא המילה העברית להיסטוריה, הקשורה בילוד ובלידה בהולדה ובמולדת, בהורים וילדים ובשרשרת הדורות, ובעובדה האחת המשותפת לכל בני האדם באשר הם, הם נולדים, ומרגע שנולדו יש להם תולדות. מהרגע שנודעה המילה תולדות, יוזכר בהמשך הפרשה הפסוק הנפלא: זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א).

על פי התודעה הכוהנית המקראית, ההיסטוריה מספרת את תולדות הדברים: מי ילד? מי נולד?, מי הוליד?, אבל בדרך כלל לא מי נולדה, מי הולידה, מי הרתה, ילדה, הניקה, טיפחה וגידלה, ואשוב לנושא מכריע זה של ההיסטוריה הפטריארכלית המדירה, המתמקדת בתולדות האבות והבנים לבדם, בהמשך הביאור.

אולם בפסוק זה אנו לומדים שההיסטוריה היהודית מתחילה בתולדות השמים והארץ, בבריאת העולם, במתת האוניברסלית לכל הברואים מכל המינים, הדתות והלאומים, לא בבריאת האדם או העם, היא מתחילה בתולדות הבריאה במרחב ובזמן, בדיבור ובלשון, ובתולדות הבורא רק מראשית הבריאה, הבורא המחולל את כל אשר נברא בדברו, ובורא את כל אשר נברא ברוחו, מתוך אופק אוניברסלי בזמן ובמרחב.

*

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

*

אין תחום ניטראלי, אין דבר שאיננו נברא בדברו של הבורא, אם איננו מעשה ידי אדם. זו הסיבה שהמילה טבע איננה נודעת בשפה העברית עד לימי הרמב"ם, כנזכר לעיל, והיא הופיעה לראשונה בעברית בשעה שהאחים התיבונים תרגמו את “מורה נבוכים” מערבית לעברית וטבעו את המילה טבע בהשראת השפה הערבית, כדי לתרגם את המושג היוני פיסיס, פיזיקה, physica טבע. [פִיזִיקָה – או פיסיקה, מהמילה היוונית φύσις, “פיסיס” – “טבע”]. הסיבה שהמילה פיזיקה או טבע לא נודעה עד המאה ה־12 בעברית, היא שלטבע אין טובע ואין שפה, מחשבה, דיבור או לשון. לטבע אין ספר, אין עדות, אין ברכה ואין זיכרון, ואילו לשמים ולארץ ולכל צבאם, לכל הבריאה כולה, יש בורא, ויש תולדות, יש רוח אלוהים ויש דיבור בשפה ולשון המובנים לאדם, ולאדם הנברא בחסד אלוהים יש ספר, מספר וסיפור, מקצב, חוק, סדר ומחזור, הבחנה, הבדלה, קודש וחול, דת ודין, חוק ומשפט, ויחסי גומלין, בשונה מכל יציר נברא אחר.

חוקות שמים וארץ אינם רק חוקי הטבע הדוממים, האוניברסליים והאימפרסונליים, הבלתי תלויים והבלתי מדברים, אלה שאינם כפופים למוסר ולמוסרות החוק והמשפט או למידות, אותיות ומספרים, בריתות וסיפורים מופשטים, אלא הם חוקי הבריאה המוחשיים והמופשטים שנבראו ברוח אלוהים, בדיבור ובאומר, בשפה ולשון, בנפש, רוח ונשמה, בידי הבורא, כפי שהיטיב לבאר הנביא ישעיהו בקצירת האומר בירושלים לפני קרוב לשלושת אלפים שנה:

*

כֹּה אָמַר הָאֵל יְהוָה

בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם

רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ

נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ

וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ.

(ישעיהו מב)

*

ראוי לשוב ולציין שספר בראשית אינו מזכיר בראשיתו אף תאריך ושום מקום, לא מוען ולא נמען, ואינו מתפלמס עם איש בדבר תהליך הבריאה, מקום הבריאה או ראשית הבריאה, מועד הבריאה או תכליתה – אלא רק אומר משפט נפלא:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם –

תולדות, כאמור לעיל, זו המילה העברית העתיקה להיסטוריה.

היסטוריה ביוונית ιστορία מאחדת שתי מילים: חקירה וסיפור, inquiry,narrative תהייה וחקירה על השתלשלות הדברים: מה היה, מתי היה? היכן היה? מי היה? איך הכול התחיל? מי גיבור הסיפור? מי המספר? למי הוא מספר? למה הוא מספר? מה תכלית הסיפור והקשרו ומטעם מי הוא מסופר?

המילה האיטלקית להיסטוריה היא storia, סיפור השתלשלות הדברים, אולם הפסוק אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם – מנטרל שאלות אלה! ההיסטוריה של הבריאה, או תולדות השמים והארץ בהבראם, הוא סיפורה של הבריאה כהולדה מן האין אל היש, מהנעלם אל הנגלה, מהתוהו ובוהו החשוך, הדומם והנסתר, אל הסדר הנגלה, הקבוע, הנשמע, הנראה והמואר, או כמעבר העתיק הראשוני הארכאי, מהדומם האפל חסר התנועה, חסר הקול, התודעה והדיבור, אל החי, המדבר והמתנועע, המשתנה, המחזורי, הנודע בלשון, ואל המחזור הנצחי הנמנה במספר וסיפור, המבחין בין קודש לחול, בין חירות לשעבוד, בין תוהו לבריאה.

בעמוד הראשון של ספר בראשית בפרק א ובפרק ב, נברא הבורא, נבראת הבריאה, נבראת ההיסטוריה ונברא סיפור המעשה הכרוך בבריאה, המסופר מפי מספר נסתר דובר עברית, שפת הבריאה, לנמען נעלם, שומע עברית או קורא עברית. כאמור המילים history ו־story קשורות זו לזו. היסטוריה וסיפור או ‘זה ספר תולדות אדם’ הם התחלת הסיפור האנושי מחוץ לגן עדן, בפרק החמישי בחומש בראשית, כשהפרקים הראשונים הקודמים לו עוסקים בראשית ההבחנות, ההיבדלויות וההיווצרויות של הגבולות, המחזורים והצורות, המספרים, המחזורים והמניינים, העומדים כולם בסימן המילה טוב.

* *

כידוע לוח השנים היהודי המונה לבריאת העולם קובע שאנו נמצאים עתה בראשיתה של שנת 5784 לבריאה. אך נדמה לי שאיש אינו שואל מדוע? התשובה קשורה להבחנה בין פרה־היסטוריה להיסטוריה: פרה־היסטוריה היא כל מה שקרה לפני המצאת הכתב ולפני היות הספר, המספר והסיפור. ההיסטוריה מתחילה רק כשיש אותיות ומספרים של לשון כתובה, כשיש שפה כשפת דיבור ושפת סיפור וספר, קריאה וכתיבה, כשפת הרהור מחשבה ותודעה המתבטאת באותיות ומספרים, כשיש אותיות כתיבה וקריאה, כשיש דרך להעיד בכתב, לתעד בכתב, לספור ולזכור בספר וסיפור, במספרים בסיפורים, בתעודות ובספרים, כשיש דרך לרשום ולכתוב על מגילה, על לוח, על אבן או על פפירוס את כל מה שנחשב כבעל משמעות בעיני חברה מסוימת, מראשיתה, חברה קוראת וכותבת, מספרת ומשוררת, מתעדת ורושמת, מנחילה וזוכרת, הבוחרת להעלות את סיפור התשתית שלה על הכתב וליחס לו קדושה ונצחיות ותוקף.

תשתית קשורה במילה שתי. חוטי השתי של השפה העברית, הארוגים על מסכת הדורות ומונחים על נול ההיסטוריה, אלה שהשתיתו את סיפור תולדות העם היהודי ואת ההיסטוריה הישראלית והתרבות היהודית, שראשיתן בדוברי עברית, בקוראי עברית ובכותבי עברית, הונחו בספר בראשית על מסכת הדורות. כל דור הוסיף על חוטי השתי של ספר בראשית את חוטי הערב שלו. כלומר כל דור ארג לתוך חוטי השתי הראשוניים, העתיקים, המשותפים, הקבועים והמקודשים, המכוננים את תשתית קהילת הזיכרון היהודית, את תערובת חייו וניסיונו שלו לפענח ולהאיר, להבין ולפרש, לבאר, ליצור ולחקור, לקרוא, לכתוב ולספר מחדש את הסיפור העתיק שיצר אותנו כקהילת זיכרון והעביר אותנו מהעולם העתיק באלף השני לפני הספירה לעולם בן ימינו.

הכתב נוצר ככל הידוע לנו אך ורק כאשר בני האדם עברו מחיי נדודים בחברת לקטים וציידים נוודים, הנסמכים על מה שנמצא להם ביד המקרה בנדודיהם, למצב חיים חדש שבו התנחלו על הקרקע, משעה שהתפתחה החקלאות שתלויה בידע, בהנחלת ידע, בהבנה ובשיתוף פעולה, ובני האדם החלו לחרוש ולזרוע ולקצור, לשתול, לגדל ולקטוף, להקים גדרות סביב חלקות השדה ולבנות להם חדרי מגורים, שהפכו לבתים ממגורות, אסמים ומחסנים כדי לאגור עודפים, שהפכו בהדרגה לכפרים ושכונות, להתיישבות חקלאית ולעיירות, לערים ומבצרים ומקדשים שהפכו למוקדי שלטון, ואף החלו להעביר מוצרים חקלאיים כתנאי מגורים באחוזה מסוימת או בממלכה מסוימת, או לשלם מס בפקודת שלטון מרכזי, עבור מלך או אציל או דוכס או רוזן או מושל כזה או אחר. מעבר סחורות, רישום סחורות או מקח וממכר הכרוכים בהטלת מיסים וגביית מיסים בחברה מסוימת ובקהילה מסוימת, תמיד מחייבים תיעוד כתוב. הכתב נוצר כאשר נוצר צורך לתעד פעולות אלו הקשורות בהתקדמות החקלאות והעיור ובהיווצרות עודפים חקלאיים או מוצרי יסוד שהתירו מסחר חליפין. המצאת הכתב קשורה ככל הידוע לנו לתהליך התגבשות מנהל ריכוזי, מיסוי, רישום מסחרי, תיעוד של שיווק, מלאכה, מסחר וכלכלה, כלומר הכתב התפתח עם הצורך לנהל תיעוד מסודר של העברת יבולים או מוצרים וסחורות ומסירת עודפים או מיסים, ממון, רכוש וחפצי ערך, בתמורה לדבר מה חשוב לאדם, כגון הגנה, חסות, חוק וסדר, שהובטח בכתב.

הכתב הראשון הידוע לנו הוא כתב היתדות השומרי שהתפתח בסביבות סוף האלף הרביעי לפנה“ס. כלומר לפני כ־6000 שנה. הסיפור היהודי של הבריאה לפני קרוב ל6000 שנה או ליתר דיוק לפני 5784 שנה [מספר זה הוא המשמעות של השנה החדשה לבריאה ה’תשפ”ד] מתחיל בעידן שבו הומצא הכתב, בעידן שבו יש משמעות עמוקה למחשבה ותכנון, לרוח ולקול, ההופכים ללשון דיבור ולשפה כתובה ונקראת, בעולם של ספר, מספר וסיפור, עדות ותעודה, זיכרון וברית, חוק ומצווה, מחזור ולוח. לא לחינם אלוהים הוא הכותב הראשון בחומש והדובר הראשון שדבריו מועלים על הכתב בסיפור הבריאה, המדגיש את הפעלים הקשורים בדיבור, קריאה, אמירה ועדות.

*

כלומר, סיפור הבריאה המקראי בספר בראשית, מתחיל בעידן שבו הפרה־היסטוריה נטולת הכתב והספר מסתיימת – חשובה ככל שתהיה בהקשרים שונים, אולם אבודה לתולדות האדם בהיותה נטולת זיכרון כתוב – הפכה להיסטוריה כתובה, לפני כ־6000 שנה, או משעה שחברה של ציידים ולקטים נוודים, שהטביעה כפות ידיים מצוירות מופלאות על קירות המערות הקדומות בהן גרה, או חרזה צדפים, חטים ושנהבים, או ציירה חיות צייד, שלא הייתה זקוקה לכתב, הפכה בעת העתיקה לחברה חקלאית מתפתחת, מתיישבת, בעלת אחוזה וקרקע, משק חי, כלי מלאכה חקלאיים ובעלי מלאכה, שבנתה מאגרים, מחסנים, אסמים כדי לאחסן יתרות עודפי מזון, מעבר לצריכת משפחתו של החקלאי, חברה שהפכה בהדרגה לסְפַּר חקלאי סביב מרכז עירוני, שדרשה רישום ותיעוד ומיסוי לשם קביעת יחסי משא ומתן, אחריות, חובות, מסים ותשלומים, חברה שבנתה בתים ושכונות ומגרשים חקלאיים, שהפכו לערי ממלכה עם כוהנים ומקדשים, מבצרי שליטים וחומות, וממגורות ומחסנים, וכתבה תעודות, רישומים וחוזים וגבתה מיסים וכתבה קבלות ואישורים, שתלויים כולם בהמצאת הכתב.

*

סיפור הבריאה בפרשת בראשית מבקש לכונן לשון ייחודית, לשון הקודש, לקבוע משמעות ייחודית הקשורה בספר מספר וסיפור, בחזרה ומחזור, בחישוב ובלוח, בקודש וחול, ולעצב דפוסי מחשבה ייחודים בדבר הקשר בין הנגלה לנעלם ובין האל לאדם, בין המדובר בעולם הרוח המופשט והנצחי, הכתוב על ספר, לנעשה בעולם החומר בן החלוף, ובין הנשמע משמים בדיבור אלוהי ובסיפור אנושי, לבין הזיכרון, העדות, הברית, המחזוריות, ההשבתה, השבועה, הקדושה וההנצחה.

ספר בראשית הוא הספר היחיד שעבר מהעת העתיקה לעת החדשה כספר הנקרא בשפה המדוברת בפי בניו ובנותיו של עם הספר וכספר שהנחיל מילון שלם של מושגים המכוננים את התודעה האנושית החל במילים כמו יום ולילה, שנה וחודש, ימים ושנים, ארץ ושמים, ים ויבשה, שמש וירח וכוכבים, וכלה במושגים כמו רוח אלוהים, שבת, קודש, ברכה, תולדות, מועדים, אותות, אדם, זכר ונקבה, אור וחושך, בוקר וערב, יהוה ואלהים. כל פעם שאנחנו משתמשים באחת ממילים אלה, אנחנו מספרים מחדש משהו שספר בראשית הטמיע בתודעתנו מזה אלפי שנים.

נחתום את דיוננו בחלקה הראשון של פרשת בראשית, במשפט מהדהד של הסופר הגרמני, תומס מאן (Thomas Mann) (1955־1875), בפתיחת ספרו “יוסף ואחיו”:

‘עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? […] ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר’.

*

---

פרשת בראשית חלק ב

מאת

רחל אליאור

פרשת בראשית חלק ב, פרק ב

חלקה השני של הפרשה מתחיל בסיום מעשה הבריאה במהלך ששת ימי המעשה ובדיון ביום השבת השונה מכל הימים הקודמים. אלוהים השלים את בריאת השמים והארץ כאחדות ניגודים של הסופי והאינסופי, של הקבוע והמשתנה, של החי והדומם, של הצומח, הפורה, המשגשג והקמל, של החושך והאור, הים והיבשה, של עולם החי הרבגוני ועולם הכוכבים האינסופי, בסיפור תמציתי הבא להבהיר את המקור האלוהי של כל נמצא שאינו מעשה ידי אדם.

אין בספר בראשית שום כוונה להציע הסבר מדעי לבריאה, ועל כן אלה המנסים למצוא הוכחות מדעיות לכתוב בספר בראשית, מכלים זמנם לריק, משום שסיפור הבריאה אינו עוסק באמת מדעית מוחשית הניתנת לתצפית, בחינה, הטלת ספק וביקורת, או בקביעה מחקרית המבוססת על הוכחה, הטלת ספק וניסוי חוזר, וניתנת לאימות, שחזור והפרכה במציאות הגשמית, אלא הוא עוסק באמת שונה לחלוטין – באמת ערכית המכוננת את מושגי היסוד של הבריאה, באמת מושגית, מופשטת ומוסרית המיוסדת על יחסי גומלין בין הנעלם לנגלה, בין הנצחי לחולף ובין האלוהי לאנושי, אמת נצחית המכוננת משמעות לחוק, לצדק, לדת, לתרבות, להיסטוריה ולמוסר, הנמדדת רק בעולם הספר, המספר והסיפור, הקובעת סדר ערכים נצחי.

הערך הראשון במעלה בעולם הערכים של ספר בראשית, המופלא בספרים המספר את סיפור הבריאה האלוהי וסיפור התולדות האנושי באותיות ומספרים, הוא הספירה והמניין המתנים את השביתה המחזורית המקודשת במעגלי הזמן הנצחיים הכפופים לספירה ומניין, או את הפסקת השעבוד לעבודה ולמלאכה, לעמל וליצירה, מדי שבעה ימים במחזור נצחי מקודש. רק בערך זה, שעליו נאמר לראשונה הפועל וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, מתבקש האדם להשתתף באופן פעיל התלוי בספירה, מניין ובוויתור מחזורי על ריבונותו.

כל נצחיות הבריאה ומחזוריה המופלאים, המתחדשת לבקרים, מתחוללת בלעדי פעולתו של האדם, שהרי הזריחה והשקיעה וכל המתחולל בעולם החי הצומח והדומם בים וביבשה, בשמים ובארץ, ונודע בתפישתנו החושית, מתנהל כסדרו באופן נצחי ומחזורי מופלא וקבוע, החל ממעוף הציפורים וכלה בפריחת הפרחים, ללא שום קשר למעשה אנוש, אבל השביתה מדי שבת התלויה בספירה שביעונית, מלשון שבע, שבועה, שביתה, אות וברית עולם, מסורה רק לאל, למלאכים ולאדם. האל והמלאכים שובתים בשמים מדי שבעה ימים, והאדם נקרא לשבות בארץ עמם מדי שבת.

לא הבריאה האלוהית, המוענקת כחסד אוניברסלי לכל העולם כולו, היא זו המקודשת, אלא רק ההשבתה השביעונית המחזורית הנצחית, שניתנה ליודעי לשון הקודש, לבני ברית שומרי שבועת השביעיות, שומעי סיפור הבריאה המוביל בחומש מעבדות לחירות, ולקוראי ספר בראשית, שגיבורו הוא האל הבורא והמדבר, הסופר והמספר, אלוהי ההיסטוריה והחוק, אלוהי הצדק והמוסר, המצווה, השופט והמחוקק.

השביתה האלוהית עניינה הפרדה ערכית בין השעבוד לחולין של ששת ימי המעשה ובין השביתה המקודשת באות ובברית, הנשמרת במחזורים שביעוניים נצחיים המופקדים בידי האדם. כל סיפור הבריאה מסופר כדי להשיג שתי מטרות הקשורות בערכים מופשטים שאינם ניתנים לראייה. המטרה הראשונה היא לתאר את גדולתו הנצחית של האל הנשגב הבורא יש מאין במחשבתו ובדברו את השמים ואת הארץ, את האור ואת החושך, את החי, הצומח והדומם, וכדי לבאר את חסדו השווה לכל ברואיו ויצוריו הנודעים בעולם החושים האוניברסלי, ומתגלים כסדרי בראשית. המטרה השנייה היא כדי להנחיל את רעיון קדושת החירות התלויה בהשבתה מחזורית נצחית שביעונית מדי שבת, קדושה המותנה ביכולת קריאה וכתיבה בלשון הקודש, וביכולת ספירה וחישוב בשפה העברית, וקשורה במהותה בעולם שנברא כולו בספר מספר וסיפור, בכ"ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה, ככתוב במשנה הראשונה ב’ספר יצירה'.

מכאן ואילך יובאו הפסוקים המנוקדים ברצף מחלקה השני של הפרשה, וביאורי אחרי כל פסוק או כל קטע.

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ

כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

הברכה והקדושה מיוחדות ליום השביעי לבדו, שכן בו נודע רעיון השביתה המקודשת הקוצבת את מחזורי הזמן ומשביתה את החולין בשבעים ימי מועד מדי שנה. יחידת השבוע, הנשמעת באוזן ואינה נראית לעין, מותנית אך ורק בספירה שביעונית מחזורית. כל תפיסת הזמן ראשיתה בפסוקים אלה על מחזור השביתה השביעוני הקוצב את מהלך ההיסטוריה. בניגוד לכל דבר אחר שנברא בשווה לטובת כל בני האדם וכל הנבראים בכל מקום ומקום, הספירה המחזורית השביעונית של השבוע, של השנה המחולקת לארבע עונות חופפות ולתריסר חודשים ושל שבתות השנים, השמיטות והיובלים, החגים והמועדים, מסורה רק לקוראי לשון הקודש. היא אינה מוחשית, היא אינה נראית לעין, כולה רעיון מופשט – לזמן יש חלוקה ומחזור המיוחדים לאדם המושתתים על שישה ימי חול ויום שביעי שבת, או שש שנים רגילות ושנה שביעית שמיטה, או שבע שמיטות ושנת החמישים היא היובל הגדול.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

תולדות היא מילה בעלת חשיבות רבה. זו המילה העברית להיסטוריה, אולם שלא כמו המילה היוונית שתרגומה הוא חקירה וסיפור, המילה העברית עוסקת בשאלה אחת ראשונית, מה היה בימי קדם?: איך הכול התחיל? מי ברא ומי נברא?, מי הוליד ומי נולד?

אלוהים ברא לבדו בכוח הדיבור את הבריאה כולה בשמים ובארץ, לבד מיצירת האדם שנעשתה מעפר ולא מדיבור, אולם ברואיו נזקקים לבני זוג או לבנות זוג כדי להוליד וללדת תינוקות ולגדל ילדים. בסיפור התולדות המקראי בדרך כלל מסופר רק על גברים שהולידו גברים. היולדות והנולדות כמעט אינן נזכרות אף פעם בפרקים הראשונים של ספר בראשית, המספרים על השתלשלות סדר הדורות של תולדות האבות והבנים, כשאמותיהן של הנולדים נמחו מהזיכרון, להן אין תולדות, לידותיהן אינן נרשמות, כשם ששמות אחיותיהם ונשותיהם ובנותיהם נידונו לתהום הנשייה. אבאר את טעמיו של העדר זועק זה בהמשך הדיון, בפרק המוקדש ל־ “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ”.

בפרק ב בספר בראשית נודע אלוהים בשנית בשמו המפורש, יְהוָה אֱלֹהִים, הנקרא אך לא נאמר בחלקו הראשון, החוזר ונשנה בפרק זה פעמים רבות.

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה.

התובנה העמוקה על הקשר בין הגשם שאלוהים ממטיר משמים ובין הצמיחה של השיחים והעשבים על הארץ, ובין בריאת האדם העובד לעבודת האדמה, מנוסחת כאן בתמצות רב יופי. בכל תרבויות המזרח הקדמון בחלקו הצחיח, המדברי, המנוגב מכל זרימת מים בנהרות הגדולים וחרב מכל נביעת מעיינות מים ואגמי מים, (מכאן המילה נגב) אלוהים לבדו נתפס כבעל הגשם וכפותח את אוצרות המטר והשלג, הברד והעננים, הנמצאים כולם בשמים מעבר להישג יד אדם. השם הנפוץ לאלוהים בתרבויות הכנעניות והפניקיות היה בעל הגשם או בקיצור בעל. הניגוד של חקלאות בעל, על אדמה צחיחה אשר אותה משקה רק אלוהים, בעל הגשם, הוא חקלאות שלחין, הניזונה ממים על פני הארץ ומתרחשת באדמה רוויית מים. הניגוד של אדמת בעל הוא המדבר. המלה מדבר נזכרת במקרא למעלה מ־ 270 פעמים. מלים נרדפות למילה מדבר או ניבים המצטרפים למילה מדבר הן: מדבר שממה, מדבר צייה, נגב, ישימון, ערבה, חרבה, תלאובות. עובדה מעניינת היא ששלוש הדתות הגדולות בעולם המערבי, הדת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, נוסדו במדבר הצחיח, במקום בו האדם מיטיב להבין שאין בידו להושיע את עצמו והוא תלוי בחסדי שמים. משה, ישו, יוחנן המטביל, פאולוס ומוחמד שמעו את אלוהים בדרכי הנוודים במדבר.

פסוק חשוב זה לא רק קובע את הקשר בין בעל הגשם לגשם משמים, ההופך אדמת מדבר לאדמה חקלאית המצמיחה את שיח השדה, אלא מונה את יסודות הקיום הקשורים במעבר מטבע לתרבות, כשהוא מספר מה לא היה עד כה, לפני בריאת האדם: הוא מזכיר את האדמה המכונה שדה וארץ, את הצומח בשדה על הארץ המכונה שיח השדה או עשב השדה, את המטר היורד משמים בחסדי הבורא באופן לא קבוע, ואת האדם שנברא כדי לעבוד את האדמה המצמיחה את שיח השדה, רק כשאלוהים בחסדו ממטיר גשם משמים. כלומר, בניגוד ליערות הצומחים ליד נהרות ואגמים כששורשיהם נטועים על פלגי מים או על מי תהום, או בניגוד לעצי הפרי המניבים מעצמם בעמקים או במורדות ההרים שנבראו ביום השלישי לבריאה, בשעה שטל השמים יורד עליהם, השיחים ועשב השדה הצומחים מן האדמה, אחרי שהם נזרעים ונשתלים בידי האדם, כגון החיטה והשעורה, הדגן, שיבולת השועל או הכוסמת, אינם יכולים לצמוח אם אין יורד מטר מהשמיים המרווה את האדמה. יתר על כן, שיחי השדה אינם יכולים לגדול ולשגשג ולמלא את ייעודם להשביע שובע, אם אין אדם לעבוד את האדמה. דהיינו הצמחייה הנדונה היא זו המכונה דגן או חיטה או תבואה שצמיחתה תלויה בשלושה דברים:

בחריש, זריעה וקציר הנעשים בשדה בידי האדם עובד האדמה, המסקל אבנים ופותח תלמים וחורש את שדהו, אחרי שהאדמה רוותה גשם, והופך לזורע באדמתו המתפלל לגשם בדמעה ולקוצר בשדהו ברינה החרד מפני גשמים בלתי צפויים בעונת הקציר בניסן, סיון, אייר, זה הנודע בשם איכר או חקלאי המוציא לחם מן הארץ. המושג חקלאי נגזר מהמילה הארמית לשדה, חקל; אולם השדות החקלאיים הפכו לארורים ומקוללים בעקבות העונש שהוטל על האדם אחרי חטא גן עדן, ועל עובדי האדמה נגזר לעבוד בעצב.

בירידת גשם משמים בעונה המתאימה ובכמות הנכונה בחסדי האל, כי בעולם המקראי הגשם אינו מצב טבעי נתון הכפוף למחזור קבוע בדומה למאורות השמים, לים או ליבשה, אלא הוא תמיד גורם משתנה התלוי במעשה האל הבלתי צפוי, שאיננו קבוע וידוע מראש: הגשם עשוי להיות חסד אלוהי ומתת אל במענה להתנהגות אנושית ראויה כנאמר בספר ויקרא: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.(ויקרא כו ג, ד), או עונש אלוהי חמור במקרה של סטייה מהחוק האלוהי, כנודע מסיפור המבול בספר בראשית פרק ז: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ… וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע… כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".;

ובמלאכה אנושית עתירת מאמץ אנושי או עבודת פרך בשדה ובבית, שראשיתה בחריש וזריעה והמשכה בקציר ודיש וגדיש האסמים ובשורת פעולות הנעשות כחלק ממלאכת הבית או מעבודת החצר, הכרוכות במעבר מהגרעינים או הזרעים הצומחים מן הארץ על עשב השדה המזריע זרע או מצמיח גרעינים, הנאספים מהגורן לאסם, והופכים בעבודה קשה לקמח המשמש לאפיית לחם. קציר במגל ודיש במורג, כמו הערמת הגורן ואיסום הגרעינים באסמים היו עבודתם העונתית של הגברים, ואלו הטחינה של גרעיני החיטה בריחיים, כמו ניפוי הקמח הנוצר מהטחינה, הכנת הבצק והאפייה בתנור, מדי יום, היו עבודת הפרך היומיומית של הנשים או של השפחות. שורת מלאכות עונתיות ויומיומית אלה היו רק חלק קטן מהמלאכות הנדרשות כדי להפוך את עשב השדה הצומח כשיבולים נושאות גרעינים, לקמח מנופה ממנו נעשב בצק שממנו נאפה הלחם. מטמורפוזה סבוכה זו התלויה בעבודת אדמה שלשמה נברא האדם, בגשם משמים באחריות האל הבורא, ובעבודת הבית המוטלת על נשות המשפחה, הכוללת טחינה והפיכת הגרגירים לקמח, בצק ולחם, מכונה ראשית תרבות. כדאי לזכור שעבדות ועבודה נגזרות מאותו שורש, שתיהן קשורות בצורך של כל יצור בן חלוף שאין מזונו מוכן מהטבע, לעבוד למען לחמו, להכין את מזונו ממה שגדל בארץ, או מצוי בים או באוויר וקשור בחי ובצומח או בדומם, ולבנות את ביתו למען עצמו ומשפחתו מחומרים שונים שנמצאים בסביבתו שנבראו בבריאה, כמו עץ, אבן, חמר, קש או צפחה, אולם רק בעבודתו של האדם ובמלאכת כפיו שלו ושל בת זוגו, הם הופכים למחסה ולבית.

וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

הואיל וטרם ירד גשם משמים להרוות את האדמה הצחיחה, הדרך להשקות את האדמה החרבה היה אד שעלה מן הארץ, אד הוא רסס ערפל העולה מן הים או רסס מים של מפל או זרם או התאדות העולה ממי האגמים.

השלב הראשון במטמורפוזה שבמעבר מעולם מושלם שיש בו חי וצומח אך אין בו אדם, ויש בו רק בורא ונבראים שמזונם מוכן בטבע מרגע בריאתם – למציאות שבה עתידים להיברא איש ואישה מן האדמה, שאחרי הגירוש מגן עדן אין עבורם מזון מוכן מראש, אלא עליהם לטרוח על חיפוש מזון, המצאת מזון והכנת אוכל, פעולה המחייבת מקום מחסה עם צל, אש ומים, חומרי בערה וכלי בישול ואפייה, אלה שמזרעם יתווספו עובדי אדמה לבריאה בסוף התהליך – הוא בהרטבת האדמה היבשה ובהפיכתה לחמר רטוב. מטמורפוזה זו היא ראשית המעבר מטבע לתרבות. הרטוב והיבש, האד והאדמה, חיוניים לחיים ולתרבות. התרבות הכתובה מתחילה על לוחות חמר רטוב. אד הוא ערפל או מים העולים עם חום היום מהים, מהאגם, מהנהר או מהאדמה והופכים לעננים.

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

האדמה הרטובה כמו החמר הרטוב הופכת לחומר ממנו אפשר ליצור ולברוא דברים שונים מאז בריאת האדם ויצירת לוחות הטין הרטוב אשר עליהם נכתבת ההיסטוריה, מזה, ומאז הפיכת האדמה הצחיחה והמנוגבת מכל טיפת מים לאדמה חקלאית רטובה מגשם, שבה יעבוד האדם ויכין את מזונו, מזה.

השלב השני בבריאה אחרי שבוע הבריאה הראשון אשר נוצר כולו בדיבור אלוהי, הוא ראשית היצירה בידיים לצד הבריאה בדיבור. אלוהים מתגלה כאן לראשונה כיוצר ולא רק כבורא. הבריאה התחוללה בדיבור בלבד ששינה את המצב חסר ההבחנות שנקרא בשם תוהו ובוהו, לממשות המיוסדת על הבחנות וניגודים, על מחזוריות נצחית של הפכים ושינויים קבועים, על רשת קשרי קשרים מתחלפים ועל אחדות הפכים. כאן לראשונה נזכר מושג היצירה הקושר בין הרעיון המופשט לחומר הגשמי. אלוהים יוצר את האדם מן האדמה. על האדם גם נגזר לשוב אל האדמה ממנה נוצר מלכתחילה, שכן בספר בראשית או בחומש לא נודע רעיון החיים אחרי המוות ולא נזכרים העולם הבא או תחיית המתים. חיי אדם קצובים בין לידתו ומותו, שני מועדים שאין לו בחירה לגביהם בכל הכרוך בדרך הטבע. אולם שלא כפסלים, יצירות אמנות או יצורים עשויים מחמר או מעפר רטוב, ליצירה האלוהית מן העפר נוספת נשמת חיים. הנשימה המודעת הכוללת קול, רוח ודיבור היא סימן החיים, והמילה נשמה נגזרת ממנה, שכן נשמה כמו רוח או נפש, שכל מדבר, מחשבה בת ביטוי, מודעות, תודעה או הכרה, יש רק לאדם חי, נושם. כשאלוהים נופח באדם נשמת חיים, הופך האדם מעפר דומם לנפש חיה ומדברת. האדם בממדיו הגשמיים לא רק נוצר בידי האל אלא גם רוחו קשורה ברוח אלוהים, חכמה, בינה ודעת, שכל ותבונה, כל אלה על שמותיהם השונים, נפש, רוח או נשמה, הם ממדים שונים ברוח האדם ובכוחו היוצר. המשותף לכל אלה הוא שהם מופשטים ובלתי נראים, אך הם לבדם מתנים את החיים ואת התודעה והנשימה, בלעדיהן האדם הוא גופה דוממת, איתן הוא גוף חי ונושם, חושב ומבין, שומע ומדבר, רואה ובוחן, מקשיב ומשוחח, סופר ומספר.

וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן־בְּעֵדֶן־מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

הסיפור הבא העוסק בפרשת גן עדן (בראשית ב, ח–כד) (בראשית ג, א–כד) הוא מיתוס בעל חשיבות מכרעת, או חטיבה סיפורית עתיקה בעלת חשיבות ראשונה במעלה, המספרת על ראשית התרבות. מיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, סיפור החורג מגבולות הזמן והמקום, שחלק ממשתתפיו הם על־טבעיים והסיפור המסופר בו בא לתת מענה או הסבר לבעיה שאין לה פתרון, או לשאלות מורכבות על הראשית ועל האחרית, ולספר על ראשית יחסי הגומלין בין האל לאדם המעצבים את הדת והחוק, את השליטה וההנהגה, את החברה ואת התרבות.

כל תרבות מיוסדת על אשמה, בושה ופחד או על התעוררות התודעה שהאדם לא לבדד ישכון, אלא הוא חי תחת השגחה אלוהית או סמכות אנושית המציבה גבולות שכן האדם הוא חלק ממשפחה או מקהילה או מחברה שיש לה חוק, דת, נורמה, נימוס ומוסר, ציפיות והגבלות, או גבולות ברורים של אסור ומותר. התעוררות התודעה כוללת את ההכרה בעובדה שהאדם אינו יצור המוליד את עצמו או מגדל את עצמו אלא הוא תלוי לחלוטין בזולתו בעשורים הראשונים לחייו. כלומר, הוא אף פעם אינו שוכן לבדו ואיננו אוטונומי, אלא הוא חי בחברה שיש בה סמכות, שלטון, חוק וסדר ויש בה מנהיג או הנהגה. בראשית הסיפור האנושי המיתולוגי החורג מגבולות הזמן והמקום, האדם הנברא בידי אלוהים ומובא לגן עדן, לומד להכיר בכך שיש איסור והיתר, יש הגבלות וגבולות, ויש חוק ומידה, יש מְצַוֶּה ואוסר איסורים, ויש מי שהוא מְצֻוֶּה שאיסורים מוטלים עליו. עוד הוא מתוודע לראשונה למושגי החטא והעונש הכרוכים בבושה אשמה ופחד, או ביסודות המרסנים את האדם ומגבילים את אנוכיותו, וקשורים בחוק ומשפט, בדין ועונש, מושגים שעליהם כאמור מיוסדת התרבות.

השלב השלישי בבריאה הוא יצירה של מרחבים על־זמניים ובלתי נראים, מרחבים הטרוטופיים (הטרו=אחר, שונה, טופוס=מקום) שכל מה שמותר בהם אסור מחוצה להם (למשל ללכת עירומים היה מותר לאדם וחוה רק בגן עדן), וכל מה שמתרחש מחוצה להם אינו משפיע על ייחודם. במרחבים הטרוטופיים אלה מצויים דברים בלתי נראים ובלתי נגישים, מלבד לאלה השוכנים בהם, החורגים מקטגוריות אחרות בבריאה, כגון עץ החיים, עץ הדעת, בדולח וכרובים בעלי כנפיים או נחש מדבר. מרחבים אלה שנועדו מלכתחילה רק לאדם וחוה, הפכו בדיעבד אחרי שאלה חטאו וגורשו מגן עדן, למקום משכנם של מלאכים וכרובים.

אלוהים הוא הנוטע הראשון או הגנן הראשון שנוטע גן בעדן מקדם כדי לשכן בו את האדם אשר יצר. קדם היא מילה בעלת כמה משמעויות שכן השורש ק.ד.ם מתייחס הן לקדמוניות (ארכיאולוגיה) הן לאדם הקדמון, כלומר למשהו עתיק וראשוני הקודם בזמן, הן למושג קדמון וארכאי, בהוראת דבר עתיק וקבוע שאי אפשר לשנותו דוגמת חוק ארכאי או מצווה ארכאית, והן לקדם בהוראת מזרח, כמו בפסוק ‘ימה וקדמה צפונה ונגבה’. ים בעברית מקראית הוא מערב ומזרח הוא קדם, צפונה ונגבה הם צפון ודרום. בשל העובדה שהשמש מקדימה לזרוח מדי יום, הקדם מכונה מזרח מלשון זריחה. בשל העובדה שרק הזריחה היא תופעה קבועה ונצחית ומחזורית, חוזרת ונשנית מדי עשרים וארבע שעות, המילה הלטינית העתיקה למזרח מלשון זריחה orient עניינה אוריינטציה, כיוון.

אלוהים שם את האדם אשר יצר בגן הקדמוני שנטע במזרח, גן שהפך להיות מטבע לשון ידוע – גן עדן. ב“ספר היובלים”, חיבור כוהני קדום מהמאה השנייה לפני הספירה, שנמצא בין מגילות קומראן בעברית, המספר מחדש את ספר בראשית מפי מלאך הפנים, מתאר מלאך הפנים למשה בן עמרם על הר סיני אחרי מעמד סיני, את ארבעים ותשעה היובלים שקדמו למעמד סיני. בספר היובלים לכל סיפור יש תאריך מדויק ביחס ליובל, לשמיטה, לחודש, ליום ולשנה. יובל מונה ארבעים ותשע שנים ואלה מחולקות לשבע שמיטות. בפרק השלישי של ספר היובלים, שנמצא בשפת געז [שפה שמית המשמשת לכתיבת כתבי קודש באתיופיה שיהודים ונוצרים משתמשים בה] בנוסח שלם, לפני שנמצא בעברית בנוסח מקוטע במגילות קומראן, במהדורה של כנה ורמן, מספר מלאך הפנים כיצד לימדו המלאכים את האדם לעבוד:

“ובשבוע הראשון ליובל הראשון ישבו אדם ואשתו שבע שנים בגן עדן לעובדו ולשומרו. ועבודה נתנו לו ולמדנוהו מעשה כול הנכון למלאכה. ויעבוד והוא ערום ולא ידע ולא יתבושש. וישמור את הגן מהעופות ומהחיות ומהבהמות, ויאסוף את פריו ויאכל, ואת הנותר הניח לו ולאשתו, וינח את הנשמר”. (היובלים, פרק ג, פסוקים 15–16).

חוקרי השפה השומרית העתיקה ציינו שבשפה השומרית הקדומה ‘גן’ משמעו חלקת שדה ו’עדן' הוא שטח פתוח, אולם בעברית המקראית עדן הוא שם עצם כללי המהדהד באופן אסוציאטיבי את המילים עַד במשמעות נצח, ועדנה כביטוי קשור לחיים, תשוקה ופריון.

במאה השלישית לפני הספירה, באלכסנדריה שבמצרים, כאשר הגיעו מתרגמי תרגום השבעים, שתרגמו את התורה מעברית ליוונית, לניב ‘גן בעדן מקדם’, בחרו במילה paradise פרדס, שמקורה במושג פרסי־יווני המתייחס לגן נעול, גן מלכותי סגור.

מכאן שהביטוי המאוחר בתלמוד הבבלי במסכת חגיגה, הדנה ב’מעשה בראשית' וב’מעשה מרכבה', ‘ארבעה נכנסו לפרדס’, משמעו ארבעה נכנסו לגן עדן. הביטוי ‘מעשה מרכבה’ מתייחס לדיון בעולם המלאכים ובמרכבת הכרובים. מלאכים וכרובים מצויים בגן עדן ובשבעה היכלות עליונים הקשורים להיכל הארצי, הוא המשכן או המקדש, המקום היחיד בו מצויה מרכבת הכרובים בארץ, כידוע לנו מספר שמות, ספר מלכים א ומספר דברי הימים א כח יח: “וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה”.

וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן־הָאֲדָמָה, כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל – וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

פסוק זה הוא דוגמה יפה לאמנות הסיפור המקראית. רוב המילים והפעלים בו מוכרים לכאורה בהקשר של עצי פרי ועצי סרק צמיחה ומאכל, אבל לפתע נוספת פסוקית בלתי צפויה של מסמן שאין לו מסומן. מה הוא עץ החיים ומה הוא עץ הדעת טוב ורע? אין יודע, רק דבר אחד ודאי אלה עצים הגדלים בגן עדן שהקוראים לא ראו כדוגמתם וגם לא יראו. כלומר הסיפור מתחולל בתחום המיתוס, מעבר לגבולות הזמן והמקום, במקום הטרוטופי שהקטגוריות הבוטניות או הזואולוגיות נחצות מכל וכל, ואין לדעת מה יקרה עכשיו? לבד מהעובדה הוודאית שעצי פלא אלה יהפכו לגיבורי הסיפור שכל משתתפיו על־טבעיים.

אלוהים הוא הנוטע הראשון, עובדה המשמחת את לבם של חובבי גנים ומטעי עצים, שיחים ויערות מאז ומקדם.

הנטיעה היא פעולה חקלאית מובנת בכל שפה, הקשורה בעבודת אדמה, בחקלאות ובמטעים (כאמור, חקל בארמית הוא שדה), פעולה המתייחסת לעיבוד ושינוי פני האדמה כשבני האדם נוטעים ושותלים בה או חורשים וחופרים בה בורות לנטיעה. דהיינו זו פעולה אלוהית שבני האדם מכירים אותה גם הם. אולם הניב היפה גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם אינו מתבאר כפשוטו. היכן הוא עֵדֶן? האם קדם מלשון קדמון או מלשון קדם מזרח? האם מדובר בגן עתיק או בגן בפאתי מזרח ומה משמעותה של המילה עדן? האם היא קשורה לעדנה המסמנת אצל אישה את היכולת להעניק חיים? לשאלות אלה היה משקל לא מבוטל בשעה שבמאה השלישית לפני הספירה הגיעו מתרגמי תרגום השבעים – תרגום התורה הראשון ליוונית בעת העתיקה שנעשה באלכסנדריה שבמצרים, שם חיה קהילה יהודית גדולה שילדיה כבר לא ידעו עברית – לפסוק זה ולא ידעו כיצד לתרגם אותו ליוונית. נמלכו בדעתם וגמרו אומר לתרגם את ‘גן בעדן מקדם’ במילה היוונית לפארק מגודר בגדר או לגן סגור מוקף חומה paradeisos שמקורה במילה הפרסית לגן מלכותי מוקף חומה pairidaeza או בפרסית מודרנית firdaus. מכאן נגזרה הביטוי הארמי פרדס קושטא [גן הצדק] המתארת את גן עדן בספר חנוך הארמי, גם הוא מהמאה השלישית או השנייה לפני הספירה, והמילה העברית – פרדס והמילה האנגלית paradise.

פרקים רבים בדתות העולם המערבי קשורים במילה זו בגלגוליה השונים, מאז שנאמר לנו בספר חנוך הראשון, שנכתב בארמית ונמצא בין מגילות קומראן, שחנוך בן ירד שנלקח לשמים בידי אלוהים (בראשית ה כא–כד) כדי ללמוד לקרוא, לכתוב לספור ולחשב, יושב לנצח ב’פרדס קושטא' ומעיד על תולדות האדם וכותב את תולדות העולם, ומאז שבעולם האלילי ובעולם הנוצרי התוודעו ל־paradise דרך תרגום השבעים ליוונית מהעת העתיקה ואילך ומאז שבמשנה ובגמרא סופר לנו סיפור המפתח על ארבעה שנכנסו לפרדס, כלומר על ארבעה תנאים אשר נכנסו לגן עדן ביוזמתם, אל מקום שהיה חסום בפני כניסת בני אנוש לפי רצונם, מאז גירוש אדם וחוה מגן עדן.

‘גן בעדן מקדם’ הוא דוגמה יפה למילים היחידאיות בספר בראשית או לניבים ייחודיים שיש בהן ממד מסתורי ונעלם, שכן אין להם גילוי חזותי או מסמן אובייקטיבי חושי או גשמי בעולמם של בני אנוש. על כן הדמיון הפרשני של מפרשי התורה לאורך הדורות, או הדמיון של מתרגמי החומש בשפות השונות, פותח להם פתח לעולמות לא נודעים ולתרבויות שונות. מכל מקום פתיחת סיפור גן עדן בספר בראשית היא נטיעה אלוהית של גן מיוחד במינו שאלוהים שיכן בו את האדם אשר יצר ונפח בו רוח חיים.

בגן הראשון שנטע אלוהים צמחו עצי נחמדים למראה, עצי פרי ועצים מופלאים. המופלא הוא מה שחורג מגדר הטבע ואינו כפוף לגבולות הזמן והמקום ולקטגוריות המוכרות בעולם החושים המבחינות דבר מרעהו. לדברי ספר היובלים גן העדן נברא ביום השלישי לבריאה, לפני שנברא הזמן, הקשור בבריאת המאורות ביום הרביעי. כלומר גן עדן נצחי ועל כן הוא מרחב הטרוטופי שחוקי המציאות שמחוצה לו אינם חלים עליו, שכן כל המצוי בו כחי, צומח או דומם, כפלא או כקודש, אינו כפוף לתמורות הזמן הנמנה במחזורי השמש והירח, האור והחושך שנבראו אחריו, דהיינו, כל מה שמתרחש וקיים בגן עדן אינו כפוף לשום דבר שכפוף למתרחש מחוצה לו בזמן או במרחב.

“וביום השלישי עשה באומרו למים לעבור מפני כול הארץ אל מקום אחד מתחת לרקיע ותראה היבשה. ויעשו כן המים כאשר צווה. וייסוגו מעל פני הארץ למקום אחד ותראה היבשה. וביום הזה ברא להם את כול הימים בכול מקוויהם, ואת כול הנהרות ואת מקווי המים בהרים ובכול הארץ ואת כול האגמים ואת כול טל הארץ וזרע מזריע למינו, ואת כול הצמח, ועץ עושה פרי, ואת היערים ואת גן עדן בעדן לתענוג ולמאכל. את ארבעת המינים הגדולים האלה עשה ביום השלישי”.

(ספר היובלים, פרק ב פסוקים 5–7)

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן; וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם־הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת."

בתחתית הצלע המזרחית הצרה של הים התיכון ובצלעו הדרומית הרחבה, מצויים אזורים צחיחים רבים שגשם אף פעם לא יורד בהם, מרמת הנגב ועד מדבר סיני, במדבר המזרחי ובכל המדבר המערבי הן במצרים התחתונה הן במצרים העליונה, הן בסודן ובלוב בכל מקום מעבר לרצועה של עמק הנילוס. המים הזורמים בנהרות רחוקים, מקורם ומוצאם ונתיבם, שהם בבחינת מחוז זיכרון עתיק שעליו נשמעו סיפורים, או מחוז חפץ אגדי אשר עליו שרו אפוסים, מיתוסים ושירים, ומרחב כיסופים אנושי גשמי המבטיח מים חיים השקאה, מזון תעבורה, ספנות ומסחר, נקשרו בדתות קדומות ובאגדות עתיקות.

תיאור ארבעה הנהרות שמוצאם בנהר בגן עדן הוא מלאכת מחשבת של צירוף מיתוס אגדי קדום וגאוגרפיה/קוסמוגרפיה היסטורית עתיקה המתייחסת למזרח אפריקה ולצפונה, מזה, שם זורמים הנהרות הנודעים בשם נהר פישון ונהר גיחון מדרום לצפון, או ממזרח אפריקה למערבה, ואז מדרום לצפון, ונשפכים לים התיכון בדלתא של הנילוס; וקוסמוגרפיה/גאוגרפיה המתייחסת למערב אסיה ולדרומה, מזה, שם זורמים הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, מצפון לדרום, מהרי אררט או מרכס הטאורוס בארמניה ובטורקיה, אל עבר סוריה ועיראק, ועד איראן, שם הם נשפכים למפרץ הפרסי, אחרי שהם נפגשים בנהר שט אל ערב, הזורם למפרץ הפרסי בדלתא שלו.

סיפור גן עדן מציין שארבעת הנהרות הגדולים פישון, גיחון, חידקל ופרת, המקבילים לנילוס הלבן הזורם מדרום לצפון מערב, הוא נהר פִּישׁוֹן… הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב שמוצאו בימת ויקטוריה באפריקה, ולנילוס הכחול הוא נהר גִּיחוֹן… הַסּוֹבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ, המגיח מאגם טאנה שברמות אתיופיה הגבוהות באפריקה, אגם העולה על גדותיו בתקופת גשמי המונסון ברמות אתיופיה, המכונה כוש בלשון המקרא, מאז שתרגום השבעים תרגם את כוש לאתיופיה.

הנילוס הכחול (הגיחון) נובע מאגם טאנה אשר ברמות אתיופיה הגבוהות, בצפון מערב אתיופיה, המתנשאות לגובה שבין 1800–3000 מטר מעל פני הים, וזורם מאתיופיה לסודאן ולמצרים מדרום לצפון, אחרי שהוא מתחיל בפניה מדרום למערב ואז הוא מצפין ומתחבר בחרטום, בירת סודן, לנילוס הלבן (הפישון) הזורם מדרום לצפון מערב, ושניהם זורמים צפונה כיאור המקראי או כשיחור המקראי, הנודע כנהר הנילוס הגדול, עד לדלתא בחופי הים התיכון בין אלכסנדריה לפורט סעיד.

שמה העתיק של סודאן הוא ממלכת כוש או נוביה. חבל נוביה הוא שמו העתיק של עמק באפריקה, אשר בו זורם נהר הנילוס, ברצועה צרה המשתרעת לאורך של כ־500 קילומטרים מאסואן, שבמצרים, עד לח’רטום שבסודאן, מדרום למצרים. עמק זה נמצא באזור מפגש הגבולות בין מצרים וסודאן של ימינו, המכונה כאן ‘ארץ החוילה אשר שם הזהב הטוב’. מקור השם נוביה ככל הנראה מהמילה המצרית “נוב” (nb), שמשמעותה זהב, שכן המצרים כרו את רוב הזהב באזור זה.

החוקרים הבקיאים בלשונות השמיות של המזרח הקדמון, פרופ' יעקב קליין ופרופ' יהושע בלאו, כתבו כי "מוסכם בין המפרשים, כי פִּישׁוֹן נגזר מהשורש פ.ו.ש, שפירושו: לקפץ, להתרוצץ. תיאור זה מתאים לנילוס הלבן, הפישון, הזורם במרחב עמק נוביה, אשר לו שישה אשדות מפוארים שמפלי מים קופצים ומתרוצצים בהם. האשד הצפוני שבהם מצוי באסואן, והדרומי קרוב למרואה (Meroe), שהיתה לימים בירת ממלכת כוש (מאה 8 לפנה"ס–מאה 4 לספ') והשתרעה עד שולי אתיופיה ואריתראה של היום.

על נהר הגיחון (הנילוס הכחול) נכתב: “הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ.” תרגום השבעים שתרגם את המקרא מעברית ליוונית בארץ מצרים, החל מהמאה השלישית לפני הספירה, תרגם את ‘ארץ כוש’ בשם אתיופיה. שם זה הוא הלחמה של שתי מילים יווניות aítho + óps (αἴθω + ὤψ), אתיו ו־אופס, שפרושן הוא “פנים צרובות”, או פנים שרופות מהקרבה לשמש בקו המשווה, כלומר שחורות.

נהר הנילוס הכחול, הגיחון, מקבל חלק ממימיו מהרמות הגבוהות של אתיופיה, שמקבלות את מימיהן מגשמי המונסון, כ 2000 מ"מ, שיורדים עליהן בחודשי מאי–אוגוסט. בחודשים אלה מספק הנילוס הכחול כ 75% מהמים הזורמים בנילוס בדרכו מחרטום למצרים. זרמי מים עצומים אלה, היורדים מרמה המתנשאת לגובה הנע בין 2000–4000 מטרים לגובה פני הים, הם אלה שיצרו בנילוס את הגאות המציפה את השדות מדי שנה בשנה, בין הגאות בחודש יולי לשפל בחודש נובמבר, אז זרעו בקרקע רווית המים את זרעי החיטה, שאותם קצרו באפריל, דשו ואסמו באסמים, לפני גאות הקיץ שהרטיבה את כל השדות מדי שנה, והיא שהעניקה לנהרות את אופיים הפועם בגיחות מים עצומות. לדברי מסורת הכנסייה האתיופית מרים, או מריה, אמו של ישוע, הכריזה שהנילוס הכחול (באמהרית Abbay “אבי הנהרות”) הוא הגיחון המקראי.

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.

הפרת והחִדֶּקֶל הם נהרות הזורמים מצפון לדרום, מהרי אררט שבארמניה ומהרי הטאורוס שבטורקיה, אל עבר המפרץ הפרסי.

* מקורותיו של החִדֶּקֶל בדרום־מזרח טורקיה, במזרח הרי הטאורוס, ומשך רוב מהלכו כיוון זרימת המים של הנהר הוא מצפון לדרום־מזרח הוא עובר מטורקיה לסוריה ומשך רוב מהלכו הוא זורם בשטח עיראק ואיראן עד שהוא מתאחד עם נהר פרת הזורם ממערב לחידקל, ויוצר את נהר שט אל־ערב בדרום עיראק, הנשפך אל המפרץ הפרסי. הפרת והחִדֶּקֶל הם הנהרות הגדולים של ארם נהריים, הנודעים בשמותיהם אלה ובמיקומם הגאוגרפי ביחס לאשור ואכד, מן העת העתיקה ועד היום.

מקור השם פרת הוא בשפה האכדית פורתו ומשמעותו היא רחב מאוד. הנהר נובע כאמור בהרי אררט ברמת ארמניה, הזכורים לנו מפרשת נוח, המצויים היום במזרח טורקיה, ועובר בטורקיה, סוריה ועיראק ומגיע כשהוא מתאחד עם החידקל לנהר שט אל ערב, עד למפרץ הפרסי.

ארבעה נהרות אלה, הנובעים לדברי ההיסטוריוגרפיה המיתית המקראית מנהר אחד היוצא מעדן להשקות את הגן, אך נמצאים מבחינה גאוגרפית בשתי יבשות רחוקות, דרומית וצפונית, אפריקה ואסיה, מתוארים בדרך שממשות גיאוגרפית ומציאות מיתולוגית משמשים בה בערבוביה. ראוי לציין שהזהב, הבדולח ואבן השהם, הנזכרים לעיל במסלול נהר פישון, הנילוס הלבן, הפוגש בגיחון, הנילוס הכחול, בחרטום שבסודאן, שכולם מחצבים יקרים שנכרו במכרות באפריקה באזור בו עובר הנילוס הלבן, בין אסואן לחרטום, באזור המכונה נוביה, היא ‘ארץ החוילה אשר שם הזהב הטוב’, כנזכר לעיל, נזכרו במקום אחד נוסף רב משמעות: במשכן המקודש באוהל מועד ובבגדי הקודש של הכוהן הגדול הנכנס לבדון לקודש הקדשים, כלומר בעולם המקראי ובתודעה הכוהנית נוצר קשר הדוק בין נהרות גן עדן ואוצרותיהם, החורגים מגבולות הזמן והמקום, הקשורים לערוצי הנהרות הגדולים באפריקה המדברית, לבין המרחב המקודש במשכן ותכשיטיו, שנוצרו במדבר סיני, שם נודעו גילויים אלוהיים החורגים גם הם מגבולות הזמן והמקום.

ארבעת הנהרות הללו, המתוארים כנהרות שמוצאם בגן עדן, הם נהרות אדירים הקשורים כידוע בהיסטוריה המקראית ובגאוגרפיה המקראית. אברהם אבינו בא מאור כשדים אשר בארם נהריים, ועצר בחרן, בין הפרת והחידקל, והוא וצאצאיו ירדו לארץ היאור והכירו ממראה עיניים או משמועה שהגיעה לאוזניהם, הן את הנילוס הכחול הן את הנילוס הלבן, שהצטרפו בחרטום לנהר הנילוס הגדול הזורם מדרום לצפון, מסודאן למצרים, היא ארץ היאור הנקרא במקרא גם שיחור.

בארץ ישראל הצחיחה והמדברית, שנודעה כארץ המובטחת שהחקלאות בה מבוססת רק על חסדי הגשם משמים של בעל הגשם (חקלאות בעל) ולא על מי נהרות ואגמים (חקלאות שלחין), אין כידוע שום נהר המתקרב בגודלו, בעוצמתו, ביופיו, במסתוריותו או באורכו, לנילוס הכחול, לנילוס הלבן, לפרת או לחידקל, אבל נהרות גדולים אלה שנודעו ליושבי הסהר הפורה ולתושבי המזרח התיכון הן באזורים הצחיחים הן באזורי ערוצי הנהר המוצפים במים, מהרי אררט ועד למפרץ הפרסי, מאגם ויקטוריה ואגם טאנה, מאתיופיה וכוש, נוביה וסודן, ועד לדלתה של הנילוס, נשמרו בזיכרון כל עמי האזור מהעת העתיקה ועד ימינו, נקשרו כולם לנהר הגדול היוצא מגן עדן ומתפלג לארבעה נהרות גדולים, שבו החל הסיפור האנושי.

וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ – מוֹת תָּמוּת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל־הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה־זֹּאת. עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

סיפור גן עדן על כל חלקיו הוא מיתוס. מיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, שחלק ממשתתפיו על אנושיים וחלק אנושיים ועל כן איננו סיפור הניתן לשחזור או לביקורת אנושית. מיתוס הוא סיפור עתיק שעוסק בבעיה שאין לה פתרון, סיפור מורכב שעתיד גדול נכון לו, משום שהוא עוסק בשאלות נצחיות המטרידות תמיד את האדם – איך הכול החל? מדוע כל בן אנוש הוא בן מוות? כמה דורות לאחור אדם בן חלוף מסוגל לזכור? האם יש דרך להימלט מהמוות? מה היה לפניי? מה יהיה אחריי? מדוע יש הבדלים בין נשים לגברים? מדוע חיות אינן מדברות? מדוע אדם לעמל יולד? למה גורשנו מגן עדן? ועוד כיוצא באלה.

בתרבות היהודית סיפור גן עדן הוא ראשית התרבות, שכן בו נקבע לראשונה היחס בין האלוהי הנצחי המופשט לבין בני־חלוף גשמיים, משעה שהובהר בסיפור באופן חד־משמעי מיהו הריבון, המחוקק והמעניש, מי הוא החוטא? מיהו מקור החוק והמשפט, מי הוא זה העובר על החוק? מיהו המציב את גדרי האיסור וההיתר או מיהו זה הקובע גבולות, איסורים, מחיצות, אפשרויות ונורמות במרחב התרבותי־דתי, משפטי וחברתי.

בסיפור זה נקבע לראשונה מהו החוק או מהו הסֵדר הראוי, מהו החטא ומהו העונש הכרוך בעבֵרה על החוק, ואף נקבע מיהי החוטאת והנאשמת שהמרתה את פי האל, זו שחטאה בחוסר הציות שלה חטא נורא שהביא לקללת האל והסב בעונש הגירוש מגן עדן ובאבדן חיי הנצח של המין האנושי, ואף נקבע מיהי הנענשת המקוללת לכל הדורות, האישה חסרת המשמעת, שאיבדה את ריבונותה והפכה לאישה שבעלה מושל עליה, ומצפה ממנה להיות לשפחה בתחום המשפחה.

דפוס היחסים הראשוני בין אל נצחי וכל־יכול, מקור החוק המצַווה, לבין האדם המצוּוה והחוטא, לבין חוה החוטאת, העוברת על תביעת הציות לדבר האל בעקבות הסתת הנחש המדַבר והמפתה, ובינם כחוטאים הנחקרים, נשפטים ונענשים בידי האל, בזיקה למיתוס גן עדן, הוא שכונן את גורלם של אדם וחוה וכל צאצאיהם וצאצאיותיהם בני־החלוף, מאז חטא גן עדן והגירוש ממנו, בתרבויות המונותאיסטיות הפטריארכליות.

וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

ראשית הדיאלוג בין האל לאדם כרוכה ביחסי כוח: בציווי, באיום ובעונש. שלושה אלה קשורים בהבחנה בין מותר לאסור ובקביעת היחס המכריע בין הָאֵל הַמְּצַוֶּה וְהָאָדָם הַמְּצֻוֶּה. יש לציין שרק אדם הראשון הוא זה הַמְּצֻוֶּה בפסוקים אלה, ורק עליו נאסר במפורש לאכול מעץ הדעת טוב ורע, חוה לא שמעה ולא הייתה נוכחת..

מיד אחרי שנזכר המוות כעונש לאדם העובר על דבר האל, מחליט האל למצוא לאדם עזר כנגדו. למרות העובדה שקודם לכן נזכר במפורש שאלוהים ברא את האדם בצלמו כזכר וכנקבה, ונאמר במפורש בלשון רבים: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וכך נאמר בפסוק המלא בן שלוש הצלעות:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם

ספר בראשית מורכב מכמה מסורות סיפוריות עתיקות שאוחדו לרצף סיפורי בידי עורך שלא רצה לשנות ולהאחיד את המקורות השונים. מכל מקום בשלב זה בסיפור מסופר על ניסיון למצוא לאדם בת זוג מעולם החי. עדיין הקטגוריות אינן ברורות ומובחנות כל צרכן וגבולות האסור והמותר אינם חתוכים. אלוהים מתחיל ביצירת חיות השדה ועופות השמים מהאדמה, באותה דרך שבה ברא את האדם:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם

לאחר שהחיות והעופות נוצרו בידי האל מן האדמה, הם והן מובאים לפני האדם כדי שיקרא להם בשם. ברגע שניתן להם שם הם הופכים לנפש חיה. למתן השם נודעת משמעות גדולה, האדם בעל התודעה, השמיעה והדיבור, יכול לתפוש כיצור חי רק את מה שקרוי בשם והוא זה היוצר ובוחר את השמות.

וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

הקריאה בשם כרוכה בהבנה ובהתוודעות, בבחירה ובהכרעה, בהכרה ובהגדרה, ובמידה של קירבה לכל מי שנקרא בשם, אולם בין כל היצורים שהתוודע אליהם בין הבהמות, החיות והעופות, לא נמצא לו יצור שיכול להיות מוגדר בביטוי עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כשאלוהים הבין שהדרך האמנותית שנקט בה – יצירת חיות מעפר, שלהן נתן האדם שם – לא עלתה יפה, בכל הנוגע למציאת בת זוג לאדם, ועל כן נדרשת יצירה מסוג אחר, הוא פתח במבצע הרפואי־אמנותי הראשון: הוא מרדים את אדם, פותח את גופו, לוקח ממנו צלע וסוגר את הפתח ממנו נלקחה הצלע, ובונה מצלעו את האשה:

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.

וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

אדם שמח על בת הזוג שהוצגה בפניו בידי אלוהים שבנה אותה מצלעו, והגדיר את מוצאה, את שמה ואת מעמדה: הקרבה ביניהם נובעת מהעובדה שהיא נבנתה מעצמותיו ומבשרו. יתר על כן, כאן בפעם הראשונה אדם מגדיר את עצמו בשם. קודם לכן נקרא אדם כי נוצר מן האדמה אבל כאן הוא קורא לעצמו לראשונה בשם אִישׁ ולבת זוגו הוא קורא אִשָּׁה. רגע זה של פקיחת התודעה האנושית הוא מרהיב. ברגע שהאדם רואה את זוגתו הוא מכנה הן את עצמו הן אותה בשמות שיש ביניהם יחסי גומלין, איש ואשה.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

המדרש אומר על הביטוי זֹאת הַפַּעַם שהייתה מפעמת בו כפעמון, כלומר עוררה בו התפעמות והתרגשות. דרשנים אחרים מציעים שמדברי אדם עולה שהייתה פעם קודמת לפני זאת הפעם, כלומר, הייתה אישה קודמת שהוצעה לו ושמה לילית והם מספרים עליה מדרשים ארוכים ומרתקים המלמדים על פחדיהם העמוקים של גברים מנשים המאיימות עליהם בחכמתן, בדעתן, בריבונותן ובעצמאותן. אולם אלה הן תובנות מדרשיות מאוחרות, לא תובנות מקראיות קדומות. הסיפור בספר בראשית חותר לפסוק הבא, המכונן את הדרך הראויה לאדם. כל אדם נולד לאביו ואמו וגדל בבית הוריו, הן הוריו מבטן הן הוריו המאמצים, אולם בשלב מסוים עליו לקום וללכת מבית אביו ואמו ולמצוא לו אישה כדי להתאחד עמה וליצור חיים חדשים ולהקים משפחה חדשה.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

פסוק זה מציין את עידן התום בגן עדן, לפני שאדם וחוה התוודעו להבחנה בין האסור למותר, בין הטוב והרע, לפני שהתוודעו לבושה, לאשמה ולפחד, לחטא ולעונש, לדעת ולשיפוט, ולאימה מפני הסמכות. ככל שאר היצורים היו ערומים, ללא בגדים, אלא רק עורם לגופם, ללא מודעות לעצמם

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל.

וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן.

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

“וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה”

ערמה וחכמה בעברית הן מלים נרדפות שיש בכל אחת מהן גוון שונה, האחת מסמלת חכמה להרע והשנייה חכמה להטיב. בתרגום השבעים תורגמה המילה עָרוּם המוסבת על הנחש כמי שהיה הפיקח ביותר בכל החיות אשר על הארץ. כאן המילה עָרוּם מתייחסת ליצור בַּעַל מְזִמּוֹת, בַּעַל תַּחְבּוּלוֹת, חָכָם לְהָרֵעַ, הַנּוֹהֵג בְּחָכְמָה לְהַכְשִׁיל אֲחֵרִים ולהתנכל לזולתו אוֹ לְסַבֵּב עִנְיָינִים לְטוֹבָתוֹ הַפְּרָטִית באמצעות חשיפת מידע אסור המביא לפגיעה בזדון בבן שיחו תם הלב.

בעולם המיתולוגי בגן בעדן מקדם, שבו נחשים מדברים וצומחים בו עצים נחמדים להשכיל המצמיחים פירות של עץ הדעת טוב ורע, השיחה שיזם הנחש הערום מכל חית השדה, עם האישה שזה עתה באה לעולם וחיה עדיין בעידן התום, הפכה לשיחה דרמטית חורצת גורלות. היה זה רגע המעבר הדרמטי מטבע לתרבות ומתום לידיעה. התרבות האנושית מתחילה במקום שבו יש בושה, אשמה ופחד. בעקבות השיחה עם הנחש המפתה המדיח לחטוא, האישה שאכלה את פרי עץ הדעת זכתה לתודעה חדשה לחלוטין ונתנה גם לאיש שלצידה, לאכול. משעה שטעמו שניהם מפרי עץ הדעת טוב ורע נפקחו עיניהם, ומשעה שהתעוררה תודעתם מיד חשו בושה בעירום גופם וביקשו להתכסות ומצאו עלה תאנה לעשות ממנו חגורה המכסה על ערוותם. יתר על כן הם הבינו שעשו מעשה אסור וחשו אשמה ופחד ובחרו להתחבא:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם

וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה.

וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא.

וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה

הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ

כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה

עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ

הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר

לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה

כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

מעטים הטקסטים הדרמטיים העולים בחריפותם ובתמצותם על טקסט זה המגלם את אמנות הסיפור המקראית המשלבת בין מיתוס לחוק ובין חטא על־אנושי המתרחש בעידן מיתולוגי שבו נחשים מדברים, למשפט אלוהי שתוצאותיו משפיעות על כל בני האדם לדורותיהם, אמנות הכורכת בין חטא אנושי חד־פעמי בגן עדן לעונש אלוהי נצחי על אלה המגורשים מהגן ועל כל צאצאיהם. האדם הראשון מיהר להתחבא יחד עם אשתו כששמע את קול אלוהים מתהלך בגן, כי היה מודע לכך שעשה דבר אסור שהקנה לו מעמד שלא נועד לו. הוא זכר שאלוהים אסר עליו במפורש לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אולם משעה שאשתו הציעה לו את הפרי האסור ביוזמת הנחש, לא סירב אלא אכל. אלוהים שואל אותו היכן הוא מסתתר ומדוע הוא מסתתר והוא מספר לאלוהים שהוא מתחבא כי הוא מתבייש שהוא עירום. אלוהים מבין מיד שאדם אכל מפרי עץ הדעת ושואל אותו אם אכל מפרי העץ האסור? אדם מטיל את האשמה על אשתו ואלוהים שואל את האישה מה עשתה? האישה מטילה את האשמה על הנחש המפתה והמדיח שהשיא אותה לדבר עבירה. משהתבררה אל נכון שרשרת החוטאים האשמים שעברו על דבר האל: הנחש המדבר המשיא את האישה לדבר עבירה, האישה הסקרנית שהתפתתה לדבריו של הנחש המדיח והאיש שהתפתה ואכל מידי האישה למרות שנאמר לו במפורש שנאסר עליו לאכול משני העצים שבתוך הגן־ או משנקבעו יסודות המשפט התלויים בזיהוי מדויק של הנאשמים החוטאים, בבירור הנסיבות שגרמו לחטא, בחקירת החוטאים ובבירור נסיבות הפשע, מתחיל אלוהים המצווה והמחוקק, החוקר, השופט והמעניש בחלוקת העונשים על החוטאים: ראשון מקלל אלוהים את הנחש המדבר, יוזם החטא שזמם להכשיל במזיד את אדם וחוה, קורא לו ארור ומצווה עליו להפוך לזוחל על גחונו ולאוכל עפר דומם. יתר על כן כנגד ההתרועעות האסורה בין המינים שגרמה לחטא, גוזר האל על איבת עולם בין זרע האדם לזרע הנחש.

שניה נענשת האישה בעונש ייסורי הריון ולידה ובכפיפות לבעלה:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

פסוק נורא זה, אשר חרץ את גורלן של כל הנשים בעולם שבו משלו בכיפה שלוש הדתות המונותאיסטיות שהאמינו בקדושת סיפור גן עדן במשך אלפי שנים, מהדהד פסוק מהפרק הבא: “לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ”. כל הנשים, לא רק האישה החוטאת, נתפשו כחוטאות, מודחות ומתפתות, אשמות ונענשות, שיש למשול בהן כעונש ולאלף אותן בינה שתביא אותן לכלל הכנעה, כפיפות וציות. עובדה מעניינת היא שבמקום שבנוסח המקרא כתוב וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ בנוסחים קדומים כתוב אל אשך תשובתך (כך כתוב בספר היובלים ג, 24 בתרגום משה גולדמאן בספרים החיצוניים במהדורת אברהם כהנא ובתרגום התורה לשפה האתיופית; בתרגום כנה ורמן כתוב ואל אשך מפלטך; בתרגום השבעים כתוב ואל אישך חזרתך או אל אישך תשובתך, במהדורת משה צפור, “תרגום השבעים על ספר בראשית”, רמת גן תשס"ו, עמ' 96 וכך גם בתרגום הלטיני הקדום ובפשיטתא. משה צפור מעיר בספרו בעמ' 97 שבשיר השירים מתורגמת המילה “תשוקתו” בתרגום השבעים ואצל אחרים כמו תשובתו או פנייתו).

קשיי ההיריון וייסורי הלידה, שתי עובדות ביולוגיות שכל הנשים היולדות כפופות להן, בין אם יחסן לבן זוגן מוגדר בנוסח בראשית כתשוקה, בין אם הוא מוגדר בכל התרגומים העתיקים כתשובה ומפלט, חזרה או פנייה, הפכו בסיפור מיתולוגי זה לעונש אלוהי. בשל עובדה זו נאסר על רופאים להקל על נשים בלידתן עד לעידן המודרני. שלוש המילים האחרונות בפסוק נורא זה הפכו לתשתית הסדר הפטריארכלי. מחצית האנושות הוכפפה למחציתה האחרת. מחצית האנושות הגברית משלה על מחצית האנושות הנשית, שללה ממנה חירות, שוויון, חופש בחירה ומעמד ריבוני, ומנעה ממנה זכות לימוד, זכות ירושה, זכות בחירה והיבחרות וזכות הצבעה. זכויות אלה ועוד רבות אחרות נשמרו לגברים בלבד, אלה ששמרו רק לעצמם את בלעדיות סמכות הדעת בכל נושא, לצד זכות בלעדית ללמוד וללמד, לבאר ולפרש, לחוקק ולהתקין תקנות, לשפוט ולהעניש, לדון ולהנהיג, ללחום ולנצח, עד למאה העשרים.

יוסף בן מתתיהו, הכהן החשמונאי שהזדהה עם חוגי הפרושים במאה הראשונה לספירה, היטיב לתמצת את גודל האסון כשביאר לשוביו הרומאים את תפישת העולם היהודית: המחבר, שגדל בחוגי הפרושים בירושלים ובגליל, הצטרף ליהודים הלוחמים ברומאים ובגד באנשיו שהחליטו ליטול את נפשם בכפם, במבצר יודפת, והסגיר עצמו לרומאים, כתב ברומא, בשלהי המאה הראשונה לספירה, על מקומה של הסמכות האלוהית בדבר יחסי אי־השוויון בין המינים. בדבריו תיאר את מקור הסֵדר שעיגן את סמכותו בצו אלוהי, בחוק ובמיתוס, בשעה שהפך את הנשים בראשית האלף הראשון לספירה, לבנות־חסות משועבדות, בּוּרוֹת כנועות וצייתניות, עניות ותלותיות, סוררות טעונות אילוף, שיש למשול בהן, ומחויבות בשל חֶטאן המיתולוגי, בהרחקה ובהדרה מרשות הרבים, בשל מהותן המסוכנת והמזיקה:

“התורה אומרת כי האשה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון”. (נגד אפיון, ב, כד 201).

דבריו של בן מתתיהו מאירים את משמעות הסֵדר הפטריארכלי המפלה, שהיה מושתת על פסוק הקללה והעונש: “והוא ימשול בך” (בראשית ג, טז), המסיים את סיפור המשפט האלוהי בגן עדן. המילים שבחר בהן בן מתתיהו כדי לנמק את שלטונם של הגברים על הנשים: ‘כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון’, מפליאות להמחיש את הטיעון שהמיתוס הוא האופן שבו חברה מעגנת את צורת הארגון שלה בטבע הדברים עצמו, הנסמך על מקור שמימי מקודש, שמן הנמנע לערער עליו.

מיתוס זה, הנשען על צו אלוהי שאין לחלוק על צדקתו, אינו אלא דרך המלך שבחרו בה גברים מאז ומעולם כדי להצדיק את שליטתם על נשים, לשלול מהן את חופש הבחירה וחופש התנועה, את זכות לימוד הקריאה והכתיבה, זכות הבחירה וההיבחרות וזכות הירושה, את זכות מתן עדות ואת הגישה הריבונית למשפט, כדי להפוך כל אישה בעולת בעל לשפחת המשפחה ברשות הפרט, המאפשרת לבעלה לנהל חיים ראויים בעיניו, על פי בחירתו, חיי לימוד או עבודה, התמחות במסחר, כלכלה ופרנסה, עבודה בחקלאות, במרעה, בספנות או במדגה, עבודה ברוכלות, בשענות או בצורפות, או השתלמות בהוראה, ברפואה, בשיפוט או הנהגה, ברשות הרבים.

המיתוס הוא האמצעי המקַשר בין ההיסטורי, החברתי, החולף והמקרי, לבין הטבעי, הנצחי, האלוהי והקוסמי, הנשמר בכתבי קודש קדומים או ביצירה אפית עתיקת ימים, המספרת בשיר עלילתי על סיפורי גבורה של אלים וגיבורים וקושרת בין העולם האלוהי הנצחי לבין עולם האדם בן החלוף. המיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, שכן הוא חוזר ומסוּפר משום שהוא מעלה מציאות מורכבת, מקוטבת, שאין לה פתרון פשוט, וזאת משום שמסַפריו מתמודדים עם עוול, אבסורד, שיבוש או עיוות, או עם דבר־מה שאיננו מתקבל על הדעת, שכן אין לו צידוק הגיוני, או נאבקים עם תוצאותיה של טרגדיה שאין לה פתרון. הפלית הנשים לאורך כל הדורות בכל הממדים חייבה הסבר מיתולוגי דתי מקודש שכן לא היה לה שום אנושי צידוק אחר.

הקללה האלוהית המושתת על אדם הופכת את העבודה לעונש ואת האדמה למקוללת וארורה המסבה לעובדי האדמה עצבון במקום שמחה. האדם שנברא כיצור הנהנה מכל שפע הפרי והירק המצויים לו להנאתו על העצים והשיחים בגן עדן, ללא כל עמל וטורח, נענש בלהיות משועבד לעבודת האדמה שתעציב אותו משום שתצמיח לו רק קוץ ודרדר. דורות רבים לאחר מכן, בדורו של נח נאמר: וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

יתר על כן, מזונו של כל אדם יושג רק בזעת אפיו ובחרדה תמידית מפני רעב ובצורת, ודינו נגזר להיות בן מוות:

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה

כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

נוסח מעניין של סיפור גן עדן, על החטא והעונש, מצוי במדרש ‘פרקי דרבי אליעזר’, פרק יד המלמד אותנו שהנחש היה קשור במלאך סמאל שהאגדה קובעת שהוא השטן, הוא יצר הרע הוא סמא"ל.

"ויאמר מי הגיד לך כי ערום אתה?

אמר אדם לפני הב“ה רבון כל העולמים כשהייתי לבדי לא חטאתי לך אלא שהאשה שהבאת אצלי היא הדיחה אותי מדרכיך שנאמר האשה אשר נתת עמדי וכו'. קרא הב”ה [הקדוש ברוך הוא] לאשה ואמ' לה לא דייך שחטאת את עצמך אלא שהחטאת את אדם! אמרה לפניו רבון כל העולמים הנחש הסיח דעתי לחטא לפניך שנ' הנחש השיאני ואוכל.

והביא שלשתן ונתן עליהם גזר דין מתשעה קללות ומות והפיל את סמאל ואת כת שלו ממקום קדושתן מן השמים וקצץ רגליו של נחש ופקד עליו להיות מפשיט את עורו ומצטער אחת לשבעה שנים בעצבון גדול ואררו שיהיה שואף במעיו ומזונו נתהפך במעיו לעפר ומרורת פתנים מות בפיהו, תתן שנאה בינו לבין בני האשה שהיו רוצצין את ראשו ואחר ממנו המות

ונתן לאשה מתשע קללות ומות עינוי לידה ועינוי דם בתולים ועינוי הריון ועינוי גידול בנים ומכסה את ראשה כאבל ואינה מגלחת אותה כי אם בזנות ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה משרתת בעלה ואינה נאמנת בעדות ואחר כל אלו מות.

והוציא דומיס לאדם מתשע קללות ומות וקצר כוחו וקצר קומתו, טומאת הזב טומאת הקרי טומאת תשמיש המטה, זורע חטים וקוצר קוצים ומאכלו בעשב הארץ כבהמה לחמו בדאבה מזונותיו בזיע ואחר כל אלו מות. אם אדם חטא מה חטאה הארץ שנאררה? אלא על שלא הגידה את מעשיה לפיכך נאררה ובשעה שבני אדם חוטאין בעבירות הקלות הוא מכה פירותיה של ארץ בעבור בני אדם שנאמר ארורה האדמה בעבורך:

על שלושת החוטאים שהיו קודם לכן בני אלמוות שמשכנם היה בגן עדן, נגזר דין מוות. סמאל המלאך העומד בראש כוחות הטומאה קשור בנחש המדיח בגן עדן ושניהם נענשים בנפילה ממקומם, בצער ובייסורים ובדין מוות.

כל הסגולות המייחדות את האישה מבחינה ביולוגית, אלה המאפשרות רק לה עיבור, הריון ולידה וגידול ילדים, הואיל וזכתה מראשיתה בברכת שדיים ורחם, הופכות לקללות, ועונשה הנצחי הוא לחיות כעבד עולם וכשפחה משרתת את בעלה כל חייה, זו שתשובתה אליו או מפלטה בו, עד למותה שאין ממנו מנוס.

ועונשו של אדם הוא הדאגה, החרדה, הקושי והייסורים הכרוכים בהשגת מזונו ובפרנסת בני משפחתו, המוטלים עליו, משום שהאדמה ארורה עבורו ואינה מצמיחה לו מזון בחסד ובברכה אלא בעונש ובקללה. גם הוא חי מתוך תודעה שנגזר עליו למות.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.

אדם, שקודם לכן, כשנוצר בגן עדן, קרא לעצמו איש ולבת זוגו אישה, קורא עכשיו לאשתו חוה, אם כל חי. כאן נזכרת לראשונה המילה אם המעצבת את ייעודה וגורלה של האישה ואת מעמדה בחוק המקראי. כל אישה מיועדת להיות לאם, אין לה בחירה אחרת. המילה רווקה אינה מוכרת בתורה. כל אישה היא נערה בתולה בבית אביה בעשור הראשון לחייה וארוסה ואשת איש ובעולת בעל מהעשור השני לחייה, שתכלית קיומה להרות וללדת ולגדל ילדים ולשרת את בעלה ביום ובלילה. אישה שנמנע ממנה ללדת מכל טעם אחרי עשר שנות נישואין, דינה גירושין, ובעת העתיקה הייתה יכולה למצוא אישה שפחה שתלד לבעלה במקומה, שכן בעולם המקראי רק נשים אחראיות על עקרות ולא גברים. חלק מפקיחת העיניים שהתחוללה בגן עדן בעקבות חטא אכילת פרי עץ הדעת, הייתה התעוררות התודעה המינית והבנת הקשר בין דבקות, זיווג, הריון ופריון, לידה ואימהות וגידול ילדים, והבנה שרק נשים יולדות ומעניקות חיים.

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

פסוק זה מבטא את ראשית תולדות הלבוש הקשורות בעשייה ומלאכה שמטרתה לעטוף, להלביש ולכסות את האדם ולהסתיר את ערוותו משעה שנודע לו שהוא עירום ולפני שגורש מגן עדן הנצחי אל עולמם של בני החלוף. הלבוש הוא ראשית התרבות שהיא תולדת הבושה, כשם שהעירום בגן עדן מסמל את החיים נטולי הבושה בטבע. לא לחינם לחלקי הגוף שיש להסתירם קוראים עירום ועריה, ערווה, בושה, תורפה ובושת. לחיות אין צורך להתלבש כי אין להן תודעת עירום ועריה, ערווה, אשמה, מבוכה או בושה. בתרבות, בכל תרבות, יש הבחנה בין תחום הפרט המוצנע מאחורי יריעות או קירות ודלתות, בו האדם רשאי לבחור להסתובב עירום באוהלו, בביתו ובחדריו, הרחק מעין רואה, ובין רשות הרבים החשופה, המחייבת את האדם בלבוש וכיסוי.

אחרי העונשים הנבדלים שהשית אלוהים על הנחש, על האישה ועל האיש, השותפים לחטא האכילה מעץ הדעת, שהפכו כולם לבני מוות, מסיים אלוהים את פרשת החטא בעונש דרמטי הנודע כגירוש מגן עדן, הנובע מהעובדה שאלוהים רוצה לשמור לעצמו ולמלאכי עליון את בלעדיות סמכות הדעת הנוגעת לידיעת הטוב והרע, הנגלים לאוכלים מפרי עץ הדעת בגן עדן, כשם שהוא רוצה לשמור רק לעצמו, לכרובים ולמלאכי עליון, את הנצחיות הנובעת מהקרבה לעץ החיים בתוך הגן.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.

וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.

ראוי לציין שהמילה עבודה והמילים עבדות ושעבוד או בית עבדים נגזרות כולן מאותו שורש. אין עונש למי שלא עובד את האדמה, ממנה נברא או נולד ובה יקבר, יש עונשים כבדים למי שאינו שובת ממלאכתו מדי שבת. האדמה היא מקור החיים לאדם העובד אותה בזיעת אפיו, והיא מקום מנוחתם של כל ישני עפר. מעבה האדמה הוא תחום עולם המתים, תחום הטומאה, הצייה, ארץ מאפליה וגיא צלמוות, ארץ גזרה ומחוז עזאזל שאין בה אור ואין בה מים. מעבה האדמה המכונה בור שחת או ארץ ישימון, ארץ תלאובות, ארץ גזרה ותהום הנשייה, הוא מקום העונש של המלאכים החוטאים בחטאי גילוי העריות ושפיכות הדמים שיוזכרו להלן. האדמה, שאין בה גשם שממטיר האל משמים, ואין בה נהר היוצא מעדן להשקות את הגן, ואין בה אפשרות לעבודה בזעת אפיים, היא המדבר, מחוז המוות, הישימון, גיא צלמוות, הארץ הצחיחה וארץ צייה ומאפליה, תהום הנשייה או מקום הדומייה והשכחה. כל אלה הן מילים נרדפות לתחום המוות, הדממה, החושך והטומאה, תחומו של עזאזל החוטא ובור כלאם של העירים החוטאים ורוחות הבלייעל, והמקום האפל של עולם השדים והמתים הדומם, תחומו של סמאל ותחומם של השדים ורוחות הבלייעל, מרחב שאין בו תמורה ושינוי, אין בו קול ואין בו דיבור. השמים לעומת זאת הפכו למקום גן עדן הנצחי, לעולם המלאכים ולעולם המרכבה המקודש ולמרחב הנצחי של עבודת הקודש של מלאכי השרת.

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

הגירוש מגן עדן הוא גירוש ממחוז הנצח וממקום עץ החיים העל־זמני. השוכנים בגן עדן ובעולמות עליונים הם נצחיים ועל כן פטורים מפרייה ורבייה ומחלוקה לזכר ונקבה. משעה שאדם וחוה גורשו מגן עדן והפכו לבני חלוף, ניתנה להם נחמת הדבקות איש ברעהו, שמחת הייחוד והזיווג, ומתנת הפרייה והרבייה וגידול תינוקות וילדים, שהם בבחינת הנצחת משך הדורות המשפחתי.

מכאן ואילך מתחיל סיפורה הטראגי של משפחת האדם.

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה.

הספרים החיצוניים והמדרשים מספרים לנו שהנחש שנגלה לאישה בדמות מלאך בעל כנפיים רוכב נחש, הטיל זוהמה בחוה ועיבר אותה ומזרעו היא ילדה את קין. כלומר חטא אכילת עץ הדעת בעקבות פיתויו של הנחש הערום מכל חיות השדה, לא היה רק אכילה של פרי אסור, אלא התרועעות אסורה שהסתיימה בזיווג עריות אסור בין חוה והנחש. איסורי עריות מתחלקים לשני סוגים עיקריים, הסוג הראשון הוא איסור קיום יחסי מין עם קרובי דם שהם קרובי משפחה ראשונים המפורטים בפרשת איסורי העריות בספר ויקרא יח, והסוג השני הוא איסור מוחלט לקיים יחסי מין עם יצורים מכל סוג הרחוקים ממין האדם, הן מלאכים ונפילים הן בעלי חיים ושדים. כלומר האיסור חל הן על קרבה גדולה מדי של קרובי דם מאותה משפחה, הן על ריחוק גדול מדי בין מינים נבראים שונים מסוגים נבדלים. סיפור זה של פריצת גבולות בזיווג שבין חיה לאדם או בין מלאך לאדם, האסור מכל וכל, התפתח ולבש ממדים מיתיים מפלצתיים שהפכו את חוה לחוטאת כפולה ומכופלת. היא נאשמה בכך שחטאה בקרבה רבה מדי למלאך או לחיה האסורים עליה מכל וכל בהיותם רחוקי מין, קרבה שגרמה לכך שהתפתתה לפיתוייו של הנחש המדיח, שמזרעו ילדה את קין. חוה התמה חסרת הדעת מסיפור חטא גן עדן, הפכה לאב טיפוס של האישה החוטאת, הסרה מדרך הישר, הבוגדת בנאמנותה לבעלה, המתפתה לחיה שאינה מבני מינה והטעונה ענישה, הרחקה, הדרה, השגחה, הצנעה ואילוף. פרי הבגידה עם הנחש או עם סמאל, היה בן הנחש קין הרוצח.

המין האסור הכרוך בפריצת גבולות בין חיה לאדם, או בין מלאך לאדם, בין השטן המחטיא, לאשה המתפתה, החוטאת והמחטיאה, או בין מלאך מפתה ומדיח לאשה נכשלת ומתפתה, הכרוך בטאבו שבפריצת גבולות בין מין אחד למי שאינו מינו, כי הוא שייך למין אחר, ובערעור המעבר בין טבע לתרבות, נכרך בַמיתוס בתאווה, בטומאה, בזוהמה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים. כל אלה קשורים בלידתו החוטאת של קין, בן הנחש ובנה של חוה, פרי של זיווג של גילוי עריות

בספר אדם וחוה הנמצא ב“ספרים החיצונים” במהדורת אברהם כהנא, שבו חוה היא זו המספרת את קורותיה וקורות בן זוגה וחטאם בעקבות מעשה הנחש, לבנם שת, נאמר מפי חוה: “וכהשביעו אותי ויגש [אל העץ] ויעל עליו ויטל בפרי אשר נתן לי לאכול את זוהמתו, את התאווה, כי התאווה ראשית כל חטאת היא, ויט את הענף ארצה ואקח מפריו ואוכל”. [ ספר אדם וחוה, מהדורת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא, יט, ג, עמ' י]. בלשון חכמים, אכילה היא מטונימיה מקובלת לזיווג ולביאה. בגמרא נאמר: “שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה” (בבלי, עבודה זרה, כב ע"ב), והאגדה חוזרת ומספרת שבחטא הקדמון הנחש ידע את חוה: “שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן” (שם, שבת, קמו ע"א).

בתרגום יונתן לבראשית ד, א נאמר על הפסוק: “והאדם ידע את חוה אשתו כי חמדה למלאך ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את מלאך ה'”. [תרגום יונתן בן עוזיאל על התורה, מתורגם מארמית לעברית בידי דוד רידר, ירושלים תשמ"ד, עמ' 17.]

גרסת המקובל האיטלקי, בן המאה ה־14, ר' מנחם רקאנטי, בפירושו לתורה, לתרגום על פסוק זה היא: “ואדם ידע את חוה אשתו שהיא התעברה מסמאל המלאך ותהר ותלד את קין והיה דומה לעליונים ולא לתחתונים”.

בפרקי דרבי אליעזר, מדרש מאוחר מראשית התקופה המוסלמית, השומר מסורות קדומות, מפורט עניינה של הבעילה האסורה: “בא עליה רוכב הנחש ועיברה את קין, אחר־כך בְּעַלה אדם ועברה את הבל, שנאמר ‘ואדם ידע את חוה אשתו’. מהו ידע. ידע שהייתה מעוברת” (פרק כ"א). [פרקי רבי אליעזר פרק כ“א, דף יד ע”ד, סביוניטה שכ"ז].

מכאן ואילך משתלשל הסיפור הטראגי של קין והבל, שני אחים שילדה חוה, המלמד שאחוות אחים אינה אלא אגדה, ושנאת אחים וקנאתם זה בזה, פעמים רבות כמתואר חזור ושנה בספר בראשית, היא זו שמספרת על המציאות הרווחת.

וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה.

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.

וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.

[פסוק זה מהדהד את העונש שהטיל אלוהים על האישה החוטאת בפסוק שנזכרות בו המילים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.]

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.

וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.

וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.

כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהוָה גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשֹׂא.

הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר

וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי.

וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם

וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ.

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן.

קין, החוטא ברצח אחיו הצעיר, בשל עלבונו, קנאתו, זעמו ושנאתו על כך שאלוהים לא שעה למנחתו, למרות שאחיו הנרצח לא עשה לו שום עוול, הופך לנווד נרדף, המוקע מהחברה, אדם החרד כל העת לחייו, ש’אות קין' מגן עליו מפני אלה הרוצים להורגו.

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

לדברי ספר היובלים אשתו של קין הייתה עוון אחותו. לא היו עדיין נשים אחרות מלבד בנות אדם וחוה. קין הנרדף היטיב להבין, הראשון בבני האדם, את הצורך במחסה ומגן, בגדר וגבול. כשאשתו הרתה ללדת הוא הפך לבונה העיר הראשונה ולמייסד הציוויליזציה. המילה ציוויליזציה civiltà קשורה למילים Civil, city, civilized הקשורות למילים עיר, città באיטלקית, למילה civilization תרבות עירונית אזרחית של שומרי חוק, ולאזרחי העיר citizens, היפוכם של הפראים הוולגריים הנבערים והברברים.

כלומר, קין הרוצח הנרדף, התיישב ובנה עיר וקרא לה על שם בנו, חנוך בן קין. העיר הראשונה בעולם נבנתה ‘בארץ נוד קדמת עדן’, בידי קין הרוצח הנרדף, האדם הראשון שהקים משפחה. אמו של חנוך בן קין, הייתה כאמור אחותו של קין,ששמה היה עוון. עובדה זו נודעת מספר היובלים. בדורות הראשונים לא היה מנוס לאדם מלהתחתן עם אחותו, כי לא היו נשים אחרות בעולם. זו הסיבה ששמות האימהות בדורות הראשונים אינם נזכרים בספר בראשית.

שושלת חנוך בן קין השלישי בדורות האדם, מפורטת בפרק ד בספר בראשית, העוסק בתולדות קין וצאצאיו בעוד ששושלתו של חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם, מפורטת בפרק ה של ספר בראשית, ואין להחליף ביניהם. קין הרוצח ובנו חנוך שנולד מנישואי עריות של אח ואחות, מייסדים את שושלת עובדי האדמה, רועי הצאן וחרשי הברזל ואנשי המלאכה ומלאכת המחשבת וראשוני האמנים. כלומר, הם יוצרי התרבות המוחשית ויוצרי האמנות הקשורים בציביליזציה העירונית:

וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל וּמְחִיּיָאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ.

וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה.

וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה.

וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב.

וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

מסורת עתיקה זו בבראשית פרק ד, מספרת על ראשיתה של המשפחה הפוליגמית הפטריארכלית שבניה חוננו בכישרונות רבים בעולם המעשה: יָבָל היה אבי הרועים הנודדים בעלי עדרי הצאן והבקר, יושבי האוהלים, יוּבָל היה ראשון המוזיקאים הפורטים ומנגנים על כלי מיתר, ותּוּבַל קַיִן היה אבי הנפחות או אמנות כלי המתכת וליטוש החרבות והסכינים, התלויה בסוד השליטה באש ובנכונות להילחם.

מכאן ואילך, מספר בראשית פרק ה, מתחיל סיפור תולדותיה של משפחה אחרת הקשורה בעולם הרוח המופשט, זה הנודע למשמע אוזן בחלום או בהקיץ, עולם נסתר שנושאיו אינם נראים לעין, שכן הם מייצגים את ההפשטה, הנבואה והכהונה, הקריאה והכתיבה, החישוב והמחשבה. הם פועלים במציאות מודעת לנוכחות האל הבורא והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה ואלוהי הזמן, אלוהי הספר והכתב, אלוהי התולדות ואלוהי החוק והמשפט.

כאן מתחיל ספר תולדות האדם דרך שושלת שת בן אדם, בנם השלישי של אדם וחוה שנולד אחרי הירצחו של הבל והיעלמו של קין הנודד הנרדף:

וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.

וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.

זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.

   וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת.

וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ.

וַיְחִי שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָן.

וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מַהֲלַלְאֵל.

וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת יָרֶד.

וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת חֲנוֹךְ.

וַיְחִי יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָׁלַח.

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.

וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת לָמֶךְ.

וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן.

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.

שני אנשים בשושלת זו של עשרת הדורות הראשונים של משפחת האדם המשתלשלת מאבות לבנים, לנכדים, נינים שילשים וריבעים, דרך בני שת ולא דרך בני קין הנזכרים בפרק הקודם, זכו לזיכרון עולם, חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, מכאן, שעליו נכתבה ספרייה כוהנית שלמה, ונוח בן למך, העשירי בדורות האדם, מכאן, המעביר אותנו לעידן החדש שאחרי המבול. על נח נרחיב בשבוע הבא בפרשת נח ועל חנוך והמסורות המאלפות הקשורות בו כאדם הראשון שנלקח לשמים וחזר משמים לארץ, הרחבתי במאמר מיוחד המוקדש לו הנמצא ברשת, שכותרתו “חנוך בחרתה מבני אדם”. כאן רק אביא את תיאורו בספר היובלים כראשון הזוכרים והמעידים, הסופרים והמספרים וכאדם הראשון שלמד קרוא וכתוב מהמלאכים וכתב תעודה ועדות. דברי מלאך הפנים על תולדותיו של חנוך בן ירד הנאמרים למשה על הר סיני, אחרי מעמד סיני, בספר היובלים, מביעים זאת בקצרה: "זה ראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד ספר ומוסר חכמה…[ספר משמעו קריאה וכתיבה] [מוסר חכמה משמעו הוראת החכמה.] (היובלים ד, 17). בנוסח קורות חנוך במגילת ספר היובלים שנמצאה בקומראן נאמר: “ויכתוב בספר אותות השמים כחוק חודשיהמה למען ידעו בני אדם תקופות השנים כחוקות לכול חודשיהמה. ראשון הוא כתב תעודה ויעד בבני אדם בדורות הארץ שבועות היובלים”.[ 11Q12. frag. 4, lines 1–3

על חנוך בן ירד גיבור המסורת הכוהנית ומייסד המסורת המיסטית פורצת הגבולות, כתבתי בהרחבה בספרי ‘מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים היכל והיכלות במיסטיקה העברית הקדומה’ (ירושלים: מאגנס 2002) ובמאמרי “חנוך בחרתה מבני אדם” ברשת.

שני דברים מציינים שושלת דורות עתיקה וייחודית זו שזכתה לאריכות ימים מופלגת לאורך עשרה דורות, הראשון הוא הטעם לאריכות הימים שאבאר אותו מיד, והשני הוא ששושלת אבות העולם מהאדם הראשון ועד דור המבול המשתלשלת משת בן אדם וחוה, מצטיינת בעובדה שאף שם של אישה, מלבד חוה אינו נזכר בה. הסיבה לכך טמונה בעובדה שבראשית משפחת האדם אחים התחתנו עם אחיותיהם כמפורט בספר היובלים, פרק ד, המספר את ספר בראשית מחדש. הרחבתי על משמעותם של נישואי עריות אלה בראשית משפחת האדם, בספרי 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב' כרמל 2018.

אריכות הימים המופלגת של בני עשרת הדורות הראשונים מדור הבריאה של אדם וחוה, ועד לדורו של נוח בן למך, בדור המבול, המפורטת הן ביחס למועד לידתם הן ביחס לשנה בה הולידו את בנם, הן ביחס למספר שנות חייהם אחרי שנולד בנם, והן את זמנם ביחס לשנת הבריאה בעשרת הדורות הראשונים, קשורה לשני הסברים אפשריים. ההסבר הראשון הוא שמלמדים את קוראי ספר בראשית לספור ולחשב, להוסיף ולהפחית, לצרף לחבר והפחית ביחס לכרונולוגיה רצופה של מספרים עתיקים מיתולוגיים של בריות היסטוריות, עשרת הדורות הראשונים של אבות משפחת האדם. בפרק יא בספר בראשית תובא רשימה כרונולוגית נוספת המספרת את מניין שנותיהם של עשרת הדורות הבאים משם בן נוח ועד אברהם. בפרק יא בספר היובלים מצויה רשימה מקבילה עם שינויים מעניינים.

ההסבר השני קשור להשערה מתמטית עקרונית שאינה ודאית וקרוב לוודאי שאף אינה מדויקת די הצורך, אולם היא בעלת חשיבות. המספר המקראי, לפי הגרסה הכוהנית של ספר היובלים בפרק נ החותם את הספר, היה חייב להגיע לשנת היובל הגדול כשנת הכניסה לארץ, כאשר חלפו חמישים מחזורים של ארבעים ותשע שנים. הכניסה לארץ חלה בימי יהושע בן נון, בראשית היובל הגדול, בשנת החמישים. רק בשנת היובל הגדול, הוא יובל החמישים, אחרי שחלפו ארבעים ותשעה יובלים, שכל אחד מהם מונה ארבעים ותשע שנים, יכולים בני ישראל לשוב לארצם, כי רק אז הארץ חוזרת לבעליה בתום 2450 שנה (50X49=2450). אברהם, יצחק ויעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה, גיבורי דור האבות, חיו במצורף כמה מאות שנים במשך שבעה דורות. כדי להגיע לשנת ־ 2450 לבריאה במהלך חייהם של 26 או 27 דורות הנספרים מאב לבן, היו חייבים המספרים להאריך עד מאוד את חייהם של עשרת הדורות הראשונים לממדים מיתולוגיים, על אנושיים, כדי להוסיף עליהם את השתלשלות שישה עשר דורות העולם, מימי שם בן נוח ועד לימיו של משה רבנו, הוא משה בן עמרם בן קהת בן לוי בן יעקב בן יצחק בן אברהם, שהיה דור שביעי לאברהם. לפי נוסח המסורה עשרת הדורות הראשונים מאדם ועד נח, עד לשנת המבול, חיו עד לשנת 1656 לבריאה. לפי נוסח תרגום התורה השומרוני ונוסח ספר היובלים הם חיו עד שנת 1307 לבריאה שכן זו הייתה שנת המבול לפי חשבונם. בין עשרת הדורות הראשונים שחיו עד שנת לבריאה1656, ובין שנת 2450 שנת היובל הגדול, חלפו 794 שנה שבהם חיו עשרת הדורות מימי שם בן נח ועד לימי אברהם (שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח ואברהם, כל דור חייו מתקצרים כנאמר בספר בראשית פרק יא המספר את תולדות בני שם עד אברהם. [בספר היובלים נוסף קינן כדור שלישי בין ארפכשד לשלח, וכך גם בתרגום השבעים, כך שאברהם הופך לבן הדור ה־21]; וששת הדורות שחלפו מאברהם ועד למשה רבנו שהיה דור שביעי ל([אברהם], יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה). המסורות השונות מציעות מספרים שונים ביחס לשנות החיים של אבות העולם בעשירייה השנייה, אולם ברור שעשרת הדורות בין שם לאברהם חיו הרבה פחות שנים מאשר עשרת הדורות הראשונים. יתר על כן, כל דור ימיו מתקצרים והולכים – אם שם זכה לחיות 600 שנה הרי שאברהם חי רק 100 שנה. ברור מהרשימות השונות של עשרים ושישה הדורות שחלפו בין האדם הראשון למשה רבנו, שלבעלי המסורות השונות הייתה תודעה היסטורית כרונולוגית ברורה ורצופה לגבי הסיפור בן חמישים היובלים ועשרים ושישה או עשרים ושבעת הדורות מהבריאה ועד היובל הגדול, שבו מתרחשת הכניסה לארץ, המתרחשת עם מות משה, בימי יהושע בן נון, והיה ברור להם שכדי להגיע למספר שנים של שנים2450 מהבריאה ועד למות משה, במהלך של עשרים ושישה או עשרים ושבעה דורות, חייבים להאריך את ימיהם של עשרת הדורות הראשונים ולחשב בסדר יורד את ימיהם של עשרת הדורות בין שם לאברהם.

הסיפור החותם את הפרשה הוא סיפור פריצת הגבולות בין בני אלוהים לבנות האדם שהסב בעונש המבול.

סיפור מיתולוגי זה – המספר על חטא נורא של זיווגים אסורים שהסתיימו בהולדת בני כלאיים מפלצתיים שנקראו בשם נפילים וגיבורים שכילו את הארץ ואת יושביה ברעבונם שלא ניתן להשביעו, משום שבגלל שנולדו בזיווג אסור מחוץ לגדר הטבע, בין בני אלוהים לבנות האדם, לא היה מוכן עבורם שום מזון בטבע והם הפכו לטורפים חסרי רסן שטרפו את הצמחים את בעלי החיים והפכו לקניבלים שחטאו באיסורי אכילת דם משעה שטרפו את בני האדם בסדרה עגומה של מעשים שמילאו את הארץ חמס – מבאר את הרקע לבוא המבול.

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.

בספרות הכוהנית שנמצאה בין מגילות קומראן בכלל, ובספרי חנוך וספר היובלים בפרט, מובאות מסורות רבות המפרטות את נסיבות החטא הנורא של פריצת הגבולות בין בני שמים הנצחיים לבנות האדם בנות החלוף, שהביא לבוא המבול, חטא של מרד העירים/בני אלוהים/ המלאכים באלוהים אשר ראשיתו במלאכים שנשלחו לארץ בדור השישי לדורות האדם בדורו של ירד, כדי ללמד את בני האדם לקרוא ולכתוב. מלאכים אלה מעלו בשליחותם (ההוראה הראשונה של המילה מלאך היא שליח) תרו אחרי עיניהם, התפעמו מיופיין של בנות האדם והחליטו לחטוא בזיווגים אסורים ולקחת להם מכל אשר רצו: וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. היה זה סיפור האונס הראשון. בני אלוהים המכונים עירים (עיר בארמית הוא מלאך) בהנהגת שני מלאכים ששמם שמחזאי ועזאזל, החרימו חרם על הר חרמון מתוך ידיעה שהם חוטאים ביחד בחטא כבד, שכן מלאכים נצחיים בני אלמוות אינם מתחלקים לזכרים ונקבות, ואינם רשאים להזדווג ולהוליד. זכות זו שמורה רק לבני חלוף המחולקים לזכרים ונקבות שימיהם קצובים. כאמור מלאכים חוטאים אלה חטפו להם נשים והולידו איתם בני כלאיים מפלצתיים. תולדת הזיווגים האסורים היו נפילים, גיבורים ורוחות בליעל שחרגו מסדרי הטבע ומשעה שנולדו חטאו נגד בני האדם ונגד כל בעלי החיים בשל רעבונם שאי אפשר היה להשביעו. המסורת העתיקה של שילוח שעיר לעזאזל למדבר לארץ גזירה ביום הכיפורים קשורה לזהותו של עזאזל ראש המלאכים החוטאים, הקבור חי במדבר דודאל מתחת לסלעים הכבדים בבית חדודי, משום שהמבול הטביע את כל החיים על פני האדמה, אולם לא יכול היה לפגוע במלאכים החוטאים בני האלמוות.

הרחבתי על מסורות מיסטיות עתיקות אלה הדנות ביחסים המורכבים בין מלאכים לבני האדם, הקשורות בגילוי לוח הירח והוראת ידע אסטרונומי (עבודת כוכבים ומזלות, עבודה זרה) ובהוראת הכנת כלי מלחמה לגברים (שפיכות דמים) ובגילוי סודות הקוסמטיקה לנשים, הנקשרים לפיתוי, לזנות ולגילוי עריות – שלושת חטאי היהרג ואל יעבור, שבשלהם מלאה הארץ חמס ובא המבול כעונש משמים, בספרי ‘מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים היכל והיכלות במיסטיקה העברית הקדומה’ (מאגנס 2002) ובמאמרי “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה” המצוי ברשת.

אחתום את הדיון בפרשה עתיקה זו, הגדושה במיתוסים מאלפים, בשני ציטוטים: הציטוט הראשון הוא משפט מאלֵף של היסטוריון אמריקאי, פרופ' היידן וויט (Hayden White), (1928–2018), שנחשב לאחד מהוגי הדעות בעלי ההשפעה הרבה ביותר בפילוסופיה של ההיסטוריה ובמתודולוגיה המחקרית שלה, במחצית השנייה של המאה ה־20. וויט, שעסק בביקורת המחשבה ההיסטורית לאור התאוריה הספרותית ודן בשאלת הדמיון ההיסטורי ובשאלת הכתיבה ההיסטורית כיצירה ספרותית, הִקשה ושאל:

‘האם אמנם מישהו מאמין ברצינות שמיתוס ובדיון ספרותי אינם מתייחסים לעולם האמִתי, מספרים אמת אודותיו ומספקים ידע מועיל על המציאות?’

היידן וייט, “הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי”, בתוך: חשיבה היסטורית, קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה (עורך: אלעזר וינריב), כרך ב‘, תל־אביב 1985, עמ’ 305–322.

הציטוט השני הוא משפט מהדהד של הסופר הגרמני, תומס מאן (Thomas Mann) (1875–1955), בפתיחת ספרו יוסף ואחיו:

‘עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? […] ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר’.

המובאה מדברי תומס מאן בספרו יוסף ואחיו, תורגמה בידי מיכל אלפון, בתוך: אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה: גישה ספרותית פמיניסטית למקרא (תרגמה מאנגלית מיכל אלפון), תל־אביב 1996.

*פרשת השבוע היא פָּרָשַׁת נִצָּבִים, פרשת השבוע השמינית בספר דברים.

הפרשה מתחילה בפרק כ"ט, פסוק ט' ומסתיימת בפרק ל‘, פסוק כ’.

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. זו הפרשה פותחת את סדרת ארבע הפרשות האחרונות שבתורה – ניצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה – שהן גם ארבע הפרשות הקצרות ביותר בתורה.

פרשת ניצבים היא אחת הפרשות הנפלאות ביותר בתמצותן ובחוכמתן, שהדובר בה הוא משה רבנו, איש האלוהים, כשהוא בן מאה ועשרים שנה, בשעה שהוא משמיע לבני עמו את דבר הברית הנצחית ההופכת אותם לעם בעל עבר משותף ובעל עתיד משותף, ולקהילת זיכרון על־זמנית בעלת סיפור משותף נודע וידוע מראש, הנפרש בציר על־זמני ובעל לשון משותפת ההופכת ללשון קודש.

*

משה, איש האלוהים, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, המנהיג שאין דומה לו בתולדות האדם, שיצא לדרך לא נודעת בגיל שמונים, אחרי שוויתר על כל כוח ושררה אנושיים, על כל כבוד והדר שבני אנוש נכספים להם ועל כל כסף והון שבני אדם מן השורה משתוקקים אליהם וחומדים אותם, הוביל את עמו בכוח אמונה ורעיון, חלום וחזון מהפכני של החלפת הנראה בנשמע, והחלפת המוחשי במופשט, במסע חתחתים בן ארבעים שנה במדבר. מסע גדול זה בתולדות האדם, מבית עבדים לעם ריבוני, המתגבש במסע דרמטי משעבוד לחירות, בין אם אכן היה ובין אם רק משל היה, מסע היסטורי או ספרותי מהמוחש המשעבד אל עבר המופשט המשחרר, נתן למשה בן עמרם, מספר הסיפור, הזדמנות חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית.

משה העניק לעמו בשם אלוהים, חוקי צדק שוויוניים הנועדים לאנשים בני חורין, חוקים שמעולם לא נודעו כמותם קודם לכן, המעלים את החירות על נס, חוקים נצחיים כתובים בשם אלוהים, המסורים בשווה לכל אדם קורא עברית, ומהווים תשתית לכריתת ברית עולם, בין כל העם לבין אלוהיו, עם שכל בניו הגברים שווים זה לזה, לבד מבני שבט לוי נטולי הנחלה, המופקדים על הזיכרון הכתוב, על הוראתו והנחלתו ומופקדים לבדם על עבודת הקודש ועל עבודת ההוראה והנחלת הזיכרון הקהילתי, לכל בני העם; עם שכל בנותיו שוות זו לזו, אם כי אינן שוות לבני העם, בחברה שאין בה מעמדות ואין בה זכויות שמורות מלידה, לבד מלשבט הכהונה והלוויה, ואין בה הירארכיה חברתית מעמדית או כלכלית. יתר על כן לא רק חוק וברית וסיפור תשתית נתן משה העניו מכל אדם לעמו, אלא גם פרש לפניו בתמונה מופלאה את העבר ואת העתיד בראייה טלסקופית שאין דומה לה בתולדות האדם. ראייה טלסקופית זו קושרת בין מוסר וצדק, חירות ושוויון, צדק חברתי וצדק חלוקתי ותיקון עולם, להם זכאים כל החברים בפסיפס האנושי המגוון המרכיב את עם ישראל והעולים עמו ממצרים, זקנים, גברים, נשים וטף, אלמנות, יתומים, גרים ולוויים, לבין תמורות ההיסטוריה ותהפוכותיה החלים על כל באי הברית.

משה בן עמרם מתחיל את הפרשה בציון כל הנוכחים השותפים לברית, כשהדגש הוא על אַתֶּם כֻּלְּכֶם.

הברית האלוהית בין האל לעמו, לא נשמרה לבעלי כוח, בעלי כסף, בעלי יתרונות, בעלי אדמות, או בעלי זכויות, בעלי מעמד נעלה או בעלי כבוד, כמקובל באומות אחרות שמיסדו הירארכיה פטריארכלית [מדרג שלטוני מקודש] של אצילים, בעלי ייחוס וכבוד, בעלי קרקעות, בעלי זכויות או בעלי ממון, או ליחידי סגולה נעלים, לא לנבחרים, לא ללאומנים טהורי גזע, אלא לאַתֶּם כֻּלְּכֶם.

הכוליות המקיפה את כלל יוצאי מצרים או את כל צאצאיהם שהגיעו לסוף המסע – חורגת מכל הפרדה הכרוכה בכוח, כבוד או כסף, במעמד ורכוש, ומכל הבחנה הכרוכה בשררה, במעלה, בייחוס, בזכויות יתר, בעליונות, במחיצה, בחציצה, בהעדפה, בגדר או בהגדרה, שניתנה בעולם שהיה מחולק בעת העתיקה בסדר הירארכי לאצילים ועבדים, לבעלי רכוש ולמשרתים צמיתים – מתייחסת בשווה לכל הנוכחים השותפים לברית בין האל לעמו, ולמען הסר כל ספק מונה אותם משה בן עמרם בפירוט.

עובדה מעניינת היא שברשימה הנמנית של הניצבים והעומדים לפני האל, נמנים בראשונה ראשי השבטים והזקנים המגלמים את ההנהגה והסמכות הריבונית (ראשי השבטים) ואת החוכמה והניסיון הנדרשים לחקיקה (הזקנים). אחריהם באים השוטרים. אין אלה policemen כפי שרבים טועים לחשוב, אלא אלה הם השוטרים מלשון שְׁטר ועדות כתובה, אלה הם הסופרים כותבי השטרות, המעידים על החלטות שיפוטיות, מעתיקי הספרים הנצרכים להנהגת הציבור, כגון ספרי החוקים, אלה הם כותבי הזיכרון הקהילתי, כותבי התולדות, המתעדים את העדות שהגיעה לידיהם, ההיסטוריונים, הרושמים את שראוי לזכור ולהנחיל, לכתוב ולדעת. אלה הם המנהלים את האדמיניסטרציה הכתובה של מערכת המשפט, כי כל חוק חייב להיות כתוב וכל משפט מתנהל עם תרשומת.

מכאן אנו למדים שהשלישייה הנזכרת בראש הפרשה בפסוק ט, מגלמת את שלוש הרשויות: הרשות הראשונה היא ההנהגה הנבחרת, ראשי השבטים, שהיא הרשות המבצעת; הרשות השנייה כוללת את הזקנים החכמים המחוקקים והמפרשים את מה שנדרש על פי החוק האלוהי ותמורות העתים, היא הרשות המחוקקת המבססת את חקיקתה על חוק אלוהי והתאמתו לנסיבות משתנות; והשלישית היא הרשות השופטת, הלא הם השוטרים רושמי השטרות הנבחרים על פי מעלותיהם והערכת הציבור אליהם, ככתוב בפרשת יתרו. הרשות השופטת שופטת תמיד לפי החוק האלוהי ולפי התקדים האנושי הנודע מהספר או מהסיפור, ולפי התבונה האנושית המתמודדת עם אתגרים חדשים שאין לגביהם מענה ברור בחוק או בתקדים, בסיפור או בהיסטוריה.

אחריהם נזכרים כל איש ישראל, הגברים, ואחריהם במפורט, כל אלה הזקוקים להגנה ולחסות יתר, כי הם נטולי רכוש משלהם, נטולי אחוזה וקרקע, ונטולי ריבונות, אזרחות ומעמד משפטי עצמאי ריבוני, ונטולי קול, הלא הם ילדים, נשים וגרים, חוטבי עצים ושואבי מים או עבדים. עם כל אלה נכרתת הברית, עם כולם!

ואז נזכר רעיון שאין לו תקדים: הברית נכרתת עם כל הדורות שיבואו ולא רק עם כל אלה הניצבים או נוכחים בזמנו של משה רבנו. הברית נכרתת עם כל אלה שיש להם עבר משפחתי משותף מימי ספר בראשית ומימי יציאת מצרים, אשר בהם הוגדרה החירות כערך מקודש בשל ניסיון העבדות המרה, ועם כל מי שיבחר להישאר חלק מקהילת הזיכרון של העם היהודי, המכונה ‘יחד שבטי ישראל’, בית יעקב, בית ישראל, עם ישראל, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, עם כל מי שלוקח חלק בסיפור המשותף של ‘עם הספר’ בעולם שנברא ‘בספר, מספר וסיפור’, באותיות ומספרים, בספרים וסיפורים.

בחומש זהותו הדתית־לאומית של אדם מישראל נקבעת תמיד אך ורק על פי זהותו של אביו ושבטו, בעוד שלדעת חכמים זהותו הדתית לאומית נקבעת לפי זהותה הדתית של אמו בלי קשר לשבטו. שינוי זה הוא חלק מהמהפכה שהחלה בימי שיבת ציון עם גירוש הנשים הנוכריות בימי עזרא ונחמיה. חכמים החליטו על ביטול השבטים ועל קביעת זהותו של אדם מישראל על פי אמו משום שזהותה אף פעם אינה שנויה במחלוקת שכן הריון ולידה מתרחשים תמיד בנוכחות עדים או עדות המעידים על זהות האישה ההרה והיולדת מה שאין כן ייחוד ועיבור שלהם אין עדים..

הפרשה, הכוללת ברכה לשומרי הברית אוהבי החירות, השוויון והצדק, המעוגנים בספר מספר וסיפור, וקללה למפירים את הברית, הנוטים לשעבוד, לאפליה, לעליונות, להתנשאות ולעוול, ולשכחת הספרים הסיפורים והמספרים, מתארת בפיו של המנהיג המרחיק ראות יותר מכל אדם אחר, את גורלם הקשה של בני העם היהודי שלא יקיימו את דבר האל ולא ישמרו את בריתו, המושתתת על חוקי ‘צדק צדק תרדוף’, המפורטים בחומש. כלומר, הפרשה מתארת את קללת הגלות המרה אשר תיפול בחלקם (וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה).

אבל הפרשה יוצרת תודעת עתיד קהילתי משותף שקבע את גורלו של העם לאורך הדורות, בשעה שהיא מבטיחה ציר אנכי על־היסטורי בין העם לאלוהיו, בזיקה ידועה מראש ליחס הפרה־דטרמיניסטי בין הגלות לגאולה, כשהראשונה מתרחשת בארץ כעונש על הפרת הברית, והשנייה מובטחת משמים, זיקה על־היסטורית, המבטיחה לשומעים שאחרי הגלות, הנדודים והשעבוד כעונש על שכחת ברית הספר, המספר והסיפור, והפרת שבועת השביעיות המקודשת, במציאות שאין בה חוק וצדק עבור הגולים הנרדפים, יתרחש באופן בלתי נמנע, הקשור אך ורק בחשבון הצדק האלוהי, קיבוץ גלויות באחרית הימים, בעידן הגאולה, כשהעם יכיר בחטא הפרת הברית, ישוב בתשובה ויחזור בו מחטאי הגלות, או מהחטאים שהביאו את חייו לשעבוד בגלות המרה.

ציר אנכי על־היסטורי זה שהוא בעל אופי פרה־דטרמינסטי מוחלט, נקבע בפסוקים שהיוו את התשתית לכל הרעיון המשיחי של הגאולה משעבוד מלכויות, של הצדק האלוהי המבטיח את השיבה לארץ המובטחת, את שיבת ציון ואת קיבוץ גלויות העם מכל תפוצות גלותו, בקץ הימים:

"וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ

וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם

מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.

*

פסוק זה בדבר רחמי האל שישוב ויקבץ את עמו, כשהם ישובו אליו, (ידועה תשובת המשיח היושב בשערי רומי לשאלה שנשאל 'אמתי אתי מר? מתי יבוא אדוני? והשיב: “היום, אם בקולו תשמעו”), היווה הבטחה אלוהית שנשמרה לאורך אלפי שנים בתודעת הגולים, הנרדפים והמשועבדים לאורך הגלות. הם חזרו על פסוקים אלה בגרסאות שונות בתפילה המייחלת לשיבה מהגלות אל ציון וירושלים. שיבת ציון, גאולת האובדים והנידחים, שיבת עשרת השבטים וקיבוץ גלויות מכל כנפות תבל, נגזרו ממנו.

*

וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" –

כך מבטיח משה בן עמרם בן קהת בן לוי – בן השבט הממונה על הכתיבה והנחלת הזיכרון, על ההוראה ושמירת הברית, על שמירת החזון הנבואי בגרסתו הקבועה המעוגנת בשמירת מעגלי הזמן המחזורי השביעוני הנצחי, המקודש, של מועדי דרור ומקראי קודש.

שבט זה ממונה גם על הנחלת הדמיון היוצר, על השירה והספרות ועל הזיכרון הכתוב, לצד מינויו לאחראי בלעדי על הפולחן ועל ההוראה, בשלהם הוא לבדו משוחרר מעבודת האדמה, לצורך הוראה ועבודת הקודש. משה מתאר את הדרך הראויה לשמירת הברית (פסוק ההבטחה והציווי “יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”, נאמר רק לבני לוי כידוע), את העתיד המשותף (גאולה, ישועה משיחית וקיבוץ גלויות) בזיקה לעבר המשותף (גלות ושעבוד).

ואז אומר משה בן שבט לוי, בשם האל, את המשפט הנפלא, המורכב ממספר פסוקים, שבגללו מעולם לא היה לנו שום צורך במתווכים עטויי גלימות פאר עמוקות כיסים, משובצות באבני חן ועטורות בפרוות, או בגורואים עטורי מצנפות בעלי ארמונות, בכנסיות משוחות בזהב ובדמים ובאפיפיורים הדורי מצנפת ושרביט, המקדשים את המוות והייסורים, המצווים על רדיפת כופרים, המתגוררים נישאים מעם בהיכלות שן, ובגללו התורה נתנה בשווה לכולם:

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו

הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה

כִּי תָשׁוּב אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא

לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ

וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא

לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם

וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

*

כל המחשבה היהודית עוצבה סביב הטיעון הדיאלקטי בדבר מקורה האלוהי של התורה, תורת החסד, השוויון והחירות, השלום, הברכה, הקדושה והצדק, שניתנה בחסד האל בפי עבדו משה, ראשון הנביאים, לבני האדם בארץ, שאיננה מצריכה שליחים לעולמות עליונים:

“לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.”

ההיסטוריה היהודית זימנה לנו שנים רבות של גלות, תקופה קשה של אבדן ריבונות, תלות וכפיפות, שבה רבתה המצוקה, ורבו גם רבו ייסורי השעבוד, התיוג, עלילות הדיבה, הגירושים והנדודים, האשמות השווא, עלילות הדם, רדיפות המוואחידין, רדיפות הצלבנים, ההמרה הכפויה, חטיפת הילדים והטבלתם הכפויה, האינקוויזיציה הקתולית, גירושי המגפה השחורה, שהיהודים נאשמו בהפצתה בהרעלת בארות, פרעות חמלניצקי, פרעות פטליורה, הפרהוד, הרדיפות בצפון אפריקה והפוגרומים באירופה, המרות הדת הכפויות לאורך האלף השני, הגטאות, חורבן הקהילות, הגזרות הפרעות והשחיטות, מלחמות עולם ושואה, שהעלו צורך עמוק בביאור המציאות הגלויה של הגלות ומשמעותה הנסתרת, ובבירור הסיכוי לגאולה אחרי אלפי שנות גלות.

בשל אורך הגלות לאורך אלפי שנים ומרוב הסתר פנים בגלות והתגברות הספקות אם אי פעם תהיה גאולה בעקבות החורבן ששב וחל על העם היהודי בין חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, עליית האסלאם וכיבוש ארץ ישראל, אסון מסעי הצלב וההמרה הכפויה, פרעות קנ“א (1391) בספרד ואסון גירוש ספרד ברנ”ב (1492) וההמרה הכפויה בפורטוגל רנ“ז (1497), רדיפות האינקוויזיציה במאה ה־16, חורבן ת”ח ות“ט, (1648–9) וטבח היהודים במאה העשרים במלחמת העולם הראשונה (״מגילת הטבח״ של אליעזר דוד רוזנטל) ו”חורבן היהודים בפולין, גליציה ובוקובינה" (תרגם: ש"ל ציטרון), ברלין: הוצאת שטיבל, תרפ"ט–1929. (זה שם ספרו של ש. אנ־סקי על מלחמת העולם הראשונה), – חיפשו היהודים מי שיבאר את פשר הגלות המרה בשמים ובארץ, ומי שינסח את פשרה של תקוות הגאולה המובטחת ואת החוקיות של החזון המשיחי הבלתי נמנע.

בשל כך נכתבה ספרות הסוד הקבלית ולפניה ספרות ההיכלות ואחריה ספרות מדרשי הגאולה שהשפיעו על ספר הזוהר, ועל כן גיבוריה, מחבריה וראשי מדבריה, עלו לשמים בעיני רוחם כדי לדבר עם האל, עם המלאכים ועם המשיח הכלוא בהיכל קן ציפור, ולחפש מובן, פשר, תקווה ונחמה, מימי המלאך הכהן המשיח מלכיצדק במגילות מדבר יהודה ומימי ר' ישמעאל כהן גדול ורבי עקיבא שנכנס לפרדס בספרות ההיכלות, מימי אגדות המשיח הקשור בספר זרובבל למיתוסים שונים במדרשי הגאולה, עבור בספר הזוהר וקבלת צפת, עבור בנתן העזתי בשבתי צבי וברבי משה חיים לוצאטו, ועד ר' ישראל בעל שם טוב, כפי שביארתי בפירוט בספרי “ישראל בעל שם טוב ובני דורו: מקובלים שבתאים, חסידים ומתנגדים”, ירושלים: כרמל תשע"ד.

אבל כידוע הישועה לא באה מידי שמים, ואת הגאולה לא הביא משיח בן דויד שציפו לו מאז חורבן בית ראשון ועד לשואה, המשיח שהיה בעת ובעונה אחת גם משיח כלוא, גועה בבכי, אסור בכבלים ומצורע האסור בהיכל קן ציפור השמימי ובבית כלא ארצי ברומא, וגם גיבור נוקם רב עלילה, שהבטיח לערוך משפט צדק עבור אלה שלא הייתה פתוחה בפניהם שום ערכאה משפטית בעולם, ולנקום בכל רודפי עמו, מימי עשרת הרוגי מלכות ועד אחרון הצוררים, אלא יהודים ציונים חילונים, מאוקראינה ורוסיה, רומניה והונגריה, ליטא ופולניה, חלוצים דוברי עברית חופשיים, אוהבי צדק ומוסר, חירות ושוויון, אחריות וסולידריות, שנואשו מחסדי שמים אחרי הפוגרומים של ‘הסופות בנגב’ (אוקראינה 1882 ועד פוגרום קישיניב 1903–1905), אלה שמסרו נפשם על העלייה לארץ ישראל משלהי המאה ה־19 ועד מחצית המאה העשרים, שגמרו בדעתם לגאול את עמם הנדכא והנואש במו ידיהם, לעלות לארץ, לבנות ולהבנות בה, בשם הרעיון של מדינה עברית, שפה עברית ועבודה עברית, וחלמו לבנות מציאות חופשית ריבונית, של צדק, חירות ושוויון.

היו אלה הציונים הראשונים והציוניות הראשונות שביקשו מקום מפלט לעם היהודי הנרדף, שנלאה מלצפות לגאולה בידי שמים, והשתדלו לברוא חברת מופת יש מאין, מבחינה גשמית ורוחנית, אבל היה זה “יש” חדש מתוך מסורת עתיקה של אהבת שוויון וחירות, צדק, שלום ואמת, שראשיתה באבי הנביאים ובברית שבין האל לעמו. הדברים הסתבכו משעה שהסתבר שהאמונה בסיסמה ‘עם ללא ארץ, חוזר לארץ ללא עם’ נכונה רק בחלקה הראשון ולא בשני. מגילת העצמאות ניסתה לתקן את המעוות ככל שרק היה אפשר בנסיבות הזמן, אבל הואיל ומנהיגי המדינה לא השכילו לכונן חוקה שוויונית בעשור הראשון לקיומה ולהפריד את הדת מהמדינה או את הבחירה מהכפייה ונכנעו לתביעה לקיום זרמי חינוך דתיים מתבדלים מהחזון הממלכתי, הם איבדו גם את אהבת הדת מבחירה, וגם את יראת המדינה הריבונית, השומרת בידיה את כוח הכפייה בענייני חולין.

הלוואי שנזכה בדורנו לקחת את הטוב משני העולמות, מהמורשת המקראית המופלאה, מורשת הברית, השבועה, הצדק והחירות, מתוך אהבה, ידע ובחירה וממיטב הערכים של העולם החופשי, המיוסדים על מוסר הנביאים, כבוד האדם, זכויות האדם, קדושת חיי כל אדם, חירות, צדק, אחווה ושוויון, אחריות, חמלה, וחסד, מוסר ושלום. הלוואי שנזכה לחדש את הברית עם כל יושבי הארץ ולבחור תמיד בדרכי החיים והשלום, הברכה, הדעת, האמת והצדק, השוויון והחירות, האחווה והאחריות, החסד והמצפון, שהנחילו לנו אבות אבותינו ואמות אמותינו מימים רחוקים, בשנים שבהן היה מובן לכל אדם מה היא הברכה והחיים והשלום, האחווה והחסד, השגשוג והשלווה, ומה היא הקללה והמוות והמלחמה, הכיבוש, הדיכוי והאפליה, העריצות, הנישול והגזל.

שנתברך כולנו, כל יושבי הארץ, בני כל הדתות והלאומים, ממעיין הברכות ונזכה לשנה חדשה ומבורכת, שנת שלום וברכה, שוויון וחמלה, צדק וחירות, שנה של דעת, אמת וצדק, אחווה ואחריות, שנה טובה בהרבה מקודמתה, ולכולכם שבת שלום ושנה טובה ומתוקה.

*

והנה דברי פרשת ניצבים במלואם בנוסח מנוקד, עם ביאוריי אחרי כוכבית בכתב רגיל:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

*

שימו לב להכרה בפסיפס האנושי המגוון המרכיב את הניצבים בפני אלוהים.

*

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.

*

*

במגילות מדבר יהודה שנמצאו במערות קומראן, שכולן כתבי קודש, מתואר טקס נפלא של המעבר בברית

*

בסרך היחד שנמצא בין מגילות מדבר יהודה, מתואר טקס המעבר בברית בחג השבועות של אלה אשר שמרו את שבועת ההשבתה השביעונית הכוהנית על פי לוח השבתות השמשי:

"ל[כול הנדבים הנג]שים לחיי [נצח כסר]ך היחד

לדרוש אל [בכול לב ובכול נפש]

לעשות הטב והישר לפניו כאשר צוה אל ביד מושה

וביד כול עבדיו הנביאים […]

ולהביא את כול הנדבים לעשות חוקי אל בברית חסד

להיחד בעצת אל

ולהתהלך לפניו תמים כול הנגלות למועדי תעודותם […]

וכול הבאים בסרך היחד יעבורו בברית לפני אל לעשות ככול אשר ציוה

ובעוברם בברית יהיו הכוהנים והלויים מברכים את אל ישועות

ואת כול מעשי אמתו וכול העוברים בברית אומרים אחריהם אמן אמן"

(סרך היחד, דף 1 שורות 1–20).

תיאור המעבר בברית, שרק מקצתו מצוטט לעיל, וכולו מצוי במגילת הסרכים שערך יעקב ליכט, שראתה אור בהוצאת מוסד ביאליק, מסתיים בתיאור הברכה שהיו אומרים הכוהנים לכל אחד ואחד מהעוברים בברית:

"והכוהנים מברכים את כול אנשי גורל אל

ההולכים תמים בכול דרכיו ואומרים:

יברככה בכול טוב

וישמורכה מכול רע

ויאר לבכה בשכל חיים

ויחונכה בדעת עולמים

וישא פני חסדיו לכה לשלום עולמים."

(סרך היחד, דף 2, שורות 2–4; מגילת הסרכים, עמ' 68–69)

ברכה זו היא גרסה כוהנית מעניינת של ברכת כוהנים מספר במדבר פרק ו, כד–כז, הנאמרת כאן ליחיד ללא הזכרת שם האל, לעומת הגרסה בספר במדבר המזכירה את שם האל שלוש פעמים.

עוד מצאנו במגילות קומראן את נוסח הברכה לכלל העדה, שהיה אומר הכוהן הגדול לעולי הרגל, הבאים לחדש את הברית לנוכח האל והמלאכים. בנוסח זה נזכר שם האל, מקור ברכת מחזורי ארבע תקופות השנה, הנודעות במגילות בשמות מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, המכונות בספר חנוך ‘מרכבות השמים’ (חנוך־א עה, ד), ומקור אוצרות גשמי הברכה, המתנים את מחזורי היבול והפריון, מספר פעמים:

"[וברכם בשם אל ישראל וענה]

[ויאמר] לפני [כול בני י]שראל [ברוכים אתם בשם אל עליון ]

[ ובר]ו[ך שם קודשו ל]ע[ו]למי עד וברוכים [משר]תו וברוכים]

[כול מלאכי קודשו יברך] אתכם אל ע[ליון ויאר פניו אליכם ויפתח]

[לכם את אוצרו ה]טוב [אש]ר בשמים ל[הוריד על ארצכם גשמי ברכה] [טל ו]מטר יו[ר]ה ומלקו[ש] בעתו ולתת[ לכם פרי תנובות דגן]

[תירוש וי]צהר לרוב והארץ [תנו]בב ל[כם פרי עדנים ואכלתם]

[והדשנת]ם ואין מְשַׁכְּלָה [ב]א[רצכם] ולוא[ מחלה שדפון וירקון]

לוא יראה בתבוא[תיה ואי]ן כול נגע[ ומכשול בעדתכם וחיה רעה שבתה] מן הארץ ואין דב[ר בארצכ]ם כיא אל ע[מכם ומלאכי קודשו

מתיצבים בעדתכם ושם] קודשו נקרא ע[ליכם ל[י]חד ובקרבכם."

*4Q285, frag. 8: 1–12;

*

וחזרה לברית בפרשת ניצבים:

לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

*

הברית והשבועה מעוגנת בעבר המקודש שראשיתו בדור אבות האומה, לפני שבעה דורות, בדורו של אברהם, בברית בין הבתרים, בעקדת יצחק ובחלום יעקב, ושולחת עוגן נצחי לעתיד הלא ידוע:

*

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת.

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ

וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

*

כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם.

*

העבר המשותף של ניסיון העבדות של תריסר שבטי ישראל, הוא המכונן את תשתית הזיכרון הקהילתי הקשור מראשיתו בשעבוד וגאולה, בגלות וישועה, בעבר, בהווה ובעתיד. קהילת הזיכרון היהודית נוסדה על אדני השעבוד והחירות, הגלות והגאולה.

*

וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם.

*

אזכור עבודת האלילים של התרבות המשעבדת, המעלה על נס רק את העולם המוחשי הנראה לעין של הכוח, היפעה, הכבוד, הכסף והזהב, הפאר והרהב, ומתעלמת מהעולם המופשט, המדבר והנשמע בקול משמים, קול מחוקק ומצווה של אלוהי הבריאה, אלוהי הצדק והמוסר, אלוהי ההתגלות בקול נראה (“וכל העם רואים את הקולות”) אלוהי הספר, לוחות העדות, לוחות הברית ואלוהי ההיסטוריה, הצופה מראשית אחרית, הנשמע לאוזן ונרשם בכתב על ספר, ספר הנכתב בידי אלוהים ובידי אדם, חוזר ונשנה כנושא המאבק המרכזי בין בין האל המופשט לאלים המוחשיים לכל אורך ספר דברים.

*

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה.

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה.

*

הניב ‘שרירות לב’ מגלם את כל האסור והפסול, החוטא בהתעלמות מצו האל ומבטא חוסר הזדהות עם כל העולם המקראי, המבוסס על שמע ישראל, חטא שראשיתו בראייה אסורה המביאה לפריצת גבולות ולחטאי היהרג ובל יעבור. מילה זו, שְׁרִרוּת, בניב שרירות לב, מתבארת הן מלשון שריר ושררה הן מלשון שורו הביטו וראו, כלומר הן כוח הזרוע וכוח השררה (כוחי ועוצם ידי) הן בכוח הראייה המפתה, חסרת הבינה ונטולת ההקשר, הנאחזת בצרכי ההווה בלבד, בדחף, בפיתוי וביצר, ומתעלמת מהברית הכורכת את העבר והעתיד, המיוסדת כולה על שמיעה ודיבור כתוב.

שרירות הלב היא ההליכה אחרי עולם החושים המוחשי והמידי, המפתה והמדיח, ולא אחרי הברית הנצחית המעוגנת בשבועה ועדות, בחוק המופשט, בצדק ומוסר מופשטים, בחסד וחמלה, ואחרי הראייה המתבוננת הכורכת את המופשט במוחש, את התבונה בהתבוננות, תובנה והבנה, הראייה המקיפה ההיסטורית והעל־היסטורית הקשורה במושג הנצחי ברית ושבועה בין האל ועמו.

במגילות קומראן, שכולן, כאמור, כתבי קודש, מרחיבים המחברים, ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’ על משמעות שרירות הלב הקשורה בראייה ובהתפתות למדוחי השווא של הראייה ביופי, הגורמת לפריצת כל הגבולות. הם עושים זאת בזיקה לסיפור המבאר את החטאים שגרמו לבוא המבול, כשהם מתארים את חטא העירים המתואר בבראשית ו א–ד, חטא שראשיתו בראייה:

“ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם: (ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו: (ג) ויאמר יהוה לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה: (ד) הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם”:

*

סיפור תשתית זה, שראשיתו בראייה אסורה המעוררת חשק אסור ויצרים אסורים, מסופר בספר היובלים שהתחבר בחוגי בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם, כסיפור מלאכי אלוהים שפרצו את גבולות הבריאה המפרידים בין דרי שמים ליושבי הארץ, בין המלאכים הרואים והבלתי נראים לבין הרואים בעיני הבשר, השחיתו דרכם, חיללו את הקודש וערבבו שלא כדין קטגוריות שונות. הם עשו זאת בשעה שירדו משמים לארץ בדור השישי בדורות האדם, ראו ביופיין של בנות האדם האסורות עליהן שכן הם בני אלמוות טהורים שאמורים להיות משוללי מיניות והן בנות חלוף הכפופות לעולם החושים ולחוקי טומאה וטהרה, הם המשיכו בהחרמת חרם על הר חרמון בדבר השותפות במעשה האסור עליהם ולקחו בשרירות לבם נשים בנות אנוש, והולידו ענקים המכונים גיבורים או נפילים, שמילאו את הארץ חמס וגרמו לבוא המבול, הנתפס כעונש על חטאים שאין להם כפרה (ספר היובלים, ה, א–כא).

ספר ברית דמשק שנמצא בקומראן מספר על חטא שרירות הלב:

"ועתה בנים שמעו] [אלי] ואגלה עיניכם לראות ולהבין במעשי אל ולבחור [את] אשר [רצה ולמאוס באשר שנא להתהלך] [ת]מים בכול [דרכיו ולא לתור במחשבות יצר אשמה ועיני זנות כי] גבורי חיל נכש[לו בם מלפנים ועד הנה בלכתם בשרירות לבם נפלו] עירי ה[שמים בה נאחזו אשר לא שמרו מצות אל ובניהם אשר כארזים גבהם] וכהרים [גויותיהם, כי נפלו כל בשר אשר היה בחרבה כי גוע ויהיו כלא ה[יו בעשותם את רצונם ולא שמרו את מצות עושיהם עד אשר חרה] אפו [בם בה תעו בני] נוח [ומשפחותיהם בה הם נכרתים]. [ברית דמשק]

ביארתי בהרחבה את משמעותו של חטא הפרת הברית ופריצת הגבולות בין שמים לארץ, הוא חטא ההליכה בשרירות לב, הקשור בגילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים במגילות קומראן, במאמרי הנמצא ברשת:

“כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה”

*

וחזרה לפרשת ניצבים המלמדת על גודל העונש על חטא ההליכה בשרירות לב – שראשיתו התמכרות למראה העיניים לחמדה (מלשון ‘לא תחמוד’) ולזנות (לזנות או לזון עיניו ביופי אסור) ולאיסור התיירות מלשון תתור או הראייה: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם” (במדבר טו לט) – שאין לו סליחה:

לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

וְהִבְדִּילוֹ יְהוָה לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה.

*

אלה היא קללה

*

וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהוָה בָּהּ.

גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים [וּצְבוֹיִם] אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.

וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם, עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?.

וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם, אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם.

וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה.

וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה.

*

הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

*

משה מפציר בעם להבחין בין הנסתר השמור לאלוהים לבדו, לבין הנגלה המסור לכל ישראל. אין במקרא תורת נסתר, הכול גלוי, כתוב ומפורש, קרוב ונגיש, מסופר ומבורר לכל קורא ולכל שומע ומסור בשווה לכלל ישראל. כך לגבי המסורת הכתובה, המתייחסת לאלף השני לפני הספירה, שניתנה לדור המדבר ממעמד סיני ועד ערב כניסתו לארץ המובטחת.

תורת הנסתר החלה בתרבות היהודית מעבר לעולם החומש, שיש בו רק נגלה, בשני הקשרים – החלפת העולם הארצי האבוד בעולם השמימי הנצחי: (במקום ההיכל הארצי שחרב נוצרו שבעה היכלות עליונים; במקום עבודת הכוהנים שומרי משמרת הקודש, שבטלה עם החורבן בהיכל הארצי בירושלים –נוצרה עבודת הקודש הנצחית של מלאכי הקודש ומלאכי השרת בשבעה היכלות עליונים, באלף הראשון לפני הספירה ובאלף הראשון לספירה;

והחלפת המציאות ההיסטורית הריאלית, הנואשת וחסרת התקווה, של הגולים הנרדפים, כתוצאה מזוועות הגלות, שהחלה עם הגליית השבויים העבדים אחרי המרד נגד טיטוס בשנת 70 והמשיכה עם התוצאות ההרסניות של המרד נגד אדריאנוס בין השנים 132–136, הזכור כמרד בר כוכבא, שהסתיים בשפיכות דמים נוראה, במציאות על־היסטורית פרה־דטרמיניסטית, או במציאות משיחית מובטחת (חבלי משיח; נקמה וגאולה), כדי לפרש את הפער בין השרירות ההיסטורית בהווה, לבין ההבטחה המשיחית הגדולה הצפונה בעתיד.

*

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ

וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ

וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.

וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.

וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.

*

מפסוקים אלה עולה הרעיון המכריע של התשובה או החזרה בתשובה, התלויה רק באדם החוטא, המכיר בחטאו וחוזר בו, מהלך תודעתי היכול להפך גורלות ולשנות את מצב האלה והקללה, העונש והגלות, למצב של קיבוץ גלויות ושיבת ציון.

*

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה, כִּי יָשׁוּב יְהוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ.

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה

כִּי תָשׁוּב אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

*

יש לחזור ולהדגיש את המתח בין שמיעת הציווי האלוהי הנצחי, הנשמע לכל העם מן השמים, או נמסר לכלל השומעים והקוראים בנוסח כתוב מקודש מידי אדון הנביאים, משה בן עמרם,, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה, הנזכר בהטיות שונות שמונה פעמים בפרשת ניצבים, לבין הנהייה אחרי מראה העיניים האסור, בשל היותו דרך המלך להליכה בשרירות לב בעקבות המעבר על ‘לא תחמוד’ ו’לא תתורו אחרי עיניכם' ולא תזנו אחרי מראה עיניכם, “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”, אל עבר עבודת האלילים הכרוכה באופן בלתי נמנע בכל חטאי היהרג ובל יעבור, גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים.

מאבק האל המופשט, השומע, מדבר ומשמיע, אלוהי החירות, נטול הגוף ובעל הקול, האל הנצחי הקשור ברוח אלוהים וברוח האדם (“קול, רוח ודיבור, זה הוא רוח הקודש”! כדברי ‘ספר יצירה’), האל הקורא והכותב, החורת והמחוקק, אלוהי הספר והחוק הכתוב, אלוהי הספר, המספר והסיפור ואלוהי ההיסטוריה, באלוהי השקר המרהיבים והדוממים, הנראים לעין, אלוהי עץ ואבן, זהב וכסף, של התרבות המצודדת בפארה ובכוחניותה, התרבות המשעבדת והעריצה, השבויה במראה המוחשי המשחית, שאין לה ספר ואין לה סיפור היסטורי, אין לה אל מדבר ואין לה חוק משמים, איננו חדל אף לרגע.

*

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

*

המצווה הנשמעת הכתובה על ספר מימי מעמד סיני שבו נאמר ‘וכל העם רואים את הקולות’, היא מתת האל לעמו והיא גילוי האלוהי במרחב האנושי. היא בהישג ידו והבנתו של כל אדם ואיננה טעונה שום תיווך בין הארצי לשמימי.

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

*

ההבחנה החותכת בין החיים והמוות, בין הטוב והרע, הברכה והקללה, היא המבארת את ההנחיה הגורפת של ‘סור מרע ועשה טוב’, שכן הרע קשור בעולם הנראה הכפוף לזמן, במוות, בנשייה, בכיליון ובחידלון, והטוב קשור בעולם הנשמע ובסוד החיים הסמוי מהעין, בברכה, בשפע, בשגשוג, בהמשכיות ובפריון.

אם האדם יזכור וישמור את אשר שמע, אם יעשה טוב וישמע בקול אלוהיו המצווה לו מצוות מובנות וברורות, מובטח לו שיחיה ויזכה לברכה ושגשוג, שובע ופריון, ויזכה לראות בנים לבניו ושובע מבטיח חיים של אסמים מלאים תבואה ויקבים גדושים ביין, אולם, אם לא יזכור ולא ישמור, אם יעשה את הרע בעיני אלוהיו וילך רק בשרירות לבו אחרי מראה עיניו, מובטח לו המוות, השממה והשיממון, החידלון והכיליון.

*

וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם.

הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.

*

הפרשה, המתחילה בפנייה לחידוש הברית של העם עם אלוהיו במדבר מואב, ‘אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלוהיכם', מסתיימת בשבועת הברית שנשבע האל לאבות האומה, להם הבטיח את הארץ, שבניהם יכנסו אליה בדור השביעי לאברהם. בשנת היובל הגדול שבה חוזרת הארץ לבעליה.

*

אחתום את הדיון בפרשה בשיר של המשוררת חמוטל בר יוסף:

לֹא בַּשָּׁמַיִם

לֹא בַּשָּׁמַיִם

לֹא רָחוֹק

הַטּוֹב נָשַׁב.

הֲלֹא קָרוֹב הוּא מְאֹד

הֲלֹא פֹּה הוּא

הֲלֹא לַהֲטוֹ בְּיָדְךָ

לוֹחֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ

עַכְשָׁו.

פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ היא פרשת השבוע התשיעית בספר דברים. הפרשה מתחילה בפרק ל"א, פסוק א' ומסתיימת באותו פרק בפסוק ל'.

פרשת וַיֵּלֶךְ היא הקצרה בפרשות ויש בה רק שלושים פסוקים. משה נפרד בפרשה זו מבני ישראל ומציין את העובדה שהגיע לסוף הדרך שכן הגיע לגיל מאה ועשרים שנה, אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, מסע בלתי צפוי אותו החל בגיל שמונים, ישיש, כבד פה וכבד לשון, שלא ידע מה טומן לו העתיד, אבל קיבל על עצמו שליחות שהוטלה עליו משמים בידי אלוהי החירות הנעלם מכל עין, אך נשמע בבהירות לכל אוזן בלשון הקודש, שליחות שהוטלה עליו בידי אלוהי הברית וההיסטוריה הידועה מראש, הקושר בברית בין העבר בן שבעת הדורות, משה הוא דור שביעי לאברהם, לבין העתיד הקשור בחירות, דרור וגאולה, הקשורים בכניסה לארץ המובטחת, עתיד המובטח לעמו אחרי חמישה דורות של שעבוד וארבעים שנות נדודים, משעה שנדרש לעמוד בפני פרעה, התגלמות השלטון האנושי העריץ והמשעבד, לפני ארבעים שנה, ולומר לו בשם אל לא נודע: ‘שלח את עמי’..

משה בן עמרם, העניו מכל אדם על פני האדמה, הגואל את עמו בשם האל משעבוד לחירות, אחרי שהנהיג את העם במשך ארבעים שנה בין שעבוד מצרים לברית סיני ולשבועת מקראי קודש מועדי דרור (ויקרא פרקים כג, כה) וברית ערבות מואב, ערב הכניסה לארץ, יודע שאין עוד כוחו עמדו להוסיף ולהנהיג את העם ואין בכוחו לחצות את הירדן ולקחת חלק בהגשמת ההורשה וההתנחלות. הוא מבטיח לעם שאלוהי הברית והחסד, החוק והצדק, החירות והדרור, ילחם לו וישמיד את כל אויביו ויהושע בן נון יהיה זה שימלא את מקומו. משה מברך את יהושע בברכת ‘חזק ואמץ’ לעיני כל ישראל ואומר לו שהוא יהיה זה שיוריש את עמי הארץ וינחיל את הארץ המובטחת שאלוהים נשבע לאבות האומה שבניהם ינחלוה, וכרת עמהם ברית.

הוא מאמץ את ידיו של יהושע בן נון, הנושא את הזיכרון ההיסטורי של ארבעים שנות הנדודים במדבר ואת העדות על החוק הכתוב שראשיתו בהתגלות מעמד סיני ובברית בין האל לעמו, אחרי שנותר בין הבודדים ששרדו את עונש כיליון דור המדבר, ואומר לו שלא ירא ולא יחת. שכן, כוחו נובע מהבחירה האלוהית המובטחת לו וממורשת החוק הכתוב ומסורת הברית.

הבחירה האלוהית ביהושע בן נון, נודעה למשה בספר במדבר בפרק כג, ביום הנורא שבו נודע לו שהוא עצמו לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, אחרי שהנהיג את העם הסורר וקשה העורף במשך ארבעים שנה, כעונש על התנהגותו בפרשת מי מרה, וכשהוא מקבל את הדין בהכנעה, ללא ויכוח, ללא משא ומתן, ללא ערעור וללא שמץ רחמים עצמיים אלא רק מתוך דאגה לעמו שיישאר כצאן בלי רועה, הוא מיד מבקש מאלוהים שימנה את ממשיך דרכו שיהיה מופקד על הנהגת העם בכניסה לארץ. פסוקים מרטיטים אלה מלמדים הרבה על העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, על תפישת עמו כצאן חסר ישע ועל תפישת עצמו כרועה המופקד על שמירת עדריו ומלמדים רבות על מהות ההנהגה לדעת אלוהי הרוחות המבקש אדם אשר רוח בו, העומד לפני הכהן הגדול ומקבל את הסמכתו לפני העדה כולה ככפוף לכהן הנושא את דבר אלוהים הכתוב ושומר את חוקיו, כשהודו של המנהיג הישיש שאלוהים דיבר בו פה אל פה במשך ארבעים שנה, מנהיג שאינו עוסק בעוול הנגרם לו אלא אך ורק בדאגה לעדתו הנותרת נטושה ללא רועה, מנהיג הדואג להמשך שושלת ההנהגה בבחירה אלוהית, לא אנושית, הודו נאצל לממלא מקומו:

*

" וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה לֵאמֹר. יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר, אִישׁ עַל־הָעֵדָה. אֲשֶׁר־יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה: קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה: עַל־פִּיו יֵצְאוּ וְעַל־פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל־הָעֵדָה. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת־יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה". {במדבר כז, טו–כג}

הפסוק החשוב בפרשה הוא זה שבו מצוינת העובדה שמשה כתב את התורה והפקיד אותה בידי הכוהנים בני לוי, כלומר בני שבטו, שבט לוי, ובידי כל זקני ישראל. הזיכרון הקהילתי המשותף של הגאולה מעבדות לחירות בחסדי האל הגואל, הפודה והמושיע, וההבטחה הקשורה בהתנחלות בארץ המובטחת, התלויה בשמירת החוק הכתוב, זה שנודע במעמד סיני ובספרי החומש הקודמים מספר שמות ואילך, איננו תלוי באדם זה או אחר, או בזיכרון מתעתע. הזיכרון הקהילתי של קהילת הזיכרון של העם היהודי תלוי רק בספר נצחי מקודש (‘והמכתב מכתב אלוהים חרות על הלוחות’), המצרף היסטוריה וסיפור, חוק ומצווה, מועד וברית, עדות ושירה, ספר וסיפור, הפתוח בשווה בפני כל אדם ממין זכר הקורא בלשון הקודש.

הזיכרון הקהילתי של מסורת הבריתות והשבועות, ופרטי ההתגלות האלוהית בברית סיני, לפני ארבעים שנה, שהיא מקור החוק, המצווה, המוסר והמשפט, איננו תלוי בזיכרון בעל פה של אדם זה או אחר, אלא רק בזיכרון מקודש כתוב על ספר, הנשמר בידי שבט לוי וזקני ישראל, זיכרון המופקד בידם עבור כלל העדה, זיכרון שנכתב בידי המנהיג האנושי הראשון שאלוהים בחר בו, ומופקד לעולם בידי בני לוי הכוהנים, בני שבטו, המצווים על שמירת משמרת הקודש הכתובה ועל הנחלתה והוראתה ונשמר בידי זקני ישראל:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי

הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

בשעה שמשה הפקיד את התורה הכתובה בידי הכוהנים בני לוי, נושאי ארון הברית – תורה הקשורה מראשיתה, בספירה ומניין, בסיפור ובספר, במועד ובברית, באותיות ומספרים, במחזור שביעוני נצחי מקודש, נשמע ולא נראה, מופשט ולא מוחש, נספר ומסופר, המכונה היום השביעי או שבת, אות וברית עולם, ונשמר בשבועה ובברית, בשמיטה ויובל, בשבעה דורות מאברהם עד משה, ובשבעת מועדי אדוני החלים כולם בשבעת חדשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, כלומר במחזורי הזמן הנצחיים, המשביתים המקודשים, הנשמעים משמים, המעצבים את לוח המועדים השביעוני המקודש, הקובע את התבנית הייחודית של הזמן היהודי המשותף לכל העדה כולה, בשעה שהוא משבית את חיי היום של העם היהודי מהעת העתיקה ועד ימינו, במקצב שביעוני מחזורי מקודש ונצחי של קודש וחולין – ציווה על הכוהנים לקרוא את הטקסט הכתוב המופקד בידיהם למשמרת, בחג השביעי, המועד השביעי משבעת מועדי ה' (ויקרא כג), בחודש השביעי, הוא חג הסוכות, חג בן שבעת הימים, בשנה השביעית, במועד שנת השמיטה, השנה שלא עובדים בה, בעת העלייה לרגל, שבה חוגגים את מועדי סיום הקציר, הבציר, המסיק, הקטיף, הארייה והגדיד של שבעת המינים, הצומחים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי.

ראוי לציין שמסורת חכמי התורה שבעל פה שהתבססה על ריבונות אנושית ועל חתימת ההתגלות האלוהית, ונוסדה על חתימת הקאנון המקראי ואיסור המשך כתיבת ספרים מקודשים, לצד מחיקת המילה ברית בהוראת covenant ומחיקת המלאכים מהמשנה, התנגדה בתוקף למעמדם הייחודי של הכוהנים הקוראים והכותבים, המלמדים והמנחילים את הספר הכתוב, שנבחרו לבדם בבחירה אלוהית כשומרי משמרת הקודש, והתנגדה בתוקף לבלעדיות סמכות הדעת שהייתה שמורה להם בתחומים שונים על פי הסדר המקראי.

ההתנגדות של הפרושים המפרשים, הלא המה חכמי התורה שבעל פה המבארים השונים והדורשים או התנאים והרבנים המלמדים והמשננים, לכוהנים, אחרי חורבן בית שני, ואחרי שנים רבות של כהונה גדולה לא לגיטימית – מאז הדחת בית צדוק בידי המלך הסלווקי אנטיוכוס אפיפאנס (215–164 לפנה"ס) והחלפתו בכהונה המתיוונת (יאזון, מנלאוס ואלקימוס באמצע המאה השנייה לפני הספירה) ובכהונה הסותרת את הסדר המקראי, בתקופה החשמונאית בין 152 לפני הספירה עד 33 לפני הספירה, ובתקופת הכוהנים שהובאו מהתפוצות שמינה הורדוס, וזלזלה בהם וקראה עליהם תיגר במאבקים בין פרושים וצדוקים [אלה הנקראים בשמם המקראי במגילות בשם “הכהנים לבית צדוק ואנשי בריתם”!], ובתיאורים המבזים על ממזר תלמיד חכם העדיף מכהן גדול [ככתוב במשנה הוריות “אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ”] – גרמה לפסיחה מוחלטת על הכוהנים בני צדוק ובני לוי בשושלת מסירת התורה הנודעת בפתיחת מסכת אבות: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע [למרות שלא כתוב בתורה שהתורה נמסרה ליהושע אלא כתוב חזור ושנה שהיא נמסרה לכהנים בני לוי!], ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה ".

*

מכאן ואילך אביא את כל הפרשה ברצף בנוסח מנוקד ואעיר את הערותיי אחרי כוכבית בכתיב רגיל:

*

*

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

*

מכאן הברכה עד מאה ועשרים.

העובדה שהמנהיג הראשון של העם היהודי, הגואל מבית עבדים בחסד אלוהי ובתעוזה אנושית, הנביא המושיע והמחוקק, שאלוהים דיבר בו פה אל פה, נושא דברו של אלוהי החירות הנעלם מן העין והנשמע לאוזן, החל את הנהגתו של מסע החירות, שלא היה לו תקדים בתולדות האדם, בגיל שמונים! וסיים אותה אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, בגיל מאה ועשרים, מעניקה פרספקטיבה חדשה על משמעותה המשתנה של השיבה והזקנה ועל האפשרויות הטמונות בה ליחידי סגולה בהם בוחר אלוהים. עוד היא מאלפת אותנו בינה בדבר הסגולות האמתיות שמנהיג נדרש להם מאז ומעולם שאין להן שום קשר למראהו או לקומתו, לקולו או ליופיו.

ראוי לציין שאין המקרא מתאר בשום מקום, שום תו גופני נראה לעין של משה בן עמרם. איננו יודעים מאומה על מראה פניו, על גובהו, על צבע שיערו או על כוחו, על קולו או על מבנה גופו, על צבע עיניו או על כל סגולה חזותית הקשורה ביפי תואר או בייחוד נראה לעין, או על כל ממד חושי אחר המבאר את בחירתו. אנו יודעים רק על עובדות ספורות המונעות ממנו לכאורה להיבחר למנהיג בידי בני אנוש, הרואים רק לעיניים, אולם אינן מונעות ממנו כלל וכלל מלהיבחר בידי אלוהים, הרואה רק ללבב ומאציל מרוחו על נבחריו בכל גיל:

ידוע לנו שמשה היה כבד פה וכבד לשון מנעוריו, שהיה עבריין נרדף, אשם ברצח ובחטא, ושהיה ישיש בן שמונים כשהחל בשליחותו, כאשר זכה להתגלות אלוהית במדבר. לבד מיוסף בן יעקב ורחל, שעליו נאמר שהיה יפה תואר כאמו, אף אחד מגיבורי החומש אינו מתואר בשום תיאור פיזי חזותי הקשור ביופי, שכן מראה־העיניים ביחס לגברים אינו נחשב כבעל משמעות, כמעיד על דבר מה בעל חשיבות או כראוי לציון. הרוח המופשטת על מבעיה השונים, החלומות, הקולות, החזיונות, העדות, הדיבורים, המעשים, הכתבים, הספרים, הזיכרונות, השבועות והבריתות, התעוזה, המסירות והנחישות, החמלה, הנדיבות והאחריות, והבחירות המוסריות של בני אדם שאין עליהם מורא אדם, הם לבדם ראויים לציון בעיני מחברי החומש.

*

יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם

יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

*

יהושע נבחר על פי דבר אלוהים בספר במדבר, פרק כז, כמצוין לעיל, ולא על פי דעת הקהל, כדי להחליף את משה ולהנהיג את העם מזמן חציית הירדן. במגילות מדבר יהודה נקרא הירדן בשם יורדן. כי הוא יורד ממעיינות הנובעים משלגי הר החרמון ליד נחל דן, המפשירים באביב וזורמים דרומה כחצבני ובניאס ודן המתאחדים ליורדן.

*

וְעָשָׂה יְהוָה לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם.

וּנְתָנָם יְהוָה לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם.

*

הניצחון על עמי הארץ הכנעניים עובדי האלילים, שאלוהי החסד, המוסר והחוק תובע להשמידם במסגרת המאבק הבלתי פוסק בספר דברים בין המונותאיזם הנשמע והמדבר של אלוהי החירות, לבין האלילות הדוממת הנראית של אלוהי השעבוד והעריצות, אינו תלוי באדם ובכוחו הגופני, אלא רק בבחירה אלוהית, ביוזמה אלוהית ובהכרעה אלוהית.

*

חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ.

*

משה שב ומדגיש עובדה זו של ההנהגה האלוהית בעת מלחמת כיבוש הארץ, משום שהוא ער לפחד שאחז בעם הנודד והתשוש והמפוחד לפני היציאה למלחמה בעמי הארץ העצומים, היושבים מוגנים ומבוצרים בערים בצורות ובממלכות מסודרות, כשהם שמורים ומוגנים בצבא מאורגן וחמוש. הוא שב ומזכיר שהמלחמה תתנהל ביוזמה אלוהית, בבחירה אלוהית ובהשגחה אלוהית, ולא בידי בשר ודם. התנאי לניצחון האלוהי על עמי הארץ עובדי האלילים, הוא שמירת כל מצוות האל הכתובות, המופקדות בידי הכוהנים בני לוי וזקני ישראל, בידי בני ישראל.

*

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם.

וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת.

*

המנהג היפה אשר נזכר כאן לראשונה, המלמד שהמנהיג הוותיק הפורש מההנהגה, מכל טעם, מבחירה או מכורח, מרצון או מאונס, מברך באצילות רוחו את המנהיג החדש הנכנס כדי למלא את מקומו, לעיני כלל הציבור, ומאציל לו את ברכתו ואת סמכותו ויוקרתו ומחזק את רוחו, הוא מנהג ראוי ומידה יפה שלא כל אדם זוכה לה. משה, העניו מכל אדם, אינו מזכיר ולו ברמז את ארבעים שנות הנהגתו המסורה, ואינו מזכיר את תרומתו שלו לגיבוש העם ולהבאתו לגבול ארץ ישראל אחרי מסע חתחתים, תרומה הראויה לכל שבח, אלא חושב אך רק על הצאן אובד־הדרך הזקוק תמיד לרועה נאמן, וחושב על המנהיג הבא אחריו, מחזק את ידי ממשיך דרכו, ומבטיח לו את חסד אלוהים, עוצמתו, הגנתו, סיועו והשגחתו.

*

משה שב ומזכיר את שבועת הברית שרק בשלה נוחל העם את הארץ המובטחת בחסדי האל, בעת שיהושע בן נון ינהיגם.

*

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת

וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי

הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה

וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

כאמור, התורה שכותב משה, היא התורה, העדות, הסיפור והשירה המהווים רקע להבנת משמעותו של החוק הכתוב, הנשמר בידי הכוהנים בני לוי ובידי זקני ישראל. הכוהנים בני לוי, שומרי משמרת הקודש, מורי העם ומפרשי התורה לעת הצורך, הם השומרים על הספר המקודש, השומר את הזיכרון הקהילתי של ההתגלות, החוק, המצווה, התורה והמשפט, העדות והברית וכלל ההיסטוריה של העם שרשומה בספר, מספר וסיפור מראשיתו. הכוהנים הפטורים מעבודת אדמה ככל בני לוי, הם המעתיקים את המגילות, אשר עליהן כתובות המצוות והתורות והבריתות, וכתובים החוקים והמשפטים והסיפור ההיסטורי של העם. בפרשה הבאה יאמר לכוהנים במפורש “יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”.

*

וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת.

בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם.

*

כאן הרקע למצוות הַקְהֵל הקשורה במצוות השמיטה והעלייה לרגל. השבועה והברית קשורים בשנה השביעית בשנת השמיטה בחג השביעי בן שבעה ימים החל בחודש השביעי, שבו קוראים בקול רם את התורה המתחילה במניין שבעת ימי הבריאה, עליו מיוסד מחזור השבתות הנצחי מספר בראשית ועד ימינו, כיסוד הברית בין האל לעמו, באזני כל ישראל.

*

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

*

חשיבות מכרעת יש בעובדה שכל הקהל כולו, אנשים, נשים וטף, הגרים התושבים, אלה הבוחרים לחיות עם בני ישראל תוך שמירת זהותם הקודמת (כגון דואג האדומי, רות המואביה או אוריה החיתי), שווים בשותפותם בכריתת הברית (‘אתם נצבים היום כולכם לפני ה’ אלהיכם..) ושווים בזכותם לשמוע את כל התורה, ושווים בחובתם לעלות לרגל להתקהלות מקודשת זו, להאזין לדברי הברית והעדות, ולקבל על עצמם לזכור ולשמור את הנאמר בה. התורה מוטלת על כלל ישראל והגרים הגרים עמו, מסורה לו בשווה ומחייבת אותו בשווה, אולם היא נשמרת בקדושה אך ורק בידי הכוהנים בני לוי, הכותבים ומעתיקים אותה, קוראים ממנה, מנחילים אותה ומלמדים אותה לכלל שבטי ישראל.

אין גנזכים סגורים השמורים ליחידי סגולה, ואין חלקים סודיים השמורים למתי מעט נבחרים בעלי כוח, אין חוקים בעל פה השמורים בידי שליטים מעוררי אימה או נקבעים בידי בעלי זרוע או בעלי אינטרסים, אין ארכיונים סודיים (ארכיון ביוונית הוא ביתו של הארכון! וכל הארכיונים היו סגורים בפני הציבור עד למהפכה הצרפתית!) אלא כל החוק האלוהי כולו נשמע בשווה באזני כלל ישראל אנשים, נשים, זקנים וטף, וכל יושבי הארץ הגרים עמהם. השוויון היהודי המהותי בין כל הגברים, הקשור בחירות ובידיעת הקריאה ובחובת ההאזנה, מובטח על ידי שמירת החוק הכתוב ממקור אלוהי המוטל בשווה על כולם, שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.

ההקראה הציבורית מבטיחה נגישות שווה ומונעת מעמדות וחוקים שונים למעמדות שונים. היוצא מהכלל היחיד הוא שבט לוי שנבחר בבחירה אלוהית, המופקד על שמירת התורה, כתיבתה, העתקתה, הנחלתה והוראתה בכל שבוע שבו איננו עוסק בעבודת הקודש במשכן או במקדש.

כתיבת החוק והמשפט, התורה והמצווה, לימודם, הוראתם והנחלתם לציבור, היא מלאכה מורכבת, המחייבת תנאים מיוחדים שלא היו זמינים בחברה חקלאית או בחברת רועים נודדים, ועל שבט לוי, שומר משמרת הקודש, הוטלו מאות מצוות נוספות שלא הוטלו על כלל הציבור בכל הנוגע לנשיאת המשכן, פירוקו, הרכבתו, חיטויו, טיהורו וקידושו, ועבודת הקודש בו, ובכל הנוגע להוראת התורה לעם בימי חול ובימי מועד, ובכל הקשור לדיני טהרה וטומאה וצרעת, ובכל הנוגע לשיפוט בכל דבר הקשה על השופטים המקומיים, על כן, כזכור בפרשות הקודמות, שבט לוי לא זכה לנחלה בארץ ישראל ככל שאר השבטים, ובהיותו נטול אחוזה ופטור מעבודת אדמה, היה נסמך על נדבות הציבור כ’אלמנה, כיתום וכגר אשר בשעריך'. זאת כדי שיהיה פטור משעבוד לעבודת אדמה, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו להוראת הקריאה בלשון הקודש לילדי כל שבטי ישראל ממין זכר ולעבודת הקודש במשכן או במקדש שהתבצעה בידי כ"ד משמרות הכהונה ששרתו באופן מחזורי שביעוני, שבוע אחרי שבוע פעמיים בשנה, או שלוש פעמים בשנה, שהיו בה 52 שבועות, וכדי שיוכלו להתמסר לחובות הלוויים והכוהנים בכל הנוגע לקביעת גבולות טהרה וטומאה, צרעת וזיבה, כפרה וסליחה, משפט והוראה, במחנה ישראל, המפורטות בחומש.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה

הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת

קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ

*

מותו של אדם בחומש נזכר בביטוי היפה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, כי כל אדם בשר ודם, ללא הבדל, מצטרף בבוא יומו לאבותיו השוכנים בעולם המתים מתחת לפני האדמה. האדם החי מתהלך על פני האדמה והאדם המת שוכב מתחתיה. בחומש יש רק יוצא מהכלל אחד לחוק זה, החל בשווה על כל בני־חלוף, והוא נמצא בסיפורו של השביעי בדורות האדם, חנוך בן ירד, עליו נאמר:

*

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים (בראשית ה כד). חנוך שהתהלך את האלוהים בימי חייו נלקח אל האלוהים ומעולם לא שכב עם אבותיו!

*

על השאלה המרתקת מדוע התהלך חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, את האלוהים, ומדוע נלקח חנוך אל האלוהים ולא מת ככל אדם אחר, נכתבו שלושה ספרים: ספר חנוך הראשון, ספר חנוך השני וספר חנוך השלישי ופרק ד ב“ספר היובלים”. אביא את דברי “ספר היובלים” שנכתב בחוגי הכוהנים לבית צדוק במאה השנייה לפני הספירה, על אודות דמות המופת הכוהנית שנאמר עליה: ‘חנוך בחרתה מבני אדם’ בסדר עבודה עתיק שנמצא במערות קומראן, בין שרידי ספריית המגילות הכוהנית שכולה כתבי קודש. “ספר היובלים” מבאר מה ייחודו של האדם שזכה לחיי נצח. הסיפור מתחיל באביו, ירד:

ויקרא שמו ירד כי בימיו ירדו מלאכי אלוהים אשר נקראו עירים לארץ, ללמד את בני האדם לעשות משפט וצדק על הארץ. וביובל האחד עשר לקח לו ירד אשה ושמה ברכה בת רצויאל, בת אחי אביו לו לאשה, בשבוע הרביעי ליובל הזה, ותלד לו בן בשבוע החמישי ליובל בשנה הרביעית ויקרא שמו חנוך.

זה ראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ

אשר למד ספר ומוסר חכמה

ואשר כתב בספר את אותות השמים כסדר חודשיהם

למען ידעו ב‏ני האדם את תקופות השנים כסדרן לכול חודשיהן.

‏ ראשון הוא אשר כתב תעודה

ויעד בבני האדם לקצי עולמים

ושבועי היובלים ספר

וימות השנה הודיע. וחודשים סדר.

ושבתות השנים אמר כאשר למדנוהו.

ואשר היה ואשר נהיה* ראה בחלומו.

אשר יהיה על בני האדם לדורותם,

עד מועד יום הדין,

ראה והבין הכול.

ויכתוב לו לעדות

וישם אותה על הארץ

ץץ

על כול בני האדם ולדורותם".

[ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש, כנה ורמן,

ירושלים, יד יצחק בן־צבי 2015, עמ' 195–196]

לחיי נצח על זמניים הפטורים מגבולות הזמן והמקום זכה רק ראשון הלומדים לקרוא, לכתוב ולחשב, זה שלמד ממלאכי הקודש לקרוא ולכתוב ולחשב, זה אשר כתב ראשון בספר את חשבון מחזורי הזמן הנצחיים המכוננים את ייחודה של קהילת הזיכרון היהודית, שבתות, אותות, חודשים, שנים, שבועי היובלים ושבתות השנים, זה שהעיד על אשר למד מהמלאכים כשנלקח לשמים בידי אלוהים.

המבקשים לקרוא עוד על קורותיו של גיבור כוהני נצחי זה, שנקרא סופר צדק והשר הגדול של העדות, בתרבות שקידשה את הנצחי והמופשט הכתוב על ספר, בעולם שנברא כולו בספר, מספר וסיפור, והאמין בחוק כתוב המספר על מעבר מעבדות לחירות, חוק וסיפור המונח בשווה לפני כל באי הברית השווים איש לרעהו בזכותם לחירות ושוויון, לדעת, אמת וצדק, ברכה ושלום, מוזמנים לקרוא במאמרי המצוי ברשת: “חנוך בחרתה מבני אדם”: חנוך סופר הצדק וספריית המגילות של הכוהנים בני צדוק; מסורת הכהונה, ספריית המגילות והמאבק על הדעת, העדות, הכתיבה והזיכרון".

*

וחזרה לפרשה:

אלוהים היודע כל וצופה מראשית אחרית, יודע היטב שעמו קשה־העורף יפר את בריתו, את שבתותיו ומועדיו, חוקיו ומשפטיו, המיועדים לקדש ולהנציח את החירות והשוויון של כל באי הברית, למרות שהברית לפרטיה כתובה על ספר, למרות שמשה חזר והתרה וביאר והסביר את הקשר ההדוק בין שמירת הברית לבין הכניסה לארץ המובטחת, ואת הקשר ההדוק בין השביתה המקודשת במחזוריות שביעונית של מקראי קודש מועדי דרור, לבין זכות הכניסה לארץ האבות, ברור לאלוהים לחלוטין שהעם הממרה והסרבן, הסכל והעיקש השבוי בעולם החושים ובזיכרונות מעורפלים על היופי והשפע המבורך של בית העבדים האלילי, יזנה אחרי אלוהי ניכר המרהיבים ביופיים הנגלים לעין, למרות שאינם אלא מעשה ידי אדם מעץ ואבן, וישכח את האל המופשט, אלוהי החירות, הספר והחוק השווה, הנודע רק למשמע אוזן, ונשמע בדיבור הכתוב על ספר, הנושא בשורה נצחית של ערכים מקודשים ומשביתים, ערכים מופשטים שאין להם מבע חזותי – דרור וצלם אלוהים, דעת, אמת וצדק, שלום, אחווה, שוויון וחירות, חיים, קדושה, ייחוד, ברכה, פריון, המשכיות ושגשוג.

*

וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ

וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם

וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת

וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא

עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

*

האחרית של העם החוטא בארץ המובטחת, העם הסורר והמורד שילך אחרי אלוהים אחרים (עליהם נאמר ‘לא תתורו ולא תזנו אחרי עיניכם ולא תלכו בשרירות לבכם’), נודעת לאל בבהירות ערב הכניסה לארץ, כלומר, הגלות של העם הנודד החוטא מראשיתו, ידועה לפני הגאולה שבכניסה לארץ וההפיכה לחוטאים סוררים, מקוללים וארורים, נפוצים, גולים, נרדפים ונידחים, כעונש על חטאיהם, ידועה מראש לאל ולמשה נושא דברו, לפני הכניסה לנחלה ולירושה שבארץ המובטחת. ידיעה מרה זו קשורה בזיכרון ועדות על כל מה שהתרחש מהירידה מצרימה ועד הברית בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ המובטחת. הספר הוא העדות, ההקראה של הספר היא העדות, והפיכת הספר לשירה, בפסוק הבא, מחזקת את העדות. השירה היא תמצית הסיפור של קהילת הזיכרון בפי משה, הרואה מפסגת הר העברים את העבר, ההווה והעתיד.

אלת הזיכרון והעדות במיתולוגיה היוונית, מנמוזינה, Mνημοσύνη Mnemosyne היא אמן של כל המוזות. השירה, אחת מהמוזות, היא מנמוטכניקה, אמצעי זיכרון, סיפור ועדות על מה שהיה, הווה ויהיה.

*

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת

וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם

לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

* הספר, התורה, המצווה, החוק והמשפט, הופכים בפי האל לשירה. למושג שירה, המורכבת תמיד ממילים וצלילים, קולות וסימנים, הלוקחים את הנאמר לממד בלתי צפוי, יש כאן משמעות כפולה: הן ספר התורה ההופך לשירה ועדות מקודשת, והן שירת האזינו בפרשה הבאה, המתמצתת בלשון שיר את הסיפור של קורות האל ועמו. שירה ביוונית היא ποίηση poēsis פואזיה ממנה נגזרת המילה poetry. אולם הוראתה הראשונית היא יצירה ובריאה בקול, במילה, בעל פה או בכתב. המשורר הוא פואט או פייטן או יוצר.from Greek poētēs "maker, author, poet ומשמעות שמו היא יוצר, בורא ומחבר במילים סיפור, ספר, מספר, זיכרון ועדות, וברית עולם מקודשת אם מדובר בשירת קודש.

*

כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ

וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם

וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי.

וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת

וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד

כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ

כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם

בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא

וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

אלוהים הצופה מראשית אחרית, מבקש לו עדות נצחית על הברית המקודשת ועל מפרי הברית ובוחר בשירה כעדות. אפשר לקרוא פסוק זה כאילו משה כותב את התורה היא השירה ומלמד אותה לכל בני ישראל. או כאילו מוסבים הדברים על שירת האזינו בפרשה הבאה.

*

וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ

כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ.

*

אלהים מאמץ את ידיו של יהושע בן נון ומבטיח לו את עזרתו ותמיכתו.

*

וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם.

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לֵאמֹר.

לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה

וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם

וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד.

*

משה מפקיד את ספר התורה אשר כתב במצוות האל כעדות על הברית והשבועה, בידי הלויים נושאי ארון הברית, אשר בו לוחות העדות הם לוחות הברית שנכתבו באצבע אלוהים כמתואר בספר שמות. הספר, תורת העדות והברית, נשמר לצד ארון הברית שבו מופקדים לוחות הברית, תחת כנפי הכרובים הפורשים וסוככים בכנפיהם על ארון ברית ה'.

*

כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה

הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְהֹוָה וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי.

*

המתח הדרמטי בין השגב האלוהי הנצחי, לאפסות האנושית הממרה וקשת העורף של בני חלוף, ובין החסד האלוהי לכפיות הטובה האנושית, ובין ‘הכול צפוי וידוע מראש’ לבין ‘הרשות נתונה’ לאדם לבחור בדרך החירות, החיים, הקדושה, הברכה והספר, לבין השעבוד, המוות, הטומאה, הקללה ושרירות הלב, מאפיין את החומש ומייחד אותו משאר הספרים בעולם.

משה הישיש בן מאה ועשרים שנה, בעל ניסיון מר ושבע אכזבות, יודע היטב את הכישלון הצפוי מראש, בכל הנוגע לפער בין המצוי לרצוי ביחס לעמו הממרה והסרבן קשה העורף, ומקדים אומר כביכול: למרות כל מאמצי בכתב ובעל פה, כמנהיג ונביא, כגואל ומשחרר, ככותב החוק וחורת לוחות הברית, כמקים המשכן וכממנה את הכהונה והלוויה כדי לעבוד את עבודת הקודש, להזכיר לכם מדי שבת ומועד, שמיטה ויובל את השבועה והברית, וללמד אתכם את התורה והמצווה, החוק והמשפט, ברור לי לחלוטין שתמרו את פי, כפי שעשיתם בחיי, כך תעשו אחרי מותי. שהרי זו הטרגדיה האנושית הידועה מאז ומקדם, גם החוק הטוב ביותר, והספר המופלא ביותר והמנהיג הנאצל ביותר, אינם יכולים להתגבר על יצר לב האדם הרע מנעוריו, על ההתנכרות למשותף האנושי והאלוהי, על ההתנכרות לדעת, לאמת ולצדק, לחירות ולדרור, הכתובים על ספר, על ההתעלמות מהתביעה האלוהית לשוויון ולאחווה, לנדיבות ולאחריות ההדדית, על הזניחה של הברית והספר, העדות והמצווה, החירות והדרור, השוויון והברכה, ועל הבחירה בעולם האלילי המושחת, העריץ והמשעבד, באלוהי הכסף והזהב, הכוח והכבוד, החמס ושרירות הלב, או בעולם האלילי הפסול, תאב הכוח, הכבוד והכסף ללא גבול ומידה, הקשור תמיד בנחשולי המגלומניה, העריצות והדיכוי, השעבוד וההתעללות של אדם ברעהו, בכוח הבחירה באלימות, בכיבוש, בדיכוי ובנשק שאין להם קץ, בשם כפיית הכוחנות והבורות, והאכזריות והרשעות למען אלילי השווא של הכסף והזהב, הכוח והכבוד והשררה הנקנים תמיד בהתנכרות לאנושי המשותף ובבחירה מגלומנית נרקיסיסטית בעריצות, בדיכוי, בשעבוד בכוח הזרוע ובכוח הנשק, בהתאכזרות ובהתעללות, כל אותם דברים רעים שלמדו בני האדם מימי חטא העירים והמלאכים הנופלים, בהנהגת שמחזי ועזאזל, בשעה שמלאה הארץ חמס, בסיפור המקדים את בוא המבול (בראשית פרק ו) ומפורט בהרחבה בספר חנוך ובספר היובלים ובברית דמשק המבארים את חטא העירים וזיקתו לשעיר לעזאזל ביום הכיפורים..

אשר על כן אני חוזר ומעיד עלי את השמים ואת הארץ בדברי שירה שאומר בפני כל זקני שבטיכם ושוטריכם. זקני השבט הם שופטי השבט הנבחרים בידי גברי השבט בשל ניקיון כפיהם, נאמנותם ויושרם, והעובדה שאינם נושאים פנים לאיש וכל הבא למשפט שווה בעיניהם ואינם מכירים פנים לשוע מפני דל, והשוטרים, מלשון שטר כתוב, הם כותבי השטרות והכרעות הדין וכל מסמך כתוב נדרש לדין, למשפט ולעדות, הממונים תמורת שכר.

*

הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.

כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם.

*

משה קורא בקול רם באזני כל קהל ישראל את התורה השירה או את השירה המתוארת בפרשה הבאה כשירת האזינו, המספרת בלשון שיר את סיפור התורה־הברית־השבועה־ האות והעדות מראשיתה ועד אחריתה.

*

*

אביא לסיום הפרשה כמה שירים שכתבו משוררים על משה בעל השירה

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל

מאת: חיים נחמן ביאליק

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפְתוּחוֹת,

מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי יָמִים עֹמֵד דֹּם אִישׁ שָׂב.

בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹּאחֵז לוּחוֹת,

מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.

וּלְרַגְלָיו תֻּכּוּ שְׁנֵי עֲנָקִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה,

יִלָּחֲמוּ בוֹ בָּעֹז, אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב;

בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית עֲלוֹת יַעְפִּילוּ רוֹמָה

וּגְזֹל מִזְּרוֹעוֹ אֶת־לוּחוֹתָיו – אַךְ לַשָּׁוְא!

כִּשְׁנֵי עַפְעַפֵּי שַׁחַר עֵינָיו תִּבָּקַעְנָה,

וּבְעַנְוַת צֶדֶק מִגָּבֹהַּ יַבִּיט בָּם –

וּבִרְכֵּי שְׁנֵי עֲנָקִים שַׁחוֹת, אַף תִּכְרַעְנָה –

מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם!

ז' אדר, תרנ"ג

השיר מתוך: פרויקט בן־יהודה פרויקט בן־יהודה

שירו המהדהד של ביאליק על משה משובץ בדימויים הלקוחים מהשגב האלוהי ומפלאי הטבע בספר איוב על בהמות ולוויתן (אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב; בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית. עַפְעַפֵּי שַׁחַר) כמו גם ממקומות שונים בחומש (“והם תֻּכּוּ לרגליך” בשירת האזינו על הלוויים), דבר המקנה לתיאור ממד הרואי או אלוהי (בָּמֳתֵי עָב/ ישעיה י"ד הדורך על…)

משֶׁה

מאת: דוד פרישמן

עַל רֹאשׁ הָהָר בָּדָד חֻצְּבָה בָאֶבֶן

מִטָּה רַעֲנָנָה,

וְשׁוֹכֵב בַּמִּטָּה אִישׁ עָיֵף בֶּן־מֵאָה

וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

וְעֵינוֹ לֹא כָהֲתָה וְלֵחוֹ לֹא נָס עוֹד –

אַךְ לִבּוֹ מֶה חָלָל;

קוֹל כַּנְפֵי הַמָּוֶת מַשִּׁיקוֹת כְּבָר נִשְׁמָע

בַּעֲטוֹתוֹ לַשָּׁלָל.

וְנֶאֱנָח הָאִישׁ הַגּוֵֹעַ: "הוֹי אֵלִי,

לַחִנָּם הָיִיתִי!

כָּל־יָמַי לְעַמִּי עָשִׂיתִי, עָשִׂיתִי –

וּמְאוּם לֹא עָשִׂיתִי.

מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אֶת־עַם־זוּ אָהַבְתִּי

הִנֵּה הוֹצֵאתִיו;

וְאוּלָם לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אֶת־עַם־זוּ

הֵן לֹא הֵבֵאתִיו.

מִקֶּרֶב הָעַבְדוּת אֶת־עַמִּי הוֹצֵאתִי,

מֵעַבְדוּת מָאַסְתִּי;

וְאוּלָם אֶל־קֶרֶב הַחֻפְשָׁה זוּ־עַמִּי

הֵן לֹא הִכְנַסְתִּי.

וְגָדוֹל הַמִּדְבָּר וְנוֹרָא הַמִּדְבָּר

בֵּין אֶרֶץ לְאֶרֶץ;

וְגָדוֹל וְנוֹרָא בֵין עַבְדוּת וְחֻפְשָׁה

וְאָיֹם הַפֶּרֶץ.

וְגָדוֹל הֶעָוֹן וְנוֹרָא הֶעָוֹן,

אִם יָקוּם בֶּן־אָדָם

וְיָרַד אֶל־עַמּוֹ אֶל־בֵּית־הָעֲבָדִים

וְקָם וּפָדָם,

וְאֶרֶץ אַחֶרֶת לֹא כָבַשׁ בַּעֲבוּרָם…

טוֹב כִּי לֹא יוּחַל,

טוֹב כִּי לֹא יוֹצִיא מֵעַבְדוּת, אִם חֹפֶשׁ

תֵּת לֹא יוּכַל! “

השיר מתוך: פרויקט בן־יהודה

מִנֶּגֶד

מאת: רחל בלובשטיין

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

השיר מתוך: פרויקט בן־יהודה

*

*

*

השבת שבה קוראים את פרשת וילך נקראת שבת שובה או שבת תשובה הן משום שהיא חלה בעשרת ימי תשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים, הן משום שההפטרה הנקראת בה מספר הושע מתחילה במילה שׁוּבָה

הושע יד ב–י

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ.

קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ

אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.

[בנוסח המגילות נאמר: ונשלמה פרי משפתינו]

אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא

נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם.

אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ.

אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן.

יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן.

יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן.

אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ

אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא.

מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם

כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה

וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

פָּרָשַׁת נֹחַ היא פרשת השבוע השנייה בספר בראשית. היא מתחילה בפרק ו‘, פסוק ט’ בגורלו של יחיד, ‘צדיק תמים’, בן הדור העשירי ממשפחת האדם, המשתלשל במישרין מהאדם הראשון, דרך בנו שת, אחרי עשרה דורות.

נח בן למך, שנחשב ‘איש צדיק תמים בדורותיו’ בעיני אלוהים, הוא האדם הראשון שעובר מסע גדול ונורא של התוודעות לחסדי האל המושיע ולזעמו הנורא, חסר הרחמים, המחריב את העולם כולו, עולם כלול ביופיו ובטובו, אשר נברא רק עשרה דורות קודם לכן, משום שמלאה הארץ חמס. הפרשה מסתיימת בפרק י“א, פסוק ל”ב בגורל צאצאיו ממשפחת אברהם, הרחוקים מנח בן למך מרחק של עשרה דורות. כלומר, נוח הוא בן הדור העשירי למשפחת האדם, ואברהם הוא בן הדור העשרים, עשירי בבניה של משפחת בני שם בן נוח.

פרשת נח היא פרשה מופלאה שבמופלאות, המלמדת אותנו מה גדול ועצום הוא כוחו של סיפור. היא מראה לנו איזה עומק מיתולוגי ואיזה טווח היסטורי ועל־היסטורי יש לסיפור מורכב החוצה את גבולות הזמן והמקום, המחבר בין העבר הרחוק והעתיד הלא נודע, סיפור הקשור בגורלה של משפחה אחת, משפחת בני שם המבורך, ממנה משתלשלים כל צאצאי אברהם אבינו. הפרשה מיטיבה להמחיש את צדקתו של המחבר האלמוני של “ספר יצירה” עתיק הימים, שהיה הראשון שכתב ואמר שהעולם נברא בספֶר סְפָר וְסִפּוּר.

בהמשך הפרשה נראה איך הסיפורים, הספרים והמִסְפָרים, המספרים על תפישת האדם שנברא בצלם אלוהים, ומספרים עליו כחוטא בחטאים כבדים שאין עליהם כפרה וסליחה, קשורים זה לזה. כשם שהסיפורים על האדם החוטא, כמועד לעונש, חורבן וכליה, בידי האל, ועל תפישת האל הבורא הנצחי הכול יכול, בידי האדם, אל שהחל את מעשה הבריאה, רק לפני עשרה דורות, בסימן ‘וירא כי טוב’ וברך את הבריאה וכל אשר בה –ההופך ברגע שסדרי העולם שברא משתבשים בידי חוטאים פורצי גבולות, לאל קנא ונוקם, מחריב והורס, אל חסר רחמים המבקש להחריב את עולמו – קשורים כולם זה בזה.

פרשת נח היא פרשה שהררים, הררי עולם, תלויים בה בשערה וברמז, ומושגי תשתית חשובים מאין כמותם נזכרו בה לראשונה! היא משמרת הדים של מיתוסים קדמונים מימי גלגמש וה’אֶנוּמָה אֶלִישׁ' (סיפור הבריאה הבבלי מראשית האלף השני לפני הספירה שהוא חלק מהמיתולוגיה הבבלית וקודמתה המיתולוגיה השומרית) על עולמות שהיו ואינם, אשר נחרבו במבול, וממחישה שימוש חדש לגמרי במסורות עתיקות נושנות על מעבר מתוהו דומם, נעדר זמן, ומכאוס חסר גבולות, הבחנות וחלוקות, לעולם חדש התלוי בסדר ומחזור, בברית ועדות, בזיכרון וספר, בברכת שמים מחזורית רציפה, נראית ונמשכת, המשפיעה דבר יום ביומו על כל עולם החולין, מצד אחד, ובספירה אנושית מחזורית משביתה, נשמעת ומחלקת, הקובעת את הקודש המחזורי הנצחי, מצד שני.

החלוקות הנראות והנשמעות, הרצופות והמשביתות, האוניברסליות והייחודיות, תלויות כולן במניין וּבְמִסְפָּר, בלוח ובחישוב, באותיות וּבְמִסְפָּרִים, בעדות ובברית, בספר, מספר וסיפור, המשקפים תודעה חדשה של הזמן המחזורי הנמדד ביחידות וחלוקות נצחיות ידועות מראש, קבועות ומדודות, של חודשים ושנים, עונות ושבועות, ימים ותאריכים, ימי זיכרון ומועדים, הקשורים כולם בסיפור המבול.

הסיפור ראשיתו בפרשה מיתולוגית המלמדת על גודל החורבן הנוצר מפריצת גבולות ומפריעת סדרי הטבע, המביאה באופן בלתי נמנע לשיבוש מפלצתי ולחטאים שאין להם שיעור, וגורמת להרס וכיליון, והמשכו בסיפור על מעבר מהסדר הישן לסדר החדש, מעבר מהבריאה שחטאה והשתבשה בשל פריצת גבולות ופריעת חוק של חטא בני אלוהים ובנות האדם, ונחרבה כולה במבול, אל עבר בריאה חדשה, זו שכוננה מחדש אחרי המבול, שאין בה יותר מעברים פתוחים בין שמים וארץ, אבל יש בה קשר בין השניים באמצעות לוח העונות והחודשים, התקופות והמועדים, הקשורים לסיפורה של משפחה אחת שנותרה מדור המבול, ממנה משתלשלת כל ההיסטוריה האנושית.

הבריאה החדשה מתייחסת לברית נצחית עם משפחה אחת ממשפחת האדם ששרדה לבדה, אחרי שכל המשפחות האחרות טבעו במבול, רובן בוודאי על לא עוול בכפן, והטביעו את חטאיהם וזיכרונותיהם, סיפוריהם וחלומותיהם, מעשיהם ומפעליהם יחד עימם. זיכרון העונש האלוהי הנורא על חטאים נוראים של בני אלוהים ובני אדם, הונצח בסיפור המבול.

הברית הנודעת בשם רב היופי, ברית הקשת בענן, מתייחסת לסדר קוסמי קבוע של עונות השנה, למחזור נצחי של חודשים ושנים ולסדר נצחי, התלוי בספר, מספר וסיפור, באותיות וּבְמִסְפָּרִים, בסדרים ומחזורים, בעונות ותקופות, חודשים ושנים, תקופות ומועדים. מחזור נצחי זה הוא דו פני: חלקו האחד נראה ומוחשי ומובטח לכל אדם מעצם היותו מחזור אוניברסלי נצחי המכונה ‘מרכבות השמים’ או ארבעה מועדי עונות השנה ותריסר חודשיה, שלגביו האדם אינו חייב לעשות דבר, וחלקו האחר נשמע ומחשבתי ומתייחס רק לשומעי לשון הקודש, שומרי הברית, ומכונה בשם 'מקראי קודש ומועדי דרור', אותם חייבים הבאים בברית לזכור ולשמור, כי בלעדיהם אין לו קיום. הסדר המחזורי הנצחי מתייחס לעתיד וקובע את יסודותיו בזיקה לעולם נראה, המתחדש כל יום מחדש, בזריחה ושקיעה, בירח ובשמש, במועדי ארבע תקופות השנה, בחודשים ושנים, המופקדים בידי שמים, מצד אחד, ולעולם נשמע, המשבית מדי שבעה ימים, מדי שבע שנים ושבע שבתות שנים, בתוקפו של קול אלוהי נשמע, פוקד ומצווה, התובע שבעים ימי שביתה מדי שנה, המופקד בידי האדם השובת חמישים ושתיים שבתות מדי שנה ושמונה עשר ימי המועדות, החלים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים של שנה המתחילה באביב, בחודש ניסן ראש חדשים, בסדר מקודש החתום בברית, המחייבת ספירה מחזורית ושמירה נצחית של שבתות, שמיטות, מועדים ויובלים, תקופות וחודשים, מצד שני.

נפתח רק בעובדה אחת המתייחסת לשתי מילים שבלעדיהן לא היה יכול להתכונן הסיפור המקראי:

המילה אני והמילה ברית נזכרות לראשונה בפרשת נח, בספר בראשית פרק ט, כמוסבות על אלוהים כאני אלוהי אינסופי, מופשט ונצחי, הכורת ברית עם האדם, המייצג את האני האנושי המופשט לדורותיו, את כלל משפחת האדם לדורותיה, בקטע סיום המבול שבו נכרתת ברית הקשת בענן, המלמדת על יחסי הגומלין בין האלוהי לאנושי, בין האינסופי הנצחי לבין בני חלוף, התלויים במחזורי הבריאה ובחסדי הבורא:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ וְאֶל־בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.

המילה ברית, המקבילה למילה שבועה נצחית או להבטחה נצחית הקשורה בספירה מחזורית, היא זו המחברת בין חסד אלוהים הנצחי, הקשור בנצחיות המחזורית של החיים הנבראים כל העת בתמורותיהם הנראות לעין, המכונות ‘מרכבות השמים’ וארבע עונות השנה, הנודעות בעת העתיקה כ’מועד קציר‘, ‘מועד קיץ’, ‘מועד זרע’ ו’מועד דשא’, לבין תודעת האדם על העולם הנצחי המחזורי המתפרש בספר מספר וסיפור, במחזור, בספירה ובברית, בזיכרון ועדות הנודעים בשם 'מקראי קודש, מועדי דרור', הממסגרים את הראשית האנושית והשתלשלותה בימים ושבתות, חדשים ושנים, עונות ומועדים, תקופות ויובלים, הנודעים למשמע אוזן.

אפתח בקריאת הפרשה מראשיתה ועד סופה בנוסח מנוקד, ואוסיף כמה הערות אחרי כוכבית באותיות רגילות לא מנוקדות:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.

נֹחַ נולד לאביו למך בן מתושלח, כדור העשירי בדורות האדם הנמנים בין האדם הראשון לנוח, כמפורט בספר בראשית פרק ה, ששמו ‘זה ספר תולדות אדם’. רק אבות נזכרים בספר תולדות אדם כמי שהולידו את בניהם, שם האימהות אינו נזכר ולא בכדי. שמו של נח מציין מצב מעבר, המציאות נתפשת כארורה וחרבה ונח הוא זה שלידתו מסמנת מפנה שיש בו משום נחמה, על כן אביו למך אומר: “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה”. (ה, כ“ח־כ”ט). כאן נרמזת הנחמה הקשורה בשמו של נח, נחמה על עצבון עבודת האדמה הארורה שקולל בה האדם הראשון, " וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה (בראשית ג, יז־יח)."

מסורת עתיקה מספרת על נסיבות הולדתו של “נחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”. מסורת זו מצויה ב“ספר חנוך הראשון” או ספר חנוך א, שנכתב בסוף המאה השלישית לפני הספירה או בראשית המאה השנייה לפנה"ס, על האדם הראשון שעליו נאמר: “וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים… וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים” (בראשית ה, כב־כד) מסורת זו על הולדת בנו של למך, מצויה בחטיבה המכונה במחקר “ספר נח”, שלחלק ממנה יש מקבילות במגילה החיצונית לבראשית.

חטיבה זאת מספרת מפי חנוך בן ירד על נסיבות הולדתו של נח בן למך, הקשורות בתכנית האלוהית של המבול ובחטא העירים, הוא חטא המלאכים שירדו בדורו של ירד אביו של חנוך. הנוסח המובא להלן של פרק קו בספר חנוך הראשון, הוא מ“הספרים החיצוניים” של אברהם כהנא, חלק א.

ספר חנוך הראשון נודע באתיופיה בשפת געז לפני שנמצא בחלקו בארמית במערות קומראן. אברהם כהנא ויעקב נח פייטלוביץ תרגמו לעברית משפת געז, שהיא שפה שמית עתיקה שנשמרה כשפת קודש יהודית ונוצרית באתיופיה, את ספר חנוך הראשון או חנוך האתיופי, בראשית המאה העשרים.

ספר חנוך הראשון, פרק קו, פסוקים א־יט, מגולל את תולדות אביו של נח, למך, מפי סבו חנוך, ואת נסיבות הולדתו יוצאות הדופן של נינו, נח, שעוררו חרדה רבה בבית הוריו וסביו. המספר הוא חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, אביו של מתושלח, אשר ללמך בנו נולד נח. המדובר בדורות עתיקים שבהם השערים בין הדורות ובין שמים וארץ, בין מלאכים ובני אדם, עדיין היו פתוחים. אזכיר את סדר עשרת הדורות הראשונים: אדם־שת־אנוש־קינן־מהללאל־ירד־חנוך– מתושלח־למך־נח:

"ואחר ימים נשא מתושלח בני אשה לבנו למך ותהר לו ותלד בן: ובשרו היה לבן כשלג ואדום כפרח שושן ושער ראשו וקוצותיו כצמר צחר ועיניו יפות ובפקחו את־עיניו האיר את־כל־הבית כשמש וכל־הבית היה מאיר מאד:

ויקם בידי המילדת ויפתח את־פיו וידבר אל־אדון הצדק: ולמך אביו ירא מפניו וינס ויבא אל־מתושלח אביו: ויאמר אליו בן מוזר נולד לי, משונה ואיננו כאדם, והוא דומה לבני אלהים בשמים ובריתו משונה, ואינו דומה אלינו ועיניו כקרני השמש ופניו מאירים: ונראה לי שהוא אינו ממני, כי אם מן המלאכים, ואירא פן יהיה אות בימיו על הארץ:

ועתה אבקש ממך אבי ואתחנן לפניך, כי תלך אל־חנוך אבינו וידעת ממנו את האמת כי עם המלאכים שבתו: ויהי כשמע מתושלח את דברי בנו, ויבא אלי אל קצות הארץ, ואבוא אליו ואומר אליו, הנני בני למה באת אלי:

ויען ויאמר, בשאלה גדולה באתי אליך, ומפני מראה קשה קרבתי: ועתה אבי שמעני, ללמך בני, נולד בן אשר אין דומה לו, ובריתו איננה כברית איש ומראהו לבן משלג ואדם מפרח שושן, ושער ראשו לבן מצמר צחר ועיניו כקרני השמש, וכאשר פקח את עיניו האיר כל הבית: ויקם בידי המיילדת ויפתח את פיו ויברך את אדון השמים: ולמך אביו פחד וינס אליי, ולא יאמין כי הוא ממנו רק־הוא בדמות מלאכי שמים, ועתה באתי אליך למען תודיעני את־האמת:

ואען אני חנוך ואמר אליו אדני עושה חדשה על־הארץ, ואני כבר ראיתי זאת במראה ואודיעך כי בימי ירד אבי עברו [מלאכים] ממלאכי השמים את דבר אדני: ויחטאו ויעברו חוק וידבקו בנשים ויחטאו אתן ויישאו מהן ויולידו מהם בנים: ויולידו על הארץ גיבורים לא ברוח כי אם בבשר, ומשפט גדול יהיה על הארץ והארץ תטהר מכל טמאה: וכליון גדול יבא על כל הארץ, והיה מבול וכליון גדול שנה אחת:

והבן הזה הנולד לכם יישאר על הארץ ושלשת בניו ימלטו אתו, וכאשר יגוע כל אדם אשר על הארץ הוא ובניו ימלטו: ועתה הודע ללמך בנך כי הנולד הוא בנו באמת וקראת שמו נח, כי הוא ישאר לכם והוא ובניו ימלטו מן הכליון אשר יבא על הארץ, על כל החטא ועל כל החמס אשר יעשה על הארץ בימיו: ואחרי כן ירב החמס על הארץ מאשר נעשה בראשונה, כי ידעתי מסתרי הקדושים כי הוא האדון הראני והודיעני ואקרא אותם בלחות השמים".

בפרק ק“ז של ספר חנוך א מוסיף חנוך בן ירד – עליו נאמר ב’סדר העבודה' שנמצא במגילות קומראן 5Q13: “חנוך בחרתה מבני אדם”, משום שהיה הראשון שעליו נאמר בספר בראשית ה, כ”ד: וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים". במסורת הכוהנית בספרי חנוך ובספר היובלים, בספר בן סירא בסדר העבודה מקומראן, בצוואת השבטים, ובמגילות נוספות שכולן נמצאו בספרייה הכוהנית בקומראן, חנוך בן ירד נלקח לשמים בחייו בדור השביעי לדורות האדם, כי נבחר להיות לראשון הלומדים לקרוא ולכתוב מפי המלאכים. הוא האדם היחיד בחומש שזכה לחיי נצח בגן עדן, כמתואר בספר היובלים, ויחיד מבין עשרת הדורות הראשונים המתועדים בספר בראשית (ה, כא־כד) שנבחר להילקח לשמים בחייו, משום ש’התהלך את האלוהים'. חנוך נודע כמייסד המסורת המיסטית וכראשון החולמים הפורצים את הגבולות בין השמים והארץ, ושמו נודע כמייסד מסורת הכהונה, מסורת הלוח מסורת הכתיבה והעדות ומסורת המרכבה, וכמי שהיה הרואה מרחיק הראות שזכה לחיי נצח כעד כותב ורושם את תולדות השמים והארץ, בשמים:

“וארא כתוב עליהם כי מדור לדור יחטאו עד אשר יקום דור צדק והרשעה תכלה והחטא יעבר מן הארץ וכל טוב יבוא עליה. ועתה בני לך והודעת אל למך בנך כי הבן אשר נולד הוא בנו באמת ואיננו שקר. ויהי כשמוע מתושלח את דברי חנוך אביו כי הראהו כל המעשים בסוד וישב ויראהו את שם הבן נח כי הוא ינחם את הארץ אחרי כל הכיליון”.

קרוב לוודאי שהביטוי דור צדק רומז לביטוי ‘נח איש צדיק תמים היה בדורותיו’, והמשך המשפט לעיל רומז לכיליון הרשעה בדור המבול, אבל ברור שסיום הפסקה רומז לנחמה הקשורה בשמו של נח, נחמה על עצבון עבודת האדמה הארורה שקולל בה האדם הראשון, כנזכר לעיל, 'קוץ ודרדר תצמיח לך, בעיצבון תאכלנה…" והנחמה הנזכרת כאן קרובה לנוסח המקראי: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ* מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה. (בראשית ה כ"ט)

לא אנתח כאן את כל פרטי הסיפור המורכב על הולדת נח ועל המלאכים, הבא לבאר את משמעות הפסוק “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”¹, רק אציין שנראה שחסרה מילה בפסוק “והודעת אל למך בנך כי הבן אשר נולד הוא בנו באמת ואיננו שקר”. אילו היה כתוב “והודעת אל למך בנך כי הבן אשר נולד [לו] הוא בנו באמת ואיננו שקר”, הייתה ודאות גדולה יותר שהילד לא נולד מזיווג של אמו עם המלאכים אלא מזיווג של אמו ואביו. ספר היובלים והמגילה החיצונית לבראשית מספרים לנו ששמה של אמו של נח היה “בת־אנוש”: “וביובל החמשה עשר, בשבוע השלישי, לקח לו למך אשה ושמה בת אנוש אחות ברכאל, בת אחות אביו, ובשבוע הזה ילדה לו בן, ויקרא את שמו נח”. (ספר היובלים, פרק ד, פסוק כ"ח).

למך המוטרד מזהות האב שהוליד את בנו, וחושד שאולי אינו בנו משום שהבן נראה כמלאך ולא כבן אנוש, למרות ששם אמו המודגש הוא בת אנוש (לעומת בני אלוהים בראשית פרק ו בבראשית) מזכיר לנו בעיה אוניברסלית עתיקה בדבר הזהות הלא ידועה של האב, הטורדת אבות רבים ובנים לא מעטים, המנוסחת באודיסיאה. תשובתו של טלמכוס בנו של אודיסאוס, “איש אינו יודע מי אביו, זאת רק האם יודעת”, לשאלתה של האלה אתנה, מי הוא אביך? כמסופר באודיסיאה, נכונה מאז העת העתיקה ועד היום, כשם שהוסיפו גברים חשדנים במובלע: “כשם שאיש אינו יודע מי הוא בנו”, שכן רק האם יודעת מי הוא אבי בנה, האב אינו יודע זאת בוודאות. לעובדה זאת היה משקל מכריע בכל הסדר הפטריארכלי שתבע מהבנות, הנערות והנשים להישאר כלואות בביתן ואסר עליהן לצאת ללמוד או לעבוד, כדי למנוע מהן כל מפגש עם גבר זר שאינו אביהן, אחיהן, סבן או בעליהן.²

מכל מקום, סיפור הולדתו הפלאית של נח, שנחשד בידי אביו שנולד מזיווג של אשתו עם המלאכים, חוזר בסיפור נוסף על אחיו של נח, ניר בן למך, שאשתו צופנימה הרתה ילד יוצא דופן, שנחשב כתינוק שנהרה מן המלאכים, שנולד כשסימן הכהונה חקוק בבשרו, ושמו היה מלכי־צדק בן ניר. [ספר חנוך ב, פרק כג].

נח מוגדר כאיש צדיק תמים בדורותיו, כלומר הצדק והצדיקות נמדדים ביחס לדור שהאדם חי בו וביחס לאתגריו הגלויים והסמויים מן העין. כאמור, רק על נח נאמר הפסוק “אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”, בדומה לפסוק שנאמר בפרק הקודם על אבי סבו שזכה בחיי נצח, שהוא מספר הסיפור בספר חנוך: “ויִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים”. (בראשית ה, כד)

בין כל עשרת הדורות הראשונים רק חנוך בן ירד, בן הדור השביעי, ונח בן מתושלח, בן הדור העשירי, נזכרו בזיקה מפורשת ל’התהלכות את אלוהים', או לחיים שנקשרו בצורה מסיימת לעולם העליון, עולם המלאכים, שכתוצאה מהתהלכות חוצה גבולות זו הפכו חנוך ונח לבני אנוש ששמעו דיבור אלוהי או מלאכי שהורה להם מה ללמוד או מה לעשות. כתוצאה מלימוד זה הפכו חנוך ונח לבני אנוש המודעים למסתרי הנעלם האלוהי ולאופקיו השונים בחלום ובהקיץ, בעל פה או בכתב, במחשבה, בדיבור ובמעשה, ברוח אלוהים ובבריאה.

נח הוליד את שֵׁם, את חָם ואת יפת, כנאמר בראש פרק ו. אין אלה רק שמות פרטיים. שמות בניו מסמנים את צאצאיהם שיאכלסו את שלוש היבשות אחרי המבול, כשלא יישאר איש מלבדם בעולם: שֵׁם מתייחס ליבשת אסיה שכל תושביה הם בני שם. בניו של שם היו עֵילָם, אַשּׁוּר, אַרְפַּכְשַׁד, לוּד, אֲרָם. בני ארם היו עוּץ, חוּל, גתר ומש. בדברי הימים נמנים כולם כבניו של שם. גם אשור, עילם (עם שהתגורר בין פרס למסופוטמיה), וארם (עם שהתגורר בצפון מסופוטמיה ובסוריה) נמנים עם צאצאי שם. המושג פילושמיות עניינו אהבת בני שם, והמושג אנטישמיות משמעותו עוינות והתנגדות ליהודים בני שם.

חָם הוא בנו השני של נח במקרא (אולי בנו הצעיר), אחיהם של שם ושל יפת, ואביהם של כוש, פוט, מצרים וכנען. בני חם ישבו במסופוטמיה, בכנען הקדומה ובאפריקה (כולל מצרים). חם הוא שמה העתיק של מצרים בשפה המצרית העתיקה הנודעת מכתב ההירוגליפים. במקרא ארץ חם היא שם נרדף למצרים: “נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף”. (תהלים ק״ו: כ״ב) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם. (תהלים ק״ה: כ״ג). קרוב לוודאי שיש קשר לעובדה שארץ חם המקראית נקראה בפי תושביה המצריים בשם חמת/קמט (Kemet) שפירושו: ‘האדמה השחורה’, צבע האדמה הפורייה באזור גדות הנילוס והדלתא. רוב יושביה של יבשת אפריקה הם בני חם, שחורי העור, מלבד צאצא אחד מקולל המשבש את חלוקת היבשות, כנען בן חם, שסיפורו הנורא יוזכר להלן, וקללתו תקפה לעולם. האח השלישי יפת מתייחס לאירופה ולרוב חופו הצפוני של הים התיכון, אשר בחופו הדרומי יושבים בני חם. בני שם יושבים בין חופו המזרחי של הים התיכון מגבול חצי האי סיני לצד מצרים, צפונה ומערבה, עד למיצר בוספורוס בצפון. ונחלתם משתרעת מזרחה וצפונה עד לגדות המפרץ הפרסי ועד להרי אררט, רמת ארמניה וארם נהריים ומוצא הפרת והחידקל. רק שלוש יבשות גדולות אלה נודעו בעת העתיקה וכל אחת מהן הייתה נחלתו של אחד משלושת בניו של נח ואשתו אמזרע (אֵם זֶרַע) בת ברכיאל בת אחי אביו, כמצוין בספר היובלים פרק ד, פסוק 33. שמה נגזר מהעובדה שהיא אמו של כל הזרע האנושי אחרי המבול דרך שלושת בניה, שם, חם, ויפת.

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס.

הרקע לחטאים שהביאו להשחתת הארץ, שיצרו את החמס שגרם לבוא המבול, מסופר בפסוקים המסיימים את פרשת בראשית בפרק ו א–ח. פסוקים אלה מספרים ברמיזה על חטא נורא של פריצת גבולות שאירע בין בני אלוהים לבנות האדם, כנזכר לעיל בדברי חנוך בספר חנוך הראשון בפרק ק"ו, “ואודיעך כי בימי ירד אבי עברו [מלאכים] ממלאכי השמים את דבר אדני: ויחטאו ויעברו חוק וידבקו בנשים ויחטאו אתן ויישאו מהן ויולידו מהם בנים: ויולידו על הארץ גיבורים לא ברוח כי אם בבשר”. כתוצאה מפריצת הגבולות האסורה בין הנעלם לנגלה, בין בני אלמוות לבנות חלוף, נולדו גיבורים על־אנושיים או נפילים מפלצתיים או מפלצות עתק רעבות רעבון שלא ניתן להשביעו. בשל העובדה שנולדו מחוץ לסדרי הטבע בדור השישי לדורות האדם, לא היה לנפילים מזון מוכן בבריאה והם הפכו לטורפים של כל החי והצומח, למשמידים וקניבלים האוכלים בני אדם וגרמו למצב של ‘ותמלא הארץ חמס’..

ספר חנוך וספר היובלים, שנמצאו במקורם הארמי והעברי בין מגילות קומראן, אשר כולן כתבי קודש שנכתבו בחוגי הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם, מבארים בהרחבה רבה את פשר היחסים האסורים בין בני אלוהים, המכונים עירים (“עיר וקדיש משמיא נחית” אומר ספר דניאל על המלאכים וזה שמם של המלאכים החוטאים היורדים משמים לארץ, המכונים עירים) ובנות האדם יפות המראה, שהמלאכים בני אלוהים לא היו יכולים לעמוד בפני יופיין, חמדו אותן והשתוקקו לקרבתן, התייחדו והזדווגו עמהן והולידו איתן את תולדותיהם של יחסים אסורים אלה – יצורים מפלצתיים ענקיים רעבתניים שנולדו מחוץ לגדר הטבע, ולכן אין להם מזון מוכן בטבע והיות והם רעבים עד מאוד כי אין מזון עבורם, הם טורפים ללא הרף את כל אשר סביבם, החל בעשבים, רמשים, עצים, ציפורים ושיחים, וכלה בחיות יער, בבהמות משק, ביונקים ובבני אדם. פריצת גבולות זו בין בני אלמוות לבנות מוות, ותוצאותיה, לידת מפלצות קניבליות, היא הרקע לדברי אלוהים על הבריאה שברא רק לפני עשרה דורות, הנאמרים בצער רב:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ.

השורש ש.ח.ת הנזכר כאן שלוש פעמים, קשור לבור שחת וגיא צלמוות, לארץ הישימון ולתהום הנשייה, לדומה וארץ מאפליה, שבני אלוהים שהשחיתו בחטאם את הארץ, ימצאו את עצמם קבורים בה חיים כבני שחת עושי עוול, כאן ראשיתו. אלוהים רוצה למחות את כל אשר ברא בגלל הזוועה שבהשחתת העולם, שראשיתה בפריצת הגבולות בין שמים וארץ, שאחריתה בהשחתת כל סדרי הבריאה, שמקורה בחטא העירים, בני אלוהים או המלאכים הנופלים, ששיבשו את כל סדרי תבל.

בני אלוהים או המלאכים החוטאים, הנפילים או המלאכים הנופלים, או העירים הקשורים בגילוי עריות – כולם שמות נרדפים בספר בראשית, בספר היובלים, בברית דמשק ובצוואת השבטים ובמגילות נוספות ממערות קומראן– נשלחו משמים לארץ בימי אביו של חנוך ירד, הנקרא כך כי בימיו ירדו מלאכי אלוהים ללמד את האדם דעת, וכדי ללמד את בני האדם לקרוא ולכתוב, לפי המסורות העתיקות במגילות קומראן של כוהני בית צדוק. אולם בני אלוהים אלה שנשלחו משמים לארץ כדי להורות דעת אלוהים לבני האדם, לא היו מחוסנים בפני התשוקה שהתעוררה בהם למראה חן יופיין של בנות האדם, ולא עמדו בפני החמדה שבלא תחמוד ובפני פיתוי היצר, או בפני התשוקה לדעת בשרים, או בפני קסם היופי והמשיכה הגלומה בו, הקשורה לתשוקה וקרבת בשר, לבעילה ובעלות, כשלקחו להם מכל אשר בחרו, ערבבו מין במי שאינו מינו או אנסו את בנות האדם המופתעות, והולידו מפלצות רעבות ששיבשו את כל סדרי הבריאה ואכלו ללא הרף את כל החי ואת כל הצומח ואת בני האדם, כי לא היה עבורם מזון מוכן בטבע כדי להשקיט את רעבונם, כמו עבור שאר היצורים שנבראו בששת ימי בראשית, שמזונם מוכן להם.³

המילה שחיתות, המוכרת לבני ימינו, נגזרת מפסוקים אלה החוזרים ומדגישים את השורש ש. ח. ת. ביחס לחטאי האדם, שנוצרו לדברי ‘ספר חנוך’ ו’ספר היובלים' ו’ברית דמשק' ו’צוואות השבטים', כתוצאה מהעובדה שהמלאכים היורדים שחטאו עם בנות האדם, שבראשם עמדו שני מלאכי קודש בני אלמוות, ששמם עזאזל ושמחזי, לימדו את האדם לכרות עפרות ברזל ולחשל כלי נשק. ידע שמימי זה גרם באופן בלתי נמנע לשפיכות דמים. את הנשים לימדו המלאכים את סודות הקוסמטיקה והאיפור, שהביאו באופן בלתי נמנע לגילוי עריות, ואף לימדו את סודות האסטרונומיה והתצפית בירח ובכוכבים, שהביאו לחטאים הקשורים בלוח הירח ובעבודה זרה. כלומר בשל חטא בני אלוהים למדו בני האדם לחטוא בחטאי עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, חטאים המספרים על הארץ שנשחתה, כי השחית כל בשר דרכו. ההחלטה האלוהית ביחס לעונש המבול קשורה לחטאי היהרג ובל יעבור. גם המילה חמס, הקשורה בפועל לחמוס, לגנוב ולקחת בכוח הזרוע, נזכרת כאן לראשונה, כמילה המציינת כל חטא הנובע מפריצת גבולות ומשיבוש סדרי הבריאה וסדרי המוסר, האמת והצדק, הדין והחוק ההכרחיים לקיום האנושי. גבולות וסדרים אלה ראשיתם בהכרה שכל מין רשאי להזדווג רק עם בני מינו השווים לו, ולא עם מינים אחרים, מעליו או מתחתיו, שכן כל זיווג מחוץ למין שאליו שייכים בני הזוג, כרוך בהולדת מפלצות, בהשחתת הארץ, בכיליון החיים, ברעב, בשחת, בחמס ובחורבן.

הביטוי הכוהני לחטא פריצת הגבולות וערבוב המינים, המביא להשחתה, לאסון ולחורבן, שראשיתו היא כניעה למראה העיניים לחמדה וליצר, לתשוקה ולתאווה, הוא: ‘הלכו בשרירות לבם’ ו’זנו אחרי עיניהם ותרו אחרי לבבם'.

כאן נקבעו שורשי הרע פורץ הגבולות ומשחית החוקים, שראשיתו בראייה אסורה, בחמדה ובתאווה המתעלמת מגבולות האסור והמותר, רע המאיים על האדם בכל עת, וכאן נטמנה הפרשה שתלווה את המין האנושי בכלל, ואת העם היהודי בפרט, לנצח נצחים: את המלאכים החוטאים שירדו בדורו של ירד אבי חנוך, מאתיים מספרם, שבראשם עזאזל ושמחזאי, אי אפשר להרוג, שכן הם בני אלמוות. הם גם אינם יכולים לשוב לשמים, כי נטמאו במגעם עם בנות האדם והולידו מפלצות, והכניסה למרומים, מקום המרכבה, הכרובים, היכל הקודש וגן עדן ומרחבי הקדושה והטהרה הנצחיים, מקור החיים, נאסרה עליהם לעולם. המבול, כאמור, אינו יכול להטביע אותם כי במקורם כבני אלוהים הם בני אלמוות. עונשם היה קבורה בחיים בגיא צלמוות, בבור שחת אפל ודומם, בתהום הנשייה, בארץ ישימון במדבר, במקום חשוך שאין בו שינוי ותמורה ואין בו זריחה ושקיעה, מתחת לפני האדמה, באפלה ובדממה, בממלכת המוות, הטומאה, השדים המזיקים, הקברים והרוחות הרעות. מקום זה נזכר בשם מדבר דודאל במגילות מדבר יהודה ובשם בית חדודי במשנה, בסיפורים העוסקים במקום שילוח השעיר לעזאזל לארץ גזירה, הגזורה ממקום יישוב, ביום הכיפורים. בספר חנוך א‘, פרק י’, פסוק ד' מתואר עונשו של ראש המלאכים המורדים: “ועוד אמר יי אל רפאל אסר את עזזאל ידיו ורגליו והשלכתו אל־החשך ועשית פתח אל־המדבר אשר בדודאל והשלכתו שמה”. במגילות תמיד כתוב עזזאל, המזכיר את שמות המלאכים המסתיימים בסיומת אל, ולא כבנוסח המוכר עזאזל.

כנגד המרחב השמימי הנצחי, הקדוש והמבורך, הטהור והנשגב, מקור החיים הנצחי המואר, בעולם שבו כרובי המרכבה משוררים ומרננים ומלאכי קודש טהורים מברכים ומהללים, בעולם המרכבה הנצחי, בגן עדן ובשבעה היכלות עליונים מאירים באור יקרות ואומרים שירה, קדושה וברכה⁴ – המלאכים החוטאים קבורים במדבר ישימון מתחת לסלעים מחודדים במקום ששמו בית חדודי, מתחת לאדמה, בבור שחת, בתהום הנשייה, באפלת עולם המתים, מקור הטומאה והמוות, השדים והמזיקים. לשם, לארץ גזרה, הגזורה מכל מקום יישוב, פעם בשנה ביום הכיפורים, היה הכהן הגדול משלח מהמקדש, מתחם הקדושה והנצח בקודש הקדשים, מקום הכרובים, את האיש העתי למדבר, כדי לשלח שעיר לעזאזל. עזאזל או עזזאל היה כאמור שמו של ראש המלאכים המורדים שהלכו בשרירות לבם ותרו אחרי עיניהם וחטאו בחטא בני האלוהים ובנות האדם, שבעטיים בא עונש המבול על הארץ שמלאה חמס.

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר.

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ.

איננו יודעים בוודאות איזה עץ הוא עץ גופר אבל אנחנו יודעים שבניית תיבה כעין זו שמתאר אלוהים, שאורכה היה כ־150 מטרים, רוחבה כ־25 מטר, וגובהה היה עשירית מאורכה, כ־15 מטרים (גובה בניין בעל 5 קומות), כרוכה בידע רחב בארכיטקטורה, חישוב ובנייה, ובטכנולוגיה מתוחכמת, התלויה באיתור יער מתאים שגדלים בו עצי ענק, בכריתת עצים גדולים, באמצעות גרזנים, המותנים בכריית עפרות ברזל או נחושת, בחישול מתכות, עיבודן וליטושן, ביצירת כבשן שבו חום גבוה יכול להתיך עפרות ברזל והפיכת המתכת לכלי עבודה, שאפשר להפעיל על עצים כרותים אחרי גרירה, ניסור, התאמה, דיוק ומדידה, איטום וזיפות (כופר הוא זפת). כלומר זה מפעל בנייה ענק ממדים, בדור העשירי לדורות האדם, וזו אגדה על ראשית עולם היצירה, החורגת מיכולתו של אדם אחד, בראשית התרבות. אמנם נאמר לנו בבראשית פרק ד אודות נינו של קין, “וְצִלָּה גַם־הִוא יָלְדָה אֶת־תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל־קַיִן נַעֲמָה”. כלומר כלי נחושת וברזל היו ידועים עוד מימי תובל קין לוטש כל חרש נחושת וברזל, בפרק ד. יש לתת את הדעת על כך שההוראה האלוהית לבניית התיבה, תלויה בידיעת אותיות ומספרים, חשבונות וחישובים, כלומר בדעת כתובה וביכולת חישוב ותכנון הקודמת לכל עבודת ידיים.

צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה

וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ.

צהר הוא מלשון צהריים, פתח שדרכו זוהר האור או צוהר האור. האותיות צ ו־ז מתחלפות בעברית במילים שונות שהוראתן דומה כמו צעקה וזעקה, או צח וזך או צר ו־זר. ההוראות ביחס לבניית התיבה מתייחסות למבנה ענק בן כמה קומות ולפתחים בצורת דלתות וחלון, כלומר למחשבה יוצרת ומתכננת שיש בה משום ארכיטקטורה, תכנון, הגדרה, הפשטה ודימוי, חישוב ומדידה לצד שימוש בחומרים שונים שיש להשיגם ולעבדם לבנייה.

המילה תיבה היא מילה רבת משמעויות בעברית. היא מתייחסת ל־ark כמו תיבת נוח וגם לתיבת קנים צפה על פני מי הנהר, כמו למשל בסיפור על משה הקטן בתיבה, או לתיבת אוצרות, chest or box, כמו קופסה סגורה, לתיבה מוזיקלית בכתיבת תווים, ולכל צירוף אותיות כתוב של תיבות הלשון, ומכאן הביטוי ראשי תיבות. תיבה היא מילה כתובה בעברית.

מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, אהב מאד את ריבוי המשמעויות של המילה תֵּבָה, והנחה את חסידיו לקרוא את הפסוק צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה = כאילו כתוב בו על תיבות הלשון המרחפות, המגיעות אותות ובאות כל העת מהלשון האלוהית הבוראת הנצחית, היא לשון הקודש, אות או אותות מלשון יאתה ויבוא כמו בפסוק מספר איוב מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה עַל אֱלוֹהַּ נוֹרָא הוֹד. (איוב ל״ז, כ״ב) או מספר משלי “וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. (משלי א, כ״ז). לדברי הבעש”ט, על כל דובר לשון הקודש השותף בבריאה באותיות ובתיבות לשון הקודש, בקריאתו ובכתיבתו, במחשבתו ובדיבורו, לפתוח צוהר לתיבות הלשון ולאותיותיה, “כי דע לך שבכל אות ואות [ובכל תיבה ותיבה המורכבת מאותיות לשון הקודש], יש עולמות, נשמות ואלוהות”, כדבריו ב’איגרת הקודש', אותם למד מהמשיח בזמן עליית נשמה בשנת 1746.

הבעש"ט, שניחן בגאונות פרשנית ובמחשבה מקורית פורצת גבולות, ביקש משומעיו שיעמיקו בהתבוננותם במשמעותה של כל תיבה – צירוף אותיות המסמנות צליל ויוצרות מילה כתובה, שיש בה משמעות מעבר לסימן הגרפי של האות – יפקחו את עיניהם, את לבם ואת אזניהם, ויתבוננו ויפתחו את תודעתם ויבחנו ויחפשו בכל מילה פתחים ומשמעויות נוספות מעבר לפשט: וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. כלומר על הדובר או על הקורא להמשיך ולחפש משמעויות ראשוניות שניות ושלישיות בכל צירוף אותיות, כי בכל תיבה ובכל מילה של השפה העברית שהיא שפת שרשים והטיות וריבוי משמעויות של שורש אחד, גנוזות אפשרויות קריאה אינסופיות, רבות ושונות.⁵ אפשר לחשוב לדוגמה על השורש ס.פ.ר. או על השורש ב.ק.ר כמה משמעויות אפשר למצוא בהם ובאותיותיהם בהטיותיהן השונות. הלא קורא עברית אינו יודע לפני שהוא מפענח את הקשרו של הטקסט העברי שאיננו מנוקד, האם כשהוא קורא מילה מהשורש ס.פ.ר מדובר בספר Book שכתב סופר או בספר (גבול, כמו יישוב ספר) או בספר כספרה או מספר על השעון, האם מדובר במספר כמו story teller או במספר כמו numberבספרה כמו sphere בספר המפנה לעולם הספירות או למספרה, לספרות או לספירת קולות. לשון הקודש שהיא לשון שורשים והטיות וריבוי משמעויות לצירוף אותיות אחד בהטיות שונות, תמיד תובעת פענוח והבנת ההקשר התחבירי והדקדוקי לפני קביעת המשמעות הקשורה בתיבה הנקראת.

אחרי שאלהוים הורה לנח לבנות תיבה במידות מדויקות, הוא משתף את נח בתכניותיו.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע.

פסוק קצר זה אוצר אימה גדולה. הכוח האלוהי להחריב, להשחית, להרוס ולהמית כל חי, במי מבול או באש מתפרצת, ברעידת אדמה, בסופת גשם וברד או בצונאמי, שקול לכוח האלוהי לברוא ולהעניק חיים או רוח חיים לכל חי. כנגד השחתת המידות האנושית, החליט אלוהים להשחית את כל אשר ברא ויצר וחולל בעשרת הדורות הראשונים, לבד ממשפחה אחת ומבעלי החיים שזוג אחד מהם או כמה זוגות מהם ציווה על נח להציל בתיבה אשר בנה. כל האחרים נידונו לגווע בטביעה, במוות נורא שאי אפשר להצדיקו, בעונש קולקטיבי בלתי מתקבל על הדעת מבחינה מוסרית. הרי לא כל הטובעים חטאו, חלקם בוודאי היו ילדים קטנים, פעוטים ותינוקות סבתות ואימהות, זקנים, קשישים וישישות, חולים ונכים בני כל הגילים, שוודאי לא חטאו, ואין זה מן הצדק להענישם על חטא שראשיתו במעשי בני האלוהים ולא בני האדם, אבל סיפור המבול הכרחי להמשך הסיפור וללקח הטמון בו באשר לעוצמתו המכלה כל של הכוח האלוהי. אין חטאים שאין עליהם עונש בין אם נעשו בידי בני שמים או בני אדם, וחיים ומוות בבריאה כולה מסורים רק בידי האל הבורא והממית, רק לפי כוחו, מחשבתו, רצונו ושיקול דעתו את כל ברואיו ויצוריו, ורק על פי הכרעתו המוסרית ורוחק ראותו, לא בידי האדם.

המילה המחרידה מבול, השקולה לכיליון נורא שאין מפלט ממנו, או לצונאמי מחריד, להרס מוחלט, למפץ נורא, להתמוטטות מוחלטת או לחורבן שלם, נזכרת בפרק זה ומאיימת להטביע את כל הבריאה כולה, התמה לגווע בנחשולי המבול היורדים משמים ועולים מתהומות הארץ בעת ובעונה אחת.

המים הטובים, מים חיים ומחיים, נקווים, מתחממים, נעים ומתאיידים, מתעננים וממטירים, עולים ויורדים, מתפשטים בימים ואגמים ומצטמצמים באפיקי נהרות ונחלים, בתעלות ובנתיבי השקיה – המתנים את החיים, שנבראו כממד נצחי בראשית הבריאה, עלולים כהרף עין להפוך למי מוות גואים, גועשים, מכלים, מטביעים וממיתים, כשהם עולים על גדותיהם, פורצים את גבולם, חורגים ממקומם, מנתיבם, ממחזוריותם ומידתם הקבועה.

בכל אגדות העולם העתיק, שנמצאו על לוחות חרס בכתב היתדות, בארם נהריים, בבבל, בעילם, באכד ובאשור, בספריית אשורבניפל או בעלילות גלגמש, בארצות השוכנות לאורך נהרות ענק העלולים באופן בלתי צפוי לגאות ולעבור על גדותיהם, יש זיכרונות עתיקים על מבול שכילה פרק שלם מחיי אנוש, כאשר פרק חדש החל אחריו.

אפשר לבאר יסוד אוניברסלי מחריד זה של חורבן הרבים והצלת משפחה אחת לבדה, בצורות שונות, החל מרגשי אשם על ראשיתה הבלתי נמנעת של משפחת האדם בגילוי עריות, בקניבליזם, בהשחתה ובשפיכות דמים, וכלה ברצון להיות שותפים להתחלה חדשה, לעולם חדש שיש בו תקווה, סיכוי ותוחלת, וכלה ברגשי אשם המחייבים עונש כבד והיטהרות. מכל מקום, סיפור עתיק על עונש אלוהי על חטא אנושי ומלאכי הוא יסוד עתיק ומאיים במחשבה האנושית, בין השאר משום שלא ניתן לאדם חסר האונים נגד איתני הטבע, לעתור נגדו או להשיג עליו, להתנגד לו או לעצור בעדו. האפסות האנושית של בני חלוף מול העוצמה האלוהית הנצחית, הנגלית באיתני־הטבע המאיימים במבול, בנהרות עולים על גדותיהם, בגשמי זעף, בסופות טורנאדו, בצונאמי או בהוריקאן, בהתפרצות הר געש, במפולת סלעים ובמפלי אבנים או ברעידת אדמה הממוטטת את יסודות הארץ, היא יסוד מוסד בתודעתם של בני חלוף. כנגדה נוצר מושג נצחיות החיים המחזורית, המובטחת בברית, ובזיקה לאימה הכרוכה בשגב האלוהי המכלה והמעניש, נוצרה יראת אלוהים.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.

וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ.

מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת.

כאן נזכרת הקמת הברית כציון הקשר הנצחי בין האל האינסופי לאדם בן החלוף, בזיקה לנצחיות החיים ולמחזורי הבריאה המופקדים בידי שמים, האל הוא המחייה ומעניק החיים, והאדם בן החלוף הוא המממש אותם בפרו ורבו.

אלוהים מצווה על נח להפנות עורף לכל קרוביו, מכריו ומודעיו ולהתנכר לכל בני האדם הנספים על לא עוול בכפם ולכל עולם החי הנספה על לא עוול בכפו, ולהציל רק את עצמו ואת אשתו, את בניו ואת נשותיהם. רק הם לבדם יוותרו בחיים מכל הגזע האנושי. לצדם ינצלו החיות שזוגות זוגות מהן יכנסו אל התיבה.

על פי פשט הסיפור בחומש בראשית, מבני קין, שתולדותיהם מפורטות בפרק ד של ספר בראשית, לא נותר איש. ומשושלת בני שת, בת עשרת הדורות, יישארו בחיים רק נח ושלושת בניו, שם, חם ויפת, אשתו חסרת השם ונשותיהם חסרות השם. כל הצאצאים והקרובים האחרים יטבעו, יגוועו, ימותו וייספו ויצללו לתהום הנשייה ולתהומות מים רבים.

הכוהנים לבית צדוק שכתבו את ספרי הקודש שנמצאו קומראן, הקפידו מאוד על טהרה וקדושה, ציינו בהדגשה את מושג הברית בכל כתביהם, מושג שנמחק מלשון חכמים אחרי חורבן בית שני. הם למדו מהפסוק לעיל שכל זוגיות טהורה ומקודשת היא רק זוגיות מונוגמית, זכר ונקבה. נח ואשתו נטולת השם, הנודעת כאמור בספר היובלים בשם אם זרע, ובני נח ונשותיהם נטולות השם וכל החיות הטהורות נכנסו זוגות זוגות. הם הכירו רק במונוגמיה כקשר נישואין בלעדי.

חכמים, שנקראו בשם פרושים (מלשון לפרש או לִפְרֹשׁ ככתוב בספר ויקרא כד עב “וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה”), אשר מחקו לחלוטין את מושג הברית במשנה ובתוספתא, כביטוי לקשר הנצחי בין שמים וארץ מימי נח, העדיפו פוליגמיה, כלומר את האפשרות המקראית המתירה לגבר אחד לשאת כמה נשים, אולי כדרך לצודד את הלבבות, כשהתגבשו אחרי החורבן כקבוצה מובחנת בעלת תודעה פרשנית חדשה של פשט הכתוב, במציאות חדשה, ואמרו ‘מסורת אבותינו בידינו’, מסורת בעל פה, לא מסורת כתובה.

קודמיהם, בני צדוק הכוהנים שכתבו במאות האחרונות לפני הספירה, התנגדו בכל תוקף לפוליגמיה הפרושית, ונשענו על הדגם של נח ובניו. הם האמינו שכל דבר מקודש הוא כתוב וכל דבר כתוב מקודש. הפרושים האמינו שיש אמת נוספת, המכונה תורה שבעל פה ומסורת האבות הלא כתובה. הכוהנים התנגדו לטענה זו בכל תוקף, משום שדבר אלוהים כסיפור, כחוק, כשירה או כנבואה, נודע מימי הנביאים רק בכתב..

וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה.

וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ

בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה

כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה.

צדקתו של נח בדור חוטא זה, היא הטעם שאלוהים בחר בו ובמשפחתו להינצל מכל בני האדם האחרים. בפרשת נח (בפרקים ו, ט; ז, א) נזכרת לראשונה המילה צדיק הנגזרת מהשורש צדק והיא מוסבת על נח בן למך בן מתושלח בן חנוך, שהתהלך עם אלוהים, כנינו נח.

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ

וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ.

גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה

לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

המילה זֶרַע היא מילה מעניינת המתארת חיים והמשכיות, שובע ומזון, הן בזרעי הצומח, הן בזרע האדם, בתוך גופו ומחוצה לו, הן בזרע קודש, הן בזרע החי, הן בתולדות האדם ובמי ששמו יקרא על זרעו, הן ביבול שמצמיחה האדמה, שבה מטמינים את הזרעים של החיטה והשעורה כשעל הזורעים נאמר שהזורעים בדמעה, ברינה יקצורו. לעונה שאנו קוראים בשם סתיו, קראו הכוהנים בעת העתיקה בשם מועד זרע. המרחק בין זריעה לקציר הוא שישה שבעה חודשים. מתחילים את הזריעה בסוף תשרי בתום חג הסוכות, החג השביעי בחודש השביעי, אחרי הגשם הראשון, ומתחילים את הקציר שבעה חודשים לאחר מכן, בסוף ניסן, ראש חודשים. המדובר בקציר שעורים בכ"ו בניסן.

השורש ט.ה.ר, שהוא רב חשיבות במסורת הכוהנית המושתתת על קיטוב של טהרה וטומאה, חיים ומוות, וספירה שביעונית, מוצג כאן לראשונה בפרק השביעי של ספר בראשית.

* המספר שבע הקשור בשבועה ובברית, בשבת וברית עולם, בשבוע ובשבעת ימי הבריאה, בשבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שרק בהם מבשילים כל שבעת המינים, ובמחזורים השביעוניים בשמיטה וביובל ובמספרים שבקדושה וטהרה, הקשורים בסוד החיים ובמחזוריותם השביעונית, משבוע הבריאה ואילך, חוזר בסיפור המבול שהוא סיפור של 52 שבועות, המכוננים שנה תמימה, כפי שנראה להלן.

הזוגיות של זכר ונקבה חלה על כל המינים, כי רק בה טמונה רציפות החיים ורק בה טמון סוד הפריון ומשך הזרע, כנזכר בפסוק ‘פרו ורבו ומלאו את הארץ’.

כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה

וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

אלוהים מודיע לנח שעוד שבעה ימים יחל המבול והוא אמור להכניס לתיבה זוגות זוגות לפי המספר הקצוב מכל בעלי החיים הנזכרים למיניהם וסוגיהם, לפי מיון של טהור ולא טהור, לבד ממשפחתו. בתיבה היו ארבעה גברים, נח, ושלושת בניו, שם, חם ויפת, וארבע נשים נטולות שם, אשת נוח ונשות שלושת בניו.

וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה.

וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ.

גילו של נח חשוב כי סיפור המבול בא ללמד אותנו בראש ובראשונה איך לחשב לוח שנה בשבועות ובחדשים, ובא ללמד אותנו את חשיבות הזוגיות המונוגמית של זכר ונקבה מכל מין בעולם החי, שכן רק זוגיות זו מבטיחה את המשך החיים. נח נכנס לתיבה בשנה השש מאות לחייו, בחודש השני, הוא יצא ממנה, בתום שנה תמימה, הכוללת 52 שבועות, כשהוא בן 601 שנים.

וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל.

מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה.

שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ.

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.

כאן מתחיל חישוב הלוח ביחס לשנה ולחודש ולמניין הימים בחודש. המילה חודש נזכרת לראשונה בסיפור המבול. הכאוס הקשור במבול נובע מפתיחתם הבו־זמנית של המים הכלואים במעבה האדמה והחתומים בענני השמים, אלה הם מעינות תהום רבה, ואלה הן ארובות השמים. המים המומטרים במטרות זעף מלמעלה ומתפרצים וגועשים מלמטה בעת ובעונה אחת, מטביעים את העולם. על פי מדרשי האגדה ‘אבן השתייה’ או ‘סלע ציון’ היא האבן החותמת את מעינות תהום רבה. כלומר בתחתית המקדש שנבנה על הר הקודש, הוא הר ציון המקראי, רובצת תהום כאוטית גועשת המאיימת להתפרץ. התהום נחתמה באבן השתייה, מלשון תשתית ושיתין, וסביבה נבנה המקדש. במגילות קומראן נקראת האבן החותמת את התהום בשם “סלע ציון” על הר ציון הנמצא באמצע טבור הארץ, וסביבה נבנה המקדש בהר ציון, במקום שבו נגלה המלאך לדוד בן ישי בסוף ספר שמואל ב, בגורן ארוונה היבוסי, שם בנה דוד מזבח. הר ציון הוא מקומו של הר הבית במגילות מדבר יהודה והוא המקום שבו בנה אברהם מזבח בסיפור עקדת יצחק, שחל באמצע החודש הראשון, במועד חג הפסח, לדברי ספר היובלים.⁶

בסיפור המבול נזכרת לראשונה המילה חודש, ונזכר מנין תריסר החודשים שהוא תשתית הזמן של חישוב הלוח הרציף של ימי החול, ועיקרון החישוב הזוגי רבעוני של ימות השנה, המונים 364 ימים, המתחלקים לתריסר חודשים שמספר ימיהם הוא שלושים, שלושים ושלושים ואחד. מחזור זה של שלושה חדשים המצטרפים לתשעים ואחד יום, יוצר את ארבע תקופות השנה החופפות בשנה החקלאית, המכונות בסרך היחד בשם מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא. ארבע פעמים בשנה מתחלפות העונות בנות 91 ימים כל אחת, המורכבות משלושה חודשים כל אחת. כל עונה מארבע העונות או כל תקופה מארבע תקופות השנה, תתחיל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, ותסתיים אחרי 91 ימים ביום שלישי, המכונה בשם יום פגוע מלשון פגע=פגש. בכל אחת מארבע תקופות השנה יש 13 שבתות חופפות, לצד השבוע, השומר את מחזור ימי הקודש, ימי ההשבתה השביעונית של מחזור השבתות, המחושבים בחישוב פרדי של שבע, שלוש־עשר ותשעים ואחד יום, ביחס לשנה תמימה בת 364 ימים. החודשים מונים שלושים ימים כל אחד, כאשר מדי שלושה חודשים נוסף בסוף החודש השלישי יום נוסף ששמו כאמור הוא יום פגוע מלשון פגע =פגש, כי הוא היום האחרון של העונה המסתיימת אחרי 91 ימים, הפוגש למחרת את יום רביעי, יום זיכרון תרועה, הפותח את העונה החדשה. בשנה יש 360 ימים רגילים בתריסר חודשים בני שלושים יום כל אחד, וארבעה ימים פגועים בסוף כל אחת מארבע העונות, בנות 91 ימים כל אחת. בכל עונה בת 91 יום יש 13 שבועות או 13 שבתות.

המסע של התיבה במבול מתחיל בחודש השני, זו הפעם הראשונה כאמור שנזכרת המילה חודש! בשבעה עשר לשני, כלומר בי"ז בחודש אייר. בלוח המקראי השנה מתחילה תמיד בחודש האביב, הוא ראש חודשים, בחודש הראשון הוא חודש ניסן (שמות י"ב, ב) ובלוח הכוהני היא מתחילה תמיד רק ביום רביעי, יום בריאת המאורות בשבוע הבריאה שהוא יום השוויון של האביב. כאמור, כל עונה מתחילה תמיד רק ביום רביעי. האחד בניסן, האחד בתמוז, האחד בתשרי והאחד בטבת הם ימי הזיכרון בהם נפתחת כל אחת מארבע העונות/ התקופות ב־1.1 ב־1.4 ב־1.7 וב -1.10

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ

וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה.

לגברים יש שמות ולבניהם יש שמות. לנשים אין שמות ולבנותיהן אין שמות. בכל המקרא כולו אין נזכרת אף שיחה בין אם לבתה או בין בת לאמה. חישבו על הביטוי זיכרון ונשייה. זיכרון ושם עולם, שם וזכר הראוי להיזכר יש רק לזכרים, נשייה מחיקה, דממה ושכחה היא נחלתן של רוב הנשים. הזיכרון עובר רק דרך שושלת הגברים המולידים והמדברים, הכותבים והמספרים, הדנים, המחוקקים, השופטים והמנהיגים, ולא דרך הנשים הנישאות לבעליהן, יולדות את בניהם, והופכות לנשים נקנות ונבעלות, שותקות וצייתניות המגדלות את הילדים ומשרתות את הבעלים המדברים, כשפחות המשפחה הדוממות.

הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ

וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף.

וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ.

הסיפור חוזר ומדגיש את הזוגיות המונוגמית החלה על כל יצור חי.

וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ

וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ

וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ

וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים.

וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה

וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם.

כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ.

וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם

וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

ויגוע, וימות וימח, הם הפעלים המתארים את קץ החיים של בני חלוף ואת סופיותו של כל יצור חי. סיפור הטביעה הנורא במי המבול של כל עולם החי, מעשרת הדורות של משפחת האדם, בני קין ובני שת, ועד החיות, הבהמות, הציפורים הזוחלים הרמשים והיונקים, הוא נורא מכדי שאפשר להצדיקו, הוא אינו יכול לעמוד למשפט בשר ודם ואין ספק שהוא מעבר למה שיש בכוחו של אדם לשאת. על סיפור זה נאמר ‘כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי’.

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

בין ה־17.2, היום שבו החלה התיבה לשוט, ובין 17.7 שבו נחה התבה, עברו 150 יום ["וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט]. כלומר בפרק זמן של חמישה חודשים שמתחילים ומסתיימים ב־17.2 לבין ה־17.7, יש 150 יום, דהיינו בחודש יש 30 ימים.

המילה אררט הפכה לסמל לתקווה ולתחיה כנגד כל הסיכויים בשפות שונות.

אררט / יצחק מאיר

יֵשׁ אֲרָרָט מִתַּחַת לַמַּיִם.

בְּשֹׁךְ הַגְּשָׁמִים הָרוֹתְחִים, בִּדְעֹךְ סַעֲרוֹת הַבְּרָקִים,

אוּלַי כְּבָר בָּעֵת בָּהּ נָפְלוּ הַשָּׁמַיִם

כְּבֵדִים כָּעוֹפֶרֶת לַמַּעֲמַקִּים

וּתְהוֹם פְּעוּרָה נֶחְנְקָה בְּקִיאָהּ,

אַבְנֵי שְׁתִיָּה מֻתָּכוֹת, וְחַמָּה

נִשְׂרְפָה כָּלִיל בְּאֵשׁ הַשְּׁקִיעָה

וַחֲשֵׁכָה פָּרְצָה מֵרַחְמָהּ

שֶׁל הָאֲדָמָה הַבְּקוּעָה,

וְהַתֵּבָה הָאַחַת, הַיְּחִידָה,

שָׂרְדָה אֶת עַצְמָהּ שְׁסוּעָה וּקְרוּעָה

בְּאוֹקְיָנוֹס הַקֵּץ, וּכְבָר שׁוּם חִידָה

לֹא נוֹתְרָה סְתוּמָה וְלֹא פְּתוּרָה.

בְּעוֹלָם בּוֹ חָדַל גַּם שׁוֹאֵל גַּם מֵשִׁיב –

נִבְּטָה, מְכֻסָּה בְּאַדְוָה עֲכוּרָה

בְּהִירָה, פִּסְגַּת בְּרֵאשִׁית.

שׁוּב עוֹלָם. שׁוּב הֲרַת.

אֲרָרָט.

מרס 2018 ⁷

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה

וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.

וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם.

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב

וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט.

החודש השביעי הוא חודש תשרי.

וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי,

בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.

האחד בחודש העשירי, הוא האחד בטבת,

היום הקצר בשנה, יום המפנה החורפי.

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ

וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.

וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה.

וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב

וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד.

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ

חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה.

בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, משמעו החודש הראשון, באחד בניסן, יום השוויון של האביב, של שנת 601, שהוא תמיד יום רביעי, יום בריאת המאורות, היום הפותח כיום זיכרון את כל אחת מארבע תקופות השנה.

וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ.

.. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר.

המסע שהחל בכניסה לתיבה ב־17 בחודש השני בשנת שש מאות, מסתיים ביציאה מהתיבה ב־27 בחודש השני בשנת 601. בנוסחים המקבילים בתרגום השבעים ובספר היובלים נאמר ש“ובשבעה עשר בחודש השני יבשה הארץ” (היובלים ה, לא).

ספר היובלים שנכתב במאה השנייה לפני הספירה בחוגים כוהניים שהגדירו את עצמם ‘ככוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, שהתעניינו בזמן מקודש ובמקום מקודש, בזיכרון מקודש ובפולחן מקודש, בראשיתם הנזכרת במקרא ובתשתיותיהם הקדומות ביותר, מבאר לנו בפרק ו את הנוסח העתיק של סיפור המבול כסיפור חישוב לוח בן ארבע עונות או ארבע תקופות, תריסר חודשים ושנה בת 364 ימים, ואומר כך:

“האחד לחודש הראשון והאחד לחודש הרביעי והאחד לחודש השביעי והאחד לחודש העשירי ימי זיכרון הם וימי מועד הם בארבע תקופות השנה כתובים וקיימים הם לעדות לעולם [”האחד לחודש הראשון הוא יום השוויון האביבי 1.1; והאחד לחודש השביעי הוא יום השוויון הסתווי 1.7; היום הארוך בשנה הוא 1.4 והיום הקצר בשנה הוא 1.10]

וישימם נח לו לחגים לדורות עולם, כי היה לו בהם זיכרון. ובאחד לחודש הראשון נאמר לו כי יעשה תיבה ובו יבשה האדמה ויפתח וירא את הארץ. ובאחד לחודש הרביעי נסגר פי מעמקי תהום תחתיה ובאחד לחודש השביעי נפתח כל פי מעמקי הארץ ויחלו המים לרדת אל תהום תחתיה. ובאחד לחודש העשירי נראו ראשי ההרים וישמח נח. ועל כן שם אותם לו לחגים לזיכרון עד עולם וכה הם שומים. ויעלום על לוחות השמים שלושה עשר שבועות כל אחד מהם מזה עד זה זיכרון מהראשון עד השני, מהשני עד השלישי מהשלישי עד הרביעי. ויהי כל ימי המצווה חמישים ושתים שבתות ימים וכלן שנה תמימה..ואתה צו את בני ישראל ושמרו את השנים כמספר הזה שלש מאות ושישים וארבעה ימים יהיו שנה תמימה“. [ספר היובלים פרק ו, פסוקים כ”ג־ל"ב]

לוח זה המיוסד על סיפור המבול, שמעיקרו הוא סיפור חישוב לוח קבוע המבוסס על חישוב מתמטי ביחס לשנה בת 364 ימים, ארבע תקופות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, ותריסר חודשים וחמישים ושניים שבועות שבתיים, המתחילה ביום השוויון של האביב, יום רביעי האחד בניסן, ומונה תריסר חודשים שמספר ימיהם קבוע, 30, בתוספת ארבעה ימים, כל אחד לפני יום השוויון האביבי והסתווי ולפני יום המפנה הקיצי ויום המפנה החורפי, עמד במוקד המחלוקת בין כוהני בית צדוק לבין הפרושים.

הפרושים העדיפו לוח ירחי משתנה, התלוי בריבונות אנושית, בהכרעה אנושית ובתצפית אנושית בעליית הירח, של שנה המתחילה בסתיו, בחודש השביעי, על פני לוח קבוע, שמשי, מתמטי קבוע וידוע מראש, המתחיל באביב, בחודש הראשון, וקשור בכוהנים ומלאכים שאותו העדיפו כוהני בית צדוק כיסוד הברית הנצחית בין שמים וארץ.

בנוסח העריכה הפרושית של החומש, אשר נערך עריכה סופית רק אחרי חורבן בית שני, בין שנת 70 לספירה לשנת 136 לספירה, סיפור המבול מונה 354+10 ימים, ואילו בנוסח הכוהני העתיק סיפור המבול מונה 364 ימים שנה תמימה. המחלוקות בין פרושים לכוהני בית צדוק נסבו על לוח זה.⁸

צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.

כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ

הוצא [הַיְצֵא] אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ.

וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ.

כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה.

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ.

שוב נזכרות הנשים חסרות השם של נח ובניו, שוב איננו יודעים מאומה על שמן ומוצאותיהן, ניסיון חייהן רצונן קורותיהן וזכרן, אנו רק יודעים שהן נזכרות חזור ושנה כנשותיהן היחידות של נח ושלושת בניו הידועים בשמם, שם, חם ויפת, לתפארת המונוגמיה הפטריארכלית. הן דוממות ונשכחות ונזכרות רק כחסרות שם וחסרות מעש, הם מדברים ונודעים ונזכרים בשמם או בשמם ובמעשיהם.

בפסוק האחרון לעיל נזכרות לראשונה שתי מילות מפתח באתוס הכוהני, מזבח ועולה. “וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ”

כאן מתוארת ראשית העלאת העולה שתיערך דורות רבים לאחר מכן, ביובל הארבעים ותשע, בדור המדבר במשכן ולאחר מכן בתקופת המלוכה, במקדש, הנודעת כעבודת הקודש על המזבח. בעולם החדש אחרי המבול, הקרבת קרבנות או העלאת עולה קשורה בהכרת תודה על ברכת החיים, המתייחסת רק לבהמות טהורות ולעופות טהורים, המועלים כעולה על המזבח ונשרפים באש כליל, וניחוח שריפתם הוא העולה אל ה‘. הדיון במזבח העולה וקרבנות העולה והדינים המצוות וההלכות הקשורים בעבודת הקודש הכוהנית הקשורה במזבח ובקרבנות, הוא בעל חשיבות מרכזית בעולם הכוהני, ואלה מפורטים בהרחבה בספרי החומש הנותרים ובכתבי כוהנים שנמצאו בין מגילות קומראן כגון ‘שירות עולת השבת’, המציינות את המועד המדויק של כל שבת בשנה שבה מעלים את עולת השבת, ‘מגילת המקדש’ העוסקת במועדי העלייה לרגל ובקרבנות המוקרבים במקדש, ‘מגילת המשמרות הכהונה’ הקובעת את מועדי שירות כ"ד המשמרות במקדש לפי השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים, ומגילת ‘מקצת מעשי התורה’ המפרטת את לוח השבתות והמועדים ועוסקת בפירוט בדינים הקשורים לקרבנות ונסכים, ו’ספר היובלים’ המפרט את מיני הקרבנות שהקריבו האבות בשבעת מועדי ה‘, הקשורים ברגעי מפנה מכריעים בתולדותיהם, ואת הקדשת לוי לכהונה כקרבן מעשר ואת בחירתו לכהן בקודש כהונת עולם מדור לדור ב’צוואת לוי’ המרחיבה בנושא זה.

וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ

לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם

.. כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו

..וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

הבטחה אלוהית זו על הרציפות המחזורית הנצחית של סדרי הבריאה או על כל מה שלעולם לא ישבות, עומדת ביסוד הברית בין שמים וארץ. הברית נכרתה על הבטחת נצחיות מחזור עונות השנה, או מחזור הזמן הנראה בעין בשמים ובארץ.

במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, שנכתבו בחוגי הכהונה ובאלה המקבלים עליהם מרצונם את ההנהגה הכוהנית לפי הסדר המקראי, חוגים המגדירים את עצמם חזור ושנה בשם ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, ארבע עונות השנה נקראות בשם: מועד קָצִיר, מועד קַיִץ, מועד זֶרַע ומועד דשא. מחזור עונות השנה הנצחי, הידוע והקבוע מראש ביחס לשנה בת תריסר חודשים שווים של 30 יום, המתחילה באחד בניסן בראש חודש האביב, ביום השוויון האביבי החייב לחול ביום רביעי, יום בריאת המאורות, שנה תמימה המונה 364 ימים המתחלקים לארבע עונות שוות וחופפות בנות 91 ימים כל אחת, שנה המתחלקת ל־52 שבתות, 13 שבתות בכל אחד מארבעת המועדים/התקופות/ העונות הנזכרים לעיל כמועד קציר, קיץ, זרע ודשא, מעיד על השבועה והברית השמימית: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם

בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ

וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

הדיון בדם האסור והמותר, בזיקה לאכילה ולשפיכות דמים, מזה, ולזיווג ולפריון הקשור בטומאה וטהרה, ובנצחיות החיים ומשך הזרע, בזיקה לגבולות של קדושה וטהרה וברכה, הוא בעל חשיבות רבה באתוס הכוהני, הן להבנת גבולות האסור והמותר, הן באשר לגבולות הזהות של העדה, כי הטיפול בדם, הן בדם החיות הנאכלות ללא דם, הן ברשות לשפיכות דמים בנסיבות מסוימות, הקבועות בחוק המכונן ריבונות, והן בהתייחסות לדם הנידה הנגלה, ודם הטהרה הנסתר, בזיקה לקרבה וריחוק מיני ונידה מלשון נידוי, הוא בעל חשיבות מכרעת בביצור גבולות העדה, בכינון זהותה המתבדלת מכל עם אחר ביחס לחוקיה, דיניה ומנהגיה. (חוקי הכשרות, השחיטה, ההמלחה וההדחה, המילה והטבילה, קשורים כולם לדם ולטיפול בו, בהקשריו העתיקים שכאן ראשיתם.)

וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם.

שוב חוזרת המילה ברית המסמלת את נצחיות החיים ורציפותם הבין־דורית שלעולם לא תיקטע במבול נוסף, ושוב חוזרת המילה זרע, כהבטחה אלוהית ביחס לנח ובניו וכל זרעם אחריהם, וביחס לכל הברואים בעולם החי, והיא שבה וחוזרת ונשנית בפסוקים הבאים פעמים רבות ומזכירה לנו שרק מי שבכוחו להכרית, להשחית, להשמיד ולהמית, בכוחו גם לברך, לחיות, להפרות, ולהבטיח נצחיות. הזכות לברך ולקלל נמסרה רק לבני שבט לוי. הכוהנים היו מברכים את נאמני הברית שומרי מצוות השבת והמועדים על פי הלוח המקראי, והלוויים היו מקללים את מפרי הברית ומחללי המצוות ככתוב במגילות.

ועוד הערה אחת על דם וזרע, כששני אלה נעלמים מן העין, חבויים וסמויים בתוך גוף האדם ככוח מחייה, הם טהורים ומבטאים את סוד החיים. ברגע שהם נראים לעין כפליטת זרע מחוץ לגוף או בשפיכת זרע לבטלה או כדם נידה מחוץ לגוף, הם טמאים ומטמאים, כי הם מבטאים מוות טמא ומקולל, ביטול פוטנציאל חיים והחמצת הריון, בניגוד לפריון המקודש והמבורך התלוי בסמוי מן העין, בדם וזרע רק בתוך הגוף.

וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.

אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.

וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר.

וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

מושג הברית החוזר ונשנה בפרשה זו ובפרק זה, הוא מושג המפתח הכוהני בדבר הזיקה הנצחית בין האל לעולם, הוא קשור בשבועה השבה וחוזרת עשר פעמים בפרק זה באשר לנצחיות המשך הקיום, התלוי בברית בין שמים וארץ, לא יהיה עוד מבול על הארץ. הקשת בת שבעת הצבעים, היא אות הברית בין השמים לארץ, בין האל לאדם, בין הנשגב הנצחי לעולמם של בני החלוף, שמובטחת מחזוריותו הנצחית ורציפותו בשלשלת הדורות שיש בה ברכה, פריון ורציפות אין־סופית של משך הזרע של בני הברית, בחסדי האל הבורא.

וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן.

כאן מתחיל סיפור קשה שארבע המילים האחרונות בפסוק לעיל הן ראשיתו והן מילים הרות גורל. כל מילה בסיפור הנורא מכוונת ומדודה, סיפור אשר ישפיע על כל המקרא בכל הנוגע לגורלו של עם ישראל, הרמוז בארבע המילים האחרונות של הפסוק לעיל: וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן וישפיע על גורלם של כל בני חם לאורך הדורות. שמות בניהם של שם ויפת אינם נזכרים. אבל כנען, הנזכר כאן אגב אורחא, ההופך למקולל בידי נוח בקללה נצחית בפסוקים הסמוכים בהמשך הפרשה, יהפוך לאויב של בני ישראל, הגרים בארץ כנען בראשית התיישבותה של משפחת אברהם ובניו, כתושבים נוודים היורדים למצרים וחוזרים ככובשי ארץ כנען, כידוע מהמשך ספר בראשית. חם, אביו של כנען המקולל, בשל חטא אביו, יהפוך לעבד לבני שם ולבני יפת עד למאה התשע־עשרה, בשל הכתוב בפרק זה, שהוא הבסיס המשפטי היחיד לשעבוד האדם השחור, מצאצאי חם, לאדם הלבן, מבני יפת.

שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ.

שם הוא אבי כל בני שם, השמיים יושבי אסיה. חם הוא אבי כל בני חם שנחלתם באפריקה, ויפת הוא אבי כל עמי אירופה. חם, החוטא בסיפור הסמוך בראיית ערוות אביו השיכור, הוא אבי כנען המקולל, והוא שאמור היה להגיע לאפריקה עם בניו, שומע שבשל חטאו נגד אביו, בנו וכל צאצאיו יהפכו לעבדים לעולם. כנען המקולל (‘ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו’, בוחר להישאר באסיה כאיש חופשי, ולא להגיע לאפריקה, ארצם של בני חם, כעבד, וגוזל את נחלת בני שם, בארץ כנען, כשחם אביו יורד לאפריקה.

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם.

וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.

וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ.

וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם

וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם

וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.

וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו.

וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי שם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

ברור שסיפור זה על קללת העולם המוטלת על כנען, מיועד להכפיש את כנען שלא חטא, שהפך למקולל, ארור וענוש בעבדות עולם בשל חטאו של אביו הרע, חם! עוד מלמד הסיפור שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, כי נח הצדיק, ראשון נוטעי הכרמים בארץ, השתכר מיין שלא ידע את סגולתו המשכרת, איבד את כבודו בעיני בניו כשהשתכר, נרדם והתגולל חשוף ערווה, נפגע בידי אחד משלושת בניו, אולם הוא מקלל את נכדו על לא עוול בכפו, על חטאו של אביו!

פסוקים אלה על קללת העבדות הנצחית של כנען בן חם, המיוסדים כולם על חטא ועוול, היו הבסיס התיאולוגי לשעבוד השחורים שנולדו באפריקה [בני חם] לעבדים במחצית השנייה של האלף השני לספירה, עד מלחמת האזרחים בארה"ב ב1861–1865!

אין סיפורים תמים בחומש, אפילו לא אחד, שכן לכל סיפור יש כוונת מכוון מרחיקה ראות ביחס להיסטוריה של בני ישראל בין גלות לגאולה, שעבוד וחירות, ויש מי שנוטלים סיפורים אלה כביסוס לעוול אנושי מכל סוג.

וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל.

בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס.

וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה.

וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים.

מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם

אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם.

אלה הם עמי אירופה ושוכני החופים והאיים בים התיכון, ביניהם היוונים והרומאים. תרשיש היא המילה הקדומה לאוקיאנוס.

וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן.

וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן.

אלה עמי אפריקה. כאן מקורו של הכינוי כושי לבני חם.

וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ.

הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה.

וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר.

מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח.

וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה.

עמי שומר, בבל, אכד, עילם ואשור, בוני הערים הגדולות הראשונות, הערים ההיסטוריות העתיקות ביבשת אסיה בנחלת בני שם, שהיו משעבדי מלכות ישראל ההיסטורית ומלכות יהודה ההיסטורית, הם צאצאי נמרוד בן כוש. החומש מכיר תרבויות קדומות אלה בין הנהרות (ארם נהריים=מסופוטמיה), שבהן החלה תרבות הכתב, כתב היתדות על לוחות חמר, שבהן נבנו הספריות הראשונות והמקדשים הראשונים בנחלת בני שם, שמהן בא אברהם אבינו עם בני משפחתו. המילה ‘עִיר’, בפסוק למעלה, כך מלמדים אותנו האשורולוגים, היא מילה שומרית, ואיננו יודעים כיצד התגלגלה מכתב היתדות שהחל בסביבות 3100 לפני הספירה לעולם המקרא. גם המילה שיר היא מילה אשורית ואין ספק שלמעמקי באר העבר אין חקר.

עובדה מעניינת היא שהפַּסל הישראלי הנודע, יצחק דנציגר, יצר פֶסל יוצא דופן העומד במרכז התצוגה של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל, ששמו ‘נמרוד’ גיבור ציד'. הייתה זו חלק מתפיסת העולם הכנענית שרצתה לשוב בעשורים הראשונים לקום המדינה לדורות הקדומים הטרום יהודיים, הנזכרים בעולם המקראי העתיק, בפרשת נח בספר בראשית.

וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים.

וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים.

וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת.

וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי.

וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי.

וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי

וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי.

וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע.

אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם.

שבעת עמי כנען, היושבים בין צידון בצפון ועזה בדרום, ומשפלת החוף עד סדום ועמורה, אותם יצטווה עם ישראל מבני שם, לכבוש ולגרש מארץ כנען, הם צאצאי כנען המקולל בשל חטא אביו חם! שבחר להישאר בארץ כנען שהובטחה לבני שם למרות שהוא מבני חם. הכנענים בארץ כנען הם צאצאי חם החוטא ובנו המקולל שגנבו במרמה את ארצם של בני שם לדברי ספר היובלים.

במסורת היוונית, של עמים השוכנים לגדות הים התיכון בצדו הצפוני, המסופרת בפיו של הרודוטוס אבי ההיסטוריה (484–425 לפני הספירה), הצידונים היושבים על חוף הים התיכון המזרחי, בגבול הכנעני, הם: “הפיניקים האלה שבאו יחד עם קאדמוס […] הביאו איתם עם התיישבותם בארץ הזו ידע רב מאוד ליוונים, ובמיוחד את אותיות האלפבית שלדעתי לא היו ידועות ליוונים קודם” [הרודוטוס, היסטוריה, ה 58]

וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל.

בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם.

וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ.

וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר.

וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן.

וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח.

וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָה.

וְאֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִימָאֵל וְאֶת שְׁבָא.

וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן.

וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם.

אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם.

משפחות בני שם כוללות את המשפחה ממנה יבוא אברהם בן הדור העשירי לשם בן נח. מכאן ואילך השתלשלות הדורות משם בן נוח ועד תרח אבי אברהם ואברהם בנו. כשבאמצע מסופר סיפור מגדל בבל המבאר את ריבוי הלשונות של בני משפחה אחת.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם

וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל.

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.

וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה

וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם

וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.

וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת

וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.

וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.

עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ

וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

הסיפור המאלף מלמד על ראשית השפה האנושית המשותפת של כל בני שם חם ויפת, שכולם בני משפחה אחת, ועל ראשית התרבות הבנויה הכרוכה בבניית עיר מהַחֵמָר והלבנים (הַחֵמָר הוא הטין שבגדת הנהר והבוץ הרטוב הרך המתקשה בשמש, ששימש חומר בניה בארם נהריים ובתימן ושימש חומר כתיבה כלוחות חמר בספריות ארם נהריים, מאוחר יותר.) ובהפיכה מנוודים משוטטים שוכני אוהלים, התלויים בחסדי הטבע, ליושבי קבע הגרים בבתים בנויים מחמר ולבנים התלויים בתרבות. הדבר היה כרוך ברצון חלק מצאצאיהם לבנות להם עיר מושב קבע ומגדל שישמש כאות וסימן וציון דרך לאובדים ולהולכי הדרכים. ההתיישבות האנושית נעשתה מחשש אבדן על פני הארץ או בשל הרצון להפסיק לנדוד ולגור באהלים ולהתחיל בבנייה של בתי קבע, של מתיישבים הרוצים גדרות ותחומים, חומה ומגדל. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

אלוהים מתנגד ליוזמה האנושית המיוסדת על שפה משותפת ופריצת גבולות בין הארץ לשמים ובנין של ישוב קבע בעל משמעות וסימן, ומעניש את הבונים בהריסת המגדל והעיר, בבלילת השפות ובהפצה על פני הארץ: הכתוב אינו מציע הסבר מניח את הדעת להתנגדות האלוהית ליוזמה האנושית ולעונש שהטיל על הבונים הראשונים. לכאורה אלוהים אוסר כאן על יוזמה אנושית הרוצה לחולל שינוי כדי לשפר את תנאי החיים של בני האדם.

וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עיר היא מילה אשורית וזה סיפור הייסוד של העיר בבל, הנקשרת בבלילת השפות ובבניית מגדלי זיקוראט ספיראליים ובעבודת אלילים מאוחר יותר.

עובדה מעניינת היא שכל אבות אבותינו היו רועים נוודים יושבי אוהלים ולא תושבי קבע של עיר. למחברי החומש הייתה ראייה מסויגת מאד לגבי התרבות העירונית. בונה העיר הראשונה הוא קין אבי חנוך, הוא קין רוצח אחיו, שבנה עיר על שם בנו חנוך (בראשית, פרק ד) ובוני העיר השנייה הם בוני מגדל בבל שאלוהים התנגד מכל וכל ליוזמתם.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל.

וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח.

וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר.

וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג.

וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ.

וַיְחִי פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג.

וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר.

וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח.

מכאן מתחילה להשתלשל שושלת אברהם ומכאן מסופרות תולדות אברם בן תרח אבי האומה ואבי הדתות המונותאיסטיות.

וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט.

וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים.

עד כאן שמות גברים בלבד נזכרים בשושלת הדורות, גברים בעלי שם הולידו גברים בעלי שם. הנשים שילדו את כל הגברים האלה, נשכחו לחלוטין. הן נעדרות מהזיכרון הכתוב ונדחקות אל תהום הנשייה.

רק מכאן ואילך מצטרפות נשים לסיפור: שָׂרָי, מִלְכָּה ויִסְכָּה. יש המזהים את שרי ויסכה כדמות אחת במדרשים. אבל ספר היובלים מספר לנו כדרכו את כל האמת: “לקח לו אברהם אשה ושמה שרי בת אביו ותהי לו לאשה.” (היובלים י"ב, ט). כלומר תרח הוא אביהם המשותף של אברהם ושרי שנולדו לאימהות שונות. יסכה היא אמו של תרח, ונחור הוא שם אביו לדברי היובלים יא, ט־י. תרח לקח לאישה את עדנה בת אחות אביו והיא קראה לבנה אברם על שם אביה המת. מי היא אמה של שרי הספר אינו מספר לנו. אבל כשאברהם אומר לשרי במסעותיהם “אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ” (בראשית י“ב, י”ג) הוא בהחלט אומר אמת כי היא אחותו מצד אביהם המשותף.

וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים

שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי

וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה.

וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד.

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.

לראשונה נזכרים בפרשה זו, המפרטת רק את שמות הגברים, גם שמות הנשים, אולם הם נזכרים בצורה מעורפלת בזיקה לנישואין אנדוגמיים בתוך המשפחה. לתרח היו שלושה בנים: אברם, נחור והרן. הרן הוא אביו של לוט. הרן מת באור כשדים אחרי שהוליד את לוט, את מִלְכָּה ואת יסכה. שני האחים בני תרח, אברהם ונחור, לקחו להם נשים. נחור לקח לאישה את אחותו של לוט, מִלְכָּה בת הרן, כלומר, בת אחיו, אברהם כנראה לקח לאישה את יסכה, בת אחיו המת הרן, היא שרי.

כשיוולד לאברהם ושרי בן, יצחק, הם ישיאו לו לאישה את רבקה בת בתואל בן נחור, אחי אברהם. נישואין בתוך המשפחה, נישואין אנדוגמיים, עם בת אח או בת אחי האב, היו הדגם הראוי בראשית משפחת מייסד האומה, היה בכך שיפור שבהתרחקות לעומת הדורות הראשונים שבהם אחים נשאו את אחיותיהן לנשותיהן כי לא היו נשים אחרות, כמפורט בספר היובלים פרק ד.

בסוף פרשת נח טמון הפסוק שיקבע את גורל העם לדורות:

..וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד.

בשל עקרותה של שרי, שפחתה המצרית, הגר, ניתנה על פי רצונה לבן זוגה, אברהם, וילדה לו את ישמעאל בכורו.

יצחק, בן זקוניו של אברהם, שנולד באחרית ימיו לשרי אחותו למחצה, ונעקד בידי אביו מבלי לומר לאמו דבר וחצי דבר על גורל בנה ומבלי להיוועץ בה, נישא לרבקה, קרובתו מצד אביו, שכן רבקה היא בת לבן בן בתואל בן נחור, אחי אברהם, ובנם של יצחק ורבקה, יעקב, הוא אבי עם ישראל, שכל בניו נולדים ומאכלת בלבם, כדברי חיים גורי, בין השאר משום שאחיו התאום המקולל, של יעקב המבורך, גורש למדבר כדי לחיות על חרבו..

יְרֻשָּׁה / חיים גורי ⁹

הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.

וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא

מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,

רֵאשִׁית־אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.

בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם

וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –

נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו

רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.

הוּא חַי יָמִים רַבִּים,

רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.

הֵם נוֹלָדִים

וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.⁹

פרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן היא פרשת השבוע השנייה בספר דברים. זו הפרשה הנקראת אחרי צום תשעה באב בשבת הנקראת שבת נחמו, בשל ההפטרה מספר ישעיהו המתחילה בפסוק “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם” (מ, א). הפרשה מתחילה בפרק ג‘, פסוק כ"ג ומסתיימת בפרק ז’, פסוק י"א.

הפרשה נפלאה ביופייה, הן משום שהיא מתארת בתמציתיות את עומק החלום ושברו, את החלום של משה בן עמרם לזכות ולהיכנס לארץ המובטחת, ואת ההתוודעות לאכזבה שלא יזכה לממש את חלומו; הן בשל הבחירה של משה במה לחתום את דבריו ממכלול ניסיון חייו, מה הם הדברים שהוא רוצה להשמיע בפני העם, מה הוא מבקש להנחיל כדברים של עיקר ואת מי ואת מה הוא מבקש שיזכרו וישמרו.

הפרשה מצטיינת בקול האוטוביוגרפי המובהק המאפיין את ספר דברים – זו האוטוביוגרפיה הראשונה בספרות העברית – בכמה מחלקיה. עוד היא מתייחדת בתכיפות ההיקרות של השורש ל.מ.ד בחלקיה השונים ובהקשרים השונים של השורש מרובה המשמעויות ע.ב.ר. (עָבָר, עֵבֶר, אֶעְבְּרָה, תַעֲבֹר, עיבור, יִּתְעַבֵּר, עברה וזעם ועוד); רק בספר דברים השורש ל.מ.ד חוזר ונשנה ורק בו בולטת הכתיבה האוטוביוגרפית בגוף ראשון, בשעה שמשה בן עמרם מתמצת את עיקר ניסיון חייו בהנהגת העם במדבר ואת הלקח שאותו הוא מבקש לזכור, להנחיל וללמד כעדות בגוף ראשון.

הפרשה כוללת כמה מהניסוחים היפים ביותר של דמות האל וייחודו כאל יחיד שאין שני לו, וכמה מההגדרות היפות ביותר של ייחודו של עם ישראל, כעם המחויב לברית נצחית הקשורה בספר, מספר וסיפור.

בפרשה זו נבנית קהילת הזיכרון של העם היהודי שאין דומה לה, מהעָבָר הרחוק של ההבטחה לאבות האומה, הקשורה בברית גורל, גורלם המשותף של בני ישראל שיצאו מעבדות לחירות, חטאו, נענשו ויצאו לגלות אחרי החורבן, לעתיד המשותף של קיבוץ גלויות, שיבת ציון וגאולה, הנודע כברית ייעוד, שיתחולל אחרי שבני ישראל הגולים מהארץ, יפוצו בעולם, ישובו מדרכם הרעה ויחזרו אל אלוהיהם, או ישובו בתשובה, ויזכו בקיבוץ גלויות ובשיבה לארץ המובטחת, ארץ הברית.

אלה הזוכרים ושומרים את ה’זכור ושמור' – מצווה ייחודית לעם ישראל בכל תולדות העמים – או את העָבָר המשותף ואת העתיד המשותף של קהילת הזיכרון של העם היהודי, המובטחים לשומרי הברית שנכרתה בין שמים וארץ, הברית המפורטת בחומש בין העם לאלוהיו, ממעמד סיני ואילך – יזכו להיגאל, או לחזור ולשוב לארצם.

משה בן עמרם מודע היטב לפער בין הרצוי למצוי, או לפער בין תביעת הציות לחוק האלוהי, שמקורו באל נעלם, נשמע ובלתי נראה, והמוסר האלוהי המשתמע ממנו, שנודע במדבר כדברו של אל מופשט, ולא בזיקה למקדש או ארמון, לכוח או לשלטון, המנוסח בקיצור בביטוי ‘זכור ושמור’, לבין יכולתו המוגבלת של האדם לעמוד בפני פיתויי העולם הסובב הנודע בחושים, ולעמוד בפני פיתויי היצר הכרוכים בכוח, כבוד וכסף, בהכנעה, ניצול ודיכוי, או בהנאות החושים, ולעמוד בפני כוח המשיכה המפתה של תרבויות זרות המצטיינות ביופיין ואלוהים אחרים המצטיינים בתפארתם, כוחם וכבודם. משה מיטיב לדעת עד כמה קשה לאדם מן השורה לציית לאיסורים הרבים המוטלים עליו וכמה גדולה החובה הקשורה בברית הזכור והשמור.

הוא חוזר ומתרה מפני הפרת הברית וחוזר ומזכיר את החיוב המוחלט להכיר באלוהי הברית הנשמע והבלתי נראה, ולהאמין בייחודו הכתוב על לוחות הברית ומפורש בספרי החומש, לצד החיוב המוחלט לזכור אותו כל העת ולאהוב אותו כל יום אהבה ייחודית כאל יחיד, לשמור את חוקיו ומצוותיו, ולהכיר בחיובים הנגזרים מברית עולם, ולא ללכת אחרי אלוהים אחרים וייצוגיהם בשום תרבות של קהילה אחרת, ולא לקשור קשר חברתי עם יושבי הארץ שאינם מבני ברית הנוהים אחרי האלילים.

משה בן שבט לוי, השבט היחיד הנבחר לכהונה ולוויה, זה המחויב לבדו לציווי: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (דברים לג, י), מייסד קהילת ברית והבטחה, או קהילת ברית גורל וברית ייעוד של עבר משותף ועתיד משותף, הנודעים שניהם בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, ומייסד קהילת זכור ושמור, שהיא קהילת זיכרון המיוסדת על ספר וסיפור, חוק ומשפט, תורה ומצווה, דין וחסד, קהילה הזוכרת את סיפור היווסדה בארץ, ואת החוקים והמשפטים שקיבלה משמים, ועושה את מיטבה כדי לזכור ולשמור אותם, ולשם כך היא המתבדלת מהסובבים אותה, שאינם בני ברית, בדרכה לארץ המובטחת.

שלא ככל אדם אחר, העומד בערוב בימיו בעת התרוששות כוחות הגוף והנפש, על סף הפרידה מהחיים, על סף המוות, הכיליון, החידלון, הנשייה והשכחה, משה איננו עוסק בהנצחתו ותהילתו, ואיננו מרחם על עצמו בשל העובדה המרה שתוחלתו נכזבה וחלומו נהרס. הכניסה לארץ המובטחת, אליה הוביל את עם ישראל במשך ארבעים שנות מסע חתחתים במדבר, כמיילדת המיילדת תינוק בחבלי לידה, בכאבים ובייסורים רבים, נמנעת ממנו לחלוטין.

הוא איננו מבקש ממאזיניו בערוב ימיו שיזכרו אותו ואת גודל מעשיו, שיציינו את ייחודו או את גודל תרומתו למסע הגדול במדבר, שבו הופך עם עבדים נרצע, מעונה ומושפל, מאוכזב, עייף ותשוש, לעם הנכנס לארץ המובטחת, ארץ לא נודעת, בכוחם של סיפור הבטחה, ברית, התגלות, נבואה, חלום וחזון.

לא לחינם אמר עליו אלוהים: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (במדבר יב), שכן משה איש האלוהים, תמיד בחר בטובת עמו, כקודמת לטובתו שלו, מהרגע שבו יצא למסע הגדול, בגיל שמונים שנה, כשהוא ישיש כבד פה וכבד לשון, וברא עם יש מאין, בכוחה של השראה אלוהית שזכה לה, שאותה היה מסוגל לבאר לשומעיו כמסר בעל משמעות עמוקה החוצה את גבולות הזמן והמקום, בכוחם של ספר, מספר וסיפור, חלום, נבואה, חזון והבטחה, חוק, שירה ומצווה.

משה בן מאה ועשרים שנה, מבקש ממאזיניו שיזכרו את ההתגלות האלוהית, את החוק האלוהי ואת המצוות שהיו עדים לנתינתן או שמעו עליהן מהוריהם שהיו עדים בטרם הפכו למתי מדבר. הוא מזכיר להם ללא היסוס את רגעי המשבר, המצוקה, הכישלון והחטא אשר בשלהם הם נענשו והוא נענש, וחוזר ומפציר בהם לא להיכנע להשפעת התרבות המקומית הנודעת בחושים, תרבות הרוב הפוליתאיסטית, הנראית לעין ושובה לב ביופייה, תרבות חזותית מוחשית שאין לה ספר של אל מופשט ואין לה זיכרון היסטורי כתוב. משה תובע משומעיו לא להיסחף בקסמם של אלילי הכסף והזהב של תרבות הרוב ולא ללכת שבי אחרי פאר מקדשיה וחגיה, ולזכור אך ורק את ייחודה המהותי של תרבות המיעוט המונותאיסטי, המיוסדת על אהבתו, חכמתו, נצחיותו וגדולתו של האל הבורא, האל הגואל, אלוהי ההיסטוריה והמוסר, אלוהי האמת, החירות, הדעת והצדק, האל המופשט, המדבר והשומע, אלוהי הדיאלוג, הנודע רק בספר, מספר וסיפור הנשמעים לאוזן, האל הגואל מעבדות לחירות, אלוהי הצדק והמוסר, המדבר בקול שמימי בפי משה עבדו, השומע לזעקת עמו וגואל אותו, האל הנגלה אך ורק בנבואה והשראה, בחלום וחזון, במצוות, חוקים ומשפטים, במיתוס, מוסר ושיר, בצדק ובברית, בחוק ודין, ובתהפוכות ההיסטוריה, שאותה הוא מספר כסיפור נשמע לאוזן ונכתב בטקסט מקודש.

*

משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק ובן אברהם, השביעי בדורות ההיסטוריים של ראשית העם היהודי, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית, תובע וחוזר ודורש ממאזיניו לאהוב רק את אלוהים המדבר והנשמע משמים, המקדש את היום השביעי במחזורי השבתה וחירות נצחיים, בשם הערכים המופשטים של הצדק, החירות והשוויון, ולא לאהוב אלוהים אחרים. הוא תובע זאת מעמו היגע מנדודיו, שגדל בבית עבדים בתרבות אלילית, חרף העובדה שהוא אל נעלם, אלוהי המיעוט המונותאיסטי החדש והבלתי מוכר, ולמרות שהוא רק אל נצחי מופשט, מדבר ושומע, קורא וכותב, בעולם שכולו מיוסד על תרבות פוליתאיסטית מוחשית וחזותית, המעלה על נס רק אלוהים מפוארים או אלילים גשמיים, נראים לעין, בעלי נוכחות מרהיבה ומעוררת יראה, שאינם אלא עצמים דוממים לחלוטין, אלוהי הרוב, הנראים לעין בתפארתם ודוממים בהדרם. משה תובע מעמו לזכור תמיד רק את אלוהים המדבר והשומע, הקורא והכותב, האל הנצחי של ‘לא יראני אדם וחי’, אל חי מאזין ומצווה, מקשיב ומדבר, מחוקק ושופט, ולא את נביאו הנודע כ’כבד פה וכבד לשון'. משה בחכמתו כי רבה מבין שהדבר היחיד המשותף לאל הנצחי הקדוש, הבורא, המחוקק והגואל, ולבני האדם בני החלוף, הוא השפה הנשמעת, לשון הקודש הנקראת והנשמעת, המדוברת והזוכרת, הכתובה על ספר ונשמעת בקול מדי שבת במקראי קודש. השפה העברית שמשה מדבר בה לעמו ומתפלל לאלוהיו, ואלוהים מדבר בה אליו בעל פה ובכתב, היא שפה אלוהית הנשמעת והמדוברת רק בפי האל, המלאכים והאדם, היכולה לבדה לשאת ערכים מופשטים כמו דעת, אמת וצדק, ברכה, חירות ושלום, זיכרון ועדות, חכמה ובינה, חמלה וחסד, קדושה ונצחיות, גאולה ותקווה, שאין להם שום ייצוג מוחשי בהיותם ערכים אלוהיים מופשטים הנחוצים לאדם עד מאוד, שאף פעם אין מהם יותר מדי.

משה, העניו מכל אדם על פני האדמה, איננו מבקש כלל שינצרו את זכרו כאדם או כאיש אלוהים או שיזכרו אותו ואת מעשיו בשום דרך, אלא הוא חוזר ומפציר, מצווה ומתחנן, שיזכרו וישמרו אך ורק את דברי אלוהים, אל חי וקיים, אל נצחי, נישא ונעלם, ואת חוקי אלוהים, תורותיו, משפטיו ומצוותיו, את אלוהי ההיסטוריה האלוהית הפרה־דטרמיניסטית, הידועה מראשית לאחרית, הקושרת בין גלות לגאולה ובין עבדות לחירות, בין הפרת הברית והחטא לבין הגלות והעונש, בין האמת והצדק, הדעת, המשפט והברכה, לעומת השקר והמרמה, העוול והחטא, העונש והקללה. הוא מתחנן בערוב ימיו שיזכרו את ההבטחה האלוהית, את השבועה והברית, ואת התביעות שתבע מהם האל הנעלם שנודע לעמו במעמד סיני, באשר לחיים לברכה ולשלום, לדעת, לאמת ולצדק, לנצחיות המוסר, החוק והמשפט, לזיכרון, ללימוד ולשינון, ולחובת השמירה וההנחלה המבטיחים את נצחיות העם והקהילה החיה חיים של זיכרון, לימוד ושינון, ברכה ויצירה.

*

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ובכל מקום שיש לי דבר מה להוסיף, להעיר או לבאר, אציין את ראשית דבריי בכוכבית בכתב רגיל, לפני הפסוק או אחריו.

*

*משה מתחיל בתחינתו לאלוהים, מלשון תחנון ונשיאת חן, שבה הוא מבקש לזכות להיכנס לארץ הטובה, היא הארץ המובטחת, אליה הוביל את עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה בכוחה של הבטחה אלוהית:

*

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.

אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.

*

*הוא מספר על מה התחנן ומנסח את תקוותו ותוחלתו כשהוא מזכיר את גבולה המזרחי והצפוני של הארץ המובטחת:

*

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן.

*

*ומזכיר את האכזבה שנחל ומספר את נסיבותיה. הוא נענש על חטא שלא חטא. שימו לב להדהוד המצמרר בין התקווה לאכזבה: בין אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה, לבין וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי. הפועל הראשון מלשון עבר ומעבר הפועל השני מלשון עברה וזעם.

*

וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי

רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה

וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

*

עברה וזעם מן העבר והעונש הכרוך בהם, התנכרות האל לבקשת נביאו ולתפילת התחנונים שלו, עונש ההדרה וההרחקה וההישארות מאחור ואי הגשמת החלום, שהוא אולי נקודת השפל העמוקה ביותר בחייו של משה, נקשרים ברצף דרמטי לפקודה לעלות אל ראש הפסגה ולהתבונן סביב סביב יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה – ימה הוא התבוננות לכיוון מערב, לים התיכון, צפונה, לכיוון הר החרמון והרי הלבנון, תימנה היא כיוון דרום, לכיוון בו נמצאת תימן, ומזרחה הוא מקום הזריחה, הנקרא בעברית מקראית גם קדמה, הכיוון ממנו השמש מקדימה לעלות וזורחת. פסוק דומה מאד נאמר שבעה דורות קודם לכן לאברהם בן תרח: …שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. אולם על אברהם לא הוטלה כל הגבלה, נאמר לו: כִּי אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם. (בראשית יג, יד–טו).

המילה אוריינטציה, orientation כיוון, נגזרת מהמילה אוריינט, orient מזרח, מקום הזריחה, השינוי היומיומי הקבוע, היחיד, המוכר לכל אדם, של חילופי חושך באור. ההתבוננות מהפסגה מעניקה אוריינטציה חדשה למשמעות מהלך הנדודים מראשיתו שהונהגה בידי משה בספר שמות ועד אחריתו בספר דברים. (“אוריינט אקספרס” הוא שמה של הרכבת המפורסמת שנסעה מזרחה מלונדון או פריז ועד איסטנבול)

*

*משה איננו מכביר מילים על רגע השפל של הכאב והאכזבה משעה שהתחוור לו שהוא יראה את הארץ רק מרחוק ומנגד, אך אליה לא יבוא. הוא עובר מיד לבחירה האלוהית במשרתו, יהושע בן נון, מבני יוסף המבורך, משבט אפרים, הזכור לטוב מפרשת המרגלים, שהוא זה שנבחר לחצות את הירדן ולהוביל את העם לארץ המובטחת ולהשלים את המעבר מעבדות לגאולה ומעם עבדים לעם ריבוני:

*

וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ

כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה

וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

*

מכאן נגזרת הברכה ‘חזק ואמץ’

*

וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר.

*

*ציון המקום איננו רק בעל משמעות גאוגרפית, אלא הוא בעל מטען היסטורי כבד־משקל. ראוי לזכור שהמילה סנקציה sanction שעניינה הוא פְּעֻלַּת עֹנֶשׁ לַצַּד הַמֵּפֵר הִתְחַיּיְבוּת אוֹ תְּנָאֵי הַהֶסְכֵּם – והמילה Sanctus סנקטוס, קדוש או קודש, באים מאותו שורש.

בעולם המקראי הקדוש או הקודש הוא מקור החוק הנצחי המקודש, הכולל איסורים, הגבלות, הבדלות, הגדרות וגבולות, הבחנות, דינים וציוויים (מצוות או פיקודין של עשה ולא תעשה), חוקים ועונשים, ומפר החוק והעובר על מצווה מפורשת או על איסור מפורש, נענש בעונשים כבדים (עונש משמים כגון מגפה או כרת). גם בערבית השורש ח.ר.ם קשור למתחם המקודש ותחום האסור. الحرم אל־חראם, הוא הקדוש, והמילה חרם או חראם היא התחום האסור, זה שהעובר עליו נענש בחרם. [המילה העברית חרם היא מקור שמו של הר חרמון, שם נועדו המלאכים החוטאים שהחרימו חרם על מי שלא ישתתף בחטא בני אלוהים ובנות האדם, החוטאים שחטא פריצת הגבולות שלהם גרם לעונש המבול. הסיפור בספר בראשית פרק ו פסוק ב מתחיל בפסוק:“וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ”. עניינו הוא פריצת גבולות אסורה בין בני אלוהים לבנות האדם].

חטא בעל פעור, חטא הזנות, שהעם נענש עליו עונש כבד, במוות במגפה, ראשיתו היה בפריצת גבולות בין גברים בני ברית לנשים מדייניות או מואביות שאינן מעמם של בני הברית, נכרך בהענקת כהונת עולם לפנחס בן אלעזר בן אהרון משבט לוי. רק לשבט לוי הותר לברך את ברכת החיים או לקלל בקללת מוות.

חטא בעל פעור או חטא בנות מואב הוא מאורע מקראי שאירע כזכור בעת שבני ישראל חנו בערבות מואב סמוך לכניסתם לארץ כנען, במהלכו נמשכו רבים מהעם לזנות עם בנות מואב ומדין: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה).

*

במקום זה ובנסיבות אלה בני ישראל זנו עם בנות מואב, עם שראשיתו בגילוי עריות בין לוט ובנותיו, ביוזמתם, ואילו בנות מואב פיתו את בני ישראל להשתתף באכילת הזבחים שהקריבו לאל המואבי בעל פעור, ואף להשתחוות לו. בעקבות חטא הזנות שהתגלגל לחטא החמור של עבודה זרה, הורה אלוהים למשה להוציא להורג את ראשי החוטאים בסגידה לאל אחר, ובתוך כך פרצה מגפה בקרב העם.

בשיאו של חטא הזנות והעבודה זרה שהתרחש בפומבי (גילוי עריות בהוראתו הראשונה), לקח זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, את כזבי המדיינית, בתו של צור ממלכי מדיין, וזנה עמה באוהלו לעיני משה וכל העדה, שהביטו במעשה המחפיר בזוועה ובחוסר אונים. בושה, אשמה ופחד הם שלושת יסודות התרבות המבחינים בין אדם לחיה מאז סיפור גן עדן. התכסות, צניעות והסתרה בכל הנוגע לגוף האדם ברשות הרבים, לעומת הסרת בגדים ברשות היחיד בעת התייחדות, הם מיסודות התרבות. מעשה הזנות הפומבי של נשיא שבט שמעון ונסיכת מדיין היה בגידה בכל נורמה וכפירה ביסודות התרבות ועברה על חוקי הדת.

פנחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, בקנאתו לה' על הבגידה הפומבית, לקח רומח ודקר את שניהם למוות באוהל, ובעקבות זאת המגפה נעצרה. בשל מעשה קנאות זה, הבטיח ה' לפנחס ולזרעו את הכהונה הגדולה.

אחרי אזכור מפורש לחטא בעל פעור, שכלל שלושה חטאים חמורים של פריצת גבולות (הקדוש הקשור בדת ובתרבות תמיד מוגבל בגבולות ואיסורים. רק בטבע אין גבולות ואין איסורים, אין חוקים ואין ספרים) – חטאי עריות אסורים (זנות פומבית או קשר מיני אסור של בני־ברית, גברים מבני ישראל, עם נשים נוכריות), חטאי עבודה זרה (השתחוויה של החוטאים מבני ישראל לאלוהים אחרים, לאלוהי מואב – פעור), וחטאי מאכלות אסורים בהקשר פולחני אסור (פיתוי לאכול מן הזבחים שהוקרבו לבעל פעור במזבחו ובמקדשו), מזכיר הכתוב במרומז שאלה הם שלושת החטאים שמפניהם הזהיר אלוהי ישראל את עם ישראל, מיד לאחר חטא העגל, לבל יתפתו לכרות ברית עם הכנענים יושבי הארץ:

*

פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ

וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם

וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם

וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ:

וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ

וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן

וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן.

*

איסורים אלה שתכליתם המפורשת היא להבדיל, להבחין ולהגדיר גבולות, כדי להעמיד חיץ בין עם ישראל [גוי קדוש הקשור בברית לאלוהיו] לעמי הארץ [הגויים הטמאים והחוטאים עובדי האלילים] המקיפים אותם, הם שכוננו את גבולות ההתבדלות הבסיסית של הקהילה היהודית מפני יושבי הארץ שבה התגוררו, כלומר אלה הם חוקי ההתבדלות שקבעו את גבולות הברית המקודשת של קהילת הזיכרון היהודית בצביונם האידיאלי, ותחמו בבירור את גבולות הקדושה המתבדלת או את גבולות ההסתגרות מפני מי שאיננו יהודי: איסור נישואין משותפים או איסור מין משותף שנחשב כגילוי עריות, איסור אכילה משותפת בשל דיני הכשרות ואיסור פולחן משותף שנחשב עבודה זרה – איסורים מבדלים, מגדירים ומבחינים, שאין כל ספק שלא מעט מבני ישראל עברו עליהם במשך כל הדורות בהזדמנויות שונות, כידוע לנו מספרות השאלות והתשובות, מתעודות משפטיות ומתיעוד היסטורי מגוון – כל אלה קשורים האחד במשנהו.

קרבה חברתית, הקשורה באכילה משותפת ובישיבה ושתיה משותפת, קשורה בדרך הטבע גם ביחסי ידידות ומשיכה הדדית, שעלולים עד מהרה להפוך ליחסי קרבה גופנית ונפשית, העשויים להוביל ליחסי מין אסורים, וקשורים גם בקרבה דתית־פולחנית ותרבותית, המהווה בגידה באלוהי הברית ובקהילת הקודש. האיום של פריצת גבולות הברית המתבדלת, ברית קודש, ריחף כל העת על הקהילה היהודית, שהייתה תמיד קהילת מיעוט דתי־אתני קטן לעומת הרוב, במקום שבו התגוררה, ונמשכה באופן טבעי כאז כן היום, ליופיו של פולחן הרוב, לדת הרוב, לתרבות הרווחת ולשפת המקום, למזון הרוב, לחגיגות הרוב ולבנות הרוב.

תמורות ההיסטוריה, שגרמו להגליית עם ישראל מארצו, ולחייו כקהילת שבויים־עבדים בארצות זרות סביב חופי הים התיכון במאות הראשונות לספירה (זו הייתה ראשיתן של הרבה מהקהילות היהודיות אחרי חורבן בית שני), עמדו בסימן סלידת קהילת הרוב הפגאנית, הנוצרית או המוסלמית, מקהילת המיעוט היהודית המתבדלת, שהגדירה עצמה אחרי החורבן ובמהלך הגלות כקהילת קודש [ק"ק] ובידלה את עצמה ככל האפשר במזונה, בשחיטתה, בשפתה, בלבושה, בחינוך בניה הזכרים, בנישואיה המוקדמים, באורחותיה היומיומיות, בלוח השנה שלה, בברית המילה שלה, במצוותיה, בטבילה שלה ובקבורתה. היהודים התבדלו מסביבתם כדי לשרוד ולא להיטמע ולהתבולל ולהעלם, אולם כתוצאה מזרותם, אחרותם והתבדלותם, הפכו לקהילת מיעוט דתית חשודה ושנואה שהפכה לשעיר לעזאזל, קהילה זרה שונה ומתבדלת, שאותה תמיד האשימו בהאשמות שווא מסוג עלילת דם, עלילת לחם הקודש, עלילת הרעלת בארות או רצח בן אלוהים (שנאת יהודים), והבטיחו את התבדלותה של קהילת המיעוט מקהילת הרוב על רקע של זרות, תיוג, ניכור, קנאה, שנאה, חרדה ודחייה.

אבל הכמיהה של המיעוט להתקרב לערכי הרוב, הנחזים בבירור ביופיים המוחשי מעורר ההתפעלות, [רק חשבו על ארמון האלהמברה בגרנדה ופרדסי סביליה, על ארמון האופיצי באיטליה או על הקתדרלות הגותיות באירופה שם נשמעו מזמורים גרגוריאניים נפלאים ביופיים והמשרתים בקודש לבשו גלימות זהב משי וארגמן, או חשבו על הפסלים והוויטרז’ים של הכנסיות, על הזמן הנשמע והנראה הנקצב בפעמוני הכנסיות בכל העולם הנוצרי, שכנגדו התנהל הזמן היהודי המתבדל], ובממדיו החומריים מעוררי התשוקה, הייתה קיימת בכל קהילה, והצורך להציב גבולות ברורים ואיסורים מחמירים ועונשים כבדים היה הכרחי ונחוץ להישרדות קהילת המיעוט. כגודל התשוקה להתקרב לעולמו של הרוב הלא יהודי בכל מקום, כך היה גודל המחיצות המרתיעות מפניו וכך התגבר הצורך לתאר את הזולת הלא יהודי, כגוי וערל, כטמא או ‘אחר’ משוקץ ומאיים, כזר ולא אנושי, כשיכור סובא וזולל, במילים מעוררות דחייה ורתיעה הקשורות לטומאה, שיקוץ, ובשר פיגולים או ‘לארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו’ וכדומה.

*

ללאומיות היהודית המתבדלת לאורך הגלות, המבטאת סלידה מכל אדם שאינו שייך לקהילת הברית (גוי, ערל, טמא, שקץ, שיכור וכו'), היה מחיר כבד שהיהודים שילמו לאורך כל ההיסטוריה מהעת העתיקה ועד למאה העשרים ואחת. הזרות המובהקת של היהודים הנודדים חסרי המולדת, נודדים חשודים, מהגרים ופליטים, ביחס לסביבתם, שנשמעה בשפתם, וניכרה בתסרוקתם, בלבושם, במזונם, בחינוכם וברוב אורחות חייהם, וההתבדלות הגורפת שקיבלו היהודים על עצמם בהיבטים רבים של חיי היום־יום שלהם, הייתה מהגורמים הבולטים שעוררו את שנאת היהודים את החרדה מפניהם, את תפישתם כזרים, חשודים, מאיימים ובוגדים, ואת הוודאות שהם ומנהגיהם השונים מהווים את הסכנה האמתית המאיימת על סביבתם, ועל כן יש לגרש אותם, לנצר או לאסלם אותם בעל כורחם, לכלוא אותם בגטאות או להשמיד אותם. אבל לגבי קבוצת מיעוט זרה, חסרת מולדת ואחיזה ארצית, מגורשת, נפלטת, שנואה ונאשמת, נודדת בתרבויות זרות ובדתות עוינות, ההתבדלות החברתית־דתית־פולחנית־מיתית הייתה תנאי הכרחי להישרדות ולהגנה על קיום מובחן.

*

אחרי ציון המקום הגאוגרפי־היסטורי, פעור, הכרוך בחטא ועונש, חוזר משה לחוקים שאותם יש ללמד את הבאים בשערי הארץ, זו שניתנה לעם מידי אלוהיו בשבועה ובברית מאז ימי ההבטחה לאבות האומה. הוא מדגיש את מקורו האלוהי של החוק המקודש, שאסור לאף אדם להוסיף עליו מאומה ואסור לגרוע ממנו . תוקפו אלוהי, נצחי ומקודש ואסור לשום אדם לשנותו אף פעם:

*

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם.

*

בסוף ספר דברים בפרק לג, משה מצווה רק על בני שבטו, בני לוי, את חובת ההוראה הקבועה והנצחית הנגזרת מפסוק זה, שבו העם נדרש לשמוע את החוקים והמשפטים מפי משה: אחרי פטירתו, בני שבטו, הלוויים והכוהנים, ימשיכו להורות וללמד את החוקים והמשפטים לכל שבטי ישראל רק לאחיו בני לוי הוא אומר:

*

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ:

*

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ

לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.

*

החוק שמסר משה לבני עמו כחוק אלוהי חתום וסגור, המצוֶּה על השומעים, הוא חוק קאנוני שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו.

*

*משה חוזר ומזכיר את חטא בעל פעור ואת העונש הכבד שהוטל על החוטאים אשר סרו מעל אלוהי האמת ודבקו באלוהים אחרים.

*

עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ.

*

המאבק בין אלוהי ישראל, אלוהי הייחוד, האל המופשט והנסתר מכל עין, אל הספר והסיפור, הנשמע והמדבר, המאזין לשוועת עמו ומדבר אליהם, אלוהי החירות והצדק, החוק והמוסר, אלוהי ההיסטוריה המקיים דיאלוג רצוף עם עמו בעדות ובברית, בזכור ושמור, בסיפור תולדותיו של העם, בנבואה, בתפילה, בגאולה, במצווה ובחוק, בספר ובסיפור, לבין אלוהי העמים, אלוהים רבים דוממים ונראים, אלוהי השעבוד והעריצות, הנגלים בפארם והדוממים ביפעת פסליהם ובפאר מקדשיהם, נמשך כל העת מראשית ספר שמות ועד חתימת ספר דברים.

המאבק מתנהל בין האל הנעלם הנצחי המדבר והנשמע, המעיד והכותב, שדבריו כתובים על לוחות העדות וחרותים על ספר הברית, מול האל הנראה, הנגלה והדומם שאין לו דיבור כתוב או נשמע; בין האל המופשט, אלוהים חיים, הנשגב מתיאור אנושי לאלילים המוחשיים העשויים עץ ומתכת, המעוררים התפעלות בתפארתם הדוממת; בין אלוהי החוק הכתוב הנגלה לכל עין וכתוב על לוח, על עמודי ספר או מגילת ספר, ומחייב כל אדם בשווה, לבין אלוהי העמים שאין לו חוק כתוב אלא רק עריצות הירארכית וסודות נסתרים; ובין האל הנעלם אלוהי הצדק והחסד הגואל, אלוהי החירות, מול האל הנראה בפסל ומסכה, אל המעניק תוקף לעריצות ולשעבוד, שהוא אלוהי המשעבד.

*

*משה מתחיל לספר את סיפור החוק והאפיפאניה או ההתגלות האלוהית שקדמה למתן החוק, כי הוא יודע שאין מתן חוק אלוהי ללא התגלות, ואין לחוק מעשה ידי אדם כל תוקף במציאות ההירארכית של העולם העתיק, או אין חוק נצחי בעל סמכות ותוקף, ללא מקור סמכות אלוהי שנשען על תוקפה של התגלות .

*

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים

כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן

בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

*

משה חוזר ומדגיש שכל החוקים והמשפטים אותם לימד את עמו, מקורם אלוהי.

יתר על כן חוקים אלה מתייחסים לעם חכם ונבון הנודע בשמירת חוקי האל, הבא לרשת את הארץ המובטחת בברית לאבותיו, ולהוריש את יושביה כמובטח לעם מפי האל.

*

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים

אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ

רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.

*

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו

כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו.

*

*היחס הדיאלוגי בין אלוהי הצדק והאמת, נותן החוק, לעמו, שומר הברית ושומר החוק, המצויים ביחסי קירבה של קריאה ומענה, דיבור והאזנה, מודגש בפי משה.

*

וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם

כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

*

גדולת העם נובעת מגדולת תורתו חוקיו ומשפטיו, שמקורם אלוהי, מקודש ונצחי, שמשה לימד את עמו, מפי אלוהים.

*משה מייסד קהילת זיכרון של שבעה דורות הקודמים למתן החוק האלוהי בדורו, חוק שניתן בהתגלות משמים במעמד סיני ונכתב על ספר – חוק שניתן לכל בני ישראל אחרי הגאולה מעבדות של חמישה דורות, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה, לחירות, אחרי נס יציאת מצרים – וסיפור הנדודים במדבר והמעבר מעבדות לחירות של תריסר בני יעקב, שהפכו לתריסר שבטי ישראל, הוא סיפור המסגרת שלה.

משה תובע את שמירת הזיכרון הכתוב של העבר, הסיפור, השיר, החוק והמצווה, והנחלתו מדור לדור למען העתיד של קהילת הזיכרון של העם היהודי. הוא תובע מאבק נחרץ יום יומי נגד השכחה והנשייה, ובעד זיכרון הברית הנצחית, או מאבק נגד חיים חסרי תודעה של רציפות היסטורית קהילתית ואופק אלוהי נצחי, המוגבלים בגבולות ההווה נטול ההקשר, בלבד, ובעד הבחנה נצחית בין חול לקודש, בין ששת ימי המעשה ליום השביעי שהוא מקרא קודש, מועד התוועדותה של קהילת הזיכרון השבה וקוראת בקול את סיפורה בציבור ומנחילה אותו מדור לדור.

“ספר היובלים”, חיבור כוהני מהמאה השנייה לפני הספירה, שנמצא בין מגילות קומראן, מספר לנו שמשה הוביל את העם במדבר במשך היובל הארבעים ותשעה, כדי שהעם יכנס לארץ המובטחת, אחרי פטירת משה בסוף היובל הארבעים ותשעה, בפתיחת יובל החמישים, הוא היובל הגדול שבו הארץ חוזרת לבעליה. המחבר, המתואר כמלאך הפנים המדבר עם משה על סיני אחרי מעמד סיני, מספר לנו בפירוט את קורותיהם של ארבעים ותשעת היובלים מהבריאה ועד הכניסה לארץ ישראל. עבודת הזיכרון וסיפור העבר מחדש לא חדלה אף פעם בקרב יודעי קרוא וכתוב בעם היהודי, אצלם העבר אף פעם לא נח ומשתנה תדיר, מאז שהחלו לספר מחדש את ספר בראשית כשכתבו את המגילה החיצונית לבראשית ואת ספר היובלים וספר יצירה, וספרים רבים נוספים לפני הספירה ואחריה, העוסקים בסיפור מחדש של סיפור הבריאה וסיפורי החומש.

*

התרבות היהודית היא התרבות היחידה המצווה על הזיכרון של הסיפור ההיסטורי המשותף של קהילת הזיכרון השבטית הקושרת בין העבר לעתיד, המעוגנת בברית ובהבטחה אלוהית, בחלומות, נבואה, בחוק והתגלות. יתר על כן, משה בפרשת ואתחנן, הוא זה המצרף היסטוריה וסיפור, חוק ומשפט, ברית והתגלות, חלומות ושירה, מיתוס ונבואה – ותובע בשם האל את מצוות ה“זכור ושמור” – ויוצר תרבות המחויבת לזכירה ושמירה של עברה ואף נוקטת צעדים פעילים להנחלתו של אתוס זה במחזוריות קצובה וקבועה של מועדי ה' מקראי קודש.

חובת הלימוד והשינון, ההנחלה והזכירה של הסיפור והחוק, המיתוס וההיסטוריה, המצווה, והתורה, המשפט והשירה, המפורטים בחומש, היא מקור ההצטיינות האוריינית והדחף היוצר של בני העם היהודי לדורותיו, והיא קשורה במישרין לחובת הזכירה והשמירה של החוק הכתוב וסיפור ההתגלות, לצד המעטפת ההיסטורית, הסיפורית והמיתולוגית העוטפת אותו המתירה לספר אותו מחדש בכל דור אחרי שקורים בציבור את סיפור התשתית בשבתות ובמועדים שכולם ‘מקראי קודש’ או מועדים להנחלת הזיכרון הקהילתי בקריאה בציבור.

מיתוס הוא סיפור תשתית עתיק שעתיד גדול נכון לו, סיפור העונה על שאלות מפתח ביחס למצב האנושי [איך הכול התחיל? מה מקור החוק? מדוע אנו בני מוות? מי המחוקק? מי הוא השופט והמעניש? ממי עלינו לפחד? מה עלינו לעשות? למי ולמה יש ערך? מי כפוף למי? ומדוע?], סיפור שחלק ממשתתפיו נצחיים ועל־חושיים וחלק ממשתתפיו קשורים למין האנושי, שלסיפורם, שמן הנמנע לשחזרו בגלל זהות משתתפיו העל־טבעיים ומיקומם העל־ארצי וזמנם העל־זמני, נכון עתיד גדול, שכן שבים ומספרים אותו, דורשים אותו, מפרשים אותו, ממחיזים ומשוררים אותו, מתפללים במסגרתו, מצווים בהשראתו ומחדשים אותו בחינת שתי וערב. על חוטי השתי של הסיפור המקראי העתיק הנקרא בציבור מדי שבת בשבתו כתשתית הזיכרון, נשזרים חוטי הערב של תערובת יצירת הדורות וחידושיהם.

משה מנהל מאבק בלתי נלאה נגד השכחה והנשייה – רַק

הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים

אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ – ומבטיח, בתבונתו כי רבה, את הנחלת הסיפור הכתוב, את ההיסטוריה, העדות, הזיכרון, הברית, המיתוס והחוק, מהעבר אל העתיד, באמצעות הכתיבה, ההוראה הלימוד, השינון והזכירה של הסיפור המקראי, של העדות, הברית, המגילה והספר, המכוננים את ‘הזכור ושמור’. משה היטיב להבין שרק לעבר הכתוב יש סיכוי לשרוד את תהום הנשייה של מצולות העבר, ולצוף מחדש מתהום הנשייה כסיפור בעל משמעות המשמר את העבר המשותף (ברית גורל) כגשר לעתיד המשותף (ברית ייעוד), החוצה את גבולות הזמן והמקום, או כעולם הנברא תדיר בספר, מספר וסיפור.

*מכאן ואילך משה חוזר ומספר באופן נפלא את סיפור האפיפאניה (התגלות) האלוהית וראשית מתן החוק, שנודע בהתגלות רב־חושית ועל־חושית המערבבת את תפקידי החושים הרגילים (סינסתזיה) (‘וכל העם רואים את הקולות’), התגלות דרמטית החורגת מסדרי הטבע, שחייבים לזכור ולשמור ואסור לשכוח אותה ואת תכניה בשום אופן:

*

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ

וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב

בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי

אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה

וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.

וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר

וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם

חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים

וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.

*

*אלה ודאי מהפסוקים היפים במקרא שקבעו את גורלה של אמונת הייחוד בקול אלוהי מדבר מתוך האש, ושל האמנות היהודית שאין לפניה תבנית חזותית של תמונה, אלא רק קול. (כל העם רואים את הקולות)

*

וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת

עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים.

*

* הברית היא הקשר הדו־כיווני הנצחי המופשט בין האל לעמו ובין העם לאלוהיו ויסודה בעשרת הדברות או עשרת הדברים הקושרים אמונה, תודעה, מעשה, ציווי ואיסור מעבר לגבולות הזמן והמקום.

השורש דבר מתייחס הן לדבר מוחשי (דבר מה הנעשה בעולם המעשה) הן לדיבור אלוהי מן השמים הן לדיבור אנושי והן לדיבור כתוב.

*

וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים

לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה

בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

*

*החרדה מייצוג מוחשי של האל המופשט, המדבר והשומע, שאין לו כל ייצוג חזותי נראה בר־השגה, חוזרת ונשנית, שכן כל העמים יצרו ייצוגים חזותיים ומוחשיים של אלוהיהם הדוממים, אבל האל המקראי מתייחד בכך שאין לו גוף מוגבל ולא דמות הגוף הניתנת להגבלה או לחיקוי, משום שיש לו רק קול מדבר ומתנסח בדברים או בדברות, במצוות, חוקים ומשפטים ותוכחות מוסר ודברים הנשמעים בחזון, בנבואה ובחלום הנכתבים על ספר. אלא שהקול, על הדיבור, הכתיבה והקריאה הקשורים בו, הוא אולי המאפיין האנושי העמוק ביותר. רק האל, האדם והמלאכים מדברים בקול ושומעים קולות מדברים, נגלים או נסתרים, ונותנים מבע מילולי ווקאלי או כתוב או חרות, למחשבה המופשטת ברוחם. רק למעשי הקול הנשמעים, הנחזים בחזון בנבואה או בחלום, או נכתבים ונקראים כעדות על לוח או על מגילת ספר, יש קיום נצחי, לא לנראה לעין מעשה ידי אדם, על אלה חל דין בני חלוף. השפה העברית הנצחית וספריה הנצחיים הכתובים בלשון הקודש, צלחו את תמורות ההיסטוריה מהאלף השני לפני הספירה ועד ימינו, בעוד שעמים רבים גדולים ושגיאים, אבדו ואינם, ועריהם הבצורות, חומותיהם, שעריהם וארמונותיהם, אליליהם ומקדשיהם, אבדו בהום הנשייה.

*

פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.

תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם.

תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

*

*כאמור פסוקים אלה קבעו את גורלה של האמנות היהודית ואת המגבלות בתוכן פעלה ואת האתגרים הייצוגיים שהייתה חייבת להתמודד איתם כאמנות חזותית שנאסר עליה לחקות את הנראה בעין מעולם החי הנגלה או הנעלם. המילים סמל או תבנית, המוכרות לנו במונחים מודרניים כמו סימבוליזם ופרדיגמות, ראשיתן באיסור חיקוי הנראה מעולם החי והקטגוריות המייחדות אותו דוגמת זכר ונקבה, וחיוב העיגון במופשט, בנחשב באותיות ובמספרים, בקווים וסמלים..

*

וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה

וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים

כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם

אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

*

* משה מזהיר מההערצה למאורות השמים (בתרבות המצרית סגדו לשמש, ובתרבות הבבלית העריצו את הירח, בתרבות היוונית הקלאסית סגדו להליוס אל השמש ואסטרולוגיה הייתה רבת חשיבות במקדשי אשור ובבל) ומתריע מפני הסגידה לאיתני הטבע ומדימויים חזותיים לדמות האל הנעלם הנגלה בבריאה, ומזכיר לנו במרומז שכל אלה נבראו בשבוע הבריאה, והם מעשה ידי אלוהים, ואינם בשום אופן ישויות השוות לאל הבורא מבחינה מהותית. אלוהים הוא הבורא והם הנבראים. האל הוא הכוח הנצחי המופשט האינסופי והמקודש המסובב כל יום מחדש את המחזורים הנצחיים של השמש, הירח והכוכבים, האור והחושך ועונות השנה, והם אלה המסתובבים, הוא הפועל הנצחי והם הנפעלים הנצחיים. כל המאורות ואיתני הטבע ומחזוריו אינם אלא ישויות נבראות ונפעלות, לא בוראות, יוצרות ופועלות. להווייה הנראית לעין הנקראת בתרבויות אחרות טבע – (מילה שנכנסה ללשון העברית רק במאה ה־12! עם תרגום “מורה נבוכים” לרמב"ם מערבית לעברית, כדי לבטא את המילה פיזיקה, טבע ביוונית. בעברית לא היה קיים המושג ‘טבע’ עד למאה ה־12 כי לטבע אין טובע, משום שיש רק בריאה שלה יש בורא היוצר ומחדש בחסדו כל יום את מעשה בראשית) – מוסיף סיפור הבריאה מראשיתו שני יסודות שאינם נמצאים בטבע כלל, אותיות ומספרים, העולם נברא בשבעה ימים הנמנים במספרים יום אחד, יום שני יום שלישי וכדומה והוא נברא בדיבור (“ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור”). משה מזכיר בסוף דבריו לעיל שכל ציוני מחזורי הזמן הנראים לעין – השמש, הירח, הכוכבים והמזלות, ניתנו בשווה לכל העמים בכל העולם. רק מחזורי הזמן הנשמעים לאוזן המיוסדים כולם על ספירה וחישוב – השבת, המועדים, השמיטות והיובלים, שכולם תלויים בספירה שביעונית מקודשת, ובמחזוריות שביעונית נצחית משביתה, נמסרו לעם היהודי לבדו כברית עולם.

*

*משה מזכיר את הבחירה האלוהית בעם ישראל, שנגאל בידי האל משעבוד מצרים לחירות אלוהית השמורה לעמו הנבחר. שתים עשרה פעמים נזכרת המילה מצרים בפרשת ואתחנן:

*

וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם

לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

*

*משה שב ומזכיר את העונש הכבד שהוטל עליו בשל כעסו של האל על כך שלרגע לא האמין בו, כשהכה על הסלע (הִתְאַנֶּף בִּי) – לראות את הארץ מנגד ולא לבוא אליה, בניגוד לכניסתם של כל בני ישראל האחרים, שהגיעו לגדות הירדן, מלבדו, אל הארץ המובטחת היא הארץ הטובה.

הוא חוזר ומזהיר את העם לא לסור מאלוהיו ולשמור את בריתו עמו, שכן העונש על הגירוש מהארץ המובטחת, או על ההגליה הצפויה לאלה שיסורו מהברית וילכו אחרי אלוהים אחרים, בדיוק כמו איסור הכניסה אליה, שמור לאלה שאלוהים יתאנף בהם כפי שהִתְאַנֶּף בו:

*

וַיהוָה הִתְאַנֶּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא.

*

*משה צופה את עתידו של העם שיבגוד במצוות הזכור ושמור, ישכח את הברית ויסור מדרך הטוב של התורה והמצוות ומהנאמנות לברית בין שמים וארץ, יחליף את אלוהי הייחוד הנשמע באלוהים אחרים הנראים לעין ויחטא בחטאי העבודה זרה. הוא חוזר ומבאר לשומעיו את מחירה הכבד של השכחה ואת מחירו הכבד של החטא – אבדן, השמדה וחורבן, גלות, נדודים, פיזור גלויות והפצה כנוודים מנודים חסרי ארץ בין כל העמים:

כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ

וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל

וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ

כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.

וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים

וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם

אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה.

וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן

אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.

*

*אבל אחרי חזות קשה זאת, שההיסטוריה היהודית חזרה ואמתה כ’ברית גורל' במשך אלפי שנים, מוסיף משה את פסוקי התקווה והנחמה והתשובה הנצחיים, הקשורים ב’ברית יעוד'. שבע פעמים נזכרת המילה ברית, הנרדפת למילה שבועה, בפרשת ואתחנן:

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ

כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ בַּצַּר לְךָ

וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.

כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ

וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.

*

* מפסוק זה, מהמילה וְשַׁבְתָּ, נגזר הן רעיון התשובה והן רעיון שיבת ציון ברחמים או רעיון קיבוץ הגלויות והגאולה – המובטח בשבועה בלתי נשכחת, ובברית יעוד, ליושבי הארץ הטובה, היא הארץ המובטחת, אלה שהפכו בחטאיהם, ובראשם חטא השכחה של הזכור ושמור, שהביא לחטא העבודה הזרה – לגולים נוודים, חוטאים ונענשים, אלה שאלוהים הפיץ אותם בין כל העמים כעונש על חטאם – אך הוא גם מבטיח להם שיזכור אותם ולא ישכח, והם אכן ישובו ברחמיו לציון, בשעה שיחזרו בהם, ידרשו את אלוהים וישובו בתשובה ויגשימו את ייעודם כ’גוי קדוש'.

אלה היו פסוקי התשתית להקמת קהילות קודש יהודיות, ק"ק, בכל רחבי העולם, קהילות שציפו לגאולה והשתדלו לפעול כדברי משה, לדרוש את אלוהים, להנחיל את תורתו, לשנן את מצוותיו, לזכור את בריתו וללכת בדרכיו, לשבות בשבתותיו ובמועדיו, כדי שיזכו לשוב לארץ המובטחת.

ראוי לציין שרעיון התשובה הוא זה החותר תחת סופיותה של ההיסטוריה האנושית ומערער את סופיותו של המעשה האנושי. אחטא ואשוב משמעו שגם על חטאים כבדים יש אפשרות לחזור בתשובה, לסבב את גלגל הזמן לאחור, לשוב בתשובה כדי להבטיח עתיד טוב יותר, שבו הכול יכול להיות אחרת.

*

* מכאן ואילך משה מצייר את דיוקנו של האל הבורא, האל הגואל והמשחרר, האל האוהב והבוחר, האל המחוקק והמצווה, אלוהי ההיסטוריה והחוק, אלוהי ההבטחה ואלוהי ההתגלות והבחירה, אלוהי כריתת הברית, אלוהי התשובה והגאולה, אלוהי הצדק והמוסר, אלוהי הניסיון והעמידה במבחן, ואלוהי הקנאות, המוסר, הזעם והזעף, המייסר את מפרי הברית:

*

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ

לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ

וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם

הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ.

הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי.

אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי

בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים

וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה

וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים

כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ.

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ.

מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ

וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה

וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו

וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם.

לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ

לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

*

*משה מסיים בהגדרת ייחוד האל ומנסח את אמונת הייחוד:

*

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים

בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.

וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ

וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים.

*

כאן נקטע נאום הפרידה והנחלת הלקח של משה לעמו, והדיון עובר, שלא כצפוי ואולי כשגיאת עריכה, לשלוש ערי המקלט בנחלת גד ראובן וחצי המנשה, בעבר הירדן המזרחי, המיועדות להצלת חייהם של הרוצחים בשוגג מפני אלה הרוצים לנקום נקמת דם:

*

אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ.

לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי.

אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָרֻאוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי.

*

מכאן עוברת הפרשה לקריאה הנצחית ‘שמע ישראל’, החוזרת ונשנית, המבטאת את תמצית אמונת הייחוד, הנקשרת בתביעה המוסרית המקודשת של עשרת הדברות המופנית לכלל ישראל כעם:

*

*המונחים הנרדפים תורה, עדות, חוקים משפטים, הם המכלול שאותו השמיע משה באוזני העם כתוכן הברית הנצחית שנכרתה בחורב, הוא הר סיני, בין אלוהים לעמו. האל הוא מקור החוק הנצחי המקודש והעל־זמני, והוא נותן החוק משמים שתמציתו נודעה בעשרת הדברות, עליהן חוזר משה בפרק זה, ובני ישראל הם אלה המחויבים ללמוד, לזכור, לשמור ולעשות את האמור בחוק, בתורה, במשפטים, במצוות ובעדות, בארץ, כפי שיאמר מיד בהמשך הדברים: וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.:

הברית נכרתה לא רק עם אלה שהיו נוכחים במעמד סיני, אלא איתם ועם כל צאצאיהם לאורך כל הדורות שיבואו.

הגשרים בין העבר הדרמטי של מעמד סיני, שבו נכרתה הברית לפני עדים מכל העם, עבר שאותו חייבים לזכור ולשמור, מנקודת המעבר הדרמטית מעבדות לחירות, ובין העתיד, שבו תישמר הברית בידי כל צאצאיהם של העדים להתגלות, ואלה ששמעו עליה בארבעים שנות הנדודים, אלה שזכו בחירות כחסד אלוהים ושוחררו מבית עבדים, שמוטלת עליהם החובה לשמור, לאורך כל הדורות, את הכרת התודה למשחרר מבית עבדים, נבנים כאן ברצף ספרותי מרהיב:

*

וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי

אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ.

מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן

וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן.

וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה

וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים

אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם

וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.

יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב.

לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת

כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים.

*

* משה, המתאמץ כל העת לבנות גשר בין העבר הדרמטי ובין העתיד המובטח, המטיל אימה, דרך ההווה המיוסר, מחדד את נצחיות הברית החלה על כל הדורות, לא רק על אלה שניצבו בסיני, אלא כל צאצאיהם לאורך כל הדורות כולם

*

פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

*

* העדות הכרוכה בהתגלות נוכח כל העם, עדות עדי עד, בהר, בשמיעת קולות דבר האל מתוך האש, בברית סיני, שעל פי המסורת הכהנית התרחשה בחג השבועות, שבעה שבועות מראשית יציאת מצרים, היא עוגן העדות השבועה והזיכרון, התעודה והמועד, המעגנת את הגשר בין העבר שבו ניתן החוק משמים בהתגלות לנוכח כל העם (‘וכל העם שומעים את הקולות’) ובין העתיד הקשור בכניסה לארץ הטובה, שהובטחה בברית לאבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב.

*

אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא

לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהוָה

כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ

וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר.

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ.

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מצותו [מִצְו‍ֹתָי].

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּֿל מְלַאכְתֶּךָ.

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ

לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ

וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.

[תוספת זו על האמור בעשרת הדברות בפרשת יתרו, מאלפת, היא מלמדת על תפישת צדק חברתי המזכה את העבד והאמה במנוחה כאדונם]

*

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם

וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה

עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ

וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

לֹא תִּֿרְצָח.

וְלֹא תִּֿנְאָף.

וְלֹא תִּֿגְנֹב.

וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.

וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ

וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ

שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ

שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

*

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי.

*

* אחרי התיאור הנפלא של מעמד סיני ושל ההתגלות האלוהית שבה ניתנו עשרת הדברות, תיאור המספר מחדש את המסופר בספר שמות, בחילופי נוסח מעניינים מאוד ומאלפים, שזכו למחקר מדוקדק שלא אתעכב עליו כאן, מסיים משה את שחזור רגע המפנה הגדול בתולדות העם ובתולדות האדם, ומציין שדברי הקול האלוהי נכתבו על שני לוחות אבנים שנמסרו בידיו.

המעבר מהדיבור האלוהי הנצחי, העשוי להישמע בקולות רבים, באזניו של כל שומע שניצב במעמד סיני – דיבור אחד הנשמע בקולות רבים לכל שומע משישים הריבוא שיצאו ממצרים, ממנו נגזר המושג היהודי המכריע ‘שבעים פנים לתורה’ והחירות הפרשנית האינסופית ביחס לטקסט הכתוב, של השומע הניצב מול ההר, זה הנוכח לבדו מול הקול המדבר, אך זמנו קצוב כזמנו של כל בן־חלוף – לַכָּתוּב האלוהי הנצחי שיש לו נוסח אחד חָרוּת וכתוב, המסור בשווה לכל קורא בכל דור, אך יש לו קריאות שונות והבנות שונות ודגשים שונים ופירושים אינסופיים, בשל מקורו האלוהי של הדיבור ובשל ריבוי השומעים, כל העם כולו, המבינים את הנאמר איש איש על פי שכלו ודעתו, ומנחילים את מה ששמעו לבניהם לאורך הדורות כולם, מתרחש כאן.

המסורת הדרשנית, המסורת האגדית והמסורת המיסטית, קראו את הפסוק וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.(שמות לב, טז) כאילו המילה חָרוּת engraved מנוקדת כחירות freedom. הספרייה היהודית, המונה מאה אלף כרכים בלשון הקודש בין ראשית הדפוס העברי בשנת 1470 ועד שנת 1900 ועוד שמונים אלף כתבי יד כולם כתובים עברית, הפליאה להיווצר לאורך הדורות בין קדושת הנוסח הכתוב והחרות על לוחות האבן – התורה שבכתב – לבין החירות הפרשנית היוצרת – התורה שבעל פה הנוצרת בכל דור מחדש. בין שני אלה, החרות והחירות, הכתוב והמפורש, נמתחים חוטי השתי והערב של היצירה היהודית לדורותיה. המסורת המיסטית קראה למארג רב דורי מופלא זה בשם הקולע “דברים חדשים־עתיקים”. קדושת הנוסח הכתוב אותו יש לקרוא בקול רם בציבור, לזכור ולשמור, ללמוד, ללמד ולהנחיל; ופלא היצירה הנמשכת והולכת ונוצרת מתוך הנוסח הכתוב, המתפרש, מתבאר ונדרש בפנים רבות של ‘שבעים פנים לתורה’ ושל “קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף” קול שאין לו סוף. כלומר, קדושת הנוסח העתיק המחייב, מכאן, בבחינת זכור ושמור, ואינספור המשמעויות החדשות שהחירות הפרשנית האגדית וההלכתית, המיסטית והפיוטית, הדרשנית, הקבלית והפילוסופית מגלה בו, מכאן, בבחינת ספר וספר מחדש, צרף ושזור, פרש, באר, צור ודרוש.

*

משה ממשיך ומתאר את היראה, האימה והפחד שאחזה בראשי העם למשמע הקול האלוהי מההר הבוער באש, ואת בקשתם שהוא יהיה איש הביניים בין האלוהי והאנושי:

*

וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ

וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם.

וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ

וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי.

וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת

אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ.

כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי.

קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ

וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.

וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ.

מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם.

לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם.

וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ.

וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם

לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל.

בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ

לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן.

וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם

לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ

אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ.

וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ

וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד.

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ.

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.

וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

*

*קריאת שמע הנודעת, תמצית אמונת הייחוד, היפה כל כך בתמצותה ובעומקה, הקשורה בתודעה היהודית לדורותיה, כקריאת הזדהות עמוקה וכקריאת הייחוד היהודי ברגעי שמחה והודיה וברגעי ייאוש ואבדן תקווה, כאן מקורה, בפרשת ואתחנן, ספר דברים, פרק ו. מצווה מרכזית זו בחייהם של יהודים שומרי מצוות, הנודעת בתודעתו של כל אדם מישראל, תובעת את הפנמת הנוכחות האלוהית במכלול חיי אדם בכל זמן ובכל מקום, והיא כוללת הצהרת אמונה בדבר אחדות האל, אהבתו, ידיעת מצוותיו, זכירתן ושמירתן וקישורן לעבר, להווה ולעתיד, לברית גורל ולברית ייעוד, לעבר משותף הכרוך בגורל העם לדורותיו ולתקוות עתיד משותף המובטח לעם כולו.

הקשר המשולש בין משה הקורא לעמו להקשיב לדבר אלוהים, בין העם המאזין ומשנן את דבר האל שנודע לו מפי משה, שלראשיתו במעמד סיני היה מודע היטב כניצב ונוכח בברית סיני, ובין קול האל הנישא ברבים בפי משה, נוכח העם כולו, במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר וערב הכניסה לארץ המובטחת, הוא קשר דיאלוגי רציף החוצה את גבולות הזמן והמקום, בין האל לעמו דרך נביאו המעיד אודותיו, ודרך תעודותיו הנצחיות והמקודשות, המתועדות כעדות על הנצחי ועל החולף, בתורה, בחוק, במשפט, בסיפור ובשירה, בנבואה, בעדות, בחזון בברית ובחלום, בספר, בלוח ומגילה, המסורות בשווה לכל אדם היודע לקרוא בלשון הקודש. חובת ידיעת הקריאה והוראת הקריאה, שייחדה את העם היהודי בכל הדורות, גם בתקופות שרוב בני האדם לא ידעו לקרוא ולא לימדו את ילדיהם לקרוא, הייתה תלויה בהבנת החוק הכתוב כהתגלות אלוהית נצחית המסורה בכתב בשווה לכל אדם היודע לקרוא. אף פעם לא היו לנו חוקים סודיים הגנוזים בארכיון, הפתוחים רק לעיונם של שליטים ורמי מעלה. מקור המילה אַרְכִיּוֹן הוא בשפה היוונית, שבה הייתה משמעותה ביתו של האַרכוֹן – ארכון ביוונית: Αρχων, הוא שליט, וביתו היה המקום בו היו נוצרים או מתורגמים ונשמרים מסמכים שנמצאו באחריותו ועומדים רק לרשותו. במשך אלפי שנים שימשו הארכיונים אך ורק את מוסדות השלטון, בין אם היה זה שלטון מרכזי של מדינה, שלטון של עיר או של מוסדות דת, בעיקר של מוסדות הכנסייה הקתולית. בימי הביניים נוצרו גם ארכיונים של משפחות אצולה ומראשית העת החדשה נוצרו גם ארכיונים של עסקים. כל הארכיונים האלו היו סגורים לקהל ופתוחים אך ורק לבעליהם. זה היה מצב הנגישות למסמכי הסמכות ולידע כתוב בעל משמעות, עד למהפכה הצרפתית.

*

חובת הקשב הדרוך לדברי האל הכתובים כעדות וכזיכרון נצחי מקודש, המסור בשווה לכל העם הקורא עברית ושומע עברית, ושינון הדברים שדיבר משה בשם אלוהים, חובת הדיבור בהם ועליהם, חובת זכירתם ושמירתם וחובת כתיבתם ולימודם, עיצבו את מכלול התרבות היהודית כתרבות אוריינית, שומעת וקוראת, מפענחת, מדמה, מפרשת, זוכרת ושומרת, בעל פה ובכתב את ייחוד האל.

*

בשל הניב הנזכר לעיל וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, המחייב את האבות והבנים ופוטר את האימהות והבנות, חייבו חכמים את כל האבות ללמד את כל הבנים ללמוד תורה ואסרו על כל הבנות מצווה זו. כלומר הפטור הפך לאיסור וקבע את גורלן של בנות העם היהודי. המילה בניך חוזרת ומודגשת בפרשה זו: “רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ… וְאֶת בְנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן” (דברים ד, ט–י); עוד נלמדה חובת הוראת הבנים מהפסוקים הנאמרים כל יום כחלק מקריאת שמע: ‘וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל־לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ…’ (דברים, ו, ו–ז), “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם” (שם, יא, י"ט).

חובת שינון התורה הותנתה בידיעת הקריאה בלשון הקודש. חובת הוראת לשון הקודש של האבות כלפי בניהם הוגדרה בלשון נחרצת בדברי התנאים: “קטן שאין צריך לאמו… יודע לדבר, אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש, ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם” (תוספתא חגיגה א, ג). חובה זו התפרשה בלשון נוקבת בסִפְרֵי דברים. מהפסוק “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּרבָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ” (דברים, יא, יט), למדה ההלכה שנשים פטורות מתלמוד תורה. המדרש על ספר דברים, שנערך בארץ־ישראל במהלך המאה השלישית לספירה, מבטא את השקפת עולמם של התנאים ומבאר את הפסוק שנזכר לעיל, כשהוא קובע כהלכה פסוקה את איסור לימוד תורה לבנות, לצד חיוב לימוד לשון הקודש לבנים:

“ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם – בניכם ולא בנותיכם, דברי ר' יוסי בן עקביא: מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה – ראוי לו כאילו קוברו; שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם; אם למדתם אותם את בניכם – ירבו ימיכם וימי בניכם, ואם לאו – יקצרו ימיכם, שכך דברי תורה נדרשים, מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן לאו” (סִפְרֵי יא, יט).

*

חובת לימוד נאורה זו ביחס לכל בני הקהילה הזכרים, אבות ובנים, אשר חרגה מכל המקובל בשלהי העת העתיקה ביחס לאוריינות בכל חברה אחרת הידועה לנו, נקראה, כאמור, ‘תלמוד־תורה’, וקבעה את בסיס הזהות הקהילתית ואת מדרג הערכים החברתי והתרבותי בקהילה היהודית. אולם, ראוי לזכור שמדרג ערכים חינוכי־חברתי זה, שהבטיח נגישות שווה לידיעת החוק הכתוב לכל אדם יודע קרוא בלשון הקודש, הצמיח לומדים בקיאים ומשכילים בני־חורין בכל קהילות ישראל, שהפכו לרב־לשוניים, לברי אוריין ולקוראים עצמאיים בעלי דעה, ולעתים אף לבעלי ספריות ולכותבים בעלי ידע ובעלי ביקורת. תלמוד תורה כחובה המוטלת על כל האבות והבנים, אשר נודע לשבח בישראל ובעמים, הושתת על חובות האב על הבן, מצד אחד: “האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות” (בבלי, קידושין כט ע"א), ועל קיפוחן, נישולן והדרתן של רוב בנות הקהילה, מצד שני, ככתוב במפורש על מצוות ההוראה של האבות ביחס לבניהם: “דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, ת”ר הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו" (בבלי, קידושין כט ע"ב). על המשמעויות החברתיות וההיסטוריות של ההדרה של נשים מלימוד תורה, ועל תוצאותיה המרות, שהיו כרוכות באנאלפביתיות כפויה של רוב ציבור הבנות והנשים בחלק ניכר מקהילות ישראל, בשלילת ריבונותן ונגישותן לחוק ולספר, ובתלותן של נשים נבערות בבעליהן יודעי קרוא וכתוב, כתבתי בהרחבה בספרי “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב; על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות”, ירושלים: כרמל תשע"ח.

*

*משה חוזר לראשיתה של קהילת הזיכרון, שבעה דורות לאחור: לאבות האומה עמהם נכרתה הברית, ולארץ המובטחת שאלוהים נשבע להם עליה, ארץ שניתנה בחלום ובברית אך הנחלתה וירושתה תלויים בזיכרון:

*

אלה שבעת הדורות שאת סיפורם יש לזכור: משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק, בן אברהם, משה הוא דור שביעי לאברהם.

משה שב ומזכיר את חסד האל במתן הארץ הטובה המובטחת בברית שנכרתה עם אבותיו, ומתריע וחוזר ומתריע מפני השכחה של סיפורה ההיסטורי של קהילת הזיכרון, המעוגן במעבר מעבדות לחירות בחסד אלוהים: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.*

משה שב ומספר את סיפור יציאת מצרים ואת המסע להר סיני לרגע ההתגלות וקבלת החוק האלוהי, למען לא ישכח לעולם. הוא מספר את הסיפור וקושר בין יציאת מצרים, מעמד סיני והכניסה לארץ המובטחת, וחוזר ומזהיר על חובת ההתבדלות המוחלטת מעמי הארץ, שבה נפתחה הפרשה באזכור פרשת חטא בעל פעור, שכן ידוע וברור לו שהקרבה החברתית עם בני הארץ, תגרום באופן בלתי נמנע לעבודת אלילים או לעבודה זרה, האסורה באיסור חמור כאחד משלושת חטאי היהרג ובל יעבור:

*

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב

לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ.

וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם.

כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה.

שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ

וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ.

לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

*

משה מכונן את קהילת הזיכרון ההיסטורית של העם היהודי על החרדה מפני השכחה והנשייה ועל גשרי הזיכרון בין העבר לעתיד. הוא מקשר את העתיד לעבר בדרכים שונות וכאן דוגמה נודעת לאחד הגשרים המובהקים –המעבר מעבדות לחירות הכרוך ביציאת מצרים ובמעבר מעם עבדים שחי מאות שנים בתרבות פוליתאיסטית מוחשית, לעם בני חורין החי מתוך תודעה מונותאיסטית מופשטת, המעוגנת בזיכרון כתוב ובעדות העם כולו על התגלות נראית ונשמעת של קול האל הנעלם:

*

כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם.

וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה.

וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ.

וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ.

וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה.

וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ.

*

פסוק אחרון זה מהדהד את מה שנאמר על אברהם שהאמין באלהים

וְהֶאֱמִ֖ן בַּיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה

*

כאן ראשיתה של מסורת ארבע השאלות, הלא הן ארבע הקושיות בליל הסדר, המנציח מדי שנה במשך אלפי שנים, את סיפור יציאת מצרים ומסורת ארבעת הבנים הקשורה בארבע הפעמים בתורה שבהן מופיע החיוב לספר לבנים על יציאת מצרים.

*

כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי

שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.

וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם

הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.

וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ.

כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים

וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר.

כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם

מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ

וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ.

*

*הקושי המוסרי הגדול שבהתמודדות עם תיאורי כיבוש הארץ בספר יהושע, הקשים עד מאד לקוראים בני זמננו מבחינת אכזריותם וקיצוניותם, העולה כדי ג’נוסייד, מתבאר כאן.

האימה החשכה מפני עבודת אלילים, או החרדה הנוראה מפני ‘החזרה מצרימה’ או מנהיה אחרי אלוהים אחרים, מצדיקה מבחינת המוסר המקראי, את השמדת עמי הארץ, עובדי האלילים. הקדושה של העם הנבחר, המוגדר כ’עם סגולה', המחייבת התבדלות והבחנה מוחלטת מהתרבות הסובבת, מתירה את הכחדת עמי הארץ והשמדתם, כדי להימנע מסכנת ההתבוללות, הטמיעה וההעלמות.

*

הפרשה מסתיימת בתיאור אהבת אלוהים לעמו הקדוש, ובתיאור קדושת העם בצביונו האידיאלי, זה שכל יחיד מתוכו נקרא כזכור לאהוב אהבה משולשת: לאהוב את אלוהיו בכל לבבו ובכל מאודו, לאהוב את הגר, הלא הוא הזר הבוחר לגור עמו כגר תושב, כנזכר שלושים ושש פעמים בתורה, ולאהוב את רעו ושכנו באותה מידה שהוא אוהב את עצמו. השבועה, הברית, האהבה, הצדק והחסד, הזיכרון והעדות, העומדים בתשתית הזיקה בין האל לעמו, נקשרים לבחירה, לקדושה ולסגולה של העם הזכאי לאהבת אלוהים, הנתבע לאהוב את אלוהיו ולחרות אותו על לבבו, ולזכור ולשמור את כל האמור לעיל על סיפורו ההיסטורי, הקשור במעבר משעבוד לחירות, המיוסד על חסד אלוהים האוהב את עמו השומר את תורתו וזוכר את מצוותיו, ועל הברית, העדות והשבועה שנכרתו עם אבותיו:

*

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ

בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם

כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים.

כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם

וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם

הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה

וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים

מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים

הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו

וּלְשֹׁמְרֵי מצותו [מִצְו‍ֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר.

וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ

לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ.

וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם.

*

אחתום את הביאור על פרשה דרמטית זו – המציירת את יחסי האל ועמו בפי אדם השוכח את עצמו ואת קיומו ברגע פרידתו ופורש את הגשר שבין עברו של העם לעתידו, זה המתואר בפי האל בפסוק הנפלא וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה – בשני שירים שכתבו שתי משוררות שלא זכו לחנינה. הראשון נכתב בידי לאה גולדברג כהדהוד לגורלו של משה בפרשת ואתחנן וראה אור בספר שיריה, “שארית החיים” שנערך בידי טוביה ריבנר אחרי מותה:

*

אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם.

הַכֹּל הָכְרַע.

חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם

וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִירָה.

*

*

והשני הוא שיר מכמיר לב שנכתב לפני תשעים שנה על ראשית הפרשה:

"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.:

*

מִנֶּגֶד

*

רחל בלובשטיין

*

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

*

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

*

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

*

חורף, תר"ץ

*

פרשת אֱמֹר

פָּרָשַׁת אֱמֹר היא פרשת השבוע השמינית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק כ“א, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ”ד, פסוק כ"ג. הפרשה עוסקת בנצחי ובחולף, בחיים ובמוות, בטהרה ובטומאה, במחזורי, הנצחי, המקודש והנעלם, הקשור בסוד החיים, בפריון, בהמשכיות ובנצחיות, במחזוריות, בקדושה ובטהרה, מזה, ובקטיעתו של מחזור החיים המבורך, בטומאת המת, בטומאת הגוף ובפגעי הגוף, במחלות ומומים, פגמים ונזקים, הגורמים לטומאה, למוות, לכיליון ולחידלון, מזה.

חלקה הראשון של הפרשה עוסק בטהרה וטומאה של הכוהנים במקום המקודש, וחלקה השני עוסק בזיקתם למחזורי הזמן המקודש, כלומר הדיון מתחיל בכוהנים הקרובים למקודש ולנצחי, לנעלם ולמחזורי, בקודש הקודשים במקדש, או במשכן, מקום הכרובים, הקשור לגן עדן מעבר לגבולות הזמן והמקום, (המקום המקודש המאחד את הזמני והעל זמני). הדיון ממשיך במחזורים הנצחיים של מועדי ה', מקראי קודש מועדי דרור, הקשורים ללוח השנה, ללוח החודשים וללוח המזלות, בארץ ובשמים (הזמן המקודש המופקד בידי כוהנים ומלאכים).

חלקה הראשון של הפרשה, בספר ויקרא בפרק כא, עוסק בטהרה וטומאה של הכוהנים, בעולם שיש בו שני קטבים מנוגדים והכרחיים: חיים ומוות. הכהנים מנהלים כל העת מאבק עקבי של החיים נגד המוות, של הבריאה נגד התוהו, של הפריון נגד הכיליון, ושל הסדר האלוהי נגד ההשחתה האנושית. עוד הם מנהלים מאבק נחוש של הזיכרון והדיבור, של השיר והסיפור, הספר והמספר, העדות והמועד, הברית והשבועה, סימני החיים והנצחיות והקדושה, נגד השכחה, הדממה, השתיקה והנשייה שבארץ מאפליה, המסמנות כולן את המוות והכיליון, את האפלה ובור השחת והטמיון של המוות, הדומיה והחידלון.

טומאה בעולם הכוהני משמעה קרבה אל המוות הדומם הנגלה לעין, שאין לו קצבה, קץ, מידה, מחזור או שיעור, שכן הוא מציין סופיות מוחלטת, כיליון, שממה ונשייה או מחלה, מוות, נכות, מום, פגם, אפלה ומאפליה וכל היבט של הפגיעות האנושית המובילה למוות ולחידלון, לשכחה ונשייה ולסופיות האנושית בת החלוף, בתחום התוהו, הצלמוות, השחת, הדממה, האפלה והטמיון, המוות והכיליון ותהום הנשייה.

עולם הטומאה, הקשור כאמור בצלמוות, באפלה, בשחת, בנשייה, בחידלון ובמוות, בעולם החשוך והדומם שמתחת לאדמה, הוא עולמם של הדוממים הטמאים והמתים בעולם התוהו, שאין להם זיכרון, דיבור או שפה, ספר או מספר, סדר, מחזור תיחום, תחייה ותקומה, ואין להם סיכוי פריון, לידה, אור והמשכיות, ואילו הטהרה הכוהנית תמיד קשורה לסוד החיים, לזריחת האור, לנצחיות, לקדושה ולסוד הפריון, ולמחזוריות החיים הנראית והנשמעת במחזורי האור והחושך, הזריחה והשקיעה, הכוכבים והמזלות, הימים, השבועות והחודשים ועונות השנה, הקשורים כולם במספרים, מחזורים ומניינים. הטהרה והקדושה הקשורות לחיים, כרוכות תמיד בעולמו של האדם גם לקול ולצליל, לשפה וללשון, לספירה, מניין ולדיבור, ולהיווצרותם הנעלמת של החיים ולהמשכיותם הפורה והמקודשת, הקשורה בְּסֵפֶר, מִסְפָּר וְסִפּוּר, במחזורים, בגבולות, בתחומים, בהגדרות וסדרים.

כל אלה, הנודעים בראייה ושמיעה, בחכמה בינה ודעת, בקריאה וכתיבה, בספירה וחישוב, בעדות ותיעוד, קשורים תמיד בדבר מה סמוי מן העין, קדוש, נצחי וטהור, מצד אחד, ובדיבור מקודש הקשור בְּסֵפֶר, מִסְפָּר וְסִפּוּר, בשבועה, בשבע, בברית ועדות, בתיעוד מנציח ובזיכרון קהילתי שמצוּוים עליו בלשון ‘זכור ושמור’, זיכרון המדבר בעל פה ובכתב, הנאבק נגד הנשייה, מצד שני.

הטהרה קשורה בקודש, בנצחיות ובסוד החיים, הקשורים כולם בספירה, מניין ומחזור, בספר מספר וסיפור, בזיכרון ועדות, של חי שומע, רואה ומדבר, וקשורה בהבחנות, גבולות, מחיצות, איסורים והגדרות, ובשמירת מחזורים קבועים ידועים ומחושבים מראש, המעידים על נצחיות, ובטבילה במים חיים.

הטהרה, הקשורה בסוד החיים הנעלם, או בקדושת הפריון, הנצחיות וההמשכיות, קשורה גם בשמירת שלמות הגוף הנולד, הנברא, החי והצומח, הגדל והמתפתח, המוכן לפרות ולרבות ולקחת חלק במחזורי הבריאה והחיים, שיש לטבול אותו במים חיים ושאסור לפגוע בו בקירוח קרחת בשיער הצומח, בגילוח הזקן, בקעקוע או בשריטה בעור.

הקדושה הנתבעת מהכוהנים שומרי משמרת הקודש, המצווים לבדם על חובת ההוראה, הקריאה והכתיבה: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (דברים לג י), בכל עת שאינם משרתים במשכן או במקדש, קשורה בקרבתם אל הקודש ואל אלוהים הנצחי, הקדוש, הנודע במחזורי ‘מרכבות השמים’ או מחזורי עונות השנה ותקופותיה, ובמחזורי הפולחן הקשורים לשבועת השביעיות הנצחית המשביתה והמקודשת, ולמקור הקדושה הנצחית או מקור החיים.

הכהן הגדול אשר רשאי רק הוא לבדו להיכנס אל הקודש, טובל במים חיים, נמשח בשמן הקודש, ולובש שבעה בגדי כהונה ומצנפת כהונה עם ציץ הקודש ונזר הקודש, איננו רשאי לצאת מן המקדש ואיננו רשאי להתקרב שום קרבה לתחום המוות והטומאה, או למקום החללים, המתים, הגוויות והפגרים, המטמאים טומאת מת, אפילו אם מדובר באביו ואמו.

הכוהנים שהתקדשו בעולם המקראי בבחירה שמימית של ‘זרע אהרון קודש קדשים’, ורק בניו של אהרון ובני בניו רשאים לכהן בקודש, ולשמור את מחזורי הקדושה השביעוניים בעבודת הקודש, רשאים להינשא רק לנשים בתולות שלא היו נשואות לאיש קודם לכן.

הכוהנים המקודשים בקדושת החיים, אלה המייצגים את הנצחי והקדוש, ושומרים את שבועת מחזורי עבודת הקודש, המחולקים לשביעיות, של מועדי קודש מועדי דרור, ומופקדים על הוראת התורה בשבתות ובשבעת מועדי הקודש בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בין ניסן לתשרי, ועל שמירת מחזורי עבודת הקודש הנצחית, הנשמרים בקורבנות עולה וקטורת ושירות קודש, רשאים לשרת בקודש ולהתקרב למזבח ולפרוכת ולהשלים את חלקיה השונים של עבודת הקודש, רק אם הם שלמים בגופם ואין בהם מום. כלומר, רק כאשר כל מחזורי החיים הנסתרים בגופם והנראים בו, שלמים ותקינים וצומחים ובריאים.

החומרות החלות על הכוהנים המשרתים במשכן ועובדים בעבודת הקודש, אינן חלות על זולתם, והם לבדם, החייבים בשירות מחזורי של משמרת הקודש בעבודת קודש, או בשמירת משמרת הקודש במחזורי השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים, ובהוראת התורה והמשפט, הזיכרון והעדות והברית לבני ישראל, בכל ‘מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אתם במועדם' – פטורים מעבודת אדמה או מעבודה לצורך פרנסה, שכן לא ניתנה להם נחלה בארץ המובטחת, כפי שנזכר בחומש ויקרא:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן:

בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם:

אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

[במדבר יח, כא]

ונשנה בחומש דברים:

"לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְהוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן.

וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ."

[דברים, יח א–ב]

ונאמר בהפטרת פרשת אמור בפי הכהן יחזקאל בן בוזי מבני צדוק הכהנים, הנודע כנביא יחזקאל:

“הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי, הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה….וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם”.

[יחזקאל מד, א, טו]

הקודש מגלם את האלוהי, הנצחי, הנעלם והמחזורי, הגלום במחזורי החיים הנצחיים, את הכפוף לחישוב וספירה, מניין, תבנית ומחזור, ספר, מספר וסיפור, דיבור ותורה, חוק ומצווה, ברית ועדות, זיכרון ותעודה ומועד, את הטהור, התמים, השלם והמושלם.

הכוהנים והלויים המשרתים בקודש, שלהם ורק להם נאמר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. [דברים לג י], חייבים להיות בסדר האידיאלי המקראי, קדושים תמימים, טהורים, מושלמים ושלמים, ככל שאדם רק יכול להתקדש ולהיטהר בשלמות הגוף והנפש, ולהתרחק, ככל שרק אפשר, מהטומאה, המוות, הנשייה, הדממה, השכחה, המחלה, הנכות, המגבלה, הפגיעה, המום והפגם.

*

פרק כב דן בפרטי טומאה והיטמאות האסורים על הכוהנים המשרתים בקודש, שכן, כאמור, הטומאה שאין לה סדר ותבנית, מספר ומחזור, הקשורה במוות על גילוייו השונים, כרוכה בחילול הקודש, או בסיכון המרחב המקודש הנצחי, מקור החיים.

צרעת [פגיעה בעור המעידה על היטמאות בתחום המוות], זיבה [הפיכת הנסתר המקודש החבוי בגוף, דם או זרע, לגלוי לעין, המעיד על החמצת הריון, ולכן מטמא], שפיכת זרע הנראה לעין [הפיכת הנסתר מכונן החיים, לגלוי המעיד על החמצת החיים], או מגע בשרץ מטמא, או אכילת נבלות וטרפות או מגע בטמא נפש או במת, מכוננים כולם טומאה אסורה המשבשת את מחזורי החיים, המחייבת הרחקה מוחלטת מהקודש ואיסור מוחלט על קרבה אל הקודש הנצחי, מקור החיים.

היחס לנכות או למחלה, למום או לשבר, לזיבה או צרעת, כפוסלים את האדם מלשרת בקודש ולהתקרב אל הקודש, הנזכר בפרוט במצוות התורה בפרשת אמור, ביחס לכוהנים הקרבים לשרת בקודש, עלול לקומם קוראים בני ימינו האמונים על כבוד האדם וחירותו ועל זכויות האדם השוות ללא הפרש גיל, מין, דת, לאום, בריאות, חולי, זקנה, מגבלה, נכות, פגיעה או מעמד, באופן אידיאלי, אבל יש להדגיש שהדברים הנידונים כאן, שנכתבו לפני שלושת אלפים שנה ומעלה, מתייחסים אך ורק לכוהנים המשרתים בקודש, במשכן או במקדש, ולא לאדם מן השורה, יחס הנובע מתפישת עולם שלמה קיצונית ועקבית אשר קשורה כולה במאבק העקבי של החיים במוות, של הבריאות בחולי, של הזיכרון בנשייה ושל מחזורי הבריאה וסדריה המקודשים, המבורכים, הפוריים, המתחדשים, המחזוריים והנצחיים, בכאוס של התוהו ובוהו, המוות והכיליון, החמס, הדממה, השחת ושרירות הלב.

מצד אחד, הכוהנים רואים בשלמות הגוף החי, הנולד, הבריא, הפורה, השלם ונטול המומים והפגמים, של המשרת בקודש, ערך המסמל את הקדושה והטהרה, או את פוטנציאל המשכיות החיים, ההולדה והפריון, הנצחיות וההמשכיות. ואילו היפוכם של כל אלה מתגלם ומשתקף בטומאה ובשיבוש הסדרים, הקשורים במוות ובהחמצת החיים, בתוהו ובוהו של הנשייה והשכחה, בור שחת דומם, גיא צלמוות וארץ מאפליה. הכוהנים רואים בכל מום גופני, כמו בנכות, מגבלה או מחלה, טומאה המאיימת על הקודש, מקור החיים הנצחי האלוהי, וסכנה התובעת הרחקה מהקודש. המדובר אך ורק ביחס לקודש ולמרחב המקודש מקור החיים, הקשור לגן עדן, ולעבודת הקודש, הקשורה בכרובים ומלאכים, המחייבת גבולות טהרה, וקדושה, הפרדה וחציצה מחמירים, ולא למרחב חיי היום יום.

מצד שני, כמפורט בפרשות הקודמות בספר ויקרא, היו אלה אך ורק הכוהנים שהיו מחויבים לטפל במצורעים, בחולי הספחת או הזיבה וכל נגעי העור, בזבים ובטמאים, מחוץ למרחב המקודש! הם לבדם היו אלה שנצטווו להתקרב לחולים, לעיין בנגעים, לבחון ולהגדיר את המחלה מכוננת הטומאה, המחייבת נידוי והיטהרות וקרבן, כפי שנזכר בפרשות הקודמות בספר ויקרא.

הפרשה עוברת לדיון בהקרבת קרבנות בעלי חיים, החייבים להיות בריאים ומושלמים ללא פגם, לפני הבאתם להעלאה לקרבן עולה כצאן קדשים. הפרק מפרט את כל סוגי הפגמים, המומים והמחלות, הפוסלים את החיה מלהיות מוקרבת. כל מה שאוסר על כהן לשרת בקודש הנוגע לגופו, מחלותיו, פגעיו ומומיו, אוסר על החיה החולה בו או הפגומה בו, להיות מוקרבת לקרבן.

הקרבה אל הקודש, מקור החיים הנעלם, הן של המשרתים בקודש, הן של קרבנות הקודש, צאן קדשים, הנשרפים על המזבח כעולה כליל לה', בעבודת הקודש של מחזורי משמרת הקודש, מותנית בשלמות גופנית נטולת מומים ופגמים של האדם והבהמה כאחד, שלמות המייצגת את המשכיות החיים, המכוננת לבדה את הטהרה והקדושה, המתנים את החיים, והנדרשים בקרבה אל הקודש.

*

*

אלוהים, המדבר אל משה, תובע מהעם לא לחלל את שם קדשו ולקדש את שמו ומהותו בתוך בני ישראל, כי הוא לבדו, בנצחיותו וקדושתו, הוא זה המקדש אותם בקדושתו, קדושת חיי הנצח ומחזור הזמנים הרבעוני־תריסרי של העונות, החודשים, ומחזור הזמנים השביעוני של השבתות החגים והמועדים, השמיטות והיובלים, המתחדש כל יום מחדש, והוא זה שהוציאם מטומאת גלות מצרים, מבית עבדים, ומשלטון דת אלילים, שלעבדים לא היה בה מקום מקודש משלהם או זמן מקודש משלהם, מכל סוג, שכן לעבדים אין זמן, חודש, שבת ומועד, עונה או שנה, מחזור או שביתה, כי הריבונות על הזמן שמורה רק למשעבד ולא למשועבד. לעבדים גם לא שמורה החירות לצאת ולבוא כרצונם ולעבור מהחול אל הקודש על פי מועדיהם, שכן הם משועבדים למקום שעבודם ולזמן של אדונם המשעבד, המונע מהם כל ריבונות על זמנם ומקומם, על צאתם ובואם.

אלוהים, הגואל מבית עבדים נטול הזמן והלוח, נטול מרחב מקודש של עדות ומועד, ונטול ברית, הוציא את המשועבדים לעריצות זולתם השרירותית, המוחקת את ריבונותם על זמנם ועל צאתם ובואם, כדי להיות להם לאלוהים במרחב מקודש של חירות המעוגן בברית קודש, בעדות ומועד, בשבועות על מחזורי שביתה מקודשים שביעוניים, בחוקים ומצוות של תורת קודש, הקשורים בקרבה למקום מקודש, המותרת או אסורה בזיקה לטומאה וטהרה, וקשורים בשמירה דקדקנית של מחזור זמן מקודש של שבתות קודש ומועדי קודש, המבטיחים את נצחיות החירות המקודשת, הקשורה בסוד המחזור והספירה, הסיפור והברית, העדות והשבועה, החיים והברכה.

*

בפרק כ"ג בספר ויקרא, מתחילה ‘פרשת המועדות’ שעליה מושתתת הברית הנצחית המקודשת בין האל לעמו. המדובר במחזורי השבתה שביעונים מקודשים ונצחיים של חירות מכל מלאכה ושעבוד, הנודעים כמועדי ה', מקראי קודש ומועדי דרור, המכוננים את הקודש בנצחיותם המחזורית או במחזוריותם הנצחית. ספירתם ומניינם, שמירתם וזכירתם של מועדי קודש שביעוניים אלה, המכוננים את הברית הנצחית המקודשת בין האל לעמו, ברית ההשבתה השביעונית הנצחית של החירות, ברית מקראי קודש מועדי דרור, מוטלת על קהילת הזיכרון של העם היהודי. בלעדיה אין להם קיום.

ספירת מחזור המועדים השביעוני, לוח מועדי דרור ‘מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם’ המצוי בתשתית הברית המקודשת, הוא זה המופקד בידי הכוהנים והלוויים שומרי משמרת הקודש, והוא זה המהווה את נושא ה’זכור ושמור' של קהילה הקוראת במקראי קודש במועדי דרור, והוא המאגד את כל בני ישראל לדורותיהם, לקהילת זיכרון אחת שומרת הברית והשבועה והעדות, החירות והדרור, העוברת מהעבר אל העתיד במחזוריות שביעונית נצחית, משביתה ומקודשת, קבועה וידועה מראש, של ‘ספר, מספר וסיפור’.

ההפטרה של פרשת אמור היא דברי הנביא הכהן יחזקאל בן בוזי, על כוהני בית צדוק, אלה שמגילותיהם, שכולן כתבי קודש, נמצאו במערות קומראן, במדבר יהודה:

“טו. וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי. יז וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה. יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע. יט וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם. כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם. כא וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ. כג וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם. כד וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט [לְמִשְׁפָּט] בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו [יִשְׁפְּטוּהוּ] וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ. כה וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ. כו וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ. כז וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם. כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה. ל וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ. לא כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים.”

[יחזקאל מד, טו–לא]

*

*

לדברי ‘כוהני בית צדוק ואנשי בריתם’, שחיברו את רוב מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, וקידשו את המחזורים השביעוניים של שבעת מועדי ה‘, השבתות, השמיטות והיובלים, מחזורי ההשבתה השביעונית החירות והדרור, אשר עליהם הושתתה הברית בין האל לעמו, במקדש נהג לוח שבתות שמשי קבוע, מחושב וידוע מראש בן 364 ימים, לוח מקודש ונצחי שנודע מפי המלאכים לחנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, (בראשית ה, כא–כד; היובלים ד, טז–כה; ספר חנוך א, פרקים עב–פב ) ונקשר במאורעות שונים במסורת ספר בראשית וספר היובלים ובמצוות הקשורות בהם, הנוגעות לבריתות ומועדי קודש, שבתות ומועדים. בלוח שבתות שמשי זה, לכל יום בשנה, לכל שבת בשנה, ולכל אחד משבעת מועדי ה’, נודע תאריך קבוע מחושב מראש, ומועד ידוע מראש.

לוח זה, המבוסס על חמישים ושתים שבתות בעלות תאריך קבוע, המחולק לארבע עונות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, שבכל אחת מהן שלוש־עשרה שבתות חופפות, שמועדן קבוע וידוע מראש, התחיל ביום הראשון בחודש הראשון (שמות יב, ב), אשר חל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, החל באחד בניסן, יום השוויון של האביב.

השנה החלה תמיד ביום בריאת המאורות, יום רביעי, בחודש הראשון, חודש היציאה מעבדות לחירות, חודש ניסן, הוא חודש האביב והדרור, ממנו מתחילים למנות את הזמן היהודי המחזורי הנצחי, המציין מחזורי שביתה מעבודה ומשעבוד, מחזורי זמן מקודשים נצחיים, המכונים בלשון המקרא “מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, ומכונים במגילות קומראן בשם ׳מועדי דרור׳, הקשורים כולם בספירה נצחית במחזורים שביעוניים קבועים מקודשים וידועים מראש של שבתות, שבעה מועדים, שמיטות ויובלים, המכוננים ברית עולם.

בספר שמות החודש הראשון ראש חודשים, הוא חודש המעבר מעבדות לחרות, ממנו מתחילים את מניין השבתות ושבעת מועדי ה‘, ובספר ויקרא בפרשת אמור, בפרק כג, נמנים שבעת מועדי ה’ החלים כולם בשבעת החודשים הראשונים של השנה, ובפרק כה של ספר ויקרא נמנים המחזורים השביעוניים של השמיטות והיובלים.

הזמן המחזורי המקודש, הקבוע מראש, הידוע והמשבית, מצוין בשבתות ובשבעה מועדים, בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שבהם מבשילים שבעת המינים, ובמחזור השמיטות מדי שבע שנים ובמחזור היובלים, מדי שבע שביעיות שנים, המציינים את הברית והשבועה הנצחית – שבועת שביעיות ‘מועדי דרור מקראי קודש’ של השבתות, השמיטות, היובלים ושבעת ‘מועדי ה’ מקראי קודש' – אותם יש לקרוא במועדם הקבוע והידוע מראש, בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בהם חלים שבעת מועדי ה', ובהם מבשילים שבעת המינים ומוכנים לקציר, בציר ומסיק, אסיף ארייה וקטיף. אותם יש לזכור, לספור, לשמור לספר את סיפורם ומועדם, ולחגוג במחזורים שביעוניים משביתים מקודשים של מועדי קודש מועדי דרור.

מחזור שביעוני זה מפורט בפרק כג של ספר ויקרא, הנודע כ’אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם' (ויקרא כג, ד). המחזור השביעוני מונה את השבת ושבעת מועדי ה‘, ומוסיף עליהם, כאמור, בפרק כה את מחזור השמיטות והיובלים, ונודע במגילות כ’מועדי דרור’.

המחזור השביעוני השנתי המושתת על שבועת שביעיות אלוהית, הנשמרת בידי האדם העובר בברית, מונה שבעים ימים: לחמישים ושתיים שבתות השנה, נוספים שבעה מועדי ה' המונים שמונה־עשר ימים, בניכוי השבתות, אלה הנודעים כאמור, כ“מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, בהם מבשילים שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם – שעורה, חיטה, גפן, זית, תאנה תמר ורימון, שארבעת הראשונים מבניהם מובאים למקדש בידי עולי הרגל במרחקים של שבעה שבועות [כ“ו בניסן, עומר שעורים, ט”ו בסיון, ביכורי קציר חיטים, ג' באב ביכורי התירוש [גפן], וכ"ב באלול ביכורי היצהר [זית], ושלושת האחרונים, תאנים, תמרים ורימונים, נאספים בחודש השביעי, באמצע החודש ואילך, ומובאים למקדש בחג הסוכות, חג בן שבעה ימים.

לשבעת מועדי ה' ושבעת מחזורי האסיף של שבעת המינים,בשבעה החודשים הראשונים של השנה, נוספים מחזורי השמיטות והיובלים הכרוכים בהם, או מחזור מועדי דרור, במחזורים מקודשים של השבתה שביעונית, וויתור על ריבונות אנושית ועל קניין ובעלות אנושית, למען השבתה אלוהית, הקשורים כולם במצוות שנודעו בברית או בשבועה שנכרתה בחודש השלישי, בחג השבועות, במעמד סיני.

שבעת המועדים הם:

א. חג הפסח, ב־י"ד בניסן; 14/1 בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש, ביום שלישי בערב.

ב. חג המצות, בין ט“ו בניסן יום רביעי, לכ”ב בניסן 15/1–21/1 ‘ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות, שבעת ימים מצות תאכלו’.

ג. חג הנף העומר, בכ"ו בניסן 26/1 ביום ראשון ממחרת השבת שבתום חג הפסח. העומר הוא קציר השעורים.

ד. חג השבועות ב־ט"ו בסיון 15/3 ביום ראשון ממחרת השבת, שבע שבתות אחרי הנף העומר. זה הוא מועד קציר חיטים.

ה. יום זיכרון תרועה, ב־אחד בתשרי 1/7 בחודש השביעי באחד לחודש, חל תמיד ביום רביעי.

ו. יום הכיפורים, בעשור לחודש תשרי 10/7 או בעשור לחודש השביעי, חל ביום שישי. הצום מתחיל בתשעה לחודש.

ז. חג הסוכות, בין ט“ו בתשרי לכ”א בתשרי 15/7–21/7 בחמשה עשר יום לחודש השביעי, חג שבעת ימים. החג מתחיל ביום רביעי.

אביא להלן את כל הפרשה ברצף בנוסח מנוקד, ואעיר הערות ספורות אחרי כוכבית בדפוס רגיל

*

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

*

טומאה כאמור לעיל עניינה קרבה אל המוות בגילוייו השונים, או אל האסור והמטמא בבעלי חיים, חיים או מתים.

*

כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו.

*

כהן רגיל שאיננו כהן גדול רשאי ללוות אל מותם רק את אמו ואביו, בנו בתו ואחיו ואחותו שטרם נשאה.

וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא.

לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ.

*

לֹא יקרחה [יִקְרְחוּ] קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת.

*

איסור פגיעה בשיער ובעור המבטאים צמיחה וחיים. למצווה זו יש הקשר היסטורי. במצרים הפרעונית העתיקה כל הגברים גילחו את שערם ובראשם המלכים, האצילים והכוהנים. כולם חבשו פאות נוכריות. הסיבה לאיסור מוחלט על השיער החי והצומח, הייתה אימת מכת הכינמת שבאקלים המצרי שגשגה ופרחה.

*

קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ.

*

הכוהנים מחויבים בקדושה כי הם מצויים במתחם מקודש בו הם מקריבים את קרבנות הקדשים.

*

אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו.

*

כהן רשאי לשאת רק אשה בתולה שלא ידעה איש, שלא נשאה קודם לכן ולא התגרשה ולא זנתה ולא הוגדרה כחללה.

האותיות הראשונות של המילים הראשונות בפסוק זה: אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ יוצרות את השם אזולאי שהיה שם קוד לכוהנים בצפון אפריקה, בעולם האסלאם, במקומות שנאסר עליהם להזדהות כיהודים בכלל וככוהנים בפרט.

*

וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

*

חומרות הקדושה המיוחדות המוטלות על משפחות הכוהנים, כוללות את שריפת בתו של הכהן שזנתה שכן במעשיה היא מחללת את קדושתו של אביה.

*

*

מכאן עובר הדיון לכהן הגדול ששמן המשחה נוצק על ראשו ועל בגדיו, כשהוא לבוש בגדי קודש. נאסר עליו לפרוע או לגלות את ראשו ולפרום את בגדיו ולחשוף את גופו. הוא חייב להיות מכוסה.

*

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲ‍שֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם.

וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא.

*

דרגת הקדושה הגבוהה ביותר בכל הנוגע לאדם, או דרגת ההפרדה וההבדלה החמורה ביותר מכלל הציבור, בכל הנוגע למוות, חלה על הכהן הגדול, שרק לו מותר להיכנס לקודש הקדשים פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, ועליו נאסר להיטמא גם לקרוביו הישירים, כלומר נאסר עליו להשתתף בקבורתם של הוריו, ילדיו, אחיו ואחיותיו.

*

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהוָה.

*

על הכהן הגדול להישאר במתחם המקודש כל עוד הוא לבוש בבגדי קודש שנוצק עליהם שמן המשחה המקודש. וכל עוד הוא עוטה את נזר הקודש על הצניף והציץ, ששמן המשחה נוצק עליהם.

*

וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח.

אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה.

*

גם הכהן הגדול כשאר אחיו הכוהנים, רשאי להינשא רק לאישה בתולה. כל האחרות אסורות עליו. זרעו המקודש הממשיך את שושלת הכהונה הגדולה, קשור בעובדת נישואיו לאישה שלא ידעה איש או לאישה בבתוליה. אהרון הכהן הגדול הראשון, הוא אהרון בן עמרם בן קהת בן לוי, נכדו של לוי בן יעקב מצד אמו, יוכבד בת לוי, ונינו מצד אביו עמרם, נכדו של לוי מצד בנו קהת, אחיהם של משה ומרים, נשא לאישה את אלישבע בת עמינדב משבט יהודה. עמרם, אבי אהרון, נשא לאישה את יוכבד, דודתו, אחות אביו, נישואין אסורים על פי חוקי העריות. אולם אלה ניתנו רק במעמד סיני, בעוד שעמרם בן קהת ויוכבד בת לוי, דודתו, אחות אביו, נישאו במצרים והולידו שם את אהרון, מרים ומשה, ילדיהם.

*

וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשׁוֹ.

*

טהרת הקודש וחילול הקודש, אלה הם שני המושגים המנוגדים אשר לאורם מתנהל ספר ויקרא בכלל והסדר הכוהני בפרט.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.

*

* הכהן המשרת בקודש חייב להיות שלם בגופו בחלקים הנגלים והנסתרים כאחד. היות והוא משרת בקודש, במרחב הנצחי הטהור והמקודש, הקשור בנצחיות החיים ובפריון, בטהרה וקדושה, בשלמות החיים שאין בהם פגם ובמחזוריות נצחית פורייה ומחייה, כל סימן הסותר טהרה וקדושה, פריון ושלמות, מחייב אותו בהרחקה מהקודש.

*

כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ.

אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד.

אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.

לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל.

*

* הכהן הנולד בעל מום, או זה ההופך למוגבל, לחולה או זה הפגום בגופו בכל סוג של נכות, מום או מגבלה, נראית או נסתרת, איננו רשאי לגשת אל הקודש להקריב את לחם אלוהיו, אולם הוא רשאי לאכול ממזון הכוהנים המקודש, כי אין לכוהנים מקור מזון אחר.

*

אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ

כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

*

כאמור נאסרה על הכהן בעל המום קרבה אל הפרוכת ואל המזבח, דהיינו אל המקום המקודש הקשור בנצחיות ובטהרה.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

*

הפרשה עוברת ומזהירה מפני חילול השם בדרכים שונות הקשורות בטומאה ומפני כל פגימה בקרבנות המוקדשים לאל ולקדשיו

*

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהוָה.

אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהוָה.

*

קרבה אל הקודש מתוך מודעות להמצאות במצב של טומאה, אסורה באסור חמור, והעוברים על איסור חמור זה עונשם כרת

*

להלן מפורטים סוגי טומאה והטמאות הפוסלים את הכהן מקרבה אל הקודש:

*

אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע.

אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ.

נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם.

וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא.

נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי יְהוָה.

*

בין החומרות המוטלות על הכוהנים המרחיקות אותם מעבודת הקודש נזכרות: כל פליטה מהגוף בדמות צרעת או זיבה או זרע, מטמאת את הכהן ופוסלת אותו מהעבודה בקודש. כל מגע עם שרץ מטמא וכל אכילה של נבלה או טרפה. הנטמא חייב להמתין לשקיעת השמש ולטבול את בשרו במים.

*

וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ.

וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ.

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל.

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.

וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ.

וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה.

וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲו‍ֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

*

*

*

הדיון עובר לתנאי הקרבת הקרבנות. כל חיה המובאת לקרבן חייבת להיות בריאה תמימה ושלמה.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה לְעֹלָה.

לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים.

כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם.

וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָה.

וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.

וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.

וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָה.

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ.

בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי יְהוָה.

וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה.

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה.

*

*

עד כאן פרטי הקרבת הקרבנות ואיסוריהם.

מכאן ואילך דיון חשוב בשבתות השנה [52 במספר] ובשבעת מועדי ה':

בחומש לא נזכרת המילה זמן. כל זמן ראוי לציון הנזכר בפי האל הוא מועד, מילה הקרובה בשורשה לעדות, לשבועה ולברית ולעדה שומרת העדות, המעידה על המועדים. המועד מעיד על מצווה, על זיכרון, על אירוע שהיו לו עדים ועל דבר מה שחובה לזכור לעדי עד. לוח השבתות והמועדים הוא המסגרת של קהילת הזיכרון היהודית המצווה על זכור ושמור או על זיכרון העדות ושמירת הברית.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם [אלה] מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

*

מועדי ה' הם מקראי קודש אותם קורא ה' במדבר סיני, מכונן אותם במחזוריות שביעונית נצחית משביתה, וקובע אותם מדי שבוע [שבת] ומדי שבעת חודשי השנה הראשונים, בהם חלים שבעת מועדי ה‘, אותם שבעה חודשים ראשונים בשנה, בין החודש הראשון ראש חודשים, הוא ניסן, ניצן בשפה האכדית, חודש החירות והדרור שבו נגאלו בני ישראל מבית עבדים, ובו חלים שלושה ממועדי ה’, ועד החודש השביעי תשרי, שבו חלים שלושה מועדי ה‘, חג השבועות בחודש השלישי מקבץ את שבעת מועדי ה’ במחזוריות שביעונית, שכן כולם קשורים במספר שבע ובמחזוריות שביעונית של שבועה, ברית ועדות, הקשורים בלוחות הברית ולוחות העדות, בארון הברית וארון העדות, בברית סיני ומעמד סיני בחג השבועות, מלשון שבע ומלשון שבועה. שבתות ומועדים אלה נשמרים במחזוריות שביעונית, אותה נקראים בני ישראל הבאים בברית, לשמור לנצח, בהיותם שומרי הברית והשבועה וזוכרי העדות הנצחית על הברית, קוראי העתים והמועדים, מקראי קודש, מועדי דרור, זוכרי השבתות והחגים המקודשים כמועדי ה', שבכולם מחויבת השבתה שביעונית מחזורית מקודשת.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

*

מדי שבעה ימים חלה שביתה ממלאכה. יום השבת הוא יום שבתון. יום אות הברית ואות העדות. הוא יום האסור במלאכה ועבודה של האדם עצמו ושל זולתו, והוא יום החייב בקריאה של מקראי קודש. את המקרא קוראים הכוהנים והלוויים לכל העדה כולה, שכן, כאמור לעיל, להם ורק להם נאמר בדברי משה אחיהם, בן יוכבד בת לוי, בברכה לשבט לוי: “יורו משפטיך ליעקב, תורתך לישראל”.

*

את שבתות ה' קוראים מדי שבעה ימים בסדר מחזורי שביעוני קבוע מדי שנה בשנה. לשבתות השנה מדי שבעה ימים, מצטרפים שבעת מועדי ה' שהם מקראי קודש, ימים שקוראים בהם את הזיכרון המקודש בהיותם ימים שאסור לעבוד בהם וחייבים להתכנס בהם לשם קריאה במקרא קודש. לשבעת מועדי ה' יש מועד קבוע: שלושה בחודש הראשון, ב־14 בו, ב־15–22 בו וב־26 בו, שלושה בחודש השביעי, ב1/7 ב־10/7 בו ובשבוע שבין ה־14/7–21 בו, ואחד בחודש השלישי ב־15/3.

*

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה.

*

חג הפסח ראשיתו תמיד ב14 בחודש

*

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.

*

יום למחרת חג הפסח מתחיל חג המצות בן שבעת הימים

*

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

*

הראשון והשביעי של פסח הם מקראי קודש, אבל יש להקריב קרבן אישה לה' במשך שבעת ימי החג.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.

*

* חג הנף העומר הוא השלישי במועדי ה'. בתורה בנוסח המסורה מועדו אינו מפורט, אבל במגילת המקדש שנמצאה בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, מועד קציר העומר הוא קבוע וידוע, ביום ראשון ממחרת השבת שבתום חג המצות, דהיינו ב26/1 בכ"ו בניסן.

*

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.

וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה.

וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ

וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין.

*

הנף העומר הוא הנפת יבול השעורים, המין הראשון משבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, הראשון הצומח ומבשיל ומוכן לקציר. עומר השעורים הוא מזון הבהמות וצמיחתו והבשלתו מבטיחות שלא יהיה רעב בארץ, כי יהיה מספוא לבהמות הבית והן תוכלנה להניק את הטלאים והעגלים והגדיים.

אסור לאכול לחם, קלי וכרמל – הנעשים בידי אדם מיבול השיבולים של השעורה או החיטה, לפני שמעלים את קרבן השעורים, עולת כבש הנשרף כליל לה' ומנחת סולת בלולה בשמן.

*

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה

עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

*

* התורה בנוסח המסורה נמנעת מלציין את התאריך המדויק של העומר, אבל כאמור מגילת המקדש ממגילות מדבר יהודה, מציינת בבהירות, יום ראשון ממחרת השבת ב־כ“ו בחודש הראשון. שבע שבתות ממחרת מועד זה, חל חג הביכורים, גם הוא תמיד ביום ראשון ממחרת השבת, חג השבועות, הוא חג מתן תורה וחג ביכורי קציר חיטים החל בט”ו בחודש השלישי.

*

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.

*

*

מגילת המקדש כותבת כך:

“וספרתם לכם שבע שבתות תמימות מיום הביאכמה את העומר התנופה תספורו עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והביאותמה מנחה חדשה ליהוה ממושבותיכמה חלות לחם חמץ חדש בכורים ליהוה לחם חטים שתים חלות לחם שני עשרונים סולת תהיה החלה האחת והביאום ראשי המטות לשבטי ישראל ויקריבו אחר עולת הבוקר […] ברובע היום יקריבו את עולת הבכורים […] והניפו הכוהנים אותמה תנופה על לחם הבכורים לכוהנים יהיו ואכלום בחצר הפנימית עם לחם הבכורים ואחר יואכלו כול העם לחם חדש אביבות ומלילות והיה היום הזה להמה מקרא קודש חוקת עולם לדורותם כול מלאכת עבודה לוא יעשו בו חג שבועות הוא וחג בכורים לזכרון עולם”

(מגילת המקדש, טורים 18–19).1

*

* וחזרה לנוסח המסורה:

*

מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה.

וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.

וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן.

וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.

ההבדלים מעניינים בין שני הנוסחים זה הקדום ממגילת המקדש וזה המאוחר מנוסח המסורה.

*

*

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

מצוות לקט שכחה ופאה היא מצווה של אחריות חברתית, אחווה קהילתית ודאגה לזולת שלא זכה בנחלה, כי עוניו אילץ למכור את נחלתו או כי הוא גר תושב שאין לו נחלה בארץ.

* מכאן עוברת הפרשה לחגי החודש השביעי

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.

כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה.

*

* יש לתת את הדעת על כך שמועד זה של מקרא קודש באחד לחודש השביעי מכונה שבתון זכרון תרועה – ולא ראש השנה!. ראש השנה הוא מושג מאוחר שהמציאו חכמים במשנה ראש השנה, בשעה ששינו את הלוח העברי העתיק, אחרי שנחרב המקדש בשנת שבעים לספירה, ונוצר צורך בסדר דתי חברתי חדש שלכוהנים אין בו מקום מכריע, שכן אין יותר מקדש, אין יותר משמרת הקודש המשרתת במחזורים שבועיים, אין יותר עבודת קודש או עלייה לרגל או קורבנות, ונוצר צורך בסדר זמנים חדש ובלוח חדש, בזיכרון חדש ובמקור סמכות חדש, שיהלמו את הנסיבות המשתנות.

הלוח הכוהני העתיק המקודש, הלוח השמשי הקבוע והמחושב מראש, בן 364 הימים ו־ 52 השבתות, ארבע העונות החופפות בנות 91 ימים כל אחת, שהתחיל תמיד בחודש האביב, בחודש הראשון ראש חודשים, הוא חודש ניסן [שמות יב, ב], שכל אחת מהעונות בו החלה ביום רביעי והסתיימה ביום שלישי כשחלפו 13 שבתות בין ה4/1 ל28/3, התחלף בלוח אנושי משתנה, ירחי, המבוסס על תצפית אנושית במולד הירח, שראשית החודש מוכרעת בו רק בידי בית דין, הקובע לפי שיקול דעת אנושי משתנה, את מועד עליית הירח, היה זה לוח חדש לגמרי, לוח משתנה, שונה, לא מחושב מראש, לא ידוע מראש ולא קבוע.

*

מכאן עובר הדיון ליום הכיפורים, השישי במועדי ה':

אין מובא טעם לעינוי הנדרש בחג זה או לכפרה המתבקשת בו. בשבוע שעבר בפרשת ‘אחרי מות־קדושים’ הבאתי את מאמרי על יום הכיפורים המצוי ברשת, כדי לבאר את מקורותיו של יום הכיפורים ואת הקשריו העתיקים הקשורים לחטא העירים מכאן ולחטא מכירת יוסף בידי אחיו מכאן.

*

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה.

*

וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ.

וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

*

צום יום הכיפורים והעינוי הכרוך בו הוא חובה שהעובר עליה עונשו כרת. אין חיוב ממין זה או עונש ממין זה ביחס לאף אחד משבעת מועדי ה' האחרים. לחומרת החיוב וחומרת העונש אין ניתן כל הסבר אבל ספרות העת העתיקה מגלה את עינינו במה דברים אמורים ועל כך כתבתי כאמור במאמרי “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה”, המצוי ברשת

*

הדיון עובר למועד השביעי משבעת מועדי ה':

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהֹוָה.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

*

גם כאן אין מובא טעם או הסבר לחג. “ספר היובלים”, ממגילות קומראן שכולן כתבי קודש, שהתחבר במאה השנייה לפני הספירה בחוגים כוהניים, מביא שלל טעמים מרנינים לחגיגת חג הסוכות. כשם שהוא מרחיב על הסיבות המעניינות והמאלפות לצום יום הכיפורים ולחגיגת חג השבועות.

*

הדיון בפרשת המועדות מסתיים בפרשת אמור בפסוק:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְּהוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָה.

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

*

ראשיתו של חג הסוכות והשמחה הרבה הכרוכה בו, מתוארת, כאמור, בחיבור כוהני מרתק שנמצא בין מגילות קומראן ושמו “ספר היובלים”. הספר הערוך כסיפור מחדש של סיפור בראשית המסופר למשה מפי מלאך הפנים על הר סיני בארבעים הימים ששהה בהר, מביא בפרק ט"ז מסורות שביעוניות מעניינות בעלות אופי כוהני [שביעיות קרבנות, שבע הקפות סביב המזבח, שבעת סממני הקטורת] על חג הסוכות, השביעי במועדי ה', חג בן שבעת ימים החל תמיד באמצע החודש השביעי.

המסורת קשורה לאברהם בבאר שבע (מקום הנזכר בשם זה בשל שבועה שנכרתה בו) הבונה מזבח באמצע החודש השביעי וחוגג חג של שבעה ימים הנחוג בשביעיות של קרבנות בזיקה לשמחה הרבה על הבשורה על הולדתו העתידה של יצחק, תשעה חודשים לאחר מכן, באמצע החודש השלישי, בחג השבועות. בקטע הפתיחה נזכרת המילה שבע, שבע פעמים, וגם נזכרים שבעת צמחי הקטורת שמקורם בגן עדן לפי המסורת הכוהנית, המספרת שהאדם הראשון נטל אותם עמו כשגורש מגן עדן :

"ויבן סוכות לו ולעבדיו בחג ההוא והוא ראשון עשה חג הסוכות בארץ.

ובשבעת הימים האלה יקריב אברהם מדי יום ביומו על המזבח עולה ליי פרים שנים, אילים שניים, שבעה כבשים ושעיר עזים אחד לחטאת, לכפר בו עליו ועל זרעו. ולזבח שלמים אילים שבעה, שעירים שבעה, כבשים שבעה, ושבע עזים, ומנחתם ונסכיהם על כל חלבם יקטיר על קרבן העולה לרצון ליי לריח ניחוח והקטיר בוקר וערב קטורת: לבונה וחלבנה ונטף ונרד ומור ושחלת וקושט. כל שבעה אלה יקריב ישחק [יכתוש] יחד בד בבד טהור.

ויעש כן חג שבעה ימים וישמח בכל לבו ובכל נפשו…ויברך את בוראו וישמח ויקרא את שם החג ההוא חג יי שמחה לרצון לאל עליון…על כן נחקק בלוחות השמים על ישראל כי יהיו עושים את חג הסוכות שבעה ימים בשמחה בחודש השביעי ויהי לרצון לפני יי חק עולם לדורותם בכל שנה ושנה. ואין לזה קץ הימים כי לעולם נחקק לישראל לעשותו וישבו בסוכות ויתנו זרים על ראשם ולקחו ענף עץ עבות וערבי נחל: וייקח אברהם כפות תמרים ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח בענפים שבע ביום בבוקר, ויהלל ויודה לאלוהיו על הכול בשמחה".(ספר היובלים טז, כ–לא),

*

*

מכאן עובר הדיון ממחזורי הזמן המקודש לעבודת הקודש במקום המקודש, הקשורה בנר התמיד המסמל את נצחיות הבריאה ובשבעת הנרות של המנורה, המסמלים את המחזוריות השביעונית המקודשת של מקראי הקודש – שבת ושבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד.

*

הנר והמנורה במשכן מחוץ לפרוכת, או הנר האחד, נר התמיד, ושבעת הנרות על המנורה, קשורים באור החיים האלוהי, בקודש ובנצחיות של מחזורים נספרים חוזרים ונשנים, מחזורים נראים ומחזורים נשמעים. כל אדם המחונן ביכולת הראייה, רואה את הזריחה והשקיעה, את החודשים ועונות השנה התלויים באור השמש הנצחי, אור התמיד, שכנגדו נר התמיד, אור שנברא ביום רביעי בבריאה, היום הפותח כל שנה ושנה וכל עונה ועונה בלוח השמש הכוהני, הוא לוח השבתות בן ארבע העונות החופפות וחמישים ושתיים שבתות השנה העולה ל364 ימים.

המחזורים הנראים לעין מחזורי מאורות השמים, הזריחה והשקיעה, מחזורי הזמן האוניברסלי המסורים לצפייה ותצפית לכל אדם היכול להתבונן ולהבין, מכונים במסורת הכוהנית בשם “מרכבות השמים”, שכן השמש נדמית למרכבה הנכנסת ויוצאת בתריסר שערי השמים, המקבילים לי“ב החודשים ולי”ב המזלות. חלוקות תריסריות אלה קשורות הן לעבודת המקדש, הן לתריסר שבטי ישראל ותריסר אבני החושן. זה מקור התיאור של מרכבת השמש בגלגל המזלות בבית הכנסת, הכולל תמיד את ארבע העונות ותריסר המזלות וי"ב החודשים. בלוח של מגילות קומראן כל אחת מארבע התקופות מתחילה ביום זיכרון, ארבעת ימי הזיכרון הם התאריכים הנזכרים בסיפור המבול – האחד בחודש הראשון, האחד בחודש הרביעי, האחד בחודש השביעי והאחד בחודש העשירי. בין כל אחד מימי הזיכרון, החלים תמיד ביום רביעי, חולפים 91 ימים או 13 שבתות.

לעונה הראשונה המתחילה ביום התקופה, או יום הזיכרון באחד בניסן, הוא יום השוויון של האביב, קוראים מועד קציר [כי חלים בה קציר שעורים וקציר חיטים]. התקופה נפתחת תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות.

לעונה השנייה המתחילה ביום התקופה, ביום רביעי, או ביום הזיכרון באחד בתמוז, הוא היום הארוך בשנה, קוראים מועד קיץ. קיץ היא מילה נרדפת לפירות ולחום.

לעונה השלישית המתחילה ביום זיכרון תרועה, האחד בתשרי, יום רביעי, ביום השוויון הסתוי, קוראים מועד זרע, כי בה מתחילה עונת הזריעה בתום חג הסוכות.

לעונה הרביעית המתחילה ביום זיכרון, האחד בטבת, יום רביעי, ביום המפנה החורפי, היום הקצר בשנה, קוראים מועד דשא, כי כל הארץ מכוסה דשא עשב ירקרק, המבטיח מרעה לכבשים היולדות טלאים ולעזים היולדות גדיים, בניסן, ומניקות אותן. [לכן ניסן הוא מזל טלה].

כאמור בכל אחת מארבע תקופות השנה נמנים 91 ימים ו־13 שבתות ושלושה חודשים בני 30, 30 ו־31 ימים. לכל יום ולכל שבת מועד קבוע, אם התקופה מתחילה ביום זיכרון, יום רביעי, ומסתימת ביום פגוע [מלשון פגע=פגש] יום שלישי, 91 ימים לאחר מכן.

לעומת זאת המחזורים הנשמעים באוזן, הלא הם המחזורים השביעוניים המקודשים של השבתות והמועדים, העולים ל־70 יום בשנה = 52 בשבתות ו18 ימי שבעת המועדים בניכוי השבתות, מסורים כ“מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, רק לשומרי הברית ולעדי הברית המעידים על מועדיה. מחזורים שביעוניים אלה מכונים “מועדי דרור” והם נמסרו לעם שנגאל מעבדות לחירות בחומש בידי משה בן עמרם משבט לוי.

מועדי דרור, הנשמעים כולם רק באוזן ואינם נראים בעין, שייכים לעולם של ספר מספר וסיפור, ברית ושבועה, עדות וזיכרון. מועדי דרור שרק בני ישראל שומרי הברית מחויבים בהם כוללים ארבע קבוצות:

שבתות מדי שבעה ימים;

שבעת מועדי ה' מדי שבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי הם צומחים שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם;

שמיטות מדי שבע שנים

יובלים מדי שבע שבתות שנים.

על שביעיות שביעוניות אלה שבהם האדם שובת ממלאכה ומוותר על ריבונותו, מקדיש חלק מזמנו למקראי קודש, כלומר לקריאת הזיכרון המקודש בידי שומרי משמרת הקודש, ביום שכולם שווים ובני חורין בו, ואיש אינו משועבד בו, כולם שובתים ושמחים בו, נכרתה הברית. השבת היא ברית עולם, אות ברית בין האל לעמו, שבעת מועדי ה' ‘מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם’ והשמיטות והיובלים הם כולם מועדי דרור, הכתובים על לוחות העדות וספר הברית, המעידים על שייכותו של האדם לקהילת ברית קודש המקדשת את מחזורי ההשבתה והחירות, המושבעת לשבות במחזורים שביעוניים נצחיים של חירות וויתור על ריבונות, לשם שמירת הברית, הדרור, העדות, הקודש, החירות, הדעת והזיכרון.

ראשית הברית ב’ברית הקשת בענן' בתום המבול, אחרי שנה תמימה בת 364 ימים וארבע עונות חופפות שבכל אחת מהן 13 שבועות או 13 שבתות, ו91 ימים, כמפורש בספר היובלים, שאז נודע הלוח בראשונה, המשכה ב’ברית בן הבתרים' עם אברהם, שבה הובטחה לו ולצאצאיו הארץ המובטחת, אם ישמרו את מועדי ה' חוקיו ומצוותיו, חוקי צדק ומועדי דרור, ושיאה ב’ברית סיני', בחג השבועות הוא חג הבריתות וחג המלאכים ומסורת המרכבה, עם כל עם ישראל שומר הברית, הכתובה על לוחות הברית ושמורה בארון הברית, הנמצאים באוהל מועד או באוהל העדות, משכן ברית קודש, הגדור בגבולות קדושה וטהרה.

*

*

הדיון חוזר לעבודת הכוהנים שעניינה שמירת מחזורי הזמן – חודשים, תקופות, שנים ושבתות, שמיטות ויובלים. הכוהנים שומרים מחזורים שונים אלה בשיטות שונות: במחזורי הקרבת הקרבנות כמו קרבן עולת השבת וקרבן עולת התמיד וקרבן מוסף ועולת החודש; במחזורי שירה לכל אחד מימי השנה לכל אחת מ52 השבתות, לתריסר ראשי החודשים ול־18 ימי המועדות, שחיבר נעים זמירות ישראל, דוד בן ישי, לעבודת הקודש של הכוהנים והלוויים, כמפורש בסוף מגילת המזמורים מקומראן; בהכנת מחזורי העלאת הקטורת המוכנה מראש ל־364 ימות השנה ולכמה קמצים נוספים ליום הכיפורים, ולצד כל אלה נוספת הדלקת שבעת נרות המנורה, המסמנים את חלוף השבוע בן שבעת הימים, ואפיית שתים עשרה חלות של לחם הפנים, המציינות את תריסר חודשי השנה, את תריסר שבטי ישראל ותריסר המזלות.

*

הכהן צריך לאפות שתים עשרה חלות כנגד שנים עשר שבטי ישראל ותריסר חודשי השנה וי"ב שערי המקדש ותריסר המזלות, המכונים כאמור לעיל בשם ‘מרכבות השמים’, ולהניח אותן על השלחן הטהור לפני ה':

*

וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת.

וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה.

וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה.

בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.

וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהוָה חָק עוֹלָם.

* כאן מסתיים הדיון בחובות הכוהנים.

הפרשה עוברת לסיפור מעשה הקשור בקללה ובנשיאת שם ה' לשווא, האסורה, כידוע, מעשרת הדברות:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.

וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ.

וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת.

בדרך כלל גברים במקרא נזכרים על פי שם אביהם ולא על פי שם אמם. כאן, כשנידון חטא חילול השם, לא נזכר המחלל בשם אביו, כנהוג בתורה, אולי משום שאביו הוא איש מצרי, אלא על פי שם אמו. ברמז אפשרי שבה תלויה האשמה. אמו, שלומית היא משבט דן, שבט שנזכר לשלילה כבר בבראשית מט “יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס”. חכמים במדרש ויקרא רבה על פרשת אמור, מפרשים את הרמז שבה תלויה האשמה ודורשים את שמה לגנאי: “שלא היה בהם (בבני ישראל) פרוץ ערווה, תדע לך שהוא כן, אחת הייתה, ופרסמה הכתוב: ‘ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן’. שלומית – רבי לוי אומר: שהייתה מפטפטת, ‘שלום לך, שלום לכם’. בת דברי – רבי יצחק אמר: שהביאה דבר על בנה”.

אמו של המקלל נאשמת בידי חכמים בחטאי עריות ובדיבור רב מדי, שהם כביכול גרמו לחטאו של בנה שנהרג בסקילה. על כך שחכמים, המבקשים לשמור את בלעדיות סמכות הדעת לגברים יהודים בלבד, ואינם מחמיצים שום הזדמנות לדבר סרה בנשים במקרא, הרחבתי בספרי: “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב”, כרמל תשע"ח.

*

וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת.

וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ.

שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן

כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.

וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת.

*

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

לפסוק אחרון זה חשיבות מכרעת בהיסטוריה של המשפט, שכן הוא מתווה לראשונה את האידיאל הראוי בדבר מעמדם השווה של כל התושבים החיים תחת ריבונות אחת, על כברת ארץ אחת, בפני החוק. כאמור, הפרשה מסתיימת בעיקרון חשוב ביותר בדבר אחידות המשפט ותחולתו השווה על כל בני העדה החיה בצוותא, ללא קשר לזהותם ולרקעם, הנלמדת מצו אלוהי:

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

*

*

*

בצילום תריסר המזלות וארבע העונות של גלגל המזלות המכונה מרכבות השמים של חלוקות הזמן הנראות בעין

פרשת אַחֲרֵי מוֹת היא פרשת השבוע השישית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק ט“ז, פסוק א' ומסתיימת בפרק י”ח, פסוק ל'. המילים הפותחות את הפרשה מתייחסות למיתת נדב ואביהוא, שתוארה בפרשת שמיני:

“וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן…”

הפרשה עוסקת במצוות המוטלות על הכהן הגדול ביום הכיפורים, או בעבודת הקודש המורכבת ביום הכיפורים, הקשורה בשני שעירי עזים המיועדים לקרבן חטאת, ובאיל אחד המיועד לקרבן עולה. על שני השעירים מוטל גורל: שעיר אחד יוקרב לה' והשני לעזאזל. בפרק כג בספר ויקרא מבוארת תכליתו של יום הכיפורים: “כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם”,(ויקרא, כג, כח). אולם אין מבואר מדוע יש לכפר על הציבור. באסופה המקראית נזכר מועד כפרה זה לראשונה בספר שמות, בזיקה למזבח הזהב בקדש הקדשים, שם נזכרת הכפרה הנערכת פעם בשנה בידי הכהן הגדול, המוגדרת אף היא כקדש קדשים: “וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפרים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קדש קדשים הוא לה’” (שמות ל, י). פרטי עבודת היום, עבודת הקרבנות והכפרה והחיטוי הנערכת בידי הכוהן הגדול בקודש הקדשים במקדש, ובידי שליחו, “האיש העתי” המשלים את מצוות היום בארץ גזרה במדבר, מתוארים בהרחבה בפרק ט"ז של ספר ויקרא. כדי להבין במה דברים אמורים – מדוע עלינו לכפר? על איזה עוון ועל איזה חטא אנו מכפרים? ועד כמה הדברים עתיקים ונוקבים ויורדים עד השיתים (מלשון תשתית הארץ ותשתית הזיכרון), קראו בבקשה את מאמרי “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה”

בחלקה השני של הפרשה נידונים איסורי העריות הקשורים בטומאה וטהרה.

ככלל הטומאה והטהרה, המתקיימות בתקבולת ובהנגדה במיתוס, בזיכרון השפה, בעדות, בחוק ובפולחן, קשורות בסכנת הכיליון, הנובעת מפריצת הגבולות המכוננים את האחדות המקודשת (חוק, ומועד, שבת וברית, טהרה וקדושה, זכור ושמור), מהשחתה, מטומאה ופריעת החוק המקודש ומעונש משמים, מכאן, ובהבטחת הנצחיות, המותנית בכינון גבול ומחזור, בשמירת הברית המקודשת והטהרה הקשורה בהתקדשות, המיוסדת על מועדי קודש וחוקים משמים, ובכפרה אלוהית, מכאן.

איסורי העריות או גילוי ערווה ככלל, דנים בהצבת גבולות ברורים בין האסור והמותר ביחסי קרבה אינטימיים בין קרובי דם ורחוקי מין ובתנאי המעבר מטבע לתרבות – אדם אינו רשאי לקיים יחסי אישות עם קרוביו הישירים שדמם ודמו מאותה משפחה, דהיינו עם אביו ואמו, אחותו ובתו, דודתו וסבתו, וכל קרוביו המידיים הנוספים, דווקא כי הם אלה הזמינים לו ביותר משום שהוא חי במחיצתם, בביתם או בחצרם. בטבע בעלי חיים עשויים להזדווג ומזדווגים עם קרוביהם הישירים, אין חלים עליהם שום גבולות ואיסורים. האדם שנברא בצלם אלוהים מתקדש על ידי מה שנאסר עליו ונמנע ממנו, בלי להתחשב ברצונו, בייצרו, בתשוקתו ובהעדפותיו. התרבות מתחילה ברגע שנאסר על אדם ממין זכר לשכב עם אחותו, בתו, אמו, נכדתו, אשת אביו, דודתו מצד אביו ומצד אמו, אשת דודו וכלתו, אשת אחיו, אישה ובתה, עם אחות אשתו וקרובות מידיות נוספות ונאסר עליו כל משכב זכר ומשכב בהמה. כל גילוי עריות מסוג זה נחשב לפריצת גבולות שאסור לעבור באיסור חמור, שכן הוא מחולל טומאה הכרוכה בחמס, בכיליון ובמוות, ואסור בתכלית האיסור.

לדברי המקרא איסורי עריות אלה לא חלו בארץ מצרים ובארץ כנען, שם יחסי עריות היו מקובלים, נוהגים ומותרים. אין לדעת אם זו מציאות חברתית נוהגת או האשמת שווא שמטרתן ליצור רתיעה ודחייה תרבותית, להגביה מחיצות חברתיות ובידול דתי תרבותי, מכל מקום מיניות אסורה בתכלית הנקראת גילוי עריות המונה שלושים ותשעה איסורים, אסורה על בני ישראל מכל וכל, גם אם היא מותרת לבני ובנות העמים השכנים.

בשנים פשוטות נוהגים לקרוא ברצף את פרשת קדושים אחרי פרשת אחרי מות. פרשת קדושים תובעת מבני ישראל להיות קדושים כי קדוש ה' אלוהיהם. שורה של מצוות המתנות את הקדושה מפורטות בפרשה.

אביא להלן את שתי הפרשיות ברצף ללא ביאור, שכן כאמור דנתי במאמר על יום הכיפורים הנזכר לעיל, בהקשריה הקדומים של הפרשה ובביאוריה העתיקים.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה.

כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.

וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה.

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ.

וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל.

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת.

וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ.

וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.

וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.

וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ.

וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת.

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.

וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל.

וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי.

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.

וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר.

וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם.

וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.

וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה.

וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה.

וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם.

וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה.

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ.

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.

וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר.

וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר.

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם.

וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח.

וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהוָה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.

עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.

כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.

וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר.

וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.

אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה. אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָה. עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא. עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן. עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה. עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא. עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא. עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא. עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא. עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא

וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ.

וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.

וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ.

וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא.

וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא.

אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.

וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ.

וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.

כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

*

פרשת קדושים

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ.

בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה.

וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה.

אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.

וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם.

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.

וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה.

וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.

לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ.

וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה.

אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה.

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה.

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ.

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.

מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן.

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.

וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ.

וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ.

וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם.

וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲו‍ֹנָם יִשָּׂאוּ.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ.

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם.

וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.

וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא.

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.

פרשת השבוע, פָּרָשַׁת פִּינְחָס, היא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה מתחילה בפרק כ"ה, פסוק י' ומסתיימת בפרק ל‘, פסוק א’. פרשת פינחס היא השנייה באורכה מבין פרשות השבוע, ויש בה 168 פסוקים. הפרשה כוללת כמה וכמה נושאים בעלי חשיבות.

פרשת פינחס, היא פרשה קשה מאד בקנאות ובקיצונות הנידונות בה, המלמדת אותנו באופן נוקב על פריעת גבולות ועל הצבת גבולות, על פריעת חוק וכפיית חוק, על חטא קשה ועונש מר. ראוי לזכור ולהזכיר שהמילה מדינה נגזרת מדין, והמילים גבול, דין, חוק, גדר והגדרה הן מילים נרדפות. מדינה היא כל קהילה הכפופה לדין, גבול, גדר, הגדרה, חוק ומשפט, והריבון הוא היחיד שיש לו סמכות להשתמש בכוחו כדי לדון ולשפוט, לפסוק ולכלוא, להמית ולהרוג. אין חברה אנושית בשום מקום ובשום תקופה ללא גבולות, חוקים וגדרות, דינים, משפטים והלכות, סמכות וריבונות, הבאים להסדיר את היחסים בין איש לרעהו, בין איש לאשתו, בין אדם לשכנו, בין אדם להוריו ולילדיו בחייו ובמותו, בין אדם לאלוהיו, בין אדם לחברו, בין אדם לקהילתו, בין אדם לשלטון, ובין אדם כפועל ברשות הרבים בגבולות המותר והאסור, כקונה ומוכר, כשופט ונשפט, כמשרת, נותן שירות ומקבל שירות, קונה ומוכר, ואין חברה שאיננה קובעת את גבולות האסור והמותר בכל תחום ואת דינו של האדם העובר על החוק, הפוגע בבני משפחתו, בחבריו, בשכניו, בשותפיו, בלקוחותיו, במוריו או בתלמידיו, בקהילתו, במקדשו או באלוהיו. כל הגדרות וההגדרות, הדינים והמדינות, הגבולות וההגבלות, שואבים מכוח החוק ומסמכות המחוקק, מסמכות המעוגנת במסמכים וחוקים, ומהכוח המסור בידי הריבון המחוקק, לשפוט, לענוש ולהרוג.

עוד ראוי לזכור ולהזכיר שריבונות משמעה ריכוז הכוח הלגיטימי בידי הריבון באופן בלעדי, במקום מסוים ובזמן מסוים. [=חוקי- Lex=Law -Latin: legitimus “lawful,”] רק לריבון יש זכות חוקית לחוקק, לשפוט, להעניש, להשתמש בנשק, להמית ולהרוג, כשם ששמורה לו הזכות לצאת למלחמה או לכרות ברית שלום, ולהחליט בכל עניין מה הם גבולות המותר והאסור ועל מי הם חלים, היכן, מתי ובאיזה נסיבות.

בחברות רבות בעולם העתיק לא הייתה הפרדת רשויות. אלוהים [או ראש השבט או המלך] היה הרשות המחוקקת, והכוהנים היו הרשות השופטת והמענישה, וראשי השבטים היו הרשות המבצעת.

ומצד שני – כל תרבות בכל חברה מתחילה בבושה, אשמה ופחד. ראשיתם של שלושת אלה בפריעת חוק, המשכם בהפנמת האיסור והכרה במשמעותו של החטא, במשמעותה של העבירה שעניינה מעבר על איסור מפורש, או על חוק מפורש, בכתב ובעל פה, ובציפייה לעונש. במקום ששלושת אלה – בושה, אשמה ופחד – המכוננים את הנורמה החברתית המקובלת, ומגבילים את התנהגות הפרט ביחס לריבון, לחוק, למשפט, לתרבות המקובלת ולמרחב הכללי, אינם נמצאים – אין תרבות, אין מוסכמות, אין חוק ואין משפט, אבל יש פריצת גבולות, כאוס, שבירת נורמות, פריעת חוק, עריצות, הפקרות, פריצות ואנרכיה. בכל הדברים המכריעים האלה עוסקת פרשת פינחס.

לפני ראשית הדיון בפרשת פנחס נזכיר את הפסוקים המתארים את ההפקרות ופריצת הגדר ופריעת החוק בסיום הפרשה הקודמת, פרשת בלק, בפרק כה א–ט.

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.

וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן.

וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ

וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.

וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.

*

פרשת פינחס מתחילה בסיום פרשת בלק, בספר במדבר, פרק כה

כשהעם ששהה ארבעים שנה במדבר, מתקרב למקום ממנו יחצו את הירדן לארץ המובטחת, שבה יחול החוק המקראי שנשמע מפי משה בן שבט לוי, בשם אלוהים, על כל פרטיו בנזכרים בחומש. יתכן, רק יתכן, שרגע לפני הכניסה לתחום החוק והסדר היו אנשים שרצו לבחון את החיים שלפני החוק ולפני הסדר.

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם

לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן

וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל

לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.

(במדבר כה א–ג).

העם העייף מנדודיו במדבר וחרד מפני הכניסה לארץ ומהמלחמה הצפויה, נקלע לערבות מואב, מקום שבו נשים מואביות ומדייניות עורכות חגיגה לכבוד כמוש אלוהי מואב, המכונה בעל פעור. במסורת המואבית עורכים זבח, מזמינים אורחים נכבדים שאינם מבני עמם להשתחוות ולעבוד את אלוהיהם ומסיימים את הטקס בחגיגת פריצות מינית הקשורה בהפקרות דתית טקסית הנודעת מהעת העתיקה בחגיגות מסוג הבכחנליה והסטורנליה.

ראשי העם נלהבים מההזמנה להשתתף בחגיגה הדתית המפוארת, הכוללת זלילה, סביאה והפקרות מינית, ובשלל ההבטחות המוחשיות התלויות בה, וממהרים להצטרף, ואלוהים, שעיניו משוטטות בכל הארץ, רואה ממעל את כל המתרחש, זועם וכועס עד מאד על העבירות והחטאים הכוללים עבודה זרה, שנאסרה בעשרת הדברות, וכוללים חטאי יחסי מין אסורים עם נשים שאינן מבנות העם, הנכללים באיסורי העריות ואיסורי בת אל ניכר. זעמו של האל כה רב, עד שהוא מוכן לכלות את כל העם כולו, המתנכר לחוקיו ומצוותיו בהיותו עם קשה עורף, עם סכל ולא נבון ועם כפוי טובה.

השעיית שיפוט נחרץ, איפוק או מתינות או שיקול דעת, אינם מאפיינים את התנהגותו של אף אחד מהמשתתפים בסיפור.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם

וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה

מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ

אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

(שם, כה ד–ה).

לכאורה אלוהים מצווה להרוג את כל ראשי העם וההולכים בעקבותיהם שנצמדו לבעל פעור, או השתתפו בחגיגת העבודה הזרה, הזבח לאלוהים אחרים, הפריצות מינית וחטאי העריות. מסתבר שבגידה בנאמנות הבלעדית לאלוהי ישראל, הנתבעת בראש עשרת הדברות, ועברה על איסורים מפורשים הגודרים גדרים והגדרות בין ‘עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב’, לבין הגויים, בניהם ובנותיהם, בני אל זר ואלוהים אחרים ובנות אל ניכר, מחירה מוות.

הסיפור מתעצם כאשר באותו זמן שנאמר למשה להוציא להורג את החוטאים בחטא הבגידה והניאוף עם בנות אל ניכר, מתרחש פעם נוספת חטא בגידה וניאוף הכרוך בהשתתפות במעשה האסור לעין השמש.

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

כדי להעצים את המתח בין החטא הידוע לעונש הצפוי, הפרשה עוברת לפרט חדש, חטא עם אישה מִּדְיָנית ולא עם נשים מואביות שנזכרו קודם לכן, בראשית הסיפור. המִּדְיָנים נמנים עם צאצאיו הישירים של אברהם אבינו. מִּדְיָן הוא בנו השישי של אברהם מפילגשו קטורה. כזכור גם משה נשא לאשה את ציפורה בת יתרו כהן מִּדְיָן ויתכן שדין נשים מִּדְיָניות מבנות הקייני, שונה מדין בנות מואב שנולדו כזכור מחטא גילוי העריות של לוט עם בנותיו, חטא שבשלו נאסרו מואבים ועמונים שנולדו מחטא העריות הזה, לבוא בקהל ה'.

לא ברור מדוע החוטא מבני ישראל, בחר לפרוע חוק אלוהי לנוכח המתחם הכוהני המקודש המכונה אוהל מועד, אבל התקרבותו המתריסה למתחם זה עם אישה מִּדְיָנית מניעה את הכוהן הגדול, פינחס בן אלעזר בן אהרון, בן עמרם, בן קהת בן לוי, קרובו הישיר של משה אחי אהרון, שנשא לאישה את ציפורה בת כהן מִּדְיָן, או אישה מִּדְיָנית, או מניעה את פינחס, שומר החוק האלוהי שנמסר למשמרת לידי הכוהנים בני לוי צאצאי אהרון, לקום לעשות מעשה ולהציב גבולות ולקבוע עובדות.

כאמור לעיל, חוק הוא גבול והגבלה, גדר והגדרה, דין ודיין, סייג ומחיצה, ומשפט ועונש, הקשורים בריבונות מכוננת ערכים ומגדירה חוקים ואיסורים, בריבון מחוקק, בכוח, בסדר דין ומשטר. רק לריבון מותר להרוג לשם החלת החוק ורק לו מותר להשתמש בנשק. כאן מדובר בחוק אלוהי ובמעניש כוהני הפועל בשם האל:

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. (במדבר כה ז–ט)

הכתוב מספר לא רק על המספר הנורא של הנרצחים החוטאים, עשרים וארבעה אלף איש שניגפו במגפה כעונש אלוהי, אלא מפרט למען יראו וייראו, גם מי ומי היו הנרצחים בידי פינחס הכהן, שחטאו בפריצת גדרי הצניעות ובעבודה זרה:

וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.

נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, היה הגבר היהודי שעבר על חוק, פשע וחטא בזנות ובעבודת אלילים ובהפרת החוק האלוהי בדבר ההתבדלות של בני ישראל מבנות עמי כנען. שותפתו לחטא הייתה כָּזְבִּי בַת צוּר, בתו של נשיא המִּדְיָנים.

בהמשך הפרשה נאמר משפט קשה על המדיינים: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר. (שם, טז–יח). חסדי יתרו המִּדְיָני חותן משה, נשכחו כלא היו. וקשריו המשפחתיים של משה עם אשתו, צפורה המדינית, אם ילדיו, נשכחו.

פינחס הכהן, נכדו של אהרון אחי משה שנשא את בת כהן מִּדְיָן, שהיה קנא ונוקם, לא נרתע ולא פחד ולא חס על כבוד נשיא שבט שמעון ועל כבודה של בת נשיא מִּדְיָן והרג את שניהם כאחד ברומח, ולא פחד מנקמת בשר ודם שעלולה בהחלט הייתה לחול עליו בשל מעשה הרצח שעשה.

אבל פינחס הקנא והנוקם ממשיך כאן מסורת עתיקה של שבט לוי שנודע בקנאותו ובנקמנותו וכמי שאין לפניו משוא פנים ביחס לקרובי משפחה, אחים, בנים הורים ושכנים: שבט לוי יצא לרצוח את כל אנשי שכם בעקבות אונס דינה בת יעקב ולאה, שבט לוי נענה לקריאה של משה ‘מי לה’ אלי ' בחטא העגל ורצח את כל מי שחטא בלי להתחשב במכרים וקרובים. משה בן שבט לוי, שהיטיב לכיר את אחיו הקנאים הנוקמים, אמר להם “הרגו איש את אחיו ואיש את קרובו”,

ובעקבות פקודה מחרידה זו נהרגים שלשת אלפים איש מישראל,

בברכת משה לשבטים בפרשת זאת הברכה נזכרת עובדה זאת:

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ

אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו

וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע

כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל

יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.

בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה

מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.

(דברים לג, ח–יא):

פינחס בן אלעזר הכהן, כאבותיו וקרוביו מבני לוי, פעל פעולת רצח הפגנתית כמקנא לכבוד אלוהים נגד מי שפשע נגד אלוהים והפר את חוקיו ובריתו. פנחס רוצח בשם אלוהים את זמרי וכזבי שחטאו לעין השמש, ואלוהים גומל לו כגמולו ואומר בראשית פרשת פינחס:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן

הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם

וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם

תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

פינחס הקנא והנוקם זוכה לברית כהונת עולם, לו ולכל צאצאיו, ולברית שלום ולזכות הבלעדית לכפר על בני ישראל ולברך את בני ישראל. בני פינחס הם אלה הממשיכים את שושלת הכהונה הגדולה ברצף במשך אלף שנה, מהאלף השני לאלף הראשון לפני הספירה, מאהרון בן עמרם, דרך בנו אלעזר עבור בבנו פינחס, המשך בכל הכוהנים הגדולים מהמאה ה־13 לפני הספירה ועד לעזרא הסופר, הוא הכהן הגדול עזרא בן שריה, כמפורט בספר עזרא פרק ז פסוקים א–ו וכלה בחוניו בן שמעון הכוהן הגדול האחרון מבני צדוק, שהודח בשנת 175 לפני הספירה, בידי אנטיוכוס אפיפנס, המלך הסלווקי שביקש לשנות חוקים וסדרים (ראו דניאל ז,כד–כה). לכהונה הגדולה נודע מעמד מרכזי בירושלים מימי צדוק בן אחיטוב שמשח את דוד ושלמה למלוכה בימי בית ראשון, ועד לתקופה הסלווקית במאה השנייה לפני הספירה בימי בית שני.

הכוהן יהושע בן סירא אומר בראשית המאה השנייה לפני הספירה:

“ברוך הבוחר בבני צדוק לכהן”. עוד תיאר בן סירא את מראה הכוהן הגדול ביום הכיפורים:

‘מה נהדר בהשגיחו מאהל, ובצאתו מבית הפרוכת. ככוכב אור מבין עבים’

(בן סירא נ, 6–7 ).

מסורת זו בדבר תפארתו חוצה הגבולות של הכוהן הגדול המשרת בקודש הקדשים, המקום בו שמורים לוחות הברית ושמור החוק בדמות עשרת הדברות הכתובים על לוחות הברית, מתוארת גם בברכות לכוהן הגדול ב’סרך הברכות' שנמצא בין מגילות מדבר יהודה בקומראן הפותחות בלשון נשגבה:

*

'ואתה כמלאך פנים במעון קודש

וכבוד אלוהים לפניכה

ותפארתו עליך תהיה סביב

משרת בהיכל מלכות

ומפיל גורל עם מלאכי פנים

ועצת יחד עם קדושים

ל[מט]עת עולם

ולכל קצי נצח'.

(סרך הברכות, דף 4, שורות 25–26

מהדורת יעקב ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 284–285).

*

פרשת פנחס מלמדת שמי שמוכן להרוג בשם האל, או מי שמאמין בקנאות דתית ובפריצת הגבולות שהיא מתירה, זוכה בזכות בלעדית השמורה רק לו ולבני שבטו: רק לבני לוי ניתנה הזכות הבלעדית לשרת בקודש ורק עליהם הוטלה חובת ההוראה של כל הזכרים מבני ישראל, ורק להם נשמרה הזכות לברך ולקלל. הכוהנים מברכים את ברכת הכוהנים הנפלאה מימי ספר במדבר ועד היום:

*

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

( ספר במדבר, פרק ו', פסוקים כ“ב–כ”ז)

ואילו אחיהם הלוויים מקללים קללה שאין ממנה תקומה, מאז פרשת הברכה והקללה בספר דברים. רק לבני פינחס הכהן, בן אלעזר הכהן, בן אהרון, נכד לוי מותר לברך. רק לבני לוי בן יעקב מותר לקלל.

מעניינת העובדה שבני אהרון נזכרים במסורת היהודית כרודפי שלום ואוהבי שלום, למרות שראשיתם המקראית עומדת בסימן דם ואש ותימרות עשן וסיפורי רצח כבדי משקל בדור האב לוי, בחטא שכם; בדור נכדו אהרון בחטא העגל; ובדור נינו פנחס, בחטא בעל פעור ובמעשה זמרי ופנחס.

הכוהנים בני לוי והלוויים בני לוי הצטיינו במשימה שמשה הטיל עליהם:

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל.

במשך אלף שנה רק הם, שומרי משמרת הקודש ונאמני דבר האל, לימדו את הזכרים בבני ישראל לקרוא בלשון הקודש מאז שאלוהים ציווה על אהרון בן עמרם בספר ויקרא לשמור את החובות המוטלות על הכהנים:

*

"ויְדַבֵּר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד

וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל

וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר.

וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.

(ויקרא י, ח–יא)

על הכוהנים הוטלה החובה ללמד ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' ביד משה ולהנחות אותם בכל הבחנה בין טהור לטמא ובין אסור למותר. בזכות הכוהנים המורים, בני שבט לוי, שומרי משמרת הקודש, שהיו המורים היחידים בעולם המקראי, עם ישראל שרד כעם היחיד בעולם המערבי הדובר בשפת אבותיו, מהאלף השני לפני הספירה לאלף השלישי לספירה.

כאמור בפתח הדיון פרשת פינחס כוללת כמה וכמה נושאים רבי חשיבות.

הנושא הראשון הוא הבטחת ברית כהונת עולם לצאצאיו של פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. פינחס זכה בברית כהונת עולם בשל קנאותו הדתית המתוארת בסוף הפרשה הקודמת, שבה הרג בחמת זעמו את מחללי הקודש, איש ישראלי ואישה מדיינית, שחטאו בפתח אוהל מועד בחטא בעל פעור. הפרשה הנוכחית מפרטת את זהותם של החוטאים ואת העובדה שמעשה הקנאות של פנחס הציל את העם החוטא מחמת זעמו של אלוהים על בני עמו החוטאים וכיפר עליהם מפני הנגף שהוטל עליהם בשל חטאם. כלומר מעשה שפיכות הדמים הוא מעשה הקנאות של פינחס בפתח אוהל מועד, שם חטאו זמרי בן סלוא וכזבי בת צור בחטא עבודה זרה ובחטא גילוי עריות, עצר את המגפה שהשתוללה ונגפה בעם עשרים וארבעה אלף איש כעונש על החטא בבעל פעור.

הכהונה השושלתית העוברת מאב לבן מימי אהרון, אלעזר ופנחס היא מהמאפיינים המרכזיים של העולם המקראי ומהדברים הבודדים שנותרו כפשוטם וכלשונם מהעידן המקראי ועד היום. גם היום אדם ששם משפחתו כהן, הוא בן לאב ששמו היה כהן, ואדם ששם משפחתו הוא לוי אביו היה גם הוא לוי. [יש יוצאים מהכלל בשל נסיבות היסטוריות יוצאות דופן בקהילות מסוימות הקשורות באילוצי המרה כפויה ושינויי שם, אבל רוב הלוויים והכוהנים נושאים את שם משפחת אביהם מדורי דורות בגיוונים מקומיים שונים. הרוב המכריע של כל הגברים ששם משפחתם הוא כהן, מזא“ה (מזרע אהרון הכהן), כהנא, כ”ץ, כגנוביץ, כהנמן, כגן, או לוי, לוינסון, אזולאי, סגן כהן, לוויה, וכדומה, הוא משבט לוי או ממשפחת הכהונה].

שבט לוי הוא השבט היחיד ששמר את זהותו הפטריליניארית מהעידן המקראי ועד היום, ושמר על הזיכרון הכתוב שראשיתו במשה בן עמרם בן קהת בן לוי, שעל הוראתו לכל בני ישראל הופקד בברכת משה שצוטטה לעיל. השבטים האחרים לא שמרו את זהותם השבטית, מהתקופה החשמונאית ואילך, ומתקופת חז"ל כנראה בוטלה הזהות השבטית שנשמרה לאורך כל המקרא. העובדה ששבט לוי לא נחל נחלה ולא היו לו אדמות שיגדירו את מקום מושבו, במצוות האל, שקבע באופן נחרץ חזור ושנה בחומש, “וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ”. או כדברי הנביא הכהן יחזקאל: 'וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם. (יחזקאל מד כח) – משום ששבט לוי לבדו הוקדש לעבודת הקודש במשכן ובמקדש ולהוראת כל הבנים הזכרים במשך כל שבוע שבו לא שרתו במשמרת הקודש במקדש, והיה פטור מעבודת אדמה ונתמך במעשרות ובקרבנות נדבה בידי העם – קבעה את גורלו הייחודי.

גם סבא רבא של פנחס, לוי בן יעקב, מתואר בספרות הכוהנית המקודשת שנמצאה במגילות הגנוזות במערות קומראן, כמי שהתגייס לרצח של קנאות דתית בבני שכם בעקבות אונס דינה, במצוות המלאכים שבחרו בו למייסד הכהונה והעניקו לו ברית כהונת עולם והגדירו אותו כיורש כל ספרי אבותיו. כך נאמר במפורש מפי המלאכים, ב“ספר היובלים”, בפרק ל, יז–כ בסיום פרשת רצח אנשי שכם בעקבות אונס דינה:

"ותהי להם [להורגים בני שבט לוי] לצדקה ונכתבה להם לצדקה,

ונבחר זרע לוי לכהנים וללויים לעמוד למען ישרתו לפני אלוהים כמונו כול הימים:

ולוי ובניו ברוכים לעולם, כי קנא לעשות צדק ומשפט ונקמה בכל הקמים על ישראל:

וכך עלו לו בתעודה על לוחות השמים ברכה וצדקה לפני אלוהי כול.

ואנו נזכור את הצדקה אשר עשה אדם בחייו בכל מחלקות השנה עד אלף דורות יעלו. ויבוא לו ולדורותיו אחריו ונכתב אוהב וצדיק על לוחות השמים".

*

מעשהו של פינחס בפתח אהל מועד, דומה למעשיהם של בני שבט לוי לאחר חטא העגל (שמות לב כו–כט). בשני המקרים אדם המקנא לאלוהי ישראל או קבוצת אנשים קנאים לאלוהי ישראל ולחוקיו, הורגים אנשים שעושים מעשים שנתפסים על ידיהם כמעשי פשע בוטים שמנוגדים לחוק האלוהי.

השוואה זו היא גם ביחס לגמול המוענק לנוקמים על מעשה הקנאות הדתית – שבט לוי זכה להיבחר כשבט יחיד של עובדי האל במשכן כתוצאה מנכונותם של בני השבט להתגייס ללא היסוס לקריאתו של משה ‘מי לאדוני אלי’. בדומה לכך פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, הקנא והנוקם בנשיא שבט שמעון ובכזבי בת צור המדיינית, מקבל את הבטחתו של האל לברית כהונה נצחית, ברית שלום, לדורות עולם. ברכת דודו הגדול, משה בן לוי, לשבטו שבט לוי, ברכה דרמטית המציינת את ייחודו הקנאי של השבט שאינו נושא פנים לאיש, ואת עצמתו הנובעת מברכת האל מכאן, ואת חובתו הלימודית פולחנית, מכאן, מיטיבה לאפיין את מהותו יוצאת הדופן של השבט היחיד הרשאי לברך ולקלל, לעסוק בהטלת גורלות ובאורים ותומים, להתנכר לבני משפחתו, לשמור את דברי האל ובריתו, לעסוק בעבודת הקודש ולהרוג בשם האל:

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ,

אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל־מֵי מְרִיבָה.

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו,

וְאֶת־אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת־בָּנָו לֹא יָדָע:

כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל;

יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל־מִזְבְּחֶךָ.

בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה;

מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן־יְקוּמוּן.

*

*

הנושא השני בפרשת פינחס הוא תיאור מפקד נוסף שבו נפקדו שבטי ישראל לפי מספר יוצאי צבא מגיל עשרים ומעלה לפי משפחות השבטים: המפקד מכין את בני ישראל המחולקים לתריסר שבטים, מלבד שבט לוי, שאיננו נוחל נחלת קבע רצופה בארץ, לחלוקת נחלותיהם שיעלו בגורל ולהתאמת הנחלות לגודלו של השבט על פי מספר ראשי בתי האבות הנפקדים. המפקד כולל גברים בלבד מעל גיל עשרים, נשים אינן יורשות נחלות, רק גברים. על רקע עובדה זו מובא סיפורן המאלף של בנות צלפחד המיטיב להדגים את היחס בין החוק הקבוע הקובע גדרות והגדרות, זכויות וחובות, לאתגרים הבלתי צפויים הניצבים בפני המשפט המבקש ליישם את החוק הקבוע במציאות משתנה תמיד, ולהביא בחשבון גם את היוצאים מן הכלל, ולא רק העיקרון החוקי הכתוב והבלתי משתנה לכאורה.

שבט לוי לא נפקד במפקד יוצאי הצבא, מעמדו שונה, ברית כהונת עולם הובטחה לו ורק לו, ועבודת המשכן ועבודת ההוראה נשמרה רק לו, אבל לא ניתנה לו נחלה בארץ כמו לשאר השבטים, לכן איננו נפקד במפקד הנחלות:

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.

לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ

אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.

אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ.

עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.

(במדבר כו נב–נו).

כזכור ספר במדבר מתחיל בפרק א במפקד משפחות השבטים כיוצאי צבא: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם – בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל– תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן. ספר במדברמתקרב לסיומו בפרק כו במפקד שונה אחרי ארבעים שנה. בפסוקים א–נא נפקדים תריסר שבטי ישראל למשפחותיהם. בפסוק נז נידונים פקודי הלוי למשפחותיו ומפורטת חלוקת המשפחה:

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם

לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי

לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי

לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי

מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי

מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי

מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי

מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי

מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי

וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם.

וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם

וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם.

וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר.

וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה.

וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה

כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן

אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

*

יש לתת את הדעת על כך שבמפקד השבטים פוקדים אנשים בשמותיהם ושמות משפחותיהם, ולא רק במספרים אנונימיים. לכל אדם יש שם ולכל שם יש אב ואם, משפחה, מטה ושבט. אדם הוא בן אנוש מהרגע שיש לו שם ותולדה [היסטוריה], שכן כל אדם נולד לאם ואב, למשפחה ולשבט, התורה פוקדת את בני ישראל על פי שמותיהם ושמות אבותיהם למשפחותיהם ולשבטיהם. לא כמספרים אנונימיים מוכללים אלא בשמות אינדיבידואליים. ברגע שאדם הופך למספר נטול שם, הוא מאבד את זהותו האנושית, הקשורה תמיד בשם ובשם משפחה, בתולדות ובמשפחת מוצא. במאה העשרים למדנו למרבה הזוועה מתי והיכן אנשים סומנו במספרים נטולי שם בדרכם למחנות המוות כשניטל מהם צלם אנוש ונגזלה מהם הזכות לחיים כאדם בעל שם ותולדות חיים ובעל שם משפחה שהוא חלק מרצף הדורות.

הנושא השלישי החותם את הפרשה הוא פירוט מדוקדק של סוגי הקרבנות ומועדי הקרבתם, המלמד על הקשר בין מחזורי הזמן הנצחיים המקודשים, הנשמרים במחזורים המקודשים הנצחיים של קרבנות העולה, ובין מטרת הפולחן המקודש, המנציח את חלוקות הזמן המחזוריות המקודשות בקרבנות ייחודיים קבועים ומפורטים, לפי פשט התורה, ובשירת קודש לפי מגילות מדבר יהודה, כפי שיפורט להלן.

*

מכאן ואילך אביא את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואעיר אחרי כוכבית במקום שיש מה להוסיף על פשט הכתוב.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.

* קנאות היא פעולה קיצונית של אדוקים בדתם מתוך זעם על מחללי קודש או מתוך קנאה לכבוד אלוהים ולא לכבודו של בשר ודם. הקנאות הדתית כוללת מעשים אסורים בתכלית, הנעשים בשם אדיקות באמונה בכבודו של האל הקנא והנוקם, שמעשיו של הקנאי והנוקם נעשים בשמו. קנאים היה שמם של לוחמי חירות ישראל בסוף ימי בית שני, עליהם נאמר המשפט המעיד על האבסורד שהקנאות כרוכה בו: “בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש” (אבות דרבי נתן ו).

*

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

*

מעשה הקנאות הקיצוני של פנחס שנעשה בחמת זעמו על הפגיעה במצוות האל, זיכה אותו בברית כהונת עולם המכונה ברית שלום:

*

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם

תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

קנאותו של פנחס, שהייתה כרוכה ברצח פומבי של החוטאים בפומבי ששמם מפורש להלן, התפרשה כמעשה שכיפר על חטאו הכבד של העם בבעל פעור שהחל בעבודה זרה וגילוי עריות והסתיים בשפיכות דמים.

*

וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי.

וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.

הצירוף זמרי ופינחס נשאר חרות בזיכרון בזיקה לביטוי ‘עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס’ המזכיר את זה העושה מעשה פשע פומבי, של גילוי עריות ועבודה זרה, כזמרי נשיא שבט שמעון, ומבקש שכר כפינחס, שאלוהים גמל לו בברית כהונת עולם על מעשה הקנאות הדתית שלו.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם.

כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.

*

* כזכור יתרו היה כהן מדין שיעץ למשה עצות טובות וחשובות בענייני משפט והנהגה, הנזכרות בפרשת יתרו, ובתו, צפורה, הייתה אשתו של משה ואם ילדיו. אולם כל זכויותיהם של המדיינים לא עמדו להם ברגע שכָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן החטיאה את זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי בחטא בעל פעור.

בעל ששמו נגזר מהביטוי בעל הגשם, היה שם האל המרכזי בפנתיאון הכנעני ולשמו נוסף שם המקום שבו הוקם מקדשו, כך בעל צפון או בעל פעור. המסר המונותאיסטי של החומש התנגד בכל תוקף לכל סוג של אלוהים אחרים ועבודת אלילים, ולדברי המחבר המקראי עבודת הקודש במקדשי הבעל הייתה כרוכה בזנות ופריצות. עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים נכרכו אלה באלה בתודעה המקראית האוסרת על שלשתם איסור מוחלט כחטאי ה’יהרג ואל יעבור'.

*

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר.

*

מכאן ואילך מתואר מפקד של כל יוצאי הצבא בישראל על פי בית אבותם ושבטם. והביאור שלי ממשיך באזכור הראשון של בנות צלפחד

*

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר.

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי.

לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָרֻאוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים.

וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב.

וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי [קְרִיאֵי] הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְהוָה.

וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס.

וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ.

בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי.

לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם.

בְּנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם לִצְפוֹן מִשְׁפַּחַת הַצְּפוֹנִי לְחַגִּי מִשְׁפַּחַת הַחַגִּי לְשׁוּנִי מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּנִי.

לְאָזְנִי מִשְׁפַּחַת הָאָזְנִי לְעֵרִי מִשְׁפַּחַת הָעֵרִי.

לַאֲרוֹד מִשְׁפַּחַת הָאֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי מִשְׁפַּחַת הָאַרְאֵלִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גָד לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

וַיִּהְיוּ בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי.

וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרֹנִי לְחָמוּל מִשְׁפַּחַת הֶחָמוּלִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יְהוּדָה לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי.

לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשׁוּבִי לְשִׁמְרֹן מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְרֹנִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יִשָּׂשכָר לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת.

בְּנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְסֶרֶד מִשְׁפַּחַת הַסַּרְדִּי לְאֵלוֹן מִשְׁפַּחַת הָאֵלֹנִי לְיַחְלְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְלְאֵלִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַזְּבוּלֹנִי לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשִּׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

בְּנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם.

בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי.

אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי.

וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי.

וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי.

וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.

*

* המשפחה היחידה מכל משפחות השבטים שנמנו עד כה שלא היו לה בנים היא משפחת החפרי משבט מנשה. לצלפחד בן חפר נולדו חמש בנות. יש המבארים ברוח דרשנית, לא דקדוקית, את שמותיהן של בנות צלפחד מהפעלים הקשורים בתנועה, הקרובים לצלילי שמותיהן: מַחְלָה מלשון לחולל, נֹעָה מלשון לנוע; חָגְלָה מלשון לחוג, מִלְכָּה מלשון ללכת, ותרצה מלשון לרוץ.

*

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת.

אֵלֶּה בְנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּתֶלַח מִשְׁפַּחַת הַשֻּׁתַלְחִי לְבֶכֶר מִשְׁפַּחַת הַבַּכְרִי לְתַחַן מִשְׁפַּחַת הַתַּחֲנִי.

וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן מִשְׁפַּחַת הָעֵרָנִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי אֶפְרַיִם לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֵלֶּה בְנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם.

בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֶלַע מִשְׁפַּחַת הַבַּלְעִי לְאַשְׁבֵּל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׁבֵּלִי לַאֲחִירָם מִשְׁפַּחַת הָאֲחִירָמִי.

לִשְׁפוּפָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּפָמִי לְחוּפָם מִשְׁפַּחַת הַחוּפָמִי.

וַיִּהְיוּ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי לְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי.

אֵלֶּה בְנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.

אֵלֶּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּחָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּחָמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת דָּן לְמִשְׁפְּחֹתָם.

כָּל מִשְׁפְּחֹת הַשּׁוּחָמִי לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

בְּנֵי אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיִמְנָה מִשְׁפַּחַת הַיִּמְנָה לְיִשְׁוִי מִשְׁפַּחַת הַיִּשְׁוִי לִבְרִיעָה מִשְׁפַּחַת הַבְּרִיעִי.

לִבְנֵי בְרִיעָה לְחֶבֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרִי לְמַלְכִּיאֵל מִשְׁפַּחַת הַמַּלְכִּיאֵלִי.

וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח.

* דמותה של שרח בת אשר, זכתה לאגדות ולמדרשים רבים, שכן נמנתה עם היורדים למצרים ועם העולים ממנה (ראו: בראשית מו, יז; דברי הימים א ז, ל). שרח היתה זו שזכתה לבשר לסבה יעקב שבנו האבוד יוסף עודנו חי, והוא שאורו עיניו למשמע ידיעה בלתי צפוייה זו, בירך אותה בחיי נצח או בחיים שיחרגו מגבולות קצבת ימיהם המקובלת של בני אנוש. גולי יהודה שהגיעו לעיר אספהן שבפרס טענו שהיא קבורה במערה בעירם.

*

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי אָשֵׁר לִפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

בְּנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְיַחְצְאֵל מִשְׁפַּחַת הַיַּחְצְאֵלִי לְגוּנִי מִשְׁפַּחַת הַגּוּנִי.

לְיֵצֶר מִשְׁפַּחַת הַיִּצְרִי לְשִׁלֵּם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁלֵּמִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים.

*

במניין השבטים נפקדו תריסר שבטים ואילו השבט השלושה־עשר שבט לוי לא נפקד הן משום שהוא איננו נמנה בקרב יוצאי הצבא, הן משום שאיננו נמנה בקרב יורשי הנחלה. גורלו שונה משל שאר השבטים, חובותיו אחרות, ייעודו אחר, גורלו אחר, זכויותיו אחרות ואחריותו שונה.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.

לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.

אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ.

עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.

*

אלוהים מצווה על חלוקת הארץ לנחלות בזיקה למספר הנפקדים יוצאי הצבא בכל שבט ושבט. הוא מציין בבירור שאין שום בחירה אנושית מעורבת בחלוקת הנחלות ולא שום אינטרס אנושי. הארץ תחולק לפי גורל עם קיזוז הנחלות המוגרלות לפי מספר הנפקדים במפקד.

*

המילה גורל היא מילת מפתח במקרא ובמגילות ובספרות ההלכה, ותלמידי, ד"ר שרגא בר־און, פרסם ספר מרתק על ריבוי משמעויותיה של מילה זו, המיוסד על עבודת דוקטורט שכתב באוניברסיטה העברית בהנחיית פרופ' משה הלברטל על מושג הגורל בגלגוליו והקשריו. הגורלות שימשו לניחוש והגדת עתידות, להנחלת הארץ לנחלות על פי גורל ולהנחלת ירושה, לצרכי פולחן, כמו הגורלות ביום הכיפורים המכונים גם פייס או פייסות, למינוי לתפקידים רשמיים על פי הטלת גורל ולמשחקים רבים. השאלה המכרעת היא מי הוא מטיל הגורלות ומה הוא שעולה בגורל ומי קובע את גורל האדם, ואיך קשורות המילים lot נחלה ו־lottery הגרלה. המילה האנגלית לגורל lot היא המצויה ביסוד המילה lottery, lotto או פייס.

שם הספר של ד“ר שרגא בר־און הוא: הטלת גורל, אלוהים ואדם במסורת היהודית – מן המקרא ועד שלהי הרנסנס, רמת גן, תש”ף.

*

מכאן עובר הדיון לשבט לוי הנבדל מכל השבטים האחרים

*

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם.

וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם.

*

עמרם, בן קהת בן לוי, לקח לאשה את בתו של לוי, יוכבד. כלומר עמרם בן קהת, נישא לדודתו, אחות אביו. נולדו להם בנישואים אסורים בין דודה לבן אחיה שלושה ילדים: אהרון, משה ומרים. בספר שמות נאמר בלשון רמזים שאיש מבית לוי לקח אישה בת לוי. שני בני לוי אלה הם הוריהם של אהרון, משה ומרים. כאן לראשונה מתבארת במישרים זהותם של בני משפחה זו שבה נביא כהן ומשוררת נולדו לבן דוד ודודתו. יוכבד היא בתו של לוי בן יעקב ואחותם הצעירה של בניו גרשון קהת ומררי. עמרם בן קהת בן לוי הוא בן זוגה. נישואי דודה ואחיין אסורים בדרך כלל לפי חוקי העריות (ויקרא, י"ח) אבל במשפחת הקהתי, היא משפחת הכהונה, נישואים כאלה היו אפשריים, שכן בתו של לוי נישאה לנכדו של לוי, בן אחיה קהת. משפחת הקהתי לבדה היא משפחת הכהונה כי אהרון בן עמרם בן קהת הוא אבי הכהונה הנבחר בספר שמות. כל בניו הזכרים של לוי הם לוויים אבל רק בניו מבנו קהת דרך בנו עמרם הם כוהנים דרך אהרון בן עמרם הכהן וצאצאיו לדורות.

יש לציין כאן את אזכור מרים אחותם. זו הפעם הראשונה שמרים נקראת אחות משה במפורש. בשמות ב נזכרת אחות משה ללא שם, בשמות ו אינה נזכרת כלל, בשמות ט“ו כ היא נזכרת כנביאה וכאחות אהרון ובספר במדבר י”ב, כשהיא ואהרון מדברים על אשת משה, ייחוסה לשני אחיה איננו נזכר. כך גם בתיאור מותה, בבמדבר כ, א. רק כאן בפסוק המתאר את יוכבד נאמר במפורש: וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם. כלומר, רק כאן היא מתוארת כאחותם של משה ואהרון. הפרשה מדגישה: כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. גורל שבט לוי שונה מכל השבטים והנהגתו שונה מכל השבטים, חובותיו שונות וזכויותיו שונות, כי רק הוא זכה בברית כהונת עולם ובחובות הייחודיות המוטלות על הלוויים. מה שמותר לו אסור על זולתו בתכלית האיסור ומה שמותר לזולתו אסור עליו לחלוטין. כך למשל בני לוי מדליקים אש בשבת בעבודת המקדש בשעה שעל שאר בני ישראל נאסרה הדלקת האש בשבת, לכהן הגדול מותר ללבוש שעטנז ולאחרים מבני ישראל אסור ללבוש שעטנז, רק על הכוהנים נאסר לשאת נשים מסוימות: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו. (ויקרא כ"א, ז). כידוע התורה מזכירה פעמים רבות שאדם מישראל חייב לתת משלו ומחלקו לגר ליתום ולאלמנה ו’ללוי אשר בשערך', כי כל בני לוי משוללי נחלה וכולם משוללי תמיכה או מקור הכנסה.

חלק זה של הפרשה מסתיים בדיווח נורא שראשיתו במנין פקודי לוי:

וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף, כָּל־זָכָר, מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמָעְלָה:

כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא־נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

וּבְאֵלֶּה לֹא־הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי.

כִּי־אָמַר יְהוָה לָהֶם: מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר; וְלֹא־נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ– כִּי אִם־כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן.

*

אחריתו של הדיווח מספרת שלא נותר איש חי מיוצאי מצרים שנפקדו במפקד הראשון במדבר סיני בשל הקללה האלוהית על הספקנות שגילה העם בפרשת המרגלים: כִּי־אָמַר יְהוָה לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר;

מיוצאי מצרים נותרו רק בני שבט לוי, ומלבדם רק כלב יפונה ויהושע בן נון.

*

וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר.

וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה.

*

המספר אינו חוסך מקוראיו את האסונות והכישלונות והחטאים שנקשרו בבני לוי, שבט הכהונה והלוויה המקודש, שאיננו נוחל נחלה בארץ.

*

וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

כאן חוזרת הפרשה ומדגישה שבני לוי לא קיבלו נחלה בין בני ישראל ושעיקרון המפקד שלהם שונה. הלוויים נפקדים במפקד הכולל כל זכר מבן חודש ומעלה בעוד ששאר שבטי ישראל נפקדים מגיל עשרים כיוצאי צבא זכרים.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי.

כִּי אָמַר יְהוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

* הדור הנפקד עתה בערבות מואב מול יריחו אחרי ארבעים שנה איננו הדור שנפקד במפקד הקודם, במדבר סיני. על דור זה המכונה מתי מדבר נגזר למות בגלל חטאיהם בכלל וחטא המרגלים בפרט. כל בני הדור מתו מלבד משה בן עמרם, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, אלה שספרו בשבח הארץ, בניגוד לעשרת ראשי השבטים האחרים שסיפרו בגנותה בחטא המרגלים.

*

* בפרק כז של ספר במדבר מתחילה פרשת בנות צלפחד המצטיינת בעובדה שכאן נשמע בפעם הראשונה בחומש קולן של נשים, חמש אחיות, המדברות בפני אהל מועד, כלומר מדברות בציבור על הפער בין המצוי לרצוי מנקודת מבטן של נשים, וקולן נשמע באזני ההנהגה, נידון ונלקח בחשבון!

פרשת בנות צלפחד חשובה מאוד לעניין ההיסטוריה של המשפט שכן היא מלמדת על משקלו של יוצא הדופן בחוק ובמשפט. בהיסטוריה המקראית מבראשית ועד ספר במדבר, כל שבטי ישראל יורשים ומורישים, נוחלים ומנחילים רק בזיקה פטריליניארית, כלומר הירושה עוברת רק מאבות לבנים, לאימהות ולבנות אין זכויות ירושה או זכויות קנייניות בנחלות ורכוש, שכן זכויות אלה מוקנות אך ורק דרך המחצית הזכרית מאבות לבנים. נשים אינן נפקדות ואינן נזכרות בהיסטוריה של השבטים לענייני היסטוריוגרפיה, הנחלה וירושה, מלבד במקרה בנות צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר, שהיה אדם ממטה מנשה שלא נולדו לו בנים אלא רק בנות. הן טוענות בפני משה שאין זה מן הצדק שיגרע חלק בית אביהן בנחלת שבט מנשה, משום שלאביהן לא נולדו בנים אלא רק בנות.

משה מאזין לדברי תלונתן ומפנה את השאלה שטרם נידונה ולא נכללה בעיקרון החוקי שעליו התבסס המפקד, וממנו נגזר גורל הנחלות והנוחלים.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.

וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.

לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.

*

אלהים שומע את טענתן הצודקת של בנות צלפחד, החרדות מכריתת שם אביהן מאשר את צדקתן בדבר זכותן לירושת נחלת אביהן, במשפחה שאין בה בנים ממין זכר, ומוסיף פרטי חוק שלא נזכרו קודם:

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר

אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ.

וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו.

וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו.

וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ

וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

*

אלוהים שומע את תלונת בנות צלפחד בדבר חרדתן בדבר כריתת שם אביהן וקיפוחן בדבר זכות הירושה של נחלתו, ומתקן תקנה חדשה לכבודן המכונה חֻקַּת מִשְׁפָּט: כאשר אין בן יורש ממין זכר לבעל הנחלה, היורשת תהיה בתו של בעל הנחלה. ואם היה חשוך ילדים נחלתו תעבור לאחיו, ואם אין לו אחים, דודיו מצד אביו יהיו היורשים, ואם אין דודים כאלה בנמצא, הנחלה תעבור לשארו הקרוב אליו. כזכור מגילת רות עוסקת בגאולת נחלתו של אלימלך איש נעמי מבית לחם יהודה, משבט יהודה, ששני בניו, מחלון וכיליון, מתו בשדה מואב ובנות לא היו לו. בעז הוא שאר בשר של אלימלך, כנאמר בהתחלת פרק ב מגילת רות: “וּלְנָעֳמִי מידע (מוֹדָע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמו בֹּעַז”. רות מגיעה באקראי לשדה קרובו של אלימלך איש נעמי. “וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ”…“וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא”. הסיפור במגילת רות אכן עוסק בגאולת הנחלה של אלימלך בידי קרובו בעז, בעת נישואיו עם אלמנת בנו, מהלך הנחשב בראש ובראשונה כגאולת שמו משכחה וכגאולת נחלתו מטמיון. שכן משעה שהוא נושא את רות אלמנתו של מחלון בן אלימלך, הוא גואל את נעמי אשת אלימלך אמו של מחלון מעריריות וגואל את רות כלתה מאלמנות חשוכת פרי בטן, גואל את אלימלך אבי מחלון וכליון מנשייה, שכחה וכיליון, כי לא נותר לו זרע שישא את שמו, וגואל את נחלת אלימלך ומשיבה למשפחות שבטו. "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל־הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי. וְגַם אֶת־רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ, וְלֹא־יִכָּרֵת שֵׁם־הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ: עֵדִים אַתֶּם, הַיּוֹם. [מגילת רות, פרק ד].

בעברית הקללה החמורה ביותר המוטחת בפני אדם היא “ימח שמך” כלומר שמך ימחה, יכרת וישכח עד עולם ולא יהיה לו זכר בבניך ובנכדיך ובניניך, בבתיך ובנחלותיך. קללה זו נאמרת בדרך כלל רק באזכור שמו של היטלר או של צוררים נוספים. ההפך של קללה זו היא הקמת שם המת על נחלתו באמצעות גאולת נחלתו, גאולת אלמנתו או כלתו או בתו והנצחת שמו וזכרו באמצעות הולדת ילדיו, נכדיו וניניו.

בהמשך החומש נלמד שבנותיו של צלפחד הצטוו להינשא רק לגברים מבני שבטם, כדי שנחלת אביהם לא תעבור לבני שבט אחר. נישואין קשורים תמיד בסדר החברתי ובעולם הערכים שהוא מגלם. בעולם המקראי הנצחת שם בעל הנחלה והולדת צאצאים הקשורים בו ובשמו ובשם שבטו ונחלתו, היו בעלי חשיבות ראשונה במעלה.

*

אלהים קורא למשה ומצווה עליו לעלות להר העברים ולראות משם את הארץ המובטחת:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ.

כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם

הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן.

*

אלוהים מזכיר לשומעיו שמשה נענש בכך שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת בשל מעשיו ומחדליו במדבר צין שלא שיקפו את האמונה הראויה בהבטחה האלוהית, אלא את קוצר רוחו של משה וקוצר ידו מללמד את העם לבטוח בהשגחה האלוהית בכל הקשור בהמצאת מים חיים לעדה הצמאה.

משה העניו מכל אדם, אציל הנפש הבא בימים, בן 120 שנה, אינו מתרעם או מביע אכזבה ממר גורלו, או מלין על ייאושו, אכזבתו והתנפצות תקוותו להיכנס עם עמו לארץ המובטחת, אלא מבטא אך ורק דאגה למעבר מסודר של הנהגת העדה כשהוא ייאסף אל עמו, הביטוי המקראי היפה למותו של האדם.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר.

יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה.

אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם

וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ

וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו.

וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה

וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה

עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה.

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ

וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה.

וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

*

העברת ההנהגה יפה כל כך ובולטת ביופיה לנוכח הביזיון שהיינו עדים לו לפני שנה עם חילופי הממשלה. חובתו של כל מנהיג היא להכין לו יורש ראוי ולהעביר את ההנהגה לפי מיטב המסורת המקובלת, כשמקור הסמכות ברור וחלוקת האחריות ברורה. בנסיבות הנוכחיות משה מבקש מאלוהים שימצא לו מחליף ראוי בעיניו וזה נעתר מיד לבקשתו, וממנה את יהושע בן נון, האדם היחיד שאיננו בן שבט לוי, ששרד מלבד כלב בן יפונה, מיוצאי מצרים, כמנהיג ארצי האחראי על הקשר עם העם ואת אלעזר כמנהיג כוהני הממונה על הקשר עם אלוהים.

*

*

*מכאן ואילך נידונים פרטי הקרבנות הקשורים במועדים קבועים. פסוקים אלה נזכרים בתפילת שחרית ובתפילת מנחה לפני אמירת “פיטום הקטורת”. מסורת חכמים קבעה שמשעה שהמקדש חרב אמירת הקטרת הקטורת או ‘פיטום הקטורת’ שקולה כביכול למצוות הקטרת הקטורת בבית המקדש, ואמירת הפסוקים המתארים את הקרבנות מחליפה את הקרבת הקרבנות, שהפכה לבלתי ניתנת לביצוע בידי הכוהנים. כך נאמר בדרשת חז"ל על הפסוק: “ונשלמה פרים שפתינו” (הושע, י"ד, ג'), שמחמת שאיננו יכולים בעת הזאת לקיים את מצוות עבודת הקורבנות משום שאין לנו כיום בית מקדש, אנו מקיימים אותן על ידי הזכרתן בזמנן בתפילה.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד.

אִשֶּׁה הוא קרבן התמיד הנשרף אִשֶּׁה כליל לה' המוקרב בזריחה ובשקיעה.

הקרבן הנשרף כליל כולל כבש אחד סולת ושמן וריח ניחוחו הוא העולה לה'

*

אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין.

עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה.

וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיהוָה.

וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

לעולת התמיד מתווספת מדי שבעה ימים עולת השבת

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ.

עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ.

עולת השבת כפולה מעולת התמיד ונוספת עליה, שכן בשבת מוקרבים לעולה שני כבשים בעוד שביום רגיל כבש אחד בבוקר ואחד בערב. ההבדל בגובה הלהבה ובעוצמת ריח הניחוח התלוי במספר קרבנות העולה הבדיל באופן רב חושי בין ימי החול לימי השבת.

*

וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.

*

לקרבן זה קוראים קרבן מוסף ועולת החודש. הוא נוסף על עולת התמיד והוא קרבן גדול ממדים המוקרב בראשי חודשים שנים עשר פעמים בשנה. כלומר בבוקרו של ראש החודש הקריבו כבש אחד של עולת התמיד, שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים ושעיר עזים שנשרפו כולם אִשֶּׁה כליל ריח ניחוח לה'. אין ספק שגובה הלהבות ועצמת ריח הניחוח מהסולת והשמן והקטורת והבשר הנשרף כליל נראו בבהירות לכל עין והגיעו לכל חוטם.

*

וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד.

וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה.

וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַיהוָה עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ.

*

מלבד מחזור עולת התמיד הימית, עולת השבת השבועית ועולת החודש תריסר פעמים בשנה, היו קרבנות נוספים המכונים קרבנות המוספים, שהם קרבנות שבעת מועדי ה' הכלולים בעולות המוספים. פסוקים אלה מפרשת פינחס נקראים בבית הכנסת בשבעת המועדים הנזכרים להלן, החלים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן ראש חודשים לתשרי החודש השביעי, כמפטיר של יום טוב, לפני ההפטרה מדברי הנביאים.

הראשון בקרבנות המוספים הוא קרבן הפסח שמועדו בארבעה עשר לחודש הראשון וקרבנו מפורט להלן כקרבן חג הפסח לה' והוא מוקרב בנוסף לעולת התמיד ולכן נכלל בקרבנות המוספים. אחרי מועד הפסח בא המועד השהי הוא מועד חג המצות במשך שבעה ימים.

*

וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיהוָה.

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם

וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם.

וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן

שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ.

עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.

וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.

מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה.

כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה

עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ.

*

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

*

* הקרבן הבא של המועד השלישי, אחרי פסח וחג המצות, הוא הקרבן לחג השבועות המכונה יום הביכורים:

*

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה.

וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד.

עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.

מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם.

*

* מכאן עובר הדיון לקרבן המועד הרביעי הוא יום תרועה באחד בחודש השביעי.

*

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם

כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.

וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד

אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.

וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן

שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל.

וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.

מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ

וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה.

*

כאמור, הקרבנות תמיד מתווספים ומצטרפים. בראשון לשביעי יש להקריב את עולת התמיד היומית, את עולת החודש כבכל אחד מתריסר ראשי החודשים, ואת עולת יום זיכרון תרועה. גודל הלהבות של הקרבן המשולש ציין בעיני הרואים והמריחים את מועד יום זיכרון תרועה בציון השונה מכל יום אחר.

*

מכאן עובר הדיון לקרבן המועד החמישי הוא יום הכיפורים:

*

וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם.

וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד.

עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.

*

מחזור קרבנות המועדים מסתיים בקרבן אשה לחג הסוכות ולשמיני עצרת, הוא המועד השישי והשביעי משבעת מועדי ה' החל בחודש השביעי. בחג זה מעלים מחזור קרבנות אשה מורכב במיוחד במשך שבעה ימים.

*

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים.

וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִהְיוּ.

וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד לִשְׁנֵי הָאֵילִם.

וְעִשָּׂרׅו‍ֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.     וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.   וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פָּרִים עַשְׁתֵּי עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.

וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.   וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי פָּרִים עֲשָׂרָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.

מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.

וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.    וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי פָּרִים שְׁמֹנָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.

וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ.

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם.

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם.

וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.

מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.

וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.

אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם.

*

כל הקרבנות הנזכרים הם מחזור הקרבנות השנתי הקבוע, היומי, החודשי והמועדי. כל קרבנות המועדים מוקרבים רק בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, ומסתיימים בחג של שבעה ימים בחודש השביעי שיש בו שביעיות של קרבנות.

בעולם העתיק מקדשים כמרחב מקודש, הקשור בזמן מחזורי מקודש, בזיכרון סיפורי מקודש ובפולחן מקודש, שעיקרו הקרבת קרבנות, היו מקובלים בכל התרבויות. בתרבות היהודית שהחלה במשכן, או במקדש נייד, הקרבנות ציינו את מחזורי הזמן המקודשים הנצחיים, שנשמרו במקדש באמצעות מחזור הקרבנות הקבוע והמפורט: מחזור של 364 ימי השנה, מחזור של 52 שבתות השנה, מחזור של תריסר ראשי החודשים ומחזור 18 ימי המועדות בניכוי השבתות.

במגילת המזמורים ממגילות מדבר יהודה, היא מגילת תהילים, נאמר לנו שדויד בן ישי, נעים זמירות ישראל, חיבר שירים ותהילות הקשורים במחזור הקרבנות.

10 מזמורים כנגד כל אחד מ־360 ימי השנה הרגילים, ששרו הלוויים על מעלות המקדש, ארבעה שירים המכונים שיר על הפגועים, בימים שארבע העונות פוגעות/פוגשות זו בזו, 364 שירים לקרבן עולת התמיד ששרו הכוהנים בוקר וערב מדי יום ביומו, 52 שירות לכבוד עולת השבת ו־30 שירים לקרבנות המוספים הלא הם 12 ראשי החודשים ו18 ימי המועדות.

בסיום מגילת תהלים שנמצאה במערה ה־11 בקומראן מתוארת יצירתו הליטורגית הענפה של דוד בן ישי ומפורשת זיקתו לעולת התמיד ולמזבח, למועדים, לתהילות וללוח המקדש, שהיה לוח שבתות שמשי, קבוע, ידוע ומחושב מראש:

"ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש

וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים

ויתן לו יהוה רוח נבונה ואורה

ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות,

ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום

לכול ימי השנה ארבעה וששים ושלוש מאות,

ולקורבן השבתות שנים וחמשים שיר,

ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות

וליום הכפורים שלושים שיר,

ויהי כול השיר אשר דבר

ששה וארבעים וארבע מאות,

ושיר לנגן על הפגועים ארבעה.

ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים.

כול אלה דבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון.

([מגילת המזמורים 11QPsa, col.XXVII:2–11 DJD IV ,(Oxford1965) pp.91–93 מהדיר, ג’ורג' סנדרס, עריכה שירית שלי, ר.א.)

ראו עתה: מגילות מדבר יהודה, החיבורים העבריים בעריכת אלישע קימרון, כרך ב, עמ' 355.]

בתהילה זו הרצף הנצחי של חילופי המאורות מחולק למחזורים הנראים לעין של הזריחה ושל חליפות ארבע העונות, המצוינים בשלוש מאות שישים וארבעה שירי עולת התמיד, המתייחסים לשנה בת 364 ימים, ובארבעה שירי ‘הפגועים’ המתייחסים לארבע עונות השנה הפוגעות (=פוגשות, השוו בראשית כ"ח, יא) זו בזו בארבעת הימים ‘הפגועים’ שלפני ימי השוויון וביום הארוך והיום הקצר בשנה (חנוך א פ“ב, 14–20; ע”ה; יובלים ו, 23–30 בהם מתחילות ארבע תקופות השנה, ימים המקבילים לארבעת ימי הזיכרון או ארבעת ימי התקופה, אחד בניסן ואחד בתשרי ימי השוויון, ואחד בתמוז היום הארוך בשנה ואחד בטבת היום הקצר בשנה).

ואילו המחזורים המיוסדים על משמע אוזן, על ציווי אלוהי וגילוי מלאכי, מועד, חוק ספירה ומניין מחזורי, דהיינו, חמישים ושנים מחזורי השבתות, שנים עשר החודשים המבוססים על חישוב החל מהיום הרביעי לבריאה, ושבעת המועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים, הקשורים במחזורי קרבן עולת האשֱה – עולת השבת ועולת המוספים – נמנים במפורט בלוח ליטורגי זה המלווה את מחזורי הקרבנות.

השירים הנזכרים והתהילות הנזכרות, ארבעת אלפים וחמשים במספר, מתייחסים למחזורי הזמן הנראים והנשמעים במהלך שנה שמשית קבועה וידועה מראש המתחילה בחודש האביב (שמות יב ב), שנה בת 364 ימים המחולקת לארבע עונות חופפות, בנות 91 ימים כל אחת, ולתריסר חודשים בני 30 יום כל אחד: ארבעת הימים הנותרים הם היום ה־91 בכל רבעון או עונה, שיחול תמיד ביום שלישי. דהיינו, ה־31 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר.

היום הבא אחרי כל אחד מארבעה ימים אלה, המכונים ‘פגועים’, הוא היום הפותח את העונה החדשה, המכונה יום זיכרון, יום התקופה, דגל או אות, שיחול תמיד בלוח זה ביום רביעי, יום בריאת המאורות: האחד בניסן, יום שוויון האביב; האחד בתמוז, היום הארוך בשנה; האחד בתשרי, יום השוויון של הסתיו; והאחד בטבת, היום הקצר בשנה.

בלוח זה הקבוע ומחושב מראש, כל חודש בן 30 יום מתחיל תמיד ביום קבוע – החודש הראשון מתחיל תמיד ביום ד, החודש השני ביום ו, והחודש השלישי ביום א. וכך חוזר חלילה בארבע עונות השנה. לפיכך לכל שבת יש תאריך קבוע, השבת הראשונה תחול ברביעי לראשון, השנייה ב11 לראשון, השלישית ב18־לראשון וכו'. השבת האחרונה בכל אחת מארבע עונות השנה שתאריכיהן חופפים, תחול תמיד ב־28 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר.

3600 שירי תהלים הנזכרים לעיל מתייחסים ל360 ימי השנה הרגילים הנראים בעין להם חיבר דוד בן ישי נעים זמירות ישראל,] עשרה תהלים לכל יום, שהושרו בידי הלויים על מעלות המקדש. לארבעת הימים הנותרים בהם העונות פוגעות [פוגשות] זו בזו חיבר ארבעה שירים על הפגועים.

364 שירי עולת התמיד הושרו בפי הכוהנים במקדש בעת הדלקת עולת התמיד על המזבח בבוקר ובערב במהלך שנה תמימה. 52 שירי עולת השבת, 13 לכל תקופה/ עונה/ רבעון/ ששלושה עשר מהם נמצאו בחלקם בקומראן ובמצדה, הושרו בפי הכוהנים בעת העלאת עולת השבת במהלך 52 שבתות השנה. בשנה בת 364 ימים יש 52 שבתות שלכל אחת מועד קבוע. כל אחת משירות עולת השבת שנמצאו בקומראן פותחת בציון התאריך – “למשכיל שיר עולת השבת הראשונה בארבעה לחודש הראשון”.

30 שירים לקורבן ראשי החודשים (12 פעמים בשנה מוקרב קורבן עולת החודש) “ולכול ימי המועדות” בהם הוקרבה עולת המוספים במשך 18 ימים. הכוונה לשבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים [פסח, חג המצות, שבועות, יום זיכרון תרועה, יום הכיפורים, סוכות ועצרת] העולים ל18 ימים בניכוי השבתות.

*

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

*

פרשת פנחס מסתיימת בציון מפורש שכל דיני הקרבנות המוקרבים במקום קדוש, במשכן או במקדש, על פי מחזורי זמן נצחיים מקודשים המחושבים ביחס לשנה בת 364 ימים, 52 שבתות וארבע עונות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, בידי הכוהנים והלוויים משבט לוי המקודש, נאמרו למשה מפי אלוהים.

דיני הקרבנות הזכירו לי את ציור השה לעולה, או כבש עקוד כקרבן, שצייר הצייר הספרדי פרנסיסקו דה זורבארן בין השנים 1635 –1640:

Agnus Dei, by Francisco de Zurbarán, שה האלוהים

פרנסיסקו דה סורברן, “שה האלוהים”, 1635–1640 מוזיאון הפראדו

פָּרָשַׁת כִּי תָבוֹא היא פרשת השבוע השביעית בספר דברים. היא מתחילה בפרק כ“ו, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ”ט, פסוק ח'.

פרשת כי תבוא היא פרשה שאין רבים המתנדבים לקרוא בה בקול רם, כי היא כוללת משפטים קשים מאוד, אִיּוּמים, עונשים, מארות וקללות. אולם ראוי מאוד לקרוא בה בקול רם ולהבין את מהות תפישת העולם המקראית שאין בה מרחב ניטראלי, שכן היא ניצבת תמיד בלב המאבק המתמיד בין הברכה לקללה, בין החיים והמוות, בין הפריון והכיליון, בין השובע לחידלון, בין העבדות לחירות, בין השמחה לאבל, בין האסור למותר, בין המגונה למשובח, בין הטוב לרע ובין החסד למארה.

העולם המקראי נאבק מאבק מתמיד בין אל מופשט נצחי, סמוי מן העין ונודע בדיבור נשמע או בדיבור כתוב, אל בורא ומדבר, מצווה, מחוקק ונשמע, אלוהי החוק, הברית והחסד, השבועה, הזמן, ההיסטוריה והמוסר, אלוהי הספר, הלוח והכתב, לבין אלילי עץ ואבן דוממים, נראים לכל עין, בעלי חזות מוחשית מעוררת יראה ושגב, מרהיבים ביופיים ומצודדים בפארם, שובי לב ביפי מקדשיהם ומזבחותיהם, שאינם אלא תעתוע אלילי של הבל וריק, המעוגן כולו בעולם המוחש הנראה לעין ולא בעולם המופשט הנשמע לאוזן.

הפרשה מבארת באר היטב מה הוא הטוב בעיני אלוהים ואדם, ומה ראוי לברכה ולשבח, ומה הוא הרע בעיני אלוהים ואדם, וראוי לגנאי, או מה היא הברכה ומה היא הקללה, מה חייב אדם מישראל לזכור ולעשות דבר יום ביומו, כדי שיהיה ברוך ומבורך, פורה, משגשג, שבע, ורווה, שמח ומצליח בדרכיו לאורך ימים ושנים, כחלק מקהילת הזיכרון והברכה של העם היהודי, ומה אסור לו לעשות בשום פנים ואופן, פן יחדל מלחיות בארץ המובטחת, יעקר ויוגלה, ייענש ויופץ לארבע כנפות השמים כגולה ומשועבד, יהיה עקר וחדל אישים, נדכא רוח, דל ומיוסר, חולה ורעב, ארור, מגורש ומקולל.

יופיו, עמקו ועוצמתו של הטקסט המקראי טמונים בבהירות ההבחנה בין הנשמע לנראה ובין המופשט למוחש ובצלילות המוחלטת שבה מבחין הכתוב בין הטוב והרע, האסור והמותר, הנאה והראוי לשבח, לעומת הפסול והראוי לגנאי. ההבחנה החותכת בין הברוך לארור, בין המבורך למקולל, בין בן־חורין השמח לבין המשועבד האומלל, או בין דרך הישר והטוב שמתווה אלוהים בבהירות בכל נושא, בין המותר והאסור, הראוי והמגונה, ובין החייב בחיוב מוחלט וקשור בשבועה ובברית, לבין האסור, המגונה, הדחוי והפסול בפסילה מוחלטת, הקשור בשרירות לב ובסמיות עיניים, מנוסחת בצלילות נוקבת, חד־משמעית.

אין כאן שום לשון פיוס, גישור, הכלה, סובלנות, סליחה ופשרה, אין ריבוי דעות, פלורליזם או סובלנות רב־תרבותית, אין גם תחום אפור, אין נימוסים והליכות והתחשבות בנורמה הנוהגת, אין פוליטיקלי קורקט או פוליטיקת־זהויות ואין שום התחשבות במוסכמות רווחות, יש אך ורק סדר אלוהי אידיאלי בתבנית אחת ראויה, קבועה ונצחית הקשורה בתפישת העולם המקראית המופשטת המעוגנת בתפישת הזמן הנצחי המחזורי וההיסטוריה הדטרמיניסטית, ויש עולם ערכים ברור וחף מכל התנצלות. יש רק עמידה ברורה על ערכי יסוד המתחייבים מאמונה באל אחד, נשמע ומדבר וסמוי מן העין, אל בורא, גואל, מחוקק ומשגיח, אלוהי הנצח ומחזורי הזמן הנצחיים, אלוהי הברית הנצחית, אלוהי החוק, המצווה, הספר וההיסטוריה, אלוהי החירות והחסד, הברכה והשלום, אלוהי השביתה האנושית המחזורית המקודשת מדי שבעה ימים ומדי שבעת מועדי ה' ומדי שמיטה ויובל, אלוהי הוויתור המחזורי המקודש על הריבונות האנושית היוצרת במחזוריות שביעונית מקודשת ונצחית של שבתות ומועדים שמיטות ויובלים.

ההכרה המתבקשת מהאדם העובר בברית היא במחויבות מוחלטת לאלוהי הברכה והשפע המחזורי הנצחי של שבעת המינים, המבשילים כולם למועד קציר, בציר, מסיק, קטיף ארייה וגדיד בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, בזיקה לשבעת מועדי ה', החלים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, המובטחים לשומרי מחזור ההשבתה השביעוני הנצחי המקודש.

לצד תביעת החיוב הגורף של כל אשר אדם מישראל מצווה עליו, בזיקה למחזורי ההשבתה השביעוניים המקודשים, המתנים את ברכת שבעת המינים בשבעת חודשי השנה הראשונים שבהם חלים שבעת מועדי ה', כדי לזכות בברכה האלוהית, מנוסחת דחייה ופסילה גורפת של כל מה שמאיים על ערכים מחזוריים, נצחיים ומקודשים אלה וקשור בקללה, החל בעבודת אלוהים אחרים וכלה בלקיחת שוחד והטיית משפט.

לשון אחר, יש בפרשה זו הבחנה חדה כתער בין מה הוא הטוב, הנכון, ההוגן, הישר והראוי, דובר האמת ושומר הצדק, אוהב החירות, המושבע בברית ההשבתה השביעונית המחזורית, שומר הברית הנצחית והברכה הנצחית, שומר הזיכרון הכתוב, המקודש, העל־היסטורי והמבורך, ההולך בדרכי הדעת, האמת והצדק, הברכה והשלום, הנאמן למחזוריות השביעונית המשביתה המקודשת המבטיחה חסד, ברכה, שפע, שמחה וחירות, ומה הוא הרע הארור והמקולל, הקשור בעבודה זרה, בשכחת הזיכרון הכתוב, בבגידה בקהילת הזיכרון, בהתנערות מהנאמנות לברית הנצחית הנשמרת במחזוריות המקודשת המשביתה של השבתות, שבעת המועדים, ומחזורי השביעיות של השמיטות והיובלים, בפגיעה בזדון, במרמה, בעוול, בעוון ופשע, בסטייה ובנשייה, בחטא ורשע, בעריצות והתאכזרות, בשרירות לב ובחטא ההתמכרות לעולם הנראה ולחמדה של הדברים האסורים שאותם העין רואה וחומדת, המתואר בביטוי ‘תתורו אחרי עיניכם’, רע שהוא היפוכם של כל הערכים המקודשים.

*

בעולם המקראי אין מצפים מהאדם לגדול, להתבגר, למצוא את אחריותו המוסרית מתוך שכלו ותבונתו וניסיון חייו ולבחור על פי דעתו איך לחיות ואיך להתנהג, ואין נותנים שום אמון בהנחה שהאדם יבחר באופן טבעי בדרך הטוב, נהפוך הוא! ההנחה הוודאית היא שאין שום אפשרות בחירה הנתונה לאדם בכוחות עצמו, ועל כן אומרים לו במפורש, בתוקף סמכות אלוהית מקודשת שחייבים לציית לה וחוק נצחי מקודש, שכולם חייבים לשמור, חוק שאין לשאת ולתת עליו – את זה ואת זה אתה חייב לעשות לטובתך, לטובת משפחתך, ברכת נצחיותך והמשכיותך, ולטובת קהילתך ועמך שכולם אחוזים זה בזה.

עליך לציית כמאמין נאמן המאמין במצוות אלוהיו ובדברי משה בן עמרם נביאו, אתה חייב בהיותך בן ברית אסיר תודה, וחבר בקהילת זיכרון של עבדים שנהפכו בחסד האל הגואל לבני חורין, ובהיותך חלק מקהילה מקודשת ונבחרת שומרת הברית השביעונית המחזורית הנצחית, ואתה חייב חיוב נצחי בנאמנות נצחית לסדר האלוהי המקודש בשבועה ובברית, בחוק ובמצווה, המפורטים להלן בברית מואב, כחבר בברית וכחלק מקהילת זיכרון, ברית ושבועה שבין האל לעמו, מימי האבות ועד הכניסה לארץ.

זו קהילה מקודשת, נצחית ועל־זמנית, המיוסדת על ברית, על סיפור, על עדות, ועל זיכרון, על עולם הנברא בספר, מספר וסיפור, בלשון הקודש ובספר מקודש, קהילה המושתתת על שמיעה, זכירה, לימוד, קריאה וכתיבה, על נאמנות, חובה וציות, או קהילה של חובות של חייבים לבוראם גואלם ומשחררם, נותן החוק רב החסד, המכניס אותם לארץ המובטחת בחסדו, ומבטיח להם ברכה נצחית, חיי חירות ושלום, חיי חסד, ברכה ותקווה, אם רק יקפידו על ‘זכור ושמור’, ואם רק יחיו כנאמנים לתורתו ומשפטיו, כזוכרים את כל חוקיו ומועדיו וישמרו את בריתו ואת מצוותיו.

בקהילת הזיכרון והברית, העדות, הלוח, הדיבור הנשמע והספר הכתוב, שיש בה מְצַוֶּה וּמְצֻוִּים, שאין בה זכויות לפרט או אישור לבחירה עצמאית שונה, מוטלות על היחיד – ההופך בפרשה זו לעד זוכר ומשתתף בכל ההיסטוריה המקראית שראשיתה בארמי אובד אבי או בראשית הנדודים של אבות האומה ואחריתה בהבאת הביכורים למקום אשר בו יבחר אלוהים לשכן את שמו שם, בארץ המובטחת כשהנודדים יתיישבו במגורי הקבע בנחלותיהם המובטחות בגורל – רק חובות קונקרטיות ברורות ומבוררות, המיוסדות על הכרת תודה של המשוחרר למשחרר ושל המשועבד למושיעו מבית עבדים ולגואלו מעריצות אנושית, המבטיחות את שלומו של ה’יחד' המורכב מכל היחידים ואת שלומו של הכלל, ‘יחד שבטי ישראל’, את שגשוגו, רציפותו, שלומו, ברכתו ורווחתו של ציבור שומרי הברית המתיישב בארץ המובטחת.

כנגד החובות השונות המוטלות על הפרט, החייב בשמירת מצוות, למען טובת הכלל, הזכאי לחובת הפרטים, נאמר לאדם, את זה ואת זה אתה חייב לעשות (למשל מצוות הבאת ביכורים, הקשורה בזכירת תולדות העם ובשחזור ההיסטוריה של העם בפי כל אחד ממביאי הביכורים) ואת זה ואת זה אסור לך לעשות בשום אופן ובשום תנאי, (למשל להקל ראש בכבוד הוריך ולבזות את אביך ואמך, או לשים מכשול לפני עיור או לחטוא בגילוי עריות), משום שחטאים אלה יגרמו להפרת הברית, המעוגנת בשמירת שבועת מחזורי השביעיות המשביתות המקודשות של השבתות והמועדים, השמיטות והיובלים, ולעצירת הברכה, החיים והשלום, השגשוג והשפע, ויגרמו עד מהרה לקללה ולעונש, למארה ומגפה, לגירוש מהארץ ולשעבוד ולחזרה לעבדות במצרים, הן ליחיד הן ל’יחד'.

הכול קשור ביחסי גומלין, הן כל התלוי בברכה ובחסד משמים לארץ, לשומרים ולזוכרים את החוק והמצווה, השבועה והעדות, הזיכרון והברית, והן כל הקשור בקללה ובמארה למפרים ולשוכחים את הברית, ההולכים בשרירות לבם, ולמכחישים את החיוב שקיבלה על עצמה קהילת הזיכרון. גורלו של היחיד, שעליו מוטלות חובות, תלוי תמיד בגורלו של ה’יחד', שרק לו יש זכויות, ולהפך, יחד שבטי ישראל הנצחי, המבורך בזכויות שונות, החל בזכות השביתה והגאולה מכל שעבוד כלה בזכות השמיטה ובאחריות החסד על כל מי שנמנה עם מעמד נטולי הקרקע והרכוש: הגר היתום הלוי והאלמנה, יכול להתקיים רק אם כל היחידים יישארו נאמנים למצוות הברית ככתבה וכלשונה.

בפרשה זו נכרתת ברית מואב, אחרי ברית סיני, החוזרת ומונה את עיקרי החיובים ועיקרי האיסורים המוטלים על הגברים הזכרים הזוכרים, המתנים את הכניסה לארץ המובטחת, ארץ השבועה והברית, ארץ השובע והשפע והחיים, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שבעת המינים, המובטחת בשבועה ובברית לאבות ולצאצאיהם שומרי השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים. הפרשה מרחיבה על חיי הברכה המובטחים בארץ המובטחת לאבות ולצאצאיהם שומרי הברית, בני הדור השביעי והשמיני לאברהם.

ראוי לציין שזכותו של העם על הארץ אינה זכות נתונה (“זכות אבות”) אלא זכות מותנית, הנקנית בנאמנות מוחלטת לברית. תפישת הברית המקראית היא תמיד תפישת הזכות המותנית, שתישלל מהעם, אם יחדל לחתור להקמתה של חברת מופת על פי חוקי התורה: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם… וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם” (ויקרא כ“ו, ג’–י”ב), “וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה… אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם… וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם” (שם, ט“ו–ל”ג). המחויבות לברית המקראית שראשיתה בגאולה מעבדות לחירות בדור מעמד סיני, היא הנתבעת ביחס לעבר הקשור בברית סיני וברית מואב וביחס לעתיד הנגזר מנאמנות ומחויבות זו. הברית שנכרתה בחסד אלוהים עם הנגאלים מבית עבדים במצרים ועם צאצאיהם, עלולה להפוך עם הפרת הברית לזעם אלוהים המביא על מפרי הברית את אימת החורבן והגלות, הפירוד והפיזור.

*

*

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואוסיף הערות וביאורים בכתב רגיל אחרי כוכבית

*

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.

*

*הארץ היא מתנה לעם מאלוהים, היא ניתנת בתוקף השבועה שנשבע לאבות האומה בראשית הזיכרון הלאומי על משפחת אברהם וצאצאיו. האל הבורא, הגואל והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה והזיכרון, מנחיל את הארץ המובטחת בדור השביעי לאברהם, בימי משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק בן אברהם, ומוריש אותה לעמו. אדמת הארץ המובטחת המבורכת בחסד אלוהי, מניבה רק בחסד אלוהים לשומרי בריתו.

*

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם

*

*מקבל המתנה מהשמיים, הזוכה בברכת השמים ובשבעת יבולי הארץ המבורכת בברכת שבעת המינים המוכנים כולם לקציר, בציר, מסיק, גדיד אריה וקטיף בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, מתבקש לזכור את שבועת הברית הניצבת בתשתית קהילת הזיכרון ולהביע את הכרת תודתו בהבאת ביכורים מפרי הארץ למקום שאלוהים יבחר לשכן את שמו שם. אולם המצווה איננה כוללת רק את הבאת הביכורים אלא תובעת את השתתפותו של מביא הביכורים בדקלום דרמטי של סיפורו של העם שראשיתו בארמי אובד אבי, המשכו בירידה מצרימה בעקבות הרעב, בשעבוד העם במצרים ובגאולה של העם כולו ביציאת מצרים שכללה הן את מעמד סיני, הן את הנדודים במדבר, הן את ההגעה לארץ המובטחת שבה הברכה והשפע יאפשרו את חידוש הברית בהבאת הביכורים בחג השבועות, במקום שבו יבחר ה' לשכן את שמו שם ובמקום שבו מביא הביכורים מספר לעצמו את התמצית ההיסטורית של קורותיו בין ברית בין הבתרים לברית סיני וברית הארץ המובטחת וברית הביכורים בחג הבריתות הוא חג השבועות:

*

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

*

* אזכור השבועה האלוהית והברית בין האל לאבות

*

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

*

הבאת הביכורים היא חידוש השבועה והברית שכל קהילת הזיכרון מושתתת עליה והיא נבראת מחדש כל פעם בספר מספר וסיפור המשוחזרים בקול רם בפי מביא הביכורים. ראשיתה באבות האומה שבאו מארם נהריים והמשכה בירידת יעקב ובניו למצרים והשתעבדותם שם. הביכורים המובאים בחג הביכורים, חג השובע, השבועה, הברכה והשפע, הוא חג השבועות, חג ברית הקשת בענן וברית סיני, חג מתן תורה וחג המלאכים, במסורת הכוהנית העתיקה במגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, מבטאים את הכרת התודה האנושית על החסד האלוהי של חברי קהילת הזיכרון, שומרי הברית.

*

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.

*

* סוף הסיפור שראשיתו בחג הפסח, הוא המעבר משעבוד לחירות, ממצרים דרך מדבר סיני, שם במעמד סיני בחג השבועות ניתנה התורה בהתגלות אלוהית, שקדמה לנדודים בדרך לארץ המובטחת, נדודים שסימלו את המעבר מעולם של אלילי שווא, פסל ומסכה, עולם של שקר, עריצות, אלימות, חברה מעמדית משעבדת, המושתתת על כפייה, כוח ושעבוד, לעולם של אל מופשט, אל של ספר, מספר וסיפור, ברית, זיכרון, עדות ושבועה, אל של חירות, אל גואל מבית עבדים, מחוקק עבור בני חורין, ומשגיח על תמורות ההיסטוריה במעבר משעבוד לחירות, מגלות לגאולה, מרעב לשובע, ומקללה לברכה.

*

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

*

הפסוקים הנזכרים לעיל בדבר הבאת ראשית פרי האדמה לפני אלוהים במועד קבוע, קשורים לפסוק הנאמר בספר דברים פרק טז:

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים טז, טז).

*

ראוי לציין שרק הזכרים היהודים הם אלה המצווים על העלייה לרגל, כי הם זְכוּרְךָ – הם הזכרים הזוכרים והם לבדם הם אלה הנזכרים, הנראים, והנחשבים לפני האלוהים כנושאי הזיכרון הקהילתי וכמקבלי הברכה, עליה הם באים להודות בעלייה לרגל ובהֵראוּת לפני אלוהים תוך שחזור בריתו, ועל כן רק הם חייבים בדקלום מקרא הביכורים בפסוקים לעיל, המתחילים ב’ארמי אובד אבי'.

*

ההזדהות של כל אחד ממביאי הביכורים עם סיפור התשתית של קהילת הזיכרון הנאמר בעת הבאת הביכורים, ביכורי קציר חיטים, ההופך לסיפורו שלו ושל שבטו ושל אבות אבותיו, והחזרה של חברי קהילת הזיכרון, השבועה, הברכה והברית בדקלום בקול רם הנשמע ברבים, על הסיפור ההיסטורי המשותף של הולדת העם, סיפור הגאולה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה ומקללה לברכה, ועל סיפור הנדודים במדבר עד גבול הארץ המובטחת, שבה תתגשמנה כל הברכות וההבטחות לשומרי הברית, מחדד את הכרת התודה הקשורה בזיכרון ועדות, בשבועה ובברית בחג השבועות והבריתות ואת חובת העבד המשועבד למשחררו וגואלו, וחובת האדם בן החלוף הנברא בחסד אלוהים, לבוראו הנצחי המשפיע עליו ברכה נצחית, חיים, שפע וכל טוב, הקשורים כולם בארץ זבת חלב ודבש היא הארץ המובטחת בשבועה ובברית לאבות האומה.

כל שעל אדם מישראל לעשות הוא לזכור את הזיכרון הקהילתי ואת הסיפור המשותף על כינונו של העם הקשור בשבועות ובריתות, ולשמוח שמחה רבה בביכורי עמלו, המובאים למקדש בידי עולי הרגל אסירי התודה, בחג השבועות, במועד קבוע, באמצע החודש השלישי, הוא חג השבועות שבו חל מעמד סיני, לזכור את הזיכרון הקהילתי בנוסח הקצר המסופר לעיל, המפורט בחומשים הקודמים, לתמלל בקול רם את הסיפור ההיסטורי של העם המתאר את המעבר מקללה לברכה ומשעבוד לגאולה, מרעב ובצורת, לשפע ושגשוג וממחסור ליבולי ברכה, ולהתחלק במתנת הביכורים שצמחו בנחלתו כתוצאה מברכת אלוהים, עם אלה שאין להם נחלה, עם בני בלי בית חסרי האדמה והפרנסה, דוגמת הלוי והגר, היתום והאלמנה אשר בשעריך. התורה חוזרת ומבהירה שכל אחד משבעת המינים שמבשילים בארץ־ישראל בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, הם ברכת אלוהים לחברי קהילת הזיכרון המושבעים על שמירת השבועה והברית, השומרים את הברית שנכרתה בסיני ומחדשים אותה בחג השבועות והבריתות, ברכה המובטחת רק לשומרי מצוותיו השובתים במחזור שביעוני של השבתות, שבעת המועדים, בשבעת חודשי השנה הראשונים, שומרי השמיטות והיובלים, המוותרים על ריבונותם ובעלותם במחזורים שביעוניים גדלים והולכים – שבת, שבעת מועדי ה' שמיטה ויובל, כדי להתברך בברכת שבעת המינים. על כן יש להתחלק בברכת הקציר, הבציר, המסיק, הקטיף, הארייה והגדיד, התלויים כולם בברכת שמים, עם אלה שלא זכו לנחלה משלהם בארץ.

ראוי לשוב, לציין ולהזכיר כאן עובדה בעלת חשיבות מכרעת: הזיכרון הכתוב, החסד, הברית, הברכה והשבועה, העדות וקריאת מקרא ביכורים מנוסח כתוב, מתייחסים לגברים בני חורין בלבד ומוטלים על הזכרים בלבד שרק להם נאמר ‘ושיננתם לבניך’.

הם לבדם מכוננים את קהילת הזיכרון שהנשים אינן שותפות בה כמשתתפות פעילות. הגברים העמלים בשדה, העולים לרגל והמביאים את ביכורי יבולם, אחראיים על טובת הנשים כאימהות ורעיות, כאחיות ובנות, כנשים נשואות ואלמנות, שכן הן אינן נחשבות כישויות אוטונומיות ריבוניות, עצמאיות ואחראיות הרשאיות לגשת אל הקודש, לעלות לרגל, להודות, להתפלל ולברך. הן אינן נזכרות או נספרות בכל הנוגע לחובות הטקסיות או הליטורגיות או למצוות עשה שהזמן גרמן, הנגזרות מהזיכרון הכתוב של מצוות עשה כגון העלייה לרגל והבאת ביכורים, התלויות בזמן.

*

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר

וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.

וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת

וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי

לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.

לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת

שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.

*

כאמור הברית בין המברך בברכת השמים את הארץ, אותה הנחיל לעמו (וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶהוּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. דברים יא יד) ובין המבורך, הזוכה לאסוף לביתו ולאסמיו את שבעת המינים, הלא הם הדגן, התירוש והיצהר, הנודעים כחיטים ושעורים, יין הענבים, הוא התירוש, שמן הזיתים, הוא היצהר, דבלי התאנים, דבש התמרים ועסיס הרימונים, המבטיחים שיהיה שבע ולא ירעב, כי היבולים הצומחים במועד קבוע וידוע מראש בשבעת חודשי השנה הראשונים ומוכנים לקציר, לבציר, למסיק ולאסיף, מבטיחים שלא תהיה בצורת, והאדם השבע לא יצטרך לרדת שוב מצרימה ולהשתעבד בבית עבדים, מותנית בהבאת הביכורים, בעלייה לרגל, בחידוש הברית של קהילת הזיכרון של העם היהודי, בשחזור הסיפור ההיסטורי במקרא ביכורים, בעדות או באמירה טקסית בקול רם של הסיפור על הולדת העם (מקרא ביכורים) מהירידה למצרים (‘ארמי אובד אבי’) ועד הכניסה לארץ זבת חלב ודבש, בידי כל יחיד ויחיד מנושאי טנאי הביכורים למקדש, מאלה שהתברכו בברכת ארץ זבת חלב ודבש, ובנתינה נדיבה לכל מי שאין לו נחלה משלו. כלומר, הזוכים בברכת הארץ מידי שמים, הם רק אלה הזוכרים ושומרים את דברי הברית, ואלה החייבים באחריות קהילתית על כל משוללי הנחלה והפרנסה, ‘הגר, היתום האלמנה והלוי אשר בשעריך’. הצדק החברתי, שראשיתו בהשבתה קהילתית בשבעים יום מדי שנה של כל שבתות השנה וימי מועדיה, של כל העובדים בכל העבודות הנדרשות לפרנסה, המחייבת את כל העדה, מתפרש על האחריות הקהילתית לכל משוללי הקרקע למחיה ולאחריות קהילתית על שחרור העבדים והחובות בשנות השמיטה והיובל, במעגלי וויתור גדלים והולכים.

הזיכרון ההיסטורי של ייסוד העם וסיפור הולדתו ונדודיו הממושכים במעבר מעבדות לחירות, נכרך בסיפור האחריות הקהילתית של המבורכים בעלי הנחלה, על אלה שלא שפר גורלם ולא זכו לנחלה נושאת פרי ולשדה נותן יבול. העם שנולד במסע במדבר ויהפוך עם הכניסה לארץ לבעל נחלה, הוא מושא ההבטחה והברית, וכל יחיד בו ממין זכר, אחראי על אלה שאינם בעלי נחלות, אחראי על ההשבתה השביעונית המחזורית, הנצחית והמקודשת, הנערכת לטובת הכלל. הברית היא ברית מותנית: אם את שבתותי [52 במספר] ומועדי [18 יום בניכוי השבתות] תשמורו אתן גשמיכם בעתם ודיש ישיג לכם את הקציר ולא תדעו רעב ולא תרדו למצרים ותשתעבדו בבית עבדים, אך אם לא תזכרו ותשמרו את דברי הברית, ובראשם את ההשבתה השביעונית המחזורית המקודשת ואת האחריות החברתית על כל מי שאין לו נחלה, כי הוא גר תושב, אלמנה, יתום או לוי, רעה ומרה תהיה אחריתכם.

*

אחרי הבאת הביכורים, בחג הביכורים הוא חג הקציר וחג השבועות, הנחוג ממחרת השבת, ביום ראשון, באמצע החודש השלישי, ב־ט“ו בסיון, שבעה שבועות אחרי קציר השעורים, ביום ראשון ממחרת השבת אחרי סיום חג הפסח, ב־כ”ו בניסן, אל מקום ההתכנסות במקום הנבחר בידי האל שם משרתים הכוהנים והלוויים, והחזרה על השבועה והברית שבתשתית קהילת הזיכרון (ארמי אובד אבי) והחלוקה מטוב הארץ לנצרכים העלולים לסבול מרעב ומחסור, הניתנת מידי המבורכים בשפע שגשוג ויבול, נאמרת התפילה היפה שבה פונה מביא הביכורים, או הכוהן מקבל הביכורים, אל המברך בברכת השמים והארץ, ומזכיר את השבועה והברכה:

*

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם

וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל

וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ

כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

*

שבועה ושבוע שבתי, שובע ושבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, באים כולם מאותו שורש הקושר מחזוריות שביעונית בשבועה ובברית נצחית, בשובע, שפע, שגשוג וברכה.

*מכאן ואילך, אחרי הקציר, השמחה (מלאו אסמינו בר), הכרת התודה, השבועה והברכה, הקשורים בביכורי שבעת המינים, שב הכתוב וחוזר על מה מצווים בני ישראל לעשות.

*

הַיּוֹם הַזֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

*

המְצַוֶּה האלוהי הבוחר בעמו, מצפה מהמְצֻוֶּה החבר בעם סגולה הנבחר, לעשות את החוקים והמשפטים באהבה וברצון.

*

אֶת יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו

וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ.

וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו.

וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת

וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

*

ייחוד האל בפי עמו ושמירת מצוותיו של האל, חוקיו, תורותיו ומשפטיו, באהבה ובנאמנות, ‘בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ’, מבטיחים לעם את נצחיות הבחירה האלוהית בו, שתהפוך אותו לעם סגולה מבורך, נעלה, קדוש ונבחר.

*

מכאן ואילך מצווה משה על הדברים הראשונים שאותם יש לעשות בעת חציית הירדן והכניסה לארץ.

*

וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.

וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד.

וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ

לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲ‍שֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ.

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם

בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד.

*

*ענין זה נזכר קודם לכן בפרשת ראה, בספר דברים פרק יא, פסוקים כו–ל.

*

וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.

אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

*

העם שנוסד כקהילת זיכרון (מימי ‘זכור ושמור’ ועד ‘ארמי אובד אבי’) נקרא לכונן אתר זיכרון על הר עיבל עם חציית הירדן, הנבנה מאבנים גדולות מסוידות עליהן יש לכתוב את התורה, ולידו לבנות מזבח אבנים שעליו יש להעלות עולה.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְו‍ֹתָו וְאֶת חֻקָּיו

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר.

אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן.

*

*השבטים המברכים, הניצבים על הר גריזים, שמעון, לוי, יהודה ויששכר, הם צאצאי הבנים שנולדו ליעקב ולאה; יוסף ובנימין, הם הצאצאים שנולדו לבני יעקב ורחל.

וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻון דָּן וְנַפְתָּלִי.

*

* השבטים המקללים, הניצבים על הר עיבל, הם ראובן שקולל בידי אביו יעקב, גד ואשר, בני יעקב ושפחת לאה, זלפה; דן ונפתלי הם בני יעקב ושפחת לאה, בלהה; וזבולון הוא בנה האחרון של לאה ובן זוגה יעקב.

*

מכאן ואילך מכריזים הלוויים שנים עשר סוגי חטאים האסורים במארה וקללה כנגד תריסר שבטי ישראל:

הכהנים והלויים עמדו בגיא שבין הר גריזים להר עיבל, בשכם, והפכו פניהם כלפי הר גריזים כאשר אמרו את דברי הברכה למי שישמור את מצוות התורה, ולאחר מכן הפכו פניהם כלפי הר עיבל כאשר אמרו את דברי הקללה למי שיעבור על מצוות התורה. כל העם ענה ‘אמן’ שפירושו אמת ויציב או אמת ונכון, אמת לאשורה ואמת הקיימת תמיד, ובכך קיבל על עצמו את הדברים באמנה.

*

וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם.

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה

מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן.

אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. *

אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם

וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

*

*המילה היחידה שאינה מוכרת היא מַקְלֶה מלשון נקלה, כלומר המקל ראש במצוות כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ומזלזל בכבודם של אביו ואמו.

במגילות מדבר יהודה מצוי חיבור המתאר את שחזור טקס הברכה והקללה הנזכר בפרשת ראה [דברים יא, כו–ל) ובפרשת כי תבוא:

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה.

במגילת סרך היחד ממגילות קומראן מתואר טקס הברכה לצד טקס הקללה:

נוסח ברכת כוהנים המופנית ליחיד בסרך היחד:

'והכוהנים מברכים את כול אנשי גורל אל

ההולכים תמים בכל דרכיו ואומרים:

יברככה בכול טוב

וישמורכה מכול רע

ויאר לבכה בשכל חיים

ויחונכה בדעת עולמים

וישא פני חסדיו לכה לשלום עולמים'

"והלויים מקללים את כול אנשי גורל בליעל וענו ואמרו:

ארור אתה בכול מעשי רשע אשמתכה

יתנכה אל זעוה ביד כול נוקמי נקם

ויפקוד אחריכה כלה ביד כול משלמי גמולים.

ארור אתה לאין רחמים בחושך מעשיכה

וזעום אתה באפלת אש עולמים.

לוא יחונכה אל בקוראכה

ולוא יסלח לכפר עווניך

ישא פני אפו לנקמתכה

ולוא יהיה לכה שלום

בפי כול אוחזי אבות.

וכול העוברים בברית אומרים אחר המברכים והמקללים אמן ואמן"

[סרך היחד, 2, שורות 5–10, בתוך: יעקב ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 68–70]

העיון באיסורים שהעובר עליהם מקולל בקללת ארור מלמד שעבודת אלילים ניצבת בראש רשימת האיסורים, שנייה לה היא זלזול בהורים והתייחסות נקלית ומבזה אליהם. שלישית היא הסגת גבול שהיא התנכלות לסדר שנקבע בגורל ומשבשת את ביטחון הקניין והסדר החברתי השבטי המוסכם. נישול וגזל הקשורים בהשתלטות אדם על נחלה לא לו, נתפש כעברה חמורה.

משגה עיור הוא אדם אכזר המתנכל בזדון לנכה ומונע את החסד האנושי ממי שגורלו המר לו.

מטה משפט הוא איש עוול, המסכל את האמון במערכת המשפט, המושתתת על צדק, אמת ושוויון, על הוגנות ושקיפות, ועל חוק כתוב החל בשווה על הכלל.

ארבעה איסורי עריות נזכרים של יחסי מין אסורים: יחסי מין עם קרובי משפחה נאסרו בשל קרבת דם או קרבת מגורים, מהחטאים הנפוצים ביותר בחברה האנושית בשל קרבה וזמינות, ומין עם בעלי חיים מסוג בהמה נאסר, בשל איסור ערוב מין באשר אינו מינו, שאינו כדרך הטבע, המוליד מפלצות שאין להם מזון מוכן בטבע, ועל כן הן מכלות את כל אשר סביבם. (סיפור המינוטאורוס בכרתים, שהיו חייבים להאכיל אותו בעלמות חן, או סיפור בני אלוהים ובנות האדם שנולדו להם נפילים מפלצתיים שמילאו את הארץ חמס, הסיפור אשר קדם לבוא המבול, הם סיפורים על התוצאות הקשות של מין אסור עם מי שאינו בן מינך)

*

שלושת האיסורים האחרונים עוסקים באיסור אלימות בסתר, כלומר אלימות מתוכננת בזדון ולא אלימות ספונטנית; באיסור לקיחת שוחד ובאיסור להכיל ולשאת באורך רוח את מי שאיננו מקיים את התורה הנאמרת בפסקה זו או את מי שעובר על חטאים אלה שככל הנראה האדם מועד להם יותר מכל.

*

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה.

בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.

בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.

יִתֵּן יְהוָה אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ.

יְצַו יְהוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו.

וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.

וְהוֹתִרְךָ יְהוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהַמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.

יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה.

וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת.

*

* שש הברכות היסודיות, כנגד ששת השבטים המברכים, כוללות את שש הברכות המשמחות והמובנות על נקלה, המבטיחות שובע, שגשוג, פריון, המשכיות, ברכה וחדווה, שמורות לשומרים את חוקי האל ולהולכים בדרכי מצוותיו.

*

וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם.

*

*מכאן ואילך, אחרי שתוארו השפע והברכה, השובע והטובה, המובטחות לשומרי מצוותיו של האל ולשומרי בריתו, וחזר ונזכר איסור עבודת אלוהים אחרים שעליו נאבק מחבר ספר דברים ללא לאות, בתקופה שהיה זה הגדול שבכל האיומים, נמנים בפירוט מצמרר העונשים שיעלו בגורלם של מפרי הברית המותנית, של אלה המסרבים לשמוע בקול האל, ונזכרות הקללות, המארות והאסונות שיעלו בחלקם של העוברים בזדון על דבר האל, חוקיו ומצוותיו, וימררו אותם עד מוות.:

*

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ.

אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה.

אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.

אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.

אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.

יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה

עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי.

יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ.

וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל.

יִתֵּן יְהוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ.

יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.

וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד.

יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים [וּבַטְּחֹרִים] וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא.

יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב.

וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ.

אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה [יִשְׁכָּבֶנָּה] בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ.

שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ.

בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ.

פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים.

וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ.

יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן.

וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ יְהוָה שָׁמָּה.

זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה.

כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת.

זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ.

בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי.

כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל.

הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה.

הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב.

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ

כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.

וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל

וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ.

יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר

גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ.

גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן.

וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ

אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ.

וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ.

וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ.

הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר.

מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ.

הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ.

וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.

אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְהִפְלָא יְהוָה אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים.

וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ.

גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ.

וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן.

וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ.

וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.

בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה.

*

פסוקים מעוררי אימה אלה, פסוקי קללה ומארה, עונש, זעם ונקמה, המפרטים את אשר יעלה בגורלם של ההולכים בשרירות לבם ומסרבים לשמוע לדברי האל ולשמור את מצוותיו, להאמין באל אחד, בבריתו ושבועתו ובחוקיו, ולבחור באלוהים אחרים על פניו, הם מהנוראים והמזוויעים ביותר שמצויים בחומש.

המארות והקללות נחתמות באיום הקשה מכל – שינוי גלגל ההיסטוריה – במקום היציאה מעבדות לחירות ומעבודת אלילים בתחום המוחש, לאמונה באל מופשט, בורא גואל ומחוקק, מנחיל ומציל, מבטיח אלוהים שיוחזרו מחירות בארץ המובטחת, לעבדות במצרים וישובו לארץ האלילות והשעבוד, ויהיו לעבדים ולשפחות בארץ הנילוס.

*

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.

הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם.

וְלֹא נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ.

לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם.

וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.

* * * *

כדי לנחם את הקוראים הנחרדים והמאזינים הנרעשים והמזועזעים מפסוקי המארות והקללות, העונשים והנקמות, נבחרו פסוקי הנחמה הנפלאים מספר ישעיהו, פרק ס', פסוקים א’–כ"ב כהפטרת ‘כי תבוא’:

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח.

כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים

וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.

וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ

בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה.

אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ

כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ.

שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה

כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ.

כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ

יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר.

מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם.

כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק

כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.

וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ.

וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים.

כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ.

כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא

בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו

לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד.

וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ

וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ

וְקָרְאוּ לָךְ עִיר יְהוָה צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר

וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר.

וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי

וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב.

תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף

וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל

וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה.

לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ

וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה.

לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם

וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ

וְהָיָה לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ.

לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף

כִּי יְהוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ.

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ

נֵצֶר מטעו [מַטָּעַי] מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם

אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה.

*

בשבת פרשת כי תבוא, ראוי לקרוא את פתיחת “תמול שלשום” של ש"י עגנון המהדהדת את הברכות בפרשת כי תבוא:

זוכרים את יצחק קומר, גיבור “תמול שלשום” שסיפורו נפתח בעזיבת ביתו בגולה וביציאה למסע לארץ ישראל:

*

“כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העלייה השנייה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהבנות ממנה. מיום שעמד יצחק חברנו על דעתו לא עבר עליו יום שלא הגה בה. כנוה ברכה נראתה לו כל הארץ ויושביה כברוכי אלקים. מושבותיה חבויות בצלם של כרמים וזיתים וכל השדות מעוטפות בתבואה והאילנות מעוטרים בפירות והעמקים מעלים פרחים ועצי יער מתנופפים והרקיע כולו תכלת וכל הבתים מלאים רנה. כשהוא יום, חורשים וזורעים ונוטעים וקוצרים ובוצרים ומוסקים, חובטים חטים ודורכים גתות, ולעתותי ערב, כל אחד ואחד יושב לו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, כשאשתו ובניו ובנותיו ישובים עמו, שמחים על עבודתם וששים בישיבתם, ומעלים על לבם ימים שעברו בחוצה לארץ, כבני אדם שזוכרים בשעת שמחה ימים של צרה ונהנים כפליים מן הטובה. בעל דמיונות היה יצחק, ממקום שלבו חפץ היה מדמה לו דמיונותיו”.

*

שנזכה כולנו להתברך ממעין הברכות בפרשת כי תבוא.

פסיפס גלגל המזלות בחמת טבריה המזכיר לנו את ארבע עונות השנה הנצחיות

ואת תריסר המזלות ותריסר החודשים המקבילים בשמים ובארץ.

צילם נועם דהרי, ויקישיתוף

פָּרָשַׁת קְדֹשִׁים היא פרשת השבוע השביעית בספר ויקרא. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה בפרק י“ט, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ', פסוק כ”ז.

בפרשה זו נכללות מצוות רבות ומגוונות המלמדות אותנו על האידיאל המוסרי האלוהי, המציב תביעות נוקבות ומקיפות לאדם בכל מרחבי המציאות, הן זו הגלויה לעין, הדנה בכל מה שבין האדם לחברו, בעולם המעשה, הן זו המתרחשת במסתרים, בלבבות ובגופים, בחיק המשפחה. על מטרתן של מצוות אלה ועל האידיאל העקרוני המקיף המציג תביעות למציאות המפורטת, מעיד הפסוק הפותח את הפרשה: ”וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם“. כלומר אידיאל הקדושה המציב תביעות לאדם, הוא תמיד מהלך אינסופי הכרוך בהטמעת מארג מושגי במהלך תהליך הולך ומתמשך, של קבלת עול תרי״ג מצוות ותשתיתן המוסרית המייצגת את אידיאל הקדושה האלוהית, וקבלה יומיומית מתחדשת של התחייבות לכינון תודעה מסוימת של חיובים ואיסורים בגוף ובנפש. הקדושה איננה בשום פנים מַהוּת מוּלֶדֶת, מובנת מאליה, של אדם, של קהילה או של עם, של מקום או של זמן, היא אף פעם איננה מצב סטטי תלוי ישות קבועה, להפך, הקדושה היא תמיד בגדר אידיאל מנחה ואופק מוסרי המציג תביעה למציאות האנושית, המחייבת מענה בתודעה ובמעשה, היא תמיד חלק מתהליך השתלמות הכרוך בהגבלות ואיסורים רבים ובחיובים מפורטים, עליו מצווה אדם מישראל, המקבל על עצמו נאמנות לברית המקודשת, כדי להידמות לקונו וללכת בדרכיו, דרכי דעת, אמת וצדק, אחוה, שלום ורעות, חסד, חמלה, חכמה, שוויון וחירות. רק האל קדוש ממהותו, האדם יכול רק לחתור לאמץ לעצמו ממדים מקודשים הכרוכים בערכים המוסריים הנזכרים לעיל, המקרבים אותו לקדושה האלוהית, המוצבת כדגם על אידיאלי. כל המצוות הנדונות בפרשה זו המעצבת את תשתית המוסר ביחסי האדם ומשפחתו, האדם וקהילתו, האדם ושכניו הזרים והקרובים, האדם ועבודתו והאדם ואלוהיו, תכליתן לקרב את האדם לקדושה על ידי הבהרת החיובים והאיסורים המכוננים אותה ומתנים אותה.

המדרש אומר על הפסוק הפותח ־ ”וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם“ ־ שפרשה זאת נאמרה במעמד הקהל, בנוכחות כל עם ישראל, מאחר שבפרשה זו העוסקת בהצבת גבולות ובפריצת גבולות, נמנים סוגים שונים של מצוות הדנות בחובות האדם לאלוהיו, מכאן, באיסורים החלים על האדם ביחס לקרובי משפחתו, מכאן, ובחובות המוטלות עליו ביחס לחברי קהילתו, מכאן, וביחס למשאו ומתנו, מלאכתו ועבודתו, מכאן. כל החובות והאיסורים והציוויים הנוגעים לגופו של אדם ולמשפחתו מכוונים להבדלה חמורה בין תועבה לקדושה, בין טומאה לטהרה, בין עוול לצדק, בין רשעות לחסד, בין שנאה וקנאה ואכזריות, לבין אהבה, יראה ואחוה, בין כרת לברית, או בין נצחיות החיים והברכה לבין כיליון המוות והקללה, וכולן מכוונות להשגת מעלת הקדושה והגדרת היסודות המתנים אותה, בחברה המבוססת על אחריות מלשון אחר, ועל חובת היחיד למען זכות הרבים.

בפרשה נידונים בפירוט איסורי העריות הקשורים בתועבה וקדושה, בטומאה וטהרה, בקללה וברכה, במוות או חיים, בכרת או בברית, שנזכרו בפרשה הקודמת ‘אחרי מות’. ככלל התועבה והקדושה או הטומאה והטהרה, המתקיימות בתקבולת ובהנגדה במיתוס, בחוק, במצוות ובפולחן, בעולם המקראי, קשורות תמיד בהרחקה מפריצת הגבולות הכרוכה בטומאה ותועבה, ובהתבדלות מהמוות הנראה, המחולל תמיד טומאה, ובקרבה לכינון הגבולות או להתקדשות והיטהרות מחזורית, הקשורות לסוד החיים הבלתי נראה, המתנה את הקדושה, הנשמע והנודע בספר, סיפור ומספר. הקדושה, המצווה, המחזור, הברית והחוק, המכוננים את האחדות האלוהית המקודשת, הבלתי נראית, הסמויה מן העין, שכלליה נשמעו משמים ונכתבו בספר הברית (חוק, ומועד, שבת וברית, טהרה וקדושה, שביתה ומחזור, צדק וחסד). ולעומתה, הטומאה, הכרוכה במוות הנראה לעין, קשורה תמיד בסכנת הכיליון, בכריתה וקטיעה, הנובעת מפריצת הגבולות, או מהתועבה וגילוי ערווה.

הקדושה, הנודעת למשמע אוזן ממקור אלוהי ומתועדת בחוק כתוב, מכונן גבולות, מאוימת תמיד מחטאים ארציים הכרוכים בהשחתה, בתועבה, בגילוי ערווה, בטומאה ופריעת החוק המקודש, בשרירות לב, באלימות וכוחנות, בעוול וחמס, הכרוכים כולם באופן בלתי נמנע בעונש משמים. הקדושה הבלתי נראית, הנשמעת והכתובה, שעניינה הבטחת נצחיות החיים, וברכת הפריון, הברכה, השפע והשגשוג, השלום והשלווה, החמלה, החסד, האחריות, האחוה והצדק, מותנית תמיד בהבחנה והבדלה, בכינון גבול ומחזור, בסדר משבית, בהגדרה וגדר והפרדה, או בשמירת הברית המקודשת המוגדרת בגבולות טהרה לעומת טומאה; קדושה לעומת תועבה; חסד לעומת עוול, יראת כבוד לעומת זלזול וביזוי, ברית נצחית הקשורה בהתקדשות והתבדלות, בהשבתה וספירה מחזורית, המיוסדת על מחזור מועדי קודש, מצוות ומשפטים, תורות וחוקים משמים, המתועדים בספרים מקודשים, וקשורה בכפרה והבטחה אלוהית, מכאן, ובעונש כרת, אבדן, גלות וכיליון, מכאן.

*

חלק מהפרשה עוסק בעונשים על חטאי גילוי עריות, בהמשך לאיסורים המפורטים בפרשה הקודמת, פרשת “אחרי מות”.

איסורי העריות או גילוי ערווה עוסקים בהצבת גבולות ברורים בין האסור והמותר ביחסי קרבה אינטימיים בין אדם לרעהו, בין יחסים מקודשים ליחסי זנות, כשהראשונים קשורים בברית קודש והאחרונים בחילול קודש, ובמעבר מטבע שבו אין איסור והיתר לתרבות המבוססת על גבולות ואיסורים. ראשית איסורי העריות עניינם בראייה אסורה או בגילוי ערווה: אדם אינו רשאי לראות את ערוות קרוביו הראשונים אביו ואמו, בנו ובתו, אחיו ואחותו. מסיפור נוח ובניו אנו למדים כי חטא הראייה הוא חמור ביותר: מעשה חם הרואה את ערוות אביו או מגלה את ערוותו מתפרש בין השאר כגילוי עריות פשוטו כמשמעו, אירוע שהוביל את הסב המושפל, נח, לקלל קללת עולם חמורה על בנו של חם החוטא, כנען, ולשעבוד נכדו שלא חטא לעבדות עולם ־ וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. (בראשית ט כה). קל וחומר שאדם אינו רשאי לקיים יחסי אישות עם קרוביו הישירים שדמם ודמו מאותה משפחה, דהיינו עם אביו ואמו, אחותו ובתו, אחיו ובנו, סבו או דודו וכל קרוביו המיידיים הנוספים, דווקא כי הם אלה הזמינים לו ביותר. בטבע חלק מבעלי חיים מזדווגים עם קרוביהם הישירים, אין חלים עליהם איסורים, הרחקות והבדלות. לעומת זאת, האדם שנברא בצלם אלוהים מתקדש על ידי מה שנאסר עליו ונמנע ממנו, בלי להתחשב ברצונו, ביצרו בהזדמנויותיו, בתשוקותיו ובהעדפותיו. כל אלה טעונים ריסון, והרסן הוא ההתקדשות בגבולות המותר והאסור במסגרת הברית, הכרה בדבר מה הנעלה מרצונותיך ותשוקותיך והזדמנויותיך.

הטאבו על גילוי עריות משותף לכל התרבויות אם כי יש לו היתרים יוצאי דופן ביחס למי שנמצא מעל לחוק או מתחתיו. למלכים הותרו נישואי עריות בתרבויות שונות בעולם העתיק ובשלהי העת העתיקה בשם הטענה ש“עריות הם שרביטו של מלך”, ובין עבדים ושפחות נטולי ריבונות שנאסרה עליהם הגישה לחוק, הותרו יחסים כאלה ביוזמת אדוניהם במקומות שונים ובתרבויות שונות. [בספרי 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב מצוי דיון מפורט בנושא]

תרבות מתחילה ברגע שנאסר על אדם ממין זכר לשכב עם אחותו, בתו, אמו, נכדתו, אשת אביו, דודתו מצד אביו ומצד אמו, אשת דודו וכלתו, אשת אחיו, סבתו, אישה ובתה, עם אחות אשתו וקרובות מידיות נוספות ונאסר עליו כל משכב זכר ומשכב בהמה. כל גילוי עריות מסוג זה המושתת על פריצת גבולות מחולל טומאה הגורמת מוות וכיליון ושיבוש סדרי הבריאה, ואסור בתכלית האיסור.

לדברי המקרא, איסורים אלה לא חלו בארץ מצרים ובארץ כנען שם יחסי עריות נוהגים ומותרים. אין לדעת אם אכן הייתה זו מציאות חברתית־תרבותית־דתית נוהגת בעולם העתיק או האשמת שווא שמטרתן ליצור דחייה תרבותית, תיעוב, הגבהת מחיצות ובידול, מכל מקום מיניות אסורה בתכלית בין קרובי דם ושוני מין הנקראת גילוי עריות, אסורה על בני ישראל בתכלית האיסור, גם אם היא מותרת לבני ובנות העמים השכנים.

פרשת קדושים תובעת מבני ישראל להיות קדושים כי קדוש ה' אלוהיהם. שורה של מצוות המבארות את תביעת ההתקדשות, אלה המתנות את הקדושה שלעולם איננה מהותית או מולדת, אלא להפך, לעולם היא חלק מתהליך הולך ונמשך של הטלת גבולות ואיסורים כדי לעבור מהטומאה אל הקדושה, ומהתקרבות הולכת ונמשכת לאופק של ערכים מקודשים, מפורטות בפרשה.

בין עשרות המצוות הנזכרות בפרשה נמצא מצוות שבין אדם למקום: כגון איסור עבודת אלילים; שמירת השבת; איסור שבועת שקר; איסורי כלאיים ושעטנז.

לצדן נמצא מצוות שבין אדם לחברו: הציווי “ואהבת לרעך כמוך”; מצוות מורא אב ואם, איסורי גנבה, שקר ורכילות; איסור שנאה, מצוות תוכחה ואיסור נקימה ונטירה; “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן”, איסור קללה, איסור קללת אב ואם.

לידן מצוות המזכירות את זכויות העובדים והזרים הקשורות בצדק חברתי: איסור הלנת שכר; איסור נתינת מכשול לפני עיוור; איסור על לקיחת שוחד; מצוות אהבת הגר; ציווי שלא לרמות במידות ומשקלות (“מאזני צדק”).

ומצוות הקשורות לכהונה ולמקדש: דיני מורא מקדש והקורבנות: זמני אכילת הקורבן; איסור פיגול.

מצוות התלויות בארץ או מצוות ההופכות את הארץ מחול לקודש כגון מצוות עורלה; מצוות נטע רבעי, ומצוות הקשורות באחריות האדם מישראל, כל אדם, למי שלא שפר עליו גורלו ומצוות הקשורות בצדק חברתי ובהגבלת בעלות לטובת מתנות עניים (לקט, שכחה ופאה).

מצוות היבדלות מחמירה ממנהג עמי הארץ: איסור לנהוג כחוקות הגויים: איסור אכילה על הדם, איסור ניחוש ועוננות, הקפת הראש והשחתת הזקן, כתובת קעקע, פנייה לאוב ולידעוני; איסור על עבודת המולך ופירוט עונשי מוות וכרת על איסורי גילוי העריות, שנכתבו בפרשת אחרי מות.

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואעיר מספר הערות אחרי כוכבית

פרשת קדושים

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

* הקודש הוא מושג ערטילאי ונגזר ממהותו המקודשת של אלוהים אשר תוארה בפי הנביא ישעיהו:

וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל.

שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד

בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף.

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר

קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

כלומר מהותו המקודשת של האל נודעת לנו מפי האל בפרשת קדושים בתורת כהנים ונודעת מפי שהשרפים, דרי עליון, בעולם המרכבה האלוהי שנגלה בחזונו של הנביא ישעיהו במאה השמינית לפני הספירה:

*

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

יראה היא רגש כבוד וכל אדם מצווה על כיבוד הוריו ויפה קבע הכתוב שהקדים את יראת האם ליראת האב, כי האדם מטבעו מתקשה לנהוג בכבוד למי שמצוי על ידו כל הזמן בילדותו ובנעוריו. בעשרת הדברות בספר שמות פרק כ פסוק יא כתוב כידוע: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. למצווה זו המצויה בתשתית התרבות האנושית אין תנאי ואין סייג ואין פקיעת תוקף. זו אחת המצוות היחידות שבה מבואר הגמול המובטח לשומר עליה, אריכות ימים.

אדם הרוצה להמנות על קהילת הברית חייב כל ימיו בכבוד אביו ואמו וביראת אמו ואביו, גם אם אין בכוחו לאהוב אותם וגם אם דרכיו שונות מדרכי חייהם. כמובן, הוריו חייבים בכל המצוות שיפורטו להלן הנוגעות ביחסי משפחה.

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

במציאות תרבותית של העולם האלילי ההבדלות מהעולם האלילי המרהיב ביופיו והמושך בחגיגותיו וביתרונותיו החומריים והגופניים היתה אתגר קשה. מדברי הנביאים אנו יודעים על הקושי הרב של העם לעמוד בו.

*

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ.

בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה.

וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

*

פרטי הזבח אינם כאן מענייננו אבל עונש הכרת על חילול קודש הוא בעל חשיבות רבה. אנו למדים מכך שיש מערכת צדק ומשפט אלוהית המשגיחה על מעשי האדם הגלויים והנסתרים וגומלת לו כגמולו.

*

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

מצוות אלה, שראשיתן הגבלת הבעלות האנושית של בעלי האחוזות והנחלות על האדמה השייכת כולה רק לאלוהים (“כי לי הארץ”), הן בעלות חשיבות רבה, שכן הן יוצרות תודעת אחריות משותפת האומרת שעל בעל הרכוש ובעל האחוזה והנחלה שהוא או אבותיו זכו בה בגורל ובהשאלה, להותיר ביד רחבה ממה שזכה לו בחסד אלוהים ממטיר הגשם ומשיב הרוח, בקציר ובבציר, במסיק, בגדיד ובקטיף, לאלה שלא זכו להיות בעלי נחלה או בעלי רכוש או בעלי שדות וכרמים. אחרי שסיים בעל הנחלה את הקציר והבציר, הגדיד, הקטיף והמסיק עליו מוטלת החובה להותיר ביד רחבה גם לאלה שאין בידם לבצור מכרמיהם לקצור בשדותיהם, לגדוד תמרים בבוסתניהם או לקטוף בגניהם, לעני ולגר, כלומר לאלה שאין להם נחלה ואחוזה משלהם. הבעלות האלוהית המוחלטת על הארץ והגבלת הבעלות האנושית הנגזרת ממנה, מעגנת את חובת הוויתור על חלק מהיבול לטובת אלה שלא זכו בשל נסיבות שונות לאחוזה ונחלה בין בני ישראל. בין אם מדובר בעני ובגר ובין אם מדובר בלוי חסר הנחלה, ביתום מאב שנחלתו הועברה לאחר או באלמנה ענייה חסרת רכוש. חובת בעלי הרכוש הנגזר מבעלות על האדמה, כלפי אלה שהם נטולי בעלות על אחוזה בשל מוצאם, יעודם או גורלם היא חובה מוחלטת ומצוות עשה. מכלול זה יוצר סולידריות של שיתוף, חסד ואחריות המותנים בהגבלת זכויות הבעלות לטובת נטולי האחוזה, הנחלה או האדמה.

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

*

היטב יודע המחוקק האלוהי עד כמה נוטה האדם מטבעו לגנוב ולכחש ולשקר כדי לקדם את מטרותיו על חשבון פגיעה בזולתו במילים ובמעשים בשל קנאה ושנאה וחמדנות ורוע לב והוא מתריע על כך מראש. מי שרוצה להיות חבר בקהילת הברית ולהתקדש בקרבה לאל הקדוש נאסר עליו בתכלית האיסור לשקר, לכחש ולגנוב. עד כמה רבים אלה שאינם יכולים לעמוד באיסורים אלה בכל החוגים יעידו בתי המשפט מאז ועד היום.

*

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

*

שם אלוהים קדוש ומקודש ואסור לאדם להשבע שבועת שקר בשם האל. גם כאן כמו במצוות אחרות בפרק זה מצוי ברקע הדבר מעשרת הדברות:

"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא

כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא."

*

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

*

מצוות האחריות החברתית והצדק החברתי במקרא הן מהקדומות בעולם ומהיפות שבו. הן מלמדות בבהירות עד כמה אין שום שינוי במין האנושי. כאז כן היום הנטיה של המעבידים מכל הסוגים לנצל את עובדיהם ולעשוק אותם בדרכים שונות, החל בהלנת שכר, בשכר מינימוום, בשעות לא אנושיות ובתנאי עבודה משפילים, ידועה לנו היטב.

*

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

*

* מצוות אלה מזכירות לנו את הנטיה האנושית להתעללות ולאכזריות שתמיד יש להציב בפניה איסור מפורש ועונש ולהטמיע את ההכרה שיש עין רואה ואוזן שומעת המעידה והקשובה לכל מעשה רשעות, התאכזרות ועוול.

*

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.

*

גם כאן מעיד הכתוב עד כמה לא חל שום שינוי בנטייה האנושית לעשות עוול במשפט, ועד כמה נדרשת מידת הצדק שאין לפניה מורא או משוא פנים משום סוג.

*

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.

*

הנטיה האנושית הרווחת להפיץ דברי דיבה משוללי יסוד ולרכל על הזולת כדי להלבין פניו או לשמוח במפלתו, קשורה פעמים רבות בקנאה וברוע לב. הפרשה מזכירה בבהירות שהחפץ לאמץ מידות קדושה ולהתקרב לאידיאל האלוהי של הקדושה חייב לאסור על עצמו או על עצמה להפיץ רכילות.

מצוות לא תעמוד על דם רעך, עיקרה עזרה לזולת, בעיקר כאשר הוא נתון בסכנת חיים. התלמוד מבאר את משמעותה של מצווה זו: "מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר ־ לא תעמוד על דם רעך.

[תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ג, עמוד א']

הרמב"ם קובע כי האיסור “לא תעמוד על דם רעך” הוא מן הלאווים החמורים, משום “שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו”.

*

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

*

מעניינת מאוד העובדה שאיסור השנאה קודם לציווי על אהבה. השנאה קשורה בקנאה באח, בין אח ביולוגי, בין אח לקהילה. כזכור ספר בראשית גדוש בשנאת אחים בני משפחה אחת מראשית משפחת האדם, מימי קין והבל, יעקב ועשיו, ויוסף ואחיו. שנאת אחים תמיד קשורה בקנאה וקשורה בדרך כלל ביחס מועדף של אחד ההורים לאחד מהילדים, והיא זו שגורמת לכמה וכמה מהגרועים שבחטאים. השנאה אסורה הן בלב והן בעולם המעשה ודומה שזו היא אחת ממהמצוות שאדם מתקשה ביותר לעמוד בה, ככל שעינינו רואות מסביב.

* מצוות הוכח תוכיח עומדת ביסוד החינוך, עניינה האומץ להתוות את הפער בין המצוי לרצוי. רבים מאוד מתקשים לעמוד בה. היא היפוכה של שנאה וקנאה שמקומן בלב, היא קשורה לעולם הדיבור ועולם המעשה ולעולם האחריות המשותפת. המוכיח את עמיתו על הפער בין התנהגותו לרגשותיו או בין הראוי לפסול או בין המצוי לרצוי לוקח על עצמו אחריות מלשון אחר.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה.

*

נטירת איבה או שימור רגשות שנאה ונקמה אסורות על בני ישראל ביחס לבני עמם. כנגד רגשות עזים אלה שמתעוררים בבני האדם לעתים קרובות, אנו מצווים על רגש שבדרך כלל נעדר. האהבה מופנית לרע ומידתה היא כמידת האהבה שאדם אוהב את עצמו. אין צריך לומר שהקנאה והשנאה נפוצות הרבה יותר מאשר האהבה, וכאן מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר, כלומר זו שאיננה אהבה ארוטית ואיננה אהבה לילדים.

אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.

*

כלאיים משמעם תערובת וערבוב מינים שונים בהקשרים שונים. הבריאה מחולקת מראשיתה למינים וסוגים, משפחות ומדורים שונים הנבדלים אלה מאלה, והחוק המקראי אוסר כל תערובת בשל סכנת ההכלאה הגוזרת עקרות ואבדן.

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.

וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם.

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

*

המדובר כאן באישה המשועבדת לאדונה, אישה שלא התקדשה לנישואין ולא זכתה להפדות משביה או משעבודה. כנראה שמציאות זו הייתה רווחת והיא נתפסת כחטא המחייב קרבן אשם.

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.

וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה.

וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

פירות האילן הצומחים בארץ ישראל אסורים באכילה בשלוש־השנים הראשונות לנטיעתו והם נקראים ערלה. כאשר מסתיימות שלוש־השנים, עדיין אין הפירות מותרים באכילה; הם נחשבים לקדושים, ויש להתייחס אליהם כדרך שמתייחסים למעשר שני, כלומר, להעלות אותם לירושלים בין החומות ולאכול אותם שם בטהרה. אם לא ניתן לעלות לירושלים מיד, מותר להמיר את הפירות בכסף בשווי הפירות, ולאחר מכן לעלות לירושלים, לרכוש מוצרי מזון במעות אלו, ולאכול אותם שם בטהרה. מצוה זו נקראת בהלכה נטע רבעי שהוא כינוי לפירות שגדלו בשנתו הרביעית של האילן, לאחר שלוש שנות ערלה. כאמור, פירות אלו קדושים ומצווה לאכלם בטהרה בירושלים או לפדותם בכסף שבאמצעותו חובה לקנות אוכל שיאכל בקדושה במקום הפירות. כיוון שפירות אלו קדושים, הם נפטרים ממצוות השארת לקט שכחה ופאה לעניים, ואין מצווה להפריש מהם תרומות ומעשרות. מצוות נטע רבעי נוהגת גם בימינו.

*

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.

*

מצוות אלה באות ליצור בידול בין בני ישראל לבין הערלים. איסור אכילה על הדם הוא בסיס חוקי הכשרות ומונע משומרי מצוות מלאכול עם מי שאינו מקפיד על איסור זה. ניחוש ועוננות (ידיעת העתיד להתרחש על פי העננים) היו פרקטיקות שנהגו במקדשים אליליים ונאסרו על בני ישראל.

*

לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ.

*

מצוות אלה נחשבות כסימנים, השומרים עליהן נראים אחרת מאלה שאינם שומרים עליהן, ועל כן הן מסמנות את יהדותם. הפיאות נקראות סימנים.

*

וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה.

*

כל פגיעה בעור הגוף אסורה והיא נחשבת השחתה.

אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה.

*

בחוק המקראי לאב שמורה ריבונות על בתו נטולת הריבונות עד גיל שצים עשרה ומחצה. הוא רשאי לעשות בה כטוב בעיניו למכור אותה או למסור אותה ללא קידושין לאחד ממכריו או מקרוביו. כאן החוק המקראי מתרה באב שלא יעז לחלל את קדושתה של בתו ולמסור אותה ללא ארוסין וקידושין לגבר אחר משום טעם. בעילת זנות היא כל בעילה ללא חופה וקידושין.

*

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה.

*

הזמן המקודש והמקום המקודש שייכים לאלוהים והעם נדרש לנהוג בהם יראת כבוד ולשמור את החוקיות המחזורית של ההשבתה השביעונית המצויה בתשתית הברית בין העם לאלוהיו, השבתה נצחית מחזורית הקשורה במחזורי הזמן המקודש המתחלקים לשביעיות ־ שבתות, שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שמיטות ויובלים, ולהקפיד על טהרה המתנה את הקרבה למקום המקודש.

*

*

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

האזהרה מלפנות לכל מקור דעת אלילי ־מנחשים, מעוננים, אובות וידעונים־ חוזרת ונשנית. כל סוג של ידע שאדם נזקק לו נמצא ברשות הכהנים והלוויים, או ברשות השופטים וזקני העם. הראשונים נבחרו בבחירה אלוהית כזרע אהרון קדש קדשים והאחרונים נבחרים בידי העם על פי מידותיהם וחכמתם, יושרם ותעוזתם.

*

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

*

למצווה זו נודעת חשיבות רבה שכן הזקנים שבחברה מאבדים פעמים רבות את כוחם הגופני, את עצמאותם ואת שליטתם החלקית או המלאה על גופם ורוחם, אשר על כן הם טעונים הגנה. הגנה זו ראשיתה בציווי המוטל על האדם הצעיר, הבריא והעצמאי לקום ולפנות מקום ישיבה לזה המבוגר ממנו, החולה ממנו והתלוי בזולתו. יתר על כן הצעיר נתבע להדר את פני המבוגר ממנו כלומר לחלוק לו כבוד. תוקפה של התביעה מעוגן ביראת אלוהים. המבקש להתקדש בקדושת אלוהים ולהתקרב לדרכיו בתוקף מצוות קדושים תהיו, חייב בכבודם של הוריו ושל זקנים קרובים ורחוקים, כמו בהגנה על דלים, נכים, חלשים, עניים, מוגבלים ופגיעים.

בקהילה המבקשת להתקדש אין שום משמעות לכוח כבוד וכסף, אבל יש משמעות מכרעת לכבוד הבריות, כבוד הורים וכבוד זקנים, להגנת החלשים ולאחריות על כל מי שגורלו לא היטיב עמו, ויש חשיבות מכרעת להשבתה שביעונית מחזורית למען מתן חירות ושוויון לכל אדם מדי שבוע ובמשך שבעים ימים מדי שנה [52 שבתות +18 ימי המועדות [שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים בשנה] בניכוי שבתות] ־כלומר העבד והשפחה, העני והעשיר, הבעלים וחסר הנחלה, הגר, היתום האלמנה והלוי כולם זכאים לשבעים ימי חירות ושוויון בהם אין משעבדים ומשועבדים.

*

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ.

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

היחס לגר, כלומר מי שאיננו בן העדה אלא הצטרף אליה ובא לגור במחיצתך [מכאן המילה גר] ושומר על נוכריותו כמו רות המואביה או צפורה בת כהן מדין, מי שאין לו נחלה ואחוזה, שכן אין לו משפחה באחד משבטי ישראל ואין לו מגורים מתוקף זכות ירושה או אחוזה מתוקף גורל השבטים, הוא יחס המכונן את תשתית המוסר וכבוד האדם של כל אדם. אסור להתנכל לגר חסר ההגנה וחסר הרכוש, אסור להונות אותו [כי אינו יודע את השפה ואינו מכיר את הכללים הנוהגים והנורמות המקובלות]. יש לנהוג בו בשוויון מוחלט ויש לאהוב אותו. יש המבארים את כל פרשת עבדות בני ישראל במצרים כניסיון בלתי נשכח של כפיפות לעריצות אנושית, שממנו יש ללמוד את היפוכה המוחלט ביחסים שבין אדם לרעהו. אהבה ואחוה ושלום ורעות, הגנה וחסות היא חובת הרוב למיעוט ולקח העבדות הוא העומד ברקע. כאמור, הפסוק הנפלא: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם ־ הוא התשתית לכל היחס למיעוטים, לגרים, לזרים ופליטים.

*

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.

מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה.

*

אזהרה זו על עשיית עול בזדון במשפט, במידה, במשקל ובמשורה היא אזהרה נחוצה תמיד בכל מקום ובכל זמן כנגד הונאה, גנבה ומרמה שאדם עלול בנקל להתמסר להם כאשר זה שהוא נושא ונותן עמו או מוכר לו או קונה ממנו בין מבמי מינו בין ממין אחר, בין מבני עמו, בין מעמים אחרים, נחות ממנו בהשכלתו או במעמדו, או איננו בקיא כמוהו, יודע קרוא וכתוב כמוהו, או או יודע לחשב, למדוד, לאמוד ולשקול, בכל הנוגע לממכר ומשא ומתן, כמוהו. המילה צדק חוזרת ונשנית בפסוקים אלה, מילה שהיפוכה הוא עוול, חמס, שרירות לב, הונאה ומרמה. תביעת האנושיות האוניברסלית בעולם המקראי המותנית ביושר מוחלט ובניקיון כפיים, בהגינות וביושרה, מופנית ביחס לחובה של אדם מישראל לכל אדם ביחסי מקח וממכר מכל סוג. יש לחזור ולהדגיש ־אדם מישראל איננו יכול להתקרב למושג הקדושה האלוהי אם הוא משקר או נוהג בעוולה, מרמה והונאה, חמס, גזל או נישול בכל הקשר. אלוהים מזהיר במיוחד על מצוות אלה ומזכיר את חובת בני ישראל שנגאלו מבית עבדים בידי אלוהים, לא לנהוג בעוול, בהונאה, במרמה גנבה או בשרירות לב, בשום אדם בכל הקשר, שכן לקח העבדות המרה הוא שחייב להיות טבוע בזכרונם, במקום שנהגו בהם בעריצות ומרמה, בהשפלה וכפייה, במקום שלא זכו לו בזכויות אדם משום סוג.

*

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן.

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.

וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ.

וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

*

פסוקים אלה מתריעים מפני נהיה אחרי עבודת אלילים בכלל ופולחן המולך בפרט. אלהים מזכיר את עונש הכרת שהוא עונש משמים על חטאי האדם ומזכיר את חשבון הצדק האלוהי על חטאים אנושיים, חשבון החורג מגבולות הזמן והמקום..

*

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.

*

איסור זה הכרוך בעונש מוות, קשור כמובן למצוות כיבוד אם ואב שנזכרה לעיל. והוא מפרש מה אסור לאדם לעשות בתכלית האיסור ־ לפגוע בהוריו בביזוי כבודם ובהטחת קללות נגדם. כאמור, אין מדובר כאן כלל ברגשות או בזכויות הבן, מדובר כאן אך ורק בחובותיו! מעשי ההורים ורגשות הילדים אינם מובאים בחשבון ־ האיסור הוא איסור גורף ־אדם חייב בכבוד הוריו בכל הנסיבות, ואסור עליו בתכלית האיסור לפגוע בהם בעלבונות וקללות.

*

*

מכאן עוברת הפרשה לחטא הניאוף ולסוגיית העריות או לחטאים הכרוכים ביחסי מין אסורים הנעשים בסתר בין קרובי משפחה וקרובי דם. המילה עריות מקורה במילה “ערווה” שפירושה מקום מוסתר וצנוע הקשור לחלקי גופו המוצנעים של האדם, הנחשפים רק בין אלה המותרים זה לזה בקידושין, ארוסין ונישואין. גילוי עריות הוא מהחטאים החמורים ביותר – הוא נמנה עם שלוש העברות שהן בגדר “ייהרג ואל יעבור” לצד שפיכות דמים ועבודה זרה. האזהרה האלוהית ביחס לאיסורי העריות היא שכל חטא הנסתר מעיני האדם, כגון חטאי העריות המתרחשים בחסות בית המשפחה או חצר המשפחה המורחבת, בין קרובים או בין שכנים, גלוי וידוע לפני שמים והעונש על פשעים אלה המתרחשים בחוג המשפחה, חמור ביותר ומתרחש בארץ ־מות יומת־ או בשמים ־עונש כרת..

*

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ.

וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם.

וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲו‍ֹנָם יִשָּׂאוּ.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ.

*

שלושים ותשעה איסורי עריות נזכרו בפרשת “אחרי מות” הקודמת לפרשת “קדושים”, והיא הפרשה הנקראת בפני העדה כולה בבית הכנסת ביום הכיפורים במנחה. רבים מחטאים אלה מכונים בלשון תועבה, עובדה מעניינת היא שבין איסורי העריות הרבים והמפורטים לא נזכר איסור מפורש על יחסין מין בין אב ובתו. חטאי העריות רווחים בכל התקופות, למרות העובדה שבאיסורי עריות העונש הוא כרת, ובחלק מהמקרים אף מיתת בית דין, והחוטא בשוגג חייב להביא קרבן חטאת. כמו כן, אדם מישראל המקדש אישה שהיא ערוה לו ־ אין הקידושין תופסים, ואם נולד ולד מקשר כזה ־ הוא ממזר, שאינו יכול לשאת אלא ממזרת, או חסרת ייחוס אחרת.

הזמינות המינית של בני משפחה הגרים תחת קורת גג אחת, זה לזה, עלולה להיות גבוהה מאד ומסוכנת מאד, והיא כרוכה ביחסי מרות, כפייה, איום וניצול בין הורים לילדים, בין אחים בוגרים לאחיות ואחים צעירים, בין אחים חורגים והורים חורגים, בין סבים לנכדים ונכדות ובין קרובי משפחה מסוגים שונים. הנזק הנפשי והגופני לנפגעות ונפגעי גילוי עריות גדול מנשוא, כמפורט בספרות המוקדשת לנושא, ועל כן הפירוט הרב בפרשת קדושים וקודם לה בפרשת אחרי מות, המוקדש לאיסור מפורט של חטאים אלה.

כדי להבין עד כמה רווחים חטאי גילוי העריות בכל התקופות מהעת העתיקה ועד ימינו, כדאי לדעת שעל פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, בשנת 2014 הגיעו 40,000 פניות למרכזי הסיוע, מתוכן 24% דיווחו על פגיעה מינית על ידי בן־משפחה קרוב. מתוך 5,548 פניות שהתקבלו על פוגעים מסוימים, 26% דיווחו על הורה/ בן משפחה. כלומר, רבע מהתקיפות המיניות המדווחות קשורות בגילוי עריות.

*

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ.

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם.

וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.

וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא.

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.

הפרשה מסתיימת באזהרה מפני הליכה בחוקות הגויים ובחובת ההתבדלות ממנהגיהם. הבדלות זו נוגעת הן לפרקטיקות פולחניות אליליות מכל סוג, הן לדיני כשרות, הן ליחסים מותרים ואסורים בין קרובי משפחה ובין אדם לחברו.

*

*

ההפטרה לפרשת קדושים מצויה בפרק כ בספר יחזקאל, הנביא הכהן, והיא נבחרה בשל הפסוק המצוי בפרק כ: “וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם”.

(א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי.

(ב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.

(ג) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

(ד) הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם.

(ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

(ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת.

(ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר.

(יא) וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם.

(יב) וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

(יג) וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם.

(יד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם.

(טו) וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת.

(טז) יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ.

(יז) וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר.

(יח) וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ.

(יט) אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם.

(כ) וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

*

*

יוסף עוזר

הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים

*

אַחֲרֵי שֶׁקִּדַּשְׁנוּ

נִכְנַסְנוּ לַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים.

אֲנִי נִכְנָס לַמְּקוֹמוֹת

הַקְּדוֹשִׁים שֶׁלָּךְ,

וְאַתְּ נִכְנֶסֶת

לַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁלִּי.

הִדְלַקְנוּ אֶת הַנֵּרוֹת

שֶׁאֵין אַחֲרוֹנִים מֵהֶם

עַל פְּנֵי תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ

וּמְהִירוּת הַחֹשֶׁךְ הִשִּׂיגָה

אֶת מְהִירוּת הָאוֹר,

שְׁמָשׁוֹת רְחוֹקוֹת בְּתוֹכִי, בְּתוֹכֵךְ,

בֵּין כּוֹכָבִים נוֹלָדִים,

הִקְלִיטוּ לַחְשׁוּשִׁים

רַכֵּי לַיְלָה וְצִנְעָה

וְנוֹלְדוּ וְלָדוֹת,

וּבַבֹּקֶר רָאִינוּ אוֹתָנוּ

בְּמַרְאַת יְהִי חֹשֶׁךְ, יְהִי אוֹר,

וְהַהֶעְדֵּר אָמַר לַיֵּשׁ לָבוֹא:

מְקוֹמוֹת קְדוֹשִׁים.

*

השיר מספרו של יוסף עוזר, “הסחה לאדום”, הקיבוץ המאוחד תשפ"ב

*

*

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.

הגירה: ילדה עם בובה בשדה התעופה לוד

עולה חדשה מגאורגיה ובוכרה דרך וינה, 1973

צילם נינו הרמן

פרשת השבוע היא פרשת בְּהַר, ששמה נגזר מהצירוף בְּהַר סִינַי הפותח את הפרשה. זו פרשת השבוע התשיעית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק כ“ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ”ו, פסוק ב'.

פרשת בְּחֻקֹּתַי היא הפרשה העשירית והאחרונה בספר ויקרא היא חותמת את המצוות, החוקים, התורות והמשפטים, שהתגלו למשה בהר סיני. הפרשה מתחילה בפרק כ“ו, פסוק ג' ומסתיימת בסוף הספר, פרק כ”ז, פסוק ל"ד.

פרשת בהר והפרשה העוקבת פרשת בחוקותי, הן אלה החותמות את המצוות שניתנו למשה בהר סיני, הן בעלות חשיבות מרכזית בכל הנוגע למהות הברית, לשמירת הברית ולהפרת הברית, ולהבנת תנאי הברכה והקללה, הקשורים בשמירה מחזורית, נצחית ומקודשת של מעגלי החירות, ההשבתה, השמיטה, השוויון והדרור. 

עוד קשורים תנאי הברכה והקללה, המקבילים לחירות ושעבוד, לניסוח תפישת עולם דיאלקטית, הקושרת בין העולם המוחשי, הנראה בעין, לעולם המושגי המופשט, הנשמע באוזן.

תפישת עולם דיאלקטית זו מבטיחה את נצחיות מחזורי הבריאה המשתנים, הנראים בעין, המופקדים בידי הבורא, מחזורי הזריחה והשקיעה, עונות השנה, החורף והקיץ, האביב והסתיו, החודשים והמזלות, המתנים במחזוריותם הנצחית את הברכה, השובע, הפריון, השגשוג ונצחיות החיים – בשמירת מחזוריות נצחית של השבתה שביעונית מקודשת, הנשמעת ממקור נשמע ובלתי נראה, המופקדת בידי האדם, ובלעדיו אינה יכולה להתקיים. 

למחזור הרבעוני־תריסרי הנצחי של עונות השנה הנראה בעין, שארבע תקופותיו החופפות נקראות במגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, בשם מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, וברכתו ניתנת בשווה לכל ברואי עולם, קוראת הספרות העתיקה בשם ‘מרכבות השמים’, כי תמורותיו הנצחיות תלויות בבורא ובבריאה מאז ברית הקשת בענן עם נח, וניכרות לכל עין במחזורי זריחה ושקיעה ועונות השנה, שאין לאדם שום שליטה עליהם. 

למחזור השביעוני המשבית, הנשמע והבלתי נראה, מחזור שביעוני נצחי משבית ומקודש, המופקד בידי שומרי הברית לבדם, קוראת הספרות העתיקה בשם ‘מועדי דרור’. 

אפשר לדמות שני מחזורים נצחיים אלה לשני שעונים גדולים, האחד גדול ממשנהו, והשני בתוך הראשון, השעון הגדול הראשון מחולק ל־364  ימים ולארבע תקופות השנה החופפות כל אחת בת 91 ימים, 

ואילו השעון השני מחולק ל52 שבתות, 13 בכל רבעון, או בכל עונה או בכל תקופה,

השעון הראשון מסתובב ללא הרף יום ביומו וחודש בחודשו כשעון הבריאה הנצחי, שאיננו תלוי בנבראים אלא רק בבורא, בעוד שהשעון השני בן 52 השבתות/ שבועות, עוצר מדי שבעה ימים, והוא תלוי לחלוטין באדם השובת.

שעון זה גם עוצר בשבעת מועדי ה׳ מקראי קודש, החלים כולם בשבעת החודשים הראשונים בשנה, בין ניסן לתשרי: אלה הם שבעת החודשים בשנה אשר רק בהם מבשילים כל שבעת המינים!

בעברית, ורק בעברית, המילים שֶׁבַע, שָׁבוּעַ, שְׁבוּעָה, שְׁמִטָּה, שַׁבָּת, שַׁבָּתוֹן, שבעת מועדי ה' ושֹׂבַע, והמילים שבועה וברית, הן מילים נרדפות. 

השובע, שֹׂבַע, בכתיב המקראי, או הברכה המחזורית המובטחת משמים בצמיחת שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, המבשילים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, ומוכנים לקציר שעורים בסוף ניסן, כ“ו בניסן, ולקציר חיטים בט”ו בסיון, לבציר ענבי התירוש בראשית חודש אב, השלושה באב, למסיק היצהר מהזיתים בכ"ב באלול, ולקטיף, ארייה וגדיד של הרימונים והתאנים והתמרים, באמצע חודש תשרי, הוא החודש השביעי, בחג השביעי ממועדי ה׳, מותנים במחזורי השבתה שביעוניים נצחיים קבועים וידועים מראש, המופקדים בידי האדם שומר הברית. 

המילים, שביתה, מלשון שבת והשבתת כל מלאכה וכל שעבוד, והמילה שמיטה, שהיא ההפך של אחיזה, הן מילים נרדפות. המילים שבת ומועד שמיטה ויובל, מכוננות את המחזור השביעוני של מועדי דרור, מקראי קודש, הנשמר בידי שומרי הברית. 

הדרור והחירות, השביתה והשמיטה, היובל והגאולה, שבהם עוסקות פרשת בהר ובחוקותי בדרכים שונות, הם היפוכם של השעבוד והבעלות, העריצות והעבדות, הצמיתות, הדיכוי, ההכנעה ושרירות הלב. 

 

כאחד מלקחי השעבוד במצרים האלילית, המדכאת ומשעבדת, וקידוש החירות בהר סיני, בהתגלות האלוהית במעמד סיני בחג השבועות והבריתות, חג מתן תורה וספר הברית, מקבל העם על עצמו לשבות מן החולין והשעבוד במחזוריות שביעונית נצחית וּלְזַכּוֹת בשבת ובשבתון, בשמיטה ביובל ובגאולה, את הגֵר, היתום, האלמנה, העבד ושכיר היום, או להעניק את החירות המקודשת לכלל יושבי ארצו, בני חורין ומשועבדים כאחד.

הקדושה קשורה בהשבתת עולם המעשה שבו האדם מנצל את העולם לצרכיו ומשעבד בני אדם לתועלתו ולרווחיו, במחזור שביעוני קבוע, התוחם את השעבוד לתחום החולין, שהוא המרחב הנשלט בידי אדם – השבתה זו נערכת באמצעות מחויבות לוויתור על ריבונות אנושית ועל כוחה המשעבד, שכן הקדוש הוא הזמן והמרחב, הרעיון או הישות שאי אפשר לשלוט בהם, ואין לאדם קניין קבוע ואחיזה קבועה בהם. 

הקדושה עניינה השעיית האינטרס הארצי של החולין המסומן בעבודה, עבדות ושעבוד, הנגזרים משורש משותף, או הפסקת הפעילות האנושית המשנה, המעבדת והמשעבדת, המנצלת, הרוכשת, הבועלת, הכובשת ומשתלטת של האדם בתחום הנשלט, הקשור לבעלות ושליטה, כיבוש ודיכוי, ואחיזה וקניין, והבטחת מרחב קצוב מחזורי וקבוע של שביתה, קדושה, חופש ודרור, הפטור את כלל הציבור מעול החולין המשעבד ומשרירותו, באמצעות משמרת קודש של מחזורים שביעוניים מקודשים של חירות, שביתה והשבתה.

 

תכלית מחזורי ההשבתה והשמיטה, השבתון והיובל היא לזכור מדי שבת ומדי שבעת מועדי ה' ומדי שמיטה ומדי יובל, את המעבר מעבדות לחירות, או משעבוד ודיכוי לריבונות על הזמן המאפשרת להקדיש זמן לשביתה מעבודה, המבטיחה שוויון, דרור וחירות במחזוריות שביעונית קבועה. 

אלוהים איננו נלאה מלהזכיר ולחזור ולציין שהוא זה שגאל את העם מעבדות והוציאו לחירות, ועל כן הוא תובע שהעם ישמור את שבועת השבת ברית עולם, את שבועת שבתות הארץ בשמיטה ויובל, ואת שבעים ימי החירות ‘מועדי דרור’, שהם ‘מועדי אדוני מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם’ – חמישים ושתיים השבתות החלות בחמישים ושניים שבועות השנה [52x7=364] ושמונה עשר הימים של שבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים בניכוי השבתות [52+18=70].

למחזוריות ההשבתה השנתית, המופקדת בידי העם שומר השבתות ושבעת מועדי ה', שעליה מושתת הברית, נוספת בפרשת בהר המחזוריות הרב שנתית של שבתות הארץ הנודעות בשם שמיטות ויובלים. 

כשם שהעם נקרא לשבות מדי שבעה ימים מכל מלאכה, כיום של חירות, שוויון, דרור וקודש, המציין ברית עולם שביעונית נצחית של מנוחה, שביתה וקריאת מקראי קודש, כך בדיוק הוא חייב לשבות מדי שבע שנים מכל מלאכה, כדי להבטיח שנת שביתה ושמיטה מכל אחיזה מנצלת לאדמה, מנוחה לאדם ושחרור העבדים העבריים, וגאולת הנחלות ושחרור העבדים, מדי שבע שביעיות שנים, כשהוא מצווה לשבות בשנת היובל, היא שנת החמישים, המתחילה בחודש השביעי.

למחזור ההשבתה השבע־שנתי קוראים שמיטה שהיא היפוכה של האחיזה. שמיטה עניינה וויתור על בעלות וריבונות וקניין והפקרת השדה וכל אשר בו לכל אדם או חיה. 

השמיטה והיובל

 כרוכים בוויתור על ריבונות ואחיזה באחוזה ובהפקרת בעלות על קרקעות, עבדים, נחלות, יבולים ורווחים. 

הברית בין האל לעמו מושתתת על מחזוריות נצחית מקודשת זו של שמיטה/שביתה/שבתון ויובל, וויתור/חירות וגאולה. 

חשבו על אחיזה כ־holding ושמיטה כ un-holding. כמו יד קפוצה המחזיקה רכוש או אגרוף קפוץ האוחז בבעלות וקניין וממון ועבדים ונכסים, ואילו יד פתוחה היא זו השומטת והמפזרת, הנותנת, המנדבת, המוותרת, המפקירה, המשחררת, המחלקת והמעניקה.

השביתה והשמיטה, ההפקרה והוויתור על אחיזה באחוזת האדמה, או הוויתור על ריבונות ובעלות, ונכסים ורווחים וקניינים ורכוש וקרקעות, יבולים ועבדים בשנת היובל, הן מהות הקדושה ועליהן הושתתה הברית, כי הן מנוגדות לבעלות ולרכושנות לאחיזה ותפיסה שבטבע האדם, הרוצה לעבוד ולשעבד, לכנוס ולצבור, לערום ולאגור, לחסוך ולתפוס, לקמץ ולאחוז באחוזות ושדות וקרקעות ועבדים ונחלות וקניינים מכל סוג.

פרשת בהר תובעת את ההשבתה מעבודה וריבונות ורכושנות, במחזוריות שנתית נצחית מקודשת מדי שבע שנים, כתנאי לברית עולם, ותובעת את הוויתור והשמיטה וההפקרה והשחרור מכל בעלות, רכוש וקניין, המהווים כולם ביטוי לברית החירות כנגד העבדות, לקודש כנגד החולין, לשביתה כנגד העבודה לנדיבות נגד הרכושנות, ולברית מקראי קודש מועדי דרור, כנגד השעבוד שאין לו קץ וקצבה, השעבוד שבעבודת הפרך והעריצות האנושית המשעבדת את הזולת, לשם צבירת אדמות ונחלות, בתים וקניינים, רכוש וממון, עבדים ושפחות, אסמים, מחסנים, מאגרים, שדות וכרמים.

אין בתורה שום עונש לאדם שאינו עובד ואין ציווי מפורש המחייב אדם לעבוד. ההנחה היא שהאדם חייב לעבוד כדי לאכול ולפרנס את משפחתו, להקים לו מחסה מקור וחום, לבנות לו בית ולספק את כל מחסורו ומחסורם של בני ביתו ומשפחתו, אבל העבודה היא עונש וקללה (‘בזעת אפיך תאכל לחם’) או כורח בל יגונה, ולא לחינם בעברית עבדות ושעבוד נגזרים מאותו שורש. 

השביתה המחזורית השביעונית היא המקודשת, השמיטה, ההפקרה, הנדיבות, הנתינה, החסד והוויתור בשבת הארץ ובשנת היובל הם המקודשים, ועליהם נכרתה הברית בין שמים וארץ ובין האל לעמו, כי המחזורים השביעוניים הנצחיים המקודשים של ההשבתה השמיטה, המועד והיובל, הם המבטאים את החירות האלוהית שניתנה במתנה לאדם, ואת קדושת ברית מועדי דרור, מקראי קודש, הנשמרת במחזורים שביעוניים נצחיים מקודשים.

עם ישראל נולד בסימן חוויית העבדות וכיסופי החירות: המעבר ממשפחה בת חורין שקורותיה מתוארות בספר בראשית, לעם עבדים, שראשית התגבשותו הציבורית הכרוכה בסבל משותף, מתוארת בספר שמות, הוא המעבר מחירות לעבדות ומעבדות לחירות.

ראשיתו של עם ישראל בבית עבדים במצרים (שמות א: ט–יד) והגדרתו כעם ראשיתה בקריאת החירות “שלח את עמי ויעבדוני”, הנשנית שבע פעמים בסיפור יציאת מצרים, ומחליפה את השעבוד הכפוי לאדם העריץ והמשעבד, בשעבוד מרצון לאל הגואל משעבוד ומבטיח שבעים ימי שביתה מכל עמל מדי שנה, ושנת שביתה/ שמיטה מדי שבע שנים ושנת יובל מדי שבע שבתות שנים.

זכר השעבוד המר והיציאה לחירות הנכספת, חוזר ונשנה לאורך המקרא ומכונן את יחסי־הגומלין בין העם לאלוהיו, כיחס בין משועבד חסר אונים הנאבק תחת שרירות לב המשעבד, לבין משחרר רב חסד ועוצמה, המבקש להשתית חוק של צדק, חירות, דרור, חסד, נדיבות, אחריות הדדית וקדושה. 

זיכרון סבל השעבוד הכפוי לעריצות אנושית במשטר העבדות, וקדושת החירות המותנית בשעבוד מרצון לאל, מצויים ביסודו של לוח השביעיות העתיק הבא להנציח את מקצב הקדושה, החירות והצדק במחזור שביעוני קבוע הקושר בין חוקות שמים וארץ.

המלה שבע קשורה למלה שבועה המתייחסת לברית בין אל ואדם ולספירה קצובה של שבעה ימים, שבעה שבועות, שבעה חודשים, ולמניין של שביעיות שנים המכוננות שמיטות ויובלים במחזור קבוע. מחזור זה מיוסד על ציווי אלוהי בדבר השעיית השעבוד לחולין ולגילוייה השונים של שרירות הלב מעשה ידי אדם, לשם יצירת מרחב של קדושה, צדק, חסד, וויתור, שמיטת בעלות לשם שוויון וחירות.

מחזור שביעוני זה, מבוסס על ויתורו של הפרט על הריבונות האנושית ועל כוחו המשעבד, למען ציווי אלוהי משחרר ומשבית הנערך לטובת הכלל, ומכונן את מקצב הקדושה או את מחזור מועדי הדרור. מחזור זה קשור לשביתה ממלאכה וללוח השביעיות המחזורי הנשמע משמים, שעיצב את ייחודו של עם ישראל כחברה שוחרת משפט, חירות, שוויון בין כל השובתים וצדק לכל המשוחררים מעבדות.

*

כינונו של העם היהודי כיישות דתית־לאומית מובחנת, נעוץ בדיאלקטיקה של חירות, התלויה בקול אלוהי ובמחזור זמנים שביעוני, מול הניסיון המוחשי של שעבוד, התלוי בעריצות אנושית נטולת מספר, קצבה ומחזור השוללת את ריבונותו של המשועבד ואת חירותו. 

השעבוד לכוח אנושי שרירותי מוחש, על עריצותו וכוחניותו האכזרית שאין להם גבול וקצבה, שכמותו חוו בני ישראל במצרים, נהפך לנקודת מוצא דתית־מוסרית, המציבה את החירות, הדרור, הוויתור, הנדיבות והצדק בראש מעייניה, ומבטיחה אותם באמצעות שעבוד מרצון לכוח אלוהי מופשט, הגלום בספר, מספר וסיפור, בברית של השבתה שביעונית מחזורית, בצדק, שוויון ומשפט, בנבואה, בחוק ובחזון, במחזור, מקצב ומניין, התלויים כולם אלה באלה.

פרשת בהר דנה בשני מחזורים שביעוניים במצוות השמיטה ובמצוות היובל. 

ופרשת בחוקותי מבארת את תנאי הברית המבטיחים את החיים והברכה, השפע השגשוג והנצחיות לשומרי ברית ההשבתה המחזורית השביעונית הנצחית והמקודשת, הנמנית בשביעיות מקודשות במחזור השבתות השנתי, במחזור שבעת המועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים שבהם מבשילים שבעת המינים, נקצרים נבצרים נמסקים ונקטפים, ובמחזור המקודש של השמיטות והיובלים שבהם מוותר האדם בסדר עולה על ריבונותו ועל רכושו וקניינו למען החירות, הדרור והצדק החברתי. פרשת בחוקותי מבארת את הצפוי לשומרי הברית השובתים במחזוריות שביעונית – ברכה ושגשוג, פריון, שפע שובע וחיים– ומספרת על מר גורלם של מפרי הברית שלא ישמרו את מחזור השמיטות והיובלים. הם יענשו פי שבע בקללה וכיליון, חידלון וישמון. בשתי הפרשות הן של הרכה הן של הקללה חוזרת ונזכרת המילה שבע ושובע הן לברכה הן לקללה.

*

מכאן ואילך אביא את נוסח שתי הפרשות בטקסט מנוקד ברצף ואוסיף הערות שלי אחרי כוכבית בכתב רגיל. שימו לב למילים שבע שבת שבתה ושבתון, גאולה וברית השבות ונשנות.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה.

*

* המצווה הראשונה הקשורה בכניסה לארץ היא מצוות השמיטה 

המוגדרת כשבת הארץ השובתת לפי מצוות האל

*

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

*

השנה השביעית כמו היום השביעי הם שבת לה' שכל מלאכה אסורה בהם.

*

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל. 

*

הצדק החברתי, האחווה והאחריות הקהילתית לאלה שאין להם נחלה ואחוזה, מודגשים בשנת השמיטה שבה תנובת השדה הופכת נחלת הכלל

*

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.

*

שנת היובל היא שנת החמישים אחרי שבע שבתות שנים

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם.

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.

אחרי ספירת שבע שבתות שנים, או ארבעים ותשע שנים, מגיעה שנת היובל

 המקודשת, שכן היא שנת הדרור והחירות והגאולה מכל שעבוד.

*

יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ.

כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.

*

כל מכירה וקנייה של אדם ואדמה מתבטלת והאדם חוזר לאחוזתו והאחוזה חוזרת לבעליה המקוריים. שנת היובל היא השלמת מחזור שביעוני שלם וראשיתה של התחלה חדשה. 

ספר היובלים המונה את כל ההיסטוריה ביובלים בני 49 שנה משבוע בראשית ועד הכניסה לארץ המובטחת, טוען שעם ישראל נכנס לארץ ביובל הגדול בתום חמישים יובלים והוא חוזר לנחלתו המובטחת וכל בעלות קודמת מתבטלת.

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ.

לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ.

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ההונאה שבין אדם לרעהו נקשרת במצוות היובל שכן כל מכירה של אדם או אדמה צריכה להערך בזיקה למידע שהעסקה בטלה בהגיע שנת היובל, ועל כן ערך המכירה קשור במישרין לקרבה או לריחוק מהיובל המבטל כל ממכר נחלה וכל שעבוד אדם.

וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח.

וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

*

שמירת חוקי האל המפורטים במצוות התורה מבטיחה את הישיבה השלווה והבטוחה בארץ המובטחת.

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.

וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.

וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן.

*

אלוהים מבטיח לשומרי השמיטות והיובלים שלא יחסר מזונם ושהברכה של יבול משולש בשנה השישית תספיק לשנת השמיטה ולשנת היובל ולשנה הבאה אחריה שרק בה מותר לזרוע. 

הסיבה ששנת היובל מתחילה בחודש השביעי ולא בחודש הראשון כמקובל בכל שנה מקראית אחרת, היא קרבתה למועד סיום איסוף שבעת המינים בחודש השביעי, וקרבתה לעונת הזריעה בסוף שנת היובל.

*

אלוהים מבאר כאן את עקרון הבעלות והממכר. הארץ שייכת לאל לבדו ולאדם אין שום בעלות צמיתה עליה. האדם רק חוכר מהאל את הארץ וחייב להחזיר אותה מדי חמישים שנה ולהשבית אותה מדי שנה שביעית. 

*

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.

וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. 

*

שחרור מכל טענת בעלות היא גאולה הן ביחס לאדם הן ביחס לאדמה.

*

כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.

המילה ימוך מלשון מך עני ודל מתארת התרוששות ועוני כתוצאה מחובות המחייבים את האדם למכור מאחוזתו. החוק מחייב שקרוב משפחתו יקבל זכות קניין ראשונה כדי שהנחלה המשפחתית והשבטית תישאר בידי בן המשפחה או בן השבט.

וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ.

וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

*

פרטי חישוב החוב והגאולה הן ביחס לאדם המשתעבד או לנחלה הנמכרת כדי לכסות חובות, מפורטים ביחס לאפשרויות שונות

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.

וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.

וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא.

וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם.

וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם. 

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.

*

מצווה נוספת ביחס למתרושש מוטלת על בני ישראל שעליהם לנהוג באחיהם הדל כבגר ותושב. הגר והתושב, היתום האלמנה והלוי היושב בשער העיר, מקום המשפט, ובקשת העזרה, הם אלה שאין להם נחלה, ועל כן אין איש דואג להם  ולרווחתם, ואלה מוטלים על העדה. 

המך הוא זה שהיה בעל נחלה ונאלץ למכור את נחלתו מכל טעם שהוא והפך לחסר נחלה כאלה שהתורה מצווה לנהוג בהם באחווה, בעזרה ובנדיבות.

אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.

*

המלווה כסף למך ולדל אסור לו לקחת נשך וריבית.

אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ.

*

אלוהים שב ומזכיר את זהותו כמשחררו של העם המשועבד מבית עבדים במצרים, עובדה המקנה לו זכות לתבוע מהעבדים המשוחררים המקבלים את ארץ כנען לנחלה המותנית בשמירת מצוות, לא להתעמר במשועבדים שהמר גורלם ונמכרו לעבדים לאחיהם כדי לסלק את חובותיהם. אסור לאדם מישראל אחד לשעבד אדם מישראל אחר, עליו לנהוג בו, גם אם מעמדו המשפטי הוא של עבד עברי, כשכיר או כתושב והוא זכאי להשתחרר בשנת היובל ולשוב לאחוזתו המקורית.

*

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.

כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.

וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב.

*

כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.

*

אלוהים שב ומזכיר ש’לי הארץ' ולי בני ישראל עבדים', דהיינו כל תביעת שעבוד אדם או תביעת בעלות על האדמה לצמיתות, היא מופרכת מלכתחילה, שכן הריבון היחיד על האדם ועל האדמה הוא האל, ורק לו שמורה הזכות כמשחרר וגואל, לראות בבני ישראל עבדים ובארצם את ארצו ונחלתו. 

*

לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.

וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה.

וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה.

וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.

וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר.

אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ.

אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל.

וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ.

אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ.

וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ.

כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ.

וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ.

*

אלוהים מנמק את כל החוקים ביחס לעבדים שבהם הוא אוסר על אדם מישראל לשעבד את רעהו לצמיתות, בפסוק:

*

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

*

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

* אלוהים שב ומזכיר את איסור האמונה באלוהים אחרים ואת איסור פסל ומצבה, אבן משכית או תמונה המתייחסים לאלוהים אחרים כמפורש בעשרת הדברות, שכן המאבק באלילות המפתה ביופייה ובהדרה, בטקסיה בחגיה ובמקדשיה המרהיבים, היה בעיצומו במשך כל ימי המסע במדבר וכל ימי ההתנחלות וכיבוש הארץ, וכל ימי בית ראשון, 

*

ובסיום חוזרת מצוות שמירת המחזור השביעוני המשבית המקודש:

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה.

*

* יתכן שהיה כתוב כאן את שבתותי תשמורו ומועדי קדשי ( אלה מועדי ה׳ מקראי קודש) תיראו, 

פָּרָשַׁת שְׁלַח לְךָ (או פרשת שְׁלַח) היא פרשת השבוע הרביעית בספר במדבר. הפרשה מתחילה בפרק י“ג, פסוק א' ומסתיימת בפרק ט”ו, פסוק מ"א. הפרשה עוסקת בעיקרה בתיאור חטא המרגלים ותוצאותיו ומסתיימת בהנחיות בדבר השוויון המהותי בין בני ישראל לבין הגרים – הגרים התושבים אלה הם האנשים המתגוררים עם בני ישראל באותו מרחב גאוגרפי, ומשתייכים על קהילתם, אך אינם נמנים עם בני עמם ובני דתם – בכל הנוגע לחוקה, חוק ולמשפט בכלל, ולשוויון הזדמנויות בדבר נדרים שבועות נדבות וקרבנות נדבה בפרט.

פרשה זו מלמדת את הלקח החוזר ונשנה בחומש – הפער הנורא בין האידיאל האלוהי והכוונה האלוהית באשר לגורלם של בני ישראל, הנודעת ברבים בבריתות עם האבות ובברית סיני עם העם כולו, לבין קוצר ידם וקוצר דעתם וחוסר אמונם של בני ישראל בהבטחה האלוהית שנודעה בהתגלות ובברית עולם.

אביא להלן את הפרשה ברצף בנוסח מנוקד ואוסיף אחרי כוכבית הערות וביאורים.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן

אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה

אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.

*

מטה הוא שבט אחד מתריסר שבטי ישראל. שמות ראשי השבטים או רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הנזכרים כאן, שונים מאלה שנזכרו בפרשות הקודמות בספר במדבר.

*

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה

כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר.

לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי.

לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה.

לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף.

לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן.

לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא.

לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי.

לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי.

לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי.

לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל.

לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי.

לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי.

אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ.

*

פסוק קצר זה מבקש להסב את תשומת הלב לייחודו של האדם הנבחר, בן שבט אפרים, שיחליף את מקומו של משה בן שבט לוי, בכניסה לארץ בסיום החומש, בספר יהושע. יהושע בן נון הוא הגיבור הראשון שאיננו מבני שבט לוי, הוא מבני בניו של יוסף, בן שבט אפרים.

*

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר.

*

לתור משמעו לראות וללמוד ולבחון. מכאן המילה תיירות. בספרות ימי הביניים הנוסעים נקראו בשם התיירים.

*

וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ

הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב.

וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ

הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה

וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה

הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים.

וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה

הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן

וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ

וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

*

בפרשה זו נקבעת ראשיתו של המודיעין וראשית הריגול ומוגדר המידע הנדרש בתחומים שונים.

ביכורי הענבים על פי מגילת המקדש חלים בראשית חודש אב, בעיצומם של ימי הקיץ הלוהטים

*

וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת.

*

וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן

וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק

וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם.

*

חברון נודעה כעיר עתיקה ולדברי המסורת הנזכרת כאן, חלק מיושביה היו ענקים. ספר יהושע מוסיף בעניין זה: “וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא” כלומר ארבע היה שמו של ענק שנודע בשם ארבע. כלומר, חברון גידלה שושלות של ענקים שאביהם הקדמון הוא ארבע וצאצאיו בני זמנם של המרגלים הם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי.

צֹעַן היא עיר מצרית קדומה, ממזרח לדלתת הנילוס. במקורות הלניסטיים מופיעה העיר בשם טאניס. יש שזיהו את צוען עם העיר הקדומה אווריס בירתם של הפרעונים החיקסוסיים. רעמסס השני שלט מהעיר צען.

*

וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד

וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים.

*

לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל

עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם.

*

מסע התיור לכאורה, שהיה מסע ריגול למעשה, ארך ארבעים יום, מספר שישוב וייזכר בהמשך הפרק, המלמד על הקרבה בין מחנה ישראל במדבר פארן לגבולות הארץ המובטחת.

*

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל

כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ

אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ.

וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ

בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ

וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.

אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ

וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד

וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.

עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב

וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר

וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

*

המרגלים הסיקו ממראה עיניהם שהארץ בצורה ומבוצרת ושהעם היושב בארץ – העם הכנעני המחולק לשבטי החיתי, היבוסי, האמורי והכנעני והעמלקי הוא עצום ורב ועוצמתו היא למעלה מכוחם של בני ישראל להתמודד עמו.

*

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

*

כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה, הוא היחיד המאמין בכוח בני עמו

ומנסח את המשפט האופטימי המפוכח לפי שיקול דעתו:

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

*

* עמיתיו למסע, נציגי השבטים האחרים, חשבו את ההפך הגמור, הם הצביעו על חולשתם לעומת העמים השוכנים בארץ ואמרו:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ

אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא

וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים

וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

*

הדימוי העצמי כחגבים בטלים ומבוטלים, לעומת עוצמתם של הנפילים בני הענק יושבי הארץ, הטביע את רישומו.

*

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.

וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם כָּל הָעֵדָה

לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ.

וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב

נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.

*

החרדה העמוקה החוזרת ונשנית לאורך כל החומש, היא נכונותו של עם העבדים לשוב מצרימה, אל המוכר והידוע, הבטוח והשגור, גם אם היה כרוך בשעבוד וסבל ודיכוי, שהיו זכורים היטב בשנה השנייה ליציאת מצריים.

הקושי האנושי העמוק לצאת אל הלא נודע, אל הלא מוכר, לא ידוע, המפחיד והמאיים, וההעדפה האינסטינקטיבית לחזור אל הידוע והמוכר, השגרתי והמקובל, קשה ככל שיהיה, היא חלק חשוב בסיפור האנושי, אבל רק אלה המעזים לצאת מגבולות הידוע והמוכר, דוגמת אברהם אבינו, שחייו החלו כזכור בסימן הפסוק “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”.

אברהם מפנה עורף לארצו ולמולדתו, לביתו ולמשפחתו, לשפתו ולתרבותו, עוזב את כל המוכר והידוע, הבטוח והשגור, המוסכם והנהוג, ויוצא בעקבות קול פנימי הקורא לו ללכת. בשל אמונתו בקול זה הוא נקרא בשם ‘אבי המאמינים’. רוב בני האדם אינם מחוננים בתעוזה הנדרשת לקום וללכת, ובביטחון הנדרש הן מבחינה נפשית הן מהבחינה הגופנית להפנות עורף לכל הידוע והמוכר ולצאת לדרך לא נודעת ולמקום לא מוכר

*

וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

משה ואהרון מבינים אל נכון שהאי־אמון האנושי המתגלה בבכיו של העם, והטלת הספק בגבולות ההבטחה, משמעו אי אמון בשבועה שנכרתה בחג השבועות במעמד סיני בין הגואל משעבוד מצרים למשועבדים ששוחררו מעבדותם לעריצות האנושית בחסדי האל הגואל, ואי אמון גורף בברית הנצחית בין האל לעמו שנודעה בסיני, הקשורה בהבטחה האלוהית להוליך את העם מבית עבדים אל הארץ המובטחת לאברהם, יצחק ויעקב. האחים בני עמרם בן קהת בן לוי, מיטיבים להבין שעונש גדול של האל הנבגד בידי בני עמו, צפוי להגיע כל רגע.

*

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם.

*

נציג שבט אפרים ונציג שבט יהודה, שחשבו שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש, ארץ טובה עד מאוד, עתירת שפע צמיחה, שגשוג, יבול ופרי, המשביעים את יושביה, ובני ישראל יוכלו להוריש את יושביה, הגיבו בסערת נפש על דברי הבלע של נציגי השבטים האחרים:

*

וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד.

אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת

וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

אַךְ בַּיהוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ

כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם.

*

*

דברי שבח נפלאים אלה על ארץ שבעת המינים, המבטיחה שפע וברכה, שובע ורווחה ליושביה המבורכים בברכת אלוהים בארץ זבת חלב ודבש, לא נתקבלו על כל הלבבות. כדרכו של עולם, כנגד אלה הרואים את הטוב ומבינים את המשמעות הצפונה בו ואת הבטחת השפע והברכה הקשורה בו, יש תמיד גם רואי שחורות אשר רואים רק את הרע, את המחסור, את הדאגה החולשה והסכנה בכל הזדמנות.

ההבדל בין כלב בן יפונה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים, לבין נשיאי מטות השבטים האחרים, היה טמון ביחסם השונה בתכלית להבטחה האלוהית. הם קשרו את מראה עיניהם, המבטיח טובות, להבטחה האלוהית בדבר הארץ המובטחת לאבות בברית עולם ובשבועה נצחית, האמינו בהבטחה האלוהית והבינו היטב שבעולם המקראי שהם חיים בו, הניצחון וההכרעה תלויים באל הנעלם המדבר לעדה או לנביאיה וכוהניה, וכורת עמה ברית, הכרוכה בעתיד פרה־דטרמיניסטי, ידוע וקבוע מראש, ולא באדם הנראה לעין, השבוי בגבולות הסכנות והצרות, האיומים והדאגות, העולות כתוצאה מהשגתו המוטעית או מהערכותיו השגויות בדבר האפשרויות הטמונות בגבולות המוחש הגשמי. האמונה בהבטחה מכריעה את החרדה, האמונה בברית הנצחית בין האל לעמו מכריעה את הפחד מפני האיום הנראה לעין, המופשט מכריע את המוחש, הנשמע את הנראה והנעלם את הגלוי. תעוזה זו, אמונה זו ורוחב דעת זה, שאפשר להפוך את הצרה לצוהר, את הפחד לדחף, את סכנת המוות לתום, ואת הנגע לענג, היה נחלתם שני מנהיגים מתוך השנים עשר. הלקח מהסיפור הוא שנקודת המוצא האמונית או המושגית המופשטת שעל פיה מתנהל האדם, (האמונה בהבטחה, בשבועה ובברית בין האל לעמו), חשובה לאין ערוך ממראה העיניים (כוחם המפחיד של הענקים הנפילים המאיימים והחומות הבצורות שאינן ניתנות לכיבוש)

*

וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים

*

* האלימות העזה, חסרת הרסן, הטמונה בכל המון שמתעורר בו הפחד, הגורם להתלהטות יצרים, לקנאה, שנאה, האשמות שווא ולאבדן עשתונות, באה כאן לידי ביטוי.

מבשרי הדתות החדשות, גדולי הרוח מקרב בני האדם, או נביאי האמת החדשה או התחזיות הבלתי צפויות, נהרגו או הורעלו, או נרגמו לא פעם, בידי ההמון בעבר ובהווה, או נורו ביריות. גורלם של גדולי עולם ואנשי רוח וחזון שהאמינו באידיאל ולא בכוח, חזו שלום ולא מלחמה, שיתוף פעולה ולא הרג מתמשך, או בחרו בדרכים חדשות או בהכרעות מוסריות שונות או אורח חיים שונה מהמקובל בזמנם, הסתיים לא פעם בבור כלא או במוות ביריות, כידוע מגורלם של הנביא ירמיהו, סוקרטס, הנשיא לינקולן, הנשיא גארפילד, מנהיג הודו, גנדי, אינדירה גנדי בתו של נהרו, המנהיג הציוני, חיים ארלוזורוב, הנשיא ג’ון קנדי, הנשיא אנואר סאדאת, המנהיג, מרטין לותר קינג, הסנטור רוברט קנדי, הרווי מילק, ג’וזף סמית, וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

*

וּכְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

*

אלוהים הזועם עד מאוד על תגובת בני עמו הסוררים, החש נבגד ונעלב עד מאוד, בשל השכחה של ברית סיני ושכחת כל ההבטחות התלויות בה, שהעם המפוחד האוחז באלימות, שמקורה בפחד ואימה, גילה זה עתה, שכחה ואימה הגוררת אי אמון גורף באל ובמופתיו, מופיע באוהל מועד ומחווה את דעתו על האי אמון של בני עמו ועל התנהגותם הרעה.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה

עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה

וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי

בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ.

*

אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ

וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.

*

אלוהים הנעלב מבגידת שליחי עמו וזועם בחרון אף אלוהי חסר גבולות, מבקש להשמיד את העם הסורר, חסר האמונה, במגפת דבר ולהציל את משה לבדו או את שבט לוי לבדו.

*

משה, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, החומל והסלחן, איש האלוהים החכם מכל אדם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע, פונה לאלוהים ומזכיר לו מה עלולה להיות תגובת עמי הארץ עובדי האלילים, לאי אמון של האל בעמו.

*

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה

וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ.

וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה

אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה וַעֲנָנְךָ

עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם

וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה.

וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד

וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר.

מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם

וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר.

וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר.

יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה

פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ

וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

*

בעולם המקראי רק האל הוא הסולח. האדם יכול רק לבקש שהאל יסלח לו וירחם עליו. הפסוק יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע זכור לציבור המתפללים והמתפללות, כחלק מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, מועדים שבהם מזכירים לאל חזור ושנה את מהותו כרחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, כסולח וכנושא עוון ופשע של בני עמו.

*

וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ.

כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר

וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי.

אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ.

*

אלוהים נעתר לתפילתו היפה של משה החכם, הרחמן, החומל, המפשר והסלחן, ומקשיב לדבריו באשר לנזק שיגרם לשם אלוהים ותהילתו, אם ישמעו עמי הארץ ששחט את עמו במדבר, ויפרשו זאת כחולשתו וכקוצר ידו של האל, ולא כגבורתו. אלוהים, הקשוב לדברי משה עבדו, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, חוזר בו מכוונתו להרוג את העם ומחליף את הזעם והחמה שהיו עלולים להביא להשמדת העם, בקללה עזה האומרת שאיש מלבד אלה שהאמינו בבריתו ובהבטחתו באשר לארץ המובטחת, לא יזכה להיכנס לארץ כנען.

*

וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי

וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה.

*

כלב בן יפונה משבט יהודה, שבטו של נחשון בן עמינדב הנועז, ראשון הנכנסים לים סוף, שהאמין באלוהים ובטח בהשגחתו, יהיה היחיד מדור המדבר מלבד יהושע בן נון, שיזכה להיכנס לארץ המובטחת. שבט יהודה הוא כזכור שבט המלוכה ובנות השבט נישאות לבני שבט לוי, אלישבע בת עמינדב היא אשת אהרון הכהן ואם הכהונה הגדולה, וגדולת אבות השבט, נזכרת בהקשרים שונים בחומש ובספר שמואל נקשר השבט עם המשיח שיקום באחרית הימים מצאצאי השבט.

*

וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק

מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת

אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי

אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי.

אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל

פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר

הֲלִינֹתֶם עָלָי.

*

כל אדם יוצא צבא, מגיל עשרים ומעלה, מתריסר שבטי ישראל שלא האמינו בה' יפול חלל במדבר, ולא יזכה להיכנס לארץ המובטחת. דור זה הפך ל“מתי מדבר”.

*

אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ

כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה

וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ.

וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה.

וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה

וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר.

*

העונש הנורא המוטל על דור המדבר הוא שהם ינדדו במדבר ארבעים שנה כנגד ארבעים ימי מסע המרגלים וימותו במדבר. רק בניהם יכנסו לארץ, אלה שלא נפקדו בספר במדבר פרק א.

*

בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם

יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם

אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי.

*

‘תנואת’ היא מילה נדירה שמופיעה גם בספר איוב.

השורש הוא נ.ו.א ועל משמעות המילה חלוקות הדעות. יש אומרים ש־תנואתי הינה ככל הנראה – תגובתו הנזעמת של האל על חטאם וחוסר אמונתם והבנתם של מנהיגי העם שתרו את הארץ. ויש מפרשים שאומרים שתנואתי היא כמו להניא. והכוונה כאן להסרה או לשבירה של שבועת האל לבני ישראל. כלומר האל חוזר בו משבועתו.

*

אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת

הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ.

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ

וַיָּשֻׁבוּ וילונו [וַיַּלִּינוּ] עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ.

וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה.

*

אלוהים העניש את עשרת ראשי השבטים שהוציאו את דיבת הארץ רעה והמית אותם במגפה. מאז ועד היום מגפה נחשבת כעונש אלוהי על רוע לבו של האדם, על בגידתו, חטאיו וטעויותיו, ולא כחלק מסדרי הטבע.

*

תרבות נוצרת בכל תקופה כשתי וערב בין מנמוזינה לבין פואזיה או בין הזיכרון העתיק להשראה יוצרת החדשה, בין לשון העבר ללשון ההווה, בין מצולות הזיכרון העתיקות לבין ההשראה החדשה והתובנות החדשות על העבר של בני דור ההווה החי בעולם שיש בו אפשרויות חדשות שלא שיערו אבותיהם. מחוטי השתי של סיפור ‘מתי מדבר’ רקם המשורר מעמיק הראות, חיים נחמן ביאליק את שירו הנודע שאביא כאן רק את חלקו ואת כולו יכולים הקוראים לקרוא בפרויקט בן יהודה המופלא.

מֵתֵי מִדְבָּר / חיים נחמן ביאליק

תא אחוי לך מתי מדבר (ב"ב עג)

לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה,

לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר –

עַל יַד־אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים,

בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ.

שָׁקַע הַחוֹל תַּחַת מִרְבַּץ גּוּפוֹתָם מוּצַקוֹת הַגְּרָמִים,

דָּבְקוּ אַדִּירִים לָאָרֶץ, נִרְדָּמוּ – וַאֲזֵנָם עֲלֵיהֶם:

חַרְבוֹת הַצּוּר מְרַאשׁוֹתָם, בֵּין רֹחַב כִּתְפֵיהֶם כִּידוֹנָם,

אַשְׁפָּה וּתְלִי בַּחֲגֹרָתָם וּנְעוּצוֹת בַּחוֹל חֲנִיתוֹתָם.

צָנְחוּ בָאָרֶץ רָאשֵׁיהֶם הַכְּבֵדִים מְגֻדְּלֵי הַפֶּרַע,

נִגְרַר שְׂעַר תַּלְתַּלֵּיהֶם וְנִדְמֶה לְרַעֲמַת הַלְּבָאִים;

עַזִּים פָּנֵימוֹ וּשְׁזוּפִים, וְעֵינָם כִּנְחֹשֶׁת מוּעָמָה,

מִשְׂחָק לִבְרַק חִצֵּי שֶׁמֶשׁ וּמִפְגָּע לְרוּחַ זִלְעָפוֹת;

קָשִׁים מִצְחוֹתָם וַחֲזָקִים וּלְעֻמַּת שָׁמַיִם כּוֹנָנוּ,

גַּבּוֹת עֵינֵיהֶם – חֲרָדוֹת, מִסֻּבְּכָן יֶאֶרְבוּ הָאֵימִים,

קְוֻצּוֹת זְקָנָם מִתְפַּתְּלוֹת כִּקְבֻצַת נַפְתּוּלֵי הַנְּחָשִׁים,

מוּצָקִים כַּחֲצוּבֵי חַלָּמִישׁ יָרוּמוּ בַעֲדָן חֲזוֹתָם,

בֹּלְטִים כִּסְדַנֵּי הַבַּרְזֶל, לְהַלְמוּת פַּטִּישִׁים נָכוֹנוּ,

וּכְאִלּוֹ בָּם נִקְּשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנַס הַזְּמָן וּבְפַטִּישׁוֹ

כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא־חֵקֶר וַיִּקְשׁוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח;

רַק חֲרִיצֵי הַפָּנִים הַחֲרֵרִים וּגְדֻדוֹת הֶחָזוֹת הַחֲשׂוּפִים,

חֶרֶט הַחֵץ וְהָרֹמַח, פִּתּוּחֵי חֲרָבוֹת וּכְתָבְתָּן,

כִּכְתָב שֶׁעַל מַצְּבוֹת הָאֶבֶן, לַנֶּשֶׁר הַיּוֹרֵד יַגִּידוּ,

כַּמָּה רְמָחִים נִשְׁבָּרוּ וּמִסְפַּר בְּנֵי־קֶשֶׁת נֻפָּצוּ

אֶל־צוּרֵי הַלְּבָבוֹת הָאֵלֶּה, אֶל־גַּבֵּי אֵל לוּחוֹת הַשָּׁמִיר.

וְזָרְחָה וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְיוֹבְלוֹת עַל־יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ,

וְשָׁקַט הַמִּדְבָּר וְסָעַר, וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה;

כְּתוֹהִים עֲלֵי הָרִאשׁוֹנוֹת יִתְנַשְּׂאוּ בַמֶּרְחָק הַכֵּפִים,

גֵּאִים בְּהַדְרַת דִּמְמָתָם וִיהִירִים בִּבְדִידוּת עוֹלָמִים.

וְתָי“ו עַל־תָּי”ו פַּרְסָה מִסָּבִיב אֵין קוֹל, אֵין הֲבָרָה, אֵין קָשֶׁב.

בָּלַע הַיְשִׁימוֹן לָנֶצַח אֶת־הֵד תְּרוּעַת דּוֹר הַמָּעֻזִּים,

מָחֲקוּ הַסּוּפוֹת אֶת־עִקְבוֹת שָׁעֳלֵיהֶם מַחֲרִידֵי הַצִּיָּה,

נִתְלְלוּ הָרֵי חוֹל תַּחְתָּם וּסְלָעִים בִּמְקוֹמָם צָמָחוּ,

וַיַּעֲצֹר הַמִּדְבָּר נִשְׁמָתוֹ וַיְיַשֵּׁן מֻעֻזְנָיו לָנֶצַח;

יֹאכַל הַשָּׁרָב אֶת־כֹּחָם וַתִּקְפָּא תִפְאַרְתָּם בַּצִּיָּה,

לוֹטֵשׁ הַחוֹל הַקּוֹדֵחַ אֶת־לַהֲבֵי הַצּוּר מְרַאשׁוֹתָם,

רִשְׁפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֵט נִתְקָלִים בְּקוֹמַת רָמְחֵיהֶם,

נִתָּזִים לְרִבֲבוֹת זִיקוֹת וּנְחֹשֶׁת פְּנֵיהֶם יִצְרָבוּ,

וַחֲשׂוּפִים לְלַהַט הַשֶּׁמֶשׁ פֹּה דּוֹרוֹת עַל־דּוֹרוֹת יֶחֱרָבוּ,

יוֹבִישׁ הַקָּדִים עִזּוּזָם וְסוּפַת הַנֶּגֶב תִּזְרֶנּוֹּ,

וְנִשָּׂא בָאָבָק אֶל־אֶרֶץ וְנִרְמַס בְּרֶגֶל גַּמָּדִים,

וּלְשׁוֹן כְּלָבִים חַיִּים שָׁם תְּלַחֵךְ אֲבַק כֹּחוֹת עַד וּרְקַב עֻזָּם,

יְלַחֲכוּ וּמָחוּ אֶת פִּיהֶם – וְאֵין זֵכֶר לְדוֹר כְּפִירֵי אָדָם

שֶׁנָפְלוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים…

אדר א' תרס"ב, אודיסא

*

*

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ.

*

כלב בן יפונה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים, לבדם, אלה שהאמינו בהשגחה האלוהית והאמינו ביכולת האל לגבור על אויבי העם ולהנחיל לו את הארץ, ניצלו מהמגפה על ראשי המטות שנשלחו לתור את הארץ.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד.

*

וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר

הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה כִּי חָטָאנוּ.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְהוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח.

אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.

כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם

וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב

כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה

וְלֹא יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם.

וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר

וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.

וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא

וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.

*

סיפור זה חוזר ומדגים פעם נוספת, שכל יוזמה אנושית שאיננה נעשית בפקודת האל ובהנחייתו המפורטת כחלק מחזון אלוהי מפורט, קבוע וידוע מראש, או בציות מדויק לדברי משה ואהרון, נושאי דברו ועושי שליחותו, דינה להסתיים באופן בלתי נמנע באסון.

כך היה, כזכור לעיל, בעת יוזמתם של נדב ואביהו שהקטירו אש זרה שלא הצטוו עליה, ועל כן נענשו בעונש מוות על יוזמתם שחרגה מהמצווה עליהם, וכך ביוזמת המלחמה הנוכחית של העם, שלא נקראו לה.

*

סיפור חטא המרגלים מסתיים כאן באסון נורא הכרוך בתבוסה בקרב שאליו יצאו בני ישראל מבלי שנקראו לצאת אליו. הם עברו את גבול שהוגבלו בו בדברי האל ופעלו מדעתם בלא שהצטוו.

לפני המעבר לנושא הבא בפרשה אני מבקשת להביא כמה שורות משירה של לאה גולדברג על ההיסוסים והספקות האנושיים הכרוכים בחציית גבולות המוכר והידוע אל הלא נודע, ובמעבר מארץ לארץ וממקום למקום:

עַל גְּבוּל הָאוֹר / לאה גולדברג

מֵעֶבְרֵי יָם מַשַּׁב אֲוִיר מָלוּחַ

וְסַהַר מִצְטַיֵּר עַל פְּנֵי מָרוֹם,

הִבְהוּב לָבָן, זָהִיר וְלֹא בָּטוּחַ

כֻּלּוֹ הִסּוּס בִּן לַיְלָה לְבֵין יוֹם.

זוֹ שְׁעַת תְּמוּרָה בָּהּ נַעֲמֹד אִלְּמִים

עַל גְּבוּל הָאוֹר –

לְאָן יִפְנֶה לִבֵּנוּ?

הַאִם נַחֲזֹר, אָחִי,

הֲנַעֲבֹר?

…

אָחִי, אָחִי, אֵיךְ נַעֲמֹד אִלְּמִים

עַל גְּבוּל הָאוֹר –

אֵי דֶּרֶךְ לְפָנֵינוּ?

הַאִם נַחֲזֹר, אָחִי,

הֲנַעֲבֹר?

*

בהמשך הפרשה הדיון עובר ליחס שבין האל המְצַוֶּה לאדם המְצֻוֶּה בכל הנוגע לקרבנות שחייבים בהם בני ישראל בעת הכניסה לארץ, אלה שנדרו נדר או נדבו נדבה.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם.

וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה אוֹ זֶבַח

לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם

לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן.

וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיהוָה

מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן.

וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד.

אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין.

וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַיהוָה.

וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין.

וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים.

כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם.

כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

*

אין קרבנות עולה או זבח המוקרבים רק במקום המקודש שבו עומד מזבח העולה, נעשים כרצון המקריב, אלא אך ורק על פי ההנחיות המפורטות לעיל.

*

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם

וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה.

הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם

כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְהוָה.

תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם.

*

פסוקים נפלאים אלה המתייחסים לגר תושב, כלומר לאדם שלא נולד לעם היהודי, אולם בוחר לגור עמו [במקרא גר תמיד רק מלשון לגוּר] ולשמור את זהותו הדתית הנבדלת ואת לאומיותו השונה, מכל טעם, הן בשל אהבה, הן בשל פרנסה, הן בשל בריחה מרעב או ממלחמה או מגפה, הן כמסתנן, כפליט או כמהגר רעב, נמצא ביסוד השוויון האנושי וביסוד כבוד האדם באשר הוא אדם. גרים כאלה הם למשל, רות המואבייה, עפרון החיתי, אוריה החיתי או רחב מיריחו. אותה הזדמנות ואותה חובה, מוטלת על בן ישראל ועל הגר הגר עמו. חוקה אחת, תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר בתוככם. אילו היינו מקפידים הקפדה יתרה על מצווה זו, החוזרת ונשנית בתורה שלושים ושש פעמים!, ונמצאת ביסוד כבוד האדם, היו נחסכות מאיתנו מלחמות וצרות רבות.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה.

וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהוָה.

רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ.

מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיהוָה תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

*

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה.

אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה

וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ

לַיהוָה וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד

לְחַטָּת.

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא

וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל שִׁגְגָתָם.

וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת.

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ.

*

קרבן החטאת בא לכפר על שגגה ולאפשר את הסליחה האלוהית על חטא בשוגג. הוא מוקרב לצד קרבן העולה הנשרף כליל אשה לה'.. רק הכהן יכול לכפר בעקבות הקרבן המועלה כדת וכדין. הן האזרח בבני ישראל הן הגר הגר בתוכם יכולים לנקוט במהלכים אלה הבאים לכפר על שגגה ולזכות בסליחה אלוהית.

*

הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה.

*

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר

אֶת יְהוָה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

כִּי דְבַר יְהוָה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר

הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ.

*

העונש על האזרח החוטא ועל הגר החוטא, אחד הוא, בדיוק כשם שהכפרה הקשורה בהעלאת קרבנות אחת היא לאזרח ולגר.

*

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה.

וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה

מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים

וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

*

מצוות השבת היא מצוות התשתית של הברית המקודשת בין האל לעמו. השביתה מכל מלאכה היא עניינה של השבת והיא המפרידה בין קודש לחול, ומטרתה היא להזכיר לעם העבדים את החירות המקודשת ואת העבדות המקוללת. העבודה קשורה בשעבוד מעשה ידי אדם, ואילו השביתה המחזורית, הנצחית הקבועה מדי שבעה ימים קשורה תמיד בקדושת החירות שמקורה אלוהי. אין בתורה חוק הדורש עבודה ואין מצווה על עבודה, שכן אין עונש למי שאיננו עובד, לעומת זאת מוטלים עונשים כבדים על מי שאיננו שובת ממלאכה בשבתות ובשבעת מועדי קודש, בשבעת החודשים הראשונים של השנה, הנודעים בפרשת המועדות בספר ויקרא (פרקים כג, כה) כ“מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, וכ“מועדי דרור”.

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם

וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ

וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה

וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם

וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם

וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.

לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי

וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם.

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

הפרשה מסתיימת במצוות הציצית, שתכליתה להזכיר ללובשים אותה, את כל מצוות אדוני ואת חובת התקדשות האדם במצוות האל. האל חוזר ומזכיר את מהותו המקודשת ואת זהותו כמשחרר העבדים וגואל המשועבדים, ואת העובדה שהשעבוד העריץ הוא מעשה ידי אדם ואילו החירות, השביתה, המועד, העדות, הברית והדרור, הם מתת אלוהית נצחית מחזורית מקודשת שעליה מצווים בני ישראל לשמור מכל משמר.

העם היהודי הוא קהילת זיכרון עתיקת ימים שחייבת לזכור דבר יום ביומו את אמת הסיפור ואת חובה וחובתה לאל הקדוש הנצחי הגואל מעבדות לחירות, ואת הכרת תודתה לאל המשחרר מעריצות אנושית ודיכוי אנושי, ומוביל לארץ המובטחת, ארץ שבעת המינים, ארץ החירות והדרור, וחייבת להאמין ולזכור את חובותיה והכרת תודתה, לאל המופשט הנודע בקול ודיבור, במקראי קודש ובמועדי ה', הנודע לבני ישראל בספר מספר וסיפור, בברית ובהתגלות, האל הבורא והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה, המקדש את החירות והשוויון, את כבוד האדם של האזרח והגר, את הברית, את הדעת, האמת והצדק, הברכה והשלום.

*

*

ההפטרה של פרשת שלח לך נמצאת בפרק ב בספר יהושע, ונקודת הקישור היא כפולה, הפרשה וההפטרה עוסקות שתיהן במרגלים: אלה ששלח משה, תריסר, ואלה ששלח יהושע, שניים. אולם עיקר הקישור הוא בפער הגדול בין האימה מפני תושבי הארץ הענקים ש’כחגבים היינו בעיניהם' אשר תיארו תריסר המרגלים אחוזי הפחד בימי משה, לבין אימת אלוהי ישראל אשר נפלה על עמי כנען, כמסופר מפי רחב ביריחו, בספר יהושע:

*

וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְהוָה

לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל

יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. י כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ

יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר

עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן

לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. יא וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס

לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה

אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ

מִתָּחַת.

*

המרגלים ששלח יהושע שבו ואמרו לו את אשר שמעו בבית רחב:

*

וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ

וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ.

*

בעוד שהמרגלים ששלח משה שבו ואמרו:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת

יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי

מִדּוֹת.

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן

הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ

בְּעֵינֵיהֶם.

*

הפער בין ההערכה העצמית הנמוכה עד מאד של נשיאי עשרת השבטים שתרו את ארץ כנען כמרגלים, אל מול עמי הארץ, שנראו בעיניהם כענקים, שאין להם כל סיכוי נגדם בקרב או במלחמה, לבין הערכתה המפוכחת של רחב, האומרת שאל מול גבורת אלוהים, שנודעה ברבים, בכל הארצות, מאז שהוביש את ים סוף ונלחם במלכי האמורי, אין סיכוי לבשר ודם, מידע ממנו הסיקו שליחיו של יהושע את אשר מסרו לו – מאלף.

העובדות שידעה רחב, היו ידועות היטב לראשי המטות, אולם הערכתם היתה מוטעית באשר למשמעותן של עובדות אלה. כלומר חטא המרגלים הוא בכך ששכחו את ההקשר שבתוקפו נשלחו לתור את הארץ ואת האמונה בהשגחה האלוהית המובטחת לחוזרים לארץ המובטחת, בתוקף ברית אלוהית של אל שמאומה אינו נבצר ממנו. הם תרו אחרי עיניהם ולא אחרי לבבם, או הם הושפעו ממראה עיניהם המוחשי, שהטיל עליהם אימה, ולא מההערכה המפוכחת ומההקשר האלוהי המופשט הרחב של דברי ההבטחה והברית, שאמור היה לנסוך בהם וודאות וביטחון. הם נשבו ב־sight החיצוני, החלקי או המוטעה והמסולף, והחמיצו את ה־insight הפנימי בעל המשמעות הכרוך ב“שמע ישראל”.

*

*

ארץ זבת חלב ודבש מובטחת לשומרי החירות והדרור, הצדק והשוויון השובתים מכל מלאכה במועדי ה' מקראי קודש שבעים ימים בכל שנה [52 שבתות ו18 ימי המועדות של שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה בין ניסן לתשרי, בניכוי השבתות החלות במועד הפסח, חג המצות, וסוכות].

ארץ שבעת המינים שעורה וחיטה, גפן וזית, רימון, תאנה ותמר, אשר מבשילים כולם ומוכנים לקציר, בציר ומסיק, אסיף, ארייה וגדיד, בשבעת חודשי השנה המקראית המתחילה בקציר העומר, יום הנף העומר, בשלהי ניסן (26/1), ממשיכה שבעה שבועות לאחר מכן, בקציר חיטים באמצע סיון (15/3), ממשיכה שבעה שבועות לאחר מכן בבציר הענבים, מועד התירוש, בשלישי בחודש אב (3/5) וממשיכה שבעה שבועות לאחר מכן במסיק, מועד היצהר (22/6). כל אחד ממועדים אלה חל ביום ראשון ממחרת השבת, במרחק שבע שבתות בין מועד למועד. שבעת המינים מסתיימים בעלייה לרגל והבאה למקדש של ביכורי התמרים, התאנים והרימונים, בחודש השביעי, בחודש תשרי מה־15/7 ועד ה־21 בו, בחג הסוכות הוא החג השביעי בחודש השביעי.

כל שבעת המינים מוכנים לקציר, בציר, מסיק, ארייה וגדיד וקטיף, בין החודש הראשון, ניסן, ועד לחודש השביעי, תשרי, בשבעת חודשי השנה הראשונים בשנה המקראית, המתחילה תמיד ביום רביעי יום בריאת המאורות ומונה תריסר חודשים שווים בני 30 יום כל אחד כשארבעה ימים נוספים, ימי שלישי, מה־31/3,ה־31/6, ה־31/9 וה־31/12 מצטרפים ליום המסיים כל אחת מארבע העונות המכונות בעת העתיקה מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, כל אחת מונה 91 ימים וארבעתן יוצרות שנה בת 364 ימים ו־52 שבתות.

הסדר האלוהי הנצחי, המחזורי, המקודש, הקבוע וידוע מראש, היה בתשתית השבועה והברית בין האל לעמו, סדר שבו האדם, שנגאל משעבוד לחירות בידי האל הגואל מעריצות אנושית לדרור אלוהי, מחויב לשבות במחזורים שביעוניים נצחיים של מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור מדי שבת, מדי שבעה מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, מדי שמיטה ומדי שבע שמיטות בשנת היובל, על פי לוח השבתות הקבוע שהביא השביעי בדורות האדם, חנוך בן ירד, משמים, לוח שסינכרן בין ארבע העונות האוניברסליות הנראות לעין, המסורות לכל באי עולם, הנודעות כמועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, לחמישים ושתיים שבתות השנה הנשמעות משמים, המסורות רק לשומרי השבועה והברית, לצד כל השביעיות האחרות הנודעות בשבועה ובברית בתורת כוהנים (ויקרא פרקים כג, כה) לוח נצחי עתיק מקודש וקבוע אותו קבעו מחדש מדי שנה כוהני המקדש המכונים בשם משמרת הקודש של שבט לוי והכוהנים בני קהת, בני אהרון או בני צדוק, ביום השוויון של האביב, יום רביעי, האחד בניסן, יום בריאת המאורות ויום הקמת המשכן, יום הילקחו של חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, לשמים, כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב את לוח השביעיות של השבתות, השמיטות והיובלים. מועד זה היה גם יום הולדתו של לוי בן יעקב, מייסד הכהונה ונוחל ספרי אבותיו, ויום הכניסה לארץ המובטחת בשנת היובל בראש חודש ניסן, לפי מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש של הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם.

השמירה המחזורית על השביתה המקודשת במחזורי החירות והדרור, במחזוריות שביעונית נצחית, הבטיחה את צמיחתם של שבעת המינים בארץ זבת חלב ודבש במועד קבוע וידוע מראש, ביחס ללוח השבתות המקודש המתחיל תמיד ביום השוויון של האביב, האחד בניסן יום רביעי, יום בריאת המאורות, כעדות על חסדי האל לשומרי השבתות והמועדים השמיטות והיובלים, הקציר, הבציר והמסיק, הארייה הגדיד והקטיף של שבעת המינים במועד קבוע וידוע מראש, המפורט במגילת המקדש שבה אלוהים דובר בגוף ראשון ומצווה על מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, הבטיחו שֹׂבַע וְלֹא רָעָב והבטיחו שלא תהיה בצורת שתחייב ירידה למצרים וחזרה לשעבוד ולעבדות.

הקודש, הקשור בשביתה מחזורית שביעונית במועדי דרור, מקראי קודש הנקראים במועדם, מבטיח את המשך השֹׂבַע והחיים ונצחיות הקיום של שומרי השבועה, ההשבתה והברית המקודשת.

צילום: רחל אליאור

פָּרָשַׁת עֵקֶב היא פרשת השבוע השלישית בספר דברים. הפרשה מתחילה בפרק ז', פסוק י“ב ומסתיימת בפרק י”א, פסוק כ"ה. הפרשה הכתובה בעברית יפהפייה, מהדהדת, המשובצת בניבים וביטויים ייחודיים שעיצבו את הלשון העברית מהעת העתיקה ועד ימינו, ממשיכה את נאום הפרידה של משה העומד על פסגת הר נבו ומתבונן מראשית לאחרית בדרך ייחודית המכוננת סיפור היסטורי של קהילת זיכרון.

הקול האוטוביוגרפי המופלא המציין את ספר דברים, משנה תורה, מעניק למחבר אפשרות נדירה לכונן סיפור היסטורי המנחיל זיכרון לדורות, ולספר מחדש את כל אשר נחשב בעיניו לדברים של עיקר מראשיתו של העם מימי אבות אבותיו בשבעת הדורות הקודמים למשה - אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה, ועד לרגע הכניסה לארץ שבו מסתיים החומש ומתחיל עידן חדש בהנהגתו של יהושע בן נון, משבט אפרים, ממלא מקומו של משה בן שבט לוי.

משה מדבר בפרספקטיבה היסטורית, בתבונה, ברוחב ראות, בעומק הבנה, ביושר מוחלט, בחכמה, בהשראה, באמת ואמונה, באהבה ויראה על כל מה שבעיניו ראוי להיזכר לדורות ועל שתי הדרכים העומדות בפני העם, התלויות רק בבחירתו. הדרך שהוא מתווה אותה ומחנך את העם אליה היא דרך הברכה הבוחרת בטוב ומבטיחה טוב, “לְטוֹב לָךְ”, הקשורה ביראת אלוהים ובאהבת אלוהים, בשמירת מצוותיו, חוקיו ומשפטיו, שהיא דרך החיים, הפריון, השלום, הברכה, האחווה והשגשוג. הדרך השנייה שהוא מזהיר מפניה היא דרך הקללה, המוות, החורבן, המלחמה, הכיבוש, הגלות והכיליון.

*

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ.

הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ.

*

משה בן עמרם בן קהת בן לוי, בנה הצעיר, כבד הלשון, הבא בימים, של יוכבד בת לוי, דמות הגיבור האנטי־גיבור הגדולה בספרות העולם, המנהיג הקשיש המתחיל את מסע הנדודים המפרך בגיל שמונים ומספר אודותיו בגיל מאה ועשרים, כשהוא מגמגם כבד פה הזקוק לעזרת אחיו הבכור, וסובל ממרידות חוזרות ונשנות נגדו מקרב העם הממרה את פיו, עם המסרב להשתכנע מדברי שליח אלוהים - נושא בפרשה זו את הנאום הגדול שבו הוא מכונן את קהילת הזיכרון של העם היהודי, סולל את מסילת ההיסטוריה של העבר המשותף הראוי להיזכר לדורות, המוביל אל העתיד המשותף, מנחיל לקהילת הזיכרון שהוא מייסד דברים נצחיים של עיקר ובונה גשרים בין העבר המשותף של העם, עליו הוא מספר לבני עמו הצעירים, כברית גורל, לבין העתיד המשותף של העם, בארץ המובטחת, כברית ייעוד, אותו מבטיח אלוהים בפי משה נביאו.

*

משה איש האלוהים, העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, הוא אדם מפוכח ומרחיק ראות, ישיש בא בימים רב ניסיון, ידוע סבל ונטול אשליות, היודע היטב בפני מי הוא נושא את דבריו, ערב חציית הירדן והכניסה לארץ המובטחת. הוא אומר כאן בפרשה באופן חד־משמעי: “כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה” ומוסיף שידוע לו היטב היטב שבני ישראל הם חוטאים, ממרים, כפויי טובה וקשי עורף, המוגדרים בפיו כרשעים השוכחים את גאולתם בידי האל הגואל מבית עבדים, כשהתפלל לאלוהים שיסלח להם: אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ.

משה, מרחיק הראות, מיטיב לדעת, יותר מכל אדם, שהסיכוי שיצליח לשכנע את העם קשה העורף הזה, צאצאים של עבדים בורחים ומשועבדים נרצעים, האוחזים במושגים גשמיים ובערכים חומריים, ללכת בדרך הטוב המופשטת, המיוסדת על אמונה באל מופשט ובערכיו המופשטים, המתגלה בחוק וספר, בסיפור ובמשפט, דרך המיוסדת על דחיית הנראה לעין בשם הנשמע לאוזן, דרך הקשורה בדעת, אמת וצדק, חירות ושוויון, חסד וחמלה, תקווה וברכה, הקשורים לכבוד האדם וחירותו - דרך הברכה, המיוסדת על עדות וזיכרון, התגלות, לוחות כתובים, חוק, היסטוריה, מיתוס, אמונה ושיקול דעת - לזנוח את דרך הרע המוחשי, דרך הקללה, המיוסדת על מחיקת ההיסטוריה, על שכחת ההתגלות, על הפניית עורף לחסדי האל וחוקיו, על שכחת הטוב הקשור בגאולה וברית, על שקר והתנכרות, על עריצות ושעבוד, על כוח, ממון, שחיתות וחמדנות, על פיתוי החושים וטובות חומריות, בעולם שיש לו הווה גשמי בלבד - הוא קלוש מאד.

משה בן שבט לוי, השבט היחיד המופקד מאז ספר ויקרא, תורת כוהנים, על הנחלת הזיכרון, על הוראת הקריאה והכתיבה, על התורה והשירה, על ההנצחה והקדושה, על הלימוד וההוראה בכתב ובעל פה, על כתיבת העדות, התולדות וההיסטוריה, ועל הנצחת הסיפור, המשפט והחוק, המתנים את הנחלת הזיכרון ושמירת מחזורי הפולחן המשביתים הנצחיים של מועדי ה' מקראי קודש, מחלק את דבריו בין חובת הזיכרון ואימת השכחה או בין הנצח הטמון בכתיבת ההיסטוריה והנצחת הזיכרון לטמיון הכרוך בסכנת השכחה ובתהום הנשייה.

*

בעיני משה שכחת ההיסטוריה המקראית של תולדות העם, המעוגנת בבשורת החירות האלוהית הכרוכה בדעת, אמת וצדק, ובמתנת השביתה המחזורית המקודשת של מועדי ה' מקראי קודש, השביתה השביעונית הנצחית, המשווה בין בני האדם כולם, ושכחת מצוות האל הכתובה, שאותן חייבים לזכור ולהנחיל כל יום, כל היום, בכל דרך, שקולה לנטישת תורת הייחוד האלוהית, של אל אחד ויחיד בורא שמים וארץ, אלוהי ההיסטוריה והחוק האלוהי, שגאל את עמו מעבדות לחירות והבטיח להם את הארץ המובטחת, אלוהי המצווה והמשפט, המוסר והצדק, השלום, החירות, האמת, החסד והברית, או לעזיבת התורה המונותאיסטית, אותה ניסה להנחיל בכל דרך במשך ארבעים שנה. מבחינתו של משה איש האלוהים השכחה היא האימה שבחזרה כפוית הטובה לאחור, לעולם שממנו נגאלו ובו היו עבדים, לעולם השעבוד והעריצות, השקר והכזב, עולם עבודת אלילים, אשר אותה הכירו מקרוב במצרים ואותה יפגשו בכל הדרה, יופייה ומוחשיותה המתעתעת בעת הכניסה לארץ כנען, שם נמצאים אלילי הכסף והזהב במקדשיהם המרהיבים של כל שבעת עמי כנען.

משה, מנסח אמונת הייחוד ועולם הערכים המופשטים, מביא החוק משמים ומספר הסיפור המקראי על קשייו ומאבקיו, החל מסיפור הבריאה ומחזוריה הנצחיים הנגלים לעין בחסדי הבורא, עבור בתולדות הברית עם האבות ובסיפור העבדות ויציאת מצרים והנדודים במדבר, המשך במסורת המחזוריות הנצחית הקבועה והידועה מראש של ‘אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם', וכלה ברגע הקודם לכניסה לארץ כנען, מיטיב לדעת יותר מכל אדם אחר, כמה קשה האמונה באל המופשט של אמונת הייחוד, האל הבורא, אלוהי הצדק, החוק והמוסר, הנגלה לאבות האומה ונביאיה בחלום, בחזון ובברית. הוא יודע מה גדול האתגר של אמונה מופשטת באל שכולו נברא בעולם של ספר, מספר וסיפור, בכ"ב אותיות, סיפורים וזיכרונות, ההופכים בפי נביאיו ומשורריו לתורה ועדות, חוק ומשפט, שירה ומיתוס, לסיפור והיסטוריה, למוסר, מצפון, חובה וחמלה, חירות ואחווה, חכמה, בינה, דעת ורוח אלוהים, שכולם מושגים מופשטים חסרי ייצוג מוחשי חזותי.

משה מיטיב לדעת, כמי שגדל בארמון מלך מצרים, עד כמה מפתה האמונה באלילים המצודדים הנראים לעין במלוא יופיים, שבמקדשיהם המרהיבים ושובי הלב, בין האגמים והנהרות, גינות פרחי הלוטוס וחבצלות המים, נגלים במלוא תפארתם יפי הארכיטקטורה הפולחנית, העוטפת בזוהר מצודד את האלים והכוהנים עוטי הזהב ואבני החן. הוא גם מיטיב לדעת שבמקדשים אלה, המפתים את כל רואיהם בחגיגת חושים מרהיבה, נערכות חגיגות זמר ונגינה, תופים ומחולות, ריקודי זימה, קסמים ושירת מקהלה, וסעודות זבח לרוב.

כלומר, כל קסמי העולם החזותי הנראה לכל עין, וכל פיתויי התרבות החומרית והאמנות המוחשית הנוגעים לעולם החושים, וכל החגיגות הרב־חושיות המרהיבות ביופיין, המצודדות כל לב והמושכות בעושרן כל עין, הן אלה שהוא נאבק נגדן מאבק בלתי פוסק, חסר תוחלת וחסר סיכוי, בשמם של רעיונות מופשטים שאין להם שום ביטוי חזותי כגון ברית וחסד, בריאה ושביתה, ברכה ושלום, צדק וצדקה, חסד ואמת, חירות ונאמנות, וסיפורי חלום של שבועה, אמונה, הבטחה והתגלות.

*

משה מעמת, חזור ושנה, בין המסר האלוהי המופשט - השמור בחוקים ומשפטים, בריתות וזיכרונות, מצוות ופיקודין, תורות וספרים, שירים וסיפורים - המבטיח את החסד האלוהי, את ההשגחה האלוהית, את ברכת החיים, את הברית וחסד, הברכה והשגשוג, הצדק והדין, כחלק מרצף הדורות העל־זמני, הנפרש בין ראשית לאחרית בהיסטוריה פרה־דטרמיניסטית ידועה מראש, לבין שכחתו של מסר מופשט זה, התלוי כולו בברית נצחית ובעדות מקודשת המצויה בשפה הכתובה ובזיכרון הריטואלי, בלימוד, בשינון ובזיכרון הכתוב בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, בחוק ומצווה, לבין סכנת השיבה לעולם האלילות המפתה והמצודד שכולו כזב של ההווה שאין לו עבר ואין לו עתיד, משום שאין לו מסורת כתובה על ספרים ולוחות המשותפת בגלוי עם כלל הציבור,ואין לו לימוד, זיכרון והנחלה.

בשעה שמבינים את ההתמודדות הנוקבת בין האמת המונותאיסטית המופשטת לחלוטין, של דת המיעוט, המושתתת על דברו של אל נשמע ולא נראה, אלוהי ההיסטוריה, הספר והכתב, הלוח והזיכרון הכתוב, אמת המיוסדת כולה על חוק נצחי ומוסר אלוהי, על זיכרון ועדות, והבטחת חיי עולם המושתתים על ברית קודש כתובה של השבתה וחירות, לבין הכזבים המצודדים ביופיים של הפולחן הפוליתאיסטי של דת הרוב, שכולה רק דת ההווה החומרית, המוחשית והנהנתנית, החוגגת והמצודדת בחושניותה, שאין לה זיכרון כתוב בדבר העבר או הבטחה בדבר העתיד, אפשר לנסות להבין - את מה שקשה כל כך לפציפיסטים הומניסטים סובלניים ופלורליסטיים רב־תרבותיים בני ימינו להבין - את מצוות הכחדת העמים המאמינים בעבודת אלילים הנראים לעין, המאיימים בעצם קיומם המוחשי ובהאדרת הנראה לעין, על בני ישראל, המצווים להאמין רק במופשט, בנשמע לאוזן, בעל־זמני, במוסרי ובעל־היסטורי, בגילומו הכתוב של אלוהי החוק, המשפט, המוסר, הצדק, החירות, הזיכרון, העדות, הברית והחסד, המכונן את ההיסטוריה.

בני העם, אליהם נושא משה נכד לוי, את דבריו, נתבעים להאזין (שמע ישראל!) ולזכור, לזכור ולשמור במחשבה ובמעשה את אשר הם מצווים לעשות בבחינת ‘זכור ושמור’ נצחיים שאין להם תפוגה, שכן הם מעוגנים בהיסטוריה נצחית ומשתרעים מאופק עד אופק, בכוחה של הברית בין שמים וארץ, מהבריאה ועד הגאולה, ברית נשמעת ולא נראית, המיוסדת על עדות נצחית שנודעה במעמד סיני, ברגע דרמטי שבו נאמר ‘וכל העם רואים את הקולות’. ומגילות קומראן מוסיפות ‘ורעדודיה אחזתם’.

*

הברכה, השפע, התנובה, הפריחה והפריון, השובע, השגשוג, הצמיחה והמשכיות החיים הנצחית, שכולם ניתנים משמים במחזוריות נצחית, בחסד אלוהים, מותנים בהשבתה קבועה, מעשי ידי אדם לפי לוח השבתות והמועדים של מקראי קודש. דהיינו: מי שישבות מכל מלאכה ושעבוד עצמו וזולתו, מדי שבת בשבתו ומדי שבעת מועדי ה' - מקראי קודש ומועדי דרור - החלים בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בין ניסן לתשרי, או מי שישבות שבעים ימים מדי שנה בהם חלים השבתות ומועדי ה' מקראי קודש, ומי שישבות בשמיטה וביובל, מדי שבע שנים ושבע שביעיות שנים, יזכה לראות את שבעת המינים צומחים, פורחים ומבשילים בשדותיו ומוכנים לאסיף, קציר, בציר ומסיק בשבעת חודשי השנה הראשונים.

שבועת השביעיות הנצחית של ‘מקראי קודש מועדי דרור’, המבוססת על מחזורי השבתה שביעוניים מקודשים של שבת, שבעת מועדי ה‘, שמיטה ויובל, שאין להם תפוגה, היא המבטיחה את מחזורי הדגן, התירוש והיצהר של שבעת המינים. משה כאילו אומר לעם בערבות מואב: אתם, בני עבדים משוחררים, שנגאלתם אתם והוריכם, בחסד אלוהים מבית עבדים, תשבתו במחזור שביעוני נצחי של מקראי קודש של דרור וחירות, שבתות, מועדים, שמיטות ויובלים [כמפורט בפרק כג ופרק כה של ספר ויקרא] ואני, ה’ אלוהיכם, הגואל אתכם מבית עבדים, אוליככם קוממיות לארץ אבותיכם ואוריש את אויבכם מפניכם, ולא עוד אלא שאתן גשמכם בעתם, ואצמיח לכם מכל טוב הארץ וברכתה, בשבעת המינים המוכנים לקציר, בציר ומסיק, גדיד, ארייה וקטיף, בשבעת חודשי השנה הראשונים אשר בהם חלים כל שבעת מועדי ה'.

*

מכאן ואילך הפרשה עצמה בנוסח מנוקד. שימו לב לפועל שמע, שכן המופשט הוא נשמע ולא נראה. מפעם לפעם אוסיף הערת כוכבית בעקבות אחד הפסוקים בנוסח לא מנוקד.

*

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

*ברית וחסד ואהבת אלוהים, אהבה, ברכה ופריון, והשורשים והפעלים הקשורים בשמיעה, שמירה וזכירה, הן מילים המאפיינות את היצירה הכוהנית. ברית השביתה המחזורית המקודשת, של שבעת מועדי ה', השבתות, השמיטות והיובלים, היא לבדה המבטיחה את חסד החיים, שכן היא קשורה במקראי קודש ומועדי דרור, בשבועה ובעדות, באות ובברית, בקריאה ובהנחלה של זיכרון כתוב בעל אופי היסטורי־אגדי מובהק, הכולל סיפור ומיתוס, חוק ומשפט, תורה ושירה, היסטוריה וכרונולוגיה, הנשמע בקריאה מחזורית ברשות הרבים, המתרחשת במקראי קודש ומועדי דרור.

*

וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.

*

דגן, תירוש ויצהר הם הראשונים משבעת המינים המוכנים לקציר ובציר, למסיק וקטיף, בשבעת חודשי השנה הראשונים: השעורה נקצרת ב־כ“ו בחודש הראשון, חודש ניסן, ביום ראשון, החיטה נקצרת בט”ו בחודש השלישי, ביום ראשון, חודש סיון, גפן הענבים נבצרת בשלישי בחודש אב, ביום ראשון, ושמן הזיתים נמסק בכ"ב באלול, ביום ראשון. ארבעה מועדים אלה החלים תמיד ממחרת השבת, ביום ראשון, רחוקים מרחק של שבע שבתות האחד מרעהו. שלושת המינים האחרים יוזכרו להלן, התאנים, הרימונים והתמרים, המובאים למקדש בחג השביעי, חג הסוכות, חג בן שבעה ימים, החל במחצית החודש השביעי.

*

בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ.

*

*ברכה היא ברכת החיים ורציפות החיים הבין־דורית, ברכת הפריון והשגשוג, השפע והריבוי, השובע והשמחה, הלידה באדם וההמלטה, ההטלה וההשרצה בעולם החי, הקשורים כולם בראשיתם בסוד הפריון הסמוי מן העין, בחיוניות ובשפע או בשמחת החיים על כל גילוייה, ובביטוי החיים, הארוס, הברכה, המזרע והפריון, הקשורים בחסדי הבריאה ובמסתוריה הסמויים מהעין ובחסדי האל הבורא. כל אלה המשמחים לב אנוש, הם היפוכם של הקללה, העקרות, הישימון, המדבר, הטמיון, הנשייה והכיליון. פסוק הנזכר לעיל לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, מצוינת לראשונה האפשרות שהגבר יהיה עקר, בדרך כלל במקרא רק נשים הן עקרות.

בעברית המילים שבע [מספר] שובע [ההפך של רעב] ושבועה [ברית] נגזרות מאותו שורש ונכתבות באותן אותיות ש.ב.ע. ולא בכדי.

*

וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ

לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ.

וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ

לֹא תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ.

*

מכאן מתחיל משה ומתאר את חובת ההתרחקות וההיבדלות מכל העמים האחרים, עובדי האלילים, עבדי הראייה המוחשית, השבויים בגבולות עולם החושים ונכנעים לו, בהיותם משוללים כל ראייה היסטורית מופשטת, הכורכת בין העבר, ההווה והעתיד. הוא תובע את הרחקתם, השמדתם והכחדתם במלחמה ובחרב. אָכַלְתָּ מלשון מאכלת. משה טוען שזו תביעה אלוהית, המתנה את שמירת הברית, ועל כן אלוהים הוא שינהל מלחמת שמד זו שמטרתה הכחדת הפיתוי האלילי, ואין לעם לחשוש מפני יחסי הכוחות בין עם קטן ודל לבין עמים עצומים וחמושים.

המושגים אמת יחסית, רב־תרבותיות, סובלנות בין־דתית, הכרה במגוון חיוני של ריבוי אורחות חיים ותרבויות או ריבוי אמתות והשקפות עולם, פלורליזם, רבגוניות־תרבותית וסובלנות, דיאלוג בין דתי או ‘חיה ותן לחיות’, לא היו מוכרים כלל ועיקר באלף השני לפני הספירה, ערב הכניסה לארץ. הם התפתחו רק אחרי היסטוריה עקובה מדם של מלחמת העולם השנייה!

*

כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם.

לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם.

הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

כֵּן יַעֲשֶׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם.

וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ.

לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא.

וְנָשַׁל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט

לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.

וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם.

וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם

לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם.

פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ

לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ

כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא.

וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ

שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא.

*

כאמור המלחמה היא מלחמת דת ומלחמת תרבות, מלחמת ערכים סותרים, מלחמת הנשמע בנראה ומאבק המופשט הנצחי הכתוב במוחשי הדומם בן החלוף. העולם המונותאיסטי הצעיר, הזעיר והשברירי, המיוסד על הנשמע האלוהי הקושר בין העבר לעתיד בברית, חלום, נבואה, התגלות והבטחה, המתועד בטקסט כתוב, המחייב ‘זכור ושמור’ כהמשך הדיאלוג החי בין האל לאדם, נגד העולם הפוליתאיסטי העתיק, הענק, רב העוצמה, המיוסד על הנראה הדומם ועל המוחשי החרש, כולם מעשה ידי אדם, המתייחס להווה הנראה בעין לבדו, הווה מרהיב ביופיו ופארו, ומצודד במקדשיו וטקסיו המטילים אימה.

אין מדובר כאן בהרחבת שטח מחיה או בטובות הנאה חומריות או באיגום משאבים מכל סוג, כלל וכלל לא. המדובר אך ורק במאבק המונותאיזם הנשמע משמים ונודע בכתב, או בדיבור אלוהי כתוב על ספר, נגד הפוליתאיזם הדומם, הנראה, מעשה ידי אדם, שמעצם הגדרתו כיצירה אנושית מוחשית הוא בן חלוף, או במאבק האל המופשט המדבר והשומע העושה את הָאֹותֹות וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ במסע עם מבית עבדים לעולם של חירות, באלוהי העץ והאבן הדוממים, המרהיבים והנראים, אך אינם מדברים או שומעים, זוכרים ומשיבים, אלילים מעוררי יראה ואימה, הניצבים בראש עולם השליטה והשעבוד, ההתעמרות והניצול, כסמלי המלכות והכפייה, הסמכות והתוקף.

סיפורי יציאת מצרים, שבהם אלוהים הנעלם הראה את כוחו ועוצמתו, כנגד כל חיל פרעה האדיר שטבע בים, משמשים כתזכורת למידת הביטחון שיש לתת בכוחותיו האינסופיים של אלוהי הברית, הדעת, האמת והצדק, אלוהי החסד והחירות וחופש הבחירה, שאינו נרתע מלהכחיד את כל אויביו, המאמינים בתועבות אליליות של פסלי עץ ואבן דוממים מטילי אימה, המייצגים את עולם השליטה המלכותית, ההתעמרות וההכנעה, השעבוד והכפייה שבו לעבדים אין זמן ואין מועד.

התרבות הדתית של כל מי שאיננו בן ברית – המאמין באל המופשט ובחוקיו, תורותיו ומשפטיו, האל המדבר והשומע, הנצחי והמקודש, אלוהי הייחוד והחירות זוכר הברית והחסד, אלוהי ההיסטוריה והמוסר, אלוהי הזיכרון והשבועה, הברית והעדות, הקושר תמיד בין העבר, ההווה והעתיד במונחים כמו עבדות וחירות, גלות וגאולה, בית עבדים והארץ המובטחת - נחשבת כתועבה ופיגול, שיקוץ וחרם של אלה החיים את פיתויי ההווה הרב־חושי לבדו, או את ההוללות הגשמית בלבד, ומתעלמים מעברם המשותף ועתידם המשותף ומעולם הערכים המוסרי וההיסטורי העומד בתשתיתו. כאמור לעיל: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא.

*

האימה הבלתי פוסקת בספר דברים מפני פיתוייה הרב־חושיים של תרבות הרוב העריצה והמשעבדת, על יופייה וקסמיה המושכים את הלב המשתאה ואת העין החומדת, שכוח משיכתה המרהיב גדול מנשוא, מתירה לפעול נגד העמים המאמינים באלילים הפוליתאיסטים והדוממים ונגד אליליהם, פעולות של השמדה והכחדה עד חורמה.

יש לחזור ולהדגיש ולציין שסובלנות, רב־תרבותיות, שיח בין־דתי, רב־קוליות ופלורליזם, הסכמי שלום בין דתיים או אמת יחסית וחופש בחירה, לא נודעו כלל וכלל בהיסטוריה העולמית של הדתות, עד למאה העשרים.

הדיון בחופש מצפון בענייני דת החל בעולם הנוצרי רק במאה השש־עשרה, עם עליית הרפורמציה הלותרנית, אולם מלחמות הקודש המדממות והמאבקים המרים בין הקתולים לפרוטסטנטים הלותרניים או הקלוויניסטים, ברפורמציה ובקונטר־רפורמציה, הוכיחו שלרעיון זה היו מעט מאוד תומכים והרבה מאוד מתנגדים.

האינקוויזיציה הקתולית נוסדה במאה השש־עשרה במענה לכפירה הפרוטסטנטית, נגדה ניהלה מלחמת קודש. קודם לכן, במאה השלוש־עשרה והארבע עשרה, הקתולים רדפו עד חורמה את הקאתארים והאלביגנזים בצרפת, הנוצרים והמוסלמים נאבקו אלה באלה בספרד ובאנדלוסיה במאה החמש־עשרה, מוסלמים ונוצרים נלחמו אלה באלה על ארץ הקודש באלף הראשון ובאלף השני. בני כל הדתות רצחו ונרצחו במלחמות דת ממסעי הצלב ואילך ככופרים מסוכנים עד למאה העשרים, שבה נודעה הכחדת הארמנים הנוצרים בידי התורכים העות’מאניים המוסלמים, על רקע המתח הבין־דתי שהצדיק ג’נוסייד בעיני התורכים, והמאבק שהתרחש בין נוצרים למוסלמים בבוסניה ובקרואטיה וכל מה שהתרחש בין המוסלמים להינדים בהודו ופקיסטאן, הן רק דוגמאות ספורות מני רבות למלחמות המאמינים בכופרים, המלוות את הדתות המונותאיסטיות והפוליתאיסטיות מאז ומעולם.

אולם ראוי לזכור שבמלחמות על רקע שלטון האידיאולוגיה הטוטליטרית הסמכותנית והכוחנית, וסטייה ממנה, המתירה כל כפייה, הגליה, כליאה, שעבוד, הרג ורצח (קומוניזם, נאציזם, סטאליניזם, פאשיזם, ומאואיזם הן רק חלק מאידיאולוגיות אלה), נהרגו לא פחות בני אדם מאשר במלחמות על רקע דת האמונה כנגד בגידה וכפירה.

מאז ששני בני האנוש הראשונים, בני אדם וחוה, או אדם חוה והנחש, הרגו האחד את השני, או מאז שקין רצח את הבל על לא עוול בכפו, מוצאים צאצאיו ממין זכר, המנהלים את הסדר הפטריארכלי־הירארכי האלים המבוסס על יחסי כוח, בעלות, שליטה, הכנעה, אפליה, הדרה, אלימות, השתקה, כיבוש, דיכוי, שעבוד והפרדה, שלל סיבות לרדוף ולהתעמר, להגלות ולכפות, לכלוא ולרצוח, להכחיד ולהשמיד איש את רעהו, על רקע דת, גזע ולאום, אמונה ומוסר, אידיאולוגיה, גאווה ריקה, לאומנות גסה, חמדנות וטיפשות, או כוח, כבוד וכסף. עובדה מאלפת היא שרוב המאבקים לא העלו דבר מלבד חורבן והרס, בעוד שבמאבק המונותאיזם בפוליתאיזם בעולם המערבי, במקומות בהם רוב האוכלוסייה בוחר להאמין באחת מהדתות המונותאיסטיות, ניצח בדרך כלל המונותאיזם את הפוליתאיזם באופן גורף.

*

יש מקום לקוות שבמאה העשרים ואחת ישכילו נשים חכמות ונבונות, חומלות, סובלניות, משתפות, הומניסטיות, פציפיסטיות, פמיניסטיות ושוחרות שלום, המאמינות בקדושת החיים של כל אדם ובכבודו הסגולי של כל אדם ובערכו המוסרי של כל אדם, ובזכויות האדם השוות לכל אדם שמובטחים לו שוויון וחירות, נשים בנות כל הדתות והלאומים, וגברים חכמים וחומלים המאמינים בזכויות האדם ולא ב’כל דאלים גבר', למצוא שיח אחר ופרספקטיבה אחרת לקיום האנושי, המיוסדת על דברי הנביא ישעיהו ‘לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה’.

אלם ואלימות ודיכוי והשתקה קשורים תמיד זה בזה. ויתור על כוח, עריצות, כיבוש וכפייה, דיקטטורה ומשטר צבאי, הוא תנאי ראשון לחיי שלום והידברות, שגשוג וברכה. דיבור והקשבה, שיח וידיעה, זיכרון וקשב, חיים משותפים, סובלנות, פלורליזם, פיוס וריצוי, הכלה ופשרה, עדיפים לאין ערוך על האמת המוחלטת, הצדק המוחלט, המוות המוחלט, ההתבדלות המוחלטת או לשון המאכלת והחרב, המלחמה, הטרור והנשק. כמו שאמר יהודה עמיחי:

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

*

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא קָשֶׁה וְרָמוּס

כְּמוֹ חָצֵר.

*

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

*

וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב.

*

*

*

כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם.

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו [מִצְו‍ֹתָיו] אִם לֹא.

*

* כאן מציע משה פרשנות מעניינת למטרת המסע במדבר, מסע הנדודים הקשה והמייסר שתכליתו הייתה העמדת העם בניסיון. מסתבר שהעמדת עם העבדים הבורח במבחן העינויים והסבל, כדי לראות אם יוכל לעמוד בניסיון ואם יהיה נאמן לאמונת הייחוד ולמצוות אלוהים, היה מלכתחילה מסע ייסורים חינוכי. לסיפור המלכד את העדה בתוך הקשר היסטורי ידוע מראש, בין שעבוד לחירות ובין גלות בבית עבדים לגאולה בארץ המובטחת לעם ריבוני, שנקבע מראשית לאחרית רק בידי האל, נוסף היסוד הבלתי צפוי, המתעתע, מבחן הניסיון הקשה שניסה האל את עמו כשעינה אותו בייסורים וניסה את נאמנותו.

*

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ

לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם

כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם.

שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה.

וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ.

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ.

*

* אפשר לחלוק על התבונה ועל המוסר שבהכרעה האלוהית לייסר את עמו המעונה במאות שנות עבדות, במבחני נאמנות שרבים כל כך נכשלו בהם ונענשו עליהם בעונש מוות, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שמסע הייסורים במדבר ולקחיו המרים, בין חטא העגל למי מרה וסיפור פחד העם מדברי המרגלים או חטאיו בערבות מואב, נותר חרות בזיכרונו של העם במשך אלפי שנים.

מכאן ואילך, משה מתאר לאלה ממאזיניו שעמדו בניסיון ולא מתו בדרך, בשל ספקותיהם ופקפוקיהם, או בשל חטאיהם וכישלונותיהם, קשי עורפם ותאוותיהם, ממגפות ורצח, משריפה או מהבלעות באדמה, ומעונשים אלוהיים נוספים, את הארץ המובטחת אליה מוביל אותם אלוהים.

במקום מדבר צחיח, מדבר ישימון צלמוות, מדבר צייה, חרבה ונשייה, רעב וצמא, שבו האוכל היחיד הנמצא הוא ציפורי שליו ומן מן השמים, יזכו להגיע לארץ שופעת נחלי מים ומעינות, ארץ מבורכת במי תהום, ארץ זבת חלב ודבש, המניבה את שבעת המינים הנאספים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, יבולים המבטיחים שובע, שגשוג, שפע וחיים, ברכה וחירות, ולא בצורת, רעב, מצוקה, קללה, גלות, עבדות ושעבוד:

*

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה

אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.

*

כאמור לעיל, אלה הם שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, הצומחים ומבשילים במועד קבוע וידוע מראש בשבעת חודשי השנה הראשונים כברכה משמים וכשבועת השובע. “מגילת המקדש” שנמצאה בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, מפרטת את מועדי הקציר, הבציר, המסיק, האסיף, הקטיף, הארייה והגדיד של שבעת המינים.

השעורה נקצרת ראשונה, ביום ראשון, ממחרת השבת, בכ"ו בניסן 26.1. יום הנף העומר.

שבעה שבועות לאחר מכן, ביום ראשון ממחרת השבת, נקצרת החיטה בט"ו בסיון 15.3 (חג הביכורים הוא חג השבועות, הוא חג ביכורי קציר חיטים וחג מתן תורה, חג המלאכים וחג עליה לרגל).

שבעה שבועות לאחר מכן, ביום ראשון, ממחרת השבת, ג' באב 3.6 מתחיל בציר הענבים (מועד התירוש)

ושבעה שבועות לאחר מכן, ביום ראשון ממחרת השבת, בכ"ב באלול 22.6 מתחיל מסיק הזיתים (מועד היצהר).

בחודש השביעי, הוא חודש תשרי, קוטפים רימונים, אורים תאנים וגודדים תמרים, ועולים למקדש, במועד העלייה לרגל, לחג של שבעה ימים, השביעי במועדי ה', חג הסוכות, שנאמר בו חזור ושנה ‘ושמחת בחגך’.

*

אכן יש סיבה לשמוח שמחה רבה, האסמים, היקבים והגרנות, מלאים וגדושים בקציר חיטים ושעורים, בקמח לאדם ובמזון לבהמה, בדגן, תירוש ויצהר, ביין ושמן, בתאנים ודבלים, בדבש תמרים ובעסיס רימונים. השובע מובטח כששבעת המינים נאספים במרווחים של שבע שבתות או שבעה שבועות, בשבעת חודשי השנה הראשונים (ארבעת המינים הראשונים) כששלושת המינים האחרונים נאספים בחודש השביעי, ונחגגים ברוב שמחה בחג של שבעה ימים בחודש תשרי, הוא המועד האחרון משבעת מועדי ה׳. שבועת השביעיות המחזורית הנצחית לשומרי השבתות, השמיטות היובלים ושבעת המועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים, מבטיחה שלא יהיה רעב בארץ ולא יהיה צורך לרדת למצרים, לבית עבדים, לשבור שבר ולהשתעבד כעבדים למלכים אכזרים ועריצים ולשליטים מתעמרים ומשעבדים עובדי אלילים.

*

מכאן מתאר משה את הארץ הייעודה, המבורכת:

אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

*

* משה שב ומתאר את ברכת הארץ המובטחת ואת טובה, ושב ומתרה ומזהיר על חיוניות שימור קהילת הזיכרון הזוכרת את חסדי האל ואת גבורתו במחזורי השבתה שביעוניים, או במחזור הנצחי של מועדי קודש, מקראי קודש מועדי דרור, ומנחילה וזוכרת ושומרת את מסגרת הסיפור ההיסטורי המלכד, סיפור המסע הגדול במדבר, מסע הייסורים והעינויים המתיש, שהיה מבחן נאמנות וניסיון קשה שרוב העם לא עמד בו, ואת מכלול הסיפורים הקשורים בו, שכולם סיפורי לקח וזיכרון, ומתריע מפני הפניית העורף לקהילת הזיכרון ההיסטורי ומפני שכחת החסד האלוהי והחוק האלוהי והברית האלוהית של שבועת השביעיות של מועדי דרור, מקראי קודש, שרק היא מבטיחה את הבשלת שבעת המינים, את השובע והשבועה שבין שמים וארץ.

*

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.

וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.

וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ.

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

*

חטא השכחה, הוא חטא ההתנכרות לאמת ולחסד וחטא כפיות הטובה לאל הגואל, שאת חסדו יש לזכור ולו יש להודות על החסד, השפע, הפריון והברכה, החירות, השגשוג וההצלחה הקשורים בארץ המובטחת.

משה מזכיר את חובת הזיכרון של הגאולה מ’מצרים בית עבדים', את חובת ההודיה על היציאה מעבדות לחירות, על ההנהגה בנדודים במדבר ועל הבטחת ירושת הארץ המובטחת והורשת תושביה. חטא השכחה הוא חטא הרהב, ההיבריס, של יחוס ההצלחה למעשה ידי אדם ולא לחסד האל ולשבועת הברית הנצחית. חטא כבד זה הוא חטא ההתעלמות מהזיכרון ההיסטורי ומהעדות הכתובה, חטא השכחה וכפיות הטובה, הכרוך בהכחשה וסילוף, שקר ותעתוע של הגאווה האנושית, או חטא ההיבריס המקביל במיתוס היווני, חטא זה נקרא:

כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל

לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן.

כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן

עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

משה אינו נלאה מלחזור על הסיפור המלכד של קהילת הזיכרון של בני ישראל ולספר שוב ושוב את הסיפור ההיסטורי של העם היהודי שגיבורו הוא אלוהים הבורא והמחוקק, הגואל והשופט, המצווה והאוסר, הגואל משעבוד לחירות והמשחרר את עמו מבית עבדים, אלוהי הכתב והספר, אלוהי הנצח שומר הברית, הוא אלוהי הייחוד הסופר והמספר, ההיסטוריון היודע כול מראשית לאחרית, כורת הברית והשבועה הנצחית, ואיננו מפסיק אף לרגע להיאבק בשכחה ולהילחם בנשייה ובסילוף העובדות, ואינו עייף מלהזכיר את מה שאין לשכוח, את חובת אהבת אלוהים ויראת אלוהים והכרת התודה לאלוהים הגואל והמשחרר מבית עבדים, אל המעניק לעמו את החוק הכתוב וההבטחה, ודורש הפניית עורף לאלוהי הכסף והזהב ותובע את חובת ההתנכרות המוחלטת לאלילים, ומזכיר את העונש הבלתי נמנע לכל מי שאיננו שותף לקהילת הזיכרון, הזוכרת בנאמנות את הברית והחסד, את המשפט והחוק, את סיפור הבריאה ואת הסיפור ההיסטורי, את הנס וההתגלות, את המצווה והחוק ואת המחזוריות השביעונית הנצחית המקודשת של ‘מקראי קודש ומועדי דרור’ שעליהם נוסדה הברית עם בני ישראל הזוכרים את דבר אלוהים אדוני הארץ: ו“ְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.” (ויקרא כה, כג) "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כה, נה).

כאמור העולם המקראי נברא בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר מתוך פרספקטיבה היסטורית מוסרית חובקת כל, המחילה את החוק האלוהי על כל תחומי הניסיון האנושי. ראשיתו הדרמטית ביחס לעם ישראל היא בכינון החירות האלוהית כערך עליון ומתת לאדם, לעומת השעבוד העריץ בעולם האלילי, ממנו מחלץ אלוהים את בני עמו. קהילת הזיכרון מתחילה במשפחה שבניה יורדים למצרים, שראשיתה לפני שבעה דורות, וממשיכה בסיפור השעבוד והגאולה ההופך לעולמם של עבדים בורחים, נוודים בני בלי ארץ, החוצים את המדבר הגדול במשך ארבעים שנה, בשם סיפור חלום הארץ המובטחת.

משה שב ומזכיר את חטאי העם, כישלונותיו וקלקלותיו, כדי שלא יטעו לחשוב ולו לרגע שדבר מה נשכח ונסלח בעם שהעבר שלו חקוק על ספר, וכדי שלא ישגו לחשוב שיש להם איזו זכות, איזו מעלה, איזה צידוק או איזה חלק בכיבוש הארץ. חובתם לזכור את חסד אלוהים ואת בריתו, לזכור ‘כי לי הארץ אמר ה’, כי לי בני ישראל עבדים' ולזכור שרק אלוהים בחסדו הוא זה הנלחם להם ומוריש את עמי הארץ מפניהם וחובתם לזכור כנגאלים אסירי תודה, את חוקיו ולשמור את מצוותיו ולזכור את חסדו כגואל ומשחרר, כבורא משגיח ומחוקק, כביטוי להשתייכותם לקהילת הזיכרון ההיסטורית של העם היהודי.

*

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם.

עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק.

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לָךְ.

אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ.

לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה.

זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהוָה.

וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְהוָה וַיִּתְאַנַּף יְהוָה בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.

*

*משה חוזר ומפרט את חטאי העם העקשן והסרבן, הממרה והחוטא, כפוי הטובה וקשה העורף, ‘עם נבל ולא חכם’, בסיפור אפי רחב יריעה שהגיבור הטוב בו הוא אלוהים, כורת הברית, הכותב והזוכר, והגיבור הרע בו הוא העם קשה העורף, מפר הברית, כפוי הטובה, השוכח והמתנכר.

משה, הזוכר הכל, מספר להלן על ארבעים הימים אחרי מעמד סיני כששהה על הר חורב הוא הר סיני, הר אלוהים, בחודשים סיון תמוז החמים מנשוא, כשלא אכל ולא שתה, אלא קיבל את לוחות הברית. נוסח זה של סיפור ארבעים הימים אחרי מעמד סיני בדיעבד, בגוף ראשון מאלף ונוגע ללב.

*

בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם

וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי.

וַיִּתֵּן יְהוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים

וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל.

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן יְהוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית.

* יש לתת את הדעת על התיאור הנפלא של המעבר מהדיבור האלוהי האינסופי לכתב האלוהי על הלוחות, לוחות האבנים המכונים לוחות הברית, הברית שנכרתה בחורב עם כל העם שראה את הקולות והיה עד להתגלות האלוהית בהר הבוער באש, בענן ובתימרות עשן. הכתיבה היא אלוהית בעולם היהודי וראשון הכותבים הוא אלוהים הכותב על לוחות האבנים באצבע אלוהים. אולם המפנה ההיסטורי המופלא מתרחש ברגע שבו הדיבור האלוהי הנשמע לנביא לבדו, הופך לחיבור כתוב באצבע אלוהים, הנמסר לנביא אך מצוי בשווה לפני כל קורא בלשון הקודש משעה שהתורה נמסרת לעם כולו. אין בעולם היהודי חוק השמור רק בארכיון של הארכון [הכינוי לשליט, בשפה היוונית] או כתבים סודיים השמורים רק ליודעי ח"ן. הכתוב שייך בשווה לכולם. הגישה השווה לחוק של כל אדם מישראל היודע לקרוא בלשון הקודש, היא התשתית הדמוקרטית שוויונית של העם היהודי מראשיתו בעת העתיקה ולאורך כל ההיסטוריה, בשל כך אף פעם לא היו בעם היהודי מעמדות כבחברות קדומות אחרות. הקריאה היא החובה האנושית, הכתיבה מלכתחילה היא אלוהית. בני שבט לוי המופקדים על הנחלת הזיכרון, על הקריאה והכתיבה וההוראה, ראו את הכתיבה, הקריאה והדיבור כשייכים לאלוהים, המעניק אותם בחסדו רק למלאכים ולבני האדם. בחומש האל הוא ראשון הכותבים מקרב בני שמים ומשה הוא ראשון הכותבים מקרב בני האדם.

מסורת חלופית עתיקה מספרת על הגיבור הכוהני הראשון בספרות הבתר־מקראית הקדומה, ששמו חנוך בן ירד, בן הדור השביעי לדורות האדם, שנלקח לשמים כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב, ולהפוך לראשון הקוראים, הכותבים והמחשבים. חנוך האדם הראשון שחצה את הגבולות בין הארץ לשמים, ושב מן השמים לארץ כ’ספרא רבא‘, עם ספרייה של ספרים שמסרו לו המלאכים, היה ראשון מייסדי המסורת המיסטית־הכוהנית פורצת הגבולות, כשהפך למייסד הכהונה כ’שרא רבא דאסהדותא’, השר הגדול של העדות, וראשון העדים הכותבים, שלמד קריאה, כתיבה וחישוב מן המלאכים, וחזר לארץ כדי להנחילם לבנו מתושלח, מייסד הכהונה שלפני המבול. חנוך חזר לשמים, לעולם ההיכלות והמרכבה, וזכה לחיי נצח בגן העדן הנודע בשם פרדס, שם הוא יושב וכותב לעולמי עד. [ראו עליו ועל קורותיו: רחל אליאור, “חנוך בחרתה מבני אדם” - חנוך סופר הצדק והספרייה של “הכוהנים בני צדוק”, ברשת]

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם

סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.

הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ.

וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי.

וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה

סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם.

וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם.

*

*המעבר הנורא מעמי (שלח את עמי!) לעמך (כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ) שמשמעו התנכרות האל לעמו, וכוונתו להשמידו כולו ולהציל את משה לבדו ולייסד ממנו עם חדש, והמעבר הדרמטי ממעמד סיני, רגע ההתגלות האלוהית בקולות, רעמים וברקים, לחטא העגל, רגע הכפירה בכל אשר היו עדים לו רק שבועות ספורים קודם לכן, ברגע שבירת הלוחות, ממחיש את האימה האפלה שהעולם האלילי מהלך על משה ואת הסכנה העצומה הטמונה בהפרת הברית, הכרוכה בעבודת אלילים

הפיתוי של אלוהי זהב כסף ומסכה קיים תמיד בכל העולם הסובב, ואם שבועות מעטים אחרי שכל העם שמע במעמד סיני, באש בברקים ובקול שופר, את ‘לא תעשה לך פסל וכל תמונה’, נשכח הדבר מלבו, וכל רצונו של העם היה לשוב ולהשתחוות לעגל הזהב, לא ראה משה דרך אחרת להגיב מאשר לשבור את לוחות הברית שהביא מההר. לא קול אלוהים, קול גדול ולא יסף, ולא דבר אלוהים הכתוב, באצבע אלוהים חרות על הלוחות, ולא ההר הבוער באש, בתימרות עשן, ברקים ולפידים, לא היה די בהם כדי לעצור את העם בפני החזרה לפוליתאיזם מושך־הלב, המצודד, המדיח והמפתה, שחי בקרבו מאות שנים.

*

וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה

לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ.

כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא.

וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא.

וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ

וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר.

וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת יְהוָה.

וּבִשְׁלֹחַ יְהוָה אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם

וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ.

מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהוָה מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם.

וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי

כִּי אָמַר יְהוָה לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.

וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ

אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה.

זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ.

פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת יְהוָה לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר.

וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה.

*

*משה המסתגף והצם ארבעים יום וארבעים לילה, הופך לסנגורם של ישראל, כשאלוהים אחוז הזעם והקצף, כולו חרון אף וחמה, על התנהגותם הממרה והחוטאת של בני ישראל, ועל דרכם המתנכרת, הבוגדת וקטנת האמונה של בית יעקב, גומר בדעתו לכלותם, בשל היותם חוטאים, רשעים וממרים וקטני אמונה. משה מתחנן ונופל על פניו ומפציר באל הקוצף והזועם, לזכור את זהותו כאלוהי ההיסטוריה הקושר ראשית באחרית, ולשמור את ההבטחה לאבות האומה לפני שבעה, שישה וחמישה דורות (בין אברהם למשה עברו שבעה דורות רצופים של אבות ובנים:

אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה).

*

בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהוָה אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה

וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ.

וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן.

וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי.

וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהוָה אֵלָי.

וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה.

*

סיפור כתיבת לוחות האבן באצבע אלוהים על ההר, המייצגים את הדיבור האלוהי הנצחי מתוך האש ההופך ללשון הקודש הכתובה, או את אינסופיותם האלוהית הנצחית של החוקים, המשפטים, המצוות, התורות והפיקודים, הסיפורים והשירים, המיוסדים על דבר האל במעמד סיני, ומכוננים את תשתית הזיכרון הכתוב, השאיר פתח דרשני רב השראה להרהורים על אותיות הכתב ועל יחסן לדיבור ולשלל מחשבות על מקורה האלוהי של השפה והלשון, על הקשר בין הדיבור האלוהי לדבר המוחשי או בין השפה הבוראת לבריאה, ולמחשבות על אינסופיות משמעויותיהן של האותיות והמילים שנחרתו על הלוחות ביד אלוהים ככתוב,

“וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”. (שמות לב, טז).

המילה חָרוּת נקראת גם כחירות, חירות פרשנית, חירות יוצרת, חירות דרשנית, הלכתית, סיפורית, שירית, מיסטית וחזיונית. המקור האלוהי של השפה המדוברת והכתובה, היא שפת הבריאה והחוק, שפת ההיסטוריה והסיפור, הבסיס לזכור ושמור, והמקור האלוהי של החוקים והמצוות ושל דברי המלאכים והנביאים, כוננו את טיבה של קהילת הזיכרון היהודית ששזרה את חוטי השתי והערב בין הקבוע, האלוהי והנצחי אשר חָרוּת עַל הַלֻּחֹת לבין כל מה שיש בו חירות על הלוחות, חירות פרשנית המוכרת כשכתוב המקרא, כהלכה ואגדה, כיצירה ומדרש, כשירה ופיוט, וכפילוסופיה וקבלה.

ההיבט הראשון המתאר את הכתיבה של החוק “וְהַלֻּחֹתמַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”, הוא אלוהי, נצחי, קבוע ומקודש, ואינו ניתן לשינוי, ואילו ההיבט השני, הפרשני, 'חירות על הלוחות', הוא תמצית הריבונות האנושית שנתונה לה החירות לפרש מחדש את הטקסט הקבוע ולהוסיף ולחשוף ממדים חדשים של משמעותו האינסופית מעבר לפשט הכתוב.

התיאור של הכתיבה הכפולה על לוחות האבנים העלה אפשרות השוואה בין לוחות ראשונים ללוחות שניים. כך למשל, שבתאי צבי, הנביא של התנועה השבתאית במאה השבע עשרה ביקש להחזיר את העולם למציאות של לוחות ראשונים שלפני החטא, שהיה בהם לדבריו רק טוב, רק מצוות עשה ולא היה בהם את מצוות לא תעשה, ושאף לפטור את האדם מעונשם של הלוחות השניים שיש בהם טוב ורע ושאף לפטור את הנשים מעונש שעבודן לבעליהן כתוצאה מחטא אכילת פרי עץ הדעת. לפניו, בעל הזוהר למד את האפשרות של ‘תורת עץ חיים’ היא תורת לוחות ראשונים, לעומת ‘תורת עץ הדעת’, היא תורת הלוחות השניים. גם האגדה והמדרש הרבו לתת את דעתם על החוק המצוי בידינו לעומת החוק שקדם לו ושערי פרשנות ודרשנות אף פעם לא ננעלו.

*

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו.

*

כאן בחטף, נקבע עקרון היסטורי רב חשיבות - הכהונה עוברת בירושה מאב לבן, שלא כמו הנבואה וההנהגה. בנו של משה, גרשם, איננו ממלא את מקומו, וגם לא נכדו. אבל בנו של אהרון מכהן תחתיו, ובנו ובן בנו אחריו, כי אהרון וזרעו נבחרו לכהונת עולם.

ללוי, סבו של אהרון, היו ארבעה ילדים: גרשון, קהת ומררי ויוכבד. רק בניו של קהת הם כוהנים, בניהם של שני הבנים האחרים, גרשון ומררי, הם רק לוויים. בניה ובתה של יוכבד בת לוי שנישאה לבן אחיה, עמרם בן קהת בן לוי, הם: נביאה, כהן ונביא, כלומר, מרים, אהרון ומשה. בנו של אהרון, נכדו, נינו ובן נינו וצאצאיהם בשרשרת רצופה של אב – בן, מכהנים בכהונה הגדולה מהמאה השלוש עשרה לפני הספירה לכל המאוחר, ועד למאה השנייה לפני הספירה. מזמן המלוכה הם נקראים בשם בני צדוק הכוהנים, כי אביהם, צדוק בן אחיטוב כהן הראש, דור עשירי לאהרון הכהן, שכיהן בימי דוד והיה נאמן לו, משח את בנו שלמה למלוכה, ככהן הראש בדורו.

הכהונה הגדולה של בני צדוק, המפורטת במקומות שונים בחומש ונמשכת לאורך המקרא ונזכרת בספר עזרא הכהן ובדברי הימים, חיבור כוהני מובהק המתעניין בשושלות, היא כולה שושלת צאצאיו הישירים של אהרון בזיקה פטריליניארית, אב, בן, אב, בן. בני צדוק הכוהנים ששימשו בקודש ככוהנים גדולים או ככהן הראש, כיהנו ברציפות עד שנת 175 לפני הספירה, בימי חוניו בן שמעון, שהודח בימי אנטיוכוס שכבש את ירושלים. ספריית המגילות שנמצאה בקומראן, שכולה כתבי קודש, מייחסת את עצמה לבני צדוק הכוהנים. בן סירא שכתב בראשית המאה השנייה לפני הספירה כתב “ברוך הבוחר בבני צדוק לכהן”.

*

* אחרי מות אהרון הכהן, אחיו הבכור, חוזר משה, נכדו של לוי, ומספר על בחירת שבט לוי, שבטו שלו, לשרת בקודש, לשאת את ארון הברית המקודש ולברך את העם. אולם הוא מציין עובדה רבת חשיבות - הואיל ושבט לוי נבדל מכל תריסר השבטים האחרים, ורק עליו הוטלה החובה לשרת בקודש, הוא לא יזכה בנחלה, ה' הוא נחלתו, הוא לא יזכה באחוזה, ה' הוא אחוזתו. “עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ”. החכמה הגדולה הגלומה בהפרדה בין כהונה לבין נחלות, אחוזות, רכוש והון, נודעת לנו היטב מתולדות הכנסייה, שנקטה בדרך ההפוכה ותבעה נחלות ורכוש רב לכוהניה ואלה צברו הון עתק ומעלו בתפקידיהם.

*

הסיבה שכל השבטים נוחלים נחלות, מלבד שבט לוי, טמונה בהנחה שכל השבטים יתפרנסו מעבודתם בחקלאות או במרעה, או מהאדמה שהיא נחלתם ואחוזתם, כפי שתעלה בגורל. העבודה הכרוכה באחוזה ובנחלה או באדמה, משעבדת את העובדים בה ואוחזת בהם, בין בחקלאות ובין במרעה, כל הזמן, ללא מנוחה, ולא לחינם נאמר ‘בזעת אפך תאכל לחם’ ולא במקרה המילים עבדות ועבודה נגזרות מאותו שורש.

אבל, הואיל ומשה, בשם האל, בחר לייסד קהילת זיכרון של בני חורין הנועדים יחדיו במקראי קודש ומועדי דרור, שבהם כל חברי העדה שובתים ולא עובדים במשך שבעים ימים בשנה, אלא רק קוראים בתורה, ומאששים את המכנה המשותף של קהילת הזיכרון, ולא רק קהילת עובדים עבדים המשועבדים שבעה ימים בשבוע לעבודתם, הוא מספר שאלוהים הבדיל לו שבט אחד מכלל שבטי ישראל לעבודת הקודש, להנחלת הזיכרון, ללימוד ולהוראה, כפי שיאמר בהמשך - על בני לוי ועליהם בלבד הוטלה המטלה של הנחלת הזיכרון, שימור הזיכרון והוראתו - יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. (דברים לג).

ממקומות אחרים במקרא, למשל בספר דברי הימים א כד, אנו למדים על חלוקת הכוהנים לכ“ד משמרות. כל משמר ומשמר שירת בעבודת הקודש פעמים או שלוש בשנה, כי בשנה שיש בה חמישים ושתיים שבתות או חמישים ושניים שבועות, כל אחד מעשרים וארבעה המשמרות ישרת שבועיים במקום המקודש - במקדש או במשכן, וארבעה משמרות ישרתו שלוש פעמים במקום המקודש, כדי לשמור את הרצף המחזורי המשבית של חמישים ושתים שבתות השנה, לצד שבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, ואת מחזור ההשבתה השביעוני של השמיטות והיובלים. מחזור המשמרות היה מורכב ובעל חשיבות רבה (כשכל עשרים וארבע המשמרות שרתו מחזור שלם של שלוש־עשרה פעמים ביחס לשנה שמשית שיש בה חמישים ושתיים שבתות, שנה מקראית המתחילה באחד בניסן יום רביעי, הגיעה שנת שמיטה, וכשכל המשמרות שרתו תשעים ואחת פעמים, הגיעה שנת היובל). כך שמרו את רצפי הזמן הארוכים של השמיטות והיובלים, שהם חלק ממקראי קודש מועדי דרור. לכל אחד מכ”ד המשמרות ששרת שבוע אחרי שבוע, היה שם, כגון משמר ידעיה ומשמר יהויריב או משמר הפצץ, משמר דליה או יחזקאל, ובמגילות המשמרות שנמצאו בקומראן, רשמו את מחזורי השירות של כל אחת מכ"ד המשמרות על פי שם המשמר ושם המועד הקרוב לשבוע השרות (למשל [משמר] יהויריב במועד היצהר).

בין כתבי מגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, מצאנו מגילות מפורטות של משמרות הכוהנים ומועד שירותם המדויק במקדש במשך מאות שנים. במשך שאר חמישים שבועות השנה, שבהם לא שרתו במקדש או במשכן בשילה, כלוח ליטורגי חי, השומר את רצפי הזמן הארוכים של השמיטות והיובלים ואת רצפי הזמן של מחזור השבתות והמועדים, הם לימדו את הילדים לקרוא בתורה והורו להם את החוקים והמשפטים במשך כל השבוע. משעה שהילדים נגמלו מיניקה ומחיתולים בגיל שלוש או ארבע, הם החלו ללמוד במשך עשר שנים, בחינם גמור על חשבון הציבור.

זו משמעות ברכת משה: “יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”, ההוראה היא הנחלת הזיכרון הכתוב ולימוד הקריאה בלשון הקודש. כדי ללמד חייבים ללמוד. כדי ללמוד חייבים זמן פנוי ללימודים שמישהו אחר משלם עבורו. זמן זה נקרא ביוונית סכולה schola וזה מקור המילים school scholar scholarship – אסכולה או אסכולות, זמן פנוי ללימודים שמישהו אחר, מלבד התלמיד, משלם עבורו כדי שיהיה לו פנאי ללמוד ולהשקיע את כל זמנו בלימודים. הלוויים לא עבדו בעבודת אדמה כי עבדו בעבודת הקודש במקדש שבועיים או שלושה במשך כל שנה, אבל לימדו את התורה, חוקיה ומשפטיה מנוסח כתוב ומקודש, במשך כל שאר שבועות השנה. הם היו אלה שהעתיקו את התורה הכתובה עבור כל שבטי ישראל והם היו אלה אשר לימדו את כל הבנים הזכרים לקרוא בחמישים השבועות בשנה אשר בהם הם לא עבדו במקדש. בזמן שכל העמלים מכל שבטי ישראל שבתו ונחו בשבת, הכוהנים והלוויים עבדו בעבודת הקודש. הם הנחו את הקריאה בתורה במקראי קודש במשך שבעים ימים מדי שנה = 52 שבתות ו־18 ימי שבעת המועדות בניכוי השבתות. הם היו פטורים משעבוד לעבודת אדמה אבל היו חסרי רכוש, וחיו על תרומות עולי הרגל ועל קרבנות החטאת והנדבה, ועל כן חוזרת התורה פעמים רבות על הצורך לזכור את הגר, היתום, האלמנה והלוי אשר בשערך, כי לכולם לא הייתה אחוזה או נחלת אדמה כמקור פרנסה והם נזקקו לתרומות הציבור.

יש לשים לב לניגוד העקרוני שהתורה נוקטת בו בין כוהני מצרים לכוהני ישראל. כוהני מצרים הם היחידים במצרים, מלבד המלך, שהם בעלי נחלות ואחוזות, כי העם המצרי מכר את כל אדמתו למלך בשנות הרעב הכבד תמורת מזון והשתעבד למלך כצמיתים ועבדים המעבדים את נחלת המלך ונותנים לו חומש מכל יבולם, ואילו כוהני שבט לוי הם נטולי נחלה וחסרי אחוזה במצוות אלוהים,האומר: "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ (להלן).בעוד שכל משפחה מכל שבט מתריסר שבטי ישראל, מלבד שבט לוי, נוחלת נחלה העולה בגורל, שהיא נחלתה לעולם במצוות האל. בספר בראשית בפרק מז מסופר שיוסף בן יעקב, בתפקידו כמשנה למלך מצרים וכאחראי על הממגורות והאסמים שבהם שמר את גרעיני החיטה בשנות השובע, משעבד את כל העם המצרי למלך מצרים, בימי הרעב, תמורת לחם שמקבלים הרעבים המוסרים את אדמותיהם למלך. העם המצרי הרעב ללחם בא ליוסף ואומר לו: "לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם־אֲנַ֙חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה־אֹתָ֥נוּ וְאֶת־אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֙נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן־זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם׃ וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כׇּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃ וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ׃ רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל־כֵּ֕ן לֹ֥א מָכְר֖וּ אֶת־אַדְמָתָֽם:..וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה׃. (בראשית מ"ז יח-כה).

משה מציג בכל הנוגע לשבט לוי ולנחלות שבטי בני ישראל את ההיפוך ממצב הבעלות על הקרקעות במצרים, שבו כל הנחלות שייכות רק למלך ורק לכוהנים, בעלי זכויות היתר, שמזונם ניתן להם כחוק מידי המלך ואדמתם היא אחוזת עולם השייכת רק להם ואינה עומדת למכירה. לעומת זאת כל האדמה בארץ המובטחת שייכת רק לאל האומר “כי לי כל הארץ” ובוחר להעניק אותה בגורל לכל אחד משבטי ישראל, מלבד לשבט לוי, משום שלדבריו המנוסחים בדומה לחוקים האפודיקטיים בעשרת הדברות "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְהוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָ֥ה לֹא־יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לֽוֹ׃ (דברים י"ח א, ב). הכוהנים והלויים נותרים אפוא ללא נחלה, ללא מזון וללא מקור הכנסה הנובע מגידולי הנחלה, מעצי האחוזה או מפרי האדמה, ובהמשך הפרק נידונים מזונותיהם המובאים בידי עולי הרגל או מעלי הקרבנות במקדש מקרב העם. הלוי נזכר תמיד לצד הגר, היתום והאלמנה שיש לדאוג למזונם בהיותם חסרי נחלה. משה, בן שבט לוי, שגדל כידוע בארמון מלך מצרים, לדברי ספר שמות, והכיר את המציאות הקרקעית המשעבדת בארץ הנילוס, מדיר את בני שבטו ממקור הרכוש הבלעדי של בני דורו, האחוזה והנחלה.

*

מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם.

בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ.

*

וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה יְהוָה הַשְׁחִיתֶךָ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם.

*

מכאן ואילך משה נושא נאום נפלא ואומר דברים נשגבים רבי השראה ורבי חשיבות, על דמות האל כבורא שמים וארץ, כאלוהי האהבה והבחירה, כאלוהי החוק המשפט, המצוות, החסד והברית, כאלוהי הצדק והמוסר, כאלוהי ההבטחה, השבועה וההשגחה, הזוכר את שבועתו לאבות האומה ושב ובוחר בעמו ואוהב את עמו. עוד הוא מפרש מה אלוהים האוהב את עמו, חושק בו ובוחר בו, מבקש מעמו קשה העורף וערל הלב ומה הוא תובע מהם - לשמור את חוקיו ומצוותיו לאהוב אותו ולירוא מפניו, לזכור את הזיכרון הקהילתי המשותף, את החוק והמשפט. התכיפות שהטיות השורש א.ה.ב נזכרות בפרשה זו, אולי יותר מאשר בכל פרשה אחרת, הן באשר לאהבת אלוהים את עמו, כאהבה נצחית, הן באשר לאהבת העם את אלוהיו, כתביעה מקודשת, מעוררות ענין רב, שכן הן נמצאות ביסוד הברית של הזכור ושמור:

*

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ.

לדברי משה האל מצפה מהאדם לארבעה דברים: לנהוג ביראת אלוהים, ללכת בדרכי האל ולחקות את אורחותיו, לאהוב את אלוהים בכל לבו ובכל נפשו ולשמור את מצוותיו וחוקותיו.

הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ.

רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם

וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה.

וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד.

כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים

הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.

עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.

וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.

בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְו‍ֹתָיו כָּל הַיָּמִים.

וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה.

וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצוֹ.

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם יְהוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה.

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל.

כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.

אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

*

מכאן - ספר דברים, פרק י“א, פסוקים י”ג-כ"א - מתחיל הקטע הנזכר בתפילין כרביעית מבין ארבע הפרשיות, המהדהד את הקטע הקודם מספר דברים, פרק ו‘, פסוקים ד’-ט'. “שמע ישראל” הנזכר כשלישית מבין ארבע הפרשיות.

*

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם

לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.

וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם.

וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם.

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם.

וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

*

שמירת מצוות אלה מתנה את הברכה ואת החיים:

*

לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ.

וְהוֹרִישׁ יְהוָה אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם.

כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם.

לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.

*

*

*

*

אחתום פרשה יפה זו בשיר של חיים נחמן ביאליק על משה איש האלוהים העומד בשנתו המאה ועשרים ומדבר אל העם:

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפְתוּחוֹת,

מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי יָמִים עֹמֵד דֹּם אִישׁ שָׂב.

בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹּאחֵז לוּחוֹת,

מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.

וּלְרַגְלָיו תֻּכּוּ שְׁנֵי עֲנָקִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה,

יִלָּחֲמוּ בוֹ בָּעֹז, אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב;

בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית עֲלוֹת יַעְפִּילוּ רוֹמָה

וּגְזֹל מִזְּרוֹעוֹ אֶת־לוּחוֹתָיו – אַךְ לַשָּׁוְא!

כִּשְׁנֵי עַפְעַפֵּי שַׁחַר עֵינָיו תִּבָּקַעְנָה,

וּבְעַנְוַת צֶדֶק מִגָּבֹהַּ יַבִּיט בָּם –

וּבִרְכֵּי שְׁנֵי עֲנָקִים שַׁחוֹת, אַף תִּכְרַעְנָה –

מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם!

ז' אדר, תרנ"ג

פרי הגפן, אחד משבעת המינים שהתברכה בהם הארץ המובטחת (צילום: רחל אליאור)

פָּרָשַׁת רְאֵה היא פרשת השבוע הרביעית בספר דברים.

הפרשה מתחילה בפרק י“א, פסוק כ”ו ומסתיימת בפרק ט“ז, פסוק י”ז.

הפרשה היא המשך נאומו הגדול של משה בן עמרם בן קהת בן לוי, בן יעקב, בן יצחק בן אברהם, המגולל את סיפור העלילה של ייסוד העם, הקשור בחלומות ובריתות, שבועות, הבטחות, סיפורים ומסעות נדודים של אבות ובנים, במשך שבעת הדורות, מימי אברהם ראשון כורתי הברית בדבר הארץ המובטחת ועד ימי משה איש האלוהים, המנהיג את עמו בדרך למימוש הברית בכניסה לארץ, סיפור אפי עתיק האמור להיזכר לדורות ולהוות את גבולות הזיכרון המשותף הנשמע באוזן ונקרא בספר ומעוגן בגבולות של זמן ומקום.

משה מכונן את תשתית הזיכרון המשותפת של קהילת הזיכרון של העם היהודי על ידי כינון רצף היסטורי סיפורי מזיכרון הברית עם האבות, בששת הדורות הקודמים, דרך חסד הגאולה ביציאת מצרים בדורו, הדור השביעי, וחסד הברית בהתגלות מעמד סיני, ותיאור המסע הגדול של לידת העם במשך ארבעים שנה במדבר, בדורם של שומעיו או בזיכרון אבותיהם, לצד תיאור עתידו של העם הנודד, הכרוך בכניסה לארץ המובטחת, אותו רק הוא יודע ועליו רק הוא יכול לספר.

היכל הזיכרון הגדול שבונה משה בן עמרם בן קהת בן לוי – אולי היכל הזיכרון הגדול בדורות האדם, המתאר היסטוריה בת ארבעים ותשעה יובלים, מהבריאה ועד הכניסה לארץ, ערב היובל הגדול, יובל החמישים, שבו תתרחש הכניסה המובטחת לארץ היעודה – זיכרון הבנוי על ציר אנכי בין העבר לעתיד, בין בריאה, בחירה, ברית והתגלות, שעבוד וגאולה, לבין יציאת מצרים, מעמד סיני, מתן תורה וכתיבת החוק, חטאי העם ועונשו והכניסה לארץ המובטחת, ועל ציר אופקי בין עבדות לחירות ובין נדודים לכניסה לארץ, מעוגן בגשר ענק בין העבר לעתיד, דרך ההווה שעל סף הכניסה לארץ, שבו ניתנים החוקים והמשפטים, האזהרות והאיסורים, המצוות והפיקודים, החטאים והעונשים, או ההיסטוריה והזיכרון של עולם הנברא כולו ב" בְּסֵפֶר, מִסְפַּר וְסִפּוּר".

המאבק הגדול שמנהל משה באחרית ימיו הוא מאבק הזיכרון נגד השכחה, מאבק הספר והסיפור הדיבור והכתב, החוק, התורה והשירה, נגד תהום הנשייה. לפנינו מאבק של מספר מרחיק ראות שמיטיב לדעת ולהבין שבעולם המעשה הנראה לעין, הנשפט בעיני הבשר, רוב הדברים מעשה ידי אדם אובדים, מתבטלים, חרבים, שוקעים, נשברים, נשרפים, נרקבים, נלקחים, נשדדים או נקרעים, כלים ונשכחים, בעוד שבעולם הנשמע באוזן, הנשפט בעיני הרוח, עולם שפת הקודש, רוח הקודש, לשון הקודש, כתבי הקודש, עולם הַסֵּפֶר הַמִּסְפָּר וְהַסִּפּוּר– הזיכרון הנשמע והכתוב בספר, עשוי לשרוד את תמורות הזמן ולצלוח את תהום הנשייה.

הפרשה הקודמת, פרשת עֵקֶב, עסקה בין השאר באהבת האל לעמו ובמצוות עשה של אהבת העם לאלוהיו עמו נכרתה ברית עולם. אהבה זו מתממשת בנאמנות לשמירת מצוותיו, חוקיו ומשפטיו, הנשמעים והכתובים על ספר ולוח, נאמנות האמורה להבטיח לעם את הברכה והחיים, השגשוג ורציפות הקיום, השפע והשובע, השלום והחירות. הסכנה הגדולה, עליה חוזר משה ומתריע ללא הרף, היא אימת השכחה של חסדי האל הבורא, הנסתר מהעין והנשמע באוזן, האל המדבר ומתגלה לנביאיו בחלום או בהקיץ, האל היודע כל, המושיע והגואל, המצווה המחוקק, כורת הברית והחסד, המנחה, רודף הדעת, האמת והצדק, המנהיג את עמו בנדודיו, מכאן, והאיום הנורא של הפרת הברית וחזרה לעולם האלילי, שמשה שב ומזכיר, מכאן. איום זה בדבר ההליכה אחרי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, הנראים לעין, השובים את הלבבות ביופיים ובפארם, האלים הדוממים המרהיבים במוחשיותם, המגלמים את כל מה שעומד בניגוד לעולם החדש, המופשט, הנשמע משמים, העולם הנצחי הכתוב והזכור, עולם הדעת, האמת והצדק, החירות, החוק, הזיכרון והברית, הברכה והשלום, עולם של ערכים מופשטים שאין לו שום ביטוי נראה לעין, שאותו משה מבקש לברוא בספר, מספר וסיפור הקשורים בארץ המובטחת, מכאן.

אֱלֹהִים אֲחֵרִים הם אלוהי העץ והאבן הדוממים, אלוהי השקר והתעתוע, הנראים לעין, אלוהי העולם העריץ והמשעבד, האכזר, הגוזל והמנשל, המפלה והרע, המוגבל בגבולות עולם החושים, בגבולות הכוח, הכבוד והכסף, שממנו נחלצו בני ישראל בחציית ים סוף.

הקיטוב שמשה מתווה הוא בין כניסה לארץ המובטחת, הארץ האידיאלית, ארץ הברית, הזיכרון והעדות, המצווה, החוק, המשפט, הדין והחסד, ארץ החירות, הצדק והשוויון, במצוותו של אל מופשט, אל נשמע ולא נראה, מדבר, שומע וכותב, לבין השיבה מצרימה, לעולם האלילי הדומם, ההירארכי, העריץ והנערץ, המשעבד והמתעלל, והמשפיע משפעו החושי והחומרי על נתיניו, עולם של רשע ועריצות, המהלך קסם ביופיו החזותי, ומשכיל לשבות לב ועין בתפארתו האמנותית החזותית המרהיבה והמצודדת, ובפאר דתיותו הדוממת הנחזית במחזה, הקושרת בין עריצות להערצה, בין שגב לשעבוד, בין שלמות נראית לעין ובין מחיקת האדם, או בין יופי לשעבוד.

*

המאבק בין הזיכרון ההיסטורי על העולם הנברא ברוח אלוהים ובדיבור, עולם הנברא בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, חלום וחזון, עולם שגיבורו הוא אל סמוי מן העין, שצומח ממנו העולם המופשט והאידיאלי של הברית והחסד, החירות, המחשבה, החישוב והחשבון, עולם השביתה השביעונית המחזורית המקודשת, המנציחה את החירות, השוויון, הצדק והאמת, של אל נשמע ובלתי נראה, וחוק כתוב, המבטיח לשומרי חוקיו ומצוותיו, מציאות שיש בה צדק, חוק ומוסר שווים, ויש בה ברכה, שגשוג וצמיחה, שפע, שובע ופריון, שלווה ושלום, לבין העולם המוחשי, הנראה והלא נשמע, המפתה והמדיח בקסמו החזותי ובפיתויי החושים ובמדרג ההירארכי המפואר המקובל בו בין מלכים לעבדים, שכל יסודות העולם האלוהי נעדרים ממנו, זה המכונה בהכללה ‘אלוהים אחרים’ – הוא המאבק המתנהל ללא הרף בידי משה בשם אלוהי הדיבור, הכתב והזיכרון, אלוהי הצדק, החסד והאמת, החירות והברית לשומרי מצוותיו, לאלוהי הנקם והזעם המכלה, לאלה המפרים את חוקיו.

בפרשה הנוכחית, המאבק בין הטוב לרע או בין שומרי הברית למפרי־הברית, בין אלוהי הצדק המדבר, הגואל והמשחרר, המופשט והבלתי נראה, המצווה והמחוקק, האוסר והדורש, לבין אלוהים אחרים, דוממים וחרשים, עריצים ונערצים, המהלכים קסם בשפע החזותי במקדשיהם ובחגיגותיהם, ובפיתויי החושים המזומנים בהם למעריצים, מתחיל בהבחנה חדשה בין הברכה והקללה, או בין החיים והמוות, הנצחיות והאבדן, הזיכרון והנשייה, הפריון והכיליון, המצווה והחטא או החוקים והמשפטים הטובים המבטיחים את החיים, ואת השפע והפריון הנשמרים בידי שומרי הברית בקהילת הזיכרון של בני ישראל ומבטיחים את מימושה, לעומת הפרתם המבטיחה את ביטולה.

בעולם של ספר דברים מתנהל מאבק נחוש ועקבי בין עולם אידיאלי ראוי, הנודע מפי משה בן עמרם, הנביא משבט לוי נושא דבר אלוהים המופשט, המתבטא בחוקים ומשפטים של אלוהי הברית והחסד, הדעת, האמת והצדק, החירות והשלום, אלוהי הכתב והספר של העולם הנברא בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, בורא העולם ומכונן ההיסטוריה, לבין עולם משובש ופסול לחלוטין, עולם הדממה והיופי המצודד, עולם המוחשות העריצה המרהיבה ביופייה, עולם הנימוס וההירארכיה, עולם הכוח, העריצות המתעללת והאלימות המתעמרת, המבטא את היראה והשגב של העולם האלילי המוחשי.

אין שום מקום במאבק נחוש ועקבי זה בין הנשמע להראה, בין המופשט למוחשי, בין הנצחי לבן־החלוף, לסובלנות, לרב־תרבותיות, לרב־קוליות, לפלורליזם או לפשרה עם הזולת. כדי להבין את נחרצות המאבק ואת חשיבותו העקרונית, קורא בן זמננו יכול לחשוב על המאבק לשחרור העבדים השחורים בארה"ב במאה התשע־עשרה מידי בעלי העבדים הלבנים. עם בעלי העבדים המשעבדים, העריצים והאלימים, שהתאכזרו לשחורים בשם הכוח, הכבוד והכסף, לא היה מקום לשום דיאלוג, לוויתור או לפשרה, כי העבדות, שהיו לה צידוקים כלכליים וחברתיים רבים. בעיני בעלי העבדים, נחשבה בעיני כל אדם הגון שוחר חירות ושוויון ואיש מוסר וצדק, לפשע נגד האנושות, לטאבו, לתועבה משוקצת, להתאכזרות, מתעללת, לקללה, לחטא, לעוול, לגזענות מרושעת, להשפלה וניצול. על אותו הרצף, עבודת אלילים הנראים לעין שקולה לעבדות המשוקצת בידי מכונן המונותאיזם והחירות, הנודע רק למשמע אוזן, הגואל מבית עבדים.

*

כל הפרשה מובאת להלן ברצף בטקסט מנוקד. מפעם לפעם אני מעירה הערות ברצף הטקסט המנוקד, בדפוס לא מנוקד, אחרי כוכבית.

יש לתת את הדעת על המילים הקשורות בשמיעה, בשמחה ובברכה.

השורש ש.מ.ע בהטיותיו השונות נזכר עשר פעמים בפרשה.

השורש ב.ר.כ נזכר שבע־עשרה פעמים.

השורש ש.מ.ח נזכר שבע פעמים.

עוד יש לשים לב למילה מקום הקשורה למקום שבו אלוהים יבחר לשכן את שמו שם, החוזרת ונזכרת בפרשה תשע־עשרה פעם. אחרי חורבן בית שני הפכה המילה מקום לשמו של אלוהים שמקומו נותץ ונהרס וביתו נחרב.

עובדה מעניינת היא שהשורש *ר.א.ה* בהטיותיו השונות קשור למשה בספרי החומש הקודמים בהקשרים שונים, אבל בפרשת ראה מודגש בפיו השורש *ש.מ.ע* על הטיותיו.

ועוד הערה לשונית אחת. כל המצוות הקשורות בחסד ובאחריות חברתית על אלה שלא זכו לברכת הארץ, בהיותם משוללי נחלה, או כל המצוות הקשורות בצדק חברתי ובנתינה, מוצגות בצורה כפולה ומודגשת: פָתֹחַ תִּפְתַּח, הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, נָתוֹן תִּתֵּן ועוד. כנגד נתינה שופעת זו של האדם החולק מעושרו ומברכת שדהו, יזכה הנותן להיות זה אשר יאמר לו– בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ

*

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.

וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

*

השמיעה של דבר האל והקשב לנאמר בו מתנים את הברכה, בעוד שהיפוכם, אטימת האוזן מביאה את הקללה. הבחירה מסורה לאדם אם לשמוע ולהקשיב או להקשות עורפו ולהתעלם.

*

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל.

*

*שני הרים אלה מגלמים ביטוי מוחשי למושגים מופשטים. גם הברכה וגם הקללה הם מעשה הכרוך בעולם הדיבור והשמיעה המחולל באופן סמוי תמורה בעולם המעשה.

*

הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה.

* הגאוגרפיה המקראית יפה כל כך וקשורה בנהר הירדן, ששמו המקורי הוא היורדן, ככתוב באפוקריפון יהושע במגילות מדבר יהודה, הנהר היורד מצפון לדרום או היורד מנחל דן, וקשורה בשמים, בארץ מבוא השמש, בארץ הכנעני ליד אלוני מורה, כלומר ליד עצי אלון עתיקים.

*

כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ.

*

הארץ היא מתת אלוהית וירושה לעם מאלוהיו אחרי שיוריש את אויביו, יושבי הארץ.

*

וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

*

* הכניסה לארץ המובטחת, הורשת הארץ לעם והפיכתה למורשתו אחרי הורשת אויביו בידי האל, מותנית בשמירת המצוות שנשמעו חזור ושמוע ברבים, לאורך החומש ממעמד סיני ואילך ועד לאלה הנמסרות בפרשה הנוכחית בערבות מואב.

*

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה.

*

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן.

וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא.

*

*כאמור המצווה הראשונה מתייחסת להשמדת העולם האלילי ולהחרבת המרחבים המקודשים של הדתות האליליות ולהשכחתם מן הזיכרון, מהמקום והזמן, בשל הפיתוי העצום הגלום בהם בשל יופיים מצודד העין והתענוגות המוחשיים הקשורים במקדשי האלילים ובבמותיהם הקשורים בתודעה של החזרה למצרים האלילית, לבית עבדים. העולם האלילי הדומם והחרש, היה מבוזר ולא ריכוזי. נראה ולא נשמע, מרהיב ומושך, מפתה ומדיח, מצוי בכל מקום ומפתה בכל מקום.

*

לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה.

*

* כאן נמצא אזכור ראשון לרעיון ריכוז הפולחן סביב שם האל והמקום שבו יבחר לשכן את שמו. שם הוא מילה נשמעת, לדרוש משמע לבקש, לשמוע ולדבר, לקרוא ולהאזין.

*

וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם.

*

*המוחשיות המותרת מעוגנת רק במחזורי הקרבנות שומרי הזמנים והמועדים, ובעשן המיתמר מהם ומעלה ריח ניחוח השמימה. עולות וזבחים המוקרבים על המזבח הם המייסדים את כינון זיקת הגומלין בין הארץ לשמים באמצעות קורבנות המקרבים בין שני המתחמים. עולות, זבחים, מעשרות ותרומות, נדבות ובכורות מביאים בני ישראל בשמחה ובתודה, במחזוריות קבועה וידעה מראש בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שרק בהם צומחים ומבשילים שבעת המינים. עולי הרגל מביעים תודה על הברכה השוררת בבתיהם ובשדותיהם, המותנית בברכת שמים ובשמירת מחזורי ההשבתה השביעוניים המקודשים.

*

וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

*

לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.

כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם

וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח.

וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה.

וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

*

* השמחה וההודיה על הברכה והשפע המובטחים משמים לשומרי הברית, משותפת לכל חלקי החברה. אזכור מיוחד מוקדש ללוי שאין לו נחלה ארצית משלו, שהיא הבסיס לברכת הארץ, משום שנאמר לו שרק אלוהים הוא אחוזתו ונחלתו.

*

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.

*

*כאן שבה ונשנית מצוות ריכוז הפולחן במקום אחד, שאותו יבחר אלוהים, כעוגן מוחשי המוגבל בגבולות, למה שמעצם מהותו הוא חסר גבול כי איננו נראה. הצבת גבולות ברורים ומדויקים לזמן ולמרחב המקודשים, הנראים לעיני האדם, היא ממאפייניו של ספר דברים.

*

רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.

רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

*

*איסור אכילת דם, זה שבזרימתו התדירה ובתנועתו הקבועה בגוף האדם והחיה, מבטא חיים של כל יצור חי, הוא הבסיס לחוקי הכשרות והוא קשור קשר הדוק לפסוק ‘כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ’ הנזכר להלן.

*

לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ.

*

*השער הוא המפריד בין השדה לעיר, בין הפרטי לציבורי, או בין הטבע לתרבות, והוא המקום שבו התנהל המשפט על פי החוק הכתוב והמקום שאליו בא העם כדי לבקש צדק. האיסור לעיל מבקש למנוע את המעבר הישיר בין השדה לבית ולתבוע הכרה בחסד ובברכה משמים המתנים את השובע והשמחה בארץ. הצמיחה בשדות איננה תלויה רק במעשה האדם אלא היא תלויה בראש ובראשונה בברכת הטל והמטר משמים ובמחזורי הבריאה הנצחיים ובשמירת מחזורי ההשבתה המקודשים בידי אדם. הכרה זו במקור הברכה והשפע, נענית בהבאת שבעת המינים בשלושת הרגלים בשבעת חודשי השנה הראשונים למקדש, בין ניסן לתשרי, ובהבאת קרבן נדבה או פדיון הבן או תשלום נדר במקדש.

*

כִּי אִם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

*

היבול החדש מברכת האדמה, הדגן, או החיטה והשעורה, היין והשמן, או התירוש והיצהר, המבשילים כולם בארץ ישראל בשבעת החודשים שבין ניסן לתשרי, אסורים בהנאה פרטית בבית, עד שמעלים מהיבול ביכורים ומעשרות למתחם הציבורי המייצג את שם האל, מקור הברכה, במקדש, במועד קבוע.

*

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ.

*

*משה כזכור הוא בן שבט לוי ובפרשה הקודמת, פרשת עקב, הרחבתי את הדיבור על מצבם הייחודי של בני לוי שלא נחלו נחלה בארץ, כי ‘ה’ הוא נחלתם וה' הוא אחוזתם', משום שנדרשו להקדיש את כל זמנם להוראה ולעבודת הקודש ללא מקור פרנסה.

*

כִּי יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר.

*

כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ.

אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ.

רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר.

לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

*

*ההתייחסות לדם הזורם, מקור החיים, או הטיפול בדם, הנחשב כסימן החיים והנפש, בין דם הברית, בין דם נידה ובין דם בעלי חיים, בידל, גידר, חצץ והפריד את היהודים מכל שכניהם הלא יהודים, ושמר על זרותם, ייחודם ונבדלותם, כי מנע מהם לסעוד עם אלה המבשלים עם דם, או להתרועע עם אלה שאינם שומרות ושומרים את חוקי הטהרה והטומאה בדיני נידה הקשורים בדם, ועם אלה שהוגדרו כערלים ולא נימולים, שכן לא מלו אותם והטיפו להם דם ברית. הספרות האנטישמית נקמה ביהודים על בידול זה ביד רחבה, והאשימה אותם בעלילת דם, בשימוש בדם ילדים נוצרים ובקניבליזם. האשמות שווא אלה, שרבו מספור, היו מבוססות על קסנופוביה (שנאת זרים ופחד מפני זרותם המתבדלת) וגרמו סבל רב לרבים וטובים על לא עוול בכפם.

*

רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה.

וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל.

שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

*

*הטוב והישר נקבע בגבולות הציווי האלוהי הנשמע, הציווי האחיד החל על כל הגברים היהודים, ולא נותר בחזקתו הפרטית של האדם ולא שמור לבחירתו.

*

כִּי יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי.

לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָּל תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

*

* מנקודת המבט היהודית – המקדשת את הנשמע הנעלם והבלתי נראה [‘שמע ישראל’] וסולדת מהנראה הדומם רב היופי מעשה ידי אדם – החרדה מפני עבודת האלילים [‘לא תעשה לך פסל וכל תמונה’, ‘לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני’ ] ומפני התועבות הכרוכות בה, חייבו את השמדתה ואת ההתרחקות המרבית ממנה בגלל עוצמת הפיתוי הכרוכה בה. בין אם הפיתוי כרוך בתשוקה להתוודע לתרבות הרוב השלטת ולהתקרב לראשיה ונציגיה, העוטים הוד והדר, או בהתפעמות מהיופי החזותי המרהיב או מהפיתוי הקולי־מוזיקלי של הפולחן, העשוי להלך קסם, ובין אם המדובר בהתפעלות רוחנית ודתית מדת ותרבות אחרת, האיסור החמור עמד בעינו, שכן משה היטיב לדעת שנקודת המפגש הדתית תרבותית עם דת הרוב, תהפוך בן רגע למפגש חברתי ותביא לקרבה וייחוד ונישואין והמרת דת והיטמעות העם הזעיר במספרו בעמים הסובבים שעלו עליו בגודלו לאין ערוך

*

אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.

*

*אין מקום לחקיקה נוספת בידי אדם, המחויבות היא לחוק האלוהי שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. כאן נטמן זרע המחלוקת באשר לגבולות התורה שבכתב כנגד התורה שבעל פה. הראשונה נחשבת להתגלות אלוהית שעליה אין אדם יכול להוסיף וממנה אינו רשאי לגרוע, אבל דרכו של האדם שהוא ממשיך לקרוא ולדרוש, והוא מפרש ומדיין בעל פה עם הטקסט שאותו הוא שומע ואותו הוא קורא, או עם החוק שעליו לציית לו, מגלה בו פנים חדשות ומוצא בו טעמים חדשים בתמורות העתים. השאלה הייתה עד היכן דברי תורה הקובעים חוקים, מצוות ודינים, ומהיכן תוספות אנושיות של פירוש, ביאור, דרוש, שינוי ודיון. הכוהנים לבית צדוק לא הכירו בתורה שבעל פה שהחלו בה הפרושים, וקראו להם ‘דורשי חלקות’. הפרושים יצאו נגד הכוהנים לבית צדוק שומרי הסדר המקראי הכתוב המקודש, וקראו להם צדוקים. כדי לתרץ את מעשיהם המנוגדים לפשט התורה קבעו חכמים שגם התורה שבעל פה ניתנה משמים, למרות שנוצרה בדיון בבתי המדרש שבני אדם יושבים בהם, קוראים, שונים, מפרשים, דורשים וחולקים. כשנוצרה התורה שבעל פה אסרו חכמים להעלותה על הכתב והתירו רק לשנן אותה בעל פה, כי במסורת היהודית כל טקסט כתוב בלשון הקודש היה מקודש, וכל דבר מקודש היה כתוב. התורה שבעל פה הועלתה על הכתב, לדברי חוקר התלמוד, פרופ' יצחק נחום אפשטיין ולדברי תלמידו פרופ' יעקב זוסמן, רק אחרי תקופת האמוראים המסתיימת לקראת שנת 500 לספירה, וזאת רק מחמת צוק העתים. עד אז נשמרה בעל פה פשוטה כמשמעה. “בכל תקופת חז”ל הקלאסית לימודם של חכמים ותלמידיהם על פה היה, כך בתקופת התנאים וכך בתקופת האמוראים" (זוסמן, עמ' 95). ולא לחינם אמרו חכמים באופן נחרץ: “אין כותבין הלכות בספר”, “כותבי הלכות כשורפי תורה”, [ראו מאמרו המקיף של זוסמן: ‘תורה שבעל פה’ פשוטה כמשמעה: כוחו של קוצו של יו“ד.״ המחקר פורסם לראשונה במחקרי תלמוד ג' בשנת תשס”ה וראה לאחרונה אור כספר בהוצאת מאגנס בכותרת זו]. היו כמובן גם השקפות נוספות בשאלה זו.

המחוקק האלוהי מגדיר את עצמו בכינוי: ‘הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים’, כלומר האל הגואל משעבוד ופודה ומשחרר מעבדות. החירות, הפדות והגאולה הן המקודשות ואילו היפוכם, השעבוד והעריצות, שלילת החופש והדיכוי, הם המתועבים. כל עבודת אֱלֹהִים אֲחֵרִים קשורה בתודעתו של משה לעבדות הנתעבת ולשעבוד המשוקץ, לחיים ללא זמן ריבוני, ללא הבחנה בין זמן לעמל ובין מועד מקודש של השבתה וחופש בחירה, ללא חופש תנועה וללא חירות ביטוי, ללא נגישות שווה לחוק, חיים משוללי כבוד האדם וזכויות האדם, ממנה נחלץ העם בחסד האל הפודה והמשחרר מבית עבדים, בידי משה נביאו.

*

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.

וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם.

לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ אֶת מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.

*

בתלמוד הבבלי נאמר שרבי חמא ברבי חנינא מקשה על כוונת הפשט בפסוק זה ומסיק ממנו הלכה למעשה הלכות חסד ומוסר הגלומות במסורת היהודית במושג מידות המתייחס למעשים טובים לטובת הזולת: “מאי דכתיב “אחרי ה' אלהיכם תלכו”, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר “כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא?”, אלא להלך אחר מדותיו של הקב”ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב “ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם” – אף אתה הלבש ערומים. הקב“ה ביקר חולים דכתיב “וירא אליו ה' באלוני ממרא” – אף אתה בקר חולים. הקב”ה ניחם אבלים דכתיב “ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו” – אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב “ויקבר אותו בגיא” – אף אתה קבור מתים.

[תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"ד, עמוד א']

*

* משה מתנגד להנהגה כריזמטית נבואית מתעתעת, המסיתה לעבודת אלוהים אחרים, גם אם היא מגובה באותות ומופתים, ואומר שהמבחן היחיד לכל נביא הוא התוכן הקונקרטי הנאמן נאמנות מוחלטת לחוק הכתוב ולסיפור המקראי, ולא האישיות הכריזמטית, הבטחותיה, יופייה ומידותיה או מעשיה ומופתיה. משה פותח כאן בתגובה הקשה לסדרת האיומים של מדיחים ומפתים מבית ומחוץ. הנביא המדיח וחולם החלום הקורא לשוב לעבודת אֱלֹהִים אֲחֵרִים, דינו מוות. כזה בדיוק הוא גם דינם של כל אחד מקרובי המשפחה האהובים, המסיתים לחטא זה. הריגה בסקילה הוא עונשו והסוקל הוא בן משפחתו.

*

כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ.

מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ.

לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו.

כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה.

וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ.

כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר.

יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ.

הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר ההוא [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב.

וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד.

וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.

*

גודל האימה מסכנת הפיתוי המדיח של אלוהי תרבות הרוב, המושכים את הלב ביופיים מעורר היראה ומרשימים בגודלם מעורר השגב, שקול לגודל העונשים והאיומים על המדיחים לסור מעבודת אלוהים וללכת בעקבות אלוהים אחרים ונביאיהם.

*

* כאן לעיל ולהלן נדונים האיסורים על סימונים נראים לעין בגוף האדם ועל המאכלים שאדם רשאי לאכול ולהכניס לגופו, בשל העובדה שהעם מוגדר כקדוש ונבחר וכעם סגולה. הקדושה מותנית בהתבדלות ובשמירה קפדנית על שורה של איסורים ודינים, חוקים ומשפטים וגבולות טהרה. האיסורים חלים כמעט כולם על נשים וגברים כאחד (היוצאים מהכלל הם רק אלה השייכים לגברים בלבד מבחינה גופנית, כגון איסור קיצוץ זקן ופאות וכדומה) בעוד שמצוות עשה שהזמן גרמן, חלות ברובם רק על גברים, משום שלנשים הכפופות לבעליהן אין מעמד ריבוני וזמן משלהן הכפוף רק לבחירתן, שבו היו יכולות לבחור לשמור מצוות.

*

הבחירה האלוהית היא נושא נכבד וטעון, אך יש לזכור שהיא מותנית בנאמנות מלאה לחוק ולמשפט האלוהי ולגדרי הקדושה המפורטים בו, ואיננה אוטומטית.

*

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

*

פסוק זה נזכר קודם לכן בספר דברים ז פסוק ו: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

*

הבחירה האלוהית היא בחירה מותנית בשמירת מצוות ואיסורים, וההגדרה של עם נבחר, עם סגולה, התפרשה בצורות שונות לאורך הדורות. על הנבחרים מוטלות חובות רבות שבני שאר העמים לא קיבלו על עצמם, והראשונה שבהן היא חובת זכור ושמור כמאבק הזיכרון נגד הנשייה, לצד חובת אהבת אלוהים ויראתו ושינון דבריו, חוקיו ומשפטיו, לכל בני העם על פי נוסח כתוב ולימודם השיטתי לבני העם ממין זכר בלבד.

*

*מכאן ואילך מתואר מדרג מפורט של עולם החי בזיקה למותר ולאסור לאכילה לאדם מישראל המחויב לקדושה ולבחירה. המזון המותר באכילה קשור בטומאה ובטהרה מצד אחד ובמיון מדוקדק הקשור בסדרי הבריאה ובמחלקותיה, מצד שני, ואינו קשור בזמינות או בטעם אישי.

*

לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה.

זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים.

אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר.

וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.

אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם.

וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ.

אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ.

וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶם.

*

* ראוי לשים לב שלא נזכר אף שם של דג בכל המקרא כולו (לוויתן איננו דג הוא יונק)

*

כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ.

וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה.

וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ.

וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ.

וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ.

אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת.

וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ.

וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף.

וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ.

כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ.

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.

וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.

וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.

וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

*

*מכאן ואילך באה שורה של חוקי צדק חברתי מאלפים, המלמדים על הקשר בין אחר לאחריות ובין צדק חברתי לחובה ובין ברית לברכה. אדם מישראל בעל נחלה מניבה, חייב לדאוג לכל חסרי הנחלה ובהם הלוי, והגר, והיתום והאלמנה.

האדמה שייכת לאלוהים שאמר במפורש: “כי לי הארץ”, והנחלות מהאדמה עלו בגורל לתריסר השבטים, לכל משפחה ומשפחה, במצוות האל וברצונו. אין לאף אדם מישראל בעלות של קבע על אדמתו, הארץ כולה שייכת לאלוהים ובני ישראל שקיבלו את הארץ על תנאי – תנאי שמירת החוקים והמצוות והאיסורים – נתפשים כעבדי האל וללא כבעלי הארץ. (‘כי לי בני ישראל עבדים’!).

בשל שתי עובדות יסוד אלה – שלילת בעלות האדם על האדמה ותפישת בני ישראל כעבדי האל –תנובת הנחלה וברכתה אינם שייכים כלל וכלל רק לבעל הנחלה, אלא הם שייכים לו ולכל הנמצאים בתחום אחריותו. היחידים שלא זכו בנחלה בשל בחירה אלוהית (שבט לוי שהוקדש להוראה, להנחלת הזיכרון ולעבודת הקודש) או בשל כורח הגורל (אלמנות, שנחלתם עברה לאחי הבעל המת, או יתומים הקטנים מדי מכדי לעבוד בנחלת אבותיהם או גרים שבאו לגור בארץ כזרים הרוצים לגור עם בני ישראל ושומרים על זהותם הדתית המקורית, אך אין להם נחלה), חייבים להיזון על ידי בעלי הנחלות.

יתרה מזאת בעלי הנחלות חייבים לעזור לאביונים הנתפשים כאחיהם. כי ברכת הארץ תלויה באחריות על האחר שדרכו לא צלחה ובדאגה לצרכיו בעזרה לזולת ששקע בחובות. אין ברכת שמים המתנה את ברכת האדמה, ללא אחווה, נדיבות, אחריות ותמיכה באלה שלא ירשו שדה ונחלה. הצדק החברתי, אומר משה בשם האל, בפי מחבר ספר דברים, הוא הבסיס לשגשוג הכלכלי, או ברכת השמים והארץ תלויים באחווה אנושית, באחריות רחבה, בחסד אנושי, בנדיבות ובנדבה, בנתינה, בסיוע ובתמיכה אנושיים. מי ייתן ותובנות יסוד אלה הנכונות בכל עת ובכל מקום, ביחס לכל אדם, ינחו את השליטים בני ימינו ואת אלה הנתונים לשלטונם.

*

וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ.

מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ.

וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.

וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה.

*

בשנת השמיטה מתחוללת מחיקת חובות. שמיטה היא הפעולה ההפוכה לאחיזה, לקניין, לרכוש ולבעלות. שמיטה היא שחרור והרפיה מאחיזה וויתור על בעלות ועל קניין ורכוש מטעמי צדק חברתי ורווחה לאדם ולאדמה. התורה מצווה על שומרי הברית בשנה השביעית, לשמוט, לשחרר, להרפות, לעזוב, ולא לגבות את החובות מהלווים שאינם מסוגלים להשיבם.

*

אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ.

אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.

רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן.

כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא.

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

*

אנשים ונשים שנקלעו לחובות או לפשיטת רגל, שעבדו את עצמם או את בני משפחתם, בתמורה לחוב שלא היו יכולים לפרוע ולהשלים את תשלומו. העבדות הייתה חלק מהסדר החברתי בכל העולם העתיק ובעולם הטרום מודרני שלא היו בו חשמל או מים בברזים או טכנולוגיה ותקשורת, שכן הכול נעשה בעבודת ידיים. לעבדים ושפחות, נשים וגברים, היה ביקוש גדול והם נמכרו ונרכשו בשווקי העבדים בכל העולם. לא פעם היציאה למלחמה הייתה לשם שבי עבדים. התורה מצווה על שחרור העבד העברי והאמה העברייה בשנת השמיטה ודורשת שבעל העבדים ישחררם עם מתנות נדיבות.

*

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ.

וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם.

הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ.

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.

וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ.

וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן.

לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

*

זיכרון מאות שנות העבדות של בני ישראל במצרים וזיכרון זוועת השעבוד שלא היה לה קץ, הוא הבסיס המוסרי ליחס לעבד העברי. העבדות של העבד העברי כרוכה בשאלות מוסריות רבות, אולם ראוי לציין שהחברה היהודית הייתה החברה היחידה שקבעה מועד שחרור לעבדים.

כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ.

לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.

רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

*

* הבכורים באדם, בבקר ובצאן שייכים לאלוהים, בשל העובדה הקשורה במכת בכורות, אז ניצלו בכורי בני ישראל ממכת מצרים העשירית, ובכורי האדם חייבים להיפדות אצל הכהן ובכורי הצאן והבקר מוקדשים לאלוהים ומותרים באכילה רק במקום המקודש שאותו יבחר אלוהים.

*

מכאן ואילך חוזר משה לשלושת מועדי העלייה לרגל בהם חוגגים מדי שנה את טקסי קהילת הזיכרון של עם ישראל ממעמד סיני ועד היום. המועד הראשון הוא חג הפסח של הקהילה הזוכרת מדי שנה במשך שבוע שלם את חג החירות, שבו נגאל העם מעבדות לחירות, בחודש האביב. העם יחגוג את חג הפסח במקום שבו יבחר אלוהים, כלומר במשכן או במקדש, במועד קבוע, בארבעה עשר לחודש הראשון, וחג המצות אחריו יוחג במשך שבעה ימים בבתים.

*

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.

וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר.

לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם.

וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה.

*

*מועד הזיכרון השני – שבעה שבועות אחרי מועד חג קציר שעורים, ביום ראשון ממחרת השבת, בתום חג המצות, ב־ כ“ו בחודש האביב, חודש ניסן – הוא חג הביכורים, החל ביום ראשון ממחרת השבת ב־ט”ו בסיון, הנודע בשמות חַג שָׁבֻעוֹת, חַג הַשָּׁבֻעוֹת, חג ביכורי קציר חיטים וחג מתן תורה.

*

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.

וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.

*

*מועד החג היה שנוי במחלוקת בין כוהני בית צדוק, שהרבו לכתוב עליו כחג השבועה וחידוש הברית במגילות מדבר יהודה, במגילת המקדש, במגילת משמרות הכהונה, במגילת מקצת מעשי התורה ובספר היובלים, החוזר ומזכיר את קדושתו וייחודו כחג השבועים מלשון שבועה וברית, וחג הבריתות וחג המלאכים וחזון המרכבה וחג מתן תורה, לבין הפרושים, המפרשים, משום שהייתה מחלוקת ביניהם על מועד הנף העומר, הוא מועד קציר השעורים. המבקשים להבין יותר ולהעמיק בפרשה זו ובמשמעות המחלוקת העקרונית בין הצדדים, מוזמנים לקרוא את מאמרי “חג שבועות הנעלם” המצוי ברשת.

* המועד השלישי ממועדי העלייה לרגל למקדש הוא חג הסוכות, חג בן שבעת ימים, החל באמצע החודש השביעי, חג השמחה, השובע והשפע, החותם את שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בחג מלא שמחה ברכה והודיה ששלושת המינים האחרונים משבעת המינים שהארץ המובטחת התברכה בהם, הצומחים בשבעת חודשי השנה הראשונים, התאנה, התמר והרימון, מובאים בו למקדש. המחזוריות השביעונית הנצחית המקודשת בחומש, קשורה בעובדה שהמילה שבועה והמספר שבע או שבוע והמושג שובע הקשור בהבשלת שבעת המינים, באים כולם מאותו שורש. השבועה והשבע והשבוע כולם נצחיים, מקודשים ומחזוריים משבוע הבריאה המסתיים בשבת ועד השבת האחרונה שאנו שובתים בה וזוכרים את מועדי ה' וקוראים מקראי קודש ומועדי דרור. המחזוריות השביעונית המשביתה הקבועה והידועה מראש של שבתות, שמיטות ויובלים ושבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, היא תשתית הברית והשבועה הנצחית בין שמים וארץ, בין האל ועמו, הניכרת לעיני המתבונן בצמיחתם והבשלתם של שבעת המינים הנקצרים ונבצרים, נמסקים, נקטפים, נגדדים ונארים בשבעת החודשים המבורכים שבין ניסן לתשרי, המבטיחים שובע וברכה, שפע וחיים.

*

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ.

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם.

אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

*

מחזור השבתות ושבעת מועדי ה‘, ששלושת הרגלים נכללים בהם, הוא מחזור הזמן היהודי הנצחי המקודש הנמנה בשבתות ובמועדי ה’ מימי משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי ועד ימינו. שבעת מועדי ה' החלים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי הם אלה המצוינים בפרשת המועדות בספר ויקרא ואלה המפורטים במגילת “מקצת מעשה תורה” וב“מגילת המקדש” שנכתבו בחוגי כוהני בית צדוק:

*

חג הפסח, י"ד בניסן

חג המצות, ט"ו בניסן, במשך שבעה ימים

חג הנף העומר, כ"ו בניסן

חג השבועות, ט"ו בסיון

יום זיכרון תרועה, האחד בתשרי

יום הכיפורים, העשירי בתשרי

חג הסוכות, ט"ו בתשרי, במשך שבעה ימים

*

שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם מניבים בשבעת חודשי השנה הראשונים, השעורה, החיטה, הגפן, הזית, התאנה, התמר והרימון. מועדי הבשלתם לראשית הקציר הבציר והמסיק מפורטים במגילת המקדש.

ארבעת המינים הראשונים מבשילים במרחק שבע שבתות איש מרעהו ונאספים תמיד ביום ראשון ממחרת השבת ברווח של שבעה שבועות.

|*השעורה נקצרת החל מ־כ"ו בניסן, יום ראשון, ממחרת השבת הראשונה בתום הפסח, בעת הנף העומר

*החיטה נקצרת החל מ־ט"ו בסיון, יום ראשון ממחרת השבת, ביכורי קציר חיטים

*הגפן נבצרת החל מג' באב, יום ראשון ממחרת השבת, במועד התירוש

*הזית נמסק החל מכ"ב באלול, יום ראשון ממחרת השבת, במועד היצהר

*

התאנים נֶאֱרות, התמרים נִגְדָּדִים וְהרימונים נִקְטָפִים חודש השביעי ומובאים למקדש בחג הסוכות, החג השביעי בן שבעת הימים, החל באמצע החודש השביעי.

ברכת שבעת המינים הנקצרים, נבצרים נמסקים ונקטפים בשבעת החודשים הראשונים של השנה, ברכה המבטיחה שׂבע, שפע, ברכה שגשוג וחיים, מובטחת לאלה השומרים את החוקים, המשפטים, המצוות והפיקודים, ובכללם את מחזור מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, הוא מחזור ההשבתה השביעוני הנצחי של שביתה מכל מלאכה מדי שבת, ומדי שבעת מועדי ה', בשבעת חודשי השנה הראשונים, ושביתה מכל מלאכה מדי שמיטה ומדי יובל, שמטרתו להזכיר ולהנציח את שבועת מועדי הדרור וזיכרון המעבר מעבדות לחירות בידי גואל ישראל מבית עבדים. בכל אחד ממועדים אלה האדם שומט את אחיזתו משעבוד זולתו, מוותר על ריבונותו, אינו עובד ואינו משעבד, הוא שומט את אחיזתו החומרית, מוותר למען הזולת המשועבד ולמען מחוסרי הנחלה, ותורם למען השוויון, החירות והמנוחה, הצדק והברכה.

*

משה בן עמרם משבט לוי, שבט הסופרים והמורים, המשרתים בקודש, מקדשי השבת והשביתה שבהם קוראים במקראי קודש, יהיה זכור לעד כאדם הראשון בעת העתיקה שנאבק בעריצות השעבוד מעשה ידי אדם, כנושא דברו של אלוהי החירות והדרור ואלוהי מחזורי הזמן הנצחיים הנודעים כמועדי ה' מקראי קודש.

נחתום פרשה זו בכמה שירים שכתבו משוררות ומשוררים בני תקופות שונות, הקשורים בהיבטים שונים בחייו של משה, אדון הנביאים, בחלומות שחלם, במסע שהוביל, בחוקים שהביא לעמו משמים, ובמציאות שבה נאבק.

*

*

חיים נחמן ביאליק, שנולד בשנת 1873, בראדי שבווהלין, בממלכת פולין־ליטא, והלך לעולמו בשנת 1934, היה כידוע משורר, סופר, עורך, מסאי ומתרגם שנחשב למשורר הלאומי של תקופת התחייה הלאומית, כתב על ייחודו של משה:

*

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל

*

חיים נחמן ביאליק

*

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפְתוּחוֹת,

מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי יָמִים עֹמֵד דֹּם אִישׁ שָׂב.

בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹּאחֵז לוּחוֹת,

מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.

וּלְרַגְלָיו תֻּכּוּ שְׁנֵי עֲנָקִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה,

יִלָּחֲמוּ בוֹ בָּעֹז, אֵלָיו יַעַרְכוּ קְרָב;

בַּקַּרְדֹּם וּבַחֲנִית עֲלוֹת יַעְפִּילוּ רוֹמָה

וּגְזֹל מִזְּרוֹעוֹ אֶת־לוּחוֹתָיו – אַךְ לַשָּׁוְא!

כִּשְׁנֵי עַפְעַפֵּי שַׁחַר עֵינָיו תִּבָּקַעְנָה,

וּבְעַנְוַת צֶדֶק מִגָּבֹהַּ יַבִּיט בָּם –

וּבִרְכֵּי שְׁנֵי עֲנָקִים שַׁחוֹת, אַף תִּכְרַעְנָה –

מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם!

ז' אדר, תרנ"ג

*

*

אברהם רגלסון (1896–1981), משורר וסופר עברי יליד הלוסק שבבלארוס, כתב שיר על החזון הנגלה לעיני משה באחרית ימיו על הר נבו.

מֹשֶה עַל הַר נְבוֹ

אברהם רגלסון

לֹא כְּנַעַן וְעָרֶיהָ, הוֹד מִגְדָּלִים

וְחוֹמוֹת נוֹצְצוֹת בְּשֶׁמֶשׁ־עֶרֶב –

לֹא יֶרֶק־גִּנּוֹת, שׁוּרוֹת תְּמָרִים,

וְנָהָר שׁוֹטֵף אַט וּמַשְׁקֶה בְרָכָה

פְּרִי כַרְמֵי חֵן וּמֶגֶד שָׂדוֹת,

עַד יִשַּׁק שִׂפְתֵי־יָם דְּלוּק־אֹדֶם –

לֹא אֵלֶּה, נַחֲלוֹת עַמִּי, רוֹאוֹת עֵינַי,

כִּי־אִם הֲמוֹנֵי דוֹרוֹת יִוָּלֵדוּ

וּתְקוּפוֹת וַחֲלוֹמוֹת יִבָּרֵאוּ –

כְּהָרֵי־תְכֵלֶת שׁוֹאֲפִים שָׁמַיְמָה,

הַר מֵעַל הַר וּפִסְגָּה מֵעַל פִּסְגָּה,

עַד יֹאבְדוּ מֵרְאוֹת בְּעַרְפִּלֵּי נְצָחִים.

וְנֵטֶף מִדַּם לִבִּי יֵז וִיפַעֵם

כָּל שַׁחַר יַאְדִּים רֹאשׁ־שֶׁלֶג רָחוֹק,

וְאֵשׁ הַסְּנֶה אֲשֶׁר הֶרְאַנִי אֱלֹהִים

עוֹד תַּצִּית רִשְׁפֵּי טַל בְּבֹקֶר יֶאֱתֶה.

יָדֹעַ אֵדַע כִּי הִקְדַּרְתִּי עָשָׁן

אֶת לֹבֶן אֵשׁ הַסְּנֶה, לְבַל יְעַוור

עֵינַיִם כֵּהוֹת, וְהִמְתַּקְתִּי מֵי תוֹרָתִי

לְחֵךְ עֲבָדִים לֹא יְקַדְּשׁוּ אֱמֶת

וְאֵל מִמַּרְאֶה חַף, לְזֶבַח זָר,

וְאַךְ הַמַּעֲשֶׂה הַיָּשָׁר יַכִּירֶנּוּ.

וְאֶשְׁלַח בְּרָכָה לִנְבִיאֵי עָתִיד

אֲשֶׁר יָבֹרוּ אֵשׁ מֵעָשָׁן, פָּז מִפְּסֹלֶת,

דְּבַר־אֵל מִדִּבְרֵי דָתִי; וּבִרְכָתִי

לְרֹאשׁ כָּל שׁוֹבְרֵי־לוּחוֹת אַחֲרֵיהֶם,

אֲשֶׁר בְּעֹז וְעָמָל וְיִסּוּרִים

יוֹלִיכוּ עַם בִּישִׁימוֹן לֵאלֹהִים. כִּי

כְּנַחֲלֵי־אֵשׁ מִתְאַבְּנִים עַל הַר עָשֵׁן,

כֵּן קוֹפְאִים דִּבְרֵי־אֵל בְּתוֹרוֹת אָדָם,

עַד יִפְרוֹץ שֵׁנִית זֶרֶם־לַהַב מוֹרֵד

וְשִׁבֵּר סַלְעֵי־חֹק וּבָמוֹת־קֶדֶם

וְהֵקִים דָּת חֲדָשָׁה עַל חֻרְבָּנָם.

כֹּה יִשְׂגַּב הַר־הָאָדָם לַמְּרוֹמִים,

לָשִׁית אֶת כְּתֵפוֹ מִשְׁעָן לַכּוֹכָבִים

וְלהסְתִּיר רֹאשׁוֹ בֵּין מִכְמַנֵּי עֶלְיוֹן.

הִנֵּה הֶחָזוֹן גָּז. וְצִבְאוֹת צְלָלִים

מְכַסִּים בִּקְעַת כְּנַעַן וּכְרָמֶיהָ,

וּפְנֵי יָרֵחַ צוֹפִים אֶל יְרִיחוֹ

וּמְרַכְּכִים גֵּאוּת־חוֹמוֹתֶיהָ. לָיְלָה.

וְשַׁלְוַת־אֵל צוֹנַחַת עַל הַמִּדְבָּר

כְּכַנְפֵי תְנוּמָה עַל עַפְעַפֵּי עָיֵף,

וּנְשִׁיקַת־אֵל יוֹרֶדֶת, מִתְקָרֶבֶת,

וְנַפְשִׁי מְרַטֶּטֶת עִם הַדְּמָמָה.

*

יהודה עמיחי (1924–2000), יליד וירצבורג שבגרמניה, משורר, סופר ומתרגם, כתב על משה ואלוהים:

*

משה רבינו ראה רק פעם אחת [בית ראשון]

יהודה עמיחי

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רָאָה רַק פַּעַם אַחַת אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים

וְשָׁכַח. הוּא לֹא רָצָה לִרְאוֹת אֶת הַמִּדְבָּר

וַאֲפִלּוּ לֹא אֶת הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת, אֶלָּא רַק אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים.

הוּא הִכָּה בַּסֶּלַע בְּזַעַם גַּעֲגוּעָיו

הוּא עָלָה לְהַר סִינַי וְיָרַד, הוּא שָׁבַר אֶת שְׁנֵי

לוּחוֹת הַבְּרִית וְעָשָׂה עֵגֶל זָהָב, הוּא חִפֵּשׂ

בָּאֵשׁ וּבֶעָשָׁן, אֲבָל הוּא זָכַר רַק אֶת

יַד הָאֱלֹהִים הַחֲזָקָה וְאֶת זְרוֹעוֹ הַנְּטוּיָה

וְלֹא אֶת פָּנָיו וְהָיָה כְּמוֹ אָדָם שֶׁרוֹצֶה

לִזְכֹּר אֶת פְּנֵי מִי שֶׁאָהַב וְלֹא יוּכַל.

*

*

המשוררת רחל בלובשטיין (1890–1931), ילידת סאראטוב שברוסיה, כתבה שיר נודע על אחריתו של משה

*

מִנֶּגֶד

רחל בלובשטיין

*

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

*שיריהם של חיים נחמן ביאליק, אברהם רגלסון ורחל בלובשטיין נמצאים בפרויקט בן יהודה

רחל/ מנגד

*פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ היא פרשת השבוע העשירית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ל“ב, פסוק א' ומסתיימת באותו פרק בפסוק נ”ב.

יש שנים שבהן קוראים את פרשת האזינו בשבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים – היא שבת שובה כמו בשנה הנוכחית ויש שנים שקוראים אותה בשבת שאחרי יום הכיפורים ולפני חג הסוכות, כמו בשנה שעברה.

בכל שבת שקוראים פרשה זו אי אפשר שלא להתפעם מהעוצמה השירית העתיקה הגלומה בה, ומהפרספקטיבה ההיסטורית והעל־היסטורית הנפרשת בה, המחברת בין העבר, ההווה והעתיד.

אי אפשר גם שלא להתפעם מייחודו החד־פעמי של הקול הדרמטי הדובר בפרשה הפונה לשמים ולארץ, לנוכחים ולנוכחות, ואומר: האזינו לקולי, לקול הזוכר והמעיד, שומר הברית והדעת ומנחיל הזיכרון בדיבור ובשיר, בכתב ובעל פה, בשמו של הקול האלוהי הנשגב, מעורר האימה והיראה, הקול האלים, הנצחי, הבלתי נשכח, המעביר חלחלה, המפחיד, המאיים והמבטיח, היודע מראשית אחרית, הצופה והמתבונן, הזוכר והמעיד, הגואל וכורת הברית, הבורא והמכונן, המחוקק, המעיד, הזוכר, המצווה והמעניש, המנהל מאבק אין־ סופי בין הזיכרון לנשייה, בין הנצחיות לכליה, בין הקדושה לטומאה, בין הפריון לכיליון, בין ההיריון לחידלון, בין הטהרה לטומאה, בין הצדק לעוול, בין הברית המקיימת והמנציחה להפרת הברית המשמידה והמכלה, ובין הברכה לקללה.

הקול השומע והדובר, המעיד והזוכר, הגואל והמושיע, המגלה והמחריב, המאיים, השופט, המעניש והנוקם, החי לנצח נצחים בשפה העברית ובספרות העברית ופועל בין שמים לארץ, בעולם שנברא בין מעיד למועד ובין עדות לעדה, במחזור נצחי של מועדי ה', ונברא בספר, מספר וסיפור, בנבואה וחזון, בשירה ובעדות, בזיכרון כתוב ומסופר במצווה, בחוק ובברית.

ראוי לזכור שמשה בן עמרם, בן קהת בן לוי, דור שביעי לאברהם – מהכוהנים המיוחסים אשר בשבט לוי, בני בניו הישירים של לוי בן יעקב, שהתקדש לכהונה בעולם המלאכים ב“ספר היובלים” וב“צוואת השבטים”, כמעשר שיעקב נדר בבית אל, וצאצאיו לבדם, רק הלוויים והכוהנים, הם שומרי משמרת הקודש, החיים לנוכח עולם המלאכים הנשמע והבלתי נראה, המצרפים בין הנגלה לנעלם בספר, מספר וסיפור, בברית, בעדות ובשירה, בברכה, מצווה, חוק ותפילה, שעליהם נאמר הפסוק: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא. (מלאכי ב ז), – רק הוא לבדו פתח את מסעו הגדול בגיל שמונים שנה, בשירת הים, אחרי חציית ים סוף, ברגע שבו עם עבדים נרדף ומשועבד, הפך לבן חורין בחסדי האל הנעלם הגואל מעבדות לחירות.

משה, הנביא הכהן מבני קהת בן לוי, שרק לבניו נשמרה הכהונה, המנהיג הישיש, הבא בימים, ערל השפתיים, המחוקק בהשראת דבר האל, חוקי מופת ברוב התחומים, וכותב תורה מן השמים והמוציא את עמו מעבדות לחירות, המכונה ‘משה עבדי העניו מכל אדם אשר על פני האדמה’, מסיים אותו זקן ושבע ימים בן מאה ועשרים שנה, בשירת המדבר וההר, בדרכו להר נבו, לפני שעמו הסורר וקשה העורף, יכנס בלעדיו לארץ המובטחת בשבועה ובברית לאבותיו.

תפישת הארץ המובטחת כארץ הברכה' הטהרה והקדושה לשומרי הברית, לשומרי החוקים, המצוות הגבולות, הקשורה באל, בכוהנים בלוויים ובמלאכים, וכארץ גזרה לאלה המפרים את הברית, ארץ הקללה והטומאה, השאול והחמס, הקשורה בפריצת גבולות, בשרירות לב, בהשחתה, בשפיכות דמים, בעבודה זרה, בגילוי עריות, בעירים ובמלאכים הנופלים, מאפיינת את המחשבה הכוהנית.

שירת האזינו מזכירה את הברכה והקללה בזיקה לסיפורו של עם הנברא בספר, מספר וסיפור, בזיכרון נצחי של מצווה ואיסור, בחוק ומשפט, בעדות ומועד ומועדי ה', באיסור והיתר, בשיר ובסיפור, הקושרים בין שמים וארץ, בין הנצחי לחולף, בין הזיכרון לנשייה ובין העבר לעתיד.

כדאי להזכיר שיום הכפורים הקרב ובא, עוסק במהותו הליטורגית־מיסטית העתיקה במאבק הדרמטי בין הברכה לקללה, בין ארץ החיים לארץ גזירה, בין המזרע למדבר ובין היישוב החקלאי הפורה, מקום הברכה והחיים, לישימון הצחיח, מקום עזאזל ומרחב השדים והרוחות וגיא צלמוות, או במאבק המתנהל כל העת בין הקדושה לטומאה, בין הטהרה והנצחיות והאור לבין המוות בארץ מאפליה ובור השחת, בין שומרי הברית למפרי הברית, מאבק המתרחש במהלך צום יום הכיפורים כמאבק קוסמי בין כוחות החיים וכוחות המוות, המיוצגים בכניסה של הכהן הגדול לקודש הקודשים, מקור הטהרה, הקדושה, הברכה, הפריון והחיים הנצחיים, הקשורים בברית ושבועה, בכרובים מכונפים ומלאכים מקודשים במתחם הטרוטופי, שכל המתחולל בו אסור מחוצה לו, ובייחוד מקודש מעל ארון הברית ולוחות הברית, לוחות העדות והזיכרון, מצד אחד, ובהליכה של ‘האיש העתי’ לארץ גזרה, שאול תחתיות, מקום עזאזל, מקור הטומאה, הקללה, החמס, החטא, הקבורה והנשייה בבאר שחת, שאול תחתיות וארץ מאפליה, הכיליון, הדממה, העדר שינוי ומחזור באפלה, בחשכת החידלון והמוות, הקשורים בראייה אסורה, בהפרת הברית, בפריצת גבולות, בזיווג אסור, בגילוי עריות, בשפיכות דמים ועבודה זרה, בשרירות לב ובשחת, מצד שני.

המאבק מתחולל בין המוות לחיים, בין הקללה לברכה, בין הטומאה לטהרה, בין המזרע למדבר ובין הפריון לכיליון, בין הקודש והטהרה ובין החמס והקללה, בשעה שהכהן הגדול, עדוי חושן המשפט וציץ הזהב, ועטור באבני שוהם ובדולח שמקורם בגן עדן, שם נזכרו לראשונה, נכנס מאחורי מסך ערפל הקטורת למחוז הקדושה, מקום הכרובים והמרכבה, מקור הברכה והחיים, הנצחיות, השגשוג והפריון הנסתר מכל עין, ‘לפניי ולפנים’ בקודש הקודשים, המייצג את גן עדן הנצחי, מקור נצחיות החיים והתחדשותם הנצחית.

גן עדן וקודש הקדשים, שני מקומות הטרוטופיים בהם נזכרים הזהב, הכרובים, השהם והבדולח, הטהרה, הקדושה, האור, הברכה והנצחיות, הקשורים בכהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים, מקור החיים, מקום הכרובים והמרכבה, אפוף קטורת המונעת ממנו לראות, אך מאפשרת לו לשמוע את משק כנפי הכרובים ואת הקול הנצחי המדבר מבעד לכנפי כרובי המרכבה, באותה שעה שהאיש העתי עוזב את ארצות החיים, הולך לארץ צייה, חרבה וישימון, משלח את השעיר לעזאזל בארץ גזרה במדבר, בארץ מאפליה ודומיה, בבאר שחת, גיא צלמוות ושאול תחתיות.

המדבר מייצג ביום הכיפורים את הטומאה, הקללה, החטא והעונש, האפלה, השכחה, הדממה, המוות ותהום הנשייה, שרירות הלב, החמס, הישימון, הצייה, המאפליה, החורבן, ההשמדה, ההרס והכיליון, הקשורים כולם בקיטוע החיים, בהרס המחזור והתמורה המחזורית, בפגיעה אנושה במחזור הפריון, הבריאה והשינוי, הקשורים בגבולות הקדושה, העדות והברית, הספר, המספר והסיפור, ובפריצת גבולות, בחטאי היהרג ובל יעבור, הנעשים במזיד, במרד בני אלוהים שחמדו את בנות האדם (בראשית פרק ו) בבגידה בשליחותם המקודשת ובאסון שהביאו על הארץ, שנגרם כתוצאה מהחטא והעונש, שנזכר במרומז בפתיחת פרק ו של ספר בראשית, סיפור פריצת גבולות, שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה שסופו נודע כמבול.

ראשיתו של הסיפור היא

וַיְהִי כִּי־הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.

וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה

וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ…

(בראשית ו א–ב).

בני אלוהים, המכונים עירים, נפילים, שמחזאי ועזאזל, או המלאכים הנופלים, על פי “ספר חנוך” ו“ספר היובלים” ו“צוואת י”ב השבטים", “ברית דמשק”, ומסורות כוהניות שונות נוספות, העוסקות במלאכי קודש, מכאן, ובמלאכים חוטאים, מכאן, שנמצאו בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, הם מלאכים שנשלחו משמים לארץ בדור השישי לדורות האדם. המלאכים נשלחו בידי אלוהים כדי ללמד את בני האדם לקרוא ולכתוב, אולם מלאכי קודש נצחיים וטהורים אלה, שירדו משמים לארץ, בגדו בשליחותם השמימית בארץ, זנו אחרי עיניהם, או תרו אחרי עיניהם, נאחזו בתשוקה אסורה שראשיתה בראייה וחמדת בשרים, שלא יכלו לעמוד נגדה, וחמדו את בנות האדם, אנסו אותן (‘ויקחו להן נשים מכל אשר בחרו’), חטאו עמהן בגילוי עריות של יחסי מין אסורים בין מין לאשר אינו מינו (בני אלוהים, נצחיים, טהורים ומקודשים, מכאן, ובנות האדם בנות החלוף, המטמאות, מכאן) והולידו איתן את הגיבורים הענקים בני הנפילים שמילאו את הארץ חמס ושפיכות דמים, כי נולדו מחוץ לגדר הבריאה ולא היה להם מה לאכול בין כל מה שמוכן מראש, גדל וצומח בבריאה לכל נברא, לכן החלו ברעבונם שלא ניתן היה להשביעו, לאכול את בני האדם (קניבליזם), בשעה שכילו לטרוף את כל הצומח והחי מסביבם.

הואיל והמלאכים הטהורים והנצחיים שירדו משמים לארץ בדורו של ירד, הדור השישי לדורות האדם, הם בני אלמוות, אי אפשר היה להטביעם במבול כעונש על חטאם, ואי אפשר היה להחזירם לשמים, כי נטמאו טומאה שאין לטהרה, במגעם האסור עם בנות האדם, השייכות לעולמם של בני מוות, כמרומז בספר בראשית בפתיחת פרק ו המבאר את הרקע לבוא המבול – העונש האולטימטיבי של הכיליון, המפורט בספרייה הכוהנית במגילות קומראן, שכולה כתבי קודש.

ה’עירים' (בארמית מלאכים) – הקשורים בגילוי עריות ובפריצת גבולות בין שמים וארץ, הנודעים גם בשם הנפילים המורדים או המלאכים החוטאים בשרירות לב, בחמס, באונס בגילוי עריות, בשפיכות דמים ובעבודה זרה, כמפורט בספרי “חנוך א” ו“חנוך ב”, וב“ספר היובלים”, ב“ברית דמשק” וב“צוואת השבטים” – נכלאו במצוות אלוהים בארץ גזרה במדבר החרב, בידי ארבעת מלאכי ארבע עונות השנה אוריאל, רפאל, גבריאל ומיכאל, ונקברו חיים בארץ גזרה במדבר, באפלה, בארץ ישימון וצייה, מתחת לסלעים מחודדים בפקודת אלוהים, בידי רפאל, אחד משרי המלאכים, עד ליום הדין הגדול.

עזאזל הוא שמו של מנהיג המלאכים המורדים, הקבור חיים בארץ גזרה, בארץ הדממה, המאפליה, השכחה והנשייה, בבאר שחת וגיא צלמוות, באפלת מדבר דודאל, המכונה בית חדודי, יחד עם מאתיים המלאכים בני השמים הנודעים כעירים המורדים, שהפכו מנצחיים וטהורים לטמאים וחוטאים, ממלמדים למכשילים, ממורים למטעים ומתעים ומחטיאים, כשהחרימו חרם על פסגת הר חרמון כדי לחטוא במזיד בפריצת גבולות בין בני שמים לבנות האדם, ולחטוא בייחוד עריות אסור בתכלית עם בנות האדם המטמאות.

ביום הכיפורים, יום המאבק הקוסמי הדרמטי בשמים ובארץ, בעשור לחודש השביעי שבו חייבים בני ישראל לצום, מאבק בין כוחות החיים והמוות, הברכה והקללה, הטהרה והטומאה, משלחים אל ראש המלאכים המורדים והחוטאים, הקבורים חיים מתחת לאדמה, את השעיר לעזאזל, למקום אשר בו מאתיים המלאכים המורדים שנטמאו, כולם קבורים חיים, הוא המקום משם עולות רוחות בלייעל המסיתות את בני האדם לעבור על חטאי היהרג ואל יעבור, ומשם עולים השדים הרעים המחטיאים את בני האדם בשאר החטאים הגורמים להם להפר את הברית ולשכוח את מעמד סיני.

העם כולו חייב להתענות במשך עשרים וארבע שעות, ביום שבו שליחו המקודש, הכהן הגדול, נכנס לגן עדן שבקודש הקדשים, מחוז הברכה הנצחי, כשהאיש העתי יוצא לארץ גזרה, גזורה ממקום ישוב, והולך למדבר הנשייה המקולל, לשאול תחתיות, לארץ מאפליה, לבור שחת וגיא צלמוות, שם קבורים בחשכת־עד, מתחת לצוקים מחודדים בבית חדודי, ומצוקי סלע חדים אדירים במדבר דודאל, העירים בני הבלייעל, המלאכים החוטאים המורדים שירדו לארץ משמים כבני־אלוהים, החיים מתחת לאדמה, כבולים עיוורים באפלת עד בתהום הנשייה בארץ הדממה, במקום שאין זמן ואין אור, אין תמורה ואין מחזור, אין גבול ואין סדר, אין ברכה ואין קדושה וטהרה, אין לוח, אין ברית, אין עדות ואין זיכרון, אין שפה, אין דיבור והאזנה, אין תורה ואין חוק, אין מצווה ואין ספר, אין סיפור ואין מספר, אין שינוי, תמורה והתחדשות, אין קול, אין שפה ואין חיים, אלא יש רק אפלה, נשייה, שכחה ודממה, יש רק את טומאת המוות וקללה מאררת, חורבן וישימון של גיא צלמוות וארץ מאפליה, שתיקה, שכחה ונשייה. שם, כאמור, חיים לנצח באפלה הדוממת מתחת לאדמה, המלאכים המורדים החוטאים המקוללים, בני אלוהים, המכונים בני בלייעל, בהנהגת עזאזל. ספר חנוך הראשון, חיבור עתיק מהמאה השלישית או השנייה לפני הספירה, מספר לנו על פרשה זו:

“ועוד אמר ה' אל רפאל, אסור את עזזאזל ידיו ורגליו והשלכתו אל החשך ועשית פתח אל המדבר אשר בדודאל והשלכתו שמה. ושמת עליו סלעים קשים וחדים וכסיתו בחשך וישב שם עד עולם וכסית את פניו לבל יראה אור. וביום הדין הגדול יושלך אל תוך האש. ורפאת את הארץ אשר השחיתו המלאכים… ותשחת כל הארץ בלמד מעשי עזזאל וכתבת עליו את כל החטא.”

(ספר חנוך א י, ד–ח; השוו שם, נד, ה–ו).

כאמור, הכהן הגדול, הלבוש בגדים לבנים מוארים עם פעמונים ורימונים מזהב, המתקדש בכניסה לקודש הקדשים בקדושה וטהרה, והאיש העתי הנטמא בהולכו לארץ גזרה, לבית חדודי, מייצגים את המאבק הקוסמי המתחולל בין כוחות האור החיים, הקדושה והטהרה, הפריון והברכה, הברית, השפה, הקשב, הלוח, העדות והזיכרון, הספר והסיפור, האות והמספר, מצד אחד, לבין כוחות האופל והמוות, הטומאה והקללה, החמס והרשעה, השכחה והנשייה, הדממה והשתיקה, שרירות הלב והחמס, החורבן ופריצת הגבולות, מצד שני, ביום המקודש בשנה, הוא יום הכיפורים, בעת הכניסה של הראשון לתחום החיים, הקדושה, העדות, הברית הזיכרון והברכה, מקום הכרובים, הקשור בגן עדן הנצחי ובקודש הקודשים, הנשמע והבלתי נראה, מכאן, ואת ההליכה של השני לתחום המוות, הישימון ובאר השחת, הטומאה, הדממה, החטא והקללה, שאול תחתיות ותהום הנשייה, מקום עזאזל, ומקומם של העירים החוטאים בני אלוהים, הנפילים המקוללים והארורים, שנטמאו ונקברו חיים, מכאן.

[מאמרי המרחיב ומפרט בעניין זה, המביא את רוב הטקסטים העתיקים הרלוונטיים, מצוי ברשת ושמו “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה, זיכרון ושכחה, באר העבר ותהום הנשייה”].

פרשת האזינו, העוסקת בהאדרת האל, עוצמתו וגדולתו, ובסיפור עברו הקשור במיתוסים עתיקים, זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר, ועוסקת בחסדו ובברכתו, בברכה ובקללה, היא שיא שירי בסוף שורת הפרשות האחרונות בספר דברים, בהן משה מספר לשומעיו על העבר הרחוק (הברית הנצחית עם אבות האומה והעבדות במצרים, יציאת מצרים ומעמד סיני, ההתגלות, הברית, החוק והמצווה, הברכה והקללה, והמעבר הגואל מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, אשר עליו מיוסדת הברית), ועל העבר הקרוב (הנדודים במדבר לאורך ארבעים שנה, האתגרים והכישלונות של העם החוטא) ועל העתיד הקרוב (הכניסה לארץ המובטחת לאבות האומה ולצאצאיהם, בכוחה של ההבטחה האלוהית, הברית והעדות ובטחת ההגנה והישועה האלוהית לשומרי הברית) ועל העתיד הרחוק, הקשור בכניסה לארץ המובטחת ובגלות ממנה בשל הפרת הברית בידי החוטאים ההולכים בדרכי חמס ושרירות לב, הדומים לאלה של בני אלוהים החוטאים בחטאי היהרג ואל יעבור, הקבורים חיים במדבר ישימון ובארץ מאפלייה – גיא צלמוות, שאינם יכולים להישאר נאמנים לברית, לעדות ולזיכרון, לספר, למספר ולסיפור, לחוק, למשפט ולמצווה, לחיים ולברכה, למחזור ולתמורה, לדרור, למועד, לעדות, לשבת ולשמיטה, ששמעו במו אזניהם, כש’כל העם רואים את הקולות', ממעמד סיני ועד הכניסה לארץ.

משה, המכונן את קהילת הזיכרון של העם היהודי, המעוגנת באחיזה במופשט ובנשמע ולא בנראה ובמוחש, בכל נפשו ובכל מאודו, אינו חושך בדברי אמת על מר גורלו ועל גורלו הטרגי של האל שבניו מתנכרים לו, ועל ערלות אוזניהם של שומעיו ושרירות לבבם, אלה שהאל מדבר אליהם ללא הועיל, בלשון הבטחה, עדות וברית נצחית, בלשון שבועה, חיים וברכה, קדושה וטהרה, מחזור השבתה מקודש של מועדי דרור, שבת, שבעת מועדי ה', שבחלקם צומחים יבולי שבעת המינים בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, שבעת המינים המובטחים לשומרי שבועת השבתות, שבעת המועדים, השמיטות והיובלים, המבטיחים שובע, חיים, הריון, פריון ושגשוג, המשכיות ורציפות, שלום וברכה, מכאן, ובלשון איום, עונש, מוות, קיטוע, הרס, חורבן, השמדה וכיליון, צייה וישימון, דממה ושתיקה, זוועה, גלות, נקמה וקללה, מכאן.

זה הרקע לסיכום השירי המובא בקצרה בפרשת האזינו, בדברי שיר נוקבים של אדם בן מאה ועשרים, חכם ושבע ימים, מנהיג שניסה בכל כוחו, ככל אשר היה לאל ידו, לכונן ולייסד ולבנות עם בן־חורין מתוך עם עבדים מזה רעב, במהלך ארבעים שנות נדודים מייסרים, בכוח חזונו וחלומותיו על מחזור השבתה מקודש המנציח את ברכת החירות האלוהית במועדי דרור, במצוות מחזורי השבת/ השביתה השביעונית המקודשת, והמחזור הנצחי המקודש של שבעת מועדי ה' מקראי קודש, בשבעת החודשים הראשונים בשנה, בהם מבשילים כל שבעת המינים כעדות לשבועת השביעיות הנצחית המחזורית המקודשת בין שמים וארץ (‘אם את שבתותיי ומועדיי תשמורו אתן גשמיכם בעתם ודיש ישיג לכם את הקציר..’) שבועת הברית המושתתת על קדושת החירות, הדרור, השמיטה והשביתה, שבת ברית עולם ושבועת שבעת מועדי הנצח, מקראי קודש מועדי דרור, שבועת הקדושה והטהרה, זיכרון ועדות, הקשורים בדעת, אמת וצדק, שוויון וחירות, בברית ומחזור שבתות ומועדים נצחי, בחוק נצחי, במצווה משמים, בברכה, נאמנות ושבועה, סור מרע ועשה טוב, בעולם שנברא כולו בספר, מספר וסיפור, זיכרון ועדות, הקושרים באמצעות מלאכי קודש וכוהני צדק בין הנגלה לנעלם, בין מחזורי החיים הנגלים, למקורם האלוהי הנשמע, הנעלם מכל עין.

משה בן עמרם היטיב להבין את גודל הכישלון הצפוי לבעלי חזון ולאבירי החלום המבחינים הבחנה חדה בין הזיכרון לנשייה, בין שמירת הברית להפרת הברית, בין הטוב והרע, הצדק והעוול, האמת והשקר, השעבוד והחירות, הנאמנות ושרירות הלב, הצדק והחסד, השחיתות והחמס, כשאמר בשורות שיר קצרות ונוקבות בפרק לב של ספר דברים את שעתיד להתרחש במפגש בין החלום ושברו או בין האידיאל אותו פרס לאורך כל ספר דברים, לבין המציאות הבלתי נמנעת בכניסה לארץ:

לכל שורת שיר יש מקבילה. לא אוסיף הרבה הערות כי הדברים מתבארים מתוך מקבילותיהם, בסוף הפרשה אעיר על כמה פסוקים ועל נוסחים חלופיים שלהם במקורות עתיקים.

בשירת האזינו חוזר ונשנה המאבק הנצחי לכל אורך ספר דברים, בין אלוהי הברית, הנשמע והבלתי נראה, אלוהי האמת ואלוהי מועדי דרור המופשט, האל הבורא, הדובר והמצווה, הנעלם והבלתי נראה, האל המצווה, המחוקק, המשגיח והשופט, אלוהי הדעת, האמת והצדק, השלום, השוויון והחירות, אלוהי המחזור והתמורה הנצחיים הקשורים במחזור מועדי הקודש, מועדי דרור, אלוהי ההיסטוריה והזיכרון, הברית וההבטחה, אלוהי הספר, המספר והסיפור, הברית, הזיכרון והעדות, לבין אלוהי השקר המרהיבים והמצודדים ביופיים המוחשי, אלוהי העץ והאבן, הכסף והזהב, הדוממים והחרשים, הנראים לעין, אך אינם מדברים או מאזינים, זוכרים או שומרים, פוקדים או מצווים או מתגלים בקול נשמע לאוזן, אלוהי שרירות הלב, החמס והפשע, אלוהי העריצות, פריצת הגבולות האסורים, אלוהי העושק וההירארכיה, ההתאכזרות, הדממה והשתיקה, השחיתות והשעבוד, של עבודת האלילים, הקשורים בעולם חזותי על האדמה, ובשלל מושגים על העולם שמתחת לאדמה, גיא צלמוות וארץ מאפליה, בור שחת, תועבה, שאול תחתיות, חמס, רוחות בלייעל ושדים, הנזכרים בשירת האזינו ובמסורת המאבק בין הקדושה לטומאה או בין החיים והמוות, הברית והפרת הברית, הברכה והקללה, ביום הכיפורים.

כנגד כל אלה, על כל ייצוגיהם המופשטים והמוחשיים, על האדמה ומתחתיה, בעולם הדיבור והקשב הכולל מושגים מופשטים כמו חירות, שבת, עדות וברית, מועדי דרור ומקראי קודש, ברכה ושלום, זיכרון ועדות, ספרים, מספרים וסיפורים, ובעולם הצלמוות, השחת, הדממה והמאפליה, שאין בו מחזור ואין בו לוח, אין בו שינוי ואין בו דיבור וקשב, אין בו שיח, תמורה או שינוי, אין בו זיכרון ואין בו ספר או מספר, סיפור או עדות, חוק ומשפט, גבול ודין, נאבק משה בכל כוחו לאורך כל דרכו.

בסוף הפרשה אוסיף כמה ביאורים פילולוגיים והערות הקשר ואחתום בכמה שירים מעניינה של הפרשה.

הפרק מסתיים בהוראה אלוהית למשה בדבר מקום מותו, אופן פטירתו ומועדה, כל אלה נעלמים מהשומעים, כדי למנוע האלהת בשר ודם במותו, כמקובל בעמים ובתרבויות אחרות, וכדי למנוע הפיכת מקום הקבורה המטמא – כי כל מוות דומם שאין בו מחזור חיים, ואין בו תמורה ושינוי, קול ודיבור, זיכרון ועדות, הוא ייצוג לטומאה ולנשייה, לצלמוות ולבור שחת – למקום קדוש, שמעצם טיבו יהיה מועד להיות אתר מועד לפורענות או מקום שנוי במחלוקת, בשעה שהמופשט הנצחי הקשור בחיים ובברכה, במחזור ובשינוי, ברוח אלוהים חיים, בדעת באמת ובצדק, בספר, מספר וסיפור, בחירות ודרור, הופך למוחשי חומרי נגיש ונגלה, וממילא שנוי במחלוקת באופן בלתי נמנע כבכל מעשה אנושי חומרי [היכן מקומו של הקבר הקדוש, מי ישמור עליו, למי תותר הקרבה אליו ועל מי ייאסר להתקרב? מה הם תנאי הכניסה ואיסוריה? מי יגבה כספים עבור הכניסה? באיזה סדר ובאלו שעות? ומי יארגן את הטקסים והשירותים הנצרכים? ולאן יעברו כספי עולי הרגל, וכיוצא באלה עסקים אנושיים הכרוכים במקומות קדושים ובמנשקי קברים, כידוע לכל, למרבה הצער, בכל עדות ישראל] והפיכת מועד הפטירה ליום זיכרון.

על משה נאמר בספר במדבר יב ג: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. משה איננו מזכיר את פועלו ואיננו מבקש דבר על עצמו ועל גורלו ועל זכרו, הוא עוסק אך ורק בהיסטוריה של הבריאה והבורא, בגורל עמו ובדבר אלוהי הבריאה, תולדות העם, הזיכרון, החירות, הדעת, האמת והצדק, החוק והמשפט, הלוח, השבת, המחזור והמועד, הדרור והחירות, ובכינונה של קהילת זיכרון, ברית ועדות, קוראת ושומעת עברית, החיה בעולם נשמע, מדבר, כותב וקורא, זוכר ומעיד, שנברא בספר, מספר וסיפור, במחזור נצחי ובהשבתה נצחית, בחוק במצווה, בזיכרון, בשבועה ובברית, בעדות, בסיפור ובשירה, ומקווה תמיד לעתיד טוב יותר, כנגד כל הסיכויים.

לא היה מעולם מנהיג גדול ממשה בן עמרם, עניו ודגול מרבבה, אוהב חירות ושוויון, אדם שקשר את הקדושה הנצחית למחזור נצחי משבית של מועדי דרור, הנספר בספר, מספר וסיפור, המבקש לכונן קדושה, הכרוכה בחירות ושוויון השמורה לכל השובתים במחזור השביעוני של מועדי ה' מקראי קודש, המבטיחים דעת, אמת וצדק, במחזור, בספירה ומניין, בספר, מספר וסיפור.

לא היה מחוקק, נביא, לוי, כהן ומשורר, סופר, חולם ואיש אמת, כמוהו, המחונן באומץ ותעוזה, בתקווה וחכמה, בביטחון ובאמונה, שעליו נאמר הפסוק של הנביא הכהן מלאכי: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא. (מלאכי ב ז). לא היה אף פעם מנהיג ישיש, כבד פה וכבד לשון, שיצא למסע הגדול בגיל שמונים בכוח האמונה, החזון וההבטחה, ואחרי ארבעים שנה הבין שהסיכוי שיצליח לממש את חזונו אינו גדול, אבל הוא נאבק על כינונה של עדת עדות וזיכרון הקשורה בלוחות העדות ובספר הברית ועל ייסודה של קהילת הזיכרון, הדוברת וקוראת עברית, כל יום מימי חייו, מגיל שמונים ועד גיל מאה ועשרים, וחפצו זה הצליח בידו מהעת העתיקה ועד ימינו, כשרוב שפות העולם העתיק, מלבד עברית לשון הקודש, נמחו ואינן ובוודאי אינן נקראות ומדוברות כשפת תרבות ותקשורת בפי צאצאיהם.

העובדה שאנו קוראים בדברי משה בן עמרם בספר, בסיפור ובשיר, בתפילה ובברכה, בחוק, בעדות, בתורה ובמצווה, ברגעי יגון ושמחה, מאז ועד היום, במשך אלפי שנים, מוכיחה שמשה הצליח בתקוותו לייסד עם מאוחד בברית ובסיפור, בשפת קודש ובספר, עדת עדות, זיכרון, תבונה וחכמה, קריאה, תפילה ושירה וקהילת זיכרון נצחית, שלא צללה לתהום הנשייה ולארץ גזרה ושכחה, כמו כל התרבויות והדתות האחרות בזמנו, של עמי ארם נהרים, שהמציאו את הכתב שרק ממנו מתחילה ההיסטוריה, כותבי כתב היתדות, ומלכויות מצרים כותבות ההירוגליפים, ומלכויות אדום ומואב, ושבעת עממי כנען וממלכות החתים והפריזים, האמורים היבוסים והגרגשים, שכולן היו ואינן, בשעה שעם ישראל, עמו לבדו נכרתה הברית, שמר, למרות כל חטאיו ושגגותיו וזדונותיו, על רצף קיומי, לשוני, ליטורגי, היסטורי ואינטלקטואלי בזיקה לספר משה (כך נקראת התורה במגילות קומראן), לתנ"ך ולחומש, אם כי נאמנותם של בני עמו הסוררים וקשי העורף, לתוכן דבריו של משה בספר דברים, דלה עד מאוד, כל עוד איננו נאמנים בכול מאודנו לעדות ולזיכרון, לברית החירות והדרור, לצלם אלוהים ולכבוד האדם המותנה בחירות ושוויון לכל אדם, וכל עוד איננו נאמנים לתום הלב, לחוק ולמשפט, לאמונה, לדעת, לאמת ולצדק, לשלום, לשוויון, לאחווה, לאחריות, לחמלה, לשיתוף ולחירות, שעליהם מושתתת הברית בין האל לעמו:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה

וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי

תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא

וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא

הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ

כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט

אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל

צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם

דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.

הֲלַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת

עַם נָבָל וְלֹא חָכָם?

הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ

הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם

בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר

שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ

זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם

בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים

לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר

וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן

יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ

יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ

עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף

יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ

יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ.

יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ

וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ

וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע

וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן

עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים

בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים

עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה

וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט

שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ

וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.

יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים

בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ.

יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ

אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם

חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ

לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם.

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי

וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ.

וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ

מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו.

וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם

אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה

בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל

כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם

וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם

בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי

וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית

וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ

וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.

אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת

חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם.

מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף

וְקֶטֶב מְרִירִי

וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם

עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר.

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב

וּמֵחֲדָרִים אֵימָה

גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה

יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה.

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם

אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.

לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר

פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ

פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה

וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת.

כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה

וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה.

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ

זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם.

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף

וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה

אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם

וַיהוָה הִסְגִּירָם.

כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם

וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים.

כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם

וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה

עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ

אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ.

חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם

וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר.

הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי

חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי.

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם

לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם

כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם

וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ.

כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ

וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם

כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד

וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.

וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ

צוּר חָסָיוּ בוֹ.

אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ

יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם

יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם

יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא

וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי

אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה

מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא

וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי

וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם.

אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי

וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי

אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי

וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם

וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל

וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ

כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו

וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן.

וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם

אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם

כִּי הוּא חַיֵּיכֶם

וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.

עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ

וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.

וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ

כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן

עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

מותו של משה, הרואה את הארץ המובטחת רק מרחוק, המציין את חתימת דור המדבר והנדודים של דור העבדים שכלה, ודור בניו שיירש את הארץ ויאחז בה, או את חתימת העבר המיתולוגי של דור האבות הנודד, מקדים את העידן החדש, ההיסטורי, של מימוש הבטחת הברית לדור הבנים, בני ישראל, הנכנסים להווה מתמשך חדש ואמורים להיאחז בו כאחוזת עולם. אלא שהשירה המרחיקה ראות, צופה את הפרת הברית, הגירוש, הגלות והעונש.

על רגע מכריע זה בחיי אדם, הרואה רק מרחוק את המקום אליו נכסף להגיע כל ימיו, המקום שבו יתחברו העבר, ההווה והעתיד, הרגע שלו ציפה כל חייו, כתבה המשוררת העברייה הנפלאה, הגוססת ממחלת השחפת, רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין־סלע (1890–1931) באחרית ימיה, בחורף תר"ץ [1930] את שירה הנודע:

מִנֶּגֶד

רחל בלובשטיין

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

שירת האזינו היא שירו האחרון של משה, שכבר התוודע למותו הקרב ובא, והשלים עם העובדה שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, אליה יכנס יהושע בן נון משמשו, יחד עם תריסר שבטי ישראל.

רחל המשוררת כתבה שיר על שירה האחרון.

בלילה בא המבשר

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְּבַשֵּׂר

עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב,

בָּלְטוּ עֲצָמוֹת גֵּווֹ אֵין־שְׁאֵר,

עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו.

אָז יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבָּר

הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,

שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר

תָּלוּ יְדֵי הַזְּמַן.

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה,

נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן;

אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶּה

שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן!

וכמה ביאורי פסוקי שירת האזינו והקשריהם

וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע

וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

פסוקים אלה מתארים את אלוהים בדימוי אימהי נדיר, כאם מניקה את עוללה התלוי בה למחייתו ולהגנתו. המילה שָׂדָי היא מילה אכדית שמשמעותה הר או ההרים. תנובת השָׂדָים או ההרים היא דבש ושמן. אולם הדמיון למילה שדי אישה, שדי אם מניקה, עורר פירושים ומדרשים רבים. מעניין להיזכר שגם משה מדבר על עצמו בדימויים אימהיים מובהקים, הקשורים להריון, לידה והנקה כשהוא אומר:

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה

אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ

כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ

כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק

עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.

(במדבר יא, יב)

*

*

יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ

השדים במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, אלו הם הרוחות הרעות, רוחות הבלייעל העולות מבור שחת מארץ נשייה, ממקום קבורתם בחיים של בני אלוהים הכבולים מתחת לסלעים, אלה המלאכים החוטאים והמורדים שנטמאו במגעם האסור עם בנות האדם, שאינם יכולים לשוב ולעלות על פני האדמה, העירים העיוורים או המלאכים הנופלים, החשוכים מחשכת אפלת הצלמוות שהם כבולים בה סמוי עיניים. ממקום קבורתם בחיים במדבר דודאל, עולות רק רוחות המכונות רוחי בלייעל או השדים, המטילות ומטילים את אימתם על בני האדם, והם זובחים להם כדי לפייס אותם ולהימנע מפגיעתם הרעה.

אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי

וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי

אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי

וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם

וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל

וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ

כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו

וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

פסוקי חשבון ונקם נוראים ומחרידים אלה היו הפסוקים שחזרו ונשנו בספרות מקדשי השם ובתפילותיהם בגזרות תתנ"ו, הם מסעי הצלב. עובדה מעניינת היא שיש שינויים ניכרים בנוסח פסוק מג בתרגום השבעים, שם כתוב:

הרנינו שמים עמו

והשתחוו לו כל בני אל

הרנינו גוים עם עמו

העיזו לו כל בני אל

כי דם בניו יקום

ונקם ישיב לצריו

וכפר אדמתו עמו.

ישראל בעל שם טוב חתם את ‘אגרת הקודש’ שכתב בשנת 1747 לגיסו ר' גרשון מקוטוב שעלה לארץ ישראל בשנה הקודמת, בסיפורו על עלילות הדם באמצע המאה השמונה עשרה, בזאסלאב שבאוקראינה, בפסוק זה המבטא את עומק התקווה המשיחית הכרוכה בדין צדק ובנקמה בעקבות קידוש השם:

'רק כולם מסרו נפשם על קידוש השם וקדשו שם שמים ועמדו בניסיון

ובזכות זה יבוא משיחנו וינקום נקמתנו וכפר אדמתו עמו'.

ישראל בעל שם טוב, ‘אגרת הקודש’ [1752], סיני, עא (תשל"א), עמ' רמ“ח–רס”ט.

על תקוות הנקמה האיומה משמים ברודפי היהודים, בכובשים ובמענים, שמטפחים המובסים חסרי הישע, שאין פתוחה בפניהם שום ערכאה של בית דין צדק בארץ, אלה המקווים לנקמה מידי שמים או בידי אדם, ראו: ז’אן אמרי, “מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה”, תל אביב תשס"ז, עמ' 136–174. וראו בספרי “ישראל בעל שם טוב ובני דורו”, במפתח, כרך ב, עמ' 706 בערך משיח נוקם ועמ' 708 בערך נקמה..

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם

בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים

לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

לפסוקים אלה יש נוסח מעניין מאוד במגילות קומראן ובתרגום השבעים:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם

בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים

לְמִסְפַּר בְּנֵי אלוהים.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

*האם קשורים בני אלוהים בנוסח זה, לבני אלוהים שירדו משמים לארץ בבראשית פרק ו? האם הדברים מרמזים שלכל עם בעולם יש אלוהים אחרים משלו?

וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

בפסוק זה נזכר רק מותו של אחיו הבכור של משה, אהרון, ואין נזכרת פטירת אחותו הבכורה, מרים, שמתה ונקברה גם היא במדבר.

בשירת האזינו ככלל, יש מקום רב לדימויים גבריים לוחמים וקנאים מענישים ונוקמים ומכחידים חיים, ויש מעט מאוד מקום לדימויים נשיים חומלים, של אם מניקה ומטפחת חיים. הדוברים והנמענים הם רק גברים, המדברים ונשמעים בקול ממין זכר, אלוהים, משה ויהושע.

המשורר והמוזיקולוג ד“ר בעז טרסי, כתב בספרו ‘יד אחת החלה רושמת’, בעריכת ד”ר דיתי רונן (פרדס 2021), שיר על רגעיו האחרונים של משה על הר העברים.

בעומדו על ההר, בראותו אותה

וּמָה רָאֲתָה הַצִּפּוֹר

וּמֶה חָשַׁב אָז הַשּׁוּעָל

וּמַה שָּׁתְקָה שָׁם אַיֶּלֶת הַסֶּלַע

כְּשֶׁעָמַד הוּא לְבַדּוֹ עַל הָהָר.

וְהַאִם הָיָה זֶה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת?

כִּי אָז אוּלַי עוֹד עָבְרוּ בּוֹ צִלֵּי שַׂרְעַפִּים

עַל דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת:

פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן

(וְהַלּוּחוֹת? גַּם הֵם? מֵאָז?

וְאִם לֹא כֵן, הֲרֵי מַהוּ זֵכֶר קֹפַח שֶׁמֶשׁ י"ז תַּמּוּז?

וְיוֹם הַכִּפּוּרִים? וְאָלֶף בֶּאֱלוּל?)

וְאוּלַי אַף חָלְפוּ לוֹ צִלְלֵיהֶם שֶׁל מַרְאוֹת:

גְּדִי אוֹבֵד

אִישׁ מַכֶּה

אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

וְגַם הַבְּכוֹר הַמֵּת.

וְאוּלַי עוֹד לִפְנֵי כֵן

כְּשֶׁדָּבָר לֹא הָיָה עוֹד כִּכְלוֹת הַכֹּל,

עוֹלְלוֹת יוֹם יוֹמָם

נִפְרְשׂוּ לְפָנָיו שׁוּב וְחָזוֹר

אוּדֵי שֶׁמֶשׁ וּמֶרְחָבִים

שֶׁל צָהֳרֵי זְהַב מִדְיָן.

וְאוּלַי כְּשֶׁל זֶה שֶׁל אָחוֹת שֶׁהָיְתָה לוֹ

עֲלִי בְּאֵר לֹא-עֱנוּלָה

וְעַכְשָׁו אֵין לִזְכֹּר אִם הָיְתָה רַק בְּאֵר זוֹ

כִּי בְּאֵרוֹת הַרְבֵּה הָיוּ, וְגַם סֶלַע צוּר מַעְיְנוֹ מָיִם

הַהוּא וְעָנְשׁוֹ, וְהַתַּדְהֵמָה.

אֵיךְ לֹא אָתָא לוֹ הַזְּמַן

כִּי אַחַר כָּךְ כְּבָר מִדְבָּר מַתָּנָה

וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת.

וְאוּלַי עוֹד לְרֶגַע נִשְׁקַף לוֹ גַּם זֹאת:

עָרֵי כְּנַעַן הַחֲרֵבוֹת

וְכִבְשַׂת הָרָשׁ

וְעֶבֶד כִּי

וְהַבַּיִת הַגָּדוֹל שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו

וְהָעוֹלוֹת וְהַשְּׁלָמִים

וּבַר קַמְצָא

וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

וְעַל מָה נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן

וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ

וְנוֹעֲצֵי הַיְתֵדוֹת בְּגִזְלֵי אֲדָמָה.

וְהָהֵם – שֶׁמָּאַס בָּם מִכְּבָר

מֵרִיבָם וּמִרְיָם וְנִדְרָם וֶאֱסָרָם וּמִקְנָם וְצֹאנָם

וְרָאשֵׁי מַטּוֹתָם טָרְחָם וּמַשָּׂאָם וְרִטְנָתָם

שֶׁבָּאוּ וְשָׁבוּ וּטְרָדוּהוּ וְקָבְלוּ בְּפָנָיו עַד זָרָא,

אֵלֶּה, הֲלֹא זֶה מִכְּבָר שָׁכְחוּ

שֶׁכְּבַד פֶּה הָיָה וּכְבַד לָשׁוֹן.

וַעֲרַל שְׂפָתַיִם.

וְעַל הַר אֶחָד שֶׁעָלָה בּוֹ

שֶׁכְּמוֹתוֹ עוֹד יָבוֹאוּ הַרְבֵּה –

אֵיךְ נֻגַּשׂ בּוֹ שׁוּב וָשׁוּב

מֵהָהָר הַהוּא הָרִאשׁוֹן

וּמִן הַהוּא לָאַחֵר וְלַזֶּה אַחֲרָיו.

וְעַל שׁוּבוֹ

וַעֲלוֹתוֹ בּוֹ שֵׁנִית וּשְׁלִישִׁית,

וְעַל יָרְדוֹ.

וְעַד זֶה הָאַחֲרוֹן.

וְאֵיזֶה שֶׁקֶט הָיָה שָׁם

מִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב

רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקַף פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן.

וְגַם זֹאת, כְּהֶרֶף, עֲדַיִן

הָיָה עוֹד דְּבַר מָה שֶׁהִבְהֵב בּוֹ

שֶׁאֵינוֹ שְׁאֵלָה וְאֵינוֹ מַעֲנֶה

וּבְחֻבּוֹ נִדְמָה כְּמוֹ מִלָּה נִשְׁכַּחַת

שֶׁפַּעַם, מִזְּמַן, עוֹד יָדַע סוֹדֵיהֶן

וְכִמְעַט שֶׁנִּזְכַּר

אֲבָל אָז נִזְהֲבוּ לְמוּלוֹ סַנְוֵרִים

וְשׁוּב לֹא יָדַע אִם רָאָה אוֹ עָוַר

וְשׁוּב לֹא יָדַע אִם יִרְאֶנָּה

וְשׁוּב לֹא יֵדַע לִכְשֶׁיִּרְאֶנָּה

אִם מִמֶּנָּה אוֹ אֵלֶיהָ לֹא בָּא. 

שבת זו מכונה בשם שבת שובה בשל ההפטרה הנקראת בסיום הפרשה מספר הושע הפותחת בפסוק ב: “שובה ישראל עד ה' אלוהיך” (הושע יד ב). בפרק זה השיבה אל אלוהים במשמעות תשובה או חזרה בתשובה של האדם ושובו של אלוהים מחרון אפו, נזכרות כמה וכמה פעמים. הפועל שב על הטיותיו השונות מסמל שינוי, תקווה, מטמורפוזה וסיכוי. שום דבר אינו קבוע, האדם יכול לשוב ממעשיו הרעים ולחזור בתשובה ואלוהים יכול להנחם ולשוב מחרון אפו ושבט זעמו.

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ.

קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.

אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ חַם יָתוֹם.

אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ.

אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן.

יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן.

יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן.

אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ

אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא.

מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם

כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

מי ייתן ותהיה זו שנת תשובה, שלום ושלווה, חירות ושוויון, צדק וברכה, לכל בניה ובנותיה של קהילת הזיכרון של העם היהודי, ולכל תושבי הארץ ללא הבדל דת, לאום גזע מין ומגדר, שנה של קשב, חסד, שיח ודיאלוג, שותפות, פתיחת לבבות, עדות, זיכרון וברית, פיוס וקרבה, שלא יהיה בה שום צורך באיומים ועונשים, בעלבון והשפלה, בעריצות וכיבוש, בזעם ובנקמה.

שנה טובה וחומלת לכולם בארץ ובעולם